יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קטגוריה: כללי

  • דברים בשבח "ענייני דיומא"

    ובאמת קשה לו לאדם להרגיש את מרוצת זמנו. נוח לו לאדם להאמין, שעמד גלגל חמה, שהימים אינם חולפים והשנים אינן עוברות והוא בעצמו חי וקיים בלא כל חליפות ותמורות.

    וכך חייתי גם אני.

    […]

    וכיון שהסתכלתי בדבר, הרי באתי לידי מסקנה, שהשנים האלו לא נִכְּרוּ כל-כך בכל סופר וסופר כמו שנכרו בנו הסופרים, המטפלים תמיד בשאלות-היום וכותבים "מענינא דיומא".

    כי אלה העוסקים בחכמה, באמנות, בשירה, במחקר ובפילוסופיה אינם מבליטים את התקופה ודרישותיה במדה כל-כך מרובה כמונו. במדה ידועה הם למעלה מן המקום והזמן. ורק אנו לבדנו, הסופרים העוסקים בעניני-היום, מסמנים אנו את הליכות העת. […] אין אנו כותבים לדורות; כותבים אנחנו לשעה, ליום, לכל היותר לחודש. הדברים כשהם לעצמם אולי אין להם ערך עתה, "המחשבות נשתנו ועמהן גם המעשים". אבל הם הם הד החיים שעברו, הם האמה למוד, כמה התרחקנו ללכת קדימה או נסוגונו אחור.

    הפילוסוף, המשורר, החוקר, האמן, הבלשן, התורני, בצר לו מסתתר באיזו פינה ספרותית, בורא לו שם את עולמו הרוחני, חולם את חלומותיו ושוכח לגמרי את העולם השפל, העכור, הגס, הפשוט. לא כן אנחנו. בעל-כרחנו אנו חיים את החיים "כמו שהם", ואין לנו מנוס ומפלט מהם, ואין אנו יכולים, אף אם אנו רוצים, להסתר ולהמלט. על-כרחנו אנו עומדים על המשמר ומרגישים את דפיקת העת…

    מתוך "מחשבות ומעשים XXXIV", אלחנן ליב לוינסקי, עתון השילוח, תרס"ח.

    בקטע זה מתאר לוינסקי את אחד התענוגות שלי בקריאה ועריכה בפרויקט בן-יהודה. לצד ההנאה מהשירה והספרות המצויינת, ולעתים הלא מוכרת, שנמאת במאגרנו, יש לי פינה חמה בלב למאמרים, לטורים בעיתון, ולסיפורי מעשי היום-יום של פעם. לוינסקי כתב טורים מהסוג שמופיעים היום במוספי סוף השבוע – כתיבה קטנה, קהילתית, משעשעת. יש יאמרו שהיום כבר אין ערך לטורים בעיתון שנכתבו לפני מאה שנה; אבל הכתיבה עצמה פשוט נהדרת, ומאוד משעשע לקרוא אותה. הרבה מהטורים האלה מזכירים מופע סטנד-אפ, עם הדמויות והאווירה של פעם. ועל מה צחקו אז? על דמויות מהתנ"ך, על משוררי התקופה, על הקונגרס הציוני… זו קריאה שבאמת מכניסה את הקורא לתקופה, ופותחת לנו צוהר להבנת קוראי העיתונים העבריים אז – מה הצחיק אותם, מה העסיק אותם, ומה נמצא אז במאגר האסוציאציות הקולקטיבי שממנו דלו בדיחות. עבור מי שמחפש את הפרטים הקטנים, זה שווה זהב.

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • יונה דב בלומברג – על יסורי המחבר

    לקראת סיום הספר "מצות ישיבת א"י" מאת יונה דב בלומברג, המחבר נמשך לספר משהו על עצמו – והדברים מענינים.

    ראשית, משהו על המחבר:

    יונה דב בלומברג (הררי)
    נולד בסרדניק, ליטא, באב תר"י (1850). רב, מהוגי הציונות הדתית. נתחנך לתורה ולחסידות חב"ד. קבע מושבו בדוינסק ועסק במסחר. הפוגרומים בדרום רוסיה (1882-1881) השפיעו עליו להצטרף ל"חיבת ציון". מראשוני "המזרחי". היה ציר בקונגרס הציוני הששי ומאומרי "לאו" בשאלת אוגנדה. ב-1907 עלה לארץ-ישראל. ישב ביפו וברחובות. ממבססי הרעיון הדתי-הלאומי בכתב. ספרו "מצות ישיבת ארץ-ישראל" (וילנה, תרנ"ז) בא להשיב על השאלה אם רעיון ישוב ארץ-ישראל תואם את השקפת התורה ודעת חז"ל, ואם מצוה זו ניתנה לשעתה או לדורות. לתשובה הוא מגיע לאחר בדיקה יסודית בספרות התלמודית והמדרשית. נפטר בט"ו סיון תרצ"א.

    בסיום הספר מרשה המחבר לעצמו לספר איך היה 'גונב' זמן מעיסוקיו [ומתגנב מעיני אשתו] כדי לעסוק בכתיבת הספר:

    ואם ברצונכם קוראים אהובים למתוח עלי קו חשד של גניבה חלילה, הבו ונקומה ואעידה אני בי, (והודאת בע"ד כמע"ד) כי באמת קצת גניבה יש בי, אך לא גניבת דעת ח"ו, כי אם גניבת הזמן הבוגד בי, כי נקם לקחתי בו, תחת אשר לשעבר בגד הוא בי, עתה בגדתי אני בו, וגנבתי מרגעי הספורים לי, מן הזמן הנמדד לי, הקדשתים למלאכת הקדש זו; או אולי גם גניבת דעת היתה בי… באשר כמה פעמים הי' עלי לרמות את נות ביתי לאמר: כי הולך אנכי בדבר מסחר, בעת אשר חמקתי עברתי, ויצאתי מן החנות לחדרי, לקחת עטי בידי לכתוב מאומה בדבר ישיבת ארץ ישראל.

  • אשרי הצניעות

    בעת הקלדת החיבור 'מצות ישיבת א"י' מאת יונה דב בלומברג, נתקלתי בקטע חמוד:

    תוך ויכוחיו עם חכמי העבר [בלומברג היה בעד מצות ישוב א"י לאלתר] הוא מצטנע, וכך הוא כותב:

    "נגד הרעיון הקדוש והנשגב הזה דישיבת א"י, ונגד מי שמחבר וכותב דבר בזה הענין, יהיה המחבר גם גדול שבגדולים כמו זה המחבר בעל ספר כפתור ופרח, מה ידבר עוד האזוב אשר בקיר, זבוב קצוץ כנפים כמוני, שאני איש פשוט ממש, ויודע אני כי לצלע הבקורת הזעומה אני נכון, לא אחד יהתל בי לא אחד יתלוצץ ממני, עלי ועל דברי…"

  • נחום סוקולוב על יצחק ליבוש פרץ

    י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.

    נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.

    חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

    היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

    […]

    הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

    לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

    [לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • בְּסֻכַּת חֲלוֹמֵך

    מאת צבי שץ (1890-1921).

    חֲלוֹמִי – חֲנָנֵךְ בַּחֲלוֹם…
    אךְ יֶצַּת אוּר-נֵרוֹ לְרַגְלֵךְ –
    וְנָזֹרוּ הִפּוֹג וְהִדֹּם
    צֶאֱלֵי פְחָדִים מִדַּרְכֵּך.

    וּבִזְרֹחַ כְּנָפָיו לְשִׁכְמֵךְ,
    וְנִשֵּׂאת, נְהִירָה, מֵאָבָק –
    וְכוֹנַנְתְּ ­­­וְיִשַּׁרְתְּ צַעֲדֵךְ
    לַחֲזוֹן הָרֵי-תְכֹל בַּמֶּרְחָק.

    שְׁטוּף-חֶדְוָה הָעוֹלָם אָז יֵעוֹר;
    שׁכוּר חֲלוֹם אָז אַשְׁכִּים לִקְרָאתֵךְ
    בְּהוֹחִיל, כִּי אָקִיץ וְאֵעוֹר
    עַל יָדֵךְ… בְּסֻכָּת חֲלוֹמֵךְ.

    תרע"ט, רָפָה

    [לקריאה נוספת מכתבי שץ, לחץ כאן.]

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.