קטגוריה: כללי

לא מזמן פרסמתי כאן שיר של מיכ"ל (מיכה יוסף הכהן לבנזון), ממשוררי ההשכלה בווילנה (1828-1852). מיכ"ל חלה בשחפת בגיל צעיר, ולקראת סוף חייו ביקר רבות במעיינות-מרפא בברלין ובזלצבורג, לשווא; הוא נפטר ממחלתו בגיל 24 בלבד. הוא היה משורר נלהב, אשר חייו, אהבותיו וגם אכזבותיו משתקפים בכתיבתו הלירית. הוא גם תרגם שירים וחיבורים אחרים לעברית, בין השאר את "הריסות טרויה" – תרגום (יתכן ראשון) של הספר השלישי והספר הרביעי של האיניאדה של וירגיליוס, על-פי תרגומו של שילר לגרמנית. לקריאה, לחץ כאן.

עד פה יפה, אבל לא די; בהקדמה לכרך "הריסות טרויה" מאת מיכ"ל מחכה לנו הפתעה שנעמה לי אף יותר משיריו עצמם, והיא ההקדשה אותה כתב לו אביו, המשורר אד"ם הכהן (כתביו שלו יועלו למאגר הפרויקט בקרוב).

והרי היא לפניכם – איזה אב מפרגן!

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג – 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי – נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
תרגם: שמואל ליב ציטרון

ש. אנ-סקי הוא כינויו הספרותי של שלמה זיינביל (זינוול) רפפורט (1863-1920) משורר, סופר ומחזאי ביידיש וברוסית. רפפורט גדל במשפחה חסידית וזכה לחינוך דתי ועברי מסורתי. בנעוריו נטש את הדת, למד לימודי חול וקרא את ספרות זמנו של הסופרים הרוסים הגדולים. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית והיה בה פעיל ומארגן, וגם חיבר את המנון ה"בונד". הוא פרסם כ-25 כרכי סיפורים, שירים ומחזות ביידיש ורוסית, מתוכם תורגמו לעברית מעטים בלבד. יצירתו המפורסמת ביותר היא המחזה "הדיבוק" ("בין שני עולמות"), שתורגם על ידי חיים נחמן ביאליק [אשר נמצא גם הוא במאגר פרויקט בן-יהודה; לקריאה, לחץ כאן].
ש. אנ-סקי היה מחלוצי המאספים והמלקטים של סיפורי העם היהודיים ברוסיה ושל מנגינות שירי העם היהודיים. במשך שנים סבב בין העיירות והקהילות היהודיות, ואסף את החומרים הללו לפני שישתכחו. רבים מסיפוריו ושיריו מבוססים על סיפורי העם שליקט, ובהם גם שירי ילדים, אגדות עממיות ומעשי נפלאות של חסידים.  [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית]

והנה עוד קטע מאותו סיפור:

כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.

ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.

אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.

[לקריאת האגדה בשלמותה, לחץ כאן. לקריאת יצירות נוספות מאת ש. אנ-סקי בתרגום ציטרון, לחץ כאן.]

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

מיכה יוסף הכהן לבנזון (1828-1852) נמנה על משוררי תנועת ההשכלה בווילנה. בשנותיו האחרונות סבל משחפת, ובשנת 1849 נסע לברלין ואחר כך לזלצבורג ולמעיינות מרפא אחרים כדי להקל על סבלו, אך ללא הועיל (כפי שמוזכר בשיריו, כדוגמת "השלום לך, אחי" שכתב עם שובו מן המעיינות). לקראת סוף שנת 1850 איבד תקווה ושב לוילנה, שם נפטר. על אף הציפיה למותו, שמשתקפת בכתיבתו, הוא כתב גם שירים משעשעים, ושירים העוסקים בטבע, באהבה ובמשלים. לקריאה נוספת מכתביו, לחצו כאן.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

תרגם: דוד פרישמן.

השיר קטוע במקור. במהדורה רוסית של כתבי פושקין, מצוין שהקטע "נועד כנראה לפתוח יצירה אפית ארוכה", והתפרסם עשרים שנה לאחר מות פושקין מתוך טיוטה פגומה. אין לו כותרת, ואת זו שלעיל נתן פרישמן לקטע. הנה המקור ברוסית.
אני מאוד סקרנית מה התכוון פושקין לכתוב בהמשך. אפשר ממש לדמיין את החדר ואת יושביו – אך למה הם מחכים? אולי להודעה מן המלחמה? אולי מישהי עומדת ללדת? אולי מדובר בפחד מאנטישמיות? ומי הוא הזר שבדלת? רק פושקין ידע…

[לקריאת תרגומים נוספים של שירי פושקין מאת פרישמן, לחץ כאן. תודה לרונן סוניס על העזרה בפרטים על המקור הרוסי]

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.