קטגוריה: כללי

הנה שיר יפה מאת שמעון שמואל פרוג (1916-1860), משורר יהודי שנולד ברוסיה וכתב בעיקר ברוסית וביידיש, ומעט מאוד בעברית. השיר הוא אחד מאותם שירים עבריים מועטים שחיבר פרוג, זמן קצר לפני מותו.  פרוג הוא בן דורו של ביאליק.

השיר בעיני מעיד על טבע האדם, כי רבים ממהרים להוקיע את מפרי הסדר, למרות שבפועל, וגם במקרה הזה, המעשה נעשה מתוך תמימות. השיר רומז על כך שהטבע (העץ) שייך בעצם לכולם. אף שאפשרי הוא שהעץ בשיר שייך למישהו ולכן הפעוט אכן גנב את הפרי, בפועל היה די שפע כדי שיוכל לקחת בלי להזיק לבעל העץ, והנזיפה מיותרת…

* * *

בשיטוטי בויקיפדיה נתקלתי בתמונה הבאה של חוג הסופרים באודסה. התמונה פורסמה בעיתון "החדר העברי" (Еврейской неделе) שערך שמעון דובנוב, גיליון מס' 46, ב-13 בנובמבר 1916 , והיא קנין הציבור.

מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי.

באתר פרויקט בן-יהודה אפשר לקרוא את כתבי פרוג העבריים וכן תרגומים של שיריו מאת אברהם לוינסון, המובאים ברשות בעלי הזכויות היוצרים על התרגום. בעתיד נפרסם גם את כתביו שתורגמו בידי יעקב לרנר. אם ידוע לכם על יצירות נוספות שחיבר פרוג בעברית, או שתורגמו לעברית , כתבו לנו!

במקום מסוים בספרו "זכרונות לבן ירושלים" (בקרוב במאגר הפרויקט), מתאר יהושע ילין את פרטי מערכת המטבע העות'מנית:

במדינת טורקיה היו להמטבעות שני ערכים הנקראים: "צָאג'" ו"שוּרְק".  "צאג'" פרושו: שָלֵם, מפני שמחירו מהממשלה הוא תמיד אחד ואינו משתנה; הלירה היא תמיד מאה גרוש, וכן ערך שאר המטבעות אשר ארשמן להלן הוא תמיד קבוע. לא כן "השוּרק" שפרושו: רעוע, מקולקל — הוא מתחלף כפעם בפעם ומחירו נקצב ע"י הסוחרים שבכל עיר ועיר; למשל הלירה היא לפעמים מאה ועשרים גרוש, ולפעמים יותר או פחות; וכן שונה מחירה בכל עיר ועיר: בירושלים מאה ועשרים, וביפו מאה וארבעים וכו'; וכן שאר המטבעות משתנות ומתחלפות.  גם לכל המטבעות של זהב וכסף של שאר הממלכות נקבעו שני הערכים האלה.

אינני מקנא בסוחרי התקופה, שנאלצו לערוך חישובים מחישובים שונים כדי לדעת מראש כמה תעלה סחורה ביפו, או בכמה תוכל להימכר בירושלים, או להיפך.  אולי גם זו סיבה (שולית, בוודאי) לקריסת האימפריה העות'מנית?

לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

[לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

"ובימים הנפלאים ההם היו עוד השמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה."

כך מתחיל הסיפור "מחולות" מאת דוד פרישמן. סיפור זה הוא חלק מסדרת סיפורי "במדבר", סדרת סיפורים קצרים המתארים את תקופת יציאת מצרים מזוית אישית של נוכחים במקום. הסיפורים מסופרים בסגנון מיתי, אגדתי, שמאפשר לפרישמן להסוות את הביקורת שלו על החברה היהודית של ימיו (הוא היה בין הסופרים היחידים שלא היה ציוני). פרישמן בחר לכתוב על תקופה שבה התורה והדת היו חדשות לבני ישראל; מעניין לדמיין בעזרתו איך הסתגלו בני ישראל לשינוי, ואיך חיו לפני כן.

והנה ציטוט נוסף מהסיפור "מחולות".

ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים ונפלאים אשר הסבו את לב העם מאחרי מקרי יום יום ואשר לקחו את לבו: ניתן אלוהים לעם. שלושה ימים, לילה ויום, עָשַן הר סיני כולו והעם היה מוֹגבלים איש בביתו ויתקדשו ויטהרו ויכבסו את השמלות. וקול השופרות הלך הלוך וחזק ויהיו קולות ולפידים וברקים גדולים שלושת ימים, לילה ויום והיה חג גדול אשר לא היה עוד כמוהו: ניתן אלוהים לעם. ובימים הנפלאים והנוראים האלה הגה כל העם מסביב, וגם הנשים והטף, רק באלוהים אשר לא ראוהו ואשר רק את קולו שמעו ובכל המעשים אשר נעשו, ואל יתר המעשים הקטנים הנעשים יום יום לא שָת איש לב ולא זכר עוד אותם. מי יזכור בימים כאלה נערה ענייה היושבת בסתר אוהלה, עם עוניה ועם המצוק אשר בלבה?

ומקץ ימים אחדים היו חדשות אחרות: נלאה העם לחכות אל האלוהים בתוך הערפל אשר לא ראוהו ויחפצו פתאום אלוהים אשר תבנית לו. וייקהלו על הכוהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלוהים! – והכוהן הרגיע אותם כרגע ויאמר: מחר ואעשה. ירם נא איש איש קשיטה [מטבע] או נזם או טבעת או כל אשר יהיה ואעשה בזהב הזה את האלוהים.

וממחרת היה היום בוער ככבשן, מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים. והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושֹ נוגה וזוהר בכל אשר פנתה, וקרני הפרים הרתומים אל העגלה גם הן מצופות זהב נוצץ וקישורי חוטי ארגמן עם פרחי תכלת מצומדים אל הקרניים והם מרחפים ברוח. […] אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה ועד הקצה על פתח כל אוהל, והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם לעשות בו אלוהים. לא היה איש או אשה בכל הגבול מן הקצה ואל הקצה אשר לא נדב אותו לבו לתת את תרומתו. והאנשים נתנו את הקשיטות ואת שרשרות הזהב ואת כל אשר בזהב והנשים התפרקו נזמים וטבעות ושהרונים ושביסים וישליכום אל תוך העגלה. וגם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלוהים.

רוח שיכרון לבשה את כל העדה מסביב לתת. על סיפֵּי האוהלים ועל מעקות הגגות ובחלונות עמדו האנשים עם הנשים ויחכו לקראת בוא העגלה, ויהיו משליכים גם מנורות זהב וגם מחתות זהב וגם קערות זהב אל העגלה, וגם גביעים ומטות זהב השליכו. ואשה גדולה באה ותיקח את חליל הזהב אשר בו ישעשע הילד החולה בין שדיה ותשליכהו אל העגלה. ותהיה העגלה כבדה מאוד בזהב ומלֵאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד.

ככה באה העגלה גם עד פתח האוהל אשר לתמנע.

ותמנע עומדת פתח האוהל וטבעתה על אצבעה. לא! את כל אשר לה תיתן, ורק לא את הטבעת הזאת. הן בטבעת הזאת טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה כל אשר יהיה לה עוד. את הטבעת הזאת לא תיתן. לא תיתן!

לחץ כאן לקריאת הסיפור השלם.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.