תגית: שירה

שנה אזרחית טובה!

עם פרוס השנה האזרחית החדשה פגו זכויות היוצרים של מספר מחברים כותבי עברית, ביניהם: אלתר דרויאנוב (שמו המלא: אלתר אשר אברהם אבא דרויאנוב), פובליציסט ציוני ומחבר "ספר הבדיחה והחידוד" המפורסם; צבי הורביץ (ממייסדי גדרה); משה דוד שו"ב (ממייסדי ראש פינה); אברהם צבי אידלזון (מוסיקולוג ומחבר אופרה עברית) ועוד. יצירותיהם של יוצרים אלה הן כעת קניין הציבור וניתן לפרסמן, לתרגמן, לעבדן ולהשתמש בהן בכל דרך ללא הגבלה. במהלך השנה נמשיך ונעדכן על אודות היצירות החדשות.

היוצרים שנוספו החודש למאגר הפרויקט הם אלתר דרויאנוב (פרקים מספר הבדיחה והחידוד, וכן מאמרים) ואליעזר יצחק אילנאה (שינבוים), ציוני ופילוסוף יהודי (1854–1928), עם הספר "יסודי המציאות וההכרה".

כמו כן עלו לאתרנו הרומן "בחורף" מאת י"ח ברנר, הקומדיה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד בתרגום ישראל חיים טביוב; מאמרים על אודות מנהגים ומסורת יהודית מאת יוסף הלוי זליגר; שירה מאת שמואל הנגיד ושלום שבזי, ועוד.

את החודש ביומן הרשת אני רוצה לפתוח עם השיר הבא מאת שלום שבזי. הוא מקסים בעיני, מלא חיים והתבוננות. אם מי מכם יודע דבר מה על השיר או על האירוע שסביבו נכתב, אנא שתפו אותנו.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

בטור השירה שלו בידיעות אחרונות מתאריך 24 באוקטובר 2008, כתב אלי הירש ביקורת על ספר שירה עכשווי כלשהו, שהתייחס לשירה העברית בספרד בימי-הביניים.  הירש התלונן על דלות הספר העכשווי לעומת המופת של שירת ימיה"ב, וכך כתב על שלמה אבן גבירול:

בואו נדבר על אבן גבירול.  הוא ידוע בתולדות השירה העברית כמי שהשכיל להעניק ביטוי חריף לרגשות מרים במיוחד — ליגון כבד, מה שמכונה בימינו 'דיכאון', שמלווה בבוז עמוק לעולם ובגאווה שאין לה גבול.  בשיריו (כמו ב'ניחר בקוראי גרוני' שקטע ממנו מצורף לרשימה) הוא שב ומסביר שאחד המקורות ליגונו הוא הפער בין חוכמתו לטיפשותם של בני דורו.  הוא מרחף בשחקים והם, במקום להללו, בזים לו.  מדבריו אפשר ללמוד שאלה הן דווקא מעלותיו, ובכלל זה כשרונו כמשורר, שגוזרות עליו בדידות, קונות לו אויבים ונוטלות ממנו שמחה.  שיריו הם עדות נוקבת לקללה שמשוררים רבים סובלים ממנה — לדינמיקה המאנית-דיפרסיבית, הדו קוטבית, של עולמם החווייתי: כגובה נסיקתם עומק נחיתתם.

הדינמיקה הזאת נפוצה מאוד, יש בה גם צד נלעג, וקשה לומר שהיא מייחדת את אבן גבירול.  מה שהופך אותה למרשימה כל כך דווקא אצלו זה כשרונו העצום כמשורר — האיזון בין אופיים הפראי והאלים של רגשותיו לבין המשמעת הפיוטית והיצירתיות הלשונית שלו.  ברבים משיריו הוא גם מצליח ליצור מין רושם כפול, מתעתע — מצד אחד של נאום שמושמע בפני רבים, מצד שני של הרהור פרטי שבו הוא שופך את מרי ליבו בפני עצמו או אלוהיו.  מצד אחד רטוריקה שנונה של התפארות ותוכחה, מצד שני ליריקה מעודנת של נפש שמתחבטת בכלובה.  השילוב הזה אפקטיבי מאוד, ובזכותו אבן גבירול הוא אחד המשוררים העבריים הנערצים ביותר.

עד כאן הערותיו המחכימות של הירש, והן תירוץ מצוין להיזכר בשיר ניחר בקוראי גרוני מאת שלמה אבן גבירול בשלמותו (בטור בעיתון ניתנו רק 22 טורים, החל מהטור "עם נמאסו לי אבותם"), מתוך מאגר פרויקט בן-יהודה:

נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי,
דָּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,
הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר
מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי,
גָּדַל יְגוֹנִי וְחָדַל
מִתֵּת תְּנוּמָה לְעֵינִי.
כַּמָּה אֲיַחֵל וְכַמָּה
יִבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲרוֹנִי?
אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיד
וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?
לוּ יֵשׁ מְנַחֵם מְרַחֵם
עָלַי וְיֹאחֵז יְמִינִי,
אֶשְׁפֹּךְ לְבָבִי לְפָנָיו,
אַגִּיד קְצֵה עִצְּבוֹנִי:
אוּלַי, בְּזָכְרִי יְגוֹנִי
אֶשְׁקֹט מְעַט מִשְּׁאוֹנִי.
שׁוֹאֵל שְֹלוֹמִי, קְרַב נָא
וּשְׁמַע כְּמוֹ יָם הֲמוֹנִי!
אִם יֵשׁ לְבָבְךָ כְּשָׁמִיר –
יֵרַךְ לְרֹב דִּרְאוֹנִי.
אַיךְ תַּחֲשֹב כִּי אֲנִי חַי
עַל דַּעְתְּךָ דַּאֲבוֹנִי?
הַמְעַט הֱיוֹתִי בְּתוֹךְ עָם
יַחְשֹׁב שְׂמָאלוֹ יְמָנִי?
נִקְבָּר – אֲבָל לֹא בְמִדְבָּר,
נִכְאָב, בְּלִי אַם וְלֹא אָב,
צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי,
נִפְרָד בְּלִי אָח, וְאֵין לִי
רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי.
אֶמְסֹך בּדָמִי דְמָעַי,
אֶמְזֹג דְּמָעַי בְּיֵינִי,
אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה
טֶרֶם כְּלוֹת צִמְּאוֹנִי –
כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם
בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי!
נֶחְשָב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב
יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי
בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל –
לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמֹנִי.
זֶה יַשְׁקְךָ רֹאשׁ פְּתָנִים,
זֶה יַחֲלִיק רֹאשׁ וְיָנִי,
יָשִׂים אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ,
יֹאמַר לְךָ: "בִּי אֲדוֹנִי".
עַם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם
מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי,
לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם –
כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי!
בִּשֵׂאת מְשָׁלַי יְרִיבוּן
עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי:
"דַּבֵּר שְׂפַת-עָם וְנִשְׁמַע,
כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹנִי!"
עַתָּה אֲדִקֵּם כְּמוֹ טִיט,
כִּי קִלְּשׁוֹנִי לְשׁוֹנִי.
אִם אָזְנְכֶם הִיא עֲרֵלָה –
מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?
לֹא יוּכְלוּ צַוְּארֵיכֶם
לָשֵׂאת זְהַב שַׂהֲרוֹנִי.
לוּ פָעֲרוּ הַפְּתָאיִם
פִּיהֶם  לְמַלְקוֹשׁ עֲנָנִי,
נָטַף בְּשָׂמִי עֲלֵיהֶם –
בֹּשֶׂם עֲנַן קִנְּמוֹנִי.
אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי,
כּי גוֹי כְּמוֹ זֶה שְׁכֵנִי!
דַּעַת אֱלֹהִים יְשִׂימוּן
כָּאוֹב וְכַיִּדְּעוֹנִי.
עַל זֹאת אֲיֵלִיל וְאֶסְפֹּד
אָשִׁית בְּמוֹ שַׂק מְלוֹנִי,
אָכֹף כְּאַגְמוֹן וְאָצוּם
שֵּנִי חֲמִישִׁי וְשֵׁנִי.
מַה זֶה אֲיַחֵל אֲנִי עוֹד
אוֹ מַה יְּהִי בִטְּחוֹנִי?
עֵינִי בְתֵבֵל תְּשׁוֹטֵט –
לֹא תֶחֱזֶה בָּהּ רְצוֹנִי!
תִּיקַר תְּמוּתָה בְעֵינִי,
תֵּקַל אֲדָמָה בְּאָזְנִי.
אִם יֵשְׁטְ לִבִּי לְדַרְכָּהּ
לִטְמֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי –
יָשֹׁב עֲמָלִי בְרֹאשִׁי,
יֵרֵד בְּחֵיקִי זְדוֹנִי.
נַפְשִׁי כְּבוֹדָהּ תְּמָאֵן,
כִּי עִם כְּבוֹדָהּ קְלוֹנִי!
לֹא אֶעֱלֹז בָּהּ לְעוֹלָם,
לֹא יַעֲלֹז בָּהּ גְּאוֹנִי –
לוּ קָרְאוּ לִי בְּנֵי-עָשׁ
"סוּרָה שְׁבָה-פֹּה, פְּלוֹנִי!"
כִּי הָיְתּה הָאֲדָמָה כָּעֹל עֲלֵי צַוְּרוֹנִי.
מַה לִי אֲנִי עוֹד בְּתֵבֵל
לוּלֵי שְׂאֵת עִוְּרוֹנִי?
נַפְשִׁי בְּמוֹתִי תְרַנֵּן,
לוּ מָצְאָה צוּר מְעוֹנִי.
אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס
לִהְיוֹת בְּשָׂרִי מְכוֹנִי,
כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי
וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי.
אִיגַע לְהָבִין וְאֵדַע
כִּכְלוֹת בְּשָׂרִי וְאוֹנִי,
כִּי סוֹף אֲנָחָה – הֲנָחָה
וְעֵקֶב רְזוֹנִי – מְזוֹנִי.
אֶדְרֹשׁ בְּעוֹדִי, אֲחַפֵּשׂ
כְּמִצְוַת שְׁלֹמֹה זְקֵנִי:
אוּלַי מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת
יְגַלֶּה תְבוּנָה לְעֵינִי,
כִּי הִיא מְנָתִי לְבַדָּהּ
מִכָּל עֲמָלִי וְהוֹנִי.

(נכתב בשנת 1038)

ראו גם הערך שלמה אבן גבירול בויקיפדיה העברית.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה – אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות – הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו – אל שתי הבנות – ופשוט להיאנח בהנאה.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.