Posts Tagged ‘שירה’

עדכון קלאסי לנובמבר

יום שני, נובמבר 9th, 2009

רשומת הסקירה של העדכון החודשי התעכבה מעט הפעם, עקב שירות מילואים, ועמכם הסליחה.

החודש הועשר המאגר שלנו בסיפורים נוספים מאת ברשדסקי, במספר מאמרים מאת שמואל יוסף פין מכתב-העת "הכרמל" שערך בשעתו (ותודה לפרופ' שמואל פיינר על קיבוץ המאמרים בספר), מסה גדולה של טביוב על השפה העברית, וכן מאמרים ספרותיים נוספים מאת אברהם רגלסון, שמקובצים בפרויקט בן-יהודה לראשונה מאז פרסומם בעיתונות העברית משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה שעברה.

לצד פרק נוסף מן המקראה של אליעזר בן-יהודה, שתי יצירות בולטות בעדכון החודש:  הראשונה היא הרומן הסובייטי יומנו של קוֹסְטְיָה רְיַאבְּצֶב מאת נ' אוֹגְנֶב, סופר עלום ונשכח, בתרגומו של אברהם לוינסון (המוגן בזכויות יוצרים ומוגש לציבור ברשות בעלי הזכויות).  נועצתי בכמה ידידים יודעי-ספר יוצאי חבר העמים לגבי ערכו הספרותי של הרומן הזה, וכולם היו מאוחדים בדעה שזו יצירה זניחה מבחינה ספרותית, פרי האמנות המגויסת של העידן הסובייטי בשיאו.  אף על פי כן, טרחנו והקלדנו את הטקסט, ואנו מגישים אותו לציבור, אולי יותר כמסמך הסטורי מאשר כהישג ספרותי; מרפרוף בטקסט דומני שיש בו ענין כצוהר אל מערכת החינוך הסובייטית (ובמידה מסוימת, כמובן, אל ייצוג אידאלי שלה), וכן כמעיד על מימדי אחיזתה של התורה הסובייטית בהשקפותיהם של אנשי ספר ומעש (כמו אברהם לוינסון, שהיה פוליטיקאי בפולין ואיש תרבות בישראל) באותה עת.  מענין גם לקרוא את ההקדמה של לוינסון לתרגומו, שהבאנו בראש הטקסט.  כך או כך, נשמח מאוד לשמוע מה דעתכם על הרומן הקצר והקריא הזה, אם תרצו לנסותו.

וגולת הכותרת של העדכון החודש היא שני פרקים של תרגומי יהושע פרידמן מן השירה הרומית הקלאסית, האחד משירת ורגיליוס והשני משירת אובידיוס.  מדובר באחד המתרגמים המוקדמים מן השירה הרומית, והישגו האמנותי בתרגומים הללו מרשים ביותר.  אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה ברשומה נפרדת.

מאחורי הקלעים יש הרבה פעילות בפרויקט בן-יהודה, שתיחשף לציבור בשנה הבאה, ועוד מוקדם לדון בה כאן, אך אני מבטיח שיש למה לחכות.

ובינתיים, הנה טעימה מאמנותו של אובידיוס ומאומנותו של פרידמן, התיאור המיתי של ארבעה דורות, בחינת "הולך ופוחת הדור", תיאור ששאב אובידיוס מן המיתוס היווני, כפי שמופיע אצל הסיודוס:

ארבעה דורות
הָיָה בְּרֵאשִׁית דּוֹר-זָהָב, אֲשֶׁר בְּאֵין נוֹגֵשׂ, וְטֶרֶם
מִשְׁפָּט וְחֹק יְלַמְּדוּהוּ, אֱמוּנִים וְתֹם שָׁמַר לִבּוֹ.
שְׁפָטִים בַּל נַעֲשׂוּ עוֹד, אַף טֶרֶם עַל לוּחוֹת נְחוֹשֶׁת
דִּבְרֵי הָאָלָה יֵחָרְתוּ, וְטֶרֶם יָבֹאוּ בִּרְעָדָה
דַבֵּר תַּחֲנוּנִים לַשּׁוֹפֵט, אַךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד.
עוֹד לֹא יִכָּרֵת הָאֹרֶן וְעָזַב אֵת תֹּעֲפוֹת הָרָיו
לַחְתּוֹר בְּנִבְכֵי הַגַּלִּים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְטֶרֶם
יֵדְעוּ בְנֵי-אָדָם שְׂפַת-יַמִּים זוּלָתִי חוֹף אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת.
שׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת עוֹד טֶרֶם מֵזַח לֶעָרִים תִּהְיֶנָה,
שׁוֹפַר נְחשֶׁת וַחֲצוֹצְרַת-מִקְשֶׁה לֹא הָיוּ עֲדֶנָּה,
אַף לֹא חֲרָבוֹת וְקוֹבַע; לֹא לָמְדוּ תַּכְסִיסֵי מִלְחָמָה,
יָשְׁבוּ לָבֶטַח לְאֻמִּים וַיִּרְאוּ מְנוּחָה נָעֵמָה.
עוֹד הָאֲדָמָה לֹא נָשְׂאָה בְעֹל וְלֹא קָרְעוּ סְגוֹר-לִבָּהּ
אֵת וּמַחֲרֵשָׁה, אַךְ נָתְנָה לְמַכְבִּיר תְּנוּבָתָהּ נְדָבָה.
חָמְדוּ בְּנֵי-אָדָם צְמָחֶיהָ, לֹא עָמְלוּ יָדַיִם בָּהֵמָּה,
גַּרְגְּרֵי-שָׂדֶה יִלְקֹטוּ, בּוּל-הָרִים וּפְרִי-דֻבְדְּבָנִים,
יִקְטְפוּ עִנְבֵי מַלּוּחַ, הָעוֹלִים בֵּין קוֹצֵי הַשִּׂיחִים,
אוֹ אֶת אֱגוֹזֵי הָאַלּוֹן, עֵץ-חָמַד לוֹ עֶלְיוֹן בָּאֵלִים.
פָּרַח הָאָבִיב עוֹלָמִים, וַיְרַחֲפוּ זֶפִירִים שַׁאֲנַנִּים,
רַחֵף וְסַלְסֵל בִּכְנָפָם הַחַמָּה נִצָּנֵי סָפִיחַ.
תָּחִישׁ גַּם שְׁדֵמָה לֹא עֻבְּדָה וְנָשְׂאָה פְרִי-תְּנוּבָה, וְעָטַף
זְהַב הַשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת נִיר, לֹא הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתוֹ;
יִשְׁטְפוּ נַהֲרוֹת חָלָב אוֹ יִשְׂאוּ צוּף נֶקְטַר הַנְּהָרוֹת,
יִטְּפוּ אַלּוֹנֵי-הָאָטָד גַּם הֵם עֲסִיסֵי דְבַשׁ-זָהָב.
הוּרַד סַטוּרְנוּס מַחֲשַׁכֵּי הַטַּרְטַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ
לִמְשֹׁל בְּתֵבֵל יֻפִּיטֵר, – מֵאָז תּוֹר-הַכֶּסֶף הִגִּיעַ,
מָךְ חִין-עֶרְכּוֹ מִזָּהָב וְיָקָר מִנְחֹשֶׁת נוֹצֵצָה.
נָטָה יֻפִּיטֵר אֶת יָדוֹ וַיַּקְצֵר עֲלוּמֵי הָאָבִיב,
חָלַק הַשָּׁנָה לִתְקוּפוֹת, שָׂם מוֹעֵד לְחוֹרֶף וָקַיִץ,
אָסִיף הַמְּשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ וְאָבִיב מְהִיר-הַכְּנָפָיִם.
חֹרֶב וָחֹם אָז רִאשׁוֹנָה הִרְתִּיחוּ הָאַוִּיר, וְרִגְבֵי
קֶרַח מִנִּשְׁמַת-הַסַּעַר הַקָּרָה לַמּוּצָק דֻבָּקוּ.
אָז גַּם בֵּית-מוֹשָׁב רִאשׁוֹנָה יִהְיֶה בָאָרֶץ, – בִּמְּעָרוֹת
צוּרִים בְּסִבְכֵי יְעָרוֹת אוֹ מְלוּנַת-נְצָרִים עֲבֻתָּה.
קֶרֶס אָז תִּזְרֶה רִאשׁוֹנָה אֶת חָפְנֵי זְרָעֶיהָ בִּתְלָמִים
רִפְּדָה הָאֵת, וּבְנֵי-בָקָר מִסֵּבֶל הָעֹל יֵאָנֵחוּ.חָלַף תּוֹר-כֶּסֶף גַּם הוּא וַיָּקָם דּוֹר חָדָש, נְחֻשְׁתָּן.
רוּחַ אַבִּירִים בְּלִבּוֹ וְיָדָיו לוֹ רַב בַּמִּלְחָמָה,
לֹא יָדַע עוֹד פֶּשַׁע. דּוֹר-בַּרְזֶל נוּקְשֶׁה אָז קָם בָּאַחֲרוֹנָה.
נִקְבְּצוּ בָאוּ גַם יַחַד כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן פְּלִילִיָּה:
תַּמּוּ אֱמוּנִים מֵאֶרֶץ וְיֹשֶׁר וְתֻמַּת-עֲנָוִים,
תַּחְתִָּם יָבֹאוּ וְיָרְשׁוּ מְקוֹמָם אַךְ מִרְמָה וָרֶשַׁע,
חָמָס וְנִכְלֵי-בְלִיַּעַל וְאַהֲבַת בֶּצַע –מַעֲשַׁקּוֹת .
יוֹרְדֵי-הַיָּם מִפְרְשֵׂיהֶם צָרְרוּ בְכַנְפֵי-הָרוּחַ,
טֶרֶם יְדָעוּהוּ עַד-הֵנָּה, וְאֹרֶן מִתְעָרֶה בֶּהָרִים
יָרַד מִמְּרוֹמָיו, יִלָּפֵת דַּרְכּוֹ בֵין גַּלֵּי-מֶרְחַקִּים.
שְׁדֵמָה, זוּ הָיְתָה נַחֲלַת כָּל-אָדָם, כַּשֶּׁמֶשׁ וְאַוִּיר,
נָטָה עָלֶיהָ הַמּוֹדֵד אֶת קַוּוֹ וַיַּצֵּב גְּבוּלֶיהָ.

דַּי עוֹד לֹא יֹאמַר הָאָדָם, כִּי יִדְרֹשׁ מֵחֵיק הָאֲדָמָה
תְּרוּמַת תְּנוּבָתָהּ וּפִרְיָהּ לְמַכְבִּיר, אָז יִקְרַע סְגוֹר-לִבָּהּ,
הָלֹךְ וְהַעֲמֵק שְׁאֹלָה, עַד יַרְכְּתֵי אֶרֶץ-רְפָאִים,
לַחְפֹּר מַטְמוֹנִים הָחְבָּאוּ וְאוֹצָרוֹת, מַכְאוֹבִים אַחֲרִיתָם.
יֶאֱתֶה בַּרְזֶל מְשַׁכֵּל וְזָהָב מֵהָרֵס מִמֶּנּוּ,
אִתָּם-מִלְחָמָה הָעֹשָׂה בִשְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד מְלַאכְתָּהּ,
זְרוֹעָהּ חֲמוּצָה בְדָם וּבְצִלְצְלֵי-נֶשֶׁק רוֹעֶשֶׁת.
חָמָס הָאָרֶץ מָלֵאָה: קָם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בָאֹהֶל,
חָתָן עַל חוֹתְנוֹ יִתְגַּבֵּר, גַּם אַהֲבַת אַחִים נֶעְדָּרָה.
אִישׁ יַחֲרֹשׁ רָעָה עַל אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה עַל בָּעַל-נְעוּרֶיהָ,
תִּמְסֹךְ הָאֵם הַחוֹרֶגֶת סַף-רַעַל וְדָרְשׁוּ הַבָּנִים
אֶל הַיִּדְּעוֹנִים, עַל מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם יִשְׁאָלוּ.
כָּרַע גַּם נָפַל הַצֶּדֶק, אָז תָּקוּם הָעַלְמָה אַסְטְרֵיאָה,
שְׂרִידַת הָאֵלִים בָּאָרֶץ, וְעָלְתָה מֵעֵמֶק הַדָּמִים.

והשאר כאן.


כרגיל, נשמח לשמוע מה קראתם ואהבתם, או לא אהבתם, במאגר היצירות שלנו.

(גם) לוינסון מקונן על מצב השירה

יום שישי, אוקטובר 23rd, 2009

במאמרו "בעיות התרבות בימינו" (כש"ימינו" פירושו 1947), סוקר אברהם לוינסון את מצב הספרות העברית של זמנו, ומקונן על — ניחשת נכון — הנוער.  כן, הנוער, הנוער…

אכן, יש לנו טרילוגיות גדולות של קבק, של בורלא. יש לנו הזז ועגנון.

יש לנו התחלות של פרוזה כפרית. קמה לנו משמרת צעירה של מספרים חדי-הסתכלות ודקי-ניב. ואף-על-פי-כן זהו רק הדור הראשון של הפרוזה הארצישראלית. פרץ עודנו אקטואלי מאד. ופרישמן יפה-הרוח עוד לא נתיישן. וברדיצ'בסקי הלוחם מבטא גם היום את סערת-לבנו. וברנר הכואב מלווה תמיד את צעדינו.

יש פרק כאוב יותר – השירה. ארץ-ישראל היתה תמיד, מימי התנ"ך ועד דורנו, ארץ החזון. וממקורה ינקה גם שירת הגולה. אם האידית, שפת ההמונים, היתה קולעת יותר בפרוזה שלה, הרי העברית עלתה עליה בשירתה. מלבד השירה הקלסית של ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שמעונוביץ ושניאור, מלבד דור-הממשיכים גדושי-הכשרון למדן, גרינברג, שלונסקי, המאירי ועוד, – קמה לנו שירה כפרית עשירה השופעת עלומים, יופי, מרדנות, ברכת-האדמה. למי שמור כל העושר הזה? האם לשוא חזו משוררינו? האם שפכו ים-רגשות של צחיח-סלע?

כי לחברינו אין אוזן קשובה לשירה. הנוער שלנו אינו אוהב שירה. איני מקבל זאת כגזירה. זהו פרי באושים של חינוך לקוי. אנחנו לא קורצנו מחומר אחר מאשר אבותינו. דור סבים וסבתות נתחנך בגולה על וולוויל זברז'ר ועל אליקים צונזר. דור חיבת ציון נתחנך על שירתו של פרוג. דור משכילינו נתחנך על מיכה לבנזון, על מאנה, על יהודה לייב גורדון. לא היה מרתף ולא היתה עליית-גג שלא שרו את השירה הפרולטרית של וינטשבסקי ומוריס רוזנפלד ורייזין. אצלנו דחתה הזמרה את השירה. הדור חתם את השירה בשירי ביאליק וטשרניחובסקי ומסר את הנבואה השירית לילדים ושוטים, לילדי בתי-ספר וליפי-רוח תמהוניים. אין לנו אוזן לרחשי-הפרט, להגיגי היחיד, כי אנו נתונים ראשנו ורובנו בענייני הכלל. אין לנו פינת-שבת. כולנו חולין. וכי נשלים עם זה? נתקן את המעוות. נשוב אל שבת-השירה שלנו. נקצה בלבנו מקום לתרבות-הרגש, לתרבות-הלב. כר' שלמה של פרץ ב"שרשרת הזהב" "נתהלך כיהודי שבת ויום-טוב על חורבות העולם"… נתעלה, נתרומם בתוך הפרוזה הקשה של חיינו…

עד כאן לוינסון.  דומה שהקינה על מצב הספרות, כמו גם הקינה על מצב הנוער, היא מעמודי התווך של סוגת הביקורת מאז ומעולם.

כיצד הכרתי את שירת הראב"ע

יום חמישי, אוגוסט 13th, 2009

יש לי וידוי – אף פעם לא התחברתי לשירת ספרד.
אף מורה בתיכון לא השניאה עלי את השירים האלה – להפך, אני זוכרת שדווקא בתכנית הלימודים הייתה שירה מעניינת, ואהבתי לדמיין נשפים יהודיים בספרד שבהם יהודים חשובים ועשירים הקריאו שירה זה לזה. אלא כנראה שמאז קראתי את השירים הלא נכונים, ובאופן כללי, השירה הזאת הייתה די משעממת בעיני.

לכן הצבתי אתגר בפני אסף העורך – הראה לי שיר משירת ספרד שאוהַב!  אוכל לפרסם אותו ביומן הרשת לטובת כל אותם שלא מכירים, כמוני, ונזכה להכיר ולאהוב עוד חלק מהמורשת התרבותית שלנו.

אסף ענה לאתגר בצורה יוצאת מן הכלל ושלח לי לא שיר אחד, אלא שלושה. מיותר לציין שאהבתי את כולם.
לכן, בלי הקדמות נוספות, הנבחר הראשון, שיר שנינה נחמד:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר / ר' אברהם אבן עזרא

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!
אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –        אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!
אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,           אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –
אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,           נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

אני בהחלט גיליתי שאני אוהבת את שירת ספרד, ואם גם אתם, כדאי ללחוץ כדי לקרוא עוד מכתבי הראב"ע. תהנו!

הרהורים על 'ברוריא'

יום שבת, יוני 20th, 2009

בימים אלה עלה לאקרנים הסרט 'ברוריה' שנכתב בהשראת סיפור 'ברוריא בת ר' חנינא בן תרדיון' ועודד אותנו להעלות לאתר את הפואמה 'ברוריא' שנכתבה על-ידי ש"י מולדר במחצית המאה ה-19 ולהציג בפניכם את 'אותה גברת בשינוי אדרת'.

הסיפור המקורי מתאר כיצד ביקש רבי מאיר בעל הנס, במאה ה-2 לספה"נ, להוכיח לאשתו המלומדת, ברוריא, כי כל הנשים קלות דעת הן. לשם כך מגייס רבי מאיר את תלמידו לעזרתו ומורה לו לפתות את אשתו, ברוריא, בדברי חנופה. ברוריא אכן מתאהבת בתלמיד, אך משהסתבר לה שבעצם היתה זו תחבולה שנרקמה על ידי בעלה, הבלתי נמנע קורה – ברוריה מתאבדת, ולאחר מעשה, גם רבי מאיר לא יכול להראות עוד את פניו בקרב קהילתו ובבושתו כי גדולה, גולה ממקום מושבו בגליל לבבל.

בהשראת אותו סיפור כתב המשורר והסופר העברי בן תקופת ההשכלה, שמואל ישראל מולדר, (1792-1862) את הפואמה הדרמטית שלו 'ברוריא' הבנויה כמעט כמחזה בחלוקה לארבע תמונות שבסופן מביא המספר את מסקנתו שהיוהרה (היבריס) השתלטה גם על הבעל וגם על האישה ולכן סופם הטראגי צפוי מראש ומסביר כי בענייני אהבה גברים ונשים כאחד, קלי דעת הם:

כָּל דָּרֵי מַעַל אָז אֹמֶר גָּזָרוּ
וְכָל שֹׁכְנֵי מַטָּה כָּמֹהֶם אָמָרוּ:
אֲנָשִׁים וְנָשִׁים קַלֵי דָּעַת.

השיר 'ברוריא' מעלה את השאלה הפילוסופית בדבר היחס שבין היצר לבין החובה, בין הרגש לבין הרציו. בפואמה זו מולדר מעמיד בפני הקורא מחזה שיש בו משום כְּתַב סנגוריה על ברוריא, אם כשהיא מציגה את עמדתה ואם כשהמספר מתאר את המתרחש על הבמה. ברוריא של מולדר, מלבד היותה אישה יפה, מוצגת כטוענת מלומדת ודעתנית (כפי שברוריא אכן מתוארת בסיפור המקורי, לפיו, גם תלמידים וגם יודעי ספר היו באים אליה לשמוע דעתה).

בשיחה עם פרופ' זיוה שמיר* היא ציינה כי: "לאחר קריאת 'ברוריא' מפרי עטו של שמואל מולדר, אי-אפשר שלא לייחס לו את הטמנת הזרעים הראשונים לתופעת 'חילוּן' השפה העברית, ויצירתו זו שנכתבה כמעט לפני 200 שנה, על שפתה הקריאה והקולחת, מהווה אבן הפינה לבניינה מחדש של השפה העברית כשפת שיח בכלל ושל השימוש בה בשירה העברית בפרט," והוסיפה כי "יחד עם זאת, אי-אפשר להבין תופעה זו של התחדשות השפה העברית במנותק מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים של תקופת ההשכלה, ולהתפעם מהשפעתן של יצירות מאותה תקופה על כתביהם של סופרים ומשוררים שהמשיכו והלכו בדרכו של מולדר ותרמו להתחדשותה של השפה העברית כ-150 שנה לפני "מלחמת השפות" בארץ-ישראל."

"ביצירה זו מולדר מחדש את השימוש בתחבולה של "המספר הכל-יודע" וממחיז את דעותיו בפואמה דרמטית. אחריו הופיעו מיכ"ל ויל"ג שביצירתו הגיעה הפואמה הדרמתית לשׂיאה." מכאן, לדעת שמיר, חשיבותו של מולדר בתולדות השירה העברית. "מולדר מתאר באופן אלגורי בסיפור 'ברוריא' את גורלה של האומה היהודית בתקופתו ומנסה באמצעות פואמה טראגית זו להעביר את המסר לפיו כדי להבטיח את המשך קיומה צריך לחתור אל האיזון וההרמוניה בין הזרמים השונים ביהדות של אותה תקופה: המתנגדים, החסידים והמשכילים.  מולדר שולל את ההסתמכות הטוטאלית על השכל, כמו את הכניעה המוחלטת ליצר, ובמובלע ממליץ על דרך-ביניים מאוזנת, על דרך-חיים הממזגת את האינטלקטואלי והאמוציונאלי."

אתם מוזמנים לקרוא את הפואמה הדרמטית "ברוריא" כאן במאגר פרויקט בן-יהודה ולהתרשם מהסגנון המלוטש והשפה העשירה של מולדר.

* עוד על מולדר והשפעתו על תחיית השפה העברית ניתן לקרוא במאמרה של פרופ' שמיר, שהופיע בכתב העת "דפים" בהוצאת אוניברסיטת חיפה: 'ש"ש מולדר כמחדש וממשיך: נסיון לשיבוצו ברצף הפואטי של תקופת ההשכלה' (1986)

על השירה והנצח

יום ראשון, מאי 10th, 2009

במאמרו בדפי הספרות של ידיעות אחרונות מתאריך 3 באפריל 2009, כותב אלי הירש כך:

מה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה.  ומה הסוד הזה?  קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגיית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי.

ואכן, כבר באיליאדה של הומרוס, שחוברה לפני למעלה מ-2,500 שנה, מראה לנו המשורר את מודעותו לקשר שבין שירה ובין העתיד: הלנה היפה, השוכנת בארמון בטרויה בעוד היוונים, ובראשם בעלה הנבגד מנלאוס ואחיו אגממנון, נלחמים על השבתהּ ליוון לאחר שנחטפה-מרצונה על-ידי הנסיך הטרויאני הפוחז פאריס, פוגשת את הנסיך הקטור השב משדה הקרב כדי להיפרד מאשתו ומבנו התינוק; בשלב זה, הלנה כבר ניחמת בה על שברחה עם פאריס (שנקרא גם אלכסנדרוס), שהתברר כפחדן וטווס ריקני, ובמרירות היא אומרת להקטור:

 אָנָּא, הוֹי גִּיסִי, הִכָּנֵס וְשֶׁב-לְךָ פֹּה עַל-הַכִּסֵּא,
יַעַן אֵין אִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא דְאָגָה כָמוֹךָ            
בְּעֶטְיִי שֶׁלִּי, בַּת-אִי-בֹשֶׁת, וּבַעֲוֹן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס,
אַךְ בִּגְלָלֵנוּ, כִּי גְזֵרַת בֶּן-קְרוֹנוֹס הָרָעָה – וְנִהְיֶה
לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶעָתִיד".

(איליאדה, שיר ששי, שורות 355-358, הומרוס, תרגם שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1991)

ודק מן הדק השילוב שעושה המשורר, בין תפיסת הגורל המוכתב מלמעלה (פאטאליזם) של הלנה, לבין הצורך הפסיכולוגי הטבעי להרחיק את האשמה מעצמה.  אולם אם נקשיב רק למלותיה של הלנה ולא לרחשי לבה, הרי היא טוענת שזאוס (הוא בן-קרונוס) גזר עליה לבגוד בבעלה ולברוח עם פאריס לטרויה, כדי שתתחולל המלחמה הנוראה הזו, כדי לספק חומר לשירי-עלילה (אפוסים) למשוררי העתיד.  זו תפיסה טראגית, מצמררת.  כך או כך, הלנה אכן הונצחה בשירי עלילה, והנה אנו דנים בה היום, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי שמתה, אם חיה אי פעם.

עשורים ספורים לאחר חיבור האפוסים היווניים, חיבר משורר יווני בשם תֵאוגניס שיר יפהפה, שממוען (כמו רבים משיריו), לנער האהוב שלו, קירנוס.  תאוגניס חנך את הנער, וניסה להדריכו לחיות חיים ראויים לאיש מעלה, אך הנער, ככל הנראה, היה עסוק בענייני פחזות, ולא נראה שהתייחס יפה לתאוגניס המבוגר.  כך לפחות מציג את הדברים תאוגניס עצמו, בשיר תלונה, שמזכיר לקירנוס כפוי-הטובה מה עשה בשבילו תיאוגניס:  (אני משמיט חלקים, כי התרגום מוגן בזכויות יוצרים)

כְּנָפַיִם נָתַתִּי לְךָ, שֶׁבָּהֶן [..]  תְּרַחֵף;
[..]
אֶת שִׁמְךָ הָרַבִּים בְּשִׂפְתֵיהֶם יֶהְגּוּ;
גַּם עֲלָמִים נִפְלָאִים [..] יְזַמְּרוּ
עַל אוֹדוֹתֶיךָ.  וְאַף כְּשֶׁתֵּרֵד אֶל נִבְכֵי הַצַּלְמָוֶת
בָּאֲדָמָה, אֶל מִשְׁכַּן הַדֵס שׁוֹקֵק הַצְּרִיחוֹת,
אַף כִּי תָּמוּת, תְּהִלָּתְךָ לֹא תֹּאבַד, אֶלָּא לָנֶצַח
בְּלִבְבוֹת בְּנֵי-אָדָם עֵקֶב שִׁמְךָ הַמַּתְמִיד –
קִירְנוֹס, בְּאֶרֶץ יָוָן תְּשׁוֹטֵט, [..]
אַךְ לֹא עַל גַּב הַסּוּסִים, כִּי בְּנָגְהוֹ יִשָּׂאֶךָ
חֶסֶד הַמּוּזוֹת שֶׁכְּלִיל סִגָּלִיּוֹת לְרֹאשָׁן.
הֵן בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶׁגַּם בֶּעָתִיד לַשִּׁירָה יִתְּנוּ דַּעַת
עוֹד תִּתְקַיֵּם כָּל עוֹד יֵשׁ אֶרֶץ וְשֶׁמֶשׁ מֵעָל.

(תרגם מיוונית אהרן שבתאי, בתוך הנספח ל"הפרסים" של אייסכילוס בתרגומו)

הנה כי כן, תאוגניס מסביר לקירנוס כיצד בכך ששורר עליו, העניק לו כנפיים, ואלמוות, כי שמו יינשא בפי אנשים כל עוד "בעתיד לשירה יתנו דעת"; תאוגניס סמוך ובטוח שימשיכו לתת דעת לשירה "כל עוד יש ארץ ושמש מעל".  והנה תרמתי את חלקי להצדקת טענתו של תאוגניס — עכשיו גם מפי נישא שמו של קירנוס אליכם הקוראים…

הירש מזכיר גם את הניסוח השירי הישיר הידוע של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, הוראטיוס.  בשירו, מתפאר המשורר שהקים לעצמו מפעל נצחי שיעמוד על תילו גם אחרי קריסת הפירמידות; ואין הוא מכוון אלא לשירתו. וייתכן שגם הוראטיוס צודק, אם כי, כפי שמעיר הירש "קרב ההישרדות בין הפירמידות והוראטיוס עדיין לא הוכרע".

פרויקט בן-יהודה הגיש זה לא כבר לציבור את תרגומו של מאיר הלוי לטריס לשיר זה של הוראטיוס.  מדובר בתרגום-עיבוד, חופשי למדי (לכן לא תמצאו בו את השם המפורש "פירמידות", מן הסתם גם בשל ההקשר של עבודה זרה, שסביר שהפריע ללטריס, אלא רק רמיזה להן בשורה השניה; וראו הערתו-הודאתו של לטריס מתחת לכותרת).  לטריס נותן את הכותרת פעלי ייכון לעד:

פעלי יכון לעד

(השיר הזה העתקתי מלשון רומי להמשורר הנשגב ונעים זמירות Horatius המתחיל:
(Liber III. Ode 30) Exegi monumentum aere perennius
אמנם עשיתיו על פי דרכי באין מעצור למליצת שפת קדש.

עַד הָעוֹלָם יִכּוֹן פֹּעַל פָּעַלְתִּי
אַף נִשָּׂא עַל רָמִים מַעֲשִׂי הִגְדַּלְתִּי –
מַצְּבוֹת בַּרְזֶל, נָחוּשׁ, פּוֹר יִתְפּוֹרָרוּ
וּדְבָרַי עַד עוֹלָם יַחַד נִשְׁמָרוּ –
לֹא יִקַּח עֶמְדָתוֹ שׁוֹט שׁוֹטֵף, סַעַר,
עֵת לִהַט יוֹם הַבָּא מִדְבָּר וָיַעַר,
עֵת גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֹז שָׁטוֹף יִשְׁטֹפוּ
עֵת דֹּרוֹת עוֹלָמִים יִפְנוּ יַחְלֹפוּ;
זִכְרִי לֹא יָסוּף לֹא יָמוּת לַשּׁחַת
מָוֶת טוֹב חֶלְקִי לֹא יָעֹז לָקַחַת.

נִין, נֶכֶד, דֹּר אַחֲרוֹן, נִקְלֶה גַּם שֹׁעַ,
יָעִיר לִי אֹזֶן זִמְרָתִי לִשְׁמוֹעַ
בִּמְקוֹם יִרְעַם הַיָּם בִּשְׁמִי יַזְכִּירוּ
וּבְקִרְיַת מֶלֶךְ רָב שִׁירִי יָשִׁירוּ
עַל כָּל תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר בָּרֵךְ לָקַחְתִּי
הִגָּיוֹן סֶלָה בִּלְשׁוֹנִי נִצַּחְתִּי. –
יָהּ עֹז הִלְבִּישַׁנִי בַּשּׁיר אֹדֵהוּ
עוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ נִפְלָאוֹת אַשְׁרֵיהוּ!
עוּרִי בַת שִׁירִי נָא, מָעוֹז וָעֵזֶר!
עַל תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי עִנְדִי לִי נֵזֶר!

כך, אפוא, כובשים המשוררים את הנצח.  ואנו בפרויקט בן-יהודה מרימים את תרומתנו הצנועה, הטכנית, שמקלה על המשוררים (ושאר היוצרים, כמובן) להמשיך ולהינשא בפי אנשים, גם במאה ה-21.