Blog

כמדי חודש בחודשו, אנו מעשירים את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הנובלה ההסטורית הכבל והקוץ מאת אברהם שלום פרידברג (על פי הנוסח הגרמני של צבי הרמן רקנדורף), וסיפורים נוספים מאת א"ד מרקסון, א"ש שטיין, ודוד ישעיהו זילברבוש.

לצד אלו אנו חונכים את אגף חיים אריה זוטא בפרויקט, עם שלושה סיפורים מימי המקרא: חנון הצורפי, המשפט, ויום הקהל.  זוטא היה מחנך ירושלמי ידוע בשעתו, וחיבר ספרי לימוד רבים.  ביניהם ישנו ספר בשם הזרע למינהו, שעוסק, בזהירות, ברבייה בעולם החי, ומכאן בחינוך מיני לבני נוער; כשנדפס הספר בירושלים בשנת תרס"ט, הקימו קנאים דתיים שערוריה גדולה, וסופו של דבר שכמעט כל עותקי הספר הושמדו בשריפה פומבית!  עד היום קשה מאוד לאתר עותקים של הספר הנדיר הזה, ולאחרונה שמעתי מפי חיים באר איך הוא נתקל במקרה בעותק של הספר ומיהר לרוכשו (תמורת זוזים לא מעטים) עבור הספריה הלאומית, שעד אז לא החזיקה בעותק.  בזכותו אנו עובדים על הקלדת הספר בימים אלה, ובקרוב נגיש מהדורה אלקטרונית של הזרע למינהו, ונציל את הטקסט הזה מתהום הנשייה, פשוטו כמשמעו.

בשירה נוספים למאגר שלנו חמישה שירים מאת המשורר-הצייר מרדכי צבי מאנה (המצי"ר), שבעה שירים מאת וידאל בנבנשת, ותשעה שירי חול מאת משה אבן-עזרא.  כמו כן העלינו שיר בלתי-מנוקד בשם הגיהנום מאת הסופר היידי ש' אנ-סקי (שלמה זיינוול רפפורט), בתרגום ש"ל ציטרון.

בתחום המאמרים והמסות, נוספו יצירות מאת י"ח ברנר, ראובן בריינין, משה גליקסון, א"ש שטיין, אברהם רגלסון, ובר-טוביה (שרגא פרנקל).  ביניהם שתי מסות על מיודענו מקס נורדאו (מכס נורדוי בכתיב הימים ההם), האחת מאת גליקסון והשנייה מאת בריינין.   נזכיר שנורדאו לא כתב עברית, ואעפ"כ תמצאו יצירות משלו בפרויקט בן-יהודה, בתיווכם של המתרגמים דוד פרישמן (ה"אגדות" של נורדאו) וראובן בריינין (ה"פרדוקסים" של נורדאו).

טעימת החודש לקוחה מטקסט קצר שחיבר אברהם רגלסון כהקדמה לספרו "עין הסוס" — עיבודיו היפים לסיפורי המיתולוגיה היוונית.  הספר כולו, אגב, זמין בפרויקט בן-יהודה, ברשות בעלי הזכויות.  בהקדמות הללו, שפורסמו ב"הפועל הצעיר" בשנת 1967, עם יציאת הספר, ושמכונסות לראשונה בפרויקט בן-יהודה, עונה רגלסון על השאלה הנצחית של הסופרים העבריים, מאז ימי י"ל גורדון: למי אני עמל? והנה תשובתו משובבת-הנפש של רגלסון:

בעבור מי רקמתי וארגתי את סיפורי-המיתוס הללו?

בעבור נפשות צעירות (כמוני אני בהיותי ילד-נער) אשר ספגו מנה של תורה והן צמאות לנפלאות: אגדה ושיחות-מלים מתנגנות מאליהן. (אכן, חלק מניסוּחי את עלילות-הדמיון היווניות יש לצרפו לזכות מישקע-זכרונות מקריאות שבנעורי: היו הדברים בתוכי, עוּצבוּ בי מחדש במשך השנים, וכאילו חיכו שאהיה סבא לנכדים גידוּלי-עברית, ואני רוקם בשבילם מעשיות עתיקות בחותמי שלי).

בעבור אלה – ובעבור זקנים שלא כבה בהם שביב-הילדות החיוּני… ונזכר אני בדבר שסיפר סילאֶנוֹס הזקן (עמוד 47) לפני המלך מידאס בהיטיבם לבותיהם במאכל-ומשתה ושיחה:

"… על אי אשר שני נהרוֹת זורמים בו, והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר האחד, מהרה הוא מזקין, מצטמק וכלה ומת – והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר השני מחדש נעוריו: גם כי זקן מאוד-מאוד, חיש הוא נעשה כבן ארבעים, ואחרי-כן כבן שלושים, והוֹוה לעֶלם, לנער, לילד, לעוֹלל – עד אשר הוא נעלם כליל! אפס-כי מערבּלה גוֹעשה שומרת על האי מגשת אליו, על כן באֵי-עולם מוּצלים מריצת-זמן מהירה עד יזקינו בלא-עת, ומצעידת-זמן אחורנית, כי יהיו לתינוקות, לעוּברים ברחם-אֵם, ויגיעו אֶל אַל-היוֹת כמו לפני הריוֹן.

"ואני – אמר סילאֶנוֹס – אָפיוֹלטס, רוח-מזרח, טילטלני לשם, וטעמתי משני מיני הפרי גם יחד, ופעולותם סותרות זוֹ לזוֹ, וָאהי לזקן עושה מעשי-ילדות".

— מתוך אקדמות קטנות ל"עין הסוס" מאת אברהם רגלסון.

כמדי חודש בחודשו, אנו מעשירים את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הנובלה ההסטורית הכינור מאת אברהם שלום פרידברג (בעקבות צבי הרמן רקנדורף), ולצידה חונכים את אגף אהרן דוד מרקסון בפרויקט, עם עיבוד לבני הנעורים של סיפור בשם מול אוהל תימורה מאת ב"נ סילקינר.  מרקסון גם תרגם את בן המלך והעני מאת מארק טוויין, ובקרוב נגיש גם את התרגום הזה.  עוד תרגום שנוסף החודש למאגר הוא תרגומו של אלתר דרויאנוב לסיפור המנגן העיוור מאת המספר הרוסי הידוע ולדימיר קורולנקו.

בתחום המאמרים והמסות, נוספו יצירות מאת י"ח ברנר, ראובן בריינין, משה גליקסון, א"ש שטיין, אברהם רגלסון, וא"ד מרקסון.  ביניהם מסתו של גליקסון על שמריהו לוין, שגם את קובץ מכתביו הנוגעים להכנות להקמת הטכניון בחיפה אנו מגישים החודש.

ולצד שירים נוספים מאת משה אבן עזרא, אנו מגישים החודש כמה מתרגומי השירה של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משירת פושקין, שילר, שייקספיר, לסינג, וליאופולד שפר.  כנהוג בתרגומי ההשכלה, התרגומים אינם דווקא נאמנים ללשון המקור, ולעתים אף נעשו מכלי שני; אף על פי כן, ניכרת גם בתרגומים מיומנותו הלשונית הנדירה של יל"ג.  הנה המונולוג הידוע של המלט, נסיך דנמרק, המתחבט בשאלת ערך החיים, בלשונו של יל"ג:

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת
וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,
כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?
קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?
לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,
הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת
אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.
רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;
כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,
חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,
חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,
נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –
אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ
וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,
יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים
לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,
פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,
אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;
לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד
מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.
הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;
הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,
וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ
וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

זאת לעומת תרגומו הידוע של שלונסקי, שנפתח במלים:

להיות או לא להיות? הנה השאלה:
מה נעלה יותר – לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,
ולא יותר; ודעת: השינה הזאת
תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים (וגו')

(אין לנו רשות להביא את תרגום שלונסקי במלואו, שכן הוא עדיין מוגן בזכויות יוצרים.)

כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות. לצד שירים נוספים של וידאל בנבנשת, ומאמרים מאת בר טוביה ומשה גליקסון, השלמנו את הקלדת ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, בתרגום יהודה אבן תיבון (בעריכת אברהם צפרוני), ואנו מגישים את הספר השלם מלחמת קרים מאת אפריים גרשון דיינארד (כמה מעט יודעים בוגרי מערכת החינוך הישראלית על המלחמה הזו, אם אמנם שמעו עליה כלל…), וכן סקירה נאה מאת אברהם רגלסון על המסה הנהדרת של אוסקר וויילד "קמילת השקר" (The Decay of Lying).

אנו חונכים החודש את אגף ראובן בריינין בפרויקט, והיצירות הראשונות פרי עטו הן דווקא תרגומים שלו לפרקים מן הספר פרדוקסים מאת מקס נורדאו, הרופא והוגה הדעות ההונגרי ממוצא יהודי, שעל אף שהיה מתבולל והכריז על עצמו שהוא "גרמני, רק גרמני", נשבה בחזון הציוני והיה פעיל מרכזי בו בימי הקונגרסים.  היום הוא נשכח מלב, אך בשעתו היה מבקר תרבות ידוע ונחשב באירופה, שהתמכרה לכל מיני מבקרים שהסבירו לה את מצבה במונחים של "רקבון" ו"ניוון".

בספרי הלימוד הישראליים, אם כבר הזכרתי אותם, נורדאו אינו מוצג במלוא מורכבות רעיונותיו, אלא בייצוג פלקטי שכולל את הכינוי "אבי 'יהדות השרירים'", מבלי להתעכב על ההקשרים האאוגניים והגזעניים של הגותו.  בכלל, נורדאו אינו מתעלה על תקופתו, וכתיבתו רווּיה בהכללות גורפות וכוזבות, ובשנאת נשים וגזענות גלויה.  הנה, למשל, במסתו הגאוניות והכשרון, כותב נורדאו (ההדגשות שלי):

יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה. הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים. הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות. בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות. הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע: פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר: הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה. הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, כלומר: מרכזי-מוחם עובדים עבודה גָלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה. תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים. המנהג והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה. כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדוּיקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסוֹדית.

זו הזדמנות להזכיר שבפרויקט בן-יהודה לא מופעלים קריטריוני סינון על פני הספרות העברית, והיא מוצגת כמות שהיא: לפעמים נאורה, לפעמים חשוכה (במונחי ימינו), לפעמים הומניסטית, לפעמים שונאת זרים, גזענית, שונאת נשים, וכו'.  צנזור או השמטת יצירות או קטעים כאלו בשם הערכים המקובלים בימינו (ואולי עדיין לא כל כך מקובלים…) יהיו סילוף האמת וחטא לאחת ממטרות הפרויקט: שימור הספרות העברית על כל פָּניה.