Blog

באתר ynet מופיעה היום פרסומת (במסווה "ראיון") לשיר מתוך אלבום חדש של הזמרת אתי אנקרי, אלבום שכולו ביצועים לשירים מאת ר' יהודה הלוי (ריה"ל), שהלחינה אנקרי.  מעבר לעברית הנהדרת שבשירים הללו, אנקרי תיהנה מיתרון נוסף: היא לא תצטרך לשלם תמלוגים עבור המלים, משום שהן קנין הציבור (נחלת הכלל), וכפי ששירי יהודה הלוי מוגשים לכל דורש בפרויקט בן-יהודה, כך יכולה גם אנקרי להלחינם, לבצעם, ולמכור את ביצועיה בכסף.

הנה מילות השיר שמוצע (באיכות בינונית בלבד, משום מה) להאזנה בקישורית לעיל:

אז למה אתם מחכים?  השתמשו גם אתם בקנין הציבור!

מזל טוב! החודש יום הולדת ראשון ליומן הרשת!  לפני שנה התחלנו את פורמט הטעימות מפרוייקט בן-יהודה.

אני מאוד נהנית להמליץ על יצירות ביומן הרשת, ואני שמחה לראות את מספר הקוראים גדל מחודש לחודש. אולי יש גם לכם יצירה שהייתם רוצים לצטט ממנה פסקה מובחרת, להנאת הכלל? כתבו לנו!

החודש התווסף מחבר אחד למאגר הפרוייקט – שמואל צ'רנוביץ (טשרנוביץ), 1879–1929, סופר ופובליציסט, אחיו של הסופר חיים צ'רנוביץ, שכתב בשם העט "רב צעיר", ואביה של סופרת הילדים המפורסמת ימימה אבידר-טשרנוביץ. כרגע נמצאים במאגר ארבעה מאמרים שלו. על אף שכתיבתו נראית לי קצת לא מהוקצעת ולא ממוקדת, יש בה קסם וכושר ביטוי, ונהניתי לקרוא אותם. הם עוסקים בסופרים ואישי ציבור: הרצל, י"ח ברנר, ברשדסקי וצ'לנוב. דוגמה בהמשך.

בנוסף העלינו החודש למאגר פרויקט בן-יהודה מאמרים על אודות העם והעבודה מאת א"ד גורדון; מאמר מעניין מאת מרדכי בן הלל הכהן אודות הקמת בית משפט השלום בארץ ישראל במקום בית המשפט התורכי (אחרי מלחמת העולם הראשונה); אגרות אחד-העם משנת 1897; מחזה נהדר בשם "השורר בביתו" מאת ישראל חיים טביוב, אודות ארבעה צעירים יהודים באירופה ומשחקי האהבה שביניהם, השלובים בנסיונותיו של הזוג הציוני והעני להלהיב באש הציונות את הזוג העשיר, הנהנתן והמתבולל; פרקים נוספים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, ועוד!

הנה ציטוט מתוך מאמר צ'רנוביץ על הרצל, הנקרא "בעל הכנפיים". שם יפה למאמר, הגורס שאיש מכל אבות הציונות, מלבד הרצל, לא היה נועז כמוהו בטוויית חלום הציונות, ופעיל כמוהו בהגשמתו.

ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים, ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח"י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל [חובבי ציון – נ"א]. הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא – משך אחריו את ההמונים. עניים היו המונים אלו, "קבצנים וחולמים". אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה. היושבים "בחלונות הגבוהים" יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד. ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר. הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון. הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם. הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.

אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם. אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם "מדינת היהודים" בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם. כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר. אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות. והוא אף פעם לא עשה זאת.

[…]

הוא לא היה נביא. איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה. לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו. אבל הרצל היה עדיף מנביא. תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים. הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים. אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות. הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו. והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, "לכבוד האדון היהודי", כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה "האדון היהודי".

מה אתם אומרים?

לא פעם שאלו אותנו אם נוסיף גם יצירות ביידיש למאגר פרויקט בן-יהודה.  התשובה שלילית — מייסדי הפרויקט אינם דוברי יידיש, והחלטנו בשלב מוקדם להגביל את הפרויקט ליצירה העברית בלבד (ודוק: גם תרגומים לעברית הם יצירה עברית), ולהשאיר את הקמת מאגר מקביל ביידיש ככפפה שאחרים יצטרכו להרים.

אנו שמחים שבשנים האחרונות אירע רנסאנס קטן בהתעניינות בשפה ובספרות היידיש, בישראל וגם בחו"ל.  אחד הגורמים המשמעותיים ברנסאנס הזה הוא האמריקאי ארון לנסקי, שכיתת את רגליו מבוידעם לבוידעם, והציל עשרות אלפי ספרי יידיש מכליה פיזית.  הוא כתב ספר על חוויותיו בשם Outwitting History, שתורגם בשנת 2005 לעברית, בשם נגד כיוון ההיסטוריה.

אותו לנסקי הקים את "המרכז הלאומי לספרי יידיש" (כשהלאום המדובר הוא זה של ארה"ב) במדינת מסאצ'וסטס, והמרכז הזה, שבניגוד לפרויקט בן-יהודה מעסיק אנשים בשכר, מעמיד עתה לרשות הציבור באתר האינטרנט שלו יותר מ-10,000 ספרים ביידיש. 

המאגר הזה מכיל גם כתבים שמוגנים בזכויות יוצרים, שמובאים ככל הנראה ברשות המו"לים, או תוך איזשהו הסכם, ובכל אופן פועלים תחת חוק זכויות יוצרים האמריקאי (השונה מזה הישראלי).  את יצחק בשביס זינגר אמנם לא תוכלו למצוא שם, משום שכתביו עודם מודפסים (גם אם לא ביידיש, בד"כ), אך לא מעט יוצרים אחרים מיוצגים שם יפה.  ביניהם, למשל, זכרונות יחזקאל קוטיק, שתרגומם העברי (כרך א' מתוך שני כרכים) מוגש בפרויקט בן-יהודה (באדיבות המתרגמים).

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו"נפשך" מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

[האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.