Blog

  • תפוצת מושגי החנוכה בפרויקט בן-יהודה

    טוב מאוחר מלעולם לא: ביומן הרשת שלו, "נסיכת המדע", פרסם ד"ר יוסי לוי ניתוח סטטיסטי של תפוצת מושגי החנוכה בפרויקט בן-יהודה.

    כמה פעמים מופיעה המלה "מכבים" ביצירות שבמאגר בן-יהודה? כמה פעמים "לביבה"? ומה לגבי "פך השמן" או "מודיעין"? ומה זה אומר, בהתחשב בעובדה שמדובר ביצירות שנכתבו לפני יותר משבעים שנה?

    זוהי דוגמה נהדרת, גם אם פשוטה מאוד, לשימוש במאגר היצירות לצורך מחקר לשוני, שכן היצירות משקפות איך כתבו, דיברו והתנהגו באותם זמנים.  אני מקווה שמחקר סמלי זה יעורר השראה למחקרים נוספים שיתבססו על מאגר היצירות.  האפשרויות הן אין סופיות!

  • שלמה אבינרי: "הגזענות כפי שחזה הרצל"

    ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם עיתון "הארץ" מאמר מאת שלמה אבינרי על אודות השתקפות חזון הרצל, כפי שהוא מוצג בספרו "תל אביב" (אלטנוילנד) משנת 1902, במדינת ישראל המודרנית. אבינרי משווה בין מערכת הבחירות שתוארה בספר לבין זו שתוצאותיה יקבעו מחר. להלן ציטוטים מן הכתבה:

    "אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא היתה זכות בחירה לנשים."

    […]

    "באוטופיות הקלסיות ששימשו נר לרגלי הרצל – מ"האוטופיה" של תומאס מורוס ועד לאוטופיות הסוציאליות של המאה ה-19 – מתוארת תמיד חברה אידיאלית, שאין בה פגם. הרצל, לעומת זאת, שילב ב"אלטנוילנד" חברה אידיאלית יחד עם ריאליזם פוליטי: כמי שחזה את הגזענות האירופית האנטי יהודית, הוא תיאר לעצמו, כי גם יהודים מסוגלים להיות גזענים והכניס לתיאור האוטופי שלו דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי."

    בניגוד לאירופה, שם ניצחה הגזענות, שילב הרצל בספרו סוף טוב.

    לקריאת הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תיאודור הרצל, בתרגום נחום סוקולוב, לחצו כאן.

  • עדכון פברואר

    שלום לכל קוראינו!

    החודש התווסף למאגר פרויקט בן-יהודה מחבר חדש אחד: אברהם שמואל שטיין (1912-1960), סופר, עיתונאי והיסטוריון ציוני. כתביו עדיין מוגנים בזכויות יוצרים, אך קיבלנו רשות לפרסם אותם ברשת לטובת הציבור, באדיבות משפחתו.  התחלנו בשלושה סיפורים, ובהמשך נפרסם סיפורים נוספים, מאמרים וכן רומנים היסטוריים מפרי עטו.

    יצירות נוספות שהתווספו לפרוייקט החודש הן: "החשבון האחרון", דרמה בארבע מערכות מאת נחום סוקולוב על אודות יהודי מתבולל שחוזר לחיק היהדות לעת זקנה, והתגובות השונות של משפחתו לכך (1901); מכתבים שונים מאת אחד העם וכן מכתבים נוספים מאת שמריהו לוין; מספר פרקים נוספים מ"ספר הבדיחה והחידוד" וכן מאמרים מאת אלתר דרויאנוב; מאמר לציון 20 שנה לפטירת יל"ג מאת י"ח ברנר; תרגומי שירת שמעון שמואל פרוג מאת אברהם לוינסון; שירים מאת אפרים לוצאטו, שמואל ליב גורדון, ר' משה אבן עזרא, ועוד!

    טעימה מעדכון החודש:
    אלו פסקאות נבחרות מן המאמר "ללא צעיף" מאת משה בילינסון, שהודפס ביולי 1934 בעיתון "דבר". המאמר עוסק במרד שביצעו שלושה מחבריו ואנשי סודו של היטלר כנגדו במהלך השנה השניה לשלטון הנאציזם בגרמניה, ואודות חשיפת אופיו האמיתי של שלטון זה, בעקבות המרד.

    […] שנה וחצי עברו מאז עליתו של היטלר לשלטון, את המשטר הזה נתן כמתנה לעם הגרמני, הוא אחראי לו, הוא נהג בו סבלנוּת, והיה מוסיף לסבול אותו, אילו היו מוּדחים והמוּמתים עתה [בעקבות המרד – נ.א.] מקיימים מצוה אחת, את המצוה היחידה האמיתית הקיימת ב"מלכוּת [רייך – נ.א.] השלישית": מצות הנאמנוּת העוורת למנהיג.

    הוא, המנהיג, הבטיח "טיהוּר". היה זה אחד מראשי הסוּסים שרכב עליו. שחיתוּת, קוֹרוּפּציה, גנבות, מוֹתרוֹת, קלקוּל מיני – על המלים חזרו בלי סוף הוא וסיעתו, כמטורפים, יומם ולילה במשך כעשר שנים, הם חזרו והשמיעו באזני העם הגרמני: "שיטת הגנבות", שיטת השחיתוּת", הביטו, גרמנים טובים, הבֵּטנה גרמנויות טובות, מה עשוּ אלה ממדינתם, מחברתם, ממשפחותיהם! מי הם אלה? מארכּסיסטים ויהוּדים! קודם כל הבטיח – מלבד הגנת המולדת מפּני התנקשוּת הפּולנים, הצרפתים, האנגלים – טיהוּר וריפוי העם הגרמני מצרעת זאת. והדבר השפּיע אולי יותר מהבטחת-לחם ומהבטחת "שבירת ורסיאל". מן התיאור שתיאר עתה הוא בעצמו, המטהר הגדול, אנו לומדים במפורש כיצד קיים את הטיהור.

    והרי האשמים ההם – אינם שוב. ראשי המארכּיסטים נמצאים או בבית-הכלא והמחנות הריכוז או בפראג ובפאריס. ורבים מהם בעולם האמת, ואילו היהודים חייהם כחיי כלבים. מכל מקום אלה ואלה אין להם השפּעה כל שהיא ב"מלכות השלישית", בחלו-חזון זה של דור גרמני צעיר. היא, הממלכה הזאת, "נקיה", היא גם אַרית וגם אַנטי-סוציאליסטית. והנה: כאלה הם פּני החלום-נחזון הנעשה במציאוּת היטלרית.

    […]

    אכן צריך היה לפרוץ מרד באשכנז ההיטלרית שיוּסר הצעיף מעל פּני הכּיעוּר והזוהמה, הם פּני "גרמניה המחודשת". עם המרד השני – אַל יתמהמה, למען ישראל וּלמען העוּבד הגרמני, למען האוּמה הגרמנית וּלמען שלום העולם, למען אמוּנת האדם, אַל יתמהמה! – עם המרד האחר, לא זה של רהם – פוֹן פּאפּן, נכיר את פּני המנצחים היושבים כיום כשופטים מוּסריים של ה"מתים" הללו, שהם דם מדמם, בשׂר מבשׂרם, רוּח מרוּחם.

    [לקריאת המאמר המלא, לחץ כאן.]

    עצוב לחשוב שכבר ב-1934 הייתה מודעות לנעשה בפוליטיקה הגרמנית – ולו במקום מרוחק כמו פלשתינה – שהיה מי שידע לנתח את ההווה ולחזות את העתיד, ובכל זאת קרו הדברים כפי שקרו. ואולי הצליח המאמר בכל זאת להזקיף כמה זוגות אוזניים, לפקוח כמה עיניים רדומות? מי יודע?…


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • פב"י בתקשורת

    החודש העברנו את עמוד ההתייחסויות לפרוייקט בתקשורת מאתר הבית של פרויקט בן-יהודה ליומן הרשת. אפשר למצוא אותו כאן.

    בתיק התקשורת נמצאים כל הריאיונות, ההודעות לעיתונות והכתבות שנכתבו עלינו עד כה. מעבר לכתבות שקישרנו אליהן ביומן הרשת החודש (על העלאת כתבי דרויאנוב), העלינו מאז תחילת השנה ל"תיק התקשורת" גם ריאיון עם אסף ברטוב שנערך בידי דייויד סטרומברג מהעיתון ג'רוזלם פוסט [באנגלית] מה-22 לינואר 2009, וכן ריאיון רדיופוני בתכנית "עוד מעט שבת" של ענת דולב ברשת ב' של קול ישראל, שנערך בתאריך 9 לינואר 2009.

    קריאה והאזנה מהנה!

  • כאב ראש תורכי

    במקום מסוים בספרו "זכרונות לבן ירושלים" (בקרוב במאגר הפרויקט), מתאר יהושע ילין את פרטי מערכת המטבע העות'מנית:

    במדינת טורקיה היו להמטבעות שני ערכים הנקראים: "צָאג'" ו"שוּרְק".  "צאג'" פרושו: שָלֵם, מפני שמחירו מהממשלה הוא תמיד אחד ואינו משתנה; הלירה היא תמיד מאה גרוש, וכן ערך שאר המטבעות אשר ארשמן להלן הוא תמיד קבוע. לא כן "השוּרק" שפרושו: רעוע, מקולקל — הוא מתחלף כפעם בפעם ומחירו נקצב ע"י הסוחרים שבכל עיר ועיר; למשל הלירה היא לפעמים מאה ועשרים גרוש, ולפעמים יותר או פחות; וכן שונה מחירה בכל עיר ועיר: בירושלים מאה ועשרים, וביפו מאה וארבעים וכו'; וכן שאר המטבעות משתנות ומתחלפות.  גם לכל המטבעות של זהב וכסף של שאר הממלכות נקבעו שני הערכים האלה.

    אינני מקנא בסוחרי התקופה, שנאלצו לערוך חישובים מחישובים שונים כדי לדעת מראש כמה תעלה סחורה ביפו, או בכמה תוכל להימכר בירושלים, או להיפך.  אולי גם זו סיבה (שולית, בוודאי) לקריסת האימפריה העות'מנית?