"וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת

הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָל־אָדָם (מכילתא, בשלח)


לוח ראשׁי־תבות

א"ב – אלף בית

אב' – אבות

א“ב דב”ס – אלף בית דבן סירא

א“ב דר”ע – אלף בית דרבי עקיבא

אב"ג – אבא גוריון

אבכ' – אבכיר

אגא"ס – אגדת אסתר

אג"ב – אגדת בראשית

אדר"נ – אבות דרבי נתן

אהל' – אהלות

או"ה – אומות העולם

א"ז – אדרא זוטא

אח"כ – אחר כך

א"י – ארץ ישראל

איכ"ר – איכה רבה

א"ל – אמר לו

אלא"ז – אלה אזכרה

אס' – אסתר

אס"ר – אסתר רבה

א"ע – את עצמו

אעפ"י – אף על פי

אעפ"כ – אף על פי כן


ב"ב – בבא בתרא

ב"ה – בית הלל

בו"ד – בשר ודם

בחק' – בחקותי

בי"ד – בין דין

ביה"כ – בית הכסא

ביהכ"נ – בית הכנסת

ביה“מ, ביהמ”ד – בית המדרש

ביה"מ ב‘, ג’… – בית המדרש ב‘, ג’… של יעלינק

ביהמ"ק – בית המקדש

בכ‘, בכור’ – בכורות

בכו' – בכורים

בכ"ז – בכל זאת

בל"י – בלשון יונית

ב"מ – בבא מציעא

במ‘, במד’ – במדבר

במ"ר – במדבר רבה

ב"ס – בן־סירא

בעה"ב – בעל הבית

ב"ק – בבא קמא, בר קפרא

בר' – בראשית, ברבי

בר‘, ברכ’ – ברכות

ב"ר – בראשית רבה

ב"ש – בית שמאי


גט‘, גיט’ – גיטין

גמ"ח – גמילות חסדים

ג"ע – גן עדן


ד"א – דרך ארץ, דבר אחר

דא"ז – דרך ארץ זוטא

דב' – דברִים

דב"ז – דברִים זוטא

דב“ר, ד”ר – דברִים רבה

דה“א, דהי”א – דברי הימים א'

דה"ב – דברי הימים ב'

דנ' – דניאל

דר"כ – דרב כהנא

ד"ר – דברי תורה


ה' – יי

ה“א, ה”ב.. – הלכה א‘, הלכה ב’…

הוס' – הוספה

הוצ"מ – הוצאה מדעית

הוצ"ש – הוצאת שכטר

הוצ' ש"ב – הוצאת שלמה בובער

הור' – הוריות

הוש' – הושע

היכל' – היכלות

הקב"ה – הקדוש ברוך הוא

השל' – השלום


וגו' – וגומר

וזה"ב – וזאת הברכה

וי"ג – ויש גורסין

וי"מ – ויש מפרשין

ויק' – ויקרא

ויק"ר – ויקרא רבה

וכו' – וכוליה


זב' – זבחים

זכ‘, זכר’ – זכריה


ח“א, ח”ב… – חלק א‘, חלק ב’…

חב‘, חבק’ – חבקוק

חג' – חגיגה

ח"ו – חס ושלום

חו"ל – חוץ לארץ

חול' – חולין

חנ' – חנוכה

טה' – טהרות


י"א – יש אומרין

יב‘, יבמ’ – יבמות

יהוש' – יהושע

יד' – ידים

יוה"כ – יום הכפורים

יו"ט – יום טוב

יו"כ – יום כפור

יח‘, יחז’, יחזק' – יחזקאל

ילק"ח – ילקוט חדש

ילק"ר – ילקוט ראובני

ילק“ש, ילקו”ש – ילקוט שמעוני

י"מ – יש מפרשין

יצה"ר – יצר הרע

יר‘, ירוש’ – ירושלמי

ירמ' – ירמיה

ישע' – ישעיה


כ"א – כרך א', – כל אחד

כה"ג – כהן גדול

כות' – כותים

כלא' – כלאים

כלו' – כלומר

כרית' – כריתות

כת‘, כתוב’ – כתובות


ל' – לשון

לה"ר – לשון הרע

לקה"ק – לקדש הקדשים

לק"ט – לקח טוב


מ"א – מלכים א'

מ"ב – מלכים ב'

מג' – מגילה

מג"ת – מגלת תענית

מד‘, מדר’ – מדרש

מד' לחנ' – מדרש לחנוכה

מד' נעל' – מדרש נעלם

מדא“ג, מא”ג – מדרש אגדה

מדה“ג, מה”ג – מדרש הגדול

מד"ש, מד' שמ' – מדרש שמואל

מד' תמ' – מדרש תמורה

מה"מ – מלאך המות

מו"ק – מועד קטן

מכ' – מכות

מכיל‘, מכל’ – מכילתא

מכיל' דרשב"י – מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי

מלא' – מלאכי

מנ‘, מנח’ – מנחות

מנוה"מ – מנורת המאור

מס' – מסכת

מס' סופ' – מסכת סופרים

מע' – מעילה

מעש' – מעשרות

מע"ש – מעשר שני

מש‘, משל’ – משלי


נ“א, נו”א – נוסח אחר

נג' – נגעים

נד‘, נדר’ – נדרים

נז' – נזיר

נו"ב – נוסח ב'

נח' – נחום

נח‘, נחמ’ – נחמיה


ס' – סדר

סא"ז – סדר אליהו זוטא

סד"ע – סדר עולם

סופ' – סופרים

סי' – סימן

סנה' – סנהדרין

סע' – סעיף


עאכו"כ – על אחת כמה וכמה

ע"ג – על גבי

ע"ד – על דבר, על דרך

עד‘, עדי’ – עדיות

עה“ד, עשה”ד – עשרת הדברות

עוב' – עובדיה

עוה"ב – עולם הבא

עוה"ז – עולם הזה

עוקצ' – עוקצין

עז' – עזרא

ע"ז – עבודה זרה, על זה

עי' – עיין

ע"י – על יד, על ידי, עין יעקב

עיר‘, ערוב’ – עירובין

ע"כ – על כן

עמ' – עמוס

ע“פ, עפ”י – על פי

ערכ' – ערכין

ע"ש – על שם, עיין שם


פ' – פרשה, פרק

פ“א, פ”ב… – פרשה, פרק א‘, פרשה, פרק ב’…

פדר"א – פרקי דרבי אליעזר

פה"י – פסח היום

פה"ק – פרק הקודם

פנ"א – פנים אחרים

פס‘, פסח’ – פסחים

פסיק‘, פסק’ – פסיקתא

פס' דר"כ – פסיקתא דרב כהנא

פסיק"ז – פסיקתא זוטרתא

פסיק"ר – פסיקתא רבתי

פר"ש – פרק שירה

פתיח' – פתיחתא


צ"ל – צריך להיות

צפ' – צפניה


קד‘, קיד’ – קדושין

קהל' – קהלת

קה"ר – קהלת רבה

ק"ו – קל וחומר

ק"ש – קריאת שמע


ר' – רבי

ר"א – רבי אליעזר, רבי אלעזר

ראב"ע – ר' אלעזר בן עזריה

ראב"ש – ר' אלעזר בן שמוע, בן שמעון

רבש"ע – רבונו של עולם

ר"ג – רבן גמליאל

ר"ה – ראש השנה

רו"ר – רות רבה

ר"ח – ר' חיא, ר' חנינא, ר' חוצפית

רחב"ד – ר' חנינא בן דוסא

רחב"ת – ר' חנינא בן תרדיון

רח"ו – ר' חיים וויטאל

ר"ט – ר' טרפון

ר"י – ר' יהודה, ר' יהושע, ר' יוחנן, ר' ישמעאל

ריב"ב – ר' יהודה בן בבא

ריב"ז – ר' יוחנן בן זכאי

ריב"ח – ר' יהושע בן חנניה

ריב"ל – ר' יהושע בן לוי

ר"ל – ריש לקיש

ר"מ – ר' מאיר

ר"נ – רב נחמן

ר"ן – רבנו נסים

ר"ע – ר' עקיבא

ר"פ – ר' פנחס

ר"ש – ר' שמעון, רב ששת

רשב"י – רש שמעון בן יוחאי

רש"י – ר' שלמה יצחקי

ר"ת – ראשי תבות


ש"א – שמואל א'

שאלת' דר"א – שאלתות דרב אחאי

ש"ב – שמואל ב'

שבוע' – שבועות

שבה"ל – שבלי הלקט

שה"י – שבת היום

שה"ש – שיר השירים

שהש"ר – שיר השירים רבה

שו"ט – שוחר טוב

שופ' – שופטים

שמ' – שמות

שמו“ר, שמ”ר – שמות רבה

שמח' – שמחות

ש"ס – ששה סדרים

ש"ע – שמונה עשרה

ש"צ – שליח צבור

שק‘, שקל’ – שקלים


ת' – תחת

תדב"א – תנא דבי אליהו

תדא"ז – תנא דבי אליהו זוטא

תדא"ר – תנא דבי אליהו רבה

תהל' – תהלים

תו"כ – תורת כהנים

תוס‘, תוספ’ – תוספתא

תוס' צוק' – תוספתא צוקרמנדל

ת"ח – תלמיד חכם

ת"י – תרגום יונתן

תמו' – תמורה

תמ' – תמיד

תנה"ק – תנחומא הקדום

תנח' – תנחומא

תענ' – תענית

ת"ק – תנא קמא

תרג"ש – תרגום שני

תרו' – תרומות

תש' הגא‘, הוצ’ הרכ' – תשובות הגאונים, הוצאת הרכבי

תש' הרשב“א – תשובות הרשב”א (ר' שלמה בן אדרת)



חֵלֶק רִאשׁוֹן


א: פְּתִיחָה

א. הָאַגָּדָה וְהַמָּשָׁל

א דּוֹרְשֵׁי־רְשֻׁמוֹת אוֹמְרִים: רְצוֹנְךָ1 שֶׁתַּכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם2 − לְמַד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי, עקב).

ב אַל יְהִי הַמָּשָׁל הַזֶּה קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל־יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד עַל3 דִּבְרֵי תוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָבַד זָהוּב4 מִבֵּיתוֹ אוֹ מַרְגָּלִית טוֹבָה, − לֹא עַל־יְדֵי פְתִילָה בְּאִסָּר5 הוּא מוֹצֵא אוֹתָהּ? כָּךְ הַמָּשָׁל הַזֶּה לֹא יְהֵא קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל־יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה (שהש"ר, א).

ג “וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָלִים הַרְבֵּה”6 − רַב נַחֲמָן אָמַר: לְפַלְטִין7 גְּדוֹלָה שֶהָיוּ בָהּ פְּתָחִים הַרְבֵּה8, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד? נָטַל פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי9 וּקְשָׁרָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת וְיָצָא דֶּרֶך הַפְּקָעַת; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקָעַת. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵיוָן10 שֶׁעָמַד שְלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין11 תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים12, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מֶה עָשָׂה פִּקֵחַ אֶחָד? נָטַל אֶת הַמַּגָּל, כִּסַּח13 וְנִכְנַס, כִּסַּח וְנִכְנַס, נִכְנַס דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ וְיָצָא דֶרֶךְ הַכִּסּוּחַ; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ. כָּך שְׁלֹמֹה. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר: לְקֻפָּה14 גְדוֹלָה מְלֵאָה פֵרוֹת וְלֹא הָיוּ לָהּ אָזְנַיִם, וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל15, וּבָא פִקֵּחַ אֶחָד וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם, וְהִתְחִילָה לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנֵיהָ. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה. רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: לְקִיתוֹן16 גָּדוֹל שֶׁהוּא מָלֵא רוֹתְחִים17 וְלֹא הָיְתָה לוֹ אֹזֶן לְהִטַּלְטֵל, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה לוֹ אֹזֶן, וְהִתְחִיל לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לִבְאֵר עֲמֻקָּה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ מֵימֶיהָ צוֹנְנִים18 וּמְתוּקִים וְטוֹבִים, וְלֹא הָיְתָה בִרְיָה19 יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָשַׁר חֶבֶל בְּחֶבֶל, מְשִׁיחָה20 בִמְשִׁיחָה וְדָלָה מִמֶּנָּה וְשָתָה; הִתְחִילוּ הַכֹּל דּוֹלִין הֵימֶנָּה וְשׁוֹתִין. כָּךְ מִדָּבָר לְדָבָר, מִמָּשָׁל לְמָשָׁל עָמַד שְׁלֹמֹה עַל סוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה (שם; ב“ר יב, שם צג; קה”ר ב).

ד עֲשִׁיר נְכָסִים, עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי21 – זֶהוּ בַּעַל־הַגָּדוֹת22 (ב"ב קמה:).

ה “אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן־לוֹ הָאֱלֹהִים עשֶׁר… וְלֹא־יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ”23 – זֶה בַעַל־אַגָּדָה, שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹסֵר וְלֹא מַתִּיר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מְטַהֵר24 (ירוש' הור' ג).

ו “כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל־פְּעֻלֹּת יְיָ וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו”25 − רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת26 (שו"ט כח).

ז “וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם”27− אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת, שֶׁמְּקַדְּשִׁים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּהֶן (תדב“א פ”ב; ילק"ש תהל').

ח “וְהוּא כְּזֶרַע גַּד28 לָבָן”29 − אֲחֵרִים אוֹמְרִים: “גַּד” – שֶׁדּוֹמֶה לְאַגָּדָה, שֶׁמּוֹשֶׁכֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמָּיִם (יומא עה).

ט “וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם”30 – אֵלוּ הָאַגָּדוֹת שֶׁהֵן עִנּוּגוֹ שֶׁל מִקְרָא31 (קה"ר ב).

י “שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים”32 – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת33 (ילקוט שה"ש).

יא “וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו”34 – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת35, הַנִשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָל אָדָם (מכילתא, בשלח ויסע־א).

יב בְּרִית כְּרוּתָה36 הִיא – הַלּוֹמֵד אַגָּדָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ (ירוש' בר' ה).


ב. אַגָּדָה וַהֲלָכָה

יג “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי”37 − מַה מָּטָר זֶה אֶחָד הוּא וְיוֹרֵד עַל הָאִילָנוֹת וְנוֹתֵן בָּהֶם מַטְעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהֵם: בַּגֶּפֶן לְפִי מַה שֶּׁהֵן, בַּזַּיִת לְפִי מַה שֶּׁהֵם, בַּתְּאֵנָה לְפִי מַה שֶּׁהֵן – כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה כֻּלָּם אֶחָת וְיֵשׁ בָּהֶם מִקְרָא וּמִשְׁנָה, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי, האזינו).

יד “כִּי לֹא־דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם”38 – דָּבָר שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים רֵיק הוּא, לֹא רֵיק הוּא אֶלָּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וְאֹרֶךְ יְמֵיכֶם – שֶׁלֹּא תֹאמַר: לָמַדְתִּי הֲלָכוֹת – דַּי לִי, תַּלְמוּד־לוֹמַר39: “כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת”40 – כָּל הַמִּצְוָה, לְמַד מִדְרָשׁ41 וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם”42 – זֶה מִדְרָשׁ, “כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם”43 – אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי, עקב).

טו “מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים”44 – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: מַה־מִּגְדְּלוֹת הָרֶקַח הַזֶּה יֶשׁ בּוֹ מִכָּל־מִינֵי בְשָׂמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד, וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (שהש"ר ה).

טז רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: שָׁלשׁ מִדּוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים: אֶבֶן גָּזִית45, אֶבֶן פִּנָּה46, אֶבֶן פְּסֵיפַס47. אֶבֶן גָּזִית כֵּיצַד? זֶה תַלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן גָּזִית, שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֶה אֶחָד. אֶבֶן פִּנָּה כֵּיצַד? זֶה תַלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן פִּנָּה, שֶׁיֶּשׁ־לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת בִּלְבָד. אֶבֶן פְּסֵיפַס כֵּיצַד? זֶה תַלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְתוֹסָפוֹת, כְּשֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּתוֹסָפוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּאַגָּדוֹת – אוֹמֵר לוֹ – וְזֶהוּ אֶבֶן פְּסֵיפַס, שֶׁיֶּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה פִיּוֹת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ (אדר"נ כח).

יז “לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה”48 – אָמַר רַ' יוּדָן בְּרַ' שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ דִבְרֵי תוֹרָה שֶנִּתְּנוּ מִלְמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, וְאֵלּוּ הֵן: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדָה. יֵשׁ זוֹכֶה לְמִקְרָא, וְיֵשׁ – לְמִשְׁנָה, וְיֵשׁ – לְתַלְמוּד, וְיֵשׁ – לְאַגָּדָה, וְיֵשׁ זוֹכֶה לְכֻלָּן (ויק"ר טו).

יח רַבִּי שִׂמְלַאי בָּא אֵצֶל רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי אַגָּדָה. אָמַר לוֹ: מָסֹרֶת49 בְּיָדִי מֵאֲבוֹתַי שֶׁלֹּא לְלַמֵּד אַגָּדָה לֹא לְבָבְלִי וְלֹא לִדְרוֹמִי50, שֶׁהֵם גַּסֵּי־רוּחַ וּמְעוּטֵי־תוֹרָה, וְאַתָּה נְהַרְדְּעָאִי51 וְדָר בְּדָרוֹם (ירוש' פסח' ה).

יט “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ”52 − “פָּנִים” שְׁנַיִם53, “בְּפָנִים” שְׁנַיִם – הֲרֵי אַרְבָּעָה פָנִים: מִקְרָא, מִשְנָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדוֹת54. פָּנִים שֶׁל אֵימָה – לְמִקְרָא55, פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – לְמִשְׁנָה56, פָּנִים מַסְבִּירוֹת – לְתַלְמוּד57, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – לְאַגָּדָה58 (סופר' טז; פס' דר"כ).

כ “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת”59 – אֵלּוּ הֲלָכוֹת הַמְאֻשָּׁשׁוֹת60, “רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים”61 אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת, שֶׁרֵיחָן וְטַעְמָן כַּתַּפּוּחִים.

“כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי”62 – שָׁנָה, עַד שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה אָדָם אוֹכֵל מַה שֶּׁמּוֹצֵא, כֵּוָן שֶׁחָלָה מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל כָּל מִינֵי תַעֲנוּגִים.

אָמַר רַ' יִצְחָק: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל63 וְהָיוּ מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וּדְבַר תַּלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַתּוֹרָה כְּלָל מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִקְרָא וּדְבַר אַגָּדָה.

אָמַר רַ' לֵוִי: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַפְּרוּטָה מְצוּיָה64 וְהָיָה אָדָם מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וַהֲלָכָה וְתַלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַפְּרוּטָה מְצוּיָה, וּבְיוֹתֵר שֶׁאָנוּ חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד65 – אֵין אָדָם מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶלָּא דִבְרֵי בְרָכוֹת וְנֶחָמוֹת (שהש"ר ב; סופר' טו).

כא רַבִּי אַבָּהוּ וְרַ' חִיָּא בַר אַבָּא נִזְדַּמְּנוּ66 לְמָקוֹם אֶחָד. רַ' אַבָּהוּ דָּרַשׁ בְּאַגָּדָה, וְר' חִיָּא בַר אַבָּא דָּרַשׁ בַּהֲלָכָה. הִנִּיחוּ הַכֹּל אֶת ר' חִיָּא בַר אַבָּא וּבָאוּ אֵצֶל רַ' אַבָּהוּ. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ67 שֶׁל רַ' חִיָּא בַר אַבָּא. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּהוּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר אֶחָת, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית68 – עַל מִי קוֹפְצִין69? לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית? (סוטה מ.: ע"י).

כב דָּרַשׁ רַ' שְׁמוּאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי בֵּי רַבִּי בּוּן: “חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ”70 “חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר” – זֶה בַּעַל־גְּמָרָא, “וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ” – זֶה בַּעַל־אַגָּדָה.

לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, בְּיַד זֶה עֲשָׁתוֹת71 שֶׁל זָהָב וּבְיַד זֶה פְּרוֹטְרוֹט72. זֶה שֶׁבְּיָדוֹ עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב אֵינוֹ מוֹצִיא וְחָיֶה73, וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ פְּרוֹטְרוֹט – מוֹצִיא וְחָיֶה (ירוש' הוריות).

כג יָשַב רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא74. זֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר75 הֲלָכָה, וְזֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר אַגָּדָה. פָּתַח76 לוֹמַר אַגָּדָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה, פָּתַח לוֹמַר הֲלָכָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֶשׁ־לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה77 וְאַחַת זְקֵנָה; יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת78, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת79 – נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן80 (ב"ק ס:).

כד “כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם”81 – אֵלּוּ בַּעֲלֵי־תַלְמוּד, “וְכֹל מִשְׁעַן־מַיִם”82 – אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּמַיִם בָּאַגָּדָה {חג' יד.).

כה “מִטַּל הַשָּׁמַיִם”83 – זֶה מִקְרָא, “וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ”84 – זוֹ מִשְׁנָה, “דָּגָן”85 – זֶה תַּלְמוּד, “תִּירוֹשׁ”86 − זוֹ אַגָּדָה − (ב"ר סז).

כו “חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה”87 – אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה: "וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר88 – אֵלוּ הַגָּדוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת לֵב אָדָם כְּיָיִן (ספרי, האזינו).

כז “יְחַיּוּ דָגָן”89 – בְּתַלְמוּד, “וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן”90 – בְּאַגָּדָה (ויק"ר פ' א').


ב: מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים


א. בְּרִיאַת־הָעוֹלָם

א שָׁנוּ חֲכָמִים: “כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים”91 – יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם92 – תַּלְמוּד־לוֹמַר93: לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל־הָאָרֶץ“94. יָכוֹל, לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית95 – תַּלְמוּד־לוֹמַר: “לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ96. יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם מַה־לְּמַעְלָה וּמַה־לְּמַטָּה97, מַה־לְּפָנִים וּמַה־לְּאָחוֹר98 – תַּלְמוּד־לוֹמַר: “וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמָיִם”99, − מִ”לְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמַיִם" אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מַה־לְּמַעְלָה וּמַה־לְּמַטָּה, מַה־לְּפָנִים וּמַה־לְּאָחוֹר (חג' יא:).

ב לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ“ב”? – מַה “ב” זֶה סָתוּם מִצְּדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כָךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לִדְרוֹשׁ מַה־לְּמַעְלָה וּמַה־לְּמַטָּה, מַה־לְּפָנִים וּמַה־לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא100 (ב"ר א).

ג “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ”101 – זֶה שֶׁהוּא דוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי־בְרֵאשִׁית וְאֵילֵךְ, “וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ”102 – זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדוֹרֵשׁ מִן הַחשֶׁךְ103, מֶה הָיָה (מדה"ג בראשית).

ד “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם”104 − רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם בֶּן־סִירָא: "פְּלִיאָה מִמְּךָ מַה תֵּדָע? / עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה־תַּחְקֹר? / בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן; / אֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

לְמֶלֶךְ105 שֶׁבָּנָה פַלְטִין106 בִּמְקוֹם בִּיבִין107, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סַרְיוּת108. כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: פַּלְטִין זוֹ בְּנוּיָה בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סַרְיוּת – אֵינוֹ פוֹגֵם? כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ – אֵינוֹ פוֹגֵם?

רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר־קַפָּרָא אָמַר: אִלּוּלֵא הַדָּבָר כָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ109 − “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים”110, מִנָּיִן? “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”111 (ירוש' חג' ב; ב"ר א).

ה פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: צַיָּר גָּדוֹל הוּא אֱלֹהֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁמָּצָא סַמְמָנִים טוֹבִים112 שֶׁסִּיְּעוּ113 אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וּמָה הֵם? אָמַר לוֹ: תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וָמַיִם וְרוּחַ וּתְהוֹמוֹת. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ114 שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! כֻּלָּם נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה115: תֹּהוּ וָבֹהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע”116; חשֶׁךְ − “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ”117; מַיִם − “הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם”118, לָמָּה? “כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ”119; רוּחַ − “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ”120; תְּהוֹמוֹת − “בְּאֵין־תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי”121 (ב“ר א; מדה”ג בראשית).

ו “בָּרָא אֱלֹהִים”122 – מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין123 וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר124. אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלָי. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בָּגֶד. אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לָךְ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר! אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֶךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ? נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי125, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר126, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁהוּא בְרָאוֹ (מד' תמורה).

ז דָּרַשׁ רַ' יוּדָה בֶּן פַּזִּי: בַּתְּחִילָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמָיִם127, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם”128, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים”129, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא־אָרֶץ”130 (ירוש' חג' ב).

ח אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ131 שֶׁל עוֹלָם “הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא”,132 שֶׁנֶאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֲלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם” – וְלֹא פֵרַשׁ133, הֵיכָן פֵּרַשׁ? לְהַלָּן: “הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת”134; “וְאֵת הָאָרֶץ” – וְלֹא פֵרַשׁ, הֵיכָן פֵּרַשׁ? לְהַלָּן: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא־אָרֶץ”135… “בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק”136; “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” – וְלֹא פֵרַשׁ, הֵיכָן פֵּרַשׁ? “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה”137 (ב"ר א).

ט שִׁשָּׁה דְבָרִים138 קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שְׁעָלוּ בְמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: הַתּוֹרָה וְכִסֵּא־הַכָּבוֹד139 נִבְרָאוּ; הָאָבוֹת140 וְיִשְׂרָאֵל141 וּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ142 וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ143 עָלוּ בְמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. רַ' אַהֲבָה בְרַ' זְעֵירָא אָמַר: אַף הַתְּשׁוּבָה144; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן־עֵדֶן145 וְגֵיהִנֹּם146.

אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר147, שֶׁאִלּוּלֵא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כוֹתֵב בַּתּוֹרָה: “צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

אָמַר רַ' בַּנַּאי: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִזְכוּת הַתּוֹרָה (ב"ר א; פסח' נד).

י רַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה פָּתַח: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן148 ̶ אָמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי הָיִיתִי כְלִי־אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם בּוֹנֶה פַלְטִין, אֵינוֹ בוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת אָמָּן: וְהָאָמָּן אֵינוֹ בוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא דִפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת149 יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה פִשְׁפָּשִׁין150 ̶ כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם (ב"ר א).

יא אָמַר מַר זוּטְרָא בַר טוֹבִיָה אָמַר רָב: בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים151 נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, בְּכֹחַ וּבִגְעָרָה וּבִגְבוּרָה, בְּצֶדֶק וּבְמִשְפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (חג' יב).

יב “בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים”152 – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים153. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין154 הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין155 – הֵם מַקְרִיסִים156. וּמֶה עָשָׂה? עֵרַב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ157. כַּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יִהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת־הַדִּין – הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמוֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בוֹרֵא158 אוֹתוֹ בְּמִדַּת־הַדִּין וּבְמִדַּת־הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמוֹד (ב“ר יב; ילק”ש בראשית).


ב. שָׁמַיִם וָאָרֶץ

יג שָׁנוּ חֲכָמִים, בֵּית־שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְחִלָּה159 וְאַחַר־כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ160^; וּבֵית־הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה161 וְאַחַר־כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם162. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית־הִלֵּל לְבֵית־שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר־כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ”163! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית־ שַׁמַּאי לְבֵית־הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף164 וְאַחַר־כָּךְ עוֹשֶׂה כִסֵּא? שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר יְיָ, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי”165! וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרָאוּ166, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו167.

רַ' יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדָמָה.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: אֲנִי אוֹמֵר בּוֹ טָעַם: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”168, וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת 169 יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"170 (חג' יב.; ב"ר א).

יד אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לָמָּה פְּעָמִים שֶהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ? – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים זֶה כָזֶה171.

טו “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”172 – רַ' בֶּרֶכְיָה פָּתָח: “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר־נָעַר אִם־זַךְ וְאִם־יָשָׁר פָּעֳלוֹ”173 – עַד הִיא פַגָּה174 אַפִּיקַת כֻּבַּיָּא; הוּא מַה שֶׁהַנָּבִיא עָתִיד הִתְנַבְּאוֹת עָלֶיהָ בְּסוֹף: “רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ”175.

רַ' אַבָּהוּ אָמַר: לְמֶלֶךְ176 שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנֵי177 אַחַת וּבְטִימֵי178 אֶחָת; עלַ אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן179, וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ תוֹהֶה וּבוֹהֶה, אָמַר: שְׁנֵינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי בִיגִיעָתִי, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְבָה הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת־אֶחָת, הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים, אֶתְמְהָא!

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אֶחָת, עַל אַחַת גָּזַר שֶׁלֹּא תָזוּז מִפַּלְטִין וְעַל אַחַת גָּזַר טֵרוּדִין180. יָשְׁבָה לָהּ אוֹתָהּ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: שְׁתֵּינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אֶחָת, זוֹ אֵינָהּ זָזָה מִפַּלְטִין וְעָלַי גָּזַר טֵרוּדִין, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה לָהּ הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת־אֶחָת, הָעֶלְיוֹנִים חַיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים! לְפִיכָךְ − “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וּבֹהוּ”181.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְבֶן־מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיְתָה מֵינִקְתּוֹ תּוֹהָה וּבוֹהָה, לָמָּה? שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטּוֹל אֶת שֶׁלָּהּ182 מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ”183. לְפִיכָךְ − “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”(ב"ר ב).

––––––––

טז “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ”184 – זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן־זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם: “וַיַּעַשׂ”− אֶתְמְהָא! וַהֲלֹא בְמַאֲמָר הֵן? שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל־צְבָאָם”185 (ב"ר ד; (ילק"ש בראשית).

יז. “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם”186 – אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” גָּלְדָה187 טִפָּה הָאֶמְצָעִית וְנַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי־שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים.

“יְהִי רָקִיעַ” – וַהֲלֹא כְבָר נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן? אָמַר רַב: לַחִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי קָרָשׁוּ. “יְהִי רָקִיעַ” – יִקְרַשׁ הָרָקִיעַ, יִגְלַד הָרָקִיעַ, יִמָּתַח הָרָקִיעַ, יֶחֱזַק הָרָקִיעַ!

אָמַר רַ' חֲנִינָא: יָצְאָה הָאֵשׁ מִלְמַעְלָה וְלִחֲכָה188 אֶת פְּנֵי הָרָקִיעַ. רַ' יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: “בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה”189 – הָיָה אוֹמֵר: יָפֶה לִמְּדַנִי רַ' חֲנִינָא (ירוש' בר' א; ב"ר ד).

יח “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם”190 – אָמַר רַב: אֵשׁ וָמָיִם191; נָטַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵשׁ וָמַיִם וּפְתָכָם192 זֶה בָזֶה וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ שָׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִין193 עֲלֵיהֶם: שֶׁל מָה הֵם? שֶׁל אֵשׁ הֵם, שֶׁל מַיִם הֵם? אֶתְמְהָא! (ב"ר ד).

יט “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם”194 – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַיּוֹם נִבְרְאוּ וּבוֹ בַיּוֹם הוֹצִיאוּ תוֹלָדוֹת. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד195, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם הַשִּשִּׁי? אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: כִּמְלַקְּטֵי תְאֵנִים196 הֵם – כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ.

עַל זֶה אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ”197 – דָּבָר שֶׁהָיָה פָקוּד בְּיָדֶיה198 (שם יב).

כ אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי שֶׁבָּרָא הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ”199. [אָמַר לוֹ]: אֶלָּא מֵעַתָּה200, אֵצֶל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וַיִּבְרָא”, וַיִּיצֶר" – אַף כָּאן מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָרָא זָה? טֶפַח עַל טֶפַח201 יֵשׁ בּוֹ בָאָדָם וּשְׁנֵי נְקָבִים202 יֵשׁ בּוֹ – מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָרָא זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט!”203 אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּבִשְׁעַת מִיתָה כֻּלָּם נִתְפַּיָּסוּ204?! (סנה' לט).


ג. הָאוֹר

כא “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר”205 – רַ' יְהוּדָה אָמַר: הָאוֹרָה נִבְרֵאת206 תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּך הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פַּלְטִין וְהָיָה הַמָּקוֹם אָפֵל. מֶה עָשָׂה? הִדְלִיק נֵרוֹת וּפְנָסִים207, לֵידַע הֵיאַךְ הוּא קוֹבֵעַ תֵּמַלְיוֹסִים208; כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָה. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא תְחִלָּה209: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַלְטִין וְעִטְּרָהּ210 בְּנֵרוֹת וּפְנָסִים (ב“ר ג; שמו”ר נ).

כב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַעַל־אַגָּדָה, מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה? אָמַר לוֹ: נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּטַלִּית לְבָנָה וְהִבְהִיק211 זִיו הֲדָרוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ (ב“ר ג; שו”ט קד).

כג “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל”…212 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בֹּו מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּדוֹר־הַמַּבּוּל וּבְדוֹר־הַפְּלָגָה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים – עָמַד וּגְנָזוֹ213 מֵהֶם.

וּלְמִי גְנַזוֹ? לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד־לָבוֹא. מָשָל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ מָנָה יָפָה וְהִפְרִישָׁהּ214 לִבְנוֹ. וְהֵיכָן גְּנָזוֹ? בְּגַן־עֵדֶן. (חג' ב.; ב“ר ג; שמו”ר לה).

כד “וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ”215 – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי גְדוֹלֵי־עוֹלָם, רַ' יוֹחָנָן וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “וַיַּבְדֵּל” – הַבְדָּלָה מַמָּשׁ216. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אִסְטְרָטֵיגִין217 וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם מְדַיְּנִים218 זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט, וְזֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט. קָרָא הַמֶּלֶךְ לָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, יוֹם יְהֵא תְחוּמֶךָ! וְכֵן לַשֵּׁנִי אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, לַיְלָה יְהֵא תְחוּמֶךָ; כָּךְ “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר219: יוֹם!”220 – אָמַר לוֹ: יוֹם יְהֵא תְחוּמֶךָ; “וְלַחשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה!”221 – אָמַר לוֹ: לַיְלָה יְהֵא תְחוּמֶךָ! (ב"ר ג).

כה “וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד”222 − “יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “וַיְהִי־עֶרֶב”, מִכָּאן שֶׁהָיָה סֵדֶר זְמַנִּים קֹדֶם־לָכֵן223.


ד. הַמַּיִם

כו “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ”224 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נָטַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית וּנְתָנָם חֶצְיָם בָּרָקִיעַ וְחֶצְיָם בָּאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּלֶג225 אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם”226 – מֶחֱצָה.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: לֹא פֵרְשׁוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים מִן הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים אֶלָּא בִּבְכִיָּה, זֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר: “מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ”227 (שם ד, ה).

כז מִין אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' מֵאִיר, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים תְּלוּיִם בְּמַאֲמָר? – אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אַרְפְּכַס228… הֵבִיא לוֹ אַרְפְּכַס. נָתַן עָלֶיה טַס229 שֶׁל זָהָב – וְלֹא עָמְדוּ מָיִם; טַס שֶׁל כֶּסֶף – וְלֹא עָמְדוּ מָיִם; כֵּוַן שֶׁנָּתַן אֶצְבָּעוֹ – עַמְדוּ מָיִם. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךּ אַתָּה נוֹתֵן!… אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָשָׂר־וָדָם, אֶצְבָּעִי מַעֲמֶדֶת מָיִם – אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־אַחַת־ כַּמָּה־וְכַמָּה (שם ד).

כח לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי230 “כִּי טוֹב”? אָמַר רַ' שְמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה231 מְלֶאכֶת הַמָּיִם. לְפִיכָךְ232 כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי “כִּי־טוֹב” שְׁתֵּי פְעָמִים, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם.

שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי־טוֹב”? אָמַר לָהּ: אַף־עַל־פִּי־כֵן חָזַר וּכְלָלָם233 כֻּלָּם בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד”234. אָמְרָה לוֹ: מָשָׁל, שִׁשָּׁה בְנֵי־אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה235 וּלְאֶחָד אֵין אַתָּה נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתָּה חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, − לֹא נִמְצָא בְיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְתוּת236 וּבְיַד אֶחָד שְׁתוּת? אֶתְמְהָא! חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן237.

רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה238. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָהֶם דּוֹר־הַמַּבּוּל וְדוֹר־אֱנוֹשׁ וְדוֹר־הַפְּלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶם “כִּי־טוֹב”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם”239. אָמַר רַב טָבְיוֹמִי: אִם מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ240 שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ אֵין בָּהּ “כִּי־טוֹב”, מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ241 − עַל־אַחַת־כַּמָּה־וְכַמָּה (שם).

כט בַּשְּׁלִישִׁי הָיְתָה הָאָרֶץ מִישׁוֹר כְּבִקְעָה וְהַמַּיִם מְכַסִּים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁיָצָא הַדִּבּוּר מִפִי הַגְּבוּרָה242: “יִקָּווּ הַמַּיִם” – עָלוּ מִקְצוֹת הָאָרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת וְנִתְפָּרְדוּ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ עֲמָקִים־עֲמָקִים. עָלָה תוֹכָהּ שֶׁל אֶרֶץ – וְנִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּיִם וְנִקְווּ לָעֲמָקִים [וְהָיוּ לְיַמִּים]. מִיָּד נִתְגָּאוּ הַמַּיִם וְעָלוּ לְכַסּוֹת אֶת הָאָרֶץ כְּבַתְּחִלָּה, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּכְבָשָׁם243 וּנְתָנָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו וּמְדָדָם בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרוֹעַ, וְעָשָׂה חוֹל גְּבוּל לַיָּם, כְּאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה גָדֵר לְכַרְמוֹ. וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים וְרוֹאִים אֶת הַחוֹל לִפְנֵיהֶם – חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵיהֶם (פדר“א ה; ילק”ש בראש').

ל “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד”244 – רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' לֵוִי, רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו מַיִם245 בְּמָיִם, וְאַּתָּה אוֹמֵר246 “אֶל־מָקוֹם אֶחָד” – אֶתְמְהָא! מָשָׁל לְעֶשֶׂר נוֹדוֹת נְפוּחוֹת מֻנָּחוֹת בִּטְרַקְלִין247; נִצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לִמְקוֹמָן. מָה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן? מַתִּירָן וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן248 וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית אֶחָת. כָּךְ דָּרַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל מֵי בְרֵאשִית וְיָצָא הָרוּחַ מֵהֶם וְסִלְּקָם בְּיָם אוֹקְיָנוֹס. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת249, וְנֶאֱמַר: הֵן יַעְצֹר250 בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ251, וְנֶאֱמַר: “וְדוֹרֵךְ עַל־בָּמֳתֵי־יָם”252 (ב“ר ה; שו”ט צג).

לא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּרַ' נְחֶמְיָה: הַמַּיִם הָיוּ עוֹלִים הָרִים וְיוֹרְדִים תְּהוֹמוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לָאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְּקָעוֹת אֶל־מָקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם”253 – אֵיזֶה מָקוֹם יָסַדְתָּ לָהֶם? זֶה אוֹקְיָנוֹס (ב"ר ה).


ה. דְּשָׁאִים וְאִילָנוֹת

לב דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַר פַּפָּא: "יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו254 – פָּסוּק זֶה שַׂר־הָעוֹלָם255 אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “לְמִינוֹ”256 בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְשָׁאִים קַל־וָחֹמֶר257 בְּעַצְמָם: – – – וּמָה אִילָנוֹת258 שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא259 אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “לְמִינוֹ”, אָנוּ עַל־אַחַת־כַּמָּה־וְכַמָּה. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ”260. פָּתַח שַׂר־הָעוֹלָם וְאָמַר: “יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו” (חול' ס).

לג רַב אַסִּי רָמֵי261, נֶאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא”262 – בִּשְׁלִישִׁי בְשַׁבָּת, וְנֶאֱמַר: “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ”263 – בְּעֶרֶב־שַׁבָּת! מְלַמֵּד, שֶׁיָּצְאוּ דְשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקָע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְצָמָחוּ (שם).

לד “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה”264 – כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים265 אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים עִם הַבְּרִיּוֹת; כָּל הָאִילָנוֹת – לַהֲנָאָתָן266 שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרָאוּ (ב"ר יג).

לה אָמַר רַ' סִימוֹן: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל267 בָּרָקִיעַ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדָל! (שם י).


ו. יָרֵחַ

לו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים”268, וְנֶאֱמַר: “אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל… וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן”269? אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֶפְשָר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן270 אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה271 (חולין ס).

לז “וְאֵת הַכּוֹכָבִים”272 – אָמַר רַ' אַחָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִין273, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְּדִינָה274, אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו: בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָל בּוּלֵי וְדֵימוֹס275 יוֹצֵאת עִמּוֹ276, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בוּלֵי וְדֵימוֹס נִכְנֶסֶת עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלָּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ: בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יֹצֵאת יְהוּ הַכּוֹכָבִים277 יוֹצְאִים עִמָּהּ וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ (ב"ר ו).

לח [דָּבָר אַחֵר]: בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּלְּבָנָה, נָפְלָה278, וְנָפְלוּ נִיצוֹצִים מִמֶּנָּה עַל פְּנֵי כָל־הָרָקִיעַ, וְהֵם הַכּוֹכָבִים (ביה“מ ח”ה).


ז. בְּרִיּוֹת

לט רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: "מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְיָ279!– יֶשׁ לְךָ בְרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם וְיֶשׁ לְךָ בְרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה; שֶׁבַּיָּם – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִלְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת. יֶשׁ לְךָ בְרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בְּאוּר280 וְיֶשׁ לְךָ בְרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּאֲוֵיר; שֶׁבָּאוּר – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוֵיר מִיָּד מֵתוֹת. מְקוֹם חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ, וּמְקוֹם מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ – “מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ” (חול' קכז.).

מ “וְכָל צְבָאָם”281 – אֲפִילוּ דְבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מְיֻתָּרִים בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעֻשִּׁים וְיַתּוּשִׁים282, אַף הֵם בִּכְלָל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם: וּבַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל־יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, אֲפִלּוּ עַל־יְדֵי יַתּוּשׁ (ב“ר י; שמו”ר י).

מא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךָ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָרָא דָבָר אֶחָד לְבַטָּלָה (שבת עז:).

מב [אָמַר אֵלִיָּהוּ]: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּכְרַךְ283 גָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם וְהָיְתָה שָׁם תִּשְׁחֹרֶת284. תְּפָסוּנִי וְהִכְנִיסוּנִי לְבֵית־הַמֶּלֶךְ. בָּא אֵלַי חַבָּר285 אֶחָד וְאָמַר לִי: סוֹפֵר286 אָתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מַה־שֶּׁהוּא287. אָמַר לִי: אִם תֹּאמַר לִי דָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ – לֵךְ לְשָׁלוֹם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לִי: מִפְּנֵי מָה בָּרָא אֱלֹהִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים? אָמַרְתִּי לוֹ: אֱלֹהִים דַּיָּן הוּא, אֱלֹהִים קָדוֹשׁ, צַדִּיק וְחָסִיד וֶאֱמֶת הוּא לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי־עוֹלָמִים, וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף, וּמַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵינוֹ צוֹפֶה לְרָעָה, וּבְחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ בָּרָא עוֹלָמוֹ וֶהֱכִינוֹ, וְאַחַר־כָּךְ בָּרָא אֶת הָאָדָם וֶהֱבִיאוֹ לָעוֹלָם, וְלֹא בְרָאוֹ אֶלָּא עַל־מְנָת288 שֶׁיַּעַבְדֶנּוּ בְלֵבָב שָׁלֵם, וְיִמְצָא קֹרַת־רוּחַ289 מִמֶּנּוּ וּמִתּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאוֹת אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכֵוָן שֶׁפָּרָה וְרָבָה – זֶה עוֹבֵד לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְזֶה עוֹבֵד לְעֵץ וָאֶבֶן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה לְפָנָיו. כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר וּמִסְתַּכֵּל290 בְּכָל מַעֲשֵׂה־יָדָיו שֶׁבָּרָא בְעוֹלָמוֹ, אוֹמֵר: לָאֵלּוּ חַיִּים וְלָאֵלּוּ חַיִּים, לָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת וְלָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת, לָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְלָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה וּכְחַיָּה וְכִשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ291 וְאֵין מְכַלֶּה אוֹתָם. הָא לָמַדְתָּ292, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּעוֹלָם אֶלָּא רְפוּאָה לִבְנֵי־אָדָם עַל הָאָרֶץ (תדב"א א).

מג שָׁאַל [קֻנְטְרֵיקוֹס293 הַהֶגְמוֹן294 אֶת רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי]: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ”295, הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם, וְכָתוּב אֶחָד – “וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם”296, הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק297 נִבְרָאוּ.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל קַפּוּטְקָאָה298: תֵּדַע299, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קַשְׂקַשִּׂים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים (חול' כ“ז; ע”י).


ח. אָדָם

מד “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם”300 – בְּמִי נִמְלָךְ301? אָמַר רַ' אַמִּי: בְּלִבּוֹ נִמְלָךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַלְטִין עַל־יְדֵי אַרְדְּכָל302, רָאָה אוֹתָה וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לְהִתְרַעֵם – לֹא עַל אַרְדְּכָל? כָּךְ “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”303.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: בְּמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת נִמְלָךְ.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ – רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ – הֵיאַךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ? מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? הִפְלִיג דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו304 וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת־הָרַחֲמִים וּבְרָאוֹ (ב“ר ח; ילק”ש בראשית א').

מה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, בָּרָא כַת305 אַחַת שֶׁל מַלְאָכֵי־הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם306 – “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ”307? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מַה־מַּעֲשָׂיו? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וָכָךְ מַעֲשָׂיו. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, “מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ”308! הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָם. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה. כַּת שְׁלִישִׁית אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ מַה הוֹעִילוּ? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. כֵוָן שֶׁהִגִּיעַ309 לְאַנְשֵׁי דוֹר־הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דוֹר־הַפְּלָגָה, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים310, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶם: “וְעַד־זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד־שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל וגו'”311 (סנה' לח).

מו אָמַר רַ' סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים־כִּתִּים312 וַחֲבוּרוֹת־חֲבוּרוֹת. מֵהֶם אוֹמְרִים: יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: אַל יִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חֶסֶד־וָאֶמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ”313. חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶהוּא גוֹמֵל חֲסָדִים, אֱמֶת אוֹמֶרֶת: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים; צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת; שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ קְטָטָה314. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה”315. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס שֶׁלָּךְ316? – תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר! “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח”317.

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אָמַר: עַד שֶׁמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִים318 אֵלּוּ עִם אֵלּוּ – בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מְדַיְּנִים? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם"319! (ב"ר ח).

מז רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: בְּדַעַת בָּרָא אֶת הָאָדָם; שֶׁבָּרָא צָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וְאַחַר־כָּךְ בְּרָאוֹ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, “מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ”320 − צָרָה זוֹ לָמָּה נִבְרָאָה? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, “צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם”321 לָמָּה נִבְרָאוּ? “צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם”322 לָמָּה נִבְרָאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מִגְדָּל מָלֵא כָל־טוּב וְאֵין לוֹ אוֹרְחִים – מַה הֲנָאָה יֵשׁ לַמֶּלֶךְ שֶׁמִּלְאוֹ? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, “יְיָ אֲדֹנֵינוּ, מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ”323 – עֲשֵׂה כִרְצוֹנֶךָ! (שם).

מח רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' יוֹנָתָן אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה הָיָה כוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָל־יוֹם וָיוֹם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ324 – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים325? אֶתְמְהָא! אָמַר לוֹ: בֶּן־עַמְרָם, כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת – יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: משֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ? שֶׁאִם יָבֹא הַגָּדוֹל לִטּוֹל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנּוּ, וְהוּא אוֹמֵר: “מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטּוֹל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי?” – אוֹמְרִים לוֹ: לְמַד מִבּוֹרְאֶךָ, שֶׁהוּא בָרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְכֵוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת.

רַ' לֵוִי אָמַר: אֵין כָּאן נְטִילַת עֵצָה, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פַּלְטִין שֶלּוֹ, רָאָה בוֹלָרִין326 אַחַת מֻשְׁלָכֶת, אָמַר: מַה נַּעֲשֶׂה בָהּ? מֵהֶם אוֹמְרִים: דֵּימוֹסָיוֹת327, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: פְּרִיבָטָיוֹת328. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַנְדַּרְטִּין329 אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ – מִי מְעַכֵּב? (שם; מדה"ג בראשית).

מט אָמַר רַ' אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: “נַעֲשֶׂה אָדָם”. אָמְרוּ לוֹ: אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ330? אָמַר לָהֶם: חָכְמָתוֹ תְּהֵא מְרֻבָּה מִשֶּלָכֶם. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה־שְּׁמוֹתָם שֶל אֵלּוּ? וְלֹא יָדָעוּ. כֵּוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: מַה־שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ? אָמַר [אָדָם]: לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, לָזֶה חֲמוֹר, לָזֶה סוּס, לָזֶה גָּמָל, לָזֶה אֲרִי, לָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּם. – וְאַתָּה מַה־שְּׁמֶךָ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת אָדָם. – וְלָמָּה? שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. – וַאֲנִי מַה־שְׁמִי? אָמַר לוֹ: לְךָ נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת “אֲדֹנָי”. – וְלָמָּה? שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ (פסיק“ר י”ד; תנח' חקת; ב“ר יז; במד”ר יט).

נ רַ' מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הֻצְבַּר עֲפָרוֹ331 (סנה' לח:).

נא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ”332 – הַצַּיָּר שֶהוּא צָר אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הָאָדָם פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁבָּנָה פַּלְטִין, הַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָה וְאוֹמְרִין: אִלּוּ הָיוּ הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיְתָה הַתִּקְרָה333 גְבוֹהָה – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבֹא אָדָם וְיֹאמַר: אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ יָדַיִם וְשָׁלשׁ רַגְלַיִם – כַּמָּה הָיָה יָפֶה לִי; אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָנַי הֲפוּכִים לַאֲחוֹרַי – כַּמָּה הָיָה נָאֶה לִי, אֶתְמְהָא! כִּבְיָכוֹל334, מֶלֶךְ־מַלְכֵי־הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּבֵית־דִּינוֹ נִמְנִין335 עַל כָּל אֵבֶר וָאֵבֶר מִשֶּׁלְךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל מְכוֹנֶךָ (ספרי האזינו).

נב אָמַר רַ' לֵוִי בַר חַיְתָא: מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם בּוֹנֶה פַלְטִין, וְאִם נָתַן בִּיבָהּ336 עַל פִּתְחָהּ אֵינוֹ נָאֶה, מֶלֶךְ־מַלְכֵי־הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּרָא הָאָדָם הַזֶּה וְנָתַן בִּיבוֹ337 עַל פִּתְחוֹ – וְהוּא נוֹיוֹ338 וְהוּא שִׁבְחוֹ (ב"ר יב).

נג “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”339 – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: בְּשָׁעָה שֶבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן טָעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וּבִקְשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו קָדוֹשׁ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְאִפַּרְכּוֹס340 שֶׁהָיוּ בִקְרוּכִין341 וְהָיוּ בְנֵי־הַמְּדִינָה מְבַקְשִׁין לוֹמַר לַמֶּלֶךְ “דּוֹמִינוֹ”342, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶהוּ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? דְּחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַקְּרוּכִין וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִפַּרְכּוֹס (שם ח).

נד לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי343– לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲלֶה עָלָיו344 הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא; וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם־הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ; וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רְשֻׁיּוֹת345 בַּשָּׁמָיִם; וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד כֻּלָּם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ־מַלְכֵי־הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא טָבַע כָּל־אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל־אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם (סנהד' לח.).

נה שָׁנוּ חֲכָמִים: אָדָם יְחִידִי נִבְרָא, וּמִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי הַצַּדִּיקִים וּמִפְּנֵי הָרְשָׁעִים; שֶׁלֹּא יְהוּ הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְנֵי346 צַדִּיק, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְנֵי רָשָׁע. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת347 זוֹ בְזוֹ; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי מִתְגָּרוֹת, אִם נִבְרְאוּ שְנַיִם348 עַל־אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – גוֹזְלִין וְחוֹמְסִין349, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל־אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶם350 [שֶׁל בְּנֵי־אָדָם] דּוֹמִים זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הִיא (סנהד' לח, ע"י).

נו אָדָם נִבְרָא בְעֶרֶב־שַׁבָּת וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: שֻׁתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַעֲשֵׂה־בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ351 דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה־בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְמִצְוָה352 מִיָּד. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לִסְעֻדָּה353 מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פְלָטוֹרִין354 וְשִׁכְלְלָם355 וְהִתְקִין סְעֻדָּה וְאַחַר־כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִים (שם).

נז “וְאִישׁ תְּרוּמוֹת”356 – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶהָיָה גְמַר חַלָּתוֹ357 שֶׁל עוֹלָם (ב"ר יד).

נח בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ358 עַל כָּל אִילָנֵי גַן־עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם! וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָרָאתִי. תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְקַלְקֵל359 ותַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קה"ר ט).

נט “אָחוֹר וָקֶדֶם360 צַרְתָּנִי”361 – אִם זָכָה אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו– אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל362 זֶה קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה־בְרֵאשִׁית (ב"ר ח; סנה' לח).

ס “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי”363 – אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן אַנְדְּרוֹגִינוֹס364 בְּרָאוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם”365.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ־פַרְצוּפִין366 בְּרָאוֹ, וּנְסָרוֹ367 וַעֲשָׂאוֹ גַבַּיִים368, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן.

הֵשִׁיבוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו”369. אָמַר לָהֶם: מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְצֶלַע הַמִּשְכָּן”370.

סא “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”371 – רַ' יְהוּדָה אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה372 וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ (שם יד).

סב “וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר”373 – רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן אָמַר: עֹפֶר374, עֶלֶם – עַל מְלֵאָתוֹ375 נִבְרָא: אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן:אַף חַוָּה עַל מְלֵאָתָהּ נִבְרֵאת.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה376 נִבְרְאוּ (שם).

סג אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּלֶם377 בְּרָאוֹ וְהָיָה מוּטָל מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ”378.

“זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם”379 – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וְסוֹפְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ”380 – גֹּלֶם, מַה שֶּרָאוּ עֵינֶיךָ, כְּבָר הֵם כְּתוּבִים עַל סִפְרְךָ, זֶה סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן381 (ב“ר כד; פסיק”ר כג).

סד עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁעָתִיד לַעֲמוֹד מִמֶּנּוּ, יֵשׁ שֶׁהוּא תָלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם382, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָלוּי בִּשְׂעָרוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָלוּי בְּמִצְחוֹ, וְיֵשׁ בְּעֵינָיו, וְיֵשׁ בְּחָטְמוֹ, וְיֵשׁ בְּפִיו, וְיֵשׁ בְּאָזְנוֹ, וְיֵשׁ בְּמֵלְתָיו383 (שמ"ר מ).


ט. הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים

סה “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ”384 – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”385, בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי רָקִיעַ”386, בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ”387, בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי מְאֹרֹת”388, בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם”389, בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אֶחָת, אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אֶחָת, וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה390 – מִן הַתַּחְתּוֹנִים, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”391 – מִן הָעֶלְיוֹנִים (ב“ר יב; ויק”ר ט).

סו “וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם”392 – שְׁתֵּי יְצִירוֹת393, יְצִירָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים וִיצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים394.

אָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָם פָרִים וְרָבִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים וְלֹא נִבְרְאוּ בְצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הֲרֵינִי בוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרֶה וְרָבֶה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – אֶלָּא הֲרֵינִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מֵאֵלוּ וּמֵאֵלוּ – אִם יֶחֱטָא יָמוּת, וְאִם לָאו – יִחְיה (ב"ר ח; שם יד).


י. דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְעֶרֶב־שַׁבָּת בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת.

סז עֲשָׂרָה דְבָרִים395 נִבְרְאוּ בְעֶרֶב־שַׁבָּת בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: פִּי הָאָרֶץ396, פִּי הַבְּאֵר397, פִּי הָאָתוֹן398, הַקֶּשֶׁת399 וְהַמָּן400 וְהַמַּטֶּה401 וְהַשָּׁמִיר402, הַכְּתָב403 וְהַמִּכְתָּב404 וְהַלּוּחוֹת405; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִיקִין406 וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה407 וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ408. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת409. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות פ"ה; פסח' נד.).


יא. סִדְרֵי בְרֵאשִׁית וְשִׁנּוּיֵיהֶם

סח אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: [תְּנָאִים] הִתְנָה410 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עִם כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי־בְרֵאשִׁית, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם צִוֵּיתִי"411 – צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִּקָרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה; צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ; צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לִפְנֵי יְחֶזְקֵאל; צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה; צִוִּיתִי אֶת הָאוּר412 שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל (ב“ר ה; ילק”ש בשלח יד).

סט “יָדַעְתִּי כִּי כָל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו”413 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר: “יִקָּווּ הַמַּיִם… אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה”414. – וְלָמָּה415 “הַקּוֹרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ”416 שְׁתֵּי פְעָמִים417? אַחַת בְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְאַחַת בְּדוֹר הַפְּלָגָה. “וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה” – כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה בִּשְׁבִיל “שֶׁיִּרְאוּ מִלְפָנָיו”418 – שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַמֶּלֶךְ. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ419 לִגְיוֹן קָשֶׁה וְהִקִּיפָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְנֵי הַמְּדִינָה וְיִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו. כָּךְ לָמָּה “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת”420? בִּשְׁבִיל “יִירְאוּ מֵיְיָ כָּל־הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל”421.

דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ יוֹם שֶׁיְהֵא יוֹם וְלַיְלָה שֶׁיְהֵא לָיְלָה, בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ422 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ; בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה אֶת הַלַּיְלָה יוֹם423. הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה. בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה424, בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם425.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְהֵא חֹרֶף וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְהֵא קָיִץ. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קָיִץ426, בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף427.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם”428; בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “וּמשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים”429, “וַיֵּרֶד יְיָ עַל־הַר סִינַי”430. (ב“ר ה; דב”ר י; קה"ר ג).


יב. מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא

ע הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים, עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם. אָנוּ מוֹצְאִים בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”431, וְאַחַר כָּךְ "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר432; וְדָּוִד פֵּרְשׁוֹ: מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר בָּרָא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה”433 וְאַחַר־כָּךְ “נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה”434 – הֲרֵי לָמַדְנוּ, מִשֶּׁבָּרָא אוֹר435 בָּרָא שָׁמָיִם.

שָׁלשׁ בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם: הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרְתָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרְתָה וְיָלְדָה חָכְמָה. בְּשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג: בְּרוּחַ וּבְחָכְמָה, וּבְאֵשׁ וּבְאוֹר, וּבְחשֶׁךְ וּבְמָיִם.

“בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ”436 – אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה437 אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמַּחְצָב438 שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ! נָאֶה הָעוֹלָם – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְדָבָר439! אַשְׁרֶיךָ, הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמֶּלֶךְ בָּךְ!

“יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד”440 – מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם צָר אִיקוֹנִין441 שֶׁלֹּו עַל טַבְלָא442 שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ; צוּר עוֹלָמִים, יְהִי שְׁמוֹ מְבוֹרָךְ, הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶלֹּו גְּדוֹלָה, הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָדוֹל מִן הָעוֹלָם – יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד".

“עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה”443 – מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.

“נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה”444 – בָּשָׂר־וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה; הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן: מִשֶׁמָּתַח מַעֲזִיבָה445 בָּנָה עֲלִיָּה446 וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָהּ עַל אֲוֵיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה447. וְאַחַר־כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר־כָּךְ הָאִסְטִית448 שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה.

“הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיוֹתָיו”449 – לֹא בִנְחשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל, אֶלָּא בִגְזֻזְטְרָאוֹת450 שֶׁל מָיִם; לֹא בְאֶבֶן וְלֹא בְגָזִית, אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מָיִם451.

“הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ”452 – בָּשָׂר־וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא453 שֶׁלּוֹ חֲזָקָה, בְּבַרְזֶל וּבִנְחשֶׁת, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, שֶׁתִּשָּׂא כָל־מַשָּאוֹ; וְהָאֱלֹהִים, יְהִי שְמוֹ מְבוֹרָךְ, “שָׂם עָבִים רְכוּבוֹ”, – הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים.

“הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ”454 – בָּשָׂר־וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה455 מְהַלֵּךְ הוּא עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשׁוֹת; וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא “מְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” – עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

“עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת”456 – בָּשָׂר־וָדָם מַכְתִּיב לוֹ457 סְטַרְטְיוֹטִין458 גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים, וּמַלְבִּישָׁם קַסְדָּא459 וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי־זָיִן; וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת”460 – הִכְתִּיב סְטַרְטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, “מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט”461 – הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו.

“יָסַד אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ… תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ”462 – עָשָׂה אֶחָד עָרֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ; כְּגוֹן בָּשָׂר־וָדָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ; כָּךְ אָמַר אֱלֹהִים: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה”463 – גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם.

“עַל־הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם”464 – כְּגוֹן בָּשָׂר־וָדָם שֶׁרָאָה גִּתּוֹ465 מְלֵאָה עֲנָבִים, וְיֶשׁ לוֹ כֶרֶם לִבְצוֹר. מֶה עָשָׂה? רָפַשׂ466 הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְאַחַר־כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיקָה הַגַּת אֶת כֻּלָּם. כָּךְ הָיָה כָּל־הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַמָּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה”467. אָמְרוּ הַמַּיִם: הֲרֵי כָל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים, וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ468,– לְהֵיכָן נֵלֵךְ? בָּעַט הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב”469, 470 – וּכְשֶׁהָרַג אוֹתוֹ הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִים, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם בּוֹכִים, וְלָּמָה הֲרָגוֹ? שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חַיִּים – מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים.

“מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן”471 – מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס הָיוּ שְׁאָר הַמַּיִם בּוֹרְחִים – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהֵיכָן בּוֹרְחִים.

“יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם”472 – כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר־וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ: הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקֵי473 אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית־הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁמָּא בְצַד תֵּיאַטְרוֹן? עָלָה אֲדוֹנוֹ וּמְצָאוֹ. סְטָרוֹ מִסְטָר474, אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הִפַּרְכּוֹס475 שְׁלַחְתִּיךָ! אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד”476 לֹא הוֹדִיעָם אִם לְצָפוֹן אִם לְדָרוֹם; הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין– “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת”477 – עַד שֶׁסְּטָרָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִסְטָר, אָמַר לָהֶם: לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן478 אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ – “אֶל־מְקוֹם זֶה479 יָסַדְתָּ לָהֶם”480.

“גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן”481 – כְּגוֹן בָּשָׂר־וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר482 וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה; כָּך נָעַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הַיָּם בְּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַחוֹל.

“הַמְשַלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן”483 – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֶּשׁ־לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִים484 שֶל זֵיתִים, כָּבַשׁ עֲלֵיהֶם אֶת הַקּוֹרָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמָטָה; כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁים עַל הַמַּעְיָנוֹת, וְהֵם מְקַטְּעִים485 וְיוֹצְאִים מִבֵּין הֶהָרִים (שמ"ר; תנח' חיי־שרה).


יג. שִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם

עא “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד”486 – רַבִּי תַּנְחוּמָא פָתַח: “אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ”487 – בְּעוֹנָתוֹ488 נִבְרָא הָעוֹלָם; לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם־לָכֵן. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: “מִכָּאן489 שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם – עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ, אָמַר: אוֹתָם לֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלַי490, אֵלּוּ עֲרֵבִים עָלַי” (ב“ר ט; שו”ט לד; שמו"ר ל).

עב “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד”491 – אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַלְטִין, רָאָה אוֹתָהּ וְעָרְבָה לוֹ. אָמַר: פַּלְטִין, פַּלְטִין! הַלְוַאי תְּהִי מַעֲלַת־חֵן לְפָנַי בְּכָל־עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵית חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלֵה־חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵיתָ חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ (ב"ר ט).

עג מַהוּ “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי”492 – אֶתְמְהָא493! – אָמַר גְּנִיבָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ494. וּמֶה הָיְתָה חֲסֵרָה? – כַּלָּה495 שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר" – שַׁבָּת (שם י).

עד “אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר”496 – כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְגָּאֶה497 בְעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בִּרְיָה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצָּרְתִי.

“אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם”498 – בּוֹרְאָם מְשַׁבְּחָם – וּמִי מְגַנָּם499? בּוֹרְאָם מְקַלְּסָם500 – וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי501? – אֶלָּא נָאִים הֵם וּמְשֻׁבָּחִים הֵם (שם יב).


יד. חַוָּה

עה “וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”502 – שֶׁהֶעֱבִיר לְפָנָיו אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף זוּגוֹת זוּגוֹת. אָמַר אָדָם: לַכֹּל יֵשׁ בֶּן־זוּג וְלִי אֵין בֶּן־זוּג!

וְלָמָּה לֹא בְרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה? אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרוֹא עָלֶיהָ תִּגָּר503, לְפִיכָךְ לֹא בְרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ504 בְּפִיו. כֵּוָן שֶׁתְּבָעָהּ – מִיָּד “וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם”505 (ב"ר יז).

עו “וַיִּבֶן506 יְיָ אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע507” רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ – שֶׁלֹּא תְהֵא מְיַקֶּרֶת508 רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן – שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית509; וְלֹא מִן הָאֹזֶן – שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְּתָנִית510; וְלֹא מִן הַצַּוָּאר – שֶׁלֹּא תְהֵא גַבְהָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה – שֶׁלֹּא תְהֵא פַטְפְּטָנִית511; וְלֹא מִן הַלֵּב – שֶׁלֹּא תְהֵא קַנְאֲתָנִית512; וְלֹא מִן הַיָּד – שֶׁלֹּא תְהֵא מַשְׁמְשָׁנִית513; וְלֹא מִן הָרֶגֶל – שֶׁלֹּא תְהֵא פַרְסָנִית514; אֶלָּא מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם שֶׁהוּא צָנוּעַ בָּאָדָם; וְעַל כָּל אֵבֶר וָאֵבֶר שֶׁהָיָה בוֹרֵא בָהּ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: תְּהִי אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה! – וְאַף־עַל־פִּי־כֵן – “וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי”515, שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ516 (שם יח; דב"ר ו; תנח' וישב).

עז אָמַר רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אִידִי: כֵּוָן שֶׁנִּבְרֵאת חַוָּה – נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ (ב"ר יז).

עח אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו”517. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ [לְקֵיסָר]: תְּנוּ לִי דּוּכָס518 אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָךְ? [אָמְרָה לוֹ]: לִסְטִים519 בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶל כֶּסֶף וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ: וּלְוַאי520 שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. – וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֵלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָׁה לְשַׁמְּשׁוֹ521? (סנה' לט.).

עט דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע”522 – מְלַמֵּד שֶׁקְּלָעָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן; שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי־הַיָּם קוֹרִין לִקְלִיעֲתָא בִּנְיָתָא523 (בר' סא.; עיר' יח.).

פ “וַיְבִיאֶהָ אֶל־הָאָדָם”524 – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה525 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוּשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הֵם הָיוּ שׁוּשְׁבִינִין שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (ב"ר ח).

פא אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קִשְּׁטָהּ כְּכַלָּה וְאַחַר־כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ.

אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אַתָּה סָבוּר שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב526 אֶחָד אוֹ שִׁקְמָה אַחַת הֱבִיאָהּ לוֹ? אֶלֶּא מִשֶּׁקִּשְּׁטָהּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה527 מִינֵי תַכְשִׁיטִין אַחַר כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל־אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָּתֶךָ”528 וגו' (שם יח).

פב וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם"529 – זוֹ הִיא שֶׁעֲתִידָה לְהַקִּישׁ עָלַי530 כְּזוּג, כְּעֵין מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן”531; זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה מְפַעַמְתֵּנִי532 כָּל הַלַּיְלָה כֻּלֹּו.

אָמַר רֵיש־לָקִיש: מִתְּחִילַּת בְּרִיָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַחֲלוֹם533 (שם).


טו. הַנָּחָשׁ וְהַחֵטְא

פג “אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר”534 – יָשָׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ”535 – כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת536, וְכֵוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנַיִם – “וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים”537 {ב"ר כ).

פד הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵסֵב בְּגַן־עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים לְפָנָיו וְצוֹלִים לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִים538 לוֹ יָיִן; הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִכְבוֹדוֹ וְנִתְקַנֵּא בוֹ (סנה' נט:; מדה"ג).

פה “וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם”539 – דָּן נָחָש דִּין540 בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ541; אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וְנִשְׁמָעוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת.

“כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים”542 – רַ' יְהוּדָה דְסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא543 עַל בּוֹרְאוֹ. אָמַר לוֹ: מֵאִילָן זֶה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם וְהוּא אָמַר לָכֶם “לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ” – שֶׁלֹּא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶן־אֻמָּנוּתוֹ. [וְעוֹד אָמַר]: כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא אַחַר חֲבֵרוֹ שַׁלִּיט בַּחֲבֵרוֹ, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל – לִשְׁלוֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹּא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵם שׁוֹלְטִים בָּכֶם.

הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְנָגַע בָּאִילָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וְהִרְתִּיעוֹ544 עַד שֶׁנָּשְׁרוּ545 פֵרוֹתָיו לָאָרֶץ. הִתְחִיל הָאִילָן לִצְוֹחַ: רָשָׁע, אַל תִּגַּע בִּי – “אַל־תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד־רְשָׁעִים אַל־תְּנִדֵנִי”546! הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: הֲרֵי נָגַעְתִּי בָאִילָן וְלֹא מַתִּי, אַף אַת תִּגְּעִי וְלֹא תָמוּתִי. מִיָּד דְּחָפָהּ וְנָגְעָה בוֹ. רָאֲתָה מַלְאַךְ־הַמָּוֶת בָּא כְנֶגְדָּהּ, אָמְרָה: אוֹי לִי, עַכְשָׁיו אֲנִי מֵתָה, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנוֹתְנָהּ לְאָדָם. מִיָּד – וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ547 – אָמַר רַ' אַיְבוּ: סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ. רַ' שִׂמְלַאי אָמַר: בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת548 בָּאָה עָלָיו. אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לָךְ – “אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”549; אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הַטְלִיס550 – “לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”551. רַבָּנָן אָמְרוּ: הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְקוֹלָהּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ”552.

"גַּם553 – רִבּוּי: הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ. חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ “חוֹל”554, זֶהוּ שֶנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים”555. דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ: אֶלֶף שָׁנִים הוּא חַי וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה556 וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֲבָרִים וָחָי. רַבִּי יוּדָן בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָלֶה וּכְנָפָיו מִתְמַרְטְטִין וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֲבָרִים וָחָי (ב“ר יט; שם כ; פדר”א יג; מדה“ג בראשית; אדר”נ א; ילק"ש ברא' ג).

פו “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ”557 – וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אַבָּא בַר גּוּרְיָא אָמַר: יָשֵׁן לוֹ, חֲכָמִים אוֹמְרִים: נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ: כָּאן בֵּית נֶטַע558, כָּאן בֵּית זָרַע559 (ב"ר יח).

פז רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאִשְׁתּוֹ דּוֹמִין? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחַ בָּהּ תְּאֵנִים בְּמִנְיָן וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, וְצָד אֶת הָעַקְרָב, וּנְתָנוֹ עַל פִּי הֶחָבִית, וְהִקִּיפָהּ בְּצָמִיד פָּתִיל, וְהִנִּיחָהּ בְּקֶרֶן־זָוִית. אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: בִתִּי, כֹּל שֶׁיֶּשׁ־לִי בַּבַּיִת הַזֶּה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִגְּעִי בָהּ כָּל עִקָּר560, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עַקְרָב. כֵּוָן שֶׁיָּצָא בַעְלָהּ לַשּׁוּק נִכְנְסָה אֶצְלָהּ זְקֵנָה אַחַת כְּגוֹן561 שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ. אָמְרָה לָהּ: מַה בַּעְלֵךְ עוֹשֶׂה עִמָּךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל טוּב הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי וְכֹל מַה שֶּׁיֶּשׁ־לוֹ נָתַן לִי, חוּץ מֵחָבִית זוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ. אָמְרָה לָהּ: וַהֲלֹא כָל קוֹזְמִין562 שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְחָבִית זוֹ, וְלֹא אָמַר לָךְ כָּךְ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִתְּנָם לָהּ. מֶה עָשְׂתָה הָאִשָּׁה? עָמְדָה וּפָתְחָה אֶת הֶחָבִית וְהוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹכָהּ וַעֲקָצָהּ563 עַקְרָב. הָלְכָה לָהּ וְנָפְלָה עַל הַמִּטָּה. כֵּוָן שֶׁבָּא בַּעְלָהּ מִן הַשּׁוּק, אָמַר לָהּ: מַה זֶּה? – אָמְרָה לוֹ: יָדִי הוֹשַׁטְתִּי אֶל הֶחָבִית וַעֲקָצַנִי עַקְרָב, וַהֲרֵינִי מֵתָה. אָמַר לָהּ: לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ מִתְּחִלָּה: כֹּל מַה שֶּׁיֶּשׁ־לִי בְּבַיִת זֶה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִגְּעִי בָהּ כָּל עִקָּר? מִיָּד כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ (אדר“נ א; פדר”א יג; ב"ר יט).

פח “וַיִּשְמְעוּ אֶת־קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ564 בַּגָּן”565 – שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרֵי הַגַּנָּב, שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ; שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: מִתְהַלֵּךְ – מֵת, הָלַךְ לוֹ (ב"ר יט).

פט “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ”566 – לָמָּה נִתְקַלֵּלָה? כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “יְהוֹן לִיטִין בִּזַּיָּא דְּהָדֵין מְנִיקָן” (אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ אֶת זֶה) (שם ה).


טז. עֵץ־הַחַיִּים וְעֵץ־הַדַּעַת

צ עֵץ־הַחַיִּים – עֵץ שֶׁהוּא פוֹסֶה567 עַל פְּנֵי כָל הַחַיִּים. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: עֵץ־הַחַיִּים מַהֲלַךְ תַּ“ק שָׁנָה וְכָל מֵימֵי בְרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין וְיוֹצְאִין מִתַּחְתָּיו. וְלֹא סוֹף דָּבָר568 נוֹפוֹ569 מַהֲלַךְ תַּ”ק שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ570 מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה (ב“ר טו; שהש”ר ו).

צא מֶה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְחַוָּה? רַ' מֵאִיר אָמַר: חִטִּים הָיָה571. כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם דֵּעָה אוֹמְרִים: לֹא אָכַל אוֹתוֹ הָאִישׁ פַּת חִטִּים מִיָּמָיו.

(רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק שָׁאַל לִפְנֵי רַ' זְעֵירָא, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי נֶאֱמַר “עֵץ”! אָמַר לוֹ: מְתַמְּרוֹת572 הָיוּ כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן).

רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי אָמַר: עֲנָבִים הָיוּ573, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ574 – אוֹתָן הָאַשְׁכּוֹלוֹת הֵבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם.

רַ' אַבָּא דְעַכּוֹ אָמַר: אֶתְרוֹג הָיָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל”575 – צֵא וּרְאֵה, אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אֶתְרוֹג.

רַ' יוֹסֵי אָמַר: תְּאֵנִים576 הָיוּ. דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ. מָשָׁל לְבֶן־מְלָכִים שֶׁקִּלְקֵל עִם אַחַת מֵהַשְּׁפָחוֹת, כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפַּלְטִין, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ הָאִילָן טְרָדוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְגַן־עֵדֶן וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אִילָנוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ (וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִין לוֹ? אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: הֲרֵי הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ! “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה”577 – רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאָה עַל בּוֹרְאוֹ, “וְיַד־רְשָׁעִים אַל־תְּנִדֵנִי”578 – לֹא תִטּוֹל מִמֶּנִּי עָלֶה), אֲבָל תְּאֵנָה שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה”579.

בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹתוֹ אִילָן לְאָדָם וְלֹא עָתִיד לְגַלּוֹתוֹ, שֶׁחָס הַמָּקוֹם580 עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם (ב"ר טו).


יז. נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי

צב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי נָתַן עֵינָיו בַּמֶּה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁו "אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה581. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה – עַכְשָׁו “עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ”582. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם – עַכְשָׁו “וְעָפָר תֹּאכַל”583. הוּא אָמַר “אֶהֱרֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה” – עַכְשָׁו “וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה”584 (סוטה ט:; אדר"נ א).

צג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל585 עַל שַׁמָּשׁ586 גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין587 לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים, אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ588 לְצָפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְדָרוֹם לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְכּוֹנִים589 טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלִי־חֶמֶד טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ תַּחַת גָּמָל, תַּחַת חֲמוֹר, תַּחַת פֶּרֶד, שֶׁמַּפְשִׁילִין590 רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ וּמוֹצִיא בוֹ עָפָר וּזְבָלִים לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ (סנה' נט:; אדר"נ א).


יח. אָדָם לְאַחַר הַחֵטְא

צד מֶה הָיָה לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן [קֹדֶם הַחֵטְא]? עוֹר שֶׁל צִפֹּרֶן וַעֲנַן־כָּבוֹד מְכַסֶּה עָלָיו; כֵּוָן שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן נִפְשַׁט עוֹר צִפֹּרֶן מֵעָלָיו וְרָאָה עַצְמוֹ עָרֹם וְנִסְתַּלֵּק עֲנַן־הַכָּבוֹד מֵעָלָיו (אדר"נ יד).

צה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, כֵּוָן שֶׁסָּרַח591 הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה”592 (סנה' לח:).

צו “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ”593 – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָא: דָּרַשׁ רַ' אָפֵס בְּאַנְטוּכִיָּא: אֵין לְשׁוֹן “וַיְכֻלּוּ” אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה. לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּ594 אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָם, הִרְבָּה לָהֶם בְּרִיצָה595 וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהִדִּיּוֹכִין596. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּהוּ וּמִעֵט לָהֶם בְּרִיצָה וּמִעֵט לָהֶם בְּהִדִּיּוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָם דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת.

רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' חָנָן דְּצִפּוֹרִין: בְּנוֹת שׁוּחַ597 עוֹשׂוֹת598 פֵּרוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם599 עָשׂוּ פֵרוֹת בְּנֵי־יוֹמָם.

אֲבָל לְעָתִיד־לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא”600 – מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם יִרְפָּא (ב"ר י).

צז רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵאָתָם601, כֵּוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָם חוֹזְרִים לְתִקּוּנָם עַד שֶׁיָּבוֹא בֶן פָּרֶץ602.

שִׁשָּׁה דְבָרִים חִסֵּר603 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁחָטָא, וְאֵלּוּ הֵם: זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ וְחַיָּיו וּפְרִי הָאָרֶץ וְגַן־עֵדֶן וּמְאוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַחֲזִירָם (ב"ר יב; תנח' בראש').

צח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בוֹ אָדָם הָרִאשׁוןֹ, כֵּוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ־וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה604 עָלַי מִן הַשָּׁמָיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כָל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְנֶגְדּוֹ. וְכֵוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד־הַשַּׁחַר605 אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב606 שׁוֹר (ע“ז ח.: ע”י).

צט אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר607 עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב־שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי־שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא608 שֶל מָעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים609 וְהִקִּישָׁם610 זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו “בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” (פסח' נד.; ב"ר יא).

ק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כֵּוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ־וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמָיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּוָן שֶׁבָּאָה תְקוּפַת טֵבֵת611 וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמֹנָה יָמִים טוֹבִים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָם לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים (ע“ז ח.; ע”י).


יט. קַיִן וְהֶבֶל

קא “וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו”612 – אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר קַיִן: טוֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין613 וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת614, וִהְתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם615.

הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לֹו הֶבֶל: [צֶמֶר] זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי616. זֶה אוֹמֵר: חֲלוֹץ617! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח618! מִתּוֹךְ כָּךְ – וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו619.

הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָזֶה וְנִצַּח620 הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו. וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָעוֹלָם, מַה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?… נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו621, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וָמֵת.

כֵּוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וָהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל, “אִם־יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא־אֶרְאֶנּוּ?”622 – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?”623 אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדָעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְשׁוֹ אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רָשָע, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה”624. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלָקַט תּוּתִים625 וְאָכָל. וְהָיָה בַעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת626… [אוֹ] לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה627 אַחֲרֶיךָ…

“קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה”628 – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחָאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ629 וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין630 שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם631, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם. נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ632 וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ633? כָּךְ "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי634 מִן־הָאֲדָמָה.

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ אָמַר קַיִן: “הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי”635? – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הָדָּבָר דּוֹמֶה – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפָּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמוֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתֶךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמָר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִי יֵצֶר־הָרָע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בוֹ.

מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים”636.

אָמַר לוֹ קַיִן: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא רָאִיתִי הָרוּג מִיָּמָי. וְכִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מַכֵּהוּ בְאֶבֶן וְהוּא מֵת?

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְיָ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא”637 – רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֵשׁ לְפָנֶיךָ דֵּלָטוֹרִין638 שֶׁמַּלְשִׁינִים אֶת הָאָדָם לְפָנֶיךָ? אָבִי וְאִמִּי הֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ וְאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הֲרַגְתִּיו, וְאַתָּה בַשָּׁמַיִם, מִנַּיִן639 אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: שׁוֹטֶה! כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲנִי סוֹבֵל. אָמַר לוֹ: כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, וַעֲוֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל? “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא”640! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הוֹאִיל וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – מִיָּד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְיָ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד”641.

כְּשֶׁיָּצָא, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת642 מִתַּחְתָּיו. וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת: מַהוּ זֶה? אוֹמְרוֹת זוֹ לְזוֹ: קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עָלָיו “נָע וָנָד תִּהְיֶה”643, נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ. וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבּוֹעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ644 עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמָר:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

אִם־אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָ;

אֶשָּׂא כַנְפֵי־שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –

גַּם־שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ645.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן”646 וגו' (תנח' ברא', ב“ר כב; שמ”ר לא).

קב [כְּשֶׁנֶּהֱרַג הֶבֶל הָיָה מֻטָּל בַּשָּׂדֶה וְדָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים], וְהַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמָיִם. [בָּאוּ] אָדָם וְעֶזְרוֹ647 וְיָשְׁבוּ כְנֶגְדּוֹ וְהָיוּ בוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת לְהָבֶל. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת חֲבֵרוֹ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כְּעוֹרֵב זֶה נַעֲשֶׂה. מִיָּד נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרָהּ בָּאָרֶץ (פדר“א כא; ילק”ש בראש').

קג “וַיָּשֶׂם יְיָ לְקַיִן אוֹת”648 − רַב אָמַר: כֶּלֶב649 מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי אוֹמֵר: קֶרֶן650 הִצְמִיחַ לוֹ (ב"ר כב).

קד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְיָ”651 מֵהֵיכָן יָצָא"? רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: הִפְשִׁיל652 דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה (שם).

קה “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְיָ”653 – יָצָא שָׂמֵחַ. פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ: מַה נַּעֲשָׂה בְדִינֶךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה וְנִתְפַּשָּׁרְתִּי654. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ655 עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא כֹּחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: “מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַיְיָ”656 (שם).

––––––––

קו לֶמֶךְ בֶּן־בְּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוֹמָא657 הָיָה. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד וְהָיָה בְנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ; רוֹאֶה אוֹתוֹ תִינוֹק דְּמוּת קֶרֶן חַיָּה – אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח658 לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ, אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ: אָבִי! הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ: וַי לִי! זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְשׁוֹגֵג. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי”659 (תנח'; מדה"ג בראשית).


כ. קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת

קז אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי660 הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין661, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ”662 – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו הוֹלִיד לֹא כְצַלְמוֹ.

שָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא כֹהֵן בַּר דָּלָא: “אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ”663 וְשָׁתָק! אָמַר: עַד כָּאן664 בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּאן וְאֵילַךְ665 נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְנִבְרְאוּ קִנְטוֹרִין666.

אַרְבָּעָה דְבָרִים נִשְׁתַּנּוּ בִימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת: הֶהָרִים נַעֲשׂוּ טְרָשִׁים667, וְהִתְחִיל הַמֵּת מַרְחִישׁ668, וְנַעֲשׂוּ פְנֵיהֶם [שֶׁל בְּנֵי אָדָם] כְּקוֹפוֹת669 וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין670 (עיר' יח.; ב"ר כג).


כא. נֹחַ

קח “וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ”671 – קֹדֶם שֶּׁנּוֹלַד נֹחַ לֹא כְשֶּׁהָיוּ זוֹרְעִין הָיוּ קוֹצְרִין, אֶלָּא הָיוּ זוֹרְעִין חִטִּים [וּשְׂעוֹרִים] וְקוֹצְרִין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים. כֵּוָן שֶׁנּוֹלַד נֹחַ חָזַר הָעוֹלָם לְיִשּׁוּבוֹ672, קָצְרוּ מַה שֶּׁזָּרָעוּ – זוֹרְעִין חִטִּים וְקוֹצְרִין חִטִּים, זוֹרְעִין שְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין שְׂעוֹרִים; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד נֹחַ עוֹשִׂין מְלָאכָה בִּידֵיהֶם, לְכָךְ כָּתוּב “וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ”, נוֹלַד נֹחַ – הִתְקִין לָהֶם מַחֲרֵשׁוֹת וּמַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת וְכָל כְּלֵי מְלָאכָה (תנח' בראש').

קט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ. כֵּוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו: הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ; כֵּוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־לָקִיש אָמַר: עַד שֶׁלֹּא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִין שְׁתֵּי פְעָמִים, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם; כֵּוָן שֶׁעָמַד נֹחַ נָחוּ (ב"ר כה).


כב. דּוֹר הַמַּבּוּל

קי “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם”673 – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פַלְטִין וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין674 אִלְּמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמַנּוּלִים675, אָמַר הַמֶּלֶךְ: מָה אִם אֵלּוּ, שֶׁהֵם אִלְּמִים, מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמַנּוּלִים – אִלּוּ הָיוּ פִּקְחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הוֹשִׁיב הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין פִּקְחִים, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַפַּלְטִין, אָמְרוּ: אֵין פַּלְטִין זוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁלָּנוּ הִיא! אָמַר הַמֶּלֶךְ: תַּחֲזוֹר הַפַּלְטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיָתָה. כָּך מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ676 שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמָּיִם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים”677… מֶה הָיוּ אוֹמְרִים? “אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְיָ”678! אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מָה אֵלּוּ, שֶאֵין לָהֶם לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִבּוּר הֲרֵי הֵם מְקַלְּסִים אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם עַל־אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יִפָּנוּ אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָם679 (שם ה; שם כח).

קיא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ־בָרוּךּ־הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”680. (שם כז).

קיב “וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה”681 – אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטָאָה? תְּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לִבְנוֹ וְהִתְקִין מִכָּל מִינֵי סְעֻדָּה. לְיָמִים מֵת בְּנוֹ – עָמַד וּפִזֵּר אֶת חֻפָּתוֹ. אָמָר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנִי, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת – חֻפָּה לָמָּה לִי? אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמָר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְהֵמָה וְחַיָּה בִשְׁבִיל אָדָם, עַכְשָׁו שֶׁאָדָם חָטָא, בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָה לִי? (סנה' קח.).

––––––––

קיג כֵּוָן שֶׁעָמְדוּ דוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה־זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְעַצֵּב, מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל682 וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת־עוֹלָמֶךָ: “מָה אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ?”683. אָמַר לָהֶם: וְעוֹלָם מַה יְהֵא עָלָיו? אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִים684 בּוֹ. אָמַר לָהֶם: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִים685 בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר־הָרָע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי־אָדָם. אָמְרוּ לוֹ: תֶּן־לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁים שְׁמֶךָ. אָמַר לָהֶם: רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרָם.

רָאָה שֶׁמְחֲזַאי רִיבָה686 אַחַת וּשְׁמָהּ אִסְתְּהַר687, נָתַן עֵינָיו בָּהּ. אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ: אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתִּתֶּן לִי כְנָפֶיךָ וּתְלַמְּדֵנִי שֵׁם־הַמְפוֹרָשׁ688, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. נָתַן לָהּ כְּנָפָיו וְלִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם. הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ – וְלֹא קִלְקֵלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וּקְבָעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ – וְנִקְבְּעָה בְכִימָה689. כֵּוָן שֶׁרָאוּ שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִיד שֶׁמְחֲזַאי בָּנִים: הִיוָא וְהַיָּא.

שָׁגַר מְטַטְרוֹן690 שָׁלִיחַ לְשֶׁמְחֲזַאי וְאָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ וּלְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו: מַה יַּעֲשׂוּ בָנָיו? מַה יֹּאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים.

בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהַיָּא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶם רָאָה: אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהִיא חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁיטִין־שִׁיטִין691, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדוֹ כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל־אוֹתָן הַשִּׁיטִין וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת; וְהָאֶחָד רָאָה: פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְהָיוּ בוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָם קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִים כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְּרוּ בוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלשָׁה עֲנָפִים.

כֵּוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָךְ, הָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים. אָמַר לָהֶם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזְרִים גְּזָרוֹת692 אוֹ מַעֲלִים אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת – שְׁמוֹתֵיכֶם הֵם מַזְכִּירִים: הִיוָא וְהַיָּא693… מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתָּם694.

שֶׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמָעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ (מד' אבכיר; ביהמ"ד ד).

קיד "כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ695 − רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן אָמָר: הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּדוֹר הַמַּבּוּל – הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָס. רַ' לוּלְיָנִי בַר טִבְרִין בְּשֵׁם רַ' יִצְחָק אָמָר: אַף הָאָרֶץ זָנָתָה – הָיוּ זוֹרְעִין אוֹתָהּ חִטִּים וְהִיא מוֹצִיאָה זוֹנִין696. הַזּוֹנִין הַלָּלוּ מִדּוֹר הַמַּבּוּל הֵם (ב"ר כח).

קטו “וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְתֵּי נָשִׁים”697 – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם לוֹקֵחַ לוֹ שְׁתַּיִם [נָשִׁים], אַחַת לְפִרְיָה־וְרִבְיָה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ. זוֹ שֶׁהָיְתָה לְפִרְיָה־וְרִבְיָה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֵּי בַעְלָהּ; וְזוֹ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הָיָה מַשְקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים שֶלֹּא תֵלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מְקֻשֶּטֶת כְּזוֹנָה.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי הַבָּרוּר698 שֶּׁבָּהֶם הָיָה לֶמֶךְ, וְלָקַח שְׁתֵּי נָשִׁים, עָדָה וְצִלָּה, עָדָה שֶׁסָּרָה699 מִמֶּנּוּ, וְצִלָּה – שְׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ (שם כג).

קטז אָמַר רַ' יִצְחָק: [אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל] הָיוּ זוֹרְעִים אַחַת700 לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָם, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כִּכְנִימָה701 בְּבָשָׂר, וְהָיָה לָהֶם אֲוֵיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (שם לד).

קיז “יְשַׁלְחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן”702 כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ703: צֵא וְהָבֵא לִי צֹר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת־שָׁרֶךָ704; וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה – הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהַדְלֵק לִי נֵר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת־שָׁרֶךָ.

מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁיָלְדָה בַלָיְלָה, אָמְרָה לִבְנָהּ: צֵא הַדְלֵק לִי נִר וְאֶחְתּוֹךְ אֶת־שָׁרֶךָ. יָצָא וּפָגַע בַּשֵּׁד שַׁמְדּוֹן שַׂר שֶׁל רוּחוֹת; עִם שֶׁמִּתְעַסְּקִים זֶה עִם זֶה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אִמְּךָ שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל, וְאִלְמָלֵא שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרְגֶךָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אַתָּה וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אֵם־אִמְּךָ, שֶׁלֹּא חָתְכָה אִמִּי אֶת־שָׁרִי, שֶׁאִלְמָלֵי חָתְכָה אִמִּי אֶת־שָׁרִי הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרְגֶךָ (ב“ר לו; ויק”ר ה).


כג. נֹחַ וְהַמַּבּוּל

קיח “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו”705 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בְּדֹרֹתָיו” וְלֹא בְדוֹרוֹת אֲחֵרִים; וְרֵישׁ־לָקִישׁ אָמַר: “בְּדֹרֹתָיו” – כָּל־שֶׁכֵּן706 בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַ' חֲנִינָא: מָשָׁל שֶל רַ' יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף707, שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: מָשָׁל שֶׁל רֵישׁ־לָקִישׁ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פָּלְיָטוֹן708 שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכָל־שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבֹּסֶם (סנה' קח.).

קיט “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”709 – אָמַר רַ' יְהוּדָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אָמַר לַקָּטָן: הַלֵּךְ עִמִּי, וְאָמַר לַגָּדוֹל: בֹּא וְהַלֵּךְ לְפָנָי. כָךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כֹחוֹ יָפֶה710 − “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים”711. אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹחוֹ רָע – אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ (ב"ר ל).

קכ “עֲשֵׂה לָךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר”712 – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: ק"כ שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה713 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשוּבָה. כֵּוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה אָמַר לוֹ לְנֹחַ: “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר”. עָמַד נֹחַ וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאֶמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין עָלָיו וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם הָאֲרָזִים וְהֵם גְּדֵלִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶם כָּעִנְיָן הַזֶּה; וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָם וְהָיָה מְנַסְּרָם714. הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ וָכָךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָּהֶם. כֵּוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה − מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַבּוּל.

כֵּוָן שֶׁרָאוּ עַצְמָם שֶׁהֵם אוֹבְדִים בִּקְּשׁוּ לַהֲפוֹךְ אֶת־הַתֵּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת (תנח' נח).

קכא “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה”715 – רַ' לֵוִי אָמַר: מַרְגָּלִית. כָּל שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלָּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת716 הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לָיְלָה (ב"ר לא).

קכב “וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה”717 – אָמַר רַ' יְהוּדָה: רְאֵם לֹא נִכְנַס עִמּוֹ718, אֲבָל גוּרָיו נִכְנָסוּ. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: לֹא הוּא וְלֹא גוּרָיו, אֶלָּא קְשָרוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהָיָה מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת719 כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסִיתָא720 (שם).

קכג כְּשֶׁגָּבְרוּ מֵי הַמַּבּוּל יָשַׁב לוֹ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסֻּלָּמוֹת שֶל תֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיְהֵא לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מֶה עָשָׂה נֹחַ? נָקַב חוֹר בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רַק־עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים”721 (פדר"א כג).

קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹרִיד עֲלֵיהֶם הָיָה מַרְתִּיחָהּ בְּגֵיהִנֹּם וּמוֹצִיאָהּ וּמוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם (ב"ר כח).

קכה “וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ”722 – אָמְרוּ בְשֵׁם רַב כַּהֲנָא בַר מַלְכְּיָא: אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוֹלֶטֶת בָּאָרֶץ נִמּוֹחוּ723. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיְתָה לוֹ מֵינִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא סוֹרֵחַ724 הָיְתָה מֵינִקְתּוֹ נִרְדֵּית725. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ – הֲרֵי אֲנִי מַשְׁחִיתָם וּמַשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ עִמָּם (שם ל).

קכו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת כָּל אוֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶלֹּא הָיָה רִשּׁוּמָם נִכָּר (שם כה).

––––––––

קכז “וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב”726 − הִתְחִיל הָעוֹרֵב מְשִׁיבוֹ תְשׁוּבוֹת, אָמַר לוֹ: מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֶּשׁ כָּאן אִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי. אָמַר לוֹ: מַה צֹּרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ? לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן.

אָמַר רֵישׁ־לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִצַּחַת727 הֱשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ, אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שְׂנֵאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי. רַבְּךָ שְׂנֵאָנִי – מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנָיִם; וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִין שִׁבְעָה728 וְשׁוֹלֵחַ מִין שְׁנָיִם. אִם פָּגַע בִּי שַׂר־חַמָּה729 אוֹ שַׂר־צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בִּרְיָה אֶחָת?!

[אַף־עַל־פִּי־כֵן] “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב” − לֵידַע מַה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ הָעוֹרֵב וּמָצָא נִבְלַת אָדָם מֻשְׁלֶכֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיָשַב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחוֹ. שָׁלַח נֹחַ אֶת־הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתוֹ.

"וְהִנֵּה עֲלֵה־זַּיִת טָרָף בְּפִיהָ730 − מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ? אָמַר רַב בֵּיבִי: שַׁעֲרֵי גַן־עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֱבִיאַתּוּ. אָמַר לוֹ רַ' אַיְבוּ: אִלּוּ מִגַּן־עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסָמוֹן?731 אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ: מָרִי732 נֹחַ, מַר מִזֶּה733 מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ (ויק“ר לא; שהש”ר א; ילק"ש נח ח).

קכח “וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ”734 − אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרו‍ֹרִים כְּזַיִת זֶה וּמְסוּרִים בְּיָדֶךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר־וָדָם (ב“ר לג; סנה' קח.; פדר”א כג; ילק"ש נח ח).

קכט “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן־הַתֵּבָה”735 − אָמַר רַ' יוּדָן: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבְרָהּ וְיוֹצֵא לִי. אֶלָּא אָמַר נֹחַ: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי לַתֵּבָה אֶלָּא בִרְשׁוּת, כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה אֶלָּא בִרְשׁוּת; “בֹּא אֶל הַתֵּבָה” – “וַיָּבאֹ נֹחַ”, “צֵא מִן־הַתֵּבָה” – “וַיֵּצֵא נֹחַ” (ב“ר לד; ילק”ש נח).

קל “לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה”736 – אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם הַגָּדוֹל737: אַתֶּם הֵיאַךְ הֱיִיתֶם? אָמַר לוֹ: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה. בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם; בַּלַּיְלָה – הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלָּיְלָה. זָקִית738 זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מַה הִיא אוֹכֶלֶת? פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ וַאֲכָלַתָּה. מִכָּאן וְאֵילַךְ הָיָה גוֹבֵל739 לָהּ חִזְרָא740 שֶׁהִתְלִיעָה741 וְאָכְלָה. – הַחוֹל742 מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית743 שֶׁל הַתֵּבָה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תוֹבֵעַ744 מְזוֹנוֹת? אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד745 וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֲרֶךָ746. אָמַר לוֹ: חוֹשֵׁשׁ747 הָיִיתָ בְצַעֲרִי, − יְהִי רָצוֹן748 שֶׁלֹּא תָמוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים”749 (סנה' קח; ילק"ש).

קלא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשָׂה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו, לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלָּיְלָה, שֶׁהָיָה עָסוּק לָזוּן אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ עִמּוֹ. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ בְּשָׁלשׁ, וְיֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאַת הַגָּבֶר750. וּמֶה הָיָה מַאֲכִילָן? כָּל מִין וָמִין לְפִי שֶׁהָיָה לָמוּד751: תֶּבֶן לִגְמַלִּים, זְמוֹרוֹת לְפִילִים752, שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרִים, חֲצוּבוֹת753 לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת754.

פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ755 וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ”756 – שֶׁהָיָה גוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ757 דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת (תנה“ק יח; תנח'; ב”ר לא; רש"י).

קלב אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: כְּנָס־לְךָ שְׁנַיִם־שְׁנַיִם מִכָּל מִין וָמִין בַּתֵּבָה, בָּאוּ כֻלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ758. בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ נֹחַ: אִי אַתָּה יָכוֹל לִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת־זוּג. הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֶּשׁ־לוֹ בַּת־זוּג. פָּגַע בִּמְאֵרָה. אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָא? אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכָּנֵס לַתֵּבָה וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ־לִי בַת־זוּג. רְצוֹנֵךְ, הֱוִי בַת־זוּגִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי? אָמַר לָּהּ: אֲנִי מְתַקֵּן759 עִמָּךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְסַגֵּל760 אַתְּ נוֹטָלֶת. [שָׁמְעָה לוֹ] וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה. כֵּוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ וּמְכַנֵּס וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מַה שֶּׁסִּגָּלְתִּי? אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָךְ הֻתְנָה בֵינֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּאַתָּה מְכַנֵּס אֲנִי נוֹטֶלֶת? לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.

לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר”761 – הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וּמְאֵרָה נוֹטָלֶת (שו“ט ז; ילק”ש נ"ח).

––––––––

קלג “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה”762 – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חֻלִּין, לָמָּה? − “וַיִּטַּע כָּרֶם”763. לֹא הָיָה לוֹ לִטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁל תַּקָּנָה? לֹא יִחוֹר764 אֶחָד וְלֹא גְרוֹפִית765 אֶחָת? − אֶלָּא “וַיִּטַּע כָּרֶם”. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ? אָמַר רַ' אַבָּא בַר כַּהֲנָא: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת, יִחוֹרִים לִתְאֵנִים וּגְרוֹפִיּוֹת לְזֵיתִים.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לִטַּע כֶּרֶם פָּגַע בּוֹ הַשֵּׁד שַׁמְדּוֹן. אָמַר לוֹ שַׁתְּפֵנִי עִמָּךְ, אֶלָּא הִזָּהֶר־לָךְ שֶלֹּא תִכָּנֵס לְחֶלְקִי766, שֶׁאִם תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי אֲנִי חוֹבֵל767 בָּךְ (ב"ר לו; שם לא).

קלד כְּשֶׁהִתְחִיל נֹחַ נוֹטֵעַ בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כָּרֶם. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מַה טִּיבוֹ768? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים וְעוֹשִׂין מֵהֶם יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: רְצוֹנְךָ שֶׁנִּטָּעֶנּוּ יַחַד אֲנִי וָאָתָּה? אָמַר לוֹ הֵן. מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא רְחֵלָה769 וּשְׁחָטָהּ עַל הַגָּפֶן; אַחַר־כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר־כָּךְ הֵבִיא קוֹף וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר־כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ – וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם וְהִשְׁקָה בָהֶם אוֹתוֹ הַכָּרֶם. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כוֹס אֶחָת – הֲרֵי הוּא כִרְחֵלָה: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כוֹסוֹת – מִיָּד נַעֲשֶׂה גִבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר: מִי כָמוֹנִי? כֵּוָן שֶׁשָּׁתָה שָׁלשׁ אוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה כְקוֹף: עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמְנַבֵּל פִּיו לִפְנֵי הַכֹּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה יַּעֲשֶׂה. נִשְׁתַּכֵּר – נַעֲשֶׂה כַחֲזִיר: מִתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּמֻטָּל בְּאַשְפָּה.

וְכָל זֶה אֵרַע770 לְנֹחַ הַצַּדִּיק (תנח' נח).


כד. נִמְרוֹד וְדוֹר־הַפְּלָגָה

קלה “הוּא־הָיָה גִּבּוֹר צַיִד”771 – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּתֹנֶת־הַכָּבוֹד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאָדָם וּלְעֶזְרוֹ772 הָיְתָה עִם נֹחַ בַּתֵּבָה; וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה לְקָחָה חָם בֶּן־נֹחַ וְהוֹצִיאָהּ עִמּוֹ וְהִנְחִילָהּ לְנִמְרוֹד. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְרוֹד לוֹבֵשׁ אוֹתָהּ – כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָיוּ רוֹאִים עָלָיו אֶת הַכְּתֹנֶת בָּאִים וְנוֹפְלִים לְפָנָיו עַל פְּנֵיהֶם. וְהָיוּ בְנֵי־אָדָם סְבוּרִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִכֹּחַ גְּבוּרָתוֹ; לְפִיכָךְ הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְאָמַר לְעַמּוֹ: “הָבָה נִבְנֶה־לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל”773 (פדר“א כד; מדה”ג נח).

––––––––

קלו “נִבְנֶה־לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם”774 – אָמְרוּ: אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט775, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת776 [מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלַם]. דָּבָר אַחֵר, [כָּךְ] אָמָרוּ: לֹא כֹל הֵימֶנּוּ777 לָבֹר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה (ב"ר לח).

קלז “הָבָה נִלְבְּנָה וְגוֹ'”778 − אָמַר רַ' הוּנָא: מְלַאכְתָּם הָיְתָה מַצְלַחַת בְּיָדָם: בָּא לִבְנוֹת אַחַת779 בָּנָה שְׁתָּיִם, בָּא לָטוּחַ שְׁתַּיִם וְנִטּוֹחוּ אַרְבַּע (שם).

קלח שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָּל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְעָבַר אַבְרָם בֶּן תֶּרַח וְרָאָה אוֹתָם בּוֹנִים אֶת הָעִיר וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וְאָמַר: “בַּלַּע יְיָ, פַּלַּג לְשׁוֹנָם”780 (פדר"א כד).

קלט “וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם”781 – כְּשֶׁאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: “הָבֵא לִי מָיִם” – הֵבִיא לוֹ עָפָר; הִכָּהוּ וּפָצַע מֹחוֹ. “הָבֵא לִי קַרְדֹּם” – הוֹשִׁיט לוֹ מַגְרֵפָה782; הִכָּהוּ וּפָצַע מֹחוֹ (ב“ר לח; ילק”ש כח).

קמ “פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ… וַיָּפֶץ יְיָ אוֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ”783 – אָמַר רַ' לֵוִי: לְאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: רָאִיתִי בַחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה לָךְ בַּחֲלוֹם? הֵא לָךְ בַּעֲלִילוּת784 (ב"ר כג).

קמא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגְדָּל – שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּם. כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְקָלִים785 שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלּוּ חֲגָבִים (סנה' קט.; ב"ר לח).

קמב אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: אֵי זוֹ קָשָׁה, זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפַּלְטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי בַפַּלְטִין וְלֹא אָתָּה? בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אֲנִי בַפַּלְטִין וְלֹא אָתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמַר לוֹ: “מַה־שַּׁדַי כִּי־נַעַבְדֶנּוּ וּמַה־נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע־בוֹ”786, דּוֹר־הַפְּלָגָה אָמָרוּ: לֹא כֹל הֵימֶנּוּ שֶׁיָבֹר787 לוֹ אֶת־הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת־הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה; אוֹתָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְּלָגָה נִשְׁתַּיְרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה! אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים788 בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “גְּבוּלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ”789, לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת”790, לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה (ב"ר לח).


ג: מַעֲשֵׂי־אָבוֹת

א. אַבְרָהָם אָבִינוּ

א עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ־אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ־אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם (אבות ה).

ב. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם וּמִכֻּלָּם לֹא דִבֶּר הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא עִם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא עִם אַבְרָהָם.

אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' נְחֶמְיָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. עָמַד הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱמִיד פָּמַלְיָא791 שֶׁלּוֹ שָׁם וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מַה טִּיבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ כָּאן? אָמְרוּ: נָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. מֶה עָשָׂה? צָבַר אֶת הֶעָפָר וְעָשָׂה צִבּוּרִים792, וְהֵבִיא מִכְבָּרוֹת793 – וְכָבַר אֶת הַצִּבּוּר הָרִאשׁוֹן וְלֹא מְצָאָהּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא מְצָאָהּ, וּבַשְּׁלִישִׁי מְצָאָהּ, אָמְרוּ: מָצָא הַמֶּלֶךְ מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ־לְךָ”794 – לְךָ הָיִיתִי מְצַפֶּה. מַה־צֹּרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס: שֵׁם, אַרְפַּכְשַׁד, שֶׁלַח, עֵבֶר, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר וָתֶרַח – לֹא בִּשְׁבִילֶךָ? זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ"795 (ב“ר לט; סוף רו”ר).

ג. אָמַר רַ' אַבָּא בַר כַּהֲנָא: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ שִׁפְעַת קוֹרַיִם796 – הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ? לֹא בְאֶמְצַע טְרַקְלִין797, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סוֹבֶלֶת קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ? כָּךְ, לָמָּה בָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת? – כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְפָנָיו וְדוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו (ב“ר יד; קה”ר ג).

ד. “לְאַבְרָם הָעִבְרִי798 – רַ' יְהוּדָה הָיָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד799 וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד (ב"ר מב).

ה. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם אָבִינוּ עָמַד כּוֹכָב אֶחָד מִמִּזְרָח וּבָלַע אַרְבָּעָה כּוֹכָבִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם. אָמְרוּ חֲכָמָיו לְנִמְרוֹד: בֵּן נוֹלַד לְתֶרַח בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁעֲתִידָה לָצֵאת מִמֶּנוּ אֻמָּה, שֶׁתִּירַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; אִם רְצוֹנְךָ יִנָּתֵן לְאָבִיו מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְנַהַרְגֵהוּ. מִיָּד שָׁגַר800 נִמְרוֹד אֵצֶל תֶּרַח, אָמַר לוֹ: בֵּן נוֹלַד לְךָ אֶמֶשׁ, עַכְשָׁו תְּנֵהוּ לִי וְנַהַרְגֵהוּ וְאֶתֶּן לְךָ מְלֹא בֵיתְךָ כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר לוֹ תֶּרַח: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְסוּס אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נַחְתֹּךְ אֶת־רֹאשְׁךָ וְנִתֶּן־לְךָ בַּיִת מָלֵא שְׂעוֹרִים. אָמַר הַסּוּס לָהֶם: שׁוֹטִים, אִם תַּחְתְּכוּ אֶת רֹאשִׁי מִי יֹאכַל הַשְּׂעוֹרִים? וְאַתֶּם, אִם תַּהַרְגוּ אֶת בְּנִי, מִי יִירַשׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב? הֵשִׁיב לוֹ הַמֶּלֶךְ: מִדְּבָרֶיךָ אֲנִי מַכִּיר שֶׁבֵּן נוֹלַד לָךְ. אָמַר לוֹ תֶּרַח: בֵּן נוֹלַד לִי וָמֵת. אָמַר לוֹ: עַל חַי אֲנִי אוֹמֵר לָךְ וְלֹא עַל מֵת. מֶה עָשָׂה תֶּרַח? הֶחְבִּיא אֶת בְּנוֹ בִּמְעָרָה שָׁלֹש שָׁנִים. זִמֵּן801 לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת, מִן הָאֶחָד יוֹצֵא שֶׁמֶן וּמִן הַשֵׁנִי סֹלֶת.

כְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן־שָׁלֹש שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר802 בְּלִבּוֹ: מִי בָרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹתִי? הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לַשָּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְּבָנָה בְּמִזְרָח. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָּרֵחַ, אָמַר: זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי, כּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ. לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כֹּחַ; אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה (ביה"מ ב).

ו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אַבְרָהָם אָבִינוּ – אָב לֹא לִמְּדוֹ וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת־הַתּוֹרָה? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּעֵין שְׁנֵי כַדִּים803 וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה כָּל הַלָּיְלָה. רַ' לֵוִי אָמַר: מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה (ב“ר סא; שם צה; שו”ט א).

ז אָמַר רַ' יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִירָה804 אַחַת דּוֹלֶקֶת805. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם (ב"ר לט).

ח בֵּית אָבִיו שֶׁל אַבְרָהָם הָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וּמוֹכְרִים בַּשּׁוּק. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם לִמְכֹּר. נָתַן לוֹ תֶּרַח אָבִיו קֻפּוֹת806 שֶׁל אֱלֹהוֹת וְהוֹשִיבוֹ בַשּׁוּק. בָּא אֵלָיו אָדָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ לִמְכּוֹר? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֵיזֶה אֱלוֹהַּ אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח807? אָמַר לוֹ: אֲנִי גִבּוֹר, תֶּן־לִי אֱלוֹהַּ גִּבּוֹר כְּמוֹתִי. נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אֶת־הַדָּמִים808 וְטוֹל לְךָ אֶת־זֶה. אָמַר לוֹ: וְכִי אֱלוֹהַּ זֶה גִּבּוֹר כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: רֵיקָא809, עֲדַיִן אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִשְׁפַּט אֱלֹהוֹת? מִי שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם הֲרֵיהוּ גִבּוֹר מִכֻּלָּם.

כְּשֶׁנִּפְטַר הָאִישׁ לְהַלֵּךְ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה? אָמַר לוֹ: בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה אָנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁהוּא בֶן שִׁבְעִים וּמִשְׁתַּחֲוֶה לְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה הַיּוֹם! מִיָּד הֶחֱזִיר וְהִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְחָזַר וְנָטַל מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמָיו, נִסְתַּלֵּק810 וְהָלַךְ לוֹ.

אַחַר כָּךְ בָּאָה אִשָּׁה אַחַת אַלְמָנָה וְאָמְרָה לוֹ לְאַבְרָהָם: אִשָּׁה עֲנִיָּה אָנִי, תֶּן־לִי אֱלוֹהַּ עָנִי כְמוֹתִי. מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם וְאָמַר לָהּ: בַעֲנִיּוּתֵךְ טְלִי לָךְ אֱלוֹהַּ זֶה, שֶהוּא שָׁפָל וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם; אֲבָל אֵין הוּא רוֹצֶה לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַדָּמִים.

כְּשֶׁנִּפְטְרָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בַּת כַּמָּה שָׁנִים אָתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים אָנִי… אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: תִּפַּח רוּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה, שֶׁהִיא בַת הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱלוֹהַּ בֶּן יוֹם אֶחָד! מִיָּד הֶחֱזִירָה אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לַקֻּפָּה, חָזְרָה וְנָטְלָה מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמֶיהָ, וְהָלְכָה לָהּ.

בְּאוֹתָהּ שָעָה נָטַל אַבְרָהָם אֶת כָּל הָאֱלֹהוֹת וְהָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתָם אֵצֶל תֶּרַח אָבִיו. אָמְרוּ לוֹ שְׁאָר בָּנָיו לְתֶרַח אֲבִיהֶם: אַבְרָהָם זֶה אֵינוֹ יָכֹל לִמְכֹּר אֱלֹהוֹת, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂנּוּ כֹמֶר811. אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם: מַה מְּלַאכְתּוֹ שֶׁל כֹּמֶר? אָמְרוּ לוֹ: עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלֹהוֹת, מַקְרִיב לִפְנֵיהֶם, מַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם. עֲשָׂאוּהוּ כֹמֶר. מִיָּד נָתַן אַבְרָהָם לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אָמַר לָהֶם: קְחוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ, שֶׁתֵּיטִיבוּ לִבְנֵי־אָדָם, וְלֹא הָיָה בָהֶם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל כְּלוּם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמָר: “פֶּה־לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ”812.

בָּאָה אִשָּׁה אַחַת טוֹעֶנֶת813 בְּיָדָהּ קְעָרָה סֹלֶת. אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ814 וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם, עָמַד וְנָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְשָׁבַר אֶת כָּל הַפְּסִילִים, וְנָתַן אֶת הַמַּקֵּל בְּיַד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. כֵּוָן שֶׁבָּא אָבִיו אָמַר: מִי עָשָׂה לָהֶם כָּךְ? אָמַר לוֹ: מְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבָּא? בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבְיָדָהּ קְעָרָה מְלֵאָּה סֹלֶת וְאָמְרָה לִי: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם. הִקְרַבְתִּי לִפְנֵיהֶם, הָיָה זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה. וְעָמַד זֶה הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם וְשָׁבַר אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְשַׁטֶּה815 בִי – כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם? אָמַר לוֹ: וָלֹא? יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר…

נְטָלוֹ תֶרַח וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד לְאַבְרָהָם: אַתָּה הוּא אַבְרָהָם בֶּן־תֶּרַח? אָמַר לוֹ: הֵן, אָמַר לוֹ: וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים וְהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וּבְנֵי־אָדָם מִלְּפָנַי יוֹצְאִים כֻּלָּם – וְאַתָּה לָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי?816 בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּינָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ לְנִמְרוֹד: רְצוֹנְךָ, אֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד לִגְדֻלָּתֶךָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הַחַמָּה יוֹצֵאת בְּמִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב; לְמָחָר תְּהֵא מְצַוֶּה אֶת הַחַמָּה שֶׁתֵּצֵא בְמַעֲרָב וְתִשְׁקַע בְּמִזְרָח, וַאֲנִי מֵעִיד בְּךָ שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם אָתָּה. וְעוֹד, אִם אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אָתָּה, בְּוַדַּאי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לָךְ, אִם כֵּן אֱמָר לִי מִיָּד: מַה יֵשׁ בְּלִבִּי וּמָה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ אוֹתוֹ רָשָׁע נִמְרוֹד יָדוֹ עַל זְקָנוֹ וְהָיָה מְתַמֵּהַּ בְּלִבּוֹ. וְאָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תִּתְמַהּ בְּלִבֶּךָ, לֹא אֲדוֹן הָעוֹלָם אָתָּה, בְּנוֹ שֶׁל כּוּשׁ אָתָּה. וְאִם אֲדוֹן הָעוֹלָם אָתָּה, לָמָּה לֹא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה, כֵּן אַתָּה לֹא תִנָּצֵל מִן הַמִּיתָה.

מִיָּד קָרָא נִמְרוֹד לְתֶרַח וְאָמַר לוֹ: מַה יְּהֵא דִינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּנְךָ, זֶה שֶׁאִבֵּד אֱלֹהוֹת שֶׁלִּי? אֵין דִּינוֹ אֶלָּא שְׂרֵפָה. חָזַר וְאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם: הִשְׁתַּחֲוֵה לָאֵשׁ וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֶשְׁתַּחֲוֶה לַמַּיִם שֶׁמְּכַבִּים אֵשׁ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: הִשְׁתַּחֲוֵה לַמָּיִם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֶשְׁתַּחֲוֶה לֶעָנָן שֶׁטָּעוּן מָיִם. אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לֶעָנָן. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לָרוּחַ שֶׁמְּפַזֵּר הֶעָנָן, אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָרוּחַ, אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לְבֶן־אָדָם שֶׁסּוֹבֵל רוּחַ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי817 בִּדְבָרִים – אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר818, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ לְתוֹכוֹ – וְיָבוֹא אֱלֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ.

מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן־הָאֵשׁ, וּכְפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי אָבֶן, וְהִקִּיפוּהוּ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָם שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְהִצִּיתוּ בָהֶם אֶת הָאוּר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ שֶׁל תֶּרַח וְהָיוּ מְטַפְּחִין לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים: בּוּשָׁה גְדוֹלָה וּכְלִמָּה! אוֹתוֹ בֵן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם־הַזֶּה וְהָעוֹלָם־הַבָּא – שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ!

מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ.

הָיָה שָׁם הָרָן עוֹמֵד וְתוֹהֶה819. אָמַר: מַה־נַּפְשֶׁךָ820, אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם – אֲנִי אוֹמֵר: “מִשֶּׁל אַבְרָהָם אָנִי”, וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד – אֲנִי אוֹמֵר: “מִשֶּׁל נִמְרוֹד אָנִי”. כֵּוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצָּל – אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אָתָּה? אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל אַבְרָהָם אָנִי. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר. וְנֶחְמְרוּ821 בְנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶרַח אָבִיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶרַח אָבִיו"822 (תדב“א ו; ב”ר לח)

ט בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמַר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן823 וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיק מִכִּבְשַׁן־הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי וְהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד לְהַצִּיל אֶת הַיָּחִיד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְקַפֵּחַ824 שְׂכַר כָּל בִּרְיָה אָמַר לוֹ: תִּזְכֶּה לְהַצִּיל שְׁלֹשָׁה מִבְּנֵי־בָנָיו825 (פסח' קיח.; ע"י).

י “עַמְּךָ נְדָבֹת”826 – אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: עִמְּךָ הָיִיתִי בְּיוֹם שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן־הָאֵש. “בְּיוֹם חֵילֶךָ”827 – בְּעֵת שֶׁכִּנַּסְתָּ לִּי828 כָּל אוֹתָם הַחֲיָלוֹת וְהָאוֹכְלוֹסִים829. “בְּהַדְרֵי־קֹדֶשׁ”830 – מֵהַדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם831 הִקְדַּשְׁתִּיךָ. “מֵרֶחֶם מִשְׁחָר”832 – מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם833 שִׁחַרְתִּיךָ. “לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ”834 – לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָוֹן, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ” – מָה טַּל זֶה פּוֹרֵחַ835 – אַף עֲוֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים; מָה הַטַּל הַזֶּה סִמַּן בְּרָכָה לָעוֹלָם – אַף אַתָּה סִמַּן בְּרָכָה לָעוֹלָם (ב“ר לט; ילק”ש תהלים).

––––––––

יא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ”836 לְמָה הָיָה דוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פּוֹלְיָטוֹן837 שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד־פָּתִיל וְמֻנַּחַת בְּזָוִית וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, כֵּוָן שֶׁנִּטַּלְטְלָה מִמְּקוֹמָהּ הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף; אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֶשׁ לָךְ, טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמִי; “לֶּךְ־לְךָ – וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל”838 (ב“ר לט; שהש”ר א).

יב “וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ”839 – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם, וּמַה מוֹנֵיטוֹן840 שֶׁלּוֹ? זָקֵן וּזְקֵנָה841 מִכָּאן, בָּחוּר וּבְתוּלָה842 מִכָּאן843 (ב“ר לט; ב”ק צז:).

יג “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים”844 – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶך מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנָי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמִּסְפּוֹטַמְיָא845 וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל (ב"ר ל).

יד אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם־נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם־נָחוֹר, רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים846 – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר847, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ848 בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר849 בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת”850 (שם לט).

טו וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן"851 – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיס בְּנֵי־אָדָם לְבֵיתוֹ וּמַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם וּמַאֲהִיבָם וּמְקָרְבָם וּמְגַיְּרָם וּמַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הָא לָמַדְתָּ852, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בִּרְיָה אַחַת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַעֲלִין עָלָיו853 כְּאִלּוּ הוּא בְרָאָהּ וִיצָרָהּ וְרִקְּמָהּ (ספרי ואתחנן; ב“ר לט; שהש”ר א').

טז “וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע”854 – רַ' יְהוּדָה אָמַר: אֵשֶׁל – פַּרְדֵּס “שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל855”: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים; רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: “אֵשֶׁל” – פֻּנְדַּק856 “שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל”: כִּכַּר לֶחֶם, בָּשָׂר, יַיִן, בֵּיצִים (ב"ר נד).

יז “וַיִקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם”857 – אָמַר רֵיש־לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי “וַיִּקְרָא” אֶלָּא “וַיַּקְרִיא”, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּפִי כָל עוֹבֵר־וָשָׁב. כֵּיצַד858? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם – הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (סוטה י.: ע"י)

יח אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים. מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – אָמַר לָהֶם: בָּרֵכוּ. אָמְרוּ לוֹ: מַה נְּבָרֵךְ? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: “בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ”. אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבֵרַךְ – הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאִם לֹא – הָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן מַה שֶׁעָלֶיךָ859. וְאָמַר לוֹ: כַּמָּה יֵשׁ־לְךָ עָלָי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כַּד יַיִן – בְּכָךְ וָכָךְ860, לִיטְרָא בָשָׁר – בְּכָךְ וָכָךְ, כִּכַּר לֶחֶם – בְּכָךְ וָכָךְ. מִי נוֹתֵן לְךָ יַיִן בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ בָּשָׂר בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ לֶחֶם בַּמִּדְבָּר? מִי שֶׁרָאָה צָרָה זוֹ – הָיָה מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”861 – בַּתְּחִלָּה צְדָקָה וּבַסּוֹף מִשְׁפָּט (ב"ר מט, מג).

יט עַד שֶׁלֹּא בָא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל862 לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי”863, אֲבָל מִשֶּׁבָּא אָבִינוּ אַבְרָהָם לָעוֹלָם הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּייָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ”864 (ספרי שי"ג).

––––––––

כ “וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה”865 – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: צֵא וּכְבוֹשׁ866 הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ (שם מ; ב"ב ק.).

כא “וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים…”867וְשָׂרָה הֵיכָן הָיָתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ (כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ הַמִּצְרִים). כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעֲרֵי מִצְרַיִם אָמְרוּ לוֹ הַמּוֹכְסִים868: מָה אַתָּה טוֹעֵן869 בְּתוֹךְ הַתֵּבָה? אָמַר לָהֶם שְׂעוֹרִים. אָמְרוּ לוֹ: חִטִּין אַתָּה טוֹעֵן! אָמַר לָהֶם: טְלוּ870 מֶכֶס שֶׁל חִטִּים. – פִּלְפְּלִין אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל פִּלְפְּלִין. – זָהָב אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל זָהָב. – שִׁירָאִים871 אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל שִׁירָאִים. – מַרְגָּלִיּוֹת872 אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ: אִלּוּלֵי873 שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ דָּבָר מְעֻלֶּה874 לֹא הָיָה מְקַבֵּל עָלָיו כָּל מַה שֶׁמְּבַקְּשִׁים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה זָז875 מִכָּאן עַד שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַתֵּבָה וְתַרְאֶה לָנוּ מַה בְּתוֹכָהּ. כֵּוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה876 כָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ877 שֶׁל שָׂרָה (ב“ר מ; תנח' לך־לך; תנח”ק שם).

כב “וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם… וַיְהִי־רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט”878 – רַ' בֶרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַר רַ' סִימוֹן אָמָר: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה879 וּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל לוֹט לֹא הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה. הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי אַבְרָהָם: הֻתַּר הַגָּזֵל? הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי לוֹט: כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת”880 – וְאַבְרָהָם פִּרְדָּה881 עֲקָרָה וְאֵינוֹ מוֹלִיד, לְמָחָר הוּא מֵת וְלוֹט בֶּן אָחִיו יוֹרְשׁוֹ, וְאִם אוֹכְלוֹת מִשֶׁלָּהֶן הֵן אוֹכְלוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן” – אֵימָתַי, לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ שִׁבְעָה עֲמָמִים מִתּוֹכָהּ. “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ”882 – עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ883 לָהֶם זְכוּת בָּאָרֶץ (ב"ר מא).

––––––––

כג “מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח”884 – מִי הוּא זֶה שֶׁהֵעִיר לִבָּם שֶׁל מִזְרָחִים885 שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְיַד אַבְרָהָם? “צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ”886 – חֵי הָעוֹלָמִים, שֶׁהָיָה מֵאִיר לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ. אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַזַּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ. אָמַר רַ' רְאוּבֵן: צְדָקָה הָיְתָה צֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: אִם אֵין אַבְרָהָם אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי. “יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ”887 – רַ' יְהוּדָה אָמָר: אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשֶׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ – וְנַעֲשֶׂה חִצִּים. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: “יִתֵּן עָפָר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “כֶּעָפָר”, הֵם הָיוּ מַשְׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂים עָפָר, חִצִּים וְהֵם נַעֲשִׂים קַשׁ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא888 – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַ' אַבָּהוּ: לֹא נִתְאַבְּקוּ889 רַגְלֵיהֶם אֶלָּא כְזֶה שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית־הַכְּנָסֶת.

“וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ”890 – הִתְחִיל מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ891, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לְחֵמָר וְנִצָּלְתִּי. “אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה”892 – בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמְרוּ: שֶׁשָּׁם הֻשְׁווּ893 כָל הַגּוֹיִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָה לְמָעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִין לוֹ: “שְׁמָעֵנִי אֲדוֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים” וְגוֹ'. אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתָּה עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתָּה עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: אַל יֶחְסַר עוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ (ב"ר מג).

כד “אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד”894 – אָמַר רַ' לֵוִי: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר אוֹתָן הָאוֹכְלוֹסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָהֶם צַדִּיק אוֹ יְרֵא־שָׁמָיִם? מָשָׁל לְתַבָּן895 שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ; וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִטַּמֵּן?896 (כַּמָּה) פוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקֹשּׁוּ897 אוֹתָהּ, עַכְשָׁו שֶׁקְּשַׁשְׁתָּהּ אַתָּה – בּוֹא וְטוֹל שְׂכָרֶךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: אוֹתָם הָאוֹכְלוֹסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ (שם מ"ד).

כה “וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא”898 – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל הָלַךְ וְנִמְלַךְ899 בִּשְׁלֹשָׁה אוֹהֲבָיו, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. אָמַר לוֹ עָנֵר: כְּבָר אַתָּה כְּבֶן מֵאָה שָׁנָה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר עַצְמֶךָ? אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם900 עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ? אָמַר לוֹ מַמְרֵא: אֱלֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרְעָבוֹן, וְזֶה הַדָּבָר לֹא תִשְׁמַע לוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה נָתַתָּ לוֹ עֵצָה טוֹבָה לִמּוֹל, חַיֶּיךָ, אֵינִי נִגְלֶה עָלָיו לֹא בַפַּלְטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַפַּלְטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַפַּלְטִין שֶׁלָּךְ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (שם מב).

כו “וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ… כְּחֹם הַיּוֹם”901 – מַהוּ "כְּחֹם הַיּוֹם? אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה וּבָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם902. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ903, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בָּאוֹרְחִים. שָׁלַח אַבְרָהָם אֶת אֱלִיעֶזֶר שֶׁיֵּצֵא לַחוּץ. יָצָא וְלֹא מָצָא (אוֹרְחִים). אָמַר אַבְרָהָם: אֵינִי מַאֲמִינֶךָ. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אֵין אֱמוּנָה בַּעֲבָדִים. יָצָא הוּא בְעַצְמוֹ.

“וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”904 – מִי הֵם “שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”? – מִיכָאֵל, רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל בָּא לְבַשֵּׂר אֶת־שָׂרָה, רְפָאֵל בָּא לְרַפֵּא אֶת־אַבְרָהָם וְגַבְרִיאֵל בָּא לַהֲפוֹךְ אֶת־סְדוֹם (ב"מ פו:).

כז “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם”905 – בָּרַח בֶּן־הַבָּקָר מִלְּפָנָיו וְנִכְנַס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְנִכְנַס אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה שָׁם אָדָם וְעֶזְרוֹ שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים וְנֵרוֹת דּוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, וְרֵיחַ טוֹב עוֹלֶה מֵהֶם כְּרֵיחַ־נִיחוֹחַ. לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קָבֶר (פדר"א לו).


ב. תְּפִלַּת אַבְרָהָם וְחַטְאוֹת סְדוֹם

כח “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר… הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”906? אָמַר רַ' לֵוִי: אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ– אֵין עוֹלָם. אַתָּה תוֹפֵס907 אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים: אַתָּה מְבַקֵּשׁ עוֹלָם וּמְבַקֵּשׁ דִּין? טוֹל לְךָ אֶחָד מֵהֶם. וְאִם אֵין אַתָּה מְוַתֵּר קִמְעָא908 – אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד (ב"ר לט, מט).

כט “אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה”909 – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לֵירֵד לוֹ910 מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: חֲזוֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ. אָמַר רַ' לֵוִי: לַחֲלַפְסִדְרָא911 מְלֵאָה מָיִם, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם הַסַּנֵּגוֹר מְלַמֵּד912; פְּעָמִים שֶׁהַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ שֶׁיְלַמֵּד הַסַּנֵּגוֹר, וְהוּא אוֹמֵר: הוֹסִיפוּ בְתוֹכָהּ מָיִם (שם מט).

ל שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ913 לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. מַה־נֶּאֱמַר בְּאַרְצָם? “אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא־לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, נָתִיב לֹא־יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה”914 – שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶלֹּא הָיוּ בוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה915 – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָל הַשְׁבִיל מְסֻכָּךְ916. אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר־הֶדְיָא917 צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה־עָשָׂר מִיל, וְכֵוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכֹּחָם שֶׁל אִילָנוֹת918. כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “תֶּן־לִי בְאִיסָר919 יָרָק” – כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ920 בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר921 זָהָב. אָמְרוּ (אַנְשֵׁי) סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים922 בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל923 מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי־רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ”924 – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְשַׁכַּח אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד־אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל־אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה”925 – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִיר נָטוּי וְדוֹחִין אוֹתוֹ עָלָיו וּבָאִים וְנוֹטְלִים אֶת מָמוֹנוֹ.

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ־לָמוֹ”926 – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי־מָמוֹן וּמַפְקִידִים אֶצְלָם אֲפַרְסְמוֹן927 וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּבֵית־גִּנְזֵיהֶם, וְלָעֶרֶב בָּאִים וּמְרִיחִים אוֹתוֹ כְּכֶלֶב, וְחוֹתְרִים שָׁם וְנוֹטְלִים אוֹתוֹ מָמוֹן.

אָמְרוּ: מִי שֶׁיֶּשׁ־לוֹ שׁוֹר – רוֹעֶה יוֹם אֶחָד, וְשֶׁאֵין לוֹ – רוֹעֶה שְׁנֵי יָמִים. הָיָה שָׁם יָתוֹם בֶּן אַלְמָנָה, מָסְרוּ לוֹ אֶת שׁוֹרֵיהֶם לִרְעוֹתָם. הָלַךְ וּנְטָלָם וַהֲרָגָם. אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֶּשׁ־לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל עוֹר אֶחָד וְשֶׁאֵין לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל שְׁנֵי עוֹרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מַה־זֶּה? אָמַר לָהֶם: סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין.

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שׁוּרָה שֶׁל לְבֵנִים, הָיָה בָא כָל־אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָת. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָת.

מִי שֶׁהָיָה שׁוֹטֵחַ שׁוּמִים אוֹ בְצָלִים, הָיָה בָא כָל־אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָד. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד.

אַרְבָּעָה דַיָנִים הָיוּ בִסְדוֹם: שַׁקְרַאי928 וְשַׁקְרוּרַאי וְזַיְּפַאי וּמַצְלֵי־דִינָא.

מִי שֶׁהִכָּה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִפִּילָה929, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ (לְבַעְלָהּ): תְּנֶנָּה לוֹ שֶׁיְעַבְּרֶנָּה930 לָּךְ.

מִי שֶׁקִּצֵּץ אֹזֶן שֶׁל חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ (לְבַעַל הַחֲמוֹר): תְּנֵהוּ לוֹ עַד שֶׁתִּצְמָח931.

מִי שֶׁפְּצָעוֹ חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֶּן־לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם932.

מִי שֶׁעָבַר בְּגֶשֶׁר נוֹתֵן אַרְבָּעָה זוּזִים, וְשֶׁעָבַר בְּמַיִם נוֹתֵן שְׁמוֹנָה זוּזִים.

פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לְשָׁם כּוֹבֵס אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן אַרְבָּעָה זוּזִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי בְּמַיִם עָבָרְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן שְׁמוֹנָה. לֹא נָתַן – פְּצָעוּהוּ. בָּא לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן שָׂכָר שֶׁהִקִּיזוּ לְךָ דָּם, וּשְׁמוֹנָה זוּזִים שֶׁעָבַרְתָּ בְּמָיִם.

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. פְּצָעוּהוּ, וּבָא לִפְנֵי הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: תֶּן־לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. נָטַל אֱלִיעֶזֶר אֶבֶן וּפָצַע אֶת־הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: שָׂכָר שֶׁיֶּשׁ־לִי בְיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה – וּמָמוֹן שֶׁלִּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד.

כָּךְ הִתְנוּ בֵינֵיהֶם אַנְשֵׁי סְדוֹם: מִי שֶׁיַּזְמִין933 אָדָם לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה יִפְשְׁטוּ טַלִּיתוֹ934. נִזְדַּמֵּן אֱלִיעֶזֶר לְשָׁם לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא הִזְמִינוּהוּ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִסְעוֹד הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף כֻּלָּם. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְמִינְךָ לְכָאן? אָמַר לָזֶה שֶׁיָּשַׁב (אֶצְלוֹ): אַתָּה הִזְמַנְתָּנִי. אָמַר: שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי הִזְמַנְתִּי וְיִפְשְׁטוּ בִגְדִּי. נָטַל טַלִּיתוֹ וּבָרַח לַחוּץ. וְכֵן עָשָׂה אֱלִיעֶזֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻלָּם, וְאָכַל הוּא אֶת הַסְּעֻדָּה.

הָיְתָה לָהֶם מִטָּה שֶׁהָיוּ מַשְׁכִּיבִין בָּהּ אוֹרְחִים. אָדָם אָרֹךְ – קִצְּרוּהוּ, קָצָר – מְתָחוּהוּ. נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אֱלִיעָזֶר אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה וּשְׁכַב בַּמִּטָּה. אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה אִמִּי נָדַרְתִּי נֵדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּב בְּמִטָּה.

כְּשֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם עָנִי הָיָה כָל־אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ דִינָר935 וְכוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, וּפַת לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ. וּכְשֶׁמֵּת הֶעָנִי הָיָה בָא כָל אֶחָד וְנוֹטֵל דִּינָר שֶׁלּוֹ. הָיְתָה שָׁם רִיבָה936 אַחַת שֶׁהוֹצִיאָה פַּת לְעָנִי בְּכַדָּהּ. עָבְרוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מֵת – וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר. טָשׁוּ937 אֶת־הָרִיבָה בִדְבַשׁ וְהֶעֱמִידוּהָ עַל גַּג הַחוֹמָה וּבָאוּ דְבוֹרִים וַאֲכָלוּהָ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה938 – עַל עִסְקֵי רִיבָה (סנה' קח:, קט.; במ“ר ט; ויק”ר ה; ב“ר מב ורש”י שם עפ"י “מד' הרנינו”).

לא מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לְמַלְאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת? אָמְרָה לָהּ: כָּלוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וּכְבָר אָנוּ נוֹטִים לָמוּת. מֶה עָשָׂתָה? מִלְאָה אֶת־הַכַּד קֶמַח וְהֶחֱלִיפוּ: נָטְלָה זוֹ מַה שֶׁבְּיַד זוֹ וְזוֹ מַה שֶׁבְּיַד זוֹ. כֵּוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם בַּדָּבָר – נְטָלוּהָ וּשְׂרָפוּהָ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק – דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַכְּצַעֲקָתָהּ”939, 940 – צַעֲקָתָהּ שֶׁל נַעֲרָה (ב“ר מט; ילק”ש וירא יח).

לב רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הִכְרִיזוּ בִסְדוֹם וְאָמָרוּ: כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק941 בְּפַת־לֶחֶם לְגֵר וּלְעָנִי וְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

פְּלוֹטִית בִּתּוֹ שֶׁל לוֹט הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי סְדוֹם, רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקְדָּק942 בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה943 נַפְשָׁהּ עָלָיו. מֶה הָיְתָה עוֹשָׂה? בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לִשְׁאוֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּכַד שֶׁלָּהּ מִכָּל מְזוֹן־בֵּיתָהּ וּמְכַלְכֶּלֶת אוֹתוֹ הֶעָנִי. אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֶעָנִי הַזֶּה מֵאַיִן הוּא חָי? – עַד שֶׁיָּדְעוּ הַדָּבָר וְהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְהִשָּׂרֵף, אָמְרָה: אֱלֹהֵי הָעוֹלָם, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם! וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִסֵּא־הַכָּבוֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי”944 – אִם כְּצַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ לְמַעְלָה ופָנֶיהָ לְמָטָּה (פדר"א כה).

לג חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי־דַיָּנִים הָיוּ בִסְדוֹם: קַו־שֶׁקֶר945 וְרַב־שֶׁקֶר, רַב־נָבָל, רַב מַסְטִידִין וְקַלָּאפֶנְדַּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי946־הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵם אוֹמְרִים לוֹ: “גֶּשׁ־הָלְאָה”947 – עֲלֵה לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: “הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט”948 (ב"ר נ).

לד אָמַר רַ' יִרְמְיָהוּ בֶן אֱלִיעֶזֶר: עִקַּר שַׁלְוָתָהּ שֶׁל סְדוֹם לֹא הָיְתָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּמֵהֶן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָרִים וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם זְוָעוֹת949 כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – וְלֹא עָשׂוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ950 – וּבְסוֹף “אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ”951 (שם).

לה “וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וְתְּהִי נְצִיב מֶלַח”952 – רַ' יִצְחָק אָמַר: עַל שֶׁחָטְאָה בְּמֶלַח. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים אֶל לוֹט אָמַר לוֹט לְאִשְׁתּוֹ: תְּנִי לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ קְצָת מֶלַח. אָמְרָה לוֹ: אַף מִנְהָג רַע זֶה אַתָּה רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ953 כָאן! מַה הִיא עוֹשָׂה? הוֹלֶכֶת אֶל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “תְּנוּ לִי מֶלַח, שֶׁיֶּשׁ לָנוּ אוֹרְחִים” – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת954 שֶׁיַּכִּירוּ בָהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר. עַל כֵּן “וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (שם נ, נא).


ג. זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

לו “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ”955 אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בַּמִּדְבָּר יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻנְדָּק956, וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מָיִם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, רָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן957 וּפֵרוֹתָיו מְתוּקִים וַעֲנָפָיו נָאִים וְצִלּוֹ נָאֶה, יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרֵב לוֹ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. כֵּוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךְ אָמַר לָאִילָן: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ וּמַה יֶּשׁ־לִי לוֹמַר לָךְ? שֶׁיְהֵא עֵצְךָ נָאֶה – נָאֶה הוּא; שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה – כְּבָר הוּא נָאֶה; שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים – נָאִים הֵם; שֶׁיִּהְיוּ פֵרוֹתֶיךָ מְתוּקִים – מְתוּקִים הֵם; שֶׁיְהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ – כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשֶׁךָ; שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב – בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, – בַּמָּה אֲבָרְכֶךָ? אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְמוֹתֶךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיְתָה בָהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר. צָפָה958 הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאָמַר הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא: תֹּאמַר שֶׁיֶּשׁ־בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד959? כֵּוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן־הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהָיָה מַכְנִיס אֶת־הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, מַה יֶּשׁ־לִי לוֹמַר לְךָ וּבַמָּה אֲבָרְכֶךָ? שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם וְצַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנָי – צַדִּיק אַתָּה וְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנָי; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָל־בְּנֵי־בֵיתְךָ צַדִּיקִים – צַדִּיקִים הֵם לְפָנָי, – בַּמָּה אֲבָרְכֶךָ? אֶלָּא כָל־בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמוֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְמוֹתֶךָ (במ"ר ב; תענ' ה).

לז “וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה”960 – כַּמָּה בָנִים הֵינִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעֻדָּה גְדוֹלָה. הָיוּ כָל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם מְרַנְּנִים961 וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי962 מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְהַעֲמִיד963 דִּבְרֵיהֶם. מֶה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ? הָלַךְ וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִמְּנָה אֶת־נְשׁוֹתֵיהֶם, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְנָהּ עִמָּהּ וּמֵינִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת וְהֵינִיקָה אֶת־כֻּלָּם. וַעֲדַיִן הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: אִם שָׂרָה “הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד” – אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר964 פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם. פָּתְחוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: “אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק”965 (ב"מ פז.).

לח אִמֵּנוּ שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדָּי. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ: אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת, אֶלָּא גַלִּי אֶת־דַּדַּיִךְ וְקַדְּשִׁי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא לַעֲשׂוֹת נִסִּים. גִּלְתָה אֶת דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת חָלָב כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת. וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת966 בָּאוֹת וּמֵינִיקוֹת אֶת־בְּנֵיהֶן מִמֶּנָּה וְהָיוּ אוֹמְרוֹת: אֵין אָנוּ כְּדַי לְהֵינִיק אֶת־בָּנֵינוּ מֵחֲלָבָהּ שֶׁל הַצַּדֶּקֶת (ב“ר נג; ילק”ש וירא).

לט “וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל967 – אָמַר רַ' יְהוּדָה בְרַ' סִימוֹן: מִשְׁתֵּה גְדוֹלִים – עוֹג וְכָל גְּדוֹלִים עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג: לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר: אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד? כֵּוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו מַתְּנָתוֹ968 מַה הִיא? לֹא שְׁפוּפָה969? אִם אֲנִי נוֹתֵן אֶצְבָּעִי עָלָיו אֲנִי פוֹחֲסוֹ970. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא: מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל מַתְּנָתִי? חַיֶּיךָ971 שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִבְּנֵי־בָנָיו, וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ972 לִפּוֹל אֶלָּא בְיַד בָּנָיו (ב“ר נג; דב”ר א).

מ “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּמֵעַ יִצֲחַק־לִי”973 – אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: רְאוּבֵן בְּשִׂמְחָה974 – שִׁמְעוֹן מָה אִכְפַּת לוֹ? כָּךְ שָׂרָה נִפְקְדָה – אֲחֵרִים מָה אִכְפַּת לָהֶם? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְקְדָה אִמֵּנוּ שָׂרָה הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חֵרְשִׁים נִתְפַּקְּחוּ975, הַרְבֵּה סוֹמִים נִתְפַּתְּחוּ, הַרְבֵּה שׁוֹטִים נִשְׁתַּפּוּ976, שֶׁנִּתַּן דּוֹרְיָה977 לָעוֹלָם.

רַ' לֵוִי אָמָר: הוֹסִיף הַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא עַל הַמְּאוֹרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

“וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ… יִצְחָק”978יָצָא חֹק לָעוֹלָם, נִתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם (ב“ר נג; תנח' תולדות; ילק”ש וירא).

––––––––

מא “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ”979 – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אֶת־יִשְׁמָעֵאל בּוֹנֶה בָּמְסִין980 וְצָד חֲגָבִין וּמַעֲלֶה וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדָה־זָרָה. אָמְרָה: שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי כָּךְ וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד כָּךְ – וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר. אָמַר לָהּ (אַבְרָהָם): לְאַחַר שֶׁזָּכִין981 לוֹ לְאָדָם חָבִין982 לוֹ? לְאַחַר שֶׁעֲשִׂינוּהָ גְּבִירָה וְהִכְנַסְנוּהָ לִגְדֻלָּה זוֹ – נִטְרְדֶנָּה983 מִתּוֹךְ בֵּיתֵנוּ? מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלֵינוּ? לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם984 מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר? אָמְרָה לוֹ: הוֹאִיל וְאַתָּה אוֹמֵר חִלּוּל־הַשֵּׁם בַּדָּבָר, יַכְרִיעַ הַמָּקוֹם בֵּין דְּבָרַי לִדְבָרֶיךָ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: זֶה אֶחָד מִן אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיָה רַ' עֲקִיבָא דוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, וּדְבָרַי נִרְאִין מִדְּבָרָיו. אֲנִי אוֹמֵר: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁיְהֵא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ! אֶפְשָׁר לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו “כִּי יְדַעְתִּיו”985 – תִּהְיֶה עֲבוֹדָה־זָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? אֶלָּא אֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְעִנְיַן־יְרֻשָּׁה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין וְאוֹמְרִין: נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם! נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם, נוֹחֵל אֶת הָעוֹלָם! וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל מְצַחֵק וְאוֹמֵר: אַל תְּהוּ שׁוֹטִים, אַל תְּהוּ שׁוֹטִים! אֲנִי בְכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! (תוספ' סוטה ה ו; ב"ר נג).

מב רַ' עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַ' לֵוִי אָמָר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֲלָקֵינוּ בַּשָּׂדֶה. וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק. רָאֲתָה שָׂרָה וְהִגִּידָה לְאַבְרָהָם (ב“ר נג; פדר”א ל).

מג “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר… וַיְשַׁלְּחֶהָ”986 – לָּקַח אֶת הַדִּרְדּוּר987 וְקָשַׁר בְּמָתְנֶיהָ שֶׁל הָגָר, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סוֹחֵף988 אַחֲרֶיהָ, וּכְשֶׁיִּרְצֶה אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ יִרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ בָהּ. וְיָשַׁב יִשְׁמָעֵאל בְּמִדְבַּר פָּארָן וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב וְעַיְסָה שְׁמָהּ.

לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בְּמִדְבַּר פָּארָן, וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי989 שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי־הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לְהָבִיא פֵרוֹת וּתְמָרִים מִן הַמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט מַיִם וּמְעַט לֶחֶם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. אָמְרָה לוֹ: אֵין לֶחֶם וְאֵין מָיִם. אָמַר לָהּ: כְּשֶׁיָּבוֹא יִשְׁמָעֵאל בַּעְלֵךְ אִמְרִי לוֹ: בָּא זָקֵן אֶחָד מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִרְאוֹתְךָ וְאָמַר שֶׁסַּף הַבַּיִת אֵינוֹ טוֹב. כְּשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר – וְשִׁלְּחָהּ. וְשָׁלְחָה אִמּוֹ וְלָקְחָה לוֹ אִשָּׁה מִבֵּית אָבִיהָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּשְׁמָהּ פָּטִימָה.

לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם (שׁוּב) לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַלְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לִרְעוֹת אֶת הַגְּמַלִּים בַּמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט לֶחֶם וּמְעַט מַיִם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. הוֹצִיאָה וְנָתְנָה לוֹ. עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל בְּנוֹ וְנִתְמַלֵּא בֵיתוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל כָּל־טוּב. וּכְשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְיָדַע יִשְׁמָעֵאל שֶׁעַד עַכְשָׁו רַחֲמֵי אָבִיו עָלָיו (פדר“א ל; מדה”ג וירא).


ד. עֲקֵדַת יִצְחָק

מד אֲפִלוּ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם990 מֵאָבִינוּ גַּלְגַּל עֵינוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ; וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד נוֹתֵן לוֹ, אֶלָּא אַף נַפְשׁוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ (ספרי פיס' שיג).

מה “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם”991 – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל”992 – אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְרִי־בָטֶן, מִכָּל סְעֻדָּה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת־בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ. אָמַר לְפָנָיו: נַסֵּהוּ! מִיָּד: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם"993.

“וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ”994 – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמָד־לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּם, עַכְשָׁו עֲמָד־לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

“אֶת־בִּנְךָ”995 – אָמַר לוֹ: שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי. – “אֶת־יְחִידְךָ”996. – זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. – “אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ”997. – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, וְכִי יֵשׁ תְּחוּמִין998 בַּמֵּעָיִם? שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב. – “אֶת־יִצְחָק”999. וְכָל כָּך לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף1000 דַעְתּוֹ עָלָיו.

“וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים”1001 – אָמַר לְפָנָיו: עַל אֵיזֶה הָר? אָמַר לוֹ: בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה כְּבוֹדִי עוֹמֵד וּמַמְתִּין1002 לְךָ שָׁם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר1003 אַבְרָהָם בְּלִבּוֹ וְאָמָר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֲנִי מוֹדִיעַ לְשָׂרָה – נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה1004; וְאִם לֹא אוֹדִיעָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ, כֵּוָן שֶׁלֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ תְּחַנֵּק אֶת־עַצְמָהּ. מֶה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה: תַּקְּנִי1005 לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנִשְׂמַח הַיּוֹם. אָמְרָה לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמִים1006 וּמַה טִּיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ? אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם וְלֹא יִשְׂמָחוּ? הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת, כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת־בּוֹרְאִי וְנַעַר זֶה גָּדַל וְלֹא נֶחְנָךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין הַתִּינוֹקוֹת, אוֹלִיכֶנּוּ לְשָׁם. אָמְרָה לוֹ: קָחֶנּוּ לְשָׁלוֹם.

“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר”1007 – וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר: שֶׁמָּא תַחֲזוֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ1008 וְלֹא תַנִּיחֶנּוּ, אַשְׁכִּים וְאֵצֵא עַד שֶׁהִיא יְשֵׁנָה; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי־אָדָם.

“וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ”1009 – אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה1010. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק וְהוּא בְעַצְמוֹ חָבַשׁ אֶת־חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ1011.

“וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ”1012 – אֵלּוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעָזֶר. אָמַר: עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת־הַכֵּלִים. נִכְנְסָה תַחֲרוּת1013 בֵּין יִשְׁמָעֵאל וֶאֶלִיעָזֶר, אָמַר יִשְׁמָעֵאל: עַכְשָׁו מַקְרִיב אַבָּא אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה, וַאֲנִי בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַאֲנִי הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר: כְּבָר גֵּרֶשְׁךָ וְשִׁלַּחֲךָ לַמִּדְבָּר; אֲבָל אֲנִי עַבְדּוֹ מְשָׁרֵת בֵּיתוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – וַאֲנִי הַיּוֹרֵשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: לֹא זֶה יוֹרֵשׁ וְלֹא זֶה יוֹרֵשׁ.

“וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ”1014 – קִדְּמוֹ שָׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִרְאָה לוֹ בִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶה1015 יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט, וְנֹאפֶה, וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ”? זָקֵן, אָבַד לִבֶּךְ1016! בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָחֳטוֹ! אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן1017. אָמַר לוֹ: וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתָּה יָכוֹל לַעֲמוֹד? אָמַר לוֹ: וְיֶתֶר עַל כֵּן. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ “שׁוֹפֵךְ דָּם אָתָּה”, שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בְּנֶךָ. אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. וְכֵוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם הָלַךְ הַשָּׂטָן מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵך? אָמַר לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתֶךָ? אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמַד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: אִי1018 עָלוּב1019 בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה! כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ וְכַמָּה תְפִלּוֹת הִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלָדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה1020 וְהוֹלֵךְ לְשָׁחֳטֶךָ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, כָּל הַפַּרְגְּזָיוֹת1021 שֶׁעָשְׂתָה אִמְּךָ, לְיִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא הַבַּיִת יְרֻשָּׁה – וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ1022? – אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ. חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי! רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ1023!

כֵּוָן שֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעַ עַד בִּרְכָּיו, אָמַר לִנְעָרָיו: בּוֹאוּ אַחֲרָי. יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד חֲצִי הַנָּהָר הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה1024 אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמָיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! בְּחַרְתַּנִי וְנִגְלֵיתָ לִּי וְאָמַרְתָּ לִּי: “אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְּעוֹלָמִי, וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה – וְלֹא עִכַּבְתִּי וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו “בָּאוּ מַיִם עַד־נָפֶשׁ”1025 – אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרֶיךָ, וְעַל יְדֵי מִי יִתְיַחֵד שְׁמֶךָ?” אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: חַיֶּיךָ1026, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא בַּנָּהָר וְיָבֵשׁ, וְעָמְדוּ בַיַּבָּשָׁה.

מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד1027: הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי1028, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

“בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא”1029 – וְלָמָּה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֻמּו‍ֹת־הָעוֹלָם אוֹמְרִין: הֲמָמוֹ1030 וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ.

“וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק”1031 – וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק, כֵּוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמָר: אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בְּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל, מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַשְׁכִינָה. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם לְיִצְחָק: רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו: רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם? אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: "עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר! מָה הַחֲמוֹר רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּךְ אַתֶּם – “שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִם־הַחֲמוֹר1032.

“וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ”1033 – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ1034 בִּכְתֵפוֹ.

“וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”1035 – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְּיָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּלוּם לְקָרְבָּן, וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְאָמָר: “אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר יִצְחָק: אִם בָּחַר בִּי הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ אֲבָל עַל אִמִּי צַר לִי. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן – “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו”1036: זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחוֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט.

“וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם”1037 – שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת־הָאֲבָנִים, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת־הָאֵשׁ, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת־הָעֵצִים; אַבְרָהָם דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חַתְנוּת1038 לִבְנוֹ, וְיִצְחָק דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, מַהֵר וַעֲשֵׂה רְצוֹן יוֹצֶרְךָ וְשָׂרְפֵנִי יָפֶה, וְאֵפֶר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ1039 לְאִמִּי וְתַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֵהוּ אִמִּי תֹּאמַר: זֶה בְּנִי שֶׁשְּׁחָטוֹ אָבִיו. אַבָּא, מַה תַּעֲשׂוּ בְּזִקְנוּתְכֶם? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמִּיתָתֵנוּ קְרוֹבָה. מִי שֶׁנִּחֲמָנוּ עַד עַכְשָׁו הוּא יְנַחֲמֵנוּ עַד יוֹם מוֹתֵנוּ.

כְּשֶׁבָּא לְהַקְרִיב אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא! אָסְרֵנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, שֶׁהַנֶפֶשׁ חֲצוּפָה1040 הִיא, וּכְשֶׁאֶרְאֶה הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע פָּסֵל1041 הַקָּרְבָּן. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עָקְדֵנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בִּי מוּם, – מִיָּד “וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ”1042. אָמַר לוֹ יִצְחָק לְאַבְרָהָם: אַבָּא! לֹא תוֹדִיעַ אֶת־אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת־עַצְמָהּ וְתָמוּת.

“וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ”1043 – עֵינֵי אַבְרָהָם בְּעֵינֵי יִצְחָק וְעֵינֵי יִצְחָק בִּשְׁמֵי־שָׁמָיִם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת1044 מֵעֵינֵי אַבְרָהָם עַד שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת1045 בִּדְמָעוֹת. נָטַל אֶת־הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ1046, בָּא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵוָן שֶׁשָׁלַח יָדוֹ לִטְּלָהּ – פָּעַר פִּיו בִּבְכִיָּה וְגָעָה1047 גְּעִיָּה גְדוֹלָה, וְהָיוּ עֵינָיו מְרוֹפְפוֹת1048 וְצוֹפוֹת לַשְּׁכִינָה1049 וְהֵרִים קוֹלוֹ וְאָמָר: “אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?”1050. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל הַמַּלְאָכִים וּפָתַח אֶת־הָרָקִיעַ, וְיִצְחָק נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה1051 וְחָרַד וְנִזְדַּעְזֵעַ. עָמְדוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בָּרָקִיעַ וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: רְאוּ, יָחִיד שׁוֹחֵט וְיָחִיד נִשְׁחָט. רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! שְׁבוּעַת “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ”1052 – מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן־הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם“1053 – שְׁתֵּי פְעָמִים, כְּמִי שֶׁצּוֹעֵק מִתּוֹךְ צָרָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? הָפַךְ אַבְרָהָם פָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? “אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר!”1054 אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִי אָתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אָנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כְּשֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַקְרִיב אֶת־בְּנִי הוּא בְעַצְמוֹ אָמַר לִי, וְאַף עַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־הָרָקִיעַ וְאֶת־הָעֲרָפֶל וְאָמַר לוֹ:”בִּי נִשְׁבַּעְתִּי“1055. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ וְאַף אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֵינִי יוֹרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ (הַזֶּה) עַד שֶׁאֹמַר כָּל מַה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִּי “וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ”1056? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לו: לֹא אָמַרְתָּ לִּי “וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ1057? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לָךְ: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִּי: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”1058, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי” הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה” – וְכָבַשְׁתִּי אֶת־יִצְרִי וְלֹא הֲשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִים וְנִכְנָסִים לְצָרָה תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶם עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ עֲפָרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְתִסְלַח לָהֶם וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת־שֶׁלָּךְ וַאֲנִי אֹמַר אֶת־שֶׁלִּי: עֲתִידִים בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם מְבַקְּשִׁים שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶם זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק – יְהוּ תוֹקְעִים לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: מַהוּ הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ… מִיָּד “וַיִּשָׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל”1059.

רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הֶהָרִים בָּא1060, שֶׁהָיָה רוֹעֶה שָׁם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מַלְאָךְ הֱבִיאוֹ מִגַּן־עֵדֶן וְתַחַת עֵץ הַחַיִּים הָיָה רוֹעֶה, וְשׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִים תַּחְתָּיו, וְהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אַיִל נוֹדֵף בְּכָל הָעוֹלָם. וְאֵימָתַי נִתַּן בַּגָּן? בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה אַבְרָהָם רוֹאֶה אֶת הָאַיִל, נֶאֱחָז בְּאִילָן זֶה וְנִתָּר1061 וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בְּחֹרֶשׁ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בִּסְבַךְ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַבְרָהָם, כָּךְ עֲתִידִים בָּנֶיךָ נֶאֲחָזִים בַּעֲוֹנוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת, מִבָּבֶל לְמָדַי, מִמָּדַי לְיָוָן, וּמִיָּוָן לֶאֱדוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם? אָמַר לוֹ: וְסוֹפָם לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל זֶה – “וַאדֹנָי יֱהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן”1062 (תנח' וירא; תנה“ק; סנה' פט: ע”י שם; מדר“א ל”א; ירוש' תענית ב‘; ילק“ש וירא כ”ב; מדה"ג וירא; מד’ ויושע; פסיק"ר).

מו רַ' זְכַרְיָה אָמַר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵין־הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה רָץ וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סַמָּאֵל1063 עוֹמֵד וּמַשְׂטִינוֹ1064 כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנָיו בֵּין הָאִילָנוֹת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאָיִל? פָּשַׁט אֶת־יָדוֹ1065 בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הִבִּיט אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה אֶת־הָאַיִל, וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ.

(בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק) הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מֶה־עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְקָעוֹת, (עַד) שֶׁהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל1066 וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – וְאִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ”1067 כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת־הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ (תנח' וירא; קה"ר ט).

מז עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם – לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ1068 שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (אבות ה).

מח “שָׁמָּה קֻבַּר1069 אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ”1070 – אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: שֵׁם וְעֵבֶר הָיוּ מְהַלְּכִין לִפְנֵי מִטָּתָהּ וְרָאוּ גַבָּהּ1071 מֻפְנֶה מָקוֹם לְאָבִינוּ אַבְרָהָם וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּדִיַּנְטְרִין1072 שֶׁלּוֹ (ב"ר סב).


ה. פְּטִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מט רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מִיָּד נִתְרַפֵּא. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר1073 אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, נְטָלָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּתְלָאָהּ בְּגַלְגַּל חַמָּה. אָמַר אַבַּיֵּי: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “עָלָה הַיּוֹם – עָלָה הַחוֹלֶה”1074 (ב“ב טז:; ע”י).

נ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם עָמְדוּ כָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה1075 וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ! וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאָבַד קְבַרְנֵיטָהּ! (שם צא).


ו. יִצְחָק, רִבְקָה וְזַרְעָם

נא “וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ”1076 – כָּל־יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, וְכֵוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן וְכֵוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה1077, וְכֵוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיְתָה בְרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה1078, וְכֵוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָה הַבְּרָכָה, וְכֵוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזָרָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזָר. וְכֵוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה1079 חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה – מִיָּד “וַיְבִיֶאָה יִצְחָק הָאֹהֱלָה” (ב"ר ס).

נב “וַיְהִי יִצְחָק…בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי” וְגוֹ‘1080 – אָמַר רַ’ יִצְחָק: אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מֵאֲרַם־נַהֲרַיִם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר “מִפַּדַּן אֲרָם”, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הָאֲרַמִּי – “בַּת־בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי”, “אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי”? אֶלָּא בָּא לְלַמְּדֶךָ: אָבִיהָ רַמַּאי וְאָחִיהָ רַמַּאי וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִים, וְהַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ שֶׁהִיא יוֹצְאָה מִבֵּינֵיהֶם לְמָה הִיא דוֹמָה? – לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (ב“ר ס”ג; ויק“ר כ”ג).

––––––––

נג “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ”1081 – בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת – יַעֲקֹב (רָץ) וּמְפַרְכֵּס1082 לָצֵאת; עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת (ב“ר סג; ילק”ש ויצא).

נד “וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְיָ”1083 – וְכִי בָתֵּי־כְנֵסִיוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרָשָׁם שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר? אֶלָּא לְלַמְּדֶךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל1084 פְּנֵי זָקֵן1085 כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה (ב"ר סג).

נה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים”1086 – רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבּוֹנִית1087 שֶׁהָיוּ גְדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ. כָּךְ כָּל שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית־הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית־הַסֵּפֶר. לְאַחַר שְׁלֹש־עֶשְׂרֵה שָׁנָה – זֶה הָיָה הוֹלֵך לְבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדָה־זָרָה. (שם)

נו “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו”1088 – בָּשָׂר טוֹב לְפִיו, כּוֹס טוֹב לְפִיו. “וְרִבְקָה אֹהֶבֶת1089 אֶת־יַעֲקֹב” – כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ (שם)

נז “כִּי־צַיִד בְּפִיו”1090 – שֶׁהָיָה צָד1091 אֶת אָבִיו בְּפִיו: אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת־הַמֶּלַח1092? אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת־הַתֶּבֶן? (רש"י עי' פי' שם).

נח וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף1093"1094 – פַּעַם אַחַת הָלַךְ לָצוּד חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, רָאָה צְבִי רָץ לְפָנָיו – וְרָץ אַחֲרָיו. מְצָאוֹ נִמְרוֹד, אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתָּה צָד בְּיַעַר שֶׁלִּי? בּוֹא וְהִלָּחֵם עִמִּי – וְנָתַן לוֹ זְמָן. בָּא עֵשָׂו וְנִתְיָעֵץ עִם יַעֲקֹב. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא תוּכַל לוֹ, אֶלָּא אֱמֹר־לוֹ שֶׁיְסִירֵם מֵעָלָיו וְתִלָּחֵם עִמּוֹ. וְכֵן עָשָׂה. וּכְשֶׁפָּשַׁט נִמְרוֹד אֶת־הַבְּגָדִים בָּא עֵשָׂו וּלְבֵשָׁם בְּמִרְמָה וְקָם וְהָרַג אֶת־נִמְרוֹד, וּלְפִיכָךְ הָיָה עֵשָׂו עָיֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים”1095 (ביה“מ ח”ה).

נט “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא”1096 – אָמַר רַ' זֵירָא: פָּעַר פִּיו אוֹתוֹ רָשָׁע כְּגָמָל1097. אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה תְהֵא מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ1098.

“וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ” וְגוֹ'1099 – הִכְנִיס עִמּוֹ כַּת שֶׁל פָּרִיצִים. אָמְרוּ: נֹאכַל שֶׁלּוֹ וְנִשְׂחַק עָלָיו (ב“ר ס”ג; תנח' פינחס יג).

ס “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת”1100 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ1101 שֶׁל רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יְהִי יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וְיִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: זֶה אָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. דָּבָר אַחֵר: לְאָדָם גָּדוֹל שֶׁהָיְתָה לוֹ טְרַקְלִין נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וְהָיוּ שְׁכֵנִים שׂוֹרְפִין קַשׁ וָתֶבֶן וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּעַד הַחַלּוֹן. הָלַךְ וְסָתַם אֶת־הַחַלּוֹן. כָּךְ נְשֵׁי עֵשָׂו עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְיִצְחָק רוֹאֶה וּמֵצַר – מִיָּד כָּהוּ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר: “מֵרְאוֹת” – מִכֹּחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה1102, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת־בְּנוֹ עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְנָשְׁרוּ1103 דְמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת1104 בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו (ב"ר סה; מד' אבכיר).


ז. בִּרְכַּת יִצְחָק

סא “וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ”1105 – הִגִּיעַ לֵיל פֶּסַח, קָרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל־הָעוֹלָם כֻּלוֹ אוֹמֵר בּוֹ הַלֵּל; הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים1106 נִפְתָּחִים – עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְעַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי אֲבָרְכֶךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּלְחַם אֶת־לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל־תִּתְאַו לְמַטְעַמֹּתָיו…”1107 הָלַךְ עֵשָׂו לְהָבִיא וְנִתְעַכֵּב שָׁם. אָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתְּחוּ בוֹ, הַלַּיְלָה הַזֶּה עֶלְיוֹנִים1108 אוֹמְרִים שִׁירָה – עֲשֵׂה מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, וְעַד שֶׁיְהֵא בְעוֹלָמוֹ יְבָרְכֶךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא שְׁנֵי גְדָיֵי־עִזִּים (פדר"א לב).

סב “וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל”1109 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מַכְתֶּבֶת עַנְקָמוֹן1110 לַמֶּלֶךְ. וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיָה לָהּ בֵּן נַנָּס1111, וְהָיְתָה קוֹרְאָה אוֹתוֹ מַקְרוֹאֱלַפְרוֹס1112. אָמְרָה: בְּנִי מַקְרוֹאֱלַפְרוֹס וְאֵין אַתֶּם מַכְתִּיבִין אוֹתוֹ! אָמְרוּ: אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְרוֹאֱלַפְרוֹס – בְּעֵינֵינוּ הוּא נַנָּס שֶׁבְּנַנָּסִים. כָּךְ אָבִיו קוֹרֵא אוֹתוֹ גָדוֹל – “וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל”. אִמּוֹ קוֹרֵאת אוֹתוֹ גָדוֹל – “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל”. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָדוֹל בְּעֵינַי הוּא קָטָן – “הִנֵּה קָטֹן1113 נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד”1114 (ב"ר סה).

סג “וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים”1115 – אָמַר לוֹ: בַּתְּחִלָה הָיִיתִי נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה וְעַכְשָׁו אֵינִי נֶהֱנֶה אֶלָּא מִן הַטָּעַם. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: “בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת עֵינָיו”1116 וְגוֹ' – מִכָּאן לְסוֹמִין1117 שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים. אֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה סַל רֵיק וְרָעֵב לְמִי שֶׁרוֹאֶה סַל מָלֵא וְשָׂבֵעַ (שם).

סד “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”1118 – אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָדָם שֶׁחָטָא לֹא אִמּוֹ נִתְקַלֵּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ”1119, אַף אַתָּה “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”. אָמַר רַ' יִצְחָק: עָלַי לִכָּנֵס1120 וְלוֹמַר לְאָבִיךָ: יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. “וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ” – אָנוּס1121 וְכָפוּף וּבוֹכֶה (שם).

סה “כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”1122 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְעוֹרֵב שֶׁהֵבִיא אֵשׁ1123 לְקִנּוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב “כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”, אָמַר יִצְחָק: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, זֶה מַזְכִּיר, – אֵין זֶה עֵשָׂו, אֶלָּא יַעֲקֹב. כֵּוָן שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב: “גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי”1124 – נִשְׁפְּכוּ מַיִם1125 עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְשַׁעֲוָה1126, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ1127 כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל (שם).

סו “וַיֶחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה”1128 – מַה־נֶּאֱמַר לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי” וְגוֹ'1129 – זֶה יָצָא וְזֶה נִכְנָס. כֵּיצַד? אֶלָּא מִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה אֵינוֹ רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בַּחֲשֵׁכָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בַּחֲשֵׁכָה רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה. עֵשָׂו בָּא מִן הַשּׁוּק וְלֹא רָאָה לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַבַּיִת, אֲבָל יַעֲקֹב רָאָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְנִטְמַן אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, וְכֵוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו יָצָא יַעֲקֹב. כָּךְ שִׁעֵר אֶת־הַשָּׁעוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא עֵשָׂו וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת? אֶלָּא כֵּוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד עַד שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב וְיִטּוֹל אֶת־הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָם וּמַבְרִיחָם: וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת1130 עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת־הַבְּרָכוֹת, וְכֵוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן: “יָקוּם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ”1131, יָקוּם אָבִי – הָיָה גוֹזֵר עָלָיו; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא “נָא” בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: “קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה”1132 – שְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וְעַנְוְתָנוּת; וְאוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר: “יָקוּם אָבִי וְיֹאכַל”, – יָקוּם אָבִי… בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר יִצְחָק אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אָתָּה? לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב נִכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן־עֵדֶן, רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: “רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְיָ”1133, וְהִתְחִיל לְבָרְכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנֹּם, לְפִיכָךְ – “וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה”1134, – וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנֹּם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ, "מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד1135? – לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נִצָדְתָּ (תנח' תולדות).


ח. יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּיצִיאָתוֹ מִבְּאֵר־שָׁבַע

סז “וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע”1136 – יְצִיאַת הַצַּדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶׁם1137. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר – הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ1138, פָּנָה הֲדָרָהּ.

“וַיֵּלֶךְ חָרָנָה”1139 – כְּשֶׁהִגִּיעַ יַעֲקֹב לְחָרָן, אָמַר: אֶפְשַׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם1140 שֶׁהִתְפַּלְּלוּ (שָׁם) אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלָּלְתִּי?… כְּשֶׁנָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר – קָפְצָה לוֹ1141 הָאָרֶץ; מִיָּד “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם11421143. כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בִּקֵּשׁ לַחֲזוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית־מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר1144 בְּלֹא לִינָה? – מִיָּד בָּא הַשָּׁמֶשׁ.

“כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ”1145כִּבָּה הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹּא בְעוֹנָתָהּ1146, בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָא1147. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים1148, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כַּבּוּ הַנֵּרוֹת, כַּבּוּ הַפְּנָסִים1149, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָא.

“וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם”1150 – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב1151 וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; זוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ – נִבְלְעוּ כֻלָּן בְּאֶחָת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו”1152.

“וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים”1153 – הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת1154 עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

“וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו”1155 – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־לָקִיש: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב אִי אֶפְשַׁר לְאָמְרוֹ1156: כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה1157 עַל בְּנוֹ.

אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן־מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַעֲרִיסָה1158, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵוָן שֶׁבָּאָה מֵינִקְתּוֹ שַׁחָה עָלָיו, – וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה “וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”1159, כֵּוָן שֶׁנִּתְגַלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו. (ב“ר סח, סט; חולין צא:; ילק”ש ויצא).

סח “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ”1160 – אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ1161 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לוֹמַר, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו. רַ' שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָה כְּפִנְקָס1162 וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “מִתַּחַת רֹאשְׁךָ1163 שֶׁלְךָ הוּא” (חול' צא:; ב"ר סט).

סט “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו”1164 – אָמַר רַ' אַחָא: “חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא”1165, כֵּוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר1166 בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת־רַגְלָיו.

“וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ”1167 – הֲשָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם לְבֵינוֹ? “וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם”1168, וְאִם לְפַטְפֵּט אַתָּה מְבַקֵּשׁ – “וְהִנֵּה רָחֵל1169 בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן”.1170 זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁהַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן”1171 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מַעֲבִיר1172 פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”1173 – כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת1174, חוּץ מִשָּׁלֹש: נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה1175 – “וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל־רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ”1176; נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים1177 – “וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ”1178; נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת1179 – “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה־בָּהּ”1180. רַ' תַּנְחוּמָא אָמָר: אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵבוּת1181, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.

“וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ”1182 – לָמָּה בָּכָה? – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת־רִבְקָה, מַה כָּתוּב בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים” וְגוֹ'1183, – וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָכָה? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלּוּ לְאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ: מַה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה? שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְגָדְרוּ עַצְמָן1184 מִן הָעֶרְוָה. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין שֶׁאַנְשֵׁי מִזְרָח גְּדוּרִים מִן הָעֶרְוָה.

“וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן” וְגוֹ'1185 – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר פְּסוּל הַבַּיִת1186 הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ: “”וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים"1187, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכֵוָן שֶׁלֹּא רָאָה אֲפִלוּ אָפְסְתֵיקִיתוֹ1188 – “וַיְחַבֶּק־לוֹ”1189, אָמַר: דִּינָרִין הֵם וְהֵם בַּחֲגוֹרָתוֹ; וְכֵוָן שֶׁלֹא מָצָא כְלוּם – "וַיְנַשֶּׁק־לוֹ1190, אָמַר: שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵן וְהֵן בְּפִיו. וְכֵוָן שֶׁלֹּא רָאָה כְלוּם, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי טָעוּן? לֹא בָאתִי טָעוּן אֶלָּא דְבָרִים – “וַיְסַפֵּר לְלָבָן”1191.

“וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה”1192 – אָמַר לוֹ: מֶלֶךְ הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹתְךָ עָלָי, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אֶצְלְךָ כְּלוּם “אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” – כְּעֶצֶם זוֹ1193 אֲנִי מְחַלֵּק לְךָ.

“וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־… וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם”1194 – אָמַר לוֹ (יַעֲקֹב): מַה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִמֶּךָּ? לֹא בָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת.

“וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת”1195 – כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת1196 מְפֻלָּשׁוֹת1197 מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים, זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים, מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת1198 וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת, מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים, מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים, מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת (ב"ר ע).

ע “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת”1199 – רַב אָמַר: רַכּוֹת מַמָּשׁ, וְלֹא גְנַאי1200 הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים1201 בְּנֵי־אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָנִים1202 יֵשׁ־לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָנוֹת יֶשׁ־לוֹ לְלָבָן – גְּדוֹלָה לְגָדוֹל וּקְטַנָּה לְקָטָן. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת: גָּדוֹל מַה מַּעֲשָׂיו? – “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד”, אִישׁ רַע הוּא, מְלַסְטֵם1203 בְּרִיּוֹת; קָטָן מַה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים”. וְהָיְתָה בוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי1204 עֵינֶיהָ (ב"ב קכג.).

עא אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף”1205, אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָה בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ1206 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהּ.

וּמַה צְּנִיעוּת הָיְתָה בָהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא”1207 – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מַה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֶשׁ־לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהוֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – “עִם־נָבָר תִּתָּבָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל”1208. מָסַר לָהּ סִמָּנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִיא לֵאָה”1209 – מִכְּלָל1210, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִמָּנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה (מג' יג:; ב“ב קכג., רש”י).

עב “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה”1211 – בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַנְשֵׁי מְקוֹמְךָ רַמָּאִים, לְפִיכָךְ אֲנִי מְבָרֵר1212 עֲסָקַי עִמָּךְ: “אֶעֱבָדְךָ… בְּרָחֵל” – בְּרָחֵל וְלֹא בְּלֵאָה, “בִּתְּךָ” – שֶׁלֹּא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשׁוּק וּשְׁמָהּ רָחֵל, “הַקְּטַנָּה” – שֶׁלֹּא תַחֲלִיף שְׁמוֹתָן זוֹ בְזוֹ.

“וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ” וְגוֹ'1213 – אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן אֶת־הָרָשָׁע בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים1214 אֵין אַתָּה מוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

“וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה”1215 – כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמָיִם, וְכֵוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמָּיִם. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה רְצוֹנֶךָ? אָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים אֲנִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ וְאֶתֶּן לוֹ אֶת־לֵאָה, שֶׁהוּא אוֹהֵב הַרְבֵּה אֶת־רָחֵל, וְיַעֲשֶׂה אֶצְלְכֶם שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה כִרְצוֹנֶךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי מַשְׁכּוֹנוֹת1216 שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם מְפַרְסֵם1217 אוֹתִי. נָתְנוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא (בָהֶם) יַיִן וְשֶׁמֶן וּבָשָׂר (וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ “לָבָן הָאֲרַמִּי”, שֶׁרִמָּה בְאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ). כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מְשַׂמְחִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ אָמַר יַעֲקֹב לָהֶם: זוֹ מַה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה גָמַלְתָּ חֶסֶד בִּזְכוּתְךָ גַּם אָנוּ נִגְמֹל חֶסֶד עִמָּךְ. הָיוּ מְקַלְּסִין1218 לְפָנָיו וְאָמְרוּ הָא לַיָּא, הָא לַיָּא!1219 לָעֶרֶב בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְכִבּוּ אֶת־הַנֵּרוֹת1220. אָמַר לָהֶם: זוֹ מַה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאָנוּ פְרוּצִים1221 כְּמוֹתְכֶם? – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה קוֹרֵא לָהּ “רָחֵל” וְהִיא עוֹנָה לוֹ, בַּבֹּקֶר – “וְהִנֵּה הִיא לֵאָה”1222. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאִית בַּת רַמָּאי! וְלֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָךְ “רָחֵל” בַּלַּיְלָה וְאַתְּ עוֹנָה לִי? אָמְרָה לוֹ: "יֵשׁ סוֹפֵר1223 שֶׁאֵין לוֹ תַלְמִידִים? לֹא כָךְ הָיָה קוֹרֵא לְךָ אָבִיךָ1224 “עֵשָׂו” וְאַתָּה עוֹנֶה לוֹ? (ב“ר ע; ילק”ש ויצא).

עג “וַיַּרְא יְיָ כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה”1225 – שֶׁהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין1226 בָּהּ, מְפָרְשֵׁי הַיָּם1227 הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת1228 מֵאֲחוֹרֵי הַקּוּרְיַס הָיוּ סוֹנְטוֹת בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת – וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת; אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.

רַב חָנִין בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר רַ' יִצְחָק אָמָר: כֵּוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמְּתָה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. כֵּוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּבָנִים, אָמָר: לְאֵם שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ? (ב"ר עא).

עד אָמַר רַ' חִנָּנָא בַּר יִצְחָק: קַפְּדָנוּתָם1229 שֶׁל אָבוֹת וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים. קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת מִנָּיִן? “וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי”1230 – אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא מַכּוֹת אוֹ פְצָעִים הָיוּ שָׁם? לֹא, אֶלָּא דִבְרֵי פִיּוּסִים1231, יַעֲקֹב מְפַיֵּס אֶת־חָמִיו: “כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי, מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ” וְגוֹ‘1232 – אָמַר רַ’ סִימוֹן: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, חָתָן שֶׁדָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד, אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד? בְּרַם כָּאן “מִשַּׁשְׁתָּ אֵת־כָּל־כֵּלַי” – אֲפִלּוּ מַחַט, אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא1233 לֹא מָצָאתָ. וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים מִנָּיִן? – מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֹנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי”1234 – מַזְכִּיר שְׁפִיכוּת־דָּמִים בְּפִיּוּסוֹ; בְּרַם1235 כָּאן “כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (שם עד).


ט. יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְהַמַּלְאָכִים

עה “וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם”1236 – מַהוּ “מַחֲנָיִם”? שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם־נַהֲרַיִם הָיוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ וּמְלַוִּים אוֹתוֹ; כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחוּץ־לָאָרֶץ נִסְתַּלְקוּ1237, וְיָרְדוּ אֲחֵרִים וְנִתְלַוּוּ לוֹ; כֵּוָן שֶׁחָזַר מִן לָבָן הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲקֹב בָּא – יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לְהִתְלַוּוֹת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּפְגְעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים”1238 – הִתְחִילוּ שְׁתֵּי מַחֲנוֹת עוֹמְדוֹת אֵצֶל יַעֲקֹב – וּמֵהֶן שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ. (תנח' וישלח ג).

עו “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו”1239 – אָמַר רַ' יְהוֹנָתָן: כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְרַצּוֹת מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכָּם וְטַכְסִיסֵיהֶם1240 – יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו וְיִלְמַד הֵימֶנָּה טַכְסִיסֵי פִיּוּסִים וְרִצּוּיִם (לק"ט וישלח).

עז “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו… אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם… כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”1241.

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתָח: “מַעְיָן נִרְפָּשׁ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע”1242 – כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לְמַעְיָן1243 לְהֵרָפֵס1244 וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לְצַדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע. וּכְמַעְיָן נִרְפָּס וּכְמָקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט1245 עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ1246 וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ1247 וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”.

“וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב”1248 – רַ' הוּנָא פָּתָח: “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי־כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל־רִיב לֹא־לוֹ”1249. שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמָר: מָשָׁל לְאַרְכִילִיסְטֵיס1250 שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת־דְּרָכִים. עָבַר אֶחָד וְהִתְחִיל מְעִירוֹ, אָמַר לוֹ: קוּם לְךָ, שֶׁרָעָה מְצוּיָה כָאן. קָם וְהִתְחִיל מְקַפְּחוֹ1251. אָמַר לוֹ: נֵעוֹר הָרָע. אָמַר לוֹ: יָשֵׁן הָיִיתִי וְעוֹרַרְתָּנִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”.

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתָח: “מַה־תֹּאמְרִי כִּי־יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ”1252 – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”. (ב"ר עה).

עח בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו “אֲדוֹנִי” אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ וְקָרָאתָ לְעֵשָׂו “אֲדוֹנִי” שְׁמוֹנֶה פְעָמִים; חַיֶּיךָ, אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנָיו שְׁמוֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” וְגוֹ'1253 (שם).

עט “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ”1254 – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר רַ' אֶלְעָאי: לֹא הִיא1255 יִרְאָה וְלֹא הִיא צָרָה? אֶלָּא “וַיִּירָא” שֶׁלֹּא יַהֲרֹג, “וַיֵּצֶר לוֹ” – שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. אָמַר: אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו – אֲנִי הוֹרְגוֹ (שם עו)

פ “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים”1256 – שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב שְׁנֵי מַחֲנוֹת מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת. וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים? שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן”1257. וְנִדְמוּ לַחֲיָלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶם לְבוּשֵׁי בַרְזֶל וּמֵהֶם רוֹכְבֵי סוּסִים וּמֵהֶם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת1258. פָּגַע עֵשָׂו בְּלוֹבְשֵׁי בַרְזֶל, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּרוֹכְבֵי סוּסִים, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי”1259 (ב"ר עה).

פא “מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי”1260 – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת כִּתּוֹת־כִּתּוֹת וַחֲבוּרוֹת־חֲבוּרוֹת וְהָיוּ פוֹגְעִים בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו, וְאוֹמְרִים לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים: מִשֶּׁל עֵשָׂו, וְהֵם אוֹמְרִים: “הַכּוּ, הַכּוּ! תְּנוּ לָהֶם1261”! – “מִשֶּׁל בֶּן־בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם”! “מִשֶׁל בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם”! כֵּוָן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מִשֶּׁל אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב אָנוּ" – אָמְרוּ: “הַנִּיחוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּנוּ הֵם”. בַּבֹּקֶר אָמַר לוֹ עֵשָׂו: " מִי לְךָ כָּל־הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?" אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: "(וְכִי) אָמְרוּ לְךָ כְּלוּם? אָמַר לוֹ מְרֻצָּץ אֲנִי עַל יָדָם – אָמַר יַעֲקֹב: “לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי”1262. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֵשׁ־לִי רָב1263 – מַכּוֹת, “אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ”1264 (שם עח: תנח' וישלח).

פב “כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים”1265 – הִזְכִּיר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת־חֲבֵרוֹ לִסְעֻדָּה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ: דּוֹמֶה טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה1266 כְּטַעַם אוֹתוֹ תַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יוֹדֵעַ הוּא אֶת־הַמֶּלֶךְ – נִתְיָרֵא וְלֹא הֲרָגוֹ. אַף כָּךְ יַעֲקֹב, כֵּוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו “כִּי עַל־כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים” – אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע: הִגִּיעוֹ1267 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְכָבוֹד זֶה – שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ (סוטה מא:; ב"ר עח).

פג “וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ”1268 – יֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָאֵל1269 הָיָה. אָמַר לוֹ מִיכָאֵל: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי אֶחָד מִן הַשָֹׂרִים הָרִאשׁוֹנִים1270, כָּךְ עָשִׂיתָ לִי – וְאַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֵשָׂו? אָמַר רַ' טַרְפוֹן: לֹא הָיְתָה לוֹ רְשׁוּת לְמִיכָאֵל לָזוּז1271 מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ יַעֲקֹב רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר”1272. אָמַר לוֹ: וְכִי גַנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוֹס1273 אַתָּה, שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשָּׁחַר? בָּאוּ כִּתּוֹת־כִּתּוֹת1274 שֶׁל מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לוֹ: מִיכָאֵל, עֲלֵה, “עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ”1275! לוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה פוֹתֵחַ בְּשִׁיר נִמְצָא הַשִּׁיר בָּטֵל, הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְיַעֲקֹב. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שַׁלַּח אוֹתִי, שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת שֶׁבַּעֲרָבוֹת1276 בִּשְׁבִיל עִכּוּב הַשִּׁיר1277. אָמַר לוֹ: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי”1278. – אָמַר לוֹ: "וְכִי אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב, הַשַּׁמָּשׁ אוֹ הַבֵּן? אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ וְאַתָּה הַבֵּן, וְאַתָּה צָרִיךְ לְבִרְכָתִי? אָמַר לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן. מִיָּד אָמַר לוֹ: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל”1279. אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, יְלִיד אִשָּׁה, שֶׁנִּכְנַסְתָּ בְּפַלְטִין שֶׁל מַעְלָה וְנִצָּלְתָּ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וּמִיכָאֵל מִתְאַבְּקִים, רָצָה1280 כַּת שֶׁל מִיכָאֵל לְסַכְּנוֹ1281; אֶלָּא שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְכֵוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – תָּשַׁשׁ1282 כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ”1283. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמִיכָאֵל: יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁעָשִׂיתָ כֹּהֵן שֶׁלִּי בַּעַל־מוּם? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, וַהֲלֹא אֲנִי כֹּהֲנֶךָ! אָמַר לוֹ: אַתָּה כֹהֲנִי בָּרָקִיעַ וְהוּא כֹהֲנִי בָּאָרֶץ. מִיָּד קָרָא מִיכָאֵל לִרְפָאֵל, אָמַר לוֹ: חֲבֵרִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד עִמִּי בַּצָּרָה, שֶׁאַתָּה מְמֻנֶּה1284 עַל הָרְפוּאוֹת – יָרַד וּרְפָאוֹ (מד' אבכיר).

פד “יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ”1285 – אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁנְּהֵא שֻׁתָּפִים עִמְּךָ בְּעוֹלָמֶךָ1286? אָמַר לוֹ: “יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי1287 עַבְדּוֹ”. אָמַר לוֹ: וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא מִדּוּכְסַי וּמִן אַפַּרְכַי וּמִן אִסְטְרָטֵלֵיטָי1288? אָמַר לוֹ: “וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי”1289 – לְהוֹנִי,1290 לְהוֹנִי אֲנִי מְהַלֵּךְ, בְּפָנִים כְּרוּכוֹת1291 אֲנִי מְהַלֵּךְ. “עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה”1292 – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו; אֶפְשָר יַעֲקֹב אֲמִתִּי1293 הָיָה וּמְרַמֶּה בוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הוּא בָא אֶצְלוֹ? – לֶעָתִיד לָבוֹא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו”1294 (ב"ר עח).

פה “וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר”1295 – נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה1296 מִבְּעוֹד־יוֹם וְקָבַע תְּחוּמִין1297 מִבְּעוֹד־יוֹם. אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת־הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתָּן (שם עט).


י. חֲלֻקַּת יַעֲקֹב וְעֵשָׂו

פו כְּשֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בִּמְעֵי אִמָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: עֵשָׂו אָחִי, שְׁנֵי בָנִים אֲנַחְנוּ לְאָבִינוּ, וּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יֵשׁ לְפָנֵינוּ: הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַשָּׂא־וּמַתָּן, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ כֵן. רְצוֹנְךָ, טוֹל אַתָּה הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי אֶטוֹל הָעוֹלָם הַבָּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל עֵשָׂו בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיַעֲקֹב נָטַל בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַבָּא.

וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב מִבֵּית לָבָן וְרָאָה עֵשָׂו שֶׁיֵּשׁ לְיַעֲקֹב נָשִׁים וּבָנִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְהֵמוֹת וְכֶסֶף וְזָהָב – מִיָּד אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָחִי, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִּי, שֶׁתִּטּוֹל אַתָּה הָעוֹלָם הַבָּא וַאֲנִי אֶטּוֹל הָעוֹלָם הַזֶּה – וּמִנַּיִן לְךָ כָּל־הָעוֹלָם הַזֶּה: נָשִׁים וּבָנִים וּמָמוֹן וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? לָמָּה אַתָּה מִשְׁתַּמֵּש וְנֶהֱנֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: זֶה מְעַט הָרְכוּשׁ שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְפִי הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶאֱמִיד1298 עֵשָׂו בְּדַעְתּוֹ וְאָמָר: וּמָה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לְיַעֲקֹב חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא חֶלְקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (תדב"א זוטא).


יא. מִיתַת רִבְקָה וּקְבוּרַת רָחֵל

פז כְשֶׁמֵּתָה רִבְקָה אָמְרוּ: מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְפַדַּן־אֲרָם. יֵצֵא עֵשָׂו הָרָשָׁע לְפָנֶיהָ – יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע זֶה! מֶה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלָּיְלָה. לְפִיכָךְ לֹא פִרְסֵם1299 הַכָּתוּב אֶת־מִיתָתָהּ (תנח' תצא; פסיק"ר יב).

“וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה”1300 – מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת־רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת? אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת1301 עֲתִידוֹת לַעֲבוֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ”1302 (ב"ר פב).


יב. בֵּית־יַעֲקֹב וּבֵית־עֵשָׂו

פח “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב”1303 – מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו”1304… אָמַר רַ' חוֹנְיָה: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַת שֶׁל כְּלָבִים, וְנִתְיָרֵא מֵהֶם. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְנַפָּח1305 שֶׁהָיָה פִתְחוֹ פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא1306 וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי1307 פָּתוּחַ כְּנֶגְדּוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת־חֲבִילוֹת1308 שֶׁל קוֹצִים נִכְנָסוֹת לַמְּדִינָה. אָמַר: אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ? וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ1309 אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ” וגו'1310 (שם פד; ילק“ש עובדיה; ע”י ב"ב קכו; תנח' וישב).


יג. יוֹסֵף וְאֶחָיו

פט “יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וְהוּא נַעַר”1311 – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה נַעֲרוּת: מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו1312, מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ1313, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ.

“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו”1314 – שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין1315 שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ.

“וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים”1316 – “פַּסִּים” שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ1317. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס־יָד1318.

“וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם… וַיְסַפֵּר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו, וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו… הֲבוֹא נָבוֹא” וְגוֹ'1319 – אֲנִי וְאַחֶיךָ נִיחָא1320, שֶׁמָּא אֲנִי וְאִמֶּךָ? וַהֲלֹא אִמְּךָ כְּבָר מֵתָה! וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְאִמּוֹ.

“וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר”1321 – נָטַל קֻלְמוֹס1322 וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזוֹ שָׁעָה וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: שְׁמוֹר אֶת־הַדְּבָרִים – שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע1323.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר לוֹ: “הִנֵּנִי”1324 – אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא: הַדְּבָרִים הַלָּלוּ 1325הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין1326: יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאַחֶיךָ שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר לִי: “הִנֵּנִי”! (ב"ר פד).

צ “וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחוֹק”1327 – אָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בוֹ אֶת־הַכְּלָבִים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו”1328 – בְּקִלּוּס1329 הָיָה בָא.

וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"1330 – מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ־בּוֹ.

“וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים”1331 – אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט1332 לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ רַחֲמִים – וְלֹא נִתְמַלָּאוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ”1333 (שם פד).

צא רַ' טַרְפוֹן וּזְקֵנִים הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּצִלּוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ1334 בְּיַבְנֶה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט”1335 – לְהוֹדִיעַ זְכוּתָם שֶׁל צַדִּיקִים כַּמָּה מְסַיַּעְתָּם1336, שֶׁאִלּוּ יָרַד הַיָּדִיד הָאָהוּב1337 הַזֶּה עִם הָעַרְבִיִּים לֹא הָיוּ מְמִיתִים אוֹתוֹ מֵרֵיחַ גְּמַלִּים וְעִטְרָן? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים וְכָל רֵיחָנִין טוֹבִים, שֶׁלֹא יָמוּת מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן (מכיל' בשלח, ילק"ש בשלח).


יד. יְרִידַת יְהוּדָה

צב וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"1338יְרִידָה הִיא לוֹ1339, שֶׁנָּשָׂא גוֹיָה.

“וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי”1340 – יְהוּדָה, שֶׁהָיָה הַגָּדוֹל בְּבֵית אָבִיו, נָטַל כְּנַעֲנִית. אָמַר רַ' יִצְחָק: רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת בּוֹ1341 בִּירִידָתוֹ: “עַד־עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל”1342.

“וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי”1343 – חֲכָמִים אוֹמְרִים: מָשָׁל לְכֶלֶב שֶׁעָבַר עַל נְבֵלָה, הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא אֲכָלָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אֲרִי וְאָכַל מִמֶּנָּה. הִתְחִילוּ הַכֹּל מְרַנְּנִין1344 וְאוֹמְרִין: מַה שֶׁפָּסַל1345 הַכֶּלֶב אָכַל הָאֲרִי. כָּך עֵשָׂו פָּסַל בְּנוֹת כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן”1346; בָּא יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה לָקַח מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֶהָ”1347.

דָּבָר אַחֵר: “וַיֵּרֶד יְהוּדָה”1348 – הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל”1349 – “בָּגְדָה יְהוּדָה”, שֶׁאָמַר לְאָבִיו “הַכֶּר־נָא”1350, “וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” – בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף; “כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ”1351 – יְהוּדָה נַעֲשָׂה חֻלִּין, שֶׁיָּרַד מֵאֶחָיו וּמִבֵּית אָבִיו, “וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר”1352 – שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה כְנַעֲנִית. וּמָה עָנְשׁוֹ? “יַכְרֵת יְיָ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה”1353 – וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן (ב“ר פה; תנה”ק וישב; מדה"ג וישב).

צג “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם”1354 – אֵין מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּמַחְשְׁבוֹת בָּשָׂר־וָדָם. כֵּיצַד? הַשְּׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִים בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ1355, וִיהוּדָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָיָה עוֹסֵק – בּוֹרֵא אוֹרוֹ1356 שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה”1357 – קֹדֶם שֶׁלֹא נוֹלַד הַמְשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן1358 נוֹלַד הַגּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן1359 (שם).


טו. יוֹסֵף בְּמִצְרָיִם

צד “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה”1360 – אַל תִּקְרֵי “הוּרַד”, אֶלָּא “הוֹרִיד” אֶת־אָבִיו וְהַשְּׁבָטִים לְמִצְרָיִם. אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְפָרָה שֶׁמְּבַקְשִׁין לִתֵּן עֹל בְּצַוָּארָהּ, וְהִיא מוֹנַעַת צַוָּארָה מִן הָעֹל. מֶה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת־בְּנָהּ מֵאַחֲרֶיהָ וּמָשְׁכוּ אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁמְּבַקְשִׁין בּוֹ לַחֲרוֹשׁ, וְהָיָה הָעֵגֶל גּוֹעֶה. שָׁמְעָה הַפָּרָה בְּנָהּ גּוֹעֶה וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּעַל־כָּרְחָהּ1361, שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ1362, בִּשְׁבִיל בְּנָהּ; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם גְּזֵרַת “יָדוֹעַ תֵּדַע13631364 וְהֵבִיא עֲלִילָה1365 לְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם וּפָרְעוּ1366 אֶת־הַשְּׁטָר (תנח' וישב, ילק"ש).

צה “וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים”1367 – אָמַר רַ' לֵוִי: עֶבֶד קוֹנֶה וּבֶן־אָמָה1368 מוֹכֵר וּבֶן־חוֹרִין1369 עֶבֶד לִשְׁנֵיהֶם (ב"ר פו).

צו “וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ”1370 – הָיָה מוֹזֵג1371 לְרַבּוֹ יֵין קוֹנְדִיטוֹן1372 וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מַה מָּזַגְתָּ לִּי? הוּא אוֹמֵר: קוֹנְדִיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִנְתּוֹן1373 אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה פְּסִנְתּוֹן. אוֹמֵר לוֹ: מְבֻשָׁל אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמַּיִם, וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ”. כֵּוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ כָּל־הַמַּפְתְּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר: “הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת”1374. כֵּוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת־עַצְמוֹ בְּכָךְ הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל1375 בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרֶךָ – אַטְלִיס1376, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְךָ אֶת הַדֹּב. מִיָּד “וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף”1377. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ וּמְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ1378, אָמַר: לִי נָאֶה, לִי יָאֶה, גִּבּוֹר נָאֶה אָנִי. אָמְרוּ לוֹ: אִם אַתָּה גִבּוֹר, אִם אַתָּה נָאֶה – הֲרֵי דֹב לְפָנֶיךָ, עֲמוֹד קַפְּחֵהוּ1379 (תנח' וישב; ב"ר פז).

צז יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע־עֶשְׂרֶה שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ1380, וְהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּדְבָרִים. וְהָיְתָה מַחֲלֶפֶת שָׁלֹש חֲלִיפוֹת בְּגָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם: כֵּלִים1381 שֶׁלָּבְשָׁה בְשַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה אוֹתָם בַּחֲצִי־הַיּוֹם, וּבַחֲצִי־הַיּוֹם לֹא לָבְשָׁה בֵּין־הָעַרְבָּיִם. כָּל־כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו בָּהּ.

פַּעַם אַחַת נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִיּוֹת וּבָאוּ לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מֶה עָשְׂתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר? נָטְלָה אֶתְרוֹגִים וְנָתְנָה לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְנָתְנָה סַכִּין לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְקָרְאָה לְיוֹסֵף וְהֶעֱמִידַתּוּ לִפְנֵיהֶן. כֵּוָן שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלוֹת בְּיָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ חוֹתְכוֹת אֶת־יְדֵיהֶן. אָמְרָה לָהֶן: וּמָה אַתֶּן בְּשָׁעָה אַחַת כָּךְ, – אֲנִי, שֶׁבְּכָל שָׁעָה רוֹאָה אוֹתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים – וְהוּא עָמַד בְּיִצְרוֹ1382 (שם).

צח מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע־עֶשְׂרֶה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה1383! הוֹצִיא לְפָנֶיהָ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְהִתְחִיל קוֹרֵא לְפָנֶיהָ מַעֲשֶׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֶׂה יְהוּדָה וְתָמָר. אָמַר לָהּ: מָה אֵלּוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶם, לֹא כִסָּה1384 עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב, זֶה שֶׁהוּא קָטָן וּבִרְשׁוּת עַצְמוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (ב"ר פז).


טז. יוֹסֵף לִפְנֵי פַרְעֹה

צט. “וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה”1385 – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: פּוֹתְרִין הָיוּ אוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָם נִכְנָס בְּאָזְנָיו: “שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד, “שֶׁבַע פָּרוֹת הָרָעוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר; וְכֵן אָמָרוּ: “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע מַלְכֻיּוֹת אַתָּה מְכַבֵּשׁ, “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרָעוֹת” – שֶׁבַע אֶפַּרְכִּיּוֹת1386 מוֹרְדוֹת בָּךְ.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יוֹסֵף בָּאַחֲרוֹנָה וְיִטּוֹל גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם יָבוֹא יוֹסֵף תְּחִלָּה וְיִפְתּוֹר הַחֲלוֹם, אֵין זֶה שִׁבְחוֹ; יְכוֹלִים הַחַרְטֻמִּים שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ לְפַרְעֹה: אִלּוּ שָׁאַלְתָּ אוֹתָנוּ כְּבָר פָּתַרְנוּ אוֹתוֹ לָךְ; אֶלָּא הִמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁנִּתְיַגְּעוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת־רוּחוֹ – וְאַחַר כָּךְ בָּא יוֹסֵף וְהֶחֱזִירָהּ (שם פט).

ק אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן; בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: “וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ”1387, אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו1388: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ1389 רַבּוֹ1390 בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף – תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם: גְּנוֹנֵי־מַלְכוּת1391 אֲנִי רוֹאֶה בוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֶבְדְּקֶנּוּ. בַּלַּיְלָה בָּא גַבְרִיאֵל וְלִמֵּד אֶת יוֹסֵף שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בַּבֹּקֶר, כָּל לָשׁוֹן שֶׁהָיָה פַרְעֹה מְדַבֵּר עִמּוֹ הֵשִׁיב לוֹ. לְסוֹף הִתְחִיל יוֹסֵף מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ – לֹא יָדַע פַּרְעֹה מַה הוּא סָח. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לַמְּדֵנִי (לָשׁוֹן זוֹ). לִמְּדוֹ וְלֹא לָמָד. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא תְגַלֶּה. נִשְׁבַּע לוֹ. וּכְשֶׁאָמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה: “אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר וְגוֹ'”1392 – אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לֵךְ וּשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתֶךָ1393. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם כֵּן, אֶשְׁאַל גַּם עַל אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָךְ; וְעַל־כָּרְחוֹ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: “עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ”1394 (שם; סוטה לו:).

קא “וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם”1395 – כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לַשּׁוּק הָיָה רוֹאֶה אֶת־הָעַמִּים עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת־כִּתּוֹת, חֲבוּרוֹת־חֲבוּרוֹת, מְדַבְּרִים אִישׁ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם מְדַבְּרִים; וּכְשֶׁהָיָה רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וְעוֹבֵר בְּכָל גְּבוּל מִצְרַיִם הָיוּ בָנוֹת מִצְרִיּוֹת צוֹעֲדוֹת עַל הַחוֹמָה וּמַשְׁלִיכוֹת עָלָיו טַבְּעוֹת זָהָב – אוּלַי יִסְתַּכֵּל בָּהֶן וּבִיפִי תָאֳרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף… בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר”1396 (פדר"א לט).

קב “בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר”1397 – אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יוֹסֵף לִמְלֹךְ עַל מִצְרַיִם הָיוּ בְנוֹת מְלָכִים מְצִיצוֹת עָלָיו דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּין וְהָיוּ מַשְׁלִיכוֹת עָלָיו שֵׁרִים וְקָטֶלִּין1398 וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְלֶה עֵינָיו1399 וְיַבִּיט בָּהֶן, אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הָיָה מַבִּיט בָּהֶן (ב"ר צח).


יז. אֲחֵי יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם

קג “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ”1400 – אָמַר לָהֶם: בָּנַי, גִּבּוֹרִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, נָאִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, אַל תִּכָּנְסוּ כֻלְּכֶם בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ כֻלְּכֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט בָּכֶם עֵין־הָרָע (תנח' מקץ; ב“ר צא; ילק”ש מקץ).

קד “וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף”1401 – הָיָה רָאוּי לַמִּקְרָא לוֹמַר “וַיֵּרְדוּ בְנֵי־יַעֲקֹב”, מַהוּ “אֲחֵי־יוֹסֵף”? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בוֹ אַחֲוָה וּמְכָרוּהוּ, וְלִבְסוֹף נִתְחָרְטוּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחֲזִיר אֶת־אָחִינוּ לְאָבִיו. וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵרֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻלָּם דֵּעָה אַחַת לְהַחֲזִירוֹ.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִים לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל. מֶה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל־הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ כָּל־מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל – כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקֵיכֶם1402. עָשׂוּ כָךְ. כֵּוָן שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל־אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת־שְׁמוֹתָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִתְקֵיהֶם לִפְנֵי יוֹסֵף, זֶה קוֹרֵא “רְאוּבֵן בֶּן־יַעֲקֹב” וְזֶה קוֹרֵא “שִׁמְעוֹן בֶּן־יַעֲקֹב”, וְכֵן כָּל־אֶחָד וְאֶחָד. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: חִתְמוּ כָל־הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד. וְנָתַן שְׁמוֹתָם לַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר, אָמַר לוֹ: רְאֵה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ בְנֵי־אָדָם הַלָּלוּ לִקַּח אֹכֶל תְּפוֹס אוֹתָם וְשַׁגְּרֵם1403 לְפָנָי. עָבְרוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָאוּ. נָטַל יוֹסֵף גִּבּוֹרִים וְשִׁגֵּר לְבַקְשָׁם בַּשּׁוּק וְנָתַן סִמָּנִים עֲלֵיהֶם, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, יוֹצְאִים מִשּׁוּק זֶה לְשׁוּק זֶה, מִמָּבוֹי זֶה לְמָבוֹי זֶה. וּמַה טִּיבָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמָרוּ: אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר, שֶׁמָּא בָּה1404 הוּא. תְּפָשׂוּם וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.

“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם… וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ”1405 – אָמְרוּ חֲכָמִים: הוּא שֶׁהִנִּיחָם בַּחֲתִימַת־זָקָן1406 “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו”, “וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ” – שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ בַּחֲתִימַת־זָקָן.

“וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם”1407 – נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת־הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ1408 בּוֹ, אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, מְרַגְּלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: “כֵּנִים אֲנַחְנוּ”. אָמַר לָהֶם: וְאִם כֵּנִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם כֻּלְכֶם בְּפֶתַח אֶחָד? אָמְרוּ לוֹ: כָּך צִוָּנוּ אַבָּא: “אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד”. אָמַר לָהֶם: בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מַה־טִּיבְכֶם1409? לֹא הֱיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעָיִן1410? אָמְרוּ לוֹ: אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְשִׁים אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם: אֵיזוֹ אֲבֵדָה? אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ1411 גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הֵם? הִקִּישׁ בַּגָּבִיעַ, אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁמָם. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ”1412. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנָיִם? אָמְרוּ לוֹ: “הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ”1413. אָמַר לָהֶם: “אֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלָי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם”1414; לָקַח אֶת־שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: זֶה יְהֵא חָבוּשׁ1415 עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶם. וְלָמָּה אָסַר אֶת־שִׁמְעוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְחָפוֹ לַבּוֹר1416; וְעוֹד, פֵּרַשׁ1417 אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי? אָמְרוּ לוֹ: וּמַה־נַּעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מַה שֶּׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית־הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלֶךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים1418 וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מַה הוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָם גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת־זֶה לְבֵית־הָאֲסוּרִים וּתְנוּ כְבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח עֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן. כֵּוָן שֶׁשָּמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם. וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אָתָּה. מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּה אֶת־שִׁמְעוֹן מַכָּה אֶחָת וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית־הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הִיא, זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא. כֵּוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כָּךְ נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.

הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת־כָּל־הַמְאֹרָע1419. אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם: הֵיכָן שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ תְּפָשׂוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁנָּבִיא אָחִינוּ הַקָּטָן. אָמַר לָהֶם: “אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ” וְגוֹ'1420.

“וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר: אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית” וְגוֹ'1421 – אָמַר לוֹ: בְּכוֹר שׁוֹטֶה! וְכִי בָנֶיךָ אֵינָם בָּנָי? אָמַר לָהֶם יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפָּת.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל”1422 – אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אַבָּא! אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק1423 נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת־הַסָּפֵק וְתִתְפּוֹס אֶת־הַוַּדָּאי1424. אָמַר: מִי עָרֵב בּוֹ? אָמַר לוֹ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ"1425. מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם (ב“ר צא; ילק”ש מקץ; תנח' מקץ, ויגש).

קה “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים”1426 – מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּ“אֵל שַׁדָּי”? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו: עַד שֶׁהוּא בִמְעֵי אִמּוֹ עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ; בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן – הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת; לְאַחַר שֶׁיָּצָא – רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ; נִמְלַט מִמֶּנּוּ – בָּא עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד1427 עָלָיו כָּל־אוֹתוֹ דוֹרוֹן1428; יָצָא מֵעֵשָׂו – בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה1429; יָצָא מִצָּרַת דִּינָה – בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. וְאַחַר כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא1430 – בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן וְצָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּ“אֵל שַׁדָּי”: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ “דַּי” – יֹאמַר לְיִסּוּרַי “דָּי”.

הֵבִיאוּ אֶת־בִּנְיָמִין וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן־אִמּוֹ”1431 – שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בוֹ דְּמוּת־דְיוֹקְנָהּ1432 שֶׁל אִמּוֹ. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי”1433? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בְּאוֹתָה שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעֻדָּה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת־הַגָּבִיעַ וְהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמַעֲרִים וּמַקִּישׁ וּמֵרִיחַ בַּגָבִיעַ וְאָמָר: יְהוּדָה, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, יֵשֵׁב בְּרֹאשׁ; רְאוּבֵן, שֶׁהוּא בְכוֹר, יֵשֵׁב שֵׁנִי לוֹ, וְכֵן כֻּלָם. נִשְׁתַּיֵּר1434 בִּנְיָמִין, אָמַר: אֲנִי אֵין לִי אֵם וּבִנְיָמִין אֵין לוֹ אֵם, כְּשֶׁיְלָדַתּוּ אִמּוֹ מֵתָה; אֲנִי הָיָה לִי אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנִּי וְאַף הוּא הָיָה לוֹ אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁבִיל זֶה יָבוֹא וְיִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכוֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ”1435.

“וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת”1436 – הֵבִיא מָנוֹת בַּסְּעֻדָּה, נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלוֹ. נָטַל יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין; נָטְלָה אָסְנַת מָנָה שֶׁלָּהּ וּנְתָנַתָּה לְבִנְיָמִין; נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מָנוֹת שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּן לְבִנְיָמִין; נִמְצְאוּ בְיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָם חָמֵשׁ יָדוֹת”1437 (תנח' ויגש; תנה“ק; ב”ר צב).

קו “וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן”1438 – הָיוּ אֶחָיו עוֹמְדִים וּמְחַבְּטִים1439 לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: “גַּנָּב בְּנָהּ שֶׁל גַּנֶּבֶת1440, בִּיַּשְׁתָּנוּ! בֶּן אִמְּךָ אַתָּה, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת־אָבִינוּ”. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְדִיד יְיָ… חֹפֵף עָלָיו כָּל־הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו1441 שָׁכֵן”1442 (תנח' מקץ).


יח. יֹוסֵף מִתְוַדֵּעַ אֶל אֶחָיו

קז…“וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”1443 – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יְהוּדָה וְיוֹסֵף מִתְוַכְּחִים זֶה עִם זֶה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת זֶה לָזֶה: בּוֹאוּ, נֵרֵד לְמַטָּה וְנִרְאֶה שׁוֹר וַאֲרִי1444 מִתְנַגְּחִים זֶה עִם זֶה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שׁוֹר מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֲרִי, וְעַכְשָׁו שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים וְעוֹמְדִים.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף אֶת־בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו: “הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד”1445 – מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה1446, עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם וּבִקְשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַלֵּוִי: אַף אֶחָיו כֵּוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס – נִתְמַלְּאוּ אַף הֵם חֵמָה וּבָעֲטוּ בָאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים־תְּלָמִים.

כֵּוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף סִמָּנָיו שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהוּא כוֹעֵס – מִיָּד נִזְדַּעְזֵעַ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי. וּמָה הֵם סִמָּנִים שֶׁהָיוּ בוֹ בִּיהוּדָה? עֵינוֹ שֶׁל יָמִין זוֹלֶגֶת1447 דָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לָבוּשׁ, וְנִימָא1448 אַחַת הָיְתָה לוֹ בְלִבּוֹ, וְכֵוָן שֶׁהָיָה כוֹעֵס הָיְתָה קוֹרַעַת כֻּלָּם וְיוֹצֵאת. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲלֶה חֲמָתוֹ הָיָה מְמַלֵּא אֲפֻנְדָּתוֹ1449 אֲפוּנִים1450 שֶׁל נְחֹשֶׁת וְנוֹטֵל מֵהֶם וְנוֹתְנָם לְתוֹךְ פִּיו וּמְסַכְסֵךְ1451 בְּשִׁנָּיו וַחֲמָתוֹ עוֹלָה.

“אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו”1452 – אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ. מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְבֹּר אֹכֶל, כְּלוּם שָׁאַלְתָּ לְאֶחָד מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַלְתָּ לָנוּ? שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא? אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא כִסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: יְהוּדָה! לָמָּה אַתָּה דַבְּרָן מִכָּל אַחֶיךָ. וַאֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים מִמֶּךָּ? אָמַר לוֹ: כֻּלָּם חוּץ לְזִקָּה1453 הֵם עוֹמְדִים וַאֲנִי מֵעַי קוֹמְטִים עָלַי כְּחֶבֶל. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת־אָחִיךָ כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת־אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לּוֹ: “טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף”1454 – וְהוּא לֹא חָטָא לָךְ; אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ – אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי1455… כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמָר: “כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנוּ אִתִּי”1456?

אָמַר לוֹ יוֹסֵף: בֹּא וְנִתְוַכַּח שְׁנֵינוּ, אֱמֹר מִלֶּיךָ וּסְדוֹר דִּינֶךָ. מִיָּד אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי: לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים יֵשׁ בְּמִצְרָיִם. קָפַץ וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: שְׁנֵים־עָשָׂר. אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו: אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶם שְׁלֹשָׁה וּטְלוּ כָל אֶחָד – אֶחָד וְלֹא נַשְׁאִיר בָּהֶם אִישׁ. אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: יְהוּדָה, מִצְרַיִם אֵינָהּ כִּשְׁכֶם, אִם אַתָּה מַחֲרִיב מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת־הָעוֹלָם כֻּלוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – “וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק”1457.

“וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי”1458 – לְסַכָּנָה גְדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף; שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו אֵין בִּרְיָה בָעוֹלָם מַכָּרֶת. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת־אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים, כֵּוָן שֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִים חָזַר יְהוּדָה וְאָמַר לְיוֹסֵף: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בְּחַיֵי פַרְעֹה הָרָשָׁע וַאֲנִי נִשְׁבָּע בְּחַיֵי אָבִי הַצַּדִּיק, אִם אֲנִי מוֹצִיא חַרְבִּי מִנַּרְתִּיקָהּ1459 אֲמַלֵּא כָל־מִצְרַיִם הֲרוּגִים. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תּוֹצִיא חֶרֶב מִנַּרְתִּיקָהּ, אֲנִי כוֹרְכָהּ1460 עַל צַוָּארֶךָ. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אִם אֶפְתַּח אֶת־פִּי אֶבְלַע אוֹתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תִּפְתַּח פִּיךָ אֲנִי סוֹתְמוֹ בָּאָבֶן. אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מַה נֹּאמַר לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּבָר אָמַרְתִי לָךְ, אֱמֹר לוֹ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: דִּין שֶׁקֶר אַתָּה דָן אוֹתָנוּ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: שֶׁקֶר לְשַׁקְרָנִים – אֵין לְךָ דִּין שֶׁקֶר כִּמְכִירַת אֲחִיכֶם. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם1461 דּוֹלֶקֶת בְּלִבִּי. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אֵשׁ שֶׁל תָּמָר1462 כַּלָּתְךָ הִיא, וַאֲנִי אֲכַבֶּנָּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, וְהָיָה מַכְנִיס עֲשָׁשִׁיוֹת1463 שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן אָבָק. אָמַר יְהוּדָה: עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא וַאֲצַבַּע כָּל שְׁוָקִים שֶׁבְּמִצְרַיִם בַּדָּם. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: צַבָּעִים1464 הֱיִיתֶם מִימֵיכֶם, שֶׁצִּבַּעְתֶּם כְּתֹנֶת אֲחִיכֶם בְּדָם וַאֲמַרְתֶּם לַאֲבִיכֶם “טָרֹף טֹרַף”.

וְכֵוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת־מִצְרָיִם, אָמַר בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת־מִצְרָיִם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לֹא כָךְ אֲמַרְתֶּם, שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו, אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בֹּא אֶצְלִי, יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בֹּא אֶצְלִי וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ!… וְהָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לְאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבָּיִת. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִים לְכָאן וּלְכָאן? אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶם נֵס וְחָזְרָה נִשְׁמָתָם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם”1465 – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲנִי מְדַבֵּר. וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ. וְכָל־כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת־זָקָן1466, וְעַכְשָׁו הָיָה עוֹמֵד כְּנֶגְדָּם בַּחֲתִימַת־זָקָן.

כֵּוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וּפִזְּרָם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבָּיִת.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוַח יְהוּדָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפְלוּ כָל־חוֹמוֹת שֶׁבְּמִצְרָיִם, וְהִפִּילוּ ־הַחַיּוֹת1467, וְנָפַל יוֹסֵף מִכִּסְאוֹ, וְיָרַד פַּרְעֹה מִכִּסְאוֹ, וְכָל־הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי יוֹסֵף נֶהֶפְכוּ פְנֵיהֶם לְאַחֲרֵיהֶם וְנָפְלוּ שִׁנֵּיהֶם.

כֵּוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְדוֹלָה אָמַר לָהֶם: “גְּשׁוּ־נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ”1468. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו (תנח' ויגש; תנה“ק; ב”ר צג; ילק"ש ויגש).


יט. יְרִידַת יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם

קח אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל1469, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָרְמָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל”1470 (שבת פט;).

קט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן אָמָר: לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוּלִין1471 וְלֹא הָיְתָה נִמְשָׁכֶת. מֶה עָשׂוּ לָהּ? מָשְׁכוּ אֶת־בְּנָהּ לְפָנֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו עַל־כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ. כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאוּי לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וּבְקוֹלָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: בְּנִי בְכוֹרִי וַאֲנִי מוֹרִידוֹ בְּבִזָּיוֹן? וְאִם לִתֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה1472 – אֵינִי מוֹרִידוֹ פֻּמְבֵּי1473, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת־בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא יוֹרֵד אַחֲרָיו עַל־כָּרְחוֹ, שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ – וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לְמִצְרַיִם עִמּוֹ (ב"ר פו).


כ. מִיתָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב

קי “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם”1474 – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין1475 וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: "שֶׁמָּא חָס־וְשָׁלוֹם, יֵשׁ בְּמִטָּתִי1476 פְּסוּל1477, כְּאַבְרָהָם אֲבִי־אַבָּא, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. אָמְרוּ לוֹ בָנָיו: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד”1478 – אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל: זֶהוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה! אוֹתוֹ דָבָר שֶׁצִּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ: " יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד"! (פסח נו.; ב"ר צח).

קיא “וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד”1479 – וְכִי גֹרֶן יֶשׁ לוֹ לְאָטָד? אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּפוּהוּ כְתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִין לוֹ אָטָד1480, שֶׁבָּאוּ בְנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תְּנָא1481: כֻּלָּם לְמִלְחָמָה בָּאוּ – כֵּוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תְּנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בָּא עֵשָׂו וְעִכֵּב (מִלְּקָבְרוֹ). אָמַר לָהֶם: (מְעָרָה זוֹ) מָקוֹם לְאַרְבָּעָה זוּגוֹת1482 יֶשׁ בָּהּ; יַעֲקֹב קָבַר אֶת־לֵאָה בְּשֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר שֶׁלִּי הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מָכַרְתָּ (חֶלְקְךָ לְאַבָּא). אָמַר לָהֶם: אִם מָכַרְתִי בְכוֹרָתִי1483 – חֵלֶק פָּשׁוּט כְּלוּם מָכָרְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי שְׁטָר־מְכִירָה. אָמְרוּ לוֹ: הַשְּׁטָר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא, – וּמִי יֵלֵךְ (לַהֲבִיאוֹ מִשָּׁם)? – יֵלֵךְ נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא קַל כְּאַיָּלָה. הָיָה שָׁם חוּשִׁים בֶּן דָּן שֶׁאָזְנָיו כְּבֵדוֹת1484. אָמַר לָהֶם: מַה־זֶּה? אָמְרוּ לוֹ: זֶה מְעַכֵּב עַד שֶׁיַּחֲזוֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם. אָמַר לָהֶם חוּשִׁים: וְעַד שֶׁיַּחֲזוֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם – יְהֵא אֲבִי־אַבָּא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן? נָטַל מַקֵּל וְהִכָּה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל עֵשָׂו, – נָשְׁרוּ1485 עֵינָיו וְנָפְלוּ עַל רַגְלָיו שֶׁל יַעֲקֹב. פָּקַח יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְשָׂחָק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי־חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע”1486. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד”1487 (סוטה יג).

קיב “וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם” וְגוֹ'1488 – מָה רָאוּ עַתָּה שֶׁפָּחָדוּ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁחָזְרוּ בְנֵי יַעֲקֹב מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁנָּטָה יוֹסֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ… כֵּוָן שֶׁרָאוּ כָךְ אָמְרוּ: עֲדַיִן טִינָא1489 בְלִבּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת אָבִינוּ “לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף”1490.

וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְבָרֵך עַל הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה… (תנח' ויחי; ב“ר ק; לק”ט).

קיג וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם"1491 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב: וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת1492 לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאַךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת? (מג' טז:).


ד: יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וִיצִיאַת מִצְרָיִם

א. שִׁעְבּוּד מִצְרָיִם

א “כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ”1493 – אָמַר רַ' יוּדָן: הַתְּאֵנָה הַזּוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹרִים1494 אוֹתָהּ אַחַת אֶחָת1495, וְאַחַר־כָּךְ שְׁתַּיִם, וְאַחַר־כָּךְ שָׁלשׁ, עַד שֶׁאוֹרִים אוֹתָהּ בְּסַלִּים וּבְמַגְרֵפוֹת1496, כָּךְ בַּתְּחִלָּה “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת־הָאָרֶץ”1497, וְאַחַר־כָּךְ שְׁנַיִם: אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאַחַר־כָּךְ שְׁלשָׁה: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, עַד “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד”1498 (ב“ר מו; ילק”ש הושע).

ב “וַיָּקֶם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם”1499 – רַב וּשְׁמוּאֵל, אֶחָד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְאֶחָד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. וּמַהוּ “אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף”1500? שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא יְדָעוֹ כְלָל.

חֲכָמִים אָמָרוּ: לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה? אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִים לְפַרְעֹה: בֹּא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ1501. אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים1502 וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם? אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְאוֹ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: כָּל־מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם – וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: “וַיָּקֶם מֶלֶךְ־חָדָשׁ” (סוטה יא.; שמ"ר א).

ג “אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף”1503 – כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְרִית מִילָה, אָמְרוּ: נִהְיֶה כַּמִּצְרִים; וְכֵוָן שֶׁעָשׂוּ כֵן הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים אוֹהֲבִים אוֹתָם לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו”1504 (שמ"ר א).

ד “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ”1505 – “לָהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לוֹ”. אָמַר רַ' חַמָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל1506. בַּמֶּה נְדוּנֵם? נְדוּנֵם בָּאֵשׁ – נֶאֱמַר: “כִּי־הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא”1507, וְנֶאֱמַר: “בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט”1508; נְדוּנֵם בַּחֶרֶב – “וּבְחַרְבּוֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂר”1509. אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־נֹחַ עוֹד עַל־הָאָרֶץ”1510. וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁעַל כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא; וְעוֹד, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹךְ הַמָּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְיָ אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם”1511. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם”1512 – בִּקְדֵרָה1513 שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשֵּׁלוּ (סוטה יא.; ע"י).

ה “וַיְמָרֲרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה… וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה”1514 – מַהוּ “וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה”? לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּם בְּטִיט וּבִלְבֵנִים בָּאִין לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶם לָנוּחַ – בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֶּט־לִי יָרָק מִן הַגִּנָּה, בַּקַע לִי עֵץ זֶה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַנָּהָר – הֱוֵי: “וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה”.

מַהוּ “אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם… בְּפָרֶךְ”1515? שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֲבוֹדַת הָאִישׁ1516 עַל הָאִשָּׁה וַעֲבוֹדַת הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. אוֹמֵר לָאִישׁ: קוּם וֶאֱפֵה; אוֹמֵר לְאִשָּׁה: מַלְאִי חָבִית זוֹ, בַּקְּעִי עֵץ זֶה, לְכִי לַגִּנָּה הָבִיאִי יְרָקוֹת (תנח' ויצא).

ו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לָךְ: מַה מָּרוֹר זֶה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה, אַף מִצְרִים תְּחִלָּתָם רַכָּה וְסוֹפָם קָשֶׁה (פסח' לט.).

ז “וַיָּשִׂימוּ עָלָיו”1517 – “עֲלֵיהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלָיו”, תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן1518 וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם: אַסְטְנִיס1519 אָנִי, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? (סוטה יא.; שמ"ר א).

ח “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶרֶךְ1520 – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּפֶה רַךְ1521. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “הָבָה נִתְחַכְּמָה” קִבֵּץ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה1522. נָטַל פַּרְעֹה סַל וּמַגְרֵפָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִלְבֵנִים, הָיָה עוֹשֶׂה אַף הוּא כָךְ. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל־הַיּוֹם לְפִי כֹחָם1523. כֵּוָן שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים, אָמַר לָהֶם: חַשְּׁבוּ אֶת־הַלְּבֵנִים. עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָן. אָמַר לָהֶם: כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים לִי בְּכָל־יוֹם וָיוֹם (סוטה יא.; תנה"ק בהעלתך).

ט “כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”1524 – אָמַר רַ' חָנָן: מֶה הָיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת? הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶן וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת1525, וְהָיוּ הַמִּצְרִים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִים אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִים1526 אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים, וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה – וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים נוֹטְלִים אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַיְאוֹר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת: רְדוּ מִלְּפָנַי וּרְאוּ בְנֵי חֲבִיבַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָם בַּנָּהָר; וְיָרְדוּ מִלְּפָנָיו מְבֹהָלִים וְעָמְדוּ בַמַּיִם עַד אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם1527 וְהָיוּ מְקַבְּלִים בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא לָהֶם דַּדִּים מִן הַסְּלָעִים וּמֵינִיקָם (שהש“ר ב; תדב”א ח).

י דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם; בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַזְמִין לָהֶן דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמֵרְחִיצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם, וְנִזְקָקוֹת1528 לָהֶם בֵּין שְׁפַתָּיִם1529, וּבָאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וְכֵוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן1530 הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלָתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדָתְךָ”1531. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי־מָרוֹם וּמְנַקֶּה אֶת־יַלְדֵיהֶן, וּמְשַׁפֵּר1532 אוֹתָם כְּחַיָּה1533 זוֹ, שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת־הַוָּלָד, וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים1534, אֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ1535 וְאֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן1536, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר”1537. וְכֵוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם הַמִּצְרִים בָּאִים לְהָרְגָם, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִים בְּקַרְקָע. וּמְבִיאִים [הַמִּצְרִים] שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים – הָיוּ מְבַצְבְּצִים1538 וְיוֹצְאִים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. וְכֵוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם.

וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל הַיָּם הֵם הִכִּירוּהוּ תְחִלָּה וְאָמְרוּ: “זֶה אֵלִי”1539! (סוטה יא:; שמ"ר א).

יא כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם וְיָשְׁבוּ יָחַד, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ כֻלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וְכָרְתוּ בְרִית יַחַד שֶׁיַּעֲשׂוּ גְמִילוּת־חֲסָדִים זֶה עִם זֶה, וְיִשְׁמְרוּ בִלְבָבָם1540 בְּרִית אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לְשׁוֹן בֵּית אֲבִיהֶם, וְשֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְשׁוֹן מִצְרַיִם, מִפְּנֵי דַרְכֵי עֲבוֹדָה־זָרָה; וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מָלִים אֶת־בְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מָלִים אֶת־בְּנֵיכֶם, וַהֲלֹא לְאַחַר שָׁעָה יִהְיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַנָּהָר? וְאָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: אֲנַחְנוּ נָמוּל אוֹתָם וְאַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם כִּרְצוֹנְכֶם – הַמֵּת יָמוּת, וְהַנֶּהֱרָג יֵהָרֵג, וְהַבָּא בְחַיִּים יִחְיֶה (תדא"ר כג).

יב “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת”1541 – מִי הָיוּ הַמְּיַלְּדוֹת? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אִשָּׁה וּבִתָּהּ: יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם; וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָא חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ1542, וְהָיְתָה זְרִיזָה.

“פּוּעָה”1543 – שֶׁהוֹפִיעָה פָנִים1544 כְּנֶגֶד פַּרְעֹה וְזָקְפָה חָטְמָהּ1545 בּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ1546!” – נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ.

“שִׁפְרָה”1547 – שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת1548 עַל דִּבְרֵי בִתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ1549! תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם.

“וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים”1550 – יֵשׁ קִלּוּס1551 בְּתוֹךְ קִלּוּס; לֹא דַיָּן שֶׁלֹּא קִיְּמוּ אֶת־דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן טוֹבוֹת: יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְּיַלְּדוֹת וּמַגְבּוֹת1552 מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶן שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מֵחַיּוֹת אֶת־בְּנֵיהֶן (שמ"ר א).


ב. לֵדָתוֹ וְגִדּוּלוֹ שֶׁל משֶׁה

יג “וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי”1553 – לְהֵיכָן הָלָךְ? אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תְּנָא: עַמְרָם גְּדוֹל־הַדּוֹר1554 הָיָה, כֵּוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”1555, אָמַר: לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים1556. עָמַד וְגֵרֵשׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת1557; פַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא בָעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא1558; פַּרְעֹה הָרָשָׁע – סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת גְּזֵרָתוֹ, סָפֵק אֵין מִתְקַיָּמֶת, וְאַתָּה צַדִּיק – בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵרָתְךָ מִתְקַיָּמֶת. עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת־אִשְׁתּוֹ; עָמְדוּ כֻלָּם וְהֶחֱזִירוּ אֶת־נְשׁוֹתֵיהֶם.

“וַיִּקַּח”1559 – וַיָּשֶׁב לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וַיִּקַּח”. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁעָשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין1560; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן1561 וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְדִים לְפָנֶיהָ וּמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה”1562 (סוטה יב.; שמ"ר א).

יד רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְנִתְנַמְנֵם1563 הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָם, אָמַר: יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס1564 אֶחָת! וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, וְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לוֹ: מִי הָיְתָה כֵן? אָמַר לוֹ: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁיָּלְדָה אֶת־מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁקוּל1565 כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (שהש"ר א).

טו “וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת”1566 – תְּנָא: חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק1567 רֵיחַ רָע. (סוטה יב.).

טז “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק”1568 – לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק? אָמַר רַב: לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָהּ אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם. וְכֵוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נִתְמַלֵּא כָל־הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹר. עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ! וְכֵוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְאוֹר עָמַד אָבִיהָ וְטָפַח1569 לָהּ עַל רֹאשָׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, הֵיכָן נְבוּאָתֵךְ? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ”1570 – לֵידַע מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (סוטה יב:, יג.; שמ"ר א; מכיל' בשלח – שירה ז).

יז “וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ”1571 – כֵּוָן שֶׁרָאוּ אַמְהוֹתֶיהָ שֶׁבִּקְשָׁה לְהַצִּיל אֶת־משֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִרְתֵּנוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם – מֶלֶךְ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִם כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵין מְקַיְּמִים אוֹתָהּ, בָּנָיו וּבְנֵי־בֵיתוֹ מְקַיְּמִים אוֹתָהּ – וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵרַת אָבִיךְ! מִיָּד בָּא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָן1572 בְּקַרְקָע (סוטה יב:; שמ"ר א).

יח “הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת”1573 – לָמָּה מִן הָעִבְרִיּוֹת? מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ1574 לְמשֶׁה עַל כָּל־הַמִּצְרִיּוֹת כֻּלָּן לְהֵינִיק אוֹתוֹ וּפָסַל אֶת־כֻּלָּן1575. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִמִּי יִינַק דָּבָר טָמֵא!? (שם שם; ע"י).

יט “וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה” וְגוֹ'1576 – הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאָתוֹ מִפַּלְטְרִין1577 שֶׁל מֶלֶךְ. וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר1578 עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַרְעֹה מְנַשְּׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאָמָרוּ: מִתְיָרְאִים אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁעָתִיד לִטּוֹל מַלְכוּת מִמֶּךָּ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ. וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: תִּינוֹק זֶה אֵין בּוֹ דַעַת, אֶלָּא בַחֲנוּ אוֹתוֹ וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת; אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב – יֵשׁ בּוֹ דַעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת – אֵין בּוֹ דַעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת־יָדוֹ וְתָפַס אֶת־הַגַּחֶלֶת, וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ – וּמִמֶּנּוּ1579 נַעֲשָׂה כְבֵד־פֶּה וּכְבַד־לָשׁוֹן (שמ"ר א).


ג. משֶׁה יוֹצֵא אֶל אֶחָיו

כ “וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם”1580 – מַהוּ “וַיַּרְא”? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: חֲבָל לִי1581 עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוּתִי עֲלֵיכֶם! שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט. וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ1582 לְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם.

רַ' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: רָאָה מַשָּׂא גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשָּׂא קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשָּׂא אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשָּׂא אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשָּׂא זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשָּׂא בָחוּר עַל זָקֵן, וְהָיָה מַנִּיחַ דַּרְגּוֹן1583 שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנָהַגְתָּ בָהֶם מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת־הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים וַאֲדַבֵּר עִמָּך

דָּבָר אַחֵר: “וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, וְאָמַר לְפַרְעֹה: מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֶבֶד, אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הוּא מֵת; וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ, אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר. הָלֵךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ (שם; ויק"ח לז).

כא “וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי”1584 – מִי הָיָה אִישׁ מִצְרִי? אָבִיו שֶׁל מְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי”1585; “מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי”1586 – בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי.

כֵּיצַד? נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל. נוֹגֵשׁ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים וְשׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בְּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָם לִמְלַאכְתָּם לִקְרִיאַת־הַגָּבֶר1587. פַּעַם אַחַת רָאָה נוֹגֵשׂ מִצְרִי לִשְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר, שְׁלֵמָה מִכָּל מוּם, וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ. עָמַד בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: “לֵךְ כְּנוֹס עַשְׂרוֹתֶיךָ”1588, וְהִטְמִין עַצְמוֹ לַאֲחוֹרֵי הַסֻּלָּם. כֵּוָן שֶׁיָּצָא בַעְלָהּ, חָזַר הַמִּצְרִי וְקִלְקֵל עִמָּהּ1589. הָפַךְ בַּעְלָהּ לַאֲחוֹרָיו וְרָאָה אֶת־הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. חָזַר [לְבֵיתוֹ] וְשָׁאַל אוֹתָהּ: שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ? אָמְרָה לוֹ: הֵן, וּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַתָּה הוּא. כֵּוָן שֶׁיֶּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֵּהוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹמֵר לוֹ: “עֲמוֹל הֵיטֵב, עֲמוֹל הֵיטֵב!” וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ.

“וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא”1590 – רָאָה משֶׁה בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מֶה־עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וְרָאָה מַה־שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָּׂדֶה. אָמַר: לֹא דַי לְרָשָׁע זֶה שֶׁעִנָּה אֶת־אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ!

“וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ”1591 – רָאָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד וִיקַנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְיַהַרְגֵהוּ, מִיָּד “וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי”1592 – נָטַל מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט וְהוֹצִיא אֶת־מֹחוֹ (שמ“ר א; ויק”ר לב; תנח' שמ', אמור).

כב “וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל”1593 – אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם מְשׁוּלִים כְּחוֹל; מָה הַחוֹל אָדָם נוֹטְלוֹ מִכָּאן וְנוֹתְנוֹ בְכָאן וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כָּךְ לֹא יֵצֵא דָבָר זֶה1594 מִפִּיכֶם (תנח' שמות).

כג “הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי… וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”1595 – שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: מֶה־חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ מִכֹּל־הָאֻמּוֹת? כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע דְבָרָיו אָמַר: “אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”! – עַתָּה יָדַעְתִּי עַל אֵיזֶה דָבָר הֵם מִשְׁתַּעְבְּדִים; לְשׁוֹן הָרָע1596 יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְהֵיאַךְ יִהְיוּ רְאוּיִם לִגְאֻלָּה? (שמ"ר א).

כד “וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה”1597 – שֶׁעָמְדוּ דָתָן וַאֲבִירָם וְהִלְשִׁינוּ עָלָיו.

“וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־משֶׁה”1598 – שָׁלַח פַּרְעֹה וְהֵבִיאוּ סַיִף1599 שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ וּנְתָנוּהָ עֶשֶׂר פְּעָמִים עַל צַוָּארוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ כְּעַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ וְלֹא הִזִּיקַתּוּ.

“וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה”1600 – אָמַר רַ' יַנַּאי; וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִבְרוֹחַ מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁתָּפְסוּ אֶת־משֶׁה הֶעֱלוּהוּ לְבִימָה1601 וּכְפָתוּהוּ1602 וְהִנִּיחוּ הַסַּיִף עַל צַוָּארוֹ וְחִיְּבוּהוּ לְהָתֵז1603 אֶת־רֹאשׁוֹ, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִדְמָה לָהֶם בִּדְמוּת משֶׁה. תָּפְסוּ אֶת־הַמַּלְאָךְ וּבָרַח משֶׁה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל־הַסִּנְקְלֵיטִין1604 שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי פַרְעֹה נַעֲשׂוּ בְאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֶם אִלְּמִים, מֵהֶם חֵרְשִׁים, מֵהֶם סוֹמִים1605, מֵהֶם חִגְּרִים1606. הָיָה אוֹמֵר לָאִלְּמִים: הֵיכָן משֶׁה? וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים; לַחֵרְשִׁים – וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים; לַסּוֹמִים – וְלֹא הָיוּ רוֹאִים; לַחִגְּרִים – וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִים (שם; שהש"ר ז; מכיל' יתרו – עמלק א).


ד. משֶׁה בְּמִדְיָן

כה “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת”1607 – וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׂוֹנֵא עֲבוֹדָה־זָרָה וְנָתַן מָנוֹס לְמֹשֶׁה אֵצֶל עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה? אֶלָּא יִתְרוֹ כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה־זָרָה הָיָה, וְרָאָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וּבָסַר עָלֶיהָ1608, הִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא בָא משֶׁה, וְקָרָא לִבְנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם; מֵעַתָּה זָקֵן אָנִי, בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר. עָמַד וְהוֹצִיא כְלֵי־תַשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן לָהֶם. עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ1609, שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק1610 לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה. וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבֵּלוּ; לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאוֹת בְּנוֹתָיו לִרְעוֹת – “וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם”1611

“וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ”1612 – וְכִי מִצְרִי הָיָה משֶׁה? אֶלָּא לְבוּשׁוֹ מִצְרִי, וְהוּא עִבְרִי. דָּבָר אַחֵר: “אִישׁ מִצְרִי” – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עַרְוָד1613, וְהָיָה רָץ לִתֵּן רַגְלָיו בְּמָיִם1614. נִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִינוֹק שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בַּמָּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אִלּוּלֵא אַתָּה – כְּבָר הָיִיתִי מֵת. אָמַר לוֹ: לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הָעַרְוָד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ – הוּא הִצִּילֶךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְנוֹת יִתְרוֹ לְמשֶׁה: יִישֵׁר כֹּחֲךָ1615, שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים! אָמַר לָהֶן משֶׁה: אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי – הוּא הִצִּיל אֶתְכֶן. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן: “אִישׁ מִצְרִי”, כְּלוֹמַר: מִי גָרַם לָזֶה שֶׁיָּבֹא אֶצְלֵנוּ? אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרָג (שמ"ר א; תנח' שמות).


ה. נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל משֶׁה

כו “וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם”1616 – שֶׁנִּצְטָרַע, וְהַמְצֹרָע חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל־נָא תְהִי כַּמֵּת16171618.

“וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל”1619 – לָמָּה נִתְאַנָּחוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ [לְפַרְעֹה] חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם: אֵין לְךָ רְפוּאָה אִם לֹא נִשְׁחַט מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל ק“ן בָּעֶרֶב וְק”ן בַּבֹּקֶר, וְתִרְחַץ בִּדְמֵיהֶם שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם. כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל גְּזֵרָה קָשָׁה הִתְחִילוּ מִתְאַנְּחִים וּמְקוֹנְנִים.

“וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם”1620 – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִסְפַּקְלָטוֹרִין1621 שֶׁל פַּרְעֹה הָיוּ מְחַנְּקִים אֶת־יִשְׂרָאֵל בְּקִירוֹת1622 בָּתִּים לְבִנְיָן, וְהָיוּ צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן, צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת – וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת נַאֲקָתָם (שמ“ר א'; פדר”א מח).

כז “וּמֹשֶה הָיָה רֹעֶה”1623 – בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת1624. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לֶחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: “אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אָתָּה”. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל (שמ"ר ב).

כח “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה”1625 – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּים בְּצָעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ, מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים – כִּבְיכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעְרָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “בְּכָל־צָרָתָם לוֹ צָר”1626 (שם).

כט "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה… “בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה”1627 – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְהָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? מָה הַסְּנֶה הַזֶּה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל צִפּוֹר שֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ אֵין יוֹצֵאת הֵימֶנוּ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא נֶחְתֶּכֶת אֵבָרִים־אֵבָרִים, כָּךְ שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשָׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל־שִׁעְבּוּדִין שֶׁבָּעוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא יָצָא עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה בֶּן־חוֹרִין מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא הָגָר בִּלְבָד.

דָּבָר אַחֵר: “מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” – אָמַר רַ' יוֹסֵי: וְלָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אֶלָּא מַה־דַּרְכּוֹ שֶׁל סְנֶה, אָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ נִזּוֹק, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹצָיו כְּפוּפִין לְמָטָּה, וְאִם בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא אֶת־יָדוֹ – הַקּוֹצִין תּוֹפְשִׂין אוֹתָהּ; כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם – קִבְּלוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִיא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ”1628, וְכֵוָן שֶׁבִּקְשׁוּ לָצֵאת – תָּפְשׂוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”1629 (מכיל' דרשב"י).

ל שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וְלֹא מֵאִילָן אַחֵר? אָמַר לוֹ: אִלּוּ דִבֶּר עִמּוֹ מִתּוֹךְ חָרוּב1630 אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ; אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק1631 אִי־אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי1632 בָּאָרֶץ בְּלֹא שְׁכִינָה, אֲפִלּוּ סְנֶה (שמ“ר ב; שהש”ר ג).

לא “הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל”1633 – לָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה כָּעִנְיָן הַזֶּה? לְפִי שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִים מְכֵלִים אֶת־יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת [וּסְנֶה] אֵינֶנּוּ אֻכָּל. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לְכַלּוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל (שמ"ר ב).

לב “משֶׁה משֶׁה”1634 – אֵין בּוֹ פֶּסֶק1635. לָמָּה כֵּן? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנָּתוּן עָלָיו מַשְּׂאוֹי גָּדוֹל וְקוֹרֵא: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קְרוֹבִי! פְּרוֹק1636 מֵעָלַי מַשְּׂאוֹי זֶה (שם).

לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל משֶׁה – טִירוֹן1637 הָיָה משֶׁה לִנְבוּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם נִגְלֶה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל – אֲנִי מְבַעֲתוֹ1638, בְּקוֹל נָמוּךְ – בּוֹסֵר1639 הוּא עַל הַנְּבוּאָה. מֶה עָשָׂה? נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר משֶׁה: “הִנֵּנִי” – מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֵינִי אָבִיךָ, אֶלָּא אֱלֹהֵי אָבִיךָ, בְּפִתּוּי1640 בָּאתִי אֵלֶיךָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְיָרֵא (שם ג).

לד “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו”1641 – רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו: שֶׁאִלּוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה מַה־לְמַעְלָה וּמַה־לְּמָטָּה, מַה־שֶׁהָיָה וּמַה־שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת; וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ”1642. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ “כִּי לֹא־יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי”1643. כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לֹא בִקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ – אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ. וְרַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמָר: יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְחָלַקְתָּ לִי כָבוֹד וְהִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – חַיֶּיךָ1644, שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת אֶצְלִי בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֹא לֶאֱכוֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, וְאַתָּה עָתִיד לֵהָנוֹת1645 מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו”1646 (שם).

לה “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה”1647 – אָמַר רַ' נְהוֹרַאי: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי “לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת־יִשְׂרָאֵל”, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּכָל הָאוֹכְלוֹסִין1648 הַלָּלוּ? הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּינָם בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק1649 בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה? כַּמָּה חַיּוֹת1650 יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶם, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין1651 הִתְקַנְתָּ לְמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מֵחֲרָרָה1652 שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָדָם מִמִּצְרַיִם וּמַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם (שם; שה"ש א).

לו “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”1653 – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם1654 בְּשִׁעְבּוּד זֶה1655 וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת1656. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ1657! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם – “אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”1658 (בר' ט:).

לז “וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ”1659 – הַמַּטֶּה שֶׁנִּבְרָא בֵין־הַשְּׁמָשׁוֹת1660 נִמְסַר לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן־עֵדֶן, וְאָדָם מְסָרוֹ לַחֲנוֹךְ, וַחֲנוֹךְ לְשֵׁם, וְשֵׁם לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב הוֹלִיכוֹ לְמִצְרַיִם וּמְסָרוֹ לְיוֹסֵף בְּנוֹ. וּכְשֶׁמֵּת יוֹסֵף נִטַּלְטֵל1661 כָּל בֵּיתוֹ וְנִתַּן בַּפַּלְטִין שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיָה יִתְרוֹ אֶחָד מֵחַרְטֻמֵּי מִצְרָיִם, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה וְאֶת־הָאוֹתוֹת שֶׁעָלָיו וְחָמַד אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ, וּלְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ וּנְטָעוֹ בְּתוֹךְ גַּן־בֵּיתוֹ, וְלֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִקְרֹב אֵלָיו, עַד שֶׁבָּא משֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן, וְנִכְנַס לְתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְרָאָה אֶת־הַמַּטֶּה, וְקָרָא אֶת־הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעָלָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ וּלְקָחוֹ. וְרָאָה יִתְרוֹ וְאָמָר: זֶה עָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, לְפִיכָךְ נָתַן לוֹ צִפּוֹרָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה (פדר“א; ילק”ש).


ו. משֶׁה חוֹזֵר לְמִצְרָיִם

לח “וַיֵּלֵךְ משֶׁה”1662 – לְהֵיכָן הָלָךְ? שֶׁהָלַךְ לִטּוֹל1663 אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: לְהֵיכָן אַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמִצְרָיִם. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: אוֹתָם שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת – וְאַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמָחָר [יִשְׂרָאֵל] עֲתִידִים לָצֵאת וְלַעֲמוֹד עַל הַר סִינַי לִשְׁמוֹעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “אָנֹכִי יְיָ אֱלהֶיךָ”1664 – וּבָנַי לֹא יִשְׁמְעוּ כְמוֹהֶם! מִיָּד “וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם”1665 – אָמַר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם וְתִכָּנֵס לְשָׁלוֹם וְתָבוֹא לְשָׁלוֹם (שמ"ר ד).

לט “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם”1666 – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” נֶחֱלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ־פַרְצוּפִים1667, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ [בְּמִצְרַיִם] “לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה”1668, הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת”1669 (שמ"ר ח).

מ “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו”1670 – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר [הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא] לְאַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה"1671. יָצָא לִקְרָאתוֹ וְהָיָה מְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ. אָמַר לוֹ: משֶׁה! הֵיכָן הָיִיתָ כָל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן. אָמַר לוֹ: מַה טַּף וְנָשִׁים אֵלּוּ עִמָּךְ? אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי וּבָנָי. – וּלְאָן אַתָּה מוֹלִיכָם? – לְמִצְרָיִם. אָמַר לוֹ: עַל הָרִאשׁוֹנִים1672 אָנוּ מִצְטַעֲרִים, וְעַכְשָׁו נִצְטַעֵר גַּם בְּאֵלּוּ! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר [משֶׁה] לְצִפּוֹרָה: לְכִי לְבֵית אָבִיךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: “אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ”1673.


ז. משֶׁה לִפְנֵי פַרְעֹה

מא “וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה”1674 – וְהֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים, שֶׁלֹּא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרָיִם”1675? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָלְכוּ עִמָּהֶם הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַנְּבִים אֶת־עַצְמָם וְנִשְׁמָטִים אֶחָד־אֶחָד, שְׁנַיִם־שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַפְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: “וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן”1676, וְהֵיכָן הַזְּקֵנִים? אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ לָהֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כָּךְ עֲשִׂיתֶם? חַיֵּיכֶם, שֶׁאֲנִי פוֹרֵעַ1677 לָכֶם. אֵימָתָי? בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשׁה וְאַהֲרֹן עִם הַזְּקֵנִים לְהַר־סִינַי לְקַבֵּל תּוֹרָה הֶחֱזִירָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה”1678.

“וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה־אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי” וְגוֹ‘1679 – אָמַר רַ’ חִיָּא בַּר אַבָּא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם פְּרָזְבַּטְיָא1680 שֶׁל פַּרְעֹה הָיָה, וּבָאוּ כָל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב לְכַבְּדוֹ, וְהֵבִיאוּ דּוֹרָאוֹת1681 שֶׁל עֲטָרוֹת וְהָיוּ מְעַטְּרִים אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קוֹזְמוֹקְרָטוֹר1682 עַל כָּל־הַמְּלָכִים. מִשֶּׁעִטְּרוּ אוֹתוֹ הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן עוֹמְדִים עַל פֶּתַח פְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה. נִכְנְסוּ עֲבָדָיו וְאָמָרוּ: שְׁנֵי זְקֵנִים עוֹמְדִים עַל הַפָּתַח. אָמַר לָהֶם: יַעֲלוּ. וְאַרְבַּע מֵאוֹת פְּתָחִים הָיוּ לַפְּלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה וְעַל כָּל פֶּתַח וָפֶתַח אֲרָיוֹת וְדֻבִּים [וּשְׁאָר] חַיּוֹת רָעוֹת, וְלֹא הָיְתָה בִרְיָה יְכוֹלָה לִכָּנֵס שָׁם עַד שֶׁהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתָם בָּשָׂר. וּכְשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם, סוֹבְבִים וּמְלַחֲכִים רַגְלֵיהֶם, וְהִתְחִילוּ לְלַוּוֹתָם עַד שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי פַרְעֹה. כֵּוָן שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה רָאוּ אוֹתָם הַמְּלָכִים שֶׁהֵם דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְרוֹם קוֹמָתָם כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן, וְגַלְגַלֵּי עֵינֵיהֶם כְּגַלְגַלֵּי כוֹכַב הַנֹּגַהּ, וּזְקָנוֹת שֶׁלָּהֶם כְּאֶשְׁכְּלוֹת תְּמָרָה, וְזִיו פְּנֵיהֶם כְּזִיו הַחַמָּה, וּמַטֵּה אֱלֹהִים שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן1683 בְּיָדָם, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם־הַמְפֹרָשׁ, וְדִבּוּר פִּיהֶם כְּאֵשׁ־שַׁלְהָבֶת – מִיָּד נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הַמְּלָכִים כֻּלָּם וַאֲחָזָם זִיעַ1684 וּרְתֵת וְחַלְחָלָה, וְהֵסִירוּ כִתְרֵיהֶם מֵעַל רָאשֵׁיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. הָיָה יוֹשֵׁב פַּרְעֹה וּמִסְתַּכֵּל בָּהֶם, שֶׁמָּא יְעַטְּרוּ אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא יִתְּנוּ לוֹ כְתָבִים1685 – וְאַף לֹא שָׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם: מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שְׁלוּחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָנוּ. – מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים? – אָמְרוּ לוֹ: “כֹּה־אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת־עַמִּי” וְגוֹ'1686. אוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס וְאָמָר: “מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל”1687, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לִשְׁלֹחַ לִי עֲטָרָה, אֶלָּא בִדְבָרִים אַתֶּם בָּאִים עָלָי – “לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְיָ, וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”. אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲחַפֵּשׂ בְּסֵפֶר שֶׁלִּי. מִיָּד נִכְנַס לְבֵית־גְּנָזָיו וְהוֹצִיא דִפְתְּרָא1688 שֶׁל אֱלוֹהוּת. הִתְחִיל קוֹרֵא: אֱלֹהֵי מוֹאָב וֵאלֹהֵי עַמּוֹן וֵאלֹהֵי צִידוֹן. אָמַר לָהֶם: חִפַּשְׂתִּי שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם בְּבֵית־גְּנָזַי וְלֹא מְצָאתִיו.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְכֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ עֶבֶד שׁוֹטֶה, יָצָא הַכֹּהֵן חוּץ לַמְּדִינָה, הָלַךְ הָעֶבֶד לְבַקֵּשׁ אֶת־רַבּוֹ1689 בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת1690. הִתְחִיל צֹוֵחַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִים שָׁם: לֹא רְאִיתֶם בְּכָאן רַבִּי? אָמְרוּ לוֹ: מִי הוּא רַבֶּךָ? אָמַר לָהֶם: פְּלוֹנִי כֹהֵן. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, כֹּהֵן אַתָּה מְבַקֵּשׁ בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת! כָּךְ אָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן לְפַרְעֹה: שׁוֹטֶה, וְכִי מְבַקְּשִׁים חַיִּים אֵצֶל מֵתִים? הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּיָדְךָ מֵתִים הֵם, אֲבָל אֱלֹהֵינו הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם.

אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: בָּחוּר הוּא אוֹ זָקֵן הוּא? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו? כַּמָּה עֲיָרוֹת כָּבָשׁ? כַּמָּה מְדִינוֹת לָכָד? כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ מִיּוֹם שֶׁעָלָה לְמַלְכוּת? אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהֵינו כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, הוּא הָיָה עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם וְהוּא יִהְיֶה בְּסוֹף כָּל־הָעוֹלָם, וְהוּא יְצָרְךָ וְנָתַן בְּךָ רוּחַ חַיִּים. אָמַר לָהֶם: וּמַה־מַּעֲשָׂיו? אָמְרוּ לוֹ: נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, קוֹלוֹ חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, קַשְׁתּוֹ אֵשׁ, חִצָּיו שַׁלְהֶבֶת, רָמְחוֹ לַפִּיד, מָגִנּוֹ עֲנָנִים, חַרְבּוֹ בָרָק, יוֹצֵר הָרִים וּגְבָעוֹת, מְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, מוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, מַפְרִיחַ דְּשָׁאִים, וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת, וְעוֹנֶה חַיּוֹת1691, צָר הָעֻבָּר1692 בִּמְעֵי אִמּוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מֵסִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים. אָמַר לָהֶם: מִתְּחִלָּה שֶׁקֶר אַתֶּם אוֹמְרִים, כִּי אֲנִי הוּא אָדוֹן הָעוֹלָם וַאֲנִי בָּרָאתִי עַצְמִי וְאֶת־נִילוֹס. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִבֵּץ כָּל־חַכְמֵי מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם: שְׁמַעְתֶּם שְׁמוֹ שֶׁל אֱלהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא “בֶּן־חֲכָמִים, בֶּן־מַלְכֵי־קֶדֶם”1693. הֱשִׁיבָם: אֱלוֹהַּ שֶׁלָּכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא – “מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”?1694 (שמ“ר ה; שם ח; תנח' וארא; ילק”ש שם).


ח. קְשִׁי הַשִּׁעְבּוּד

מב “וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”1695 – מִנָּה אֶת־הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַשּׁוֹטְרִים נִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם: “לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם”1696, הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים בָּאִים וּמוֹנִים הַלְּבֵנִים; נִמְצְאוּ חֲסֵרוֹת, הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים מַכִּים אֶת־הַשּׁוֹטְרִים, וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ מֻכִּים עַל יֶתֶר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתָם בְּיַד הַנּוֹגְשִׂים. אָמְרוּ: מוּטָב לָנוּ לִלְקוֹת, וְלֹא יִכָּשֵׁל יֶתֶר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה־לִי שִׁבְעִים אִישׁ”1697, אָמַר משֶׁה: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי. אָמַר לוֹ: “אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו”1698 – אוֹתָם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם לִלְקוֹת1699 עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, הֵם יָּבֹאוּ וְיִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ (תנה"ק בהעלותך).

מג “וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם”1700 – הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקוֹששים אֶת־הַקַּשׁ בַּמִּדְבָּר וְרוֹמְסִים בַּחֹמֶר וּבַקַּשׁ; הָיָה הַקַּשׁ נוֹקֵב אֶת־עִקְבֵיהֶם וְהַדָּם מִתְבּוֹסֵס בַּחֹמֶר. רָחֵל בַּת־בְּנוֹ שֶׁל שׁוּתֶלַח הָיְתָה הָרָה לָלֶדֶת וְרָמְסָה בַחֹמֶר עִם בַּעְלָהּ וְיָצָא הַוָּלָד מִמֵּעֶיהָ וְנִתְעָרֵב בְּתוֹךְ הַמַּלְבֵּן1701, וְיָרַד מִיכָאֵל וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִגְזַר גְּזַר־דִּין עַל מִצְרָיִם (פדר"א מח).

מד “לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ”1702 – אָמַר רַ' יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַ' שָׁלוֹם: אָמְרוּ לְמשֶׁה: לְמָה אָנוּ דוֹמִים? לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטּוֹל אוֹתוֹ, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרָיו לְהַצִּילוֹ מִפִּי הַזְּאֵב. בֵּין הָרוֹעֶה וּבֵין הַזְּאֵב נִבְקַע הַשֶּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: משֶׁה, בֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים (שמ"ר ה).

מה אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּרַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לַאֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי: בֹּא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ: מֵהֶם טִבְּעוּ בַיָּם, מֵהֶם הָרְגוּ בֶחָרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַבִּנְיָן. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה”1703. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: חֲבָל1704 עַל אֵלּוּ שֶׁאָבְדוּ וְאֵינָם! הֲרֵי כַמָּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּ“אֵל שַׁדֵּי” וְלֹא הִרְהֲרוּ עַל מִדּוֹתַי1705 וְלֹא אָמְרוּ לִי: מַה־שְּׁמֶךָ? אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה”1706, בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבֹּר אֶת־שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף – וְלֹא הִרְהֵר עַל מִדּוֹתָי; אָמַרְתִּי לְיִצְחָק: “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָ”1707, בִּקְשׁוּ עֲבָדָיו מַיִם לִשְׁתּוֹת וְלֹא מָצְאוּ עַד שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה1708 – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי; אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה”1709, בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטוֹעַ אָהֳלוֹ וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי “מַה־שְּׁמֶךָ”? וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי: “מַה־שְּׁמֶךָ” בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ”1710. “עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה”1711 – בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים1712 (סנה' קיא.).

מו “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה1713 משֶׁה וְאַהֲרֹן”1714 – מַהוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לָמָה וְדִבְרֵיכֶם לָמָה. “לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם”1715 – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי1716 הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִםִ אַתֶּם אוֹמְרִים: “נֵלְכָה… וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינו”1717 – לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם! (שמ"ר ה').

מז “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים”1718 – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת, שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין1719 בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא גּוֹאֲלָם, לְפִי שֶׁהָיוּ נוֹחִין1720 בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־שָׁקֶר”1721 – אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יִהְיוּ נְפֵשִׁים1722 בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שם).


ט. הָאוֹתוֹת וְהַמַּכּוֹת

מח “וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת־מַטֵּהוּ… וַיִּקְרָא גַּם־פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים”1723 – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר1724 אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בְּנֵי־אָדָם מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא1725 לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לָהּ, כְּלוּם מְבִיאִין מוּרְיָס1726 לְאַסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ… אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵם? מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אִסְכּוֹלֵי1727 שֶׁלָּהֶם וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: רְאִי, הֵיאַךְ בָּאוּ הַיְּהוּדִים לְשַׂחֵק בִּי – וְעָשְׂתָה כָּךְ.

“וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ”1728 – אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא1729 לְמֹשֶׁה: תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם1730. אָמַר לָהֶם משֶׁה: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: לְמָתָא יַרְקָא, יַרְקָא שְׁקִיל (לְעִיר שֶׁל יְרָקוֹת הָבֵא יְרָקוֹת) (שמ“ר ט‘; מנח’ פה.; תנה”ק וארא).

מט “כָּל־רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל” – זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה מַלְעִיג עַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהָיָה סָבוּר1731, שֶׁמַּעֲשֵׂי כְשָׁפִים הֵם מַה שֶּׁעָשׂוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְקָרָא לְכָל בְּנֵי־בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָם1732. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם יִבְלַע תַּנִּין אֶת־תַּנִּינֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, נָחָשׁ בּוֹלֵעַ נָחָשׁ, אֶלָּא יַחֲזוֹר לִבְרִיָּתוֹ1733 וְיִבְלַע אֶת־תַּנִּינֵיהֶם.

“וַיִּבְלַע מַטֵּה־אַהֲרֹן אֶת־מַטֹּתָם”1734 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס, מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַמַּטֶּה מַטֶּה כִבְרִיָּתוֹ וּבָלַע אוֹתָם. כְּשֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן תָּמַהּ וְאָמָר: וּמָה אִם יֹאמַר לַמַּטֶּה: בְּלַע לְפַרְעֹה וּלְכִסְאוֹ – עַכְשָׁו הוּא בוֹלֵעַ אוֹתוֹ. אָמַר רַ' יוֹסֵי בְּרַ' חֲנִינָא: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַמַּטֶּה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁבָּלַע כָּל־אוֹתָן הַמַּטּוֹת שֶׁהִשְׁלִיכוּ, שֶׁהָיוּ רַבִּים1735 לַעֲשׂוֹת מֵהֶם עֲשָׂרָה עֳמָרִים – וְלֹא הֹעֲבָה1736, וְכָל־מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אָמַר: זֶה מַטֵּה אַהֲרֹן (שמ"ר ט).

נ “כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה”1737 – אָמְרוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲרִי וְחַיּוֹת וְשׁוּעָל שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בִּסְפִינָה, וְהַחֲמוֹר גּוֹבֶה1738 מֶכֶס מִן הַסְּפִינָה. אָמַר לָהֶם הַחֲמוֹר: תְּנוּ לִי מֶכֶס. אָמַר לוֹ שׁוּעָל לַחֲמוֹר: כַּמָּה עַזִּים פָּנֶיךָ! אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת עִמָּנוּ וְאַתָּה שׁוֹאֵל מֶכֶס? אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: מִן הַמֶּלֶךְ אֲנִי נוֹטֵל וְלִגְנָזָיו1739 אֲנִי מַכְנִיס. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה – וְיָצָא וּטְרָפוֹ לַחֲמוֹר וּנְתָנוֹ לַשּׁוּעָל. אָמַר לוֹ: סַדֶּר־לִי אֵבָרָיו שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה. הָלַךְ הַשּׁוּעָל וְסִדְּרָם. רָאָה לִבּוֹ, נְטָלוֹ וַאֲכָלוֹ. כְּשֶׁבָּא הָאֲרִי מָצָא אֵבָרָיו נְתוּחִים, אָמַר לוֹ: לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה הֵיכָן הוּא? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! לֹא הָיָה לוֹ לֵב, שֶׁאִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב לֹא הָיָה נוֹטֵל מֶכֶס מִן הַמֶּלֶךְ. אַף כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע, אִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב, לֹא הָיָה אוֹמֵר לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים: תֶּן־לִי דוֹרוֹן1740 (ילק"ש וארא).

נא “הֶן־אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה”1741 – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בָּשָׂר־וָדָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא רָעָה עַל שׂוֹנְאוֹ – פִּתְאֹם מֵבִיא עָלָיו עַד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בּוֹ; וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַתְרֶה1742 לְפַרְעֹה עַל כָּל־מַכָּה וּמַכָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב1743 בּוֹ (שמ"ר ט).

נב “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן”1744 – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ בְּשָׁעָה שֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר – אֵינוֹ דִין1745 שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ; חַיֶּיךָ, לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שם).

נג לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת דָּם תְּחִלָּה? שֶׁהָיוּ פַרְעֹה וְהַמִּצְרִים עוֹבְדִים לַיְאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וְהַכֵּה אֶת־אֱלהֵיהֶם לִפְנֵיהֶם. מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: מְחוֹ1746 אֱלָהַיָּא וְיִבְעֲתוּן כֻּמְרַיָּא, שֶׁאֵין נִפְרָע מִן הָאֻמָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִפְרָע1747 מֵאֱלֹהֶיהָ תְּחִלָּה.

“עַל נַהֲרֹתָם”1748 – בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַמַּיִם נַעֲשׂוּ דָּם. “וְעַל כָּל־מִקְוֶה מֵימֵיהֶם”1749 – אֲפִלּוּ מַה־שֶּׁהָיָה בְקִיתוֹן1750 נַעֲשָׂה דָם, וַאֲפִלּוּ מַה־שֶּׁהָיָה הַמִּצְרִי רוֹקֵק מִתּוֹךְ פִּיו נַעֲשָׂה דָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם”1751.

אָמַר רַ' אָבוּן הַלֵּוִי: מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הָיוּ הַמִּצְרִים וְיִשְׂרָאֵל נְתוּנִים בְּבַיִת אֶחָד, וְהָיְתָה הַגִּגִּית1752 מְלֵאָה מַיִם, וְהָיָה הַמִּצְרִי הוֹלֵךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ וְנַעֲשֵׂית דָּם, וְיִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְשׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹכָהּ. וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם – וְנוֹתֵן לוֹ, נִמְצְאוּ בְיַד מִצְרִי דָּם. וְאוֹמֵר לוֹ: בּוֹא אֲנִי וְאַתָּה וְנִשְׁתֶּה מִן קְעָרָה אֶחָת, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם. וּכְשֶׁהָיָה מִצְרִי לוֹקֵחַ מַיִם מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים1753 – הָיָה שׁוֹתֶה מָיִם. מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל (תנה“ק וארא; שמ”ר ט).

נד אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר” וְגוֹ'1754 – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה לוֹקֶה לִפְנֵי רַבּוֹ, מִשֶּׁהָיָה לוֹקֶה עַל מֵעָיו הוֹפֵךְ עַצְמוֹ וְלוֹקֶה עַל כָּל־גּוּפוֹ; כָּךְ הָיָה הַיְאוֹר מֵהַפֵּךְ עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט בּוֹ הַמַּכָּה, וְלֹא הָיָה מוֹעִיל, שֶׁכֻּלּוֹ נֶהְפַּך לְדָם (שמ"ר ט).

נה בְּטַכְסִיס1755 שֶׁל מְלָכִים הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֲלֵיהֶם אֶת־הַמַּכּוֹת. מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם כְּשֶׁמְּדִינָה מוֹרֶדֶת עָלָיו מָה עוֹשֶׂה? מְשַׁלֵּחַ עָלֶיהָ לִגְיוֹנוֹת1756 וְהֵם מַקִּיפִים עָלֶיהָ. בַּתְּחִלָּה סוֹכֵר1757 אַמַּת־הַמַּיִם1758 שֶׁלָּהֶם; חָזְרוּ1759 – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים1760; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו יוֹרֶה1761 בָהֶם חִצִּים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים1762; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם דֻּרְמְסָיוֹת1763; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו זוֹרֵק בָּהֶם נֵפְטְ1764; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בְלִסְטְרָאוֹת1765; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מְגָרֶה בָהֶם אוֹכְלוֹסִין1766 הַרְבֵּה; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו אוֹסֵר אוֹתָם בְּבֵית־הָאֲסוּרִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו הוֹרֵג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בַּתְּחִלָּה סָכַר אַמַּת־הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם”1767; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים – אֵלּוּ הַצְפַרְדְּעִים, שֶׁקִּרְקוּרָן1768 הָיָה קָשֶׁה לָהֶם בְּיוֹתֵר, שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת לְתוֹךְ כְּרֵסָם וְעוֹשׂוֹת “קוֹקוֹ”1769; לֹא חָזְרוּ, יָרָה עֲלֵיהֶם חִצִּים – אֵלּוּ הַכִּנִּים, שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין בְּגוּפָם שֶׁל מִצְרַיִם כְּחֵץ זֶה; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים – זֶה עָרֹב; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם דֻּרְמְסָיוֹת – זֶה הַדֶּבֶר, וְהָרַג אֶת־מִקְנֵיהֶם; לֹא חָזְרוּ, זָרַק בָּהֶם נֵפְטְ – זֶה הַשְּׁחִין; לֹא חָזְרוּ, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בְלִסְטְרָאוֹת – זֶה הַבָּרָד; לֹא חָזְרוּ, גֵּרָה בָהֶם אוֹכְלוֹסִין הַרְבֵּה – זֶה הָאַרְבֶּה; לֹא חָזְרוּ, חֲבָשָׁם1770 בְּבֵית־הָאֲסוּרִים – זֶה הַחשֶׁךְ; לֹא חָזְרוּ, הָרַג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם – וַייָ הִכָּה כָל־בְּכוֹר"1771.

כָּל מַה שֶּׁחָשְׁבוּ הַמִּצְרִים עַל יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם: חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבִים מֵימֵיהֶם, לְפִיכָךְ – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם”1772; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים פְּרַגְמַטֵּיהֶם1773, הֵבִיא עֲלֵיהֶם צְפַרְדְּעִים וְהָיוּ מְטָרְפִין אוֹתָם1774; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂים לָהֶם בָּאָרֶץ1775 – הִרְחִישׁ1776 אֶת־הָאָרֶץ כִּנִּים; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים אֶת־בְּנֵיהֶם כְּפֵדְגּוֹג1777 זֶה – שָׁלַח בָּהֶם עָרֹב: אֲרָיוֹת, זְאֵבִים, נְמֵרִים וְדֻבִּים וּנְחָשִׁים. הָיוּ לְמִצְרִי חֲמִשָּׁה בָנִים וְהָיָה נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָם לְשׁוּק בְּיָדוֹ. בָּא אֲרִי נוֹטֵל אֶחָד, זְאֵב – אֶחָד, דֹּב – אֶחָד, נָמֵר – אֶחָד, נָחָשׁ־שָׂרָף – אֶחָד. הָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל מִצְרִי לְבַדּוֹ. אוֹמֵר לוֹ הַמִּצְרִי: הֵיכָן בָּנָי? אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל: שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ חֶשְׁבּוֹן: בָּא הָאֲרִי נָטַל אֶחָד וְהַזְּאֵב – אֶחָד, הַדֹּב – אֶחָד וְהַנָּמֵר – אֶחָד, וְנָחָשׁ־שָׂרָף – אֶחָד. חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ רוֹעִים אֶת־מִקְנֵיהֶם – שָׁלַח אֶת־הַדֶּבֶר בְּמִקְנֵיהֶם; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בַּלָּנִים1778 – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־הַשְּׁחִין; חָשְׁבוּ לְסָקְלָם בַּאֲבָנִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־הַבָּרָד; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ כוֹרְמֵיהֶם – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־הָאַרְבֶּה וְאָכַל אִילָנוֹתֵיהֶם; חָשְׁבוּ לְחָבְשָׁם בְּבֵית־הָאֲסוּרִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־הַחֹשֶׁךְ; חָשְׁבוּ לַהֲרוֹג אוֹתָם – “וַייָ הִכָּה כָל־בְּכוֹר”1779; חָשְׁבוּ לְשַׁקֵּעַ1780 אוֹתָם בַּמָּיִם – “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם־סוּף”1781 (תנח' בא).

נו “וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם”1782 – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: צְפַרְדֵּעַ אַחַת1783 הָיְתָה וּמִלְאָה כָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה; עֲקִיבָא! מַה־לְּךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה1784 מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת – צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם1785 וְהֵם בָּאוּ (סנהד' סז:).

נז “וְשָׁרַץ הַיְּאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ… וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ”1786 – כְּשֶׁהָיְתָה הַמִּצְרִית לָשָׁה אֶת־הָעִסָּה וּמַסֶּקֶת אֶת־הַתַּנּוּר, בָּאִין הַצְּפַרְדְּעִים וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הָעִסָּה וְאוֹכְלִין אֶת־הַבָּצֵק, וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וּמְצַנְּנִין אוֹתוֹ וְנִדְבָּקוֹת בַּפַּת.

“וּבְכָה”1787 – אָמַר רַ' אֶחָא: רְאָיָה1788, שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, וְטִפָּה אַחַת יוֹרֶדֶת עַל לִבּוֹ, וְנִבְקַעַת שָׁם וְנַעֲשָׂה צְפַרְדֵּעַ. רַ' יוֹחָנָן אָמָר: כָּל־מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם עָפָר, וְהָיְתָה טִפָּה שֶׁל מַיִם בּוֹ, הָיָה נַעֲשֶׂה צְפַרְדֵּעַ. חִזְקִיָּה בְרַבִּי אָמָר: אִם כַּשִּׁיטָה הַזּוֹ – לֹא לָקוּ בָתֵּיהֶם שֶׁל גְּדוֹלִים, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם בְּשַׁיִשׁ וּבִפְסֵיפַס1789, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַצְּפַרְדֵּעַ עוֹלָה מִן הַתְּהוֹם וְאוֹמֶרֶת לַשַּׁיִשׁ: עֲשֵׂה לִי מָקוֹם, שֶׁאֶעֱלֶה וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאִי, וְהָיָה נִבְקָע הַשַּׁיִשׁ – וְעוֹלָה וְנוֹטֶלֶת בֵּית־הַסְּתָרִים1790 שֶׁלָּהֶם וּמְסָרַסְתָּם1791 (שמ"ר י).

נח “וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה” וְגוֹ'1792 – כָּךְ דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים: כָּל זְמַן שֶׁהֵם בְּצָרָה הֵם מַכְנִיעִים עַצְמָם, וְכֵוָן שֶׁהַצָּרָה עוֹבֶרֶת חוֹזְרִים לְקִלְקוּלָם1793 (שם י', יב; תנה"ק וארא).

נט “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ”1794 – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמֹשֶׁה: עָפָר שֶׁהֵגֵן עָלֶיךָ1795 כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקֶה עַל יָדֶךָ (שמ"ר י).

ס “וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד”1796 – נֵס בְּתוֹךְ נֵס1797. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים1798 זֶה בָזֶה. אָמַר רַ' חָנָן: טַעְמוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה – כְּפֶרֶט1799 זֶה שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁחַרְצַנּוֹ נִרְאֶה מִתּוֹכוֹ; וְטַעְמוֹ שֶׁל רַ' נְחֶמְיָה – כַּעֲשָׁשִׁית זוֹ, שֶׁמַּיִם וְשֶׁמֶן מְעֹרָבִים [בָּהּ] כְּאֶחָד וְהִיא דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מִתּוֹכָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִשְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת־זֶה. לְיָמִים הִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהָלְכוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ בְּיָחַד. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד צְהוּבִים1800 זֶה לָזֶה, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהִכּוּ בַמִּצְרִים. הֱוֵי: “וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד”. הָיָה יוֹשֵׁב מִצְרִי – נִכְוָה בַבָּרָד, עוֹמֵד – נִכְוָה בָאֵשׁ (שמ“ר יב; במ”ר יב; שהש"ר ג).

סא “הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד”1801 – זַבְדִּי בֶן לֵוִי אָמָר: סָרַט לוֹ1802 סְרִיטָה עַל הַכֹּתֶל, אָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לְכָאן יֵרֵד מָחָר הַבָּרָד (שמ"ר יב).

סב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כֵּוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה שָׂמְחוּ הַמִּצְרִים, אָמָרוּ: נִקְבֹּץ וְנִשְׁלֹק1803 מֵהֶם וּנְמַלֵּא מֵהֶם חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם שְׂמֵחִים! מִיָּד “וַיַּהֲפֹךְ יְיָ רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד”1804, זֶה רוּחַ מַעֲרָבִית, “וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה” וְגוֹ'1805. "מַהוּ “לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד”1806 – אֲפִלּוּ מַה שֶׁבִּקְדֵרוֹת וּבְחָבִיּוֹת מְלוּחִין פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶם (שמ"ר יג; תנח' וארא).

סג “וַיְהִי חשֶׁךְ־אֲפֵלָה”1807 – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי: אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה.

“וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים”1808 – בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים [אֵלּוּ] כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב – לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְהָעוֹמֵד – אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהוּא רָבוּץ1809 – לֹא הָיָה יָכוֹל לִזְקֹף1810.

בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה הָיָה הֶעָנָן מַחֲשִׁיךְ לְמִצְרִים וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִים כָּל מַה־שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ” וְגוֹ'1811 – הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים אֵצֶל הַמִּצְרִים וְאָמַר [כָּל־אֶחָד וְאֶחָד לִשְׁכֵנוֹ]: הַשְׁאִילֵנִי אוֹתוֹ הַכְּלִי, שֶׁיֶּשׁ לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לְךָ, הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ1812 – הָיוּ נוֹטְלִים אוֹתָם בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁים (תנח' בא; שמ“ר יד ילק”ש בא).

סד “וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם”1813 – “בְּאֶרֶץ גּשֶׁן” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּמוֹשְׁבֹתָם”, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנָס הָיָה אוֹר נִכְנָס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבְּחָבִיּוֹת וּבְתֵבוֹת וּבְמַטְמוֹנִיּוֹת (שמ"ר יד).

סה לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־הַחשֶׁךְ? לְפִי שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל פּוֹשְׁעִים, שֶׁהָיוּ לָהֶם פַּטְרוֹנִין1814 מִן הַמִּצְרִים וְהָיָה לָהֶם שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת מִמִּצְרָיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם אָבִיא עֲלֵיהֶם מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִים: כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ1815 כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת־הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ [יִשְׂרָאֵל] קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָם שׂוֹנְאֵיהֶם (שם; תנח' וארא).

סו “כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל”1816 – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַמַּכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל הַמִּצְרִים גָּרְמוּ לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כֵּיצַד? הָיְתָה מַחֲלֹקֶת בֵּין בְּנֵי כוּשׁ וּבְנֵי מִצְרָיִם; הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ, וְהַכּוּשִׁים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ. וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ הַצְפַרְדְּעִים עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. הַגְּבוּל שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת1817 לְתוֹכוֹ – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ (שמ"ר י).

סז מְשַׁל פַּרְעֹה לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְרוֹעֶה אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹעֶה חֲזִירִים, מָצָא רָחֵל אַחַת, מְשָׁכָה בֵּינֵיהֶם. שָׁלַח בַּעְלָהּ אֶצְלוֹ, אָמָר: תֶּן לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ אֶצְלִי רָחֵל. אָמַר הַבַּעַל: הוֹדִיעוּ לִי מֵהֵיכָן הוּא מַשְׁקֶה בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְסָתַם אֶת־הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל, אָמַר הַבָּעַל: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא מַרְבִּיץ אֶת־בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְהָרַס אֶת־הַצְּרִיפִין1818. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא רוֹעֶה. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ, וְשָׂרַף אֶת־כָּל־הָעֵשֶׂב שֶׁהָיָה לוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן בְּנוֹ הוֹלֵךְ לִלְמֹד בְּאַסְכּוֹלֵי1819. וְהָלַךְ וְלָקַח בְּנוֹ תַּחַת יָדוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: הֲרֵי רְחֵלֶךָ. הָיָה מַנְהִיג וְהוֹלֵךְ1820, וְאַחַר־כָּךְ חֲבָשׁוֹ אֵצֶל בְּנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו אֵין רְחֵלְךָ בְּיָדִי, לָמָה אַתָּה חוֹבְשֵׁנִי? מַה יֶּשׁ לְךָ בְּיָדִי עוֹד? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כָּל מַה שֶׁיָּלְדָה וְגִזּוֹתֶיהָ כָּל־הַיָּמִים שֶׁהָיְתָה אֶצְלֶךָ. הִתְחִיל צֹוֵחַ וְאוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא נְתַתִּיהָ, וְהָיוּ בְנֵי אָדָם אוֹמְרִים: עָמַד בִּדְבָרָיו וְלֹא שְׁלָחָהּ לוֹ – וְהוּא שֶׁבִּקֵּשׁ1821 לְהָרְגוֹ. כָּךְ הַבַּעַל – זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, רָחֵל– אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, רוֹעֵה חֲזִירִים – זֶה פַרְעֹה. יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְנָתַן עֲלֵיהֶם מִסִּים. הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: אֱמֹר לְפַרְעֹה “שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי”. הָלַךְ וְאָמַר לוֹ. הִתְחִיל אוֹמֵר “מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”1822. הִתְחִיל משֶׁה וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר “מִי יְיָ” וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּחַ. אָמַר לוֹ: הֵיכָן מִצְרִים שׁוֹתִים? אָמַר לוֹ: מִנִּילוֹס. אָמַר לוֹ: הֲפוֹךְ אוֹתוֹ לְדָם. הִתְחִילוּ הַמִּצְרִים מְבַקְּשִׁים לִשְׁתּוֹת וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין. חָזַר וְאָמַר: “שַׁלַּח עַמִּי” – וְלֹא רָצָה. אָמַר לוֹ: הֵיכָן בְּהֶמְתּוֹ רוֹעָה בַמִּדְבָּר? שָׁלַח עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבֵּר כָּל־עֵץ שֶׁלָּהֶם וְשָׂרַף אֶת־הַכֹּל, וְאַחַר־כָּךְ שָׁלַח לָהֶם אַרְבֶּה וְאָכַל כָּל־יֶרֶק הָעֵץ, וְנָטַל מַקֵּל וְעָרַף כָּל־בְּהֶמְתּוֹ. הֵבִיא עָלָיו כָּל־הַמַּכּוֹת וְלֹא רָצָה לְשַׁלְּחָם, וְאַחַר־כָּךְ נָטַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: קוּמוּ צְאוּ. רָדַף אַחֲרֵיהֶם, תְּפָשׂוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּצַד בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם־סוּף”1823. הִתְחִיל פַּרְעֹה אוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא שִׁלַּחְתִּים, וְהֵם אוֹמְרִין: רְאֵה אִישׁ שֶׁעָמַד בְּדִבּוּרוֹ, מִשֶּׁשִּׁלְחָם הֲרֵי הוֹרְגוֹ (שם כ).


י. קֹדֶם יְצִיאַת מִצְרָיִם

סח “דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ” וְגוֹ'1824 – אָמְרוּ דְבֵי רַבִּי יַנַּאי1825: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמֶּךָּ! לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם! שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק1826: “וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם”1827 קִיֵּם בָּהֶם, “וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל”1828 לֹא קִיֵּם בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: “וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְעַצְמֵנוּ”… מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית־הָאֲסוּרִים, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: לְמָחָר מוֹצִיאִין אוֹתְךָ מִבֵּית־הָאֲסוּרִים וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם (בר' ט).

סט “וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה”1829 – הָיָה פַרְעֹה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶם שֶׁל עֲבָדָיו וּמַעֲמִידָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ עִמָּהֵם וְקוֹרֵא בַלַּיְלָה בְּכָל שׁוּק וָשׁוּק וְאוֹמֵר: הֵיכָן הוּא משֶׁה, וְהֵיכָן הוּא דָר? וְהָיוּ בְנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים בּוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: פַּרְעֹה, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: אֶת־משֶׁה אֲנִי מְבַקֵּשׁ. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “כָּאן הוּא דָר, כָּאן הוּא דָר” – וּמְשַׂחֲקִים בּוֹ עַד שֶׁמְּצָאוֹ לְמשֶׁה. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: “קוּמוּ צְאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי גַנָּבִים אָנוּ שֶׁנֵּצֵא בַלָּיְלָה? כָּךְ צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר”1830 – לֹא נֵצֵא אֶלָּא בְיָד רָמָה לְעֵינִי כָל־מִצְרָיִם (תנה"ק).


יא. בִּזַּת מִצְרָיִם

ע אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל־כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם יוֹסֵף לִקְּטוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם"1831. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת מִנָּיִן? – תַּלְמוּד־לוֹמַר: “וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה”1832. וּכְשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הֶעֱלוּהוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם”1833. אַסִּי אָמָר: עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה1834 זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן; רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמָר: כִּמְצוּלָה1835 שֶׁבֵּין בָּהּ דָּגִים. וְהָיָה מֻנָּח עַד רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה. בָּא שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלַיִם וּנְטָלוֹ מֵרְחַבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְיָ וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ”1836. בָּא זֶרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וּנְטָלוֹ מִשִּׁישַׁק. בָּא אָסָא וּנְטָלוֹ מִזֶּרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וְשִׁגְרוֹ1837 לַהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּאוּ בְנֵי עַמּון וּנְטָלוּהוּ מֵהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּא יְהוֹשָׁפָט וּנְטָלוֹ מִבְּנֵי עַמּון, וְהָיָה מֻנָּח עַד אָחָז. בָּא סַנְחֵרִיב וּנְטָלוֹ מֵאָחָז. בָּא חִזְקִיָּהוּ וּנְטָלוֹ מִסַּנְחֵרִיב, וְהָיָה מֻנָּח עַד צִדְקִיָּהוּ. בָּאוּ כַשְׂדִּיִּים וּנְטָלוּהוּ מִצִּדְקִיָּהוּ. בָּאוּ פַרְסִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִכַּשְׂדִּיים. בָּאוּ יְוָנִים וּנְטָלוּהוּ מִפַּרְסִיִּים. בָּאוּ רוֹמִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִיָּד יְוָנִים – וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי (פסח' קי“ט; ע”י).


יב. אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף

עא “וַיִּקַּח משׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ”1838 – שָׁנוּ חֲכָמִים: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכָּל־יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְעַסְּקוּ בְּבִזָּה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר, הָלַךְ משֶׁה אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרִים וְשִׁקְּעוּהוּ בְּתוֹךְ נִילוֹס הַנָּהָר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. וְעוֹד, שֶׁאָמְרוּ הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים לְפַרְעֹה: רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא תֵצֵא אֻמָּה זוֹ מִכָּאן לְעוֹלָם – הָעֲצָמוֹת שֶׁל יוֹסֵף, אִם לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָן, עַד עוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת1839.

הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוֹס וְצָוַח וְאָמַר: יוֹסֵף, יוֹסֵף! הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל. תֵּן כָּבוֹד לַייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַשְּׁכִינָה מְעֻכֶּבֶת לָךְ1840, יִשְׂרָאֵל מְעֻכָּבִים לָךְ. אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתֶךָ. מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְפַעְפֵּעַ1841, וְצָף וְעָלָה מִן הַתְּהוֹמוֹת כְּקָנֶה – וּנְטָלוֹ משֶׁה.

רַ' נָתָן אוֹמֵר: בִּקְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים הָיָה יוֹסֵף קָבוּר, הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל קְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים, אָמָר: יוֹסֵף, הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל; אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתֶךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, נְטָלוֹ משֶׁה וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ.

וְכָל־אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִים זֶה עִם זֶה, וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מַה־טִּיבָם שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ? אָמְרוּ: אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה. “וְכִי מַה־דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לְהַלֵּךְ עִם שְׁכִינָה?” – אָמְרוּ: קִיֵּם זֶה כָּל־מַה־שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה (סוטה יג.; מכיל' בשלח א‘; דב"ר יא; תנח’ בשלח).

עב “אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף”1842 – מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף שֶׁל יָיִן, נָטְלוּ קַנְקַן1843 אֶחָד וְשָׁתוּ. הֵצִיץ עֲלֵיהֶם בַּעַל הַמַּרְתֵּף, אָמַר לָהֶם: יֶעֱרַב לָכֶם, יְבֻשַּׂם1844 לָכֶם, יִמְתַּק לָכֶם! שְׁתִיתֶם אֶת־הַיָּיִן – הַחֲזִירוּ אֶת־הַקַּנְקַן לִמְקוֹמוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַשְּׁבָטִים: מְכַרְתֶּם אֶת־יוֹסֵף – הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִמְקוֹמָן (ב"ר פה).


יג. יְצִיאַת מִצְרָיִם

עג בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת־שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ ־לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִלּוּ מִסְתּוֹרִין שֶׁלָּהֶם1845, וְלֹא בִטְּלוּ אֶת־הַמִּילָה1846 (שו“מ קיד; ילק”ש).

עד “מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת”1847 אָמַר רַ' עֲקִיבָא: לֹא הוֹצִיאָם אֶלָּא בְחֹדֶשׁ כָּשֵׁר לָצֵאת. לֹא בְתַמּוּז – מִפְּנֵי הַשָּׁרָב, וְלֹא בְטֵבֵת – מִפְּנֵי הַצִּנָּה1848, אֶלָּא בְנִיסָן, שֶׁהוּא כָשֵׁר לָצֵאת בּוֹ בַּדֶּרֶךְ, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא צִנָּה קָשָׁה. וְאִם תֹּאמַר תִּשְׁרִי? הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ עוֹנַת1849 גְּשָׁמִים (במ"ר ג).

עה “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם”1850 – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מָשָׁל לְבַעַל־בָּשָׂר1851 שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר: הַחֲמוֹר מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרֶד לוֹ מִמֶּנּוּ, וְהוּא מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרֵד מִן הַחֲמוֹר. כֵּוָן שֶׁיָּרַד לוֹ מִן הַחֲמוֹר שָׂמַח הָאָדָם וְשָׂמַח הַחֲמוֹר, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי מֵהֶם שָׂמַח בְּיוֹתֵר? כָּךְ [כְּשֶׁהָיוּ] יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת עַל הַמִּצְרִים, וְהָיוּ הַמִּצְרִים מְקַוִּים אֵימָתַי יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְיִשְׂרָאֵל מְקַוִּים אֵימָתַי יִגְאָלֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וְכֵוָן שֶׁיָּצְאוּ וְנִגְאֲלוּ הָיוּ אֵלּוּ שְׂמֵחִים וְאֵלּוּ שְׂמֵחִים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי שָׂמַח בְּיוֹתֵר – עַד שֶׁבָּא דָּוִד וְאָמַר: “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם” (שו"ט קה).

עו “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה”1852 – אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה, וְהָיָה בָהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת1853, עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר בְּדָבָר מֻעָט. עָמַד הַלּוֹקֵחַ1854 וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים. נְטָעָהּ גְּפָנִים, עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת־שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל־מִינֵי בְשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים, הֶעֱמִידָהּ עַל קָנִים1855, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. כָּל־מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ הַמּוֹכֵר, רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָל־טוּב, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכָרְתִּי! אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי! כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, כֵּוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַרְדֵּס רִמּוֹנִים. כָּל־הַיָּמִים שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת רוֹאִין אֶת־יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתָם. רָאָה אוֹתָם פַּרְעֹה, הִתְחִיל צֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁכָּךְ הוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ! לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיְהִי1856 בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה” (שמ"ר כ; מכיל' בשלח – ויהי א).

עז תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לְמָה הָיוּ דוֹמִים? לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הַנֵּץ וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע וּמָצְאָה שָׁם הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן, אִם תִּכָּנֵס לִפְנִים הֲרֵי הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁף1857 בָּהּ, תַּחֲזֹר לַאֲחוֹרֶיהָ – הֲרֵי הַנֵּץ עוֹמֵד בַּחוּץ לְתָפְסָהּ. מֶה עָשְׂתָה הַיּוֹנָה? הִתְחִילָה צֹוַחַת וּמְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ1858, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ1859 וְיָבוֹא וְיַצִּילָהּ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עַל הַיָּם: לֵירֵד לַיָּם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם; לַחֲזוֹר לַאֲחוֹרֵיהֶם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים שֶׁכְּבָר פַּרְעֹה הִקְרִיב. מֶה עָשׂוּ? “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְיָ”1860 – מִיָּד “וַיּוֹשַׁע יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא”1861 (שהש"ר ב; מכילתא בשלח – ויהי ב).

עח “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו”1862 וְגוֹ' – לְשֶׁעָבַר1863 “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ”1864, וְעַכְשָׁו “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו… וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ”1865. אָמְרוּ: אִלּוּ לָקִינוּ וְלֹא שִׁלַּחְנוּ – כְּדֵי הוּא [לָנוּ], אוֹ לֹא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְלֹא הָיוּ נוֹטְלִין מָמוֹנֵנוּ – כְּדֵי הוּא לָנוּ; אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָר שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: צֵא וְהָבֵא לִי דָג מִן הַשּׁוּק; יָצָא וְהֵבִיא לוֹ דָג מִן הַשּׁוּק מַבְאִישׁ. אָמַר לוֹ: בִּגְזֵרָה1866, אוֹ תֹאכַל, אוֹ תִלְקֶה מֵאָה מַכּוֹת, אוֹ תִתֶּן לִי מֵאָה מָנֶה. אָמַר לוֹ: הֲרֵינִי אוֹכַל. הִתְחִיל לֶאֱכֹל. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי לוֹקֶה. לָקָה שִׁשִּׁים, לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. נִמְצָא אוֹכַל אֶת־הַדָּג וְלוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. כָּךְ נַעֲשָׂה לַמִּצְרִים: לָקוּ וְשִׁלְּחוּ וְנִטַּל מָמוֹנָם (מכיל' בשלח – ויהי א).

עט “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ”1867 – לְמִי הָיָה דוֹמֶה משֶׁה רַבֵּנוּ? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁנָּפְלָה גָדֵר1868 סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה1869. עָמַד וּגְדָרָהּ מִשְּׁלשׁ־רוּחוֹתֶיהָ. נִשְׁתַּיְּרָה פִרְצָה וְלֹא הָיְתָה לוֹ שָׁעָה לְגָדְרָהּ – וְעָמַד הוּא בְּתוֹךְ הַפִּרְצָה. בָּא אֲרִי – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ, בָּא זְאֵב – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ (רו"ר, פתיח').

פ “וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם” וְגוֹ'1870 – מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה מַנְהִיג אֶת־בְּנוֹ לְפָנָיו. בָּאוּ לִסְטִים1871 לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו – נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לַאֲחוֹרָיו; בָּא הַזְּאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ מֵאַחֲרָיו וּנְתָנוֹ מִלְּפָנָיו; בָּאוּ לִסְטִים מִלְּפָנָיו וּזְאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו; הִתְחִיל הַבֵּן מִצְטָעֵר מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עָלָיו אָבִיו בִּגְדּוֹ; רָעֵב – הֶאֱכִילוֹ; צָמֵא – הִשְׁקָהוּ. אַף כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הַיָּם לִפְנֵיהֶם וּמִצְרַיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם – “קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו”1872; הִתְחִילוּ מִצְטָעֲרִים מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עֲלֵיהֶם בִּגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ”1873; הִרְעִיבוּ1874 – הֶאֱכִילָם: “הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם”1875; הִצְמִיאוּ – הִשְׁקָם מָיִם: “וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע”1876 (מכיל' בשלח – ויהי ד; תנח' בשלח).

פא “וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ”1877 – הֶעָנָן עַל יִשְׂרָאֵל וְהַחשֶׁךְ עַל הַמִּצְרִים. מִצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם1878 בַּאֲפֵלָה רוֹאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל בְּאוֹרָה וְהָיוּ מְזָרְקִים בָּהֶם חִצִּים וְאַבְנֵי בְלִסְטְרָאוֹת, וְהָיָה הֶעָנָן וְהַמַּלְאָךְ מֵגֵן עֲלֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים”1879 – מַה נִשְׁתַּנָּה נֶשֶׁר זֶה מִכָּל הָעוֹפוֹת כֻּלָּם? שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת־בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְיָרְאִים מֵעוֹף אַחֵר, שֶׁהוּא פוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם1880; אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה1881 אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מֵאָדָם בִּלְבָד, שֶׁלֹּא יִזְרוֹק בּוֹ חֵץ [לְפִיכָךְ הוּא נוֹתֵן אֶת־בָּנָיו עַל גַּבֵּי כְנָפָיו], אוֹמֵר, מוּטָב שֶׁיִּכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנָי (מכיל' בשלח – ויהי ד; שם יתרו – בחדש ב; ילק"ש).


יד. קְרִיעַת יַם־סוּף וּבִזַּת הַיָּם

פב תַּנְיָא, רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים1882 זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצֹוְחִין קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה, הִתְחִילוּ שָׂרַי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם בַּאֲבָנִים. לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכֶן לִגְבוּרָה1883, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן”1884. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: לֹא כָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יְדִידַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה לְפָנָי! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, וּמַה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ” וְגוֹ'1885. לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה1886 לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה1887 בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”1888. מַה־טַּעַם “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ וְיִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”? מִשּׁוּם שֶׁ“הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס”1889 (סוטה לו, לז; מכיל בשלח – ויהי ה).

פג “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”1890 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמֹשֶׁה: עֵת לְקַצֵּר וְעֵת לְהַאֲרִיךְ; בָּנַי שְׁרוּיִם בְּצַעַר, וְהַיָּם סוֹגֵר1891, וְהָאוֹיֵב רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה – “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”1892 (שמ"ר כא).

פד “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”1893 – אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא מִשּׁוּם אָבִיו: מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה מַעֲבִיר צֹאנוֹ בְּנָהָר, בָּא זְאֵב לְהִתְגָּרוֹת בַּצֹּאן. רוֹעֶה שֶׁהָיָה בָקִי, מֶה עָשָׂה? נָטַל תַּיִשׁ גָּדוֹל וּמְסָרוֹ לוֹ. אָמַר: יְהֵא מִתְגּוֹשֵׁשׁ1894 בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲבוֹר אֶת־הַנָּהָר, וְאַחַר־כָּךְ אֲנִי מְבִיאוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סַמָּאֵל1895 הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג1896 אוֹתָם, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה־זָרָה וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת־הַיָּם! מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? מָסַר לוֹ אִיּוֹב, שֶׁהָיָה מִיּוֹעֲצֵי פַרְעֹה וְנֶאֱמַר בּוֹ “אִישׁ תָּם וְיָשָׁר”1897, אָמַר לוֹ: “הִנּוֹ בְּיָדֶךָ”1898. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: עַד שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם אִיּוֹב – יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים לַיָּם וְעוֹלִים, וְאַחַר־כָּךְ אַצִּיל אֶת־אִיּוֹב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֲרֵי מָסַרְתִּי אִיּוֹב לַשָּׂטָן; מַה בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת – “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שם).

פה “וַיָּבֹאוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה”1899 – אִם בַּיָּם – לָמָּה בַיַּבָּשָׁה? וְאִם בַּיַּבָּשָׁה – לָמָּה בְּתוֹךְ הַיָּם? אֶלָּא מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם עַד שֶׁבָּאוּ לְתוֹכוֹ עַד חָטְמָם, וְאַחַר־כָּךְ נַעֲשָׂה לָהֶם יַבָּשָׁה.

דָּרַשׁ רַ' נְהוֹרַי: הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר”1900 – מַה בַּמִּדְבָּר לֹא חָסְרוּ כְלוּם אַף בַּתְּהוֹמוֹת לֹא חָסְרוּ כְלוּם (שם פא).

פו בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַטְבִּיעַ אֶת־מִצְרַיִם בַּיָּם עָמַד עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם1901 וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים בָּרָאתָ עוֹלָמֶךָ, לָמָה אַתָּה רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ אֶת־בָּנָי? מִיָּד כִּנֵּס הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּל־פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה1902 וְאָמַר לָהֶם: הֱווּ דָנִים בֵּינִי וּבֵין עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרָיִם. הִתְחִילוּ שָׂרַי הָאֻמּוֹת1903 מְלַמְּדִים סַנֵּגוֹרְיָא1904 עַל מִצְרָיִם. כֵּוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל כָּךְ, רָמַז לְגַבְרִיאֵל וְטָס לְמִצְרַיִם טִיסָה אַחַת וְשָׁמַט לְבֵנָה עִם טִיטָהּ וְתִינוֹק אֶחָד עִמָּהּ שֶׁשִּׁקְּעוּהוּ בַבִּנְיָן, וּבָא וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּךְ שִׁעְבְּדוּ אֶת־בָּנֶיךָ! מִיָּד יָשַׁב עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמִדַּת־הַדִּין וְטִבְּעָם בַּיָּם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָי! (מד' אבכיר; סנהד' לט:).

פז “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם”1905 – מַגִּיד שֶׁהַסּוּס קָשׁוּר בְּרוֹכְבוֹ וְרוֹכְבוֹ קָשׁוּר בַּסּוּס, עוֹלִים לַמָּרוֹם וְיוֹרְדִים לַתְּהוֹם וְאֵין נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה (מכיל' בשלח – שירה ב).

פח “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם”1906 – גַּלֵּי הַיָּם נִדְמוּ לְסוּסִיּוֹת נְקֵבוֹת, וּלְמִצְרַיִם סוּסִים זְכָרִים מְזֹהָמִים1907, וְהָיוּ רָצִים אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְּעוּ בַיָּם. וְהָיָה הַמִּצְרִי אוֹמֵר לְסוּסוֹ: אֶתְמוֹל הָיִיתִי מוֹשֶׁכְךָ לְנִילוֹס לְהַשְׁקוֹתְךָ מַיִם וְלֹא הָיִיתָ בָא אַחֲרָי, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָא לְשַׁקְּעֵנִי בַיָּם. וְהָיָה הַסּוּס אוֹמֵר לְרוֹכְבוֹ: “רָמָה בַיָּם” – רְאֵה מַה בַּיָּם1908! (שמ“ר כג; שהש”ר א).

פט דָּרַשׁ רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכַּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּוָן שֶׁרָאוּ אֶת־הַשְּׁכִינָה – עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמָרוּ: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”1909.

תַּנְיָא, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עֻבָּרִים1910 שֶׁבִּמְעִי אִמָּם אָמְרוּ שִׁירָה. – וַהֲרֵי לֹא רָאוּ? אָמַר רַ' תַּנְחוּם: כָּרֵס1911 נַעֲשָׂה לָהֶם כְּאִסְפֶּקָלַרְיָא1912 הַמְּאִירָה וְרָאוּ (סוטה ל, לא; ירוש' סוטה ג).

צ “אָז יָשִׁיר־משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”1913 – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירַת הַיָּם לֹא הִנִּיחָם משֶׁה שֶׁיֹּאמְרוּ לְעַצְמָם, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁרַבּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ כְּשֶׁהוּא נָעַר, כָּךְ אָמַר משֶׁה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר־משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – כְּנַעַר הָעוֹנֶה אַחֵר רַבּוֹ. לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה עָמְדוּ עַל פִּרְקָם1914, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים שִׁירַת הַבְּאֵר לְעַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל”1915 (ילק"ש חקת בשם ילמדנו).

צא אָמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה1916 הָיוּ. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד אֶחָד כָּךְ מִצְרִים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְשַׂר שֶׁל יָם: פְּלוֹט1917 אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה1918 שֶׁבָּהֶם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת־רַבּוֹ 1919? אָמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא לִי עָרֵב. מִיָּד פְּלָטָם וְהִשְׁלִיכָם לַיַּבָּשָׁה וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם”1920.

וּמַהוּ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם? שֶׁאִלּוּ1921 בְּפַרְעֹה נֶאֱמַר: “שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר”1922, וְאִלּוּ בְּסִיסְרָא נֶאֱמַר: “תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל”1923. וּכְשֶׁבָּא סִיסְרָא, בָּא אֲלֵיהֶם בִּדְקָרִים1924 שֶׁל בַּרְזֶל. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. כֵּוָן שֶׁיָּרְדוּ כוֹכְבֵי שָׁמַיִם עֲלֵיהֶם נִתְלַבְּנוּ1925 אוֹתָם דְּקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל, יָרְדוּ לְצַנֵּן עַצְמָם בְּנַחַל קִישׁוֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְנַחַל קִישׁוֹן: לֵךְ וְהַשְׁלֵם עֶרְבוֹנֶךָ. מִיָּד גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים”1926. מַה נַּחַל קְדוּמִים? – נַחַל שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ דָגִים שֶׁל יָם וְאָמָרוּ: “וֶאֱמֶת־יְיָ לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ”1927 (פסחים קי“ח: ע”י).

צב “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת”1928 – מֶה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם? הָיָה כָל־אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל כַּלְבּוֹ, וְהוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת־רַגְלוֹ עַל צַוָּאר שֶׁל מִצְרִי, וְהָיָה אוֹמֵר לְכַלְבּוֹ: אֱכֹל מִן הַיָּד הַזּוֹ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדָה בִי, אֱכֹל מִן הַמֵּעַיִם הַלָּלוּ שֶׁלֹּא חָסוּ עָלָי. (שו"ט כה).

צג “וַיַּסַּע משֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף”1929 – שֶׁהִסִּיעָם בְּעַל־כָּרְחָם, שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָם, כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם יָצָא פַרְעֹה לִרְדּוֹף אַחֲרֵיהֶם בְּכָל־אוֹתָם הָאוֹכְלוֹסִין. מֶה עָשָׂה? כְּשֶׁרָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֶכֶב וּפָרָשִׁים עָמַד וְקִשֵּׁט1930 כָּל־אוֹתָם הַסּוּסִים בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת. כְּשֶׁבָּאוּ לַיָּם וְטִבְּעָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הָיוּ צָפוֹת כָּל אוֹתָן הָאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת וְהָיוּ מֻשְׁלָכוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם. הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים בְּכָל־יוֹם וְנוֹטְלִים מֵהֶן, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים לָזוּז מִשָּׁם. כֵּוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ, אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם סְבוּרִים1931, שֶׁבְּכָל יוֹם הַיָּם מַעֲלֶה לָכֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת? עָמַד והִסִּיעָם בְּעַל־כָּרְחָם1932 (תנה"ק בשלח).


ה: יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

א. מִמִּצְרַיִם לַמִּדְבָּר

א “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת”1933 — רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרַשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרָיִם. מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵין הַחוֹחִים קָשָׁה לְבַעְלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל1934 הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”1935, 1936.

רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמָר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם וְעַם מִקֶּרֶב גּוֹי” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים1937, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְלוֹרִית1938, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִלְאָיִם. אִם כֵּן, לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר ב).

ב “גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ”1939 — אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא בַר אַבָּא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגָפֶן? אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן, כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְשִׁים שֶׁתַּשְׁבִּיחַ1940 מָה הֵם עוֹשִׂים? עוֹקְרִים אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִים אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבָּחַת; כָּךְ כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מֶה עָשָׂה? עֲקָרָם מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָם לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם: קִבְּלוּ אֶת־הַתּוֹרָה וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם (שמ"ר מד).


ב. הַמָּן

ג “וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת יָי לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ”1941— אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בַּתְּחִלָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים לְתַרְנְגוֹלִים1942 שֶׁמְּנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא משֶׁה וְקָבַע1943 לָהֶם זְמַן סְעֻדָּתָם (יומא עה:).

ד שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן; פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל1944 פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַעַם אַחַת בַּשָׁנָה1945. עָמַד וּפָסַק1946 מְזוֹנוֹתָיו בְּכָל יוֹם וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו בְּכָל יּוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֶּשׁ־לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָנִים הָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לְמָחָר אֵין הַמָּן יוֹרֵד וְנִמְצְאוּ כֻלָּם מֵתִים בָּרָעָב. נִמְצְאוּ כָל־יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת־לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חָם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מַשְּׂאוֹי הַדָּרֶךְ (שם עו).

ה נֶאֱמַר [בַּמָּן]: “לֶחֶם” וְנֶאֱמַר “שֶׁמֶן” וְנֶאֱמַר “דְּבָשׁ”. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁלשָׁה כְתוּבִים הַלָּלוּ? בַּחוּרִים הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם לֶחֶם, זְקֵנִים טַעַם דְּבַשׁ, תִּינוֹקוֹת טַעַם שָׁמֶן (שמ"ר כה).

ו נֶאֱמַר: “וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו”1947, וְנֶאֱמַר: “וְְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ”1948 וְגוֹ‘1949, וְנֶאֱמַר: “שָׁטוּ1950 הָעָם וְלָקְטוּ” וְגוֹ’1951. — הָא כֵיצַד? — צַדִּיקִים יָרַד [לָהֶם] עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם, בֵּינוֹנִים — יָצְאוּ וְלָקְטוּ, רְשָׁעִים — שָׁטוּ וְלָקָטוּ.

נֶאֱמַר “לֶחֶם19521953 וְנֶאֱמַר “עֻגוֹת19541955 וְנֶאֱמַר “וְטָחֲנוּ”1956. — הָא כֵיצַד? — צַדִּיקִים — לֶחֶם, בֵּינוֹנִים — עֻגוֹת, רְשָׁעִים — טָחֲנוּ בְרֵחָיִם (יומא עה).

ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ”1957 — לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים אוֹתוֹ1958, דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לָחֶם? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: “לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי”1959; אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם “לֶחֶם אַבִּירִים”, — לֶחֶם אֵבָרִים, לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע1960 בּרמ"ח אֵבָרִים (יומא עה.; ע"י).

ח “וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן”1961 — אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מַה שַּׁד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ טוֹעֵם כַּמָּה טְעָמִים — אַף הַמָּן, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים אוֹתוֹ מוֹצְאִים בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: "לְשֵׁד מַמָּשׁ, מַה שֵּׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְוָנִים1962, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים (שם).

ט “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרֲרָי”1963 — אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (יומא עו.).

י “וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס”1964 — כֵּוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַמָּן הָיָה פוֹשֵׁר1965 וְהוֹלֵךְ, וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִים מִמֶּנּוּ וּמוֹלִיכִים לַיָּם הַגָּדוֹל. וּבָאִים אַיָּלִים וּצְבָאִים וְיַחְמוּרִים1966 וְכָל בְּהֵמָה וְשׁוֹתִים מֵהֶם. וְאַחַר כָּךְ בָּאִים הָאֻמּוֹת וְָצִדין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, וְטוֹעֲמִין בָּהֶם טַעַם הַמָּן, שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִין: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ”1967 (מכיל' בשלח — ויסע ה; תנח').

יא תַּנְיָא, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶׁבַּסְּדָקִים, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶׁבַּסְּדָקִים. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוֹ לִפְנֵי משֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם משֶׁה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט”1968. לְמָחָר אִם נִמְצָא עָמְרוֹ1969 בְּבֵית רַבּוֹ1970: רִאשׁוֹן — בְּיָדוּעַ1971 שֶׁזֶּה גְנָבוֹ; אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי — בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ (יומא עה).

יב “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת־הַמָּן”1972 — רַ' חֲנַנְיָה וְרַ' יוֹנָתָן שָׁאֲלוּ אֶת־מְנַחֵם טַלְמָיָא1973: וְכִי מַאֲכַל רְעָבוֹן נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל? מֶה עָשָׂה? הֵבִיא לִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי קִשּׁוּאִים, אַחַת שְׁלֵמָה וְאַחַת שְׁבוּרָה. אָמַר: "שְׁלֵמָה זוֹ בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי זוּז. — וּשְׁבוּרָה זוֹ בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בְּזוּז אֶחָד. אָמַר לָהֶם: וְכִי אֵין זוֹ גְדוֹלָה כָזוֹ? אֶלָּא לֹא דוֹמֶה, כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְהַנֶּה מִן הַטַּעַם כָּךְ הוּא נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה1974 (קה"ר ה).


ג. הַבְּאֵר

יג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הַבְּאֵר הָיְתָה מַעֲלָה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים, מִינֵי זֵרְעוֹנִים, מִינֵי אִילָנוֹת. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן, שֶׁכֵּוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּפָסְקָה הַבְּאֵר מֵהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים: “לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן”1975 (שהש"ר ה).

יד כָּךְ הָיְתָה הַבְּאֵר שֶׁהָיְתָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דּוֹמָה: לְסֶלַע מְלֹא כְבָרָה1976, מְפַכְפֶּכֶת1977 וְעוֹלָה כְּמִפִּי הַפַּךְ הַזֶּה, מִתְגַּלְגֶּלֶת וְעוֹלָה עִמָּהֶם לְהָרִים וְיוֹרֶדֶת עִמָּהֶם לְגֵיאָיוֹת. בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם הִיא שׁוֹרָה כְנֶגְדָּם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל אֹהֶל־מוֹעֵד. נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים וְסוֹבְבִים אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים עָלֶיהָ אֶת־הַשִּׁירָה:

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ1978

הַמַּיִם מְבַעְבְּעִים1979 וְעוֹלִים כְּעַמּוּד לְמַעְלָה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ1980, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וְאִישׁ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים / כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם

בִּמְחֹקֵק / בְּמִשְׁעֲנֹתָם1981

סו­ֹבֶבֶת בְּכָל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמַשְׁקָה אֶת־כָּל־הַיְשִׁימוֹן וְהִיא נַעֲשֵׂית נְחָלִים גְּדוֹלִים, וְהֵם יוֹשְׁבִים בַּאֲסִיפְקָאוֹת1982 וּבָאִים זֶה אֵצֶל זֶה. הָעוֹלֶה דֶרֶךְ יָמִין יוֹרֵד דֶּרֶךְ יָמִין, הָעוֹלֶה דֶרֶךְ שְׂמֹאל יוֹרֵד דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. מַיִם שֶׁמִּתְמַצִּין1983 מִמֶּנָּה נַעֲשִׂים נָהָר גָּדוֹל וְהוֹלְכִים לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבִיאִים מִשָּׁם כָּל חֶמְדַּת הָעוֹלָם (תוס' סוכה ג; במ"ר א).


ד. עַנְנֵי כָבוֹד

טו “וַיָי הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם” וְגוֹ'1984 — וְכַמָּה עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? שִׁבְעָה עֲנָנִים, אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, כָּל־הַנָּמוּךְ מַגְבִּיהוֹ וְכָל־הַגָּבוֹהַּ מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, וְהָיָה מַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים לִפְנֵיהֶם, מְכַבֵּד1985 וּמְרַבֵּץ1986 לִפְנֵיהֶם (מכיל' בשלח — ויהי א; במ"ר א).


ה. מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק

טז “הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק”1987 — לְמָה הָיוּ יִשְׂרֵָאל דּוֹמִים? לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו [בַּשּׁוּק], וְהָיָה רוֹאֶה דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ וְאוֹמֵר לְאָבִיו: קַח לִי1988, — וְהוּא לוֹקֵחַ לוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה, שְׁלִישִׁית, עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים רָאָה הַבֵּן חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר לוֹ: רָאִיתָ אֶת־אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו: שׁוֹטֶה, אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי, וְכָל־מַה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ אֲנִי לוֹקֵחַ לָךְ — וְאַתָּה אוֹמֵר לָזֶה: “רָאִיתָ אֶת־אַבָּא”! מֶה עָשָׂה? הִשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו, וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מִיָּד הִקִּיפוּ אוֹתָם עַנְנֵי הַכָּבוֹד; בִּקְשׁוּ מָן — הוֹרִיד לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; בִּקְּשׁוּ שְׂלָו — הֵבִיא לָהֶם, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל־צָרְכָּם. הִתְחִילוּ מְהַרְהֲרִים וְאוֹמְרִים: " הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן “? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: חַיֵּיכֶם, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם — הֲרֵי הַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם. וּמִי הוּא זֶה? עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: " וַיָּבֹא עֲמָלֵק” (תנה“ק יתרו; שמ”ר כו).

יז רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר: לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה? לִזְבוּב שֶׁהוּא לָהוּט1989 אַחַר הַמַּכָּה; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק לָהוּט אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכָלֶב (תנה"ק תצא).

יח “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל” וְגוֹ'1990 — וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת1991 מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִים אֶת־לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם — הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו — הָיוּ נוֹפְלִים (ר"ה כט.).

יט “וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ”1992 — וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמשֶׁה כַּר אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר משֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצָעַר (תעני' יא.).

כ “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק…אֲשֶׁר קָרְךָ”1993 — הֱקֵרְךָ1994 לִפְנֵי אֲחֵרִים, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאַמְבָּטֵי1995 רוֹתַחַת שֶׁלֹּא הָיְתָה בִרְיָה יְכוֹלָה לֵירֵד לְתוֹכָהּ, בָּא בֶן־בְּלִיַּעַל אֶחָד, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ; אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּכְוָה — הֱקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים, אַף כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ, נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל־הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם”1996 וְגוֹ'; כֵּוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג[5021] לָהֶם, אַף־עַל־פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ1997 מִתַּחַת יְדֵיהֶם — הֱקֵרָם לִפְנֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם (תנח' תצא; תנה"ק שם).

כא “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”1998 — אָמַר רַ' לֵוִי: מִן הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִים1999. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוֹ גָדֵר, וְהוֹשִׁיב בּוֹ כֶלֶב נַשְּׁכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיִפְרֹץ אֶת־הַגָּדֵר — יְנַשְּׁכֶנּוּ הַכָּלֶב. לְיָמִים בָּא בְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּפָרַץ אֶת־הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכָּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר, אוֹמֵר לוֹ: זוֹכֵר אַתָּה שֶׁנְּשָׁכְךָ הַכָּלֶב? כָּךְ כָּל־זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָטְאוּ בִרְפִידִים, שֶׁאָמְרוּ: “הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ?”2000 אוֹמֵר לָהֶם: " זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק"2001 (שם: נח' תצא).

כב “עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב”2002 — מָה רָאוּ [הַמְרַגְּלִים] לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק? מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? — לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח2003 וְלָקָה בִרְצוּעָה, כְּשֶׁמְּבַקְשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ אֶת־הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָהּ; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל (תנה“ק שלח; במ”ר טז).

כג "כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ2004 "2005 — רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמָר: כָּל־זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם — לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכֵּס שָׁלֵם; אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם — הַכֵּס שָׁלֵם וְהַשֵּׁם שָׁלֵם (תנה"ק תצא).

כד “כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר”2006 — זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים: כָּךְ מִדָּה מְהַלֶּכֶת2007 עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת: שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקִין בּוֹ — סוֹפוֹ לִלְקוֹת.2008 וְיִלְמְדוּ כָל־אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מֵעֲמָלֵק, שֶׁבָּא לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וְאִבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “מָחֹה אֶמְחֶה”2009, וְכֵן כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁבָּאוּ לְהַזִּיק אֶת־יִשְׂרָאֵל בּוֹ בַדִּין דָּנָן (מכיל' בשלח — עמלק ב).


ו. מַתַּן תּוֹרָה

כה אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: עֲדַיִן לֹא בָא זִיוָם2010 שֶׁל בָּנָי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פַּדְגּוֹגוֹ: יִלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי2011 שֶׁלּוֹ. אָמָר: עֲדַיִן לֹא בָא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר “יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ”? אֶלָּא יִתְעַדֵּן2012 בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר־כָּךְ יֵלֵךְ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: עֲדַיִן לֹא בָא זִיוָם שֶׁל בָּנָי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצָאוּ — וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת־הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר־כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת־הַתּוֹרָה (קה“ר ג; שהש”ר ב).

כו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָהֶם בַּעֲלֵי־מוּמִים מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ; שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת אֶת־יָדוֹ וְקוֹטַעַת2013 אֶת־רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן אֶת־תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי־מוּמִים. מֶה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָם (תנח' יתרו).

כז אָמַר רֵישׁ־לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי”2014? — הֵא יְתֵרָה2015 לָמָּה לִּי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה2016 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עִם מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה אַתֶּם מִתְקַיְּמִים, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ (שבת פח.).

כח “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים”2017 — אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס2018 וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה — וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים2019 לְקֻצּוֹ2020 וְהֵצִיץ בְּאוֹתָם הַחוֹחִים וְרָאָה בָם שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד2021, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת2022 נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִשְׁבִיל תּוֹרָה. לְאַחַר כ"ו דוֹרוֹת2023 הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מֶה עָשָׂה — וּמְצָאוֹ מָלֵא מַיִם בְּמָיִם:2024 דּוֹר אֱנוֹשׁ — מַיִם בְּמָיִם; דּוֹר הַמַּבּוּל — מַיִם בְּמָיִם; דּוֹר הַפְּלָגָה — מַיִם בְּמָיִם. וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ2025. וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד — אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; נְטָלָּה וְהֵרִיחָה — בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו — בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”2026. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס — בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג; שהש”ר ב).

כט “וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא” וְגוֹ'2027 — כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה, אֶלָּא עַל כָּל־הָאֻמּוֹת. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת־הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִרְצָח. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ2028 שֶׁל אוֹתוֹ אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הוּא (“וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”2029) וְלֹא הִבְטִיחוֹ אָבִיו אֶלָּא עַל הַחֶרֶב (“וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה”2030) — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת־הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת־הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִנְאָף. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל־עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם בָּאִים אֶלָּא מִנִּאוּף (“וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן” וְגוֹ'2031) — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת־הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת־הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִגְנֹב. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל־עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיִּים אֶלָּא מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הַגָּזֵל (“פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ”2032 ) — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת־הַתּוֹרָה. לֹא הָיְתָה אֻמָּה בָאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֶּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, אִם יִרְצוּ וִיקַבְּלוּ אֶת־הַתּוֹרָה. וְאַחַר־כָּךְ בָּא לוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ”2033 (ספרי ברכה; פסיק“ר כ”א).

ל “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”2034 — אָמַר רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמְדַיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתָּנֶת; תָּבוֹר2035 בָּא מִבֵּית אֵלִים2036 וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? כֻּלְכֶם הָרִים, אֶלָּא כֻלְּכֶם גַּבְנֻנִּים; כֻּלְכֶם נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עַל רָאשֵׁיכֶם; אֲבָל סִינַי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה־זָרָה עָלָיו — “הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ”2037 (ב"ר צט).

לא סִינַי מֵהֵיכָן בָּא? אָמַר רַ' יוֹסֵי: מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְלַשׁ2038 כְּחַלָּה מֵעִסָּה, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: הוֹאִיל וְיִצְחָק אֲבִיהֶם נֶעְקַד עָלָיו, נָאֶה לְבָנָיו לְקַבֵּל עָלָיו תּוֹרָה (שו“ט ס”ח ע“פ ביהמ”ד ח"ה).

לבֶ “וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְִּית הָהָר”2039 — אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי בַר חַמָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה2038 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אֶת־הָהָר כְּגִגִּית2040, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת־הַתּוֹרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתְכֶם (שבת פח; ע"ז ב: ).

לג דָּרַשׁ רַב סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמַע” בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְקָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה” וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמַע”; וְכֵוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי־חַבָּלָה2041 וּפֵרְקוּם2042, אֱמַר: “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב”2043.

אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמַע” יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִלָּה לְבָנַי רָז2044 זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרֲכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ1966 — מִתְּחִלָּה “עֹשֵׂי” וְאַחַר־כָּךְ “לִשְׁמֹעַ” (שבת פח).

לד אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא אֶת־הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ2045, עוֹף לֹא פָרַח, שׁוֹר לֹא גָעָה, אוֹפַנִּים2046 לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ, הַבְּרִיוֹת לֹא דִבֵּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ — וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”2047 (שמ"ר כט).

לה “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”2048 — לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּבָחוּר, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָנִיֵּאל כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה תְּדַמּוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֱלֹהוֹת, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי, אֲנִי הוּא שְׁבְּכָל־מָקוֹם — “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”2049 (תנח' יתרו; ילק"ש; מכיל' בשלח — שירה ד).

לו “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים”2050 — אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי “אָנֹכִי” פָּרְחָה נִשְׁמָתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ”2051. חָזַר הַדִּבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים? — כֻּלָּם מֵתִים! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת־הַדִּבֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל־יְיָ בַּכֹּחַ, קוֹל יְיָ בֶּהָדָר”2052. אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא: " קוֹל־יְיָ בַּכֹּחַ" לְבַחוּרִים, " קוֹל יְיָ בֶּהָדָר" לִתְשִׁישִׁין2053. רַ' לֵוִי אָמָר: אִלּוּ הָיָה כָתוּב: " קוֹל יְיָ בְּכֹחוֹ" — לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמוֹד, אֶלָּא “קוֹל־יְיָ בַּכֹּחַ” — בַּכֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: הַבַּחוּרִים לְפִי כֹחָם, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כֹחָם, הַיּוֹנְקִים לְפִי כֹחָם, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹחָן.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת־בֶּן־בֵּיתוֹ? — כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי, וּבָנֶיךָ מֵתִים! מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ2054.

דָּבָר אַחֵר: “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים”2055 — לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֶּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה2056 נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ, שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ — הִתְחִיל מְגַפֵּף2057 וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ, וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: מַה־לָּךְ? לֹא בְנִי יְחִידִי אַתָּה? לֹא אֲנִי אָבִיךָ? — כָּךְ כְּשֶׁדִּבֶּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”2058 — מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם. כֵּוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים לָהֶם: מַה־לָּכֶם? אַל תִּירָאוּ, “בָּנִים אַתֶּם לַיָי אֱלֹהֵיכֶם”2059! וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדִּבֵּר וְאוֹמֵר לָהֶם: לֹא בָנַי אַתֶּם? אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִים אַתֶּם לְפָָנָי — וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָם עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָם (שהש“ר ו; שמ”ר ה', שם פ"ט).

לז “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב”2060 — אֵלּוּ הַנָּשִׁים2061. אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶן רָאשֵׁי דְבָרִים2062, שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת לִשְׁמוֹעַ, “וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”2063 — אֵלוּ הָאֲנָשִׁים2064, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִין לִשְׁמוֹעַ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְנָשִׁים תְּחִלָּה — שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת־בְּנֵיהֶן לְתוֹרָה (שמ"ר כה).

לח וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל־דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא — יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ”2065. וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבֵּלוּ? — הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל־דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא — חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם י"ב מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי־הַשֵָּׁרת מְדַדִּים2066 אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן”2067 — אַל תִּקְרֵי “יִדֹּדוּן” אֶלָּא “יְדַדּוּן” (שבת פח).

לט חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמָר: מָה הַיָּם הַזֶּה, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר דִּקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ2068 שֶׁל תּוֹרָה (ירוש' שקלים ו).

מ “מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ” וְגוֹ‘2069 — בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל כָּל־יִשְׂרָאֵל, כָּל־אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹחוֹ: הַזְּקֵנִים לְפִי כֹחָם, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כֹחָם וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹחָן. אָמַר רַ’ יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה — לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹחַ שֶׁל כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, וְהַזְּקֵנִים — כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ, וְיוֹנְקִים — כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, וְהַחוֹלִים — כְּסֹלֶת מְעֹרֶבֶת בִּדְבָשׁ, וְהַגּוֹיִם טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כְּגִדִּין2070. — וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל־אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹחַ בּוֹ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יֻזָּקוּ, הֱוֵי — “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת”2071 (שמ"ר ה).

מא בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא אֶת־הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי־פְלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֶת־הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם — וְהָיוּ רָצִים לְדָרוֹם לְקַבֵּל אֶת־הַקּוֹל מִשָּׁם, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן — וְהָיוּ רָצִים לְצָפוֹן, נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח — וְהָיוּ רָצִים לְמִזְרָח, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב — וְהָיוּ רָצִים לְמַעֲרָב, נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם — וְהָיוּ תוֹלִים עֵינֵיהֶם לְשָׁמָיִם, — וְהָיָה הַקּוֹל נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?”2072.

“וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת”2073 — מַהוּ אֶת־הַקּוֹלֹת? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶהְפָּךְ לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְלָמָּה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן? כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָל־הָאֻמּוֹת. (שמ“ר ה; תנה”ק).

מב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יְיָ יִתֶּן־אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב”2074? כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה2075 נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “וּכְפַטִּישׁ2076 יְפֹצֵץ סָלַע”2077 — מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל־דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת (שבת פח:).

מג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל־דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא נֶהְפַּךְ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּאָדָם שֶׁמַּכֶּה עַל הַסַּדָּן2078 וְהַנִּיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן. רַ' יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמָר: כְּאָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּפַטִּישׁ עַל הָאֶבֶן וְהַצְּרוֹרוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ: “הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב”2079 (שם עפ“י ילק”ש).

מד תַּנְיָא: “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר”2080 בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ — מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ (ר"ה כז.).

––––––––

מה “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”2081 — שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת־הַכֹּל בְּבַת אֶחָת: מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אֶחָת, מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אֶחָת. אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית־הָאֲסוּרִין, אֶחָד בְּמִזְרָח וְאֶחָד בְּמַעֲרָב, וְאֶחָד בְּצָפוֹן, וְאֶחָד בְּדָרוֹם — שׁוֹמֵעַ כֻּלָּם בְּבַת־אֶחָת (שמ"ר כח).

מו “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”2082 — אָמַר רַ' יִצְחָק: מַה שֶׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינָי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם”2083 — " עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם" לֹא כָתוּב כָּאן 2084 אֶלָּא “עִמָּנוּ הַיּוֹם” — אֵלוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בָהֶן עֲמִידָה; שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל־אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת־שֶׁלּוֹ. וְלֹא כָל־הַנְּבִיאִים בִּלְבַד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָם, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר, כָּל־אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת־שֶׁלּוֹ מִסִּינָי (שם).

––––––––

מז כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכָל־מַלְכֵי הַגּוֹיִם אֲחָזָתַם רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ: מַה קּוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמָעְנוּ? מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם?…אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא. אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. — אֶלָּא מַה־קּוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמָעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ־לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דּוֹרוֹת2085 קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהוּא מְבַקֵשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן”2086. מִיָּד פָּתְחוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: “יְיָ יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם”2087 (זבח' קטז; ע"י).

––––––––

מח כֵּוָן שֶׁקִּבְּלוּ [יִשְׂרָאֵל] הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמֶה הָיָה הַלְּבוּשׁ? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁם; וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלִי־זַיִן נָתַן לָהֶם, וְהַשֵּׁם הַגָּדֹול חָקוּק עָלָיו, וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ־הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלוֹט בָּהֶם (שמ"ר נא).

מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מַה־לִּילוּד־אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְבָשָׂר־וָדָם? — “יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם…מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?”2088 אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם2089 . אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא־כְבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, תּוֹרָה, שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מַה כָּתוּב בָּהּ: — “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”2090. אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְהֵא לָכֶם? שׁוּב מַה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים”2091 — בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִם, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? — שׁוּב מַה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִשָּׂא”2092 — מַשָּׂא וּמַתָּן2093 יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב מַה כָּתוּב בָּהּ: “זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקָדְּשׁוֹ”2094 — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּת? שׁוּב מַה כָּתוּב בָּהּ: “כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ”2095 — אָב וְאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מַה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִּרְצָח”, “לֹא תִּנְאָף”, “לֹא תִּגְנֹב”2096 — קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? — מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְיָ אֲדֹנֵנוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ”2097 — וְאִלּוּ “תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם” לֹא כָתוּב2098. מִיָּד כָּל־אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב לְמשֶׁה וּמָסַר לוֹ דָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם”2099. וְאַף מַלְאַךְ־הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם”2100, וְאוֹמֵר: “וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים” וְגוֹ'2101 — וְאִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? (שבת פ"ט).

נ אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה כְּתוּבָה בְאֵשׁ שְׁחוֹרָה2102 עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַחֲתוּמָה וּמְלֻפֶּפֶת2103 בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח הַקּוּלְמוּס2104 בִּשְׂעָרוֹ — וּמִשָּׁם2105 נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים2106. (ירוש' שקלים; ילק"ש).

נא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ” וְגוֹ‘2107. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: “אֵין עִמָּדִי”2108. הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לוֹ: “לֹא בִי הוּא”2109… חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן־עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, בַּדַּאי2110 אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, חֶמְדָּה גְנוּזָה2111 יֶשׁ־לָךְ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל־יוֹם — אֲִנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי2112? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: הוֹאִיל וּמִעַטְתָּ עַצְמְךָ2113, תִּקָּרֵא עַל שְׁמֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי” וְגוֹ’2114.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים2115 לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירֶךָ2116?! אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי2117. מִיָּד אָמַר לוֹ: “וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ”2118 (שבת פט).

––––––––

נב שָׁאַל רַ' חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַ' חִיָּא בְּרַ' אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”2119 וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” אִם לָאו? שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו. כַּלֵּךְ2120 אֵצֶל רַ' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה בָקִי2121 בְּאַגָּדָה. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם: הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר. — וְכִי סוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר מַה הִיא? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה2122 טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל! (ב"ק נד, נה).

נג מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי2123 לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ — בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְזֵרוֹת וְתִקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת — וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (שבת ל).

נד בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת2124 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם2125: מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ — מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵח2126 שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא אֵינוֹ כֵן: נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל־תַּעֲזֹבוּ”2127 (בר' ה).

נה דָּרַשׁ גְּלִילִי אֶחָד לִפְנֵי רַב חִסְדָּא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת2128 לְעַם מְשֻׁלָּשׁ2129 עַל יְדֵי שְׁלִישִׁי2130 בְּיוֹם שְׁלִישִׁי2131 בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי2132 (שבת פח).


ז. נָדָב וַאֲבִיהוּא

נו “וְאֶל־משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְיָ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא”2133 — הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת־הַדּוֹר? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “אַל־תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר”2134 — נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת־מִי.

אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת; הַרְבֵּה סְיָחִים2135 מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם שְׁטִיחִין2136 עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶם (סנה' נב.; ויק"ר כ).


ח. חֵטְא הָעֵגֶל

נז “וַיַּרְא הָעָם כִּי־בשֵׁשׁ משֶׁה”2137בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף [עֵרֶב רַב] שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוֹנוֹס וְיֻמְבְּרוֹס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לִפְנֵי פַרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב; “וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם”2138. וְנִקְהֲלוּ כֻלָּם עַל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ: שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וָחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר. לֹא הִשְׁגִּיחוּ2139. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב2140 אֶת־הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם: משֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶם: “בָּאוּ שֵׁשׁ”, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו; מֵת — וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה תְּלוּיָה בַאֲוֵיר בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהָיוּ מַרְאִים בְּאֶצְבַּע וְאָמָרוּ: “כִּי־זֶה משֶׁה הָאִישׁ”2141.

מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם וְאָמַר: קְשֵׁי־עֹרֶף, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים כַּמָּה נִסִּים עָשָׂה לָכֶם! — עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.

נִתְכַּנְּסוּ עַל אַהֲרֹן, אָמְרוּ לוֹ: אִם תַּעֲשֶׂה לָנוּ אֱלֹהִים — מוּטָב, וְאִם לָאו — אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לְחוּר. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: “פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם”2142. דָּבָר קָשֶׁה אָמַר לָהֶם, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ. הָלְכוּ אֵֶצל הַנָּשִׁים, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חָס־וְשָׁלוֹם, שֶׁנִּכְפֹּר2143 בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה־זָרָה? כֵּוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם — “וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם”2144 [שֶׁלָּהֶם].

אָמַר רַ' יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים תָּלָה2145 אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמָר: “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם”2146 — אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת־כָּל־הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל־כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְלַהֲטֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָה הָיָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ2147 בְּבִנְיָן, זֶה שֶׁהִצִּילוֹ משֶׁה מִן הַלְּבֵנִים2148, נָטַל לוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו: “עֲלֵה שׁוֹר!” הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים — וְיָצָא הָעֵגֶל, כְּשֶׁהוּא נוֹעֵר וּמְקַרְטֵעַ2149. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”2150.

“וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ”2151 — בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּ לִי, וַאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מֵעַצְמִי, שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁיִּבְנֵהוּ אַחֵר עִמִּי. אַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן: עַד שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ — משֶׁה יוֹרֵד. כְּשֶׁבָּנָה וְלֹא יָרַד משֶׁה — קָרָא: “חַג לַייָ מָחָר”2152. אָמַר: יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְאָמָרוּ: “שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם”2153; וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת: “מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו”2154 (תנח' תשא; תנה“ק; שבת פט.; שמ”ר מא).

נח “וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־משֶׁה לֶךְ־רֵד”2155 — בִּנְזִיפָה2156 אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: יְרִידָה הִיא לָךְ. אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנִי! מַה סִּרְחוֹנִי2157? אָמַר לוֹ: “שִׁחֵת עַמְּךָ”2158. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי עַמִּי הֵם? “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל”2159. וּמַה חָטָאוּ? אָמַר לוֹ: “וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר”2160. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּעַ2161 לָךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: מַה מְּסַיֵּעַ לִי? אָמַר משֶׁה: אַתָּה מַשִּׁיב רוּחוֹת וְהוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים; אַתָּה מַזְרִיחַ חַמָּה וְהוּא — לְבָנָה; אַתָּה מַעֲלֶה אִילָנוֹת וְהוּא מַצְמִיחַ צְמָחִים. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל כְּמוֹתָם! אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם כֵּן — אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב וְעוֹמֵד לִשָּׁחֵט — “לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?”2162 (תנח' תשא; שמ"ר מג).

נט “לֵךְ־רֵד”2163 — אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא “לֵךְ־רֵד”, חָשְׁכוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה וְנַעֲשָׂה כְסוֹמֵא2164 מִן הַצָּרוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם לֵירֵד, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת מְבַקְשִׁים לְהָרְגוֹ. אָמָרוּ: הֲרֵי הַשָּׁעָה לְהָרְגוֹ. יָדַע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מָה הַמַּלְאָכִים מְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת לוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא? אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא בַּר אַיְבוּ: פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא פִּשְׁפָּשׁ2165 מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְאָמַר: “לֵךְ־רֵד”.

בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי אָמָרוּ: כֵּוָן שֶׁבָּא משֶׁה לֵירֵד בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. מֶה עָשָׂה? אָחַז בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא וּפָרַשׂ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא טַלִּיתוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יַחְבְּלוּהוּ2166 (שמ"ר מב).

ס “לֵךְ־רֵד”2167 — אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, רֵד מִגְּדֻלָּתֶךָ; כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל חָטָא, אַתָּה לָמָּה לִּי? מִיָּד תָּשַׁשׁ2168 כֹּחוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא הָיָה לוֹ כֹחַ לְדַבֵּר. כֵּוָן שֶׁאָמַר לוֹ: “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם”2169, אָמַר משֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי — מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׁר־וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָבָר. כֵּוָן שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ: “אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי — הֲרַגְתִּיךָ”. אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי — מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

“וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”2170 — אָמַר רַ' אַבָּהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ2171: מְלַמֵּד, שֶׁתְּפָסוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא, כִּבְיָכוֹל2172, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס אֶת־חֲבֵרוֹ בְּבִגְדּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לְיִשְׂרָאֵל. (ברא' לב).

סא “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וַיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם”2173 — וְכִי משֶׁה הָיָה תוֹפֵס בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא, שֶׁהוּא אוֹמֵר “הַנִּיחָה לִּי”? אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן2174 וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן: הַנִּיחוּ לִי שֶׁאַכֶּנּוּ. וְהָיָה הַפַּדְגּוֹג2175 שֶׁל בְּנוֹ עוֹמֵד בִּטְרַקְלִין. אָמַר הַפַּדְגּוֹג: הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בְּקִיטוֹן, — לָמָּה הוּא אוֹמֵר: “הַנִּיחוּ לִּי”? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ2176 עַל בְּנוֹ, לְכָךְ הוּא מְצַעֵק “הַנִּיחָה לִּי”. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. אָמַר משֶׁה: מִפְּנֵי קָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הָוֵי “וַיְחַל משֶׁה, אֶת־פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו”2177.

“וַיְחַל משֶׁה”2178 — אָמַר רַ' חִיָּא: לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ, שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט2179 בָּהּ.

“חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה”2180 — אָמַר רַ' יִצְחָק: עָשָׂה משֶׁה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל. כֵּוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא כָּךְ אָמַר לוֹ: משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכָעַס? אֲנִי וְאַתָּה כּוֹעֲסִים עֲלֵיהֶם? — לֹא יְהוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכָעַס! אֶלָּא כְּשֶׁאֶהְיֶה נוֹתֵן רוֹתְחִים הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנְנִים, וּכְשֶׁתְּהֵא נוֹתֵן רוֹתְחִים אֶהְיֶה נוֹתֵן צוֹנְנִים. אָמַר לוֹ משֶׁה:: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב בָּנֶיךָ, וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא (שמ“ר מב; דב”ר ג; ילק"ש תשא).

סב “לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”2181 — מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרָיִם? אֶלָּא אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם? — מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.

אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת; הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ, וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ — יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנָה. הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר: הוֹרֶגְךָ אָנִי! הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה אִבַּדְתָּ הַנַּעַר וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדּוֹ. הִנַּחְתָּ כָל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָל־הַמְּבוֹאוֹת וְלֹא פָתַחְתָּ לּוֹ חֲנוּת אֶלָּא בְשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הִנַּחְתָּ כָל־הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָנֶיךָ אֶלָּא בְמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים טְלָאִים, וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמָר: “אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”2182 — דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם (שמ"ר מג).

סג אָמְרוּ דְבֵי רַ' יַנַּאי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ2183 לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל…הוּא גָרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל…אֵין אֲרִי נוֹהֵם2184 מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן2185 אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים2186, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים2187 וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָרַם לָךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מַה־יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל”2188 (בר' לד.).

סד “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ”2189 — אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אִלְמָלֵי נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְטֵלָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל — מַה־שִּׁמְךָ הַגָּדוֹל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

“וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי”2190 — “אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר — אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בֶּן־נַחֲמָנִי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִּי: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁמִי, הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לֶָהֶם בִּשְׁמֶךָ — עַכְשָׁו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם2191?

“מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ”2192 — “יָכֹל יְיָ” לֹא נֶאֱמַר — אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ אֻמּוֹת־הָעוֹלָם — תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: בֶּן־עַמְרָם, וַהֲלֹא כְבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם עַל הַיָּם? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכֹל לַעֲמֹד, לִפְנֵי שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”2193 — תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: כִּדְבָרֶיךָ, עֲתִידִים אֻמּוֹת־הָעוֹלָם לוֹמַר כֵּן. אַשְׁרֵי הַתַּלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ!

“וְאוּלָם חַי־אָנִי”2194 — אָמַר רָבָא אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִדְבָרֶיךָ. (בר' לב.; ע"י).

סה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה אֶת־הַלּוּחוֹת הָיוּ סוֹבְלִין אֶת־עַצְמָם2195; כֵּוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת־הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹתוֹ הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל משֶׁה. מִיָּד — “וַיִּחַר־אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחוֹת”2196 (תנח' תשא).

סו תַּנְיָא: כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב “אֶרֶךְ אַפַּיִם”, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לוֹ: אַף לִרְשָׁעִים. אָמַר לְפָנָיו: רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ! אָמַר לוֹ: עַתָּה תִרְאֶה שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְכָךְ. כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל [בָּעֵגֶל], אָמַר לוֹ: לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִּי: אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִּי: אַף לִרְשָׁעִים! וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ"2197 (סנה' קיא).

סז “וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה” וְגוֹ‘2198 — אָמַר רַ’ אַבָּהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מַה־תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ (בר' סג:).

––––––––

סח “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם”2199 — אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן2200.

רַב יוּדָן בְּשֵׁם רַב אַסִּי אָמָר: אֵין לְךָ כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹּא נָטַל אוּנְקְיָא2201 אַחַת שֶׁל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (סנה' קב.; שמ“ר מ”ג; קה"ר ט).


ח. הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו2202

סט “תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן”2203 — אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: “עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן”, הָיָה לוֹ לְהָבִיא אַרְבָּעָה קֻנְדֵּסִים2204 וְלִמְתּוֹחַ אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָה אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! וְכִי מֵאַיִן יֶשׁ־לִי אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה? אָמַר לוֹ: “בְּתַבְנִיתָם2205 אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר”2206 (פסיק' דר"כ, ד: ).

ע “וְעָשִׂיתָ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן”2207 — וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, אָמַר לְבָנָיו: בָּנָי! עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת־הַמִּשְׁכָּן; אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת־הַמִּשְׁכָּן — יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת־הַקְּרָשִׁים” — אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם (תנח' תרומה).

עא אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: קְרָסִים2208 שֶׁל זָהָב בְּלוּלָאוֹת הָיוּ נִרְאִים בְּמִשְׁכָּן כְּכוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ (פסיק' דר"כ, ה.).

––––––––

עב “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה”2209 — בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה בָּהָר וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא [צִוָּהוּ עַל] מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה נִתְקַשָּׁה בוֹ משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה, וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת־הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ: “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” — שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבָּע (תנה"ק שמיני).

עג — “שִׁבְעָה־אֵלֶּה עֵינֵי יְיָ הֵמָּה2210 מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ”2211 — כְּנֶגֶד שִׁבְעַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִין בְּכָל הָאָרֶץ (שם).

עד “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת”2212 — אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ? אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלֶךָ — וְאַתָּה אוֹמֵר “אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנֹרָה”2213! — הָוֵי “כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי”2214. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפִקֵּחַ וְסוֹמֵא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ פִקֵּחַ לְסוֹמֵא: כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת־הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַסּוֹמֵא: בְּטוֹבָתְךָ2215, כְּשֶׁהָיִיתִי בַדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְּכֵנִי, עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר: הַדְלֵק לִי אֶת־הַנֵּר וְהָאֵר לִי! אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ: שֶׁלֹּא תְהֵא מַחֲזִיק לִי טוֹבָה2216 שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ — לְכָךְ אָמַרְתִּי לָךְ: “הָאֵר לִי” (במ"ר טו).

עה רַ' אֲבִינָא אָמַר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת לָעוֹלָם אֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לָזוּן2217 עֵינֶיהָ מִמֶּנָּה — וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ — וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? אָמַר רַ' אַחָא: “יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר”2218 — לֹא בָאתִי אֶלָּא לְזַכּוֹתֶךָ.

רַ' בֶּרֶכְיָה אָמָר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן, אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֶּשׁ־בּוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: מַה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה — וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?

דָּבָר אַחֵר: בָּשָׁר־וְדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יוּכַל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם”2219 מַה כָּתוּב אַחֲרָיו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר”2220 — וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה — וַאֲנִי צָרִיךְ לְאוֹרָה שֶׁלָּכֶם? לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא לְעַלּוֹת אוֹתְךָ2221 — “לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד” (ויק“ר לא; במ”ר טו).

––––––––

עו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל — עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמָר־לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, — הָלַךְ משֶׁה וְהָפַךְ2222 וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר־כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן; כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְצֵל־אֵל הָיִיתָ וְיָדָעְתָּ! (בר' נה).

עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ2223 (שם).

עח אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶן פַּזִּי: אֵין לְךָ גָּדוֹל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וְאֵין לְךָ יָרוּד מִשֵּׁבֶט דָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: יָבוֹא וְיִזְדַּוֵּג2224 לוֹ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְבַזִּין אוֹתוֹ וְשֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו, לְפִי שֶׁהַגָּדוֹל וְהַקָּטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב מִדָּן — וְהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ (שמ"ר מ).

עטוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן”2225 — וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה! מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה רַגְזָנִית2226. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לִי פָּרְפּוּרָה2227. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ, רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְעֵינָיו, מִיָּד הִתְחִיל לוֹמַר: וַי, וַי! אָמַרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מַה־זֶּה, אֲדוֹנִי? הִטְרַחְתִּי אֶת־עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר "וַי, וַי! " אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה יָפָה וּכְשֵׁרָה בְעֵינַי, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה לֹא הָיִית כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת2228 אוֹתִי; עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה2229, מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא תַכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מַלִּינִים עָלָי, עַתָּה יַתְחִילוּ שׁוּב לְקַּנְטֵר אוֹתִי. לְכָךְ נֶאֱמַר — "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה "2230, — וַי־הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת! (תנח' תשא).

פ “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”2231 — אָמַר משֶׁה: יוֹדֵעַ אֲִני שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם — “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” — וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל־דָּבָר וְדָבָר כְּסִדְרָם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחשֶׁת: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל…וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת”2232…עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ, שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶם וָוִים לָעַמּוּדִים וְלֹא הָיוּ נִרְאִים. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ וְאוֹמֵר: “עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם2233 שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם”, — וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל־מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא אֶת־עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם2234: “וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים”2235! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַיְּסוּ2236 יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן — “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”2237.

וְלָמָה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא”2238 — וּמשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָׁמַע לֵצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה…וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה”2239 וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים? הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מֵאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה צַוָּארוֹ! רְאֵה שׁוֹקָיו! אוֹכֵל מִשֶּׁלָּנוּ, שׁוֹתֶה מִשֶּׁלָּנוּ; וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: “רֵיקָא! אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַל כִּכְּרֵי כֶסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב, שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן — מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יְהֵא עָשִׁיר?” כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר: חַיֵּיכֶם, מִשֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן; כֵּוָן שֶׁנִּגְמְרָה אָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”2240 (תנח' פקודי).

פא שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן2241 אֶת־רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּגִבּוּי2242 הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף” וְגוֹ‘2243 —, וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי מְאַת כִּכָּר הַכֶּסֶף” וְגוֹ’2244 — משֶׁה רַבְּכֶם גַנָּב הָיָה, אוֹ קֻבְיוּסְטוּס2245 הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת: נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה2246, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ גִזְבָּר2247 נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה2248.

וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּם2249 אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. וּשְׁלשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלָכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָם שְׁלשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ2250 בְּכוֹר (בכ' ה).


ט. נְסִיעָתָם וַחֲנִיָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

פב כֵּיצַד הָיְתָה נְסִיעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? סִמָּן הָיָה לְמשֶׁה בְּעָנָן אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק2251. כֵּוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁמִּסְתַּלֵּק הָיָה אוֹמֵר: “קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ”2252 — וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיוּ כֻלָּם מִתְקָרְבִים לִסַּע וּמְיַשְּׁבִים2253 אֶת־כְּלֵיהֶם. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְהֵמָה הָיָה נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְהֶעָנָן נוֹטֵל אֶת־הַשְּׁאָר. כֵּוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ2254 — תָּקְעוּ בַחֲצוֹצְרוֹת וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ, תְּחִלָּה נְשִׂיאוֹ וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו. וְכֵן כֻּלָּם — “אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת”2255.

וְסִמָּנִים הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא: מַפָּה2256, וְצֶבַע עַל כָּל־מַפָּה וּמַפָּה, כְּצֶבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (מֵהֶם לָמְדוּ הַמַּלְכֻיּוֹת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה). כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ — צֶבַע מַפָּה שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לְצֶבַע שֶׁל אַבְנוֹ בְּחשֶׁן וְאֵפוֹד: רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים2257; שִׁמְעוֹן — פִּטְדָּה, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם2258; לֵוִי — בָּרֶקֶת, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שְׁלִישׁ לָבָן, שְׁלִישׁ שָׁחוֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתֻמִּים2259; יְהוּדָה — נֹפֶךְ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּעֵין שָׁמַיִם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה2260; יִשָּׂשׂכָר — סַפִּיר, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שָׁחוֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל, וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ2261; זְבוּלוּן — יַהֲלֹם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה2262; דָּן — לֶשֶׁם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר, וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ2263; גָּד — שְׁבוֹ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחוֹר, אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחוֹר וְלָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה2264; נַפְתָּלִי — אַחְלָמָה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמִימוּתוֹ עַזָּה, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה2265; אֲשֵׁר — תַּרְשִׁישׁ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילַן זַיִת2266; יוֹסֵף — שֹׁהַם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחוֹר בְּיוֹתֵר, וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מִצְרַיִם2267, וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר2268, וְעַל מַפָּה שֶׁל מְנַשֶׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם2269; בִּנְיָמִין — יָשְׁפֵה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְי"ב הַצְּבָעִים, וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב2270. לְכָךְ נֶאֱמַר: “בְּאֹתֹת”, שֶׁסִּמָּנִים הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.

וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִין — וְהָעֲנָנִים עַל גַּבֵּיהֶם. וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִן הֶעָנָן, שֶׁבָּהּ הָיוּ יוֹדְעִים לְאֵיזוֹ רוּחַ הֵם נוֹסְעִים. רוֹצֶה שֶׁיַּחֲנוּ — אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הָיָה עוֹמֵד לוֹ — וְהָיוּ בְנֵי לֵוִי מַעֲמִידִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכָל הַמַּחֲנוֹת, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ; וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ הָיוּ עוֹמְדִים וְחוֹנִים כָּל־אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָבוֹד עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלַּת משֶׁה, שֶׁלֹּא הָיָה עֲנַן־הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה משֶׁה אוֹמֵר: “שׁוּבָה יְיָ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל”2271.

כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים הָיָה הָאָרוֹן מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם, וְהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ בַּדֵּי הָאָרוֹן וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת־הַנְּחָשִׁים וְאֶת־הָעַקְרַבִּים וְהוֹרְגִים שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

כֵּיצַד הָיְתָה חֲנִיָּתָם? כִּפְסִקְיָא2272 אַחַת שֶׁל אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה הָיוּ חוֹנִים וּמַקִּיפִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן מִכָּל רוּחַ. משֶׁה, אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם עַל פְּנֵי כָל־מִזְרַח אֹהֶל מוֹעֵד. הַבְּאֵר בְּפֶתַח הֶחָצֵר סְמוּכָה לְאָהֳלוֹ שֶׁל משֶׁה, וְהִיא הָיְתָה מוֹדִיעָה לְכָל־הַמַּחֲנוֹת הֵיאַךְ יַחֲנוּ. כֵּיצַד? כֵּוָן שֶׁעָמְדוּ קַלְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים עוֹמְדִים עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ מֵימֵי הַבְּאֵר יוֹצְאִים וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים; נָהָר אֶחָד יוֹצֵא וּמַקִּיף אֶת־מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, וּמֵאוֹתוֹ נָהָר יוֹצְאִים אַרְבָּעָה נְהָרוֹת בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת הֶחָצֵר. לִבְסוֹף מִתְעָרְבִים וּמַקִּיפִים אֶת־כָּל־מַחֲנֵה הַלְוִיִּם וּמְהַלְּכִים בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, וְנִרְאִים טַבְלָיוֹת־טַבְלָיוֹת2273 מַקִּיפִין מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְנָהָר גָּדוֹל מַקִּיף אֶת־כָּל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים בֵּין כָּל־שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וְהָיוּ הַנְּהָרוֹת מַקִּיפִים אוֹתָם מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וּמְצַיְּנִים2274 אוֹתָם טַבְלָיוֹת־טַבְלָיוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וּמוֹדִיעִים אֶת־הַגְּבוּלִים שֶׁבֵּין כָּל־אֶחָד וְאֶחָד. וְהָיוּ הַנְּהָרִים מְגַדְּלִים לָהֶם כָּל־ מִינֵי מַעֲדַנִּים וּבְהֶמְתָּם רוֹעָה נֶגֶד חֶנְיָתָם, וְהָיָה הֶעָנָן פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם וּמַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין בְּהֶמְתָּם. וּמִזִּיו הַתְּכֵלֶת הָיוּ הַנְּהָרוֹת נִרְאִים כִּתְכֵלֶת, מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר2275 וְהַלְּבָנָה וְהַחַמָּה; וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם הָיוּ רוֹאוֹת אוֹתָם לְכַמָּה מִילִים וּמְשַׁבְּחוֹת וְאוֹמְרוֹת: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?”2276 (במ“ר ב‘; תנח’; ילק”ש).

פג תְּנִי רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעָאי: שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ מְהַלְּכִין עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אֶחָד שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ וְאֶחָד שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ. זֶה שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה מֻנָּח בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְזֶה שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָּהֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן אֶחָד הָיָה, וּפַעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה (ירוש' שקל' ו; ילק"ש שמואל א').


י. מְרַגְּלִים

פד “שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים” וְגוֹ' — זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אֶשְׁתּוֹלֲלוּ אַבִּירֵי לֵב…וְלֹא־מָצְאוּ כָל־אַנְשֵׁי־חַיִל יְדֵיהֶם”2277 אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁשָּׁלְחוּ הַמְרַגְּלִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לְשׁוֹן־הָרָע עַל הָאָרֶץ — וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת? אֶלָּא אַף משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְרַשְּׁלוּ2278 יְדֵיהֶם.

“וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת־הָהָר”2279 — שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין2280: מַרְאִין אֶת־הַפְּסֹלֶת2281 תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ מַרְאִין אֶת־הַשֶּׁבַח2282 (תנח' שלח; במ"ר טז).

פה “וּרְאִיתֶם אֶת־הָאָרֶץ מַה־הִיא”2283 — אָמַר לָהֶם: הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בָּאָרֶץ: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים; יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת אוֹכְלוֹסִין2284 וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אוֹכְלוֹסִין.

“ואֶת־הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה” וְגוֹ'2285 — מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כֹּחָם? אִם בְּמַחֲנִים2286 הֵם שְׁרוּיִם — הֵם גִּבּוֹרִים וּבוֹטְחִים עַל כֹּחָם, אִם בְּמִבְצָרִים — חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רָךְ.

“וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם־רָזָה”2287 — אִם פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּים, אִם שְׁמֵנִים; אָמַר לָהֶם: הִסְתַּכְּלוּ בָּאֲבָנִים וּבַצְּרוֹרוֹת שֶׁלָּהּ, אִם שֶׁל צֻנָּמָא2288 הֵם — שְׁמֵנִים הֵם, אִם שֶׁל חֲרָסִים2289 הֵם — רָזִים הֵם (תנח' שלח; במ"ר טז).

פו “וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן”2290 — “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי, בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ משֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן יְהוֹשֻׁעַ2291 — יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ” וְגוֹ'2292 (סוטה לד: ).

פז “וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכֹּל” וְגוֹ'2293 — לֹא רָצוּ לִטּוֹל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִלּוּלֵי כָלֵב שֶׁשָּׁלַף אֶת־הַזַּיִן2294 וְרָץ לִפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם נוֹטְלִים, אוֹ אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי אוֹ אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם — לֹא הָיוּ נוֹטְלִים.

“וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־משֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן…וַיְסַפְּרוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ…זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא…אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם” וְגוֹ'2295 — כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לְשׁוֹן הָרָע: פּוֹתְחִין2296 בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין2297 בְּרָעָה.

“וְגַם־יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם”2298 — אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: עִם שֶׁהֵם עוֹלִים מָצְאוּ שְׁלשָׁה בְנֵי עֲנָק: אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי (לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲחִימָן? שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אָחִי, מָן יָבוֹא עָלָי2299? שֵׁשַׁי — שֶׁהָיָה בָרִיא כְּשַׁיִשׁ; תַּלְמַי — שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה תְלָמִים2300 בָּאָרֶץ; “יְלִדֵי הָעֲנָק” — שֶׁמַּעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם2301). כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְרַגְּלִים נִתְיָרֵאוּ, מִיָּד הָלְכוּ וְאָמְרוּ: “כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”2302! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֵטִיחוּ דְבָרִים כְּלַפֵּי מָעְלָה2303. רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמָר: כִּבְיָכוֹל, אֲפִלּוּ בַעַל־הַבַּיִת2304 אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵלָיו מִשָּׁם (סוטה לה.; במ"ר טז).

פח “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא”2305 — דָּרַשׁ רָבָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה. “אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה” — כֵּיצַד? הָיוּ נִכְנָסִין לָעִיר — הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת־הַגְּדוֹלִים, וּמִתְעַסְּקִים בְּנֵי הָעִיר בִּקְבוּרָתָם, וּבִרְיָה לֹא הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אִיּוֹב מֵת, וְהָיוּ הַכֹּל מִתְעַסְּקִים בְּהֶסְפֵּדוֹ. “וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה” — אֶרֶץ “אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא”; בְּנִסִּים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא — בָּהֶם הוֹצִיאוּ דִבָּה (סוטה שם; תנח' שלח).

פט “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”2306 — אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מַה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם. “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” וִתַּרְתִּי2307 עֲלֵיכֶם, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” מַקְפִּיד2308 אָנִי: וְכִי יוֹדְעִים הֱיִיתֶם מֶה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם בְּעֵינֵיהֶם? מִי יֹאמַר שֶׁלֹּא הֱיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים?

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְרַגְּלִים שַׁקְרָנִים הָיוּ: בִּשְׁלָמָא2309 “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” — לְחַיֵּי2310, אֶלָּא "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם " — מֵהֵיכָן הָיוּ יוֹדְעִים?

וְלֹא הִיא2311: שֶׁכְּשֶׁהָיוּ [בְנֵי הַמָּקוֹם] מַבְרִים2312 אֶת־הָאֲבֵלִים הָיוּ מַבְרִים אוֹתָם תַּחַת הָאֲרָזִים, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָם הַמְרַגְּלִים עָלוּ וְיָשְׁבוּ בְאִילָנוֹת, שָׁמְעוּ שֶׁהֵם אוֹמְרִים: רוֹאִים אָנוּ בָּאִילָנוֹת בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לַחֲגָבִים (תנח' שם; סוטה שם).

––––––––

צ “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל־משֶׁה”2313 — אָמַר רַבָּה: שֶׁהֱסִיתָם בִּדְבָרִים, שֶׁרָאָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ מְסַפֵּר [עִמָּהֶם] וְאָמְרוּ לוֹ: “רֹאשׁ קָטוּעַ2314 זֶה יְדַבֵּר”! אָמַר כָּלֵב: אִם אָבֹא לְסַפֵּר עִמָּהֶם, יֹאמְרוּ לִי דָּבָר וְיַשְׁתִּיקוּנִי. עָמַד וְאָמַר לָהֶם: “וְכִי זוֹ בִלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם?…” — הָיוּ סְבוּרִים: בִּגְנוּתוֹ הוּא מְסַפֵּר — וְשָׁתָקוּ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת־הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת־הַמָּן; אִם יֹאמַר: עֲשׂוּ סֻלָּמוֹת וַעֲלוּ בָרָקִיעַ — לֹא נִשְׁמַע לוֹ2315? (סוטה שם: ע"י שם; תנח' שלח).

צא “וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ”2316 — כֵּוָן שֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים מִתּוּר הָאָרֶץ עָמְדוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָם בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּתוֹךְ שִׁבְטוֹ, וּמִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל־זָוִית שֶׁל בֵּיתוֹ, וְהוּא צֹוֵחַ וּבוֹכֶה כְּאָדָם שֶׁיֶּשׁ־לוֹ מֵת, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו בָּאִים אֵלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: מַה־לְּךָ, מָרִי2317? וּבְעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נוֹפֵל לִפְנֵיהֶם, אוֹמֵר לָהֶם: אוֹי לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי וּבְנוֹתַי וְכַלּוֹתָי! הֵיאַךְ הָאֱמוֹרִיִּים עֲתִידִים לְתַעְתֵּעַ2318 בָּכֶם! הֵיאַךְ הֵם עֲתִידִים לִשְׁלוֹט בָּכֶם! מִי יוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם? מִיָּד הֵם כֻּלָּם גּוֹעִים בִּבְכִיָּה, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכַלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת שׁוֹמְעוֹת אֶת־הַדָּבָר וְאַף הֵן הָיוּ בוֹכוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה מַשְׁמַעַת מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַד שֶׁהָיָה כָל הַשֵּׁבֶט בּוֹכֶה. וְכֵן חֲבֵרוֹ מְבַכֶּה2319 שִׁבְטוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא חֲבוּרָה אַחַת וְגָעוּ וְנָתְנוּ קוֹל בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם (ילק"ש שלח).

צב אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַלַּיְלָה2320 לֵיל תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת2321.

“וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה”2322 — אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ אֲבָנִים וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מָעְלָה.

“וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת־הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה”2323 — אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שֶׁמֵּתוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה. אָמַר רַב חֲנִינָא בַר פַּפָּא: דָּרַשׁ רַ' שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב2324 לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טִבּוּרָם, וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מִלְּשׁוֹנָם וְנִכְנָסוֹת בְּטִבּוּרָם, וּמִטִּבּוּרָם וְנִכְנָסוֹת בִּלְשׁוֹנָם (סוטה לה).


יא. מַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ

צג “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל־משֶׁה… כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְיָ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ” וְגוֹ'2325 — מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת”2326. קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ — שֶׁתְּהֵא פְטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיָּבֶת. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָה פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִים2327 פּוֹטְרִין אוֹתָהּ? — בַּיִת מָלֵא סְפָרִים — מַהוּ, שֶׁיְהֵא פָטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת־הַבָּיִת, שְׁתֵּי פַרְשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אוֹתוֹ? — דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹרְאָם.

אָמְרוּ חֲכָמִים: חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי2328 הָאָרוֹן; וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה: “וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת”2329, מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָהֶן אוֹתָם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת. בָּאוּ בְנֵי אַהֲרֹן לִטּוֹל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וָשׁוֹק, עָמְדוּ כְנֶגְדָּם, אָמְרוּ לָהֶם: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטּוֹל כָּךְ, לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם. לֹא דִבֶּר הַמָּקוֹם כָּךְ! בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה. הָלַךְ לְפַיְּסָם2330. מִיָּד עָמְדוּ כְנֶגְדּוֹ (במ"ר יח; תנח' קרח).

צד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: “קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם…וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם”2331 — מִיָּד עָשָׂה כָךְ לְקֹרַח. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מֶה עָשָׂה משֶׁה: הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, אֶת־אָחִיו עָשָׂה כֹהֵן גָּדוֹל, אֶת־בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כֹהֲנִים2332. כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה — אוֹמֵר: תְּהֵא לַכֹּהֵן; כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ — אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכֹּהֵן; וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת־שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם; אֶת־עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם.2333 אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ. אָמְרָה לוֹ: כֵּוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ — אוֹמֵר אַף הוּא: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים”2334.

הִתְחִיל קֹרַח לַחֲזֹר עַל כָּל־יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ2335. אָמְרוּ לוֹ: מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: משֶׁה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נְטָלוּנִי בְיָדַי וּבְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִים אוֹתִי וְאוֹמְרִים לִי: “הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר”, וְהֵבִיאוּ אֶת־אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְּׁטוֹ כְּכַלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְאֹהֶל מוֹעֵד. מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְגָרוֹת בּוֹ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאָמָרוּ: משֶׁה — מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו — כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו — סְגָנֵי כְהֻנָּה, תְּרוּמָה — לַכֹּהֵן, מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה — לַכֹּהֵן, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן…מִיָּד — “וַיִּקָּהֲלוּ”.

קֹרַח לֵצָן2336 הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם: אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אֶחָת. בָּאָה לַחֲרשׁ, אָמַר לָהּ משֶׁה: “לֹא־תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו”2337; בָּאָה לִזְרוֹעַ, אָמַר לָהּ: “שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם”2338; בָּאָה לִקְצוֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: “הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה”; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: “תְּנִי תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי”. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת־הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ. מֶה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת־הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבּשׁ מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּוָן שֶׁיָּלְדוּ — בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: "תְּנִי לִי אֶת־הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “כָּל־הַבְּכוֹר…תַּקְדִּישׁ לַיָי”2339. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת־הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת־הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגְָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן־לוֹ”2340, — אָמְרָה: אֵין בִּי כֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָּן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ — הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה”2341. נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה הִיא עִם שְׁתֵּי בְנוֹתֶיהָ. כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ2342! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ; אָמְרָה לוֹ: מַה מּוֹעִיל לָךְ? אִם זֶה הָרַב2343 — אַתָּה תַלְמִיד, וְאִם זֶה הָרַב2344 — אַתָּה תַלְמִיד. אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱשֶׂה? עִמָּם הָיִיתִי בְּעֵצָה וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב בְּבֵיתְךָ, וַאֲנִי אַצִּילֶךָ. הִשְׁקַתּוּ יַיִן וְהִשְׁכִּיבַתּוּ וְיָשְׁבָה עַל הַפָּתַח. סָתְרָה2345 שַׂעֲרוֹתֶיהָ. כָּל מִי שֶׁבָּא וְרָאָהּ — חָזָר. וּבֵינָתַיִם נִבְלַע קֹרַח וַעֲדָתוֹ.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ”2346 — זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, “וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ”2347 — זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח (סנה' קט:; מד' שו“ט; תנח'; במ”ר יח).

צה “זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מַחְתּוֹת…וּתְנוּ בָהֶן אֵשׁ” וְגוֹ'2348 — מָה רָאָה משֶׁה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בְּדָתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה־זָרָה טָעֻיּוֹת2349 הַרְבֵּה יֵשׁ, וְנִימוּסִים2350 הַרְבֵּה, וּכְמָרִים הַרְבֵּה — וְאֵין כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד2351; וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא יְיָ אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת, וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּמִזְבֵּחַ אֶחָד, וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד — וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה! (תנה“ק קרח; במ”ר יח).

צו “וַיֹּאמֶר משֶׁה…הַמְעַט מִכֶּם…וַיַּקְרֵב אֹתְךָ…לָכֵן אַתָּה וְכָל־עֲדָתְךָ” וְגוֹ'2352 — כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָבָר! לְפִי שֶׁהָיָה פִקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמָר: אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי2353 בִדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל־כָּרְחִי; מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ2354. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ (במ"ר יח).

צז “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה” וְגוֹ'2355 — מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ נִפְתַּחַת כְּפִי־עָבְיוֹ שֶׁל אָדָם, בְּפַרְסוֹת הָאָדָם נִפְתְּחָה כְּמוֹ הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבֶּטֶן וְהַצַוָּאר, וְיוֹרְדִים מְעַט מְעַט, וְהָאָרֶץ חוֹנֶקֶת — וְהֵם צוֹעֲקִים: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (ילק"ר).

צח “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם…שְׁאֹלָה”2356 — רַבּוֹתֵינוּ אָמָרוּ: אֲפִלּוּ הָיוּ כֵלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין וְנִבְלָעִין עִמָּהֶם (במ"ר יח).

צט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חֶלְבּוֹ אָמָר: אַף שְׁמוֹתֵיהֶם פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם2357. רַ' יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמָר: אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, אַף הִיא נִבְלְעָה עִמָּהֶם. (ירוש' סנה' יא).


יב. מֵי מְרִיבָה

ק “וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע” — הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אֶבֶן וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמַקִּיפִים אוֹתָהּ; וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים — וְהָיוּ הַקְּרֵבִים אוֹמְרִים: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֶּן־עַמְרָם רוֹעֶה שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, וְרוֹעִים פִּקְחִים2358 בְּמָיִם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְמָשְׁכֵנוּ לְמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מַיִם וְלוֹמַר לָנוּ: הֲרֵי הוֹצֵאתִי לָכֶם מַיִם — וּלְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ; אִלּוּ כֵן2359, יוֹצִיא לָנוּ מִן הָאֶבֶן הַזּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּךְ צִוָּהוּ: מִכָּל־סֶלַע שֶׁרוֹצִים הוֹצֵא לָהֶם מָיִם. וּמשֶׁה הָפַךְ פָּנָיו, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְהֵם הָיוּ עֲשׂוּיִם כִּתּוֹת־כִּתּוֹת עַל הָאֲבָנִים: אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ עִמִּי, שֶׁאוֹצִיא לָכֶם מָיִם. אָמְרוּ לוֹ: מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים, אִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה אִי אַתָּה מוֹצִיא, אַף מִן [אֶבֶן] אַחֶרֶת אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים — וְנִתְכַּרְכְּמוּ2360 פָנָיו כְּנֶגְדָּם, וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא לָהֶם מַיִם, אֶלָּא מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ (ילק"ש חקת).

קא “וַיָּרֶם משֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם”2361 — הִכָּה פַעַם אַחַת, הִתְחִיל הַסֶּלַע נוֹטֵף מַיִם מֻעָטִים, טִפִּין־טִפִּין2362. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן־עַמְרָם, הַמַּיִם הַלָּלוּ לְיוֹנְקֵי־שָׁדַיִם אוֹ לִגְמוּלֵי־חָלָב? מִיָּד הִקְפִּיד2363 כְּנֶגְדָּם, וְהִכָּה פַעֲמַיִם וְיָצְאוּ מַיִם רַבִּים וְשָׁטְפוּ כָל־מַה שֶּׁהָיָה נָתוּן כְּנֶגְדָּם (תנח' חקת; תנה"ק).


יג. טַרְחָנִים

קב “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם”2364 — מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִים2365. הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה שֶׁנּוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין, אוֹמֵר: יֶשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת2366, לְמָחָר אֲנִי דָן, מוֹסֵפְנִי2367 עֲלֵיכֶם דַּיָּנִים; לְכָךְ נֶאֱמַר “טָרְחֲכֶם”. “וּמַשַּׂאֲכֶם”2368 — מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִים2369. הִקְדִּים משֶׁה לָצֵאת, אָמָרוּ: מָה רָאָה בֶן־עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֵחַר לָצֵאת, אָמָרוּ: מָה רָאָה בֶן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת, מָה אַתֶּם סְבוּרִים? — יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת וּמְחַשֵּׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת! (ספרי דבר').

קג “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר”2370 — מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה־שֶּׁהָיוּ עוֹשִׂים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם קְטַנִּים וְזוֹרְקִים לְתוֹךְ חֵיקוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמְרִים לוֹ: בֶּן־עַמְרָם, מָה אַנּוֹנָא2371 הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? מַה־פַּרְנָסָה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? (שם; ילק"ש דברים).


יד. אַהֲרֹן

קד “מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי”2372 — כְּאֵיזֶה אָח? אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה: קַיִן שָׂנֵא לְהֶבֶל וַהֲרָגוֹ; יִשְׁמָעֵאל שָׂנֵא לְיִצְחָק וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ; עֵשָׂו שָׂנֵא לְיַעֲקֹב, וְהַשְּׁבָטִים שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף. וּכְאֵיזֶה אָח? כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם־יָחַד”2373 — שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל משֶׁה אֶת־הַמַּלְכוּת וְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה לֹא קִנְאוּ זֶה בָזֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִים זֶה בִגְדֻלַּת זֶה וְזֶה בִגְדֻלַּת זֶה. תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן, אַתָּה מוֹצֵא: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה”2374 אָמַר לוֹ משֶׁה: “שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלַח”2375. אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא עִכֵּב משֶׁה, שֶׁלֹּא רָצָה לֵילֵךְ; אֵינוֹ כֵן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן. אָמַר משֶׁה: עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי הָיָה אַהֲרֹן אָחִי מִתְנַבֵּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם שְׁמֹנִים שָׁנָה (וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל־בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן”2376 ) — אָמַר לוֹ: כָּל־הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם, וְעַכְשָׁו אֲנִי נִכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל אָחִי, שֶׁיְהֵא מֵצַר? לְכָךְ לֹא בִקֵּשׁ משֶׁה לֵילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: לֹא אִכְפַּת לְאַהֲרֹן בְּדָבָר זֶה; לֹא דַי שֶׁאֵינוֹ מֵצַר, אֶלָּא עוֹד שָׂמֵחַ. תֵּדַע לָךְ, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַפַּנְטִי שֶׁלָּךְ2377, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ2378 — לֹא בְּפִיו בִּלְבַד, אֶלָּא בְלִבּוֹ, לִבּוֹ יוֹתֵר מִפִּיו. כֵּוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ קִבֵּל לֵילֵךְ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

“וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ”2379 — זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “חֶסֶד־וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ”2380 — חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ2381, “וֶאֱמֶת” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא”2382, “צֶדֶק” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת יְיָ עָשָׂה”2383, וְ“שָׁלוֹם” זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי”2384, הָוֵי: “חֶסֶד־וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” 2385 (תנה"ק שמות; תנח').

קה משֶׁה הָיָה אוֹמֵר: יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר! אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן”2386 (סנה' ו: ).

––––––––

קו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב…יֹרֵד עַל־הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן” וְגוֹ'2387 — כְּמִין שְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת2388 הָיוּ תְלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: תְּנָא, כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר2389 עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִקַּר2390 זְקָנוֹ (הור' יב).


טו. מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן

קז “הֹר הָהָר”2391 — הַר עַל גַּבֵּי הָר, כְּתַפּוּחַ קָטֹן עַל תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעָנָן מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, מַשְׁפִּיל אֶת־הַגָּבֹהַּ וּמַגְבִּיהַ אֶת־הַשָּׁפָל, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא אֶת־הָהָר דֻּגְמָא2392, שֶׁיֵּדְעוּ נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַר בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְיַגְּעִים וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים עֲלֵיהֶם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הֶעָנָן כָּל־הַמִּדְבָּר מִישׁוֹר, הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם גָּבֹהַּ לַמִּשְׁכָּן, שֶׁתְּהֵא שָׁם חֲנִיָּתוֹ, וְהִנִּיחַ שְׁלשָׁה הָרִים: הַר סִינַי לִשְׁכִינָה, הַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה וְהֹר־הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן (תנה"ק חקת).

קח כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וֶאֱמָר־לוֹ לְאַהֲרֹן עַל הַמִּיתָה. הִשְׁכִּים משֶׁה בְּשַׁחֲרִית וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל אַהֲרֹן, הִתְחִיל קוֹרֵא: אַהֲרֹן אָחִי! יָרַד אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא כָאן הַיּוֹם? אָמַר לוֹ משֶׁה: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הָיִיתִי מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה, וּמִתְקַשֶּׁה לִי הַרְבֵּה, לְכָךְ הִשְׁכַּמְתִּי וּבָאתִי אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ: וּמַהוּ הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ2393 , אֶלָּא אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּסֵפֶר “בְּרֵאשִׁית” הוּא, הָבֵא אוֹתוֹ וְנִקְרָא בוֹ. נָטְלוּ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְקָרְאוּ בוֹ כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה, וְעַל כָּל אַחַת וְאַחַת אָמָר: יָפֶה עָשָׂה וְיָפֶה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא! וְכֵוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִבְרִיאַת אָדָם, אָמַר משֶׁה: מָה אֹמַר לְאָדָם, שֶׁהֵבִיא מָוֶת לָעוֹלָם! וַאֲנִי שֶׁשָּׁלַטְתִּי בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתָּה שֶׁעָצַרְתָּ אֶת־הַמָּוֶת — לֹא סוֹפֵנוּ לְכָךְ? עוֹד כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לָנוּ לִחְיוֹת? אָמַר לוֹ: קְטַנּוֹת הֵן! — הָיָה יוֹרֵד וְיוֹרֵד2394 עַד שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמָּוֶת; מִיָּד הִרְגִּישׁוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן גְּוִיעָתוֹ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי הוּא הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְעָה קוֹמָתוֹ. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: “לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי”2395 — אָמַר לוֹ: מְקֻבָּל עָלֶיךָ לָמוּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: נַעֲלֶה לְהֹר־הָהָר. מִיָּד עָלוּ שְׁלָשְׁתָּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר, לְעֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל. אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהוּא עוֹלֶה לָמוּת, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים; אֶלָּא הָיוּ סְבוּרִים, שֶׁמָּא הַדִּבּוּר2396 קְרָאוֹ.

כֵּוָן שֶׁעָלוּ, נִפְתְּחָה לָהֶם מְעָרָה וּמָצְאוּ שָׁם נֵר דּוֹלֵק וּמִטָּה, מַעֲשֵׂה־שָׁמָיִם2397, וְהָיָה אַהֲרֹן פּוֹשֵׁט כְּלִי אֶחָד וְאֶלְעָזָר לוֹבְשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. אָמַר לוֹ משֶׁה: אַהֲרֹן אָחִי! רְאֵה, מִרְיָם מֵתָה וַאֲנִי וְאַתָּה טִפַּלְנוּ בָהּ, אַתָּה מֵת וַאֲנִי וְאֶלְעָזָר מְטַפְּלִים בָּךְ, וַאֲנִי, אִם מֵת אֲנִי, מִי מְטַפֵּל בִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְמשֶׁה: חַיֶּיךָ! אֲנִי מְטַפֵּל בָּךְ. אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן: “עֲלֵה, אָחִי, לְמִטָּה זוֹ” — עָלָה. — “פְּשֹׁט יָדֶיךָ” — וּפָשָׁט. “קְפֹץ2398 עֵינֶיךָ” — וְקָפָץ. — “סְתֹם פִּיךָ” — וְסָתָם. מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָה וּנְשָׁקַתּוּ וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְהָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר מְנַשְּׁקִים אוֹתוֹ עַל לְחָיַָיו. וְעָלָה עֲנַן־הַכָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: צְאוּ מִכָּאן. כֵּוָן שֶׁיָצְאוּ — נִסְתְּמָה הַמְּעָרָה.

הָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים חֲרֵדִים וּמְצַפִּים לִרְאוֹת אֶת־אַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁעָלוּ שְׁלשָׁה וְלֹא יָרְדוּ אֶלָּא שְׁנָיִם — חָזַר2399 הַשָּׂטָן בֵּינֵיהֶם וְהִרְגִּישׁ2400 אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְאֶלְעָזָר. נֶחֶלְקוּ לְשָׁלשׁ כִּתּוֹת; אַחַת אוֹמֶרֶת: הֲרָגוֹ משֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְקַנֵּא בּוֹ; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: אֶלְעָזָר הֲרָגוֹ, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִירשׁ אֶת־הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: דֶּרֶךְ שָׁמַיִם מֵת. תְּפָשׂוּם כָּל־יִשְׂרָאֵל וְאָמָרוּ: אַהֲרֹן הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם משֶׁה: גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ: אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לָךְ, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁלֹּא כְהֹגֶן אָמַר לְךָ וְקָנַסְתָּ2401 עָלָיו מִיתָה. בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִסְקֹל אֶת־משֶׁה וְאֶת־אֶלְעָזָר. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא? רָמַז לַמַּלְאָכִים, וּפָתְחוּ אֶת־הַמְּעָרָה, וְהוֹצִיאוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְהָיָה פוֹרֵחַ בַּשָּׁמָיִם, וְהַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים לְפָנָיו, וְכָל־יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן”2402. וּמֶה הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים? — “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם”2403 (ילק"ש חקת).

קט “וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל24042405 — לְמשֶׁה לֹא בָכוּ אֶלָּא אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְהָיָה מוֹכִיחָם בִּדְבָרִים, וְאַהֲרֹן לֹא אָמַר מִיָּמָיו לְאִישׁ: סָרַחְתָּ2406, וּלְאִשָּׁה — סָרָחַתְּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי”2407, מַה־תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן”2408 — מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בְּאָדָם רָשָׁע וְנוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם; לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה, אָמַר: אוֹי לִי! אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר־כָּךְ וְאֶרְאֶה אֶת־אַהֲרֹן? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם, — וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף2409 אֶת־לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ2410 בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: “אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַחֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו” — הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָזֶה גִּפְּפוּ2411 וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן… כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל”2412 (אדר“נ יב; ילק”ש חקת).


טז. הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן

קי “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ”2413 — מָה הֵם הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן? אָדָם הָעוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר מִזֶּה, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה מִילִין; וְהַדֶּרֶךְ יוֹרֵד לְתוֹךְ הַנַּחַל וְעוֹלֶה, וְדַרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַנְּחָלִים. נִתְכַּנְּסוּ כָל־הָאֻמּוֹת אוֹכְלוֹסִין עַד אֵין סוֹף; יָשְׁבוּ מִקְצָתָם בְּתוֹךְ הַנָּחַל; וְהָהָר עָשׂוּי מִלְמַעְלָם מְעָרוֹת, וּכְנֶגֶד הַמְּעָרוֹת בָּהָר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ עָשׂוּי סְלָעִים־סְלָעִים כְּמִין שָׁדָיִם. נִכְנְסוּ הָאוֹכְלוֹסִין לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת, וְאָמָרוּ: כְּשֶׁיֵּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַנָּחַל, אֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַנַּחַל עוֹמְדִים מִלִּפְנֵיהֶם, וְאֵלּוּ — לְמַעְלָה מִן הַמְּעָרוֹת, וְנַהֲרֹג אֶת־כֻּלָּם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, לֹא הִצְרִיכָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא לֵירֵד לְמַטָּה לְתוֹךְ הַנָּחַל, אֶלָּא רָמַז לֶהָרִים וְנִכְנְסוּ שָׁדַיִם שֶׁל הַר זֶה לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת — וּמֵתוּ כָֻּלם. וְהִקִּיפוּ2414 הֶהָרִים רָאשֵׁיהֶם זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ דֶרֶךְ כְּבוּשָׁה, וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה נִסְמַךְ לַחֲבֵרוֹ.

וְאוֹתוֹ נַחַל מַפְסִיק2415 בֵּין תְּחוּמֵי2416 אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ מוֹאָב; הַר שֶׁבְּאֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁבּוֹ הַמְּעָרוֹת, לֹא נִזְדַּעְזֵעַ, וְהַר שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁבּוֹ הַסְּלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם, נִזְדַּעְזַע וְנִסְמַךְ לְהַר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה נִזְדַּעְזֵעַ? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְשִׁפְחָה שֶׁרָאֲתָה בֶן אֲדוֹנָהּ בָּא אֶצְלָהּ, קָפְצָה וְקִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִבְּלַתּוּ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הַסְּלָעִים לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת וְרוֹצְצוּ כָל־אוֹתָם הַגִּבּוֹרִים, יָרְדָה הַבְּאֵר אֶל הַנַּחַל וְנִתְגַּבְּרָה שָׁם, וְאִבְּדָה אֶת־כָּל־הָאוֹכְלוֹסִין, כְּשֵׁם שֶׁאִבֵּד אוֹתָם הַיָּם, וְעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹתָם הֶהָרִים, וְלֹא יָדְעוּ כָל־הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: הֲרֵי אֲנִי מוֹדִיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה אוֹכְלוֹסִין אִבַּדְתִּי מִפְּנֵיהֶם — יָרְדָה הַבְּאֵר לְתוֹךְ הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאָה גֻלְגְּלִיּוֹת וּזְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר, וְיִשְׂרָאֵל חָזְרוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־הַבְּאֵר, וְרָאוּהָ מְאִירָה כַלְּבָנָה בְּתוֹךְ הַנַּחַל, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת־אֵבְרֵי הָאוֹכְלוֹסִין. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הַנְּחָלִים וְאָמְרוּ שִׁירָה עָלֶיהָ: “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ”2417 (תנה“ק חקת; במ”ר יט).


יז. עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן

קיא כְּשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי אָמַר לָהֶם משֶׁה: נַחֲנֶה כָאן וּבְשַׁחֲרִית אָנוּ נִכְנָסִים וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְשַׁחֲרִית, בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה, תָּלָה משֶׁה אֶת־עֵינָיו וְרָאָה אֶת־עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ. אָמַר משֶׁה: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ בַּלָּיְלָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: משֶׁה, זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עוֹג הוּא — נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: “אַל־תִּירָא אֹתוֹ”2418, שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה.

אָמַר עוֹג: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הוּא? — שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת… אֵלֵךְ וְאֶעֱקֹר הַר בֶּן שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת וְאֶזְרֹק עֲלֵיהֶם וְאֶהֶרְגֵם. הָלַךְ עָקַר הַר בֶּן שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל רֹאשׁוֹ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא עָלָיו נְמָלִים וּנְקָבוּהוּ, וְיָרַד לוֹ עַל צַוָּארוֹ. בִּקֵּשׁ לְשָׁלְפוֹ — נִשְׁתַּרְבְּבוּ2419 לוֹ שִׁנָּיו לְכָאן וּלְכָאן וְלֹא יָכֹל לְשָׁלְפוֹ. משֶׁה כַּמָּה הָיָה? — עֶשֶׂר אַמּוֹת. נָטַל קַרְדֹּם בֶּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְקָפַץ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְהִכָּהוּ בְקַרְסֻלָּיו וַהֲרָגוֹ.

תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי. פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי וְנִכְנַס בְּקוֹלִית2420 שֶׁל מֵת, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת, וּצְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוֹלִית לֹא כָלָתָה. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי אָמְרוּ לִי: שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיָתָה (דב“ר א; ילק”ש דברים; בר' נד:; נדה כד:).


יח. בִּלְעָם

קיב “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל־זִקְנֵי מִדְיָן”2421 — מַה־טִּיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן? כֵּוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת־יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ אָמָרוּ: מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶם מַה מִּדּוֹתָיו. אָמְרוּ זִקְנֵי מִדְיָן: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ נָבוֹא כְנֶגְדָּם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו.

“וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל־זִקְנֵי מִדְיָן”2422 — וַהֲלֹא אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים וְהַשִּׂנְאָה בֵינֵיהֶם מֵעוֹלָם? — אֶלָּא מָשָׁל לִשְׁנֵי כְלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הַשֵּׁנִי: “אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת־זֶה וּלְמָחָר יָבֹא עָלָי”; לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: חֻלְדָּה וְחָתוּל2423 עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע־מַזָּל.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם”2424. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְלֵם בִּמְקוֹמִי — “לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם”2425! אָמַר לוֹ: אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין הֵם צְרִיכִים לְבִרְכָתֶךָ — “כִּי בָרוּךְ הוּא”2426. מָשָׁל אוֹמְרִים לְצִרְעָה: לֹא מִדִּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ.

וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת־שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת" וְגוֹ'2427 — אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: “אֶת־שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”2428; מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי2429 הַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, בָּא בַעַל הַשּׁוּק הִרְגִּישׁ בּוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְעַוֵּל וּמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁלַחְתִּי דּוֹרוֹן2430 לְבֵיתֶךָ. אַף כָּךְ בִּלְעָם, קְרָאוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לְפָנָיו: “אֶת־שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”.2431

“וַיָּשֶׂם יְיָ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם”2432 — רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ; רַ' יוֹנָתָן אָמָר: חַכָּה2433.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מֶה הָיָה בְלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשֹׁות — “מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב”2434; לֹא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם — “מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”2435; לֹא תְהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת — “כִּנְחָלִים נִטָּיוּ”2436; לֹא יִהְיוּ לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים — “כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר”2437; לֹא יְהֵא רֵיחָם נוֹדֵף — “כַּאֲהָלִים נָטַה יְיָ”2438; לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה — “כַּאֲרָזִים עֲלֵי מַיִם”2439; לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן־מֶלֶךְ — “יִזַּל־מַיִם מִדָּלְיָו”2440; לֹא תְהֵא מַלְכוּתָם שׁוֹלֶטֶת בָּאֻמּוֹת — “וְזַרְעוֹ בְמַיִם רַבִּים”2441; לֹא תְהֵא עַזָּה מַלְכוּתָם — “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ”2442; לֹא תְהֵא אֲיֻמָּה מַלְכוּתָם — “וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ”2443.

אָמַר רַ' אַבָּא בַר כָּהֲנָא: כֻּלָּן חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּהֲפֹךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי־אֲהֵבְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ”2444 — קְלָלָה וְלֹא קְלָלוֹת.

“כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ”2445 — לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו אַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁבָּא לָקֹץ אֶת־הָאִילָן. מִי שֶׁאֵינוֹ בָקִי קוֹצֵץ אֶת־הָעֲנָפִים, כָּל עָנָף וְעָנָף — וּמִתְיַגֵּעַ, וְהַפִּקֵּחַ מְגַלֶּה אֶת־הַשָּׁרָשִׁים וְקוֹצֵץ. כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: מָה אֲנִי מְקַלֵּל לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁרְשֵׁיהֶם2446 וְקוֹצֵץ. בָּא לִגַּע וּמְצָאָם קָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” — הַסֶּלַע, כְּשֶׁהוּא צָף2447 עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְאֵלּוּ אֵינָם כֵּן: מְחֻבָּרִים הֵם עַד הַתְּהוֹם.

“הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן”2448 — הֵן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית אֶחָד, אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם עִם אֻמָּה אַחֶרֶת. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן: חֲשֹׁב כָּל־הָאוֹתִיּוֹת וְתִמְצָא כֻלָּן יֵשׁ לָהֶן זוּג, וְהֵ“א וְנוּ”ן אֵין לָהֶן זוּג: א' אֶחָד, ט' תִּשְׁעָה — הֲרֵי עֲשָׂרָה; ב' שְׁנַיִם, ח' שְׁמוֹנָה — הֲרֵי עֲשָׂרָה; א“ט, ב”ח, ג“ז, ד”ו — ה' אֵין לָהּ זוּג, וְכֵן י“ץ, כ”ף, ל“ע, מ”ס — נ' אֵין לָהּ זוּג (במ“ר כ; סנה' קה; תנה”ק; תנח'; ילק"ש).

קיג “הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ” וְגוֹ'2449 — אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִשְׁתָּן, בֹּא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶם קְלָעִים2450 וְהוֹשֵׁב בָּהֶם זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶם קְלָעִים מֵהַר־שֶׁלֶג עַד בֵּית־הַיְשִׁימוֹן וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה2451 וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ פְּעָמִים; וְאַחַר־כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן־בָּיִת. בְּרוֹר לְעַצְמֶךָ. וְצַרְצוּר2452 שֶׁל יַיִן מֻנָּח אֶצְלָהּ, מִן הַיַּיִן הָעַמּוֹנִי, שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמְפַתֶּה אֶת־הַגּוּף לִזְנוּת. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ, שֶׁתִּשְׁתֶּה כוֹס שֶׁל יָיִן? כֵּוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי2453. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ2454 מִתּוֹךְ חֵיקָה. אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אָנִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לָךְ, כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִעוּר2455 — וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ — וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֶּךָ (סנה' קו; ירוש' שם).


יט. בְּנוֹת צְלָפְחָד

קיד “וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד” וְגוֹ'2456 — כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁהָאָרֶץ מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים2457 וְלאֹ לִנְקֵבוֹת, נִתְקַבְּצוּ זוֹ עַל זוֹ לִטּוֹל עֵצָה. אָמָרוּ: לֹא כְרַחֲמֵי בָשָׂר־וָדָם רַחֲמֵי הַמָּקוֹם: בָּשָׂר־וָדָם רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מִן הַנְֵּקבוֹת; אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא — רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, רַחֲמָיו עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “טוֹב־יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו”2458.

“תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה”2459 רַ' נָתָן אוֹמֵר: יָפֶה כֹחָן2460 שֶׁל נָשִׁים מִכֹּחַ אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנָשִׁים אָמָרוּ: “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה”2461, וְנָשִׁים אָמָרוּ — “תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה” (ספרי פינחס).

קטו “וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה”2462 — חֲמִשְׁתָּן אָמְרוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים. רִאשׁוֹנָה אָמְרָה: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר”2463; שְׁנִיָּה אָמְרָה: “וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־יְיָ בַּעֲדַת־קֹרַח”2464; הַשְּׁלִישִׁית אָמְרָה: “כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת”2465 — הוּא הַמְקוֹשֵׁשׁ; הָרְבִיעִית אָמְרָה: “וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ”2466; הַחֲמִישִׁית אָמְרָה: “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ”2467 וְכָל הַפָּסוּק (ילק“ש פינחס ע”פ ילמדנו).

קטז תְּנָא, בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הֵן, דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, צִדְקָנִיּוֹת הֵן. חַכְמָנִיּוֹת הֵן, שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִבֵּרוּ2468, שֶׁאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בֶּר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבוֹת תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן, וְאִם לָאו — תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ; מִיָּד “וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ”2469. דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִלּוּ הָיָה לוֹ בֵן, אוֹ אֲפִלּוּ בַת לְבֵן, לֹא דִבַּרְנוּ. צִדְקָנִיּוֹת הֵן — שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן2470 (ב“ב קיט:; ילק”ש פינחס).

קיז “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת”2471 — כָּךְ הוּא הַדִּין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: וְלֹא אָמַרְתָּ “וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו”2472 — הַדִּין שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הֲרֵי הַנָּשִׁים דָּנוֹת אוֹתוֹ. מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר לְתַלְמִידוֹ: אִם יָבֹאוּ לְךָ סְלָעִים2473 לִפְרוֹט2474 — פְּרוֹט, וְאִם יָבֹאוּ מַרְגָּלִיּוֹת — הֲבִיאֵן אֵלָי2475. בָּאָה אֶצְלוֹ חֻלְיָא2476 אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, הוֹלִיכָה אֵצֶל רַבּוֹ, הָלַךְ רַבּוֹ לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר2477.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת־הַדִּין, אֶלָּא בָאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לָהֶן: דִּין שֶׁל נַחֲלָה הוּא, וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ; בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָן שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ: אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לִנְשִׂיאִים. וְהֵשִׁיבוּ לָהֶן כֻּלָּם כָּעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְתּוֹחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר. אָמַר לָהֶן: הֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ. בָּאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ לִפְנֵי משֶׁה. רָאָה משֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת־מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֹמַר לָהֶם אֶת־הַדִּין אֶטּוֹל אֶת־הַגְּדֻלָּה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי, — לְפִיכָךְ “וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ”2478 (תנח' פינחס; במ"ר כא).


כ. מִלְחֶמֶת מִדְיָן

קיח “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”2479 — לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל פַּרְנְסֵי2480 יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין נִפְטָרִים מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁהֵם נוֹקְמִים נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא נִקְמַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (ספרי מטות).

קיט “וַיִּשְׁלַח אוֹתָם משֶׁה”2481 — הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמַר לְמשֶׁה: נְקוֹם — אַתָּה בְעַצְמֶךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת־אֲחֵרִים! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמָר: אֵינוֹ בְדִין2482 שֶׁאֲנִי מֵצַר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר: בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אָבֶן (במ"ר כב).

קכ “וְאֶת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב”2483 — בִּלְעָם מַה־לּוֹ שָׁם? אָמַר רַ' יוֹחָנָן; שֶׁהָלַךְ לִטּוֹל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל2484. זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “הָלַךְ הַגָּמָל לְבַקֵּשׁ קַרְנָיִם — וְקִטְּפוּ2485 אֶת־אָזְנָיו”.

אָמַר רַ' יוֹנָתָן; כְּשֶׁהָלַךְ פִּינְחָס לְמִדְיָן, הוּא וְכָל חֵילוֹתָיו הָלְכוּ עִמּוֹ. כֵּוָן שֶׁרָאָה בִלְעָם הָרָשָׁע אֶת־פִּינְחָס, עָשָׂה אֶת־שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהָיָה פוֹרֵחַ2486 וְעוֹלֶה לְמָעְלָה; אַף פִּינְחָס, כֵּוָן שֶׁרָאָהוּ, פָּרַח וְעָלָה אַחֲרָיו עַד שֶׁמְּצָאוֹ עוֹמֵד וּמִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד. מִיָּד הֶרְאָה לוֹ פִּינְחָס אֶת־הַצִּיץ2487 שֶׁכָּתוּב בּוֹ “קֹדֶשׁ לַיָי” — וְהוּא נוֹפֵל, תְּפָשׂוֹ וֶהֱבִיאוֹ לִפְנֵי משֶׁה, וְדָנוּהוּ, וַהֲרָגוּהוּ (סנה' קו.; במ“ר כ”א; ילק"ש).


כא. סִפּוּק צָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

קכא שָׁאַל רַ' אֱלִיעֶזֶר אֶת־רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי קוּרְיַס2488 יָצְאוּ עִמָּהֶם? אָמַר לוֹ: לָאו. — וּמֵהֵיכָן הָיוּ לוֹבְשִׁים כָּל־אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ:2489 מִמַּה שֶׁהִלְבִּישׁוּם מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת. — וְלֹא הָיוּ בָלִים? אָמַר לוֹ: וְלֹא קָרִיתָ: “שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ”2490 — וְלֹא הָיוּ הַקְּטַנִּים גְּדֵלִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הַחִלָּזוֹן2491 הַזֶּה, שֶׁכָּל־זְמַן שֶׁהוּא גָדֵל, נַרְתִּיקוֹ2492 גָּדֵל עִמּוֹ. — וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים תִּכְבֹּסֶת2493? אָמַר לוֹ: הֶעָנָן הָיָה שָׁף2494 בָּהֶם וּמַגְהִיצָם2495. — וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הָאַמְיַנְטוֹן2496 הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּהֵץ2497 אֶלָּא בָאוּר. — וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים כְּנִימִיּוֹת2498? אָמַר לוֹ: בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ בָהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בְּחַיֵּיהֶם לֹא כָל־שֶׁכֵּן! — וְלֹא הָיָה רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה2499? אָמַר לוֹ: הַבְּאֵר הָיָה מַעֲלֶה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים וּמִינֵי בְשָׂמִים, וְהָיוּ מִתְעַגְעֲגִים2500 בָּהֶם וְהָיָה רֵיחָם נוֹדֵף מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

כֵּוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַנְהִיגָם, מְגַהֲצָם וּמְעַדְּנָם בַּמִּדְבָּר, הִתְחִילוּ מְקַלְּסִים2501 וְאוֹמְרִים: “יְיָ רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי” וְגוֹ'2502 (דב“ר ז'; שו”ט כ“ג; פסיק' דר”כ).

קכב “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר”2503 — אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל: “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל”2504? שֶׁמָּא כַמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר — שֶׁמָּא מוֹצֵא שָׁם שַׁלְוָה אוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצֵא בְּפַלְטִין שֶׁלּוֹ? וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת עַנְנֵי כָבוֹד, וְהֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלשָׁה גוֹאֲלִים מְשַׁמְּשִׁים אֶתְכֶם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ מִלְמַעְלָה וּמִלְמַטָּה וּמֵאַרְבָּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֶחָד לִפְנֵיכֶם, וּמַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וּמַשְׁוֶה לָכֶם אֶת־הֶהָרִים וְאֶת־הָעֲמָקִים, וְשׂוֹרֵף אֶת־הַקּוֹצִים וְאֶת־הַבַּרְקָנִים וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִים אֶתְכֶם כָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב וְאוֹמְרִים: “מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן”2505; הוֹרַדְתִּי לָכֶם אֶת־הַמָּן, הֶעֱלֵיתִי לָכֶם אֶת־הַבְּאֵר, וְאַחַר־כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים — “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל”2506. שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? “אִם־אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה”2507 —לֹא אֲנִי בְעַצְמִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם מַאֲפֶלְכֶם?

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם מְקַבֵּל אוֹרֵחַ — יוֹם רִאשׁוֹן שׁוֹחֵט לוֹ עֵגֶל, יוֹם שֵׁנִי — תַּרְנְגוֹלִים, יוֹם שְׁלִישִׁי — קִטְנִיּוֹת2508, יוֹם רְבִיעִי — מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ; לֹא דוֹמֶה יוֹם רִאשׁוֹן כְּיוֹם אַחֲרוֹן. יָכוֹל אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: “זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ”2509 — יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן (תנח'; ילק"ש).


כב. סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר

קכג עֶרֶב תִּשְׁעָה־בְאָב כָּל־אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כְרוּז2510 בְּכָל־הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹּר, צְאוּ לַחְפֹּר! וְהָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹפְרִים לָהֶם קְבָרוֹת וְלָנִים בָּהֶם. בְּשַׁחֲרִית הָיָה כָרוֹז2511 יוֹצֵא וּמַכְרִיז: יִבָּדְלוּ הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים! הָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף — [עַד שׁ] חָסְרוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָם שְׁלֵמִים. אָמְרוּ: שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ…חָזְרוּ בְלֵיל עֲשִׂירִי וְלָנוּ כָל־אֶחָד וְאֶחָד בְּקִבְרוֹ. לְמָחָר עָמְדוּ כֻלָּם. חָזְרוּ עוֹד בְּלֵיל אַחַד עָשָׂר, וְכֵן בִּשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְכֵוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מֵת אָמְרוּ: דּוֹמֶה2512, שֶׁבִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה2513 מֵעָלֵינוּ, וְעָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְכֵן שָׁנוּ חֲכָמִים: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. (ירוש' תענ' ד‘; איכ"ר פתיח’; מד"ש לב).

––––––––

קכד אַרְבָּעִים שָׁנָה הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמָר: אִם אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה עַכְשָׁו, מַחֲזִיקִים אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמִתְבַּטְּלִים מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת־הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְאֵר וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת2514 בְּגוּפָם; וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לָאָרֶץ עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת־הַזְּרָעִים וְעָקְרוּ אֶת־הָאִילָנוֹת וְקִצְּצוּ אֶת־הַנְּטִיעוֹת וְסָתְרוּ2515 אֶת־הַבִּנְיָנִים וְסָתְמוּ אֶת־הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת־אַבְרָהָם לְהַכְנִיסָם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָל־טוּב. הֲרֵינִי מְעַכְּבָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מַה שֶׁקִּלְקֵלוּ (תנח' בשלח).

קכה “כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם”2516 — תַּרְנְגֹלֶת זוֹ כְּשֶׁאֶפְרוֹחֶיהָ דַּקִּים, הִיא מְכַנַּסְתָּם וְנוֹתַנְתָּם תַּחַת כְּנָפֶיהָ וּמְחַמֶּמֶת אוֹתָם וְעוֹדֶרֶת לִפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם גְּדֵלִים — אִם אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָבוֹא אֶצְלָהּ הִיא מְנַקֶּרֶת לוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: לֵךְ עֲדוֹר בְּאַשְׁפָּתֶךָ. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הַמָּן יוֹרֵד וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶם וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִים אוֹתָם וְעַמּוּד־עָנָן מַסִּיעַ לִפְנֵיהֶם, כֵּוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם משֶׁה: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יִטְעַן מַכּוּשׁוֹ2517 וְיֵצֵא וְיִטַּע לוֹ נְטִיעוֹת (ויק"ר כח).

––––––––

קכו “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל”2518 — מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִים הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה אֶת־הַמַּסָּעוֹת: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הֵקַרְנוּ2519, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ2520 בְרֹאשֶׁךָ; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא למשֶׁה: מְנֵה לָהֶם אֶת־כָּל־הַמְּקוֹמוֹת, הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי; לְכָך נֶאֱמַר “אֵלֶּה מַסְעֵי” (תנה"ק מסעי).


כג. נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה

קכז “וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה”2521 — תַּנְיָא, כָּל־הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְאִסְפֶּקְלַרְיָא2522 שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה”2523, משֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאִסְפֶּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט”2524.

חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָעוֹלָם, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמשֶׁה בְסִינַי חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים”2525 (יבמ' מט:; נדר' לח.).

קכח “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־יְיָ”2526 — לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפָת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וּמִלֵּא אוֹתָהּ2527, מִכָּאן וְאֵילַךְ2528 הַיָּם נוֹתֵן לַמְּעָרָה וְהַמְּעָרָה לַיָּם — כָּךְ “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה”, “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־יְיָ”2529, “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה” (תנה“ק תשא; שמ”ר מה).

קכט “וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם”2530 — וְאִם תֹּאמַר: הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָם מִשֶּׁל משֶׁה שֶׁמָּא חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם? — לָאו! לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה בְּאוֹתָה שָׁעָה? לְנֵר שֶׁהָיָה דוֹלֵק, וּמַדְלִיקִים מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַרְבֵּה, וְאוֹרוֹ אֵינֶנּוּ חָסֵר כְּלוּם; אַף כֵּן משֶׁה, אַף־עַל־פִּי שֶׁנָּטְלוּ הַנְּבִיאִים מִנְּבוּאָתוֹ, לֹא חָסְרָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה”2531 (תנה"'ק בהעלותך; ספרי שם).

קל “משֶׁה משֶׁה”2532 — הוּא משֶׁה עַד שֶׁלֹּא נִדְבַּר עִמּוֹ, הוּא משֶׁה מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ2533 (במ"ר יד).

קלא מֵהֵיכָן נָטַל משֶׁה קַרְנֵי הוֹד? רַ' יְהוּדָה בַר נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֶׁמּשֶׁה כָּתַב אֶת־הַתּוֹרָה נִשְׁתַּיֵּר בַּקּוּלְמוֹס קִמְעָא2534 וְהֶעֱבִירוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִשָּׁם נַעֲשׂוּ לוֹ קַרְנֵי הַהוֹד (תנה"ק תשא).


כד. אֶלְדָּד וּמֵידָד

קלב “וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה”2535 — יֵשׁ אוֹמְרִים בְּקַלְפֵּי2536 נִשְׁתַּיָּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל”2537 — אָמַר משֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט — נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים2538; אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט — נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים; אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה — הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מֶה עָשָׂה? בֵּרַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִים2539, עַל שִׁבְעִים כָּתַב “זָקֵן” וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. בְּלָלָם וּנְתָנָם בְּקַלְפֵּי, אָמַר לָהֶם: בֹּאוּ וּטְלוּ פִתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ “זָקֵן” אָמָר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמָיִם; מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק, אָמָר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ — אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ?

רַ' שִׁמְעוֹן אָמָר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיָּרוּ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ”2540, אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִם לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם. וּמַה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסָקוּ2541, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָסָקוּ.

וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבָּאוּ? משֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת־יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (סנה' יז.).

קלג “וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?”2542 — אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? לְוַאי אַתָּה כַּיּוֹצֵא בִי! וּלְוַאי כָּל־יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹצֵא בָךְ! (ספרי בהעלותך).


כה. משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ

קלד “וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל־יְיָ לֵאמֹר יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל־בָּשָׂר”2543 — לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁכְּשֶׁנִּפְטָרִין מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִין צָרְכֵי עַצְמָן וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר.

יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל־בָּשָׂר"2544 — כְּשֶׁרָאָה משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בָּנָיו רְאוּיִם לַעֲמוֹד בִּנְשִׂיאוּת אַחֲרָיו, נִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי מִי יֵצֵא וּמִי יָבֹא לִפְנֵיהֶם: “יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל־בָּשָׂר”! — רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אִם בִּקַּשְׁתָּ לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מַנְהִיג, מַנֵּה עֲלֵיהֶם אָדָם שֶׁיְהֵא סוֹבֵל כָּל־אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ.

“יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל־בָּשָׂר”! — אָמַר לוֹ: הָאִישׁ שֶׁאַתָּה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם יֶשׁ בּוֹ רוּחַ שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁיְהֵא מֵסִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: משֶׁה, וְכָךְ דִּבַּרְתָּ2545! הֲרֵינִי מַרְאֶה אוֹתְךָ כָּל־הַשּׁוֹפְטִים וְכָל־הַנְּבִיאִים שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד עַל בָּנַי מֵעַכְשָׁו עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

אָמַר רַב סִימוֹן: “וַיַּרְאֵהוּ יְיָ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ”2546 — הָיָה מַרְאֶה אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד תַּחְתָּיו וּמוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל, וְכֵן כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כָּל־אֵלּוּ שֶׁהֶרְאֵיתִי לְךָ דֵּעָה אַחַת וְרוּחַ אַחַת יֵשׁ בָּהֶם? אֲבָל מַה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ בְּסוֹף רוּחַ אַחַת יֶשׁ בּוֹ וְהִיא שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת2547 — זֶה מָשִׁיחַ.

“אִישׁ עַל־הָעֵדָה אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם”2548 — שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים, שֶׁהֵם מוֹצִיאִים אֶת־לִגְיוֹנָם2549 וְיוֹשְׁבִים לָהֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. “וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם25502551 — שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וּמַכְנִיסָם אֲלָפִים, מוֹצִיאָם אֲלָפִים וּמַכְנִיסָם מֵאוֹת.

“וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְיָ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה”2552 — לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאָמַר בַּעַל צֹאנוֹ: הִסְתַּלֵּק מִצֹּאנִי. אָמַר: אֵינִי מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אֶת־מִי אַתָּה מְמַנֶּה תַחְתָּי.

“וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה קַח־לְךָ”2553 — מַה שֶׁבְּלִבֶּךָ2554, “קַח־לְךָ” — מַה שֶׁבָּדוּק לָךְ2555, “אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן”2556 — אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ יְהוֹשֻׁעַ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, שֶׁהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית־הַוַּעַד2557 שֶׁלָּךְ, מְסַדֵּר הַסַּפְסָלִין וּפוֹרֵס אֶת־הַמַּחְצָלאֹות2558; הוּא יִטּוֹל שְׂרָרוּת, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ”2559. “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ”2560 — שֶׁיֵּדַע לַהֲלוֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל־אֶחָד וְאֶחָד (ילק“ש פינחס עפ”י ספרי; ספרי זוטא; ילמדנו).

קלה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: עַם זֶה שֶׁאֲנִי מוֹסֵר לְךָ, אֵינִי מוֹסֵר לְךָ תְּיָשִׁים2561 אֶלָּא גְדָיִים2562, וּכְבָשִׂים אֵינִי מוֹסֵר לְךָ אֶלָּא טְלָאִים — “צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים”2563…(תנה“ק פינחס; אדר”נ י"ז).

קלו “וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו”2564מֵהוֹדְךָ, וְלֹא כָּל הוֹֹדֶךָ. זְקֵנִים2565 שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמָרוּ: פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה2566! אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה! (ב"ב עה.).


כו. מִיתָתוֹ שֶׁל משֶׁה

קלז “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת”2567 — זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ…יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ”2568. כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה? לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא כְנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם יַעֲשֶׂה לוֹ כְנָפַיִם כָּעוֹף וְיַעֲלֶה לַשָּׁמָיִם, כֵּוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת — נִשְׁבְּרוּ כְנָפָיו וְנוֹפֵל.

“אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ”2569 — זֶה משֶׁה, שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, וְדָשׁוּ2570 רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדִבֶּר עִם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא פָּנִים אֶל פָּנִים, וְקִבֵּל אֶת־הַתּוֹרָה מִיָּדוֹ — כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: " הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת!…"2571

* * *

כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר־דִין עָג עוּגָה2572 קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָבָשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְרֵי בְרֵאשִׁית2573 וְאָמָרוּ: “שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ2574 שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ?” יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא — “אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי…”2575 מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? הִכְרִיז בְּכָל־שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ תְפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּהָ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר־דִּין. כֵּוָן שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי2576 מָעְלָה, קָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת: רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָל־שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁהָיְתָה תְפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהִיא קוֹרַעַת וְחוֹתֶכֶת וְאֵין מְעַכֵּב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָמָרְתִּי: כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְצָרָתָם כָּךְ אֶרְאֶה בְטוֹבָתָם; וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעָה טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר לִי: “לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה”2577 — הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת־תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר2578, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”2579. זֶהוּ שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁנַּעֲשָׂה עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנָי! אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אִם לֹא אֶכָּנֵס חַי — הַכְנִיסֵנִי מֵת, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנְסוּ עַצְמוֹת יוֹסֵף! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: משֶׁה, כְּשֶׁבָּא יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לֹא נִתְנַכֵּר2580, אֶלָּא אָמַר שֶׁהוּא עִבְרִי, אֲבָל אַתָּה כְּשֶׁבָּאתָ לְמִדְיָן נִתְנַכָּרְתָּ2581. אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחֵנִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת עֲשָׂבִים וְשׁוֹתוֹת מַיִם וְרוֹאוֹת אֶת־הָעוֹלָם — כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “רַב לָךְ”2582! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אִם לָאו, הַנִּיחֵנִי בָּעוֹלָם־הַזֶּה כְּעוֹף זֶה, שֶׁהוּא פוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבָּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְעֵת עֶרֶב הוּא חוֹזֵר לְקִנּוֹ — כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאֶחָד מֵהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “רַב לָךְ”2583!

כֵּוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי־שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה”2584.

הָלַך אֵצֶל חַמָּה וּלְבָנָה, אָמַר לָהֶן: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה”2585.

הָלַך אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת2586, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָמַקּוּ כָּל־צְבָא הַשָּׁמַיִם”2587.

הָלַך אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה”2588.

הָלַך אֵצֶל הַיָּם, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים! אָמַר לוֹ הַיָּם: בֶּן־עַמְרָם! מָה הַיּוֹם מִיּוֹמִים2589, 2590? הֲלֹא אַתָּה בֶּן־עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ אֵלַי בְּמַטֶּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתַּנִי לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ, מִפְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה מְהֶלֶּכֶת לִימִינֶךָ — וְעַכְשָׁו מֶה עָלְתָה לָךְ2591?

כֵּוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם מַה שֶּׁעָשָׂה בְנַעֲרוּתוֹ — צָוַח משֶׁה וְאָמַר: “מִי־יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי־קֶדֶם!”2592 — בְּשָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי עָלֶיךָ הָיִיתִי מֶלֶךְ בָּעוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ2593 וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי.

מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר־הַפָּנִים2594. אָמַר לוֹ: "בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים, שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבִּי! טֹרַח זֶה לָמָּה? כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד2595, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמַעַת בְּדָבָר זֶה.

הִנִּיחַ משֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמָר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֶבְרָה, עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר מִקְרָא זֶה: “יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!”2596 מִיָּד נִתְקָרְרָה2597 רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבָּעְתִּי, אַחַת עַל יִשְׂרָאֵל לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה2598, וְאַחַת עָלֶיךָ שֶׁתָּמוּת וְלֹא תִכָּנֵס לָאָרֶץ. אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל בִּטַּלְתִּי מִפְּנֵי שֶׁלָּךְ, שֶׁאָמַרְתָּ “סְלַח־נָא”![2358], וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ שׁוּב לְבַטֵּל אֶת־שֶׁלִּי וּלְקַיֵּם אֶת־שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה אוֹמֵר: “אֶעְבְּרָה־נָּא”2599 — אַתָּה תוֹפֵס אֶת־הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים2600? אִם “אֶעְבְּרָה־נָּא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם — בַּטֵּל “סְלַח־נָא”, וְאִם “סְלַח־נָא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם — בַּטֵּל “אֶעְבְּרָה־נָּא”. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּנוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֹאבַד משֶׁה וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בוֹ, וְלֹא תִנָּזֵק צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ וּפָנִים שֶׁהִקְבִּילוּ פְנֵי שְׁכִינָה וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תוֹרָה מִיָּדֶךָ — יְלַחֲכוּ עָפָר? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי וְכָךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו2601 וְדוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנָי וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת — אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה תַלְמִידוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ — לֵךְ עֲשֵׂה!

עָמַד משֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְעָמַד משֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל לִבּוֹ, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר משֶׁה וְיַשְׁלִים2602 עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל משֶׁה לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמָרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לָהֶם: הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: מֶה עָלְתָה לָךְ, שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּוָן שֶׁתָּלָה2603 יְהוֹשֻׁעַ עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר: רַבִּי, רַבִּי! אָבִי, אָבִי!…אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה: משֶׁה רַבֵּנוּ! לַמְּדֵנוּ תוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָךְ. יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לִמְדוּ מִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לֵישֵׁב וְלִלְמוֹד מִפִּי יְהוֹשֻׁעַ.

יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֹאשׁ, משֶׁה מִימִינוֹ וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי משֶׁה. בְּשָׁעָה זוֹ נִטְּלָה מַסֹּרֶת2604 הַחָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ.

יָצְאוּ לַהֲלוֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. נִכְנְסוּ לְאֹהֶל־מוֹעֵד. יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם. מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד־הֶעָנָן — הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמָר: מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר2605? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁהָָיָה הַדִּבּוּר נִגְלֶה עָלֶיךָ — יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְּדַבֵּר עִמָּךְ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמָר: מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת! רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לָךְ…

כֵּוָן שֶׁהִשְׁלִים משֶׁה נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמָר: “מִי־יָקוּם לִי עִם־מְרֵעִים”2606? — מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעְסִי? וּמִי יַעֲמֹד לָהֶם בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל בָּנָי? וּמִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִים לְפָנָי?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן2607 וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, משֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלָּךְ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלָּךְ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? — לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַכְעִיס אֶת־אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ אָבִיו לְהָרְגוֹ, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצַּלְתּוֹ מִיָּדוֹ. מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וְאִמּוֹ הָיְתָה מַצַּלְתּוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִמְטַטְרוֹן: לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אֲנִי בוֹכֶה, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי כַמָּה פְעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְגַבְרִיאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמִיכָאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: אֲנִי הָיִיתִי רַבּוֹ וְהוּא הָיָה תַלְמִידִי, הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְסַמָּאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמַלְאָךְ סַמָּאֵל, רֹאשׁ הַשְּׂטָנִים, הָיָה מְצַפֶּה בְּכָל־שָׁעָה לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר: מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, שֶׁאֵרֵד וְאֶטּוֹל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ? מָתַי יְהֵא מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִי שְׂחוֹק? מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזְרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרַאת משֶׁה. מְצָאוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ2608 בִּמְגִלָּה, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ כְּזֹהַר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ וְהוּא דוֹמֶה לְמַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת. מִיָּד נִתְיָרֵא וַאֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְלֹא מָצָא פִתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר. עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסַמָּאֵל: רָשָׁע, מַה־לְּךָ כָאן? אָמַר לוֹ: לִטּוֹל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי. אָמַר לוֹ: מִי שִׁגְּרֶךָ2609? אָמַר לוֹ: מִי שֶׁבָּרָא כָל־הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ: לֵךְ מִכָּאן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס2610 לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא — “לֹא־אָמוּת כִּי־אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ”2611. אָמַר לוֹ: משֶׁה, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה? יֶשׁ לוֹ מִי שֶׁיְקַלְּסוּהוּ — “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל”2612. אָמַר לוֹ משֶׁה: וַאֲנִי מְשַׁתֵּק אוֹתָם וּמְקַלֵּס אוֹתוֹ — “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי”2613. אָמַר לוֹ: כָּל בָּאֵי עוֹלָם נִשְׁמָתָם מְסוּרָה בְיָדִי. אָמַר לוֹ משֶׁה: יֶשׁ בִּי כֹחַ יוֹתֵר מִכָּל־בָּאֵי עוֹלָם. אָמַר לוֹ: וּמַה כֹּחֶךָ? אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי בֶן־עַמְרָם, שֶׁהִתְנַבֵּאתִי בֶן־שָׁלשׁ שָׁנִים וְאָמַרְתִּי, שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבִי־אֵשׁ, וְנִכְנַסְתִּי לְפַלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ… וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶן־שְׁמֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָל־מִצְרָיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת־הַיָּם לִשְׁנֵים־עָשָׂר גְּזָרִים, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶרֶךְ בַּשָּׁמָיִם, וְהָיִיתִי תוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם2614 שֶׁל מַלְאָכִים וְנִצַּחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְדִבַּרְתִּי עִם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא פָּנִים בְּפָנִים, וְקִבַּלְתִּי תוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מִימִינוֹ וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וָעוֹג שְׁנֵי גִבּוֹרֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְהִכֵּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם, — מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ? לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנָי, אֵינִי נוֹתֵן לְךָ נִשְׁמָתִי! מִיָּד חָזַר סַמָּאֵל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. שָׁלַף סַמָּאֵל חַרְבּוֹ מִתַּעְרָהּ וְהָלַךְ וְעָמַד עַל משֶׁה. מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּפָגַע בּוֹ בְּסַמָּאֵל בְּכָל־כֹּחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְפָנָיו, וְרָץ משֶׁה אַחֲרָיו בְּשֵׁם־הַמְפֹרָשׁ, וְנָטַל קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת־עֵינָיו.

יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר2615 מִן הָעוֹלָם. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, זְכָר־לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְּנֶה! זְכָר־לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה! בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת! יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְעַצְמִי מְטַפֵּל2616 בְּךָ וּבִקְבוּרָתֶךָ, אָמַר משֶׁה: הַמְתֶּן־לִי2617 עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ בִי קֹרַת־רוּחַ2618 כָּל־יָמָי, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָם. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל־שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמֹו. כֵּוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה — כְּלָלָם2619 כֻּלָּם בִּבְרָכָה אֶחָת. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ2620 לִי. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ וַאֲדוֹנֵנוּ! מָחוּל לָךְ! — אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבִּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחַל לָנוּ! אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם!

יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמָר: בָּרוּךְ שְׁמוֹ, חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד! אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת־עַצְמוֹתַי וְאִמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבֶן־עַמְרָם, שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר!

יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם!…

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כִּשְׂרָפִים. וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִשְּׁמֵי־שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטּוֹל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת עִמּוֹ: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזַגְזְגֵאל — מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, גַּבְרִיאֵל פָּרַשׂ בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וְזַגְזְגֵאל מִמַּרְגְּלוֹתָיו. עָמַד מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַד אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה: “משֶׁה, עֲצוֹם עֵינֶיךָ”! — עָצַם עֵינָיו. — “הַנַּח יָדֶיךָ עַל הֶחָזֶה”! — הִנִּיחַ יָדָיו עַל הֶחָזֶה. “הַקֵּף2621 רַגְלֶיךָ”! — הִקִּיף רַגְלָיו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קָצַבְתִּי לָךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת. צְאִי, אַל תְּאַחֵרִי!

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם יוֹדַעַת אֲנִי, שֶׁאַתָּה אֱלֹהַּ כָּל־הָרוּחוֹת וַאֲדוֹן כָּל־הַנְּשָׁמוֹת, אַתָּה בְרָאתַנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֶשׁ־גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה? אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: צְאִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי־שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה.

הָיְתָה רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה”2622.

שָׁמַיִם בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “אָבַד חָסִיד מִן־הָאָרֶץ”2623.

אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן”2624.

מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “צִדְקַת יְיָ עָשָׂה”2625.

וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “וּמִשְׁפָּטָיו עִם־יִשְׂרָאֵל”2626.

אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם!”2627… (דב“ר ז, י”א, תנח'; ילק"ש).

––––––––

קלח תַּנְיָא: “וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶֶבד־יְיָ”2628 — אֶפְשָׁר, משֶׁה חַי וְכָתַב “וַיָּמָת משֶׁה”? אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב משֶׁה, מִכָּאן וְאֵילַךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן — דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַ' נְחֶמְיָה). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת, וְנֶאֱמַר: “לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה”2629? אֶלָּא עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹמֵר וּמשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֹמֵר וּמשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע (ב"ב טו.; מנח' ל).

קלט תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בַת־קוֹל מַשְׁמַעַת וְאוֹמֶרֶת: “וַיָּמָת משֶׁה” — סָפְרָא רַבָּא2630 שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סוטה י“ג:; ע”י; ספרי ברכה).

קמ בְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת משֶׁה וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלָד (מג' יג:).


כז. קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה

קמא “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר”2631 — אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: סִמָּן בְּתוֹךְ סִמָּן, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן — “וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ”2632. וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה2633 אֵצֶל גַּסְטְרָא2634 שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאוּנִי הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה2635 — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה2636 — נִדְמָה לָהֶם לְמָעְלָה, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”2637 (סוטה יג־יד).

קמב אָמַר רַ' חַמָּא בַר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה מֵעֵינֵי בָשָׂר־וָדָם? מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָתִיד בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְיִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מֵאַרְצָם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְיַעַמְדוּ בִּבְכִי וְיִתְחַנְּנוּ לְמשֶׁה וְיֹאמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, עֲמוֹד בִּתְפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, — וְעוֹמֵד משֶׁה וּמְבַטֵּל אֶת־הַגְּזֵרָה, מִפְֵּני שֶׁחֲבִיבִים2638 צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (ע“י שם, ספ”א).


ו: שׁוֹפְטִים, מְלָכִים וּנְבִיאִים

א. אֶרֶץ הַבְּחִירָה

א רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי פָּתָח: “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ”2639 – מָדַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּל־הָאֻמּוֹת וְלֹא מָצָא אֻמָּה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, וּמָדַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־כָּל־הַדּוֹרוֹת וְלֹא מָצָא דוֹר שֶׁהָיָה רָאוּי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא דוֹר הַמִּדְבָּר; מָדַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־כָּל־הֶהָרִים וְלֹא מָצָא הַר שֶׁתִּנָּתֶן־בּוֹ הַתּוֹרָה אֶלָּא סִינָי; מָדַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־כָּל־הָעֲיָרוֹת וְלֹא מָצָא עִיר שֶׁרְאוּיָה שֶׁיִּבָּנֶה בָהּ בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יְרוּשָׁלָיִם; מָדַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת וְלֹא מָצָא אֶרֶץ שֶׁרְאוּיָה לִנָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל (ויק“ר י”ג; ילק"ש חבקוק ג).


ב. יְהוֹשֻׁעַ

ב אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רָב: בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר משֶׁה רַבֵּנוּ לְגַן־עֵדֶן אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל־סְפֵקוֹת שֶׁיֶּשׁ־לָךְ2640. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּלוּם הִנַּחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר, לֹא כָךְ כָּתַבְתָּ בִּי: “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל”2641? מִיָּד תָּשַׁשׁ2642 כֹּחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת וְנוֹלְדוּ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת. וְעָמְדוּ כָל־יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לוֹמַר לָךְ2643 אִי־אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטָרְדֵם2644 בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר יְיָ… הָכִינוּ לָכֶם צֵדָה” וְגוֹ'2645 (תמו' ט“ז.; ע”י).

ג אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל: שָׁלשׁ פְּרֻסְטַגְמָאוֹת2646 שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל2647 עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ [יִשְׂרָאֵל] לָאָרֶץ: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִפָּנוֹת2648 – יִפָּנֶה; לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים; לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקִי; גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ; שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ (ירוש' שביעית ו).

ד “וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים”2649 – מִי הָיוּ? שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ פִּינְחָס וְכָלֵב, הָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִשְׁלִיחוּתָם.

“מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ”2650 – מַהוּ חֶרֶשׁ? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלֵי נַגָּרוּת2651 הָיוּ בְיָדָם כְּנַגָּרִין; רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עָשׂוּ עַצְמָם קַדָּרִין2652, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וְאוֹמְרִים: הֲרֵי קְדֵרוֹת! מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וְיִקְנֶה! כָּל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָהֶם בְּנֵי אָדָם.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ; אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים2653 וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִים עַל אֻפִיָה2654 שֶׁלָּהֶם (במ“ר טז; רו”ר ב; ילק"ש יהושע).

––––––––

ה “וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם… קָמוּ נֵד־אֶחָד”2655 – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַיִם נִגְדָּשִׁים2656 וְעוֹלִים כִּפִּין2657 עַל־גַּבֵּי כִפִּין יֶתֶר מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת מִיל, עַד שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (סוטה לד).

––––––––

ו “חָטָא יִשְׂרָאֵל”2658 – כֵּוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: “חָטָא יִשְׂרָאֵל”2659, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵילָטוֹר2660 אָנִי? הָטֵל2661 גּוֹרָלוֹת וְתֵדָע. הָלַךְ וְהֵטִיל גּוֹרָלוֹת, נָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלָי? הָטֵל הַגּוֹרָל בֵּינְךָ וּבֵין אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְיִפּוֹל עַל אֶחָד מִכֶּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּכֵּל יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁבְּאַבְנֵי אֵפוֹד, שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל כֹּהֵן־גָּדוֹל, וְרָאָה אֶבֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁכָּהָה אוֹרָהּ; שֶׁכָּךְ הָיָה מִשְׁפַּט הַחשֶׁן – כָּל־שֵׁבֶט שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה מַגִּיהָה אַבְנוֹ וּמַבְהִיק2662 אוֹרָהּ, וְכָל שֵׁבֶט שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה – אַבְנוֹ כֵהָה. כֵּוָן שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ: “בְּנִי! שִׂים־נָא כָבוֹד לַייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”2663. מִיָּד אָמַר עָכָן: “אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי”2664 (תנח' וישב).

––––––––

ז “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם” וְגוֹ‘2665 – אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”! – יֵשׁ קָטָן פּוֹתֵחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְגָדוֹל הֵימֶנּוּ: “דּוֹם!”? אֲנִי נִבְרֵאתִי בָרְבִיעִי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַשִּׁשִּׁי2666 – וְאַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”! אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: עֶבֶד רָע! לֹא מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא2667 אָתָּה? לֹא כָךְ רָאָה אוֹתְךָ אַבָּא בַּחֲלוֹם "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים וְגוֹ’2668 – מִיָּד “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד”2669 (תנח‘; ילק"ש יהושע י’; ב“ר ו', פ”ד).

ח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְגוֹרָל וּבְאוּרִים־וְתֻמִּים2670. הָא כֵיצַד? אֶלְעָזָר מְלֻבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו וְקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין מֻנָּחִין לְפָנָיו, וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: זְבוּלֻן עוֹלֶה – תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי2671 שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְיָדוֹ זְבוּלוּן, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ תְּחוּם עַכּוֹ. וְחוֹזֵר וּמְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: נַפְתָּלִי עוֹלֶה וּתְחוּם גִּנֵּיסַר2672 עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְיָדוֹ נַפְתָּלִי, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְיָדוֹ תְּחוּם גִּנֵּיסַר. וְכֵן כָּל־שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט (ב"ב קכב).

––––––––

ט יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא2673 (ערוב' כב:).

י עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ2674: שֶׁיְהוּ מַרְעִים2675 בֶּחֳרָשִׁים וּמְלַקְּטִים עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם, וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכָל־מָקוֹם חוּץ מִתִּלְתָּן2676, וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת2677 בְּכָל־מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זָיִת2678, וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה2679 בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִים2680 מִמֶּנּוּ, וּמְחַכִּים2681 בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרֹס קֶלַע2682 וְיַעֲמִיד אֶת־הַסְּפִינָה, וְנִפְנִים2683 לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַרְכֹּם2684, וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת2685 עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה2686, וּמִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים2687 מִפְּנֵי יִתְדוֹת הַדְּרָכִים2688, וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים מְפַסֵּג2689 וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד, וּמֵת מִצְוָה2690 קוֹנֶה מְקוֹמוֹ2691.

בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת־הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת (ב"ק פ.; פא:).

יא “וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל־הָאָרֶץ”2692 – יָצָא לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן2693 (ב"ר לט).

יב “וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ… מִצָּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ”2694 – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָזַרְנוּ עַל כָּל־הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר־גָּעַשׁ. וּמַהוּ הַר־גָּעַשׁ? שֶׁנִּתְגָעֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֶלְקָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה חֲלֻקָּה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדָּי, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתָיו וְזֶה עוֹסֵק בְּבֵיתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ מִלַּעֲשׂוֹת חֶסֶד2695 לִיהוֹשֻׁעַ וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַרְעִישׁ אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַהוּ “הַר גָּעַשׁ”, שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר2696 לְהָרְגָם (רו“ר פתיח'; שבת קה:; ילק”ש יהושע ומשלי).


ג. בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים

יג “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים”2697 – אוֹי לְדוֹר2698 שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת־שׁוֹפְטָיו וְאוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט! הַדַּיָּן אוֹמֵר לְאָדָם: טוֹל קֵיסָם2699 מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (רו“ר א; ילק”ש רות).

יד עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב"2700 – עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לֶאֱלִילִים, מֵהֶם עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּדְבַר יְיָ הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ”2701 (רו“ר פתיח'; ילק”ש משלי).

טו [כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְצָם] הָיָה לָהֶם לְסַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה, שֶׁהִנִּיחַ משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וּפִינְחָס בֵּן אֶלְעָזָר עִמָּהֶם, לֵילֵךְ וְלִקְשׁוֹר חֲבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל בְּמָתְנֵיהֶם וּלְהַגְבִּיהַּ בִּגְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵאַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְיַחְזְרוּ2702 בְּכָל־עִירוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד לְלָכִישׁ, יוֹם אֶחָד לְחֶבְרוֹן, וְיוֹם אֶחָד לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְכָל־מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וִילַמְּדוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ־אֶרֶץ בְּשָׁנָה וּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ, עַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאַרְצָם כָּל־אֶחָד נִכְנַס לְכַרְמוֹ וּלְזֵיתוֹ וְאוֹמֵר: “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי!” (תדא"ר יא).

טז לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁקָּנָה בָתִּים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, מֵהֶם בְּנֵי שֵׁשׁ, מֵהֶם בְּנֵי חָמֵשׁ, בְּנֵי אַרְבַּע, בְּנֵי שָׁלשׁ, בְּנֵי שְׁתַּיִם, בְּנֵי אַחַת, וְגִדְּלָם עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאָכְלוּ מִמַּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ אוֹכַל, וְשָׁתוּ מִמַּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ שׁוֹתֶה; וְגִדְּלָם וּבָנָה לָהֶם בָּתִּים וְנָטַע לָהֶם גְּפָנִים וְאִילָנוֹת וּנְטָעִים, וְאָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ וּבַגְּפָנִים הַלָּלוּ וּבְאִילָנוֹת הַלָּלוּ! כֵּוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ וְעָקְרוּ אֶת־הַגְּפָנִים וְקָצְצוּ אֶת־הָאִילָנוֹת וְכָרְתוּ אֶת־הַנְּטִיעוֹת וְשָׁבְרוּ אֶת־הַבָּתִּים. כֵּוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ וּמָצָא אֶת־כָּל־מַה שֶׁעָשׂוּ הִרְחִיק אֶת־דַּעְתּוֹ2703 מֵהֶם, אָמָר: הֲרֵי הֵם כְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם! מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ? הֵבִיא אוֹתָם וְהִכָּה אוֹתָם, וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לוֹ. לְכָךְ נִדְמוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים: הָיוּ סוֹרְחִין בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהָיוּ נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת, וּכְשֶׁחָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא גּוֹאֵל אוֹתָם (שם).

יז “וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִנִּיחַ יְיָ לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל”2704 – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַע כֶּרֶם וְהָיוּ בְתוֹכוֹ אֲרָזִים וְקוֹצִים. הָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְקָצַץ אֶת־הָאֲרָזִים וְהִנִּיחַ אֶת־הַקּוֹצִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הַקּוֹצִים שֶׁאוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ הִנַּחְתָּ וְקָצַצְתָּ אֶת־הָאֲרָזִים! אָמַר לָהֶם: אִם קָצַצְתִּי אֶת־הַקּוֹצִים בַּמֶּה הָיִיתִי גוֹדֵר אֶת־כַּרְמִי? כָּךְ יִשְׂרָאֵל כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בַּיִת יִשְׂרָאֵל”2705, וְהִכְנִיסָם לָאָרֶץ וְקָצַץ אֶת־הָאֲרָזִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ”2706, וְהִנִּיחַ אֶת־בְּנֵיהֶם “לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל”2707, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת־הַתּוֹרָה (ילק"ש שופטים ב').

יח “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת־אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּון וְאֶת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְיָ וְלֹא עֲבָדוּהוּ”2708 – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְיָ” אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְלֹא עֲבָדוּהוּ”? אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֲפִלּוּ כְתֻרְמוֹס2709 הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין2710 אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה2711 לֹא עֲשָׂאוּנִי בָנָי (ביצה כה:).


ד. דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה

יט “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה”2712 – רַ' בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר אַרְבָּעָה דְבָרִים: אוֹי לְחַי שֶׁצָּרִיךְ לְמֵת, אוֹי לְגִבּוֹר שֶׁצָּרִיךְ לְחַלָּשׁ, אוֹי לְפִקֵּחַ שֶׁצָּרִיךְ לְסוֹמֵא, – אוֹי לְדוֹר שֶׁאִשָּׁה מַנְהַגְתּוֹ (שו“ט; ילק”ש שופטים א').

כ “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת”2713 – מַה טִּיבָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְנַבֵּאת עַל יִשְׂרָאֵל וְשָׁפְטָה אוֹתָם, וַהֲלֹא פִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עוֹמֵד? [תְּנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ]: מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ: בֵּין גּוֹי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

אָמְרוּ: בַּעְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה עַם־הָאָרֶץ הָיָה. אָמְרָה לוֹ: בֹּא וְאֶעֱשֶׂה לְךָ פְתִילוֹת2714 וְלֵךְ לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּשִׁילֹה, וְיִהְיֶה חֶלְקְךָ בֵּין הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם וְתָבֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת וְעוֹשָׂה פְתִילוֹת עָבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹרָן מְרֻבֶּה, וְהוּא מוֹלִיךְ לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, אָמַר לָהּ: דְּבוֹרָה, אַתְּ נִתְכַּוַּנְתְּ לְהַרְבּוֹת אוֹרִי, אַף אֲנִי אַרְבֶּה אוֹרֵךְ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים (תדא“ר; תנח'; ילק”ש שופ' א').

כא “וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת־תֹּמֶר… וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט”2715 – לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְהִתְיַחֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשְׁבָה בְצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל, מְלַמֶּדֶת תּוֹרָה לָרַבִּים (תדא“ר; ילק”ש שם).

כב “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם־תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי”2716 – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָהּ אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לְשִׁירָהּ לֹא אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה. “וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ”2717 – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁתִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל שִׁירָה נִמְסְרָה לְךָ לְבַדֶּךָ, אֶתְמְהָא! – “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק”2718 (ב"ר מ).

כג סִיסְרָא בָּא עֲלֵיהֶם בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף רָאשֵׁי גְיָסוֹת2719 וְכָל־אֶחָד הָיוּ עִמּוֹ מֵאָה אֶלֶף, וּבֶן שְׁלשִׁים שָׁנָה הָיָה, וְכָבַשׁ כָּל־הָעוֹלָם בְּכֹחוֹ. וְלֹא הָיָה כָרָךְ2720 שֶׁלֹּא הָיָה מַפִּיל חוֹמָה בְּקוֹלוֹ. וַאֲפִלּוּ חַיָּה שֶׁבַּשָּׂדֶה כֵּוָן שֶׁהָיָה נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה סִיסְרָא יוֹרֵד לִרְחוֹץ בְּנַחַל קִישׁוֹן הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ מַאֲכַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם דָּגִים. וּתְשַׁע מֵאוֹת סוּסִים בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, וּבַחֲזָרָה לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר בְּשָׁלוֹם (ילק"ש שופטים ד').


ה. יִפְתָּח וּבִתּוֹ

כד יִפְתָּח עַם־הָאָרֶץ הָיָה, גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה2721 הָיָה, וּמִפְּנֵי־כָךְ אִבֵּד אֶת־בִּתּוֹ. אֵימָתָי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּון וְנָדָר: “וְהָיָה הַיּוֹצֵא… מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי… וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה”2722. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אָמָר: אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָמָל – יַקְרִיב לְפָנָי? – זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ.

“וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ… וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ בִתִּי… וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יְיָ וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב?”2723 – וַהֲלֹא פִינְחָס הָיָה שָׁם2724? אֶלָּא פִּינְחָס אָמָר: אֲנִי, כֹּהֵן־גְּדוֹל בֶּן כֹּהֵן־גָּדוֹל, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל עַם־הָאָרֶץ? וְיִפְתָּח אָמָר: אֲנִי, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט? מִבֵּין שְׁנֵיהֶם אָבְדָה אוֹתָהּ עֲלוּבָה מִן הָעוֹלָם. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְדָמֶיהָ; פִּינְחָס – נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח – מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים2725, בְּכָל־מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבֶר נִשָּׁל הֵימֶנּוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּמָת יִפְתָּח… וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד”2726 – “בְּעִיר גִּלְעָד” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּעָרֵי גִלְעָד”.

כֵּוָן שֶׁבִּקֵשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת־בִּתּוֹ הָיְתָה בוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל־גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדָרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ”2727, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁנֵים־עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: “וּנְתַתִּיו לַייָ כָּל־יְמֵי חַיָּיו”2728 – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת־בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? כָּל־הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.

וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ צֹוָחַת: נְפָשׁוֹת הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּקְרִיב לְפָנָי? – אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי"2729 (תנח' בחקותי; תנה“ק שם; ב”ר ס).


ו. שִׁמְשׁוֹן

כה “וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ”2730 – אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי2731 רַב אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג2732 (סוטה ט).

כו “בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל”2733 – אָמַר רַב אַסִּי: צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ וַעֲקָרָם שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָם זֶה בָזֶה (שם;).

כז “וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ… בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל”2734 – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל שְׁנֵי הָרִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל שְׁנֵי צְרוֹרוֹת2735 וּמַקִּישָׁם זֶה לָזֶה. רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שְׁרוּיָה2736 עָלָיו הָיָה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה2737 אַחַת כְּמִצָּרְעָה וְעַד אֶשְׁתָּאוֹל (ויק"ר ט).

כח “וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שׂוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה”2738 – תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְלִילָה: דִּלְדְּלָה2739 אֶת־כֹּחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת־לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת־מַעֲשָׂיו (סוטה ט:).

כט שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו2740 לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־עֵינָיו (שם).

ל תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד־חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקֶם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הֵעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם־הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל־כְּתֵפָיו”2741 – וּמְקֻבָּלִים אָנוּ2742 שֶׁאֵין דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת2743 מִשִּׁשִּׁים אַמָּה (שם י.).

לא “וְעַל־הַגָּג כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים”2744 – אֵלּוּ מַה שֶׁהָיוּ עַל שְׂפַת הַגָּג, אֲבָל מַה שֶׁהָיוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלַאֲחוֹרֵי אֲחוֹרֵיהֶם אֵין בִּרְיָה יוֹדָעַת (ב"ר צח).

לב “וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְיָ וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי אֱלֹהִים, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה!”2745… – אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, זְכָר־לִי עֶשְׂרִים [וּשְׁתַּיִם] שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם: הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (סוטה י).


ז. פֶּסֶל מִיכָה

לג “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה”2746 – אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה הֲרֵעֹתָ לָעָם הַזֶּה, שֶׁעַכְשָׁו אִם אֵין לָהֶם לְבֵנִים מְשִׂימִין בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּבִּנְיָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: קוֹצִים הֵם מְכַלִּין2747, שֶׁגָּלוּי לְפָנַי אִלּוּ הֵם חַיִּים הָיוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְאִם תִּרְצֶה תְּנַסֶּה וְהוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם. הָלַךְ משֶׁה וְהוֹצִיא אֶת־מִיכָה. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא מִיכָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ2748 בַּבִּנְיָן (רש“י סנה' קא: עפ”י אגדה).

לד “וַיְהִי־אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ… וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשֹ אֵפוֹד וּתְרָפִים”2749 – בִּימֵי כוּשַׁן2750 רִשְׁעָתַיִם הָיָה פִסְלוֹ שֶׁל מִיכָה; בְּיָמָיו הָיְתָה פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה2751 (סד“ע; ילק”ש שופטים).

לה “וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים”2752 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זֶה פִסְלוֹ2753 שֶׁל מִיכָה (סנה' קנ:).

לו תַּנְיָא, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִגֶּרֶב2754 לְשִׁילֹה2755 שְׁלשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ2756. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ2757 מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה2758 נֶעֶנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מִחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם מִחִיתֶם! (שם).

לז “וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפֶּסֶל. וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי”2759 – וְכִי בֶן־מְנַשֶּׁה הוּא, וַהֲלֹא בֶן־משֶׁה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנֵי משֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזְר, בְּנֵי גֵּרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל”2760 (וְנֶאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל2761 בֶּן־גֵּרְשׁוֹם בֶּן־משֶׁה”2762)? – אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה2763 מְנַשֶּׁה תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה. “בֶּן־מְנַשֶּׁה” – נוּן תְּלוּיָה2764, אִם זָכָה – בֶּן־משֶׁה2765, וְאִם לָאו – בֶּן מְנַשֶּׁה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים, שֶׁהֲרֵי משֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרוֹ יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן (ב“ב ק”ט:; ירוש' בר' ט').

לח שָׁאֲלוּ חֲכָמִים אֶת־רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: יְהוֹנָתָן כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְהֶאֱרִיךְ יָמִים! אָמַר לָהֶם: עַל־יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה2766 בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד? הָיָה בָא אָדָם לְהַקְרִיב שׁוֹר אוֹ כֶבֶשׂ אוֹ גְדִי לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמַר לוֹ: רַצֶּנָּה2767 עָלָי. אָמַר לוֹ: מַה זוֹ מוֹעִילָה לָךְ? לֹא רוֹאָה וְלֹא שׁוֹמַעַת וְלֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא מְטִיבָה וְלֹא מְרֵעָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ2768, וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲשֵׂה וְהָבֵא לִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל סֹלֶת וְתֵן עָלֶיהָ עֶשֶׂר בֵּיצִים וְהַתְקֵן2769 לְפָנֶיהָ, וְהִיא תֹאכַל מִכָּל־הַבָּא, וַאֲנִי מְרַצֶּה אוֹתָהּ עָלֶיךָ. כֵּוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ אוֹתוֹ אָדָם הָיָה יְהוֹנָתָן אוֹכֵל אֶת־הַכֹּל. פַּעַם אַחַת בָּא בֶן־פַּחִין2770 אֶחָד. אָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם אֵינָהּ מוֹעִילָה כְּלוּם, אַתָּה מָה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתִי.

“וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי־הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה־אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה־לְּךָ פֹה”2771 – אָמְרוּ לוֹ: לֹא מִמּשֶׁה אַתָּה בָא, וְעַכְשָׁו תֵּעָשֶׂה כֹהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (הוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ: וְלֹא הִיא, אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ).

כֵּוָן שֶׁרָאָה דָוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר מִנָּהוּ2772 עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן־גֵּרְשׁוֹם בֶּן־משֶׁה נָגִיד עַל־הָאֹצָרוֹת”. וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ, וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁב לָאֵל2773 בְּכָל־לִבּוֹ (ירוש' בר' ט; ב“ב קי.; ילק”ש שופטים).


ח. מְגִלַּת רוּת

לט “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים”2774 – אִמְרוּ בְּשֵׁם רַ' חִיָּא וְרַ' אֶלְעָזָר: מִדְרָשׁ זֶה עָלָה בְיָדֵנוּ מִן הַגּוֹלָה: כָּל־מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי” צָרָה. “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” – מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם? – “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ”2775.

לָמָּה “וַיְהִי וַיְהִי” שְׁתֵּי פְעָמִים2776? אֶחָד לְרַעֲבוֹן לֶחֶם וְאֶחָד לִרְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁאֵין תּוֹרָה מְצוּיָה בוֹ רָעָב מָצוּי בּוֹ (רו“ר פתיח' א; ילק”ש רות).

מ “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ2777 – שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵלַי תָּבֹא מַלְכוּת; “וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי”2778 – שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים; “וְשֵׁם שְׁנֵי־בָּנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”2779 – מַחְלוֹן – שֶׁנִּמַּח מִן הָעוֹלָם, וְכִלְיוֹן – שֶׁכָּלָה מִן הָעוֹלָם (רו“ר ב'; ילק”ש רות).

מא “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ”2780 – לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. לְבוֹלִיטִין2781 שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה, וְהָיוּ בְנֵי הַמְּדִינָה סְבוּרִים2782 עָלָיו וְאוֹמְרִים, שֶׁאִם יָבֹאוּ שְׁנֵי בַצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת־הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן. כֵּוָן שֶׁבָּאָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְאָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְטַיֶּלֶת בְּסִידְקֵי2783 וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. וְהָיוּ בְנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים: זֶה שֶׁהָיִינוּ בְטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבֹא בַצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. כָּךְ אֲבִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנְסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמָר: עַכְשָׁו כָּל־יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְקֻפָּתוֹ וְזֶה בִכְפִיפוֹ2784, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם (רו“ר א'; ילק”ש רות).

מב “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם”2785 – בַּתְּחִלָּה בָּאוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת, מָצְאוּ אוֹתָן מְדֻחָקוֹת בְּמָיִם, אַחַר כָּךְ בָּאוּ לָהֶם לִכְרַכִּים, מָצְאוּ אוֹתָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת, וְאַחַר־כָּךְ חָזְרוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת – “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רו"ר ב').

מג “וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת”2786 – עָרְפָּה – שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ, רוּת – שֶׁרָאֲתָה2787 בְּדִבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַב בֵּבַי בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן [מֶלֶךְ מוֹאָב] הָיוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה חָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְעָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ2788 בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בֵּן2789 וַאֲנִי מוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסְאִי (רו“ר ב'; ילק”ש שופט').

מד “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ… וַיָּמֻתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”2790 – אָמָרוּ: לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים2791 פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה. בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ”, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”. “וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה”2792 – אָמַר רַ' חֲנִינָא: נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים2793 (רו"ר ב).

מה “וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם”2794 – וְכִי לֹא יָצְאוּ מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא? וַהֲלֹא כַּמָּה גַמָּלִים יָצָאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצָאוּ. אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר הוּא זִיוָהּ וְהוּא הוֹדָהּ וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ, פָּנָה מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ (שם).

מו “וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם… וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלֵכְנָה בַדֶּרֶךְ”2795 – הוּצָרָה2796 עֲלֵיהֶן הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת יְחֵפוֹת וְגוּפָן נוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ2797 (שם; ילק"ש שופטים).

מז “וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי… וַתֹּאמֶר רוּת אַל־תִּפְגְּעִי־בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ”2798 – מִכָּל־מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים. אָמְרָה לָהּ: בִּתִּי, אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי־תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי־קִרְקְסָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ: “אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ”2799. אָמְרָה לָהּ: אֵין דַּרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ: “וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”2800 (שם, שם).

מח “וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם… וַיְהִי כְּבֹאֶנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן” וְגוֹ'2801 – אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעֵז מֵתָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְנִתְכַּנְּסוּ כָל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת־חֲסָדִים2802. נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת וְזוֹ נִכְנֶסֶת. “וַתֵּהֹם כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמֵרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?”2803 – זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִסְקְפַסְטְיָאוֹת2804 שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה; לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּבִגְדֵי מֵלָתִין2805, וְעַכְשָׁו הִיא מִתְכַּסָּה בִּסְמַרְטוּטִין2806; לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָנֶיהָ אֲדֻמּוֹת מִכֹּחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁו פָּנֶיהָ יְרֻקּוֹת מֵרְעָבוֹן. וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָה”2807 (רו“ר ג; ילק”ש רות).

מט “וַיֹּאמֶר בֹּעֵז… לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת”2808 – וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ: כָּל־הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת; כָּל־הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן2809 וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת2810 כֵּלֶיהָ; כָּל־הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ – “וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים”2811 וְלֹא בְּתוֹךְ הַקּוֹצְרִים; כָּל־הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הֶעֳמָרִים וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר: שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים לוֹקֶטֶת, שָׁלשׁ – אֵינָהּ לוֹקֶטֶת (רו“ר ד'; ילק”ש רות).

נ “וַתֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ”2812 – אָמַר לָהּ: חָס וְשָׁלוֹם, אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת (רו"ר ה).

נא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת; שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת (בר' ז:; ילק"ש רות).

נב אָמַר רַב זְעֵירָא: מְגִלָּה זוֹ2813 אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה2814 וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר. וְלָמָּה נִכְתָּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (שם).


ט. אֶלְקָנָה וְחַנָּה

נג אֶלְקָנָה הָיָה עוֹלֶה לְשִׁילֹה אַרְבַּע פְּעָמִים בְּשָׁנָה: שָׁלשׁ מִן הַתּוֹרָה2815, וְאַחַת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וְהָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְאֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכָל קְרוֹבָיו, וּכְשֶׁעוֹלִים בַּדֶּרֶךְ הָיוּ בָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָם: “לְהֵיכָן תֵּלֵכוּ”? – וְאוֹמְרִים: “לְבֵית־הָאֱלֹהִים שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָבֹאוּ עִמָּנוּ? נֵלֵךְ בְּיָחַד!” – מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת2816 דְּמָעוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם: נַעֲלֶה עִמָּכֶם!

עֲלוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָתִּים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת – עֲשָׂרָה בָתִּים, וְלַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הִרְגִּישָׁה כָל הַמְּדִינָה לַעֲלוֹת.

וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וּמַעֲלָה יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – עַד שֶׁהָיוּ כֻלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: "אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְוֹת, וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדֶךָ – אֲנִי אוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְוֹת וְיִזְכּוּ רַבִּים עַל יָדוֹ (תדב“א; ילק”ש).

––––––––

נד “וְכִעֲסַתָּה צָּרָתָהּ גַּם־כַּעַס”2817 – מְכַעֶסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמְכַעֶסֶת. מֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ? לָקַחַתְּ לִבְנֵךָ גָּדוֹל סוּדָר2818 וְלַשֵּׁנִי חָלוּק2819?

אָמַר ר' נַחֲמָן בַּר אַבָּא: הָיְתָה פְנִנָּה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לְחַנָּה: אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְרַחֶצֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל בָּנַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית־הַסֵּפֶר! וּבְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: חַנָּה, אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת בָּנַיִךְ שֶׁבָּאוּ מִבֵּית־הַסֵּפֶר!

רַב תַּנְחוּם בַּר אַבָּא אָמָר: הָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְהָיָה אֶלְקָנָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנָיו חֶלְקוֹ, הָיְתָה פְנִנָּה מִתְכַּוֶּנֶת לְהַכְעִיס אֶת־חַנָּה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאֶלְקָנָה: תַּן לְזֶה בְנִי חֶלְקוֹ וּלְזֶה בְנִי חֶלְקוֹ – וְלָזֶה לֹא נָתַתָּ חֶלְקוֹ; לָמָּה? “בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ2820 עַל הָאֱלֹהִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוא: אַתְּ מַרְעֶמֶת אוֹתָהּ עָלָי – חַיַּיִךְ, אֵין רְעָמִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מָטָר – וּמִיָּד אֲנִי פוֹקְדָהּ2821 (פסיק“ר מג; מד”ש א; ילק"ש שמואל א' א').

נה “יְיָ צְבָאוֹת, אִם־רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ” וְגוֹ‘2822 – אָמַר רַ’ אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא “צְבָאוֹת” עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ “צְבָאוֹת”. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! מִכָּל־צִבְאֵי־צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֶּן־לִי בֵּן אֶחָד! מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעֻדָּה לַעֲבָדָיו, בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה2823 אֶחָת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק2824 וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! מִכָּל־סְעֻדָּה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְעֵינֶיךָ לִתֶּן לִי פְרוּסָה אֶחָת! דָּבָר אַחֵר: חַנָּה הָיְתָה עוֹלָה לְרֶגֶל וְרָאֲתָה כָל־יִשְׂרָאֵל, אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל־הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ יֶשׁ לְךָ וְאֵין לִי אֶחָד בָּהֶם! (בר' לא:; פסיק"ר).

נו “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ”2825 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל־מַה שֶּׁבָּרָאתָ בְאִשָּׁה לֹא בָרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חֹטֶם2826 לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן; דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי – לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן? תֶּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן (בר' לא:).

נז “אֶל־הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי”2827 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת־הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת־הַנַּעַר אֶל־עֵלִי”2828 – מִשּׁוּם שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת־הַפָּר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא הֵבִיאוּ שׁוֹר לְקָרְבָּן; אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ לְכֹהֵן וְיָבוֹא וְיִשְׁחָט. רָאָה אוֹתָם שְׁמוּאֵל שֶׁהֵם מְחַזְּרִים2829 אַחַר כֹּהֵן לִשְׁחוֹט, אָמַר לָהֶם: לָמָּה לָכֶם לְחַזֵּר אַחַר כֹּהֵן לִשְׁחוֹט – שְׁחִיטָה בְזָר2830 כְּשֵׁרָה. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי עֵלִי. אָמַר לוֹ עֵלִי: זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר “וְשָׁחַט הַכֹּהֵן? – “וְהִקְרִיבוּ… הַכֹּהֲנִים”2831 נֶאֱמַר – מִקַּבָּלָה2832 וְאֵילֵךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְזָר. אָמַר לוֹ עֵלִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא מוֹרֶה הֲלָכָה בְּפְנֵי רַבְּךָ אָתָּה, וְכָל־הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. בָּאָה חַנָּה וְצָוְחָה לְפָנָיו: “אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה” וְגוֹ'2833. אָמַר לָהּ: הַנִּיחִי לִי וְאֶעֶנְשֶׁנּוּ וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֶּן לְךָ בֵּן טוֹב מִמֶּנּוּ. אָמְרָה לוֹ: אֶל־הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי”2834 (שם; ילק"ש שמואל א').


י. בְּנֵי עֵלִי

נח “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־יְיָ… גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן” וְגוֹ‘2835 – תְּנִי רַ’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים שְׁיָרֵי מִנְחָה וּמַנִּיחִין אֶת־הַקֹּמֶץ לִזְבוּבִים? מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים אֶת־הַבָּשָׂר וּמַנִּיחִים אֶת־הַחֲלָבִים שְׁטוּחִים2836 בְּחַמָּה? מַה יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לוֹ: יָבוֹא וְיִזְרֹק אֶת־הַדָּם וְיַקְטִיר אֶת־הַחֲלָבִים וְאַחַר־כָּךְ יִקַּח הַבָּשָׂר. וּמָה הַכֹּהֵן אוֹמֵר לָהֶם: הַדָּם אֵינִי זוֹרֵק וְהַחֲלָבִים אֵינִי מַקְטִיר, “תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן… וְאִם־לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה”.2837 וּמַה נֶאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן: “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל”2838 – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ2839 עֹל שָׁמַיִם מֵעֲלֵיהֶם: “לֹא יָדְעוּ אֶת־יְיָ” – אָמְרוּ: אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמָיִם (ספרא; ילק"ש שמואל; אגדת שמואל).


יא. שְׁמוּאֵל

נט “וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב”2840 – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר2841 מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק שֶׁכְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ”2842 – עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (יומא לח:).

ס “וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב”2843 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כְּעֶגְלָה תְמִימָה זוֹ. (ילק"ש שמואל א' ג').

סא מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ”2844. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה בֵין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל: משֶׁה הָיָה נִכְנָס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִשְׁמוֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצֵּב”2845 – לָמָּה כָּךְ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם; משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם”2846; אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ2847 לָבֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה”2848. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת־יִשְׂרָאֵל יָבֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמוֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַייָ”2849 (שמ"ר טז).

סב שְׁמוּאֵל שָׁקוּל2850 כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ”2851 (במ"ר מה).


יב. חֻרְבַּן שִׁילֹה

סג “וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל… וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח… וַיָּרָץ אִישׁ־בִּנְיָמִין מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא”2852 – זֶה שָׁאוּל. רַ' לֵוִי אָמָר: שִׁשִּׁים מִיל עָבַר שָׁאוּל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. בַּמַּעֲרָכָה הָיָה וְשָׁמַע שֶׁנִּשְׁבּוּ הַלּוּחוֹת וְהָלַךְ וַחֲטָפָן מִיַּד גָּלְיַת וָבָא (מד' שמואל; ילק"ש שמואל).

סד “וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים”2853 – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַ' נְחֶמְיָה: חָמֵשׁ צִפָּרְנַיִם וַחֲמִשָּׁה אַסְטִילִים2854 לֹא הִכּוּהוּ, אֶלָּא מַפְרַקְתּוֹ שְׁבוּרָה עַל הָאָרוֹן (מד' שמואל).

סה “וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים… וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אִתּוֹ אֵצֶל דָּגוֹן”2855 – ר' יוֹחָנָן אָמַר: כִּבְּדוּהוּ. אָמְרוּ זֶה אֱלוֹהַּ וְזֶה אֱלוֹהַּ, יָבֹא אֱלוֹהַּ וְיִשְׁרֶה2856 אֵצֶל אֱלוֹהַּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמָר: כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם2857! אֶלָּא אָמָרוּ: זֶה נָצוּחַ2858 וְזֶה נוֹצֵחַ, יָבֹא נָצוּחַ וְיַעֲבֹד לְנוֹצֵחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִי אַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין2859 אֶלָּא בְרוֹתְחִין. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָּגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה… וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל־הַמִּפְתָּן”2860 (שם).

סו “וַתִכְבַּד יַד־יְיָ אֶל־הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּעְפֹלִים”2861 – לְפִי שֶׁאָמְרוּ הָרְשָׁעִים: “אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת־מִצְרַיִם”2862 – עֶשֶׂר מַכּוֹת הָיוּ לוֹ וְשָׁלֵמוּ2863. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֵין לִי מַכָּה עַתָּה? אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁלֹּא נִהְיְתָה מֵעוֹלָם, אֵלּוּ עַכְבָּרִים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְטִים2864 בְּנֵי־מְעֵיהֶם. חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם סְפָלִים2865 שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם. הָיָה הָעַכְבָּר אוֹמֵר לַסֵּפֶל: אָנוּ שְׁלוּחִים שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם2866 וְאַתָּה מִבִּרְיוֹתָיו, תַּן כָּבוֹד לְמִי שֶׁבְּרָאֶךָ. וְהָיָה הַסֵּפֶל נִבְקָע מֵעַצְמוֹ וְעַכְבָּר עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם וְשׁוֹמֵט אֶת־בְּנֵי מְעֵיהֶם. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁלִיט הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־הָרַךְ בַּקָּשֶׁה (שו“ט; ילק”ש שמואל א‘, מלכים א’ כב).

סז אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא: לָמָּה לָקוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ? עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין2867 בָּאָרוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִלּוּ תַּרְנְגָלְתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אָבָדָה, הָיָה מַחֲזִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְתָחִים לַהֲבִיאָהּ, וַאֲרוֹנִי בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים וְאֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים בּוֹ. אִם אֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עָלָיו אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו – “הוֹשִׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ”2868 (ב"ר נד).

סח “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ” וְגוֹ‘2869 – מַהוּ “וַיִּשַּׁרְנָה”? אָמַר רַב: שֶׁיִּשְׁרוּ2870 פְנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה; וּמַה־שִּׁירָה אָמָרוּ? אָמַר רַ’ יִצְחָק נַפָּחָא:

רֹנִּי רֹנִּי2871 הַשִּׁטָּה2872 / הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְחֻשֶּׁקֶת2873 בְּרִקְמֵי זָהָב, / הַמְּהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן2874,

הַמְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי עֲדָיִים, /הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בֶּן־עַמְרָם עַד שֶׁלִּמַּד שִׁירָה לַלְוִיִּם, וְאַתֶּן אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶן – יִישֵׁר2875 כֹּחֲכֶן! (ע“ז כד.; ב”ר נ“ד; ילק”ש שמואל א').


יג. בְּנֵי שְׁמוּאֵל

סט “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וְלֹא־הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע”2876 – לֹא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם; שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל־מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית־אַל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפֶּה וְשָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל”, וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְעָרֵיהֶם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶם2877 וּלְסוֹפְרֵיהֶם (שבת נו).

ע “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע”2878 – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי2879 הֵטִילוּ עַל בַּעֲלֵי־הַבָּתִּים. רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִזְרוֹעַ2880. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִזְרוֹעַ (שם).


יד. שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ

עא מִפְּנֵי מָה זָכָה שָׁאוּל לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן־יֶחְדַּל אָבִי מִן־הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ2881 – שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ2882… וּכְשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה מַהוּ אוֹמֵר? – “הִנֵּה־הוּא נֶחְבָּא אֶל־הַכֵּלִים”"2883 (תוס' בר').

עב “וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ”2884 – רַ' יוּדֶן בְּשֵׁם רַב מָרִי בַּר יַעֲקֹב – אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם רוֹאִים עָנָן קָשׁוּר לְמַעְלָה מֵחֲצֵרוֹ? (ילק"ש שמואל א').

עג “כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא־יֹאכַל הָעָם עַד־בֹּאוֹ, כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי־כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי־אֹתוֹ כְּהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ”2885 – כָּל כָּךְ לָמָּה2886? רַב אָמָר: לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן; וּשְׁמוּאֵל אָמָר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל־הָעָם”2887. רַ' יוֹחָנָן אָמָר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת2888 נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִמְלֹא־נִימָא (בר' מח:).

עד “וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל… וַיֹאמֶר הַגִּידָה־נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? וְיָעֵן שְׁמוּאֵל…: אָנֹכִי הָרֹאֶה”2889 – אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִשְׁמוּאֵל: אַתָּה “רוֹאֶה”? – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַרְאֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה. – וְאֵימָתַי הֵרְאָהוּ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ “מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן… וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא… וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־שְׁמוּאֵל: אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם”2890 (ספרי דברים; מד“ש י”ד).

עה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְשָׁאוּל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק”2891, אָמָר: וּמַה נֶּפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה – כָּל־הַנְּפָשׁוֹת הֲלֹא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מֶה חָטָאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מֶה חָטָאוּ? יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה”2892. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: “סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים”2893, יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל־תִּרְשַׁע הַרְבֵּה”2894.

שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ גַּסּוּת הָרוּחַ הָיְתָה בוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרַג וְנֶעֶקְרָה מִמֶּנּוּ מְלוּכָה, שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: “וְלָמָּה לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ”2895? וְהוּא אוֹמֵר: “שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ”2896. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁאוּל מְשַׁמֵּר קִנְאָה וּנְקָמָה בִּלְבָבוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל דָּוִד (תדא“ר ל”א).

עו “בַּקְּשׁוּ־לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ”2897 – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ־לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמָר: כָּל־תַּרְנְגֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֵטוּ. בַּלַּיְלָה בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. אָמָר: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגֹל שֶׁיִּקְרָא? אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַתַּרְנְגֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֵטוּ”? אַף כָּךְ שָׁאוּל הֵסִיר אֶת־הָאוֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “בַּקְּשׁוּ־לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב”2898.

“וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים”2899 – בִּגְדֵי הֶדְיוֹט2900. “וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ” – זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. “וַיָּבֹאוּ אֶל־הָאִשָּׁה לָיְלָה” – וְכִי לַיְלָה הָיָה2901? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כַּלָּיְלָה2902.

“וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּייָ” – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ־לָקִישׁ: מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ. כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי וְאוֹמֵר: “חֵי־יְיָ אִם־יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה”"2903 (ויק"ר כו; תנח' אמור).

עז “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת־מִי אַעֲלֶה־לָּךְ? וַיֹּאמֶר אֶת־שְׁמוּאֵל הַעֲלִי־לִי”2904 – עָשְׂתָה מַה־שֶּׁעָשְׂתָה וְאָמְרָה מַה־שֶּׁאָמְרָה וְהֶעֱלַתּוּ.

“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר־לִי מְאֹד… וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא־עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת”2905 – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים? אָמַר רַ' יִצְחָק בְּרַ' חִיָּא: “לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ”2906, שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים, הָיָה לוֹ לוֹמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמֶךָ; לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים?

“וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא־קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּירָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל”2907 – אָמְרוּ לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא2908: מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל? אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי: לְמָחָר אַתָּה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְנוֹצֵחַ2909, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ מִתְמַנִּים שָׂרִים.

נָטַל שָׁאוּל שְׁלשָׁה בָנָיו וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה.

אָמַר רֵישׁ־לָקִישׁ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: בֹּאוּ וּרְאוּ בִּרְיָה שֶׁבָּרָאתִי בְעוֹלָמִי! בְּנֹהַג שֶׁבְּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן; וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרָג – וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ (ויק"ר כו).


טו. מִיתָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל

עח אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו2910, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו, וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בֶּחָרֶב. אָמַר לְפָנָיו: מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמוֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בֶּחָרֶב! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: וְלִי אַתָּה אוֹמֵר? – אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שֶׁהָרַג, שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־משֶׁה: אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים”"2911 (ויק"ר כו).

עט אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה־יּשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ… וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ”2912.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שׁוּם דֹּפִי2913 (יומא כב:).

פ “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד… וַיֹּאמֶר יְיָ: אֶל־שָׁאוּל”2914 – שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְדָוִד: דָּוִד, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁבְּיָמָיו לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁחֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא? – וְאַתָּה בָּאָרֶץ וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ2915! מִיָּד עָמַד דָּוִד וְכִנֵּס כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם וְעָבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵשׁ גִּלְעָד וּמָצְאוּ אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָהֶן רִמָּה, וְנָטְלוּ אוֹתָן וּנְתָנוּן בְּתוֹךְ אָרוֹן וְעָבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן. וְצִוָּה דָּוִד לִהְיוֹת מַעֲבִירִין אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל־גְּבוּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט. וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁנִּכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל הָיוּ יוֹצְאִים הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִין חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָל־יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָם. וְכֵוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁגָּמְלוּ חֶסֶד, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ (במ“ר ח; תדא”ר; פדר“א יז; ילק”ש שמואל ב' כ"א).


טז. דָּוִד הָרוֹעֶה

פא “יְיָ צַדִּיק יִבְחָן2916 – בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֻהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן”2917. מַהוּ “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? – שֶׁהָיָה דָּוִד כּוֹלֵא אֶת־הַצֹּאן אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. הָיָה מוֹצִיא הַגְּדָיִים וּמַאֲכִילָם רָאשֵׁי עֲשָׂבִים, שֶׁהֵם רַכִּים, מוֹצִיא הַתְּיָשִׁים וּמַאֲכִילָם אֶמְצָעָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא בֵינוֹנִי, מוֹצִיא הַבַּחוּרִים וּמַאֲכִילָם עִקָּרָם2918 שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ – יָבֹא וְיִרְעֶה צֹאנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ”2919 (שמ“ר ב; ילק”ש תהלים עח).

פב בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָוִד רוֹעֶה אֶת־הַצֹּאן הָלַךְ וּמָצָא אֶת־הָרְאֵם יָשֵׁן בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא הָר – וְעָלָה עָלָיו וְהָיָה רוֹעֶה. נִנְעַר הָרְאֵם וְעָמָד, וְהָיָה דָוִד רָכוּב עַל קַרְנָיו וּמַגִּיעַ עַד לַשָּׁמָיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּלֵּל דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁיּוֹרִידֵהוּ מִן הָרְאֵם]. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? זִמֵּן2920 לוֹ אַרְיֵה אֶחָד. כֵּוָן שֶׁרָאָה הָרְאֵם אֶת־הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְרָבַץ בְּפָנָיו, לְפִי שֶׁהָאַרְיֵה מֶלֶךְ עַל כָּל־הַחַיּוֹת וְהַבְּהֵמוֹת. כֵּוָן שֶׁרָאָה דָוִד אֶת־הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ, זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא צְבִי, קָפַץ הָאַרְיֵה אַחֲרָיו – וְדָוִד יָרַד וְהָלַךְ לוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי”2921 (שו"ט כב).


יז. דָּוִד וּמַעֲשֵׂי יְיָ

פג “לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת־טַעְמוֹ”2922 – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְיָ, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ”2923 – כָּל מַה־שֶּׁעָשִׂיתָ בְּעוֹלָמְךָ יָפֶה עָשִׂיתָ, וְהַחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל, [אֲבָל] הַשְּׁטוּת2924 שֶׁבָּרָאתָ – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַשְּׁטוּת הַזּוֹ? אָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּמְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ וְהַתִּינוֹקוֹת רָצִים אַחֲרָיו וּמְשַׂחֲקִים עָלָיו – זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: דָּוִד! עַל שְׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תֵּגֶר2925? – חַיֶּיךָ, שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָהּ וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ עַד שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִמֶּנָּה.

לֹא עָשָׂה2926 דָוִד מְעַט עַד שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ?! אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ אֶת־גָּלְיַת וַעֲדַיִן לֹא נִסְתַּפֵּג2927 דָּמוֹ, וְאֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ הֵם, וְאַתָּה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְחַרְבּוֹ שֶׁל גָּלְיַת בְּיָדֶךָ!

כֵּוָן שֶׁבָּא דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ אָמְרוּ אֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת לְאָכִישׁ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת־אָחִינוּ! אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: וְלֹא בְּמִלְחָמָה הֲרָגוֹ? וְלֹא כָךְ הִתְנָה עִמּוֹ: “אִם־יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי”2928? אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמוֹד מִכִּסְּאֲךָ וְתַן הַמַּלְכוּת לְדָוִד וְאָנוּ נִהְיֶה לוֹ לַעֲבָדִים, שֶׁהֲרֵי כָךְ הִתְנָה. הִכּוּהוּ2929 בִדְבָרִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָוִד וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, עֲנֵנִי! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: דָּוִד, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? – אָמַר דָּוִד לְפָנָיו: תֶּן לִי מְעַט מֵאוֹתוֹ דָבָר2930… – אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ “בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ”2931?

עָשָׂה דָּוִד עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְהָיָה כוֹתֵב עַל הַדְּלָתוֹת: “אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת חַיָּב לִי מֵאָה רִבּוֹא וְאִשְׁתּוֹ חֲמִשִּׁים רִבּוֹא”.

וּבִתּוֹ שֶׁל אָכִישׁ וְאִמָּהּ הָיוּ שׁוֹטוֹת, וְהָיוּ צוֹעֲקוֹת וּמִשְׁתַּטּוֹת מִבִּפְנִים וְדָוִד הָיָה צוֹעֵק וּמִשְׁתַּטֶּה בַּחוּץ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ לַעֲבָדָיו: “חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי” וְגוֹ'?![2671]

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח דָּוִד שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כַּמָּה טוֹבָה הִיא הַשְּׁטוּת! “אֲבָרְכָה אֶת־יְיָ בְּכָל־עֵת”2932 – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שְׁטוּת (שו“ט לד; ילק”ש שמואל א' כא).

פד פַּעַם אַחַת הָיָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ וְרָאָה צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה הֲנָאָה בְּאֵלּוּ שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמֶךָ? צִרְעָה מַפְסֶדֶת2933 דְּבַשׁ וְאֵין בָּהּ הֲנָאָה; עַכָּבִישׁ אוֹרֵג כָּל־הַשָּׁנָה וְאֵין לְבוּשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: דָּוִד, מַלְעִיג אַתָּה עַל בְּרִיּוֹתָי – תָּבוֹא שָׁעָה וְתִצְטָרֵךְ לָהֶן.

וּכְשֶׁנֶּחְבָּא דָּוִד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַכָּבִישׁ וְאָרַג עַל פִּי הַמְּעָרָה וְסָגַר אוֹתָהּ. בָּא שָׁאוּל וְרָאָה פִי הַמְּעָרָה אָרוּג. אָמַר: וַדַּאי לֹא נִכְנַס אָדָם לְכָאן, שֶׁאִם נִכְנַס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת־הָאָרִיג לִקְרָעִים – וְהָלַךְ לוֹ וְלֹא נִכְנַס לְשָׁם. וּכְשֶׁיָּצָא דָוִד וְרָאָה אֶת־הָעַכָּבִישׁ – נְשָׁקוֹ וְאָמַר לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹרֵאֲךָ וּבָרוּךְ אָתָּה.

וּבְשָׁעָה שֶׁמְּצָאוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל – וְהָיָה אַבְנֵר שׁוֹכֵב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח אֶחָד וְרַגְלָיו בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ רַגְלָיו זְקוּפוֹת. בָּא דָוִד וְנִכְנַס בֵּין רַגְלָיו וְנָטַל צַפַּחַת הַמָּיִם. וּכְשֶׁבָּא לָצֵאת מִבֵּין רַגְלָיו פָּשַׁט אַבְנֵר אֶת רַגְלָיו – וְכִסָּהוּ, וְהָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים גְּדוֹלִים. בִּקֵּשׁ דָּוִד רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר: “אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי”2934! עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נֵס וְשָׁלַח לוֹ צִרְעָה וְעָקְצָה בְרַגְלֵי אַבְנֵר וּזְקָפָן – וְיָצָא דָוִד.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁבַּח דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ – שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיךָ נָאִים (א“ב דב”ס).


יח. כִּנּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד

פה “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ”2935 – כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ, וְכֵוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה – הָיְתָה מְנַשֶׁבֶת רוּחַ צְפוֹנִית וּמְנַפְנֶפֶת2936 בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – נִכְנְסוּ חַכְמֵי־יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה!… אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה!… אָמְרוּ לוֹ:

"אֵין הַקֹּמֶץ2937 מַשְׂבִּיעַ אֶת־הָאֲרִי;

וְאֵין הַבּוֹר2938 מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ"…

אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד!…

מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל וְנִמְלָכִים בְּסַנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִים בְּאוּרִים וְתֻמִּים… [וְיוֹצְאִים לְמִלְחָמָה]…

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא: מִנָּיִן2939? – [שֶׁנֶּאֱמַר]: “עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר”2940 (בר' ג: ד.; ירוש' שם א'; ע"י).

פו “תְּפִלָּה לְדָוִד… שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי־חָסִיד אָנִי”2941 – כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! לֹא חָסִיד אָנִי? שֶׁכָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי – “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ”2942; שֶׁכָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת־אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת2943 בְּדָם וּבְשָׁפִיר שִׁלְיָה2944, כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבשֶׁת רַבִּי וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבשֶׁת רַבִּי! יָפֶה דַנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? – וְלֹא בשְׁתִּי. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ”2945 (בר' ד.).

פז “אֲגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים”2946 – וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל דָּוִד לִהְיוֹת חַי עוֹלָמִים? – אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְהוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּי נֶאֱמָרוֹת בְּבָתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת לְעוֹלָם (שם ס"א).

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה2947 דַעְתּוֹ עָלָיו. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, יֵשׁ בִּרְיָה שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמֶךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אֶחָת, אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּךָּ (פר"ש).


יט. חֵטְא דָּוִד וּתְשׁוּבָתוֹ

פט עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה2948 רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בְכָל־יוֹם וָיוֹם הָיָה מוֹרִיד כּוֹס דְּמָעוֹת וְאוֹכֵל פִּתּוֹ בְּאֵפֶר (תדא“ר ב'; ילק”ש שמואל ב' כ"ג).

צ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא2949 תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה”2950 יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת־הַמְּלוּכָה (שבת נו).

צא אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים. בְּדוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד מֶה הָיוּ פָרִיצֵי הַדּוֹר עוֹשִׂים? הָיוּ הוֹלְכִים אֵצֶל חַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד, אוֹמְרִים לוֹ: דָּוִד, דָּוִד! אֵימָתַי יִבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ? אֵימָתַי בֵּית יְיָ נֵלֵךְ? וְהָיָה דָוִד אוֹמֵר: אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַכְעִיסֵנִי, יָבֹא עָלֵי, אִם לֹא הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂמַחְתִּי בָּאֹמְרִים לִי בֵּית יְיָ נֵלֵךְ”2951 (ירוש' בר‘, פ“ב הל”א; שקל’ פ“ב, ילק”ש תהלים קכב).


כ. עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל דָּוִד

צב “וְדָוִד מְכַרְכֵר בְּכָל־עֹז לִפְנֵי יְיָ”2952 – הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין2953 דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר: כִּירִי־רָם2954! וְכֵוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵר הָיָה הַזָּהָב הַמְּסֻנָּן שֶׁעָלָיו קוֹלוֹ פוֹזֵז2955; [וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אִסְפִּירַס2956 וּמְשַׁוֵּר2957. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בְּשׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבְכָל־כְּלֵי שִׁיר. כֵּוָן שֶׁבָּא לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. לֹא הִנִּיחַתּוּ מִיכַל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבָּיִת, אֶלָּא יָצְאָה לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ2958 בִּדְּבָרִים. “וַתֹּאמֶר מַה־נִכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו”2959 – אָמְרָה לוֹ: הַיּוֹם נִגְלָה כְבוֹדוֹ שֶׁל בַּיִת אַבָּא; בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא: כָּל־בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים (אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל, שֶׁלֹּא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גוּדָל מִימֵיהֶם) – וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. אָמַר לָהּ: וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שִׂחַקְתִּי, וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שִׂחַקְתִּי? שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָם וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמָיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן, אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמָיִם. “וְעִם־הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה”2960 – אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחַתְּ2961 אוֹתָן “אֲמָהוֹת” אֵינָן “אֲמָהוֹת”, אֶלָּא “אִמָּהוֹת” – לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶן לֶעָתִיד־לָבוֹא.

“יְיָ, לֹא־גָבַהּ לִבִּי”2962 – בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, “וְלֹא־רָמוּ עֵינַי”2963 – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת־גָּלְיַת, “וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת”2964 – בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי, “וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי”2965 – בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת־הָאָרוֹן; “אִם־לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ”2966 – כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כֵּן שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדֶךָ (במ"ר ד).


כא. דָּוִד וְאַבְנֵר

צג מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר? חֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לִשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ”2967. אָמַר לוֹ אַבְנֵר: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִכְּנַף מְעִילוֹ שֶׁל זֶה? בְּסִירָה הֹעֲדָה2968! וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ אֶל הַמַּעְגָּל אָמַר לוֹ: “הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר”![2709] בִּכְנַף הַמְּעִיל אָמַרְתָּ “בְּסִירָה הֹעֲדָה” – חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָה הֹעֲדוּ?!

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיָה בְיָדוֹ לִמְחוֹת בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה.

ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָמָם שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹאמֶר אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ”2969 (ילק“ש שמואל א' כד; במ”ר כג; תנח' תקח).


כב. דָּוִד וְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל

צד “וַיַּךְ אֶת־מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל… שְׁנֵי־חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת”2970 – לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְהָיָה בוֹטֵחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֵלֵךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹאמֶר אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא־נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם” וְגוֹ'2971, וַהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד, שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּון, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ (וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד), וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרָה עִם הַמּוֹאָבִים (במ"ר יד).

צה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח דָּוִד אֶת־יוֹאָב לַאֲרַם־נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם־צוֹבָה פָּגַע בַּאֲדוֹמִים, בִּקֵּשׁ לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי2972 שֶׁלָּהֶם: “רָב־לָכֶם סָב אֶת־הָהָר” וְגֵו'2973, פָּגַע בְּמוֹאָבִים, בְּקַשׁ לִזְנָבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “אַל־תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל־תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה”2974. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹאָב אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: פָּגַעְתִּי בַאֲדוֹמִים וּבִקַשְׁתִּי לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב־לָכֶם”2975, בְּמוֹאָבִים – וְהוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב”2976. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נָהַג דָּוִד כְּבוֹד מַלְכוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא עָמַד וְהֶעֱבִיר פָּרְפּוּרִין2977 מֵעָלָיו וַעֲטָרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא בָאתִי2978 אֶלָּא לִלְמֹד, אִם תַּרְשׁוּנִי אֲנִי מְלַמֵּד: שָׁלַחְתִּי אֶת־יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה וּפָגַע בַּאֲדוֹמִים וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב־לָכֶם”2979, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ אֶת־הַגָּדֵר2980 תְּחִלָּה – “וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן”2981; פָּגַע בְּמוֹאָבִים וּבִקֵּשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב”2982, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם… וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי”2983. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד”2984מָכוּת וְתַמּוּת2985 (ב"ר עד).


כג. דָּוִד וְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

צו כָּל־הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת2986 סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ… דָּוִד שֶׁלֹּא יִסֵּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה2987 וּבִקַּשׁ לַהֲרוֹג אֶת־אָבִיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף (שמ"ר א).

צז אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחָאי – קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ”2988, וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “יְיָ מָה־רַבּוּ צָרָי! רַבִּים קָמִים עָלָי”2989, וְאִלּוּ אֵצֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג נֶאֱמַר: “לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם”2990, וְאִלּוּ “מָה־רַבּוּ צָרָי” לֹא נֶאֱמָר (בר' ז:).

צח “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ”2991 – מִזְמוֹר לְדָוִד? – “קִינָה לְדָוִד!” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר־חוֹב; קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ2992 הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמֵחַ; אַף כֵּן דָּוִד, כֵּוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ”2993 הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, שֶׁלֹּא יָחוּס עָלָי, כֵּוָן שֶׁרָאָה שֶׁאַבְשָׁלוֹם הוּא – שָׂמָח, אָמַר: סְתָם בֵּן מְרַחֵם עַל אָבִיו (שם).

צט “אֵלְכָה נָא וַאֲשַׁלֵּם אֶת־נִדְרִי”2994 – אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ טוֹבָה אֶחָת, שֶׁתִּתֵּן לִי שְׁנֵי זְקֵנִים שֶׁיֵּלְכוּ עִמִּי, שֶׁיִּהְיֶה עַל פִּיהֶם כָּל־דָּבָר שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה. כָּתַב לוֹ שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ שְׁנֵי זְקֵנִים מִכָּל־עִיר וָעִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְנָטַל אֶת־הָאִגֶּרֶת וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּכָל־עִיר וָעִיר וְרוֹאֶה שְׁנֵי זְקֵנִים וּבְחוּרִים2995 שֶׁבָּעִיר וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב לוֹ אָבִיו וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ מַה שֶׁכָּתַב לִי אָבִי; אֶלָּא בִשְׁבִיל שֶׁאֲנִי מְחַבֵּב אֶתְכֶם הַרְבֵּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם2996. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל עִיר וָעִיר, עַד שֶׁנָּטַל עִמּוֹ מָאתַיִם זְקֵנִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת־אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַםִ קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם”2997 – לֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מֶה הָיוּ הוֹלְכִין. עָשָׂה לָהֶם אַבְשָׁלוֹם סְעֻדָּה, וְהָיָה מַרְבִּיצָם2998 שְׁנֵי זְקֵנִים2999 וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ בְּאֶמְצַע. אָמָר: רָאוּ מַה נָאֶה אַבְשָׁלוֹם! לוֹ נָאָה הַמְּלוּכָה. נַנִּיחַ אֶת־דָּוִד וְנֵלֶךְ לָנוּ עִמּוֹ. מֶה הָיוּ עוֹשִׂין? אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא עַל דָּוִד, וְהָיוּ אוֹמְרִין: יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּפּוֹל אָנוּ בְּיַד דָּוִד וְלֹא דָּוִד בְּיָדֵנוּ, שֶׁאִם נוֹפְלִים אָנוּ בְּיַד דָּוִד – מִתְרַחֵם עָלֵינוּ, וְאִם נוֹפֵל דָּוִד בְּיָדֵנוּ – אֵין אָנוּ מִתְרַחֲמִים עָלָיו (ילק“ש שמואל ב' ט”ו; במ"ר ט').


כד. דָּוִד וְיִשְׁבִּי בְנֹב

ק “וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ… וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד”3000 – מַהוּ “וְיִשְׁבִּי בְנֹב”? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי נֹב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עֲוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדֶיךָ? עַל־יָדְךָ נֶהֶרְגָה נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְעַל־יָדְךָ נִטְרָד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמֵי וְעַל־יָדְךָ נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו, רְצוֹנְךָ יִכְלֶה זַרְעֲךָ אוֹ תִּמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מוּטָב אֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב וְלֹא יִכְלֶה זַרְעִי. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד צַיִד, בָּא שָׂטָן וְנִדְמָה לוֹ כִּצְבִי, זָרַק בּוֹ חֵץ וְלֹא הִגִּיעוֹ3001, נִמְשַׁךְ דָּוִד אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי־בְנֹב אָמָר: זֶה שֶׁהָרַג אֶת־גָּלְיַת אָחִי. הֱנִיפוֹ בְמָגִנּוֹ, וְקָפַץ דָּוִד לַאֲחוֹרָיו שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, זֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה. זֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם לַאֲחוֹרָיו קָפַץ כָּךְ, לְפָנָיו מָה? וְזֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם בְּמָגִנּוֹ הֱנִיפַנִי כָךְ, הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנָיו? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: הַלְוַאי הָיָה לִי אֶחָד מִבְּנֵי אֲחוֹתִי וִיסַיְּעֵנִי. תְּפָסוֹ וּכְפָתוֹ3002 וּכְבָשׁוֹ וְהִנִּיחוֹ תַּחַת קוֹרַת בֵּית הַבַּד3003 וְשָׁכַב עָלֶיהָ. אָמָר: אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶתְעַלֶּל בּוֹ כִּרְצוֹנִי. נַעֲשָׂה לוֹ נֵס לְדָוִד וְשָׁקְעָה לוֹ הָאָרֶץ תַּחְתָּיו.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב־שַׁבָּת הָיָה. וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף3004 רֹאשׁוֹ בְּאַרְבַּע סְאִים שֶׁל מָיִם3005. רָאָה בָהֶם כִּתְמֵי דָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאָה פִּרְדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וּבָכְתָה לְפָנָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יוֹנָה בָּאָה וְטָרְפָה3006 לְפָנָיו, אָמָר: כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף”3007 – מִכָּאן שֶׁדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּצָעַר. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ, שָׁלַח לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמָר: דָּוִד הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַבֹּקֶר יָצָא וְלֹא בָא. אָמָר: שָׁנִינוּ: “אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ3008 וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ” – בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? בָּא וְשָׁאַל בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר. רָכַב עַל פִּרְדּוֹ וְהָלָךְ. מִיָּד קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶת־עָרְפָּה אִמּוֹ שֶׁל יִשְׁבִּי־בְנֹב, שֶׁהָיְתָה טֹוָה שִׁירָאִים3009. כְּשֶׁרָאַתְהוּ, נָטְלָה פִלְכָּה וְזָרְקָה בוֹ; סְבוּרָה הָיְתָה לְהָרְגוֹ. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר, הָבֵא לִי הַפֶּלֶךְ! זְרָקוֹ בְקָדְקֳדָהּ וַהֲרָגָהּ. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי־בְנֹב אָמָר: עַכְשָׁו שְׁנַיִם הֵם וְיַהַרְגוּנִי. זָרַק אֶת־דָּוִד לְמַעְלָה וְנָעַץ רָמְחוֹ בַּקַּרְקַע, אָמָר: יִפּוֹל דָּוִד עָלָיו וְיֵהָרֵג. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם3010 – הֶעֱמִידוֹ לְדָוִד בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לָמָּה בָאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: כָּךְ וָכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְכָךְ וָכָךְ הֵשַׁבְתִּי. אָמַר לוֹ: הֲפוֹךְ תְּפִלָּתֶךָ3011 – “בֶּן בִּנְךָ יִמְכֹּר שַׁעֲוָה3012 וְאַתָּה לֹא תִצְטַעֵר”. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ עָזְרֵנִי בִתְפִלָּתֶךָ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲזֶר־לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה”3013 – אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם וְהוֹרִידוֹ. אָמַר לָהֶם יִשְׁבִּי: שְׁנַיִם עַל אֶחָד! אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ הוֹרְגִים אוֹתְךָ וְאַתָּה בּוֹא וֶאֱמֹר בָּעִיר: עֲשָׂרָה הֲרָגוּךָ. הָיָה יִשְׁבִּי־בְנֹב רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְתִמְצָא אִמְּךָ בְּקִבְרָהּ. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לוֹ שְׁמָהּ שֶׁל אִמּוֹ – תָּשַׁשׁ3014 כֹּחוֹ וַהֲרָגוּהוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי־דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא־תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת־נֵר יִשְׂרָאֵל” (סנה' צה; ב“ר נ”ט; ילק“ש חיי שרה ק”ז, שם ש“ב קנ”ה, קנ"ו).


כה. מִיתָתוֹ שֶׁל דָּוִד

קא “הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי3015 וּמִדַּת יָמַי3016 מַה־הִיא, אֵדְעָה מֶה־חָדֵל אָנִי”3017 – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, “הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי”3018; אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנֵי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. – “וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא”3019? – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. – “אֵדְעָה מֶה־חָדֵל אָנִי”3020 – אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת! – “אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת3021…” אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בְּנֶךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִמְלֹא נִימָא3022. – “אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת…” אָמַר לוֹ: “כִּי טוֹב־יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאֶלֶף”3023 – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל־גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

בְּכָל יוֹם שַׁבָּת הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל־הַיּוֹם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה שַׁעְתּוֹ לָמוּת, עָמַד מַלְאַךְ־הַמָּוֶת לְפָנָיו וְלֹא יָכֹל לוֹ, שֶׁלֹּא פָסַק פִּיו מִמִּשְׁנָתוֹ. אָמָר: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? הָיָה שָׁם גַּן מֵאֲחוֹרֵי הַבָּיִת, בָּא מַלְאַךְ־הַמָּוֶת וְעָלָה וְנִעֵר בְּאִילָנוֹת. יָצָא דָּוִד לִרְאוֹת, הָיָה עוֹלָה בְּמַדְרֵגָה, נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה תַּחְתָּיו וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וָמֵת (שבת ל.; קה"ר ה').

קב הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מֻטַּל בְּחַמָּה, קָרָא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ לַנְּשָׁרִים וּפָרְשׂוּ עָלָיו אֲגַפֵּיהֶם, שֶׁלֹּא תֵרֵד עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (רו"ר ג').

––––––––

קג “וַיֵּצֵא שֵׁם־דָּוִיד בְּכָל־הָאֲרָצוֹת”3024 – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן3025 בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? מַקֵּל וְתַרְמִיל3026 מִכָּאן וּמִגְדָּל3027 מִכָּאן. (ב"ר לט).

קד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד וְכֻלָּם בְּנֵי יְפַת־תֹּאַר3028 הָיוּ. וְכֻלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי3029 וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכֻלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת3030 שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְיָסוֹת3031. וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים3032 שֶׁל בֵּית דָּוִד, שֶׁהָלְכוּ לְהַבְעִית אֶת־הָעוֹלָם (קיד' עו:)


כו. חָכְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

קה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן־לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ"3033 – אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חַלַפְתֶּא: לְבוּלֶוְטֵיס3034 שֶׁהָיָה גָדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ? אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי; אָמָר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. כָּךְ “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְיָ אַל־שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ?”3035. אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת הוּא נוֹתֵן לִי, אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת־הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְּךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ, – חַיֶּיךָ, הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, וְעַל יְדֵי כֵן עשֶׁר וּנְכָסִים אֶתֶּן לָךְ (שהש"ר א).

קו “וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם”3036 – כָּל הַמְּלָכִים יָרְאוּ מִמֶּנּוּ, אֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת לוֹ נִשְׁמָעוּ, וּמִסִּים הָיוּ מַעֲלִים לוֹ. דְּגֵי הַיָּם וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם עִם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיוּ עוֹלִים וּבָאִים כְּאֶחָד לְבֵית־הַמִּטְבְּחַיִם לִהְיוֹת נִשְׁחָטִים לִסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה. עָשִׁיר וְאַדִּיר וְקוֹנֵה נְכָסִים, כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה לִמְאֹד. פּוֹתֵר מְשָׁלִים וּמַגִּיד סְתָרִים וּמוֹדִיעַ רָזִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. אוֹיְבָיו וְשׂוֹנְאָיו נַעֲשׂוּ אוֹהֲבָיו, וְכָל הַמְּלָכִים נִשְׁמְעוּ לוֹ. עָמְדוּ כֻלָּם לִרְאוֹת פָּנָיו וּמִתְאַוִּים לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חָכְמָתוֹ. שְׁמוֹ הָלַךְ בֵּין הַמְּלָכִים וּגְבוּרָתוֹ בֵּין חֲכָמִים. יָשָׁר וְסָר מֵרָעַ, חָכָם וְיוֹדֵעַ רָזֵי שָׁמָיִם. כָּל־שָׂרַי הַמְּדִינוֹת הִקְרִיבוּ בְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לוֹ נִתַּן הַמַּפְתֵּחַ הַגָּדוֹל, שֶׁפּוֹתְחִים בּוֹ כָּל־שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינַת לֵב. יָדַע וְשָׁמַע שִׂיחַת עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה. צְבָאִים וְאַיָּלִים רָצִים לְפָנָיו, אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ (תרג"ש).

––––––––

קז יוֹם אֶחָד נִכְנַס אֵצֶל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁכָּתוּב עָלֶיךָ “וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם”3037? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: הֵן, כָּךְ הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: אִם תִּרְצֶה אֲנִי מַרְאֶה לֵךְ דָּבָר שֶׁלֹּא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ! אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד הוֹשִׁיט אַשְׁמְדַי יָדוֹ לְאֶרֶץ “תֵּבֵל” וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אִישׁ בַּעַל שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינָיִם. נִזְדַּעְזַע שְׁלֹמֹה וְנִבְהַל וְאָמָר: הַכְנִיסוּהוּ לֶחָדֶר.

שָׁלַח וְקָרָא לִבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע. אָמַר לוֹ: תֹּאמַר, שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם? אָמַר לוֹ: חַי נַפְשְׁךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדַעְתִּי; אֶלָּא שָׁמַעְתִּי מֵאֲחִיתֹפֶל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶחָד מֵהֶם מַה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: וְהֵיאַךְ אַתָּה יָכוֹל לְהַרְאוֹת מֵעָמְקָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהִיא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּבֵין אֶרֶץ לְאֶרֶץ גַּם־כֵּן מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה? מִיָּד שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְהֵבִיאוּ לְאוֹתוֹ בֶן אָדָם אֶצְלוֹ. כֵּוָן שֶׁרָאָהוּ בְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע נָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר: בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיַנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעַנִי לַזְּמַן הַזֶּה!

אָמַר שְׁלֹמֹה לְאוֹתוֹ בֶן אָדָם: בֶּן מִי אָתָּה? – אָמַר לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי, מִתּוֹלְדוֹת קָיִן. – בְּאֵיזֶה מָקוֹם מוֹשַׁבְכֶם? – בְּאֶרֶץ “תֵּבֵל”. – יֵשׁ לָכֶם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ? – הֵן. – מֵהֵיכָן זוֹרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּלְהֵיכָן הוּא שׁוֹקֵעַ? – זוֹרֵחַ בְּמַעֲרָב וְשׁוֹקֵעַ בְּמִזְרָח. – מַה־מַעֲשֵׂיכֶם? – אָנוּ חוֹרְשִׁים וְקוֹצְרִים וְרוֹעִים צֹאן וּבָקָר. – מִתְפַּלְּלִים אַתֶּם? – הֵן. – מַה הִיא תְּפִלַּתְכֶם? – “מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְיָ, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ”3038!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אִם רְצוֹנְךָ נַחֲזִירְךָ לִמְקוֹמֶךָ. אָמַר לוֹ: עֲשׂוּ טוֹבַתְכֶם וְהַחֲזִירוּנִי לִמְקוֹמִי.

מִיָּד קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁמְדַי וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם.

כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בֶן־אָדָם כָּךְ – נָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שִׁבְעָה בָנִים. שִׁשָּׁה מֵהֶם בִּדְמוּת הָאֵם, וְאֶחָד בִּדְמוּת הָאָב, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינָיִם.

וְאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר, וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל מֵעֲשִׁירֵי עוֹלָם.

לְאַחַר זְמַן מֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְהִנִּיחַ יְרֻשָּׁה לְבָנָיו. הִתְחִילוּ הַבָּנִים מְרִיבִים. הַשִּׁשָּׁה אָמָרוּ: אָנוּ שִׁבְעָה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ. וּבַעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אָמָר: אָנוּ שְׁמוֹנָה, וְעָלַי לִטּוֹל מִן הַיְּרֻשָּׁה שְׁנֵי חֲלָקִים.

הָלְכוּ כֻלָּם אֵצֶל שְׁלֹמֹה וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! אָנוּ שִׁבְעָה, וְאָחִינוּ בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אוֹמֵר, שֶׁאָנוּ שְׁמוֹנָה, וְרוֹצֶה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ לִשְׁמוֹנָה חֲלָקִים, וְהוּא רוֹצֶה לִטּוֹל שְׁנֵי חֲלָקִים.

מִיָּד קָרָא שְׁלֹמֹה לְסַנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם אוֹמְרִים בַּדָּבָר הַזֶּה? – שָׁתָקוּ. אָמַר לָהֶם שְׁלֹמֹה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט”3039.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִכְנַס שְׁלֹמֹה לְהֵיכָל וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כְּשֶׁנִּגְלֵיתָ לִי בְּגִבְעוֹן וְאָמַרְתָּ לִי: “שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ”3040, לֹא שָׁאַלְתִּי מִמְּךָ לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב אֶלָּא חָכְמָה, כְּדֵי לִשְׁפֹּט בְּנֵי אָדָם בְּצֶדֶק, הָאֶר־נָא עֵינֵי לְהוֹצִיא דִּין אֱמֶת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ חָכְמָה בַּבֹּקֶר.

לַבֹּקֶר שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְקִבֵּץ כָּל־הַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לְפָנַי בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים. מִיָּד הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, שֶׁאִם יוֹדֵעַ וּמַרְגִישׁ רֹאשׁ זֶה מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה לָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי – אֶחָד הוּא, וְאִם לָאו – הֵם שְׁנָיִם. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָבִיאוּ מַיִם חַמִּים! הֵבִיאוּ מַיִם חַמִּים וְזָרְקוּ עַל רֹאשׁ אֶחָד. צָוַח בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אָנוּ מֵתִים, אָנוּ מֵתִים!

כֵּוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ תָּמְהוּ וְרָעֲדוּ וּפָחֲדוּ כֻלָּם מִמֶּנּוּ (ביהמ"ד ד').

קח מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה וּבְיָדוֹ כַּד שֶׁל חָלָב, פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, שֶׁהָיָה צוֹעֵק מֵרֹב צָמָא. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: מָה אַתָּה צוֹעֵק? אָמַר לוֹ: צָמֵא [אָנִי]. וּמַה בְּיָדֶךָ? – אָמַר לוֹ: חָלָב. אָמַר לוֹ: תֶּן לִי אֶת־הֶחָלָב לִשְׁתּוֹת וְאַרְאֲךָ מָמוֹן [הַרְבֵּה] עַד שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. נָתַן לוֹ וְשָׁתָה.

לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה הַנָּחָשׁ אָמַר לוֹ הָאִישׁ: הַרְאֵנִי הַמָּמוֹן שֶׁאָמַרְתָּ לִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא אַחֲרָי. הָלַךְ אַחֲרָיו עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶבֶן גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ: תַּחַת הָאֶבֶן הַזֹּאת [טָמוּן] הַמָּמוֹן. הֵרִים הָאִישׁ הָאֶבֶן וְחָפַר וּמָצָא הַמָּמוֹן. לְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ.

מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ? קָפַץ וְנִשְׁתַּלְשֵׁל3041 סְבִיב צַוָּארוֹ. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: [זוֹ] מַה הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי מֵמִית אוֹתְךָ עַל שֶׁלָּקַחְתָּ כָּל־מָמוֹנִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא עִמִּי לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וּבֵית־דִּינוֹ.

הָלְכוּ וּבָאוּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה – וְעוֹד הַנָּחָשׁ עָלָיו. צָעַק הָאִישׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ לַנָּחָשׁ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַנָּחָשׁ: אֲנִי רוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”3042. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: רֵד מֵעַל צַוָּארוֹ, שֶׁאֵין נָכוֹן שֶׁתְּהֵא מֻחְזָק בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מֵאַחַר שֶׁאַתֶּם בְּבֵית־דִּין. יָרַד מֵעַל צַוָּארוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מֵעַתָּה אֱמֹר דְּבָרֶיךָ.

הִתְחִיל הַנָּחָשׁ לְדַבֵּר וְאָמַר: אֶהֶרְגֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”3043. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָאִישׁ: וּלְךָ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ”3044

מִיָּד קָפַץ הָאִישׁ וְרָצַץ מֹחוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ: טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים – רְצוֹץ אֶת־מֹחוֹ (מבוא תנה"ק).

קט “וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה… וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם”3045 – מֶה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרָיִם? – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בְּשָׂכָר, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין3046 שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִן הָאֻמָּנִים הָאֵלּוּ וְאֶשְׁלָחֵם אֶצְלוֹ. כֵּוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֵם עֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶם וּשְׁלָחָם. וְשָׁלַח לוֹ כְתָב וְאָמַר: לֹא הָיוּ לְךָ תַּכְרִיכִים לִקָבּוֹר אֶת־מֵתֶיךָ, הֲרֵי לְךָ הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶם (במ“ר י”ט; פסיק“ר י”ד).

קי “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת־בַּת־פַּרְעֹה”3047 – אָמָרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת־בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ3048 קָנֶה בַּיָּם וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן3049 – וְעָלָיו נִבְנָה כֶרֶךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי3050 (שבת נו:; ספרי עקב).


כז. בִּנְיַן שְׁלֹמֹה

קיא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁמִיר3051 – שֶׁבּוֹ בָנָה שְׁלֹמֹה אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה”3052 – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם3053, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: “כָּל־אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה3054! אִם־כֵּן מַה־תַּלְמוּד־לוֹמַר: “לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ”3055? שֶׁהָיָה מְתַקְּנָן מִבַּחוּץ3056 וּמַכְנִיסָן מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ וְדִבְרֵי רַ' נְחֶמְיָה – בְּאַבְנֵי בֵיתוֹ. וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה – “שָׁמִיר” לָמָּה לִי? – לְאַבְנֵי אֵפוֹד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתּוּחֵי חֹתָם”3057, וְאֵין מְסָרְטִין3058 עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל3059, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּמִלּוּאֹתָם”3060; אֶלָּא כוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם.

שָׁמִיר זֶה – בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי־בְרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל־דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין3061 אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִים3062 שֶׁל צֶמֶר וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטָנִי שֶׁל אֲבָר3063 מְלֵאָה סֻבֵּי שְׂעוֹרִים3064.

וּמִי הֵבִיא אֶת־הַשָּׁמִיר לִשְׁלֹמֹה? – הַנֶּשֶׁר הֱבִיאוֹ מִגֵּן־עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר עַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־הָעוֹף”3065. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הַשָּׁמִיר קָבוּעַ3066? הָלַךְ הַנֶּשֶׁר וַהֱבִיאוֹ (סוטה מ“ה:; ע”י; ילק“ש עפ”י שו"ט).

קיב הַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם – אֵינוֹ בְדִין3067 שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מדות ג', ד).

קיג “וַיַּעֲשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים”3068 – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: אַתָּה מוֹצֵא מִי שֶׁבַּקַּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת עוֹשֶׂה אוֹתָן רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ, לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שֹׁאֲבוֹת אוֹר; אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים. לָמָּה? שֶׁיְהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם (תנח' בהעלותך; ילק"ש מלכים א' ו').

קידוַתִּשְׁלַם כָּל־הַמְּלָאכָה”3069וַתְּהִי שָׁלוֹם; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל־הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בוֹנִים בּוֹ – לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִשְׁבְּרָה מַגְרוֹפִית3070 וְלֹא קַרְדֹּם, וְלֹא נִפְסַק אֶחָד מִכְּלֵי הַמְּלָאכָה (פסיק“ר ו'; ילק”ש מלכים א' ז').

קטו כְּשֶׁבְּנָהּ שְׁלֹמֹה אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת3071 וְלֹא נַעֲנָה.. פָּתַח וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”3072 – רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, אָמָרוּ: “מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?”3073 אָמַר לָהֶם: “יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר”3074! חָזַר וְאָמָר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”. – “מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”? – “יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה”3075 – וְלֹא נַעֲנָה; כֵּוָן שֶׁאָמָר: “יְיָ אֱלֹהִים, אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ”3076 – מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְכוּ פְּנֵי כָל־שׂוֹנְאַי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה3077 וְיָדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן3078 (שבת ל.).

קטז “וַיִּבֶן אֶת־בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן”3079 – אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל־מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב. וְהָיוּ מוֹצִיאִים פֵּרוֹתֵיהֶם בִּזְמַנָּם, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם נוֹשְׁרִים3080, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ”3081 – וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לִכְהֻנָּה. וְכֵוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לְהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל”3082. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ”3083 (יומא כא:).

קיז אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיוּ שָׁם צָהֳלַת שִׂמְחַת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְצָהֳלַת בַּת־פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צָהֳלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה מִצָּהֳלַת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בְמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲרִיב אֶת־יְרוּשָׁלָיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל־אַפִּי וְעַל־חֲמָתִי הָיְתָה לִי הָעִיר הַזֹּאת”3084. אָמַר רַ' הִלֵּל בַּר הֵילֵנִי: כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַמְטֻנָּף וְעוֹקֵם חָטְמוֹ.

אָמַר רַב חוֹנְיָא: שְׁמוֹנִים מִינֵי רִקּוּדִין רָקְדָה בַת פַּרְעֹה בְּאוֹתוֹ הַלָּיְלָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהָיְתָה מְצַוָּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה־זָרָה פְלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה־זָרָה פְלוֹנִית.

מֶה עָשְׂתָה בַת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָבְעָה בָּהּ כָּל־מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמוֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה יָשֵׁן וּמַפְתְּחוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נְתוּנִים תַּחַת רֹאשׁוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ3085 מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת־שֶׁבַע אִמּוֹ, נִכְנְסָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ”3086. נָטְלָה קוֹרְדִיקוֹן3087 שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ3088 לְכָאן וּלְכָאן וְאָמְרָה לוֹ: “מַה־בְּרִי וּמַה־בַּר־בִּטְנִי”3089.

“מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ”3090 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ3091 אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: “מַה־ בְּרִי וּמַה־בַּר־בִּטְנִי וּמֶה בַּר־נְדָרָי”3092, – “מַה־בְּרִי” – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךְ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה; עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ: “וּמֶה בַּר־נְדָרָי” – כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: “יְהֵא לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת”, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: “יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמֻלָּח3093 בְּתוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת”; “אַל לַמְּלָכִים לְמוֹאֵל3094 – מַה־לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁאוֹמְרִים לָמָּה לָנוּ אֵל? “אַל לַמְּלָכִים שְׁתוֹ־יָיִן”3095 – מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְעוֹשִׂים כָּל מִינֵי זִמָּה; “וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכֶר”3096 – מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר! יֵשׁ אוֹמְרִים: מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יָיִן! אָמַר רַ' יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי”3097. "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ – מִנֹּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה”3098, “וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי” – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן (סנה' ע:; ויק“ר יב; במ”ר י; מד' משלי לא).


כח. כִּסֵּא שְׁלֹמֹה

קיח “וַיַּעֲשֹׁ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא־שֵׁן גָּדוֹל”3099 – מְחֻפֶּה הָיָה הַכִּסֵּא זְהַב אוֹפִיר וּקְבוּעוֹת בּוֹ אַבְנֵי שֹׁהַם, לֶשֶׁם וּפִטְדָּה, זְמָרַגְדִּים3100 וְכַדְכֻּדִּים וְכָל־מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, לְבָנוֹת, יְרַקְרַקּוֹת וַאֲדַמְדַּמּוֹת, לֹא נַעֲשָׂה כַמֹהוּ לְכָל־מֶלֶךְ, וְאֵין כָּל־מַלְכוּת יְכוֹלָה לְהַתְקִין כִּסֵּא דּוֹמֶה לוֹ. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַכִּסֵּא: עוֹמְדִים עָלָיו שְׁנֵים־עָשָׂר אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב וּכְּנְגְדָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשָׁרִים שֶׁל זָהָב, אַרְיֵה כְּנֶגֶד נֶשֶׁר וְנֶשֶׁר כְּנֶגֶד אַרְיֵה, מְכֻוָּנִים3101 אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ. יַד יָמִין שֶׁל אֲרִי זָהָב כְּנֶגֶד גַּף3102 שְׂמֹאל שֶׁל נֶשֶׁר זָהָב וְגַף יָמִין שֶׁל נֶשֶׁר כְּנֶגֶד יָד שְׂמֹאל שֶׁל אַרְיֵה. מִנְיַן הָאֲרָיוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם וּמִנְיַן הַנְּשָׁרִים שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם3103. וְרֹאשׁ עָגֹל הָיָה לַכִּסֵּא לְמַעְלָה בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ לַכִּסֵּא. עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה רוֹבֵץ אֲרִי שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ שׁוֹר שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה רוֹבֵץ זְאֵב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ טָלֶה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית רוֹבֵץ נָמֵר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ גְּדִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה רְבִיעִית דֹּב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צְבִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית נֶשֶׁר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ יוֹנָה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית נֵץ שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צִפּוֹר שֶׁל זָהָב. וְעַל רֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת יוֹנָה שֶׁל זָהָב וְאוֹחֶזֶת נֵץ שֶׁל זָהָב בְּיָדָהּ. וּלְמַעְלָה מֵרֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב עֲרוּכָה בְּכָל־מַעַרְכוֹתֶיהָ: בְּנֵרוֹתֶיהָ, בְּכַפְתֹּרֶיהָ, בְּמַלְקָחֶיהָ, בְּמַחְתּוֹתֶיהָ, בִּגְבִיעֶיהָ וּבִפְרָחֶיהָ. וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַמְּנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה אֲבוֹת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֹחַ, שֵׁם הַגָּדוֹל, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִיּוֹב בֵּינֵיהֶם; וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד שֵׁנִי שֶׁל מְנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה חֲסִידִי עוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְחוּר בֵּינֵיהֶם. וּבְרֹאשׁ הַמְּנוֹרָה קָבוּעַ כַּד שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שֶׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנּוּ לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ. וְתַחְתָּיו קָבוּעַ אַגָּן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שֶׁמֶן לְנֵרוֹת הַמְּנוֹרָה, וּמְצֻיָּר עָלָיו עֵלִי. וּשְׁתֵּי שִׁבֳּלֵי זָהָב יוֹצְאוֹת מִן הָאַגָּן הַגָּדוֹל וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶן שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי: חָפְנִי וּפִינְחָס. וּמִתּוֹךְ שִׁבֳּלֵי הַזָּהָב יוֹצְאִים שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת זָהָב, שֶׁמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן: נָדָב וַאֲבִיהוּא. וּשְׁתֵּי קַתֶּדְרָאוֹת3104 שֶׁל זָהָב הָיוּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַכִּסֵּא, אַחַת לְכֹהֵן גָּדוֹל וְאַחַת לִסְגַן הַכֹּהֲנִים, וְשִׁבְעִים קַתֶּדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב מַקִּיפוֹת לַכִּסֵּא, שֶׁעֲלֵיהֶן יוֹשְׁבִים שִׁבְעִים זְקֵנִים סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְדָנִים דִּין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּשְׁתֵּי בְנוֹת־יָם3105 יוֹשְׁבוֹת לִשְׁתֵּי אָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא יִזְדַּעֲזֵעַ. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע גְּפָנִים שֶׁל זָהָב עוֹמְדוֹת מִשְׁנִי צִדֵּי הַכִּסֵּא וּמְצִלּוֹת3106 עַל הַמֶּלֶךְ. וְאִילָנֵי תְמָרִים מַקִּיפִים לַכִּסֵּא, מְכֻסִּים בִּגְדֵי שֵׁשׁ לָבָן וְכָל־מִינֵי דְמוּת צֶבַע, תְּלוּיִם בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן. הָיוּ קוֹלְעִים אוֹתָם וְהָרוּחַ נִכְנַס בָּהֶם וְהָיוּ מְכַסִּים עַל כָּל הַכִּסֵּא וּסְבִיבֵי הַכִּסֵּא מֵאָה אַמָּה, וְנִרְאִין כְּמַרְאֵה הַבָּזָק וּכְמַרְאֵה בָרָק וְלַפִּידֵי אֵשׁ וּכְמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב קְשׁוּרִים בִּשְׂפָתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהֵם מְצַלְצְלִים. וְעַל רָאשֵׁי הָאִילָנוֹת טַוָּסִים3107 שֶׁל שֵׁן מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד גַפֵּי נְשָׁרִים. וּשְׁנֵי אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב חֲלוּלִים מְלֵאִים מִינֵי בְשָׂמִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם וְזוֹלְפִים3108 בְּשָׂמִים בַּעֲלִיָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה.

וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה עוֹלֶה לַכִּסֵּא הָיָה נוֹתֵן רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה – חוֹזֵר גַּלְגַּל שֶׁל מַנְגָּנוֹן3109, אֲרִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִיָּמִין וְהַשּׁוֹר פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִשְּׂמֹאל, וְהַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם וְעוֹלֶה. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה עַל כָּל מַעֲלָה וּמַעֲלָה. וּכְשֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַכִּסֵּא יָרְדוּ נְשָׁרִים וְתָפְשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל מוֹשָׁבוֹ. וְתַנִּין שֶׁל כֶּסֶף הָיָה שָׁם בְּמוּכָנִי3110. וּכְשֶׁיָּשַׁב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה חוֹזֵר הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְנוֹטֵל כֶּתֶר מַלְכוּת וְנוֹתְנוֹ בְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה הַתַּנִּין הַגָּדוֹל פּוֹקֵעַ3111 בְּמַנְגָּנוֹן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְשָׁרִים עוֹלִים וּמְסַכְּכִים עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ. וְיוֹנָה שֶׁל זָהָב הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִן הָעַמּוּד וּפוֹתַחַת הָאָרוֹן וְלוֹקַחַת סֵפֶר־תּוֹרָה וְנוֹתֶנֶת לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו”3112. וּכְשֶׁבָּאוּ הַכֹּהֵן־גָּדוֹל וְהַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ וְיוֹשְׁבִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וְדָנִים עִמּוֹ הַדִּין. וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים עֵדֵי שֶׁקֶר לִפְנֵי שְׁלֹמֹה הָיוּ הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים, גַּלְגַּלִים חוֹזְרִים, שְׁוָרִים גּוֹעִים, אֲרָיוֹת נוֹהֲמִים, זְאֵבִים שׁוֹקְקִים, טְלָאִים פּוֹעִים, נְמֵרִים שׁוֹאֲגִים, גְּדָיִים בּוֹכִים, דֻּבִּים הוֹמִים, צְבָאִים עוֹרְגִים, נִצִים צוֹרְחִים, צִפֳּרִים מְצַפְצְפִין, נְשָׁרִים פּוֹרְחִים וְטַוָּסִים רָצִים. וְלָמָּה? לַחֲטוֹף לִבָּם3113 שֶׁל עֵדִים, שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר. וְהָיוּ הָעֵדִים אוֹמְרִים בְּלִבָּם: נָעִיד עֵדוּת אֱמֶת, שֶׁאִם לֹא – בִּשְׁבִילֵנוּ יֵעָקֵר הָעוֹלָם.

וּפַרְעֹה־נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָה אֶת־הַכִּסֵּא מִירוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם וּבִקַּשׁ לַעֲלוֹת וְלֵישֵׁב עָלָיו, פָּשַׁט הָאֲרִי אֶת־רַגְלוֹ הַיְּמָנִית וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל יְרֵכוֹ – וְהָיָה צוֹלֵעַ עַד יוֹם מוֹתוֹ; לְפִיכָךְ נִקְרָא פַּרְעֹה־נְכֹה. וּכְשֶׁהֶחְרִיב נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת־יְרוּשָׁלַיִם וּבָא לִכְבּוֹשׁ אֶת־מִצְרַיִם, מָצָא הַכִּסֵּא שָׁם וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבָבֶל לֵישֵׁב שָׁם עָלָיו – פָּשַׁט אֶת־רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה וְהִכִּישׁוֹ3114 אֲרִי וְנָפָל. וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּרְיָוֶשׁ וְהֶחֱרִיב אֶת־בָּבֶל נָטַל אֶת־הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ לְמָדַי וְלֹא יָשַׁב אָדָם עָלָיו, וּכְשֶׁמָּלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן שָׁבָה אֶת־הַכִּסֵּא וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְמִצְרָיִם. וּכְשֶׁבָּא אֲנִיפוֹנֵיס3115 בֶּן אַנְטְיוֹכוֹס וְהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם, שָׁבָה אֶת־הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ בִסְפִינָה, נִשְׁמְטָה רֶגֶל הַכִּסֵּא בְּשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב, וְהֵבִיא כָּל אֻמָּנִים וְחָרָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם לְתַקֵּן אֶת־הָרֶגֶל שֶׁל הַכִּסֵּא וְלֹא יָכְלוּ לְתַקְּנוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (אב“ג; פנ”א; תרג“ש; ביהמ”ד ח"ה).


כט. שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

קיט כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיַּיִן שָׁלַח וְזִמֵּן כָּל־מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב הַקְּרוֹבִים לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיבָם בְּהֵיכָל הַמֶּלֶךְ. אַחַר כָּךְ צִוָּה לִטּוֹל נְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם, תֻּפִּים וְכִנּוֹרוֹת, שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בָּהֶם דָּוִד אָבִיו, וּלְנַגֵּן לְפָנָיו. עוֹד צִוָּה לְהָבִיא לְפָנָיו עוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְאֶת־הַשֵּׁדִים וְאֶת־הָרוּחוֹת וְאֶת־הַלִּילִין3116 לְרַקֵּד לְפָנָיו, כְּדֵי לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ לְכָל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו. וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ קוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם וְכֻלָּם מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ מֵאֲלֵיהֶם, לֹא כְּפוּתִים3117 וְלֹא אֲסוּרִים וּבְאֵין אָדָם נוֹהֵג בָּהֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְבַּקֵּשׁ תַּרְנְגוֹל־הַבָּר3118 בֵּין הָעוֹפוֹת וְלֹא נִמְצָא. וְצַוֵּה הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאוֹ בְּכַעַס וּבִקֵּשׁ לְיַסְּרוֹ. עָנָה תַּרְנְגוֹל־הַבָּר וְאָמַר לוֹ: שְׁמַע, אֲדוֹנִי מֶלֶךְ הָאָרֶץ, וְיָבֹאוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ. זֶה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנָּתַתִּי עֵצָה בְּלִבִּי וְנִמְלַכְתִּי3119 עִם נַפְשִׁי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, וְאָמָרְתִּי: אָשׁוּט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֶרְאֶה אִם יֵשׁ מְדִינָה אוֹ מֶמְשָׁלָה, שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת לַאדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הִסְתַּכַּלְתִּי וְרָאִיתִי מְדִינָה אַחַת, עִיר קִיטוֹר שְׁמָהּ, בְּאֶרֶץ מִזְרָח. עֲפָרָהּ יָקָר מִזָּהָב וְכַסְפָהּ בַּחוּצוֹת כְּזֶבֶל, וְאִילָנוֹת מִבְּרֵאשִׁית שָׁם נְטוּעִים. וּמִגַּן־עֵדֶן הֵם שׁוֹתִים מָיִם. יֶשׁ שָׁם חֲיָלוֹת הַרְבֵּה וַעֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם. לַעֲמֹד בְּמִלְחָמָה אֵינָם יוֹדְעִים, לִדְרֹךְ בַּקֶּשֶׁת אֵינָם יְכוֹלִים. אַף רָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת מוֹשֶׁלֶת בְּכֻלָּם וּשְׁמָהּ מַלְכַּת־שְׁבָא. וּבְכֵן אִם טוֹב הַדָּבָר לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי וְאֵלֵךְ לְ“עִיר קִיטוֹר”, לִמְדִינַת שְׁבָא, מַלְכֵיהֶם אֶאֱסֹר בְּזִקִּים וּמוֹשְׁלֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל וְאָבִיא אוֹתָם אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הַדָּבָר טוֹב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ נִקְרְאוּ, וְכָתְבוּ אִגֶּרֶת וְקָשְׁרוּ אוֹתָהּ בְּכַנְפֵי תַּרְנְגוֹל־הַבָּר; קָם תַּרְנְגוֹל־הַבָּר וְעָלָה לִשְׁמֵי־מָרוֹם וְנִצְנַף צְנֵפָה וְהָיָה נוֹצֵחַ וּפוֹרֵחַ בֵּין הָעוֹפוֹת, וְעָפוּ אַחֲרָיו וְהָלְכוּ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא.

לְעֵת הַבֹּקֶר יָצְאָה מַלְכַּת שְׁבָא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֶּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הֶחֱשִׁיכוּ הָעוֹפוֹת אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ. שָׁלְחָה הַמַּלְכָּה יָדָהּ בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם, וְהָיְתָה תְמֵהָה וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת. יָרַד אֵלֶיהָ תַּרְנְגֹל־הַבָּר, רָאֲתָה וְהִנֵּה אִגֶּרֶת קְשׁוּרָה בִכְנָפָיו, הִתִּירַתָּה וְקָרְאָה אוֹתָהּ, וְכֵן הָיָה כָּתוּב בָּהּ: “מִמֶּנִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – שָׁלוֹם לָךְ, שְׁלוֹם לְשָׂרָיִךְ! הֲלֹא יָדַעַתְּ שֶׁהִמְלִיכַנִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעַל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַל שֵׁדִים וְעַל רוּחוֹת וְלִילִין, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, דָּרוֹם וְצָפוֹן בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי. עַתָּה אִם תֹּאבוּ וְתָבֹאוּ וְתִשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ כָּבוֹד גְּדוֹל מִכָּל־הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָי; וְאִם לֹא תֹאבוּ וְלֹא תָבֹאוּ וְלֹא תִשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמִי, אֶשְׁלַח עֲלֵיכֶם מְלָכִים וְלִגְיוֹנוֹת3120 וּפָרָשִׁים. וְאִם תֹּאמְרוּ: מִי הֵם הַמְּלָכִים וְהַלִּגְיוֹנוֹת וְהַפָּרָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הֵם הַמְּלָכִים, עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הֵם הַפָּרָשִׁים, וְהָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים וְהַלִּילִין הֵם הַלִּגְיוֹנוֹת, שֶׁיְחַנְּקוּ אֶתְכֶם עַל מִטּוֹתֵיכֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיכֶם, וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה יַהַרְגוּ אֶתְכֶם בַּשָּׂדֶה, וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם מֵעֲלֵיכֶם”.

וּכְשֶׁשָּׁמְעָה מַלְכַּת־שְׁבָא אֶת־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, שָׁלְחָה יָדָהּ שֵׁנִית בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לַזְּקֵנִים וְלַשָּׂרִים וְאָמְרָה לָהֶם: לֹא יְדַעְתֶּם, מַה שָּׁלַח לִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? עָנוּ וְאָמְרוּ לָהּ: “אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֶת־מַלְכוּתוֹ אֵין אָנוּ מְכַבְּדִים”. וְהִיא לֹא בָטְחָה בָהֶם וְלֹא שָׁמְעָה לְדִבְרֵיהֶם שָׁלְחָה וְקָרְאָה לְכָל סַפָּנֵי הַיָּם3121 וְהִטְעִינָה אוֹתָם בְּרוֹשִׁים וּמַרְגָּלִיוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְשָׁלְחָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים נְעָרִים וּנְעָרוֹת, כֻּלָּם בְּנֵי שָׁנָה אַחַת, בְּנֵי חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּנֵי יוֹם אֶחָד וּבְנֵי שָׁעָה אֶחָת. כֻּלָּם בְּנֵי קוֹמָה אַחַת וּבְנֵי קֶצֶב אֶחָד וְכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים לְבוּשֵׁי אַרְגָּמָן. וְכָתְבָה אִגֶּרֶת וְשָׁלְחָה בִידֵיהֶם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: “מֵעִיר קִיטוֹר לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים; וְעַתָּה שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי, אָבֹא אֵלֶיךָ מִקֵּץ שָׁלשׁ שָׁנִים”.

מִקֵּץ שָׁלשׁ שָׁנִים בָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שֶׁבָּאָה מַלְכַּת־שְׁבָא, הוֹצִיא אֵלֶיהָ אֶת־בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, הַדּוֹמֶה לְאַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר, שֶׁיּוֹצֵאת לְעֵת־הַבֹּקֶר, וְדוֹמֶה לְכוֹכַב־נֹגַהּ שֶׁמֵּאִיר וְעוֹמֵד בֵּין כּוֹכָבִים, וְדוֹמֶה לְשׁוֹשַׁנָּה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל פַּלְגֵי מָיִם. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת־שְׁבָא אֶת־בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, יָרְדָה מִמֶּרְכַּבְתָּהּ. עָנָה בְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאָמַר לָהּ: “לָמָּה יָרַדְתְּ מִמֶּרְכַּבְתֵּךְ?” הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָתָּה?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲנִי, אֶלָּא אֶחָד מִן הַמְּשָׁרְתִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו”. וּמִיָּד הֶחֱזִירָה פָנֶיהָ לַאֲחוֹרֶיהָ וּמָשְׁלָה מָשָׁל לְשָׂרֶיהָ: “אִם לֹא רְאִיתֶם אֶת־הָאֲרִי, בֹּאוּ וּרְאוּ אֶת־רִבְצוֹ; וְאִם לֹא רְאִיתֶם אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בֹּאוּ וּרְאוּ אֶת־יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָעוֹמֵד לְפָנָיו”.

הֵבִיא אוֹתָהּ בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאָה אֵלָיו קָם וְהָלַךְ וְיָשַׁב בְּבַיִת שֶׁל זְכוּכִית. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת־שְׁבָא אֶת־הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּבֵית־זְכוּכִית; בָּאָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּה וְאָמְרָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּמָיִם, חָשְׂפָה שׁוֹקֶיהָ לַעֲבוֹר וְנִרְאָה לוֹ שֵׂעָר בְּרַגְלֶיהָ. הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לָהּ: “יָפְיֵךְ – יְפִי נָשִׁים וּשְׂעָרֵךְ – שְׂעַר־גֶּבֶר, וְהַשֵּׂעָר נוֹי לְגֶבֶר וּגְנַאי3122 לְאִשָּׁה”. עָנְתָה מַלְכַּת־שְׁבָא וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶמְשֹׁל לְךָ שְׁלשָׁה מְשָׁלִים, וְאִם תִּפְתֹּר אוֹתָם אֵדַע שֶׁאִישׁ חָכָם אָתָּה; וְאִם לֹא – אַתָּה כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “בְּאֵר עֵץ וּדְלִי־בַרְזֶל, דּוֹלֶה אֲבָנִים וּמַשְׁקֶה מָיִם – מַה הוּא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל3123”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “עָפָר מִן הָאֲדָמָה יָצָא וּמַאֲכָלוֹ עָפָר מִן הָאָרֶץ, נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וּמַבִּיט לַבָּיִת – מַה הוּא?” – עָנָה וְאָמַר לָהּ: “נֵפְטְ3124”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “סַעַר הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְצוֹעֵק3125 צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ כְּאֶגְמוֹן, שֶׁבַח לְחוֹרִים3126 וּגְנַאי לַעֲנִיִּים3127, שֶׁבַח לְמֵתִים3128 וּגְנַאי לְחַיִּים3129, שִׂמְחָה לְצִפֳּרִים3130 וְאֵבֶל לְדָגִים3131 – מַה הִיא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “פִּשְׁתָּן”. הֵבִיאָה לְפָנָיו זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, כֻּלָּם בְּמַרְאֶה אֶחָד וּבְקוֹמָה אַחַת וּבִכְסוּת אַחַת וְאָמְרָה לוֹ: “הַפְרֶשׁ לִי הַזְּכָרִים מִן הַנְּקֵבוֹת”. מִיָּד רָמַז לְסָרִיסָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ אֱגוֹזִים וּקְלָיוֹת3132 וְהִתְחִיל מְחַלֵּק בִּפְנֵיהֶם. זְכָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים, הָיוּ נוֹטְלִים בְּבִגְדֵיהֶם3133; נְקֵבוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְבַּיְּשׁוֹת, נוֹטְלוֹת בְּסוּדְרֵיהֶן3134. אָמַר לָהּ: אֵלּוּ זְכָרִים וְאֵלּוּ נְקֵבוֹת. וְעוֹד דֻּגְמָא3135 אַחֶרֶת עָשְׂתָה: הֵבִיאָה לְפָנָיו מְהוּלִים3136 וַעֲרֵלִים. אָמְרָה: הַפְרֶשׁ לִי מְהוּלִים מִן הָעֲרֵלִים. מִיָּד רָמַז לְכֹהֵן גָּדוֹל וּפָתַח אֶת־אֲרוֹן הַבְּרִית. מְהוּלִים שֶׁבָּהֶם כָּרְעוּ בַחֲצִי קוֹמָתָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלְּאוּ פְנֵיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וַעֲרֵלִים שֶׁבָּהֶם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם. עֲנֵה וְאָמַר לָהּ: אֵלּוּ מְהוּלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים.

הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא־הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר־בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי – וְהִנֵּה לֹא־הֻגַּד־לִי הַחֵצִי; הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה”3137. הֶעֱלָה אוֹתָהּ שְׁלֹמֹה בְּתוֹךְ הַהֵיכָל בְּבֵית־הַמַּלְכוּת; נָתְנָה לַמֶּלֶךְ זָהָב וְכֶסֶף טוֹב, וְהַמֶּלֶךְ “נָתַן לָהּ אֶת־כָּל־חֶפְצָהּ”. (תרג"ש; מד' משלי).

קכ אָמַר ר' יוֹסֵי: לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים הָיוּ נֶחֱלָקִים. הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו וַחֲכָמִים וְתַלְמִידִים וְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם הָיוּ לְבוּשִׁים תְּכֵלֶת, וְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם לְבוּשִׁים לְבָנִים, וְהַבָּאִים מִן הַכְּרַכִּים וּמִן הַכְּפָרִים וּמִשְּׁאָר מְקוֹמוֹת הָיוּ לְבוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם, שֶׁהָיוּ בָאִים מִמֶּרְחָק לְהָבִיא לַמֶּלֶךְ מִנְחָה, הָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק3138. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי בְגָדִים? אָמַר לָהֶם: כְּנֶגֶד אַרְבַּע תְּקוּפוֹת: מִתְּקוּפַת תִּשְׁרִי עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַיָּמִים הֵם כִּתְכֵלֶת, מִטֵּבֵת עַד נִיסָן הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְהָיוּ לְבוּשִׁים לְבָנִים, מִנִּיסָן עַד תַּמּוּז הַיָּם טוֹב לְפָרֵשׁ בּוֹ וְהָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק, מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרִי הַפֵּרוֹת יָפִים וַאֲדֻמִּים וְהָיוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים אֲדֻמִּים (ביהמ“ד ח”ח).

קכא “וַיִּבֶן אֶת־תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר”3139 – אָמַר רַב יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: נֶשֶׁר גָּדוֹל הָיָה לִשְׁלֹמֹה וְהָיָה רוֹכֵב עָלָיו וְהוֹלֵךְ לְתַדְמֹר בַּמִּדְבָּר וּבָא בוֹ בְּיוֹם אֶחָד (קה"ר ב').


ל. שְׁלֹמֹה – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט

קכב “שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת”3140 – לָמָּה הֵן לוֹ לִשְׁלֹמֹה? – נֶאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה”3141 – אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים: הֵיאַךְ אֶעֱשֶׂה?3142 אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שָׁמִיר3143 שֶׁהֵבִיא משֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וְכָבְשֵׁם3144 זֶה בָזֶה – אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יוֹדְעִים וִיגַלּוּ לָךְ. הֵבִיא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וּכְבָשָׁם זֶה בָזֶה… אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֶפְשָׁר שֶׁאַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַר פְּלוֹנִי הוּא, וְשָׁם חָפַר לוֹ בּוֹר וּמִלְאוֹ מַיִם וְכִסָּהוּ בְאֶבֶן וַחֲתָמוֹ בְחוֹתָמוֹ. בְּכָל יוֹם הוּא עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מָעְלָה, יוֹרֵד לָאָרֶץ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מָטָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ וּבוֹדֵק אֶת־חוֹתָמוֹ, מְגַלֶּה אֶת־הַבּוֹר וְשׁוֹתֶה, חוֹזֵר וּמְכַסֵּהוּ וְחוֹתְמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.

שָׁלַח אֶצְלוֹ אֶת־בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתַן לוֹ שַׁלְשֶׁלֶת וְטַבַּעַת שֶׁשֵּׁם־הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עֲלֵיהֶן, וְגִבְבֵי צֶמֶר3145 וְנוֹדוֹת יָיִן. הָלַךְ בְּנָיָהוּ וְחָפַר בּוֹר לְמַטָּה מִבּוֹרוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי וְשָׁפָה3146 לְתוֹכוֹ אֶת־כָּל־הַמַּיִם וְסָתַם בְּגִבְבֵי צֶמֶר. אַחַר־כָּךְ חָפַר בּוֹר לְמַעְלָה וְעַרָה3147 דֶרֶךְ שָׁם לְבוֹר אַשְׁמְדַי אֶת־יֵינוֹ, סָתַם אֶת־הַבּוֹרוֹּת בֶּעָפָר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

כְּשֶׁבָּא אַשְׁמְדַי בָּדַק חוֹתָמוֹ, גִּלָּה אֶת־הַבּוֹר וְנִמְצָא יָיִן. אָמָר: “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל־שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם”3148 – וְלֹא שָׁתָה. כְּשֶׁצָּמֵא לֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ3149, עָמַד וְשָׁתָה כָּל־הַיַּיִן וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשֵׁן. יָרַד בְּנָיָהוּ וְהֵטִיל בּוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת וַאֲסָרוֹ.

כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַשְׁמְדַי, הִתְחִיל מִתְגַּעֵשׁ. אָמַר לוֹ בְּנָיָהוּ: שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! וּתְפָסוֹ וְהָלַךְ עִמּוֹ. הִגִּיעוּ לְדֶקֶל3150. נִתְחַכֵּךְ3151 בּוֹ אַשְׁמְדַי וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְבַיִת – וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְצָרִיף3152 שֶׁל אַלְמָנָה אֶחָת. יָצְאָה הָאַלְמָנָה וְנִתְחַנְּנָה לוֹ – הִטָּה קוֹמָתוֹ מִצְּרִיפָה וְנִשְׁבְּרָה לוֹ עָצֶם. אָמָר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר־גָּרֶם”3153. רָאָה סוֹמֵא תוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדָּרֶךְ. רָאָה שִׁכּוֹר תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדָּרֶךְ. רָאָה חֻפָּה שֶׁשִּׂמְחָתָהּ מְרֻבָּה – בָּכָה. שָׁמַע אָדָם אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מַנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים” – שָׂחָק. רָאָה מְכַשֵּׁף אֶחָד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים – שָׂחָק.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא הִכְנִיסוּהוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה עַד שְׁלשָׁה יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה3154. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה וְהִנִּיחָה עַל חֲבֶרְתָּהּ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: הַשְׁקוּהוּ שׁוּב. לְמָחָר אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת אֲכִילָה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקָע. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: מִנְעוּ מַאֲכָל מִמֶּנּוּ.

לְסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים נִכְנַס וְעָמַד לְפָנָיו. נָטַל קָנֶה וּמָדַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְזָרַק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתָּמוּת, הֲרֵי לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקָע, וְעַכְשָׁו כָּבַשְׁתָּ אֶת־כָּל־הָעוֹלָם וְלֹא שָׂבַעְתָּ עַד שֶׁכָּבַשְׁתָּ אַף אוֹתִי. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כְּלוּם, אֶלָּא רְצוֹנִי לִבְנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְלַשָּׁמִיר אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: לֹא בְיָדִי נִמְסַר הַשָּׁמִיר אֶלָּא בִידֵי שַׂר שֶׁל יָם3155, וְזֶה אֵינוֹ נוֹתְּנוֹ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹל הַבָּר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. וּמָה הוּא עוֹשֶׂה בּוֹ? הוּא מְבִיאוֹ לִסְלָעִים שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב וּמַנִּיחוֹ עַל שֵׁן הַסֶּלַע – וְהוּא מִתְבַּקֵּעַ. אַחַר־כָּךְ הוּא נוֹטֵל וּמֵבִיא זֶרַע שֶׁל אִילָנוֹת וְזוֹרֵק לְשָׁם – וְנַעֲשֶׂה יִשּׁוּב (וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית “נַגַּר־טוּרָא”).

בָּדְקוּ וּמָצְאוּ קֵן שֶׁל תַּרְנְגוֹל־הַבָּר שֶׁיֵּשׁ אֶפְרוֹחִים בְּתוֹכוֹ. עָמְדוּ וְחִפּוּהוּ בִּזְכוּכִית לְבָנָה. כְּשֶׁבָּא תַּרְנְגוֹל־הַבָּר – בִּקֵּשׁ לִכָּנֵס וְלֹא יָכֹל, הָלַךְ וְהֵבִיא שָׁמִיר וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַזְּכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּבָּקֵעַ. זָרְקוּ בוֹ צְרוֹר שֶׁל עָפָר – הִפִּיל אֶת־הַשָּׁמִיר וּבָאוּ וּנְטָלוּהוּ. רָאָה תַּרְנְגוֹל־הַבָּר שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ3156 – הָלַךְ וְחִנֵק עַצְמוֹ.

אָמַר בְּנָיָהוּ לאַשְׁמְדַי: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ סוֹמֵא תוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדָּרֶךְ? אָמַר לוֹ: הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר3157 הוּא, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נַחַת־רוּחַ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם־הַבָּא.

– וּמִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר תּוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדָּרֶךְ?

– הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָשִׂיתִי לוֹ נַחַת־רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת־עוֹלָמוֹ3158 בְּחַיָּיו.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִית אוֹתָהּ חֻפָּה, הָיִיתָ בוֹכֶה?

– מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶחָתָן עוֹמֵד לְמִיתָה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים לַחֻפָּה וּתְהֵא הַכַּלָּה שׁוֹמֶרֶת יָבָם3159 קָטֹן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתוֹ הָאִישׁ אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מַנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים”, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– הוּא עַצְמוֹ שִׁבְעָה יָמִים לֹא יוֹצִיא3160 – וּנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ!

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ מְכַשֵּׁף עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– יוֹשֵׁב הָיָה עַל־גַּבֵּי אוֹצַר הַמֶּלֶךְ – יְכַשֵּׁף וְיֵדַע מַה שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו!

עִכְּבוֹ שְׁלֹמֹה אֶצְלוֹ עַד שֶׁבָּנָה בֵית־הַמִּקְדָּשׁ. פַּעַם אַחַת עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם לְבַדָּם. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה לְאַשְׁמְדַי: בַּמֶּה כֹּחֲכֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ? אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: טֹל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל־גַּבִּי וְתֶן־לִי טַבַּעְתְּךָ וְאַרְאֲךָ בַּמֶּה כֹּחִי גָדוֹל. נָטַל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבָּיו וְנָתַן לוֹ הַטַּבָּעַת. עָמַד אַשְׁמְדַי עַל שְׁלֹמֹה וּבְלָעוֹ, וְנָתַן כְּנָפוֹ אַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ אַחַת בָּרָקִיעַ וּזְרָקוֹ וֶהֱטִילוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא3161. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “מַה־יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ”3162! “וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי”![2904] – אֵין לִי אֶלָּא מַקְלִי. מִתְּחִלָּה “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל3163 – וְעַכְשָׁו אֵינִי מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מַקְלִי.

הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמָר: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם”3164. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּטֶּה. וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין3165. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: זֶה חֶלְקֵי מִכָּל־עֲמָלִי. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין, אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל3166 וְאֵין שׁוֹטֶה תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ3167 בְּדָבָר אֶחָד – זֶה מַה־טִּיבוֹ3168? אָמְרוּ לִבְנָיָהוּ: מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לַמֶּלֶךְ? אָמַר לָהֶם: לֹא! שָׁלְחוּ לַהֵן לַמְּלָכוֹת3169: הַמֶּלֶךְ מַהוּ, – בָּא אֶצְלְכֶן? שָׁלְחוּ הַמְּלָכוֹת: הֵן, בָּא. – חָזְרוּ וְשָׁלְחוּ לָהֶן: בִּדְקוּ בְרַגְלָיו! שָׁלְחוּ הֵן: בְּמוֹקָיו3170 הוּא בָא – – – הָבִיאוּ אֶת שְׁלֹמֹה וְנָתְנוּ לוֹ טַבַּעַת וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶן שֵׁם, כְּשֶׁנִּכְנַס, רָאָהוּ אַשְׁמְדַי וּפָרַח לוֹ (גטין סח; תנה"ק).

––––––––

קכג בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתּוֹ וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם רְצוֹנְךָ – הַשְׁגַח עָלֵי3171 הַיּוֹם. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ וְהֶעֱלָהוּ לַעֲלִיָּה וְזָבַח לוֹ שׁוֹר וְהֵבִיא לְפָנָיו הַרְבֵּה מַטְעַמִּים. הִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ וְאָמַר לוֹ: זָכוּר אַתָּה, שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וָכָךְ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ… כֵּוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ – הִתְחִיל שְׁלֹמֹה גּוֹעֶה3172 וּבוֹכֶה. הָיָה בוֹכֶה כָּל אוֹתָהּ סְעֻדָּה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם בִּבְכִיָּה.

לְמָחָר פָּגַע בּוֹ אָדָם אַחֵר. הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רְצוֹנְךָ שֶׁתַּשְׁגִּיחַ עָלַי הַיּוֹם… אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי, – כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרֶךָ? אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי! אִישׁ עָנִי אָנִי, אֶלָּא אִם תַּשְׁגִּיחַ עָלָי – מְעַט יְרָקוֹת יֶשׁ לִי, אֲנִי מַנִּיחַ לְפָנֶיךָ. אִם רְצוֹנְךָ – בֹּא עִמִּי לְבֵיתִי”. בָּא עִמּוֹ לְבֵיתוֹ. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – רָחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהֵבִיא לְפָנָיו מְעַט יָרָק. הִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ לְנַחֲמוֹ וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאָבִיךָ, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ; אֶלָּא כָךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמְרַצֶּה; אֲבָל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲזִירְךָ לְמַלְכוּתֶךָ…

וּכְשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, הִתְנַבֵּא עַל זֶה בְּחָכְמָתוֹ: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק”3173 – שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי, “מִשּׁוֹר אָבוּס”3174 – שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר אֶלָּא לְהַזְכִּירֵנִי צַעֲרִי (ילק"ש משלי טו).

קכד “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ”3175 – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: נוֹחַ לוֹ לִשְׁלֹמֹה אִלּוּ הָיָה גוֹרֵף בִּיבִין3176 וְאַל יִכָּתֵב עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תנח' וארא; שמ"ר ו).


לא. יָרָבְעָם

קכה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה”3177 יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת־הַמְּלוּכָה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לְשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחֶלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ (שבת נו:).

קכו “וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל־יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ”3178 – תְּנָא מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי: מָקוֹם מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת: בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת־דִּינָהּ, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת־יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מְלוּכַת בֵּית דָּוִד (סנה' קב.).

קכז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “יָרָבְעָם” – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָעָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל3179 לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת־שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוּ בְרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת־הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת־פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו"3180. אָמַר לוֹ: דָּוִד אָבִיךְ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל, וְאַתָּה גָדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא3181 לְבַת פַּרְעֹה.

אָמַר רַב נַחֲמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְיָרָבְעָם טְרָדַתּוּ3182 מִן הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם־יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית־יְיָ בִּיְרוּשָׁלַםִ וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל־אֲדֹנֵיהֶם אֶל־רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגוּנִי”3183 – אָמַר: מְקֻבָּלְנִי שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית יְהוּדָה בִּלְבָד. כֵּוָן שֶׁיִּרְאוּ אֶת־רְחַבְעָם יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, יֹאמְרוּ: הֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַהֲרֵי הָעָבֶד, וְאִם אֵשֵׁב – מוֹרֵד בְּמַלְכוּת אֶהְיֶה וְיַהַרְגוּנִי וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו. מִיָּד “וַיִּוָּעֵץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשֹ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב”3184 – מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אָמַר לָהֶם: חוֹתְמִים אַתֶּם עַל כָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי לְהֵעָשׂוֹת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – כָּל מַה שֶּׁאֹמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – אֲפִלּוּ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ צַדִּיק: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם כְּיָרָבְעָם יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְנַסּוֹתְכֶם הוּא רוֹצֶה, אִם תְּקַבְּלוּ אֶת־דְּבָרָיו. וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתָם (סנה' קא:).

קכח אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית־אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צָרִיף3185 אֶחָד – וְזֶהוּ אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן (שבת נו:).

קכט אָמַר רַ' אוֹשְׁעְיָא: עַד יָרָבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד3186. מִכָּאן וְאֵילֵךְ – מִשְּׁנַיִם וּשְׁלשָׁה עֲגָלִים (סנה' קב.).

קל “אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה”3187 – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַב אַבָּא! אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדּוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ3188, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן־יִשַׁי3189 נְטַיֵּל בְּגַן־עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בְרֹאשׁ? [אָמַר לוֹ]: בֶּן־יִשַׁי בָּרֹאשׁ. – אִם כָּךְ, אֵינִי רוֹצֶה (שם).


לב. עָמְרִי וְאַחְאָב

קלא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כָּרָךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת־הָהָר שֹׁמְרוֹן מֶאת שֶׁמֶר… וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם הֵעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן”3190 (שם:).

קלב תְּנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתָי, מַה נִשְׁתַּנָּה עָמְרִי שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל־שֶׁהָיוּ לְפָנָיו לֹא הוֹשִׁיבוּ מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ3191, עַד שֶׁבָּא עָמְרִי וְיָשְׁבוּ לוֹ שְׁלשָׁה מְלָכִים עַל כִּסְּאוֹ? אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתָי, עַל שֶׁהוֹתִיר3192 עִיר גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ הָיְתָה בְדַעְתּוֹ, אָמָר: כְּשֵׁם שֶׁיְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכֵי יְהוּדָה כָּךְ שֹׁמְרוֹן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (תדא"ר).

קלג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּם עוֹבְדַי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָהֶם דֵּילָטוֹרִין3193 הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, שֶׁכֵּן אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל: “אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַייָ לְבַדִּי”3194 – וְכָל הָעָם יוֹדְעִין וְאֵין מוֹדִיעִין לַמֶּלֶךְ (ילק“ש מלכים א' י”ח; תנח').

קלד “מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי”3195 – אֵין לְךָ כָּל־תֶּלֶם וָתֶלֶם שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ (סנה' קב:).

קלה אַחְאָב הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ בְּכָל־יוֹם וְעוֹמֵד לִפְנֵי חִיאֵל הַמְמֻנֶּה עַל אוֹצְרוֹתָיו, אָמַר לוֹ: כַּמָּה אֲנִי יָפֶה הַיּוֹם3196? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: כֵּן וָכֵן – וְאַחְאָב מַפְרִישׁ דָּמָיו3197 לַעֲבוֹדָה זָרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ3198 לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ”3199.

“רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ”3200 – רַ' לֵוִי הָיָה דוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לִגְנָאי. בָּא אַחְאָב אֶצְלוֹ בַּלָּיְלָה, אָמַר לוֹ: מֶה חָטָאתִי לְךָ וּמַה פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ? יֵשׁ לְךָ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק וְאֵין לְךָ סוֹפוֹ – “אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ”3201. הָיָה רַ' לֵוִי דוֹרְשׁוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לְשֶׁבַח: “רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב… אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתּוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ”3202 (ירוש' סנה' פ' י, ב).

קלו אָמַר רַב נַחֲמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב… וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אָמַר בְּכֹה”3203. הִקְשָׁה רַב יוֹסֵף: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ “רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ”3204, וְשָׁנִינוּ: בְּכָל־יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַתָּה אוֹמֵר שָׁקוּל הָיָה3205! אֶלָּא אַחְאָב וַתְּרָן3206 בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה (סנה' קב:).

קלז אַחְאָבאָח לַשָּׁמַיִם וְאָב לַעֲבוֹדָה זָרָה (שם).

קלח נָבוֹת הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה וְהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלָיִם וְכָל־יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין לִשְׁמוֹעַ קוֹלוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא עָלָה וְהֵעִידוּ עָלָיו בְּנֵי־בְלִיָּעַל – וְאָבַד מִן הָעוֹלָם (ילק“ש מלכים א' כ”א; פסיק"ר “ולא יחמוד איש”).

קלט “וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ”3207 – מַהוּ רוּחַ? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (סנה' ק"ב:).


לג. אֵלִיָּהוּ וְעוֹבְדֵי הַבָּעַל

קמ “וְיִתְּנוּ־לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים” וְגוֹ'3208 – אָמַר לָהֶם אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבָּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם שְׁנֵי פָרִים תְּאוֹמִים מֵאֵם אַחַת, הַגְּדֵלִים עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהָטִילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָלוֹת. אֶחָד לַשֵּׁם וְאֶחָד לַבָּעַל. בָּחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד. פָּרוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ מִיָּד נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ אַחֲרָיו, וְאוֹתוֹ הַפָּר שֶׁעָלָה לְשֵׁם הַבָּעַל – נִתְקַבְּצוּ כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה לְהָזִיז אֶת־רַגְלָיו מִן הָאָרֶץ וְלֹא יָכֹלוּ. עַד שֶׁפָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ עִמָּהֵם. הֵשִׁיב הַפָּר וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ לִפְנֵי כָל־הָעָם: אֲנִי וַחֲבֵרִי יָצָאנוּ מִבֶּטֶן אַחַת, מִפַּר אֶחָד, וְגָדַלְנוּ בְּמִרְעֶה אֶחָד, עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהוּא עָלָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל מָקוֹם3209 וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו, וַאֲנִי עָלִיתִי בְּחֵלֶק הַבַּעַל לְהַכְעִיס אֶת־בּוֹרְאִי! אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: פָּר, פָּר, אַל תִּירָא, לֵךְ עִמָּהֶם וְאַל יִמְצְאוּ עֲלִילָה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְקַדֵּשׁ עַל יַד זֶה שֶׁעִמִּי, כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ עַל יָדֶךָ. אָמַר לוֹ: וְכָךְ אַתָּה מְיָעֲצֵנִי? שְׁבוּעָה, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּמְסְרֵנִי אַתָּה בְּיָדָם! מִיָּד – וַיִּקְחוּ אֶת־הַפָּר אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם"3210. מִי נָתַן לָהֶם? – אֵלִיָּהוּ (תנח' מסעי; במ“ר כג; ילק”ש מלכים א' י"ח).

קמא “וַיְפַסְּחוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה”3211 – שֶׁעֲשָׂאוֹ חִיאֵל נָבוּב וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִיָּד חֲתֵה הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּיָדְךָ וְהַדְלֵק מִתַּחְתָּיו. מִיָּד זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נָחָשׁ וּנְשָׁכוֹ וָמֵת (ילק“ש מלכים א' י”ח).


לד. יוֹנָה

קמב “וַיָּקֶם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְיָ”3212 – לָמָּה בָּרַח יוֹנָה? שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָשִׁיב אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְבָרָיו3213, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוּא הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־יָם הָעֲרָבָה” וְגוֹ'3214; פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָה, וְכֵוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּרֹב חֲסָדָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתוֹ “נְבִיא שָׁקֶר”. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמָר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַגּוֹי קְרוֹבֵי־הַתְּשׁוּבָה3215 הֵם. עַכְשָׁו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְלֹא דַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתִי “נְבִיא שֶׁקֶר”, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת־הָעוֹלָם. – הֲרֵינִי בוֹרֵחַ לִי…

יָרַד יוֹנָה לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד בָּהּ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוּחַ סְעָרָה עַל אֳנִיָּה שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים וְהֶחֱזִירָה לְיָפוֹ. כֵּוָן שֶׁרָאָה יוֹנָה שָׂמַח בְּלִבּוֹ וְאָמָר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי יְשָׁרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לְאַנְשֵׁי הָאֳנִיָּה: אֵרֵד עִמָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְאִיֵּי הַיָּם תַּרְשִׁישָׁה. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם תַּרְשִׁישָׁה.

פֵּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בַּיָּם וְעָמְדָה עֲלֵיהֶם רוּחַ סְעָרָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם; וְכָל־הָאֳנִיּוֹת שֶׁבַּיָּם עוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה בְּצָרָה גְדוֹלָה.

“וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל־אֱלֹהָיו”3216 – רַ' חֲנַנְיָה אוֹמֵר: מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָאֳנִיָּה וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ, וְאָמָרוּ: נִקְרָא אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִצָּרָה זוֹ – הוּא הָאֱלֹהִים. וַיִּקְרְאוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וְלֹא הוֹעִילוּ.

“וְיוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה”3217 – וּבְצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וְיָשֵׁן לוֹ. בָּא אֵלָיו רַב־הַחוֹבֵל, אָמַר לוֹ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִים בֵּין מָוֶת לְחַיִּים, וְאַתָּה נִרְדָּם וְיָשֵׁן! מֵאֵיזֶה עַם אָתָּה? אָמַר לוֹ: “עִבְרִי אָנֹכִי”3218. – אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא – “קוּם קְרָא אֶל־אֱלהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ”3219 – וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר יוֹנָה: לֹא אֲכַחֵד מִכֶּם, כִּי בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם – “שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם!”3220 וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְהִפִּילוֹ אֶל הַיָּם.

“וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל־יוֹנָה”3221 – נָטְלוּ אֶת־הַכֵּלִים שֶׁבָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם – וְלֹא הוֹעִילוּ; רָצוּ לַחְתּוֹר לַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכֹלוּ. מֶה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת־יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמָרוּ: אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ! אַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי וְאַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה־טִּיבוֹ וּמַה־מַּעֲשָׂיו, אֶלָּא הוּא אוֹמֵר בְּפִיו “בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם”. מִיָּד נְטָלוּהוּ וֶהֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, הֱטִילוּהוּ עַד צַוָּארוֹ – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁהֱטִילוּהוּ כֻלּוֹ – וּמִיָּד עָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

“וַיְמַן יְיָ דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת־יוֹנָה”3222 – רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: מְמֻנֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּג לִבְלוֹעַ אֶת־יוֹנָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. נִכְנַס יוֹנָה בְּפִיו כָּאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְבַיִת גָּדוֹל, וְעָמָד. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל הַדָּג כִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְגָּלִית הָיְתָה תְלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג וּמְאִירָה לְיוֹנָה כְּשֶׁמֶשׁ זֶה שֶׁהוּא מֵאִיר לוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וּמַרְאֶה לוֹ כָּל־מַה שֶּׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת.

אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא יוֹמִי לִכָּנֵס בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן? אָמַר לוֹ יוֹנָה: הוֹלִיכֵנִי אֶצְלוֹ, וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת־נַפְשִׁי. מִיָּד הוֹלִיכוֹ אֶצְלוֹ. – אָמַר יוֹנָה לְלִוְיָתָן: לִוְיָתָן, תֵּדַע שֶׁבִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לִרְאוֹת מְקוֹם מְדוֹרֶךָ3223; וְלֹא עוֹד3224, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן חֶבֶל בִּלְשׁוֹנְךָ וּלְהַעֲלוֹתְךָ וְלִזְבּוֹחַ אוֹתְךָ לַסְּעֻדָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. מִיָּד בָּרַח לִוְיָתָן מִפְּנֵי יוֹנָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים.

אָמַר לוֹ יוֹנָה לַדָּג: הֲרֵי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל־מַה שֶּׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת. הֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁמֵּימֵי אוֹקְיָנוֹס3225 יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם־סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ; וְהֶרְאָהוּ מְקוֹם מִשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו; וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ וּמְכוֹנֶיהָ; וְהֶרְאָהוּ גֵיהִנֹּם וּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת; וְהֶרְאָהוּ הֵיכַל יְיָ; וְהֶרְאָהוּ אֶבֶן־שְׁתִיָּה3226, קְבוּעָה בִתְהוֹם תַּחַת הֵיכַל יְיָ וּבְנֵי קֹרַח עוֹמְדִים עָלֶיהָ וּמִתְפַּלְּלִים.

אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: הֲרֵי אַתָּה נֶגֶד הֵיכַל יְיָ, הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. אָמַר יוֹנָה לַדָּג: עֲמוֹד בִּמְקוֹם עָמְדֶךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַדָּג וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לְפָנָיו:

רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, נִקְרֵאתָ “מוֹרִיד וּמַעֲלֶה”, הֲרֵי יָרַדְתִּי – הַעֲלֵנִי! נִקְרֵאתָ “מֵמִית וּמְחַיָּה”, הֲרֵי נַפְשִׁי הִגִּיעָה לָמוּת – הַחֲיֵנִי. וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו דָּבָר זֶה: “אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה”3227 – אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת־לִוְיָתָן וְלִזְבּוֹחַ אוֹתוֹ בִּסְעֻדָּה גְדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. – מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַדָּג וּפָלַט3228 אֶת־יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה (פדר"א; מדר' יונה).


לה. גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

קמג בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְפֶקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל “בָּא תִּגְלַת־פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר”… וְגוֹ'3229 – נָטַל אֶת־עֶגְלֵי־הַזָּהָב וּשְׁבָרָם וְהָלַךְ לוֹ. בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז “וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם.. לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי”3230 – וְלָקַח אֶת־הָעֵגֶל שֶׁבְּבֵית אֵל וְהָלַךְ לוֹ. מִשֶּׁרָאָה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֶגְלֵי הַזָּהָב עָמַד וְהֶעֱבִיר פְּרוּסְדָאוֹת3231 שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרָגֶל. שֶׁבְּכָל־מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר “וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם”, אֲבָל בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה נֶאֱמַר “וַיַּעַשֹ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו”3232.

“עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר”3233 – וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם [שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד עַכְשָׁו] לְגָלוּת? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ תוֹלִים קַלְקָלָה בְּמַלְכֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא־נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל”3234 (ס“ע ע”פ ילק"ש).

קמד מַה נִשְׁתַּנָּה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּיָמָיו? אֶלָּא עַד עַכְשָׁו הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה קְשׁוּרָה בְיָחִיד וְהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַגְלוֹת אֶת־הַצִּבּוּר בַּעֲוֹן יָחִיד, כֵּוָן שֶׁבָּא הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָּה וּבִטֵּל אֶת־כָּל־הַמִּשְׁמָרוֹת כֻּלָּם וְאָמָר: כָּל־מִי שֶׁיַּעֲלֶה לִירוּשָׁלַיִם יַעֲלֶה, וְלֹא אָמָר: הַכֹּל יַעֲלֶה לִירוּשָׁלָיִם – “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר” – מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַט קוֹלָר3235 מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים.

מִכָּאן אָמָרוּ: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (תדא"ר).

קמה “כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן”3236 – אֵלּוּ הֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּסְמְכוּ עַל חִזְקִיָּהוּ וּפָלְטוּ עִמּוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁמֹנָה שֶׁבָּהֶם (ס"ע).

קמו לְהֵיכָן הֶגְלָה סַנְחֵרִיב עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? מַר זוּטְרָא אָמָר: לְאַפְרִיקֵי; רַב חֲנִינָא אָמָר: לְהָרֵי סְלוֹג3237 (סנה' צד.).

קמז אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: לֹא לְמָקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן3238, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת (ב"ר עג).

קמח אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְשָׁלשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, אַחַת לִפְנִים מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וְאַחַת לְדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא3239 וְאַחַת שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם הֶעָנָן וְכִסָּה אוֹתָם (ירוש‘, סנה’ יא).

קמט עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָם עֲתִידִין לַחֲזוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה”3240 – מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵינָם חוֹזְרִין – דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. רַ' אֱלִיעֶזְר אוֹמֵר: “כַּיּוֹם הַזֶּה” – מַה יּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם (סנה' קי:; ילק"ש דברים כט).


לו. הַכּוּתִים3241

קנ הַכּוּתִים לֹא נֶחְשְׁבוּ מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָׁה גּוֹיִם שֶׁשָּׁבָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוָיִם. רַ' יוֹסֵי הוֹסִיף עֲלֵיהֶם: “דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפַרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָּבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָיֵא עַלְמָיֵא”3242.

וּכְשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִשֹּׁמְרוֹן שָׁלַח סַנְחֵרִיב אֶת־עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבָם בְּשֹׁמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לְמַלְכוּת. שָׁלַח בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־הָאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִין בָּהֶם. שָׁלְחוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמָרוּ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ, שֶׁשְּׁלַחְתָּנוּ עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתָנוּ, וְהִנֵּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כָּל־הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֱיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עֲבָדָי. אָמְרוּ לוֹ דָּבָר שֶׁל עֵצָה, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָם לְאַרְצָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֵין הָאָרֶץ מְקַבֶּלֶת נָכְרִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל וְשֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא בַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: “תְּנוּ לִי מִכֶּם שְׁנַיִם וְיֵלְכוּ וְיָמוּלוּ אוֹתָם וִילַמְּדוּ אוֹתָם תּוֹרָה” – וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. מִיָּד שָׁלְחוּ לְשָׁם אֶת־רַ' דָסְתַּאי בֶּן יַנַּאי וְאֶת־רַ' זְכַרְיָה וְהָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּכְתָב נוֹטְרִיקוֹן3243 וּבוֹכִים, וְהַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הָיוּ הוֹלְכִים בְּחֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּבְחֻקּוֹת אֱלהֵיהֶם, עַד שֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהִתְחִילוּ בוֹנִים בְּהֵיכָל. וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַשֹּׁמְרוֹנִים לְמִלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף (וְכִי שֹׁמְרוֹנִים הָיוּ, וַהֲלֹא כוּתִים הָיוּ? אֶלָּא עַל שֵׁם הֵעִיר שֹׁמְרוֹן נִקְרְאוּ שֹׁמְרוֹנִים), וְעוֹד בִּקְּשׁוּ לַהֲרוֹג אֶת־נְחֶמְיָה בְּמִרְמָה וּבִטְּלוּ מְלֶאכֶת בֵּית יְיָ שְׁתֵּי שָׁנִים. מֶה עָשׂוּ עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ? קִבְּצוּ אֶת־כָּל־הַקָּהָל אֶל הַהֵיכָל, וְהֵבִיאוּ שְׁלשׁ־מֵאוֹת כֹּהֲנִים וְשׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם וּשְׁלשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת וְסִפְרֵי תוֹרָה בְיָדָם, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִים וּמְזַמְּרִים וְנִדּוּ אֶת־הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרַשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית־דִּין הַתַּחְתּוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית־דִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי (מִכָּאן אָמָרוּ: כָּל הָאוֹכֶל פַּת כּוּתִי, כְּאִלּוּ אוֹכַל בְּשַׂר חֲזִיר) וְאַל יְגַיֵּר אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כּוּתִי, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְחֵלֶק וְנַחֲלָה וְזִכָּרוֹן בְּיִשְׂרָאֵל; וְשָׁלְחוּ אֶת־הַחֵרֶם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם, וְהַמֶּלֶךְ דָּרְיָוֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם (שֶׁנֶּאֱמַר: וֵאלָהָא דִּי־שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר" וְגוֹ'3244 (פדר“א לח; תנח' וישב; ילק”ש מ"ב, יז).


לז. חִזְקִיָּהוּ וּמַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב

קנא חִזְקִיָּהוּ – שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ; דָּבָר אַחֵר: שֶׁחִזֵּק אֶת־יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (סנה' צד.).

קנב “וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי־שָׁמֶן”3245 – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ3246 שֶׁל חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית־הַמִּדְרָשׁ וְאָמָר: כָּל־מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם־הָאָרֶץ; מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַטְרִיס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיוּ בְקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה־אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי־צֹאן”3247, וְאוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף”3248 – אַף־עַל־פִּי שֶׁאֶלֶף3249 גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף “לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה”3250 (שם:).

קנג “מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע”3251 – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכַל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה3252; “וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ”3253 – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכַל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעֻדָּה (שם).

קנד “גַּם־אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה”3254 – מְלַמֵּד שֶׁגְּנוּזִים הָיוּ3255. דָּבָר אַחֵר: אֵין “הֶעְתִּיקוּ” אֶלָּא פֵרֵשׁוּ. (ילק"ש משלי כה; מד' משלי).

קנה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת3256 וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו3257 עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְהוֹדוּ לוֹ; וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן3258 וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָן3259 לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן3260 וְלֹא הוֹדוּ לוֹ (בר' י:).

קנו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְיָ עָלִיתִי עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ? יְיָ אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ”3261 – שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא אוֹמֵר “יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט”3262 – אֵלּוּ מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָם בְּנַחַת כְּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהוֹלְכִים בְּנָחַת, “לָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת־מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר”3263 – אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ3264? הַנָּבִיא הִתְנַבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהוּא נָתַן דַּעְתּוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. בָּא הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: “כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ”3265 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בְּתוֹרָה בְּיַד הַמֵּצִיק לוֹ; “כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם”3266 – לֹא כָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה וּרְאוּיִם הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּדוֹרְכֵי הַיָּם3267 וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד”3268 – אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נֹב3269. אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים3270 לְסַנְחֵרִיב: אִם תֵּלֵךְ הַיּוֹם אַתָּה יָכוֹל לָהּ, וְאִם לֹא – אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהּ. עָשָׂה בְיוֹם אֶחָד מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הֵטִילוּ תַּחְתָּיו מַצָּעוֹת עַד שֶׁעָלָה וְיָשַׁב עַל הַחוֹמָה, עַד שֶׁרָאָה אֶת־יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָטְנָה בְעֵינָיו, אָמַר לְחֵילוֹתָיו: “הֲלֹא זֹאת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֶחֱרַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־כָּל חֲיָלַי וְעָלֶיהָ כִּנַּסְתִּי כָּל־מְדִינָתִי; הֲלֹא הִיא קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה מִכָּל־כְּרַכֵּי הָעַמִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי בְּחֹזֶק יָדִי”. הָיָה עוֹמֵד וּמֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְיָדוֹ עַל הַר בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּצִיּוֹן וְעַל הָעֲזָרָה שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁלַח בָּהּ יָד הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם: יְגֵעִים אַתֶּם הַיּוֹם, שֶׁבָּאתֶם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. לִינוּ עַכְשָׁו וּלְמָחָר כָּל אֶחָד מִכֶּם יָבִיא לִי צְרוֹר אֶחָד מִן הַחוֹמָה.

הֵצִיץ רַבְשָׁקֵה עַל הַחוֹמָה וְשָׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אֶת־הַהַלֵּל3271. אָמַר לְסַנְחֵרִיב: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם הַלָּיְלָה. הָיָה סַנְחֵרִיב מְבַזֶּה בְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְנֹפֵף יָדוֹ3272 הַר בַּת־צִיּוֹן”3273. מִיָּד “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים”3274.

אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לָן הַדִּין3275 – בָּטֵל הַדִּין” (סנה' צד, צה; ת“י ישעיה; ילק”ש).

קנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בְּקָרוֹנוֹת3276 שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת3277 וְזוֹנוֹת, וּבִשְׁמוֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִפָּה3278, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף אִישׁ אֲחוּזֵי חֶרֶב רָצִים לְפָנָיו, וְהַשְּׁאָר פָּרָשִׁים.

תְּנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָא, סַךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא אֶלֶף חָסֵר אֶחָד.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בִשְׂחִי3279, אֶמְצָעִים עָבְרוּ בְקוֹמָה3280, אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁהֵבִיאוּ מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר וְשָׁתוּ.

(וַהֲלֹא כָתוּב: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים”3281? אָמַר רַ' אַבָּהוּ הַלָּלוּ רָאשֵׁי גֵיסוֹתֵיהֶם).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה3282? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמַי בְרֵאשִׁית. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמָר: אוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְגַבְרִיאֵל: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת הִזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם” וְגוֹ'3283.

אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לְפִי הַדֶּרֶךְ הִזָּקֵק לְבַעַל דְּבָרֶיךָ”.

“עַד־שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ”3284 – אָמַר רַ' יוּדָן: עַד שֶׁחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ מְסֻבִּים וְאוֹכְלִים פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלָיִם – כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר”3285 (שהש"ר א).

קנח יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף בָּהֶם וָמֵתוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ”3286. רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר: כַּפַּיִם סָפֵק לָהֶם וָמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם־אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל־כָּפִּי וַהֲנִּחֹתִי חֲמָתִי”3287. רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמָר: אָזְנַיִם גָּלָה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת3288 וָמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵרֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם”3289.

וְכַמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם”3290. כַּמָּה נַעַר יָכוֹל לִכְתֹּב? י‘. רַ’ אֱלִיעֶזְר אָמָר: שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה3291 (סנה' צח.; איכ“ר ד'; שהש”ר א).

קנט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שֶׁבָּאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָהוּ. הִרְגִּישׁ בָּהֶם סַנְחֵרִיב. וּמֶה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע? בְּעַרְבִית כְּפָתָם3292. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָם לְחֵילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָם כְּפוּתִים. אָמָר: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא בָאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָם וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (שהש"ר ד').

קס כְּשֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם כָּתַב שֶׁבְנָא פִּתָּק וּזְרָקוֹ בְחֵץ: “שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ”. הָיָה חִזְקִיָּה מִתְיָרֵא וְאָמָר: שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, נוֹטָה דַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אַחַר הָרֹב3293? בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “לֹא־תֹּאמְרוּן קֶשֶׁר לְכָל אֲשֶׁר־יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר”3294 – כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן3295.

הָלַךְ [שֶׁבְנָא] לַחֲצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵית דָּוִד, בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “מַה־לְּךָ פֹה וּמִי־לְךָ פֹה כִּי־חָצַבְתָּ לְךָ פֹּה קָבֶר?… הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר”3296 – גּוֹלֶה בֶן גּוֹלֶה, אֵי זֶה כֹתֶל בָּנִיתָ כָּאן, אֵי זֶה עַמּוּד הֶעֱמַדְתָּ כָּאן, אֲפִלּוּ אֵי זֶה מַסְמֵר קָבַעְתָּ כָּאן?

כְּשֶׁיָּצָא [שֶׁבְנָא מִירוּשָׁלַיִם]3297 בָּא גַּבְרִיאֵל וְסָגַר אֶת־הַשַּׁעַר בִּפְנֵי חֵילוֹ. אִמְרוּ לוֹ: חֵילְךָ הֵיכָן? אָמָר: חָזְרוּ בָהֶם3298. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מְשַׂחֵק הָיִיתָ בָנוּ – נְקָבוּהוּ בַעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקֳנִים (סנה' כו.: ויק"ר ה).

קסא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע3299 לִקְרוֹתוֹ “אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא”3300? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד־בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם”3301. רַב וּשְׁמוּאֵל – אֶחָד אָמָר: מֶלֶךְ פִּקֵחַ הָיָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לָהֶם: “אֶרֶץ טוֹבָה מֵאַרְצְכֶם”, הָיוּ אוֹמְרִים: מְשַׁקֵּר אָתָּה; וְאֶחָד אָמָר: מֶלֶךְ טִפֵּשׁ הָיָה. אִם כֵּן – מַה־יִּתְרוֹנָהּ? (סנה' צד.).

קסב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֵּן יוֹחָאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקִטיקָא3302 (ספרי עקב; ילק“ש מל”ב י"ח).

קסג רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמָר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא־כִגְמוּל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ”3303 – לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”3304! בֹּא וּרְאֵה, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ,אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ יְיָ”![3047] אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה”3305. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר מוּדַעַת זֹאת3306 בְּכָל־הָאָרֶץ"3307. אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה. אָמַר רַ' לֵוִי: אָמַר חִזְקִיָּה: מָה אָנוּ צְרִיכִים לוֹמַר נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? כְּבָר מוּדַעַת זֹאת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לֹא כְבָר עָמַד גַּלְגַּל חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְרָאוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַד סוֹף הָעוֹלָם? (שהש"ר ד).

קסד אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה־שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם”3308. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד־הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם”3309, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, יְיָ אֱלֹהֵי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי”3310.

עָמַד אָסָא וְאָמָר: אֲנִי אֵין בִּי כֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ… כִּי־נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי־יְיָ”3311 – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לִפְנֵי־יְיָ”.

עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמָר: אֲנִי אֵין בִּי כֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְיָ מְאָרְבִים עַל־בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ”3312.

עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמָר: אֲנִי אֵין בִּי כֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר”3313 (איכ“ר פתיח'; ילק”ש שמואל ב' כ"ב).

קסה “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ”3314 – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרֵי: מִפְּנֵי מָה כָּל־מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקַּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג־וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל־הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” וְגוֹ'3315 – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם3316 לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ3317 לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: “רָזִי־לִי3318, רָזִי־לִי”3319 – אָמַר נָבִיא: אוֹי לִי, אוֹי לִי! עַד מָתָי? יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: “בֹּגְדִים3320 בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ”3321.

תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנה' צד.; ע"י).


לח. חִזְקִיָּהוּ וִישַׁעְיָהוּ

קסו [חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֹא הָלְכוּ זֶה אֵצֶל זֶה]. חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב; וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת־הַחוֹלֶה.

“וַיָבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ… וַיֹּאמֶר… כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה”3322 – “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם־הַזֶּה, “וְלֹא תִחְיֶה” – בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל־כָּךְ לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה. אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: מַה־לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ3323 שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? מַה שֶּׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יַעֲשֶׂה כִרְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֶּן־לִי בִתֶּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא! כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי־אַבָּא: “אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”. לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ. יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בוֹ דָּגִים. אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה־זָרָה. חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֵה מֵת (בר' י.; ע"י).

קסז “וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיּהוּ עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי־דָוִיד”3324 – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: “בְּמַעֲלֵה” אֵצֶל מְעֻלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמִי הֵם? דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. “וְכָבוֹד עָשׂוּ־לוֹ בְמוֹתוֹ”3325 – שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָתֵף3326, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵן! אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמָרוּ: קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה (ב"ק טז: יז.).

קסח מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִימֵי חִזְקִיָּה3327 (שבת נה.).


לט. שְׂכַר שְׁלשׁ פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל מְרוֹדֵךְ־בַּלְאֲדָן

קסט מְרוֹדֵךְ־בַּלְאֲדָן עוֹבֵד לַחַמָּה הָיָה וְהָיָה רָגִיל בְּכָל־יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל־חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה יָשֵׁן לוֹ, וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־כָּל־עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישׁוֹן כָּל־הַיּוֹם וְכָל־הַלָּיְלָה? אָמְרוּ לוֹ: הַיּוֹם הוּא שֶׁחָזָר. אָמַר לָהֶם: וְאֵי זֶה אֱלֹהַּ הֶחֱזִירוֹ? אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלֹהַּ גָּדוֹל מֵאֱלֹהֵי? אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהַּ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד – “בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדֵךְ־בַּלְאֲדָן בֶּן־בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ־בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל־חִזְקִיָּהוּ” וְגוֹ'3328, וְכָתַב: “שָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ הַמֶּלֶךְ וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לֵאלֹהַּ הַגָּדוֹל”. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ, אָמָר: לֹא עָשִׂיתִי כְּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלֹהַּ הַגָּדוֹל; עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּפָסַע שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לְהָשִׁיב אֶת־הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה: “שָׁלוֹם לֵאלֹהַּ הַגָּדוֹל וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ”. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי – אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנֶיךָ שְׁלשָׁה מְלָכִים, שַׁלִּיטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵם: נְבוּכַדְנֶאצַּר וֶאֱוִיל־מְרֹאדַךְ וּבֵלְשַׁאצַּר (תנח' תשא; אס"ר ג').


מ. מְנַשֶּׁה

קע תְּנִי, שִׁמְעוֹן בֵּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת־יוּחָסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: “מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת־יְשַׁעְיָה”; שֶׁכֵּוָן שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת־הַצֶּלֶם לְהֵיכָל, הִתְחִיל מִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּשֵׁם יְיָ: מָה אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי? הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי – וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי אֲנִי צָרִיךְ? “אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי”3329? – הֲרֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם. מִיָּד כָּעַס עָלָיו מְנַשֶּׁה וְאָמַר [לַעֲבָדָיו]: “תִּפְשׂוּהוּ!” – רָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ, בָּרַח מִפְּנֵיהֶם לַיָּעַר. אָמַר שֵׁם – וְנִבְלַע בְּאֶרֶז, וְהָיוּ צִיצִיוֹת טַלִּיתוֹ נִרְאוֹת בַּחוּץ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִמְנַשֶּׁה, הֵבִיא חָרָשִׁים וְנִסְּרוּ אֶת־הָאֶרֶז וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת. כְּשֶׁהִגִּיעַ [הַמַּסָּר] לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָה יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ, מִשּׁוּם [שֶׁחָטָא בְּפִיו] וְאָמָר: “וּבְתוֹךְ עַם־טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי ישֵׁב”3330 (יבמ' מט:; פסיק"ר פס' ד‘; ירוש’ סנה' פ' י).

קעא מְנַשֶּׁה נִרְאָה לוֹ לְרַב אָשֵׁי בַּחֲלוֹמוֹ: אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה הֱיִיתֶם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה־זָרָה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי בִגְדִּי וְרָץ אַחֲרָי3331 (סנה' קב:).

קעב “גַּם־אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה”3332 – וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכָל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל־טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכָּל־עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּורִין (שם קא:).

קעג “וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם”3333 – עָשׂוּ לוֹ כְּמִין מוּלְיָאר3334 שֶׁל נְחשֶׁת, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ נְקָבִים־נְקָבִים, וּנְתָנוּהוּ לְתוֹכוֹ, וְהִתְחִילוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. וְכֵוָן שֶׁרָאָה צָרָתוֹ צָרָה – לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה־זָרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ; צֶלֶם פְּלוֹנִי, צֶלֶם פְּלוֹנִי, בֹּא וְהַצִּילֵנִי! כֵּוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמָר: זָכוּר אֲנִי, שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרִיא אוֹתִי הַפָּסוּק הַזֶּה: “בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד־יְיָ אֱלהֶיךָ”3335. הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ; אִם יַעֲנֵנִי – מוּטָב, וְאִם לָאו – הַכֹּל אַחַת. כָּל־הַפָּנִים שָׁוִים3336. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָל־הַחַלּוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה תְפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בְּהֵיכָל – כְּלוּם אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה – הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָל־בַּעֲלֵי־תְשׁוּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? חָתַר לוֹ כְּמִין חֲתִירָה אַחַת תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְשָׁמַע תְּחִנָּתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ”3337 – וְיַחְתֹּר (ירוש' סנה' י; פסיק‘; רו"ר ה’).


מא. צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ

קעד “עַל־אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה”3338 – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה – אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָּהוּ רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִים אֶת־עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַעַת לְהָטִיחַ3339 אֶת־רֹאשׁוֹ בְּכֹתֶל עַד שֶׁיָּצְאָה3340 נִשְׁמָתוֹ! (איכ"ר א).


מב. נְבוּכַדְנֶאצַּר

קעה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל־יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כָּל־בִּרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “נָחָה שָׁקְטָה כָּל־הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה”3341 – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא הָיְתָה רִנָּה (שבת קמט:).

קעו “וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסֲפַת־לִי”3342 – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּם מַה־שֶּׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ”3343 (שם קנ.)


מג. יְהוֹיָקִים וִיכָנְיָה

קעז אָמָרוּ: כֵּוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר לְהַחֲרִיב אֶת־יְרוּשָׁלַיִם, עָלֶה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי, תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִיהוֹיָקִים: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ. אָמַר לָהֶם: כָּךְ עוֹשִׂין – דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ? דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיְּמִין נַפְשְׁכֶם? וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “לֹא־תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל־אֲדֹנָיו?”3344 אָמְרוּ לוֹ: לֹא כֵן עָשְׂתָה זְקֶנְתְּךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – “הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה”3345? כֵּוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם, עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ3346 לִנְבוּכַדְנֶאצַּר.

מֶה עָשָׂה לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְקָרַע אֶת־הַחֲמוֹר וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹכוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר”3347. רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְהָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כְּזֵיתִים3348 וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” – הֵיכָן קְבוּרָתוֹ שֶׁל חֲמוֹר – לֹא בִּמְעֵי הַכֶּלֶב?

כֵּוָן שֶׁנֶּהֱרַג יְהוֹיָקִים הִמְלִיךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת־יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָבָל. וְיָצְאוּ כָּל־בְּנֵי בָבֶל לְקַלְּסוֹ3349. אָמְרוּ לוֹ: מֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לָהֶם: יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מָרַד בִּי וַהֲרַגְתִּיו וְהִמְלַכְתִּי יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ: הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “גּוּר טוֹב מִכֶּלֶב רַע לֹא תְגַדֵּל”, גּוּר רַע מִכֶּלֶב רַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד שָׁמַע לָהֶם וְיָשַׁב בְּרִיסֵי3350 אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בֵּית יְיָ לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. הַלְּכוּ וְאָמְרוּ לִיכָנְיָה: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכִנֵּס כָּל־מַפְתְּחוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין3351 לְפָנֶיךָ – עַד עַכְשָׁו הָיִינוּ בַעֲלֵי־בָתִּים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ, מִכָּאן וְאֵילַךְ הֲרֵי מַפְתְּחוֹתֶיךָ לְפָנֶיךָ. יָרְדָה כְמִין יָד שֶׁל אֵשׁ וּנְטָלָתַם מִמֶּנּוּ. מֶה עָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר? נְטָלוֹ לִיכָנְיָה וַחֲבָשׁוֹ3352 בְּבֵית־הָאֲסוּרִים, וְכָל־מִי שֶׁהָיָה נֶחְבָּשׁ בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם (ויק“ר יט; ירוש' שק' פ”ו; ילק"ש).

קעח אָמַר רַ' חִיָּא בַר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”.

זְקֵנוֹ שֶׁל ר' פְּרִידָא מָצָא גֻלְגֹּלֶת אַחַת, שֶׁהָיְתָה מֻטֶּלֶת בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה כָתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”, קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה3353; קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה. אָמָר: זוֹהִי גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם"3354. אָמַר: מֶלֶךְ הוּא, וְאֵין דֶּרֶךְ־אֶרֶץ לְבַזּוֹתוֹ. נְטָלָהּ וּכְרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים3355 וּנְתָנָהּ בְּתֵבָה. בָּאָה אִשְׁתּוֹ וְרָאָתָה – יָצְאָה וְאָמְרָה לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ. אָמְרוּ לָהּ: שֶׁל אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה3356 הִיא שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָהּ. הִסִּיקָה תַנּוּרָהּ וּשְׂרָפַתָּה. כְּשֶׁבָּא [רַ' פְּרִידָא] אָמָר: זוֹהִי שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” (סנה' פב.).


ז: חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן

א. חֻרְבַּן הַבַּיִת

א אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִרְמִיָה: לֵךְ וְהִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה מֵשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: נַעַר אָנֹכִי, “לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר”, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֵלֵךְ וְאֶתְנַבֵּא עַל יִשְׂרָאֵל נְבוּאָה קָשָׁה. עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ”3357. מִיָּד קִבֵּל נְבוּאָה, וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא אֶלָּא עַל הַגּוֹיִם. וְכֵוָן שֶׁקִּבֵּל יִרְמִיָה נְבוּאָה, מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: “קַח אֶת־כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה”3358. נְטָלוֹ יִרְמִיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וָאֶקַּח אֶת־הַכּוֹס מִיַּד יְיָ”3359. וְסָבוּר הָיָה יִרְמִיָה שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה אֶלָּא לַגּוֹיִם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ־אָרֶץ, כְּלוּם מַשְׁקִין אֶלָּא לְמִי שֶׁמֵּסֵב בְּרֹאשׁ3360, רָאָה מִי מֵסֵב בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת וְהַשְׁקֵה תְחִלָּה – יְרוּשָׁלַיִם הִיא מְסִבָּה בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְסוֹטָה שֶׁנִּכְנְסָה לַעֲזָרָה לִשְׁתּוֹת מֵי־סוֹטָה, בָּא כֹהֵן לְהַשְׁקוֹתָהּ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ – וְהִיא אִמּוֹ. מִיָּד נִתְבַּיֵּשׁ וְחָזַר לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַל אִמּוֹ. כָּךְ יִרְמִיָה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הַשְׁקֵה אֶת־יְרוּשָׁלַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי “נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ”3361, עַכְשָׁו תְּחִלַּת נְבוּאָתִי בְּאֻמָּה שֶׁלִּי! – “פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת”3362. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כְּבָר קִבַּלְתָּ3363 וְאִי אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר. מִיָּד נָטְלָה [אֶת הַכּוֹס] מִיָּדוֹ וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּצְצָה אֶת־חֲרָסֶיהָ3364, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת־חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי”3365, וְכֵוָן שֶׁרָאָה יִרְמִיָה שֶׁנֶּחְתַּם גְּזַר־דִּינָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִיָּד הָיָה צוֹעֵק וְקוֹבֵל3366 קִינָה “אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד”3367 (ילק"ש איכה א').

ב כְּשֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עִם הַמְּלָכִים לִירוּשָׁלַיִם דִּמּוּ לְלָכְדָהּ בִּזְמַן מֻעָט וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָיָה מְחַזֵּק אֶת־אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עַד הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית אוּלַי יַחְזְרוּ בִתְשׁוּבָה. וְהָיוּ גִּבּוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם עַד אֵין חֵקֶר, וְהָיוּ נִלְחָמִים עִם הַכַּשְׂדִּים וּמַפִּילִים מֵהֶם חֲלָלִים הַרְבֵּה. הָיָה שָׁם גִּבּוֹר אֶחָד וּשְׁמוֹ אֲבוּקָא בֶן גִּבְתְּרִי3368. כְּשֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל מְקַלְּעִים בַּאֲבָנִים גְדוֹלוֹת לְהַפִּיל הַחוֹמָה הָיָה מִקַבְּלָן בְּיָדוֹ וּמַשְׁלִיכָן עַל בְּנֵי הַחַיִל וְהוֹרֵג מֵהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִתְחִיל לְקַבֵּל הָאֲבָנִים בְּרַגְלוֹ וְהָיָה מֵחֲזִירָן לֶחָיִל. וְגָרַם הֶעָוֹן וּבָאָה הָרוּחַ וְהִפִּילַתּוּ מִן הַחוֹמָה – וְנִבְקַע וָמֵת. מֶה עָשָׂה חֲנַמְאֵל דּוֹד יִרְמְיָהוּ? הִשְׁבִּיעַ מַלְאָכֵי־הַשָּׁרֵת בַּשֵּׁם וְהוֹרִידָם מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי־זַיִן עַל הַחוֹמוֹת. כֵּוָן שֶׁרָאוּ הַכַּשְׂדִּים כֵּן בָּרְחוּ מִפְּנֵי אֵימָתָם עַד שֶׁשִּׁנָּה3369 לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁמוֹתָם וְהֶעֱלָם לָרָקִיעַ, וּבִקֵּשׁ חֲנַמְאֵל לְהוֹרִידָם וְלֹא יָכֹל. מֶה עָשָׂה? הִשְׁבִּיעַ אֶת־שַׂר־הָעוֹלָם3370 בַּשֵּׁם וְהִגְבִּיהַּ אֵת־יְרוּשָׁלַיִם וּתְלָאָה בַּאֲוִיר, עַד שֶׁבָּעַט בָּהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִן הַשָּׁמַיִם וְנָפָלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם וְנִכְנְסוּ הַכַּשְׂדִּים. נִכְנְסוּ לְהֵיכָל וּבִקְּשׁוּ לְשָׂרְפוֹ. קָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל, אָמַר לָהֶם: מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר יִשְׂרָאֵל מִי חֲבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהֶם: נִשְׁבַּע אֲנִי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל שֶׁאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם מַצִּיתִים בּוֹ אֶת־הָאוּר3371. מִיָּד נָטְלוּ גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל שְׁנֵי לַפִּידֵי אֵשׁ וְהִצִּיתוּ אֵשׁ בְּהֵיכָל יְיָ, וְהָיָה הַהֵיכָל קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ קִינָה: “מִמָּרוֹם שָׁלַח־אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה”3372 (שם).

ג רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמָר: שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ הַגֶּחָלִים עֲמוּמוֹת3373 בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְכֵוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן עֲלֵיהֶם בְּחֵמָה. קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: גַּבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, לְהוֹנְךָ3374, לְהוֹנֶךָ! שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ (איכ"ר א').

ד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַת־קוֹל יוֹצֵאת בְּפַלְטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְאוֹמָרֶת: “עֶבֶד רַע, עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית רִבּוֹנֶךָ, שֶׁאֵין בָּנָיו שׁוֹמְעִים לוֹ”. נִתְיָרֵא וְלֹא עָלָה, אָמָר: אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְכָבְשֵׁנִי וְלַעֲשׂוֹת לִי כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִזְקֵנִי. מֶה עָשָׂה? בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי3375 שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם. עָשָׂה שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת־יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁה; בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּלִבּוֹ, הִתְחִיל מְמַדֵּד בְּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל־יוֹם טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻלָּהּ. וְכֵוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻלָּהּ נִכְנְסוּ הַשּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלָיִם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: “לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם”3376 (איכ"ר פתיח‘; שם ד’).

ה אָמַר רָבָא: מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת קַרְדֻּמּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל שׁוֹלֵט בְּבַרְזֶל3377 שָׁלַח לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן, וְכֻלָּם בְּלָעָם3378 שַׁעַר אֶחָד שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָחַד בְּכַשִּׂיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן”3379. בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. אָמַר: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בִי כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְסַנְחֵרִיב. יָצָא קוֹל וְאָמַר: קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ3380, נְבוּזַרְאֲדָן קְפֹץ! שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְשֶׁל הַהֵיכָל לְהִשָּׂרֵף. נִשְׁתַּיֵּר לוֹ קַרְדֹּם אֶחָד, בָּא וְהִכָּה בְּקוֹפוֹ3381 וְנִפְתַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבַךְ־עֵץ קַרְדֻּמּוֹת3382 הָיָה הוֹרֵג וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַהֵיכָל. הִדְלִיק בּוֹ אֵשׁ; גָּבַהּ הַהֵיכָל, דָּרְכוּ בוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “גַּת דָּרַך אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה”3383. זָחָה דַּעְתּוֹ3384 [שֶׁל נְבוּזַרְאֲדָן]. יָצְאָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: עַם הָרוּג3385 הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחָנְתָּ (סנה' צו:).

ו “עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל־עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל”3386 – מֶה הָיוּ עוֹשִׂין עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? הָיוּ מִשַּׁלְחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם וּמְבִיאִין תְּבוּאָה מִשָּׁם וּמְשַׁלְּחִין לְאַשּׁוּר, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ יִהְיוּ לָנוּ לְעֶזְרָה, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְרִית עִם־אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל”3387, וְנֶאֱמַר: “מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם”3388 – וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים עֲלֵיהֶם שָׁלְחוּ אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח לָנוּ חֲיָלִים מִשֶּׁלָּךְ. עָמַד וְשָׁלַח לָהֶם. כְּשֶׁהֵם מְפָרְשִׁים בַּיָּם רָמַז הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַיָּם וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים כְּמִין שְׁלָדוֹת3389 וּמְעֵי אָדָם בַּמָּיִם. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מַה־טִּיבָם שֶׁל שְׁלָדוֹת הַלָּלוּ? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם: אֵלֶּה אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ, וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בַּאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים הַלָּלוּ, וְכֵוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ הַיְּהוּדִים מֵהֶם עָמְדוּ וְהִטְבִּיעוּ אוֹתָם בַּמָּיִם. אָמָרוּ: וְכָךְ עָשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וְאָנוּ הוֹלְכִים לְסַיְּעָם? – מִיָּד חָזָרוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם”3390 (איכ“ר ד‘; שם הוצ’ ש”ב; רש"י איכה).


ב. תִּשְׁעָה בְאָב

ז תַּנְיָא, מְגַלְגְּלִין3391 זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב3392.

אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה – אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי־שְׁבִיעִית3393 הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב3394 הָיְתָה, וְהַלְוִיִּם הָיוּ עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמַה־שִּׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? “וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת־אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם”3395… וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר “יַצְמִיתֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ”3396 – עַד שֶׁבָּאוּ גוֹיִם וּכְבָשׁוּם (תענ' כט).


ג. עַל חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָיִם

ח “וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר… וְיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר” 3397– וְהָיוּ בְנוֹת צִיּוֹן מִתְחַבְּרוֹת בַּשְּׁוָקִים וְהָיוּ רוֹאוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה יָצָאת לַשּׁוּק? שֶׁלֹּא יָצָאת לַשּׁוּק מִיָּמַיִךְ. וְהִיא עוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לָהּ: מְכַסָּה אֲנִי מִמֵּךְ? קָשָׁה הִיא מַכַּת הָרָעָב, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל. וְהֵן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְזוֹ וְחוֹזְרוֹת וּמְבַקְשׁוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְאֵינָן מוֹצְאוֹת; וְהָיוּ מְגַפְּפוֹת אֶת־הָעַמּוּדִים וּמֵתוֹת עֲלֵיהֶם בְּרֹאשׁ כָּל־פִּנָּה. וּבְנֵיהֶן, יוֹנְקֵי חֲלָבָן, הָיוּ מְהַלְּכִים עַל יְדֵיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם, כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת־אִמּוֹ, וְהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֵל אֶת־דַּדָּהּ וְנוֹתְנוֹ בְּפִיו, שֶׁמָּא יִמְשׁוֹךְ לוֹ חָלָב, וְהוּא אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ, וְנַפְשׁוֹ מִטָּרֶפֶת3398 – וְהוּא מֵת אֶל חֵיק אִמּוֹ.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר הַמָּקוֹם לְיִרְמְיָהוּ: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת וְקַח אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדֶךָ3399. כֵּוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלָיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם וּפְרָצָן. קָרָא וְאָמָר: יָבֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְתוֹכוֹ וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחֲרִיבוּהוּ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וִיקַצְּצוּ אֶת־גְּפָנָיו; שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים: אַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתָהּ – קִרְיָה כְבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם, בַּיִת שָׂרוּף שְׂרַפְתֶּם.

בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְקָבְעוּ בִימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר־הַבָּיִת, וְעָלָה לָהֶם מָקוֹם שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב שָׁם וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים הֵיאַךְ לְשַׁכְלֵל3400 בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ; שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאַךְ לִשְׂרֹף בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם3401 וְהִנֵּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ וְנָתְנוּ בְאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.

כְּשֶׁרָאָה כֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְעִמּוֹ כִתּוֹת־כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְהֻנָּה3402 וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בִּידֵיהֶם. אָמְרוּ [לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא]: “רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִים3403 נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתְךָ מְסוּרִים לָךְ!” – וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מָעְלָה. יָצְאָה כְמִין פִּסַּת יָד3404 וְקִבְּלָתַם.

יָצָא כֹהֵן גָּדוֹל לֵילֵךְ לוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ שׂוֹנְאִים וְשָׁחֲטוּ גְוִיָּתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָקוֹם שֶׁהָיָה מַקְרִיב אֶת־הַתָּמִיד. יָצְאָה בִתּוֹ בּוֹרַחַת וְצֹוָחַת: “אוֹי לִי, אַבָּא חֶמְדַּת עֵינָי!” תָּפְשׂוּ אוֹתָהּ וּשְׁחָטוּהָ וְעֵרְבוּ דָמָהּ בְּדָם אָבִיהָ.

כְּשֶׁרָאוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, נָטְלוּ אֶת־הַכִּנּוֹרִים וְאֶת־הַחֲצוֹצְרוֹת וְנָפְלוּ בָאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאוּ הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת, שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, נָפְלוּ בָאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאָה צִדְקִיָּהוּ כֵּן, יָצָא לִבְרֹחַ בַּמְּחִלָּה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרֵחוֹ, מְקוֹם אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה. זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא צְבִי, שֶׁהָלַךְ עַל גַּג הַמְּחִלָּה, וְרָדְפוּ כַשְׂדִים אַחֲרֵי הַצְּבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַמְּחִלָּה בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ הָיָה צִדְקִיָּהוּ וּבָנָיו יוֹצְאִים, רָאוּם הַכַּשְׂדִּים וּתְפָסוּם.

שָׁלַח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן אֵצֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמַר לוֹ: אֱמֹר, צִדְקִיָּהוּ, מָה רָאִיתָ לִמְרֹד עָלָי? בְּאֵיזֶה דִין אֲדוּנֶךָ? אִם בְּדִין אֱלֹהֶיךָ – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִשְׁמוֹ לַשָּׁקֶר; אִם בְּדִינֵי־מַלְכוּת – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁכָּל־מִי שֶׁעוֹבֵר שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ חַיָּב לֵהָרֵג. עָנָה צִדְקִיָּהוּ: הָרְגֵנִי רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְדָם בָּנָי; וּבָנָיו אוֹמְרִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ: הָרְגֵנוּ תְחִלָּה, שֶׁלֹּא נִרְאֶה דַּם אָבִינוּ שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לָהֶם: שְׁחָטָם לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר־כָּךְ חִטֵּט3405 אֶת־עֵינָיו וּנְתָנָן בְּתַנּוּר וְהוֹלִיכוֹ בָבֶלָה. וְהָיָה צִדְקִיָּהוּ צֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בּוֹאוּ וּרְאוּ כָּל־בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מִתְנַבֵּא עָלַי וְאָמַר לִי: “לְבָבֶל אַתָּה הוֹלֵךְ, וּבְבָבֶל תָּמוּת וּבָבֶל עֵינָיִךְ לֹא יִרְאוּ” – וְלֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לִדְבָרָיו; וַהֲרֵינִי בְּבָבֶל – וְעֵינַי לֹא רוֹאוֹת אוֹתָהּ.

וּכְשֶׁיָּצָא יִרְמְיָה הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת לִירוּשָׁלָיִם, נָטַל3406 עֵינָיו וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן־הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה. בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה וְרָאָה בֵית־הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי דְּגוֹרִים־דְּגוֹרִים3407 שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְסֻגָּרֶת. הִתְחִיל צֹוֵחַ וְאוֹמֵר: “פִּיתִּיתַנִי3408 יְיָ וָאֶפָּת”3409 וְגוֹ'.

הָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, הִתְחִיל צֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ לָהֶם הַחַטָּאִים? בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ הָאֲבוּדִים? אֲנִי אֵלֵךְ וְאֹבַד עִמָּהֶם. הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אֶת־הַשְּׁבִיל מָלֵא דָם וְהָאָרֶץ מְרֻבֶּצֶת3410 בְּדָם הֲרוּגֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן. קָבַע פָּנָיו לָאָרֶץ וְרָאָה פַרְסוֹת רַגְלַיִם3411 שֶׁל יוֹנְקִים וְעוֹלָלִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשֶּׁבִי. הָיָה גוֹחֵן לָאָרֶץ וּמְנַשְּׁקָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגָלוּת גִּפְּפָם וְנִשְּׁקָם. הָיָה רוֹאֶה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין3412 – וְנוֹתֵן אֶת־רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּת שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת3413 – וְנוֹתֵן אֶת־צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם. הָיָה בוֹכֶה לְנֶגְדָּם וְהֵם לְנֶגְדּוֹ. עָנָה וְאָמַר לָהֶם: אַחַי וְעַמִּי, כָּל־כָּךְ אֵרַע לָכֶם עַל שֶׁלֹּא הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי נְבוּאָתִי. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְהַר פְּרָת, עָנָה נְבוּזַרְאֲדָן וְאָמַר לוֹ: “אִם־טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל”3414. חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְבָבֶל, אֵין מְנַחֵם לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת מֵהֶם בִּירוּשָׁלָיִם. יָצָא לוֹ מֵהֶם. נָטְלוּ3415 הַגָּלֻיּוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ יִרְמְיָה שֶׁפָּרַשׁ מֵהֶם. גָּעוּ3416 כֻלָּם בִּבְכִיָּה בְּקוֹל רָם וְצָוְחוּ וְאָמְרוּ: אָבִינוּ יִרְמְיָהוּ, הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ”3417. עָנָה יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לָהֶם: אֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִלּוּ בְּכִיתֶם בְּכִיָּה אַחַת עַד שֶׁאַתֶּם בְּצִיּוֹן – לֹא גְלִיתֶם.

הָיָה יִרְמְיָה הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה וְכָךְ אָמָר: חֲבָל עָלַיִךְ, יִקְרַת הַמְּדִינוֹת! וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶצְבָּעוֹת יָדָיִם וְרַגְלַיִם מְקֻטָּעוֹת וּמֻשְׁלָכוֹת בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְּטַן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר: בָּנָי, לֹא כָךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם: “תְּנוּ לִייָ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל־הָרֵי נָשֶׁף”3418. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: “עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה”3419, – עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְּכוּ לְקִינָה.

אָמַר יִרְמְיָהוּ: כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם נָטַלְתִּי עֵינַי וְרָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְבוּשָׁה שְׁחוֹרִים וּשְׂעָרָהּ סָתוּר3420, צוֹעֶקֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: מִי יְנַחֲמֶנָּה, וַאֲנִי צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ: מִי יְנַחֲמֵנִי. קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְדִבַּרְתִּי עִמָּהּ, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִם אִשָּׁה אַתְּ – דַּבְּרִי עִמִּי; וְאִם רוּחַ אַתְּ – הִסְתַּלְּקִי מִלְּפָנָי. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֵינְךָ מַכִּירֵנִי? אֲנִי הִיא שֶׁהָיוּ לִי שִׁבְעָה בָנִים. יָצָא אֲבִיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם; עַד שֶׁאֲנִי עוֹלָה וּבוֹכָה עָלָיו בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי: נָפַל הַבַּיִת עַל שִׁבְעָה בָנַיִךְ וַהֲרָגָם, וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מִי אֶבְכֶּה וְעַל מִי אֶסְתֹּר שְׂעָרִי?… עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: אֵין אַתְּ טוֹבָה מֵאִמִּי צִיּוֹן – וְהִיא עֲשׂוּיָה מַרְעִית לְחַיַּת הַשָּׂדֶה. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֲנִי אִמְּךָ צִיּוֹן, אֲנִי הִיא אֵם הַשִּׁבְעָה. אָמַרְתִּי לָהּ: דּוֹמָה מַכָּתֵךְ לְמַכָּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב: מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ בָנָיו וּבְנוֹתָיו וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ; מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ כַסְפֵךְ וּזְהָבֵךְ; אִיּוֹב הֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְאַתְּ נַעֲשֵׂית אַשְׁפָּה שֶׁל זֶבֶל. וּכְשֵׁם שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְנִחֵם אֶת־אִיּוֹב כָּךְ עָתִיד הוּא לַחֲזוֹר וּלְנַחֲמֵךְ (פסיק“ר כ”ו; תענ' כט.; פתיח איכ“ר; מד' מובא ברש”י ירמ‘, ל"ט ד’).

ט מַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה בָנִים, אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יֶשׁ לָנוּ כְלוּם בַּבַּיִת? אָמְרָה לוֹ: מְלֹא כַד אֶחָד3421. אָמַר: בַּשְּׁלִי אוֹתוֹ וְנֹאכַל אוֹתוֹ, וּבִשְּׁלַתּוּ בִקְדֵרָה. נִשְׁתַּיְּרָה טִפָּה3422 בַּקְּדֵרָה. בָּא בְנוֹ הַגָּדוֹל לִגְרֹף אוֹתָהּ טִפָּה. דְּחָפוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: אַל תִּגְזֹל אֶת־אַחֶיךָ. וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכוֹל עַד שֶׁבָּאוּ כַשְׂדִּים וְהוֹלִיכוּם לַמִּלְחָמָה וְשָׁבוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אֶת־כֻּלָּם. וְהָלַךְ אֲבִיהֶם וּמָצָא אֶת־כָּל־אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּיךָ לִגְרֹף3423 טִפָּה. הִיא תִטֹּל אֶת־עֵינָהּ3424.

אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה בָנִים וְהָלְכוּ בָנֶיהָ לַמִּלְחָמָה, נָטְלָה אֶת־בְּנָהּ שֶׁהִיא מֵינִקְתּוֹ וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים הִכִּירוּ יְדֵי אֲחִיהֶם, עָלוּ לַגַּג וְנָפְלוּ וָמֵתוּ, וַעֲלֵיהֶם מְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: “טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב”3425, וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵי־קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל"3426. אָמָרָה: קוֹצֵר מַנִּיחַ סְפִיחִים וְהַבּוֹצֵר מַנִּיחַ עוֹלֵלוֹת, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּיֵּר לִי כְּלוּם, נִמְסַרְתִּי בְיָד נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּרָחֵל בְּיָד אֲרִי וְכִגְדִי בְּיַד הַטַּבָּח. (ילק"ש איכה א').


ד. סִלּוּק שְׁכִינָה

י “וַיֵצֵא כְּבוֹד יְיָ מֵעַל מִפְתַּן הַבַּיִת”3427 – אָמַר רַ' אַחָא: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפַּלְטִין שֶׁלּוֹ בְּכָעַס; מִשֶּׁהָיָה יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכָתְלֵי־פַלְטִין וּבְעַמּוּדֵי־פַלָטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית־פַּלְטִין שֶׁלִּי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית־מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית־יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם! מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! כָּךְ מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצֵאת מִבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכָתְלֵי בֵית־הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַמּוּדֵי בֵית־הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹכָה וְאוֹמָרֶת: הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית־מִקְדָּשִׁי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית־מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! (פתיח' איכ"ר).


ה. הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בּוֹכֶה

יא “וַיִּקְרָא אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד”3428 – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲרִיב אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ אָמָר: כָּל־זְמַן שֶׁאֲנִי בְתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת־הָעוֹלָם נוֹגְעוֹת בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבֹּשׁ3429 אֶת־עֵינַי מִמֶּנוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב”3430. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ; וְכֵוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, מֶה עָשִׂיתִי? הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן; חָס־וְשָׁלוֹם, שְׂחוֹק לַגּוֹיִם הָיִיתִי וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן3431 וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה! אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת – עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי”3432.

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת: בֹּאוֹ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם לְבֵיתִי וְנִרְאֶה מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ. מִיַּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו. וְכֵוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵיתִי וְזוֹהִי מְנוּחָתִי, שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בֵּיתִי! בָּנַי, הֵיכָן אַתֶּם? כֹּהֲנַי וּלְוִיַּי, הֵיכָן אַתֶּם? מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? כַּמָּה פַעֲמַיִם הִתְרֵיתִי בָכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִרְמְיָהוּ: אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ – וְאֵין לְךָ כְאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי?! לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּלְמֹשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא: בֶּן־עַמְרָם, בֶּן־עַמְרָם, עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים!

מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם: עִמְדוּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים3433 שֶׁאָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בְּיָמֶיךָ הָיְתָה זֹאת לְבָנֵינוּ.

הִנִּחָם יִרְמְיָהוּ וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא: בֶּן־עַמְרָם, בֶּן־עַמְרָם, עֲמֹד! הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ.

הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מִשְּׁעַת מַתַּן־תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים! כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בֶּן־עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ? מִיָּד קָרַע בִּגְדֵי כָבוֹד שֶׁהִלְבִּישׁוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל אֲבוֹת־הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ אֲבוֹת־הָעוֹלָם: משֶׁה רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, מָה הַיּוֹם מִיָּמִים? אָמַר לָהֶם: אָבוֹת אֲבוֹתָי, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית־ הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ לְבֵין אֻמּוֹת־הָעוֹלָם? מִיַּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׁעֲרֵי בֵית־הַמִּקְדָּשׁ.

כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מִיַּד “וְיִקְרָא יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק”3434 (וְאִלְמָלֵי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ), וְהָיוּ בוֹכִים וְהוֹלְכִים מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר: “אוֹי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנָתוֹ לֹא הִצְלִיחַ!” (פתיח' איכ“ר: ילק”ש איכה).


ו. אֵבֶל אָבוֹת

יב בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ3435 שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת־פָּנָיו וְקוֹרֵעַ אֶת־בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁבָּאתִי לִידֵי בוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת? כֵּוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת, אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד3436 שׁוּרוֹת־שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִים: “נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח”3437 – מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתְּ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶן – הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה! דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בְּחַגִים – הֵיאַךְ שָׁבָתוּ!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק3438 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: מַה לָכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד שׁוּרוֹת־שׁוּרוֹת? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה, מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו? אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית־עוֹלָמוֹ, לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו “מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?”3439 אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה הֶגְלֵיתָ אֶת־בָּנַי וּמְסַרְתָּם בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל־מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת־יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל־כָּל־הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ? אָמַר לוֹ: תָּבֹא תּוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

מִיָּד בָּאָה תּוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶם. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, בָּאתָ לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתָיִךְ – וְאֵין לָךְ בֹּשֶׁת־פָּנִים מִפָּנָי? זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל כָּל־אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר־סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, – וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם? כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעָה תוֹרָה כָּךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם: יָבֹאוּ עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. בָּאָה אָלֶף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: אָלֶף, אַתְּ רֹאשׁ לְכָל־הָאוֹתִיּוֹת – וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם? זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”3440 וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָנָי – וְאַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנָי! מִיָּד עָמְדָה אָלֶף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

בָּאָה בֵית לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל בָּנָי, שֶׁהֵם זְרִיזִים בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי־תוֹרָה, שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ־הַתּוֹרָה? מִיָּד עָמְדָה בֵית לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם.

וְכֵוָן שֶׁרָאוּ כָּל־הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל.

מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִּי בֵן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִּי: “הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי”, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְעַצְמִי כָּפַתִּי3441 אוֹתוֹ – וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנָי?

פָּתַח יִצְחָק וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: “אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי”3442, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ, וְנֶעֱקַדְתִּי בִרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי אֶת־צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנָי?

פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן? וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג בָּנָי, וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם – וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְיַד אוֹיְבֵיהֶם כְּצֹאן לְטִבְחָה לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר־גִּדּוּל־בָּנִים, – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנָי?

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לְאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי: בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי. – וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לַסְּפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם? זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם: “מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי”…

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה: לֵךְ לְפָנַי, וְאֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וְאֶרְאֶה, מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אִי־אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים. אָמַר לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן!

מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל. רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: בָּא בֶן־עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדּוֹתֵנוּ מִיָּד צָרֵינוּ. יָצְאָה בַת־קוֹל 3443 וְאָמָרָה: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנָי! מִיַּד אָמַר לָהֶם משֶׁה: בָּנַי, לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי־אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה – וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה, עַד שֶׁעָלְתָה בְכִיָּתָם לַמָּרוֹם; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַם־בָּכִינוּ”3444.

כֵּוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת־הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ: מֶה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ? אָמַר לָהֶם: מֵהֶם הָרְגוּ בַחֶרֶב וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים. מִיָּד פָּתְחוּ כֻלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת: וַי3445 עַל מַה שֶׁהִגִּיעַ לְבָנֵינוּ! הֵיאַךְ הֱיִיתֶם כִּיתוֹמִים בְּלֹא אָב; הֵיאַךְ יְשַׁנְתֶּם בַּצָּהֳרַיִם וּבַקַּיִץ בְּלֹא לְבוּשׁ וּבְלֹא כְסוּת! הֵיאַךְ הֲלַכְתֶּם בֶּהָרִים וּבַחֲצָצִים3446 חֲלוּצֵי־נַעֲלַיִם וּבְלֹא סַנְדָּלִים3447! הֵיאַךְ הֱיִיתֶם טְעוּנִים מַשְׂאוֹת חוֹל! הֵיאַךְ הָיוּ יְדֵיכֶם כְּפוּתוֹת לַאֲחוֹרֵיכֶם! הֵיאַךְ לֹא הֱיִיתֶם בּוֹלְעִים רֹק3448 שֶׁבְּפִיכֶם!

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: אֲרוּרָה אַתְּ, הַשָּׁמֶשׁ! לָמָּה לֹא חָשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הָאוֹיֵב לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ! הֵשִׁיבָה לוֹ הַשָּׁמֶשׁ: בְּחַיֶּיךָ3449, משֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן, הֵיאַךְ אֶהְיֶה חֲשֻׁכָּה – וְלֹא הֵנִיחוּנִי וְלֹא הִרְפּוּ מִמֶּנִּי, שֶׁהִלָקוּנִי3450 בְשִׁשִּׁים שְׁבָטִים שֶׁל אֵשׁ וְאָמְרוּ לִי: צְאִי וְהָאִירִי אוֹרֵךְ!

שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: וַי עַל זִיוְךָ, בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, הֵיאַךְ חָשָׁךְ?! וַי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁיֶּחֱרַב! הַהֵיכָל נִשְׂרַף וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נֶהֱרָגִים וַאֲבוֹתֵיהֶם הוֹלְכִים בַּשְּׁבִי וּבַגָּלוּת.

שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: שַׁבָּאִים3451, בְּחַיֵּיכֶם! לֹא תָמִיתוּ אוֹתָם מִיתָה אַכְזְרִיָּה וְלֹא תַעֲשׂוּ בָהֶם כְּלָיָה גְמוּרָה, וְלֹא תַהַרְגוּ בֵּן לִפְנֵי הָאָב וּבַת לִפְנֵי הָאֵם, שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יִפָּרַע מִכֶּם3452. וְהַכַּשְׂדִּים הָרְשָׁעִים לֹא עָשׂוּ כָךְ, אֶלָּא הָיוּ נוֹתְנִים בֵּן בְּחֵיק אִמּוֹ וְאָמְרוּ לְאָבִיו: קוּם שְׁחָטֵהוּ. הָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה וְדִמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת3453 עָלָיו, וְאָבִיו תּוֹלֶה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ.3454

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָתֶךָ: “וְשׁוֹר אוֹ־שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִּשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד”3455 – וַהֲלֹא כְבָר הָרְגוּ בָנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַתָּה שׁוֹתֵק…

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמָרָה: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ, שֶׁיַּעֲקֹב אֲהֵבַנִי אָהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן נִשּׂוּאַי לְבַעֲלִי יָעַץ אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי בַאֲחוֹתִי, וְלֹא קִנֵּאתִי בַאֲחוֹתִי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אִם אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָשָׂר־וְדָם, עָפָר וָאֵפֶר, לֹא קִנֵּאתִי בְצָרָה שֶׁלִּי – אַתָּה, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם וְרַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵּאתָ בַּעֲבוֹדָה־זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ אֶת־בָּנָי?

מִיַּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר: בִּשְׁבִילֵךְ, רָחֵל, אֲנִי מַחֲזִיר אֶת־יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:

כֹּה אָמַר יְיָ:

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע / נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים

רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ; / מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם3456

וְנֶאֱמַר:

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי / וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… / וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ.

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם3457 (שם).


ז. דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה

יג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח3458 לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. מָצָא אֶת־דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה. אָמַר לָהֶם: מַה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ. אָמַר לָהֶם: הֵבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק, הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה. אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב, וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. אָמְרוּ לוֹ: מַה נֹּאמַר לָךְ? כֹּהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ, וְזֶה כַמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח! אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲפַיְּסֶנּוּ.3459 הֵבִיא סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה וְסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח; פִּרְחֵי כְהֻנָּה3460 – וְלֹא נָח; עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא. קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם? מִיָּד – נָח. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. אָמָר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָל־הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטָר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר (גיט' נז.; סנהד' צו).


ח. יִסּוּרֵי הַגּוֹלִים

יד “וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ”3461 – עַל בַּחוּרֶיהָ. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, תָּפְסוּ אֶת־הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְהָיוּ הַבַּחוּרִים בּוֹכִים וְהַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַנְּחָן,3462 וְנִשְׁאָרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרָבֶת (איכ"ר א).

טו “קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי”3463 – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁהֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת־יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל הָיוּ כְפוּתִים יְדֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵיהֶם, נְתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִים כִּבְהֵמוֹת. כֵּוָן שֶׁעָבְרוּ עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לְהֶגְמוֹנוֹת3464 שֶׁעֲלֵיהֶם: עֲשׂוּ עִמָּנוּ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְהַעֲבִירוּנוּ עַל אַחֵינוּ בְנֵי יִשְׁמָעֵאל דּוֹדֵנוּ. וְכֵן עָשׂוּ. יָצְאוּ בְנֵי יִשְׁמָעֵאל לִקְרָאתָם, הוֹצִיאוּ לָהֶם פַּת מְלוּחָה וְצִיר3465 עִמָּהּ. הָבִיאוּ נוֹדוֹת רֵיקִים וּצְבָעוּם3466 כְּמַיִם וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי אָהֳלֵיהֶם. כְּשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם: הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם מְלֵאִים מָיִם. אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ פַת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָבִיא לָכֶם מָיִם. אָכְלוּ אֶת־הַפַּת, בָּאוּ וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאנוּ מָיִם. וְהֵם נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם בְּאוֹתָם נוֹדוֹת. וְנִכְנְסָה רוּחַ חַמָּה לְתוֹךְ מֵעֵיהֶם – וּמֵתִים (תָּנַּח' יַתְרוּ).

טז רַ' יוֹחָנָן אָמָר: שְׁמֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבְיָדָם שְׁמֹנִים אֶלֶף מָגִנֵּי זָהָב בָּקְעוּ בְחֵילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּ לָהֶם: בְּנֵי דוֹדֵנוּ אַתֶּם, הַשְׁקוּנוּ מָיִם! אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ תְחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ אַתֶּם שׁוֹתִים מָיִם. מֶה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ לָהֶם מִינֵי מְלוּחִים, וְכֵוָן שֶׁאָכְלוּ הוֹצִיאוּ לָהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים וְהָיָה כָל־אֶחָד מֵהֶם מַתִּירוֹ וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וְהָיָה הָרוּחַ נִכְנָס לְתוֹךְ מֵעָיו – וְהָיָה מְפַרְפֵּר וָמֵת (איכ“ר ב'; ילק”ש ישעיה כא).


ט. עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

יז “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ”3467 – מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לִבְכּוֹת עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל? – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הָרַג בָּהֶם פְּרָת בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרַג בָּהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע. כְּשֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם בָּאָרֶץ לֹא הָיוּ שׁוֹתִים אֶלָּא מֵימֵי גְשָׁמִים וּמֵימֵי נוֹזְלִים וּמֵימֵי מַעְיָנוֹת, וְכֵוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל שָׁתוּ מַיִם מִפְּרָת וּמֵתִים מֵהֶם הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ הָיוּ בוֹכִים עַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרְגוּ בָהֶם אוֹיְבֵהֶם, וְעַל הַמֵּתִים שֶׁמֵּתוּ בַדֶּרֶךְ וְלֹא הִנִּחוּם לְקָבְרָם וְעַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרַג בָּהֶם פְּרָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה, הוּא וְכָל־גְּדוֹלָיו וְכָל־שָׂרָיו, וְעִמָּהֶם כָּל־מִינֵי זֶמֶר (שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַשְׂדִים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם”3468), וְכָל מַלְכֵי יְהוּדָה מֻטָּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִּים עַל שְׂפַת הַנָּהָר. נָשָׂא נְבוּכַדְנֶצַאר הָרָשָׁע אֶת־עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם, אָמַר לַעֲבָדָיו: מִפְּנֵי מָה הוֹלְכִים הַלָּלוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה בְּלֹא מַשְּׂאוֹי? אֵין לָכֶם מַשְּׂאוֹי שֶׁתִּתְּנוּ עַל צַוָּארָם? מִיָּד הֵבִיאוּ סְפָרִים3469 וְעָשׂוּ אוֹתָם כְּחֵמֶת3470 וּמִלְּאוּ אוֹתָם חוֹל וְהִנִּיחוּ עַל כְּתֵפָם עַד שֶׁנִּכְפְּפָה קוֹמָתָם וְכָךְ אָמְרוּ עַל עַצְמָם: “עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ”3471. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם.

אָמַר רַ' אַחָא בַר אַבָּא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲזִיר אֶת־כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְתֹהוּ וּבֹהוּ (שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם־אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי”3472), אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כָּל־מַה־שֶׁבָּרָאתִי לֹא בָרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֵלּוּ, עוֹלָם שֶׁבָּרָאתִי בִשְׁתֵּי יָדַי (שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם”3473) – אַחֲרִיבֶנּוּ.

אָמָר רַ' תַחֲלִיפָא בַּר קְרוֹיָה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ כָל־מַלְאָכֵי־הַשָּׁרֵת וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, כָּל־הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, לֹא דַיֶּךָ שֶׁהֶחֱרַבְתָּ דִירָתְךָ שֶׁל מַטָּה, אֶלָּא שֶׁתַּחֲרִיב דִּירָתְךָ שֶׁל מָעְלָה! אָמַר לָהֶם: וְכִי בָשָׂר־וָדָם אֲנִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְתַנְחוּמִים? הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וַאֲנִי מַכִּיר בְּסוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַד־זִקְנָה אֲנִי הוּא” וגו'3474 – “עַל־כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי… אַל־תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי”3475 – אָמַר לָהֶם: תַּנְחוּמֵיכֶם הַלָּלוּ שֶׁאַתֶּם מְנַחֲמִים אוֹתִי נְאוּצִים הֵם לְפָנָי; רְדוּ מִלְּפָנַי וּשְׂאוּ אֶת הַמַּשְּׁאוֹי מֵעַל בָּנָי. מִיָּד יָרְדוּ מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת וְנָטְלוּ אֶת־הַמַּשְּׁאוֹי מֵעֲלֵיהֶם; וְלֹא מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, נָשָׂא עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה”3476.

בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶצַאר וְשָׂרַף אֵת־בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְהֶגְלָה אֶת־יִשְׂרָאֵל וְשָׁבָה אוֹתָם, לֹא עָשָׂה [לָהֶם] אִסְטַטְיא3477 בְּכָל־אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם. וְלָמָּה הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם? שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁים3478 לְנַפְשָׁם וְאָמָרוּ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ מְצַפֶּה לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה עַד שֶׁהֵם3479 נְתוּנִים בְּתוֹךְ אַרְצָם וְהוּא עוֹשֶׂה לָנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב. לְכָךְ לֹא עָשׂוּ אִסְטַטְיָא בְּכָל־אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְרָאוּ שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּיָדָם עַל אַדְמָתָם – מִיָּד עָשָׂה אִסְטַטְיָא. אֵלּוּ3480 נִפְנוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְאֵלּוּ3481 נִפְנוּ לִבְכִי וּמִסְפֵּד. אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר: מָה אַתֶּם יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים? וְהוּא קוֹרֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי וְאָמַר לָהֶם: הָכִינוּ עַצְמְכֶם, עַד שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעַמְדוּ לְפָנַי וְתַקִּישׁוּ3482 לְפָנַי בְּכִנּוֹרוֹת שֶׁלָּכֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהֱיִיתֶם מַקִּישִׁים בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם. מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵילוּ וְאָמְרוּ: לֹא דַיֵּנוּ שֶׁהֶחֱרַבְנוּ בֵית־מִקְדָּשׁוֹ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ אֶלָּא עַכְשָׁו אָנוּ עוֹמְדִים לְהַקִּישׁ בְּכִנוֹרוֹתֵינוּ לִפְנֵי הַנַּנָּס3483 הַזֶּה? מִיַּד עָמְדוּ כֻלָּם וְנָטְלוּ עֵצָה וְתָלוּ כִנוֹרוֹתֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, וְשָׁלְטוּ בְנַפְשׁוֹתָם3484 וְנָתְנוּ אַלְיוֹנֵי3485 יְדֵיהֶם לְתוֹךְ פִּיהֶם וּמְרַצְּצִים וּמְקַצְּצִים אוֹתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר יְיָ”3486 – “לֹא נָשִׁיר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “אֵיךְ נָשִׁיר”; [הָיוּ] מַרְאִים אוֹתָם אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהָיוּ כַפּוֹתֵינוּ חֲזָקוֹת כְּבַרְזֶל וְנִתְקַטְּעוּ3487 אֶצְבְּעוֹתֵינוּ? – רְאוּ, הֵיאַךְ נָשִׁיר! (פסיק“ר לא; ילק”ש תהל').

יח “וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְיָ”3488 – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא גָלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִם עֲדָרִים־עֲדָרִים: עֶדְרֵי כְהֻנָּה לְבָד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבָד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבָד, וְכֵוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – “כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְיָ”.

רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל יוֹתֵר מִבְּכָל־הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן? מִפְּנֵי שֶׁבֵּית אַבְרָהָם מִשָּׁם. מְשָׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה שֶׁקִּלְקְלָה עַל בַּעְלָהּ; לְהֵיכָן מְשַׁלְּחָהּ? מְשַׁלְּחָהּ לְבֵית־אָבִיהָ (תוס' ב"ק).


י. גַּעְגּוּעִים

יט “אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי”3489 – כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה? לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְנֶגֶד כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁלְוָה, שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בָּהֶם – וְעַכְשָׁו נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת: מִי יְשִׂימֵנִי כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וְאַתָּה יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם מְקַלְּסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנִי – אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה.

וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי, כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב, וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וְאוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁזָּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ, וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִין בְּכִנּוֹרוֹת – יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ?

“כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד־בֵּית אֱלֹהִים”3490 – כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם בַּסַךְ וּדְרָכִים מְתֻקָּנִים [לְפָנָי], וְעַכְשָׁו בַּ“שָׂךְ” – “הִנְנִי – שָׂךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים”3491; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְאִילָנוֹת מְסַכְּכִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו[אֲנִי] תְלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְעַכְשָׁו בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת.

אָמָר רַ' בֶּרֶכְיָה: אָמְרָה כְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְסַלֵּי בִכּוּרִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו “אֶדַּדֵּם” – דְּמוּמָה3492 עוֹלָה וּדְמוּמָה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּשִׁירִים וּבִזְמִירוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְעַכְשָׁו בּוֹכִיָּה עוֹלָה וּבוֹכִיָּה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה “הָמוֹן חוֹגֵג”3493 – הֲמוֹנִיּוֹת־הֲמוֹנִיּוֹת3494 שֶׁל חֲגִיגָה (אָמַר רַ' לֵוִי: כְּגַעְגַּע3495 זֶה שֶׁל מַיִם, שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה), וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְגַנֶּבֶת וְעוֹלָה מִתְגַנֶּבֶת וְיוֹרֶדֶת (איכ"ר א').


יא. נֶחָמָה

כ “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי”3496 – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן: נַחֲמוּנִי, נַחֲמוּנִי, עַמִּי. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כֶּרֶם אִם יִהְיֶה לְאָדָם וְיָבֹאוּ לִסְטִים וִיקַצְּצוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַכֶּרֶם אוֹ לְבַעַל־הַכָּרֶם? וְכֵן [אִם] יִהְיֶה לְאָדָם בַּיִת וַיָבֹאוּ לִסְטִים וְיִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַבַּיִת אוֹ לְבַעַל הַבַּיִת? אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי3497 וּבָא נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהֶחֱרִיב אוֹתוֹ וְהֶגְלָה אֶתְכֶם וְשָׂרַף אֶת־בֵּיתִי, אֲנִי הוּא צָרִיךְ לְהִתְנַחֵם – נַחֲמוּנִי נַחֲמוּנִי, עַמִּי! (פסיק"ר כט־ל).

כא “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ”3498 – לֹא הָיָה הַמִּקְרָא צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא “בְּכִי לְאָסָף”, “נְהִי לְאָסָף”, “קִינָה לְאָסָף” – וּמַהוּ אוֹמֵר “מִזְמוֹר לְאָסָף”? – אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵית־חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְרָהּ וְצִיְּרָהּ – וְיָצָא בְנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה3499. מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת־הַוִּילָאוֹת3500 וְשָׁבַר אֶת־הַקָּנִים, וְנָטַל פֵּדָגוֹג3501 שֶׁלּוֹ אַבּוּב3502 שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף: הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי, שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל (איכ"ר ד').


ח: בֵּין בַּיִת לְבָיִת

א. דָּנִיֵּאל וְהַתַּנִּין בְּבָבֶל

א “וּפָקַדְתִּי עַל־בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּלְעוּ מִפִּיו”3503 – תַּנִּין אֶחָד הָיָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַאר, וְהָיָה בוֹלֵעַ כָּל־מַה שֶׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל: תֶּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ3504. נָתַן לוֹ רְשׁוּת. מֶה עָשָׂה [דָּנִיֵּאל]? נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים, הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו – וְנָקְבוּ מַסְמְרִים אֶת־בְּנֵי־מֵעָיו (ב"ר סח).


ב. מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל

ב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶצַאר אֶת־חַנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת־דּוּרָא. כֵּוָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם – בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמָר: מַה־טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ: חֲבֵרָם שֶׁל אֵלּוּ3505 מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת־דּוּרָא. פָּתַח [נְבוּכַדְנֶצַא] וְאָמַר:

"אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַּקִּיפִין!

מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם־דָּר וְדָר"3506.

אָמַר ר' יִצְחָק: יוֹצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! שֶׁאִלְמָלֵא בָא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ3507 עַל פִּיו – בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת3508 כָּל־שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים (סנה' צב:).

ג תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וָמֵתוּ. מַה־שִׁירָה אָמָרוּ? “יְיָ מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְרַחֲמִים”. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמָרוּ: “יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל”3509. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶמֱת מָשָׁל הָיָה3510. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל – לָמָה אֱמֶת? אֶלָּא – בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה.

רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַ' יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְנֵיהֶם וְהַלָּלוּ תְּפִלִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי־אַבָּא מֵהֶם (שם).


ג. חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה

ד יְרָא אֶת־יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ"3511 – כְּשֶׁאָמַר נְבוּכַדְנֶצַאר לַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה־זָרָה וְלֹא שָׁמְעוּ לוֹ, [אָמַר לָהֶם]: לֹא כָךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ לְמַלְכוּת כָּל מַה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת לָכֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים”3512. אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ לְמִסִּים וּלְאַרְנוֹנִיּוֹת, אֲבָל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה־זָרָה – נְבוּכַדְנֶצַאר, אַתָּה וְכֶלֶב שָׁוִים (במ"ר טו).

ה דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן הַשִּׁילוֹנִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶצַאר הָרָשָׁע אֶת־חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ עָמַד יוּרְקָמִי שַׂר הַבָּרָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת־הַכִּבְשָׁן וְאָצִיל לְצַדִּיקִים הַלָּלוּ מִכִּבְשָׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: אֵין גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּכָךְ, שֶׁאַתָּה שַׂר שֶׁל בָּרַד וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּים אֶת־הָאֵשׁ; אֶלָּא אֲנִי שַׂר שֶׁל אֵשׁ, אֵרֵד וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ3513 וְאֶעֱשֶׂה נֵס בְּתוֹךְ נֵס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רֵד! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח גַּבְרִיאֵל וְאָמַר: “וֶאֱמֶת־יְיָ לְעוֹלָם3514 הַלְלוּיָהּ”3515 (פסח' קיח).

ו “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים”3516 – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִי אָמָר הַפָּסוּק הַזֶּה?? – חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ נִתְכַּנְסוּ כָל־אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְטָפְחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל פְּנֵיהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: יֵשׁ לָכֶם אֱלֹהַּ כָּזֶה – וְאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְצֶלֶם?! וְעָמְדוּ וְרָקְקוּ בִּפְנֵיהֶם, עַד שֶׁעָשׂוּ כָל־גּוּפָם רֹק, וְהָיוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מַגְבִּיהִים פְּנֵיהֶם לְמָעְלָה וְצִדְּקוּ אֶת־הַדִּין וְאָמְרוּ: “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים”.

וַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַכִּבְשַׁן – לְהֵיכָן הָלְכוּ?3517 אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: בָּרֹק טָבָעוּ… (סנה' צג; תנח' תשא).

ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר “חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ”3518 – הַלְוַאי חָשַׁךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא זָרָח! יָצָא כוֹרֶשׁ לְטַיֵּל בַּמְּדִינָה וְרָאָה הַמְּדִינָה שׁוֹמֶמֶת, אָמָר: מַה־טִיבָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ שׁוֹמָמֶת? הֵיכָן הֵם הַזֶּהָבִים? הֵיכָן הֵם הַכַּסָּפִים?3519 אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל־הַיְּהוּדִים יֵצְאוּ וְיִבְנוּ בֵית־הַמִּקְדָּשׁ” – מֵהֶם3520 זֶהָבִים וּמֵהֶם כַּסָּפִים שֶׁעָלוּ לִבְנוֹת אֶת־הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזַר וְאָמָר: “מִי שֶׁעָבַר פְּרָת עָבָר, מִי שֶׁלֹּא עָבַר לֹא יַעֲבֹר”. דָּנִיֵּאל וְסִיעָתוֹ3521 עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמָרוּ: מוּטָב שֶׁנֹּאכַל סְעֻדַּת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וּנְבָרֵךְ עַל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ לֹא עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

וְלָמָּה לֹא עָלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֶזְרָא? שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ לִפְנֵי בָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה. וְיַעֲלֶה בְּרוּךְ בֵּן נֵרִיָּה? אֶלָּא אָמְרוּ: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה אָדָם גָּדוֹל וְיָשִׁישׁ הָיָה וַאֲפִילוּ בִגְלֶקְטִיקָא3522 לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן3523.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת3524 שֶׁלֹּא עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁאִלּוּ עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לַשָּׂטָן3525 לְקַטְרֵג וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיְשַׁמֵּשׁ עֶזְרָא בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה מִלְּשַׁמֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק כֹּהֵן גָּדוֹל – וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל בֶּן־כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲבָל עֶזְרָא עַל־יְדֵי שְׁהָיָה אָדָם צַדִּיק לֹא הָיָה רָאוּי3526 לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה כְּמוֹתוֹ.

אָמַר רַ' סִימוֹן: קָשָׁה הִיא3527 שַׁלְשֶׁלֶת יְחָסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהֵעָקֵר מִמְּקוֹמָהּ (שהש"ר ה).

ח. תְּנָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים3528 עָלוּ עִמָּהֶם3529 מִן הַגּוֹלָה: אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ3530 וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ,3531 וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּיִת וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּוּרִית3532 (זבח' סב.).


ד. עֶזְרָא

ט שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא קְדָמוֹ משֶׁה; וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תוֹרָה עַל־יָדוֹ נִשְׁתַּנָּה עַל־יָדוֹ הַכְּתָב (סנה' כא:).

י “אִם־חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם־דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ־אָרֶז”3533 – אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה3534 וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא – נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ; עַכְשָׁו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת3535 – נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ (יומא ט:).


ה. אַנְשֵׁי כְנֶסֶת־הַגְדוֹלָה

יא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “אַנְשֵׁי כְנֶסֶת־הַגְּדוֹלָה”? – שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ3536; מֹשֶׁה אָמָר: “הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא”3537; בָּא יִרְמְיָה וְאָמָר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִים3538 בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – לֹא אָמַר “נוֹרָא”3539. בָּא דָנִיֵּאל וְאָמָר: גּוֹיִם מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו3540, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר “גִּבּוֹר”3541. בָּאוּ הֵם וְאָמְרוּ: אַדְרַבָּה! זוֹ הִיא גְבוּרַת גְּבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ3542 אֶת־כָּעְסוֹ וְנוֹתֵן אֹרֶךְ־אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הֵיאַךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הַגּוֹיִם (יומא סט:; ע"י).


ו. בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר

יב “לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר”3543 – בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר: בַּלַיְלָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא לַיְלָה – יֵשׁ אוֹר לְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת; וְאֵימָתַי הוּא חשֶׁךְ? בַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר3544! הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת וְהַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים וְהַמַּזָּלוֹת הוֹלְכִים – אוֹתָהּ שָׁעָה3545 אֵין חשֶׁךְ גָּדוֹל מִמֶּנוּ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹנֶה לְעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ וּמַעֲלֶה אֶת־הַשַּׁחַר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.

וְעוֹד לָמָּה מְשׁוּלָה אֶסְתֵּר לְאַיֶּלֶת הַשָּׁחַר? מָה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר כְּשֶׁאוֹרָהּ בּוֹקֵעַ לַעֲלוֹת – בַּתְּחִלָּה הִיא בָאָה קִמְעָא־קִמְעָא3546, וְאַחַר־כָּךְ הִיא מְנַפֶּצֶת3547 וּבָאָה, וְאַחַר־כָּךְ הִיא פָרָה וְרָבָה, וְאַחַר־כָּךְ הִיא מְשַׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – כִּי הָיְתָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי אֶסְתֵּר קִמְעָא־קִמְעָא: בַּתְּחִלָּה “וּמָרְדְּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ”3548, וְאַחַר־כָּךְ “וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה”3549, “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ”3550, וְאַחַר־כָּךְ “וַיִּקַּח הָמָן אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס”3551, וְאַחַר־כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן”3552, וְאַחַר־כָּךְ “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל־הַיְּהוּדִים”3553, וְאַחַר־כָּךְ “וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת”3554, וְאַחַר־כָּךְ “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה3555.

חֲכָמִים אָמָרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַזּוֹ צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָא וְקוֹבַעַת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְעוֹרֶגֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתּוֹךְ צָרָה, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַעֲלֶה לָהּ אֶת־הַתְּהוֹם וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ אֶת־הַמָּיִם. כָּךְ אֶסְתֵּר: בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַר הָמָן הָרָשָׁע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – הִתְחִילָה עוֹרֶגֶת בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתּוֹךְ צָרָה וְעָנָה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.

רַ' אַסִּי אָמָר: מַה־שַׁחַר זֶה סוֹף כָּל־הַלָּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל־הַנִּסִּים3556 (שו"ט כב; יומא כט.).


ז. דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר

יג אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: אַתָּה מוֹצֵא, בַּיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נָחָשׁ, מְעַשְּׁנִים בּוֹ מִן הַקֶּרֶן שֶׁל אַיָּלוֹת וּמִן הַשֵּׂעָר שֶׁל אִשָּׁה – וּמִיָּד הַנָּחָשׁ בּוֹרֵחַ. כָּךְ דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר, שֶׁמְּשׁוּלוֹת כְּאַיָּלוֹת, דְּבוֹרָה לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁאִבְּדָה לְסִיסְרָא וּלְכָל־חֵילוֹתָיו וְאֶסְתֵּר לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁצָּלְבָה לְהָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו (אגא"ס).


ח. סְעֻדַּת אֲחַשְׁוִרוֹשׁ

יד שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל3557 שֶׁבְּאוֹתוֹ הָדוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע.3558 אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, שֶׁבְּשׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ, שֶׁבְּכָל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אָתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשּׂוֹא־פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר?3559 – אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים,3560 אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא3561 לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לְפָנִים (מג' יב.).

טו “מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף”3562 – תַּנְיָא, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לְכֶסֶף – לְכֶסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מֵטִיל קִנְאָה בִּסְעֻדָּה! אֶלָּא הֵן3563 שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב.

“וְדַר וְסֹחָרֶת”3564 – אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכִּי הַיָּם וְדָרָה שְׁמָהּ, הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעֻדָּה וּמְאִירָה לָהֶם כַּצָּהֳרָיִם (שם).

טז “וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס”3565 – מְלַמֵּד, שֶׁכָּל־אֶחָד וְאֶחָד הִשְׁקוּהוּ יֵין־מְדִינָתוֹ. אָמַר רַ' לֵוִי: כָּךְ הָיָה טַכְסִיס3566 שֶׁל אַנְשֵׁי פָרָס: הָיָה לָהֶם כּוֹס גָּדוֹל מַחֲזִיק חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת וְהָיוּ מַשְׁקִים בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – אֲפִילוּ הוּא מֵת, אֲפִילוּ הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ, אֵין מֵחֲזִירוֹ עַד שֶׁשּׁוֹתֵהוּ כֻלּוֹ. וְשַׂר־הַמַּשְׁקִים הָיָה מִתְעַשֵּׁר מֵאוֹתָם הַמְסֻבִּים שֶׁהָיוּ רוֹמְזִים לוֹ וְנוֹתְנִיםלוֹ כַמָּה דֵינָרִים3567 שֶׁל זָהָב, שֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָם בּוֹ. אֲבָל אֲחַשְׁוִרוֹשׁ לֹא הִכְנִיס אוֹתוֹ הַכּוֹס בִּסְעֻדָּתוֹ; אָמַר: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה (אב“ג; ילק”ש).

יז “לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ־וָאִישׁ” 3568 – אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רָשָׁע, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם שְׁנֵי בְנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשָּׂא אִשָּׁה אֶחָת – שֶׁמָּא יְכוֹלָה הִיא לְהִנָּשֵׂא לִשְׁנֵיהֶם? וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת מְפָרְשׁוֹת3569 בְּיָם הַגָּדוֹל, אַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ דְּרוֹמִית וְאַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ צְפוֹנִית – שֶׁמָּא יְכוֹלָה רוּחַ אַחַת לְהַנְהִיג אֶת־שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת? לְמָחָר שְׁנֵי בְנֵי־אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ – מָרְדְּכַי וְהָמָן – שֶׁמָּא תוּכַל לָצֵאת יְדֵי־שְׁנֵיהֶם3570 כְּאֶחָד? אֶלָּא לְרוֹמֵם אֶחָד וְלִצְלוֹב3571 אֶחָד… אֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן” (אב“ג; אס”ר ב).


ט. בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

יח בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדְּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ3572 – לָמָּה קָצְפוּ? – אָמַר רַ' לֵוִי: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שֵׁנִי טַרְסִיִּים3573 הָיוּ, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הֶעֱבִירָם הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיב אֶת־מָרְדְּכַי בִּמְקוֹמָם – וְקָצָפוּ. מֶה עָשׂוּ? אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל,3574 כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ, וְהָיוּ הַכָּל אוֹמְרִים: כְּשֶׁהָיוּ בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ מְשַׁמְּרִים אֶת־הַמֶּלֶךְ – הָיוּ מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ יָפֶה; עַכְשָׁו שֶׁהוֹשִׁיב שָׁם יְהוּדִי – נֶהֱרָג. וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמְסִיחִים3575 בִּלְשׁוֹן טַרְסִיִּים, וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁמָּרְדְּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית3576 הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (פנ"א; מג' יג).

יט “וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ3577… אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוִרוֹשׁ אֶת־הָמָּן”3578 – רַ' פִּנְחָס הָיָה מְסַפֵּר: הָאֲרִי עָשָׂה סְעֻדָּה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן עוֹרוֹת שֶׁל אֲרָיוֹת וּזְאֵבִים וְחַיּוֹת רָעוֹת. כֵּוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמָרוּ: מִי יָשִׁיר לָנוּ? תָּלוּ עֵינֵיהֶן בַּשּׁוּעָל. אָמַר לָהֶן: עוֹנוֹת3579 אַתֶּן לִי עַל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָכֶן? אָמְרוּ: הֵן. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו כְּלַפֵּי עוֹרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמַר: מִי שֶׁהֶרְאָנוּ3580 בָעֶלְיוֹנִים הוּא יַרְאֵנוּ בַתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בִצְלוּבָם3581 שֶׁל בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הוּא יַרְאֵנוּ בְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל הָמָן (אס“ר ז'; ילק”ש אסתר ג').


י. גְּדֻלַּת הָמָן

כ אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל"3582 – אָמַר ַר' לֵוִי: לֹא נִתְגַּדֵּל הָמָן אֶלָּא לְרָעָתוֹ. וְלָמָּה גִּדְּלוֹ? מָשָׁל לְגוֹלְיָר3583 שֶׁקִּלֵּל לִבְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ, הַכָּל אוֹמְרִים גּוֹלְיָר הָרָג, אֶלָּא אֲגַדְּלֶנּוּ וְאַחַר־כָּךְ אֶהֶרְגֶנּוּ. עָשָׂה אוֹתוֹ טְרִיבוּנוֹס, וְאַחַר־כָּךְ עָשָׂה אוֹתוֹ הֶגְמוֹן3584 וְאַחַר־כָּךְ הֵתֵז3585 אֶת־רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִלּוּ נֶהֱרָג הָמָן כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ לַאֲחַשְׁוִרוֹשׁ לְבַטֵּל בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ, אֶלָּא יִתְגַּדֵּל וְאַחַר־כָּךְ יִתָּלֶה. לְפִיכָךְ “וַיָּשֶּׂם אֶת־כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל־הַשָּׂרִים”3586 – וְאַחַר־כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָּן”3587. הֲרֵי אוֹיְבֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַפַּלְתָּם הֵם מִתְגַּדְלִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ־עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן”3588. מַה כָּתוּב בְּסוֹף הַמִּקְרָא? – “לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד”; וְנֶאֱמַר: “מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם”3589 (אס“ר ח'; אב”ג).

כא גִּדַּל הַמֶּלֶךְ… אֶת הָמָּן… וַיָּשֶּׂם אֶת־כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל־הַשָּׂרִים"3590 – מָשָׁל לָאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ סְיָחָה3591 וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָהּ, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה וְלַחֲזִירָהּ שֶׁלֹּא בְּמִדָּהּ. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה: אָנוּ, שֶׁאָנוּ עוֹשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל־הַבַּיִת, נוֹתְנִים לָנוּ בְּמִדָּה – וְלַחֲזִירָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלוּם נוֹתְנִים שֶׁלֹּא בְמִדָּה! אָמְרָה לָהּ חֲמוֹרָה לִסְיָחָה: תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְתִרְאִי. כֵּוָן שֶׁבָּאָה קָלֶנְדָּא שֶׁלָּהֶם3592 נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ.3593 כָּךְ נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה “גִּדַּל” וּלְבַסּוֹף – “וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָּן עַל־הָעֵץ”3594 (אב“ג; אס”ר ז').


יא. מַחֲשֶׁבֶת הָמָן

כב “וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים”3595 – מָשָׁל שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְעוֹף שֶׁקִּנֵּן עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וְהֵצִיף אֶת־קִנּוֹ. מֶה עָשָׂה? הִתְחִיל נוֹטֵל מַיִם מִן הַיָּם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַּבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַּבָּשָׁה וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם. בָּא חֲבֵרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל גַּבָּיו וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה יָם יַבָּשָׁה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! סוֹף־סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל? כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָמָן הָרָשָׁע: אִי שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי אָמַרְתִּי לְהַשְׁמִידָם כִּבְיָכוֹל וְלֹא יָכֹלְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית”3596, וְאַתָּה אָמַרְתָּ לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד – חַיֶּיךָ, רֹאשְׁךָ יוּסַר תַּחַת רֹאשָׁם, שֶׁהֵם לְהַצָּלָה וְאַתָּה לִתְלִיָּה (שם, שם).


יב. מַלְשִׁינוּת הָמָן וּגְזֵרַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

כג “וַיֹּאמֶר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד”3597 – אָמַר רָבָא: אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרֵעַ כְּהָמָן. אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: בֹּא וְהִתְגָּרֵה בָהֶם. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל־הַמִּתְגָּרֶה בָהֶם אֱלֹהֵיהֶם עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אָמַר לוֹ: יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת3598. אָמַר לוֹ: יֵשׁ צַדִּיקִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: “עַם אֶחָד” הֵם.3599 וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה קָרְחָה בַּמַלְכוּת3600 – “מְפֻזָּר”3601, מְפֻזָּרִים הֵם בֵּין הָעַמִּים. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: יֵשׁ מֵהֶם פֵּרוֹת3602 – “וּמְפֹרָד”3603, כְּפִרְדָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת3604. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: חוּץ לְמַלְכוּת3605 הֵם וְאִי אַתָּה יָכוֹל לָהֶם – “בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ”3606. “וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל־עָם”3607 – שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עִמָּנוּ וְאֵינָם שׁוֹתִים עִמָּנוּ וְאֵינָם מִתְחַתְּנִים בָּנוּ. “וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים”3608 – שֶׁמּוֹצִיאִים כָּל־הַשָּׁנָה בְּשׁה“י פה”י3609, אוֹמְרִים: שַׁבָּת הִיא, יוֹם־טוֹב הוּא וְאֵין עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. הִתְחִיל לְחַשֵּׁב יָמִים טוֹבִים: חַג הַמַּצּוֹת, שָׁבֻעוֹת, סֻכּוֹת, רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, צוֹם כִּפּוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רָשָׁע! אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם – הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתֶּךָ. “וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם”3610 – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבַזִּים אֶת־הַמֶּלֶךְ: אֲפִלּוּ נָפַל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֶה, וְאִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם – חוֹבְטוֹ בְקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה, וּלְפִיכָךְ “אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף” וגו'3611.

“וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ”3612 – אָמַר רַ' אַבָּא: מָשָׁל שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם: אֶחָד יֶשׁ לוֹ תֵּל בְּשָׂדֵהוּ, וְאֶחָד יֶשׁ לוֹ חָרִיץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אָמַר בַּעַל הַתֵּל: מִי יִתֶּן לִי חָרִיץ זֶה בְּדָמִים; וּבַעַל הֶחָרִיץ אוֹמֵר: מִי יִתֶּן לִי תֵּל זֶה בְּדָמִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ3613 זֶה אֵצֶל זֶה. אָמַר לוֹ בַּעַל הֶחָרִיץ לְבַעַל הַתֵּל: “מְכוֹר לִי תִּלֶּךָ”. אָמַר לוֹ: “הַלְוַאי, טוֹל אוֹתוֹ בְּחִנָּם” (מג' יג:; פנ"א).

כד “וַיִּקְרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים”3614 – וּמַה כָּתְבוּ בְּאוֹתָם סְפָרִים? "כָּל־הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה! יְהֵא יָדוּעַ לָכֶם, שֶׁאָדָם אֶחָד בָּא לְפָנֵינוּ, לֹא מִמְּקוֹמֵנוּ וְלֹא מֵאַדְמָתֵנוּ, מִזֶּרַע עֲמָלֵק הוּא, בֶּן־גְדוֹלֵי עוֹלָם וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה, אָמָר: עַם אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ נִבְזִים מִכָּל־הָעַמִּים וְרוּחָם גַּסָּה, מוּכָנִים לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה3615, מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וּשְׂמֵחִים בְּרָעָתֵנוּ, וְקִלְלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה3616 בְּפִיהֶם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: “יְיָ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ”3617. וְעוֹד אוֹמְרִים: “לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים”3618. וּכְפוּיֵי־טוֹבָה הֵם, בֹּאוּ וּרְאוּ מֶה עָשׂוּ לְאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה: כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטָב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהֶאֱכִילָם מִכָּל־טוֹבָה. בִּקֵּשׁ שֶׁיִּבְנוּ לוֹ פַּלְטִין אֶחָת, וּבָאוּ עָלָיו בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ: “נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לִייָ אֱלֹהֵינוּ”3619, אַחַר־כָּךְ אָנוּ חוֹזְרִים; רְצוֹנֶךָ, הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָם וּזְהָבָם וְכָל־בִּגְדֵיהֶם הַטּוֹבִים, וְטָעֲנוּ כָּל־אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים עַד שֶׁנִּצְלוּ אֶת מִצְרַיִם וּבָרְחוּ לָהֶם. רָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת־מָמוֹנוֹ, הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ. מָה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶן־עַמְרָם וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת־הַיָּם עַד שֶׁחָרָב, וְנִכְנְסוּ כֻלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ וּבַמֶּה יָבְשׁוּ הַמָּיִם. כֵּוָן שֶׁרָאָה פַרְעֹה כֵּן, אַף הוּא נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְטָבַע הוּא וְכָל־חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהֶם. וּמֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי־אַבָּא? כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם הָלַךְ אֵצֶל בִּלְעָם לִטּוֹל עֵצָה הֵימֶנּוּ, אָמַר לוֹ: רְאֵה מֶה עָשְׂתָה אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם! וּמָה לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, כָּךְ לִשְׁאָר אֻמּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם! לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּם מִלְחָמָה, וְאִם אַתָּה לֹא תוּכַל לָהֶם אֵין כָּל־בְּרִיָה יְכוֹלָה לָהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תְּלוּיִם בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְאַף אַתָּה כֵּן. מִיַּד בָּא עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן שְׁמוֹ, אַכְזָרִי בְּלֹא רַחֲמִים. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה: “בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק”3620 – וְאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי־כְשָׁפִים הֵם אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה. וְאוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵל בְּיָדוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְנָטַל אֶבֶן וְיָשֵׁב עָלֶיהָ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לוֹחֵשׁ, עַד שֶׂרָפוּ יְדֵיהֶם שֶׁל עַם עֲמָלֵק וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם הֲרוּגִים. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וָעוֹג – גִּבּוֹרֵי עוֹלָם הָיוּ, שֶׁאֵין כָּל־בִּרְיָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. וּמֶה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ? הִכְנִיס אֶת־יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנָעַן, וְלֹא דַיּוֹ שֶׁנָּטַל אֶת־אַרְצָם אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים וְחִלֵּק אֶת־אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִילוּ אוֹתָם הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ לָהֶם כִּבָשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. בָּא עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ – וְנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל.

וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן, שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי־אַבָּא עֲמָלֵק וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא חָמַל עַל אִישׁ וְאִשָּׁה וְעַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וּמֶה עָשׂוּ לַאֲגָג זְקֵנִי, שֶׁחָמְלוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה? לְסוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָזֹאת. אַחַר־כָּךְ הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד, דָּוִד בֶּן־יִשַׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת־כָּל־הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְנוֹ וּבָנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵית־הַמִּקְדָּשׁ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה הֵם נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְּׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵם יוֹצְאִים מִמֶּנוּ – הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת־הָעוֹלָם. וְלֹא הָיְתָה מִדָּה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִתְגָּאוּ בָהּ. וּמִתּוֹךְ טוֹבָה יְתֵרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לֹא חָשְׁבוּ כָל־אֻמָּה וְלָשׁוֹן בְּעֵינֵיהֶם.

וּכְשֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם בָּא עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַיִת שֶׁלָּהֶם וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם כִּשְׁפֵיהֶם: מֵהֶם הָרַג וּמֵהֶם הִשְׁלִיךְ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהֶגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וֶהֱבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִים, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם בְּגָלוּת בֵּינֵינוּ – מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וְעַל יִרְאָתֵנוּ3621 וְתוֹעֵבָה אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם. וְעַכְשָׁו הִסְכַּמְנוּ כֻלָנוּ לְדֵעָה אַחַת וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם. וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם: הַדּוֹרֵך קַשְׁתּוֹ – יִדְרֹך, וְהַנּוֹטֵל חֶרֶב – יִטּוֹל, וְעִמְדוּ לַהֲרוֹג וּלְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט".

וְזוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב הָמָן הָאַגָגִי וְשָׁלַח לְכָל־מַמְלָכוֹת הָאָרֶץ וּלְכָל־גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם:

“אֲנִי גְדוֹל הַמֶּלֶךְ וְשֵׁנִי לוֹ, רֹאשׁ לַסְּגָנִים וּמֻבְחָר שֶׁבִּגְדוֹלֵי הַמַּלְכוּת, הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וְכָל־אֲפַּרְכִין3622 וְכָל־שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הִסְכַּמְנוּ כֻלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, בְּפֶה אֶחָד וּבְדִבּוּר אֶחָד וּבְלָשׁוֹן אַחַת, כָּתַבְנוּ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְחָתַמְנוּ בְּטַבַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, עַל עֵסֶק הַנֶּשֶׁר3623 הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כְנָפָיו פְּרוּשׂוֹת עַל כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹף בְּהֵמָה וְחַיָּה יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בְּפָנָיו, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִי הַגָּדוֹל3624 וְהִכָּה אֶת־הַנֶּשֶׁר מַכָּה גְדוֹלָה, וְנִשְׁבְּרוּ כְנָפָיו וְנִמְרְטוּ אֲגַפָּיו3625 וְנִתְקַצְּצוּ רַגְלָיו, וְנַעֲשָׂה כָל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט מִיּוֹם שֶׁנָּדַד מִקִּנּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַכְשָׁו אָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל נוֹצָה וַאֲגַפִּים וְרוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָנוּ וְאֶת־כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁכִּסָּה וְשָׁסָה3626 אֶת־אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. לָכֵן נִקְבְּצוּ כָל־גְדוֹלֵי מַלְכֵי מָדַי וּפָרַס מֵרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְכָתַבְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אֶחָת, לְהָכִין פַּחִים לְנֶשֶׁר זֶה, לְלָכְדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְדַּל כֹּחוֹ וְיַחֲזוֹר אֶל קִנּוֹ. וְרָאִינוּ לִמְרֹט אֲגַפָּיו וְלִשְׁבֹּר כְּנָפָיו וּלְהַאֲכִיל בְּשָׂרוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבַקֵּעַ בֵּיצָיו וּלְפַצֵּעַ אֶפְרוֹחָיו, וְלַעֲקוֹר זִכְרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְלֹא תְהֵא עֲצָתֵנוּ כַּעֲצַת פַּרְעֹה, שֶׁגָּזַר עַל הַזְּכָרִים וְהִנִּיחַ אֶת־הַנְּקֵבוֹת, וְלֹא כַעֲמָלֵק, שֶׁהָרַג נֶחֱשָׁלִים שֶׁבָּהֶם וְהִנִּיחַ גִּבּוֹרֵיהֶם, וְלֹא כִנְבוּכַדְנֶאצַּר, שֶׁהֶגְלָם וְהִנִּחָם וְהוֹשִׁיבָם עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וְלֹא כְסַנְחֵרִיב, שֶׁהֶגְלָם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצָם, אֶלָּא הִסְכַּמְנוּ בְרוּחַ בְּרוּרָה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא שֵׁם וְלֹא זֶרַע בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בִזְקֵנֵינוּ וּבַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל־מִי שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם טוֹבָה לֹא גְמָלוּהוּ אֶלָּא רָעָה”.

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְיַד הָמָן, יָצָא הָמָן מִפַּלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ שָׂמֵחַ, הוּא וְכָל־בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ אַחֲרָיו. פָּגַע בָּהֶם מָרְדְּכַי. רָאָה שְׁלֹשָׁה תִינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָאִים מִבֵּית־הַסֵּפֶר וְרָץ אַחֲרֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל־חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי רָץ אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו לָדַעַת מַה־יִשְׁאַל מֵהֶם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדְּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֶךָ.3627 אָמַר לוֹ: “אַל־תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָּבֹא”3628. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמָר: אֲנִי עָמַדְתִּי הַיּוֹם מִבֵּית־הַסֵּפֶר בְּפָסוּק זֶה: “עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל”3629. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמָר: “וְעַד־זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד־שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט”3630. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדְּכַי כָּךְ שָׂחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה אָמְרוּ לְךָ הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ שֶׁצָּחַקְתָּ? אָמַר לוֹ: בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בִּשְּׂרוּנִי, שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמָר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא בַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ.

אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא: הוֹשֵׁב לָהֶם נָשִׁים וַעֲשֵׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבֹאוּ כֻלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִרְצוֹנָם. גָּזַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ. מִיַּד עָמַד מָרְדְּכַי וְהִכְרִיז וְאָמַר: בָּנַי, אַל תֵּלְכוּ לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִתְחוֹן־פֶּה3631 לְשָׂטָן עֲלֵיכֶם. הִנִּיחוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי וְהָלְכוּ כֻלָּם לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה.

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָלְכוּ לְבֵית־הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְקִלְקְלוּ3632 וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּם מֵחֻרְבַּן בֵּית־מִקְדָּשָׁם. מִיַּד עָמַד שָׂטָן וְהִשִׂטִין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ, שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ? אִם רְצוֹנְךָ, אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים.3633 אַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִשְׁוָה דַעְתּוֹ3634 לְכָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמָר: לָמָּה לִּי אֻמָּה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ רַבּוּ עָלַי כַּמָּה כְעָסִים! “אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם”3635! מִיַּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְשָׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה! הָלַךְ הַשָּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה – וְכָתַב וְחָתָם.

מִיָּד יָצְאָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וּלְקוֹל בְּכִיָּתָהּ צָעֲקוּ מַלְאָכֵי־הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם – אָנוּ לָמָּה? כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ אָסְפוּ נָגְהָן, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל מַעֲשֵׂה־בְרֵאשִׁית מִתְאַבְּלִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת־הָעוֹלָם וְאֵצֶל נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: אֲבוֹת־הָעוֹלָם! שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל־צְבָא מָרוֹם בּוֹכִים בְּמַר־נֶפֶשׁ וְכָל־הָעוֹלָם אָחֲזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – וְאַתֶּם שׁוֹכְבִים בִּמְנוּחָה? אָמְרוּ לוֹ: עַל־מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם נֶחְתְּמָה גְזֵרָתָם מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וּבָא אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ: אִי, רוֹעֶה נֶאֱמָן! כַּמָּה פְעָמִים עָמַדְתָּ בַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית – מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדְּכָי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה הוּא מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן! כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל וּכְבָר נֶחְתָּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה – תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם – מַה שֶׁהָיָה הָיָה. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ וְהוֹדַע לְמָרְדְּכָי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדְּכָי.

“וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים”3636 – לָמָּה נִקְרָא אֵבֶל גָּדוֹל? שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אֵבֶל יוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָשֶׁה, וְכָל מַה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הוּא פוֹחֵת3637, אֲבָל הָאֵבֶל הַזֶּה כָּל מַה שֶּׁהוּא הוֹלֵךְ הָיָה מִתְקַשֶּׁה. שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר: מָחָר אֲנִי נֶהֱרָג.

“וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיּעַשׂ הָעֵץ” 3638 – מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְקָצַץ אֶרֶז מִגִּנַּת הַבִּיתָן וְהוֹצִיאוֹ בְּהַלֵּל וָזֶמֶר וְהֶעֱמִידוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. וְאָמַר: לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית אֶתְלֶה מָרְדְּכַי עָלָיו. וְכֵוָן שֶׁהֶעֱמִידוּ – מָדַד עַצְמוֹ עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוֹ בַת־קוֹל וְאָמָרָה: נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, רָאשֵׁיהֶם מְפֻלָּשִׁים3639 בְּאֵפֶר וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים. מָנָה אוֹתָם וּמְצָאָם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף. נָתַן קוֹלָרִים3640 בְּצַוְּארֵיהֶם וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּרַגְלֵיהֶם. הִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים וְאָמָר: לְמָחָר אֲנִי שׁוֹחֵט הַלָּלוּ תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ אֲנִי תוֹלֶה אֶת מָרְדְּכָי.

הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת בָּאוֹת וּמְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וָמָיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם: בָּנֵינוּ אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בְּרָעָב. מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים: בְּחַיֵּי מָרְדְּכַי רַבֵּנוּ, לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא בְּתַעֲנִיתֵנוּ נָמוּת עֲיֵפִים. וְהָיָה כָל־אֶחָד גּוֹלֵל סִפְרוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְרַבּוֹ וְאוֹמְרִים: סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה נַאֲרִיךְ יָמִים, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא זָכִינוּ – טֹל סִפְרְךָ מִיָּדֵינוּ. גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה. וְהָיוּ הָאִמּוֹת גּוֹעוֹת כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וּבְנֵיהֶן כַּעֲגָלִים מִבִּפְנִים, עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם. וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא קוֹל בְכִיָּתָם בְּסוֹף שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּלָּיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִכִּסֵּא דִין וְיָּשַׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְאָמָר: מַה קּוֹל גָּדוֹל זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, לֹא גְדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם, אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְּךָ הֵם, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת – וּלְמָחָר עוֹמְדִים לִשְׁחִיטָה כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ3641 רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְשָׁבַר אֶת־הַחוֹתָמוֹת וְקָרַע אֶת־הָאִגְּרוֹת – וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לָיְלָה. (אגא“ב; אס”ר ז'; אב“ג; פנ”א; לק“ט; ילק”ש).


יג. מַפֶּלֶת הָמָן וּגְדֻלַּת מָרְדְּכָי

כה “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ”3642 – רַ' חַמָּא בַר גּוּרְיוֹן אוֹמֵר: כָּל־בַּעֲלֵי־שֵׁנָה לֹא טַעֲמוּ שֵׁנָה כָּל־אוֹתוֹ הַלָּיְלָה: אֶסְתֵּר הָיְתָה עֲסוּקָה בִּסְעֻדָּתוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדְּכַי הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, הָמָן הָיָה עָסוּק בְּקוֹרָתוֹ3643. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לַמַּלְאַךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַשֵּׁנָה: בָּנַי בְּצָרָה, – וְהָרָשָׁע הַזֶּה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ! לֵךְ וְנַדֵּד אֶת־שְׁנָתוֹ. מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ, עָמַד עַל־גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָיָה מְטָרֵף3644 לִבּוֹ, אָמַר: כְּפוּי־טוֹבָה, לֵךְ וְשַׁלֵּם טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ. הִתְחִיל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר: מִי עָשָׂה לִי טוֹב וְלֹא שִׁלַּמְתִּי לוֹ? – “וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת”3645.

אָמַר רַ' לֵוִי: בְּנוֹ שֶׁל הָמָן הָיָה סוֹפְרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְקָרָא הַכְּתָב לְפָנָיו – “וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדְּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ”3646. הִתְחִיל גּוֹלֵל אֶת־הַסֵּפֶר, וְקָפַץ לְפָנָיו “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדְּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ”3647, וְגָלַל אֶת־הַסֵּפֶר. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עַד מָתַי אַתָּה גוֹלֵל אֶת־הַסֵּפֶר? קְרָא מַה־שֶׁלְּפָנֶיךָ. אָמַר: אֵינִי יָכוֹל לִקְרוֹת. וְהָיוּ הַכְּתוּבִים נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם: “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדְּכַי” וְגוֹ'. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לְפָנָיו מָרְדְּכַי הָיְתָה שְׁנָתוֹ בָּאָה. לְעִתּוֹתֵי בֹקֶר כְּשֶׁיָּשֵׁן הַמֶּלֶךְ הָיָה רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ הָמָן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וּמַעֲבִיר פֻּרְפּוּרִין3648 מֵעָלָיו וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא הָמָן וְדָפַק עַל הַפֶּתַח. נִבְעַת הַמֶּלֶךְ מִשְּׁנָתוֹ. אָמַר: “מִי בֶחָצֵר?”3649 – אָמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר”3650. אָמַר: אֵין זֶה חֲלוֹם אֶלָּא אֱמֶת – “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא”3651.

כֵּוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ”3652? הִתְחִיל הָמָן מִתְגָּאֶה בְלִבּוֹ: מִי גָדוֹל מִמֶּנִּי? מִי מְכֻבָּד מִמֶּנִּי? כָּל מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל – לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל. אָמַר לוֹ: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! “אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת… וְסוּס… כֶּתֶר מַלְכוּת”3653. כֵּוָן שֶׁשָּׁאַל הַכֶּתֶר – נִשְׁתַּנּוּ פָנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָמַר: זֶהוּ שֶׁרָאִיתִי בַחֲלוֹמִי, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגֵנִי… אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַהֵר קַח… וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדְּכַי”3654. אָמַר לוֹ: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בָּעוֹלָם! אָמַר לוֹ: “לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי”3655. אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בֵּין הַיְּהוּדִים… אָמַר לוֹ: “הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ”3656. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, דַּי לוֹ בַּעֲיָרָה אַחַת אוֹ בְנָהָר אֶחָד. מִיָּד שָׁאַג הַמֶּלֶךְ עָלָיו כַּאֲרִי וְאָמַר: “אֵל־תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ”3657!

קָרָא הַמֶּלֶךְ לַהֲתָךְ וּלְחַרְבוֹנָה שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַפִּיל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֵּר. הָלְכוּ עִם הָמָן.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס הָמָן לְבֵית גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא כְפוּף־קוֹמָה, אָבֵל וַחֲפוּי־רֹאשׁ, אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת3658 וְעֵינָיו חֲשֻׁכּוֹת, פִּיו מְעֻקָּם וְלִבּוֹ מְטֻמְטָם3659 וּבִרְכָּיו נוֹקְשׁוֹת3660 זוֹ לְזוֹ, וְנָטַל מִשָּׁם לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי־מַלְכוּת, וְיָצָא מִשָּׁם מְבֹהָל וְנִכְנַס לְאֻרְוֹת הַמֶּלֶךְ וְנָטַל מִשָּׁם סוּס עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאֻרְוֹת, שֶׁתָּלוּי בּוֹ רְבִיד זָהָב, וְאָחַז בְּרֶסֶן הַסּוּס, וְטָעַן3661 עַל כְּתֵפָיו כָּל־כְּלֵי־הַמַּלְכוּת וְהָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי.

כֵּוָן שֶׁרָאָה מָרְדְּכַי שֶׁהָמָן בָּא וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֵין רָשָׁע זֶה בָא אֶלָּא לִרְמָסַנִי בְּסוּסוֹ. הָיוּ תַּלְמִידָיו יוֹשְׁבִים וְשׁוֹנִים לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם: עִמְדוּ וּבִרְחוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתִּי! אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפָּרֵד מִמֶּךָ, בֵּין לְחַיִּים בֵּין לְמָוֶת אָנוּ עִמָּךְ. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וְעָמַד בִּתְפִלָּה. בֵּינָתַיִם בָּא הָמָן וְיָשַׁב בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם: בַּמָּה אַתֶּם עֲסוּקִים? אָמְרוּ לוֹ: בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אָמַר לָהֶם: וּמַהוּ עֹמֶר זֶה? שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל שְׂעוֹרִים. – וְכַמָּה הָיָה שֹׁוֶה? – הַרְבֵּה הַרְבֵּה,3662 עֶשֶׂר מָעוֹת. אָמַר לָהֶם: עֶשֶׁר מָעוֹת שֶׁלָּכֶם נִצְּחוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי.

כְּשֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק בֶּן־אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שַׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ הִקְדִּימוּ לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי; עֲמֹד מִשַּׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ וּלְבַשׁ לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וּרְכַב עַל סוּס הַמֶּלֶךְ. אָמַר מָרְדְּכַי לְהָמָן: רָשָׁע בֶּן־זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַמְתֵּן שָׁעָה אַחַת וְאֹכַל לֶחֶם מְרוֹרִים וְאֶשְׁתֶּה מֵי־רֹאשׁ, וְאַחַר־כָּךְ הוֹצִיאֵנִי וּתְלֵנִי עַל הָעֵץ. אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, מִימֵיכֶם נִסִּים גְּדוֹלִים נַעֲשׂוּ לָכֶם; הָעֵץ שֶׁהִתְקַנְתִּי, לְרָעָתִי הִתְקַנְתִּי. וְעַתָּה קוּם וּלְבַשׁ לְבוּשׁ פֻּרְפּוּרִין זֶה וְתֶן־כֶּתֶר זֶה עַל רֹאשְׁךָ וּרְכַב עַל סוּס זֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבְּדֶךָ. מִיָּד הֵבִין מָרְדְּכַי שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נֵס. עָנָה וְאָמַר לְהָמָן: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הָאֵפֶר וְגוּפִי מְנֻוָּל – וַאֲנִי לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת! אֵין דֶּרֶךְ־אֶרֶץ בְּכָךְ. אֵינִי לוֹבֵשׁ עַד שֶׁאֶרְחַץ וְאֶסְתַּפֵּר. הָלַךְ לְבַקֵּשׁ בַּלָּן3663 וְסַפָּר3664 וְלֹא מָצָא. הִכְנִיסוֹ הָמָן לְמֶרְחָץ וְחָגַר חֲלָצָיו וְקָשַׁר זְרוֹעוֹתָיו וְנַעֲשָׂה לוֹ בַלָּן, וְהֵבִיא כָל־מִינֵי בְשָׁמִים וּשְׁמָנִים טוֹבִים, וְתִקְּנוֹ וּרְחָצוֹ וְסָכוֹ, וְהֵבִיא זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם מִבֵּיתוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ סַפָּר. עַד שֶׁהוּא מְגַלְחוֹ, הִתְחִיל הָמָן לְהִתְאַנֵּחַ. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְאַנֵּחַ? אָמַר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ! אָדָם שֶׁהָיָה גָדוֹל מִן הַפַּרְתְּמִים וְכִסְּאוֹ לְמַעְלָה מִכִּסְאוֹתָם – נַעֲשָׂה בַּלָּן וְסַפָּר… אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְכִי אֵינִי מַכִּיר־אֶת־אָבִיךָ, שֶׁהָיָה בַּלָּן וְסַפָּר בִּכְפָר קִרְיָנוֹס עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵם כֵּלָיו!…

לְאַחַר שֶׁתִּקְנוֹ וְהִלְבִּישׁוּ אָמַר לוֹ: עֲלֵה וּרְכַב עַל סוּס זֶה. אָמַר לוֹ: זָקֵן אֲנִי וְתָשַׁשׁ כֹּחִי מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. גָּחַן3665 לוֹ הָמָן וְהִכְנִיעַ צַוָּארוֹ. דָּרַך עָלָיו מָרְדְּכַי וְעָלָה וְרָכָב. בַּעֲלִיָּתוֹ בָּעַט בּוֹ. אָמַר לוֹ: מָרְדְּכַי, “בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמַח”3666… אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִּדְרֹךְ"3667.

הָיָה מָרְדְּכַי רוֹכֵב וְהָמָן הוֹלֵךְ לְפָנָיו וּמַכְרִיז: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ”3668. וְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף נְעָרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, כּוֹסוֹת שֶׁל זָהָב בִּימִינָם וּגְבִיעִים שֶׁל כֶּסֶף בִּשְׂמֹאלָם, הָיוּ הוֹלְכִים וּמַכְרִיזִים אַף הֵם: " כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ", וְהָיוּ הַכֹּל מְקַלְּסִים3669 לְפָנָיו וַאֲבֻקּוֹת3670 דּוֹלְקוֹת כְּנֶגְדּוֹ.

בִּתּוֹ שֶׁל הָמָן הֵצִיצָה בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה אֶת־אָבִיהָ בְּאוֹתוֹ קָלוֹן־וְנָפְלָה וָמֵתָה. וּכְשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הָלְכוּ מִימִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וְאָמְרוּ: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חָפֵץ בִּיקָרוֹ".

וְהָיָה מָרְדְּכַי מְקַלֵּס וְאוֹמֵר: “אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי3671”.

וְתַלְמִידָיו הָיוּ אוֹמְרִים: “זַמְּרוּ לַיָי חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ”3672.

אֶסְתֵּר הָיְתָה אוֹמֶרֶת: “אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה־בֶּצַע בְּדָמִי”3673.

וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי”3674.

“וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ”3675 – וּבְיָדוֹ אַרְבַּע מְלָאכוֹת: בַּלָּן, סַפָּר, גּוֹלְיָר3676 וְכָרוֹז3677 (מג' טז; אס“ר; פנ”א; קה“ר ה; ויק”ר כח; פסיק"ר יח).

כו “כִּי־גָּדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל־הַמְּדִינוֹת”3678 – יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם. וּמַה מוֹנִיטִין3679 שֶׁלּוֹ? שַׂק וָאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן (ב"ר לט).


יד. תְּלִיַּת הָמָן

כז “וְיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ”3680 – עָנָה הָמָן וְאָמַר לְמָרְדְּכַי: עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּנִי לִתְלִיָּה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, לֹא תִצְלְבֵנִי3681 כְּמוֹ שֶׁצּוֹלְבִים בְּנֵי־אָדָם הֶדְיוֹטִים. גִּבּוֹרֵי עוֹלָם לֹא נֶחֶשְׁבוּ לְפָנַי וְרַבֵּי הַמְּדִינָה נִשְׁתַּעְבְּדוּ לִי. הֶחֱרַדְתִּי מְלָכִים בְּאִמְרֵי פִי וּבְרוּחַ שְׂפָתַי הִבְהַלְתִּי מְדִינוֹת – וַאֲנִי הָמָן פַּתְשְׁגָר3682 הַמֶּלֶךְ הָיָה שְׁמִי וְאָב לַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי. יָרֵא אֲנִי פֶּן תַּעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לָּךְ. חוּס עַל כְּבוֹדִי וְלֹא תַהַרְגֵנִי כְּמוֹ שֶׁהָרְגוּ לִזְקֵנִי אֲגָג. עֲשֵׂה בְּטוֹבָתֶךָ, הֲלֹּא אֵין בָּכֶם רוֹצְחֵי נֶפֶשׁ. אַל תִּזְכָּר־לִי שִׂנְאַת אֲגָג וְקִנְאַת עֲמָלֵק. וְלֹא תִטֹּר כְּמוֹ שֶׁנָּקַם וְנָטַר עֵשָׂו אַבָּא. עֵינַי כָּהוּ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְאֵינִי יָכוֹל לִפְתּוֹחַ פִּי לְפָנֶיךָ עַל שֶׁלָּקַחְתִּי עָלֶיךָ עֵצָה מֵאוֹהֲבַי וּמִזֶּרֶשׁ אִשְׁתִּי. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, חוּס עַל נַפְשִׁי, אֲדֹנִי מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֶה אֶת־שֵׂיבָתִי עַל עֵץ, הָרְגֵנִי כְּמוֹ שֶׁתַּהַרְגֵנִי, אֶת־רֹאשִׁי תָסִיר בְּחֶרֶב הַמֶּלֶךְ, שֶׁבָּהּ מוּמָתִים כָּל־שָׂרֵי הַמְּדִינָה.

הִתְחִיל הָמָן צֹוֵחַ וּבוֹכֶה, וְלֹא הִטָּה מָרְדְּכַי אָזְנוֹ לוֹ. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים הֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי וּבִילָלָה בְּאֶמְצַע גִּנַּת הַבִּיתָן. וְכֵן עָנָה וְאָמָר: הַאֲזִינוּ לִי, עֵצִים וּנְטִיעִים, שֶׁנִּשְׁתְּלוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית; בֶּן־הַמְּדָתָא עוֹמֵד לְהִתָּלוֹת עַל הָעֵץ!

הִתְכַּנְּסוּ כֻלָּם לְעֵצָה וְאָמְרוּ: מִי שֶׁהוּא גָבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה יִתָּלֶה הָמָן עַל רֹאשׁוֹ. הַגֶּפֶן אָמְרָה: קְצָרָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רָאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים יַיִן לִנְסָכִים. הַתְּאֵנָה אָמָרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים לְבִכּוּרִים וּמִמֶּנִּי לָבְשׁוּ אָדָם וְחַוָּה. הַזַּיִת אָמָר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים שֶׁמֶן לַמְּנוֹרָה. אָמַר הַתָּמָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בֶּן־בְּנוֹ שֶׁל אֲגָג בֶּן־בְּנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – וְיִתָּלֶה עַל רֹאשִׁי?! עָנָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יִישַׁר כֹּחֶךָ, לֹא יִתָּלֶה עַל רֹאשֶׁךָ, שֶׁאַתָּה זוּג לִכְנֶסֶת צִיּוֹן הָרְצוּיָה. אָמַר הָאֶתְרוֹג: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאֶצְלִי בָּאִים כָּל־הָעַמִּים כֻּלָּם לָקַחַת מִפִּרְיִי וּלְשַׁבֵּחַ לְפָנֶיךָ. פָּתַח הַהֲדַס וְאָמָר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאוֹמְרִים עָלַי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה;3683 וְעוֹד – שֶׁאֲנִי שֻׁתָּף עִם הָאֶתְרוֹג. צָוַח הָאַלּוֹן וְאָמָר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁדְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה קְבוּרָה תַּחְתַּי. קָרְאָה הָאֵלֶּה וְאָמָרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאַבְשָׁלוֹם בֶּן־דָּוִד נִתְלָה בְּרֹאשִׁי. רִמּוֹן אָמָר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁהַצַּדִּיקִים מְשׁוּלִים אֵלָי. שְׁמָעוּנִי – אָמַר הָאָרֶז – תְּלוּ אֶת־הַמָּן עָלַי, עַל הָעֵץ שֶׁהִתְקִין לְנַפְשׁוֹ (תרג"ש).


ט: בַּיִת שֵׁנִי בְּבִנְיָנוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ

א. הַמִּקְדָשׁ בְּתִפְאַרְתּוֹ

א שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ לֹא רָאָה כָרָךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם; וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵית־הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם (סכה נא:).

ב אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל טַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצַע אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָלָיִם, וְהַהֵיכָל3684 בְּאֶמְצַע בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאָרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן־הַשְּׁתִיָּה לִפְנֵי הַהֵיכָל, שֶׁמִּמֶּנָּה הָשְׁתַּת3685 הָעוֹלָם (תנה"ק קדושים).

ג בֵּית־הַבְּחִירָה3686 הָיָה בָנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וּכְרֹאשׁ־תּוֹר3687 יוֹצֵא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין לְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.”3688 וּמִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁבָּא אֵצֶל בָּנָיו לִפְרָקִים; כָּל־אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר: אֶצְלִי הוּא שׁוֹרֶה. קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם אָמָר: אֶפְשָׁר שֶׁמַּנִּיחַ אַבָּא אַחַי הַגְּדוֹלִים וְשׁוֹרֶה אֶצְלִי? עָמַד וְהָלַךְ וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: רְאִיתֶם בְּנִי הַקָּטָן, שֶׁעָמַד וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה עָלָיו? עַכְשָׁו מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה יְהֵא מִשֶּׁלָּכֶם, וְלִינָתִי אֶצְלוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: בֵּית הַבְּחִירָה יִהְיֶה בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְקָרְבָּנוֹת – מִכָּל הַשְּׁבָטִים.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? שֶׁכָּל־הַשְּׁבָטִים הָיוּ בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֲנִי אוֹמֵר לְאֵלּוּ3689 שֶׁיִבְנוּ בֵית־הַבְּחִירָה? לֹא שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְלִים3690 לְפָנַי וַאֲנִי מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים! אֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּחֶלְקָם, שֶׁלֹּא הָיוּ רַחֲמָנִים עַל אֲחִיהֶם.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִנְיָמִין שֶׁתִּשְׁרֶה3691 שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים הַרְבֵּה, מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הָלַךְ כָּל־אֶחָד וְאֶחָד וְתָפַס אֶת־מְקוֹמוֹ.3692 קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם הָיָה אָבִיו אוֹהַבוֹ, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִכְנָס – נִשְׁעָן עָלָיו, יוֹצֵא – נִשְׁעָן עָלָיו. כָּךְ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק קָטָן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה, וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִשְׁעָן עָלָיו וְיוֹצֵא, נִשְׁעָן עָלָיו וְנִכְנָס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מָקוֹם שֶׁסָּמַךְ צַדִּיק זֶה אֶת יָדָיו – שָׁם אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי. וְכָךְ נֶאֱמַר “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (ילק“ש דברים לג רמז תתקנ”ז).

ד הַהֵיכָל צַר מֵאֲחוֹרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו – וְדוֹמֶה לַאֲרִי (מדות ג).

ה כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ נִשְׁתַּנּוּ3693 לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי נִיקָנוֹר3694, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בָהֶם נִסִּים;3695 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּם מֻצְהֶבֶת הָיְתָה. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֵּן־יַעֲקֹב אוֹמֵר: נְחשֶׁת קְלִנְתְּיָא3696 הָיְתָה, וְהָיְתָה מְאִירָה כְּשֶׁל זָהָב.

וּמַה־נִּסִּים נַעֲשׂוּ לְדַלְתוֹתָיו שׁל נִיקָנוֹר? אָמְרוּ: כְּשֶׁהָלַךְ נִקָנוֹר לְהָבִיא דְלָתוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרָיִם – בַּחֲזִירָתוֹ עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל3697 שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. נָטְלוּ אַחַת מֵהֶן וֶהֱטִילוּהָ לַיָּם – וַעֲדַיִן לֹא נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. בִּקְשׁוּ לְהָטִיל אֶת־חֲבֶרְתָּהּ – עָמַד הוּא וּכְרָכָהּ,3698 אָמַר לָהֶם: הטִילוּנִי עִמָּהּ. מִיָּד נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. וְהָיָה מִצְטָעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעָה לִנְמֵלָהּ3699 שֶׁל עַכּוֹ, הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת מִתַּחַת דָּפְנֵי3700 הַסְּפִינָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּרְיָה שֶׁבַּיָּם בְּלָעַתָּה וֶהֱקִיאַתָּה לַיַּבָּשָׁה (יומא לח.; ע"י).

ו גֶפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּמֻדְלָה3701 עַל־גֵבי כְלוֹנְסוֹת;3702 וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב עָלֶה אוֹ גַרְגֵּר אוֹ אֶשְכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָהּ.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלשׁ מֵאוֹת3703 כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.3704

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן הַסָּגָן: פָּרֹכֶת עָבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִירִים3705 נֶאֱרֶגֶת וְעַל כָּל־נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִים; אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה; וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִבּוֹא3706 נַעֲשֵׂית. וּשְׁתַּיִם3707 עוֹשִׂים בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.

אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר נַחֲמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: דִּבְּרוּ חֲכָמִים [כָּאן] בִּלְשׁוֹן הֲבָאי3708 (חול' צ:; תמיד כט:).

ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַבּוּב3709 הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת משֶׁה הָיָה; צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה, נָטְלוּ אֶת־צִפּוּיוֹ וְחָזַר קוֹלוֹ לִהְיוֹת עָרֵב כְּמוֹת שֶהָיָה.

צִלְצֵל3710 הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחשֶׁת הָיָה, מִימוֹת משֶׁה הָיָה, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב – וְנִפְגָּם.3711 שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהוּ – וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. נָטְלוּ אֶת־תִּקּוּנוֹ – וְחָזַר קוֹלוֹ לִהְיוֹת עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה.

מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בַמִּקְדָּשׁ, שֶׁל נְחשֶׁת הָיָתָה, וּמִימוֹת משֶׁה הָיָתָה, וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת3712 הַבְּשָׂמִים – נִפְגָּמָה. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהָ – וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹת שֶׁהָיָתָה. נָטְלוּ אֶת־תִּקּוּנָהּ וְחָזְרָה לִתְחִלָּתָהּ.

אֵלּוּ כֵלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ וְלֹא עָלְתָה לָהֶם אֲרוּכָה3713 (ערכ' י:; תוס').

ח אָמַר שְׁמוּאֵל: מַגְרֵפָה3714 הָיְתָה בַמִּקְדָּשׁ, עֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָהּ, וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מוֹצִיא עֲשָׂרָה מִינֵי זָמֶר; נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זָמֶר.

שָׁנוּ: הִיא אַמָּה,3715 וּגְבוֹהָה אַמָּה, וְקַתָּא3716 יוֹצֵא הֵימֶנָּה, וֲעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָהּ, כָּל־אֶחָד מוֹצִיא מֵאָה מִינֵי זָמֶר; נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה אֶלֶף מִינֵי זָמֶר.

אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: גֻּזְמָא שָׁנוּ (ערכ' י: יא.).

ט שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אַחַת לִשְׁכַּת־חֲשָׁאִין3717 וְאַחַת לִשְכַּת־הַכֵּלִים. לִשְכַּת־חֲשָׁאִין יִרְאֵי חֵטְא נוֹתְנִים לְתוֹכָהּ בַּחֲשָׁאי, וַעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִים מִתּוֹכָהּ בַּחֲשָׁאי; לִשְׁכַּת־הַכֵּלִים – כָּל־מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב כְּלִי זוֹרְקוֹ לְתוֹכָהּ. וְאַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם הַגִּזְבִּרים פּוֹתְחִים אוֹתָהּ, וְכָל־כְּלִי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ צֹרֶךְ לְבֶדֶק־הַבַּיִת – מַנִּיחִין אוֹתוֹ, וְהַשְּׁאָר נִמְכָּרִים, וּדְמֵיהֶם נוֹפְלִים לְבֶדֶק־הַבָּיִת (שק' ה).

י אָמַר רַ' פִינְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרַאַה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים, בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי־חֲגָבִים;3718 כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הַהֵיכָל – נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל שֶׁתִי; כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָאוּלָם – נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב; כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָעֲזָרָה – נַעֲשָׂה כְּפִי פַךְ קָטָן; מִכָּאן וְאֵילַךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד – נַעֲשָׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף, שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין [טְמֵאִים לְטָהֳרָתָם] (יומא עז; עח.; ע"י).


ב. גְּנִיזַת הָאָרוֹן

יא חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָיוּ בֵין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵם: אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ וּשְׁכִינָה וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ וְאוּרִים־וְתֻמִּים.

מִשֶּׁנִּגְנַז3719 אָרוֹן, נִגְנְזָה עִמּוֹ צִנְצֶנֶת הַמָּן וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמַקְלוֹ שֶל אַהֲרֹן בִּפְרָחָיו וּשְׁקֵדָיו וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ3720 פְלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן3721 לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִי גְנָזוֹ? – יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ. מָה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ? – מָצָא כָתוּב: “יוֹלֵךְ3722 יְיָ אֹתְךָ וְאֶת־מַלְכְּךָ אֲשֶׂר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל־גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ” וגו',3723 עָמַד וּגְנָזוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם… תְּנוּ אֶת־אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה… אֵין־לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף”3724 – אָמַר לָהֶם: אִם גּוֹלֶה הוּא עִמָּכֶם לְבָבֶל אֵין אַתֶּם מַחֲזִירִים אוֹתוֹ עוֹד לִמְקוֹמוֹ, אֶלָּא “עַתָּה עִבְדוּ אֶת־יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל”3725 (יומא כא:; נב; שק' פ"ו).

יב שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשֶׁל בֵּית רַ' חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים כְּנֶגֶד דִּיר־הָעֵצִים,3726 שֶׁכֵּן מָסֹרֶת3727 בְּיָדָם מֵאֲבוֹתֵיהֶם, שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנָז (שק' ו).

יג מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק, וְרָאָה רִצְפָה מְשֻׁנָּה מֵחַבְרוֹתֶיהָ. בָּא וְהוֹדִיעַ אֶת־חֲבֵרָיו – וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת־הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְיִחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז. מֶה הָיָה עֹשֶׂה? אָמַר רַ' חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ הָיָה. תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי־מוּמִים הָיוּ מַתְלִיעִים3728 בְּעֵצִים, וְנִשְׁמְטָה קַרְדֻּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנָפְלָה שָׁם, וְיָצְאָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוּ (שם; יומא נד.).


ג. כֶּתֶר כְּהֻנָּה

יד לִשְׁכַּת־הַגָּזִית – שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת־הַכְּהֻנָּה. וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְסוּל3729 − לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ; וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וְּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם־טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, שֶלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; וּבָרוּךְ הוּא שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו, לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי יְיָ וּבֵית קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים (מדות ה).

טו “וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו”3730 – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גָדוֹל? שֶׁהוּא גָדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים: בְּנוֹי,3731 בְּכֹחַ, בְּעשֶׁר, בְּחָכְמָה וּבְמַרְאֶה.

מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת3732 שֶׁמִּנּוּהוּ כֹהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ, וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּחְצֵב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִים אוֹתוֹ, − שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו” – גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו (ירוש' יומא א; תנה"ק אמור).


ד. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק

טז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין;3733 מִכָּאן וְאֵילַךְ, פְּעָמִים עוֹלֶה בְיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין;3734 מִכָּאן וְאֵילַךְ, פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק;3735 מִכָּאן וְאֵילַךְ, פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבֶה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבָּרֶת, וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים צְרִיכִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים; מִכָּאן וְאֵילַךְ, תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה, פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינַהּ מִתְגַּבָּרֶת. וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים נִמְנָעִים מִלְּהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל־הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְנִשְׁתַּלְּחָה בְרָכָה3736 בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל כֹּהֵן מַגִּיעוֹ כְפוֹל מִצְרִי. הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת־יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִים3737 נוֹטְלִים וְאוֹכְלִים. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד, שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ בֶּן־חַמְצָן3738 עַד יוֹם מוֹתוֹ (יומא לט; ע"י).

יז תַּנְיָא, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְטֵבֵת יוֹם הַר גְּרִזִים3739 הוּא,יוֹם שֶׁבִּקְשׁוּ כוּתִים אֶת־בֵּית־אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן לְהַחֲרִיבוֹ, וּנְתָנוֹ לָהֶם. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת־שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מֶה עָשָׂה? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה, וּמִיַּקִּירֵי יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, וַאֲבֻקּוֹת שֶׁל אוֹר בִּידֵיהֶם. וְהָיוּ מְהַלְּכִים כָּל־הַלַּיְלָה כֻלּוֹ, הַלָּלוּ מְהַלְּכִים מִצַּד זֶה וְהַלָּלוּ מְהַלְּכִים מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד־הַשָּׁחַר. כֵּוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ יְהוּדִים, שֶׁמָּרְדוּ בָךְ. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפַטְרֵס זָרְחָה חַמָּה וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה. כֵּוָן שֶׁרָאָה אֶת־ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְתַּחֲוָה לְפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ גָּדוֹל כְּמוֹתְךָ יִשְׁתַּחֲוֶה לִיהוּדִי זֶה? אָמַר לָהֶם: דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ3740 שֶׁל זֶה מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית־מִלְחַמְתִּי. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר, בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתְךָ שֶׁלֹּא תֶחֱרַב, יַתְעוּךָ גוֹיִם לְהַחֲרִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ: כּוּתִים הַלָּלוּ, שֶׁעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הֵם מְסוּרִים בִּידֵיכֶם. מִיָּד נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם וּתְלָאוּם בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם. וְהָיוּ מְגָרְרִים אוֹתָם עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִיזִּים. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַרְשִׁינִים3741, כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת לְבֵית־אֱלֹהֵינוּ – וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (יומא סט.; ע"י).


ה. מִקְדַּשׁ חוֹנְיוֹ

יח. תַּנְיָא, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם: שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: כָּל־יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי3742 זָקֵן אֶחָד לְבוּשׁ לְבָנִים וַעֲטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי; שָׁנָה זוֹ נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לְבוּשׁ שְׁחוֹרִים וַעֲטוּף שְׁחוֹרִים, נִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַה יָמִים וָמֵת, וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ3743 בַּשֵּׁם.3744

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: חוֹנְיוֹ בְנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּי.3745 נִתְקַנֵּא בוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר־עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְאֻנְקְלֵי3746 וַחֲגָרוֹ בְּצִלְצוֹל3747 וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה־נָּדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ – אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה אֶלְבַּשׁ בְּאֻנְקְלֵי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגֹּר בְּצִלְצוֹל שֶׁלִּיכִי.3748 בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. הָלַךְ לְאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם עֲבוֹדָה־זָרָה. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמָרוּ: מַה זֶּה שֶׁלֹּא יָרַד לָהּ3749 כָּךְ3750, הַיּוֹרֵד לָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה3751 − דִּבְרֵי רַ' מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: לֹא כָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא – לֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נִתְקַנֵּא בוֹ חוֹנְיוֹ בְשִׁמְעִי אָחִיו, אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר־עֲבוֹדָה, הִלְבִּישׁוֹ בְאֻנְקְלֵי וַחֲגָרוֹ בְצִלִצְוֹל וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה־נָּדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ – אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה אֶלְבַּשׁ בְּאֻנְקְלֵי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגֹּר בְּצִלְצוֹל שֶׁלִּיִכִי. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ – סָח לָהֶם כָּל־הַמְאֹרָע. בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת־חוֹנְיוֹ – רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. רָץ לְבֵית־הַמֶּלֶךְ – וְרָצוּ אַחֲרָיו, כָּל־הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: זֶה הוּא, זֶה הוּא! הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם שָׁמָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לָייָ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם”3752. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמָרוּ: וּמַה זֶה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה כָּךְ, הַמְבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכָמָּה (מנח' קט:; יומא לט:).


ו. דְּיוֹפְלוֹסְטוֹן3753 שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא

יט שָׁנִינוּ, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶּׁלֹּא רָאָה דְיוֹפְלוֹסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמָרוּ: כְּמִין בָּסִילְקֵי3754 גְדוֹלָה הָיָתָה, סְטָיו לִפְנִים מִסְּטָיו;3755 פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָהּ כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרָיִם. וְשִׁבְעִים וְאַחַת קַתֶּדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ בָהּ, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים, וְכָל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת3756 עוֹמֵד עָלֶיהָ, וְהַסּוּדָרִים3757 בְּיָדָיו, וְכֵוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה3758 מֵנִיף בְּסוּדָרִים וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו אָמֵן. וְלֹא הָיוּ יוֹשְבִים מְעֻרְבָּבִים3759, אֶלָּא זֶהָבִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְכַסָּפִים3760 בִּפְנֵי עַצְמָם וְנַפָּחִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְטַרִסִיִּים3761 בְּפְנֵי עַצְמָם וְגַרְדִּיִּים3762 בִּפְנֵי עַצְמָם, וּכְשֶׁאַכְסְנַאי3763 אוֹ עָנִי נִכְנַס לְשָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתוֹ וּבָא וְנִטְפַּל לָהֶם, וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ (סוכה נא; תוספ' ד).


ז. מִשְׁפְּחוֹת־כֹּהֲנִים

כ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֵּית־גַרְמוּ3764 הָיוּ בְקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם־הַפָּנִים וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד3765. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרָיִם, וְהָיוּ יוֹדְעִים לֶאֱפוֹת כְּמוֹתָם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לִרְדּוֹת3766 כְּמוֹתָם; שֶׁהַלָּלוּ מַסִּיקִים מִבַּחוּץ וְאוֹפִים מִבַּחוּץ3767 וְהַלָּלוּ מַסִּיקִים מִבְּפִנים וְאוֹפִים מִבִּפְנִים – הַלָּלוּ פִּתָּם מִתְעַפֶּשֶׁת3768 וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּם מִתְעַפָּשֶׁת. כְּשֶׁשָׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: כָּל מַה־שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא3769 בְּעוֹלָמוֹ, לִכְבוֹדוֹ בְרָאוֹ – וְחָזְרוּ בֵית־גַּרְמוּ לִמְקוֹמָם. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים3770 − וְלֹא בָאוּ; כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם – וָבָאוּ. בְּכָל־יוֹם הָיוּ נוֹטְלִים שְׁנֵים־עָשָׂר מָנֶה3771 וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ לָהֶם: יוֹדְעִים הָיוּ בֵית־אַבָּא, שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָשׁ עָתִיד לֵחָרֵב, שֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְהֻגָּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה־זָרָה בְּכָךְ.

וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִים אוֹתָם לְשֶׁבַח – שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִמְצֵאת פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ3772: מִמַּעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים הֵם נִזּוֹנִים; לְקַיֵּם מַה־שֶׁנֶּאֱמַר: “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל”3773 (יומא לח.; ע"י).

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֵּית־אַבְטִינַס הָיוּ בְקִיאִים בְּמַעֲשֵׂה־הַקְּטֹרֶת וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אָמָּנִים מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרָיִם, וְהָיוּ יוֹדְעִים לְפַטֵּם3774 כְּמוֹתָם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהַעֲלוֹת עָשָׁן כְּמוֹתָם; שֶׁל הַלָּלוּ מְתַמֵּר וְעוֹלֶה3775 כְמַקֵּל, וְשֶׁל הַלָּלוּ מַפְצִיעַ3776 לְכָאן וּלְכָאן. וְּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמָרוּ: כָּל־מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בַּרוּךְ־הוּא לִכְבוֹדוֹ בְרָאוֹ – וְחָזְרוּ בֵית אַבְטִינַס לִמְקוֹמָם. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים – וְלֹא בָאוּ; כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם – וָבָאוּ. בְּכָל־יוֹם הָיוּ נוֹטְלִים שְׁנֵים־עָשָׂר מָנָה וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל־יוֹם – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ לָהֶם: יוֹדְעִים הָיוּ בֵית־אַבָּא שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב, וְשֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ.

וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִים אוֹתָם לְשֶׁבַח – שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָצְאָה כַלָּה מְבֻשֶּׂמֶת מִבָּתֵּיהֶם; כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר – מַתְנִים עִמָּהּ, שֶלֹּא תִתְבַּשֵּׂם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מִמַּעֲשֵׂה־הַקְּטֹרֶת הֵן מִתְבַּשְׂמוֹת; לְקַיֵּם מַה־שֶׁנֶּאֱמַר: “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְרָאֵל”3777.

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אֶחָד מִבְּנֵי בְנֵיהֶם, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ בִּקְּשׁוּ לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָם וְרָצוּ לְמַעֵט כְּבוֹד הַמָּקוֹם; עַכְשָׁו כְּבוֹד הַמָּקוֹם בִּמְקוֹמוֹ וּמִעֵט כְּבוֹדָם.

אָמַר רַ' עֲקִיבָא: סָח3778 לִי רַ' יִשְמָעֵאל בֶּן־לוֹגָה: פַּעַם אַחַת יָצָאתִי אֲנִי וְאֶחָד מִבְּנֵי־בְנֵיהֶם לַשָּׂדֶה לְלַקֵּט עֲשָׂבִים. רְאִיתִיו שֶׁבָּכָה וְשָׂחָק. אָמַרְתִּי לוֹ: מִפְּנֵי מָה בָּכִיתָ? אָמַר לִי: כְּבוֹד אֲבוֹתַי נִזְכָּרְתִּי. – וּמִפְּנֵי מָה שָׂחָקְתָּ? אָמַר לִי: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ. – וּמָה רָאִיתָ שֶׁנִּזְכָּרְתָּ? אָמַר לִי: “מַעֲלֶה עָשָׁן”3779 כְּנֶגְדִּי. – הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לִי: שְׁבוּעָה הִיא בְיָדֵנוּ, שֶׁאֵין מַרְאִין אוֹתוֹ לְכָל־אָדָם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן־נוּרִי: פַּעַם אַחַת מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וּמְגִלַּת סַמְמָנִים3780 בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: מֵאַיִן אָתָּה? אָמַר לִי: מִבֵּית־אַבְטִינַס אָנִי. – וּמַה בְּיָדֶיךָ? אָמַר לִי: מְגִלָּת־סַמְמָנִים. – הַרְאֶהָ לִי. אָמַר לִי: כָּל־זְמַןַ שֶׁבַּית־אַבָּא הָיוּ קַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתָהּ לְכָל־אָדָם. עַכְשָׁו הֲרֵי הִיא לְךָ וְהִזָּהֵר בָּהּ. וּכְשֶׁבָּאתִי וְסַחְתִּי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לִי: מֵעַתָּה3781 אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתָם שֶל אֵלּוּ (שם).

כב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בֶּן־קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קֻלְמוֹסִיִם3782 בֵּין חֲמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאִם הָיְתָה תֵבֶה3783 שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיוֹת, הָיָה כוֹתְבָהּ בְּבַת־אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? כֻּלָּם מָצְאוּ תְשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, בֶּן־קַמְצָר לֹא מָצָא תְשׁוּבָה לִדְבָרָיו. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה”,3784 וְעַל בֶּן־קַמְצָר וַחֲבֵרָיו נֶאֱמַר: “שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב”3785 (שם:).

––––––––

כג הוּגְרַס בֶּן־לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּשִׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. תַּנְיָא, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּנְעִימָה מַכְנִיס גּוּדָלוֹ3786 לְתוֹךְ פִּיו וּמַנִּיחַ אְצָּבעוֹ בֵּין הַנִּימִין3787 וְהָיָה מוֹצִיא כָּל־מִינֵי זֶמֶר עַד שֶׁהָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִזְקָרִים בְּבַת־רֹאשׁ3788 לַאֲחוֹרֵיהֶם (שם, שהש"ר ג).

כד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה3789: רִאשׁוֹנָה, צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי, שֶׁטִּמְאוּ הֵיכַל יְיָ! וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: צֵא מִכָּאן יִשָּׂשְׂכָר אִישׁ כְּפַר־בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קְדְשֵׁי שָׁמָיִם! שָהָיָה כוֹרֵךְ יָדוֹ בְּשִׁירָאִים3790 וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה; וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן־פְּיָאבֵי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה! וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן־נַרְבַּאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקַאי, וִימַלֵּא כְרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמָיִם!

אָמְרוּ עָלָיו, עַל יוֹחָנָן בֶּן־נַרְבַּאי, שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּסְעֻדָּתוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים3791 וְהָיָה שׁוֹתֶה שְׁלשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן3792 וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת3793 בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה3794. אָמָרוּ: כָּל־יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן־נַרְבַּאי לֹא נִמְצַא “נוֹתָר” בַּמִּקְדָשׁ.

מִשֶׁמֵּת רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן־פְּיָאבֵי בָּטֵל זִיו הַכְּהֻנָּה.

מֶה עָלְתָה לוֹ3795 לְיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפָר־בַּרְקָאי? אָמָרוּ: מַעֲשֶׂה וְיָשְׁבוּ הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. הַמֶּלֶךְ אָמָר: הַגְּדִי מְשֻׁבָּח; הַמַּלְכָּה אָמְרָה: הַכֶּבֶשׂ מְשֻׁבָּח. אָמְרוּ מִי יוֹכִיחַ? – כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא מַעֲלֶה קָרְבָּנוֹת בְּכָל־יוֹם. בָּא יִשָּׂשְׂכָר. הֶרְאָה בְיָדוֹ3796: אִם הַגְּדִי מְשֻׁבָּח – יַעֲלֶה לְתָמִיד. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְאֵין עָלָיו אֵימַת הַמֶּלֶךְ, יִקִטְעְוּ3797 יְמִינוֹ. נָתַן שֹׁחַד וְקָטְעוּ שְׂמֹאלוֹ. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ – וְקָטְעוּ אַף אֶת־יְמִינוֹ. אָמַר רַ' יוֹסֵף: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ יִשָּׂשְׁכָר אִישׁ כְּפַר־בַּרְקַאי עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה (פס' נז: סוטה מט.).

כה שָׁנִינוּ, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה הָיוּ בִירִיחוֹ, וְהָיוּ בַעֲלֵי זְרוֹעוֹת3798 נוֹטְלִים אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְעָלִים3799 וְהִקְדִישׁוּן לְשָׁמָיִם3800. עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָהֶם3801 אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן־בָּטְנִית מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן־חָנִין:

אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתוֹס3802, אוֹי לִי מֵאַלָּתָם3803!

אוֹי לִי מִבֵּית־חָנִין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָם3804!

אוֹי לִי מִבֵּית־קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקּוֹלְמוֹסָם3805!

אוֹי לִי מִבֵּית־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־פְּיָאבֵי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָם!

שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶם גִּזְבָּרִים3806 וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכְּלִים3807 וְעַבְדֵיהֶם חוֹבְטִים אֶת־הָעָם בְּמַקלוֹת (פס' נז).

כו אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן־פְּיָאבֵי, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת שֶׁל מֵאָה מָנֶה וְלוֹבְשָׁהּ וְעוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד וּמְסָרָהּ לַצִּבּוּר.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן־חַרְסוֹם, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתֹנֶת מִשְּׁתֵי רִבּוֹא, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְלָבְשָׁהּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאָה כְעָרֹם (יומא לח:).

כז מַעֲשֶׂה בְּבָנֶיהָ שֶׁל מָרְתָא בַת בַּיתוֹס, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם נוֹטֵל שְׁתֵּי יַרְכוֹתָיו בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו מִשּׁוֹר לָקוּחַ בְּאֶלֶף דֵּינָרִין, וְהָיָה מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדַּל וּמַעֲלֶה אוֹתָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ (תוספ' יומא א').

כח אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה”3808? – “יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים” – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בוֹ אֶלָּא שְׁמֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים; “וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה” – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים. צֵא מֵהֶם3809 אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצִדיק וּשְׁמֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שֶׁשִּׁמֵּשׁ יִשְׁמָעֵאל בֶּן־פְּיָאבֵי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּש רַ' אֶלְעָזָר בֶּן־חַרְסוֹם – מִכָּאן וְאֵילַךְ צֵא וַחֲשׁוֹב, כָּל־אֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ3810.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן־תּוֹרְתָא: וְכָל־כָּךְ לָמָּה? – לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים,3811 שֶׁאָמַר רַ' אָסָא: תַּרְקַב3812 שֶׁל דֵּינָרִים הִכְנִיסָה לוֹ מָרְתָא בַת בַּיתוֹס לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁהֶעֱמִיד לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן־גַּמְלָא כֹּהֵן גָּדוֹל (יומא ט.; ע"י).


ח. אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדוֹן

כט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁבָּאוּ בְנֵי אַפְרִיקִי לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּנוּ הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ־כְּנַעַּן לִגְבֻלֹתֶיהָ”,3813 וּכְנַעַן אֲבִיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם הַלָּלוּ3814 הָיָה. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶן־פְּסִיסָא [שׁוֹעֵר הַבַּיִת] לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט3815 שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו”3816 – עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עֲבַדְתּוּנוּ. אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס הַמֶּלֶךְ: הַחֲזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמָן. בָּדְקוּ3817 וְלֹא מָצְאוּ תְשׁוּבָה. מִיָּד בָּרְחוּ וְהִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶם כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת וְכַרְמֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְטוּעִים – וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית3818 הָיָתָה (סנה' צא.; מג"ת ג').

ל שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסְנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “וְיְיָ נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם”3819, תְּנוּ לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁנְּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ. אָמַר גְּבִיהָא בֶן־פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”3820, תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁשִּׁעְבַּדְתֶּם בְּמִצְרַיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן: הַחֲזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמָן, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְשׁוּבָה. מִיָּד הִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶם כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת וְכַרְמֵיהֶם כְּשֶׁהֵם נְטוּעִים וּבָרְחו – וְאוֹתָה שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה (שם).

לא וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם”3821, וְנֶאֱמַר: “וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם”;3822 [וְעוֹד] נֶאֱמַר: “כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר” וגו'3823 – וְיִשְׁמָעֵאל בְּדִין שֶׁיִּטּוֹל פִּי־שְׁנָיִם. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס; אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצַּח אוֹתָם – אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶאֱמַר: “וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק, וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת”3824 – אָב שֶׁנָּתַן אֲגָטִין3825 לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְשִׁגֵּר זֶה מֵעַל זֶה – כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? וְנִסְתַּלְּקוּ מִשָּׁם בְּבשֶׁת פָּנִים (שם; ב"ר סא).

לב אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן בִּקֵּשׁ לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלָיִם. הַלְכוּ הַכּוּתִים וְאָמְרוּ לוֹ: הִזָּהֵר, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתְךָ לִכָּנֵס לְבֵית קֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים שֶׁלָּהֶם. כֵּוָן שֶׁהִרְגִּישׁ גְּבִיעָה בֶן־קֵיסָם3826, הָלַךְ וְעָשָה לוֹ שְׁתֵּי אֶנְפִּילָאוֹת3827וְנָתַן בָּהֶן שְׁתֵּי אֲבָנִים טוֹבוֹת שָׁווֹת שְׁנֵי רִבֹּאוֹת שֶל כָּסֶף. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְהַר־הַבַּיִת, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ: שְׁלֹף מַנְעָלֶיךָ וּנְעֹל לְךָ אֵלּוּ שְׁתֵּי אֶנְפִּילָאוֹת, שֶׁהָרִצְפָּה חֲלָקָה, שֶׁלֹּא תַחֲלִיק רַגְלֶיךָ. כֵּוָן שֶהִגִּיעַ לְבֵית קֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים אָמַר לוֹ: עַד כָּאן יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לִכָּנֵס, מִכָּאן וְאֵילַךְ אֵין לָנוּ רְשׁוּת לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ: לִכְשֶׁאֵצֵא אֲנִי מַשְׁוֶה לְךָ אֶת־גְּבִיעָתֶךָ.3828 אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אָמָּן תִּקָּרֵא וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל (ב“ר סא; ילק”ש חיי שרה כה).

לג עֲשָׂרָה דְבָרִים שָׁאַל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן אֶת־זִקְנֵי הַנֶּגֶב, אָמַר לָהֶם: מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ3829 רָחוֹק אוֹ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב? אָמְרוּ לוֹ: מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חַמָּה בְּמִזְרָח3830 הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ. חַמָּה בְּאֶמְצַע רָקִיעַ אֵין הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ.

אָמַר לָהֶם: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְחִלָּה אוֹ הָאָרֶץ? אָמְרוּ לוֹ: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”.3831

אָמַר לָהֶם: אוֹר נִבְרָא תְחִלָּה אוֹ חשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: דָּבָר זֶה אֵין לוֹ פוֹתְרִין.

(וְיֹאמְרוּ לוֹ: חשֶׁךְ נִבְרָא תְחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָאָרֶץ הַיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ”3832 – וְאַחַר־כָּךְ: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר”?3833 כִּסְבוּרִים הָיוּ, שֶׁמָּא יָבֹא לִשְׁאוֹל מַה־לְּמַעְלָה וּמַה־לְּמַטָּה, מַה־לְּפָנִים3834 וּמַה־לְּאָחוֹר).

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ חָכָם? אָמְרוּ לוֹ: הָרוֹאֶה אֶת־הַנּוֹלָד.3835

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? אָמְרוּ לוֹ: הַכּוֹבֵשׁ אֶת־יִצְרוֹ.

אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. אָמַר לָהֶם: וּמַה־יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִחְיֶה? אָמְרוּ לוֹ: יָמִית עַצְמוֹ.3836

− מַה־יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיָמוּת? − יְחַיֶּה אֶת־עַצְמוֹ3837.

אָמַר לָהֶם: מַה־יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְקַבֵּל3838 עַל הַבְּרִיּוֹת? אָמְרוּ לוֹ: יִשְׂנָא מַלְכוּת וְשָׁלְטָן. אָמַר לָהֶם: שֶׁלִּי3839 טוֹב מִשֶּׁלָּכֶם – יֶאֱהַב מַלְכוּת וְשָׁלְטָן וְיַעֲשֶׂה טוֹבָה עִם בְנֵי אָדָם3840.

אָמַר לָהֶם: בַּיָּם יָפֶה לָדוּר אוֹ בַּיַּבָּשָׁה? אָמְרוּ לוֹ: בַּיַּבָּשָׁה יָפֶה לָדוּר, שֶׁהֲרֵי כָל יוֹרְדֵי־הַיָּם אֵין דַּעְתָּם מִתְיַשֶּׁבֶת עַד שֶׁעוֹלִים לַיַּבָּשָׁה.

אָמַר לָהֶם: מִי מִכֶּם חָכָם יוֹתֵר? אָמְרוּ לוֹ: כֻּלָּנוּ שָׁוִים כְּאֶחָד, שֶׁכָּל־דָּבָר שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ פָּתַרְנוּ לְךָ כְּאֶחָד. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מַתְרִיסִים כְּנֶגְדִּי?3841 אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׂטָן נָצָח.3842 אָמַר לָהֶם: אֲנִי הוֹרֶגְכֶם בִּגְזֵרַת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הַשָּׁלְטָן בְּיַד הַמֶּלֶךְ וְלֹא נָאֶה שֶׁקֶר לְמֶלֶךְ.3843 מִיָּד הִלְבִּישָׁם בִּגְדֵי אַרְגָּמָן וְנָתַן רְבִיד זָהָב עַל צַוָּארָם (תמיד לא, לב).

––––––––

לד פַּעַם אַחַת אָמַר אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן לַחֲכָמָיו: רוֹצֶה אֲנִי לֵילֵךְ לִמְדִינַת אַפְרִיקִי. אָמְרוּ לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל לֵילֵךְ לְשָׁם, שֶׁמַּפְּסִיקִים הָרֵי־חשֶׁךְ, אָמַר לָהֶם: שֶׁלֹּא אֵלֵךְ אִי־אֶפְשָׁר,3844 וְאֵינִי שׁוֹאֵל מִכֶּם אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ: טוֹל חֲמוֹרִים לוּבִים3845 שֶׁמְּהַלְּכִים בַּאֲפֵלָה וְהָבֵא פְקָעוֹת שֶׁל חֲבָלִים וּקְשׁוֹר מִצַּד זֶה, וּבַחֲזִירָתְךָ תְּהֵא מַחֲזִיק בָּהֶם וְתָבֹא לִמְקוֹמֶךָ. עָשָׂה כָךְ וְהָלָךְ. הִגִּיעַ לְקַרְטָגָנֵי, מְדִינָה שֶׁכֻּלָּהּ נָשִׁים. בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן מִלְחָמָה. אָמְרוּ לוּ: אִם תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ – יֹאמְרוּ: נָשִׁים הָרָג; וְאִם נַהֲרֹג אוֹתְךָ – יֹאמְרוּ: מֶלֶךְ שֶׁהֳרָגוּהוּ נָשִׁים. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי לֶחֶם. הוֹצִיאוּ לוֹ לֶחֶם שֶׁל זָהָב וְתַפּוּחִים וְרִמּוֹנִים שֶׁל זָהָב עַל שֻׁלְחָן שֶל זָהָב. אָמַר לָהֶן: וְכִי אוֹכְִלִין זָהָב בִּמְדִינַתְכֶן? אָמְרוּ לוֹ: אִם לֶחֶם הָיִיתָ מְבַקֵּשׁ, לֹא הָיָה לְךָ לֶחֶם בִּמְקוֹמְךָ, שֶעָמַדְתָּ וּבָאתָ לְכָאן?

כְּשֶׁיָּצָא מִשָּׁם כָּתַב עַל שַׁעַר הַמְּדִינָה: אֲנִי אֲלֶכְּסַנְּדְּרוֹס מֻקְדּוֹן [מֶלֶךְ] שׁוֹטֶה הָיִיתִי, עַד שֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת קַרְטָגָנֵי וְלָמַדְתִּי עֵצָה מִנָּשִׁים (שם לב; ויק“ר כז; תנה”ק אמור).

לה הָלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן מִשָּׁם אֵצֶל מֶלֶךְ קַצְיָא. הֶרְאָהוּ הַרְבֵּה כֶסֶף וְזָהָב. אָמַר: לֹא לִרְאוֹת כַּסְפְּכֶם וּזְהַבְכֶם בָּאתִי, אֶלָּא לִרְאוֹת דִּינֵיכֶם. עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בָּאוּ שְׁנֵי בְנֵי־אָדָם לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר אֶחָד: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, חֻרְבָּה לָקַחְתִּי מֵאָדָם זֶה וּגְרַפְתִּיהָ3846 וְנִמְצָא מַטְמוֹן בְּתוֹכָהּ. וְאָמַרְתִּי לוֹ: טוֹל מַטְמוֹן שֶׁלָּךְ; חֻרְבָּה לָקַחְתִּי מַטְמוֹן לֹא לָקָחְתִּי. וְאֶחָד אָמָר: מָה אַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֹנֶשׁ גָּזֵל – אַף אֲנִי כָךְ; הַחֻרְבָּה וְכָל־מַה־שֶּׁבְּתוֹכָהּ מָכַרְתִּי לָךְ – מִתְּהוֹם אֶרֶץ עַד רוּם רָקִיעַ. קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בֵּן זָכָר? אָמַר לוֹ: הֵן. קָרָא לַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִנָּשְׂאוּ זֶה לָזֶה וִיהֵא הַמַּטְמוֹן לִשְׁנֵיהֶם. הִתְחִיל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס תָּמֵהַּ. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה תָּמֵהַּ, וְכִי לֹא יָפֶה דָנְתִּי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִלּוּ בָא לְפָנֶיךָ דִין זֶה בִּמְדִינַתְכֶם, מֶה הָיִיתָ עוֹשֶׂה בּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְהַמַּטְמוֹן יֵרֵד לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: וְחַמָּה מֵאִירָה לָכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. – וּגְשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם? – הֵן. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יֵשׁ בִּמְדִינַתְכֶם בְּהֵמָה דַקָּה? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ3847 שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! בִּזְכוּת בְּהֵמָה דַקָּה3848 הַחַמָּה מְאִירָה לָכֶם וְהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם…

בַּחֲזִירָתוֹ יָשַׁב אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס עַל מְעְיָן אֶחָד וְאָכַל לָחֶם. הָיוּ בְיָדוֹ גִלְדָּנִים3849 מְלוּחִים. שְׁטָפָם בְּמַיִם וְנָפַל בָּהֶם רֵיחַ טוֹב. אָמַר: מַשְׁמָע, מַעְיָן זֶה מִגַּן־עֵדֶן בָּא. נָטַל מֵאוֹתָם הַמַּיִם וְרָחַץ פָּנָיו. עָלָה עִם הַמַּעְיָן3850 עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ שֶׁל גַּן־עֵדֶן. הִגְבִּיהַּ קוֹלוֹ: פִּתְחוּ לִי הַשָּׁעַר! אָמְרוּ לוֹ: “זֶה הַשַּׁעַר לַיָי צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ”3851. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי מֶלֶךְ אֲנִי, חָשׁוּב אֲנִי, תְּנוּ לִי דָבָר. נָתְנוּ לוֹ גֻּלְגֹּלֶת אֶחָת.

כְּשֶׁחָזַר [לִמְקוֹמוֹ] שָׁקַל כְּנֶגְדָּהּ כָּל־כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבְּיָדוֹ ולְאֹ הִכְרִיעוּ. אָמַר לָהֶם לַחֲכָמִים: מַה זּוֹ? אָמְרוּ לוֹ: גַּלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם הוּא, שֶׁאֵינוֹ שָׂבֵעַ. אָמַר לָהֶם: וּמִנַּיִן שֶׁכָּךְ הוּא? אָמַר לוֹ: טוֹל קֹמֶץ עָפָר וְכַסֵּהוּ. עָשָׂה כָךְ – וּמִיָּד הִכְרִיעַ3852 (שם; שם; שם).


ט. שִׁעְבּוּד יָוָן וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית

לו "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם3853 − זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה מְנַמֶּרֶת3854 בִּגְזֵרוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל: כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ויק"ר יג).

לז בִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה גָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל־מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בְּרִיחַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יַחֲקֹק עָלָיו: “אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. מִיָּד הָלְכוּ וְעָקְרוּ בְרִיחִים שֶׁבְּבָתֵּיהֶם.

עוֹד גָּזָרוּ, שֶׁכָּל־מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שׁוֹר יִכְתֹּב עַל קַרְנוֹ: “אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל וּמַכְרוּ אֶת שׁוֹרֵיהֶם (מד' לחנ').

לח “וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ”3855 – רֵיחַ בּוֹגְדָיו, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת.

יוֹסֵף מְשִׁיתָא – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לִכָּנֵס לְהַר־הַבַּיִת, אָמְרוּ: יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם3856 תְּחִלָּה. אָמְרוּ לוֹ: הִכָּנֵס! וּמַה־שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא – שֶׁלָּךְ. נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזוֹ, אֶלָּא הִכָּנֵס פַּעַם שְׁנִיָּה וּמַה־שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא – שֶלָּךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו3857.

אָמַר רַ' פִינְחָס: נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס3858 שָׁלשׁ שָׁנִים וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמָר: לֹא דַי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אֶחָת, אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה!

מֶה עָשׂוּ לוֹ? נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים3859 וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: וַי! אוֹי אוֹי! שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי.

יָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת – הָיָה בֶן־אֲחוֹתוֹ שֶׁל יוֹסֵי בֶן־יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְנִשְתַּמֵּד3860. יָצְאָה הַגְּזֵרָה עַל יוֹסֵי בֶן־יוֹעֶזֶר לִצָּלֵב. הָיוּ טוֹעֲנִים לְפָנָיו הַקּוֹרָה לְצָלְבוֹ3861, וְהָיָה יָקוּם רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ: רְאֵה סוּסִי שֶׁהִרְכִּיבַנִי עָלָיו אֲדוֹנִי וּרְאֵה סוּסְךָ שֶׁהִרְכִּיבְךָ3862 עָלָיו אֲדוֹנֶךָ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹסֵי: אִם כֵּן לְמַכְעִיסָיו3863, קַל־וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: וְעוֹשֶׂה אָדָם3864 רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמֶּךָּ? אָמַר לוֹ: אִם לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ כָךְ3865, קַל־וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר3866 כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית־דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וָחֶנֶק. מֶה עָשָׂה? הֵבִיא קוֹרָה וּנְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא3867, וְעָרַךְ עֵצִים וְהִקִּיף עֲלֵיהֶם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ, וְנָעַץ אֶת־הַחֶרֶב בְּאֶמְצָע, וְהִצִּית אֶת־הָאֵשׁ תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים וְנִתְלָה בַקּוֹרָה וְנֶחְנָק, וְנִפְסְקָה הַנִּימָא וְנָפַל לָאֵשׁ, וְקִדְּמַתּוּ הַחֶרֶב, וְנֶהְפַּךְ עָלָיו גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים – וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְקִבְּלוּהוּ בִתְשׁוּבָה. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶן־יוֹעֶזֶר וְרָאָה מִטָּתוֹ פּוֹרַחַת בַּאֲוֵיר, וְאָמַר: רְאוּ לְשָׁעָה קַלָּה קִדְּמַנִי זֶה לְגַן־עֵדֶן (ב“ר סה; שו”ט יא; ילק"ש בר' קטו).

לט מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּלְגָּה3868, שֶׁהֵמִירָה דָתָהּ וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לִסְרַדְיוֹט3869 אֶחָד מִשֶּׁל מַלְכוּת בֵּית יָוָן. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ3870 יְוָנִים לְהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָּהּ עַל־גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאָמָרָה: לוּקוֹס3871, לוּקוֹס! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָם3872 שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִי אַתָּה עוֹמֵד לָהֵם בִּשְׁעַת דָּחֳקָם! כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר, קָבְעוּ אֶת־טַבַּעְתָּהּ וְסָתְמוּ ־חַלּוֹנָהּ3873 (סוכה כג.; ירוש' שם).


י. אֵם הַבָּנִים

מ “כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”3874 – אָמַר רַ' יְהוּדָה: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת תַּנְחוּם שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ. נְטָלוּם וּנְתָנוּם לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קִנְקָלִים3875. הֵבִיאוּ אֶת־הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַקֵּיסָר, אָמְרוּ לוֹ: הְשׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ”3876. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הַשֵּׁנִי לִפְנֵי הַקֵּיסָר. אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי”3877. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הַשְּׁלִישִׁי וְאָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר”3878. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הָרְבִיעִי, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוְה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”3879. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הַחֲמִישִׁי, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד”3880. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הַשִּׁשִּׁי, אָמְרוּ לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָצֶּלֶם. אָמַר לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד”3881. הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ. הֵבִיאוּ אֶת־הַשְּׁבִיעִי, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: בְּנִי, הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לוֹ: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ: “אֶת־יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם”3882 – כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִים אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין הוּא מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: אַחֶיךָ שָׂבְעוּ יָמִים וְשָׂבְעוּ חַיִּים וְרָאוּ טוֹבָה; וְאַתָּה קָטָן, לֹא שָׂבַעְתָּ יָמִים וְלָא שָׂבַעְתָּ חַיִּים וְלֹא רָאִיתָ טוֹב בָּעוֹלָם – הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם. אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ: “יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד”3883, וְאוֹמֵר: “יְיָ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ”3884 – אַתֶּם בְּטֵלִים וּמַלְכוּתְכֶם בְּטֵלָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: רְאֵה, אַחֶיךָ הֲרוּגִים לְפָנֶיךָ, הֲרֵינִי מַשְׁלִיךְ טַבַּעְתִּי לָאָרֶץ לִפְנֵי הַצֶּלֶם וְהַגְבִּיהֶנָּה, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: שָׁמַע לְקוֹל הַקֵּיסָר. אָמַר לוֹ: אוֹי לְךָ, קֵיסָר! אוֹי לְךָ, קֵיסָר! עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ3885 כָּךְ, עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הוֹצִיאוּהוּ לְהָרְגוֹ. אָמְרָה לָהֶם אִמּוֹ: תְּנוּ לִי אֶת־בְּנִי וַאֲנַשְּׁקֶנּוּ. נְתָנוּהוּ לָהּ. אָמְרָה לוֹ לַקֵּיסָר: בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ, קֵיסָר! הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ הָרְגֵהוּ. אָמַר לָהּ: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָךְ, מִפְּנֵי שָׁכָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “אוֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד”3886. אָמְרָה לוֹ: רָשָׁע, כְּבָר קִיַּמְתָּ כָּל־הַמִּצְוֹת וְלֹא נִשְאַר לְךָ אֶלָּא זוֹ בִלְבָד. מִיָּד צִוָּה הַקֵּיסָר לַהֲרֹג אֶת־בְּנָהּ. נָפְלָה אִמּוֹ עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ וְאָמָרָה: בְּנִי, לֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִיךָ וֶאֱמֹר לוֹ: כָּךְ אָמְרָה אִמִּי: אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת. אַתָּה – נִסָּיוֹן3887, וַאֲנִי – מַעֲשֶׂה3888! עַד שֶׁהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ הֲרָגוּהוּ עָלֶיהָ. אַף הִיא עָלְתָה לַגָּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. יָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמָרָה: “אֵם־הַבָּנִים שְמֵחָה”3889. (גטין נז:; איכ“ר א; ילק”ש איכה ב").


יא. בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

מא בְּיַד מִי מַלְכוּת יָוָן נוֹפֶלֶת? בְּיַד בְּנֵי חַשְמוֹנַאי, שֶׁהֵם מִשֶּׁל לֵוִי.

לֵוִי כְּנֶגֶר מַלְכוּת יָוָן: זֶה שֵׁבֶט שְׁלִישִׁי וְזוֹ מַלְכוּת שְׁלִישִׁיָּה3890, זֶה אוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁין3891 וְזוֹ אוֹתִיּוֹתֶיהָ מְשֻׁלָּשִׁין, אֵלֹוּ תּוֹקְעֵי חֲצוֹצְרוֹת3892 וְאֵלּוּ תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת וְסַלְפִּידִים3893, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כוֹבָעִים3894 וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי קֵיסִים3895, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי מִכְנָסַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵי פֶמְלַנְיָא3896, אֵלּוּ מֻעָטִים בְּאוֹכְלוֹסִין וְאֵלּוּ מְרֻבִּים בְּאוֹכְלוֹסִין – בָּאוּ מְרֻבִּים וְנָפְלוּ בְּיַד מֻעָטִים (ב"ר צט).

מב בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בְאִיָּר יָצְאוּ בְנֵי חַקְרָא3897 מִירוּשָׁלָיִם, שֶׁהָיוּ מְצֵרִים לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לָצֵאת וְלָבוֹא מִפְּנֵיהֶם בַּיּוֹם, אֶלָּא בַלָּיְלָה. וּכְשֶׁגָּבְרָה [יַד] בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הֶגְלוּ אוֹתָם מִשָּׁם3898. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁעֲקָרוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב3899.

בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּאִיָּר נִטְּלוּ הָעֲטָרוֹת מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלָיִם, שֶׁבִּימֵי מַלְכוּת יָוָן הָיוּ מְבִיאִים עֲטָרוֹת שֶׁל וֶרֶד וְתוֹלִים אוֹתָן עַל פִּתְחֵי בָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם וְעַל פִּתְחֵי הַחֲנֻיּוֹת וְעַל פִּתְחֵי הַחֲצֵרוֹת, וְשָׁרִים בְּשִׁיר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכוֹתְבִים עַל מִצְחוֹ שֶׁל שׁוֹר וְעַל מִצְחוֹ שֶׁל חֲמוֹר שֶׁאֵין לְבַעֲלֵיהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי בִּטְּלוּם, וְיוֹם שֶׁבִּטְּלוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן כְּבִישַׁת מִגְדַּל צוֹר, זוֹ קֵסָרִי בַת אֱדוֹם, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַחוֹלוֹת, וְהִיא הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל יָתֵד רָעָה3900 בִּימֵי יְוָנִים. וּכְשֶׁגָּבְרָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי כְּבָשׁוּם וְהוֹצִיאוּם מִשָּׁם וְהוֹשִיבוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָהּ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכְּבָשׁוּהוּ עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּסִיוָן וּבְשִׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ גָּלוּ אַנְשֵׁי בֵית שְׁאָן וְאַנְשֵי בִקְעֲתָא, וְאַף הֵם הָיוּ יָתֵד רָעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים כְּלַפֵּי הָעַרְבִים3901, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ גָלוּת בָּרִאשׁוֹנָה וְלֹא הֶגְלוּ אוֹתָם לֹא יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְלֹא דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכֵוָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ גָלוּת גָּבְרָה יָדָם שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְהֶגְלוּ אוֹתָם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (מג' תענ' ב, ג; מגל' ו:).

מג כְּשֶׁנִכְנְסוּ יְוָנִים3902 לַהֵיכָל טִמְּאוּ כָל־הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַךְ אֶחָד שֶׁל שָׁמֶן, שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל3903 וְלֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה3904 (שבת כא:).

מד תַּנְיָא, נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַּרְכֵי יְוָנִים3905 הָיָה. וּבְכָל־יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר: אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי וְאֶרְמְסֶנָּה. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית־חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, קִצְּצוּ בְהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וּתְלָאוּם בְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאָמָרוּ: פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם – תֵּעָשֶה בָהֶם נְקָמָה (תענ' יח:).

מה לָמָּה מַדְלִיקִין נֵרוֹת בַּחֲנֻכָּה? בְּשָׁעָה שֶׁנִצְּחוּ בָנָיו שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי וְנִכְנְסוּ לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ, מָצְאוּ שָׁם שְׁמֹנָה שַׁפּוּדִים3906 שֶׁל בַּרְזֶל, וְקָבְעוּ אוֹתָם, וְהִדְלִיקוּ בְתוֹכָם נֵרוֹת (פסיק').

מו בִּשְׁלשָׁה בְתִשְׁרֵי בָּטְלָה אַזְכָּרָה3907 מִשְּׁטָרוֹת, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל פִּיהֶם, וּכְשֶגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית־חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַזְכִּירִים שֵׁם שָׁמַיִם וַאֲפִילוּ בִשְׁטָרוֹת, וְכָךְ הָיוּ מוֹנִים: בִּשְׁנַת כָּךְ וָכָךְ לְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמָרוּ: לְמָחָר פּוֹרֵעַ זֶה אֶת־חוֹבוֹ וְנִמְצָא שְׁטָר מוּטָל בְּאַשְפָּה3908, − וּבִטְּלוּם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (מג' תענ' ז; ר"ה ה:).

מז תַּנְיָא, מַעֲשֶׂה בְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ3909, שֶׁהָלַךְ לְכוֹחֲלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכָבַשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. שָׁלַח וְקָרָא לְכָל־חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מַלּוּחִים3910 בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מַלּוּחִים, זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מַלּוּחִים עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב וְאָכָלוּ. הָיָה שָׁם אֶחָד, אִישׁ לֵץ, לֵב רַע וּבְלִיַּעַל, וְאֶלְעָזָר בֶּן־פּוֹעִירָא שְמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן־פּוֹעִירָא לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ3911!

− וּמָה אֶעֱשֶׂה?

− הָקֵם לֶהם בְּצִיץ3912 שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ.

הֵקִים לָהֶם בְּצִיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וִיהוּדָה בֶן־גְּדִידְיָה שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶן־גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת; הַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדָעִים3913. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא3914; וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזָעַם3915.

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן־פּוֹעִירָא לְיַּנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל – כָּך הוּא דִינֶךָ3916?

− וּמָה אֶעֱשֶׂה?

− אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי, רָמְסֵם3917!

− וְתוֹרָה מַה־תְּהֵא עָלֶיהָ?

− הֲרֵי כְרוּכָה וּמֻנַּחַת בְּקֶרֶן־זָוִית, כָּל־הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבֹא וְיִלְמָד.

מִיָּד וַתּוּצַץ3918 הָרָעָה עַל־יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן־פּוֹעִירָא, וַיֵּהָרְגוּ כָל־חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם3919 עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן־שֶׁטַח וְהֶחֱזִיר אֶת־הַתּוֹרָה לְיָשְׁנָהּ (קיד' סו.; ע"י).

מח אָמְרוּ: כְּשֶׁחָלָה יַנַּאי הַמֶּלֶךְ שָׁלַח וְתָפַס שִׁבְעִים זְקֵנִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְטָלָם וַחֲבָשָׁם בְּבֵית־הָאֲסוּרִים, וְאָמַר לוֹ לְשַׂר בֵּית־הָאֲסוּרִים: אִם מַתִּי3920 הֲרוֹג אֶת־הַזְּקֵנִים הַלָּלוּ, וְעַד שֶׁיִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים לִי יִדְווּ עַל רַבּוֹתָם. אָמְרוּ: אִשָּׁה טוֹבָה הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְשַׁלְמוֹנִין שְׁמָהּ, וּכְשֶׁמֵּת סִלְּקָה3921 טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וְשָלְחָה לְשַׂר בֵּית־הָאֲסוּרִים, אָמְרָה לוֹ רַבְּךָ בַּחֲלוֹם3922 הִתִּיר אוֹתָם הַזְּקֵנִים. הִתִּירָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם. וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה: מֵת יָנַּאי הַמֶּלֶךְ.

וְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁמֵּת עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (מג' תענ' יא).

מט בְּעֶשְרִים וּשְׁמֹנָה בְטֵבֵת נִתְיַשְּׁבָה כְנֵסִיָּה עַל הַדִּין. מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהָיוּ צְדוֹקִים יוֹשְׁבִים בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶם – יַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְשַׁלְמוֹנִין הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, וְלֹא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב עִמָּהֶם, חוּץ מִשִּׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים תְּשׁוּבוֹת וַהֲלָכוֹת וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח: כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעֵ לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה יְהֵא רָאוּי לֵישֵׁב בְּסַנְהֶדְרִין. פַּעַם אַחַת נָפַל דָּבָר שֶׁל מַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט3923 כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר לוֹ: תֶּן לִי זְמַן וּלְמָחָר אֲנִי מְשִׁיבֶךָ. נָתַן לוֹ זְמָן. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. כֵּוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְהָבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה לְמָחָר נִתְבַּיֵּשׁ מִלָּבוֹא וּמִלֵּישֵׁב בְּסַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה. וְהֶעֱמִיד שִׁמְעוֹן בֶּן־שֶׁטַח אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים וְהוֹשִׁיבוֹ בִמְקוֹמוֹ. אָמַר לָהֶם: אֵין פּוֹחֲתִין בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְכָךְ הָיָה עוֹשֶׂה [לָהֶם] בְּכָל־יוֹם וָיוֹם, עַד שֶׁנִּסְתַּלְקוּ כֻלָּם, וְיָשְׁבָה סַנְהֶדְרִין עַל דַּעְתּוֹ3924.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּסְתַּלְקָה סַנְהֶדְרִין שֶל צְדוֹקִים וְיָשְׁבָה סַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (שם י).

נ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵית־חַשְמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקָנוֹס מִבַּחוּץ3925 וַאֲרִסְטוֹבְלוֹס מִבִּפְנִים, וּבְכָל־יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים3926 לָהֶם דֵּינָרִים בְּקֻפָּה וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶם תְּמִידִים3927. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד3928 שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית3929; לָעַז3930 לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶם: כָּל־זְמַן שֶעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה3931, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דֵּינָרִים בְּקֻפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּוָן שֶהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו3932 בַּחוֹמָה וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה3933 עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְגַדֵּל חֲזִירִים וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְלַמֵּד אֶת־בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית (סוטה מט:; ב"ק פב:;).


יב. בִּנְיַן הוֹרְדוֹס

נא הוֹרְדוֹס – עֶבֶד שֶׁל בֵית־חַשְׁמוֹנָאִים הָיָה. נָתַן עֵינָיו3934 בְּאוֹתָה תִּינֹקֶת3935 שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים. פַּעַם אַחַת שָׁמַע בַּת־קוֹל שֶׁמַּכְרֶזֶת: “כָּל־עֶבֶד שֶׁיִּמְרֹד עַכְשָׁו – יַצְלִיחַ”. עָמַד וְהָרַג אֶת־כָּל־בֵּית אֲדוֹנָיו וְלֹא שִׁיֵּר אֶלָּא אוֹתָהּ תִּינֹקֶת בִּלְבָד. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתָהּ תִּינֹקֶת שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אוֹתָהּ – עָלְתָה לַגַּג וְהִכְרִיזָה וְאָמָרָה: כָּל־מִי שֶׁיָּבֹא וְיֹאמַר מִבֵּית־חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי בָא – עֶבֶד הוּא, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם אֶלָּא תִינֹקֶת אֶחָת, וְאוֹתָהּ תִּינֹקֶת נָפְלָה מִן הַגַּג לָאָרֶץ. נָפְלָה וָמֵתָה. טְמָנָהּ בִּדְבַשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, כְּדֵי שֶיֹּאמְרוּ: בַּת־מֶלֶךְ נָשָׂא. אָמָר: "מִי דוֹרֵשׁ “מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ”3936 – חֲכָמִים. עָמַד וְהָרַג אֶת־כָּל־הַחֲכָמִים וְלֹא שִׁיֵּר אֶלָּא בָבָא בֶּן־בּוּטָא לִטּוֹל מִמֶּנּוּ עֵצָה; עָטַר אוֹתוֹ עֲטָרָה שֶׁל עֲלוּקוֹת וְנִקֵּר אֶת־עֵינָיו.

פַּעַם אַחַת בָּא הוֹרְדוֹס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: רָאִיתָ עֶבֶד רַע זֶה3937 מַהוּ עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ?

− קַלְלֵהוּ!

− נֶאֱמַר: “גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל־תְּקַלֵּל”3938.

− זֶה אֵינוֹ מֶלֶךְ.

− וְלֹא יְהֵא אֶלָּא עָשִׁיר, וְנֶאֱמַר: “וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל־תְּקַלֵּל עָשִׁיר”3939.

− וַהֲרֵי נֶאֱמַר “וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר”3940 – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמֶּךָ, וְזֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמֶּךָ.

− מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא יִשְׁמַע אָדָם וְיֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ.

− הֲרֵי אֵין כָּאן אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ וְיֹאמַר לוֹ, אֶלָּא אֲנִי וָאָתָּה.

− “עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל”3941.

אָמַר לוֹ הוֹרְדוֹס: אֲנִי הוּא. אִלְמָלֵי יָדַעְתִּי שֶׁהַחֲכָמִים זְהִירִים כָּל־כָּךְ לֹא הָיִיתִי הוֹרְגָם; עַכְשָׁו מַה־תַּקָּנָתוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתִי?

אָמַר לוֹ בָּבָא בֶן־בּוּטָא: הוּא כִבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר”3942 – יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם3943, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם”3944. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּך אָמַר לוֹ: הוּא סִמֵּא3945 עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם – יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם.

אָמַר לוֹ הוֹרְדוֹס: מִתְיָרֵא אֲנִי מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת3946. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר3947 שָׁלִיחַ לְרוֹמִי, יֵלֵךְ שָׁנָה וְיִשְׁהֶה שָׁנָה וְיַחֲזוֹר שָׁנָה – וּבֵינָתַיִם תִּסְתֹּר3948 וְתִבְנֶה. עָשָׂה כָךְ. שָׁלְחוּ לוֹ מֵרוֹמִי: אִם לֹא סָתַרְתָּ אַל תִּסְתֹּר, אִם סָתַרְתָּ – אַל תִּבְנֶה; אִם סָתַרְתָּ וּבָנִיתָ – עֶבֶד רָע, לְאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נִמְלָכִין? אִם כְּלֵי־זֵינְךָ עָלֶיךָ3949 − הֲרֵי סִפְרְךָ כָּאן3950: “לֹא מֶלֶךְ וְלֹא בֶן־מֶלֶךְ – הוֹרְדוֹס הָעֶבֶד נַעֲשָׂה בֶן־חוֹרִין”.

כְּשֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּבִנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בִּימֵי הוֹרְדוֹס, הָיוּ יוֹרְדִים גְּשָׁמִים בַּלָּיְלָה. לְמָחָר נָשְבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה, וְיָצְאוּ הָעָם לִמְלַאכְתָּם – וְיָדְעוּ שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם.

אָמָרוּ: מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִנְיַן הוֹרְדוֹס – לֹא רָאָה בִנְיָן נָאֶה מִיָּמָיו. בַּמֶּה בְנָאוֹ? אָמַר רַבָּה: בְּאַבְנֵי שַׁיִשׁ וּמַרְמָר3951; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּאַבְנֵי כֹחַל, שַׁיִשׁ וּמַרְמָר; מוֹצִיא שָׂפָה3952 וּמַכְנִיס שָׂפָה, כְּדֵי שֶׁיְקַבְּלוּ אֶת־הַסִּיד. בִּקֵּשׁ לְצַפּוֹתָם זָהָב – אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: הַנַּח, כָּךְ3953 יָפֶה יוֹתֵר, שֶׁנִּרְאִין3954 כְּגַלֵּי הַיָּם (ב"ב ג־ד; תענית כג; סוכה נא:).


יג. הָעֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ

נב עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל תְּרוֹנוֹס3955 שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלָיִם3956; מִשֶּׁנִּבְנָה בֵית־הַמְּקְדָשׁ נִתְבַּסֵּס3957 הָעוֹלָם וְעָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ (תנח' תרומה).

נג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט3958 וגו' – רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמָר: מָשָׁל לְבֶן־מֶלֶךְ שֶׁגָּס לִבּוֹ עָלָיו3959 וְהָיָה לָמֵד3960 לֶאֱכוֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ: זֶה יִהְיֶה תָדִיר3961 עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא גָדוּר. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְרָאֵל לְהוּטִים3962 אַחַר עֲבוֹדָה־זָרָה בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבְּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים3963, וְאֵין שְׂעִירִים אֶלָּא שֵׁדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים”3964, וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבְּנֵיהֶם בְּאִסּוּר בָּמָה, וּפֻרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל־עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאֹהֶל־מוֹעֵד וְיִהְיוּ נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדָה־זָרָה וְהֵם נִצּוֹלִים (ויק"ר כב).

נד תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה־נֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא אֵל וְלֹא אֱלֹהִים, אֶלָּא יְיָ, שֶלֹּא לִתֵּן3965 פִּתְחוֹן־פֶּה לְבַעַל־דִּין לַחֲלוֹק.

נֶאֱמַר בְּשׁוֹר הַגַּס: “אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ”3966, וּבְעוֹף הַדַּק: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ”3967, וּבְמִנְחָה “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ”3968, לוֹמַר לָךְ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְכַוֵּן אֶת־לִבּוֹ לְשָׁמָיִם. – וְשֶׁמָּא תֹאמַר לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: “אִם־אֶרְעַב לֹא־אֹמַר לְךָ… הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים” וגו'3969 – לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי, − לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים, אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר “לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ”3970 (מנח' קי).

נה אָמַר רָבָה: רַ' יוֹסֵף הָיָה בוֹדְקֵנוּ3971: כֹּהֵן שֶׁחוֹטֵף מַתָּנוֹת – מְחַבֵּב מִצְוָה הוּא אוֹ מְזַלְזֵל3972 בְּמִצְוָה? אָמַרְתִּי לוֹ: “וְנָתַן”3973 – וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ.

אָמַר אַבַּיֵּי: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי חוֹטֵף מַתָּנוֹת, אָמַרְתִּי מְחַבֵּב מִצְוָה אָנִי; כֵּוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ: “וְנָתַן” – וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ, שׁוּב אֵינִי חוֹטֵף, אֲבָל הָיִיתִי אוֹמֵר: תְּנוּ לִי; וְכֵוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע”3974 – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – שׁוּב לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר, אֶלָּא אִם נָתְנוּ לִי נָטָלְתִּי; וְכֵוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת־יְדֵיהֶם3975 וְהַגַּרְגְּרָנִים3976 חוֹלְקִים – אַף אֲנִי אֵינִי נוֹטֵל, חוּץ מֵעֶרֶב יוֹם־הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְהַחֲזִיק עַצְמִי כֹּהֵן3977 (חול' קלג.).

נו כֹּהַנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם, כְּשֶׁהֵם נִפְטָרִים, לֹא הָיוּ מַחֲזִירִים אֶת־פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים, אֶלָּא מְצַדְדִים פְּנֵיהֶם3978 וְהוֹלְכִים (יומא נג.).

נז מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא [מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ] אוֹמֵר לְמִשְׁמָר הַנִּכְנָס: מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת־שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה – הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָלוֹם וְרֵעוּת (בר' יב.).

נח אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵלּוּ שִׁבְעִים פָּרִים3979 כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת3980, פַּר יְחִידִי3981 לָמָּה? – כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה3982. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם, שֶאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעֻדָּה גְדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעֻדָּה קְטַנָּה, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמֶּךָּ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם שֶׁאִבְּדוּ וְאֵין יוֹדְעִין מַה־שֶּאִבֵּדוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן, וְעַכְשָׁו – מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן? (סוכה נה:).

נט אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן: עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת [טְהוֹרוֹת] מָסַרְתִּי לָךְ, שָׁלשׁ בִּרְשׁוּתְךָ3983 וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתֶךָ3984; שָׁלשׁ בִּרְשׁוּתְךָ: שׁוֹר, כֶּשֶׂב וָעֵז, וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר. לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם לַעֲלוֹת בֶּהָרִים וּלְהִתְיַגֵּעַ בַּיְּעָרִים לְהָבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתֶךָ, אֶלָּא מֵאֵלּוּ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ, הַגְּדֵלוֹת עַל אֲבוּסֶךָ.

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בַר נְהוֹרַאי אָמָר: שׁוֹר נִרְדָּף מִפְּנֵי אֲרִי, כֶּבֶשׁ מִפְּנֵי זְאֵב, עֵז מִפְּנֵי נָמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לֹא תָבִיאוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִים, אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִים (תנה“ק אמור; ויק”ר כז).

ס אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ "נֶפֶשׁ3985? אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מִי דַרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנָי.

וְאָמַר רַ' יִצְחָק: מַה־נִּשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ בָהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן3986 הַלָּלוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעֻדָּה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמֶּךָּ (מנח' קד:).

סא אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת. שָׁלַח וְאָמַר לְכֹהֵן גָּדוֹל: אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁנֵי תוֹרִים. אָמַר לַכֹּהֵן: הְקְרֵב אֶת־אֵלּוּ. אָמַר לוֹ: הַמֶּלְך צִוַּנִי וְאָמַר לִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי כֹהֵן־גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל־יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנָיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵךְ3987 פַּרְנָסָתִי. נְטָלָם וְהִקְרִיבָם. נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִפַּס בַּחֲלוֹם: קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמֶךָ. שָׁלַח וְאָמַר לְכֹהֵן גָּדוֹל: לֹא כָךְ צִוִּיתִיךָ – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים. אָמַר לִי: הַקְרֵב אֶת־אֵלּוּ. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמָר: אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל־יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנָיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵך אֶת־פַּרְנָסָתִי – לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָם? אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל־מַה־שֶּׁעָשִׂיתָ.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵבִיאָה קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה כֹהֵן מְבַזֶּה עָלֶיהָ וְאָמָר: מָה הֵן מַקְרִיבוֹת! מַה־בָּזֶה לֶאֱכֹל? מַה־בָּזֶה לְהַקְרִיב? נִרְאָה לְכֹהֵן בַּחֲלוֹם: אַל תְּבַזֶּה עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ נַפְשָׁהּ הִקְרִיבָה (ויק"ר ג).

סב אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי3988 − וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים3989 עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת3990, עַל כָּל־מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר3991 מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶם וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן – בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ3992; בַּשֵּׁנִי – יְהִי רָקִיעָ וְיִקָּווּ הַמָּיִם; בַּשְּׁלִישִי – יִקָּווּ הַמַּיִם וִיהִי מְאוֹרוֹת; בָּרְבִיעִי – יְהִי מְאוֹרוֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמָּיִם, בַּחֲמִישִׁי – יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתוֹצֵא הָאָרֶץ; בַּשִּׁשִּׁי – תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמָיִם. פָּרָשָׁה גְדוֹלָה3993 קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד – בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף; וּבְמִנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶם3994 כְּקוֹרִין אֶת־שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

שָנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל… הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת – חֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מֵאֶרֶץ־יִשְרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם וַחֲצִי הַמִּשִׁמָר הָיָה עוֹלֶה לִירֵחוֹ, כְּדֵי שֶׁיְסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם.

אַרְבָּעָה מִשְמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה3995, וְאֵלּוּ הֵם: יְדַעְיָה, חָרִם, פַּשְחוּר וְאִמֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְחִלְּקוּם וְהֶעֶמֱיִדוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, בְּלָלוּם3996 וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵּי, בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שִׁשָּׁה, בָּא חָרִם וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו3997 שִׁשָּׁה, וְכֵן פַּשְׁחוּר וְכֵן אִמֵּר. וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁאֲפִלוּ יְהוֹיָרִיב3998 רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה – לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה3999 מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְדַעְיָה עִקָּר ויִהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ.

אַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי; וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְאֶחָד בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ; דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגּוֹיִם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל שֶׁאָנוּ שְׂמֵחִים בַּרִאשׁוֹן4000 הֵם מִתְעַנִּין בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן הַמַּעֲמָדוֹת לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבַת הַגּוֹיִם.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁבָּת: בְּשֵׁנִי בְשַׁבָּת, בִּשְׁלִישִׁי, בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי. בְּשֵׁנִי עַל יוֹרְדֵי הַיָּם, בִּשְלִישִׁי עַל הוֹלְכֵי הַמִּדְבָּרוֹת, בִּרְבִיעִי עַל אַסְכְּרָה4001 שֶׁלֹּא תִפּוֹל בְּתִינוֹקוֹת, בַּחֲמִישִי עַל עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, עֻבָּרוֹת שֶלֹא יַפִּילוּ וּמֵינִיקוֹת שֶׁיֵּינִיקוּ אֶת־בְּנֵיהֶן. (תענ' כו−כח; סופר' י; ע"י).


יד. נִסִּים בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ

סג עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ: לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה4002 מֵרֵיחַ בְּשַׂר־הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר־הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נְרִאָה זְבוּב בְּבֵית־הַמִּטְבָּחַיִם, וְלֹא אֵרְעָה טֻמְאָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ הַגְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נִצְחָה הָרוּחַ4003 אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי־הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם־הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים4004 וּמִשְתַּחֲוִים רְוֵחִים4005, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר4006 אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם (אבות ה').

סד עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְתַּחֲוִים רְוֵחִים – אָמַר רַ' אַחָא: אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד, אַמָּה מִכָּל צַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (ב"ר ה').

סה תַּנְיָא, חֲמִשָּׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְאֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה: רְבוּצָה כַאֲרִי, וּבָרָה כַּחַמָּה, וְיֶשׁ בָּה מַמָּשׁ, וְאוֹכֶלֶת לַחִים4007 כִּיבֵשִׁים, וְאֵינָה מַעֲלָה עָשָׁן. רְבוּצָה כַאֲרִי – וְהָתַנְיָא: אָמַר רַ' חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהַנִים: אִני רְאִיתִיהָ וּרְבוּצָה כְּכָלֶב? כָּאן בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן בְּמִקְדָּשׁ שֵנִי (יומא כא:).

סו אָמַר רַבָּה בַּר בַּר־חָנָה: מִירוּשָׁלַיִם לִירֵחוֹ עֲשָׂרָה פַרְסָאוֹת. וְצִיר דַּלְתוֹת הַהֵיכָל4008 נִשְׁמַע בִּשְמוֹנָה תְחוּמֵי שַׁבָּת4009; עִזִּים שֶׁבִּירֵחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת; נָשִׁים שֶׁבִּירֵחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת; כַּלָּה שֶבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְקַשֵּׁט4010 מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת (שם לט:).


טו. כֹּהֲנִים זְרִיזִים

סז אִישׁ הַר הַבַּיִת4011 הָיָה מְחַזֵּר4012 עַל כָּל־מִשְׁמָר4013 וּמִשְׁמָר וַאֲבֻקּוֹת דּוֹלְקוֹת לְפָנָיו, וְכָל־מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ: “אִישׁ הַר־הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ!” נִכָּר שֶהוּא יָשֵׁן, − חוֹבְטוֹ4014 בְּמַקְלוֹ. וּרְשׁוּת הָיְתָה לוֹ לִשְׂרוֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים4015: “מַה־קּוֹל בָּעֲזָרָה”? – קוֹל בֶּן־לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִים, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל הַמִּשְמָר. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן־יַעֲקֹב אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת־אֲחִי־אִמִּי יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ לוֹ אֶת־כְּסוּתוֹ (תמיד כז, כח).

סח בָּרִאשׁוֹנָה כָּל־מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם4016 אֶת־הַמִּזְבֵּחַ – תּוֹרֵם, וּבִזְמַן שֶׁהֵם מְרֻבִּים – רָצִים וְעוֹלִים בַּכָּבֶשׁ4017, כָּל־הַקּוֹדֵם אֶת־חֲבֵרוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְנֵיהֶם4018 שָׁוִים, וְרָצִים וְעוֹלִים בָּכָּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ – וְנָפַל וְנִשְבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵוָן שֶׁרָאוּ בֵית־דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶלֹּא יְהוּ תוֹרְמִין אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִס4019.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים וְרָצִים וְעוֹלִים בַּכָּבֶשׁ. קָדַם אֶחָד מֵהֶם לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַ' צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמָר: אַחֵינוּ בֵית יִשְׂרָאֵל, שְׁמָעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “כִּי־יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה… וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ”4020 – אָנוּ עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה, עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת4021? גָּעוּ כָל־הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר, אָמָר: “הֲרֵי הוּא כַפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִן בְּנִי מְפַרְפֵּר וְלֹא נִטְמָא4022 סַכִּין”… – לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טָהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים (יומא כב−כג).


טז. קָרְבַּן פָּסַח

סט הַפֶּסַח נִשְחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת4023, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה − נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת־שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי־כֶסֶף4024 וּבָזִיכֵי־זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה כֶּסֶף – כָּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב – זָהָב; לֹא הָיוּ מְעֹרָבִים4025. וְלֹא הָיוּ לַבִּזיכִים שׁוּלַיִם4026, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ4027 הַדָּם.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן [אֶת הַדָּם]4028, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ. מְקַבֵּל אֶת־הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת־הָרֵיקָן4029. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ4030 זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד4031.

יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית, כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת־הַ“הַלֵּל”4032. אִם גָּמְרוּ4033 − שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ – שִׁלֵּשׁוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעָה לְ“אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע יְיָ”4034, מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין.

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין4035? אֻנְקְלָיוֹת4036 שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בִּכְתָלִים וּבְעַמּוּדִים, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִים וּמַפְשִׁיטִין; וְכָל־מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט – מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, מַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

קְרָעוֹ4037 וְהוֹצִיא אֶת־אֵמוּרָיו4038, נְתָנָם בְּמָגֵס4039 וְהִקְטִירָם עַל־גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר־הַבָּיִת, שְׁנִיָּה בַּחֵל4040 וְהַשְּלִישִׁית בִּמְקוֹמָה עוֹמָדֶת. חַשֵׁכָה יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת־פִּסְחֵיהֶן (פס' סד.:).

ע שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מֵעוֹלָם לֹא נִתְמָעֵךְ אָדָם4041 בָּעֲזָרָה, חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שָׁהָיָה בִימֵי הִלֵּל, וְנִתְמָעֵךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ “פֶּסַח מְעוּכִין”.

פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאוֹכְלוֹסֵי יִשְׂרָאֵל4042. אָמַר לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: תֵּן עֵינֶיךָ4043 בִּפְסָחִים. נָטַל כֻּלְיָה מִכָּל־אֶחָד וְאֶחָד, וְנִמְצָא שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא זוּגוֹת כְּלָיוֹת, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִטָּמֵא4044 וְשֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לְךָ כָל־פֶּסַח וָפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְנֵי־אָדָם. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ “פֶּסַח מְעֻבִּין”4045 (שם:; ע"י).

––––––––

עא מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי4046 אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְאוֹכֵל4047 פְּסָחִים בִּירוּשָׁלָיִם. בָּא לִפְנֵי רַ' יְהוּדָה בֶן־בְּתֵרָא, אָמַר לוֹ: נֶאֱמַר: “כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יאֹכַל בּוֹ”,4048 וְנֶאֱמַר: “וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ”4049 − וַאֲנִי הֲרֵי אוֹכֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּיָּפֶה! אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה בֶן־בְּתֵרָא: וּמֵאַלְיָה4050 הִלְעִיטוּךָ? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּעֲלֶה לְשָׁם אֱמֹר לָהֶם: הַלְעִיטוּנִי מִן הָאַלְיָה. כְּשֶׁעָלָה לְשָׁם אָמַר לָהֶם: מֵאַלְיָה הַלְעִיטוּנִי. אָמְרוּ לוֹ: מָה אַּתָּה אוֹמֵר? אַלְיָה לְגָבוֹהַּ עוֹלֶה4051! אָמְרוּ לוֹ: מִי אָמַר לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: רַ' יְהוּדָה בֶן־בְּתֵרָא אָמַר לִי. אָמָרוּ: מַה־זֶּה לְפָנֵינוּ? בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהוּ שֶׁנָּכְרִי הוּא – וַהֲרָגוּהוּ.

שָׁלְחוּ לוֹ לְרַ' יְהוּדָה בֶן־בְּתֵרָא: שָׁלוֹם לְךָ, רַ' יְהוּדָה בֶן־בְּתֵרָא, שֶׁאַתָּה בִנְצִיבִין4052 וּמְצוּדָתְךָ4053 פְּרוּסָה בִירוּשָׁלָיִם (שם ג:; ע"י).


יז. הָעֹמֶר

עב כֵּיצַד עוֹשִׂין [אֶת־הָעֹמֶר]? שְׁלוּחֵי בֵית־דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם־טוֹב וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת4054 בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע4055, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נוֹחַ לִקָּצֵר, וְכָל־הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל4056. כֵּוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם [הַקּוֹצֵר]: בָּא הַשָּׁמֶשׁ? אוֹמְרִין: הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ? אוֹמְרִין: הֵן. מַגָּל זֶה?4057 אוֹמְרִין: הֵן. מַגָּל זֶה? אוֹמְרִין: הֵן. קֻפָּה זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. קֻפָּה זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: שַׁבָּת זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. שַׁבָּת זוֹ? אוֹמְרִין: הֵן. אֶקְצֹר? וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל־דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: הֵן, הֵן, הֵן. כָּל־כָּךְ לָמָה? מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים4058, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין קְצִירַת4059 הָעֹמֶר בְמוֹצָאֵי יוֹם־טוֹב.

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לַעֲזָרָה. הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בְּאוּר4060, נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב4061, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בַעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת4062 וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן, שֶׁהוּא מְנֻפֶּה4063 בִּשְלשׁ־עֶשְׂרֵה נָפָה [וְקָרֵב].

מִשֶּׁקָּרֵב הָעֹמֶר – יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים4064 קֶמַח וְקָלִי (מנח' סה., סו.; פס' י:).

עג מִצְוַת הָעֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכָּל־מָקוֹם.

פַּעַם אַחַת הִגִּיעַ [זְמַן] הָעֹמֶר וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מֵהֵיכָן יֵשׁ לְהָבִיא עֹמֶר. הִכְרִיזוּ [עַל הַדָּבָר]. בָּא חֵרֵשׁ4065 אֶחָד וְנָתַן יָדוֹ אַחַת עַל הַגַּג וְיָדוֹ אַחַת עַל הַצְּרִיף4066. אָמַר [אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל]: יֵשׁ מָקוֹם שֶׁשְּמוֹ צְרִיפִין־גַּגּוֹת אוֹ גַּגּוֹת־צְרִיפִין? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ [וְהֵבִיאוּ מִשָּׁם]. וּכְשֶׁבִּקְּשׁוּ לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מֵהֵיכָן לִטּוֹל. הִכְרִיזוּ [עַל הַדָּבָר]. בָּא חֵרֵשׁ אֶחָד וְנָתַן יָדוֹ אַחַת עַל עֵינוֹ וְיָדוֹ אַחַת עַל הַסּוֹכֵר4067. אָמַר [אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְרָאֵל]: יֵשׁ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ עֵין סוֹכֵר אוֹ סוֹכֵר עָיִן? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ [וְהֵבִיאוּ מִשָּׁם] (מנח', סד:).


יח. הֲבָאַת בִּכּוּרִים

עד כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים? יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְרוֹאֶה תְאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה4068, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר – קוֹשְׁרוֹ בִגְמִי וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים4069; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף־עַל־פִּי־כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקָע.

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת־הַבִּכּוּרִים? – כָּל־הָעֲיָרוֹת שֶׁבְּמַעֲמָד4070 מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד4071 וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וּלְמַשְכִּים4072 הָיָה הַמְמֻנֶּה4073 אוֹמֵר: “קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ”.

הַקְּרוֹבִים הָיוּ מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים4074. וְהַשּׁוֹר4075 הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ, וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם4076 וְעִטְּרוּ4077 אֶת־בִּכּוּרֵיהֶם; הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים4078 וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם; לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים4079 הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל־בַּעֲלֵי־אֻמָּנֻיּוֹת שִׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם4080 וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם: “אַחֵינוּ, אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם!”

הֶחָלִיל מַכֶּה4081 לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר־הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר־הַבָּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר: “אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי”4082.

הַגּוֹזָלוֹת4083 שֶׁעַל גֵבי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת4084, וּמַה־שֶּׁבְּיָדָם נוֹתְנִים לַכֹּהַנִים.

עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ קוֹרֵא מֵ“הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ”4085 עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל־הַפָּרָשָׁה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי”4086; הִגִּיעַ לַ“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִׂפְתוֹתָיו4087, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵ“אֲרַמִי אֹבֵד אָבִי” עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל־הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְתַּחֲוָה וְיָצָא.

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל־מִי שֶיּוֹדֵעַ לִקְרוֹא קוֹרֵא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹא4088 מַקְרִין4089 אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא4090; הִתְקִינוּ שֶׁיְהוּ מַקְרִין אֶת־מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְאֶת־מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ.

הָעֲשִׁירִים הָיוּ מְבִיאִים אֶת־בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת4091 שֶל כֶּסֶף וְשֶל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִים אוֹתָם בְּסַלֵּי־נְצִרים4092 שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה4093. הַסַּלִים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים (בכו' ג'; ע"י).


יט. עֲבוֹדַת יוֹם־הַכִפּוּרִים

עה שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם־הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין4094 כֹּהֵן־גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין4095 וּמַתְקִינִין4096 לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֵאָרַע בוֹ פְּסוּל4097.

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית־דִּין וְקוֹרִין לְפָנָיו בְסֵדֶר הַיּוֹם4098 וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי4099 כֹּהֵן גָּדוֹל! קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶמָּא לֹא לָמָדְתָּ.

עֶרֶב יוֹם־הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה.

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. עֶרֶב יוֹם־הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֶאֱכוֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁינָה.

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית־דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֳלִיַּת בֵּית־אַבְטִינַס4100, הִשְׁבִּיעוּהוּ4101 – וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן־גָּדוֹל! אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית־דִּין וְאַּתָּה שְׁלִיחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית־דִּין. מַשְׁבִּיעִים אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַּבַיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה4102 וְהֵם פּוֹרְשִׁים וּבוֹכִים4103.

אִם הָיָה חָכָם – דּוֹרֵשׁ4104, וְאִם לָאו – תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים דּוֹרְשִׁים לְפָנָיו. אִם רָגִיל לִקְרוֹת – קוֵרא, וְאִם לָאו – קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו? בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי־הַיָּמִים4105. זְכַרְיָה בֶן־קְבוּטַל אוֹמֵר: פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל.

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְהֻנָּה4106 מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה4107 וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: אִישִׁי כֹּהֵן־גָּדוֹל! עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה4108. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ4109 עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְׁחִיטָה.

(מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים כָּל־הַלָּיְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע כֹּהֵן־גָּדוֹל קוֹל הֲבָרָה4110 וְלֹא תְהֵא שֵׁנָה חוֹטַפְתּוֹ).

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה: צְאוּ וּרְאוּ4111 אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה4112. אִם הִגִּיעַ – הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי4113! מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָל־הַמִּזְרָח שֶׁבְּחֶבְרוֹן? וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. (וְלָמָּה הֻצְרְכוּ לְכָךְ? שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרָח וְשָׁחֲטוּ אֶת־הַתָּמִיד – וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית־הַשְּׂרֵפָה).

הוֹרִידוּ כֹּהֵן־גָּדוֹל לְבֵית־הַטְּבִילָה, חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁים טוֹבֵל כֹּהֵן־גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם.

פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. פָּשַׁט4114, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג4115. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו4116. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת־הַתָּמִיד, קְרָצוֹ4117 וּמֵרַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ4118, קִבֵּל אֶת־הַדָּם וּזְרָקוֹ4119. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר וּלְהֵיטִיב אֶת־הַנֵּרוֹת– – –

אִם הָיָה כֹהֵן־גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנֵיס4120 − מְחַמִּין לוֹ חַמִּין4121 וּמְטִילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנְנִים4122 כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָם.

הֱבִיאוּהוּ לְבֵית־הַפַּרְוָה4123 − וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה – פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג, וְהֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ וִקְדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פְּלוּסִין4124 שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָר מָנֶה וּבֵין־הָעַרְבַּיִם – הִנְדְּוִין4125 שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר4126; וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף4127 − מוֹסִיף מִשֶּלּוֹ.

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ4128. וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, רֹאשׁוֹ לְדָרוֹם וּפָנָיו לְמַעֲרָב. וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בְּמִזְרָח וּפָנָיו לְמַעֲרָב, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם4129, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָא הַשֵּׁם, כַּפֶּר־נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ: “כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם” וגו'4130. וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ. הַסָּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית־אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים. וְקַלְפֵּי הָיְתָה שָׁם – וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת (שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ4131. הָיוּ וַעֲשָׂאָם בֶּן־גַּמְלָא4132 שֶל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח).

טָרַף בְּקַלְפֵּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. אֶחָד כָּתוּב עָלָיו “לַייָ” וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו “לַעֲזָאזֵל”. הַסָּגָן בִּימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית־אָב בִּשְׂמֹאלוֹ. אִם שֵׁם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִימִינוֹ – הַסָּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן־גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינֶךָ! וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּשְׂמֹאלוֹ – רֹאשׁ בֵּית־אָב אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן־גָּדוֹל, הַגְבַּהּ שְׂמֹאלֶךָ! נְתָנָם עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְאוֹמֵר: לַייָ! וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".

קָשַׁר לָשׁוֹן שֶל זְהוֹרִית4133 בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלּוּחוֹ4134, וְלַנִשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה4135 וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֶּר־נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶיךָ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ: “כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם” וגו'4136. וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".

שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל בְּמִזְרָק אֶת־דָּמוֹ, נְתָנוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְמָרֵס4137 בּוֹ עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי4138 שֶׁבְּהֵיכָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָשׁ4139. נָטַל אֶת־הַמַּחְתָּה וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּפִנָּה גֶחָלִים אֵילַךְ וְאֵילַךְ, וְחָתָה מִן הַמְעֻכָּלוֹת4140 הַפְּנִימִיּוֹת וְיָרַד וְהִנִּיחָה עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי שֶבָּעֲזָרָה.

בְּכָל־יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף4141 וּמְעָרֶה4142 בְּתוֹךְ שֶׁל זָהָב, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְּשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. – – – בְּכָל־יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרֹק וְהַיּוֹם אָדֹם. – – –

הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת־הַכַּף וְאֶת־הַמַּחְתָּה וְחָפַן4143 מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכָּף. הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ. וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ4144. נָטַל אֶת־הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת־הַכַּף בִּשְמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בְּהֵיכָל עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה4145 מִן הַדָּרוֹם וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְצָפוֹן. הִגִּיעַ לְצָפוֹן – הוֹפֵךְ פָּנָיו לְדָרוֹם. מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן. הִגִּיעַ לָאָרוֹן – נוֹתֵן אֶת־הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים וְנִתְמַלֵּא כָל־הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית־כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בְּבַיִת־הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל4146.

(מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן – אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים, וּ“שְׁתִיָּה” הָיְתָה נִקְרֵאת, גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן).

נָטַל אֶת־הַדָּם מִמִּי שֶׁהָיָה מְמָרֵס בּוֹ, נִכְנַס לְמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס4147, וְעָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמָד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמָטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף4148. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וְשֵׁשׁ, אַחַת וְשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֶבַּהֵיכָל.

הֵבִיאוּ לוֹ אֶת־הַשָּׂעִיר, שְׁחָטוֹ וִקִבֵּל בְּמִזְרָק אֶת־דָּמוֹ. נִכְנַס לְמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס וְעָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה – – – כְּמַצְלִיף, – – – יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה בַהֵיכָל. – – –

בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ, פָּשְעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל; אָנָּא בַשֵּׁם, כַּפֶּר־נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ: “כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר” וגו'4149. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיו שׁוֹמְעִים שֵׁם־הַמְפרָׁשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן־גָּדוֹל, הָיוּ כוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ4150. וְכֶבֶשׁ4151 עָשׂוּ לוֹ, מִפְּנֵי הַבַּבְלִים, שֶׁהָיוּ מְתַלְשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: טוֹל וָצֵא, טוֹל וָצֵא4152!

מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק4153 תִּשְׁעִים רֵיס4154 עַל כָּל־סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִין לוֹ: הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מָים. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן, שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לְצוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת־מַעֲשָׂיו.

מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בְּסֶלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין קַרְנָיו4155 וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד. וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים־אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ.

בָּא לוֹ [כֹהֵן גָּדוֹל] אֵצֶל פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים וְהִקְטִירָם − − − אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן־גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. – – –

וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דַּרְכָּיוֹת4156 הָיוּ עוֹשִׂין וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִים וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. – – –

בָּא לוֹ כֹהֵן־גָּדוֹל4157 [לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה]. אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא; וְאִם לָאו קוֹרֵא בִּאִצְטָלִית4158 לָבָן4159 מִשֶּׁלוֹ. חַזַּן־הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ־הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לְסָגָן וְהַסָּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן־גָּדוֹל וְכֹהֵן־גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא “אַחֲרֵי־מוֹת”4160 וְ“אַךְ בֶּעָשׂוֹר”. וְגוֹלֵל סֵפֶר־תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְחֵיקוֹ וְאוֹמֵר: יוֹתֵר מִמַּה שֶׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. – – –

הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵּי־זָהָב וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת־אֵילוֹ וְאֶת־אֵיל הָעָם. – – –

קִדֵּשׁ4161 וְטָבָל. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת־הַכַּף4162 וְאֶת הַמַּחְתָּה. קִדֵּשׁ וְטָבָל, הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וּלְהֵיטִיב אֶת־הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשָׁט.

הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי עַצְמוֹ וְלָבָשׁ. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם־טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ. (יומא א−ז).

––––––––

עו רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמָר: מִפְּנֵי מָה אֵין כֹּהֵן־גָּדוֹל נִכְנָס4163 בְּבִגְדֵי זָהָב4164? אֶלָּא אֵין קַטֵּגוֹר4165 נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹר4166 וְלוֹמַר: אֶתְמוֹל עָשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי־זָהָב וְהַיּוֹם הֵם מְבַקְּשִׁים לְשַמֵּשׁ בְּבִגְדֵי זָהָב.

רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵם רַ' לֵוִי אָמָר: בִּשְׁבִיל לָחוּס עַל מָמוֹנָם4167 שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ויק“ר כ”א).

עז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבַּחוּץ; הִלְבִּין – הָיוּ שְׂמֵחִין, לֹא הִלְבִּין – הָיוּ עֲצֵבִין וּמִתְבַּיְּשִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח אוּלָם מִבִּפְנִים; וַעֲדַיִן הָיוּ מְצִיצִין וְרוֹאִין: הִלְבִּין – הָיוּ שְׂמֵחִין, לֹא הִלְבִּין – הָיוּ עֲצֵבִין וּמִתְבַּיְּשִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ חֶצְיוֹ בְסֶלַע וְחֶצְיוֹ בֵּין קַרְנָיו שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אָמַר רַ' נַחוּם בַּר פַּפָּא מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבִּפְנִים, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר, הָיָה מַלְבִּין וְיָדְעוּ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה מִצְוָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ”4168 (יומא ס“ז; ע”י).

עח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׁה בְּכֹהֵן־גָּדוֹל אֶחָד שֶׁהֶאֱרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ4169, וְנִמְנוּ4170 אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִכָּנֵס אַחֲרָיו4171. הִתְחִילוּ הֵם נִכְנָסִים וְהוּא יוֹצֵא. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה הֶאֱרַכְתָּ בִתְפִלָּתֶךָ? אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְעֵינֵיכֶם, שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיכֶם וְעַל בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יֶחֱרָב! אָמְרוּ לוֹ: אַל תְּהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: “לֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל”.

עט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי4172 אֶחָד שֶׁתִּקֵּן מִבַּחוּץ4173 וְהִכְנִיס לִפְנִים. בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אַף־עַל־פִּי שֶׁצְּדוֹקִים אָנוּ – מִתְיָרְאִים אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ: כָּל־יָמַי הָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: “כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת”4174, אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ; עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ? אָמָרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁמֵּת וְהוּטַל בְּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּיצִיאָתוֹ נִגָּף. שֶׁשָּׁנָה רַ' חִיָּא: כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בָּעֲזָרָה, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל4175 בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל”4176 (יומא יט:; ע"י).

פ אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית: פַּעַם אַחַת4177 יָצָא וְסִפֵּר עִם מֶלֶךְ הָעַרְבִים וְנִתְּזָה4178 צִנּוֹרָה4179 מִפִּיו עַל בְּגָדָיו וְטִמְּאַתּוּ. נִכְנַס יְשֵׁבָב אָחִיו וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו – וְרָאֲתָה אִמָּם שְׁנֵי בָנֶיהָ כֹּהֲנִים־גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁבְעָה בָנִים הָיוּ לָהּ לְקִמְחִית וְכֻלָּם שִׁמְּשׁוּ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה. אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים: מֶה עָשִׂית שֶׁזָּכִית לְכָךְ? אָמְרָה לָהֶם: מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קִלְעֵי שְׂעָרִי4180 וְאִמְרֵי חֲלוּקִי. אָמְרוּ לָהּ: הַרִבֵּה נָשִׁים עָשׂוּ כָךְ וְלֹא הוֹעִילוּ; כָּל הַקְּמָחִים4181 – קֶמַח וְקֶמַח שֶׁל קִמְחִית – סֹלֶת (שם מז.; פסיק' כז; ויק"ר כ).

פא. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֳשֶׂה בְּכֹהֵן־גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית־הַמִּקְדָשׁ, הָיוּ כָל־הָעָם הוֹלְכִים אַחֲרָיו. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן בָּאִים הִנִּיחוּ אוֹתוֹ וְהָלְכוּ אַחַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. לִבְסוֹף בָּאוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לִפָּטֵר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֵן־הַגָּדוֹל, אָמַר לָהֶם: יָבֹאוּ בְנֵי עֲמָמִים4182 לְשָׁלוֹם. אָמְרוּ לוֹ: יָבֹאוּ לְשָׁלוֹם בְּנֵי עֲמָמִים, עוֹשִׂים מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן4183, וְאַל יָבֹאוּ לְשָׁלוֹם בְּנֵי אַהֲרֹן, שֶׁאֵינָם עוֹשִים מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן (יומא עא:; ע"י).


כ. נְטִילַת לוּלָב

פב מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד? יוֹם־טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶם4184 לְהַר־הַבָּיִת, וְהַחַזָּנִים4185 מְקַבְּלִים מֵהֶם וְסוֹדְרִים אוֹתָם עַל גַּב הָאִצְטְבָא4186, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִים אֶת־שֶׁלָּהֶם בְּלִשְׁכָּה4187. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם4188 לוֹמַר: “כָּל־מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה”4189. לְמָחָר מַשְׁכִּימִים וּבָאִים, וְהַחַזָּנִים זוֹרְקִים אוֹתָם4190 לִפְנֵיהֶם, וְהֵם מְחַטְּפִים וּמַכִּים אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵית־דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְהֵיא כָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא, יוֹרְדִין לְשָם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת4191 שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִים עַל־גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. בְּכָל־יוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרים: “אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא”,4192 וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִים אֶת־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ!

כְּמַעֲשֵׂהוּ4193 בְחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב־[שַׁבָּת]4194 וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִגִּיּוֹת4195 שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמשׁוּ.4196 רַ' יוֹחָנָן בֶּן־בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חָרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל4197 מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא [יוֹם] חִבּוּט חָרִיּוֹת. מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִים אֶת־לוּלְבֵיהֶם וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶם (סוכה פ' ד).


כא. נִסּוּךְ־הַמָּיִם

פג נִסּוּךְ הַמַּיִם4198 כֵּיצַד? צְלֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשָׁה לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא4199 מִן הַשִּׁלֹחַ.4200 הִגִּיעוּ לְשַׁעַר־הַמַּיִם – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. עָלָה בְכֶבֶשׁ4201 וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ. שְׁנֵי סְפָלִים4202 שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם4203 (רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִים פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן), וּמְנֻקָּבִים כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִים4204 דַּקִּים, אֶחָד מְעֻבֶּה4205 וְאֶחָד דָּק, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם כִּלים בְּבַת אֶחָת.4206 מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן4207 – – – וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבַּהּ יָדֶךָ4208! שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ4209 אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָל־הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶם.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בְחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁלֹחַ וּמַנִּיחָהּ בְּלִשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה [אוֹ] נִתְגַּלְּתָה – הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם מְגֻלִּין פְּסוּלִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ (שם).

פד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁנִּסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָל־הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶם. וְאוֹתוֹ הַיוֹם נִפְגְּמָה4210 קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ וְהֵבִיאוּ בוּל שֶׁל מֶלַח4211 וּסְתָמוּהוּ,4212 לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֻכְשַׁר לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם; שֶׁכָּל מִזְבֵּחַ, שֶׁאֵין לוֹ לֹא כֶבֶשׁ וְלֹא קֶרֶן וְלֹא יְסוֹד וְלֹא רִבּוּעַ – פָּסוּל לַעֲבוֹדָה (שם מח, מט).


כב. שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה (הַשּׁוֹאֵבָה)

פה מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.4213

בְּמוֹצָאֵי יוֹם־טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ יוֹרְדִין4214 לְעֶזְרַת־נָשִׁים וּמְתַקְּנִים שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל.4215 וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם4216 וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל־ אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי־כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן4217 שֶׁל מֵאָה וְעֶשְרִים לֹג, שֶׁהֵם מְטִילִים לְכָל־סֵפֶל וָסֵפֶל.

מִבְּלָאֵי4218 מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיְנֵיהֶם4219 הָיוּ מַפְקִיעִין4220 [פְּתִילוֹת] וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִים. וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית־הַשְּׁאוּבָה.ִ

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה4221 הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵי הָעָם בַּאֲבֻקּוֹת שֶל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר עַלַ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים (כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת” שֶׁבִּתְהִלִּיםִ), שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִים בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁיר. וְעָמדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת־יִשְׁרָאֵל לְעֶזְרַת־נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶם. קָרָא הַגֶּבֶר4222 − תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה הָעֲשִׂירִית – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הָיוּ תוֹקְעִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶם לְמַעֲרָב וְאָמָרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה “אֲחֹרֵיהֶם אֶל־הֵיכַל יְיָ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ”4223 − וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִים וְאוֹמְרִים: אָנוּ לְיָהּ, לְיָהּ עֵינֵינוּ.

כְּשֶׁהָיוּ נִפְטָרִים זֶה מִזֶּה מֶה הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה? − “יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְרָאֵל”4224 (סוכה ה; תוס' שם).

פו אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן: כְּשֶהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִמְחַת בֵּית־הַשְּׁאוּבָה אָמַר כֵּן: “אִם אֲנִי כָאן4225 − הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵין אֲנִי כָאן – מִי כָאן? לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב – שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי”. וְאַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹמֵר: “אִם אַתָּה תָבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי אָבוֹא לְבֵיתֶךָ; וְאִם אַתָּה לֹא תָבוֹא אֶל בֵּיתִי – אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתֶךָ”, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”4226 (סוכה נג; ע"י).

פז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶלֹּא בִיְּשָׁה4227 אֶת־זִקְנוּתֵנוּ” – אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי־מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: “אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ” – אֵלּוּ בַּעֲלֵי־תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים: “אַשְּרֵי מִי שֶלֹּא חָטָא; וּמִי שֶחָטָא − יָשׁוּב4228 וְיִמָּחֵל לוֹ” (שם; שם).

פח אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמֹנֶה אֲבֻקּוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מָעְלָה, זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ4229 שְׁנֵי אֲגוּדָלָיו4230 בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת־הָרִצְפָה וְזוֹקֵף, מַה־שֶּׁאֵין כָּל־בִּרְיָה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן; − וְזוֹ הִיא קִדָּה (שם; שם).

פט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־חֲנַנְיָא: כָּל־יָמִים שֶׁל שִׂמְחַת בֵּית־הַשְּׁאוּבָה לֹא הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם שֵׁנָה כָּל־עִקָּר. כֵּיצַד? שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – תָּמִיד שֶׁל שָׁחַר, מִשָּׁם לִתְפִלָּה, מִשָּׁם לְקָרְבַּן מוּסָף, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִים, מִשָּׁם לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין־הָעַרְבָּיִם – מִכָּאן וְאֵילַךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשְּׁאוּבָה (שם; ירוש').


כג. פָּרָשַׁת־הַמֶּלֶךְ

צ מוֹצָאֵי יוֹם־טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בַּשְּמִינִי4231 בְּמוֹצָאֵי־שְׁבִיעִית עוֹשִׂין לוֹ [לַמֶּלֶךְ] בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר־תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לְסָגָן וְהַסָּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן־גָּדוֹל וְכֹהֵן־גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ – וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב.

אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד – וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ“לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא”,4232 זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת.4233 אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס, אָחִינוּ אַתָּה, אָחִינוּ אַתָּה!

שָׁנוּ מִשּׁוּם רַ' נָתָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ (סוטה מא; ע"י).


כד. שְׁמִינִי־עֲצֶרֶת וּמוֹצָאֵי־הֶחָג

צא “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם” וגו'4234 – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “תַּחַת־אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה”.4235 אַתָּה מוֹצֵא בֶּחָג: יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים שִׁבְעִים פָּרִים עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, לְפִיכָךְ הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת אוֹהֲבִין אוֹתָנוּ; לֹא דַיָּן שֶׁאֵין אוֹהֲבִין אוֹתָנוּ, אֶלָּא עוֹד שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּך־הוּא: שִׁבְעַת יְמֵי הַחַג הֱיִיתֶם מַקְרִיבִים לְפָנַי קָרְבָּנוֹת עַל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם, אֲבָל עַכְשֶׁו הַקְרִיבו עַל עַצְמְכֶם − “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם”.

“וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה… פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד4236 – מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁעָשָׂה סְעֻדָּה שִׁבְעָה יָמִים, וְזִמֵּן כָּל־בְּנֵי הַמְּדִינָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. כֵּוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: כְּבָר יָצָאנוּ יְדֵי בְנֵי הַמְּדִינָה, נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתָּה בַּמֶּה שֶׁתִּמְצָא, לִיטְרָא בָּשָר, אוֹ דָג, אוֹ יָרָק. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא לְיִשְרָאֵל: כָּל־הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרַבְתֶּם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג – עַל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם הֱיִיתֶם מַקְרִיבִים, אֳבָל “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם4237 – גַּלְגְּלוּ4238 בַּמֶּה שֶׁאַתֶּם מוֹצְאִים, בְּפַר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד (תנה"ק פנחס).

––––––––

צב אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מוֹצָאֵי יוֹם־טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַכֹּל צוֹפִים לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה: נוֹטֶה כְּלַפֵּי צָפוֹן – עֲנִיִּים שְׂמֵחִים וּבַעֵלי־בָתִּים עֲצֵבִים, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרֻבִּים וּפֵרוֹת מַרְקִיבִים4239; נוֹטֶה כְּלַפֵּי דָרוֹם – עֲנִיִּים עֲצֵבִים וּבַעֲלֵי־בָתִּים שְׂמֵחִים, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מֻעָטִים וּפֵרוֹת מִשְׁתַּמְּרִים; נוֹטֶה כְּלַפֵּי מִזְרָח – הַכֹּל שְמֵחִים; נוֹטֶה כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִים. (ב"ר קמז:; יומא כא:).


כה. עֲלִיָּה לְרָגֶל

צג דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים”4240 – כַּמָּה נָאוֹת רַגְלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִים לְרָגֶל (חגיגה ג.).

צד “וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ” וגו'4241 – מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָרָתְךָ רוֹעָה בְאָפָר4242 וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ; תַּרְנְגָלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בְּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה4243 מַזִּיקָתָהּ.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח לִנְעוֹל דַּלְתֵי בֵיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי־רְגָלִים. וּכְשֶׁבָּא מָצָא נָחָשׁ קָשׁוּר בְּטַבְּעוֹת דַּלְתוֹתָיו.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס תַּרְנְגֹלוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי־רְגָלִים וּבָא וּמָצָא חֲתוּלוֹת מְקֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶן.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס כְּרִי שֶׁל חִטָּיו4244 לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְרָגֶל. וּכְשֶׁבָּא מָצָא אֲרָיוֹת מַקִּיפִים לְחִטִּים.

וּמַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים שֶׁהָיוּ בְאַשְׁקְלוֹן וְהָיוּ לֶהם שְׁכֵנִים רָעִים מֵאֻמּוֹת־הָעוֹלָם. וְהָיוּ אוֹמְרִים: אֵימָתַי יַעֲלוּ הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ לְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלָיִם וְאָנוּ נִכְנָסִים וּמְקַפְּחִים אֶת־בָּתֵּיהֶם וְנוֹטְלִים כָּל־מַה־שֶּׁיֵּש לָהֶם. הִגִּיעַ זְמַן וְעָלוּ הָאַחִים. זִמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְאָכִים כִּדְמוּתָם וְהָיוּ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. כְּשֶׁבָּאוּ הָאַחִים מִירוּשָׁלָיִם, שָׁלְחוּ לְשִׁכְנֵיהֶם דּוֹרוֹנוֹת מִכָּל־מַה־שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּהֶם מִירוּשָׁלָיִם. אָמְרוּ לָהֶם הַשְּׁכֵנִים: הֵיכָן הֱיִיתֶם? אָמְרוּ לָהֶם: בִּירוּשָׁלָיִם. –אֵימָתַי עֲלִיתֶם? − בְּיוֹם פְּלוֹנִי. – וְאֵימָתַי בָּאתֶם? – בְּיוֹם פְּלוֹנִי. – וְאֶת מִי הִנַּחְתֶּם בְּתוֹךְ בֵּיתְכֶם? – לֹא הִנַּחְנוּ שׁוּם אָדָם. אָמָרוּ: בָּרוּךְ אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים, שֶׁלֹּא עֲזָבָם וְלֹא יַעַזְבֵם לְעוֹלָם (פסח' ח.; ירוש' פאה פ“ג, ה”ז; שהש"ר ז).

צה אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר4245 בִּירוּשָׁלָיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכוֹל פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר דַּיֵּנוּ – וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ4246. כְּיוֹצֵא בוֹ אָמַר רַ' דָסְתַּאי בְּרַ' יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי־טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלָיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי־רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחוֹץ בְּחַמֵּי־טְבֶרְיָא דַּיֵּנוּ – וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶלֹּא לִשְׁמָהּ (פסח' ח:).


כו. עֲלִיָּה בִּשְעַת הַגְּזֵרָה

צו אָמָרוּ: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָבִיאוּ בִכּוּרִים לִירוּשָׁלָיִם; וְהוֹשִׁיבוּ פְרֻסְדָּאוֹת4247 עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרָגֶל. מֶה עָשׂוּ כְּשֵׁרִים וְיִרְאֵי־חֵטְא שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? – הֵבִיאוּ סַלֵּי בִכּוּרִים וְחִפּוּם בִּקְצִיעוֹת4248 וּנְטָלוּם וְהָעֱלִי עַל כִּתְפֵיהֶם, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל פְּרֻסְדָּאוֹת, אָמְרוּ לָהֶם: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אוֹמְרִים לָהֶם: לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי עִגּוּלֵי דְבֵלָה בְּמַכְתֶּשֶׁת שֶׁלְפָנֵינוּ וּבַעֱלִי שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ; כֵּוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶם עִטְּרוּם בְּסַלִּים וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלָיִם.

וְהֵם הֵם בְּנֵי גוֹנְבֵי־עֱלִי וְקוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְהוֹשִׁיבוּ פְרֻסְדָּאוֹת עַל הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יְרָבְעָם בֶּן־נְבָט, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׁרָאֵל לְרָגֶל. מֶה עָשׂוּ כְשֵׁרִים וְיִרְאֵי־חֵטְא שֶבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? – הֵבִיאוּ גְזִירֵי עֵצִים וַעֲשָׂאוּם סֻלָּמוֹת וְהִנִּיחוּ עַל כִּתְפֵיהֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. וְכֵוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל פרְּסֻדָּאוֹת אָמְרוּ לָהֶם: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אָמָרוּ: לְהָבִיא גוֹזָלוֹת מִשּׁוֹבָךְ4249 שֶׁלְּפָנֵינוּ בְּסֻלָּמוֹת שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ. כֵּוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶם – פֵּרִקוּם וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלָיִם.4250

וְהֵם הֵם בְּנֵי סֻלְמַאי הַנְּתוֹצָתִי.4251

עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָהֶם נֶאֱמַר: “זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה”4252; וְעַל יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וַחֲבֵרָיו נֶאֱמַר: “וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב”.4253 (תענ' כח. ע"י).

––––––––

צז בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיֵם בִּשְׁבָט בָּטְלָה הָעֲבוֹדָה,4254 שֶׁאָמַר הַשּׂוֹנֵא4255 לְהָבִיא לְהֵיכָל,4256 וְאֵין לְהַסְפִּיד4257 בּוֹ.

יוֹם שֶׁשָּׁלַח גַּסְקַלְגָּס4258 אֶת־הַצְּלָמִים לְהַעֲמִידָם בַּהֵיכָל, וּבָאָה הַשְּׁמוּעָה לִירוּשָׁלָיִם עֶרֶב יוֹם־טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶל חָג.4259 אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: עֲשׂוּ מוֹעֲדֵיכֶם בְּשִׂמְחָה, שֶׁאֵין אֶחָד מִכָּל־הַדְּבָרִים שֶׁשְּׁמַעְתֶּם יְקֻיָּם, כִּי מִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁכִינָתוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, כְּשֵׁם שֶׁעָשָה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר כָּךְ יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים בַּזְּמַן הַזֶּה. מִיָּד שָׁמַע קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: “בְּטִילַת עֲבִידְתָא דַּאֲמַר סָנְאָה לְהַיְתָאָה לְהֵיכָלָא – אִקְּטִיל גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְזֵרוֹתָיו” (בָּטְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁאָמַר הַשּׂוֹנֵא לְהָבִיא לַהֵיכָל – נֶהֱרַג גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְזֵרוֹתָיו). וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכִוֵּנוּ.4260 וְכֵוָן שֶׁרָאָה4261 שֶׁהָיוּ מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְקִדְמוּ לִפְנֵיהֶם.4262 וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהֶם הַדָּבָר יָצְאוּ לְפָנָיו כָּל־גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, אָמָרוּ: נָמוּת כֻּלָּנוּ וְלֹא תְהֵא לָנוּ כָּזֹאת. הָיוּ צוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים לַשָּלִיחַ. אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ: עַד שֶׁאַתֶּם צוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים לַשָּלִיחַ, הִתְחַנְּנוּ וְצַעֲקוּ לֵאלֹהֵיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְרַכִּין רָאָה בְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מַקְדִּימִין אוֹתוֹ מִכָּל־כָּרָךְ וְכָרָךְ. כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הָיָה מַתְמִיהַּ, אָמָר: כַּמָּה מְרֻבִּין אֵלּוּ! אָמְרוּ לוֹ הַמָּסוֹרוֹת:4263 אֵלּוּ הֵן הַיְּהוּדִים שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ מִכָּל־כָּרָךְ וְכָרָךְ. כֵּוָן שֶׁנִּכְנַס לְכָרָךְ רָאָה בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מוּטָלִים בַּשְּׁוָקִים עַל הַשַּׂק וְעַל הָאֵפֶר. לֹא הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַטְרוֹס עַד שֶׁבָּאת לוֹ אִגֶּרֶת שֶׁנֶּהֱרַג גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְזֵרוֹתָיו. מִיָּד נָטְלוּ אֶת־הַצְּלָמִים וְגָרְרוּ אוֹתָם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם־טוֹב (מג' תענית יא).


כז. חָכְמָתָם שֶׁל בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם

צח “רַבָּתִי בַגּוֹיִם”4264 – וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: “רַבָּתִי עָם”,4265 וּמַה־תַּלְמוּד לוֹמַר “רַבָּתִי בַגּוֹיִם”? אֶלָּא רַבָּתִי בְדֵעוֹת. רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: בְּכָל־מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ לִמְדִינָה הָיוּ מַצִּיעִין לוֹ קַתֶּדְרָא4266 לֵישֵׁב עָלֶיהָ, בִּשְׁבִיל לִשְׁמוֹעַ חָכְמָתוֹ.

אֶחָד מִירוּשָׁלַיִם הָלַךְ לִמְדִינָה. הִגִּיעַ זְמַנוֹ לָמוּת. קָרָא בַעַל־הַבַּיִת4267 וְהִפְקִיד בְּיָדוֹ מָמוֹנוֹ וְאָמַר לוֹ: אִם יָבוֹא בְנִי מִירוּשָׁלַיִם וְיַעֲשֶׂה לְךָ שְׁלשָׁה דִבְרֵי חָכְמָה תֶּן־לוֹ מָמוֹנִי, וְאִם לָאו – אַל תִּתֶּן לוֹ. מֵת אוֹתוֹ הָאִישׁ וְנִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא בְנוֹ. עָשׂוּ בֵינֵיהֶם [בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר], שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מֵהֶם מַרְאֶה בֵית חֲבֵרוֹ לְאַכְסְנָאי4268. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר הָעִיר רָאָה אֶחָד שֶׁהָיָה טָעוּן מַשְּׂאוֹי4269 שֶׁל עֵצִים, אָמַר לוֹ: מוֹכֵר אַתָּה מַשְּׂאוֹי זֶה שֶׁל עֵצִים? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: טוֹל דְּמֵיהֶם4270 וְהוֹלֵךְ אוֹתָם אֵצֶל פְּלוֹנִי4271. נָטַל דְּמֵיהֶם וְהוֹלִיךְ אוֹתָם אֵצֶל פְּלוֹנִי. הָיָה מְהַלֵּךְ וְזֶה מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְחָצֵר שֶׁל אוֹתוֹ בַעַל־הַבָּיִת. אָמַר: אִי, פְלוֹנִי, בּוֹא וְטוֹל מַשְּׂאוֹי שֶׁל עֵצִים. אָמַר לוֹ: וְכִי אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתָּבִיא לִי מַשְּׂאוֹי שֶׁל עֵצִים? אָמַר לוֹ: הֵן, לֹא אַתָה אָמַרְתָּ לִּי, אֶלָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶבָּא אַחֲרָי, שֶׁלּוֹ הֵם. מִיָּד פָּתַח לוֹ בֵיתוֹ וְנָתְנוּ שָׁלוֹם זֶה לָזֶה.

הֲרֵי דָבָר אֶחָד.4272

אָמַר לוֹ בַּעַל־הַבָּיִת: מִי אָתָּה? אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בְנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמֵּת אֶצְלֶךָ. הִכְנִיסוֹ וְעָשָׂה לוֹ סְעֻדָּה. וְהָיוּ לוֹ לְבַעַל־הַבַּיִת שְׁנֵי בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַסְעֻדָּה הֵבִיא לְפָנָיו בַּסְּעֻדָּה חָמֵשׁ פַּרְגִּיּוֹת4273 בְּתַבְשִׁיל. כְּשֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכוֹל אָמַר לוֹ בַּעַל־הַבַּיִת: טוֹל וְחַלֵּק. אָמַר לוֹ: לֹא שֶלִּי הוּא.4274 אָמַר לוֹ: רְצוֹנִי שֶׁתְּהֵא נוֹטֵל וּמְחַלֵּק. נָטַל וְחִלֵּק וְנָתַן פַּרְגִּית בֵּין הָאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, נָטַל פַּרְגִּית שְׁנִיָּה וְנָתַן בֵּין שְׁנֵי הַבָּנִים, וְנָטַל הַשְּׁלִישִׁית וְנָתַן בֵּין שְׁתֵּי הַבָּנוֹת. נָטַל שְׁתֵּי פַרְגִּיּוֹת וְנָתַן לְפָנָיו. אָכְלוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם.

הֲרֵי דָבָר שֵׁנִי.

לְעֵת עֶרֶב הֵבִיא תַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה4275 בִּסְעֻדָּה. אָמַר לוֹ: טוֹל חַלֵּק. אָמַר לוֹ: לֹא שֶׁלִּי הִיא. אָמַר לוֹ: טוֹל וְחַלֵּק בִּרְצוֹנִי. נָטַל וְחִלֵּק, וְנָתַן הָרֹאשׁ לִפְנֵי הָאִישׁ, נָטַל בְּנֵי־מֵעַיִם וְנָתַן לִפְנֵי הַאִשָּׁה, נָטַל שְׁתֵּי הַיְרֵכִים וְנָתַן לִשְׁנֵי הַבָּנִים, וְנָטַל שְׁתֵּי הַכְּנָפַיִם וְנָתַן לִשְׁתֵּי הַבָּנוֹת. נָטַל אֶת־הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנָתַן לְפָנָיו.

הֲרֵי דָבָר שְׁלִישִׁי.

אָמַר לוֹ בַּעַל הַבָּיִת: וְכִי כָךְ מְחַלְּקִין בִּמְקוֹמְכֶם? חִלַּקְתָּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ כְּלוּם, וְעַכְשָׁו אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ? אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לָךְ: לֹא שֶׁלִּי הוּא? וְאַף־עַל־פִּי כֵן מַה־שֶּׁחִלַּקְתִּי יָפֶה חִלַּקְתִּי. פַּעַם רִאשׁוֹנָה הֵבִיאוּ לְפָנַי חָמֵשׁ פַּרְגִּיּוֹת בִּסְעֻדָּה. אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלשָׁה, וּשְׁנֵי בָנֶיךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלשָׁה, וּשְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ וּפַרְגִּית – הֲרֵי שְׁלשָׁה, אֲנִי וּשְׁתֵּי פַרְגִּיּוֹת – הֲרֵי שְלשָׁה. כְּלוּם נָטַלְתִּי דָבָר מֵחֶלְקְכֶם? עַכְשָׁו הֵבִיאוּ תַרְנְגֹלֶת. נָטַלְתִּי אֶת־הָרֹאשׁ וְנָתַתִּי לָךְ, שֶׁאַתָּה רֹאשׁ הַבָּיִת; נָטַלְתִּי בְנֵי־מֵעַיִם וְנָתַתִּי לְאִשְׁתֶּךָ, שֶׁהַבָּנִים יוֹצְאִים מִמֵּעֶיהָ;ָ נָטַלְתִּי שְׁתֵּי הַיְרֵכַיִם וְנָתַתִּי לְבָנֶיךָ, שֶׁהֵם עַמּוּדֵי הַבָּיִת; נָטַלְתִּי שְׁתֵּי הַכְּנָפַיִם וְנָתַתִּי לִבְנוֹתֶיךָ, שֶׁלְּמָחָר יֵצְאוּ וְיִפְרְחוּ מִבֵּיתְךָ וְיֵלְכוּ לָהֶן לְבַעֲלֵיהֶן; נָטַלְתִּי לְעַצְמִי סְפִינָה זוֹ,4276 שֶׁבִּסְפִינָה בָאתִי וּבִסְפִינָה אֲנִי הוֹלֵךְ. עֲמֹד וְתֶן־לִי מָמוֹנִי, שֶׁהִפְקִיד אַבָּא אֶצְלְךָ, וְאֵלֵךְ.

מִיָּד נָתַן לוֹ כָל־מָמוֹנוֹ וְהָלַךְ לוֹ לְשָׁלוֹם (איכ"ר א).

––––––––

צט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִשְׁנֵי בְנֵי־אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ בְהַר הַכַּרְמֶל וְהָיָה שַׁבַּאי4277 מְהַלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ סוֹמָא4278 בְּאַחַת מֵעֵינָיו וְטָעוּן4279 שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן, וּשְנֵי בְנֵי־ אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ – אֶחָד יִשְׁרָאֵל וְאֶחָד נָכְרִי. אָמַר לָהֶם שַׁבַּאי: עַם קְשֵׁה־עֹרֶף, מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִים? אָמְרוּ לוֹ: גָּמָל מֵעֲשָׂבִים שֶׁלְפָנָיו, מִצַּד שֶׁרוֹאֶה, אוֹכֵל, מִצַּד שֶאֵינוֹ רוֹאֶה אֵינוֹ אוֹכֵל; וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן – שֶׁל יַיִן מְטַפְטֵף וְשׁוֹקֵעַ4280 וְשֶׁל שֶׁמֶן מְטַפְטֵף וְצָף4281; וּשְׁנֵי בְנֵי־אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתוֹ, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׁרָאֵל – נָכְרִי נִפְנֶה4282 לַדֶּרֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נִפְנֶה לִצְדָדִים. רָדַף אַחֲרֵיהֶם וּמָצָא כְדִבְרֵיהֶם. בָּא וּנְשָׁקָם עַל רֹאשָׁם וֶהֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה לָהֶם סְעֻדָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ, וּבְכָל־מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. וּפְטָרָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם (סנהד' קד).

––––––––

ק מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁשָּׁבָה שְׁנֵי תִינוֹקוֹת מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ רָצִים לִפְנֵי סוּסוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל רוֹמִי אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: מֵרִיחַ אֲנִי קַפְלוֹטוֹת4283 שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּקְדֵרָה שֶׁל כְּפַר־חֲנַנְיָה. כָּעַס עֲלֵיהֶם רַבָּם, אָמַר לָהֶם: אֱלֹהֵיכֶם לֹא יָכֹל לִסְבּוֹל אֶתְכֶם – וַאֲנִי אֶסְבּוֹל אֶתְכֶם! עַד שֶׁהוּא מְקַלְלָּם בָּא פַּרְלְמֶנְטָר4284 שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי: מֵאַיִן בָּאתָ? אָמַר לוֹ: מֵאֶרֶץ יְהוּדָה בָּאתִי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ: אֶפְשַׁר מֵאֶרֶץ יְהוּדָה בָּאתָ הַיּוֹם, מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה? אָמַר לוֹ: רוּחַ נָשְׁבָה לַסְּפִינָה וּבָאתִי הַיּוֹם, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִינֵנִי רְאֵה קַפְלוֹטוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁמְּבֻשָּׁלִים בִּקְדֵרָה וַעֲדַיִן לֹא טָעַמְתִּי מֵהֶם כְּלוּם.

נִכְנַס רַבָּם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. עָמְדָה אִמּוֹ וְשָׁחֲטָה טָלֶה וְעָשְׂתָה לִבְנָהּ מִינֵי תַבְשִׁילִים וּפָתְחָה לוֹ חָבִית שֶׁל יָיִן. הָיָה מֵסֵב בִּסְעֻדָּה וְאוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת עוֹמְדִים עָלָיו. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה רֵיחַ בָּשָׂר זֶה כְּרֵיחַ כֶּלֶב וְרֵיחַ הַיַּיִן כְּרֵיחַ הַמֵּת. [שָׁמַע הַנָּכְרִי] וְאָמַר לְאִמּוֹ: מַה טִּיבוֹ שֶׁל בָּשָׂר זֶה? אָמְרָה לוֹ: הָיְתָה אֶצְלִי רְחֵלָה וְיָלְדָה כָבֶשׂ, וְכֵוָן שֶׁיָּלְדָה מֵתָה, וְהָיְתָה הַכַּלְבָּה שֶלָנוּ מֵינִקְתּוֹ עַד שֶׁגָּדָל, וְעַכְשָׁו שְׁחַטְתִּיו וְאַתָּה סוֹעֵד אוֹתוֹ. אָמַר לָהּ: וּמַה־טִּיבוֹ שֶׁל יַיִן זֶה? אָמְרָה לוֹ: זֶה הַיַּיִן מֵאוֹתוֹ הַכֶּרֶם שֶׁמָּשׁוּךְ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיךָ, וְאֵין בְּכָל־הַכְּרָמִים שֶהִנִּיחַ לְךָ אָבִיךָ מוֹצִיא יַיִן טוֹב כְּמוֹתוֹ, וּמִלֵּאתִי לְךָ חָבִית מֵאוֹתוֹ כֶרֶם וְסָתַמְתִּי וְחָתַמְתִּי אוֹתָהּ וְאָמָרְתִּי: אֵינִי פוֹתַחַת אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא בְנִי; וְעַכְשָׁו כְּשֶׁרְאִיתִיךָ שָׂמַחְתִּי שִׂמְחָה גְדוֹלָה וּפָתַחְתִּי אֶת־הֶחָבִית. מִיָּד אָכַל וְשָׁתָה וְשָׂמַח בְּאוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ. לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עָמַד וְרָקָד. אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: “רְאֵה, רַגְלֵי אֲדוֹנֵנוּ דּוֹמוֹת לְרַגְלֵי מוּמָס4285 − אִמּוֹ זָנְתָה עִם זַמָּר־רַקָּד וְיָלְדָה אֶת־זֶה”. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ הָאִישׁ כָּךְ נָטַל סַיִף בְּיָדוֹ וְהָלַךְ אֵצֶל אִמּוֹ, אָמַר לָהּ: בֶּן מִי אֲנִי? אָמְרָה לוֹ: בְנִי, בְּנוֹ שֶׁל אָבִיךָ אָתָּה. אָמַר לָהּ: אִם אִי אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אֱמֶת הֲרֵינִי הוֹרְגֵךְ. אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, אַל תַּהַרְגֵנִי וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ אֱמֶת: אָבִיךָ לֹא הָיָה מוֹלִיד, וְהָיִיתִי מִתְיָרֵאת שֶׁלֹּא יִטְּלוּ הַקְּרוֹבִים מָמוֹנִי.4286 פַּעַם אַחַת הֵבִיא אָבִיךָ זַמָּר־רַקָּד וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב. נִתְעַבַּרְתִּי מִמֶּנּוּ וְיָלַדְתִּי אוֹתָךְ. וְכִי לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁהֲבֵאתִיךָ לְכָל־הָעשֶׁר הַזֶּה? כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע כָּךְ אָמָר: הֵבֵאתִי לִי מוֹצִיאֵי גְנוּתִי4287 לְבֵין הַבְּרִיּוֹת. יָצָא אֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ לָכֶם לְשָׁלוֹם, אֵינִי כְדַאי4288 לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְמוֹתְכֶם. נָתַן לָהֶם כָּל־מִינֵי מַאֲכָל וְצֵידָה לַדֶּרֶךְ וְלִוָּה אוֹתָם, וְחָזַר לְבֵיתוֹ – וְכָךְ נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עָלָיו. (איכ“ר א; ילק”ש).

קא אֶחָד מִירוּשָׁלַיִם הָלַךְ אֵצֶל תַּגָר בְּאַתֵּינַס,4289 בָּא וְנִתְאָרַח בַּחֲנוּת. מָצָא בְנֵי־אָדָם יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים יָיִן. מִשֶּׁאָכַל וְשָׁתָה בִּקֵּשׁ לִישׁוֹן שָׁם. אָמְרוּ לוֹ: עָשִׂינוּ בֵינֵינוּ, שֶׁלֹּא נְקַבֵּל בֶן־אָדָם אַכְסְנַאי, אֶלָּא עַד שֶׁיִּקְפֹּץ שָׁלשׁ קְפִיצוֹת.4290 אָמַר לָהֶם: וְכִי יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ אַתֶּם קוֹפְצִים, אֶלָּא יַעֲמֹד אֶחָד מִכֶּם וְיַעֲמֹד לְפָנַי וְאֶעֱשֶׂה אַחֲרָיו כְּמוֹתוֹ. עָמַד אֶחָד מֵהֶם וְקָפַץ אַחַת וְנִמְצָא בְּאֶמְצַע הַחֲנוּת, קָפַץ אַחֶרֶת וְנִמְצָא עַל פֶּתַח הַחֲנוּת, קָפַץ אַחֶרֶת וְנִמְצָא מִבַּחוּץ. עָמַד וְסָגַר הַדֶּלֶת בְּפָנָיו, אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, מַה־שֶּׁבִּקַּשְתֶּם לַעֲשׂוֹת לִי עָשִׂיתִי לָכֶם (איכ"ר א).

קב אֶחָד מֵאַתֵּינַס בָּא לִירוּשָׁלָיִם. מָצָא תִינוֹק אֶחָד וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וּמְצָא וְהָבֵא לִי מַה־שֶּׁאֹכַל וְאֶשְׂבַּע וְאוֹתִיר וְאֶטּוֹל לַדָּרֶךְ. הָלַךְ הַתִּינוֹק וְהֵבִיא לוֹ מֶלַח. אָמַר לוֹ: מֶלַח אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתָּבִיא לִי? אָמַר לוֹ: וְלֹא כֵן אָמַרְתָּ לִי “לֵךְ וְהָבֵא לִי מַה־שֶּׁאֹכַל וְאֶשְׂבַּע וְאוֹתִיר וְאֶטּוֹל לַדָּרֶךְ”? חַיֶּיךָ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁתֹּאכַל וְתִשְׂבַּע וְתוֹתִיר וְתִטּוֹל לַדָּרֶךְ (שם).

קג אֶחָד מֵאַתֵּינַס בָּא לִירוּשָׁלָיִם. מָצָא מְדוֹכָה שְׁבוּרָה. נְטָלָהּ וֶהֱבִיאָהּ לְחַיָּט. אָמַר לוֹ: תְּפוֹר לִי מְדוֹכָה שְׁבוּרָה זוֹ. הוֹצִיא הַחַיָּט אֵלָיו מְלוֹא קֹמֶץ חוֹל, אָמַר לוֹ: שְזוֹר לִי חוּטִים וַאֲנִי אֶתְפְּרֶנָּה (שם).

קד אֶחָד מֵאַתֵּינַס בָּא לִירוּשָׁלָיִם. מָצָא תִינוֹק אֶחָד וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא בֵּיצִים וּגְבִינוֹת. כְּשֶׁבָּא אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֵיזוֹהִי גְבִינָה שֶׁל עֵז לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל עֵז שְׁחוֹרָה? אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אַתָּה אָדָם זָקֵן, הַרְאֵנִי אַתָּה אֵיזוֹהִי בֵיצָה שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל שְׁחוֹרָה (שם).

קה אֶחָד מֵאַתֵּינַס בָּא לִירוּשָׁלָיִם וְנִכְנַס לְבֵית־הַסֵּפֶר. מְצָאָם לְתִינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים שָׁם וְרַבָּם אֵין אֶצְלָם. הָיָה הוּא שׁוֹאֲלָם וְהֵם מְשִׁיבִים. אָמְרוּ לוֹ: בּוֹא וְנַעֲשֶׂה בֵינֵינוּ, שֶׁכָּל־הַשּׁוֹאֵל שְׁאֵלָה וְנוֹצֵחַ אֶת־חֲבֵרוֹ – יִטּוֹל כֵּלָיו מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אַתָּה, שֶׁאָדָם זָקֵן אָתָּה. אָמַר: אַתֶּם, שֶׁבְּנֵי הַמָּקוֹם אַתֶּם, קוֹדְמִים לִי. אָמְרוּ לוֹ: דָּבָר זֶה מַהוּ: תִּשְׁעָה יוֹצְאִים וּשְׁמוֹנָה נִכְנָסִים וּשְנַיִם מוֹזְגִים וְאֶחָד שׁוֹתֶה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְּשִׁים. לֹא יָכוֹל הָיָה לְהָשִׁיב, וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ כֵּלָיו. בָּא אֵצֶל רַ' יוֹחָנָן רַבָּם, אָמַר לוֹ: אִי, רַבִּי! כָּל־אוֹתָהּ רָעָה יֵשׁ אֶצְלְכֶם, כְּשֶׁבָּא אָדָם אוֹרֵחַ לְבֵינֵיכֶם אַתֶּם נוֹטְלִים כֵּלָיו! אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא שְׁאֵלוּךָ וְלֹא יָכֹלְתָּ לְהָשִׁיב? אָמַר לוֹ: הֵן. וּמַה־שְּׁאֵלוּךָ? אָמַר לוֹ: כָּךְ וָכָךְ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, תִּשְׁעָה יוֹצְאִים – אֵלּוּ תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, וּשְׁמֹנָה נִכְנָסִים – שְׁמֹנָה יְמֵי מִילָה, וּשְׁנַיִם מוֹזְגִים – אֵלּוּ שְׁנֵי דַדִּים, וְאֶחָד שׁוֹתֶה – הַתִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְּשִׁים – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה יַרְחֵי יְנִיקָה. מִיָּד בָּא וְהֵשִׁיב לָהֶם וְנָטַל כֵּלָיו, וְקָרְאוּ עָלָיו: “לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי”4291 (שם).

קו אֶחָד מֵאַתֵּינַס הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם וְהָיָה מְלַגְלֵג הַרְבֵּה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ4292 וִיבִיאֶנּוּ אֶצְלֵנוּ? אָמַר אֶחָד: אֲנִי אֵלֵךְ וַאֲבִיאֶנּוּ כְּשֶׁרֹאשׁוֹ מְגֻלָּח. הָלַךְ הַיְרוּשַׁלְמִי לְאַתֵּינַס וְנִתְאָרַח אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִישׁ. לְמָחָר יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם לְטַיֵּל בַּשּׁוּק וְנִפְסַק לוֹ סַנְדָּלוֹ אֶחָד. אָמַר לְאֻמָּן: הֵילָךְ טְרִיסִיס4293 זֶה – וַעֳשֵׂה לִי סַנְדָּל זֶה. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ: וְכִי כָל־כָּךְ יְקָרִים סַנְדָּלִים אֶצְלְכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: בְּכַמָּה דֵינָרִים? אָמַר לוֹ: בְּתִשְׁעָה אוֹ בַעֳשָׂרָה דֵינָרִים; וּכְשֶׁהֵם בְּזוֹל – בְּשִׁבְעָה אוֹ בִשְׁמוֹנָה דֵינָרִים. אָמַר לוֹ: אִם אָבוֹא אֶצְלְכֶם בִּסְחוֹרָה זוֹ תְּהֵא נִמְכָּרֶת? אָמַר לוֹ: הֵן. אֶלָּא שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַמְּדִינָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי. הָלַךְ וְקָנָה סַנְדָּלִים וְעָלָה לִירוּשָׁלַיִם וְיָשַׁב בְּשַׁעַר הָעִיר. שָׁלַח אַחֲרֵי הַיְרוּשַׁלְמִי וָבָא. כֵּוָן שֶבָּא אָמַר לוֹ: עָשִׂינוּ בֵינֵינוּ, שֶלֹּא יִכָּנֵס אָדָם לִמְכּוֹר סְחוֹרָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן רֹאשׁוֹ מְגֻלָּח וּפָנָיו מְפֻחָמוֹת.4294 אָמַר לוֹ: וּמָה אִכְפַּת4295 לִי אִם אֲגַלַּח רֹאשִׁי, וּבִלְבַד שֶׁאֶמְכֹּר סְחוֹרָתִי. כְּשֶׁגִּלַּח רֹאשׁוֹ נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק. וּכְשֶׁהָיָה אָדָם בָּא לִקַּח מִמֶּנּוּ סַנְדָּלִים, אָמַר לוֹ: זוּג סַנְדָּלִים זֶה בְּכַמָּה? אָמַר לוֹ: בַּעֲשָׂרָה אוֹ בְתִשְׁעָה, אֲבָל אֵינִי פוֹחֵת מִשְּׁמֹנָה דֵינָרִים. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַלּוֹקֵחַ כָּךְ הָיָה טוֹפֵחַ4296 לוֹ בְּסַנְדָּל עַל רֹאשׁוֹ, וְהוֹלֵךְ לוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ לַיְרוּשַׁלְמִי: כְּלוּם עָשִׂיתִי לְךָ רָעָה כְּשֶׁהָיִיתָ בִמְקוֹמִי? אָמַר לוֹ: מִכָּאן וְאֵילַךְ אַל תְּלַגְלֵג בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלָיִם (שם).

קז מַעֲשָׂה הָיָה שֶׁנִּצְטְרכוּ יִשְׂרָאֵל לְפָרָה אֲדֻמָּה וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִים. אַחַר־כָּךְ מָצְאוּ אוֹתָהּ אֵצֶל גּוֹי אֶחָד. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מְכוֹר לָנוּ אֶת־הַפָּרָה שֶׁיֶּשׁ־לָךְ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ אֶת־דָמֶיהָ4297 וּטְלוּ אוֹתָהּ. – וְכַמָּה הֵם דָמֶיהָ? – אַרְבָּעָה זְהוּבִים. אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ נוֹתְנִים. עַדשֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהָבִיא אֶת־הַדָּמִים הִרְגִּישׁ אוֹתוֹ הַגּוֹי לְהֵיכָן הֵם צְרִיכִים אֶת־ הַפָּרָה. וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ וְהֵבִיאוּ אֶת־דָּמֶיהָ, אָמַר לָהֶם: אֵינִי מוֹכְרָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא לְהוֹסִיף עַל דָּמֶיהָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? [הֲרֵי] אָנוּ נוֹתְנִים לְךָ כָּל־מַה־שֶּׁתְּבַקֵּשׁ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע כָּל־שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָם דְּחוּקִים4298 הָיָה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם.4299 אָמְרוּ לוֹ: טוֹל לְךָ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים – לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ. – טוֹל עֲשָׂרָה, עֶשְׂרִים, [שְׁלשִׁים, חֲמִשִּׁים], מֵאָה – לא הָיָה מְבַקֵּשׁ. עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאֶלֶף – וְקִבֵּל עָלָיו לִתְּנָהּ לָהֶם בְּאֶלֶף זְהוּבִים. וְהִתְנוּ עִמּוֹ וְהָלְכוּ לְהָבִיא לוֹ הַזְּהוּבִים.

מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָרָשָׁע? אָמַר לְגוֹי אֶחָד חֲבֵרוֹ: בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ אֲנִי מְשַׂחֵק בַּיְּהוּדִים הַלָּלוּ! כְּלוּם הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לִי כָּל־הַדָּמִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל; הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת־הָעֹל וְנוֹתְנוֹ עָלֶיהָ, וּמְשַׂחֵק אֲנִי בָּהֶם וְנוֹטֵל אֶת־מָמוֹנָם. וְכָךְ עָשָׂה: נָטַל אֶת־הָעֹל וְנָתַן עָלֶיהָ כָּל־הַלָּיְלָה. וְזֶהוּ סִימָנָהּ שֶל פָּרָה שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּצַוָּארָהּ בְּמָקוֹם שֶׁהָעֹל נָתוּן, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת זְקוּפוֹת הֵן; נִתַּן עָלֶיהָ עֹל – מִיָּד הֵן נִכְפָּפוֹת. וְעוֹד סִימָן אֶחָד יֶשׁ בָּהּ: עַד שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל עֵינֶיהָ שָׁווֹת; עָלָה עָלֶיהָ עֹל – עֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת4300 וְהִיא מִסְתַּכֶּלֶת בָּעֹל.

כֵּוָן שֶׁבָּאוּ לִטּוֹל אֶת־הַפָּרָה מִמֶּנּוּ וְכָל־אוֹתוֹ הַזָּהָב בְּיָדָם – מִיָּד נִכְנַס וְהֶעֱבִיר אֶת־הָעֹל מֵעַל הַפָּרָה וְהוֹצִיאָהּ לָהֶם. כֵּוָן שֶׁהוֹצִיאָהּ לָהֶם הִתְחִילוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהּ וְרוֹאִים אוֹתָן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת שֶׁנִּכְפְּפוּ וְהָעֵינַיִם שֶׁמְּפַלְבְּלוֹת מִן הָעֹל. אָמְרוּ לוֹ: טוֹל אֶת־פָּרָתְךָ, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּחִנָּם אֵין אָנוּ נוֹטְלִים מִמֶּךָּ.

כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁהֶחֱזִירוּ לוֹ פָּרָתוֹ וְיַצַא רֵיקָם מִכָּל־אוֹתוֹ הַזָּהָב – אוֹתוֹ הַפֶּה שֶׁאָמַר: “אֲנִי מְשַׂחֵק בָּהֶם”, הִתְחִיל אוֹמֵר: “בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּאֻמָּה זוֹ!” – וְנִכְנַס לוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְתָלָה חֶבֶל וְחִנֵּק עַצְמוֹ. (פסיק“ר יד; תנה”ק חקת).

קח מַעֲשֶׂה בְרַ' יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא תִינוֹק אֶחָד וּבְיָדוֹ כְּלִי מְכֻסֶּה. אָמַר לוֹ: מַה־בְּיָדְךָ מְכֻסֶּה בִּכְלִי זֶה? אָמָר: אִלּוּ הָיְתָה אִמָּא רוֹצָה שֶׁתֵּדַע מַה־שֶּׁיֵּשׁ עִמִּי לֹא הָיְתָה אוֹמֶרֶת לְי: “כַּסֵּהוּ”…

כֵּוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר מָצָא תִינֹקֶת עוֹמֶדֶת וּמְמַלְאָה מִן הָעָיִן. אָמַר לָהּ: הַשְקִינִי מָיִם. אָמְרָה לוֹ: לְךָ וְלַחֲמוֹרֶךָ.

כֵּוָן שֶׁשָּׁתָה וּפָנָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בִּתִּי, עָשִׂית כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה4301. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי עָשִׂיתִי כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה – וְאַתָּה לֹא עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂה אֱלִיעָזֶר4302 (איכ"ר א).


י: חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וְהָאָרֶץ

א. קֹדֶם הַחֻרְבָּן

א שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין,4303 וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית4304 מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֳרָבִי4305 דּוֹלֵק, וְהָיוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי וְאָמָר: הֵיכָל, הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית4306 עַצְמֶךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶן עִדּוֹ: “פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ”4307 (יומא לט:).


ב. עַל מֶה חָרְבָה הָאָרֶץ?

ב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"4308 − עַל קַמְצָא וּבַר־קַמְצָא4309 חָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם, עַל תַּרְנְגֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר־הַמֶּלֶךְ, עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵיתָר.

“עַל קַמְצָא וּבַר־קַמְצָא4310 חָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם”. –

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר־קַמְצָא. עָשָׂה סְעֻדָּה. אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת־בַּר־קַמְצָא. בַּא [בַעַל־הַסְּעֻדָּה] וּמְצָאוֹ[לְבַר־קַמְצָא] יוֹשֵׁב. אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמַה־לְךָ כָאן? עֲמֹד וָצֵא! אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֶּן לְךָ דְמֵי כָל־מַה־שֶּׁאֹכַל וְאֶשְתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֶּן לְךָ דְמֵי חֲצִי סְעֻדָּתֶךָ…− לֹא! – אֶתֶּן לְךָ דְמֵי כָל־סְעֻדָּתֶךָ – לֹא! תְּפָסוֹ בְיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.4311

אָמַר בַּר־קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ4312 בוֹ – מִכְּלָל4313 שֶׁנּוֹחַ לָהֶם – אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְךָ הַיְּהוּדִים… אָמַר לוֹ [הַקֵּיסָר]: − מִי יֹאמַר?.. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֵם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.

הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ. בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל4314 בּוֹ בַּר־קַמְצָא מוּם בְּנִיב־שְׂפָתָיִם,4315 וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעָיִן,4316 מָקוֹם שֶׁלָּנוּ4317 הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם4318 אֵינוֹ מוּם. אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם4319 שְׁלוֹם מַלְכוּת; אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיַה בֶן־אַבְקוּלַס: יֹאמֵרוּ, בַּעֲלֵי־מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ. אָמְרוּ לַהֲרוֹג אֶת־בַּר־קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמֵרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.

(אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶן־אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת־בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת־הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ).

עָלָה עֲלֵיהֶם נֵירוֹן־קֵיסָר4320. כְּשֶׁהִגִּיעַ [לִירוּשָׁלַיִם] זָרַק חֵץ לְמִזְרָח – וְחָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלָיִם; לְמַעֲרָב – חָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלָיִם, וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.

אָמַר נֵירוֹן־קֵיסָר לְתִינוֹק: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֶךָ.4321 אָמַר לוֹ: “וְנָתַתִּי אֶת־נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׁרָאֵל”4322 − אָמַר נֵירוֹן־קֵיסָר: הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַחֲרִיב בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לְקַנֵּחַ4323 יָדוֹ בִּי… בָּרַח וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵּר, וּמִמֶּנּוּ יָצָא רַ' מֵאִיר.

עָלָה עֲלֵיהֶם אֶסְפַּסְיָנוֹס־קֵיסָר4324, בָּא וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם שָׁלשׁ שָׁנִים. הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עֲשִׁירִים: נַקְדֵּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן וּבֶן־כַּלְבָּא־שָׂבוּעַ וּבֶן־צִיצִית־הַכְּסָת ("נַקְדֵּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן − שֶׁנָּקְדָה4325 לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ; “בֶּן־כַּלְבָּא־שָׂבוּעַ” – שֶׁכָּל־הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ; “בֶּן־צִיצִית־הַכְּסָת” – שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת4326 עַל גַּבֵּי כְסָתוֹת). אֶחָד אָמָר: אֲנִי אֲפַרְנֵס [כָּל־בְּנֵי הָעִיר] בְּחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְאֶחָד אָמָר – בְּיַיִן וּבְמֶלַח וּבְשֶׁמֶן, וְאֶחָד אָמָר – בְּעֵצִים (שִׁבְּחוּ חֲכָמִים אֶת בַּעַל־הָעֵצִים, שֶׁהָיָה רַ' חִסְדָּא אוֹמֵר: אוֹצָר אֶחָד שֶׁל חִטִּים טָעוּן4327 שִׁשִּׁים אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים כְּנֶגְדּוֹ). פָּתְחוּ אֶת־אוֹצְרוֹתֵיהֶם וְנִמְצָא בְיָדָם כְּדֵי פַרְנָסַת עֶשְׂרִים שָׁנָה וְאֶחָת. הָיוּ שָׁם בַּרְיוֹנִים.4328 אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עִם [הָרוֹמִיִּים]; לֹא הִנִּיחוּם, וְאָמְרוּ לָהֶם: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה מִלְחָמָה עִמָּהֶם. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: לֹא יַעֲלֶה בְיָדֵנוּ כְּלוּם. עָמְדוּ [הַבַּרְיוֹנִים] וְשָׂרְפוּ אוֹתָם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל חִטִּים וּשְׂעוֹרִים – וְגָבַר הָרָעָב בָּעִיר.

מָרְתָא בַת־בַּיְתוֹס – הָעֲשִׁירָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִםִ הָיָתָה. שָׁגְרָה שָׁלִיחַ [לַשּׁוּק] וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי סֹלֶת. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה הַסֹּלֶת. בָּא וְאָמַר לָהּ: סֹלֶת אָיִן, פַּת נְקִיָּה יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ. בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת נְקִיָּה אָיִן, פַּת קִיבָר4329 יֵשׁ, אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ. בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת קִיבָר אַיִן, קֶמַח שְׂעוֹרִים יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכַּר אַף זֶה. חָלְצָה נְעָלֶיהָ וְאָמָרָה: אֵצֵא וֶאֶרְאֶה, שֶׁמָּא אֶמְצָא דָבָר לֶאֱכוֹל. נִטְפְּלוּ4330 גְלָלִים בְּרַגְלָהּ וָמֵתָה. קָרָא עָלֶיהָ רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכָּאי: “הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא־נִסְּתָה כַף־רַגְלָהּ הַצֵּג עַל־הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ”.4331 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גְּרוֹגֶרֶת4332 שֶׁל רַ' צָדוֹק [מָצְאָה] וְאָכְלָה וְנֶאֶנְסָה4333 וָמֵתָה. וּבִשְעַת מִיתָתָהּ הוֹצִיאָה כָל־כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ וּזְרָקָתַם לַשּׁוּק, אָמָרָה: אֵלּוּ לָמָּה לִּי? וְזֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר: “כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ” וגו'.4334

גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק מַהִי? רַ' צָדוֹק יָשַׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּתַעֲנִית שֶׁלֹּא תֶחֱרַב יְרוּשָׁלָיִם. [הִכְחִישׁ]4335 וְכָל־מַה־שֶּׁאָכַל הָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ.4336 כְּשֶׁבָּא לְהַבְרוֹת עַצְמוֹ הֵבִיאוּ לוֹ גְרוֹגָרוֹת וְהָיָה מוֹצֵץ מֵימֵיהֶן וְזוֹרְקָן.

יָצָא רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, רָאָה אֶת־אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁשּׁוֹלְקִין4337 תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו. אָמָר: בְּנֵי־אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל אֶסְפַּסְיָנוֹס? אֵין תַּקָּנָה אֶלֶּא שֶׁאֵצֵא מִן הָעִיר.

אַבָּא־סִיקָרָא בֶן־בַּטִּיחַ, רֹאשׁ בַּרְיוֹנֵי יְרוּשָׁלַיִם, − בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי הָיָה. שָׁלַח לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכָּאי: בֹּא אֶצְלִי בְּצִנְעָה.4338 בָּא. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: עַד מָתַי אַתֶּם עוֹשִׂים כָּךְ וּמְמִיתִים אֶת־כָּל־הָעוֹלָם בָּרָעָב? אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֹמַר לָהֶם דָּבָר יַהַרְגוּנִי. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: רְאֵה לִי תַקָּנָה שֶׁאֵצֵא מִכָּאן, אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא הַצָּלָה מֻעָטֶת. אָמַר לוֹ אַבָא־סִיקָרָא: עָשִׂינוּ בֵינֵינוּ שֶלֹּא יֵצֵא אָדָם מִכָּאן אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מֵת. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הוֹצִיאוּנִי בִדְמוּת מֵת. אָמַר בֶּן־בַּטִּיחַ: עַשֵׂה עַצְמְךָ חוֹלֶה וְיָבאֹוּ הַכֹּל לְבַקֶּרְךָ, וְהָבֵא דָבָר שֶׁל סִרְחוֹן וְהַנַּח אֶצְלֶךָ, וְיִהְיוּ אוֹמְרִים “מֵת רַ' יוֹחָנָן!” וְיִכָּנְסוּ תַלְמִידֶיךָ [וְיִשְאוּ אֶת־אֲרוֹנְךָ], וּבְנֵי אָדָם אֲחֵרִים לֹא יִשָּׁאוּהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְגוּפְךָ שֶׁהוּא קַל, − שֶׁהֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהַחַי קַל מִן הַמֵּת.

עָשָׂה רַ' יוֹחָנָןָ כָּךְ. שָׁלַח וְקָרָא לְתַלְמִידָיו רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנָי! עִמְדוּ וְהוֹצִיאוּנִי מִכָּאן. עֲשׂוּ לִי אָרוֹן וְאֶשְכַּב בִּתוֹכוֹ. אָחַז רַ' אֱלִיעֶזֶר מֵרֹאשׁוֹ וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ מֵרַגְלָיו. הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה, עֶד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל שַׁעַרֵי יְרוּשָׁלָיִם. אָמְרוּ לָהֶם הַשּׁוֹעֲרִים: מִי הוּא זֶה? אָמְרוּ לָהֶם: מֵת הוּא. וְכִי אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֵין מְלִינִין אֶת־הַמֵּת בִּירוּשָׁלָיִם? בִּקְּשׁוּ [הַבַּרְיוֹנִים לִדְקֹר בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמֵּת; אָמַר לָהֶם [אַבָּא־סִיקָרָא]: יֹאמְרוּ: רַבָּם דָּקָרוּ! בִּקְּשׁוּ לְדָחֳפוֹ – אָמַר לָהֶם: יֹאמְרוּ: רַבָּם דָּחָפוּ! – פָּתְחוּ לוֹ הַשַּׁעַר וְיָצָא. הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל אֶסְפַּסְיָנוֹס. פָּתְחוּ הָאָרוֹן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: חַיָּב אַתָּה שְׁתֵּי מִיתוֹת, אַחַת, שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לִי מֶלֶךְ, וַאֲנִי אֵינִי מֶלֶךְ; וְעוֹד, אִם מֶלֶךְ אֲנִי – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָאתָ אֶצְלִי? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: שֶׁאָמַרְתָּ “לֹא מֶלֶךְ אֲנִי” – בֶּאֱמֶת מֶלֶךְ אַתָּה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיִיתָ מֶלֶךְ לֹא נִמְסְרָה יְרוּשָׁלַיִם בְּיָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל”,4339 − וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ; וְשֶׁאָמַרְתָּ “אִם מֶלֶךְ אֲנִי – מִפְּנֵי מָה לֹא בָאתָ אֶצְלִי עַד עַכְשָׁו?” – בַּרְיוֹנִים שֶׁבָּנוּ לֹא הִנִּיחוּנִי. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: אִלּוּ חָבִית4340 שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן4341 כָּרוּךְ עָלֶיהָ – לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? – שָׁתַק רַ' יוֹחָנָן.

(קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף – וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא: − “מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל”4342 – הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ: נוֹטְלִין צְבָת4343 וּמְסַלְּקִין4344 אֶת־הַדְּרָקוֹן וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ וְאֶת הֶחָבִית מַנִּיחִין).

[יֵשׁ אוֹמְרִים]: אַרְבָּעָה דוּכָסִים4345 הָיוּ בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד: דוּכָס שֶל עַרְבִיִּים, פַּנְגָּר שְׁמוֹ, דּוּכָס שֶׁל אַפְרִיקָא, דּוּכָס שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְדוּכָס שֶׁל פָּלֶסְטִינִי, הִתְחִילוּ מוֹשְׁלִין מְשָׁלוֹת לִפְנֵי רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכָּאי: חָבִית שֶׁקִּנֵּן נָחָשׁ בְּתוֹכָהּ – כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ? אָמַר לָהֶם: מְבִיאִין חוֹבֵר4346 וְחוֹבְרִין אֶת־הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת־הֶחָבִית. אָמַר פַּנְגָּר: הוֹרְגִין אֶת־הַנָּחָשׁ וּׁשׁוֹבְרִין אֶת־הֶחָבִית. – מִגְדָּל שֶׁקִּנֵּן בּוֹ נָחָשׁ – כֵּיצַד עוֹשִׂין? – אָמַר לָהֶם: מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת־הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הַמִּגְדָּל. – אָמַר פַּנְגָּר: הוֹרְגִין אֶת־הַנָּחָשׁ וְשׂוֹרְפִין אֶת־הַמִּגְדָּל. אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי לְפַנְגָּר: כָּל־הַשְּׁכֵנִים4347 שֶׁעוֹשִׂים רָעָה – לְעַצְמָם עוֹשִים. לֹא דַיְּךָ שֶׁאֵין אַתָּה מְלַמֵּד סַנַּגוֹרְיָא, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְלַמֵּד עָלֵינוּ קַטֵּגוֹרְיָא. אָמַר לוֹ: טוֹבַתְכֶם אֲנִי דוֹרֵשׁ, שֶׁכָּל־זְמַן שֶׁבַּיִת זֶה קַיָּם הַמַּלְכֻיּוֹת מִתְגָרוֹת בָּכֶם; נֶחֱרַב הַבַּיִת הַזֶּה – אֵין הַמַּלְכֻיּוֹת מִתְגָרוֹת בָּכֶם. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: הַלֵּב יוֹדֵעַ4348 אִם לְעָקָל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת.

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא שָׁלִיחַ מֵרוֹמִי וְאָמַר לְאֶסְפַּסְיָנוֹס: עֲמוֹד, שֶׁמֵּת הַקֵּיסָר וְנִמְנוּ גְדוֹלֵי רוֹמִי לְהוֹשִׁיבְךָ בְרֹאשׁ. הָיָה אֶסְפַּסְיָנוֹס נָעוּל נַעַל אֶחָת, בָּא לִנְעוֹל אֶת־הַשְּׁנִיָּה – וְלֹא נִכְנְסָה רַגְלוֹ, בָּא לַחֲלוֹץ אֶת־הָרִאשׁוֹנָה – וְלֹא יָצְאָה רַגְלוֹ. אָמַר אֶסְפַּסְיָנוֹס: זוֹ מַהִי? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אַל תִּצְטַעֵר – שְׁמוּעָה טוֹבָה בָּאָה לָךְ, שֶׁנֶאֱמַר: “שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם”4349 – וּמַה־תַּקַּנָתֶךָ? – יָבִיאוּ אָדָם שֶׁאֵין דַּעְתְּךָ נוֹחָה הֵימֶנּוּ וְיַעֲבִירוּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ־גָּרֶם”.4350 עָשָה כָךְ וְנִכְנְסָה רַגְלוֹ. אָמַר לוֹ: וּמֵאַחַר שֶׁחֲכָמִים אַתֶּם כָּל־כָּךְ – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָאתֶם לְפָנָי? אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לָךְ? אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן: אֲנִי הוֹלֵךְ מִכָּאן וְאֶשְׁלַח אָדָם אַחֵר [בִּמְקוֹמִי]; אֶלָּא בַּקֵּשׁ מִמֶּנִּי דָּבָר וְאֶתֶּן לָךְ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: תֶּן־לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ4351 וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל4352 וְרוֹפְאִים שֶׁיְרַפְּאוּ אֶת רַ' צָדוֹק.

(קָרָא עָלָיו רַ' יוֹסֵף – וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא −: “מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל.”4353 הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ, שֶׁיַּנִּיחַ אֶת־יְרוּשָׁלַיִם פַּעַם זוֹ. וְרַ' יוֹחָנָן סָבַר, שֶׁמָּא זוֹ לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס, וְלֹא תְהֵא אֲפִלוּ הַצָּלָה מֻעָטֶת).

יֵשׁ אוֹמְרִים: כָּךְ הֵשִׁיב רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי לְאֶסְפַּסְיָנוֹס: מְבַקֵּש אֲנִי שֶׁתַּנִּיחַ לִמְדִינָה זוֹ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם לְכָךְ הִמְלִיכוּנִי בְנֵי רוֹמִי שֶׁאַנִּיחַ לִמְדִינָה זוֹ? שְׁאַל דָּבָר אֶחָד וְאֶעֱשֶׂנּוּ. אָמַר לוֹ: הַנַּח לַשַּעַר הַמַּעֲרָבִי, הַפּוֹנֶה לְלֹד, וְכָל מִי שֶׁיֵּצֵא עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת יִנָּצֵל. מִשֶּׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר אָמַר אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכָּאי: אִם יֶשׁ לְךָ אוֹהֵב אוֹ קָרוֹב בָּעִיר שְׁלַח וְהוֹצִיאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אוֹכְלוֹסִין שֶׁלִּי. שָׁלַח אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ לְהוֹצִיא אֶת רַ' צָדוֹק. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפֶתַח הַשָּׁעַר. כְּשֶׁבָּא עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי לְפָנָיו. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: לִפְנֵי זָקֵן כּוֹשֵׁל זֶה אַתָּה עוֹמֵד? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אִלּוּ הָיָה בָעִיר עוֹד אֶחָד כְּמוֹתוֹ, וְאוּכְלוֹסִין שֶׁלְּךָ מְרֻבִּים כִּפְלַיִם – לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה כֹחוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁאוֹכֵל גַּמְזוּז4354 אֶחָד וְשׁוֹנֶה עָלָיו מֵאָה פְרָקִים. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה כָחַשׁ כָּל־כָּךְ? אָמַר לוֹ: מֵחֲמַת צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת. שָׁלַח וְהֵבִיא רוֹפְאִים וְהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ קִמְעָה־קִמְעָה וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ קִמְעָה־קִמְעָה עַד שֶׁחָזַר עָלָיו גּוּפוֹ. אָמַר לוֹ אֶלְעָזָר בְּנוֹ: אַבָּא, תֵּן לָהֶם שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְהֵא לָהֶם עִמְּךָ זְכוּת בָּעוֹלָם הַבָּא – נָתַן לָהֶם חֶשְבּוֹן4355 אֶצְבָּעוֹת וּקְנֵה מִשְׁקָל.

כְּשֶׁכָּבַשׁ אֶת־הָעִיר חִלֵּק אַרְבַּע חוֹמוֹתֶיהָ לְאַרְבָּעָה דוּכָסִין, וְעָלָה הַשַּׁעַר הַמַּעֲרָבִי לְפַנְגָּר. וְגָזְרוּ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יֶחֱרַב לְעוֹלָם. לָמָּה? שֶׁשְּׁכִינָה בְּמַעֲרָב. הַלָּלוּ הֶחֱרִיבוּ שֶׁלָּהֶם וְהוּא לֹא הֶחֱרִיב אֶת־שֶׁלֹּו. שָׁלַח אֶסְפַּסְיָנוּס וֶהֱבִיאוֹ. אָמַר לוֹ: לָמָּה לֹא הֶחֱרַבְתָּ אֶת־שֶׁלָּךְ? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, לְשִׁבְחָהּ שֶׁל מַלְכוּת עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ הֶחֱרַבְתִּיו לֹא הָיוּ הַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִין מַה הֶחֱרַבְתָּ. עַכְשָׁו יִרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וְיֹאמֵרוּ: רְאוּ כֹחוֹ שֶׁל אֶסְפַּסְיָנוֹס מַה הֶחֱרִיב! אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ, אֶלָּא בִשְבִיל שֶׁעָבַרְתָּ עַל מִצְוָתִי עֲלֵה לְרֹאשׁ הַגַּג וְהַפֵּל עַצְמֶךָ, אִם תִּחְיֶה – תִּחְיֶה, וְאִם תָּמוּת – תָּמוּת. עָלָה וְהִפִּיל עַצְמוֹ וָמֵת. וּפָגְעָה בוֹ קְלָלָה4356 שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכָּאי.

הָלַךְ אֶסְפַּסְיָנוֹס וְשָׁלַח אֶת־טִיטוֹס4357 הָרָשָׁע. בָּא טִיטוֹס עָמַד וְאָמָר: “אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ?”4358 − מֶה עָשָׂה? תָּפַס זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר־תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה, וְנָטַל סַיִף4359 וְגִדֵּר4360 אֶת־הַפָּרֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָם מְבַצְבֵּץ4361 וְיוֹצֵא – וּכְסָבוּר הָרַג אֶת־עַצְמוֹ.4362 הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמָר: אֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁעוֹשֶׂה מִלְחָמָה עִם הַמֶּלֶךְ בַּפַּלְטִין שֶׁלּוֹ וְנוֹצְחוֹ.

(אָמַר אַבָּא חָנָן: “מִי־כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ4363? – מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִאוּצוֹ וְגִדּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְשׁוֹתֵק. שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל שָׁנוּ: “מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ”4364 – מִי כָמוֹךָ “בְּאִלְּמִים”!)4365.

נָטַל טִיטוֹס אֶת־הַפָּרֹכֶת וַעֲשָׂאָהּ כְּמִין גַּרְגּוּתָנִי,4366 וְהֵבִיא כָל־כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָם בָּהּ, וּנְתָנָם בִּסְפִינָה, לֵילֵךְ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעְירוֹ. עָמַד עָלָיו נַחֲשׁוֹל4367 שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. אָמָר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַמָּיִם. בָּא פַרְעֹה – טִבְּעוֹ בַמָּיִם, בָּא סִיסְרָא – טִבְּעוֹ בַמָּיִם, אַף אֲנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי בְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּי, וְעַכְשָׁו לְכָאן קִדְּמַנִי וְעָמַד עָלַי לְטַבְּעֵנִי בַמָּיִם. אִם גִּבּוֹר הוּא, יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה. יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן־רָשָׁע בֶּן־בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע! בִּרְיָה קַלָּה יֵשׁ לִי בְעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ, עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָל־בְּנֵי רוֹמִי וְקִלְּסוּהוּ: כּוֹבֵשׁ הַבַּרְבָּרִין4368! מִיָּד הִסִּיקוּ לוֹ אֶת־הַמֶּרְחָץ וְנִכְנַס וְרָחָץ. כְּשֶׁיָּצָא מָזְגוּ לוֹ כוֹס יָיִן. בָּא יַתּוּשׁ4369 וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים.

פַּעַם אַחַת עָבַר עַל פִּתְחוֹ של נַפָּח, שָׁמַע קוֹל קֻרְנוֹס4370 – וְנִשְׁתַּתֵּק הַיַּתּוּשׁ. אָמַר טִיטוֹס: “יֵשׁ תַּקָּנָה!” – הֵבִיאוּ לוֹ נַפָּח בְּכָל־יוֹם וְהִכָּה לְפָנָיו[בְּקֻרְנוֹס]. לְנַפָּח נָכְרִי נָתַן אַרְבָּעָה זוּזִים לְיוֹם, לְיִשְׂרָאֵל – אָמַר: דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּשׂוֹנְאֶךָ. עַד שְׁלשִׁים יוֹם עָשָׂה כֵן; מִכָּאן וְאֵילַךְ – כֵּוָן שֶׁדָּשׁ – דָּשׁ4371!

(שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' פִּינְחָס בֶּן־עָרוֹבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּכְשֶׁמֵּת4372 פָּצְעוּ4373 אֶת־מֹחוֹ וּמָצְאוּ בוֹ כְּצִפּוֹר־דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. אָמַר אַבַּיֵּי: מְקֻבָּלִים4374 אָנוּ, פִּיו4375 שֶׁל נְחשֶׁת וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל).

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שֶל טִיטוֹס צִוָּה: שִׂרְפוּנִי וּפַזְּרוּ אֶת־אֶפְרִי עַל שִׁבְעָה יַמִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצָאֵנִי אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים וְיַעֲמִידֵנִי בְדִין.

אֻנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוֹס בֶּן־אֲחוֹתוֹ שֶל טִיטוֹס הָיָה. בִּקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר. הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת־טִיטוֹס בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל. – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: מִצְוֹתֵיהֶם מְרֻבּוֹת וְאִי־אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בָּהֶן.. לֵךְ וְהִתְגָּרֵה בָהֶם בָּעוֹלָם־הַזֶּה וְתֵעָשֶׂה עֲלֵיהֶם רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ”4376 − כָּל־הַמֵּצַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אָמַר לוֹ: דִּינְךָ בַּמֶה? אָמַר לוֹ: בַּמֶּה שֶׁגָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי: בְּכָל־יוֹם וָיוֹם צוֹבְרִים אֶת־אֶפְרִי וְדָנִים וְשׂוֹרְפִים אוֹתִי וּמְפַזְּרִים אֶת־אֶפְרִי עַל שִׁבְעָה יַמִּים.

הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת־בִּלְעָם בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְרָאֵל. – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: “לֹא־תִדְרשׁ שְׁלוֹמָם וְטֹבָתָם כָּל־יָמֶיךָ”.4377

הָלַךְ וְהֶעֱלָה יֵשׁוּ4378 בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל! – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: טוֹבָתָם דְּרשׁ, רָעָתָם אַל תִּדְרשׁ; כָּל־הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

בּוֹא וּרְאֵה, מַה בֵּין פּוֹשְעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם!

שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה4379; שֶׁהֲרֵי סִיֵּעַ4380 הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ הוּא אֶת־בַּר־קַמְצָא וְהֶחֱרִיב אָת־בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת־הֵיכָלוֹ (גטין נה−נז; ב“ר י; איכ”ר א; אדר“נ ד, שם ו; ויק”ר כב; קה“ר ה; ילק”ש האזינו).

––––––––

ג מַעַשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ4381 וּשְׁוִלְיָא4382 שֶל נַגָּר4383 הָיָה. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְוֹת. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר4384 אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּה. שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהֲתָה עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר,4385 וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ בָהּ בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גָּרְשֶׁנָּה. אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ4386 מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֶן־לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ. כֵּוָן שֶהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִפְרוֹעַ, אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבֶךָ. וְהָיוּ הֵם יוֹשְבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה לָהֶם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסוֹתֵיהֶם – וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתַּם גְּזַר־דִּין4387 (גטין נח:).

ד מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁהָיוּ בוֹ: עֲבוֹדָה־זָרָה וְגִלוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים. אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת־חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שְׁהָיְתָה בוֹ שִׂנְאַת חִנָּם, לְלַמֶדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה־זָרָה וְגִלּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים (יומא ט:).

ה “עַל תַּרְנְגֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרֵב הַר־הַמֶּלֶךְ” –

נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁיָּצְאוּ חָתָן וְכַלָּה, הוֹצִיאוּ לִפְנֵיהֶם תַּרְנְגֹל וְתַרְנְגֹלֶת, כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגֹלִים. פַּעַם אַחַת עָבַר לִגְיוֹן שֶׁל רוֹמִיִּים וְנָטְלוּ [אֶת הַתַּרְנְגֹל וְהַתַּרְנְגֹלֶת מִלִּפְנֵי הַחֻפָּה]. נָפְלוּ עַל הָרוֹמִיִּים וְהִכּוּם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדּוּ בְךָ הַיְּהוּדִים. עָלָה עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ. הָיָה בֵין הַיְּהוּדִים אָדָם אֶחָד בַּר־דְּרוֹמִי, שֶׁהָיָה קוֹפֵץ מִיל וְהוֹרֵג בְּרוֹמִיִּים. נָטַל הַמֶּלֶךְ כִּתְרוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקָע. אָמָר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אִם נוֹחַ לָךְ, אַל תִּמְסְרֵנִי, אוֹתִי וּמַלְכוּתִי, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד. הִכְשִׁילוֹ פִיו לְבַר־דְּרוֹמִי וְאָמָר: " הֲלֹאֹ־אַתָּה אֱלֹהִים4388 זְנַחְתָּנוּ וְלֹא־תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ".4389 נִכְנַס לְבֵית־הַכִּסֵּא, בָּא דְרָקוֹן4390 וְשָׁמַט כַּרְכַּשְׁתּוֹ4391 – וָמֵת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לִי נֵס – אַנִּיחֵם פַּעַם זוֹ. הִנִּיחָם וְהָלַךְ לוֹ. מִיָּד קָפְצוּ וְאָכְלוּ וְשָתוּ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת, עַד שֶׁנִּרְאָה חוֹתַם הַטַּבַּעַת בְּרִחוּק מִיל. אָמַר הַמֶּלֶךְ: שְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים בִּי הַיְּהוּדִים – חָזַר וּבָא עֲלֵיהֶם. אָמַר רַ' אַסִּי: שְׁלשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף שׁוֹלְפֵי חֶרֶב נִכְנְסוּ לְהַר־הַמֶּלֶךְ, וְהָרְגוּ בָהּ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת, וּמִצַּד זֶה4392 שִׂמְחָה וּמְחוֹלוֹת – וְלֹא יָדְעוּ4393 אֵלּוּ בְאֵלּוּ.

בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֶת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב”4394 – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכָל־אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרָיִם. אָמַר עֻלָּא: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ מָקוֹם וַאֲפִילּוּ שִשִּׁים רִבּוֹא קָנִיט אֵינוֹ מַחֲזִיק. אָמַר מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: מְשַׁקְּרִים אַתֶּם! אָמַר לוֹ רַ' חֲנִינָא: “אֶרֶץ… צְבִי”4395 נֶאֱמַר בָּהּ, מַה־צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת־בְּשָׂרוֹ,4396 אַף אֶרֶץ־יִשְרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלֶיהָ – רְוֵחָה,4397 וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ – גְּמוּדָה4398 (גטין נז.).

––––––––

ו אָמָרוּ: כְּשֶׁבִּקֵּשׁ טְרָיָנוֹס4399 לַהֲרֹג אֶת־לוּלְיָנוֹס וּפַפּוֹס4400 אָחִיו בְּלוֹדְקִיָּא, אָמַר לָהֶם: אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם, יָבֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּילְכֶם מִיָּדִי כְּדֶרֶך שֶׁהִצִּיל אֶת־חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה צַדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, וּרְאוּיִם הָיוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס, וּנְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה, וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ – וְאוֹתוֹ רָשָׁע הֶדְיוֹט הוּא וְאֵינוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ, וְאָנוּ נִתְחַיַּבְנוּ כְלָיָה לַמָּקוֹם, וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ, הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִים בָּנוּ וְהוֹרְגִים אוֹתָנוּ. וְלֹא מְסָרָנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְיָדֶךָ, אֶלָּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע דָּמֵנוּ מִיָּדֶךָ. אַף־עַל־פִּי־כֵן הֲרָגָם מִיָּד. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁבָּאָה דְיוּפְלֵי4401 מֵרוֹמִי וּפָצְעוּ אֶת־מֹחוֹ בִּגְזִירִים4402 (תענ' יח:).

ז טְרָיָנוֹס שְחִיק־עֲצָמוֹת4403 יָלְדָה אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְאָב וְהָיוּ הַיְּהוּדִים אֲבֵלִים. וּמֵת הַתִּינוֹק בַּחֲנֻכָּה. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מַה־נַּעֲשֶׂה – נַדְלִיק אוֹ לֹא נַדְלִיק? אָמָרוּ: נַדְלִיק וְיָבוֹא עָלֵינוּ מַה־שֶּׁיָּבוֹא. הִדְלִיקוּ. הָלְכוּ וְהִלְשִׁינוּ לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁל טְרָיָנוֹס, אָמָרוּ: הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ – כְּשֶׁנּוֹלַד לָךְ בֵּן הָיוּ מִתְאַּבְּלִים וּכְשֶׁמֵּת הַתִּינוֹק הִדְלִיקוּ נֵרוֹת. שָׁלְחָה וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ: עַד שֶׁאַתָּה כוֹבֵשׁ בַּרְבָּרִים4404 − בֹּא וּכְבוֹשׁ אֶת־הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ שֶׁמָרְדוּ בָךְ. יָרַד לִסְפִינָה וְשִׁעֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּבוֹא בַעֲשָׂרָה יָמִים – וְהוֹלִיכוֹ הָרוּחַ וּבָא בַחֲמִשָּׁה יָמִים. נִכְנַס [לְבֵית הַמִּדְרָשׁ] וּמְצָאָם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בְּמִקְרָא זֶה: “יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק… כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר”.4405 – אָמַר לָהֶם: אֲנִי הוּא הַנָּשֶׁר, שֶׁהָיִיתִי סָבוּר לָבוֹא אֶצְלְכֶם בַּעֲשָׂרָה יָמִים וְהוֹלִיכַנִי הָרוּחַ בַּחֲמִשָּׁה. הִקִּיפוּם לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּם. אָמַר לַנָּשִׁים: הִשָּׁמְעוּ לְלִגְיוֹנוֹתָי, וְאִם לָאו אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לְבַעֲלֵיכֶן. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה בַנָּשִׁים כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ בַגְּבָרִים. מִיָּד הִקִּיפוּן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּן, וְנִתְעָרְבוּ דָּמִים שֶׁל אֵלּוּ בְּדָמִים שֶׁל אֵלּוּ, וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקִפְּרִיס הַנָּהָר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: “עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה”4406 (איכ“ר א; שם ש”ב; ירוש', סוכה ה).

––––––––

ח “עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵיתָר” –

נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁנּוֹלַד תִּינוֹק שָׁתְלוּ4407 ארז, תִּינוֹקֶת – שָׁתְלוּ שִׁטָּה. וּבִשְׁעַת נִשּׂוּאִים הָיוּ קוֹצְצִים אֶת־הָאִילָנוֹת וַעֲשָׂאוּם חֻפָּה. פַּעַם אַחַת עָבְרָה בַת־הַקֵּיסָר וְנִשְׁבְּרָה יָתֵד בְּמֶרְכַּבְתָּהּ. קָצְצוּ [עֲבָדֶיהָ] אֶרֶז וְתִקְּנוּהוּ [לַמֶּרְכָּבָה]. בָּאוּ [הַיְּהוּדִים] וְנָפְלוּ עֲלֵיהֶם וְהִכּוּם. הָלְכוּ [הָרוֹמִיִּים] וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְךָ הַיְּהוּדִים. עָלָה עֲלֵיהֶם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: שְׁמֹנִים אֶלֶף תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ צָרִים עַל בֵּיתָר וְהָיָה שָׁם בֶּן־כּוֹזִיבָא,4408 וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מְקֻטְּעֵי אֶצְבָּע.4409 שָׁלְחוּ לוֹ חֲכָמִים: עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּעֵלי־מוּמִים? אָמַר לָהֶם: וְהֵיאַךְ יִבָּדֵקוּ4410? אָמְרוּ לוֹ: כָּל־מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ וְעוֹקֵר אֶרֶז מִלְּבָנוֹן4411 אַל יִכָּתֵב בְּאֶסְטְרַטְיָא4412 שֶׁלָּךְ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ וּמָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ. וְהָיָה אַדְרְיָנוֹס שׁוֹלֵחַ עֲלֵיהֶם גְּיָסוֹת וְהֵם יוֹצְאִים וְהוֹרְגִים בָּהֶם. אָמָרוּ: אֵין תַּקָּנָה לְדָבָר אֶלָּא אִם־כֵּן נָבִיא אֶת־עֲטַרְתּוֹ שֶׁל אַדְרְיָנוֹס וְנִתּן בְּרֹאשׁוֹ וְנַעֲשֶׂנּוּ מֶלֶךְ. פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּצְאוּ לַמִּלְחָמָה פָּגַע בָּהֶם זָקֵן אֶחָד, אָמַר לָהֶם: אֱלֹהֵיכֶם בְּסַעַדְכֶם. הִכְשִׁילָם פִּיהֶם וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יִסְעַד4413 וְלֹא יִסְכּוֹף, “הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא־תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ”.4414 וּמֶה הָיָה כֹּחוֹ שֶׁל בֶּן־כּוֹזִיבָא? הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בְלִסְטְרָא4415 בְּאַחַת מֵאַרְכֻּבוֹתָיו וְזוֹרְקָן וְהוֹרֵג בָּהֶן כַּמָּה נְפָשׁוֹת.

וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַ' עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: “דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב”4416 – דָּרַךְ כּוֹזִיבָא מִיַּעֲקֹב, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן־תּוֹרְתָא: עֲקִיבָא, יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֶיךָ וַעֲדַיִן בֶּן־דָוִד אֵינוֹ בָא.

שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַדְרְיָנוֹס קֵיסָר עַל בֵּיתָר. וְהָיָה שָׁם רַ' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וּבְכָל־יוֹם וָיוֹם הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אַל תֵּשֵׁב בְּדִין הַיּוֹם! לִבְסוֹף נָתַן אַדְרְיָנוֹס דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר. בָּא כוּתִי אֶחָד וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, כָּל־זְמַן שֶׁתַּרְנְגֹלֶת4417 זוֹ מִתְגַּעְגַּעַת4418 בְּאֵפֶר אִי־אַתָּה כוֹבְשָׁהּ; אֶלָּא הַמְתֶּן־לִי, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ שֶׁתִּכְבְּשֶׁנָּה הַיּוֹם. מִיָּד נִכְנַס לְבֵיתָר בְּשַׁעַר הָעִיר וּמְצָאוֹ לְרַ' אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל. עָשָׂה אֶת־עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְבֶן־כּוֹזִיבָא: דּוֹדְךָ רַ' אֶלְעָזָר מְבַקֵּשׁ לִמְסֹר מְדִינָה זוֹ לְיַד אַדְרְיָנוֹס. שָׁלַח וְהֵבִיאוּ אֶצְלוֹ אוֹתוֹ כוּתִי. אָמַר לוֹ: מָה אָמַרְתָּ לְרַ' אֶלְעָזָר וּמָה אָמַר לָךְ? אָמַר לוֹ הַכּוּתִי: אִם אֹמַר לָךְ – יַהַרְגֵנִי הַמֶּלֶךְ, וְאִם לֹא אֹמַר לָךְ – אַתָּה תַהַרְגֵנִי, מוּטָב שֶׁאֶהֱרֹג אֶת־עַצְמִי וְלֹא יִתְפַּרְסְמוּ מִסְתּוֹרִין4419 שֶׁל מַלְכוּת. הָיָה בֶן־כּוֹזִיבָא סָבוּר בְּדַעְתּוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ רַ' אֶלְעָזָר לִמְסֹר אֶת־הַמְּדִינָה. שָׁלַח בֶן־כּוֹזִיבָא וְהֵבִיאוּ לְרַ' אֶלְעָזָר אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ אוֹתוֹ כוּתִי? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה־לָּחַשׁ לִי בְּאָזְנִי, הָיִיתִי עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְלא שָׁמַעְתִּי כְלוּם. וּמָה אָמַרְתָּ לוֹ? אָמַר לוֹ: לֹא כְלוּם. נִתְמַלֵּא בֶן־כּוֹזִיבָא כָּעַס, בָּעַט בּוֹ בְּרַגְלוֹ בְּעִיטָה אַחַת וַהֳרָגוֹ. יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמָרָה: “הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ”4420; אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שָׁבַרְתָּ זְרוֹעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְסִמֵּאתָ אֶת־עֵין יְמִינָם, לְפִיכָךְ: “זְרֹעוֹ – שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ − יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה”.4421 מִיָּד גָּרְמוּ הָעֲוֹנוֹת וְנִלְכְּדָה בֵיתַר וְנֶהֱרַג בֶּן־כּוֹזִיבָא.

הֵבִיאוּ רֹאשׁוֹ אֵצֶל אַדְרְיָנוֹס. אָמָר: מִי הֲרָגוֹ לָזֶה? אָמַר לוֹ כּוּתִי אֶחָד: אֲנִי הֲרַגְתִּיו. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַהֲבִיאֵהוּ אֶצְלִי. הָלַךְ וֶהֱבִיאוֹ, וּמָצְאוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל צַוָּארוֹ. אָמַר אַדְרְיָנוֹס: אִלּוּלֵי אֱלֹהִים הֲרָגוֹ לָזֶה מִי הָיָה יָכוֹל לְהָרְגוֹ!

נִכְנְסוּ שְׁמֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה4422 לִכְרַךְ בֵּיתָר וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהּ אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף, עַד שֶׁיָּצָא דָמָם מִן הַפְּתָחִים וּמִן הַסְּבָכוֹת וּמִן הַצִּנּוֹרוֹת, וְהָיָה הַסּוּס שׁוֹקֵעַ בְּדָם עַד חָטְמוֹ, וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל אֲבָנִים שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וְהוֹלֵךְ בַּיָּם אַרְבָּעָה מִילִין. שֶׁמָּא תֹאמַר שֶׁקְּרוֹבָה [בֵיתָר לַיָּם] – רְחוֹקָה הָיְתָה מִן הַיָּם מִיל. וְכֶרֶם גָּדוֹל הָיָה לוֹ לְאַדְרְיָנוֹס שְׁמוֹנָה־עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה־עָשָׂר מִיל, כְּמִן טְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, וְהִקִּיפוֹ גָדֵר מֵהֲרוּגֵי בֵיתָר בִּמְלֹא קוֹמָה וּבְפִשּׁוּט יָדָיִם. וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִקָּבֵרוּ, עַד שֶׁעָמַד מֶלֶךְ אַחֵר וְגָזַר עֲלֵיהֶם וּקְבָרוּם.

תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ בְּבִקְעַת יָדַיִם,4423 אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילַךְ4424 וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילַךְ. וְשִׁעַרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם4425.

שָׁנוּ: שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אֻמּוֹת־הָעוֹלָם אֶת־כַּרְמֵיהֶן מִדָּמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל4426.

אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל: חֲמֵשׁ מֵאוֹת בָּתֵּי־סוֹפְרִים הָיוּ בִכְרַךְ בֵּיתָר וְהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם לֹא הָיָה פָחוּת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית־רַבָּן; וְהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ, בְּמַכְתּוֹבִים4427 הַלָּלוּ אָנוּ יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם וּמְנַקְּרִים אֶת־עֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁגָּרְמוּ הָעֲוֹנוֹת וְגָבְרוּ הָאוֹיְבִים וּלְכָדוּם – כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: שְׁלשׁ מֵאוֹת מֹחֵי תִינוֹקוֹת נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אֶחָת.

רַ' אַסִּי אָמָר: אַרְבָּעָה קַבִּין מֹחַ נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אֶחָת. (איכ“ר ב; ירוש' תענ' ד; גטין נז־נח; איכ”ר ב, הוצ' ש"ב).


ג. רִשְׁעַת אַדְרְיָנוֹס

ט יְהוּדִי אֶחָד עָבַר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: מִי אָתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ יְהוּדִי עוֹבֵר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ? אָמַר: לְכוּ וְהַתִּיזוּ4428 אֶת־רֹאשׁוֹ! עָבַר יְהוּדִי אַחֵר, רָאָה מַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה בָרִאשׁוֹן וְלֹא שָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לוֹ אַדְרְיָנוֹס: מִי אָתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ יְהוּדִי עוֹבֵר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ? אָמָר: לְכוּ וְהָתֵזּוּ אֶת־רֹאשׁוֹ! אָמְרוּ לוֹ סִנְקְלֵיטוֹן4429 שֶׁלּוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה: מִי שֶׁשּׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמְךָ – נֶהֱרָג; מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמְךָ – נֶהֱרָג! אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם רוֹצִים לְיָעֲצֵנִי הֵיאַךְ אֲנִי צָרִיךְ לַהֲרֹג בְּשׂוֹנְאָי?!

וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת וְאוֹמָרֶת: “רָאִיתָה יְיָ עַוָּתָתִי… כָּל־נִקְמָתָם כָּל־מַחְשְׁבֹתָם לִי”4430 (איכ"ר ג).

י אַדְרְיָנוֹס שְׁחִיק־עֲצָמוֹת הוֹשִׁיב שָׁלשׁ מִשְׁמוֹרוֹת: אַחַת בְּחַמַּת וְאַחַת בִּכְפַר לְקַטְיָא וְאַחַת בְּבֵית־לֶחֶם־יְהוּדָה. אָמָר: מִי שֶיִּבְרַח מִכָּאן יְהֵא נִצּוֹד כָּאן וּמִי שֶׁיִּבְרַח מִכָּאן יְהֵא נִצּוֹד כָּאן. הוֹצִיא כָרוֹזִים וְהָיוּ מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים: כָּל־מָקוֹם שֶׁיְּהוּדִי טָמוּן שָׁם יֵצֵא וְהַמֶּלֶךְ יַעֲשֶׂה לּוֹ טוֹבָה. אֵלּוּ שֶהֵבִינוּ4431 לֹא יָצָאוּ וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הָיוּ יוֹצְאִים וְנִצּוֹדִים. זֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר: “וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ”.4432 נִתְכַּנְּסוּ כֻלָּם לְבִקְעַת בֵּית־רִמּוֹן. אָמַר אַדְרְיָנוֹס לְשַׂר־צָבָא שֶׁלּוֹ: עַד שֶאֲנִי אוֹכֵל קֶרֶן גְּלֻסְקָא4433 זוֹ וְיֶרֶךְ תַּרְנְגֹלֶת זוֹ אֲבַקֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וְלֹא אֶמְצָא. מִיָּד הִקִּיפוּם לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּם. וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְקִּפְּרִיס הַנָּהָר.

אֵלוּ שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ טְמוּנִים [בַּמְּעָרוֹת] הָיוּ יוֹצְאִים בַּלָּיְלָה וְהוֹלְכִים לְרֵיחַ מֵתֵיהֶם וּמְבִיאִים מהֶם וְאוֹכְלִים. בְּכָל־יוֹם הָיָה יוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וּמֵבִיא. פַּעַם אַחַת יָצָא בָחוּר אֶחָד מֵהֶם וּמָצָא אֶת־אָבִיו הָרוּג. נְטָלוֹ וּטְמָנוֹ וְנָתַן עָלָיו סִמָּן. נִכְנַס וְאָמַר לָהֶם: לֹא מָצָאתִי כְלוּם. אָמָרוּ: יֵלֵךְ אַחֵר. יָצָא אַחֵר וְהָלַךְ לְרֵיחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג וּמְצָאוֹ וֶהֱבִיאוֹ. מִשֶּׁאָכְלוּ אָמְרוּ לוֹ: מֵהֵיכָן הֵבֵאתָ הָרוּג זֶה? אָמַר לָהֶם: מִזָּוִית פְּלוֹנִית. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בָחוּר: וּמַה־סִּמָּן הָיָה נָתוּן עָלָיו? אָמַר לוֹ: סִמָּן פְּלוֹנִי. אָמָר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ4434, שֶׁאָכַל מִבְּשַׂר אָבִיו. (שם א; שם ש"ב).


ד. בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים

יא מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן־יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחוֹ אָבִיו בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ. בְּכָל־יוֹם הָיְתָה אִמּוֹ מוֹדַדְתּוֹ בִטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ, וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים”.4435 מְשִׁיבָה רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמָרֶת: “אִם יֵהָרֵג4436 בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא”.4437 (יומא לח:; ע"י).

יב מַעֳשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן.4438 הִרְגִּישׁוּ בְעַצְמָם לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים. אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם אָנוּ בָאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם־הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: “אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם”;4439מִבָּשָׁן אָשִיב” – מִבֵּין שִנֵּי אַרְיֵה, “אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם” – אֵלּוּ שֶטּוֹבְעִים בַּיָּם. כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ כֻלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָם וְאָמָרוּ: מַה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ4440 – כָּךְ, אָנוּ שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצאֹן טִבְחָה”4441 (גטין נז:).

יג מַעֲשֶׁה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ שְׁנֵיהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד: זֶה אוֹמֵר: יֵשׁ־לִי עֶבֶד, שֶׁאֵין כְּיָפְיוֹ בְּכָל־הָעוֹלָם; וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ־לִי שִׁפְחָה, שֶׁאֵין בְּכָל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּיָפְיָהּ. אָמָרוּ: בֹּא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה וּנְחַלֵּק בִּוְלָדוֹת. הִכְנִיסוּם לֶחָדֶר. זֶה יוֹשֵׁב בְּקֶרֶן־זָוִית זוֹ וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּקֶרֶן־זִוית זוֹ. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי, כֹּהֵן בֶּן־כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶשָּׂא שִׁפְחָה! וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי, כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶנָּשֵׂא לְעָבֶד! – וּבָכוּ כָל הַלָּיְלָה. כֵּוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד־הַשַּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת־זֶה וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה, עַד שֶּיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. וַעֲלֵיהֶם קוֹנֵן יִרְמְיָה: “עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם”4442 (שם נה.).

יד מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ − (“צָפְנַת” – שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיָפְיָּהּ; “בַּת פְּנִיאֵל” – בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן־גָּדוֹל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים) – שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלָּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים4443 וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ. בָּא אָדָם שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֶת־יָפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל־הָעוֹלָם כֻּלֹּו. אָמַר לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן. הִפְשִיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָאֵפֶר. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חָסְתָּ – עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר לָמָּה לֹא תָחוֹס? וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “בַּת־עַמִּי חִגְרִי־שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר… כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשּׁוֹדֵד עָלֵינוּ”.4444 “עָלֶיךָ” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלֵינוּ” – כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלֶיךָ בָּא שׁוֹדֵד (שם).

טו מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה4445 אַחַת, שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. יוֹם אֶחָד נָתַן לָהּ כַּדָּהּ וְאָמַר לָהּ: צְאִי וְהָבִיאִי לִי מָיִם. עָמְדָה אַחַת מִשִּׁפְחוֹתֶיהָ וּנְטָלַתּוּ מִמֶּנָּה. אָמַר לָהּ: מַהוּ? אָמְרָה לוֹ: חַיֵּי רֹאשְׁךָ, אֲדוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁפָחוֹת שֶׁל אִמָּהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת־דְּבָרֶיהָ שִׁגְּרָהּ בַּת־חוֹרִין, הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת שֶׁנִּשְבֵּית, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. בָּא לוֹ בַּעַל־הַחֲלוֹם4446 וְאָמַר לוֹ: הוֹצֵא רִיבָה זוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: אַל תּוֹצִיאֶנָּה. שׁוּב בָּא לוֹ בַּעַל־הַחֲלוֹם אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מוֹצִיאָהּ הֲרֵינִי הוֹרְגֶךָ. עָמַד וְהוֹצִיאָהּ. וְהָיָה מְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ, אָמָר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מַה־יְּהֵא בְּסוֹפָהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כְּשֶׁהִיא הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ צָמְאָה וְיָרְדָּה לִשְתּוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן. כֵּוָן שֶׁהִנִּיחָה יָדָהּ עַל הַכֹּתֶל יָצָא עָלֶיהָ נָחָשׁ וּנְשָׁכָהּ וָמֵתָה, וְהָיְתָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. יָרַד וּנְטָלָהּ וְהֶעֱלָהּ וּקְבָרָהּ. בָּא וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: עַם זֶה שֶׁאַתְּ רוֹאָה, לֹא כָעַס עֲלֵיהֶם אֶלָּא אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (אדר"נ יז).

טז תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן: כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי־מִילַת4447 הָיוּ מַצִּיעִין תַּחְתָּיו, וּבָאוּ עֳנִיִּים וּמְקַפְּלִים4448 אוֹתָם מֵאַחֲרָיו.

וּמַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ4449 לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לְקֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ־בַיּוֹם.4450 אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ4451 לִבְנוֹתֵיכֶם! וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”.

וּמַעֲשֶׂה בְּכַלָּתָוֹ שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה4452 מֵעֶרֶב־שַׁבָּת לְעֶרֶב־שַׁבָּת. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם! וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”, שֶׁשּׁוֹמֶרֶת יָבָם4453 הָיָתָה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' צָדוֹק: אֶרְאֶה בְנֶחָמָה,4454 אִם לֹא רָאִיתִי אֶת־בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי4455 סוּסִים בְּעַכּוֹ. קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: “אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ”4456 − אַל תִּקְרָא “גְּדִיֹּתַיִךְ” אֶלָּא “גְּוִיּוֹתָיִךְ”.4457

וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֳמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ תַלְמִידָיו מְהַלְּכִים אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְהֶמְתָּם שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אָתְּ? שָׁתָקָה. שׁוּב אָמַר לָהּ: מִי אָתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן־גּוֹרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הָלָךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לֹא כָךְ מוֹשְׁלִים מָשָׁל בִּירוּשָׁלָיִם: “מֶלַח מָמוֹן חָסֵר”4458 (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: “חָסֶד”4459)? – וְשֶׁל חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת־זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, הָיִיתִי קוֹרֵא בָהּ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית־אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ…

בָּכָה רַ' יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי וְאָמָר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל־אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם; וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מוֹסְרָם בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּם שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה (כת' סה־סז; אדר"נ יז).


ה. הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְאַבֵּל

יז אָמְרוּ מִשּׁוּם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־לֵוִי: קָרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם כְּשֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מַה־דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? אָמְרוּ לוֹ: תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם: אַף אָנִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:

“אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם”.4460

− מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם מַה־דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת [עוֹד]? אָמְרוּ לוֹ: מְכַבֶּה אֶת־הַפְּנָסִים.4461 אָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:

“שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם”.4462

− מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם מַה־דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת [עוֹד]? – הוֹלֵךְ יָחֵף.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר:

“יְיָ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו”.4463

− מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם מַה־דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת [עוֹד]? – מְבַזֵּעַ פָּרְפּוּרָא4464 שֶׁלּוֹ.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר:

“עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ”.4465

− מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם מַה־דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת [עוֹד]? – יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר:

“יֵשֵב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו”4466 (איכ"ר א).

יח “בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה”4467 – מַהוּ “בְּמִסְתָּרִים”? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בָּר אוּנְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֶשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁבּוֹכֶה בוֹ, וּ“מִסְתָּרִים” שְׁמוֹ. וּמַהוּ “מִפְּנֵי גֵוָה”? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מִפְּנֵי גַאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לַגּוֹיִם. רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמָר: מִפְּנֵי גַאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטָּלָה.

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְיָ”4468 – אָמַר רַב אֶלְעָזָר: שָׁלשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְאַחַת עַל מִקְּדָשׁ שֵׁנִי, וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקוֹמָם (חג' ה:).

יט אָמַר רַב אַחָא: לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנו4469 (תנה"ק שּמות).


ו. מְנַחֵם

כ בְּיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָשׁ נוֹלַד הַגּוֹאֵל.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְחוֹרֵשׁ, גָּעֲתָה פָרָתוֹ. עָבַר עָלָיו עֲרָבִי אֶחָד וְשָׁמַע קוֹלָהּ. אָמַר לוֹ: מִי אָתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי אָנִי. אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: יְהוּדִי, יְהוּדִי! הַתֵּר פָּרָתְךָ וְהַתֵּר מַחֳרַשְתֶּךָ. – לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁבֵּית־מִקְדָּשָׁם שֶׁל הַיְּהוּדִים חָרֵב. – מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ: מִתּוֹךְ גְּעִיַּת פָּרָתְךָ. בֵּינָתַיִם גָּעֲתָה הַפָּרָה פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: יְהוּדִי, יְהוּדִי! אֱסֹר פָּרָתְךָ וֶאֱסֹר מַחֲרַשְׁתֶּךָ, שֶׁהֲרֵי נוֹלַד מָשִׁיחַ, מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: מַה־שְּׁמוֹ? – מְנַחֵם שְׁמוֹ. – וְאָבִיו מַה־שְּׁמוֹ? – חִזְקִיָּה. אָמַר לוֹ: וְהֵיכָן הוּא שׁוֹרֶה? אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: בְּבִירַת עַרְבָא שֶׁל בֵּית־לֶחֶם־יְהוּדָה. הָלַךְ אֹותוֹ הָאִישׁ וּמָכַר פָּרָתוֹ וּמָכַר מַחֲרַשְׁתּוֹ וְנַעֲשָׂה מוֹכֵר־לְבָדִים4470 לְתִינוֹקוֹת. הִתְחִיל נִכְנָס וְיוֹצֵא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמֵעִיר לְעִיר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם. בָּאוּ נָשִׁים מִכָּל־הַכְּפָרִים לִקַּח אֶצְלוֹ לְבָדִים וְאוֹתָהּ הָאִשָּׁה, אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם, לֹא לָקְחָה אֶצְלוֹ. שָׁמַע קוֹלָן שֶׁל הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת: אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם, אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם! בֹּאִי וּקְחִי לְבָדִים לִבְנֵךְ. אָמָרָה: הַלְוַאי שֶׁיֵּחָנְקוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לָהּ לָמָּה? אָמְרָה לָהֶן: בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהּ: מֻבְטָחְנִי שֶׁלְּרַגְלָיו חָרֵב וּלְרַגְלָיו הוּא עָתִיד לְהִבָּנוֹת. אָמְרָה לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לָהּ: מָה אִכְפַּת לִי,4471 בֹּאִי וּטְלִי לִבְנֵךְ, וּלְאַחַר יָמִים אֲנִי בָּא לְבֵיתֵךְ וְאַתְּ פּוֹרַעַת לִי. לְאַחַר יָמִים בָּא לְאוֹתָהּ הָעִיר. אָמָר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתוֹ תִינוֹק מַה־מַּעֲשָׂיו. בָּא אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: תִּינוֹק שֶׁלָּךְ מַה־מַּעֲשָׂיו? אָמְרָה לוֹ: מִשָּׁעָה שֶׁרְאִיתַנִי בָּאוּ רוּחוֹת וּסְעָרוֹת וַחֲטָפוּהוּ מִיָּדִי, נְשָׂאוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי”4472! (ירוש' ברכ' פ“ב; איכ”ר א; מד' פנ"א).


ז. אֲבֵלֵי צִיּוֹן

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רָבוּ פְּרוּשִׁים4473 בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יָיִן. נִטְפַּל4474 לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמָר לָהָםֶ: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים ייָןִ? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַלַ גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.

− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת…

− פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִכּוּרִים.

− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים…4475

− מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִסּוּךְ־הַמָּיִם. שָתָקוּ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל־עִקָּר אִי־אֶפְשַׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי־אֶפְשַׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת־בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מֻעָט;4476 עוֹשֶׂה אָדָם כָּל־צָרְכֵי סְעֻדָּה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מֻעָט; וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל־תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֵת דָּבָר מֻעָט, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם… תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי” וגו'.4477 וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִִַם.. שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל־הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ”.4478

תַּנְיָא, אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלֹא לְשְׁתּוֹת יָיִן, אֶלָּא שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הַגּוֹיִם שֶׁגּוֹזֶרֶת עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וּמְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ־הַבֵּן,4479 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיֵשׁוּעַ־הַבֵּן,4480 דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים, וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה מֵאֵלָיו; אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים (ב“ב ס:; ע”י).

כב רַ' עִקיבָא אוֹמֵר: כָּל־הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְעָה־בְאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִמַּן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל־הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה־בְאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִִַם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל־הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ”,4481 מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל־הַמִּתְאַּבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַּבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִמְחָתָהּ (תענ' ל:)

כג “בָּכֹו תִבְכֶּה”4482 – בּוֹכָה וּמַבְכָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ (איכ"ר א).

כד “בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה”4483 − שְׁתֵּי בְכִיּוֹתֹ הַלָּלוּ לָמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֶחָד עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאֶחָד עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. “בַּלַּיְלָה”4484 − עַל עִסְקֵי לָיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא”.4485 אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְכִיָּה שֶל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת; דָּבָר־אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל־הַבּוֹכֶה בַלַּיְלָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע. דָּבָר־אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל־הַבּוֹכֶה בַלַּיְלָה כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בּוֹכִים עִמּוֹ. דָּבָר־אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל־הַבּוֹכֶה בַלַּיְלָה, הַשׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ בּוֹכֶה כְנֶגְדּוֹ.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁמֵּת בְּנָהּ, וְהָיְתָה בוֹכָה עָלָיו בַּלָּיְלָה. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל קוֹלָהּ וְנִזְכַּר חֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָשׁ וּבָכָה כְנֶגְדָּהּ, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו. לְמָחָר הִכִּירוּ בוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וְהוֹצִיאוּהָ מִשְּׁכוּנָתוֹ. (סנה' קד; איכ"ר א).

כה רַבִּי הָיָה נוֹטֵל סֵפֶר קִינוֹת וְקָרָא בוֹ. כְּשֶהִגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה: “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל”4486 – נִשְׁמַט [הַסֵּפֶר] מִיָּדוֹ. אָמַר: מִגַּג גָּבוֹהַּ לְבוֹר עָמֹק… (חג' ה:).

כו אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גוּפוֹ שֶׁל אָדָם.

יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ בְּיָחַד. לֹא הִגִּיעַ4487 הַנָּכְרִי לֵילֵךְ עִם הַיִּשְׂרָאֵל. הִזְכִּיר לוֹ חֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ – וְנִתְאַנַּח, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הִגִּיעַ הַנָּכְרִי עִמּוֹ. אָמַר לוֹ: וְלֹא אֲמַרְתֶּם: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גוּפוֹ שֶׁל אָדָם? אָמַר לוֹ: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים" – בְּדָבָר חָדָשׁ, אֲבָל זֶה, שֶׁאָנוּ רְגִילִים בּוֹ – לֹא, שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: “לְמוּדַת שְׁכוֹל4488 אֵינָהּ נִבְעֶתֶת” (כת' סב.).

כז “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה”4489 – כָּל־שִׂיחָתָן שֶל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: עָשְׂתָה הָאָרֶץ? לֹא עָשָׂתָה? וְכָל־תְּפִלָּתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: רִבּוֹנִי, תַּעֲשֶׂה הָאָרֶץ! רִבּוֹנִי, תַּצְלִיחַ הָאָרֶץ! וְכָל־תְּפִלָּתָם שֶל יִשְרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא עַל בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ4490: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, יִבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ! רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, מָתַי יִבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ? (ב"ר יג).

כח אָמַר רַב חִסְדָּא: “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, זֹאת לֹא־זֹאת, הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְפִּיל”4491 – וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן־גָּדוֹל – עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל־אָדָם; נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כֹּהֵן־גָּדוֹל – נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה4492 מֵראשׁ כָּל־אָדָם (גטין ז.).


ח. מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ

כט מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ אֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְלֹא נִרְאָה רָקִיעַ בְּטָהֳרָתוֹ.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת־בַּרְזֶל בֵּין יִשְרָאֵל וּבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

רַ' פִּינְחָס בֶּן־יָאִיר אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בּוֹשׁוּ חֲכָמִים וּבְנֵי חוֹרִין4493 וְחָפוּ רֹאשָׁם וְנִדַּלְדְּלוּ4494 אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה,4495 וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ4496 וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי יֶשׁ לָנוְּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־חֶמְדָּתֵנוּ הִתְחִילוּ חֲכָמִים לִהְיוֹת כְּסוֹפְרִים, וְסוֹפְרִים כְּחַזָּנִים, וְחַזָּנִים4497 כְּתַלְמִידִים, וְתַלְמִידִים כְּעַמֵּי־הָאָרֶץ, וְעַמֵּי־הָאָרֶץ הוֹלְכִים וּמִדַּלְדְּלִים, אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, עַל מִי יֶשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה.

אָמַר רָבָא: וְכָל־יוֹם וָיוֹם מְרֻבָּה קִלְלָתוֹ מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ. (בר' לב, מט; ע"ז לג; סוטה מו, מח,

ל אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן־אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ4498


ט. תַּנְחוּמִים

לא “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת־הַבְּעֵרָה”4499 – אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת־הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעָרְתִּי; אֲנִי הִצַּתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ”,4500 וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָהּ נְאֻם־יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ”4501 (בק' ס.).

לב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי מִפְּלַטְיָא4502 בְּרִחוּק מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: הַגּוֹיִם הַלָּלוּ שֶׁמִשְתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לֶאֱלִילִים יוֹשְׁבִים בֶּטַח וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ – בֵּית־הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ שָׂרוּף בְּאֵשׁ, וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק – וּמָה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ4503 כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָלָיִם, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר־הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר־הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”,4504 עַכְשָׁו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן־יְבֶרֶכְיָהוּ”4505 – וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה, וַהֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא תָלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר: “לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר”;4506 בִּזְכַרְיָה נֶאֱמַר: “עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִִָם”.4507 עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֻלֶ אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיָּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! (מכות כד.; ע"י; ספרי עקב).



  1. רצונך – רוצה אתה.  ↩

  2. מי שאמרוכו' – אלהים בורא העולם במאמרו.  ↩

  3. לעמודעל – להבין.  ↩

  4. זהוב– מטבע של זהב.  ↩

  5. פתילה באסר – פתילת נר שוה פרוטות (אסר – מטבע של שמונה פרוטות).  ↩

  6. קהלת י"ב, ט.  ↩

  7. לפלטין – משל לפלטין, וכן “לחורשה”, “לקפה” וכו‘ שלהלן; ופלטין פי’ היכל, ארמון.  ↩

  8. פתחים הרבה – כעין לַבירינט.  ↩

  9. פקעת של גמי  – כריכה של חוטי גומא (מין עשב שעושין ממנו חוטים).  ↩

  10. וכֵון  – בה בשעה.  ↩

  11. סוברין  – מבינים.  ↩

  12. לחרשה של קנים  – ליער של שיחים.  ↩

  13. כסח – כרת את הקנים.  ↩

  14. לקֻפה  – לסל.  ↩

  15. – להנשא בידים ממקום למקום.  ↩

  16. לקיתון  – לכד.  ↩

  17. רותחין  – מים רותחים.  ↩

  18. צוננים – קרים.  ↩

  19. בריה  – בריאה, יציר, אדם.  ↩

  20. משיחה  – חבל דק.  ↩

  21. פומבי  – פרסום.  ↩

  22. זהו בעל אגדות  – שדורש ברבים והכל רצים לשמוע דבריו.  ↩

  23. שם ו', ב.  ↩

  24. שאינו לא אוסר וכו'  − שאין למדין הלכות מן האגדה.  ↩

  25. תהלים כ"ח, ה.  ↩

  26. אלו האגדות  – המדברות בגדולתו של הקב“ה ומי שמזלזל בהן הוא בכלל ”לא יבינו וגו' ".  ↩

  27. שם י"ט, ה.  ↩

  28. גד  – דרש “גד” – נָגד, שפירושו “משך” בארמית.  ↩

  29. שמות ט"ז, לא.  ↩

  30. קהלת ב', ח.  ↩

  31. ענוגו של מקרא  – שהאגדות ממתיקות ונותנות טעם למקרא.  ↩

  32. שיר־השירים ה', יג.  ↩

  33. אלו האגדות  – שריחן נעים כשושנים.  ↩

  34. שמות ט"ו, כו.  ↩

  35. משֻבחות  − נבחרות.  ↩

  36. ברית כרותה  – כלו' כך הוא טבע הדבר.  ↩

  37. דברים ל"ב, ב.  ↩

  38. שם שם, מז.  ↩

  39. תלמוד לומר  – נאמר במקרא ללמדנו.  ↩

  40. שם יא, כב.  ↩

  41. מדרש  – דרשת הכתובים להוציא מהם הלכה.  ↩

  42. שם ח', ג.  ↩

  43. שם ח' ג.  ↩

  44. שיר־השירים ה', יג.  ↩

  45. אבן גזית  – שמשימין אותה בנדבך הכותל, והיא חלקה מצד אחד בלבד.  ↩

  46. אבן פנה  – שהיא חלקה משני צדדים.  ↩

  47. אבן פסיספס  – אבן משכית (מוזאַאיק), שהיא חלקה מכל רוחותיה.  ↩

  48. איוב כ"ח, כה.  ↩

  49. מסורת  – קבלה.  ↩

  50. לדרומי  – לבן דרום א"י.  ↩

  51. נהרדעי  – בא מנהרדעא שבבבל.  ↩

  52. דברים ה', ד.  ↩

  53. פנים שנים  – שמִעוט רבים שנים.  ↩

  54. ארבעה פנים  וכו' – כל אחד מסוגי הלמודים המנויים למטה פנים אחרות לדרך למודו, הכל לפי מדרגת חשיבותו.  ↩

  55. אימה למקרא  – שנאמר מפי הגבורה.  ↩

  56. בינוניות למשנה – שהיא מדה ואינה מדה.  ↩

  57. מסבירות לתלמוד – שלמודו קשה וטעון הסבר מרובה.  ↩

  58. שוחקות לאגדה  – שהיא נעימה ומושכת את הלב.  ↩

  59. שיר־השירים ב', ה.  ↩

  60. המאששות  – המחוזקות והמיוסדות על כתובי התורה והקבלה.  ↩

  61. שיר־השירים ב' ה.  ↩

  62. שיר־השירים ב' ה.  ↩

  63. כלל  – כללות כללות קצרים ומסודרים ונוחים ללמוד.  ↩

  64. מצויה  – בידו של אדם.  ↩

  65. חולים מן השעבוד  – ואין הלב פנוי ורחב ללמוד דברים שיש בהם יגיעה.  ↩

  66. נזדמנו  – נועדו, נקרו.  ↩

  67. חלשה דעתו  – נפל עליו לבו, נצטער.  ↩

  68. מיני סדקית  – כלים קטנים, כגון מחטין וכיוצא בהם, שדמיהם מועטים והכל צריכין להם.  ↩

  69. קופצין  – ממהרים לקנות.  ↩

  70. משלי כ"ח, יא.  ↩

  71. עשתות  – ר' מן עשת. כלומר, חתיכות גדולות.  ↩

  72. פרוטרוט  – פרוטות, מטבעות קטנים.  ↩

  73. אינו מוציא וחיה  – אינו יכול להוציא למחיתו ולמזונו.  ↩

  74. נפחא – הנפח.  ↩

  75. מר  – רב, אדון, כנוי כבוד לאמורא.  ↩

  76. פתח  – התחיל.  ↩

  77. ילדה  – בחורה.  ↩

  78. מלקטת לו לבנות  – תולשת את שערותיו הלבנות, שיהיה נראה כבחור.  ↩

  79. מלקטת לו שחורות  – שיהא נראה זקן.  ↩

  80. מכאן ומכאן  – מצדי צדדים.  ↩

  81. ישעיה ג', א.  ↩

  82. ישעיה ג', א.  ↩

  83. בראשית כ"ז, כח.  ↩

  84. בראשית כ"ז, כח.  ↩

  85. בראשית כ"ז, כח.  ↩

  86. בראשית כ"ז, כח.  ↩

  87. דברים ל"ב, יד.  ↩

  88. דברים ל"ב, יד.  ↩

  89. הושע י"ד, ח.  ↩

  90. הושע י"ד, ח.  ↩

  91. דברים ד', לב.  ↩

  92. יכול וגו'  – שמא יאמר אדם שאפשר לשאול ולחקור במה שקדם לבריאת העולם.  ↩

  93. תלמוד לומר  – נאמר מקרא ללמדנו.  ↩

  94. דברים ד', לב.  ↩

  95. מששת ימי בראשית  – מיום הראשון לבריאת העולם עד בריאת האדם.  ↩

  96. דברים ד', לב.  ↩

  97. מה למעלה  וכו' – מה למעלה מן הרקיע ומה למטה מן הארץ.  ↩

  98. מה לפנים  וכו' – כלומר, מה בסוף רוחות העולם.  ↩

  99. דברים ד', לב.  ↩

  100. ולהבא  – בזמן שלאחר כך.  ↩

  101. קהלת ב', יד.  ↩

  102. קהלת ב', יד.  ↩

  103. מן החשך  – שקדם לבריאת העולם.  ↩

  104. בראשית א', ב.  ↩

  105. למלך  – משל למלך.  ↩

  106. פלטין  – ארמון.  ↩

  107. ביבין  – תעלות של שופכין ומים רעים.  ↩

  108. סריות  – סרחון.  ↩

  109. אי אפשר לאמרו  – שנראה כאלו לא נברא העולם מאין, אלא מדבר שקדם לו, מתהו ובהו.  ↩

  110. שם א' א.  ↩

  111. שם שם, ב.  ↩

  112. סממנים טובים  – צבעים טובים; כלומר, מיני חומר קדום, והעולם לא נברא מאין גמור.  ↩

  113. שסיעו  – שעזרו.  ↩

  114. תפח רוחו  – תצא נשמתו, ולשון קללה היא.  ↩

  115. נאמר בהם בריאה – במקומות אחרים במקרא, ע“ד ”דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר".  ↩

  116. ישעיהו מ"ה.  ↩

  117. ישעיהו מ"ה.  ↩

  118. שם שם, ה.  ↩

  119. שם שם, ה.  ↩

  120. עמוס ד', יג.  ↩

  121. משלי ח' כד.  ↩

  122. בראשית א, א.  ↩

  123. מין – אחד הכופרים.  ↩

  124. דבר ברור – ראיה ברורה.  ↩

  125. הבנאי – בונה אומן.  ↩

  126. הנגר – חרש עץ.  ↩

  127. מים במים – כלו מים.  ↩

  128. בראשית א' ב.  ↩

  129. תהלים קמ"ז, יז.  ↩

  130. איוב ל"ז, ו.  ↩

  131. מתחלת ברייתו  וכו‘ – כלו’, דברים שהיו מתחלת ברייתו של עולם “עמוקות ונסתרות” ולא נתפרשו במקומם בתורה בתחלת הבריאה, חזרו ונתפרשו בפרטיהם במקום אחר, בדברי נביאים וכתובים.  ↩

  132. דניאל ב', כב.  ↩

  133. ולא פרש – כיצד היתה בריאתם.  ↩

  134. ישעיה מ', כב.  ↩

  135. איוב לז, ו'.  ↩

  136. איוב ל"ח, לח.  ↩

  137. תהלים ק"ד, ב.  ↩

  138. ששה דברים  וכו‘ − כלם יש להם סמוכים במקרא: התורה − "ה’ קנני ראשית דרכו" (מש‘ ח’, כב);  ↩

  139. כסא הכבוד − “נכון כסאך מאז” וגו' (תהלים צ"ג, ב);  ↩

  140. האבות — “כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם” (הושע ט', י);  ↩

  141. ישראל — “זכור עדתך קנית קדם” (תהל' ע"ד, ב);  ↩

  142. בית המקדש — “מרום מראשון מקום מקדשנו” (ירמיה י"ז, יב);  ↩

  143. שמו של משיח — “לפני שמש ינון שמו” (תהל' ע"ב, יז);  ↩

  144. תשובה — “בטרם הריםתשב אנוש עד דכא ותאמר שובו” (שם צ', ב־ג);  ↩

  145. גן עדן — “ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם” (בראשית ב', ח);  ↩

  146. גיהנם − “כי ערוך מאתמול תפתה” (ישעיה ל', לג).  ↩

  147. קדמה לכל דבר – אפילו לתורה.  ↩

  148. משלי ח', ל.  ↩

  149. דפתראות ופנקסאות – יריעות של קלף וספרים שיש בהם ציורים לתכנית הבנין.  ↩

  150. פשפשין – שערים קטנים.  ↩

  151. בעשרה דברים  וכו‘ − וכלם יש להם סמוכים במקרא: בחכמה ובתבונה − "ה’ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה“ (מש‘ ג’, יט); בדעת − ”בדעתו תהומות נבקעו (שם שם, ה); בכח וגבורה − “מכין הרים בכחו נאזר בגבורה” (תהל' ס"ה, ז); בגערה − “עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו” (איוב כ"ו, יא), ודרשו בו: בשעה שברא הקב“ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב”ה והעמידו; צדק ומשפט − “צדק ומשפט” מכון כסאך“ (תהל' פ"ט, טו); חסד ורחמים − ”זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (שם כ"ה, ו).  ↩

  152. בראשית ב', ד.  ↩

  153. דקים – נ“א: ”רקים".  ↩

  154. חמין – מים חמים.  ↩

  155. צונין − (מקוצר מן “צוננין”), מים קרים, והוא לשון ירושלמי.  ↩

  156. מקריסים – נקרשים ומתכווצים.  ↩

  157. ועמדו – נתקימו.  ↩

  158. אני בורא  וגו‘ – ה’ הוא מדת הרחמים, אלהים – מדת הדין.  ↩

  159. שמים נבראו תחלה – כלומר, העולם העליון, המציאות הרוחנית.  ↩

  160. בראשית א, א.  ↩

  161. הארץ נבראת תחלה – העולם התחתון, המציאות החמרית; ודבר זה שנוי במחלקת גם אצל הפילוסופים הקדמונים.  ↩

  162. שם ב', ד.  ↩

  163. עמוס ט', ו.  ↩

  164. שרפרף – הדום.  ↩

  165. ישעיה ס"ו, א.  ↩

  166. זה וזה כאחת נבראו – שהרוח והחומר שניהם יחד התחלה אחת להם ובאים כאחד.  ↩

  167. שם מ"ח, יג  ↩

  168. בראשית א, א.  ↩

  169. עשות – לשון תקון ושכלול, כמו “ולא עשה שפמו” (ש“ב י”ט, כב).  ↩

  170. שם ב, ד  ↩

  171. שקולים זה כזה – דומים ושוים במעלתם.  ↩

  172. שם א', ב.  ↩

  173. משלי כ, יא.  ↩

  174. עד היא פגה  וכו' – משל הבריות הוא: בעודנה בוסר הוציאה קוצים, כך הארץ, תחלת ברייתה תהו וסופה תהו.  ↩

  175. ירמיה ד', כג.  ↩

  176. למלך − משל למלך.  ↩

  177. באוני – בשטר, ספר מקנה בל' יונית.  ↩

  178. בטימי – במחיר, בדמים בל"י.  ↩

  179. מטמיון – מאוצר המלך.  ↩

  180. טרודין – גרושין.  ↩

  181. בראשית א', ב.  ↩

  182. לטול את שלה – לקבל ענשה מידו.  ↩

  183. שם ג', יז.  ↩

  184. שם א', ז.  ↩

  185. תהלים ל"ג, ו.  ↩

  186. בראשית א' ו.  ↩

  187. גלדה – קרשה, קפאה.  ↩

  188. ולחכה – לשַפרו ולחַזקו.  ↩

  189. איוב כ"ו יג.  ↩

  190. איוב כ"ו, יג.  ↩

  191. אש ומים – דרש שמים נוטריקון, כצירוף שתי תבות: אש מים.  ↩

  192. ופתכם – וערבם; כל ערוב מיני חומר וסממנים נקרא פתיכה.  ↩

  193. משתוממין  וכו‘ – דרש “שמים” שלש לשונות כאחד: לשון השתוממות, לשון שאלה: של מה הם (והל' מובלעת)? וגם אש מים, כלו’ ספק אש, ספק מים, ספק שניהם יחד.  ↩

  194. שם ב', ד.  ↩

  195. יום אחד  וכו' – הרי שבאו התולדות כל אחת ביומה.  ↩

  196. כמלקטי  וכו' – כלומר כל התאנים גדלות יחד בעץ אחד, אבל זמן לקיטתן קמעה קמעה לפי דרך בשולן.  ↩

  197. שם א', יב  ↩

  198. שהיה פקוד בידיה – שכל התולדות היו מופקדות בידיה בכח ויצאו אל הפועל בזו אחר זו.  ↩

  199. עמוס ד', יג  ↩

  200. אלא מעתה – אם כן הוא כדבריך.  ↩

  201. טפח על טפח – שטח הפנים.  ↩

  202. שני נקבים – בצורת העין ובצורת האזן.  ↩

  203. תהלים צ"ד, ט.  ↩

  204. כלם נתפיסו – כלומר נתרצו יחד והסכימו שניהם להמיתו בשעה אחת?  ↩

  205. בראשית א, ג.  ↩

  206. האורה נבראת  וכו' – ולדעתו הכתוב הראשון בראשית אינו אלא כעין הקדמה כללית לסדר הבריאה שלאחריה והאור קדם לכל.  ↩

  207. ופנסים – עששיות להאיר בל"י.  ↩

  208. תמליוסים – אבני היסוד.  ↩

  209. העולם נברא תחלה – שלדעתו “בראשית ברא” וגו' בריאה ממש.  ↩

  210. ועטרה – וקשטה.  ↩

  211. והבהיק – והזריח.  ↩

  212. בראשית א', ד.  ↩

  213. וגנזו – וטמנו.  ↩

  214. והפרישה − והבדילה.  ↩

  215. שם, שם ד.  ↩

  216. הבדלה ממש – כמי שמפריד בין שני בעלי ריב.  ↩

  217. אסטרטיגין – שרי צבאות.  ↩

  218. מדינים – מריבים.  ↩

  219. ויקרא אלהים לאור  וגו' – משנאמר ויקרא ל־ ולא “ויקרא את” משמע שאין פירושו קריאת שֵׁם, אלא קריאה לגשת ולשמוע דבר מלך שלטון, והרי זה כאלו כתב: ויקרא אלהים לאור ויאמר לו: יום! כלומר, אתה שולט ביום, וכן לחשך.  ↩

  220. שם שם, ה.  ↩

  221. שם שם, ה.  ↩

  222. שם שם, ה.  ↩

  223. קודם לכן – לפני הבריאה; שאין עצם הזמן דבר מחודש. ודעת קדמוני הפילוסופים חלוקות בענין זה.  ↩

  224. שם שם, ז.  ↩

  225. פלג אלהים – דרש “פלג” מלשון מחצה, כמו “פלגא” בארמית.  ↩

  226. תהלים ס"ה, י.  ↩

  227. איוב כ"ח, יא.  ↩

  228. ארפכס − כלי שעות של מים, עשוי כמין קנה, נקוב למטה, ואם סותמים יפה את פיו העליון באצבע, אין המים יוצאים מלמטה אלא תלויים באוירו של קנה.  ↩

  229. טס – שהוא חלק וקשה ואינו סותם יפה את פי הקנה למעלה.  ↩

  230. בשני – ביום שני.  ↩

  231. לפי שלא נגמרו  וכו' − ודבר שלא נגמר אינו מתוקן וטוב.  ↩

  232. לפיכך – לכן, על כן.  ↩

  233. וכללם  וכו' − את כל הימים כלל בסוף פרשת הבריאה, שנאמר: “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” − וגם יום השני בכלל.  ↩

  234. בראשית א', לא.  ↩

  235. מנה− מאה זוז.  ↩

  236. ושתות − ששית, חלק אחד מששה; ואף כאן עלה בחלקו של יום השני רק שתות אחת מה שאין כן בשאר הימים, שכלם נאמר בכל אחד מהם “כי טוב” ואף נכללו בסוף במאמר “כי טוב”, שנאמר על כלל הבריאה.  ↩

  237. כאותה שאמר ר' שמואל בר נחמן – שלמעלה בסמוך.  ↩

  238. לגיון קשה − גדוד שפגיעתו קשה בבריות.  ↩

  239. שם שם, ו.  ↩

  240. לתקונו  וכו' – שהרי מהמים העליונים הגשמים באים.  ↩

  241. לערבובו – לבלבולו ולקלקולו.  ↩

  242. הגבורה – כנוי להקב"ה.  ↩

  243. וכבשם – דָּרַך עליהם ולחצם.  ↩

  244. שם שם, ט.  ↩

  245. כלו מים – ואין בו מקום פנוי מהם.  ↩

  246. ואתה אומר  וכו' − להיכן יקוו  ↩

  247. בטרקלין – בחדר המרווח שבבית.  ↩

  248. ומוציא את רוחן – והן מתכווצות ומצטמצמות ע"י כך.  ↩

  249. תהלים ל"ג, ז.  ↩

  250. יעצר – מל‘ ארמית, כלו’ ילחץ ויכבש.  ↩

  251. איוב י"ב, טו.  ↩

  252. שם ט', ח.  ↩

  253. תהלים ק"ד, ח.  ↩

  254. שם שם, לא.  ↩

  255. שר העולם – רוח העולם, מלאך הממונה על העולם.  ↩

  256. בראשית א', יא.  ↩

  257. נשאו… קל וחומר – למדו מן הקל על החמור.  ↩

  258. אילנות – עצים.  ↩

  259. בערבוביא – מעורבין זה בזה.  ↩

  260. שם שם, יב  ↩

  261. רמי – כלו' האיל שני כתובים זה על זה ומצא שהם מכחישים וסותרים זה את זה.  ↩

  262. שם שם, יב.  ↩

  263. שם ב, ה.  ↩

  264. שם ב, ה.  ↩

  265. משיחין – דרש שיח מל' שיחה, שלחישת העלים נשמעת כעין שיח.  ↩

  266. להנאתם  וכו‘ – דרש “שיח” מל’ “לשוח בשדה”, שענינו טיול ושיח במסיבת רעים.  ↩

  267. מזל – כוכב; כלומר, מלאך הממונה עליו.  ↩

  268. שם א', טז.  ↩

  269. שם א', טז  ↩

  270. הגון – ישר ונכון.  ↩

  271. ומשלי ביום ובלילה – שהלבנה נראית לפרקים גם ביום.  ↩

  272. שם א', טז.  ↩

  273. אפיטרופין – ממונים ופקידים.  ↩

  274. במדינה – הכוללת ערים הרבה.  ↩

  275. בולי ודימוס – בלשון יונית: מרומי עם ודלת העם.  ↩

  276. יוצאת עמו – ללוותו לכבודו.  ↩

  277. הכוכבים – שיש בהם גדולים וקטנים.  ↩

  278. נפלה – מפחד.  ↩

  279. תהלים ק"ד, כד.  ↩

  280. באור – באש.  ↩

  281. בראשית ב', א.  ↩

  282. ויתושים – זבובים דקים, מן העוקצים.  ↩

  283. בכרך – בעיר גדולה.  ↩

  284. תשחורת – חפוש אחרי זרים או עברינים לתפסם.  ↩

  285. חבר – כומר פרסי.  ↩

  286. סופר – חכם.  ↩

  287. מה שהוא – במקצת, ואמר כך בדרך ענוה.  ↩

  288. על מנת – על תנאי.  ↩

  289. קורת רוח – נחת רוח, הנאה.  ↩

  290. ומסתכל − ומביט.  ↩

  291. נתקררה דעתו – נחה דעתו.  ↩

  292. הא למדת – הרי אתה למד.  ↩

  293. קונטריקוס – שמו של שר רומי.  ↩

  294. ההגמון – שר העיר.  ↩

  295. בראשית א', כ.  ↩

  296. שם ב', יט.  ↩

  297. הרקק, – בצה, אגם, שיש בו משניהם.  ↩

  298. קפוטקאה − ממדינת קפוטקא.  ↩

  299. תדע – סימן וראיה לדבר.  ↩

  300. שם א', כו.  ↩

  301. נמלך − התיעץ.  ↩

  302. ארדכל – בנאי אומן.  ↩

  303. שם ו', ו.  ↩

  304. הפליג… מכנגד פניו – הרחיקם מעליו שלא להשגיח בהם.  ↩

  305. כת – חבורה.  ↩

  306. רצונכם – רוצים אתם.  ↩

  307. שם א', כו.  ↩

  308. תהלים ח' ה.  ↩

  309. כיון שהגיע – במחשבתו.  ↩

  310. מקלקלים – נשחתים.  ↩

  311. ישעיה מ"ו, ד.  ↩

  312. כתים – ר' מן כת.  ↩

  313. תהלים פ"ה, א.  ↩

  314. קטטה – מריבה.  ↩

  315. דניאל ח', יב.  ↩

  316. תכסיס שלך – כלו' משטר חותם שלך, שהאמת חותמו של הקב"ה.  ↩

  317. תהלים פ"ה, יב.  ↩

  318. מדיינין… ומתעסקין – מריבים ומתגרים.  ↩

  319. כבר נעשה וכו' – דרש “נעשה אדם” כאלו הוא עבר נפעל.  ↩

  320. תהלים ח', ה.  ↩

  321. שם ח', ח.  ↩

  322. שם שם, ט.  ↩

  323. שם ח', י.  ↩

  324. בראשית א', כו.  ↩

  325. פתחון פה למינים – מקום לטענות האפיקורסים המאמינים בשתי רשויות (אלוהות), שיאמרו: לא אל אחד ברא את האדם.  ↩

  326. בולרין – גוש אבן.  ↩

  327. דימוסיות – מרחצאות להמון העם.  ↩

  328. פריבטיות – מרחצאות ליחידים.  ↩

  329. אנדרטין – פסל.  ↩

  330. מה טיבו – מה תכונתו.  ↩

  331. הצבר עפרו – נאסף עפרו, שכן עתיד האדם להתפשט על פני כל הארץ.  ↩

  332. דברים ל"ב, ד.  ↩

  333. התקרה – הספון.  ↩

  334. כביכול – כאלו אפשר לומר כך, והוא לשון של כבוד כנגד הקב"ה.  ↩

  335. נמנין – דנים ומחליטים.  ↩

  336. ביבה – תעלת שופכין שלה.  ↩

  337. ביבו – הוא החוטם.  ↩

  338. נויו – יפיו.  ↩

  339. בראשית א', כז.  ↩

  340. ואפרכוס – שר הפלך.  ↩

  341. בקרוכין – במרכבה.  ↩

  342. דומינו – מלך, והיא קריאה של כבוד.  ↩

  343. יחידי – ולא שנים או יותר, והוא אב אחד לכל באי העולם.  ↩

  344. מעלה עליו – מחשב עליו.  ↩

  345. רשויות – ממשלות, כלו' אלהות.  ↩

  346. אנו בני וכו‘ – שאלו נבראו שני בני אדם היו אומרים אנו וכו’; כלומר היו אומרים, שהטוב והרע באים לאדם מכח אביהם הראשון ואין זכות ואין חובה.  ↩

  347. מתגרות – מתחרות.  ↩

  348. אם נבראו שנים וכו' – שהיתה שנאת הגזעים זה לזה מתגברת עוד יותר בעולם.  ↩

  349. גוזלין וחומסין – במלחמות.  ↩

  350. פרצופיהם – מראה פניהם, צורותיהם.  ↩

  351. תזוח – תתגאה.  ↩

  352. שיכנס למצוה – שבת.  ↩

  353. שיכנס לסעודה – שימצא הכל מוכן לפניו.  ↩

  354. פלטורין – היכלות.  ↩

  355. ושכללם – ופארם, כָּלַל יפים.  ↩

  356. משלי כ"ט, ד.  ↩

  357. גמר חלתו – דרש “תרומות” מל' תרומה והפרשה, שהאדם הוא תרומתה וחלתה של הבריאה, כלומר מבחר היצירה; שכן דין החלה להפרישה בגמר תקון העיסה, ואף האדם נברא בגמר הבריאה כולה.  ↩

  358. והחזירו – וסבבו.  ↩

  359. שלא תקלקל – את מעשיך, ותקלקל ע"י כך את עולמי.  ↩

  360. אחור וקדם וגו' – כלומר, האדם הוא גם אחרון לבריאה וגם קודם לה, הכל לפי מעשיו.  ↩

  361. תהלים קל"ט, ה.  ↩

  362. שלשול – מין תולעת דקה.  ↩

  363. תהלים קל"ט, ה.  ↩

  364. אנדרוגינוס – זכר ונקבה בגוף אחד בל"י.  ↩

  365. זכר ונקבה בראם – בבת אחת וגוף אחד. בראשית, ה, ב.  ↩

  366. דו פרצופין – שני פנים בגוף אחד.  ↩

  367. ונסרו – חתך את הגוף הכפול באמצע לארכו ועשאו שנים.  ↩

  368. גביים – שני גבים. ודעות מעין אלו על אדם הראשון ידועות גם מתוך דברי הפילוסופים הקדמונים של אומות העולם.  ↩

  369. שם ב, כא.  ↩

  370. שמות כ"ו, כ.  ↩

  371. בראשית ב', ז.  ↩

  372. עוקץ כחיה – מעין זנב, ועדיין העצם הקטנה הסמוכה לפי הטבעת יש בה כעין עוקץ, שהוא גם לדעת חכמי זמננו שיור כלשהו מבנין גוף האדם בתקופתו הקדמונית. ודרש “חיה” מלשון “חית השדה”.  ↩

  373. בראשית ב', ז  ↩

  374. עופר – דרש “עפר” מל' עופר האילים, כלומר עלם, בחור שעומד במלוא כחו ויפיו.  ↩

  375. מלאתו – שלמותו.  ↩

  376. כבני עשרים שנה – שנות הבחרות ומלוא הכח.  ↩

  377. גולם – מחוסר צורה מסוימת, שהיו כל הצורות והכחות עדיין מקופלים בו ולא באו לידי גלוי אלא קמעא קמעא, דור אחר דור.  ↩

  378. תהלים קל"ט, טז.  ↩

  379. בראשית ה', א.  ↩

  380. תהלים קל"ט, טז.  ↩

  381. ספרו של אדם הראשון – ספר היצירה.  ↩

  382. תלוי בראשו של אדם – זה שמתגלים בו ביותר כחות הראש, כגון המוח. וכן בשאר האברים.  ↩

  383. במלתיו – בתנוכי אזניו; וי"מ: במלתעותיו.  ↩

  384. שם ב', ד.  ↩

  385. שם א', א.  ↩

  386. שם שם, ו.  ↩

  387. שם שם, יא.  ↩

  388. שם שם, יד.  ↩

  389. שם שם, כ.  ↩

  390. שם ב', ז.  ↩

  391. שם ב, ז.  ↩

  392. שם ב, ז.  ↩

  393. שתי יצירות – דרש שתי יו“דין שבתיבת ”וייצר" בדרך רמז.  ↩

  394. העליונים – המלאכים.  ↩

  395. עשרה דברים וכו' – כלם מעשי נסים, שיוצאים מכלל הבריה ומסדריה הקבועים בששת ימי בראשית.  ↩

  396. פי הארץ – שבלע את קרח.  ↩

  397. פי הבאר – ששתו ממנה ישראל במדבר.  ↩

  398. פי האתון – של בלעם.  ↩

  399. הקשת – שבענן לאות ברית שלא יהיה עוד מבול.  ↩

  400. והמן – שנזונו ממנו ישראל במדבר.  ↩

  401. והמטה – של משה שנעשו בו האותות.  ↩

  402. והשמיר – מין תולעת דקה, שלפי האגדה היא מבקעת אבנים והיו משתמשים בה לפתוח אבני האפוד והחשן ולבנין המקדש. ואולי הכונה לשמיר כפשוטו, שכותבים בו על לוח אבן, עדה“כ ”כתובה… בצפרן שמיר… על לוח" (ירמ' י"ז, טו).  ↩

  403. הכתב – צורת האותיות הראשונות.  ↩

  404. והמכתב – “מכתב אלהים” שבלוחות.  ↩

  405. והלוחות – גוף הלוחות הראשונים שנתנו למשה בסיני.  ↩

  406. המזיקין – רוחות ושדים.  ↩

  407. וקבורתו של משה – שאין יודע מקומה.  ↩

  408. ואילו וכו' – שנזדמן דרך נס במקום עקידת יצחק ונאחז בסבך.  ↩

  409. הצבת – הצבת הראשונה אף היא מעשה נסים, שהרי אין צבת עשויה אלא ע"י צבת קודמת לה. ומי עשה את הראשונה? על כרחך נבראה בדרך נס. וצבת לאו דוקא, אלא הכונה לכלי אומנות הראשון שנתחדש לאדם.  ↩

  410. תנאים התנה וכו' – בשעה שקבע הקב“ה סדרי בראשית נתן בהם כח מראש להשתנות אח”כ דרך נס כשתגיע השעה לכך.  ↩

  411. ישעיה מ"ה, יב.  ↩

  412. האור –האש.  ↩

  413. קהלת ג', יד.  ↩

  414. בראשית א', ט.  ↩

  415. ומפני מה וכו' – כיון שגזר עליהם תחלה להקוות אל מקום אחר, למה חזר והציפם שוב.  ↩

  416. עמוס ה‘, ח; ט’, ו.  ↩

  417. ב' פעמים – בעמוס ה‘, ח וגם ט’, ו; שלפי האגדה הם נדרשים על שתי פעמים שהציף הקב"ה את העולם במי הים, בדור אנוש ובדור הפלגה.  ↩

  418. קהלת ג', יד.  ↩

  419. שלח המלך וכו' – כך מי הים מקיפין את הישוב להטיל אימה על הבריות.  ↩

  420. תהלים ל"ג, ז.  ↩

  421. שם שם, ח.  ↩

  422. שקע לו וכו‘ – בראש’ כ“ח, יא: ”ויפגע במקום" וגו'.  ↩

  423. ועשה את הלילה יום – יהושע י‘, יב: “שמש בגבעון” וגו’.  ↩

  424. ועשה את הים יבשה – שמ' י"ד.  ↩

  425. ועשה את היבשה ים – מ“ב ג, טז, יז: ”עשה את הנחל" וגו'.  ↩

  426. ועשה את החרף קיץ – מ“א י”ז, א: “אם יהיה טל ומטר” וגו'.  ↩

  427. ועשה את הקיץ חורף – ש“א י”ב, י“ז: ”הלא קציר חטים היום" וגו'.  ↩

  428. תהלים קט"ו, טז.  ↩

  429. שמות י"ט, ג'.  ↩

  430. שם שם, כ.  ↩

  431. בראשית א, א.  ↩

  432. שם שם, ג.  ↩

  433. תהלים ק"ד, ב.  ↩

  434. תהלים ק"ד, ב.  ↩

  435. משברא אור וכו‘ – והכתוב הראשון “בראשית ברא” וגו’ מדבר בכלל הבריאה, שאחריו באו הפרטים לפי הסדר.  ↩

  436. שם שם, א.  ↩

  437. עמוד נאה – של אבן.  ↩

  438. המחצב – מקום סלעים שחוצבים משם את האבנים.  ↩

  439. ובראו בדבר – במאמר.  ↩

  440. שם שם, א.  ↩

  441. איקונין – צורה.  ↩

  442. טבלא – לוח.  ↩

  443. תהלים ק"ד, ב.  ↩

  444. תהלים ק"ד, ב.  ↩

  445. מעזיבה – שפך עפר או אבנים כבושים על גבי התקרה; כלו‘ כפת השמים. ובתנח’ הנוסח: “משמתח את הכסא”, ולפי זה הכוונה על המרכבה העליונה.  ↩

  446. עליה – העולם העליון.  ↩

  447. על בלימה – על בלי מה, על לא דבר.  ↩

  448. האסטית – אסטיו, אצטבא; כן ומושב.  ↩

  449. שם שם, ג.  ↩

  450. בגזוזטראות – בליטות כעין קורות שיוצאות מקיר הבית לרשות הרבים.  ↩

  451. רכסים של מים – מל‘ “והרכסים לבקעה” (ישע‘ מ’, ד), כלו’ הררי מים, גלים; או מל‘ “וירכסו את החשן” (שמ' כ"ח, כח) כלו’ הקורות המקשרות את הבנין.  ↩

  452. שם שם, ג.  ↩

  453. סרגלא – קרון, עגלה.  ↩

  454. שם שם, ד.  ↩

  455. דרך של שקיעה – של טיט וחול, שהרגל שוקעת בו.  ↩

  456. שם שם, ד.  ↩

  457. מכתיב לו – רושם לו בחיילותיו.  ↩

  458. סטרטיוטין – אנשי צבא.  ↩

  459. קסדא – כובע נחשת.  ↩

  460. שם שם, ד.  ↩

  461. שם שם, ד.  ↩

  462. שם שם, ה־ו.  ↩

  463. בראשית א', ט.  ↩

  464. תהלים קד, ו.  ↩

  465. גתו – בור שלו שדורכין בו ענבים.  ↩

  466. רפש – דָרך.  ↩

  467. בראשית א', ט.  ↩

  468. צר לנו – העולם מהכיל אותנו.  ↩

  469. איוב כ"ו, יב.  ↩

  470. רהב – שר של ים רהב שמו.  ↩

  471. תהלים ק"ד, ז.  ↩

  472. שם שם, ח.  ↩

  473. בסילק – בנין גדול, אולמי המשפט.  ↩

  474. סטרו מסטר – סטר אותו סטירה על הלחי.  ↩

  475. פלטרין של הפרכוס – ארמון של שר המדינה.  ↩

  476. בראשית א', ט.  ↩

  477. תהלים ק"ד, ח.  ↩

  478. למקומו של לויתן – למקומו של האוקינוס, שהלויתן הוא מלך הדגים.  ↩

  479. אל מקום זה – הוא ים האוקינוס שנאמר בו “זה הים הגדול” (תהלים ק"ד, כה), ולויתן שנאמר בו: “לויתן זה יצרת” (שם שם, כו).  ↩

  480. תהלים ק"ד, ח.  ↩

  481. שם שם, ט.  ↩

  482. לדיר – לרפת.  ↩

  483. שם שם, י.  ↩

  484. ) עקלים של זיתים – כפיפות של בית הבד שנותנין לתוכן זיתים לכבישה.  ↩

  485. מקטעים – מדלגים ויוצאים; ואולי צ“ל: ”מקרטעים", והענין אחד.  ↩

  486. בראשית א', לא.  ↩

  487. קהלת ג', יא.  ↩

  488. בעונתו – בזמנו הנכון.  ↩

  489. מכאן – מזה משמע.  ↩

  490. ערבים עלי – נאים וטובים בעיני.  ↩

  491. בראשית א', לא.  ↩

  492. בראשית ב', ב.  ↩

  493. אתמהא – הרי המלאכה נגמרה בסוף יום ששי ולא בשביעי.  ↩

  494. צירה וכירה – עשה בה ציורים ופִתוחים לקשוט ולנוי.  ↩

  495. כלה – דרש “ויכל” ל‘ כלה ול’ גמר שכלול.  ↩

  496. שם שם, ח.  ↩

  497. הקב"ה מתגאה וכו' – המלים “אשר יצר” שהן מיותרות באות לרמז שהקב"ה כביכול מתגאה ביצור כפיו ונהנה ממנו.  ↩

  498. שם שם, ד.  ↩

  499. מגנם – מבזה אותם.  ↩

  500. מקלסם – מהללם.  ↩

  501. דפי – גנאי, בזיון.  ↩

  502. בראשית ב', כ.  ↩

  503. לקרוא עליה תגר – לקבול ולהתלונן על ברייתה, שהיא השיאתו לחטא.  ↩

  504. שתבעה – שאל ודרש אותה.  ↩

  505. שם שם, כא.  ↩

  506. ויבן – דרש מל' בינה כמו “ויָבן”.  ↩

  507. שם שם, כב.  ↩

  508. מיקרת – זוקפת ראשה דרך יְקר וגאוה.  ↩

  509. סקרנית – להוטה להסתכל בכל דבר.  ↩

  510. ציתנית – להוטה לשמוע הכל.  ↩

  511. פטפטנית – מרבה שיחה.  ↩

  512. קנאתנית – בעלת קנאה יתרה.  ↩

  513. משמשנית – ממששת בכל דבר.  ↩

  514. פרסנית – יצאנית, מרבה בטיול.  ↩

  515. משלי א', כה.  ↩

  516. שכולן יש בה – כל החסרונות המנויים למעלה.  ↩

  517. שם שם, כא.  ↩

  518. דוכס – שר ושופט, לעשות לי דין.  ↩

  519. לסטים – גזלנים, חמסנים.  ↩

  520. ולואי – מי יתן.  ↩

  521. לשמשו – לשרת לפניו.  ↩

  522. שם שם, ד.  ↩

  523. בניתא – שער, ודרש “ויבן” מל' זו, שתקן את שערה, כדי ליפות אותה על אדם ולחבבה עליו.  ↩

  524. בראשית ב', כב.  ↩

  525. שעשה וכו‘ – כלו’ נהג בה מנהג שושבינים, הם החברים והרעים שמכניסים את הזוג לחופה.  ↩

  526. שמתחת חרוב וכו‘ – כלו’ כמות שהיא בנוולה בבגדי יום־יום, כדרך העובדים בשדה.  ↩

  527. בעשרים וארבעה וכו‘ – המנויים בישעיה ג’, שהן כ"ד קישוטי כלה.  ↩

  528. יחזקאל כ"ח, יג.  ↩

  529. בראשית ב‘, כג. הפעם – דרש “הפעם” מל’ פעמון, זוג בלשון חכמים.  ↩

  530. להקיש עלי – לקשקש עלי בלשונה ובריב שפתיה, שהאשה דמעתה מצויה.  ↩

  531. שמות כ"ח, לד.  ↩

  532. מפעמתני – דרש “הפעם” מל‘ "ותחל רוח ה’ לפעמו" (שופטים י"ג, כה), שנתעוררה עליה רוחו בחלומותיו כל הלילה.  ↩

  533. בחלום – שנבראה בכח חלום האדם.  ↩

  534. קהלת ז', כט.  ↩

  535. בראשית ג', כב.  ↩

  536. כאחד ממלאכי השרת – שנאמר בהם "ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א', ז)  ↩

  537. קהלת ז', כט  ↩

  538. ומסננים − ומזקקים.  ↩

  539. בראשית ג', א.  ↩

  540. דן נחש דין – שפט בלבו.  ↩

  541. להוציאו מדעתו – כלו' להעבירו מדעתו.  ↩

  542. שם שם, ה.  ↩

  543. דילטוריא – לשון הרע.  ↩

  544. והרתיעו – והרעידו.  ↩

  545. שנשרו – שנפלו.  ↩

  546. תהלים ל"ו, יב.  ↩

  547. בראשית ג', ו.  ↩

  548. בישוב הדעת – בדברים רכים ומתונים.  ↩

  549. קהלת א', ט.  ↩

  550. הטליס – בל"י יושב בטל וחפשי מכל עול.  ↩

  551. ישע' מ"ה יח.  ↩

  552. בראש‘ ג’, ח.  ↩

  553. בראשית ג', ו.  ↩

  554. חול – עוף אגדי (פהעניקס).  ↩

  555. איוב כ"ט, יח.  ↩

  556. ומשתיר בו כביצה – נשאר בו כשעור ביצה.  ↩

  557. בראשית ג', ב.  ↩

  558. בית נטע – מקום ראוי לנטיעה.  ↩

  559. בית זרע – מקום ראוי לזריעה.  ↩

  560. כגון – כאלו.  ↩

  561. כל עיקר – כלל.  ↩

  562. קוזמין – תכשיטין.  ↩

  563. ועקצה – ונשכה.  ↩

  564. מתהלך – דרש “מתהלך” כשתי תיבות: מת הלך; כלומר אדם לאחר החטא מת והלך לו.  ↩

  565. שם שם, ח.  ↩

  566. שם שם, יז.  ↩

  567. פוסה – מתרבה ומרחיב ענפיו.  ↩

  568. ולא סוף דבר – כלומר, לא זה בלבד.  ↩

  569. נופו – חלק הענפים.  ↩

  570. קורתו – סדנו, גוף האילן מן הקרקע עד הנוף.  ↩

  571. חטים היה – בגמ‘ (סנה' ע: ) נאמר זה בשם ר’ יהודה, ושם הגירסא: “שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן”.  ↩

  572. מתמרות – מתרוממות ועולות.  ↩

  573. ענבים היו – בגמ‘ (שם) נאמר זה בשם ר’ מאיר, וטעמו מפורש יותר: “שאין לך דבר שמביא קללה לאדם אלא יין”.  ↩

  574. דברים ל"ב, לג.  ↩

  575. בראשית ג', ו.  ↩

  576. תאנים היו – בגמ‘ נאמר זה בשם ר’ נחמיה וטעמו: “בדבר שקלקלו בו נתקנו”.  ↩

  577. תהלים ל"ו, יב.  ↩

  578. שם שם, טו.  ↩

  579. בראשית ג', ז.  ↩

  580. שחס המקום וכו' – שלא יהא אדם עובר על אותו אילן ואומר: זהו האילן שחטאו בו אדם וחוה ונענשו.  ↩

  581. שם שם, יד.  ↩

  582. שם שם, יד.  ↩

  583. שם שם, יד.  ↩

  584. שם שם, טו.  ↩

  585. חבל – צער, ל' קריאה למי שמיצר ודואג על דבר שאבד.  ↩

  586. שמש – משרת.  ↩

  587. מזדמנין – נִקרים ונמצאים.  ↩

  588. משגרו – משלחו.  ↩

  589. סנדלכונים – מיני אבנים טובות.  ↩

  590. שמפשילין – מטילין לו כלפי אחוריו.  ↩

  591. שסרח – שחטא בעץ הדעת.  ↩

  592. תהלים קל"ט, ה.  ↩

  593. בראשית ב', א.  ↩

  594. וקלסו – ושבחו.  ↩

  595. בריצה – במרוצה של התחרות במעגל.  ↩

  596. ובהדיוכין – במרכבות שמשתתפות במרוצה לשם שחוק ושעשועים.  ↩

  597. בנות שוח – מין תאנה.  ↩

  598. עושות – עכשו בזמננו.  ↩

  599. ואותו היום – בשעת הבריאה קודם החטא.  ↩

  600. ישעיה ל', כו.  ↩

  601. מלאתם – שלמותם.  ↩

  602. בן פרץ – משיח.  ↩

  603. חסר – מִעט.  ↩

  604. שנקנסה – שנגזרה.  ↩

  605. עמוד השחר – אור השחר שנראה בתחלתו כרצועה ארוכה ההולכת ומַלבנת.  ↩

  606. והקריב – הביא קרבן.  ↩

  607. האוּר – האש.  ↩

  608. מעין דוגמא וכו' – דמיון ושויון למלאכים.  ↩

  609. רעפים – אבני צור, לבֵנים.  ↩

  610. והקישם וכו' – הִכם זה בזה.  ↩

  611. תקופת טבת – ד' תקופות הן בשנה: ניסן, תמוז, תשרי, טבת; ובתקופת טבת היום מאריך והולך.  ↩

  612. בראשית ד, ח.  ↩

  613. מטלטלין – נכסים המיטלטלין ממום למקום, כגון בקר וצאן וחפצים.  ↩

  614. קרקעות – אדמה.  ↩

  615. שלא… כלום – שום דבר; כלו' שום טענות.  ↩

  616. צמר… שלי – מן צאני.  ↩

  617. חלוץ – פשוט בגדיך.  ↩

  618. פרח – היֵה מעופף באויר, שלא תדרוך רגלך על אדמתי.  ↩

  619. בראשית ד', ח.  ↩

  620. ונצח – וגבר על…  ↩

  621. בראשית ד', ח.  ↩

  622. ירמיה כ"ג, כד.  ↩

  623. בראשית ד", ט.  ↩

  624. שם שם, י.  ↩

  625. תותים – גרגרים שעסיסם אדום.  ↩

  626. מלוכלכות – מגואלות.  ↩

  627. מפעה – גועה וצועק.  ↩

  628. שם שם, י.  ↩

  629. קשה הדבר לאמרו – כמפורש בסמוך במשל, הלקוח ממנגי מלכות רומי בימי ר"ש בן יוחאי.  ↩

  630. אתליטין – גבורים מתגוששים ונאבקים בל"י.  ↩

  631. פרשם – הפריד ביניהם.  ↩

  632. והיה מצוח – צעק ההרוג בעת מותו.  ↩

  633. מלפני המלך – שהוא גרם למיתתי ע"י שלא הפריד בינינו.  ↩

  634. אלי – דרש “אלי” כמו “עלי”, כביכול כלפי הקב"ה.  ↩

  635. בראשית ד', ט.  ↩

  636. שם שם, י.  ↩

  637. שם שם, יג.  ↩

  638. דילטורין – מלשינים.  ↩

  639. מנין – מאין.  ↩

  640. שם שם, יג.  ↩

  641. שם שם, טז.  ↩

  642. מזדעזעת – רועדת.  ↩

  643. שם שם, יב.  ↩

  644. זלגו – נזלו.  ↩

  645. תהלים קל"ט, ז־י.  ↩

  646. בראשית ד', טו.  ↩

  647. ועזרו – ואשתו חוה.  ↩

  648. בראשית ד', טו.  ↩

  649. כלב וכו' − לשמרו, שכן כבש לו האדם הקדמוני את הכלב לצורך זה.  ↩

  650. קרן וכו' − מקצת השבטים הקדמונים היו נושאים קרן במצחם להטיל אימה.  ↩

  651. שם, טז.  ↩

  652. הפשיל וכו‘ – השליך לאחוריו (אחרי גוו) דברי הקב“ה, שלא קבלם אלא לפנים ובלבו רמיה; ובויק”ר הגי’: “הפשיל בגדיו לאחוריו” – דרך ענוה וצניעות של שוא.  ↩

  653. שם, טז.  ↩

  654. ונתפשרתי – השלמתי עמו, נרציתי.  ↩

  655. מטפח – מכה.  ↩

  656. תהלים צ"ב, א־ב.  ↩

  657. וסומא – ועִוֵּר.  ↩

  658. מתח – משך.  ↩

  659. בראשית ד', כג.  ↩

  660. בנדוי – מנודה לשמים על חטאו.  ↩

  661. ולילין – מין שדים, בניה של לילית.  ↩

  662. שם ה', ג.  ↩

  663. אדם, שת וגו‘ – כלו’ הכתוב מגיע בסדר תולדות אדם עד אנוש ומפסיק באמצע בפרשת “זה ספר תולדות אדם”, ושם נאמר “ויולד בדמותו כצלמו”.  ↩

  664. אמר עד כאןוכו‘ – כלו’ עד אנוש הוליד אדם בצלם ובדמות.  ↩

  665. מכאן ואילך – מדור אנוש ואילך, שקלקל מעשיו, כמו שנאמר: “אז הוחל לקרוא בשם ה' ” − שנעשה חולין, נתקלקלו הדורות וכו'.  ↩

  666. קנטורין – מיני בריות בל"י, שמחצין ולמעלה בני אדם ומחצין ולמטה סוסים; והכוונה שנולד דור פּחות וירוד במדותיו, שטוף זמה כדרך הבהמה.  ↩

  667. טרשים – קשים כסלעים.  ↩

  668. מרחיש – משריץ תולעים.  ↩

  669. כקופות – מל‘ קוף; כלו’ שנטשטש צלם אלהים מעל פניהם.  ↩

  670. חלין למזיקים – מופקרים למזיקים וקלים להנזק.  ↩

  671. שם שם, כט.  ↩

  672. חזר העולם לישובו – מטעם האמור בסמוך.  ↩

  673. שם ו', ז.  ↩

  674. דיורין – אנשים לדור בה.  ↩

  675. ובמנולין – ובמטפחות; ויש מתקנים: “ובמנטילין”; ובאיכ“ר חגי' ”ובסודרין", והענין אחד.  ↩

  676. קלוסו – שבחו.  ↩

  677. תהלים צ"ג, ד.  ↩

  678. תהלים צ"ג, ד.  ↩

  679. ויבואו אותם – המים.  ↩

  680. בראשית ו', ו.  ↩

  681. שם ז', כג.  ↩

  682. שמחאי ועזאל – מלאכים שנזכרו ב“אגדת חנוך”, ושם נתפרש הענין באורך.  ↩

  683. תהלים ח', ה.  ↩

  684. מסתפקים – מוצאים ספוק, צורך.  ↩

  685. שרויים – שוכנים.  ↩

  686. ריבה – נערה.  ↩

  687. אסתהר – כוכב נוגה בח"י.  ↩

  688. שם המפורש – שם ה' כקריאתו בכל אותיותיו.  ↩

  689. בכימה – במערכת שבעת כוכבי לכת.  ↩

  690. מטטרון – מלאך פניו של הקב"ה.  ↩

  691. שיטין – שורות של כתב.  ↩

  692. גזרות – נסרים ולוחות עץ כרותים במגזרות.  ↩

  693. היוא והיא – קריאות של יגעים במלאכה קשה לשם התעוררות וזריזות.  ↩

  694. נתקררה דעתם – כלו' נחה דעתם.  ↩

  695. בראשית ו', יב.  ↩

  696. זונין – מין צמח רע שגדל בשבלים מעורב בשבלי חטין (טומעללאלך).  ↩

  697. שם ד', יט.  ↩

  698. הברור – המובחר שבהם; נ“א: ”הירוד“ או ”המרוד", כלו' האמלל והעלוב שבהם, שהיה סומא.  ↩

  699. שסרה − “עָדֹה” בל' ארמית: סוּר.  ↩

  700. זורעים אחת וכו‘ – זורעים פעם אחת והארץ נותנת את יבולה ארבעים שנה; כלו’ שהיו מוציאים את לחמם בשפע ובלי יגיעה.  ↩

  701. ככנימה – כלו' כעקיצת הכנה.  ↩

  702. איוב כ"א, יא.  ↩

  703. לבנה − הנולד.  ↩

  704. שרך – טבורך.  ↩

  705. בראשית ו', ט.  ↩

  706. כל שכן – אף כי, על אחת כמה וכמה.  ↩

  707. נודף – עולה ומתפשט.  ↩

  708. פליטון − שמן המור.  ↩

  709. בראשית ו', ט.  ↩

  710. כחו יפה – בצדקתו.  ↩

  711. שם י"ז, א.  ↩

  712. שם ו', יד.  ↩

  713. מתרה – מזהיר.  ↩

  714. מנסרם – חותכם במשור.  ↩

  715. שם שם, טז.  ↩

  716. מבהקת – מאירה.  ↩

  717. שם ו, יט.  ↩

  718. ראם לא נכנס – אל התבה מפני גדלו.  ↩

  719. מתלים תלמיות – מזעזע את המים וחורש תלמים תלמים ומעלה גלים גדולים בשעורם.  ↩

  720. כמן טבריא לסוסיתא − שתי ערים סמוכות זו לזו.  ↩

  721. דברים ג', יא.  ↩

  722. בראשית ו', יג.  ↩

  723. נמוחו – נשחקו.  ↩

  724. סורח – חוטא.  ↩

  725. נרדית – לוקה.  ↩

  726. שם ח', ז.  ↩

  727. נצחת – חזקה.  ↩

  728. מין שבעה – שהכנסת שבעה מהם לתוך התבה.  ↩

  729. שר חמה וכו' − כח החמה והצנה.  ↩

  730. שם שם, יא.  ↩

  731. ובלסמון – שמן המור, אפרסמון.  ↩

  732. מרי – אדוני.  ↩

  733. מר מזה וכו‘ – כלו’ יהיו מזונותי עוד מרים מהזית וכו'. ו“מרי, מר” לשון נופל על לשון, ברמז למרירות של זה המשועבד לאדון.  ↩

  734. שם שם, יא.  ↩

  735. בראשית ח', טו־טז.  ↩

  736. שם שם, יט.  ↩

  737. לשם הגדול – לבנו הגדול של נח.  ↩

  738. זקית – מין שרץ (כאמעלעאן).  ↩

  739. גובל – לש ובולל.  ↩

  740. חיזרא – מין ירק.  ↩

  741. שהתליעה – שיש בה תולעים.  ↩

  742. החול – מין עוף אגדי (פהעניקס).  ↩

  743. בזוית – בפנה.  ↩

  744. תובע – שואל, דורש.  ↩

  745. טרוד − עוסק.  ↩

  746. אצערך – אציק לך.  ↩

  747. חושש – דואג, מיצר.  ↩

  748. יהי רצון – הלואי, ול' תפלה וברכה הוא.  ↩

  749. איוב כ"ט, יח.  ↩

  750. הגבר – התרנגול.  ↩

  751. למוד – רגיל.  ↩

  752. לפילים − לשנהבים.  ↩

  753. חצובות – מין צמח.  ↩

  754. לנעמיות – לבנות היענה.  ↩

  755. והכישו – והכהו.  ↩

  756. בראשית ז', כג.  ↩

  757. גונח וכוחח – משתעל ורוקק; ודרש “אך” מל‘ מכה ומל’ גניחה.  ↩

  758. זווג – בת זוג.  ↩

  759. מתקן – מַתנה.  ↩

  760. מסגל – אוצר ומכניס רכוש.  ↩

  761. תהלים ז', טו.  ↩

  762. בראשית ט', כ.  ↩

  763. בראשית ט', כ.  ↩

  764. יחור – ענף של תאנה.  ↩

  765. גרופית – ענף זית.  ↩

  766. שלא תכנס לחלקי – שלא תשתה יותר מדי מחלקו של שטן.  ↩

  767. חובל – מזיק.  ↩

  768. טיבו – ענינו ותכונתו.  ↩

  769. רחלה – כבשה.  ↩

  770. ארע – קרה.  ↩

  771. שם י', ט.  ↩

  772. ולעזרו – ולאשתו, מל' “עזר כנגדו”.  ↩

  773. שם י"א, ד.  ↩

  774. שם י"א, ד.  ↩

  775. הרקיע מתמוטט – כשם שהיה בימי המבול.  ↩

  776. סמוכות – משענות, מסעדות.  ↩

  777. לא כל הימנו – לא הכל ממנו, כלו' לא הכל בידו ואיננו בעל כח במדה כזו.  ↩

  778. בראשית י"א, ג.  ↩

  779. אחת – לבנה אחת.  ↩

  780. תהלים נ"ה, י.  ↩

  781. בראשית יא, ז.  ↩

  782. מגרפה – יעה.  ↩

  783. שם שם, ד. ח.  ↩

  784. בעלילות – למעשה, במציאות.  ↩

  785. דקלים – תמרים.  ↩

  786. איוב כ"א, טו.  ↩

  787. שיבור – שיבחר.  ↩

  788. שטופים – להוטים.  ↩

  789. שם כ"ד, ב.  ↩

  790. בראשית י"א, א.  ↩

  791. פמליא – שריו בני לויתו.  ↩

  792. צבורים – צבורי חול ועפר.  ↩

  793. מכברות – כברות, נפות.  ↩

  794. בראשית י"ב, א'.  ↩

  795. נחמיה ט' ז־ח.  ↩

  796. שפעת קורים – זוג קורות מחוברות בשפוע זו כנגד זו וכחן רב לשאת את התקרה; נ“א: ”קורה שופעת".  ↩

  797. טרקלין – אולם, חדר מרווח.  ↩

  798. בראשית י"ד, יג.  ↩

  799. מעבר אחד – דרש “העברי” מל' עבר, ששקול כנגד העולם כלו.  ↩

  800. שגר – שלח.  ↩

  801. זמן – הכין.  ↩

  802. הרהר – חשב.  ↩

  803. כעין שני כדים – נ“א: ”כשני רבָּנין“, ועוד נ”א: “כשני חכמים”.  ↩

  804. בירה – ארמון, מגדל.  ↩

  805. דולקת – מאירה בנרות שבתוכה.  ↩

  806. קופות – סלים  ↩

  807. לקח – לקנות.  ↩

  808. דמים – מחיר.  ↩

  809. ריקא – שוטה, בער.  ↩

  810. נסתלק – נפטר, הלך.  ↩

  811. כמר – כהן לעבודה זרה.  ↩

  812. תהלים קט"ו, ה־ז.  ↩

  813. טוענת – נושאת.  ↩

  814. הילך – הא לךְ.  ↩

  815. משטה – מהתל, מלעיז.  ↩

  816. יראתי – אלהי.  ↩

  817. משיאני – דוחני.  ↩

  818. לאוּר – לאש.  ↩

  819. תוהה – משתאה וחושב.  ↩

  820. מה נפשך – ל' של “בין כך ובין כך”.  ↩

  821. ונחמרו – ונשרפו.  ↩

  822. בראשית י"א כח.  ↩

  823. ואצנן – ואקרר.  ↩

  824. מקפח – עושק, מעכב.  ↩

  825. שלשה מבני בניו – חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן־אש.  ↩

  826. תהלים ק"י, ג.  ↩

  827. תהלים ק"י, ג.  ↩

  828. בעת שכנסת לי וכו' – שעל ידך נתקדש שמי בעולם.  ↩

  829. החילות והאוכלוסים – המוני עמים.  ↩

  830. תהלים ק"י, ג.  ↩

  831. מהדרו של עולם – ממזרח, שהוא פאר העולם.  ↩

  832. תהלים ק"י, ג.  ↩

  833. מרחמו של עולם – מתחלת הבריאה.  ↩

  834. תהלים ק"י, ג.  ↩

  835. פורח – עף ומתנדף.  ↩

  836. בראשית י"ב, א'.  ↩

  837. פוליטון – מי בושם.  ↩

  838. בראשית י"ב, ב.  ↩

  839. שם שם, ב.  ↩

  840. מוניטון – מטבע.  ↩

  841. זקן וזקנה – אברהם ושרה.  ↩

  842. בחור ובתולה – יצחק ורבקה.  ↩

  843. מכאן… מכאן – מצד זה ומצד זה.  ↩

  844. בראשית י"ז א.  ↩

  845. ממספוטמיא – מארם נהרים.  ↩

  846. ופוחזים – ומתהוללים.  ↩

  847. לסלמה של צור – צור היתה יושבת על הר גבוה והיו עולים לה במעלות, לפיכך קורין אותו סולם.  ↩

  848. בנכוש – בתלישת עשבים רעים מן השדה.  ↩

  849. בעדור – בחפירה במעדר.  ↩

  850. בראשית י"ב. ז.  ↩

  851. שם שם, ה.  ↩

  852. הא למדת – מכאן אתה לומד.  ↩

  853. מעלין עליו – מחשבין לו.  ↩

  854. בראשית כ"א, לג.  ↩

  855. שאל מה תשאל – דרש “אשל” בהפוך אותיות מל‘ שאל; כלו’ פרדס שממלא כל משאלות בני אדם.  ↩

  856. פנדק – אכסניא לאורחים.  ↩

  857. בראשית כ"א, לג.  ↩

  858. כיצד – איך.  ↩

  859. מה שעליך – לשלם שכר אכילה ושתיה.  ↩

  860. בכך וכך – מעות.  ↩

  861. בראשית י"ח, יט.  ↩

  862. כביכול – כאלו אפשר הדבר  ↩

  863. בראשית כ"ד, ז.  ↩

  864. שם שם, ג.  ↩

  865. בראשית י"ב, י.  ↩

  866. וכבוש – סלול.  ↩

  867. בראשית י"ב, יד.  ↩

  868. המוכסים – גובי המכס על הגבול  ↩

  869. טוען – נושא, מוליך.  ↩

  870. טלו – קחו.  ↩

  871. שיראים – אריגי משי.  ↩

  872. מרגליות – פנינים.  ↩

  873. אלולי – לולא.  ↩

  874. מעולה – משובח ויקר ביותר.  ↩

  875. זז – סר, מסתלק.  ↩

  876. הבהיקה – הזהירה.  ↩

  877. מזיוה – מאורה.  ↩

  878. בראשית י"ג, א, ז.  ↩

  879. זמומה – חסומת פה, שלא תרעה בשדה אחר.  ↩

  880. בראשית כ"ד, ז.  ↩

  881. פרדה עקרה – שהפרדה אינה מולידה.  ↩

  882. בראשית י"ג, ז.  ↩

  883. עד עכשו מתבקש וכו‘ – כלו’ עדיין יש להם זכות בארץ, שלא נתמלאה סאתם.  ↩

  884. ישעיה מ"א, ב.  ↩

  885. מזרחים – מלכי קדם, שאברהם נלחם עמהם.  ↩

  886. ישעיה מ"א, ב.  ↩

  887. ישעיה מ"א, ב.  ↩

  888. שם שם, ג.  ↩

  889. לא נתאבקו וכו‘ – רגליהם לא נתכסו באבק אלא וכו’; כלו' שנצח את המלכים בלי יגיעה כאלו לא עבר כלל בדרך.  ↩

  890. בראשית י"ד, יז.  ↩

  891. מכשכש לו בזנבו – ככלב היוצא לקראת בעליו; כלו' החניף לו.  ↩

  892. בראשית י"ד, יז.  ↩

  893. השוו – בדעה אחת.  ↩

  894. בראשית ט"ו, א.  ↩

  895. לתבן  – למוכר תבן.  ↩

  896. מטמן – מתחבא.  ↩

  897. שיקושו – שיקוששו את חבילת הקוצים.  ↩

  898. בראשית י"ח, א.  ↩

  899. ונמלך – נתיעץ.  ↩

  900. ומסיים – מסמן ומציין עצמך בין שונאיך הערלים ויכירוך ע"י כך.  ↩

  901. בראשית י"ח, א.  ↩

  902. לשאל באברהם – לשאל בשלומו של אברהם.  ↩

  903. מנרתיקה – מתוך תיק שלה, להרבות את החום.  ↩

  904. בראשית י"ח, ב.  ↩

  905. שם שם, ז.  ↩

  906. בראשית י"ח, כג, כה.  ↩

  907. אתה תופס וכו' – החבל שבגלגל הבאר תלויים בו שני דליים בשני קצותיו, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני ראשיו אינו מעלה ואינו מוריד.  ↩

  908. מותר קמעא – מוחל קצת, מעביר מעט על מדתך.  ↩

  909. בראשית י"ח, כח.  ↩

  910. לירד לו וכו' – דרש אולי יחסרון חמשים והיו לחמשה, כלו' שהיה אברהם רוצה לבקש מיד שיהא די בחמשה, אבל הקב“ה רצה שיאריך אברהם בתפלתו בסניגוריא וא”ל שיחזור למפרע ויהא מפחית והולך עשרה עשרה למטה, שמא בינתים תמָצא להם זכות.  ↩

  911. לחלפסדרא – לכלי־שעות של מים, ובשעה שהסניגור מלמד זכות על הנידון היו קובעים לו זמן עפ"י החלפסדרא, וכשכלו המים כלה זמנו; ופעמים שהדיין רוצה שיאריך הסניגור בדבריו, שמא יבואו עדי זכות בינתים, והוא מצוה להוסיף מים בכלי השעות כדי להאריך זמן הסניגוריא.  ↩

  912. הסניגור מלמד – המליץ מלמד זכות.  ↩

  913. שהשפיע – שהרבה.  ↩

  914. איוב כ"ח, ה־ז.  ↩

  915. זה למעלה מזה – במדרגות ההרים משני צדי השביל.  ↩

  916. מסכך – בענפי האילנות המצלים עליו.  ↩

  917. בר־הדיא – עוף דורס ממיני העיט.  ↩

  918. מכחם של אילנות – מרוב הענפים.  ↩

  919. באיסר – מטבע קטן.  ↩

  920. משכשכו – טובלו לשם שטיפה כל־שהיא.  ↩

  921. מעפר – הדבוק בשרשי הירק.  ↩

  922. שרויים – שוכנים ונתונים.  ↩

  923. תורת רגל – ענין רגל, שלא יהא זכר לרגל זר בארצנו.  ↩

  924. איוב כ"ח, ד.  ↩

  925. תהלים ס"ב ד.  ↩

  926. איוב כ"ד טז.  ↩

  927. אפרסמון – שמן בושם.  ↩

  928. שקראי וכו' – כלם כנויי שמות על שם מעשיהם: “שקראי ושקרוראי” – מל' שקר, “זיפאי” – זיפן, רמאי, ו“מצלי דינא” – מטה ומעַות דין.  ↩

  929. והפילה – הפילה את העובר.  ↩

  930. שיעברנה – שתלד ממנו בן.  ↩

  931. עד שתצמח – אזנו.  ↩

  932. שהקיז לך דם – הזלת דם מן העורקים לרפואה קרויה “הקזה”.  ↩

  933. שיזמין – יקרא לסעודה.  ↩

  934. טליתו – בגדו.  ↩

  935. דינר – שם מטבע.  ↩

  936. ריבה – נערה.  ↩

  937. טשו – משחו.  ↩

  938. בראשית י"ח, כ.  ↩

  939. שם שם, כא.  ↩

  940. הכצעקתה – ולא “הכצעקה”, לרמז על צעקת הנערה.  ↩

  941. מחזיק וכו' – תומך וסועד.  ↩

  942. מדוקדק – מל‘ “דקדוקי עניות”, כלו’ מדוכדך.  ↩

  943. ועגמה וכו‘ – כלו’ נצטערה עליו.  ↩

  944. בראשית י"ח, כא.  ↩

  945. קו שקר וכו' – כל השמות לגנאי על שם מעשיהם: “קו שקר” – מדת שקר, “מסטידין” מטה דין בלא“ר, ”קלאפנדר“ – מל”י: גונב נפש; ויש מפרשים: שרץ בעל אלף רגלים; ועוד יש מפרשים: פושט עור.  ↩

  946. ארכי – ראש בל"י.  ↩

  947. שם י"ט, ט.  ↩

  948. בראשית י"ט, ט.  ↩

  949. זועות – רעידות הארץ.  ↩

  950. איוב ט', ה.  ↩

  951. איוב ט', ה.  ↩

  952. בראשית י"ט, כו.  ↩

  953. ללמדו – להנהיגו.  ↩

  954. מתכונת – חושבת בלבה.  ↩

  955. בראשית ט"ו, ה.  ↩

  956. פנדק – בית מלון.  ↩

  957. נאתן – נאה מאד.  ↩

  958. צפה – ראה.  ↩

  959. כח לעמוד –בין בני ארצו הרשעים.  ↩

  960. בראשית כ"א, ז.  ↩

  961. מרננים – מליזים, מוציאים דבה.  ↩

  962. אסופי – ילד זר ועזוב נאסף מן השוק.  ↩

  963. להעמיד – לחזק.  ↩

  964. קלסתר – צורה.  ↩

  965. בראשית כ"ה יט.  ↩

  966. מטרוניות – גבירות.  ↩

  967. בראשית כ"א, ח.  ↩

  968. מתנתו – של הקב"ה.  ↩

  969. שפופה – דלה וחלושה.  ↩

  970. פוחסו – ממעכו.  ↩

  971. חייך – ל' שבועה.  ↩

  972. אותו האיש – עוג.  ↩

  973. בראשית כ"א, ו.  ↩

  974. ראובן בשמחה וכו‘ – כלו’ אם יש שמחה לאחד, מה סבה לאיש אחר לשמוח בשמחתו; ודרש “יצחק” מל' צחוק של שמחה.  ↩

  975. נתפקחו – נפקחו אזניהם לשמוע.  ↩

  976. נשתפו – שבה דעתם אליהם והבריאו.  ↩

  977. דוריה – מתנה וחנינה (אַמניסטיע בלע"ז).  ↩

  978. בראשית כ"א ג.  ↩

  979. בראשית כ"א, י.  ↩

  980. במסין – בימות.  ↩

  981. שזכין – שנותנין לו זכות ויתרון.  ↩

  982. חבין – מחייבין אותו ועושים לו רעה.  ↩

  983. נטרדנה – נגרשנה.  ↩

  984. שם שמים – שם אלהים.  ↩

  985. בראשית י"ח, יט.  ↩

  986. שם כ"א יד.  ↩

  987. הדרדור – חבית של עץ; וי"מ: סל.  ↩

  988. סוחף – סחוב וסרוח.  ↩

  989. שרוי – שוכן.  ↩

  990. המקום – אלהים.  ↩

  991. בראשית כ"ב, א.  ↩

  992. שם כ"א, ח.  ↩

  993. שם כ"ב, ב.  ↩

  994. שם כ"ב, ב.  ↩

  995. שם כ"ב, ב.  ↩

  996. שם כ"ב, ב.  ↩

  997. שם כ"ב, ב.  ↩

  998. תחומין – גבולין.  ↩

  999. בראשית כ"ב, ב.  ↩

  1000. תטרף – תתבלבל.  ↩

  1001. בראשית כ"ב, ב.  ↩

  1002. וממתין – מחכה.  ↩

  1003. הרהר – חשב.  ↩

  1004. דעתן קלה – ולא תסכים.  ↩

  1005. תקני – הכיני.  ↩

  1006. מיומים – כלו' מתמול שלשום.  ↩

  1007. בראשית כ"ב, ג.  ↩

  1008. תחזור שרה בדבורה – תשוב מדבריה ותתחרט.  ↩

  1009. בראשית כ"ב, ג.  ↩

  1010. מקלקלת השורה – משנה דרך העולם ומנהג הבריות.  ↩

  1011. זריזותו – מהירותו.  ↩

  1012. בראשית כ"ב, ד.  ↩

  1013. תחרות – קנאה ומריבה.  ↩

  1014. בראשית כ"ב ד.  ↩

  1015. נשהה – נתמהמה, נתעכב.  ↩

  1016. אבד לבך – יצאת מדעתך.  ↩

  1017. על מנת כן – כלו' אעפ"כ אעשה כך.  ↩

  1018. אי – לשון קריאה של צער.  ↩

  1019. עלוב – אומלל.  ↩

  1020. נשתטה – יצא מדעתו.  ↩

  1021. הפרגזיות – פרגּדָּיות – בגדי החמודות.  ↩

  1022. אינך מכניס בלבך – אינך משים לב.  ↩

  1023. אל תשגיח בו– אל תשים אליו לב.  ↩

  1024. תלה – נשא.  ↩

  1025. תהלים ס"ט, ב.  ↩

  1026. חייך – לשון שבועה, בחייך.  ↩

  1027. הפרגוד – מָסָך, מחיצת קלעים; ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על מי ששומע מה שנעשה ברקיע.  ↩

  1028. בדאי – בודה מלב, שקרן.  ↩

  1029. בראשית כ"ב, ד.  ↩

  1030. הממו – בלבל וטרף דעתו.  ↩

  1031. בראשית כ"ב, ד.  ↩

  1032. שם שם, ה.  ↩

  1033. שם שם, ו.  ↩

  1034. טוען צלובו וכו' – נושא הקורה לתליתו על כתפו. שכן היוצאים לתליה היו מטעינים אותם את צלוביהם בשביל עצמם.  ↩

  1035. בראשית כ"ב, ז.  ↩

  1036. שם שם, ה.  ↩

  1037. שם שם, ט.  ↩

  1038. חתנות – חתונה.  ↩

  1039. הולך – מל' הולכה.  ↩

  1040. חצופה – עזה ומתקוממת.  ↩

  1041. ויפסל – יתפגל ולא יֵרָצה.  ↩

  1042. בראשית כ"ב, ט.  ↩

  1043. שם שם, ט.  ↩

  1044. נושרות – נופלות.  ↩

  1045. משוטטת – צפה ושטה.  ↩

  1046. רביעית דמו – כדי מיתה  ↩

  1047. וגעה – וצעק.  ↩

  1048. מרופפות – תלויות ומרחפות, מעפעפות ומרפרפות, כדרך הכובשים בלבם צער גדול.  ↩

  1049. לשכינה – לכבוד אלהים.  ↩

  1050. תהלים קכ"א, א.  ↩

  1051. המרכבה – העליונה.  ↩

  1052. בראשית ט"ו, ה.  ↩

  1053. בראשית כ"ב, יא.  ↩

  1054. שם שם, יב.  ↩

  1055. שם שם טז.  ↩

  1056. שם ט"ו ה.  ↩

  1057. שם י"ג, טז.  ↩

  1058. שם כ"א, יב.  ↩

  1059. שם כ“ב, י”ג.  ↩

  1060. בא – האיל.  ↩

  1061. ונתר – נפרד ויוצא מן הסבך.  ↩

  1062. זכריה ט', יד.  ↩

  1063. סמאל – הוא השטן.  ↩

  1064. ומשטינו – עומד לשטן לו, מעכבו.  ↩

  1065. פשט את ידו – רגלו הקדמית ממקום שהוא נאחז.  ↩

  1066. ותלול – רם וזקוף.  ↩

  1067. בראשית כ"ב, יב.  ↩

  1068. חבתו – אהבת ה' לאברהם.  ↩

  1069. שמה קֻבר וגו' – משמע ששניהם נקברו כאחד.  ↩

  1070. בראשית כ"ה, י.  ↩

  1071. גבה – אצל שרה במערה.  ↩

  1072. בדינטרין – מערה כפולה בל"י.  ↩

  1073. שנפטר – שמת ויצא מן העולם.  ↩

  1074. עלה היום וכו' – במקור בארמית: “אידלי יומא אידלי קצירא”.  ↩

  1075. בשורה – בשורת האבלים והמספידים.  ↩

  1076. בראשית כ"ד, סז  ↩

  1077. לרוחה – שיבואו אורחים.  ↩

  1078. בעסה – בבצק.  ↩

  1079. קוצה – חותכת ומפרשת.  ↩

  1080. בראשית כ"ה, כ.  ↩

  1081. שם שם, כב.  ↩

  1082. ומפרכס – מפרפר ומתנדנד.  ↩

  1083. בראשית כה, כב.  ↩

  1084. מקביל – מקבל, יוצא לקראת.  ↩

  1085. זקן – חכם ורב.  ↩

  1086. בראשית כ"ה, כז.  ↩

  1087. ועצבונית – שיח של קוצים.  ↩

  1088. בראשית כ"ה, כח.  ↩

  1089. אוהבת – לשון הווה, שהיתה מתמדת ומתגברת באהבתה.  ↩

  1090. בראשית כ"ה, כח.  ↩

  1091. צד וכו' – תופסו בלבו וגונב דעתו ביראת שמים של שוא.  ↩

  1092. המלח… התבן – דברים שאין חובת מעשר עליהם.  ↩

  1093. עיף –ממלחמתו הקשה בנמרוד.  ↩

  1094. בראשית כ"ה, כט.  ↩

  1095. ירמיה ד', לא.  ↩

  1096. ברא' כ"ה ל.  ↩

  1097. כגמל – שאין לשון “הלעטה” באדם, אלא בבעל־חיים.  ↩

  1098. ואתה תהא משלח והולך – לתןך הגרון, והיא לשון גסה.  ↩

  1099. בראשית כ"ה, לד.  ↩

  1100. שם כ"ז, א.  ↩

  1101. מראות ברעתו – כלו‘ כדי שלא יראה ברעתו של עשו, והאות מ’ היא לשלילה.  ↩

  1102. מכח אותה הראיה – והמ‘ היא מ’ הסבה.  ↩

  1103. ונשרו – נפלו, זלגו.  ↩

  1104. רשומות – הניחו רושם.  ↩

  1105. בראשית כ"ז, א.  ↩

  1106. טללים – ר' מן טל.  ↩

  1107. משלי כ"ג, ו.  ↩

  1108. עליונים – מלאכים.  ↩

  1109. בראשית כ"ז, א.  ↩

  1110. מכתבת ענקמון – שהיתה כותבת שעור מדתם של אנשי המדינה לשם קריאה לצבא.  ↩

  1111. ננס – שפל קומה, קטן במדת גופו.  ↩

  1112. מקרואלפרוס – גבוה ומהיר בל"י.  ↩

  1113. הנה קטן וגו' – באדום נאמר.  ↩

  1114. עובדיה א, ב.  ↩

  1115. בראשית כ"ז, ד.  ↩

  1116. קהלת ה' י.  ↩

  1117. לסומין – לעורים.  ↩

  1118. בראשית כ"ז, יג.  ↩

  1119. שם ג, יז.  ↩

  1120. עלי לכנס – דרש “עלי קללתך” – אני החיבת בדבר, שהרי עלי היה מוטל החוב להודיע לאביך שעשו בנו רשע ואינו ראוי לברכה.  ↩

  1121. אנוס וכו' – שלא עשה ברצון, אלא בעל כרחו, שנשמע לאמו.  ↩

  1122. בראשית כ"ז, כ.  ↩

  1123. שהביא אש וכו‘ – כלו’ יעקב הכשילו פיו, שהזכיר שם שמים ומתוך כך הרגיש בו יצחק.  ↩

  1124. בראשית כ“ז, כ”א.  ↩

  1125. נשפכו מים וכו' – מתוך פחד, שמא יכירהו אביו.  ↩

  1126. כשעוה – כדונג.  ↩

  1127. במרפקו – מקום חבור עצמות היד באמצע, במקום הכפיפה.  ↩

  1128. בראשית כ“ז, ל”ג.  ↩

  1129. שם שם, ל.  ↩

  1130. מגלגל בשעות – כלו' מוציא זמנו.  ↩

  1131. בראשית כ"ז, לא.  ↩

  1132. שם שם, יט.  ↩

  1133. שם שם, כז.  ↩

  1134. שם שם, לג.  ↩

  1135. שם שם, לג.  ↩

  1136. שם כ"ח, י.  ↩

  1137. עושה רשם – כלו' נכרת לכל.  ↩

  1138. שבחה – תהלתה, כבודה.  ↩

  1139. בראשית כ"ח, י.  ↩

  1140. מקום וכו' – זה בית אל.  ↩

  1141. קפצה לו וכו' – באה כנגדו דרך נס.  ↩

  1142. ויפגע במקום” – כאדם שפוגע בדבר הבא לקראתו.  ↩

  1143. בראשית כ"ח, יא.  ↩

  1144. ויפטר – יפרד וילך לו.  ↩

  1145. בראשית כ"ח, יא.  ↩

  1146. שלא בעונתה – קודם זמנה.  ↩

  1147. בצנעא – בסתר.  ↩

  1148. לפרקים – לעתים.  ↩

  1149. פנסים – מנורות, עששיות של זכוכית למאור בל"י.  ↩

  1150. בראשית כ"ח, יא.  ↩

  1151. מרזב – צנור, מחיצה מכאן ומכאן.  ↩

  1152. בראשית כ"ח, יח.  ↩

  1153. שם שם, יב.  ↩

  1154. ארבע מלכיות – שגלו ישראל ביניהן, והן: בבל, מדי, יון ואדום.  ↩

  1155. בראשית כ"ח, יג.  ↩

  1156. אי אפשר לאמרו – מפני הכבוד.  ↩

  1157. מניפה – עשויה כעין כנף ומַשיבין בה רוח על הפנים להצטנן.  ↩

  1158. בעריסה – בערש קטנה של תינוק.  ↩

  1159. בראשית כ"ח, יב.  ↩

  1160. שם שם, יג.  ↩

  1161. שקפלה – שכְּפָלָהּ, כְּרָכָהּ.  ↩

  1162. כפנקס – כלוח, ספר לרשימות וחשבונות.  ↩

  1163. מתחת ראשך וגו' – מה שמונח תחת ראשך שלך הוא.  ↩

  1164. בראשית כ"ט א.  ↩

  1165. משלי י"ד, ל.  ↩

  1166. כון שנתבשר – דרש “בשרים” לשון בשורה, שבשורה טובה מרפאה ומחַיה את הלב.  ↩

  1167. בראשית כ"ט, ו.  ↩

  1168. בראשית כ"ט, ו.  ↩

  1169. והנה רחל וכו' – ותפטפט עמה.  ↩

  1170. בראשית כ"ט, ו.  ↩

  1171. שם שם י. “ויגש… ויגל”, כלו' בא ועשה.  ↩

  1172. כזה שהוא מעביר וכו‘ – כלו’ בקלות ובלי שום יגיעה, ולמד זאת מן הסמיכות  ↩

  1173. בראשית כ"ט, יא.  ↩

  1174. של תפלות – כלו' של אהבים ועגבים.  ↩

  1175. של גדולה – מי שמעלים אותו לגדולה, כמפורש בסמוך.  ↩

  1176. שמואל א‘ י’, א.  ↩

  1177. של פרקים – מי שרואה את חברו לפרקים, כמפורש בסמוך.  ↩

  1178. שמות ד' כז.  ↩

  1179. של פרישות – בשעת פרידה.  ↩

  1180. רות א', יד.  ↩

  1181. קרבות – קרבת משפחה.  ↩

  1182. בראשית כ"ט, יא.  ↩

  1183. בראשית כ"ד, י.  ↩

  1184. גדרו עצמם – הפרישו עצמם, התרחקו.  ↩

  1185. בראשית כ"ט, יג.  ↩

  1186. פסול הבית – הפחות שבבית, עבד.  ↩

  1187. בראשית כ"ד, י.  ↩

  1188. אָפְסְתַיקִיתו: (או אַפְסַתְקִיתוֹ) – מזודתו, כלי שנותנים בו מזון וצידה לדרך.  ↩

  1189. בראשית כ"ט, יג.  ↩

  1190. שם כ"ט, יג.  ↩

  1191. שם כ"ט, יג.  ↩

  1192. שם שם, יד.  ↩

  1193. כעצם זו – כעצם יבשה בלי בשר; כלומר לא תהנה ממני אלא דבר מועט.  ↩

  1194. בראשית כ"ט, טו.  ↩

  1195. שם, שם, טז.  ↩

  1196. כשתי קורות וכו‘ – דרש “בנות” מל’ בנין.  ↩

  1197. מפולשות – נמשכות ועוברות.  ↩

  1198. הורגי אריות – דוד מלֵאה ושמשון מרחל.  ↩

  1199. שם שם, יז.  ↩

  1200. גנאי – זלזול, בזיון.  ↩

  1201. פרשת דרכים – מקום שהדרכים מתפרדים.  ↩

  1202. שני בנים – יעקב ועשו.  ↩

  1203. מלסטם – גוזל וחומס.  ↩

  1204. שנשרו ריסי – שנפלו עפעפי.  ↩

  1205. בראשית ל"ז, ב.  ↩

  1206. החזירה וכו' – שחלק הבכורה נִתן שוב ליוסף.  ↩

  1207. בראשית כט, יב.  ↩

  1208. שמואל ב' כ"ב, כז.  ↩

  1209. בראשית כ"ט, כה.  ↩

  1210. מכלל – מזה אפשר לשמוע.  ↩

  1211. בראשית כ"ט, יח.  ↩

  1212. מברר – מפרש בדברים ברורים.  ↩

  1213. בראשית כ"ט, כג.  ↩

  1214. בחמור של חרשים – חמור של עץ שהחרש עושה עליו מלאכתו. כלו' אין תחבולה כנגד הרמאי.  ↩

  1215. בראשית כ"ט, כב.  ↩

  1216. משכונות – ערבונות.  ↩

  1217. מפרסם – מגלה ברבים את תרמיתי.  ↩

  1218. מקלסין – משבחים.  ↩

  1219. הא ליא – דברי קריאה של שמחה וזמר, ופירושם בל' ארמית “זו לאן?”; ונתכונו לרמז, שזו “היא לאה”.  ↩

  1220. וכבו את הנרות – שלא יכיר יעקב בחליפין.  ↩

  1221. פרוצים – בעניני אשות.  ↩

  1222. בראשית כ"ט, כה.  ↩

  1223. סופר – מלמד תינוקות.  ↩

  1224. אביך – יצחק, כשלקח יעקב ממנו את הברכה במרמה.  ↩

  1225. בראשית כ"ט, לא.  ↩

  1226. סונטין – עולבים ומרעימים אותה בדברי חשד.  ↩

  1227. מפרשי הים – המפליגים בים, מלחים; כלו' הדיוטות ובני אדם סתם.  ↩

  1228. הגתיות וכו' – הנשים האורגות מאחורי כלי אריגה שלהן, שהן פטפטניות.  ↩

  1229. קפדנותם – כעסן.  ↩

  1230. בראשית ל"א, לו.  ↩

  1231. פיוסים – דברי רצון.  ↩

  1232. בראשית ל"א, לז.  ↩

  1233. צנורא – קנה כפוף כעין וו לסריגה.  ↩

  1234. שמואל א' כ, א.  ↩

  1235. ברם – אבל.  ↩

  1236. בראשית ל"ב, ג.  ↩

  1237. נסתלקו – סרו והלכו.  ↩

  1238. בראשית ל"ב, ב.  ↩

  1239. שם שם, ד.  ↩

  1240. וטכסיסיהם – סדריהם ומנהגיהם.  ↩

  1241. בראשית ל"ב, ד.  ↩

  1242. משלי כ"ה, כו.  ↩

  1243. למעין – שהוא מחדש מימיו תמיד.  ↩

  1244. להרפס – ולהעכר ע"י כך.  ↩

  1245. ממיט – משפיל.  ↩

  1246. היה מהלך – עשו.  ↩

  1247. משלח אצלו וגו‘ – כלו’ משפיל עצמך לפניו.  ↩

  1248. בראשית ל"ב, ד.  ↩

  1249. משלי כ"ו, יז.  ↩

  1250. לארכיליסטיס – ראש לגזלנים.  ↩

  1251. מקפחו – מכהו.  ↩

  1252. ירמיה י"ג כא.  ↩

  1253. בראשית ל"ו, לא.  ↩

  1254. שם ל"ב, ח.  ↩

  1255. לא היא וכו‘ – כלו’ יראה וצרה הרי הן ענין אחד.  ↩

  1256. בראשית ל"ב, ד.  ↩

  1257. תהלים ס"ח, יח.  ↩

  1258. קרנות – עגלות.  ↩

  1259. בראשית ל"ג, ח.  ↩

  1260. בראשית ל"ג, ח.  ↩

  1261. תנו להם – מכות.  ↩

  1262. בראשית ל"ג, ה.  ↩

  1263. שם שם, ט.  ↩

  1264. שם שם, ט.  ↩

  1265. שם שם, י.  ↩

  1266. תבשיל זה – שאנו אוכלים.  ↩

  1267. הגיעו – כלו' הביאו.  ↩

  1268. בראשית ל"ב, כה.  ↩

  1269. מיכאל – המלאך.  ↩

  1270. מן השרים הראשונים – המלאכים העומדים לפני אלהים.  ↩

  1271. לזוז – למוש.  ↩

  1272. בראשית ל"ב, כז.  ↩

  1273. קובויסטוס – משחק בקוביא, שדרכו להיות עֵר בלילה.  ↩

  1274. כתות – חבורות.  ↩

  1275. שיר השירים ב', יב.  ↩

  1276. שבערבות – אחד משבעת הרקיעים.  ↩

  1277. עכוב השיר – אחור שירת המלאכים.  ↩

  1278. בראשית ל"ב, כז.  ↩

  1279. בראשית ל"ב, כט.  ↩

  1280. רצה – כלו' מהרה.  ↩

  1281. לסכנו – להעמידו בסכנה.  ↩

  1282. תשש – רפה, נחלש.  ↩

  1283. בראשית ל"ב, כו.  ↩

  1284. ממונה – מופקד.  ↩

  1285. בראשית ל"ג, יד.  ↩

  1286. בעולמך – בעוה"ב, שהוא חלקו של יעקב, ותחת זה תהיה גם אתה שותף עמי בחלקי, כמפורש בסמוך.  ↩

  1287. יעבר… לפני – כלו' יעמד לבדו בעוה“ז, שהוא לפני עוה”ב.  ↩

  1288. מדוכסי וכו‘ – שרי מדינה וצבא במלכות אדום, היא רומי; כלו’ אי אתה מתירא שלא יהיו שרי מצירים לך אם לא תבא עמי לידי הסכם.  ↩

  1289. בראשית ל"ג, יד.  ↩

  1290. להוני – בנחת לפי כחי; תרגום “לאטי” – להוני.  ↩

  1291. בפנים כרוכות – כלו‘ בענוה ובהעלמת עין ממעשיך הרעים; ודרש “לאטי” מל’ “לאט את פניו” (ש“ב י”ט, ה)  ↩

  1292. בראשית ל"ג, יד.  ↩

  1293. אמתי – איש אמת.  ↩

  1294. עובדיה א' כא.  ↩

  1295. בראשית ל"ג, יח.  ↩

  1296. דמדומי חמה – סמוך לשקיעה, שפני הרקיע מאדימים.  ↩

  1297. תחומין – תחומי שבת.  ↩

  1298. האמיד – שִער, העריך.  ↩

  1299. פרסם – הודיע בגלוי.  ↩

  1300. בראשית ל"ה, יט.  ↩

  1301. שהגליות – הגולים אחרי החורבן.  ↩

  1302. ירמיה ל"א, יד.  ↩

  1303. בראשית ל"ז, א.  ↩

  1304. שם ל“ו, ל”א, מ.  ↩

  1305. לנפח – לחרש ברזל.  ↩

  1306. פלטיא – רחוב גדול ברשות הרבים.  ↩

  1307. זהבי – אומן עושה בזהב.  ↩

  1308. חבילות – אגודות.  ↩

  1309. גץ – זיק.  ↩

  1310. עובדיה א, יח.  ↩

  1311. בראשית ל"ז, ב.  ↩

  1312. ממשמש בעיניו – ליפותן.  ↩

  1313. מתלה בעקבו – מגביה עקבו דרך גאוה, להראות כבעל קומה.  ↩

  1314. בראשית ל"ז, ג.  ↩

  1315. זיו איקונין – מאור פניו.  ↩

  1316. בראשית ל"ז, ג.  ↩

  1317. פס ידו – כף ידו.  ↩

  1318. ונטמנת בפס ידו – כלו' מוכנסת מחמת דקותה לפס היד.  ↩

  1319. בראשית ל"ז, ה' ט־י.  ↩

  1320. ניחא – אפשר, דבר הנוח להתקבל על הלב.  ↩

  1321. בראשית ל"ז, יא.  ↩

  1322. קולמוס – קנה של כתיבה.  ↩

  1323. לגע – להגיע ולבוא.  ↩

  1324. בראשית ל"ז, יג.  ↩

  1325. הדברים הללו – מעשה השליחות של יוסף ותשובתו “הנני”.  ↩

  1326. ומעיו מתחתכין – כלו' הומים מרב רחמים וחנינה ליוסף.  ↩

  1327. בראשית ל"ז, יח.  ↩

  1328. שם שם, כג.  ↩

  1329. בקלוס – בשבח ובפנים יפות, כמקבל פני אוהביו בשמחה.  ↩

  1330. בראשית ל"ז, כד.  ↩

  1331. שם שם, כה.  ↩

  1332. מתחבט – מתנפל בתחנונים.  ↩

  1333. בראשית מ"ב כא.  ↩

  1334. שובך – ארובת יונים.  ↩

  1335. בראשית ל"ז כה.  ↩

  1336. מסיעתם – עוזרתם.  ↩

  1337. הידיד האהוב – יוסף.  ↩

  1338. בראשית ל"ה, א.  ↩

  1339. ירידה היא לו – דרש “וירד” ל' ירידה מוסרית.  ↩

  1340. בראשית ל"ה, א.  ↩

  1341. צוחת בו – צועקת ומכריזה עליו.  ↩

  1342. מיכה א', טו.  ↩

  1343. בראשית ל"ה, ב.  ↩

  1344. מרננין – מדברים רע.  ↩

  1345. פסל – הכיר לדבר שאינו טוב.  ↩

  1346. בראשית כ"ח, ח.  ↩

  1347. שם ל"ה, ב.  ↩

  1348. שם ל"ה, א.  ↩

  1349. מלאכי ב', יא.  ↩

  1350. בראשית ל"ז, לב.  ↩

  1351. מלאכי ב', יב.  ↩

  1352. מלאכי ב', יא.  ↩

  1353. מלאכי ב' יב.  ↩

  1354. ישעיה נ"ה, ח.  ↩

  1355. ויעקב… בשקו ובתעניתו – מתאבל על אבדת יוסף.  ↩

  1356. בורא אורו וכו'– שמפני מכירת יוסף ירד יהודה מאת אחיו ונתגלגל הדבר שמזרעם של יהודה ותמר יצא מלך המשיח.  ↩

  1357. ישעיה ס"ו, ז.  ↩

  1358. המשעבד הראשון – זה פרעה.  ↩

  1359. הגואל האחרון – משיח בן דוד מזרע פרץ בן יהודה.  ↩

  1360. בראשית ל"ט, א.  ↩

  1361. בעל כרחה – באונס.  ↩

  1362. שלא בטובתה – שלא ברצונה.  ↩

  1363. ידוע תדע – בברית בין הבתרים.  ↩

  1364. בראשית ט"ו, יג.  ↩

  1365. והביא עלילה – סבב סבה, גרם.  ↩

  1366. ופרעו – ושלמו.  ↩

  1367. בראשית ל"ט, א.  ↩

  1368. בן־אמה – כלו' הישמעאלים מזרע הגר השפחה.  ↩

  1369. בן חורין – יוסף.  ↩

  1370. בראשית ל"ט, ג.  ↩

  1371. מוזג – מוסך.  ↩

  1372. יין קונדיטון – יין הרקח.  ↩

  1373. יין פסנתון – יין חריף שנותנין בו לענה לחריפות.  ↩

  1374. בראשית ל"ט, ח.  ↩

  1375. מסלסל – מיפה ועושה תלתלים.  ↩

  1376. אטליס – בטלן ומפונק, חפשי מכל עול.  ↩

  1377. בראשית ל"ט, ז.  ↩

  1378. ומתלה בעקבו – תולה וטופף את עקבו דרך גאוה והתהדרות.  ↩

  1379. קפחהו – נצחהו, הרגהו.  ↩

  1380. בכל חמו – בכל חום הבחרות.  ↩

  1381. כלים – בגדים.  ↩

  1382. עמד ביצרו – כבש את יצרו.  ↩

  1383. הדבר הזה – להתגבר על יצרו.  ↩

  1384. לא כסה וכו' – וגלה את חטאם.  ↩

  1385. בראשית מ"א, ה.  ↩

  1386. אפרכיות – מדינות.  ↩

  1387. בראשית מ"א, מד.  ↩

  1388. אצטגניניו – קוסמיו הרואים בכוכבים.  ↩

  1389. שלקחו – שקנהו.  ↩

  1390. רבו – אדונו.  ↩

  1391. גנוני מלכות – גַּוְנֵי מלכים, סימנים ואותות של מלכות.  ↩

  1392. בראשית נ', ה.  ↩

  1393. ושאל על שבועתך – שיתירוה לך.  ↩

  1394. בראשית נ', ו.  ↩

  1395. בראשית מ"א, מו.  ↩

  1396. בראשית מ"ט, כב.  ↩

  1397. בראשית מ"ט, כב.  ↩

  1398. שֵרים וקטלין – מיני שרשרות וצמידים.  ↩

  1399. שיתלה עיניו – שירים את עיניו.  ↩

  1400. בראשית מ"ב, א.  ↩

  1401. שם שם, ג.  ↩

  1402. פתקיכם – כתבי רשימות שלכם.  ↩

  1403. ושגרם – ושלחם.  ↩

  1404. בקבה – בבית זונות.  ↩

  1405. בראשית מ"ב, ז־ח.  ↩

  1406. בחתימת זקן – בסימן של זקן.  ↩

  1407. בראשית מ"ב, ז־ח.  ↩

  1408. והקיש – ודפק.  ↩

  1409. מה טיבכם – כלו' לאיזה צורך באתם לשם?  ↩

  1410. מן העין – מעין רעה.  ↩

  1411. כרך – עיר גדולה.  ↩

  1412. בראשית מ"ב, יג.  ↩

  1413. שם שם, יג.  ↩

  1414. שם שם, כ.  ↩

  1415. חבוש – תפוס, אסור.  ↩

  1416. דחפו לבור – את יוסף לפני מכירתו.  ↩

  1417. פרש – הבדיל.  ↩

  1418. לסטים – שודדים, גזלנים.  ↩

  1419. המאורע – המקרה.  ↩

  1420. בראשית מ"ב לו.  ↩

  1421. שם שם, לז.  ↩

  1422. שם מ"ג, ב.  ↩

  1423. ספק – דבר שאינו ברור.  ↩

  1424. ודאי –דבר ברור.  ↩

  1425. בראשית מ"ג, ט.  ↩

  1426. שם מ"ג, יד.  ↩

  1427. והפסיד – אבד, גרם לו הפסד.  ↩

  1428. דורון – המנחה ששלח יעקב לעשו.  ↩

  1429. צרת דינה – מעשה שכם.  ↩

  1430. קמעא – מעט.  ↩

  1431. בראשית מ"ג, כט.  ↩

  1432. דיוקנה – צורתה, פניה.  ↩

  1433. בראשית מ"ג, כט.  ↩

  1434. נשתיר – נשאר.  ↩

  1435. בראשית מ"ג, לג.  ↩

  1436. שם שם, ל"ד.  ↩

  1437. שם שם, ל"ד.  ↩

  1438. בראשית מ"ד, יב.  ↩

  1439. ומחבטים – ומכים.  ↩

  1440. גנבת – רחל, שגנבה את התרפים.  ↩

  1441. בין כתפיו – בגבול חלקו של בנימין, שכן היה המקדש בין גבולות יהודה ובנימין.  ↩

  1442. דברים ל"ג, יב.  ↩

  1443. בראשית מ"ד, יח.  ↩

  1444. שור וארי – יוסף משול לשור (“בכור שורו”) ויהודה לארי (“גור אריה יהודה”)  ↩

  1445. בראשית מ"ד, יז.  ↩

  1446. פרסה – מדת דרכים, ארבעה מילים.  ↩

  1447. זולגת – נודלת, נוטפת.  ↩

  1448. ונימא – שערה.  ↩

  1449. אפונדתו – חגורת עור שלו.  ↩

  1450. אפונים – מין קטנית.  ↩

  1451. ומסכסך – ומכסכס, כוסס, טוחן וגורס בשניו, להרתיח כעסו.  ↩

  1452. בראשית מ"ד, יט.  ↩

  1453. לזקה – להתחיבות.  ↩

  1454. בראשית ל"ז, לג.  ↩

  1455. החבל אחר הדלי – בנימין אחר אחיו הגדול יוסף.  ↩

  1456. בראשית מ"ד, לד.  ↩

  1457. שם מה, א.  ↩

  1458. שם מ"ה, א.  ↩

  1459. מנרתיקה – מתערה.  ↩

  1460. כורכה – צונפה, עוטפה.  ↩

  1461. של שכם – שנחרבה ע"י בני יעקב.  ↩

  1462. אש של תמר – רמז לו על מעשה תמר, להקניטו.  ↩

  1463. עששיות – עשתות, חתיכות גדולות.  ↩

  1464. צבעים – אומנים לצביעה.  ↩

  1465. בראשית מה, יב.  ↩

  1466. חתימת זקן – סימן של זקן.  ↩

  1467. והפילו כל החיות – כל הנשים המעוברות הפילו את ילדיהן.  ↩

  1468. בראשית מ"ה, ד.  ↩

  1469. בשלשלאות של ברזל – בכבלים של ברזל, כדרך כל הגולים; שהרי ירד למצרים על־פי גזרת גלות.  ↩

  1470. הושע יא, ד.  ↩

  1471. למקולין – חנות הטבח.  ↩

  1472. בלבו של פרעה – להורידו.  ↩

  1473. פמבי – בפרסום וביד רמה.  ↩

  1474. בראשית מט, א.  ↩

  1475. קץ הימין – קץ הימים. של ימות המשיח (דניאל י"ב, יג).  ↩

  1476. במטתי – בזרעי.  ↩

  1477. פסול – זרע שאינו הגון.  ↩

  1478. דברים ו', ד.  ↩

  1479. בראשית נ' י.  ↩

  1480. שמקיפין לו אטד – גדר של קוצים.  ↩

  1481. תנא – שנה השונה, כלו' נאמר בברייתא.  ↩

  1482. לארבעה זוגות – שלשה זוגות הראשונים: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועוד מקום לזוג אחד.  ↩

  1483. בכורתי – פי שנים בירושה.  ↩

  1484. שאזניו כבדות – שהוא חֵרש.  ↩

  1485. נשרו – נפלו.  ↩

  1486. תהלים נ"ה, יא.  ↩

  1487. בראשית כ"ז, מה.  ↩

  1488. שם נ' טו.  ↩

  1489. טינא – שנאה כבושה.  ↩

  1490. בראשית נ', טו.  ↩

  1491. שם שם, כא.  ↩

  1492. עשרה נרות… נר אחד – האחים של יוסף.  ↩

  1493. הושע ט', י.  ↩

  1494. אורים – מלקטים וקוטפים מן האילן (בתאנים).  ↩

  1495. אחת אחת – שהתאנים מתבשלות ומתלקטות קמעא קמעא.  ↩

  1496. ובמגרפות – בכלים שגורפים בם את הדברים וצוברים אותם למקום אחד.  ↩

  1497. יחזקאל ל"ג, כד.  ↩

  1498. שמות א', ז.  ↩

  1499. שם שם, ח.  ↩

  1500. שם שם, ח.  ↩

  1501. ונזדוג לאומה זו – נתחבר עליה להרע לה.  ↩

  1502. משלהם אנו אוכלים – כמפורש להלן: “אלולי יוסף” וכו', שיוסף הציל אותם מרעב.  ↩

  1503. שם שם, ח.  ↩

  1504. תהלים ק"ה, נה.  ↩

  1505. שמות א', י.  ↩

  1506. למושיעם של ישראל – כנגד הקב"ה.  ↩

  1507. ישעיה ס"ו, טו.  ↩

  1508. שם שם, טז.  ↩

  1509. שם שם, טז.  ↩

  1510. שם נ"ד ט.  ↩

  1511. שמות י"ד, כז.  ↩

  1512. שם י"ח, יא.  ↩

  1513. בקדרה וכו‘ – דרש “זדו” מל’ “ויזד… נזיד”.  ↩

  1514. שם א', יד.  ↩

  1515. שם א', יד.  ↩

  1516. עבודת האיש וכו' – ודבר זה קשה ביותר, מפרך את הגוף ומיגע את הנפש.  ↩

  1517. שם שם, יא.  ↩

  1518. מלבן – דפוס מרובע של לבנים.  ↩

  1519. אסטניס – חלוש ומפונק.  ↩

  1520. שם שם, יג.  ↩

  1521. בפה־רך – משכם לשעבוד בלשון רכה.  ↩

  1522. בטובה – ברצון טוב בלי שכר.  ↩

  1523. לפי כחם – כלו' בשקידה יתרה.  ↩

  1524. שם שם, כב.  ↩

  1525. במחלות – במערות.  ↩

  1526. ועוקצים – צובטים ודוקרים.  ↩

  1527. ארכבותיהם – ברכיהם.  ↩

  1528. ונזקקות – מזדווגות.  ↩

  1529. בין שפתים – בין גבולות השדות, במקום מוצנע.  ↩

  1530. מולדיהן – לידתם.  ↩

  1531. שיר־השירים ח', ה.  ↩

  1532. ומשפר – מיפה ומטהר.  ↩

  1533. כחיה – כמילדת.  ↩

  1534. עגולים – כמין ככרות, דבלים.  ↩

  1535. של דבש – תאנים או תמרים.  ↩

  1536. של שמן – זיתים.  ↩

  1537. דברים ל"ב, יג.  ↩

  1538. מבצבצים – נוצצין ועולים.  ↩

  1539. שמות ט"ו, ב.  ↩

  1540. וישמרו בלבבם וכו' – שלא כדעת האומר (למעלה סי‘ ג’) שהפרו ברית מילה, והן אגדות חלוקות.  ↩

  1541. שם א', טו.  ↩

  1542. ועושה צרכיה – עוזרת לה בצרכי עבודת מילדת.  ↩

  1543. שם א', טו.  ↩

  1544. שהופיעה פנים – האירה והעיזה פניה.  ↩

  1545. וזקפה חטמה – בגובה אף, דרך בוז ובלי פחד.  ↩

  1546. לפרע ממנו – לענשו.  ↩

  1547. שם א', טו.  ↩

  1548. משפרת – מיפה.  ↩

  1549. משגיח עליה – נותן לב לדבריה.  ↩

  1550. שם שם, יז.  ↩

  1551. קלוס – שבח.  ↩

  1552. ומגבות – תובעות, דורשות.  ↩

  1553. שם ב', א.  ↩

  1554. גדול הדור – והיו הכל נשמעים לדבריו.  ↩

  1555. שם א', כב.  ↩

  1556. אנו עמלים – להוליד בנים שסופם להטבע ביאור.  ↩

  1557. על הזכרים ועל הנקבות – שלא יולידו לא זכר ולא נקבה.  ↩

  1558. בעולם הזה ובעולם הבא – שכיון שאינם נולדים אינם באים לא לעוה“ז ולא לעוה”ב.  ↩

  1559. שם ב', א.  ↩

  1560. מעשה לקוחין – מעשה נשואין.  ↩

  1561. באפריון – במטת מרבדים, בחופה.  ↩

  1562. תהלים קי"ג, ט.  ↩

  1563. ונתנמנם – ונרדם.  ↩

  1564. בכרס – בבטן.  ↩

  1565. ששקול – שדומה במעלתו.  ↩

  1566. שמות ב', ג.  ↩

  1567. אותו צדיק – משה.  ↩

  1568. שם שם, ד.  ↩

  1569. וטפח – והכה.  ↩

  1570. שם שם, ד.  ↩

  1571. שם שם, ה.  ↩

  1572. וחבטן – הפילן והכה אותן.  ↩

  1573. שם שם, ז.  ↩

  1574. שהחזירוהו – שהעבירוהו.  ↩

  1575. ופסל את כלן – שלא רצה לינק מהן.  ↩

  1576. שמות ב', י.  ↩

  1577. מפלטרין – מארמון.  ↩

  1578. לא היה מעביר וכו' – לא היה מסיר עיניו ממנו.  ↩

  1579. וממנו – על ידי דבר זה.  ↩

  1580. שם שם, יא.  ↩

  1581. חבל לי – צר לי.  ↩

  1582. ומסיע – ועוזר.  ↩

  1583. דרגון – משמרת המלך.  ↩

  1584. שם שם, יא.  ↩

  1585. ויקרא כ"ד, י.  ↩

  1586. שם שם, יא.  ↩

  1587. לקריאת הגבר – כשהתחיל התרנגול לקרוא.  ↩

  1588. עשרותיך – עשרות האנשים שאתה ממונה עליהם.  ↩

  1589. וקלקל עמה – עשה בה מעשה חטא.  ↩

  1590. שמות ב', יב.  ↩

  1591. שמות ב', יב.  ↩

  1592. שמות ב', יב.  ↩

  1593. שמות ב', יב.  ↩

  1594. דבר זה – מעשה הריגת המצרי.  ↩

  1595. שם שם, יד.  ↩

  1596. לשון הרע – שהלשינו עליו לפני פרעה, כאמור בסמוך.  ↩

  1597. שם שם, טז.  ↩

  1598. שם שם, טז.  ↩

  1599. סיף – חרב.  ↩

  1600. שם שם, טז.  ↩

  1601. לבימה – לבמת המשפט.  ↩

  1602. וכפתוהו – ואסרוהו.  ↩

  1603. להתיז – לכרות.  ↩

  1604. הסנקליטין – היועצים.  ↩

  1605. סומים – עורים.  ↩

  1606. חגרים – פסחים.  ↩

  1607. שמות ב', טז.  ↩

  1608. ובסר עליה – קץ ומאס בה.  ↩

  1609. ונדוהו – החרימוהו, הרחיקוהו.  ↩

  1610. שלא יזדקק – שלא יתחבר.  ↩

  1611. שם שם, יז.  ↩

  1612. שם שם, יט.  ↩

  1613. ערוד – מין נחש.  ↩

  1614. לתן רגליו במים – שכך היא רפואתו.  ↩

  1615. יישר כחך – כלו' תבוא עליך ברכה.  ↩

  1616. שם שם, כג.  ↩

  1617. אל נא תהי כמת – כך נאמר על מרים אחות משה שנצטרעה.  ↩

  1618. במדבר י"ב, יב.  ↩

  1619. שמות ב', כג.  ↩

  1620. שם שם, כד.  ↩

  1621. אספקלטורין – שרי טבחים.  ↩

  1622. מחנקים בקירות – משקעים בין הלבנים.  ↩

  1623. שם ג', א.  ↩

  1624. לחסות – לסעיף סלע.  ↩

  1625. שם שם, ד.  ↩

  1626. ישעיה ס"ג, ט.  ↩

  1627. שמות ב', א, ב.  ↩

  1628. בראשית מ"ז, ו.  ↩

  1629. שמות ה', ב.  ↩

  1630. חרוב – עץ פרי שקורין יאהאנוס־בראד.  ↩

  1631. להוציאך חלק – כלו' לפטרך בלא כלום.  ↩

  1632. פנוי – ריק.  ↩

  1633. שם ג', ב.  ↩

  1634. שם שם, ד.  ↩

  1635. אין בו פסק – אין סימן של פסקא בין שניהם, כמו שיש בקריאת “אברהם / אברהם”, “יעקב / יעקב”.  ↩

  1636. פרק – הָסר.  ↩

  1637. טירון – חניך, לא רגיל.  ↩

  1638. מבעתו – מפחידו.  ↩

  1639. בוסר – מואס ומבזה.  ↩

  1640. בפתוי – בפיוס ורִצוי.  ↩

  1641. שמות ג', ו.  ↩

  1642. שם ל"ג, יח.  ↩

  1643. שם שם, כ.  ↩

  1644. חייך – ל' שבועה, נשבע אני בחייך.  ↩

  1645. להנות – למצוא הנאה.  ↩

  1646. שם ל"ד, כט.  ↩

  1647. שם ג', יא.  ↩

  1648. האוכלוסין – עם רב.  ↩

  1649. לספק – לתת כל צרכם.  ↩

  1650. חיות – יולדות.  ↩

  1651. רכוכין – מזונות רכים וקלים.  ↩

  1652. מחררה – מהעוגה הדקה, המצה.  ↩

  1653. שם שם, יד.  ↩

  1654. אני הייתי עמכם וכו' – דורש שתי פעמים “אהיה”.  ↩

  1655. בשעבוד זה – של מצרים.  ↩

  1656. בשעבוד מלכיות – אחרות.  ↩

  1657. בשעתה – בשעה שהיא באה, ולא לדאוג עליה מקודם.  ↩

  1658. שם שם, יד.  ↩

  1659. שם ד', יז.  ↩

  1660. בין השמשות – בין הערבים.  ↩

  1661. נטלטל – העבר.  ↩

  1662. שם שם, יח.  ↩

  1663. לטול – לקחת.  ↩

  1664. שם כ', ב.  ↩

  1665. שם ד, יח.  ↩

  1666. שם שם, יט.  ↩

  1667. דו־פרצופים – בעל שני פנים.  ↩

  1668. שם שם, כז.  ↩

  1669. איוב ל"ז, ה.  ↩

  1670. שמות ד', כ.  ↩

  1671. שם שם, כז.  ↩

  1672. על הראשונים – על אלה שבמצרים.  ↩

  1673. שם י"ח, ב.  ↩

  1674. שם ה', א.  ↩

  1675. שם ג', יח.  ↩

  1676. שם ה', א.  ↩

  1677. פורע – משלם.  ↩

  1678. שמות כ"ד, יד.  ↩

  1679. שם ה', א.  ↩

  1680. פרזבטיא – קבלת פני צירי מלכים בבית המלך.  ↩

  1681. דוראות – מתנות.  ↩

  1682. קוזמוקרטור – מושל בכפה, מלך המלכים.  ↩

  1683. סנפירינון – ספיר.  ↩

  1684. זיע – חרדה.  ↩

  1685. כתבים – אגרות מלך.  ↩

  1686. שם ה', א.  ↩

  1687. שם שם, ב.  ↩

  1688. דפתרא – כתב רשימה, לוח.  ↩

  1689. רבו – אדונו.  ↩

  1690. בבית הקברות – שאסור לכהן לבוא לשם, מפני הטומאה.  ↩

  1691. חיות – יולדות, בהקשותן ללדת.  ↩

  1692. העֻבר – ילד במעי אמו.  ↩

  1693. ישעיה י"ט, יא.  ↩

  1694. שם שם, ב.  ↩

  1695. שמות ה', יד.  ↩

  1696. שם שם, ז.  ↩

  1697. במדבר י"א, טז.  ↩

  1698. במדבר י"א, טז.  ↩

  1699. ללקות – להיות מוכה.  ↩

  1700. שמות ה', יח.  ↩

  1701. המלבן – דפוס מרובע של לבנים.  ↩

  1702. שם שם, כא.  ↩

  1703. שמות ה', כג.  ↩

  1704. חבל – צר.  ↩

  1705. ולא הרהרו על מדותי – לא התלוננו על דרכי ומנהגי.  ↩

  1706. בראשית י"ג, יז.  ↩

  1707. שם כ"ו, ג.  ↩

  1708. שעשו מריבה – עם רועי גרר.  ↩

  1709. שם כ"ח, יג.  ↩

  1710. שמות ה', כג.  ↩

  1711. שם ו', א.  ↩

  1712. שלשים ואחד מלכים – מלכי ארץ כנען.  ↩

  1713. למה – לא כלום (=לָמָא=לָא מָא).  ↩

  1714. שם ה', ד.  ↩

  1715. שם ה', ד.  ↩

  1716. פנוי – פטור.  ↩

  1717. שם שם, ג.  ↩

  1718. שם שם, ט.  ↩

  1719. משתעשעין – מתענגין.  ↩

  1720. נוחין – שובתים.  ↩

  1721. שם שם, ט.  ↩

  1722. נפשים – נחים.  ↩

  1723. שם ז', י, יא.  ↩

  1724. ומקרקר וכו' – צפצוף התרנגולת קרוי קרקור.  ↩

  1725. פרקמטיא – סחורה.  ↩

  1726. מורייס – ציר של דגים, הנמצא לרוב באספמיא, וכן דגים בעכו.  ↩

  1727. אסכולי– בית ספר.  ↩

  1728. משלי כ"ט, יא.  ↩

  1729. יוחני וממרא – שני מכשפים.  ↩

  1730. לעפרים – שם מקום, שהתבן נמצא שם לרוב.  ↩

  1731. סבור – חושב.  ↩

  1732. כמותם – כמוהם.  ↩

  1733. יחזור לבריתו – כלו' להיות מטה כמו שהיה.  ↩

  1734. שמות ז', יב.  ↩

  1735. שהיו רבים וכו' – המטות היו מרובים כדי שעור עשרה עמרים.  ↩

  1736. ולא הועבה – המטה לא נעשה עבה יוותר ע"י כך.  ↩

  1737. שם שם, יד.  ↩

  1738. גובה – דורש, תובע.  ↩

  1739. ולגנזיו – ולאוצרותיו.  ↩

  1740. דורון – מתנה.  ↩

  1741. איוב ל"ו, כב.  ↩

  1742. מתרה – מזהיר.  ↩

  1743. שישוב – שיחזור בתשובה.  ↩

  1744. שמות ז', יט.  ↩

  1745. אינו דין – לא נכֵּוָן.  ↩

  1746. מחו וכו' – לקו האלים ויבהלו הכמרים שעובדים אותם.  ↩

  1747. נפרע – מעניש.  ↩

  1748. שמות ז', יט.  ↩

  1749. שמות ז', יט.  ↩

  1750. בקיתון – בכד.  ↩

  1751. שמות ז', יט.  ↩

  1752. הגיגית – כמין חבית גדולה.  ↩

  1753. בדמים – בכסף.  ↩

  1754. שם שם, כ.  ↩

  1755. בטכסיס – בדרכי מלחמה ותחבולותיה.  ↩

  1756. לגיונות – חיילות.  ↩

  1757. סוכר – סוגר, סותם.  ↩

  1758. אמת המים – תעלה מוליכה מים מן מעין.  ↩

  1759. חזרו – אם שבו מחטאתם ומרידתם.  ↩

  1760. קולנים – צענקים, משמיעי קול רעש כדי להבעיתם.  ↩

  1761. יורק – זורק.  ↩

  1762. ברברים – אנשי חיל מן הנכרים, שהם אכזרים ביותר.  ↩

  1763. דורמסיות – משחיתים; ויש מתקנים “דורמכאות” – בעלי חניתות בל"י.  ↩

  1764. נפט – מין נוזל בוער (נאפט).  ↩

  1765. בליסטראות – כלי קלע.  ↩

  1766. אוכלוסין – חיילות והמונים.  ↩

  1767. תהלים ע"ה, מד.  ↩

  1768. שקרקורן – שקול צעקתם.  ↩

  1769. קוקו – קול קרקור הצפרדעים.  ↩

  1770. חבשם – אסר אותם.  ↩

  1771. שמות י"ב, כט.  ↩

  1772. תהלים ע"ח, מד.  ↩

  1773. טוענים פרגמטיהם – נושאין חבילות סחורותיהם.  ↩

  1774. מטרפין אותם – משחיתין את הסחורות.  ↩

  1775. עושים להם בארץ – עובדים את אדמתם.  ↩

  1776. הרחיש – השריץ.  ↩

  1777. כפדגוג – כאומן ומחנך.  ↩

  1778. בלנים – רוחצים אותם במרחצאות.  ↩

  1779. שמות י "ב, כט.  ↩

  1780. לשקע – להטביע.  ↩

  1781. תהלים קל"ז, טז.  ↩

  1782. שמות ח', ב.  ↩

  1783. צפרדע אחת – דורש “ותעל הצפרדע” ל' יחיד.  ↩

  1784. כלה וכו' – המנע מדבריך ופנה להלכות נגעים ואהלות, שהן חמורות ובהן כחך יפה, ולא בדברי אגדה.  ↩

  1785. שרקה להם – ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והן באו למצרים.  ↩

  1786. שם ז', כח.  ↩

  1787. שם שם, כט.  ↩

  1788. ראיה וכו‘ – מלת “ובכה”, שמשמעותה בקרבך, היא ראיה וכו’.  ↩

  1789. ובפסיפס – ובאבני גזית של הרצפה.  ↩

  1790. בית הסתרים – המקומות המסותרים בגוף.  ↩

  1791. ומסרסתם – מטילה בהם מום.  ↩

  1792. שמות ח', יא.  ↩

  1793. לקלקולם – לחטאם.  ↩

  1794. שם שם, יב.  ↩

  1795. שהגן עליך – שנאמר: “ויטמנהו בחול”.  ↩

  1796. שם ט', כד.  ↩

  1797. נס בתוך נס – נס כפול, שהאש היתה בוערת בתוך הברד.  ↩

  1798. פתוכים – מעורבים ובלולים.  ↩

  1799. פרט – גרגר.  ↩

  1800. צהובים – שונאים וצרים.  ↩

  1801. שם שם, יח.  ↩

  1802. סרט לו וכו' – שכן היו משתמשים בסימנים אלו בכתל להוראות שעות היום לפי עלית השמש וירידתה, מעין צל המעלות.  ↩

  1803. ונשלק – נבשל ברותחים.  ↩

  1804. שם י', יט.  ↩

  1805. שם י', יט.  ↩

  1806. שם י', יט.  ↩

  1807. שם שם, כב.  ↩

  1808. שם שם, כג.  ↩

  1809. רבוץ – שוכב. לזקוף – לעמוד.  ↩

  1810. 1810  ↩

  1811. שם י"א, ב.  ↩

  1812. לשקר בנו – שלא להשיב מה שישאלו ממנו.  ↩

  1813. שם י', כג.  ↩

  1814. פטרונין – מגנים, אנשים שהיו נוטים להם חסד ומיטיבים עמם.  ↩

  1815. כשם שעבר עלינו – מה שאירע לנו מן המכות.  ↩

  1816. ישעיה כ"ו, ט.  ↩

  1817. שהיו נכנסות – הצפרדעים.  ↩

  1818. הצריפין – סוכות וגדרות לבהמה.  ↩

  1819. באסכולי – בבית הספר.  ↩

  1820. מנהיג והולך וכו‘ – כלו’ בעל הרחלה לקח לו את הרחלה ובכל זאת חבש את הגוזל יחד עם בנו.  ↩

  1821. והוא שבקש וכו' – בעל הרחלה בקש לו תואנה ועלילה.  ↩

  1822. שמות ה', ב.  ↩

  1823. תהלים קל"ו, טו.  ↩

  1824. שמות י"א ב.  ↩

  1825. דבי ר' ינאי – של בית מדרש ר' ינאי.  ↩

  1826. אותו צדיק – אברהם אבינו.  ↩

  1827. בראשית ט"ז, יג.  ↩

  1828. שם שם, יד.  ↩

  1829. שמות י"ב, לא.  ↩

  1830. שם שם, כב.  ↩

  1831. בראשית מ"ז, יד.  ↩

  1832. שם מ"א, נז.  ↩

  1833. שמות י"ב, לו.  ↩

  1834. כמצודה וכו' – שפורסין לעופות ואין בה דגן ואין עוף נפנה אליה.  ↩

  1835. כמצולה – דרש “וינצלו” מלשון מצולה.  ↩

  1836. מ“א י”ד, כז.  ↩

  1837. ושגרו – ושלחו.  ↩

  1838. שמות י"ג, יט.  ↩

  1839. עד עולם אינם יכולים לצאת – לפי שהשביעם יוסף להעלות עמם עצמותיו.  ↩

  1840. מעכבת לך – מתעכבת בשבילך  ↩

  1841. מפעפע – מבעבע במים, מעלה אבעבועות, שהתחיל מבצבץ ויוצא.  ↩

  1842. שמות י"ג, יט.  ↩

  1843. קנקן – כד גדולה.  ↩

  1844. יבשם – ינעם.  ↩

  1845. מסתורין – סודות.  ↩

  1846. ולא בטלו את המילה – הכשרים שבהם, ועי‘ בפרק זה למעלה סימן א’ סעיף ג'.  ↩

  1847. תהלים מ"ה, ז.  ↩

  1848. הצנה – הקור.  ↩

  1849. עונת – זמן.  ↩

  1850. שם ק"ה, לח.  ↩

  1851. לבעל־בשר – לאדם בעל־בשר.  ↩

  1852. שמות י"ג, יז.  ↩

  1853. צרורות – של אבנים.  ↩

  1854. הלוקח – הקונה.  ↩

  1855. העמידה על קנים – סמך את זמורותיה בקנים.  ↩

  1856. ויהי – לשון צרה: וי־היא.  ↩

  1857. נושף – לוחש ונושך בעוקצו.  ↩

  1858. ומטפחת באגפיה – מכה בכנפיה.  ↩

  1859. השובך – ארובת היונים.  ↩

  1860. שם י"ד, י.  ↩

  1861. שם שם, ל.  ↩

  1862. שם שם, ה.  ↩

  1863. לשעבר – בזמן שעבר.  ↩

  1864. שם י, ז.  ↩

  1865. שם שם, ה.  ↩

  1866. בגזרה – לשון שבועה.  ↩

  1867. שם י"ד, יג.  ↩

  1868. גדר – גדרת צאן.  ↩

  1869. סמוך לחשכה – קרוב ללילה.  ↩

  1870. שמות י"ד, יט.  ↩

  1871. לסטים – גזלנים.  ↩

  1872. הושע י"א, ג.  ↩

  1873. תהלים ק"ה, לט.  ↩

  1874. הרעיבו… הצמיאו – רעבו… צמאו.  ↩

  1875. שמות ט"ז, ד.  ↩

  1876. תהלים ע"ח, טז.  ↩

  1877. שמות יד, כ.  ↩

  1878. שרוים – שוכנים.  ↩

  1879. שם י"ט, ד.  ↩

  1880. על גביהם – למעלה מהם.  ↩

  1881. הנשר הזה וכו' – שהוא עף למעלה מכל העופות.  ↩

  1882. מנצחים – מריבים.  ↩

  1883. אושפיזכן לגבורה – בעל אכסניא לשכינה, שבית המקדש נבנה בחלקם של בנימין ויהודה.  ↩

  1884. דברים ל"ג, יב.  ↩

  1885. שמות י"ד, טו.  ↩

  1886. זכה יהודה – שנחשון בן עמינדב הוא נשיא לשבט יהודה.  ↩

  1887. לעשות ממשלה – שמלכות בית דוד משבט יהודה היא.  ↩

  1888. תהלים קי"ד, ב.  ↩

  1889. שם שם, ג.  ↩

  1890. שמות י"ד, טו.  ↩

  1891. והים סוגר – אינו נותן לישראל לעבור.  ↩

  1892. שמות י"ד, טו.  ↩

  1893. שמות י"ד, טו.  ↩

  1894. מתגושש – נאבק ונלחם.  ↩

  1895. סמאל – הוא השטן המקטרג.  ↩

  1896. לקטרג – להשטין. ללמד חובה.  ↩

  1897. איוב א', ח.  ↩

  1898. שם ב', ו.  ↩

  1899. שמות י"ד, כב.  ↩

  1900. תהלים ק"ו, ט.  ↩

  1901. שר של מצרים – מלאכם ופטרונם במרום.  ↩

  1902. פמליא של מעלה – עדת המלאכים הסובבים כסא אלהים.  ↩

  1903. שרי האומות – שריהן של מעלה.  ↩

  1904. סנגוריא – זכות.  ↩

  1905. שמות ט"ז, א.  ↩

  1906. שמות ט"ז, א.  ↩

  1907. מזוהמים – שטופים בזמה.  ↩

  1908. ראה מה בים – נקבות; ודרש “רמה” ראה מה.  ↩

  1909. שם שם, ב.  ↩

  1910. עברים – ולדות שבבטן.  ↩

  1911. כרס – בטן.  ↩

  1912. כאספקלריא – כראי של זכוכית.  ↩

  1913. שמות ט"ז, א.  ↩

  1914. על פרקם – על מלוא גדולם וכחם.  ↩

  1915. במדבר כ"א, יז.  ↩

  1916. מקטני אמנה – שלא האמינו ביותר בהקב"ה.  ↩

  1917. פלוט – הָקא.  ↩

  1918. אחד ומחצה – פי אחד ומחצה, כמפורש להלן.  ↩

  1919. שתובע את רבו – לדין, אם לא יעמד בהבטחתו.  ↩

  1920. שמות י"ד, ל.  ↩

  1921. שאלו – שהרי.  ↩

  1922. שם שם, ז.  ↩

  1923. שופטים ד', ג.  ↩

  1924. בדקרים – ברמחים.  ↩

  1925. נתלבנו – נתלהטו ונקלו באש.  ↩

  1926. שם ה', כא.  ↩

  1927. תהלים קי"ז, ב.  ↩

  1928. שמות י"ד, ל.  ↩

  1929. שמות ט"ז, כב.  ↩

  1930. וקשט – עדה, פֵּאר.  ↩

  1931. סבורים – חושבים.  ↩

  1932. בעל כרחם – שלא ברצונם.  ↩

  1933. שיר־השירים ב', ב.  ↩

  1934. כך גאולתם של ישראל ‒ שהיו משוקעים בין המצרים ולמדו מעשיהם.  ↩

  1935. מקרב גוי ‒ מתוך פנימיותו של הגוי האחר, ממקום שנטמעו שם.  ↩

  1936. דברים ד', לד.  ↩

  1937. אלו…ואלו וכו‘ ‒ כלו’ קשה להבחין בין ישראל לגוי, שדומים זה לזה במנהגיהם.  ↩

  1938. מגדלי בלורית ‒ ציצית שער כדרך הגויים.  ↩

  1939. שתשביח ‒ שתיטב יותר.  ↩

  1940. תהלים פ', ע.  ↩

  1941. לתרנגולים וכו' ‒ שאין להן זמן קבוע לסעודה, ומנקרים בכל שעה.  ↩

  1942. שמות ט"ז, ח.  ↩

  1943. וקבע ‒ הגביל, יעד.  ↩

  1944. מקביל ‒ מקבל ומבקר.  ↩

  1945. פעם את בשנה ‒ כדי מזון לשנה שלמה.  ↩

  1946. פסק ‒ קצב.  ↩

  1947. במדבר י"א, ט.  ↩

  1948. יצאו ולקטו ‒ בחוץ במקום קרוב.  ↩

  1949. שמות ט"ז, ד.  ↩

  1950. שטו ‒ במקום רחוק, מתוך חפוש ויגיעה.  ↩

  1951. במדבר י"א, ח.  ↩

  1952. לחם ‒ משמע אפוי.  ↩

  1953. שמות ט"ז, ד.  ↩

  1954. עוגות ‒ משמע קודם אפיה.  ↩

  1955. במדבר י"א, ח.  ↩

  1956. במדבר י"א, ח.  ↩

  1957. תהלים ע"ח, כה.  ↩

  1958. לחם שמלאכי השרת וכו' ‒ דגן שמים.  ↩

  1959. דברים ט', יח.  ↩

  1960. שנבלע ‒ מחמת קלותו ונעימותו.  ↩

  1961. במדבר י"א, ח.  ↩

  1962. גונים ‒ צבעים.  ↩

  1963. תהלים כ"ג, ה.  ↩

  1964. שמות ט"ז, כא.  ↩

  1965. פושר ‒ נמס.  ↩

  1966. תהלים ק"ג, כ.  ↩

  1967. תהלים קמ"ד, טו.  ↩

  1968. ירמיה כ"א, יב.  ↩

  1969. עמרו ‒ של העבד, חלקו במן.  ↩

  1970. רבו ‒ אדונו.  ↩

  1971. בידוע ‒ ודאי, סימן גמור.  ↩

  1972. דברים ח', ג.  ↩

  1973. טלמיא ‒ האופה.  ↩

  1974. נהנה מן הראיה ‒ והמן לא היה משביע את העין, שהרי אין לו מראה מאכלים סתם.  ↩

  1975. במדבר כ', ה.  ↩

  1976. מלא כברה ‒ כגודל כברה וכצורתה; ג“א: ”כמין כוורת".  ↩

  1977. מפכפכת ‒ מפכה ונובעת.  ↩

  1978. במדבר כ"א, יז.  ↩

  1979. מבעבעים ‒ מבצבצים.  ↩

  1980. מושך במקלו ‒ חורץ במקלו חריץ בעפר ומושך בו מים.  ↩

  1981. במדבר כ"א, יח.  ↩

  1982. באסיפקאות ‒ בדוגיות קטנות, בסירות דוגה.  ↩

  1983. שמתמצין ‒ כלו' שיורי תמציתה, אלו הנשארים בעפר אחר שתייה.  ↩

  1984. שמות י"ג, כא.  ↩

  1985. מכבד ‒ מטאטא.  ↩

  1986. ומרבץ ‒ זורק מים להרביץ את האבק.  ↩

  1987. שמות י"ז, ז, ח.  ↩

  1988. קח לי ‒ קנה לי.  ↩

  1989. להוט ‒ רדוף, נמשך וכרוך.  ↩

  1990. שמות י"ז, יא.  ↩

  1991. שוברות ‒ מכריעות, מנצחות.  ↩

  1992. שמות י"ז, יב.  ↩

  1993. דברים כ"ה, יז, יח.  ↩

  1994. הקרך ‒ קררך, צננך; כלו' הסיר פחדך מעל האומות, כמו שמפרש והולך.  ↩

  1995. לאמבטי ‒ אגן מים שמתרחצים בו.  ↩

  1996. שמות ט"ו, טו.  ↩

  1997. נטל את שלו ‒ קבל ענשו.  ↩

  1998. דברים כ"ה, יז, יח.  ↩

  1999. כלסטים ‒ כגזלן.  ↩

  2000. שמות י"ז, ז, ח.  ↩

  2001. דברים כ"ה, יז, יח.  ↩

  2002. במקור ההערה מפנה אל: שמות י“ז, ז. צ”ל: במדבר י“ג, כט. הערת פב”י.  ↩

  2003. שסרח ‒ שחטא.  ↩

  2004. כס יה ‒ לא נאמר “כסא ה' ” מלא.  ↩

  2005. שמות י"ז, טז.  ↩

  2006. שמות י"ז, יד.  ↩

  2007. כך מדה מהלכת ‒ כלו' כן היא המדה הקבועה ועומדת.  ↩

  2008. שוט וכו‘ ‒ כלו’ אותה אומה שעושה רעה לישראל סופה ללקות.  ↩

  2009. שמות י"ז, יד.  ↩

  2010. לא בא זיום ‒ לא הוטב מראה פניהם, לא הבריאו.  ↩

  2011. לאסכולי ‒ לבית הספר.  ↩

  2012. יתעדן ‒ יתפנק.  ↩

  2013. וקוטעת ‒ מקצצת.  ↩

  2014. בראשית א, לא.  ↩

  2015. הא יתרה ‒ של “הששי”, שלא ככתוב בשאר הימים: “יום אחד”, “יום שני”, וכו' בלי ה"א הידיעה.  ↩

  2016. מלמד שהתנה וכו' ‒ דרש “יום הששי” דרך רמז ל“יום הששי” הידוע והמיוחד, הוא ששי בסיון, יום מתן תורה.  ↩

  2017. שיר־השירים ב', ב.  ↩

  2018. לאריס ‒ פועל עובד בשכר חלק מן הפירות.  ↩

  2019. קצצים ‒ מקצצי אילנות, כורתי עצים.  ↩

  2020. לקוצו ‒ לכרתו.  ↩

  2021. ורד ‒ מין שושנה.  ↩

  2022. ושבת ‒ ושבה.  ↩

  2023. כ"ו דורות ‒ מאדם הראשון עד מתן תורה.  ↩

  2024. מים במים ‒ כלו' כלו מים, בלי יין, והוא משל לדור פחות וירוד במעשיו.  ↩

  2025. קצצים לקוצו ‒ שאבדם מן העולם.  ↩

  2026. שמות כ"ד, ז.  ↩

  2027. דברים ל"ג, ב.  ↩

  2028. כל עצמו ‒ כל עיקרו וטיבו.  ↩

  2029. בראשית כ"ז, כב.  ↩

  2030. בראשית כ"ז, מ.  ↩

  2031. בראשית י"ט, לו.  ↩

  2032. בראשית ט“ז, י”ב.  ↩

  2033. דברים ל"ג, ב.  ↩

  2034. תהלים ס"ח, יז.  ↩

  2035. תבור ‒ הר תבור.  ↩

  2036. מבית אלים ‒ שם מקום.  ↩

  2037. תהלים ס"ח, יז.  ↩

  2038. נתלש נעקר ונפרד.  ↩

  2039. שמות י"ט, יז.  ↩

  2040. כגיגית ‒ כמין חבית גדולה.  ↩

  2041. מלאכי חבלה ‒ מלאכים רעים, משחיתים.  ↩

  2042. ופרקום ‒ הסירו מעליהם.  ↩

  2043. שמות ל"ג, ו.  ↩

  2044. רז ‒ סוד.  ↩

  2045. ציץ ‒ צפצף.  ↩

  2046. אופנים ‒ מיני מלאכים, גלגלי מרום.  ↩

  2047. שמות כ', ב.  ↩

  2048. שמות כ', ב.  ↩

  2049. שמות כ', ב.  ↩

  2050. שיר־השירים ה', טז.  ↩

  2051. שיר־השירים ה', ו.  ↩

  2052. תהלים כ"ט, ד.  ↩

  2053. לתשישין ‒ לרפים וחולים.  ↩

  2054. תהלים י"ט, ח.  ↩

  2055. שיר־השירים ה', טז.  ↩

  2056. ונשמטה ‒ נחלצה, יצאה.  ↩

  2057. מגפף ‒ מחבק.  ↩

  2058. שמות כ', ב.  ↩

  2059. דברים י"ד, א.  ↩

  2060. שמות י"ט, ג.  ↩

  2061. אלו הנשים ‒ דרש אמירה לשון רכה.  ↩

  2062. ראשי דברים ‒ בלי דקדוקים יתרים.  ↩

  2063. שמות י"ט, ג.  ↩

  2064. אלו האנשים ‒ “הגדה” לשון קשה.  ↩

  2065. שיר־השירים, ה', ו.  ↩

  2066. מדדים ‒ מקפיצים, מרקידים.  ↩

  2067. תהלים ס“ח, י”ג.  ↩

  2068. דקדוקיה ואותיותיה ‒ כלו' פרטיה ורמזיה.  ↩

  2069. דברים ה‘, כ“ב. [במקור: ”דברים ה’, כ“ג”. צ“ל: ”דברים ה, כ“ב”. הערת פב"י.]  ↩

  2070. כגדין ‒ מספר הרבים מן “גַּד”; מין עשב מר (קוריאנדער).  ↩

  2071. איוב ל"ז, ה.  ↩

  2072. איוב כ"ח, יב.  ↩

  2073. שמות כ‘, יד. [במקור: "שמות כ’, יח“. צ”ל: שמות כ, יד“. הערת פב”י.]  ↩

  2074. תהלים ס"ח, יב.  ↩

  2075. הגבורה ‒ הקדוש־ברוך־הוא.  ↩

  2076. פטיש ‒ המפוצץ.  ↩

  2077. ירמיה כ"ג, כט.  ↩

  2078. על הסדן ‒ קוֹרה של ברזל שהנפּח מכה עליה בפטיש למלאכתו.  ↩

  2079. תהלים ס"ח, יב.  ↩

  2080. “זכור ושמור” ‒ זכור את יום השבת (שמות כ', ח); ושמור את יום השבת (דברים ה', יב).  ↩

  2081. שמות כ', א.  ↩

  2082. שמות כ', א.  ↩

  2083. דברים כ"ט, יד.  ↩

  2084. לא כתוב כאן ‒ בסוף הפסוק.  ↩

  2085. תתקע"ד דורות ‒ לפני הבריאה וכ“ו דורות מאדם עד מתן תורה הרי בס”ה אלף דור ‒ על דרך הכתוב “דבר צוה לאלף דור” (תהל' ק"ה, ח).  ↩

  2086. תהלים כ"ט, יא.  ↩

  2087. תהלים כ"ט, יא.  ↩

  2088. תהלים ח', ב, ה.  ↩

  2089. בהבל שבפיהם ‒ ברוח פיהם.  ↩

  2090. שמות כ', ב.  ↩

  2091. שמות כ', ג.  ↩

  2092. שמות כ', ו. [במקור: “שמות כ, ז”. הערת פב"י].  ↩

  2093. משא ומתן ‒ של עסק ומסחר ושאר ענינים שבין אדם לחברו.  ↩

  2094. שמות כ', ז. [במקור: “שמות כ, ח”. הערת פב"י].  ↩

  2095. שמות כ', יא. [במקור: “שמות כ, יב”. הערת פב"י].  ↩

  2096. שמות כ', יב [במקור: “שמות כ, יג־טו”. הערת פב"י].  ↩

  2097. תהלים ח', י.  ↩

  2098. ואלו…לא כתוב ‒ בסוף המזמור כבראשו.  ↩

  2099. תהלים ס"ח, יט.  ↩

  2100. במדבר י"ז, יב.  ↩

  2101. במדבר י"ז, יג.  ↩

  2102. באש שחורה ‒ הכתב.  ↩

  2103. ומלופפת ‒ כרוכה וקשורה במפה של אש.  ↩

  2104. קנח הקולמוס‒ מחה פי קנה הכתיבה.  ↩

  2105. ומשם ‒ מאותה האש.  ↩

  2106. זיו הפנים ‒ קרני הוד.  ↩

  2107. איוב כ"ח, כג.  ↩

  2108. איוב כ"ח, יד.  ↩

  2109. איוב כ"ח, יד.  ↩

  2110. בדאי ‒ שקרן.  ↩

  2111. חמדה גנוזה ‒ סגולה יקרה טמונה באוצר.  ↩

  2112. אחזיק טובה לעצמי ‒ שאתגדר לומר כי בידי התורה.  ↩

  2113. ומעטת עצמך ‒ קטנת בעיניך.  ↩

  2114. מלאכי ג', כב.  ↩

  2115. קושר כתרים ‒ אלו התגין שבראשי אותיות.  ↩

  2116. אין שלום וכו' ‒ כלום אין בעירך ובמקומך מנהג ברכת שלום? שאם לא כן למה נכנסת בלא אמירת שלום?  ↩

  2117. לעזרני ‒ בברכת־שלום שיש בה חזוק ידים.  ↩

  2118. במדבר י"ד, יז.  ↩

  2119. נאמר בהן טוב ‒ כבד את אביך…למען ייטב לך.  ↩

  2120. כלך ‒ לך לך, כַּלֵה [את דבריך] ולך.  ↩

  2121. בקי ‒ יודע הרבה.  ↩

  2122. חס ושלום פסקה ‒ כלו‘ הרי זה כאלו חדלה, חלילה, טובה וכו’.  ↩

  2123. ואם תמצי ‒ ואם תוכל.  ↩

  2124. כמדת ‒ כמנהג.  ↩

  2125. בשר ודם ‒ אדם.  ↩

  2126. ולוקח ‒ הקונה.  ↩

  2127. משלי ד', ב.  ↩

  2128. תורה משלשת ‒ תורה, נביאים, כתובים.  ↩

  2129. לעם משלש ‒ כהנים, לויים, ישראלים.  ↩

  2130. שלישי ‒ משה שלישי ללידה: מרים, אהרן ומשה.  ↩

  2131. ביום שלישי ‒ לאחר הגבלה והתקדשות לקבלת תורה.  ↩

  2132. בחודש שלישי ‒ סיון.  ↩

  2133. שמות כ"ד, א.  ↩

  2134. משלי כ"ז, א.  ↩

  2135. סיחים ‒ בני סוסים.  ↩

  2136. שטיחין ‒ מִכְסָאות.  ↩

  2137. שמות ל"ב א.  ↩

  2138. שמות ז', יא.  ↩

  2139. לא השגיחו ‒ לא נתנו לב.  ↩

  2140. וערבב ‒ ובלבל.  ↩

  2141. שמות ל"ב א.  ↩

  2142. שמות ל"ב, ב.  ↩

  2143. שנכפור ‒ שנכחש.  ↩

  2144. שמות ל"ב, ג.  ↩

  2145. תלה ‒ נשא, הגביה.  ↩

  2146. תהלים קכ"ג, א.  ↩

  2147. שנתמכמך ‒ שנתמעך.  ↩

  2148. שהצילו משה וכו‘ ‒ עי’ למעלה סעיף כ"ו.  ↩

  2149. נוער ומקרטע ‒ גועה וקופץ.  ↩

  2150. שמות ל"ב, ד.  ↩

  2151. שמות ל"ב, ה.  ↩

  2152. שמות ל"ב, ה.  ↩

  2153. תהלים ק"ו, כא.  ↩

  2154. תהלים ק“ו, י”ג.  ↩

  2155. שמות ל"ב ז.  ↩

  2156. בנזיפה ‒ בגערת כעס.  ↩

  2157. סרחוני ‒ חטאתי.  ↩

  2158. שמות ל"ב, ז.  ↩

  2159. דברים ט', כט.  ↩

  2160. תהלים ק"ו, כ.  ↩

  2161. לסיע ‒ לעזור.  ↩

  2162. שמות ל"ב, יא.  ↩

  2163. שמות ל"ב, ז.  ↩

  2164. כסומא ‒ כעור.  ↩

  2165. פשפש ‒ שער קטן.  ↩

  2166. יחבלוהו ‒ יזיקוהו, ישחיתוהו.  ↩

  2167. שמות ל"ב, ז.  ↩

  2168. תשש ‒ רפה, נחלש.  ↩

  2169. דברים ט', יד.  ↩

  2170. שמות ל"ב, י.  ↩

  2171. אי אפשר לאמרו ‒ מפני הכבוד.  ↩

  2172. כביכול ‒ לשון כבוד הוא, כאלו אפשר לומר.  ↩

  2173. שמות ל"ב, י.  ↩

  2174. לקיטון ‒ לחדר המשכב.  ↩

  2175. הפדגוג ‒ אומן הבן.  ↩

  2176. ואפיסנו ‒ וארַצנו.  ↩

  2177. שמות ל"ב, יא.  ↩

  2178. שמות ל"ב, יא.  ↩

  2179. נתחבט ‒ התנפל בתחנונים.  ↩

  2180. שמות ל"ב, לא.  ↩

  2181. שמות ל"ב, יא.  ↩

  2182. שמות ל"ב, יא.  ↩

  2183. שהשפעת ‒ שנתת בשפע.  ↩

  2184. נוהם ‒ שמח ומשתגע ומזיק.  ↩

  2185. קופה של תבן ‒ כלו' מאכל דל.  ↩

  2186. אברים ‒ גדולים.  ↩

  2187. כרשינים ‒ מין קטניות (לינזענוויקע).  ↩

  2188. הושע ב', י.  ↩

  2189. שמות ל"ב, יג.  ↩

  2190. שמות ל"ב, יג.  ↩

  2191. מה אני אומר להם ‒ אחרי שלא נתקימה הבטחתי בשמך.  ↩

  2192. במדבר י"ד, טז.  ↩

  2193. במדבר י"ד, כ.  ↩

  2194. במדבר י"ד, כא.  ↩

  2195. היו סובלים את עצמם ‒ בכח דברי אלהים חיים שבהם, כדרך החי הנושא את עצמו.  ↩

  2196. שמות ל"ב, יט.  ↩

  2197. במדבר י"ד, יז.  ↩

  2198. שמות ל"ג, יא.  ↩

  2199. שמות ל"ב, לד.  ↩

  2200. שאין בה אחד וכו‘ ‒ כלו’ כל פורענות יש בה דבר מועט מענשו של חטא העגל.  ↩

  2201. אונקיא ‒ משקל מועט, כל שהוא.  ↩

  2202. ח. המשכן וכליו – כך במקור: פרק ח, אף שגם “חטא העגל” הוא פרק ח' [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  2203. שמות כ"ה, ט.  ↩

  2204. קונדסים ‒ בדי עץ, כלונסאות.  ↩

  2205. בתבניתם ‒ לא מאש ממש, אלא כתבניתם.  ↩

  2206. שמות כ"ה, מ.  ↩

  2207. שמות כ"ו, טו.  ↩

  2208. קרסים וכו' ‒ שהיו ביריעות המכסות את המשכן.  ↩

  2209. במדבר ח', ד.  ↩

  2210. שבעה אלה עיני וכו' ‒ במנורה נאמר.  ↩

  2211. זכריה ד', י.  ↩

  2212. במדבר ח', ב.  ↩

  2213. במדבר ח', ב.  ↩

  2214. תהלים י"ח, כט.  ↩

  2215. בטובתך ‒ כלו' אמור לי בטובתך.  ↩

  2216. מחזיק לי טובה ‒ מכיר לי טובה.  ↩

  2217. לזון ‒ להשביע, מחמת חוזק האור.  ↩

  2218. ישעיה מ"ב, כא.  ↩

  2219. בראשית א', ב.  ↩

  2220. בראשית א', ג.  ↩

  2221. לעלות אותך‒ לרומם אותך ולזכותך במצוותי.  ↩

  2222. והפך ‒ שכן הוא סדר הדברים בתורה, הארון והכלים תחלה, ואחר כך המשכן.  ↩

  2223. אותיות שנבראו בהן וכו' ‒ לדעת חכמי הסוד הקדמונים, צרופי אותיות א"ב הם סמל לצרופי יצירה, ועל ענין זה מיוסד ספר יצירה.  ↩

  2224. ויזדוג ‒ ויתחבר.  ↩

  2225. במדבר ז', א.  ↩

  2226. רגזנית ‒ אשת ריב.  ↩

  2227. פרפורה ‒ לבוש ארגמן, ארגוָנית.  ↩

  2228. מקנטרת ‒ מכעסת בדברים.  ↩

  2229. פנויה ‒ נקיה ממלאכה.  ↩

  2230. במדבר ז', א.  ↩

  2231. שמות ל"ח, כא.  ↩

  2232. שמות ל"ח, כה, כז.  ↩

  2233. ימצאו ידיהם ‒ יוכלו.  ↩

  2234. בקול רם ‒ רמז לזה יש למצוא בטעם “אזלא גרש” שעל תיבת “האלף”.  ↩

  2235. שמות ל“ח, כח. [במקור: ”שמות ל“ח, כא”. צ“ל: ”שמות ל“ח, כח”. הערת פב"י.]  ↩

  2236. נתפיסו ‒ נחה דעתם. נתרַצו.  ↩

  2237. שמות ל"ח, כא.  ↩

  2238. במדבר י"ב, ז.  ↩

  2239. שמות ל"ג, ח.  ↩

  2240. שמות ל"ח, כא.  ↩

  2241. הגמון ‒ שר וגדול.  ↩

  2242. בגבוי ‒ באסיפת הכסף מיד ישראל.  ↩

  2243. שמות ל"ח, כו.  ↩

  2244. שמות ל"ח כה, כז.  ↩

  2245. קוביוסטוס ‒ משחק בקוביא.  ↩

  2246. ונטל מחצה ‒ לעצמו.  ↩

  2247. גזבר ‒ הממונה על שמירת הכסף וחלוקתו.  ↩

  2248. כפול היה ‒ כלו' שני מנים של חול הם מנה אחד של קדש, ונמצא שהחשבון מכוון.  ↩

  2249. בפרטם של לווים וכו‘ ‒ עיין בבמדבר ג’ כל הענין.  ↩

  2250. מפקיע ‒ פודה.  ↩

  2251. מסתלק – עולה.  ↩

  2252. במדבר י', לה.  ↩

  2253. ומישבים‒ מטעינים.  ↩

  2254. כיון שנתישבו ‒ הכלים.  ↩

  2255. במדבר ב', ב.  ↩

  2256. מפה ‒ מטפחת של הדגל.  ↩

  2257. דודאים‒ על שם “וימצא דודאים בשדה” (ברא‘ ל’, יד).  ↩

  2258. שכם ‒ על שם גבורתו במעשה שכם.  ↩

  2259. אורים ותומים ‒ ע“ש ”וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך" (דברים ל"ג, ח).  ↩

  2260. אריה‒ “גור אריה יהודה” (בראשית מ"ט, ט).  ↩

  2261. שמש וירח ‒ ע“ש ”ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א', י"ב, לג) בתקופות המזלות.  ↩

  2262. ספינה ‒ “זבולון לחוף ימים ישכון” (בראשית מ"ט, יג).  ↩

  2263. נחש ‒ “יהי דן נחש עלי דרך” (שם, שם, יז).  ↩

  2264. מחנה ‒ “גד גדוד יגודנו” (שם שם, יט).  ↩

  2265. אילה ‒ “נפתלי אילה שלוחה” (שם שם, כא)  ↩

  2266. אילן זית ‒ “מאשר שמנה לחמו” (שם שם, כ).  ↩

  2267. מצרים ‒ על שם שהיו תולדותם במצרים.  ↩

  2268. שור‒ על שם “בכור שורו” (דברים ל"ג, יז), זה יהושע, שהיה משבט אפרים.  ↩

  2269. ראם ‒ על שם “וקרני ראם קרניו” (שם), זה גדעון בן יואש, שהיה משבט מנשה.  ↩

  2270. זאב ‒ “בנימין זאב יטרף” (בראשית מ"ט, כז).  ↩

  2271. במדבר י', לו.  ↩

  2272. כפסיקיא ‒ כחגורה.  ↩

  2273. טבליות ‒ לוחות, כלו' חלקי היבשה נראו כטבליות נתונות בתוך מסגרות של מים.  ↩

  2274. ומצינים‒ ומסמנים.  ↩

  2275. מצוירים כעין השחר וכו‘ ‒ כלו’ מי הנהרות מחליפים צבעיהם לפי מראות השמים.  ↩

  2276. שיר־השירים ו', י.  ↩

  2277. תהלים ע"ו, ו.  ↩

  2278. נתרשלו ‒ רפו, מחמת דבת המרגלים.  ↩

  2279. במדבר י"ג, יז.  ↩

  2280. התגרים‒ הסוחרים.  ↩

  2281. הפסולת ‒ סחורה גרועה. וכן הנגב הוא המקום הגרוע והיבש בארץ.  ↩

  2282. השבח ‒ הסחורה המשובחת.  ↩

  2283. במדבר י"ג, יח.  ↩

  2284. אוכלוסין ‒ המונים רבים.  ↩

  2285. במדבר י"ג, יח.  ↩

  2286. במחנים ‒ פרזים בלי חומות.  ↩

  2287. במדבר י"ג, כ.  ↩

  2288. צנמא ‒ של סלעים, סימן לקרקע שמן.  ↩

  2289. חרסים ‒ סימן לעפר סיד.  ↩

  2290. במדבר י"ג, כב.  ↩

  2291. במדבר י"ג, טז.  ↩

  2292. במדבר י"ד, כד.  ↩

  2293. במדבר י"ג, כג.  ↩

  2294. הזין ‒ החרב.  ↩

  2295. במדבר י"ג, כו־כח.  ↩

  2296. פותחין ‒ מתחילים.  ↩

  2297. ומשלימין ‒ ומסימים.  ↩

  2298. במדבר י"ג, כח.  ↩

  2299. מָן יבֹא עלי ‒ כי יבא עלי וינצחני?  ↩

  2300. עושה תלמים ‒ בכח דריכתו.  ↩

  2301. שמעניקים וכו' ‒ שהחמה היתה כענק על צואריהם.  ↩

  2302. במדבר י"ג, לא.  ↩

  2303. כלפי מעלה ‒ דרש “ממנו” כאלו מוסב על ה', כמפורש בסמוך.  ↩

  2304. בעל הבית ‒ ה'.  ↩

  2305. במדבר י"ג, לב.  ↩

  2306. במדבר י"ג, לג.  ↩

  2307. ויתרתי ‒ מחלתי.  ↩

  2308. מקפיד ‒ מתרעם.  ↩

  2309. בשלמא ‒ זה ניחא, אין פלא בדבר.  ↩

  2310. לחיי ‒ טוב  ↩

  2311. ולא היא ונכון. ‒ אין תמיהה.  ↩

  2312. מברים ‒ מאכילים סעודת הבראה.  ↩

  2313. במדבר י"ג, ל.  ↩

  2314. ראש קטוע ‒ כנוי של גנאי ליהושע.  ↩

  2315. לא נשמע לו ‒ בתמיהה, כלו' אף לזאת נשמע לו!  ↩

  2316. במדבר י"ד, א.  ↩

  2317. מרי ‒ אדוני.  ↩

  2318. לתעתע ‒ להתעלל.  ↩

  2319. מבכה ‒ מעורר בכי.  ↩

  2320. אותו הלילה ‒ של הבכי.  ↩

  2321. בכיה לדורות – על שני החרבנות.  ↩

  2322. במדבר י"ד, י.  ↩

  2323. במדבר י"ד, לז.  ↩

  2324. שנשתרבב ‒ נתמשך ונתארך מפיהם.  ↩

  2325. במדבר ט"ז, א, ג.  ↩

  2326. במדבר ט"ו, לח.  ↩

  2327. ארבעה חוטים ‒ של ארבע הציציות.  ↩

  2328. ומטועני ‒ מנושאי.  ↩

  2329. במדבר ט"ו, לח.  ↩

  2330. לפיסם ‒ לרצות אותם.  ↩

  2331. במדבר ח', ו־ז.  ↩

  2332. סגני כהנים ‒ משנים לכהנים.  ↩

  2333. עינו נתן בשערותיכם ‒ להשחיתן.  ↩

  2334. במדבר י"ד, י.  ↩

  2335. ולא היו מכירין אותו ‒ שנתגלח.  ↩

  2336. ליצן ‒ לץ.  ↩

  2337. דברים כ"ב, י.  ↩

  2338. ויקרא י"ט, יט.  ↩

  2339. דברים ט"ו, יט.  ↩

  2340. דברים י"ח, ד.  ↩

  2341. במדבר י"ח, יד.  ↩

  2342. לעלובה זו ‒ לאומללה זו.  ↩

  2343. אם זה הרב ‒ משה.  ↩

  2344. ואם זה הרב ‒ קרח.  ↩

  2345. סתרה ‒ פּרעה, הרסה.  ↩

  2346. משלי י"ד, א.  ↩

  2347. משלי י"ד, א.  ↩

  2348. במדבר ט"ז, ו, ז.  ↩

  2349. טעיות ‒ אלילים.  ↩

  2350. ונמוסים ‒ ספרי חוקים ותורות.  ↩

  2351. בבית אחד ‒ בבית אלילים אחד.  ↩

  2352. במדבר ט"ז, ח־יא.  ↩

  2353. יקפחני ‒ ינצחני.  ↩

  2354. אזקק לו ‒ אעסוק עמו.  ↩

  2355. במדבר ט"ז, לג.  ↩

  2356. במדבר ט"ז, לג.  ↩

  2357. טומסותיהם ‒ כרכים של שטרות ורשימות בכתב.  ↩

  2358. פקחים ‒ בקיאים ומבינים.  ↩

  2359. אלו כן ‒ אם באמת כחו יפה.  ↩

  2360. ונתכרכמו ‒ נעשו ירוקים מכעס.  ↩

  2361. במדבר כ, יא.  ↩

  2362. טפין טפין ‒ טפות טפות.  ↩

  2363. הקפיד ‒ כעס.  ↩

  2364. דברים א', יב.  ↩

  2365. טרחנים ‒ מרבים טורח.  ↩

  2366. ראיות ‒ הוכחות חדשות, כתבי תעודות.  ↩

  2367. מוספני ‒ מוסיף אני.  ↩

  2368. דברים א', יב.  ↩

  2369. אפיקורסים ‒ מלעיגים ברבם.  ↩

  2370. דברים א', א.  ↩

  2371. אנונא ‒ מיני מזונות, כלכלה.  ↩

  2372. שיר השירים ח', א.  ↩

  2373. תהלים קל"ג, א.  ↩

  2374. שמות ג', י.  ↩

  2375. שמות ד', י"ג.  ↩

  2376. ש"א ב', כז, כח.  ↩

  2377. לאפנטי שלך ‒ לקראתך.  ↩

  2378. שמות ד', יד.  ↩

  2379. שמות ד', כז.  ↩

  2380. תהלים פ"ה, יא.  ↩

  2381. דברים ל"ג, ח.  ↩

  2382. במדבר י"ב, ז.  ↩

  2383. דברים ל"ג, כא.  ↩

  2384. מלאכי ב', ו.  ↩

  2385. תהלים פ"ה, יא.  ↩

  2386. מלאכי ב', ו.  ↩

  2387. תהלים קל“ג, ב. [במקור: ”תהלים קל“ג, יב”. צ“ל: ”תהלים קל“ג, ב”. הערת פב"י].  ↩

  2388. שתי טפי מרגליות ‒ של השמן הטוב.  ↩

  2389. מספר ‒ גוזז שער זקנו.  ↩

  2390. בעיקר ‒ בשורש.  ↩

  2391. במדבר כ', כב.  ↩

  2392. דוגמא ‒ סימן וזכר.  ↩

  2393. איני יודע מהו ‒ כלו' איני זוכר.  ↩

  2394. יורד ויורד ‒ מגלגל בדברים.  ↩

  2395. תבלים נ"ה, ה.  ↩

  2396. הדבור ‒ של הקב"ה.  ↩

  2397. מעשה שמים ‒ כלו' שנעשו בידי שמים, ולא בידי אדם.  ↩

  2398. קפוץ ‒ עֲצום.  ↩

  2399. חזר ‒ סבב.  ↩

  2400. והרגיש ‒ ועורר למרידה.  ↩

  2401. וקנסת ‒ וגזרת.  ↩

  2402. במדבר כ', כט.  ↩

  2403. ישעיה נ"ז, ב.  ↩

  2404. כל בית ישראל ‒ ובמשה נאמר “ויבכו בני ישראל”.  ↩

  2405. במדבר כ', כט.  ↩

  2406. סרחת ‒ חטאת.  ↩

  2407. מלאכי ב', ו.  ↩

  2408. מלאכי ב', ו.  ↩

  2409. מטרף ‒ מכאיב ומצער.  ↩

  2410. ומתלש ‒ ועוקר.  ↩

  2411. גפפו ‒ חבקו.  ↩

  2412. במדבר כ', כט.  ↩

  2413. במדבר כ"א, יז.  ↩

  2414. והקיפו ‒ הקריבו.  ↩

  2415. מפסיק ‒ מבדיל.  ↩

  2416. תחומי ‒ גבולי.  ↩

  2417. במדבר כ"א, יז.  ↩

  2418. במדבר כ"א, לד.  ↩

  2419. נשתרבבו ‒ נמשכו ונתארכו.  ↩

  2420. קולית ‒ עצם השוק, שהיא חלולה.  ↩

  2421. במדבר כ"ב, ד.  ↩

  2422. במדבר כ"ב, ד.  ↩

  2423. חולדה וחתול ‒ שהם אויבים זה לזה.  ↩

  2424. במדבר כ"ב, יב.  ↩

  2425. במדבר כ"ב, יב.  ↩

  2426. במדבר כ"ב, יב.  ↩

  2427. במדבר כ"ג, ד.  ↩

  2428. במדבר כ"ג, ד.  ↩

  2429. לשלחני ‒ לחלפן של מעות.  ↩

  2430. דורון ‒ מתנה, בתורת שוחד.  ↩

  2431. במדבר כ"ג, ד.  ↩

  2432. במדבר כ"ג, ה.  ↩

  2433. חכה ‒ מן חח שמכניסים לפה בין השנים כדי לעכב את הדבור.  ↩

  2434. במדבר כ"ד, ה.  ↩

  2435. במדבר כ"ד, ה.  ↩

  2436. במדבר כ"ד, ו.  ↩

  2437. במדבר כ"ד, ו.  ↩

  2438. במדבר כ"ד, ו.  ↩

  2439. במדבר כ"ד, ו.  ↩

  2440. במדבר כ"ד, ז.  ↩

  2441. במדבר כ"ד, ז.  ↩

  2442. במדבר כ"ד, ז.  ↩

  2443. במדבר כ"ד, ז.  ↩

  2444. דברים כ"ג, ו.  ↩

  2445. במדבר כ"ג, ט.  ↩

  2446. לשרשיהם ‒ האבות. “ומראש צורים” דרש על האבות, ע“ד הכתוב ”הביטו אל צור חצבתם" (ישעי' נ"א, א).  ↩

  2447. צף ‒ מחובר רק לשטח העליון של הקרקע.  ↩

  2448. במדבר כ"ג, ט.  ↩

  2449. במדבר כ"ד, יד.  ↩

  2450. קלעים ‒ של אהלים.  ↩

  2451. בשוה ‒ במחיר שוה.  ↩

  2452. וצרצור ‒ ובקבוק.  ↩

  2453. השמעי לי ‒ לעברה.  ↩

  2454. יראתה ‒ אליל שלה.  ↩

  2455. פעור ‒ עשית צרכים.  ↩

  2456. במדבר כ"ז, א.  ↩

  2457. לשבטים ‒ לזכרים.  ↩

  2458. תהלים קמ"ה, ט.  ↩

  2459. במדבר, כ"ז, ד.  ↩

  2460. יפה כחן ‒ כלו' יפה מדתן ותכונתן.  ↩

  2461. במדבר י"ד, ד.  ↩

  2462. במדבר כ"ז, ב.  ↩

  2463. במדבר כ"ז, ג.  ↩

  2464. במדבר כ"ז, ג.  ↩

  2465. במדבר כ“ז, ג. [במקור: ”ה“. הערת פב”י].  ↩

  2466. במדבר כ"ז, ג.  ↩

  2467. במדבר כ"ז, ד.  ↩

  2468. שלפי שעה דברו ‒ דבר בעתו ובזמנו, בהתאם לענין השעה.  ↩

  2469. במדבר כ"ז, ה.  ↩

  2470. להגון להן ‒ למי שהוא ראוי להן, לכשרים.  ↩

  2471. במדבר כ"ז, ו־ז.  ↩

  2472. דברים א', יז.  ↩

  2473. סלעים ‒ שהם מטבעות גדולים.  ↩

  2474. לפרוט ‒ למעות קטנות.  ↩

  2475. הביאן אלי ‒ לבחון ערכן.  ↩

  2476. חוליא ‒ טבעת; כל דבר עגול וחלול באמצע קרוי חוליה.  ↩

  2477. להראותה לאחר ‒ המבין בדבר יותר ממנו.  ↩

  2478. במדבר כ"ז, ה.  ↩

  2479. במדבר ל"א, ב.  ↩

  2480. פרנסי ‒ מנהיגי.  ↩

  2481. במדבר ל"א, ו.  ↩

  2482. אינו בדין ‒ לא מן הצדק והיושר.  ↩

  2483. במדבר ל"א, ח.  ↩

  2484. שהפיל מישראל ‒ בהזנותו את ישראל בשטים (במדבר כ"ה, ט).  ↩

  2485. וקטפו ‒ וכרתו.  ↩

  2486. פורח ‒ עף.  ↩

  2487. הציץ ‒ שעל מצח כהן גדול.  ↩

  2488. כלי קוריס ‒ כלי אריגה.  ↩

  2489. במקור סימן שאלה. צ“ל נקודותיים. הערת פב”י.  ↩

  2490. דברים ח', ד.  ↩

  2491. החלזון ‒ שבלול.  ↩

  2492. נרתיקו ‒ קלפה קשה שהוא נתון בתוכה.  ↩

  2493. תכבסת ‒ כבוס.  ↩

  2494. שף ‒ משפשף ומחכך.  ↩

  2495. ומגהיצם ‒ מטהרם ומצחצחם.  ↩

  2496. האמינטון ‒ מין אבן שמוציאים ממנה חוטים לאריגה ואינם נשרפים.  ↩

  2497. מתגהץ ‒ מתנקה.  ↩

  2498. כנימיות ‒ כל מיני כנים.  ↩

  2499. מריח הזעה ‒ שלא החליפו בגדיהם ונסתאבו.  ↩

  2500. מתעגעגים ‒ מתגלגלים.  ↩

  2501. מקלסים ‒ מהללים.  ↩

  2502. תהלים כ"ג, א־ב.  ↩

  2503. דברים כ"ט, ד.  ↩

  2504. ירמיה ב', לא.  ↩

  2505. שיר־השירים ג', ו.  ↩

  2506. ירמיה ב', לא.  ↩

  2507. ירמיה ב', לא.  ↩

  2508. קטניות ‒ מיני פולים ועדשים ושאר זרעונים הגדלים בתרמילין (הילזענפרוכט).  ↩

  2509. דברים ב', ז.  ↩

  2510. כרוז ‒ קריאה.  ↩

  2511. כָּרוֹז ‒ ממונה על ההכרזה.  ↩

  2512. דומה ‒ כמדומה.  ↩

  2513. אותה גזרה קשה ‒ “במדבר הזה יפלו פגריכם” (במדבר י"ד, כט).  ↩

  2514. מתישבת ‒ כלו' נבלעת.  ↩

  2515. וסתרו ‒ והרסו.  ↩

  2516. ויקרא י"ט, כג.  ↩

  2517. מכושו ‒ כלי שעוקרים בו עשבים רעים.  ↩

  2518. במדבר ל"ג, א.  ↩

  2519. הקרנו ‒ קררנו את עצמנו בצל או במים.  ↩

  2520. חששת ‒ היית חושש וכואב.  ↩

  2521. דברים ל"ד, י.  ↩

  2522. באספקלריא ‒ במראה.  ↩

  2523. הושע י"ב, יא.  ↩

  2524. במדבר י"ב, ח.  ↩

  2525. תהלים ח', ו.  ↩

  2526. שמות י"ט, כג.  ↩

  2527. ומלא אותה ‒ הים את המערה.  ↩

  2528. מכאן ואילך ‒ לאחר שנתמלאה המערה ועברו המים על גדותיה.  ↩

  2529. ה‘ אל משה…משה אל ה’… – לאחר שנתמלא משה מן השכינה, פעמים שהשכינה אף היא קבלה ממנו.  ↩

  2530. במדבר י"א, יז.  ↩

  2531. דברים ל"ד, י.  ↩

  2532. שמות ג', ד.  ↩

  2533. הוא משה וכו' ‒ שלא זחה דעתו עליו אחר שנתגלה לו הדבור.  ↩

  2534. נשתיר בקולמוס קמעא ‒ נשארה טפה תלויה בקנה הכתיבה.  ↩

  2535. במדבר י"א, כו.  ↩

  2536. בקלפי ‒ הכלי שמטילין לשם גורלות.  ↩

  2537. במדבר י"א, טז.  ↩

  2538. שנים יתרים ‒ ששה ששה משנים עשר שבטים הרי ע"ב.  ↩

  2539. פתקים ‒ פספסים כתובים.  ↩

  2540. במדבר י"א, טז.  ↩

  2541. ופסקו ‒ וחדלו.  ↩

  2542. במדבר י"א, כט.  ↩

  2543. במדבר כ"ז, טו, טז.  ↩

  2544. במדבר כ“ז, ט”ז.  ↩

  2545. וכך דברת ‒ כן כמו שדברת.  ↩

  2546. דברים ל"ד, א.  ↩

  2547. שוקלת כל הרוחות ‒ שקולה כנגד כלן, שיש בה מכלן.  ↩

  2548. במדבר כ"ז, טז.  ↩

  2549. לגיונם ‒ צבאם.  ↩

  2550. יוציאם…יביאם ‒ יביא את אלה שיוציא במספרם, בלי גרעון.  ↩

  2551. במדבר כ"ז, טז.  ↩

  2552. במדבר כ"ז, טז.  ↩

  2553. במדבר כ“ז, יח. [במקור: ”במדבר כ“ז, יט”. צ“ל: ”במדבר כ“ז, יח”. הערת פב"י].  ↩

  2554. מה שבלבך ‒ מי שאתה מאמין בו ודעתך עליו.  ↩

  2555. שבדוק לך ‒ שנבחן על ידך.  ↩

  2556. במדבר כ“ז, יח. [במקור: ”במדבר כ“ז, יט”. צ“ל: ”במדבר כ“ז, יח”. הערת פב"י].  ↩

  2557. בבית הועד ‒ במקום הכנוס למשפט.  ↩

  2558. המחצלאות ‒ לישיבה.  ↩

  2559. משלי כ"ז, יח.  ↩

  2560. במדבר כ“ז, יח. [במקור: ”במדבר כ“ז, יט”. צ“ל: ”במדבר כ“ז, יח”. הערת פב"י].  ↩

  2561. תישים ‒ כלו' גדולים ומחונכים כל צרכם.  ↩

  2562. גדיים ‒ רכים וטעונים פקוח.  ↩

  2563. שיר השירים, א', ח.  ↩

  2564. במדבר כ"ז, כ.  ↩

  2565. זקנים וכו' ‒ שהכירו את משה ויהושע כאחד.  ↩

  2566. אוי לה לאותה בושה ‒ כלו' נתאנחו על שנתמעט כבודם של ישראל.  ↩

  2567. דברים ל"א, יד.  ↩

  2568. איוב כ', ו, ז.  ↩

  2569. איוב כ', ו, ז.  ↩

  2570. ודשו וכו' ‒ ודרכו רגליו עננים.  ↩

  2571. דברים ל"א, יד.  ↩

  2572. עג עוגה ‒ עשה עגול סביבו.  ↩

  2573. וסדרי בראשית ‒ סדרי הבריאה.  ↩

  2574. צביונו ‒ רצונו.  ↩

  2575. איוב י"ב, י.  ↩

  2576. כלפי – כנגד.  ↩

  2577. דברים ג', כז.  ↩

  2578. פלסתר – שוא, זיוף.  ↩

  2579. דברים כ"ד, טו.  ↩

  2580. לא נתנכר – שאמר “גנב גנבתי מארץ המצרים”.  ↩

  2581. נתנכרת – שאמרו בנות מדין “איש עברי הצילנו” ושתקת.  ↩

  2582. דברים ג', כו.  ↩

  2583. דברים ג', כו.  ↩

  2584. ישעיה נ"א, ו.  ↩

  2585. ישעיה כ"ד, כג.  ↩

  2586. ומזלות – כוכבי לכת.  ↩

  2587. ישעיה ל"ד, ד.  ↩

  2588. ישעיה נ"ד, י.  ↩

  2589. מיומים – מימים.  ↩

  2590. מה היום מיומים – מה נשתנה יום זה מתמול שלשום.  ↩

  2591. מה עלתה לך – מה היה לך.  ↩

  2592. איוב כ"ט, ב.  ↩

  2593. משתטח – על הארץ בתפלה.  ↩

  2594. שר הפנים – מלאך פניו של הקב"ה, מטטרון.  ↩

  2595. מאחורי הפרגוד – מאחורי המסך, כינוי למקום הנעלם, שמשם גזר־דין של מעלה יוצא.  ↩

  2596. שמות ל"ד, ו.  ↩

  2597. נתקררה – נתישבה דעתה.  ↩

  2598. אותו מעשה – העגל.  ↩

  2599. דברים ג', כה.  ↩

  2600. אתה תופס וכו' – חבל הבאר שני ראשים לו, אחד עולה ואחד יורד, והאוחז בשני ראשיו אינו מעלה ואינו מוריד.  ↩

  2601. ופרנסיו – ראשיו המכלכלים את מעשיו.  ↩

  2602. וישלים – וימסור.  ↩

  2603. שתלה ‒ שנשא.  ↩

  2604. מסרת ‒ שלשלת הקבלה.  ↩

  2605. הדבור ‒ של מעלה, של הקב"ה.  ↩

  2606. תהלים צ"ד, טז.  ↩

  2607. מטטרון ‒ שר הפנים.  ↩

  2608. שם המפורש ‒ שם ה' באותיותיו.  ↩

  2609. שגרך ‒ שלחך.  ↩

  2610. לקלס ‒ לשבח.  ↩

  2611. תהלים קי“ח, יז. [במקור: ”תהלים קי“ח, ז”. צ“ל: ”תהלים קי“ח, יז”. הערת פב"י].  ↩

  2612. תהלים י"ט, ב.  ↩

  2613. דברים ל"ב, א.  ↩

  2614. תופס במלחמתם ‒ כלו' אוסר מלחמה.  ↩

  2615. נפטר ‒ מסתלק, לשון של כבוד כלפי מיתת צדיקים.  ↩

  2616. מטפל ‒ מתעסק.  ↩

  2617. המתן ‒ חכה.  ↩

  2618. קורת רוח ‒ הנאה ונחת־רוח.  ↩

  2619. כללם ‒ אִחד אותם.  ↩

  2620. מחלו ‒ סלחו.  ↩

  2621. הקף ‒הקרב זו אל זו.  ↩

  2622. דברים ל"ד, י.  ↩

  2623. מיכה ז', ב.  ↩

  2624. מיכה ז', ב.  ↩

  2625. דברים ל"ג, כא.  ↩

  2626. דברים ל"ג, כא.  ↩

  2627. ישעיה נ"ז, ב.  ↩

  2628. דברים ל"ד, ה.  ↩

  2629. דברים ל"א, כו.  ↩

  2630. ספרא רבא ‒ הסופר הגדול.  ↩

  2631. דברים ל"ד, ו.  ↩

  2632. דברים ל"ד, ו.  ↩

  2633. מלכות הרשעה ‒ רומי.  ↩

  2634. גסטרא ‒ מצב אנשי החילים, מחנה.  ↩

  2635. למעלה ‒ על הר נבו.  ↩

  2636. למטה ‒ בגיא.  ↩

  2637. דברים ל"ד, ו.  ↩

  2638. שחביבים ‒ שאהובים.  ↩

  2639. חבקוק ג', ו.  ↩

  2640. שמות ל"ג, יא.  ↩

  2641. ספקות שיש לך – במשפטי התורה.  ↩

  2642. תשש – נחלש; שנענש על שנתגאה.  ↩

  2643. לומר לך – ללמדך עכשיו.  ↩

  2644. וטרדם – הטרידם.  ↩

  2645. יהושע א', א, יא.  ↩

  2646. פרוסטגמאות – כתבי פקודה.  ↩

  2647. לארץ ישראל – לעממים שבה.  ↩

  2648. להפנות – ללכת למקום אחר.  ↩

  2649. שם ב‘, א’.  ↩

  2650. שם ב‘, א’.  ↩

  2651. כלי נגרות – דרש “חֶרֶשׁ” מלשון “חָרָשׁ”.  ↩

  2652. קַדָּרִין – יוצרי כלי חרס, ודרש “חרש” מלשון “חֶרֶשׂ”.  ↩

  2653. חֵרשים – שאינם שומעים ואינם מדברים, שלא יזהרו בני אדם בפניכם.  ↩

  2654. אפיה – תכונה וטיב, מלשון “אופי”.  ↩

  2655. שם ג' טז.  ↩

  2656. נגדשים – נערמים כגדישים.  ↩

  2657. כפין – ככפות של אבנים בבנין.  ↩

  2658. שם ז', יא.  ↩

  2659. חטא ישראל – בחרם, במעשה עכן.  ↩

  2660. דילטור – מלשין.  ↩

  2661. הטל – הפל.  ↩

  2662. ומבהיק – ומאיר, ומזהיר.  ↩

  2663. שם ז, יט.  ↩

  2664. שם שם, כ.  ↩

  2665. שם י', יב.  ↩

  2666. ברביעי… בששי – לבריאת עולם.  ↩

  2667. מקנת כספו של אבא – עבדו של יוסף, כמפורש בסמוך; יהושע בא משבט אפרים בן יוסף.  ↩

  2668. בראשית ל"ז, ט.  ↩

  2669. יהושע י', יג.  ↩

  2670. בגורל ובאורים ותֻמים – בשניהם כאחד, כמפורש בסמוך.  ↩

  2671. טרף בקלפי – ערב את הפתקים בתוך כלי הגורלות.  ↩

  2672. גניסר – כנרת.  ↩

  2673. וסרטיא – וחוצות.  ↩

  2674. התנה יהושע – כלו' מנהגים עתיקים הם מימי כניסת ישראל לארץ בימי יהושע.  ↩

  2675. מרעים – בהמות ביער של אחר, וכן מלקטים עשבים בשדה של אחר, ואין הבעלים מקפידים.  ↩

  2676. חוץ מתלתן – בשדה תלתן אין ללקט בלא רשות, שהעשבים יפים לתלתן והתולשם מפסידו.  ↩

  2677. וקוטמין נטיעות – קוטמין (כורתים) בד מן האילן לשם נטיעת הרכבה, ואין בעל האילן מקפיד.  ↩

  2678. חוץ מגרופיות של זית – הקוצץ אילן זית מניח שתי גרופיות – ענפים – שהן מחליפות ומוציאות בדים חדשים, ומהן אין לקטום נטיעה, לפי שמפסידן.  ↩

  2679. בתחלה – מחדש.  ↩

  2680. מסתפקים – מספקים צרכיהם במים.  ↩

  2681. ומחכים – הכל צדים בו דגים בחכה, אעפ"י שים כנרת כלו בחלקו של שבט אחד, נפתלי.  ↩

  2682. שלא יפרוס קלע – דרך צדי דגים לעשות כמין גדר של קנים מעשה שבכה בתוך המים שהדגים נאחזים בה, וקלע זה מעכב את הליכת הספינה.  ↩

  2683. ונפנים – לעשיית צרכים.  ↩

  2684. מלאה כרכום – שהוא צמח יקר וחשוב.  ↩

  2685. בשבילי הרשות – בשדות קצורים, שהם רשות בעליהם, יש פעמים שבילים שהולכים בהם לקצר הדרך, ואין לבעלי השדות להקפיד על כך.  ↩

  2686. עד שתרד רביעה שניה – הגשם השני, שזמנו בי"ז במרחשון, ומאז והלאה הזרעים צומחים, וקשה להם דריסת הרגל.  ↩

  2687. ומסתלקים לצדי הדרכים – לעלות אפילו לשדה תבואה.  ↩

  2688. מפני יתדות הדרכים – רגבי העפר הקשים שבולטים בדרך ומכבידים על ההליכה.  ↩

  2689. מפסג – מנתק זמורות המעכבות אותו, ובוקע והולך ביניהן עד שימצא את הדרך.  ↩

  2690. מת מצוה – חלל שנמצא, וחייבים בקבורתו.  ↩

  2691. קונה מקומו – במקום שנמצא, ואין בעל המקום יכול לעכב (בפרטם אתה מוצא אחד עשר, ואולי שנים הראשונים “מרעים… ומלקטים” ענין אחד הם).  ↩

  2692. יהושע ו', כז.  ↩

  2693. שור… וראם – ע“ש ”בכור שורו… וקרני ראם" (דברים ל"ג, יז), שנאמר ביוסף, שבטו של יהושע.  ↩

  2694. שם כ"ד, ל.  ↩

  2695. מלעשות חסד – של אמת בהלוית המת ובהספדו.  ↩

  2696. שרגש עליהם ההר – ברעש הארץ.  ↩

  2697. רות א', א.  ↩

  2698. אוי לדור – דרש “ויהי” וַי־הִי, לשון אוי ואבוי.  ↩

  2699. טול קיסם וכו' – קיסם הוא שם עץ דק, והכונה כשהדיין מוכיח אדם על עבירה קלה הוא מוכיחו על גדולה שבידו, ונמצא אין התוכחה מועילה כלום.  ↩

  2700. משלי י"ט, טז.  ↩

  2701. שמואל א‘ ג’, א.  ↩

  2702. ויחזרו – ויסובבו.  ↩

  2703. הרחיק את דעתו – את לבו.  ↩

  2704. שופטים ג', א.  ↩

  2705. ישעיה ה', ז.  ↩

  2706. עמוס ב', ט.  ↩

  2707. שופטים ג', א.  ↩

  2708. שופטים י', ו.  ↩

  2709. כתורמוס – (לופינא) שהוא מר, וממתקין אותו ע"י בשול מרובה.  ↩

  2710. ששולקין – בשול ירקות קרוי שליקה.  ↩

  2711. בקנוח סעודה – בסוף סעודה, כעין פרפרת.  ↩

  2712. שופטים ד', ד.  ↩

  2713. שופטים ד', ד.  ↩

  2714. פתילות – לנרות שבמשכן שילה, ודרש “אשת לפידות”, מלשון לפיד.  ↩

  2715. שם שם, ה.  ↩

  2716. שם שם, ח.  ↩

  2717. שם שם, ט.  ↩

  2718. שם ה', א.  ↩

  2719. גיסות – חילות.  ↩

  2720. כרך – עיר גדולה מוקפת חומה.  ↩

  2721. גרופית של שקמה – נצר מגזע של עץ גרוע ופחות, כלו', שְׁפַל משפחה ונקלה.  ↩

  2722. שם י"א, לא.  ↩

  2723. שם שם, לה.  ↩

  2724. והלא פינחס היה שם – שהיה יכול להתיר נדרו.  ↩

  2725. בנשילת אברים – בנפילת אברים מגופו.  ↩

  2726. שם י"ב ז.  ↩

  2727. בראשית כ"ח, כב.  ↩

  2728. שמואל א‘ א’, יא.  ↩

  2729. ירמיה י"ט, ה.  ↩

  2730. שופטים י"ג, כה.  ↩

  2731. דבי – של בית, מתלמידי.  ↩

  2732. כזוג – כפעמון, ודרש “לפעמו” מלשון “פעמון”.  ↩

  2733. שופטים י"ג, כה.  ↩

  2734. שופטים י"ג, כה.  ↩

  2735. צרורות – של אבנים.  ↩

  2736. שרויה – שוכנת.  ↩

  2737. פוסע פסיעה – צועד צעד.  ↩

  2738. שופטים ט"ז, ד.  ↩

  2739. דלדלה – החלישה והמעיטה.  ↩

  2740. הלך אחרי עיניו – שאהב אשה נכריה.  ↩

  2741. שם שם, ג.  ↩

  2742. ומקובלים אנו – קבלה היא בידינו.  ↩

  2743. פחותות – מועטות.  ↩

  2744. שם שם, כח.  ↩

  2745. שם שם, כז.  ↩

  2746. שמות ה' כב.  ↩

  2747. קוצים הם מכלין – המצרים מכלים את הקוצים מן הכרם, כלו' אלה שעתידים להיות רשעים אם לא ימותו.  ↩

  2748. נתמכמך – נתמעך.  ↩

  2749. שופטים י"ז, א, ה.  ↩

  2750. בימי כושן וכו‘ – כלו’ בתחלת ימי השופטים, אעפ"י שנכתבו בסוף.  ↩

  2751. פילגש בגבעה – המעשה המסופר בשופטים כ'.  ↩

  2752. זכריה י', יא.  ↩

  2753. זה פסלו וכו' – שבא ממצרים ועבר את הים.  ↩

  2754. מגרב – מקום מיכה.  ↩

  2755. לשילה – מקום המשכן.  ↩

  2756. לדחפו – למיכה.  ↩

  2757. שפתו וכו‘ – כלו’ שהוא מכניס אורחים.  ↩

  2758. ועל דבר זה – על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פלגש בגבעה.  ↩

  2759. שופטים י"ח, ל.  ↩

  2760. דברי הימים א' כ"ג, טו, טז.  ↩

  2761. שבואל – הוא יהונתן.  ↩

  2762. שם כ"ז, כד.  ↩

  2763. מעשה מנשה – בן חזקיהו שהיה עובד עבודה זרה.  ↩

  2764. נון תלויה – האות נ' של מנשה עומדת למעלה משאר האותיות.  ↩

  2765. בן משה – מנשה בלי נו"ן הוא משה.  ↩

  2766. עינו צרה – כלו' זלזל בה.  ↩

  2767. רצנה – השתדל לפיסה.  ↩

  2768. חייך – ל' שבועה.  ↩

  2769. והתקן – מאכל מן הסולת והביצים.  ↩

  2770. בן פחין – איש ריק ונקלה.  ↩

  2771. שופטים י"ח ג.  ↩

  2772. מנהו – הפקיד אותו.  ↩

  2773. שב לאל – דרש שבואל מל' שב לאל.  ↩

  2774. רות א', א.  ↩

  2775. רות א', א.  ↩

  2776. שתי פעמים – “ויהי בימי שפוט השופטים”, “ויהי רעב בארץ”.  ↩

  2777. רות א, א, ב.  ↩

  2778. שם שם, ב.  ↩

  2779. שם שם ב.  ↩

  2780. רות א, א, ב.  ↩

  2781. לבוליטין – משל לבוליטין, לשר עשיר וגדול.  ↩

  2782. סבורים – מקוים.  ↩

  2783. בסידקי – בשוק של תבואה; ג“א: ”בסירקי".  ↩

  2784. בכפיכו – בסלו.  ↩

  2785. שם שם ב.  ↩

  2786. שם שם, ד.  ↩

  2787. שראתה – כלו' שדברי חמותה נראו לה טובים ונתקבלו עליה.  ↩

  2788. ועמדת מכסאך – כשבא אליו אהוד (שופטים ג' כ).  ↩

  2789. ממך בן – דוד.  ↩

  2790. שם שם, ג, ה.  ↩

  2791. בעל הרחמים – הקב"ה.  ↩

  2792. שם שם, ה.  ↩

  2793. שירי שירים – כלו' אחרונה שבאחרונות.  ↩

  2794. שם שם, ז.  ↩

  2795. שם שם ז.  ↩

  2796. הוצרה – שהיתה הדרך מצירה להם.  ↩

  2797. נוגעות בארץ – מדיק “בדרך” ממש, בלי חציצה.  ↩

  2798. שם שם, יא, טז.  ↩

  2799. שם שם, טז.  ↩

  2800. שם שם, טז.  ↩

  2801. שם שם, יט.  ↩

  2802. לגמילות חסדים – להלוית המת.  ↩

  2803. שם שם, יט.  ↩

  2804. באסקפסטיאות – בעגלות־צב שיוצאות בהן הגבירות.  ↩

  2805. מלתין – משי.  ↩

  2806. בסמרטוטין – בלויי סחבות.  ↩

  2807. שם שם, כ.  ↩

  2808. שם ב', ה.  ↩

  2809. כליהן – שמלותיהן.  ↩

  2810. מְשַׁלְשֶׁלֶת – למטה דרך צניעות.  ↩

  2811. שם שם, יד.  ↩

  2812. שם שם, יג.  ↩

  2813. מגלה זו – מגלת רות.  ↩

  2814. לא טומאה וכו‘ – כלו’ אין בה אלא ספור המעשה.  ↩

  2815. שלש מן התורה – שלש רגלים.  ↩

  2816. משגרות – משלחות, כלומר נוזלות.  ↩

  2817. שמואל א‘ א’, ו.  ↩

  2818. סודר – מעטפת של ראש, מין סדין שמתעטפים בו.  ↩

  2819. חלוק – כתנת הסמוכה לגוף.  ↩

  2820. שמואל א‘ א’, ו.  ↩

  2821. פוקדה – בבן.  ↩

  2822. שם שם, יא.  ↩

  2823. פרוסה – פת לחם.  ↩

  2824. דחק – נלחץ.  ↩

  2825. שם שם יג.  ↩

  2826. חוטם – אף.  ↩

  2827. שם שם, כז.  ↩

  2828. שם שם, כה.  ↩

  2829. מחזרים – סובבים ומחפשים.  ↩

  2830. בזר – שאינו כהן.  ↩

  2831. ויקרא א', ה.  ↩

  2832. מקבלה – של הדם.  ↩

  2833. שמואל א' א, כו.  ↩

  2834. שם שם כז.  ↩

  2835. שם ב', יב, ט.  ↩

  2836. שטוחים – פרושים.  ↩

  2837. שם שם, טו, טז.  ↩

  2838. שם שם, יב.  ↩

  2839. שפרקו – שהסירו.  ↩

  2840. שמואל א‘ ג’, ו.  ↩

  2841. נפטר – מת.  ↩

  2842. קהלת א', ה.  ↩

  2843. שמואל א‘ ג’, ו.  ↩

  2844. תהלים ל"ט, ו.  ↩

  2845. שמואל א‘ ג’, י.  ↩

  2846. שמות י"ח, יג.  ↩

  2847. שלא יצטערו – שלא יטרחו ויתיגעו.  ↩

  2848. שמואל א‘ ז’, טז.  ↩

  2849. משלי ט"ז, יא.  ↩

  2850. שקול – שוה במשקל, חשוב.  ↩

  2851. תהלים ל"ט, ו.  ↩

  2852. שמואל א‘ ד’, י־יב.  ↩

  2853. שם שם, יח.  ↩

  2854. צפרנים… אסטילין – צפרני ברזל וחדודי ברזל; כלו' כל השמועות הרעות לא גרמו למיתתו, אלא השמועה על שבית הארון.  ↩

  2855. שם ה‘, א’, ב.  ↩

  2856. וישרה – וישכון.  ↩

  2857. כך היה שכרם – כלורמ: וכי משום שכבדו את הארון כך נענשו?  ↩

  2858. נצוח – ארון ישראל.  ↩

  2859. בפושרין – במים חמים קצת.  ↩

  2860. שם שם, ד.  ↩

  2861. שם שם, ו.  ↩

  2862. שם ד', ח.  ↩

  2863. ושלמו – וגמרו, יותר אין לו.  ↩

  2864. שומטים – מוציאים.  ↩

  2865. ספלים – נ“א: ”ספסלים".  ↩

  2866. מי שאמר והיה העולם – הקב"ה.  ↩

  2867. מליזין – מלעיגים ומזלזלים.  ↩

  2868. תהלים צ"ח, א.  ↩

  2869. שמואל א ו', יב.  ↩

  2870. שישרו וכו‘ – דרש “וישרנה” מל’ ישר ושירה.  ↩

  2871. רני רני – נ“א: ”רומי רומי“; כלו' התרוממי, והוא מקביל אל ”התנופפי" שלאחריו.  ↩

  2872. השטה – ארון עצי שטים.  ↩

  2873. המחושקת – הקשורה.  ↩

  2874. בדביר ארמון – שבתוכה ספר התורה (“דביר” ספר בל' פרסי).  ↩

  2875. יישר – יתגבר ויגדל.  ↩

  2876. שם ח', א, ג.  ↩

  2877. לחזניהם – לשמשיהם.  ↩

  2878. שמואל א‘ ח’, ג.  ↩

  2879. מלאי – לעסוק בסחורה שלהם.  ↩

  2880. בזרוע – בכח הזרוע.  ↩

  2881. שם ט', ה.  ↩

  2882. שקל עבדו בו – השוה את עבדו אל עצמו שאמר “ודאג לנו”, לשנינו כאחד.  ↩

  2883. שם י', כב.  ↩

  2884. שם ט, יב.  ↩

  2885. שם שם, יג.  ↩

  2886. כל כך למה? – למה הרבו דברים כל כך?  ↩

  2887. שם שם, ב.  ↩

  2888. שאין מלכות וכו‘ – כלו’ עדין לא הגיעה שעתה של מלכות שאול, ונתעכב בדברים עד שתגיע שעתו.  ↩

  2889. שם שם יח, יט.  ↩

  2890. שם ט"ז א, ו, ז.  ↩

  2891. שם ט"ו, ג.  ↩

  2892. קהלת ז', טז.  ↩

  2893. שמואל א' כ"ב יח.  ↩

  2894. קהלת ז' יז.  ↩

  2895. שמואל א' ט"ו, יט.  ↩

  2896. שם שם, כ.  ↩

  2897. שם כ"ח, ז.  ↩

  2898. שם כ"ח, ז.  ↩

  2899. שם שם, ח.  ↩

  2900. בגדי הדיוט – של סתם אדם.  ↩

  2901. וכי לילה היה – שהרי נאמר בסמוך “כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה” ואם כן הלילה כבר עבר.  ↩

  2902. אפלה כלילה – מרוב צער ועגמת נפש.  ↩

  2903. שם י', כב.  ↩

  2904. שם שם, יא.  ↩

  2905. שם שם, טו.  ↩

  2906. משלי י"ד, י.  ↩

  2907. שמואל א' כ"ט כ.  ↩

  2908. אבנר ועמשא – שהם לא שמעו דברי שמואל.  ↩

  2909. ונוצח וכו' – שלא לרפות ידיהם אמר כך.  ↩

  2910. ומשניו – מלמדי משנה.  ↩

  2911. ויקרא כ"א, א.  ↩

  2912. שמואל א‘ י’, כז.  ↩

  2913. שלא היה בו שום דפי – ואין מלכות מתקימת אלא ביד חזקה ומתוך עריצות.  ↩

  2914. שם ב' כ"א, א.  ↩

  2915. והוא בחוצה לארץ – עצמותיו ביבש גלעד.  ↩

  2916. תהלים י"א, ה.  ↩

  2917. שם ע"ה, ע.  ↩

  2918. עקרם – שרשם.  ↩

  2919. שם שם, עא.  ↩

  2920. זמן – המציא.  ↩

  2921. שם כ"ב, נב.  ↩

  2922. שם ל"ד, א.  ↩

  2923. שם ק"ד, נד.  ↩

  2924. השטות – שגעון וטרוף דעת.  ↩

  2925. תגר – תרעומת ותלונה.  ↩

  2926. לא עשה וכו‘ – כלו’ לא שהה דוד ימים מועטים.  ↩

  2927. נסתפג – נתנגב, נתיבש.  ↩

  2928. שמואל א' י"ז, ט.  ↩

  2929. הכוהו – נצחוהו.  ↩

  2930. מאותו דבר – מן השטות.  ↩

  2931. משלי י"ג, יג.  ↩

  2932. תהלים ל"ד ב.  ↩

  2933. מפסדת – משחתה.  ↩

  2934. תהלים כ"ב, ב.  ↩

  2935. שם קי“ט, ס”ב.  ↩

  2936. ומנפנפת – מנענעת ומזעזעת קצת.  ↩

  2937. הקמץ – י“מ כפשוטו, קומץ יד; וי”מ חגב מל‘ קמצא בארמית, כלו’ דבר מועט.  ↩

  2938. ואין הבור וכו' – בור המים אינו מתמלא ע“י הגשמים הנופלים לתוכו דרך חולית הבור (הוא בנין עגול מסביב לפי הבאר) אלא ממשיכין אליו מים גם ע”י תעלות וצנורות, וכן אין העם מתפרנס מתוכו.  ↩

  2939. מנין – מוסב על הכנור שלמעלה.  ↩

  2940. שם נ"ז, ט.  ↩

  2941. שם פ"ו, א, ב.  ↩

  2942. שם קי"ט, סב.  ↩

  2943. ידי מלוכלכות וכו‘ – כלו’ שהיה שוקד על תקנת ישראל וטורח הרבה בהוראת דינים.  ↩

  2944. ובשפיר ובשליה – של ולדות.  ↩

  2945. שם קי"ט, מו.  ↩

  2946. שם פ"א, ה.  ↩

  2947. זחה – נתגאתה.  ↩

  2948. שנסתלקה וכו' – על חטאו בבת שבע.  ↩

  2949. אתה וציבא וכו' – וכבש רחמיו מבנו האחרון של שאול.  ↩

  2950. שמואל ב' י"ט, ל.  ↩

  2951. תהלים קכ"ב, א.  ↩

  2952. שמואל ב‘ ו’, יד.  ↩

  2953. סנונין – צרופים, כלו' בגדי זהב טהור.  ↩

  2954. כירי רם – אדוני רם וגבוה, ודרש כך לשון “מכרכר”.  ↩

  2955. פוזז – מצלצל ומקשקש.  ↩

  2956. אספירס – מעיל.  ↩

  2957. ומשור – ומרקד.  ↩

  2958. מקפחתו – מוכיחה אותו ומיסרתו.  ↩

  2959. שמואל ב‘ ו’ כ.  ↩

  2960. שם שם, כב.  ↩

  2961. שצוחת – שקראת.  ↩

  2962. תהלים קל"א, א.  ↩

  2963. תהלים קל"א, א.  ↩

  2964. תהלים קל"א, א.  ↩

  2965. תהלים קל"א, א.  ↩

  2966. שם שם, ב.  ↩

  2967. שמואל א' כ"ד, יב.  ↩

  2968. בסירה הועדה – היא נכרתה לא על ידך, אלא ע"י סירים וקוצים שנאחז בהם (“הועדה” – סר ונקצץ, והיא לשון ארמית).  ↩

  2969. שמואל ב‘ ב’, יד.  ↩

  2970. שם ח',ב.  ↩

  2971. שמואל א' כ"ב, ג.  ↩

  2972. אפיסטולי – כתבי תעודה, להוכיח שאין לישראל זכות בארצם.  ↩

  2973. דברים ב', ג.  ↩

  2974. שם שם, ט.  ↩

  2975. שמואל א' כ"ד, יב.  ↩

  2976. שם כ"ו, יד.  ↩

  2977. פרפורין – לבוש ארגמן.  ↩

  2978. לא באתי וכו‘ – כלו’ תלמידכם אני ואיני דן בהלכה לפניכם אלא ברשותכם, ודרך ענוה אמר כך.  ↩

  2979. דברים ב', ג.  ↩

  2980. פרצו הגדר וכו' – שבאו להצר לישראל.  ↩

  2981. שופטים ג', יג.  ↩

  2982. שם שם, ט.  ↩

  2983. במדבר כ"ב ה, ו.  ↩

  2984. תהלים ס‘, א’.  ↩

  2985. מכות ותמות – שעשה עצמו מך ותם ונהג בענוה יתרה כשבא ללמד לפני סנהדרין.  ↩

  2986. מן המרדות – מעונש וממלקות.  ↩

  2987. תרבות רעה – חנוך רע.  ↩

  2988. שם ג', א.  ↩

  2989. שם שם, ב.  ↩

  2990. שם ב', א.  ↩

  2991. תהלים ג', א.  ↩

  2992. שפרעו – ששלם אותו.  ↩

  2993. שמואל ב', י"ב, יא.  ↩

  2994. שם ט"ו, ז.  ↩

  2995. ובחורים – כלו' בחירים וברורים.  ↩

  2996. אני מבקש אתכם – כלו' בחרתי בכם.  ↩

  2997. שם שם, יא.  ↩

  2998. והיה מרביצם – בהסבה לסעודה.  ↩

  2999. שני זקנים – מן החדשים, ו“אחד מהם”, מאלה שכבר הלכו עמו, באמצע השנים, והוא אמר לשנים: ראו מה נאה וכו'.  ↩

  3000. שם כ"א, טז.  ↩

  3001. הגיעו – השיגהו.  ↩

  3002. וכפתו – אסרו.  ↩

  3003. קורת בית הבד – קורה של בית מעשה שמן, שהיא עבה ביותר.  ↩

  3004. חופף – רוחץ וסורק ראשו לכבוד שבת.  ↩

  3005. בארבע סאים של מים – שהיה גבור ובעל גוף גדול ביותר.  ↩

  3006. וטרפה – קשקשה באגפיה וצרחה.  ↩

  3007. תהלים ס"ח, יד.  ↩

  3008. על סוסו – של מלך.  ↩

  3009. שיראים – משי.  ↩

  3010. שם – שם המפורש.  ↩

  3011. הפוך תפלתך – שיענשו בניך ולא אתה.  ↩

  3012. שעוה – דונג.  ↩

  3013. שמואל ב' כ"א, יז.  ↩

  3014. תשש – חלש.  ↩

  3015. קצי – מה שיבוא עלי בעתיד.  ↩

  3016. ומדת ימי – כמה ימי חיי.  ↩

  3017. תהלים ל"ט, ה.  ↩

  3018. תהלים ל"ט, ה.  ↩

  3019. תהלים ל"ט, ה.  ↩

  3020. תהלים ל"ט, ה.  ↩

  3021. אמות באחד בשבת – שיוכלו להתעסק בי ובהספדי.  ↩

  3022. נימא – חוט השערה.  ↩

  3023. שם פ"ד, יא.  ↩

  3024. דברי הימים א' י"ד, יז.  ↩

  3025. מוניטון – מטבע.  ↩

  3026. מקל ותרמיל – סימן לו שהיה רועה.  ↩

  3027. ומגדל – מגדל דוד, סימן לשלטון.  ↩

  3028. בני יפת תאר – שבויות מלחמה שהיו פילגשים לדוד.  ↩

  3029. מסתפרים קומי – דרך תספרת של אנשי שחץ ועכו"ם, שגוזזים את שערותיהם סמוך לעור ומניחים בלורית – ציצת שער גדולה.  ↩

  3030. בקרוניות – בעגלות.  ↩

  3031. גיסות – חילות.  ↩

  3032. בעלי אגרופים – אנשי זרוע.  ↩

  3033. מלכים א‘, ג’, ה, ו, ט.  ↩

  3034. לבולוטיס – לשר גדול ויועץ.  ↩

  3035. שם שם ה.  ↩

  3036. שם ה', יא.  ↩

  3037. שם ה' יא.  ↩

  3038. תהלים ק"ד, כד.  ↩

  3039. ירמיה כ"א, יב.  ↩

  3040. מלכים א‘ ג’, ה.  ↩

  3041. ונשתלשל – ונכרך בשלשלת.  ↩

  3042. בראשית ג', טו.  ↩

  3043. בראשית ג', טו.  ↩

  3044. בראשית ג', טו.  ↩

  3045. מלכים א‘, ה’, י.  ↩

  3046. אצטרולוגין – חוזים בכוכבים.  ↩

  3047. שם ג', א.  ↩

  3048. ונעץ – ותקע.  ↩

  3049. שרטון – עשב וטיט שבים שמתלקטים יחד ומתגבבים זה על זה כעין אי.  ↩

  3050. כרך… של רומי – שיצאו ממנה מחריבי מלכות ישראל לאחר זמן, כלו' חטא זה של שלמה שהכניס נכריה לבית המלוכה הכשיר גם את החורבן האחרון הגמור.  ↩

  3051. שמיר – זה שנזכר בכמה מקומות, והוא לפי האגדה מין בריה קטנה מבקעת אבנים, כמפורש בסמוך.  ↩

  3052. שם ו', ז.  ↩

  3053. ככתבם – כמשמעם, שנבנה אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל.  ↩

  3054. שם ז', ט.  ↩

  3055. שם ו', ז.  ↩

  3056. מבחוץ – לגבול הבית.  ↩

  3057. שמות כ"ה, יא.  ↩

  3058. מסרטין – שורטים ומפתחים.  ↩

  3059. באזמל – בסכין, בחרט ברזל.  ↩

  3060. שם שם, כ.  ↩

  3061. כורכין – מעטפים.  ↩

  3062. בספוגים – במוכין רכים.  ↩

  3063. באיטני של אבר – בסל עופרת.  ↩

  3064. סבי שעורים – סובין של שעורים, פסלת הקמח.  ↩

  3065. מלכים א‘, ה’, יג.  ↩

  3066. קבוע – נתון ושמור.  ↩

  3067. אינו בדין – אין ראוי.  ↩

  3068. שם ו', ד.  ↩

  3069. שם ז', נא.  ↩

  3070. מגרופית – כלי ברזל שגורפים בו אבנים וטיט לבנין.  ↩

  3071. רננות – מזמורים.  ↩

  3072. תהלים כ"ד, ז.  ↩

  3073. שם שם, ח.  ↩

  3074. שם שם, ח.  ↩

  3075. שם שם ט, י.  ↩

  3076. דברי הימים ב‘ ו’, מב.  ↩

  3077. כשולי קדרה – שהם שחורים ביותר.  ↩

  3078. על אותו עון – של בת שבע.  ↩

  3079. מלכים א‘, ז’, ב.  ↩

  3080. נושרים – נופלים.  ↩

  3081. תהל' ע"ב, טז.  ↩

  3082. נחום א', ד.  ↩

  3083. ישעיה ל"ה, ב.  ↩

  3084. ירמי' ל"ב, לא.  ↩

  3085. להקיצו – להעירו.  ↩

  3086. משלי ל"א, א.  ↩

  3087. קורדיקון – סנדל.  ↩

  3088. מסטרתו – מכה וסורטת לחייו משני צדדים.  ↩

  3089. שם שם, ב.  ↩

  3090. משלי ל"א, א.  ↩

  3091. שכפאתו – שכפתה אותו על העמוד שמותחים עליו את הלוקה.  ↩

  3092. שם שם, ב.  ↩

  3093. וממולח – כלו' חריף.  ↩

  3094. שם שם, ד.  ↩

  3095. שם שם, ד.  ↩

  3096. שם שם, ד.  ↩

  3097. שם ל' ב.  ↩

  3098. בראש‘ ט’, כ.  ↩

  3099. מלכים א‘ י’, יח.  ↩

  3100. זמרגדים – אבני נפך.  ↩

  3101. מכונים – מקבילים זה כנגד זה.  ↩

  3102. גף – כנף.  ↩

  3103. שבעים ושנים – ששה ששה לכל מעלה.  ↩

  3104. קתדראות – כסאות.  ↩

  3105. בנות ים – מיני דגים אגדיים.  ↩

  3106. ומצילות – ונותנות צל.  ↩

  3107. טוסים – תוכים (פפאו).  ↩

  3108. וזולפים – ונוזלים.  ↩

  3109. מגנגון – מעשה מכונה.  ↩

  3110. במוכני – בגלגל המכונה.  ↩

  3111. פוקע – זז וניתק ממקומו.  ↩

  3112. דברים י"ז, יט.  ↩

  3113. לחטוף לבם – לתפוש לבם ולהפחידם.  ↩

  3114. והכישו – והכהו.  ↩

  3115. אניפונוס וכו' – כנראה צ"ל: אנטיוכוס אֶפִּיפָנֵיס.  ↩

  3116. הלילין – רוחות הלילה.  ↩

  3117. כפותים – קשורים.  ↩

  3118. תרנגול הבר – תרנגול היער, הדוכיפת.  ↩

  3119. ונמלכתי – נועצתי.  ↩

  3120. ולגיונות – גדודי צבא.  ↩

  3121. ספני הים – מנהיגי ספינות שבים.  ↩

  3122. נוי… וגנאי – יופי… ובזיון.  ↩

  3123. שפופרת של כחול – קנה של פוך, גוף השפופרת היא באר עץ, יד המכחול התחוב בשפופרת היא של ברזל, ועצם הכחול הוא עפרורית והעין הכחולה דומעת מים.  ↩

  3124. נפט – מין שמן למאור שמוציאים מן האדמה.  ↩

  3125. וצועק וכו' – גבעולי הפשתה בשדה בשעת סערה משמיעים קול  ↩

  3126. שבח לחורים – בגדי שש לבנים.  ↩

  3127. וגנאי לעניים – לבוש שק.  ↩

  3128. למתים – תכריכים לבנים.  ↩

  3129. גנאי לחיים – שעושים מפשתן חבלים לתליה.  ↩

  3130. שמחה לצפרים – שזרעוני פשתים מאכלן.  ↩

  3131. ואבל לדגים – שניצודים ברשת פשתן.  ↩

  3132. קליות – קלי.  ↩

  3133. בבגדיהם – בכנפות בגדיהם.  ↩

  3134. בסודריהן – במטפחות ראשן.  ↩

  3135. דוגמא – נסיון של חכמה.  ↩

  3136. מהולים – נמולים.  ↩

  3137. מלכים א‘ י’, ז, ח.  ↩

  3138. ירוק – כמראה הים.  ↩

  3139. דברי הימים ב‘ ה’, ד.  ↩

  3140. קהלת ב', ח.  ↩

  3141. מלכים א‘ ו’, ז.  ↩

  3142. היאך אעשה – איך נבקע האבנים לבנין הבית?  ↩

  3143. שמיר – עיין למעלה בפרק זה (כ"ז, קיא) והוא מחתך אבנים.  ↩

  3144. וכבשם – דחוק אותם ולחצם.  ↩

  3145. וגבבי צמר – גזות צמר, סבכי צמר.  ↩

  3146. ושפה – הריק והוציא.  ↩

  3147. וערה – ושפך.  ↩

  3148. משלי כ', א.  ↩

  3149. לא שלט בעצמו – לא עצר בתאותו.  ↩

  3150. לדקל – לתמר.  ↩

  3151. נתחכך – נתגרד בגופו.  ↩

  3152. לצריף – לסוכה קטנה.  ↩

  3153. שם כ"ה, טז.  ↩

  3154. נאנס מחמת שתיה – כלו' קרהו אונס מחמת ששתה יין הרבה.  ↩

  3155. שר של ים – המלאך הממונה על הים.  ↩

  3156. שלא עמד בשבועתו – שלא קים שבועתו.  ↩

  3157. גמור – שלם, אמתי ומוחלט.  ↩

  3158. שיאכל את עולמו – שיקבל שכרו.  ↩

  3159. שומרת יבם – ממתנת ליבם, עד שיגדל וייבם או יחלוץ.  ↩

  3160. לא יוציא – לא יחיה.  ↩

  3161. פרסא – שם מדת השטח, ד' מיל.  ↩

  3162. קהלת א', ג.  ↩

  3163. שם א, יב.  ↩

  3164. שם א, יב.  ↩

  3165. גריסין – קטניות גרוסות וכתותות.  ↩

  3166. הואיל – אחרי אשר…  ↩

  3167. תוקע עצמו וכו‘ – כלו’ מחשבתו דבוקה ותקועה בדבר אחד.  ↩

  3168. מה טיבו – מה ענינו.  ↩

  3169. למלכות – לנשי המלך.  ↩

  3170. במוקיו – בפוזמקותיו ובנעליו, כדי שלא יכירו ברגליו שהוא שד, שרגלי השדים משונות.  ↩

  3171. השגח עלי – ראה פני, צפה לי, כלו' כבדני והסב עמי על שלחני, והוא לשון כבוד.  ↩

  3172. גועה – פועה ומתיפח.  ↩

  3173. משלי ט"ו, יז.  ↩

  3174. משלי ט"ו, יז.  ↩

  3175. מלכים א' י"א, ד.  ↩

  3176. גורף ביבין – מנקה תעלות של שופכין.  ↩

  3177. שמואל ב' י"ט, ל.  ↩

  3178. מלכים א' י"ב, א.  ↩

  3179. בין ישראל וכו' – ע"י העגלים.  ↩

  3180. מלכים א' י"א, כז.  ↩

  3181. לעשות אנגריא – כדי לקבל מכס מן הבאים בשערי העיר.  ↩

  3182. טרדתו – גרשתו, הוציאתו.  ↩

  3183. שם י"ב, כו, כז.  ↩

  3184. שם שם, כח.  ↩

  3185. צריף – סכה קטנה, והיא תחלת בנינה של מלכות יון, ששעבדה את ישראל בסוף, כלו' חלוקת העם לשנים בעטיו של ירבעם גרמה לחרבן האומה ולשעבודה בסוף.  ↩

  3186. יונקים מעגל אחד – כלו' לא היה עליהם אלא חטא העגל הראשון במדבר.  ↩

  3187. שם י"ג, לג.  ↩

  3188. חזור בך – שוב מדרכך.  ↩

  3189. ובן ישי – דוד המלך.  ↩

  3190. שם ט"ז, כד.  ↩

  3191. לא הושיבו מלך בן מלך – כלו' לא נתקימה מלכותם ביד בניהם.  ↩

  3192. שהותיר – שהוסיף.  ↩

  3193. דילטורין – מלשינים.  ↩

  3194. שם י"ח, כב.  ↩

  3195. הושע י"ב, יב.  ↩

  3196. כמה אני יפה – שוה דמים.  ↩

  3197. דמיו – דמי עצמו, שויו.  ↩

  3198. התמכרך – דרש מל' מוכר עצמו לע"ז, בכסף שויו.  ↩

  3199. מלכים א' כ"א, כ.  ↩

  3200. שם שם, כה.  ↩

  3201. שם שם, כה.  ↩

  3202. שם שם, כה.  ↩

  3203. שם כ"ב כ.  ↩

  3204. שם שם, כה.  ↩

  3205. שקול היה – מחצה על מחצה זכות וחובה.  ↩

  3206. ותרן – פזרן, נדבן.  ↩

  3207. שם שם, כא.  ↩

  3208. מלכים א' י"ח, כג.  ↩

  3209. של מקום – של הקב"ה.  ↩

  3210. שם שם, כו.  ↩

  3211. שם שם, כו.  ↩

  3212. יונה א', ג.  ↩

  3213. ועמדו דבריו – נתקימו.  ↩

  3214. מלכים ב' י"ד, כה.  ↩

  3215. קרובי התשובה – נוטים לתשובה.  ↩

  3216. יונה א', ה.  ↩

  3217. יונה א', ה.  ↩

  3218. שם שם, ט.  ↩

  3219. שם שם, ו.  ↩

  3220. שם שם, יב.  ↩

  3221. שם שם, ז.  ↩

  3222. שם ב, א.  ↩

  3223. מדורך – מגוריך, משכנך.  ↩

  3224. ולא עוד – לא זו אף זו.  ↩

  3225. אוקינוס –הים הגדול (אקעאן).  ↩

  3226. אבן שתיה – אבן היסוד שלפי האגדה ממנה הושתת (נתיסד) העולם.  ↩

  3227. יונה ב', י.  ↩

  3228. ופלט – והקיא.  ↩

  3229. מלכים ב' ט"ו, כט.  ↩

  3230. דברי הימים א‘ ה’, כו.  ↩

  3231. פרוסדאות – משמרות.  ↩

  3232. מלכים ב' י"ז, ב.  ↩

  3233. שם שם, ג.  ↩

  3234. הושע ה' ג.  ↩

  3235. ששמט קולר וכו‘ – כלו’ הסיר מעליו את האחריות.  ↩

  3236. עמוס ג', יב.  ↩

  3237. להרי סלוג – שם מקום.  ↩

  3238. סמבטיון – שם נהר אגדי, שרותח וזורק אבנים בימי החול ושובת בשבת.  ↩

  3239. לדפני של אנטוכיא – שם מקום.  ↩

  3240. דברים כ"ט, נז.  ↩

  3241. הכותים – הגוים שהושיבם מלך אשור בשומרון.  ↩

  3242. עזרא ד', ט.  ↩

  3243. בכתב נוטריקון – כלו' בכתב עברי, שהיו ישראל משתמשים בו עדיין בימי בית שני לכתבי חול, אבל לכתבי קודש הוחלף להם כתב זה בכתב אשורי.  ↩

  3244. עזרא ו', יב.  ↩

  3245. ישעיה י', כז.  ↩

  3246. מפני שמנו – שהיה מרבה שמן להדלקה לבתי כנסיות ומדרשות, שילמדו תורה לאורו.  ↩

  3247. שם ז', כא.  ↩

  3248. שם שם, כג.  ↩

  3249. אעפ"י שאלף וכו' – אעפ"י שהגפן ביוקר מניחים הכל כרמיהם ועוסקים בתורה.  ↩

  3250. שם שם, כג.  ↩

  3251. משלי ג', לג.  ↩

  3252. בקנוח סעודה – בסוף סעודה לקנח את הפה.  ↩

  3253. משלי ג', לג.  ↩

  3254. שם כ"ה, א.  ↩

  3255. שגנוזים היו – והם העתיקום ופרסמום.  ↩

  3256. גנז ספר רפואות – כדי שיכונו החולים לבם לשמים.  ↩

  3257. גרר עצמות אביו – לפי שהיה רשע לא נהג בו כבוד בקבורתו.  ↩

  3258. סתם מי גיחון – מי השלוח, כדי שלא יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות.  ↩

  3259. ושגרן – ושלחן.  ↩

  3260. עבר ניסן בניסן – משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה ועשאו אדר.  ↩

  3261. מלכים ב' י“ח כה. ובקצת שנויים בישעיה ל”ו.  ↩

  3262. ישעיה ח' ו.  ↩

  3263. שם ח', ז.  ↩

  3264. מפני מה נענש – סנחריב, מאחר שבא ברצון ה'.  ↩

  3265. שם שם, כג.  ↩

  3266. שם שם, כג.  ↩

  3267. כדורכי הים – יוצאי מצרים.  ↩

  3268. שם י' לב.  ↩

  3269. נשתיר מעונה של נוב – שקבע הקב"ה לישראל זמן ענשם על הריגת כהני נוב עד אותו יום, ואילו הגיע סנחריב לירושלים באותו יום היה כובשה.  ↩

  3270. הכלדיים – הקוסמים האצטרולוגים.  ↩

  3271. קוראים את ההלל – ליל פסח היה.  ↩

  3272. ינופף ידו – דרך זלזול.  ↩

  3273. שם י' לב.  ↩

  3274. מלכים ב‘ י“ט, לה. ובקצת שנויים בישעיה ל”ז, לו. וכעין זה בדברי הימים ב’ ל"ב, כא.  ↩

  3275. לן הדין וכו‘ – כלו’ מאחר שעבר היום האחרון לעונש בטל גזר הדין.  ↩

  3276. בקרונות – במרכבות.  ↩

  3277. שגלונות – פילגשים.  ↩

  3278. שריון קלפה – שריון קשקשים.  ↩

  3279. בשחי – בשחיה במים.  ↩

  3280. עברו בקומה – שכבר פחתו המים ע"י הראשונים.  ↩

  3281. מלכים ב' י“ט, לה; ישעיה ל”ז, ל"ו.  ↩

  3282. מגלך נטושה – שלוחה לקצור קציר אדם, והוא משל לחרב המות, עדה“כ ”שלחו מגל כי בשל קציר" (יואל ה', יג).  ↩

  3283. ישעיה כ"ח, יט.  ↩

  3284. שיר השירים א', יב.  ↩

  3285. מלכים ב' י“ט, לה; ישעיה ל”ז, ל"ו.  ↩

  3286. ישעיה מ', כד.  ↩

  3287. יחזקאל כ"א, כב.  ↩

  3288. מפי חיות – חיות הקדש.  ↩

  3289. ישעיה ל"ג, ג.  ↩

  3290. שם י', יט.  ↩

  3291. שריטה – כדי צורת וָו. דרש זה הולם את הכתב האשורי, המרובע, שלנו, ולא את הכתב הקדמון, העברי, שהיה בימי חזקיה, שצורות הויו והיוד שבו אחרות הן.  ↩

  3292. כפתם – אסרם.  ↩

  3293. אחר הרוב – אחר שבנא וסיעתו.  ↩

  3294. שם ח', יב.  ↩

  3295. אינו מן המנין – מנין דעות לענין הכרעת דין.  ↩

  3296. שם כ"ב, טז, יז.  ↩

  3297. כשיצא שבנא מירושלים – להתחבר למחנה סנחריב.  ↩

  3298. חזרו בהם – ונשארו בעיר.  ↩

  3299. אותו רשע – סנחריב.  ↩

  3300. עזרא ד', י.  ↩

  3301. מלכים ב' י“ח, לב; ישעיה ל”ו יז.  ↩

  3302. בגלקטיקא – באפריון, מין עגלה כבודה שמטלטלים בה אנשים חשובים בידים.  ↩

  3303. דברי הימים ב' ל"ב, כה.  ↩

  3304. דברי הימים ב' ל"ב, כה.  ↩

  3305. ישעיה כ"ח, יט.  ↩

  3306. מודעת זאת וכו' – דרש “זאת” ברמז לתרה, שנאמר בה “וזאת התורה” (דב‘ ד’, מד), שבימי חזקיה נתפשטה בכל הארץ.  ↩

  3307. ישעיה יב, ה.  ↩

  3308. תהלים י“ח, לח. ובקצת שנויים בשמואל ב' כ”ב, לח.  ↩

  3309. שמואל א‘ ל’, יז.  ↩

  3310. תהלים י“ח, כט; ובשנויים קלים בשמואל ב' כ”ב, כט.  ↩

  3311. דברי הימים ב' י"ד, יב.  ↩

  3312. שם כ', כ"ב.  ↩

  3313. מלכים ב' י"ט, לה.  ↩

  3314. ישעיה ט', ו.  ↩

  3315. שם כ"ד, טו.  ↩

  3316. שר העולם – מלאך שכל העולם מסור בידו.  ↩

  3317. צביונו – רצונו ותשוקתו.  ↩

  3318. רזי לי – מנסתרות שלי הן.  ↩

  3319. שם כ"ד, טו.  ↩

  3320. בוגדים וכו‘ – כלו’ עוד לא נתמלאה סאת הפורענות.  ↩

  3321. שם כ"ד, טו.  ↩

  3322. שם ל"ח, א.  ↩

  3323. ולכבשונו – לסתריו.  ↩

  3324. דברי הימים ב' ל"ב, לג.  ↩

  3325. דברי הימים ב' ל"ב, לג.  ↩

  3326. חלוצי כתף – לסימן אבלות.  ↩

  3327. מימי חזקיהו – שנאמר בו (ישע‘ ט’, ו). “מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת”, ולא בזכות אבות.  ↩

  3328. ישעיה ל"ט א; מלכים ב‘ ב’, יב.  ↩

  3329. ישעיה ס"ו, א.  ↩

  3330. שם ו, ה.  ↩

  3331. ורץ אחרי – לע"ז.  ↩

  3332. משלי כ"ה, א.  ↩

  3333. דברי הימים ב' ל"ג, יא.  ↩

  3334. מוליאר – מין דוד וקלחת, חלוק לשנים, בחציו נותנים גחלים, ובחציו – מים או נוזלים אחרים להרתיחם.  ↩

  3335. דברים ד', ל.  ↩

  3336. כל הפנים שוים – כלו' אין בין אלהות לאלהות.  ↩

  3337. דברי הימים ב' ל"ג, יג.  ↩

  3338. איכה א', טז.  ↩

  3339. להטיח – לחבוט ולהכות.  ↩

  3340. עד שיצאה – עד שתצא.  ↩

  3341. ישעיה י"ד, ו.  ↩

  3342. דניאל ד', לג.  ↩

  3343. ירמיה כ"ז, ו.  ↩

  3344. דברים נ"ג, טז.  ↩

  3345. שמואל ב‘ כ’, כא.  ↩

  3346. ושלשלוהו – הורידוהו בשלשלת או בחבל למטה.  ↩

  3347. ירמיה כ"ב, יט.  ↩

  3348. כזיתים – נתחים קטנים כשעור זיתים.  ↩

  3349. לקלסו – לשבחו.  ↩

  3350. בריסי – במגרש העיר.  ↩

  3351. גזברין – הממונה על הרכוש קרוי גזבר.  ↩

  3352. וחבשו – ואסרו.  ↩

  3353. ובצבצה – צצה מן הארץ.  ↩

  3354. ירמיה כ"ב, יט.  ↩

  3355. וכרכה בשיראים – עטפה באריגי משי.  ↩

  3356. של אשתו הראשונה – של ר' פרידא.  ↩

  3357. ירמיה כ"ב, יע.  ↩

  3358. שם א', ה.  ↩

  3359. שם כ"ה, עו.  ↩

  3360. למי שמסב בראש – אותו משקין תחלה.  ↩

  3361. שם שם, יז.  ↩

  3362. שם כ‘, ז’.  ↩

  3363. כבר קבלת עליך – להתנבא.  ↩

  3364. שמצצה את חרסיה – כלו' שתתה את הכוס עד תמציתה.  ↩

  3365. יחזקאל כ"ג, לד.  ↩

  3366. וקובל –מתאונן וצועק בקול.  ↩

  3367. איכה א', א.  ↩

  3368. אבוקא בן גבתרי – בפסיק“ר נו”א: אביקה בן גביית, והוא כנראה, אחד מגבורי ישראל בימי חורבן בית שני, והסמיכו בעל האגדה לבית ראשון.  ↩

  3369. ששנה… שמותם – ולא ידע חנמאל איך להשביעם שוב.  ↩

  3370. שר העולם – הממונה על הנהגת העולם.  ↩

  3371. האור – האש.  ↩

  3372. איכה א', יג.  ↩

  3373. עמומות – כהות, כלו' הגחלים היו מעוכבות בידו, שלא להדליק בהן את ביהמ"ק.  ↩

  3374. להונך – לאט לך.  ↩

  3375. בדפני – שם פרבר סמוך לאנטוכיה.  ↩

  3376. שם ד', יב.  ↩

  3377. ברזל שולט בברזל – ברזל קשה שמשבר ברזל.  ↩

  3378. בלעם – כלו' נשברו כל הקרדומות ולא יכלו לשבור את השער.  ↩

  3379. תהלים ע"ד, ו.  ↩

  3380. קופץ בן קופץ – כלו' המלומד בקפיצות על החומות לכבשן.  ↩

  3381. בקופו – בגב הקרדום, ולא בחודו.  ↩

  3382. שם שם, ה.  ↩

  3383. איכה א', עו.  ↩

  3384. זחה דעתו – גבה לבו.  ↩

  3385. עם הרוג – שכבר נגזרה עליו גזרה משמים.  ↩

  3386. שם ד', יז.  ↩

  3387. הושע י"ב, ב.  ↩

  3388. איכה ה', ו.  ↩

  3389. שלדות – גופות מתים.  ↩

  3390. ירמיה ל"ז, ז.  ↩

  3391. מגלגלין וכו' – מסבבים סבות להביא טובה ביום טוב, וכן להפך.  ↩

  3392. ליום חיב – תשעה באב, שהוא יום מוכן לפורענות, וארעו בו כמה פורעניות לישראל.  ↩

  3393. שביעית – שנת השמיטה.  ↩

  3394. ומשמרתו של יהויריב – אחת מכ“ד משמרות הכהנים בביהמ”ק, משמר לשבועים.  ↩

  3395. תהלים ל"ד, כג.  ↩

  3396. מלכים ב' כ"ה, ב, ג.  ↩

  3397. עיין בירמיהו ל"ב; ו־מד.  ↩

  3398. מטרפת – מתבלבלת ומתעלפת.  ↩

  3399. עיין בירמיהו ל"ב; ו־מד.  ↩

  3400. לשכלל – לפאר.  ↩

  3401. נטלו עיניהם – נשאו עיניהם.  ↩

  3402. פרחי כהונה – צעירי הכהנים.  ↩

  3403. גזברים – ממונים על האוצרות.  ↩

  3404. פסת יד – כף יד.  ↩

  3405. חטט – נקר ועקר.  ↩

  3406. נטל – נשא.  ↩

  3407. דגורים דגורים – גלים גלים.  ↩

  3408. פתיתני וגו' – סבור הייתי שלא תחרב ירושלים מאחר שצויתני לקנות שדה.  ↩

  3409. ירמיה כי, ז.  ↩

  3410. מרובצת – האבק של הדרך מרובץ בדם, כדרך שמרביצים אבק במים.  ↩

  3411. פרסות רגלים – כפות רגלים.  ↩

  3412. בקולרין – בטבעות ברזל שנותנים על צואר אסורים ושבוים.  ↩

  3413. שלולים בשלשלאות – קשורים בכבלים.  ↩

  3414. שם מ', ד.  ↩

  3415. נטלו – נשאו.  ↩

  3416. געו – צעקו.  ↩

  3417. תהלים קל"ז, א.  ↩

  3418. ירמיה י"ג עז.  ↩

  3419. שם ע', ע.  ↩

  3420. סתור – פרוע.  ↩

  3421. מלוא כד אחד – מזון ראוי לבשול.  ↩

  3422. נשתירה טפה – לאחר האכילה.  ↩

  3423. לגרוף אותה – מן הקדרה להשיב נפשו.  ↩

  3424. תטל את עינה – לנקרה, לפי שהיתה רעה וצרה בך.  ↩

  3425. איכה ד', ע.  ↩

  3426. מיכה ז', א.  ↩

  3427. יחזקאל י', יח.  ↩

  3428. ישעיה כ"ב, יב.  ↩

  3429. אכבוש – אעלים.  ↩

  3430. איכה ב', ג.  ↩

  3431. מטטרון – שם מלאך, שר הפנים.  ↩

  3432. ירמיה י"ג, יז.  ↩

  3433. מה יום מימים – כלו' מה נשתנה יום זה מתמול שלשום.  ↩

  3434. ישעיה כ"ב, יב.  ↩

  3435. ותולש – מורט ועוקר.  ↩

  3436. קשרו הספד – נתחברו למספד.  ↩

  3437. שם ל"ג, ת.  ↩

  3438. נזקק – נטפל, בא בדברים.  ↩

  3439. ירמיה י"א, טו.  ↩

  3440. שמות כ', ב;  ↩

  3441. כפתי – עקדתי.  ↩

  3442. בראשית כ"ב, ח.  ↩

  3443. בת קול – קול משמים.  ↩

  3444. תהלים קל"ז, א.  ↩

  3445. וי – אוי ואבוי.  ↩

  3446. ובחצצים – על אבנים קטנות.  ↩

  3447. סנדלים – נעלים.  ↩

  3448. לא הייתם בולעים רוק – מאין פנאי.  ↩

  3449. בחייך – לשון שבועה.  ↩

  3450. שהלקוני – שהכוני.  ↩

  3451. שבאים – שובים.  ↩

  3452. יפרע מכם – ישלם לכם כמעשיכם.  ↩

  3453. נושרות – נופלות.  ↩

  3454. תולה לו על ראשו – של התינוק לשחיטה.  ↩

  3455. ויקרא כ"ב, כח.  ↩

  3456. ירמיה ל"א יד.  ↩

  3457. שם שם, טו־טז.  ↩

  3458. סח – ספר.  ↩

  3459. אפיסנו – ארַצה אותו.  ↩

  3460. פרחי כהונה – צעירי הכהנים.  ↩

  3461. איכה א', ב.  ↩

  3462. לקנחן – למחות אותן.  ↩

  3463. שם שם, יט.  ↩

  3464. להגמונות – לפקידים הממונים עליהם.  ↩

  3465. וציר – מי מלח.  ↩

  3466. וצבעום – הרטיבום מבחוץ.  ↩

  3467. תהלים קל"ז, א.  ↩

  3468. ישעיה מ"ג, יד.  ↩

  3469. הביאו ספרים – יריעות קלף של ספרי־תורה.  ↩

  3470. כחמת – כנאד.  ↩

  3471. איכה ה', ה.  ↩

  3472. יחזקאל כ"א, כב.  ↩

  3473. ישעיה מ"ח, יג.  ↩

  3474. שם מ"ו, ד.  ↩

  3475. שם כ"ב, ד.  ↩

  3476. תהלים קל"ז, ד.  ↩

  3477. אסטטיא – מקום חניה.  ↩

  3478. חוששים – יראים.  ↩

  3479. עד שהם – בעוד שהם.  ↩

  3480. אלו וכו‘ – הגוים וכו’.  ↩

  3481. ואלו – ישראל.  ↩

  3482. ותקישו – תכו באצבעותיכם, כדרך המנגנים.  ↩

  3483. הננס – האדם הפעוט והשפל.  ↩

  3484. ושלטו בנפשותם – משלו ברוחם, התחזקו.  ↩

  3485. אליוני – בהונות.  ↩

  3486. תהלים קל"ז, ד.  ↩

  3487. ונתקטעו – נקצצו.  ↩

  3488. ירמיה י"ג, יז.  ↩

  3489. תהלים מ"ב, ה.  ↩

  3490. שם.  ↩

  3491. הושע ב', ח.  ↩

  3492. דמומה – דוממת.  ↩

  3493. תהלים מ"ב, ה.  ↩

  3494. המוניות – המונים.  ↩

  3495. כגעגע – כמשק מים ברדתם.  ↩

  3496. ישעיה מ', א.  ↩

  3497. כרם שלי – כמאמר הכתוב “כרם ה' צבאות בית ישראל” (ישעי‘ ה’, ז).  ↩

  3498. תהלים ע"ע, א.  ↩

  3499. לתרבות רעה – לגידול רע, למעשים רעים.  ↩

  3500. הוילאות – הקלעים.  ↩

  3501. פדגוג – אומן ומחנך.  ↩

  3502. אבוב – שפופרת ארוכה, חליל לנגן.  ↩

  3503. ירמיה נ"א, מד.  ↩

  3504. מתישו – מחלישו.  ↩

  3505. חברם של אלו – יחזקאל חברם של חנניה, מישאל ועזריה.  ↩

  3506. דניאל ג', לג.  ↩

  3507. וסטרו –והכהו.  ↩

  3508. לגנות – לזלזל, להפחית במעלתם; שרצה להרבות בדברי־שבח נאים משירי דוד.  ↩

  3509. שמואל א‘ ב’, ו.  ↩

  3510. משל היה – שראה יחזקאל תחית העצמות במחזה, והוא משל כלפי ישראל שבאותו הדור, שנתיאשו מן הגאולה ונחשבו בעיני עצמם כמתים.  ↩

  3511. משלי כ"ד, כא.  ↩

  3512. קהלת ח', ב.  ↩

  3513. ואקדיח מבחוץ – אלהט מבחוץ כדי לשרוף את המפילים אותם לתוך האש.  ↩

  3514. ואמת ה' לעולם – ששמר לי את הבטחתו שהבטיחני בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש (עיין למעלה ג' ט) שאני אציל מבני בניו של אברהם.  ↩

  3515. תהלים קיז, ב.  ↩

  3516. דניאל ע', ז.  ↩

  3517. להיכן הלכו – שאין שמותיהם נזכרים עוד בכל הכתוב.  ↩

  3518. ישעיה י"ג, י.  ↩

  3519. הזהבים… הכספים – העושים בזהב ובכסף.  ↩

  3520. מהם – מאלה שיצאו.  ↩

  3521. וסיעתו – וחבורתו.  ↩

  3522. בגלקטיקא – בעגלה קטנה ונוחה.  ↩

  3523. להטען – להנשא.  ↩

  3524. מקודש הבית – קדוש הבית; כלומר זכות היא לבית.  ↩

  3525. היה לשטן – עומד על ימינו של יהושע כהן גדול לשטנו (זכריה ג', א).  ↩

  3526. לא היה ראוי – שום אדם.  ↩

  3527. קשה היא וכו‘ – כלו’ אעפ"י שהיה עזרא יותר ראוי מיהושע לכהונה גדולה היתה סבה מאלהים שלא יעלה עזרא, כדי שלא תעקר שלשלת היוחזין ממקומה.  ↩

  3528. שלשה נביאים – חגי, זכריה ומלאכי.  ↩

  3529. עמהם – עם השבים מגלות בבל.  ↩

  3530. על המזבח – שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה.  ↩

  3531. ועל מקום המזבח – היכן היה.  ↩

  3532. שתכתב אשורית – שמתחלה ניתנה להם בכתב עברי.  ↩

  3533. שיר השירים ה' ע.  ↩

  3534. כחומה – כמו שעולים בחומה, כלו' כלכם כאחד.  ↩

  3535. כדלתות – של שער, שאחת נפתחת ואחת סגורה; כלו' שעליתם רק מקצתכם.  ↩

  3536. העטרה לישנה – שבחיו של הקב"ה למשפטם הראשון, כמפורש להלן.  ↩

  3537. דברים י', יז.  ↩

  3538. מקרקרים – מנפצים את הקירות.  ↩

  3539. לא אמר "נורא" – אלא “האל הגדול והגבור” בלבד (ירמ' ל"ב יח).  ↩

  3540. משתעבדים בבניו – מושלים בהם ומעבידים אותם.  ↩

  3541. לא אמר "גבור" – אלא “האל הגדול והנורא” בלבד (דניאל ט', ד).  ↩

  3542. שכובש – שעוצר.  ↩

  3543. תהלים כ"ב, א.  ↩

  3544. השחר – “אסתר” פרושו כוכב השחר בלשון הפרסית.  ↩

  3545. אותה שעה וכו' – וכן בדורה של אסתר היתה הצרה הגדולה לישראל ביותר.  ↩

  3546. קמעא־קמעא – מעט מעט.  ↩

  3547. מנפצת – מפוצצת ושולחת קרניה.  ↩

  3548. אסתר ב', כא.  ↩

  3549. שם ה', ב.  ↩

  3550. שם ו', א.  ↩

  3551. שם שם, יא.  ↩

  3552. שם ז', י.  ↩

  3553. שם ה,' ח.  ↩

  3554. שם שם, טו.  ↩

  3555. שם שם, טז.  ↩

  3556. סוף כל הנסים – שנכתבו בכה"ק.  ↩

  3557. שונאיהם של ישראל – כנוי במקום ישראל.  ↩

  3558. של אותו רשע – אחשורוש.  ↩

  3559. וכי משוא פנים יש בדבר – כלו' למה נתבטלה הגזרה?  ↩

  3560. לפנים – למרעית עין, מפני היראה.  ↩

  3561. אף הקב"ה וכו' – מדה כנגד מדה.  ↩

  3562. שם א', ו.  ↩

  3563. הן – המטות.  ↩

  3564. שם א', ו.  ↩

  3565. שם שם, ח.  ↩

  3566. טכסיס – מנהג ודרך.  ↩

  3567. דינרים – מין מטבע (דענאר).  ↩

  3568. תהלים קמ"ה, טז.  ↩

  3569. מפרשות – פורשות מן היבשה.  ↩

  3570. לצאת ידי שניהם – לעשות רצון שניהם.  ↩

  3571. ולצלוב – לתלות.  ↩

  3572. אסתר ב', כא.  ↩

  3573. טרסיים – שם אומה.  ↩

  3574. ונטיל ארס בספל – נשים רעל בכד היין שהמלך ישתה ממנו.  ↩

  3575. ומסיחים – ומדברים.  ↩

  3576. מיושבי לשכת הגזית – מן הסנהדרין שהיו יושבים ב“לשכת הגזית” בירושלים.  ↩

  3577. אסתר ב', כג.  ↩

  3578. שם ג', א.  ↩

  3579. עונות וכו‘ – כלו’ תזמרו אחרי?  ↩

  3580. מי שהראנו וכו‘ – כלו’ כשם שראינו את העורות העליונים מופשטים כך נראה בהפשטת העורות של התחתונים.  ↩

  3581. בצלובם – בתליתם.  ↩

  3582. שם ג‘, א’.  ↩

  3583. לגוליר – למשרת המלך, רכב.  ↩

  3584. טריבונוס… הגמון – מדרגות של שררות זו למעלה מזו.  ↩

  3585. התז – כרת.  ↩

  3586. שם ג', א.  ↩

  3587. שם ז', י.  ↩

  3588. תהלים ל"ב, ח.  ↩

  3589. איוב י ב, כג.  ↩

  3590. שם ג‘, א’.  ↩

  3591. סיחה – בת־אתון.  ↩

  3592. קלנדא שלהם – יום חג של הגוים.  ↩

  3593. ונחרוה – קרעוה, הרגוה לאכילה.  ↩

  3594. שם ז', י.  ↩

  3595. אסתר ג', ו.  ↩

  3596. תהלים ק"ו, כג.  ↩

  3597. אסתר ג', ח.  ↩

  3598. ישנו מן המצות – דרש “ישנו” מלשון שֵנה, כלו' בטלו מן המצות.  ↩

  3599. עם אחד הם – כלם שוים לרעה או שהם ערבים זה לזה.  ↩

  3600. אעשה קרחה במלכות – שמדינה אחת תתרוקן מיושביה.  ↩

  3601. שם ג', ח.  ↩

  3602. יש מהם פירות – הכנסות לאוצר המלך.  ↩

  3603. שם ג', ח.  ↩

  3604. שאינה עושה פירות – שאינה מולידה.  ↩

  3605. חוץ למלכות – חוץ למדינות מלכותו.  ↩

  3606. שם ג', ח.  ↩

  3607. שם ג', ח.  ↩

  3608. שם ג', ח.  ↩

  3609. בשה"י פה"י – ר"ת: שבת היום, פסח היום.  ↩

  3610. שם ג', ח.  ↩

  3611. שם שם, ט.  ↩

  3612. שם שם, יא.  ↩

  3613. נזדוגו – נזדמנו יחד.  ↩

  3614. אסתר ג' יב. יג.  ↩

  3615. לתקלה ולקלקלה – למכשול ולרעה.  ↩

  3616. שגורה – רגילה.  ↩

  3617. תהלים י', טז.  ↩

  3618. שם קמ"ט, ז.  ↩

  3619. שמות ה', ג.  ↩

  3620. שם י"ז, ט.  ↩

  3621. יראתנו – אלהותנו.  ↩

  3622. אפרכין – שרי המלך.  ↩

  3623. על עסק הנשר – בדבר הנשר, והוא דרך משל על ישראל.  ↩

  3624. הארי הגדול – נבוכדנצאר.  ↩

  3625. אגפיו – כנפיו.  ↩

  3626. ושסה – בזז.  ↩

  3627. פסוק לי פסוקך – אמור לי מה פסוק במקרא למדת היום.  ↩

  3628. משלי ג', כה.  ↩

  3629. ישעיה ה', י.  ↩

  3630. שם מ"ו, ד.  ↩

  3631. פתחון־פה – תואנה ועלילה.  ↩

  3632. וקלקלו – את מעשיהם, חטאו.  ↩

  3633. בעליונים – בצבא מרום, במלאכי השרת.  ↩

  3634. השוה דעתו – הסכים.  ↩

  3635. דברים ל"ב, כו.  ↩

  3636. אסתר ד', ג.  ↩

  3637. פוחת – מתמעט.  ↩

  3638. שם ה' יד.  ↩

  3639. מפלשים – מגוללים.  ↩

  3640. קולרים – טבעות ברזל כבדות.  ↩

  3641. נתגלגלו – כלו' נהפך דין לרחמים.  ↩

  3642. אסתר ו', א.  ↩

  3643. בקורתו – בעץ התליה.  ↩

  3644. מטרף – מבלבּל.  ↩

  3645. אסתר ו', א.  ↩

  3646. שם שם, ב.  ↩

  3647. שם שם, ב.  ↩

  3648. פרפורין – לבוש ארגמן, ארגונית.  ↩

  3649. שם שם, ד.  ↩

  3650. שם שם, ה.  ↩

  3651. שם שם, ה.  ↩

  3652. שם שם, ו.  ↩

  3653. שם שם, ז, ח.  ↩

  3654. שם שם, י.  ↩

  3655. שם שם, י.  ↩

  3656. שם שם, י.  ↩

  3657. שם שם, י.  ↩

  3658. אזניו מקוטפות – מקוצצות, משל למי שהושפל ממדרגתו.  ↩

  3659. מטומטם – סתום ואטום.  ↩

  3660. נוקשות – דופקות ברעדה.  ↩

  3661. וטען – עמס, נשא.  ↩

  3662. הרבה הרבה – לכל היותר.  ↩

  3663. בלן – בעל או שמש בית מרחץ.  ↩

  3664. וספר – אומן לגוז שערות איש.  ↩

  3665. גחן – כפף עצמו, שחה.  ↩

  3666. משלי כ"ד, יז.  ↩

  3667. דברים ל"ג, כט.  ↩

  3668. אסתר ו', יא.  ↩

  3669. מקלסין – מהללים ומשבחים.  ↩

  3670. ואבוקות – לפידים.  ↩

  3671. תהלים ל', ב.  ↩

  3672. שם שם ה, ו.  ↩

  3673. שם ל', ט, י.  ↩

  3674. שם שם, יב.  ↩

  3675. אסתר ו', יב.  ↩

  3676. גוליר – משרת.  ↩

  3677. וכרוז – מכריז בשוק.  ↩

  3678. שם ט, ד.  ↩

  3679. מוניטין – מטבע.  ↩

  3680. שם ז', ט.  ↩

  3681. לא תצלבני – לא תתלני.  ↩

  3682. פתשגר – משנה למלך.  ↩

  3683. ששון ושמחה – מזמורי הלל והודיה בחג הסוכות.  ↩

  3684. וההיכל – כלו' קדשי הקדשים.  ↩

  3685. השתת – נוסד.  ↩

  3686. בית הבחירה – הבית הנבחר, בית המקדש.  ↩

  3687. וכראש תור – כצורת משולש.  ↩

  3688. דברים ל"ג, יב.  ↩

  3689. אני אומר לאלו וכו' – לשון תימה.  ↩

  3690. לא שיהיו מתפללים וכו‘ – כלו’ כלום בשביל כך שיהיו מתפללים שם וכו'.  ↩

  3691. שתשרה – שתשכון.  ↩

  3692. ותפס את מקומו – בנכסי אביו.  ↩

  3693. נשתנו – כלו' נשתנו ממה שהיו תחלה.  ↩

  3694. חוץ משערי ניקנור – שנשארו כמו שהם, ולא שנום.  ↩

  3695. שנעשו בהם נסים – כמפורש להלן.  ↩

  3696. קלנתיא – שם מקום, קורינתי.  ↩

  3697. נחשול – סער מכה גלים.  ↩

  3698. וכרכה – חבקה.  ↩

  3699. לנמלה – לחופה.  ↩

  3700. דפני – כתלי.  ↩

  3701. ומודלה – נתמכת על ידי הגבהת הענפים וסמיכתם על גבי סמוכות עץ.  ↩

  3702. כלונסות – מוטות עץ.  ↩

  3703. שלש מאות וכו' – מחמת כובד משאה.  ↩

  3704. לפנותה – ממקומה.  ↩

  3705. נירים – כמין טבעות שהחוטים נמתחים דרך שם בשעת אריגה. נו“א: ”נימין", כלו' חוטיים עבים.  ↩

  3706. ומשמונים וכו' – חוטים.  ↩

  3707. ושתים – פרכות.  ↩

  3708. בלשון הבאי – בלשון גוזמא והפלגה, כלו‘ המספר ג’ מאות הוא לאו דוקא.  ↩

  3709. אבוב – מין כלי זמר, חליל.  ↩

  3710. צלצל – כלי משמיע קול ע"י צלצול.  ↩

  3711. ונפגם – נתקלקל קצת.  ↩

  3712. מפטמת – כתישת סממנים וערובם קרויים פטום.  ↩

  3713. ארוכה – רפואה ותקנה.  ↩

  3714. מגרפה – מין כלי זמר.  ↩

  3715. היא אמה – ארכה אמה.  ↩

  3716. וקתא – קת, בית־יד לאחיזה.  ↩

  3717. חשאין – סתרים.  ↩

  3718. לקרני חגבים – דק כמוהם.  ↩

  3719. משנגנז – נעלם,  ↩

  3720. ששגרו – ששלחו.  ↩

  3721. דורון – מנחה.  ↩

  3722. יולך ה' אותך וגו' – ודאג שמא יגלה לבבל.  ↩

  3723. דברים כ"ח, לו.  ↩

  3724. דברי הימים ב' ל"ה, ג.  ↩

  3725. ויקרא כ"א, י.  ↩

  3726. דיר העצים – חדר שהעצים מונחים שם.  ↩

  3727. מסורת – קבלה.  ↩

  3728. מתליעים – בוררים את העצים הבריאים מן הרקובים.  ↩

  3729. פסול – מצד עצמו או משפחתו.  ↩

  3730. ויקרא כ"א, י.  ↩

  3731. בנוֹי – ביופי.  ↩

  3732. הסתת – חוצב ופוסל אבנים.  ↩

  3733. גורל עולה בימין – גורל של שני שעירי יו“כ, אחד לה' ואחד לעזאזל; ובימי שמעון היה תמיד ”לה' " בימין.  ↩

  3734. לשון של זהורית מלבין – כשנשתלח השעיר לעזאזל היו קושרים לשון של זהורית (חבילת צמר אדום) על פתח האולם, וכשהלבין ידעו ישראל שנמחל להם והיו שמחים (ועי' להלן בעבודת יו"כ).  ↩

  3735. נר מערבי דולק – נר אחד במנורה שהיה מאיר כלפי מערב, לצד בית קדש־הקדשים, ולא היה כבה לעולם.  ↩

  3736. ונשתלחה ברכה – בימי שמעון.  ↩

  3737. והגרגרנים – הלהוטים אחרי האכילה.  ↩

  3738. בן חמצן – חמסן.  ↩

  3739. יום הר גרזים – יום שנחרב בו מקדשם של הכותים (השומרונים) בהר גרזים (כמפורש להלן בענין).  ↩

  3740. דמות דיוקנו – דמות צורתו, פרצוף פניו.  ↩

  3741. כרשינים – מין קטניות למאכל בהמה.  ↩

  3742. היה מזדמן לי – בבית קדשי־קדשים בשעת עבודה.  ↩

  3743. מלברך – את העם ברכת כהנים.  ↩

  3744. בשם – בשם המפורש.  ↩

  3745. ישמש תחתי – בכהונה גדולה.  ↩

  3746. באנקלי – כמין מעיל של נשים.  ↩

  3747. בצלצוֹל – בחגורה של נשים.  ↩

  3748. שליכי – שלך.  ↩

  3749. שלא ירד לה – שלא הספיק עדיין לשמש בכהונה.  ↩

  3750. כך – קשה עליו הפרידה מן הגדולה עד שפרש לעבודה זרה כשדחוהו.  ↩

  3751. על אחת כמה וכמה – שאין לדחותו.  ↩

  3752. ישעיה י"ט, יט.  ↩

  3753. דיופלוסטון – בנין עשוי עמודים עמודים מכוונים זה כנגד זה בשתי שורות.  ↩

  3754. בסילקי – אולם ובית ועד.  ↩

  3755. סטיו לפנים מסטיו – אולם של עמודים כפול, זה בתוך זה; וי"מ: מקום מושב ומעמד לנאספים באולם, כמין יציעות.  ↩

  3756. וחזן הכנסת – שמש של בית־הכנסת.  ↩

  3757. והסודרים – מטפחות להניף בהן לקהל הרב לשם סימן, שיענו אמן אחרי ברכותיו.  ↩

  3758. הלה – הלז, החזן.  ↩

  3759. ולא היו יושבים מעורבבים – הצבור לא היה יושב בערבוביא, אלא מקום מיוחד היה לכל בני אומנות אחת.  ↩

  3760. זהבים… וכספים – צורפי זהב וכסף.  ↩

  3761. וטרסיים – צורפי נחשת.  ↩

  3762. וגרדיים – אורגים.  ↩

  3763. וכשאכסנאי – אורח.  ↩

  3764. בית גרמו – שם משפחת כהנים.  ↩

  3765. ללמד – לאחרים.  ↩

  3766. לרדות – להוציא את הפת מן התנור לאחר שנאפה.  ↩

  3767. מבחוץ – התנורים בימיהפ כך היו עשויים, שהדביקו את הפת בכתלי התנור מבפנים או גם מבחוץ.  ↩

  3768. מתעפשת – מתקלקלת ונפגמת.  ↩

  3769. כל מה שברא הקב"ה – כל מיי אומניות.  ↩

  3770. שלחו להם חכמים – קודם שחזרו; ואולי תחת “וחזרו” צ“ל ”יחזרו", וכן להלן.  ↩

  3771. מנה – מאה זוז.  ↩

  3772. שלא יאמרו– בני אדם.  ↩

  3773. במדבר ל"ב, כב.  ↩

  3774. לפטם – לערבב את הסממנים והבשמים כמתכונתם.  ↩

  3775. מתמר ועולה – עולה ישר וזקוף כתמר.  ↩

  3776. מפציע וכו' – מפצל ומתפזר לצדדים.  ↩

  3777. במדבר ל"ב, כב.  ↩

  3778. סח – סיפר.  ↩

  3779. מעלה עשן – מין עשב, שכשנותנים אותו בקטורת, העשן עולה ומתמר כמקל.  ↩

  3780. ומגלת הסממנים – שכתובים בה שמות מיני סמים ושמושם.  ↩

  3781. מעתה – לאחר שמסרו את המגלה.  ↩

  3782. קולמוסים – קנים מחודדים שכותבים בהם.  ↩

  3783. תיבה – מלה כתובה.  ↩

  3784. משלי י', ז.  ↩

  3785. משלי י', ז.  ↩

  3786. גדלו – בוהן ידו.  ↩

  3787. בין הנימין – בין חלוקת שער השפה נגד מחיצת החוטם.  ↩

  3788. נזקרים בבת־ראש – נרתעים ונופלים בבת־אחת.  ↩

  3789. צוחה עזרה – צעק והכריז הקהל שבחצר המקדש כלפי כהנים.  ↩

  3790. בשיראים − במעטפות של משי, שלא תתלכלך ידו בעבודה, וזה מנהג בזיון בקדשים.  ↩

  3791. שלש מאות עגלים וכו‘ – לשון גוזמ; כלו’ משתדל היה לאכול הרבה שלא יפסל הקרבן בנותר.  ↩

  3792. גרבי יין – חביות יין.  ↩

  3793. גוזלות – בני יונה.  ↩

  3794. בקנוח סעודה – מאכל בסוף סעודה קרוי קנוח סעודה.  ↩

  3795. מה עלתה לו – כלו' במה נענש בסופו.  ↩

  3796. הראה בידו – ואין זה דרך כבוד לפני המלך.  ↩

  3797. יקטעו – יקצצו.  ↩

  3798. בעלי זרועות – בעלי אגרופים ותקיפים.  ↩

  3799. בעלים − בעלי השקמה.  ↩

  3800. לשמים – לביהמ"ק.  ↩

  3801. כיוצא בהם – הדומה להם.  ↩

  3802. אוי לי מבית וכו' – כל אלה המנוים כאן משפחות כהנים תקיפים הם ששלטו בזרוע והיה העם קובל עליהם.  ↩

  3803. מאלתם – מקל חובלים שלהם.  ↩

  3804. מלחישתם – ממלשינות ולשון הרע שלהם.  ↩

  3805. מקולמוסם – שכתבו כתבי שטנה וכדומה.  ↩

  3806. גזברים – ממונים על כסף האוצר בבית־המקדש.  ↩

  3807. אמרכלים – פקידים וסוכנים.  ↩

  3808. משלי י', כז.  ↩

  3809. צא מהם – הוצא מהם.  ↩

  3810. לא הוציא שנתו – לא גמר שנתו בחיים.  ↩

  3811. לוקחים אותה בדמים – קונים את הכהונה בכסף.  ↩

  3812. תרקב − שלשה קבים, מדת חצי סאה.  ↩

  3813. במדבר ל"ד, ב.  ↩

  3814. של בני אדם הללו – על עצמם הם אומרים כך.  ↩

  3815. הדיוט – אדם בּוּר, שאינו חכם.  ↩

  3816. בראשית ט', כה.  ↩

  3817. בדקו – בקשו.  ↩

  3818. שביעית – שנת שמיטה.  ↩

  3819. שמות י"ב, לו.  ↩

  3820. שם י"ב, מ.  ↩

  3821. בראשית כ"ה, יב.  ↩

  3822. שם שם, יט  ↩

  3823. דברים כ"א, יז.  ↩

  3824. בראשית כ"ה, ה, ו.  ↩

  3825. אגטין – כמו לגטין, כלו' שטרי ירושה, דיתיקי.  ↩

  3826. גביעה בן־קיסם – הוא גביהא בן־פסיסא.  ↩

  3827. אנפילאות – בתי רגלים של לבדים, פוזמקאות; שאסור להכנס להר הבית במנעלים, והכין למלך אנפילאות יקרות כדי להכנס.  ↩

  3828. גביעתך – חטוטרת שעל גבך, שגביעה היה גבן, והמלך אמר לו דרך שחוק.  ↩

  3829. מן השמים לארץ וכו‘ – כלו’ איזה רחוק יותר.  ↩

  3830. הכל מסתכלין – בשביל שהיא רחוקה ביותר.  ↩

  3831. בראשית א', א  ↩

  3832. שם שם, ב.  ↩

  3833. שם שם, ג.  ↩

  3834. מה לפנים וכו' – מה שהיה קודם הבריאה ומה שיהא בסוף; ואלו הם מן הדברים שאסור לדרוש בהם.  ↩

  3835. את הנולד – מראשית אחרית.  ↩

  3836. ימית עצמו – כלו' לא יהנה הרבה מן העוה"ז.  ↩

  3837. יחיה את עצמו – יתענג בעוה"ז.  ↩

  3838. ויתקבל – יהא רצוי.  ↩

  3839. שלי – עצה שלי.  ↩

  3840. ויעשה טובה עם בני אדם – יעסוק בצרכי צבור.  ↩

  3841. מתריסים כנגדי – מטילים דופי ביראתי; הרי אנו המרובים ואתם בידינו.  ↩

  3842. השטן נצח – כלומר, אין השלטון ראיה על אמתת יראתכם.  ↩

  3843. ולא נאה שקר למלך – שהבטיח שלא יעשה להם רע.  ↩

  3844. אי אפשר – שרוצה אני לילך דוקא.  ↩

  3845. לובים – על שם מקומם.  ↩

  3846. וגרפתיה – גרפתי ופניתי את אבני החורבה.  ↩

  3847. תפח רוחו וכו' – לשון קללה כלפי אלכסנדר.  ↩

  3848. בזכות בהמה דקה וכו' – שאתם אינכם ראוים לכך.  ↩

  3849. גלדנים – דגים קטנים.  ↩

  3850. עם המעין – בדרך שהמעין מקלח.  ↩

  3851. תהלים קי"ח, כ.  ↩

  3852. ומיד הכריע – כלומר, אין תקנה לתאות אדם אלא קומץ עפר של קבר.  ↩

  3853. ירמיהו ה', ו.  ↩

  3854. מנמרת – גוזרת גזרות משונות זו מזו; וי“ג: ”מעמדת".  ↩

  3855. בראשית כז, כז.  ↩

  3856. מהם ובהם – אחד מישראל יכנס תחלה לשלוח יד בכל ביהמ"ק.  ↩

  3857. ולא קבל עליו – לא רצה להכנס עוד.  ↩

  3858. נתנו לו מכס וכו' – כדי שיכנס עוד פעם.  ↩

  3859. בחמור של חרשין – גולם של עץ בן ארבע רגלים שמשתמשין בו החרשים לנסור עצים.  ↩

  3860. ונשתמד – המיר את דתו.  ↩

  3861. לצלבו – לתלותו.  ↩

  3862. סוסך שהרכיבך וכו‘ – כלו’ הקורה שנושאים לפניך לתלותך עליה.  ↩

  3863. אם כן למכעיסיו − אם כל כך טובה עושה הקב"ה לרשעים המכעיסים אותו.  ↩

  3864. ועושה אדם וכו' – וכי יש אדם שעשה רצונו יותר ממך וראה מה פרע לך.  ↩

  3865. אם לעושי רצונו כך – אם כל כך רעה מגיע לעושי רצונו.  ↩

  3866. נכנס בו וכו‘ – דברי ר’ יוסי נכנסו ללבו של יקום כארס של נחש שבוער ונתחרט על מעשיו.  ↩

  3867. נימא – חבל.  ↩

  3868. במרים בת בלגה – ממשפחת כהני המשמרות.  ↩

  3869. לסרדיוט – לשר צבא.  ↩

  3870. כשנכנסו וכו' – בימי החשמונאים.  ↩

  3871. לוקוס – זאב בלשון יונית.  ↩

  3872. מכלה ממונם – על־ידי קרבנות.  ↩

  3873. טבעתה… חלונה – כל אחד מכ"ד משמרות היו לו טבעתו וחלונו שלו בבית המטבחים שהיו משתמשים בהם בעבודה: הטבעת – להכניס לתוכה ראש הבהמה השחוטה, החלון – להניח בה סכינים, ומשמרת בלגה נקנס עליה שתשמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה.  ↩

  3874. תהלים מ"ד, כג  ↩

  3875. קנקלין – חדרים מעשה שבכה.  ↩

  3876. שמות כ‘, ב; דברים ה’, ו.  ↩

  3877. שמות כ‘, ג; דברים ה’, ז.  ↩

  3878. שמות ל"ד, יד.  ↩

  3879. שם כ"ב, יט.  ↩

  3880. דברים ו', ד.  ↩

  3881. שם ד', לט.  ↩

  3882. שם כ"ו, יז, יח.  ↩

  3883. שמות ט"ו, יח.  ↩

  3884. תהלים י', טז.  ↩

  3885. על כבוד עצמך כך – אתה חרד כל כך.  ↩

  3886. ויק' כ"ב, כח.  ↩

  3887. אתה נסיון – אתה רק נתנסית ולא באת לידי מעשה.  ↩

  3888. ואני מעשה – אני הקרבתי את בני במעשה.  ↩

  3889. תהלים קי"ג, ט.  ↩

  3890. וזו מלכות שלישיה – יון היא שלישית (בבל, פרס יון).  ↩

  3891. משולשין – לוי משלש אותיות, וכן יון.  ↩

  3892. תוקעי חצוצרות – הלוים במקדש.  ↩

  3893. וסלפידים – מיני חצוצרות במלחמה.  ↩

  3894. כובעים – מגבעות של כהנים.  ↩

  3895. קיסים – מין כובעים של אנשי מלחמה.  ↩

  3896. פמלניא – כעין מכנסים של אנשי מלחמה.  ↩

  3897. חקרא – מצודה, והיא לדעת התוס‘ למגלת תענית, מצודת ציון, שנתבצרו בה היונים, ככתוב בחשמ’ א' י"ג, נ−נא.  ↩

  3898. הגלו אותו משם – כמו שנאמר שם שם נב: ויגרשום מעל המצודה וכו'.  ↩

  3899. עשאוהו יו"ט – כמו שנאמר שם שם נד: ויצא שמעון לחוג את היום הזה שנה בשנה.  ↩

  3900. יתד רעה – כלומר, מכשול ומוקש.  ↩

  3901. כלפי הערבים – כלו' בצד הערבים.  ↩

  3902. כשנכנסו יונים – בימי אנטיוכוס.  ↩

  3903. בחותמו של כ"ג – וידעו ברור שלא נטמא על ידי מגע היונים.  ↩

  3904. קבעום יו"ט– שמונת ימי חנוכה.  ↩

  3905. מאפרכי יונים – מן שרי היונים.  ↩

  3906. שפודים – בדי ברזל מחודדים.  ↩

  3907. אזכרה – שם שמים כמפורש בסמוך.  ↩

  3908. מוטל באשפה – עם שם שמים שבו.  ↩

  3909. בינאי המלך – הוא אלכסנדר ינאי מבית חשמונאים.  ↩

  3910. מלוחים – מיני עשבים שטעמם מלוח.  ↩

  3911. לבם של פרושים עליך – לרעה, שהם פוסלים אותך מן הכהונה, כמפורש להלן.  ↩

  3912. הקם להם בציץ – כלו' תן הציץ בין עיניך ועל כרחך יעמדו מפניך ויודו בכהונתך.  ↩

  3913. נשבית במודעין – ובן השבויה פסול לכהונה.  ↩

  3914. ולא נמצא – שנשבית.  ↩

  3915. ויבדלו וכו' – שכעס ינאי המלך עליהם.  ↩

  3916. כך הוא דינך? – ולא תענשם על דבתם?  ↩

  3917. רמסם − הרגם.  ↩

  3918. ותוצץ – צמחה.  ↩

  3919. משתומם – שומם ותוהה בלא תורה.  ↩

  3920. אם מתי – אם אמות.  ↩

  3921. סלקה – הסירה.  ↩

  3922. רבך בחלום וכו‘ – כלו’ אדונך המלך ראה חלום וצוה להתיר את הזקנים.  ↩

  3923. מפטפט – בדברי ויכוחים.  ↩

  3924. על דעתו – כרצונו של ר"ש בן שטח.  ↩

  3925. הורקנוס מבחוץ – מחוץ לחומת ירושלים (הורקנוס ואריסטובלוס אחים מבית חשמונאי, ורבו על המלוכה, ובאו חיל עם זר לעזור להורקנוס וצרו על ירושלים).  ↩

  3926. היו משלשלים להם – אלו שבפנים היו מורידים בחבל לאלו שמבחוץ.  ↩

  3927. תמידים – כבשים לקרבן תמיד. שבימי המצור כלו הצאן מן העיר.  ↩

  3928. זקן אחד – יהודי.  ↩

  3929. מכיר בחכמה יונית – וידע לדבר עם הגוים.  ↩

  3930. לעז – דבור בלשון זרה קרוי לעיזה.  ↩

  3931. בעבודה – בעבודת בית המקדש.  ↩

  3932. צפרניו – ראשי טלפיו.  ↩

  3933. ארבע מאות פרסה – לשון גוזמא; כלו' כל ארץ ישראל.  ↩

  3934. נתן עיניו וכו' – לישא אותה.  ↩

  3935. תינוקת – ילדה.  ↩

  3936. דברים י"ז, טו.  ↩

  3937. עבד רע זה – כלו' הורדוס, והוא נתכוון להכשילו בדבור רע כלפי הורדוס.  ↩

  3938. קהלת י', כ.  ↩

  3939. קהלת י', כ.  ↩

  3940. שמות כ"ב, כז.  ↩

  3941. קהלת י', כ.  ↩

  3942. משלי ו', כג.  ↩

  3943. באורו של עולם – כלו' בבנין ביהמ"ק.  ↩

  3944. ישעיה ב', ב.  ↩

  3945. סמא – עור את בן־בוטא.  ↩

  3946. מפני המלכות – של רומי, שלא יניחוהו לבנות.  ↩

  3947. שגר – שלח.  ↩

  3948. תסתור – תהרוס את הבנין הישן.  ↩

  3949. אם כלי זינך עליך – שאתה מלך ואיש מלחמה.  ↩

  3950. ספרך כאן – ספר יוחסין שלך, וידענו שעלית מעבדות לגדולה.  ↩

  3951. שיש ומרמר – מיני אבנים חלקות ובעלות גונים ירוקות ולבנות.  ↩

  3952. מוציא שפה וכו' – אבן אחת יוצאת קצת בשפתה ואחת נכנסת, כדי שיהא בית־אחיזה לסיד.  ↩

  3953. כך – בלא צפוי.  ↩

  3954. שנראין – אבני השיש.  ↩

  3955. תרונוס – כסא.  ↩

  3956. של שתי רגלים – שהרי העולם עומד על שלשה דברים: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וכשאין ביהמ"ק אין עבודה.  ↩

  3957. נתבסס – נתחזק ונתיסד על בסיסו ומכונו.  ↩

  3958. ויקרא י"ז, ג.  ↩

  3959. שגס לבו עליו – הולך בשרירות לבו.  ↩

  3960. והיה למד – היה רגיל.  ↩

  3961. תדיר – תמיד.  ↩

  3962. להוטים – שטופים ופרוצים.  ↩

  3963. שם שם, ז  ↩

  3964. דברים ל"ב, יז.  ↩

  3965. שלא ליתן וכו‘ – שלא יאמרו הרבה רשויות הן: לזה עולה, לזה מנחה וכו’, אלא הכל לאל אחד.  ↩

  3966. ויקרא א', ט.  ↩

  3967. שם שם, יז.  ↩

  3968. שם ב', ב.  ↩

  3969. תהלים נ', יב־יג.  ↩

  3970. ויקרא י"ט, ה.  ↩

  3971. היה בודקנו – היה מנסה אותנו בשאלות  ↩

  3972. מזלזל – מבזה ומקל.  ↩

  3973. דברים י"ח, ג.  ↩

  3974. שמואל א‘ ח’, ג.  ↩

  3975. מושכים את ידיהם – ממתנות כהונה.  ↩

  3976. והגרגרנים – הרעבתנים, הלהוטים אחרי אכילה.  ↩

  3977. להחזיק עצמי כהן – להעמיד את עצמי בחזקת כהן.  ↩

  3978. מצדדים פניהם – דרך כבוד, כיוצא מלפני המלך.  ↩

  3979. שבעים פרים – שמקריבים בחג הסוכות חוץ משל יום השמיני.  ↩

  3980. כנגד שבעים אומות – לכפר עליהן, שירדו גשמים בכל העולם.  ↩

  3981. פר יחידי – של היום השמיני.  ↩

  3982. אומה יחידה – ישראל.  ↩

  3983. ברשותך – בהמות ביתיות.  ↩

  3984. אינן ברשותך – מדבריות.  ↩

  3985. ויקרא ב', א.  ↩

  3986. חמשה מיני טגון – חמשה דרכי הקטרה ואפיה: סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקין.  ↩

  3987. אתה חותך – אתה מפסיק. נו"א: חותר.  ↩

  3988. במדבר כ"ח, ב.  ↩

  3989. נביאים הראשונים – שמואל ודוד.  ↩

  3990. עשרים וארבעה משמרות – המנויים בדה“י א' כ”ד, כ"ה.  ↩

  3991. וישראל שבאותו משמר – חוץ מאנשי מעמד אלו שבירושלים, שנחלקו ישראל לכ“ד מעמדות לעריהם כנגד כ”ד משמרות.  ↩

  3992. בראשית ויהי רקיע וגו' – שתים שתים פרשיות לכל יום, שכל אחת בפני עצמה פסוקיה מועטים ואין בה כדי שלשה קרואים.  ↩

  3993. פרשה גדולה – זו מן השתים שפסוקיה מרובים משל חברתה.  ↩

  3994. על פיהם – בעל־פה, כל אחד בפני עצמו.  ↩

  3995. עלו מן הגולה – בבית שני, והשאר לא עלו.  ↩

  3996. בללום וכו‘ – כלו’ כתבו כ“ד שמות בכ”ד פתקין של קלף ובללום בקלפי (בכלי שמטילים בו גורלות).  ↩

  3997. וחלק חבריו – חלק חמשת חבריו, וראשון ראשון שיצא בגורל – שבת משמרתו קודמת.  ↩

  3998. יהויריב – שהיה הראשון למשמרות בבית ראשון (דהי“א כ”ד ז).  ↩

  3999. לא ידחה ידעיה – הואיל ולא עלה יהויריב תחלה ידחה הוא לאחרונה, לסוף ששת המשמרות של ידעיה, ואת אלו של ידעיה ושעמו עושין אותם חמשה, שלא להרבות במשמרות.  ↩

  4000. שמחים בראשון – שהוא יום חג לגוים.  ↩

  4001. אסכרה – מחלת הגרון שהילדים חולים בה ביחוד.  ↩

  4002. לא הפילה אשה – את הולד שבמעיה.  ↩

  4003. ולא נצחה הרוח וכו' – הרוח לא ערבבה את עמוד העשן של המערכת, שהיה עולה זקוף כמקל.  ↩

  4004. עומדים צפופים וכו' – אנשי הצבור היו עומדים דחוקים בביהמ"ק, וכשהשתחוו רוַח לכלם.  ↩

  4005. רוחים – נ"א: רווּחים.  ↩

  4006. ולא אמר וכו' – אע"פ שהיה מתכנס שם עם רב.  ↩

  4007. לחים – עצים לחים.  ↩

  4008. וציר דלתות ההיכל – קול הציר בשעת פתיחת השער.  ↩

  4009. תחומי שבת – תחום שבת הוא אלפים אמה.  ↩

  4010. להתקשט – להתהדר בבשמים.  ↩

  4011. איש הר הבית – הממונה על הר הבית וביהמ"ק.  ↩

  4012. מחזר – סובב.  ↩

  4013. על כל משמר – של משמרות הכהנים הקבועים בביהמ"ק.  ↩

  4014. חובטו – הממונה חובט את הישן.  ↩

  4015. והם אומרים – שאר הכהנים שהגיע אליהם קול הרעש אומרים זה לזה.  ↩

  4016. לתרום – להרים את הדשן הנצבר שם, שתרומת הדשן מצותה בכל יום.  ↩

  4017. בכבש – במעלת המזבח.  ↩

  4018. שניהם – שני כהנם מתחרים ורצים לזכות בתרומת הדשן.  ↩

  4019. בפיס – בגורל.  ↩

  4020. דברים כ"א, א־ב.  ↩

  4021. על העזרות – על הכהנים שבחצרות ביהמ"ק.  ↩

  4022. מפרפר ולא נטמא וכו' – שאין מטמא אלא מת גמור.  ↩

  4023. בשלש כתות – מפני שהפסחים מרובים ואין העזרה מחזקת כלם בבת אחת, לפיכך הם נשחטים בשלש כתות.  ↩

  4024. בזיכי – כפות.  ↩

  4025. לא היו מעורבים – בזיכי כסף וזהב בשורה אחת.  ↩

  4026. שולים – רחבים.  ↩

  4027. ויקרש – יקפא.  ↩

  4028. וקבל הכהן את הדם – לבזיך שבידו.  ↩

  4029. מחזיר את הריקן – שבידו לזה שנתן לו את המלא, וכן כלם, כדי שלא ישאר אחד שעה מועטת בלי בזיך ותתעכב העבודה.  ↩

  4030. זורקו – מזה את הדם כדין.  ↩

  4031. כנגד היסוד – של המזבח.  ↩

  4032. קראו את ההלל – בשעת שחיטה.  ↩

  4033. אם גמרו – את ההלל לפני גמר שחיטת כל הפסחים של אותה כתה.  ↩

  4034. תהלים קט"ז, א.  ↩

  4035. תולין ומפשיטין – את הפסחים.  ↩

  4036. אונקליות – ווים.  ↩

  4037. קרעו – את קרבן הפסח.  ↩

  4038. אמוריו – כל המוקטר מן הקרבן על גבי המזבח קרוי “אמורים”.  ↩

  4039. במגס – בקערה.  ↩

  4040. בחל – גדר לפנים מן הסורג בהר הבית.  ↩

  4041. לא נתמעך אדם – אעפ"י שהדוחק מרובה.  ↩

  4042. ליתן עיניו באוכלוסי ישראל – לידע מספרם של קהל ישראל.  ↩

  4043. תן עיניך – למנות מספרם.  ↩

  4044. חוץ מטמטא וכו' – שאינם מקריבין את הפסח בזמנו.  ↩

  4045. מעובין – מלשון עבה, כלו' מרובה באוכלוסין.  ↩

  4046. בנכרי – שאסור באכילת פסח.  ↩

  4047. שהיה עולה ואוכל – שלא ידעו בו שהוא נכרי ונתנו לו מן הפסח.  ↩

  4048. שמות י"ב, מג.  ↩

  4049. שם שם, מח.  ↩

  4050. ומאליה – מחלב הזנב של כבשים שמנים.  ↩

  4051. אליה לגבוה עולה – עולה על גבי המזבח לשמים ואינה נאכלת.  ↩

  4052. בנציבין – יושב בעיר נציבין.  ↩

  4053. ומצודתך – רשתך.  ↩

  4054. כריכות − אגודות.  ↩

  4055. במחובר לקרקע – בעודו בקמה.  ↩

  4056. בעסק גדול – בפרסום וברוב עם.  ↩

  4057. מגל זה – כלו'', במגל זה אקצור התבואה.  ↩

  4058. הביתוסים – כת ידועה בימיהם שכפרו בתורה שבעל־פה ובקבלת חכמים.  ↩

  4059. אין קצירת וכו' – שהם מפרשים “ממחרת השבת” האמור בעומר על יום הראשון בשבוע.  ↩

  4060. מהבהבין אותו באור – חורכין וקולין אותו באש.  ↩

  4061. לאבוב – מין קנה ברזל נקוב שקולין בו שבלים.  ↩

  4062. גרוסות – שכותתים את הגרעינים וטוחנים אותם טחינה גסה.  ↩

  4063. מנופה – מנוקה יפה בנפה.  ↩

  4064. שהם מלאים וכו' – השוקים מתמלאים מן התבואה החדשה, שאסורים בה לפני הקרבת העומר.  ↩

  4065. חרש – חרש־אלם.  ↩

  4066. הצריף – מין סוכה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה, סמוכה בכותל וכדומה.  ↩

  4067. הסוכר – סכר וסתימה שהדיגם עושים בנהר כדי לצוד דגים.  ↩

  4068. שבכרה – ואפילו לא נגמר הפרי.  ↩

  4069. הרי אלו בכורים – ואין צריך לקרוא עוד שם אחרי לקיטתם.  ↩

  4070. שבמעמד – כל ישראל נחלקו לכ“ד מעמדות, שהיו מתפללים בעריהם בשעת הקרבת התמידים בביהמ”ק.  ↩

  4071. לעירו של מעמד – מקום מושבו של ראש המעמד.  ↩

  4072. ולמשכים – בהשכמה.  ↩

  4073. הממונה – ראש השיירה.  ↩

  4074. גרוגרות וצמוקים – תאנים וענבים יבשים, שלא יתעפשו בדרך.  ↩

  4075. והשור – לקרבן שלמים.  ↩

  4076. שלחו לפניהם – להודיע בירושלים שהם באים.  ↩

  4077. ועטרו – וקשטו אותם.  ↩

  4078. הפחות והסגנים – שרי כהנים ולויים.  ↩

  4079. לפי כבוד הנכנסים – אם אלו שמעלים את הבכורים חשובים הרבה חלקו להם כבוד מרובה.  ↩

  4080. עומדים לפניהם – כשעוברים בעיר.  ↩

  4081. החליל מכה – בעל החליל מקיש באצבעותיו ומנגן בחליל.  ↩

  4082. תהלים ל', ב.  ↩

  4083. הגוזלות – יונים כפותות שהביא עמם ע"ג הסלים.  ↩

  4084. היו עולות – למזבח.  ↩

  4085. דברים כ"ו, ג.  ↩

  4086. שם שם, ה.  ↩

  4087. בשפתותיו – בשפתותיו של הסל.  ↩

  4088. לקרות – את הפרשה כלשונה.  ↩

  4089. מקרין – מקריאים לפניו.  ↩

  4090. נמנעו מלהביא – אלו שאינם יודעים לקרוא היו מתבישים.  ↩

  4091. בקלתות – מיני סלים.  ↩

  4092. נצרים – ענפים קלועים.  ↩

  4093. ערבה קלופה – ערבי נחל מפוצלים.  ↩

  4094. מפרישין – מבדילים.  ↩

  4095. לשכת פלהדרין – לשכת פקידים ושופטים במקדש.  ↩

  4096. ומתקינים – מכינים.  ↩

  4097. פסול – טומאה וכדומה.  ↩

  4098. בסדר היום – פרשת יום הכורים ועבודתו, כדי שילמד סדר העבודה.  ↩

  4099. אישי – אדוני.  ↩

  4100. בית־אבטינס – משפחת כהנים שהיו עושים את הקטורת.  ↩

  4101. השביעוהו – שינהג בסדר העבודה כפרושים ולא כצדוקים.  ↩

  4102. הוא פורש ובוכה – שחשדוהו לצדוקי.  ↩

  4103. והם פורשים ובוכים – על שחשדוהו, ואולי כשר הוא.  ↩

  4104. דורש – בתורה בליל יוה"כ, שלא יישן.  ↩

  4105. באיוב וכו' – שמושכים את הלב.  ↩

  4106. פרחי כהונה – צעירי הכהנים.  ↩

  4107. באצבע צרדה – באצבע אמצעית, שמשמיטין אותה בכח מעל האגודל לתוך הכף והיא משמעת קול לזירוז.  ↩

  4108. והפג אחת על הרצפה – כל' הפג את השינה ע“י קידה אחת או ע”י קצת הליכה על הרצפה, שהיא של שיש וצוננת.  ↩

  4109. ומעסיקין אותו – בדברים.  ↩

  4110. קול הברה – קול המון.  ↩

  4111. צאו וראו – בעמוד השחר.  ↩

  4112. זמן השחיטה – של תמיד של שחרית.  ↩

  4113. ברקאי – הבריק השחר.  ↩

  4114. פשט – את בגדיו.  ↩

  4115. ונסתפג – נתקנח מן המים.  ↩

  4116. וקדש ידיו ורגליו – מן הכיור.  ↩

  4117. קרצו – שחטו ברוב סמנים.  ↩

  4118. ומרק אחר וכו' – כהן אחר הסמוך לו גמר את השחיטה; מרוֹק, השלם איזו פעולה.  ↩

  4119. וזרקו – על המזבח.  ↩

  4120. אסטניס – מעודן וחלוש.  ↩

  4121. מחמין לו חמין – מבערב יום־הכפורים.  ↩

  4122. ומטילין לתוך הצוננים – שופכין את החמין לתוך המים הקרים של המקוה.  ↩

  4123. בית־הפרוה – שם לשכה במקדש.  ↩

  4124. פלוסין – בוץ דק.  ↩

  4125. הנדוין – בוץ מארץ הדו.  ↩

  4126. משל צבור – בכסף הצבור.  ↩

  4127. להוסיף – בגדים יקרים מאלו.  ↩

  4128. פרו – פר שמביא משלו לקרבן ביום זה.  ↩

  4129. אנא השם – היה קורא השם המפורש ככתבו.  ↩

  4130. ויקרא ט"ז, ל.  ↩

  4131. אשכרוע – מין עץ (בוקס).  ↩

  4132. בן־גמלא – שם כהן גדול עשיר.  ↩

  4133. לשון של זהורית – חוטי צמר אדום.  ↩

  4134. בית שלוחו – שער שהוא יוצא דרך שם להשתלח לעזאזל.  ↩

  4135. שניה – פעם שנית.  ↩

  4136. ויקרא ט"ז, ל.  ↩

  4137. ממרס – בוחש ומנער.  ↩

  4138. הרובד הרביעי – שורה רביעית שבאבני הרצפה.  ↩

  4139. יקרש – יקפא.  ↩

  4140. המעוכלות – המאוכלות ושרופות היטב, שלא יהא שום אוד מעשן.  ↩

  4141. חותה בשל כסף – שלא להפסיד את של זהב.  ↩

  4142. ומערה – שופך את הגחלים.  ↩

  4143. וחפן – לקח מלא חפניו מן הקטרת.  ↩

  4144. וכך היתה מדתה – בכף היתה כמדת חפניו.  ↩

  4145. פרופה – שפתה שבדרום כפולה לאחוריה לצד חוץ וקשורה ואחוזה בקרס זהב.  ↩

  4146. שלא להבעית את ישראל – שלא יטמרו מת הוא.  ↩

  4147. למקום שנכנס – לקדש הקדשים.  ↩

  4148. כמצליף – כמלקה בשבט.  ↩

  4149. ויקרא ט"ז, ל.  ↩

  4150. למי שהיה מוליכו – לשליח שהיה מוליכו לעזאזל.  ↩

  4151. וכבש – מסלה, גשר.  ↩

  4152. טול וצא – שלא ישהה העוֹנוֹת.  ↩

  4153. צוק – ראשו של הר עזאזל.  ↩

  4154. ריס – שם מדה, וצ' ריס הם י"ב מיל.  ↩

  4155. בין קרניו – של השעיר.  ↩

  4156. דרכיות – בנינים גבוהים לשומרים בצדי הדרכים.  ↩

  4157. בא לו כ"ג – לעזרה.  ↩

  4158. באצטלית – לבוש, כמין חלוק.  ↩

  4159. לבן – של פשתן.  ↩

  4160. אחרי מות וגו' – פרשיות יוה"כ.  ↩

  4161. קדש – ידיו ורגליו במים.  ↩

  4162. להוציא את הכף וכו' – מן ההיכל.  ↩

  4163. אין כה"ג נכנס – לשמש ביוה"כ בבית קדשי־קדשים.  ↩

  4164. בבגדי זהב – אלא בבגדי לבן.  ↩

  4165. קטגור – משטין.  ↩

  4166. סנגור – מליץ.  ↩

  4167. לחוס על ממונם וכו' – שהבגדים באים משל צבור.  ↩

  4168. ישעיה א', יח.  ↩

  4169. שהאריך בתפלתו – כשנכנס לקדשי־קדשים.  ↩

  4170. ונמנו – החליטו.  ↩

  4171. לכנס אחריו – שמא מת ויוציאוהו.  ↩

  4172. בצדוקי – כהן מכת הצדוקים, החולקים על הפרושים ועל קבלתם.  ↩

  4173. שתקן מבחוץ וכו' – היה מתקן את הקטרת ומכין הכל מחוץ לקה"ק ומכניס לפנים כשהכל מתוקן, שלא כדעת הפרושים שאומרים שצריכים לתקן מבפנים.  ↩

  4174. כי בענן וגו‘ – כלו’ בענן העשן של הקטרת, ומכאן למדו הצדוקים שיש לתקן מבחוץ, והפרושים מפרשים “בענן” – בעב הענן. ויקרא ט"ז, ב.  ↩

  4175. ככף רגל עגל – פיר' רבנו חננאל: “מכה ככף רגל עגל”.  ↩

  4176. יחזקאל א', ז.  ↩

  4177. פעם אחת – יום־הכפורים היה.  ↩

  4178. ונתזה – נזרקה וניתזה מפיו.  ↩

  4179. צנורא – ניצוצות של רוק.  ↩

  4180. קלעי שערי – מחלפות ראשי הקלועות.  ↩

  4181. כל הקמחים וכו' – משל הוא: “כל הקמחים” – כל הנשים בניהן פשוטים, ו“קמח של קמחית” – בניה שלה – סלת, כלומר טובים וברורים.  ↩

  4182. בני עממים – שמעיה ואבטליון שהם מבני הגרים.  ↩

  4183. מעשה אהרן – שהיה אוהב שלום.  ↩

  4184. מוליכין את לולביהם – מערב שבת, מפני שאסור לטלטלם בשבת.  ↩

  4185. והחזנים – המשמשים.  ↩

  4186. האצטבא – כמין כסאות ומדרגות חצובות בהר הבית למושב בני אדם.  ↩

  4187. והזקנים מניחים… בלשכה – כדי למנעם מן הדחק למחר, כשיבאו ליטול לולביהם בחזרה.  ↩

  4188. ומלמדים אותם – את הקהל.  ↩

  4189. כל מי… במתנה – שהרי למחר כשיבאו ליטול לולביהם בחזרה – יטול כל אחד זה שיבוא לידו, ואין יוצאין ידי מצוה אלא בלולב משלו.  ↩

  4190. זורקים אותם – הלולבים.  ↩

  4191. מורביות – ענפים.  ↩

  4192. תהלים קי"ח, כה.  ↩

  4193. כמעשהו – של ענין הערבה.  ↩

  4194. מערב שבת – שאסור ללקט ולטלטל בשבת.  ↩

  4195. בגיגיות – אגנות של מים.  ↩

  4196. שלא יכמשו – שלא יבלו.  ↩

  4197. חריות של דקל – ענפי תמר.  ↩

  4198. נסוך המים – שבכל יום היו מנסכים ע"ג המזבח בקרבנות תמיד יין, ובחג הסוכות – היו מנסכים גם מים.  ↩

  4199. היה ממלא – הכהן.  ↩

  4200. השלוח – מעין סמוך לירושלים.  ↩

  4201. בכבש – מעלה שעולים בה למזבח.  ↩

  4202. ושני ספלים – אחד ליין ואחד למים.  ↩

  4203. היו שם – על המזבח.  ↩

  4204. כמין שני חטמין וכו' – כלומר, כל ספל דד כמין חוטם מנוקב יוצא ממנו, ודרך בו מקלח המשקה על המזבח.  ↩

  4205. אחד מעובה וכו' – דד של אחד, של יין עבה ונקב שלו גדול, ושל השני, זה של מים, דק, כמפורש בסמוך.  ↩

  4206. כדי שיהיו שניהם כלים בבת אחת – כלו' המים ממהרים לקלח מן היין ולפיכך דד שלהם דק, שלא יכלה קלוחם קודם היין.  ↩

  4207. מערבי… מזרחי – ספל מערבי וספל מזרחי.  ↩

  4208. הגבה ידך – שיהיו הכל רואים שהוא מנסך על המזבח.  ↩

  4209. נסך אחד – כהן צדוקי, שהצדוקים לא היו מודים בנסוך המים.  ↩

  4210. נפגמה – נפחתה ונשברה.  ↩

  4211. בול של מלח – גוש מלח.  ↩

  4212. וסתמוהו – את הפגם.  ↩

  4213. בית השאובה – כשהיו שואבים מים לנסוך המים.  ↩

  4214. היו יורדים – הכהנים והלוים.  ↩

  4215. תקון גדול – עושים סדרים והכנות, מניחים קרשים על גבי זיזי הכתלים למעמד בני אדם, וכדומה שלא יגדל הדחק.  ↩

  4216. היו שם – בעזרה.  ↩

  4217. כדים של שמן – להדלקה.  ↩

  4218. מבלאי – מן הישנים והבלויים.  ↩

  4219. ומהמיניהם – מאבנטיהם.  ↩

  4220. מפקיעין – מוציאים חוטים לפתילות.  ↩

  4221. ואנשי מעשה – רודפי מצוה.  ↩

  4222. הגבר – התרנגול.  ↩

  4223. יחזקאל ח', טז.  ↩

  4224. תהלים קכ"ח, ה−ו.  ↩

  4225. אם אני כאן וכו' – נתכון לזרז את העם שיעלו לשמחת בית־השאובה, שכל יחיד יראה את עצמו כאלו הוא הכל.  ↩

  4226. שמות כ', כד.  ↩

  4227. שלא בישה – במעשים רעים.  ↩

  4228. ישוב – יעשה תשובה.  ↩

  4229. נועץ – תוקע.  ↩

  4230. אגודליו – בהונות ידיו.  ↩

  4231. בשמיני – בסוכת שבתחלת שנה שמינית.  ↩

  4232. דברים י"ז, טו.  ↩

  4233. זלגו עיניו דמעות – שהיה מזרעו של הורדוס האדומי.  ↩

  4234. במדבר כ"ט, לה.  ↩

  4235. תהלים ק"ט, ד.  ↩

  4236. במדבר כ"ט, לו.  ↩

  4237. במדבר כ"ט, לה.  ↩

  4238. גלגלו – ענינו אכילה קלה.  ↩

  4239. גשמי שנה מרובים ופרות מרקיבים – ואין לאצרן ומוכרים בזול.  ↩

  4240. שיר השירים ז', ב.  ↩

  4241. שמות ל"ד, כד.  ↩

  4242. באפר – בשדה מרעה.  ↩

  4243. חולדה – מין שרץ מזיק תרנגולים (וויזל).  ↩

  4244. כרי של חטיו – גל של חטים.  ↩

  4245. פרות גנוסר – פרות הבאים מסביבות ים כנרת, והם מתוקים ומשובחים ביותר.  ↩

  4246. שלא לשמה – שלא לשם מצוה, אלא לשם הנאה.  ↩

  4247. והושיבו פרוסדאות – המלכות הושיבה משמרות קבועים למנוע את העם מעליה לרגל.  ↩

  4248. וחפום בקציעות – כסו את הסלים מלמעלה בתאנים כתושות ויבשות של דבלה (דבלה – זוהי ככר עגול של תאנים כתושות ודבוקות ביחד, ושמן של התאנים הכתושות “קציעות”), ודרך מלאכה זו להעשות במכתשת ובעלי (עליונה של מכתשת), ונתכונו הכשרים לגנוב בכך דעתם של השומרים. ועל שם מעשיהם נקראו בני “גונבי עלי” וכו'.  ↩

  4249. משובך – ארובת יונים ועולים אליה בסולם.  ↩

  4250. והביאום לירושלים – ושברום להיות עצים למערכה.  ↩

  4251. סלמאי הנתוצתי – הוא שלמאי הנטופתי, עזרא ב‘, כב, מו ונחמ’ ז', כו, מח (ע‘ דהי"א, ב’, נד).  ↩

  4252. משלי י', ז.  ↩

  4253. משלי י', ז  ↩

  4254. העבודה – עבודה זרה.  ↩

  4255. השונא – כמפורש בסמוך.  ↩

  4256. להיכל – לביהמ"ק.  ↩

  4257. להספיד – את המת.  ↩

  4258. גסקלגס – הוא גאיוס קאליגולי, וכל הענין מסופר בפרוטרוט בספר יוסף בן מתתיהו ב', יא.  ↩

  4259. של חג – הסכות.  ↩

  4260. וכונו – שנהרג ממש באותה שעה שיצאה בת קול.  ↩

  4261. שראה וגו' – שראה שמעון הצדיק ששליח המלך והצלמים קרובים לבוא.  ↩

  4262. וקדמו לפניהם – כמפורש בסמוך.  ↩

  4263. המסורות– המלשינים.  ↩

  4264. איכה א', א.  ↩

  4265. איכה א', א.  ↩

  4266. קתדרא – כסא לחכמים.  ↩

  4267. בעל הבית – זה שנתארח הירושלמי אצלו.  ↩

  4268. )לאכסנאי – לאורח.  ↩

  4269. משאוי – משא, חבילה.  ↩

  4270. דמיהם – מחירם.  ↩

  4271. פלוני – בעל הבית.  ↩

  4272. הרי דבר אחד – של חכמה, שנודע לו על ידי ערמתו מקום ביתו של בעל הבית.  ↩

  4273. פרגיות – אפרוחים של תרנגלת.  ↩

  4274. לא שלי הוא – לא דרך־ארץ היא, שיהא אורח מחלק בסעודה.  ↩

  4275. פטומה – אבוסה.  ↩

  4276. ספינה זו – גוף התרנגולת הדומה לספינה.  ↩

  4277. שבאי – זה שלקח אותם בשבי.  ↩

  4278. סומא – עור.  ↩

  4279. וטעון – עמוס.  ↩

  4280. מטפטף ושוקע – נוטף מן הנוד ושוקע בקרקע.  ↩

  4281. וצף – למעלה, מחמת השמנונית.  ↩

  4282. נפנה – לעשות צרכיו.  ↩

  4283. קפלוטות – מין ירק (לויך).  ↩

  4284. פרלמנטר – שליח המלך.  ↩

  4285. מומס – מרקד וליצן בקרקסאות.  ↩

  4286. ממוני – בירושה אחרי מות האב.  ↩

  4287. מוציאי גנותי – מודיעי קלוני.  ↩

  4288. איני כדאי – איני ראוי.  ↩

  4289. באתינס – עיר במדינת יון.  ↩

  4290. עד שיקפוץ שלש קפיצות – מן החנות לחוץ, שלא ילין עמם, מפני הדחק.  ↩

  4291. שופטים י"ד, יח.  ↩

  4292. מי ילך – לאתינס.  ↩

  4293. טריסיס – שם מטבע, ובשביל תקון סנדל דמיה מרובים.  ↩

  4294. מפוחמות – שחורות כפחם.  ↩

  4295. ומה איכפת – מה בכך.  ↩

  4296. טופח – מכה.  ↩

  4297. דמיה – שויה.  ↩

  4298. דחוקים – נצרכים ביותר לדבר.  ↩

  4299. מעלה עליהם – את המחיר.  ↩

  4300. מפלבלות – מרפרפות ומתבלבלות.  ↩

  4301. כמעשה רבקה – לאליעזר, שאמרה “גם לגמליך אשאב”.  ↩

  4302. כמעשה אליעזר – שנתן לה נזם וצמידים.  ↩

  4303. גורל עולה בימין – הגורל של השעיר לה‘, הקרב ביום כפור. ועי’ למעלה פרק ט' יט.  ↩

  4304. לשון של זהורית – חבילת צמר אדום, שהיו קושרים בפתח האולם ביו"כ בשעה שלוו השעיר לעזאזל. ועי' שם.  ↩

  4305. נר מערבי – של המנורה, שדרכו להיות דולק תדיר. וכל אלה הסימנים באו לרמז ולאות, שהחורבן קרב לבוא.  ↩

  4306. מבעית – מפחיד.  ↩

  4307. זכריה י"א, א  ↩

  4308. משלי כ"ח, יד.  ↩

  4309. על קמצא וכו' – כל אלה מפורשים למטה בענין.  ↩

  4310. קמצא ובר קמצא– שמות אנשים הם.  ↩

  4311. והוציאו – מן הבית.  ↩

  4312. מחו – עכבו, התנגדו.  ↩

  4313. מכלל – משמע.  ↩

  4314. הטיל – הפיל, נתן.  ↩

  4315. בניב שפתים – בשפה העליונה.  ↩

  4316. בדוקין שבעין – בקרום העליון של העין.  ↩

  4317. שלנו – ליהודים.  ↩

  4318. ולהם – לנכרים.  ↩

  4319. משום – בשביל.  ↩

  4320. נירון – שם מלך רומי (נֵירו).  ↩

  4321. פסוק לי פסוקך – אמור לי איזה מקרא למדת היום בבית־הספר.  ↩

  4322. יחזקאל כ"ה, יד.  ↩

  4323. לקנח ידו בי – כלו' להטיל את העונש עלי.  ↩

  4324. אספסינוס – אביו של טיוס (וועספאסיאן).  ↩

  4325. שנקדה וכו' – שזרחה לו חמה; שפעם אחת השאילהו שר אחד בארות מים בשביל עולי רגלים וקבעלו זמן פרעון, בתנאי שאם יגיע הזמן ונקדימון לא יפרע – ישיב לו בזהב. ביום האחרון ירדו גשמים עם שקיעת החמה ונעשהנס והציצה החמה אחרי שנתמלאו הבורות, ובכך נפטר מן הקנס.  ↩

  4326. ציצתו נגררת וכו' – כשיצא מביתו היו מציעין תחתיו כסתות בהליכתו וציציות בגדיו נגררות על גבי הכסתות.  ↩

  4327. טעון – צריך לאפיתו.  ↩

  4328. בריונים – פריצים.  ↩

  4329. פת קיבר – פת גרועה ופחותה.  ↩

  4330. נטפלו – דבקו.  ↩

  4331. דברים כ"ח, נו.  ↩

  4332. גרוגרת – תאנה יבשה.  ↩

  4333. ונאנסה – וחלתה.  ↩

  4334. יחזקאל ז', יט.  ↩

  4335. הכחיש – נעשה רזה.  ↩

  4336. נראה מבחוץ – מחמת רזון נראה מאכלו דרך עור גרונו הדק.  ↩

  4337. שולקין – שמבשלין.  ↩

  4338. בצנעה – בלאט, בסתר.  ↩

  4339. ישעיה י', לד.  ↩

  4340. חבית – כד גדולה של חרס.  ↩

  4341. ודרקון – נחש (דראקון).  ↩

  4342. שם מ"ד, כה.  ↩

  4343. צבת – מלקחים.  ↩

  4344. ומסלקין – מסירין.  ↩

  4345. דוכסים – נסיכים.  ↩

  4346. חובר – חובר חברים, לוחש על נחשים.  ↩

  4347. כל השכנים וכו' – הערבים שכנים של א"י הם.  ↩

  4348. הלב יודע וכו‘ – משל הוא, לבו של אדם יודע אם הוא נוטל זמורות מן העץ בשביל עקל (מין כלי שמוש בבית הבד עשוי מזמורות) או לעקלקלות (ולשון נופ על לשון הוא, ונאמר במקומו לענין העבודה בשנת השמיטה); כלו’ אם כונתו טובה או רעה.  ↩

  4349. משלי ט"ו, ל.  ↩

  4350. שם י"ז, כב.  ↩

  4351. יבנה ­– שם עיר של חכמים סמוכה לירושלים.  ↩

  4352. ושלשלת של רבן גמליאל – משפחת הנשיאים.  ↩

  4353. ישעיה מ"ד, כה.  ↩

  4354. גמזוז – תאנת הבר, של שקמה, כלו' דבר מועט.  ↩

  4355. חשבון וכו' – תחבולה ידועה לחשב חשבונות באצבעות ולשקול בקנה.  ↩

  4356. קללה – האמורה למעלה.  ↩

  4357. טיטוס – בנו של אספסינוס.  ↩

  4358. דברים ל"ב, לז.  ↩

  4359. סיף – חרב.  ↩

  4360. וגדר – דקר וחתך.  ↩

  4361. מבצבץ – נוצץ ומטפטף.  ↩

  4362. הרג את עצמו – כנוי בלשון של כבוד כלפי מעלה.  ↩

  4363. תהלים פ"ט, ט.  ↩

  4364. שמות ט"ו, יא.  ↩

  4365. באלמים – שרואה ושותק.  ↩

  4366. גרגותני – סל.  ↩

  4367. נחשול – סערת ים.  ↩

  4368. הברברין – הפראים.  ↩

  4369. יתוש – מין זבוב דק.  ↩

  4370. קרנוס – פטיש.  ↩

  4371. כיון דדש דש – כיון שנתרגל היתוש בקול הפטיש שוב לא הוקל המכאוב על ידי כך.  ↩

  4372. וכשמת – טיטוס.  ↩

  4373. פצעוּ – חתכו ופתחו.  ↩

  4374. מקובלים אנו – קבלת חכמים בידינו.  ↩

  4375. פיו – של היתוש.  ↩

  4376. איכה א', ה.  ↩

  4377. דברים כ"ג, ז.  ↩

  4378. ישו – הנוצרי.  ↩

  4379. כחה של בושה – של הלבנת פני אדם.  ↩

  4380. סיע – עזר.  ↩

  4381. רבו – בעליו.  ↩

  4382. ושוליא – תלמידו של אומן.  ↩

  4383. נגר – חרש עץ.  ↩

  4384. שגר – שלח.  ↩

  4385. פטרתיה לאלתר – שלחתיה תיכף.  ↩

  4386. כתובתה – כתב התחיבות שאדם נותן לאשתו בשעת נשואים.  ↩

  4387. נחתם גזר דין – על בית־המקדש שיחרב.  ↩

  4388. הלא אתה אלהים וגו' – כלומר, אין לנו צורך בעזרתך.  ↩

  4389. תהלים ס', יב.  ↩

  4390. דרקון – נחש.  ↩

  4391. כרכשתו – המעי התחתון שלו.  ↩

  4392. מצד זה – של העיר.  ↩

  4393. ולא ידעו וכו' – מפני גודל מדת העיר ורחוק־המקום.  ↩

  4394. איכה ב', ב.  ↩

  4395. ירמיה ג', יט.  ↩

  4396. אין עורו וכו' – לאחר הפשטה עור הצבי מצטמק ומתכוץ.  ↩

  4397. רוחה – רחבה.  ↩

  4398. גמודה – צמוקה ומכווצת.  ↩

  4399. טרינוס – מלך רומי לפני אדרינוס.  ↩

  4400. לולינוס ופפוס – שני גבורי ישראל היו.  ↩

  4401. דיופלי – זוג שליחים.  ↩

  4402. בגזירים – של עץ.  ↩

  4403. שחיק עצמות – לשון קללה היא לרשע עריץ שמת: תשחקנה עצמותיו.  ↩

  4404. ברברים – עמים נכרים.  ↩

  4405. דברים כ"ח, מט.  ↩

  4406. איכה א', טז.  ↩

  4407. נטעו – אבות הילד.  ↩

  4408. בן כוזיבא – הוא בר כוכבא, וקראו לו בן־כוזיבא, מלשון כזב, על שם סופו, וי“מ, שנקרא כך על שם עיר מולדתו ”כוזיבא“, וכנוהו לשבח ”בר־כוכבא“ על שם ”דרך כוכב מיעקב".  ↩

  4409. מקוטעי אצבע – גבורים שהיה מנסה את כחם על־ידי זה שקטע את בהונותיהם.  ↩

  4410. יבדקו – אם בעלי גבורה הם.  ↩

  4411. שאינו רוכב וכו' – כלומר, מי שאינו עוקר ארז בשעת רכיבה.  ↩

  4412. באסטרטיא – בחיל הצבא במחנה.  ↩

  4413. לא יסעד וכו' – אל יעזור (אלהים) ואל יסַגף ויצַעַר;, כלומר, אל יתערב כלל במלחמתנו ותושיע לנו ידנו.  ↩

  4414. תהלים ס', יב.  ↩

  4415. אבני בליסטרא – אבני קלע.  ↩

  4416. במדבר כ"ד, יז.  ↩

  4417. תרנגולת זו – הכונה לר' אלעזר.  ↩

  4418. מתגעגעת – מתגלגלת ומקרקרת; כלו' מתפלש הוא באפר ומתפלל.  ↩

  4419. מסתורין – סודות.  ↩

  4420. זכריה י"א, יז.  ↩

  4421. זכריה י"א, יז.  ↩

  4422. קרני מלחמה – ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים אליהם אנשי הצבא.  ↩

  4423. בבקעת ידים – שם מקום.  ↩

  4424. מושך אילך – שוטף לצד זה.  ↩

  4425. ואחד דם – מהרוגי ביתר.  ↩

  4426. זבל – דומן שמדשנים בו השדה.  ↩

  4427. במכתובים – במקלות דקים שמראים בהם לתינוקות בספרים.  ↩

  4428. והתיזו – וחתכו בחרב.  ↩

  4429. סנקליטון – שרי המועצה.  ↩

  4430. איכה ג', נט–ס.  ↩

  4431. שהבינו – שהבינו כונתו של אדרינוס לגנוב דעתם של היהודים, שיצאו ויהרגם.  ↩

  4432. הושע ז', יא.  ↩

  4433. קרן גלוסקא – קצה העוגה, פרוסה קטנה.  ↩

  4434. לאותו האיש – כלו' אוי לי.  ↩

  4435. איכה ב', כ.  ↩

  4436. אם יהרג וגו‘ – כלו’ עונש הוא לכם על דמו של זכריה שנהרג במקדש.  ↩

  4437. איכה ב', כ.  ↩

  4438. לקלון – לזנות.  ↩

  4439. תהלים ס"ח, כג.  ↩

  4440. שדרכן לכך – להוציאן לקלון.  ↩

  4441. תהלים מ"ד, כג.  ↩

  4442. איכה א', טז.  ↩

  4443. חלוקים – מלבושים כעין כתנות.  ↩

  4444. ירמיה ו', כו.  ↩

  4445. בריבה – בנערה.  ↩

  4446. בעל החלום – מלאך החלומות.  ↩

  4447. כלי מילת – בגדי משי.  ↩

  4448. ומקפלים וכו' – כלומר, נוטלים לעצמם.  ↩

  4449. שפסקו – שקצבו לה מדמי היורשים כשמת בעלה.  ↩

  4450. לבו ביום – לצורך יום אחד.  ↩

  4451. כך תפסקו וכו' – שהיתה הקצבה מעטה בעיניה והתרעמה.  ↩

  4452. לציקי קדרה – לתבל את התבשילים.  ↩

  4453. ששומרת יבם – שמת בעלה בלא בנים, והיה היבם קטן, והמתינה עד שיגדל.  ↩

  4454. אראה בנחמה – לשון שבועה.  ↩

  4455. טלפי – פרסות.  ↩

  4456. שיר־השירים א', ח.  ↩

  4457. גויותיך – גופך.  ↩

  4458. מלח ממון חסר – הממון חסר מלח, כלו' אין מלח לממון שיקימנו, כשם שהמלח מקים את הבשר. פ"א: מלח וממון הולכים וחסרים ומתמסמסים מאליהם.  ↩

  4459. חסד – המלח המקים את הממון הוא החסד ןהצדקה שעושים בו.  ↩

  4460. ישעיה נ', ג.  ↩

  4461. הפנסים – מנורות למאור, עששיות.  ↩

  4462. יואל ד', טו.  ↩

  4463. נחום א', ג.  ↩

  4464. מבזע פורפורא – קורע אדרת הארגמן, לבוש מלכות שלו.  ↩

  4465. איכה ב‘, יז. בצע אמרתו – דרש “בצע” מל’ בזיעה וקריעה ו“אמרה” שפת בגד וחלוק בארמית.  ↩

  4466. שם ג', כח.  ↩

  4467. ירמיה י"ג, יז.  ↩

  4468. ירמיה י"ג, יז.  ↩

  4469. שיר־השירים ב', ט.  ↩

  4470. לבדים – צמר מכובש (פילץ).  ↩

  4471. מה אכפת לי– כלו' אינני דואג לכך.  ↩

  4472. איכה א', טז.  ↩

  4473. פרושים – נזירי בשר ויין.  ↩

  4474. נטפל – עמד עליהם להשיבם מדעתם.  ↩

  4475. בפירות אחרים – שאין מביאים מהם בכורים.  ↩

  4476. דבר מועט – לסמן אבלות וזכר ולחורבן.  ↩

  4477. תהלים קל"ז, ה־ו  ↩

  4478. ישעיה ס"ו, י.  ↩

  4479. לשבוע הבן – לברית מלה.  ↩

  4480. לישוע הבן – לפדיון הבן.  ↩

  4481. ישעיה ס"ו, י.  ↩

  4482. איכה ב', ב.  ↩

  4483. איכה ב', ב.  ↩

  4484. איכה ב', ב.  ↩

  4485. במדבר י"ד, א.  ↩

  4486. איכה ב', א.  ↩

  4487. לא הגיע – שהיהודי ממהר ממנו ללכת.  ↩

  4488. למודת שכול וכו' – מי שהיא למודה במיתת בנים אינה מתיראת עוד; והנמשל, המתרגל בצערו אינו חושש לו עוד.  ↩

  4489. בראשית ב‘, ה.; וכל שיח וגו’ – דרש “שיח” לשון שיחה ותפלה.  ↩

  4490. על ביהמ"ק – שנאמר בו “ציון שדה תחרש” (ירמיה כ"ו, יח).  ↩

  4491. יחזקאל כ"א, לא.  ↩

  4492. נסתלקה עטרה וכו' – שגזרו על עטרות חתנים לסימן אבלות על חרבן הבית.  ↩

  4493. חורין – תלמידי חכמים.  ↩

  4494. ונדלדלו – נתמעטו וכלו.  ↩

  4495. אנשי מעשה – עסקני צבור ובעלי מעשים טובים.  ↩

  4496. ואין דורש – לתורה.  ↩

  4497. סופרים… וחזנים – מלמדי תינוקות ומשמשיהם.  ↩

  4498. תהלים ק"ג, ו.  ↩

  4499. שמות כ"ג, ה.  ↩

  4500. איכה ד', יא.  ↩

  4501. זכריה ב', ט.  ↩

  4502. קול המונה מפלטיא – רעש השוק.  ↩

  4503. רצונו – של הקב"ה.  ↩

  4504. במדבר א', נא.  ↩

  4505. ישעיה ח', ב.  ↩

  4506. מיכה ג', יב.  ↩

  4507. זכריה ח', ד.  ↩

א דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים: רְצוֹנְךָ שֶׁתַּכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם − לְמַד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי דברים, מט).


דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת – כינוי נדיר לקבוצה של חכמים קדומים שנהגו למצוא רמזים לעניינים שונים תוך דרשת פסוקי מקרא.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה, בורא העולם בדיבור. וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו – כדרישת התורה מן האדם, “ללכת בכל דרכיו (של הקב"ה) ולדובקה בו” (דברים יא, כב).

*


ב אַל יְהִי הַמָּשָׁל הַזֶּה קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָבַד זָהוּב מִבֵּיתוֹ אוֹ מַרְגָּלִית טוֹבָה − לֹא עַל יְדֵי פְּתִילָה בְּאִסָּר הוּא מוֹצֵא אוֹתָהּ? כָּךְ הַמָּשָׁל הַזֶּה לֹא יְהֵא קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה (שהש"ר א, ח).


קַל בְּעֵינֶיךָ – קל ערך, מיותר. לַעֲמֹד עַל – להבין במלוא עומקם. זָהוּב – מטבע של זהב.

פְּתִילָה בְּאִסָּר – פתילת נר השווה פרוטות אחדות (האיסר הוא מטבע השווה שמונה פרוטות נחושת), שלאורה נמצאת האבידה.

*


ג “וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמֵּד־דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה” (קהלת יב, ט) –רַב נַחֲמָן אָמַר: לְפָלָטִין גְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ פְּתָחִים הַרְבֵּה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מָה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד? נָטַל פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי וּקְשָׁרָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת וְיָצָא דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת.

כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים, שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְנָס לְתוֹכָהּ הָיָה טוֹעֶה. מָה עָשָׂה פִּקֵחַ אֶחָד? נָטַל אֶת הַמַּגָּל, כִּסַּח וְנִכְנַס, כִּסַּח וְנִכְנַס, נִכְנַס דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ וְיָצָא דֶרֶךְ הַכִּסּוּחַ; הִתְחִילוּ הַכֹּל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ. כָּך שְׁלֹמֹה.

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר: לְקֻפָּה גְדוֹלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְלֹא הָיוּ לָהּ אָזְנַיִם, וְלֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל, וּבָא פִּקֵּחַ אֶחָד וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם, וְהִתְחִילָה לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנֶיהָ. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא עָמַד שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַשְׂכִּיל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה הִתְחִילוּ הַכֹּל סוֹבְרִין תּוֹרָה.

רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁהוּא מָלֵא רוֹתְחִים וְלֹא הָיְתָה לוֹ אֹזֶן לְהִטַּלְטֵל, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה לוֹ אֹזֶן, וְהִתְחִיל לְהִטַּלְטֵל עַל יְדֵי אָזְנוֹ.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לִבְאֵר עֲמֻקָּה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ מֵימֶיהָ צוֹנְנִים וּמְתוּקִים וְטוֹבִים, וְלֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָשַׁר חֶבֶל בְּחֶבֶל, מְשִׁיחָה בִּמְשִׁיחָה וְדָלָה מִמֶּנָּה וְשָׁתָה; הִתְחִילוּ הַכֹּל דּוֹלִין הֵימֶנָּה וְשׁוֹתִין.

כָּךְ מִדָּבָר לְדָבָר, מִמָּשָׁל לְמָשָׁל עָמַד שְׁלֹמֹה עַל סוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה

(שהש“ר א, ח; בר”ר יב, א; שם צג, ד; קה"ר ב, יא).


קֹהֶלֶת – הוא, לפי המסורת, שלמה המלך.

לְפָלָטִין – משל לארמון.

פְּתָחִים הַרְבֵּה – בנוי כמעין מבוך.

טוֹעֶה – מאבד את דרכו.

פְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי – גליל חוטים העשויים מצמח הגומא.

דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת – בעזרת הפקעת שנקשרה בדלת הכניסה ונגללה בידי ההולך בארמון אגב הליכתו.

לְהַשְׂכִּיל – להבין.

סוֹבְרִין – מבינים ולומדים.

לְחֻרְשָׁה שֶׁל קָנִים – משל ליער של שיחים סבוכים.

כִּסַּח – קיצץ לקצירה.

לְקֻפָּה – משל לסל גדול.

אָזְנַיִם – ידיות.

לְקִיתוֹן – משל לכד גדול.

רוֹתְחִים – מיִם רותחים.

מְשִׁיחָה – חבל דק.

*


ד עֲשִׁיר נְכָסִים, עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – זֶהוּ בַּעַל הַגָּדוֹת (בבא בתרא קמה ע"ב).


עֲשִׁיר פֻּמְבֵּי – מי שעושרו רב, ידוע ברבים ומפורסם.

בַּעַל הַגָּדוֹת – הדורש דרשותיו ברבים והמונים באים לשמוע אותן.

*


ה “אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר… וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ” (קהלת ו, ב) – זֶה בַּעַל אַגָּדָה, שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹסֵר וְלֹא מַתִּיר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מְטַהֵר (ירושלמי הוריות ג, ה).


יַשְׁלִיטֶנּוּ… לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ – ייתן לאדם רשות והזדמנות ליהנות ממנו.

זֶה בַּעַל אַגָּדָה שֶׁאֵינוֹ לֹא אוֹסֵר וגו' – זה החכם שידיעותיו רבות באגדה, אך אינו רשאי לפסוק על פיהן בתחומים המגוונים של ההלכה: איסור והיתר וגו', שכן אין למדים הלכות מן האגדה.

*


ו “כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו” (תהלים כח, ה) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת (מד"ת לפסוק).


אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת – המדברות בגדולת מעשיו של הקב"ה, ועל מי שמזלזל בהן נאמר “לא יבינו” וגו'.

*


ז “וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם” (תהלים יט, ה) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת, שֶׁמְּקַדְּשִׁים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶן (סא“ר, ב; ילק”ש לתהלים, תרעב).


שֶׁמְּקַדְּשִׁים שְׁמוֹ – האגדות מציגות את גדולת הקב“ה ומעשיו, ובאמצעותן מתקדש ומתפרסם שמו של הקב”ה בעולם כולו.

*


ח “וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן” (שמות טז, לא) – אֲחֵרִים אוֹמְרִים: “גַּד” – שֶׁדּוֹמֶה לְאַגָּדָה, שֶׁמּוֹשֶׁכֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם (יומא עה ע"א).


“וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן” – הוא המן שאכלו עם ישראל במדבר.

שֶׁדּוֹמֶה לְאַגָּדָה – והיא דרשת המילה “גד” כנגזרת מהפועל הארמי נג"ד שפירושו “משך”.

כַּמַּיִם – לאדם הצמא.

*


ט “וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם” (קהלת ב, ח) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת, שֶׁהֵן עִנּוּגוֹ שֶׁל מִקְרָא (קה"ר לפסוק).


עִנּוּגוֹ שֶׁל מִקְרָא – שלימוד האגדות מוסיף עונג בשעת לימוד המקרא.

*


י “שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים” (שיר השירים ה, יג) – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת (ילק"ש לשיר השירים, תתקצא).


אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת – שריחן נעים ומראיהן נאה.

*


יא “וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו” (שמות טו, כו) – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, א).


הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם – המתקבלות על לב כל שומעיהן.

*


יב בְּרִית כְּרוּתָה הִיא – הַלּוֹמֵד אַגָּדָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ (ירושלמי ברכות ה, א).


בְּרִית כְּרוּתָה – דבר ברור ובטוח כברית שנכרתה ואין להפר אותה.

מְשַׁכֵּחַ – שוכח את אשר למד.

*


יג “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי” (דברים לב, ב) – מָה מָטָר זֶה אֶחָד הוּא, וְיוֹרֵד עַל הָאִילָנוֹת וְנוֹתֵן בָּהֶם מַטְעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהֵן: בַּגֶּפֶן לְפִי מָה שֶׁהֵן, בַּזַּיִת לְפִי מָה שֶׁהֵן, בַּתְּאֵנָה לְפִי מָה שֶׁהֵן – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כֻּלָּם אַחַת וְיֵשׁ בָּהֶם מִקְרָא וּמִשְׁנָה, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי דברים, שו).


אֶחָד הוּא – טיבו אינו משתנה לפי העצים שעליהם הוא יורד.

מַטְעַמִּים… לְפִי מָה שֶׁהֵן – טעם הפירות שונה מעץ לעץ על פי טבעם.

דִּבְרֵי תּוֹרָה – הם דברי האל המעוררים בשומעיהם סוגים שונים של ידע.

*


יד “כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם” (דברים לב, מז) – דָּבָר שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים רֵיק הוּא, לֹא רֵיק הוּא אֶלָּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וְאֹרֶךְ יְמֵיכֶם – שֶׁלֹּא תֹאמַר: לָמַדְתִּי הֲלָכוֹת – דַּי לִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת” (דברים יא, כב) – כָּל הַמִּצְוָה, לְמַד מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח, ג) – זֶה מִדְרָשׁ, “כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם” – אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (ספרי דברים, מח).


רֵיק הוּא – פסוק או מילה הנראים לאדם כחסרי ערך ותוכן.

מִכֶּם – בגללכם, מנקודת המבט של מי שאינו לומד כראוי. ובאמת הדברים הם “חייכם ואורך ימיכם”.

כָּל הַמִּצְוָה – ודורש את לשון הריבוי “כל” ככוללת את כל ענפי התורה.

מִדְרָשׁ – דרשת הכתובים להוציא מהם הלכות חדשות, והיא מדומה להלן למזון הבסיסי, הוא הלחם, לשם הדגשת חשיבותה הגדולה.

*


טו “מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים” (שיר השירים ה, יג) – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: מָה מִגְדְּלוֹת הָרֶקַח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד, וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת (שהש"ר לפסוק).


מִגְדְּלוֹת הָרֶקַח – ערוגות שמגדלים בהן בשמים שונים.

*


טז רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ מִדּוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים: אֶבֶן גָּזִית, אֶבֶן פִּנָּה, אֶבֶן פְּסֵיפָס. אֶבֶן גָּזִית כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן גָּזִית, שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֶּה אֶחָד.

אֶבֶן פִּנָּה כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת, בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת אוֹמֵר לוֹ – זֶהוּ אֶבֶן פִּנָּה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִּיּוֹת בִּלְבַד.

אֶבֶן פְּסֵיפָס כֵּיצַד? זֶה תַּלְמִיד שֶׁשָּׁנָה מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְתוֹסָפוֹת, כְּשֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנָס אֶצְלוֹ, שׁוֹאֲלוֹ בְּמִדְרָשׁ אוֹמֵר לוֹ, בַּהֲלָכוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּתוֹסָפוֹת – אוֹמֵר לוֹ, בְּאַגָּדוֹת – אוֹמֵר לוֹ, וְזֶהוּ אֶבֶן פְּסֵיפָס, שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה פִּיּוֹת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ

(אדר“נ, נו”א, כח).


מִדּוֹת – דרגות שונות.

אֶבֶן גָּזִית – המונחת בקיר ומסותתת רק בצידה החיצוני.

אֶבֶן פִּנָּה – המונחת בפינת הבית ושניים מצדדיה פונים כלפי חוץ ומסותתים.

אֶבֶן פְּסֵיפָס – המונחת בתוך עיטור המשמש לנוי (מוזאיקה) ולפיכך היא מסותתת מכל צדדיה.

שָׁנָה – למד היטב.

פֶּה – צד מסותת.

תּוֹסָפוֹת – מסורות שלא נכללו במשנה וחלקן נקבעו בחיבור הקרוי “תוספתא”.

*


יז “לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה” (איוב כח, כה) – אָמַר רַ' יוּדָן בְּרַ' שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ מִלְּמַעְלָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בְּמִדָּה, וְאֵלּוּ הֵן: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדָה. יֵשׁ זוֹכֶה לְמִקְרָא, וְיֵשׁ – לְמִשְׁנָה, וְיֵשׁ – לְתַלְמוּד, וְיֵשׁ – לְאַגָּדָה, וְיֵשׁ זוֹכֶה לְכֻלָּן

(ויק"ר טו,ב).


מִלְּמַעְלָה – מן השמים (וביסוד הדרשה ההנחה כי “אין מים אלא תורה”).

בְּמִדָּה – בכמויות המשתנות מאדם לאדם לפי יכולותיו ומעלותיו.

*


יח רַ' שִׂמְלַאי בָּא אֵצֶל רַ' יוֹנָתָן, אָמַר לוֹ: לַמְּדֵנִי אַגָּדָה. אָמַר לוֹ: מָסֹרֶת בְּיָדִי מֵאֲבוֹתַי שֶׁלֹּא לְלַמֵּד אַגָּדָה לֹא לְבָבְלִי וְלֹא לִדְרוֹמִי, שֶׁהֵם גַּסֵּי רוּחַ וּמְעוּטֵי תּוֹרָה, וְאַתָּה נְהַרְדְּעָאִי וְדָר בְּדָרוֹם (ירושלמי פסחים ה, ג).


רַ' יוֹנָתָן – שהתגורר בגליל התחתון.

מָסֹרֶת – דבר שעבר מדור לדור.

דְּרוֹמִי – מי שבא מדרומה של ארץ ישראל.

גַּסֵּי רוּחַ – ואינם יכולים לעמוד על דקויותיה של האגדה.

נְהַרְדְּעָאִי – מי שמוצאו מן העיר נהרדעא שבבבל.

*


יט “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה'” (דברים ה, ד) – “פָּנִים” שְׁנַיִם, “בְּפָנִים” שְׁנַיִם – הֲרֵי אַרְבָּעָה פָּנִים: מִקְרָא, מִשְנָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדוֹת. פָּנִים שֶׁל אֵימָה – לְמִקְרָא, פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – לְמִשְׁנָה, פָּנִים מַסְבִּירוֹת – לְתַלְמוּד, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – לְאַגָּדָה (סופרים טז, ג; פדר"כ יב, כה).


“פָּנִים” שְׁנַיִם – מצורת הרבים “פנים” נלמד כי מדובר לפחות בשני פנים, שתי דרכי התגלות שונות של דבר ה', ושתיים נוספות נלמדות ממילת “בְּפָנִים”.

פָּנִים שֶׁל אֵימָה – שהרי המקרא הוא דבריו המפורשים והישירים של הקב"ה ואליהם יש לגשת במורא ופחד.

פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת – שהרי המשנה כוללת הלכות מפורשות וברורות ואווירתה שלווה.

פָּנִים מַסְבִּירוֹת – שהרי לימוד התלמוד קשה ודורש מהמלמד לגלות סבלנות וחיבה כדי לעודד את הלומדים.

פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת – שהרי האגדה היא נעימה ומושכת לב כל אדם.

*


כ “סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת” (שיר השירים ב, ה) – אֵלּוּ הֲלָכוֹת הַמְּאֻשָּׁשׁוֹת, “רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים” (שם) – אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת, שֶׁרֵיחָן וְטַעֲמָן כַּתַּפּוּחִים.

“כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” (שם) – עַד שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה אָדָם אוֹכֵל מָה שֶׁמּוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁחָלָה מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל כָּל מִינֵי תַּעֲנוּגִים.

אָמַר רַ' יִצְחָק: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל וְהָיוּ מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וּדְבַר תַּלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַתּוֹרָה כְּלָל מְבַקְשִׁין לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִקְרָא וּדְבַר אַגָּדָה.

אָמַר רַ' לֵוִי: לְשֶׁעָבַר הָיְתָה הַפְּרוּטָה מְצוּיָה וְהָיָה אָדָם מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִשְׁנָה וַהֲלָכָה וְתַלְמוּד, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַפְּרוּטָה מְצוּיָה, וּבְיוֹתֵר שֶׁאָנוּ חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד – אֵין אָדָם מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶלָּא דִּבְרֵי בְּרָכוֹת וְנֶחָמוֹת (שהש"ר לפסוק; סופרים טז ד). הַמְּאֻשָּׁשׁוֹת – שיש להן יסוד בכתובי המקרא, המחזקים את תוקפן.


מָה שֶׁמּוֹצֵא – ואינו בררן במאכליו, ובהשאלה: לומד כל מקצוע ועניין, הלכות ואגדות גם יחד. תַּעֲנוּגִים – כגון דברי תורה ואגדה.

הָיְתָה הַתּוֹרָה כְּלָל – מסודרת בכללים קצרים הנוחים ללימוד, ועל כן לא היה קשה לעסוק בהלכה ובתלמוד.

הַפְּרוּטָה מְצוּיָה – המצב הכלכלי היה טוב.

חוֹלִים מִן הַשִּׁעְבּוּד – סובלים מן המלכות (הרומית) השולטת בישראל.

*


כא רַבִּי אַבָּהוּ וְרַ' חִיָּא בַּר אַבָּא נִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד. רַ' אַבָּהוּ דָּרַשׁ בְּאַגָּדָה, וְר' חִיָּא בַּר אַבָּא דָּרַשׁ בַּהֲלָכָה. הִנִּיחוּ הַכֹּל אֶת ר' חִיָּא בַּר אַבָּא וּבָאוּ אֵצֶל רַ' אַבָּהוּ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּהוּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר אַחַת, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית – עַל מִי קוֹפְצִין? לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית? (סוטה מ ע"א).


מָקוֹם – בית כנסת.

הִנִּיחוּ הַכֹּל – עזבו הציבור את הדרשה האחת ובאו לאחרת, בשל חביבות האגדה.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע והצטער.

מִינֵי סִדְקִית – חפצים קטנים, כגון מחטים, שמחירם נמוך אך הכול זקוקים להם.

עַל מִי קוֹפְצִין? – אל מי ממהרים כולם לבוא.

*


כב דָּרַשׁ רַ' שְׁמוּאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי בֵּי רַבִּי בּוּן: “חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ” (משלי כח, יא). "חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר” – זֶה בַּעַל גְּמָרָא, “וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ” – זֶה בַּעַל אַגָּדָה. לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, בְּיַד זֶה עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב וּבְיַד זֶה פְּרוֹטְרוֹט. זֶה שֶׁבְּיָדוֹ עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב אֵינוֹ מוֹצִיא וְחָיֶה, וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ פְּרוֹטְרוֹט – מוֹצִיא וְחָיֶה (ירושלמי הוריות ג, ה).


“יַחְקְרֶנּוּ” – ילעג לו (כפי שמבין מילה זו התרגום הארמי לפסוק).

בַּעַל גְּמָרָא – מי שידיעותיו רבות בהלכה המסובכת והמורכבת.

לִשְׁנַיִם – משל לשני בני אדם.

עֲשָׁתוֹת שֶׁל זָהָב – מטילי זהב.

פְּרוֹטְרוֹט – פרוטות, מטבעות בערך נמוך.

אֵינוֹ מוֹצִיא וְחָיֶה – אינו יכול להשתמש ברכושו לצורך מחייתו ומזונו, כיוון שאינו מצליח להמיר את רכושו הרב בכסף עובר לסוחר.

מוֹצִיא וְחָיֶה – בעל האגדה פחות בידיעותיו מבעל הגמרא, אך בשל חביבות דבריו הוא זוכה ליתר פופולריות בקרב הציבור הרחב.

*


כג יָשְׁבוּ רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. זֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מָר הֲלָכָה, וְזֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מָר אַגָּדָה. פָּתַח לוֹמַר אַגָּדָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה, פָּתַח לוֹמַר הֲלָכָה וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה; יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחֹרוֹת – נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן (בבא קמא ט ע"ב).


נַפָּחָא – הנפח, ונקרא כך ככל הנראה על שם מקצועו.

מָר – אדון (כינוי כבוד בארמית).

פָּתַח – התחיל.

וְלֹא הִנִּיחַ – לא איפשר לו להמשיך בדבריו.

יַלְדְָּה – בחורה צעירה.

מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת – תולשת את שערותיו הלבנות כדי שייראה כבחור צעיר.

מִכָּאן וּמִכָּאן – משני צדדיו.

*


כד “כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם” (ישעיה ג, א) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, "וְכֹל מִשְׁעַן מַיִם (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּמַיִם בָּאַגָּדָה (חגיגה יד ע"א).


“מִשְׁעַן” – מי שהחברה נשענת עליהם.

בַּעֲלֵי תַּלְמוּד – העוסקים בחלק העיקרי של מקצועות התורה, כלחם שהוא עיקר מזונו של אדם.

בַּעֲלֵי אַגָּדָה – שעיסוקם מרווה את צימאונו הרוחני של האדם (וראו קטע ח).

*


כה “מִטַּל הַשָּׁמַיִם” (בראשית כז, כח) – זֶה מִקְרָא, “וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ” (שם) – זוֹ מִשְׁנָה, “דָּגָן” (שם) – זֶה תַּלְמוּד, “תִּירוֹשׁ” (שם) – זוֹ אַגָּדָה (בר"ר סו, ג).


זֶה מִקְרָא – שניתן מן השמים.

זוֹ מִשְׁנָה – ומשחק מילים יש כאן בין “מִשְׁמַנֵּי” ל“משנה”.

זֶה תַּלְמוּד – שהוא החלק העיקרי של מקצועות התורה, כדגן שהוא עיקר מזונו של אדם.

זוֹ אַגָּדָה – המענגת את האדם ומרווה את צימאונו הרוחני כיין.

*


כו “חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה” (דברים לב, יד) – אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה. "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (שם) – אֵלּוּ הַגָּדוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת לֵב אָדָם כְּיַיִן (ספרי דברים, שיז).


גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה – החלק העיקרי במקצועות התורה, כלחם שהוא עיקר מזונו של אדם.

*


כז “יְחַיּוּ דָגָן” (הושע יד, ח) – בְּתַלְמוּד, “וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן” (שם) – בְּאַגָּדָה (ויק"ר א, ב).


“כַגָּפֶן” – הוא היין (וראו בקטע הקודם).

*


ב: מעשה־בראשית ודורות ראשונים

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


בְּרִיאַת הָעוֹלָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א שָׁנוּ חֲכָמִים: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים” (דברים ד, לב) – יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ” (שם). יָכוֹל, לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ” (שם). יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” (שם) – מִ“לְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר (חגיגה יא, ע"ב).


יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם – האם מותר לשאול ולחקור על מה שקדם לבריאת העולם?

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא – מותר לשאול רק על האירועים מאז בריאת האדם, הוא היום השישי לבריאה.

מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – מהיום הראשון לבריאת העולם ועד לבריאת האדם.

לְפָנֶיךָ – מותר לשאול אף על חמשת ימי הבריאה אשר קדמו לבריאת האדם.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – למעלה מן הרקיע ולמטה מן הארץ.

מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – מה קדם לעולם ומה יבוא לאחר כיליונו.

*


ב לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ“ב”? – מָה “ב” זֶה סָתוּם מִצְּדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לִדְרֹשׁ מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא (בר"ר א, י). “ב” – היא האות הפותחת את התורה (“בראשית”), והעולם נברא בידי הקב"ה בדיבור. סָתוּם מִצְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כצורתה הגראפית של האות ב', שהיא כעין תיבה הפתוחה רק בצידה השמאלי, לכיוון האות שאחריה.


לִדְרֹשׁ – לחקור ולהקשות.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

וּלְהַבָּא – ולאחר מכן (עד לימיך).

*


ג “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ” (קהלת ב, יד) – זֶה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְאֵילָךְ, “וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ” (שם) – זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדוֹרֵשׁ מִן הַחשֶׁךְ, מָה הָיָה (מדה"ג לבראשית א, א).


דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם – מתבונן ועוסק באירועים שמראשית בריאת העולם ואילך.

מַנִּיחַ – עוזב, אינו עוסק.

מִן הַחֹשֶׁךְ – שקדם לבריאת העולם (“וחושך על פני תהום”) ועוסק במה שהיה קודם לכן.

*


ד “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב) – רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם בֶּן סִירָא: “פְּלִיאָה מִמְּךָ מָה תֵּדַע? עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מָה תַּחְקֹר? בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן; אֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת” (ג, כב). לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת. כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: פָּלָטִין זוֹ בְּנוּיָה בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת – אֵינוֹ פּוֹגֵם? כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ – אֵינוֹ פּוֹגֵם?

רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר־קַפָּרָא אָמַר: אִלּוּלֵא הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (שם שם, א), מִנַּיִן? “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (שם, ב) (ירושלמי חגיגה ב, א; בר"ר א, ה).


בֶּן סִירָא – כוהן ירושלמי בן ראשית המאה השנייה לפני הספירה, שהותיר אחריו ספר ובו דברי חוכמה. מאמרו קובע כי אין לעסוק בדברים נפלאים שעמוקים מבינת האדם.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבִין – תעלות של שפכים ושל מים מעופשים.

סִרְיוּת – סירחון.

אֵינוֹ פּוֹגֵם? – האם מי שמזכיר עובדות אלה אינו פוגע בכבוד המלך והארמון? ועל כן אין לעסוק בשאלת המציאות קודם לבריאת העולם.

אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – והפסוק מאפשר להעלות את ההשערה הנועזת כי העולם לא נברא יש מאין, אלא מחומר קדום יותר, הוא ה“תוהו ובוהו”.

*


ה פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: צַיָּר גָּדוֹל הוּא אֱלוֹהֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁמָּצָא סַמְמָנִים טוֹבִים שֶׁסִּיְּעוּ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וּמָה הֵם? אָמַר לוֹ: תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וּמַיִם וְרוּחַ וּתְהוֹמוֹת. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! כֻּלָּם נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה: תֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע” (ישעיה מה, ז); חשֶׁךְ – “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ” (שם); מַיִם – “הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם” (תהלים קמח, ד), לָמָּה? “כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ” (שם שם, ה); רוּחַ – “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ” (עמוס ד, יג); תְּהוֹמוֹת – “בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי” (משלי ח, כד) (בר“ר א, ט; מדה”ג לבראשית א, ב).


פִילוֹסוֹפוֹס – חכם מחכמי הגויים.

סַמְמָנִים טוֹבִים – חומרי צביעה טובים לשם יצירת העולם, כלומר חומר קדמוני (ולפיכך לא נברא העולם יש מאין אלא יש מיש).

תִּפַּח רוּחוֹ – תצא נשמתו, והוא לשון קללה.

אוֹתוֹ הָאִיש – הוא הפילוסוף.

נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה – על כל אותם סממנים נאמר במקומות אחרים במקרא שאף הם נבראו בידי האל.

וּבוֹרֵא רָע – הוא התוהו ובוהו.

חוֹלָלְתִּי – הולדתי, יצרתי.

*


ו “בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א) – מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר. אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ.

אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד. אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר! אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ?

נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ (מדרש תמורה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 583).


מִין – כופר.

דָּבָר בָּרוּר – ראיה ברורה.

נִפְטַר – הלך לדרכו.

מוֹדִיעַ עַל – מטיבו ומאיכותו של החפץ אתה למד על האומן שייצרו.

*


ז דָּרַשׁ רַ' יוּדָה בֶּן פַּזִּי: בַּתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א, ב), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים” (תהלים קמז, יז), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז, ו) (ירושלמי חגיגה ב, א).


מַיִם בְּמַיִם – עם בריאתו היה העולם מורכב ממים בלבד.

חָזַר וַעֲשָׂאוֹ – האל פנה אל העולם בשנית והפכו לשלג.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” – בדיבור אל השלג נוצרה הארץ.

*


ח אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם “הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” (דניאל ב, כב), שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת” (ישעיה מ, כב).“וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז ו), “בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק” (איוב לח, לח); “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה " (תהלים קד, ב) (בר"ר א, ו).


“גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” – האל גילה סודות עמוקים ונסתרים על בריאת העולם, ודברים שלא נתפרשו בתורה זכו לביאור בספרי נביאים וכתובים.

וְלֹא פֵּרֵשׁ – כיצד נבראו.

“הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם” – השמים נבראו כדרך שמותחים וילון דק או בונים אוהל.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” וגו' – ראו בקטע הקודם.

*


ט שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: הַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ; הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת.

רַ' אַהֲבָה בְּרַ' זְעֵירָא אָמַר: אַף הַתְּשׁוּבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם.

אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, שֶׁאִלּוּלֵא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

אָמַר רַ' בַּנַּאי: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה (בר“ר א, ד; פסחים נד ע”א).


קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם – נבראו בידי האל, בכוח או בפועל, קודם לבריאת העולם, וחשיבותם על כן רבה במיוחד. ובמקורות מובאות ראיות מפסוקים שונים לקביעות אלה: “תורה מניין? שנאמר ‘ה’ קנני ראשית דרכו' (משלי ח, כב). כיסא הכבוד מניין? דכתיב ‘נכון כיסאך מאז’ (תהלים צג, ב). האבות מניין? שנאמר ‘כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם’ (הושע ט, י). ישראל מניין? שנאמר ‘זכור עדתך קנית קדם’ (תהלים עד, ב). בית המקדש מניין? שנאמר ‘כיסא כבוד מרום מראשון’ (ירמיה יז, יב). שמו של משיח מניין? שנאמר ‘לפני שמש יינון שמו’ (תהלים עב, יז)” (בר"ר, שם). קדמות התשובה נלמדת מתהלים צ, ב־ג: “בטרם הרים יולָדו… תָשב אנוש”. גן עדן: “וייטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם” (בראשית ב, ח) וגיהינום: “כי ערוּך מאתמול תופתֶה” (ישעיה ל, לג).

עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת – תוכננו להיברא כשיגיע זמנם.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה (ישעיה ו, א), סמל למלכותו בעולם.

מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – המחשבה לברוא את עם ישראל.

קָדְמָה לְכָל דָּבָר – ואפילו לתורה.

כ"ו דּוֹרוֹת – מאדם הראשון ועד משה.

בִּזְכוּת הַתּוֹרָה – לשם לימודה וקיום מצוותיה.

*


י רַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה פָּתַח: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן” (משלי ח, ל) – אָמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת אָמָּן. וְהָאָמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפָּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם (בר"ר א, א).


פָּתַח – את דרשתו על סיפור הבריאה בעזרת פסוק מספר משלי.

“אָמוֹן”, אָמֶָּן – המדרש מתבסס על הצעת שינוי בקריאת המילה.

הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת – שהיא הדוברת בפסוק מספר משלי העוסק בבריאת העולם בידי האל.

כְּלִי אָמָּנוּתוֹ – הכלי העיקרי שבו השתמש האל בשעת הבריאה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

אָמָּן – בנאי מומחה.

דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת – יריעות של קלף וספרים שבהם משורטטות תוכניות הבניין.

פִּשְׁפָּשִׁין – שערים קטנים.

כֶָּךְ הָיָה וגו' – והתורה היא אפוא התוכנית שעל פיה נברא העולם ועל פיה הוא מתנהל.

*


יא אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, בְּכוֹחַ וּבִגְעָרָה וּבִגְבוּרָה, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (חגיגה יב ע"א).


בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים – הן המידות שבאמצעותן ברא האל את העולם, ולכולן מובאים במקורות ראיות מפסוקי מקרא: “ה' בחוכמה יסד ארץ כונן שמַיִם בתבונה” (משלי ג, יט), “בדעתו תהומות נבקעו” (שם ג, כ), “מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה” (תהלים סה, ז), “עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו” (איוב כו, יא [ובהמשך מסופר כי בשעה שברא הקב“ה את העולם היה גדל והולך עד שגער בו הקב”ה ופסק מגדילתו]), “צדק ומשפט מכון כיסאך” (תהלים פט, טו), “זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה” (שם כה, ו).

*


יב “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד) – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמָה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יִהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמֹד (בר“ר יב, יד; ילק”ש לבראשית, יט).


“ה' אֱלֹהִים” – ומסורת מקובלת בספרות חז"ל רואה בשני שמות אלו את שתי מידותיו של האל, מידת הרחמים מכאן ומידת הדין מכאן.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

דַּקִּים – עשויים מזכוכית עדינה.

חַמִּין – מים חמים (והיפוכם: צוננים).

מַקְרִיסִים – מתכווצים וצורתם מתעוותת.

וְעָמְדוּ – התקיימו ולא נשברו.

חֲטָאָיו מְרֻבִּים – כיוון שאיש לא ייענש על מעשהו.

הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? – כיצד יוכל עולם כזה להתקיים, שהרי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ)?

וְהַלְוַאי יַעֲמֹד? – ויש לקוות שמיזוג נכון של מידת הרחמים ומידת הדין יאפשר לעולם את קיומו המתמיד.

*



הָאוֹר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כא “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּך הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין וְהָיָה הַמָּקוֹם אָפֵל.

מָה עָשָׂה? הִדְלִיק נֵרוֹת וּפָנָסִים, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא קוֹבֵעַ תֵּמַלְיוֹסִים; כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפָנָסִים (בר"ר ג, א).


הָאוֹרָה נִבְרֵאת וגו' – ולפי זה הפסוק הראשון, “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, אינו אלא הקדמה כללית לתיאור סדר הבריאה, ותחילה נברא האור.

פָּלָטִין – ארמון.

תֵּמַלְיוֹסִים – אבני היסוד.

וְעִטְּרָהּ – קישט את הארמון לאחר בנייתו.

*


כב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה, מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה? אָמַר לוֹ: נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּטַלִּית לְבָנָה וְהִבְהִיק זִיו הֲדָרוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ (בר“ר ג, ד; מד”ת קד, ד).


בַּעַל אַגָּדָה – חכם הבקיא במיוחד באגדה. מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה – מהיכן נבע אור היום הראשון, שקדם ליצירת המאורות (שנבראו ביום הרביעי)?

טַלִּית – בגד.

*


כג “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל…” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בֹּו מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלָגָה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים – עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. וּלְמִי גְּנָזוֹ? לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ מָנָה יָפָה וְהִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ. וְהֵיכָן גְּנָזוֹ? בְּגַן עֵדֶן (חגיגה יב ע“א; בר”ר ג, ו; שמו"ר לה, א).


צוֹפֶה בּוֹ – באמצעות אור מיוחד זה, שלא כאור המאורות שנבראו ביום הרביעי, לא היה דבר שנסתר מעיניו של אדם.

בְּדוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

מָנָה יָפָה – מנת אוכל משובחת.

הִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ – הניח במקום שמור כדי לתת לבנו.

*


כד “וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי עוֹלָם, רַ' יוֹחָנָן וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “וַיַּבְדֵּל” – הַבְדָּלָה מַמָּשׁ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אִסְטְרָטֵיגִין וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם מְדַיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט, וְזֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט. קָרָא הַמֶּלֶךְ לָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ! וְכֵן לַשֵּׁנִי אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ; כָּךְ “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ; “וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ! (בר"ר ג, ו).


הַבְדָּלָה מַמָּש – הפרדה, כמי שמפריד בין שני אנשים מתקוטטים.

אִסְטְרָטֵיגִין… מְדַיְּנִים – שרי צבא שמתווכחים זה עם זה.

“וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” – והפסוק נדרש כאומר: האל הזמין את האור אליו והורה לו לשלוט ביום (והיפוכו של דבר לחושך).

*


כה ‏ “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, ה) – “יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “וַיְהִי עֶרֶב”, מִכָּאן שֶׁהָיָה סֵדֶר זְמַנִּים קֹדֶם לָכֵן (בר"ר ג, ז).


“יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר – סיפור הבריאה לא כולל צו לבריאת הזמן, על דרך “יהי אור” או “יהי רקיע”.

מִכָּאן שֶׁהָיָה וגו' – ומכאן שהזמן קדם לבריאה, ואינו דבר שנתחדש בששת ימי בראשית.

*



שָׁמַיִם וָאָרֶץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג שָׁנוּ חֲכָמִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א); וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (שם ב, ד). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא? שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי” (ישעיה סו, א). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו” (שם מח, יג).

רַ' יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: אֲנִי אוֹמֵר בּוֹ טַעַם: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (חגיגה יב ע“א; בר”ר א, טו).


אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – וסדר המילים בפסוק הוא גם סדר הבריאה.

לְדִבְרֵיכֶם – לשיטתכם.

עֲלִיָּה – היא עליית הגג, שהשמים נמשלו לה.

שְׁרַפְרַף – הוא הדום רגליו של היושב על הכיסא, והארץ מדומה להדום.

זֶה וָזֶה כְּאַחַת – השמים והארץ נבראו יחדיו, כעולה מסיום הפסוק מספר ישעיה.

לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וגו' – תחילה נבראו השמים

והארץ בצורה גסה וכללית, והשמים קדמו, אך כשבא האל לשכללם ולתת להם את צורתם הסופית, קדמה הארץ.

אוֹמַר בּוֹ טַעַם – אביא ראיה (לדברי ר' יוחנן).

עֲשׂוֹת – ומבין עש"ה במשמעות של תיקון ושיפור (כמו “עשה שפמו” [שמואל ב יט, כה]: הקנה לשפמו צורה נאה).

*


יד אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לָמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ? מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה (בר"ר א, טו).


המשך לקטע הקודם. לָמָּה פְּעָמִים וגו' – מדוע מקדימה התורה בפסוקיה לעיתים את השמים ולעיתים את הארץ?

שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה – שווים במעלתם.

*


טו ‏ “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בראשית א,ב).

רַ' בֶּרֶכְיָה פָּתַח: “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלו” (משלי כ, יא) – בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים; הוּא מָה שֶׁהַנָּבִיא עָתִיד לְהִתְנַבְּאוֹת עָלֶיהָ בַּסּוֹף: “רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ” (ירמיה ד, כג).

רַ' אַבָּהוּ אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת; עַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן, וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ תּוֹהֶה וּבוֹהֶה, אָמַר: שְׁנֵינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי בִּיגִיעָתִי, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים, אֶתְמְהָא!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, עַל אַחַת גָּזַר שֶׁלֹּא תָזוּז מִפָּלָטִין וְעַל אַחַת גָּזַר טֵרוּדִין. יָשְׁבָה לָהּ אוֹתָהּ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: שְׁתֵּינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זוֹ אֵינָהּ זָזָה מִפָּלָטִין וְעָלַי גָּזַר טֵרוּדִין, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה לָהּ הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים חַיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים! לְפִיכָךְ – “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיְתָה מֵינִקְתּוֹ תּוֹהָה וּבוֹהָה, לָמָּה? שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו. כָּךְ צָפְתָה הָאָרֶץ שֶׁעֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז). לְפִיכָךְ: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בר"ר ב, א־ב).


פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת חלקו הראשון של הפסוק מספר משלי, המלמד כי עוד בצעירותו ניכר טיבו של הנער הבוגר.

בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים – כבר עם בריאתה של הארץ נודע כי גם סופה תוהו ובוהו.

לְמֶלֶךְ – משל למלך. ודורש בהמשך “תוהו ובוהו” כתימהון שתמהים הארץ והאנשים שעליה על גורלם ועל טיב העולם.

אוֹנֵי – שטר מכר.

טִימֵי – מחיר.

טִמְיוֹן – אוצר המלך.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים – תושבי העולם העליון, המלאכים, והיצורים החיים על פני האדמה.

פָּלָטִין – ארמון.

טֵרוּדִין – גירוש, גלות, ככינוי למוות.

מֵינִקְתּוֹ – האומנת האחראית לחינוך הילד.

לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ וגו' – להיענש אם אותו תינוק יתנהג שלא כראוי.

“אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” – שהרי אדם הראשון חטא והארץ נענשה בעקבות כך.

*


טז “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם: “וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר הֵן? שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם” (תהלים לג, ו) (בר“ר ד, ו; ילק”ש לבראשית, ו).


מִקְרָאוֹת – פסוקים.

הִרְעִישׁ… אֶת הָעוֹלָם – גרם לוויכוחים קשים וחריפים בעולם בית המדרש.

“וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! – איך אפשר לדבר על הבריאה

במונחים גשמיים של עשייה? והרי העולם נברא בדיבור בלבד! (ועל תמיהה זו לא באה תשובה.)

*


יז “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” (בראשית א, ו) – אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית וְנַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים.

“יְהִי רָקִיעַ” – וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

אָמַר רַב: לַחִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ. “יְהִי רָקִיעַ” – יִקְרַשׁ הָרָקִיעַ, יִגְלַד הָרָקִיעַ, יִמָּתַח הָרָקִיעַ, יֶחֱזַק הָרָקִיעַ!

אָמַר רַ' חֲנִינָא: יָצְאָה הָאֵשׁ מִלְּמַעְלָה וְלִחֲכָה אֶת פְּנֵי הָרָקִיעַ. רַ' יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: “בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה” (איוב כו, יג), הָיָה אוֹמֵר: יָפֶה לִמְּדַנִי רַ' חֲנִינָא (ירושלמי ברכות א, א; בר"ר ד, ב).


גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית – קפאה השכבה האמצעית של המים והתקשתה, ונוצר הרקיע המפריד בין שני סוגי שמים: אלו הנראים לבני האדם (“השמים התחתונים”) ואלו העליונים, משכן האלוהות.

וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ – כאמור “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א).

לַחִים – נזילים, ורק עם קרישתם נעשו לרקיע.

וְלִחֲכָה – כדי לחזק את הרקיע ולשפרו.

*


יח “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם” (בראשית א, ח) – אָמַר רַב: אֵשׁ וּמַיִם; נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָם זֶה בָּזֶה וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִין עֲלֵיהֶם: שֶׁל מָה הֵם? שֶׁל אֵשׁ הֵם? שֶׁל מַיִם הֵם? (בר"ר ד, ז).


אֵשׁ וּמַיִם – והיא דרשת המילה “שמים” כמורכבת משתי מילים.

פְּתָכָם – עירבב אותם זה בזה.

מִשְׁתּוֹמְמִין –תמהים (ואף היא דרשה על מילת “שמים”).

*


יט “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד). אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וּבוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (שם א, ה), יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם הַשִּשִּׁי? אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים הֵם – כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ.

עַל זֶה אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (שם א, יב) – דָּבָר שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ (בר"ר יב, ד).


בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וגו' – השמים והארץ וכל הנולד מהם (כגון הכוכבים והחיות), נבראו כבר ביום הראשון.

וַהֲלֹא נֶאֱמַר וגו' – והרי מפורט בתורה מה נברא בכל יום ויום, ומכאן שכל התולדות נבראו כל אחד ביומו.

כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים – כפי שהתאנים מופיעות בבת אחת על העץ, אך לקיטתן בימים שונים לפי קצב הבשלתן.

רַ' בֶּרֶכְיָה – התומך בדעתו של ר' נחמיה.

שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ – שכל התולדות הופקדו, נמסרו בידי הארץ, כבר עם בריאתה, אך יצאו מן הכוח אל הפועל כל אחת בזמנה.

*


כ אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי שֶׁבָּרָא הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּח” (עמוס ד, יג). אָמַר לוֹ: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֵצֶל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וַיִּבְרָא” (בראשית א, כז), “וַיִּיצֶר” (שם ב, ז) – אַף כָּאן מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זָה? טֶפַח עַל טֶפַח יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וּשְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ – מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט” (תהלים צד, ט)? 

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: וּבִשְׁעַת מִיתָה כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ?! (סנהדרין לט ע"א).


“כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים” וגו' – והרומאי, המאמין באלים רבים, לומד משינוי הלשונות בפסוק שהעולם נברא בידי שניים: יוצר ובורא.

אֶלָּא מֵעַתָּה וגו' – אם כן הוא כדבריך, גם האדם נברא על ידי אלים מספר, שהרי נאמרו באיבריו לשונות בריאה שונות.

טֶפַח עַל טֶפַח – הוא שטח הפנים (הטפח – 8 עד 10 ס"מ).

שְׁנֵי נְקָבִים – העין והאוזן (שגם לגביהם יש בפסוק מן המזמור שני פעלים שונים).

כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ – כל אותם אלים בוראים התכנסו, החליטו והסכימו להמית את האדם באותה שעה?

*



הַמַּיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כו “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית וּנְתָנָם חֶצְיָם בָּרָקִיעַ וְחֶצְיָם בָּאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם” (תהלים סה, י) – מֶחֱצָה.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: לֹא פֵּרְשׁוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים מִן הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים אֶלָּא בִּבְכִיָּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ” (איוב כח, יא) (בר"ר ד, ד; שם ה, ד).


מֵימֵי בְּרֵאשִׁית – הנזכרים בראשית הבריאה, “ורוח אלוהים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב).

“פֶּלֶג אֱלֹהִים” – דורש את המילה “פלג” על פי “פלגא” הארמית שפירושה חצי. פֵּרְשׁוּ – נפרדו.

“מִבְּכִי נְהָרוֹת” וגו' – הפסוק בספר איוב עוסק בסיפור הבריאה ונדרש כמדבר בבכיים של המים שנאסרו, נחבשו, בעל כורחם בשני מקומות שונים.

*


כז מִין אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' מֵאִיר, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר? –

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אַרְפְּכַס.

הֵבִיא לוֹ אַרְפְּכַס. נָתַן עָלֶיה טַס שֶׁל זָהָב – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; טַס שֶׁל כֶּסֶף – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֶצְבָּעוֹ – עָמְדוּ מַיִם.

אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן!

אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, אֶצְבָּעִי מַעֲמֶדֶת מַיִם – אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ד).


מִין – כופר.

הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים – הם המים “אשר מעל לרקיע” (בראשית א, ז).

תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר – עומדים באוויר העולם רק מכוח ציוויו של האל.

אַרְפְּכַס – קליפסידרה, כלי למדידת זמן באמצעות מים שמתרוקנים דרך חורים זעירים המצויים בתחתיתו. כאשר סותמים היטב את פיו העליון, נותרים המים בתוך הכלי בשל היעדר לחץ האוויר.

טַס – מתכת רקועה ושטוחה שאינה סותמת הרמטית את פי הכלי.

אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן – ואין בכך תשובה לשאלה שעסקה בדיבור האלוהי.

אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – ומבין “אצבע” בקשר לאל ככינוי לכוחותיו המיוחדים (כמו “אצבע אלוהים” [שמות ח, טו]).

*


כח לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר רַ' שְמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי “כִּי טוֹב” שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם.

שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא).

אָמְרָה לוֹ: מָשָׁל, שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה וּלְאֶחָד אֵין אַתָּה נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתָּה חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנָה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתוּת, אֶתְמְהָא!

חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן. רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶם “כִּי טוֹב”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם” (בראשית א, ו).

אָמַר רַב טָבְיוֹמִי: אִם מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ אֵין בָּהּ “כִּי טוֹב”, מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ו).


בַּשֵּׁנִי – בניגוד לשאר ימי הבריאה, על היום השני לא נאמר “כי טוב”.

לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה וגו' – שהרי רק ביום השלישי נקוו המים לימים, ודבר שלא נסתיימה עשייתו אינו מתוקן וטוב.

מְלֶאכֶת הַמַּיִם – שהחלה ביום השני.

מְלֶאכֶת הַיּוֹם – בריאת הדשאים והעצים.

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף – על כל ימי הבריאה נאמר בסוף סיפור הבריאה כי כל מה שנברא הוא “טוב מאוד”, ויום שני בכלל זה.

מָנֶה – סכום של כסף. שְׁתוּת – שישית. לפי זה זכה כל יום לברכת “טוב” ולשישית מברכת “טוב מאוד”, ואילו היום השני רק לשישית.

כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר וגו' – היא התשובה שנתן ר' שמואל בר נחמן לשאלה זו.

לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אלים שפגיעתו בבריות רעה.

אַל יִכָּתֵב שְׁמִי וגו' – ו“טוב” הוא אחד משמותיו או כינוייו של האל (שיר השירים זוטא, א).

דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה – לפי מסורת אגדית (פס"ר מח, ב), גם בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, ובדור בוני מגדל בבל בא לעולם מבול חלקי כעונש.

מַחֲלֹקֶת – שהרי המים היו גוף אחד שחולק לשניים, ובמחלוקת אין כל טוב.

לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ – חלוקת המים איפשרה את יצירת היבשה וירידת הגשמים.

לְעִרְבּוּבוֹ – לבלבולו ולקלקולו, והיא מחלוקת בין אנשים שאינה תורמת לבניין העולם.

*


כט בַּשְּׁלִישִׁי הָיְתָה הָאָרֶץ מִישׁוֹר כְּבִקְעָה וְהַמַּיִם מְכַסִּים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה: “יִקָּווּ הַמַּיִם” (בראשית א, ט) – עָלוּ מִקְצוֹת הָאָרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת וְנִתְפָּרְדוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ עֲמָקִים עֲמָקִים. עָלָה תּוֹכָהּ שֶׁל אֶרֶץ – וְנִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּיִם וְנִקְווּ לָעֲמָקִים וְהָיוּ לְיַמִּים. מִיָּד נִתְגָּאוּ הַמַּיִם וְעָלוּ לְכַסּוֹת אֶת הָאָרֶץ כְּבַתְּחִלָּה, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְבָשָׁם וּנְתָנָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו וּמְדָדָם בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְעָשָׂה חוֹל גְּבוּל לַיָּם, כְּאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה גָּדֵר לְכַרְמוֹ. וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים וְרוֹאִים אֶת הַחוֹל לִפְנֵיהֶם – חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵיהֶם (פדר“א ה; ילק”ש לבראשית, ח).


בַּשְּׁלִישִׁי – ביום השלישי לבריאה.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

וְנִתְפָּרְדוּ – התפזרו.

עָלָה תּוֹכָהּ וגו' – מרכז היבשה התרומם מעל לפני המים.

נִתְגָּאוּ – גאו.

כְּבַתְּחִלָּה – כפי שהיה לפני עליית ההרים.

כְּבָשָׁם – דרך עליהם ולחצם. שָׁעֳלוֹ – כלי למדידת מים (ישעיה מ, יב).

*


ל “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) – רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' לֵוִי, רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו מַיִם בְּמַיִם. וְאַּתָּה אוֹמֵר “אֶל מָקוֹם אֶחָד” – אֶתְמְהָא! מָשָׁל לְעֶשֶׂר נֹאדוֹת נְפוּחוֹת מֻנָּחוֹת בִּטְרַקְלִין; נִצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לִמְקוֹמָן. מָה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן? מַתִּירָן וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית אַחַת. כָּךְ דָּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֵי בְּרֵאשִׁית וְיָצָא הָרוּחַ מֵהֶם וְסִלְּקָם בְּיַם אוֹקְיָנוֹס. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם” (תהלים לג, ז), וְנֶאֱמַר: “הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ” (איוב יב, טו), וְנֶאֱמַר: “וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (שם ט, ח) (בר“ר ה, ב; מד”ת צג, ה).


מַיִם בְּמַים – ואין מקום פנוי מהם.

וְאַתָּה אוֹמֵר וגו' – ולאן אם כן היו המים יכולים להתכנס?

נֹאדוֹת נְפוּחוֹת – כלי עור שמשמשים לאגירת נוזלים, שניפחו אותם ומילאום אוויר.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן – והן מתכווצות ומצטמצמות על ידי כך. וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית – מניח אותן באחת מפינות הטרקלין.

בְּיַם אוֹקְיָנוֹס – המסמל את כל מאגרי המים שבעולם.

“יַעְצֹר” – ילחץ ויכבוש.

*


לא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּרַ' נְחֶמְיָה: הַמַּיִם הָיוּ עוֹלִים הָרִים וְיוֹרְדִים תְּהוֹמוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לָאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (תהלים קד, ח) – אֵיזֶה מָקוֹם יָסַדְתָּ לָהֶם? זֶה אוֹקְיָנוֹס (בר"ר ה, ג).


אוֹקְיָנוֹס – ראו בקטע הקודם.

*



דְּשָׁאִים וְאִילָנוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לב דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (תהלים קד, לא) –

פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ” (בראשית א, יא) בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם: וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ”, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ” (שם שם, יב).

פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (חולין ס ע"א).


שַׂר הָעוֹלָם – מלאך שממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מְטַטְרוֹן).

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר… בָּאִילָנוֹת – רק העצים, ולא הדשאים, נצטוו מפורשות לצמוח כל אחד בפני עצמו (“למינו”).

נָשְׂאוּ… קַל וָחֹמֶר וגו' – הסיקו בעצמם מסקנה בדרך של לימוד מעניין אחד על אחר.

וּמָה אִילָנוֹת וגו' – אם לאילנות, שאינם רגילים לצמוח כשהם מעורבבים זה בזה, אלא כל עץ גדל כשהוא לעצמו, נאמר “למינו”.

אָנוּ עַל אַחַת וגו' – קל וחומר לעשבים הגדלים בצפיפות, שהם בוודאי חייבים להישמר ולגדול כל מין בנפרד מחברו.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ובתיאור הופעת העשבים אכן נאמר “למינהו”.

“יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” – בעשבים, שמדעתם הבינו כיצד ראוי להם לגדול.

*


לג רַב אַסִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (בראשית א, יב) – בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְנֶאֱמַר: “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ” (שם ב, ה) – בְּעֶרֶב שַׁבָּת! מְלַמֵּד, שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ (חולין ס ע"ב).


רָמֵי – מילולית: השליך, ביטוי ארמי שכוונתו: הַקשה מכתוב אחד על חברו, כיוון שהם נראים כסותרים זה את זה.

בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת – ביום השלישי לבריאה.

בְּעֶרֶב שַׁבָּת – בפסוק המופיע בסמוך לסיפור בריאת האדם, שזמנה ביום השישי.

פֶּתַח קַרְקַע – ביום השלישי נבראו הדשאים והחלו לגדול בתוך האדמה, מבלי שביצבצו ממנה.

בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים – התפלל למענם.

*


לד “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” (בראשית ב, ה) – כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים עִם הַבְּרִיּוֹת; כָּל הָאִילָנוֹת – לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ (בר"ר יג, ב).


מְשִׂיחִים – דורש את המילה “שיח” מלשון שיחה ודיבור, שלחישת העלים נשמעת כעין שיחה.

לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת – אולי דורש “שיח” מלשון “לשוח בשדה” (בראשית כד, סג), שעניינו טיול מרגיע והינפשות בטבע.

*


לה אָמַר רַ' סִימוֹן: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל! (בר"ר י, ו).


מַזָל בָּרָקִיעַ – כוכב, ואולי מלאך, שממונה עליו ועליו בלבד.

*



יָרֵחַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים” (בראשית א, טז), וְנֶאֱמַר: “אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל… וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן” (שם)?

אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי?

אָמַר לָהּ: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה (חולין ס ע"ב).


רֵמִי – ראו לעיל, קטע לג.

הַגְּדֹלִים – שתחילה נבראו השמש והירח שווים בגודלם.

שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד – ישלטו בו־זמנית.

מַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ – הקטיני את גודלך, וכך לא יהיו שני מלכים שווים בגדולתם.

הָגוּן – ישר ונכון.

לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – שלעיתים נראית הלבנה גם ביום.

*


לז “וְאֵת הַכּוֹכָבִים” (בראשית א, טז) – אָמַר רַ' אַחָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִּין, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְּדִינָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו: בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָּל בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדֵימוֹס נִכְנֶסֶת עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ: בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת יְהוּ הַכּוֹכָבִים יוֹצְאִים עִמָּהּ וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ (בר"ר ו, ד).


“וְאֵת הַכּוֹכָבִים” – הנזכרים בסמוך לבריאת הירח.

אֶפִּיטְרוֹפִּין – אפוטרופוסים, ממונים ופקידים.

מִעֵט עַצְמוֹ – הקטין את עצמו, על ידי קבלת תפקיד חשוב פחות.

בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ – הנהגת העם ופשוטי העם יוצאים ללוותו ולכבדו.

*


לח בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלְּבָנָה, נָפְלָה, וְנָפְלוּ נִיצוֹצִים מִמֶּנָּה עַל פְּנֵי כָּל הָרָקִיעַ, וְהֵם הַכּוֹכָבִים (ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 156).


בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף – ראו לעיל, קטע לו.

*



אָדָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מד “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו) – בְּמִי נִמְלַךְ? אָמַר רַ' אַמִּי: בְּלִבּוֹ נִמְלַךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַרְדְּכָל, רָאָה אוֹתָה וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לְהִתְרַעֵם – לֹא עַל אַרְדְּכָל? כָּךְ “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִמְלַךְ.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ – רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ – הֵיאָךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ? מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפְלִיג דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים וּבְרָאוֹ (בר“ר ח, ג־ד; ילק”ש לבראשית, יג).


נִמְלַךְ – התייעץ.

פָּלָטִין – ארמון.

אַרְדְּכָל – בנאי אומן.

הִפְלִיג… מִכְּנֶגֶד פָּנָיו – הרחיקם ממחשבתו כך שלא ישגיח בהם.

וְשִׁתֵּף בּוֹ – יחד עמו.

*


מה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, בָּרָא כַּת אַחַת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם" – נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" (בראשית א, כו)? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה מַעֲשָׂיו? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשָׂיו. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה). הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָם. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה. כַּת שְׁלִישִׁית אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ מַה הוֹעִילוּ? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶם: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” וגו' (ישעיה מו, ד) (סנהדרין לח ע"ב).


כַּת – קבוצה.

וּשְׂרָפָם – על שדיברו סרה בבני האדם.

רִאשׁוֹנִים – שתי כיתות המלאכים שנשרפו.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ – בהתבוננותו בתולדות העולם.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

“וְעַד זִקְנָה” וגו' – הקב"ה מאריך אפו ומתייחס אל האדם בסלחנות למרות מעשיו, לאורך כל חיי האדם, עד זקנה ושיבה.

*


מו אָמַר רַ' סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת. מֵהֶם אוֹמְרִים: יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: אַל יִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא). חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים; אֱמֶת אוֹמֶרֶת: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים; צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת; שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ קְטָטָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה” (דניאל ח, יב). אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס שֶׁלְּךָ? תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח” (תהלים פה, יב).

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אָמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ – בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מְדַיְּנִים? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם! (בר"ר ח, ה).


כִּתִּים – קבוצות.

“נָשָׁקוּ” – ודורש מלשון נשק, כלי מלחמה, על מאבק בין מלאכים שונים שמסומלים במונחים מופשטים כגון אמת וחסד.

תַּכְסִיס – חותם, שהאמת היא חותמו של הקב"ה (שבת נה ע"א).

כְּבָר נַעֲשָׂה וגו' – דורש כאילו נכתב “נעשָה אדם” (בצורת העבר).

*


מז רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: בְּדַעַת בָּרָא אֶת הָאָדָם; שֶׁבָּרָא צָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה) – צָרָה זוֹ לָמָּה נִבְרְאָה? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, “צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם” (שם שם, ח) לָמָּה נִבְרְאוּ? “צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם” (שם שם, ט) לָמָּה נִבְרְאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מִגְדָּל מָלֵא כָּל טוּב וְאֵין לוֹ אוֹרְחִים – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לַמֶּלֶךְ שֶׁמִּלְּאוֹ? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (שם שם, י) – עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ! (בר"ר ח, ו).


בְּדַעַת – מתוך תשומת לב ומחשבה.

צָרָה זוֹ – הוא האדם.

“צֹנֶה וַאֲלָפִים” – בני צאן ובקר.

*


מח רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' יוֹנָתָן אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א, כו) –

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים, אֶתְמְהָא! אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת – יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ? שֶׁאִם יָבוֹא הַגָּדוֹל לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנּוּ, וְהוּא אוֹמֵר: “מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי?” – אוֹמְרִים לוֹ: לְמַד מִבּוֹרַאֲךָ, שֶׁהוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. רַ' הֵילָא אָמַר: אֵין כָּאן נְטִילַת עֵצָה, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶלּוֹ, רָאָה בּוֹלָרִין אַחַת מֻשְׁלֶכֶת, אָמַר: מָה נַעֲשֶׂה בָּהּ? מֵהֶם אוֹמְרִים: דֵּימוֹסָיוֹת, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: פְּרִיבָטָיוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַנְדְּרָטִין אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ – מִי מְעַכֵּב? (בר"ר ח,ח).


יוֹם וָיוֹם – של ימי הבריאה.

פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים – שכן צורת הריבוי "בצלמנו

כדמותנו" תביא את הכופרים לומר כי כמה אלים, ולא אל אחד, בראו את האדם.

גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אנשים חשובים וחשובים פחות. נִמְלַךְ – התייעץ (ומכאן צורת הריבוי של “נעשה”).

פָּלָטִין – ארמון.

בּוֹלָרִין – גוש אבן.

דֵּימוֹסָיוֹת, פְּרִיבָטָיות – מרחצאות להמון העם או ליחידים.

אַנְדְּרָטִין – אנדרטה, והאדם אכן נברא בצלם אלוהים.

מְעַכֵּב – מונע.

*


מט אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: “נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו). אָמְרוּ לוֹ: אָדָם זֶה מָה טִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: חָכְמָתוֹ תְּהֵא מְרֻבָּה מִשֶּלָכֶם. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מָה שְׁמוֹתָם שֶל אֵלּוּ? וְלֹא יָדָעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: מָה שְׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ? אָמַר: לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, לָזֶה חֲמוֹר, לָזֶה סוּס, לָזֶה גָּמָל, לָזֶה אֲרִי, לָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּם. – וְאַתָּה מָה שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת אָדָם. – וְלָמָּה? שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. – וַאֲנִי מָה שְׁמִי? אָמַר לוֹ: לְךָ נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת “אֲדֹנָי”. – וְלָמָּה? שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ (פס“ר יד, ט; תנחומא חוקת, ו; בר”ר יז, ד; במ"ר יט, ג).


נִמְלַךְ – התייעץ.

נָאֶה לִקְרוֹתוֹ – ראוי ונכון לקרוא לו בשם זה.

*


נ רַ' מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הֻצְבַּר עֲפָרוֹ (סנהדרין לח ע"א).


הֻצְבַּר עֲפָרוֹ – נאסף עפרו אל מקום אחד, ובו נברא.

*


נא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ” (דברים לב, ד) – הַצַּיָּר שֶׁהוּא צָר אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הָאָדָם פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, הַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִין: אִלּוּ הָיוּ הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיְתָה הַתִּקְרָה גְּבוֹהָה – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר: אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ יָדַיִם וְשָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם – כַּמָּה הָיָה יָפֶה לִי; אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָּנַי הֲפוּכִים לַאֲחוֹרַי – כַּמָּה הָיָה נָאֶה לִי, אֶתְמְהָא! כִּבְיָכוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנִין עַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מִשֶּׁלְּךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל מְכוֹנְךָ (ספרי דברים, שז; בר"ר יב, א).


צַיָּר שֶׁהוּא צָר – היוצר המקנה צורה.

שְׁלֵמָה – מושלמת.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

כִּבְיָכוֹל – כאילו אפשר הדבר (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

נִמְנִין – מתייעצים ודנים.

מְכוֹנְךָ – צורתך הנכונה.

*


נב אָמַר רַ' לֵוִי בַּר חַיְתָא: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, וְאִם נָתַן בִּיבָהּ עַל פִּתְחָהּ אֵינוֹ נָאֶה, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָאָדָם הַזֶּה וְנָתַן בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – וְהוּא נוֹיוֹ וְהוּא שִׁבְחוֹ (בר"ר יב, א).


פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבָהּ – תעלה למי השופכין של הארמון, ביוב.

בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – הוא האף, המצוי מעל הפה ומשמש להוצאת לֵחה מיותרת מן הגוף. נוֹיוֹ – שהאף הוא חלק מיופיו של האדם (שיר השירים ז, ה).

*


נג “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א, כז) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן טָעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו “קָדוֹשׁ”. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְאִפַּרְכוֹס שֶׁהָיוּ בְּקָרוּכִין וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מְבַקְשִׁין לוֹמַר לַמֶּלֶךְ “דּוֹמִינֵי” וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶהוּ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? דְּחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְקָרוּכִין וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִפַּרְכוֹס (בר"ר ח, י).


טָעוּ בּוֹ – בשל דמיונו לאלוהים.

“קָדוֹשׁ” – והיא שירת המלאכים לפני האלוהים (ישעיה ו, ג).

אִפַּרְכוֹס – שר פלך.

קָרוּכִין – עגלה מפוארת.

דּוֹמִינֵי – אדונִי, הוא לשון פנייה מכובדת.

*


נד לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא; וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ; וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם; וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כֻּלָּם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם (סנהדרין לח ע"א).


יְחִידִי – לא נבראו עמו בני אדם אחרים, אך ממנו נוצרה האנושות כולה.

מְאַבֵּד – הורג (ויש הגורסים “נפש אחת מישראל”, וכן בהמשך).

מְקַיֵּם – מְחַיה.

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – התורה רואה אותו.

שְׁלוֹם הַבְּרִיוֹת – שלום בין הבריות.

הַמִּינִים – הכופרים.

רָשֻׁיּוֹת – שלטונות, אלוהויות שונות, שבראו כביכול כל אחת אדם אחר.

טוֹבֵעַ – יוצר מטבעות.

חוֹתָם – דגם.

*


נה שָׁנוּ חֲכָמִים: אָדָם יְחִידִי נִבְרָא, וּמִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי הַצַּדִּיקִים וּמִפְּנֵי הָרְשָׁעִים; שֶׁלֹּא יְהוּ הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי רָשָׁע. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – מִתְגָּרוֹת, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – גּוֹזְלִין וְחוֹמְסִין, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶם דּוֹמִים זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הִיא (סנהדרין לח ע"א).


בְּנֵי צַדִּיק – ועל כן לא נחטא.

בְּנֵי רָשָע – ועל כן לא נוכל לתקן את דרכינו (ועל כן אלה וגם אלה הם צאצאי אדם אחד).

מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – מתקוטטות בשאלה מי מוצאה מכובד יותר.

וּמָה עַכְשָׁו וגו' – אם כשנברא אדם יחידי יש מריבה בין המשפחות, קל וחומר לולי היה כך.

הַגַּזְלָנִים, הַחַמְסָנִים – שייקחו בכוח את רכוש האחרים בטענה שהוא שייך לאביהם הקדמון.

דִּירָה וְאִשָּׁה – של אדם אחר.

שֶׁלִּי הִיא – ולא יהיה אפשר לסתור את טענתו שהרי כל בני האדם ייראו דומים זה לזה.

*


נו אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: שֻׁתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְמִצְוָה מִיָּד. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לִסְעוּדָה מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פְּלָטוֹרִין וְשִׁכְלְלָם וְהִתְקִין סְעֻדָּה וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִים (סנהדרין לח ע"א).


שֻׁתָּף – הוא אדם הראשון.

תָּזוּחַ דַּעְתּו – יתגאה (האדם).

קְדָמְךָ – נברא לפניך.

לְמִצְוָה – שמירת שבת.

לִסְעוּדָה – שכבר הוכנו לאדם כל מנעמי העולם.

פְּלָטוֹרִין – ארמונות.

*


נז “וְאִישׁ תְּרוּמוֹת” (משלי כט, ד) – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם (בר"ר יד, א).

“תְּרוּמוֹת” – דורש ביטוי זה כאומר כי האדם הוא כמו התרומות, אותם חלקים שמרימים מן היבול ונותנים לכוהנים וללוויים (במדבר טו, כא).

גְּמַר – סיום בריאת העולם ושיאהּ.

חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם – כאותה חלה שמופרשת מן הבצק עם סיום הכנתו ומתקדשת על ידי נתינתה לכוהנים (שם שם, כ), והאדם הריהו מבחר היצירה.

*


נח בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם! וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קה"ר ז, יג).


הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

תְּקַלְקֵל – את מעשיך, ותביא חורבן לעולם.

*


נט “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אִם זָכָה אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו – אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בר“ר ח, א; סנהדרין לח ע”א). “אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – ודורש את הפסוק כאומר כי יש לראות את האדם כנוצר הראשון (“קדם”) או האחרון (“אחור”) לבריאה, והכול בהתאם למעשיו.


זָכָה – אסף לו זכויות.

קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ומניח שרוח האדם נבראה עוד ביום ראשון קודם למלאכים שנבראו מאוחר יותר.

שִׁלְשׁוּל – תולעת.

*


ס “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם” (בראשית ה, ב). אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּנְסָרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבַּיִם, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן. הֵשִׁיבוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (שם ב, כא)! אָמַר לָהֶם: מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְצֶלַע הַמִּשְכָּן” (שמות כו, כ) (בר"ר ח, א).


אַנְדְּרוֹגִינוֹס – זכר ונקבה המאוחדים בגוף אחד.

דּוּ פַּרְצוּפִין – בעל שתי חזיתות, זכר מצד אחד ונקבה מן הצד האחר, “אחור וקדם”.

וַעֲשָׂאוֹ גַבַּיִם – על ידי הניסור נוצרו שתי דמויות ולכל אחת גב משלה.

“אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” – ולפי זה נבראה האישה מצלעו של האיש (ולא כדרך שאמר ר' שמואל).

מִשְּׁנֵי צְדָדָיו – ואפשר לפרש “צלע” כ“צד” ולא כאחת מעצמות האדם.

*


סא “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ (בר"ר יד, י).


“לְנֶפֶשׁ חַיָּה” – ודורש את הביטוי כמלמד שהאדם היה בצורתו כשאר בעלי החיים.

עֹקֶץ כְּחַיָּה – מעין זנב.

*


סב “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: עֹפֶר, עֶלֶם – עַל מְלֵאָתוֹ נִבְרָא: אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: אַף חַוָּה עַל מְלֵאָתָהּ נִבְרֵאת.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרְאוּ (בר"ר יד, ז).


עֹפֶר – ודורש את תיבת “עפָר” בשינוי ניקוד כעוסקת בעופר איילים (שיר השירים ב, ט),

עלם צעיר, שעומד במלוא כוחו ויופיו.

מְלֵאָתוֹ – שלמותו.

*


סג אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּלֶם בְּרָאוֹ וְהָיָה מוּטָל מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ” (תהלים קלט, טז). “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וְסוֹפְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ” (תהלים קלט, טז) – גֹּלֶם, מָה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ, כְּבָר הֵם כְּתוּבִים עַל סִפְרְךָ, זֶה סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר“ר כד, ב; פס”ר כג, ב).


גֹּלֶם – גוש חסר צורה מוגדרת (ובשלב זה גם חסר רוח חיים), אך עצום במידתו.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – הקב"ה, שהציג לפני אדם הראשון את כל תולדותיו, צאצאיו ומנהיגיהם.

דּוֹרְשָׁיו – דרשניו.

סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן – ספר שמֵימי שבו נרשמו תולדות האנושות על כל מרכיביה, עד ימות המשיח (ויק"ר טו, א).

*


סד עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בִּשְׂעָרוֹ וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּמִצְחוֹ, וְיֵשׁ בְּעֵינָיו, וְיֵשׁ בְּחָטְמוֹ, וְיֵשׁ בְּפִיו, וְיֵשׁ בְּאָזְנוֹ, וְיֵשׁ בְּמַלְּתָיו (שמו"ר מ, ג).


מוּטָל גֹּלֶם – ראו בקטע הקודם.

יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי וגו' – כל אחד מן הצדיקים מצוי היה, בכוח אם לא בפועל, באחד מחלקי פניו של אדם הראשון, על פי מעלתו.

בְּמַלְּתָיו – בתנוכי האוזניים, ויש מפרשים: במלתעותיו, בשיניו.



הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סה “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, ד) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (שם א, א), בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי רָקִיעַ” (שם שם, ו), בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ” (שם שם, יא), בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם” (שם שם, יד), בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם” (שם שם, כ), בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה” (שם ב, ז) – מִן הַתַּחְתּוֹנִים, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” (שם) – מִן הָעֶלְיוֹנִים (בר“ר יב, ח; ויק”ר ט, ט).


גָּדוֹל – רב ערך וחשיבות.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – העולם השמימי והעולם הארצי.

*


סו “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדֶם” (בראשית ב, ז) – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים וִיצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים.

אָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָם פָּרִים וְרָבִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים וְלֹא נִבְרְאוּ בְצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרֶה וְרָבֶה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ – אִם יֶחֱטָא יָמוּת, וְאִם לָאו – יִחְיֶה (בר"ר ח, יא; שם יד, ג),

שְׁתֵּי יְצִירוֹת – ודורש כך את הופעתה הכפולה של האות

יו"ד במילת “וייצר”. יְצִירָה מִן וגו' – האדם דומה למלאכי שרת מכאן ולחיות ובהמות מכאן.

הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – בחיי העולם הבא.

*



דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סז עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: פִּי הָאָרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת וְהַמָּן וְהַמַּטֶּה וְהַשָּׁמִיר, הַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִיקִין וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה, ו; פסחים נד ע"א).


עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, טרם כניסת השבת הראשונה.

נִבְרְאוּ – אף שהתגלו לבני האדם רק מאוחר יותר, ואין בהופעתם משום שינוי סדרי בראשית.

פִּי הָאָרֶץ – שבלעה את קורח ואת עדתו במדבר.

פִּי הַבְּאֵר – באר פלאית שליוותה את בני ישראל, על פי האגדה, בכל שנות נדודיהם במדבר.

פִּי הָאָתוֹן – שדיברה עם בלעם.

הַקֶּשֶׁת – שניתנה לנֹחַ כאות ברית.

הַמָּן – שאכלו בני ישראל במדבר.

הַמַּטֶּה – של משה, שבו עשה את האותות במצרים.

הַשָּׁמִיר – תולעת זעירה שמבקעת אבנים ובה השתמש שלמה, על פי האגדה, לסיתות אבני המקדש.

הַכְּתָב – צורת האותיות.

הַמּכְתָּב – האמצעי שבו נכתבו האותיות על לוחות הברית. הַלּוּחוֹת – שניתנו למשה בסיני.

הַמַּזִיקִין – רוחות ושדים.

קְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה – שאין איש יודע את מקומה.

אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם – שהוקרב במקום יצחק.

צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה – כל צבת עשויה על ידי הקודמת לה, ועל כן הראשונה ודאי נבראה בדרך פלא בידי הקב"ה.

*



סִדְרֵי בְרֵאשִׁית וְשִׁנּוּיֵיהֶם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סח אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי” (ישעיה מה, יב) – צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִקָּרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה; צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ; צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לִפְנֵי יְחֶזְקֵאל; צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה; צִוִּיתִי אֶת הָאוּר שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל (בר“ר ה, ה; ילק”ש לשמות, רלז).


תְּנָאִים הִתְנָה – כבר בשעת קביעת סדרי העולם ציווה הקב"ה על הברואים שישנו ממנהגם באורח חד־פעמי בעתיד.

הַיָּם – הוא ים סוף.

שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה – כשאמר להם “האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי” (דברים לב, א).

הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ – שעליהם ציווה יהושע, “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” (יהושע י, יב).

הָעוֹרְבִים – שהביאו לאליהו לחם ובשר בשנות הרעב (מלכים א יז, ד).

יְחֶזְקֵאל – המעיד כי “נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים” (יחזקאל א, א).

הַדָּג – יונה ב, יא.

הָאוּר – האש שלא פגעה ברעיו של דניאל כשהושלכו לכבשן בוער (דניאל פרק ג).

דָּנִיֵּאל – שהושלך לגוב אריות ולא נפגע (דניאל פרק ו).

*


סט “יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו” (קהלת ג, יד). אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “יִקָּווּ הַמַּיִם… אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – וְלָמָּה “הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ” (עמוס ה, ח; שם ט, ו) שְׁתֵּי פְּעָמִים? אַחַת בְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְאַחַת בְּדוֹר הַפְּלָגָה. “וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה” – כָּל מָה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁבִיל “שֶׁיִּרְאוּ מִלְפָנָיו” – שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ. שָׁלַח הַמֶלֶךְ לִגְיוֹן קָשֶׁה וְהִקִּיפָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְנֵי הַמְּדִינָה וְיִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו. כָּךְ לָמָּה “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת” (תהלים לג, ז)? בִּשְׁבִיל “יִירְאוּ מֵה' כָּל הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל” (שם שם, ח). דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ יוֹם שֶׁיְּהֵא יוֹם וְלַיְלָה שֶׁיְּהֵא לַיְלָה, בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ; בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה אֶת הַלַּיְלָה יוֹם. הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה. בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְּהֵא חֹרֶף וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְּהֵא קַיִץ. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהלים קטו, טז); בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות יט, ג), “וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי” (שם שם, כ) (דב“ר י, ב; בר”ר ה, ו; קה"ר ג, יד).


שְׁתֵּי פְּעָמִים – עניין שנזכר פעמיים בנבואת עמוס.

דּוֹר אֱנוֹשׁ וגו' – ומסורת אגדית היא (פס"ר מח, ב) כי גם בדור אנוש, נכדו של אדם הראשון, וגם בדור בוני מגדל בבל הוצף העולם חלקית במי הים, בניגוד לצו לכל המים להתכנס אל מקום אחד. לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אכזר.

כָּךְ לָמָּה וגו' – וגם מן הפסוקים מספֶר תהלים לומד הדרשן כי הקב"ה משנה לעיתים את סדרי בראשית כדי להטיל את יראתו על בני האדם.

שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ – שנאמר על יעקב, “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש…” (בראשית כח, יא), ומסורת אגדה היא כי השמש שקעה טרם זמנה.

יְהוֹשֻׁעַ – וציווה על השמש והירח שלא לשקוע (יהושע י, יב). הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים וגו' – מעשיהם של הצדיקים (הבאים מכוחו של האלוהים) בשינוי סדרי הטבע באים להחדיר בבריות את יראת האל.

מֹשֶׁה – בשעת קריעת ים סוף.

אֱלִישָׁע – כשציווה על נחל להתמלא מים (מלכים ב ג, טז).

אֵלִיָּהוּ – שהביא בצורת על העולם (מלכים א יז, ב).

שְׁמוּאֵל – שהוריד מטר באמצע הקיץ (שמואל א יב, יז).

לְעֶלְיוֹנִים, לְתַחְתּוֹנִים – ליושבי מרום מכאן ולבני האדם מכאן.

*



מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ע הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים, עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם. אָנוּ מוֹצְאִים בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג); וְדָּוִד פֵּרְשׁוֹ: מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר בָּרָא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) וְאַחַר כָּךְ “נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – הֲרֵי לָמַדְנוּ, מִשֶּׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמַיִם. שָׁלוֹשׁ בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם: הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרְתָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרְתָה וְיָלְדָה חָכְמָה. בְּשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג: בְּרוּחַ וּבְחָכְמָה, וּבְאֵשׁ וּבְאוֹר, וּבְחשֶׁךְ וּבְמַיִם.


סְתוּמִים – ולא נתבארו עד תומם.

עָמַד דָּוִד – מחבר ספר תהלים.

מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וגו' – ולפי הפסוקים האלה נברא האור אחרי השמים והארץ. מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר וגו' – ודויד הבהיר כי האור קדם לבריאת השמים (ולפי זה יש להבין את המילים “בראשית ברא אלוהים” רק כמעין כותרת לסיפור הבריאה).

מִתְנַהֵג – מתנהל.

*


"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' " (תהלים קד, א) – אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמַּחְצָב שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ! נָאֶה הָעוֹלָם – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְּדָבָר! אַשְׁרֶיךָ, הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמֶּלֶךְ בְּךָ!

“ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד” (שם) – מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוֹנִין שֶׁלֹּו עַל טַבְלָא שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ; צוּר עוֹלָמִים, יְהִי שְׁמוֹ מְבוֹרָךְ, הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶלֹּו גְּדוֹלָה, הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָדוֹל מִן הָעוֹלָם – “ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד”.

“עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) – מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.

“נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – בָּשָׂר וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה; הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן: מִשֶׁמָּתַח מַעֲזִיבָה בָּנָה עֲלִיָּה וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָהּ עַל אֲוִיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה. וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הָאִסְטִית שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה.

“הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיוֹתָיו” (תהלים קד, ג) – לֹא בִּנְחשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל, אֶלָּא בִּגְזֻזְטְרָאוֹת שֶׁל מַיִם; לֹא בְּאֶבֶן וְלֹא בְּגָזִית, אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מַיִם.

“הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה, בְּבַרְזֶל וּבִנְחשֶׁת, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, שֶׁתִּשָּׂא כָּל מַשָּאוֹ; וְהָאֱלֹהִים יְהִי שְמוֹ מְבוֹרָךְ, “שָׂם עָבִים רְכוּבוֹ” – הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים.

“הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה מְהַלֵּךְ הוּא עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשׁוֹת; וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא “מְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” – עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

“עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” (תהלים קד, ד) – בָּשָׂר וָדָם מַכְתִּיב לוֹ סְטַרְטְיוֹטִין גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים, וּמַלְבִּישָׁם קַסְדָּה וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי זַיִן; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” – הִכְתִּיב סְטַרְטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, “מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט” (שם) – הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו.


“בָּרְכִי נַפְשִׁי” וגו' – וימשיך הקטע וידרוש את פסוקי תהלים קד, המתארים את הבריאה, על פי סדרם, בעיקר תוך הדגשת קווי דמיון או הבדל בין האל הבורא ובין בשר ודם.

עַמּוּד – שנחצב מאבן.

וּבְרָאוֹ בְּדָבָר – שהעולם נברא בדיבור.

צָר אִיקוֹנִין – יצר דמות.

הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצוּרָתוֹ – לוח העץ יהיה תמיד גדול יותר מן הצורה החקוקה בו.

אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ – הוא העולם.

מִשֶּׁעָטַף – לאחר שהתעטף.

מַעֲזִיבָה – שכבת טיט שאוטמת את הגג (הוא העולם העליון) ומתחתיה נבנתה העלייה (הם השמים) ואחר כך הבית (היא הארץ).

עַל בְּלִימָה – על לא דבר, בלא שום בסיס.

הָאִסְטִית – מושב.

גְּזֻזְטְרָאוֹת – קורות שיוצאות מקיר הבית אל רשות הרבים, מעין מרפסות. רְכָסִים – גבעות, גלים.

סַרְגְּלָא – מרכבה.

דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה – של טיט וחול, שהרגל שוקעת בה.

מַכְתִּיב לו סְטַרְטְיוֹטִין – מגייס אנשי צבא.

*

“יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ… תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתו” (תהלים קד, ה־ו) – עָשָׂה אֶחָד עָרֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ; כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ; כָּךְ אָמַר אֱלֹהִים: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם.

“עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם” (תהלים קד, ו) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָאָה גִּתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים, וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם לִבְצֹר. מֶה עָשָׂה? רָפַשׁ הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיקָה הַגַּת אֶת כֻּלָּם. כָּךְ הָיָה כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַּמַּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט). אָמְרוּ הַמַּיִם: הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים, וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ, – לְהֵיכָן נֵלֵךְ? בָּעַט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב” (איוב כו, יב) – וּכְשֶׁהָרַג אוֹתוֹ הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִים, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם בּוֹכִים, וְלָמָּה הֲרָגוֹ? שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חַיִּים – מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים.

“מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן” (תהלים קד, ז) – מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס הָיוּ שְׁאַר הַמַּיִם בּוֹרְחִים – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהֵיכָן בּוֹרְחִים.

“יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (שם שם, ח) – כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ: הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקֵי אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁמָּא בְצַד תֵּיאַטְרוֹן? עָלָה אֲדוֹנוֹ וּמְצָאוֹ. סְטָרוֹ מִסְטָר, אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הִפַּרְכּוֹס שְׁלַחְתִּיךָ! אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) לֹא הוֹדִיעָם אִם לְצָפוֹן אִם לְדָרוֹם; הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין– “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת” (תהלים קד, ח) – עַד שֶׁסְּטָרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטָר, אָמַר לָהֶם: לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ – “אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם”.

“גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן” (שם שם, ט) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה; כָּך נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם בְּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַחוֹל.

“הַמְשַלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן” (שם שם, י) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִים שֶל זֵיתִים, כָּבַשׁ עֲלֵיהֶם אֶת הַקּוֹרָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמַטָּה; כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁים עַל הַמַּעְיָנוֹת, וְהֵם מְקַטְּעִים וְיוֹצְאִים מִבֵּין הֶהָרִים (שמו"ר טו, כב; תנחומא חיי שרה, ג).


אֶחָד עָרֹם וגו' – היבשה והתהומות, כמוסבר להלן.

גִּתּוֹ – היא הגת שבה דורכים ענבים כדי להפיק יין.

רָפַשׁ… רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – דרס ברגליו זה אחר זה.

אוֹקְיָנוֹס – הוא מקווה המים הגדול.

שַׂר שֶׁלּוֹ – הוא “רהב”, אל שנזכר במיתוסים קדומים המספרים על מלחמה של הבורא במפלצות ים שונות בעת הבריאה.

מֵאָה חַיִּים – אנשים חיים.

בָּסִילְקִי – מבנה ציבורי גדול.

סְטָרוֹ מִסְטָר – סטר לו על לחיי.

פַּלְטְרִין של הִפַּרְכוֹס – ארמונו של שר הפלך.

מְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן – האוקיינוס, שבו מצוי מלך הדגים (הנזכר אף הוא במזמור, בפסוק כו).

מַסְגֵּר – מנעול.

עֲקָלִים – סלים קלועים שבהם מכניסים את הזיתים לשם הפקת שמן על ידי קורת בית הבד.

כָּבַשׁ – הניח בלחיצה.

מְקַטְּעִים – מתפרצים ויוצאים.

*



שִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” (קהלת ג, יא) – בְּעוֹנָתוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם; לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לָכֵן. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: "מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם – עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ, אָמַר: אוֹתָם לֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלַי, אֵלּוּ עֲרֵבִים עָלַי (בר“ר ט, ב; מד”ת לד, א; שמו"ר ל, ג).


פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת הפסוק מספר קהלת.

בְּעוֹנָתוֹ – בזמנו הנכון.

עֲרֵבִים עָלַי – טובים ויפים בעיני.

אֶת אֵלּוּ – שמים וארץ, עולמנו.

*

עב “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, רָאָה אוֹתָהּ וְעָרְבָה לוֹ. אָמַר: פָּלָטִין, פָּלָטִין! הַלְוַאי תְּהִי מַעֲלַת חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת, כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵית חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלֵה חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵיתָ חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ (בר"ר ט, ד).

פָּלָטִין – ארמון.

עָרְבָה לו – היתה טובה ויפה בעיניו.

מַעֲלַת חֵן – מוצאת חן.

*


עג מַהוּ “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ב) – אֶתְמְהָא! אָמַר גְּנִיבָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ. וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה? – כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? – שַׁבָּת (בר"ר י, ט).


אֶתְמְהָא – יש לתמוה על הפסוק, שהרי המלאכה הסתיימה ביום השישי ולא ביום השביעי!

גְּנִיבָא – כך שמו של חכם בבלי זה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

כַּלָּה – ומשחק מילים הוא בין “כלה” ל“ויכל”.


עד “הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר” (בראשית ב, ח) – כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצַּרְתִּי. “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם” (שם שם, ד) – בּוֹרְאָם מְשַׁבְּחָם – וּמִי מְגַנָּם? בּוֹרְאָם מְקַלְּסָם – וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי? אֶלָּא נָאִים הֵם וּמְשֻׁבָּחִים הֵם (בר"ר יב, א).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

וּמִי מְגַנָּם – מי יוכל לבזות אותם?

מְקַלְּסָם – מהלל אותם.

*



בְּרִיּוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לט רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (תהלים קד, כד)! – יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה; שֶׁבַּיָּם – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִלְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת. יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בְּאוּר וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּאֲוִיר; שֶׁבָּאוּר – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת. שֶׁבָּאֲוִיר – אִלְמָלֵא יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. מְקוֹם חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ – מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ, וּמְקוֹם מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ – חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ. “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (חולין קכז ע“א; ילק”ש לתהלים, תתסו).


אִלְמָלֵי – לוּ.

גְּדֵלוֹת בְּאוּר – כגון הסלמנדרה, שעליה נאמר (חגיגה כז ע"א) כי היא חיה באש.

“רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ” – והדרשה מצביעה על גיוון המינים שבבריאה ועל ייחודם.

*


מ “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם” (בראשית ב, א) – אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מְיֻתָּרִים בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׁים וְיַתּוּשִׁים, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם: וּבַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ (בר“ר י, ז; שמו”ר י, א).


אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ – גם הם נבראו לצורך ואינם מיותרים, וממלאים את פקודות האל כצבא ממושמע.

צְפַרְדֵּעַ – במכת צפרדעים במצרים.

יַתּוּשׁ – שנכנס לחוטמו של טיטוס, מחריב המקדש, והרגו (גיטין נו ע"ב).

*


מא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה (שבת עז ע"ב).


לְבַטָּלָה – שלא לצורך.

*


מב [אָמַר אֵלִיָּהוּ:] פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם וְהָיְתָה שָׁם תִּשְׁחֹרֶת. תְּפָסוּנִי וְהִכְנִיסוּנִי לְבֵית הַמֶּלֶךְ. בָּא אֵלַי חַבָּר אֶחָד וְאָמַר לִי: סוֹפֵר אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מָה שֶׁהוּא. אָמַר לִי: אִם תֹּאמַר לִי דָּבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ – לֵךְ לְשָׁלוֹם.

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱמֹר.

אָמַר לִי: מִפְּנֵי מָה בָּרָא אֱלוֹהִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים?

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱלוֹהִים דַּיָּן הוּא, אֱלוֹהִים קָדוֹשׁ, צַדִּיק וְחָסִיד וֶאֱמֶת הוּא לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף, וּמַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵינוֹ צוֹפֶה לְרָעָה, וּבְחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ בָּרָא עוֹלָמוֹ וֶהֱכִינוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּרָא אֶת הָאָדָם וֶהֱבִיאוֹ לָעוֹלָם, וְלֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעַבְדֶנּוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְיִמְצָא קֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ וּמִתּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאוֹת אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁפָּרָה וְרָבָה – זֶה עוֹבֵד לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְזֶה עוֹבֵד לְעֵץ וָאֶבֶן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה לְפָנָיו. כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר וּמִסְתַּכֵּל בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדָיו שֶׁבָּרָא בְעוֹלָמוֹ, אוֹמֵר: לָאֵלּוּ חַיִּים וְלָאֵלּוּ חַיִּים, לָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת וְלָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת, לָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְלָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה וּכְחַיָּה וְכִשְׁאַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְאֵין מְכַלֶּה אוֹתָם. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּעוֹלָם אֶלָּא רְפוּאָה לִבְנֵי אָדָם עַל אָרֶץ (סא"ר, א).


אֵלִיָּהוּ – חכם שהחיבור “אליהו רבה” מיוחס לו.

תִּשְׁחֹרֶת – בולשת המחפשת עבריינים ואנשים זרים.

חַבָּר – איש דת בפולחן הפרסי.

סוֹפֵר – חכם.

מָה שֶׁהוּא – מעט, ותשובה של ענווה השיב.

וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף – יודע את העבר ואת העתיד. וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וגו' – מביט בדברים הטובים ומעלים עין מן הרעים.

קֹרַת רוּחַ – נחת רוח, הנאה, כשיעבדוהו.

תּוֹלְדוֹתָיו – צאצאיו.

מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה – ראויים לעונש מוות.

לָאֵלּוּ חַיִּים וגו' – לבני האדם ולבעלי החיים השונים קיום פיזי זהה.

הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים וגו' – אחרי הכול בני האדם הם כשאר היצורים, ואין לתבוע מהם התנהגות מיוחדת.

נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע מכעסו ולא השמיד את החוטאים.

רְפוּאָה – השקצים והרמשים (ושאר בעלי החיים) נבראו אפוא כדי להגן על בני האדם החוטאים מהשמדה.

*


מג שָׁאַל קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן אֶת רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ” (בראשית א, כ), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם, וְכָתוּב אֶחָד – “וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (שם ב, יט), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ!

אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל קַפּוּטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קַשְׂקַשִּׂים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים (חולין כז ע"ב).


קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן – שר צבא רומי שהקשה קושיות לחכמי ישראל (בכורות ה ע"א), ואפשר ששמו היה קְווינטוּס.

הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ – וסתירה יש בין הפסוקים בשאלת מוצאם של העופות: האדמה או המים?

הָרְקָק – הביצה, שיש בה מים ואדמה גם יחד.

קַפּוּטְקָאָה – ממדינת קפוטקיא (שבאסיה הקטנה).

*



חַוָּה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עה “וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, כ) – שֶׁהֶעֱבִיר לְפָנָיו אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף זוּגוֹת זוּגוֹת. אָמַר אָדָם: לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג!

וְלָמָּה לֹא בְּרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה? אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ לֹא בְּרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ בְּפִיו. כֵּיוָן שֶׁתְּבָעָהּ – מִיָּד “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם” (שם שם, כא) (בר"ר יז, ד).


הֶעֱבִיר לְפָנָיו – כדי שיקרא להם שם (בראשית ב, יט).

לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר – להתלונן עליה על שהביאה אותו לחטוא.

תְּבָעָהּ בְּפִיו – דרש אותה במפורש.

*


עו “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (כראשית ב, כב) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ – שֶׁלֹּא תְהֵא מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן – שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן – שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְּתָנִית; וְלֹא מִן הַצַּוָּאר – שֶׁלֹּא תְהֵא גַבְהָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה – שֶׁלֹּא תְהֵא פַטְפְּטָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב – שֶׁלֹּא תְהֵא קַנְאֲתָנִית; וְלֹא מִן הַיָּד – שֶׁלֹּא תְהֵא מַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל – שֶׁלֹּא תְהֵא פַּרְסָנִית; אֶלָּא מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם שֶׁהוּא צָנוּעַ בָּאָדָם; וְעַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁהָיָה בּוֹרֵא בָּהּ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: תְּהִי אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה! – וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם” (משלי א, כה), שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ (בר“ר יח, ב; דב”ר ו, יא; תנחומא וישב, ו).

הִתְבּוֹנֵן – דורש “וייבן” מלשון בדיקה מדוקדקת.

מֵהֵיכָן – מאיזה איבר בגוף האדם.

מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁה – זוקפת ראשה כביטוי של גאווה.

סַקְרָנִית – מביטה לכל מקום.

צַיְּתָנִית – מצותתת לשיחות לא לה.

גַּבְהָנִית – מגביהה ראשה בגאווה.

קַנְאֲתָנִית – קנאית, שהלב הוא משכן הרגשות.

מַשְׁמְשָׁנִית – לוקחת את אשר לא שייך לה.

פַּרְסָנִית – מרבה לצאת מביתה וללכת למקומות שונים.

“וַתִּפְרְעוּ” וגו' – לא קיבלתן (הנשים) את הוראתי. שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ – כל החסרונות המנויים למעלה מצויים באישה.

*


עז אָמַר רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אִידִי: כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת חַוָּה – נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ (בר"ר יז, ו).

*


עח אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (בראשית ב, כא). אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ לְקֵיסָר: תְּנוּ לִי דֻּכָּס אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָךְ? אָמְרָה לוֹ: לִסְטִים בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶל כֶּסֶף וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ: וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֶלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמְּשׁוֹ? (סנהדרין לט ע"א).


גַּנָּב הוּא – שכן לקח את הצלע מן אדם שלא בידיעתו.

בִּתּוֹ – של רבן גמליאל.

דֻּכָּס – שר, שישמש כשופט.

לִסְטִים – שודדים.

קִיתוֹן – כד.

לְשַׁמְּשׁוֹ – לשרתו.

*


עט דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (בראשית ב, כב)? – מְלַמֵּד שֶׁקְּלָעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן; שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִקְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – בִּנְיָן (ברכות סא ע“א; עירובין יח ע”א).


קְלָעָהּ – קלע את שערותיה (של חוה) כדי ליפותה.

בִּכְרַכֵּי הַיָּם – בערים מרוחקות שמעבר לים.

קְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – השיער הקלוע (כגון בצמה).

*


פ “וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בראשית ב, כב) – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הֵם הָיוּ שׁוֹשְׁבִינִין שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר"ר ח, יג).


שֶׁעָשָׂה שׁוּשְׁבִינוּת – שנהג כמנהג השושבינים, הם החברים המכניסים את בני הזוג לחופה.

מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל – המלאכים.

*


פא אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קִשְּׁטָהּ כְּכַלָּה וְאַחַר־כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ. אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אַתָּה סָבוּר שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב אֶחָד אוֹ שִׁקְמָה אַחַת הֱבִיאָהּ לוֹ? אֶלֶּא מִשֶּׁקִּשְּׁטָהּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַכְשִׁיטִין אַחַר כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ” (יחזקאל כח, יג) (בר"ר יח, א).


קִשְּׁטָהּ – קישט אותה האלוהים (את חוה) לפני שהביאהּ לאדם.

שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב וגו' – כפי שהיא לבושה בשעת עבודתה, בבגדי יום יום.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – הרבה.

“כָּל אֶבֶן יְקָרָה” וגו' – והם הם התכשיטים.

*


פב “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם” (בראשית ב, כג) – זוֹ הִיא שֶׁעֲתִידָה לְהַקִּישׁ עָלַי כְּזוֹג, כְּעֵין מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן” (שמות כח, לד); זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה מְפַעַמְתֵּנִי כָּל הַלַּיְלָה כֻּלֹּו.

אָמַר רֵיש לָקִיש: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּחֲלוֹם (בר"ר יח, ד).

“הַפַּעַם” – דורש “הפעם” בשתי דרכים: כגזורה מתיבת “פעמון” (וגביע הפעמון הוא בלשון חכמים “זוג”) ומלשון הפְעמה.

לְהַקִּישׁ עָלַי – לריב עמי ולקשקש בלשונה.

מְפַעַמְתֵּנִי – הפעימה את רוחי בחלום.

מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ וגו' – שנבראה מכוח חלומו של האדם.

*



הַנָּחָשׁ וְהַחֵטְא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פג “אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר” (קהלת ז, כט) – יָשָׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” (בראשית ג, כב), כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנַיִם – “וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (קהלת שם, שם) (קה"ר לפסוק).


מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – שעליהם נאמר “ורגליהם רגל ישרה” (יחזקאל א, ז).

נַעֲשׂוּ שְׁנַיִם – עם בריאת האישה.

“חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” – מחשבות ומזימות של חטא.

*


פד הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵסֵב בְּגַן עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים לְפָנָיו וְצוֹלִים לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִים לוֹ יַיִן; הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִכְבוֹדוֹ וְנִתְקַנֵּא בּוֹ (סנהדרין נט ע"ב).


מֵסֵב – יושב ברווחה לסעודתו.

מְסַנְּנִים – מזקקים.

*


פה “וְהַנָּחָש הָיָה עָרוּם” (בראשית ג, א) – דָּן נָחָש דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ; אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וְנִשְׁמָעוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת.

“כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ… וִהְיִיתֶם כַּאלֹהִים” (שם שם, ה) – רַ' יְהוּדָה דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בּוֹרְאוֹ. אָמַר לוֹ: מֵאִילָן זֶה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם וְהוּא אָמַר לָכֶם “לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ” (שם שם, ג) – שֶׁלֹּא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ. וְעוֹד אָמַר: כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא אַחַר חֲבֵרוֹ שַׁלִּיט בַּחֲבֵרוֹ, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל – לִשְׁלֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹּא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵם שׁוֹלְטִים בָּכֶם.

הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְנָגַע בָּאִילָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וְהִרְתִּיעוֹ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ פֵּרוֹתָיו לָאָרֶץ. הִתְחִיל הָאִילָן לִצְוֹחַ: רָשָׁע, אַל תִּגַּע בִּי – “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (תהלים לו, יב)! הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: הֲרֵי נָגַעְתִּי בָּאִילָן וְלֹא מַתִּי, אַף אַתְּ תִּגְּעִי וְלֹא תָּמוּתִי. מִיָּד דְּחָפָהּ וְנָגְעָה בּוֹ. רָאֲתָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא כְּנֶגְדָּהּ, אָמְרָה: אוֹי לִי, עַכְשָׁיו אֲנִי מֵתָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנוֹתְנָהּ לְאָדָם. מִיָּד – “וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ” (בראשית ג, ו) – אָמַר רַ' אַיְבוּ: סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ. רַ' שִׂמְלַאי אָמַר: בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאָה עָלָיו. אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לְךָ – “וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א, ט); אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס – “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה מה, יח). רַבָּנָן אָמְרוּ: הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְקוֹלָהּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ” (בראשית ג יז).


דָּן נָחָשׁ דִּין וגו' – הירהר ופסק בלבו.

לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ – לשנות את דעתו.

דַּעְתָּן קַלָּה – וקל לשנותה.

דֵּילָטוֹרְיָא – לשון הרע. שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ – כל בעל מלאכה שונא את מתחריו, והקב"ה אינו רוצה שתתחרו בו.

קִדְמוּ – מהרו והקדימו.

הִרְתִּיעוֹ – הרעיד אותו.

נָגַעְתִּי… וְלֹא מַתִּי – אף שהקב"ה ציווה על אדם שלא לאכול מפרי העץ, הוסיף האדם סייג ואמר לחוה גם לא לגעת בו.

עֲנָבִים – והגפן לפי דעה זו היא עץ הדעת (וראו קטע צא).

בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וגו' – בלשון מתונה ורכה, ופיתתה אותו לאכול מפרי עץ הדעת באומרה כי לא יהיה טעם לחייו בלעדיה, ובאישה אחרת לא יזכה.

הָטֵלִיס – בטל וחופשי מכל עול (ומן הצורך להעמיד צאצאים).

*


“וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָּׁה” (בראשית ג, ו) – רִבּוּי: הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ. חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ “חוֹל”, זֶהוּ שֶנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח). דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ: אֶלֶף שָׁנִים הוּא חַי וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וְחַי. רַבִּי יוּדָן בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמַרְטְטִין וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וַחַי (בר“ר יט, ד־ה; פדר”א יג; מדה“ג לבראשית, עמ' 96־95; אדר”נ, נו“א, א; שם, נו”ב, א; ילק"ש לבראשית, כז).

רִבּוּי – המילה “גם” מעידה שלא רק אדם הראשון אכל מפרי העץ.

“חוֹל” – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס. הוא לא אכל מפרי העץ ועל כן מעולם לא מת.

כְּבֵיצָה – שריד בגודל ביצה.

מִתְמַרְטְטִין – נושרים.

*


פו “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנֶָּחָש” (בראשית ג, ב) – וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אַבָּא בַּר גּוּרְיָא אָמַר: יָשֵׁן לוֹ. חֲכָמִים אוֹמְרִים: נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ: כָּאן בֵּית נֶטַע, כָּאן בֵּית זֶרַע (בר"ר יט, ג).

הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

בֵּית נֶטַע – מקום ראוי לנטיעות.

בֵּית זֶרַע – מקום ראוי לזריעה.

*


פז רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאִשְׁתּוֹ דּוֹמִין? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחַ בָּהּ תְּאֵנִים בְּמִנְיָן וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, וְצָד אֶת הָעַקְרָב, וּנְתָנוֹ עַל פִּי הֶחָבִית, וְהִקִּיפָהּ בְּצָמִיד פָּתִיל, וְהִנִּיחָהּ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: בִּתִּי, כָּל שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת הַזֶּה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עַקְרָב. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעְלָהּ לַשּׁוּק נִכְנְסָה אֶצְלָהּ זְקֵנָה אַחַת כְּגוֹן שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ. אָמְרָה לָהּ: מָה בַּעֲלֵךְ עוֹשֶׂה עִמָּךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל טוּב הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי וְכָל מָה שֶׁיֵשׁ לוֹ נָתַן לִי, חוּץ מֵחָבִית זוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ. אָמְרָה לָהּ: וַהֲלֹא כָּל קוֹזְמִין שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְּחָבִית זוֹ, וְלֹא אָמַר לָךְ כָּךְ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִתְּנָם לָהּ. מָה עָשְׂתָה הָאִשָּׁה? עָמְדָה וּפָתְחָה אֶת הֶחָבִית וְהוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹכָהּ וַעֲקָצָהּ עַקְרָב. הָלְכָה לָהּ וְנָפְלָה עַל הַמִּטָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּעְלָהּ מִן הַשּׁוּק, אָמַר לָהּ: מָה זֶה? אָמְרָה לוֹ: יָדִי הוֹשַׁטְתִּי אֶל הֶחָבִית וַעֲקָצַנִי עַקְרָב, וַהֲרֵינִי מֵתָה. אָמַר לָהּ: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ מִתְּחִלָּה: כָּל מָה שֶׁיֵשׁ לִי בְּבַיִת זֶה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר? מִיָּד כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ (אדר“נ, נו”א, א; שם, נו“ב, א; פדר”א יג; בר"ר יט, י).

בְּמִנְיָן – בכמות כלשהי.

צָמִיד פָּתִיל – מכסה הדוק (במדבר יט, טו).

כָּל עִקָּר – כלל וכלל.

שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ – כמנהג שכנות לשאול דברים זו מזו.

מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ – מרשה לי לעשות בה כרצוני.

קוֹזְמִין – אבנים טובות.

מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא – רוצה לשאת.


פח “וַיִּשְמְעוּ… מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” (בראשית ג, ח) – שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרֵי הַגַּנָּב, שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ; שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “מִתְהַלֵּךְ” – מֵת, הָלַךְ לוֹ (בר"ר יט, ח). “מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” – ושתי מילים אלה נדרשות כמה ששמעו אדם ואשתו לאחר חטאם. גָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ – רימה את בוראו (והמדרש משנה את סדרן של האותיות: “בגן”, “גנב”). “מִתְהַלֵּךְ” – מחלק את המילה לשתיים ודורש: לאחר החטא מת האדם והלך לו.

*


פט “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז) – לָמָּה נִתְקַלְּלָה? כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ אֶת זֶה (בר"ר ה, ט).

“אֲרוּרָה” וגו' – פתגם המקלל את האם בגלל חטאי בנה.

*



עֵץ הַחַיִים וְעַץ הַדַּעַת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צ עֵץ הַחַיִּים – עֵץ שֶׁהוּא פּוֹסֶה עַל פְּנֵי כָּל הַחַיִּים. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: עֵץ הַחַיִּים מַהֲלַךְ תַּ“ק שָׁנָה וְכָל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין וְיוֹצְאִין מִתַּחְתָּיו. וְלֹא סוֹף דָּבָר נוֹפוֹ מַהֲלַךְ תַּ”ק שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה (בר“ר טו, ו; שהש”ר ו, יד).

פּוֹסֶה – מתרחב ומקיף. מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה – חמש מאות שנה נדרשות כדי להגיע מצדו האחד לצדו האחר.

וְלֹא סוֹף דָּבֶָר – ולא זו בלבד.

נוֹפוֹ – ענפיו.

קוֹרָתוֹ – גזעו, מן הקרקע עד לצמרת.

*


צא מָה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְחַוָּה? רַ' מֵאִיר אָמַר: חִטִּים הָיָה. כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם דֵּעָה אוֹמְרִים: לֹא אָכַל אוֹתוֹ הָאִישׁ פַּת חִטִּים מִיָּמָיו.

רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק שָׁאַל לִפְנֵי רַ' זְעֵירָא, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי נֶאֱמַר “עֵץ”! אָמַר לוֹ: מְתַמְּרוֹת הָיוּ כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן.

רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמַר: עֲנָבִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ” (דברים לב, לב) – אוֹתָן הָאַשְׁכּוֹלוֹת הֵבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם. רַ' אַבָּא דְעַכּוֹ אָמַר: אֶתְרוֹג הָיָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל” (בראשית ג, ו) – צֵא וּרְאֵה, אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אֶתְרוֹג.

רַ' יוֹסֵי אָמַר: תְּאֵנִים הָיוּ. דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁקִּלְקֵל עִם אַחַת מֵהַשְּׁפָחוֹת, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ הָאִילָן טְרָדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְגַן עֵדֶן וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אִילָנוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין לוֹ? אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: הֲרֵי הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ! “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה” (תהלים לו, יב) – רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאָה עַל בּוֹרְאוֹ, “וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (שם) – לֹא תִטּוֹל מִמֶּנִּי עָלֶה, אֲבָל תְּאֵנָה שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה” (בראשית ג, ז). בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ אִילָן לְאָדָם וְלֹא עָתִיד לְגַלּוֹתוֹ, שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם (בר"ר טו, ז).

כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם וגו' – רק משעה שמתחיל התינוק לאכול מזון מוצק, בעיקר לחם, הוא גם מתחיל לדבר ולגלות את חוכמתו.

אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? – והרי החיטה היא עשב ואינה עץ!

מְתַמְּרוֹת – מתרוממות ועולות (ובעקבות החטא הונמכה קומת החיטה).

עֲנָבִים – וחוה נתנה לאדם לשתות יין (ראו לעיל, קטע פה).

שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ – נוהגים היו לאכול לא רק את פרי האתרוג, אלא גם את גבעוליו הרכים (“עצו”).

לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ – למד מן ההקשר.

קִלְקֵל – ביחסים אסורים.

טְרָדוֹ – גירשו.

פָּלָטִין – ארמון.

גָּנַב דַּעַת – רימה.

חָס הַמָּקוֹם וגו' – כדי שלא יעברו בני אדם ליד אותו עץ ויאמרו שוב ושוב שבכו חטאו אדם וחוה.

*



אָדָם לְאַחַר הַחֵטְא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד מָה הָיָה לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן? עוֹר שֶׁל צִפֹּרֶן וַעֲנַן כָּבוֹד מְכַסֶּה עָלָיו; כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן נִפְשַׁט עוֹר צִפֹּרֶן מֵעָלָיו וְרָאָה עַצְמוֹ עָרֹם וְנִסְתַּלֵּק עֲנַן הַכָּבוֹד מֵעָלָיו (פדר"א יד).

לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם – קודם שחטא.

צִפֹּרֶן – הוא אחד מצמחי הבושם שמהם הכינו את הקטורת למקדש (ירושלמי יומא ד, ד).

עֲנַן הַכָּבוֹד – ענן פלאי הסובב בדרך כלל את מקום מושב האלוהים.

*


צה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, כֵּיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה” (תהלים קלט, ה) (סנהדרין לח ע"ב).

סָרַח – חטא.

וּמִעֲטוֹ – הקטין את קומתו.

“אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי תחילה נוצר האדם לרוחב העולם כולו (“אחור וקדם”), אך הקב"ה הניח את כפו עליו והקטינו.

*


צו “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, א) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָא: דָּרַשׁ רַ' אָפֵס בְּאַנְטוֹכִיָּא: אֵין לְשׁוֹן “וַיְכֻלּוּ” אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה. לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָם, הִרְבָּה לָהֶם בְּרִיצָה וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּהוּ וּמִעֵט לָהֶם בְּרִיצָה וּמִעֵט לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָם דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת.

רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' חָנָן דְּצִפּוֹרִין: בְּנוֹת שׁוּחַ עוֹשׂוֹת פֵּרוֹת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּרוֹת בְּנֵי יוֹמָם.

אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא” (ישעיה ל, כו) – מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם יִרְפָּא (בר"ר י, ד).


רַ' אָפַס – שמו של חכם ארצישראלי שחי בראשית המאה השלישית. אַנְטוֹכְיָא – עיר בצפון סוריה. לְמֶלֶךְ – משל למלך.

וְקִלְּסוּ – ושיבחו.

רִיצָה, הַדְיוֹכִין – שעשוע ההמונים בתחרויות ספורט של ריצה ומרוצי מרכבות.

הַמַּזָּלוֹת – השמש וכוכבי הלכת.

מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה – והיו הפירות מבשילים במהירות.

בְּנוֹת שׁוּחַ – מין ממיני התאנים.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם – בשעת בריאתם בגן עדן, לפני החטא.

“מַחַץ מַכָּתוֹ” וגו' – הקב"ה ירפא את העולם מן המכה שהונחתה עליו.

*


צז רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵאָתָם, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָם חוֹזְרִים לְתִקּוּנָם עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן פֶּרֶץ.

שִׁשָּׁה דְבָרִים חִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁחָטָא, וְאֵלּוּ הֵם: זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ וְחַיָּיו וּפְרִי הָאָרֶץ וְגַן עֵדֶן וּמְאוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָם (בר"ר יב, ו; תנחומא בראשית,ו).


עַל מְלֵאָתָם – בשלמותם.

בֶּן פֶּרֶץ – המשיח, מבית דויד (רות ד, יח).

חִסֵּר – מיעט.

זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ – שאדם בשעת בריאתו היה אדיר בממדיו ויופיו נפלא.

פְּרִי הָאָרֶץ – שנתקללה בשל חטאו (וראו עוד בקטע הקודם).

וּמְאוֹרוֹת – האור של יום הבריאה הראשון אשר הוחלף באורות פחותים ממנו, שנבראו ביום הרביעי.

*


צח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוןֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר: אוֹי לִי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמָיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר (עבודה זרה ח ע"א).

בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

הִקְרִיב שׁוֹר – כקורבן תודה.

*


צט אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו “בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” (פסחים נד ע“א; בר”ר יא, ב).


הָאוּר – האש.

עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה – תוכנן (במחשבתו של הקב"ה).

דַּעָה… מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה – דעת שדומה לדעתם של שוכני העולם העליון.

רְעָפִים – לבֵנים.

“בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” – אחת הברכות הנאמרות בעת טקס ההבדלה במוצאי שבת.

*


ק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא; הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָם לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים (עבודה זרה ח ע"א).

יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – עם התקצרות הימים בתקופת החורף.

בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

שְׁמוֹנָה יָמִים – רמז למנהג קדום לציין את סיום התקצרות ימי החורף בחגיגות של אור שבא להניס את החושך.

תְּקוּפַת טֵבֵת – כשהיום מתחיל לשוב ולהתארך. לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ – את כל שישה עשר הימים.

*



נָחָש הַקַּדְמוֹנִי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי נָתַן עֵינָיו בַּמֶּה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמָה שֶׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁו “אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה” (בראשית ג, יד). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה – עַכְשָׁו “עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ” (שם). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם – עַכְשָׁו “וְעָפָר תֹּאכַל” (שם). הוּא אָמַר “אֶהֱרֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה” – עַכְשָׁו “וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו). (סוטה ט ע“ב; אדר”נ, נו"א, א).

נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי – הנחש שבגן עדן (שהיה בראשיתו מהלך על רגליו ואמוּר היה למלוך על כל החיות).

נָתַן עֵינָיו – חמד.

רָאוּי – מגיע.

*


צג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים, אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְצָפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְדָרוֹם לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְכּוֹנִים טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלִי חֶמֶד טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ תַּחַת גָּמָל, תַּחַת חֲמוֹר, תַּחַת פֶּרֶד, שֶׁמַּפְשִׁילִין רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ וּמוֹצִיא בוֹ עָפָר וּזְבָלִים לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ (סנהדרין נט ע“ב; אדר”נ, נו“א, א; אדר”נ, נו"ב, א).


שַׁמָּשׁ – משרת.

מִזְדַּמְּנִין – מוכנים ומזומנים לקריאתו.

סַנְדַּלְכּוֹנִים – סוג של אבנים יקרות.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

תַּחַת – במקום.

שֶׁמַּפְשִׁילִין וגו' – קושרים רתמה לנחש והיה משמש כבהמת משא להובלת אדמה ודשנים.

*



קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ” (בראשית ה, ג) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו הוֹלִיד לֹא כְּצַלְמוֹ.

שָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא כֹהֵן בַּר דָּלָא: “אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ”, וְשָׁתַק! אָמַר: עַד כָּאן בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּאן וְאֵילָךְ נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְנִבְרְאוּ קִנְטוֹרִין.

אַרְבָּעָה דְבָרִים נִשְׁתַּנּוּ בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת: הֶהָרִים נַעֲשׂוּ טְרָשִׁים, וְהִתְחִיל הַמֵּת מַרְחִישׁ, וְנַעֲשׂוּ פְנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּקוֹפוֹת וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין (עירובין יח ע“ב; בר”ר כג, ו).

קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת – של צאצאי אדם הראשון. בְּנִדּוּי – נזוף בידי שמים על חטאו, ולא קרב אל חוה. הוֹלִיד וגו' – מקֵרי שראה נולדו רוחות, שדים זכרים ולילין נקבות.

עַד עַכְשָו – עד שחלפו מאה ושלושים השנה.

וְשָׁתַק – מדוע לאחר הזכרת שלושת הדורות האלה נפסק הדיון בצאצאי אדם ובאה פתיחה חדשה (בראשית ה, א)?

עַד כָּאן וגו' – עד ללידת אנוש נולדו אנשים בצלם האלוהים.

נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת – שנאמר בדור אנוש “אז הוּחל” (שם ד, כו) ונדרש מלשון חולין או חילול.

קִנְטוֹרִין – יצורים שפלג גופם העליון כאדם ופלג גופם התחתון כסוס (והוא רמז לדורות פחותים, ששטופים בזימה כדרך הבהמה).

טְרָשִׁים – קשים כסלע וקשים לחרישה.

מַרְחִישׁ – שורץ תולעים.

כְּקוֹפוֹת – כקופים.

נַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין – ניתן היתר למזיקים לפגוע בבני אדם.

*



קַיִן וְהֶבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קא “וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (בראשית ד, ח) – אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר קַיִן: טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם.

הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לֹו הֶבֶל: צֶמֶר זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי. זֶה אוֹמֵר: חֲלֹץ! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח! מִתּוֹךְ כָּךְ – “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (שם). הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָּזֶה וְנִצַּח הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו. וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מַה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?… נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו”, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בּוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וּמֵת.

כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וְהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל, “אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?” (ירמיה כג, כד) – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?” (בראשית ד, ט). אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדָעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְשׁוֹ אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָע, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (שם שם, י). מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלִקֵּט תּוּתִים וְאָכַל. וְהָיָה בַּעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת. אוֹ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַּעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה אַחֲרֶיךָ.


מִטַּלְטְלִין – נכסים שאפשר לשאתם ממקום למקום, כגון בגדים או צאן, בניגוד לנכסי דלא־ניידי (נכסים שאינם ניידים, קרקעות).

שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם – לא יבואו בטענות זה לזה.

חֲלֹץ – פְּשוט (בגדיך).

פְּרַח – רַחף (באוויר).

מְבַקְּשִׁין – מחפשים.

הִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו – הסתירו מאחורי גבו.

מְפַעֵה – פועה (שנאמר “קול דמי אחיך”).

*


“קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם. נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? כָּךְ “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה”.

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ אָמַר קַיִן: “הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” (שם שם, ט) – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הָדָּבָר דּוֹמֶה? – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמוֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרַע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בּוֹ.

מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים” (שם שם, י). אָמַר לוֹ קַיִן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא רָאִיתִי הָרוּג מִיָּמַי. וְכִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מַכֵּהוּ בְאֶבֶן וְהוּא מֵת?

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא” (שם שם, יג) – רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֵשׁ לְפָנֶיךָ דֵּילָטוֹרִין שֶׁמַּלְשִׁינִים אֶת הָאָדָם לְפָנֶיךָ? אָבִי וְאִמִּי הֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ וְאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הֲרַגְתִּיו, וְאַתָּה בַשָּׁמַיִם, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטֶה! כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲנִי סוֹבֵל. אָמַר לוֹ: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, וַעֲווֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל? “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – מִיָּד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד” (שם שם, טז). כְּשֶׁיָּצָא, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת מִתַּחְתָּיו. וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת: מַהוּ זֶה? אוֹמְרוֹת זוֹ לְזוֹ: קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו “נָע וָנָד תִּהְיֶה” (שם שם, יב), נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ. וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבֹּעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר:

"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ;

אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט, ז־י).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם” (בראשית ד, טו) (תנחומא בראשית, ט; בר“ר כב, ז; שמו”ר לא, יז).


קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וגו' – הרעיון שיובא כעת כה קשה לשאיתו, עד שמוטב לאומרו בדרך של משל ולא במפורש.

לִשְׁנִי אַתְלֵיטִין – משל לשני לוחמים בזירה.

פֵּרְשָׁם – הפריד ביניהם, וכך מונע את הריגת האחד.

וְהָיָה מְצַוֵּחַ – דמו של ההרוג.

מִי יְבַקֵּשׁ דִינִי וגו' – מי יתבע את המלך לדין?

צֹעֲקִים אֵלַי – הדרשן מבין את המילה “אלי” כאילו פירושה “עלי”, כנגדי.

לא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי – לא פסקתי מלעסוק במשלח ידי, בגניבה.

קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי – כמסופר בבראשית ד, ג־ז.

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

סוֹבֵל – נושא ומכלכל.

עָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה – בהודאה כי “גדול עווני”.

“בְּאֶרֶץ נוֹד” – דורש את שם המקום מלשון “נע ונד”, יציאה לגלות.

לִתְבֹּעַ דָּמוֹ – לנקום.

*


קב כְּשֶׁנֶּהֱרַג הֶבֶל הָיָה מֻטָּל בַּשָּׂדֶה וְדָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וְהַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמָיִם. בָּאוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ וְיָשְׁבוּ כְנֶגְדּוֹ וְהָיוּ בוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת לְהֶבֶל. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת חֲבֵרוֹ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כְּעוֹרֵב זֶה נַעֲשֶׂה. מִיָּד נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרָהּ בָּאָרֶץ (פדר“א כא; ילק”ש לבראשית, לח). עֶזְרוֹ – אשתו (שהיא “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*


קג ‏ “וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת” (בראשית ד, טו) − רַב אָמַר: כֶּלֶב מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי אוֹמֵר: קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ (בר"ר כב, יב).


כֶּלֶב – לשומרו מחיות רעות.

קֶרֶן – להבהיל את אויביו.

*


קד "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) – מֵהֵיכָן יָצָא? רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: הִפְשִׁיל דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה (בר"ר כב, יג).

הִפְשִׁיל דְּבְרִים וגו' – לא ביציאה ממקום כלשהו מדובר אלא ביציאה מעמדה נפשית אחת לחברתה: קין השליך כביכול מאחורי גוו את דבריו שלו (“גדול עווני מנשוא”), שלא התכוון להם בלב שלם, וסבר כי הצליח לרמות את הקב"ה בהודאתו זו.

*


קה "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) ־ יָצָא שָׂמֵחַ. פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ: מָה נַעֲשָׂה בְּדִינֶךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה וְנִתְפַּשָּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא כּוֹחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' " (תהלים צב, א־ב) (בר"ר כב, יג).

פָּגַע – פגש.

נִתְפַּשָּׁרְתִּי – השלמתי (עם הקב"ה).

מֶטַפֵּחַ – מכה.

“לְהוֹדוֹת” – דורש מילה זו מלשון הודאה על חטא ועשיית תשובה.

*


קו לֶמֶךְ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוֹמֵא הָיָה. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד וְהָיָה בְּנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ; רוֹאֶה אוֹתוֹ תִּינוֹק דְּמוּת קֶרֶן חַיָּה – אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִּינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ, אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ: אָבִי! הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ: וַי לִי! זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְּשׁוֹגֵג. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי” (בראשית ד, כג) (תנחומא בראשית, יא; מדה"ג לבראשית, עמ' 127־126).

שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת – מאז אדם הראשון (בראשית ד, יח).

סוֹמֵא – עיוור.

וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ – ראו קטע קג.

זְקֵנִי – אחד מאבות אבותי.

טָפַח – הכה.

אִישׁ – הוא קין (שבלידתו אמרה עליו אמו “קניתי איש” [בראשית ד, א]).

*



דּוֹר הַמַּבּוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם” (בראשית ו, ז) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין אִלְּמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: מָה אִם אֵלּוּ, שֶׁהֵם אִלְּמִים, מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי בִּרְמִיזָה וּבָאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים – אִלּוּ הָיוּ פִּקְּחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הוֹשִׁיב הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין פִּקְּחִים, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין, אָמְרוּ: אֵין פָּלָטִין זוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁלָּנוּ הִיא! אָמַר הַמֶּלֶךְ: תַּחֲזֹר הַפָּלָטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. כָּך מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים” (תהלים צג, ד). מָה הָיוּ אוֹמְרִים? “אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'!” (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֵלּוּ, שֶאֵין לָהֶם לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִבּוּר הֲרֵי הֵם מְקַלְּסִים אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִפָּנוּ אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָם (בר"ר ה, א; שם כח, ב).

פָּלָטִין – ארמון.

דַּיוֹרִין – דיירים.

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ – כדרך לשבחו.

מַנְטוּלִים – מטפחות.

פִּקְּחִים – בעלי יכולת דיבור.

הֶחֱזִיקוּ – תפסו בכוח.

קִלּוּסוֹ – שבחו.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – שנתפס בספרות האגדה כדור חוטא (שנאמר בו “אז הוחל” [בראשית ד, כו] ונדרש מלשון חילול וחולין).

יִפָּנוּ אֵלּוּ וגו' – יסולקו בני האדם ויחזרו המים (הוא המבול).

*


קיא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ” (בראשית ו, ו) (בר"ר כז, ד).


שִׁבְעָה יָמִים – כדברי הקב"ה לנח: “כי ימים עוד שבעה אנוכי ממטיר על הארץ” (בראשית ו, ד), והמדרש מקשר בין מספר הימים האלו לשבעת ימי האבלות.

*


קיב “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה” (בראשית ז, כג) – אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? תְּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לִבְנוֹ וְהִתְקִין מִכָּל מִינֵי סְעוּדָה. לְיָמִים מֵת בְּנוֹ – עָמַד וּפִזֵּר אֶת חֻפָּתוֹ. אָמָר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנִי, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת – חֻפָּה לָמָּה לִי? אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמָר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְהֵמָה וְחַיָּה בִשְׁבִיל אָדָם? עַכְשָׁו שֶׁאָדָם חָטָא, בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָּה לִי? (סנהדרין קה ע"א).


מִשּׁוּם – בשם.

כְּלוּם – האם לא?

*


קיג כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב, מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמֶךָ: “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?” (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: וְעוֹלָם מַה יְהֵא עָלָיו? אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִים בּוֹ. אָמַר לָהֶם: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרַע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁים שִׁמְךָ. אָמַר לָהֶם: רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרָם.

רָאָה שֶׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִסְתְּהַר, נָתַן עֵינָיו בָּהּ. אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי.

אָמְרָה לוֹ: אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתִּתֶּן לִי כְּנָפֶיךָ וּתְלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. נָתַן לָהּ כְּנָפָיו וְלִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם. הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ – וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וּקְבָעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ – וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִיד שֶׁמְחֲזַאי בָּנִים: הִיוָא וְהַיָּא.

שָׁגַר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשֶׁמְחֲזַאי וְאָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ וּלְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו: מָה יַעֲשׂוּ בָּנָיו? מָה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים.

בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהַיָּא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶם רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהִיא חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁיטִין שִׁיטִין, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדוֹ כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁיטִין וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת; וְהָאֶחָד רָאָה: פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָם קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִים כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְּרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלשָׁה עֲנָפִים.

כֵּיוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים. אָמַר לָהֶם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזְרִים גְּזָרוֹת אוֹ מַעֲלִים אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת – שְׁמוֹתֵיכֶם הֵם מַזְכִּירִים: הִיוָא וְהַיָּא. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם.

שֶׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ (מדרש אבכיר, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 128־127).


מִסְתַּפְּקִים בּוֹ – מוצאים בעולם סיפוק וטעם (גם בלא בני אדם).

קָשִׁים – קשי עורף.

קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם – כמסופר בבראשית ו, א־ב על בני האלוהים ובנות האדם.

רִיבָה – נערה.

אִסְתְּהַר – הוא כוכב נוגה (ונוס).

הִשָּׁמְעִי לִי – ליחסי אישות.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

זוֹכְרֵהוּ – מזכיר אותו.

כִּימָה – קבוצת כוכבי הלכת (עמוס ה, ח).

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

שִׁיטִין – שורות.

גּוֹרֵר – מגרד.

נִנְעָרוּ – התעוררו.

נֹחַ וּבָנָיו – המסומלים בארבע התיבות או באילן ובשלושת הענפים. גּוֹזְרִים גְּזָרוֹת – מנסרים גזרי עץ.

הִיוָא וְהַיָּא – קריאות קצובות של עמלים במלאכתם לשם התעוררות וזירוז.

נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם – נרגעו.

*


קיד “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ” (בראשית ו, יב) – רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמָר: הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּדוֹר הַמַּבּוּל – הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָס. רַ' לוּלְיָנִי בַּר טִבְרִין בְּשֵׁם רַ' יִצְחָק אָמַר: אַף הָאָרֶץ זָנְתָה – הָיוּ זוֹרְעִין אוֹתָהּ חִטִּים וְהִיא מוֹצִיאָה זוֹנִין. הַזּוֹנִין הַלָּלוּ מִדּוֹר הַמַּבּוּל הֵם (בר"ר כח, ח).


כָּל בָּשָׂר – כל החיים, ולא רק בני אדם.

קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם – בזנות.

זוֹנִין – סוג של עשבים שוטים (וכרקע הדברים גם משחק מילים על השורש זנ"ה).

*


קטו “וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְתֵּי נָשִׁים” (בראשית ד, יט) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם לוֹקֵחַ לוֹ שְׁתַּיִם, אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ. זוֹ שֶׁהָיְתָה לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ; וְזוֹ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הָיָה מַשְקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים שֶלֹּא תֵּלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מְקֻשֶּטֶת כְּזוֹנָה.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי הַבָּרוּר שֶּׁבָּהֶם הָיָה לֶמֶךְ, וְלָקַח שְׁתֵּי נָשִׁים, עָדָה וְצִלָּה, עָדָה שֶׁסָּרָה מִמֶּנּוּ, וְצִלָּה שְׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ (בר"ר כג, ב).

תַּשְׁמִישׁ – יחסי מין לשם ההנאה בלבד.

הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת – בין לידה ללידה.

כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים – משקה שמונע מן האישה ללדת.

הַבָּרוּר – הטוב והמובחר.

עָדָה – והשורש עד“ה בארמית משמעו סו”ר.

*


קטז אָמַר רַ' יִצְחָק: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ זוֹרְעִים אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָם, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כִּכְנִימָה בְּבָשָׂר, וְהָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (בר"ר לד, יא).

אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה – והארץ נותנת את יבולה במשך התקופה כולה.

מְתַלְּשִׁין – עוקרים.

כְּנִימָה – חרק זעיר.

אֲוִיר – מזג אוויר.

הָעֲצֶרֶת – שבועות.

*


קיז “יְשַׁלְחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן” (איוב כא, יא) – כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהָבֵא לִי צֹר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ; וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה – הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהַדְלֵק לִי נֵר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ.

מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁיָלְדָה בַּלָיְלָה, אָמְרָה לִבְנָהּ: צֵא הַדְלֵק לִי נֵר וְאֶחְתּוֹךְ אֶת שָׁרְךָ. יָצָא וּפָגַע בַּשֵּׁד שַׁמְדּוֹן, שַׂר שֶׁל רוּחוֹת; עִם שֶׁמִּתְעַסְּקִים זֶה עִם זֶה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אִמְּךָ שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל, וְאִלְמָלֵא שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אַתָּה וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אֵם אִמְּךָ, שֶׁלֹּא חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי, שֶׁאִלְמָלֵי חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ (בר“ר לו, א: ויק”ר ה, א).

“עֲוִילֵיהֶם” – ילדיהם.

אַחַת מֵהֶן – מנשות דור המבול,

לִבְנָהּ – לתינוק שזה עתה נולד.

שָׁרְךָ – חוט הטבור שלך.

מִתְעַסְּקִים – רבים.

*



נֹחַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קח “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ” (בראשית ה, כט)ּ – קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד נֹחַ לֹא כְשֶּׁהָיוּ זוֹרְעִין הָיוּ קוֹצְרִין, אֶלָּא הָיוּ זוֹרְעִין חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד נֹחַ חָזַר הָעוֹלָם לְיִשּׁוּבוֹ, קָצְרוּ מַה שֶּׁזָּרָעוּ – זוֹרְעִין חִטִּים וְקוֹצְרִין חִטִּים, זוֹרְעִין שְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין שְׂעוֹרִים; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד נֹחַ עוֹשִׂין מְלָאכָה בִּידֵיהֶם, לְכָךְ כָּתוּב “וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ”, נוֹלַד נֹחַ – הִתְקִין לָהֶם מַחֲרֵשׁוֹת וּמַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת וְכָל כְּלֵי מְלָאכָה (תנחומא בראשית, יא).

לְיִשּׁוּבוֹ – למהלכו התקין.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת – כלים לקציר (מגל) ולחיתוך (קרדום).

*


קט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו: הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש אָמַר: עַד שֶׁלֹּא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִין שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ נָחוּ (בר"ר כה, ב).

הַתֶּלֶם וגו' – גם האדמה צייתה לחורש והתלמים נוצרו בהתאם לרצונו.

נָחוּ – קיבלו עליהם מחדש את עול החורש (והוא מדרש על השם “נח”).

הַמַּיִם עוֹלִין – גאות ושפל בעוצמה כה גדולה עד שאף קברים נתמלאו מים.

*



נֹחַ וְהַמַּבּוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח ‏ “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בְּדֹרֹתָיו” וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: “בְּדֹרֹתָיו” – כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַ' חֲנִינָא: מָשָׁל שֶל רַ' יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: מָשָׁל שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבֹּסֶם (סנהדרין קח ע"א).


כָּל שֶׁכֵּן – על אחת כמה וכמה.

מָשָׁל שֶל וגו' – ומדגים את דברי ר' יוחנן וריש לקיש במשלים.

בִּמְקוֹמָהּ וגו' – בין חביות החומץ ריחה בולט ומתפשט, אך בין חביות של יין אין היא בולטת.

פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנֵרְד (שיר השירים ד, יד).

*


קיט ‏ “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אָמַר לַקָּטָן: הַלֵּךְ עִמִּי, וְאָמַר לַגָּדוֹל: בֹּא וְהַלֵּךְ לְפָנַי. כָּךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כּוֹחוֹ יָפֶה – “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (שם, יז,א). אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹחוֹ רַע – אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר"ר ל, י).


הַלֵּךְ עִמִּי – כדי להגן עליו ולסייעו בשל חולשתו.

כּוֹחוֹ יָפֶה – מעלת צדקתו גבוהה (בהשוואה לנח שהיתה פחותה משלו).

*


קכ “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר” (בראשית ו, יד) – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: ק"כ שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה אָמַר לוֹ לְנֹחַ: “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”. עָמַד נֹחַ וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאֶמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין עָלָיו וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם הָאֲרָזִים וְהֵם גְּדֵלִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶם כָּעִנְיָן הַזֶּה; וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָם וְהָיָה מְנַסְּרָם. הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה − מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבּוּל. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ עַצְמָם שֶׁהֵם אוֹבְדִים בִּקְּשׁוּ לַהֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת (תנחומא נח, ה; תנחומא בובר נח, י).


ק"כ – 120.

מַתְרֶה – מזהיר.

מְשַׂחֲקִין – צוחקים, מלגלגים.

*


קכא “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” (בראשית ו, טז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מַרְגָּלִית. כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה (בר"ר לא, יא).

“צֹהַר” – ומפרש מילה זו מלשון צהריים, הוא אור היום.

כֵּהָה – אורה מתעמעם.

*


קכב “וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה” (בראשית ו, יט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: רְאֵם לא נִכְנַס עִמּוֹ, אֲבָל גּוּרָיו נִכְנְסוּ. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: לֹא הוּא וְלֹא גוּרָיו, אֶלָּא קְשָרוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהָיָה מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסִיתָא (בר"ר לא, יג). רְאַם – הוא שור הבר, חיית ענק מיתולוגית שבשל גודלה לא היה אפשר להכניסה לתיבה. מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת וגו' – מעלה במים גלים גבוהים כתלמים שגודלם כמרחק שבין טבריה שבמערב הכינרת לסוסיתא שבמזרחה.

*


קכג ‏כְּשֶׁגָּבְרוּ מֵי הַמַּבּוּל יָשַׁב לוֹ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסֻּלָּמוֹת שֶל תֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיְהֵא לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מָה עָשָׂה נֹחַ? נָקַב חֹר בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים” (דברים ג, יא) (פדר"א כג).

*


קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד עֲלֵיהֶם הָיָה מַרְתִּיחָהּ בְּגֵיהִנּוֹם וּמוֹצִיאָהּ וּמוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם (בר"ר כח, ט). עֲלֵיהֶם – על דור המבול.

*


קכה “וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ” (בראשית ו, יג) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב כָּהֲנָא בַּר מַלְכְּיָא: אֲפִלּוּ שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוֹלֶטֶת בָּאָרֶץ נִמּוֹחוּ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיְתָה לוֹ מֵינִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא סוֹרֵחַ הָיְתָה מֵינִקְתּוֹ נִרְדֵּית. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – הֲרֵי אֲנִי מַשְׁחִיתָם וּמַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ עִמָּם (בר"ר לא, ז).


“אֶת הָאָרֶץ” – גם הארץ, האדמה, נענשה ונפגעה.

שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים – העומק שאליו חודרת המחרשה, כ־25 ס"מ.

נִמּוֹחוּ – נתמוססו.

סוֹרֵחַ – חוטא.

נִרְדֵּית – נענשת.

*


קכו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת כָּל אוֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶלֹּא הָיָה רִשּׁוּמָם נִכָּר (בר"ר כה, ב).


לֹא שִׁמְּשׁוּ וגו' – כל גרמי השמים לא פעלו כהרגלם.

שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – מכניסת נח לתיבה עד ליציאתו ממנה.

רִשּׁוּמָם נִכָּר – לא הותירו רושם בעולם.

*


קכז “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב” (בראשית ח, ז) – הִתְחִיל הָעוֹרֵב מְשִׁיבוֹ תְשׁוּבוֹת, אָמַר לוֹ: מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי. אָמַר לוֹ: מָה צֹרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ? לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ, אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שְׂנֵאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי. רַבְּךָ שְׂנֵאָנִי – מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנַיִם; וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִין שִׁבְעָה וְשׁוֹלֵחַ מִין שְׁנַיִם. אִם פָּגַע בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת?!

אַף עַל פִּי כֵן “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב” − לֵידַע מָה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ הָעוֹרֵב וּמָצָא נִבְלַת אָדָם מֻשְׁלֶכֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיָשַב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחוֹ. שָׁלַח נֹחַ אֶת הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתוֹ.

“וְהִנֵּה עֲלֵה זַּיִת טָרָף בְּפִיהָ” (שם שם, יא) – מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ? אָמַר רַב בֵּיבַי: שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֱבִיאַתּוּ. אָמַר לוֹ רַ' אַיְבוּ: אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָּבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסָמוֹן? אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ: מָרִי נֹחַ, מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ (בר“ר לג, ה־ו; ויק”ר לא, י; שהש“ר א, סה; ילק”ש לבראשית, נח).


לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן – העורב עוף טמא ואין לאוכלו או להקריבו.

רַבְּךָ – הקב"ה, שציווה להכניס לתיבה מספר שונה של עופות טהורים וטמאים.

שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה – החום או הקור.

בַּלְסָמוֹן – עץ האפרסמון שייצרו ממנו בושם רב ערך.

מָרִי – אדוני.

מַר מִזֶּה וגו' – מוטב לזכות למזון שבא מידי הקב"ה, אף אם הוא מר יותר, כטעם עלה הזית, מאשר מזון מתוק שניתן מידי בשר ודם (וראו בקטע הבא).

*


קכח “וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ” (בראשית ח, יא) – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרו‍ֹרִים כְּזַיִת זֶה וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם (סנהדרין קח ע“ב; פדר”א כג; ילק"ש לבראשית, נח).


אָמְרָה יוֹנָה – ראו בקטע הקודם.

*


קכט “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, טו־טז) – אָמָר רַ' יוּדָן: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבְרָהּ וְיוֹצֵא לִי. אֶלָּא אָמַר נֹחַ: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי לַתֵּבָה אֶלָּא בִרְשׁוּת, כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה אֶלָּא בִרְשׁוּת: “בֹּא אֶל הַתֵּבָה” – “וַיָּבאֹ נֹחַ”, “צֵא מִן הַתֵּבָה” – “וַיֵּצֵא נֹחַ” (בר“ר לד, ד; ילק”ש לבראשית, נט).


הָיִיתִי שׁוֹבְרָה – ולא ממתין להוראה לצאת מן התיבה.

בִּרְשׁוּת – על פי הוראת הקב"ה.

*


קל “יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, יט) – אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם הַגָּדוֹל: אַתֶּם הֵיאַךְ הֱיִיתֶם? אָמַר לוֹ: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה. בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם; בַּלַּיְלָה – הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלָּיְלָה. זִקִּית זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מָה הִיא אוֹכֶלֶת. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ וַאֲכָלַתָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה וְאָכְלָה. – הַחוֹל מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית שֶׁל הַתֵּבָה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת? אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֲרֶךָ. אָמַר לוֹ: חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ בְצַעֲרִי − יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָמוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח) (סנהדרין קח ע“ב; ילק”ש לבראשית, נט).


אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה – לש בעבורה מצמחי סוּף שנתמלאו תולעים.

הַחוֹל – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס, שעל פי המסורת מעולם לא מת.

זָוִיִת – פינה.

חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ – שמת לבך.

*


קלא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשָׂה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו, לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עָסוּק לָזוּן אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ עִמּוֹ. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ בְּשָׁלוֹשׁ, וְיֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר. וּמָה הָיָה מַאֲכִילָן? כָּל מִין וּמִין לְפִי שֶׁהָיָה לָמוּד: תֶּבֶן לִגְמַלִּים, זְמוֹרוֹת לְפִילִים, שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרִים, חֲצוּבוֹת לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת. פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ” (בראשית ז, כג) – שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת (תנחומא נח, ט; תנחומא בובר נח, יד; בר“ר לא, יד; רש”י לבראשית ז, כג).


הַנְּפָשׁוֹת – בעלי החיים.

בְּשָׁעָה אַחַת – בשעה הראשונה.

הַגֶּבֶר – התרנגול.

לָמוּד – רגיל.

זְמוֹרוֹת – ענפי גפן.

חֲצוּבוֹת – ירק ממשפחת הבצלים.

נַעֲמִיּוֹת – בנות יענה.

שָׁהָה – התאחר.

וְהִכִּישׁוֹ – הכה בו.

גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ – מתאנח מכאב הצליעה ואף פולט כיח דמי, והיא דרשה על תיבת “אך” שבפסוק.

*


קלב אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: כְּנֹס לְךָ שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל מִין וּמִין בַּתֵּבָה, בָּאוּ כֻּלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ. בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ נֹחַ: אִי אַתָּה יָכוֹל לִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת זוּג. הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֵּשׁ לוֹ בַּת זוּג. פָּגַע בִּמְאֵרָה. אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא? אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכָּנֵס לַתֵּבָה וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ־לִי בַּת זוּג. רְצוֹנֵךְ, הֱוִי בַּת זוּגִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי? אָמַר לָהּ: אֲנִי מְתַקֵּן עִמָּךְ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי מְסַגֵּל אַתְּ נוֹטֶלֶת. שָׁמְעָה לוֹ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ וּמְכַנֵּס וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מַה שֶּׁסִּגַּלְתִּי? אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָּךְ הֻתְנָה בֵּינֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּאַתָּה מְכַנֵּס אֲנִי נוֹטֶלֶת? לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.

לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר” (תהלים ז, טו). הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וּמְאֵרָה נוֹטָלֶת (מד“ת ז, יא; ילק”ש לבראשית, נו).


זִוּוּגוֹ – בת זוגו או בן זוגו.

מְאֵרָה – קללה.

מְתַקֵּן – קובע תקנה, הסכם.

מְסַגֵּל – אוסף, מכנס רכוש.

רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – זה אחר זה.

הַמָּשָׁל – הפתגם העממי, ועל פיו נדרש הפסוק מתהלים.

*


קלג ‏ “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה” (בראשית ט, כ) – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חֻלִּין, לָמָּה? “וַיִּטַּע כָּרֶם” (שם). לֹא הָיָה לוֹ לִטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁל תַּקָּנָה? לֹא יִחוֹר אֶחָד וְלֹא גְרוֹפִית אַחַת? − אֶלָּא “וַיִּטַּע כָּרֶם”. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ? אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת, יִחוֹרִים לִתְאֵנִים וּגְרוֹפִיּוֹת לְזֵיתִים.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לִטַּע כֶּרֶם פָּגַע בּוֹ הַשֵּׁד שַׁמְדּוֹן. אָמַר לוֹ שַׁתְּפֵנִי עִמְּךָ, אֶלָּא הִזָּהֵר לְךָ שֶלֹּא תִכָּנֵס לְחֶלְקִי, שֶׁאִם תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי אֲנִי חוֹבֵל בְּךָ (בר"ר לו, ג; שם לא, יד).


נִתְחַלֵּל וגו' – ירד ממעלת קדושתו (והיא דרשה על מילת “ויחל”).

שֶׁל תַּקָּנָה – דבר מתוקן, ראוי יותר.

יִחוֹר – ענף של תאנה.

גְּרוֹפִית – ענף של זית.

הִכְנִיס – לתיבה.

שֶלֹּא תִּכָּנַס לְחֶלְקִי – שלא תשתה יותר מדי (ויחסר חלקו של השד).

חוֹבֵל – פוגע ומזיק.

*


קלד כְּשֶׁהִתְחִיל נֹחַ נוֹטֵעַ בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מָה טִּיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים וְעוֹשִׂין מֵהֶם יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: רְצוֹנְךָ שֶׁנִּטָּעֶנּוּ יַחַד אֲנִי וְאַתָּה? אָמַר לוֹ הֵן. מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא רְחֵלָה וּשְׁחָטָהּ עַל הַגֶּפֶן; אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ – וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם וְהִשְׁקָה בָּהֶם אוֹתוֹ הַכֶּרֶם. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כּוֹס אַחַת – הֲרֵי הוּא כִּרְחֵלָה: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת – מִיָּד נַעֲשֶׂה גִבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר: מִי כָּמוֹנִי? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה שָׁלוֹשׁ אוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה כְּקוֹף: עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמְנַבֵּל פִּיו לִפְנֵי הַכֹּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה יַעֲשֶׂה. נִשְׁתַּכֵּר – נַעֲשֶׂה כַּחֲזִיר: מִתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּמֻטָּל בְּאַשְפָּה.

וְכָל זֶה אֵרַע לְנֹחַ הַצַּדִּיק (תנחומא נח, יג).


בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים – ענבים או צימוקים.

רְחֵלָה – כבשה.

וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם – גרם לדמם לטפטף.

ּמְשַׂחֵק – צוחק צחוק פרוע.

*



נִמְרוֹד וְדוֹר הַפְּלָגָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלה “הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד” (בראשית י, ט) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וּלְעֶזְרוֹ הָיְתָה עִם נֹחַ בַּתֵּבָה; וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה לְקָחָה חָם בֶּן נֹחַ וְהוֹצִיאָהּ עִמּוֹ וְהִנְחִילָהּ לְנִמְרוֹד. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְרוֹד לוֹבֵשׁ אוֹתָהּ – כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָיוּ רוֹאִים עָלָיו אֶת הַכְּתֹנֶת בָּאִים וְנוֹפְלִים לְפָנָיו עַל פְּנֵיהֶם. וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם סְבוּרִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִכּוֹחַ גְּבוּרָתוֹ; לְפִיכָךְ הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְאָמַר לְעַמּוֹ: “הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל” (שם יא, ד) (פדר“א כד; מדה”ג לבראשית, עמ' 194). דּוֹר הַפְּלָגָה – הוא דור בוני מגדל בבל (וראו קטע קלח). כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד – בגדי פאר שלבשו אדם וחוה עד שחטאו. עֶזְרוֹ – אשתו (שנאמר בה “עזר כנגדו”).

*


קלו ‏ “נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם” (בראשית יא, ד) – אָמְרוּ: אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת.


אֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה – 1656 שנים שחלפו מבריאת העולם עד המבול שבימי נח.

סָמוֹכוֹת – פיגומים, לתמוך בהם את השמים בארבע פינות העולם.

*


קלז ‏ “הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן” (בראשית יא, ג) – אָמַר רַ' הוּנָא: מְלַאכְתָּם הָיְתָה מַצְלַחַת בְּיָדָם: בָּא לִבְנוֹת אַחַת – בָּנָה שְׁתַּיִם, בָּא לָטוּחַ שְׁתַּיִם וְנִטּוֹחוּ אַרְבַּע (בר"ר לח, ח).


אַחַת – לבֵנה אחת.

בָּנָה שְׁתַּיִם – ומצא בדרך נס שנבנו שתי לבנים.

לָטוּחַ – למרוח טיח.

*


קלח שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָּל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וּמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְעָבַר אַבְרָם בֶּן תֶּרַח וְרָאָה אוֹתָם בּוֹנִים אֶת הָעִיר וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וְאָמַר: “בַּלַּע ה' פַּלַּג לְשׁוֹנָם” (תהלים נה, י) (פדר"א כד).


מַעֲלוֹת – גרמי מדרגות.

פַּלַּג לְשׁוֹנָם – חילק את לשונם ללשונות רבות.

*


קלט “וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (בראשית יא, ז) – כְּשֶׁאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ “הָבֵא לִי מַיִם” – הֵבִיא לוֹ עָפָר; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ. “הָבֵא לִי קַרְדֹּם” – הוֹשִׁיט לוֹ מַגְרֵפָה; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ (בר"ר לח, י).


“וְנָבְלָה” – נבלבל.

קַרְדֹּם – גרזן.

*


קמ “פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (בראשית יא, ד־ח) – אָמַר רַ' לֵוִי: לְאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה לָךְ בַּחֲלוֹם? הֵא לָךְ בַּעֲלִילוּת (בר"ר כג, ז).


לְאִשָּׁה – משל לאישה.

בַּעֲלִילוּת – בפועל, במציאות (ומה שחששה האישה ממנו אכן התגשם, כפי שקרה גם לאנשי דור הפלגה).

*


קמא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגְדָּל – שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּם. כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְּקָלִים שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלּוּ חֲגָבִים (סנהדרין קט ע“א; בר”ר לח, ח).


נְבְלַע – באדמה.

*


קמב אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: אֵי זוֹ קָשָׁה, זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה? בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ לוֹ: “מַה שַּׁדַי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ” (איוב כא, טו), דּוֹר הַפְּלָגָה אָמְרוּ: לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָבֹר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה; אוֹתָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְּלָגָה נִשְׁתַּיְרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה! אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגֵזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “גְּבוּלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ” (שם כד, ב), לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת” (בראשית יא, א), לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה )בר"ר לח, ו).


אֵי זוֹ קָשָׁה – מה חמור יותר?

בַּפָּלָטִין – בארמון.

דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ וגו' – דור המבול סירבו לעבוד את הקב"ה אך לא כפרו בקיומו, ואילו דור מגדל בבל ביקשו לבטלו, וחטאם חמור יותר.

לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ וגו' – לא הכול ממנו, ואין הוא זכאי לבחור לעצמו היכן יהיה מושבו.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – השמים והארץ.

עֲבוֹדָה זָרָה – פסל של אליל.

לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה – אף על פי שחטאם היה חמור פחות!

אֲבָל אֵלּוּ – דור הפלגה.

*


ג: מעשי־אבות

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


אַבְרָהָם אָבִינוּ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֹרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם (אבות ה, ב).


מֵאָדָם וְעַד נֹחַ – והם מנויים בבראשית פרק ה.

אֹרֶךְ אַפַּיִם – סבלנות ומתינות.

מַכְעִיסִים וּבָאִים – הכעיסו את הקב"ה והמשיכו לעשות כך. מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם – והם מנויים בבראשית יא.

וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם – גם בדורות האלו היו אנשים חטאים רבים, עד שבא אברהם וזכה לשכר על שניצלו בזכותו מעונש.

*


ב עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם וּמִכֻּלָּם לֹא דִבֵּר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא עִם אַבְרָהָם.

אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' נְחֶמְיָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. עָמַד הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱמִיד פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ שָׁם וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ כָּאן? אָמְרוּ: נָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ. מֶה עָשָׂה? צָבַר אֶת הֶעָפָר וְעָשָׂה צִבּוּרִים, וְהֵבִיא מִכְבָּרוֹת – וְכָבַר אֶת הַצִּבּוּר הָרִאשׁוֹן וְלֹא מְצָאָהּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא מְצָאָהּ, וּבַשְּׁלִישִׁי מְצָאָהּ, אָמְרוּ: מָצָא הַמֶּלֶךְ מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ” (בראשית יב, א) – לְךָ הָיִיתִי מְצַפֶּה. מָה צֹרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס: שֵׁם, אַרְפַּכְשַׁד, שֶׁלַח, עֵבֶר, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר וָתֶרַח – לֹא בִּשְׁבִילֶךָ? זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲּשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ” (נחמיה ט, ז־ח) (בר“ר לט, י; רו”ר ח, א).


עֲשָׂרָה דוֹרוֹת – ראו בקטע הקודם.

פָּמַלְיָא – שריו ומשרתיו המלווים אותו.

מָה טִיבוֹ – מה מעשיו.

צִבּוּרִים – ערימות.

מִכְבָּרוֹת – נפות, מסננות.

לְיַחֵס – לפרט את רשימת היוחסין עד לתרח אבי אברהם.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ומדרש הוא על המילים “בחרת” ו“מצאת”.

*


ג אָמַר רַ' אַבָּא בַר כַּהֲנָא: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ שִׁפְעַת קוֹרַיִם – הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ? לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סוֹבֶלֶת קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ? כָּךְ, לָמָּה בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת? כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְפָנָיו וְדוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו (בר“ר יד, ו; קה”ר ג, יא).


בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

שִׁפְעַת קוֹרַיִם – זוג קורות שמחוברות בשיפוע זו כנגד זו, ועליהן נשענות הקורות המרכיבות את התקרה כולה.

טְרַקְלִין – החדר המרווח שבבית.

סוֹבֶלֶת וגו' – נושאת את הקורות שמשני צדדיה.

בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת – ולא כראשון שבהם.

*


ד “לְאָבְרָם הָעִבְרִי” (בראשית יד, יג) – רַ' יְהוּדָה הָיָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד (בר"ר מב, ח).


וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד – ושקול כנגד העולם כולו.

*


ה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם אָבִינוּ עָמַד כּוֹכָב אֶחָד מִמִּזְרָח וּבָלַע אַרְבָּעָה כּוֹכָבִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. אָמְרוּ חֲכָמָיו לְנִמְרוֹד: בֵּן נוֹלַד לְתֶרַח בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁעֲתִידָה לָצֵאת מִמֶּנוּ אֻמָּה, שֶׁתִּירַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; אִם רְצוֹנְךָ יִנָּתֵן לְאָבִיו מְלוֹא בֵּיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְנַהַרְגֵהוּ. מִיָּד שָׁגַר נִמְרוֹד אֵצֶל תֶּרַח, אָמַר לוֹ: בֵּן נוֹלַד לְךָ אֶמֶשׁ, עַכְשָׁו תְּנֵהוּ לִי וְנַהַרְגֵהוּ וְאֶתֶּן לְךָ מְלוֹא בֵּיתְךָ כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר לוֹ תֶּרַח: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְסוּס אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נַחְתֹּךְ אֶת רֹאשְׁךָ וְנִתֵּן לְךָ בַּיִת מָלֵא שְׂעוֹרִים. אָמַר הַסּוּס לָהֶם: שׁוֹטִים, אִם תַּחְתְּכוּ אֶת רֹאשִׁי מִי יֹאכַל הַשְּׂעוֹרִים? וְאַתֶּם, אִם תַּהַרְגוּ אֶת בְּנִי, מִי יִירַשׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב? הֵשִׁיב לוֹ הַמֶּלֶךְ: מִדְּבָרֶיךָ אֲנִי מַכִּיר שֶׁבֵּן נוֹלַד לְךָ. אָמַר לוֹ תֶּרַח: בֵּן נוֹלַד לִי וּמֵת. אָמַר לוֹ: עַל חַי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְלֹא עַל מֵת. מָה עָשָׂה תֶּרַח? הֶחְבִּיא אֶת בְּנוֹ בִּמְעָרָה שָׁלֹוֹש שָׁנִים. זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת, מִן הָאֶחָד יוֹצֵא שֶׁמֶן וּמִן הַשֵׁנִי סֹלֶת.

כְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ: מִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹתִי? הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לַשֶּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְּבָנָה בְּמִזְרָח. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָּרֵחַ, אָמַר: זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי, וְהַכּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַּיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ. לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כּוֹחַ; אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם, אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה (מעשה אברהם, בתוך: בית המדרש, ב, עמ' 118).


נִמְרוֹד – הנתפס באגדה כמלך מרושע שמשל במזרח (בראשית י, ח־י).

שָׁגַר – שלח שליחים.

זִמֵּן לוֹ – הכין למענו.

חַלּוֹנוֹת – פתחים בקיר המערה.

*


ו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אַבְרָהָם אָבִינוּ – אָב לֹא לִמְּדוֹ וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כְּעֵין שְׁנֵי רַבָּנִים וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה כָּל הַלַּיְלָה. רַ' לֵוִי אָמַר: מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה (בר“ר סא, א; שם צה, ג; מד”ת א, יג).


אָב לֹא לִמְּדוֹ – כי תרח, על פי האגדה, היה עובד אלילים (וראו להלן, קטע ח).

זִמֵּן לוֹ – ראו בקטע הקודם.

כִּלְיוֹתָיו – משכן המוסר (תהלים טז, ז) והתבונה (משלי כג, טז) על פי מחשבת העולם הקדום.

*


ז אָמַר רַ' יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת. אָמַר: תֹּאמַר שֶׁבִּירָה זוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם (בר"ר לט, א).

<br >

בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת – ארמון, מגדל, מואר.

תֹּאמַר וגו' – האם אפשר שאין בעל בית לארמון הזה, מי שהדליק בו נרות?

*


ח בֵּית אָבִיו שֶׁל אַבְרָהָם הָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וּמוֹכְרִים בַּשּׁוּק. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם לִמְכֹּר. נָתַן לוֹ תֶּרַח אָבִיו קֻפּוֹת שֶׁל אֱלוֹהוֹת וְהוֹשִיבוֹ בַּשּׁוּק. בָּא אֵלָיו אָדָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ לִמְכֹּר? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֵיזֶה אֱלוֹהַּ אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח? אָמַר לוֹ: אֲנִי גִבּוֹר, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ גִּבּוֹר כְּמוֹתִי. נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אֶת הַדָּמִים וְטֹל לְךָ אֶת זֶה. אָמַר לוֹ: וְכִי אֱלוֹהַּ זֶה גִּבּוֹר כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: רֵיקָא, עֲדַיִן אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת? מִי שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם הֲרֵיהוּ גִבּוֹר מִכֻּלָּם.

כְּשֶׁנִּפְטַר הָאִישׁ לְהַלֵּךְ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה? אָמַר לוֹ: בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה אֲנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁהוּא בֶּן שִׁבְעִים וּמִשְׁתַּחֲוֶה לְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה הַיּוֹם! מִיָּד הֶחֱזִיר וְהִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְחָזַר וְנָטַל מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמָיו, נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לוֹ.

אַחַר כָּךְ בָּאָה אִשָּׁה אַחַת אַלְמָנָה וְאָמְרָה לוֹ לְאַבְרָהָם: אִשָּׁה עֲנִיָּה אֲנִי, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ עָנִי כְמוֹתִי. מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם וְאָמַר לָהּ: בַּעֲנִיּוּתֵךְ טְלִי לָךְ אֱלוֹהַּ זֶה, שֶהוּא שָׁפָל וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם; אֲבָל אֵין הוּא רוֹצֶה לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַדָּמִים.

כְּשֶׁנִּפְטְרָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בַּת כַּמָּה שָׁנִים אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי… אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: תִּפַּח רוּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁהִיא בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱלוֹהַּ בֶּן יוֹם אֶחָד! מִיָּד הֶחֱזִירָה אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לַקֻּפָּה, חָזְרָה וְנָטְלָה מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמֶיהָ, וְהָלְכָה לָהּ.


צְלָמִים – פסלי עבודה זרה.

הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם – הגיע תורו.

קֻפּוֹת – סלים,

לִקַּח – לקנות.

הַדָּמִים – כסף.

רֵיקָא – שוטה, בַּעַר.

מִשְׁפַּט אֱלוֹהוֹת – דרכי עולם האלוהות.

נִפְטַר – פנה, הסתובב.

תִּפַּח רוּחָהּ – הלוואי שתמות (לשון קללה).

*


בְּאוֹתָהּ שָעָה נָטַל אַבְרָהָם אֶת כָּל הָאֱלוֹהוֹת וְהָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתָם אֵצֶל תֶּרַח אָבִיו. אָמְרוּ לוֹ שְׁאַר בָּנָיו לְתֶרַח אֲבִיהֶם: אַבְרָהָם זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר אֱלוֹהוֹת, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂנּוּ כֹּמֶר. אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם: מָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל כֹּמֶר? אָמְרוּ לוֹ: עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלוֹהוֹת, מַקְרִיב לִפְנֵיהֶם, מַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם. עֲשָׂאוּהוּ כֹּמֶר. מִיָּד נָתַן אַבְרָהָם לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אָמַר לָהֶם: קְחוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ, שֶׁתֵּיטִיבוּ לִבְנֵי אָדָם, וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל כְּלוּם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמַר: “פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ” (תהלים קטו, ה־ז). בָּאָה אִשָּׁה אַחַת טוֹעֶנֶת בְּיָדָהּ קְעָרָה סֹלֶת. אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם, עָמַד וְנָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְשָׁבַר אֶת כָּל הַפְּסִילִים, וְנָתַן אֶת הַמַּקֵּל בְּיַד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָבִיו אָמַר: מִי עָשָׂה לָהֶם כָּךְ? אָמַר לוֹ: מְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבָּא? בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבְיָדָהּ קְעָרָה מְלֵאָּה סֹלֶת וְאָמְרָה לִי: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם. הִקְרַבְתִּי לִפְנֵיהֶם, הָיָה זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה. וְעָמַד זֶה הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם וְשָׁבַר אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְשַׁטֶּה בִּי – כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם? אָמַר לוֹ: וָלֹא? יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר.


כֹּמֶר – כוהן לעבודה זרה.

כְּלוּם – דבר מה.

טוֹעֶנֶת – נושאת.

הֵילָךְ – הנה לך.

מְכַסֶּה – מסתיר.


נְטָלוֹ תֶרַח וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד לְאַבְרָהָם: אַתָּה הוּא אַבְרָהָם בֶּן־תֶּרַח? אָמַר לוֹ: הֵן, אָמַר לוֹ: וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים וְהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וּבְנֵי אָדָם מִלְּפָנַי יוֹצְאִים כֻּלָּם – וְאַתָּה לָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ לְנִמְרוֹד: רְצוֹנְךָ, אֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד לִגְדֻלָּתְךָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הַחַמָּה יוֹצֵאת בְּמִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב; לְמָחָר תְּהֵא מְצַוֶּה אֶת הַחַמָּה שֶׁתֵּצֵא בְּמַעֲרָב וְתִשְׁקַע בְּמִזְרָח, וַאֲנִי מֵעִיד בְּךָ שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה. וְעוֹד, אִם אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אַתָּה, בְּוַדַּאי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לְךָ, אִם כֵּן אֱמֹר לִי מִיָּד: מָה יֵשׁ בְּלִבִּי וּמָה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ אוֹתוֹ רָשָׁע נִמְרוֹד יָדוֹ עַל זְקָנוֹ וְהָיָה מְתַמֵּהַּ בְּלִבּוֹ. וְאָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תִּתְמַהּ בְּלִבְּךָ, לֹא אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, בְּנוֹ שֶׁל כּוּשׁ אַתָּה. וְאִם אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, לָמָּה לֹא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה, כֵּן אַתָּה לֹא תִנָּצֵל מִן הַמִּיתָה.

מִיָּד קָרָא נִמְרוֹד לְתֶרַח וְאָמַר לוֹ: מָה יְהֵא דִּינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּנְךָ, זֶה שֶׁאִבֵּד אֱלוֹהוֹת שֶׁלִּי? אֵין דִּינוֹ אֶלָּא שְׂרֵפָה. חָזַר וְאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם: הִשְׁתַּחֲוֵה לָאֵשׁ וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֶשְׁתַּחֲוֶה לַמַּיִם שֶׁמְּכַבִּים אֵשׁ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: הִשְׁתַּחֲוֵה לַמַּיִם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֶשְׁתַּחֲוֶה לֶעָנָן, שֶׁטָּעוּן מַיִם. אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לֶעָנָן. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לָרוּחַ שֶׁמְּפַזֵּר הֶעָנָן, אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָרוּחַ, אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לְבֶן אָדָם שֶׁסּוֹבֵל רוּחַ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי בִּדְבָרִים – אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ לְתוֹכוֹ – וְיָבוֹא אֱלֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ.

מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וּכְפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן, וְהִקִּיפוּהוּ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָם שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְהִצִּיתוּ בָּהֶם אֶת הָאוּר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ שֶׁל תֶּרַח וְהָיוּ מְטַפְּחִין לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים: בּוּשָׁה גְדוֹלָה וּכְלִמָּה! שֶׁאוֹתוֹ בֵּן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא – שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ! מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ.

הָיָה שָׁם הָרָן עוֹמֵד וְתוֹהֶה. אָמַר: מָה נַפְשֶׁךָ, אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם – אֲנִי אוֹמֵר: “מִשֶּׁל אַבְרָהָם אָנִי”, וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד – אֲנִי אוֹמֵר: "מִשֶּׁל נִמְרוֹד אָנִי”. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל – אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶרַח אָביו” (בראשית יא, כח) (סא“ר, ו; בר”ר לח, יג).


נִמְרוֹד – ראו לעיל, קטע ה.

אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי – השמדת את האלוהות שאני ירא ממנה.

לִגְדֻלָּתְךָ –לתפארתך.

טָעוּן מַיִם – נושא את המים.

סוֹבֵל רוּחַ – עומד בפניה.

מַשִּׂיאֵנִי – דוחה אותי.

לָאוּר – לאש.

חָמַשׁ אַּמּוֹת – כשני מטרים וחצי.

רוּחוֹתָיו – צדדיו.

מְטַפְּחִין – מכים.

הָרָן – אחיו של אברהם.

תּוֹהֶה – משתאה וחושב.

מָה נַפְשֶׁךָ – בין כך ובין כך.

וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו – נשרפו איבריו הפנימיים.

*


ט בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמַר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיק מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי וְהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד לְהַצִּיל אֶת הַיָּחִיד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בִּרְיָה אָמַר לוֹ: תִּזְכֶּה לְהַצִּיל שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו (פסחים קיח ע"א).


גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מְקַפַּחַ – מעכב, מונע.

אָמַר לוֹ – לגבריאל.

שְׁלוֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו – הם חנניה, מישאל ועזריה, שהושלכו לכבשן האש (דניאל פרק ג).

*


י “עַמְּךָ נְדָבֹת” (תהלים קי, ג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: עִמְּךָ הָיִיתִי בְּיוֹם שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵש. “בְּיוֹם חֵילֶךָ” (שם) – בְּעֵת שֶׁכִּנַּסְתָּ לִּי כָּל אוֹתָם הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. “בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ” (שם) – מֵהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּיךָ. “מֵרֶחֶם מִשְׁחָר” (שם) – מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ. “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” (שם) – לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָווֹן, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ” – מָה טַל זֶה פּוֹרֵחַ – אַף עֲווֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים; מָה הַטַּל הַזֶּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם – אַף אַתָּה סִימַן בְּרָכָה לָעוֹלָם (בר“ר לט, ח; ילק”ש לתהלים, תתסט).


“עַמְּךָ נְדָבֹת” וגו' – וכל הפסוק מתהלים נדרש כדברי הקב"ה אל אברהם.

נָדַבְתָּ לִשְׁמִי – התנדבת, היית מוכן להקריב עצמך (וראו בקטע הקודם) לקידוש שם ה' בעולם.

הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים – המוני עמים שצפו בהצלת אברהם מכבשן האש ושיבחו אותו ואת הקב"ה.

מַהֲדָרוֹ שֶׁל עוֹלָם – מן המזרח, שהוא פאר העולם, שבו נבחר אברהם לתפקידו.

מֵרַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ – עוד מראשית הבריאה נועד אברהם למעמדו.

עֲבוֹדָה זָרָה – ראו קטע ח.

כָּל הַשָּׁנִים הַלָלוּ – עד שנאמר לו “לך לך” והוא בן שבעים וחמש.

פּוֹרֵחַ – עף ומתנדף.

*


יא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ” (בראשית יב, א) לְמָה הָיָה דוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְמֻנַּחַת בְּזָוִית וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁנִּטַּלְטְלָה מִמְּקוֹמָהּ הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף; אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לְךָ, טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בְּעוֹלָמִי; “לֶךְ לְךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל” (שם שם, ב) (בר“ר לט, ב; שהש”ר א, ג).


פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנרד (שיר השירים ד, יד).

צָמִיד פָּתִיל – מכסה אטום.

זָוִית – פינה.

טַלְטֵל עַצְמְךָ – נדוד בעולם כדי להפיץ את תורתך ושמך.

*


יב “וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ” (בראשית יב, ב) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם, וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן, בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן (בר“ר לט, יא; בבא קמא צז ע”ב).


מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן – אברהם ושרה מצד אחד של המטבע.

בָּחוּר וּבְתוּלָה – יצחק ורבקה.

*


יג “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א) – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶך מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמַּסוֹפּוֹטַמְיָה וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (בר"ר ל, י).


מְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים – רחובות חשוכים (והוא סמל לאזור שטוף בעבודת אלילים).

מַסוֹפּוֹטַמְיָה – ארם נהריים.

*


יד אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (בראשית יב, ז) (בר"ר לט, ח). > <br /> > אֲרַם נָחוֹר – חרן (בראשית יא, לא). פּוֹחֲזִים – מתהוללים.

סֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום). נִכּוּשׁ – עקירת עשבים רעים מן השדה. עִדּוּר – חפירה במעדר.

*


טו “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית יב, ה) – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיס בְּנֵי אָדָם לְבֵיתוֹ וּמַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם וּמַאֲהִיבָם וּמְקָרְבָם וּמְגַיְּרָם וּמַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָּה אַחַת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא בְּרָאָהּ וִיצָרָהּ וְרִקְּמָהּ (ספרי דברים, לב; בר“ר לט, יד; שהש”ר א, כב).


“אֲשֶׁר עָשׂוּ” – ומבקש המדרש להסביר כיצד זה אפשר “לעשות” נפשות.

מַאֲהִיבָם – מעורר בהם אהבה (לקב"ה).

הָא לָמַדְתָּ – מכאן אתה למד.

מַעֲלִין עָלָיו – הדבר נחשב לו.

רִקְּמָהּ – חיבר את כל חלקיה.

*


טז ‏“וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע” (בראשית כא, לג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: אֵשֶׁל – פַּרְדֵּס “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים; רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: “אֵשֶׁל” – פֻּנְדַּק “שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל”: כִּכַּר לֶחֶם, בָּשָׂר, יַיִן, בֵּיצִים (בר"ר נד, ו).


“שְׁאַל מָה תִּשְׁאַל” – דורש “אשל” בהיפוך אותיות, כמקום (פרדס או אכסניה לאורחים) המספק את כל משאלות בני האדם.

*


יז “וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם” (בראשית כא, לג) – אָמַר רֵיש לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי “וַיִּקְרָא” אֶלָּא “וַיַּקְרִיא”, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפִי כָּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם – הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (סוטה י ע“א־ע”ב).


אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

הִקְרִיא – גרם לבריות לקרוא, להזכיר, את שם ה'.

לְבָרְכוֹ – את אברהם.

*


יח אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים. מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה נְבָרֵךְ? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: “בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ”. אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבֵרַךְ – הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאִם לֹא – הָיָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן מָה שֶׁעָלֶיךָ. וְאָמַר לוֹ: כַּמָּה יֵשׁ לְךָ עָלַי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כַּד יַיִן – בְּכָךְ וְכָךְ, לִיטְרָא בָּשָׁר בְּכָךְ וְכָךְ, כִּכַּר לֶחֶם בְּכָךְ וְכָךְ. מִי נוֹתֵן לְךָ יַיִן בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ בָּשָׂר בַּמִּדְבָּר? מִי נוֹתֵן לְךָ לֶחֶם בַּמִּדְבָּר? מִי שֶׁרָאָה צָרָה זוֹ – הָיָה מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט) – בַּתְּחִלָּה צְדָקָה וּבַסּוֹף מִשְׁפָּט (בר"ר מט, ד; שם מג, ז).


אִם מְקַבֵּל עָלָיו – אם (האורח) מסכים.

מָה שֶׁעָלֶיךָ – החוב שמוטל עליך תמורת המאכל והמשקה.

בְּכָךְ וְכָךְ – במחיר כלשהו.

לִיטְרָא – כמות קטנה (כ־250 גרם).

צָרָה זוֹ – הסכום הגדול שהוטל עליו לשלם.

בַּתְּחִלָּה וגו' – תחילה פעל אברהם בדרך רכה של עשיית חסד (“צדקה”) ולבסוף בדרך קשה של תביעה (“משפט”).

*


יט עַד שֶׁלֹּא בָא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי” (בראשית כד, ז), אֲבָל מִשֶּׁבָּא אָבִינוּ אַבְרָהָם לָעוֹלָם הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ” (שם שם, ג) (ספרי דברים, שיג).


כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).

הִמְלִיכוֹ – את הקב"ה.

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כשאברהם מדבר על העבר הוא אומר רק “אלוהי השמים”, וכאשר הוא עוסק בהווה הוא כבר מוסיף “אלוהי הארץ”.

*


כ “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה” (בראשית יב, י) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: צֵא וּכְבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ (בר“ר מ, ו; בבא בתרא קע”א).


כְּבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ – סלול את דרכם, שהרי גם בני ישראל עתידים לרדת למצרים בשל הרעב.

*


כא ‏ “וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מאֹד” (בראשית יב, יד) – וְשָׂרָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעֲרֵי מִצְרַיִם אָמְרוּ לוֹ הַמּוֹכְסִים: מָה אַתָּה טוֹעֵן בְּתוֹךְ הַתֵּבָה? אָמַר לָהֶם שְׂעוֹרִים. אָמְרוּ לוֹ: חִטִּין אַתָּה טוֹעֵן! אָמַר לָהֶם: טְלוּ מֶכֶס שֶׁל חִטִּים. – פִּלְפְּלִין אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל פִּלְפְּלִין. – זָהָב אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל זָהָב. – שִׁירָאִים אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל שִׁירָאִים. – מַרְגָּלִיּוֹת אַתָּה טוֹעֵן! – טְלוּ מֶכֶס שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ: אִלּוּלֵי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ דָּבָר מְעֻלֶּה לֹא הָיָה מְקַבֵּל עָלָיו כָּל מָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַתֵּבָה וְתַרְאֶה לָנוּ מָה בְּתוֹכָהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ שֶׁל שָׂרָה (בר"ר מ, ה; תנחומא לך לך, ה; תנחומא בובר לך לך, ח).


וְשָׂרָה הַיכָן הָיְתָה – שהרי הפסוק מזכיר רק את הגעת אברהם למצרים.

הַמּוֹכְסִים – גובי המכס שעל הגבול. טוֹעֵן – נושא, מוליך.

חִטִּים – יקרים יותר משעורים.

טְלוּ – קחו.

פִּלְפְּלִין – הוא תבלין הפלפל.

שִׁירָאִים – אריגי משי.

אִלּוּלֵי וגו' – אם לא היה בידו דבר רב ערך.

מְקַבֵּל עָלָיו – מוכן לשלם.

*


כב “וַיַּעַל אַבְרֶם מִמְּצְרִים… וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט” (בראשית יג, פסוקים א, ז) – רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' סִימוֹן אָמַר: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה וּבְהֶמְתּוֹ שֶׁל לוֹט לֹא הָיְתָה יוֹצֵאת זְמוּמָה. הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי אַבְרָהָם: הֻתַּר הַגֵּזֶל? הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם רוֹעֵי לוֹט: כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (שם כד, ז) – וְאַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה וְאֵינוֹ מוֹלִיד, לְמָחָר הוּא מֵת וְלוֹט בֶּן אָחִיו יוֹרְשׁוֹ, וְאִם אוֹכְלוֹת – מִשֶׁלָּהֶן הֵן אוֹכְלוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן” – אֵימָתַי, לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ שִׁבְעָה עֲמָמִים מִתּוֹכָהּ. “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יוֹשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם יג, ז) – עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם זְכוּת בָּאָרֶץ) בר"ר מא, ה).


זְמוּמָה – חסומת פה. הֻתַּר הַגֵּזֶל? – האם מותר להניח לבהמות לאכול משדות אחרים?

פִּרְדָה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ – כאשר יגורשו (עמי כנען).

עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ וגו' – עדיין יש לשבעת העממים זכות לשבת בארץ, ועל כן אין לפגוע ברכושם.

*


כג “מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח”(ישעיה מא, ב) – מִי הוּא זֶה שֶׁהֵעִיר לִבָּם שֶׁל מִזְרָחִים שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם? “צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ” (שם) – חֵי הָעוֹלָמִים, שֶׁהָיָה מֵאִיר לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ. אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַזַּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ. אָמַר רַ' רְאוּבֵן: צְדָקָה הָיְתָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: אִם אֵין אַבְרָהָם אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי. “יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ” (שם) – רַ' יְהוּדָה אָמָר: אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשֶׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ – וְנַעֲשֶׂה חִצִּים. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: “יִתֵּן עָפָר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “כֶּעָפָר”, הֵם הָיוּ מַשְׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂים עָפָר, חִצִּים וְהֵם נַעֲשִׂים קַשׁ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם, אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא” (ישעיה מא, ג) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַ' אַבָּהוּ: לֹא נִתְאַבְּקוּ רַגְלֵיהֶם אֶלָּא כְּזֶה שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנָסֶת.

“וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ” (בראשית יד, יז) – הִתְחִיל מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לְחֵמָר וְנִצָּלְתִּי. “אֶל עֵמֶק שָׁוֵה” (שם) – בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמְרוּ: שֶׁשָּׁם הִשְׁווּ כָּל הַגּוֹיִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָה לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִין לוֹ: “שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ” (בראשית כג, ו). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתָּה עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתָּה עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: אַל יֶחְסַר עוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ (בר"ר מג, ג־ה).


מִזְרָחִים – המלכים שבאו ממזרח ואברהם נלחם בהם (בראשית יד).

“צֶדֶק” – והדרשן הולך ומביא שלוש דרשות להבנת תיבה זו.

חַי הָעוֹלָמִים – הקב"ה, הוא “צדיקו של עולם” (בר"ר מט, ט).

מַזַל צֶדֶק – מכוכבי הלכת.

צְדָקָה – שעשה אברהם (בראשית יח, יט).

לֹא נִתְאַבְּקוּ וגו' – רגליהם של אברהם ואנשיו לא נתכסו אלא באבק מועט, ללמדנו שלא התאמצו כלל במלחמתם.

מְכַשְׁכֵּשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ – מחניף לו, ככלב היוצא לקראת בעליו.

יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

לְחֵמָר – כאמור: “ועמק השידים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדום ועמורה וייפלו שמה” (בראשית יד, י).

הִשְׁווּ – הסכימו פה אחד.

אוֹתוֹ – את אברהם.

מְקַלְּסִין – מהללים.

אַל יֶחְסַר וגו' – אברהם מסרב לקבל את דברי השבח וקובע כי המלך והאל האמיתי הוא הקב"ה.

*


כד “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א) – אֶמַר רַ' לֵוִי: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם צַדִּיק אוֹ יְרֵא שָׁמַיִם? מָשָׁל לְתַבָּן שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ; וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִטַּמֵּן? כַּמָּה פוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקֹשּׁוּ אוֹתָהּ, עַכְשָׁו שֶׁקְּשַׁשְׁתָּהּ אַתָּה – בּוֹא וְטֹל שְׂכָרְךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ (בר"ר מד, ד).


אוֹתָן הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי – במלחמה כנגד ארבעת המלכים (בראשית יד).

תַּבָּן – מוכר תבן.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

מִטַּמֵּן – מתחבא.

יָקֹשּׁוּ אוֹתָהּ – יוציאו את חבילת הקוצים מן הפרדס.

כְּסוּחִים – קצוצים, שכבר יצא דינם להיהרג.

*


כה “וַיֵּרָא אֶלָיו ה' בְּאַלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית יח, א) – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלוֹשָׁה אוֹהֲבָיו, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. אָמַר לוֹ עָנֵר: כְּבָר אַתָּה כְּבֶן מֵאָה שָׁנָה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר עַצְמְךָ? אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ? אָמַר לוֹ מַמְרֵא: אֱלוֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרְעָבוֹן, וְזֶה הַדָּבָר לֹא תִּשְׁמַע לוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה נָתַתָּ לוֹ עֵצָה טוֹבָה לִמּוֹל, חַיֶּיךָ, אֵינִי נִגְלֶה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בר"ר מב, ח).


נִמְלַךְ – התייעץ.

אוֹהֲבָיו – ראו בראשית יד, יג.

וּמְסַיֵּם – מסמן ומבליט את עצמך בין אויביך הערלים.

כִּבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

בַּמְּלְכִים – בראשית יד.

וּבָרְעָבוֹן – בראשית יב. חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פָּלָטִין – ארמון.

*


כו “וַיֵּרָא אֵלָיו ה'… כְּחֹם הַיּוֹם” (בראשית יח, א) – מַהוּ “כְּחֹם הַיּוֹם”? אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים. שָׁלַח אַבְרָהָם אֶת אֱלִיעֶזֶר שֶׁיֵּצֵא לַחוּץ. יָצָא וְלֹא מָצָא אוֹרְחִים. אָמַר אַבְרָהָם: אֵינִי מַאֲמִינְךָ. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אֵין אֱמוּנָה בַּעֲבָדִים. יָצָא הוּא בְּעַצְמוֹ.

“וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים” (שם שם, ב) – מִי הֵם “שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”? – מִיכָאֵל, רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל בָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, רְפָאֵל בָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם וְגַבְרִיאֵל בָּא לַהֲפוֹךְ אֶת סְדוֹם (בבא מציעא פו ע"ב).


יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָה – שהכאב בו רב במיוחד.

לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם – לשאול בשלומו.

מִנַּרְתִּיקָהּ – מתוך התיק שבו היא נתונה, כדי להרבות את החום.

לֹא יַטְרִיחַ בְּאוֹרְחִים – לא יטרח בחיפוש אורחים.

אֶלִיעֶזֶר – עבדו.

אֵין אֱמוּנָה – אין להאמין.

מִיכָאֵל וגו' – מלאכי שמים.

לְבַשֵּׂר – על לידת יצחק.

*


כז ‏ “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם” (בראשית יח, ז) – בָּרַח בֶּן הַבָּקָר מִלְּפָנָיו וְנִכְנַס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְנִכְנַס אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה שָׁם אָדָם וְעֶזְרוֹ שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים וְנֵרוֹת דּוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, וְרֵיחַ טוֹב עוֹלֶה מֵהֶם כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר (פדר"א לה).


אָדָם וְעֶזְרוֹ – אדם הראשון וחוה אשתו (שנאמר עליה “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*



תְּפִלַּת אַבְרָהָם וְחַטְאוֹת סְדוֹם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כח “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”? (בראשית יח, כג־כה) – אָמַר רַ' לֵוִי: אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ– אֵין עוֹלָם. אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים: אַתָּה מְבַקֵּשׁ עוֹלָם וּמְבַקֵּשׁ דִּין? טֹל לְךָ אֶחָד מֵהֶם. וְאִם אֵין אַתָּה מְוַתֵּר קִמְעָא – אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד (בר"ר לט, ו; שם מט, ט).


אִם עוֹלָם וגו' – אי אפשר לקיים את העולם ובה בעת גם להקפיד על מידת הדין במלוא חומרתה.

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת.

טֹל – קח, בחר.

מְוַתֵּר קִמְעָא – מוחל מעט ושופט לפנים משורת הדין.

*


כט “אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה” (בראשית יח, כח) – אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ. אָמַר רַ' לֵוִי: לַחֲלַפְסִדְרָא מְלֵאָה מַיִם, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם הַסַּנֵּגוֹר מְלַמֵּד; פְּעָמִים שֶׁהַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּלַמֵּד הַסַּנֵּגוֹר, וְהוּא אוֹמֵר: הוֹסִיפוּ בְתוֹכָהּ מַיִם (בר"ר מט, יב).


לֵירֵד לוֹ מֵחֲמִשִּׁים לַחֲמִשָּׁה – להפחית, לדלג במישרין מחמישים לחמישה.

חֲזֹר בְּךָ לְמַפְרֵעַ – הורד את דרישותיך באופן הדרגתי (ארבעים וחמישה, ארבעים וכן הלאה עד עשרה צדיקים), ורצה הקב"ה שיאריך אברהם בדברי הסנגוריה שלו על אנשי סדום, שמא ימצא להם צד זכות ויצילם.

לַחֲלַפְסִדְרָא וגו' – משל לשעון שמבוסס על מים שזורמים ממנו עד שהוא מתרוקן. בבית המשפט השתמשו בו כדי למדוד את הזמן שהוקצה לכל אחד מן הדוברים.

מְלַמֵּד – זכות (על הנאשם).

*


ל שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם? “אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה” (איוב כח, ה־ז) – שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָּל הַשְׁבִיל מְסֻכָּךְ. אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת. כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “תֶּן לִי בְּאִסָּר יָרָק” – כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ” (שם שם, ד) – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם? אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻלְכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה” (תהלים סב, ד)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִיר נָטוּי וְדוֹחִין אוֹתוֹ עָלָיו וּבָאִים וְנוֹטְלִים אֶת מָמוֹנוֹ.

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ” (איוב כד, טז)? – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן וּמַפְקִידִים אֶצְלָם אֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּבֵית גִּנְזֵיהֶם, וְלָעֶרֶב בָּאִים וּמְרִיחִים אוֹתוֹ כְּכֶלֶב, וְחוֹתְרִים שָׁם וְנוֹטְלִים אוֹתוֹ מָמוֹן.

אָמְרוּ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר – רוֹעֶה יוֹם אֶחָד, וְשֶׁאֵין לוֹ – רוֹעֶה שְׁנֵי יָמִים. הָיָה שָׁם יָתוֹם בֶּן אַלְמָנָה, מָסְרוּ לוֹ אֶת שׁוֹרֵיהֶם לִרְעוֹתָם. הָלַךְ וּנְטָלָם וַהֲרָגָם. אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל עוֹר אֶחָד וְשֶׁאֵין לוֹ שׁוֹר יִטּוֹל שְׁנֵי עוֹרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לָהֶם: סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין.

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שׁוּרָה שֶׁל לְבֵנִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אַחַת. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אַחַת.

מִי שֶׁהָיָה שׁוֹטֵחַ שׁוּמִים אוֹ בְּצָלִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָד. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד.


בִּשְׁבִיל טוֹבָה – בגלל הטובה והשפע שזכו להן.

זֶה לְמַעְלָה מִזֶה – במדרגות ההרים שמשני צדי השביל.

מְסֻכָּךְ – מכוסה בענפי האילנות.

בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ – עוף דורס שרואה את טרפו.

מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת – מרוב הענפים.

אִסָּר – מטבע שערכו קטן.

מְשַׁכְשְׁכוֹ – טובלו לשם שטיפה קלה.

מֵעָפָר – שדבוק בשורשי הירק.

תּוֹרַת רֶגֶל – עניינם של ההולכים ברגלם ממקום למקום, הם הנוודים המבקשים נדבה ומחסה.

קִיר נָטוּי – קיר רעוע.

דּוֹחִין – מפילים, דוחפים.

אֲפַרְסְמוֹן – ממיני הבשמים.

וּמַנִּיחִין – בעלי הממון.

חוֹתְרִים – חופרים.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר וגו' – מי שהיה לו שור אחד רועה את כל בהמות העיר יום אחד, ומי שאין לו בהמה, מטילים עליו לרעות שני ימים.

סוֹף דִּין כִּתְחִלַּת דִּין – הצדק שנעשה כאן זהה לצדק שנעשה בתחילת העניין כולו.

הָיָה שׁוֹטֵחַ – לשם ייבוש.

אַרְבָּעָה דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוּרַאי וְזַיְפַאי וּמַצְלֵי דִּינָא. מִי שֶׁהִכָּה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִפִּילָה, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לְבַעְלָהּ: תְּנֶנָּה לוֹ שֶׁיְעַבְּרֶנָּה לְךָ.

מִי שֶׁקִּצֵּץ אֹזֶן שֶׁל חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר: תְּנֵהוּ לוֹ עַד שֶׁתִּצְמַח.

מִי שֶׁפְּצָעוֹ חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם.

מִי שֶׁעָבַר בְּגֶשֶׁר נוֹתֵן אַרְבָּעָה זוּזִים, וְשֶׁעָבַר בְּמַיִם נוֹתֵן שְׁמוֹנָה זוּזִים.

פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לְשָׁם כּוֹבֵס אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן אַרְבָּעָה זוּזִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי בְּמַיִם עָבַרְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן שְׁמוֹנָה. לֹא נָתַן – פְּצָעוּהוּ. בָּא לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן שָׂכָר שֶׁהִקִּיזוּ לְךָ דָּם, וּשְׁמוֹנָה זוּזִים שֶׁעָבַרְתָּ בְּמַיִם.

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. פְּצָעוּהוּ, וּבָא לִפְנֵי הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. נָטַל אֱלִיעֶזֶר אֶבֶן וּפָצַע אֶת הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: שָׂכָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה – וּמָמוֹן שֶׁלִּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד. כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם אַנְשֵׁי סְדוֹם: מִי שֶׁיַּזְמִין אָדָם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יִפְשְׁטוּ טַלִּיתוֹ. נִזְדַּמֵּן אֱלִיעֶזֶר לְשָׁם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא הִזְמִינוּהוּ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִסְעֹד הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף כֻּלָּם. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְמִינְךָ לְכָאן? אָמַר לָזֶה שֶׁיָּשַׁב אֶצְלוֹ: אַתָּה הִזְמַנְתַּנִי. אָמַר: שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי הִזְמַנְתִּי וְיִפְשְׁטוּ בִּגְדִּי. נָטַל טַלִּיתוֹ וּבָרַח לַחוּץ. וְכֵן עָשָׂה אֱלִיעֶזֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, וְאָכַל הוּא אֶת הַסְּעוּדָה.

הָיְתָה לָהֶם מִטָּה שֶׁהָיוּ מַשְׁכִּיבִין בָּהּ אוֹרְחִים. אָדָם אָרֹךְ – קִצְּרוּהוּ, קָצָר – מְתָחוּהוּ. נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה וּשְׁכַב בַּמִּטָּה. אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה אִמִּי נָדַרְתִּי נֵדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּב בְּמִטָּה.

כְּשֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם עָנִי הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ דֵּינָר וְכוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, וּפַת לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ. וּכְשֶׁמֵּת הֶעָנִי הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְנוֹטֵל דֵּינָר שֶׁלּוֹ. הָיְתָה שָׁם רִיבָה אַחַת שֶׁהוֹצִיאָה פַּת לְעָנִי בְּכַדָּהּ. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא מֵת – וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר. טָשׁוּ אֶת הָרִיבָה בִדְבַשׁ וְהֶעֱמִידוּהָ עַל גַּג הַחוֹמָה וּבָאוּ דְבוֹרִים וַאֲכָלוּהָ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה” (בראשית יח, כ) – עַל עִסְקֵי רִיבָה (סנהדרין קט ע“א־ע”ב [ופירוש רש“י שם]; במ”ר ט, כד; ויק"ר ה, ב).


שַׁקְרַאי וגו' – כולם קרויים על שם מעשיהם: שקר, זיוף ועיוות דין (והקטע ממשיך בדוגמאות של המשפט המעוות שנהג בסדום).

שֶׁיְּעַבְּרֶנָּה – כדי שתשוב ותהיה בהיריון.

עַד שֶׁתִּצְמַח – אוזן החמור.

שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם – כביכול לשם רפואה.

שֶׁעָבַר בְּמַיִם – כדי לחסוך את התשלום על המעבר בגשר.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

יַזְמִין – יקרא לסעודה.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

רִיבָה – נערה.

טָשׁוּ – מרחו.

*


לא מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לְמַלְאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת? אָמְרָה לָהּ: כָּלוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וּכְבָר אָנוּ נוֹטִים לָמוּת. מָה עָשְׂתָה? מִלְאָה אֶת הַכַּד קֶמַח וְהֶחֱלִיפוּ: נָטְלָה זוֹ מָה שֶׁבְּיַד זוֹ וְזוֹ מַה שֶׁבְּיַד זוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם בַּדָּבָר – נְטָלוּהָ וּשְׂרָפוּהָ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁתֹּק – דִּינָהּ שֶׁל נַעֲרָה אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתִי לִשְׁתֹּק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַכְּצַעֲקָתָהּ” (בראשית יח, כא) – צַעֲקָתָהּ שֶׁל נַעֲרָה (בר“ר מט, ו; ילק”ש לבראשית, פג).


נוֹטִים לָמוּת – עומדים למות מרעב.

*


לב רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הִכְרִיזוּ בִסְדוֹם וְאָמָרוּ: כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּפַת לֶחֶם לְגֵר וּלְעָנִי וְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

פְּלוֹטִית בִּתּוֹ שֶׁל לוֹט הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי סְדוֹם, רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקְדָּק בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו. מָה הָיְתָה עוֹשָׂה? בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לִשְׁאֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּכַד שֶׁלָּהּ מִכָּל מְזוֹן בֵּיתָהּ וּמְכַלְכֶּלֶת אוֹתוֹ הֶעָנִי. אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֶעָנִי הַזֶּה מֵאַיִן הוּא חַי? – עַד שֶׁיָּדְעוּ הַדָּבָר וְהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְהִשָּׂרֵף, אָמְרָה: אֱלוֹהֵי הָעוֹלָם, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם! וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי” (בראשית יח, כא) – אִם כְּצַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ לְמַעְלָה ופָנֶיהָ לְמַטָּה (פדר"א כה).


מַחֲזִיק – תומך, מעניק.

פְּלוֹטִית – ונתכנתה כך כיוון שנפלטה, ניצלה, מהפיכת סדום.

מְדֻקְדָּק – מדוכדך.

ועָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו – הצטערה בגללו.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

*


לג חֲמִשָּׁה רָאשֵׁי דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: קַו שֶׁקֶר וְרַב שֶׁקֶר, רַב נָבָל, רַב מַסְטִידִין וְקָלָאפֶנְדַּר. לוֹט הָיָה אַרְכִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּכֻלָּם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם עֲרֵבִים לָהֶם הֵם אוֹמְרִים לוֹ: “גֶּשׁ הָלְאָה” (בראשית יט, ט) – עֲלֵה לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲרֵבִים לָהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: “הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט” (שם) (בר"ר נ, ג).


קַו שֶׁקֶר וגו' – כל השמות לגנאי על שם מעשיהם.

מַסְטִידִין – מטה את הדין (על פי הארמית).

קָלָאפֶנְדַּר – גונב נפש.

אֶרְכִי הַדַּיָּנִים – הדיין הראשי.

עֲרֵבִים לָהֶם – נעימים לאוזניהם.

לְמַעְלָה – למעמד גבוה יותר.

*


לד אָמַר רַ' יִרְמְיָהוּ בֶּן אֱלִיעֶזֶר: עִקַּר שַׁלְוָתָהּ שֶׁל סְדוֹם לֹא הָיְתָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּמֵהֶן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָרִים וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם זְוָעוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – וְלֹא עָשׂוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ” (איוב ט, ה) – וּבַסּוֹף “אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹּ” (שם) (בר"ר מט, ו).


עִקַּר שַׁלְוָתָהּ – תקופת השלווה האמיתית.

זְוָעוֹת – רעידות אדמה.

*


לה “וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וְתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בראשית יט, כו) – רַ' יִצְחָק אָמַר: עַל שֶׁחָטְאָה בְּמֶלַח. בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים אֶל לוֹט אָמַר לוֹט לְאִשְׁתּוֹ: תְּנִי לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ קְצָת מֶלַח. אָמְרָה לוֹ: אַף מִנְהָג רַע זֶה אַתָּה רוֹצֶה לְלַמְּדוֹ כָּאן! מַה הִיא עוֹשָׂה? הוֹלֶכֶת אֶל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “תְּנוּ לִי מֶלַח, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אוֹרְחִים” – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר. עַל כֵּן “וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח” (בר"ר נ, ד; שם נא, ה).


מֶלַח – לשם אכילת לחם.

מִנְהָג רַע זֶה – הכנסת אורחים.

שֶׁיַּכִּירוּ בָּהֶם – יבחינו בהם.

*



זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לו “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בַּמִּדְבָּר יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָּק, וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, רָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתוּקִים וַעֲנָפָיו נָאִים וְצִלּוֹ נָאֶה, יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרֵב לוֹ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךְ אָמַר לָאִילָן: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ וּמָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ? שֶׁיְהֵא עֵצְךָ נָאֶה – נָאֶה הוּא; שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה – כְּבָר הוּא נָאֶה; שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים – נָאִים הֵם; שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִים – מְתוּקִים הֵם; שֶׁיְהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ – כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשֶׁךָ; שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב – בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיְתָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר. צָפָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ לַעֲמֹד? כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, מָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ וּבַמֶּה אֲבָרֶכְךָ? שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם וְצַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנָי – צַדִּיק אַתָּה וְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי; אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵּיתְךָ צַדִּיקִים – צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, – בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמוֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ (במר“ר ב, יב; תענית ה ע”ב־ו ע"א).


פֻּנְדָּק – אכסניה לאורחים.

נַאֲתָן – נאה מאוד.

וְעָרַב לוֹ – נעם לחִכו.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ – התרענן ונרגע.

עֶשְׂרִים דּוֹר – שחלפו מאדם הראשון ועד לאברהם.

אֶרֶץ כַּשְׂדִּים – בבל.

תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ וגו' – האם יוכל (אברהם) להחזיק מעמד (בין בני עמו הרשעים)?

לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ – ראו לעיל, קטע ט.

*


לז “וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה” (בראשית כא, ז) – כַּמָּה בָּנִים הֵינִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְדוֹלָה. הָיוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם. מֶה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ? הָלַךְ וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִמְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ וּמֵינִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת וְהֵינִיקָה אֶת כֻּלָּם. וַעֲדַיִן הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: אִם שָׂרָה “הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד” (שם יז, יז) – אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם. פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק” (שם כה, יט) (בבא מציעא פז ע"א).


גָּמַל – סיים את תקופת ההנקה.

מְרַנְּנִים – מוציאים דיבה, לועגים.

אֲסוּפִי – ילד עזוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם – לחזק את טענתם.

זִמֵּן – הזמין.

קְלַסְתֵּר– צורה, מראה.

*


לח אִמֵּנוּ שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדַּי. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ: אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת, אֶלָּא גַלִּי אֶת דַּדַּיִךְ וְקַדְּשִׁי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת נִסִּים. גִּלְתָה אֶת דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת חָלָב כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת. וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וּמֵינִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶן מִמֶּנָּה וְהָיוּ אוֹמְרוֹת: אֵין אָנוּ כְּדַי לְהֵינִיק אֶת בָּנֵינוּ מֵחֲלָבָהּ שֶׁל הַצַּדֶּקֶת (בר“ר נג, ט; ילק”ש לבראשית, צג).


אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת – אין זה הזמן המתאים להתנהגות צנועה.

נִסִּים – בלידת יצחק.

מַטְרוֹנִיּוֹת – גבירות.

אֵין אָנוּ כְּדֵי – אין אנו ראויות.

*


לט “וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל” (בראשית כא, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – עוֹג וְכָל גְּדוֹלִים עִמּוֹ הָיוּ שָׁם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג: לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר: אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד? כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו מַתְּנָתוֹ מַה הִיא? לֹא שְׁפוּפָה? אִם אֲנִי נוֹתֵן אֶצְבָּעִי עָלָיו אֲנִי פּוֹחֲסוֹ.אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל מַתְּנָתִי? חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִבְּנֵי בָּנָיו, וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיַד בָּנָיו (בר“ר נג, י; דב”ר א, כט).


מִשְׁתֵּה גְּדוֹלִים – משתה המיועד לגדולי עולם.

פִּרְדָּה עֲקָרָה – בהמה שאינה מסוגלת להוליד.

מַתְּנָתוֹ – של הקב"ה, כלומר יצחק.

שְׁפוּפָה – דלה וחלושה.

פּוֹחֲסוֹ – מועכו.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה, כלומר עוג.

בְּיַד בָּנָיו – בזמן כיבוש עבר הירדן המזרחי.

*


מ “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי” (בראשית כא, ו) – אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: רְאוּבֵן בְּשִׂמְחָה – שִׁמְעוֹן מָה אִכְפַּת לוֹ? כָּךְ שָׂרָה נִפְקְדָה – אֲחֵרִים מָה אִכְפַּת לָהֶם? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְקְדָה אִמֵּנוּ שָׂרָה הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חֵרְשִׁים נִתְפַּקְּחוּ, הַרְבֵּה סוֹמִים נִתְפַּתְּחוּ, הַרְבֵּה שׁוֹטִים נִשְׁתַּפּוּ, שֶׁנִּתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם.

רַ' לֵוִי אָמָר: הוֹסִיף הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עַל הַמְּאוֹרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

“וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ… יִצְחָק” (שם שם, ג) – יָצָא חֹק לָעוֹלָם, נִתַּן דּוֹרְיָה לָעוֹלָם (בר“ר נג, ז־ח; תנחומא תולדות, ב; ילק”ש לבראשית, צג).


“יִצְחַק לִי” – ישמח עמי.

רְאוּבַן, שִׁמְעוֹן – שמות אנשים כלשהם.

נִפְקְדָה – זכתה לבן.

נִתְפַּקְּחוּ – נפקחו אוזניהם לשמוע.

נִתְפַּתְּחוּ – החלו לראות.

נִשְׁתַּפּוּ – שבה דעתם אליהם והבריאו.

דּוֹרְיָה – מתנה, חנינה (לכל החולים והעקרות).

הוֹסִיף וגו' – הגדיל את זוהרם.

יָצָא חֹק – היא החנינה

*


מא “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ” (בראשית כא, י) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אֶת יִשְׁמָעֵאל בּוֹנֶה בָּמְסִין וְצָד חֲגָבִין וּמַעֲלֶה וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמְרָה: שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי כָּךְ וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד כָּךְ – וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: לְאַחַר שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם חָבִין לוֹ? לְאַחַר שֶׁעֲשִׂינוּהָ גְּבִירָה וְהִכְנַסְנוּהָ לִגְדֻלָּה זוֹ – נִטְרְדֶנָּה מִתּוֹךְ בֵּיתֵנוּ? מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלֵינוּ? לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל בַּדָּבָר? אָמְרָה לוֹ: הוֹאִיל וְאַתָּה אוֹמֵר חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר, יַכְרִיעַ הַמָּקוֹם בֵּין דְּבָרַי לִדְבָרֶיךָ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: זֶה אֶחָד מִן אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיָה רַ' עֲקִיבָא דוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, וּדְבָרַי נִרְאִין מִדְּבָרָיו. אֲנִי אוֹמֵר: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁיְהֵא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ! אֶפְשָׁר לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' " (בראשית יח, יט) – תִּהְיֶה עֲבוֹדָה זָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? אֶלָּא אֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה. שֶׁכְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין וְאוֹמְרִין: נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם! נוֹלַד בֵּן לְאַבְרָהָם, נוֹחֵל אֶת הָעוֹלָם! וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל מְצַחֵק וְאוֹמֵר: אַל תְּהוּ שׁוֹטִים, אַל תְּהוּ שׁוֹטִים! אֲנִי בְּכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! (תוספתא סוטה ה, יב; בר"ר נג, יא).


מְלַמֵּד – על יסוד האמור בפסוק הקודם, ששרה ראתה את ישמעאל “מצחק”.

בָּמְסִין – בימות, מזבחות. מַעֲלֶה – כקורבן.

שֵׁם שָׁמַיִם – שמו של הקב"ה.

לְאַחַר שֶׁזָּכִין וגו' – לאחר שזוקפים דבר לזכותו של אדם, באים ומחייבים אותו?

עֲשִׂינוּהָ – את הגר.

נִטְרְדֶנָּה – נגרשנה.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

נִרְאִין מִדְּבָרָיו – משכנעים יותר מדבריו.

צַדִּיק – אברהם.

נוֹחֵל – יורש.

שְׁנֵי חֲלָקִים – כדין הבכור שבספר דברים (כא, יז), ובשל כך היה ישמעאל מצחק.

*


מב רַ' עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַ' לֵוִי אָמָר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֲלָקֵינוּ בַּשָּׂדֶה. וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק. רָאֲתָה שָׂרָה וְהִגִּידָה לְאַבְרָהָם (בר“ר נג, יא; פדר”א כט),


מִשּׁוּם – בשם.

חֲלָקֵינוּ – שעתידים אנו לזכות בהם בירושה.

וּמוֹרֶה – יורה.

כְּאִלּוּ מְשַׂחֵק – והיא דרשה על “מצחק” (ראו בקטע הקודם).

*


מג “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר… וַיְשַׁלְּחֶהָ” (בראשית כא, יד) – לָקַח אֶת הַדִּרְדּוּר וְקָשַׁר בְּמָתְנֶיהָ שֶׁל הָגָר, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סוֹחֵף אַחֲרֶיהָ, וּכְשֶׁיִּרְצֶה אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ יִרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ בָּהּ. וְיָשַׁב יִשְׁמָעֵאל בְּמִדְבַּר פָּארָן וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב וְעַיְסָה שְׁמָהּ.

לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בְּמִדְבַּר פָּארָן, וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לְהָבִיא פֵּרוֹת וּתְמָרִים מִן הַמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט מַיִם וּמְעַט לֶחֶם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. אָמְרָה לוֹ: אֵין לֶחֶם וְאֵין מָיִם. אָמַר לָהּ: כְּשֶׁיָּבוֹא יִשְׁמָעֵאל בַּעְלֵךְ אִמְרִי לוֹ: בָּא זָקֵן אֶחָד מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִרְאוֹתְךָ וְאָמַר שֶׁסַּף הַבַּיִת אֵינוֹ טוֹב. כְּשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר – וְשִׁלְּחָהּ. וְשָׁלְחָה אִמּוֹ וְלָקְחָה לוֹ אִשָּׁה מִבֵּית אָבִיהָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּשְׁמָהּ פָּטִימָה.

עוֹד לְאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים הָלַךְ אַבְרָהָם לִרְאוֹת אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. וְנִשְׁבַּע לְשָׂרָה כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא יֵרֵד מִן הַגָּמָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׁמָעֵאל שָׁרוּי שָׁם. וְהִגִּיעַ לְשָׁם בַּחֲצִי הַיּוֹם. מָצָא שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לָהּ: הֵיכָן הוּא יִשְׁמָעֵאל? אָמְרָה לוֹ: הָלַךְ הוּא וְאִמּוֹ לִרְעוֹת אֶת הַגְּמַלִּים בַּמִּדְבָּר. אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי מְעַט לֶחֶם וּמְעַט מַיִם, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. הוֹצִיאָה וְנָתְנָה לוֹ. עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּנוֹ וְנִתְמַלֵּא בֵיתוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל כָּל טוּב. וּכְשֶׁבָּא יִשְׁמָעֵאל הִגִּידָה לּוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְיָדַע יִשְׁמָעֵאל שֶׁעַד עַכְשָׁו רַחֲמֵי אָבִיו עָלָיו (פדר“א כט; מדה”ג לבראשית, עמ' 342־341).


דִּרְדּוּר – חבית.

סוֹחֵף – נגרר על האדמה (ומותיר סימנים).

שָׁרוּי – שוכן.

עָיְפָה נָפְשִי – צמאתי.

סַף הַבַּיִת – המפתן (ככינוי לאישה).

וְשִׁלְחָהּ – גירש אותה.

עַד עַכְשָׁו – עדיין.

*



עֲקֵדַת יִצְחָק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מד אֲפִלוּ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם מֵאָבִינוּ אַבְרָהָם גַּלְגַּל עֵינוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ; וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד נוֹתֵן לוֹ, אֶלָּא אַף נַפְשׁוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ (ספרי דברים, שיג).


גַּלְגַּל עֵינוֹ – כלומר העין, שהיא עגולה.

*


מה “וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם” (בראשית כב, א) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל” (שם כא, ח) – אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶּטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ. אָמַר לְפָנָיו: נַסֵּהוּ! מִיָּד: “וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם”.

“וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ” (שם כב, ב) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּם, עַכְשָׁו עֲמֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

“קַח נָא אֶת בִּנְךָ” – אָמַר לוֹ: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי. – “אֶת יְחִידְךָ” (שם) – זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. – “אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכִי יֵשׁ תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם? שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב. – “אֶת יִצְחָק” (שם). וְכָל כָּך לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

“וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים” (שם) – אָמַר לְפָנָיו: עַל אֵיזֶה הַר? אָמַר לוֹ: בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה כְּבוֹדִי עוֹמֵד וּמַמְתִּין לְךָ שָׁם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר אַבְרָהָם בְּלִבּוֹ וְאָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֲנִי מוֹדִיעַ לְשָׂרָה – נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה; וְאִם לֹא אוֹדִיעָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ תְּחַנֵּק אֶת עַצְמָהּ. מָה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה: תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנִשְׂמַח הַיּוֹם. אָמְרָה לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמָה טִיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ? אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ? הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת, כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי וְנַעַר זֶה גָּדַל וְלֹא נֶחְנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין הַתִּינוֹקוֹת, אוֹלִיכֶנּוּ לְשָׁם. אָמְרָה לוֹ: קָחֶנּוּ לְשָׁלוֹם.


מִשּׁוּם – בשם.

חֲנַנְתּוֹ… פְּרִי בֶּטֶן – הענקת לו ילד.

סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה – המשתה ביום גמילת יצחק (בראשית כא, ח).

תּוֹר – בן יונה.

כְּלוּם עָשָׂה וגו' – את הסעודה כולה הרי עשה כדי להודות לה' על הולדת בנו.

נוֹצַחַ – מנצח.

עֲמֹד לִי – סייע לי.

בָּרִאשׁוֹנִים – בניסיונות שנתנסה אברהם קודם לעקידה, ראו להלן, קטע מז.

תְּחוּמִין בַּמֵּעַיִם – אזורים נפרדים בנפש האדם, שאפשר לפצל ביניהם את אהבת האב לבניו השונים.

תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ – תתבלבל דעתו של אברהם מדרישה פתאומית וחדה.

דַּעְתָּן קַלָּה – ומתקשות לעמוד בניסיון קשה.

בֶּן שָׁלוֹשׁ – ראו לעיל קטע ה.

נֶחְנַךְ – זכה לחינוך הראוי.


“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (בראשית כב, ג) –

וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר: שֶׁמָּא תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַּנִּיחֶנּוּ, אַשְׁכִּים וְאֵצֵא עַד שֶׁהִיא יְשֵׁנָה; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם.

“וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ” (שם) – אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק וְהוּא בְעַצְמוֹ חָבַשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.

“וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ” (שם) – אֵלּוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר. אָמַר: עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים. נִכְנְסָה תַחֲרוּת בֵּין יִשְׁמָעֵאל וֶאֶלִיעֶזֶר. אָמַר יִשְׁמָעֵאל: עַכְשָׁו מַקְרִיב אַבָּא אֶת יִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה, וַאֲנִי בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַאֲנִי הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר: כְּבָר גֵּרֶשְׁךָ וְשִׁלַּחֲךָ לַמִּדְבָּר; אֲבָל אֲנִי עַבְדּוֹ מְשָׁרֵת בֵּיתוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – וַאֲנִי הַיּוֹרֵשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: לֹא זֶה יוֹרֵשׁ וְלֹא זֶה יוֹרֵשׁ.

“וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ” (שם)– קִדְּמוֹ שָׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִרְאָה לוֹ בִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט, וְנֹאפֶה, וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח נָא אֶת בִּנְךָ”? זָקֵן, אָבַד לִבֶּךְ! בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָחֳטוֹ! אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ: וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד? אָמַר לוֹ: וְיָתַר עַל כֵּן. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ “שׁוֹפֵךְ דָּם אָתָּה”, שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם הָלַךְ הַשָּׂטָן מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵך? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתֶךָ? אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמַד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: אִי עָלוּב בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה! כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ וְכַמָּה תְפִלּוֹת הִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה וְהוֹלֵךְ לִשְׁחָטְךָ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, כָּל הַפַּרְגְּזָיוֹת שֶׁעָשְׂתָה אִמְּךָ, לְיִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא הַבַּיִת יְרֻשָּׁה – וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ? – אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ. חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי! רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ!

כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעַ עַד בִּרְכָּיו, אָמַר לִנְעָרָיו: בּוֹאוּ אַחֲרַי. יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד חֲצִי הַנָּהָר הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בְּחַרְתַּנִי וְנִגְלֵיתָ לִּי וְאָמַרְתָּ לִּי: "אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְּעוֹלָמִי, וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה – וְלֹא עִכַּבְתִּי וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו “בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ” (תהלים סט, ב) – אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרֶיךָ, וְעַל יְדֵי מִי יִתְיַחֵד שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בַּנָּהָר וְיָבַשׁ, וְעָמְדוּ בַּיַּבָּשָׁה.

מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אַךְ כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.


תַּחֲזֹר שָׂרָה בְּדִבּוּרָהּ – תשוב מדבריה ותתחרט.

יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם – וינסו למנוע את אברהם מן המעשה.

מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה – משנה את דרך העולם ואת מנהג הבריות.

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

נִשְׁהֶה – נתעכב בדרך.

אָבַד לִבְּךָ – יצאת מדעתך.

עַל מְנָת כֵּן – אף על פי כן (אעשה כך).

יוֹתֵר מִכֵּן – יותר מכך.

לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ – הקב"ה. אִי – קריאת צער.

נִשְׁתַּטָּה – יצא מדעתו.

הַפַּרְגְּזָיוֹת – בגדי חמודות.

אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ – אינך שם לב לכך.

אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ – גם אם לא כל הדברים חדרו ללבו של יצחק, משהו מהם בכל זאת הותיר בו רושם.

אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ – אל תשים אליו לב.

תָּלָה – נשא.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

בַּדַּאי – שקרן.


“בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו” (בראשית כב, ד) – וְלָמָּה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֻמּו‍ֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין: הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ.

“וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (שם) – וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמָר: אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בְּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל, מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַשְׁכִינָה. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם לְיִצְחָק: רוֹאֶה אַתָּה מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו: רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם? אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: "עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר! מָה הַחֲמוֹר רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּךְ אַתֶּם – “שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר” (בראשית כב, ה). “וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ” (שם שם, ו) – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם שם, ז) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְּיָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּלוּם לְקָרְבָּן, וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְאָמַר: “אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר יִצְחָק: אִם בָּחַר בִּי הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ אֲבָל עַל אִמִּי צַר לִי. וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו” (שם שם, ח): זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט.

“וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם” (שם שם, ט) – שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֲבָנִים, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָאֵשׁ, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אֶת הָעֵצִים; אַבְרָהָם דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חַתְנוּת לִבְנוֹ, וְיִצְחָק דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, מַהֵר וַעֲשֵׂה רְצוֹן יוֹצֶרְךָ וְשָׂרְפֵנִי יָפֶה, וְאֵפֶר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ לְאִמִּי וְתַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֵהוּ אִמִּי תֹּאמַר: זֶה בְּנִי שֶׁשְּׁחָטוֹ אָבִיו. אַבָּא, מַה תַּעֲשׂוּ בְּזִקְנוּתְכֶם? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמִּיתָתֵנוּ קְרוֹבָה. מִי שֶׁנִּחֲמָנוּ עַד עַכְשָׁו הוּא יְנַחֲמֵנוּ עַד יוֹם מוֹתֵנוּ.

כְּשֶׁבָּא לְהַקְרִיב אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא! אָסְרֵנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, שֶׁהַנֶפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא, וּכְשֶׁאֶרְאֶה הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עָקְדֵנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בִּי מוּם, – מִיָּד “וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ” (שם). אָמַר לוֹ יִצְחָק לְאַבְרָהָם: אַבָּא! לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת.

“וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ” (שם) – עֵינֵי אַבְרָהָם בְּעֵינֵי יִצְחָק וְעֵינֵי יִצְחָק בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינֵי אַבְרָהָם עַד שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בִּדְמָעוֹת. נָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ, בָּא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָׁלַח יָדוֹ לִטְּלָהּ – פָּעַר פִּיו בִּבְכִיָּה וְגָעָה גְּעִיָה גְדוֹלָה, וְהָיוּ עֵינָיו מְרוֹפְפוֹת וְצוֹפוֹת לַשְּׁכִינָה וְהֵרִים קוֹלוֹ וְאָמָר: “אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?” (תהלים קכא, א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמַּלְאָכִים וּפָתַח אֶת הָרָקִיעַ, וְיִצְחָק נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְחָרַד וְנִזְדַּעְזֵעַ. עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בָּרָקִיעַ וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: רְאוּ, יָחִיד שׁוֹחֵט וְיָחִיד נִשְׁחָט. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁבוּעַת “כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!


הֲמָמוֹ – בילבל את דעתו.

עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר – דורש את המילים “עִם החמור” בשינוי ניקוד.

טוֹעֵן צְלוּבוֹ וגו' – נושא את הקורה לתלייתו על כתפו, כדרך הנצלבים בתקופת שלטון רומי.

חַתְנוּת – חתונה.

וְשָׂרְפֵנִי – לאחר השחיטה, כדין קורבן.

הוֹלֵךְ – ציווי: הבֵא (לשרה).

חֲצוּפָה – מורדת ומתקוממת ותאבת חיים.

וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן – אם יזוז יצחק ברגע שהסכין תעבור על צווארו.

מוּם – הפוסל את הקורבן.

תוֹדִיעַ – תבשר (על העקידה).

קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת – גופו כאילו שט בתוך ים דמעות.

רְבִיעִית דָּמוֹ – שיעור איבוד הדם הנדרש בשחיטה כשרה.

גָּעָה – צעק.

מְרוֹפְפוֹת – מעפעפות בעוצמה.

חַדְרֵי הַמֶּרְכָּבָה – סתרי הארמונות העליונים שבהם יושבת הפמליה השמימית.

מִיכָאֵל – אחד מהמלאכים.


“וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם” (בראשית כב, יא) – שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּמִי שֶׁצּוֹעֵק מִתּוֹךְ צָרָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? הָפַךְ אַבְרָהָם פָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אָנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כְּשֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְרִיב אֶת בְּנִי הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר לִי, וְאַף עַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ – הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרָקִיעַ וְאֶת הָעֲרָפֶל וְאָמַר לוֹ: “בִּי נִשְׁבַּעְתִּי” (שם שם, טז). אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ וְאַף אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֵינִי יוֹרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁאֹמַר כָּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי “וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (שם טו, ה)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לו: לֹא אָמַרְתָּ לִי “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (שם יג, טז)? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (שם כא, יב), עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה” (שם כב, ב) – וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִים וְנִכְנָסִים לְצָרָה תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶם עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ עֲפָרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְתִסְלַח לָהֶם וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלָּךְ וַאֲנִי אֹמַר אֶת שֶׁלִּי: עֲתִידִים בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָּן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם מְבַקְּשִׁים שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶם זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק – יְהוּ תוֹקְעִים לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: מַהוּ הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ… מִיָּד “וַיִּשָׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל” (שם שם, יג). רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הֶהָרִים בָּא, שֶׁהָיָה רוֹעֶה שָׁם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מַלְאָךְ הֱבִיאוֹ מִגַּן עֵדֶן וְתַחַת עֵץ הַחַיִּים הָיָה רוֹעֶה, וְשׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִים תַּחְתָּיו, וְהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אַיִל נוֹדֵף בְּכָל הָעוֹלָם. וְאֵימָתַי נִתַּן בַּגַּן? בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה אַבְרָהָם רוֹאֶה אֶת הָאַיִל, נֶאֱחָז בְּאִילָן זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בְּחֹרֶשׁ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא, נֶאֱחָז בִּסְבַךְ זֶה וְנִתָּר וְיוֹצֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, כָּךְ עֲתִידִים בָּנֶיךָ נֶאֱחָזִים בַּעֲווֹנוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת, מִבָּבֶל לְמָדַי, מִמָּדַי לְיָוָן, וּמִיָּוָן לֶאֱדוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם? אָמַר לוֹ: וְסוֹפָם לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל זֶה – “וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן” (זכריה ט, יד) (תנחומא בראשית כב־כג; תנחומא בובר בראשית, מו; סנהדרין פט ע“ב; פדר”א כט; ירושלמי תענית ב, ד; ילק“ש לבראשית, קא; מדרש ויושע, בתוך: בית המדרש, א, עמ' 38־37; מדה”ג לבראשית, עמ' 358־355; פס"ר מ, ו).


עֲפָרוֹ צָבוּר – אפר שריפת גופתו אסוף בערימה.

חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ – הסתובב.

בָּא – האיל.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.

נִתָּר – משתחרר (מן האילן או מן הסבך).

מִסְתַּבְּכִים בְּמַלְכֻיּוֹת – נענשים בשעבוד למלכויות שונות.

אֱדוֹם – רומי.

*


מו רַ' זְכַרְיָה אָמַר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה רָץ וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סַמָּאֵל עוֹמֵד וּמַשְׂטִינוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנָיו בֵּין הָאִילָנוֹת. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאַיִל? פָּשַׁט אֶת יָדוֹ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הִבִּיט אַבְרָהָם אַחֲרָיו וְרָאָה אֶת הָאַיִל, וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ. וְהָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מָה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – וְאִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” (בראשית כב, יב) כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ (פדר“א ל; תנחומא וירא, כג; קה”ר ט, ז).


בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – ראו בקטע הקודם.

לְהִתְקָרֵב – להיות מוקרב.

סַמָּאֵל – הוא השטן.

וּמַשְׂטִינוֹ – עומד לשטן לו, מעכבו.

נֶאֱחַז – נתפס.

פָּשַׁט אֶת יָדוֹ – רגלו הקדמית.

טַלִּיתוֹ – בגדו.

הָלַךָ הַשָּׂטָן – בזמן העקידה.

וְסִדֵּר מַעֲרָכָה – הכין עצים להבערה על המזבח.

עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ – מן האימה שהפיל עליה הסיפור.

*


מז עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם – לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (אבות ה, ג).


נִסְיוֹנוֹת – מבחנים לאמונתו בה', והם, פרט לסיפור העקידה: יציאתו מבית אביו והליכתו לארץ כנען, מלחמתו בארבעת המלכים, גירוש הגר וישמעאל ועוד.

לְהוֹדִיעַ וגו' – להסביר לרבים מדוע זכה אברהם לאהבת ה' אותו.

*


מח “שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כה, י) – אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: שֵׁם וְעֵבֶר הָיוּ מְהַלְּכִין לִפְנֵי מִטָּתוֹ וְרָאוּ גַבָּהּ מֻפְנֶה מָקוֹם לְאָבִינוּ אַבְרָהָם וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּדִיּוֹטְרִין שֶׁלּוֹ (בר"ר סב, ג).


שֵׁם – בנו של נח.

עֵבֶר – נינו של שם.

לִפְנֵי מִטָּתוֹ – של אברהם בעת שהובא לקבורה.

וְרָאוּ גַבָּהּ וגו' – וראו אצלה, ליד שרה, מקום פנוי שיועד לבעלה.

דִּיּוֹטְרִין – מערה (כפולה) לקבורה.

*



פְּטִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מט רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מִיָּד נִתְרַפֵּא. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, נְטָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּתְלָאָהּ בְּגַלְגַּל חַמָּה. אָמַר אַבַּיֵּי: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “עָלָה הַיּוֹם – עָלָה הַחוֹלֶה” (בבא בתרא טז ע"ב).


גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

עָלָה הַיּוֹם וגו' – פתגם שמשמעו: ככל שמתקדם היום (ומתחזקת השמש), כך מתחזק החולה.

*


נ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם עָמְדוּ כָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ! וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאָבַד קְבַרְנֵיטָהּ! (בבא בתרא צא ע“א־ע”ב).


שׁוּרָה – שורת המנחמים את האבלים.

קַבַּרְנִיט – רב החובל.

*



יִצְחָק, רִבְקָה וְזַרְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נא “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בראשית כד, טז) – כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיְתָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָה הַבְּרָכָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזְרָה; כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה – מִיָּד “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ” (בר"ר ס, טז).


עָנָן – המסמל את נוכחות השכינה.

לִרְוָחָה – כדי שיקל לאורחים להיכנס.

בְּרָכָה – שפע.

עִסָּה – בצק.

נַר דָּלוּק – כיוון שלא פסקה הפעילות באוהל.

קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה – חותכת תוך הקפדה שלא תטמא הן את תרומת החלה מן הבצק (במדדבר טו, כ) והן את כיכרות הלחם בכלל.

*


נב “רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי” (בראשית כה, כ) – אָמַר רַ’ יִצְחָק: אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מֵאֲרַם־נַהֲרַיִם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר “מִפַּדַּן אֲרָם”, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר הָאֲרַמִּי – “בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי”, “אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי”? אֶלָּא בָּא לְלַמְּדֶךָ: אָבִיהָ רַמַּאי וְאָחִיהָ רַמַּאי וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִים, וְהַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ שֶׁהִיא יוֹצְאָה מִבֵּינֵיהֶם לְמָה הִיא דוֹמָה? – לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (בר“ר סג, ד; ויק”ר כג, א).


מָה תִּלְמוּד לוֹמַר וגו' – מדוע הפסוק שאנו לומדים (“התלמוד”) חוזר שור ושוב על המילה “ארמי”.

רַמַּאי – והוא מדרש על תיבת “ארמי” בחילוף אותיות.

*


נג “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ” (בראשית כה, כב) – בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת; עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת (בר“ר סג, ו; ילק”ש לבראשית, קי).


מְפַרְכֵּס – מרעיד את גופו.

*


נד "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' " (בראשית כה, כב) – וְכִי בָתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרָשָׁם שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה (בר"ר סג, ו).


שֵׁם – בן נח.

עֵבֶר – נינו של שם. על פי האגדה קיימו שם ועבר בית מדרש ללימוד תורה.

מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן – מבקר את החכם כדי לכבדו.

*


נה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים” (בראשית כה, כז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבּוֹנִית שֶׁהָיוּ גְדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ. כָּךְ כָּל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר. לְאַחַר שְׁלוֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה – זֶה הָיָה הוֹלֵך לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה (בר"ר סג, י).


עִצְבּוֹנִית – שיח דל עלים וקוצני.

חוֹחוֹ – קוץ שלו.

*


נו “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – בָּשָׂר טוֹב לְפִיו, כּוֹס טוֹב לְפִיו. “וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב” (שם) – כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ (בר"ר סג, י).


כּוֹס – יין.

“אֹהֶבֶת” – הפועל הוא בלשון הווה, כאהבה מתמידה ומתגברת עוד ועוד.

*


נז “כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כה, כח) – שַהָיָה צָד אֶת אָבִיו בְּפִיו: אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח? אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַתֶּבֶן? (מד"א לפסוק).


צָד וגו' – כובש את לבו על ידי הצגת יראת שמים מזויפת.

הַמֶּלַח, הַתֶּבֶן – דברים שאין חובה להפריש מהם מעשר.

*


נח “וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף” (בראשית כה, כט) – פַּעַם אַחַת הָלַךְ לָצוּד חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, רָאָה צְבִי רָץ לְפָנָיו – וְרָץ אַחֲרָיו. מְצָאוֹ נִמְרוֹד, אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתָּה צָד בְּיַעַר שֶׁלִּי? בּוֹא וְהִלָּחֵם עִמִּי – וְנָתַן לוֹ זְמַן. בָּא עֵשָׂו וְנִתְיָעֵץ עִם יַעֲקֹב. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא תּוּכַל לוֹ, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ שֶׁיְסִירֵם מֵעָלָיו וְתִלָּחֵם עִמּוֹ. וְכֵן עָשָׂה. וּכְשֶׁפָּשַׁט נִמְרוֹד אֶת הַבְּגָדִים בָּא עֵשָׂו וּלְבָשָׁם בְּמִרְמָה וְקָם וְהָרַג אֶת נִמְרוֹד, וּלְפִיכָךְ הָיָה עֵשָׂו עָיֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (ירמיה ד, לא) (פדר"א כד; ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 157).


נִמְרוֹד – נינו של נח, שהתפרסם כ“גיבור בארץ” (בראשית י ח).

נָתַן לוֹ זְמַן – קבעו מועד למלחמה.

בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן – מעשה ידי הקב"ה (בראשית ג, כא), שעל פי האגדה עברו מדור לדור והעניקו ללובשיהם כוח אדיר.

*


נט “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא” (בראשית כה, ל) – אָמַר רַ' זֵירָא: פָּעַר פִּיו אוֹתוֹ רָשָׁע כְּגָמָל. אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה תְהֵא מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ.

“וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ” (שם שם, לד) – הִכְנִיס עִמּוֹ כַּת שֶׁל פָּרִיצִים. אָמְרוּ: נֹאכַל שֶׁלּוֹ וְנִשְׂחַק עָלָיו (בר"ר סג, יב; שם שם, יד; תנחומא פינחס, יג).


גָּמָל – האכלת הגמל קרויה הלעטה (שבת כד, ג).

מְשַׁלֵּחַ וְהוֹלֵךְ – דוחס עוד ועוד לתוך הגרון.

פָּרִיצִים – אנשים הוללים וחטאים.

*


ס “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וְיִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: זֶה אָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. דָּבָר אַחֵר: לְאָדָם גָּדוֹל שֶׁהָיְתָה לוֹ טְרַקְלִין נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וְהָיוּ שְׁכֵנִים שׂוֹרְפִין קַשׁ וָתֶבֶן וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּעַד הַחַלּוֹן. הָלַךְ וְסָתַם אֶת הַחַלּוֹן. כָּךְ נְשֵׁי עֵשָׂו עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְיִצְחָק רוֹאֶה וּמֵצֵר – מִיָּד כָּהוּ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר: “מֵרְאֹת” – מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה,שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָשְׁרוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו (בר“ר סה, י; ילק”ש לבראשית, קיד).


מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ – כדי שלא יראה ברעה שעשה עשיו.

לְאָדָם – משל לאדם.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

נְשֵׁי עֵשָׂו – בראשית כו לד.

מֵצֵר – מצטער.

מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה – בגלל מה שראה בשעת העקידה.

רְשׁוּמוֹת – השאירו רושם.

*



בִּרְכַּת יִצְחָק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סא “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ” (בראשית כז, א) – הִגִּיעַ לֵיל פֶּסַח, קָרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ אוֹמֵר בּוֹ הַלֵּל; הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים – עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְעַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי אֲבָרֶכְךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: “אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו” (משלי כג, ו). הָלַךְ עֵשָׂו לְהָבִיא וְנִתְעַכֵּב שָׁם. אָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתְּחוּ בּוֹ, הַלַּיְלָה הַזֶּה עֶלְיוֹנִים אוֹמְרִים שִׁירָה – עֲשֵׂה מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, וְעַד שֶׁיְהֵא בְעוֹלָמוֹ יְבָרֶכְךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים (פדר"א לא).


הַלֵּל – מזמורי תהלים המשבחים את הקב"ה.

עַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹלָמִי – כל עוד אני חי.

אוֹצְרוֹת טְלָלִים – עם סיום עונת הגשמים מתחילה בפסח עונת ירידת הטל.

“תִּלְחַם” – מילה הנדרשת מלשון לחם.

עֶלְיוֹנִים – מלאכים.

*


סב “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל” (בראשית כז, א) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ. וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיָה לָהּ בֵּן נַנָּס, וְהָיְתָה קוֹרְאָה אוֹתוֹ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס. אָמְרָה: בְּנִי מַקְרוֹאַלַפְרוֹס וְאֵין אַתֶּם מַכְתִּיבִין אוֹתוֹ! אָמְרוּ: אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – בְּעֵינֵינוּ הוּא נַנָּס שֶׁבְּנַנָּסִים. כָּךְ אָבִיו קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל – “וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל”. אִמּוֹ קוֹרֵאת אוֹתוֹ גָדוֹל – “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל” (שם שם, טו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָדוֹל, בְּעֵינַי הוּא קָטָן – “הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה ב) (בר"ר סה, יא).


לְמְדִינָה – משל למדינה.

מַכְתֶּבֶת עַנַקְמוֹן לַמֶּלֶךְ – מגייסת לצבא אנשים בעלי כוח רב.

מַקְרוֹאַלַפְרוֹס – גבוה ומהיר.

הִנֵּה קָטֹן וגו' – הדברים נאמרו אל אדום, אומה מצאצאי עשיו.

*


סג “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים” (בראשית כז, ד) – אָמַר לוֹ: בַּתְּחִלָה הָיִיתִי נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה וְעַכְשָׁו אֵינִי נֶהֱנֶה אֶלָּא מִן הַטָּעַם. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: “בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו” (קהלת ה, י) – מִכָּאן לְסוּמִין שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה סַל רֵיק וְרָעֵב לְמִי שֶׁרוֹאֶה סַל מָלֵא וְשָׂבֵעַ (בר"ר סה, יג).


אָמַר לוֹ – יצחק העיוור לבנו.

סוּמִין… שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים – עיוורים אינם יכולים להגיע לשובע מוחלט.

אֵינוֹ דּוֹמֶה וגו' – עצם ראיית הסל הריק או המלא מרעיבה את האדם או משביעה אותו.

*


סד “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי” (בראשית כז, יג) – אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָדָם שֶׁחָטָא לֹא אִמּוֹ נִתְקַלְּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (שם ג, יז), אַף אַתָּה “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”. אָמַר רַ' יִצְחָק: עָלַי לִכָּנֵס וְלוֹמַר לְאָבִיךָ: יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. “וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ” (שם כז, יד) – אָנוּס וְכָפוּף וּבוֹכֶה (בר"ר סה, טו).


אָדָם – הראשון (שנברא מן האדמה).

עָלַי לִכָּנֵס וגו' – רבקה מודה כי היא האשמה בעניין, שכן היתה צריכה להודיע ליצחק מי מבניו רשע ומי צדיק.

אָנוּס וגו' – יעקב מילא את צו אמו שלא ברצונו, בעל כורחו.

*


סה “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנַי” (בראשית כז, כ) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְעוֹרֵב שֶׁהֵבִיא אֵשׁ לְקִנּוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב “כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”, אָמַר יִצְחָק: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה מַזְכִּיר, – אֵין זֶה עֵשָׂו, אֶלָּא יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב: “גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי” (שם שם, כא) – נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְשַׁעֲוָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל (בר"ר סה, יט).


שָהַבִיא אַש וגו' – והנמשל: יעקב גרם נזק לעצמו על ידי הזכרת שמו של הקב"ה.

נִשְׁפְּכוּ מַיִם – שתן, מתוך פחד שמא יכירהו אביו.

רָפֶה – חלש, רך.

זִמֵּן – שלח.

*


סו “וַיֶחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה” (בראשית כז, לג) – מָה נֶאֱמַר לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ” (שם שם, ל) – זֶה יָצָא וְזֶה נִכְנַס. כֵּיצַד? אֶלָּא מִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה אֵינוֹ רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בַּחֲשֵׁכָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בַּחֲשֵׁכָה רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בְּאוֹרָה. עֵשָׂו בָּא מִן הַשּׁוּק וְלֹא רָאָה לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַבַּיִת, אֲבָל יַעֲקֹב רָאָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְנִטְמַן אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו יָצָא יַעֲקֹב. כָּךְ שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא עֵשָׂו וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד עַד שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָם וּמַבְרִיחָם. וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים: וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ” (שם שם, לא). “יָקֻם אָבִי” – הָיָה גוֹזֵר עָלָיו; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא “נָא” בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה (שם שם, יט) – שְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וְעַנְוְתָנוּת; וְאוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר: “יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר יִצְחָק אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב נִכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן, רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' " (שם שם, כז), וְהִתְחִיל לְבָרְכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנּוֹם, לְפִיכָךְ – “וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה” (שם שם, לג), וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנּוֹם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ, “מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד” (שם)? – לָמָּה שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נִצַּדְתָּ (תנחומא תולדות, יא).


לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – לפני הפסוק שאנו עוסקים בו.

נִטְמַן – הסתתר.

שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת – חישב את הזמן.

מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת – מעביר את זמנו.

בְּזָדוֹן – בלשון גסה.

שְׁלָשְׁתָּן – כל שלוש המילים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

מַסִּיק – מבעיר אש לחממו.

שְׁתֵּי פְּעָמִים – דורש את הכפילות “צד ציד” כאומרת כי הצייד הוא שניצוד (בידי השטן).

*



יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּיצִיאָתוֹ מִבְּאֵר־שָׁבַע

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סז “וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע” (בראשית כח, י) – יְצִיאַת הַצַּדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶׁם. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר – הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ.

“וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (שם) – כְּשֶׁהִגִּיעַ יַעֲקֹב לְחָרָן, אָמַר: אֶפְשַׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כְּשֶׁנָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר – קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ; מִיָּד “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם” (בראשית כח, יא). כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? – מִיָּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ.

“כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ” (שם) – כִּבָּה הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹּא בְעוֹנָתָהּ, בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כַּבּוּ הַנֵּרוֹת, כַּבּוּ הַפְּנָסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה.

“וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם” (שם) – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; זוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ – נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו” (בראשית כח, יח). “וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים” (שם שם, יב) – הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

“וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה עַל בְּנוֹ.

אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַּעֲרִיסָה, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה מֵינִקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו, וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה “וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו (בר“ר סח, ו־יא; שם סט, ג; חולין צא ע”ב; ילק"ש לבראשית, קיט).


עוֹשָׂה רֹשֶׁם – הכול מרגישים בה (ולכן סיפרה התורה מהיכן יצא).

פָּנָה – הסתלק.

מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי – בית אל, כמסופר על אברהם (בראשית יב, ח).

קָפְצָה לו הָאָרֶץ – בדרך נס התקצרה דרכו.

“וַיִפְגָע” – דורש תיבה זו במשמעות של תפילה (ירמיה ז, טז) לקב"ה המכונה “המקום”.

יִפָּטֶר – יעזוב וילך לדרכו.

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

בְּעוֹנָתָהּ – בזמנה, אלא מוקדם יותר (והיא דרשה על “כי בא” מלשון “כבה”). כְּמִין מַרְזֵב – במעגל (כמרזב המקיף את הגג), לשם הגנה.

נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת – ונעשו לאבן אחת.

אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ששיעבדו את עם ישראל (עד לתקופת המדרש): בבל, מדי, יוון ואדום (רומא).

עוֹלִים וְיוֹרְדִים – ורמז לו שגם מלכות רומי סופה לרדת.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

שָׁחָה – התכופפה.

*


סח “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ” (בראשית כח, יג) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לוֹמַר, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו. רַ' שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָה כְּפִנְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “מִתַּחַת רֹאשְׁךָ שֶׁלְךָ הוּא” (חולין צא ע“ב; בר”ר סט, ד),


נוֹחָה לִכָּבֵשׁ – קל יהיה לכבוש אותה.

מִשּׁוּם – בשם.

פִּנְקָס – מעין ספר ובו דפים רבים הכרוכים יחד.

*


סט “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו” (בראשית כט, א) – אָמַר רַ' אַחָא: “חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא” (משלי יד, ל), כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו.

“וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ” (בראשית כט, ו) – הֲשָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם לְבֵינוֹ? “וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם” (שם), וְאִם לְפַטְפֵּט אַתָּה מְבַקֵּשׁ – “וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן” (שם). זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁהַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן” (בראשית כט, י) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל” (שם שם, יא) – כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת, חוּץ מִשָּׁלוֹש: נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה – “וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ” (שמואל א י, א); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים – “וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שמות ד, כז); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת – “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ” (רות א, יד). רַ' תַּנְחוּמָא אָמַר: אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.

“וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט, יא) – לָמָּה בָּכָה? – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה, מָה כָּתוּב בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים” (שם כד, י) – וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָּכָה? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלּוּ לָאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ: מָה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה? שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁאַנְשֵׁי מִזְרָח גְּדוּרִים מִן הָעֶרְוָה.

“וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן… וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ” (שם כט, יג) – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר פְּסוּל הַבַּיִת הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים”, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה אֲפִלוּ אַפְסְתֵיקִיתוֹ – “וַיְחַבֶּק לוֹ” (שם), אָמַר: דֵּינָרִין הֵם וְהֵם בַּחֲגוֹרָתוֹ; וְכֵיוָן שֶׁלֹא מָצָא כְּלוּם – “וַיְנַשֶּׁק לוֹ” (שם), אָמַר: שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵן וְהֵן בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי טָעוּן? לֹא בָאתִי טָעוּן אֶלָּא דְּבָרִים – “וַיְסַפֵּר לְלָבָן” (שם). “וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” (בראשית כט, יד) – אָמַר לוֹ: מֶלֶךְ הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹתְךָ עָלַי, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אֶצְלְךָ כְּלוּם “אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” – כְּעֶצֶם זוֹ אֲנִי מְחַלֵּק לְךָ.

“וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם” (שם שם, טו) – אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ? לֹא בָּאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת.

“וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת” (שם שם, טז) – כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים, זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים, מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת, מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים, מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים, מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת (בר"ר ע, ח־טו).


“חַיֵּי בְשָׂרִים” – דורש “בשרים” מלשון בשורה טובה, הנותנת חיים לשומעיה וממריצה אותם לעשייה.

בְּשׂוֹרָה טוֹבָה – מה שהובטח ליעקב בבית אל (בראשית כח).

אִם לְפַטְפֵּט וגו' – מתשובתם הקצרה של הרועים (“שלום”) לומד המדרש שלא היה רצונם להאריך במילים.

הַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים – שדרכן לפטפט.

מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית – בקלות ובלא טרחה.

תִּפְלוּת – מעשה בלתי ראוי, פריצות.

גְּדֻלָּה – של מי שמועלה לגדולה (כגון נשיקת שמואל לשאול עם המלכתו).

פְּרָקִים – פגישות לאחר פרידה ארוכה (כגון פגישת משה ואהרן עם שובו של משה למצרים).

פְּרִישׁוּת – בשעת פרידה סופית.

קְרֵבוּת – פגישה של קרובי משפחה.

שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ – בת דודו.

דְּבַר עֵרְוָה – התנהגות פרוצה.

גָדְרוּ עַצְמָן –התרחקו.

אַנְשֵׁי מִזְרָח – תושבי בבל וסביבותיה.

פְּסוּל הַבַּיִת – עבד, מן המעמד הפחות ביותר.

אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – יעקב.

אַפְסְתֵיקִיתוֹ – תרמיל לנשיאת מזון.

כְּעֶצֶם זוֹ – לבן מודיע ליעקב שלא ייהנה ממנו אלא כמי שזורקים לו עצם לאכילה.

שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת – רחל ולאה.

קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת – קורות המחזיקות את הבית כולו, ודורש “בנות” מלשון בניין.

אַלּוּפִים – מנהיגים, כגון יהודה מלאה ויוסף מרחל.

מְלָכִים – דויד מלאה, שאול מרחל.

הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת – דויד מלאה ושמשון, בן שבט דן, מצאצאי בלהה שפחת רחל.

נְבִיאִים – כגון משה מלאה ואליהו מרחל.

שׁוֹפְטִים – כגון עתניאל בן קנז מלאה ואהוד בן גרא מרחל.

מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת – משה מלאה ויהושע בן נון מרחל.

*


ע “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת” (בראשית כט, יז) – רַב אָמַר: רַכּוֹת מַמָּשׁ, וְלֹא גְנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן – גְּדוֹלָה לְגָדוֹל וּקְטַנָּה לְקָטָן. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת: גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד” (שם כה, כז), אִישׁ רַע הוּא, מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת; קָטָן מַה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (שם). וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בבא בתרא קכג ע"א).


רַכּוֹת מַמָּשׁ – מרוב דמעות.

מְשָׁאֶלֶת – שואלת (את העוברים והשבים).

מְלַסְטֵם – שודד.

“אִישׁ תָּם” – תמים.

*


עא אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” (בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָה בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ.

וּמָה צְּנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא” (שם כט, יב) – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – “עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל” (שמואל ב כב, כז). מָסַר לָהּ סִימָנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (בראשית כט, כה) – מִכְּלָל, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִמָּנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה (בבא בתרא קכג ע“א; מגילה יג ע”ב).


רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה וגו' – ראוי היה שבנו הבכור של יעקב ייוולד מרחל.

תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – שהרי פעמים רבות אחרי “ואלה תולדות” נזכר הבן הבכור דווקא (כגון רות ד, יח).

בְּרַחֲמִים – בבקשת רחמים, בתפילה.

הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ – ומעמד הבכורה שב אל צאצאי רחל (דברי הימים א ה, ב: “והבכורה ליוסף”).

אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת – יודע לרמות כמותו.

עִם נָבָר וגו' – ואין פסול לנהוג עם נבר (נבל) או עיקש בדרך שהם נוהגים.

סִימָנִים – סימן מוסכם על שניהם בלבד, כדי שזהות (בחשכת הלילה) שאכן רחל מובאת ליעקב.

כְּשֶׁהַגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה – רחל.

תִּכָּלֵם – תתבייש ברבים כשתתגלה זהותה.

מִכְּלָל – האם אפשר ללמוד מכך.

עַד אוֹתָהּ שָׁעָה – עד שעלה אור היום.

*


עב “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה” (בראשית כט, יח) – בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַנְשֵׁי מְקוֹמְךָ רַמָּאִים, לְפִיכָךְ אֲנִי מְבָרֵר עֲסָקַי עִמָּךְ: “אֶעֱבָדְךָ… בְּרָחֵל" – בְּרָחֵל וְלֹא בְּלֵאָה, “בִּתְּךָ” – שֶׁלֹּא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשׁוּק וּשְׁמָהּ רָחֵל, “הַקְּטַנָּה” – שֶׁלֹּא תַחֲלִיף שְׁמוֹתָן זוֹ בְּזוֹ.

“וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלֶיו” (שם שם, כג) – אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן אֶת הָרָשָׁע בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים אֵין אַתָּה מוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם.

“וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה” (שם שם, כב) – כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה רְצוֹנְךָ? אָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים אֲנִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ וְאֶתֵּן לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁהוּא אוֹהֵב הַרְבֵּה אֶת רָחֵל, וְיַעֲשֶׂה אֶצְלְכֶם שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה כִּרְצוֹנֶךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם מְפַרְסֵם אוֹתִי. נָתְנוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא בָּהֶם יַיִן וְשֶׁמֶן וּבָשָׂר. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ “לָבָן הָאֲרַמִּי”, שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ. כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מְשַׂמְּחִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ אָמַר יַעֲקֹב לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה גָמַלְתָּ חֶסֶד בִּזְכוּתְךָ, גַּם אָנוּ נִגְמֹל חֶסֶד עִמְּךָ. הָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאָמְרוּ: הָא לַיָּא, הָא לַיָּא! לָעֶרֶב בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְכִבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאָנוּ פְּרוּצִים כְּמוֹתְכֶם? – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה קוֹרֵא לָהּ “רָחֵל” וְהִיא עוֹנָה לוֹ, בַּבֹּקֶר – “וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (שם שם, כה). אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאִית בַּת רַמָּאי! וְלֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָךְ “רָחֵל” בַּלַּיְלָה וְאַתְּ עוֹנָה לִי? אָמְרָה לוֹ: "יֵשׁ סוֹפֵר שֶׁאֵין לוֹ תַלְמִידִים? לֹא כָּךְ הָיָה קוֹרֵא לְךָ אָבִיךָ “עֵשָׂו” וְאַתָּה עוֹנֶה לוֹ? (בר“ר ע, יז־יט; ילק”ש לבראשית, קכה).


מְבָרֵר עֲסָקַי – מבאר את העניין מפורשות.

חֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים – שולחן שעליו הנגר עושה את מלאכתו, ופירוש הביטוי: אין מה לעשות כנגד הרמאי.

נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם – מסורת אגדית היא שעם הגעת יעקב לחרן החלה הבאר לשפוע מים בלא הפסק.

מַשְׁכּוֹנוֹת – ערבונות.

מְפַרְסֵם אוֹתִי – מגלה את התוכנית.

שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ – ומכר את ערבונותיהם במקום להחזירם להם.

זוֹ מָה הִיא – שאלת יעקב לפשר השמחה הגדולה הנמשכת גם בלילה.

הָא לַיָּא – לכאורה קריאות שמחה בארמית (ופירושן: “זו לאן?”), ולמעשה ביקשו לרמוז ליעקב שבלאה מדובר.

פְּרוּצִים – חסרי בושה בעניינים שבינו לבינה (ומקיימים יחסי אישות באור).

סוֹפֵר – מורה.

אָבִיךָ – בשעה שהתחזה יעקב לעשיו ולקח את בכורתו (בראשית כז).

*


עג “וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה” (בראשית כט, לא) – שֶׁהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי הַיָּם הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְּרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס הָיוּ סוֹנְטוֹת בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת – וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת; אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.

רַב חָנִין בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר רַ' יִצְחָק אָמָר: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמְּתָה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמָר: לְאֵם שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ? (בר"ר עא, ב).


סוֹנְטִין – מעליבים, מדברים בגנות.

מְפָרְשֵׁי הַיָּם – ימאים בספינותיהם.

מְהַלְּכֵי דְּרָכִים – נוודים ביבשה.

הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס – נשים שעובדות ליד נול האריגה בשעה שהן יושבות בחפירות ובבורות.

סִתְרָהּ –תוכה.

מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ – כשאביהן החליף ביניהן.

נָתַן דַּעְתּוֹ – התכוון, רצה.

פְּקָדָהּ וגו' – זכר אותה והעניק לה צאצאים.

*


עד אָמַר רַ' חִנָּנָא בַּר יִצְחָק: קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים. קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת מִנַּיִן? “וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בראשית לא, לו) – אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא מַכּוֹת אוֹ פְּצָעִים הָיוּ שָׁם? לֹא, אֶלָּא דִּבְרֵי פִּיּוּסִים, יַעֲקֹב מְפַיֵּס אֶת חָמִיו: “כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵּיתֶךָ” (שם שם, לז) – אָמַר רַ’ סִימוֹן: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, חָתָן שֶׁדָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד, אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד? בְּרַם כָּאן "מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי” – אֲפִלּוּ מַחַט, אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא לֹא מָצָאתָ.

וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים מִנַּיִן? – מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי” (שמואל א כ, א) – מַזְכִּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּפִיּוּסוֹ; בְּרַם כָּאן “כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בר"ר עד, י).


קַפְּדָנוּתָם וגו' – כעסם ולשונם הקשה של האבות עדיפים על פני דברי הריצוי והפיוס של הדורות שבאו אחריהם.

“וַיִּחַר” – עניין כעס וזעם.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.

לֵהָנוֹת – לקחת לצורך עצמו.

צִנּוֹרָא – וו קטן, סיכה.

מַזְכּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים וגו' – דויד המדבר עם יונתן

בלשון רכה מזכיר הריגה (“מבקש את נפשי”), ואילו יעקב הזועם מדבר על רדיפה בלבד (“דלקת”).

*



יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְהַמַּלְאָכִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עה “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם” (בראשית לב, ג) – מַהוּ “מַחֲנָיִם”? שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם הָיוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ וּמְלַוִּים אוֹתוֹ; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחוּץ לָאָרֶץ נִסְתַּלְקוּ, וְיָרְדוּ אֲחֵרִים וְנִתְלַוּוּ לוֹ; כֵּיוָן שֶׁחָזַר מִן לָבָן הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ מְלַוִּים אוֹתוֹ עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲקֹב בָּא – יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לְהִתְלַוּוֹת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים” (שם, שם ב) – הִתְחִילוּ שְׁתֵּי מַחֲנוֹת עוֹמְדוֹת אֵצֶל יַעֲקֹב – וּמֵהֶן שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ. (תנחומא וישלח, ג).


“מַחֲנָיִם” – דורש את צורת הזוגי של שם המקום כמדבר בשני מחנות, קבוצות, של מלאכים.

שָׁלַח בִּשְׁלִיחוּתוֹ – אל עשיו (בראשית לב, ד).

*


עו “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו” (בראשית לב, ד) – אָמַר רַ' יְהוֹנָתָן: כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְרַצּוֹת מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכָּם וְטַכְסִיסֵיהֶם – יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו וְיִלְמַד הֵימֶנָּה טַכְסִיסֵי פִיּוּסִים וְרִצּוּיִם (לק"ט לפסוק).


טַכְסִיסֵיהֶם – כללי ההתנהגות הראויה כלפיהם.

יַנִּיחַ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָנָיו – וילמד מסיפורנו כיצד פעל יעקב כדי לפייס ולרצות את אחיו.

*


עז “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב” (בראשית לב, ד־ה) – אָמַר לו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: “מַעְיָן נִרְפָּשׁ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע” (משלי כה, כו) – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע. וּכְמַעְיָן נִרְפָּס וּכְמָקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' הוּנָא פָּתַח: “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ” (משלי כו, יז). – שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: מָשָׁל לְאַרְכִילִיסְטֵיס שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. עָבַר אֶחָד וְהִתְחִיל מְעִירוֹ, אָמַר לוֹ: קוּם לְךָ, שֶׁרָעָה מְצוּיָה כָּאן. קָם וְהִתְחִיל מְקַפְּחוֹ. אָמַר לוֹ: נֵעוֹר הָרָע. אָמַר לוֹ: יָשֵׁן הָיִיתִי וְעוֹרַרְתַּנִי. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?!

רַ' יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתַח: “מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ” (ירמיה יג, כא) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב”?! (בר"ר עה, ב־ג).


לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וגו' – דברי תוכחה וביקורת ליעקב (המסמל את עם ישראל). עשיו (המסמל במחשבת חז"ל את רומי) היה הולך לתומו לארצו, ומדוע זה הפנית אליך את תשומת לבו?

פָּתַח – את דרשתו על סיפור יעקב ועשיו בעזרת פסוק מספר משלי.

“מַעְיָן נִרְפָּשׁ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי צדיק שנכנע לרשע, כמוהו כמעיין שמימיו מתמלאים ברפש (לכלוך) ומקור מימיו מושחת, אף שבדרך כלל לא כך צריך לקרות.

מֵמִיט עַצְמוֹ – מיוזמתו.

“מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב” וגו' – מי שמתערב בריב שלא שייך לו, כמוהו כמי שמתגרה בכלב תוקפני בלא כל סיבה.

אַרְכִילִיסְטֵיס – ראש השודדים.

הִתְחִיל מְקַפְּחוֹ – תקף (ראש השודדים) את מי שהעירו.

וְאַתְּ לִמַּדְתְּ וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי יעקב המליך עליו את עשיו (עשאו “אלוף”) ואף השווה עצמו לעבד.

*


עח בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” (בראשית לב, ה) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ וְקָרָאתָ לְעֵשָׂו “אֲדֹנִי” שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים; חַיֶּיךָ, אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנָיו שְׁמוֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלְךּ מֶלֶךְ לִבְנֵי ישְׂרָאֵל” (שם לו, לא) (בר"ר עה, יא).


שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים – במהלך סיפור פגישת יעקב ועשיו (בראשית לב־לג).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה, וראו עוד בקטע הקודם.

*


עט “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (בראשית לב, ח) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר רַ' אֶלְעַאי: לֹא הִיא יִרְאָה וְלֹא הִיא צָרָה? אֶלָּא "וַיִּירָא” שֶׁלֹּא יַהֲרֹג, “וַיֵּצֶר לוֹ” – שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. אָמַר: אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי – הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו – אֲנִי הוֹרְגוֹ (בר"ר עו, ב).


לֹא הִיא יִרְאָה וגו' – האין פירוש שתי המילים (“ויירא”, “ויצר”) אחד?

אֲנִי הוֹרְגוֹ – ויעקב חשש גם מאפשרות זו של שפיכות דמים.

*


פ “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים” (בראשית לב, ד) – שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב שְׁנֵי מַחֲנוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים? שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן” (תהלים סח, יח) וְנִדְמוּ לַחֲיָלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶם לְבוּשֵׁי בַּרְזֶל וּמֵהֶם רוֹכְבֵי סוּסִים וּמֵהֶם יוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת. פָּגַע עֵשָׂו בְּלוֹבְשֵׁי בַּרְזֶל, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּרוֹכְבֵי סוּסִים, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב. פָּגַע בְּיוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת, אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) (בר"ר עה, י).


מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ראו בקטע עה.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

שִׁנְאָן – מלאך.

קְרוֹנוֹת – מרכבות.

*


פא “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי” (בראשית לג, ח) – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתּוֹת כִּתּוֹת וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת וְהָיוּ פּוֹגְעִים בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו, וְאוֹמְרִים לָהֶם: מִשֶּׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל עֵשָׂו”, וְהֵם אוֹמְרִים: “הַכּוּ, הַכּוּ! תְּנוּ לָהֶם“!, “מִשֶּׁל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם”!, “מִשֶׁל בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק” – וְהֵם אוֹמְרִים: “תְּנוּ לָהֶם!”. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: “מִשֶּׁל אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב אָנוּ” – אָמְרוּ: “הַנִּיחוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּנוּ הֵם”. בַּבֹּקֶר אָמַר לוֹ עֵשָׂו: “מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?” אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: אָמְרוּ לְךָ כְּלוּם? אָמַר לוֹ: מְרֻצָּץ אֲנִי עַל יָדָם. אָמַר יַעֲקֹב: “לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי” (שם).” וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב" (בראשית לג, ט) – מַכּוֹת. “אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ” (שם) (בר"ר עח, יא; תנחומא וישלח, ג)..


פּוֹגְעִים – פוגשים.

תְּנוּ לָהֶם – הַכו אותם.

מְרֻצָץ – מוכה ורצוץ.

*


פב “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים” (בראשית לג, י) – הִזְכִּיר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ: דּוֹמֶה טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה כְּטַעַם אוֹתוֹ תַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: “יוֹדֵעַ הוּא אֶת הַמֶּלֶךְ” – נִתְיָרֵא וְלֹא הֲרָגוֹ. אַף כָּךְ יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו “כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים”, אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע: הִגִּיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָבוֹד זֶה – שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ (בר“ר עה, י; סוטה מא ע”ב).


לְיָרְאוֹ – להפחידו, שלא יפגע בו.

זִמֵּן – הזמין.

הִכִּיר וגו' – האורח חש בכוונת המארח.

תַּבְשִׁיל זֶה – שהם אוכלים.

הִגִּיעוֹ – הביאוֹ, העלה אותו.

*


פג “וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ” (בראשית לב, כה) – יֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָאֵל הָיָה. אָמַר לוֹ מִיכָאֵל: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי אֶחָד מִן הַשָֹׂרִים הָרִאשׁוֹנִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לִי – וְאַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֵשָׂו?

אָמַר רַ' טַרְפוֹן: לֹא הָיְתָה לוֹ רְשׁוּת לְמִיכָאֵל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ יַעֲקֹב רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר” (שם שם, כז). אָמַר לוֹ: וְכִי גַנָּב אוֹ קֻבְיוּסְטוֹס אַתָּה, שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשַּׁחַר? בָּאוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לוֹ: מִיכָאֵל, עֲלֵה, “עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ” (שיר השירים ב, יב)! לוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר נִמְצָא הַשִּׁיר בָּטֵל, הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְיַעֲקֹב. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שַׁלַּח אוֹתִי, שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּעֲרָבוֹת בִּשְׁבִיל עִכּוּב הַשִּׁיר. אָמַר לוֹ: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי” (בראשית לב, כז) – אָמַר לוֹ: "וְכִי אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב, הַשַּׁמָּשׁ אוֹ הַבֵּן? אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ וְאַתָּה הַבֵּן, וְאַתָּה צָרִיךְ לְבִרְכָתִי? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. מִיָּד אָמַר לוֹ: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל” (שם שם, כט). אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, יְלִיד אִשָּׁה, שֶׁנִּכְנַסְתָּ בְּפָלָטִין שֶׁל מַעְלָה וְנִצַּלְתָּ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וּמִיכָאֵל מִתְאַבְּקִים, רָצָה כַּת שֶׁל מִיכָאֵל לְסַכְּנוֹ; אֶלָּא שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ” (שם שם, כו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁעָשִׂיתָ כֹּהֵן שֶׁלִּי בַּעַל מוּם? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא אֲנִי כּוֹהֲנְךָ! אָמַר לוֹ: אַתָּה כּוֹהֲנִי בָּרָקִיעַ וְהוּא כּוֹהֲנִי בָּאָרֶץ. מִיָּד קָרָא מִיכָאֵל לִרְפָאֵל, אָמַר לוֹ: חֲבֵרִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד עִמִּי בַּצָּרָה, שֶׁאַתָּה מְמֻנֶּה עַל הָרְפוּאוֹת – יָרַד וּרְפָאוֹ (ילק"ש לבראשית, קלב).


מִיכָאֵל – אחד המלאכים, מראשוני השרים בעולם של מעלה.

קֻבְיוּסְטוּס – מהמר המשַחק בקובייה, שגנבים ומהמרים פועלים בלילה וחוששים מאור היום.

שִׁיר – שירת המלאכים היומית ברקיע, שזמנה קבוע ואין לעכב אותה.

עֲרָבוֹת – אחד מן הרקיעים שבו שוכנים מלאכים.

שַׁמָּשׁ – משרת, עבד.

פָּלָטִין – ארמון.

לְסַכְּנוֹ – לפגוע ביעקב.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש.

בַּעַל מוּם – שהחל יעקב צולע בשל פגיעת המלאך בכף ירכו, וכוהן בעל מום פסול לעבודה.

*


פד “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ” (בראשית לג, יד) – אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁנְּהֵא שֻׁתָּפִים עִמְּךָ בְּעוֹלָמְךָ? אָמַר לוֹ: “יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ”. אָמַר לוֹ: וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא מִדֻּכָּסַי וּמִן אִפַּרְכַי וּמִן אִסְטְרָטֵלֵיטַי? אָמַר לוֹ: “וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי” (שם) – לְהוֹנִי, לְהוֹנִי אֲנִי מְהַלֵּךְ, בְּפָנִים כְּרוּכוֹת אֲנִי מְהַלֵּךְ.

“עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (שם) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו; אֶפְשָר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הוּא בָּא אֶצְלוֹ? – לֶעָתִיד לָבוֹא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו” (עובדיה כא) (בר"ר עח, יד).


אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה וגו' – עשיו מציע ליעקב לחלוק עמו את העולם הבא, שהוא עולמו של יעקב, כתמורה לשיתוף ביניהם גם בעולם הזה, חלקו של עשיו.

“יַעֲבָר נָא” וגו' – יעקב (המסמל את עם ישראל) מניח לעשיו (המסמל את רומי) ליהנות לבדו מן העולם הזה ולא לחלוק עמו את השכר לעולם הבא.

דֻּכָּסַי, אִפַּרְכַי, אִסְטְרָטֵלֵיטַי – שרים, ראשי מחוזות ושרי צבא (במערכת השלטון הרומי).

לְהוֹנִי – לאִטי, בניחותא.

כְּרוּכוֹת – מכוסות, בהתעלמות מן הסובב אותו.

חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא – עברנו על כל המסופר בתורה.

אֲמְתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בּוֹ – אדם דובר אמת ומטעה את עשיו.

לֶעָתִיד לָבוֹא – באחרית הימים.

*


פה “וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר” (בראשית לג, יח) – נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם. אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתָּן (בר"ר עט, ו).


נִכְנַס – יעקב אל מקום חנייתו בצד שכם.

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם – סמוך לשקיעה, כשפני הרקיע מאדימים.

תְּחוּמִין – תחום שבת שממנו, על פי ההלכה, אין לצאת.

קֹדֶם שֶׁנִּתָּן – בסיני.

*



חֲלֻקַּת יַעֲקֹב וְעֵשָׂו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פו כְּשֶׁהָיוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בִּמְעֵי אִמָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: עֵשָׂו אָחִי, שְׁנֵי בָּנִים אֲנַחְנוּ לְאָבִינוּ, וּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת יֵשׁ לְפָנֵינוּ: הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ כֵּן. רְצוֹנְךָ, טֹל אַתָּה הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַבָּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל עֵשָׂו בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיַעֲקֹב נָטַל בְּחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַבָּא.

וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב מִבֵּית לָבָן וְרָאָה עֵשָׂו שֶׁיֵּשׁ לְיַעֲקֹב נָשִׁים וּבָנִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְהֵמוֹת וְכֶסֶף וְזָהָב – מִיָּד אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָחִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי, שֶׁתִּטֹּל אַתָּה הָעוֹלָם הַבָּא וַאֲנִי אֶטֹּל הָעוֹלָם הַזֶּה – וּמִנַּיִן לְךָ כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה: נָשִׁים וּבָנִים וּמָמוֹן וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? לָמָּה אַתָּה מִשְׁתַּמֵּש וְנֶהֱנֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְעֵשָׂו: זֶה מְעַט הָרְכוּשׁ שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְפִי הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶאֱמִיד עֵשָׂו בְּדַעְתּוֹ וְאָמָר: וּמָה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לְיַעֲקֹב חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא חֶלְקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (סא"ז, יט).


מַשָּׂא וּמַתָּן – מסחר וקניית רכוש.

הֶאֱמִיד בְּדַעְתּוֹ – שיער, העריך.

*



מִיתַת רִבְקָה וּקְבוּרַת רָחֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פז כְשֶׁמֵּתָה רִבְקָה אָמְרוּ: מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְפַדַּן אֲרָם. יֵצֵא עֵשָׂו הָרָשָׁע לְפָנֶיהָ – יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע זֶה! מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ לֹא פִּרְסֵם הַכָּתוּב אֶת מִיתָתָהּ (תנחומא כי תצא, ד; פס"ר יב, ד).


מִי יֵצֵא לִפְנֵי מִטָּתָהּ? – מי ילווה אותה לקוברה?

עֵינָיו כֵּהוֹת – כְּבַד ראייה, עיוור.

הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה – שלא יראו האנשים את מסע ההלוויה שרק עשיו נוכח בו.

לֹא פִּרְסֵם וגו' – ומיתת רבקה אכן לא נזכרת בתורה.

*


“וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה” (בראשית לה, יט) – מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת? אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ” (ירמיה לא, יד) (בר"ר פב, י).


שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם – בדרכם לגלות בבל, לאחר חורבן הבית.

*



בֵּית יַעֲקֹב וּבֵית עֵשָׂו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פח “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב” (בראשית לז, א) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו…” (שם לו, לא־מ). אָמַר רַ' חוֹנְיָה: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶם. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם.

אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פִּתְחוֹ פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדּוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים נִכְנָסוֹת לַמְּדִינָה. אָמַר: אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ? וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא? גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם” (עובדיה יח) (בר“ר פד, ה; ילק”ש לעובדיה, תקמט; תנחומא וישב, א).


לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק שלפני פסוקנו.

אָמַר רַ' חוֹנְיָה – ויסביר המדרש מדוע ישב יעקב בסמוך למלכי עשיו ואלופיו.

כַּת – קבוצה.

יָשַׁב בֵּינֵיהֶם – ועל כן לא רדפו אחריו.

פְּלַטְיָא – רחוב גדול.

זֶהָבִי – צורף זהב.

גֵּץ – ניצוץ אש.

*



יְרִידַת יְהוּדָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב ‏ “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח, א) – יְרִידָה הִיא לוֹ, שֶׁנָּשָׂא גוֹיָה. “וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי” (שם) – יְהוּדָה, שֶׁהָיָה הַגָּדוֹל בְּבֵית אָבִיו, נָטַל כְּנַעֲנִית. אָמַר רַ' יִצְחָק: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת בּוֹ בִּירִידָתוֹ: “עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” (מיכה א, טו).

“וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי” (בראשית לח, ב) – חֲכָמִים אוֹמְרִים: מָשָׁל לְכֶלֶב שֶׁעָבַר עַל נְבֵלָה, הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא אֲכָלָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אֲרִי וְאָכַל מִמֶּנָּה. הִתְחִילוּ הַכֹּל מְרַנְּנִין וְאוֹמְרִין: מַה שֶׁפָּסַל הַכֶּלֶב אָכַל הָאֲרִי. כָּךְ עֵשָׂו פָּסַל בְּנוֹת כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן” (שם כח, ח); בָּא יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה לָקַח מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֶהָ” (שם לח, ב).

דָּבָר אַחֵר: “וַיֵּרֶד יְהוּדָה” – הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” (מלאכי ב, יא) – “בָּגְדָה יְהוּדָה”, שֶׁאָמַר לְאָבִיו “הַכֶּר נָא” (בראשית לז, לב), “וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל” – בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף; “כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה'” (מלאכי ב, יא) – יְהוּדָה נַעֲשָׂה חֻלִּין, שֶׁיָּרַד מֵאֶחָיו וּמִבֵּית אָבִיו, “וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר” (שם) – שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה כְּנַעֲנִית. וּמָה עָנְשׁוֹ? “יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה” (מלאכי ב, יב) – וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן (בראשית מו, יב) (מדה“ג לבראשית, עמ' 644־642; בר”ר פה, א; תנחומא בובר וישב, ט).


יְרִידָה הִיא לוֹ – מבחינה דתית־מוסרית.

נָטַל – נשא (לאישה).

צוֹוַחַת בּוֹ – קוראת עליו את הפסוק.

“כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל” – הוא יהודה, המכובד שבבנים.

מְרַנְּנִין – לועגים.

שֶׁנִּמְשַׁל בְּאַרְיֵה – “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

“הַכֶּר נָא” – כשהביא לפניו את כתונת יוסף הטבולה בדם.

נַעֲשָׂה חֻלִּין – ואיבד את קדושתו.

“עֵר וְאוֹנָן” – בניו של יהודה שמתו בצעירותם.

*


צג ‏ “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם” (ישעיה נה, ח) – אֵין מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַחְשְׁבוֹת בָּשָׂר וָדָם. כֵּיצַד? הַשְּׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִים בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק – בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה” (שם סו, ז) – קֹדֶם שֶׁלֹּא נוֹלַד הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד הַגּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן (בר“ר פה, א; מדה”ג לבראשית, עמ' 644־642).


הַשְּׁבָטִים – אחי יוסף.

בַּעֲבוֹדָתוֹ – בבית פוטיפר אדונו (בראשית לט).

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – באבלו על יוסף.

בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – סיפור יהודה מסתיים בלידת פרץ, שדויד המלך הוא מצאצאיו (רות ד, יח־כב).

הַמְּשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן – פרעה, מלך מצרים.

*



יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה” (בראשית לט, א) – אַל תִּקְרֵי “הוּרַד”, אֶלָּא “הוֹרִיד” אֶת אָבִיו וְהַשְּׁבָטִים לְמִצְרַיִם. אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְפָרָה שֶׁמְּבַקְשִׁין לִתֵּן עֹל בְּצַוָּארָהּ, וְהִיא מוֹנַעַת צַוָּארָה מִן הָעֹל. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת בְּנָהּ מֵאַחֲרֶיהָ וּמָשְׁכוּ אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁמְּבַקְּשִׁין בּוֹ לַחֲרֹשׁ, וְהָיָה הָעֵגֶל גּוֹעֶה. שָׁמְעָה הַפָּרָה בְּנָהּ גּוֹעֶה וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּעַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ, בִּשְׁבִיל בְּנָהּ; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם גְּזֵרַת “יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם” (שם טו, יג) וְהֵבִיא עֲלִילָה לְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר (תנחומא וישב, ד; ילק"ש לבראשית, קמה).


אַל תִּקְרֵי – אל תקרא.

שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

עֹל – הקשור למחרשה.

שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ – שלא מרצונה.

גְּזֵרַת “יָדֹעַ תֵּדַע” וגו' – מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים על גורל צאצאיו במצרים.

וְהֵבִיא עֲלִילָה – גילגל (את האירועים).

וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר – קיימו את הבטחתו של הקב"ה לאברהם.

*


צה “וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר… אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים” (בראשית לט, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: עֶבֶד קוֹנֶה וּבֶן אָמָה מוֹכֵר וּבֶן חוֹרִין עֶבֶד לִשְׁנֵיהֶם (בר"ר פו, ג).


עֶבֶד קוֹנֶה – פוטיפר היה עבדו של פרעה.

וּבֶן אָמָה מוֹכֵר – הישמעאלים, צאצאיו של ישמעאל בן הגר, שהיתה שפחתו של אברהם.

וּבֶן חוֹרִין – יוסף.

*


צו “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ” (בראשית לט, ג) – הָיָה מוֹזֵג לְרַבּוֹ יֵין קוֹנְדִּיטוֹן וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה מָזַגְתָּ לִּי? הוּא אוֹמֵר: קוֹנְדִּיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִנְתּוֹן אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה פְּסִנְתּוֹן. אוֹמֵר לוֹ: מְבֻשָּׁל אֲנִי רוֹצֶה – וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמַּיִם, וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ כָּל הַמַּפְתְּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת (שם שם, ח). כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ – הָטֵלִיס, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב. מִיָּד “וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף” (שם שם, ז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ וּמְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, אָמַר: לִי נָאֶה, לִי יָאֶה, גִּבּוֹר נָאֶה אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: אִם אַתָּה גִּבּוֹר, אִם אַתָּה נָאֶה – הֲרֵי דֹּב לְפָנֶיךָ, עֲמֹד קַפְּחֵהוּ (תנחומא וישב, ח; בר"ר פז, ג־ד).


רַבּוֹ – אדונו.

קוֹנְדִּיטוֹן, פְּסִנְתּוֹן, מְבֻשָּׁל – סוגים שונים של יין: מתוק, חריף ומחומם.

לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם – סמך עליו ולא בדק במעשיו.

מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ – מתייפה ומתפנק.

הִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי – הביא אותי, בזכות מצבי הטוב, לשכוח את בית אבי.

הָטֵלִיס – יושב בטל.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לְגִבּוֹר וגו' – משל לגיבור (לפרטים ראו לעיל קטע פט).

קַפְּחֵהוּ – גבור עליו, נצח אותו.

*


צז יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ, וְהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּדְבָרִים. וְהָיְתָה מַחֲלֶפֶת שָׁלוֹש חֲלִיפוֹת בְּגָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם: כֵּלִים שֶׁלָּבְשָׁה בְּשַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה אוֹתָם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּבַחֲצִי הַיּוֹם לֹא לָבְשָׁה בֵּין הָעַרְבַּיִם. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו בָּהּ.

פַּעַם אַחַת נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִיּוֹת וּבָאוּ לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מָה עָשְׂתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר? נָטְלָה אֶתְרוֹגִים וְנָתְנָה לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְנָתְנָה סַכִּין לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְקָרְאָה לְיוֹסֵף וְהֶעֱמִידַתּוּ לִפְנֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלוֹת בְּיָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ חוֹתְכוֹת אֶת יְדֵיהֶן. אָמְרָה לָהֶן: וּמָה אַתֶּן בְּשָׁעָה אַחַת כָּךְ, – אֲנִי, שֶׁבְּכָל שָׁעָה רוֹאָה אוֹתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים – וְהוּא עָמַד בְּיִצְרוֹ (תנחומא וישב, ה).


בְּכָל חֻמּוֹ – במלוא היצר של גיל הבחרות.

מְשַׁדַּלְתּוֹ – מפתה אותו.

כֵּלִים – בגדים.

וְנָתְנָה סַכִּין – כדי לקלף את האתרוג ולאוכלו.

עָמַד בְּיִצְרוֹ – התגבר על הפיתוי.

*


צח מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה! הוֹצִיא לְפָנֶיהָ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְהִתְחִיל קוֹרֵא לְפָנֶיהָ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר. אָמַר לָהּ: מָה אֵלּוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶם, לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב, זֶה שֶׁהוּא קָטָן וּבִרְשׁוּת עַצְמוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר פז, ו).


מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ – ראו בקטע הקודם.

עוֹשֶׂה דָּבָר הַזֶּה – ונס מאשת פוטיפר.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה – בראשית לה, כב, על ראובן ששכב את בלהה פילגש אביו.

מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר – בראשית לח, על יהודה ששכב עם תמר כלתו.

בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם – בסמוך ליעקב אביהם, ומוראו עליהם.

לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב – אלא גילה את חטאם.

זֶה – יוסף. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שלוּ היה עושה מעשה, התורה לא היתה מכסה עליו.

*



יוֹסֵף וְאֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פט “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וְהוּא נַעַר” (בראשית לז, ב) – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת: מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ.

“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ” (שם שם, ג) – שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ.

“וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים” (שם) – “פַּסִּים” שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יָד.

“וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם… וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו… הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאָחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה” (בראשית לז, ה־י) – אֲנִי וְאַחֶיךָ נִיחָא, שֶׁמָּא, אֲנִי וְאִמְּךָ? וַהֲלֹא אִמְּךָ כְּבָר מֵתָה! וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִים לְבִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ.

“וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (שם שם, יא) – נָטַל קֻלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזוֹ שָׁעָה וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים – שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר לוֹ: “הִנֵּנִי” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִזְכָּר וּמֵעָיו מִתְחַתְּכִין: יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁאַחֶיךָ שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ וְהָיִיתָ אוֹמֵר לִי: “הִנֵּנִי!” (בר"ר פד, ז־יג).


מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו – לייפות את מראיהן.

מְתַלֶּה בַעֲקֵבוֹ – הולך תוך הרמת עקב ובגנדור.

מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ –מתעסק בתסרוקתו.

זִיו אִיקוֹנִין – יפי דמותו (והוא מדרש על “בן זקונים”, שהרי בנימין היה הצעיר בבני יעקב).

פַּס יָדוֹ – כף היד, שהיו שרוולי הכותונת ארוכים.

דַקָּה וְקַלָּה – שהיתה עשויה מבד עדין והיה אפשר לקפלה בכף היד.

נִיחָא – מתקבל על הדעת, אפשרי.

מַגִּיעִים לְבִלְהָה – מכווָנים לבלהה.

קֻלְמוּס – קנֶה לכתיבה.

לִגַּע – להגיע, להתרחש.

מֵעָיו מִתְחַתְּכִין – נפשו כאבה עליו מצער ומחרטה.

*


צ “וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחוֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ” (בראשית לז, יח) – אָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו” (שם שם, כג) – בְּקִלּוּס הָיָה בָּא. “וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם” (שם שם, כד) – מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.

“וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים” (שם שם, כח) – אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ רַחֲמִים – וְלֹא נִתְמַלְּאוּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ” (שם מב, כא) (בר"ר פד, יד־טז; שם צא, ח).


נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים – ויפגעו בו בעודנו “מרחוק”.

בְּקִלּוּס – בשבח ובפנים יפות.

אֶפְשָׁר – וכי יכול להיות.

מִתְחַבֵּט – נופל ארצה ומתחנן.

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – כאשר האחים נזכרים במכירת יוסף בשעה שעמדו לפניו במצרים.

*


צא ‏ רַ' טַרְפוֹן וּזְקֵנִים הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּצִלּוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ בְּיַבְנֶה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” (בראשית לז, כה)? – לְהוֹדִיעַ זְכוּתָם שֶׁל צַדִּיקִים כַּמָּה מְסַיַּעְתָּם, שֶׁאִלּוּ יָרַד הַיָּדִיד הָאָהוּב הַזֶּה עִם הָעַרְבִיִּים לֹא הָיוּ מְמִיתִים אוֹתוֹ מֵרֵיחַ גְּמַלִּים וְעִטְרָן? אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים וְכָל רֵיחָנִין טוֹבִים, שֶׁלֹא יָמוּת מֵרֵיחַ הַגְּמַלִּים וּמֵרֵיחַ הָעִטְרָן (מכילתא דר“י בשלח, ויהי, ה; ילק”ש לשמות, רלד).


שׁוֹבָךְ – שובך יונים.

“נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט” – סוגי בשמים.

מְסַיַּעְתָּם – עוזרת להם.

הַיָּדִיד הָאָהוּב – יוסף.

עַרְבִיִּים – סוחרים המביאים מצרכים מחצי האי ערב.

עִטְרָן – זפת.

זִמֵּן – הכין בעבורו.

*



יוֹסֵף לִפְנֵי פַּרְעֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צט “וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה” (בראשית מא, ח) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: פּוֹתְרִין הָיוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָם נִכְנָס בְּאָזְנָיו: “שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד, “שֶׁבַע פָּרוֹת הָרָעוֹת” – שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר; וְכֵן אָמְרוּ: “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הַטּוֹבוֹת” – שֶׁבַע מַלְכֻיּוֹת אַתָּה מְכַבֵּשׁ, “שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרָעוֹת” – שֶׁבַע אִפַּרְכְיוֹת מוֹרְדוֹת בְּךָ.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יוֹסֵף בָּאַחֲרוֹנָה וְיִטֹּל גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם יָבוֹא יוֹסֵף תְּחִלָּה וְיִפְתֹּר הַחֲלוֹם, אֵין זֶה שִׁבְחוֹ; יְכוֹלִים הַחַרְטֻמִּים שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ לְפַרְעֹה: אִלּוּ שָׁאַלְתָּ אוֹתָנוּ כְּבָר פָּתַרְנוּ אוֹתוֹ לְךָ; אֶלָּא הִמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁנִּתְיַגְּעוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – וְאַחַר כָּךְ בָּא יוֹסֵף וְהֶחֱזִירָהּ (בר"ר פט, ו).


פּוֹתְרִין הָיוּ וגו' – חכמי מצרים והחרטומים הציעו פתרונות לחלום, אך אלה לא נתקבלו על דעתו של פרעה.

אִפַּרְכְיוֹת – מחוזות.

בָּאַחֲרוֹנָה – לאחר כישלונותיהם של החרטומים.

הוֹצִיאוּ אֶת רוּחוֹ – הביאו (את פרעה) לכלל ייאוש.

*


ק אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן; בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: “וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלו בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מד), אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף – תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם: גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֶבְדְּקֶנּוּ. בַּלַּיְלָה בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמֵּד אֶת יוֹסֵף שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בַּבֹּקֶר, כָּל לָשׁוֹן שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְדַבֵּר עִמּוֹ הֵשִׁיב לוֹ. לְסוֹף הִתְחִיל יוֹסֵף מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – לֹא יָדַע פַּרְעֹה מָה הוּא סָח. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לַמְּדֵנִי לָשׁוֹן זוֹ. לִמְּדוֹ וְלֹא לָמַד. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה. נִשְׁבַּע לוֹ. וּכְשֶׁאָמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה: “אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי” (שם, נ, ה) – אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: לֵךְ וּשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם כֵּן, אֶשְׁאַל גַּם עַל אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְךָ; וְעַל כָּרְחוֹ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֲךָ (שם שם, ו) (סוטה לו ע"ב).


אִצְטַגְנִינָיו – הרואים בכוכבים, יועצי המלך.

שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ – שקנה אותו אדונו.

גִּנּוּנֵי מַלְכוּת – דרכי התנהגות מלכותיות.

יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – כמצופה מאדם אציל.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מֵסִיחַ – מדבר.

שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה – שיש שפה שפרעה אינו יודע.

לֵךְ וּשְׁאַל וגו' – מְצא מישהו שישחרר אותך מן החובה למלא את השבועה.

וְעַל כָּרְחוֹ – שלא ברצונו.

*


קא “וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מא, מו) – כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לַשּׁוּק הָיָה רוֹאֶה אֶת הָעַמִּים עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת, חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מְדַבְּרִים אִישׁ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם מְדַבְּרִים; וּכְשֶׁהָיָה רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וְעוֹבֵר בְּכָל גְּבוּל מִצְרַיִם הָיוּ בָּנוֹת מִצְרִיּוֹת צוֹעֲדוֹת עַל הַחוֹמָה וּמַשְׁלִיכוֹת עָלָיו טַבְּעוֹת זָהָב – אוּלַי יִסְתַּכֵּל בָּהֶן וּבִיפִי תָּאֳרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף… בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (שם מט, כב) (פדר"א לח).


כִּתּוֹת – קבוצות.

וְהָיָה יוֹדֵעַ וגו' – ראו בקטע הקודם.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ודורש את הפסוק, שהוא ברכת יעקב ליוסף, כמדבר בבנות הצועדות על החומה (= שור, בארמית) ובידן תכשיטי זהב (= צעדים; ישעיה ג, כ), וראו גם בקטע הבא.

*


קב “בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” (בראשית מט, כב) – אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יוֹסֵף לִמְלֹךְ עַל מִצְרַיִם הָיוּ בְּנוֹת מְלָכִים מְצִיצוֹת עָלָיו דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּין וְהָיוּ מַשְׁלִיכוֹת עָלָיו שֵׁרִים וְקָטֵלִין וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְלֶה עֵינָיו וְיַבִּיט בָּהֶן, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה מַבִּיט בָּהֶן (בר"ר צח, יח).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר” – ראו בקטע הקודם.

שֵׁרִים וְקָטֵלִין – צמידים ושרשראות.

יִתְלֶה –ירים.

*



אֲחֵי יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קג “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ” (בראשית מב, א) – אָמַר לָהֶם: בָּנַי, גִּבּוֹרִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, נָאִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם, אַל תִּכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ כֻּלְּכֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה (בר"ר צא, ו; תנחומא מקץ, ח).


“תִּתְרָאוּ” – דורש את המילה כאילו פירושה: תֵירָאו.

שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רָעָה – בשל קנאת בני אדם ביופיים ובגבורתם.

*


קד “וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף” (בראשית מב, ג) – הָיָה רָאוּי לַמִּקְרָא לוֹמַר: וַיֵּרְדוּ בְנֵי יַעֲקֹב", מַהוּ “אֲחֵי יוֹסֵף”? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה וּמְכָרוּהוּ, וְלִבְסוֹף נִתְחָרְטוּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחֲזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו? וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת לְהַחֲזִירוֹ.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִים לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל. מָה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל – כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקֵיכֶם. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם וְשֵׁם אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִּתְקֵיהֶם לִפְנֵי יוֹסֵף, זֶה קוֹרֵא “רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב” וְזֶה קוֹרֵא “שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב”, וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד. וְנָתַן שְׁמוֹתָם לַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר, אָמַר לוֹ: רְאֵה, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ לִקַּח אֹכֶל תְּפֹס אוֹתָם וְשַׁגְּרֵם לְפָנַי. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּאוּ. נָטַל יוֹסֵף גִּבּוֹרִים וְשִׁגֵּר לְבַקְּשָׁם בַּשּׁוּק וְנָתַן סִימָנִים עֲלֵיהֶם, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, יוֹצְאִים מִשּׁוּק זֶה לְשׁוּק זֶה, מִמָּבוֹי זֶה לְמָבוֹי זֶה. וּמָה טִיבָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמְרוּ: אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹּאַר, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. תְּפָשׂוּם וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.


לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחֲוָה – כשמכרוהו, לא התנהגו אליו כדרך שאח מתנהג עם אֶחָיו.

נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אַחַת – הסכימו פה אחד.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ – לפי הוראתו של יעקב (ראו בקטע הקודם).

חִתְמוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת – סִגרו את כל המחסנים.

סִימָנִים – כדי לזהותם.

מָבוֹי – חצר.

מָה טִיבָם – מה עניינם. קֻבָּה – בית זונות, והושם שם בשל יופיו.

*


“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם… וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ” (בראשית מב, ז־ח) – אָמְרוּ חֲכָמִים: הוּא שֶׁהִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו”, "וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ” – שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ בַּחֲתִימַת זָקָן.

“וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת” (שם שם, ז) – נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, מְרַגְּלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: “כֵּנִים אֲנַחְנוּ”. אָמַר לָהֶם: וְאִם כֵּנִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם כֻּלְכֶם בְּפֶתַח אֶחָד? אָמְרוּ לוֹ: כָּך צִוָּנוּ אַבָּא: “אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד”. אָמַר לָהֶם: בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מָה טִיבְכֶם? לֹא הֲיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן? אָמְרוּ לוֹ: אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם: אֵיזוֹ אֲבֵדָה? אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הֵם? הִקִּישׁ בַּגָּבִיעַ, אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁמָם. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ” (שם שם, יג). אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם? אָמְרוּ לוֹ: “הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (שם). אָמַר לָהֶם: “אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם” (בראשית מב, כ); לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: זֶה יְהֵא חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם. וְלָמָּה אָסַר אֶת שִׁמְעוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר; וְעוֹד, פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי? אָמְרוּ לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בֵּיתֵנוּ בָּרָעָב? אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מָה שֶׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָם גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה לְבֵית הָאֲסוּרִים וּתְנוּ כְּבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח עֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם. וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶּן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אַתָּה. מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּה אֶת שִׁמְעוֹן מַכָּה אַחָת וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הִיא, זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כָּךְ נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם.


הִנִּיחָם בַּחֲתִימַת זָקָן – עזב אותם כשזקנם כבר צמח.

נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי – התנהג כמי שאינו יהודי ועוסק בניחוש בעזרת גביע.

מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן – עין הרע (וראו בקטע הקודם).

שְׁכֶם – כמסופר בבראשית לד.

חָבוּשׁ – כלוא.

דְּחָפוֹ לַבּוֹר – כשמכרוהו (בראשית לז).

פֵּרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי וגו' – הפריד אותו מלוי כדי שלא יתייעצו זה עם זה מה לעשות ביוסף.

לִסְטִים – שודדים.

אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא – מכה המאפיינת אנשים ממשפחת יעקב.

*


הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם: הֵיכָן שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ תְּפָשׂוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁנָּבִיא אָחִינוּ הַקָּטָן. אָמַר לָהֶם: “אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ” (בראשית מב, לו). “וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ” (שם שם, לז) – אָמַר לוֹ: בְּכוֹר שׁוֹטֶה! וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָם בָּנַי? אָמַר לָהֶם יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל” (שם מג, ב) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אַבָּא! אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים – מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפּוֹס אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר: מִי עָרֵב בּוֹ? אָמַר לוֹ: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ” (שם שם, ט). מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם (בר“ר צא, ו־ז; ילק”ש לבראשית, קמח; תנחומא מקץ, ח; שם ויגש, ד).


עַד שֶתִּכְלֶה הַפַּת – עד שייגמר האוכל בבית, ויבין יעקב שאין ברירה אלא לשוב למצרים.

סָפֵק – אולי.

מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ וגו' – מוטב לפעול על פי האפשרות הבטוחה מאשר לפי זו המסופקת.

*


קה “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים” (בראשית מג, יד) – מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּ“אֵל שַׁדַּי”? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו: עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ; בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן – הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת; לְאַחַר שֶׁיָּצָא – רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ; נִמְלַט מִמֶּנּוּ – בָּא עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; יָצָא מֵעֵשָׂו – בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה; יָצָא מִצָּרַת דִּינָה – בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. וְאַחַר כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא – בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן וְצָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּ“אֵל שַׁדַּי”: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ “דַּי” – יֹאמַר לְיִסּוּרַי “דַּי”.

הֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף, “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ” (שם שם, כט) – שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמּוֹ. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי?” (שם). אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זִמְּנָם לִסְעוּדָה. הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמַעֲרִים וּמַקִּישׁ וּמֵרִיחַ בַּגָּבִיעַ וְאָמַר: יְהוּדָה, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ; רְאוּבֵן, שֶׁהוּא בְּכוֹר, יֵשֵׁב שֵׁנִי לוֹ, וְכֵן כֻּלָּם. נִשְׁתַּיֵּר בִּנְיָמִין, אָמַר: אֲנִי אֵין לִי אֵם וּבִנְיָמִין אֵין לוֹ אֵם, כְּשֶׁיְלָדַתּוּ אִמּוֹ מֵתָה; אֲנִי הָיָה לִי אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנִּי וְאַף הוּא הָיָה לוֹ אָח וּפָרַשׁ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁבִיל זֶה יָבוֹא וְיִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ” (בראשית מג, לג). “וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת” (שם שם, לד) – הֵבִיא מָנוֹת בַּסְּעוּדָה, נָתַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מָנָה שֶׁלּוֹ. נָתַן לְבִנְיָמִין מָנָה שֶׁלּוֹ. נָטַל יוֹסֵף מָנָה שֶׁלּוֹ וּנְתָנָהּ לְבִנְיָמִין; נָטְלָה אָסְנַת מָנָה שֶׁלָּהּ וּנְתָנַתָּה לְבִנְיָמִין; נָטְלוּ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מָנוֹת שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּן לְבִנְיָמִין; נִמְצְאוּ בְּיַד בִּנְיָמִין חָמֵשׁ מָנוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָם חָמֵשׁ יָדוֹת” (שם) (תנחומא ויגש, ד; תנחומא בובר מקץ, יב; בר"ר צב, ה).


אֵל שַׁדַּי – אחד משמותיו של הקב"ה, הנזכר לעיתים נדירות במקרא.

אוֹתוֹ דּוֹרוֹן – הן המתנות שנתן יעקב לעשיו (בראשית לב).

צָרַת דִּינָה – שנאנסה בשכם.

צָרַת רָחֵל – אשתו, שמתה בצעירותה.

צָרַת שִׁמְעוֹן – שנאסר במצרים.

צָרַת בִּנְיָמִין – שהיה צריך לרדת למצרים.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – בשעת בריאת העולם היה היקום מתפשט והולך, עד שעצר אותו האל באמירת “די”.

דְּיוֹקָנָהּ – צורתה.

לְהָסֵב לְבִנְיָמִין אֶצְלוֹ – להושיב את בנימין לידו.

מַעֲרִים – מעמיד פנים.

וְכֵן כֻּלָם – בדרך זו הושיב את כל האחים, פרט לבנימין.

יִתֵּן רֹאשׁוֹ אֵצֶל רֹאשִׁי – יֵשב לידי.

“מַשְׂאֹת” – מנות.

אָסְנַת – אשת יוסף.

*


קו “וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן” (בראשית מד, יב) – הָיוּ אֶחָיו עוֹמְדִים וּמְחַבְּטִים לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: “גַּנָּב בְּנָהּ שֶׁל גַּנֶּבֶת, בִּיַּשְׁתָּנוּ! בֶּן אִמְּךָ אַתָּה, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ”. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְדִיד ה'… חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב) (תנחומא מקץ, י).


מְחַבְּטִים – חובטים.

גַּנֶּבֶת – רחל, שגנבה את התרפים מבית אביה (בראשית לא).

אוֹתָן הַמַּכּוֹת – שספג על לא עוול בכפו.

שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה וגו' – זה בית המקדש שהוקם בגבול נחלות בנימין ויהודה.

*



 יֹוסֵף מִתְוַדֵּעַ אֶל אֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” (בראשית מד, יח) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יְהוּדָה וְיוֹסֵף מִתְוַכְּחִים זֶה עִם זֶה אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת זֶה לָזֶה: בּוֹאוּ, נֵרֵד לְמַטָּה וְנִרְאֶה שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים זֶה עִם זֶה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שׁוֹר מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֲרִי, וְעַכְשָׁו שׁוֹר וַאֲרִי מִתְנַגְּחִים וְעוֹמְדִים.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף אֶת בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו: “הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִי עָבֶד” (שם שם, יז) – מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם, וּבִקְּשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַלֵּוִי: אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס – נִתְמַלְּאוּ אַף הֵם חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף סִימָנָיו שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהוּא כּוֹעֵס – מִיָּד נִזְדַּעְזַע, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי. וּמָה הֵם סִימָנִים שֶׁהָיוּ בּוֹ בִּיהוּדָה? עֵינוֹ שֶׁל יָמִין זוֹלֶגֶת דָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לָבוּשׁ, וְנִימָא אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה כּוֹעֵס הָיְתָה קוֹרַעַת כֻּלָּם וְיוֹצֵאת. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲלֶה חֲמָתוֹ הָיָה מְמַלֵּא אֲפֻנְדָּתוֹ אֲפוּנִים שֶׁל נְחֹשֶׁת וְנוֹטֵל מֵהֶם וְנוֹתְנָם לְתוֹךְ פִּיו וּמְסַכְסֵךְ בְּשִׁנָּיו וַחֲמָתוֹ עוֹלָה.


בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

שׁוֹר – יוסף (דברים לג, יז).

אֲרִי – יהודה (בראשית מט, ט).

פַּרְסָה – כארבעה ק"מ.

בִּקְּשָה – עמדה.

שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים – שריון.

נִימָא – שערה.

אֲפֻנְדָּתוֹ – חגורת עור שסביב מותניו.

מְסַכְסֵךְ – גורס, טוחן.

*


“אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו” (בראשית מד, יט) – אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ. מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, כְּלוּם שָׁאַלְתָּ לְאֶחָד מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַלְתָּ לָנוּ? שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא? אַף עַל פִּי כֵן לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: יְהוּדָה! לָמָּה אַתָּה דַּבְּרָן מִכָּל אַחֶיךָ. וַאֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: כֻּלָּם חוּץ לְזִקָּה הֵם עוֹמְדִים וַאֲנִי מֵעַי קוֹמְטִים עָלַי כְּחֶבֶל. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לוֹ: “טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (שם לז, לג) – וְהוּא לֹא חָטָא לְךָ; אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ – אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: “כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי” (שם מד, לד)?

אָמַר לוֹ יוֹסֵף: בּוֹא וְנִתְוַכַּח שְׁנֵינוּ, אֱמֹר מִלֶּיךָ וּסְדֹר דִּינְךָ. מִיָּד אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי: לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים יֵשׁ בְּמִצְרַיִם. קָפַץ וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: שְׁנֵים עָשָׂר. אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו: אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶם שְׁלוֹשָׁה וּטְלוּ כָּל אֶחָד אֶחָד וְלֹא נַשְׁאִיר בָּהֶם אִישׁ. אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: יְהוּדָה, מִצְרַיִם אֵינָהּ כִּשְׁכֶם, אִם אַתָּה מַחֲרִיב מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – “וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק” (שם מה, א).

“וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי” (שם) – לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף; שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִים חָזַר יְהוּדָה וְאָמַר לְיוֹסֵף: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בְּחַיֵּי פַּרְעֹה הָרָשָׁע וַאֲנִי נִשְׁבָּע בְּחַיֵּי אָבִי הַצַּדִּיק, אִם אֲנִי מוֹצִיא חַרְבִּי מִנַּרְתִּיקָהּ אֲמַלֵּא כָּל מִצְרַיִם הֲרוּגִים. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תּוֹצִיא חֶרֶב מִנַּרְתִּיקָהּ אֲנִי כּוֹרְכָהּ עַל צַוָּארְךָ. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אִם אֶפְתַּח אֶת פִּי אֶבְלַע אוֹתְךָ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אִם תִּפְתַּח פִּיךָ אֲנִי סוֹתְמוֹ בָּאֶבֶן. אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מָה נֹאמַר לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, אֱמֹר לוֹ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: דִּין שֶׁקֶר אַתָּה דָּן אוֹתָנוּ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: שֶׁקֶר לְשַׁקְרָנִים – אֵין לְךָ דִּין שֶׁקֶר כִּמְכִירַת אֲחִיכֶם. אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם דּוֹלֶקֶת בְּלִבִּי. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: אֵשׁ שֶׁל תָּמָר כַּלָּתְךָ הִיא, וַאֲנִי אֲכַבֶּנָּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, וְהָיָה מַכְנִיס עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן אָבָק. אָמַר יְהוּדָה: עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא וַאֲצַבַּע כָּל שְׁוָקִים שֶׁבְּמִצְרַיִם בַּדָּם. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: צַבָּעִים הֲיִיתֶם מִיְּמֵיכֶם, שֶׁצִּבַּעְתֶּם כְּתֹנֶת אֲחִיכֶם בְּדָם וַאֲמַרְתֶּם לַאֲבִיכֶם “טָרֹף טֹרַף”.


בַּעֲלִילָה – בתואנת שווא.

רוֹאֶה בַגָּבִיעַ – ראו קטע קד.

חוּץ לְזִקָּה וגו' – שלא מוטלת עליהם ההתחייבות (להחזיר את בנימין לאביו).

קוֹמְטִים – מתפתלים.

הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי – כשנופל הדלי לבאר, נופל עמו החבל הקשור אליו, והוא פתגם שמשמעו: אובדן אחד גורר אחריו אובדן אחר.

תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – שכל העולם ניזון מן האוכל שנצבר במצרים.

לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף – הסתכן.

אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכֶּרֶת – אין איש יודע על כך.

אֵשׁ שֶׁל שְׁכֶם – זעמו גדול כזעם בני יעקב כשהחריבו את שכם (בראשית לד).

אֵשׁ תָּמָר – האש שבה ביקש יהודה לשרוף את כלתו (בראשית לח), ויוסף מקניט אותו בהזכרת אש זו.

עֲשָׁשִׁיוֹת – חתיכות גדולות.

מִיְּמֵיכֶם – מאז ומתמיד.

*


וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם, אָמַר בְּלִבּוֹ: מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם, שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי קְנִיתִיו, אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבֹא אֶצְלְכֶם. הִתְחִיל קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי! יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, בּוֹא אֶצְלִי וְדַבֵּר עִם אַחֶיךָ שֶׁמְּכָרוּךָ! וְהָיוּ נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לְאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לָמָּה אַתֶּם מִסְתַּכְּלִים לְכָאן וּלְכָאן? “אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם” (בראשית מה, ד)! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם נֵס וְחָזְרָה נִשְׁמָתָם. אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: “וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם” (שם שם, יב) – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲנִי מְדַבֵּר. וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וְעַכְשָׁו הָיָה עוֹמֵד כְּנֶגְדָּם בַּחֲתִימַת זָקָן.

כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּהוּ בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וּפִזְּרָם בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוַח יְהוּדָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפְלוּ כָּל חוֹמוֹת שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְהִפִּילוּ כָּל הַחַיּוֹת, וְנָפַל יוֹסֵף מִכִּסְּאוֹ, וְיָרַד פַּרְעֹה מִכִּסְּאוֹ, וְכָל הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי יוֹסֵף נֶהֶפְכוּ פְנֵיהֶם לְאַחֲרֵיהֶם וְנָפְלוּ שִׁנֵּיהֶם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, אָמַר לָהֶם: “גְּשׁוּ נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ” (שם שם, ד). וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו (תנחומא ויגש, ג־ה; תנחומא בובר ויגש, ה־ח; בר“ר צג, ז; ילק”שו לבראשית, קנ־קנא).


חֲתִימַת זָקָן – זקן שצימח על פניו, צמיחת הזקן.

הַחַיּוֹת – הנשים ההרות.

בּוּשָׁה – על מכירתו.

*



יְרִידַת יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה” (הושע יא, ד) (שבת פט ע"ב).


בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל – כי ירידתו למצרים היא תחילת תקופת העינוי שנאמרה לאברהם, “גר יהיה זרעך… ועבדום ועינו אותם” (בראשית טו, יג).

זְכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ וגו' – חביבותו על הקב"ה גרמה לכך שלא ירד בשלשלאות של ברזל, אלא נמשך לשם בחבלי אהבתו (אל יוסף בנו). וראו בקטע הבא.

*


קט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוּלִין וְלֹא הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת. מָה עָשׂוּ לָהּ? מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ לְפָנֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו עַל כָּרְחָהּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ. כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאוּי לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וּבְקוֹלָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּנִי בְּכוֹרִי וַאֲנִי מוֹרִידוֹ בְּבִזָּיוֹן? וְאִם לִתֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה – אֵינִי מוֹרִידוֹ פּוֹרִיפוֹ? אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו וְהוּא יוֹרֵד אַחֲרָיו עַל כָּרְחוֹ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ – וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לְמִצְרַיִם עִמּוֹ (בר"ר פו, ב).


לְפָרָה – משל לפרה.

מָקוּלִין – בית המטבחיים.

מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ – ראו לעיל, קטע צד.

קוֹלָרִין – שרשרות ברזל סביב הצוואר (וראו בקטע הקודם).

בְּנִי בְּכוֹרִי – שנאמר: “בני בכורי ישראל” (שמות ד כב, וישראל הוא שמו האחר של יעקב).

וְאִם לִתֵּן וגו' – ואם לגרום לכך שפרעה הוא שיוריד את יעקב למצרים, האם לא יעשה זאת בדרך שתבזה את יעקב?

פּוֹרִיפוֹ – בביזיון.

*



מִיתָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים” (בראשית מט, א) – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: "שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (דברים ו, ד) – אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד”.

אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל: זֶהוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה! אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצִּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ: “ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד”! (פסחים נו ע“א; בר”ר צח, ג).


קֵץ הַיָּמִין – מועד ימות המשיח (דניאל יב, יג).

נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה – כדי שלא יגלה סוד זה.

יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל – יש בין צאצאי מישהו פגום.

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” – הפסוק נדרש כפנייה אל יעקב־ישראל.

אֶלָּא אֶחָד – הקב"ה.

מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים – קריאת שמע שנאמרת פעמיים ביום, בשחרית ובערבית.

*


קיא “וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד” (בראשית נ, י) – וְכִי גֹּרֶן יֵשׁ לוֹ לְאָטָד? אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד, שֶׁבָּאוּ בְּנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תְּנָא: כֻּלָּם לְמִלְחָמָה בָּאוּ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻּלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תְּנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בָּא עֵשָׂו וְעִכֵּב. אָמַר לָהֶם: מְעָרָה זוֹ מָקוֹם לְאַרְבָּעָה זוּגוֹת יֵשׁ בָּהּ; יַעֲקֹב קָבַר אֶת לֵאָה בְּשֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁנִּשְׁאַר שֶׁלִּי הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מְכַרְתּוֹ. אָמַר לָהֶם: אִם מָכַרְתִי בְּכוֹרָתִי – חֵלֶק פָּשׁוּט כְּלוּם מָכַרְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי שְׁטָר מְכִירָה. אָמְרוּ לוֹ: הַשְּׁטָר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא, – וּמִי יֵלֵךְ? – יֵלֵךְ נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא קַל כְּאַיָּלָה. הָיָה שָׁם חוּשִׁים בֶּן דָּן שֶׁאָזְנָיו כְּבֵדוֹת, אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: זֶה מְעַכֵּב עַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם. אָמַר לָהֶם חוּשִׁים: וְעַד שֶׁיַּחֲזֹר נַפְתָּלִי מִמִּצְרַיִם – יְהֵא אֲבִי אַבָּא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן? נָטַל מַקֵּל וְהִכָּה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל עֵשָׂו, נָשְׁרוּ עֵינָיו וְנָפְלוּ עַל רַגְלָיו שֶׁל יַעֲקֹב. פָּקַח יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְשָׂחַק. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע” (תהלים נח, יא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד” (בראשית כז, מה) (סוטה יג ע"א).


וְכִי גֹרֶן וגו' – האם אוספים את הקוץ, האטד, לגורן?

כְּגֹרֶן זֶה וגו' – המוקף שיחים קוצניים כדי להגן עליו.

לְמִלְחָמָה – בבני יעקב.

כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף – שהיה משנה לפרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה – אחד של יוסף, והשאר של צאצאי ישמעאל ועשיו (המנויים בבראשית, פרק כה ופרק לו).

עִכֵּב – מנע את הקבורה.

אַרְבָּעָה זוּגוֹת – שמונה קברים בלבד, ושבעה מהם כבר תפוסים (אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, לאה [ויעקב, טוען עשיו, קבר את לאה בחלק שיועד לו]).

חֵלֶק פָּשׁוּט – החלק המגיע לעשיו מעצם היותו בנו של יצחק (ומה שמכר ליעקב הוא רק החלק העודף המגיע לו כבכור).

קַל כְּאַיָּלָה – מהיר (“נפתלי איילה שלוחה” – בראשית מט, כא).

אָזְנָיו כְּבֵדוֹת – כבד שמיעה.

נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה – ואכן מתו שני בניה, יעקב ועשיו, באותו היום, כפי שחששה.

*


קיב ‏ “וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ” (בראשית נ טו) – מָה רָאוּ עַתָּה שֶׁפָּחֲדוּ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁחָזְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁנָּטָה יוֹסֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ אָמְרוּ: עֲדַיִן טִינָא בְּלִבּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת אָבִינוּ “לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף” (שם).

וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְבָרֵך עַל הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה (תנחומא ויחי, יז; בר“ר ק, ח; לק”ט לפסוק).


מָה רָאוּ וגו' – מדוע רק לאחר קבורת יעקב חששו האחים?

שֶׁחָזְרוּ – מארץ כנען.

טִינָא – רוגז נסתר.

*


קיג “וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם” (בראשית נ, כא) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב: וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאָךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת? (מגילה טז ע"ב).


מִתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – משכנעים.

עֲשָׂרָה נֵרוֹת – משל לאחים.

נֵר אֶחָד – יוסף.


ד: ישראל במצרים ויציאת מצרים

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ” (הושע ט, י) – אָמַר רַ' יוּדָן: הַתְּאֵנָה הַזּוֹ, בַּתְּחִלָּה אוֹרִים אוֹתָהּ אַחַת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ שְׁתַּיִם, וְאַחַר כָּךְ שָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁאוֹרִים אוֹתָהּ בְּסַלִּים וּבְמַגְרֵפוֹת, כָּךְ בַּתְּחִלָּה “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ” (יחזקאל לג, כד), וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם: אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ שְׁלשָׁה: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, עַד “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד” (שמות א, ז) (בר“ר מו, א; ילק”ש להושע, תקכה).


אוֹרִים אוֹתָהּ – קוטפים את פירותיה (המבשילים בהדרגה).

בְּמַגְרֵפוֹת – בשל שפע הפרי הנופל סביב העץ.

*


ב “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם” (שמות א, ח) – רַב וּשְׁמוּאֵל, אֶחָד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְאֶחָד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. וּמַהוּ “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שם)? שֶׁהָיָה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא יְדָעוֹ כְּלָל.

חֲכָמִים אָמְרוּ: לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה? אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִים לְפַרְעֹה: בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם? אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְאוֹ שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם: כָּל מָה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם – וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: “וַיָּקֶם מֶלֶךְ חָדָשׁ” (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, ח).


שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו וגו' – בפרעה של ימי יוסף המדובר, אשר התעלם ממפעלותיו של יוסף וחידש גזירות על העם.

פַּרְעֹה עַצְמוֹ – של ימי יוסף.

נִזְדַוֵּג – נילָחם.

*


ג “אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שמות א, ח) – כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ: נִהְיֶה כַּמִּצְרִים; וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵּן הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים אוֹהֲבִים אוֹתָם לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו " (תהלים קה, כה) (שמו"ר א, ח).


הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה – בני ישראל הפסיקו למול את בניהם

*


ד “הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ” (שמות א, י) – “לָהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “לוֹ”. אָמַר רַ' חַמָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוּנֵם? נְדוּנֵם בָּאֵשׁ – נֶאֱמַר: “כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא” (ישעיה סו, טו), וְנֶאֱמַר: “בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט” (שם שם, טז); נְדוּנֵם בַּחֶרֶב – “וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר” (שם). אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ” (ישעיה נד, ט). וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים, שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא; וְעוֹד, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹךְ הַמָּיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות יד, כז). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם” (שם יח, יא)? “בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּּ (סוטה יא ע"א). מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הקב”ה (וחיפשו המצרים דרך לפגוע בעם ישראל מבלי שיוכל הקב"ה להענישם על פי העיקרון של מידה כנגד מידה).


נְדוּנַם – נפגע בהם.

אֵינוֹ מֵבִיא – מבול.

בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ – פתגם הדורש את מילת. “זדו” מלשון נזיד, ופירושו: אדם הטומן פח לאחרים, סופו שהוא נופל בו.

*


ה “וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה… וּבְכָל עֲבֹדָה” (שמות א, יד) – מַהוּ “וּבְכָל עֲבֹדָה”? לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּם בְּטִיט וּבִלְבֵנִים בָּאִין לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶם לָנוּחַ – בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֵּט לִי יֶרֶק מִן הַגִּנָּה, בַּקַע לִי עֵץ זֶה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַנָּהָר – הֱוֵי: “וּבְכָל עֲבֹדָה”.

מַהוּ “אֵת כָּל עֲבֹדָתָם… בְּפָרֶךְ” (שם)? שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֲבוֹדַת הָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וַעֲבוֹדַת הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. אוֹמֵר לָאִישׁ: קוּם וֶאֱפֵה; אוֹמֵר לְאִשָּׁה: מַלְּאִי חָבִית זוֹ, בַּקְּעִי עֵץ זֶה, לְכִי לַגִּנָּה הָבִיאִי יְרָקוֹת (תנחומא ויצא, ט).

בַּקַע – גזור לגזרים.

הֱוֵי – לפיכך.

שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין וגו' – מחליפים את עבודות הגברים בעבודות הנשים (ולהפך).

*


ו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לְךָ: מָה מָרוֹר זֶה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה, אַף מִצְרִים תְּחִלָּתָם רַכָּה וְסוֹפָם קָשֶׁה (פסחים לט ע"א). נִמְשְׁלוּ… כְּמָרוֹר – שנאמר “וימררו את חייהם”(שמות א, יד). תְּחִלָּתוֹ רַךְ – בעת גידולו.


אַף הַמִּצְרִים וגו' – ראו להלן קטע ח.

*


ז “וַיָּשִׂימוּ עָלָיו” (שמות א, יא) – “עֲלֵיהֶם” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלָיו”. תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם: אִסְטְנִיס אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אִסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? (סוטה יא ע“א; שמו”ר א, י).


תְּנָא דְבֵי רַ' אֶלְעָזָר – שָנה חכם מבית מדרשו של ר' אלעזר.

מַלְבֵּן – מסגרת מרובעת שבתוכה מכינים את הלבנים.

אִסְטְנִיס – חלוש ומפונק (ועל כן פטור מעבודת הלכנים [וראו בקטע הבא]).

*


ח “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶרֶךְ” (שמות א, יג) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּפֶה רַךְ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “הָבָה נִתְחַכְּמָה” (שם שם, י), קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה. נָטַל פַּרְעֹה סַל וּמַגְרֵפָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים, הָיָה עוֹשֶׂה אַף הוּא כָּךְ. מִיָּד הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל הַיּוֹם לְפִי כּוֹחָם. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים, אָמַר לָהֶם: חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים. עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָן. אָמַר לָהֶם: כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים לִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם (תנחומא בובר בהעלותך, כג; סוטה יא ע"ב). בְּפֶה רַךְ – בלשון מפתה.


עֲשׂוּ עִמִּי וגו' – עשו עמי טובה ועבדו עמי היום.

לְפִי כּוֹחָם – במלוא יכולתם.

חַשְּׁבוּ – מְנו.

כָּזֶה – כמות כזו (של לבנים).

*


ט “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שמות א, כב) – אָמַר רַ' חָנָן: מָה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצְּנוּעוֹת עוֹשׂוֹת? הָיוּ נוֹטְלוֹת בְּנֵיהֶן וְטוֹמְנוֹת אוֹתָם בִּמְחִלּוֹת, וְהָיוּ הַמִּצְרִים הָרְשָׁעִים נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם הַקְּטַנִּים וּמַכְנִיסִים אוֹתָם לְבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹקְצִים אוֹתָם וְהֵם בּוֹכִים, וְהָיָה הַתִּינוֹק שֶׁל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ שֶׁבּוֹכֶה – וּבוֹכֶה עִמּוֹ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים נוֹטְלִים אוֹתָם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַיְּאוֹר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ מִלְּפָנַי וּרְאוּ בְּנֵי חֲבִיבַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָם בַּנָּהָר; וְיָרְדוּ מִלְּפָנָיו מְבֹהָלִים וְעָמְדוּ בַּמַּיִם עַד אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְהָיוּ מְקַבְּלִים בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל גַּבֵּי הַסְּלָעִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא לָהֶם דַּדִּים מִן הַסְּלָעִים וּמֵינִיקָם (שהש“ר ב, לג; סא”ר, ח).


טוֹמְנוֹת… בִּמְחִלּוֹת – מסתירות בחורים שבקירות הבית.

עוֹקְצִים – צובטים.

אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.

וּמֵינִיקָם – שנאמר “ויניקהו דבש מסלע” (דברים לב, יג).

*


י דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם; בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶן דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמֵרְחִיצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתַּיִם, וּבָאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ” (שיר השירים ח, ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְנַקֶּה אֶת יַלְדֵיהֶן, וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים, אֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ וְאֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר” (דברים לב, יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם הַמִּצְרִים בָּאִים לְהָרְגָם, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִים בְּקַרְקַע. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבָּם, וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים – הָיוּ מְבַצְבְּצִים וְיוֹצְאִים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם.

וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם הֵם הִכִּירוּהוּ תְחִלָּה וְאָמְרוּ: “זֶה אֵלִי!” (שמות טו, ב) (סוטה יא ע“ב; שמו”ר א, יב).


מַזְמִין – מכין ומביא.

שׁוֹפְתוֹת – מעמידות על האש (כדי לבשל).

חַמִּין – מים חמים.

לַשָּׂדֶה – שם עבדו הבעלים את עבודת הפרך.

סָכוֹת – בשמן, כדי לעדן את גופם.

וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וגו' – מזדווגות עמהם בין שתי הקדרות השפותות.

“חִבְּלַתְךָ” –־ ילדה אותך.

מְשַׁפֵּר – מנקה מלכלוך מי השפיר.

חַיָּה – מיילדת.

עִגּוּלִים – אבנים עגולות.

הֵם וגו' – אותם תינוקות שגדלו בשדה, הם הראשונים שקראו “זה אלי”.

*


יא כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם וְיָשְׁבוּ יָחַד, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וְכָרְתוּ בְּרִית יַחַד שֶׁיַּעֲשׂוּ גְמִילוּת חֲסָדִים זֶה עִם זֶה, וְיִשְׁמְרוּ בִּלְבָבָם בְּרִית אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לְשׁוֹן בֵּית אֲבִיהֶם, וְשֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְשׁוֹן מִצְרַיִם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה; וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מָלִים אֶת בְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מָלִים אֶת בְּנֵיכֶם, וַהֲלֹא לְאַחַר שָׁעָה יִהְיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַנָּהָר? וְאָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: אֲנַחְנוּ נָמוּל אוֹתָם וְאַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם כִּרְצוֹנְכֶם – הַמֵּת יָמוּת, וְהַנֶּהֱרָג יֵהָרֵג, וְהַבָּא בְחַיִּים יִחְיֶה (סא"ר, כא).


מִפְּנֵי דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה – כי לימוד הלשון עשוי להוביל גם להתבוללות.

מַשְׁלִיכִין אוֹתָם – על פי גזירת פרעה (שמות א, כב).

*


יב “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת” (שמות א, טו) – מִי הָיוּ הַמְּיַלְּדוֹת? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אִשָּׁה וּבִתָּהּ: יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם; וְלֹא הָיוּ לְמִרְיָם אֶלָא חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יוֹכֶבֶד אִמָּהּ וְעוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְהָיְתָה זְרִיזָה.

“פּוּעָה” – שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד פַּרְעֹה וְזָקְפָה חָטְמָהּ בּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ כְּשֶׁיָּבוֹא הָאֱלֹהִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ!” – נִתְמַלֵּא עָלֶיהָ חֵמָה לְהָרְגָהּ.

“שִׁפְרָה” – שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת עַל דִּבְרֵי בִּתָּהּ וּמְפַיֶּסֶת עָלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ? תִּינֹקֶת הִיא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם.

“וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים” (שם שם, יז) – יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס; לֹא דַיָּן שֶׁלֹּא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן טוֹבוֹת: יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְּיַלְּדוֹת וּמַגְבּוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶן שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מֵחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן (שמו"ר א, יג־טו).


אִשָּׁה וּבִתָּהּ – ויסביר להלן מדוע קוראת להם התורה שפרה ופועה.

וְלֹא הָיוּ וגו' – מרים היתה בת חמש באותה שעה.

עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ – מסייעת לה במלאכתה.

הוֹפִיעָה פָּנִים – התחצפה.

זָקְפָה חָטְמָהּ – הרימה ראשה בתנועה של בוז.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – פרעה.

לִפָּרַע – להעניש.

מְשַׁפֶּרֶת – מרככת, מרגיעה.

מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ – שם לב לדבריה.

קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס – שבח על גבי שבח.

עִמָּהֶן – עם היולדות.

מַגְבּוֹת – עורכות מעין מגבית.

*



לֵדָתוֹ וְגִדּוּלוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג “וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי” (שמות ב, א) – לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תְּנָא: עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שם א, כב), אָמַר: לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא; פַּרְעֹה הָרָשָׁע – סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת גְּזֵרָתוֹ, סָפֵק אֵין מִתְקַיָּמֶת, וְאַתָּה צַדִּיק – בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵרָתְךָ מִתְקַיָּמֶת. עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ; עָמְדוּ כֻלָּם וְהֶחֱזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם.

“וַיִּקַּח אֶת בַּת לְוִי” (שמות ב, א) – “וַיַּחֲזִיר” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וַיִּקַּח”. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר זְבִינָא: שֶׁעָשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְדִים לְפָנֶיהָ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה” (תהלים קיג, ט) (סוטה יב ע“א; שמו”ר א, יט).


הָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ – פעל לפי עצתה של מרים.

לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים – טורחים להוליד וללדת.

עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת – ולא ייוולדו גם בנות.

בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא – כיוון שלא ייוולדו, לא יזכו גם לחיי העולם הבא.

מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין – טקט נישואין מפואר ופומבי (ולא החזרת אישה גרושה בצנעה).

אַפִּרְיוֹן – מושב מפואר לנשיאת אנשים.

*


יד רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְנִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָם, אָמַר: יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכָרֵס אַחַת! וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, וְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לוֹ: מִי הָיְתָה כֵּן? אָמַר לוֹ: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁיָּלְדָה אֶת מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (שהש"ר א, סד).


רַבִּי – יהודה הנשיא.

בְּכָרֵס אַחַת – בלידה אחת.

שָׁקוּל כְּנֶגֶד וגו' – שווה במעלתו לכל הגברים שיצאו ממצרים.

*


טו “וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת” (שמות ב, ג) – תְּנָא: חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע (סוטה יב ע"א).


צַדִּיק – משה.

*


טז ‏ “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק” (שמות ב, ד) – לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק? אָמַר רַב: לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָהּ אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹר. עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ! וְכֵיוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְאוֹר עָמַד אָבִיהָ וְטָפַח לָהּ עַל רֹאשָׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, הֵיכָן נְבוּאָתֵךְ? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּתַצֵּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (שם) –"לֵידַע מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (סוטה יג ע“א; שמו”ר א, כב; מכילתא דר"י בשלח, שירה, י).


טָפַח – הכה בידו.

מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ – האם תתגשם נבואתה.

*


יז “וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ” (שמות ב, ה) – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אַמְהוֹתֶיהָ שֶׁבִּקְשָׁה לְהַצִּיל אֶת משֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִרְתֵּנוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם – מֶלֶךְ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵין מְקַיְּמִים אוֹתָהּ, בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְקַיְּמִים אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵרַת אָבִיךְ! מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בְּקַרְקַע (סוטה יב ע“ב; שמו”ר א, כג).


אַמְהוֹתֶיהָ – שפחותיה.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֲבָטָן בְּקַרְקַע – הפיל אותן לארץ (ולכן שלחה בת פרעה את ידה שלה כדי למשות את התיבה מן היאור).

*


יח “הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת” (שמות ב, ז) – לָמָּה מִן הָעִבְרִיּוֹת? מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ לְמשֶׁה עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כֻּלָּן לְהֵינִיק אוֹתוֹ וּפָסַל אֶת כֻּלָּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִמִּי יִינַק דָּבָר טָמֵא?! (סוטה יב ע“ב; שמו”ר א, כה).


שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ – הובילו אותו.

פָּסַל – דחה, סירב לינוק מהן.

דָּבָר טָמֵא – מן המאכלים שאוכלות המיניקות המצריות.

*


יט “וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה” (שמות ב, י) – הָיְתָה בַּת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאָתוֹ מִפַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְּׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאָמְרוּ: מִתְיָרְאִים אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ. וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: תִּינוֹק זֶה אֵין בּוֹ דַעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת; אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב – יֵשׁ בּוֹ דַעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת – אֵין בּוֹ דַעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַס אֶת הַגַּחֶלֶת, וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ – וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה “כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן” (שם ד, י) (שמו"ר א, כו).


פָּלְטִין – ארמון.

לֹא מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו – לא פוסק מלהביט בו.

אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים וגו' – עוד לפני לידת משה הזהירו החרטומים את פרעה מפניו (שמו"ר א, יח). לְהָרְגוֹ – בחרב.

יִתְרוֹ – מי שהיה מאוחר יותר חותנו של משה.

הַגַּחֶלֶת – בוערת, הדומה לזהב.

דָּחָה – דחף.

וּמִמֶּנּוּ – וממעשה זה.

*



 משֶׁה יוֹצֵא אֶל אֶחָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” (שמות ב, יא) – מַהוּ “וַיַּרְא”? שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוּתִי עֲלֵיכֶם! שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט. וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם.

רַ' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: רָאָה מַשָּׂא גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשָּׂא קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשָּׂא אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשָּׂא אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשָּׂא זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשָּׂא בָּחוּר עַל זָקֵן, וְהָיָה מַנִּיחַ דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנָהַגְתָּ בָּהֶם מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ.

דָּבָר אַחֵר: “וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם” – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, וְאָמַר לְפַרְעֹה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד, אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הוּא מֵת; וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ, אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בְּשָׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר. הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ (שמו“ר א, כז־כח; ויק”ר לז, ב).


מִי יִתֵּן מוּתִי וגו' – מוכן אני למות למענכם.

נוֹתֵן כְּתֵפָיו – מטה שכם, מסייע.

דַּרְגּוֹן שֶׁלּוֹ – משמר הכבוד שליווה אותו.

מְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם – מחלק ביניהם מחדש את המשאות, איש איש לפי כוחו.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – שמים וארץ.

וְתִקֵּן לָהֶם – קבע בעבורם.

*


כא “וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי” (שמות ב, יא) – מִי הָיָה אִישׁ מִצְרִי? אָבִיו שֶׁל מְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי” (ויקרא כד, י); “מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי” (שמות ב, יא) – בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי. כֵּיצַד? נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל. נוֹגֵשׁ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים וְשׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בְּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָם לִמְלַאכְתָּם לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר. פַּעַם אַחַת רָאָה נוֹגֵשׂ מִצְרִי לִשְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר, שְׁלֵמָה מִכָּל מוּם, וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ. עָמַד בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: “לֵךְ כְּנֹס עַשְׂרוֹתֶיךָ”, וְהִטְמִין עַצְמוֹ לַאֲחוֹרֵי הַסֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעְלָהּ, חָזַר הַמִּצְרִי וְקִלְקֵל עִמָּהּ. הָפַךְ בַּעְלָהּ לַאֲחוֹרָיו וְרָאָה אֶת הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. חָזַר וְשָׁאַל אוֹתָהּ: שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ? אָמְרָה לוֹ: הֵן, וּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַתָּה הוּא. כֵּיוָן שֶׁיֶּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֵּהוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹמֵר לוֹ: “עֲמֹל הֵיטֵב, עֲמֹל הֵיטֵב!” וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ.

“וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא” (שם שם, יב) – רָאָה משֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מָה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וְרָאָה מָה שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָּׂדֶה. אָמַר: לֹא דַי לְרָשָׁע זֶה שֶׁעִנָּה אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ!

“וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ” (שם) – רָאָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד וִיקַנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַהַרְגֵהוּ, מִיָּד “וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי” (שם) – נָטַל מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט וְהוֹצִיא אֶת מוֹחוֹ (שמו“ר א, כח־כט; ויק”ר לב, ד; תנחומא שמות, ט; שם אמור, כד).


מְגַדֵּף – הנזכר בספר ויקרא כבנם של שלומית בת דברי למטה דן ושל איש מצרי.

לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר – בשעת בוקר מוקדמת כאשר התרנגול קורא.

נָתַן עֵינָיו בָּה – חשק בה.

כְּנֹס עַשְׂרוֹתֶיךָ – אסוף את עשרת הישראלים שאתה ממונה עליהם.

הִטְמִין וגו' – הסתתר מאחורי הסולם שבו עולים אל גג הבית.

וְקִלְקֵל עִמָּהּ – קיים עמה יחסי מין.

מָה שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת – שמבקש להורגו.

רָאָה שֶׁאֵין מִי כו' – ראה שלאיש מכל הנוכחים לא היו אומץ ותעוזה להגן על כבוד ישראל.

*


כב “וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל” (שמות ב, יב) – אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם מְשׁוּלִים כְּחוֹל; מָה הַחוֹל אָדָם נוֹטְלוֹ מִכָּאן וְנוֹתְנוֹ בְכָאן וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כָּךְ לֹא יֵצֵא דָבָר זֶה מִפִּיכֶם (תנחומא שמות, ט).


מְשׁוּלִים כְּחוֹל – שנאמר לאברהם: “ושמתי את זרעך כעפר הארץ” (בראשית יג, טז).

נוֹטְלוֹ – לוקח אותו.

וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע – אינו מרעיש.

דָּבָר זֶה – מעשה הריגת המצרי.

*


כג “הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי… וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר” (שמות ב, יד) – שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: מָה חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ מִכָּל הָאֻמּוֹת? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע דְבָרָיו אָמַר: “אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר”! – עַתָּה יָדַעְתִּי עַל אֵיזֶה דָבָר הֵם מִשְׁתַּעְבְּדִים; לְשׁוֹן הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְהֵיאַךְ יִהְיוּ רְאוּיִם לִגְאֻלָּה? (שמו"ר א, ל).


מָה חָטְאוּ וגו' – מדוע מר גורלם של ישראל יותר מכל העמים?

דְּבָרָיו – של אחד משני העברים הנִצים שמשה ביקש להפריד ביניהם (וראו בקטע הבא).

עַל אֵיזֶה דָּבָר – מדוע.

*


כד ‏ “וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה” (שמות ב, טו) – שֶׁעָמְדוּ דָּתָן וַאֲבִירָם וְהִלְשִׁינוּ עָלָיו. “וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה” (שם) – שָׁלַח פַּרְעֹה וְהֵבִיאוּ סַיִף שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ וּנְתָנוּהָ עֶשֶׂר פְּעָמִים עַל צַוָּארוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ כְּעַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ וְלֹא הִזִּיקַתּוּ.

“וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה” (שם) – אָמַר רַ' יַנַּאי; וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁתָּפְסוּ אֶת משֶׁה הֶעֱלוּהוּ לְבִימָה וּכְפָתוּהוּ וְהִנִּיחוּ הַסַּיִף עַל צַוָּארוֹ וְחִיְּבוּהוּ לְהָתֵז אֶת רֹאשׁוֹ, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִדְמָה לָהֶם בִּדְמוּת משֶׁה. תָּפְסוּ אֶת הַמַּלְאָךְ וּבָרַח משֶׁה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַסַּנְקְלֵיטִין שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי פַרְעֹה נַעֲשׂוּ בְאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֶם אִלְּמִים, מֵהֶם חֵרְשִׁים, מֵהֶם סוֹמִים, מֵהֶם חִגְּרִים. הָיָה אוֹמֵר לָאִלְּמִים: הֵיכָן משֶׁה? וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים; לַחֵרְשִׁים – וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים; לַסּוֹמִים – וְלֹא הָיוּ רוֹאִים; לַחִגְּרִים – וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִים (שמו“ר א, לא; שהש”ר ז, ח; מכילתא דר"י יתרו, עמלק, א).


דָּתָן וַאֲבִירָם – הם, לפי המדרש, שני העברים הנִצים שמשה ביקש להפריד ביניהם.

סַיִף – חרב.

בִּימָה – מקום המשפט והענישה.

כְּפָתוּהוּ – קשרו אותו.

לְהָתֵז – לכרות.

סַנְקְלֵיטִין – יועצים.

סוֹמִים – עיוורים.

חִגְּרִים – מתקשים בהליכה

*



משֶׁה בְּמִדְיָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה ‏ “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן” (שמות ב, טז) – וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן מָנוֹס לְמֹשֶׁה אֵצֶל עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא יִתְרוֹ כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה הָיָה, וְרָאָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וּבָסַר עָלֶיהָ, הִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא בָּא משֶׁה, וְקָרָא לִבְנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם; מֵעַתָּה זָקֵן אָנִי, בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר. עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן לָהֶם. עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ, שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה. וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ; לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאוֹת בְּנוֹתָיו לִרְעוֹת – “וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם” (שם שם, יז).

“וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ” (שם שם, יט) – וְכִי מִצְרִי הָיָה משֶׁה? אֶלָּא לְבוּשׁוֹ מִצְרִי, וְהוּא עִבְרִי. דָּבָר אַחֵר: “אִישׁ מִצְרִי” – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עַרְוָד, וְהָיָה רָץ לִתֵּן רַגְלָיו בְּמַיִם. נִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אִלּוּלֵא אַתָּה – כְּבָר הָיִיתִי מֵת. אָמַר לוֹ: לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הָעַרְוָד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ – הוּא הִצִּילְךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמשֶׁה: יִישֵׁר כּוֹחֲךָ, שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים! אָמַר לָהֶן משֶׁה: אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי – הוּא הִצִּיל אֶתְכֶן. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן: “אִישׁ מִצְרִי”, כְּלוֹמַר: מִי גָרַם לָזֶה שֶׁיָּבוֹא אֶצְלֵנוּ? אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג (שמו"ר א, לב; תנחומא שמות, יא).


מָנוֹס – מקום מקלט.

כֹּמֶר – איש דת.

מַמָּשׁ – טעם וערך.

בָּסַר עָלֶיהָ – מאס בה.

עַד שֶׁלֹּא בָּא – לפני שבא.

תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה – החפצים שעושים בהם שימוש בשעת הפולחן לעבודה זרה.

נִדּוּהוּ – הטילו עליו חרם.

שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ – לא ייעזר בו.

קִבְּלוּ – הסכימו.

עַרְוָד – סוג של לטאה ארסית.

לִתֵּן – לתת (כדי להרגיען מן הנשיכה).

תִּינוֹק – ילד.

יִישֵׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק ויתגבר כוחך (לשון ברכה).

הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי – שמות ב, יב.

*



נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כו “וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם” (שמות ב, כג) – שֶׁנִּצְטָרַע, וְהַמְצֹרָע חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” (במדבר יב, יב).

“וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל”( (שמות ב, כג) – לָמָּה נִתְאַנְּחוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם לְפַרְעֹה: אֵין לְךָ רְפוּאָה אִם לֹא נִשְׁחַט מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל ק“ן בָּעֶרֶב וְק”ן בַּבֹּקֶר, וְתִרְחַץ בִּדְמֵיהֶם שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל גְּזֵרָה קָשָׁה הִתְחִילוּ מִתְאַנְּחִים וּמְקוֹנְנִים.

“וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם” (שם שם, כד) – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִסְפַּקְלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה הָיוּ מְחַנְּקִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקִירוֹת בָּתִּים לְבִנְיָן, וְהָיוּ צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן, צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת נַאֲקָתָם (שמו“ר א, לד; פדר”א מז).


חָשׁוּב – נחשב.

“אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” – דברי משה על אחותו שנצטרעה.

ק"ן – 150.

אִסְפַּקְלָטוֹרִין – מפקחים, משגיחים.

מְחַנְּקִים – חונקים.

נַאֲקָתָם – אנחתם.

*


כז “וּמֹשֶה הָיָה רֹעֶה” (שמות ג, א) – בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לֶחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: “אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה”. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ב).


בְּחָנוֹ – בדק אותו כדי לראות מה טיבו.

חָסוּת – מקום מחסה.

לִנְהֹג – להנהיג.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*


כח “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּים בְּצַעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ, מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים – כִּבְיכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעְרָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר” (ישעיה סג, ט) (שמו"ר ב, ה).


אִי – אין.

שָׁרוּי – מצוי.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

*


כט “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אַלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג ב) – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְהָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? מָה הַסְּנֶה הַזֶּה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל צִפּוֹר שֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ אֵין יוֹצֵאת הֵימֶנוּ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא נֶחְתֶּכֶת אֵבָרִים אֵבָרִים, כָּךְ שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל שִׁעְבּוּדִין שֶׁבָּעוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא יָצָא עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה בֶּן חוֹרִין מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא הָגָר בִּלְבַד.

דָּבָר אַחֵר: “מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” – אָמַר רַ' יוֹסֵי: וְלָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אֶלָּא מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל סְנֶה, אָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ נִזּוֹק, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹצָיו כְּפוּפִין לְמַטָּה, וְאִם בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ – הַקּוֹצִין תּוֹפְשִׂין אוֹתָהּ; כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם – קִבְּלוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ” (בראשית מז, ו), וְכֵיוָן שֶׁבִּקְשׁוּ לָצֵאת – תָּפְשׂוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה, ב) (מכילתא דרשב"י לפסוק).


מָה הַסְּנֶה וגו' – כשם שהסנה הוא שיח הגורם רע ומזיק יותר מכל העצים.

הֵימֶנוּ – ממנו.

קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם – נחשב בעיני הקב"ה כעניין רע ואכזרי.

הָגָר – שפחתו המצרייה של אברהם, אֵם ישמעאל.

דַּרְכּוֹ – תכונתו.

בִּקֵּשׁ – רצה.

*


ל שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וְלֹא מֵאִילָן אַחֵר? אָמַר לוֹ: אִלּוּ דִבֶּר עִמּוֹ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ; אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בָּאָרֶץ בְּלֹא שְׁכִינָה, אֲפִלּוּ סְנֶה (שמו“ר ב, ה; שהש”ר ג, טז).


מָה רָאָה – למה החליט.

כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ – השאלה היתה נשאלת גם במקרים אלה.

לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק – להותיר אותך בלא תשובה.

פָּנוּי – ריק.

*


לא “וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב) – לָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּעִנְיָן הַזֶּה? לְפִי שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִים מְכַלִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ה).


כָּעִנְיָן הַזֶּה – את הדבר הזה.

מְחַשֵּׁב – חושב.

מְכַלִּים – משמידים, מחסלים.

אֻכָּל – מתכלה, נשרף.

*


לב “ וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – אֵין בּוֹ פֶּסֶק. לָמָּה כֵּן? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנָּתוּן עָלָיו מַשְּׂאוֹי גָּדוֹל וְקוֹרֵא: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קְרוֹבִי! פְּרוֹק מֵעָלַי מַשְּׂאוֹי זֶה (שמו"ר ב, ו).


פֶּסֶק – קו דק המפריד (בנוסח התורה) בין שתי המילים “משה משה” (בניגוד ל“אברהם אברהם” [בראשית כב, יא] ועוד).

מַשְּׂאוֹי – משא, מטען.

וְקוֹרֵא – כביכול בקוצר רוח.

*


לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה – טִירוֹן הָיָה משֶׁה לִנְבוּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִגְלֶה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל – אֲנִי מְבַעֲתוֹ, בְּקוֹל נָמוֹךְ – בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה. מָה עָשָׂה? נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר משֶׁה: “הִנֵּנִי” (שמות ג, ד) – מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי אָבִיךָ, אֶלָּא “אֱלֹהֵי אָבִיךָ” (שם שם, ו), בְּפִתּוּי בָּאתִי אֵלֶיךָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְיָרֵא (שמו"ר ג, א).


טִירוֹן – חסר ניסיון.

מְבַעֲתוֹ – מפחידו.

בּוֹסֵר – מזלזל, מואס.

בְּפִתּוּי – בדרך משדלת ומושכת.

*


לד “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות ג, ו) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו: שֶׁאִלּוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה שֶׁהָיָה וּמָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת; וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” (שם לג, יח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ; עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ “כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי” (שם שם, כ). כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ – אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ. וְרַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמָר: יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְחָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְהִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – חַיֶּיךָ, שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת אֶצְלִי בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, וְאַתָּה עָתִיד לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו” (שם לד, כט) (שמו"ר ג, א).


יָפֶה – טוב.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – את מסתרי העולמות כולם, בזמן ובמרחב.

וּבַסּוֹף – לאחר מתן תורה.

חָלַקְתָּ… כָּבוֹד – כיבדת אותי.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*


לה “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, יא) – אָמַר רַ' נְהוֹרַאי: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי “לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל”, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּכָל הָאֻכְלוּסִין הַלָּלוּ? הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּינָם בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה? כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶם? כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶם, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לְמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵחֲרָרָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָדָם מִמִּצְרַיִם וּמַסְפִּיק לָהֶם שְׁלוֹשִׁים יוֹם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם (שמו“ר ג, ד; שהשו”ר א, מד).


מָה אֲנִי וגו' – איך אוכל לטפל בהמוני האדם?

צִנָּה – קור.

חַיּוֹת – יולדות.

תִּינוֹקוֹת ־ ילדים.

רִכּוּכין – מזונות מבושלים ורכים.

קְלָיוֹת – גרגרי תבואה קלויים.

חֲרָרָה – בצק אפוי על גחלים, מצה.

שְׁלוֹשִׁים יוֹם – עד ירידת המן.

*


לו “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה” (שמות ג, יד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם – “אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שם) (ברכות ט ע"ב).


בְּשִׁעְבּוּד זֶה – במצרים.

שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת – כשעם ישראל יהיה נתון תחת שלטונו של עם אחר.

דַּיָהּ לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ – פתגם שמשמעו: נטפל בצרה זו כשתגיע השעה המתאימה לכך.

*


לז “וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ” (שמות ד, יז) – הַמַּטֶּה שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נִמְסַר לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, וְאָדָם מְסָרוֹ לַחֲנוֹךְ, וַחֲנוֹךְ לְשֵׁם, וְשֵׁם לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב הוֹלִיכוֹ לְמִצְרַיִם וּמְסָרוֹ לְיוֹסֵף בְּנוֹ. וּכְשֶׁמֵּת יוֹסֵף נִטַּלְטֵל כָּל בֵּיתוֹ וְנִתַּן בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיָה יִתְרוֹ אֶחָד מֵחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה וְאֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָלָיו וְחָמַד אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ, וּלְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ וּנְטָעוֹ בְּתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְלֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִקְרֹב אֵלָיו, עַד שֶׁבָּא משֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן, וְנִכְנַס לְתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה, וְקָרָא אֶת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעָלָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ וּלְקָחוֹ. וְרָאָה יִתְרוֹ וְאָמָר: זֶה עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְפִיכָךְ נָתַן לוֹ צִפּוֹרָה בִּתּוֹ לְאִשָּׁה (פדר“א לט; ילק”ש לשמות, קעג).


הַמַּטֶּה – שבו עשו אהרן ומשה נסים במצרים.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.

חֲנוֹךְ – בראשית ה, כד.

שֵׁם – בן נח.

נִטַּלְטֵל – הועבר.

פָּלָטִין – ארמון.

אוֹתוֹת – סימנים שונים שנחקקו על המטה (כגון ראשי התיבות של מכות מצרים: דצ“כ עד”ש באח"ב).

לִקְרֹב – להתקרב.

שָׁלַח – הושיט.

*



קֹדֶם יְצִיאַת מִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סח “דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב” (שמות יא, ב) – אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין “נָא” אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ! לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם! שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק: “וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם” (בראשית טו, יג) קִיֵּם בָּהֶם, “וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (שם שם, יד) לֹא קִיֵּם בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: “וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ”. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: לְמָחָר מוֹצִיאִין אוֹתְךָ מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם (ברכות ט ע“א־ע”ב).


דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – חכמים מבית ר' ינאי.

אוֹתוֹ צַדִּיק – אברהם אבינו.

קִיֵּם בָּהֶם – דברים אלו שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים אכן התקיימו.

בְּעַצְמֵנוּ – רק עם גופנו, גם בלא רכוש.

חָבוּשׁ – אסור, כלוא.

*


סט “וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה” (שמות יב, לא) – הָיָה פַּרְעֹה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶם שֶׁל עֲבָדָיו וּמַעֲמִידָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְקוֹרֵא בַּלַּיְלָה בְּכָל שׁוּק וְשׁוּק וְאוֹמֵר: הֵיכָן הוּא משֶׁה, וְהֵיכָן הוּא דָּר? וְהָיוּ בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים בּוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: פַּרְעֹה, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: אֶת משֶׁה אֲנִי מְבַקֵּשׁ. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “כָּאן הוּא דָּר, כָּאן הוּא דָּר” – וּמְשַׂחֲקִים בּוֹ עַד שֶׁמְּצָאוֹ לְמשֶׁה. אָמַר לוֹ פַּרְעֹה: “קוּמוּ צְאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי גַנָּבִים אָנוּ שֶׁנֵּצֵא בַּלַּיְלָה? כָּךְ צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר” (שמות יב, כב) – לֹא נֵצֵא אֶלָּא בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם (תנחומא בובר בא, יט; תנחומא בא, ז).


מְחַזֵר עַל פִּתְחֵיהֶם – מסתובב בין בתיהם.

מַעֲמִידָם – מקים אותם משנתם.

מְשַׂחֲקִים בּוֹ – מלגלגלים עליו.

מְבַקֵּשׁ – מחפש.

בְּיָד רָמָה – בעוז ובקומה זקופה.

*



הָאוֹתוֹת וְהַמַּכּוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מח “וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן” (שמות ז, י־יא) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם?! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לָהּ, כְּלוּם מְבִיאִין מֻרְיָס לְאִסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ? אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵם? מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אַסְכּוֹלֵי שֶׁלָּהֶם וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: רְאִי, הֵיאַךְ בָּאוּ הַיְּהוּדִים לְשַׂחֵק בִּי – וְעָשְׂתָה כָּךְ.

“וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם” (שם שם, יב) – אָמְרוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמֹשֶׁה: תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם? אָמַר לָהֶם משֶׁה: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: לְמָתָא יַרְקָא, יַרְקָא שְׁקִיל (שמו“ר ט, ו־ז; מנחות פה ע”א; תנחומא בובר וארא, יב).


מְשַׂחֵק – לועג.

אוֹתוֹתָיו – מעשי פלא ונס.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא –מביאים סחורה.

כְּלוּם – האם.

מֻרְיָס לְאִסְפַּמְיָא – רוטב מבשר דגים אל אזור ספרד של היום (שבה הוא מצוי בשפע).

בִּרְשׁוּתִי הֵם – ומצרים התפרסמה בכשפיה ובקוסמיה.

תִּינוֹקוֹת – ילדים.

אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – ולא זו בלבד.

יוֹחָנִי וּמַמְרֵא – מראשי החרטומים במצרים.

עֲפָרַיִם – מקום שהתפרסם בתבן הרב שבו.

הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִין וגו' – פתגם עממי הוא, ותרגומו: לעיר של ירקות – הבא ירקות.

*


מט “כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל” (משלי כט, יא) –זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה מַלְעִיג עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה סָבוּר, שֶׁמַּעֲשֵׂי כְּשָׁפִים הֵם מָה שֶׁעָשׂוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְקָרָא לְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם יִבְלַע תַּנִּין אֶת תַּנִּינֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, נָחָשׁ בּוֹלֵעַ נָחָשׁ, אֶלָּא יַחֲזֹר לִבְרִיָּתוֹ וְיִבְלַע אֶת תַּנִּינֵיהֶם.

“וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם” (שמות ז, יב) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס, מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַמַּטֶּה מַטֶּה כִּבְרִיָּתוֹ וּבָלַע אוֹתָם. כְּשֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן תָּמַהּ וְאָמָר: וּמָה אִם יֹאמַר לַמַּטֶּה: בְּלַע לְפַרְעֹה וּלְכִסְּאוֹ – עַכְשָׁו הוּא בּוֹלֵעַ אוֹתוֹ? אָמַר רַ' יוֹסֵי בְּרַ' חֲנִינָא: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּמַּטֶּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע כָּל אוֹתָן הַמַּטּוֹת שֶׁהִשְׁלִיכוּ, שֶׁהָיוּ רַבִּים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם עֲשָׂרָה עֳמָרִים – וְלֹא הָעֳבָה, וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אָמַר: זֶה מַטֵּה אַהֲרֹן (שמו"ר ט, ז).


מַלְעִיג – לועג.

תַּנִּין – מין נחש.

יַחֲזֹר לִבְרִיָּתוֹ – ישוב לצורתו המקורית שבה נברא, לצורת המטה.

חָזַר הַמַּטֶּה וגו' – שב לצורת המטה, כפי שנברא.

נֵס בְּתוֹךְ נֵס – נס כפול.

עֳמָרִים – העומר הוא מידת נפח גדולה.

לא הָעֳבָה – לא נעשה עבה יותר בשל כך.

*


נ “כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה” (שמות ז, יד) – אָמְרוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲרִי וְחַיּוֹת וְשׁוּעָל שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בִּסְפִינָה, וְהַחֲמוֹר גּוֹבֶה מֶכֶס מִן הַסְּפִינָה. אָמַר לָהֶם הַחֲמוֹר: תְּנוּ לִי מֶכֶס. אָמַר לוֹ שׁוּעָל לַחֲמוֹר: כַּמָּה עַזִּים פָּנֶיךָ! אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת עִמָּנוּ וְאַתָּה שׁוֹאֵל מֶכֶס? אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: מִן הַמֶּלֶךְ אֲנִי נוֹטֵל וְלִגְנָזָיו אֲנִי מַכְנִיס. אָמַר הָאֲרִי: קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה – וְיָצָא וּטְרָפוֹ לַחֲמוֹר וּנְתָנוֹ לַשּׁוּעָל. אָמַר לוֹ: סַדֵּר לִי אֵיבָרָיו שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה. הָלַךְ הַשּׁוּעָל וְסִדְּרָם. רָאָה לִבּוֹ, נְטָלוֹ וַאֲכָלוֹ. כְּשֶׁבָּא הָאֲרִי מָצָא אֵיבָרָיו נְתוּחִים, אָמַר לוֹ: לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה הֵיכָן הוּא? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! לֹא הָיָה לוֹ לֵב, שֶׁאִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב לֹא הָיָה נוֹטֵל מֶכֶס מִן הַמֶּלֶךְ. אַף כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע, אִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב, לֹא הָיָה אוֹמֵר לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים: תֵּן לִי דּוֹרוֹן (ילק"ש לשמות, קפב).


חַיוֹת וְשׁוּעָל – חיות שונות וביניהן שועל.

הוֹלְכִים – נוסעים.

מֶכֶס – דמי מעבר.

עַזִּים פָּנֶיךָ – חצוף אתה.

שׁוֹאֵל – דורש.

לִגְנָזָיו – לאוצר המלך.

קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה – אל החמור.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

נְתוּחִים – חתוכים.

הָיָה לוֹ לֵב – שהוא מושב החוכמה.

דּוֹרוֹן – מתנה (ראו לעיל קטע מא).

*


נא “הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה” (איוב לו, כב) – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא רָעָה עַל שׂוֹנְאוֹ – פִּתְאוֹם מֵבִיא עָלָיו עַד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בּוֹ; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה לְפַרְעֹה עַל כָּל מַכָּה וּמַכָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ (שמו"ר ט, ט).


“מוֹרֶה” – והמילה נדרשת במשמעות של מזהיר.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

עַד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ – לפני שירגיש.

מַתְרֶה לְפַרְעֹה – מזהיר את פרעה.

שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ – שיתחרט (על עקשנותו).

*


נב “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם… וְיִהְיוּ דָם” (שמות ז, יט) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ בְּשָׁעָה שֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדְךָ; חַיֶּיךָ, לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמו"ר ט, י).


לָקוּ – הוכו (במטה) ונפגעו.

אֵינוֹ דִּין – אין זה נכון וראוי.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*


נג ‏ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת דָּם תְּחִלָּה? שֶׁהָיוּ פַּרְעֹה וְהַמִּצְרִים עוֹבְדִים לַיְּאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וְהַכֵּה אֶת אֱלהֵיהֶם לִפְנֵיהֶם. מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: הַכּוּ אֶת הָאֵלִים וְיִבָּהֲלוּ הַכְּמָרִים, שֶׁאֵין נִפְרָע מִן הָאֻמָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִפְרָע מֵאֱלוֹהֶיהָ תְּחִלָּה.

“עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם” (שמות ז, יט) – בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַמַּיִם נַעֲשׂוּ דָּם. “וְעַל כָּל מִקְוֶה מֵימֵיהֶם” (שם) – אֲפִלּוּ מָה שֶׁהָיָה בְּקִיתוֹן נַעֲשָׂה דָם, וַאֲפִלּוּ מָה שֶׁהָיָה הַמִּצְרִי רוֹקֵק מִתּוֹךְ פִּיו נַעֲשָׂה דָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שם). אָמַר רַ' אָבוּן הַלֵּוִי: מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הָיוּ הַמִּצְרִים וְיִשְׂרָאֵל נְתוּנִים בְּבַיִת אֶחָד, וְהָיְתָה הַגִּגִּית מְלֵאָה מַיִם, וְהָיָה הַמִּצְרִי הוֹלֵךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ וְנַעֲשֵׂית דָּם, וְיִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְשׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹכָהּ. וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם – וְנוֹתֵן לוֹ, נִמְצְאוּ בְּיַד מִצְרִי דָּם. וְאוֹמֵר לוֹ: בּוֹא אֲנִי וְאַתָּה וְנִשְׁתֶּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם. וּכְשֶׁהָיָה מִצְרִי לוֹקֵחַ מַיִם מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים – הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם. מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל (תנחומא בובר וארא, יד; שמו"ר ט, י).


עוֹבְדִים לַיְּאוֹר – בתור אל.

מְשַׁל הֶדְיוֹט – פתגם (במקורו ארמי) בפי פשוטי העם.

הַכְּמָרִים – הכוהנים העובדים אותם. נִפְרָע – מעניש.

קִיתוֹן – כד.

רוֹקֵק – יורק.

נְתוּנִים – מתגוררים.

לוֹקֵחַ… בְּדָמִים – קונה בכסף.

*


נד אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם” (שמות ז, כ)? – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה לוֹקֶה לִפְנֵי רַבּוֹ, מִשֶּׁהָיָה לוֹקֶה עַל מֵעָיו הוֹפֵךְ עַצְמוֹ וְלוֹקֶה עַל כָּל גּוּפוֹ; כָּךְ הָיָה הַיְאוֹר מֵהַפֵּךְ עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט בּוֹ הַמַּכָּה, וְלֹא הָיָה מוֹעִיל, שֶׁכֻּלּוֹ נֶהְפַּך לְדָם" (שמו"ר ט,יא).


לוֹקֶה לִפְנֵי רַבּוֹ – סופג מלקות מאדונו.

מֵעָיו – בטנו.

הוֹפֵךְ עַצְמוֹ וגו' – מתהפך (כדי להירגע מן המלקות שספג) וכך לוקה גם על גבו.

*


נה בְּטַכְסִיס שֶׁל מְלָכִים הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הַמַּכּוֹת. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמְּדִינָה מוֹרֶדֶת עָלָיו מָה עוֹשֶׂה? מְשַׁלֵּחַ עָלֶיהָ לִגְיוֹנוֹת וְהֵם מַקִּיפִים עָלֶיהָ. בַּתְּחִלָּה סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו יוֹרֶה בָּהֶם חִצִּים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם דְּרוֹלוֹמַסְיָא; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו זוֹרֵק בָּהֶם נֵפְט; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו מְגָרֶה בָּהֶם אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו אוֹסֵר אוֹתָם בְּבֵית הָאֲסוּרִים; חָזְרוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו הוֹרֵג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתְּחִלָּה סָכַר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם” (תהלים עח, מד); לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם קוֹלָנִים – אֵלּוּ הַצְּפַרְדְּעִים, שֶׁקִּרְקוּרָן הָיָה קָשֶׁה לָהֶם בְּיוֹתֵר; לֹא חָזְרוּ, יָרָה עֲלֵיהֶם חִצִּים – אֵלּוּ הַכִּנִּים, שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין בְּגוּפָם שֶׁל מִצְרִים כְּחֵץ זֶה; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִים – זֶה עָרוֹב; לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם דְּרוֹלוֹמַסְיָא – זֶה הַדֶּבֶר, וְהָרַג אֶת מִקְנֵיהֶם; לֹא חָזְרוּ, זָרַק בָּהֶם נֵפְט – זֶה הַשְּׁחִין; לֹא חָזְרוּ, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת – זֶה הַבָּרָד; לֹא חָזְרוּ, גֵּרָה בָהֶם אֻכְלוּסִין הַרְבֵּה – זֶה הָאַרְבֶּה; לֹא חָזְרוּ, חֲבָשָׁם בְּבֵית הָאֲסוּרִים – זֶה הַחשֶׁךְ; לֹא חָזְרוּ, הָרַג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם – “וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות יב, כט).

כָּל מָה שֶׁחָשְׁבוּ הַמִּצְרִים עַל יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם: חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבִים מֵימֵיהֶם, לְפִיכָךְ – “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם” (תהלים עח, מד); חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים פְּרַגְמָטֵיהֶם, הֵבִיא עֲלֵיהֶם צְפַרְדְּעִים וְהָיוּ מְטָרְפִין אוֹתָם; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂים לָהֶם בָּאָרֶץ – הִרְחִישׁ אֶת הָאָרֶץ כִּנִּים; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ טוֹעֲנִים אֶת בְּנֵיהֶם כְּפֵדָגוֹג זֶה – שָׁלַח בָּהֶם עָרוֹב: אֲרָיוֹת, זְאֵבִים, נְמֵרִים וְדֻבִּים וּנְחָשִׁים. הָיוּ לְמִצְרִי חֲמִשָּׁה בָּנִים וְהָיָה נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָם לְשׁוּק בְּיָדוֹ. בָּא אֲרִי נוֹטֵל אֶחָד, זְאֵב – אֶחָד, דֹּב – אֶחָד, נָמֵר – אֶחָד, נָחָשׁ שָׂרָף – אֶחָד. הָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל מִצְרִי לְבַדּוֹ. אוֹמֵר לוֹ הַמִּצְרִי: הֵיכָן בָּנַי? אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל: שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ חֶשְׁבּוֹן: בָּא הָאֲרִי נָטַל אֶחָד, וְהַזְּאֵב – אֶחָד, הַדֹּב – אֶחָד וְהַנָּמֵר – אֶחָד, וְנָחָשׁ שָׂרָף – אֶחָד. חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ רוֹעִים אֶת מִקְנֵיהֶם – שָׁלַח אֶת הַדֶּבֶר בְּמִקְנֵיהֶם; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בַּלָּנִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁחִין; חָשְׁבוּ לְסָקְלָם בַּאֲבָנִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַבָּרָד; חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ כּוֹרְמֵיהֶם – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הָאַרְבֶּה וְאָכַל אִילָנוֹתֵיהֶם; חָשְׁבוּ לְחָבְשָׁם בְּבֵית הָאֲסוּרִים – הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הַחֹשֶׁךְ; חָשְׁבוּ לַהֲרֹג אוֹתָם – “וַה' הִכָּה כָּל בְּכוֹר” (שמות יב, כט); חָשְׁבוּ לְשַׁקֵּעַ אוֹתָם בַּמַּיִם – “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו) (תנחומא בא, ד).


בְּטַכְסִיס – בתחבולות מלחמה.

מְדִינָה – עיר.

לִגְיוֹנוֹת – יחידות צבא.

סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם – חוסם את הספקת המים לעיר.

חָזְרוּ – התחרטו (ונכנעו).

קוֹלָנִים – אנשים וכלים מרעישים.

בַּרְבָּרִים – כוחות צבא אכזריים במיוחד.

דְּרוֹלוֹמַסְיָא – מהומה, הרס וחיסול (המזון).

נֵפְט – בוער באש.

בָּלִיסְטְרָאוֹת – אבנים גדולות המושלכות למרחק בעזרת מנוף מיוחד.

מְגָרֶה – משסה.

קָשֶׁה – מציק ומכביד מאוד.

חֲבָשָׁם – כלא אותם.

טוֹעֲנִים פְּרַגְמָטֵיהֶם – יישאו כסבלים את סחורותיהם.

מְטָרְפִין – נושכים (את הסחורות) ומשחיתים אותן.

עוֹשִׂים לָהֶם בָּאָרֶץ – עובדים בעבודת האדמה.

הִרְחִישׁ – השריץ.

טוֹעֲנִים וגו' – נושאים את ילדיהם כדרכו של מחנך.

נוֹטֵל – לוקח.

מִקְנֵיהֶם – עדריהם.

בַּלָּנִים – מחממים מים בבית המרחץ (והשחין היא מחלת עור צורבת).

כּוֹרְמֵיהֶם – עובדים בכרמים.

לְשַׁקֵּעַ – להטביע.

*


נו “וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ח, ב) – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וּמִלְּאָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה; עֲקִיבָא! מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת – צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם וְהֵם בָּאוּ (סנהדרין פז ע"ב).


מִלְּאָה – על ידי שהשריצה באופן פלאי צפרדעים רבות.

מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? – מדוע אתה מתעסק בענייני אגדה?

כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וגו' – הפסֵק לדבר, ופנה לעסוק בענייני הלכה מסובכים, בדיני נגעים ואוהלות (שתי מסכתות במשנה העוסקות בענייני טומאה וטהרה), שבהם היה כוחו של ר' עקיבא גדול.

שָׁרְקָה לָהֶם – לשאר הצפרדעים.

*


נז “וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ” (שמות ז, כח) – כְּשֶׁהָיְתָה הַמִּצְרִית לָשָׁה אֶת הָעִסָּה וּמַסֶּקֶת אֶת הַתַּנּוּר, בָּאִין הַצְּפַרְדְּעִים וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הָעִסָּה וְאוֹכְלִין אֶת הַבָּצֵק, וְיוֹרְדִין לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וּמְצַנְּנִין אוֹתוֹ וְנִדְבָּקוֹת בַּפַּת.

“וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְּפַרְדְּעִים” (שם שם, כט) – אָמַר רַ' אַחָא: “בְכָה” וַדַּאי, שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, וְטִפָּה אַחַת יוֹרֶדֶת עַל לִבּוֹ, וְנִבְקַעַת שָׁם וְנַעֲשָׂה צְפַרְדֵּעַ. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם עָפָר, וְהָיְתָה טִפָּה שֶׁל מַיִם בּוֹ, הָיָה נַעֲשֶׂה צְפַרְדֵּעַ. חִזְקִיָּה בְּרַבִּי אָמָר: אִם כַּשִּׁיטָה הַזּוֹ – לֹא לָקוּ בָּתֵּיהֶם שֶׁל גְּדוֹלִים, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם בְּשַׁיִשׁ וּבִפְסֵיפַס, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַצְּפַרְדֵּעַ עוֹלָה מִן הַתְּהוֹם וְאוֹמֶרֶת לַשַּׁיִשׁ: עֲשֵׂה לִי מָקוֹם, שֶׁאֶעֱלֶה וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאִי, וְהָיָה נִבְקָע הַשַּׁיִשׁ – וְעוֹלָה וְנוֹטֶלֶת בֵּית הַסְּתָרִים שֶׁלָּהֶם וּמְסָרַסְתָּם (שמו"ר י, ב־ג).


“וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ” – הכלים שבהם מכינים את הבצק.

הָעִסָּה – הבצק.

מַסֶּקֶת – מדליקה.

“בְכָה” וַדַּאי – את תיבת “בכה” יש להבין כפשוטה.

יוֹרֶדֶת עַל לִבּוֹ – מגיעה לתוך גופו.

אִם כַּשִּׁיטָה הַזּוֹ וגו' – לפי דרך זו של פרשנות, בתי העשירים, העשויים שיש (ולא עפר). לא הוכו במכת צפרדעים.

בּוֹרְאִי – הקב"ה.

בֵּית הַסְּתָרִים – איברי המין.

*


נח ‏ “וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ” (שמות ח, יא) – כָּךְ דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים: כָּל זְמַן שֶׁהֵם בְּצָרָה הֵם מַכְנִיעִים עַצְמָם, וְכֵיוָן שֶׁהַצָּרָה עוֹבֶרֶת חוֹזְרִים לְקִלְקוּלָם (שמו"ר י, ו; שם יב, ז; תנחומא בובר וארא, כב).


לְקִלְקוּלָם – להתנהגותם הפגומה.

*


נט “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם” (שמות ח, יב) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עָפָר שֶׁהֵגֵן עָלֶיךָ כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקֶה עַל יָדֶךָ (שמו"ר י, ז).


כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי – וגופתו נטמנה בחול (שמות ב, יב).

אֵינוֹ דִּין – ראו קטע נב.

*


ס “וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד” (שמות ט, כד) – נֵס בְּתוֹךְ נֵס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ, וְלֹא זוֹ מְכַלָּה זוֹ. רַ' נְחֶמְיָה אָמָר: אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה. אָמַר רַ' חָנָן: טַעֲמוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה – כְּפֶרֶט זֶה שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁחַרְצַנּוֹ נִרְאֶה מִתּוֹכוֹ; וְטַעֲמוֹ שֶׁל רַ' נְחֶמְיָה – כַּעֲשָׁשִׁית זוֹ, שֶׁמַּיִם וְשֶׁמֶן מְעֹרָבִים כְּאֶחָד וְהִיא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מִתּוֹכָם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה. לְיָמִים הִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהָלְכוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ בְּיַחַד. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד צְהוּבִים זֶה לָזֶה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהִכּוּ בַּמִּצְרִים. הֱוֵי: “וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד”. הָיָה יוֹשֵׁב מִצְרִי – נִכְוָה בַּבָּרָד, עוֹמֵד – נִכְוָה בָּאֵשׁ (שמו“ר יב, ד; במ”ר יב, ח; שהש"ר ג,כ).


נֵס בְּתוֹךְ נֵס – נס כפול: עצם ירידת הברד ואופיו.

צְלוֹחִיּוֹת – כלי זכוכית.

מְכַלָּה – משמידה.

פְּתוּכִים – מעורבבים.

טַעֲמוֹ – הסברו.

כְּפֶרֶט זֶה וגו' – כגרגר רימון אדום־לבן שגלעינו נראה מבחוץ בשל שקיפותו.

כַּעֲשָׁשִׁית וגו' – מנורה שהשמן שבה דולק כשהוא צף על פני מים.

לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים – יחידות צבא עזות נפש.

לְיָמִים – לאחר זמן.

צְהוּבִים – שונאים.

הֱוֵי – לפיכך.

*


סא “הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד” (שמות ט, יח) – זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמָר: סָרַט לוֹ סְרִיטָה עַל הַכֹּתֶל, אָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לְכָאן יֵרֵד מָחָר הַבָּרָד (שמו"ר יב, ב).


“כָּעֵת מָחָר” – בדיוק בשעה זו מחר.

סָרַט וגו' – שרט, שירטט קו (על קיר ששימש מעין שעון שמש)

*


סב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה שָׂמְחוּ הַמִּצְרִים, אָמְרוּ: נִקְבֹּץ וְנִשְׁלֹק מֵהֶם וּנְמַלֵּא מֵהֶם חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם שְׂמֵחִים?! מִיָּד “וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד” (שמות י, יט) זֶה רוּחַ מַעֲרָבִית, “וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה” (שם). מַהוּ “לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם” (שם)? אֲפִלּוּ מָה שֶׁבִּקְדֵרוֹת וּבְחָבִיּוֹת מְלוּחִין פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶם (שמו"ר יג, ז; תנחומא וארא, יד).


נִקְבֹּץ וְנִשְׁלֹק – נאסוף ונבשל במים רותחים.

מְלוּחִין – שנמלחו (למשמרת).

*


סג “וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה” (שמות י, כב) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי: אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה. “וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים” (שם שם, כג) – בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב – לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְהָעוֹמֵד – אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהוּא רָבוּץ – לֹא הָיָה יָכוֹל לִזְקֹף.

בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה הָיָה הֶעָנָן מַחֲשִׁיךְ לְמִצְרִים וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִים כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ… כְּלֵי כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב” (שם יא, ב) – הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים אֵצֶל הַמִּצְרִים וְאוֹמְרִים לָהֶם: הַשְׁאִילֵנִי אוֹתוֹ הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְךָ, הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ – הָיוּ נוֹטְלִים אוֹתָם בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁים (תנחומא בא, ג; שמו“ר יד, ג; ילק”ש לשמות,קפו).


כָּפוּל וּמְכֻפָּל – שנאמר “חושך” ו“אפילה”.

רָבוּץ – רובץ, שוכב.

לזְקֹף – להזדקף, לעמוד.

לְשַׁקֵּר בָּנוּ – לקחת את הכלים לצמיתות ולא רק בהשאלה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

*


סד “וּלְכָל בְּנֵייִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם” (שמות י, כג)

“בְּאֶרֶץ גּשֶׁן” – לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּמוֹשְׁבֹתָם”, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנָס הָיָה אוֹר נִכְנָס וּמֵאִיר לוֹ מָה שֶׁבְּחָבִיּוֹת וּבְתֵבוֹת וּבְמַטְמוֹנִיּוֹת (שמו"ר יד, ג).


בְּאֶרֶץ גּשֶׁן – מקום מושבם של בני ישראל במצרים.

מַטְמוֹנִיּוֹת– מקומות מסתור.

*


סה לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחשֶׁךְ? לְפִי שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל פּוֹשְׁעִים, שֶׁהָיוּ לָהֶם פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִים וְהָיָה לָהֶם שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אָבִיא עֲלֵיהֶם מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִים: כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶם, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָם שׂוֹנְאֵיהֶם (שמו"ר יד, ג; תנחומא וארא,יד).


פַּטְרוֹנִין – תומכים, אנשים שהגנו עליהם.

בְּפַרְהֶסְיָא – לעיני הכול.

כְּשֵׁם שֶׁעָבַר וגו' – מה שאירע לנו אירע גם להם (ואין לראות במכות את ידו של הקב"ה).

קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם – בני ישראל קוברים את הפושעים שמתו.

שׂוֹנְאֵיהֶם – המצרים.

*


סו “כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל” (ישעיה כו, ט) – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַמַּכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים גָּרְמוּ לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כֵּיצַד? הָיְתָה מַחֲלֹקֶת בֵּין בְּנֵי כּוּשׁ וּבְנֵי מִצְרַיִם; הַמִּצְרִים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ, וְהַכּוּשִׁים אוֹמְרִים: עַד כָּאן תְּחוּמֵינוּ. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הַצְפַרְדְּעִים עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם: הַגְּבוּל שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת לְתוֹכוֹ – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ (שמו"ר ב).


בֵּינֵיהֶם – בין יושבי תבל.

כּוּשׁ – מדינה מדרום למצרים.

תְּחוּמֵינוּ – גבולנו.

הַגְּבוּל שֶׁהָיוּ וגו' – כל מקום שאליו נכנסו הצפרדעים התברר שאינו תחום כוש.

*


סז מְשַׁל פַּרְעֹה, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹעֶה חֲזִירִים, מָצָא רָחֵל אַחַת, מְשָׁכָה בֵּינֵיהֶם. שָׁלַח בַּעְלָהּ אֶצְלוֹ, אָמַר: תֵּן לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ אֶצְלִי רָחֵל. אָמַר הַבַּעַל: הוֹדִיעוּ לִי מֵהֵיכָן הוּא מַשְׁקֶה בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְסָתַם אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל, אָמַר הַבַּעַל: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא מַרְבִּיץ אֶת בַּהֲמוֹתָיו. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּהוּ, וְהָרַס אֶת הַצְּרִיפִין. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן הוּא רוֹעֶה. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ, וְשָׂרַף אֶת כָּל הָעֵשֶׂב שֶׁהָיָה לוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי רָחֵל. אָמַר: הוֹדִיעוּ לִי הֵיכָן בְּנוֹ הוֹלֵךְ לִלְמֹד בְּאַסְכּוֹלֵי. וְהָלַךְ וְלָקַח בְּנוֹ תַּחַת יָדוֹ. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי רְחֵלִי. אָמַר לוֹ: הֲרֵי רְחֵלְךָ. הָיָה מַנְהִיג וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ חֲבָשׁוֹ אֵצֶל בְּנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו אֵין רְחֵלְךָ בְּיָדִי, לָמָה אַתָּה חוֹבְשֵׁנִי? מָה יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי עוֹד? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כָּל מָה שֶׁיָּלְדָה וְגִזּוֹתֶיהָ כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיְתָה אֶצְלְךָ. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא נְתַתִּיהָ, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: עָמַד בִּדְבָרָיו וְלֹא שְׁלָחָהּ לוֹ – וְהוּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. כָּךְ הַבַּעַל – זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָחֵל – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, רוֹעֵה חֲזִירִים – זֶה פַּרְעֹה. יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְנָתַן עֲלֵיהֶם מִסִּים. הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: אֱמֹר לְפַרְעֹה “שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” (שמות ח, טז). הָלַךְ וְאָמַר לוֹ. הִתְחִיל אוֹמֵר “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” (שם ה, ב). הִתְחִיל משֶׁה אוֹמֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר “מִי ה'” וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּחַ. אָמַר לוֹ: הֵיכָן מִצְרִים שׁוֹתִים? אָמַר לוֹ: מִנִּילוּס. אָמַר לוֹ: הֲפֹךְ אוֹתוֹ לְדָם. הִתְחִילוּ הַמִּצְרִים מְבַקְּשִׁים לִשְׁתּוֹת וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין. חָזַר וְאָמַר: “שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” – וְלֹא רָצָה. אָמַר לוֹ: הֵיכָן בְּהֶמְתּוֹ רוֹעָה בַּמִּדְבָּר? שָׁלַח עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבֵּר כָּל עֵץ שֶׁלָּהֶם וְשָׂרַף אֶת הַכֹּל, וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח לָהֶם אַרְבֶּה וְאָכַל כָּל יֶרֶק הָעֵץ, וְנָטַל מַקֵּל וְעָרַף כָּל בְּהֶמְתּוֹ. הֵבִיא עָלָיו כָּל הַמַּכּוֹת וְלֹא רָצָה לְשַׁלְּחָם, וְאַחַר כָּךְ נָטַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: “קוּמוּ צְּאוּ” (שם יב, לא). רָדַף אַחֲרֵיהֶם, תְּפָשׂוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּצַד בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו). הִתְחִיל פַּרְעֹה אוֹמֵר: וּלְוַאי לֹא שִׁלַּחְתִּים, וְהֵם אוֹמְרִין: רְאֵה אִישׁ שֶׁעָמַד בְּדִבּוּרוֹ, מִשֶּׁשִּׁלְחָם הֲרֵי הוֹרְגוֹ (שמו"ר כ, א).


מְשַׁל פַּרְעֹה – משל העוסק בעניין פרעה.

רָחֵל – כבשה.

מְשָׁכָהּ – הניח אותה (בין חזיריו).

מַרְבִּיץ – נותן להן לנוח.

צְרִיפִין – דיר הבהמות. אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

תַּחַת יָדוֹ – לרשותו.

מַנְהִיג וְהוֹלֵךְ – מוביל את הרחלה ומחזירה לרשותו.

חֲבָשׁוֹ אֵצֶל בְּנוֹ – אסר (את הרועה) עם בנו.

גִזּוֹתֶיהָ – הצמר שנגזז ממנה.

וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים וגו' – המשך דברי רועה החזירים: כל בני האדם יאמרו כי יפה עשה כשהתעקש על עמדתו, שהרי בסופו של דבר התברר כי בעל הרחל ביקש מלכתחילה תואנה לפגוע בו, בין שהיה מחזיר לו את הכבשה ובין שלא.

עָרַף – שבר צוואר.

נָטַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ – במכת בכורות.

תְּפָשׂוֹ וַחֲבָשׁוֹ – כשהטביע את פרעה בים סוף.

וְהֵם אוֹמְרִין – המשך דברי פרעה: מלכתחילה הכביד הקב"ה את לבו כדי לפגוע בו, ועניין שילוח עם ישראל היה בבחינת תואנה לכך בלבד.

*



קְשִׁי הַשִּׁעְבּוּד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

מב “וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ה, יד) – מִנָּה אֶת הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַשּׁוֹטְרִים נִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם: “לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים” (שם שם, ז), הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים בָּאִים וּמוֹנִים הַלְּבֵנִים; נִמְצְאוּ חֲסֵרוֹת, הָיוּ הַנּוֹגְשִׂים מַכִּים אֶת הַשּׁוֹטְרִים, וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ מֻכִּים עַל יֶתֶר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתָם בְּיַד הַנּוֹגְשִׂים. אָמְרוּ: מוּטָב לָנוּ לִלְקוֹת, וְלֹא יִכָּשֵׁל יֶתֶר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ” (במדבר יא, טז), אָמַר משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי. אָמַר לוֹ: “אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו” (שם) – אוֹתָם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, הֵם יָּבֹאוּ וְיִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ (תנחומא בובר בהעלותך, כג).


יֶתֶר הָעָם – שאר בני ישראל.

נְמְצְאוּ חֲסֵרוֹת – נתברר שמספר הלבנים קטן מן הנדרש.

מֻכִּים עַל – מוכים בגלל.

מוּטֶָב לָנוּ לִלְקוֹת – עדיף שנספוג אנו את המכות.

מִי רָאוּי – להיות בין שבעים מנהיגי העם.

מָסְרוּ עַצְמָם – הקריבו את עצמם.

בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים – בסכום הלבנים שהוטל על העם לעשות יום יום.

יִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה – יקבלו את הכבוד.

*


מג “וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם” (שמות ה, יח) – הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקוֹשְׁשִׁים אֶת הַקַּשׁ בַּמִּדְבָּר וְרוֹמְסִים בַּחֹמֶר וּבַקַּשׁ; הָיָה הַקַּשׁ נוֹקֵב אֶת עִקְבֵיהֶם וְהַדָּם מִתְבּוֹסֵס בַּחֹמֶר. רָחֵל בַּת בְּנוֹ שֶׁל שׁוּתֶלַח הָיְתָה הָרָה לָלֶדֶת וְרָמְסָה בַּחֹמֶר עִם בַּעְלָהּ וְיָצָא הַוָּלָד מִמֵּעֶיהָ וְנִתְעָרֵב בְּתוֹךְ הַמַּלְבֵּן, וְיָרַד מִיכָאֵל וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִגְזַר גְּזַר דִּין עַל מִצְרַיִם (פדר"א מז).


רוֹמְסִים – מערבבים טיט וקש על ידי דריכה.

נוֹקֵב – חודר, פוצע.

מִתְבּוֹסֵס – מתערבב.

שׁוּתֶלַח – משבט אפרים (במדבר כו, לו).

מַלְבֵּן – כלי מרובע שבתוכו מכינים את הלבנים.

מִיכָאֵל – המלאך.

כִּסֵּא הַכָּבוד – שעליו יושב הקב"ה.

*


מד “ אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ” (שמות ה, כא) – אָמַר רַ' יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַ' שָׁלוֹם: אָמְרוּ לְמשֶׁה: לְמָה אָנוּ דוֹמִים? לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטֹּל אוֹתוֹ, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרָיו לְהַצִּילוֹ מִפִּי הַזְּאֵב. בֵּין הָרוֹעֶה וּבֵין הַזְּאֵב נִבְקַע הַשֶּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: משֶׁה, בֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים (שמו“ר ה, כ”א).


לִטֹּל – לקחת, לחטוף.

נִבְקַע – נחתך, נקרע לשניים.

משֶׁה – שבגלל דרישתו מפרעה לשלח את העם לא ניתן לבני ישראל תבן.

*


מה אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּרַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לַאֲלֶכְסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ: מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה, כג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבָל עַל אֵלּוּ שֶׁאָבְדוּ וְאֵינָם! הֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּ“אֵל שַׁדַּי” וְלֹא הִרְהֲרוּ עַל מִדּוֹתַי וְלֹא אָמְרוּ לִי: מָה שְׁמֶךָ? אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (בראשית יג, יז), בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף – וְלֹא הִרְהֵר עַל מִדּוֹתַי; אָמַרְתִּי לְיִצְחָק: “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ” (שם כו, ג), בִּקְשׁוּ עֲבָדָיו מַיִם לִשְׁתּוֹת וְלֹא מָצְאוּ עַד שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי; אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (שם כח, יג), בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטֹעַ אָהֳלוֹ וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי “מָה שְׁמֶךָ”? וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי: “מָה שְׁמֶךָ” בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי: “וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה, כג)! "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה (שם ו, א) –בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (סנהדרין קיא ע"א).


אֲבוֹתַי – המצרים בתקופת השעבוד.

מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן – ראו קטע מג.

עַל דָּבָר זֶה – בעקבות כל זה.

אֵלּוּ שֶׁאָבְדוּ – שלושת האבות.

נִגְלֵיתִי… בְּ“אֵל שַׁדַּי” וגו' – הקב"ה נגלה לאבות בשם “אל שדי” (כגון בראשית יז, א), שפירושו רב כוח ועוצמה, ובכל זאת לא הטילו ספק ביכולותיו של האל ובכוחו, גם כשהבטחותיו לא התגשמו.

בִּקֵּשׁ – חיפש.

שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה – בראשית כו, כ־כא.

לִנְטֹעַ – להעמיד.

מֵאָה קְשִׂיטָה – בראשית לג, יט.

אָמַרְתָּ לִי – ובכך ניתן ביטוי לפקפוק בכוחותיו של הקב"ה (שמות ג, יג).

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים – שנלחם בהם יהושע בעת כיבוש הארץ (יהושע יב, ז־כד).

*


מו “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תִּפְרִיעוּ אֶת הָעֶם מַמָּעָשָיו” (שמות ה, ד) – מָהוּ ‘לָמָּה’? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לָמָה וְדִבְרֵיכֶם לָמָה. “לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם” (שם) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים: “נֵלְכָה נָּא… וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שם שם, ג) – לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם!: (שמו"ר ה, טז).


אַתֶּם לָמָה – לא כלום, דבר חסר ערך (לא + מה).

פָּנוּי – פטור, חופשי.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

“לְסִבְלֹתֵיכֶם” – לעבודתכם (כשאר העם)

*


מז “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים” (שמות ה, ט) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת, שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָם, לְפִי שֶׁהָיוּ נוֹחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: “תִּכְבֵּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר” (שם) – אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יִהְיוּ נְפֵשִׁים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמו"ר ה, יח).


מְגִלּוֹת – כתבים.

מִשְׁתַּעַשְׁעִין בָּהֶן וגו' – מוצאים הנאה ותקוות גאולה בקריאתם מדי שבת.

נוֹחִין – נחים.

יִהְיוּ נְפֵשִׁים – ינוחו.

*



בִּזַת מִצְרַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ע אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם יוֹסֵף לִקְּטוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” (בראשית מז, יד). אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבִשְׁאַר אֲרָצוֹת מִנַּיִן? – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף” (שם מא, נז). וּכְשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הֶעֱלוּהוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם” (שמות יב, לו). רַב אַסִּי אָמָר: עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן; רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים. וְהָיָה מֻנָּח עַד רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה. בָּא שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלַיִם וּנְטָלוֹ מֵרְחַבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ” (מלכים א יד, כו). בָּא זֶרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וּנְטָלוֹ מִשִּׁישַׁק. בָּא אָסָא וּנְטָלוֹ מִזֶּרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ וְשִׁגְרוֹ לַהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּאוּ בְנֵי עַמּון וּנְטָלוּהוּ מֵהֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמּוֹן. בָּא יְהוֹשָׁפָט וּנְטָלוֹ מִבְּנֵי עַמּון, וְהָיָה מֻנָּח עַד אָחָז. בָּא סַנְחֵרִיב וּנְטָלוֹ מֵאָחָז. בָּא חִזְקִיָּהוּ וּנְטָלוֹ מִסַּנְחֵרִיב, וְהָיָה מֻנָּח עַד צִדְקִיָּהוּ. בָּאוּ כַּשְׂדִּיִּים וּנְטָלוּהוּ מִצִּדְקִיָּהוּ. בָּאוּ פָּרְסִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִכַּשְׂדִּיִּים. בָּאוּ יְוָנִים וּנְטָלוּהוּ מִפָּרְסִיִּים. בָּאוּ רוֹמִיִּים וּנְטָלוּהוּ מִיַּד יְוָנִים – וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי (פסחים קיט ע"א).


אֵין לִי אֶלָּא וגו' – מפסוק זה נלמד שמדובר רק בכספם של המצרים, ומניין שמדובר בכסף העולם כולו?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

עֲשָׂאוּהָ – עשו את מצרים.

מְצוּדָה – מלכודת לתפיסת עופות (שהיו שמים בה גרגרי דגן כפיתיון).

מְצוּלָה – בריכה עמוקה. נְטָלוֹ – לקח אותו.

זֶרַח מֶלֶךְ כּוּשׁ – דברי הימים ב יד, ח־יד.

שִׁגְרוֹ – שלח אותו.

הֲדַדְרִמּוֹן – מלכים א טו, יח.

כַּשְׂדִּיִּים – בבלים.

*


משֶׁה חוֹזֵר לְמִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לח “וַיֵּלֵךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ” (שמות ד, יח) – לְהֵיכָן הָלַךְ? שֶׁהָלַךְ לִטּוֹל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: לְהֵיכָן אַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמִצְרַיִם. אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: אוֹתָם שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת – וְאַתָּה מוֹלִיכָם? אָמַר לוֹ: לְמָחָר הֵם עֲתִידִים לָצֵאת וְלַעֲמֹד עַל הַר סִינַי לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלהֶיךָ” (שם כ, ב) – וּבָנַי לֹא יִשְׁמְעוּ כְמוֹהֶם?! מִיָּד “וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם” (שם ד, יח) – אָמַר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם וְתִכָּנֵס לְשָׁלוֹם וְתָבוֹא לְשָׁלוֹם (שמו"ר ד, ד).


לִטֹּל – לקחת.

אוֹתָם שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם – בני ישראל המשועבדים לפרעה.

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

לְמָחָר – בעתיד.

לָצֵאת – ממצרים.

לֵךְ לְשָׁלוֹם וגו' – שלוש ברכות: לדרך, לכניסה ולהגעה.

*


לט “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” (שמות ד, יט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” נֶחֱלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דּוּ־פַּרְצוּפִים, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם” וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ “לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה” (שם שם, כז), הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).


הַדִּבּוּר – דבר הקב"ה.

דּוּ־פַּרְצוּפִים – בעל שתי פנים.

הֱוֵי – לפיכך.

*


מ “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו… וַיָשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם” (שמות ד, כ) –בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן: “לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה” (שם שם, כז). יָצָא לִקְרָאתוֹ וְהָיָה מְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ. אָמַר לוֹ: משֶׁה! הֵיכָן הָיִיתָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן. אָמַר לוֹ: מָה טַף וְנָשִׁים אֵלּוּ עִמְּךָ? אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי וּבָנַי. – וּלְאָן אַתָּה מוֹלִיכָם? – לְמִצְרַיִם. אָמַר לוֹ: עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִים, וְעַכְשָׁו נִצְטַעֵר גַּם בְּאֵלּוּ! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לְצִפּוֹרָה: לְכִי לְבֵית אָבִיךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר: “צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ” (שם יח, ב) (מכילתא דר"י בשלח, עמלק,א).


הָרִאשׁוֹנִים – אלה שכבר נמצאים במצרים.

מִצְטַעֲרִים – דואגים לגורלם.

בְּאֵלּוּ – בציפורה ובבניה.

לְכָךְ נֶאֱמַר – מאוחר יותר, בשעה שציפורה ובניה באו להצטרף אל משה בהר סיני.

“אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ” – אחר ששולחה חזרה לבית אביה.

*



אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא “וַיִּקַּח משׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ” (שמות יג, יט) – שָׁנוּ חֲכָמִים: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְעַסְּקוּ בְּבִזָּה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר, הָלַךְ משֶׁה אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרִים וְשִׁקְּעוּהוּ בְּתוֹךְ נִילוּס הַנָּהָר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. וְעוֹד, שֶׁאָמְרוּ הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים לְפַרְעֹה: רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא תֵצֵא אֻמָּה זוֹ מִכָּאן לְעוֹלָם – הָעֲצָמוֹת שֶׁל יוֹסֵף, אִם לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָן, עַד עוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת.

הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס וְצָוַח וְאָמַר: יוֹסֵף, יוֹסֵף! הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. תֵּן כָּבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַשְּׁכִינָה מְעֻכֶּבֶת לְךָ, יִשְׂרָאֵל מְעֻכָּבִים לְךָ. אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. מִיָּד הִתְחִיל אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְפַעְפֵּעַ, וְצָף וְעָלָה מִן הַתְּהוֹמוֹת כְּקָנֶה – וּנְטָלוֹ משֶׁה.

רַ' נָתָן אוֹמֵר: בִּקְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים הָיָה יוֹסֵף קָבוּר, הָלַךְ משֶׁה וְעָמַד עַל קְבָרוֹת שֶׁל מְלָכִים, אָמַר: יוֹסֵף, הִגִּיעָה הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל; אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ – מוּטָב, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, נְטָלוֹ משֶׁה וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ.

וְכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִים זֶה עִם זֶה, וְהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָם שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ? אָמְרוּ: אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה. – וְכִי מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לְהַלֵּךְ עִם שְׁכִינָה? – אָמְרוּ: קִיֵּם זֶה כָּל מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה (סוטה יג ע“א־ע”ב; מכילתא דר“י בשלח, פתיחתא; דב”ר יא; תנחומא בשלח ב).


חֲבִיבוֹת – אהובות.

בִּזָּה – לקיחת רכושם של המצרים.

נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר – נותרה מדור יורדי מצרים (בראשית מז, יז).

כְּלוּם – האם.

אַשִּׁפים – קוסמים.

אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת – כי נשבעו ליוסף שיוציאו את עצמותיו עמם.

צָוַח – קרא בקול.

הִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה – הגיע הזמן לקיים את השבועה.

מְעֻכֶּבֶת לְךָ – מתעכבת בגללך.

נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ – פטורים מלקיים אותה.

מְפַעְפֵּעַ – מבעבע במים, מבצבץ.

קָנֶה – צמח מים שמשקלו קל.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

נִזְדַּעְזַע – רעד (וכך זיהה אותו משה).

אָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה – ארון הברית, ובו לוחות הברית.

מָה טִיבָם – מה הם.

וְכִי מָה דַּרְכּוֹ – האם אפשר להוליך יחד גופת מת וארון קודש? קִיֵּם זֶה וגו' – שיוסף קיים את כל המצוות.

*


עב “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ” (שמות יג, יט) – מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, נָטְלוּ קַנְקַן אֶחָד וְשָׁתוּ. הֵצִיץ עֲלֵיהֶם בַּעַל הַמַּרְתֵּף, אָמַר לָהֶם: יֶעֱרַב לָכֶם, יְבֻשַּׂם לָכֶם, יִמְתַּק לָכֶם! שְׁתִיתֶם אֶת הַיָּיִן – הַחֲזִירוּ אֶת־הַקַּנְקַן לִמְקוֹמוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים: מְכַרְתֶּם אֶת יוֹסֵף – הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִמְקוֹמָן (בר"ר פה, ג).


מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ – ממשילים עליו משל.

לִסְטִים – שודדים.

נָטְלוּ – לקחו.

הֵצִיץ – הביט.

יְבֻשַּׂם לָכֶם – ינעם לכם (בשל ריחו המבושם של היין).

שְׁבָטִים – בני ישראל.



יְצִיאַת מִצְרָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עג בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִּלּוּ מִסְתּוֹרִין שֶׁלָּהֶם, וְלֹא בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה (מד“ת קיד, ד; ילק”ש לשמות, רכו; סא“ר, כ”א).


לְשׁוֹנָם – שפתם (העברית).

מִסְתּוֹרִין – סודותיהם (כגון שאין כוונתם להחזיר את הרכוש ששאלו מן המצרים).

הַמִּילָה – ברית המילה.

*


עד “מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת” (תהלים סח, ז) – אָמַר רַ' עֲקִיבָא: לֹא הוֹצִיאָם אֶלָּא בְחֹדֶשׁ כָּשֵׁר לָצֵאת. לֹא בְּתַמּוּז – מִפְּנֵי הַשָּׁרָב, וְלֹא בְטֵבֵת – מִפְּנֵי הַצִּנָּה, אֶלָּא בְנִיסָן, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָצֵאת בּוֹ בַּדֶּרֶךְ, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא צִנָּה קָשָׁה. וְאִם תֹּאמַר תִּשְׁרֵי? הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ עוֹנַת גְּשָׁמִים (במ"ר ג, ו).


כָּשֵׁר – ראוי ומתאים.

הַצִּנָּה – הקור.

תֹּאמַר תִּשְׁרֵי – תשאל מדוע לא בחודש תשרי.

*


עה “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם” (תהלים קה, לח) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: מָשָׁל לְבַעַל בָּשָׂר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר: הַחֲמוֹר מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרַד לוֹ מִמֶּנּוּ, וְהוּא מְקַוֶּה, אֵימָתַי יֵרֵד מִן הַחֲמוֹר. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד לוֹ מִן הַחֲמוֹר שָׂמַח הָאָדָם וְשָׂמַח הַחֲמוֹר, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי מֵהֶם שָׂמַח בְּיוֹתֵר. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת עַל הַמִּצְרִים, וְהָיוּ הַמִּצְרִים מְקַוִּים אֵימָתַי יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְיִשְׂרָאֵל מְקַוִּים אֵימָתַי יִגְאָלֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ וְנִגְאֲלוּ הָיוּ אֵלּוּ שְׂמֵחִים וְאֵלּוּ שְׂמֵחִים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי שָׂמַח בְּיוֹתֵר – עַד שֶׁבָּא דָּוִד וְאָמַר: “שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם” (מד"ת קה, יא).


בַּעַל בָּשָׂר – אדם שמן.

מְקַוֶּה – מצפה.

דָּוִד – המלך, מחבר תהלים.

*


עו “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה” (שמות יג, יז) – אָמַר רַ' לֵוִי: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה, וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר בְּדָבָר מוּעָט. עָמַד הַלּוֹקֵחַ וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים. נְטָעָהּ גְּפָנִים, עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים, הֶעֱמִידָהּ עַל קָנִים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ הַמּוֹכֵר, רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי! אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי! כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתָם. רָאָה אוֹתָם פַּרְעֹה, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁכָּךְ הוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ! לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה” (שמו“ר כ, ה; מכילתא דר”י בשלח, ויהי א).


גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת – ערימת אבנים.

דָּבָר מוּעָט – מחיר נמוך.

הַלּוֹקֵחַ – הקונה.

הֶעֱבִיר – פינה.

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת – של גפנים.

הֶעֱמִידָהּ עַל קָנִים – סמך את השיחים על עמודים.

כָּל הַיָּמִים – כל זמן.

הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.

לְאוֹתוֹ הָאִישׁ – כלומר לפרעה.

“וַיְהִי” – ודורש תיבה זו כשני ביטויי צער: “וי”, “הי”.

*


עז תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לְמָה הָיוּ דוֹמִים? לְיוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הַנֵּץ וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע וּמָצְאָה שָׁם הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן, אִם תִּכָּנֵס לִפְנִים הֲרֵי הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁף בָּהּ, תַּחֲזֹר לַאֲחוֹרֶיהָ – הֲרֵי הַנֵּץ עוֹמֵד בַּחוּץ לְתָפְסָהּ. מֶה עָשְׂתָה הַיּוֹנָה? הִתְחִילָה צֹוַחַת וּמְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ וְיָבוֹא וְיַצִּילָהּ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עַל הַיָּם: לֵירֵד לַיָּם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם; לַחֲזֹר לַאֲחוֹרֵיהֶם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים שֶׁכְּבָר פַּרְעֹה הִקְרִיב. מֶה עָשׂוּ? “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה” (שמות יד, י) – מִיָּד “וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל” (שם שם, ל) (שהש“ר ב ל; מכילתא דר”י בשלח, ויהי ב).


תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

מְקַנֵּן – יושב בקנו.

נוֹשֵׁף – משמיע קול לחישה ומכיש.

מְטַפַּחַת בַּאֲגַפֶּיהָ – מכה בכנפיה. לֵירֵד – לרדת.

הִקְרִיב – התקרב.

*


עח “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ”שמות יד, ה) – לְשֶׁעָבַר “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו… שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים” (שם י, ז), וְעַכְשָׁו “וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו… וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ”? אָמְרוּ: אִלּוּ לָקִינוּ וְלֹא שִׁלַּחְנוּ – כְּדֵי הוּא לָנוּ, אוֹ לֹא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְלֹא הָיוּ נוֹטְלִין מָמוֹנֵנוּ – כְּדֵי הוּא לָנוּ; אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָר שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: צֵא וְהָבֵא לִי דָּג מִן הַשּׁוּק; יָצָא וְהֵבִיא לוֹ דָּג מִן הַשּׁוּק מַבְאִישׁ. אָמַר לוֹ: בִּגְזֵרָה, אוֹ תֹּאכַל, אוֹ תִּלְקֶה מֵאָה מַכּוֹת, אוֹ תִּתֶּן לִי מֵאָה מָנֶה. אָמַר לוֹ: הֲרֵינִי אוֹכַל. הִתְחִיל לֶאֱכֹל. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי לוֹקֶה. לָקָה שִׁשִּׁים, לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר עַד שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. נִמְצָא אוֹכַל אֶת הַדָּג וְלוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה מָנֶה. כָּךְ נַעֲשָׂה לַמִּצְרִים: לָקוּ וְשִׁלְּחוּ וְנִטַּל מָמוֹנָם (מכילתא דר"י בשלח, ויהי, א).


לְשֶׁעָבַר – קודם לכן.

לָקִינוּ – הוכינו במכות.

כְּדֵי – כדאי, שווה.

נוֹטְלִין – לוקחים.

מַבְאִישׁ – מסריח.

בִּגְזֵרָה – בפקודה.

מֵאָה מָנֶה – סכום של כסף.

לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר – לא הצליח לסיים.

*


עט “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ” (שמות יד, יג) – לְמִי הָיָה דוֹמֶה משֶׁה רַבֵּנוּ? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁנָּפְלָה גָדֵר סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. עָמַד וּגְדָרָהּ מִשְּׁלוֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ. נִשְׁתַּיְּרָה פִּרְצָה וְלֹא הָיְתָה לוֹ שָׁעָה לְגָדְרָהּ – וְעָמַד הוּא בְּתוֹךְ הַפִּרְצָה. בָּא אֲרִי – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ, בָּא זְאֵב – וְעָמַד כְּנֶגְדּוֹ (רו"ר, פתיחתא ה).


גָּדֵר – השומרת על הצאן.

סָמוּךְ – קרוב.

גְּדָרָהּ מִשְּׁלוֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ – בנה גדר משלושה צדדים.

נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.

שָׁעָה – זמן. עָמַד כְּנֶגְדּוֹ – נלחם בו.

*


פ “וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם” (שמות יד, יט) – מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה מַנְהִיג אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו. בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו – נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לַאֲחוֹרָיו; בָּא הַזְּאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ מֵאַחֲרָיו וּנְתָנוֹ מִלְּפָנָיו; בָּאוּ לִסְטִים מִלְּפָנָיו וּזְאֵב מֵאַחֲרָיו – נְטָלוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו; הִתְחִיל הַבֵּן מִצְטָעֵר מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עָלָיו אָבִיו בִּגְדּוֹ; רָעֵב – הֶאֱכִילוֹ; צָמֵא – הִשְׁקָהוּ. אַף כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הַיָּם לִפְנֵיהֶם וּמִצְרַיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם – “קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו” (הושע יא, ג); הִתְחִילוּ מִצְטָעֲרִים מִפְּנֵי הַחַמָּה – פָּרֵשׂ עֲלֵיהֶם בִּגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ” (תהלים קה, לט); הִרְעִיבוּ – הֶאֱכִילָם: “הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם” (שמות טז, ד); הִצְמִיאוּ – הִשְׁקָם מָיִם: “וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע” (תהלים עח, טז) (מכילתא דר"י בשלח, ויהי ד; תנחומא בשלח, י).


לְאֶחָד – לאדם אחד.

מַנְהִיג – מוביל.

לִסְטִים – שודדים.

לִשְׁבּוֹתוֹ – לקחת את בנו בשבי.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

מִצְטַעֵר – סובל.

*


פא “וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ” (שמות יד כ) – הֶעָנָן עַל יִשְׂרָאֵל וְהַחשֶׁךְ עַל הַמִּצְרִים. מִצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם בַּאֲפֵלָה רוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹרָה וְהָיוּ מְזָרְקִים בָּהֶם חִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, וְהָיָה הֶעָנָן וְהַמַּלְאָךְ מֵגֵן עֲלֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים” (שם יט, ד) – מָה נִשְׁתַּנָּה נֶשֶׁר זֶה מִכָּל הָעוֹפוֹת כֻּלָּם? שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְיָרְאִים מֵעוֹף אַחֵר, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם; אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מֵאָדָם בִּלְבָד, שֶׁלֹּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ. אוֹמֵר, מוּטָב שֶׁיִּכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי (מכילתא דר“י בשלח, ד; שם יתרו, בחודש, ב; ילק”ש לשמות, רעו).


שְׁרוּיִים – מצויים.

מְזָרְקִים – יורים.

בָּלִיסְטְרָאוֹת – אבנים גדולות המושלכות למרחק בעזרת מנוף מיוחד.

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – במה שונה הנשר משאר בעלי הכנף?

מִתְיָרְאִים – פוחדים.

פּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם – עף מעליהם.

אֲבָל הַנֶּשֶׁר – שם את גוזליו על כנפיו.

יִזְרֹק בּוֹ – יירה עליו.



קְרִיעַת יַם סוּף וּבִזַּת הַיָּם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פב תַּנְיָא, רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצֹוְחִין קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה, הִתְחִילוּ שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם בַּאֲבָנִים. לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכֶן לִגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן” (דברים לג, יב). אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו” (תהלים קיד, ב). מָה טַעַם “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”? מִשּׁוּם שֶׁ“הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס” (שם שם, ג).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְדִידַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה לְפָנַי?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה” (שמות יד, טו־טז) (סוטה לו ע“ב־לז ע”א; מכילתא דר"י בשלח, ויהי, ה).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מְנַצְּחִים – מתנצחים, רבים.

תְּחִלָּה – ראשון.

שָׂרֵי יְהוּדָה – חשובי השבט ומנהיגיו.

אֻשְׁפִּיזְכֶן לִגְבוּרָה – מארח כביכול את הקב"ה (ובית המקדש נבנה בנחלת בנימין ויהודה).

נוֹטְלִין עֵצָה – מתייעצים.

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב – ראש שבט יהודה.

זָכָה יְהוּדָה וגו' – זכה שבט יהודה לשלטון (ודויד המלך בא משבט זה).

מָה טַעַם – מדוע.

יְדִידַי – בני ישראל.

מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה – מתפלל תפילה ארוכה.

בְּיָדִי – באפשרותי.

*


פג “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמות יד, טו) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עֵת לְקַצֵּר וְעֵת לְהַאֲרִיךְ; בָּנַי שְׁרוּיִם בְּצַעַר, וְהַיָּם סוֹגֵר, וְהָאוֹיֵב רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמו"ר כא, ח).


שְׁרוּיִים – ראו בקטע פא.

סוֹגֵר – חוסם את הדרך.

מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה – ראו בקטע הקודם.

*


פד “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמות יד, טו) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם אָבִיו: מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה מַעֲבִיר צֹאנוֹ בְּנָהָר, בָּא זְאֵב לְהִתְגָּרוֹת בַּצֹּאן. רוֹעֶה שֶׁהָיָה בָּקִי, מָה עָשָׂה? נָטַל תַּיִשׁ גָּדוֹל וּמְסָרוֹ לוֹ. אָמַר: יְהֵא מִתְגּוֹשֵׁשׁ בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲבוֹר אֶת הַנָּהָר, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְבִיאוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סַמָּאֵל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָם, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם?! מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָסַר לוֹ אִיּוֹב, שֶׁהָיָה מִיּוֹעֲצֵי פַּרְעֹה וְנֶאֱמַר בּוֹ “אִישׁ תָּם וְיָשָׁר” (איוב א, ח), אָמַר לוֹ: “הִנּוֹ בְּיָדֶךָ” (שם ב, ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם אִיּוֹב – יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים לַיָּם וְעוֹלִים, וְאַחַר כָּךְ אַצִּיל אֶת אִיּוֹב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֲרֵי מָסַרְתִּי אִיּוֹב לַשָּׂטָן; מָה בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ” (שמו"ר כא, ז).


מִשּׁוּם – בשם.

לְהִתְגָּרוֹת – להתקיף.

בָּקִי – בעל ניסיון.

נָטַל – לקח.

יְהֵא מִתְגּוֹשֵׁשׁ בָּזֶה – ייאבק עם התיש.

סַמָּאֵל – הוא השטן.

לְקַטְרֵג – להטיל דופי, להשמיץ.

*


פה “וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה” (שמות יד, כב). אִם בַּיָּם – לָמָּה בַּיַּבָּשָׁה? וְאִם בַּיַּבָּשָׁה – לָמָּה בְּתוֹךְ הַיָּם? אֶלָּא מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם עַד שֶׁבָּאוּ לְתוֹכוֹ עַד חָטְמָם, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה לָהֶם יַבָּשָׁה.

דָּרַשׁ רַ' נְהוֹרַאי: הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר” (תהלים קו, ט) – מָה בַּמִּדְבָּר לֹא חָסְרוּ כְלוּם אַף בַּתְּהוֹמוֹת לֹא חָסְרוּ כְלוּם (שמו"ר כא, י).


אִם בַּיָּם וגו' – אם כתוב “בים”, איך אפשר שהלכו גם ביבשה (ולהפך)?

מִכָּאן – מן הפסוק המזכיר גם ים וגם יבשה.

שֶׁלֹּא נִקְרַע וגו' – הים נחצה רק כשנכנסו לתוכו והגיעו המים לאפיהם.

פּוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת – מושיטה ידה ולוקחת.

מָה בַּמִּדְבָּר וגו' – כשם שבמדבר לא חסרו דבר, כך אף בהליכתם בתהומות הים.

*


פו בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַטְבִּיעַ אֶת מִצְרַיִם בַּיָּם עָמַד עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ, לָמָּה אַתָּה רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ אֶת בָּנַי? מִיָּד כִּנֵּס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְאָמַר לָהֶם: הֱווּ דָנִים בֵּינִי וּבֵין עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם. הִתְחִילוּ שָׂרַי הָאֻמּוֹת מְלַמְּדִים סַנֵגוֹרְיָא עַל מִצְרַיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל כָּךְ, רָמַז לְגַבְרִיאֵל וְטָס לְמִצְרַיִם טִיסָה אַחַת וְשָׁמַט לְבֵנָה עִם טִיטָהּ וְתִינוֹק אֶחָד עִמָּהּ שֶׁשִּׁקְּעוּהוּ בַּבִּנְיָן, וּבָא וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ שִׁעְבְּדוּ אֶת בָּנֶיךָ! מִיָּד יָשַׁב עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִדַּת הַדִּין וְטִבְּעָם בַּיָּם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי?! (ילק“ש לשמות, רמא; שם, רמג; סנהדרין לט ע”ב).


בִּקֵּשׁ – רצה.

עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם – המלאך הממונה על מצרים, כי לכל אומה שר או מלאך משלה.

פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה – המלאכים המלווים את הקב"ה.

מְלַמְּדִים סַנֵגוֹרְיָא – אומרים דברים בזכותם.

מִיכָאֵל, גַּבְרִיאֵל – מלאכים.

שָׁמַט – עקר ממקומה.

טִיטָהּ – הטיט שלה.

שִׁקְּעוּהוּ – קברו אותו חיים (כשנולד לאמו בשעה שעמלה בעבודת הבניין).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – השרים את שבחו של הקב"ה בכל יום ויום.

מַעֲשֵׂי יָדַי – המצרים.

*


פז “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו, א) – מַגִּיד שֶׁהַסּוּס קָשׁוּר בְּרוֹכְבוֹ וְרוֹכְבוֹ קָשׁוּר בַּסּוּס, עוֹלִים לַמָּרוֹם וְיוֹרְדִים לַתְּהוֹם וְאֵין נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה (מכילתא דר"י בשלח, שירה, ב).


מַגִּיד – מלמד (הפסוק).

*


פח “סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו, א) – גַּלֵּי הַיָּם נִדְמוּ לְסוּסִיּוֹת נְקֵבוֹת, וּלְמִצְרַיִם סוּסִים זְכָרִים מְזֹהָמִים, וְהָיוּ רָצִים אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְּעוּ בַּיָּם. וְהָיָה הַמִּצְרִי אוֹמֵר לְסוּסוֹ: אֶתְמוֹל הָיִיתִי מוֹשֶׁכְךָ לְנִילוּס לְהַשְׁקוֹתְךָ מַיִם וְלֹא הָיִיתָ בָּא אַחֲרָי, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְשַׁקְּעֵנִי בַּיָּם? וְהָיָה הַסּוּס אוֹמֵר לְרוֹכְבוֹ: “רָמָה בַיָּם” – רְאֵה מָה בַּיָּם! (שמו"ר כג, יד; שהש”ר א, ג).


נִדְמוּ – דומים היו.

סוּסִיּוֹת – סוסות.

מְזֹהָמִים – מיוחמים.

נִשְׁתַּקְּעוּ – טבעו.

לְשַׁקְּעֵנִי – להטביע אותי.

רְאֵה מָה – וכוונתו לסוסות (ותיבת “רמה” נדרשת כ“ראה מה”).

*


פט דָּרַשׁ רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכַּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה – עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמָרוּ: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב).

תַּנְיָא, הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּם אָמְרוּ שִׁירָה. – וַהֲרֵי לֹא רָאוּ? אָמַר רַ' תַּנְחוּם: כָּרֵס נַעֲשָׂה לָהֶם כְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה וְרָאוּ (סוטה ל ע“ב־לא ע”א; ירושלמי סוטה ה, ד).


נָתְנוּ עֵינֵיהֶם – הביטו למרום.

עוֹלָל – ילד קטן.

שָׁמַט – הרחיק.

תַּנְיָא – ראו קטע פב.

כָּרֵס וגו' – בטני אמותיהם נעשו שקופות כראי של זכוכית.

*


צ “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות טו, א) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירַת הַיָּם לֹא הִנִּיחָם משֶׁה שֶׁיֹּאמְרוּ לְעַצְמָם, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁרַבּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ כְּשֶׁהוּא נַעַר, כָּךְ אָמַר משֶׁה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – כְּנַעַר הָעוֹנֶה אַחֵר רַבּוֹ. לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה עָמְדוּ עַל פִּרְקָם, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים שִׁירַת הַבְּאֵר לְעַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל” (במדבר כא, יז) (ילק“ש לבמדבר, תשס”ד)


לֹא הִנִּיחָם וגו' – לא הרשה להם לומר אותה לבדם.

אוֹמֵר עִמּוֹ פָּרָשָׁתוֹ וגו' – קורא קטע בתורה, והנער חוזר אחר הרב פסוק אחר פסוק.

עָמְדוּ עַל פִּרְקָם – התבגרו.

*


צא אָמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד אֶחָד כָּךְ מִצְרִים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל יָם: פְּלֹט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ? אָמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא לִי עָרֵב. מִיָּד פְּלָטָם וְהִשְׁלִיכָם לַיַּבָּשָׁה וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם” (שמות יד, ל).

וּמַהוּ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם? שֶׁאִלּוּ בְּפַרְעֹה נֶאֱמַר: “שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר” (שם שם, ז), וְאִלּוּ בְּסִיסְרָא נֶאֱמַר: “תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל” (שופטים ד, ג). וּכְשֶׁבָּא סִיסְרָא, בָּא אֲלֵיהֶם בִּדְקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם עֲלֵיהֶם נִתְלַבְּנוּ אוֹתָם דְּקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל, יָרְדוּ לְצַנֵּן עַצְמָם בְּנַחַל קִישׁוֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַחַל קִישׁוֹן: לֵךְ וְהַשְׁלֵם עֶרְבוֹנֶךָ. מִיָּד גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים” (שם ה, כא). מַהוּ נַחַל קְדוּמִים? – נַחַל שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ דָגִים שֶׁל יָם וְאָמְרוּ: “וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ” (תהלים קיז, ב) (פסחים קיח ע"ב).


קְטַנֵּי אֲמָנָה – ספקנים, מי שאמונתם אינה מלאה.

מִצַּד אֶחָד – של הים.

שַׂר שֶׁל יָם – המלאך הממונה על מימי העולם.

פְּלֹט אוֹתָם – הוצא את גופות המצרים.

כְּלוּם וגו' – האם ראוי שהאדון (הקב"ה) יחזיר לעצמו מתנה (המצרים) שנתן לעבדו (לים)?

אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם – פי אחד וחצי מהם.

תּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ – לדין, אם לא יקיים את הבטחתו.

עָרֵב – לקיום ההבטחה.

שֶׁאִלּוּ בְּפַרְעֹה – שהרי על פרעה.

אֲלֵיהֶם – אל ישראל.

דְּקָרִים – פגיונות.

מִמְּסִלּוֹתָם – ממסלוליהם שבשמים.

נִתְלַבְּנוּ – התלהטו.

לְצַנֵּן – לקרר.

הַשְׁלֵם – מלא.

מִקֶּדֶם – עוד בימים קדומים.

*


צב “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת” (שמות יד, ל) – מָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם? הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל כַּלְבּוֹ, וְהוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת רַגְלוֹ עַל צַוָּאר שֶׁל מִצְרִי, וְהָיָה אוֹמֵר לְכַלְבּוֹ: אֱכֹל מִן הַיָּד הַזּוֹ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדָה בִּי, אֱכֹל מִן הַמֵּעַיִם הַלָּלוּ שֶׁלֹּא חָסוּ עָלַי (מד"ת כב, א).


נוֹטֵל – לוקח.

חָסוּ – ריחמו.

*


צג “וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף” (שמות טו, כב) – שֶׁהִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם, כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם יָצָא פַּרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם בְּכָל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין. מָה עָשָׂה? עָמַד וְקִשֵּׁט כָּל אוֹתָם הַסּוּסִים בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת. כְּשֶׁבָּאוּ לַיָּם וְטִבְּעָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ צָפוֹת כָּל אוֹתָן הָאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת וְהָיוּ מֻשְׁלָכוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם. הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִים בְּכָל יוֹם וְנוֹטְלִים מֵהֶן, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים לָזוּז מִשָּׁם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ, אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁבְּכָל יוֹם הַיָּם מַעֲלֶה לָכֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת? עָמַד והִסִּיעָם בְּעַל כָּרְחָם (תנחומא בובר בשלח, טז).


בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם – נגד רצונם.

בְּכָל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין – עם המוני חייליו ומרכבותיו.

נוֹטְלִים – לוקחים. מְבַקְּשִׁים – רוצים.



ה: ישראל במדבר

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק

ה: ישראל במדבר

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


מִמִּצְרַיִם לַמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שיר השירים ב, ב) – רַ' אֱלִיעֶזֶר פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם. מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵין הַחוֹחִים קָשֶׁה לְבַעֲלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” (דברים ד, לד).

רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַ' חָנָן אָמָר: “גּוֹי מִקֶּרֶב עַם וְעַם מִקֶּרֶב גּוֹי” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי”, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ עֲרֵלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם. אִם כֵּן, לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם (שהש"ר ב, ו). הַמִּקְרָא – הפסוק. נתונה – מצויה. קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – דָרשה מן הקב"ה להתגבר (על מידת הדין, כמפורט להלן).


“גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי” – שלא היתה כל הבחנה בין ישראל למצרים.

בְּלוֹרִית – גידול שׂער הראש בדרך המקובלת אצל עובדי עבודה זרה.

כִּלְאַיִם – שעטנז, בגדים הארוגים מצמר ופשתן (בניגוד למצוות התורה [ויקרא יט, יט]).

*


ב “גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” (תהלים פ, ט) – אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן? אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן, כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְשִׁים שֶׁתַּשְׁבִּיחַ מָה הֵם עוֹשִׂים? עוֹקְרִים אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִים אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבַּחַת; כָּךְ כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מָה עָשָׂה? עֲקָרָם מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָם לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם: קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם (שמו"ר מד, א).


מְבַקְּשִׁים – רוצים.

שֶׁתַּשְׁבִּיחַ – שתהיה משובחת יותר.

לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל – לפרסם את שמם.

וְיָצָא לָהֶם שֵׁם – התפרסמו.



הַבְּאֵר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הַבְּאֵר הָיְתָה מַעֲלָה לָהֶם מִינֵי דְּשָׁאִים, מִינֵי זֵרְעוֹנִים, מִינֵי אִילָנוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּפָסְקָה הַבְּאֵר מֵהֶם, הָיוּ אוֹמְרִים: “וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת” (במדבר כ, ה) (שהש"ר ד, יג).


מַעֲלָה – מצמיחה סביבה.

שֶׁהוּא כֵּן – שכך היה הדבר.

פָּסְקָה – חדלה (לתת מימיה).

*


יד כָּךְ הָיְתָה הַבְּאֵר שֶׁהָיְתָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: דּוֹמָה לְסֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת, מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה כְּמִפִּי הַפַּךְ הַזֶּה, מִתְגַּלְגֶּלֶת וְעוֹלָה עִמָּהֶם לְהָרִים וְיוֹרֶדֶת עִמָּהֶם לְגֵיאָיוֹת. בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים הִיא שׁוֹרָה כְנֶגְדָּם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל אֹהֶל מוֹעֵד. נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים וְסוֹבְבִים אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים עָלֶיהָ אֶת הַשִּׁירָה:

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז) – הַמַּיִם מְבַעְבְּעִים וְעוֹלִים כְּעַמּוּד לְמַעְלָה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וְאִישׁ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם (שם שם, יח) – סו­ֹבֶבֶת בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַיְשִׁימוֹן וְהִיא נַעֲשֵׂית נְחָלִים גְּדוֹלִים, וְהֵם יוֹשְׁבִים בְּאִיסְקַפָּאוֹת וּבָאִים זֶה אֵצֶל זֶה. הָעוֹלֶה דֶרֶךְ יָמִין יוֹרֵד דֶּרֶךְ יָמִין, הָעוֹלֶה דֶרֶךְ שְׂמֹאל יוֹרֵד דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. מַיִם שֶׁמִּתְמַצִּין מִמֶּנָּה נַעֲשִׂים נָהָר גָּדוֹל וְהוֹלְכִים לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבִיאִים מִשָּׁם כָּל חֶמְדַּת הָעוֹלָם (תוספתא סוכה ג, יא־יג; במ"ר א, ב).


סֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת – סלע מחורר הנראה ככוורת דבורים.

מְפַכְפֶּכֶת וְעוֹלָה – נובעת.

פִּי הַפַּךְ – צווארו של כלי קיבול קטן לנוזלים.

שְׁרוּיִים – נמצאים.

כְּנֶגְדָּם – מולם.

נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – ראשי השבטים.

“עֱנוּ לָהּ” – שירו לה.

כְּעַמּוּד – כמזרקה.

מוֹשֵׁךְ בְּמַקְלוֹ – מטה את המים בעזרת חריץ שהוא חוקק באדמה במטהו (הוא המשענת).

אִיסְקַפָּאוֹת – סירות זעירות.

בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה – לביקור.

הָעוֹלֶה וגו' – מי הבאר זרמו במעגל, ונמצא שהחותר בנחל מצד ימין נשאר בצד זה גם בדרכו חזרה (וכן להפך).

מִתְמַצִּין – נשארים (לאחר ששותים ממנה).

חֶמְדַּת הָעוֹלָם – אוצרות שהכול חומדים, רוצים.

*



הַמָּן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ג “וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ” (שמות טז, ח) – אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים לְתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא משֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָתָם (יומא עה ע“א־ע”ב).


מְנַקְּרִים בְּאַשְׁפָּה – בכל עת.

זְמַן סְעוּדָתָם – שתי סעודות ביום, בערב ובבוקר.

*


ד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן; פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַעַם אַחַת בַּשָׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכָל יוֹם וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו בְּכָל יּוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לְמָחָר אֵין הַמָּן יוֹרֵד וְנִמְצְאוּ כֻּלָּם מֵתִים בָּרָעָב. נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ (יומא עו ע"א).


מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא ניתנה כמות שנתית של מן אחת בשנה (במקום כמות יומית).

פָּסַק – הקציב, העניק.

מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו – מבקר ופוגש את אביו.

אַף – כך גם.

נִמְצְאוּ – יהיו.

מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם – פונים במחשבה ובתפילה.

חַם – טרי.

מַשּׂאוֹי – משא, טורח.

*


ה נֶאֱמַר בַּמָּן “לֶחֶם” וְנֶאֱמַר “שֶׁמֶן” וְנֶאֱמַר “דְּבַשׁ”. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁלוֹשָׁה כְּתוּבִים הַלָּלוּ? בַּחוּרִים הָיוּ טוֹעֲמִים טַעַם לֶחֶם, זְקֵנִים טַעַם דְּבַשׁ, תִּינוֹקוֹת טַעַם שָׁמֶן (שמו"ר כה, ג). נֶאֱמַר בַּמָּן וגו' – שמות טז, ד; במדבר יא, ח; שמות טז, לא. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ וגו' – כיצד יכולים להיות שלושה פסוקים אלה נכונים? בַּחוּרִים – צעירים.

*


ו נֶאֱמַר: “וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו” (במדבר יא, ט), וְנֶאֱמַר: “וְְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ” (שמות טז, ד), וְנֶאֱמַר: “שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ” (במדבר יא, ח) – הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים יָרַד עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם, בֵּינוֹנִים – יָצְאוּ וְלָקְטוּ, רְשָׁעִים – שָׁטוּ וְלָקָטוּ.

נֶאֱמַר “לֶחֶם” (שמות טז, ד) וְנֶאֱמַר “עֻגוֹת” (במדבר יא, ח) וְנֶאֱמַר “וְטָחֲנוּ” (שם). הָא כֵּיצַד? – צַדִּיקִים – לֶחֶם, בֵּינוֹנִים – עֻגוֹת, רְשָׁעִים – טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם (יומא עה ע"א).


הָא כֵּיצַד – איך להבין את הפסוקים הנראים סותרים זה את זה?

בֵּינוֹנִים – שאינם צדיקים ואינם רשעים.

שָׁטוּ – הלכו למרחק, שוטטו.

לֶחֶם – אפוי.

עוּגוֹת – בצק לפני אפייתו.

טָחֲנוּ בְּרֵחָיִם – וצריכים היו לטרוח הרבה אף לפני האפייה.

*


ז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ” (תהלים עח, כה) – לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” (דברים ט, ט); אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם “לֶחֶם אַבִּירִים” – לֶחֶם אֵיבָרִים, לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בִּרְמָ"ח אֵיבָרִים (יומא עה ע"ב).


“לֶחֶם אַבִּירִים” – כינוי למן.

אָמַר לָהֶם – למי שמסר לו את דברי ר' עקיבא.

“לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי” – דברי משה ששהה במרום, בקדושה כמלאכים, לשם קבלת התורה.

מָה אֲנִי מְקַיֵּם – איך אני מפרש את הפסוק?

לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע וגו' – מזון שנספג כל כולו באיברי האדם (שהם רמ"ח = 248 במספר), בלא פסולת היוצאת מן הגוף.

*

ח “וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן” (במדבר יא, ח) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָה שָׁד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ טוֹעֵם כַּמָּה טְעָמִים – אַף הַמָּן, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים אוֹתוֹ, מוֹצְאִים בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: לְשֵׁד מַמָּשׁ, מָה שֵׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים (יומא עה ע"א).


כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְמַשְׁמֵשׁ – ממשש (ויונק).

מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים – ומתגלה בצורות שונות ומשונות.

*

ט “תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי” (תהלים כג, ה) – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (יומא עו ע"א).


“נֶגֶד צֹרְרָי” – לעיני אויבי.

מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה – נערם עוד ועוד.

מִזְרָח וּמַעֲרָב – העולם כולו.

*


י “וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס” (שמות טז, כא) – כֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַמָּן הָיָה פּוֹשֵׁר וְהוֹלֵךְ, וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִים מִמֶּנּוּ וּמוֹלִיכִים לַיָּם הַגָּדוֹל. וּבָאִים אַיָּלִים וּצְבָאִים וְיַחְמוּרִים וְכָל בְּהֵמָה וְשׁוֹתִים מֵהֶם. וְאַחַר כָּךְ בָּאִים הָאֻמּוֹת וְצָדין מֵהֶם וְאוֹכְלִין אוֹתָם, וְטוֹעֲמִין בָּהֶם טַעַם הַמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִין: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ” (תהלים קמד, טו) (מכילתא דר"י בשלח, ויסע ד; תנחומא בובר בשלח, כב).


פּוֹשֵׁר – מפשיר.

מוֹשְׁכִים – נמשכים, זורמים.

יַחְמוּרִים – מסוג הבהמות הטהורות (דברים יד, ה).

*


יא תַּנְיָא, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי משֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם משֶׁה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). לְמָחָר אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְּנָבוֹ; אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי – בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ (יומא עה ע"א).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מָה שֶׁבַּחֹרִים וּמָה שֶׁבַּסְּדָקִים – מה שנמצא בתחומו הפרטי והנסתר של כל אדם.

לְמָחָר וגו' – לפי הבית שבו נמצאה למחרת מנת המן היומית של העבד (ה“עומר”) נודע מי בעליו.

בְּיָדוּעַ – ודאי הוא.

*


יב “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן” (דברים ח, ג) – רַ' חֲנַנְיָה וְרַ' יוֹנָתָן שָׁאֲלוּ אֶת מְנַחֵם טַלְמָיָא: וְכִי מַאֲכַל רְעָבוֹן נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל? מָה עָשָׂה? הֵבִיא לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי קִשּׁוּאִים, אֶחָד שָׁלֵם וְאֶחָד שָׁבוּר. אָמַר: "שָׁלֵם זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי זוּז. – וְשָׁבוּר זֶה בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: בְּזוּז אֶחָד. אָמַר לָהֶם: וְכִי אֵין זֶה גָּדוֹל כָּזֶה? אֶלָּא לֹא דּוֹמֶה, כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְהַנֶּה מִן הַטַּעַם כָּךְ הוּא נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה (קה"ר ה, י).


טַלְמָיָא – האופה.

מַאֲכַל רְעָבוֹן – מאכל הגורם גם רעב.

שָׁבוּר – מרוסק.

בְּכַמָּה – מה מחירו?

לֹא דּוֹמֶה וגו' – בין שני הקישואים ניכר הבדל במראה, אף שמשקלם שווה.

מִתְהַנֶּה – נהנה.

נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָּה – והמן לא היה משביע את עינו של המסתכל בו.



עַנְנֵי כָבוֹד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

טו “וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ” (שמות יג, כא) – וְכַמָּה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? שִׁבְעָה עֲנָנִים, אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֵיהֶם, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, כָּל הַנָּמוֹךְ מַגְבִּיהוֹ וְכָל הַגָּבוֹהַּ מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, וְהָיָה מַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים לִפְנֵיהֶם, מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ לִפְנֵיהֶם (מכילתא דר“י בשלח, פתיחתא; במ”ר א, ב).


עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את בני ישראל במסעיהם במדבר.

רוּחוֹתֵיהֶם – צדדיהם.

הַנָּמוֹךָ – כגון הוואדיות.

מַשְׁפִּילוֹ – מנמיך אותו.

מְכַבֵּד וּמְרַבֵּץ – מטאטא ומרטיב במים לסילוק האבק.

*



מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

טז “וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל” (שמות יז, ז־ח) –לְמָה הָיוּ יִשְׂרֵָאל דּוֹמִים? לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו, וְהָיָה רוֹאֶה דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ וְאוֹמֵר לְאָבִיו: קַח לִי, – וְהוּא לוֹקֵחַ לוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה, שְׁלִישִׁית. עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים רָאָה הַבֵּן חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר לוֹ: רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו: שׁוֹטֶה, אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי, וְכָל מָה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ אֲנִי לוֹקֵחַ לְךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר לָזֶה: “רָאִיתָ אֶת אַבָּא”?! מָה עָשָׂה? הִשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו, וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מִיָּד הִקִּיפוּ אוֹתָם עַנְנֵי הַכָּבוֹד; בִּקְשׁוּ מָן – הוֹרִיד לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; בִּקְּשׁוּ שְׂלָו – הֵבִיא לָהֶם, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל צָרְכָּם. הִתְחִילוּ מְהַרְהֲרִים וְאוֹמְרִים: “הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֵּיכֶם, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם – הֲרֵי הַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם. וּמִי הוּא זֶה? עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” (תנחומא בובר יתרו, ד; שמו"ר כו, ב).

תִּינוֹק – ילד.

דָּבָר שֶׁל חֵפֶץ – משהו שהוא רוצה בו.

קַח לִי – קנה לי.

עַד שֶׁהֵם מְהַלְּכִים – בזמן שהלכו.

עַנְנֵי הַכָּבוֹד – ראו בקטע הקודם.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*


יז רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר: לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה? לִזְבוּב שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק לָהוּט אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכָלֶב (תנחומא בובר כי תצא, יב).


לָהוּט אַחַר הַמַּכָּה – משתוקק לגעת בפצע פתוח.

*


יח “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז, יא) – וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו – הָיוּ נוֹפְלִים (ראש השנה כט ע"א).


וְכִי – האם.

עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה – מביאות ניצחון.

שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה – גורמות למפלה.

מְשַׁעְבְּדִים וגו' – מכוונים את מחשבותיהם ואת תקוותיהם כלפי הקב"ה.

*


יט “וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ” (שמות יז, יב) – וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמשֶׁה כַּר אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר משֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּצַעַר – אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית יא ע"א). וְכִי – האם. כֶּסֶת – כרית מרופדת. שְׁרוּיִים בְּצַעַר – סובלים (במלחמה).

*


כ “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יז־יח) – הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים, מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאַמְבָּטֵי רוֹתַחַת שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד לְתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ; אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּכְוָה – הֱקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ, נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד” (שמות טו, טו); כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם – הֱקֵרָם לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (תנחומא כי תצא, ט; תנחומא בובר כי תצא, יג).


“קָרְךָ” – פגש בך. הֱקֵרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים – קירר אותך, הפחית מן החום שאתה מפיץ, כלומר הסיר את פחדך מעל אומות העולם.

אַמְבָּטֵי – אמבטיה. בְּרִיָּה – אדם. לֵירֵד – להיכנס. נִשְׁתַּקְּעוּ – טבעו.

נִזְדַּוֵּג – נלחם. נָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – קיבל את עונשו.

*


כא “זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כה, יז) – אָמַר רַ' לֵוִי: מִן הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִים. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוֹ גָדֵר, וְהוֹשִׁיב בּוֹ כֶלֶב נַשְׁכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר – יְנַשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּפָרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר, אוֹמֵר לוֹ: זוֹכֵר אַתָּה שֶׁנְּשָׁכְךָ הַכֶּלֶב? כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁאָמְרוּ: “הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ?” (שמות יז, ז) אוֹמֵר לָהֶם: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (תנחומא כי תצא, ט).


לִסְטִים – שודד.

לְיָמִים – לאחר זמן.

כָּל זְמַן – בכל פעם.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

*


כב “עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב” (במדבר יג, כט) – מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק? מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בִּרְצוּעָה, כְּשֶׁמְּבַקְשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ אֶת הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָּהּ; כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל (תנחומא בובר שלח לך, יח; במ"ר טז, יח).

מָה רָאוּ הַמְרַגְּלִים לִפְתֹּחַ – מדוע החליטו המרגלים שתרו את כנען (במדבר, פרקים יג־יד) לפתוח את דיווחם בהזכרת עמלק?

תִּינוֹק שֶׁסָּרַח וגו' – ילד שחטא ונענש במלקות.

רְצוּעָה רָעָה – והזכרתו באה כתזכורת לכישלונות העבר.

*


כג “כִּי יָד עַל כֵּסְיָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז) – רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם – לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכֵּס שָׁלֵם; אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם – הַכֵּס שָׁלֵם וְהַשֵּׁם שָׁלֵם (תנחומא בובר כי תצא, יח).


“כִּי יָד” וגו' – הבטחת ה' להשמיד את עמלק.

זַרְעוֹ – צאצאיו.

הַשֵּׁם – שמו של הקב"ה (הנזכר בפסוק בשתי אותיות בלבד).

הַכֵּס – כיסאו של הקב"ה (וגם מילה זו כתובה בצורה מקוצרת).

*


כד כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר… כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) – זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים: כָּךְ מִדָּה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָל הַדּוֹרוֹת: שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקִין בּוֹ – סוֹפוֹ לִלְקוֹת. וְיִלְמְדוּ כָּל אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מֵעֲמָלֵק, שֶׁבָּא לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וְאִבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “מָחֹה אֶמְחֶה”, וְכֵן כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁבָּאוּ לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל בּוֹ בַּדִּין דָּנָן (מכילתא דר"י בשלח, עמלק, ב).


זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים – חכמים שחיו עוד בתקופת הבית השני.

מִדָּה מְהַלֶּכֶת וגו' – עיקרון קבוע הוא לאורך ההיסטוריה.

שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל וגו' – מי שפוגע בעם ישראל, סופו להיפגע (והדוגמה: עמלק).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – דרך התנהגות ראויה.

אִבְּדוֹ – סילק אותו.

“מָחֹה אֶמְחֶה” – והכפילות נדרשת על שני העולמות.

בּוֹ בַּדִּין דָּנָן – הקב"ה דן אותם על פי עיקרון קבוע זה.



מַתַּן תּוֹרָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר “יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ”? אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצָאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה (קה“ר ג, יא; שהש”ר ב, טו).


לֹא בָּא זִיוָם – עדיין אין להם מאור פנים, עדיין לא הבריאו.

שֶׁעָמַד… מֵחָלְיוֹ – הבריא.

פֵּדָגוֹגוֹ – מחנכו.

אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.

יִתְעַדֵּן – יתפנק ויתחזק.

יְרָחִים – חודשים.

בְּאֵר – מי הבאר הפלאית שהלכה עם בני ישראל במדבר.

*


כו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָהֶם בַּעֲלֵי מוּמִים מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ; שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת אֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִים. מָה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָם (תנחומא יתרו, ח).


עוֹשִׂים – עובדים.

אֵינוֹ דִין – אין זה ראוי ונכון.

*


כז אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי” (בראשית א, לא)? – הֵ"א יְתֵרָה לָמָּה לִּי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – אַתֶּם מִתְקַיְּמִים, וְאִם לָאו – אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ (שבת פח ע"א).


הֵ“א יְתֵרָה – ה”א הידיעה במילה “הששי” נראית מיותרת (ואין היא מופיעה בשאר ימי הבריאה).

הִתְנָה – העמיד תנאי.

מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית – כל מה שנברא בששת ימי בראשית.

מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – שניתנה (לפי מסורת חז"ל) ביום השישי לחודש סיוון.

*


כח “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ וְהֵצִיץ בְּאוֹתָם הַחוֹחִים וְרָאָה בָּם שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִשְׁבִיל תּוֹרָה. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא מַיִם בְּמַיִם: דּוֹר אֱנוֹשׁ – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַמַּבּוּל – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַפְּלָגָה – מַיִם בְּמַיִם. וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ. וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; נְטָלָּה וְהֵרִיחָהּ – בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס – בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר ב, ו).


אָרִיס – אדם המעבד את האדמה תמורת חלק מן היבול.

לֵידַע – לדעת.

חוֹחִים וְדַרְדָּרִים – קוצים.

קַצָּצִים לְקֻצּוֹ – כורתי עצים כדי לקצוץ אותו.

שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – שושנה ורודה.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

שָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – נרגעה רוחו.

בִּשְׁבִיל – בזכות.

כ"ו דּוֹרוֹת – עשרים ושישה הדורות שבין אדם הראשון ובין מתן תורה.

מַיִם בְּמַיִם – כולו מים, דימוי לדבר שאין בו שום ערך וטעם.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון, שלפי האגדה היה דורו מלא חטא.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

*


כט “וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא” (דברים לג, ב) – כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה, אֶלָּא עַל כָּל הָאֻמּוֹת. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִרְצָח”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) וְלֹא הִבְטִיחוֹ אָבִיו אֶלָּא עַל הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר “וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה” (שם כז, מ) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִּנְאָף. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם בָּאִים אֶלָּא מִנִּאוּף, שֶׁנֶּאֱמַר “וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן” (שם יט, לו) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִּגְנֹב”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיִּים אֶלָּא מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הַגֵּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ” (שם טז, יב) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. לֹא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֵּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, אִם יִרְצוּ וִיקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְאַחַר כָּךְ בָּא לוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים לג, ב) (ספרי דברים שמג; פס"ר כא).


לִתֵּן – לתת.

כָּל עַצְמוֹ – כל ישותו, כל מהותו.

אוֹתוֹ אֲבִיהֶם – אבינו עשיו (ודיברו על עצמם – כמו גם שאר האומות, בהמשך – בגוף שלישי).

אָבִיו – יצחק.

“שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט” – שילדו את עמון ומואב.

פִּתְחָהּ דלתה.

*


ל “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים” (תהלים סח, יז) – אָמַר רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמְדַיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתָּנֶת; תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאִסְפַּמְיָא, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? כֻּלְכֶם הָרִים, אֶלָּא כֻלְּכֶם גַּבְנֻנִּים; כֻּלְכֶם נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עַל רָאשֵׁיכֶם; אֲבָל סִינַי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עָלָיו – “הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ” (שם) (בר"ר צט, א).


לִתֵּן – לתת.

רָצִים וּמְדַיְּנִין – רצים ומתווכחים (והוא מדרש על “תרצדון”).

בֵּית אֵלִים – שם מקום (לא זוהה בוודאות).

אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום. גַּבְנֻנִּים – יש על גביכם גבנון, חטוטרת, כלומר חטא.

*


לא סִינַי מֵהֵיכָן בָּא? אָמַר רַ' יוֹסֵי: מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְלַשׁ כְּחַלָּה מֵעִסָּה, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הוֹאִיל וְיִצְחָק אֲבִיהֶם נֶעְקַד עָלָיו, נָאֶה לְבָנָיו לְקַבֵּל עָלָיו תּוֹרָה (מד"ת סח, ט).


חַלָּה מֵעִסָּה – חלק המופרש מן הבצק (עיסה) ובשל קדושתו ניתן לכוהנים (במדבר טו, כ).

נָאֶה – ראוי, מתאים.

*


לב “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (שמות יט, יז) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי בַּר חַמָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אֶת הָהָר כְּגִגִּית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת־הַתּוֹרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתְכֶם (שבת פח ע“א; עבודה זרה ב ע”ב).


מְלַמֵּד – הפסוק.

כָּפָה… אֶת הָהָר כְּגִגִּית – תלה מעל ראשם את הר סיני כגיגית הפוכה.

מוּטָב – טוב ויפה.

תְּהֵא – תהיה.

*


לג דָּרַשׁ רַב סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” (שמות כד, ז) בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְקָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה” וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמָע”; וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב” (שם לג, ו). אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכוּ ה' מַלְאֲכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תהלים קג, כ) – מִתְּחִלָּה “עֹשֵׂי” וְאַחַר־כָּךְ “לִשְׁמֹעַ” (שבת פח ע"א).


שֶׁהִקְדִּימוּ – אמרו “נעשה” קודם ל“נשמע”.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

חָטְאוּ – בחטא העגל.

מַלְאֲכֵי חַבָּלָה – מלאכים שתפקידם להעניש את הרשעים.

פֵּרְקוּם – הסירו אותם.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

בָּנַי – בני ישראל.

רָז – סוד (הוא השימוש שעושים המלאכים בשורש עש“ה לפני שמ”ע).

*


לד אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע, הַבְּרִיוֹת לֹא דִבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) (שמו"ר כט, ט).


פָּרַח – עף.

אוֹפַנִּים – מלאכים שבמרכבת הקב"ה (יחזקאל א, טז).

שְׂרָפִים וגו' – מלאכים השרים לקב"ה “קדוש קדוש קדוש” (ישעיה ו, ג).

נִזְדַּעְזַע – זז.

הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.

*


לה “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) – לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּבָחוּר, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָנִיֵּאל כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה תְּדַמּוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֱלוֹהוֹת, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי, אֲנִי הוּא שְׁבְּכָל מָקוֹם – “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (תנחומא בובר יתרו, טז; ילק“ש לשמות, רפו; מכילתא דר”י בשלח, שירה, ד).


לְפִי – כיוון.

הַיָּם – ים סוף.

סוֹפֵר – מורה.

בִּימֵי שְׁלֹמֹה – כדימוי הקב"ה במגילת שיר השירים המיוחסת לשלמה.

בִּימֵי דָנִיֵּאל – דניאל ז, ט.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה – מתגלה בדמויות רבות ושונות.

*


לו “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” (שיר השירים ה, טז) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) פָּרְחָה נִשְׁמָתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). חָזַר הַדִּבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים? – כֻּלָּם מֵתִים! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר”(תהלים כט, ד). אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” לְבַחוּרִים, “קוֹל ה' בֶּהָדָר” לִתְשִׁישִׁין. רַ' לֵוִי אָמַר: אִלּוּ הָיָה כָתוּב: “קוֹל ה' בְּכֹחוֹ” – לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” – בַּכּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם, הַיּוֹנְקִים לְפִי כּוֹחָם, וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת בֶּן בֵּיתוֹ? – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי, וּבָנֶיךָ מֵתִים! מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”. דָּבָר אַחֵר: “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” – לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֵּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ, שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ – הִתְחִיל מְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ, וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: מָה לְךָ? לֹא בְּנִי יְחִידִי אַתָּה? לֹא אֲנִי אָבִיךָ? – כָּךְ כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” – מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים לָהֶם: מָה לָכֶם? אַל תִּירְאוּ, “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א)! וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדָּבָר וְאוֹמֵר לָהֶם: לֹא בָּנַי אַתֶּם? אָנוֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִים אַתֶּם לְפָָנַי – וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָם עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָם (שהש“ר ו, כ; שמו”ר ה, ט; שם כט, ד).


“חִכּוֹ” – פיו.

פָּרְחָה נִשְׁמָתָם – מתו.

הַדִּבֵּר – הדיבר הראשון מעשרת הדברות, שראשיתו ב“אנוכי”.

הִמְתִּיק – הנעים, החליש את חריפותו.

תְּשִׁישִׁין – תשושים, זקנים.

קוֹל ה' בַּכֹּחַ – במלוא כוחו ועוצמתו.

לַעֲמֹד – להתקיים.

תְּנִי – שנה, למד.

יֵשׁ מֶלֶךְ וגו' – האם יעלה על הדעת שבשעת חתונת בתו (המסמלת את מתן תורה) יהרוג האב־המלך את בעלה (הוא עם ישראל)? לְמֶלֶךְ – משל למלך.

נִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ – פחד (הבן) ויצאה נשמתו ממנו. מְפַתֵּהוּ – משדל אותו במילים.

*


לז “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב” (שמות יט, ג) – אֵלּוּ הַנָּשִׁים. אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶן רָאשֵׁי דְּבָרִים, שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ, “וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם) – אֵלוּ הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְנָשִׁים תְּחִלָּה – שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶן לְתוֹרָה (שמו"ר כח, ב).


רָאשֵׁי דְּבָרִים – עיקרי המצוות והדינים, בלא פירוט רב.

יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ – מסוגלות להבין.

הָאֲנָשִׁים – הגברים.

דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים – פרטי פרטים.

תְּחִלָּה – לפני הגברים.

מַנְהִיגוֹת – מובילות.

*


לח אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? – הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? – הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם.

וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם י"ב מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשֵָּׁרת מְדַדִּים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן” (תהלים סח, יג) – אַל תִּקְרֵי “יִדֹּדוּן” אֶלָּא “יְדַדּוּן” (שבת פח ע"ב).


כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

לְהֵיכָן הָלַךְ? – היכן היה מקום לריחו של הדיבר השני?

מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – מפזר את הריחות אחר כל דיבר ודיבר, בזה אחר זה.

יָצְאָה נִשְׁמָתָם – מתו.

לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים – בימות המשיח.

חָזְרוּ… לַאֲחוֹרֵיהֶם – נסוגו. י“ב מִיל – כשנים־עשר ק”מ.

מְדַדִּים – מקפיצים ומחזירים.

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

“יִדֹּדוּן” – יקפיצו אותם.

*


לט חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מָה הַיָּם הַזֶּה, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – דִּקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה (ירושלמי שקלים ו, א).


מָה הַיָּם הַזֶּה – כמו שבים.

בֵּין כָּל דִּבּוּר וגו' – בין עשרת הדיברות כלולה התורה כולה, על כל פרטיה של התורה שעל פה.

*


מ “מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה, כב) – בּוֹא וּרְאֵה הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כּוֹחוֹ: הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן. אָמַר רַ’ יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה – לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, וְהַזְּקֵנִים – כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, וְיוֹנְקִים – כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, וְהַחוֹלִים – כְּסֹלֶת מְעֹרֶבֶת בִּדְבַשׁ, וְהַגּוֹיִים טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כְּגִדִּין. – וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כּוֹחַ בּוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ, הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).


הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא וגו' – כיצד היה קולו של הקב"ה מגיע לבני ישראל.

לְפִי כּוֹחוֹ – לפי יכולתו.

תָּמֵהַּ – מתפלא.

צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ – מאכל מתוק ורך.

גִּדִּין – גרעיני הפשתן.

יֻזְּקוּ – ייגרם להם נזק.

הֱוֵי – לפיכך.

*


מא בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹש בָּרוּך הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם – וְהָיוּ רָצִים לְדָרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל מִשָּׁם, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן – וְהָיוּ רָצִים לְצָפוֹן, נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח – וְהָיוּ רָצִים לְמִזְרָח, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב – וְהָיוּ רָצִים לְמַעֲרָב, נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם – וְהָיוּ תּוֹלִים עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, – וְהָיָה הַקּוֹל נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?” (איוב כח, יב).

“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ, יד) – מַהוּ “אֶת הַקּוֹלֹת”? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶהְפָּךְ לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְלָמָּה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן? כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. (שמו"ר ה, ט; תנחומא בובר שמות, כב).


מְחַזֵּר – סובב.

תּוֹלִים עֵינֵיהֶם – מביטים.

“הַחָכְמָה” – המזוהה עם התורה.

לָשׁוֹן – שפה.

*


מב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב” (תהלים סח, יב)? – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (ירמיה כג, כט) – מָה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת (שבת פח ע"ב).


כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה. לְשׁוֹנוֹת – שפות. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל –

שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל. מָה פַּטִּישׁ זֶה וגו' – כשם שמכת פטיש (על משטח מתכתי) גורמת להתזת ניצוצות, כך הגיע דבר ה' (“ייתן אומר”) לאוזניים רבות (“צבא רב”), וראו בקטע הבא.

*


מג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶהְפַּךְ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּאָדָם שֶׁמַּכֶּה עַל הַסַּדָּן וְהַנִּיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּפַטִּישׁ עַל הָאֶבֶן וְהַצְּרוֹרוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ: “הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רַב” (תהלים סח, יב) (שבת פח ע“ב; ילק”ש לתהלים, תשצה).


כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וגו' – ראו בקטע הקודם.

סַדָּן – משטח עבודה ממתכת.

צְרוֹרוֹת – שברי אבנים, וראו בקטע הקודם.

*


מד תַּנְיָא: “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מָה שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ (ראש השנה כז ע"א). תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” – מילות הפתיחה של הדיבר העוסק בשבת בשתי הופעותיו בתורה (שמות כ, ז; דברים ה, יא).


בְּדִבּוּר אֶחָד – בבת אחת.

אֵין הַפֶּה – האנושי.

*


מה “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּבַת אַחַת: מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אַחַת, מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אַחַת. אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֶחָד בְּמִזְרָח וְאֶחָד בְּמַעֲרָב, וְאֶחָד בְּצָפוֹן, וְאֶחָד בְּדָרוֹם – שׁוֹמֵעַ כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (שמו"ר כח, ד).


אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר – יולדת היושבת על כיסא מיוחד ללידה (הוא ה“משבר”).

יוֹרְדֵי הַיָּם – מַלחים.

חֲבוּשִׁים – אסורים.

*


מו “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מָה שֶׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” (דברים כט, יד) – “עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם” לֹא כָּתוּב כָּאן אֶלָּא “עִמָּנוּ הַיּוֹם” – אֵלוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בָּהֶן עֲמִידָה; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבַד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָם, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי (שמו"ר כח, ו).


מָה שֶׁהַנְּבִיאִים וגו' – נבואותיהם של כל הנביאים ניתנו להם כבר בסיני.

“יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ” – במעמד הר סיני.

לֹא כָּתוּב כָּאן – בחלקו השני של הפסוק.

לְהִבָּרְאוֹת – להיברא.

שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וגו' – שעדיין לא היתה להן ממשות פיזית (ולכן לא נאמר עליהן שהן עומדות).

לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – בעולם.

*


מז כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכָל מַלְכֵי הַגּוֹיִים אֲחָזָתַם רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא. אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. – אֶלָּא מָה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן” (תהלים כט, יא). מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (שם) (זבחים קטז ע"א).


אֲחָזָתַם רְעָדָה – תקף אותם פחד.

קוֹל הֶהָמוֹן – רעש ומהומה.

מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – משמיד את כל הנבראים.

חֶמְדָּה טוֹבָה – משהו יקר, נחשק ובעל ערך.

בֵּית גְּנָזָיו – אוצרותיו.

תתקע"ד – 974 (על יסוד המסורת האגדית כי התורה קדמה לנתינתה אלף דורות [תהלים קה, ח], וניתנה לעם ישראל בדור העשרים ושישה לבריאה).

מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ – רוצה לתת אותה.

“עֹז” – היא התורה.

*


מח כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמָה הָיָה הַלְּבוּשׁ? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁם; וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו, וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם (שמו"ר נא, ח).


זִיו הֲדָרוֹ – אור יופיו, פאר תפארתו.

עֲטָרוֹת – כתרים.

כְּלֵי זַיִן – כלי נשק.

הַשֵּׁם הַגָּדוֹל – השם המפורש של הקב"ה.

*


מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְבָשָׂר וָדָם? – “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?” (תהלים ח, פסוקים ב, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה, שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מָה כָּתוּב בָּהּ: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות כ, ב).

אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְהֵא לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם) – בֵּין הַגּוֹיִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? – שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִשָּׂא” (שמות כ, ו) – מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שם שם, ז) –כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּת? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שם שם, יא) – אָב וְאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב” (שם שם, יב) – קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? – מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (תהלים ח, י) – וְאִלּוּ “תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב לְמשֶׁה וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם” (שם סח, יט). וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם” (במדבר יז, יב), וְאוֹמֵר: “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצֵר הַמַּגֵּפָה” (שם שם יג) – וְאִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? (שבת פח ע“ב־פט ע”א).


יְלוּד אִשָּׁה – שאישה ילדה אותו, בניגוד למלאכים.

לְפָנָיו – לו.

חֶמְדָּה גְנוּזָה וגו' – ראו קטע מז.

לִתְּנָהּ – לתת אותה.

הֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם – נשימתם הלוהטת.

כִּסֵּא כְּבוֹדִי – מקום מושבו של הקב"ה.

תְּהֵא – תהיה.

שְׁרוּיִים – מצויים.

מַשָּׂא וּמַתָּן – דין ודברים (שבמהלכם יש לעתים צורך להישבע).

כְּלוּם – האם.

שְׁבוּת – מנוחה בשבת.

הוֹדוּ לוֹ – הסכימו איתו.

“תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב – בסוף המזמור (פסוק י) המילים האלה (שהופיעו בראשו) אינן באות, ללמד שהמלאכים מסכימים שהודו של הקב"ה, התורה, אינה צריכה להישאר בשמים.

דָּבָר – מתנה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת – שגילה למשה כיצד לעצור מגפה.

*


נ אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַחֲתוּמָה וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח הַקֻּלְמוּס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים (ירושלמי שקלים ו, א; ילק"ש לשמות, רפ).


אֵשׁ שְׁחֹרָה – האותיות.

אֵשׁ לְבָנָה – היריעות.

מְלֻפֶּפֶת – מוקפת.

וְעִם שֶׁכּוֹתֵב – בשעה שכתב (משה את התורה).

קִנַּח הַקֻּלְמוּס – ניקה את הנוצה או הקנה שבעזרתם כתב.

נָטַל… זִיו הַפָּנִים – זכה לקרני ההוד המפוארים (שמות לד, כט).

*


נא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָה” (איוב כח, כג). הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: “אֵין עִמָּדִי” (שם שם, יד). הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לוֹ: “לֹא בִי הִיא” (שם). חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם – אֲִנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הוֹאִיל וּמִעַטְתָּ עַצְמְךָ, תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי” (מלאכי ג, כב). וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ: “וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ” (במדבר יד, יז) (שבת פט ע"א).


בַּדַּאי – שקרן.

חֶמְדָּה גְּנוּזָה – ראו קטע מז.

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ – עוסק בה.

אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי – אתגאה (ואומר שהתורה בידי).

מִעַטְתָּ עַצְמְךָ – הקטנת את עצמך, התנהגת בצניעות.

קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת – מסמן תווים קטנים בראשי כמה מאותיות התורה.

אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! – האם לא נהוג לברך בברכת שלום במקום שאתה בא ממנו?

כְּלוּם – האם.

נוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ – מקדים אמירת שלום לאדונו.

הָיָה לְךָ – צריך היית. לְעָזְרֵנִי – לעזור לי, לעודד אותי במלאכתי.

*


נב שָׁאַל רַ' חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַ' חִיָּא בְּרַ' אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”, שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” אִם לָאו, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו. כַּלֵּךְ אֵצֶל רַ' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם: הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר. – וְכִי סוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר מָה הִיא? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל! (בבא קמא נד ע“ב־נה ע”א).


בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – הלוחות הראשונים (ששבר משה, ושנוסחם נשמר בשמות פרק כ).

בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – הלוחות השניים (שהוריד משה, ושנוסחם בדברים פרק ה).

נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” – דברים ה, טז: “למען ייטב לך”.

עַד שֶׁאַתָּה – לפני שאתה.

כַּלֵּךְ – לך.

רָגִיל – מצוי דרך קבע.

מִמֶּנּוּ – מר' יהושע.

הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר – משום שהיה ידוע לקב"ה שהלוחות הראשונים יישברו.

וְכִי סוֹפָם וגו' – מדוע לא נאמר “טוב” בלוחות האלה, גם אם היה סופם להישבר?

חָס וְשָׁלוֹם וגו' – לוּ נאמר בהם “טוב” היתה שבירת הלוחות מונעת לחלוטין טובה מעם ישראל.

*


נג מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ – בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְזֵרוֹת וְתִקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת – וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (שבת ל ע"א).


וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לומר.

בְּמוֹתוֹ – לאחר מותו.

*


נד בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ – מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵח שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (ברכות ה ע"א).


מִדַּת – דרך של התנהגות.

חֵפֶץ – דבר בעל ערך (שנמכר בשל עוניו של המוכר).

לוֹקֵחַ – הקונה.

שָׂמֵחַ – ואף מהלל את מה שנתן.

*


נה דָּרַשׁ גְּלִילִי אֶחָד לִפְנֵי רַב חִסְדָּא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לְעַם מְשֻׁלָּשׁ עַל יְדֵי שְׁלִישִׁי בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי (שבת פח ע"א).


הַמָּקוֹם – הקב"ה.

תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת – תורה, נביאים, כתובים.

עַם מְשֻׁלָּשׁ – שיש בו כוהנים, לוויים וישראל.

שְׁלִישִׁי – משה, בנם השלישי של עמרם ויוכבד.

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – לאחר שלושה ימים של הכנה למתן תורה (שמות יט, י־יב).

בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי – סיוון, בספירה המתחילה בניסן.



חֵטְא הָעֵגֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נז “וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה” (שמות לב, א) – בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יָנוּס וְיַמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם” (שם ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ: שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר. לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם: משֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶם: “בָּאוּ שֵׁשׁ” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו; “מֵת” – וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה תְּלוּיָה בַּאֲוֵיר בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהָיוּ מַרְאִים בְּאֶצְבַּע וְאָמָרוּ: “כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ… לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ” (שם לב, א). מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם וְאָמַר: קְשֵׁי עֹרֶף, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים כַּמָּה נִסִּים עָשָׂה לָכֶם?! – עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.

נִתְכַּנְּסוּ עַל אַהֲרֹן, אָמְרוּ לוֹ: אִם תַּעֲשֶׂה לָנוּ אֱלֹהִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לְחוּר. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: “פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם” (שם שם, ב). דָּבָר קָשֶׁה אָמַר לָהֶם, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה?! כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם – “וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם” (שם שם, ג). אָמַר רַ' יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: “אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם” (תהלים קכג, א) – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּלַהֲטֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָה הָיָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן, זֶה שֶׁהִצִּילוֹ משֶׁה מִן הַלְּבֵנִים, נָטַל לוּחַ שֶׁכָּתוּב עָלָיו: “עֲלֵה שׁוֹר!” הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים – וְיָצָא הָעֵגֶל, כְּשֶׁהוּא נוֹעֵר וּמְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד). “וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ” (שם שם, ה) – בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּ לִי, וַאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מֵעַצְמִי, שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁיִּבְנֵהוּ אַחֵר עִמִּי. אַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן: עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ – משֶׁה יוֹרֵד. כְּשֶׁבָּנָה וְלֹא יָרַד משֶׁה – קָרָא: “חַג לַה' מָחָר” (שם). אָמַר: יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: “שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם” (תהלים קו, כא), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: “מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו” (שם שם, יג) (תנחומא כי תשא, יט; שבת פט ע“א; שמו”ר מא, ז).


“בֹשֵׁשׁ” – איחר, התעכב.

בָּאוּ שֵׁשׁ – הגיעה השעה השישית (חצות היום).

לְסוֹף – אחרי.

שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל – הם הערב רב (שמות יב, לח).

שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד – כבר לא ירד.

לֹא הִשְׁגִּיחוּ – לא קיבלו את דבריו.

עִרְבֵּב – בילבל.

מֵת – משה.

מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה – שבה לכאורה נקבר.

חוּר – מראשי העם (שמות יז, י).

מַעֲסִיקָם בִּדְבָרִים – ומבקש להרוויח זמן.

דָּבָר קָשֶׁה וגו' – משימה קשה לביצוע, כיוון שהנשים אינן ממהרות לתת את תכשיטיהן.

נִכְפֹּר – נתכחש, נבגוד.

“וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם” – הגברים, אך לא הנשים.

תָּלָה – נשא, הגביה.

לַהֲטֵיהֶם – מעשי הכשפים שלהם.

מִיכָה הָיָה וגו' – מיכה הוא שעשה את העגל, והוא גם שבנה בתקופת השופטים פסל לעבודה זרה (שופטים פרק יז).

נִתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן וגו' – שנמעך (על פי מסורת אגדית) בתוך בניין שנבנה במצרים וניצל בידי משה.

נָטַל – לקח.

“עֲלֵה שׁוֹר!” – כנראה נוסחה מאגית כלשהי.

הַכּוּר – הכבשן.

מְקַרְטֵעַ – מקפץ.

מֵעַצְמִי – בעצמי.

מַעֲשָׂיו – של הקב"ה.

*


נח “וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות לב, ז) – בִּנְזִיפָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יְרִידָה הִיא לְךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנִי! מָה סִרְחוֹנִי? אָמַר לוֹ: “שִׁחֵת עַמְּךָ”. אָמַר לוֹ משֶׁה: וְכִי עַמִּי הֵם? “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל” (דברים ט, כט). וּמָה חָטָאוּ? אָמַר לוֹ: “וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר” (תהלים קו, כ). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּעַ לָךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מָה מְסַיֵּעַ לִי? אָמַר משֶׁה: אַתָּה מַשִּׁיב רוּחוֹת וְהוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים; אַתָּה מַזְרִיחַ חַמָּה וְהוּא – לְבָנָה; אַתָּה מַעֲלֶה אִילָנוֹת וְהוּא מַצְמִיחַ צְמָחִים. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל כְּמוֹתָם?! אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם כֵּן – אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב וְעוֹמֵד לִשָּׁחֵט – “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?” (שמות לב, יא) (תנחומא כי תשא, כב; שמו"ר מג, ו).


יְרִידָה – רוחנית (ולא רק פיזית).

סִרְחוֹנִי – חטאי.

טוֹב הוּא וגו' – יכול הוא לעזור לך (בניהול העולם).

טוֹעֶה בָּעֵגֶל – מייחס לו כוחות וסבור שהוא אל.

אֵין בּוֹ מַמָּשׁ – אין לו שום כוח וערך.

לִשָּׁחֵט – לשחיטה.

*


נט “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “לֵךְ רֶד”, חָשְׁכוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה וְנַעֲשָׂה כְּסוֹמֵא מִן הַצָּרוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם לֵירֵד, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְבַקְשִׁים לְהָרְגוֹ. אָמְרוּ: הֲרֵי הַשָּׁעָה לְהָרְגוֹ. יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מָה הַמַּלְאָכִים מְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת לוֹ. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא בַּר אַיְבוּ: פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא פִּשְׁפָּשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְאָמַר: “לֶךְ רֵד”.

בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמָרוּ: כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה לֵירֵד בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. מָה עָשָׂה? אָחַז בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וּפָרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא טַלִּיתוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יַחְבְּלוּהוּ (שמו"ר מב, ד).


סוֹמֵא – עיוור.

הֲרֵי הַשָּׁעָה – הגיעה ההזדמנות.

מְבַקְּשִׁים – רוצים.

פִּשְׁפָּשׁ – שער קטן.

*


ס “לֶךְ רֵד” (שמות לב, ז) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, רֵד מִגְּדֻלָּתֶךָ; כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל חָטָא, אַתָּה לָמָּה לִּי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא הָיָה לוֹ כּוֹחַ לְדַבֵּר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם” (דברים ט, יד), אָמַר משֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָבָר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַמֶּלֶךְ: “אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי – הֲרַגְתִּיךָ”, אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

“וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – אָמַר רַ' אַבָּהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: מְלַמֵּד, שֶׁתְּפָסוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס אֶת חֲבֵרוֹ בְּבִגְדּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לְיִשְׂרָאֵל. (ברכות לב ע"א).


גְּדֻלָּתֶךָ – מעמדך המיוחד.

כְּלוּם – האם לא.

תֶָּשַׁשׁ – נחלש.

הֶרֶף מִמֶּנִי – הנח לי.

דָָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי – יש ביכולתי למנוע את השמדת העם.

נְתְחַזֵּק – התאמץ.

אוֹהֲבוֹ – של המלך, אדם הקרוב אליו.

אִלְמָלֵא – לולי.

“וַאֲכַלֵּם” – אשמיד אותם.

אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.

מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

מַנִּיחֲךָ – עוזב אותך.

*


סא “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וַיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם” (שמות לב, י) – וְכִי משֶׁה הָיָה תוֹפֵס בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁהוּא אוֹמֵר “הַנִּיחָה לִּי”? אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן: הַנִּיחוּ לִי שֶׁאַכֶּנּוּ. וְהָיָה הַפֵּדָגוֹג שֶׁל בְּנוֹ עוֹמֵד בִּטְרַקְלִין. אָמַר הַפֵּדָגוֹג: הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בְּקִיטוֹן, לָמָּה הוּא אוֹמֵר: “הַנִּיחוּ לִי”? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ, לְכָךְ הוּא מְצַעֵק “הַנִּיחָה לִּי”. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. אָמַר משֶׁה: מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי”. מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֱוֵי: “וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו” (שם שם, יא).

“וַיְחַל משֶׁה” – אָמַר רַ' חִיָּא: לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בָּרָקִיעַ, שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט בָּהּ.

“וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר… חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה” (שם שם, לא) – אָמַר רַ' יִצְחָק: עָשָׂה משֶׁה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא כָּךְ אָמַר לוֹ: משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? אֲנִי וְאַתָּה כּוֹעֲסִים עֲלֵיהֶם? – לֹא יְהוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס! אֶלָּא כְּשֶׁאֶהְיֶה נוֹתֵן רוֹתְחִים הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנְנִים, וּכְשֶׁתְּהֵא נוֹתֵן רוֹתְחִים אֶהְיֶה נוֹתֵן צוֹנְנִים. אָמַר לוֹ משֶׁה:: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב בָּנֶיךָ, וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא (שמו“ר מב, ט; דב”ר ג, יא; ילק"ש לשמות, שצב).


תּוֹפֵס – ראו בקטע הקודם.

קִיטוֹן – חדר שינה (פנימי).

לְבַקֵּשׁ – לרצות.

פֵּדָגוֹג – מחנך.

טְרַקְלִין – החדר המרווח והנאה שבקדמת הבית.

לִפְנִים – בפנים.

אֲפַיְּסֶנּוּ עַל בְּנוֹ – אתחנן למען הבן ואשלים ביניהם.

הֱוֵי – לפיכך.

הִנִּיחַ… זָוִית – הותיר פינה.

נִתְחַבֵּט – נפל על פניו בתחנונים.

שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס? – שנינו (ה' ומשה) כועסים?

יְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא – יאמר דברים בזכותם.

*


סב “לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות לב, יא) – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרָיִם? אֶלָּא אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם? – מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.

אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת; הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ, וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ – יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנָה. הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר: הוֹרֶגְךָ אָנִי! הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה אִבַּדְתָּ הַנַּעַר וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדּוֹ? הִנַּחְתָּ כָל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַּשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָּל הַמְּבוֹאוֹת וְלֹא פָּתַחְתָּ לּוֹ חֲנוּת אֶלָּא בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. כָּךְ אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הִנַּחְתָּ כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָּנֶיךָ אֶלָּא בְמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים טְלָאִים, וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמָר: “אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” – דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם (שמו"ר מג, ז).


מָה רָאָה לְהַזְכִּיר – מדוע מצא משה לנכון להזכיר.

עוֹבְדֵי טְלָאִים – עבודה זרה בדמות טלה.

הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ – הרחוב הקטן (שבו היתה החנות בשוק) השפיע בדרכו שלו.

הָאֻמָּנוּת – מקצוע הבשם, שרוב לקוחותיו נשים, כולל זונות.

בָּחוּר – רווק צעיר.

אוֹהֲבוֹ – ידידו (של האב).

אִבַּדְתָּ – פגעת, הזקת.

הִנַּחְתָּ – הותרת בצד.

בַּשָּׂם – מוכר בשמים.

*


סג אָמְרוּ דְבֵי רַ' יַנַּאי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל… הוּא גָרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לָךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי – אֶלָּא כַּרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מָה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב, י) (ברכות לב ע"א).


דְּבֵי רַ' יַנַּאי – חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

הִשְׁפַּעְתָּ – נתת בשפע.

אֵין אֲרִי וגו' – פתגם שפירושו: אין אריה שואג (ומשתולל משמחה) כאשר מונח לפניו מזון דל.

קֻפָּה – סל.

בַּעֲלַת אֵיבָרִים – גדולת ממדים (וזקוקה למזון רב).

כַּרְשִׁינִים – מין משובח של קטניות.

מְּּבַעֶטֶת – בועטת.

סָכוֹ – סך את גופו בשמן.

כִּיס – ארנק.

זוֹנוֹת – ראו בקטע הקודם.

חָזַר… וְהוֹדָה – שינה את דעתו והודה בצדקת דבריו של משה.

*


סד “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ” (שמות לב, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלְמָלֵי נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְטֵלָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל – מָה שִׁמְךָ הַגָּדוֹל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

“וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם” (שם) – “אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בֶּן נַחֲמָנִי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁמִי, הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לֶָהֶם בְּשִׁמְךָ – עַכְשָׁו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם?

"מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' “ (במדבר יד, טז) – “יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: בֶּן עַמְרָם, וַהֲלֹא כְבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכֹל לַעֲמֹד, לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” (שם שם, כ) – תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: ”כִּדְבָרֶיךָ”, עֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר כֵּן. אַשְׁרֵי הַתַּלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ!

“וְאוּלָם חַי אָנִי” (שם שם, כא) – אָמַר רָבָא אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִדְבָרֶיךָ. (ברכות לב ע"א).


אִלְמָלֵי – אילו.

בְּטֵלִים – לא יתקיימו לנצח.

“אֲשֶׁר אָמַרְתָּ” לֹא נֶאֱמַר – ועל כן אפשר להבין כי אלו מילותיו של משה (ולא של ה') אל עם ישראל.

מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם – אחרי שלא נתקיימה ההבטחה שהבטחתי בשמך. "יָכֹל ה' " לֹא נֶאֱמַר – והמדרש עומד על צורת הנקבה של “יכולת”.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר – יכולים הם לומר.

מֶלֶךְ אֶחָד – פרעה.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד – מלכי כנען.

חָזַר… וְהוֹדָה – ראו בקטע הקודם.

תְּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

“כִּדְבָרֶיךָ” (כך נוסח התורה בכתבי יד רבים) – צורת הרבים נדרשת כאישור של הקב"ה (בסיפור המרגלים שבספר במדבר) כי טענת משה בסיפור העגל נכונה אף היא.

עֲתִידִים וגו' – לומר כי “תשש כוחו כנקבה”.

הֶחֱיִיתַנִי – נתת לי כוח וחיים מחודשים.

*


סה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת הָיוּ סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם; כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹתוֹ הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל משֶׁה. מִיָּד – “וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת” (שמות לב, יט) (תנחומא כי תשא, כו).


סוֹבְלִין אֶת עַצְמָם – נושאים את עצמם מכוח דבר הקב"ה הכתוב עליהם.

פָּרַח – התעופף.

וְנִמְצְאוּ – ונעשו.

*


סו תַּנְיָא: כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב “אֶרֶךְ אַפַּיִם”, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לוֹ: אַף לִרְשָׁעִים. אָמַר לְפָנָיו: רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ! אָמַר לוֹ: עַתָּה תִרְאֶה שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְכָךְ. כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי: אַף לִרְשָׁעִים! וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (במדבר יד, יז־יח) (סנהדרין קיא ע“א־ע”ב).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

וְכוֹתֵב – בתורה.

אֶרֶךְ אַפַּיִם – סבלן, שאינו ממהר להעניש.

לְצַדִּיקִים – לצדיקים בלבד.

תִּצְטָרֵךְ לְכָךְ – תהיה זקוק למה שאמר הקב"ה על ארך אפיו.

כְּשֶׁחָטְאוּ – במעשה העגל.

*


סז “וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה” (שמות לג, יא) – אָמַר רַ’ אַבָּהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ (ברכות סג ע"ב).


עַכְשָׁו – לאחר שסופר כי משה נטה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות לג, ז).

הָרַב בְּכַעַס – הקב"ה כועס על העם.

תַּלְמִיד – משה.

מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם – מה יהיה גורלם.

לִמְקוֹמוֹ – בתוך המחנה.

*


סח “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם” (שמות לב, לד) – אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן.

רַב יוּדָן בְּשֵׁם רַב אַסִּי אָמָר: אֵין לְךָ כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹּא נָטַל אוּנְקְיָא אַחַת שֶׁל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (סנהדרין קב ע“א; שמו”ר מג, ב; קה"ר ט, יא).


“וּבְיוֹם פָּקְדִי” – כשאבוא להעניש.

אֵין לְךָ וגו' – אין שום עונש משמים (“פורענות”) שבא על העולם מבלי שיש בו מעט מן העונש על מעשה העגל.

אֶחָד מֵעֵשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – חלק מועט (1/24) מכמות שהיא עצמה זעומה (“הכרע ליטרא”, כלומר תוספת זעירה שמוסיפים על המאזניים כדי לאזן אותם בשעת שקילת כמות לא גדולה, של כ־250 גרם).

נָטַל אוּנְקְיָא – קיבל חלק קטן מן העונש על מעשה העגל (האונקיא היא 1/12 של ליטרא).



נָדָב וַאֲבִיהוּא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נו “וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא” (שמות כד, א) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם” (משלי כז, א) – נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי. אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם שְׁטִיחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶם (סנהדרין נב ע“א; ויק”ר כ, י).


מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ תְּחִלָּה – עולים בראש העולים להר סיני.

שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ – משה ואהרן.

זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת – פתגם השגור בפי אנשים רבים.

שְׁטִיחִין – ריפוד לאוכף.



הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סט “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן” (שמות כה, ט) – אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן”, הָיָה לוֹ לְהָבִיא אַרְבָּעָה קֻנְדָּסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם; אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָה אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! וְכִי מֵאַיִן יֵשׁ לִי אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה? אָמַר לוֹ: “בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שם, מ) (פדר"כ א, ג).


הָיָה לוֹ – יכול היה (משה).

קֻנְדָּסִים – קורות עץ.

לִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן – העשוי עורות ובדים.

לְמַעְלָה – במרום.

בְּתַבְנִיתָם – לא מאש ממש, אלא כצבעיה.

*


ע “וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן” (שמות כו, טו) – וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי! עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן; אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן – יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת הַקְּרָשִׁים” – אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם (תנחומא תרומה, ט).


וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? – מניין היו לבני ישראל קרשים במדבר?

מִשֶּׁאַתֶּם – כאשר אתם.

מְתֻקָּנִים – מוכנים.

אֶת הַקְּרָשִׁים – בה"א הידיעה, קרשים ידועים ומזוהים.

*


עא אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: קְרָסִים שֶׁל זָהָב בְּלוּלָאוֹת הָיוּ נִרְאִים בְּמִשְׁכָּן כְּכוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ (פדר"כ א, ב).


קְרָסִים… בְּלוּלָאוֹת – ששימשו לחיבור יריעות המשכן זו לזו.

*


עב “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” (במדבר ח, ד) –

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה בָּהָר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא צִוָּהוּ עַל מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה, וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ: “וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה” – שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבָּע (תנחומא בובר שמיני, יא).


נִתְקַשָּׁה בּוֹ משֶׁה – לא הצליח להבין.

מַרְאֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע – מצביע כביכול באצבעו (לכן נאמר “וזה”).

*


עג “שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ” (זכריה ד, י) – כְּנֶגֶד שִׁבְעַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִין בְּכָל הָאָרֶץ (תנחומא בהעלותך, ה).


שִׁבְעָה אֵלֶּה – שבעת הנרות שבמנורה (שראה הנביא). כּוֹכָבִים – כוכבי הלכת.

*


עד “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח, ב) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ? אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלֶךָ – וְאַתָּה אוֹמֵר “יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”?! – הֱוֵי: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי” (תהלים יח, כט). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפִקֵּחַ וְסוֹמֵא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לְסוֹמֵא: כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַסּוֹמֵא: בְּטוֹבָתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְּכֵנִי, עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר: הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר וְהָאֵר לִי?! אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ: שֶׁלֹּא תְהֵא מַחֲזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ – לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: “הָאֵר לִי” (במ"ר טו, ה).


דָּרָה – גרה, שוכנת.

הֱוֵי – לפיכך.

כֶּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם – כפי שהארתי לכם (בעמוד האש במדבר).

פִּקֵּחַ וְסוֹמֵא – אדם רואה ועיוור.

בְּטוֹבֶתְךָ – אמור לי בטובך.

מְסַמְּכֵנִי – תומך בי.

מַחֲזִיק לִי טוֹבָה – חש שהוא חייב לגמול טובה תחת טובה.

*


עה רַ' אֲבִינָא אָמַר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?! אָמַר רַ' אַחָא: “ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (ישעיה מב, כא) – לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְזַכּוֹתְךָ. רַ' בֶּרֶכְיָה אָמָר: הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן, אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: מַה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה – וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ?!

דָּבָר אַחֵר: בָּשָׂר וְדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יוּכַל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב), מַה כָּתוּב אַחֲרָיו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג), וּמִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה – וַאֲנִי צָרִיךְ לְאוֹרָה שֶׁלָּכֶם?! לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אֶלָּא לְעַלּוֹת אוֹתְךָ – “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ) (ויק“ר לא, ח; במ”ר טו, ב).


גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

אֶחָד מִמְּשַׁמְּשַׁי – אחד מן המשרתים אותי (דברי הקב"ה).

כָּל בְּרִיָּה – שום אדם.

לָזוּן עֵינֵיהָ – להתבונן בה.

לְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ? – ואין לקב"ה צורך באור מנורת המשכן.

תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה – דבר שנולד מן האש שבמרום.

“ה' חָפֵץ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי האדם קיבל תורה כי ה' רצה, חפץ, שיעשה מעשים, כגון הדלקת המנורה, שיַקנו לו זכויות (“למען צדקו”).

הַשָּׁחֹר – האישון.

לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ומטרת המנורה היא לרומם, להעלות, את עם ישראל המקיים את מצוותה.

*


עו אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל – עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל: עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים, – הָלַךְ משֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן? כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדָעְתָּ?! (ברכות נה ע"א).

עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא – שמו ניתן לו בזכות חוכמתו.

הָפַךְ – את סדר הדברים.

שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל וגו' – האם עמדת בסמוך לקב"ה, כאילו בצִלו, ועל כן אתה יודע את מה שאמר?

*


עז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ברכות נה ע"א).

לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת – על פי תורת הסוד הקדומה, צירוף אותיות של הא"ב העברי אלה לאלה מביא לבריאת דברים חדשים, וסוד זה היה ידוע לבונה המשכן.

*


עח אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶּן פַּזִּי: אֵין לְךָ גָּדוֹל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וְאֵין לְךָ יָרוּד מִשֵּׁבֶט דָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: יָבוֹא וְיִזְדַּוֵּג לוֹ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְבַזִּין אוֹתוֹ וְשֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו, לְפִי שֶׁהַגָּדוֹל וְהַקָּטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. בְּצַלְאֵל מִשֶּׁל יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב מִדָּן – וְהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ (שמו"ר מ, ד).


יָרוּד – עלוב.

יִזְדַּוֵּג – יתחבר (איש משבט יהודה אל אדם משבט דן).

מְבַזּין אוֹתוֹ – את שבט דן.

אָדָם רוּחוֹ גַּסָּה – אדם גאוותן (משבט יהודה).

אָהֳלִיאָב – בן אחיסמך (שמות לא, ו), מבוני המשכן.

*


עט “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן” (במדבר ז, א) – וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה! מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה רַגְזָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לִי פֻּרְפּוּרָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ, רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְעֵינָיו, מִיָּד הִתְחִיל לוֹמַר: וַי, וַי! אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מָה זֶה, אֲדוֹנִי? הִטְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר “וַי, וַי!” אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה יָפָה וּכְשֵׁרָה בְּעֵינַי, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה לֹא הָיִית כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי; עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מַלִּינִים עָלַי, עַתָּה יַתְחִילוּ שׁוּב לְקַנְטֵר אוֹתִי. לְכָךְ נֶאֱמַר – “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה” – וַי הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת! (תנחומא נשא, יב).


“וַיְהִי” – וחצייה הראשון של המילה (“וי”) נדרש כקריאת צער.

פֻּרְפּוּרָה – בגד ארגמן מלכותי.

יָשְׁרָה – מצאה חן.

מְקַנְטֶרֶת – מכעיסה במילים.

פְּנוּיָה – ממלאכה.

מַלִּינִים – מתלוננים.

*


פ “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (שמות לח, כא) – אָמַר משֶׁה: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” – וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּסִדְרָם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחשֶׁת: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל… וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת” (שם שם, כה־כז). עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ, שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶם וָוִים לָעַמּוּדִים וְלֹא הָיוּ נִרְאִים. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ וְאוֹמֵר: “עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם”, וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה, שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם: “וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים!” (שם שם, כח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן – “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן”.

וְלָמָה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז) – וּמשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָׁמַע לֵצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה… וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה” (שמות לג, ח). וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מֵאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: רְאֵה צַוָּארוֹ! רְאֵה שׁוֹקָיו! אוֹכֵל מִשֶּׁלָּנוּ, שׁוֹתֶה מִשֶּׁלָּנוּ; וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: “רֵיקָא! אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַל כִּכְּרֵי כֶּסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב, שֶׁאֵין לוֹ חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן – מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יְהֵא עָשִׁיר?” כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר: חַיֵּיכֶם, מִשֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן; כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה אָמַר לָהֶם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (תנחומא פקודי, ז).


רוֹגְנִים – מתלוננים ומתרעמים.

עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן וגו' – נותן דין וחשבון על השימוש שעשה בכל מה שהביא העם לבניין המשכן וכליו.

עִם שֶׁהוּא – תוך כדי.

לֹא הָיוּ נִרְאִים – הוָוים (לעמודי המשכן) לא היו גלויים לעין.

יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם… לוֹמַר – יוכלו לומר.

נָטַלְתִּי – לקחתי.

חוֹזֵר לָבוֹא וגו' – שב ובודק כל אחת ממלאכות המשכן.

תָּלָה – הרים.

נִתְפַּיְּסוּ – נחה דעתם.

מַאֲמִינוֹ – נותן בו אמון.

לֵצָנֵי הַדּוֹר – רשעים הלועגים לכול.

רֵיקָא – שוטה, בער.

אֵין לֹו חֵקֶר וגו' – בכמות שאי אפשר לשקול או למנות עד תום.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

*


פא שָׁאַל קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (שמות לח, כו), וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף” וגו' (שם שם, כז) – משֶׁה רַבְּכֶם גַנָּב הָיָה, אוֹ קֻבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת: נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ גִזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר (בכורות ה ע"א).


קוֹנְטְרִיקוֹס הֶגְמוֹן – שמו של שר רומי.

בְּגִבּוּי – בשעת הגבייה, באיסוף הכסף לצורך המשכן.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל” וגו' – מן העם נאספו 301,775 שקלים שהם קצת יותר מ־201 כיכרות (בכל כיכר 1500 שקלים [השקל הוא בן 60 מנה וכל מנה בן 25 סלעים]).

בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף – לבניין המשכן.

קֻבְיוּסְטוּס – משחק בקובייה, מהמר.

נָטַל מֶחֱצָה – לקח מחצית לעצמו.

מֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר – ואפילו מחצית מלאה לא הוחזרה (משה החזיר רק 100 מתוך מעט יותר מ־201 כיכרות).

מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה – באיסוף כספים למטרה מקודשת כל מנה הוא בעל ערך כפול.

שְׁאֵלוֹ – ההגמון את רכן יוחנן.

בִּפְרָטָם שֶׁל לְוִיִּים – בפירוט מניין הלוויים על פי משפחותיהם (במדבר, פרק ג).

וּבִכְלָלָם – בסיכום הכולל של המניין (שם, פסוק לט).

בְּכוֹרוֹת הָיוּ – והלוויים ניתנו לקב"ה "תחת כל בכור…

מבני ישראל" (שם, פסוק יב), אך בכורות הלוויים ניתנו לו בזכות עצמם ולא במקום בכורות ישראל, ועל כן לא נזכרו במניין הכולל.


נְסִיעָתָם וַחֲנִיָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פב כֵּיצַד הָיְתָה נְסִיעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? סִימָן הָיָה לְמשֶׁה בְּעָנָן אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק. כֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁמִּסְתַּלֵּק הָיָה אוֹמֵר: “קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ” (במדבר י, לה) – וְהֶעָנָן מִסְתַּלֵּק. נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיוּ כֻּלָּם מִתְקָרְבִים לִסַּע וּמְיַשְּׁבִים אֶת כְּלֵיהֶם. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה הָיָה נוֹשֵׂא עָלֶיהָ, וְהֶעָנָן נוֹטֵל אֶת הַשְּׁאָר. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – תָּקְעוּ בַחֲצוֹצְרוֹת וְנָסַע יְהוּדָה וְדִגְלוֹ, תְּחִלָּה נְשִׂיאוֹ וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו. וְכֵן כֻּלָּם – “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת” (שם ב, ב). וְסִימָנִים הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא: מַפָּה, וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה, כְּצֶבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (מֵהֶם לָמְדוּ הַמַּלְכֻיּוֹת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה). כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ – צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְצֶבַע שֶׁל אַבְנוֹ בְּחשֶׁן וְאֵפוֹד: רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים; שִׁמְעוֹן – פִּטְדָּה, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם; לֵוִי – בָּרֶקֶת, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שְׁלִישׁ לָבָן, שְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתֻמִּים; יְהוּדָה – נֹפֶךְ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּעֵין שָׁמַיִם, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה; יִשָּׂשׂכָר – סַפִּיר, וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צְבוּעָה שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל, וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ; זְבוּלוּן – יַהֲלֹם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה; דָּן – לֶשֶׁם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר, וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ; גָּד – שְׁבוֹ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר, אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן, וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה; נַפְתָּלִי – אַחְלָמָה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמִימוּתוֹ עַזָּה, וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה; אָשֵׁר – תַּרְשִׁישׁ, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילַן זַיִת; יוֹסֵף – שֹׁהַם, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר בְּיוֹתֵר, וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה מִצְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר, וְעַל מַפָּה שֶׁל מְנַשֶׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם; בִּנְיָמִין – יָשְׁפֵה, וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְי"ב הַצְּבָעִים, וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב. לְכָךְ נֶאֱמַר: “בְאֹתֹת”, שֶׁסִּימָנִים הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.


בְּעָנָן – עמוד הענן שהוביל את ישראל במסעותיהם.

אֵימָתַי הָיָה מִסְתַּלֵּק – מתי הוא מתכוון לעלות למרום.

מִתְקָרְבִים לִסַּע – מתכוננים לנסוע.

מְיַשְּׁבִים – מטעינים.

כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ – הכלים. כֻּלָּם – שאר השבטים.

מַפָּה – הדגל המחובר לתורן.

עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – האבנים ששובצו בחושן ובאפוד (שמות, פרק כח).

דּוּדָאִים – שהביא ראובן לאמו (בראשית ל, יד).

שְׁכֶם – שהוחרבה בידי שמעון (ולוי [בראשית לד]).

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול, בן שבט לוי (שמות כח, ל).

כְּעֵין שָׁמַיִם – כצבע השמים.

אַרְיֵה – שנאמר “גור אריה יהודה” (בראשית מט, ט).

שֶׁמֶשׁ וְיָרַחַ – כי בני שבט יששכר היו בקיאים בגלגל המזלות (על יסוד האמור בדברי הימים א יב, לג: “יודעי בינה לעיתים”).

סְפִינָה – שנאמר “זבולון לחוף ימים ישכון” (בראשית מט, יג).

נָחָשׁ – שנאמר “יהי דן נחש עלי דרך” (שם שם, יז).

מַחֲנֶה – שנאמר “גד גדוד יגודנו” (שם שם, יט).

אַיָּלָה – שנאמר “נפתלי איילה שלוחה” (שם שם, כא).

זַיִת – בזכות השמן ששופעת נחלתו: “מאשר שמנה לחמו” (שם שם, כ).

וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים וגו' – מצרים היתה מצוירת על דגלו של יוסף, לכבוד שני בניו שנולדו בארץ זו.

שׁוֹר – שנאמר על יוסף “בכור שורו” (דברים לג, יז).

רְאֵם – והמשך הפסוק (שם): “וקרני ראם קרניו”.

זְאֵב – שנאמר “בנימין זאב יטרף” (בראשית מט, כז).

*

וְכָךְ הָיוּ מְהַלְּכִין – וְהָעֲנָנִים עַל גַּבֵּיהֶם. וּכְמִין קוֹרָה יָצְאָה מִן הֶעָנָן, שֶׁבָּהּ הָיוּ יוֹדְעִים לְאֵיזוֹ רוּחַ הֵם נוֹסְעִים. רוֹצֶה שֶׁיַּחֲנוּ – אוֹתוֹ הֶעָנָן שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי הַמִּשְׁכָּן בְּאֶמְצַע הַמַּחֲנוֹת הָיָה עוֹמֵד לוֹ – וְהָיוּ בְּנֵי לֵוִי מַעֲמִידִים אֶת הַמִּשְׁכָּן קֹדֶם לְכָל הַמַּחֲנוֹת, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ; וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הָיוּ עוֹמְדִים וְחוֹנִים כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְעַנְנֵי כָּבוֹד עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלַּת משֶׁה, שֶׁלֹּא הָיָה עֲנַן הַשְּׁכִינָה יוֹרֵד עַל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיָה משֶׁה אוֹמֵר: “שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י, לו). כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים הָיָה הָאָרוֹן מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם, וְהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִים מִתּוֹךְ בַּדֵּי הָאָרוֹן וְשׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים וְהוֹרְגִים שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.


רוּחַ – כיוון.

עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ – לפני שיגיעו.

“שׁוּבָה” – מלשון ישיבה ומנוחה.

בַּדֵּי הָאָרוֹן – המוטות שעליהם נשאו את הארון.

*

כֵּיצַד הָיְתָה חֲנִיָּתָם? כִּפְסִיקְיָא אַחַת שֶׁל אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה הָיוּ חוֹנִים וּמַקִּיפִים אֶת הַמִּשְׁכָּן מִכָּל רוּחַ. משֶׁה, אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם עַל פְּנֵי כָּל מִזְרַח אֹהֶל מוֹעֵד. הַבְּאֵר בְּפֶתַח הֶחָצֵר סְמוּכָה לְאָהֳלוֹ שֶׁל משֶׁה, וְהִיא הָיְתָה מוֹדִיעָה לְכָל הַמַּחֲנוֹת הֵיאָךְ יַחֲנוּ. כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ קַלְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים עוֹמְדִים עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וְהָיוּ מֵימֵי הַבְּאֵר יוֹצְאִים וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים; נָהָר אֶחָד יוֹצֵא וּמַקִּיף אֶת מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, וּמֵאוֹתוֹ נָהָר יוֹצְאִים אַרְבָּעָה נְהָרוֹת בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת הֶחָצֵר. לְבַסּוֹף מִתְעָרְבִים וּמַקִּיפִים אֶת כָּל מַחֲנֵה הַלְוִיִּים וּמְהַלְּכִים בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, וְנִרְאִים טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מַקִּיפִין מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְנָהָר גָּדוֹל מַקִּיף אֶת כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ וְנַעֲשִׂים נְהָרִים נְהָרִים בֵּין כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וְהָיוּ הַנְּהָרוֹת מַקִּיפִים אוֹתָם מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וּמְצַיְּנִים אוֹתָם טַבְלָיוֹת טַבְלָיוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וּמוֹדִיעִים אֶת הַגְּבוּלִים שֶׁבֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָיוּ הַנְּהָרִים מְגַדְּלִים לָהֶם כָּל מִינֵי מַעֲדַנִּים וּבְהֶמְתָּם רוֹעָה נֶגֶד חֶנְיָתָם, וְהָיָה הֶעָנָן פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם וּמַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין בְּהֶמְתָּם. וּמִזִּיו הַתְּכֵלֶת הָיוּ הַנְּהָרוֹת נִרְאִים כִּתְכֵלֶת, מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וְהַלְּבָנָה וְהַחַמָּה; וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיוּ רוֹאוֹת אוֹתָם לְכַמָּה מִילִים וּמְשַׁבְּחוֹת וְאוֹמְרוֹת: “מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?” (שיר השירים ו, י) (במ“ר ב, ז; תנחומא במדבר, יב; ילק”ש לבמדבר, תכו; שם תרפו).


פְּסִיקְיָא – חגורה (בקוטר של כשני ק"מ).

הַבְּאֵר – הפלאית, שהלכה עם בני ישראל במסעותיהם במדבר.

קַלְעֵי הֶחָצֵר – הגדר שהקיפה את חצר המשכן.

מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה – אוהל מועד.

זָוִיּוֹת – פינות.

מִתְעָרְבִים – מצטרפים זה לזה.

טַבְלָיוֹת – לוחות, ריבועי יבשה ממוסגרים במים.

מְצַיְנִים – מסמנים.

נֶגֶד חֶנְיָתָם – מול מקום חנייתם.

זִיו הַתְּכֶלֶת – שבשמים.

מְצֻיָּרִים כְּעֵין הַשַּׁחַר וגו' – מחליפים את צבעיהם לפי מראה השמים.

לְכַמָּה מִילִים – למרחק של כמה מילים (המיל הוא כק"מ).

*


פג תְּנִי רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ מְהַלְּכִין עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אֶחָד שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ וְאֶחָד שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ. זֶה שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה מֻנָּח בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְזֶה שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָּהֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן אֶחָד הָיָה, וּפַעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה (ירוש' שקלים ו, א; ילק"ש לשמואל, קא). תְּנִי – שנה, למד.


שִׁבְרֵי לוּחוֹת – לוחות הברית ששבר משה בעקבות חטא העגל.

נִכְנָס וְיוֹצֵא – לקרב.

בִּיְמֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה – שמואל א, פרק ד.

*



מַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צג “וַיִּקַּח קֹרַח… וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה… כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ” (במדבר טז, א־ג) – מָה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת” (שם טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָה פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִים פּוֹטְרִין אוֹתָהּ? – בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, שְׁתֵּי פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אוֹתוֹ? – דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, מִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹרְאָם.

אָמְרוּ חֲכָמִים: חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן; וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה: “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת” (שם), מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת. בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם, אָמְרוּ לָהֶם: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם. לֹא דִבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ! בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה. הָלַךְ לְפַיְּסָם. מִיָּד עָמְדוּ כְנֶגְדּוֹ (במ"ר יח, ג; תנחומא קרח ב).


לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן – בפרק טו, ממש לפני פרשת קורח ועדתו.

“צִיצַת” – קבוצת חוטים הקשורה בארבע פינות הבגד, ובציצית צריך שיהיה חוט (“פתיל”) אחד של תכלת.

מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה וגו' – האם טלית כזו פטורה מציצית?

פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ – מחובת פתיל תכלת.

אַרְבָּעָה חוּטִים – שבארבע הציציות. סְפָרִים – ספרי תורה.

מְזוּזָה – שבתוכה מצויות שתי פרשיות קצרות מן התורה.

פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת – מחובת מזוזה.

בּוֹרְאָם ־ ממציא אותם.

טוֹעֲנֵי הָאָרוֹן – הלוויים שהיו נושאים את ארון הברית.

רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת וגו' – דיינים מכובדים שהצטרפו אל קורח במרידה כנגד משה (במדבר טז ב).

לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק – לקחת את חלקי הבשר אשר התורה ציוותה לתת לכוהנים (ויקרא ז, לא ואילך).

לְפַיְּסָם – להרגיע אותם ולהשלים עמהם.

*


צד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם” (במדבר ח, ו־ז) – מִיָּד עָשָׂה כָּךְ לְקֹרַח.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְקֹרַח: רְאֵה מָה עָשָׂה משֶׁה: הוּא נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, אֶת אָחִיו עָשָׂה כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֶת בְּנֵי אָחִיו עָשָׂה סְגָנֵי כּוֹהֲנִים. כְּשֶׁמְּבִיאִים תְּרוּמָה – אוֹמֵר: תְּהֵא לַכּוֹהֵן; כְּשֶׁמְּבִיאִים מַעֲשֵׂר וְאַתֶּם נוֹטְלִים אוֹתוֹ – אוֹמֵר: תְּנוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַכּוֹהֵן; וְעוֹד, שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אֶת שַׂעֲרוֹתֵיכֶם וּמְשַׂחֵק בָּכֶם וּמְזַלְזֵל בָּכֶם; אֶת עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם. אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ. אָמְרָה לוֹ: כֵּיוָן שֶׁכָּל הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ – אוֹמֵר אַף הוּא: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” (שופטים טז, ל). הִתְחִיל קֹרַח לַחֲזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: משֶׁה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא נְטָלוּנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִים אוֹתִי וְאוֹמְרִים לִי: “הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר”, וְהֵבִיאוּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְּׁטוֹ כְּכַלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְגָרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: משֶׁה – מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו – כּוֹהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו – סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה – לַכּוֹהֵן, מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה – לַכּוֹהֵן, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכּוֹהֵן. מִיָּד – “וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן” (במדבר טז, ג).


וְהֶעֱבִירוּ תַעַר – גילחו את כל שערותיהם.

קֹרַח – שהיה לוי.

בְּנֵי אָחִיו – נדב ואביהוא בני אהרן.

תְּרוּמָה – חלק מן היבול הניתן לכוהן. מַעֲשֵׂר – עשירית מן היבול הניתן ללוי, וזה מפריש ממנו עשירית (“תרומת מעשר”) לכוהן.

מְשַׂחֵק – מלגלג.

עֵינוֹ נָתַן בְּשַׂעֲרוֹתֵיכֶם – מקנא ביפי שערותיכם.

אַף הוּא עוֹשֶׂה כָּךְ – לעצמו, שהרי גם משה הוא בן שבט לוי.

“תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְתִּים” – ומשה מוכן לספוג פגיעה מסוימת בעצמו, ובלבד שיפגע גם באחרים.

לַחֲזֹר – להסתובב.

וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ – מכיוון שגולח כל שערו.

נְטָלוּנִי – לקחו אותי.

מְנִיפִים וגו' – כמתואר בבמדבר ח, יא.

מַתְּנות כְּהֻנָּה – כגון בכורות הצאן, ראשית הגז ועוד.

*


קֹרַח לֵצָן הָיָה, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל הַקָּהָל, הִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי לֵצָנוּת. אָמַר לָהֶם: אַלְמָנָה אַחַת הָיְתָה בִשְׁכוּנָתִי וְעִמָּהּ שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְתוֹמוֹת, וְהָיְתָה לָהּ שָׂדֶה אַחַת. בָּאָה לַחֲרשׁ, אָמַר לָהּ משֶׁה: “לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (דברים כב, י); בָּאָה לִזְרוֹעַ, אָמַר לָהּ: “שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא יט, יט); בָּאָה לִקְצֹר וְלַעֲשׂוֹת עֲרֵמָה, אָמַר לָהּ: “הַנִּיחִי לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה”; בָּאָה לַעֲשׂוֹת גֹּרֶן, אָמַר לָהּ: “תְּנִי תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי”. הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ. מָה עָשְׂתָה עֲנִיָּה זוֹ? עָמְדָה וּמָכְרָה אֶת הַשָּׂדֶה וְלָקְחָה שְׁתֵּי כְּבָשׂוֹת, כְּדֵי לִלְבּשׁ מִגִּזּוֹתֵיהֶן וְלֵהָנוֹת מִפֵּרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁיָּלְדוּ – בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי אֶת הַבְּכוֹרוֹת, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: "כָּל הַבְּכוֹר… תַּקְדִּישׁ לַה' " (דברים טו, טו). הִצְדִּיקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין וְנָתְנָה לוֹ אֶת הַוְּלָדוֹת. הִגִּיעַ זְמַן גְּזִיזָה וְגְָזְזָה אוֹתָן. בָּא אַהֲרֹן וְאָמַר לָהּ: תְּנִי לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ” (שם יח, ד), – אָמְרָה: אֵין בִּי כּוֹחַ לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹחַטְתָּן וְאוֹכַלְתָּן; כֵּיוָן שֶׁשְּׁחָטָתַן אָמַר לָהּ: תְּנִי לִי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמְרָה: אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁשָּׁחַטְתִּי אוֹתָן לֹא נִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ – הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן כֻּלָּן שֶׁלִּי הוּא, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה” (במדבר יח, יד). נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ, וְהִנִּיחָהּ בּוֹכָה הִיא עִם שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ. כָּךְ עָלְתָה לַעֲלוּבָה זוֹ! כָּל כָּךְ הֵם עוֹשִׂים וְתוֹלִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ; אָמְרָה לוֹ: מָה מוֹעִיל לְךָ? אִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד, וְאִם זֶה הָרַב – אַתָּה תַּלְמִיד. אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱשֶׂה? עִמָּם הָיִיתִי בְּעֵצָה וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב בְּבֵיתְךָ, וַאֲנִי אַצִּילְךָ. הִשְׁקַתּוּ יַיִן וְהִשְׁכִּיבַתּוּ וְיָשְׁבָה עַל הַפֶּתַח. סָתְרָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ. כָּל מִי שֶׁבָּא וְרָאָה – חָזַר. וּבֵינְתַיִם נִבְלַע קֹרַח וַעֲדָתוֹ.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” (משלי יד, א) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, “וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ” (שם) – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח (סנהדרין קט ע“ב־קי ע”א; מד“ת א, טו; תנחומא קרח, ג; במ”ר יח, ד).


לֵצָן – רע לב הלועג לאחרים.

“כִּלְאָיִם” – שני מיני צמחים.

לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה – חלקים מן התבואה הנקצרת בשדה שיש להשאירם לחלשים שבחברה.

מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מעשר ראשון ניתן כל שנה ללוויים, מעשר שני מובא לעיתים ונאכל בירושלים, ולעיתים ניתן לחלשים שבחברה.

לֶָקְחָה – קנתה.

גִּזּוֹתֵיהֶן – צמרן.

מִפֵּרוֹתֵיהֶן – צאצאיהן.

לַעֲמֹד בָּאִישׁ הַזֶּה – לעמוד מולו.

זְרוֹעַ, לְחָיַיִם, קֵבָה – חלקים מכל בהמה נשחטת שיש לתת לכוהן (דברים יח, ג).

חֵרֶם – ושייכים על כן לקב"ה.

עָלְתָה לַעֲלוּבָה – קרה לאומללה.

הֵם עוֹשִׂים וגו' – עושים על דעת עצמם אך טוענים שכך ציווה הקב"ה.

אוֹן בֶּן פֶּלֶת – הנזכר בין המורדים במשה (במדבר טז, א) אך נעלם מהמשך הסיפור.

אִם זֶה הָרַב וגו' – מעמדך יהיה שולי גם ביחס למשה וגם ביחס לקורח.

נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ – לקורח.

סָתְרָה – פרעה.

חָזַר – על עקבותיו (כדי לא להביט בהופעתה הלא צנועה של אשת און).

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – והפסוק מלמד על כוחה של האישה להציל את בעלה או להביא עליו את קצו.

*


צה “זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת… וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ” (במדבר טז, ו־ז) – מָה רָאָה משֶׁה לוֹמַר לָהֶם כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בְּדָתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה טָעֻיּוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ, וְנִימוּסִים הַרְבֵּה, וּכְמָרִים הַרְבֵּה – וְאֵין כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים בְּבַיִת אֶחָד; וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה' אֶחָד, וְתוֹרָה אַחַת, וּמִשְׁפָּט אֶחָד, וּמִזְבֵּחַ אֶחָד, וְכוֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד – וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה! (תנחומא בובר קרח, יא; במ"ר יח, ח).


מָה רָאָה וגו' – מה היתה כוונת משה בדבריו?

טָעֻיּוֹת – אלילים.

נִימוּסִים – חוקים וכללי התנהגות.

בְּבַיִת אֶחָד – במקדש אחד.

*


צו “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־קֹרַח… הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ” (במדבר טז, ח־י) – כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָבָר! לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמַר: אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי; מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ (במ"ר יח, ט).


פִּיֵס –אמר בלשון פיוס.

הֱשִׁיבוֹ דָבָר – ענה לו (קורח למשה).

פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ – רשע וחכם.

יְקַפְּחֵנִי – ינצחני, יתגבר עלי.

מִתְרַצֶּה – מתפייס.

לֹא אֶזָּקֵק – לא אחייחס אליו.

*


צז “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ שֶׁל אָדָם, בְּפַרְסוֹת הָאָדָם נִפְתְּחָה כְּמוֹ הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבֶּטֶן וְהַצַוָּאר, וְיוֹרְדִים מְעַט מְעַט, וְהָאָרֶץ חוֹנֶקֶת – וְהֵם צוֹעֲקִים: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (לק“ט לבמדבר, קטו ע”ב).


נִפְתַּחַת כְּפִי עָבְיוֹ וגו' – פי הארץ נבקע ברוחב חלקי גופו של האדם, וזה נבלע בה אט אט (“מעט מעט”), מרגליו עד ראשו.

פַּרְסוֹת – כפות הרגליים.

*


צח “וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם… שְׁאֹלָה” (במדבר טז, לג) – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין וְנִבְלָעִין עִמָּהֶם (במ"ר יח, יג).


כֵּלִים בְּיַד הַכּוֹבֵס – בגדים שמסרו קורח ועדתו לכביסה, ולא היו באותה עת ברשותם.

*


צט רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' חֶלְבּוֹ אָמַר: אַף שְׁמוֹתֵיהֶם פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, אַף הִיא נִבְלְעָה עִמָּהֶם. (ירושלמי סנהדרין י, א).


פָּרְחוּ מִתּוֹךְ טוֹמְסוֹתֵיהֶם – נמחקו מתוך קובצי דפים שבהם נרשמו.

אֲפִלּוּ מַחַט וגו' – שהשאילו לאדם אחר.



מְרַגְּלִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פד "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג, ב) – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב… וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם” (תהלים עו, ו) – אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁשָּׁלְחוּ הַמְּרַגְּלִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לְשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה לַעֲשׂוֹת? אֶלָּא אַף משֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם.

“וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר” (במדבר יג, יז) – שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין: מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַרְאִין אֶת הַשֶּׁבַח (תנחומא שלח לך, ו; שם, יב; במ"ר טז, יב).


בָּאוּ וְאָמְרוּ – המרגלים.

לֹא הָיוּ יוֹדְעִין – משה ואהרן.

נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵיהֶם – רפו ידיהם, נחלשו. דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִין – מנהגם של סוחרים.

הַפְּסֹלֶת – הסחורה הגרועה (והנגב נחשב מקום הפחות בערכו בארץ).

הַשֶּׁבַח – הסחורה המשובחת, אזור ההר.

*


פה “וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא” (במדבר יג, יח) – אָמַר לָהֶם: הֱיוּ מִסְתַּכְּלִין בָּאָרֶץ: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים; יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין.

“וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה” (שם) – מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִין כּוֹחָם? אִם בְּמַחֲנִים הֵם שְׁרוּיִם – הֵם גִּבּוֹרִים וּבוֹטְחִים עַל כּוֹחָם, אִם בְּמִבְצָרִים – חַלָּשִׁים הֵם וְלִבָּם רַךְ.

“וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה” (במדבר יג, כ) – אִם פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּים, אִם שְׁמֵנִים; אָמַר לָהֶם: הִסְתַּכְּלוּ בָּאֲבָנִים וּבַצְּרוֹרוֹת שֶׁלָּהּ, אִם שֶׁל צֻנָּמָא הֵם – שְׁמֵנִים הֵם, אִם שֶׁל חֲרָסִים הֵם – רָזִים הֵם (תנחומא שלח לך, ו; במ"ר טז, יב). מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין – מגדילה את מספר תושביה.


מַחֲנִים – ערים ללא חומה.

מִבְצָרִים – ערים בצורות.

קַלִּים – דלי משקל (לעומת כבדים ועשירים).

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

צֻנָּמָא – אבן סלעית, המשמרת את המים שבה ומאפשרת צמיחת פירות טובים.

חֲרָסִים – סימן לעפר ירוד בטיבו.

*


פו “וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן” (במדבר יג, כב) – “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי, בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ משֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ” (שם שם, טז) – יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי” (שם יד, כד) (סוטה לד ע"ב). “וַיָּבֹאוּ” הָיָה לוֹ לוֹמַר – המילה היתה צריכה לבוא בלשון רבים, כעוסקת במרגלים כולם.


כָּלֵב – בן יפונה, אחד מתריסר המרגלים.

עֲצַת מְרַגְּלִים – תוכניתם להוציא את דיבת הארץ רעה.

קִבְרֵי אָבוֹת – במערת המכפלה שבחברון.

יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ – הקב"ה יצילך.

“הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ” – בזכות תפילתו.

*


פז “וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים” (במדבר יג, כג) – לֹא רָצוּ לִטֹּל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִלּוּלֵי כָּלֵב שֶׁשָּׁלַף אֶת הַזַּיִן וְרָץ לִפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם נוֹטְלִים, אוֹ אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי אוֹ אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם – לֹא הָיוּ נוֹטְלִים.

“וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן… וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ… זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא… אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ” (שם שם, כו־כח) – כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לְשׁוֹן הָרָע: פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה.

“וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם” (שם שם, כח) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: עִם שֶׁהֵם עוֹלִים מָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי עֲנָק: אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי (לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲחִימָן? שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אָחִי, מָן יָבוֹא עָלָי? שֵׁשַׁי – שֶׁהָיָה בָּרִיא כְּשַׁיִשׁ; תַּלְמַי – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה תְּלָמִים בָּאָרֶץ; “יְלִדֵי הָעֲנָק” – שֶׁמַּעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם). כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְרַגְּלִים נִתְיָרְאוּ, מִיָּד הָלְכוּ וְאָמְרוּ: “כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”! (שם שם, לא). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֵטִיחוּ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמָר: כִּבְיָכוֹל, אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם (סוטה לד ע“ב־לה ע”א; במ"ר טז, יא־יז).


לִטֹּל – לקחת.

זַיִּן – חרב.

פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וגו' – מתחילים באמירת דברי שבח ומסיימים בגנות.

עִם – תוך כדי.

אֲחִימָן וגו' – הנזכרים בפסוק כב.

מָן יָבוֹא – מי יבוא (וינצחני)?

בָּרִיא – חזק.

עוֹשֶׂה תְּלָמִים – בהליכתו היתה האדמה שמתחתיו נחרשת לתלמים.

מַעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם – השמש נראתה כתכשיט (“ענק”) על צווארם.

כְּלַפֵּי מַעְלָה – כלפי הקב"ה (ודורש “ממנו” כמכוון לקב"ה).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

בַּעַל הַבַּיִת – הקב"ה.

כֵּלָיו – חפציו.

*


פח “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” (במדבר יג, לב) – דָּרַשׁ רָבָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה. “אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה” – כֵּיצַד? הָיוּ נִכְנָסִין לָעִיר – הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים, וּמִתְעַסְּקִים בְּנֵי הָעִיר בִּקְבוּרָתָם, וּבִרְיָּה לֹא הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אִיּוֹב מֵת, וְהָיוּ הַכֹּל מִתְעַסְּקִים בְּהֶסְפֵּדוֹ. “וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה” – “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא”; בְּנִסִּים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – בָּהֶם הוֹצִיאוּ דִבָּה (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, ז).


אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה וגו' – מה שראה הקב"ה כמעשה טוב ונכון (בהמתת תושבי הארץ) הוסבר בידי המרגלים לרעה.

הָיוּ נִכְנָסִין – המרגלים.

הַדֶּבֶר נוֹגֵף אֶת הַגְּדוֹלִים – מגפה של דֶבר פגעה במכובדי העיר.

בְּרִיָּה – אדם.

הֵם חָשְׁבוּ לְרְעָה – וראו את מות הכנענים כעדות לארץ הממיתה את יושביה.

בְּנִסִּים שֶׁהָיָה וגו' – גם הנסים שזכו להם המרגלים הפכו בפיהם בסיס להוצאת דיבה רעה.

*


פט “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג, לג) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך־הוּא: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מָה הוֹצֵאתֶם מִפִּיכֶם. “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” מַקְפִּיד אֲנִי: וְכִי יוֹדְעִים הֲיִיתֶם מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם בְּעֵינֵיהֶם? מִי יֹאמַר שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים?

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְרַגְּלִים שַׁקְרָנִים הָיוּ: בִּשְׁלָמָא “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” – לְחַיֵּי, אֶלָּא “וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” – מֵהֵיכָן הָיוּ יוֹדְעִים?

וְלֹא הִיא: שֶׁכְּשֶׁהָיוּ מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים הָיוּ מַבְרִים אוֹתָם תַּחַת הָאֲרָזִים, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָם הַמְרַגְּלִים עָלוּ וְיָשְׁבוּ בְּאִילָנוֹת, שָׁמְעוּ שֶׁהֵם אוֹמְרִים: רוֹאִים אָנוּ בָּאִילָנוֹת בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לַחֲגָבִים (תנחומא שלך לך, ז; סוטה לה ע"א).


וִתַּרְתִּי עֲלֵיכֶם – מחלתי לכם (ולא תיענשו) על מילים אלה, משום שהן מצביעות על נקודת מבטם של המרגלים.

מַקְפִּיד – כועס.

מָה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם – כיצד הצגתי אתכם.

בִּשְׁלָמָא – ניחא, בסדר.

לְחַיֵּי – טוב ונכון.

וְלֹא הִיא וגו' – אין כאן מקום לתמיהתו של רב משרשיא.

מַבְרִים אֶת הָאֲבֵלִים – מגישים (הכנענים) סעודת הבראה לאבלים לאחר קבורת המת (וראו בקטע הקודם).

*


צ “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה” (במדבר יג, ל) – אָמַר רַבָּה: שֶׁהֱסִיתָם בִּדְבָרִים, שֶׁרָאָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ מְסַפֵּר וְאָמְרוּ לוֹ: "רֹאשׁ קָטוּעַ זֶה יְדַבֵּר?! אָמַר כָּלֵב: אִם אָבוֹא לְסַפֵּר עִמָּהֶם, יֹאמְרוּ לִי דָּבָר וְיַשְׁתִּיקוּנִי. עָמַד וְאָמַר לָהֶם: “וְכִי זוֹ בִלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם?” – הָיוּ סְבוּרִים: בִּגְנוּתוֹ הוּא מְסַפֵּר – וְשָׁתָקוּ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן; אִם יֹאמַר: עֲשׂוּ סֻלָּמוֹת וַעֲלוּ בָּרָקִיעַ – לֹא נִשְׁמַע לוֹ? (סוטה לה ע"א; תנחומא שלח לך, י).

“וַיַּהַס” – השתיק (אך המילה נדרשת מלשון הסתה.

הֱסִיתָם בִּדְבָרִים – הסיח את דעתם, הטעה את העם, באופן שדיבר אליהם.

מְסַפֵּר – מדבר עם העם (ומנסה לשכנעם בדבריו).

רֹאשׁ קָטוּעַ – כינוי של גנאי ליהושע (כנראה משום שלא היו לו צאצאים שימשיכו את שושלתו.

בִּגְנוּתוֹ – של משה.

*


צא “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ” (במדבר יד, א) – כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים מִתּוּר הָאָרֶץ עָמְדוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָם בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּתוֹךְ שִׁבְטוֹ, וּמִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית שֶׁל בֵּיתוֹ, וְהוּא צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵת, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו בָּאִים אֵלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: מָה לְךָ, מָרִי? וּבְעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נוֹפֵל לִפְנֵיהֶם, אוֹמֵר לָהֶם: אוֹי לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי וּבְנוֹתַי וְכַלּוֹתָי! הֵיאָךְ הָאֱמוֹרִיִּים עֲתִידִים לְתַעְתֵּע בָּכֶם! הֵיאָךְ הֵם עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּכֶם! מִי יוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם? מִיָּד הֵם כֻּלָּם גּוֹעִים בִּבְכִיָּה, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכַלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת שׁוֹמְעוֹת אֶת הַדָּבָר וְאַף הֵן הָיוּ בוֹכוֹת, עַד שֶׁהָיְתָה מַשְׁמַעַת מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַד שֶׁהָיָה כָּל הַשֵּׁבֶט בּוֹכֶה. וְכֵן חֲבֵרוֹ מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא חֲבוּרָה אַחַת וְגָעוּ וְנָתְנוּ קוֹל בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם (ילק"ש לבמדבר, תשמג).


מִתְנַפֵּל לְתוֹךְ כָּל זָוִית – נופל בבכי בכל פינה.

מָרִי – אדוני.

לְתַעְתֵּעַ – להתעלל.

לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מֵהֶם – לעמוד מולו.

גּוֹעִים – פורצים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

מְבַכֶּה שִׁבְטוֹ – מעורר בכי בקרב שבטו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – מספר הגברים שיצאו ממצרים.

*


צב “וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר יד, א) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַלַּיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

“וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה” (שם שם, י) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ אֲבָנִים וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה.

“וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה” (שם שם, לז) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שֶׁמֵּתוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: דָּרַשׁ רַ' שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם, וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מִלְּשׁוֹנָם וְנִכְנָסוֹת בְּטַבּוּרָם, וּמִטַּבּוּרָם וְנִכְנָסוֹת בִּלְשׁוֹנָם (סוטה לה ע"א).


אוֹתוֹ הַלַּיְלָה – שבו חזרו המרגלים משליחותם.

חִנָּם – בלא סיבה.

לְדוֹרוֹת – ובתשעה באב חרבו בית המקדש הראשון והשני.

“לִרְגּוֹם אֹתָם” – והפסוק נדרש כמדבר לא רק על משה ואהרן אלא גם על הקב"ה.

נָטְלוּ – לקחו.

מִיתָה מְשֻׁנָּה – מיתה שלא כדרך הטבע.

נִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וגו' – התארכה לשונם עד לטבורם.



מֵי מְרִיבָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ק “וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע” (במדבר כ, י) – הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אֶבֶן וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמַקִּיפִים אוֹתָהּ; וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים – וְהָיוּ הַקְּרֵבִים אוֹמְרִים: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֶּן עַמְרָם רוֹעֶה שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה? וְרוֹעִים פִּקְחִים בְּמַיִם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְמָשְׁכֵנוּ לְמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מַיִם וְלוֹמַר לָנוּ: הֲרֵי הוֹצֵאתִי לָכֶם מַיִם – וּלְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ; אִלּוּ כֵּן, יוֹצִיא לָנוּ מִן הָאֶבֶן הַזּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ צִוָּהוּ: מִכָּל סֶלַע שֶׁרוֹצִים הוֹצֵא לָהֶם מַיִם. וּמשֶׁה הָפַךְ פָּנָיו, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, וְהֵם הָיוּ עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת עַל הָאֲבָנִים: אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ עִמִּי, שֶׁאוֹצִיא לָכֶם מַיִם. אָמְרוּ לוֹ: מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים, אִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה אִי אַתָּה מוֹצִיא, אַף מִן אַחֶרֶת אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים – וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו כְּנֶגְדָּם, וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא לָהֶם מַיִם, אֶלָּא מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ (ילק"ש לבמדבר, תשסג).


לֵצָנִים – רעי לב הלועגים לכול.

הַקְּרֵבִים – העומדים ליד האבן.

פִּקְּחִים – בקיאים ומבינים.

לְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ – כאילו הצליח בדרך נס להוציא מים מן האבן.

אִלּוּ כֵּן – אם באמת יש בו הכוח.

הָפַךְ פָּנָיו – הביט לאחור.

עֲשׂוּיִים כִּתּוֹת וגו' – עומדים קבוצות קבוצות סביב אבנים שונות.

מִזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים – מן הסלע הזה דווקא אנו רוצים.

נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו – נעשו פניו ירוקים מכעס.

מֵאוֹתָהּ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ – מן האבן שהוא רוצה להוציא ממנה מים.

*


קא “וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם” (במדבר כ, יא) – הִכָּה פַּעַם אַחַת, הִתְחִיל הַסֶּלַע נוֹטֵף מַיִם מוּעָטִים, טִפִּין טִפִּין. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, הַמַּיִם הַלָּלוּ לְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם אוֹ לִגְמוּלֵי חָלָב? מִיָּד הִקְפִּיד כְּנֶגְדָּם, וְהִכָּה פַּעֲמַיִם וְיָצְאוּ מַיִם רַבִּים וְשָׁטְפוּ כָּל מָה שֶׁהָיָה נָתוּן כְּנֶגְדָּם (תנחומא חוקת, ט; תנחומא בובר חוקת, ל).

גְּמוּלֵי חָלָב – מי שזה עתה סיימו לינוק.

הִכָּה פַּעֲמַיִם – פעם נוספת.

נָתוּן כְּנֶגְדָּם – מצוי למולם.



טַרְחָנִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קב “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם” (דברים א, יב) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה שֶׁנּוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין, אוֹמֵר: יֶשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת, לְמָחָר אֲנִי דָּן, מוֹסֵפְנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִים; לְכָךְ נֶאֱמַר “טָרְחֲכֶם”. “וּמַשַּׂאֲכֶם” – מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִים. הִקְדִּים משֶׁה לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֵחֵר לָצֵאת, אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת, מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת וּמְחַשֵּׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת! (ספרי דברים, יב).


נוֹצֵחַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין – חברו עומד לזכות במשפט.

עֵדִים – נוספים.

רְאָיוֹת – חדשות.

לְמָחָר אֲנִי וגו' – למחר אדרוש משפט חוזר.

מוֹסַפְנִי וגו' – אדרוש הוספת מספר גדול יותר של דיינים.

אֶפִּיקוֹרְסִים – חסרי אמונה הלועגים לרבם.

הִקְדִּים… לָצֵאת – מבית הדין.

מָה רָאָה – מדוע.

אֵינוֹּ שָׁפוּי – אינו חי בשקט ובשלווה (ויוצא להתקוטט עם אשתו).

עֵצוֹת, מַחֲשָׁבוֹת – רעות.

*


קג “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר” (דברים א, א) – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם קְטַנִּים וְזוֹרְקִים לְתוֹךְ חֵיקוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמְרִים לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה אָנוֹנָא הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? מָה פַּרְנָסָה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ? (ספרי דברים, א; ילק"ש לדברים, תשצ).


הוֹכִיחָם – אמר להם דברי תוכחה.

נוֹטְלִים – לוקחים.

מָה אָנוֹנָא וגו' – איזו קצבה (של מזון וצרכים אחרים) הכנת להם?



מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קז “הֹר הָהָר” (במדבר כ, כב) – הַר עַל גַּבֵּי הַר, כְּתַפּוּחַ קָטָן עַל תַּפּוּחַ גָּדוֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָנָן מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וּמַגְבִּיהַ אֶת הַשָּׁפָל, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הָהָר דֻּגְמָה, שֶׁיֵּדְעוּ נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַר בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְיַגְּעִים וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים עֲלֵיהֶם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הֶעָנָן כָּל הַמִּדְבָּר מִישׁוֹר, הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם גָּבוֹהַּ לַמִּשְׁכָּן, שֶׁתְּהֵא שָׁם חֲנִיָּתוֹ, וְהִנִּיחַ שְׁלוֹשָׁה הָרִים: הַר סִינַי לִשְׁכִינָה, הַר נְבוֹ לִקְבוּרַת משֶׁה וְהֹר הָהָר לִקְבוּרַת אַהֲרֹן (תנחומא בובר חוקת, לז).


“הֹר הָהָר” – מקום קבורת אהרן.

עָנָן – עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל כל שנות נדודיהם במדבר.

מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַּ וגו' – הופך את השטח כולו למישור (כדי להקל את ההליכה).

הִנִּיחַ – השאיר.

לִשְׁכִינָה – להתגלוּת הקב"ה במתן תורה.

*


קח כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן עַל הַמִּיתָה. הִשְׁכִּים משֶׁה בְּשַׁחֲרִית וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל אַהֲרֹן, הִתְחִיל קוֹרֵא: אַהֲרֹן אָחִי! יָרַד אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא כָּאן הַיּוֹם? אָמַר לוֹ משֶׁה: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הָיִיתִי מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה, וּמִתְקַשֶּׁה לִי הַרְבֵּה, לְכָךְ הִשְׁכַּמְתִּי וּבָאתִי אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ: וּמַהוּ הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֶלָּא אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּסֵפֶר “בְּרֵאשִׁית” הוּא, הָבֵא אוֹתוֹ וְנִקְרָא בוֹ. נָטְלוּ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְקָרְאוּ בּוֹ כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה, וְעַל כָּל אַחַת וְאַחַת אָמַר: יָפֶה עָשָׂה וְיָפֶה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא! וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִבְרִיאַת אָדָם, אָמַר משֶׁה: מָה אֹמַר לְאָדָם, שֶׁהֵבִיא מָוֶת לָעוֹלָם! וַאֲנִי שֶׁשָּׁלַטְתִּי בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתָּה שֶׁעָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – לֹא סוֹפֵנוּ לְכָךְ? עוֹד כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לָנוּ לִחְיוֹת? אָמַר לוֹ: קְטַנּוֹת הֵן! – הָיָה יוֹרֵד וְיוֹרֵד עַד שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמָּוֶת; מִיָּד הִרְגִּישׁוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן גְּוִיעָתוֹ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי הוּא הַדָּבָר? אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְעָה קוֹמָתוֹ. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: “לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי” (תהלים נה, ה) – אָמַר לוֹ: מְקֻבָּל עָלֶיךָ לָמוּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: נַעֲלֶה לְהֹר הָהָר. מִיָּד עָלוּ שְׁלָשְׁתָּם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהוּא עוֹלֶה לָמוּת, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים; אֶלָּא הָיוּ סְבוּרִים, שֶׁמָּא הַדִּבּוּר קְרָאוֹ.


לִפָּטֵר – להסתלק, למות.

מָּּה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים – מדוע השכמת.

אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ – איני זוכר.

נָטְלוּ – לקחו.

כָּל פָּרָשָׁה – בסיפור הבריאה.

מָה אֹמַר לְאָדָם – מה נֹאמר על אדם הראשון.

עָצַרְתָּ אֶת הַמָּוֶת – כמסופר בבמדבר טז יב.

קְטַנוֹת – מעטות.

יוֹרֵד וְיוֹרֵד – ממשיך ומגלגל מעניין לעניין.

הִרְגִּישׁוּ וגו' – כל גופו של אהרן חש במוות המתקרב.

בִּשְׁבִילִי הוּא הַדְָּבָר – עלי (ועל מותי) אתה מבקש לדבר.

גָּרְעָה – נתקטנה.

אֶלְעָזָר – בנו בכורו של אהרן.

מַנִּיחִים – מתירים.

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*


כֵּיוָן שֶׁעָלוּ, נִפְתְּחָה לָהֶם מְעָרָה וּמָצְאוּ שָׁם נֵר דּוֹלֵק וּמִטָּה, מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, וְהָיָה אַהֲרֹן פּוֹשֵׁט כְּלִי אֶחָד וְאֶלְעָזָר לוֹבְשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. אָמַר לוֹ משֶׁה: אַהֲרֹן אָחִי! רְאֵה, מִרְיָם מֵתָה וַאֲנִי וְאַתָּה טִפַּלְנוּ בָּהּ, אַתָּה מֵת וַאֲנִי וְאֶלְעָזָר מְטַפְּלִים בְּךָ, וַאֲנִי, אִם מֵת אֲנִי, מִי מְטַפֵּל בִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: חַיֶּיךָ! אֲנִי מְטַפֵּל בְּךָ. אָמַר לוֹ משֶׁה לְאַהֲרֹן: “עֲלֵה, אָחִי, לְמִטָּה זוֹ” – עָלָה. – “פְּשֹׁט יָדֶיךָ” – וּפָשַׁט. “קְפֹץ עֵינֶיךָ” – וְקָפַץ. – “סְתֹם פִּיךָ” – וְסָתַם. מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָה וּנְשָׁקַתּוּ וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ. וְהָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר מְנַשְּׁקִים אוֹתוֹ עַל לְחָיַָיו. וְעָלָה עֲנַן הַכָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: צְאוּ מִכָּאן. כֵּיוָן שֶׁיָצְאוּ – נִסְתְּמָה הַמְּעָרָה.

הָיוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים חֲרֵדִים וּמְצַפִּים לִרְאוֹת אֶת אַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁעָלוּ שְׁלוֹשָׁה וְלֹא יָרְדוּ אֶלָּא שְׁנַיִם – חָזַר הַשָּׂטָן בֵּינֵיהֶם וְהִרְגִּישׁ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְאֶלְעָזָר. נֶחֶלְקוּ לְשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת; אַחַת אוֹמֶרֶת: הֲרָגוֹ משֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְקַנֵּא בּוֹ; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: אֶלְעָזָר הֲרָגוֹ, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִירַשׁ אֶת הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה; וְאַחַת אוֹמֶרֶת: דֶּרֶךְ שָׁמַיִם מֵת. תְּפָשׂוּם כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: אַהֲרֹן הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם משֶׁה: גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ: אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לְךָ, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן אָמַר לְךָ וְקָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה. בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִסְקֹל אֶת משֶׁה וְאֶת אֶלְעָזָר. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא? רָמַז לַמַּלְאָכִים, וּפָתְחוּ אֶת הַמְּעָרָה, וְהוֹצִיאוּ אֲרוֹנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְהָיָה פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמָיִם, וְהַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים לְפָנָיו, וְכָל יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן” (במדבר כ, כט). וּמָה הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְקַלְּסִים? – “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם” (ישעיה נז, ב) (ילק"ש לבמדבר, תשסד).


מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם – ולא מעשה ידי אדם.

כְּלִי – בגד.

עֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ – ענן של ערפל אפף את אהרן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

פְּשֹׁט – מתח.

קְפֹץ – עצום.

חָזַר – הסתובב.

הִרְגִּישׁ – הסית, המריד.

כִּתּוֹת – קבוצות.

קָנַסְתָּ – גזרת.

מְקַלְּסִים – משבחים.

*


קט “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ, כט) – לְמשֶׁה לֹא בָּכוּ אֶלָּא אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְהָיָה מוֹכִיחָם בִּדְבָרִים, וְאַהֲרֹן לֹא אָמַר מִיָּמָיו לְאִישׁ: סָרַחְתָּ, וּלְאִשָּׁה – סָרַחְתְּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו). מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (שם)? – מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בְּאָדָם רָשָׁע וְנוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם; לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה, אָמַר: אוֹי לִי! אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר כָּךְ וְאֶרְאֶה אֶת אַהֲרֹן? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם, – וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: “אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו” – הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן… כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (אדר“נ, נו”א, יב; ילק"ש לבמדבר, תשסד).


“כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל” – ולגבי מות משה נאמר רק “ויבכו בני ישראל” (דברים לד, ח).

אֲנָשִׁים – גברים.

הוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ – ראו קטע קה.

מוֹכִיחָם – אומר דברי תוכחה ונזיפה.

סָרַחְתָּ – חטאת.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

פָּגַע – פגש.

נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם – מברך אותו לשלום.

לֵילֵךְ – ללכת.

בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ – אני מתבייש מפניו.

מְטָרֵף – מכאיב ומצער.

מְתַלֵּשׁ – תולש.

כְּעִנְיָן זֶה – דברים זהים (שנאמרו לאדם האחר).

פָּגְעוּ – פגשו.

גִּפְּפוּ – חיבקו.



אַהֲרֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קד “מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי” (שיר השירים ח, א) – כְּאֵיזֶה אָח? אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה: קַיִן שָׂנֵא לְהֶבֶל וַהֲרָגוֹ; יִשְׁמָעֵאל שָׂנֵא לְיִצְחָק וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ; עֵשָׂו שָׂנֵא לְיַעֲקֹב, וְהַשְּׁבָטִים שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף. וּכְאֵיזֶה אָח? כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד” (תהלים קלג, א) – שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל משֶׁה אֶת הַמַּלְכוּת וְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה לֹא קִנְאוּ זֶה בָּזֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִים זֶה בִּגְדֻלַּת זֶה וְזֶה בִּגְדֻלַּת זֶה. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אַתָּה מוֹצֵא: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, י) אָמַר לוֹ משֶׁה: “שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (שם ד, יג). אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא עִכֵּב משֶׁה, שֶׁלֹּא רָצָה לֵילֵךְ? אֵינוֹ כֵּן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן. אָמַר משֶׁה: עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי הָיָה אַהֲרֹן אָחִי מִתְנַבֵּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם שְׁמוֹנִים שָׁנָה (וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן” ([שמואל א ב, כז־כח]) – אָמַר לוֹ: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם, וְעַכְשָׁו אֲנִי נִכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל אָחִי, שֶׁיְהֵא מֵצֵר? לְכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא אִכְפַּת לְאַהֲרֹן בְּדָבָר זֶה; לֹא דַי שֶׁאֵינוֹ מֵצֵר, אֶלָּא עוֹד שָׂמֵחַ. תֵּדַע לָךְ, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַפַּנְטִי שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ” (שמות ד, יד) – לֹא בְּפִיו בִּלְבַד, אֶלָּא בְּלִבּוֹ, לִבּוֹ יוֹתֵר מִפִּיו. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ קִבֵּל לֵילֵךְ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

“וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שם שם, כז) – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא) – חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ” (דברים לג, ח), “וֶאֱמֶת” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (במדבר יב, ז), “צֶדֶק” זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא), וְ“שָׁלוֹם” זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי” (מלאכי ב, ו), הֱוֵי: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תנחומא בובר שמות, כד; תנחומא שמות, כז).


כְּאֵיזֶה אָח? – על איזה אח מדובר בפסוק?

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

הַשְּׁבָטִים – בני יעקב.

נָטַל – קיבל.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן – ראיה לכך שכן הוא.

שֶׁמָּא עִכֵּב וגו' – שמא ניסה לעכב את מינויו מכיוון שלא רצה ללכת.

כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן – מתוך כבוד לאהרן.

עָמַדְתִּי – הופעתי.

שְׁמוֹנִים שָנָה – גילו של משה בשעה ששב למצרים.

“הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי” וגו' – הפסוק מדבר על נביא במצרים שאף נבחר לכוהן, והוא נדרש על אהרן.

מֵצֵר – מצטער, נפגע.

לְאַפַּנְטִי שֶלְּךָ – לקראתך.

קִבֵּל לֵיְלֵךְ – הסכים (משה) ללכת.

הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו – אהרן.

אוּרִים וְתֻמִּים – שבין בגדי הכוהן הגדול.

“לְאִיש חֲסִידְךָ” – הוא אהרן שהאורים והתומים עליו.

הֱוֵי – לפיכך.

*


קה משֶׁה הָיָה אוֹמֵר: יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר! אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” (מלאכי ב, ו) (סנהדרין ו, ע"ב).


יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר – יש לנהוג על פי החוק בלא כל פשרות (ואם עומד כביכול הר בדרכו, יש לנקב את ההר ולעבור בתוכו).

*


קו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב… יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן” (תהלים קלג, ב) – כְּמִין שְׁתֵּי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: תְּנָא, כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִקַּר זְקָנוֹ (הוריות יב ע"א).


טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת – אבנים יקרות שנראו כטיפות שמן.

מְסַפֵּר – משוחח, מדבר. עִקַר

זְקָנוֹ – שורשי הזקן.



הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קי “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) – מָה הֵם הַנִּסִּים עַל נַחַל אַרְנוֹן? אָדָם הָעוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר מִזֶּה, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה מִילִין; וְהַדֶּרֶךְ יוֹרֵד לְתוֹךְ הַנַּחַל וְעוֹלֶה, וְדַרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַנְּחָלִים. נִתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֻמּוֹת, אֻכְלוּסִין עַד אֵין סוֹף, וְיָשְׁבוּ מִקְצָתָם בְּתוֹךְ הַנַּחַל; וְהָהָר עָשׂוּי מִלְּמַעְלָן מְעָרוֹת, וּכְנֶגֶד הַמְּעָרוֹת בָּהָר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ עָשׂוּי סְלָעִים סְלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם. נִכְנְסוּ הָאֻכְלוּסִין לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת, וְאָמְרוּ: כְּשֶׁיֵּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַנַּחַל עוֹמְדִים מִלִּפְנֵיהֶם, וְאֵלּוּ – לְמַעְלָה מִן הַמְּעָרוֹת, וְנַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, לֹא הִצְרִיכָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לֵירֵד לְמַטָּה לְתוֹךְ הַנַּחַל, אֶלָּא רָמַז לֶהָרִים וְנִכְנְסוּ שָׁדַיִם שֶׁל הַר זֶה לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת – וּמֵתוּ כָֻּלם. וְהִקִּיפוּ הֶהָרִים רָאשֵׁיהֶם זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ דֶרֶךְ כְּבוּשָׁה, וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה נִסְמַךְ לַחֲבֵרוֹ.

וְאוֹתוֹ נַחַל מַפְסִיק בֵּין תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ מוֹאָב; הַר שֶׁבְּאֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁבּוֹ הַמְּעָרוֹת, לֹא נִזְדַּעְזַע, וְהַר שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבּוֹ הַסְּלָעִים כְּמִין שָׁדַיִם, נִזְדַּעְזַע וְנִסְמַךְ לְהַר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה נִזְדַּעְזַע? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְשִׁפְחָה שֶׁרָאֲתָה בֶּן אֲדוֹנָהּ בָּא אֶצְלָהּ, קָפְצָה וְקִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִבְּלַתּוּ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הַסְּלָעִים לְתוֹךְ הַמְּעָרוֹת וְרוֹצְצוּ כָּל אוֹתָם הַגִּבּוֹרִים, יָרְדָה הַבְּאֵר אֶל הַנַּחַל וְנִתְגַּבְּרָה שָׁם, וְאִבְּדָה אֶת כָּל הָאֻכְלוּסִין, כְּשֵׁם שֶׁאִבֵּד אוֹתָם הַיָּם, וְעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹתָם הֶהָרִים, וְלֹא יָדְעוּ כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הֲרֵי אֲנִי מוֹדִיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה אֻכְלוּסִין אִבַּדְתִּי מִפְּנֵיהֶם – יָרְדָה הַבְּאֵר לְתוֹךְ הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאָה גֻלְגְּלִיּוֹת וּזְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר, וְיִשְׂרָאֵל חָזְרוּ לְבַקֵּשׁ אֶת הַבְּאֵר, וְרָאוּהָ מְאִירָה כַּלְּבָנָה בְּתוֹךְ הַנַּחַל, וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת אֵיבְרֵי הָאֻכְלוּסִין. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הַנְּחָלִים וְאָמְרוּ שִׁירָה עָלֶיהָ: “עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז) (תנחומא בובר חוקת; במ"ר יט, כה).


הַנִּסִִים – שבגללם שרו בני ישראל שירת הלל לבאר.

שִׁבְעָה מִילִין – כשבעה ק"מ.

הַנַּחַל – הוואדי שבין שני ההרים הרחוקים זה מזה.

מִלְּמַעְלָן – בחלקו העליון.

הִצְרִיכֶם – התיר להם.

וְהִקִּיפוּ – קירבו.

כְּבוּשָׁה – סלולה.

וְלֹא נוֹדַע וגו' – ולא היה אפשר להבחין בין שני ההרים שנדבקו זה לזה.

מַפְסִיק – משמש כקו גבול.

בֶּן אֲדוֹנָהּ – עם ישראל המשול לבנו של הקב"ה.

נִתְגַּבְּרָה – עלתה בשפע על גדותיה.

הַיָּם – ים סוף, שהטביע את המצרים.

גֻלְגְּלִיּוֹת – גולגולות.

שֶׁאֵין לָהֶן חֵקֶר – בכמות שאי אפשר למנותה.

לְבַקֵּשׁ – לחפש.



בִּלְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיב “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” (במדבר כב, ד) – מָה טִיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן? כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אָמְרוּ: מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶם מָה מִדּוֹתָיו. אָמְרוּ זִקְנֵי מִדְיָן: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָּם בְּאָדָם שֶׁכּוֹחוֹ בְּפִיו.

“וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן” – וַהֲלֹא אַתָּה מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם? – אֶלָּא מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הַשֵּׁנִי: “אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלָי”; לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: חֻלְדָּה וְחָתוּל עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע מַזָּל.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי – “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם”! (שם). אָמַר לוֹ: אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין הֵם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ – “כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם). מָשָׁל אוֹמְרִים לְצִרְעָה: לֹא מִדֻּבְשֵׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ.

“וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי” (במדבר כג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לוֹ: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”; מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי הַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, בָּא בַּעַל הַשּׁוּק הִרְגִּישׁ בּוֹ, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְעַוֵּל וּמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁלַחְתִּי דּוֹרוֹן לְבֵיתְךָ. אַף כָּךְ בִּלְעָם, קְרָאוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לְפָנָיו: “אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי”.

“וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (שם שם, ה) – רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ; רַ' יוֹנָתָן אָמַר: חַכָּה. מָה טִיבָם – מה עניינם, מה הקשר שלהם לכאן.


הָיוּ רוֹאִין – המואבים.

נוֹצְחִים – מנצחים.

מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם – משה.

מִדּוֹתָיו – תכונותיו.

כּוֹחוֹ בְּפִיו – בדיבור בכלל ובתפילה בפרט.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

אוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת – פתגם עממי.

חֻלְדָּה וְחָתוּל – שהם אויבים זה לזה.

רַע מַזָּל – הקורבן שנפל בפי שניהם.

בִּמְקוֹמִי – בביתי.

“לֹא תָאֹר” – לא תקלל.

לְשֻׁלְחָנִי – משל לחלפן כספים.

בַּעַל הַשּׁוּק – האחראי על ניהולו התקין, כולל מהימנות המשקלות שבהן שוקלים כסף.

מְעַוֵּל – מרמה.

דּוֹרוֹן ־ מתנה, כשוחד.

חַכָּה – קרס שמוכנס בין השיניים כדי להקשות את הדיבור (וזה גם תפקידו של המלאך).

*


אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשֹׁות – “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב” (במדבר כד, ה); לֹא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – “מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (שם); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – “כִּנְחָלִים נִטָּיוּ” (במדבר כד ו); לֹא יִהְיוּ לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – “כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר” (שם); לֹא יְהֵא רֵיחָם נוֹדֵף – "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' " (שם); לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – “כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (שם); לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – “יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו” (במדבר כד, ז); לֹא תְהֵא מַלְכוּתָם שׁוֹלֶטֶת בָּאֻמּוֹת – “וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, (שם)”; לֹא תְהֵא עַזָּה מַלְכוּתָם – “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ” (שם); לֹא תְּהֵא אֲיֻמָּה מַלְכוּתָם – “וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַר כָּהֲנָא: כֻּלָּן חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג, ו) – קְלָלָה וְלֹא קְלָלוֹת.

“כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” (במדבר כג, ט) – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו אַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁבָּא לָקֹץ אֶת הָאִילָן. מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים, כָּל עָנָף וְעָנָף – וּמִתְיַגֵּעַ, וְהַפִּקֵּחַ מְגַלֶּה אֶת הַשָּׁרָשִׁים וְקוֹצֵץ. כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: מָה אֲנִי מְקַלֵּל לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁרְשֵׁיהֶם וְקוֹצֵץ. בָּא לִגַּע וּמְצָאָם קָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” – הַסֶּלַע, כְּשֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְאֵלּוּ אֵינָם כֵּן: מְחֻבָּרִים הֵם עַד הַתְּהוֹם.

“הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (שם) – הֵן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית אֶחָד, אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם עִם אֻמָּה אַחֶרֶת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן: חֲשֹׁב כָּל הָאוֹתִיּוֹת וְתִמְצָא כֻּלָּן יֵשׁ לָהֶן זוּג, וְהֵ“א וְנוּ”ן אֵין לָהֶן זוּג: א' אֶחָד, ט' תִּשְׁעָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; ב' שְׁנַיִם, ח' שְׁמוֹנָה – הֲרֵי עֲשָׂרָה; א“ט, ב”ח, ג“ז, ד”ו – ה' אֵין לָהּ זוּג, וְכֵן י“ץ, כ”ף, ל“ע, מ”ס – נ' אֵין לָהּ זוּג (במ“ר כ, ד־יט; סנהדרין קה ע”ב; תנחומא בובר בלק, ד־טז, תנחומא בלק ד־יב; ילק"ש לבמדבר, תשסו־תשסח).


מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וגו' – הברכות שבירך בלעם בעל כורחו הפוכות היו ממה שכיוון בלבו.

אֹהָלֶיךָ. מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – מילים אלו נדרשות על בתי כנסת ועל בית המקדש.

כִּנְחָלִים – הזורמים בלי הפסק.

אֲהָלִים – עצי בשמים.

מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךָ – מלכות שושלתית.

יִזַּל וגו' – המילים נדרשות כאומרות כי כל מלך יהיה צאצא של קודמו.

כֻּלָן חָזְרוּ לִקְלָלָה – כל ברכותיו של בלעם אכן הפכו לקללות, ועם ישראל איבד נכסים רבים, להוציא בתי הכנסת ובתי המדרש שלא פסק קיומם.

קְלָלָה – אחת בלבד.

לָקֹץ – לקצץ.

לְשָׁרְשֵׁיהֶם – האבות. “מראש צורים” נדרש על האבות, בעקבות “הביטו אל צור חוצבתם” (ישעיה נא, א).

לִגַּע – לגעת.

צָף – מחובר רק לפניה העליונים של הקרקע.

הֵן – תיבת “הן” העברית נשמעת ביוונית כשם המספר 1.

אֵינוֹ מְחַשְּׁבָם וגו' – ודורש את המשך הפסוק, “ובגויים לא יתחשב”, כעניין של חשבון אותיות וצירופן המספרי, כאשר האותיות ה“א ונו”ן (יחד: “הן”) עומדות כשהן לעצמן. מצירוף 1 (א) עם 9 (ט) מקבלים מספר עגול: 10, וכך כל האותיות עד האות יו“ד, להוציא האות ה”א.

י“ץ וגו' – וכן באותיות המייצגות עשרות: מצירוף 10 (י) עם 90 (צ) מקבלים 100, וכן הלאה, להוציא נו”ן.

*


קיג “הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ” (במדבר כד, יד) – אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן, בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶם קְלָעִים וְהוֹשֵׁב בָּהֶם זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִּשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶם קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹן וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת. שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ פְּעָמִים; וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן בַּיִת. שֵׁב בְּרֹר לְעַצְמֶךָ. וְצַרְצוּר שֶׁל יַיִן מֻנָּח אֶצְלָהּ, מִן הַיַּיִן הָעַמּוֹנִי, שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמְפַתֶּה אֶת הַגּוּף לִזְנוּת. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ, שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָה. אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ, כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר – וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ – וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת משֶׁה רַבְּךָ (סנהדרין קו ע"א; ירושלמי סנהדרין י, ב).


אָמַר לוֹ – בלעם לבלק.

זִמָּה – זנות.

קְלָעִים – אוהלים המחולקים על ידי מחיצות.

מִבַּחוּץ – בחלק הפונה אל הפתח לרשות הרבים.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

בְּשָׁוֶה – במחיר המקובל.

שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ וגו' – וכך שוב ושוב. בְּרֹר – בחר (פשתן). צַרְצוּר – כד חרס.

הִשָּׁמְעִי לִי – לזנות.

יִרְאָתָהּ – הפסל שהיא עובדת לו.

פִּעוּר – עשיית צרכים (ולפי המדרש כך היו עובדים את האל המואבי).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַנַּחְתְךָ – מביאה אותך אל סיפוקך.



עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיא כְּשֶׁבָּאוּ משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי אָמַר לָהֶם משֶׁה: נַחֲנֶה כָאן וּבְשַׁחֲרִית אָנוּ נִכְנָסִים וְכוֹבְשִׁים אוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּשַׁחֲרִית, בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי, וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה, תָּלָה משֶׁה אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ. אָמַר משֶׁה: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ בַּלָּיְלָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: משֶׁה, זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עוֹג הוּא – נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “אַל תִּירָא אֹתוֹ” (במדבר כא, לד), שֶׁמַּפִּילוֹ אֲנִי לְפָנֶיךָ. עָשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה.

אָמַר עוֹג: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הוּא? – שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אֵלֵךְ וְאֶעֱקֹר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְאֶזְרֹק עֲלֵיהֶם וְאֶהֶרְגֵם. הָלַךְ עָקַר הַר בֶּן שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל רֹאשׁוֹ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עָלָיו נְמָלִים וּנְקָבוּהוּ, וְיָרַד לוֹ עַל צַוָּארוֹ. בִּקֵּשׁ לְשָׁלְפוֹ – נִשְׁתַּרְבְּבוּ לוֹ שִׁנָּיו לְכָאן וּלְכָאן וְלֹא יָכֹל לְשָׁלְפוֹ. משֶׁה כַּמָּה הָיָה? – עֶשֶׂר אַמּוֹת. נָטַל קַרְדֹּם בֶּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְקָפַץ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְהִכָּהוּ בְּקַרְסֻלָּיו וַהֲרָגוֹ.

תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי. פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי וְנִכְנַס בְּקוּלִית שֶׁל מֵת, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת, וּצְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי אָמְרוּ לִי: שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיָתָה (דב“ר א, כד; ילק”ש לדברים, תתי; ברכות נד ע“ב; נידה כד ע”ב).


אֶדְרֶעִי – שבעבר הירדן המזרחי.

לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה – שטרם עלה אור היום.

תָּלָה – הרים.

שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת – כשנים עשר ק"מ.

נְקָבוּהוּ – חוררו חור בהר.

לְשָׁלְפוֹ – מעל צווארו.

נִשְׁתַּרְבְּבוּ – נתארכו.

עֶשֶׂר אַמּוֹת – כחמישה מטרים.

קַרְדֹּם – גרזן.

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

קוּלִית – עצם השוק, שהיא חלולה.

צְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וגו' – לא השגתי את הצבי ולא הגעתי אל סופה של הקולית.

עוֹג – שהיה ענק בממדיו.



בְּנוֹת צְלָפְחָד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיד “וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד” (במדבר כז, א) – כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁהָאָרֶץ מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים, לִזְכָרִים וְלאֹ לִנְקֵבוֹת, נִתְקַבְּצוּ זוֹ עַל זוֹ לִטֹּל עֵצָה. אָמְרוּ: לֹא כְּרַחֲמֵי בָּשָׂר וָדָם רַחֲמֵי הַמָּקוֹם: בָּשָׂר וָדָם רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מִן הַנְֵּקבוֹת; אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא – רַחֲמָיו עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, רַחֲמָיו עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהלים קמה, ט).

“תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (במדבר כז, ד) – רַ' נָתָן אוֹמֵר: יָפֶה כּוֹחָן שֶׁל נָשִׁים מִכּוֹחַ אֲנָשִׁים, שֶׁאֲנָשִׁים אָמְרוּ: “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (שם יד, ד), וְנָשִׁים אָמְרוּ – “תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה” (ספרי במדבר, קלג).


לִטֹּל עֵצָה – להתייעץ.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

יָפֶה כּוֹחָן – מעלתן של הנשים גדולה מזו של הגברים.

נִתְּנָה רֹאשׁ וגו' – ובכך ויתרו על ארץ ישראל (והמדרש עושה שימוש בשני פסוקים שבהם השורש נת"ן).

*


קטו “וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה” (במדבר כז, ב) – חֲמִשְׁתָּן אָמְרוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים. רִאשׁוֹנָה אָמְרָה: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר” (שם שם, ג); שְׁנִיָּה אָמְרָה: “וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח” (שם); הַשְּׁלִישִׁית אָמְרָה: “כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת” (שם) – הוּא הַמְקוֹשֵׁשׁ; הָרְבִיעִית אָמְרָה: “וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ” (שם); הַחֲמִישִׁית אָמְרָה: “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ” (במדבר כז, ד) וְכָל הַפָּסוּק (ילק"ש לבמדבר, תשעג).

הַמְּקוֹשֵׁשׁ – קושש עצים ביום השבת והומת בשל כך (במדבר טו, לב־לו), ולפי המדרש הוא צלפחד.

וְכָל הַפְָּסוּק – עד סוף הפסוק.

*


קטז תְּנָא, בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הֵן, דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, צִדְקָנִיּוֹת הֵן. חַכְמָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִבְּרוּ, שֶׁאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבוֹת תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן, וְאִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ; מִיָּד "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה). דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן, אוֹ אֲפִלּוּ בַּת לְבֵן, לֹא דִבַּרְנוּ. צִדְקָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן (בבא בתרא קיט ע“ב; ילק”ש לבמדבר, תשעג).


דַּרְשָׁנִיּוֹת – ויודעות כיצד לדרוש פסוקי מקרא בענייני הלכה.

לְפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ – דיברו לעניין.

יְבָמִין – דיני הייבום. כשמת אדם “ובן אין לו”, חייב אחי המת לשאת את האלמנה (דברים כד, ה־י).

חֲשׁוּבוֹת – נחשבות.

אִלּוּ הָיָה לוֹ וגו' – אילו היה לצלפחד בן שיירש אותו, לא היו בנותיו אומרות דבר, והוא הדין גם אילו היתה בחיים רק בת לאותו בן, שגם היא זכאית לרשת מכוח אביה (בבא בתרא קטו ע"ב).

לְהָגוּן לָהֶן – לראוי להן, לבני דודיהן, כקביעת הקב"ה (במדבר לו, יא).

*


קיז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת” (במדבר כז, ו־ז) – כָּךְ הוּא הַדִּין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְלֹא אָמַרְתָּ “וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו” (דברים א, יז)? הַדִּין שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הֲרֵי הַנָּשִׁים דָּנוֹת אוֹתוֹ! מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר לְתַלְמִידוֹ: אִם יָבוֹאוּ לְךָ סְלָעִים לִפְרֹט – פְּרֹט, וְאִם יָבוֹאוּ מַרְגָּלִיּוֹת – הֲבִיאֵן אֵלַי. בָּאָה אֶצְלוֹ חֻלְיָא אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, הוֹלִיכָה אֵצֶל רַבּוֹ, הָלַךְ רַבּוֹ לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת הַדִּין, אֶלָּא בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לָהֶן: דִּין שֶׁל נַחֲלָה הוּא, וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ; בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָן שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ: אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לִנְשִׂיאִים. וְהֵשִׁיבוּ לָהֶן כֻּלָּם כָּעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְתּוֹחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר. אָמַר לָהֶן: הֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ. בָּאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ לִפְנֵי משֶׁה. רָאָה משֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֹמַר לָהֶם אֶת הַדִּין אֶטּוֹל אֶת הַגְּדֻלָּה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי, – לְפִיכָךְ "וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' " (במדבר כז, ה) (תנחומא פינחס ח־ט; במ"ר כא, יב).


וְלֹא אָמַרְתָּ וגו' – מתוך אמונה שידע לפתור כל שאלה משפטית.

שֻׁלְחָנִי – חלפן כספים.

סְלָעִים – מטבעות.

הֲבִיאֵן אֵלַי – לבחון את ערכן.

חֻלְיָא – חרוז (שלא ידעו החלפן ותלמידו את ערכו).

רַבּוֹ – מורו, החלפן.

לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר – המבין בדבר יותר ממנו.

אֶלָּא בָּאוּ – בנות צלפחד.

נְשִׂיאִים – ראשי השבטים.

אֶלְעָזָר – הכוהן.

אֶטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה – אזכה לכבוד שאינו ראוי לי.



מִלְחֶמֶת מִדְיָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר לא, ב) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין נִפְטָרִים מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁהֵם נוֹקְמִים נִקְמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא נִקְמַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (ספרי במדבר, קנז).


פַּרְנָסֵי – מנהיגים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

*


קיט “וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה” (במדבר לא, ו) – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: נְקֹם – אַתָּה בְּעַצְמְךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת אֲחֵרִים?! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמַר: אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִּי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן” (במ"ר כב, ד).


בְּאֶרֶץ מִדְיָן – כשברח ממצרים (שמות, פרקים ב־ד).

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה צודק וראוי.

מֵצֵר – פוגע.

הַמָּשֶָׁל – הפתגם העממי.

*


קכ “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (במדבר לא, ח) – בִּלְעָם מָה לוֹ שָׁם? אָמַר רַ' יוֹחָנָן; שֶׁהָלַךְ לִטֹּל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “הָלַךְ הַגָּמָל לְבַקֵּשׁ קַרְנַיִם – וְקִטְּפוּ אֶת אָזְנָיו”.

אָמַר רַ' יוֹנָתָן: כְּשֶׁהָלַךְ פִּינְחָס לְמִדְיָן, הוּא וְכָל חֵילוֹתָיו הָלְכוּ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה בִּלְעָם הָרָשָׁע אֶת פִּינְחָס, עָשָׂה אֶת שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהָיָה פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה; אַף פִּינְחָס, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ, פָּרַח וְעָלָה אַחֲרָיו עַד שֶׁמְּצָאוֹ עוֹמֵד וּמִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד. מִיָּד הֶרְאָה לוֹ פִּינְחָס אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ "קֹדֶשׁ לַה' " (שמות כח, לו) – וְהוּא נוֹפֵל, תְּפָשׂוֹ וֶהֱבִיאוֹ לִפְנֵי משֶׁה, וְדָנוּהוּ, וַהֲרָגוּהוּ (סנהדרין קו ע“א; במ”ר כב, ה; ילק"ש לבמדבר, תשפה).


שָׁם – במדין, שהרי לא שם היה מקום מושבו.

שֶׁהָלַךְ וגו' – בא לקבל שכר על עצתו שבגללה נפלו אלפים מישראל (ראו לעיל, קטע קיג).

הָלַךְ הַגָּמָל וגו' – פתגם עממי האומר כי לעיתים מבקש אדם יותר ממה שכבר קיבל, וסופו שמאבד אף את מה שיש לו.

קִטְּפוּ – כרתו.

לוּחוֹת אֲבָנִים – כמין כנפיים.

פּוֹרֵחַ – עף.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

הַצִּיץ – שעל מצח הכוהן הגדול.



סִפּוּק צָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכא שָׁאַל רַ' אֱלִיעֶזֶר אֶת רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי קֻרְיָס יָצְאוּ עִמָּהֶם? אָמַר לוֹ: לָאו. – וּמֵהֵיכָן הָיוּ לוֹבְשִׁים כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: מִמָּה שֶׁהִלְבִּישׁוּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. – וְלֹא הָיוּ בָּלִים? אָמַר לוֹ: וְלֹא קָרִיתָ: “שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ” (דברים ח, ד)? – וְלֹא הָיוּ הַקְּטַנִּים גְּדֵלִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הַחִלָּזוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא גָדֵל, נַרְתִּיקוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. – וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים תִּכְבֹּסֶת? אָמַר לוֹ: הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶם וּמַגְהִיצָם. – וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים? אָמַר לוֹ: צֵא וּלְמַד מִן הָאַמְיַנְטוֹן הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּהֵץ אֶלָּא בָּאוּר. – וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים כְּנִימִיּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בְּחַיֵּיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן! – וְלֹא הָיָה רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה? אָמַר לוֹ: הַבְּאֵר הָיָה מַעֲלֶה לָהֶם מִינֵי דְשָׁאִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, וְהָיוּ מִתְעַגְעֲגִים בָּהֶם וְהָיָה רֵיחָם נוֹדֵף מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיגָם, מְגַהֲצָם וּמְעַדְּנָם בַּמִּדְבָּר, הִתְחִילוּ מְקַלְּסִים וְאוֹמְרִים: “ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי” (תהלים כג, א־ב) (דב“ר ז, יא; מד”ת כג, ד; פדר"כ יא, כא).


כְּלֵי קֻרְיָס – כלים לאריגת בדים.

קָרִיתָ – קראת (בתורה).

נַרְתִּיקוֹ – הקונכייה שבה הוא מצוי.

תִּכְבֹּסֶת – כיבוס.

הֶעָנָן הָיָה שָׁף – ענני הכבוד היו מתחככים בבני האדם ומנקים את בגדיהם.

נִשְׂרָפִים – מחומם של העננים.

אַמְיַנְטוֹן – סוג של אזבסט. מסיבים הנלקחים ממנו אפשר לארוג בגד שאינו נשרף ויש לנקותו באש.

כְּנִימִיּוֹת – כינים ותולעים למיניהן.

בְּמוֹתָם לֹא שָׁלְטוּ וגו' – מסורת אגדית היא שגופותיהם של בני דור המדבר לא נרקבו עם מותם.

רֵיחָם קָשֶׁה מֵרֵיחַ הַזֵּעָה – ריח לא נעים בגלל הזיעה.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עִם עַם ישראל (וראו בקטע הבא).

מִתְעַגְעֲגִים – מתגלגלים. מְקַלְּסִים – משבחים.

*


קכב “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר” (דברים כט, ד) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל?” (ירמיה ב, לא) – שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר – שֶׁמָּא מוֹצֵא שָׁם שַׁלְוָה אוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצֵא בְּפָלָטִין שֶׁלּוֹ? וְאַתֶּם הֲיִיתֶם עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, וְהֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלוֹשָׁה גּוֹאֲלִים מְשַׁמְּשִׁים אֶתְכֶם, משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ מִלְמַעְלָה וּמִלְמַטָּה וּמֵאַרְבָּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֶחָד לִפְנֵיכֶם, וּמַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וּמַשְׁוֶה לָכֶם אֶת הֶהָרִים וְאֶת הָעֲמָקִים, וְשׂוֹרֵף אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַבַּרְקָנִים וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִים אֶתְכֶם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב וְאוֹמְרִים: “מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן” (שיר השירים ג, ו); הוֹרַדְתִּי לָכֶם אֶת הַמָּן, הֶעֱלֵיתִי לָכֶם אֶת הַבְּאֵר, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים – “הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל”? שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אִתְּכֶם? “אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה” (ירמיה ב, לא) – לֹא אֲנִי בְּעַצְמִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם מַאֲפֶלְכֶם?

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם מְקַבֵּל אוֹרֵחַ – יוֹם רִאשׁוֹן שׁוֹחֵט לוֹ עֵגֶל, יוֹם שֵׁנִי – תַּרְנְגוֹלִים, יוֹם שְׁלִישִׁי – קִטְנִיּוֹת, יוֹם רְבִיעִי – מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ; לֹא דוֹמֶה יוֹם רִאשׁוֹן כְּיוֹם אַחֲרוֹן. יָכוֹל אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: “זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר” (דברים ב, ז) – יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן (תנחומא במדבר, ב; ילק"ש לבמדבר, תרפג).


בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

הִרְבַּצְתִּי – הושבתי.

עַנְנֵי כָּבוֹד – עננים פלאיים שליוו את עם ישראל בכל שנות נדודיו במדבר.

רוּחוֹת – צדדים.

מַשְׁוֶה – מקנה להם גובה אחיד.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה עם בני ישראל בכל מסעיהם (וראו לעיל, קטע קי).

מַאֲפֶלְכֶם – האפילה שהייתם שרויים בה.

מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – ומיום ליום זוכה האורח למאכל פחוּת בערכו ובטיבו. יָכוֹל אַף וגו' – האם גם הקב"ה נהג כך עם עם ישראל?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.



סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכג עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב כָּל־אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כְּרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹּר, צְאוּ לַחְפֹּר! וְהָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹפְרִים לָהֶם קְבָרוֹת וְלָנִים בָּהֶם. בְּשַׁחֲרִית הָיָה כָּרוֹז יוֹצֵא וּמַכְרִיז: יִבָּדְלוּ הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים! הָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף – עַד שֶׁחָסְרוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵּן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָם שְׁלֵמִים. אָמְרוּ: שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ? חָזְרוּ בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְלָנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּקִבְרוֹ. לְמָחָר עָמְדוּ כֻּלָּם. חָזְרוּ עוֹד בְּלֵיל אַחַד עָשָׂר, וְכֵן בִּשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מֵת אָמְרוּ: דּוֹמֶה, שֶׁבִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ, וְעָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְכֵן שָׁנוּ חֲכָמִים: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים (ירושלמי תענית ד, ו; איכ“ר פתיחתא לג; מד”ש לב,ה).


כָּרוֹז – אדם המכריז.

יִבָּדְלוּ – ייפרדו.

מוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים – ספירת האנשים היתה מגלה שלא קמו מן הקברים 15,000 איש, שהם אחת חלקי ארבעים ממספר היוצאים ממצרים, שהוא שישים ריבוא (600,000).

שְׁלֵמִים – שלא מת איש.

חֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ – מניין הימים מראש החודש.

אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה – שנאמר לדור יוצאי מצרים לאחר חטא המרגלים: “במדבר הזה ייפלו פגריכם” (במדבר יד, כט).

שָׁנוּ חֲכָמִים – תענית ד, ח.

*


קכד אַרְבָּעִים שָׁנָה הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר: אִם אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה עַכְשָׁו, מַחֲזִיקִים אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמִתְבַּטְּלִים מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָם; וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לָאָרֶץ עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים וְעָקְרוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְקִצְּצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם לְהַכְנִיסָם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב. הֲרֵינִי מְעַכְּבָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מָה שֶׁקִּלְקֵלוּ (תנחומא בשלח, א).


הִקִּיף – סובב.

פְּשׁוּטָה – ישרה (אל ארץ ישראל).

מִתְיַשֶּׁבֶת – נבלעת.

בְּאֵר – ראו קטע קכב.

הַזְּרָעִים – השדות הזרועים.

סָתְרוּ – הרסו.

*


קכה “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם” (ויקרא יט, כג) – תַּרְנְגֹלֶת זוֹ כְּשֶׁאֶפְרוֹחֶיהָ דַּקִּים, הִיא מְכַנַּסְתָּם וְנוֹתַנְתָּם תַּחַת כְּנָפֶיהָ וּמְחַמֶּמֶת אוֹתָם וְעוֹדֶרֶת לִפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם גְּדֵלִים – אִם אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָבוֹא אֶצְלָהּ הִיא מְנַקֶּרֶת לוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: לֵךְ עֲדֹר בְּאַשְׁפָּתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה הַמָּן יוֹרֵד וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶם וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִים אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן מַסִּיעַ לִפְנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם משֶׁה: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יִטְעַן מַכּוֹשׁוֹ וְיֵצֵא וְיִטַּע לוֹ נְטִיעוֹת (ויק"ר כה, ה).


דַּקִּים – קטנים.

עוֹדֶרֶת – מחטטת באדמה (למצוא מזון).

הַבְּאֵר, עַנְנֵי כָּבוֹד – ראו קטע קכב.

מַכּוֹשׁוֹ – כלי לחפירה באדמה.

*


קכו “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר לג, א) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִים הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה אֶת הַמַּסָּעוֹת: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הֵקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ בְרֹאשְׁךָ; כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא למשֶׁה: מְנֵה לָהֶם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת, הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי; לְכָך נֶאֱמַר “אֵלֶּה מַסְעֵי” (תנחומא בובר מסעי, ב).


הֵקַרְנוּ – קיררנו את עצמנו בצל או במים.

חָשַׁשְׁתָּ – חשת כאב.

הַמְּקוֹמוֹת – רשימת תחנותיהם של בני ישראל במסעם במדבר (המנויה בפרק לג של ספר במדבר).



נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכז “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) – תַּנְיָא, כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה” (הושע יב, יא), משֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט” (במדבר יב, ח). חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמשֶׁה בְסִינַי חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים” (תהלים ח, ו) (יבמות מט עב; נדרים לח ע"א).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה – הביטו בהתגלותו של הקב"ה אליהם כאילו דרך מראה עכורה.

“אֲדַמֶּה” – נראה כדבר הדומה למשהו אחר.

הַמְּאִירָה – שקופה.

שַׁעֲרֵי בִּינָה – דרגות של בינה.

חָסֵר אֶחָד – כלומר: ארבעים ותשעה מתוך החמישים.

*


קכח "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' " (שמות יט, כג) – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וּמִלֵּא אוֹתָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַיָּם נוֹתֵן לַמְּעָרָה וְהַמְּעָרָה לַיָּם – כָּךְ “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה”, "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' ", “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה” (תנחומא בובר כי תשא, יד; שמו"ר מה,ג).


לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? – למה דומים יחסי משה והקב"ה?

נְתוּנָה – מצויה.

מִכָּאן וְאֵילָךָ – לאחר שהוצפה המערה במים.

“ה' אֶל משֶׁה”, "משֶׁה אֶל ה' " – לאחר שנתמלא משה מן השכינה, פעמים שהשכינה אף היא קיבלה ממנו.

*


קכט “וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם” (במדבר יא, יז) – וְאִם תֹּאמַר: הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָם מִשֶּׁל משֶׁה, שֶׁמָּא חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם? – לָאו! לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה בְּאוֹתָה שָׁעָה? לְנֵר שֶׁהָיָה דוֹלֵק, וּמַדְלִיקִים מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַרְבֵּה, וְאוֹרוֹ אֵינֶנּוּ חָסֵר כְּלוּם; אַף כֵּן משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטְלוּ הַנְּבִיאִים מִנְּבוּאָתוֹ, לֹא חָסְרָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י) (תנחומא בובר בהעלותך, כב; ספרי במדבר, צג).

הַזְּקֵנִים וגו' – הם שבעים הזקנים שחלקו עם משה את הנהגת העם וזכו להינבא מכוח רוחו של משה.

חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ – נפגמה נבואתו (של משה).

*


קל “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – הוּא משֶׁה עַד שֶׁלֹּא נִדְבַּר עִמּוֹ, הוּא משֶׁה מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ (במ"ר יד, כא). הוּא משֶׁה וגו' – והכפילות נדרשת כאומרת כי משה לא נתגאה ולא שינה את אופיו ודרכיו גם לאחר שנגלה אליו הקב"ה ושוחח עמו.

*


קלא מֵהֵיכָן נָטַל משֶׁה קַרְנֵי הוֹד? רַ' יְהוּדָה בַר נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֶׁמּשֶׁה כָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס קִמְעָא וְהֶעֱבִירוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִשָּׁם נַעֲשׂוּ לוֹ קַרְנֵי הַהוֹד (תנחומא בובר כי תשא, כ).


קַרְנֵי הוֹד – שקרן עור פניו של משה לאחר שירד מהר סיני (שמות לד, כט).

נִשְׁתַּיֵּר בַּקֻּלְמוּס וגו' – נשארה טיפה תלויה בקצה כלי הכתיבה.



אֶלְדָּד וּמֵידָד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלב “וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה” (במדבר יא, כו) – יֵשׁ אוֹמְרִים בְּקַלְפֵּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, טז) – אָמַר משֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים; אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים; אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה – הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מָה עָשָׂה? בֵּרַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִים, עַל שִׁבְעִים כָּתַב “זָקֵן” וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. בְּלָלָם וּנְתָנָם בְּקַלְפֵּי, אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ “זָקֵן” אָמַר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם; מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ – אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ?

רַ' שִׁמְעוֹן אָמַר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּרוּ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ”, אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִים לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם. וּמָה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ.

וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? משֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (ספרי במדבר צה; סנהדרין יז ע"א).


קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות.

אֶבְרֹר – אבחר.

שְׁנַיִם יְתֵרִים – שישה מכל אחד מי"ב השבטים הם 72.

מֵטִיל קִנְאָה – מעורר קנאה.

חָלָק – שלא נכתב עליהם דבר.

בְּלָלָם – עירבב אותם.

עָלָה בְּיָדוֹ – הוציא (מן הקלפי).

קִדֶּשְךָ שָׁמַים – נבחרת בידי הקב"ה.

וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם – נהגתם בצניעות.

*


קלג “וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?” (במדבר יא, כט) – אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? לְוַאי אַתָּה כַּיּוֹצֵא בִּי! וּלְוַאי כָּל יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹצֵא בְּךָ! (ספרי במדבר, צו).


בְּךָ אֲנִי מְקַנֵּא? – שמא תגיע לדרגתי (בנבואה)?

לְוַאי – הלוואי.

כַּיּוֹצֵא בִּי – כמוני, דומה לי.



משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלד “וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” (במדבר כז, טו־יז) – לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁכְּשֶׁנִּפְטָרִין מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִין צָרְכֵי עַצְמָן וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה” – כְּשֶׁרָאָה משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בָּנָיו רְאוּיִם לַעֲמֹד בִּנְשִׂיאוּת אַחֲרָיו, נִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי מִי יֵצֵא וּמִי יָבוֹא לִפְנֵיהֶם: “יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר!” – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אִם בִּקַּשְׁתָּ לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מַנְהִיג, מַנֵּה עֲלֵיהֶם אָדָם שֶׁיְהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ.

“יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר” – אָמַר לוֹ: הָאִישׁ שֶׁאַתָּה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם יֶשׁ בּוֹ רוּחַ שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁיְהֵא מֵסִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, וְכָךְ דִּבַּרְתָּ! הֲרֵינִי מַרְאֶה אוֹתְךָ כָּל הַשּׁוֹפְטִים וְכָל הַנְּבִיאִים שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד עַל בָּנַי מֵעַכְשָׁו עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

אָמַר רַב סִימוֹן: “וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ” (דברים לד, א) – הָיָה מַרְאֶה אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד תַּחְתָּיו וּמוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל, וְכֵן כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל אֵלּוּ שֶׁהֶרְאֵיתִי לְךָ דֵּעָה אַחַת וְרוּחַ אַחַת יֵשׁ בָּהֶם. אֲבָל מָה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ, בְּסוֹף רוּחַ אַחַת יֵשׁ בּוֹ וְהִיא שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – זֶה מָשִׁיחַ.

“אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם” – שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים, שֶׁהֵם מוֹצִיאִים אֶת לִגְיוֹנָם וְיוֹשְׁבִים לָהֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. “וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם” (במדבר כז, יז) – שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וּמַכְנִיסָם אֲלָפִים, מוֹצִיאָם אֲלָפִים וּמַכְנִיסָם מֵאוֹת.

“וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה” (שם). לְמָה הָיָה משֶׁה דּוֹמֶה? לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאָמַר בַּעַל צֹאנוֹ: הִסְתַּלֵּק מִצֹּאנִי. אָמַר: אֵינִי מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אֶת מִי אַתָּה מְמַנֶּה תַחְתַּי.

“וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ” (במדבר כז, יח) – מָה שֶׁבְּלִבְּךָ, “קַח לְךָ” – מָה שֶׁבָּדוּק לְךָ, “אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (שם) – אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ יְהוֹשֻׁעַ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, שֶׁהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, מְסַדֵּר הַסַּפְסָלִין וּפוֹרֵס הַמַּחְצְלָאוֹת; הוּא יִטֹּל שְׂרָרוּת, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ” (משלי כז, יח). “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ” (במדבר כז, יח) – שֶׁיֵּדַע לַהֲלוֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ילק"ש לבמדבר, תשעו; ספרי זוטא כז, טז־יז).


לְהוֹדִיעַ – באה התורה ללמד.

נְשִׂיאוּת – הנהגת העם.

נִתְעַטֵּף – בבגד, כהכנה לתפילה.

סוֹבֵל כָּל אֶחָד וגו' – מסוגל לשאת את משאם של כל בני ישראל, כל אחד לפי אופיו וייחודו.

יֵשׁ בּוֹ רוּחַ וגו' – אופיו ותכונותיו מאפשרים לו לעמוד כנגד שש מאות אלף יוצאי מצרים ולשוחח עם כל אחד לפי יכולותיו.

וְכָךְ דִּבַּרְתָּ – שאלה נכונה שאלת.

מוֹסֵר לְעָתְנִיאֵל – מעביר את ההנהגה לעתניאל בן קנז, ראשון השופטים (שופטים, פרק ג).

וְכֵן כֻּלָּם – כל מנהיגי הדורות.

בְּסוֹף – בסוף הימים.

שׁוֹקֶלֶת כָּל הָרוּחוֹת – שקולה בעוצמתה כנגד כל רוחות בני האדם.

לִגְיוֹנָם – חייליהם.

מוֹצִיאָם רְבָבוֹת וגו' – ורק חלק מן הלוחמים חוזרים בשלום מן הקרב.

בַּעַל צֹאנוֹ – המעסיק את הרועה.

מָּּה שָבְּלִבְּךָ – מי שאתה חושב עליו.

בָּדוּק לְךָ – מי שכבר נבחן על ידך.

בֵּית הַוַּעַד – מקום הכינוס ללימוד תורה ולמשפט.

מַחְצְלָא – לישיבה עליהן.

שְׂרָרוּת – שלטון.

לַהֲלֹךְ – להתנהג אל כל אדם בדרך התואמת אותו.

*


קלה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: עַם זֶה שֶׁאֲנִי מוֹסֵר לְךָ, אֵינִי מוֹסֵר לְךָ תְּיָשִׁים אֶלָּא גְדָיִים, וּכְבָשִׂים אֵינִי מוֹסֵר לְךָ, אֶלָּא טְלָאִים – “צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים” (שיר השירים א, ח) (אדר“נ, נו”א, י"ז).


גְּדָיִים, טְלָאִים – רכים, שעדיין צריך לטפח אותם ולפקח עליהם.

*


קלו “וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו” (במדבר כז, כ) – “מֵהוֹדְךָ”, וְלֹא כָּל הוֹֹדְךָ. זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה! (בבא בתרא עה ע"א).


זְקֵנִים וגו' – שהכירו את משה ויהושע גם יחד.

כִּפְנֵי חַמָּה – השמש, המאירה מכוח עצמה.

כִּפְנֵי לְבָנָה – הירח, שאורו מגיע מן השמש.

אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה – על ירידת הדורות והתמעטות כבודם של מנהיגי ישראל.



מִיתָתוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלז “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת” (דברים לא, יד) – זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ… יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ” (איוב כ, ו־ז), כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה? לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם יַעֲשֶׂה לוֹ כְּנָפַיִם כָּעוֹף וְיַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת – נִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל.

“אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ” – זֶה משֶׁה, שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, וְדָשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדִבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים אֶל פָּנִים, וְקִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדוֹ – כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת!”

כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִין עָג עוּגָה קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית וְאָמְרוּ: שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ?" יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא – “כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי” (איוב יב, ט־י). מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ תְפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּהָ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי מַעְלָה, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהִיא קוֹרַעַת וְחוֹתֶכֶת וְאֵין מְעַכֵּב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים בְּשִׁמְךָ; כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָמַרְתִּי: כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָם כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָם; וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעָה טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר לִי: “לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים ג, כז) – הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” (שם כד, טו). זֶהוּ שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁנַּעֲשָׂה עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לֹא אֶכָּנֵס חַי – הַכְנִיסֵנִי מֵת, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנְסוּ עַצְמוֹת יוֹסֵף! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, כְּשֶׁבָּא יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לֹא נִתְנַכֵּר, אֶלָּא אָמַר שֶׁהוּא עִבְרִי, אֲבָל אַתָּה כְּשֶׁבָּאתָ לְמִדְיָן נִתְנַכָּרְתָּ. אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחֵנִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת עֲשָׂבִים וְשׁוֹתוֹת מַיִם וְרוֹאוֹת אֶת הָעוֹלָם – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!” (שם ג, כו) – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לָאו, הַנִּיחֵנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּעוֹף זֶה, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְעֵת עֶרֶב הוּא חוֹזֵר לְקִנּוֹ – כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאֶחָד מֵהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “רַב לָךְ!”


כְּנֶגֶד מִי נֶאֱמַר וגו' – על מי מדבר הפסוק מספר איוב?

שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וגו' – כשקיבל את התורה ודרכו רגליו בענני מרום.

גְּזַר דִּין – למות.

עָג עוּגָה – שירטט מעגל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

נְתְפַּלֵּש – התגלגל והתלכלך.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית – כל הבריאה כולה.

צִבְיוֹנוֹ… לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ – רצונו להחריב את העולם ולברוא אחר במקומו.

רָקִיעַ וְרָקִיעַ – על יסוד המסורת האגדית ששבעה רקיעים הם.

אָמַרְתִּי – קיוויתי.

צָרָתָם, טוֹבָתָם – שעבוד מצרים וההליכה במדבר מול הכניסה לארץ.

פְּלַסְתֵּר – שקר, זיוף.

“בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” – את שכר הפועל יש לשלם עוד ביום עבודתו ולא לדחותו.

שִׁלּוּם עֲבוֹדֶָה – תשלום בעבור העבודה.

עַצְמוֹת יוֹסֵף – שהועלו ממצרים ונקברו בשכם (שמות יג, יט; יהושע כד, לב).

לא נִתְנַכֵּר – לא העמיד פני נוכרי אלא הודה במוצאו “מארץ העברים” (בראשית לט, טו).

נִתְנַכַּרְתָּ – שאמרו בנות יתרו על משה “איש מצרי” (שמות ב, יט).

הַנִּיחֵנִי – השאר אותי (בחיים).

רַב לָךְ – די לך להרבות מילים.

*


כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה” (ישעיה נא, ו). הָלַך אֵצֶל חַמָּה וּלְבָנָה, אָמַר לָהֶן: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה” (שם כד, כג). הָלַך אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם” (שם לד, ד). הָלַך אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה” (שם נד, י). הָלַך אֵצֶל הַיָּם, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים! אָמַר לוֹ הַיָּם: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמִים? הֲלֹא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ אֵלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתַּנִי לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, מִפְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה מְהֶלֶּכֶת לִימִינְךָ – וְעַכְשָׁו מֶה עָלְתָה לְךָ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם מָה שֶׁעָשָׂה בְנַעֲרוּתוֹ – צָוַח משֶׁה וְאָמַר: “מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם!” (איוב כט, ב) – בְּשָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי עָלֶיךָ הָיִיתִי מֶלֶךְ בָּעוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי.

מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפָּנִים. אָמַר לוֹ: "בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים, שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: משֶׁה רַבִּי! טֹרַח זֶה לָמָּה? כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמַעַת בְּדָבָר זֶה. הִנִּיחַ משֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶבְרָה, עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר מִקְרָא זֶה: “ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!” (שמות לד, ו). מִיָּד נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת עַל יִשְׂרָאֵל לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְאַחַת עָלֶיךָ שֶׁתָּמוּת וְלֹא תִכָּנֵס לָאָרֶץ. אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל בִּטַּלְתִּי מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ, שֶׁאָמַרְתָּ “סְלַח נָא” (במדבר יד, יט), וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ שׁוּב לְבַטֵּל אֶת שֶׁלִּי וּלְקַיֵּם אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה אוֹמֵר: “אֶעְבְּרָה נָּא” (דברים ג, כה) – אַתָּה תוֹפֵס אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים? אִם “אֶעְבְּרָה נָּא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל "סְלַח נָא”, וְאִם “סְלַח נָא” אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם – בַּטֵּל “אֶעְבְּרָה נָּא”. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּנוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יֹאבַד משֶׁה וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְלֹא תִּנָּזֵק צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.


מַשְׁגִּיחִין בּוֹ – שמים אליו לב.

“נִמְלָחוּ” – יתמוססו (לעתיד לבוא).

“וְחָפְרָה” – תתבייש,

מַזָּלוֹת – כוכבי לכת.

“וְנָמַקּוּ” – יתמוססו.

שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים – כמספר שבטי ישראל בעת קריעת ים סוף.

לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ – להתנגד לך.

מָה עָלְתָה – מה אירע.

מְשְתַּטֵּחַ – על הארץ בתפילה.

שַׂר הַפָּנִים – מטטרון, מלאך המצוי בקרבת הקב"ה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

עֶבְרָה – כעס.

נִתְקָרְרָה – נרגעה מכעסה.

אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – חטא העגל.

מִפְּנֵי שֶׁלְּךָ – בזכות בקשתך (לאחר החטא).

אַתָּה תּוֹפֵס וגו' – בשני קצותיו של החבל שעל גלגל הבאר תלויים שני דליים, וכשאחד עולה השני יורד, ואם תופסים את החבל בשני קצותיו אין בו תועלת (ועל משה להחליט איזו משתי השבועות הוא מבקש לבטל ואיזו לקיים).

כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כמוהו.

*


אָמַר משֶׁה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ וּפָנִים שֶׁהִקְבִּילוּ פְּנֵי שְׁכִינָה וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תוֹרָה מִיָּדְךָ – יְלַחֲכוּ עָפָר? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי וְכָךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו וְדוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת – אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה תַּלְמִידוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ – לֵךְ עֲשֵׂה!

עָמַד משֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְעָמַד משֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל לִבּוֹ, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר משֶׁה וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל משֶׁה לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ: משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לָהֶם: הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ אֵצֶל פִּתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: מָה עָלְתָה לְךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה יְהוֹשֻׁעַ עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר: רַבִּי, רַבִּי! אָבִי, אָבִי! אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה: משֶׁה רַבֵּנוּ! לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָךְ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לִמְדוּ מִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִפִּי יְהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֹאשׁ, משֶׁה מִימִינוֹ וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי משֶׁה. בְּשָׁעָה זוֹ נִטְּלָה מָסֹרֶת הַחָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ.

יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד. יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם. מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד־הֶעָנָן – הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁהָָיָה הַדִּבּוּר נִגְלֶה עָלֶיךָ – יוֹדֵעַ הָיִיתִי מָה מְדַבֵּר עִמְּךָ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמָר: מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אַחַת! רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ.


יְלַחֲכוּ עָפָר – יאכלו עפר (בקבר).

כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי – כך החלטתי.

פַּרְנָסָיו – מנהיגיו בענייני כלכלה.

חֶלְקְךָ – גורלך, תורך.

פִּתְחוֹ – פתח אוהלו (שבו לימד תורה).

עַל לִבּוֹ – כדי להסתיר במרפקו את פניו.

נִתְעַלְּמוּ עֵינָיו – נסתר מהם.

יַשְׁלִים – ימסור.

מֹשֶׁה עוֹמֵד – כדין תלמיד לפני רבו.

תָּלָה – הרים.

בְּנֵי אַהֲרֹן – הכוהנים.

מָסֹרֶת הַחָכְמָה – שלשלת הידע שעבר מדור לדור (עד משה).

לִשְׂמֹאלוֹ – כדין תלמיד.

הִפְסִיק – הפריד (כדי שידבר הקב"ה עם יהושע בלבד)

הַדִּבּוּר – הקב"ה.

*


כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים משֶׁה נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: “מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים?” (תהלים צד, טז) – מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי? וּמִי יַעֲמֹד לָהֶם בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל בָּנַי? וּמִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִים לְפָנַי?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, משֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַכְעִיס אֶת אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ אָבִיו לְהָרְגוֹ, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצַּלְתּוֹ מִיָּדוֹ. מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וְאִמּוֹ הָיְתָה מַצַּלְתּוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְטַטְרוֹן: לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: אֲנִי הָיִיתִי רַבּוֹ וְהוּא הָיָה תַּלְמִידִי, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ?!

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַמָּאֵל: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמַלְאָךְ סַמָּאֵל, רֹאשׁ הַשְּׂטָנִים, הָיָה מְצַפֶּה בְּכָל שָׁעָה לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר: מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, שֶׁאֵרֵד וְאֶטֹּל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ? מָתַי יְהֵא מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק? מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזְרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרַאת משֶׁה. מְצָאוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בִּמְגִלָּה, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ כְּזֹהַר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ וְהוּא דוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת. מִיָּד נִתְיָרֵא מִפָּנָיו וַאֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר. עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסַמָּאֵל: רָשָׁע, מָה לְךָ כָּאן? אָמַר לוֹ: לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי. אָמַר לוֹ: מִי שִׁגֶּרְךָ? אָמַר לוֹ: מִי שֶׁבָּרָא כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ: לֵךְ מִכָּאן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” (שם קיח, יז). אָמַר לוֹ: משֶׁה, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה? יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְקַלְּסוּהוּ – “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל” (שם יט, ב). אָמַר לוֹ משֶׁה: וַאֲנִי מְשַׁתֵּק אוֹתָם וּמְקַלֵּס אוֹתוֹ – “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א). אָמַר לוֹ: כָּל בָּאֵי עוֹלָם נִשְׁמָתָם מְסוּרָה בְּיָדִי. אָמַר לוֹ משֶׁה: יֵשׁ בִּי כּוֹחַ יוֹתֵר מִכָּל בָּאֵי עוֹלָם. אָמַר לוֹ: וּמַה כּוֹחֲךָ? אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי בֶּן עַמְרָם, שֶׁהִתְנַבֵּאתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְאָמַרְתִּי, שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ, וְנִכְנַסְתִּי לְפַלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כִּתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ. וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶרֶךְ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל מַלְאָכִים וְנִצַּחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְדִבַּרְתִּי עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים בְּפָנִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מִימִינוֹ וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג שְׁנֵי גִבּוֹרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהִכִּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם – מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ? לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי, אֵינִי נוֹתֵן לְךָ נִשְׁמָתִי! מִיָּד חָזַר סַמָּאֵל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה. שָׁלַף סַמָּאֵל חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ וְהָלַךְ וְעָמַד עַל משֶׁה. מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, שֶׁחָקוּק עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּפָגַע בּוֹ בְּסַמָּאֵל בְּכָל כּוֹחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְפָנָיו, וְרָץ משֶׁה אַחֲרָיו בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְנָטַל קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו.


יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל – יגן עליהם.

מְטַטְרוֹן – שר הפנים.

בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ – וגם לאחר מותו עדיין יהיה בחסותו של הקב"ה.

עָמַד בַּפֶּרֶץ וגו' – עמד כנגדי כדי להרגיע את כעסי.

גַּבְרִיאֵל, מִיכָאֵל – המלאכים.

שָׁקוּל – שווה בערכו.

שִׁשִּׁים רִבּוֹא – כמספר יוצאי מצרים.

סַמָּאֵל – השטן.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שם ה' בארבע אותיותיו.

פִּתְחוֹן פֶּה – מילים לפתוח בהן את השיחה.

שִׁגֶּרְךָ – שלָחֲך.

לְקַלֵּס – לשַבּח.

פַּלְטֵרִין – ארמון (של פרעה).

דָּרַכְתִּי – סללתי.

תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּם – נלחם.

פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה – בני הלוויה של האל, המלאכים.

הֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וגו' – מסורת אגדית היא שגם משה, כמו יהושע, ציווה על השמש והירח לעצור ממהלכם בשעת קרב.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו – של משה, שקרן עור פניו.

*


יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְּנֶה! זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה! בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת! יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתְךָ, אָמַר משֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ בִּי קֹרַת רוּחַ כָּל יָמַי, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָם. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמֹו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה – כְּלָלָם כֻּלָּם בִּבְרָכָה אֶחָת. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ וַאֲדוֹנֵנוּ! מָחוּל לְךָ! – אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ! הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחַל לָנוּ! אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר: בָּרוּךְ שְׁמוֹ, חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד! אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי וְאִמְרוּ: אוֹי לוֹ לְבֶן עַמְרָם, שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר!

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כִּשְׂרָפִים. וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלוֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזַגְזְגֵאל – מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, גַּבְרִיאֵל פָּרַשׂ בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וְזַגְזְגֵאל מִמַּרְגְּלוֹתָיו. עָמַד מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַד אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “משֶׁה, עֲצֹם עֵינֶיךָ”! – עָצַם עֵינָיו. – “הַנַּח יָדֶיךָ עַל הֶחָזֶה”! – הִנִּיחַ יָדָיו עַל הֶחָזֶה. “הַקֵּף רַגְלֶיךָ”! – הִקִּיף רַגְלָיו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קָצַבְתִּי לָךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת. צְאִי, אַל תְּאַחֲרִי! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי, שֶׁאַתָּה אֱלוֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וַאֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, אַתָּה בְּרָאתַנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה? אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צְאִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה.

הָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה” (דברים לד, י). שָׁמַיִם בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ” (מיכה ז, ב). אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן!” (שם). מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “צִדְקַת ה' עָשָׂה” (דברים לג, כא). וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: “וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל” (שם). אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: “יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם!” (ישעיה נז, ב) (דב“ר ז, י; שם יא, י; תנחומא ואתחנן, ו; ילק”ש לדברים, תתיד).


קֹרַת רוּחַ – הנאה, נחת רוח.

כְּלָלָם – איחד אותם.

מַחֲלוּ – סִלחו.

כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים – סוגי מלאכים.

בּוּץ – בד יקר.

הַקֵּף רַגְלֶיךָ – קרב אותן זו אל זו.

כְּרוּבִים – ממיני המלאכים.

בִּנְשִׁיקָה – שנאמר "וימות שם… על פי ה' " (דברים לד, ה).

*


קלח תַּנְיָא: "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶֶבֶד ה' " (דברים לד, ה) – אֶפְשָׁר, משֶׁה חַי וְכָתַב “וַיָּמָת משֶׁה”? אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב משֶׁה, מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַ' נְחֶמְיָה). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת, וְנֶאֱמַר: “לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה” (שם לא, כו)? אֶלָּא עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֹמֵר וּמשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע (בבא בתרא טו ע“א; מנחות ל ע”א).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). אֶפְשָׁר – הייתכן?

עַד כָּאן – עד סיפור מות משה.

חָסֵר אוֹת אַחַת – שלא נכתבה בידי משה.

הַזֶּה – ומשמע שמשה מוסר לעם ספר תורה שלם, כולל סיפור מותו.

בְּדֶמַע – בבכי.

*


קלט תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בַּת קוֹל מַשְׁמַעַת וְאוֹמֶרֶת: “וַיָּמָת משֶׁה” – סָפְרָא רָבָא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סוטה יג ע"ב; ספרי דברים, שנז).


תַּנְיָא – ראו בקטע הקודם.

שְׁנֵים עָשָׂר מִיל – כשנים עשר ק"מ.

כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל ־ כגודלו של מחנה עם ישראל.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

מַשְׁמַעַת – משמיעה.

סָפְרָא רָבָא – הסופר הגדול (ארמית).

*


קמ בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת משֶׁה וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד (מגילה יג ע"ב).


שִׁבְעָה בַּאֲדָר – לתאריך זה הגיע המדרש מתוך חישוב נתונים מקראיים (דברים לד, ח; יהושע א, יא; שם ד, יט), ולאחר מכן קבע כי משה חי 120 שנים מלאות, ומכאן גם תאריך לידתו.



קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמא “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר” (דברים לד, ו) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וְאַף עַל פִּי כֵן – “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ” (שם). וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵצֶל גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאוּנִי הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה – נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה – נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שם) (סוטה יג ע“ב־יד ע”א).


סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן – הפסוק מדייק לכאורה בתיאור מקום קבורת משה.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

גַּסְטְרָא – מוצב צבאי.

לְמַעְלָה – על הר נבו.

לְמַטָּה – בגיא.

*


קמב אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל משֶׁה מֵעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם? מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְיִשְׂרָאֵל לִגְלוֹת מֵאַרְצָם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְיַעַמְדוּ בִּבְכִי וְיִתְחַנְּנוּ לְמשֶׁה וְיֹאמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, עֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, – וְעוֹמֵד משֶׁה וּמְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִפְֵּני שֶׁחֲבִיבִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (עין יעקב לסוטה יג ע"ב).


חֲבִיבִים וגו' – אהובים (על הקב"ה) אף יותר מאשר בחייהם.

*


ו: שופטים, מלכים ונביאים

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


אֶרֶץ הַבְּחִירָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי פָּתַח: “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ” (חבקוק ג, ו) – מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא מָצָא אֻמָּה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, וּמָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא מָצָא דּוֹר שֶׁהָיָה רָאוּי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא דּוֹר הַמִּדְבָּר; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הֶהָרִים וְלֹא מָצָא הַר שֶׁתִּנָּתֶן בּוֹ הַתּוֹרָה אֶלָּא סִינַי; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָעֲיָרוֹת וְלֹא מָצָא עִיר שֶׁרְאוּיָה שֶׁיִּבָּנֶה בָּהּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם; מָדַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְלֹא מָצָא אֶרֶץ שֶׁרְאוּיָה לִנָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ויק“ר יג, ב; ילק”ש לחבקוק תקסג).


פָּתַח – את דרשתו בעזרת פסוק מספר חבקוק.

“וַיְמֹדֶד” – ודורש מילה זו כעניין של מדידה אובייקטיבית שהובילה לבחירה.

*



יְהוֹשֻׁעַ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ב אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר משֶׁה רַבֵּנוּ לְגַן עֵדֶן אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּלוּם הִנַּחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ בִּי: “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (שמות לג, יא)? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת וְנוֹלְדוּ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לוֹמַר לְךָ אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטָרְדֵן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר ה'… הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה… לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ” (יהושע א, א־יא) (תמורה טז ע"א).


סְפֵקוֹת – בענייני התורה.

הִנַּחְתִּיךָ – עזבתי אותך.

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש (כעונש על שהתגאה שלמד את כל מה שלמד משה).

לוֹמַר לְךָ – ללמד אותך ברגע אחד.

טָרְדֵן – העסק אותם.

*


ג אָמַר ר' שְׁמוּאֵל: שָׁלוֹשׁ פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִפָּנוֹת – יִפָּנֶה; לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים; לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקִי; גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ; שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפְלוּ (ירושלמי שביעית ו, א).


פְּרוֹסְטַגְמָאוֹת – הכרזות.

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לעמים שישבו בה.

לְהִפָּנוֹת – לעזוב וללכת למקום אחר.

גִּרְגָּשִׁי – אחד משבעת עממי כנען (בראשית י, טז).

גִּבְעוֹנִים – כמסופר בפרק ט של ספר יהושע.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים – יהושע יב, כד.

*


ד “וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים” (יהושע ב, א) – מִי הָיוּ? שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ פִּינְחָס וְכָלֵב, הָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִשְׁלִיחוּתָם.

“מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ” (שם) – מַהוּ חֶרֶשׁ? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלֵי נַגָּרוּת הָיוּ בְּיָדָם כְּנַגָּרִין; רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עָשׂוּ עַצְמָם קַדָּרִין, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וְאוֹמְרִים: הֲרֵי קְדֵרוֹת! מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִקְנֶה! כָּל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: חֶרֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ; אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים וְאַתֶּם עוֹמְדִים עַל רָזֵיהֶם. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמְכֶם חֵרְשִׁים אַתֶּם עוֹמְדִים עַל אוּפָה שֶׁלָּהֶם (במ“ר טז, א; רו”ר ב, א; ילק"ש ליהושע, ז).


פִּינְחָס וְכָלֵב – פינחס בן אלעזר הכוהן וכלב בן יפונה.

נָתְנוּ נַפְשָׁם – הסתכנו.

כְּלֵי נַגָּרוּת – ודורש “חרש” במשמע נגר (ישעיה מ, כ).

קַדָּרִין – יוצרי כלי חרס.

כְּמַשְׁמָעוֹ – כפשוטו, עניין חירשות, כי בנוכחות אדם חירש לא יהססו האנשים לדבר גלויות.

רָזֵיהֶם – סודותיהם (של אנשי יריחו).

אוּפָה – תכונה וטיב, אופי.

*


ה “וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם… קָמוּ נֵד אֶחָד” (יהושע ג, טז) – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַיִם נִגְדָּשִׁים וְעוֹלִים כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין יָתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל, עַד שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב (סוטה לד ע"א).


“וַיַּעַמְדוּ” – בשעת המעבר בירדן.

נִגְדָּשִׁים – נערמים.

כִּפִּין – ערימות.

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִיל ־ כ־300 ק"מ.

*


ו “חָטָא יִשְׂרָאֵל” (יהושע ז, יא) – כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: “חָטָא יִשְׂרָאֵל”, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? הָטֵל גּוֹרָלוֹת וְתֵדָע. הָלַךְ וְהֵטִיל גּוֹרָלוֹת, נָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? הָטֵל הַגּוֹרָל בֵּינְךָ וּבֵין אֶלְעָזָר הַכּוֹהֵן וְיִפֹּל עַל אֶחָד מִכֶּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּכֵּל יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים שֶׁבְּאַבְנֵי אֵפוֹד, שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל, וְרָאָה אֶבֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁכָּהָה אוֹרָהּ; שֶׁכָּךְ הָיָה מִשְׁפַּט הַחשֶׁן – כָּל שֵׁבֶט שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה מַגִּיהָה אַבְנוֹ וּמַבְהִיק אוֹרָהּ, וְכָל שֵׁבֶט שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה – אַבְנוֹ כֵּהָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ: “בְּנִי! שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, יט). מִיָּד אָמַר עָכָן: “אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי” (שם שם, כ) (תנחומא וישב, ב).


“חָטָא יִשְׂרָאֵל” – בלקיחה מן החרם, במעשה עכן.

דֵּילָטוֹר – מלשין.

הָטֵל – הפל.

הָטֵל הַגּוֹרָל וגו' – גורל שיוטל בין כל שני אנשים תמיד יצביע על אחד מהם.

אֵפוֹד – שבין בגדי הכוהן הגדול.

מִשְׁפָּט הַחֹשֶׁן – טיבו ודרכו של החושן.

מַגִּיהָה – בוהקת.

*


ז “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” (יהושע י, יב) – אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”?! יֵשׁ קָטָן פּוֹתֵחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְגָדוֹל הֵימֶנּוּ: “דּוֹם”? אֲנִי נִבְרֵאתִי בָּרְבִיעִי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי – וְאַתָּה אוֹמֵר לִי “דּוֹם”? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: עֶבֶד רַע! לֹא מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא אַתָּה? לֹא כָּךְ רָאָה אוֹתְךָ אַבָּא בַּחֲלוֹם, “וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים” (בראשית לז, ט) – מִיָּד “וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד” (יהושע י, יג) (תנחומא בובר אחרי, יד; ילק“ש ליהושע, כב; בר”ר ו, ט; שם פד, יא).


בָּרְבִיעִי, בַּשִּׁשִּׁי – לימי הבריאה.

מִקְנַת כַּסְפּוֹ שֶׁל אַבָּא – רכושו־עבדו של יוסף (ויהושע הוא מצאצאיו).

*


ח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים. הָא כֵּיצַד? אֶלְעָזָר מֻלְבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו וְקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין מֻנָּחִין לְפָנָיו, וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: זְבוּלֻן עוֹלֶה – תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “זְבוּלוּן”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם עַכּוֹ”. וְחוֹזֵר וּמְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר: נַפְתָּלִי עוֹלֶה וּתְחוּם גִּנּוֹסָר עוֹלֶה עִמּוֹ; טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ “נַפְתָּלִי”, טָרַף בְּקַלְפֵּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ “תְּחוּם גִּנּוֹסָר”. וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט (בבא בתרא קכב ע"א).


בְּגוֹרָל וּבְאוּרִים וְתֻמִּים – בשתי דרכים אלה גם יחד.

קַלְפֵּי – הקופסה שבאמצעותה מטילים גורלות. בקלפי אחת היו שמות השבטים ובשנייה אזורי ארץ ישראל.

וְהָיָה מְכֵוֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – אלעזר הכוהן היה מכריז באמצעות האורים והתומים ומכוח רוח הקודש.

טָרַף – עירבב.

גִּנּוֹסָר – כינרת.

*


ט יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא (ערובין כב ע"ב).


תִּקֵּן – קבע, הכין.

סְרַטְיָא – דרכים רחבות (בין עיר לעיר).

*


י עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְהוּ מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים וּמְלַקְּטִים עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם, וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִתִּלְתָּן, וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת, וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִים מִמֶּנּוּ, וּמְחַכִּים בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, וְנִפְנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם, וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, וּמִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד, וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ.

בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת (בבא קמא פ ע“ב־פא ע”ב; תוספתא בבא קמא ח, יז).


עֲשָׂרָה וגו' – בשעת חלוקת הארץ תיקן יהושע עשרה כללים שכל כובשי הארץ (ובעקבותיהם צאצאיהם) קיבלו עליהם.

מַרְעִים בֶּחֳרָשִׁים – רועים את בהמותיהם גם ביערותיהם של אחרים.

מְלַקְּטִים עֵצִים – גם בשדותיהם של אחרים.

חוּץ מִתִּלְתָּן – כי העשבים מסייעים לצמיחת התלתן ועקירתם תפגע בבעל השדה.

קוֹטְמִים נְטִיעוֹת – כורתים ענפים רכים מכל עץ שירצו לשם נטיעתם.

גְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת – ענפים של זית שמשאיר בעל העץ לאחר שהוא קוצץ את שאר ענפיו.

הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה – מתחיל לנבוע בחלקה פרטית (לאחר חלוקת הארץ).

מִסְתַּפְּקִים – מספקים את צורכיהם (למים).

מְחַכִּים בְּיַמָּהּ וגו' –־ צדים דגים בחכה בים כינרת, אף שהוא שייך לשבט נפתלי.

לא יִפְרֹס קֶלַע וגו' – לא יכניס למי הכינרת מחיצה עשויה קנים כדי לצוד בה דגים, כיוון שהיא מעכבת את הספינות.

נִפְנִים – לשם עשיית צרכים.

כַּרְכֹּם – צמח יקר ורגיש.

בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – בשבילים שברשות היחיד.

רְבִיעָה שְׁנִיָּה – תקופת הגשמים השנייה (במחצית חודש מרחשוון), שבה מתחילים הזרעים לצמוח.

מִסְתַּלְּקִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים וגו' – נכנסים לשדות שליד הדרך הראשית כדי להימנע מהליכה על רגבי העפר הקשים הבולטים בדרך.

מְפַסֵּג – מנתק את זמורות הענבים המעכבות אותו בדרכו.

מֵת מִצְוָה – חלל הנמצא ברשות הרבים ואין לו קרובים הדואגים לקבורתו, כך שמצווה היא על מוצאיו לקוברו.

קוֹנֶה מְקוֹמוֹ – נקבר במקום שבו נמצא, ואין בעל המקום יכול להתנגד לכך.

*


יא “וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ” (יהושע ו, כז) – יָצָא לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן (בר"ר לט, יא).


מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן – כאמור בברכה לשבט יוסף שיהושע הוא מצאצאיו: “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” (דברים לג, יז).

*


יב “וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ… מִצָּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ” (יהושע כד, ל) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר גַּעַשׁ. וּמַהוּ הַר גַּעַשׁ? שֶׁנִּתְגַּעֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֶלְקָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה חֲלֻקָּה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתָיו וְזֶה עוֹסֵק בְּבֵיתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ מִלַּעֲשׂוֹת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַהוּ “הַר גָּעַשׁ”, שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר לְהָרְגָם (רו“ר, פתיחתא ב; שבת קה ע”ב; ילק“ש ליהושע, לה; ילק”ש למשלי, תתקנט).


חָזַרְנוּ – עברנו.

נִתְגַּעֲשׁוּ – באו עליהם רעד ורוגז.

לֹא עָשׂוּ חֶסֶד – לא טיפלו בקבורתו.

חֲלֻקָּה – חלוקתה של הארץ בין השבטים והמשפחות.

לְהַרְעִישׁ – ברעידת אדמה.

רָגַשׁ – רעד.



בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” (רות א, א) – אוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו וְאוֹי לְדוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט! הַדַּיָּן אוֹמֵר לְאָדָם: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (רו“ר א, א; ילק”ש לרות, תקצו).


אוֹי לְדוֹר – דרשת “ויהי” כצירוף המילים וי־הי, שהן לשונות של קינה.

הַדַּיָּן אוֹמֵר וגו' – פתגם שלפיו הדיין מורה לאדם לסלק שבב עץ דק מבין שיניו, והנשפט קובע כי על השופט לסלק קודם כול קורת עץ עבה מבין עיניו. ומשמעותו: העבירות שעברו השופטים גדולות וגלויות לכול יותר מאלו שעברו אלו שנשפטים לפניהם.

*


יד “נֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב” (משלי יט, טו) – עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְרַמִּין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵהֶם עוֹבְדִין לֶאֱלִילִים, מֵהֶם עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ, (שמואל א ג, א) (רו“ר, פתיחתא ב; ילק”ש למשלי, תתקנט).


מְרַמִּין – חסרי אמונה.

הִרְעִיבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – רוח הקודש והנבואה היו דבר נדיר.

*


טו הָיָה לָהֶם לְסַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה, שֶׁהִנִּיחַ משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עִמָּהֶם, לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר חֲבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל בְּמָתְנֵיהֶם וּלְהַגְבִּיהַּ בִּגְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵאַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם וְיַחְזְרוּ בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד לְלָכִישׁ, יוֹם אֶחָד לְחֶבְרוֹן, וְיוֹם אֶחָד לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וִילַמְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּשָׁנָה וּשְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ, עַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאַרְצָם כָּל אֶחָד נִכְנַס לְכַרְמוֹ וּלְזֵיתוֹ וְאוֹמֵר: “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי!” (סא"ר יב).


סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – הסנהדרין, המוסד הדתי העליון הקדום של עם ישראל, שהשאירו אחריהם משה, יהושע ופינחס.

לֵילֵךְ וְלִקְשֹׁר וגו' – כדרכם של נודדים בדרכים.

אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם – ברכיהם.

וְיַחְזְרוּ – ויסובבו.

דִֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.

שָׁלוֹם עָלַיִךְ, נַפְשִׁי – אני דואג לעצמי בלבד.

*


טז לְמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁקָּנָה בָּתִּים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, מֵהֶם בְּנֵי שֵׁשׁ, מֵהֶם בְּנֵי חָמֵשׁ, בְּנֵי אַרְבַּע, בְּנֵי שָׁלוֹשׁ, בְּנֵי שְׁתַּיִם, בְּנֵי אַחַת, וְגִדְּלָם עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאָכְלוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ אוֹכֵל, וְשָׁתוּ מִמָּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ שׁוֹתֶה; וְגִדְּלָם וּבָנָה לָהֶם בָּתִּים וְנָטַע לָהֶם גְּפָנִים וְאִילָנוֹת וּנְטָעִים, וְאָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בַּנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ וּבַגְּפָנִים הַלָּלוּ וּבָאִילָנוֹת הַלָּלוּ! כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ וְעָקְרוּ אֶת הַגְּפָנִים וְקָצְצוּ אֶת הָאִילָנוֹת וְכָרְתוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת וְשָׁבְרוּ אֶת הַבָּתִּים. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ וּמָצָא אֶת כָּל מָה שֶׁעָשׂוּ הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם, אָמַר: הֲרֵי הֵם כְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם! מָה אֶעֱשֶׂה לְאֵלּוּ? הֵבִיא אוֹתָם וְהִכָּה אוֹתָם, וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לוֹ. לְכָךְ נִדְמוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים: הָיוּ סוֹרְחִין בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהָיוּ נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת, וּכְשֶׁחָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אוֹתָם (סא"ר, יב).


הִרְחִיק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם – התעלם מחומרת המעשה.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים צעירים (שאינם מבינים את מעשיהם).

וְכֵן שָׁנוּ לוֹ וְשִׁלְּשׁוּ לו – וכך עשו שוב ושוב.

סוֹרְחִין – חוטאים.

נִמְסָרִין לְמַלְכֻיּוֹת – משועבדים בידי אומות שונות.

*


יז “וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל” (שופטים ג, א) – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַע כֶּרֶם וְהָיוּ בְּתוֹכוֹ אֲרָזִים וְקוֹצִים. הָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים וְהִנִּיחַ אֶת הַקּוֹצִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הַקּוֹצִים שֶׁאוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ הִנַּחְתָּ וְקָצַצְתָּ אֶת־הָאֲרָזִים! אָמַר לָהֶם: אִם קָצַצְתִּי אֶת הַקּוֹצִים בַּמֶּה הָיִיתִי גוֹדֵר אֶת כַּרְמִי? כָּךְ יִשְׂרָאֵל כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ישעיה ה, ז), וְהִכְנִיסָם לָאָרֶץ וְקָצַץ אֶת הָאֲרָזִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ” (עמוס ב, ט), וְהִנִּיחַ אֶת בְּנֵיהֶם “לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל”, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה (ילק"ש לשופטים, מא).


אוֹחֲזִים בִּבְגָדֵינוּ – נתפסים בבגדינו.

הִנַּחְתָּ – השארת.

בְּנֵיהָם – העמים החזקים פחות, המשולים לקוצים.

*


יח “וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּון וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ” (שופטים י, ו) – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' ", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְלֹא עֲבָדוּהוּ”? אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֲפִלּוּ כְּתֻרְמוּס הַזֶּה, שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי (ביצה כה ע"ב).


מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – מדוע יש צורך בכפילות “עזבו… ולא עבדוהו”.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

תֻּרְמוּס – מסוגי הקטניות, שיש לבשלו כמה וכמה פעמים כדי להעלים את מרירותו.

לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי – דברי הקב"ה, המצביע על כך שהתנהגות העם לא השתנתה גם לאחר שעבוד לאומות רבות.

*



דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יט “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה” (שופטים ד, ד) – רַ' בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר אַרְבָּעָה דְבָרִים: אוֹי לְחַי שֶׁצָּרִיךְ לְמֵת, אוֹי לְגִבּוֹר שֶׁצָּרִיךְ לְחַלָּשׁ, אוֹי לְפִקֵּחַ שֶׁצָּרִיךְ לְסוֹמֵא, אוֹי לְדוֹר שֶׁאִשָּׁה מַנְהַגְתּוֹ (מד“ת כב, כ; ילק”ש לשופטים מב).


אוֹי לְחַי וגו' – אוי לאדם הנזקק לכספו או לשמו של מי שכבר מת.

אוֹי לְפִקֵּחַ וגו' – אוי לאדם רואה הזקוק להדרכת העיוור במציאת דרכו.

*


כ “וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת” (שופטים ד, ד) – מָה טִיבָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְנַבֵּאת עַל יִשְׂרָאֵל וְשָׁפְטָה אוֹתָם, וַהֲלֹא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עוֹמֵד? [תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ]: מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: בֵּין גּוֹי וּבֵין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

אָמְרוּ: בַּעְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה עַם הָאָרֶץ הָיָה. אָמְרָה לוֹ: בּוֹא וְאֶעֱשֶׂה לְךָ פְּתִילוֹת וְלֵךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּשִׁילֹה, וְיִהְיֶה חֶלְקְךָ בֵּין הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם וְתָבוֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא – וְהִיא מִתְכַּוֶּנֶת וְעוֹשָׂה פְּתִילוֹת עָבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹרָן מְרֻבֶּה, וְהוּא מוֹלִיךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, אָמַר לָהּ: דְּבוֹרָה, אַתְּ נִתְכַּוַּנְתְּ לְהַרְבּוֹת אוֹרִי, אַף אֲנִי אַרְבֶּה אוֹרֵךְ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).


מָה טִיבָהּ וגו' – מה צורך היה בדבורה כל עוד פינחס בן אלעזר הכוהן מצוי בין החיים ויכול להנהיג את העם?

תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ששמו אליהו אמרו.

הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו – של האדם, ללא קשר למוצאו, למינו או למעמדו החברתי.

שׁוֹרָה – שוכנת.

פְּתִילוֹת – לנרות המאירים במשכן שעמד בשילה (והוא מדרש על השם “לפידות” מלשון לפיד).

הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם – הכשרים בבני ישראל.

כְּנֶגֶד – אל מול, לנוכח.

*


כא “וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה… וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט” (שופטים ד, ה) – לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְהִתְיַחֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשְׁבָה בְּצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל, מְלַמֶּדֶת תּוֹרָה לָרַבִּים (סא“ר, י; ילק”ש לשופטים, מב).


לְהִתְיַחֵד – להימצא ביחידות עם גבר זר במקום סגור.

*


כב “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ” (שופטים ד, ח) – אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָה אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה, וְאִם לֹא תֵּלְכִי עִמִּי לְשִׁירָהּ לֹא אֵלֵךְ עִמָּךְ לְמִלְחָמָה. “וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ” (שם שם, ט) – אָמַר רַ' רְאוּבֵן: אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁתִּפְאַרְתָּהּ שֶׁל שִׁירָה נִמְסְרָה לְךָ לְבַדְּךָ, אֶתְמְהָא! – “וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק” (שם ה, א) (בר"ר מ, ד).


אָמַר רַ' נְחָמְיָה – ומבין את הכפילות שבדברי ברק כבקשה להיות הדמות הראשית באמירת שירת הניצחון (והמשנית ביציאה לקרב שיונהג בידי דבורה).

אָמַר רַ' רְאוּבַן – ומבין את תשובת דבורה כקביעה כי גם בשירה לא יהיה ברק הדמות הראשית, שכן דבורה נזכרת בה ראשונה.

*


כג סִיסְרָא בָּא עֲלֵיהֶם בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף רָאשֵׁי גְיָסוֹת וְכָל אֶחָד הָיוּ עִמּוֹ מֵאָה אֶלֶף, וּבֶן שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הָיָה, וְכָבַשׁ כָּל הָעוֹלָם בְּכוֹחוֹ. וְלֹא הָיָה כְּרַךְ שֶׁלֹּא הָיָה מַפִּיל חוֹמָה בְּקוֹלוֹ. וַאֲפִלּוּ חַיָּה שֶׁבַּשָּׂדֶה כֵּיוָן שֶׁהָיָה נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה סִיסְרָא יוֹרֵד לִרְחֹץ בְּנַחַל קִישׁוֹן הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ מַאֲכַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם דָּגִים. וּתְשַׁע מֵאוֹת סוּסִים בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, וּבַחֲזָרָה לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר בְּשָׁלוֹם (ילק"ש לשופטים מג).


עֲלֵיהֶם – על ישראל.

מֵאָה אֶלֶף – חיילים.

נוֹתֵן עָלֶיהָ קוֹלוֹ – צועק עליה.

הָיָה עוֹלֶה בִּזְקָנוֹ – היו נתפסים בשערות זקנו.

בַּחֲזָרָה וגו' – כשהיה שב ממסעו לא נותר שום סוס שלם בגופו, מפני כובדו של סיסרא.



יִפְתָּח וּבִתּוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כד יִפְתָּח עַם הָאָרֶץ הָיָה, גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה הָיָה, וּמִפְּנֵי כָּךְ אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּון וְנָדַר: “וְהָיָה הַיּוֹצֵא… מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי… וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים יא, לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר: אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, יַקְרִיב לְפָנַי? – זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ.

“וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ… וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ בִּתִּי… וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב” (שם שם, לה) – וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה שָׁם? אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר: אֲנִי, כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ? וְיִפְתָּח אָמַר: אֲנִי, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט? מִבֵּין שְׁנֵיהֶם אָבְדָה אוֹתָהּ עֲלוּבָה מִן הָעוֹלָם. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְדָמֶיהָ; פִּינְחָס – נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח – מֵת בִּנְשִׁילַת אֵיבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵיבָר נִשָּׁל הֵימֶנּוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמָת יִפְתָּח… וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד (שם יב, ז) – “בְּעִיר גִּלְעָד” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “בְּעָרֵי גִלְעָד”.

כֵּיוָן שֶׁבִּקֵשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת: “וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו” (שמואל א א, יא) – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: נְפָשׁוֹת הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי? – “אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיה יט, ה) (תנחומא בחקותי, ה; תנחומא בובר שם, ז; בר"ר ס, יג).


גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה – ענף שנקטף מעץ פשוט ונחות, אדם שפל ונקלה.

כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל – כולם חיות טמאות האסורות בהקרבה.

זִמֵּן – הפגיש אותו.

פִּינְחָס הָיָה שָׁם – ויכול היה, בתפקידו ככוהן, להתיר את נדרו של יפתח.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

מִבֵּין שְׁנֵיהֶם – בין יפתח לפינחס.

עֲלוּבָה – מסכנה.

נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ – נענשו בגלל מותה.

נְשִׁילַת אֵיבָרִים – נשירה של איבר אחַר איבר מגופו.

כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת – לפני לידת שמואל.



שִׁמְשׁוֹן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי רַב אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג (סוטה ט ע"ב).


דְּבֵי רַב אַמִּי – מבית רב אמי, מתלמידיו.

מְלַמֵּד וגו' – דרשת “לפעמו” מלשון פעמון, שרוח הקודש היתה פועמת בתוכו כפי שלשון הפעמון מעוררת את צלצולי הזוג, שהוא שולי הפעמון.

*


כו “בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב אַסִּי: צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ וַעֲקָרָם שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָם זֶה בָּזֶה (סוטה ט ע"ב).


כז “וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ… בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל” (שופטים יג, כה) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל שְׁנֵי הָרִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל שְׁנֵי צְרוֹרוֹת וּמַקִּישָׁם זֶה לָזֶה. רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁרוּיָה עָלָיו הָיָה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה אַחַת כְּמִצָּרְעָה וְעַד אֶשְׁתָּאוֹל (ויק"ר ח, ב).


הִקִּישָׁם – הכה אותם זה בזה.

צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות.

*


כח “וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה” (שופטים טז, ד) – תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה: דִּלְדְּלָה אֶת כּוֹחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו (סוטה ט עב).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

דִּלְדְּלָה – החלישה והמעיטה.

*


כט שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו (סוטה ט ע"ב).


הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו – בבחירת אשתו הפלשתית (שופטים יד, ג: “כי היא ישרה בעיני”).

*


ל תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקֶם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הֵעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻוזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו” (שופטים טז, ג) – וּמְקֻבָּלִים אָנוּ שֶׁאֵין דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת מִשִּׁשִּׁים אַמָּה (סוטה י ע"א).


תַּנְיָא – ראו בקטע כח. בֵּין כְּתֵפָיו וגו' – רוחב כתפיו כ־30 מטרים.

מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת היא בידינו.

*


לא “וְעַל הַגָּג כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים” (שופטים טז, כז) – אֵלּוּ מָה שֶׁהָיוּ עַל שְׂפַת הַגַּג, אֲבָל מָה שֶׁהָיוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְלַאֲחוֹרֵי אֲחוֹרֵיהֶם אֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת (בר"ר צח, יד).


עַל שְׂפַת הַגַּג – בחלק הגג שאפשר לראותו מן הקרקע.

לַאֲחוֹרֵיהֶם וגו' – מאחורי אלו שנראו על שפת הגג.

אֵין בְּרִיָּה יודַעַת – אין איש יודע (בשל מספרם האדיר).

*


לב “וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה!” (שופטים טז, כח) – אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם: הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (סוטה י ע"א).


לֹא אָמַרְתִּי וגו' – ששמשון לא ביקש שום טובת הנאה מבני ישראל, אפילו בדבר פעוט כהעברת מקל ממקום למקום.

*



פֶּסֶל מִיכָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לג “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה” (שמות ה, כב) – אָמַר לוֹ משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הֲרֵעֹתָ לָעָם הַזֶּה, שֶׁעַכְשָׁו אִם אֵין לָהֶם לְבֵנִים מְשִׂימִין בְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּבִּנְיָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קוֹצִים הֵם מְכַלִּין, שֶׁגָּלוּי לְפָנַי אִלּוּ הֵם חַיִּים הָיוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְאִם תִּרְצֶה תְּנַסֶּה וְהוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם. הָלַךְ משֶׁה וְהוֹצִיא אֶת מִיכָה. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא מִיכָה, שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן (רש“י לסנהדרין קא ע”ב [בשם “אגדה”]).


“לָמָה הֲרֵעֹתָה” וגו' – דברי תלונתו של משה על הקב"ה, שהדרישה להוציאם ממצרים הרעה את תנאי עבודתם.

מְשִׂימִין וגו' – מטביעים את בני ישראל בטיט לעשיית לבנים.

קוֹצִים הֵם מְכַלִּין – המצרים הורגים רק את אלה מבני ישראל שעתידים היו, לוּ נשארו בחיים, להיות רשעים.

מִיכָה – שבנה פסל לעבודה זרה.

נִתְמַכְמֵךְ – נמעך.

*


לד “וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ… וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשֹ אֵפוֹד וּתְרָפִים” (שופטים יז, א־ה) – בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הָיָה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה; בְּיָמָיו הָיְתָה פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (סדר עולם רבה, יב; ילק"ש לשופטים, מא).


בִּימֵי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם – בראשית ימי השופטים (שופטים ג, י).

פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה – כמסופר בסוף ספר שופטים (פרק יט).

*


לה “וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים” (זכריה י, יא) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה (סנהדרין קנ ע"ב).


פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה – שיצא עם בני ישראל ממצרים (ראו קטע לג) ועבר בים סוף.

*


לו תַּנְיָא, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִגֶּרֶב לְשִׁילֹה שְׁלוֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֶנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם?! (סנהדרין קנ ע"ב).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

גֶּרֶב – עירו של מיכה.

שִׁילֹה – מקום המשכן.

שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.

עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה – עשן המזבח שבמשכן.

לְדָחֳפוֹ – לסלק (את מיכה מן העולם).

פִּתּוֹ מְצוּיָה וגו' – שהוא מכניס אורחים.

וְעַל דָּבָר זֶה – בגלל הפסל.

בִּכְבוֹדִי וגו' – עַם ישראל יצא למלחמה כדי למחות על פגיעה בכבודה של הפילגש שנרצחה (שופטים יט־כ), אך לא יצא למלחמה כדי למחות על הפגיעה בכבודו של הקב"ה ולכן נענש.

*


לז “וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפֶּסֶל. וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי” (שופטים יח, ל) – וְכִי בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא? וַהֲלֹא בֶּן משֶׁה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנֵי משֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר, בְּנֵי גֵּרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל” (דברי הימים א כג, טו־טז), וְנֶאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה” (שם כו, כד)! – אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה מְנַשֶּׁה תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה. “בֶּן מְנַשֶּׁה” – נוּן תְּלוּיָה, אִם זָכָה – בֶּן משֶׁה, וְאִם לָאו – בֶּן מְנַשֶּׁה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים, שֶׁהֲרֵי משֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַּת יִתְרוֹ יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן (בבא בתרא ק“ט ע”ב).


שְׁבוּאֵל – המדרש מזהה אותו עם יהונתן, הכוהן שעבד את הפסל שהקים מיכה.

מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה וגו' – כיוון שנהג כמלך מנשה, שהיה עובד עבודה זרה, קשר אותו המקרא למלך רשע זה.

נוּן תְּלוּיָה – בתנ“ך כתובה האות נו”ן שבשם “מנשה” מעל השורה, ואפשר לקרוא את השם בשתי דרכים.

יִתְרוֹ – שהיה כוהן לעבודה זרה (וסוף דבר שמצאצאיו יצא אדם כמוהו).

*


לח שָׁאֲלוּ חֲכָמִים אֶת רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: יְהוֹנָתָן כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְהֶאֱרִיךְ יָמִים?! אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד? הָיָה בָּא אָדָם לְהַקְרִיב שׁוֹר אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ גְדִי לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמַר לוֹ: רַצֶּנָּה עָלַי. אָמַר לוֹ: מָה זוֹ מוֹעִילָה לְךָ? לֹא רוֹאָה וְלֹא שׁוֹמַעַת וְלֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא מֵיטִיבָה וְלֹא מְרֵעָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲשֵׂה וְהָבֵא לִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל סֹלֶת וְתֵן עָלֶיהָ עֶשֶׂר בֵּיצִים וְהַתְקֵן לְפָנֶיהָ, וְהִיא תֹאכַל מִכָּל הַבָּא, וַאֲנִי מְרַצֶּה אוֹתָהּ עָלֶיךָ. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ אוֹתוֹ אָדָם הָיָה יְהוֹנָתָן אוֹכֵל אֶת הַכֹּל. פַּעַם אַחַת בָּא בֶּן פַּחִין אֶחָד. אָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם אֵינָהּ מוֹעִילָה כְּלוּם, אַתָּה מָה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתִי.

“וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה” (שופטים יח, ג) – אָמְרוּ לוֹ: לֹא מִמּשֶׁה אַתָּה בָּא, וְעַכְשָׁו תֵּעָשֶׂה כּוֹהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה?! אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (הוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ: וְלֹא הִיא, אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ). כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר מִנָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת” (דברי הימים א כו, כד). וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ, וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁב לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ (ירושלמי ברכות ט, ב; בבא בתרא קי ע“א; ילק”ש לשופטים, עג).


הֶאֱרִיךְ יָמִים – מתקופת משה (ראו בקטע לג) עד ימי השופטים (ואף עד ימי דויד).

עֵינוֹ צָרָה – זילזל בה.

רַצֶנָּה – עשה שאהיה לה, לעבודה זרה, לרצון.

מְרֵעָה – גורמת רע.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

וּמָה אֶעֱשָׂה – אם לא להקריב בן בקר.

הַתְקֵן – מאכל מסולת וביצים.

בֶּן פַּחִין – אדם בזוי.

מִמֹּשֶׁה אַתָּה בָּא – ראו בקטע הקודם.

יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת – יחיה מן הצדקה.

הוּא סָבַר וגו' – יהונתן לא הבין את המסורת שקיבל מבית אביו: היא לא דיברה בעבודת אלילים אלא במלאכה הזרה לאופיו של אדם.

שָׁב לָאֵל – חזר בתשובה מלאה.



אֶלְקָנָה וְחַנָּה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נג אֶלְקָנָה הָיָה עוֹלֶה לְשִׁילֹה אַרְבַּע פְּעָמִים בְּשָׁנָה: שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, וְאַחַת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וְהָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְאֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכָל קְרוֹבָיו, וּכְשֶׁעוֹלִים בַּדֶּרֶךְ הָיוּ בָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָם: לְהֵיכָן תֵּלֵכו? וְאוֹמְרִים: לְבֵית הָאֱלֹהִים שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָבוֹאוּ עִמָּנוּ? נֵלֵךְ בְּיָחַד! – מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם: נַעֲלֶה עִמָּכֶם!

עֲלוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה בָתִּים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת – עֲשָׂרָה בָתִּים, וְלַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הִרְגִּישָׁה כָל הַמְּדִינָה לַעֲלוֹת.

וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וּמַעֲלָה יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ – עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְווֹת, וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדְךָ – אֲנִי אוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְווֹת וְיִזְכּוּ רַבִּים עַל יָדוֹ (סא“ר, ט; ילק”ש לשמואל, עז).


לְשִׁילֹה – מקום המשכן בימיו.

שָׁלוֹשׁ מִן הַתּוֹרָה – בשלושת הרגלים.

קִבֵּל עָלָיוּ – מיוזמתו.

רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר – באזור פתוח שבמרכז העיר.

הַמְּדִינָה מַרְגֶּשֶׁת – העיר כולה שמה לב לדבר.

מְשַׁגְּרוֹת – מְשַלחות, מזילות.

בָּתִּים – בתי אב, משפחות.

הִרְגִּישָׁה – התעוררה, התכוננה.

זָכוּ – לקיים מצוות.

*


נד “וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס” (שמואל א א, ו) – מְכַעֶסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמְכַעֶסֶת. מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ? לָקַחְתְּ לִבְנֵךָ גָּדוֹל סוּדָר וְלַשֵּׁנִי חָלוּק?

אָמַר ר' נַחֲמָן בַּר אַבָּא: הָיְתָה פְּנִנָּה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לְחַנָּה: אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְרַחֶצֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל בָּנַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר? וּבְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: חַנָּה, אֵין אַתְּ עוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת בָּנַיִךְ שֶׁבָּאוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר?

רַב תַּנְחוּם בַּר אַבָּא אָמָר: הָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְהָיָה אֶלְקָנָה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּנָיו חֶלְקוֹ, הָיְתָה פְּנִנָּה מִתְכַּוֶּנֶת לְהַכְעִיס אֶת חַנָּה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאֶלְקָנָה: תַּן לְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ וּלְזֶה בְּנִי חֶלְקוֹ – וְלָזֶה לֹא נָתַתָּ חֶלְקוֹ; לָמָּה? "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (שם) עַל הָאֱלֹהִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא: אַתְּ מַרְעֶמֶת אוֹתָהּ עָלַי – חַיַּיִךְ, אֵין רְעָמִים שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם מָטָר – וּמִיָּד אֲנִי פּוֹקְדָהּ (פס“ר מג, ח; מד”ש א, ח; ילק"ש לשמואל, עז).


מְכַעֶסֶת וגו' – מכעיסה שוב ושוב.

הָיְתָה אוֹמֶרֶת – פנינה, אם הבנים, לחנה העקרה.

לָקַחְתְּ – קנית.

סוּדָר – כיסוי לראש.

חָלוּק – כותונת הצמודה לגוף.

בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת – בחצי היום, זמן סיום הלימודים.

לָמָּה? – למה עשתה פנינה מה שעשתה? והתשובה: כדי שחנה תתרעם, תבוא בתלונה ובכעס, על הקב"ה.

חַיַּיִךְ – לשון שבועה. פּוֹקְדָהּ – נותן (לחנה) בן.

*


נה “ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ” (שמואל א א, יא) – אָמַר רַ’ אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “צְבָאוֹת” עַד שֶׁבָּאָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ “צְבָאוֹת”. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֶּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת? דָּבָר אַחֵר: חַנָּה הָיְתָה עוֹלָה לְרֶגֶל וְרָאֲתָה כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לְךָ וְאֵין לִי אֶחָד בָּהֶם? (ברכות לא ע“ב; פס”ר מג, ג).


דָּחַק – נדחף, נכנס בכוח.

כָּל הַצְּבָאוֹת – ועם ישראל אכן מכונה “צבאות ה” (שמות יב, מא).

*


נו “וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ” (שמואל א א, יג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בְּאִשָּׁה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן; דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי – לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן (ברכות לא ע"ב).


עִסְקֵי לִבָּהּ – עניינים הנוגעים לאיברי גוף המצויים אל מול הלב, וכוונתו לשדיים.

*


נז “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (שמואל א א, כז) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי” (שם שם, כה) – מִשּׁוּם שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הַפָּר הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא הֵבִיאוּ שׁוֹר לְקָרְבָּן; אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ לְכוֹהֵן וְיָבוֹא וְיִשְׁחַט. רָאָה אוֹתָם שְׁמוּאֵל שֶׁהֵם מְחַזְּרִים אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט, אָמַר לָהֶם: לָמָּה לָכֶם לְחַזֵּר אַחַר כּוֹהֵן לִשְׁחֹט – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי עֵלִי. אָמַר לוֹ עֵלִי: זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי נֶאֱמַר “וְשָׁחַט הַכּוֹהֵן”? – “וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם” (ויקרא א, ה) נֶאֱמַר – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אָמַר לוֹ עֵלִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא מוֹרֶה הֲלָכָה בְּפְנֵי רַבְּךָ אַתָּה, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. בָּאָה חַנָּה וְצָוְחָה לְפָנָיו: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' " (שמואל א א, כו). אָמַר לָהּ: הַנִּיחִי לִי וְאֶעֶנְשֶׁנּוּ וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֶּן לְךָ בֵּן טוֹב מִמֶּנּוּ. אָמְרָה לוֹ: “אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי” (ברכות לא עב; ילק"ש לשמואל פ).


מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ – פוסק, מכריע כיצד לנהוג בנוכחות רבו (הוא עלי).

מְחַזְּרִים – מחפשים.

זָר – אדם שאינו כוהן.

זוֹ – הלכה זו (ששחיטה כשרה בזר).

וְכִי נֶאֱמַר וגו' – רק משעת קבלת הדם לצורך הקרבתו מתחיל תפקיד הכוהנים, והשחיטה מותרת לכל אדם (חולין א, א).

חַיָּב מִיתָה – גם אם הורה כהלכה, שכן פגע בכבוד רבו.

צָוְחָה – בכתה.

אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים – אתפלל.



בְּנֵי עֵלִי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נח “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה'… גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן” (שמואל א ב, יב־טו) – תְּנִי רַ’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים שְׁיָרֵי מִנְחָה וּמַנִּיחִין אֶת הַקֹּמֶץ לִזְבוּבִים? מִפְּנֵי מָה אַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַבָּשָׂר וּמַנִּיחִים אֶת הַחֲלָבִים שְׁטוּחִים בְּחַמָּה? מָה יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לוֹ: יָבוֹא וְיִזְרֹק אֶת הַדָּם וְיַקְטִיר אֶת הַחֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ יִקַּח הַבָּשָׂר. וּמָה הַכּוֹהֵן אוֹמֵר לָהֶם: הַדָּם אֵינִי זוֹרֵק וְהַחֲלָבִים אֵינִי מַקְטִיר, “תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן… וְאִם לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה” (שם שם, טו־טז). וּמָה נֶאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן: “וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל” (שם שם, יב) – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם מֵעֲלֵיהֶם: "לֹא יָדְעוּ אֶת ה' " – אָמְרוּ: אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמַיִם (ילק“ש לשמואל, פו; מד”ש ו, יא).


אָמַר לָהֶם – לבני עלי.

שְׁיָרֵי מִנְחָה – החלק שנותר מן המנחה (שהוא קורבן מן הצומח) והמיועד למאכל לכוהנים.

וּמַנִּיחִין וגו' – אבל את חלק המנחה שיש להקריב על המזבח (הוא “הקומץ”) הם מותירים בצד בביזיון.

הַחֲלָבִים – אותם חלקים מן הקורבן שיש להקריב על המזבח.

שְׁטוּחִים בְּחַמָּה – ומתקלקלים מחום השמש.

יָבוֹא וְיִזְרֹק וגו' – כסדר הפעולות הנדרש מן הכוהן: זריקת הדם על המזבח, הקרבת החלבים ורק לאחר מכן אכילת הבשר (בידי הכוהן).

פָּרְקוּ עֹל שָׁמַיִם – ודרשה היא על מילת “בליעל” (בלי עול).



מְגִלַּת רוּת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

לט “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים” (רות א, א) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' חִיָּא וְרַ' אֶלְעָזָר: מִדְרָשׁ זֶה עָלָה בְּיָדֵנוּ מִן הַגּוֹלָה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי” – צָרָה. “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים” – מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם? – “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ” (שם). לָמָּה “וַיְהִי” “וַיְהִי” שְׁתֵּי פְּעָמִים? אֶחָד לְרַעֲבוֹן לֶחֶם וְאֶחָד לִרְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁאֵין תּוֹרָה מְצוּיָה בוֹ רָעָב מָצוּי בּוֹ (רו“ר פתיחתא ז; ילק”ש לרות, תקצו).


עָלָה בְּיָדֵנוּ וגו' – הגיע אל חכמי ארץ ישראל בימים קדומים מגולת בבל. צָרָה – ודורש את “ויהי” כשתי קריאות צער: וי־הי. שְׁתֵּי פְּעָמִים – “ויהי בימי שפוט השופטים”, “ויהי רעב בארץ”. רְעָבוֹן שֶׁל תּוֹרָה – שאין לומדים אותה.

*


מ “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵלַי תָּבוֹא מַלְכוּת; “וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי” (שם שם, ב) – שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים; “וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (שם) – מַחְלוֹן – שֶׁנִּמַּח מִן הָעוֹלָם, וְכִלְיוֹן – שֶׁכָּלָה מִן הָעוֹלָם (רו“ר ב, ה; ילק”ש לרות, תר).


הָיָה אוֹמֵר – מרוב גאווה (והוא מדרש השם, וכך גם בהמשך הקטע).

נִמַּח – נמחה, אבד.

כָּלָה – נגמר, תם.

*


מא “וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה… וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ” (רות א, א־ב) – לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. לְבוֹלִיטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה סְבוּרִים עָלָיו וְאוֹמְרִים, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְאָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְטַיֶּלֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ. וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים: זֶה שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבוֹא בַצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים? וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקֵי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ! כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמָר: עַכְשָׁו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְקֻפָּתוֹ וְזֶה בִכְפִיפוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם (רו“ר א, ד; ילק”ש לרות, תקצח).


נֶעֱנַשׁ – במותו בשדה מואב.

הִפִּיל לִבָּם – גרם לייאוש.

לְבוֹלִיטִין – משל לחבר מועצה, לאדם אמיד.

שָׁרוּי – מתגורר.

סְבוּרִים – סומכים, בוטחים.

שְׁנֵי בַּצֹּרֶת – שנות בצורת.

סִידְקֵי – שוק.

קֻפָּתָהּ – סלהּ.

מְסַבְּבִין – סובבים (בבקשת מזון).

כְּפִיפוֹ – סלו הקטן.

*


מב “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רות א, ב) – בַּתְּחִלָּה בָּאוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת, מָצְאוּ אוֹתָן מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם, אַחַר כָּךְ בָּאוּ לָהֶם לִכְרַכִּים, מָצְאוּ אוֹתָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ לָהֶם לַעֲיָרוֹת – “וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם” (רו"ר ב, ו).


בַּתְּחִלָּה וגו' – ודורש את הכפילות שבפסוק (“ויבואו”, “ויהיו”) כשתי הגעות נפרדות.

מְדֻחָקוֹת בְּמַיִם – שהיו המים שם בצמצום רב.

כְּרַכִּים – ערים גדולות.

פְּרוּצִים בַּעֲבֵרוֹת – בזנות.

*


מג “וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת” (רות א, ד) – עָרְפָּה – שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ, רוּת – שֶׁרָאֲתָה דִּבְרֵי חֲמוֹתָהּ. רַב בֵּבַי בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: רוּת וְעָרְפָּה בְּנוֹתָיו שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה חָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְעָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בֵּן וַאֲנִי מוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסְאִי (רו“ר ב, ט; ילק”ש לשופטים, מב).


הָפְכָה עֹרֶף – פנתה לאחור וחזרה למואב (רות א, ז־יד).

רָאֲתָה – קיבלה, הסכימה לדברי נעמי (המפורטים להלן, קטע מז).

עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ – כשקם לשמוע את דבר הקב"ה בשעה שבא אליו אהוד בן גרא (שופטים ג, כ).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

מִמְּךָ בֵּן – שלמה, שנאמר בו כי ישב על "כיסא ה' " (דברי הימים א כט, כג).

*


מד “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ… וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן” (רות א, ג־ה) – אָמְרוּ: לְעוֹלָם אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים פּוֹרֵעַ מִן הַנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה. בַּתְּחִלָּה מֵתוּ סוּסֵיהֶם, חֲמוֹרֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ”, וְאַחַר כָּךְ “וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן”. “וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה” (שם שם, ה) – אָמַר רַ' חֲנִינָא: נֶעֶשְׂתָה שְׁיָרֵי שְׁיָרִים (רו"ר ב, י).


אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים וגו' – אין הקב"ה מתחיל בהענשת בני אדם.

שְׁיָרֵי שְׁיָרִים – שריד של שרידים, מי שחש כעלוב שבין העלובים.

*


מה “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם” (רות א, ז) – וְכִי לֹא יָצְאוּ מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא? וַהֲלֹא כַּמָּה גַמָּלִים יָצְאוּ, כַּמָּה חַמָּרִים יָצְאוּ. אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר הוּא זִיוָהּ וְהוּא הוֹדָהּ וְהוּא הֲדָרָהּ וְהוּא שִׁבְחָהּ, פָּנָה מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ (רו"ר ב, יב).


אֶלָא הִיא – ודורש את צורת היחיד של “ותצא”.

גַּמָּלִים – מובילי גמלים (ובדומה: “חַמרים”).

גָּדוֹל שֶׁבָּעִיר – האדם החשוב שבין תושבי העיר.

פָּנָה ־ הסתלק.

*


מו “וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם… וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלֵכְנָה בַדֶּרֶךְ” (רות א, ז) – הוּצָרָה עֲלֵיהֶן הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת יְחֵפוֹת וְגוּפָן נוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).


הוּצָרָה וגו' – קשתה עליהן הדרך וסבלו בהליכתן.

*


מז “וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ” (רות א, טז) – מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים. אָמְרָה לָהּ: בִּתִּי, אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל גּוֹיִים. אָמְרָה לָהּ: “אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ” (שם). אָמְרָה לָהּ: אֵין דַּרְכָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ: “וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” (שם) (רו“ר ב, יב; ילק”ש לרות, תרא).


מִכָּל מָקוֹם – בכל מקרה.

עַל יָדֵךְ – באמצעותך.

סוֹדֶרֶת – מונה בצורה מסודרת.

לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת – שהוצגו בהם גם מעשי פריצות.

*


מח וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם… וַיְהִי כְּבוֹאֶנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן" (רות א, יט) – אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעֵז מֵתָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים. נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת וְזוֹ נִכְנֶסֶת. “וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמֵרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?” (שם) – זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים? לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקְפַּסְטִיוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה; לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּבִגְדֵי מֵלָתִין, וְעַכְשָׁו הִיא מִתְכַּסָּה בִּסְמַרְטוּטִין; לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ אֲדֻמּוֹת מִכּוֹחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁו פָּנֶיהָ יְרֻקּוֹת מֵרְעָבוֹן. וְאוֹמֶרֶת לָהֶן: “אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָה” (רות א, כ) (רו“ר ג, ו; ילק”ש לרות, תרא).


גְּמִילוּת חֲסָדִים – הלוויית המת.

זוֹ יוֹצֵאת וגו' – אשת בועז (לקבורה) מכאן ורות מכאן.

מַעֲשֶׂיהָ – הופעתה והתנהגותה.

אִיסְקְפַּסְטִיוֹת – עגלות ועליהן חופה לנשיאת אנשים חשובים, אפריון.

מֵלָתִין – צמר משובח.

מִכּוֹחַ – בגלל.

*


מט “וַיֹּאמֶר בֹּעַז… לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” (רות ב, ה) – וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ: כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת; כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ; כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ – “וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים” (שם שם, יד) וְלֹא בְּתוֹךְ הַקּוֹצְרִים; כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הֶעֳמָרִים וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר: שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים לוֹקֶטֶת, שָׁלוֹשׁ – אֵינָהּ לוֹקֶטֶת (רו“ר ד, ט; ילק”ש לרות, תרא).


שׁוֹחֲחוֹת – מתכופפות (וכך נחשף חלק מגופן).

מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן – מרימות את שולי שמלותיהן.

מְשַׁלְשֶׁלֶת – כלפי מטה.

מְשַׂחֲקוֹת – מתלוצצות.

הָעֳמָרִים – חבילות התבואה שנקצרה.

מִן הַהֶפְקֵר – ממה שנותר על הארץ בשדה.

שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים וגו' – בהתאם להלכה, ששתי שיבולים הן בבחינת “לקט” המגיע לעניים, אך לא שלוש ויותר (פאה ו, ה).

*


נ “וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי… וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ” (רות ב, יג) – אָמַר לָהּ: חָס וְשָׁלוֹם, אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת (רו"ר ה, ה).


אֲמָהוֹת – שפחות.

אִמָּהוֹת – שרה, רבקה, רחל ולאה.

*


נא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת (ברכות ז ע“ב; ילק”ש למשלי, תתקסד).


רִוָּהוּ – השקה, יצר בשפע (והוא מדרש על השם “רות”).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – הם מזמורי תהלים, שלפי המסורת חיברם דויד.

*


נב אָמַר רַב זְעֵירָא: מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר. וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (רו"ר ב, יד).


מְגִלָּה זו – מגילת רות.

אֵין בָּהּ וגו' – אינה עוסקת בענייני הלכה, אלא בסיפור בלבד.

גּוֹמְלֵי חֲסָדִים – ובמגילה הם רות ובועז.



שְׁמוּאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

נט “וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב” (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק שֶׁכְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ” (קהלת א, ה) – עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (יומא לח ע"ב).


עַד שֶׁנִּבְרָא – לפני שנברא.

וּבָא – ושקע.

*


ס "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' " (שמואל א ג, ג) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כְּעֶגְלָה תְמִימָה זוֹ (ילק"ש לשמואל, צז).


כְּעֶגְלָה וגו' – שאינה יודעת מה יהיה גורלה.

*


סא מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו). בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל: משֶׁה הָיָה נִכְנָס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצֵּב וַיִּקְרָא… שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל” (שמואל א ג, י) – לָמָּה כָּךְ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם; משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם” (שמות יח, יג); אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ לָבוֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה… וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל” (שמואל א ז, טז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל יָבוֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם, אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' " (משלי טז, יא) (שמו"ר טז, ד).


מָצִינוּ – מצאנו, נתברר לנו.

שָׁוִין כְּאֶחָד – נחשבים כעומדים במעלה זהה.

כַּמָּה – מה (ההבדל).

הַדִּבּוּר – האלוהי, נבואה.

בָּא עִם הָאָדָם – נוהג עם בני האדם.

מְדִינָה – עיר.

יִצְטַעֲרוּ – יטרחו.

פֶּלֶס וגו' – הקב"ה פועל עם בני האדם במידת היושר כמי שבידו פלס ומאזניים.

*


סב שְׁמוּאֵל שָׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ” (תהלים צט, ו) (במ"ר יח, ח).


שָׁקוּל – שווה בערכו.

*



בְּנֵי שְׁמוּאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סט “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, א־ג) – לֹא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם; שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ז, טז), וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְּעָרֵיהֶם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם (שבת נו ע"א).


מְחַזֵּר – מסתובב (וראו לעיל, קטע סא).

לְחַזָּנֵיהֶם וּלְסוֹפְרֵיהֶם – המשמשים אותם לצורך הזמנת אנשים לבית דין (חזנים) ולכתיבת הפרוטוקולים (סופרים).

*


ע “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע” (שמואל א ח, ג) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי הֵטִילוּ עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ (שבת נו ע"א).


חֶלְקָם וגו' – מתנות הלוויים המגיעות להם, שתבעו במפורש וכך מנעו מלוויים אחרים לזכות בהם (אך לא חטאו בקבלת שוחד, וכך סבורים גם שאר החכמים).

מְלַאי וגו' – חייבו בעלי רכוש למכור להם את עודפי יבולם.

קֻפָּה וגו' – לקחו לעצמם בכוח את המעט שנותר מן המעשרות לאחר שחולקו.

מַתָּנוֹת וגו' – לקחו בכוח הזרוע את המתנות המגיעות לכוהנים (והם לוויים היו ולא כוהנים).



חֻרְבַּן שִׁילֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

סג “וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל… וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח… וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִין מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא” (שמואל א ד, י־יב) – זֶה שָׁאוּל. רַ' לֵוִי אָמַר: שִׁשִּׁים מִיל עָבַר שָׁאוּל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. בַּמַּעֲרָכָה הָיָה וְשָׁמַע שֶׁנִּשְׁבּוּ הַלּוּחוֹת וְהָלַךְ וַחֲטָפָן מִיַּד גָּלְיַת וּבָא (מד“ש יא, א; ילק”ש לשמואל, קב).


זֶה – איש בנימין הנזכר בפסוק.

שִׁשִּׁים מִיל – כ־60 ק"מ. הַלּוּחוֹת – לוחות הברית שהיו בתוך הארון.

*


סד “וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל… וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת” (שמואל א ד, יח) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַ' נְחֶמְיָה: חָמֵשׁ צִפָּרְנַיִם וַחֲמִשָּׁה אִיסְטִילִין לֹא הִכּוּהוּ, אֶלָּא מַפְרַקְתּוֹ שְׁבוּרָה עַל הָאָרוֹן (מד"ש יא, ב).


“וַיִּפֹּל” – עלי הכוהן, בהיוודע לו מה קרה בשדה הקרב.

חָמֵשׁ וגו' – חמש הידיעות משדה הקרב (המנויות בפסוק) נמשלו לציפורני ברזל או לחרוטי ברזל חדים, אך רק החמישית שבהן – נפילת הארון – הביאה למותו.

*


סה “וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים… וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן” (שמואל א ה, א־ב) – ר' יוֹחָנָן אָמַר: כִּבְּדוּהוּ. אָמְרוּ: זֶה אֱלוֹהַּ וְזֶה אֱלוֹהַּ, יָבוֹא אֱלוֹהַּ וְיִשְׁרֶה אֵצֶל אֱלוֹהַּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמָר: כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? אֶלָּא אָמָרוּ: זֶה נָצוּח וְזֶה נוֹצֵחַ, יָבוֹא נָצוּחַ וְיַעֲבֹד לְנוֹצֵחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין אֶלָּא בְּרוֹתְחִין. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה… וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן” (שם שם, ד) (מד"ש יא, ד־ה).


כִּבְּדוּהוּ – את ארון הברית.

יִשְׁרֶה – ישכון, יתגורר.

כָּךְ הָיָה שְׂכָרָם? – וכי משום שכיבדו את הארון נענשו?

נָצוּחַ, נוֹצֵחַ – מנוּצח ומנצח.

אִי אַתֶּם וגו' – אין אתם מסוגלים להבין רמז דק (“נכווין ב[מים] פושרין”) וראויים על כן לעונש חמור (“רותחין”).

*


סו “וַתִכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים” (שמואל א ה, ו) – לְפִי שֶׁאָמְרוּ הָרְשָׁעִים: “אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם” (שם ד, ח) – עֶשֶׂר מַכּוֹת הָיוּ לוֹ וְשָׁלְמוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לִי מַכָּה עַתָּה? אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁלֹּא נִהְיְתָה מֵעוֹלָם, אֵלּוּ עַכְבָּרִים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְטִים בְּנֵי מְעֵיהֶם. חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם סְפָלִים שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם. הָיָה הָעַכְבָּר אוֹמֵר לַסֵּפֶל: אָנוּ שְׁלוּחִים שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאַתָּה מִבְּרִיּוֹתָיו, תַּן כָּבוֹד לְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ. וְהָיָה הַסֵּפֶל נִבְקָע מֵעַצְמוֹ וְעַכְבָּר עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם וְשׁוֹמֵט אֶת בְּנֵי מְעֵיהֶם. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁלִיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת־הָרַךְ בַּקָּשֶׁה (מד“ת עח, יא; ילק”ש לשמואל, קג; ילק"ש למלכים, רכב).


הָרְשָׁעִים – הפלשתים.

וְשָׁלְמוּ – ותמו, ואין ברשותו מכות נוספות.

שׁוֹמְטִים – מוציאים, מושכים מן הגוף (בזמן שהיו עושים צורכיהם והיו העכברים יוצאים מן הבור שעליו ישבו).

סְפָלִים – סירים.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

בְּרִיּוֹתָיו – דברים שברא.

הִשְׁלִיט – הקנה שליטה (לעכבר על המתכת).

*


סז אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אַבָּא: לָמָּה לָקוּ אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ? עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַלִּיזִין בָּאָרוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִלּוּ תַּרְנְגָלְתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אָבָדָה, הָיָה מַחֲזִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְתָחִים לַהֲבִיאָהּ, וַאֲרוֹנִי בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים וְאֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים בּוֹ. אִם אֵין אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עָלָיו אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו – “הוֹשִׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ” (תהלים צח, א) (בר"ר נד, ד).


לָקוּ – הוכו בידי הקב"ה (שמואל א ו, יט).

מַלִּיזִין – מלעיגים ומזלזלים.

מַחֲזִיר… פְּתָחִים – מחפש אותה במקומות רבים.

מַשְׁגִּיחִים – מגלים עניין.

*


סח “וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ” (שמואל א ו, יב) – מַהוּ “וַיִּשַּׁרְנָה”? אָמַר רַב: שֶׁיִּשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה; וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַ’ יִצְחָק נַפָּחָא:

רֹמִּי רֹמִּי הַשִּׁטָּה הִתְנוֹפְפִי בְּרֹב הֲדָרֵךְ,

הַמְּחֻשֶּׁקֶת בְּרִקְמֵי זָהָב, הַמְּהֻלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן,

הַמְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי עֲדָיִים, הַמְעֻלֶּפֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בֶּן עַמְרָם עַד שֶׁלִּמַּד שִׁירָה לַלְוִיִּים, וְאַתֶּן אוֹמְרוֹת שִׁירָה מֵאֲלֵיכֶן – יִישַׁר כּוֹחֲכֶן! (עבודה זרה כד ע“ב; בר”ר נד, ד; ילק"ש לשמואל, קג).


“וַיִּשַּׁרְנָה” – מילה הנדרשת מלשון יישור פנים, שירה ואמירת יישר כוח.

יִשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם – הפנו את פניהם במישרין.

רֹמִּי – התרוממי, התנשאי.

הַשִּׁטָּה – הארון שהיה עשוי מעצי שיטים.

הַמְּחֻשֶּׁקֶת – קשורה, עטופה.

בִּדְבִיר אַרְמוֹן – במשכן אלוהים המפואר כארמון.

עֲדִי עֲדָיִים – תכשיטים.

הַמְּעֻלֶפֶת – משובצת (אבני חן). מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים – שעל ארון הברית.

בֶּן עַמְרָם – משה.

לַלְּוִיִּים – שתפקידם לשורר במשכן ובמקדש.

יִישַׁר – יתגבר ויגדל.



שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עא מִפְּנֵי מָה זָכָה שָׁאוּל לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ” (שמואל א ט, ה) – שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ. וּכְשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה מַהוּ אוֹמֵר? – “הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים” (שם י, כב) (תוספתא ברכות ד, יח).


שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ – הָשווה את עצמו אל עבדו ואמר “ודאג לנו”.

שְׂרָרָה – שלטון.

*


עב “וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ” (שמואל א ט, יב) – רַ' יוּדֶן בְּשֵׁם רַב מָרִי בַּר יַעֲקֹב – אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם רוֹאִים עָנָן קָשׁוּר לְמַעְלָה מֵחֲצֵרוֹ? (תנחומא בובר חוקת, כב).


וַתַּעֲנֶינָה – הבנות לשאול ולנערו, כששאלו אותן היכן ביתו של שמואל.

עָנָן קָשׁוּר – סמל לנוכחות השכינה.

*


עג “כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְּהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ” (שמואל א ט, יג) – כָּל כָּךְ לָמָּה? רַב אָמַר: לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שם שם ב). רַ' יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא (ברכות מח ע"ב).


כָּל כָּךְ לָמָּה – למה הרבו הנשים לדבר?

אֵין מַלְכוּת וגו' – עדיין לא הגיע זמנו של שאול להימשח למלך (ולקבל משמואל את ההנהגה), ועוכב בדברים עד הזמן הראוי.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

*


עד “וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל… וַיֹאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? וַיַּעַן שְׁמוּאֵל… אָנֹכִי הָרֹאֶה” (שמואל א ט, יח־יט) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל: אַתָּה “רוֹאֶה”? – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַרְאֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה. – וְאֵימָתַי הֵרְאָהוּ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ “מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן… וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא… וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם” (שם טז, א־ז) (ספרי דברים, יז; מד“ש י”ד, ג).


חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

בְּשָׁעָה וגו' – כשבא שמואל למשוח את דויד והלך אחרי מראה עיניו ולא ראה נכונה.

*


עה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק” (שמואל א טו, ג), אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה – כָּל הַנְּפָשׁוֹת הֲלֹא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מָה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מָה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה” (קהלת ז, טז). וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: “סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים” (שמואל א כב, יח), יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה” (קהלת ז, יז). שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ גַּסּוּת הָרוּחַ הָיְתָה בּוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרַג וְנֶעֶקְרָה מִמֶּנּוּ מְלוּכָה, שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: “וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'?” (שמואל א טו, יט) וְהוּא אוֹמֵר: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' " (שם שם, כ). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁאוּל מְשַׁמֵּר קִנְאָה וּנְקָמָה בִּלְבָבוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל דָּוִד (יומא כב ע“ב; סא”ר, כט).


אָמַר – שאול לעצמו.

וּמָה אִם וגו' – אם על הריגת אדם אחד יש להביא ככפרה עגלה ערופה (דברים כא), מה דינו של מי שהורג נפשות רבות?

בְּהֵמָה – שכן שאול נצטווה להרוג “משור ועד שה מגמל ועד חמור”.

קְטַנִּים – שנאמר לשאול להרוג “מעולל ועד יונק”.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

דּוֹאֵג – האדומי, שהרג בפקודת שאול את כוהני נוב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

בִּשְׁבִיל דָּוִד – בגלל אהבת העם לדויד.

*


עו “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ” (שמואל א כח, ז) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר: כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ. בַּלַּיְלָה בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. אָמָר: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא? אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ”? אַף כָּךְ, שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב”.

“וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים” (שם שם, ח) – בִּגְדֵי הֶדְיוֹט. “וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ” (שם) – זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. “וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה” (שם) – וְכִי לַיְלָה הָיָה? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כַּלַּיְלָה.

"וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' " (שמואל א כח, י) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי וְאוֹמֵר: “חֵי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה” (שם) (ויק"ר כו, ד; תנחומא אמור, ב).


תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא – לשם השכמה.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – שרי צבאו של שאול.

אֲפֵלָה… כַּלַּיְלָה – מרוב צער ועוגמת נפש.

אוֹהֲבָהּ – מאהבה.

יִדְּעוֹנִי – סוג של מכשף.

*


עז “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי” (שמואל א כח, יא) – עָשְׂתָה מָה שֶּׁעָשְׂתָה וְאָמְרָה מָה שֶּׁאָמְרָה וְהֶעֱלַתּוּ.

“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד… וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת” (שם שם, טו) – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים? אָמַר רַ' יִצְחָק בְּרַ' חִיָּא: “לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ” (משלי יד, י), שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים, הָיָה לוֹ לוֹמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ; לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים? “וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל” (שמואל א כח, כ) – אָמְרוּ לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא: מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל? אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי: לְמָחָר אַתָּה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְנוֹצֵחַ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ מִתְמַנִּים שָׂרִים.

נָטַל שָׁאוּל שְׁלוֹשָׁה בָּנָיו וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן; וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרָג – וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ (ויק"ר כו, ח).


עָשְׂתָה וגו' – עשתה ואמרה מה שנדרש כדי להעלות אדם באוב.

הֶעֱלַתּוּ – העלתה אותו (את שמואל מעולם המתים).

וְלָמָּה לֹא אָמַר וגו' – ולמה לא הזכיר גם את האורים והתומים שעל בגדי הכוהן הגדול (שגם דרכם משיב ה' על שאלות האדם)?

הִכִּיתָ – הרגת (שמואל א כב).

אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – ראו בקטע הקודם.

וְנוֹצֵחַ וגו' – מנצח (ואמר כך כדי שלא יתייאשו).

וְלֹא עוֹד, אֶלָא – זאת ועוד.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

מַרְאִית הָעַיִן – שלא תפגע בהם עין רעה.

שָׂמֵחַ וגו' – מקבל עליו בשמחה את גזר הדין.



מִיתָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

עח אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו, וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בַּחֶרֶב. אָמַר לְפָנָיו: מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְלִי אַתָּה אוֹמֵר? – אֱמֹר אֶל הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג, שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים” (ויקרא כא, א) (ויק"ר כו, ז).


דּוֹר דּוֹר וגו' – את כל הדורות העתידים לבוא ואת קורותיהם.

מַשְׁנָיו – המלמדים אותו משנה.

חוֹמְסָיו – השודדים אותו.

הַכּוֹהֲנִים שֶׁהָרַג – בנוב, עיר הכוהנים (שמואל א כב).

מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ – מאשימים אותו כקטגור במשפט.

*


עט אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ… וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ” (שמואל א י, כז). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שׁוּם דֹּפִי (יומא כב ע"ב).


נֶעֱנַשׁ – במותו ובאובדן מלוכתו.

מָחַל – ויתר, ואין מלך רשאי לוותר על הכבוד המגיע לו.

נִמְשְׁכָה – לבניו אחריו.

דֹּפִי – פגם בו ובייחוסו (והיה קיים החשש שמלכים מצאצאיו יתגאו בשל כך על ישראל).

*


פ “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד… וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל” (שמואל ב כא, א־ב) – שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: דָּוִד, אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁבְּיָמָיו לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל? אֵינוֹ שָׁאוּל שֶׁחֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא? – וְאַתָּה בָּאָרֶץ וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ?! מִיָּד עָמַד דָּוִד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ לְיָבֵשׁ גִּלְעָד וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָּהֶן רִמָּה, וְנָטְלוּ אוֹתָן וּנְתָנוּן בְּתוֹךְ אָרוֹן וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וְצִוָּה דָּוִד לִהְיוֹת מַעֲבִירִין אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל גְּבוּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁנִּכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל הָיוּ יוֹצְאִים הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִין חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ חֶסֶד, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ (במ“ר ח, ד; פדר”א יז; ילק"ש לשמואל קנד).


“אֶל שָׁאוּל” – בגלל שאול.

נִסְפַּד כַּהֲלָכָה – נאמרו עליו הספדים כראוי לו.

אֵינוֹ שָׁאוּל וגו' – האין זה אותו אדם שנמשח בשמן אשר משמש להכתרת מלכים?

לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה – כשסילק מן העולם את הכֶּשפים והיידעונים (שמואל א כח, ג).

חֶלְקוֹ – מקומו (בעולם הבא [שמואל א כח, יט]).

בְּחוּצָה לָאָרֶץ – שעצמותיו קבורות היו ביבש גלעד שממזרח לירדן.

רִמָּה – תולעים.

גּוֹמְלִין חֶסֶד – מלווים את המת ומספידים אותו.

וְנָתַן מָטָר – ובכך תמה בצורת שהובאה, על פי המדרש, משום ששאול לא הובא לקבורה ראויה.



דָּוִד הָרוֹעֶה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פא “ה' צַדִּיק יִבְחָן” (תהלים יא, ה) – בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן” (שם עח, ע). מַהוּ “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? – שֶׁהָיָה דָּוִד כּוֹלֵא אֶת הַצֹּאן אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. הָיָה מוֹצִיא הַגְּדָיִים וּמַאֲכִילָם רָאשֵׁי עֲשָׂבִים, שֶׁהֵם רַכִּים, מוֹצִיא הַתְּיָשִׁים וּמַאֲכִילָם אֶמְצָעָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, מוֹצִיא הַבַּחוּרִים וּמַאֲכִילָם עִקָּרָם שֶׁל עֲשָׂבִים, שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כּוֹחוֹ – יָבוֹא וְיִרְעֶה צֹאנִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ” (שם שם, עא) (שמו“ר ב, ב; ילק”ש לתהלים, תתכג).


בָּדַק – בחן. יָפֶה – ראוי.

הַתְּיָשִׁים – הזקנים.

הַבַּחוּרִים – הצעירים והחזקים.

עִקָּרָם – שורשיהם וחלקיהם הנוקשים.

“עָלוֹת” – בני צאן צעירים.

*


פב בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָּוִד רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָרְאֵם יָשֵׁן בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא הַר – וְעָלָה עָלָיו וְהָיָה רוֹעֶה. נִנְעַר הָרְאֵם וְעָמַד, וְהָיָה דָּוִד רָכוּב עַל קַרְנָיו וּמַגִּיעַ עַד לַשָּׁמַיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה מוֹרִידֵנִי מִן הָרְאֵם הַזֶּה אֲנִי בּוֹנֶה לְךָ הֵיכָל שֶׁל מֵאָה אַמָּה כְּקַרְנֵי רְאֵם. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ אַרְיֵה אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הָרְאֵם אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְרָבַץ בְּפָנָיו, לְפִי שֶׁהָאַרְיֵה מֶלֶךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת וְהַבְּהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ, זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, קָפַץ הָאַרְיֵה אַחֲרָיו – וְדָוִד יָרַד וְהָלַךְ לוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי” (תהלים כב כב) (מד"ת לפסוק).


הָרְאֵם – חיה דמיונית בעלת ממדי ענק.

נִנְעַר – התנער, התעורר.

הֵיכָל – המקדש. מֵאָה אַמָּה – כ־50 מטרים.

זִמֵּן – הביא, הזמין למקום.



דָּוִד וּמַעֲשֵׂי ה'

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פג “לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ” (תהלים לד, א) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (שם קד, כד) – כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ בְּעוֹלָמְךָ יָפֶה עָשִׂיתָ, וְהַחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל, אֲבָל הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַשְּׁטוּת הַזּוֹ? אָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּמְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ וְהַתִּינוֹקוֹת רָצִים אַחֲרָיו וּמְשַׂחֲקִים עָלָיו – זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד! עַל שְׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? – חַיֶּיךָ, שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָהּ וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ עַד שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִמֶּנָּה.

לֹא עָשָׂה דָּוִד מְעַט עַד שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ?! אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ אֶת גָּלְיַת וַעֲדַיִן לֹא נִסְתַּפֵּג דָּמוֹ, וְאֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ הֵם, וְאַתָּה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְחַרְבּוֹ שֶׁל גָּלְיַת בְּיָדְךָ?!

כֵּיוָן שֶׁבָּא דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ אָמְרוּ אֶחָיו שֶׁל גָּלְיַת לְאָכִישׁ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת אָחִינוּ! אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: וְלֹא בְּמִלְחָמָה הֲרָגוֹ? וְלֹא כָּךְ הִתְנָה עִמּוֹ: “אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים” (שמואל א יז, ט)? אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמֹד מִכִּסַּאֲךָ וְתַן הַמַּלְכוּת לְדָוִד וְאָנוּ נִהְיֶה לוֹ לַעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי כָךְ הִתְנָה. הִכּוּהוּ בִדְבָרִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָּוִד וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנֵנִי! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? – אָמַר דָּוִד לְפָנָיו: תֵּן לִי מְעַט מֵאוֹתוֹ הַשְּׁטוּת שֶׁבָּרָאתָ. – אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ “בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ” (משלי יג, יג)? עָשָׂה דָּוִד עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְהָיָה כּוֹתֵב עַל הַדְּלָתוֹת: “אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת חַיָּב לִי מֵאָה רִבּוֹא וְאִשְׁתּוֹ חֲמִשִּׁים רִבּוֹא”.

וּבִתּוֹ שֶׁל אָכִישׁ וְאִמָּהּ הָיוּ שׁוֹטוֹת, וְהָיוּ צוֹעֲקוֹת וּמִשְׁתַּטּוֹת מִבִּפְנִים וְדָוִד הָיָה צוֹעֵק וּמִשְׁתַּטֶּה בַּחוּץ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ לַעֲבָדָיו: “חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי?” (שמואל א כא, טז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח דָּוִד שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה טוֹבָה הִיא הַשְּׁטוּת! “אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת” (תהלים לד, ב) – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שְׁטוּת (מד“ת לד; ילק”ש לשמואל, קלא).


הַשְּׁטוּת – שיגעון וטירוף דעת.

הֲנָאָה – תועלת.

אָדָם מְהַלֵּךְ וגו' – כדרך התנהגותו של השוטה.

מְשַׂחֲקִים – צוחקים.

קוֹרֵא תִּגָּר – מתרעם, מתלונן.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא עָשָׂה וגו' – לא עברו אלא ימים מועטים.

נִסְתַּפֵּג – התייבש.

הִתְנָה עִמּוֹ – גוליית עם דויד.

הִכּוּהוּ בִּדְבָרִים – גברו עליו בדבריהם.

“בָּז לְדָבָר” וגו' – הבוז יביא לו חבלה, נזק.

מֵאָה רִבּוֹא – סכום כסף עצום.

*


פד פַּעַם אַחַת הָיָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ וְרָאָה צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה הֲנָאָה בְּאֵלּוּ שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ? צִרְעָה מַשְׁחֶתֶת דְּבַשׁ וְאֵין בָּהּ הֲנָאָה; עַכָּבִישׁ אוֹרֵג כָּל הַשָּׁנָה וְאֵין לְבוּשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מַלְעִיג אַתָּה עַל בְּרִיּוֹתַי? תָּבוֹא שָׁעָה וְתִצְטָרֵךְ לָהֶן.

וּכְשֶׁנֶּחְבָּא דָּוִד בַּמְּעָרָה מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַכָּבִישׁ וְאָרַג עַל פִּי הַמְּעָרָה וְסָגַר אוֹתָהּ. בָּא שָׁאוּל וְרָאָה פִּי הַמְּעָרָה אָרוּג. אָמַר: וַדַּאי לֹא נִכְנַס אָדָם לְכָאן, שֶׁאִם נִכְנַס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת הָאָרִיג לִקְרָעִים – וְהָלַךְ לוֹ וְלֹא נִכְנַס לְשָׁם. וּכְשֶׁיָּצָא דָוִד וְרָאָה אֶת־הָעַכָּבִישׁ – נְשָׁקוֹ וְאָמַר לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹרֵאֲךָ וּבָרוּךְ אַתָּה.

וּבְשָׁעָה שֶׁמְּצָאוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל – וְהָיָה אַבְנֵר שׁוֹכֵב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, רֹאשׁוֹ בְּפֶתַח אֶחָד וְרַגְלָיו בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ רַגְלָיו זְקוּפוֹת. בָּא דָּוִד וְנִכְנַס בֵּין רַגְלָיו וְנָטַל צַפַּחַת הַמַּיִם. וּכְשֶׁבָּא לָצֵאת מִבֵּין רַגְלָיו פָּשַׁט אַבְנֵר אֶת רַגְלָיו – וְכִסָּהוּ, וְהָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים גְּדוֹלִים. בִּקֵּשׁ דָּוִד רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי!” (תהלים כב, ב). עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס וְשָׁלַח לוֹ צִרְעָה וְעָקְצָה בְרַגְלֵי אַבְנֵר וּזְקָפָן – וְיָצָא דָּוִד.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁבַּח דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמָר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ – שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיךָ נָאִים (אלפא ביתא דבן סירא, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 47).


הֲנָאָה – תועלת.

מַשְׁחֶתֶת – משחיתה את צוף הפרחים.

מַלְעִיג – בז.

אַבְנֵר – שר צבא שאול ששמר על מלכו (שמואל א פרק כו).

זְקוּפוֹת – מורמות.

צַפַּחַת הַמַּיִם – קערת המים.

פָּשַׁט – יישר.



כִּנּוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פה “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (תהלים קיט, סב) – כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה – הָיְתָה מְנַשֶׁבֶת רוּחַ צְפוֹנִית וּמְנַפְנֶפֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה! אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה! אָמְרוּ לוֹ:

"אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי;

וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ".

אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד! מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל וְנִמְלָכִים בְּסַנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִים בְּאוּרִים וְתֻמִּים.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא: מִנַּיִן? – “עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר” (שם נז, ט) (ברכות ג ע“ב־ד ע”א; ירושלמי ברכות א, א).


מִנַפְנֶפֶת – מנענעת.

הַקֹּמֶץ – חגב (בארמית), שהוא בעל חיים זעיר.

אֵין הַבּוֹר וגו' – בור המים אינו מתמלא מן הגשמים הנופלים לתוכו דרך חוליית הבור (היא מערכת האבנים העגולה הבנויה על פיו), ויש צורך להזרים אליו מים גם בדרכים אחרות.

פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד – שלחו ידיכם, התעסקו, במלחמה (עם עמים אחרים) וקחו את שללם.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

נִמְלָכִים – מתייעצים (ובסופו של דבר אכן יוצאים למלחמה).

מִנַּיִן – מאיזה פסוק אנו לומדים את עניין הכינור?

*


פו “תְּפִלָּה לְדָוִד… שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי” (תהלים פו, א־ב) – כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא חָסִיד אָנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי – “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (שם קיט, סב); שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה, כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבשֶׁת רַבִּי וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? – וְלֹא בּשְׁתִּי. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ” (שם שם, מו) (ברכות ד ע"א).


עַד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – כרבע משעות היום.

אֲגֻדּוֹת וגו' – וסביבם קבוצות גדולות של בני פמליה.

בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה – דם הנובע מגוף האישה (מסיבות שונות), וכן מי השפיר ודם השליה של נשים שאיבדו את עובריהן בשלבים שונים של ההיריון.

כְּדֵי לְטַהֵר וגו' – כדי לקבוע את משך התקופה שבה צריכה האישה להיטהר (דבר התלוי בבדיקה).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

נִמְלָךְ – נועץ.

מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

“וַאֲדַבְּרָה” וגו' – אעסוק במצוותיך בלא להתבייש, שלא כדרכם של מלכים.

*


פז “אֲגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים” (תהלים סא, ה) – וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל דָּוִד לִהְיוֹת חַי עוֹלָמִים? – אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְהוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּי נֶאֱמָרוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְעוֹלָם (ירושלמי ברכות ב, א).


חַי עוֹלָמִים – חי לנצח.

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים, שחיבורו מיוחס לדויד.

*


פח אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת, אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמְּךָ (ילק"ש לתהלים, תתפט).


זָחָה דַעְתּוֹ – התגאה.



חֵטְא דָּוִד וּתְשׁוּבָתוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

פט עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מוֹרִיד כּוֹס דְּמָעוֹת וְאוֹכֵל פִּתּוֹ בְּאֵפֶר (סא“ר, ב; ילק”ש לשמואל, קסה).


נִסְתַּלְּקָה וגו' – על חטאו בעניין בת שבע ואוריה החיתי (שמואל ב פרק יא).

אֵפֶר – סימן לאבלות.

*


צ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל), יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה (שבת נו ע"ב).


מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

*


צא אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵצָנִים. בְּדוֹרוֹ שֶׁל דָּוִד מָה הָיוּ פָּרִיצֵי הַדּוֹר עוֹשִׂים? הָיוּ הוֹלְכִים אֵצֶל חַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד, אוֹמְרִים לוֹ: דָּוִד, דָּוִד! אֵימָתַי יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? אֵימָתַי בֵּית ה' נֵלֵךְ? וְהָיָה דָּוִד אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַכְעִיסֵנִי, יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ” (תהלים קכב, א) (ירושלמי ברכות ב, א; שם שקלים ב, ה; ילק"ש לתהלים, תתעט).


לֵצָנִים – רעי לב ולעגנים.

פָּרִיצֵי הַדּוֹר – אנשים חצופים.

דָּוִד – שנאמר לו כי המקדש לא יוקם בימיו.

יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה.

שָׂמֵחַ בְּדִבְרֵיהֶם – על שעסקו במקדש ובתקווה לבניינו.



עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צב "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (שמואל ב ו, יד) – הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר: כִּירִי־רָם! וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר הָיָה הַזָּהָב הַמְּסֻנָּן שֶׁעָלָיו קוֹלוֹ פּוֹזֵז; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בְּשׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. לֹא הִנִּיחַתּוּ מִיכַל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא יָצְאָה לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ בִּדְּבָרִים. “וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו” (שם שם, כ) – אָמְרָה לוֹ: הַיּוֹם נִגְלָה כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּיִת אַבָּא; בּוֹא וּרְאֵה מָה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא: כָּל בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים (אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל, שֶׁלֹּא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גּוּדָל מִיְּמֵיהֶם) – וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. אָמַר לָהּ: וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שִׂחַקְתִּי, וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שִׂחַקְתִּי? שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָם וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמַיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן, אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמַיִם. “וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה” (שם שם, כב) – אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחְתְּ אוֹתָן “אֲמָהוֹת” אֵינָן “אֲמָהוֹת”, אֶלָּא “אִמָּהוֹת” – לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.

“ה’ָ, לֹא גָבַהּ לִבִּי” (תהלים קלא, א) – בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, “וְלֹא רָמוּ עֵינַי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, “וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי, “וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָאָרוֹן; “אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי, נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ” (תהלים קלא, ב) – כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כֵּן שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ (במ"ר ד, כ).


הֵיאָךְ – כיצד.

סְנוּנִין – מבהיקים.

פַּז – זהב טהור.

טוֹפֵחַ – מכה, מוחא כף.

כִּירִי רָם – אדוני רם ונעלה (“כירי” ביוונית הוא אדון [ולפנינו משחק מילים על “מכרכר”]).

קוֹלוֹ פּוֹזֵז – משמיע קולות של צלצול.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר – הופך את שולי מעילו אגב קפיצה (וכך נחשפו רגליו).

לֹא הִנִּיחַתּוּ – לא איפשרה לו.

מְקַפַּחְתּוֹ – מוכיחה ומייסרת אותו.

נִגְלָה כְּבוֹדוֹ – התפרסם ברבים.

בֵּית אַבָּא – ביתו של שאול.

גּוּדָל – אגודל.

הָרֵיקִים – פרחחים וחסרי תרבות.

מַנִּיחִין – מזניחים.

צָוַחְתְּ אוֹתָן – קראת להן.

“רָמוּ עֵינַי” – התגאיתי.

הֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי – לאחר כישלון מרד אבשלום.

“כְּגָמֻל” – כתינוק.

לְהִתְגַּלּוֹת – בעירומו.

שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי – עשיתי את נפשי (כנפשו של התינוק).



דָּוִד וְאַבְנֵר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צג מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר? חֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לִשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ” (שמואל א כד, יא). אָמַר לוֹ אַבְנֵר: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִכְּנַף מְעִילוֹ שֶׁל זֶה? בְּסִירָה הֻעֲדָה! וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אֶל הַמַּעְגָּל אָמַר לוֹ: “הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר”! (שם כו, יד). בִּכְנַף הַמְּעִיל אָמַרְתָּ “בְּסִירָה הֻעֲדָה” – חֲנִית וְצַפַּחַת בְּסִירָה הֻעֲדוּ?!

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיָה בְיָדוֹ לִמְחוֹת בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה. ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָמָם שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ” (שמואל ב ב, יד) (ילק“ש לשמואל, קלג; במ”ר כג, יג; תנחומא חוקת, ד).


נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר – ונרצח בידי יואב, שר צבא דויד (שמואל ב ג, כז).

“וְאָבִי” וגו' – דברי דויד לשאול.

בְּסִירָה הֻעֲדָה – לדברי אבנר, כנף מעילו של שאול לא נכרתה בידי דויד, אלא בגלל קוצים שנאחזה בהם (“סירה” היא קוץ ו“הועדה” בארמית פירושו נקצצה).

וְכֵיוָן… הַמַּעְגָּל – במקרה אחר (שמואל א, פרק כו) כאשר דויד לקח את צפחת שאול וחניתו ולא פגע בו.

אָמַר לוֹ וגו' – דויד לאבנר: האם גם החנית והצפחת נלקחו בידי קוצים?

לִמְחוֹת – לומר לשאול שהריגת כוהני נוב (שמואל א כב, יז) היא מעשה שאינו ראוי.

עָשָׂה דָּמָם וגו' – התייחס למעשה של שפיכות דמים כאל שעשוע.


דָּוִד וְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צד “וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל… שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת” (שמואל ב ח, ב) – לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְהָיָה בּוֹטֵחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֵלֵךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם” (שמואל א כב, ג), וַהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד, שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ (וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד), וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרָה עִם הַמּוֹאָבִים (במ"ר יד, א).


שְׁנֵי חֲבָלִים וגו' – דויד הרג שניים מתוך כל שלושה מואבים.

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה – שהיתה אם סבו של דויד (רות ד, כב).

הוּא הַחֶסֶד וגו' – חסד הנזכר בשמואל ב י, ב מבלי שפורט טיבו.

*


צה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה פָּגַע בַּאֲדוֹמִים, בִּקֵּשׁ לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם” (דברים ב, ג־ה); פָּגַע בְּמוֹאָבִים, בְּקַשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה” (שם שם, ט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹאָב אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: פָּגַעְתִּי בַּאֲדוֹמִים וּבִקַשְׁתִּי לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, בְּמוֹאָבִים – וְהוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נָהַג דָּוִד כְּבוֹד מַלְכוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא עָמַד וְהֶעֱבִיר פֻּרְפּוּרָן מֵעָלָיו וַעֲטָרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִלְמֹד, אִם תַּרְשׁוּנִי אֲנִי מְלַמֵּד: שָׁלַחְתִּי אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה וּפָגַע בַּאֲדוֹמִים וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ אֶת הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן” (שופטים ג, יג); פָּגַע בְּמוֹאָבִים וּבִקֵּשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת מוֹאָב”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם… וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי” (במדבר כב, ה־ו). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד” (תהלים ס, א) – מָכוּת וְתַמּוּת (בר"ר עד, טו).


פָּגַע – פגש.

זַנְּבָם– לפגוע בהם תוך התקפתם מאחור.

אֶפִּיסְטוֹלֵי – מכתב, תעודה, להוכיח (מן האמור למשה בידי הקב"ה) שאין לישראל רשות להילחם בהם ולתפוס את ארצם.

“אַל תָּצַר” – אל תציק.

לֹא נָהַג וגו' – ויתר על סמלי המלוכה המכובדים.

פֻּרְפּוּרָן – לבוש מלכותי, שצבעו ארגמן.

לֹא בָּאתִי וגו' – תלמידכם אני ואיני דן בהלכה לפניכם אלא ברשותכם, ומתוך ענווה אמר כך.

פָּרְצוּ את הַגָּדֵר וגו' – הפרו ראשונים את ההסכם שלא תפגע אומה בחברתה.

“וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו” – עגלון מלך מואב, בתקופת אהוד בן גרא.

“וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים” – בלק מלך מואב.

“אָרֶָה” – קַלֵל.

מָכוּת וְתַמּוּת – דורש את התיבה “מכתם” כשתי מילים: מך־תם; שעשה עצמו מך (שפל) ותם, ונהג בענווה יתרה כשבא ללמד לפני הסנהדרין (ולקבל את אישורם למלחמה במואב ובאדום).

*



דָּוִד וְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

צו כָּל־הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. דָּוִד שֶׁלֹּא יִסֵּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּבִקַּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף (שמו"ר א, א).


מְן הַמַּרְדּוּת – מעונש וממלקות.

סוֹף בָּא וגו' – סופו של הבן שגידולו (“תרבות”) רע והוא שונא את אביו. רִדָּהוּ – הכהו, שלט בו.

*


צז אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א), וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי!” (שם שם, ב), וְאִלּוּ אֵצֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג נֶאֱמַר: “לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם” (שם ב, א), וְאִלּוּ “מָה רַבּוּ צָרָי” לֹא נֶאֱמַר (ברכות ז ע"ב).


מִשּׁוּם – בשם.

קָשָׁה – גרועה ונוראה.

תַּרְבּוּת רָעָה – גידול רע (וראו בקטע הקודם).

גּוֹג וּמָגוֹג – מלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט), שהמדרש מקשר אליה את מזמור ב בתהלים.

*


צח “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ” (תהלים ג, א) – “מִזְמוֹר לְדָוִד”? – “קִינָה לְדָוִד” הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר! אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב; קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמֵחַ; אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ” (שמואל ב יב, יא) הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, שֶׁלֹּא יָחוּס עָלַי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאַבְשָׁלוֹם הוּא – שָׂמַח, אָמַר: סְתָם בֵּן מְרַחֵם עַל אָבִיו (ברכות ז ע"ב).


יָצָא עָלָיו וגו' – הוצג בפניו שטר על חוב שעליו לפרוע.

פְּרָעוֹ – שילם אותו (את החוב).

עֶבֶד או מַמְזֵר – הם “הרעה” שתקום על דויד.

*


צט “אֵלְכָה נָא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי” (שמואל ב טו, ז) – אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ טוֹבָה אַחַת, שֶׁתִּתֵּן לִי שְׁנֵי זְקֵנִים שֶׁיֵּלְכוּ עִמִּי, שֶׁיִּהְיֶה עַל פִּיהֶם כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה. כָּתַב לוֹ שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ שְׁנֵי זְקֵנִים מִכָּל עִיר וָעִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְנָטַל אֶת הָאִגֶּרֶת וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּכָל עִיר וָעִיר וְרוֹאֶה שְׁנֵי זְקֵנִים וּבְחוּרִים שֶׁבָּעִיר וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב לוֹ אָבִיו וְאָמַר לָהֶם: רְאוּ מָה שֶׁכָּתַב לִי אָבִי; אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי מְחַבֵּב אֶתְכֶם הַרְבֵּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל עִיר וָעִיר, עַד שֶׁנָּטַל עִמּוֹ מָאתַיִם זְקֵנִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַםִ קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם” (שם שם, יא) – לֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מֶה הָיוּ הוֹלְכִין. עָשָׂה לָהֶם אַבְשָׁלוֹם סְעוּדָה, וְהָיָה מַרְבִּיצָם שְׁנֵי זְקֵנִים וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ בְּאֶמְצַע. אָמַר: רְאוּ מָה נָאֶה אַבְשָׁלוֹם! לוֹ נָאָה הַמְּלוּכָה. נַנִּיחַ אֶת דָּוִד וְנֵלֵךְ לָנוּ עִמּוֹ. מָה הָיוּ עוֹשִׂין? אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא עַל דָּוִד, וְהָיוּ אוֹמְרִין: יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּפֹּל אָנוּ בְּיַד דָּוִד וְלֹא דָּוִד בְּיָדֵנוּ, שֶׁאִם נוֹפְלִים אָנוּ בְּיַד דָּוִד – מִתְרַחֵם עָלֵינוּ, וְאִם נוֹפֵל דָּוִד בְּיָדֵנוּ – אֵין אָנוּ מִתְרַחֲמִים עָלָיו (ילק“ש לשמואל, קמט; במ”ר ט, כד).


אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם – לדויד אביו.

זְקֵנִים – מנהיגים, מכובדים.

יִהְיֶה עַל פִּיהֶם – שיאשרו את כל מעשיו (בלכתו לכאורה לשלם בחברון נדר שנדר). בְּחוּרִים – נבחרים.

מַרְבִּיצָם וגו' – בין כל שני זקנים הושיב אחד שהיה שותף לו למזימה (והוא שדיבר בשבחו של אבשלום).

נַנִּיחַ – נעזוב.

הָיוּ עִמּוֹ – עם אבשלום.

מִתְרַחֵם – מרחם.

בְּיָדֵנוּ – בידי אבשלום וצבאו.

*



מִיתָתוֹ שֶׁל דָּוִד

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קא “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” (תהלים לט, ה) – אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי”; אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. – “וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא”? – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. – “אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי” – אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת! – אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא. – אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר לוֹ: “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאֶלֶף” (שם פד, יא) – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

בְּכָל יוֹם שַׁבָּת הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתּוֹ לָמוּת, עָמַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְפָנָיו וְלֹא יָכֹל לוֹ, שֶׁלֹּא פָּסַק פִּיו מִמִּשְׁנָתוֹ. אָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? הָיָה שָׁם גַּן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְעָלָה וְנִעֵר בְּאִילָנוֹת. יָצָא דָּוִד לִרְאוֹת, הָיָה עוֹלֶה בְּמַדְרֵגָה, נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה תַּחְתָּיו וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת (שבת ל ע“א־ע”ב; קה"ר ה, י).


קִצִּי – סופי, המועד המדויק של שעת המיתה.

“מִדַּת יָמַי” – מספר שנות חיי.

“מָה חָדֵל אָנִי” – באיזה יום של השבוע אמות.

בְּאֶחֶד בְּשַבָּת – ביום ראשון (ולא בשבת), כדי שיוכלו לעסוק כראוי בהספד ובקבורה.

הִגִּיעָה – הגיעה זמנה.

מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.

עֶרֶב שַׁבָּת – יום שישי.

אֶלֶף עוֹלוֹת – מלכים א ג, ד.

יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – ואין מלאך המוות יכול לפגוע באדם העוסק בתורה.

נִעֵר – טילטל והשמיע קול רחש.

נִשְׁבְּרָה הַמַּדְרֵגָה – ופסק לזמן קצרצר מלימוד התורה.

*


קב הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מֻטַּל בְּחַמָּה, קָרָא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ לַנְּשָׁרִים וּפָרְשׂוּ עָלָיו אֲגַפֵּיהֶם, שֶׁלֹּא תֵּרֵד עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (רו"ר ג, ב).


מֻטָּל בְּחַמָּה – בשמש, מפני שמת בשבת (ראו בקטע הקודם) ואין לטלטל את המת ביום זה.

אֲגַפֵּיהֶם – כנפיהם.

תֵּרֵד – תכה בעוצמה.

*


קג “וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת” (דברי הימים א יד, יז) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמַהוּ מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן. (בר"ר לט, יא).


מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

מַקֵּל וְתַרְמִיל – סמלי הרועה (ראו קטע פא).

מִגְדָּל – מגדל דויד, סמל השלטון.

*


קד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד וְכֻלָּם בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ. וְכֻלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכֻלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת. וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים שֶׁל בֵּית דָּוִד, שֶׁהָלְכוּ לְהַבְעִית אֶת הָעוֹלָם (קידושין עו ע"ב).


יְלָדִים – צעירים (בצבאו).

בְּנֵי יְפַת תֹּאַר – שאמותיהן היו נוכריות שנשבו בידי בני ישראל במלחמה.

מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי וגו' – תספורתם כדרך עובדי עבודה זרה: קצוץ מלפנים ושיער מרובה מאחור.

קְרוֹנִיּוֹת – עגלות.

גְּיָסוֹת – אנשי צבא.

בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים – אנשים אלימים.

לְהַבְעִית – להבהיל ולהפחיד.



חָכְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א ג, ה־ט) – אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חַלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לְךָ? אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי; אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. כָּךְ: “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אַל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?” (שם שם, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת הוּא נוֹתֵן לִי, אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְּךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ – חַיֶּיךָ, הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עשֶׁר וּנְכָסִים אֶתֵּן לְךָ (שהש"ר א, ט).


לְבוּלֶוְטִיס – משל לחבר מועצה, יועץ.

שְׁאַל – בקש.

וְהַכֹּל בִּכְלָל – ובכך אקבל הכול, גם זהב וכסף.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

*


קו “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא) – כָּל הַמְּלָכִים יָרְאוּ מִמֶּנּוּ, אֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת לוֹ נִשְׁמְעוּ, וּמִסִּים הָיוּ מַעֲלִים לוֹ. דְּגֵי הַיָּם וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם עִם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיוּ עוֹלִים וּבָאִים כְּאֶחָד לְבֵית הַמִּטְבְּחַיִם לִהְיוֹת נִשְׁחָטִים לִסְעוּדַת שְׁלֹמֹה. עָשִׁיר וְאַדִּיר וְקוֹנֵה נְכָסִים, כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה לִמְאוֹד. פּוֹתֵר מְשָׁלִים וּמַגִּיד סְתָרִים וּמוֹדִיעַ רָזִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. אוֹיְבָיו וְשׂוֹנְאָיו נַעֲשׂוּ אוֹהֲבָיו, וְכָל הַמְּלָכִים נִשְׁמְעוּ לוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם לִרְאוֹת פָּנָיו וּמִתְאַוִּים לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חָכְמָתוֹ. שְׁמוֹ הָלַךְ בֵּין הַמְּלָכִים וּגְבוּרָתוֹ בֵּין חֲכָמִים. יָשָׁר וְסָר מֵרַעַ, חָכָם וְיוֹדֵעַ רָזֵי שָׁמַיִם. כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לוֹ נִתַּן הַמַּפְתֵּחַ הַגָּדוֹל, שֶׁפּוֹתְחִים בּוֹ כָּל שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינַת לֵב. יָדַע וְשָׁמַע שִׂיחַת עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה. צְבָאִים וְאַיָּלִים רָצִים לְפָנָיו, אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ (פתיחת תרגום שני למגילת אסתר).


כְּאֶחָד – יחד.

רָזִים – סודות.

תּוֹפְשֵׂי נִשְׁקוֹ – לוחמיו.

*


קז יוֹם אֶחָד נִכְנַס אֵצֶל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁכָּתוּב עָלֶיךָ “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם” (מלכים א ה, יא)? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: הֵן, כָּךְ הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: אִם תִּרְצֶה אֲנִי מַרְאֶה לֵךְ דָּבָר שֶׁלֹּא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ! אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד הוֹשִׁיט אַשְׁמְדַי יָדוֹ לְאֶרֶץ “תֵּבֵל” וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אִישׁ בַּעַל שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם. נִזְדַּעְזַע שְׁלֹמֹה וְנִבְהַל וְאָמַר: הַכְנִיסוּהוּ לַחֶדֶר.

שָׁלַח וְקָרָא לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. אָמַר לוֹ: תֹּאמַר, שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם? אָמַר לוֹ: חַי נַפְשְׁךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדַעְתִּי; אֶלָּא שָׁמַעְתִּי מֵאֲחִיתֹפֶל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֵּינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶחָד מֵהֶם מָה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: וְהֵיאָךְ אַתָּה יָכוֹל לְהַרְאוֹת מֵעָמְקָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהִיא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּבֵין אֶרֶץ לְאֶרֶץ גַּם כֵּן מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה? מִיָּד שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְהֵבִיאוּ לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע נָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר: בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיַנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעַנִי לַזְּמַן הַזֶּה!

אָמַר שְׁלֹמֹה לְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם: בֶּן מִי אַתָּה? – אָמַר לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי, מִתּוֹלְדוֹת קַיִן. – בְּאֵיזֶה מָקוֹם מוֹשַׁבְכֶם? – בְּאֶרֶץ “תֵּבֵל”. – יֵשׁ לָכֶם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ? – הֵן. – מֵהֵיכָן זוֹרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּלְהֵיכָן הוּא שׁוֹקֵעַ? – זוֹרֵחַ בְּמַעֲרָב וְשׁוֹקֵעַ בְּמִזְרָח. – מָה מַעֲשֵׂיכֶם? – אָנוּ חוֹרְשִׁים וְקוֹצְרִים וְרוֹעִים צֹאן וּבָקָר. – מִתְפַּלְּלִים אַתֶּם? – הֵן. – מַה הִיא תְּפִלַּתְכֶם? – “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ!” (תהלים קד, כד). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אִם רְצוֹנְךָ נַחֲזִירְךָ לִמְקוֹמְךָ. אָמַר לוֹ: עֲשׂוּ טוֹבַתְכֶם וְהַחֲזִירוּנִי לִמְקוֹמִי.

מִיָּד קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁמְדַי וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בֶּן־אָדָם כָּךְ – נָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שִׁבְעָה בָּנִים. שִׁשָּׁה מֵהֶם בִּדְמוּת הָאֵם, וְאֶחָד בִּדְמוּת הָאָב, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים וְאַרְבַּע עֵינַיִם.

וְאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר, וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל מֵעֲשִׁירֵי עוֹלָם.

לְאַחַר זְמַן מֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְהִנִּיחַ יְרֻשָּׁה לְבָנָיו. הִתְחִילוּ הַבָּנִים מְרִיבִים. הַשִּׁשָּׁה אָמְרוּ: אָנוּ שִׁבְעָה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ. וּבַעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אָמָר: אָנוּ שְׁמוֹנָה, וְעָלַי לִטּוֹל מִן הַיְּרֻשָּׁה שְׁנֵי חֲלָקִים.

הָלְכוּ כֻלָּם אֵצֶל שְׁלֹמֹה וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! אָנוּ שִׁבְעָה, וְאָחִינוּ בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים אוֹמֵר, שֶׁאָנוּ שְׁמוֹנָה, וְרוֹצֶה לְחַלֵּק מָמוֹן אָבִינוּ לִשְׁמוֹנָה חֲלָקִים, וְהוּא רוֹצֶה לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים.

מִיָּד קָרָא שְׁלֹמֹה לְסַנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם אוֹמְרִים בַּדָּבָר הַזֶּה? – שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם שְׁלֹמֹה: “לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט” (ירמיה כא, יב). בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִכְנַס שְׁלֹמֹה לְהֵיכָל וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁנִּגְלֵיתָ לִי בְּגִבְעוֹן וְאָמַרְתָּ לִי: “שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (מלכים א ג, ה), לֹא שָׁאַלְתִּי מִמְּךָ לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב אֶלָּא חָכְמָה, כְּדֵי לִשְׁפֹּט בְּנֵי אָדָם בְּצֶדֶק, הָאֶר נָא עֵינֵי לְהוֹצִיא דִּין אֱמֶת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ חָכְמָה בַּבֹּקֶר.

לַבֹּקֶר שָׁלַח שְׁלֹמֹה וְקִבֵּץ כָּל הַסַּנְהֶדְרִין וְאָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לְפָנַי בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים. מִיָּד הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, שֶׁאִם יוֹדֵעַ וּמַרְגִישׁ רֹאשׁ זֶה מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי – אֶחָד הוּא, וְאִם לָאו – הֵם שְׁנַיִם. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָבִיאוּ מַיִם חַמִּים! הֵבִיאוּ מַיִם חַמִּים וְזָרְקוּ עַל רֹאשׁ אֶחָד. צָוַח בַּעַל שְׁנֵי הָרָאשִׁים: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אָנוּ מֵתִים, אָנוּ מֵתִים!

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ תָּמְהוּ וְרָעֲדוּ וּפָחֲדוּ כֻּלָּם מִמֶּנּוּ (משלים של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 152־151).


בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע – שר צבאו של שלמה.

תַּחְתֵּינוּ – תחת לאדמה.

אֲחִיתֹפֶל – יועץ דויד.

תַּ"ק – חמש מאות.

תּוֹלְדוֹת – צאצאי.

לִטֹּל – לקחת.

שָׁתְקוּ – ולא ידעו את הדין.

אָנוּ מַתִים – ולא אמר “אני מת”.

*


קח מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה וּבְיָדוֹ כַּד שֶׁל חָלָב, פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, שֶׁהָיָה צוֹעֵק מֵרֹב צָמָא. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: מָה אַתָּה צוֹעֵק? אָמַר לוֹ: צָמֵא אֲנִי. וּמָה בְּיָדְךָ? – אָמַר לוֹ: חָלָב. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הֶחָלָב לִשְׁתּוֹת וְאַרְאֲךָ מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. נָתַן לוֹ וְשָׁתָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה הַנָּחָשׁ אָמַר לוֹ הָאִישׁ: הַרְאֵנִי הַמָּמוֹן שֶׁאָמַרְתָּ לִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא אַחֲרַי. הָלַךְ אַחֲרָיו עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶבֶן גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ: תַּחַת הָאֶבֶן הַזֹּאת הוּא הַמָּמוֹן. הֵרִים הָאִישׁ הָאֶבֶן וְחָפַר וּמָצָא הַמָּמוֹן. לְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ.

מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ? קָפַץ וְנִשְׁתַּלְשֵׁל סְבִיב צַוָּארוֹ. אָמַר לוֹ הָאִישׁ: זוֹ מָה הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי מֵמִית אוֹתְךָ עַל שֶׁלָּקַחְתָּ כָּל מָמוֹנִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא עִמִּי לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ.

הָלְכוּ וּבָאוּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה – וְעוֹד הַנָּחָשׁ עָלָיו. צָעַק הָאִישׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ לַנָּחָשׁ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַנָּחָשׁ: אֲנִי רוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” (בראשית ג, טו). אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: רֵד מֵעַל צַוָּארוֹ, שֶׁאֵין נָכוֹן שֶׁתְּהֵא מֻחְזָק בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מֵאַחַר שֶׁאַתֶּם בְּבֵית דִּין. יָרַד מֵעַל צַוָּארוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מֵעַתָּה אֱמֹר דְּבָרֶיךָ.

הִתְחִיל הַנָּחָשׁ לְדַבֵּר וְאָמַר: אֶהֶרְגֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָאִישׁ: וּלְךָ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – “הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ” (שם). מִיָּד קָפַץ הָאִישׁ וְרָצַץ מוֹחוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ: טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים – רְצֹץ אֶת מוֹחוֹ (מבוא לתנחומא בובר, עמ' 157).


פָּגַע – פגש.

נִשְׁתַּלְשֵׁל – כרך עצמו.

שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר – לנחש בגן עדן.

מֻחְזָק בּוֹ – מחזיק אותו.

*


קט “וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם” (מלכים א ה, י) – מָה הָיְתָה חָכְמַת מִצְרַיִם? – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בְּשָׂכָר, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? כִּנֵּס כָּל אַצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִן הָאֻמָּנִים הָאֵלּוּ וְאֶשְׁלָחֵם אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֵם עֲתִידִים לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶם וּשְׁלָחָם. וְשָׁלַח לוֹ כְּתָב וְאָמַר: לֹא הָיוּ לְךָ תַּכְרִיכִים לִקְבֹּר אֶת מֵתֶיךָ? הֲרֵי לְךָ הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶם (במ“ר יט, ג; פס”ר יד, ט).


אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

פַּרְעֹה נְכֹה – שמו של אחד ממלכי מצרים (מלכים ב כג, כט).

בְּשָׂכָר – תמורת תשלום.

אַצְטְרוֹלוֹגִין – מגלי עתידות בעזרת הכוכבים.

צְפוּ – התבוננו.

*


קי “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה” (מלכים א ג, א) – אָמָרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן – וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי (שבת נו ע"ב).


גַּבְרִיאֵל – המלאך.

נָעַץ קָנֶה וגו' – תקע גבעול (של צמח הקנה) בים, וסביבו הצטברו עשבים וטיט ונוצר מעין אי.

*



דָּוִד וְיִשְׁבִּי בְנֹב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ק “וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה… וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד” (שמואל ב כא, טז) – מַהוּ “וְיִשְׁבִּי בְנֹב”? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי נֹב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָווֹן זֶה טָמוּן בְּיָדֶיךָ? עַל יָדְךָ נֶהֶרְגָה נֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים וְעַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי וְעַל יָדְךָ נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו, רְצוֹנְךָ יִכְלֶה זַרְעֲךָ אוֹ תִּמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּטָב אֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב וְלֹא יִכְלֶה זַרְעִי. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד צַיִד, בָּא שָׂטָן וְנִדְמָה לוֹ כִּצְבִי, זָרַק בּוֹ חֵץ וְלֹא הִגִּיעוֹ, נִמְשַׁךְ דָּוִד אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמָר: זֶה שֶׁהָרַג אֶת גָּלְיַת אָחִי. הֱנִיפוֹ בְמָגִנּוֹ, וְקָפַץ דָּוִד לַאֲחוֹרָיו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, זֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה. זֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם לַאֲחוֹרָיו קָפַץ כָּךְ, לְפָנָיו מָה? וְזֶה נִתְיָרֵא וְאָמַר: אִם בְּמָגִנּוֹ הֱנִיפַנִי כָּךְ, הֵיאָךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנָיו? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: הַלְוַאי הָיָה לִי אֶחָד מִבְּנֵי אֲחוֹתִי וִיסַיְּעֵנִי. תְּפָסוֹ וּכְפָתוֹ וּכְבָשׁוֹ וְהִנִּיחוֹ תַּחַת קוֹרַת בֵּית הַבַּד וְשָׁכַב עָלֶיהָ. אָמַר: אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶתְעַלֶּל בּוֹ כִּרְצוֹנִי. נַעֲשָׂה לוֹ נֵס לְדָוִד וְשָׁקְעָה לוֹ הָאָרֶץ תַּחְתָּיו.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף רֹאשׁוֹ בְּאַרְבַּע סְאִים שֶׁל מַיִם. רָאָה בָּהֶם כִּתְמֵי דָּם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאָה פִּרְדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וּבָכְתָה לְפָנָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יוֹנָה בָּאָה וְטָרְפָה לְפָנָיו, אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף” (תהלים סח, יד) – מִכָּאן שֶׁדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּצַעַר. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ, שָׁלַח לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמַר: דָּוִד הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַבֹּקֶר יָצָא וְלֹא בָּא. אָמַר: שָׁנִינוּ: “אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ” – בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? בָּא וְשָׁאַל בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר. רָכַב עַל פִּרְדּוֹ וְהָלַךְ. מִיָּד קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶת עָרְפָּה אִמּוֹ שֶׁל יִשְׁבִּי בְּנֹב, שֶׁהָיְתָה טוֹוָה שִׁירָאִים. כְּשֶׁרָאַתְהוּ, נָטְלָה פִּלְכָּה וְזָרְקָה בּוֹ; סְבוּרָה הָיְתָה לְהָרְגוֹ. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר, הָבֵא לִי הַפֶּלֶךְ! זְרָקוֹ בְּקָדְקֳדָהּ וַהֲרָגָהּ. כְּשֶׁרָאָהוּ יִשְׁבִּי בְּנֹב אָמַר: עַכְשָׁו שְׁנַיִם הֵם וְיַהַרְגוּנִי. זָרַק אֶת דָּוִד לְמַעְלָה וְנָעַץ רָמְחוֹ בַּקַּרְקַע, אָמַר: יִפֹּל דָּוִד עָלָיו וְיֵהָרֵג. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם – הֶעֱמִידוֹ לְדָוִד בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָךְ וְכָךְ הֵשַׁבְתִּי. אָמַר לוֹ: הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – “בֶּן בִּנְךָ יִמְכֹּר שַׁעֲוָה וְאַתָּה לֹא תִּצְטַעֵר”. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ עָזְרֵנִי בִּתְפִלָּתְךָ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה” (שמואל ב כא, יז) – אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם וְהוֹרִידוֹ. אָמַר לָהֶם יִשְׁבִּי: שְׁנַיִם עַל אֶחָד! אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ הוֹרְגִים אוֹתְךָ וְאַתָּה בּוֹא וֶאֱמֹר בָּעִיר: עֲשָׂרָה הֲרָגוּךָ. הָיָה יִשְׁבִּי בְּנֹב רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְתִמְצָא אִמְּךָ בְּקִבְרָהּ. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לוֹ שְׁמָהּ שֶׁל אִמּוֹ – תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וַהֲרָגוּהוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל” (סנהדרין צה ע“א; בר”ר נט, יא; ילק“ש לבראשית, קז; ילק”ש לשמואל, קנה־קנו).


אִישׁ שֶׁבָּא וגו' – אדם שבא להרוג את דויד בגלל הריגת כוהני נוב.

טָמוּן – מצוי, קיים.

עַל יָדְךָ – בגללך.

נִטְרַד – גורש (מן העולם הבא [סנהדרין י, ב]).

דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי – שהרג את כוהני נוב על פי הוראת שאול, על שסייעו לדויד (שמואל א, פרק כב).

נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וגו' – כעונש על הריגת הכוהנים.

הִגִּיעוֹ – השיגו.

נִמְשַׁךְ – נגרר.

הֱנִיפוֹ – הדף אותו.

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת – כעשרה מטרים.

מִבְּנֵי אֲחוֹתִי – בני צרויה, יואב ואבישי.

תְּפָסוֹ וגו' – ישבי בנוב תפס את דויד, אסר אותו ונתן אותו מתחת לקורה כבדה המשמשת למעיכת הזיתים בתהליך הוצאת השמן.

אַרְבַּע סְאִים – כמות גדולה (של כעשרים וחמישה ליטרים), משום שהיה גיבור ובעל גוף גדול ביותר.

טָרְפָה – ניפנפה בכנפיה וצרחה.

שָׁנִינוּ – במשנה סנהדרין ב, ה לגבי מלך ישראל.

בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַהוּ? – האם דין זה חל גם בשעת סכנה?

קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ – נתקצרה הדרך באופן פלאי.

עָרְפָּה אִמּוֹ – השם “הרָפָה” מובן כמדבר בעורפה, כלתה של נעמי.

שִׁירָאִים – בגדי משי.

פִּלְכָּהּ – מכשיר הטווייה שלה.

שֵׁם – שמו המפורש של הקב"ה, שבעזרתו ניתן לחולל פלאים.

אָמַר לו – אבישי לדויד.

הֲפֹךְ תְּפִלָּתְךָ – שנה את בקשתך ובקש שייענשו צאצאיך ולא אתה.

בֶּן בִּנְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו כי מוטב לאדם להציל עצמו גם אם בן בנו, שאותו אולי לא יכיר, ייפגע מכך.

תָּשַׁשׁ – נחלש.

*



בִּנְיַן שְׁלֹמֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁמִיר – שֶׁבּוֹ בָנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (מלכים א ו, ז) – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה” (שם ז, ט)! אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ” (שם ו, ז)? שֶׁהָיָה מְתַקְּנָן בַּחוּץ וּמַכְנִיסָן מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ וְדִבְרֵי רַ' נְחֶמְיָה – בְּאַבְנֵי בֵּיתוֹ. וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה – “שָׁמִיר” לָמָּה לִי? – לְאַבְנֵי אֵפוֹד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתּוּחֵי חֹתָם” (שמות כח, יא), וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶן בְּאִזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּמִלּוּאֹתָם” (שם שם, כ); אֶלָּא כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם.

שָׁמִיר זֶה – בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנִי שֶׁל אֲבָר מְלֵאָה סֻבֵּי שְׂעוֹרִים.

וּמִי הֵבִיא אֶת הַשָּׁמִיר לִשְׁלֹמֹה? – הַנֶּשֶׁר הֱבִיאוֹ מִגֵּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף” (מלכים א ה, יג). אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הַשָּׁמִיר קָבוּעַ? הָלַךְ הַנֶּשֶׁר וַהֱבִיאוֹ (סוטה מח ע“ב; ילק”ש למלכים, קפב; מד"ת עח, יא).


שָׁמִיר – בעל חיים אגדי שיש בכוחו לבקע ולסתת אבנים.

הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם – יש להבינם כפשוטם, שבית המקדש נבנה (בעזרת השמיר) מאבנים שלמות שלא סותתו בכלי סיתות.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וגו' – שעשו שימוש במגירה, שהוא סוג של כלי סיתות.

אִם כֵּן וגו' – המשך דברי ר' נחמיה: מה שנאמר על כך שלא נשמע קול ברזל בבניין הבית נובע מכך שאת הסיתות עשו הרחק ממקום הבנייה (“בחוץ”).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

אָמַר רַבִּי וגו' – ומקבל את דעת ר' יהודה לגבי אבני המקדש ואת דעת ר' נחמיה לגבי בניין ארמונו של שלמה.

וּלְרַבִּי נְחֶמְיָה וגו' – ולאיזה צורך, לשיטתו של ר' נחמיה, עשה שלמה שימוש בשמיר?

אֵין כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן וגו' – אין כותבים את שמות שנים עשר השבטים על אבני האפוד בצבע, שכן צריך לחקוק את השמות באבנים, ומצד שני אי אפשר לחקוק, לשרוט אותם באזמל, שכן על האבנים להיוותר בשלמותן.

כּוֹתְבִין עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וגו' – כותבים את שמות השבטים בכתיבה עדינה שאפשר למחוק בנקל, ואז מעמידים את האבן אל מול השמיר, והאבן נחקקת מאליה מבלי שיאבד ממנה דבר.

אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם – התאנה משנה את צורתה אך לא מאבדת ממשקלה. כְּבִקְעָה וגו' – כוואדי המתמלא מים ומתרחב, מבלי לאבד את העפר שכעת מצוי בתוך זרם המים.

בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעוֹרָה – גודלו כגרגיר שעורה.

אִיטְנִי וגו' – שפופרת של עופרת המלאה בסובין של שעורה.

*


קיב הַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם – אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מידות ג, ד).


הַבַּרְזֶל – וממנו עשויים כלי מלחמה.

לְהַאֲרִיךְ וגו' – כיוון שהוא מכפר על חטאי האדם.

אֵינוֹ בְּדִין – אין זה ראוי לעשות שימוש בברזל לבניין המזבח (וראו בקטע הקודם).

*


קיג “וַיַּעֲשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים” (מלכים א ו, ד) – אָמַר רַ' אָבִין הַלֵּוִי: אַתָּה מוֹצֵא מִי שֶׁבַּקַּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת עוֹשֶׂה אוֹתָן רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ, לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר; אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים. לָמָּה? שֶׁיְהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם (תנחומא בהעלותך, ב; ילק"ש למלכים, קפב).


“שְקֻפִים אֲטוּמִים” – ומבין מילים אלו במשמעות של רחבים וצרים.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וגו' – חלל בצורת טרפז, שהוא רחב בקיר הפונה כלפי חוץ וצר בחלקו הפנימי של הקיר.

שׁוֹאֲבוֹת אוֹר – מושכות כביכול אור רב אל תוך הבית.

*


קיד “וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה” (מלכים א ז, נא) – וַתְּהִי שָׁלוֹם; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בּוֹ – לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא חָלָה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא נִשְׁבְּרָה מַגְרוֹפִית וְלֹא קַרְדֹּם, וְלֹא נִפְסַק אֶחָד מִכְּלֵי הַמְּלָאכָה (פס“ר ו, ז; ילק”ש למלכים, קפו).


מַגְרוֹפִית – מגרפה.

קַרְדֹּם – גרזן.

נִפְסַק – נוצר בו חריץ קטן.

*


קטו כְּשֶׁבְּנָהּ שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ז) – רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, אָמְרוּ: “מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?” (שם שם, ח) – אָמַר לָהֶם: “ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר!” (שם). חָזַר וְאָמַר: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהלים כד, ט). – “מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד”? – “ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה” (שם שם, י) – וְלֹא נַעֲנָה; כֵּיוָן שֶׁאָמָר: “ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ” (דברי הימים ב ו, מב) – מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאַי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן (שבת ל ע"א).


דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה – סירבו דלתות ההיכל להיפתה.

רְנָנוֹת – מזמורים.

לֹא נַעֲנָה – לא נפתחו השערים.

רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ – ביקשו להרוג אותו (כיוון שחשבו שעל עצמו הוא מדבר).

כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה – שהם שחורים מפיח.

אוֹתוֹ עָווֹן – החטא שחטא דויד במעשה בת שבע.

*


קטז “וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן” (מלכים א ז, ב) – אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מוֹצִיאִים פֵּרוֹתֵיהֶם בִּזְמַנָּם, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם נוֹשְׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ” (תהלים עב, טז) – וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לִכְהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִים לְהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל” (נחום א, ד). וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ” (ישעיה לה, ב) (יומא כא ע"ב).


“בֵּית יַעַר” – הוא, לפי המדרש, בית המקדש (המכונה רבות בשם “לבנון”), שהיה הן בית והן יער.

מְגָדִים – עצי פרי.

*


קיז אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא בִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְהָיוּ שָׁם צָהֳלַת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְצָהֳלַת בַּת פַּרְעֹה, וְעָלְתָה צָהֳלַת שִׂמְחַת בַּת פַּרְעֹה מִצָּהֳלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ” (ירמיה לב, לא). אָמַר רַ' הִלֵּל בַּר הֵילֵנִי: כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר בַּמָּקוֹם הַמְטֻנָּף וְעוֹקֵם חָטְמוֹ.

אָמַר רַב חוֹנְיָא: שְׁמוֹנִים מִינֵי רִקּוּדִין רָקְדָה בַּת פַּרְעֹה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר הִכְנִיסָה לוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהָיְתָה מְצַוָּה לְזַמֵּר לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: כָּךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וְכָךְ מְזַמְּרִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית.

מָה עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת שָׁטְחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָבְעָה בָּהּ כָּל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, שֶׁהָיוּ מַבְהִיקוֹת כְּעֵין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה רוֹצֶה לַעֲמֹד הָיָה רוֹאֶה אוֹתָם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת וְהָיָה יָשֵׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

אָמַר רַ' לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה יָשֵׁן וּמַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְתוּנִים תַּחַת רֹאשׁוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת. הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, נִכְנְסָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א). נָטְלָה קוֹרְדִּיקוֹן שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ לְכָאן וּלְכָאן וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי” (שם שם, ב). “מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ” (משלי לא, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מְלַמֵּד שֶׁכְּפָאַתּוּ אִמּוֹ עַל הָעַמּוּד וְאָמְרָה לוֹ: “מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי” (שם שם, ב), – “מַה בְּרִי” – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה; עַכְשָׁו יֹאמְרוּ: אִמּוֹ גָּרְמָה לוֹ; “וּמֶה בַּר נְדָרָי” – כָּל הַנָּשִׁים שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: “יְהֵא לָנוּ בֵּן הָגוּן לְמַלְכוּת”, וַאֲנִי נָדַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: “יְהֵא לִי בֵּן זָרִיז וּמְמֻלָּח בְּתוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת”; “אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל” (שם שם, ד) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁאוֹמְרִים “לָמָּה לָנוּ אֵל”; “אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן” (שם) – מָה לְךָ אֵצֶל מְלָכִים שֶׁשּׁוֹתִים יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִים וְעוֹשִׂים כָּל מִינֵי זִמָּה; “וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר” (שם) – מִי שֶׁכָּל רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר?! יֵשׁ אוֹמְרִים: מִי שֶׁכָּל רוֹזְנֵי עוֹלָם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ יִשְׁתֶּה יַיִן?! אָמַר רַ' יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וְהוֹדָה לְאִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” (משלי ל, ב). “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ” – מִנֹּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט, כ), “וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן (סנהדרין ע ע“ב; ויק”ר יב, ה; במ“ר י, ד; מדמ”ש לפסוקים).


עָלְתָה – התגברה, התחזקה.

עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה – הוחלט.

עוֹקֵם חָטְמוֹ – מעקם את אפו.

הִכְנִיסָה – הביאה (מקהלות וזמרים).

פָּרֹכֶת – חופת בד.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

לַעֲמֹד – לקום משנתו.

אַרְבַּע שָׁעוֹת – שליש משעות האור.

תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – קורבן קבע שצריך היה להקריבו עם שחר.

לְמוֹאֵל – הוא כינוי לשלמה.

קוֹרְדִּיקוֹן – סנדל.

מְסַטַּרְתּוֹ – סוטרת על פניו.

מִשּׁוּם – בשם.

כְּפָאַתּוּ עַל הָעַמּוּד – קשרה אותו אל העמוד שעליו מלקים פושעים.

“בְּרִי” – בני (כיוון שהכול יודעים שדויד צדיק היה, יאשימו את בת שבע בהתנהגותו של שלמה ויקראו לו על שמה).

מְמֻלָּח – חריף.

הָגוּן – מתאים, ראוי.

לָמָּה לְנוּ אֵל – מדרש על השם “למואל”.

רָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִים לוֹ – כמסופר על חוכמתו של שלמה (מלכים א ה, ט־יד). רוֹזְנֵי – שרי. הוֹדָה – בצדקת דבריה.

נֹחַ – ששתה יין והשתכר (והקרוי “איש”).

אָדֶָם הָרִאשׁוֹן – ששתה, על פי האגדה, יין (הוא פרי עץ הדעת) אך לא השתכר.



כִּסֵּא שְׁלֹמֹה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיח “וַיַּעֲשֹׁ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל” (מלכים א י, יח) – מְחֻפֶּה הָיָה הַכִּסֵּא זְהַב אוֹפִיר וּקְבוּעוֹת בּוֹ אַבְנֵי שֹׁהַם, לֶשֶׁם וּפִטְדָּה, זְמָרַגְדִּים וְכַדְכֻּדִּים וְכָל מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, לְבָנוֹת, יְרַקְרַקּוֹת וַאֲדַמְדַּמּוֹת, לֹא נַעֲשָׂה כָּמוֹהוּ לְכָל מֶלֶךְ, וְאֵין כָּל מַלְכוּת יְכוֹלָה לְהַתְקִין כִּסֵּא דּוֹמֶה לוֹ. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַכִּסֵּא: עוֹמְדִים עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב וּכְּנְגְדָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשָׁרִים שֶׁל זָהָב, אַרְיֵה כְּנֶגֶד נֶשֶׁר וְנֶשֶׁר כְּנֶגֶד אַרְיֵה, מְכֻוָּנִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ. יַד יָמִין שֶׁל אֲרִי זָהָב כְּנֶגֶד גַּף שְׂמֹאל שֶׁל נֶשֶׁר זָהָב וְגַף יָמִין שֶׁל נֶשֶׁר כְּנֶגֶד יָד שְׂמֹאל שֶׁל אַרְיֵה. מִנְיַן הָאֲרָיוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם וּמִנְיַן הַנְּשָׁרִים שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם. וְרֹאשׁ עָגֹל הָיָה לַכִּסֵּא לְמַעְלָה בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ לַכִּסֵּא. עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה רוֹבֵץ אֲרִי שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ שׁוֹר שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה רוֹבֵץ זְאֵב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ רוֹבֵץ טָלֶה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית רוֹבֵץ נָמֵר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ גְּדִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה רְבִיעִית דֹּב שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צְבִי שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית נֶשֶׁר שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ יוֹנָה שֶׁל זָהָב. עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית נֵץ שֶׁל זָהָב וּכְנֶגְדּוֹ צִפּוֹר שֶׁל זָהָב. וְעַל רֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת יוֹנָה שֶׁל זָהָב וְאוֹחֶזֶת נֵץ שֶׁל זָהָב בְּיָדָהּ. וּלְמַעְלָה מֵרֹאשׁ הַכִּסֵּא עוֹמֶדֶת מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב עֲרוּכָה בְּכָל מַעַרְכוֹתֶיהָ: בְּנֵרוֹתֶיהָ, בְּכַפְתּוֹרֶיהָ, בְּמַלְקָחֶיהָ, בְּמַחְתּוֹתֶיהָ, בִּגְבִיעֶיהָ וּבִפְרָחֶיהָ. וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַמְּנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה אֲבוֹת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֹחַ, שֵׁם הַגָּדוֹל, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִיּוֹב בֵּינֵיהֶם; וְשִׁבְעָה קְנֵי זָהָב יוֹצְאִים מִצַּד שֵׁנִי שֶׁל מְנוֹרָה וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה חֲסִידֵי עוֹלָם, וְאֵלּוּ שְׁמוֹתָם: לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְחוּר בֵּינֵיהֶם. וּבְרֹאשׁ הַמְּנוֹרָה קָבוּעַ כַּד שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שֶׁמַּדְלִיקִין מִמֶּנּוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְתַחְתָּיו קָבוּעַ אַגָּן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שֶׁמֶן לְנֵרוֹת הַמְּנוֹרָה, וּמְצֻיָּר עָלָיו עֵלִי. וּשְׁתֵּי שִׁבּוֹלֵי זָהָב יוֹצְאוֹת מִן הָאַגָּן הַגָּדוֹל וּמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶן שְׁנֵי בְּנֵי עֵלִי: חָפְנִי וּפִינְחָס. וּמִתּוֹךְ שִׁבּוֹלֵי הַזָּהָב יוֹצְאִים שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת זָהָב, שֶׁמְצֻיָּרִים עֲלֵיהֶם שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: נָדָב וַאֲבִיהוּא. וּשְׁתֵּי קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַכִּסֵּא, אַחַת לְכוֹהֵן גָּדוֹל וְאַחַת לִסְגַן הַכּוֹהֲנִים, וְשִׁבְעִים קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב מַקִּיפוֹת לַכִּסֵּא, שֶׁעֲלֵיהֶן יוֹשְׁבִים שִׁבְעִים זְקֵנִים, סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְדָנִים דִּין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּשְׁתֵּי בְּנוֹת יָם יוֹשְׁבוֹת לִשְׁתֵּי אָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא יִזְדַּעְזַע. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע גְּפָנִים שֶׁל זָהָב עוֹמְדוֹת מִשְׁנִי צִדֵּי הַכִּסֵּא וּמְצִלּוֹת עַל הַמֶּלֶךְ. וְאִילָנֵי תְּמָרִים מַקִּיפִים לַכִּסֵּא, מְכֻסִּים בִּגְדֵי שֵׁשׁ לָבָן וְכָל מִינֵי דְּמוּת צֶבַע, תְּלוּיִם בְּחַבְלֵי בּוּץ וְאַרְגָּמָן. הָיוּ קוֹלְעִים אוֹתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהָיוּ מְכַסִּים עַל כָּל הַכִּסֵּא וּסְבִיבֵי הַכִּסֵּא מֵאָה אַמָּה, וְנִרְאִין כְּמַרְאֵה הַבָּזָק וּכְמַרְאֵה בָּרָק וְלַפִּידֵי אֵשׁ וּכְמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב קְשׁוּרִים בִּשְׂפָתָם וְהָרוּחַ נִכְנָס בָּהֶם וְהֵם מְצַלְצְלִים. וְעַל רָאשֵׁי הָאִילָנוֹת טַוָּסִים שֶׁל שֵׁן מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד גַפֵּי נְשָׁרִים. וּשְׁנֵי אֲרָיוֹת שֶׁל זָהָב חֲלוּלִים מְלֵאִים מִינֵי בְּשָׂמִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם וְזוֹלְפִים בְּשָׂמִים בַּעֲלִיָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה.


מְחֻפֶּה – מצופה.

אַבְנֵי שֹׁהַם וגו' – אבנים יקרות שונות.

מְכֻוָּנִים – מקבילים.

גַּף ־ כנף.

שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם – שישה על כל מדרגה (כאמור להלן).

אוֹחֶזֶת נֵץ – ומחזיקה עלה פורח.

כָּל מַעַרְכוֹתֶיהָ – כל חלקיה וכל הכלים המשמשים להדלקתה ולהחזקתה.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

חוּר – ממנהיגי העם בעת יציאת מצרים (שמות כד, יד).

אַגָּן – קערה גדולה.

צְנְתְּרוֹת – צינורות.

קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות.

בְּנוֹת יָם – סירנות, המזמרות שירים ענוגים.

קוֹלְעִים – מחברים אותם זה לזה (בקשר רופף).

מֵאָה אַמָּה – כחמישים מטרים.

זוֹלְפִים – נוזלים.

בַּעֲלִיָּתוֹ – אל הכיסא.

*

וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה עוֹלֶה לַכִּסֵּא הָיָה נוֹתֵן רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה – חוֹזֵר גַּלְגַּל שֶׁל מַנְגָּנוֹן, אֲרִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִיָּמִין וְהַשּׁוֹר פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִשְּׂמֹאל, וְהַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם וְעוֹלֶה. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה עַל כָּל מַעֲלָה וּמַעֲלָה. וּכְשֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַכִּסֵּא יָרְדוּ נְשָׁרִים וְתָפְשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל מוֹשָׁבוֹ. וְתַנִּין שֶׁל כֶּסֶף הָיָה שָׁם בְּמוּכָנִי. וּכְשֶׁיָּשַׁב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הָיָה חוֹזֵר הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְנוֹטֵל כֶּתֶר מַלְכוּת וְנוֹתְנוֹ בְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה הַתַּנִּין הַגָּדוֹל פּוֹקֵעַ בְּמַנְגָּנוֹן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְשָׁרִים עוֹלִים וּמְסַכְּכִים עַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ. וְיוֹנָה שֶׁל זָהָב הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִן הָעַמּוּד וּפוֹתַחַת הָאָרוֹן וְלוֹקַחַת סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתֶנֶת לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” (דברים יז, יט). וּכְשֶׁבָּאוּ הַכּוֹהֵן גָּדוֹל וְהַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ וְיוֹשְׁבִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וְדָנִים עִמּוֹ הַדִּין. וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים עֵדֵי שֶׁקֶר לִפְנֵי שְׁלֹמֹה הָיוּ הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים, גַּלְגַּלִים חוֹזְרִים, שְׁוָרִים גּוֹעִים, אֲרָיוֹת נוֹהֲמִים, זְאֵבִים שׁוֹקְקִים, טְלָאִים פּוֹעִים, נְמֵרִים שׁוֹאֲגִים, גְּדָיִים בּוֹכִים, דֻּבִּים הוֹמִים, צְבָאִים עוֹרְגִים, נִצִּים צוֹרְחִים, צִפֳּרִים מְצַפְצְפִין, נְשָׁרִים פּוֹרְחִים וְטַוָּסִים רָצִים. וְלָמָּה? לַחֲטֹף לִבָּם שֶׁל עֵדִים, שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר. וְהָיוּ הָעֵדִים אוֹמְרִים בְּלִבָּם: נָעִיד עֵדוּת אֱמֶת, שֶׁאִם לֹא – בִּשְׁבִילֵנוּ יֵעָקֵר הָעוֹלָם.

וּפַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא מִירוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאוֹ לְמִצְרַיִם וּבִקַּשׁ לַעֲלוֹת וְלֵישֵׁב עָלָיו, פָּשַׁט הָאֲרִי אֶת רַגְלוֹ הַיְּמָנִית וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל יְרֵכוֹ – וְהָיָה צוֹלֵעַ עַד יוֹם מוֹתוֹ; לְפִיכָךְ נִקְרָא פַּרְעֹה־נְכֹה. וּכְשֶׁהֶחֱרִיב נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּבָא לִכְבֹּשׁ אֶת מִצְרַיִם, מָצָא הַכִּסֵּא שָׁם וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבָבֶל לֵישֵׁב שָׁם עָלָיו – פָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ עַל מַעֲלָה רִאשׁוֹנָה וְהִכִּישׁוֹ אֲרִי וְנָפַל. וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּרְיָוֶשׁ וְהֶחֱרִיב אֶת בָּבֶל נָטַל אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ לְמָדַי וְלֹא יָשַׁב אָדָם עָלָיו, וּכְשֶׁמָּלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם. וּכְשֶׁבָּא אֲנִיפוֹנֵיס בֶּן אַנְטְיוֹכוֹס וְהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם, שָׁבָה אֶת הַכִּסֵּא וֶהֱבִיאוֹ בִּסְפִינָה, נִשְׁמְטָה רֶגֶל הַכִּסֵּא בְּשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב, וְהֵבִיא כָּל אֻמָּנִים וְחָרָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם לְתַקֵּן אֶת הָרֶגֶל שֶׁל הַכִּסֵּא וְלֹא יָכְלוּ לְתַקְּנוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (אב“ג, א; מדרש פנ”א, נוסח ב, א; תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 37־34).


מַעֲלָה – מדרגה.

חוֹזֵר גַּלְגַּל וגו' – מסתובב גלגל מכני.

מוּכָנִי – גלגל המכונה.

פּוֹקֵעַ – פוגע, לוחץ.

הַמַּנְגְּנָאוֹת פּוֹקְעִים – כל מערכת הכיסא היתה פורצת בתנועה.

שׁוֹקְקִים – משמיעים קולם (משלי כח, טו).

עוֹרְגִים – פועים (תהלים מב, ב).

לַחֲטֹף לִבָּם – להבהיל.

בִּשְׁבִילֵנוּ – בגללנו.

פַּרְעֹה נְכֹה – הנזכר כמי שלקח שלל מירושלים (מלכים ב כג, לה).

הִכִּישׁוֹ – הכה בו.

אֲנִיפוֹנֵיס – הוא כנראה אנטיוכוס אפיפנס, המלך שגזירותיו עוררו את מרד החשמונאים.

נִשְׁמְטָה – יצאה ממקומה.

חָרָשִׁים – אומני מתכת.

*



שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קיט כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיַּיִן שָׁלַח וְזִמֵּן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב הַקְּרוֹבִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיבָם בְּהֵיכָל הַמֶּלֶךְ. אַחַר כָּךְ צִוָּה לִטֹּל נְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם, תֻּפִּים וְכִנּוֹרוֹת, שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בָּהֶם דָּוִד אָבִיו, וּלְנַגֵּן לְפָנָיו. עוֹד צִוָּה לְהָבִיא לְפָנָיו עוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְאֶת הַשֵּׁדִים וְאֶת הָרוּחוֹת וְאֶת הַלִּילִין לְרַקֵּד לְפָנָיו, כְּדֵי לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ לְכָל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו. וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ קוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם וְכֻלָּם מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ מֵאֲלֵיהֶם, לֹא כְּפוּתִים וְלֹא אֲסוּרִים וּבְאֵין אָדָם נוֹהֵג בָּהֶם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְבַּקֵּשׁ תַּרְנְגוֹל הַבַּר בֵּין הָעוֹפוֹת וְלֹא נִמְצָא. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאוֹ בְּכַעַס וּבִקֵּשׁ לְיַסְּרוֹ. עָנָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְאָמַר לוֹ: שְׁמַע, אֲדוֹנִי מֶלֶךְ הָאָרֶץ, וְיָבוֹאוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ. זֶה שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנָּתַתִּי עֵצָה בְּלִבִּי וְנִמְלַכְתִּי עִם נַפְשִׁי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, וְאָמַרְתִּי: אָשׁוּט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֶרְאֶה אִם יֵשׁ מְדִינָה אוֹ מֶמְשָׁלָה, שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת לַאדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הִסְתַּכַּלְתִּי וְרָאִיתִי מְדִינָה אַחַת, עִיר קִיטוֹר שְׁמָהּ, בְּאֶרֶץ מִזְרָח. עֲפָרָהּ יָקָר מִזָּהָב וְכַסְפָהּ בַּחוּצוֹת כְּזֶבֶל, וְאִילָנוֹת מִבְּרֵאשִׁית שָׁם נְטוּעִים. וּמִגַּן עֵדֶן הֵם שׁוֹתִים מַיִם. יֵשׁ שָׁם חֲיָלוֹת הַרְבֵּה וַעֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם. לַעֲמֹד בְּמִלְחָמָה אֵינָם יוֹדְעִים, לִדְרֹךְ בַּקֶּשֶׁת אֵינָם יְכוֹלִים. אַף רָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת מוֹשֶׁלֶת בְּכֻלָּם וּשְׁמָהּ מַלְכַּת שְׁבָא. וּבְכֵן אִם טוֹב הַדָּבָר לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי וְאֵלֵךְ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא, מַלְכֵיהֶם אֶאֱסֹר בְּזִקִּים וּמוֹשְׁלֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל וְאָבִיא אוֹתָם אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הַדָּבָר טוֹב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְסוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ נִקְרְאוּ, וְכָתְבוּ אִגֶּרֶת וְקָשְׁרוּ אוֹתָהּ בְּכַנְפֵי תַּרְנְגוֹל הַבַּר; קָם תַּרְנְגוֹל הַבַּר וְעָלָה לִשְׁמֵי מָרוֹם וְנִצְנַף צְנֵפָה וְהָיָה נוֹצֵחַ וּפוֹרֵחַ בֵּין הָעוֹפוֹת, וְעָפוּ אַחֲרָיו וְהָלְכוּ לְעִיר קִיטוֹר, לִמְדִינַת שְׁבָא.


זִמֵּן – הזמין.

לִטֹּל – לקחת.

לִילִין – רוחות הלילה.

כְּפוּתִים – קשורים בחבלים.

נוֹהֵג בָּהֶם – מוביל אותם.

נְמְלַכְתִּי – התייעצתי.

אֶאֱזֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצַי – אתגבר ואתחזק, כמי שקושר חגורה למותניו טרם צאתו למבצע הדורש אומץ.

זִקִּים – אזיקים.

נִצְנַף צְנֵפָה – השמיע צהלה כצהלת הסוס.

נוֹצֵחַ – מתרומם.

*

לְעֵת הַבֹּקֶר יָצְאָה מַלְכַּת שְׁבָא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֶּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הֶחֱשִׁיכוּ הָעוֹפוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ. שָׁלְחָה הַמַּלְכָּה יָדָהּ בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם, וְהָיְתָה תְמֵהָה וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת. יָרַד אֵלֶיהָ תַּרְנְגוֹל הַבַּר, רָאֲתָה וְהִנֵּה אִגֶּרֶת קְשׁוּרָה בִּכְנָפָיו, הִתִּירַתָּה וְקָרְאָה אוֹתָהּ, וְכֵן הָיָה כָּתוּב בָּהּ: “מִמֶּנִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – שָׁלוֹם לָךְ, שְׁלוֹם לְשָׂרַיִךְ! הֲלֹא יָדַעְתְּ שֶׁהִמְלִיכַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעַל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַל שֵׁדִים וְעַל רוּחוֹת וְלִילִין, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, דָּרוֹם וְצָפוֹן בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי. עַתָּה אִם תֹּאבוּ וְתָבוֹאוּ וְתִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶעֱשֶׂה לָךְ כָּבוֹד גְּדוֹל מִכָּל הַמְּלָכִים הַיּוֹשְׁבִים לְפָנַי; וְאִם לֹא תֹּאבוּ וְלֹא תָּבוֹאוּ וְלֹא תִשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמִי, אֶשְׁלַח עֲלֵיכֶם מְלָכִים וְלִגְיוֹנוֹת וּפָרָשִׁים. וְאִם תֹּאמְרוּ: מִי הֵם הַמְּלָכִים וְהַלִּגְיוֹנוֹת וְהַפָּרָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הֵם הַמְּלָכִים, עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הֵם הַפָּרָשִׁים, וְהָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים וְהַלִּילִין הֵם הַלִּגְיוֹנוֹת, שֶׁיְחַנְּקוּ אֶתְכֶם עַל מִטּוֹתֵיכֶם בְּתוֹךְ בָּתֵּיכֶם, וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה יַהַרְגוּ אֶתְכֶם בַּשָּׂדֶה, וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ אֶת בְּשַׂרְכֶם מֵעֲלֵיכֶם”.

וּכְשֶׁשָּׁמְעָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, שָׁלְחָה יָדָהּ שֵׁנִית בִּבְגָדֶיהָ וְקָרְעָה אוֹתָם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לַזְּקֵנִים וְלַשָּׂרִים וְאָמְרָה לָהֶם: לֹא יְדַעְתֶּם, מָה שָׁלַח לִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? עָנוּ וְאָמְרוּ לָהּ: “אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֶת מַלְכוּתוֹ אֵין אָנוּ מְכַבְּדִים”. וְהִיא לֹא בָּטְחָה בָהֶם וְלֹא שָׁמְעָה לְדִבְרֵיהֶם. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לְכָל סַפָּנֵי הַיָּם וְהִטְעִינָה אוֹתָם בְּרוֹשִׁים וּמַרְגָּלִיוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְשָׁלְחָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים נְעָרִים וּנְעָרוֹת, כֻּלָּם בְּנֵי שָׁנָה אַחַת, בְּנֵי חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּנֵי יוֹם אֶחָד וּבְנֵי שָׁעָה אַחַת. כֻּלָּם בְּנֵי קוֹמָה אַחַת וּבְנֵי קֶצֶב אֶחָד וְכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים לְבוּשֵׁי אַרְגָּמָן. וְכָתְבָה אִגֶּרֶת וְשָׁלְחָה בִּידֵיהֶם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: “מֵעִיר קִיטוֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים; וְעַתָּה שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים”.

מִקֵּץ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שֶׁבָּאָה מַלְכַּת שְׁבָא, הוֹצִיא אֵלֶיהָ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, הַדּוֹמֶה לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שֶׁיּוֹצֵאת לְעֵת הַבֹּקֶר, וְדוֹמֶה לְכוֹכַב נֹגַהּ שֶׁמֵּאִיר וְעוֹמֵד בֵּין כּוֹכָבִים, וְדוֹמֶה לְשׁוֹשַׁנָּה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל פַּלְגֵי מַיִם. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יָרְדָה מִמֶּרְכַּבְתָּהּ. עָנָה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאָמַר לָהּ: “לָמָּה יָרַדְתְּ מִמֶּרְכַּבְתֵּךְ?” הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַתָּה?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “לֹא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲנִי, אֶלָּא אֶחָד מִן הַמְּשָׁרְתִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו”. וּמִיָּד הֶחֱזִירָה פָּנֶיהָ לַאֲחוֹרֶיהָ וּמָשְׁלָה מָשָׁל לְשָׂרֶיהָ: “אִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הָאֲרִי, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת רִבְצוֹ; וְאִם לֹא רְאִיתֶם אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָעוֹמֵד לְפָנָיו”.


תֹּאבוּ – תרצו, תסכימו.

קֶצֶב – הופעה, מראה.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

כּוֹכַב נֹגַהּ – הוא כוכב ונוס.

רִבְצוֹ – המקום שהוא רובץ בו.

*

הֵבִיא אוֹתָהּ בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאָה אֵלָיו קָם וְהָלַךְ וְיָשַׁב בְּבַיִת שֶׁל זְכוּכִית. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַלְכַּת שְׁבָא אֶת הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּבֵית זְכוּכִית, בָּאָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּה וְאָמְרָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּמַיִם, חָשְׂפָה שׁוֹקֶיהָ לַעֲבֹר וְנִרְאָה לוֹ שֵׂעָר בְּרַגְלֶיהָ. הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לָהּ: “יָפְיֵךְ – יְפִי נָשִׁים וּשְׂעָרֵךְ – שְׂעַר גֶּבֶר, וְהַשֵּׂעָר נוֹי לְגֶבֶר וּגְנַאי לְאִשָּׁה”. עָנְתָה מַלְכַּת שְׁבָא וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶמְשֹׁל לְךָ שְׁלוֹשָׁה מְשָׁלִים, וְאִם תִּפְתֹּר אוֹתָם אֵדַע שֶׁאִישׁ חָכָם אַתָּה; וְאִם לֹא – אַתָּה כִּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “בְּאֵר עֵץ וּדְלִי בַּרְזֶל, דּוֹלֶה אֲבָנִים וּמַשְׁקֶה מַיִם – מָה הוּא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “עָפָר מִן הָאֲדָמָה יָצָא וּמַאֲכָלוֹ עָפָר מִן הָאָרֶץ, נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וּמַבִּיט לַבַּיִת – מָה הוּא?” – עָנָה וְאָמַר לָהּ: “נֵפְט”. עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “סַעַר הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְצוֹעֵק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ כְּאֶגְמוֹן, שֶׁבַח לְחוֹרִים וּגְנַאי לַעֲנִיִּים, שֶׁבַח לְמֵתִים וּגְנַאי לְחַיִּים, שִׂמְחָה לְצִפּוֹרִים וְאֵבֶל לְדָגִים – מָה הִיא?” עָנָה וְאָמַר לָהּ: “פִּשְׁתָּן”. הֵבִיאָה לְפָנָיו זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, כֻּלָּם בְּמַרְאֶה אֶחָד וּבְקוֹמָה אַחַת וּבִכְסוּת אַחַת וְאָמְרָה לוֹ: “הַפְרֵשׁ לִי הַזְּכָרִים מִן הַנְּקֵבוֹת”. מִיָּד רָמַז לְסָרִיסָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ אֱגוֹזִים וּקְלָיוֹת וְהִתְחִיל מְחַלֵּק בִּפְנֵיהֶם. זְכָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים, הָיוּ נוֹטְלִים בְּבִגְדֵיהֶם; נְקֵבוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְבַּיְּשׁוֹת, נוֹטְלוֹת בְּסוּדְרֵיהֶן. אָמַר לָהּ: אֵלּוּ זְכָרִים וְאֵלּוּ נְקֵבוֹת. וְעוֹד דֻּגְמָה אַחֶרֶת עָשְׂתָה: וְהֵבִיאָה לְפָנָיו מְהוּלִים וַעֲרֵלִים. אָמְרָה: הַפְרֵשׁ לִי מְהוּלִים מִן הָעֲרֵלִים. מִיָּד רָמַז לְכוֹהֵן גָּדוֹל וּפָתַח אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית. מְהוּלִים שֶׁבָּהֶם כָּרְעוּ בַחֲצִי קוֹמָתָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלְּאוּ פְּנֵיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וַעֲרֵלִים שֶׁבָּהֶם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם. עָנָה וְאָמַר לָהּ: אֵלּוּ מְהוּלִים וְאֵלּוּ עֲרֵלִים.

הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי – וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי; הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה” (מלכים א י, ז־ח). הֶעֱלָה אוֹתָהּ שְׁלֹמֹה בְּתוֹךְ הַהֵיכָל בְּבֵית הַמַּלְכוּת; נָתְנָה לַמֶּלֶךְ זָהָב וְכֶסֶף טוֹב, וְהַמֶּלֶךְ נָתַן לָהּ “אֶת כָּל חֶפְצָהּ” (דברי הימים ב ט, יב) (תרגום שני לפתיחת מגילת אסתר; מדמ"ש א, א).


בַּיִת שֶׁל זְכוּכִית – שרצפתו זכוכית ומתחתיה זורמים מים.

מְשָׁלִים – חידות.

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל – קנה דק ובו מכחול שבעזרתו מוציאים חומר קוסמטי לצביעת עיניים: גוף השפופרת הוא כבאר של עץ; יד המכחול המוציא מן “הבאר” את הכחול, כאילו הוא דלי היורד לבאר, עשויה מברזל; הכחול עצמו עשוי מעפר; והעין שנצבעת בכחול דומעת מים.

נֵפְט – היוצא מעפר האדמה ואף שורף אותה כשהוא בוער; הנפט הוא נוזלי ומביא אור (“מביט”, גורם לראייה) בתאורה בבתים.

פִּשְׁתָּן – צמח הפשתן משמיע קול רם כשרוח סערה נושבת בו;

הוא כופף ראשו כצמחי מים (“אגמון”); שבח לעשירים בבגדים מפוארים וגנאי לעניים בבגדי שק עלובים; ועושים ממנו תכריכים מפוארים למתים וגם חבלי תלייה לחיים; הציפורים שמחות לאכול את גרעיניו, והדגים אבלים על שהם ניצודים ברשתות העשויות ממנו.

הַפְרֵשׁ לִי – הַבדל.

קְלָיוֹת – גרגירי חיטה קלויים.

בִּגְדֵיהֶם – שולי בגדיהם (וכך חשפו את רגליהם).

סוּדְרֵיהֶן – המטפחות שעל ראשן.

דֻּגְמָה – מעשה פומבי.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

*


קכ אָמַר ר' יוֹסֵי: לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים הָיוּ נֶחֱלָקִים. הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו וַחֲכָמִים וְתַלְמִידִים וְכוֹהֲנִים וּלְוִיִּים הָיוּ לְבוּשִׁים תְּכֵלֶת, וְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם לְבוּשִׁים לְבָנִים, וְהַבָּאִים מִן הַכְּרַכִּים וּמִן הַכְּפָרִים וּמִשְּׁאַר מְקוֹמוֹת הָיוּ לְבוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהָיוּ בָּאִים מִמֶּרְחָק לְהָבִיא לַמֶּלֶךְ מִנְחָה, הָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי בְּגָדִים? אָמַר לָהֶם: כְּנֶגֶד אַרְבַּע תְּקוּפוֹת: מִתְּקוּפַת תִּשְׁרִי עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַיָּמִים הֵם כִּתְכֵלֶת, מִטֵּבֵת עַד נִיסָן הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְהָיוּ לְבוּשִׁים לְבָנִים, מִנִּיסָן עַד תַּמּוּז הַיָּם טוֹב לְפָרֵשׁ בּוֹ וְהָיוּ לְבוּשִׁים יָרֹק, מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרִי הַפֵּרוֹת יָפִים וַאֲדֻמִּים וְהָיוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים אֲדֻמִּים (כסא ואיפודרומין של שלמה המלך, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 39).


הָיוּ נֶחֱלָקִים – תושבי מלכות שלמה והמבקרים בה.

תְּקוּפוֹת – רבעי שנה.

כְּרַכִּים – ערים.

לְפָרֵשׁ – לשוט בסירת מפרש.

יָרֹק – כמראה הים.

*


קכא “וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר” (דברי הימים ב ח, ד) – אָמַר רַב יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: נֶשֶׁר גָּדוֹל הָיָה לִשְׁלֹמֹה וְהָיָה רוֹכֵב עָלָיו וְהוֹלֵךְ לְתַדְמֹר בַּמִּדְבָּר וּבָא בּוֹ בְּיוֹם אֶחָד (קה"ר ב, כה).


תדמר – היא פלמירה, נווה מדבר המצוי צפונית־מזרחית לדמשק.

*



שְׁלֹמֹה – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכב “עָשִׂיתִי לִי… שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת” (קהלת ב, ח) – לָמָּה הֵן לוֹ לִשְׁלֹמֹה? נֶאֱמַר: “וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה” (מלכים א ו, ז) – אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים: הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שָׁמִיר שֶׁהֵבִיא משֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וְכָבְשֵׁם זֶה בָּזֶה – אֶפְשָׁר שֶׁהֵם יוֹדְעִים וִיגַלּוּ לְךָ. הֵבִיא שֵׁדָה וְשֵׁדוֹת וּכְבָשָׁם זֶה בָּזֶה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֶפְשָׁר שֶׁאַשְׁמְדַי מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם: וְהֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַר פְּלוֹנִי הוּא, וְשָׁם חָפַר לוֹ בּוֹר וּמִלְּאוֹ מַיִם וְכִסָּהוּ בְאֶבֶן וַחֲתָמוֹ בְחוֹתָמוֹ. בְּכָל יוֹם הוּא עוֹלֶה לָרָקִיעַ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, יוֹרֵד לָאָרֶץ וְלוֹמֵד בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ וּבוֹדֵק אֶת חוֹתָמוֹ, מְגַלֶּה אֶת הַבּוֹר וְשׁוֹתֶה, חוֹזֵר וּמְכַסֵּהוּ וְחוֹתְמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.

שָׁלַח אֶצְלוֹ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְנָתַן לוֹ שַׁלְשֶׁלֶת וְטַבַּעַת שֶׁשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק עֲלֵיהֶן, וְגִבְבֵי צֶמֶר וְנוֹדוֹת יַיִן. הָלַךְ בְּנָיָהוּ וְחָפַר בּוֹר לְמַטָּה מִבּוֹרוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי וְשָׁפָה לְתוֹכוֹ אֶת כָּל הַמַּיִם וְסָתַם בְּגִבְבֵי צֶמֶר. אַחַר כָּךְ חָפַר בּוֹר לְמַעְלָה וְעַרָה דֶּרֶךְ שָׁם לְבוֹר אַשְׁמְדַי אֶת יֵינוֹ, סָתַם אֶת הַבּוֹרוֹּת בֶּעָפָר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

כְּשֶׁבָּא אַשְׁמְדַי בָּדַק חוֹתָמוֹ, גִּלָּה אֶת הַבּוֹר וְנִמְצָא יַיִן. אָמַר: “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם” (משלי כ, א) – וְלֹא שָׁתָה. כְּשֶׁצָּמֵא לֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ, עָמַד וְשָׁתָה כָּל הַיַּיִן וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן. יָרַד בְּנָיָהוּ וְהֵטִיל בּוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת וַאֲסָרוֹ.


לָמָּה וגו' – למה נזקק שלמה לשידה ולשידות?

הֵיאָךְ אֶעֱשֶׂה? – איך אבנה את בית המקדש אם אסור להשתמש בכלי סיתות העשויים ברזל? (ראו לעיל, קטע קיא.)

שָׁמִיר – תולעת זעירה המבקעת אבנים (ראו שם).

כְָּבְשֵׁם – לחץ אותם בכוח.

יְשִׁיבֶָה שֶׁל מַעְלָה – בית המדרש של מלאכי השרת.

מְגַלֶּה – חושף.

בְּנָיָהוּ – שר צבאו של שלמה.

גִבְבֵי צֶמֶר – פקעות של צמר.

שָׁפָה – הריק, הוציא.

וְעֵרָה – יצק, שפך.

הֵטִיל – השליך.

*

כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַשְׁמְדַי, הִתְחִיל מִתְגַּעֵשׁ. אָמַר לוֹ בְּנָיָהוּ: שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ! וּתְפָסוֹ וְהָלַךְ עִמּוֹ. הִגִּיעוּ לְדֶקֶל, נִתְחַכֵּךְ בּוֹ אַשְׁמְדַי וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לְבַיִת – וְהִפִּילוֹ. הִגִּיעוּ לִצְרִיף שֶׁל אַלְמָנָה אַחַת. יָצְאָה הָאַלְמָנָה וְנִתְחַנְּנָה לוֹ – הִטָּה קוֹמָתוֹ מִצְּרִיפָה וְנִשְׁבְּרָה לוֹ עֶצֶם. אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם” (משלי כה, טו). רָאָה סוֹמֵא תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה שִׁכּוֹר תּוֹעֶה – הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ. רָאָה חֻפָּה שֶׁשִּׂמְחָתָהּ מְרֻבָּה – בָּכָה. שָׁמַע אָדָם אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים” – שָׂחַק. רָאָה מְכַשֵּׁף אֶחָד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים – שָׂחַק.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא הִכְנִיסוּהוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה עַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה וְהִנִּיחָה עַל חֲבֶרְתָּהּ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: הַשְׁקוּהוּ שׁוּב. לְמָחָר אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֵינִי מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱנַס מֵחֲמַת אֲכִילָה. נָטַל אַשְׁמְדַי לְבֵנָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לָכֶם: מִנְעוּ מַאֲכָל מִמֶּנּוּ.

לְסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים נִכְנַס וְעָמַד לְפָנָיו. נָטַל קָנֶה וּמָדַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְזָרַק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתָּמוּת, הֲרֵי לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע, וְעַכְשָׁו כָּבַשְׁתָּ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שָׂבַעְתָּ עַד שֶׁכָּבַשְׁתָּ אַף אוֹתִי. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כְּלוּם, אֶלָּא רְצוֹנִי לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלַשָּׁמִיר אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: לֹא בְּיָדִי נִמְסַר הַשָּׁמִיר אֶלָּא בִּידֵי שַׂר שֶׁל יָם, וְזֶה אֵינוֹ נוֹתְנוֹ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹל הַבַּר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. וּמָה הוּא עוֹשֶׂה בּוֹ? הוּא מְבִיאוֹ לִסְלָעִים שֶׁאֵין בָּהֶם יִשּׁוּב וּמַנִּיחוֹ עַל שֵׁן הַסֶּלַע – וְהוּא מִתְבַּקֵּעַ. אַחַר כָּךְ הוּא נוֹטֵל וּמֵבִיא זֶרַע שֶׁל אִילָנוֹת וְזוֹרֵק לְשָׁם – וְנַעֲשֶׂה יִשּׁוּב (וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית “נַגַּר טוּרָא”).

בָּדְקוּ וּמָצְאוּ קֵן שֶׁל תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁיֵּשׁ אֶפְרוֹחִים בְּתוֹכוֹ. עָמְדוּ וְחִפּוּהוּ בִּזְכוּכִית לְבָנָה. כְּשֶׁבָּא תַּרְנְגוֹל הַבַּר – בִּקֵּשׁ לִכָּנֵס וְלֹא יָכֹל, הָלַךְ וְהֵבִיא שָׁמִיר וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַזְּכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּבָּקַע. זָרְקוּ בוֹ צְרוֹר שֶׁל עָפָר – הִפִּיל אֶת הַשָּׁמִיר וּבָאוּ וּנְטָלוּהוּ. רָאָה תַּרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – הָלַךְ וְחִנֵּק עַצְמוֹ.

אָמַר בְּנָיָהוּ לאַשְׁמְדַי: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ סוֹמֵא תוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ? אָמַר לוֹ: הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמִי שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

– וּמִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ שִׁכּוֹר תּוֹעֶה, הִטִּיתָ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ?

– הִכְרִיזוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, שֶׁרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָשִׂיתִי לוֹ נַחַת רוּחַ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתָהּ חֻפָּה, הָיִיתָ בּוֹכֶה?

– מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הֶחָתָן עוֹמֵד לְמִיתָה בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים לַחֻפָּה וּתְהֵא הַכַּלָּה שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָטָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתוֹ הָאִישׁ אוֹמֵר לְסַנְדְּלָר: “עֲשֵׂה לִי מִנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים”, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– הוּא עַצְמוֹ שִׁבְעָה יָמִים לֹא יוֹצִיא – וּנְעָלִים לְשֶׁבַע שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ!

– מִפְּנֵי מָה, כְּשֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ מְכַשֵּׁף עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים, הָיִיתָ שׂוֹחֵק?

– יוֹשֵׁב הָיָה עַל גַּבֵּי אוֹצַר הַמֶּלֶךְ – יְכַשֵּׁף וְיֵדַע מָה שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו!


מִתְגַּעֵשׁ – מתפרע.

שֵׁם רַבְּךָ עָלֶיךָ – שמו המפורש של הקב"ה (“רבן” משמעו: אדונך) שהיה חקוק על השרשרת.

הִטָּה קוֹמָתוֹ – סובב לפתע את גופו.

סוֹמֵא – עיוור.

הִטָּהוּ לַדֶּרֶךְ – החזירו לדרך הנכונה.

חֻפָּה – שמחת חתן וכלה.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

נֶאֱנַס מֵחֲמַת שְׁתִיָּה – היין הרב ששתה התגבר עליו.

נָטַל קָנֶה וגו' – לקח גבעול של צמח הקנה באורך של כשני מטרים, גודלו של קבר ממוצע.

שַׂר שֶׁל יָם – מלאך הממונה על המים.

נֶאֱמָן לוֹ וגו' – מאמין בשבועתו (שיחזיר לו את השמיר).

יִשּׁוּב – מקום שגרים בו בני אדם.

נַגַּר טוּרָא – חותך הרים.

עָמַד בִּשְׁבוּעָתוֹ – קיים את שבועתו (להחזיר את השמיר).

יֹאכַל אֶת עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו – יזכה למעט שכר בעולם הזה.

שׁוֹמֶרֶת יָבָם וגו' – ממתינה שלוש־עשרה שנה לאחיו התינוק של בעלה המת, עד שיגדל ויחליט אם הוא רוצה לייבם אותה אם לאו.

לֹא יוֹצִיא – לא יחיה.

*

עִכְּבוֹ שְׁלֹמֹה אֶצְלוֹ עַד שֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. פַּעַם אַחַת עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם לְבַדָּם. אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה לְאַשְׁמְדַי: בַּמֶּה כּוֹחֲכֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ? אָמַר לוֹ אַשְׁמְדַי: טֹל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבִּי וְתֵן לִי טַבַּעְתְּךָ וְאַרְאֲךָ בַּמֶּה כּוֹחִי גָדוֹל. נָטַל הַשַּׁלְשֶׁלֶת מֵעַל גַּבָּיו וְנָתַן לוֹ הַטַּבָּעַת. עָמַד אַשְׁמְדַי עַל שְׁלֹמֹה וּבְלָעוֹ, וְנָתַן כְּנָפוֹ אַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ אַחַת בָּרָקִיעַ וּזְרָקוֹ וֶהֱטִילוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ!” (קבלת א, ג), “וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי!” (שם ב, י) – אֵין לִי אֶלָּא מַקְּלִי. מִתְּחִלָּה “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל” (שם א, יב) – וְעַכְשָׁו אֵינִי מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מַקְלִי.

הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְכָל מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמַר: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם” (שם). וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּטֶּה?! וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה: “זֶה חֶלְקֵי מִכָּל עֲמָלִי”. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין, אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְאֵין שׁוֹטֶה תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ בְּדָבָר אֶחָד – זֶה מָה טִיבוֹ? אָמְרוּ לִבְנָיָהוּ: מִתְבַּקֵּשׁ אַתָּה לַמֶּלֶךְ? אָמַר לָהֶם: לֹא! שָׁלְחוּ לָהֶן לַמְּלָכוֹת: הַמֶּלֶךְ מַהוּ, – בָּא אֶצְלְכֶן? שָׁלְחוּ הַמְּלָכוֹת: הֵן, בָּא. – חָזְרוּ וְשָׁלְחוּ לָהֶן: בִּדְקוּ בְּרַגְלָיו! שָׁלְחוּ הֵן: בְּמוֹקָיו הוּא בָּא. – הָבִיאוּ אֶת שְׁלֹמֹה וְנָתְנוּ לוֹ טַבַּעַת וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁחָקוּק עֲלֵיהֶן שֵׁם, כְּשֶׁנִּכְנַס, רָאָהוּ אַשְׁמְדַי וּפָרַח לוֹ (גטין סח ע“א־ע”ב; תנחומא בובר אחרי, ב).


פַּרְסָא – כארבעה ק"מ.

אָמַר שְׁלֹמֹה – בספר קהלת (המיוחס לו).

מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים – מקבץ נדבות.

קָנֶה – מקל.

תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ וגו' – מתעקש על עניין אחד בלבד.

מִתְבַּקֵּשׁ – מוזמן.

מוֹקָיו – גרביים שלרגליו (כדי להסתיר את צורתן שהן כצורת רגלי השד).

שֵׁם – השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

*


קכג בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה מִמַּלְכוּתוֹ וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם רְצוֹנְךָ – הַשְׁגַח עָלַי הַיּוֹם. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ וְהֶעֱלָהוּ לַעֲלִיָּה וְזָבַח לוֹ שׁוֹר וְהֵבִיא לְפָנָיו הַרְבֵּה מַטְעַמִּים. הִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ וְאָמַר לוֹ: זָכוּר אַתָּה, שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ? כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ – הִתְחִיל שְׁלֹמֹה גּוֹעֶה וּבוֹכֶה. הָיָה בּוֹכֶה כָּל אוֹתָהּ סְעוּדָה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם בִּבְכִיָּה.

לְמָחָר פָּגַע בּוֹ אָדָם אַחֵר. הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! רְצוֹנְךָ שֶׁתַּשְׁגִּיחַ עָלַי הַיּוֹם? אָמַר לוֹ שְׁלֹמֹה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרְךָ? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! אִישׁ עָנִי אֲנִי, אֶלָּא אִם תַּשְׁגִּיחַ עָלַי – מְעַט יְרָקוֹת יֵשׁ לִי, אֲנִי מַנִּיחַ לְפָנֶיךָ. אִם רְצוֹנְךָ – בּוֹא עִמִּי לְבֵיתִי. בָּא עִמּוֹ לְבֵיתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – רָחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהֵבִיא לְפָנָיו מְעַט יָרָק. הִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ לְנַחֲמוֹ וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי! שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִיךָ, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ; אֶלָּא כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמְרַצֶּה; אֲבָל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירְךָ לְמַלְכוּתְךָ.

וּכְשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, הִתְנַבֵּא עַל זֶה בְּחָכְמָתוֹ: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק” (משלי טו, יז) – שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי, “מִשּׁוֹר אָבוּס” (שם) – שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר אֶלָּא לְהַזְכִּירֵנִי צַעֲרִי (ילק"ש למשלי, תתקנג).


בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד שְׁלֹמֹה וגו' – ראו בקטע הקודם.

פָּגַע – פגש.

הַשְׁגַּח עָלַי – שים לבך עלי וכבד אותי בנוכחותך.

לַעֲלִיָּה – שֶבַּבית.

זָכוּר אַתָּה – האם אתה זוכר.

גּוֹעֶה – מתייפח.

עָמַד מִשָּׁם – יצא (מן הבית).

מוֹכִיחַ וגו' – מעניש ואחר כך מתפייס.

אָבוּס – מפוטם.

*


קכד “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ” (מלכים א יא, ד) – אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא: נוֹחַ לוֹ לִשְׁלֹמֹה אִלּוּ הָיָה גוֹרֵף בִּיבִין וְאַל יִכָּתֵב עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תנחומא וארא, ה; שמו"ר ו, א).


נוֹחַ – מוטב, עדיף.

גוֹרֵף בִּיבִין – מנקה תעלות ביוב.

הַמִּקְרָא – הפסוק.



יָרָבְעָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קכה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” (שמואל ב יט, ל) יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ (שבת נו ע"ב).


מְפִיבשֶׁת – בן יהונתן בן שאול.

צִיבָא – עבדו של מפיבושת (שהטעה את דויד לחשוב שמפיבושת אינו תומך בו בשעת מרד אבשלום).

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

אָמְרָה לוֹ וגו' – כעונש של מידה כנגד מידה.

אִלְמָלֵא לֹא וגו' – לולא הקשיב דויד לדבריו של ציבא.

עֲבוֹדָה זָרָה – הם העגלים שבנה ירבעם.

*


קכו “וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ” (מלכים א יב, א) – תְּנָא מִשּׁוּם רַ' יוֹסֵי: מָקוֹם מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת: בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָהּ, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מְלוּכַת בֵּית דָּוִד (סנהדרין קב ע"א).


מִשּׁוּם – בשם.

מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת – מועד לאסונות שונים.

*


קכז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “יָרָבְעָם” – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָּעָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בְּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א יא, כז). אָמַר לוֹ: דָּוִד אָבִיךְ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל, וְאַתָּה גָדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה?!

אָמַר רַב נַחֲמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְיָרָבְעָם טְרָדַתּוּ מִן הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּיְרוּשָׁלַיִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי” (מלכים א יב, כו־כז) – אָמַר: מְקֻבָּלְנִי שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבַד. כֵּיוָן שֶׁיִּרְאוּ אֶת רְחַבְעָם יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, יֹאמְרוּ: הֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַהֲרֵי הָעָבֶד, וְאִם אֵשֵׁב – מוֹרֵד בְּמַלְכוּת אֶהְיֶה וְיַהַרְגוּנִי וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו. מִיָּד “וַיִּוָּעֵץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשֹ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם” (שם שם, כח) – מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אָמַר לָהֶם: חוֹתְמִים אַתֶּם עַל כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי לְהֵעָשׂוֹת מֶלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – כָּל מָה שֶׁאֹמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – אֲפִלּוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ צַדִּיק: חָס וְשָׁלוֹם! אָמַר לוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם כְּיָרָבְעָם יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְנַסּוֹתְכֶם הוּא רוֹצֶה, אִם תְּקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו. וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (סנהדרין קא ע"ב).


מְרִיבֶָה בָּעָם – על ידי פיצול ממלכת שלמה (והוא מדרש על השם “ירבעם”).

בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם וגו' – על ידי העגלים שבנה לעבודה זרה.

הוֹכִיחַ – נזף על התנהגות לא ראויה.

בְּרַבִּים – בפומבי.

לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא – לגבות מס (כדי לממן את הוצאותיה של בת פרעה, אשת שלמה) מן הנכנסים בשערי העיר המעטים שנותרו פתוחים.

גַּסּוּת הָרוּחַ – גאווה יתרה.

טְרָדַתּוּ – הוציאה אותו.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת שקיבלתי מדורות קודמים.

עֲזָרָה – שבבית המקדש.

מַהוּ “וַיִּוָּעֵץ”? – כיצד התנהלה ההתייעצות?

אֵצֶל צַדִּיק – ליד צדיק.

לְנַסּוֹתְכֶם – להעמיד אתכם במבחן (של נאמנות).

אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי – נביא בן התקופה (מלכים א יא, כט).

*


קכח אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צָרִיף אֶחָד – וְזֶהוּ אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן (שבת נו ע"ב).


צְרִיף – סוכה קטנה (תחילת בניינה של מלכות אשר לאחר שנים תשעבד את עם ישראל).

אִיטַלְיָא של יָוָן – אזור העיר רומא.

*


קכט אָמַר רַ' אוֹשְׁעְיָא: עַד יָרָבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד. מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִשְּׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה עֲגָלִים (סנהדרין קב ע"א).


יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד – נטיית העם לחטוא נבעה מעגל הזהב שעשו במדבר.

שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה – עם הוספת שני עגלי הזהב שהקים ירבעם.

*


קל “אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה” (מלכים א יג, לג) – מַהוּ “אַחַר”? אָמַר רַב אַבָּא: אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדּוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? – בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. – אִם כָּךְ, אֵינִי רוֹצֶה (סנהדרין קב ע"א).


מַהוּ “אַחַר”? – מה היה האירוע שלאחריו המשיך ירבעם בדרכו?

חֲזֹר בְּךָ – שוב מדרכך הרעה.

בֶּן יִשַׁי – דויד המלך.

מִי בָּרֹאשׁ? – מי יצעד ‏בראש?



עָמְרִי וְאַחְאָב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קלא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הֵעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן” (מלכים א טז, כד) (סנהדרין קב ע"ב).


זָכָה עָמְרִי – למרות היותו מלך חוטא.

*


קלב תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, מַה נִשְׁתַּנָּה עָמְרִי שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ לְפָנָיו לֹא הוֹשִׁיבוּ מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, עַד שֶׁבָּא עָמְרִי וְיָשְׁבוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים עַל כִּסְּאוֹ? אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַרְתִּי לָהֶם: רַבּוֹתַי, עַל שֶׁהוֹתִיר עִיר גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ הָיְתָה בְּדַעְתּוֹ, אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם לְמַלְכֵי יְהוּדָה כָּךְ שׁוֹמְרוֹן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (סא"ר, י).


תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית המדרש של חכם ושמו אליהו נאמר.

שֶׁכָּל שֶׁהָיוּ וגו' – כל המלכים שעמדו לפניו בממלכת ישראל לא זכו שנכדיהם יעלו על כס המלכות.

שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים – אחאב ובני אחאב: אחזיהו ויהורם.

לֹא שָׁמַעְנוּ – לא למדנו.

הוֹתִיר – הוסיף (וראו בקטע הקודם).

*


קלג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּם עוֹבְדַי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, שֶׁכֵּן אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל: “אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי” (מלכים א יח, כב) – וְכָל הָעָם יוֹדְעִין וְאֵין מוֹדִיעִין לַמֶּלֶךְ (ילק"ש למלכים, ריג; תנחומא חוקת, ד).


דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

נוֹצְחִין – מנצחים.

כָּל הָעָם יוֹדְעִין – שבנוסף לאליהו היו עוד מאה נביאי ה' אשר הוסתרו במערה מפני אחאב ואיזבל אשתו (מלכים א יח, ג־יד).

*


קלד “גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי” (הושע יב, יב) – אֵין לְךָ כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ (סנהדרין קב ע"ב).


“כְּגַלִּים” – כמו ערימות אבנים המצויות בכל מקום ומקום.

*


קלה אַחְאָב הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וְעוֹמֵד לִפְנֵי חִיאֵל הַמְמֻנֶּה עַל אוֹצְרוֹתָיו, אָמַר לוֹ: כַּמָּה אֲנִי יָפֶה הַיּוֹם? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: כֵּן וְכֵן – וְאַחְאָב מַפְרִישׁ דָּמָיו לַעֲבוֹדָה זָרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (מלכים א כא, כ). "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (שם שם, כה) – רַ' לֵוִי הָיָה דוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לִגְנַאי. בָּא אַחְאָב אֶצְלוֹ בַּלַּיְלָה, אָמַר לוֹ: מָה חָטָאתִי לְךָ וּמָה פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ? יֵשׁ לְךָ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק וְאֵין לְךָ סוֹפוֹ – “אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם). הָיָה רַ' לֵוִי דוֹרְשׁוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לְשֶׁבַח: “רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (ירושלמי סנהדרין י, ב).


חִיאֵל – דמות הנזכרת במלכים א טז, לד.

כַּמָה אֲנִי יָפֶה? – מה ערך מלבושי?

כֵּן וְכֵן – סכום כזה או כזה.

מַפְרִישׁ דָּמָיו – תורם את שווי המלבושים.

“הִתְמַכֶּרְךָ” – והמילה נדרשת מלשון מכירה.

מִקְרָא – פסוק.

בַּלַּיְלָה – בחלום.

*


קלו אָמַר רַב נַחֲמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב… וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה” (מלכים א כב, כ). הִקְשָׁה רַב יוֹסֵף: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ “רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ” (שם כא, כה), וְשָׁנִינוּ: בְּכָל יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה – וְאַתָּה אוֹמֵר שָׁקוּל הָיָה?! אֶלָּא אַחְאָב וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה (סנהדרין קב ע"ב).


שָׁקוּל הָיָה – שקולים היו מעשיו הרעים כנגד מעשיו הטובים.

“יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב” – לצאת לקרב ולמות בו.

זֶה בְּכֹה וגו' – והדעות בנושא זה בבית דין של מעלה היו חלוקות, לכאן ולכאן.

וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ – נדבן.

מִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה וגו' – כיוון שהביא תלמידי חכמים ליהנות מרכושו, נתכפרו לו מחצית מעבירותיו.

*


קלז אַחְאָב – אָח לַשָּׁמַיִם וְאָב לַעֲבוֹדָה זָרָה (סנהדרין קב ע"ב).


אַחְאָב – ונדרש שמו כמי שהתנודד בין שני עולמות דתיים (וראו בקטע הקודם).

*


קלח נָבוֹת הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה וְהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם וְכָל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא עָלָה וְהֵעִידוּ עָלָיו בְּנֵי בְּלִיַּעַל – וְאָבַד מִן הָעוֹלָם (ילק“ש למלכים, רכ”א; פס"ר כה, ב).


נָבוֹת – היזרעאלי, שאחאב חשק בכרמו והביא למותו בעלילת שווא שהעידו נגדו בני בלייעל (מלכים א פרק כא).

לֹא עָלָה – ועל כן נענש.

*


קלט “וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” (מלכים א כב, כא) – מַהוּ רוּחַ? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (סנהדרין קב ע"ב).


“אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ” – לצאת למלחמה ולהיהרג בה.

נָבוֹת – ראו בקטע הקודם.

*



יוֹנָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמב "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' " (יונה א, ג) – לָמָּה בָּרַח יוֹנָה? שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי” (מלכים ב יד, כה); פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֹב חֲסָדָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתוֹ “נְבִיא שָׁקֶר”. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמָר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַגּוֹי קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל; וְלֹא דַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתִי “נְבִיא שֶׁקֶר”, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם, – הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לִי.

יָרַד יוֹנָה לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד בָּהּ. הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה עַל אֳנִיָּה שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים וְהֶחֱזִירָה לְיָפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹנָה שָׂמַח בְּלִבּוֹ וְאָמַר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי יְשָׁרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְאַנְשֵׁי הָאֳנִיָּה: אֵרֵד עִמָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְאִיֵּי הַיָּם תַּרְשִׁישָׁה. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם תַּרְשִׁישָׁה.

פֵּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בַּיָּם וְעָמְדָה עֲלֵיהֶם רוּחַ סְעָרָה מִיְּמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם; וְכָל הָאֳנִיּוֹת שֶׁבַּיָּם עוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה בְּצָרָה גְדוֹלָה.

“וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו” (יונה א, ה) – רַ' חֲנַנְיָה אוֹמֵר: מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלוֹהָיו בְּיָדוֹ, וְאָמְרוּ: נִקְרָא אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִצָּרָה זוֹ – הוּא הָאֱלֹהִים. וַיִּקְרְאוּ אִישׁ אֶל אֱלוֹהָיו וְלֹא הוֹעִילוּ.

“וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה” (שם) – וּבְצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וְיָשַׁן לוֹ. בָּא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לוֹ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִים בֵּין מָוֶת לְחַיִּים, וְאַתָּה נִרְדָּם וְיָשֵׁן! מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה? אָמַר לוֹ: “עִבְרִי אָנֹכִי” (יונה א, ט). – אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא – “קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ” (שם שם, ו) וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר יוֹנָה: לֹא אֲכַחֵד מִכֶּם, כִּי בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם – “שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם!” (שם שם, יב), וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְהִפִּילוֹ אֶל הַיָּם.

“וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה” (שם שם, ז) – נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם – וְלֹא הוֹעִילוּ; רָצוּ לַחְתֹּר לַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכְלוּ. מָה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ: אֱלוֹהֵי עוֹלָם ה'! “וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא… אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה” (שם שם, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה טִיבוֹ וּמָה מַעֲשָׂיו, אֶלָּא הוּא אוֹמֵר בְּפִיו “בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם”. מִיָּד נְטָלוּהוּ וֶהֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, הֱטִילוּהוּ עַד צַוָּארוֹ – וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; הֶעֱלוּהוּ אֶצְלָם – וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁהֱטִילוּהוּ כֻּלּוֹ – וּמִיָּד עָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.


וְעָמְדוּ דְּבָרָיו – התקיימה נבואתו.

נִחַם עַל הָרָעָה – שינה את דעתו לטובה.

דָּן יוֹנָה וגו' – הירהר בלבו ופסק.

שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה – להודיע על חורבנה הצפוי.

קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה – נוטים לעשות תשובה.

שׁוֹלֵחַ רָגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל – על שאינם קרובי תשובה.

פֵּרְשׁוּ – הפליגו.

שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת – כמספר אומות העולם.

אֲכַחֵד – אסתיר, אעלים.

לֹא קִבְּלוּ – לא הסכימו.

הֱטִילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו – שיקעו אותו (במים) עד ברכיו.

עָמַד… מִזַּעְפּוֹ – נרגע.

*

“וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה” (יונה ב, א) – רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: מְמֻנֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּג לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. נִכְנַס יוֹנָה בְּפִיו כָּאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְבַיִת גָּדוֹל, וְעָמַד. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל הַדָּג כִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְגָּלִית הָיְתָה תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג וּמְאִירָה לְיוֹנָה כְּשֶׁמֶשׁ זֶה שֶׁהוּא מֵאִיר לוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וּמַרְאֶה לוֹ כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת.

אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא יוֹמִי לִכָּנֵס בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן? אָמַר לוֹ יוֹנָה: הוֹלִיכֵנִי אֶצְלוֹ, וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. מִיָּד הוֹלִיכוֹ אֶצְלוֹ. – אָמַר יוֹנָה לְלִוְיָתָן: לִוְיָתָן, תֵּדַע שֶׁבִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לִרְאוֹת מְקוֹם מְדוֹרְךָ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן חֶבֶל בִּלְשׁוֹנְךָ וּלְהַעֲלוֹתְךָ וְלִזְבֹּחַ אוֹתְךָ לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. מִיָּד בָּרַח לִוְיָתָן מִפְּנֵי יוֹנָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים.

אָמַר לוֹ יוֹנָה לַדָּג: הֲרֵי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מָה שֶׁבַּיָּם וּבִתְהוֹמוֹת. הֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁמֵּימֵי אוֹקְיָנוֹס יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ; וְהֶרְאָהוּ מְקוֹם מִשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו; וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ וּמְכוֹנֶיהָ; וְהֶרְאָהוּ גֵיהִנּוֹם וּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת; וְהֶרְאָהוּ הֵיכַל ה‘; וְהֶרְאָהוּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, קְבוּעָה בִּתְהוֹם תַּחַת הֵיכַל ה’ וּבְנֵי קֹרַח עוֹמְדִים עָלֶיהָ וּמִתְפַּלְּלִים. אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: הֲרֵי אַתָּה נֶגֶד הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. אָמַר יוֹנָה לַדָּג: עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַדָּג וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ “מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו), הֲרֵי יָרַדְתִּי – הַעֲלֵנִי! נִקְרֵאתָ “מֵמִית וּמְחַיֶּה” (שם), הֲרֵי נַפְשִׁי הִגִּיעָה לָמוּת – הַחֲיֵנִי! וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו דָּבָר זֶה: “אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה” (יונה ב, י) – אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וְלִזְבֹּחַ אוֹתוֹ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. – מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדָּג וּפָלַט אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה (פדר"א י; מדרש יונה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 219־218).


מְמֻנֶּה – מיועד.

בָּא יוֹמִי – הגיע תורי.

מְדוֹרְךָ – משכנך.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה – היא סעודת הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, שיאכלו בה גם מבשרו של הלווייתן.

מִשְׁבְּרֵי הַיָּם – המקום שממנו יוצאים הגלים.

מְכוֹנֶיהָ – יסודותיה.

אֶבֶן שְׁתִיָּה – האבן שממנה, לפי האגדה, החל העולם להיברא, והיא מצויה תחת בית המקדש שבירושלים.

בְּנֵי קֹרַח – שלא נספו בשעה שירדו עם אביהם לבטן האדמה (במדבר כו, י).

יוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – יום הגאולה העתידית.



אֵלִיָּהוּ וְעוֹבְדֵי הַבַּעַל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמ “וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים” (מלכים א יח, כג) – אָמַר לָהֶם אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל: בַּחֲרוּ לָכֶם שְׁנֵי פָּרִים תְּאוֹמִים מֵאֵם אַחַת, הַגְּדֵלִים עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהָטִילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָלוֹת. אֶחָד לַשֵּׁם וְאֶחָד לַבַּעַל. בָּחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד. פָּרוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ מִיָּד נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ אַחֲרָיו, וְאוֹתוֹ הַפָּר שֶׁעָלָה לְשֵׁם הַבַּעַל – נִתְקַבְּצוּ כָּל נְבִיאֵי הַבַּעַל וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה לְהָזִיז אֶת רַגְלָיו מִן הָאָרֶץ וְלֹא יָכְלוּ. עַד שֶׁפָּתַח אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ עִמָּהֶם. הֵשִׁיב הַפָּר וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ לִפְנֵי כָּל הָעָם: אֲנִי וַחֲבֵרִי יָצָאנוּ מִבֶּטֶן אַחַת, מִפַּר אֶחָד, וְגָדַלְנוּ בְּמִרְעֶה אֶחָד, עַל אֵבוּס אֶחָד, וְהוּא עָלָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו, וַאֲנִי עָלִיתִי בְּחֵלֶק הַבַּעַל לְהַכְעִיס אֶת בּוֹרְאִי! אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: פַּר, פַּר, אַל תִּירָא, לֵךְ עִמָּהֶם וְאַל יִמְצְאוּ עֲלִילָה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ עַל יַד זֶה שֶׁעִמִּי, כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ עַל יָדְךָ. אָמַר לוֹ: וְכָךְ אַתָּה מְיַעֲצֵנִי? שְׁבוּעָה, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּמְסְרֵנִי אַתָּה בְּיָדָם! מִיָּד – “וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם” (שם שם, כו). מִי נָתַן לָהֶם? – אֵלִיָּהוּ (תנחומא מסעי, ח; במ“ר כג, ט; ילק”ש למלכים, ריד).


אֵבוּס – כלי להזנת בעלי חיים.

הָטִילוּ עֲלֵיהֶם וגו' – בגורל יוחלט שפר אחד יהיה קורבן לבעל והאחר לקב"ה.

מָקוֹם – הקב"ה.

מִתְקַדֵּשׁ עָלָיו – בזכותו יתקדש שם הקב"ה בעולם.

עֲלִילָה – תירוץ (לכישלון).

*


קמא “וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה” (מלכים א יח, כו) – שֶׁעֲשָׂאוֹ חִיאֵל נָבוּב וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִיָּד חֲתֵה הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּיָדְךָ וְהַדְלֵק מִתַּחְתָּיו. מִיָּד זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָחָשׁ וּנְשָׁכוֹ וּמֵת (ילק"ש למלכים, ריד).


חִיאֵל – ראו קטע קלה.

נָבוּב – חלול.

חֲתֵה וגו' – הבער אש ממחתה שבידך (כדי שייראה כאילו ירדה אש מן השמים על מזבח הבעל).

זִמֵּן – גרם שיבוא.



גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קמג בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְפֶקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל “בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (מלכים ב טו, כט) – נָטַל אֶת עֶגְלֵי הַזָּהָב וּשְׁבָרָם וְהָלַךְ לוֹ. בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז “וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (דברי הימים א ה, כו) – וְלָקַח אֶת הָעֵגֶל שֶׁבְּבֵית אֵל וְהָלַךְ לוֹ. מִשֶּׁרָאָה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֶגְלֵי הַזָּהָב עָמַד וְהֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לְרֶגֶל. שֶׁבְּכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר “וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם” (מלכים א טו, לג), אֲבָל בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה נֶאֱמַר “וַיַּעַשֹ הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו” (מלכים ב יז, ב). “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ג) – וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם לְגָלוּת? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ תּוֹלִים קַלְקָלָה בְּמַלְכֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” (הושע ה, ג) (סדר עולם רבה, כב).


עֶגְלֵי הַזָּהָב – שהעמיד ירבעם בן נבט בדן.

הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה – אחרון מלכי ישראל.

הֶעֱבִיר פְּרֻסְדָּאוֹת – ביטל את עמדות השמירה, תחנות ביקורת בדרכים.

יַעֲלוּ לְרֶגֶל – למקדש שבירושלים.

“בְּדְרֶךְ יָרָבְעָם” – שעבד את העגלים.

“עָלָיו עָלָה” – על הושע בן אלה.

וּמִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע לא נחתם גזר דינו של העם לצאת לגלות עד ימי הושע בן אלה?

תּוֹלִים קַלְקָלָה וגו' – עד ימי הושע בן אלה האשמה של העם בחטא היתה תלויה במעשי מלכיהם, אך בימיו הועברה גם אל העם כולו.

*


קמד מָה נִשְׁתַּנָּה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בְּיָמָיו? אֶלָּא עַד עַכְשָׁו הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה קְשׁוּרָה בְּיָחִיד וְהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹת אֶת הַצִּבּוּר בַּעֲווֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁבָּא הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָּה וּבִטֵּל אֶת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת כֻּלָּם וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיַּעֲלֶה לִירוּשָׁלַיִם יַעֲלֶה, וְלֹא אָמַר: הַכֹּל יַעֲלֶה לִירוּשָׁלָיִם – “עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר” (מלכים ב יז, ג) – מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַט קוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים.


מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (סא"ז, ט).

מָה נִשְׁתַּנָּה וגו' – במה שונה המלך הושע בן אלה מכל המלכים שקדמו לו, שדווקא בימיו גלו ישראל?

עַד עַכְשָו – עד זמנו.

יָחִיד – המלך (וראו בקטע הקודם).

מִשְׁמָרוֹת – עמדות שמירה, ראו בקטע הקודם (“פרוסדאות”).

שָׁמַט קוֹלָר וגו' – הסיר את האחריות מעצמו והעבירה לעם כולו.

וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ – אינו מביאהּ לכלל השלמה וסיום.

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ – מכניס עצמו לסכנת מוות.

*


קמה “כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן” (עמוס ג, יב) – אֵלּוּ הֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּסְמְכוּ עַל חִזְקִיָּהוּ וּפָלְטוּ עִמּוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּשׁוֹמְרוֹן אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה שֶׁבָּהֶם (סדר עולם רבה, כב).


אֵלּוּ הֵם וגו' – אותם אנשים ממלכות הצפון שמצאו מפלט אצל חזקיהו (מלך יהודה) מתוך ביטחונם בו).

אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה – שמינית.

*


קמו לְהֵיכָן הֶגְלָה סַנְחֵרִיב עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? מַר זוּטְרָא אָמָר: לְאַפְרִיקֵי; רַב חֲנִינָא אָמָר: לְהָרֵי סְלוֹג (סנהדרין צד ע"א).


אַפְרִיקֵי – אולי הכוונה לפריגיה (שבאסיה הקטנה).

הָרֵי סְלוֹג – הרי שלג (שמקומם לא נתברר).

*


קמז אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: לֹא לְמָקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת (בר"ר עג, ו).


לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן – מעבר לנהר אגדי, שמימיו גועשים כל השבוע ונחים בשבת.

*


קמח אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְשָׁלוֹשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, אַחַת לִפְנִים מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וְאַחַת לְדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְאַחַת שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם הֶעָנָן וְכִסָּה אוֹתָם (ירושלמי סנהדרין י, כט).


סַמְבַּטְיוֹן – ראו בקטע הקודם.

דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיה שבצפון סוריה.

*


קמט עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָם עֲתִידִין לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז) – מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵינָם חוֹזְרִין – דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. רַ' אֱלִיעֶזְר אוֹמֵר: “כַּיּוֹם הַזֶּה” – מָה יוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם (סנהדרין קי ע“ב; ילק”ש לדברים, תתקמ).


לַחֲזֹר – לארץ ישראל.

הַיּוֹם – אור היום, השמש.

מַאֲפִיל וּמֵאִיר – עם שקיעה וזריחה.

אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם וגו' – במקום האפילה יזכו לאור.



הַכּוּתִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קנ הַכּוּתִים לֹא נֶחְשְׁבוּ מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא מִיֶּתֶר חֲמִשָּׁה גּוֹיִים שֶׁשָּׁבָה מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם. רַ' יוֹסֵי הוֹסִיף עֲלֵיהֶם: “דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָיֵא עַלְמָיֵא” (עזרא ד, ט). וּכְשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִשּׁוֹמְרוֹן שָׁלַח סַנְחֵרִיב אֶת־עֲבָדָיו וְהוֹשִׁיבָם בְּשׁוֹמְרוֹן לְהַעֲלוֹת מַס לְמַלְכוּת. שָׁלַח בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִין בָּהֶם. שָׁלְחוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, הָאָרֶץ שֶׁשְּׁלַחְתָּנוּ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתָנוּ, וְהִנֵּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁהֲיִיתֶם בְּאַרְצְכֶם לֹא שִׁכְּלָה אֶתְכֶם חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עֲבָדַי. אָמְרוּ לוֹ דָּבָר שֶׁל עֵצָה, אוּלַי יָשִׁיב אוֹתָם לְאַרְצָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֵין הָאָרֶץ מְקַבֶּלֶת נָכְרִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל וְשֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: “תְּנוּ לִי מִכֶּם שְׁנַיִם וְיֵלְכוּ וְיָמוּלוּ אוֹתָם וִילַמְּדוּ אוֹתָם תּוֹרָה” – וּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. מִיָּד שָׁלְחוּ לְשָׁם אֶת רַ' דָסְתַּאי בֶּן יַנַּאי וְאֶת רַ' זְכַרְיָה וְהָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּכְתָב נוֹטָרִיקוֹן וּבוֹכִים, וְהַגּוֹיִים הָאֵלֶּה הָיוּ הוֹלְכִים בְּחֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּבְחֻקּוֹת אֱלוֹהֵיהֶם, עַד שֶׁעָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהִתְחִילוּ בּוֹנִים בַּהֵיכָל. וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַשּׁוֹמְרוֹנִים לְמִלְחָמָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף (וְכִי שׁוֹמְרוֹנִים הָיוּ, וַהֲלֹא כּוּתִים הָיוּ? אֶלָּא עַל שֵׁם הֵעִיר שׁוֹמְרוֹן נִקְרְאוּ שׁוֹמְרוֹנִים), וְעוֹד בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת נְחֶמְיָה בְּמִרְמָה וּבִטְּלוּ מְלֶאכֶת בֵּית ה' שְׁתֵּי שָׁנִים. מָה עָשׂוּ עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ? קִבְּצוּ אֶת כָּל הַקָּהָל אֶל הַהֵיכָל, וְהֵבִיאוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כּוֹהֲנִים וְשׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת וְסִפְרֵי תוֹרָה בְיָדָם, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּים מְשׁוֹרְרִים וּמְזַמְּרִים וְנִדּוּ אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי (מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הָאוֹכֶל פַּת כּוּתִי, כְּאִלּוּ אוֹכַל בְּשַׂר חֲזִיר) וְאַל יְגַיֵּר אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כּוּתִי, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְחֵלֶק וְנַחֲלָה וְזִכָּרוֹן בְּיִשְׂרָאֵל; וְשָׁלְחוּ אֶת הַחֵרֶם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם, וְהַמֶּלֶךְ דָּרְיָוֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם” (עזרא ו, יב) (פדר“א לז; תנחומא וישב, ב; ילק”ש למלכים, רלד).


הַכּוּתִים – כינוי (שנתפס לגנאי) שהעניקו חכמים לבני העדה השומרונית (בעקבות הזכרת מוצאם מ“כותה” במלכים ב יז, כד).

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – מספר אומות העולם שמנו חכמים ברשימת צאצאי נח (בראשית פרק י).

מִיֶּתֶר – משארית.

הוֹסִיף עֲלֵיהֶם – מנה בתור כותים (עמים נוספים).

עֲבָדָיוּ – הם הכותים.

שִׁכְּלָה – הרגה, גרמה לשכול.

אֵין לְהָשִׁיב – אי אפשר שלא לציית.

בִּכְתַב נוֹטָרִיקוֹן – בקיצור, בראשי פרקים בלבד.

בּוֹכִים – על שאולצו ללמד תורה לכותים.

עֶזְרָא, זְרֻבָּבֶל וגו' – ראשי העם בתקופת שיבת ציון.

בַּהֵיכָל – בית המקדש. נִדּוּ וגו' – החרימו, ואף חיזקו את החרם בכוח השם המפורש, לוחות הברית ובתי הדין של שמים וארץ.

“וֵאלָהֶָא” וגו' – ותרגום דברי מלך פרס: “והאלוהים אשר שיכן את שמו שם [=בבית המקדש] ישמיד כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות ולפגוע בבית האלוהים הזה אשר בירושלים”.

*



חִזְקִיָּהוּ וּמַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קנא חִזְקִיָּהוּ – שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ; דָּבָר אַחֵר: שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (סנהדרין צד ע"א).


שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ – שמו של המלך נדרש כרומז למחלתו ולהחלמתו בעקבות תפילתו (מלכים ב פרק כ).

חִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל וגו' – הידק את הקשר באמצעות רפורמות דתיות שביצע (שם, פרק יח).

*


קנב “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן” (ישעיה י, כז) – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ; מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן” (שם ז, כא), וְאוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף” (שם שם, כג) – אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כֶּסֶף “לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה” (שם) (סנהדרין צד ע"ב).


חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב וגו' – העול שביקש סנחריב להטיל על ישראל ייהרס בזכות השמן שדלק לשם לימוד תורה בבתי המדרש של חזקיהו.

עַם הָאָרֶץ – אדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקיים מצוות בדקדוקן.

מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

הִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה – שקשה להבינן ולקיימן במלואן.

אוֹתוֹ הַדּוֹר – דורו של חזקיהו.

“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא” וגו' – הפסוקים נדרשים כאומרים כי העיסוק המרובה בלימוד תורה הוא שיגרום לאנשים לחדול מעיסוק בחקלאות (ומכאן מיעוט בני בקר והזנחת הכרמים). אַף עַל פִּי וגו' – אף שאפשר לקבל תשלום גבוה בעבור הגפנים, בכל זאת הכרמים יעלו קוצים.

*


קנג “מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע” (משלי ג, לג) – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכַל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה; “וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ” (שם) – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכַל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעֻדָּה (סנהדרין צד ע"ב).


פֶּקַח – מן הרשעים שבמלכי ישראל (מלכים ב טו, כז).

שֶׁהָיָה אוֹכַל וגו' – כמות אדירה של עופות רק כקינוח סעודתו ולא שבע (הסאה היא כשישה ק"ג).

לִיטְרְָא – כמות קטנה (יש אומרים כ־250 גרם).

*


קנד “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה” (משלי כה, א) – מְלַמֵּד שֶׁגְּנוּזִים הָיוּ. דָּבָר אַחֵר: אֵין “הֶעְתִּיקוּ” אֶלָּא פֵּרְשׁוּ. (ילק“ש למשלי, תתקסא; מדמ”ש כה, א).


גְּנוּזִים הָיוּ – ספר משלי הוסתר מן העין עד שנגאל בידי חזקיהו ואנשיו.

פֵּרְשׁוּ – ומבין “העתיקו” כעניין של העברה ממקום למקום, מלשון ללשון, ביאור והסבר.

*


קנה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְהוֹדוּ לוֹ; וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ (ברכות י ע"ב).


הוֹדוּ לו – אישרו (חכמים) את מעשיו.

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת – חיבור קדום ובו תרופות שונות, ועשה כך כדי שיתפללו האנשים לקב"ה ולא יסמכו על הספר.

נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת – שנותר עוד מימי משה (מלכים ב יח, ד), ובני ישראל עבדו לו כאילו היה אל.

גֵּרֵר וגו' – הוביל את אביו, אחז, לקבורה בביזיון, בגלל חטאיו בעבודה זרה.

סָתַם מֵי גִיחוֹן – הסיט את מי מעיין הגיחון (השילוח) בשעת המצור על ירושלים, כדי שלא ייפלו לידי האויב (דברי הימים ב לב, ל).

קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל – הפשיט את דלתות בית המקדש מן הזהב שעליהן ושלח אותו כמנחה למלך אשור (מלכים ב יח, טז).

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – הוסיף חודש לשנה ועשאה לשנה מעוברת, אך עשה זאת לאחר שכבר החל חודש ניסן, והחליט להפוך אותו לחודש אדר ב.

*


קנו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ? ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ” (מלכים ב יח, כה)? – שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא אוֹמֵר “יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיה ח, ו) – אֵלּוּ מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָם בְּנַחַת כְּמֵי הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים בְּנַחַת, “וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ז) – אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? הַנָּבִיא הִתְנַבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהוּא נָתַן דַּעְתּוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. בָּא הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: “כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ” (שם שם, כג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בְּתוֹרָה בְּיַד הַמֵּצִיק לוֹ: “כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם” (שם) – לֹא כָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה וּרְאוּיִים הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” (ישעיה י, לב) – אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּר מֵעֲווֹנָהּ שֶׁל נֹב. אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים לְסַנְחֵרִיב: אִם תֵּלֵךְ הַיּוֹם אַתָּה יָכוֹל לָהּ, וְאִם לֹא – אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהּ. עָשָׂה בְיוֹם אֶחָד מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הֵטִילוּ תַּחְתָּיו מַצָּעוֹת עַד שֶׁעָלָה וְיָשַׁב עַל הַחוֹמָה, עַד שֶׁרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָטְנָה בְעֵינָיו, אָמַר לְחֵילוֹתָיו: “הֲלֹא זֹאת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֶחֱרַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת כָּל חֲיָלַי וְעָלֶיהָ כִּנַּסְתִּי כָּל מְדִינָתִי; הֲלֹא הִיא קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי הָעַמִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי בְּחֹזֶק יָדִי”. הָיָה עוֹמֵד וּמֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ עַל הַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּצִיּוֹן וְעַל הָעֲזָרָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁלַח בָּהּ יָד הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם: יְגֵעִים אַתֶּם הַיּוֹם, שֶׁבָּאתֶם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. לִינוּ עַכְשָׁו וּלְמָחָר כָּל אֶחָד מִכֶּם יָבִיא לִי צְרוֹר אֶחָד מִן הַחוֹמָה.

הֵצִיץ רַבְשָׁקֵה עַל הַחוֹמָה וְשָׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. אָמַר לְסַנְחֵרִיב: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם הַלָּיְלָה. הָיָה סַנְחֵרִיב מְבַזֶּה בְּדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן” (שם). מִיָּד “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” (מלכים ב יט, לה; והשוו ישעיה לז, לו; דברי הימים ב לב, כא). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין” (סנהדרין צד ע“ב־צה ע”א; תרגום יונתן לישעיה י, לב; ילק"ש למלכים, רמא).


מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – דברי רבשקה, שר צבא אשור, הצר על ירושלים, וטוען שעשה זאת על פי רצון הקב"ה.

מֵי הַשִּׁילוֹחַ – מעיין הזורם בנחת.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ – מלך אשור, אם בא לירושלים ברצון האל?

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – שבטי ממלכת ישראל.

נָתַן דַּעְתּוֹ – חשב.

עָיֵף – יגע ועמל.

“כָּעֵת הָרִאשׁוֹן” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק במלכות הצפון (“הראשון הֵקֵל”, שזילזלו בתורה) ומלכות יהודה (“האחרון הכביד”, שיָגעו תחת עולה של תורה).

כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן – העוברים בים סוף והחוצים את הירדן בימי משה ויהושע.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” – והפסוק נדרש כאומר כי נותר רק יום אחד שבו היה אפשר לנקום בירושלים על מעשה הריגת הכוהנים בנוב בימי שאול (שמואל א פרק כב). הַכַּלְדִּיִּים – החוזים בכוכבים, אסטרולוגים.

מַצָּעוֹת – שטיחים.

הְֶחֱרַדְתִּי – הבהלתי וזירזתי.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ – מנופף בידו בדרך של זלזול.

נִשְׁלַח בָּהּ יָד – נתקיף אותה.

צְרוֹר – אבן.

קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל – קוראים את פרקי התהלים הנאמרים בליל חג הפסח.

מְבַזֶּה – מזלזל.

לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין – פתגם האומר כי כאשר דוחים גזר דין או עונש ליום המחרת, לעיתים הם מתבטלים.

*


קנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת, וּבִשְׁמוֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִפָּה, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף אִישׁ אֲחוּזֵי חֶרֶב רָצִים לְפָנָיו, וְהַשְּׁאָר פָּרָשִׁים.

תְּנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָא, סַךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא אֶלֶף חָסֵר אֶחָד.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בִשְׂחִי, אֶמְצָעִים עָבְרוּ בְקוֹמָה, אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁהֵבִיאוּ מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר וְשָׁתוּ.

(וַהֲלֹא כָּתוּב: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” [מלכים ב יט, לה]? אָמַר רַ' אַבָּהוּ הַלָּלוּ רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר: אוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת הִזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה” (ישעיה כח, יט). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “אַגַּב הֲלִיכָתְךָ הַרְאֵה עַצְמְךָ לְאוֹיֶבְךָ”.

“עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ” (שיר השירים א, יב) – אָמַר רַ' יוּדָן: עַד שֶׁחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ מְסֻבִּים וְאוֹכְלִים פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלָיִם – כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (סנהדרין צה ע“ב; שהש”ר א, נז).


בָּא עֲלֵיהֶם – על תושבי ירושלים.

שִׁגְלוֹנוֹת – פילגשים.

שִׁרְיוֹן קְלִפָּה – שריון קשקשים.

פַּרְסָא – יותר מארבעה ק"מ. סַךְ מַחֲנֵהוּ – 2,599,999,999 חיילים.

בִּשְׂחִי – חצו (נהרות) בשחייה.

בְּקוֹמָה – בהליכה בתוך המים (שהתמעטו בשל מעבר הראשונים).

הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם – עברו בנהרות שהתייבשו (בשל מספרם האדיר של החוצים אותם).

הַלָּלוּ – אותם 185,000 איש.

רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם – המפקדים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה – חרבך מושחזת (להכות באשורים).

עוֹמֶדֶת – מוכנה.

הַפֶּרֶק – הזמן.

בִּשּׁוּל פֵּרוֹת – הבשלת הפרי, וגבריאל המלאך אחראי על כך.

הִזָּקֵק לָהֶם – עסוק בהם, באשורים.

אַגַּב הֲלִיכָתְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו: לך לכאורה לפי תומך, אך הבהל כך את אויבך.

עַד – בעוד.

מְסֻבִּים וגו' – יושבים ואוכלים את קורבן הפסח.

הִקְדִּים – וגאלם מיד האויב הצר על ירושלים.

*


קנח יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף בָּהֶם וּמֵתוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ” (ישעיה מ, כד). רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר: כַּפַּיִם סָפֵק לָהֶם וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמָר: אָזְנַיִם גָּלָה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם” (ישעיהו לג, ג). וְכַמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם” (שם י, ט). כַּמָּה נַעַר יָכוֹל לִכְתֹּב? י‘. רַ’ אֱלִיעֶזְר אָמַר: שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה (סנהדרין צח ע“ב; איכ”ר ד, טו).


נָשַׁף בָּהֶם – המלאך גבריאל (וראו בקטע הקודם).

כַּפַּיִם סָפַק – מחא כף אל כף.

אָזְנַיִם וגו' – גילה את אוזניהם ושמעו את קולן המבהיל של חיות הקודש שבמרכבה האלוהית.

נִשְׁתַּיֵּר – נותרו.

נַעַר – המתחיל בלימוד הכתיבה ויכול לשרטט בנקל את האות יו"ד (שערכה המספרי 10).

שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה – הנראית כמו האות וי"ו (שערכה 6).

*


קנט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שֶׁבָּאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָהוּ. הִרְגִּישׁ בָּהֶם סַנְחֵרִיב. וּמָה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע? בְּעַרְבִית כְּפָתָם, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָם לְחֵילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָם כְּפוּתִים. אָמַר: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָם וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שהש"ר ד, יט).


פַּרְעֹה… וְתִרְהָקָה – ראו ישעיה לו, ו לז, ט.

אוֹתוֹ הַנֵּס – של הצלת ירושלים מידי האשורים.

בְּעַרְבִית כְּפָתָם – אסר אותם בשעת הערב.

*


קס כְּשֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם כָּתַב שֶׁבְנָא פִּתָּק וּזְרָקוֹ בְּחֵץ: “שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ”. הָיָה חִזְקִיָּה מִתְיָרֵא וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, נוֹטָה דַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר הָרֹב? בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “לֹא תֹּאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר” (ישעיה ח, יב) – כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.

הָלַךְ שֶׁבְנָא לַחֲצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵּית דָּוִד, בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְךָ פֹּה קָבֶר?… הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר” (שם כב, טז־יז) – גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה, אֵי זֶה כֹּתֶל בָּנִיתָ כָּאן, אֵי זֶה עַמּוּד הֶעֱמַדְתָּ כָּאן, אֲפִלּוּ אֵי זֶה מַסְמֵר קָבַעְתָּ כָּאן?

כְּשֶׁיָּצָא בָּא גַּבְרִיאֵל וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר בִּפְנֵי חֵילוֹ. אָמְרוּ לוֹ: חֵילְךָ הֵיכָן? אָמַר: חָזְרוּ בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מְשַׂחֵק הָיִיתָ בָּנוּ – נְקָבוּהוּ בַעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקֳנִים (סנהדרין כו ע“א־ע”ב; ויק"ר ה, ה).


שֶׁבְנָא – משריו של חזקיהו (ישעיה כב, טו).

פִּתָּק – פתק.

זְרָקוֹ – אל מחנה האשורים.

הִשְׁלִימוּ – מוכנים להיכנע.

אַחַר הָרֹב – אחר שבנא ותומכיו.

אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן – לא מובא בחשבון בקביעת רוב ומיעוט.

גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה – רמז למוצאו הזר של שבנא, שהיטלטל ובא מארץ אחרת.

כְּשֶׁיָּצָא – שבנא מירושלים, להצטרף אל מחנה אשור.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֵילְךָ – התומכים בך.

חָזְרוּ בָּהֶם – התחרטו ונשארו בעיר.

מְשַׂחֵק – מהתל.

מְגָרְרִין – גוררים.

*


קסא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ “אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא” (עזרא ד, י)? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב). רַב וּשְׁמוּאֵל – אֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ פִּקֵחַ הָיָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לָהֶם: “אֶרֶץ טוֹבָה מֵאַרְצְכֶם”, הָיוּ אוֹמְרִים: מְשַׁקֵּר אַתָּה; וְאֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ טִפֵּשׁ הָיָה, אִם כֵּן – מָה יִתְרוֹנָהּ? (סנהדרין צד ע"א).


רָשָׁע – סנחריב.

אָסְנַפַּר וגו' – אסנפר הגדול והמכובד (כפי שסנחריב מכונה בספר עזרא).

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – דברי סנחריב הם, שאומר רבשקה ליושבי ירושלים בעת המצור עליה.

אִם כֵּן וגו' – אם הארץ שאליה יצאו בגלות טובה כמו ארץ ישראל, מה טעם להציע לבני ישראל לעבור מכאן לשם?

*


קסב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא (ספרי דברים, לז; ילק"ש למלכים, רלח).


שׁוֹטֶה – סנחריב (וראו בקטע הקודם).

לְפַתּוֹת – לשכנע אנשים להיענות להצעתו.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת, אפריון.

*


קסג רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמָר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ” (דברי הימים ב לב, כה) – לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ” (שם)! בּוֹא וּרְאֵה, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ ה'!” (ישעיה יב, ה), אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (שם). אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר “מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה. (שהש"ר ד, יט).


רָאוּי… לוֹמַר שִׁירָה – צריך היה לשיר דברי תודה.

לָמָּה? – מדוע לא אמר שירה?

“גָבַהּ לִבּוֹ” – התגאה.

“גֵאוּת עָשָׂה” – מעשים גדולים ומרשימים.

כְּבָר “מוּדַעַת” וגו' – מעשיו הגדולים (של הקב"ה) כבר ידועים בכל הארץ.

תּוֹרָה – הנרמזת במילת “זאת” (שנאמר: “וזאת התורה” [דברים ד, מד]).

מְכַפֶּרֶת – באה במקום, מפצה.

*


קסד אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם” (שמואל א ל, יז), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי” (תהלים יח, כט).

עָמַד אָסָא וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ… כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' " (דברי הימים ב יד, יב) – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לִפְנֵי ה' ". עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ” (שם כ, כב). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (איכ“ר פתיחתא ל; ילק”ש לשמואל, קסג).


תָּבַע – ביקש.

זִיקִים – כוכבי שביט.

*


קסה “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ” (ישעיה ט, ו) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: מִפְּנֵי מָה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקַּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (שם כד, טז) – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “רָזִי לִי, רָזִי לִי” (שם) – אָמַר נָבִיא: “אוֹי לִי” (שם), אוֹי לִי! עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ” (שם). תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנהדרין צד ע"א).


תֵּבָה – מילה.

זֶה סָתוּם – ונכתבה מ"ם סופית באמצע המילה (“לםרבה”), בפסוק שנדרש על הגואל העתידי.

גּוֹג וּמָגוֹג – אויבי ישראל במלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל, אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים.

כָּל הַנִּסִּים – הצלתו מאשור ורפואתו הפלאית.

לֹא אָמַר שִׁירָה – ראו בקטע קסג.

לְכָךְ נִסְתַּתֵּם – החלפת מ“ם פתוחה במ”ם סופית באה לומר שתוכנית הקב"ה לא יצאה לפועל.

“צְבִי לַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאמירת שבח לקב"ה, צדיקו של עולם.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ וגו' – דרשה אחרת על “צבי לצדיק” כבקשה למלא את בקשתו, צביונו, של חזקיהו להיות משיח.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

רָזִי לִי – ישנו סוד גנוז (רז) שבגללו נדחית בקשת הארץ והמלאך.

עַד מָתַי? – כמה עוד נחכה לביאת הגואל?

“בֹּגְדִים בָּגָדוּ” וגו' – עד שאויבי ישראל, ועד שגם אויביהם שלהם, ייעלמו מעל פני האדמה.

מִשּׁוּם – בשם.



שְׂכַר שְׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קסט מְרֹאדַךְ־בַּלְאֲדָן עוֹבֵד לַחַמָּה הָיָה וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה יָשַׁן לוֹ, וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישֹׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה? אָמְרוּ לוֹ: הַיּוֹם הוּא שֶׁחָזַר. אָמַר לָהֶם: וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאֱלוֹהַי? אָמְרוּ לוֹ: אֱלוֹהַּ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלוֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד – “בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ” (ישעיה לט, א), וְכָתַב: “שָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ הַמֶּלֶךְ וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לֶאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל”. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ, אָמַר: לֹא עָשִׂיתִי כְּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל; עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּפָסַע שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה: “שָׁלוֹם לֶאֱלֹוהַּ הַגָּדוֹל וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָהוּ”. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסַּאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלוֹשׁ פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי – אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנֶיךָ שְׁלוֹשָׁה מְלָכִים, שַׁלִּיטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵם: נְבוּכַדְנֶאצַּר וֶאֱוִיל מְרֹאדַךְ וּבֵלְשַׁאצַּר (תנחומא כי תשא, ה; אסת"ר ג, א).


מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן – מלך בבל.

עוֹבֵד לַחַמָּה – לאל השמש.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת – לאחר שחלפו רבע משעות האור.

עַד תֵּשַׁע – עד שחלפו שלושה רבעים משעות היום.

כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה – בשעה שחזרה השמש אחורנית, כאות שניתן לחזקיהו (ישעיה לח, א־ח).

עָמַד וגו' – התעורר וראה שבוקר הוא, וחשב שישן כמעט יממה שלמה.

הַיּוֹם – השמש.

נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – נרגע.

נְבוּכַדְנֶאצַּר וגו' – מלכים ב כד, יא; שם כה, כז; דניאל ה, א.



חִזְקִיָּהוּ וִישַׁעְיָהוּ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קסו מִי כְּהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבוֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב; וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבוֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

“וַיָבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ… וַיֹּאמֶר… כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה” (ישעיה לח, א) – “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, “וְלֹא תִחְיֶה” – בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה. אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֵּן לִי בִּתְּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: “אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”. לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ. יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֶה. פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בּוֹ דָּגִים. אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֶה מֵת (ברכות י ע"א).


חִזְקִיָּהוּ אָמַר וגו' – כי כל אחד מהם ראה עצמו חשוב מן האחר.

אֵלִיָּהוּ – מלכים א כא, יז.

יְהוֹרָם – מלכים ב ג, יב.

מְהֻגָּנִים – ראויים.

כִּבְשׁוֹנוֹ – סתריו, סודותיו.

מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ – לקיים מצוות “פרו ורבו”.

נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה – למות.

בֶּן אָמוֹץ – ישעיהו.

כַּלֵּה – סַיים.

מְקֻבָּלְנִי – יש בידי מסורת.

אֲבִי אַבָּא – דויד.

אַל יִמְנַע… הָרַחֲמִים – אל יימנע מלבקש שהקב"ה ירחם עליו.

מְנַשֶּׁה – מן הרשעים שבמלכי יהודה.

רַבְשָׁקֶה – לפי אחת המסורות (תרגום קהלת י, ט) הצטרף רבשקה אל אויבי ישראל (וראו קטע קנו).

רָאוּי – מתאים.

חֲבָטָם – השליך אותם (בכעס).

*


קסז “וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד” (דברי הימים ב לב, לג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: “בְּמַעֲלֵה” אֵצֶל מְעֻלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמִי הֵם? דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. “וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ” (שם) – שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָּתֵף, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב עָשׂוּ כֵּן! אֶלָּא שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה (בבא קמא טז ע“ב־יז ע”א).


יָצְאוּ לְפָנָיו – בהלווייתו.

חֲלוּצֵי כָּתֵף – חשופי כתף, סימן לאבלות.

וַהֲלֹא לִפְנֵי וגו' – והרי גם במותו של מלך רשע זה נהגו כך.

מִטָּתוֹ – שבה נשאו את חזקיהו לקברו.

זֶה, בָּזֶה – חזקיהו ומצוות התורה.

*


קסח מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִיְּמֵי חִזְקִיָּה (שבת נה ע"א).


זְכוּת אָבוֹת – זכות אבות האומה שהגנה עד כה על העם.

מִיְּמֵי חִזְקִיָּה – שנאמר בפסוק שנדרש כעוסק במלך זה: “מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (ישעיה ט, ו), ולא זכות אבות.



מְנַשֶּׁה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קע תְּנִי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יֻחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: “מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה”; שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת הַצֶּלֶם לְהֵיכָל, הִתְחִיל מִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּשֵׁם ה': מָה אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי? הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי – וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי אֲנִי צָרִיךְ? “אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי?” (ישעיה סו, א) – הֲרֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם. מִיָּד כָּעַס עָלָיו מְנַשֶּׁה וְאָמַר: “תִּפְשׂוּהוּ!” – רָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְשׂוֹ, בָּרַח מִפְּנֵיהֶם לַיָּעַר. אָמַר שֵׁם – וְנִבְלַע בְּאֶרֶז, וְהָיוּ צִיצִיוֹת טַלִּיתוֹ נִרְאוֹת בַּחוּץ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִמְנַשֶּׁה, הֵבִיא חָרָשִׁים וְנִסְּרוּ אֶת הָאֶרֶז וְהָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָה יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאָמַר: “וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב” (שם ו, ה) (פס“ר ד, ג; יבמות מט ע”ב; ירושלמי סנהדרין י, ב).


מְגִלַּת יֻחֲסִין – ספר על תולדות בני אדם.

הַצֶּלֶם – מלכים ב כא,ז.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וגו' – כל העולמות אינם מסוגלים להכיל את כבוד הקב"ה.

שֵׁם – שם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

חָרָשִׁים – נגרים.

כְּשֶׁהִגִּיעַ – המסור.

מִשּׁוּם שֶׁאָמַר וגו' – עונש במידה כנגד מידה על דבריו כנגד עם ישראל.

*


קעא מְנַשֶּׁה נִרְאָה לוֹ לְרַב אָשֵׁי בַּחֲלוֹמוֹ: אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה הֱיִיתֶם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – הָיִיתָ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי בִּגְדִּי וְרָץ אַחֲרַי (סנהדרין קב ע"ב).


בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – בתקופתו של מנשה.

רָץ אַחֲרַי – לעבוד עבודה זרה.

*


קעב “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (משלי כה, א) – וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּורִין ((סנהדרין קא ע"ב).


הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב וגו' – רק הייסורים (ראו בקטע הבא) החזירו את מנשה לדרך הישר.

*


קעג “וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה… וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם” (דברי הימים ב לג, יא) – עָשׂוּ לוֹ כְּמִין מֻלְיָאר שֶׁל נְחשֶׁת, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ נְקָבִים נְקָבִים, וּנְתָנוּהוּ לְתוֹכוֹ, וְהִתְחִילוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה צָרָתוֹ צָרָה – לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ: צֶלֶם פְּלוֹנִי, צֶלֶם פְּלוֹנִי, בּוֹא וְהַצִּילֵנִי! כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר: זָכוּר אֲנִי, שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרִיא אוֹתִי הַפָּסוּק הַזֶּה: “בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ” (דברים ד, ל). הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ; אִם יַעֲנֵנִי – מוּטָב, וְאִם לָאו – הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה תְפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בְּהֵיכָל – כְּלוּם אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה – הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? חָתַר לוֹ כְּמִין חֲתִירָה אַחַת תַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְשָׁמַע תְּחִנָּתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ” (דברי הימים ב לג, יג) – וַיֵּחָתֵר (ירושלמי סנהדרין י, ב; פדר“כ כד, יא; רו”ר ה, ו).


“וַיִּלְכְּדוּ” – שרי צבא אשור.

מֻלְיָאר – קלחת גדולה להרתחת מים.

מַסִּיקִין – מדליקים אש.

הִנִּיחַ – זנח, שכח.

צֶלֶם – כינוי לעבודה זרה.

אַבָּא – המלך חזקיהו.

הַכֹּל אַחַת, כָּל הַפָּנִים שָׁוִים – ניבים שפירושם: אין הבדל בין זה לזה.

הֶעֱמִיד צֶלֶם – ראו בקטע קע.

נוֹעֵל פֶּתַח וגו' – מונע ומרפה את ידיהם.

חָתַר… חֲתִירָה – חפר פתח.

וַיֵּעָתֵר – נענה לו, והמילה נדרשת בחילופי עי“ן וחי”ת (ויעתר־ויחתר).



צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעד “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה” (איכה א, טז) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה – אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָּהוּ רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהָטִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּכֹתֶל עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ?! (איכ"ר א, נא).


סִלּוּק דַּעַת – חוסר תבונתו של צדקיהו. סִלּוּק שְׁכִינָה – שעזבה את ירושלים עם החורבן. אֲחֵרִים – אנשים שאינם נוהגים כהלכה, רשעים. מְנַקְּרִים אֶת עֵינָיו – מלכים ב כה, ז.


וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת וגו' – האם לא הבין מעצמו שעליו להתאבד?

לְהָטִיחַ – לחבוט ולהכות.



נְבוּכַדְנֶאצַּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה” (ישעיה יד, ז) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא הָיְתָה רִנָּה (שבת קמט ע"ב).


אוֹתוֹ רָשָׁע – נבוכדנאצר.

כָּל בְּרִיָּה – בני האדם.

שֶׁנֶּאֱמַר – בשירת הלעג על מפלתו של מלך בבל.

מִכְּלָל – מכאן נלמד.

*


קעו “וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” (דניאל ד, לג) – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ” (ירמיה כז, ו) (שבת קנ ע"א).


“וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי” – דברי התפארות של נבוכדנאצר: וגדולה יתרה נוספה לי.

וְקָשַׁר וגו' – השתמש בנחש כמושכות לראש האריה.



יְהוֹיָקִים וִיכָנְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

קעז אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, עָלֶה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי, תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לִיהוֹיָקִים: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. אָמַר לָהֶם: כָּךְ עוֹשִׂין – דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ? דּוֹחִין נַפְשִׁי וּמְקַיְּמִין נַפְשְׁכֶם? וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “לֹא־תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו?” (דברים כג, טז)? אָמְרוּ לוֹ: לֹא כֵן עָשְׂתָה זְקֶנְתְּךָ לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – “הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה” (שמואל ב כ, כא)? כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶם, עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּהוּ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר.

מָה עָשָׂה לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר? רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְקָרַע אֶת הַחֲמוֹר וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹכוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” (ירמיה כב, יט). רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲרָגוֹ, וְהָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כְּזֵיתִים וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” – הֵיכָן קְבוּרָתוֹ שֶׁל חֲמוֹר – לֹא בִּמְעֵי הַכֶּלֶב?

כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג יְהוֹיָקִים הִמְלִיךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָבָל. וְיָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְּסוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשִׂיתָ? אָמַר לָהֶם: יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מָרַד בִּי וַהֲרַגְתִּיו וְהִמְלַכְתִּי יְכָנְיָה בְּנוֹ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ: הַמָּשָׁל אוֹמֵר: “גּוּר טוֹב מִכֶּלֶב רַע לֹא תְּגַדֵּל”, גּוּר רַע מִכֶּלֶב רַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד שָׁמַע לָהֶם וְיָשַׁב בְּרִיסֵי אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בֵּית ה' לֵחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לִיכָנְיָה: נְבוּכַדְנֶאצַּר מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ. מָה עָשָׂה? עָמַד וְכִנֵּס כָּל מַפְתְּחוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹתֶיךָ לְפָנֶיךָ. יָרְדָה כְמִין יָד שֶׁל אֵשׁ וּנְטָלָתַם מִמֶּנּוּ. מָה עָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר? נְטָלוֹ לִיכָנְיָה וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה נֶחְבָּשׁ בְּיָמָיו לֹא הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם (ויק“ר יט, ו; ירושלמי שקלים ו, ב; ילק”ש למלכים ב, רמט־רנ).


דַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

יְהוֹיָקִים מָרַד – מלכים ב כד, א.

מְבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ – רוצה להמיתך.

דּוֹחִין נֶפֶשׁ וגו' – מפקירים חיי אדם אחד כדי להציל חיי אחר.

זְקֶנְתְּךָ – אישה חכמה, שהציעה להרוג את שבע בן בכרי כדי להציל עיר שלמה.

שִׁלְשְׁלוּהוּ – הורידו אותו בשרשרת מעל החומה.

נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – לקח וסובב אותו.

קָרַע אֶת הַחֲמוֹר – ביקע את בטנו של חמור.

כְּזֵיתִים – נתחים קטנים בגודל זית.

לְקַלְּסוֹ – לשבחו.

הַמָּשָׁל אוֹמֵר וגו' – פתגם עממי שפירושו: אל תצפה שמדבר רע יצא דבר טוב.

רִיסֵי – אצטדיון.

גִזְבֶָּרִין – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

נְטָלָתַם – לקחה אותם.

חֲבָשׁוֹ – אסר אותו.

*


קעח אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. זְקֵנוֹ שֶׁל רַ' פְּרִידָא מָצָא גֻלְגֹּלֶת אַחַת, שֶׁהָיְתָה מֻטֶּלֶת בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָיָה כָתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”. קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה; קְבָרָה – וְחָזְרָה וּבִצְבֵּצָה. אָמַר: זוֹהִי גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (ירמיה כב, יט). אָמַר: מֶלֶךְ הוּא, וְאֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְבַזּוֹתוֹ. נְטָלָהּ וּכְרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים וּנְתָנָהּ בְּתֵבָה. בָּאָה אִשְׁתּוֹ וְרָאֲתָה – יָצְאָה וְאָמְרָה לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ. אָמְרוּ לָהּ: שֶׁל אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִיא – שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָהּ. הִסִּיקָה תַּנּוּרָהּ וּשְׂרָפַתָּה. כְּשֶׁבָּא רַ' חִיָּא אָמַר: זוֹהִי שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” (סנהדרין פב ע"א).


זְקֵנוֹ – סבו (והוא ר' חיא בר אבויה).

בִּצְבְּצָה – צצה מן הקבר.

כְּרָכָהּ בְּשֵׁירָאִים – עטף אותה באריגי משי.

תֵּבָה – ארגז.

בָּאָה אִשְׁתּוֹ – של ר' חיא.

“זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת” – פעם אחת כבר נתבזתה הגולגולת (כשנתגלגלה ברשות הרבים) וכעת נתבזתה בשנייה (עם שריפתה).

*



ז: חורבן בית ראשון

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק

ז: חורבן בית ראשון

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


חֻרְבַּן הַבַּיִת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה: לֵךְ וְהִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה מֵשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַעַר אָנוֹכִי, “לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר” (ירמיה א, ו), שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֵלֵךְ וְאֶתְנַבֵּא עַל יִשְׂרָאֵל נְבוּאָה קָשָׁה. עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ” (שם שם, ה). מִיָּד קִבֵּל נְבוּאָה, וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא אֶלָּא עַל הַגּוֹיִים. וְכֵיוָן שֶׁקִּבֵּל יִרְמִיָה נְבוּאָה, מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִּן הַחֵמָה” (שם כה, טו). נְטָלוֹ יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶקַּח אֶת הַכּוֹס מִיַּד ה' " (שם שם, יז). וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה אֶלָּא לַגּוֹיִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ אָרֶץ, כְּלוּם מַשְׁקִין אֶלָּא לְמִי שֶׁמֵּסֵב בְּרֹאשׁ, רְאֵה מִי מֵסֵב בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת וְהַשְׁקֵה תְּחִלָּה – יְרוּשָׁלַיִם הִיא מְסִבָּה בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְסוֹטָה שֶׁנִּכְנְסָה לַעֲזָרָה לִשְׁתּוֹת מֵי סוֹטָה, בָּא כוֹהֵן לְהַשְׁקוֹתָהּ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ – וְהִיא אִמּוֹ. מִיָּד נִתְבַּיֵּשׁ וְחָזַר לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַל אִמּוֹ. כָּךְ יִרְמְיָה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשְׁקֵה אֶת יְרוּשָׁלַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: “נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ”? עַכְשָׁו תְּחִלַּת נְבוּאָתִי בְּאֻמָּה שֶׁלִּי! – "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת (שם כ, ז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּבָר קִבַּלְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר. מִיָּד נָטְלָה מִיָּדוֹ וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמָּצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי” (יחזקאל כג, לד), וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יִרְמְיָה שֶׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּינָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִיָּד הָיָה צוֹעֵק וְקוֹבֵל קִינָה – “אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד” (איכה א, א) (ילק"ש לאיכה, תתרט).


נְבוּאָה קָשָׁה – נבואת פורענות.

קִבֵּל נְבוּאָה – הסכים להתמנות לנביא.

“הַיַּיִּן הַחֵמָה” – כוס זעמו וכעסו של הקב"ה.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – נוהגי הנימוס המקובלים.

כְּלוּם מַשְׁקִין וגו' – האם אין מוזגים תחילה לכוסו של זה שיושב בראש השולחן בין המסובין?

הַמְּדִינוֹת – הערים.

סוֹטָה וגו' – אישה שבעלה חושד שבגדה בו, והיא מובאת למקדש (“לעזרה”) כדי לברר אם החשד נכון, וזאת באמצעות מבחן של שתיית מים מיוחדים (“המים המאררים” [במדבר ה, יב־לא]).

פִּתִּיתָנִי וגו' – הטעית אותי לחשוב (שנבואת הזעם תהיה על הגויים בלבד).

קִבַּלְתָּ – הסכמת להתנבא.

לַחֲזֹר – להתחרט.

נָטְלָה – לקחה (ירושלים את הכוס).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מָצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ – מצצה אף את שיירי המשקה שנבלעו בדופנות הכוס.

קוֹבֵל – מתאונן במרירות.

*


ב כְּשֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עִם הַמְּלָכִים לִירוּשָׁלַיִם דִּמּוּ לְלָכְדָהּ בִּזְמַן מוּעָט, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְחַזֵּק אֶת אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עַד הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית אוּלַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְהָיוּ גִּבּוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם עַד אֵין חֵקֶר, וְהָיוּ נִלְחָמִים עִם הַכַּשְׂדִּים וּמַפִּילִים מֵהֶם חֲלָלִים הַרְבֵּה. הָיָה שָׁם גִּבּוֹר אֶחָד וּשְׁמוֹ אֲבִיקָא בֶּן גִּבְתְּרִי. כְּשֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל מְקַלְּעִים בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת לְהַפִּיל הַחוֹמָה הָיָה מִקַבְּלָן בְּיָדוֹ וּמַשְׁלִיכָן עַל בְּנֵי הַחַיִל וְהוֹרֵג מֵהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִתְחִיל לְקַבֵּל הָאֲבָנִים בְּרַגְלוֹ וְהָיָה מֵחֲזִירָן לַחַיִל. וְגָרַם הֶעָווֹן וּבָאָה הָרוּחַ וְהִפִּילַתּוּ מִן הַחוֹמָה – וְנִבְקַע וּמֵת. מָה עָשָׂה חֲנַמְאֵל דּוֹד יִרְמְיָהוּ? הִשְׁבִּיעַ מַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת בַּשֵּׁם וְהוֹרִידָם מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי זַיִן עַל הַחוֹמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכַּשְׂדִּים כֵּן בָּרְחוּ מִפְּנֵי אֵימָתָם עַד שֶׁשִּׁנָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹתָם וְהֶעֱלָם לָרָקִיעַ, וּבִקֵּשׁ חֲנַמְאֵל לְהוֹרִידָם וְלֹא יָכֹל. מָה עָשָׂה? הִשְׁבִּיעַ אֶת שַׂר הָעוֹלָם בַּשֵּׁם וְהִגְבִּיהַּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּתְלָאָה בָּאֲוִיר, עַד שֶׁבָּעַט בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַשָּׁמַיִם וְנָפְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם וְנִכְנְסוּ הַכַּשְׂדִּים. נִכְנְסוּ לְהֵיכָל וּבִקְּשׁוּ לְשָׂרְפוֹ. קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל, אָמַר לָהֶם: מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר יִשְׂרָאֵל מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהֶם: נִשְׁבַּע אֲנִי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל שֶׁאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם מַצִּיתִים בּוֹ אֶת הָאוּר. מִיָּד נָטְלוּ גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל שְׁנֵי לַפִּידֵי אֵשׁ וְהִצִּיתוּ אֵשׁ בְּהֵיכָל ה', וְהָיָה הַהֵיכָל קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ קִינָה: “מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה” (איכה א, יג) (ילק"ש לאיכה, תתרט).


דִּמּוּ לְלָכְדָהּ – חשבו שיוכלו לכבוש אותה.

עַד אֵין חֵקֶר – שאי אפשר לתאר את מלוא כוחם.

הַכַּשְׂדִים – הבבלים.

מְקַבְּלָן – הודף אותן (בידיו ואחר כך ברגלו).

גָּרַם הֶעָווֹן – חטאם של ישראל הביא לכך.

נִבְקַע – התרסק.

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ז.

הִשְׁבִּיעַ… בַּשֵּׁם – הוא השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

שִׁנָּה… שְׁמוֹתָם – ולא ידע חנמאל איך להשביעם בשנית.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

תְּלָאָהּ – תלה אותה. גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל – שני מלאכים. הָאוּר – האש.

*


ג רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ הַגֶּחָלִים עֲמוּמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן עֲלֵיהֶם בְּחֵמָה. קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, לְהוֹנְךָ, לְהוֹנְךָ! שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ (איכ"ר א, מא).


עֲמוּמוֹת – כהות ולא בוערות בעוצמה.

גַּבְרִיאֵל – המלאך. סָבוּר וגו' – קיווה שיחזרו ישראל בתשובה (ולא יהיה צורך בגחלים לשריפת המקדש).

לְהוֹנְךָ – לאט לך, פעל במתינות.

בַּעֲלֵי צְדָקוֹת – ובזכותם יתעכב החורבן.

*


ד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְאוֹמֶרֶת: “עֶבֶד רַע, עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית רִבּוֹנְךָ, שֶׁאֵין בָּנָיו שׁוֹמְעִים לוֹ”. נִתְיָרֵא וְלֹא עָלָה, אָמַר: אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְכָבְשֵׁנִי וְלַעֲשׂוֹת לִי כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִזְקֵנִי. מָה עָשָׂה? בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם. עָשָׂה שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁה; בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ, הִתְחִיל מְמַדֵּד בְּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלָיִם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: “לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (איכה ד, יב) (איכ"ר פתיחתא כג; שם, פתיחתא ל; שם ד, טו).


בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

פָּלָטִין – ארמון.

בֵּית רִבּוֹנְךָ – בית אדונך, בית המקדש.

לְכָבְשֵׁנִי – להביא למפלתי.

זְקֵנִי – סנחריב ‏(מלכים ב, פרק יט).

דַּפְנֵי של אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

נְבוּזַרְאֲדָן – מלכים ב כח, ח.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר – רצה להפסיק את המצור ולסגת.

נָתַן… בְּלִבּוֹ – נטע במוחו רעיון.

מְמַדֵּד – מודד (את הגובה).

טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה – הטפח הוא כרוחב כף ידו של אדם.

*


ה אָמַר רָבָא: מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת קַרְדֻּמּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל שׁוֹלֵט בְּבַרְזֶל שָׁלַח לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן, וְכֻלָּם בְּלָעָם שַׁעַר אֶחָד שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן” (תהלים עד, ו). בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. אָמַר: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בִּי כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב. יָצָא קוֹל וְאָמַר: קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ, נְבוּזַרְאֲדָן קְפֹץ! שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְשֶׁל הַהֵיכָל לְהִשָּׂרֵף. נִשְׁתַּיֵּר לוֹ קַרְדֹּם אֶחָד, בָּא וְהִכָּה בְּקוֹפוֹ וְנִפְתַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבַךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת” (שם שם, ה), הָיָה הוֹרֵג וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַהֵיכָל. הִדְלִיק בּוֹ אֵשׁ; גָּבַהּ הַהֵיכָל, דָּרְכוּ בּוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה” (איכה א, טו). זָחָה דַּעְתּוֹ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: עַם הָרוּג הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ (סנהדרין צו ע"ב).


מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת – כמות שיש צורך בשלוש מאות בעלי חיים בעלי כוח בלתי רגיל כדי לשאת אותה.

קַרְדֻּמּוֹת וגו' – גרזנים של ברזל מחושל שיש בכוחו לבקע ברזל.

נְבוּזַרְאֲדָן – ראו בקטע הקודם.

בְּלָעָם – בלע אותם, העלים אותם בתוכו.

“וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר על שערי ירושלים, שכלי משחית שונים (“כשיל וכילפות”) הלמו בהם.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר וגו' – ראו בקטע הקודם.

כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב – שנרצח בידי עבדיו (מלכים ב יט, לז).

קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ – לוחם הרגיל לקפוץ על חומות.

נִשְׁתַּיֵּר – נשאר בידו.

בְּקוֹפוֹ – בגב הקרדום העשוי עץ.

וְנִפְתַּח – השער.

“יִוָּדַע כְּמֵבִיא” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר בקרדומו של נבוזראדן, שהצליח במשימתו כי כך הוחלט במרומים (“למעלה”).

גָּבַהּ – התרומם.

דָּרְכוּ – רמסו, כפי שדורכים ענבים בגת.

זָחָה דַּעְתּוֹ – התגאה (נבוזראדן).

בַּת קוֹל – ראו בקטע הקודם.

עַם הָרוּג וגו' – שכבר נגזרה בשמים גזירת ההשמדה על העם וההיכל.

*


ו “עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל” (איכה ד, יז) – מָה הָיוּ עוֹשִׂין עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? הָיוּ מִשַּׁלְחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם וּמְבִיאִין תְּבוּאָה מִשָּׁם וּמְשַׁלְּחִין לְאַשּׁוּר, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ יִהְיוּ לָנוּ לְעֶזְרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל” (הושע יב, ב), וְנֶאֱמַר: "מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו) – וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים עֲלֵיהֶם שָׁלְחוּ אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח לָנוּ חַיָּלִים מִשֶּׁלְּךָ. עָמַד וְשָׁלַח לָהֶם. כְּשֶׁהֵם מְפָרְשִׁים בַּיָּם רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים כְּמִין שְׁלָדוֹת וּמְעֵי אָדָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מָה טִיבָם שֶׁל שְׁלָדוֹת הַלָּלוּ? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם: אֵלֶּה אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ, וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בַּאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים הַלָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ הַיְּהוּדִים מֵהֶם עָמְדוּ וְהִטְבִּיעוּ אוֹתָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ: וְכָךְ עָשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וְאָנוּ הוֹלְכִים לְסַיְּעָם? מִיָּד חָזְרוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם” (ירמיה לז, ז) (איכ“ר בובר ד, יז; רש”י לאיכה ד, יז).


עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – מלכות הצפון.

אִם יָבוֹאוּ וגו' – אם אחת משתי ממלכות אלה תהפוך לאויב, תבוא הממלכה השנייה לעזרה.

הַשּׂוֹנְאִים – אשור.

מְפָרְשִׁים – מפליגים.

רָמַז – אותת.

וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם וגו' – הים נמלא כלי עור המשמשים לנשיאת מים, שנראו כשלדים של בני אדם ומעיהם. מָה טִיבָם – מה הם.

אֲבוֹתֵיכֶם – בתקופת יציאת מצרים.



תִּשְׁעָה בְאָב

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ז תַּנְיָא, מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה – אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהַלְוִיִּים הָיוּ עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? “וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם” (תהלים צד, כג). וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר “יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ” (שם) – עַד שֶׁבָּאוּ גוֹיִים וּכְבָשׁוּם (תענית כט ע"א).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מְגַלְגְּלִין וגו' – מן השמים גורמים שמאורעות טובים יחולו ביום המתאים לכך, וכן להפך. יוֹם חַיָּב – תשעה באב, שאירעו בו כמה אסונות לישראל (תענית ד, ו).

בָּרִאשׁוֹנָה – חורבן בית ראשון.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – בסיומה של שנת שמיטה.

מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב – אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה שעבדו בזו אחר זו במקדש, כל משמרת שבועיים.

דּוּכָנָם – הבימה שממנה שרו הלוויים את מזמורי תהלים.

“וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם” וגו' – הקב"ה יביא על האויב הרשע עונש בשל מעשי העוולה שלו, ובשל רעתם ישמידם (“יצמיתם”).



עַל חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ח “וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר… וְיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר” (מלכים ב כה, ב־ג) – וְהָיוּ בְּנוֹת צִיּוֹן מִתְחַבְּרוֹת בַּשְּׁוָקִים וְהָיוּ רוֹאוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה יָצָאת לַשּׁוּק? שֶׁלֹּא יָצָאת לַשּׁוּק מִיָּמַיִךְ. וְהִיא עוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לָהּ: מְכַסָּה אֲנִי מִמֵּךְ? קָשָׁה הִיא מַכַּת הָרָעָב, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל. וְהֵן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְזוֹ וְחוֹזְרוֹת וּמְבַקְשׁוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְאֵינָן מוֹצְאוֹת; וְהָיוּ מְגַפְּפוֹת אֶת הָעַמּוּדִים וּמֵתוֹת עֲלֵיהֶם בְּרֹאשׁ כָּל פִּנָּה. וּבְנֵיהֶן, יוֹנְקֵי חֲלָבָן, הָיוּ מְהַלְּכִים עַל יְדֵיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֵל אֶת דַּדָּהּ וְנוֹתְנוֹ בְּפִיו, שֶׁמָּא יִמְשׁוֹךְ לוֹ חָלָב, וְהוּא אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ וְנַפְשׁוֹ מִטָּרֶפֶת – וְהוּא מֵת אֶל חֵיק אִמּוֹ.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר הַמָּקוֹם לְיִרְמְיָהוּ: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת וְקַח אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדְךָ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפְרָצָן. קָרָא וְאָמַר: יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְּתוֹכוֹ וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחֲרִיבוּהוּ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וִיקַצְּצוּ אֶת גְּפָנָיו; שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים: אַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתָהּ, – קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם, בַּיִת שָׂרוּף שְׂרַפְתֶּם.

בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְקָבְעוּ בִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַבַּיִת, וְעָלָה לָהֶם מָקוֹם שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב שָׁם וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים הֵיאַךְ לְשַׁכְלֵל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאָךְ לִשְׂרֹף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ וְנָתְנוּ בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.


מִתְחַבְּרוֹת – נאספות בחבורה.

מְכַסָּה – מסתירה (את האמת).

מְבַקְשׁוֹת – מחפשות (מזון).

מְגַפְּפוֹת – מחבקות את העמודים מרוב חולשה.

עַל יְדַיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם – בזחילה.

יִמְשֹׁךְ – יוציא.

מִטָּרֶפֶת – מתבלבלת ומתעלפת.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

עֲנָתוֹת – עירו של ירמיהו (ירמיה א, א).

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ו־טו.

הִנִּיחוֹ – עזב אותו.

מִשְׁתַּבְּחִים – מתגאים.

קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם – שכבר נגזרה בשמים גזירת השמדה על ירושלים ועל העם ועל ההיכל.

בִּימָה – במה מוגבהת.

עָלָה לָהֶם מָקוֹם וגו' – במקרה התיישבו במקום.

נוֹטֵל עֵצָה – מתייעץ.

עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם – בשעה שעדיין התייעצו זה עם זה.

נָטְלוּ עֵינֵיהֶם – הרימו את עיניהם.

*


כְּשֶׁרָאָה כּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְעִמּוֹ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בִּידֵיהֶם. אָמְרוּ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתְךָ מְסוּרִים לְךָ!” – וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. יָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְקִבְּלָתַם.

יָצָא כּוֹהֵן גָּדוֹל לֵילֵךְ לוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ שׂוֹנְאִים וְשָׁחֲטוּ גְוִיָּתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָקוֹם שֶׁהָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד. יָצְאָה בִּתּוֹ בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת: “אוֹי לִי, אַבָּא חֶמְדַּת עֵינַי!” תָּפְשׂוּ אוֹתָהּ וּשְׁחָטוּהָ וְעֵרְבוּ דָמָהּ בְּדַם אָבִיהָ.

כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹהֲנִים וְהַלְּוִיִּים שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטְלוּ אֶת הַכִּנּוֹרִים וְאֶת הַחֲצוֹצְרוֹת וְנָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאוּ הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת, שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאָה צִדְקִיָּהוּ כֵּן, יָצָא לִבְרֹחַ בַּמְּחִלָּה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרֵחוֹ, מְקוֹם אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה. זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, שֶׁהָלַךְ עַל גַּג הַמְּחִלָּה, וְרָדְפוּ כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַצְּבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַמְּחִלָּה בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ הָיָה צִדְקִיָּהוּ וּבָנָיו יוֹצְאִים, רָאוּם הַכַּשְׂדִּים וּתְפָסוּם.

שָׁלַח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן אֵצֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמַר לוֹ: אֱמֹר, צִדְקִיָּהוּ, מָה רָאִיתָ לִמְרֹד עָלַי? בְּאֵיזֶה דִּין אֲדוּנְךָ? אִם בְּדִין אֱלֹהֶיךָ – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר; אִם בְּדִינֵי מַלְכוּת – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵר שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ חַיָּב לֵהָרֵג. עָנָה צִדְקִיָּהוּ: הָרְגֵנִי רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְּדַם בָּנַי; וּבָנָיו אוֹמְרִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ: הָרְגֵנוּ תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא נִרְאֶה דַּם אָבִינוּ שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לָהֶם: שְׁחָטָם לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר כָּךְ חִטֵּט אֶת עֵינָיו וּנְתָנָן בְּתַנּוּר וְהוֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וְהָיָה צִדְקִיָּהוּ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בּוֹאוּ וּרְאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מִתְנַבֵּא עָלַי וְאָמַר לִי: “לְבָבֶל אַתָּה הוֹלֵךְ, וּבְבָבֶל תָּמוּת וּבָבֶל עֵינֶיךָ לֹא יִרְאוּ” – וְלֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לִדְבָרָיו; וַהֲרֵינִי בְּבָבֶל – וְעֵינַי לֹא רוֹאוֹת אוֹתָהּ.


כִּתּוֹת – קבוצות.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

גִזְבָּרִים – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

כְּמִין פִּסַּת יָד – דבר הדומה לכף יד.

הַתָּמִיד – קורבן שהיה קרב פעמיים בכל יום: בבוקר ובערב.

פָּרֹכֶת – מסך ארוג שהיה תלוי בכניסה לקודש הקודשים.

צִדְקִיָּהוּ – אחרון מלכי יהודה.

מְחִלָּה וגו' – מנהרה שנמשכה מביתו עד ערבות ירחו ושבתוכה הועברו המים לעיר.

זִמֵּן – שלח.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

נְבוּזַרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

מָה רָאִיתָ – מה חשבת.

דִין אֱלֹהֶיךָ – דיני התורה.

שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר – היא שבועת צדקיהו שלא ימרוד בבבל (דברי הימים ב לו, יג).

חִטֵּט – ניקר ועקר.

*


וּכְשֶׁיָּצָא יִרְמְיָה הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת לִירוּשָׁלַיִם, נָטַל עֵינָיו וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה. בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה וְרָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי דְּגוֹרִים דְּגוֹרִים שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻגֶּרֶת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: “פִּיתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת… הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם” (ירמיה כ, ז). הָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ לָהֶם הַחַטָּאִים? בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ הָאֲבוּדִים? אֲנִי אֵלֵךְ וְאֹבַד עִמָּהֶם. הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אֶת הַשְּׁבִיל מָלֵא דָּם וְהָאָרֶץ מְרֻבֶּצֶת בְּדַם הֲרוּגֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן. קָבַע פָּנָיו לָאָרֶץ וְרָאָה פַּרְסוֹת רַגְלַיִם שֶׁל יוֹנְקִים וְעוֹלָלִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשֶּׁבִי. הָיָה גוֹחֵן לָאָרֶץ וּמְנַשְּׁקָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגָלוּת גִּפְּפָם וְנִשְּׁקָם. הָיָה רוֹאֶה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּת שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת – וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם. הָיָה בּוֹכֶה לְנֶגְדָּם וְהֵם לְנֶגְדּוֹ. עָנָה וְאָמַר לָהֶם: אַחַי וְעַמִּי, כָּל כָּךְ אֵרַע לָכֶם עַל שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי נְבוּאָתִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְהַר פְּרָת, עָנָה נְבוּזַרְאֲדָן וְאָמַר לוֹ: “אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל” (שם מ, ד). חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְבָבֶל, אֵין מְנַחֵם לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת מֵהֶם בִּירוּשָׁלַיִם. יָצָא לוֹ מֵהֶם. נָטְלוּ הַגָּלֻיּוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ יִרְמְיָהוּ שֶׁפָּרַשׁ מֵהֶם. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה בְּקוֹל רָם וְצָוְחוּ וְאָמְרוּ: אָבִינוּ יִרְמְיָהוּ, הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א). עָנָה יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לָהֶם: אֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִלּוּ בְּכִיתֶם בְּכִיָּה אַחַת עַד שֶׁאַתֶּם בְּצִיּוֹן – לֹא גְּלִיתֶם.

הָיָה יִרְמְיָה הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה וְכָךְ אָמַר: חֲבָל עָלַיִךְ, יִקְרַת הַמְּדִינוֹת! וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם מְקֻטָּעוֹת וּמֻשְׁלָכוֹת בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְּטַן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְּׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר: בָּנַי, לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם: “תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף” (ירמיה יג, טז). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: “עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה” (שם ט, ט) – עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה.

אָמַר יִרְמְיָהוּ: כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם נָטַלְתִּי עֵינַי וְרָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְבוּשָׁה שְׁחֹרִים וּשְׂעָרָהּ סָתוּר, צוֹעֶקֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: מִי יְנַחֲמֶנָּה, וַאֲנִי צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ: מִי יְנַחֲמֵנִי. קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְדִבַּרְתִּי עִמָּהּ, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִם אִשָּׁה אַתְּ – דַּבְּרִי עִמִּי; וְאִם רוּחַ אַתְּ – הִסְתַּלְּקִי מִלְּפָנַי. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֵינְךָ מַכִּירֵנִי? אֲנִי הִיא שֶׁהָיוּ לִי שִׁבְעָה בָּנִים. יָצָא אֲבִיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם; עַד שֶׁאֲנִי עוֹלָה וּבוֹכָה עָלָיו בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי: נָפַל הַבַּיִת עַל שִׁבְעָה בָּנַיִךְ וַהֲרָגָם, וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מִי אֶבְכֶּה וְעַל מִי אֶסְתֹּר שְׂעָרִי? עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: אֵין אַתְּ טוֹבָה מֵאִמִּי צִיּוֹן – וְהִיא עֲשׂוּיָה מַרְעִית לְחַיַּת הַשָּׂדֶה. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֲנִי אִמְּךָ צִיּוֹן, אֲנִי הִיא אֵם הַשִּׁבְעָה. אָמַרְתִּי לָהּ: דּוֹמָה מַכָּתֵךְ לְמַכָּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב: מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ; מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ כַּסְפֵךְ וּזְהָבֵךְ; אִיּוֹב הֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְאַתְּ נַעֲשֵׂית אַשְׁפָּה שֶׁל זֶבֶל. וּכְשֵׁם שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִחֵם אֶת אִיּוֹב כָּךְ עָתִיד הוּא לַחֲזֹר וּלְנַחֲמֵךְ (פס“ר כו, ו; תענית כט ע”א; איכ“ר פתיחתא לד; רש”י לירמיה, לט, ד).


נָטַל עֵינָיו – הביט.

דְּגוֹרִים – ערימות.

מְפֻגֶּרֶת – הרוסה כפגר.

“פִּתִּיתַנִי” וגו' – ירמיהו סבר, כששלח אותו הקב"ה לקנות שדה בענתות (ירמיה, פרק לב), שירושלים לא תיחרב, וכעת התברר לו שהוטעה.

הַחַטָּאִים, הָאֲבוּדִים – אנשי יהודה.

מְרֻבֶּצֶת – ספוגה.

קָבַע פָּנָיו – הביט.

פַּרְסוֹת – עקבות.

גּוֹחֵן – מתכופף.

הִגִּיע לְגָלוּת – אל קבוצת היוצאים לגלות.

נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – קשורים בטבעות ברזל על צוואריהם.

מַעֲבִירוֹ – מפריד אותו.

שְׁלוּלִים – קשורים.

לְנֶגְדָּם – למולם.

לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת – לאותם תושבי יהודה שנותרו בארץ.

גָּעוּ – פרצו.

מַנִּיחֵנוּ – עוזב אותנו.

אִלּוּ בְּכִיתֶם וגו' – לוּ הייתם בוכים וחוזרים בתשובה בטרם חרבה ירושלים, לא הייתם יוצאים לגלות.

יִקְרַת הַמְּדִינוֹת – המכובדת שבערים.

בַּחֲזִירָתוֹ – לארץ ישראל.

נֶהִי – קינה.

שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה – שיש לקונן עליהם.

סָתוּר – פרוע.

רוּחַ – שד.

יָצָא אֲבִיהֶם – ולא שב.

עַל מִי אֶסְתֹּר וגו' – כדרכם של אבלים.

עֲשׂוּיָה מַרְעִית – משמשת כמקום מרעה.

מַכָּתֵךְ – אסונך.

נִטְּלוּ – נלקחו.

*


ט מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה בָּנִים, אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יֵשׁ לָנוּ כְּלוּם בַּבַּיִת? אָמְרָה לוֹ: מְלוֹא כַּד אֶחָד. אָמַר: בַּשְּׁלִי אוֹתוֹ וְנֹאכַל אוֹתוֹ, וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. נִשְׁתַּיְּרָה טִפָּה בַּקְּדֵרָה. בָּא בְּנוֹ הַגָּדוֹל לִגְרֹף אוֹתָהּ טִפָּה. דְּחָפוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: אַל תִּגְזֹל אֶת אַחֶיךָ. וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל עַד שֶׁבָּאוּ כַּשְׂדִּים וְשָׁבוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אֶת כֻּלָּם. וְהָלַךְ אֲבִיהֶם וּמָצָא אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּיךָ לִגְרֹף טִפָּה, הִיא תִּטֹּל אֶת עֵינִי.

אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלוֹשָׁה בָּנִים וְהָלְכוּ בָּנֶיהָ לַמִּלְחָמָה, נָטְלָה אֶת בְּנָהּ שֶׁהִיא מֵינִקְתּוֹ וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים הִכִּירוּ יְדֵי אֲחִיהֶם, עָלוּ לַגַּג וְנָפְלוּ וּמֵתוּ, וַעֲלֵיהֶם מְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: “טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב” (איכה ד, ט), וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז, א). אָמְרָה: קוֹצֵר מַנִּיחַ סְפִיחִים וְהַבּוֹצֵר מַנִּיחַ עוֹלְלוֹת, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּיֵּר לִי כְּלוּם, נִמְסַרְתִּי בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּרָחֵל בְּיַד אֲרִי וְכִגְדִי בְּיַד הַטַּבָּח. (ילק"ש לאיכה, תתרטו־תתרטז).


כְּלוּם – דבר מה.

מְלוֹא כַּד אֶחָד – כד אחד בלבד של מזון.

נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.

לִגְרֹף – לאסוף באצבעו.

כַּשְׂדִים – בבלים.

בִּמְקוֹמוֹ – במקום שהוטלה הגופה.

בְּתוֹךְ עֵינו – של האב.

אֶצְבָּעֲךָ וגו' – אותה אצבע שלא איפשרתי לה לגרוף את טיפת המזון, תנקר כעת את עיני.

כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים – האחים הבוגרים.

הִכִּירוּ – זיהו.

סְפִיחִים – דגנים שגדלו לאחר עונת הקציר, או שצמחו בשולי השדה, ואין לקוצר עניין לאסוף אותם.

עוֹלְלוֹת – אשכולות ענבים בודדים שנותרו אחרי הבציר ואין טעם באיסופם.

נִשְׁתַּיֵּר – נותר.

רָחֵל – כבשה.

הַטַּבָּח – השוחט.



סִלּוּק שְׁכִינָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

י “וַיֵצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבַּיִת” (יחזקאל י, יח) – אָמַר רַ' אַחָא: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפָּלָטִין שֶׁלּוֹ בְּכַעַס; מִשֶּׁהָיָה יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכָתְלֵי פָּלָטִין וּבְעַמּוּדֵי פָּלָטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית פָּלָטִין שֶׁלִּי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם! מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! כָּךְ מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצֵאת מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכָתְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַמּוּדֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹכָה וְאוֹמָרֶת: הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! (איכ"ר פתיחתא כה).


לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

שֶׁהָיָה יוֹצֵא וגו' – עם יציאתו, חזר המלך שוב ושוב להיפרד מן הארמון.

מְגַפֵּף – מחבק.

בֵּית יְקָרִי – בית כבודי.

מֵעַכְשָׁו – מכאן ולהבא.



הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יא “וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד” (ישעיה כב, יב) – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעוֹת בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב” (איכה ב, ג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ; וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, מָה עָשִׂיתִי? הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן; חָס וְשָׁלוֹם, שְׂחוֹק לַגּוֹיִים הָיִיתִי וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה! אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת – עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי” (ירמיה יג, יז).

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם לְבֵיתִי וְנִרְאֶה מָה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ. מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזוֹהִי מְנוּחָתִי, שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בֵּיתִי! בָּנַי, הֵיכָן אַתֶּם? כּוֹהֲנַי וּלְוִיַּי, הֵיכָן אַתֶּם? מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? כַּמָּה פְּעָמִים הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.


אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי – אתעלם ולא אתבונן.

אֶזָּקֵק לוֹ – יהיה לי בו עניין.

קֵץ – ימות המשיח.

הֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו – הניחה כביכול מאחורי גבו, אות שאין כוונתו להילחם.

מְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן – מקום מושבי הקודם, השמים.

הִשְׁרֵיתִי – השכנתי.

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

זוֹהִי מְנוּחָתִי – המקום שהקב"ה שוהה בו (ישעיה סו, א).

*


אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָהוּ: אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ – וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי?! לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּלְמֹשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים!

מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם: עִמְדוּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בְּיָמֶיךָ הָיְתָה זֹאת לְבָנֵינוּ.

הִנִּיחָם יִרְמְיָהוּ וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד! הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ.

הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ? מִיָּד קָרַע בִּגְדֵי כָּבוֹד שֶׁהִלְבִּישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ אֲבוֹת הָעוֹלָם: משֶׁה רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, מָה הַיּוֹם מִיָּמִים? אָמַר לָהֶם: אֲבוֹת אֲבוֹתָי, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם? מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד “וְיִקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק” (ישעיה כב, יב) – וְאִלְמָלֵי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – וְהָיוּ בוֹכִים וְהוֹלְכִים מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר: “אוֹי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנָתוֹ לֹא הִצְלִיחַ!” (איכ“ר פתיחתא כד; ילק”ש לאיכה, תתקצו).


הֵיכָן משֶׁה קָבוּר – כיוון ש“לא ידע איש את קבורתו” (דברים לד, ו).

צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים – עם ישראל שהושמד בידי אויביו.

מִתְבַּקֶּשִׁים – מוזמנים להגיע.

מָה הַיּוֹם מִיָּמִים – מה נשתנה יום זה מכל הימים שקדמו לו?

הִנִּיחָם – עזב אותם.

כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים – האם אתם יודעים.

בִּגְדֵי כָּבוֹד – בגדים מפוארים שבהם נקבר משה.

אֲבוֹת הָעוֹלָם – אברהם, יצחק ויעקב.

וְאִלְמָלֵי מִקְרָא וגו' – אם פסוק זה לא היה נכתב, לא היה אפשר להעז ולומר שהקב"ה נוהג כאדם שמת עליו קרובו.

מִשַּׁעַר לְשַׁעַר – שערי בית המקדש.

מֵתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו – המת מונח לרגליו (לפני הקבורה).

בְּקַטְנוּתוֹ – בראשית דרכו (לפני שחטא העם ונהרס המקדש).



אֵבֶל אָבוֹת

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יב בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁבָּאתִי לִידֵי בוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת? כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִים: “נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח” (ישעיה לג, ח) – מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתְּ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶן – הֵיאָךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה?! דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בְּחַגִים – הֵיאָךְ שָׁבְתוּ?!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: מָה לָכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה, מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו? אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ, לֹא בָּא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו “מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי?” (ירמיה יא, טו)? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה הֶגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּם בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ? אָמַר לוֹ: תָּבוֹא תּוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

מִיָּד בָּאָה תּוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶם. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, בָּאת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ – וְאֵין לָךְ בֹּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי? זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָּנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, – וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָּךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: יָבוֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. בָּאָה אָלֶף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: אָלֶף, אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת – וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם? זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי – וְאַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנַי! מִיָּד עָמְדָה אָלֶף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

בָּאָה בֵּית לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִים בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה? מִיָּד עָמְדָה בֵּית לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם.

וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל.


מְמָרֵט – מורט.

קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד – נתאספו לשם אמירת הספד.

מְסִלּוֹת – דרכים סלולות.

פּוֹסְקִים מֵהֶן – חדלים ללכת בהם.

נִזְקַק – הסב את תשומת לבו.

הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו – שמת לב לדבריו.

לְבֵית עוֹלָמוֹ – לקברו.

מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי וגו' – לפי המסורת הוקם בית המקדש במקום שנעקד יצחק (בראשית כב, יד).

עָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה – לא קיימו את מצוותיה כלל.

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת – שמהן מורכבות כל מילותיה של התורה.

מִי מֵעִיד – מי העדים (שיאשרו את טענת הקב"ה).

אֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים – האם אינך מתביישת?

הֶחֱזִירֵךְ וגו' – שהקב"ה, לפי המדרש, סבב עם התורה והציע אותה לכל העמים.

זְרִיזִים וגו' – רצים בשמחה ללמוד תורה.

בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה – הפותחת באות בי"ת.


*

מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִּי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִּי: “הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי”, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתִּי אוֹתוֹ – וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי” (בראשית כב, ח), לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ, וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן? וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג בָּנַי, וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם – וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כְּצֹאן לְטִבְחָה לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי: בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי. – וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם? זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם: “מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה: לֵךְ לְפָנַי, וְאֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וְאֶרְאֶה, מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן!

מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל. רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדּוֹתֵנוּ מִיָּד צָרֵינוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! מִיַּד אָמַר לָהֶם משֶׁה: בָּנַי, לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה – וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה, עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א).


עָמַד עַל דַּעְתּוֹ – הבין את שמתרחש מסביבו.

כָּפַתִּי – קשרתי.

פָּשַׁטְתִּי – הושטתי.

עִכַּבְתִּי – התנגדתי.

מָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה – עמדתי בראשם והייתי מוכן למות למענם.

כְּצֹאן לְטִבְחָה – כצאן העומד להישחט.

יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי – אמות.

הַמָּשָׁל – פתגם עממי.

מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים – בגלל ריבוי הגופות הפזורות בדרכים.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי – ואי אפשר לבטלה.

הִנִּיחַ – עזב.

*


כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ? אָמַר לָהֶם: מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים. מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת: וַי עַל מַה שֶׁהִגִּיעַ לְבָנֵינוּ! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם כִּיתוֹמִים בְּלֹא אָב; הֵיאָךְ יְשַׁנְתֶּם בַּצָּהֳרַיִם וּבַקַּיִץ בְּלֹא לְבוּשׁ וּבְלֹא כְּסוּת! הֵיאָךְ הֲלַכְתֶּם בֶּהָרִים וּבַחֲצָצִים חֲלוּצֵי נַעֲלַיִם וּבְלֹא סַנְדָּלִים! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם טְעוּנִים מַשְׂאוֹת חוֹל! הֵיאָךְ הָיוּ יְדֵיכֶם כְּפוּתוֹת לַאֲחוֹרֵיכֶם! הֵיאָךְ לֹא הֲיִיתֶם בּוֹלְעִים רֹק שֶׁבְּפִיכֶם!

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: אֲרוּרָה אַתְּ, הַשָּׁמֶשׁ! לָמָּה לֹא חָשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הָאוֹיֵב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ! הֵשִׁיבָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ: בְּחַיֶּיךָ, משֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן, הֵיאָךְ אֶהְיֶה חֲשׁוּכָה – וְלֹא הִנִּיחוּנִי וְלֹא הִרְפּוּ מִמֶּנִּי, שֶׁהִלְקוּנִי בְּשִׁשִּׁים שְׁבָטִים שֶׁל אֵשׁ וְאָמְרוּ לִי: צְאִי וְהָאִירִי אוֹרֵךְ! שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: וַי עַל זִיוְךָ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיאָךְ חָשָׁךְ?! וַי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁיֶּחֱרַב! הַהֵיכָל נִשְׂרַף וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נֶהֱרָגִים, וַאֲבוֹתֵיהֶם הוֹלְכִים בַּשְּׁבִי וּבַגָּלוּת.

שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: שַׁבָּאִים, בְּחַיֵּיכֶם! לֹא תָמִיתוּ אוֹתָם מִיתָה אַכְזָרִיָּה וְלֹא תַעֲשׂוּ בָּהֶם כְּלָיָה גְּמוּרָה, וְלֹא תַּהַרְגוּ בֵּן לִפְנֵי הָאָב וּבַת לִפְנֵי הָאֵם, שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפָּרַע מִכֶּם. וְהַכַּשְׂדִּים הָרְשָׁעִים לֹא עָשׂוּ כָּךְ, אֶלָּא הָיוּ נוֹתְנִים בֵּן בְּחֵיק אִמּוֹ וְאָמְרוּ לְאָבִיו: קוּם שְׁחָטֵהוּ. הָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה וְדִמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת עָלָיו, וְאָבִיו תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ.

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָתְךָ: “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִּשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד” (ויקרא כב, כח) – וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַתָּה שׁוֹתֵק.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ, שֶׁיַּעֲקֹב אֲהָבַנִי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן נִשּׂוּאַי לְבַעֲלִי יָעַץ אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי בַּאֲחוֹתִי, וְלֹא קִנֵּאתִי בַּאֲחוֹתִי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אִם אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וְדָם, עָפָר וָאֵפֶר, לֹא קִנֵּאתִי בְּצָרָה שֶׁלִּי – אַתָּה, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם וְרַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵּאתָ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי?

מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: בִּשְׁבִילֵךְ, רָחֵל, אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה',

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָּע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם (ירמיה לא, יד) וְנֶאֱמַר: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם שם, טו־טז) (איכ"ר, פתיחתא כד)

נִבְלָתָם – גופתם.

מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה – שוכבים בשמש היוקדת.

הִגִּיעַ – קרה.

חֲצָצִים – אבני חצץ קטנות.

טְעוּנִים מַשְּׂאוֹת חוֹל – נושאים משא כבד.

לֹא… בּוֹלְעִים רֹק – בשל גרונם היבש מצמא.

בְּחַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא הִנִּיחוּנִי – לא הרשו לי (מן השמים).

שְׁבָטִים – מקלות, שוטים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידים בבית הספר.

שַׁבָּאִים – השובים ששבו את עם ישראל.

כְּלָיָה גְּמוּרָה – חיסול מוחלט.

יִפָּרַע מִכֶּם – יעניש אתכם לפי מעשיכם.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ – מרים את ראש התינוק (כדי לשחוט אותו).

אַהֲבָה יְתֵרָה – אהבה רבה.

לֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה – רחל לא חשפה ברבים את תרמיתו של לבן, ובכך מנעה את ביזיונה של לאה.

צָרָה – אישה אחרת הנשואה לאותו הגבר.

בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עבודת אלילים (שבגללה נענש העם).

אֵין בָּה מַמָּשׁ – אין לה קיום אמיתי.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – ריחם.

*



דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת. עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. מָצָא אֶת דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה. אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק, הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה. אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב, וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. אָמְרוּ לוֹ: מָה נֹאמַר לְךָ? כּוֹהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ, וְזֶה כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח! אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲפַיְּסֶנּוּ. הֵבִיא סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח; פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – וְלֹא נָח; בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת – וְלֹא נָח; תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – וְלֹא נָח. עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא. קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם? מִיָּד – נָח. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. אָמַר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטַר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר (גיטין נז ע“ב; סנהדרין צו ע”ב).


סָח – סיפר.

נְבוּזְרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

רִבּוֹא – רבבה, עשרת אלפי אנשים.

זְכַרְיָה – בן יהוידע, שנסקל למוות בבית המקדש כאשר אמר לעם דברי תוכחה (דברי הימים ב כד, כ).

רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה – תוסס ומבעבע.

זְבָחִים – קורבנות.

אֲפַיְּסֶנּוּ – ארגיע אותו.

סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – בית הדין הגדול שישב בבית המקדש ומנה שבעים ואחד חברים.

סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה – בית דין שמנה עשרים ושלושה חברים.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים בבית הספר.

אִבַּדְתִּי – הרגתי.

וְכִי נוֹחַ לְךָ – האם רצונך?

הִרְהֵר… תְּשׁוּבָה – התחרט על מעשיו.

כֶָּךְ – היה עונשם.

שְׁטַר צַוָּאָה – ובו נפרד ממשפחתו.

*



יִסּוּרֵי הַגּוֹלִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יד “וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ” (איכה א, ב) – עַל בַּחוּרֶיהָ. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, תָּפְסוּ אֶת הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְהָיוּ הַבַּחוּרִים בּוֹכִים וְהַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַנְּחָן, וְנִשְׁאָרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרֶבֶת (איכ"ר א, כה).


אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

כָּפְתוּ – קשרו.

כְּצָרֶבֶת – כפצע צורב וכואב.

*


טו “קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי” (איכה א, יט) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁהִגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל הָיוּ כְּפוּתִים יְדֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵיהֶם, נְתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִים כִּבְהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לְהֶגְמוֹנוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם: עֲשׂוּ עִמָּנוּ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְהַעֲבִירוּנוּ עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל דּוֹדֵנוּ. וְכֵן עָשׂוּ. יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִקְרָאתָם, הוֹצִיאוּ לָהֶם פַּת מְלוּחָה וְצִיר עִמָּהּ. הֵבִיאוּ נוֹדוֹת רֵיקִים וּצְבָעוּם כְּמַיִם וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי אָהֳלֵיהֶם. כְּשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם: הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם. אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ פַּת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָבִיא לָכֶם מַיִם. אָכְלוּ אֶת הַפַּת, בָּאוּ וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאנוּ מַיִם. וְהֵם נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם בְּאוֹתָם נוֹדוֹת. וְנִכְנְסָה רוּחַ חַמָּה לְתוֹךְ מֵעֵיהֶם – וּמֵתִים (תנחומא יתרו, ה).


כְּפוּתִים – קשורים.

נְתוּנִים – אסורים.

עָבְרוּ עַל – חלפו ליד.

הֶגְמוֹנוֹת – הפקידים הבבלים הממונים עליהם.

צִיר – חומץ או נוזל מלוח כלשהו לטבול בו את הפת.

הֵבִיאוּ נוֹדוֹת וגו' – לקחו כלי קיבול (עשויים עור), הרטיבום במים ותלו אותם בפתח האוהלים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם – נרגעו.

בָּאוּ וְאָמְרוּ – הישמעאלים.

נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם – כדי למצוץ את מעט המים שעל הנודות.

רוּחַ חַמָּה – אוויר המדבר החם שבנודות.

*


טז רַ' יוֹחָנָן אָמַר: שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבְיָדָם שְׁמוֹנִים אֶלֶף מָגִנֵּי זָהָב בָּקְעוּ בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּ לָהֶם: בְּנֵי דוֹדֵנוּ אַתֶּם, הַשְׁקוּנוּ מַיִם! אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַתֶּם שׁוֹתִים מַיִם. מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ לָהֶם מִינֵי מְלוּחִים, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלוּ הוֹצִיאוּ לָהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים וְהָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם מַתִּירוֹ וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וְהָיָה הָרוּחַ נִכְנָס לְתוֹךְ מֵעָיו – וְהָיָה מְפַרְפֵּר וּמֵת (איכ“ר ב, ד; ילק”ש לישעיה, תכא).


פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

בָּקְעוּ וגו' – חדרו דרך המצור שהטיל נבוכדנאצר על ירושלים.

נוֹדוֹת – ראו בקטע הקודם.

מַתִּירוֹ – פותח את הקשר הסוגר את הנוד.

הָרוּחַ – האוויר שבתוך הנוד.

מְפַרְפֵּר – רועד.

*



עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יז “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א) – מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לִבְכּוֹת עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל? – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הָרַג בָּהֶם פְּרָת בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרַג בָּהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע. כְּשֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ לֹא הָיוּ שׁוֹתִים אֶלָּא מֵימֵי גְּשָׁמִים וּמֵימֵי נוֹזְלִים וּמֵימֵי מַעְיָנוֹת, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל שָׁתוּ מַיִם מִפְּרָת וּמֵתִים מֵהֶם הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ הָיוּ בּוֹכִים עַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבֵיהֶם, וְעַל הַמֵּתִים שֶׁמֵּתוּ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הִנִּיחוּם לְקָבְרָם וְעַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרַג בָּהֶם פְּרָת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה, הוּא וְכָל גְּדוֹלָיו וְכָל שָׂרָיו, וְעִמָּהֶם כָּל מִינֵי זֶמֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַשְׂדִים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם” (ישעיה מג, יד), וְכָל מַלְכֵי יְהוּדָה מֻטָּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִּים עַל שְׂפַת הַנָּהָר. נָשָׂא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם, אָמַר לַעֲבָדָיו: מִפְּנֵי מָה הוֹלְכִים הַלָּלוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה בְּלֹא מַשּׂאוֹי? אֵין לָכֶם מַשּׂאוֹי שֶׁתִּתְּנוּ עַל צַוָּארָם? מִיָּד הֵבִיאוּ סְפָרִים וְעָשׂוּ אוֹתָם כְּחֵמֶת וּמִלְּאוּ אוֹתָם חוֹל וְהִנִּיחוּ עַל כְּתֵפָם עַד שֶׁנִּכְפְּפָה קוֹמָתָם, וְכָךְ אָמְרוּ עַל עַצְמָם: “עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ” (איכה ה, ה). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם.

אָמַר רַ' אַחָא בַּר אַבָּא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מָה שֶׁבָּרָאתִי לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֵלּוּ, עוֹלָם שֶׁבָּרָאתִי בִשְׁתֵּי יָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם” (ישעיה מח, יג) – אַחֲרִיבֶנּוּ. אָמָר רַ' תַחֲלִיפָא בַּר קְרוֹיָה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ כָּל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, לֹּא דַיְּךָ שֶׁהֶחֱרַבְתָּ דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה, אֶלָּא שֶׁתַּחֲרִיב דִּירָתְךָ שֶׁל מַעְלָה! אָמַר לָהֶם: וְכִי בָּשָׂר וָדָם אֲנִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְתַנְחוּמִים? הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וַאֲנִי מַכִּיר בְּסוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” (שם מו, ד) – “עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי… אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי” (שם כב, ד) – אָמַר לָהֶם: תַּנְחוּמֵיכֶם הַלָּלוּ שֶׁאַתֶּם מְנַחֲמִים אוֹתִי נְאוּצִים הֵם לְפָנַי; רְדוּ מִלְּפָנַי וּשְׂאוּ אֶת הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל בָּנַי. מִיָּד יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָטְלוּ אֶת־הַמַּשּׂאוֹי מֵעֲלֵיהֶם; וְלֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, נָשָׂא עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (שם מג, יד).


מָה רָאוּ וגו' – מדוע בכו?

פָּרֶת – נהר פרת שבבבל.

שְׁרוּיִים – מתגוררים.

נוֹזְלִים – נחלים.

הִנִיחוּם – התירו להם.

מִינִי זֶמָר – כלי נגינה.

כַּשָדִים – בבלים.

מֻטָלִים – קשורים.

מַשּׂאוֹי – משא.

סְפָרִים – יריעות קלף של ספרי תורה.

חֵמֶת – כלי קיבול למים עשוי עור.

גָּעוּ – פרצו.

עָלְתָה שַוְעְתָם – נשמעה צעקתם.

בִּקֵש – רצה.

“וְהָנְחֹתִי חֲמָתִי” – וכך ישכך זעמי.

בְּשְׁבִיל אֵלּוּ – למען ישראל.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה – בית המקדש.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַעַלָה – השמים.

אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וגו' – יודע את ראשיתו ואת סופו של כל דבר, ולפיכך איני נזקק לניחומים.

נְאוּצִים – מקוללים, בזויים.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

*


בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶצַּאר וְשָׂרַף אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁבָה אוֹתָם, לֹא עָשָׂה אִסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם. וְלָמָּה הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם? שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם וְאָמָרוּ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ מְצַפֶּה לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּתוֹךְ אַרְצָם וְהוּא עוֹשֶׂה לָנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב. לְכָךְ לֹא עָשׂוּ אִיסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְרָאוּ שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּיָדָם עַל אַדְמָתָם – מִיָּד עָשָׂה אִיסְטָטִיוָא. אֵלּוּ נִפְנוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְאֵלּוּ נִפְנוּ לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר: מָה אַתֶּם יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים? וְהוּא קוֹרֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי וְאָמַר לָהֶם: הָכִינוּ עַצְמְכֶם, עַד שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעַמְדוּ לְפָנַי וְתַקִּישׁוּ לְפָנַי בְּכִנּוֹרוֹת שֶׁלָּכֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהֲיִיתֶם מַקִּישִׁים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם. מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלוּ וְאָמְרוּ: לֹא דַיֵּנוּ שֶׁהֶחֱרַבְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁוֹ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אֶלָּא עַכְשָׁו אָנוּ עוֹמְדִים לְהַקִּישׁ בְּכִנוֹרוֹתֵינוּ לִפְנֵי הַנַּנָּס הַזֶּה? מִיַּד עָמְדוּ כֻּלָּם וְנָטְלוּ עֵצָה וְתָלוּ כִּנוֹרוֹתֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, וְשָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם וְנָתְנוּ אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם לְתוֹךְ פִּיהֶם וּמְרַצְּצִים וּמְקַצְּצִים אוֹתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר” (תהלים קלז, ד) – “לֹא נָשִׁיר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “אֵיךְ נָשִׁיר”; הָיוּ מַרְאִים אוֹתָם אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהָיוּ כַּפּוֹתֵינוּ חֲזָקוֹת כְּבַרְזֶל וְנִתְקַטְּעוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ? – רְאוּ, הֵיאָךְ נָשִׁיר! (פס“ר לא, ד; ילק”ש לתהלים, תתפג).


אִיסְטָטִיוָא – מקומות לחנייה.

חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם – פוחדים (הבבלים) שמא ימותו.

מְצַפֶּה לָהֶם – ממתין ומקווה.

עַד שֶׁהֵם – כל עוד הם.

כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב – שכל חייליו מתו בשעת מצור על ירושלים (מלכים ב יט, לה).

שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי – השרים והמנגנים במקדש.

תַּקִּישׁוּ – תפרטו באצבעותיכם.

הַנַּנָּס – כינוי של גנאי לנבוכדנאצר.

נָטְלוּ עֵצָה – החליטו יחדיו.

עֲרָבוֹת – עצי ערבה הצומחים בצד הנהרות.

שָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם – משלו ברוחם, התחזקו.

אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם – קצות אצבעותיהם.

מְרַצְצִים – מועכים.

הֵיאָך נָשִׁיר? – כיצד נוכל לנגן בכינור (בידיים מקוצצות)?

*


יח "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' " (ירמיה יג, יז) – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִם עֲדָרִים עֲדָרִים: עֶדְרֵי כְּהֻנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' ".

רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל יוֹתֵר מִבְּכָל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן? מִפְּנֵי שֶׁבֵּית אַבְרָהָם מִשָּׁם. מְשָׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה שֶׁקִּלְקְלָה עַל בַּעְלָהּ; לְהֵיכָן מְשַׁלְּחָהּ? מְשַׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ (איכ"ר פתיחתא כה; תוספתא בבא קמא ז, ג).


אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

עַד שֶׁלֹּא גָּלוּּ – לפני שגלו.

עֲדָרִים – קבוצות.

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע גלו ישראל דווקא אל בבל?

בֵּית אַבְרָהָם – משפחת אברהם (בראשית יא, כח).

קִלְקְלָה – בגדה.

מְשְׁלְּחָהּ – מגרש אותה.

*



גַּעְגּוּעִים

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יט “לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח… אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי” (תהלים מב, פסוקים א, ה) – כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה? לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁלְוָה, שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בָּהֶם – וְעַכְשָׁו נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת: מִי יְשִׂימֵנִי כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וְאַתָּה יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְּסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲווֹנִי – אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה.

וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי, כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב, וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וְאוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁזָּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ, וְהַכּוֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּים מְקַלְסִין בְּכִנּוֹרוֹת – יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ?

“כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים” (שם שם, ה) – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם בַּסָךְ וּדְרָכִים מְתֻקָּנִים לְפָנַי, וְעַכְשָׁו בַּ“שָּׂךְ” – “הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים” (הושע ב, ח); לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְאִילָנוֹת מְסַכְּכִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו גְּלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת.

אָמָר רַ' בֶּרֶכְיָה: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְסַלֵּי בִּכּוּרִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו “אֶדַּדֵּם” – דְּמוּמָה עוֹלָה וּדְמוּמָה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּשִׁירִים וּבִזְמִירוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בּוֹכִיָּה עוֹלָה וּבוֹכִיָּה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה “הָמוֹן חוֹגֵג” (תהלים מב, ה) – הֲמוֹנִיּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה (אָמַר רַ' לֵוִי: כְּגַעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה), וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְגַנֶּבֶת וְעוֹלָה, מִתְגַנֶּבֶת וְיוֹרֶדֶת (איכ"ר פתיחתא כד; שם א, נב).


כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ – על מי מדברים פסוקים אלו?

זְכוּרָה אֲנִי – זוכרת.

שְׁרוּיָה – מצויה.

מִי יְשִׂימֵנִי וגו' – מי יחזירני למצבי הקודם.

מְקַלְּסִין – משבחים.

עוֹנֶה אוֹתִי – נענה לבקשתי.

שָׁמְמָה – מלאת צער וכאב. קוֹל דְּמָמָה – קול חרישי.

שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ – חיות השדה עושות בו כרצונן.

בַּסָּךְ – בציבור.

דְּרָכִים מְתֻקָּנִים – דרכים סלולות ונוחות למעבר.

בַּ“שָּׂךְ” – בדרך מלאה קוצים וברקנים (כלשון הפסוק מהושע). סִירִים – קוצים.

מְסַכְּכִים – נותנים צל כסוכה.

צִלּוֹ – השגחתו.

מַלְכֻיּוֹת – האומות השולטות בישראל.

דְּמוּמָה – שותקת.

הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה – המון עם חוגג.

גַּעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם – צפרדע שאינה פוסקת מקרקוריה.

מִתְגַּנֶּבֶת – הולכת בדממה כגנב.

*



נֶחָמָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי” (ישעיה מ, א) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן: נַחֲמוּנִי, נַחֲמוּנִי, עַמִּי. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כֶּרֶם אִם יִהְיֶה לְאָדָם וְיָבוֹאוּ לִסְטִים וִיקַצְּצוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַכֶּרֶם אוֹ לְבַעַל הַכֶּרֶם? וְכֵן אִם יִהְיֶה לְאָדָם בַּיִת וַיָבוֹאוּ לִסְטִים וְיִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַבַּיִת אוֹ לְבַעַל הַבַּיִת? אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי וּבָא נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהֶחֱרִיב אוֹתוֹ וְהִגְלָה אֶתְכֶם וְשָׂרַף אֶת בֵּיתִי, אֲנִי הוּא צָרִיךְ לְהִתְנַחֵם – נַחֲמוּנִי נַחֲמוּנִי, עַמִּי! (פס"ר כט, ט).


בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

לִסְטִים – שודדים.

לְמִי מְנַחֲמִים – מי זקוק שינחמוהו?

אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי – שנאמר “כי כרם ה' צבאות בית ישראל” (ישעיה ה, ז).

*


כא “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ” (תהלים עט, א) – לֹא הָיָה הַמִּקְרָא צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא “בְּכִי לְאָסָף”, “נְהִי לְאָסָף”, “קִינָה לְאָסָף” – וּמַהוּ אוֹמֵר “מִזְמוֹר לְאָסָף”? – אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ – וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה. מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשָׁבַר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ אַבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי, שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל (איכ"ר ד, יד).


לֹא הָיָה הַמִּקְרָא וגו' – מן הראוי שמזמור העוסק בחורבן לא יפתח בלשון “מזמור”, שהיא לשון שמחה.

נְהִי – יללה ובכי.

בֵּית חֻפָּה – מקום המיועד לעריכת חתונה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה – גידולו רע, התנהגותו פגומה.

וִילָאוֹת – וילונות.

הַקָּנִים – העמודים.

פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ – המחנך של הבן.

אַבּוּב – חליל.

חֲמָתוֹ – כעסו.

עַל הָעֵצִים וגו' – על בית המקדש.



ח: בין בית לבית

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק

ח: בין בית לבית

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק


מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם – בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמַר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ: חֲבֵרָם שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. פָּתַח וְאָמַר:

"אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין!

מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר" (דניאל ג, לג). אָמַר רַ' יִצְחָק: יוּצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע! שֶׁאִלְמָלֵא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו – בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים (סנהדרין צב ע"ב).


חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה – כמסופר בפרק ג של ספר דניאל.

בִּקְעַת דּוּרָא – שבבבל (דניאל ג, א).

עֲצָמוֹת – שעשה נבוכדנאצר כלים מעצמותיהם של מתים וגם אלו שבו לחיים.

אֵלּוּ – חנניה, מישאל ועזריה.

“אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וגו'” – בארמית: נסיו כמה גדולים ופלאיו כמה חזקים, מלכותו מלכות עולם ושלטונו עד דור ודור.

יוּצַק זָהָב וגו' – ייסתם פיו (לשון קללה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – לולי היה מלאך סוטר על פיו ומשתיקו, היו תשבחותיו של נבוכדנאצר מאפילות ביופיין על אלו של ספר תהלים.

*


ג תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וּמֵתוּ. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? “ה' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים”. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: “ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל” (שמואל א ב, ו). רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶמֱת מָשָׁל הָיָה. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל – לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא – בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה.

רַ' אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם וְהַלָּלוּ תְּפִלִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם (סנהדרין צב ע"ב).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

אֱמֶת מָשָׁל הָיָה – הדבר התרחש באמת והוא גם דבר שהתרחש בחזון הנביא כמשל (סמל לתחיית העם).

אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל וגו' – איך אפשר שהדבר יהיה דמיון ועובדה בעת ובעונה אחת?

בֶּאֱמֶת, מָשָׁל הָיָה – בוודאי, רק משל היה.



דָּנִיֵּאל וְהַתַּנִּין בְּבָבֶל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

א “וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו” (ירמיה נא, מד) – תַּנִּין אֶחָד הָיָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶאצַּר, וְהָיָה בּוֹלֵעַ כָּל מָה שֶׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו. אָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי מַתִּישׁוֹ. נָתַן לוֹ רְשׁוּת. מָה עָשָׂה? נָטַל תֶּבֶן וְהִטְמִין לְתוֹכוֹ מַסְמְרִים, הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו – וְנָקְבוּ מַסְמְרִים אֶת בְּנֵי מֵעָיו (בר"ר סח, יג).


מַתִּישׁוֹ – מחלישו.



חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ד “יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ” (משלי כד, כא) – כְּשֶׁאָמַר נְבוּכַדְנֶאצַּר לַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא שָׁמְעוּ לוֹ, אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ לְמַלְכוּת כָּל מָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת לָכֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים” (קהלת ח, ב). אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ לְמִסִּים וּלְאַרְנוֹנִיּוֹת, אֲבָל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה – נְבוּכַדְנֶאצַּר, אַתָּה וְכֶלֶב שָׁוִים (במ"ר טו, יד).


חֲנַנְיָה וגו' – ראו קטע ב.

אַרְנוֹנִיּוֹת – מס שמטילה המלכות (בעיקר על היבול).

*


ה דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן הַשִּׁילוֹנִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ עָמַד יוּרְקָמִי שַׂר הַבָּרָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת הַכִּבְשָׁן וְאַצִּיל לְצַדִּיקִים הַלָּלוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: אֵין גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָךְ, שֶׁאַתָּה שַׂר שֶׁל בָּרָד וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ; אֶלָּא אֲנִי שַׂר שֶׁל אֵשׁ, אֵרֵד וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ וְאֶעֱשֶׂה נֵס בְּתוֹךְ נֵס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח גַּבְרִיאֵל וְאָמַר: “וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ” (תהלים קיז, ב) (פסחים קיח ע“א–ע”ב).


שַׂר הַבָּרָד – ממלאכי השמים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

אַקְדִּיחַ – ארתיח בחום עז (ובו נשרפו עבדי נבוכדנאצר שהפילו את חנניה ורעיו לכבשן).

“וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם” וגו' – כיוון שהקב"ה קיים את הבטחתו לגבריאל, שהוא שיציל בבוא היום את צאצאי אברהם מכבשן של אש (כמסופר שם, פסחים קיח ע"א).

*


ו “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים” (דניאל ט, ז) – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה? – חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ נִתְכַּנְּסוּ כָּל אֻמּוֹת־הָעוֹלָם וְטָפְחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל פְּנֵיהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: יֵשׁ לָכֶם אֱלוֹהַּ כָּזֶה – וְאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְצֶלֶם?! וְעָמְדוּ וְרָקְקוּ בִּפְנֵיהֶם, עַד שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפָם רֹק, וְהָיוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מַגְבִּיהִים פְּנֵיהֶם לְמַעְלָה וְצִדְּקוּ אֶת הַדִּין וְאָמְרוּ: “לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים”.

וַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַכִּבְשָׁן – לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: בָּרֹק טָבְעוּ (סנהדרין צג ע"א; תנחומא כי תשא, יד).


טָפְחוּ – סטרו.

רָקְקוּ וגו' – ירקו בפניהם עד שכוסו ברוק.

לְהֵיכָן הָלְכוּ? – שאין שמותיהם נזכרים עוד במקרא.

*


ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר “חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ” (ישעיה יג, י) – הַלְוַאי חָשַׁךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא זָרַח! יָצָא כּוֹרֶשׁ לְטַיֵּל בַּמְּדִינָה וְרָאָה הַמְּדִינָה שׁוֹמֶמֶת, אָמַר: מָה טִיבָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ שׁוֹמֶמֶת? הֵיכָן הֵם הַזֶּהָבִים? הֵיכָן הֵם הַכַּסָּפִים? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַיְּהוּדִים יֵצְאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” – מֵהֶם זֶהָבִים וּמֵהֶם כַּסָּפִים שֶׁעָלוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּקְדָּשׁ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזַר וְאָמַר: “מִי שֶׁעָבַר פְּרָת עָבַר, מִי שֶׁלֹּא עָבַר לֹא יַעֲבֹר”. דָּנִיֵּאל וְסִיעָתוֹ עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמְרוּ: מוּטָב שֶׁנֹּאכַל סְעוּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּנְבָרֵךְ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ לֹא עָלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

וְלָמָּה לֹא עָלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֶזְרָא? שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ לִפְנֵי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה. וְיַעֲלֶה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה? אֶלָּא אָמְרוּ: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה אָדָם גָּדוֹל וְיָשִׁישׁ הָיָה וַאֲפִלּוּ בִּגְלֶקְטִיקָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת שֶׁלֹּא עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁאִלּוּ עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לַשָּׂטָן לְקַטְרֵג וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ עֶזְרָא בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה מִלְּשַׁמֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק כּוֹהֵן גָּדוֹל – וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הָיָה כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל, אֲבָל עֶזְרָא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אָדָם צַדִּיק לֹא הָיָה רָאוּי לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה כְּמוֹתוֹ.

אָמַר רַ' סִימוֹן: קָשָׁה הִיא שַׁלְשֶׁלֶת יֻחֲסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהֵעָקֵר מִמְּקוֹמָהּ (שהש"ר ה, ד).


הַלְוַאי חָשַׁךְ וגו' – הלוואי שהשמש לא היתה מאירה באותו היום.

מְדִינָה – עירו של כורש.

מָה טִיבָהּ – מדוע.

הַזֶּהָבִים, הַכַּסָּפִים – האומנים העובדים בכסף ובזהב.

מֵהֶם – בין היוצאים.

שֶׁעָבַר פְּרָת – כבר חצה את נהר פרת, גבולה של בבל, בדרכו לארץ ישראל. לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ – להבהיר שאלות שונות ממה שלמד.

בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה – סופרו של ירמיהו (ירמיה מה, א), שעל פי מסורת חז"ל הוגלה לבבל.

בִּגְלֶקְטִיקָא וגו' – אפילו בעגלה לא היה אפשר לשאת אותו.

מְקֻדָּשׁ הַבַּיִת וגו' – העובדה שעזרא לא עלה שמרה על קדושת בית המקדש.

הָיָה לַשָּׂטָן וגו' – היה השטן יכול לטעון שעזרא, ולא יהושע בן יהוצדק (הכוהן הגדול בתקופת שיבת ציון [חגי א, א]), הוא שישמש בכהונה גדולה בגלל אישיותו הרמה, וכך היתה נפגעת שרשרת היוחסין של הכהונה הגדולה.

לֹא הָיָה – שום אדם.

קָשָׁה הִיא וגו' – חשובה בעיני הקב"ה ואינו רוצה לנתקה.

*


ח תְּנָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה: אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית (זבחים סב ע"א).


שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים – חגי, זכריה ומלאכי.

עִמָּהֶם – עם גולי בבל.

הֵעִיד – הודיע.

עַל הַמִּזְבֵּחַ – על גודלו.

עַל הַתּוֹרָה וגו' – שהיה צריך להחליף את הכתב העברי הקדום בכתב המקובל כיום (הקרוי “אשורי”).



עֶזְרָא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

ט שָׁנִינוּ, רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא קְדָמוֹ משֶׁה; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב (סנהדרין כא ע"ב).


נִשְׁתַּנָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

*


י “אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז” (שיר השירים ח, ט) – אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא – נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף, שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ; עַכְשָׁו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת – נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ (יומא ט ע"ב).


כְּחוֹמָה – כגוף אחד, כולם יחדיו.

בִּימֵי עֶזְרָא – בתקופת שיבת ציון, כשרק חלק מן העם חזר מבבל ליהודה.

הָרָקָב – ריקבון, הרס.

כִּדְלָתוֹת – עשויות עץ, שנפתחות ונסגרות ואינן מוצקות כחומה.



אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה”? – שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ; מֹשֶׁה אָמַר: “הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא” (דברים י, יז); בָּא יִרְמְיָה וְאָמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִים בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – לֹא אָמַר “נוֹרָא”. בָּא דָּנִיֵּאל וְאָמַר: גּוֹיִים מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר “גִּבּוֹר”. בָּאוּ הֵם וְאָמְרוּ: אַדְרַבָּא! זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעֲסוֹ וְנוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת?! (יומא סט ע"ב).


הֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ – החזירו את שבחיו של הקב"ה, שהם ככתר לו, לקדמותם.

מְקַרְקְרִים – מנפצים את הקירות במקדש.

לֹא אָמַר “נוֹרָא” – “האל הגדול הגיבור” (ירמיה לב, יח).

מִשְׁתַּעְבְּדִים – מושלים.

לֹא אָמַר “גִּבּוֹר” – “האל הגדול והנורא” (דניאל ט, ד).

בָּאוּ הֵם – אנשי ‏כנסת הגדולה (וקבעו בפתיחת תפילת שמונה עשרה את המילים: “האל הגדול הגיבור והנורא”).

כּוֹבֵשׁ – עוצר, בולם.

נוֹתֵן אֹרֶךְ אַפַּיִם – נוהג בסבלנות ובמתינות (שמא יחזרו בתשובה).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו' – איך היה יכול עם ישראל להמשיך ולהתקיים, בלא הפחד שמפיל הקב"ה על אומות העולם?



בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יב “לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” (תהלים כב, א) – בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר: בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לַיְלָה – יֵשׁ אוֹר לְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת; וְאֵימָתַי הוּא חשֶׁךְ? בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר! הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת וְהַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים וְהַמַּזָּלוֹת הוֹלְכִים – אוֹתָהּ שָׁעָה אֵין חשֶׁךְ גָּדוֹל מִמֶּנוּ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לְעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ וּמַעֲלֶה אֶת הַשַּׁחַר מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.

וְעוֹד לָמָּה מְשׁוּלָה אֶסְתֵּר לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר? מָה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר כְּשֶׁאוֹרָהּ בּוֹקֵעַ לַעֲלוֹת – בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִמְעָא קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַפֶּצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי אֶסְתֵּר קִמְעָא קִמְעָא: בַּתְּחִלָּה “וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (אסתר ב, כא), וְאַחַר כָּךְ “וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה” (שם ה, ב), “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (שם ו, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס” (שם שם, יא), וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (שם ז, י), וְאַחַר כָּךְ “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים” (שם ח, ח), וְאַחַר כָּךְ “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת” (שם שם, טו), וְאַחַר כָּךְ “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה” (שם שם, טז). חֲכָמִים אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַזּוֹ צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּא וְקוֹבַעַת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְעוֹרֶגֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה לָהּ אֶת הַתְּהוֹם וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ אֶת הַמַּיִם. כָּךְ אֶסְתֵּר: בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַר הָמָן הָרָשָׁע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – הִתְחִילָה עוֹרֶגֶת בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה וְעָנָה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

רַ' אַסִּי אָמַר: מָה שַׁחַר זֶה סוֹף כָּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים (מד“ת למזמור כב; יומא כט ע”א).


“לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” – על פי המדרש נאמר מזמור זה מפי אסתר.

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

עוֹנֶה – מגיב (על בקשת העולם לאור).

קִמְעָא קִמְעָא – מעט מעט.

מְנַפֶּצֶת וּבָאָה – שולחת עוד ועוד ניצוצות אור.

מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת – מתחזקת עוד ועוד.

כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם וגו' – והמדרש יביא סדרת פסוקים המתארים את יציאת בני ישראל בשושן מחשכת גזירתו של המן אל אור הגאולה.

“הָיְתָה אוֹרָה” – והוא סוף בקיעת האור.

גֻּמָּא – בור קטן.

קוֹבַעַת – תוקעת.

עוֹרֶגֶת – הומה בתפילה.

סוֹף כָּל הַנִּסִּים – שנכתבו בתנ"ך.

*



דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יג אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נָחָשׁ, מְעַשְּׁנִים בּוֹ מִן הַקֶּרֶן שֶׁל אַיָּלוֹת וּמִן הַשֵּׂעָר שֶׁל אִשָּׁה – וּמִיָּד הַנָּחָשׁ בּוֹרֵחַ. כָּךְ דְּבוֹרָה וְאֶסְתֵּר, שֶׁמְּשׁוּלוֹת כְּאַיָּלוֹת, דְּבוֹרָה לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁאִבְּדָה לְסִיסְרָא וּלְכָל חֵילוֹתָיו וְאֶסְתֵּר לֹא זָזָה רַגְלָהּ עַד שֶׁצָּלְבָה לְהָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו (אג"א ז, י).


מְעַשְּׁנִים – שורפים.

לֹא זָזָה רַגְלָהּ – לא זזה ממקומה, לא נחה.

צָלְבָה – תלתה.



סְעֻדַּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יד שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, שֶׁבְּשׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ, שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר אָתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? – אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לְפָנִים (מגילה יב ע"א).


נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם וגו' – נגזרה גזירת מוות על עם ישראל (ו“שונאיהם של ישראל” הוא לשון נקייה, וכוונתה לישראל).

אוֹתוֹ רָשָׁע – אחשוורוש.

שֶׁבְּשׁוּשָׁן – רק אלה הגרים בשושן (והשתתפו בסעודה).

הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם – שהקים נבוכדנאצר (דניאל ג, א).

וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים וגו' – אם חטא העם, מדוע נהנה מיחס מועדף וניצל מן הגזירה?

לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לְפָנִים – רק העמידו פנים כאילו הם משתחווים (ועל דרך מידה כנגד מידה פעל גם הקב"ה והגזירה היתה רק למראית עין).

*

טו “מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף” (אסתר א, ו) – תַּנְיָא, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לְכֶסֶף – לְכֶסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מֵטִיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵן שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב.

“וְדַר וְסֹחָרֶת” (שם) – אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְדָרָה שְׁמָהּ, הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כַּצָּהֳרַיִם (מגילה יב ע"א).


תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

הָרָאוּי לְכֶסֶף וגו' – כל אדם זכה למיטה על פי מעמדו.

מֵטִיל קִנְאָה – גורם לקנאה בין משתתפי הסעודה ופוגם בה.

הֵן – המיטות.

כְּרַכֵּי הַיָּם – ערים שמעבר לים.

*


טז “וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס” (אסתר א, ח) – מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הִשְׁקוּהוּ יֵין מְדִינָתוֹ. אָמַר רַ' לֵוִי: כָּךְ הָיָה טַכְסִיס שֶׁל אַנְשֵׁי פָּרָס: הָיָה לָהֶם כּוֹס גָּדוֹל מַחֲזִיק חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת וְהָיוּ מַשְׁקִים בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֲפִלּוּ הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ, אֵין מַחֲזִירוֹ עַד שֶׁשּׁוֹתֵהוּ כֻּלּוֹ. וְשַׂר הַמַּשְׁקִים הָיָה מִתְעַשֵּׁר מֵאוֹתָם הַמְסֻבִּים שֶׁהָיוּ רוֹמְזִים לוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כַּמָּה דֵּינָרִים שֶׁל זָהָב, שֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָם בּוֹ. אֲבָל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא הִכְנִיס אוֹתוֹ הַכּוֹס בִּסְעוּדָתוֹ; אָמַר: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה (אב“ג א, ח; ילק”ש לאסתר, תתרמח).


מְלַמֵּד – מן הפסוק אפשר ללמוד.

יֵין מְדִינָתוֹ – יין שבא ממקום מגוריו והוא רגיל בו (והוא מדרש על “כדת”).

אָמַר רַ' לֵוִי וגו' – ודורש את “אין אונס”, שלא אילצו אנשים לעשות דברים בעל כורחם.

טַכְסִיס – מנהג.

חָמֵשׁ שְׁמִינִיּוֹת – כמות גדולה.

אֵין מַחֲזִירוֹ – את הכוס.

רוֹמְזִים לוֹ וגו' – קוראים לו ומשחדים אותו.

*


יז “לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ” (אסתר א, ח) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשָּׂא אִשָּׁה אַחַת – שֶׁמָּא יְכוֹלָה הִיא לְהִנָּשֵׂא לִשְׁנֵיהֶם? וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת מְפָרְשׁוֹת בְּיָם הַגָּדוֹל, אַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ דְּרוֹמִית וְאַחַת מְבַקֶּשֶׁת רוּחַ צְפוֹנִית – שֶׁמָּא יְכוֹלָה רוּחַ אַחַת לְהַנְהִיג אֶת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת? לְמָחָר שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ – מָרְדְּכַי וְהָמָן – שֶׁמָּא תוּכַל לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד? אֶלָּא לְרוֹמֵם אֶחָד וְלִצְלֹב אֶחָד! וְאֵין יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהלים קמה, טז) (אב“ג א, ח; אסת”ר ב, יד).


רָשָׁע – אחשוורוש.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

מְפָרְשׁוֹת – מפליגות.

לְהַנְהִיג – להוביל.

לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם – לעשות את רצון שניהם.

לִצְלֹב – לתלות.

אֵין יָכוֹל וגו' – רק הקב"ה יכול לקיים רצונות שונים וסותרים של אנשים שונים בו בזמן.



בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

יח “בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ” (אסתר ב, כא) – לָמָּה קָצְפוּ? – אָמַר רַ' לֵוִי: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הָיוּ, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הֶעֱבִירָם הַמֶּלֶךְ וְהוֹשִׁיב אֶת מָרְדְּכַי בִּמְקוֹמָם – וְקָצְפוּ. מָה עָשׂוּ? אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל, כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ, וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: כְּשֶׁהָיוּ בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ מְשַׁמְּרִים אֶת הַמֶּלֶךְ – הָיוּ מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ יָפֶה; עַכְשָׁו שֶׁהוֹשִׁיב שָׁם יְהוּדִי – נֶהֱרַג. וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמְסִיחִים בִּלְשׁוֹן טַרְסִיִּים, וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁמָּרְדְּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (פנ“א, נוסח ב, ב; מגילה יג ע”ב).


טַרְסִיִּים – כנראה מן העיר תרסוס שבאסיה הקטנה.

הֶעֱבִירָם – סילק אותם מתפקידם.

נָטִיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל – נכניס רעל בגביע המלך.

מְסִיחִים – משוחחים.

לִשְׁכַּת הַגָּזִית – מקום מושבה של הסנהדרין בבית המקדש.

יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – וכל חברי הסנהדרין ידעו את כל שפות בני האדם.

*


יט “וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ… אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ב, כג; שם ג, א) – רַ' פִּנְחָס הָיָה מְסַפֵּר: הָאֲרִי עָשָׂה סְעוּדָה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן עוֹרוֹת שֶׁל אֲרָיוֹת וּזְאֵבִים וְחַיּוֹת רָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמְרוּ: מִי יָשִׁיר לָנוּ? תָּלוּ עֵינֵיהֶן בַּשּׁוּעָל. אָמַר לָהֶן: עוֹנוֹת אַתֶּן לִי עַל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָכֶן? אָמְרוּ: הֵן. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו כְּלַפֵּי עוֹרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמַר: מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בָּעֶלְיוֹנִים הוּא יַרְאֵנוּ בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ מִי שֶׁהֶרְאָנוּ בִּצְלוּבָם שֶׁל בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הוּא יַרְאֵנוּ בְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל הָמָן (אסת“ר ז, ג; ילק”ש לאסתר תתרנד).


ר' פִּינְחָס – המסביר את סמיכות העניינים שבין שני הפסוקים.

סִכֵּךְ וגו' – בנה מעל ראשיהם מעין סוכה (עשויה עורות).

תָּלוּ עֵינֵיהֶן – הביטו.

עוֹנוֹת אַתֶּן – חוזרות על דברי.

מִי שֶׁהֶרְאָנוּ וגו' – מי שזיכה אותנו לראות את סופן של החיות הרעות (שעורותיהן מקשטים את הסוכה) יזכה אותנו לראות גם בסופן של החיות הרעות שבינינו.

בִּצְלוּבָם – בתלייתם.



גְּדֻלַּת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כ “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן” (אסתר ג, א) – אָמַר רַ' לֵוִי: לֹא נִתְגַּדֵּל הָמָן אֶלָּא לְרָעָתוֹ. וְלָמָּה גִּדְּלוֹ? מָשָׁל לְגֻלְיָר שֶׁקִּלֵּל לִבְנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ, הַכֹּל אוֹמְרִים גֻּלְיָר הָרַג, אֶלָּא אֲגַדְּלֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ אֶהֶרְגֶנּוּ. עָשָׂה אוֹתוֹ טְרִיבוּנוֹס, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אוֹתוֹ הֶגְמוֹן – וְאַחַר כָּךְ הֵתֵז אֶת רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלּוּ נֶהֱרַג הָמָן כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְבַטֵּל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ, אֶלָּא יִתְגַּדֵּל וְאַחַר כָּךְ יִתָּלֶה. לְפִיכָךְ “וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (שם) – וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (אסתר ז, י). הֲרֵי אוֹיְבֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַפַּלְתָּם הֵם מִתְגַּדְּלִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן” (תהלים צב, ח). מָה כָּתוּב בְּסוֹף הַמִּקְרָא? “לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד” (שם); וְנֶאֱמַר: “מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם” (איוב יב, כג) (אסת“ר ז, ב; אב”ג ג, א).


גֻּלְיָר, טְרִיבוּנוֹס, הֶגְמוֹן – חייל (פשוט), מפקד זוטר ומפקד עליון.

הֵתֵז – כרת.

כְּשֶׁיָּרַד וְיָעַץ – לפי מסורת אגדית שהוא ושמשי בנו (הנזכר בעזרא ד, ח) ביקשו למנוע את הקמת המקדש.

לֹא הָיָה מִי יוֹדְעוֹ – איש לא היה מכיר אותו ושם לב לגורלו.

סוֹף הַמִּקְרָא – סופו של אותו פסוק.

“מַשְׂגִּיא” – מרומם.

*


כא “גִּדַּל הַמֶּלֶךְ… אֶת הָמָן… וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים” (אסתר ג, א) – מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ סְיָחָה וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָה, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה וְלַחֲזִירָה שֶׁלֹּא בְּמִדָּה. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה: מָה שׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה? אָנוּ, שֶׁאָנוּ עוֹשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת, נוֹתְנִים לָנוּ בְּמִדָּה – וְלַחֲזִירָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלוּם נוֹתְנִים שֶׁלֹּא בְּמִדָּה?! אָמְרָה לָהּ חֲמוֹרָה לִסְיָחָה: תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְתִרְאִי. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה קָלֶנְדָּא שֶׁלָּהֶם נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ. כָּךְ נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה "גִּדַּל” וּלְבַסּוֹף – “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ” (שם ז, י) (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, א).


מִדָּה – מזון בכמות מצומצמת.

קָלֶנְדָּא – היום הראשון של החודש, יום חג בעולם הרומי.

נָטְלוּ הַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ – לקחו את החזירה והרגוה (לשם אכילה).



מַחֲשֶׁבֶת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כב “וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” (אסתר ג, ו) – מָשָׁל שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְעוֹף שֶׁקִּנֵּן עַל שְׂפַת הַיָּם, עָלָה הַיָּם וְהֵצִיף אֶת קִנּוֹ. מָה עָשָׂה? הִתְחִיל נוֹטֵל מַיִם מִן הַיָּם בְּפִיו וְשׁוֹפֵךְ לַיַּבָּשָׁה, וְנוֹטֵל עָפָר מִן הַיַּבָּשָׁה וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם. בָּא חֲבֵרוֹ וְעָמַד לוֹ עַל גַּבָּיו וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה וּמִתְיַגֵּעַ? אָמַר לוֹ: אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה יָם יַבָּשָׁה וְיַבָּשָׁה יָם. אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! סוֹף סוֹף כַּמָּה אַתָּה יָכוֹל? כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָמָן הָרָשָׁע: אִי שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי אָמַרְתִּי לְהַשְׁמִידָם כִּבְיָכוֹל וְלֹא יָכֹלְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית” (תהלים קו, כג), וְאַתָּה אָמַרְתָּ לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד?! חַיֶּיךָ, רֹאשְׁךָ יוּסַר תַּחַת רֹאשָׁם, שֶׁהֵם לְהַצָּלָה וְאַתָּה לִתְלִיָּה (אב“ג ג, א; אסת”ר ז, י).


קִנֵּן – בנה את קִנו.

נוֹטֵל – לוקח.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית או חולשה).



מַפֶּלֶת הָמָן וּגְדֻלַּת מָרְדְּכַי

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כה “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (אסתר ו, א) – רַ' חַמָּא בַּר גּוּרְיוֹן אוֹמֵר: כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה לֹא טָעֲמוּ שֵׁנָה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה: אֶסְתֵּר הָיְתָה עֲסוּקָה בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדְּכַי הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, הָמָן הָיָה עָסוּק בְּקוֹרָתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשֵּׁנָה: בָּנַי בְּצָרָה, וְהָרָשָׁע הַזֶּה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ?! לֵךְ וְנַדֵּד אֶת שְׁנָתוֹ. מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ, עָמַד עַל גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָיָה מְטָרֵף לִבּוֹ, אָמַר: כְּפוּי טוֹבָה, לֵךְ וְשַׁלֵּם טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ. הִתְחִיל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר: מִי עָשָׂה לִי טוֹב וְלֹא שִׁלַּמְתִּי לוֹ? – “וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת” (שם). אָמַר רַ' לֵוִי: בְּנוֹ שֶׁל הָמָן הָיָה סוֹפְרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְקָרָא הַכְּתָב לְפָנָיו – “וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ” (אסתר ו, ב). הִתְחִיל גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר, וְקָפַץ לְפָנָיו “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ”, וְגָלַל אֶת הַסֵּפֶר. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עַד מָתַי אַתָּה גּוֹלֵל אֶת הַסֵּפֶר? קְרָא מָה שֶׁלְּפָנֶיךָ. אָמַר: אֵינִי יָכוֹל לִקְרוֹת. וְהָיוּ הַכְּתוּבִים נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם: “אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי”. כְּשֶׁהִזְכִּירוּ לְפָנָיו מָרְדְּכַי הָיְתָה שְׁנָתוֹ בָּאָה. לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר כְּשֶׁיָּשַׁן הַמֶּלֶךְ הָיָה רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ הָמָן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וּמַעֲבִיר פֻּרְפּוּרִין מֵעָלָיו וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא הָמָן וְדָפַק עַל הַפֶּתַח. נִבְעַת הַמֶּלֶךְ מִשְּׁנָתוֹ. אָמַר: “מִי בֶחָצֵר?” (שם שם, ד) – אָמְרוּ לוֹ: “הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר” (שם שם, ה). אָמַר: אֵין זֶה חֲלוֹם אֶלָּא אֱמֶת – “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא” (שם). כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?” (אסתר ו, ו). הִתְחִיל הָמָן מִתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ: מִי גָּדוֹל מִפָּנַי? מִי מְכֻבָּד מִמֶּנִּי? כָּל מָה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל – לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, “אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת… וְסוּס… כֶּתֶר מַלְכוּת” (שם שם, ז–ח). כֵּיוָן שֶׁשָּׁאַל הַכֶּתֶר – נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָמַר: זֶהוּ שֶׁרָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגֵנִי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַהֵר קַח… וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי” (שם שם, י). אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בָּעוֹלָם! אָמַר לוֹ: “לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי” (שם). אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה מָרְדְּכַי יֵשׁ בֵּין הַיְּהוּדִים. אָמַר לוֹ: “הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (שם). אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, דַּי לוֹ בַּעֲיָרָה אַחַת אוֹ בְּנָהָר אֶחָד. מִיָּד שָׁאַג הַמֶּלֶךְ עָלָיו כַּאֲרִי וְאָמַר: “אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!” (שם). קָרָא הַמֶּלֶךְ לַהֲתָךְ וּלְחַרְבוֹנָה שֶׁיֵּלְכוּ עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַפִּיל דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר. הָלְכוּ עִם הָמָן.


כָּל בַּעֲלֵי שֵׁנָה וגו' – כל הזקוקים לשינה לא זכו לישון.

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – ביטוי לאבלו על גזירת המן.

קוֹרָתוֹ – העץ שהכין לתלות עליו את מרדכי.

הָרָשָׁע – אחשוורוש.

מְטָרֵף – מבלבל.

הִתְחִיל גּוֹלֵל וגו' – ניסה למנוע את קריאת הפסוק העוסק במרדכי, אך המגילה שבה ונפתחה בפסוק זה בכל פעם שביקש לגלול, לסגור אותה.

נִקְרָאִים מֵאֲלֵיהֶם – הטקסט נשמע מעצמו, בדרך נס.

שְׁנָתוֹ בָּאָה – נרדם.

לְעִתּוֹתֵי בֹּקֶר – לפנות בוקר.

פֻּרְפּוּרִין – בגד ארגמן, סמל למלכות.

נִבְעַת – נבהל.

דַּי לוֹ – מספיק אם ניתן לו (כשכר).

הֲתָךְ, חַרְבוֹנָה – מסריסי אחשוורוש.

יַפִּיל דְָּבָר – ישמיט דבר.

*


בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס הָמָן לְבֵית גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא כְּפוּף קוֹמָה, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת וְעֵינָיו חֲשֵׁכוֹת, פִּיו מְעֻקָּם וְלִבּוֹ מְטֻמְטָם וּבִרְכָּיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ, וְנָטַל מִשָּׁם לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי מַלְכוּת, וְיָצָא מִשָּׁם מְבֹהָל וְנִכְנַס לְאֻרְווֹת הַמֶּלֶךְ וְנָטַל מִשָּׁם סוּס עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאֻרְווֹת, שֶׁתָּלוּי בּוֹ רְבִיד זָהָב, וְאָחַז בְּרֶסֶן הַסּוּס, וְטָעַן עַל כְּתֵפָיו כָּל כְּלֵי הַמַּלְכוּת וְהָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדְּכַי שֶׁהָמָן בָּא וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֵין רָשָׁע זֶה בָּא אֶלָּא לְרָמְסֵנִי בְּסוּסוֹ. הָיוּ תַּלְמִידָיו יוֹשְׁבִים וְשׁוֹנִים לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם: עִמְדוּ וּבִרְחוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתִּי! אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפָּרֵד מִמְּךָ, בֵּין לְחַיִּים בֵּין לְמָוֶת אָנוּ עִמְּךָ. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וְעָמַד בִּתְפִלָּה. בֵּינְתַיִם בָּא הָמָן וְיָשַׁב בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה אַתֶּם עֲסוּקִים? אָמְרוּ לוֹ: בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אָמַר לָהֶם: וּמַהוּ עֹמֶר זֶה? שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל שְׂעוֹרִים. – וְכַמָּה הָיָה שָׁוֶה? – הַרְבֵּה הַרְבֵּה, עֶשֶׂר מָעוֹת. אָמַר לָהֶם: עֶשֶׂר מָעוֹת שֶׁלָּכֶם נִצְּחוּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי.

כְּשֶׁסִּיֵּם מָרְדְּכַי תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק בֶּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שַׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ הִקְדִּימוּ לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי; עֲמֹד מִשַּׂקְּךָ וְאֶפְרְךָ וּלְבַשׁ לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ וּרְכַב עַל סוּס הַמֶּלֶךְ. אָמַר מָרְדְּכַי לְהָמָן: רָשָׁע בֶּן זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַמְתֵּן שָׁעָה אַחַת וְאֹכַל לֶחֶם מְרוֹרִים וְאֶשְׁתֶּה מֵי רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאֵנִי וּתְלֵנִי עַל הָעֵץ. אָמַר לוֹ הָמָן: עֲמֹד, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, מִיְּמֵיכֶם נִסִּים גְּדוֹלִים נַעֲשׂוּ לָכֶם; הָעֵץ שֶׁהִתְקַנְתִּי, לְרָעָתִי הִתְקַנְתִּי. וְעַתָּה קוּם וּלְבַשׁ לְבוּשׁ פֻּרְפּוּרִין זֶה וְתֵן כֶּתֶר זֶה עַל רֹאשְׁךָ, וּרְכַב עַל סוּס זֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֶּדְךָ. מִיָּד הֵבִין מָרְדְּכַי שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס. עָנָה וְאָמַר לְהָמָן: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הָאֵפֶר וְגוּפִי מְנֻוָּל – וַאֲנִי לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת?! אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּכָךְ. אֵינִי לוֹבֵשׁ עַד שֶׁאֶרְחַץ וְאֶסְתַּפֵּר. הָלַךְ לְבַקֵּשׁ בַּלָּן וְסַפָּר וְלֹא מָצָא. הִכְנִיסוֹ הָמָן לְמֶרְחָץ וְחָגַר חֲלָצָיו וְקָשַׁר זְרוֹעוֹתָיו וְנַעֲשָׂה לוֹ בַּלָּן, וְהֵבִיא כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים וּשְׁמָנִים טוֹבִים, וְתִקְּנוֹ וּרְחָצוֹ וְסָכוֹ, וְהֵבִיא זוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם מִבֵּיתוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ סַפָּר. עַד שֶׁהוּא מְגַלְּחוֹ, הִתְחִיל הָמָן לְהִתְאַנֵּחַ. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְאַנֵּחַ? אָמַר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ! אָדָם שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִן הַפַּרְתְּמִים וְכִסְּאוֹ לְמַעְלָה מִכִּסְּאוֹתָם – נַעֲשָׂה בַּלָּן וְסַפָּר. אָמַר לוֹ: רָשָׁע, וְכִי אֵינִי מַכִּיר אֶת אָבִיךָ, שֶׁהָיָה בַּלָּן וְסַפָּר בִּכְפָר קִרְיָנוֹס עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵם כֵּלָיו!


אָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת – קצוצות, והוא דימוי למי שהושפל ממדרגתו.

מְטֻמְטָם – אטום.

נוֹקְשׁוֹת – רועדות.

שׁוֹנִים – לומדים.

תִכָּווּ בְּגַחַלְתִּי – תסבלו יחד עמי בצרה הבאה עלי (המדומה לגחלת בוערת).

הָעֹמֶר – שמובא למקדש מן התבואה החדשה בט"ז בניסן (ויקרא כג, ט-יד).

הַרְבֵּה הַרְבֵּה – לכל היותר.

עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף – הסכום שביקש המן לשלם לאחשוורוש כדי להרוג את היהודים.

הִקְדִּימוּ – היו בעלי ערך רב יותר.

לֶחֶם מְרוֹרִים, מֵי רֹאשׁ – לחם מר ומים מורעלים (ירמיה ח, יד), סמל לסעודתו האחרונה של אדם המוצא להורג.

מִיְּמֵיכֶם – מאז באתם לעולם.

שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם – השוטה הגדול ביותר בעולם.

מְנֻוָּל – מלוכלך.

בַּלָּן – עובד בבית המרחץ.

חָגַר חֲלָצָיו וגו' – חגר את החגורה שלובש הבלן והפשיל את שרווליו.

תִּקְּנוֹ – שיפר את הופעתו.

אוֹתוֹ אִישׁ – המן (המדבר על עצמו בגוף שלישי).

פַּרְתְּמִים – שרי אחשוורוש (אסתר א, ג).

כְּפַר קִרְיָנוֹס – יישוב בשם זה נזכר בעבר הירדן (ויק"ר יז, ד).

*


לְאַחַר שֶׁתִּקְּנוֹ וְהִלְבִּישׁוֹ אָמַר לוֹ: עֲלֵה וּרְכַב עַל סוּס זֶה. אָמַר לוֹ: זָקֵן אֲנִי וְתָשַׁשׁ כּוֹחִי מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. גָּחַן לוֹ הָמָן וְהִכְנִיעַ צַוָּארוֹ. דָּרַךְ עָלָיו מָרְדְּכַי וְעָלָה וְרָכַב. בַּעֲלִיָּתוֹ בָּעַט בּוֹ. אָמַר לוֹ: מָרְדְּכַי, “בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח” (משלי כד, יז). אָמַר לוֹ: רָשָׁע, “וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ” (דברים לג, כט). הָיָה מָרְדְּכַי רוֹכֵב וְהָמָן הוֹלֵךְ לְפָנָיו וּמַכְרִיז: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ” (אסתר ו, יא). וְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף נְעָרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, כּוֹסוֹת שֶׁל זָהָב בִּימִינָם וּגְבִיעִים שֶׁל כֶּסֶף בִּשְׂמֹאלָם, הָיוּ הוֹלְכִים וּמַכְרִיזִים אַף הֵם: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ”, וְהָיוּ הַכֹּל מְקַלְּסִים לְפָנָיו וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת כְּנֶגְדּוֹ.

בִּתּוֹ שֶׁל הָמָן הֵצִיצָה בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה אֶת אָבִיהָ בְּאוֹתוֹ קָלוֹן – וְנָפְלָה וּמֵתָה. וּכְשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הָלְכוּ מִימִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וְאָמְרוּ: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חָפֵץ בִּיקָרוֹ”.

וְהָיָה מָרְדְּכַי מְקַלֵּס וְאוֹמֵר: “אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי” (תהלים ל, ב). וְתַלְמִידָיו הָיוּ אוֹמְרִים: “זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ” (שם שם, ה-ו). אֶסְתֵּר הָיְתָה אוֹמֶרֶת: “אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה בֶּצַע בְּדָמִי” (שם שם, ט-י). וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” (שם שם, יב). “וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ” (אסתר ו, יב) – וּבְיָדוֹ אַרְבַּע מְלָאכוֹת: בַּלָּן, סַפָּר, גֻּלְיָר וְכָרוֹז (מגילה טז ע“א; אסת”ר י, ד-ה; שם י, ז; פנ“א, נוסח ב, ו; קה”ר ה, ב; ויק“ר כח, ו; פס”ר יח, ו).


תָּשַׁשׁ – נחלש.

גֶָּחַן – התכופף.

הִכְנִיעַ – הנמיך.

מְקַלְּסִים – מהללים.

אֲבוּקוֹת – לפידים.

קָלוֹן – בושה.

גֻּלְיָר – חייל רגלי (המוביל סוס).

*


כו “כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת” (אסתר ט, ד) – יָצָא לוֹ מוֹנֵיטוֹן בָּעוֹלָם. וּמָה מוֹנֵיטוֹן שֶׁלּוֹ? שַׂק וְאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן (בר"ר לט, ב).


מוֹנֵיטוֹן – מטבע עובר לסוחר ועליו חקוקות דמויות.

שַׂק וְאֵפֶר, עֲטֶרֶת זָהָב – הנזכרים בקורותיו של מרדכי (אסתר ד, א; ח, טו).



מַלְשִׁינוּת הָמָן וּגְזֵרַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כג “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (אסתר ג, ח) – אָמַר רָבָא: אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרַע כְּהָמָן. אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: בּוֹא וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בָּהֶם אֱלֹהֵיהֶם עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אָמַר לוֹ: יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ צַדִּיקִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: “עַם אֶחָד” הֵם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה קָרְחָה בְּמַלְכוּת – “מְפֻזָּר”, מְפֻזָּרִים הֵם בֵּין הָעַמִּים. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: יֵשׁ מֵהֶם פֵּרוֹת – “וּמְפֹרָד”, כְּפִרְדָּה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: חוּץ לְמַלְכוּת הֵם וְאִי אַתָּה יָכוֹל לָהֶם – “בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ”. “וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם” – שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עִמָּנוּ וְאֵינָם שׁוֹתִים עִמָּנוּ וְאֵינָם מִתְחַתְּנִים בָּנוּ. “וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” – שֶׁמּוֹצִיאִים כָּל הַשָּׁנָה בְּשׁה“י פה”י, אוֹמְרִים: שַׁבָּת הִיא, יוֹם טוֹב הוּא וְאֵין עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. הִתְחִיל לְחַשֵּׁב יָמִים טוֹבִים: חַג הַמַּצּוֹת, שָׁבוּעוֹת, סֻכּוֹת, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, צוֹם כִּפּוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע! אַתָּה מַפִּיל עַיִן רָעָה בְּמוֹעֲדֵיהֶם שֶׁלָּהֶם – הֲרֵי אֲנִי מַפִּילְךָ לִפְנֵיהֶם וּמוֹסִיפִים לָהֶם מוֹעֵד אֶחָד עַל מַפַּלְתְּךָ. “וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוֶה לְהַנִּיחָם” (שם) – שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבַזִּים אֶת הַמֶּלֶךְ: אֲפִלּוּ נָפַל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֶה, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם – חוֹבְטוֹ בְּקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה, וּלְפִיכָךְ “אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ג, ט). “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ” (שם שם, יא) – אָמַר רַ' אַבָּא: מָשָׁל שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: אֶחָד יֵשׁ לוֹ תֵּל בְּשָׂדֵהוּ, וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חָרִיץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אָמַר בַּעַל הַתֵּל: מִי יִתֵּן לִי חָרִיץ זֶה בְּדָמִים; וּבַעַל הֶחָרִיץ אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תֵּל זֶה בְּדָמִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זֶה. אָמַר לוֹ בַּעַל הֶחָרִיץ לְבַעַל הַתֵּל: “מְכֹר לִי תִּלְּךָ”. אָמַר לוֹ: “הַלְוַאי, טֹל אוֹתוֹ בְּחִנָּם” (מגילה יג ע“ב-יד ע”א).


לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע – להשמיץ.

הִתְגָּרֵה בָּהֶם – הילחם בהם.

יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְווֹת – דורש “ישנו (עם)” מלשון שינה, שהעם לא קיים מצוות, כאדם ישן.

עַם אֶחָד הֵם – והם ערבים זה לזה, ועל כן אין בכוח מיעוט הצדיקים להגן על הרוב החוטא.

אֶעֱשֶׂה קָרְחָה – אותיר (על ידי השמדת היהודים) אזור שלם בלא תושבים.

פֵּרוֹת – תועלת ורווח.

כְּפִרְדָּה – והיא בהמה שאינה יכולה להוליד.

חוּץ לְמַלְכוּת – מחוץ לגבולות הממלכה.

יָכוֹל לָהֶם – להתגבר עליהם.

מוֹצִיאִים – מבזבזים (זמן).

שה“י פה”י – כנראה צריך להיות: “שהי פהי”, שיהוי ודחייה (בשל החגים והמועדים הרבים שבלוח השנה היהודי). אך המסורת דורשת מילים אלו כראשי תיבות וכלשון תירוץ: “שבת היום, פסח היום”.

מַפִּיל עַיִן רָעָה – מקנא.

זוֹרְקוֹ – את הזבוב.

חוֹבְטוֹ – משליכו (שכן על פי ההלכה, יין שנגע בו נוכרי אסור בשתייה).

תֵּל – ערימת עפר.

חָרִיץ – מעין תעלה.

בְּדָמִים – בכסף.

נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו.

טֹל – קח.

*


כד “וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים” (אסתר ג, יב–יג) – וּמָה כָּתְבוּ בְּאוֹתָם סְפָרִים?

“כָּל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת, שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה! יְהֵא יָדוּעַ לָכֶם, שֶׁאָדָם אֶחָד בָּא לְפָנֵינוּ, לֹא מִמְּקוֹמֵנוּ וְלֹא מֵאַדְמָתֵנוּ, מִזֶּרַע עֲמָלֵק הוּא, בֶּן גְּדוֹלֵי עוֹלָם וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה, אָמָר: עַם אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזִים מִכָּל הָעַמִּים וְרוּחָם גַּסָּה, מוּכָנִים לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה, מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וּשְׂמֵחִים בְּרָעָתֵנוּ, וְקִלְלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: ‘ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ' (תהלים י, טז). וְעוֹד אוֹמְרִים: ‘לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים’ (שם קמט, ז). וּכְפוּיֵי טוֹבָה הֵם. בּוֹאוּ וּרְאוּ מָה עָשׂוּ לְאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה: כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהֶאֱכִילָם מִכָּל טוֹבָה. בִּקֵּשׁ שֶׁיִּבְנוּ לוֹ פָּלָטִין אַחַת, וּבָאוּ עָלָיו בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ: “נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ” (שמות ה, ג), אַחַר כָּךְ אָנוּ חוֹזְרִים; רְצוֹנְךָ, הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָם וּזְהָבָם וְכָל בִּגְדֵיהֶם הַטּוֹבִים, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם וּבָרְחוּ לָהֶם. רָדַף פַּרְעֹה אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ. מָה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁחָרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻּלָּם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ וּבְמָה יָבְשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה כֵּן, אַף הוּא נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְטָבַע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהֶם.”


יִשְׂגֶּה – ירבה.

לְתַקָּלָה וּלְקַלְקָלָה – למכשול ולרעה.

שְׁגוּרָה – מצויה באופן קבוע.

עָנִי – מסכן.

בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן – בשנות הרעב.

פָּלָטִין – ארמון.

עֲלִילָה – טענת שווא.

נִצְּלוּ – רוקנו.

נָטַל – לקח.

חָרַב – יבש.

*


"וּמָה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא? כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם הָלַךְ אֵצֶל בִּלְעָם לִטֹּל עֵצָה הֵימֶנּוּ, אָמַר לוֹ: רְאֵה מָה עָשְׂתָה אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם! וּמָה לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת – כָּךְ, לִשְׁאַר אֻמּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם: לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּם מִלְחָמָה, וְאִם אַתָּה לֹא תּוּכַל לָהֶם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תְּלוּיִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְאַף אַתָּה כֵּן. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, אַכְזָרִי בְּלֹא רַחֲמִים. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה: ‘בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק’ (שמות יז, ט) – וְאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים הֵם אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה. וְאוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשָׂה בּוֹ, וְנָטַל אֶבֶן וְיָשֵׁב עָלֶיהָ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לוֹחֵשׁ, עַד שֶׁרָפוּ יְדֵיהֶם שֶׁל עַם עֲמָלֵק וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם הֲרוּגִים. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג – גִּבּוֹרֵי עוֹלָם הָיוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. וּמָה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ? הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַּיּוֹ שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ לָהֶם כְּבָשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. בָּא עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עָשׂוּ לוֹ – וְנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל.

וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן, שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא חָמַל עַל אִישׁ וְאִשָּׁה וְעַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וּמָה עָשׂוּ לַאֲגָג זְקֵנִי, שֶׁחָמְלוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה? לְסוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם – וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת. אַחַר כָּךְ הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ. כְּשֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם לְמִלְחָמָה הֵם נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְּׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵם יוֹצְאִים מִמֶּנוּ – הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וְלֹא הָיְתָה מִדָּה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִתְגָּאוּ בָּהּ. וּמִתּוֹךְ טוֹבָה יְתֵרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לֹא חָשְׁבוּ כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן בְּעֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם בָּא עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם כִּשְׁפֵיהֶם: מֵהֶם הָרַג וּמֵהֶם הִשְׁלִיךְ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וֶהֱבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְּכֹעָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּגָלוּת בֵּינֵינוּ – מַלְעִיגִים עָלֵינוּ וְעַל יִרְאָתֵנוּ וְתוֹעֵבָה אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם. וְעַכְשָׁו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת וְהִפַּלְנוּ גּוֹרָלוֹת לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם. וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם: הַדּוֹרֵך קַשְׁתּוֹ – יִדְרֹךְ, וְהַנּוֹטֵל חֶרֶב – יִטֹּל, וְעִמְדוּ לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט".


אֲבִי אַבָּא – שכן המן היה מזרע עמלק.

לִטֹּל – לקחת, לקבל.

וּמָה לְמִצְרַיִם… כָּךְ – אם למצרים עשו כך.

הֵיאָךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? – מה אתה מציע לי לעשות?

אַף אַתָּה כֵּן – גם עמלק הוא מצאצאי אברהם (בראשית לו, יב).

פַּרְנָס – מנהיג.

רָפוּ יְדֵיהֶם – נחלשו.

הִשְׁלִימוּ לָהֶם – כרתו עמהם ברית שלום.

חָמַל – ריחם.

לֹא חָשְׁבוּ – לא החשיבו.

יִרְאָתֵנוּ – אלוהינו.

דּוֹרֵךְ – מותח.

*


וְזוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב הָמָן הָאֲגָגִי וְשָׁלַח לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ וּלְכָל גְּדוֹלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם:

“אֲנִי גְּדוֹל הַמֶּלֶךְ וְשֵׁנִי לוֹ, רֹאשׁ לַסְּגָנִים וּמֻבְחָר שֶׁבִּגְדוֹלֵי הַמַּלְכוּת, הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וְכָל אִפַּרְכִין וְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, בְּפֶה אֶחָד וּבְדִבּוּר אֶחָד וּבְלָשׁוֹן אַחַת, כָּתַבְנוּ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְחָתַמְנוּ בְּטַבַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, עַל עֵסֶק הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כְּנָפָיו פְּרוּשׂוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹף בְּהֵמָה וְחַיָּה יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּפָנָיו, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִי הַגָּדוֹל וְהִכָּה אֶת הַנֶּשֶׁר מַכָּה גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבְּרוּ כְּנָפָיו וְנִמְרְטוּ אֲגַפָּיו וְנִתְקַצְּצוּ רַגְלָיו, וְנַעֲשָׂה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט מִיּוֹם שֶׁנָּדַד מִקִּנּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַכְשָׁו אָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל נוֹצָה וַאֲגַפַּיִם וְרוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁכִּסָּה וְשָׁסָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. לָכֵן נִקְבְּצוּ כָּל גְּדוֹלֵי מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס מֵרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְכָתַבְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת כֻּלָּנוּ בְּעֵצָה אַחַת, לְהָכִין פַּחִים לְנֶשֶׁר זֶה, לְלָכְדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְדַּל כּוֹחוֹ וְיַחֲזֹר אֶל קִנּוֹ. וְרָאִינוּ לִמְרֹט אֲגַפָּיו וְלִשְׁבֹּר כְּנָפָיו וּלְהַאֲכִיל בְּשָׂרוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְבַקֵּעַ בֵּיצָיו וְלִפְצֹעַ אֶפְרוֹחָיו, וְלַעֲקֹר זִכְרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְלֹא תְּהֵא עֲצָתֵנוּ כַּעֲצַת פַּרְעֹה, שֶׁגָּזַר עַל הַזְּכָרִים וְהִנִּיחַ אֶת הַנְּקֵבוֹת, וְלֹא כַּעֲמָלֵק, שֶׁהָרַג נֶחֱשָׁלִים שֶׁבָּהֶם וְהִנִּיחַ גִּבּוֹרֵיהֶם, וְלֹא כִּנְבוּכַדְנֶאצַּר, שֶׁהִגְלָם וְהִנִּיחָם וְהוֹשִׁיבָם עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וְלֹא כְּסַנְחֵרִיב, שֶׁהִגְלָם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצָם, אֶלָּא הִסְכַּמְנוּ בְּרוּחַ בְּרוּרָה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא שֵׁם וְלֹא זֶרַע בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בִּזְקֵנֵינוּ וּבַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם טוֹבָה לֹא גְּמָלוּהוּ אֶלָּא רָעָה”.


אִפַּרְכִין – שרי מחוזות.

פַּחוֹת, אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים – שרים בממלכת פרס (אסתר ג, יב).

עֵסֶק הַנֶּשֶׁר – עניין הנשר (סמל לעם ישראל).

הָאֲרִי הַגָּדוֹל – הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש.

אֲגַפָּיו – כנפיו.

שָׁסָה – בזז.

פַּחִים – מלכודות.

לִפְצֹעַ – לפצח, לכתוש.

הִנִּיחַ – השאיר (בחיים).

נֶחֱשָׁלִים – מי שנותרו מאחור, החלשים שבעם.

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ – ליד כס המלכות, כיועצים, כגון דניאל.

*


בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, יָצָא הָמָן מִפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ שָׂמֵחַ, הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ אַחֲרָיו. פָּגַע בָּהֶם מָרְדְּכַי. רָאָה שְׁלוֹשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר וְרָץ אַחֲרֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי רָץ אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו לָדַעַת מָה יִשְׁאַל מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדְּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: “אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא” (משלי ג, כה). פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי עָמַדְתִּי הַיּוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּפָסוּק זֶה: “עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל” (ישעיה ח, י). פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט” (שם מו, ד). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדְּכַי כָּךְ שָׂחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה אָמְרוּ לְךָ הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ שֶׁצָּחַקְתָּ? אָמַר לוֹ: בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בִּשְּׂרוּנִי, שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר: אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא בַּתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ.

אָמַר לוֹ הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלוֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא: הוֹשֵׁב לָהֶם נָשִׁים וַעֲשֵׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם. גָּזַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ. מִיָּד עָמַד מָרְדְּכַי וְהִכְרִיז וְאָמַר: בָּנַי, אַל תֵּלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן עֲלֵיכֶם. הִנִּיחוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.

אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְקִלְקְלוּ וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּם מֵחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשָׁם. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִשְׂטִין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ, שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ? אִם רְצוֹנְךָ, אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: לָמָּה לִּי אֻמָּה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ רַבּוּ עָלַי כַּמָּה כְּעָסִים! “אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם” (דברים לב, כו)! מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָּׂטָן: הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה! הָלַךְ הַשָּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה – וְכָתַב וְחָתַם.

מִיָּד יָצְאָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵי אַלְמָנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְקוֹל בְּכִיָּתָהּ צָעֲקוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם – אָנוּ לָמָּה? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ אָסְפוּ נָגְהָן, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מִתְאַבְּלִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא מָרוֹם בּוֹכִים בְּמַר נֶפֶשׁ וְכָל הָעוֹלָם אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – וְאַתֶּם שׁוֹכְבִים בִּמְנוּחָה? אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: אִם נֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? חָזַר אֵלִיָּהוּ וּבָא אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ: אִי, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית – מָה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה הוּא מִשָּׁם וְאָנוּ מִכָּאן. אָמַר לוֹ: רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל וּכְבָר נֶחְתְּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה – תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם – מָה שֶׁהָיָה הָיָה. אָמַר לוֹ: בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ וְהוֹדַע לְמָרְדְּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדְּכַי.


פָּגַע – פגש.

פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ – מה הפסוק שלמדת היום?

עָמַדְתִּי – קמתי לצאת.

שׁוֹלֵחַ יָד – פוגע.

זִמָּה – זנות וקלות ראש.

פִּתְחוֹן פֶּה – סיבה לקטרג.

הִנִּיחוּ – התעלמו, זנחו.

קִלְקְלוּ – חטאו במעשי זימה.

הִסִּיחוּ דַּעְתָּם – השכיחו, לא זכרו.

עֶלְיוֹנִים – צבא המרום, המלאכים (שהם יעסקו בתורה).

הִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְכָךְ – הסכים.

בִּשְׁבִילָהּ – בגללה.

כְּלָיָה – השמדה מוחלטת.

אָסְפוּ נָגְהָן – כיבו את אורם.

אֲחָזוֹ חִיל כַּיּוֹלֵדָה – סבל כאבים כאישה יולדת.

שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל – עם ישראל (שינוי הלשון נעשה כדי לא לפגוע בכבודו של העם).

עָמַדְתָּ בַּפֶּרֶץ – הגנת.

תַּעֲנֶה – תאמר.

טִיט – חימר, חומר שניתן למסמסו.

מָה שֶׁהָיָה הָיָה – ואין דרך לשנות את הגזירה.

*


“וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים” (אסתר ד, ג) – לָמָּה נִקְרָא אֵבֶל גָּדוֹל? שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אֵבֶל יוֹם רִאשׁוֹן הוּא קָשֶׁה, וְכָל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הוּא פּוֹחֵת, אֲבָל הָאֵבֶל הַזֶּה כָּל מָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הָיָה מִתְקַשֶּׁה, שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר: מָחָר אֲנִי נֶהֱרָג.

“וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ” (שם ה, יד) – מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְקָצַץ אֶרֶז מִגִּנַּת הַבִּיתָן וְהוֹצִיאוֹ בְּהַלֵּל וְזֶמֶר וְהֶעֱמִידוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. וְאָמַר: לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית אֶתְלֶה מָרְדְּכַי עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהֶעֱמִידוֹ – מָדַד עַצְמוֹ עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל וְאָמְרָה: נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדְּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, רָאשֵׁיהֶם מְפֻלָּשִׁים בְּאֵפֶר וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים. מָנָה אוֹתָם וּמְצָאָם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. נָתַן קוֹלָרִים בְּצַוְּארֵיהֶם וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּרַגְלֵיהֶם. הִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים וְאָמַר: לְמָחָר אֲנִי שׁוֹחֵט הַלָּלוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי תּוֹלֶה אֶת מָרְדְּכַי.

הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת בָּאוֹת וּמְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם: בָּנֵינוּ, אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בְּרָעָב. מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים: בְּחַיֵּי מָרְדְּכַי רַבֵּנוּ, לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא בְּתַעֲנִיתֵנוּ נָמוּת עֲיֵפִים. וְהָיָה כָּל אֶחָד גּוֹלֵל סִפְרוֹ וּמַחֲזִירוֹ לְרַבּוֹ וְאוֹמְרִים: סְבוּרִים הָיִינוּ, שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה נַאֲרִיךְ יָמִים, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא זָכִינוּ – טֹל סִפְרְךָ מִיָּדֵינוּ. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהָיוּ הָאִמּוֹת גּוֹעוֹת כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וּבְנֵיהֶן כַּעֲגָלִים מִבִּפְנִים, עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם. וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם בְּסוֹף שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְאָמַר: מָה קוֹל גָּדוֹל זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא גְּדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם, אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְּךָ הֵם, שֶׁשְּׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת – וּלְמָחָר עוֹמְדִים לִשְׁחִיטָה כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁבַר אֶת הַחוֹתָמוֹת וְקָרַע אֶת הָאִגְּרוֹת – וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה. (אג“א, פרקים ג-ד; אסת”ר ז, יג; שם ט, ד; אב“ג, פרקים ג-ה; ילק”ש לאסתר, תתרנד; שם, תתרנז).


שֶׁהוּא הוֹלֵךְ – מתקדם בזמן.

הַבִּיתָן – שבארמון (אסתר א, ה).

מָדַד עַצְמוֹ – לבדוק מה גובה העץ.

מְתֻקָּן – מיועד, מוכן.

מְפֻלָּשִׁים – מכוסים.

קוֹלָרִים – טבעות ברזל.

עֲיֵפִים – צמאים.

גָּעוּ – פרצו.

כְּפָרוֹת מִבַּחוּץ וגו' – כמו פרות שהופרדו מבניהן, והן מחוץ לרפת והם בתוכה.

שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה – רבע הלילה.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – התגברו הרחמים (על מידת הדין).

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה – שנאמר “בלילה ההוא נדדה שנת המלך” (אסתר ו, א).

*



תְּלִיַּת הָמָן

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אביגדור שנאן

כז “וְיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ” (אסתר ז, ט) – עָנָה הָמָן וְאָמַר לְמָרְדְּכַי: עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּנִי לִתְלִיָּה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֵנִי כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִים בְּנֵי אָדָם הֶדְיוֹטוֹת. גִּבּוֹרֵי עוֹלָם לֹא נֶחְשְׁבוּ לְפָנַי וְרַבֵּי הַמְּדִינָה נִשְׁתַּעְבְּדוּ לִי. הֶחֱרַדְתִּי מְלָכִים בְּאִמְרֵי פִּי וּבְרוּחַ שְׂפָתַי הִבְהַלְתִּי מְדִינוֹת – וַאֲנִי הָמָן פַּתְשְׁגָר הַמֶּלֶךְ הָיָה שְׁמִי וְאָב לַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי. יָרֵא אֲנִי פֶּן תַּעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ. חוּס עַל כְּבוֹדִי וְאַל תַּהַרְגֵנִי כְּמוֹ שֶׁהָרְגוּ אֶת זְקֵנִי אֲגָג. עֲשֵׂה בְּטוֹבָתְךָ, הֲלֹא אֵין בָּכֶם רוֹצְחֵי נֶפֶשׁ. אַל תִּזְכֹּר לִי שִׂנְאַת אֲגָג וְקִנְאַת עֲמָלֵק. וְאַל תִּטֹּר כְּמוֹ שֶׁנָּקַם וְנָטַר עֵשָׂו אַבָּא. עֵינַי כָּהוּ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְאֵינִי יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּי לְפָנֶיךָ עַל שֶׁשָּׁמַעְתִּי לַעֲצָתָם שֶׁל אוֹהֲבַי וְזֶרֶשׁ אִשְׁתִּי. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, חוּס עַל נַפְשִׁי, אֲדוֹנִי מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, אַל תִּתְלֶה אֶת שֵׂיבָתִי עַל עֵץ, הָרְגֵנִי כְּפִי שֶׁתַּהַרְגֵנִי, אֶת רֹאשִׁי תָּסִיר בְּחֶרֶב הַמֶּלֶךְ, שֶׁבָּהּ מוּמָתִים כָּל שָׂרֵי הַמְּדִינָה.

הִתְחִיל הָמָן צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה, וְלֹא הִטָּה מָרְדְּכַי אָזְנוֹ לוֹ. וּכְשֶׁרָאָה הָמָן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים הֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי וּבִילָלָה בְּאֶמְצַע גִּנַּת הַבִּיתָן. וְכֵן עָנָה וְאָמַר: הַאֲזִינוּ לִי, עֵצִים וּנְטָעִים, שֶׁנִּשְׁתְּלוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; בֶּן הַמְּדָתָא עוֹמֵד לְהִתָּלוֹת עַל הָעֵץ!

הִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם לְעֵצָה וְאָמְרוּ: מִי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה יִתָּלֶה הָמָן עַל רֹאשׁוֹ. הַגֶּפֶן אָמְרָה: נְמוֹכָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים יַיִן לִנְסָכִים. הַתְּאֵנָה אָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים לְבִכּוּרִים וּמִמֶּנִּי לָבְשׁוּ אָדָם וְחַוָּה. הַזַּיִת אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁמִּמֶּנִּי לוֹקְחִים שֶׁמֶן לַמְּנוֹרָה. אָמַר הַתָּמָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אֲגָג בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – וְיִתָּלֶה עַל רֹאשִׁי?! עָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִישַׁר כּוֹחֲךָ, לֹא יִתָּלֶה עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁאַתָּה בֶּן זוּגָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת צִיּוֹן הָאֲהוּדָה. אָמַר הָאֶתְרוֹג: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאֶצְלִי בָּאִים כָּל הָעָם כֻּלּוֹ לָקַחַת מִפִּרְיִי וּלְשַׁבֵּחַ לְפָנֶיךָ. פָּתַח הַהֲדַס וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאוֹמְרִים עָלַי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; וְעוֹד – שֶׁאֲנִי שֻׁתָּף עִם הָאֶתְרוֹג. צָוַח הָאַלּוֹן וְאָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁדְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה קְבוּרָה תַּחְתַּי. קָרְאָה הָאֵלָה וְאָמְרָה: אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד נִתְלָה בְּרֹאשִׁי. רִמּוֹן אָמַר: אֵינִי יָכוֹל שֶׁיִּתָּלֶה עַל רֹאשִׁי, שֶׁהַצַּדִּיקִים מְשׁוּלִים אֵלַי. שְׁמָעוּנִי – אָמַר הָאֶרֶז – תְּלוּ אֶת הָמָן עָלַי, עַל הָעֵץ שֶׁהִתְקִין לְעַצְמוֹ (תרגום שני למגילת אסתר ז, ט-י).


עַד שֶׁלֹּא – לפני.

תִּתְלֵנִי – תתלה אותי.

הֶדְיוֹטוֹת – אנשים פשוטים (ולא גדולי מלכות).

רַבֵּי הַמְּדִינָה – גדולי העיר.

פַּתְשְׁגָר – משנה.

אָב לַמֶּלֶךְ – יועץ המלך.

אֲגָג – שנהרג בידי שמואל (שמואל א, פרק טו).

אַל תִּזְכֹּר לִי – אל תזקוף לחובתי.

עֵשָׂו אַבָּא – ועמלק מצאצאיו.

עֵינַי כָּהוּ וגו' – איני יכול לראות את פניך בשל דמעות שכיבו את מאור עיני.

כֻּלָּם – כל העצים.

נְסָכִים – קורבנות המובאים במקדש.

יִישַׁר כּוֹחֲךָ – יתחזק ויתגבר כוחך (לשון ברכה).

כְּנֶסֶת צִיּוֹן – עם ישראל שנמשל לתמר (שיר השירים ז, ח).

לָקַחַת מִפִּרְיִי – לארבעת המינים של חג הסוכות.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה – מזמורי הודיה (בחג הסוכות), ואף ההדס הוא בין ארבעת המינים.

דְּבוֹרָה – בראשית לה, ח.

מְשׁוּלִים אֵלַי – כאמור במדרשים על שיר השירים ד, יג. ל

נַפְשׁוֹ – לעצמו.


ט: בית שני בבניינו ובעבודתו

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק

י: חורבן בית שני והארץ

מאת

יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.