לכינוס אסיפה מייסדת של יהודי רוסיה

נאום בכינוס “הבּרית להשׂגת שלימות־הזכויות לעם היהודי ברוסיה”

פטרבורג, נובמבר 1905

הסבר קצר לתולדותיה ולמהותה של “הברית להשׂגת שלימות־הזכויות לעם היהודי ברוסיה” ניתן על־ידי ז’בוטינסקי ב"סיפּור־ימי" (עיין “אבטוֹבּיוגרפיה”, עמודים 64־63);

“בראשונה ניסינו לזרוע את הרעיון הזה, רעיון המלחמה בעד זכויות־לאום ליהודי רוסיה, בקרקע יהודי־כללי. מראשית שנת 1905 התחלנו בפטרבורג לארגן חוגים בלתי־מפלגתיים: ערכנו אסיפת רופאים, עורכי־דין, אסיפת סוחרים, בעלי־מלאכה וכדומה, ולכולן הצענו את הסיסמה: “שלימות־זכויות אזרחית ולאומית”. (המלה “שלימות” במקום “שויון” הרגיל נחשבה לחידוש נועז מאד). לבסוף קראנו לישיבת צירים שנבחרו מכל אחד מהחוגים הללו ושם נתקבלה איזו תכנית שאינני זוכר את פרטיה. המרכז המניע לכל התנועה הזאת היה במערכת עתוננו [”יברייסקאַיה ז’יזן", שנקרא אחרי־כן “ראַזסווייט”]. – – ולמרות ש"רק" ציונים היינו, וצעירים על־פי רוב ובלי בסיס קבוע בציבור, נענו לקריאתנו רבים מטובי העדה. אך פלוגת ווינאַוור וּסליוֹזבּרג [הלא־ציונית] לא נספחה אלינו, כמובן: הם קראו לועידת צירים מיוחדת, בקוֹבנה, ושם יסדו אגודה אחרת. לבסוף נתאחדו שתי ההסתדרויות תחת השם הארוך “ברית להשגת שלימות־הזכויות לעם היהודי ברוסיה”, ואני נבחרתי לועד המרכזי".

ה"בּרית" נוצרה באופן סטיכי בהחלט, והרעיון שטוּפּח בהיווצרה היה – לארגן את היהדות כולה. לא היתה אפשרות להציע פּרוֹגראַמה בשביל ה"בּרית", שהרי דוקא לשם כך היה צורך להתאחד ב"בּרית", בכדי לעבּד פּרוֹגראַמה. היתה הכּרה, כי מן ההכרח ליצור כעין תחליף לפאַרלאַמנט יהודי. עתה נחוץ כבר לא תחליף אלא פּאַרלאַמנט ממשי.

את הלך־הרוחות שלנו אפשר להגדיר בבהירות בשתי מלים – חוסר־אונים ואֵין־מוצא. אין בכוחנו לחשוב ולמצוא את האמצעים, שבהם נוכל להשיג את מבוקשנו – את שלימוּת־הזכויות. מיטלטלים אנחנו במעגל־קסמים, משום שאיננו יודעים מה לומר לעם, מה ליעץ לו. תפקידנו העיקרי והראשוני הוא – להיוועד ולהידבר, לקבּל הוראות מפי העם היהודי כולו. חייבים אנו לרכּז את כל כוחותינו במדיניוּת היחידה הפתוחה לפנינו – במדיניות הפנימית. אין אני עומד דוקא על השם המדוּייק. אך בראש וראשונה דרוש לנו לא תחליף של פּאַרלאַמנט אלא אסיפה יהודית כּל־עממית. כינוסה של האסיפה המייסדת צריך להיות התפקיד הראשון־במעלה, אולי התפקיד היחיד, שיוטל על המשרד המרכזי החדש. על כינוסה של האסיפה המייסדת יכבידו, כמובן, קשיים חיצוניים גדולים. אך מראש נוכל למחול לאסיפה המייסדת על כל הליקויים הטבעיים בטכניקה של כינוסה הראשון.

בשאלת כינוסה של האסיפה המייסדת, אשר אנו רוצים לכנסה לאלתר, בלי לחכות לכך, שכינוסה יאושר על־ידי חוקת־המדינה הרוסית, נתנגש להלכה עם ה"בּוּנד". שאר הארגונים הפּרוֹליטאַריים היהודיים ילכו שכם אחד עמנו. אך בסופו של דבר אין ספק, כי גם ה"בּוּנד" יצטרף, – מוסדות־מפלגה ממין זה ייכּנעו לדרישות הפועלים, – ובלב הפועלים יעורר רעיון האסיפה המייסדת הד נלהב. שרויים אנו במצב, שבו אין לנו רשות להביע דעה מספּקת, דעה יפת־כּוח, אם אפשר לומר כך, בשום שאלה חשובה. ולכן אין בידינו להחליט החלטות רציניות. רק בשאלה אחת יש לנו סמכות – לכנס את האסיפה המייסדת.

זוהי בּרית לארגון איחודו של העם היהודי, ולא ברית להשגת שלימות־זכויות. ניתן איפוא לבּרית, היקרה לכולנו, שם אחר, שיהא נאות יותר לתפקידים, אשר אליהם תוכל לגשת ואותם תוכל לבצע. נפנה עורף לעולם המדיני החיצון, שפנה לנו עורף מכּבר. נעמוד וּפנינו אל מול המדיניות הפנימית, היהודית־הלאומית. צריכים אנו לכתוב לא מאַניפסטים אל החברה הרוסית, אלא אל העם היהודי עצמו, לקרוא לו לחיות חיים חדשים ולהציע לפניו שיטול את גורלו בידיו. כינוסו של פּאַרלאַמנט יהודי זה יהווה נקודת־מפנה בתולדות העם היהודי. (תשואות סוערות).

* * *

בהמשך הדין־וחשבון על הכינוס רשומים הדברים הבאים:

ז. ז’בוטינסקי מבקש, שתנתן לו אפשרות להשיב בקצרה למתווכחים. למרות השעה המאוחרת (קרוב ל־3.30 בלילה), נענה הכינוס לבקשתו.

ז’בוטינסקי מדבר על כך, כי בנאומו נשאר נאמן ל"אני־מאמין" הציוני שלו, כי מעולם לא הציע לעם היהודי לפנות עורף למדיניות הרוסית־הכללית, אלא הציע את הדבר ל"בּרית", אשר תפקידה הראשונה צריך להיות כינוס האסיפה היהודית המייסדת. הוא מתמרמר על הטוֹן של מתנגדיו שלא הבינו את דבריו.

הרצאה בכינוס ה"ברית להשׂגת שלימות־הזכויות לעם היהודי ברוסיה"

פטרבּורג, 19 במאי 1906

על רקע הכינוס הזה נאמר ב"סיפּור ימי" של ז’בוטינסקי (עיין “אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 65):

“בקרוב התחילו נפתולי הבחירות [ל’דוּמה' הממלכתית]; מפלגות הפועלים החרימו אותן, כי לא ניתנה זכות ההצבעה הכללית, אבל גם בלעדיהן די־געש היה בעולמנו. גם ב”תחום המושב", גם מחוצה לו הוצגו לבחירה מועמדים יהודים. ישבנו לילה בחדר המערכת – – והחלטנו: מכל המועמדים נדרוש הבטחה, שיתחברו לפראַקציה עברית אחרי הבּחרם. ווינאַוור עם סיעתו התנגדו לדרישותנו בכל תקפם, אבל גם את ווינאַוור עצמו הכרחנו לחתום על ההתחייבות – שייכּנע, אם כנסית “ברית המשׂיגים”, אשר תיקרא אחרי הבחירות, תחליט ברוב דעותיה ליצור את הפראַקציה. נבחרו שנים־עשר יהודים, מהם חמשה ציוֹנים, ונתאספה בפטרבורג אותה כנסיה. אף־כי לא הייתי בין הנבחרים וגם לא בין המועמדים (טרם הגעתי אז לגיל החוקי בן 25), כיבדוני חברי הציונים בתפקיד אחראי – להרצות לפני הכנסיה על נחיצות הפראַקציה המיוחדת. מצד סיעת ווינאַוור נמנה למרצה הראשי אוֹסטרוֹגוֹרסקי, הציר מקוֹבנה, – –"

בדין־וחשבון על הכינוס נאמר:

היושב־ראש, מ. מ. ווינאַוור, מודיע, כי על סדר־היום שתי שאלות: “על פעולתם של צירי ה’דוּמה' הממלכתית” ו"על ייסוּד קבוצה יהודית־לאומית פאַרלאַמנטאַרית". יען כי השאלה השניה מעוררת עתה ענין רב ביותר, תהיה היא הראשונה. המשרד המרכזי לא הכין הרצאה בשאלה זו, אלא מינה שני מרצים: ז’בוטינסקי בעד ואוֹסטרוֹגוֹרסקי (ציר ה"דוּמה" הממלכתית) נגד. רשות־הדיבור ניתנת תחילת לזאב ז’בוטינסקי.

אדוּן רק בשיקולים כלליים ואעמוד עליהם בצורה תמציתית. אשתדל להזכיר כל מה שנאמר “בעד” ו"נגד" הקמתה של קבוצה זו.

בשעת הויכוחים יצביעו חברי־לדעה – אם יהא בכך צורך – על תולדותיה של הבעיה, על נסיונם העגוּם של אחינו בארצות־המערב, שממנו נוכל ללמוד לקח רב. אני אדבר לפי שעה רק על ענינים רוסיים.

מכיון שמדברים אנו על “הטקטיקה של הצירים היהודיים ב’דוּמה'”, הרי פירוש הדבר, שבדעתנו להציע להם הוראות מסויימות. אך אין אנו רשאים לתת להם הוראות לגבי פעולתם הפּאַרלאַמנטאַרית כולה. עלינו להסתפק בשטח של שלימוּת־הזכויות ליהודים. כי בשטח זה הטילו האוכלוסים על צירינו שליחות מחייבת.

בשעת הבחירות גילו האוכלוסים היהודיים מרץ כביר, על אף המסיבות הקשות ואפילו למרות סכנת הפרעות, וכן על אף העובדה, שלא רק שמות המועמדים היו בלתי־ידועים להם, אלא, לעתים קרובות, גם שמות הבוררים¹.

כיצד להסביר איפוא פעילות זו? להסבירה נוכל אך ורק בשאיפת האוכלוסים להעלות על כתפיהם כל אדם, ככל אשר יהיה, ובלבד שיהיה ב"דומה" פרקליטו של העם היהודי. לתכלית זו בלבד נבחרו כל שנים־עשר הצירים.

לפיכך טועים אלה המניחים, כי מאחורי התביעה להקים קבוצה יהודית חבויה התביעה ליצור מפלגה יהודית.

מפלגה יש לה פּרוֹגראַמה בכל השאלות. אבל אנו מדברים על קבוצה, שכל אחד מחבריה חפשי לעשות בכל השאלות על אחריותו, בהתאם להשקפותיו הפוליטיות, – חוץ משאלה אחת: השאלה היהודית.

בשאלה זו אין לו חופש: חייב הוא להלחם לשלימוּת־הזכויות ורשאי לעשות רק אותם הדברים המובילים למטרה זו.

אֵילו הוראות נובעות איפוא משליחות זו?

אשתדל להבהירן אחת אחת. הראשונה היא – אחדות. גם בלאו־הכי שנים־עשר איש חלשים הם, ולא־כל־שכן אם יהיו מפולגים ביניהם לבין עצמם. תקוותינו להשגת שלימוּת־הזכויות מתבססות על האמונה, כי במפלגות הכלליות החזקות ביותר רווח הלך־רוחות של אהדה, – שהרי אם לא כן, לא נוכל בכלל לקוות לנצחון. אבל אין זאת אומרת, כי המפלגות הכלליות כשהן לעצמן, בלעדי היהודים, עתידות להביא את השאלה היהודית לכלל פתרון מניח את הדעת. בשאלה זו יש הרבה דברים מסובכים, אבני־נגף רבות מתחת לפני המים, שרואה אותן רק היהודי. שאלו־נא את פי צירינו, כיצד אנוסים הם לאמץ את כל תשומת־לבם ואת כל חריפותם בכדי שהשאלה היהודית לא תעלה על שׂרטון. ומשום כך, ודוקא בשעה שהלך־הרוחות אצל בעלי־בריתנו הוא טוב ביותר – מוטל על הצירים היהודים תפקיד אחראי של “מומחים”. ומומחים חייבים להיות מאוּחדים, שאם לא כן עתידים הם להשמיד איש את רעהו. אם תשמע ה"דוּמה" בשאלה היהודית שתי דעות שונות של יהודים, אם האחד יאמר “דרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה” והאחד – “לא, אין לנו צורך באַבטוֹנוֹמיה”, יסתיים הריב בזה, שה"דוּמה" תצטרך להחליט בעצמה, לפי ראות־עיניה, כלומר: גורלנו יוכרע על־ידי זולתנו ולא על־ידינו.

אין שום ספק בדבר, שדוקא כך הבינו כל הבוחרים את חובתם של הצירים היהודיים. כי היה לרמוז באסיפות־הבחירות על אפשרות זאת של פילוג בין נציגינו ב"דוּמה", וכל הבוחרים היו משיבים פה אחד: לא, דבר זה לא ייתכן, זכות זו לא ניתן להם.

טוענים כנגדנו, כי כל הדברים האלה מובנים מאליהם; כי צירינו יודעים בעצמם, כי חייבים הם להתאחד, ובמשמעת אין להם צורך. אבל, אם הכל מכירים בהכרח של אחדות, על אחת כמה וכמה ראוי להכריז על אחדות זו, לשים אותה עיקרון מדריך, למען ידעו כל האוכלוסים, כי ה"בּרית" והצירים מבינים את חובתם מהי. ומאידך גיסא, כשמתנגדי יצירת ה"קבוצה" מסרבים סירוב עקשני כל־כך לקבוע את האחדות כעיקרון, ממילא מתעוררת אצלנו השאלה: משום־מה? כלום אין פירושו של דבר, שבמעורפל רואים אתם מראש, כי בעתיד הרחוק יוכל להיווצר מצב, כאשר אחד מביניכם, אם זה ואם אחר, ימצא לנכון להופיע בפני ה"דוּמה" ולדבר בשאלה היהודית נגד הרוב היהודי, כלומר של"דוּמה" תנתנה שתי דעות יהודיות, שתי “דעות־של־מומחים”? וכי בשביל מקרה כזה רוצים אתם לשמור לעצמכם את הזכות להופעה כזאת? אם כך הדבר, צריכה הועידה לאשר לנו בקול רם, כי זכות זו לא ניתנה לכם מאת הבוחרים.

הדברים, שאני אומרם כאן, אין לפרשם כחוסר־אימון אישי בצירינו. כולנו מכבדים אותם. אך עניני ציבור אינם מתנהלים על סמך אימון עיוור, אלא על יסוד של התחייבויות ועקרונות ברורים ומפורשים כהלכה.

ההוראה הראשונה היא איפוא: הסוֹלידאַריות. אך מכאן נובעת במישרין גם ההוראה השניה: השם.

שאם לא כן, יבואו ויטיחו כלפינו, כי אין אנו כּנים מבחינה פוליטית, כי רוצים אנו להסתיר את התארגנותנו, – ולהסתיר אותה אי־אפשר, כמובן. יש גם סיבה אחרת, שבגללה יש צורך בשם, והיא חשובה עוד יותר, אך עליה אצביע רק דרך־אגב, משום שאינני רוצה כי יאשימוני בניצולם של נימוקים “סנטימנטאַליים”. אך אין גם להתעלם מן העובדה, כי צרתם העיקרית שלל אחינו בארצות־המערב היתה נעוצה תמיד בהעדרה של נציגות יהודית אמיתית בפּאַרלאַמנט. הצירים היהודיים היו מופיעים שם לא כיהודים, אלא אך ורק כחבריהן של קבוצות כלליות או קבוצות נכריות סתם. הדגל היהודי לא נרשם מעולם ברשימות הפּאַרלאַמנטריות, ופירצה זו היא שסימלה את מיעוט־משקלו של עם ישראל ואת קוצר־ידו.

לפיכך נודעת בעינינו להכרזה על קבוצה יהודית ב"דוּמה" חשיבות של תקדים היסטורי, בבחינת פתיחה של תקופה חדשה במדיניות הלאומית הפעילה.

כל הנימוקים נגד השם חלשים עד מאד. אין ברצוני להעלות על הדעת, כי מישהו מאתנו מתבייש להיות חבר בקבוצה היהודית. מה אפשר איפוא לטעון נגדה? שבעלי־בריתנו ירגזו? סבורני, כי ידידינו הרוסים אינם ראויים לאי־אימון כזה לגבי רגש־הצדק אשר בלבם. כל קבוצה אשר ב"דוּמה" מעלה בגלוי את האינטרסים שלה, והכּל מבינים יפה, כי גם היהודים לשם כך באו, והכּל רואים בכך דבר טבעי בהחלט.

הנימוק העיקרי והחריף ביותר נגד ה"קבוצה" הוא החשש מפני התנגשות בין משמעת ה"קבוצה" לבין משמעתה של המפלגה הכללית, שעליה נמנה ציר יהודי זה או אחר. כאן נעוץ הקושי העיקרי בשאלה זו. אבל משוכנע אני, כי התנגשות כזאת כמעט לא תתכן. ראשית, תשתדל הקבוצה היהודית להמנע ממנה בכל מיני דרכים ותוותר בכל דבר למפלגות הכלליות, כל עוד לא יגעו הענינים באינטרסים הממשיים של היהודים. אם נעורר התנגשות בנקודה טפלה, הרי זאת אומרת, שנריב עם בעל־ברית שלנו, אשר בלעדיו לא נוכל להגיע אל המטרה הראשית. ושנית, במה שנוגע לשטח השאלה היהודית, הרי, בלי שאהיה אוֹפּטימי, סבור אני בכל־זאת, כי המפלגות הכלליות תיעננה לנו במידת־מה. שהרי גם להן צריך להיות רצוי להעביר את השאלה היהודית ללא מכשולים, ככל האפשר, כלומר, בלי להיתקל באבני־הנגף החבויות מתחת לפני המים, שאין להמנע מפגיעתן בלי נווט יהודי. לפיכך לא תתכן כמעט התנגשות, שהרי בכל פעם תוותר הקבוצה האחת או הקבוצה האחרת. התנגשות תתכן רק באותו מקרה, כאשר לא יוכל לוותר ויתור כלשהו לא צד זה ואף לא הצד האחר, כלומר: כאשר הטקטיקה של הק.ד.², או של “הקבוצה העמלנית”, תסתור סתירה גמורה את האינטרסים הממשיים של היהודים ותוביל לאבדן גמור של כל הענין היהודי. אבל במקרה כזה, אפילו לא תהא קיימת קבוצה יהודית, לא יימצא שום ציר יהודי שירצה להשאר במפלגה כללית זו. התנגשות בין המשמעת של קבוצתנו ובין המפלגה הכללית תתכן רק במקרה של ניגוד ממשי בין אותה מפלגה ובין עניני־היסוד של עם ישראל. אך, במסיבות כאלו צריך כל ציר יהודי לעזוב את המפלגה וללכת אחרי אומתו, לבדו, במצוות מצפונו.

אלה הם איפוא שלושה עיקרי־יסוד לשיטתנו הנוכחית ב"דוּמה": סוֹלידאַריות, שׁם, ולצירים מסויימים, הנמנים על מפלגות כלליות – שחרורם ממשמעתם המפלגתית הזרה בעניני שלימוּת־הזכויות ליהודים. שלשת עיקרים אלה לבשו צורה של תביעה להקים קבוצה פּאַרלאַמנטרית יהודית. היא לא תפריע את צירינו מלפעול “במפוּזר” – להיפך, היא תסייע להם בכך, שהרי פעולות “במפוּזר” עולות יפה רק אם מכוּונות הן ממרכז כללי אחד ומלוכדות במשמעת אחת. סוֹלידאַריות זאת והשׁם המתאים לה – אלו הן תביעותינו, ובלעדיהן אין אנו מבינים מה פירושה של מדינאות יהודית. זהו המינימום של מצפוננו. הגשמתן של התביעות הללו, ההכרזה על קבוצה פאַרלאַמנטרית יהודית, תביא לעם ישראל גם תועלת גם יחס כללי של כבוד. (תשואות).

על תוצאות הכינוס כותב ז’בוטינסקי ב"סיפּוּר ימי" (“אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 66):

“הכּנסיה, ברוב דעות, החליטה כדרישתנו אנו, ולמרות התחייבותם החתומה לא נכנעו המתנגדים. נבחרינו התחלקו לשתי סיעות – ששה נגד ששה (הציר פרנקל, בלתי־ציוני, נספח אל חמשת הציונים). לבסוף – התערבו מתווכים והמציאו איזו פשרה – –; אבל אני יצאתי מועד ה”משׂיגים"; ובלילה אחרי סיום הכּנסיה שוב נתאספה ה"חאַליאַסטרה" בחדר המערכת, להוציא מסקנות מתוך הלקח הזה. והחלטנו: בעתיד, גם את מלחמת הזכויות שבגולה ינהלו הציונים לחוד תחת דגלם הציוני".

החלטה זו היתה אחד המקורות ל"תכנית הלסינגפוֹרס".

דברים בועידה השלישית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

הלסינגפוֹרס, 1906 ¹

ועידת הלסינגפורס נתכּנסה בשלהי המהפכה הרוסית הראשונה, והנושא הראשי בדיוניה היתה הבעיה, כיצד לארגן את “הלאום היהודי” ברוסיה החדשה, רבּת־הלאוּמים, וכיצד ליישב את ההתארגנות בגולה עם החזון הציוני.

ז’בוטינסקי, שהיה מראשי המארגנים והאידיאוֹלוֹגים של ועידה זו, השתתף כמה פעמים בויכוחים וגם הרצה בה את ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”.

בויכוח

ז’בוטינסקי נוטל את רשות־הדיבור, בכדי להבהיר את עניני היסוד השנויים במחלוקת אשר בשתי ההרצאות². לדעתו יש הכרח בהבהרה זו משום סביכוּתה של הבעיה. הוא עומד על שלשת העיקרים הבאים: ההכרח לארגן את היהדות; הזקוקים אנו ל"אַבטוֹנוֹמיה לאומית־מדינית" או ל"הנהלה עצמית"; מה צריך להיות מוסד ההנהלה העצמית – כינוס מרכזי המארגן את היהודים “מלמעלה”, או קהילות מקומיות המתחברות כאילו “מלמטה”.

ההכרח לארגן את היהודים אינו תולדה מן העובדה, שאנו דוגלים בתחיה, אלא מן העובדה שאנו פּסימיסטים. מהיותנו פּסימיסטים אין אנו מאמינים, כי כאן, בלא טריטוֹריה, נוכל להשיג הרבה. יודעים אנחנו, כי כל זכויותינו תשארנה על הנייר בלבד, אם לא נוכל להגן עליהן בעצמנו. ויחד עם זה יודעים אנו, באשר ציונים אנחנו, שאם היהדות תלחם לעתידה בעצמה ומתוך חירותה, הרי בהכרח תגיע אל הציונות.

לפיכך, עלינו ליצור ביהדות את התנאים לגילוּיה ולהתפתחותה של פעולתה העצמית. והרי בשביל הפעולה העצמית דרושים ארגון ואיחוד. מטעמים אלה ולא מתוך אשליות של תחיה, רוצים אנו באיחודם ובהתארגנותם של היהודים.

הנקודה השניה השנויה במחלוקת היא זו: הדרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה, כלומר ארגון שיש לו זכויות לתחיקת־כפיה, או הנהלה עצמית, כלומר אפשרות להסדיר את ענינינו, ככל אישיות משפטית שאין לה תפקידי־כפיה חוץ מן הזכות להטיל מסים על האנשים הנהנים ממוסדותינו. הנואם תומך בהדגשה יתרה בדרך השניה, משום שסבור הוא, כי זו הדרך היחידה בשביל היהודים הפזורים ונטולי־הטריטוֹריה.

בשאלה השלישית תומך ז’בוטינסקי בכינוס לאומי, שייסד את המוסדות המקומיים, “מלמעלה”, כביכול. כי בכך רואה הוא את הגשמת סיסמתנו על יהדות מאוחדת. אם נדרוש רק ועדי־קהילות מקומיים, שיהיו רשאים להתאחד, אך רשאים גם לא להתאחד, לא נגשים עד תומו את הרעיון הנראה לנו כהכרחי מבחינה היסטוֹרית – את הרעיון בדבר ארגון היהדות בגולה.

________

בויכוח על אותן שתי ההרצאות שוב נטל ז’בוטינסקי את רשות־הדיבור.

כבר אמרתי לכם, כי אינני מסכים לתיאוריה של הח' אלייניקוֹב בדבר שני השטחים³. סבור אני, כי חיי היהודים שוטפים באפיק קבוע מראש, באפיק הציונות, וכל הנחלים שזרמו במשך אלפיים שנה בגלות היהודית, נשפכים אל הנהר האחד הזורם מציוֹן לציוֹן. צדק הח' אלייניקוב באמרו, כי אף אם נקבל את הכל, הרי בסופו של דבר לא נקבל מאומה. נקבל אחד למאה ממה שיקבלו שכנינו, אם־כי אנו נוציא לשם כך כוחות ומרץ יותר מהם. לדעה זו אני מסכים; אך אם טוען אלייניקוֹב, שבהיות לנו “סיים”⁴, לא יהא לנו במה לדון בו, הרי אשיב לו על כך: אנחנו עם, שיש לו שאלות בוערות וכאובות יותר מלכל עם אחד עלי־אדמות. הח' אלייניקוֹב תוהה ושואל, במה נוכל למלא את ה"סיים" שלנו. “מיט אונזערע צרות”⁵, ח' אלייניקוֹב! ואם יעסוק ה"סיים" בשאלות של בית־הספר העברי, של אגודות יהודיות להלואה־וחסכון, של הסדרת ההגירה היהודית וכו', הרי ההיסטוריון היהודי של העתיד יכנה לבסוף את הדברים האלה בשם, שאנו קוראים לו “ציונות”.

עתה רוצה אני להפנות את תשומת־לבכם לשתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, שהיו כלולות בהרצאתו של זיידנמן. הראשונה היא: מי יופיע כנושא הזכויות היהודיות – הכינוס הלאומי או הקהילה הלאומית? במלים אחרות: מה תהיה סיסמתנו – היהדות המאוחדת או הקבוצות הבודדות במקומותיהן? השאלה היא שאלה אופּוֹרטוּניסטית גרידא. כי כל הציונים רוצים לאחד את היהדות בגוף שלם אחד, אלא שיש אומרים, כי קהילות שתורשינה להתאחד ביניהן “יתנו” לנו ביתר קלות מאשר תיכף מוסד מרכזי אחד. אך, אם ה"דוּמה" לא תרצה ביהדות מאוחדת, הרי גם לא תתן לקהילות את הזכות להתאחד!

אני אינני מתנגד לאוֹפּוֹרטוּניזם, אך בטוחני: או שיניחו לנו להתאחד מיד או יסתמו את כל הדרכים לאיחוד. כשאנו באים לבדוק בעיה זו כמו הח' זיידנמן, עלינו לומר, כי יתכן שלא נקבל את ה"סיים" מסיבות מקריות בלבד, למשל, בגלל הופעה בלתי־מוצלחת של הצירים היהודיים ב"דוּמה" הממלכתית. אבל, רבותי, אם תנאי־חיינו האוֹבּייקטיבים מובילים אל כנסיה לאומית, צריכים אנו להציג דרישה זו, אף אם לא תתגשם. אך לעומת זאת יועיל הדבר להכּרתם של המוני העם. דחיית התביעה תוכיח לכל יהודי, כי יש לו צרכים, אשר בניכר על סיפוקם לא יבואו.

ועתה נעבור אל השאלה השניה – אַבטוֹנוֹמיה או הנהלה עצמית? אשתקד התכנס בפטרבורג כינוס של בני הלאומים הלא־רוסיים, ושם נוכחנו לדעת, מה ההבדל בינינו לבין שאר העמים. בשעה שהעלינו את התביעה לאבטוֹנוֹמיה לאומית במקום טריטוֹריאַלית, אמרו לנו, כי אינם מאמינים שאפשר להגשימה. כינוס הלאומים הלא־רוסיים הוכיח לנו, כי עלינו להציג דרישות קטנות הרבה יותר מדרישותיהן של האומות הטריטוֹריאַליות. ועלינו להחיש את הדבר דוקא משום שאנו ציונים ויודעים מהו אסוננו – האֶכּסטריטוֹריאַליוֹת. ההבדל בין אומות טריטוֹריאַליות לאֶכּסטריטוֹריאַליוֹת הוא, בקיצור, זה, שהללו יכולות לחוקק לעצמן חוקים, ואֵלוּ יכולות רק ליצור מוסדות ולתקן תקנה אחת ויחידה – להטיל מס עצמי. לפיכך מכנים אנו את הדבר שאנו תובעים בשם: “הנהלת עצמית”.

יכולני לראות את תפקידי בויכוח זה כנגמר. אך ברצוני עוד להעיר, שכאן ניתנו ל"געגענוואַרטס־ארבייט"⁶ טעמים שונים, אך בשעה שנצביע על ההחלטות, עלינו לעמוד לא על אחד מהם, אלא על הדבר המאחד את כולנו – על תכנית־באזל, שבכינוסינו איננה עומדת לדיון, ושעליה אנו מסתמכים כמו שהסוציאַל־דימוקרטים מסתמכים על המאַניפסט הקוֹמוּניסטי והיהודי הדתי על התלמוד או על התורה.

ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”

כשאנו באים להציג תביעות כלשהן, הרי עלינו למצוא את האמצעים להגשימן בחיים. דבר זה לא יתכן אלא באמצעות שלטון ממלכתי, כלומר, בשעה זו, באמצעות ה"דוּמה" הממלכתית. עלינו להגדיר את תכנית־פעולותינו. ראשית־כֹל, עלינו להגדיר את מקומנו בתנועת השחרור⁷. לתנועת השחרור שני שלבים: הראשון – הורס, שלילי; השני – בונה, חיובי. מכיון שנפיק תועלת מהריסת המשטר הקיים, אין אצל היהודים בכלל, ואצל הציונים בפרט, שום מקום לשאלה, אם עלינו להשתתף בה אם לאו. כאן יכולנו לומר, כי כל קבוצה צריכה להשקיע בהריסת המשטר הקיים השקעה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית להנאה אשר היא תפיק מהריסתו. זהו כעין עיקרון של “הנציגות היחסית במהפכה”, אם אפשר לומר כך. אך אינני נוקט עמדה זו. מידת השתתפותנו בתנועת השחרור צריכה להלום לא רק את האינטרסים היהודיים, אלא גם את האינטרסים של תנועת השחרור. ואנו, הציונים, הרואים באֶכּסטריטוֹריאַליוּת היהודית תופעה בלתי־נורמאַלית, וגם יודעים להעריך תופעה זו, אנו יודעים, כי היהודים אינם מהווים כוח רב, לא מבחינה כמוּתית ולא מבחינה מוסרית, ולכן לא יוכלו להשפיע על תנועת ההרס אלא השפעה מועטת מאד. ואפילו בשעה שתגיע המהפכה לשיאה, לא יוכל זהרה הרב לאַחז את עינינו או את עיני מתנגדינו. המפלגות היהודיות המהפכניות ביותר כבר מודות עתה, כי כל מעשי־גבורתן לא הועילו לדחוף דחיפוֹת, והיה בהם רק כדי לשׂרוט שׂריטוֹת.

ואנו, הציונים, לא נוכל שלא לומר בלב שבור כי כוח רב הוצא לריק לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל תנועת השחרור. לכן אנו נקח חלק בתנועת השחרור רק לפי קנה־מידה זה, כי רוצים אנחנו, שכל קרבן יהודי יביא תועלת – אם לא לנו, הרי לפחות לדימוֹקראַטיה. בהתאם להחלטת הקבוצה, שאני מדבר בשמה, לא אביא לפניכם ניסוח מדוייק של מידת השתתפותנו בשלב ההרס, אך משמעוּת דברי היא בערך זו: על היהודים לקחת חלק בתנועת השחרור במידה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לכוחותיהם, למשקלם היחסי. עלינו להצטרף להופעתן של הקבוצות הטריטוֹריאַליות, אך אין אנו יכולים להיות חלוצים במאבק. את כל הדברים האלה אמרתי, כפי שאתם כבר יודעים, לא לשם הצעת החלטה כלשהי, אלא כדברי הקדמה. בשלב היוצר, שבו ימלא את התפקיד הראשי לא הכוח הגופני, אלא הרמה התרבותית וההתפתחות השכלית, נוכל למלא תפקיד העולה על משקלנו היחסי. אך גם כאן לא נועד לנו תפקיד ניכר בכל השאלות. בשאלה האַגראַרית, למשל, יהיה תפקידנו אפסי. לעומת זאת, בשאלה הלאומית, בשאלת המבנה של ה"נאַציאָנאַליטעטען־שטאַאַט"⁸, נוכל לומר את דברנו. בשטח זה נוכל למלא תפקיד רב־ערך בשלב היוצר, ובשטח זה נוכל לפרושׂ את יריעתנו שלנו.

כשעלתה על הפרק בעית התביעות הלאומיות, נדמה היה לרבים, כי מאחר שאנחנו שוּעל בלי זנב, צריכים כל השועלים להיות בלי זנבות, ולכן הציגו את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית⁹ לכל האומות. רעיון זה פּוּתח, למשל, בכתב־העת ואחרי־כן בקובץ “התחיה” (“ווזֹרוֹז’דנייה”). אבל אנחנו אוּמת־מיעוט, ולא נוכל לתבוע מכל האומות, שתמצאנה במצב של מיעוט. לכן צריכים אנו לדרוש: א) אַבטוֹנוֹמיה טריטוֹריאַלית לאזורים בעלי אוכלוסיה חד־לאומית; ב) הבטחת הזכויות למיעוטים הלאומיים. מכאן נמצאנו למדים מי יוכל להיות לנו בעל־ברית. תחילה סבורים היינו, כי נוכל להסתמך על הקבוצות הלאומיות הטריטוֹריאַליות, אך עתה יודעים אנחנו, כי רק קבוצות המיעוטים הלאומיים יוכלו להיות בעלי־בריתנו, למשל האוּקראַינים בפטרבּוּרג אחרי שאוּקראַינה תקבל אַבטוֹנוֹמיה, הפּולנים בווֹהלין, באיזור הדרומי־מערבי, וכו'. יחד עם זה אסור לנו לשכוח, כי קיבוצי־מיעוטים אלה לא קיפחו עדיין את קשריהם עם המטרוֹפּוֹלין שלהם, ושאלת האַבטוֹנוֹמיה למטרוֹפּוֹלין מאפילה בעיניהם על מצבם שלהם. לפיכך תפקידנו הוא – להצביע לפניהם על האינטרסים המיוחדים להם. עלינו לבקש בעלי־ברית לא בין אלה המתיחסים אלינו באהדה, אלא בין הקיבוצים שהאינטרסים שלהם מזדהים עם האינטרסים שלנו. אך גם כאן עלינו לדעת, כי לא עם כל הקיבוצים האלה נוכל לכרות ברית. תביעתנו היסודית כלפיהם – דימוֹקראַטיוּת. צריכים אנו לעורר את הקיבוצים האלה לפעולה, לסייע בידיהם להתארגן, ואף נוכל להתאחד עמהם לשם יצירת דעת־קהל. וברית זו של קיבוצי המיעוטים הלאומיים היא שתלחם לזכויות המיעוט הלאומי.

ועתה עומדים אנו בפני השאלה, כיצד עלינו לפעול ומי צריך לפעול. עד עכשיו לא הופענו כמפלגה פוליטית לא כלפי חוץ ולא בקרב היהדות. פעלנו ב"ברית לשלימוּת־הזכויות", במפלגת הק. ד., יעקבּסוֹן היה בקבוצה העמלנית – אך כמפלגה פוליטית עדיין לא הופיעה ההסתדרות הציונית ברוסיה. כיצד צריכים אנו לפעול להבא? תתכן רק תשובה אחת ויחידה: עלינו להופיע כמפלגה ציונית. ננתח־נא את הנימוקים השגורים בפי המתנגדים להופעה תחת הדגל הציוני, בפי חסידי ה"פאָלקספּאַרטיי"¹⁰, חסידי ההופעה תחת דגל יהודי כלל־לאומי. ראשית־כל, אומרים לנו כי בין יהודי רוסיה יש לאומיים רבים, שלא הצטרפו לציונות רק משום שאינם מאמינים בהתגשמותה, אך מסכימים הם לכל תביעותינו הלאומיות־הפוליטיות ברוסיה גופה. ואם נקים מפלגה ציונית, הרי יסודות אלה לא יצטרפו אליה. ומכאן השאלה, אם לא נחליש את הכוחות הלאומיים במה שלא נתמזג עם אותם היסודות, שאינם מסכימים לחזוננו הסופי, אך מסכימים לכל השלבים המוליכים אליו.

וההנמקה השניה היא זו: ההמון מצייר לעצמו את הציונים כאנשים השואפים להקים מקלט אַבטוֹנוֹמי בארץ־ישראל, ואינו רואה, כי מתכניתם זו נובעת ה"געגענוואַרטס־ארבייט" בגולה. אם תציעו לפני ההמון היהודי מועמד ציוני ל"דוּמה", הרי ישאלוכם: “לשם מה ילך ציוני ל’דוּמה'; כלום ישיג שם את ארץ־ישראל? לנו דרוש ב’דוּמה' אדם אשר ישיג לנו שויון־זכויות, ולדבּר שם על ארץ־ישראל אין טעם”, – וההמון ישלח ל"דוּמה" הממלכתית לא ציוני, אלא לאומי, או אפילו מתבולל.

ויש עוד השקפה שלישית, שהמציעה לנו להכנס ל"פאָלקספאַרטיי", – אבל יחד עם זה תהא לנו תכנית משלנו, כינוסים משלנו, וכו'.

אלה מביניכם האומרים, כי כל דבר בחיי היהודים נובע מן הציונות והולם את הציונות, צריכים להכריע בלבם: או שנופיע כמפלגה פוליטית, או שהציונות תרד מן הזירה הפוליטית ברוסיה. אבל יחד עם זה אומרים אנו, כי הדבר מזיק לנו, מזיק לעם ישראל, מזיק למפלגה הלאומית.

ראשית, בזה נקפח את אהדת ההמונים היהודיים. הם יגידו, כי הציונים עובדים יפה במפלגה הלאומית, אך יוסיפו, כי הציונים עושים פעולה זו מחוץ לתחומי ציונותם. וכך לא יינתן לנו המקום המגיע לנו בזכות. זה המקום – בראש הדימוֹקראַטיה היהודית.

אם רוצים אתם, שתהא קיימת מפלגה יהודית לאומית, אל־נא תכנסו לתוכה, אתם, הציונים. בכינוס הרביעי של הברית לשלימוּת־הזכויות הצטרפו אלינו לא־ציונים מעטים מאד, ורובם היו נגדנו. דבר זה נבע מתוך החשש מפני הגושפנקה הציונית, אם־כי בלבם פנימה התיחסו רבים באהדה לטענותינו. ורק כמה לאומיים מסוגו של דוּבּּנוֹב היו שׂוחים בינינו כזבובים בחלב. אם נכריז עתה, שקמה מפלגה לאומית חדשה, שלתוכה נכנסו כמה רבבות ציונים, הרי יראו בה מלכודת ציונית ולא יצטרפו אליה. מפלגה כזאת צריכה לקום בלעדינו, ואנו מקרב לב נקדם בברכה מפלגה לאומית שתתלכד מסביב לדוּבּנוֹב. אזי נוכל לכרות עמה ברית על יסודות פדרטיביים, אבל נשמור על שמנו המיוחד: אנו – ציונים, הם – לאומיים. וזו תוכל להיות ברית לא רק לשם תעמולת בחירות, אלא נוכל ללכת יחדיו ולהכות יחדיו כל כמה שאפשר. אגיד את הדבר ביתר בהירות: צריכים אנו ללכת יחדיו, אך כל אחד תחת דגלו.

מחוץ לשאלת דגלנו עומדת השאלה, כיצד עלינו להתיחס למפלגות יהודיות אחרות בזמן הבחירות, בכדי שלא נפצל את קולות היהודים. בשיטת הבחירות הלקוּיה של ימינו יהא נודע ליהודים משקל כלשהו רק אם לא יתפצלו קולותיהם. לכן מופיעים אנו תחת דגלנו שלנו, אך אין אנו רוצים בסיפּאַראַטיזם. נוסחתנו היא זו: הופעה ותעמולה עצמאית בבתי־הכנסת, באסיפות, וכו', אך ועד הבחירות היהודי צריך להיות אחיד, וכל בוחר יהודי צריך שתהא לו רק רשימת־בחירות אחת. חובת־ציוּת זו נפרוק מעל עצמנו רק במקרה, כאשר יציעו לנו להצביע בעד מועמד, אשר יכריז ב"דוּמה" הממלכתית, כי לאוֹם יהודי איננו קיים. פירושו של דבר, שאנו מציעים הופעה עצמאית של הציונים בתעמולת הבחירות בקרב היהדות, אך הופעה אחידה של היהדות כולה בזירה הפוליטית הכללית. בקרב ועדי־הבחירות היהודיים יופיעו הציונים תחת דגלם שלהם, ינהלו תעמולה בעד תכניתם ובעד אותם המועמדים שיוכלו להלחם לתכנית זו.

ושאלה נוספת: בדבר הקבוצה הפּאַרלאַמנטאַרית היהודית. קודם־כל, על הצירים היהודיים להגן על האינטרסים של היהודים, ולשם כך יש להקים קבוצה פאַרלאַמנטאַרית יהודית. הצירים היהודיים יכולים להצטרף לכל מפלגה שהיא, אך קבוצה זו צריכה להתארגן, ולוּ גם על יסודות פדרטיביים.

פירוש הדבר הוא שנציג לפני מועמדינו שני עקרונות: א) קבוצה פּאַרלאַמנטארית יהודית; ב) המצע שלנו. כל היהודים, שיכירו בשני עקרונות אלה, יהיו נציגינו.

הקבוצות, שבעדן לא נוכל להצביע, הן הקבוצות המתבוללות המובהקות או המתבוללות־למחצה. לא נוכל להצביע בעד יהודי סוציאל־דימוֹקראַט (מקבוצת “איסקראַ”¹¹) או יהודי סוציאַל־ריבוֹלוּציוֹנר, משום שהללו אינם מכירים בלאום יהודי. זכוּר לנו עדיין יפה יחס הס.־ד. לתביעותיו הלאומיות של ה"בּוּנד", וחייבים אנו לזכור אותו בימי הבחירות. בתחום־המושב מעמיד עכשיו ה"בּוּנד" את מועמדיו ל"דוּמה" הממלכתית. ה"בּוּנד" הוא מפלגה יהודית רק ברחוב־היהודים, אך בחיים הפוליטיים הכלליים מציית הוא לועד המרכזי של המפלגה הסוציאַל־דימוֹקראַטית ברוסיה, ויחסה של מפלגה זו לתביעות הלאומיות היהודיות ידוע לכל. לכן לא נוכל להצביע בעד בּוּנדאי. חרם־בּחירות יש להטיל גם על הס"ס, שאינם מציגים תביעות לאומיות כלשהן וב"דוּמה" הממלכתית ינקטו לגבי הנהלה לאומית עצמית ולגבי שאר תביעותינו עמדה שלילית. אשר ל"פועלי ציון" ול"סאֶרפּ"¹², הרי על האחרונים נוכל למתוח ביקורת על שהם מציגים יותר מדי תביעות לאומיות, אך ניגודים עקרוניים אין לנו אתם מבחינה זו, ונוכל לתמוך בהם.

אחרי שנגדיר את עמדתנו למפלגות היהודיות למיניהן, נקבע את דרכי פעולתנו בהמוני היהודים. עלינו להביא את סיסמאותינו אל ההמונים. עלינו לדאוג לכך, שסיסמאות אלו לא תשארנה רק סיסמאותינו, אלא תיהפכנה לסיסמאות ההמונים. מלבד זאת, עלינו להחדיר למציאות את הנוסחה: בכל מקום־ישוב צריכים היהודים להקים קהילה, שתשקוד על צרכיהם התרבותיים והכלכליים. דבר זה אפשר לעשות אפילו באורח פומבי, בצורת אגודות.

הוא הדין לגבי האסיפה הלאומית היהודית הכל־רוסית. אם תכּלל תביעת האסיפה הלאומית גם בתכניותיהן של שאר המפלגות הפוליטיות, כאשר כבר נכללה בתכניתה של הקבוצה העמלנית, תכונס האסיפה הלאומית על־ידי ה"דוּמה" הממלכתית. ואם לאו – צריכים לכנסה או הצירים היהודיים שב"דוּמה" הממלכתית, או ה"בוררים", או מישהו אחר מסוג זה.

ואני מסיים: היהדות צריכה להתארגן. לשם כך צריכים אנו: א) להכשיר את היהודים, ב) להכשיר את דעת־הקהל הכל־רוסית. כאשר נשיג את שני הדברים האלה, יתנהל העם היהודי על־ידי דימוֹקראַטיה גדולה אחת, ומקומנו יהיה – בראשה.

דברים בועידה הרביעית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

האַאַג, 12 ו־21 באבגוסט 1907

על הועידה הרביעית של ציוני רוסיה, שנתכנסה בהאַאַג בעת ובעונה אחת עם הקונגרס השמיני, הוטל התפקיד לדון מחדש ב"קו־הלסינגפוֹרס" אחר שכשלון המהפכה ונצחון הריאַקציה ברוסיה שׂמו לאַל את התקווה להגשים לאלתר את “שלימות־הזכויות” של הלאום היהודי ברוסיה הדימוקראַטית.

על ז’בוטינסקי הוטלה ההרצאה על “ההופעה העצמאית” של הציונים כמפלגה פעילה בחיי־ההווה של היהודים ברוסיה. כן נאם ז’בוטינסקי את נאום־הנעילה בועידה.

ההרצאה על “ההופעה העצמאית”

ראשית־כל מציע אני לועידה, שתשתחרר מחשש מסויים, אשר שמעתיו לעתים קרובות אף מפיהם של מתנגדי ההופעה העצמאית: כאילו “לא־נעים” הדבר לבטל בהאַאַג החלטה, אשר נתקבלה אך לפני 8 חדשים בהלסינגפוֹרס. אני סבור, שאין כאן במה להתבייש. אם טעינו אז, הרי אין לך דבר נבון מאשר לתקן עכשיו את המעוּות. אבל – כלום באמת טעינו?

שמעתי דעה – אף מפיהם של ציונים, – כי הבחירות ל"דוּמה" הוכיחו לנו, כביכול, שבאמת טעינו. דעתי שלי בהחלט הפוכה. ראשית־כל, ניצחנו מבחינת הכמוּת: איש לא הזים עדיין את סיכומו של ה"ראַזסווייט", כי אנו העברנו את המספר הגדול ביותר של “בּוררים”, וכי שני שלישים מבין המועמדים ל"דוּמה", אשר הוצגו על־ידי ה"קוּריות" היהודיות, היו ציונים.

אך דבר זה איננו חשוב ביותר. הרי תמיד חשבנו, כי עיקר תפקידנו בבחירות השניוֹת היה לא להכניס ציונים אל ה"דוּמה", אלא להציג בפני ההמונים היהודיים את הציונות בתפקידה החדש – כמנהלת את מדיניותם הלאומית של היהודים בגולה. עוד לפני זמן קצר היינו מחרימים, כביכול, את הגלות, וההמונים התרגלו לראות את הציונות כתנועה השוללת לחלוטין כל חשיבות מן המלחמה בקרב הגלות. המאורעות¹ פתחו לפנינו אפקים רחבים, אפשרויות חדשות; ויחד עם זה באה התפתחותה הפנימית של התנועה והביאתנו לכלל דעה, כי יש לנצל את האפשרויות הללו על־ידי ליכוד היהודים למען מטרות הציונות. לכן החלטנו בהלסינגפוֹרס להסתלק מהחרמת הגלות וקבענו שיטה רחבה המכוּונת להפיק תועלת מן הגלות.

ההמונים לא ידעו זאת עדיין. וכאשר דיברו אליהם, שישלחו ל"דוּמה" ציונים בתורת ציונים, היו שואלים: “לשם מה? בכדי לתבוע שם את ארץ־ישראל?” אויבינו ניסו להפיק תועלת מחוסר ידיעתם של ההמונים על התפתחותנו והכריזו: “הציונים רוצים להצהיר ב’דוּמה', כי אין לנו, כביכול, צורך בשום דבר זולת ארץ ישראל”! כתשובה על כך היינו נאלצים להסביר להמונים, כי על ארץ־ישראל ברצוננו להשתלט לא בעזרת ה"דוּמה" הרוסית, אלא בעזרת עצמאותה של היהדות המאורגנת. וב"דוּמה" אין אנו רוצים אלא להשיג בשביל היהדות את הזכות להתארגנות זו. הולכים אנו אל ה"דוּמה" הרוּסית – מכל מקום, לפי שעה – בכדי להגשים לא את מטרותיה של הציונות, אלא את התנאים המוקדמים שלה. להסביר את הדבר הזה – היה עיקר תפקידנו בבחירות. וזאת השגנו. עתה יודעים האוכלוסים, כי הציונים אינם המפלגה בעלת הסיסמה: “ככל שיותר רע, כן יותר טוב”. עתה יודעים ההמונים, כי אנו – מפלגת התביעות הלאומיות הרחבות; כי אנו שואפים לחיסול הגלות לא על־ידי הרעת הגלות, אלא על־ידי נוֹרמאַליזציה של הגלות. לפיכך, אף אם לא נפריז בערכן של תוצאות הבחירות, מן הראוי שנמנע גם מהערכה שלילית יתרה.

לעצם הענין רצוני לומר, כי אין טעם לכנות שאלה זו בשם שאלת ה"דגל". מונח שגור הוא זה ואולי גם נוח מאד, אך, לאמיתו של דבר, אין המדובּר אלא בהופעה העצמאית. שם ה"פירמה" איננו חשוב כל־כך.

יש אנשים הסבורים משום־מה, כי אני הייתי היוזם להפיכת הציונים למפלגה עצמאית. דבר זה איננו נכון, (הבעלוּת הראשונה על רעיון זה שייכת לאוּסישקין), – אך היה לי הכבוד להיות המרצה בשאלה זו בועידת אוֹדיסה ובהלסינגפוֹרס. ובשתי ההרצאות הללו הצבעתי על כך, שעצם הענין איננו ב"פירמה" הציונית, כי מטעמי האישור החוקי, או מתוך שיקולים קונגרסאיים־דיפּלוֹמאַטיים, נוכל לכנות את עצמנו במדיניות הפנימית גם באיזה שם אחר, כמו למשל באוסטריה – “מפלגת המדיניות הלאומית”. אבל חברינו האוסטריים, בבואם לנסח את הפּרוֹגראַמה של מפלגתם החדשה, חזרו בסעיפה הראשון על סיסמת־היסוד של תכנית באַזל – על השאיפה למקלט בטוח על־פי משפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל. ובזה כל הענין כולו. אין זה חשוב, כיצד תיקרא מפלגתנו – חשוב שתהיה שלנו, כלומר, שייכנסו לתוכה רק ציונים, וכל סיסמאותיה ומעשיה יהיו כפופים לחזון הציוני. אם יהא צורך בכך, ניקרא גם אנחנו בפּסבדוֹנים. אך גם סביב פּסבדוֹנים זה צריכים להתכנס רק ציונים בלבד.

דוקא משום כך סבור אני, כי חילוקי־הדעות בין חסידיה ובין מתנגדיה של המדיניות העצמאית – במידה שאינם נובעים משיקולים תועלתיים בלבד – תולָדה הם מהבדל עמוק למדי בהשקפות־עולם. מצד אחד מופיעים אנשים, שבעיניהם הציונות דבר לחוד ומדיניות הלאומית דבר לחוד. במקצת מצדיקים הם את השקפתם בזה, ש"לפי שעה" זקוקים היהודים לתחליפים כלשהם, ובמקצת בזה, שמיליונים יהודים נידונו להשאר מחוץ למדינת־היהודים, והרי אי־אפשר להשאירם בלא הווי לאומי. במלים אחרות: חסידיה של השקפה זו רוצים לראות ב"עבודת־ההווה" משהו עצמאי ובלתי־תלוי בציונות.

ההשקפה שאני דוגל בה רואה את הדבר באור אחר. אין אנו מכירים במטרות הקיימות בפני עצמן מחוץ לציונות. בעינינו הציונות איננה שאיפתה של קבוצה אחת, אשר בצדה ייתכנו זרמים אחרים: בשבילנו הציונות היא טבע הדברים, הכרח אוֹבּייקטיבי וסוּבּייקטיבי, שמחוצה לו אין, ולא תוכל להיות, תנועה יהודית כלשהי. כל גילוי של חיוניות יהודית, של פעילות יהודית, מובילה, ביודעים או בלא יודעים, אל הציונות. וָלא – אין לה כל ערך, אין לה כל עתיד. או ציונות או כּליה לאומית. כל דבר, שאינו זורם אל האפיק הראשון, זורם ממילא אל השני. מכירים אנו רק בדברים המובילים אל הציונות, ורק במידה שהם מובילים אליה. אַבטונומיה רחבה ביותר אין לה בעינינו שום ערך, אם איננה התארגנותו של העם לשם יצירת המרכז הלאומי.

ודוקא משום כך העיקר בעינינו איננה ה"פירמה" הציונית, אלא נקיטת־העמדה הציונית־העצמאית בכל שאלות הגלות. ככל אשר תכוּנה מפלגתנו בזירת המדיניות הפנימית, צריכה היא להכיל בקרבה רק אנשים שבעיניהם הציונות היא הכוח המוֹדד לכל התפתחות יהודית. להרכיב “מפלגה עממית” מעורבת מציונים ומלאומיים – פירוש הדבר שעל החלטותינו ישפיעו אנשים, שאין להם כוח מודד זה, אנשים שבעיניהם יצירת ערכים בגלות היא מטרה בפני עצמה. ופירושו של הדבר – לעוות את משמעוּת יחסנו אל הגולה ואל נכסיה.

אין אנו מסתלקים, כמובן, מפעולה משותפת. בהלסינגפוֹרס קבענו כי מותר להקים גוּשים. בניגוד לסוֹציאַל־דימוֹקראַטים מוכנים אנחנו לא רק “להכּות יחדיו”, אלא גם “ללכת שכם אחד” עם אותם הזרמים, שמטרותיהם כיום מזדהות עם מטרותינו. אך בכדי להיווכח, אם מזדהות מטרותיהם עם מטרותינו, יש לקבוע תחילה את תכנן של מטרותינו שלנו, לקבוע אותן באורח עצמאי, מנקודת־מבט ציונית, בקולות ציוניים.

לפיכך אין טעם לומר לנו, כי ההופעה העצמאית מפצלת את הכוחות היהודיים. אם מזדהות המטרות, נוכל ללכת שכם אחד, בלי להתמזג, אך מתוך עזרת־גומלין. ואם המטרות אינן מזדהות, הרי לא תתכן גם מפלגה מעורבת.

אגב, שאלת הנזק ליהדות הוצגה גם מבחינה אחרת: “הדגל” הציוני עשוי להפריע את שויון־הזכויות. כבר לא פעם אמרנו, כי הצגת השאלה בצורה זו כמוה כהסתגלות לטעמם של שונאי ישראל, וההטפה להסתגלות זו הריהי הטפה לשחיתות פוליטית. אנו לא בלבד שלא נוכל להתחשב בנימוק זה, אלא גם נלחם ללא־רַחֵם באנשים, שינסו לשוב להשתמש בו.

ועוד פחות נוכל להסכים לנימוק האומר, כי הופעה עצמאית תזיק לנו בתורת מפלגה. דבר זה אינו חשוב. אם העם לא בגר עדיין כדי להבין את תכסיסנו, את התכסיס של גילוי־פנים, ואת השקפתנו על המלחמה לשויון־זכויות כשלב לקראת התחיה השלימה, – הרי ננוּצח. אבל אין להרתע מפני כך. מפלגה הבּוֹנה את מפעלה לאורך־ימים מוטב לה שתכּשל בדרך־המלך משתשׂגשׂג בדרכים עקלקלות.

הריני מציע לכם לאשר את החלטת הלסינגפוֹרס. סבורני, כי יש מקום רק לתיקון אחד בלבד. אנו אסרנו על הציונים הבודדים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות. דבר זה נכון מאד, אך אין לנו הרשות לכך. לפי התקנון הארגוני של הקונגרס חובותיו של כל ציוני הן רק ההכרה בסעיף א' של תכנית בּאַזל ושקילת השקל. דבר זה חייבים אנו להביא בחשבון. ציונים בודדים רשאים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות, ואין בכוחנו לאסור עליהם את הדבר. אך לעומת זאת צריכים אנו לקבוע, כי לחברים כאלה לא תוכל להיות בהסתדרותנו דעה מכרעת בשאלות עבודת־ההווה.

חוץ מתיקון זה, שרק מטעמים פוֹרמאַליים צריכים אנו לקבּלוֹ, אין לשנות את החלטת הלסינגפוֹרס. ביטולה של ההחלטה זו כמוה כהכרזה, כי אין לה לציונות שום יחס אל התנועה הגלותית. יש אומרים כי בהלסינגפוֹרס צמצמנו את הציונות כדי אחת ממאת המפלגות היהודיות. טעות היא זו. להיפך: דוקא ההסתלקות מן ההופעה העצמאית היתה מביאתנו לכך. שהרי עתה אין אנו בעצמם אלא אחת המפלגות הנלחמות לזכויותיהם הלאומיות של היהודים בגולה. אך דוקא על־ידי כך מדגישים אנו, כי מלחמה זו אינה אלא אחד האמצעים להגשמת הציונות. עתה הציונים הם אחת המפלגות, אבל הציונות נשארת החזון היהודי, האחד והיחיד, חזון קנאי, שאינו מכיר בכל חזון אחר על פניו, שהכל משועבד לו והכל כלול בקרבו. ואם תבטלו את החלטת הלסיגפוֹרס, דוקא אז תחתמו בעצם ידכם, כי רואים אתם בתנועה הלאומית בגולה לא אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה, ואז לא הציונים, כלוחמים לאַבטוֹנוֹמיה, אלא הציונות גופה, כשאיפה למדינת־היהודים, תיהפך לאחד הזרמים היהודיים, שבצדו קיימים שווה בשווה גם זרמים אחרים. אם מוכנים אתם להודות בכך – רק אז רשאים אתם לבטל את החלטת הלסינגפוֹרס. (תשואות).

נאום הנעילה

בצאתנו מהלסינגפוֹרס היה מצב־רוחנו מרומם הרבה יותר מעכשיו. אינני מתכוון לקונגרס השמיני² – להיפך, במסיבות הקיימות מרוצה אני מתוצאות הבחירות אשר היו היום. מדבּר אני על ועידתנו הרביעית, שבה עברו עלינו לא־מעט רישומים מעציבים. ברצוני לנתח את הסיבות לכך. אם פנימיות הן, הרי זה רע מאד; דבר אחר הוא, אם הסיבות הן חיצוניות.

רואה אני גזירה־שווה בין מצבנו ברוסיה בימינו אלה לבין אותו מאורע טראַגי, שקדם לועידתנו זו והטיל על כולנו את צלוֹ השחור³.

אנו, קבוצת מערכת ה"ראַזסווייט", קידמנו זה לא כבר בברכה את חברנו־לעבודה, אהבנו אותו ותלינו בו תקוות גדולות. את כל קערת חייו הפך על פיה, בכדי שיוכל להתמסר כליל למפעלנו. מלא היה שכל וכשרון, ידע הרבה ורצה לדעת עוד יותר, ואנו עקבנו אחר צעדיו בגאווה אבּהית כמעט, ומראש ידענו, כי בקרוב יהיה שמו אחד השמות האהובים ביותר של תנועתנו. ולפתע פתאום – איזו מפלצת של מקרה עיוור, איזו אווילות אכזרית, שקשה אף להשיגן – והאדם איננו. בעצם יום פריחתם של חיים עשירים אלה מתפרץ מבחוץ כוח עיוור ודומם והורס את האיש באיבּו!…

יתכן כי גזירה־שווה זו מעציבה יתר על המידה. אבל, גם מפלגתנו אך זה עתה התבגרה, אך זה עתה הפשילה את שרווליה והתעתדה לעבודת בנין – ועתה, כשעברו רק תשעה חדשים מימי הלסינגפוֹרס, עומדים אנו כאן כאילו רפו ושותקו ידינו. ואם נפלו בועידתנו לפרקים התנגשויות אישיות, אם נתגלעו בה מדי פעם בבהירות יתרה חיכּוּכים פרטיים, הרי הסיבה לכך ברורה: כך אירע לה למפלגה רק בשעה שאין לפניה תפקיד ממשי דחוף, שיהא מאפיל על כל חילוקי־הדעות הקטנוניים. אך חייבים אנו לערוך בדיוק את החשבון: משום־מה אין תפקיד ממשי? כלום כבר נתנסתה מפלגתנו בכל הדרכים, פיתחה את כל כשרונותיה – מיצתה את כל ערכיה? לא, להיפך: אך זה עתה התחילה השקפת־עולמנו ללבוש את צורתה, אך זה עתה החילונו להתווֹת את דרכינו. אינני מדבּר על העבודה בארץ ישראל – שטח זה אינו יכול עדיין להעסיק את כל הידים הציוניות. אך הרי זה עתה עיבּדנו תכנית רחבה לארגוּן היהדות, לשינוי המבנה בחיי הקהילות, לתנופה תרבותית – לפנינו ים של מעשים בקרב היהדות, מעשים שטרם ניגשנו אליהם, והידים כּמהות מצמאוֹן לפעולה. ולא משום ירידה פנימית רפו הידים עתה, אלא משום שוֹאָה חיצונית. לעינינו התחוללה תאונת הרכבת של ההיסטוריה הרוסית, ובתוך המפּולת נלכּדו גם רגלינו. לרגע רק נצנצו נגד עינינו אפקים נרחבים של פעולה לאומית – ושוב נעלמו באפלה. הספּקנו להתאזר לתנופה גדולה, פיתחנו בקרבנו תיאבון פוליטי רב, – והנה לפנינו אותו קיר אטום של הריאַקציה הרוסית. את השדה הנרחב של פעולה בקרב היהדות סתם לפנינו כוח גס מבחוץ. קשה לחלום, כי בשנים הקרובות תתנהל מלחמה לשלימוּת־הזכויות, כי יווצרו מוסדות נבחרים עבריים. שלא באשמתנו, חזר ובא עלינו מצב של “בין־הזמנים”. ומצב זה מר לנו יותר מלשאר המפלגות – דוקא משום שעדיין איננו זקנים ובלים, משום שעוד יש לפנינו תפקידים בעולם הזה ועוד אנו שׂשׂים לקראתם. ותאונתה של הרכּבת הזרה הפּילתנו לא עם שקיעתנו, אלא עם שחרית חיינו.

אך הגזירה־שווה איננה שלימה. האיש מת – זכרוֹ יחיה לנצח. המפלגה חיה, והיא תחכּה ותראה זמנים טובים מאלה. העיקר, שתדעו לנצל את התקופה הזאת, את תקופת ההפוגה מאונס; כי ההפוּגה באה לנו מאונס, כי קשה היא עלינו כל־כך, דוקא משום שתפסה אותנו בעצם תנופת רוחנו. במידה שיצֵרו את צעדיה של עבודתנו החיצונית, כן הַרבּו־נא להשקיע כוחות בעבודה הפנימית: הַעמיקו את המפלגה, העמיקו את השקפת־עולמכם, הכשירו את עצמכם ואת החברים לקראת ימים טובים מאלה. תפקידנו הקרוב – לנצל את הימים האפלים, הממשמשים ובאים על יהדות רוסיה, לשם התארגנות עצמית, לשם ליכוד כוחותינו המפלגתיים. ולמען תהיה ערוּבה נאמנה לליכוד זה – נשכח־נא את כל מריבותינו בועידה זו ונתפזר עד לפגישתנו הבאה כחברים וכידידים נאמנים. (תשואות).

הרצאה באסיפה הכללית של הועד לחובבי ציון

אודיסה, 5 בפברואר 1912

בהרצאה זו מסר ז’בוטינסקי את פרי הסתכלותו מימי שהותו בתורכיה כשליח ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת תרס"ט(1909) ביקר גם בארץ ישראל.

היהדות העוֹתוֹמנית מתחלקת לשלש קבוצות: א) יהודי ארץ־ישראל, שאתם יש לנו ענין במישרין. מבחינת הלשון מהווים הם גוף ססגוני ומספרם עולה על 100 אלף נפש.ב) היהודים דוברי ערבית, שעדיין לא נחקרו כראוי, והם מונים כ־150 אלף נפש. ולבסוף, ג) היהודים הספרדים המונים 250 אלף נפש. האוכלוסיה היהודית בתורכיה כולה מונה איפוא כמחצית מיליון נפש. אין זה, כמובן, אלא אחוז קטן לעומת כל אוכלוסי הקיסרות העוֹתוֹמנית. אבל משקלה המיוחד של האוכלוסיה היהודית רב יותר, משום שכולה יושבת בערים וממלאת תפקיד חשוב במסחר ובאותם ניצני החרושת המבצבצים עתה בתורכיה.

בדבּרנו על היהדות העוֹתוֹמנית, מתכוונים אנחנו בראש וראשונה לקבוצה הספרדית, ועליה חייבים אנו לעמוד בפרטוּת. בשטח הכלכלה תופסים היהודים הספרדים, חוץ מבודדים, את השלבים התחתונים. בכל מקום, חוץ מבמרכז אחד, מתרכזים הם בענפים הנמוכים ביותר של המסחר והמלאכה. אותו מרכז הוא סַאלוניקי. היהדות הסאַלוֹניקאית היא היחידה בעולם, שבה כל משלוחי־היד מסתעפים בצורה נכונה למדי: סחר־החוץ העליון, האומנויות, המקצועות הפרבריים, עבודות הנמל – הגבוהות והנמוכות, וגו'. דבר זה מראה, לאיזו רמה כלכלית תוכלנה להתרומם כל קהילות ישראל בתורכיה. כי כאן נעדרת הסיבה העיקרית המעכבת את התפתחות היהודים בארצות אחרות; הדיכוי ושלילת הזכויות. עד לפני זמן קצר היה שויון־הזכויות נפגע רק בצבא ובמשרות האזרחיות העליונות, אך אחרי מאורעות שנת 1908¹נהנים היהודים גם בשטחים אלה ממלוא־הזכויות כתושבים התורכיים.

יש לציין גם את הזכויות הרחבות, שניתנו ליהדות העוֹתוֹמנית בהנהלה עצמית פנימית. בהגדירו את תפקידיהם של ה"מג’לישאוּמוּמי"ושל החכם־בּאַשי², מדגיש המרצה, כי מבחינה משפטית תופסים יהודי תורכיה עמדות נוחות, ואם השפעתם למעשה ומצבם הכללי בארץ אינם הולמים כלל וכלל את מצבם המשפטי, הרי הדבר מסתבר על־ידי התחרותם של שאר הלאומים ועל־ידי חולשתם מבחינה תרבותית. מבחינה זו נחשלים היהודים במרחק רב מאחורי היוונים, הארמנים ושאר לאומי הקיסרות. אלה יש להם בתי־ספר תיכוניים מצויינים, וליהודים – חוץ מבארץ־ישראל – אין בכלל בתי־ספר ממין זה. ליהודי תורכיה יש רק “חדרים”ובתי־ספר של “האַליאַנס”, ובשניהם גם יחד אין החינוך הולם את צרכיהם האמיתיים של האוכלוסים היהודים. בענין זה פתוח בפני כל ארגון שדה־פעולה נרחב. ויש כאן צד משמח מאד:שלימותה הלאומית של היהדות התורכית. האינטליגנציה הספרדית לא נטמעה בסביבתה הנכרית, היא לא פנתה עורף לשפת־האֵם שלה ולכל סביבתה החברתית העצמית. אכן, האינטליגנציה"מצוּרפתת", היא פשטה את לבושה הלאומי, אבל לא נטמעה. היהדות רואה כאן את עצמה כחטיבה אחת, יש לה מרכזים משלה, טעם משלה, וגו'. הודות ל"אַליאַנס" באה היהדות העוֹתוֹמנית במגע עם התרבות העליונה, וזו שימשה לה כגורם מבוֹדד לגבי הסביבה הנכרית. מבחינה זו אין לשכוח את זכויות ה"אַליאַנס". אך, מובן מאליו, שגורם מבוֹדד זה אינו מניח את דעתנו, ועתה שואפים אנחנו להמירו במבודד האמיתי, היהודי־הלאומי.

מכל בחינה רעיונית מהווה היהדות הספרדית “לוח חָלָק”לחלוטין.היא לא מסרה עדיין את נשמתה לשום כיוון. לכן לא יוכל גם רעיון התחיה לרכוש לו כאן חסידים. אמנם, לגבי היהודים העוֹתוֹמניים, אין לשאלת ההגירה והתרבות חשיבות יתרה, אך הם בכל־זאת מעונינים מאד בשאלות אלו. מסביבם רותחת בתורכיה ההיאבקות הלאומית, והיהודים אנוסים להיות נייטראַליים בהיאבקות זו. כלומר, הם אנוסים ליצור לעצמם תרבות לאומית משלהם, שהרי אם לא – נשקפת להם הסכנה של נחיתות לאומית.

הוא הדין לגבי בעית ההגירה. היהודים העוֹתוֹמניים מבינים, כי חולשתם מבחינה תרבותית, כלכלית, וכו' נובעת – בין השאר – מחולשתם הכּמותית, וכי כניסתם של יהודים חדשים תחזק את מעמדם בארץ.

לכן רואים אנו, כי הרעיון הלאומי התקדם אצלם התקדמות רבה. כן אין להפריז בערכן של השמועות המגיעות אלינו בדבר האנטישמיות. במשך כל ימי שהותו של המרצה בתורכיה היו היהודים התורכיים נוקטים עמדה נייטראַלית קפדנית לגבי הלאומים הנאבקים זה עם זה. חוגי השלטון המדיני יודעים היטב את דבר הנייטראַליות הזאת, והם רואים ביהודים מה שקרוי בגרמנית einstaatserhaltendes Element³.

התורכים ייאלצו להשען על היהודים בתורת הלאום היחיד, שאינו חולם על מרכז הנמצא מחוץ לגבולות המדינה. להיפך – מרכזו נמצא בתוך תחומי הקיסרות, בארץ־ישראל.

נאומי תעמולה בין המהגרים היהודיים באנגליה

לונדון, 1916

כאן ניתנים חמישה קטעי נאומים מימי התעמולה ללגיון העברי בין יהודי ווייטשפּל, שהתנהלה מטעם “הועד למען העתיד היהודי”אשר נוצר על־ידי ז’בוטינסקי. מתנגדי הלגיון שפעלו בווייטשפּל טענו, כי המהגרים מרוסיה צריכים ליהנות מ"זכות המקלט"ולכן אסור לגייסם לצבא, ביחוד לא לצדה של רוסיה, בעלת־בריתה של אנגליה, שממנה נמלטו. אך באנגליה הלכה וגברה הדרישה בציבור לגייס את המהגרים גיוס־כפיה, ומיניסטר־הפנים, הרברט סמואל, כבר הודיע בפּאַרלאַמנט, כי כל מהגר רוסי, שלא יתגייס לצבא הבריטי, יגורש חזרה לרוסיה. הודעה זו עוררה מחאה חריפה מצד חוגים מתקדמים בציבור האנגלי, והממשלה נסוגה ממנה. אך ברור היה, כי יש למצוא איזו “פשרה” בשאלה זו, וה"ועד למען העתיד היהודי"הציע כפשרה את הסיסמה"האָוּם און היים", כלומר: לגייס את המהגרים היהודים בחטיבה מיוחדת, שתשמש רק לשתי מטרות בלבד: להגנת אנגליה ולשחרור ארץ־ישראל.

“הוֹם דיפֶנס”

רבים שואלים אותנו:מה זה"הוֹם דיפנס"¹? כלום זהו שירות צבאי ממש, כלומר – להיות חייל בבגדי־חאַקי, שרובה בידו, או זוהי, בפשטות, עבודת־כפיה בשדות, בבתי־החרושת וכו', בתנאים של משמעת צבאית?

התשובה היא:

“הוֹם דיפנס”הוא שירות צבאי ממש. אנשים המשרתים למען ה"הוֹם־דיפנס" חיילים הם ככל החיילים; מלמדים אותם לצעוד, להתעמל, לירות, לחפור חפירות, וכל אשר חייל צריך לדעת. אבל אסור להוציאם אל מחוץ לגבולות הארץ, שבה התחייבו לשרת את שירותם. תפקידם אינו אלא להגן על הארץ, אם האויב יעבור את גבולות המדינה או אם יעלה על חופיה.

בלשון הצבא מכנים דבר זה בשם “צבא טריטוֹריאַלי”. עיקרון זה של שירות טריטוֹריאַלי היה קיים לפנים בכל הארצות. ועד היום מכּירים בו עדיין, למשל, במושבות האנגליות. קאַנאַדה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית יש להן צבאות רגילים שלהן, הקרויים בשם מיליציה, אך אסור להן לשלוח מיליציה זאת אל מעבר לגבול. בשביל שירות מעבר־לים צריכים היו לגייס שם אנשים חדשים. כמובן, גם מן המיליציה עברו רבים מתוך התנדבות אל שורותיו של הצבא החדש. אך, רואים אנו, כי העיקרון של שירות למען ה"הוֹם־דיפנס"אינו חדש בעולם.

מבחינה מוסרית “הוֹם־דיפנס”היא חובה קדושה לכל גבר בריא היושב במדינה חפשית.כל הטענות בדבר “זכות־המקלט”וכדומה – שום שייכות אין להן ולחובה הברורה להגן על הארץ, בשעת בוא האויב. כשחיים אתם באיזה בית, אפילו בבית זר, וביחוד אם רואים אתם אותו כ"מקלט", הרי מובן מאליו, כי חובתכם היא להגן על המקלט מפני אֵש, מפני שודדים או אויבים. זו חובה, שאפילו הקיצוניים שבחסידי־ה"נייטראַליוּת"לא יוכלו להתכחש לה.

אבל, למען יהיה האדם המוכשר להגן על ה"הוֹם", צריך שיהא יודע לירות ושיכיר מה טיבה של משמעת צבאית. לכן אין הגיון בדבריהם של אלה האומרים: “כן, כשיבוא האויב באמת, אז אלך גם אני”. אז כבר יהיה מאוחר, שהרי דרוש זמן, כדי להפוך איש אזרחי לחייל. מי שמכיר בחובת “הוֹם־דיפנס” חייב להיות מוכן להתגייס מיד. ורוצים אנו להשיא עצה טובה לאפיטרופסים ה"ראַַדיקאַליים" של היהודים המהגרים: בשעה שהם באים להגן על ה"נייטראַַליוּת"היהודית, מן הראוי שלא ישכחו להזכיר כי יש יוצא מן הכלל – ה"הוֹם־דיפנס". חייבים הם תמיד להדגיש, כי על צד זה שבחובת־הגיוס אין בפי רוב הצעירים היהודיים שום ערעורים עקרוניים. את זאת חייבים הם תמיד להזכיר, ראשית, משום שזאת היא האמת. 99 למאה מן המתנגדים החריפים ביותר של כפיית־הגיוס לא ימצאו בנבכי מצפונם שום תירוץ יפה כנגד ה"הוֹם־דיפנס". ושנית – אסור להשתיק את הדבר בגלל האנגלים. נוצרי הוגן עלול להבין, כי המהגר, אולי, אינו מחוייב להקריב את כל הקרבנות שמקריב האנגלי. כי יש שׂדות־קרב שבהם לא יוכל, אולי, להלחם באותה מידה של התלהבות. אך כיצד אפשר להסתלק מן ההגנה על הארץ גופה – זאת לא יבין אף אנגלי אחד, ודוקא אי־הבנה זו עלינו למנוע. אם רוצים האפיטרופסים להוסיף לרעוש – ירעשו־נא כאוות נפשם. אך, לעולם אל־נא ישכחו להצהיר כי הרעש איננו מכוּון נגד ה"הוֹם־דיפנס".

כידוע, אין אנו חסידים של פשרה, שמהוּתה תהיה ה"הוֹם־דיפנס" בלבד. ראשית, סבורים אנו, כי דבר זה יזיק לאינטרסים היהודיים, ושנית, בטוחים אנחנו (והדבר ידוע לנו ממקור נאמן), כי גם הממשלה וגם חוגים בעלי־השפעה בחברה האנגלית, לא יסכימו להגביל את השירות הגבלה צרה כזאת. סבורים אנחנו, כי המינימום הוא “האָוּם אוּן היים” – הגנה על הגבול הבריטי, ובבוא השעה, השתתפות בפעולות־צבא מסויימות במזרח. סעיף שני זה יש לו חסידים ויש לו מתנגדים, ועליו אפשר להתווכח. אך לא על הראשון. אל־נא תשכחו את זאת. על “הוֹם־דיפנס” לא ייתכן ברחוב היהודים שום ויכוח ואף לא שום ספק – ואכן, אין עליו שום ויכוח ואין עליו שום ספק. הכל חייבים לתמוך ב"הוֹם־דיפנס"והכל תומכים בו.

על הסעיף השני של הפשרה, אשר הוצעה על־ידי הועד “למען העתיד היהודי” עוד נחזור ונדבר לא־פעם ובמפורט. כאן ברצוננו להצביע בקשר לענין זה רק על אי־הבנה אחת. אלה המותחים ביקורת על רעיון הלגיון אוהבים לספּר כי הלגיוניסטים חושבים על “כיבוש ארץ־ישראל בידי צבא יהודי; וכמובן, לא קשה למבקרים האלה להוכיח, כי קטן וחלש יהיה לגיון יהודי משיוכל לגרש את הצבא התורכי ו”ללכוד את פלשתינה".

זאת אמת. אך אין צורך בראָיות. שום אדם לא חלם על “כיבוש פלשתינה בידי צבא יהודי”. גם ה"לגיוניסטים" יודעים למנוֹת, ממש כמתנגדיהם. רעיונם היסודי הרבה יותר צנוע. רוצים הם רק זאת: אם תהיינה אֵי־פעם פעולות־צבא באותו איזור, מן הראוי שתשתתף בהן גם חטיבה יהודית: ואם מדינות־הברית תכבושנה אותו איזור, זאת אומרת תשארנה בו חיל־מצב לשמירת הסדר, מן הראוי שבחיל־מצב זה תהיה גם חטיבה יהודית. זהו הרעיון. כל אדם שאינו עיוור ואינו מעמיק להתפלפל יתר על המידה, יודה כי, ראשית, דבר זה אפשרי, ושנית, תהא לדבר כזה השפעה חשובה, כי דוקא זוהי הלשון המובנת לעולם של ימינו.

ואשר למספּרים, הרי אל־נא נשכח הבדל גדול אחד. לעומת המיליונים הלוחמים באירופה גם הצבא הבּלגי הוא דבר של מה־בכך. במצרים ובאסיה הקטנה לוחמים לא מיליונים. כשהתורכים התקיפו בפעם הראשונה את סוּאֶץ, היה להם צבא של 20 אלף חיילים; ובפעם השניה – 14 או 18 אלף. מצב הדרכים ומסילות־הברזל, פּראותם של התושבים, אינם מרשים לקיים צבאות גדולים, שהרי בשבילם נחוץ ארגון עצום מן העֵבר ההוא של החזית. לעומת מספּרים כאלה יהא משקל מסויים אפילו לבריגאַדה.

כאמור, עוד נשוב לשאלה זו לעתים קרובות. אך לפי שעה מוטב, שלפחות לא יספּרו דברי־הבל ושהציבור ידע במה מדובר.

האחריות

שמענו את הדעה, כי יחסם של יהודי ווייטשפּל לשירות הצבאי כלל אינו כל־כך חשוב בשביל עמדת היהודים בעולם. והנימוק הוא, שמאות אלפים יהודים אחרים משרתים בצבאות למיניהם, ואחרי־כן, בשעה שהעולם יערוך את סיכום השתתפותם של היהודים במלחמה, הרי יביא בחשבון אותם מאות אלפים, ולא כמה מהגרים בווייטשפּל.

כשהוא לעצמו, הרי זה נימוק צודק. אילו היה העולם – העולם הגוֹיי – עולם של צדק ושל הגיון, המסתכל בעמקות וברצינות אל תוכו של העניין, לפני שיבוא לגזור את גזר־דינו, – אזי ודאי היה מודה בדבר. אבל העולם – הגוֹיי, וגם היהודי – אינו נוהג תמיד לפי שורת ההגיון. הוא אינו אוהב – ואולי גם אינו מסוגל – להתעמק בחשבונות. הוא דן את דינו לא על־פי הסטאַטיסטיקה, אלא לפי הרושם. יש להצטער מאד, שהעולם הוא כזה, אבל כך העולם, ואם רוצים אנו לחיות בו ולהלחם בו לעתידנו, עלינו להביאו בחשבון כּמות־שהוא.

“הרושם” הוא בכלל דבר חשוב. אך לגבי המקרה שלנו נודעת לו חשיבות מיוחדת משום שלש סיבות.

הסיבה הראשונה היא – המקום, בו אנו חיים. מדינה זו שמה אנגליה. ומן הראוי שברעש הזה לא נשכח, מהי אנגליה לעם ישראל. בעולם כולו, וביחוד בארצות האנטישמיוּת הרשמית, ידוע כי אנגליה היא הארץ של שויון־זכויות מוחלט; היא הארץ היחידה באירופה, שבה לא בלבד אין הגבלות, אלא אין גם תנועה אנטישמית מאורגנת. ייתכן שאין אנו מרוצים מן העמדה שנקט מר סמואל². אבל עצם העובדה, כי בזמן כזה יכול באנגליה יהודי להיות מיניסטר־הפּנים, היא דבר חשוב בשביל כלל־ישראל. ויש עוד מיניסטר יהודי – מר מוֹנטגיוּ. לידיו מסרו את ייצור התחמושת, כלומר אותה פעולה, שבה תלוי כל גורלה של המלחמה. זוהי הוכחה לאימון המוחלט, שרוחשים כאן ליהודים, אשר כמותו אין עדיין בשאר ארצות אירופה. ובשעה שיהודים ברוסיה נלחמים לזכויותיהם, מצביעים הם על אנגליה כעל דוגמה הטובה ביותר; ואפילו בגרמניה, בשעה שדורשים היהודים שלא ינעלו בפניהם את הגישה אל השלבים העליונים של שירות־המדינה, מצביעים הם על אנגליה – ואפילו כיום הזה. רק ילדים טפּשים יכולים להתיחס לדבר זה כאל ענין של מה־בכך. בעיני בני־אדם רציניים העמדות היהודיות באנגליה הן ענין של חשיבות לאומית עצומה. שערוריה בגלל יהודים ברוסיה או ברומניה לא תדאיג אותנו ביותר. אבל שערוריה באנגליה, דוקא על אותה בימה, שעליה אנו מצביעים תמיד כעל מופת לעולם כולו, – הרי זה ענין אחר. מי שאיננו מבין זאת – עיוור הוא מראות.

הסיבה השניה היא, שאותם “מאות אלפים” הנמצאים בצבאות למיניהם, הרי יושבים הם בארצות של גיוס־כּפיה. בארצות ההן אין בכך משום ראָיה להלך־רוחות, שאדם הולך לשרת בצבא. הכל חייבים ללכת והכל הולכים. אפילו כאן, באנגליה, הנהיגו עתה גיוס־חובה לנתינים אנגליים. הרי שאתם, המהגרים, הנכם כמעט הקיבוץ היהודי היחידי בעולם כולו, שיש לו עדיין ברירה – ללכת או לא ללכת. דוקא משום כך יראו בתשובתכם את התשובה האמיתית,האָפיינית, המציינת את הלך־הרוחות היהודי בכלל.

והסיבה השלישית היא, כי כאן מדובר במהגרים – במהגרים “טריים”,שלא התאזרחו, כלומר בטיפּוס הטהור והבולט ביותר של מהגרים. הרי בארצות־המערב רואים אותנו בכלל כעם של מהגרים. שם נתקלים בנו כמעט אך־ורק בתורת מהגרים. ויש ויכוח בשאלה, אם אנחנו מהגרים מועילים או מחוסרי־תועלת, ואף מזיקים, אם אפשר לסמוך עלינו, אם מתיחסים אנו בידידות או באיבה כלפי המדינות, שבהן אנו משתקעים לחיות. כמובן, יש לנו ידידים וסניגורים, הטוענים, כי מהגר יהודי הוא אדם מועיל ונאמן. אבל עתה הגיעה השעה, כשאנו נדרשים להוכיח את הדבר – להוכיח, כי המהגר היהודי רואה את ביתו החדש לא כתחנת־מעבר ולא כאכסניה. והרי על שאלה זו אי־אפשר להשיב, כי היהודים הרוסיים משרתים בצבא הרוסי והאוסטרים באוסטרי. השאלה הריהי בנוגע למהגרים, והתשובה צריכה להנתן על־ידי מהגרים – על־ידי מהגרים “טהורים”, שלא נתאזרחו עדיין – ופירושו של דבר, על־ידי ווייטשפּל. ווייטשפּל עומדת עתה במבחן, ובו היא מייצגת את כל מהגרי ישראל. ובכל הארצות, שיש להן נגיעה אל מהגרים יהודיים – ביחוד באמריקה – יקשיבו, כמובן, רב קשב לתשובתה של ווייטשפּל. כי היא התשובה האָפיינית.

פשרה מבישה

ובכן מתקדמים אנחנו. לפני חודש ימים התנגדנו עדיין לכל רמז של ויתור בשאלת הגיוס. התשובה היחידה היתה: “לא. אין אנו רוצים להתגייס, נייטראַליים אנו ורצוננו לנסוע למדינה נייטראַלית”³. ואם מישהו הרהיב עוז בנפשו לדבּר על צורך בפשרה, – ראו בו בוגד. אבל, מתקדמים אנחנו. היום כבר הכּל מדבּרים על פשרה, ואפילו נמצאה הנוסחה לפשרה: “גדודי־עבודה”.

מרוצים אנו מאד, שהקהל מתחיל להבין, כי “לאו”מוחלט אינו יכול לשמש תשובה, וכי התכנית להפליג ברבבות לאמריקה, דוקא בשעה שאנגליה נתונה בסכנה, אין זו תכנית נאה ביותר. זוהי ראָיה, שהציבור שלנו יש לו שכל בריא ונשמה בריאה.

אבל מתנגדים אנו לתכנית של “גדודי־עבודה”. יש טעם לפשרה, אם היא, ראשית, מכובדת, ושנית – מועילה. הפשרה של “שירות העבודה” היא גם מבישה וגם לא־מועילה.

עד כדי כך מבישה היא, שאף התומכים בה, כביכול, יתביישו להציע לציבור תכנית שכזאת. בשעה שהיו אומרים: “לא, איננוּ רוצים להתגייס”, היה לדברים לפחות צלצול עקרוני. אפשר היה לומר לעולם, כי היהודים אינם מרוצים מעמדתה של אחת ממדינות־הברית, ולכן ישארונייטראַליים, ולמען נייטראַליוּתם זו מוכנים הם אפילו להקריב קרבנות. “עשו בנו כרצונכם”, – כך היו הדברים נשמעים, – “אבל מצפוננו אינו מניחנו לסייע בידכם במלחמה כזאת”. עמדה זו היה בה כדי לסכּן את האינטרסים היהודיים וכן היה בה משום עוול גדול כלפי אנגליה; אך היתה זו, מכל מקום, עמדה עקרוֹנית.

“שירות־עבודה” – “עבודה לאומית” – אלה אינם עוד נייטראַליוּת. לייצר תחמושת, להסיע פצצות אל האניה, ואולי אף אל הסוללות, לחפור חפירות, שאחרים יירוּ מתוכן, – פירוש הדבר: להשתתף במישרין במלחמה. אדם הנוטל לידיו עבודה ממין זה לא יוכל עוד לספּר, כי מצפונו אינו מניח לו לסייע בידי צד אחד שיכּה צד אחר. שהרי מסייע הוא, מסייע בצורה בולטת ביותר. מן ה"נייטראַליוּת העקרונית"לא נותר עוד ולא־כלום. אולם אז נשאלת השאלה: מדוע רק “עבודה”? מדוע מסכימים אנחנו לסייע בידי זולתנו, שהם יהרגו גרמנים ותורכים, אבל בעצמנו ללכת אל תוך האֵש אין אנו רוצים? באֵילו “עקרונות” נוכל לנמק דבר שכזה? כלום לא יתעורר על־ידי כך אצל שכנינו, ואפילו אצלנו, רושם ברור, כי שוב אין זה ענין לעקרון־הניטראַליוּת אלא לטעמים אחרים, ולאו דוקא נאים ביותר?

כמובן, יש גם " עבודות"מסוגים אחרים. עליהם כבר דיברנו פעם: לחלוֹב פרות, לקלף תפוחי־אדמה, לעבוד בשדות ובבתי־חרושת. לעבודות כאלו מנצלים כעת בכל הארצות אנשים זקנים, נשים וילדים (יוצאים מכלל זה רק אותם בתי־חרושת שבהם יש צורך במומחים בעלי הכשרה מיוחדת). אם יילקחו לעבודות כאלו בחורים צעירים, פירוש הדבר, שתתעורר התמרמרות בחוגי הפועלים הדימוֹקראַטיים ביותר. הכל זוכרים עדיין, מה התרחש ביוֹרקשיר, כשהובאו לשם לפני חדשים מספר פועלים חקלאיים צעירים מאירלנד. האיכרים הזקנים שבמקום, נשותיהם ובנותיהם סירבו לעבוד יחד עם האירים, והיו מיַדים בהם אבנים. כעת רוצים אנו, כנראה לזכּוֹת לאותה נחמה ולאותו כבוד בשבילנו.

אבל יש ל"גדודי־העבודה" עוד טעם מיוחד, ביחוד בשביל נציגיו של מעמד־הפועלים היהודי. הפועלים האנגליים התנגדו בכלל לגיוס־הכפיה לצבא, אבל “גיוס־עבודה” נראה בעיניהם כצורת־הכפיה הגרועה ביותר. על “גדודי־העבודה”משקיפים הם בחשדנות מרה. חוששים הם, שמא ינוּצלו האנשים האלה כמפירי־שביתות. זמן קצר לפני סיום מושבו של הפּאַרלאַמנט פנתה אל מיניסטר־המלחמה משלחת של האגודות המקצועיות והזהירה הזהר היטב מפני שליחת אנשים במדי־צבא לעבודה בשדות ובבתי־חרושת. הם הצהירו כי מדבר זה עלולה להתפתח כעין “כפיה חרשתית”, הנראית בעיניהם כפגיעה חמורה ביותר באינטרסים של הפועלים. והנה כאן לפנינו תכנית, ש־25 אלף יהודים נתיני־חוץ, שברובם בעצמם פועלים, יבקשו במיוחד, שיכניסום דוקא לשירות זה השׂנוא והחשוּד כל־כך בעיני הפּרוליטאַרי האנגלי. הפועל האנגלי אינו רוצה בכלל ב"שירות־עבודה"מצד החיילים. וכאן תווצר דיביזיה שלימה לשם “שירות־עבודה”, והיא תהא מורכבת דוקא מפועלים – ודווקא מיהודים. ועוד נשמעים כאן דיקלומים על האחדות הפּרוֹליטאַרית! אני איני גורס השקפה מעמדית, ואין זה מחובתי להגן על האחדות הפּרוֹליטאַרית. אבל הפועלים האנגלים דימוֹקראַטים כּנים הם וידידים כּנים של מלחמת־השחרור היהודית, ופשע יהא זה ליצור אצלם את הרושם, כי חבריהם היהודים הקריבו את הענין הפועלי הכללי – ולאו דוקא מתוך טעמים נאים ביותר.

פשרת “שירות־העבודה” פשרה מבישה היא. ולכן תהיה גם ללא הועיל. כשאנו אומרים, כי הפשרה צריכה להיות מכובדת, אומרים אנו זאת לא רק מסיבות אידיאַליות, אלא גם מטעם מעשי פשוט:פשרה מגוּנה לא תתקבל. הרי אין אנו יכולים לכפות את אנגליה שתקבל פשרה. יש לנו סיכויים להשיג את הדבר, אם יתמוך בנו לפחות חלק מדעת־הקהל. דעת־קהל כזאת נוצרה נגד הגירוש⁴, ולפי שעה הועיל הדבר. אבל דעת־הקהל לא תתמוך, בפרט ברגע כזה, בתכנית, אשר ריח של טעמים לא־נאים נודף ממנה. מסביב לסיסמה מכובדת אפשר לארגן קבוצה גדולה וחשובה של מדינאים אנגליים. אבל הזהרו מלהציג דרישות, שאינן מעוררות יחס־כבוד. בהן לא יתמכו. אנו נשאר בלי מגינים ובלי בעלי־ברית, ערירים ומבודדים – וההצעה תכּשל. תכנית “שירות־העבודה”אין בה טעם, משום שלא תתקבל; היא לא תתקבל, משום שלא תזכּה לתמיכה ציבורית ממשית; והיא לא תזכּה לתמיכה, משום שהיא מבישה. ואנו חוזרים ואומרים:בּקשו פשרה מכובדת, – וָלא לא יעשו אתנו שום פשרות בכלל.

תורכיה ואנחנו

המאורעות, שאירעו בארץ ישראל לפני שנה וחצי⁵, הוכיחו לנו בבהירות דבר אחד:התורכים אינם רוצים בישוב עברי בארץ ישראל. דבר זה ברור כל־כך, שאפילו גדולי האוֹפטימיסטים בקרבנו לא יוכלו להכחישוֹ. ואם כך הדבר, הריני מציג לפניהם את השאלה:במה תולים הם איפוא את תקוותיהם? היכן רואים הם את הסיכויים להמשיך את מפעלנו, אם התורכים יוסיפו להיות השליטים בארץ ישראל? הרי יודעים הם היטב, כי עד הנה התפתחנו שם תודות לקאַפּיטוּלאַציות (כלומר, שנתיני המעצמות הגדולות היו נתונים ברשות הקוֹנסוּליות שלהם ולא ברשות הממשלה התורכית).

בכל תולדות ההתישבות בארץ־ישראל לא היה כמעט מקרה אחד, כשהשלטון התורכי ויתר לנו ויתור כלשהו מרצון. כל פרט ופרט צריכים היינו ממש לקרוע ממנו בשתי ידים, וגם זה היה מצליח רק משום שבידי השלטון התורכי לא היתה מרות על נתינים זרים ולכן היה תמיד אנוּס להתפשר. לְמה איפוא אתם מצפים? מה יעכב אז את התורכים מלגרש מארץ ישראל כל עולה יהודי תוך שלשה חדשים אחרי שיגיע לארץ, לפי החוזר משנת 1890, שאגב לא בוטל עד עצם היום הזה –? או מה יפריעם מלהוציא חוזר חדש, עוד יותר קיצוני?

אפילו באותם המקרים הנדירים, כשתורכיה ויתרה לנו מעט – אירע הדבר רק משום שהיה עליה מורא הקאַפּיטוּלאַציות.הממשלה התורכית הכירה, למשל, בגימנסיה של יפו ואישרה אותה, למרות תכניתה ושפת־הלימוד בה. מדוע עשתה זאת?משום שאילולי עשתה כן, היתה הגימנסיה נהפכת למוסד אנגלי או אמריקאי, והקוֹנסוּל לא היה מניח לתורכים אף להתקרב אליה מרחוק. איום זה – שנעבור לחסותו של קונסול זר – היה תמיד לנגד עיניהם. איום זה היה מנסר בחלל האויר, גם כשלא דיבּרו עליו, והוא שכּפה לפעמים את התורכים לוותר לנו ויתורים. ייתכן כי מאותה סיבה היו התורכים מכירים גם באוניברסיטה שלנו.

אבל אם תבוטלנה הקאַפּיטוּלאַציות, וקיומם או אי־קיומם של מוסדותינו יהא תלוי בשלטון התורכי בלבד, הרי ברור, כי בשאלות אלה ינהג על־פי שיקול־דעת אחד ויחיד: הרצוי הדבר או איננו רצוי, שבארץ ישראל יתפתח ישוב יהודי־לאומי? ועל שאלה זו כבר ניתנה לנו תשובה ברורה: לא, הוא איננו רצוי.

אמנם, יש אצלנו אוֹפּטימיסטים המקווים, כי מיד אחרי המלחמה ישנוּ התורכים את השקפתם ויתחילו לרחוש אהדה לישוב שלנו. רוצה הייתי לדעת את הסיבות, משום־מה, בעצם, יארע אחרי המלחמה הדבר, שלא אירע במשך 33 השנים, עד לפרוץ המלחמה הזאת? 33 שנים שאפנו לעורר אצל התורכים יחס של אהדה לרעיון הישוב. השתדלנו להיות ידידי התורכים. והיינו מחבבים את התורכים באמת. תמיד היינו תומכים בהם מעומק־לב ומאחלים להם כל־טוּב. מעולם לא היה חזוננו הציוני כרוך בהתבדלות, תמיד היינו מדמים בנפשנו, כי תנתן לנו אפשרות להתפתח בארץ ישראל בשלווה ובחירוּת תחת הריבּוֹנוּת התורכית. וזו לא היתה התחפּשׂות, אלא רגש פנימי אמיתי, כשהכל היו חדורים בו – גם אני.

נציגינו הדיפּלוֹמאַטיים בתורכיה נקטו עד לרגע האחרון מדיניות של נייטראַליות מוחלטת. אבל היכן הן תוצאות עמדתנו ועבודתנו? אפילו תשאלו את האוֹפּטימיסטים, גם הם יהיו אנוסים להודות, כי לא זכינו לשום הצלחה דיפּלוֹמאַטית, אפילו רצינית למחצה. ועתה נוכל לומר אף יותר מזאת: נכשלנו כשלון דיפּלוֹמאַטי.

מניין נובעות איפוא תקוותיכם, שמעתה יחול לפתע שינוי לטובה? מדוע מעתה יתחילו התורכים לתת בנו אימון, אם עד עכשיו לא היו מאמינים בנו? מה הן המלים החדשות, שנוכל לאָמרן, בכדי להבליט את נאמנותנו, מלים שלא אמרנוּן בעבר? מה נשתנה ומה נתרחש, מלבד העובדה, שהם ביקשו לפרוע בנו פרעות וגירשונו מן הארץ?

“עלינו להיות נייטראַליים”– אומרים לנו. אבל יחד עם זה שוכחים, כי המלה “נייטראַליוּת” יש לה שבעים ושבעה פירושים. ודאי, צריך עם ישראל להשאר נייטראַלי במלחמה זו בין “ההסכמה המרובּעת” לבין ה"בּרית המרובעת". אך, בשום פנים ואופן לא נוכל להיות נייטראַליים במלחמה שבין הממשלה התורכית לבית ההתישבות היהודית בארץ ישראל. אדרבא: בסכסוך זה חייבים אנו להופיע במחאה נגד תורכיה. ואם הדבר לא נעשה עד עכשיו, היתה זו לא רק חרפה, אלא גרוע מזה:משגה מזיק, מזיק מאד. והוא מזיק, משום שלעבור בשתיקה, ללא מחאה, על פגיעה באינטרסים שלנו, פירושוֹ – מבחינה פּוליטית – כי הדבר נראה בעינינו כנוֹרמאַלי וחוקי. לעבור בשתיקה, בשעה שבזה אחר זה בוצעו מעשי־רצח נגד הישוב שלנו – הרי זה כאילו חתמנו על הצהרה, כי פגיעה בכבוד הישוב אינה נראית בעינינו כפגיעה בכבודו של עם ישראל כולו.

ואולם האמת היא, כי רוּבם המכריע של היהודים אינם מרוצים עתה מתורכיה וחולמים על אינטרבנציה. רוּבם הגדול של הציונים יהיו מאושרים, אם ארץ־ישראל תצא מתחומי השלטון התורכי, ועודם מקוים, שאמנם כך יהיה. ואם לא נגיע הפעם לכך, יהיו כל ידידי הרעיון הלאומי היהודי מאושרים, אם לפחות נהא מוגנים מפני שרירות־לבו של השלטון התורכי על־ידי ערבותן של המדינות האירופיות. הנשיג את הערובות הללו,הנצליח להעלות את שאלת היהודים בארץ־ישראל על סדר־יומה של ועידת־השלום? זאת יוכיח העתיד. אבל דבר אחד ברור כבר עתה: סיכויים ישנם רק למי שמציג תביעות. אמנם, היו דוגמאות ממין אחר, כשנתנו לעמים פחות ממה שתבעו, או שלא נתנו להם מאומה. אבל מעולם עוד לא קרה, שיינתן דבר־מה לעם, אם לא תבע מאומה ולא הפגין את רצונו. ואם נכריז בעצמנו, כי אנו, כביכול, מרוצים מאד מתורכיה, כי " נייטראַליים" אנו ורוצים, שהכלי שאר כפי שהיה – הרי כך גם יהיה באמת.

מיהו האויב?

אצלנו רוֹוחת מאד הטענה: "משום־מה עלינו להלחם בתורכיה? אם בכלל צריכים אנו להלחם, הרי יש לנו אויבים גדולים מתורכיה. אם צריכים אנו להלחם למען האינטרסים היהודיים, הרי מוטב להתגייס נגד אלה שאירגנו נגדנו את הפרעות בשנת 1903 ו־1905 "… לדברים אלה יש, אולי, צלצול נאה, ובכל־זאת אינם אלא דברי־הבל. להלחם באויב של שנת 1903 ו־1905 לא נוכל, בין שנרצה ובין שלא נרצה. לכן לא כדאי לדבר על כך. ומכיון שצריכים אנו להשתתף במלחמה – שאם לא כן, נקבור את מצב היהודים בארצות־המערב, – הרי נותרה לפנינו רק הברירה בין ארבעה אויבים: גרמניה, אוסטריה, בולגריה ותורכיה.

מבין ארבעת האויבים הללו אין לנו נגד שלושת הראשונים שום טענות. מצב היהודים אצלם תקין פחות או יותר, ולא הם המפריעים לנו להקים את המולדת היהודית בארץ־ישראל. אם יש בין ארבע המדינות הללו אחת, שנגדה יש לנו טענות, הרי זו תורכיה.

עם ישראל, או חלק ממנו, שואף להתישב בארץ־ישראל וסבור כי יש לו הזכות לכך. אבל תורכיה בשום פנים אינה רוצה להרשות לו זאת. ברור איפוא, כי אם נאלצים אנו להלחם בקוֹאַליציה של מעצמות־המרכז, ואם רוצים אנו יחד עם זה לקיים את צו־מצפוננו ולברור לנו את אויבנו בעצמנו, הרי אויבנו המפורש היחיד ביניהם הוא לא גרמניה, לא אוסטריה, לא בוּלגריה, אלא דוקא תורכיה.

ואין זה חשוב כלל, אם נהגו התורכים עמנו כמו חיות־פרא או כמתנגד הוגן. עובדה היא, כי בדצמבר 1914, בשעת הגירוש מיפו, הם נהגו עם היהודים בגסוּת ובאכזריוּת. אבל אין זה חשוב ביותר. פוֹליטיקה אינה יכולה להתבסס על רגשי צער ונקמה: "אהא, אתה סטרת על לחיי, עכשיו אבוא ואתנקם בך ". הפוליטיקה צריכה להתבסס על אינטרסים. אם נחוץ לכם דבר־מה שכל חייכם תלויים בו, ופלוני איננו מניח אתכם לגשת אל אותו דבר – הרי הוא יריבכם, ואפילו יהיה האדם ההגון ביותר עלי־אדמות.

אנו זקוקים לארץ ישראל ורוצים בה. ותורכיה איננה רוצה שנקבלנה. לא רצתה בכך תורכיה הישנה, ותורכיה החדשה גם־כן אינה רוצה. מנקודת־מבטם צודקים הם, אולי. הישוב היהודי חזק מדי בשבילם, בעל־השפעה יותר מדי. כאשר הם שחטו את מחציתה של ארמניה, הרי למעשה לא הפריעם בכך אדם. אך, בו ברגע שג'מאל־פחה העיז לגרש מארץ־ישראל כמה אלפי יהודים, קם מיד רעש גדול באמריקה ואפילו בגרמניה. הנשיא וילסוֹן שלח לקרוא לציר הגרמני בוושינגטון ואמר לו, כי רדיפות היהודים בארץ־ישראל עושות באמריקה רושם אָיוֹם. הציר טילגרף לברלין. מברלין טילגרפו לציר הגרמני בקושטא, שיאמר לתורכים הצעירים, כי מוטב שלא יריבו עם יהודי ארץ־ישראל. באותו זמן גם ניתן מוושינגטון יפוי־כוח למר מוֹרגנטאַוּ, שיתבע מן “השער”⁶ להפסיק את הרדיפות. ובכדי להוכיח, עד כמה חזק רצונה זה של אמריקה, נשלחו ליפו ולבּירוּת שתי סיירוֹת אמריקאיות משוריינות,“טֶנֶסי”ו"קאַרוֹלינה הצפונית". וספינות־מלחמה אלו הועמדו דרך־הפגנה לרשותו של הישוב היהודי. הן קיבלו את רוב הפליטים והעבירום למצרים, ומאלכסנדריה הן היו מביאות בחזרה ארגזים מלאים זהב בשביל הישוב, אשר נשלחו מאת קרן־העזרה האמריקאית, וקצינים אמריקאיים עם פלוגת־מלחים היו מלווים את הארגזים בחוצות יפו עד לשערי הבּנק שלנו.

לתורכים לא נותרה, כמובן, כל ברירה אלא לוותר ולהפסיק את הרדיפות.

מבינים אנו יפה את הלך־רוחם של ג'מאל־פחה ושל הממשלה התורכית כולה. רואים הם בבהירות, כי אפילו כיום, כשמספּר היהודים בארץ־ישראל אינו מגיע אלא כדי 100,000, ושליש מהם קבצנים המתפרנסים מ"חלוקה" – אפילו כיום אין התורכים עוד אדונים גמורים בארץ־ישראל והם אנוסים להביא בחשבון מה מוצא ומה אינו מוצא חן בעיני קומץ זה של יהודים. מה יהיה איפוא, כשהישוב ימנה – נאמר – 300,000 נפש, ויהיו להם שדות ופרדסים ובתי־חרושת? התשובה ברורה אפילו לטיפש – והתורכים אינם טיפשים. הרי למוֹתר לספּר להם, כי אין פנינו להתבדלות, כי רצוננו “רק להתיישב בארץ”. דוקא “רק”זה, בו אינם רוצים, כי רוצים הם להוסיף להיות אדונים בארץ. למוֹתר גם־כן לספר להם, כי עתידים אנו להביא עושר למדינה. יודעים הם זאת, אבל מוותרים הם על כך ברצון. “לא מעוקצך ולא מדובשך”, אומרים הם לנו, או, כפי שפירש פעם פסוק זה מנחם מנדל: – “אל תהיה לי דוֹד ואל תקח את נעלי”.

ישוב חזק הוא הצעד הראשון לשלטון־בית. זאת מבין כל אדם. ולכן תוכל להסכים לחיזוקו של הישוב רק מדינה,שאיננה חוששת מפני שלטון־בית. השיטה התוכית מתנגדת לשלטון־בית, ולכן אינם רוצים בישוב. כל עוד היו ה"קאַפּיטוּלאַציות", אנוסים היו לשתוק. אבל אם ינצחו, לא תהיינה עוד “קאַפּיטוּלאַציות”, והממשלה התורכית לא תרשה עוד עלית יהודים לארץ־ישראל.

זאת היא ה"מחלוקת" בינינו לבין תורכיה. ואין טעם לשיר מזמורי־תהילה על “היחס הטוב” אל היהודים בתורכיה, כשם שאין טעם לגדף גידופים את ה"פּתק האדום"⁷.אין זו שאלה של “ברוגז”.זוהי שאלה של טענות פוליטיות. מתנגדי הוא זה אשר מפריעני מלהשיג את הדבר, שבלעדיו לא אוכל לחיות. ובשעה שאני מוכרח להלחם, הרי נאה יותר ומתאים יותר שאלחם דוקא בו ודוקא למען טענתי הצודקת.

הרצאה ונאומים במועצה הארץ־ישראלית, יפו, ט"ו־י"ט הטבת תרע"ט

המקור: תיקי הפרוטוקולים של “הועד הזמני ליהודי ארץ- ישראל”, שהועמדו על־ידי הארכיון הציוני בירושלים.

בישיבת הועד־הפועל של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל מיום י' בחשון תרע"ט נידון כסעיף ראשון בסדר־היום: “הטשרטר”. בפרוטוקול של אותה ישיבה נאמר: “מר ז’בוטינסקי (כחבר ועד הצירים) הרצה על דבר הדרישות, שעלינו לבוא בהן לפני קונגרס השלום בדבר זכויות הבית הלאומי של היהודים בארץ־ישראל. הוא הדגיש את הצורך בחוות־דעתו של הציבור היהודי בארץ. כתוצאה מזה הציע לבחור בועדת מומחים אשר תעבוד על־יד הועד הזמני ואשר תעמוד במגע תכוף עם הועדה אשר תתמנה למטרה זו ע”י ועד הצירים". להלן נאמר בפרוטוקול, כי “הוחלט למסור את הכנת החומר הדרוש לועד הפועל של הועד זמני, והמרצים בפני הועד הפועל לענין זה יהיו ה”ה איזנברג, ברלין וד"ר טהוֹן".

בט"ו בטבת תרע"ט נתכנסה ביפו המועצה הארץ־ישראלית לישיבה שנמשכה עד י"ט בטבת. בכינוס ראשון זה אחר השלמת כיבושה של ארץ־ישראל השתתפו: חברי הועד הפועל של הועד הזמני, חברי הועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל, באי־כוח יפו, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, מושבות הגליל התחתון, מושבות הגליל העליון, שאר הישובים, באי־כוח המפלגות וההסתדרויות, בא־כוח הגדודים העבריים, חברי ועד הצירים, וכאורחים מוזמנים – ב"כ יק"א ואפ"ק.

בישיבת המועצה אמר א' וילקנסקי: “ועד הצירים פנה לועד הזמני, כי יבחר ועדה אחת, אשר יחד עם באי־כוחו, – ה”ה אטינגר וז’בוטינסקי, – תעבד את תוכנית דרישותינו הפוליטיות, וּועדה שניה, אשר יחד עם באי־כוחו, – ה"ה אטינגר וּוילקנסקי, – תעבד את תוכנית דרישותינו הכלכליות. הועד הזמני בחר לתכלית זו שתי ועדות: בועדה הראשונהנכנסו חברי הועד הזמני הד"ר טהוֹן, יו"ר הועד הפועל, איזנברג, ברלין ויפה; בועדה השניה נכנסו, מחוץ לחבר הועד הזמני הא' איזנברג, גם ה"ה בלומנפלד ונ. וילבושביץ. פרי עבודת הועדות האלו היא המחברת המונחה לפנינו – “ראשי פרקיים לתוכנית שלטון זמני בארץ־ישראל”.

וּועד הצירים הטיל עלי להרצות על הבסיס והמסקנות של התוכנית הזאת".

והרי הנוסח העברי של החוברת, אשר חולקה בין המשתתפים במועצה בשתי שפות, בעברית ובאנגלית: –

ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל

הקדמה

התוכנית הזאת מיוסדת על שני תנאים עיקריים:

א. כי דרישת עם ישראל, שארץ ישראל תהיה ביתו הלאומי, תקבל אישור אינטרנאַציוֹנאַלי בועדת השלום, זאת אומרת, כי הממשלות יכירו, שבכל עניני שלטון ארץ־ישראל יש זכות־דעה מכרעת לכל עם ישראל בכל ארצות התבל.

ב. כי הממשלות תבחרנה באנגליה בתור הא־כוחן, או “טראַסטי” ( “trustee” ), אשר בידיו יימסר שלטון ארת־ישראל והתעודה לעזור לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי בארץ.

1. יסודות

“ארץ ישראל” תכיל את כל השטח הנמצא בין הגבולים ומפורטים בתזכיר המיוחד הצרוף לזה, חוץ מ"המקומות הקדושים".

שמה הרשמי בעברית יהיה “ארץ ישראל”.

הדגל הציוני יתקבל בתור דגלה הרשמי של הארץ, יחד עם דגל ה"טראַסטי".

המעמד הרשמי (נתינות) של כל מי שנולד או נתאזרח בארץ־ישראל יהיה זה של “אזרח ארץ־ישראל”, בהוספת נוסח המעיד על השתתפותו במדינת ה"טראַסטי".

2. ממשלת ארץ ישראל

1. הנציב

בראש ממשלת ארץ־ישראל יעמוד נציב ממונה ע"י ה"טראַסטי",

הנציב ישגיח ויגן על זכויותיהם ושויון־משפתם של כל תושבי הארץ, מבלי הבדל הגזע והדת.

2. ועד השלטון

ההנציב ימלא את תפקידי הממשלה ע"י “ועד השלטון” המחובר מראשי כל הווזרוֹת.

ווזיר מיוחד לעניני הערבים ייחשב גם־כן לחבר ועד השלטון.

ועד השלטון, תחת השגחתו של הנציב, יחוקק ויפקד בכל עניני הממשלה בארץ- ישראל חוץ מאלה:

א) עניני צבא ועניני חו"ל – אשר יימסרו בשלמותם בידי ה"טראַסטי";

ב) עניני “המקומות הקדושים” – אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאַלי מיוחד;

ג) עניני דת, ההשכלה והסתדרות הקהילות – אשר יימסרו בידי הקהילות הלאומיות.

המשרד לעניני ההקדש המושלמי (וקף) יבוא תחת רשותו של הוזיר לעניני הערבים.

לנציב יש זכות הויטוֹ על כל החלטות ועד השלטון, ואז יוכל ועד השלטון לערער לפני ממשלת ה"טראַסטי"

3. ההסתדרות הציונית

ההסתדרות הציונית העולמית תאושר על ידי הממשלות בתור באת־כוח של עם ישראל ביחסו אל ארץ ישראל.

בא־כוחה של ההסתדרות הציונית יתקבל, בהסכם שני הצדדים, לתוך ממשלת ה"טראַסטי" בתור סגן־וזיר לעניני ארץ־ישראל.

הוא יציע לממשלת ה"טראַסטי" את רשימת כל חברי ועד השלטון הארץ־ישראלי, חוץ מהוזיר לעניני הערבים.

לממשלת ה"טראַסטי" יש זכות הוטוֹ בנוגע לכל השמות המוצעים.

במקרים מיוחדים ולרגלי אינציאַטיבה של סגן־הוזיר לעניני ארץ־ישראל תוכל ממשלת ה"טראַסטי" לחוֹק חוקים בשביל ארץ־ישראל בנוגע לכל מקצועות חייה, חוץ מעניני הדת, ההשכלה והסתדרות הקהילות.

4. החברה ליישוב ארץ ישראל

ההסתדרות הציונית העולמית תייסד, באישור הממשלות, חברה לאומית ליישוב ארץ־ישראל.

תקנות החברה יבטיחו את ההכרעה הציונית בהנהלתה.

החברה תקבל את הזכויות דלמטה:

הזכות לסדר אימיגראַציה של היהודים מארצות הגולה לארץ־ישראל, ולהכין את הארץ לקבלתם והתישבותם.

הזכות על כל קרקעות השֹוּלטן והממשלה התורקית, ועל כל קרקע בלתי- מיושב, בלתי מעובד או שומם.

כל הזכויות שהממשלה התורקית השאירה לעצמה בעבר, בעת שנתנה קוֹנצסיות לבנין מסילות־ברזל או למטרות אחרות בארץ־ישראל.

הזכות היחידה לניצול כל אוצרות הטמונים באדמה ויתר אוצרות הטבע וכוחותיה.

הזכות היחידה לבנין מסילות־הברזל, חפים ומכוני השקאה.

הזכות לנהל את הבנק הקרקעי של הממשלה העוֹתוֹמנית, והזכות היחידה לייסד מוסדות חדשים וקרדיט חקלאי.

זכות־הקדימה בכל מקרי מקח־וממכר של קרקעות, אוצרות אדמה, כוחות הטבע, אמצעי־חיבור או אמצעי־הובלה, ושל כל המוסדות המשמשים לניצול המקצועות האלה.

הזכות היחידה לתת קינצנסיות בנוגע לכל המטרות הנזכרות למעלה בכלל, הרשות לקנות, להחזיק, לשֹכוֹר, להשכיר ולמכור כל מיני רכוש, לעסוק בכל מיני עבודות ציבוריות, ולייסד כל מיני מוסדות הנחוצים לפיתוח הארץ או הבראתה, וקידמת החקלאות, המסחר והתעשיה בארץ, ולהצלחת התישבות היהודים.

הממשלה תעשה את כל הצעדים בפרט בנוגע לתיקון חוקי הקרקע, הנחוצים להשגת המטרות הללו.

5. שלטון־עצמי מקומי (מיניציפאַלי)

כל עיר, מושבה וכפר יקבלו זכות שלטון־עצמי בעניני המשק המוּניציפאַלי, הבריאות והמשטרה, זכות תרומת מסים והרשות להתאגד.

כל חלק־עיר מאוחד ומוגבל, אשר רוב תושביו הם בני אומה אחת ושמספרם מגיע למינימום ידוע, יוכל לדרוש זכויות מוניציפּאַליות נבדלות בתור “שכונה ברשות־עצמה”.

העיריות תבחרנה עפ"י השיטה הפּרוֹפּוֹרציונאלית.

6. שלטון עצמי לאומי

כל קיבוץ לאומי או דתי בכל מושב ומושב ייחשב ל"קהילה לאומית", ויקבל זכויות שלטון־עצמי גמור ושלם בכל עניניו הפנימיים, כלומר:

עניני הדת, עם דיני נישואין, גטין ואופני הירושה.

עניני ההשכלה לכל מקצועותיה ומדרגותיה.

עניני משפטים בין בני האומה.

עניני הסיוע וחברותי לכל ענפיו.

בקהילה ייכנסו באופן הכרחי כל בני־אימתה הגרים במושב.

לקהילות יש זכות תרומת מסים, הרשות לפנות לממשלה בפטיציות בכל ענין הנוגע לארץ או לאומה, והרשות להתאגד.

לכל קהילה לאומית יש הרשות למסור את זכויותיה ואת תפקידיה בידי הועד המוניציפּאַלי המקומי.

7. דיני הלשונות

בכל המוסדות של ממשלת ארץ־ישראל, ובכלל זה גם בבתי־המשפט, עברית וערבית תחשבנה לשפות רשמיות על בסיס שויון גמור. לכל דוֹקוּמנט או סמל ממשלתי יהיה בשתי השפות הללו.

אם תדרוש משלת ה"טראַסטי", תנתנה הזכויות הנ"ל גם לשפתה היא.

במשא־ומתן עם היהודים ומוסדותיהם כל אוֹרגני הממשלה ישתמשו רק בעברית, גם בכתב גם בדיבור.

כל החוקים הנ"ל ישלטו גם במוסדות המוּניציפאַליים של כל עיר, או שכונה ברשות־עצמה, אשר יש בהן גם יהודים גם ערבים.

עברית תהיה הלשון הרשמית היחידה:

בכל המוסדות המוּניציפּאַליים של מושב יהודי בלתי־מעורב;

בכל מוסדי הקהילה העברית;

בכל מוסדות ה"חברה הלאומית ליישוב ארץ־ישראל";

ואולם ישתמשו מוסדותיה גם בתורגמנים לערבית ולאנגלית.

---

אחר הרצאתו של מר וילקנסקי הרצה הרצאת־מילואים זאב ז’בוטינסקי.

ההרצאה

מכיון שהשאלה הנידונה – “דרישותינו הלאומיות” – היא חשובה כל־כך, ומכיון שהיא באה בפעם הראשונה לפני יהודי ארץ־ישראל, חושב אני, כי השומעים אולי לא יכעסון, אם אחפוץ להוסיף לבירורים שנתן לכם א' וילקנסקי. אני אשתדל לחזור על תוכנית הבנין המורכב, אשר הוא צייר לפניכם. אלא הוא התחיל מלמעלה למטה, ואני אשתדל להתחיל מלמטה ולבנות את הבנין עד גגו. אבל, קודם־כל חפץ אני, כי תבינו, למה מורכב הבנין הזה. לא מפני שמחשבתם של אלה אשר חיבּרו את תוכנית הבנין הזה “מורכבה” היא כל־כך ולא יכלו להציע בנין יותר פשוט אלא מפני שמצבנו, גורלנו, הוא כל־כך מורכב ומסובך.

נקח ארץ משוחררת אחרת. כל אזרחי הארץ יושבים בארץ, והם שוחררו אתמול, והיום דורשים הם קוֹנסטיטוּציה. שם יהיה קל מאד לסדר את זה. האזרחים יבחרו פּאַרלאַמנט, והפּאַרלאַמנט יקים לו “ועד־שלטון” – מיניסטריוֹן – אחראי בפניו, מעל לכל זה יוקם מלך קוֹנסטיטוּציוֹני, או פּרזידנט, המולך ואינו “מושל” – איננו עושה בעצמו את עבודת הממשלה, אלא המיניסטרים עושים, והוא רק מאשר, משגיח, מתבונן. – הוא דיין, שופט עליון, שברגעים יוצאים־מן הכלל הוא אומר: לא! Stop! אין “המכוֹנה” הולכת כדבעי. – כן. בארצות אחרות, מקום שם כל העם יושב בארצו, כל האזרחים יושבים על אדמתם. – קל ופשוט הוא הבנין הזה; אבל לא בארצנו, הנתונה בתנאים מיוחדים, אשר היה בנדון זה ארץ “אי־נוֹרמאַלית”, יען־כי רוב אזרחיה נמצאים מחוץ לגבולות הארץ, כמו שהסביר לכם כבר א' וילקנסקי.

ואם אנו יוצאים כלפי העמים והממשלות ואמרים להם: “ארץ־ישראל היא שלנו”! – אין אנו אומרים כברים האלה, כי חפצים אנו למשול על עם הערבים, אלא זו היא כוונת דברינו לעמים ולממשלות; אתם אמרתם “בית לאומי לעם- ישראל בארץ־ישראל”, מה פירוש הדברים האלה? פירושם הוא, כי אתם מביטים על עם ישראל כעל עם מתגעגע ומשתוקק לשוב לארצו. אתם צריכים איפוא לומר גם־כן לעם הזה: הנה ה"בית" פתוח, הכן אותו בשביל שובך! כי בלי “בית” אין שיבה לארץ, ואין בית בלי שיבה. הן נחוץ מאן־דהוא שיכין את הארץ; ומי ייטיב להכין את הארץ בשבילנו מאשר אנו בעצמנו? בהצהרה של בלפור וביתר ההצהרות של הממשלות האחרות יש דברים האומרים, כי הכרעת עניני ארץ־ישראל נתונה לא רק לתושביה, כי אם ליהודי כל הארצות. ואם רק “נקבּל” ונבין את המושג הזה, כי אז מהפּך הוא את כל היחס של ה"כוחות" בארץ־ישראל; אנו באים לא בשם המיעוט הקטן של היהודים היושבים פה בארץ, כי־אם בשם הרוב הגדול של היהודים היושבים בכל הארצות…. ומכיון, שיש “אי־נוֹרמאַליות” כזאת הארץ־ישראל. – לכן מורכב הוא כל הבנין.

הרוב הכי גדול של “בוחרי” ארץ־ישראל – נמצא בּחוץ־לארץ. ואשר על־כן צריך מרכז־הכובד של בנין הארץ הזאת להמצא בחו"ל, – בידי מדינה “נאמנה” אחת, “Trustee”, אשר כל הממשלות על־יד ועידת־השלום או חבר־העמים ימסרו לידה את הכוח הזה, את ה"תעודה", אשר בה יהיה כתוב לאמור: “אנו מוסרים לך יפוי־כוח לפתח את ‘הבית־הלאומי’ של העם העברי בארץ־ישראל”.

מי יהיה ה " “Trustee, ה”נאמן" הזה? אנגליה, – או ממשלה אחרת. אנו צריכים, כמובן, לדרוש, כי ממשלת־"הנאמן" זאת תהיה – אנגליה.

ה־" Trustee " הזה יקח אחר־כך את מוסדות השלטון בידיו. אלא, כמו מלך בארץ קוֹנסטיטוּציונית, – כך גם ה- Trustee" " יאמר לעם ישראל: בחרו לי ממשלה, ולממשלה הזאת אמסור את כל השלטון בארץ־ישראל". וזאת היא הסיבה, אשר בגללה אנו דורשים, כי הקונגרס הציוני, – אשר הוא הנהו הפּאַרלאַמנט העברי – של כל עם ישראל, – ישלח בא־כוח, “סגן־וזיר”, לממשלה אנגלית. אם הוא נעים לה – היא מקבלת אותו, אם איננו נעים – שולח הקונגרס הציוני אחר. בא־הכוח הזה מתקבל למניסטריון האנגלי בתור פקיד הכי־גבוה לעניני ארץ־ישראל. ומזמן לזמן, – נניח – את לשלש שנים, – יבוא סגן־הוזיר הזה לפני ממשלת ה־" Trustee " ויציע לפניה את רשימת־האנשים אשר עליה למַנות, – לפי דעתו, – ל"ועד־השלטון" בארץ־ישראל.

נתבונן נא מעט אל הבנין הזה, ונתחיל מלמטה למעלה. מלמטה אנו רואים קודם־כל את התושבים, ואומרים: כל התושבים, בלי הבדל הגזע והדת, – ערבי, נוצרי, יהודי, – שוים זה לזה. אין אנו תנגדים לכך, כי תהיה אוֹטוֹנוֹמיה פנימית לערבים כאוֹטוֹנוֹמיה הפנימית שלנו לנו. מה יכּנס בחוג השפעת האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית? אין אנו יכולים לדרוש. כי לחוג הזה יכנסו דברים הקשורים בשטח, למשל, כמו דרכים וכו'; דברים כאלה נוגעים גם לאחרים ובאחרים, ואין לנו זכות לדרוש, כי אנו נהיה ה"משפיעים" עליהם; הדברים האלה אינם נכנסים לחוג־השפעת “הרהילה הלאומית”. אבל עניני הדת – גטין, קידושין, נישואין, וכדומה, – כל עניני המשפטים בין יהודי ליהודי, כל עניני הסיוע, כל עניני החינוך נכנסים בחוג האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית. לעומת זה יש ענינים, אשר רק הממשלה – ועד השלטון" – צריכה לטפל בהם, כמו: המשטרה, הסדר והבטחון הכללי, לכו' וכו'; על כל הדברים האלה מפקחת הממשלה, שאיננה תלויה בדעת הארץ. הממשלה הזאת, אשר היא ממונה מחו"ל, – ממשלת ה־" Trustee " – אנגליה. – תעשה את כל הענינים הכלליים בארץ. מלבד הענינים הפנימיים, אשר יהיו מסורים, כאמור, ל"קהילה הלאומית". למעלה מהממשלה המקומית – “ועד־השלטון” – יעמוד ה"נציב", שביחס אליו אין אנו דורשים להציע לממשלת אנגליה לומר לה, מי ומי יהיה האיש הזה; הא תבחר בו, בזה אשר תרצה – תבחר, הנציב לא ימשול, אבל הוא יתבונן וישגיח ויפקח על כל הנעשה. הוא יגן על כל תושבי הארץ. הוא יהיה בא־כוח אותה החובה המוסרית, אשר ממשלת־העמים יטילו על־ידי ועידת־השלום על ממשלת ה־" Trustee ". תפקידו של הנציב יהיה לפתּח את “הבית הלאומי”, וגם להשגיח, כי לא ייעשה עלבון לשום איש – כנוצרי, ערבי, יהודי. בחוץ־לארץ תהיה לנו ההסתדרות הציונית כלפי כל הממשלות באת־כוח נעם העברי ביחסו אל ארץ -ישראל.

בשיטה הזאת יש שלשה “צדדים”. “צד” אחד – העם העברי; “צד” שני – ממשלת ה־" Trustee “. ואם ה”צד" האחד, ממשלת ה־" Trustee " – אנגליה, נותן לנו זכויות, – הוא דורש זכויות גם בשבילו. קוֹנטרוֹלה “ניגאַטיבית” צריך למסור בידי ממשלת ה- Trustee" “. אם זו תהיה אנגליה, אז היא צריכה לקבל פה את הזכויות שיש לה, למשל, בקאַנאַדה ובאוסטראַליה. במה תתבטא הקוֹנטרוֹלה הזאת? במסור “סגן־הוזיר” הציוני לממשלת אנגליה את רשימת האנשים אשר – לפי דעתו – עליה למנוֹתם בתור חברי ועד־השלטון בארץ־ישראל, תוכל אנגליה לומר: “לאדון פלוני אינני מסכימה, כי איננו מתאים, ולאדון אלמוני אני מתנגדת, יען־כי הוא אי־מוכשר”. פירוש־הדברים: אם תתקבל ההצעה, כי בארץ־ישראל צריכים להיות חמישה וזירים בועד־השלטון, אז על “סגן־הוזיר” הציוני יהיה, לתקופות ידועות, להגיש רשימה של חמשה־עשר איש, ואנגליה תבחר מבין אלה החמשה־עשר את החמשה הרצויים לה. כלומר, אנו מציעים, אבל למען היות ממונים צריכה להיות הסכמה הדדית – של שני ה”צדדים". זה – ראשית. ושנית, הממשלה האנגלית בחרה כבר מבין חמשה־עשר האנשים המוצעים ע"י סגן־הוזיר הציוני חמשה אנשים רצויים לה, וַתמַנם להיות חברי “ועד־השלטון” בארץ־ישראל – הממשלה. הממשלה הזאת נמצאת כבר בארץ־ישראל עובדת ופועלת. פה בארץ־ישראל יושב גם הנציב, בא־כוח ה"בלתי־אמצעי" של הממשלה האנגלית. הוא איננו מתערב בשלטון, בהנהלת הממשלה; הוא רק משגיח ומתבונן “בעין פקוחה”; אולם אם ועד־השלטון יוציא איזה חוק, אשר הנציב ואנגליה ישֹאו את האחריות עליו, והנציב ימצא, כי החוק הזה יוכל להביא נזק, – יש הרשות לנציב לאמור: " Veto “! “אינני מרשה!” ועד־השלטון – או יכנע ל”ויטו", או יפנה בערעור לממשלה הגבוהה בלונדין. אחר־כך בא “צד” השלישי – התושב הלא־יהודי. והנה, את החופש אשר נקבל אנחנו בהנהלת ענינינו הפנימיים, יקבל גם הוא בהנהלת עניניו הפנימיים; חופש גמור בעניני הדת, ההשכלה, הסיוע, – בכל עניני הקהל. זולת זה, אנו חושבים, כי, אם הערבים יחפצו אשר גם מיניסטרים ערביים יהיו בועד־השלטון, – נסכים לכך – עפ"י הפרוֹפוֹרציה של 10.000.000 יהודים, אשר לא הספיקו לשוב אל הארץ, לעומת 600.000 ערבים הגרים בסוריה וארץ־ישראל; ויהיה וזיר לעניני הערבים, והוא גם יכּנס לועד־השלטון, ואין אנו מתערבים בעניניו. 5 שלנו, ן־1 שלהם. ל"צד" השלישי יש איפוא כבר שתי גאַראַנטיות; אוֹטוֹנוֹמיה פנימית, וזיר מיחד בועד־השלטון, גם גאַראַנטיה שלישית יש לו – הנציב אשר ישגיח, כי לא ייעשה עוול, לא ייגרם עלבון לשום איש, וכמובן – גם לא לתושב הלא־יהודי.

מי יהיה הנציב? כבר אמרתי, כי אין דורשים להציע את הנציב. אם ממשלת אנגליה רואיה לכך, כי ועידת- השלום תמסור בידה את ההשגחה על ארץ־ישראל ואת התעודה לבנות בה את “הבית הלאומי” של עם־ישראל, ראויה היא גם־כן, כי עם־ישראל יאמין בה בנוגע למינוי הנציב, שבתעודתו יהיה כתוב, כי ארץ־ישראל צריכה להיעשות לבית לאומי לעם־ישראל, בלי גרוֹם עלבון לאחרים. וכשיבוא אחד להתאונן על עלבון שגרמו לו, – יוכל הנציב לאמור למעליבים: “רבותי, כזאת אל תעשו!”

זהו כל הבנין. כמובן, כי על הפרטים לא כאן המקום ולא עכשיו הזמן לדבר. צריך יהיה למסור את כל זה לועדה, והועדה תכניס בודאי תיקונים; האסיפה תקבל לא את ההצעה הנוכחית, אלא את ההצעה שתביא לה הועדה. אבל יהיה מעניין, כי במשך שעות אחדות יקומו חברי האסיפה ויביעו את דעתם הנוגע לכל דבר, או לפרטים שונים, וּועדתם תתחשב עם ההערות האלו.

יש עוד שאלה. פעמים, שהיהודי נהפך לעָנָיו ואומר: “איך אוכל לדון על דברים גדולים כמו אלה?” בניגע לטענה: “אנו חננו רק חלק קטן” – מוצא אני, כי נכונה היא. נכון! אתם, יהודי ארץ־ישראל, הנכם רק חלק קטן של האומה העברית כולה. ולכן אין אנו מציעים, כי תשלחו ועדה לועידת־השלום.. יש לנו באת־כוח של עם־ישראל כולו, ההסתדרות הציונית, והיא צריכה לשלוח. אולם יש לנו גם ישוב עברי בארץ־ישראל, הסתדרות ארץ־ישראלית. ואל ההסתדרות הציונית העולמית צריכה ההסתדרות הארץ־ישראלית לשלוח את חוות־דעת הישוב הארץ־ישראלי, כמו שתיגלה אליה חוות־דעת הישוב היהודי ברוסיה, וכו'. תאמרו: “יש הבדל בין הישוב היהודי ברוסיה ובין הישוב היהודי שבארץ־ישראל בכסף ובכוחות איטלקטואַליים”. נכון הדבר. אולם הישוב הארץ־ישראלי עשיר יותר בנסיון – איך אפשר לסדר ישוב למרות כל התנאים ומפריעים והמתנגדים, למרות כל המכשולים והמעצורים.

חבאינו־לעבודה בחו"ל, מנהיגינו וצירינו יוכרחו להתחשב קודם־כל עם דעת ארץ־ישראל. לא רק אני אומר את הדבר הזה; כל גדולי האומה העברית אומרים את זה. רק לפני שבועות אחדים נאם הא' הרברט סמואל, מי שהיה מיניסטר באנגליה – ועכשיו הוא אחד העובדים הציונים – נאום. נאומו זה התפרסם אחר־כך בעתונות האנגלית. בנאום הזה הוא אומר: “הגיע הזמן, שנדרוש מאנגליה לאמור לנו, מהו הפירוש של ‘בית לאומי’; יחד עם זה – גם לשאול את עצמנו, מהו הפירוש”. “וקודם־כל, – אמר, – צריך לשאול את דעת הישוב הארץ־ישראלי, כי לו ישש הרשות לאמור את המלה הראשונה”… למרות זה שקשה הדבר לרבים מכם לשהות פה עוד איזה זמן, הייתי מציע בכל־זאת, כי יתנו את האפשרות הגמורה להווכוח על השאלות האלו, בלי צמצום והגבלות, צריך להקריב את הקרבן הזה של עוד שעה או עוד יום, למען־אשר תוכל המשלחת שתלך מפה ותדבר עם ווייצמאַן וסוֹקוֹלוֹב, לקבל מכם מנדט ולאמור: “אלו הן הדרישות, אשר הישוב הארץ־ישראלי דורש!”

אך דבר אחד עליכם לזכור, כי אין עושים קוֹלוֹניזאַציה, אם האיסטרומנט הממשלתי איננו נמצא בידינו, או אם איננו, לכל־הפחות, {לא} נגדנו…

אלו הן הדרישות, אשר לפי דעתי עליכם לדרוש ולמסור את המנדט הזה לשליחיכם – לחו"ל. אם תקבלו את כל התוכנית הזאת – מוטב; על־כל־פנים, אם גם לא תקבלו את כולה, – אני מקווה שתקבלוה בתור בסיס (מחיאות כפּיים).

הא' ז’בוטינסקי: – אני מציע, כי ישאלו קודם את השאלות על פרטים שונים. הויכוחים “הכללים” – על כל הצעת־התוכנית יבואו אחר־כך.

האסיפה הסכימה לכך.

הא' דיזנגוף: – מי ממנה את חמשת הוזירים? מי בוחר אותם? מאיזה קהל בוחרים אותם? מארץ־ישראל או מחוץ־לארץ? – מי היא הממשלה המקומית? – האם היחס בין הערבים בועד־השלטון יהיה רק 1 נגד 5? – מאַין יבואו המסים? – איך יכניסו יהודי־חו"ל את חלקם במסים?

החכם־בּשי: – בתכנית נאמר: “ועד־השלטון, תחת השגחתו של הנציב, יחוקק ויפקוד בכל עניני הממשלה בארץ־ישראל, חוץ מאלה: א)… ב) עניני המקומות הקדושים”, – אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאַלי מיוחד. אני רוצה להבין, כי הכוונה היא ל"מקומות הקדושים" של הנוצרים; אבל המקומות הקדושים של היהודים – יכּנסו לזכותנו. הייתי מציע, כי גם המקומות הקדושים שיתגלו אחר־כך יכנסו אך ורק אל תחת חסותנו. הבנתי לרעוֹ של הסעיף הזה? זאת שאלה אחת. – השאלה השניה היא על־דבר הנתינות. מתוך התכנית יוצא, כי אזרחי ארץ־ישראל יהיו גם נתיני ארץ־ישראל וגם נתיני ממשלת ה"נאמן"; איך יתואר הדבר הזה – נתין שתי ארצות, או שתי ממשלות. אנו צריכים לדרוש, כמובן, כי האזרח הארצישראלי יהיה רק נתין ארץ־ישראל. – השאלה השלישית היא על דבר האוֹטוֹנוֹמיה: אוֹטוֹנוֹמיה פנימית תהיה לנו, ואוטונומיות פנימיות גם לשאר העדות. דבר כזה ישנו גם היום. ובכן: כשתנתן לנו אחר־כך האוטונומיה, התהיה זאת רק נתינת הרשות של האוטונומיה הפנימית או גם נתינת האמצעים להוצאתה־לפועל.

הא' ילין: – א) מה יהיה בדינים שבין יהודי לנוכרי? ב) על דבר השלטון הפנימי – העיריות; איך תורכבנה אלו: על=פי בחירות מהתושבים, או ישנן הצעות אחרות? ג) האם לא יבואו הערבים לבקש למנות וזיר, לועד־השלטון – בתור בא־כוחם – מלבד המיניסטר המיוחד לעניני הערבים אשר בועד־השלטון?

הד"ר שרמן: – א) היש שינויים בתוכנית הזאת מלפני שבוע־ימים? (הא' ז’בוטינסקי עונה: אין!) ב) כמה זמן יתקיים ועד־השלטון? ג) האפשר להחליף את ועד־השלטון בתוך הזמן אשר נועד לעבודתו?

הא' פפר: – א) נאמר, כי יהיה נציב, אשר ישגיח על ההחלטות והמעשים. איך מתארים את הדבר הזה? האם רק יתבונן לחוקים ומעשים, או צריך לפנות אליו לאישור בכל דבר, – למשל – על־דבר מסירת קוֹנצסיות? ב) על־דבר המסים. כל ארץ מתפרנסת מהמסים. המסים האלה באים מכל תושבי הארץ, והממשלה מסדרת את הכנסוציה לטובת כל תושבי הארץ. והנה הערבים הם עכשיו הרוב; הכי יכניסו הם מסים יותר גדולים לממשלתנו, בשעה שצרכינו החומריים והרוחניים הם יותר גדולים מצרכיהם? ד) על־דבר הצבא. הצבא מגן על גבולות הארץ ועל הסדרים בתוך הארץ, הניזון הוא רק מהיהודים. או מכל תושבי הארץ? ומאי־אלה מקורות יתכלכל הצבא הזה?

הא' רמז: – א) מהו הקשר בין הדרישות המדיניות ובין הדרישות הכלכליות? קבלתי רושם, כי הקשר הזה לא יצא די ברור. אני חושב – ובודאי חושבים כן גם אחרים, – כי שאלתנו המדינית היא שאלה כלכלית־מדינית בעיקר; צריך להיות קשר אמיץ, ברור ובולט, בין הדרישות הכלכליות ובין הדרישות המדיניות; ואם זה חסר, – הרי זה דפקט אוֹרגאַני. ב) לא ברורים לי למדי הקוֹמפטנציה והגבולים של ארבעת השלטונות: הנאמן, הנציב, ועד־השלטון, האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית. ג) היש זמן מוגבל לנאמנות – אם אין? מדברי המרצה הבינות, כי ה"נאמנות" היא רק זמנית, אבל יחד עם זה, צריך היה לאמור את הגבר במפורש, כי ועידת־השלום תקבע לנו זמן – עד אימתי יהיה גורלנו נתון בידי ה"נאמן". ד) מה יהיה הקשר בין חבר־העמים ובין המדינה היהודית? על־פי ההצעה הזאת יוצא, כי המרחק ביננו ובין חבר־העמים יהיה יותר מדי גדול. לפי דברי המרצה יוצא, כי סיבת ה"הרכבה" של התוכנית הזאת נובעת רק מתוך “אי־הנורמאַליוּת אשר בארץ־ישראל”; אולם, אולי ישנן גם סיבות אחרות, אשר אי־אפשר לפרסם אותן?…

הד"ר בהם: – המובטחה הקוֹנסטיטוּציה הזאת רק ע"י אנגליה בלבד או ע"י חבר העמים?

הא' גולדברג: – למה לא ציינו המרצים את גבולות ארץ־ישראל?

הא' ז’בוטינסקי: – על־דבר גבולות ארץ־ישראל יש תזכיר מיוחד, אשר איננו מוכן עדיין כולו.

הא' גליקין: – הייתי רוצה, כי הא' ז’בוטינסקי יכניס לתוך ה"תבנית" סעיף על־דבר יציקת מטבעות, מיליציה, דואר.

הרב רובין: – היהיו המסים שייכים לממשלה האנגלית או לועד־השלטון?

---

הא' ז’בוטינסקי: – אני אענה עכשיו על כל השאלות:

מי ימנה את ועד השלטון? – את ועד־השלטון ימנה סגן־הוזיר הציוני, שיקבל בהסכם שני “צדדים” – ההסתדרות הציונית והממשלה האנגלית (אנו מניחים, כי ממשלת ה־" trustee " תהיה אנגליה) – לממשלה האנגלית הוא יציע את הוזירים, והממשלה האנגלית תאשר אותם. אבל מכיון שהוא ציוני, והקונגרס הציוני יבחר בו – בסגן־הוזיר הזה, – אז, מובן מאליו, כי בקונרגס הציוני בוחרים ועושים את רשימת הוזירים לחברי ועד־השלטון; הקונגרס נותן לו את הרשימה, והוא מציע את הרשימה הזאת, בתור מתווך.

מאיזה חוג יהיו הוזירים – חברי ועד־השלטון? על זה לא נכתב כלום. השאלה נשארה פתוחה. הם יהיו מאותו החוג, שהקונגרס הציוני ימצא לנכון לקחת אותם משם. הם יהיו – או כולם אנגלים, או־החצי אנגלים והחצי יהודים. ואולי ייבראו “בין לילה” “גאונים”, אז כולם יהיו יהודים.

על־דבר הפאַרלאַמנט – דנו הרבה, ובאנו לידי החלטה, כי לעת־עתה אין אנו יכוללים עוד להציע, או לדרוש, פּאַרלאַמנט: אם הוא יהיה דמוֹקרטי הוא יהיה נגדנו; אם נשתדל למצוא רוב – לא נצליח, הרוב איננו לנו. “בוחרי” ארץ־ישראל, אזרחי ארץ־ישראל, עוד לא שבו. והם, אזרחי ארץ־ישראל אלה, הנמצאים בגולה ומתאַוים לשוב לארצם, הם – הפלאַטפוֹרמה המוסרית שלנו. אמרנו איפוא: לעת־עתה יהיה ועד־השלטון בלי פאַרלאַמנט.

מה יהיה תפקיד ועד־השלטון? כל מה שממשלה עושה בארץ אחרת – יעשה הוא פה: יוציא חוקים בענינים הכלליים; יגבה מסים; ישלח פקיד הנה וגוֹברנוֹר שמה, לא תהיה לנו הרשות להתערב בעניני הצבא ועניני “חוץ”; עניני המקומות הקדושים, אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאלי; וכן גם בענינים הפנימיים של כל “קהילה לאומית”; המשפטים הדתיים והאזרחיים־הפנימיים, עניני השכלה, סיוע וכדומה.

מסים. אין לממשלה המקומית – לועד־השלטון – רשות לגבות מסים מכל יהודי העולם. זאת היא רק ממשלה יהודית ארץ־ישראלית. הממשלה הזאת גובה את המסים רק מכל תושבי הארץ, והיא מוציאה את הכספים האלה באופן־של־צדק. – אנו יש לנו גם אמצעים אחרים, עלינו להביאם מחו"ל.

המקומות הקדושים של הנוצרים, וכו'. ועד־השלטון ישלוט בכל ארץ־ישראל, מלבד במקומות אלה. על המקומות הקדושים המשותפים תפקח ועדה משותפת.

על־דבר נתינות ארץ־ישראל. אנו חפצנו להשיג בזה שני דברים. היושב בארץ־ישראל הוא נתין ארץ־ישראל, אולם דרושה לו חסות בנסעו לארץ אחרת, – ולנו – אין צירים וקוֹנסוּלים בארצות אחרות אשר יוכלו להגן עליו.לא רצינו לכתוב את המלה Protégé, וכתבנו את המושג " Membership of the Trustee State ", אולם לא קבענו את המלים האלו.

אמצעי האוֹטוֹנוֹמיה הלאומית־הפנימית. האוֹטוֹנוֹמיה הלאומית יהיו לה ברשותה דברים, אשר במקומות אחרים נמצאים הם ברשות הממשלה. היא תוכל לגבות מס מיוחד לצרכי בתי־כנסת ובתי־ספר, וכדומה.

משפטים בין יהודי לנוכרי. – את הדבר הזה צריך להשאיר לממשלה. אנו נדרוש, כי בבתי־המשפט יהיו גם שופטים יהודים וגם שופטים לא־יהודים. שאלת השפה היא אמנם שאלה קשה, אבל יש כבר נסיון בדבר הזה מארצות אחרות, שגם שם עומדת שאלה זו על הפרק, ושם יודעים כבר איך לפתרה.

העיריות. ויתרנו על פרק שלם בנוגע לשלטון מוּניציפּאַלי. אנו חשבנו כך: יש מקומות מיושבים רק ע"י יהודים, כמו ראשון־לציון, רחובות, זכרון־יעקב, חדרה, וכו'. השלטון המקומי יהיה איפוא שם – גם־כן יהודי. אבל ישנם מקומות מיושבים ע"י יהודים וערבים גם יחד – הערים. על כן אמרנו: אולי אפשר יהיה גם בערים “להציל” מקומות ידועים כמו תל־אביב וכדומה? כלומר, אולי אפשר יהיה לקבל בשביל פרוור כמו תל־אביב – מוניציפּאַליה נפרדת. שכונה בפני־עצמה תהיה לה הרשות לדרוש זכות של שלטון עצמי־מקומי. אבל גם בהוציאנו שכונות אחדות, המיושבות אך ורק ע"י יהודים, מכלל הערים עצמן, תשארנה עוד בכל־זאת ערים “מעורבות”. עליהן יהיה איפוא להכנע להכרח ולהסכים לשלטון מוניציפּאַלי מעורב. בירושלים, למשל, נהיה תיכף הרוב בשלטון המוניציפּאַלי הזה, ביפו – היום עוד לא, אבל אחרי שנים אחדות נהיה הרוב.

סגן־הוזיר רק מציע את המיניסטרים – חברי ועד־השלטון.

הממשלה המקומית האקטיבית היא לועד־השלטון.

כמה שנים יהיה ועד־השלטון קיים? לא הכנסנו את הפרט הזה ב"תוכנית". אולי תקבעהו הועדה. ואולי יותר טוב לא להכניס את הפרט הזה. הן אצלנו אי־אפשר, כי הקונגרס הציוני “ישב” כל הזמן, ובהיות אי־שביעות־רצון מעבודת המיניסטרים – להתאונן עליהם לפני הקונג

באי־אלה מקרים פונים לנציב? כשמוציאים חוק חדש הזקוק לאישור. ובכלל, יש ענינים חשובים – ויש ענינים פשוטים. ואפשר תמיד להבין ולדעת, מה זקוק לאישור הנציב.

על־דבר הקונצסיות. הענין הזה מסור אך ורק בידי “החברה ליישוב ארץ־ישראל”.

מה יהיה הקשר בין החברה הישובית ובין הדרישות המדיניות? כשיש לנו ממשלה, – הלא צריך לשאול, מי יעשה את הקוֹלוֹניזאַציה, את האניטאַציה לקולוניזאַציה? את ה"אינסטרוּמנט" הזה קראנו בשם “החברה ליישוב ארץ ישראל”, אשר הד"ר הרצל קרא לה בשם “חברת־הצ’אַרטר”.

הצבא. את עניני הצבא הוצאנו מהקומפטנציה של שלטון־הארץ: ראשית, מפני שכך נוהגים בכל “קולוניה”; באופן אחר לא תוכל אנגליה לקבל את האחריות עבור “קולוניה” שיש לה צבא עם תותחים. שנית – אם נקבל צבא – נצטרך לקבל גם ערבים. נשאיר־נא איפוא לעת־עתה את השאלה הזאת, ונסתפק בפרצדנט של גדודים עבריים.

היהיה ועד־השלטון זמני? – כן! לכמה זמן? – כל זמן שלא יהיה לנו רוב בארץ.

על־דבר פּאַרלאַמנט. כשיהיה לנו רוב – נדרוש פּאַרלאַמנט.

על־דבר ה"קשר"… נעזוב־נא לעת עתה את השאלה השאת. אם נראה, כי “בעל־החוזה” מגן עלינו ניטב – טוב; אם נראה, כי הוא לא טוב – נדרוש אז את “פיטוריו”. אבל, בשעה שעושים “שידוך” – אין מדברים תיכף על־דבר “גט”…

כל דרישה תנתן לנו ע"י ועידת־השלום. היא תבחר באנגלית בתור " Trustee " אם תשוּנה, למשל, הממשלה באנגליה, – לא יהיה בידה הכוח לשנות את מצב־הענינים הזה פה.

יציקת־מטבעות, דואר. כל מה שהממשלה האנגלית עושה ב"מושבותיה" – יעשה ועד־השלטון גם פה.

מכס. דבר זה הוא מורכב מאד. אי־אפשר לפתח אינדוּסטריה, בלי הטיל מסים על סחורות המובאות מחוץ־לארץ. מלבד זה: מכס קשור גם בחוזה עם ממשלה חיצונית. למשל: לאנגליה מכניסים סחורה צרפתית ידועה בלי מכס; וכשמכניסים את הסחורה הזאת לאובטראַליה – צריך לשלם שם מכס. הפאַרלאַמנט האוסטראַלי קיבל את החוק הזה. וממשלת אנגליה אישרה אותו. החוזה הזה בין אוסטראליה וצרפת “עבר” דרך אנגליה – אצלנו בפרוגראַמה – אין הדבר הזה; אולי תכניס ועדתכם את הדבר הזה.

בויכוח הכללי על “התוכנית” השתתפו בין השאר: דיזנגוף, ילין, החכם־בּאַשי ב. עוזיאל, בן־צבי, שפאינצק, ד"ר לוריא, רמז, בן־גוריון, שילר, לודוויפּוֹל, איזמוז’יק, ד"ר יפה, ויו"ר הישיבה ד"ר טהוֹן, חברי “פועלי ציון” הרחיקו לכת בדרישת התיקונים ודרשו, שממשלת ארץ־ישראל תבּחר במישרין על־ידי יהודי כל העולם, כי בכל ארץ מארצות הגולה ייווצר “סיים” (“מורשון”) יהודי אבטונומי, ייבּחר “סיים” עולמי יהודי, שמושבו יהיה בירושלים, בידיו השלטון על הארץ ולרשותו מיליציה יהודית. הם דרשו להגביל מראש את הסמכות וגם את תקופת ה"נאמנות" של מעצמת־ה"טראַסטי" – עד שייווצר רוב יהודי בארץ. היו שדרשו לקבוע בחוקה את “הלאמת כלי־היצירה” והקרקע. היו בויכוח גם “מינימאַליסטים” (כגון איזמוז’יק), שהעדיפו מעמד של “קולוניה אנגלית” על עצמאות מדינית, – “כי עדיין חלשים אנחנו מלקיים את עצמאותנו”. לודוויפּוֹל טען לדרישות מאַכסימאַליות בועידת השלום, “מכיון שאנגליה זקוקה לנו כשומר על הדרך להודו במקום הקיסרות העוֹתוֹמנית שנפלה”. שילר עמד באריכות על ה"סוֹפיזמוּס היוּרידי", שלפיו כבר מהווים היהודים כביכול רוב בארץ ישראל, מכיון שכל יהודי הגולה הם אזרחי הארץ “בכוח”; הוא הגדיר “סוֹפיזמוּס” זה כדבר הנובע מתוך “הפחד מפני הערבים”. ד"ר טוֹהן היה פסימי לגבי הסיכויים בועידת השלום ואמר, כי לפי דעתו אפשר להשיג רק “התפתחות אטית לקראת רוב”, ובינתיים תהיינה בארץ “אבטונומיות אחדות רחבות” – לכל עדה לחוד.

למחרת היום (י"ט בטבת) השיב ז’בוטינסקי למתווכחים.

בין ההערות השונות, אשר שמעתי, על־דבר דרישותינו הלאומיות, יש הצעות אחרות לתיקונים, אשר, כמדומני, אפשר יהיה להציען לפני הועדה הפרמאַננטית – “להתבונן”, לעיים בהן, ואולי גם תקבל אותן. – א) על־דבר זכות יום־השבת. ב) על־דבר השם “ארץ־ישראל”. בתוכנית שהצענו כתוב: “שמה הרשמי בעברית יהיה ארץ־ישראל”. והיתה הצעה, כי שמה יהיה בכל הלשונות ארץ־ישראל, בלי תרגום לשפה אחרת. ג) הערה מענינת מאד בנוגע לחוב העוֹתוֹמני. ד) הצעה בנוגע לזה, שצריך להזכיר את ביטול הקאַפיטולאַקציות. אפשר, כי זה דרוש להזכיר. ה) הצעה להחליף את המבטא “שארץ –ישראל תהיה ביתו הלאומי”, National Home" “, במבטא “שארץ ישראל תהיה מדינה עברית”, כלומר – שא”י תשוב להיות מדינה עברית; לא מדינה עברית תיכף־ומיד. – את ההצעות האלו ועוד הצעות אחרות, כאמור, ארשה לעצמי להציען לפני “הועדה התמידית” – “להתבונן” בהן, ואולי גם לקבלן.

בנוגע לעניני הצבא, – כי לא את כל עניני הצבא צריך להוציא מהקוֹמפטנציה של ועד־השלטון, – אולי צריך להזכיר, כי גדוד עברי או גדודים עבריים ישארו בארץ, – אם גם לא אותם האנשים; – אבל להזכיר את הדבר הזה באופן יותר פרינציפאַלי, ז. א. להשאיר את כל עניני הצבא בידי ועד־השלטון, – לא הייתי מציע את הדבר הזה, ולא אציענו לועדה התמידית, – לרגלי סיבות אשר אבררן בסוף נאומי.

והרשוני־נא לדבּר שוב בפרוטרוט על הענין החשוב הזה. – אני מבין, כי אתם עייפים, ואשתדל לקצר עד כמה שאפשר. לוּ דברתי בשפה אשר אני שולט בה יותר, הייתי יכול להצטמצם; בשפה העברית – אני נאלץ, לדאבוני, לחפש מלים ומבטאים, אבל, אשתדל לא ליגע אתכם.

יש אי־הבנה גדולה על־דבר היחס בין קולוניזאַציה ובין הממשלה. אם תתבוננו בדברי־ימי קולוניזאַציה – תראו, כי קודם־כל באה ממשלה ואחרי־כן קולוניזאַציה. מה שעשיתם פה – זאת היא לא קולוניזאַציה; זאת היא “פוֹליטיקה קולוניזאַטורית”. אינכם יכולים לאמור: Nous avous colonise le pays ¹. הראיתם לעמים, איך אפשר לסדר ישוב בארץ ציה ושממה, על אף כל המכשולים והמעצורים, החוקים ומסובבים והסדרים הפרועים; אבל ליַשב ארץ, להכניס אליה המונים אשר יעלו וירבו על ההמונים היושבים בה, – זהו דבר בלתי־אפשרי, אם לא תהיה קודם איזו “ממשלה”. אין אני אומר: “תנו לנו מדינה עברית תיכף־ומיד!” אפילו אם תבאנה הממשלות ותצענה לפנינו את הדבר הזה. – הן אולי תַאֲמֵנָה בו; אנו לא נאמין. אבל אני אומר: בעתיד יכולה המדינה העברית להיות – ע"י “פּרוֹצס”; אולם את הפּרוֹצס הזה אי־אפשר לעשות, אם הממשלה איננה מושפעת על־ידינו.

היו אנשים תמימי־לב, אשר דרשו “דלת פתוחה”. – רבותי, כדי לישב ארץ – צריך שהארץ תהיה מוכנה, דרוש לפתח אותה, הלא־כן? אבל, מי יפתח? איש פרטי? מי יעשה את החוזה המסחרי עם ארץ אחרת? מי יעשה את המכס, העוזר להבטחת האינדוּסטריה ולהתפתחותה? הן בשביל כל דבר ודבר רושה ממשלה, העוסקת בעיני הארץ. – אם תעבור מסילת־ברזל על־יד מקום שיש שם ישוב יהודי – הישוב היהודי יתפתח; אם יבנו נמל בעיר־חוף יהודית, ויתנו את האפשרות ליהודים ותישב שם מקודם, – אז תהיה העיר הזאת עיר־ואם בישראל. אולם, מי ידאג לכל זה? מי ישגיח, כי מסילת־הברזל תעבור על־יד העיר היהודית ונמל ייבנה בעיר־החוף המיושבה יהודים? – ממשלה, אשר תהיה “לנו”. – אחדים אמרו: “נדרוש רשות כניסה חופשית!” אולם, מה זאת, רבותי, כניסה “חפשית”? נניח, כי הנכם היום הפאַרלאַמנט של יהודי ארץ־ישראל. והנה באו ואמרו לכם: “מאודיסה עומדים לשלוח לארץ־ישראל 20 אניות, ובכל אניה 1.000 מהגרים יהודים, ולכל מהגר אין אף פרוטה אחת בכיס”. התרצו זא, כי הכניסה תהיה חפשית, כי כל אחד יכנס לארץ – בלי נטילת רשות למפרע? התתנו להם להכנס? לא! הן תאמרו: Stop אי־אפשר להכנס! מה זאת אומרת “דלת פתוחה?” “דלת פתוחה” – זאת אומרת, כאשר יש שוֹעֵר על־יד הדלת; פותי את הדלת בשעה שזה מועיל בשביל הקולוניזאַציה היהודית. וסוגר את הדלת – בשעה שזה מועיל בשביל הקולוניזאַציה היהודית. – ממשלה דרושה לנו! ממשלה תחת פסידוֹנים ומסווה, אבל “משלנו”. אולם, אם לא תהיה לנו ממשלה, אז נראה, כי אין אנו מתפתחים. ואזי יהיה עלינו לבוא שוב בצעקה: אל חבר־העמים – אם יתקיים, אל ועידת־השלום – אם תהיה עוד מלחמה בעולם; ואם הם לא יתקיימו- נהיה כקול הקוֹרא במדבר.

מנהיגי התנועה הערבית הם אנשים פשוטים, אבל יש להם שכל בריא. הם אינם מתנגדים לתנועה הציונית, ל"ממשלה היהודית"; הם מתנגדים רק לאימיגרציה. כולכם יודעים, אין הם מזכירים את הציונות, אלא את האימיגרציה. אין הם רוצים אפילו באימיגרציה המוצעה ע"י המתבוללים קלוֹד מוֹנטיפיוֹרי ורינך. אם תבואו אליהם ותאמרו: “אין אנו דורשים ממשלה!” אז יענו לכם: " כן, עכשיו אינכם דורשים ממשלה; אבל אחרי עשרים וחמש שנה תדרשו את הממשלה, יען־כי אז תהיו הרוב וגם הדימוֹקראַטיה". – אתם רואים איפוא, כי עיקר־התנגדותם אינה נגד “הממשלה היהודית”.

אמרו: “אנו מוציאים את העם המקומי מכלל השלטון”. הדבר אינו כן; אנו מציעים: “וזיר מיוחד לעניני הערבים ייחשב גם־כן לחבר ועד־השלטון”.

אבל יש סכנה אחרת. אומרים: נבקש, כי יתנו לארץ ממשלה אדישה – לא על צדנו ולא על צדם. – כל הנהלת־הממשלה מורכבה מאנשים חיים ומרגישים, וטבע האיש הוא כזה; כשמרבּים עליו דאגה – הוא כועס, כשמקילים עליו את עבודתו – הוא שמח. – והנה, השלטון “האדיש” יבוא ויראה, כי דרישות העם הערבי הן פשוטות, ודרישותיו של כל יהודי הן פרוֹבלמה. אם נקח את העוֹל הזה ונשֹים אותו על שכם פקיד אנגלי, אשר בא אולי להיטיב לנו – אבל לא להקריב את חייו – אז כעבור שבוע־ימים יאמר: העם היושב בארץ – אולי הוא שפל וגנב, אבל איננו מרבּה עלי דאגה; והעם הזה הרוצה לבוא לארץ – הוא בשבילי פּרוֹבּלימה, כל אחד מהעם הזה הוא חידה. – מה תהיינה התוצאות? הממשלה האדישה תיהפך בקרוב לאנטי־יהודית; היא לא תסגור אולי את “הדלת” בפני המהגרים היהודים, אבל תפתח אותה שלא לתורך, – למשל – אם יהיה פּוֹגרוֹם בפוֹלניה, רבבות יהודים יבואו הנה במשך זמן קצר, בשעה שאין עבודה בשבילם פה, ובמשך חדשים או אפילו שבועות אחדים יהיה פה משבר גדול, קאַטאַסטרוֹפה נוראה.

“ריבוי ההמון היהודי בארץ־ישראל” הוא פטפוט ריק, אם לא נבוא לעמים ונדרוש: “הבטחתם לנו ‘בית לאומי’ – תנו לנו את האפשרות להכין את הבית”. אם אני הבטחתי לאדוני את בית ספּקטוֹר, – אז אני צריך לתת לך קודם את המפתח והמטאטא. – את כל הדברים האלה, אשר אנו צריכים לספר איש לרעהו, – לאנגלים ולצרפתים אין צורך לספר, – ביחוד לאנגליה, אשר יצרה קוֹנטינֶנטים שלמים שבּהם מדברים אנגלית. הם יודעים, מה קודֵם; ממשלה~ בלי כסף – אין חברת־מניות, בלי ממשלה – אין קוֹלוֹניזאַציה.

ופה מתחילים בז’סטיקוּלאַציה. אין יכולים לבטא, כי אנו רוצים מכּסימליסטים. אומרים: “די לנו להסתפק בראשי־פרקים”; “נדרוש ‘מדינה עברית’ “. – צר לי, רבותי, על אשר אמרו רק " National Home " ולא Jewish State” “² אבל, מה לעשות?… – היו אסיפות אחדות של מפלגת הפועלים בחו”ל, ושם אמרו: Independent Jewush State” "³ – עכשיו רוצה ועידת השלום, כי יבואו אליה בדרישות מפורשות. – אני חושב, כי די פטפטו כבר אחדים צאתנו על השאלה הזאת. – אומות העולם יושבות ודורשות: “סוף־סוף, מה אתם חפצים?”. ולדאבוני, בקצרה אי־אפשר להביע את דרישתינו, כי־אם באופן מורכב. לוּ היינו עם יושב על אדמתו, כי אז היינו אומרים, Independent, ובזה הבענו את הכל; עכשיו שאין הדבר כן, – אנו מוכרחים להכּנס בפרטים. כשחיברנו את החוברת הזאת – קראנו לה “ראשי” פרקים. השתדלנו לקמץ עד כמה שאפשר; אבל אין אני יודע, אם ֹשם נוכל לדרוש בלי פרטים. רבים מכם לא הבינו תיכף את התוכנית הזאת, – וביחוד – זרים; פּרטים נחוצים.

אמרו – “בלונדון יחליטו”, ואין צורך לעבּד פה את הדרישות. לוּ היה לנו ברגע הזה קונגרס ציוני, כי אז היה הוא הקובע את דרישותינו הלאומיות. אולם, לוּ גם היה אפשר לקרוא את הקונגרס, כי אז גם־כן היה דרוש, שבכל ארץ – מקום שם יהודים נְחִתִּים – יתאספו (באי־כוח) היהודים לאסיפה, וישלחו לקונגרס דלגאַציה בהבעת־דעה. גם עכשיו כך הוא המצב. אין אני יודע, אם יהיה קונגרס ציוני, אבל תהיה מועצה ציונית־כללית. ארץ־ישראל צריכה איפוא לשלוח למועצה הזאת חוות־דעתה על דרישותינו הלאומיות.

עוד אמרו: “לא באי־כוח אלא מומחים”. המומחים מתאספים לעבּד את התוכנית, אבל לאשר אותה – צריכים באי־כוח העם.

אם בעיקרים תסכימו, כי אז הייתי רוצה, אשר דוקא את התוכנית הזאת תקבלו: תוכניתמפורטת.

שאלו: “שולחים את התוכנית הזאת; ואם לא תתקבל –לא נקבל מאומה?!” אין אני יודע. בשעה ששולחים דיפּלומאַט, או משלחת לעזור לדיפּלוֹמאַט, אומרים לו: קבּל מכּסימום! הוא משתדל לקבּל את המכּסימום, ואם אי־אפשר – אז רק שלושה רבעים, ואם מגרשים אותו – הוא הולך בלא כלום. אבל לדרוש הוא צריך – את המכּסימום! ומה זה המכּסימום – עלינו להחליט.

וכאן אנו באים לנקודה מרכזית.

אשתמש במבטא שהתחבב על הקהל – “דרישה אֵילאַסטית”. כן, גם אני מוצא, כי דרישתנו צריכה להיות אֵילאַסטית. אחרים אומרים: אולי לא הגיע עוד הזמן. כי תהיה מדינה יהודית; אחרים אומרים:עלינו לדרוש – מדינה עברית. מהמתונים אחדים אומרים: נדרוש ממשלה לא משלנו, כי אם אנגליה תהיה המושלת; אחד מתון־ביותר אמר, כי עלינו לדרוש “מדינה עברית מצורפה למדינות אנגליה כ”קוֹלוֹניה". – נעמוד־נא על כל אחת מנקודות ההשקפה האלו ונבררה.

אולי לא הגיע עוד הזמן, כי תהיה מדינה יהודית? – מה צריך איפוא לעשות? כל זמן שאין לנו כוח, צריכה לבוא ממשלה אחרת ולהחזיק את “הרסן” – עד אשר נתפתח למדי ונוכל להחזיק אותו בעצמנו. כלומר, דרוש לנו “נאמן” אשר עליו נוכל להשען, כל זמן היותנו זקוקים לכך. מה אומרת ה"תוכנית"? כמדומני, כי גם היא אומרת את הדברים האלה.

אנו רוצים מדינה עברית תיכף־ומיד! – מה פירוש הדברים האלה? הנמסור את שלטון הארץ בידי הישוב העברי אשר בארץ־ישראל? – לא! הישוב העברי עצמו איננו רוצה בזה. אלא מאי? כל העם העברי יבוא ויקבל את מוסדות השלטון. כיצד יסדר את הגבר הזה? כל היהודים המתענינים בארץ־ישראל יקראו לקונגרס, והקונגרס הזה יבחר בשלטון – בממשלת־"הנאמן", אשר תנהל את המדינה העברית עדי היות בה רוב מסוגל לנהל את המדינה בעצמו, ויבקש את ועידת־השלום לאשר את ה"נאמן" הזה. – מה היא הדרישה הזאת? – חוברת ה"תוכנית" המונחה לפנינו.

הדרישה המתונה אומרת: נסתפק במועט; אל נדרוש, כי לנו תהיה הממשלה, אלא אנגליה תהיה המושלת. – כמדומני, כי הא' דיזנגוֹף אמר את זה. – מה זאת אומרת?

זאת אומרת, כי אנגליה תתנהג בארץ־ישראל – כמו שהיא מתנהגת ב־" Crown Colony “⁴ שלה; ממנה את הממשלה על דעת עצמה. – נראה־נא, איך תסדר אנגליה את הענינים בארץ־ישראל. ועידת־שלום נתנה לה “תעודה” לפתח את ארץ־ישראל בתור “בית־לאומי” לעם־ישראל. לשם זה עליה יהיה להתיעץ עם איש ממוחה־לדבר, כיתד לפתח את ארץ־ישראל למען תוכל להיות אחרי מספר־שנים לבית לאומי לעם העברי. היא תיסד “דפּאַרטמנט מיוחד לעניני ארץ־ישראל”, אשר בראשו יעמוד המומחה דנן. הוא ינהל את הדפּאַרטמנט הזה; הוא ימנה את הפקידים הכי־גבוהים של ארץ־ישראל. כל המיניסטרים של הקאַבּינט האנגלי, וגם הפּרֶמיֶר בכבודו־ובעצמו, אינם יכולים להתענין בשאלות ארץ־ישראל; כשתבוא איזו שאלה חשובה בנידון הזה, יקראו אותו ויתיעצו אתו, יען כי הוא המומחה והוא היודע במי בחר להנהלת עניני הארץ. אנו רואים על־פי ז, כי הכּל יתרכז בידו. אני שואל איפוא עכשיו את היותר־מתונים: “המומחה” הזה, אשר יתן עצות לאנגליה על־דבר ארץ־ישראל, – או, לפי אשר ה”חוברת" קוראה לו: סגן־הוזיר – הנחוץ, כי יהיה מומחה לדבר – או לא? הנחוץ, כי יהיה אוהד לנו, ציוני, או לא? מי יהיה אותו האיש, אשר יתן עצות לממשלת אנגליה על־בר ארץ־ישראל? אנו אמרים לממשלות, אשר נתנו לנו את הדקלאַראַציה, כי כאיש הזה, ה"יועץ" הזה, צריך להיות בא־כוח הציונוּת. – את הדברים האלה אומרת – ה"תוכנית".

גם מנקודת־ההשקפה של המכּסימליסטים וגם מנקודת־ההשקפה של המינימליסטים – “סגן־הוזיר” הזה הוא הקפיץ העיקרי של כל מכוֹנת־הממשלה בארץ־ישראל.

אני עובר עכשיו לדרישה המתונה־הקיצונית; ארץ־ישראל – מדינה עברית מצורפה למדינות אנגליה כ"קוֹלוֹניה".

צר לי מאד, שאין פה ראש־המתונים; לוּ היה, כי עתה נכנסתי אתו בשיחה פרטית. הייתי שואל אותו: אתה אומר “אני מוסר את הכל בידי ה”נאמן". טוב! אבל ה"נאמן", – לוֹיד ג’וֹרג', בּאַלפור, – יענה לך: “אני אינני מומחה לעניני ארץ־ישראל; צריך להעמיד לי איש אשר בעצתו אשאל”. מי יהיה איפוא היועץ? מי צריך להיות היועץ, גם על־פי נקודת־ההשקפה של ראש־המתונים? הוה אומר:סגן־הוזיר הציוני! היה אומר, כי עלינו לשוב לדרישות המוצגות ב"תוכנית".

אני קורא לסכימה הזאת “אֵילאַסטית”. יותר מהדרישות האלו – לא ידרוש, כמדומני, גם הא' בן־צבי. חברוֹ, הא' בּלוּמנפלד, אמר לי פעם, בויכוח: “לא תפסת מרובּה!” אמרתי לו: “תפוס יותר, אם תוכל!”…

העם העברי בחו"ל וה"נאמן" מתיעצים. העם העברי יש לו קונגרס, והקונגרס שולח בא־כוח לממשלה האנגלית ומבקשה לקבל אותו בתור ציר. אנו קראנו לו בשם “סגן־וזיר”. אם השם הזה איננו מוצא חן בעיניכם – קראו לו: “סטוֹלוֹנאַצ’אַלניק”, “אוֹקוֹלוֹטוֹצ’ני נאַדזיראַטֶל”⁵ – אבל הן כולכם מודים, כי היועץ הזה הוא נחוץ.

אמרו, כי התוכנית הזאת בנויה על “הפחד מפני הערבים”. אולי גם בלי “הפחד” לא היתה התוכנית אחרת. אבל, על־כל־פנים, מכיון שאנו מפחדים – אין אנו רוצים, כי תהיה פה קוֹנסטיטוּציה נוֹרמאַלית, יען־כי מצב ארץ־ישראל הוא בלתי־נוֹרמאַלי; רוב “בוחריה” לא שבו עדיין לארץ. אם תהיה פה קוֹנסטיטוּציה נוֹרמאַלית, אחראית כלפי ה"רוב", אז רוב משלנו לא יכּנס, וגם אתכם, – במחילה מכבודכם – יגרשו מן הארץ. אנו רוצים איפוא, כי תהיה פה ממשלה.

– עם מי יתיעצו באי־כוח הממשלה האנגלית? לא עם אלה שכנגדנו. – אבל, הכל־זאת, יש הבדל בין “יועץ” ל"יועץ", ובין אנגלי לאנגלי. – הלא גם פה בארץ ישנם גוֹבֶרנוֹרים הנוטים לנו וגוֹברנוֹרים המתנגדים לנו ולכל שאיפותינו. דרוש איפוא, כי הממשלה האנגלית תתיעץ עם איזה מומחה ציוני. מי היה המומחה הזה? רצוי, כי ייבּחר ע"י הקונגרס הציוני, האוֹרגאַן העליון של ההסתדרות הציונית – באת־כוח עם־ישראל כולו.

אני מבין, כי בזמן הראשון לא כדאי אולי, כי יבואו מיניסטרים יהודים לועד־השלטון. קודם־כל, אינני יודע, אם כבר ישנם בינינו אנשים המסוגלים לכך. גם יאַפוֹניה, בעלוֹת שחר תחייתה, הזמינה לארצה מומחים אנגליים וגרמניים, אשר הקימו דור של יאַפוֹנים בקיאים ומומחים לכל ענפי־החיים השונים; ומששָׁלמה עבודת האנגלים והגרמנים – שילמה שכרם בכסף מלא, אמרה להם “תודה!” – כלומר עבודתכם נגמרה. – אולי זה יותר טובבשבילנו. ואולי נבוא לידי הסכמה גמורה עם הערבים, ואין אז “פחד ערבים” לנגד עינינו, ואפשר יהיה לשלוח יהודים. ואולי יוולדו פתאום גאונים יהודים, – אז גם־כן צריך, כי שם, המרכז הממשלה האנגלית, – ממשלת־ה"נאמן" – יהיה יועץ, אשר יוכל לאמור: “ישנם כבר יהודים המוכשרים לכל התעודה הזאת”. – בתוכנית הזאת לא כתוב, מי יהיו המיניסטרים וכמה. דוקא המיניסטר לעניני ערבים- הוא ערבי, והמיניסטרים לעניני היהודים – די יהיה אם ייבּחרו ע"י סגן־הוזיר הההציוני; יהיו יהודים – או לא־יהודים. – התוכנית הזאת היה “אֵילאַסטית”; אפשר לעשותה – כולה אנגלית, חציה אנגלית, חציה עברית, כולה עברית… יש האומר: “מדינה עברית תיכף־ומיד!” יש האומר: " Crown colony תיכף- ומיד!" על־כל־פנים נחוץ לנו אותו שלטון, אשר בכל מקרה חשוב הנוגע לעניני ארץ־ישראל יתיעצו עם “מומחה יהודי לעניני ארץ־ישראל”. בין “הקיצונים” יש כאלה הקושרים את גורלה של האומה העברית בתקוה, ובתקוה יפה מאד; יבואו ימות המשיח! יש האומר: עלינו לדרוש את הלאמת הקרקע וכל כּלי־היצירה, ואחרים אומרים: עלינו לחכות עד אשר יהיה חבר־העמים, והוא יהיה ה"נאמן" והוא יעמיד לנו את הנציב. אחר: כי יתנו לנו “סיימים”⁶ בכל ארץ וארץ, וה"סיימים" האלה יבחרו “סיים” עליון אחד, והוא – ה"סיים" העליון הזה – יהיה נושא־זכויותינו; לא הקונגרס הציוני. – אני משתתף בתקוות האלו, אבל איןאני יודע, ואין אתם יודעים, “מתי יבוא המשיח?” – אין אני בטוח ביהודי אנגליה וביהודי אמריקה וביהודי חלק מאוסטריה, אם יסכימו לדרישות האלו – של ה"קיצוניים". ואם נחכה עד אשר יהיה צדק ויושר בכל העולם, אז נאחר את המועד – ועידת־השלום תגמור מכבר את עבודתה ותתפזר. עלינו לבוא תיכף אל ויעדת־השלום בדרישות. ואם נמצא שם – בראש ועידת־השלום – סוציאַליסטים, כי אז אנו יכולים לבוא ולדרוש את הדרישות ה"משיחיות" האלו, אבל, אם נבוא לועידת־השלום ונמצא שם – בראש ועידת־השלום – את כל אלה שעמדו עד עכשיו בראש הממשלות, – ואני מפחד, כי כך יהיה הדבר – אז עלינו לדרוש ולקבל את זה שהם הבטיחו.

את התוכנית הזאת לא הייתי קורא מכּסימליסטית" או “מינימליסטית”, אלא “אֵילאַסטית”. אם נבוא אל ועידת־השלום ונראה, כי אנו יכולים לקבל את הכּל, אז נוכל להכין – על פיה – את כל התוכן של מדינה עברית; ואם נראה, כי יש סכנה, אז נוכל להכין – על פיה – ולגייס את כל כוחותינו להגנה.שואלים: למה אתם מקדימים הרבה – מציעים לנציב את זכות הוֶטוֹ? אולם, אם אנו באים בדרישות של זכויות מכּיסמליות לנו, אז צריכים אנו לתת אי־אלו זכויות גם לממשלת־ה"נאמן". אנו צריכים להבין את הדבר הזה. אין אנו אומרים לאנגליה: “בואי אַת וּמשלי בנו!” אלא:“בואי והתיעצי בנו!” אנו צריכים איפוא לתת לה את הזכות לאמור “לא!” – לפעמים, במקרים שהיא לא תוכל לקבל עליה את האחריות עבור העתיד להעשות. אם עליה לקבל את האחריות של ההגנה עלינו, – אז צריכה להיות בידה האפשרות לאמור “אין אני מרשה!” אם נרצה לסדר דבר, אשר – לפי דעתה – יכול הוא להזיק.

למה לא הצענו פּאַרלאַמנט בארץ־ישראל? יען־כי פּאַרלאַמנט בארץ־ישראל ברגע הזה הוא בלתי־אפשרי. אם יהיה באמת פּאַרלאַמנט, ולא הלצה, אז הוא יהיה נגדנו; ואם לא נעוות את הרוב, אז לא נשביע רצון את הערבים, וגם כל העולם כולו יהיה נגדנו. הפּאַרלאַמנט העברי – זה יהיה הקונגרס הציוני. אם יש למי להתאונן על זה אשר אשר אין נותנים פּאַרלאַמנט לארץ־ישראל, הרי זה הערבי. ואם אתם רוצים, כי הוא יוותר על הפּאַרלאַמנט בארץ־ישראל ולא יתאונן, אז תוכלו לענות לו: גם לנו אין פּאַרלאַמנט בארץ!"

תחבולות אני יודע! הד"ר לוריא הציע דרך כזו: “סיים” עברי מצד אחד, “סיים” ערבי מצד שני. שני ה"סיימים" האלה שולחים צירים – 20 מפה ו־20 משם –, הנם הפּאַרלאַמנט של הארץ. אבל, – בל נרמה את עצמנו – את רצון מי נשביע? הן יראו תיכף כי הפּרוֹפּוֹרציה איננה נכונה: באי־כוח הערבים הם של 600.000 – חצי מליון – איש, ובאי־כוח של היהודים באים בשם 50.000 – חצי מאת־אלפים – איש – וגם כן באואתו המספר! אני יודע תחבולה יותר טובה: יש קיבוצים בארץ; יהודי, נוצרי ומושלמי־ערבי ו־הסתדרות הציונית, באת־כוח כל העם העברי, ז. א. כי אין פּאַרלאַמנט בארץ, המביע את דעת תושבי הארץ, יען־כי רוב הבוחרים עוד לא שבו.

בנוגע לעניני הצבא – לא הייתי מציע, כי הענינים האלה יימסרו בידינו. אולי עלינו רק להביע תקוה, כי הגדוד העברי ישאר בארץ. אבל, אם יסודר צבא ארץ־ישראלי, אז יהיו גם לא־יהודים. וקודם־כל אין לנו הכוח החומרי לכלכל את הצבא הזה והכוח הרוחני – במשך זמן ידוע – לשאת עלינו את כל האחריות הזאת. אנו זקוקים איפוא לממשלת־ה"נאמן", אשר היא צריכה לבחור את הצבא הזה ולשאת בעול החמרי ובאחריות הרוחנית בכל שלימותה, במשך זמן מסוּיים.

שאלו: ומה בנוגע לבאי־כוח הישוב בועד־השלטון? ואם לא יהיה פּאַרלאַמנט, אז איך יביע הישוב הארץ־ישראלי את דעתו בנוגע לכל השאלות? בנוגע לועד־השלטון - צריך, קודם־כל, להשאיר את זה לקונגרס הציוני ולסגן־הוזיר הציוני. ואם הגיע כבר הזמן לשלטון עברי, ואם יש ראויים לו מבין הישוב העברי הארץ־ישראלי, – אם יש פה “גאוֹנים”, – אז הקונגרס הציוני ישלח אותם לועד־השלטון; אם יראה, כי עוד לא הגיע הזמן לכך – לא ישלח. אבל – אומרים – הן יחליטו רק הציונים, ולא הישוב העברי בארץ־ישראל. אולם, אנו יודעים, כי לכל קונגרס ציוני באים מארץ־ישראל יותר צירים – על־פי היחס – מאשר מארצות אחרות, יען־כי חושבים את בני ארץ־ישראל – לפי אשר נאמר פה – ל"אֶכּספֶּרטים של הישוב"; אי־אפשר איפוא, כי השפעת הישוב העברי בארץ־ישראל לא תהי ניכרת על עבודת ועד־השלטון. ושנית: הישוב העברי בארץר־ישראל ירבּה וישֹגה, ובין הראשונים שיבואו מארצות- הגולה להתישב בארץ־ישראל – יהיו מנהיגי הציונות, אשר אותם היו שולחים בתור דלגאַטים לקונגרסהציוני. באופן זה ירבו האנשים “מן הארץ” אשר יקחו חלק בעבודת ועד־השלטון, כי- אין ספק – מנהיגי הציונות ישותפו תיכף לעבודת ועד־השלטון; מאַנדאַטיהם לא יהיו אמנם מארץ־ישראל, אבל הם יופיעו כבר כ"בני הארץ" ויביעו את דעת־הקהל הארץ־ישראלית – דעת השוב העברי בארץ־ישראל. לישוב בארץ־ישראל תהיה איפוא ההשפעה הגדולה, ההשפעה המכרעת, על פעולות ועד־השלטון; וסגן־הוזיר הציוני יהיה יותר מושפע מאותם מנהיגי־הציונות שֶישבו בארץ־ישראל מאשר ע"י אוטוֹריטטים אחרים.

כמה זמן נקבע ל"נאמן"? שאלו. – כשאנו רוצים לעשות את החוזה הזה עם אנגליה, אז לא טוב לקבוע תיכף את זמן ה"גט", כי נרצה תיכף להפטר מהנציב, והאפיטרופוס, מה- Trustee" “. – אולי, כשנהיה פה במספר של שלשה מליונים, נהיה מאושרים לנהל את ענינינו בעצמנו. ואולי גם אז, כשנקח את ה”משקפיים" ונראה, כי מצד אחד יש לנו “הים הגדול” ומהצד השני אוקינוס ערבי, – מי יודע, אם גם אז ירצה הדור הבא להשאר בלי “אמן”, מוקפים מכל הצדדים ערבים, אשר יזכרו תמיד, כי גם “הארץ הזאת” יכלה להיות ערבית – אלא שבאו יהודים וגזלוה. אני גם־כן מקווה, כי אז יבואו ימות־המשיח", והסוֹציאַליות תשלוט בכל העולם, וגם ערביי חיג’אַז יכּנסו לברית חבר־העמים. אבל, מכיון שאין אנו יודעים, מתי יבוא הזמן המאושר הזה, אל־נא נכתוב בחוזה, אימתי יהיה הגט. את הדאגה הזאת יכולים אנו להשאיר לדור הבא, ואולי לדורי דורות; עכשיו – דיה לצרה בשעתה… ממשלת ה"נאמן", – אם נקרא לה “שידוך”, – שום ממשלה לא תקנא בה, אשר תיינה לה צרות עם העם הערבי מצד אחד ומצד שני אם עם אחר, אשר כולנו יודעים מי הוא. – מצד אחד לא נתּן זכות ויטוֹ, ומהצד השני נַראה על הדלת? לא־רע!

באו ואמרו, כי “הן בנינו את כל בנינינו על סוֹפיזמוּס משפטי”. – רשית־כל: לא אמרנו, כי יהודי כל העולם הם אזרחי ארץ־ישראל in potentia ⁷אם יכּנסו עשרת מיליונים יהודים לארץ־ישראל, אז תתפקע ארץ־ישראל.

(וילקנסקי קורא: – אז תתרחב ארץ־ישראל! ז’בוטינסקי עונה לו: – על אימפריאַליזמוס פאַן־יהודי נתווכח פעם אחרת). אבל אין ספק, כי יש עכשיו חלק מבני העם העברי, אשר הם הנן אזרחים פּוֹטנציאַליים של ארץ־ישראל. אם הארצות רוצות לתת לארץ־ישראל שלטון לאומי. – אז, האם זהו סוֹפיזמוּס באַמרנו לממשלות: יש אנשים הקאַנדידאַטים הראשונים הרוצים לשוב לארץ־ישראל, אבל אין אפשרות לעשות קוֹלוֹניזאַציה בלי ממשלה מקומית; חכּו זמן־מה, ואז נעשה את ה"בחירות". כולנו אמרנו: אם יבוא הנה מליון, ועשרה מיליונים ישארו בחו"ל, – אז הם ייהנו מהדבר באופן מוסרי. לא יהודי כל העולם הם אזרחי ארץ־ישראל, אבל ארץ־ישראל נכנסת באינטרסים של יהודי כל העולם. לא כל צרפתי הוא אלג’ירי, אבל אלג’יר נכנסת בחוג־האינטרסים של כל צרפתי. גם המתבולל קלוֹד מוֹנטיפיוֹרי יוכל להתפאר, כאשר נַראה לכל העולם, כי יש לנו “בית”לאומי" יפה בארץ־ישראל. כשיבוא אנטישמי ויוכיח לו, כי כל העם העברי הוא נאלח, אז יענה לו קלוֹד מוֹטיפיוֹרי, כי לא כן הוא הדשבר, ויַראה לו על ארץ־ישראל. אם אחרי הדקלאַראַציה של אנגליה והדקלאַראַציות של יתר הממשלות נבוא בדרישה: “תנו לעם העברי לדון על עניני ארץ־ישראל!” – אז יאמרו, כי דרישה זו היא סוֹפיזמוּס? – פה שומעים אנו את “הקול הערבי”; שם – משתמשים המתבוללים ב"הגנה הערבית". רבים מן הציונים קיבלו את הפּרוֹגרמה הבּאַזילאית, יען־כי חשבנו כי היא הנה “הלכתא למשיחא”; וכאשר ראו, כי הולכת ומתגשמת, אז נזכרו: “אַי, אַי! הלא היא איננה אטית!”… האם אתם הנכם כל- כך נאיביים לחשוב, כי מיניסטר אנגלי, או איטלקי, או צרפתי, יודע, כי יש תל־אביב, או ראשון־לציון, או רחובות, או כי יש לנו חמישים בתי־ספר בארץ־ישראל? לא! הם אמרו, כי את ארץ־ישראל צריך לתת לעם העברי, יען־כי טיטוסגירש את עם ישראל מארצו לפני אלפיים שנה, ועם־ישראל כשיָצא – אמר “כולה שלי!” (מחיאות כפיים).

הא' לוּדויפּוֹל אמר, כי אנו באים להציל את אנגליה, ולכן היא נותנת לנו את ארץ־ישראל. לא! את ארץ־ישראל נותנים לנו- לכל העם העברי – יען־כי עם־ישראל גוֹרש מארץ־ישראל, ואנו נעמיד לנו “נאמן” עד אותו הזמן אשר ישוב אליה. האם זהו סוֹפיזמוּס? אבל הדבר היותר מעניין הוא זה, כי א' שילר, אשר דיבּר על־דבר סוֹפיזמוּס, בנה את כל בנינו־הוא- על הסוֹפיזמוּס. שאלתי אותו, מי – על=פי התאוריה שלו – ממנה את הממשלה בארץ־ישראל? והוא לא ענה לי, הוא לא ניסה. חרשו־נא לי לנסח. “אין אנו אזרחי הארץ, וזהו סוֹפיזמוּס. אנו צריכות לדרוש דרישה אחרת”. מה? כמדומני, אם הא' שילר “יתבונן” היטב – יבוא גם הוא לידי מסקנה, כי יש לנו צורך ב"נאמן" ידע, כי יש צורך במיניסטרים – בעלי “רוח” יהודי או יהודים – לקבּלם ע"י יועץ ציוני. כלומר, הוא יבוא לאותן המסקנות אשר מחבּרי התכנית באו אליהן.

אני מגן על ההצעה הזאת – לא מפני שאני עבדתי בה; כל מה שאני הכנסתי בה “נקבר” כבר ונשתקע תחת התיקונים של האַגרוֹנוֹם אטינגר, המאַיוֹר בּנטביץ', הד"ר טהוֹן. – לוּ היו לי מיליונים, הייתי משלם אותם לחכם ההוא, אשר היה מוצא דרך אחרת יותר טובה. אבל, דרך אחרת איננה אפשרית. עוד הפעם אנו באים לאותה המסקנה.

בכל־זאת, אדוני, זה אֵילאַסטי. אבל אני מתנגד ומוחה נגד האשמה אחת: “למה לא תפסת מרובה?” לא נכון! בתכנית הזאת אנו רוצים לתפוס – את הכּל! דעו לכם: אם הממשלה לא תהיה שלנו – לא תהיה קוֹלוֹניזאַציה יהודית. כשנבוא אל ממשלת־ה"נאמן", נצטרך לאמור לה בפה־מלא: “אַדוני, אנו רוצים, כי הממשלה בארץ־ישראל תמנו על־פי הצעתנו”. ועל־כן, רבותי, אל נא תתביישו. אל נתבייש־נא לכתוב ולדרוש הרבה. אני מבין, כי יכולים לאמור לנו: “לא נתּן!” אבל, עלינו לדרוש.

לדאבוני הגדול, אינני בקי בכתבי חכמינו. אבל יש דברים מעטים שלמדתי היטב, ומהם שאבתי את כל חכמתי הפוליטית, – הגדולה – או הקטנה. זהו המשל של “שנים אוחזין בטלית”. אם זה אומר “כולה שלי!” וזה אומר “כולה שלי!” – אז המסקנה היותר־גדולה היא: יחלוֹקו… אבל, בשעה שהאחד אומר “כולה שלי!” והשני אומר “חציה שלי!” – אז הראשון מקבל שלשה רבעים, והשני מקבל רק רבע אחד… אל נא נקדים איפוא את פני אלה, אשר יאמרו “כולה שלי!” נעמוד בכל תוקף ונדרוש: “כולה שלנו!”.

אני הנני בעד הסכמה עם הערבים. ואני מסכים עם הד"ר טהוֹן, כי אסור לנגוע בשאלת ההפקעה. נגיד להם, כי באוֹטוֹנוֹמיה שלנו דאגנו להם. רק יש דבר אחד, אשר עליו אין אנו יכולים לוותר, והוא, כי הממשלה תהיה כולה שלנו. אין עם אשר יסכים, כי אחרי שבתו בארץ אחת אלפים שנה, יבוא אחר ויתרבה בה. צא לנו מאד על הדבר הזה. אבל אנו צריכים להעמיד את הדבר הזה לא כמו “שאלה” בין עם־ישראל ותושבי ארץ־ישראל הערבים, כי אם כמו בין עם־ישראל ובין עם־ערב. לעם־ערב, המונה שלשים לחמשה מליון איש, יש חצי אירופה; בשעה שעם־ישראל, המונה עשרה מיליונים, נע־ונד בעולם, אין לו אבן משלו, והוא רוצה להניח את ידו על “הארץ הזאת” – ארץ־ישראל, יען־כי כל מה שיש לארץ הזאת, וכל מה שנמצא בה מהראוי לתהילה ולתפארת – זה שייך לנו, לעם ישראל. האם יעמוד העם הערבי מנגד? האם יתנגד? כלומר, כי מי שיש לו רוב – ישאר רוב לעולם? ומי שיש לו שטח־אדמה יותר גדול מאשר אנגלה, צרפת ואיטליה יחד, יהיה לו עוד – עד בלי סוף, ומי שאין לו כלום – לא יהיה לו כלום לעולם? אנו עומדים על נקודת־ההשקפה של “יובל”; מי שאין לו כלום – נותנים לו; מישיש לו יותר מדאי – לוקחים ממנו; מי שנלקח ממנו- חוזר אליו… (מחיאות כפּיים).

אני מציע: אתם תרשו לועדה הפּרמאַננטית לקחת את ה"דוֹקוּמנט" הזה בתור בסיס לדון עליו, לתקן אותו ולהביא אותו אחר־כך לפני האסיפה. ואז נבקש מאת האסיפה הזאת, – למרות הקושי שיש בדבר, למרות זה שיש פה פרטים, למרות זה שאי־אפשר היה ולא צריך היה לחלק את הדוֹקוּמנט הזה, יען־כי אנו עומדים על “משמר דברים” (אני מבין, אמנם, כי זהו משא כפול. לחברי הועדה ודאי תנתן העתקה אחת לכל אחד) –, ואז נבקש את האסיפה לקבל את “הדרישות” האלו ולתת אותן למשלחת בתור מאַנדאַט, שעליו יעמדו ועליו ילחמו. אם יתחילו לרדת מהגובה הזה, – עד איזה עומק אין אני יודע –, אבל להתחיל לרדת – יתחילו מהגובה הזה.

כולה שלנו וכולה שלנו! (מחיאות־כפּיים סוערות).

על־דבר התרכובת של הועדה התמידית. אני מצטער על אשר הציגו את הקאַנדידאַטוּרה שלי, ובאופן כזה סגרו את הדלת בפני אחרים. אני בין־כך אחדור שמה ואמצא לי שם מקום. לחדר הועדה צריך שיבואו מומחים – לא יוּריסטים, כי־אם מומחים לעניני הארץ. ואני מוצא, כי כל אלה שהוצעו לחברי המשלחת צריכים גם־כן להשתתף. (קריאה: – לא הוצעו עדיין! ז’בוטינסקי עונה: – הועדה יודעת כבר את שמות המוצעים. אני הייתי מבקש כי הועדה תזמין אותם).

---

לפני סיום המושב הוחלט ב־55 קול נגד קול אחד: “המועצה הארץ־ישראלית מקבּלת את ‘ראשי־הפרקים לתכנית שלטון זמני בארץ־ישראל’ בתור יסוד לדרישותינו הלאומיות. חברי המשלחת לחוץ־לארץ מחוייבים לעמוד על בסיס העיקרים של התכנית הזאת”.

---

אחרי דברי־הסיכּום של ד"ר טהוֹן ניתנה רשות־הדיבור לז’בוטינסקי לנאום־הנעילה.

אחרי המלים היפות והנשגבות כאחד של הד"ר טהוֹן מוצא אני לנחוץ להוסיף מלים אחדות על־אודות אנשים אשר היו ואינם כבר.

זאת היא האסיפה הראשונה של כל ארץ־ישראל המשוחררת. אנגליה שילמה בקרבנות מרובים עבור השחרור הזה, ובין הקרבנות האלה יש גם קרבנות הקרובים ללבנו ביותר. והצעירים העבריים שיצאו לתור את ארץ־ישראל ומצאו תלי־קברים עם ציוני “מגן־דוד” על מצבות־אבן, יזכרו־נא, ישׂאו־נא תמיד על לוח לבם את אלה המונחים מתחת לגלים האלה! וזכרו־נא גם את אלה אשר עזבו את עמק־יזרעאל בסם־מות של מחלת־הקדחת בדמם, ובבתי־חולים אנגליים אחר־כך מתו…

זכר־נצח לגיבּורים האלה!

(כל הנאספים קמים על רגליהם ועומדים במשך רגעים אחדים. אחרי שבת הנאספים – ממשיך ז’בוטינסקי):

שנית, רבותי! בשם הקוֹמיסיה הציונית יש לי להביע לכם את רגשי הכבוד והתמהון, אשר אנו, – שבאנו מחו"ל, – התבונַנו ומתבוננים בכם. האסיפה הזאת מאחדת באולם הקטן הזה את הכוחות המנהיגים, את הכוחות הכי־פוֹריים של אררץ־ישראל. יש לכם פה ישוב קטן; אבל, כשדנים מן בחוץ, קשה להאמין, כי נמצאים בתוכו כוחות כאלה ובמספר כה רב. וכאשר אני מביט לכל הצדדים ורואה, כי אין לך מקצוע־עבודה של עבודתנו הלאומית, – המקצוע הכי קשה, או שפל, או עניו, או הכי־אחראי -, אשר לא יימצא בשבילו זרם הנותן את הכוחות האלה: בשביל העבודה החקלאית, עבודת הגדוד, המשטרה, ובשביל כל עבודה העומדת על הפרק; ואת כל הכוחות האלה נותן ישוב קטן אשר מספרו מצומצם ושהופחת עוד יותר אחרי ארבע שנים של משבר,- אז תמהון וחרדת- קודש תוקפים את לב האיש הבא לחו"ל. ובאמרי “חרדת־קודש”, – אין אני רוצה לתת לכם “מחמאה, או “קוֹמפּלימנט” זול, – לאותם אנשים שיש לי הכבוד לנאום לפניהם; כולכם פקחים ונבונים־ביותר, כדי לא להבין “קוֹמפּלימנט” זול; אלא יש לי חרדת־קודש לפני “הרוח” אשר קיבץ ואיחד את האנשים באלה ויביאם הנה ויניעם לעבוד את העבודה הנוכחית. ואם ראינו דברים אחדים באסיפה הזאת, שהוכיחו, כי יש לכם חוש פאֶרלאמנטרי, – דבר היכול לגרום כבוד גם לעמים גדולים באירופה – אצל שכבות כאלו אשר לא היינו מאמינים, כי יש להם החוש הזה.- אז באמת צריך להסכים, כי “אוירא דארץ־ישראל מחכים”, כי באויר ארץ־ישראל יש איזה דבר אשר איננו באויר חו”ל.

הקוֹמיסיה הציונית קיבלה עליה את התפקיד לשמוע את דעת הישוב העברי בארץ־ישראל ביחס לדרישותינו הלאומיות, ורצתה,, כי דעת הישוב הארץ־ישראלי תבוטא, – אם גם באופן הלתי־שלם. בשעה שהקוֹמיסיה לקחה עליה את התפקיד הזה ומילאה את ידי חבריה להתחיל בעיבוד – פחדנו, כי הישוב הארץ־ישראלי לא יתענין בשאלה הזו. ואדונים רבים יעידו לכם, כי לא האמַנו בהתענינות. אולם עכשיו נוכחנו, כי טעינו. בכל שדרות העם מצאנו – לא רק התענינות, כי אם גם הבנה יֶשנה; חוש – אולי אינסטיקטיבי, ואולי מיוסד על ההכרה, כי אנו הננו עם זקן וצעיר כאחד, ועמנו ראה כבר את כל המהפכות ואת כל הקוֹנסטיטוּציות שהיו בעולם ושאב מכל המקומות.

ויש לי עוד להביע את תודתנו לאלה שעזרו לקוֹמיסיה הציונית בדבר הזה, – לאדונים שהקדישו זמן רב כל־כך, כדי לעבּד יחד את התוכן ואת הנוסחה האחרונה: האדונים ד"ר טהוֹן, ברלין, יפה, ד"ר לוריא, איזנברג, וילקנסקי, בנטביץ'. אבל יש שם אחד, אשר אני רוצה, כי תזכרו אותו בקשר עם התכנית הזאת. אולי יימצאו אנשים שילעגו לכך, ויאמרו: “התאספו ששים איש וקבעו קוֹנסטיטוּציה!” כשהתאספו ציוני רוסיה לפני מספר שנים בהלסינגפוֹרס, וקבעו קוֹנסיטוּציה לאומית בשביל יהודי רוסיה. – גם אז לעגו להם. אבל, כשהתחוללה המהפכה ברוסיה, – זכרו, את “הפרוֹגראַמה של הלסינגפוֹרס”. “אבן מאסו הבונים” ותהיה תמיד, ל"ראש פינה"! וכך היה המקרה גם עם הפּרוֹ ג ראַמה הזו, שנקבעה ליסוד לחיים הפנימיים של הודי רוסיה – ע"י ציוני־רוסיה שהתאספו בהלסיגפוֹרס. אני השתדלתי להראות לכם, כי התוכנית השאת איננה מקרית: כל שלשלת וטבעת וחוליה מתאימות זו לזו. זאת היא המסקנה של עבודה במשך שנים ושל עינים שהביטו חמינה ושמאלה, למעלה ולמטה, וכך חובּרה התכנית הזאת וכך חובּרו המסקנות וה"עובדות" האלו. – ובתוכם יושב אדם עָנָיו זה, אשר שכח גם לחתום את שמו מתחת לתכנית הזאת, ושמו – אטינגר! (מחיאות- כפיים סוערות).

שלום, אדונַי! להתראות באסיפה המייסדת! (מחיאות־כפיים ממושכות).

הרצאה באסיפה השביעית של הועד הזמני, יפו, ט"ו –ט"ז אלול תרע"ט

בי"א בתמוז מקריאים בישיבת הועד הפועל הזמני שני מכתבים של ז’בוטינסקי, האחד מכוּון לועד הפועל והאחר למר ב. יפה לשם הקראה בועד הפועל. במכתבו הראשון מאיץ ז’בוטינסקי בועד הפועל לכנס בהקדם את האסיפה המייסדת של יהודי ארץ־ישראל. "אינני יודע מהו המצב בעולם הציוולי בארץ ישראל בשבועות האחרונים, אבל בעולמנו אנו לא הוטב כי אם הורע. – - האנטישמיות כבר חדרה מהשדרות הגבוהות ש הצבא לתוך שורות החיילים הפשוטים, והיו כבר קטטות אי־נעימות עד מאד בין חיילינו ובין חיילים אנגליים, שסיבתם היחידה היא היחס אלינו מלמעלה.

– צריך לקרוא את האסיפה המייסדת, למען תדון על הצעדים שאפשר עוד לעשות בטרם יקוקל המצב לגמרי על־ידי איזה סכסוך או שערוריה בולטים וצועקים יותר מדי. אני בטוח שחברי ועד הצירים היו רוצים להשתמש באמצעים היות רחריפים, אבל נמצאים הם תחת משמעת חיצונית, ואין ביכולתם אלא “לפנות ללונדון” – ז"א לציונים אשר בלונדון. אבל נדמה לי שבא זמן לפנות ישר בשם יהודי ארץ־ישראל לבאי־כוח העם האנגלי, בכדי להעיר את תשומת לבם על פעולות הממשלה המקומית, ומי יוכל לעשות את הדבר הזה, אם לא באות־כוח של יהודי ארץ־ישראל? – אינני בטוח שישפיעו דברי אלה – אבל הייתי רוצה שתזכר העובדה, כי אמרתי אותם באזני הועד הפועל.

במכתב אל ב. יפה כבר מסופר על המרידה בגדוד ל"ח:

“בבקשה ממך למסור לועד הפועל של הועד הזמני כי שלשום מאנה פלוגת חיילים של גדוד ל”ח בבּלה (קרוב לרפה) לצאת לעבודתם. נאסרו ונשלחו חיילים נוצרים מלוד לשמרם. דרישתם – שחרור בלי איחור. אבל סיבות המרד הן אותן הסיבות הכלליות שהרסו את ההתלהבות הקודמת של המתנדב העברי והסירו בעיניו כח טעם פוליטי ואידיאַלי מעבודתו ומקרבנותיו. בעצם הזמן הזה סרבו מספר חיילים מהגדוד הארצישראלי ברפה להכּנע לפקודה השולחת אותם למצרים לעבוד בתור משגיחים על שבויים תורכיים, – הם אומרים שאין לממשלה הרשות לשלוח אותם למצרים. – ידוע לך כמה השתדלתי להשקיט את חיילינו ודרשתי מהם משמעת אין־סוף, אבל אני מוכרח להודות כי באו מים עד נפש ואינני יכול להאשים את החיילים האלה.

"עבודתם קשה מאד מנקודת־המבט הצבאית, והמצב רציני.

"ועד הצירים לא עשה מאומה כדי לשנות את היחס האנטישמי לחיילינו, היחס שהתפשט בהדרגה בכל חוגי הצבא ובכל שדרותיו מלמעלה עד למטה – לא עשה מאומה חוץ משהרבּה בשיחות־חוץ עם אלנבי ומוניי אשר שניהם שונאים את החייל העברי וישמחו לחורבן גדודינו.

“הקהל הארץ־ישראל אולי יוכל עוד להיטיב את המצב אם יפנה ישר לממשלה האנגלית בלונדון – ישר, ז”א לא דרך ועד־הצירים שבלונדון".

בכ' באלול השתתף ז’בוטינסקי בישיבת הועד הפועל של הועד הזמני. הוא “מרצה על המקרים האחרונים שקרו בגדודים הל”ח והל"ט ועל המשפט האחרון שהיה הגדודים הנ"ל ושעל־פיו נידונו 54 חיילים לעבודת־פרך מ־7 שנים. הוא בא בהצעה ובבקשה לועד הזמני להתערב בדבר ושיפנה ומלך אנגליה לבקש חנינה על החיילים שנשפטו".

נבחרה ועדה – מורכבת מבן־גוריון, ד"ר גולדשטיין, ז’בוטינסקי וב. יפה – לניסוח בקשת החנינה, והוחלט: “להכניס לתוך בקשת־החנינה רמזים על דבר המצב בארץ בכלל”. כן הוחלט: לפנות בטלגרמה אל הועד הפועל הציוני הגדול ול- G.H.Q. (המפקדה הראשית) ולבקשם לעשות את כל הצעדים הדרושים בשביל להשאיר את החיילים הרוצים להשאר בארץ".

בו' באלול הוקרא בישיבת הועד הפועל נוסח של “בקשת חנינה” למלך האנגלי, שהוכן ע"י ז’בוטינסקי. בכתב זה מסופר בפרטות, כיצד התפשטה האנטישמיות בשלטון הצבא הבריטי בארץ וגרמה לאותה אכזבה עמוקה אשר היתה הרקע הנפשי למרידות בגדודים.

אך “כתב החנינה מעורר ויכוחים, היות ומוצאים שזה כתוב בסגנון חריף יותר מדי ולא לפי הוראות הועה”פ שניתנו באסיפתו הקודמת". הוחלט איפוא “לכתוב נוסחה שניה, ולשנות בעיקר את המקומות שמדובר בם על המצב הכללי”. כן נדחתה שליחתה של בקשת החנינה, עד שתתקבל תשובת הגנרל אלנבי על בקשותיהם של מפקדי הגדודים ל"ח ול"ט. פאַטרסון ומאַרגוֹלין, לדחות את ההוצאה לפועל של פסקי־הדין.

בט"ו אלול נתכנסה אסיפה מיוחדת של מליאת הועד הזמני, כדי לדון בהצעת ז’בוטינסקי בדבר שליחת בקשת־החנינה אל המלך האנגלי. הישיבה נערכה בדלתיים סגורות. בשם ועד־הצירים השתתף בה ד"ר אידר. נכחו גם נציגיהם של חיילי הגדודים, ובתוכם ד. בן־גוריון.

המרצה היה ז’בוטינסקי.

אדונַי!

הרשוני להביע את תודתי לחברי האסיפה הזו על אשר הסכימו לשמוע את הרצאתי על הענין הנידון. אני מוכרח לא רק לספר לכם מה שקרה, אלא גם לבקש מכם השתתפות ועזרה.

בגדודים העבריים ל"ח ול"ט היו מרידות קטנות. 55 חיילים מרדו. באוגוסט הועמדו למשפט. המשפט נמשך כחודש ימים. הם נידונו: בל"ח – 24 חיילים לעבודת פרך משתים עד שבע שנים, בל"ט – 30 חיילים לעבודת פרך מחמש עד שש שנים. בל"ט הורידו אח"כ, בלי שום איציאַטיבה, את העונש: 29 חייל הוחלף להם העונש בשנתיים מאסר ובשלש שנים עבודת פרך, הל"ח נשאר המצב כמו קודם.

מה נקרא מרד בצבא? אם יותר משני חיילים אינם מסכימים להוציא אל הפועל פקודה ליגאַלית מאוֹפיצר או אוּנטר־אוֹפיצר, – למשל: “ימינה פנו”. – נקרא הדבר מרד.

לשתי המרידות בגדודים ל"ח ול"ט יש היסטוריה ופראֶ־היסטוריה. הגדוד הל"ח עומד בבּלה, קרוב לגבולות ארץ ישראל ומצרים, ותר משמונה חדשים. וקשה מאד היה לצעירים אלה לעמוד שם. אז שלח הקוֹלוֹנל פּאַרסוֹן מכתב לתחנה הצבאית הראשית ובו כתב כּי קשה לצעירים מהגדוד ל"ח לעמוד במקום ההוא. תיכף שלחו אותם אל הבּאַטאַליון ויתנו עליהם עבודות קשות. לפני המרידה, בחודש מאי, באו אלי ארבעה צעירים מבּלה ויספרו לי על־דבר המצב בגדוד. סיפרו לי את כל הסבל אשר הם סובלים בתור חיילים עבריים מאנטישמיות, אם הם נוסעים ברכבת, הם פוגשים אנטישמיות, אם הם מבקשים “ליוו”¹ לירושלים – פוגשים באנטישמיות.

עומדים על משמר על־יד תחנת אוֹפיצר אנגלי־נוצרי – הם פוגשים באנטישמיות. באים בימי החופש למושבות העבריות – בני המושבות מספרים להם על האנטישמיות השוררת בחוגים של פקידי הממשלה. קוראים בעתונים אמריקאיים ופוגשים שוב את המפלצת הזאת: העתונים מספרים על האנטישמיות השוררת במשלה הצבאית והאזרחית, וכו'. והם שאלו אותי: “איזה ערך יש לכל עבודתנו בצבא הבריטי בתור חיילים עבריים? האם אין זה אלא ‘שווינדל’?² והאם אין אנו מכסים בשמנו הטוב, אשר יש לנו בערינו ובעיירותינו באמריקה, על ה’שווינדל' הזה? ולמה אתה דורש מאתנו להשאר, ואם איננו חפצים להשאר – אתה קורא לנו ‘בוגדים’; אולי צריך לקרוא לך ‘בוגד’?” כדברים האלה ועוד כאלה שאלו אותי. – אז דיברתי על לבם, הטפתי להם מוסר, והם נסעו.

כעבור ששה שבועות נודע לי, כי ארבעת הצעירים האלה היו בין המורדים. הם פנו לקוֹלוֹנל פּאַטרסון ושאלו אותו, אימתי תנתן להם האפשרות להשתחרר מה־שווינדל" הזה.

זאת היא הפראֶ־היסטוריה של המרידות בגדוד הל"ח. וה"היסטוריה של המרידה התבטאה באי־מיללוי פקודה רגילה של אופיצר.

בגדוד הל"ט היה הענין אחר לגמרי. הגדוד הל"ט הוא היחידי מכל גדודינו אשר לתוכו חדרה האנטישמיות באופן רשמי.

ואת זאת עליכם לדעת: כל האוֹפיצרים של הצבא הבריטי בארץ־ישראל הם: או ציונים, או מתימרים לציונים, או מתראים בתור קוֹרֶקטיים, או – אנטישמיים.

בגדוד הל"ט נמצא מאַיוֹר אחד סמוֹלי. – אחרי נסיעת קוֹלוֹנל מאַרגוֹלין ועוזרו הוֹפּקינס נכנס המאַיור הזה על־פי מקרה לגדוד הל"ט והכניס את רוחו – רוח האנטישמיות. הוא היה מכניס אנשי- צבא לתוך אהלו והיה מדבּר אתם על הפרעות בפולניה ואומר: “מי יודע, אולי אשמים היהודים בעצמם בהתפרצות הפרעות נגדם, אוללי הם ריבוֹלוּציוֹנרים”, וכו’י דיבּר על־דבר ארץ ישראל ועתידה ברוח מתנגד להצהרת בּאַלפוּר. אחר־כך התחיל להעניש בענשים חמורים את אנשי־הצבא “שחטאו”. חייל אחד, בפלוגת הטראַנספּוֹרט, חלה ומסר את פּרדוֹ לחייל שני. החייל השני – מה היה לפני היותו לחייל, סנדלר או לבלר, אינני יודע – לא ידע איך להתהלך עם פרדים והידק יותר מדי את מצח הפּרד הרתמה והתהווה פּצע. העניש האופיצר את החייל הזה ל־21 יום מאסר. למחרת היום של העונש הצהירו 44 אנשי־צבא, כי הם רוצים לראות את המאַיוֹר סמוֹלי. לא נתנו להם לראותו והוליכו אותם לבית־האסורים. אני מכיר את הצעירים האלה. הם פתחו את לבם לפני. ואני מעיד לפניכם, ואני נשבע לכם, כי בגדוד הל"ח מרדו לא מפני שלא פרקו את הגדוד, ובל"ט לא היתה כלל מרידה בתור שכזאת: אלא הם מרדו מפני עלבונם הלאומי ועלבונכם ועלבוני. –

בבית־המשפט הצבאי קשה להכניס דברים שאינם בהאשמה. בכל־זאת, בגדוד הל"ח דיברו עם השופטים באופן פרטי, ואחד הראה להם דוֹקוּמנט, אשר נשלח לכל הגדודים העבריים לפני חג הפסח: “כדי להמנע מסכסוכים בין יהודים וערבים ונוצרים – אסור לאנשי־צבא העבריים להכּנס ירושלימה בימי החג”. “ובנוגע ליפו – לא כדאי ללכת ליפו” = מתכוונים שילכו לתל־אביב. ומאז, אחרי הנתן הפקודות האלה, אשר נשלחו כמובן לכל השוטרים הצבאיים האנגליים, התחילו ה"אוֹבּלאַבות"³ על אנשי־הצבא היהודיים.

תעודות אלו וכיוצא באלו הראו לשופטי בית־המשפט הצבאי אשר שפטו את אנשי־הצבא העבריים ה"מורדים".

אז אמר לנו הקוֹלוֹנל האַריס, אב בית־הדין: “אני מודה, כי לוּ נמצא גדוד אנגלי במצב זה, היה כולו מורד; אלא, במשפט הצבאי יש “הספר האדום”⁴, ועל־פיו עלינו לשפוט”. ועל־פיו שפטו והוציאו פסקי־דין כאלה, אשר הפליאו אחר־כך בקשיוּתם את הקטגורים עצמם. זה לא היה משפט. זאת היתה פוֹליטיקה. בזה, נדמה, סיימו את הפּוֹליטיקה שלהם בנוגע ליהודים בכלל ובנוגע לגדודים בפרט. –

אני עשיתי את כל מה שביכולתי. הייתי סנגור. ועכשיו יש לי רשות וחובה לפנות למלך האנגלי, ז"א לממשלה האנגלית על־ידי המלך האנגלי, ולספר מה שסבלו אנשי־הצבא הנידונים בתור חיילים ובתור יהודים.

לפני זמן קצר פניתי לועד הפועל של הועד הזמני בבקשת עזרה רוחנית לטובת הנידונים; עתה אני פונה בבקשה הזאת לועד הזמני ודורש: לקום לעזרה! אלה הנידונים תריכים להיות שקולים בעיניכם כבניכם־אתם. אותה הסערה יכולה להתחולל גם בגדוד מ', הארץ־ישראלי; ומי יודע, אם בניכם לא יהו נשפטים לעבודת־פרך כצעירים האלה!

בסוף יולי היתה מרידה בגדוד מ'. מכיון שזאת היתה כבר מרידה שלישית, והיו בודאי שואלים את אנגליה: מה זאת? יש לך שלשה גדודים עבריים בארץ־ישראל, וכולם מורדים; הלא בודאי לא בלי שום סיבה מורדים הם? לכן נפחדו מפקדי הגדוד נ', נרתעו לאחור, וסלחו לו; אלא במקום להעניש את המורדים – העבירו את כל הגדוד למדבר. ואת אלה מהל"ח והל"ט שפטו לעבודת פרך. –

ברגע הזה אין לכם רשות להתנצל. עליכם לקום ולהגן על הנידונים בבקשת רחמים. ובזה אין במה להתפלפל: או שתעשו דבר כהוגן או שלא תעשו כלל.

למי צריך לפנות?

מובן, כי לא לד"ר אידר! לד"ר אידר אין שלטון וכוח! ולכל ועד הצירים אין שלטון וכוח. אף ללא לווייצמאַן, או לווטסון או לאלנבי שנסע – צריך לפנות בשם יהודי ארץ־ישראל לממשלה האנגלית על־ידי המלך האנגלי, על־שם המלך האנגלי.

איך צריך לפנות?

ישר, בלי כל מתווך, עברי או אנגלי.

מה צריך לכתוב בבקשת הרחמים?

אתם יכולים לבקש רחמים על הנידונים מפני שתי סיבות:

א) מפני שהם טיפשים ולא מבינים מה שעשו;

ב) מפני שהם ריבוֹלוּציוֹנרים.

ועליכם לדעת, כי שני הנימוקים האלה לבקשת רחמים בשביל הנידונים אינם טובים בשביל הנידונים: א) אם תאמרו, כי מתוך טיפשות עשו מה שעשו, ישלחו אותם לשתי שנים עבודת־פרך – במקום חמש. ב) בשעה שאומריםעל צעיר יהודי, שמולדתו רוסיה, כי הוא ריבוֹלוּציוֹנר, אומרים עליו בזה שהוא “בּוֹלשביק”, היר הוא אבוד. עליכם איפוא לתת סיבות אחרות למעשיהם, והסיבות צריכות להיות לאומיות, כי אם לא תתנו סיבות לאומיות, אלא סתם סיבות, יקראו להן באנגלית סיבות בּוֹלשביסטיות.

הקוֹלוֹנלים פּאַטרסון ומרגוֹלין פנו לאלנבי בבקשה על־דבר דיחוי העונש של הנאשמים לזמן בלתי־מוגבל ( suspension ). אלנבי קיבל את הבקשה הזאת ונסע לחוץ־לארץ. אני טלפנתי היום למשרדו הראשי ושאלתי על תשובת התוצאות של הבקשה, ואין תשובה. – אם אתם תתפזרו עכשיו ולא תעשו את הצעד הזה אשר אמרתי לכם – לשלוח לממשלה האנגלית, על־ידי המלך האנגלי, בקשה לחנן את הנידונים – אז קשה יהיה לאָספכם עוד פעם לשם זה. בפעם הבאה כבר יהיה מאוחר להגיש בקשה. אם אפילו תתקבל תשובה חיובית מאלנבי ויינתן להם דיחוי, אש ישאר כתם על גדודנו וזה יפריע הרבה מאד להתפתחות הגדוד. אם אתם לא תרצו {לנקות} את הכתם הזה, אז הישוב ישלם והציונות תשלם על הכתם הזה. –

אם אתם מסכימים לדעתי, כי צריך להגן על הנידונים, אז אין להתחשב עם הצעדים שעשו הקוֹלוֹנלים פּאַטרסוֹן ומאַרגוֹלין, ועליכם לעשות את צעדיכם אתם.

*

בויכוח על הרצאה זו נדונה תחילה השאלה, אם הועד הזמני צריך לפנות בבקשת־החנינה אל המלך האנגלי במישרין או באמצעות ההנהגה הציונית או השלטונות הצבאיים המקומיים. בהצעת ז’בוטינסקי תמכו בעיקר ד"ר וולדשטיין, יבניאלי, לודוויפוֹל ובן־גוריון. שאר חברי הועד הזמני, שהשתתפו בויכוח (מיוחס, מאירוביץ', לובמן, שירמן, גיסין), הביעו ספקות ואף התנגדו בפרוש. ד"ר אידר, בא־כוח ועד הצירים, התקיף בחריפות את החיילים המורדים וכינה אותם בשם “אנטישמיים”, משום שהם הם שהביאו נזק לאינטרסים היהודים, ולא היה כל טעם לאומי במרידתם. הוא הוסיף וטען, כי “היו מאנשי־הצבא שהתנהגו לא כמו יהודים, אלא כבני השדרות הגרועות של הצבא האנגלי, כמו אנשים נקלים”, ןכו'. את עמדתו כלפי הצעת ז’בוטינסקי סיכם בדברים האלה: “אם אתם רוצים לשלוח את הפטיציה הזאת – שילחו; אבל היא לא תועיל, היא עוד תזיק… אני מאמין כי הפטיציה הזאת היא נגד האינטרס הלאומי שלנו. אם תדרשו, כי ועד הצירים ישלח את הפטיציה הזאת, ז”א הי הוא יעבירה, – ימלא את הדרישה הזאת, אבל אשר לא יאשרנה". כאן פרץ אינצידנט בין ד"ר אידר לבן־גוריון אשר דרש, “כי הד”ר אידר יאשר את דבריו אלה, אשר דיבר על הגדודים ל"ח ול"ט, בפני משפט כבוד" (ז’בוטינסקי קרא קריאת ביניים: “כמדומני, שאתה צודק! זהו ענין למשפט השלום!”). בן־גוריון המשיך ואמר: “אני הנני חבר למפלגה שאיננה ממעריצי הממשלה, ובכל זאת – מהיום שנכנסתי לגדוד הייתי אני אחד מראשוני המשפיעים לשמור על הדיסציפלינה”. (ז’בוטינסקי: “אמת! אמת! זוהי גם דעתו של הקוֹלוֹנל מאַרגולין עליך”). ואח"כ סיפר בן־גוריון פרטים על האוירה האנטישמית בגדוד הל"ט והזים ע"י כך את טענת הד"ר אידר, כי המרידה באותו גדוד נגרמה ע"י פניות אישיות חסרות־ערך. “שאר דברי הגנאי אשר הד”ר אידר הטיח על הגדודים העבריים יתבררו בבית המשפט", סיים בן־גוריון את דבריו.

אחריו קיבל ז’בוטינסקי את רשות־הדיבור לנאום התשובה למתווכחים.

*

אין אני מסכים כלל וכלל לדעתו של הד"ר אידר בנוגע לסיבות שתי המרידות בגדודים ל"ח ול"ט. אני מכיר ויודע היטב את הצעירים האלה. במשך שלשת החדשים האחרונים הייתי אנוכי בלוד, ומהגדוד הל"ט, בסרפנד, הצעירים האלה ניו באים אליו מדי לילה ומתנים לפני את עקת לבם ואת מרי שיחם. ואני אומר לכם על דברתי־כבוד, כי לא בגלל מלח לארוחה ושאלות אחרות מרדו, אלא בגלל העלבון הלאומי – עלבונם, עלבונכם ועלבוני.

אדבר במתינות על הצדדים השונים של השאלה הזאת, כי אין אני רוצה לתת מעוז ומעוף לטמפראַמנט שלי – כמו שהד"ר אידר נתן לשלו.

אני הנני בעד זה, כי בקשת הרחמים צריכה להשלח ישר – לא על־ידי ועד הצירים. אוסיף עוד, כי הד"ר אידר איננו יחידי ביחסו לאנשי הצבא ה"מורדים"; גם יחס בּראַנדייס אליהם איננו יותר טוב. אני דברתי עם בראַנדייס אליהם וסיפרתי לו מה שהיה בגדודים, ואמרתי לו, כי אם יש מי־שהוא שיש לו הרשות להתקצף ולהתרגז על הגדודים, הרי זה אנוכי; ואם יש מי־שהוא שיש לו הרשות לגעור בהם בנזיפה – הרי זה לי, ולא לאדון הזה, הד"ר אידר, ולא לבראַנדייס, יען כי לא הד"ר אידר ולא האדון בראַנדייס “האט די קאַשע אריין גילעגט”⁵ אלא אנוכי. לי יש הרשות! וסחתי לו לאדון בראַנדייס, כי הגדודים העבריים נשלחו לפינה כזו, שאי־אפשר לסבול אותה, וכי הקמפין יפה איננו סובל אותה, וכי פּאַטרסוֹן איננו סובל אותה, וכו'. ובכל זאת, אחרי כל הדברים אשר דיברתי אליו ואחרי כל אשר סיפרתי לו, כשפנו אליו מבּלה, שהוא יהיה סנגורם – ענה להם, כי אין לא אהדה אליהם. – ועכשיו יש לכם טיפּוּס של חבר ההנהלה הציונית, אחד היושב בארץ – הד"ר אידר, לשל אחד היושב בחוץ־לארץ – האדו בראַדייס, ואם הם מתיחסים כך למעשי הגדודים, איך יתיחס אליהם אלנבי – ראש השונאים שלנו – אשר הד"ר אידר כתב לו: I thank you very much in the name of the Jews of Palestine, ⁶ואם הד"ר אידר, אשר ספג לתוכו את כל במרירות של מצבנו ועלבונותינו הלאומיים בארץ, מביט בעינים כאלה על התפרצות הגדודים מתוך הרגשת העלבון הלאומי – איך יביטו עליהם בלונדון?

רבותי, חברי הועד לזמני! עליכם להחליט: אל אתם מביטים על מעשי הגדודים בעיני הד"ר אידר, אז למה לכם בכלל לפנות בבקשת חנינה? ואם אתם מביטים על המעשה הזה כעל מעשה שבא מתוך התפקעות הסבלנות לסבול את העלבונות הלאומיים התכופים, אז עליכם לפנות בבקשת החניה ישר למלך. למה למלך? יען כי בבקשת רחמים אין פונים לממשלה פוליטית, אלא למלך. רק למלך יש הרשות “לשבור” את פסק־הדין שהוּצא על־ידי בית־דין ליגאַלי (זהו “בעל’יש”⁷). אתם אנשי ארץ־ישראל, בעלי־בתים בארץ־ישראל, הצעירים הנידונים היו בבתיכם; ואתם פונים באופן בעל־הביתי למלך האנגלי בבקשת רחמים. כיצד תפנו לאלנבי בבקשת רחמים והוא איננו מלך, ועניני הרחמים אינם מסורים לידו. ואם “פּוֹליטיקה” היתה כאן ופסקי־דין היו מונחים בכיסי השופטים עוד קודם לכן, כי אז אין עצה אחרת אלא לפנות למלך.

רבותי! אני באתי הנה בשם 50 צעירים, צעירים טובים כמו בניכם אתם, שנידונו לענשים קשים וחמוּרים, ולבקשכם כי “תתאמצו” מעט ותבקשו רחמים עליהם ממי שיש לבקש.

יש כאן גם שאלה אחרת, שאלת suspension (דחית העונש לזמן בלתי־מוגבל): הקוֹלוֹנלים פּאַטרסוֹן ומאַרגוֹלין הגישו בקשה לאלנבי “לדחות לזמן בלתי־מוגבל” את העונש של הצעירים. והנה, בין הצעירים האלה מהגדוד הל"ט יש צעיר אחד וטובין שמו. קודם נידון לעבודת־פרך למספר שנים יותר גדול מהאחרים; וגם אחר־כך “חונן” לשלש שנים עבודת־פרך במקום שתי שנים, כאחרים. למה חל עליו עונש יותר גדול? יען כי הוא אשר פנה אל האוֹפיצר ואמר: “אנו רוצים לראות את המאַיוֹר סמוֹלי”. ובבקשה לדחות לזמן בלתי־מוגבל את העונש נכללו כולם מלבד טובין. אם־כן, האם תעזבו את טובין להימוֹק בעבודת־פרך ולא תבקשו רחמים עליו? ובמה חטא הוא יותר מאחרים? ואני יכול להעיד עליו לפניכם, כי הוא איש ישר וטוב, ואני הייתי מתפעל, לוּ היה לי בן כמוהו. מאַרגוֹלין הוא ידידי. אולם, האם בעיניו נביט על מעשה הגדודים ועל מעשה טובין? כששאלתיו, את מאַרגוֹלין: למה לא ביקשת רחמים על טובין? ענה לי: “הוא קיבל את מה שהיה ראוי לקבל”.

אם כן איפוא, על השאלה למי לפנות יש רק תשובה אחת, באופן בעל־ביתי: למלך האנגלי!

“מה לכתוב בבקשה?”

קודם־כל עליכם לדעת, כי אשמת מרידה בצבא האנגלי היא האשמה הכי־גדולה. הפרק אודות העונשים מתחיל ממרידות in active service⁸ ואם מבקשים סליחה, צריכים להביא נימוקים ותירוצים. אי־אלה נימוקים אפשר להביא? או הנימוק כי הם “שקצים”; ועל זה יש להשיב, כי הם כבר עברו את הגיל של שמונה־עשרה שנה.

(על הערת היו"ר, מר אטינגר, למר ז’בוטינסקי, להתקרב אל הענין, משיב ז’בוטינסקי ליו"ר: אתה נתת לכל אחד ואחד לדבר על תוכן הבקשה. ומפני שלא אהיה מחר ביפו, וגם הערב אנני יודע אם אוכל להשתתף עד סוף הישיבה, ומפני ש"כל הקוֹלר הזה תלוי בצוארו של ז’בוטינסקי" – אני מבקש לתת לי לדבר בפרטוּת).

אם תרצו להכניס את כל ה"סלאַם עלייכּוּם", כי הממשלה האנגלית הם ידידינו – לא יתכן הדבר. עליכם לכתוב רק “ביזנס”: או שלא היתה מרידה כלל; או שהיתה מרידה – אבל בגלל סיבות עמוקות, שאינן קשורות בענינים צבאיים. אם לא תספרו, שהצעירים האלה סבלו מענינים שאין להם שייכות בריבוֹלוּציה או בּוֹלשביוּת – אתם מוסרים אותם לידי המלך והממשלה האנגלית בתור בּוֹלשביקים. ואם אתם אומרים, כי הם סבלו בגלל ענינים לאומיים – אתם צריכים להביא עובדות. אולי הנוסחה אשר נתתי איננה טובה, תנו נוסחה אחרת. אבל נקודת־המוצא והטעמים והנימוקים צריכים להיות אלה שבנוסחתי.

“איך לפנות?”

מובן שצריך לפנות לאותה אינסטאַנציה, שאליה אפשר בכלל לפנות לבקשת רחמים: למלך האנגלי ישר!

עליכם איפוא להחליט על שלשה דברים: לפנות או לא לפנות? על־ידי מי לפנות? ואם אתם מקבלים את דעת הד"ר אידר, אז בכלל למה לכם לפנות? איזה נימוקים לתת לבקשת החנינה?

בישיבת הועד הפועל של הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, כ"ב כסלו תר"פ

לפני כשנה התאספה כאן המועצה הארצישראלית ודנה על־דבר הדרישות הלאומיות שלנו. בועידה הזו השתתפו צירים, שהיה להם כבר איזה נסיון עם הממשלה המקומית. הם התאספו אחרי שנסע הפרופיסור ווייצמאַן מכאן ואחרי שאצל האנגלים כבר עברה הדאגה של הנצחון. הם התאספו ודנו על־דבר דרישותינו הלאומיות והבינו שצריך ליצור פה תנאים אוֹטוֹמאַטיים כאלה, שכל מה שנעשה בארץ יתאים להצהרת בלפור. הם הבינו, שדרושות לנו זכויות שתתנה לנו בטחון, שטרם יצא כל פקיד מאנגליה בשביל למשול כאן הוא צריך לעמוד במבחן אם הוא מבין את דרישותינו הלאומיות. אנו צריכים לדרוש, שתהיה להסתדרות הציונית או לכל־הציונים השפעה על המעבּדה באנגליה, שמשם יוצאים המנהלים לכאן. את הדבר הזה הבינה ה"מועצה" עוד אז, ובהנהלה הציונית לא התחשבו עם זאת. ולשמחתי שמעתי הערב, שהפרופיסור ווייצמאַן כבר גם־כן מכּיר, שהתנאים האלה הם הכרח בשבילנו.

אותן הדרישות שהציגו מארץ־ישראל לא נתקבלו אז בלונדון מפני טעמים בלתי־ידועים, ומפני זה נוצר הפירוד גם שם וגם פה. ועתה רוצה אני לאמור בשמחה, “שאוירא דארץ־ישראל מחכים”. האדון ווייצמאַן ראה זה אולי עוד בוֶרסאַליה, אולם התברר לו ההכרח כאשר בא הנה, ועתה הוא הודיע שכבר תסתדר דרישה זו שהיא כל־כך נכונה.

אם מנהיגינו בלונדון ילכו בדרך זו ויעמידו לפני המעצמות את כל דרישותינו בלי ויתור כל שהוא, אני בטוח שהם יקבלו אותן. וחשוב הוא, שדרישותינו תבואנה מארץ־ישראל. מפני שאנשי ארץ־ישראל הם האֶכּספּרטים היחידים שיכולים להעמיד את הדרישות האלה.

אני מתפלא שהפרופיסור ווייצמאַן החסיר פרט אחד. ואולם אני בטוח שהוא יוסיף את זב עכשיו בתשובתו. וזהו הצבא העברי, שהוא חשוב מאד בשביל מצבנו המדיני והכלכלי.

צבא אנגלי ישאר כאן, וחשוב לנו, שהצבא הזה יהיה עברי ברוחו, אם גם אנגלי בתלבושתו. ועובדה זו לא הזכיר הפרופ' ווייצמאן. אני הייתי רוצה, שהפרופ' ווייצמאַן יביע כאן את דעתו על עתידו של הגדוד העברי.

אבל זה עוד לא הכל. הפרופ' ווייצמאַן אמר, שתנאי הכרחי לעבודתנו הוא שאמריקה תתן לנו את הכסף הדרוש. לדאבוננו לא נוכל עתה להשיג את הכספים מרוסיה. לטפל באמריקה חשוב מאד, ואפשר שננצח ואולי גם לא ננצח.

פה אני צריך להעיר למנהיגינו, שהם אינם אלא טועים אם הם חושבים, שאם תשלח משלחת לאמריקה ותסביר להם את המצב, יבוא השלום וההסכם בין ההסתדרות הציונית באמריקה ובין המרכז. לא די שתלך המשלחת לאמריקה, כי לא רק אנו דורשים כסף, יש דרישה כזו גם ממקום אחר, ממזרח אירופה – מרוסיה. וממקום אחר באים לדרוש לשם בנין ויצירה, ומהצד השני באים לדרוש בשם הרחמנות, לשם הצלה מקור ומרעב, וכו'. היהודים הם אמנם רחמנים בני רחמנים. ואולם זה עוד לא די. לוּ יכולתם לזווג את שני הדברים האלה, לוּ יכולתם להראות, שהבנין שאתם רוצים לבנות יביא עזרה לאותם המבקשים בשם הרחמנות, הייתם יכולים לקבל את כל הכספים מאמריקה. אתם צריכים לבוא לאמריקה ולהודיע, שהתכנית שלכם היא מצד אחד תכנית עבודה לבנין־הארץ ויחד עם זה היא תתן מקלט לאותם נצרכים לעזרה.

יסלחו לי אם אני אומר, שהתכנית, שהציע מר אוסישקין, אינה התכנית הדרושה. חוץ מהד"ר רוּפין אין איש מוכשר לסדר תכנית רחבה של התישבות, וצריכים אתם להזהר מאד מאד, טרם שאתם באים לאמריקה עם התכנית. התכנית הזאת צריכה להיות מבוססת על יסודות אחרים לגמרי.

אם אתם רוצים להניע את המכונה, צריכים אתם לבוא לפני העם בתכנית רחבה. אולי תוכלו למלא ממנה רק חצי ואולי רבע, ואולם העיקר שהעם יאמין במנהיגיו. ואז זה יעזור בהרבה לכל דרישותינו הפוליטיות. אמנם לפני זמן־מה היה הפחד בלונדון וגם בארץ־ישראל גדול מאד, שאם נבקש ונבוא בדרישות מרובות – לא נקבל כלום, ואולם עתה כבר הורגל העם ולא נפחד מזה. וצריך להזהר רק מזה, שאם ידרשו מה־שהוא, צריך כל העם לדעת מהדרישות האלה, ואם לא ידע העם מה שדורשים בשבילו – כי אז לא יתן אימון במנהיגיו, והדרישות לא יהיה להן החוזק הדרוש.

ולדברים האלה רוצה אני, שתביעו לנו את הסכמתכם, אדונינו המנהיגים, לשאלת הגדודים והפּרוֹגראַמה.

דברים בויכוח באסיפה העשירית של הועד הזמני, ד’־ו' באדר תר"פ

אני רק אורח פה, ואין לי רשות להביע את דעתי. בכל זאת חושב אני, שכל הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמי אין אני רוצה, כמו שזה עושים פה אנשים אחרים. פה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוּזיה השניה: שאפשר רק לעבוד, ולא להלחם. החבר ֹשֶר נהרג בזמן העבודה. כשאני כתבתי את מאמרי על־דבר הגליל העליון, שמעתי שמספר המגינים צריך להיות כ־200 איש. אני אמרתי אז ואומר גם עכשיו, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד על אדמתנו. יש סכנה שלא יהרגו, כי אם יפשיטו אותם, לא ישאירו עליהם כלום, וישלחו אותם בחזרה; וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על מספר של 500. אבל לערבים יש הרבה מאד נשק, וב־500 איש לא נוכל לעמוד נגדם. אפילו בצבא מאורגן כ־40 אחוזים מהאנשים עסוקים בהובלה, ואנו בשביל ההובלה נצטרך לתת הרבה יותר אנשים.

אני עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנוההגנה, כי אנשים בלי נשק אי־אפשר להחזיק, ולקנות נשק זה יעלה בהרבה מאד כסף ובקשיש. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? נניח שנשלח טלגרמות לאמריקה, ובכל זאת אין אני רואה את היכולת להשיג את הסכומים הענקיים הדרושים.

ועכשיו הצד הפוליטי של הענין הזה. אנחנו כל הזמן דורשים, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום.

אסור לבקש שום עזרה מהצרפתים. אפילו עזרה להעביר מכולת, יען כי הם יעשו מזה עסק בשבילם.

אין אנו מאורגנים, אין לנו הסתדרות מסודרת. אף שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוֹגראַמה. מי יעזור לכל הענין החשוב הזה?

אני מבקש אתכם, כחברכם לדעה, להגיד לצעירים־המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב.

מה לעשות? אני אגיד: יש אצלנו מוסד אחד מדיני, וזהו הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי, וכו'. דרך אחרת אינה!

אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!

נאומים בועד הפועל הציוני

פּראַג, יולי 1921

בסוף שנת 1920, עם החרפת הסכסוך בין קבוצת בראַנדייס ובין מנהיגי הציונות באירופה, התפטרו מן האכסקוטיבה הציונית יוּליוּס סימוֹן ונחמיה דה־לימה. “ועד־הנשיאות”, שהועידה הלונדונית משנת 1920 ייפתה את כוחו להרכיב את האכסקוטיבה, היה מורכב אז מוייצמאַן ומסוקולוב, אחרי שבראַנדייס התפטר מכהונתו כנשיא־הכבוד של ההסתדרות הציונית. בחודש מאַרס 1921 הזמין “ועד־הנשיאות” אישים ציוניים אחדים, ובתוכם את ז’בוטינסקי, להצטרף לאכסקוטיבה ולנהל בה מחלקות מסויימות. המחלקה המדינית היתה מורכבת מאז מוייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי. מלבד זאת נמסרה לידי ז’בוטינסקי מחלקת ההסברה והפרסום, וכן צורף ז’בוטינסקי אל חבר־המנהלים של “קרן היסוד”.

הועד הפועל הציוני, שנתכנס בפּראַג בחודש יולי 1921, אישר את ההרכב החדש של האכסקוטיבה.

בשעת הדיונים הפוליטיים בועד הפועל השמיע ז’בוטינסקי פעמיים את דבריו, בכדי לבסס את הצעת האכסקוטיבה בענין הגדוּד העברי.

לגיוֹן או זיוּן האוכלוסים?

הפעולה בארץ־ישראל תלויה לא רק בכסף ובאנשים. יש לנו אנשים, יש לנו כסף, ואף־על־פי־כן עומדים אנו בארץ בפני קיר אטום. מקיפים אותנו אנגלים אנטישמיים. מה הן הסיבות לאנטישמיות זו? ראשית, הקושי למשול ביהודים. למשול במצרים ובהודים קל יותר.

ועוד: זה ששים שנה לא היה לשום פקיד קולוניאַלי אנגלי כל קשר להתישבות. ועל אלה מתווספים הקשיים של הבעיות הלאומיות והתרבותיות. ולבסוף סביכוּתו של האופי היהודי. הערבי אהוד על הפקידים הרבה יותר. הפקיד אומר בלבו: “עם הערבי אסתדר ברבע שעה, עם היהודי לא אסתדר לעולם”. לכן רשאים ללכת לארץ־ישראל רק פקידים ההולכים לשם מתוך אהבה לדבר.

המצב בארץ היה תמיד כזה: הממשלה, בין שהיא בידי אלנבי ובין בידי אדם אחר, אנוסה היתה לדחות את כל משאלותיו של ועד הצירים בהצביעה על הערבים, על קנאתם, על אפשרויות של חיכוכים.

כל העובדות האנטישמיות בארץ־ישראל נעוצות בסופו של דבר במצב הצבאי בארץ. כלום סבורים אתם, שנוח לו לסמואל, כשלנגד עיניו נרצחים יהודים, והוא אינו יכול להגן עליהם?אבל הוא תלוי בגנרל. והגנרל מכיר יפה מאד את הפסיכולוגיה של החייל האנגלי ואין לו חשק להגן על היהודים. והוא הדין בהפסקת העליה. גם היא, ככל שאר הדברים, תלויה במכשיר הצבאי שבארץ־ישראל. הערבים יתנגדו תמיד לעליה יהודית. אינני מכיר אף דוגמה כזאת בכל ההיסטוריה, שאיזו ארץ מארצות־תבל יוּשבה על־ידי מישהו בהסכמתם האדיבה של האוכלוסים הילידים. לא יתכן שלא יהיו חיכוכים. ואין שום אי־הבנה בינינו לבין הערבים. יודעים הם היטב, כי אין אנו רוצים במדינת־יהודים מיד, אבל באופן אינסטינקטיבי פונים הם נגד העליה היהודית. יש דרכים רבות לעזור בענין זה. את התעמולה אינני מחשיב ביותר. גם מתן שוחד לא יועיל. ענין אחר הוא “לשחד” ביושר ובכנוּת את האוכלוסים כולם, – אם תוצף הארץ נהר של זהב. אך כיצד יתכן דבר זה? והחתול כיצד יעבור את המים? מי יפתח את הדלת? ועוד: יש צורך במידה רבה של תרבות, בכדי לא לרצוח את התרנגולת המטילה את ביצי הזהב. והריני שואל שאלה הגיונית: כאן עומד לפניכם אידיוֹט. אינני יודע מהו פּאַציפיזם ומהו מיליטאַריזם. יודע אני רק מהי הציונות. הדבר היחידי שנותר לנו הוא ההגנה על ארץ־ישראל, שלא תהא תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי. כאשר היו בארץ 5.000 חיילים יהודיים, היה שקט בארץ ישראל, אף־על־פי שמצרים עלתה בלהבות.

היהודי מבקש תמיד תחליף, ולכן חושבים כיום על הגנה עצמית, על זיון האוכלוסים. אני מזהיר מפני מתן נשק בידי אנשים צעירים, שלא אוּמנוּ במשמעת. נשק מוּתר לתת רק בידי אנשים מסומנים, בידי אנשים שעליהם הופקד משמר חזק. ועוד: 2.000 חיילים יהודיים יעשו על הישוב הערבי רושם חזק יותר מ־10.000 תושבים מזויינים. וכיצד נכניס לארץ את הנשק?

הדרך היחידה היא איפוא, להקים מחדש את הגדוד העברי. ושוב מעלים את שאלת הכסף. אין בכוחנו לפרנס צבא מודרני. אך יכולים אנו לתרום את תרומתנו. ההנהלה הציונית תיאָלץ לקבוע לשם כך בתקציבה סכום של 100.000 עד 200.000 לירות. השיטה האחרת אינה זולה מזה. חישבו־נא בכמה כסף עלה לנו העדרו של הצבא היהודי. אין דרך אחרת. מבינים אתם, כי היהודים צריכים להתגונן בעצמם. וכן מבינים אתם, כי היהודים לא יוכלו להזדיין בחשאי. לא נותרה איפוא אלא יצירתו של כוח־מגן רשמי.

ולבסוף מציע אני, כי נתמוך בצורה רשמית במדיניותו החדשה והתקיפה של וייצמאן.

תפקיד הלגיון: למנוע אלימות

יש אומרים, כי הלגיוֹן פירושו פּרוֹבוֹקאַציה. ישנו אדון אחד, שבמשך זמן רב היה בעד הלגיון; שעלה לארץ־ישראל ופיתח ב"הארץ" את תכניתו, כי חיל־המצב האנגלי צריך שיהא מורכב מחיילים יהודיים, – ועתה הוא מתנגד ללגיון. אינני צריך להוסיף, כי איש זה הוא אוסישקין.

דבר אחד חיפשתי בנאומיכם, ולא מצאתי. באתי הנה וביקשתי אתכם לומר לי: אם לא תחליטו על הלגיון – כיצד תוכלו להשכין בארץ בהמשך העליה בטחון לנפש ולרכוש? על שאלה זו לא השיב אף אחד. מדי פעם ביקשתי תשובה מכל נואם ונואם, ובכל פעם נאמר, כי הדבר “יסתדר איך־שהוא”. זו תקווה יהודית, – שהכל"מסתדר איך־שהוא", – ואני אינני מאמין בה. ראיתי כיצד הדבר נעשה בפרעות ברוסיה ובליטא. היום שוב אנו עומדים בפני אותו מצב. אבל כאן יושב הועד־הפועל, הגוף הנושא באחריות לכך, שיהודים נשלחים לארץ־ישראל, ואם שואלים גוף זה: כיצד תשכינו את הבטחון לחיים האלה ולממון הזה, מה תציעו לממשלה האנגלית, למען תוכלו לתבוע את פתיחת שערי העליה, – אין מקבלים תשובה. פוסח אני על האוֹריינטציה העקרונית של אוסישקין, שהאמין, שהאמין לפני שש שנים, ושוב סבור היום, כי האוריינטציה שלנו צריכה להיות מעתה אנטי־נוצרית ופּרוֹ־מוסלמית. שום בר־דעת לא ידרוש, כי נשים קץ לחוזינו וליחסינו עם המעצמות הנוצריות.

מה איפוא עלינו לעשות? “עלינו ליצור רוב, ואז יסתדר הכל”. מסכים אני לכך בהחלט. זהו תפקידנו היחידי: ליצור רוב. כאשר יהיה לנו רוב, כאשר ניצור בארץ־ישראל צבא, אז תמלא גם האוכלוסיה הערבית את חובתה. אך דא עקא: כיצד נגיע לרוב זה? כיצד נגיע להמשכת המפעל שהתחלנו בו? על העליה הוטל איסור רשמי. הסוגים, שלהם עליה מוּתרת – או שאינם קיימים או שהם תלויים בכך, שתווצרנה בארץ אפשרויות כלכליות, כפי שלא נודעו מעולם בתולדות ההתישבות. אי־אפשר להכניס לארץ רק חלוצים כאלה, שאפשר לערוב מראש, כי ימצאו עבודה. הן בכל ארץ מצוי אחוז־מה של פועלים בטלים. בספטמבר יהיו לנו בארץ 4000 מחוסרי־עבודה. במסיבות כאלו לא תתכן עליה. ואף אם נניע את הממשלה האנגלית ואת הממשלה הארצישראלית, שתרשינה לנו על גבי הנייר להכניס לארץ־ישראל מספר מסויים של עולים, הרי בזה לא נשיג מאומה. מספר מסויים מהם כבר הובא ליפו. עשו נסיונות ואמרו, שהצליחו להעלות אנשים אל אדמת ארץ ישראל . אבל לרגל זה היה ממש קרב בין צבא הוֹדי לבין ערבים. הערבים התקיפו והאנגלים ירוּ. ואולם בחוגי הממשלה עשה מאורע זה רושם בלתי־נעים. והם שואלים את עצמם: “כלום הסתדר הענין? כלום תמיד נצטרך להשתמש בחיילינו, בכדי לירות בערבים, כשאתם מגיעים לארץ? צבא אנגלי לא יוכל זמן רב לשמש בתפקיד זה. בדרך זו לא בלבד שלא תוכלו ליצור רוב, בדרך זו אי־אפשר גם ליישב את הארץ. כך אי־אפשר להביא לארץ־ישראל לא מספר ניכר של חלוציכם ולא מספר ניכר של מתישבים קאַנאַדיים”.

ואל־נא תחשבו, שתתבגרו על מכשול זה, אם תקבלו רשות מן השולטן המצרי או מאלנבי לנסוע דרך קנטרה. התנפלויות ממין זה אפשר לערוך גם במקום אחר. אם כבר הרגישו הערבים, כי הם מנצחים, כי זה תפקידם – לחולל מהומות, ואם יש להם די כוח להתמיד במהומות אלו ימים מספר, הרי יחדל השלטון האנגלי מהיות שלטון, ואז אין עוד ספק, כי כל מה שדיברנו כאן על העבודה המעשית לא ייתכן בדרך זו. אין זו רק שאלה, כיצד לעלות לחוף. יש כאן שאלה חשובה הרבה יותר. פעם אחת ניצלה פתח־תקוה, ההגנה העצמית היתה מצויינת, אך בסופו של דבר ניצלה פתח־תקוה על־ידי הצבא. ואם יתמיד בארץ אותו הלך־רוחות, תהיה שוב התנפלות, והפעם תוכל להצליח. כי הרי במקצת הצליחה גם בחדרה ובפתח־תקוה. לפי חישוביו של אידר מגיע הנזק ל־45.000 לירות מצריות. מבקש אני אתכם, אל־נא תראו את המצב בארץ כמו שהוא ב־1 במאי, אלא כמו שהוא ב־30 באפריל. שואל אני אתכם, לַמדו־נא אותי. עלי הוטל התפקיד לנהל את התעמולה של קרן היסוד. הנה פרסמנו ספר, ופרקיו הראשונים עוסקים במצב הפוליטי. שם נאמר: אין מדינת־יהודים, המאַנדאַט יש בו ליקויים רבים, אך נפתח פתח לעבודה מעשית בארץ ישראל. וואַרשה השיבה לפרעות בארץ תשובה נפלאה. הצעירים אמרו: ואף־על־פי־כן עלה נעלה, – ובהתלהבות הראשונה נתנו אולי רבים סכומים יותר גדולים בשביל ארץ־ישראל. אך הרי לאורך ימים לא יתכן הדבר. יכול לעלות חלוץ, אך לא גברים עם נשים ועם ילדים, והרי דוקא אלה מהווים את היסודות העיקריים להתישבות. ושואל אני אתכם, אני המנהל את תעמולת קרן היסוד – כיצד אוכל לומר לאדם האביון: עלֵה לארץ ישראל, תן מעשׂר מרכושך? אינני יכול לומר זאת, כי אולי יבוא ערבי וישרוף בגפרור אחד את כל אשר ייבנה שם.

עלינו למצוא מוצא, כיצד לאַפשר את העבודה בארץ־ישראל. אם ציוני מדיני אני, הרי לא משום שנחוצה לי מדינת־היהודים היום. אם נקבל היום את מדינת־היהודים, – במה נתחיל? בעבודת ההתישבות. אבל, משפותחים בצורך לארגן את עבודת ההתישבות, בשעה שכנגדנו עומד רוב עויין, מגיעים – כמו הרצל – אל הצורך במדינה. ובפני שאלה זו עומדים אנו כיום. והנה באים אנשים ואומרים: אין זו מחלה אוֹרגאַנית, שהערבים מתנגדים להתישבותנו; חייבים אנו לנהל “פּוֹליטיקה ערבית”. תהא זו הגזמה עצומה לומר, שפוליטיקה כזאת לא התנהלה מצדנו. כמה פעמים נשאו־ונתנו עמהם בּנטוויץ', וייצמאַן, סמואל? כל מדיניותו של סמואל אינה אלא נסיון לשאת־ולתת עם הערבים. יש לנו עתון ערבי, ההוצאה הערבית של “דואר־היום”; ואף אם אין אנו מסכימים לכיוונו, הרי הוא בכל־זאת נאמן לנו. עד עכשיו היה זה גדול העתונים הערביים בארץ. והנה בא קאַלוואַריסקי, שאין לך איש ערבי שאינו מוקירו, וגם הוא עורך את נסיונותיו. אינני אומר, כי אין להמשיך את עבודתו, אך ראה ראיתי מה היה גורלה של ההתגוננות בפני האנטישמיות, או של פעולת־ההסברה בארצות אחרות, שבהן הפולני, הרוּסי, הצרפתי אינו יכול לטעון כי רצוננו להיות רוב בארצו. יש נגדנו נימוקים אחרים. נלחמנו בהם והסברנו. רבים מכם מטיבים לדבר פולנית מן הפולנים. אני מדבר די־טוב רוסית. אך כלום עזר לנו הדבר, כלום יעזור לנו, אם נדבר ערבית? בבאַטאַליוֹן שלי ראיתי דבר אחד: מעולם לא היו חיכוכים בין היהודי האנגלי והאמריקאי לבין הערבים. רק עם היהודים הארצישראליים היו חיכוכים, כי הם מבינים איש את רעהו. אינני מתנגד ללימוד הערבית. רובם המכריע של היושבים זמן רב בארץ מדברים בלשון זו. הנה אצביע על ילין ועל מיוחס. ויש להמשיך בדרך זו. אך זאת איננה התרופה.

מר ד"ר רופּין, שיטתו של אדוני מוצאת חן בעיני. אדוני אומר, כי עלינו לסייע בידי הערבים נגד המגפות. אני מוסיף על כך ואומר, כי עלינו להפוך את “הדסה” למוסד כל־ארצישראלי. עלינו להושיב רופא בכל כפר וכפר. אבל שימו־נא לב: כשפרצו ברוסיה מהומות־חלירע, היו על־פי רוב הקרבנות הראשונים הרופאים והאחיות של “הצלב האדום”. זיכרוּ היטב את העובדה הזאת. מה תוכלו לתת לערבים? סוקולוב דיבר על הפּוליטיקה האנגלית: אנגליה תגיע לכלל פשרה עם דה־וואַלירה ועם זאגלול, והם יסכימו לפשרה. יישארו עוד כעשרה אחוזים של שלטון אנגלי במצרים. וכעבור 20 שנה יתפתחו האירים והמצרים עוד יותר. אצל הערבים המצב הוא אחר. כיום מהווים היהודים מיעוט, בעוד 20 שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך. והערבים גם הם ציונים טובים כמונו. הארץ מלאה זכרונות ערביים. לפיכך מבקש אני שתבינו: אין אנו יכולים לכוף על הרוב את רצוננו, צריכים אנו להכנס לארץ בהסכמתו של אותו רוב או לא להכנס לתוכה בכלל. אינני מאמין באופן עקרוני, שאפשר לגשר את הניגוד בינינו לבין הערבים במלים, במתנות או במתן־שוחד. הטיחו כלפּי, שאני מיחס חשיבות רבה מדי לתנועה הערבית. סוקולוב סבור, כי אני מעריך את התנועה הזאת יתר על המידה. אך הרי תנועה זו קיימת. ואל־נא תחשבו, כי ערף־אל־ערף הוא אדם שאפשר לקנותו בנקל, ואל־נא תחשבו, שאפשר לשחד את התנועה הערבית. אתם תעשירו את הערבים. זה דבר חשוב. צ’רצ’יל בעצמו אמר: כשאני משווה את הכפרים הערביים בסביבת ראשון־לציון לשאר הכפרים הערביים, רואה אני, אֵילו יתרונות הפיקו הערבים מן היהודים. – פתח־תקוה היתה ממש בית לערבים, מקור של כספים. כלום עזר הדבר? אמרתי אתמול והריני חוזר ואומר: הניגוד הקיים מוכרח עתה להתבטא בצורה חריפה של אלימות, שתשים את עבודתנו לאַל. מקווה אני, כי נוכל לעשות בארץ עבודה גדולה, ותופעה זו של פתח־תקוה – התופעה שהערבים התפרנסו מאתנו, – תהיה אולי בשלשים מקומות ותיצור משקל נגדי שיאזן את התנגדותם. אבל רק בתנאי אחד ויחיד: שהערבים לא יוכלו להחריב כפרים יהודיים ולא יוכלו להרוג גברים ונשים מישראל; שהערבים יבינו, כי יוכלו למחות, לכתוב, להצביע נגדנו, אך לא להשתמש נגדנו באמצעי אלימות. אם תשיגו את הדבר הזה, ייפתח הפתח להתחלת הבנה הדדית.

הגעתי למצרים עם הבּאטאַליוֹן שלי בפברואר 1918. הייתי הציוני האירופי הראשון שהערבים ראוּהוּ. אלה שמצאתים כנציגים אחראיים של דעת־הקהל הבינו את הדבר. כסבורים היו, “אנגליה רוצה בכך, ובאמצעי אלימות לא נוכל לעשות דבר נגד הציונות. לכן צריכים אנו להגיע לכלל הסכם עם היהודים”. אז בא אלנבי וקלקל את הכל. הם לחשו באזני הערבים, כי סוף סוף אפשר להעביר את עניננו מן העולם, אם רק ירעשו כדבעי. ועתה אי־אפשר עוד לשאת־ולתת עמהם. כלום סבורים אתם, כי אוסישקין ורופּין לא היו עושים זאת? אי־אפשר לשאת־ולתת עם אנשים האומרים: אין אנו רוצים בעליה יהודית. אי־אפשר – כל עוד הם מקווים, כי בעזרת כמה מעשי־אלימות נוספים יוכלו לשים לאַל את הכל. וכלום מאמינים אתם, שעם ימכור את האפשרות לשמור את ארצו לעצמו? הדבר לא יתכן, כל עוד לא תהא קיימת עובדה: “כאן – קיר־ברזל. היהודי בא ויוסיף לבוא, ואנו לא נוכל למנוע את הדבר, לא נוכל להרוג, הדבר בלתי־אפשרי”. אז תוכל לסגת המפלגה השוֹביניסטית – אל־ערף וז’בוטינסקי, – ואז יגיע תורם של סוקולוב ושל איזה פועל, שעדיין איני מכירו.

ומהי הדרך ליצור את קיר־הברזל הזה נגד האלימות? סמואל אומר: “אין אנו יכולים להגשים את הציונות בכוח־הזרוע. אם הערבים עושים תעמולת־חרם נגדנו, הרי הם צודקים”. אך את המושג, שמעשי־אלימות בלתי־אפשריים – אותו צריך לכפות על אנשים אלה. אינני נמנה עם אותם הקיצוניים האומרים: רוצים אנו בשלטון יהודי מלא שיתנהל על־ידי הועד הלאומי, – כי אינני מאמין בכוחו של צבא. מאמין אני, ש־5.000 חיילים מהווים בארץ ישראל כח גדול, אם חיילים אנגלים הם. אך אם אינם נמנים על הצבא האנגלי ואינם מייצגים את העצמה האנגלית העומדת מאחוריהם – אינני מאמין בהם. עד לידי כך אין קיצוניותי מגעת. תמוֹה תמהתי, שדוּבּר כאן נגד הלגיון העברי, משום שהוא ריאקציוני. ואילו נמצא הלגיון תחת פיקודם של בן־גוריון וטברסקי?

ועתה, כיצד לעשות את הדבר? ראשית־כל, צריך הלגיון, כמובן, להיות גדוד אנגלי. אילו האמנתי, כי הצבא האנגלי באמת יוכל להגן עלינו, עדיין מחזיק הייתי בדעתי, כי העובדה, שאנו מניחים לזולתנו להגן עלינו, תזיק לפּרסטיז’ה שלנו באנגליה ואצל הערבים. אך כסף יש לנו מעט, – והייתי מוותר על כך. לצערי צריך אני להזכירכם את דברי ד"ר וייצמאַן. לא תוכלו להתעלם, אין טעם בדבר: הצבא האנגלי לא יגן עלינו תמיד. בהלך־הרוחות הקיים באנגליה איום הדבר בא בחשבון. אינני אומר, כי החייל לא יירה, אם תנתן לו הפקודה לירות, אבל הוא יירה בלי רצון. ומוטב שלא נסמוך על כך. לסמואל יש אדמיניסטרציה, אבל היא פועלת בלי חשק. ואי־אפשר לעבוד תמיד במכשיר שאיננו רוצה בכך. 25 עתונים אנגליים כותבים: “למה? בשביל מי עלינו לעשות זאת? כלום תובע האינטרס האנגלי, שדם אנגלי יישפך למען היהודים?” הצבא האנגלי יכול להשאר שם, צריך להשאר שם – כסמל השלטון האנגלי, אך לא בשביל פעולות מסוג זה. כך לא יתכן הדבר. עוד פעם, עוד פעמיים תנתן לחיילים הפקודה לירות, ואחרי־כן תאמר אנגליה: הדבר לא יתכן, לא נוכל להשתמש לשם כך באנשינו. ואל־נא נפריז בדברים, שנעשו על־ידי הצבא האנגלי. ליפו הגיעו באיחור והשליטו שם סדר בלי שירוּ. לרחובות נשלחו בלתי־מזויינים, במקלות. פתח־תקוה לא היתה אלא מקרה. שם אירע כדבר הזה: לאנשי פתח־תקוה היו 25 רובים, הם ידעו על הדבר מראש, וכל המושבה הוקפה תיל־ברזל והופקדה עליה שמירה. אחד האיכרים ראה מגג ביתו, כי פלוגה הודית עוברת בקרבת־מקום. הוא רץ אליה וקרא אל הקצין, שהיה אירלאַנדי, כי יבוא ויציל את המושבה. אמר לו הקצין: “אין זה עסקי”. ורק כשהמושבה כבר בערה באש, הוביל הקצין את פלוגתו עד למושבה. כל הקרב לא התחיל אלא לאחר שהערבים הרגו סוס. וברמלה הודיע הגנרל לערבים באופן רשמי: יריתי עליכם ו־50 מכם נהרגו, לא משום שהתנפלו על פתח־תקוה, אלא משום שחיללו את הדגל הלבן.

ושוב העלו כאן את ה"קיצוניות". אין בעולם לא טוב ולא רע, אלא רק עובדות. ואת העובדות האלו יש לנצל כמיטב יכלתנו. לא תוכלו להשתמש בטוֹמי אטקינס¹ האנגלי להגנה על המושבות היהודיות, על כל כפר יהודי ועל כל נפש יהודית. אבל הממשלה תקיים את הבטחתה, בתחומים מסויימים תעשה הכל, בכדי לקיים את הבטחתה, ועלינו שומה לתת לה את האפשרות לכך. האנגלים עצמם אומרים: “רוצים אנו להוציא את הדבר לפועל, אבל כך לא יתכן הדבר, בצבא שלנו לא נוכל להשתמש לשם כך. עליכם להציע לנו איזו הצעה”. יכולים הם לדחות תכנית זו או אחרת, אבל חייבים אנו להציע להם איזו הצעה.

ועוד שואלים אותנו: גם אם נקים מחדש בארץ־ישראל את הבּאַטאַליוֹנים היהודיים, הרי ישרתו שם בפיקודם של גנרלים אנגליים, ואולי לא ישלחם הגנרל האנגלי, כשם שאיננו שולח את הפלוגות האנגליות? – וכאן מסתמך אוסישקין על עובדות שנתרחשו בימי שלטונו של אלנבי. זו איננה ראָיה. אלנבי ותנועתו יצרו בארץ את המצב, שנגלה לעינינו בימי הפרעות בירושלים. הוא שנא את הגדוד העברי ונלחם כנגדו. אך אם מסכימים אנו לשלטון האנגלי בארץ, הרי שאלה זו מוסבת לכל דבר ודבר. למשל: המשטרה היהודית. בירושלים היתה לנו משטרה יהודית, ודחקו את רגליה. אם יש לנו שם אדמיניסטרציה גרועה, אם הגנרל הוא אויבנו – אזי הדבר לא יצליח. צריכים אנו להניח, כי האנגלי הבינוני ימלא את חובתו, כשיהיה בידו מכשיר העושה את מלאכתו ברצון, ולא ימלא את חובתו, אם המכשיר יעשה את המלאכה בלי רצון.

והרי צריכים אנו להראות את תכניתנו במלוא היקפה. וייצמאַן אמר לכם, שדרש כי לארץ ישראל לא יהא עוד שום קשר אל אלנבי. כמובן, יש לבחור גם אדם מתאים בשביל הפיקוד על הגדוד. יש לנו שלשה מפקדים, שהם אנגלים, (אחד מהם יהודי, שאר השנים נוצרים), והם נלחמו יחד אתנו למען מטרתנו.

ועוד אומרים: אם נקים מחדש את הגדוד העברי, הרי זו הכרזת מלחמה. ראשית, הערבים כבר הכריזו עלינו מלחמה. הם אמרו: איננו רוצים בעליה, איננו רוצים בכם לא רק כשליטים, אלא גם לא כשותפים. שנית, הם הראו, באיזו צורה יתנגדו לנו. שלישית, שום מנהיג ערבי לא אמר מלת גנאי כלפי מלחמה בצורה זו. הרי זוהי כבר הכרזת מלחמה. אני מתנגד לזה שנערוך מלחמה, אך עלינו לערוך את ההתגוננות. וזוהי צורה יחידה של התגוננות הבאה בחשבון. על־ידי כך לא נכריז מלחמה, ביחוד כשנבוא לשם כחיילים אנגליים. אם נקים הגנה עצמית בהיקף גדול, הרי גם זו תהא הכרזת מלחמה. אך אם יישלח לשם בּאַטאַליוֹן אנגלי, בפיקוד אנגלי, בּאַטאַליוֹן, שאנגליה אחראית לו, תהא בכך מידה פחותה מאד של הכרזת מלחמה.

ושוב צפה השאלה המוסרית, שמציגים לפני: לא נוכל להשתמש באמצעים כאלה, אין אנו יכולים לירות. אך הרי רוצים אתם, כי אנגליה תגן עליכם, כי הערבי אשר יתנפּל עליכם ייהרג ביריות, כי אַבּוּ־קישק² ייתלה. וכי סבורים אתם, כי זה מרגיז אותם פחות? אם מבין אני את הפסיכוֹלוֹגיה של הערבי, יקל על הערבי לסלוח ליהודי, אם היהודי בעצמו יגן על מושבותיו, ותוך כדי כך יהרוג ערבים, מאשר אם היהודים יקראו לעזרתם את אנגליה, מעצמה גדולה, והיהודי יאמר: אני לא אעשה כזאת, אך הוא צריך לעשות זאת. הרי כולנו רוצים, שאנגליה תבוא ותשליט סדר. אלא שאני רוצה, שהיהודים יגנו על הכבוד היהודי בדם יהודי. וכאן יושבים יהודים לבטח וצועקים, כי אנגליה צריכה לירות. בכך יש משום פגיעה חמורה יותר במוסר ובכבוד, ויש בכך משום סכנה גדולה. דבר זה איננו מוסרי: שאדם אינו מתגונן בעצמו, אלא קורא לתליינים זרים. רושם אחר יעשה הדבר על הערבים, כשיראו, כיצד היהודי מגן על עצמו. ומה יעשה רושם רב יותר על האנגלים: כשיצטרכו הם להגן על האוכלוסים, או כשיראו, כשיראו שם בארץ, כיצד היהודים מגינים על עצמם?

ושוב המשטרה. גם אני דורש, שתחול ריפורמה במשטרה ושנכניס לתוכה יהודים רבים ככל האפשר. אך חייב אני לומר לכם מתוך פסימיות: כל עוד המשטרה תהא מאורגנת כמו שהיא מאורגנת היום, כל עוד תהיה המשטרה מעורבת, לא יוכלו הטובים שבחלוצינו להשאר בתוכה זמן רב. כולנו ניהלנו תעמולה, שיהודים ייכנסו למשטרה. אך הדבר לא יתכן. הרי גם המשטרה מזויינת, ובמקומות של אוכלוסים תהיה בהכרח משטרה ערבית ויהודית. ואז עלול להווצר מצב, ששוטרים ערביים ויהודיים יירו איש על רעהו, כמו שאירע בירושלים. מאַרגוֹלין אומר, שיש לפרוק את הנשק מן המשטרה כולה.

וכן קיימת עוד שאלת היחס המספרי. אם יוצרים בארץ משהו בכסף ארצישראלי, הרי יש לשמור על היחס המספרי. יש לשמור על כך בכסף אנגלי. אך אם הכסף כספנו הוא, אין אנו חייבים לשמור על כך. סמואל מדבר עתה על משטרה בת 500 איש, שבה יהיו 40 אחוז יהודים, 30 אחוז ערבים ו־30 אחוז צ’רקסים. דבר זה לא ייתכן בארץ, שבה צריכים הערבים לתת את הכסף. היחס המספרי צריך להלום את הרכב האוכלוסים; ואם לאו – הרי זו שוב הכרזת מלחמה. לפיכך התנגדתי גם למיליציה של סמוּאל. אם הוא יוצר גדודים יהודיים וערביים, הרי הם משתקים זה את זה. אם הערבים יחנו בצפון, תימצאנה מושבותינו שבצפון תמיד תחת איומה של סכין, או שהאנשים יירו איש על רעהו. המשטרה היא דבר שבהכרח, אבל צריכה היא להיות בלתי־מסוכנת ככל האפשר, ואילו צבא מקומי לא ייתכן בכלל. וכך מגיעים אנו בדרך ההגיון אל האפשרות היחידה: ללכת אל האנגלים ולבקש שהתקדים יקום מחדש.

האנגלים מחזיקים כעת 6000–5000 איש בארץ. ואומרים הם: מצב זה לא יתכן. ואז אנו אומרים להם: “הקימו מחדש שלשה מן הבאַטאַליוֹנים, שעוד אתמול היו קיימים. הניחו לנו לגייס אנשים כמו לפני שלש שנים. קבלו את הצעותינו בדבר הקצינים. בשלשת הגדודים היו קצינים שעמדו במבחן, תנו אותם לנו. תנו לנו את המדים. ואז הוציאו אחד מגדודיכם מארץ ישראל ושלחו לשם גדוד יהודי. ואחרי־כן – השני, וגו'. דבר זה יוכל להיעשות בלא כל רעש. אסור שיהיה עם זה מין אלנבי, אלא אדמיניסטרציה אזרחית וצבאית שלווה וידידותית”. על כך משיבה אנגליה (וזהו עיקר הקושי): מצטערים אנו, שפרקנו את הבאַטאַליוֹנים האלה. קיבלנו מכתבים ומברקים מסמואל אל מיניסטריון־המלחמה, ובהם ביקש: אל תניחו לבּאַטאַליוֹנים אלה להעלם. ב־20 בספטמבר שוב שלחה אנגליה 600 איש לגיוס. אבל אלנבי הכשיל את הדבר, כי הציג לאוצר את השאלה: מי ישלם?– אנוסים נהיה איפוא לבקש דרך, כיצד להקל על אנגליה את ההוצאות האלו. לשם כך עיבדנו את התכנית הבאה: ההוצאות להחזקת באַטאַליוֹן מורכבות מן הדברים הבאים: ראשית, הוצאות לחמרים, הוצאות לרובים, למלבושים, לאהלים. דברים אלה נערמו בימי המלחמה בכמויות כה גדולות, שעם כל ערכם אין הם מהווים הוצאה במישרין. ההוצאה השניה היא המשכורת לחיילים. באנגליה היא מהווה בערך 65.000 לירות בשנה לבאַטאַליוֹן. על־ידי ד"ר אידר שאלנו את החלוצים בארץ ישראל, אם בשעת הצורך יסכימו לתנאים, אשר יהוו הוצאה של 15.000 לירות לבאַטאַליון. התשובה היתה: כן. (הצענו שתי שנות שירות. אם נקח אנשים מאומנים, נוכל אולי לצמצם את התקופה לשנה אחת, אך זו תהיה כבר הכבדה). ועתה הצענו את ההצעה הבאה: ניתן לכם אנשים, שיסתפקו ב־15.000 לירות. ואחרי זאת בא הצעד השני: את 15.000 הלירות הללו נשלם אנחנו. מזונותיו של באַטאַליון בצבא האנגלי עולים בקירוב 25.000 לירות שטרלינג לשנה. והריני מיעץ לכם איפוא להקציב כמכסימום של הוצאות: 15.000 לירות משכורת ו־25.000 לירות מזונות, כלומר 40.000 לירות בשביל 1000 אנשים; ובשביל שלשה באַטאַליונים (3000 איש) 120.000 לירות, ועם הקצינים – 150.000 לירות. יהא זה מגוחך, אם נלך אל הממשלה האנגלית ונציע לה את עזרתנו לקניית רובים, וכו'. אך את ההוצאה הזאת, דומני, נוכל לכסות. סבורני, כי במצב הנוכחי יבינו האנגלים, כי יש לזיין את היהודים ולא את הערבים, וסבורני, שיתנו ליהודים את האפשרות לכך. זאת שמעתי מפי מיינרצהאַגן, המנהל במשרד־המושבות את עניני ארץ ישראל. הוא אומר: “יודעים אנו, כי עלינו לעזור ליהודים. הערבים אינם זקוקים לנו”. ואם נבוא אליהם, כשבידינו הצעות נבונות, יש סיכויים שתתקבלנה.

ועוד שואלים אתם: מה יאמרו הערבים, אם יתנו לנו זאת? גם הם ידרשו משהו. ואני אומר לכם: אם נקבל רשות לזיין באורח רשמי את ההגנה, ידרשו הערבים אותו דבר. אך אם ידרשו הערבים מן האנגלים שלשה או ששה באַטאַליונים בצבא האנגלי, יהא זה לערבים ענין קשה. ראשית, קיים אצלנו תקדים, ולזה נודעת בעיני האנגלים חשיבות רבה. היו לנו באַטאַליונים שעמדו במבחן, שזכו לתשבחות. ומאחר שהם צריכים להוות חלק של חיל־המצב האנגלי, יש להלחם על הדבר באנגליה גופה. בארץ ישראל ננחל מפלה בכל קרב. באנגליה יש לנו בענין זה יותר סיכויים. והסעיף השלישי הוא החשוב ביותר: אנו ניתן את הכסף. הדבר צריך להיעשות כך: בסוף כל שנה נפקיד באוצר הבריטי סכום מסויים. הסכום צריך להמצא שם כבר באבגוסט. ואז יינתן אישור לבאַטאַליון היהודי בשביל שנה נוספת. לא אנו נשלם לחיילים, אלא זוהי תרומה שאנו תורמים לאוצר הבריטי. אין בזה משום חידוש בתולדותיה של אנגליה. ואם אנו ניתן את הכסף, לא יוכלו הערבים להופיע אלא אם גם הם ישלמו את הכסף. וכל המכיר את המציאות הערבית, יוכל להשיב תשובה ברורה על השאלה הזאת: אם אפשר להעלות על הדעת, כי בעתיד הנראה־לעין יוכלו האוכלוסים הערביים, או ידידיהם, לשלם כסף זה מדי שנה בשנה?

השאלה היא: אם יש לנו כסף זה אם אָין. אך התקציב הקטן ביותר של קרן היסוד יגיע לכמה מיליונים. הרי גם התקציב, שהביא אוסישקין לועידה השנתית, היה גדול. כלום היתה זו הגזמה? כלום לא יבינו היהודים, כי יש להפריש 5 אחוזים מקרן היסוד להגנה על חיי היהודים? אולי מסוכן הדבר לנהל תעמולה למען ההגנה העצמית. באזני היהודים הרוסיים יש למלה הגנה עצמית צלצול מבשר־רעות. אך כלום זה בלתי־אפשרי למסור 120.000 לירות בשנה לאוצר האנגלי למען בטחונה של ארץ ישראל? אני אדרוש, שתקבלו החלטות בענין זה. ההנהלה הציעה על כך הצעות מסויימות. אם לא תאשרו את התכנית, היא תצטרך לבטלן.

בלומנפלד הביע לי מחמאות ואמר: על איש כזה אסור לוותר. אך אני אומר לכם: כאַדמיניסטראַטוֹר גרוע אני אפילו גרוע משמריהו לוין. אם יש לי ערך כלשהו, הרי הוא בזה, שבכל ימי חיי לא אמרתי דבר־שקר להמונים היהודיים. אל תדרשו לעולם, שנשוב אל אותו מצב בהסתדרותנו, כשהיינו משנים פּרוֹגראַמות ומשאירים על כנם את האנשים. אם משנים את הפּרוגראַמה, צריכים לבוא אל אנשים אחרים. וכי מה עלי לעשות? כלום עלי לומר ליהודים: תנו “מעשׂר” – כשיודע אני את כל הדברים האלה? כלום עלי לספּר להם שקרים? כלום עלי לומר להם: שילחוּ חלוצים? אסור לשלוח עוד אנשים לארץ ישראל, אם יודעים, איזה גורל צפוי להם שם. יותר הגיוני הרברט סמואל. שהרי הוא אומר: אין בכוחי להגן עליהם ולכן עלי להפסיק את העליה.

-—————–

הועד הפועל קיבל בין השאר את ההחלטה המדינית הבאה:

הועד הפועל מייפה את כוח האכסקוטיבה לנקוט בצעדים הדרושים, כדי להבטיח את הקמתו־מחדש של הרגימנט היהודי אשר פעל בעבר בארץ ישראל.

נאום בקונגרס הציוני הי"ב

קאַרלסבאַד, ספטמבר 1921

אל הקונגרס הציוני הי"ב בא ז’בוטינסקי כחבר האכסקוטיבה הציונית וכאחד ממנהלי קרן היסוד. במרכז דיוני הקונגרס עמד הפולמוס בין שני מחנות: בין קבוצת־בראַנדייס, - שלא באה לקונגרס, אך השקפתה היתה מיוצגת בו למעשה על־ידי חברי האכסקוטיבה שהתפטרו, יוליוס סימון ונחמיה דה־לימה, - ובין חברי האכסקוטיבה בראשותם של וייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי.

בספטמבר 1920, לפני הקרע הסופי עם קבוצת־בראַנדייס, מינתה האכסקוטיבה “ועדת־ריאורגניזציה”, מורכבת מיוליוס סימון, נחמיה דה־לימה ורוברט סולד, שנסעה לארץ ישראל “על מנת לבדוק ולארגן־מחדש את הפעולה של ההסתדרות הציונית ושל מוסדותיה בארץ ישראל”. הועדה עשתה בארץ כ־6 שבועות והגישה לאכסקוטיבה דו"ח, שבו נמתחה ביקורת חריפה על פעולת ועד הצירים ועל כל שיטת ההתישבות בארץ, בעיקר מבחינה כלכלית וכספית.

דו"ח זה של ועדת־הריאורגניזציה פורסם ברבים ע"י קבוצת־בראַנדייס באמריקה בתורת חומר־תעמולה נגד האכסקוטיבה ובתורת ראָיה, כי יש יסוד ממשי לביקורת על שיטתה הכספית והכלכלית. כתגובה על כך הוציאה האכסקוטיבה ערב הקונגרס קובץ מיוחד, שהכיל חומר־תשובה על הדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה, ובין השאר גם תשובות מיוחדות מפי וייצמאַן, אוסישקין ואחרים.

בדברי הפולמוס שבנאומו מסתמך ז’בוטינסקי לא רק על הדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה אלא גם על קובץ־התשובה הנ"ל (למשל, בצטטו את דברי אוסישקין, ובאָמרו כי “דה־לימה וסימון התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו”). דבריו מכוּונים מדי פעם כלפי קבוצת־בראַנדייס כולה, למשל בדבּרו על “הציד” הנערך על יהודים תופסי עמדות גבוהות אצל אומות־העולם (“הוד מלכותם”), כדי למסור לידיהם את הנהגת הציונות, או בהזכירו את ההצעה, “בהצהרה האמריקאית האחרונה”, להפוך את ההסתדרות הציונית לפדראַציה רופפת של איגודים ארציים עצמאיים (“לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים”), וכדומה.

סגן־הנשיא ליפסקי: מר ז’בוטינסקי דורש את רשות־הדיבור בשם ההנהלה. הריני מוסר לו את רשות־הדיבור.

חבר־ההנהלה זאב ז'בוטינסקי (מתקבל בתשואות סוערות וממושכות ובמחיאות־כפיים. מדבר גרמנית):

היה בדעתי לא לומר בקונגרס זה אף מלה אחת בשום לשון חוץ מן הלשון העברית. עוד נצטרך לשלם מחיר יקר, על שקונגרס זה לובש מבחינה לשונית צורה נכרית, ועם זה נכרית חד־צדדית. יש רק עובדה אחת המאלצת אותי לדבר גרמנית. אילו באתי להתגונן, הייתי מתגונן בעברית, בלי לשעות לכך, אם כמה מן הצירים מבינים את דברי ואם לאו. אבל רוצה אני להתקיף, ורוצה אני להתקיף דוקא אדונים שאינם מבינים עברית. אין זה טוב להתקיף אנשים בלשון שאינה מובנת להם (תשואות). אבל מקווה אני, כי זו הפעם האחרונה.

כאשר התחוללה המהפכה האחרונה בהנהלה הציונית, אמרו לנו: מאבדים אתם אנשים מוכשרים מאד. האנשים הללו יסודיים מאד, עקביים מאד, ובמפלגתנו זקוקים אנו לאנשים כאלה. גם אני חשבתי כך. עד הרגע האחרון, שבו קראתי את הדין־וחשבון של ועדת־הריאורגניזציה, חשבתי גם אני: אכן, אנשים אלה יסודיים ועקביים מאד. אך היום, לאחר שהאזנתי לדברים שנאמרו, נאלץ אני לשאול את עצמי: מה כאן – יסודיוּת או חובבוּת? חובבות איננה בּוּרוּת. אסור לומר, כי החובב איננו קורא ספרים טובים. אבל הוא איננו קורא אותם עד תוּמם. הוא לומד משהו, אך לא עד הסוף. חוששני, כי הפעם ראינו לפנינו הצגה גדולה של חובבוּת גדולה, אלא שאולי לא השגחנו בכך. אפתח בדבר פעוט. מר סימוֹן אמר כאן: מה רוצים אתם מאיש כאוּסישקין, אשר אנחנו טענו כנגדו כי ועד הצירים בעצמו מכריע בכל הבעיות של חיי המתישבים, והוא משיב לי: כך נכון הדבר וכך טוב. לא נקראתי ללמד סניגוריה על השקפתו הפוליטית והכלכלית של אוסישקין. אך מעניין הדבר, מה אמר באמת. והנה תשובתו, אשר אותה ציטט מר סימון: “ועדת־הריאורגניזציה מאשימה את ועד הצירים באשמה הבאה: הועד התיימר למלא תפקידים של מדינה והחל לראות את עצמו כממשלה. סבור היה, כי כל העבודה והפעולה היהודית בארץ ישראל צריכה להתרכז בקרבו…” וגו'. דבר זה כתוב היה בדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה. ועל כך השיב אוסישקין בתחילה: טענה זו נכונה, וחברי ואני נוסיף להביע את השקפתו זו של הועד. אבל הוא אמר גם־כן: “הנני בעד ריכוז החיים הפוליטיים והסוציאליים בועד הצירים, אך לא בעד ריכוז החיים הכלכליים. אשר להאשמה, כי התושבים מצפּים, שהועד יביא להם את מילוי כל מאווייהם, הרי יש בכך מידה של אמת, אך האחריות לדבר זה אינה מוטלת על חברי הועד בהרכבו היום”. ואת זאת שכחו לצטט.

זוהי דוגמה קטנה הבאה להוכיח לכם מהי השיטה: פותחים ספר, שיחה או מאמר, קוראים את השורות הראשונות, מספרים לכם על שורות ראשונות אלו, אך מהן והלאה לא קראו. ואני מרחיק לכת ומוצא כאן הסבר לעובדות רבות שהפליאוני. הרי, למשל, הפרשה על מפעל החינוך היהודי בארץ־ישראל: מפעל החינוך היהודי הוא, כביכול, יקר מאד, כולו מתפרנס מחוץ־לארץ: הישוב איננו משלם מאומה, או רק מעט מאד, ושׂוּמה עליו לשאת לפחות במחצית ההוצאות. מלים יפות, נכונות בהחלט, והן כתובות בראשיתו של ספר פיקח מאד. יבוא יום ונזכה לכך, שנוכל להגשים ספר זה בחיים. אבל כעת אין הישוב, לפי מניינו, אלא עיירה בת שבעים אלף תושבים. ושואל אני את האנשים המכירים עיירות רוסיות: כלום ראיתם קהילה יהודית בת 70,000 חברים, שיש לאֵל ידה לקיים באופן עצמאי שורה שלימה של בתי־ספר עממיים, גני ילדים, שתי גימנסיות, שני סמינריונים למורים, - ואפילו לשלם את מחצית ההוצאות להחזקתם? באיזו ארץ תרבותית ראיתם, שבכפר קטן משלמים התושבים בעצמם את הוצאות בתי־הספר? יש לימוד־חובה, אבל חינם אין־כסף. כי גם כאן קראו רק את ההתחלה – ויותר לא התעמקו.

יתר על כן: אומרים, כי בתי־הספר עולים כל־כך ביוקר, משום שלכל בית־ספר יש בממוצע מספר קטן מדי של ילדים. הביאו־נא רק את הכסף, רבותי, בּנוּ בניינים לבתי־הספר, ואז תוכלו להחזיק גם 60 ילדים בכיתה אחת. אבל, עתה שוכנים בתי־הספר בבתים שׂכוּרים, החדרים קטנים, אינכם יכולים באקלים זה לדחוק יותר מ־20 ילדים לתוך כיתה אחת. אבל את הדבר הזה לא ראו, משום שלא נתפנו לעניין כדרוש. ואחרי־כן באים ושואלים: למה יש בתי־ספר מרובים כל־כך? וכן העלימו עין מן העובדה, שאם מדברים עתה על 70,000 יהודים בארץ־ישראל, הרי יש ביניהם מספר מסויים של אביונים, שאינם יכולים לשלם מאומה. מסכים אני לכל אדם האומר, כי יש להפוך את תושבי ארץ ישראל לאנשים היכולים לפרנס את עצמם. אבל היום כשליש מהם אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם (יהודי ה"חלוקה"), ובתי־הספר דרושים לנו היום; וגם זה ענין, שהחובבוּת איננה מסוגלת להבינו.

יהיו אנשים שיאמרו לי: “למה דרושים לך בתי־ספר; אתה מדבר על עיירה יהודית, ולעיירה אין צורך בגימנסיה וב’בצלאל'. הרי רוצה אתה ליצור חלוצים!” אמנם כן! אבל כאשר נכשל משהו מבחינה פוליטית, בא דֶה־לימֶה ומוחה על שהדבר נכשל. כל עוד אנו מיעוט בארץ, ובכל־זאת תובעים לעצמנו זכויות־לשון פוליטיות, העולים למשלמי־המסים בטבין ותקילין, חייבים אנו להוכיח את זכותנו הממשית לכך. במספר הנפשות לא נוכל להוכיח מאומה, - כי אנו מיעוט; יכולים אנו להגן על תביעתנו רק בעיקרון, כי בשאלות תרבות אין מונים את הקולות אלא שוקלים אותם; כי אנו נושאי־תרבות; כי לשוננו היא היסוד היחידי הנושא־תרבות בארץ ישראל. כלום בונה העם היהודי את כל הגימנסיות הללו בשביל 70,000 יהודים אלה? בונים אנו אותן בשבילנו, בשביל הקונגרס הזה, בשביל כל מפעלנו כולו, ולכן צריך, כמובן, כל העם היהודי לשלם בעדן. (אותות־הסכמה מרובים).

האנשים היושבים בארץ ישראל והעוסקים בענין זה – אבל לא מזה שלשה שבועות, אלא שלשים ושלש שנים – גם הם מודים, כי היהודי צריך לשלם יותר בעד בית־הספר. “ועד החינוך” אף הציע הצעות לשם כך. אולי נוכל לקמץ על־ידי כך כ־15,000 לירות, וגם זאת מתוך קשיים מרובים. אבל אסור להגזים. גם בהולאַנד יש לכם גני־ילדים. שם הם ענין של מותרות, כי הילדים מדברים הולאַנדית כבר בבית. אבל ארץ ישראל זקוקה לגני־ילדים בהחלט, כי הם הם הנותנים לנו את הלשון העברית. כל הלחץ הפוליטי הזה, הלוחץ על חיינו בארץ ישראל, והמשפיע על הכל, על הכלכלה, על עבודתנו התרבותית – אותו יכול לראות רק מי שמכיר את ארץ ישראל. אך אין רואים אותו אלה, המתחילים לקרוא בספר טוב ואינם קוראים בו עד הסוף.

ועתה מגיע אני אל השאלה האחרת. האמת הגדולה, שהמציאוה באמריקה, אך אני כבר למדתיה בכיתה ו' מפי מורה־הגימנסיה לכלכלה מדינית. התגלית הגדולה הזאת קרויה יזמה פרטית.

מובן מאליו, וכי מי אינו יודע זאת? ארץ ישראל תהיה בריאה, התישבותנו תהיה תהליך בריא, אם תתבסס כולה על רוח היזמה הפרטית, על האחריות האישית. אין כל ספק בדבר, הרי הוא כתוב בדף הראשון של כל ספר־לימוד לכלכלה מדינית. אך אם תסתכלו סביבכם בארץ ישראל, תצטרכו לשאול את עצמכם: היתכן שם הדבר או לא יתכן? הרשו־נא לי לערוך השוואה. כאן דיברו על אודיסה. הרי לפניכם עיר – ואולי פלך שלם, שהתפתח במידה רבה הודות להתישבות יהודים. אך בשעה שהמהגרים היהודים פיתחוהו, כבר היה שם הווי, שלתוכו נכנסו; היו בתים; הם היו רגילים לאקלים, הם לא שכבו שני ימים בכל חודש חולים בקדחת, הם לא היו זקוקים ל"הדסה", לחינין, הם לא היו זקוקים לכל אותן ההוצאות המיוחדות, שאנו נאלצים היום להוציא בארץ ישראל. יודע אני, כי יש באמריקה מפעלים עצומים, שבהם מוקמים בתי־חרושת בלב המדבר ויחד עם זה גם בתים ובתי־חולים. אבל לשם כך יש להם שם סכומי־הון עצומים, ולנו אין סכומים כאלה.

החומר האנושי שלנו הוא ה"בעל־בית" היהודי עם הונו הקטן. בבוא המועד, הוא יבוא וישקיע את הונו, אך כדבר הזה לא יוכל לעשות אלא בתנאים תקינים ונוחים, לאחר שייווצרו התנאים המוקדמים לכך. אז יהיה הדבר אפשרי. אך כיום זה עדיין קשה מאד. כיום רואים אתם, כי בבוא בעל־הון קטן לארץ ישראל וברצותו לעבוד עם פועלים יהודים, הריהו מוצא, שעדיין אין להם בתים, אין בתי־חולים, והפועלים זקוקים לחינין ולכל מיני תוספות, אשר בעל־ההון הקטן לא יוכל לתת אותן להם. לפיכך אומרים אנו, כי תקופת־הפעולה הראשונה בארץ ישראל צריכה מבחינה מסויימת להיות מלאכותית. אחרי־כן, כאשר יתמלאו התנאים המוקדמים, כבר יוכלו העניינים להתפתח מאליהם. - ומן הדבר הזה העלימו עין, כי לא קראו את הספר עד תומו.

יודעים אתם, אֵילו ספרים עוד לא קראו עד הסוף? חוששני, כי גם את הדו"ח של ועדת־הריאוגרניזציה לא קראו עד תומו. (קריאת־ביניים: לא התחילו! צחוק). כן, ודוקא אותם האדונים אשר כתבוהו. (צחוק רב). היודעים אתם, מהו הרעיון המרכזי של אותו ספר לגבי התישבותנו החקלאית? התגלית הגדולה, כי שיטת הציוד המלא, שיטת ה־ Full Equipment, איננה נכונה. אין זו התישבות, אם אתה נוטל אדם, שאין לו פרוטה, ונותן לו הכל במתנה – בית, מכונות, אינוונטאַר, דמי־קדימה לשנה הראשונה. דבר זה לא יתכן. – אמת לאמיתה; אין זו התישבות נורמאַלית; זוהי התישבות מלאכותית. אך הרי נתונים אנו במצב של מצוקה. האדם הקטן מרוסיה, שידענוהו לפני המלחמה (היו שם מאות אלפי “בעלי־בתים” יהודים, חקלאים משובחים או גרועים, אך אנשים בעלי כוח־התמדה ובעלי הון קטן), נהרס מבחינה כלכלית. מארצות מסויימות, כמו אוסטריה, באים אנשים ובידיהם ארנקים ענקיים מלאים שטרי־נייר, אך למעשה מתגלה, כי בהגיעם לארץ ישראל אין להם מאומה. יתכן שמחרתיים ישתנה המצב, אך מה נעשה היום? “יש לתת ציוד רק לאנשים בריאים, בעלי הון, שיש להם כסף”, נאמר בעמוד 33. אך בעמוד 44 כבר נמלכו האדונים בדעתם וגילו, כי “בעל־הבית”, שבידו גם הון, אינו קיים עוד בימינו. לפיכך נאמר שם, שאם לא יימצאו אנשים שיש להם כסף, צריך ליישב מחוסרי־אמצעים, וצריך לתת להם מפרעה שלא על מנת לגבותה, ולשם כך יש להקים קרן לציוד חקלאי. אנו מכנים אותה בשם קרן היסוד; אתם מכנים אותה קרן לציוד חקלאי, וכך המצאתם כביכול שיטה חדשה. מוכן אני להפסיק, על מנת שיסבירו לאדם קטן וטיפש כמוני, מהו ההבדל בין “הציוד המלא” שבו אתם נלחמים בעמוד 33 ובין אותו ציוד, שעליו אתם מגינים בעמוד 44. (תשואות).

ועוד עיקרון יפה אחד, שלא קראוהו עד הסוף! כאן בהרצאתכם אמרתם, כי אי־אפשר למשול בארץ ישראל מלונדון. מסכים! ארצישראליים רבים נלחמים לדבר זה. גם לי היה הכבוד להלחם לדבר. “משטר־תיירים” זה – כך כתוב בעמוד הראשון של הספר – גרם לנו נזק רב. הדבר נכון, אך הרי היה זה משטר־תיירים של בני־אדם אשר ישבו בארץ לפחות 3 ו־6 חדשים. ואולם, אם שלשה אדונים נוסעים לארץ ישראל למשך שלשה שבועות ורוצים לשנות את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים גרוע ממנו? אדונים, ששנים מהם אינם יודעים מאומה על ארץ ישראל החדשה, אדונים הנוסעים שמה לשלשה עד ארבעה שבועות, ויחד עם זה סבורים הם, כי ראו את הכל ויכולים להבין את הכל ולתקן את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים? (קריאת־ביניים: למה שלחתם אותם?) גם על שאלה זו תנתן לכם תשובה.

כי זו היתה אותה דרך ישועה, אחת ויחידה, שבה אמרו להציל את ההסתדרות הציונית.: עלינו לשוב אל השיטות הבריאות של הפעולה הכלכלית, אל שיטות, שכמעט אינן עוד אידיאַליסטיות; ולשם כך דרושים לנו, כמובן, אנשים חדשים. אין איש מכחיש, שאין לנו עדיין בהסתדרותנו כל אותם אנשי־העסקים הדגוּלים, שלהם אנו זקוקים בעבודתנו. ובכדי למצוא אותם, יש לפנינו שתי דרכים. הדרך האחת היא: נחפש אנשים כאלה ונציע לפניהם לעבוד יחד עמנו למען ארץ ישראל בתנאים מסויימים, על יסוד של מעין פדראַציה. ויש שיטה אחרת, והיא אומרת: עלינו להניע את אנשי העסקים האלה, העומדים מחוץ להסתדרות הציונית, שיבואו אל ההסתדרות הציונית ויטלו לידיהם את ההנהגה.

אלה המציעים את ההצעה השניה, שוכחים דבר אחד. אם מבקשים אנו את “אשי־העסקים” בה"א הידיעה, הרי צריך שיהיה איש־עסקים המבין את כל הצדדים של העסק הזה. צריך הוא לדעת היטב את ה"ביזנס" את השיגרה, את ענייני הביטוח, את ענייני הבנקאוּת, צריך הוא להיות מנוסה מאד בעניינים אלה; אך צריך הוא לדעת גם־כן, כי עליו לבנות את ארץ־ישראל רק בחומר אנושי מסויים, ומבקש אני שתתנו את דעתכם על כך, כי ידיעת החומר האנושי הזה חשובה לא פחות מן השיגרה העסקית. חייב הוא להכיר את החומר האנושי שבו יבנה, למשל, את הפועל, אותו פועל מיוחד במינו, ששום אדם אשר לא נתנסה בכך בארץ ישראל לא ימצא מרחוק מוצא, כיצד לפתור את השאלה הזאת. ואיש־עסקים זה חייב להכיר גם את משלם־המסים היהודי; שהרי את הכסף נותנים היהודים; והם יכולים לתתו רק מרצונם הטוב; אל היהודים האלה יש לבוא ולהביא להם דבר המובן להם, דבר שהם יכולים להרגישו; ולשם כך יש להכיר את הפּסיכוֹלוֹגיה שלהם.

אומרים: זקוקים אנו ל"גֵרים“, הם יצילונו; כל השאר אינו חשוב. ובידי “גרים” אלה עלינו להסגיר את כל ההנהגה הציונית! דומני, כי זהירה יותר השיטה שהציעו מנהלי קרן היסוד. כמובן, זקוקים אנו ל”גרים", כל העם צריך לבוא אלינו; ובודאי, אי־אפשר להציע ל"גרים" דגוּלים, שירכינו ראשם בפני ההנהלה הציונית; יש לתת להם אַבטונומיה מסויימת. אך אסור לנו להתערב עמהם: למען נראה בבהירות, כיצד ה"גרים" מתפתחים בכיוון החדש. וכאשר יבגרו במידה מספקת, תגיע שעת ההתמזגות. זוהי שיטתנו שלנו, וזוהי, דומני, השיטה הנבונה יותר, הזהירה יותר. אך לצאת ולחפש אנשים, שבאו אלינו תמול שלשום – ובאו בתנאי, שיטלו לידיהם את ההנהגה – זה דבר בלתי־זהיר; וכבר נתנסינו נסיונות מרים באנשים כאלה ובשיטות כאלו. אין זה נכון, שאנו סוגרים את הסתדרותנו בפני כל תוספת אנשים מן החוץ; אין זה נכון, כי דורשים מכל אדם, לפני הצטרפו באמריקה להסתדרות הציונית, שיתמוך באַבטונומיה הלאומית של יהודי ליטא. התכנית הבּאַַזילאית אינה אומרת כדבר הזה (קריאות־ביניים: ה"זאֶקסשאֶ שטראַסאֶ"¹ אומרת!).

זקוקים אנו ל"גרים". אך שואל אני אתכם: היכן כתוב, שאם רוצים להזרים דם חדש לתנועה הציונית, חייבים טירונים אלה להכנס מיד להנהלה הציונית? הרי תחילה נהפך אדם לחייל פשוט, אחרי־כן לסרז’אַנט, ורק אחרי־כן למנהיג (אותות־הסכמה מרובים). ולמעשה אין מחפשים “גרים”, אלא בּאַרוֹנים; הם השׁתכּרו מן הקאַריירות הגדולות בחוץ־לארץ. כאן בישיבה השלישית של הועד הפועל היה לנו מיניסטר יהודי, ומישהו הציע, שיבחרוהו לנשאי הקונגרס. אז קם האיש ואמר: כאן יש לנו הייראַרכיה משלנו, אין זה מעניינכם, אם מיניסטר אני אם לאו, כאן אינני אלא ציוני צעיר (תשואות רמות). ומבחינה זו מתקיף אני לא רק שני אדונים, אלא את הכלל הציוני כולו, כי בשנים האחרונות נעשו מעשים רבים בלתי־זהירים **בציד זה על שמות גדולים, ** על “הוד־מעלתם”, אבל לא על בעלי “הוד מעלה” ציונית (תשואות רמות). הרשו־נא לי לומר כאן מלה של אזהרה, ומדבר אני על עניין הידוע לכולכם והבוער כפצע בלבנו. אף מן הטובים שבין ה"גרים", בבואם למלא מיד תפקיד דגוּל ומכריע בציונות, נשקפת סכנה גדולה, כי כאשר מתרחש דבר־מה, למשל פרעות, אוחזת אותם בהלה והם מבקשים מוצא זול. עומדים אנו עתה בקונגרס הי"ב שלנו, ולא בקונגרס הראשון. יש לנו מסורת. חייב אדם להלחם ולעמול שנים על שנים, עד אשר יתבגר אצלנו ויגיע לדרגה של מנהיגוּת. דה־לימה וסימוֹן התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה, כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו. והרי שני האדונים האלה ציונים ותיקים הם. כיצד אפשר איפוא לתבוע, כי ל"גרים" יינתן מראש המקום הראשון? תחילה נעשה אדם לשוקל־שקל, אחרי־כן לציר, וכך הלאה – אך הדרך אל ההנהגה צריכה להיות אצלנו קשה, כשם שקשה באנגליה להיות למיניסטר.

על קרן היסוד ועל השיטה שאנו מציעים ידונו אחרי־כן, בישיבה אחרת. אך כבר כעת חייב אני להשיב על טענות שטענו ולומר: אכן, אין אנו רוצים להפוך את קרן היסוד לפּסבדוֹנים ציוני. במלוא הכּנות והרצינות אומרים אנחנו לעולם היהודי שמחוצה לנו: בואו, עבדוּ עמנו שכם אחד, אנו לא נכפה עליכם רוב־דעות. משאירים אנו בידנו את זכות ה"ויטוֹ", כי אנחנו יצרנו את המוסד הזה; אך אין בדעתנו לכוף עליכם את רצוננו. אם תביאו את מחצית הכסף, תהיה לכם מחצית השלטון. אלה הם דברים כנים וטהורים, דברים של כבוד. ואילו השיטה האחרת היא בלתי־זהירה ואיננה הולמת את כבודנו.

ועתה מגיע אני אל ההסכם הידוע, אשר נעשה לפני שנה בין ד"ר וייצמאַן לביני, ואשר היה, כפי שאמרו ה"ה סימוֹן ודה־לימה במכתב־התפטרותם, אחת הסיבות שאילצו אותם להסתלק מתפקידיהם. תחילה רוצה אני לדון בתכנו של אותו הסכם. לא היה כאן “הסכם”. כי הסכם הוא פשרה, הבנויה על ויתורים. וּויתורים הם בהכרח הדדיים. כששני אנשים מגיעים לכלל הבנה הדדית, אנשים היודעים מה הם רוצים, הרי יוכלו הויתורים להיות רק הדדיים. מעולם לא הייתי בא אל ד"ר וייצמאן ודורש ממנו ויתורים, כי לא הייתי יכול להשיב לו כגמולו, מכיון שאני אינני עושה ויתורים הלוֹך הלכתי אל ד"ר וייצמאַן (לאחר שניידיטש וּזלאַטוּפּוֹלסקי חלקו לי את הכבוד באָמרם, כי זקוקים הם לי בקרן היסוד), בכדי לשאול את וייצמאַן: זה זמן רב לא ראיתיך; במשך זמן זה נשתנו דברים רבים; אולי הגענו עתה לכלל השקפות משותפות? ואילו היה וייצמאן משיב, כי השקפותינו אינן מזדהות, לא הייתי עולם מעיז לדרוש ויתורים ממנהיג הציונות. דומני, שאף וייצמאַן לא היה מנסה מעולם לדרוש ממני ויתורים. אבל אנו קבענו, כי השקפותינו מזדהות, כי החיים חוללו תמורות מסויימות גם אצלו וגם אצלי.

תוכן ההסכם התבסס על ארבע נקודות. ראשית שאלתיו: יתכן שתגיע השעה, כאשר יהא צורך בשינוי גדול על הר־הזיתים בארץ־ישראל;² כלום נדרוש אז, שתובטח זכותנו להביע בבחירה זו את דעתנו? ועל כך השיב וייצמאַן: כן, סבורני כי עלינו לשאוף לכך. טוב. הנקודה השניה היתה שאלה, שבה לא היה צורך בשום הסכם, משום שבשאלה זו עבדנו, וייצמאַן עמי ואני עם וייצמאַן, שכם אחד כבר במשך שנים: זו היתה שאלת הלגיון. השאלה השלישית היתה שאלת משטר־התיירים. שאלתיו: כלום דעתך היא, כי בכל חידוש אשר יבוא בועד הצירים באָרץ תנתן נציגות לתושבי ארץ ישראל? התשובה היתה: כן. ובקשר לזה הצגתי שאלה, אשר סוּלפה אחרי־כן, כי הטיחו כלפּי שלא הייתי לוֹיאַלי. זו היתה שאלת סמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה. מעולם לא הטלתי ספק בסמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה, וּויצמאַן מעולם לא ביטל את הזכויות אשר העניק לועדת־ריאורגניזציה זו. ועדת־הריאורגניזציה נשלחה על־ידי ההנהלה וניתן לה יפוי־הכוח לעשות כל דבר שההנהלה רשאית לעשותו – אך לא יותר מזאת. אני הייתי חבר הועד הפועל, ולפי התקנות הוא עומד מעל להנהלה (אי־הסכמה). הרי ההנהלה אינה אלא ועד פועל מצומצם. והדבר היחידי אשר שאלתי היה זה: כלום הוראה זו מבטלת את זכותו של הועד הפועל? ומובן מאליו, כי התשובה היחידה, שיכלה להנתן על כך, היתה זו: ההנהלה רשאית להעביר לגוף אחר את סמכויותיה שלה, אך לא את סמכויותיו של הועד הפועל. מבין שלשת התיירים מכיר אני אחד, את מר סוֹלד, ואני אוהב ומכבד אותו; על שאר השנים אינני יודע אלא מעט מאד. ובשעה ששלשת האדונים האלה באים עם הצעותיהם, הרי כחבר הועד הפועל וכארצישראלי שמרתי לעצמי את הזכות לדרוש שכל הצעות־הריפורמה יובאו לבדיקה בפני הועד הפועל. (הציר רוֹזוֹב: והמברק ליפו?) את המברק ליפו לא אני שלחתי ולא אני חתמתי עליו. זאת יודע אתה בעצמך. (אי־שקט).

הנקודה הרביעית היתה שינוי הרכבה של ההנהלה. במכתב־ההתפטרות של האדונים סימון ודה־לימה נאמר, כי תכלית ההסכם היתה להכניס להנהלה איש אחד ויחיד. אין זאת אמת. הדבר שבו רציתי אני, ובו רצו אז קאַוּאֶן והאחרים, היה באמת דבר אחר לגמרי. זה היה נסיון ליצור בציונות ממשלה כוללת. כאן אינני רשאי לנקוב בשמות, אך לרבים משמות אלה יתנו את הסכמתם גם ז’אַן פישר וסימון. אל האנשים האלה נשלחו מכתבים, פנו אליהם בבקשה: בואו ונעבוד כולנו שכם אחד; הרי ההסתדרות נתונה במשבר קשה, ולפנינו תפקידים, שקבוצה אחת לא תוכל לעמוד בהם; זקוקים אנו לכל הכוחות הפוליטיים והמשקיים; נגיע לכלל הסכם, נחלק את הפעולה לפי מחלקות וכך נמצא דרך. מכל הצדדים קיבלתי לצערי אותה תשובה שלילית. אדון אחד מפּאַריס כתב: עם כנופית אנשים שכמותך לא אעבוד. וכאן ענו גם האחרים. ואם סימון ודה־לימה אומרים, כי גם הם לא יוכלו לעבוד, הריני עומד ומודיע: מר סימון, על כשרונותיו של אדוני לא ידוע לי מאומה, אך אמרו אז, כי לאדוני ולמר דה־לימה יש ידיעות טכניות; אמרו, כי אתם אנשים מוכשרים, ואכן רצינו למשוך אתכם לפעולה. כלום לא דיבר ניידיטש עם אדוני יומיים לפני ההתפטרות וכלום לא אמר לו: מדוע אדוני הולך? ישאר־נא! אדוני מתעניין בדברים כלכליים, יטול־נא את המחלקה הכלכלית, נעבוד כולנו, כל אחד בתחום־פעולתו. (יוליוס סימון: ז’בוטינסקי, ואם אני הכנתי פעולה כלכלית או מוסד כלכלי, הרי כבר לפני כן הקציב אדוני את הכספים בשביל הלגיון!).

ובשמי־אני מצהיר אני כאן (קריאת־ביניים) – לצערי לא שמעתי את השאלה וגם קשה לענות על רגל אחת – מוכן אני לעבוד יחד לא רק עמו, סימון, אשר מעולם לא היה לי עמו שום ריב, אלא גם עמו, מה דה־לימה, אם־כי אדוני רדף אותי ואת ידידי בהולאַנד בשנים הקשות ביותר.³ אמרתי לאדוני: אינני יכול לקבוע, אם צריך להקים בארץ ישראל בית־חרושת למלט. אך אם תבוא אלי ותאמר לי: נהל־נא תעמולה בעד בית־החרושת למלט, הרי נהל אנהל את התעמולה בעד בית־החרושת למלט. זו היתה השקפתנו. ואין אני מבין, מדוע האדונים ההם נקטו עמדה, כי גם הפעולה הכלכלית בארץ ישראל לא תתכן, אם אנו ננהל את שאר המחלקות. זאת לא יכולתי להבין אז ואינני מבין גם היום. איש מאתנו, וגם לא אוסישקין, שאינני תמים־דעים עמו, איננו מתנגד ליזמה הפרטית; ובין ההצעות, אשר ההנהלה הזאת תציע לפניכם, תמצאו תכניות כיצד לפתח יותר את השטח הזה של פעולתנו. אך מובן מאליו, להרוס את כל הקיים, כל עוד לא הוקם החדש – לזה אין אנו מסכימים. אפשר היה להגיע לכלל הסכם לגבי החלק החיובי של התכנית. ואינני בטוח, אם אי־אפשר היום להגיע לידי הסכם, אם רק יימצאו אנשים, מוכשרים באמת, אשר יקראו את הספר עד תומו; אנשים, שיש להם לא רק רעיונות יפים, מה בריא מבחינה כלכלית, אלא אנשים היושבים בארץ ישראל, המביאים בחשבון את האפשרויות ואת החומר האנושי, המתקדמים בזהירות ומעולם אינם הורסים דבר, בטרם יש להם דבר חדש.

לשבחו של מר דה־לימה אמרו לי, כי הוא עקבי מאד. היה בכך משום ענין רב לשמוע כאן כיצד מר דה־לימה זה סער כאן ואמר, כי מצבנו הפוליטי כל־כך רע. אין לנו כל כוח, - אמר; וז’בוטינסקי נחוֹן בעת ובעונה אחת עם - אינני זוכר, מה היה שמו של אותו ערבי. ומאחר שמבחינה פוליטית הכל רע כל־כך הרי אומר מר דה־לימה: בחרו בבראַנדייס לנשיא – באותו בראַנדייס אשר הצהיר, כי אין לשעות עוד לפוליטיקה. כלום פירושו של דבר זה: להיות עקבי? – אכן, המצב הפוליטי קשה מאד מצדדים שונים; ואני אומר לכם, מדוּע הוא קשה: משום שאנו מיעוט בארץ ישראל. כשם שאמריקה ואוסטרליה לא יוּשבו בהסכמת הילידים המקומיים, כן אי־אפשר להשיג מראש את הסכמת הילידים בארץ ישראל – אף אם נבטיח להם את אשר נבטיח. אך תוך כדי מפעל־הבניין אפשר ליצור תנאים כאלה, שתהא להם השפעה מרגעת – למשל, לבנות בתי־חרושת ולהעסיק בהם גם לא־יהודים, וכו'. אבל בשלב הראשון והקשה ביותר של ההתישבות יש צורך בהגנה, בקיר־ברזל מסביב לישוב ההולך וגדל, וקיר זה יוכלו לבנות רק אנשים האוהבים את התפקיד הזה, ולא אנשים השונאים אותו. (תשואות). מה דה־לימה שאל: ומה יעזור לכם הלגיון העברי, אם הגנרל יתנגד? והוא הזכיר את המקרה בירושלים, שעליו אדבר אחרי־כן. אך אם מישהו מכם בעל־משק הוא או בעל בית־חרושת המעסיק מספר מסויים של אנשים, הרי יסכים לדברי, כי הגנרל, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, ואף אם יהיה הטוב שבידידינו – אם יודע הוא, כי חייליו או סוסיו שונאים את ההליכה בדרך פלונית, הרי ישקול בדעתו פעמיים ושבע פעמים, לפני שילך באותה דרך. הוא יבקש כל מיני דברים להתחמק בכדי שירגיע את עצמו: אולי אין אלה עדיין פרעות? כל מיני דרכים להתחמקות, כל מיני אמתלאות, בכדי להוכיח, כי אינו יכול לעשות את הדבר אשר אנו תובעים ממנו; משום שיודע הוא, כי אנשיו אינם אוהבים את המלאכה הזאת. מובן מאליו, אם יש לכם שם אדמיניסטרציה אויבת, יהיה המצב קשה גם עם קיומו של הלגיון; אך הוא יקשה עוד יותר, אם תהיה לכם אדמיניסטרציה גרועה ויחד עם זה מכשיר־הגנה המתייחס למפעלנו באדישות. ההבדל ביני לביניכם בתפיסת דברים אלה נעוץ לא רק בעובדה שאני מכיר את ארץ ישראל ואתם אינכם מכירים אותה, אלא שאני מכיר את החייל האנגלי ואתם אינכם מכירים אותו. החייל האנגלי היה אחי וידידי, אין ברצוני לפגוע בכבודו, אך בעיני החייל האנגלי בשנת 1921 המאבק בין יהודים וערבים בארץ ישראל אינו ענין שהוא יוכל לפסוק בו. 25 מטובי העתונים במולדתו אומרים, כי הציונות איננה הדבר הנכון. כלום רוצים אתם איפוא, שירגיש את האמת שלנו? אַל תשחקו באֵש!

ועוד אומר דה־לימה: אף אם תעלה הגנת ארץ ישראל למשלם־המסים הבריטי ב־^1/2 2 מילונים לירות, אין זה סכום גדול כל־כך. הוֹ, מר דה־לימה, יישמר־נא מלומר דברים כאלה לאנגלים. הנה, פיסת־נייר זו היא ה"טיימס" – והיא כוח עצום; ועל שליש מהצהרת בלפור חייבים אנו טובה לעובדה, שה"טיימס" תמך בנו. אך עכשיו כותב ה"טיימס", אחר שהופיע דין־וחשבון של סמואל, את הדברים הבאים (מקריא את הדברים). לפי הדברים האלה עולה לאנגלים כל חייל בארץ ישראל ב־500 לירות בשנה. (קריאה: כלום נערכה צנזורה על נאום זה?). לפי דעתי אומדן ה"טיימס" איננו נכון; יש להביא בחשבון את הכל, גם את האינטרס הקיסרותי של האנגלים. כבר אמרנו זאת לאנגלים, וגם ד"ר וייצמאַן אומר זאת בכל פעם. אבל אין לדברים השפעה, ובכך יש להתחשב. כאשר מדברים כאן על הערבי המתנגד לנו, נאמר לנו תמיד: “היו זהירים, הרגיעוהו, עשו לו ויתורים; הוכיחו לו, שאין אנו עולים לו במאומה”! אך כאשר מדברים על משלם־המסים האנגלי, מיעץ אותנו דה־לימה לומר לו, כי על פרפראות כאלה, כגון 1/2 2 מיליונים, לא כדאי בכלל לדבר. (קריאות־ביניים). יש כאן אדונים גרמניים מאגודת “בניין הארץ” המפסיקים את דברי. כאשר מדברים על פעולת קרן היסוד בגרמניה, על הוצאת כספים משם, אומרים אדונים אלה: כלום לא ירגיז הדבר את הגרמנים? כלום לא ניטיב לעשות, אם… (קריאת־ביניים: זה נאום מסוכן!). כן, רבותי, אלה הם דיבורים מסוכנים. כשאנו שוברים לנו את הראש באנגליה, כיצד להוכיח לאנגלי, כי ארץ ישראל אינה עולה לו יותר ממה שנדרש על־ידי האינטרס העצמי שלו; ואף אם יעלה לו הדבר במשהו, הרי נעשה את הכל בכדי להקטין את המעמסה המוטלת על משלם־המסים האנגלי; ואם פתאום קם כאן מר דה־לימה ואומר: לא, ישלם־נא האנגלי! – כלום אין זה נאום מסוכן? (תשואות רמות). משום שאתם מרגישים רק בצד אחד של הסכנה. בצד שלכם, ולא בצד האחר. אנו יכולים להשתמש רק בדברי אמת. אין אנו יכולים לומר לאנגלי: “ארץ ישראל תהיה שלך, עמדות־שלטונך תתרחבנה, יהיו לך בעלי־ברית בים התיכון, וכל אלה לא יעלו לך במאומה”. אין אנו אומרים זאת. אך לעומת זאת, כל אשר נוכל לעשות בכדי להקל עליו את המעמסה הכספית – עשׂה נעשה. מעולם לא אמרתי, שיכולים אנו להוציא “סכומים עצומים” בשביל הלגיון, אבל יכולים אנו להציע לממשלה הבריטית הצעות המתקבלות על הדעת. והיא יכולה לקבלן או לדחותן; אבל אז נעמוד כנים וישרים בפני משלם־המסים המשתולל היום כנגדנו, המנחיל היום תבוסות למועמדי־פּאַרלאַמנט יהודיים במחוזות הטובים ביותר. באנגליה מושלת דעת־הקהל ולא הממשלה.

מה שאמר אדוני על המאורע, אשר אירע בירושלים בקשר לגדוד, ישמש שוב דוגמה לסיפור, שממנו קראו רק את השורות הראשונות, אך לא את הסוף. בימי הפרעות בירושלים היה לנו בארץ ישראל רק עוד קורטוב של בּאַטאַליוֹן, פחות מחצי־באַטאַליון, שלוש־מאות חיילים. לפני כן, כאשר היו לנו בארץ ישראל 5000 חיילים יהודיים, לא העיז איש לנגוע ביהודי. אך כאשר מחמשת האלפים נותרו רק אלפיים, אחרי־כן אלף ולבסוף 300, התנגדתי גם אני שנסמוך על קומץ זה כעל כוח־מגן – כי סבור אני, שבעניינים אלה חיייבים אנו לנהוג נוהג משקי. מי שיש לו 300 חיילים – צריך לשבת בשקט. אך כשיש חמשת אלפים, הרי זה עניין אחר. וכך מתייחס אני יחס משקי לשאר אמצעי־ההגנה שמציעים לפנינו. אל־נא נשחק באש! אם נאלץ אתה לטפּל באש, הרי חייב אתה להתארגן בצורה המתאימה, וכיום יש רק צורה אחת של ארגון, שבה מותר לטפל באש. ואותה מכנה אני בשם לגיון. כל השאר אינו אלא חובבוּת.

ועתה צריך אני להגיע לנקודה מאד בלתי־נעימה בשבילי, נקודה שאינני נוגע בה אף פעם, ומצטער אני, כי נגעו בה כאן. מר דה־לימה אמר כאן: “הרי את ז’בוטינסקי חוננו יחד עִם ערבי אחד – וההנהלה לא מיחתה”. זוהי אמת. את החרפה הזאת נשאתי בשקט, בלי אומר ודברים. אך כיום נאלץ אני לומר, מי היה אשם בכך. בהגיעי מעכו לחיפה חרה אפּי מאד. עוד קודם לכן טלגרפתי לסמואל: “אל־נא יעשה את המשגה! מוטב שישאירני כאן בעכו, אך אל־נא יעמידני על מדרגה אחת עם אותו שחור”. (קריאות־ביניים). רבותי, הרי אני מדבר על שְׁחור מוסרי, צריכים אתם להבינני נכון. הערבים בארץ ישראל נמנים על אותו הגזע, שאני נמנה עליו. אך את האנשים העורכים פרעות מכנים אנו בשם “המאה השחורה”, וזהו צבעם האמיתי. (תשואות רמות). וכאשר באתי לחיפה, הלכתי למשרד הטלגראַף ואמרתי בלבי: עתה מתקיימת הועידה בלונדון, שם עתה כל ידידי, הרי הם יבינו את המצב שלתוכו הכניסני סמואל, הם ימחו. ואז שלחתי מברק ארוך, ומתוך לויאַליות לא שלחתיו אל ידידי האישיים אלא אל יושב־ראש הועידה בלונדון, אל מר בראַנדייס. בראַנדייס שׂם את המברק לכיסו ולא הראהו לועידה. ועתה באים האדונים האלה ושׂמים ללעג את העובדה, שנחונתי באותו האופן כפי שנחוֹן אותו ערבי. ולזה ייקרא עקביות.

כלום יודעים אתם, מה אתם עושים – לא רק אתם שניכם, אלא רבים? גולדברג כבר אמר לכם זאת: הרי אתם אינכם שייכים לחברה ההיא! הרי אתם ציונים ותיקים, ומאחוריכם מסורת של שנים־עשר קונגרסים. בהצהרה האמריקאית האחרונה כלולה ההצעה לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים. כך כותבים אנשים, שלא היו עדיין אף בקונגרס אחד, שהקונגרס לא היה להם עדיין למסורת. מה ביניכם לבין רעיונות ממין זה? אך, כפי הנראה, אם דרוש כלי־זין – מותר להשתמש בכל דבר. הנה רוצים בהסתדרות משוכללת – ונשענים על בני־אדם המתנגדים להסתדרות זו; הנה מוחים נגד עובדות, שבראַנדייס כפה את הועידה לעבור עליהן לסדר־היום – ויחד עם זה דורשים, שאותו בראַנדייס יטול לידיו את ההנהלה. את הכל מביאים לכאן. והדבר היחידי, שאין יכולים להביאו, הרי זו פּרוגראַמה ורשימת שמות של אנשים דגוּלים. כל אחד מאתנו אוֹפּוֹזיציוֹני בלבו. אך הרי צריכים אנו לבקש מוצא. הציעו הצעות חדשות, אבל לא שליליות, אלא חיוביות! מאמין אני, כי בהצעות שתגיש לפניכם ההנהלה, לא תמצאו דבר נעדר. תמצאו שם כל דבר חשוב. הביאוּ שמות חדשים! היכן הם? (יוּליוס סימון: ואז יאמר אדוני, שהם לא בגרו די צרכם!) אבל, הרי את הקונגרס לא אוכל לפתות, שיאמין לדברי אלה, הרי הקונגרס יוכל לבחור בהם. ואולם הססנותכם, - עצם העובדה, שאין מביאים לפנינו את השמות הללו, מוכיחה כי אותם האנשים אינם מאמינים בכוחות עצמם.

קונגרס נכבד! זמני עבר, ואני מסיים. באסיפה אחרת טענו כנגדי טענה, ששמעתיה גם כאן: אתה, שעוד לפני חצי שנה היית ריבוֹלוּציוֹנר, עומד כיום כאן ומלמד סניגוריה על ההנהלה. Pro domo mea⁴ צריך אני לומר לכם: חולקים לי כבוד שאינני ראוי לו, כשמכנים אותי בשם ריבולוּציונר. ריבולוּציה, כמיליטאַריזם, הוא אחד מאותם המונחים הלאַטיניים, שאינם מובנים לי. בימי המלחמה, כאשר נדמה היה לי, כי דרכנו צריכה להיות עם אנגליה, וכאשר אמרו לי: בושה וחרפה, הרי אתה מתחבר על־יד כך עם ממשלה אַבטוקראַטית, כלומר עם הרוסית, - אז השבתי במלים שאותן אמר פעם מאַציני לגבי איטליה עמל אני למען ארץ ישראל, אף אם אצטרך להתחבר עם השׂטן. (תשואות רמות ומחיאות־כפיים). ואל־נא יחשבו חברי, ואל־נא יחשבו אלה, האומרים כאן דברי לעג, כי רוצה אני לפגוע במישהו, משום שאני אומר, כי דורש אני אותו דבר מאלה הרואים כשׂטן את ניידיטש או את זלאטופּולסקי או אותי. (תשואות). מציע אני לפני קונגרס זה – אין לי יפוי־כוח, אך פונה אני בקריאה אל כל אחד היושב כאן והיכול ליצור דבר־מה בציונות: הבה נבנה גשׁרים איש אל רעהו, יש עבודה לכּל! הרי מלבד ההשקפות, שבהן אין אנו מסכימים זה לזה, יש גם השקפות, שבהן יש בכל־זאת הסכמה בינינו. הבה נעבוד יחדיו! קראו־נא לעבודה משותפת זו גם את האדונים האחרים (אותות־הסכמה ניכרים), אם אנשים אלה יחתמו על הפּרוֹגראַמה של קונגרס זה וייהנו מאימונם של רוב הצירים. אולי יעלה אז בידינו הדבר, אשר פעם החרבתם אותו: ממשלה כוללת, שתהא מורכבת מכל העומדים על בסיס הציונות ההיסטורית, מכל שיש להם סובלנות די הצורך לחבּר פּרוגראַמה, שבה ימצא כל אחד את סיפוקו, ושהכל יוכלו לעבוד בה יחדיו. אך אם אין רוצים בכך, אם אומרים תמיד: “עם פלוני־אלמוני אינני עובד יחד! הוא איננו מבין כלום! כל עוד הוא מנהל את התעמולה, אין אני יכול לעבוד בשקט למען היזמה הפרטית!” – אזי באמת לא יתכן הדבר, אזי צריכים אנו להתפצל מפלגות מפלגות ולהמשיך את העבודה בתורת מפלגות; אך במקרה זה מוטב שהאחריות תחול על האנשים הראויים לכך (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות־כפיים).

דברים במושב הועד הפועל הציוני ושיחה עם סופר “ראַזסווייט”

ברלין, ינוּאַר 1923

חילוקי־הדעות בין ז’בוטינסקי לבין וייצמאַן ושאר חברי ההנהלה באו לכלל ביטוי מורכּז במושב הועד הפועל הציוני, אשר נתכנס בברלין בינואר 1923.

אל המושב הזה נשלח מכתב מאת הועד הלאומי, חתום בידי דוד ילין, וי. בן־צבי, שבו נאמר, כי המצב המדיני בארץ קשה מאד; כי למרות אישור המאַנדאַט בחבר־הלאומים לא חל שינוי לטובה ביחס הממשלה אל הישוב, וכי בכּל מורגשת מגמה של איבה לגבי היהודים. במכתב מודגש, כי שיטת הממשלה בארץ מכוּונת במחשבה תחילה לשים לאַל את כל ההבטחות וההצהרות, שניתנו לעם ישראל. – אזעקתו זו של הועד הלאומי היתה האחד הצירים שעליהם סבב הויכוח בין ז’בוטינסקי לבין שאר חברי ההנהלה באותו מושב של הועד הפועל הציוני.

עניין צדדי, שהוסיף גם הוא נוֹפך לניגודים הפוליטיים, היה יחסם השלילי של רבים מחברי הועד הפועל הציוני אל ההסכם שנחתם בין ז’בוטינסקי לבין מ. א. סלאַווינסקי, מיניסטר אוקראיני בממשלת פטליורה, בדבר הקמת ז’נדאַרמריה יהודית בערי אוקראינה, שתגן על היהודים מפני פרעות. למרות שז’בוטינסקי חתם על הסכם זה בסמכות אישית בלבד, הוקמה בועד הפועל הציוני ועדת־חקירה בשאלה זו, שבראשה עמד יצחק גרינבוים.

הפולמוס נפתח באופן פוֹרמאַלי מסביב להצעתו הפוליטית של ז’בוטינסקי לועד הפועל הציוני, אשר הוגשה בתורת הצעת־מיעוט, (בניגוד להצעת־הרוב – הצעתה של ועדת־הרזוֹלוּציות), ובה נאמר:

הצעתו הפּוֹליטית של ז’בוטינסקי

"א) נוכח הקשיים הכספיים הרציניים שההסתדרות הציונית וקרן היסוד נתונות בהם עכשיו, ואשר עשויים להפריע להצלחתו של בנין הארץ, מכריז הועד הפועל:

מצד אחד, נובע מקשיים אלה ההכרח של מאמצים וקרבנות עוד יותר גדולים מצד הציונים בעבודתם למען הקרן, אבל, לעומת זה, נאלץ הועד הפועל לציין, כי קשיים אלה נובעים במידה רבה מאותו רגש של אי־בטחון, שנוצר מחמת המצב הפוליטי המעורפל, וביחוד מחמת הלך־רוחות בלתי־ידידותי בכמה חוגים של האדמיניסטרציה הארצישראלית, כפי שתוֹאָר במכתבו של הועד הלאומי.

הועד הפועל מטיל על ההנהלה להודיע על מצב־ענינים זה לממשלה הבריטית ולאדמיניסטרציה הארצישראלית, וכן להפנות את תשומת לבן לכך, כי במסיבות אלו, המרפות את המרץ הציוני, אין ההסתדרות רואה אפשרות להגשים את יעודיה הכספיים בהיקפם המלא, כפי הדרוש לצרכי הבנין.

ב) הועד הפועל מציין, כי המצאָם של פקידים בריטיים אנטישמיים, או אנטי־ציוֹניים, בהרכּבה של האדמיניסטרציה הארצישראלית סותר את המאַנדאַט, והוא מטיל על ההנהלה לנקוט בצעדים שיטתיים לביטול מצב זה.

ג) נוכח השמועות, כי מסמכים מסויימים של החדשים האחרונים,¹ וביחוד הסכמת ההנהלה לתכנם, פירושם כביכול הסתלקות ההסתדרות הציונית מעקרונות הציונות השלימה, מצהיר הועד הפועל, כי סבור הוא, שאין יסוד לפרש שום נקודות במסמכים אלה, כאילו אינן מתיישבות עם תכנה ההיסטורי של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויות ההנהלה בפני הממשלה הבריטית אינן עשויות להתפרש שום פירוש אחר".

י. גרינבוים, שהציע את הצעת־הרוב בשם ועדת־הרזוֹלוּציות, עמד בעיקר על טעמי הסעיף השלישי, שהיה מכוּון נגד ז’בוטינסקי, כי בו נאמר, שחברי אכּסקוטיבה, אשר אינם מסכימים לקו היסודי של הרוב, לא יוכלו למלא תפקידים פוליטיים. גרינבוים אמר בין השאר: “לא נוכל להרשות, כי ההנהלה תיהפך למועדון ־ויכוחים וכי הדבר יחליש את כושר־פעולתה”. אמנם גם וייצמאַן מתכוון, שההנהלה תלחם להבטחת זכויותינו הפוליטיות, אך דעת ההנהלה היא, כי “במצב הנוכחי יש להקפיד, שמאבק זה ייערך בזהירות יתירה. וקודם־כל, יש לשמור על ההסתדרות הציונית מפני זעזועים”.

אחריו דיבר ז’בוטינסקי.

הסעיף השלישי של הצעת הועדה אומר, כי תפקידים פוליטיים יוכלו להטיל רק על אותם חברי ההנהלה המסכימים לקו היסודי של הרוב. דבר זה מלא סתירות פנימיות. מלבד זאת, אחדים מחברי ההנהלה שבמיעוט יש להם הרגשה, כי דבר־מה הצריך להעשות אינו נעשה. כלום יכולים הם לערער על כך בפני הועד הפועל? על כך רוצה אני תשובה.

מציע אני תיקון להצעות הועדה בצורת הרזוֹלוציות שהצעתי אתמול. דורש אני, שיצביעו עליהן. אחרי הצעות הועדה ואחר ששוב נתעורר כאן המשא־והמתן שלי עם סלאַווינסקי, שעליו אני עומד גם עכשיו, קמה לפני השאלה אם אוכל להוסיף להיות בהנהלה. ועוד: אחרי חילוקי־דעות פוליטיים ומוסריים כה עמוקים,כלום אוכל להשאר בהסתדרות? זקוק אני לבהירות בפני מצפוני שלי, ואבקשכם להצביע על הרזוֹלוּציות שהצעתי.

ד"ר ג. הלפרין, ד"ר מ. סולובייצ’יק, ריכאַרד ליכטהיים, ל. מוצקין וש. קפלנסקי נאמו אחרי־כן נגד הצעות ז’בוטינסקי ובעד “הנהלה אחידה”.

ד"ר ח. וייצמאַן אמר:

לא השתתפתי לגמרי בחיבורן של רזולוציות אלו, - בעיני חשוב רק דבר אחד: ליצור את התנאים הדרושים לעבודה פוריה. לפיכך עומד אני בפני הברירה: או להסיר מעל עצמי את האחריות או ליצור מינימום של תנאים שיבטיחו את אפשרות העבודה. שואל אני אתכם, כיצד יוכלו נציגיכם לנהל פעולה פוליטית, כשבינינו קיימים חילוקי־דעות עקרוניים בשאלת־היסוד של מדיניותנו? יש דורשים טקטיקה של מאבק גלוי נגד הממשלה האנגלית, ויש מתנגדים לטקטיקה זו. אני מתנגד לחלוטין לטקטיקה זו, משום שלדעתי היא מזיקה. ודאי תאמינו לי שגם אני מגיב באותו כאב על כל גילוייו החדשים של המצב הנוכחי. אלא שאינני יודע, מה דורש יותר עוז־רוח: להמשיך בעבודה כמו עד עכשיו, או להכריז בז’סטה טראַגית על טקטיקה זו של אולטימאַטוּמים. טוען אני, כי בכל בעיות־היסוד של תנועתנו עשתה ההנהלה את מלאכתה בלב שלם ובשיטתיות. הוגשה כאן רשימה שלימה של חטאי סמואל. אפשר להוסיף הרבה לרשימה זו ואפשר למחוק ממנה הרבה, אך סבורני שיש נזק בדבר, כשחבר ההנהלה מכריז בארץ ישראל, כי הציג לפניו כ"תפקיד בחיים" – להפיל את סמואל. ז’בוטינסקי כינני לעתים קרובות בשם cunctator.² לדעתי, יכולים אנו לנקוט רק בטקטיקה זו של עקב בצד אגודל – טקטיקה אחרת לא תתכן אצלנו. אם תרצו לשנות את הטקטיקה שלנו, תצטרכו להחליף את המוסר המוציא לפועל. אני לא אצטרף לטקטיקה חדשה זו. חייבים אנו להביא בחשבון, כי המצב הכללי באנגליה היום אינו זה שהיה לפני שמונה שנים. אנגליה של שנת 1923 אינה אנגליה של שנת 1917. אילו רצה סמואל לבצע עתה ארץ ישראל פוליטיקה של “יד חזקה”, היה הדבר מעורר סערה – גם בדעת־הקהל האנגלית וגם בפּאַרלאַמנט האנגלי. לפיכך מייחס אני חשיבות כה רבה להרגעה היחסית, שאנו רואים כעת בארץ ישראל. זו דעתו של נציגכם הפוליטי, וסבורני – של ההנהלה כולה, חוץ מז’בוטינסקי. בעיני אלה הם עקרונות־היסוד של פעולתנו הפוליטית, וחובתכם לומר בפה מלא, אם מקבלים אתם אותם, אם לאו. איני יכול להמצא עוד במצב של “שבוי”, הקשור בשרשרת של סתירות רצופות. מבקש אני אתכם בכל לשון – לדון את דינכם ולשחררני. יכול אני לעשות בארץ ישראל מאות דברים אחרים, שיביאו, אולי, תועלת רבה יותר מכל מה שעשיתי עד כה. כך עומדת השאלה בפניכם. הוֹי, גם אני יכולתי להפעיל ז’סטות טראַגיות ולקרוא אתכם למאבק נגד הממשלה הבריטית. אבל, אל־נא תשכחו, כי זאת אפשר לעשות רק פעם אחת. מאבק זה איננו דרוש לנו כלל בשביל לצאת מן המשבר הכספי בשעה זו. אינני חושש לומר את האמת על מצב־הענינים הנוכחי בארץ ישראל. רוחשים לנו אימון גם בחוגים בלתי־ציוניים לחלוטין, כשאנו אומרים להם את מלוא האמת על ארץ ישראל, - בדבר זה נוכחתי שוב ברוֹמא ובמילאָנוֹ, - יש שפע של עובדות במציאות הארצישראלית המעוררות את האימון הזה. בזמן האחרון קיבלתי סכומים גדולים אפילו בשביל פעולתנו הפוליטית מארגונים אנטי־ציוניים, משום שהם נותנים אימון בנו ובעבודתנו.

אחרי וייצמאַן מילאו סוֹקוֹלוֹב וסוֹלוֹבייצ’יק, שהדגישו שוב את הצורך ב"הנהלה אחידה" וב"הבראת המצב".

אחריהם דיבר שוב ז’בוטינסקי.

מכתב הועד הלאומי חתום בידי האדונים ילין ובן־צבי. אילו היו אנשים כאלה באירופה, היינו רואים כבוד לעצמנו לברכם בקרבנו. אפשר למתוח בקורת על כל דבר, אך דבר אחד אי־אפשר לשלול מאנשים אלה: הם מכירים את המצב בארץ. מכתבו של הועד הלאומי הוא קריאה לעזרה.

אצטער מאד, אם על קריאה זו ישיבו בנזיפה. אינני סבור, כי יהא זה צודק ונכון מבחינה מעשית. הועד הלאומי איננו הקברניט של ספינתנו, אבל הוא המצפּן, וכאשר המצפּן איננו שקט, פירוש הדבר, שנשקפת סכנה, ועלינו לנהוג במכתב זה כבזעקה לעזרה.

אשר לענינַי האישיים, שד"ר וייצמאַן נגע בהם כאן, יכול אני להסביר, כי ההנהלה הארצישראלית הזמינתני למסור ידיעות על המצב. בהתיעצות זו השתתפו שני מוסדות: ההנהלה ונשיאות הועד הלאומי. בישיבה סגורה זו בביתו של אוסישקין אמרתי אותו דבר אשר אמרתי כאן. אם אני חוזר ואומר זאת כעת, הרי תאמינו לדברי. אינני אחראי לדברים שדוברו שם על סמואל. מובן מאליו, שלא אמרתי, כי צריך “להפּיל” את סמואל. אמרתי רק, שיש להציג בפני סמואל תביעות מסויימות, ואם לא יגשימן, יש להביא את הדבר בפני הועד הפועל. אשר לטקטיקה, אמרתי בארץ ישראל אותו דבר שאמרתי גם כאן. בשאלת האוֹבּסטרוּקציה, שבאמצעותה אני הופך כביכול את ההנהלה ל"מועדון־ויכוחים", הרי עזר לי כאן מר סוקולוב בצורה באמת־ג’נטלמנית. בסך־הכל יושב אני בלונדון חדשיים או שלשה חדשים וכאן מספרים, כי באובסטרוקציה שלי הרסתי את כל העבודה. בכלל היו רק שתי הזדמנויות, כשנתעוררו ויכוחים ביני לבין ההנהלה: בפעם הראשונה בשאלת ה"הגנה", ובפעם השניה בשאלת העליה, כאשר דרשתי את הרחבת הזכויות. ההנהלה דחתה את הצעותי, וכל הויכוח ארך רק בוקר אחד. באותה ישיבה דרשתי להסיר מסדר־היום שתי שאלות חשובות, ואחרי זאת היו לנו שלש ישיבות בביתו של סוקולוב, שבהן נידונו אותן השאלות. אינני עושה אוֹבּסטרוּקציה; וכן אין זו אמת, שאני “רוצה להכריז מלחמה על אנגליה”. אומר אני את ההיפך: על־ידי פעולה מתמידה ונמרצת אפשר להשיג במאה אחוז את מילוי תביעותינו. עד היום ניהלנו טקטיקה מסויימת, אשר הובילתנו אל המצב הנוכחי. פונה אני אל הועד הפועל בשאלה: הרוצים אתם גם להבא לנהל טקטיקה זו, או תעיזו לצאת לטקטיקה פעילה, שתקדם אותנו? אני – בעד טקטיקה תקיפה, ולשם כך אין לנו צורך לערוך מלחמה. –

ועתה אל שאלת ההנהלה האחידה. הענין לא בזה שמוציאים לפועל החלטות, אשר ההנהלה מחליטה עליהן בצוותא. השאלה היא בזה, שבכלל רואים כדבר בלתי־נוח את נוכחותו של אדם, שיש לו דעה אחרת בשאלות יסודיות. המסקנה צריכה להיות שאֵצא מן ההנהלה, מכיון שדעותיה אינן מתיישבות עם דעותי. האמינו לי, כי דבר בלתי־נעים ביותר הוא – לעבוד בקבוצה, שבה אינך רצוי. לכן, יהיה איפוא גם לי נעים מאד לצאת. אך מה לעשות במצפון? המצפון אומר לי: נבחרת, למען תגן על השקפותיך. חש אני בסכנה. מתקדמים אנו לקראת פשיטת־רגל פוליטית וכספית. כלום צריך אני ללכת? (קריאות: “כמובן”!) זהו ה"כמובן" שלכם, אבל לא שלי. אני מגן על השקפתי, וזוהי חובתי. אני כך הבנתי את הממשלה הקואליציונית, שאם יש דעות חלוקות, הרי קו פעולתה של ההנהלה צריך להיות הקו הממוצע של הדעות האלו. זו שאלה של מצפון. אדם, שאינו יכול למלא את חובתו כציוני, חייב לצאת מן ההסתדרות. הועד הפועל איננו רשאי להוציא חבר־הנהלה. אני אוסיף להיות חבר בהנהלה ואגן על השקפותי ואשתדל להוציאן לפועל. אשתדל להחליש את סכּנתן של ההשקפות הנגדיות, או, אם אכיר, שיש 'הבדל בין מצפונכם למצפוני, אסיק את המסקנות האחרונות.

ייתכן שלטיפּוסים כאלה אין מקום בהסתדרות.

את הויכוח סיים שוב י. גרינבוים כיו"ר ועדת־הרזולוציות:

כיצד להסביר את העובדה, כי ז’בוטינסקי הוא הגיבור של כל ישיבותינו? אני מסביר את הדבר לעצמי באופן זה: ראשית, משום שאוהבים אותו. ושנית, משום שיש לו הכשרון לשוות אופי דראַמטי לדברים שאינם דרמאַטיים כלל. שומעים לא את מחשבותיך, אלא את הטוֹן שלך. אם אינך רוצה ואינך יכול, אל־נא תעשה דראַמות. (ז’בוטינסקי: “מהי איפוא המסקנה”?) אגיד לך: יציאתך מן ההנהלה. ז’בוטינסקי נהפך קמעא קמעא ל"ענין" בהתדרות הציונית. הטקטיקה שלו היא – החרפה מתמדת של אחת השאלות. לפנים היתה זו הנהגת הלשון העברית, אחרי־כן – הלסינגפוֹרס, עתה – הבקורת על אנגליה ועל סמואל. ובזה כלול הדבר, שאני מכנהו בשם דרמאַטיזציה, משום שאתה, מר ז’בוטינסקי, יודע היטב, כי דברים אלה לא ייתכנו. ממה ששמענו כאן תתבהר לרבים משמעוּתן של הרזולוציות המוצעות כאן. עד לקונגרס הבא צריכים אנו ליצור מצב שאפשר לשׂאתו. ההנהלה צריכה ליהפך למוסד מוציא־לפועל המוכשר לפעול. לכן לא תתכן כל אפשרות של ערעור. אם חבר ההנהלה יוצא מתוכה, אין מזמינים אותו עוד לישיבות הועד הפועל. זאת רצינו להביע בסעיף השלישי. שוב מבקש אני לקבל את הרזולוציה.

ב־6 קןלות נגד 4 נדחית ההצבעה על הצעות־המיעוט, ואחרי־כן מתקבלת הצעת־הרוב. רק הסעיף השלישי נדחה ב־8 קולות נגד 5.

ז’בוטינסקי

הריני מצהיר, כי אשאר גם להבא בהנהלה ואוסיף להלחם להשקפותי.

* * * * *

לישיבה הבאה, למחרת היום, ז’בוטינסקי לא בא. הוא שלח אליה את מכתב־ההתפטרות הבא, שהוקרא על־ידי ד"ר האַנטקה.

מכתב־ההתפטרות של ז’בוטינסקי

"אל יושב־ראש הועד הפועל.

"אדוני הנשיא הנכבד!

"עיינתי במשמעותן של ההחלטות אשר נתקבלו אתמול על־ידי הועד הפועל, והריני נאלץ לציין, כי בעיני אין הן מתיישבות עם העקרונות ועם האינטרסים של הציונות:

א) הועד הלאומי, נציגותו הנבחרת של הישוב העברי בארץ ישראל, פנה אל הועד הפועל במכתב, המתאר במרי־זעם את יחסה של הממשלה המקומית אל היהודים ואל הציונות ואת המצב הפוליטי הנובע מיחס זה. הועד הפועל דחה בקשת עזרה זו.

ב) הקונגרס הי"ב החליט בזמנו לשגר אל סיר הרברט סמואל משלחת, שמתפקידה היה להודיע לו את דעתו הגלויה של הציבור הציוני על מדיניותו, להצביע לפניו על ההכרח לשנותה שינוי מוחלט, וכן למסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. ההנהלה לא הוציאה לפועל החלטה זו של הקונגרס (בימי שהותי באמריקה ועל אף תביעתי בכתב שהמשלחת תשוגר ללא דיחוי). עתה הצעתי לפני הועד הפועל, כי מאחר שכבר מאוחר לשגר משלחת, לפחות יש לומר את האמת לנציב העליון באמצעות המוסדות הקבועים של התנועה. ביחוד עמדתי על כך, שנבהיר גם לנציב העליון וגם להנהלתו הבריטית הממונה עליו, כמה הרסנית השפעתו של המצב הפוליטי, שנוצר מחמת המדיניות שלו, על אוסף־הכספים שלנו. הועד הפועל מאֵן לקבל תביעה זו.

ג) תבעתי מן הועד הפועל, שיכריז על יחסנו אל נוכחותם של אנטי־ציונים, ואפילו אנטישמיים, בהרכב הפקידות הגבוהה בארץ “הבית הלאומי”. הועד הפועל לא קיבל רזוֹלוּציה זו.

ד) נוכח הדעה הנפוצה, כי ההסתדרות הציונית הסתלקה, כביכול, מחזונו של הרצל, תבעתי מן הועד הפועל שיכריז, כי התנועה עומדת עמידה איתנה על יסוד תכנה ומשמעוּתה ההיסטוֹרית של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויותינו בפני מעצמת המאַנדאַט אינן ניתנות לשום פירוש אחר. הועד הפועל מאֵן להכריז הכרזה זו.

בהחלטותיו אלו אישר הועד הפועל ללא שינויים אותה טקטיקה, שממנה נשקפת סכנת ירידה לתנועה ופשיטת רגל למפעל היהודי בארץ.

אָפיינית לטקטיקה זו השקפת־היסוד שלה, כי הצד, שאין בידו אמצעי־כפיה, לא יוכל לתבוע מאת הממשלה הבריטית אף את זכותו החוקית. הריני מצהיר, כי השקפה זו כוזבת. מי שיעמוד בעקשנות וללא רתיעה על מילוּיה המלא של זכותו, ימצא אצל העם אנגלי ואצל ממשלתו רק הסכמה, יחס של כבוד וגם – אפילו אחרי מאבק ממושך – הכּרה צודקת. נהפוך הוא, דוקא מן הטקטיקה של מורך־לב נשקפת סכנה של דימוֹראַליזאַציה בשלטון, גם במערב וגם במזרח.

לפיכך רואה אני כחובתי להפר טקטיקה זו הן בדרך של אוֹפּוֹזיציה גלויה והן על־ידי צעדים פוליטיים בלתי־תלויים. סבור אני, כי זו גם זכותו של כל ציוני, לאחר שהקונגרס הי"ב, בבחרו בי להנהלה, אישר את פעולתי הפוליטית בתקופת השנים 1915 – 1918, שהתנהלה באופן עצמאי ולמרות רצונו של המוסד המנהל במפלגה.

הרבה יותר נוח היה לי – ואין לי שום ספק שאני גם רשאי לכך – לנהל מלחמה זאת במלוא היקפה בלי להסתלק מן התואר של חבר ההנהלה. אך רצוי ככל האפשר להגן על מצבה של ההסתדרות, כל כמה שהיא מהווה על־פי המאַנדאַט את “הסוכנות היהודית”.

לפיכך מודיע אני בזה על פירשתי מן ההנהלה; ומאחר שאינני מכיר עוד, כמובן, בסמכותה של הנהלה זו, רואה אני את עצמי כיוצא מן ההסתדרות הציונית.

בכבוד גמור,

ז. ז’בוטינסקי.

18 בינואר 1923.

כעבור ימים מספר נתפרסמה בשבועון “ראַזסווייט” בברלין שיחה עם ז’בוטינסקי, חתומה בידי י. קלינוֹב, שבה ניתנה תשובתו על השאלות הבאות:

א) מה היתה פעולתוֹ בהנהלה?

ב) מה היו טעמי התפטרותו מן ההנהלה?

ג) מה היו טעמי פרישתוֹ מן ההסתדרות הציונית?

הדין־והחשבון על פעולתי בהנהלה מן ה־15 בספּטמבר 1921 ועד ל־18 ביאַנוּאַר 1923 יהיה קצר מאד.

אם ננכּה מתקופה זו את הזמן ששהיתי באמריקה, באיטליה בארץ ישראל, הרי עבדתי למעשה בהנהלה בלונדון בסך־הכל כשלשה חדשים.

רוב פעולתה של ההנהלה נעשה איפוא ללא השתתפותי. נוטל אני אחריות מלאה לצעדיה הבאים של ההנהלה:

א) ב־1 בדצמבר 1921 הוגש לממשלה הבריטית תזכיר, בחתימת נשיא ההסתדרות, בהצעה להקים מחדש את הגדודים העבריים בארץ ישראל.

ב) בנובמבר 1922 החליטה ההנהלה להשתדל למען ליגאַליזציה גמורה של ה"הגנה" בתנאי שיוקם ארגון מוּכּר, בעל משמעת והייראַרכיה פנימית, ועם אימונים שיטתיים.

ג) באותו חודש, אחרי שיחה מפורטת עם הקוֹלוֹנל קיש, הצבעתי בעד מינויו כנציג פוליטי של ההנהלה הארצישראלית.

ד) הריני שותף מלא באחריותה של ההנהלה בלונדון לחתימת הסכמתנו ל"ספר הלבן". הוא הוגש לפני לראשונה ביום שובו מאמריקה. נאמר לי, כי השלטונות דורשים את הסכמתנו כבר באותו לילה, מתוך איום שיעיינו מחדש בסעיף ד' של המאַנדאַט (הסעיף בדבר הסוכנות היהודית). את הטוֹן של “הספר הלבן” ראיתי כמשפיל, אך אינני מתעניין ביותר בטוֹן של הספרות הרשמית. ואולם, לעולם לא הייתי מניח שנחתום ונסכים – על אף כל האיומים -, אילו הכיל “הספר הלבן” אפילו שורה אחת, העשויה, לפי ניתוח משפטי, למנוע את זכותנו ליצור בהדרגה רוב יהודי בארץ ישראל. שורות כאלו אינן ב"ספר הלבן", וכל שאר תכנו אין בו חשיבות של ממש.

עלי לציין עוד שתי נקודות.

בישיבת הועדה הפּוֹליטית של הקונגרס הי"ב עמדתי בתוקף על שיגור משלחת, שתצביע בפני סיר הרברט סמואל על שאנו חולקים בהחלט על מדיניותו; שתשאל אותו, אם יסכים לחולל תמורות יסודיות, ותמסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. מאמריקה כתבתי להנהלה במכתב מנומק מיום 24 בנובמבר 1921: “עומד אני בכל תוקף על כך, שתשוגר הועדה לארץ ישראל, וכי תשוגר ככל האפשר ללא דיחוי”. לפיכך דוחה אני כל אחריות לכך, שהחלטה זו של הקונגרס לא הוצאה לפועל.

שנית: לארץ ישראל נסעתי בענינים פרטיים לגמרי. אך, בהיותי שם, היתה לי שיחה עם סיר הרברט סמואל. היא נערכה לא ביזמתי שלי. בשיחה זו הודעתי לנציב העליון בנימוס ובתקיפות את דעתי, כי הטקטיקה הנוכחית של האדמיניסטרציה הארצישראלית משתקת אצל ציונים מן השורה את כושר־המעשה ואת אמונתם במפעל, ומוליכה לפיכך בהכרח לפשיטת־רגל כספית של כל עבודתנו בארץ ישראל.

לסיום אוסיף, כי בתקופת פעולתי בהנהלה נתגלו רק שתי נקודות של חילוקי־דעות יסודיים בקרב חֶבֶר זה.

הנקודה האחת – שאלת היחס אל תכנית הפדרציה הערבית. ד"ר וייצמאַן מתיחס לתכנית זו בהתעניינות אוהדת; שאר חברי ההנהלה בלונדון, חוץ ממני – בשלילה מוחלטת. בעניין זה תמכתי בהקשפתו של ד"ר וייצמאַן אם־כי אינני מאמין בהצלחת משא־ומתן ממין זה; אך סבורני, שיש מן התועלת לנהלו בכנוּת ומתוך רצון טוב, כדי להבהיר אחת ולתמיד, אם יש או אין בהווה אפשרות אוֹבּייקטיבית של הסכם עם הערבים תוך כדי ערובּה מלאה וממשית לאינטרסים של הציונות.

הנקודה השניה של מחלוקת היתה השאלה בדבר הטקטיקה לגבי המצב הפוליטי שנוצר בארץ ישראל. מחלוקת זו היא שהובילה ליציאתי מן ההנהלה ומן ההסתדרות.

המצב הפוליטי בארץ נראה בעיני כמצב ללא־נשוא. ככל שיהיה פירושו של הביטוי המעורפל “בית לאומי” – מכל מקום לא תוכל להיות זאת ארץ, שבהנהלתה ממלאים תפקיד חשוב, לעתים קרובות תפקיד ראשי, אנשים אנטי־ציוניים ואפילו אנטישמיים. הועד הפועל קיבל על כך תלונה ברורה ומרה מן הועד הלאומי. אינני מבין, כיצד אפשר היה להשיב עליה תשובה כאותה הכלולה ברזוֹלוּציה של הועד הפועל. הועד הלאומי אינו תובע לעצמו את ניהול המדיניות של ההסתדרות הציונית. אך בדבר אחד אין להטיל ספק בסמכותו – הוא המומחה הטוב והמושלם ביותר בשאלה מה מתרחש באמת בארץ ישראל. נוכח העדות שלו נודעת לרשמיו האישיים של נשיא ההסתדרות הציונית, מביקורו הקצר בארץ, רק חשיבות יחסית, כמו הסתכלותו של תייר משכיל.

המצב שתואר במכתבו של הועד הלאומי בהחלט ניתן, לפי דעתי, לתיקון יסודי. כל הדיבורים על כך, שאין לתקנוֹ אלא אם מכריזים “מלחמה” על אנגליה, אינם אלא דיבורי־סרק. אין כל סיבה לצייר ממשלה תרבותית כאילו היא שודד־דרכים, שאין אתה יכול להידבר עמו אלא כשנשק בידך. במאַנדאַט נאמר, כי אנגליה מתחייבת “ליצור בארץ תנאים אדמיניסטרטיביים, אשר יסייעו לפיתוחו של הבית הלאומי לעם ישראל”, וכי אנגליה מתחייבת במידת האפשרות “להקל על התישבותם הצפופה של היהודים על הקרקע לרבות אדמות הממשלה”. סעיפי מאַנדאַט אלה הם היסוד, שעליו אפשר להלחם למען זכויותינו, בלי שנכריז שום “מלחמה”. אך לשם כך דרושה טקטיקה של תקיפות ועקשנות ללא רתיעה. כשאתה נלחם לזכותך – אפילו בפני צד תרבותי ביותר -, הרי נאלץ אתה לפעמים להציג גם דרישות, שאינן נוחות או אינן נעימות לאותו צד. ואף־על־פי־כן, יש להציג תביעות אלו ולעמוד עליהן, ככל שתהיינה בלתי־נעימות לו – ואם נובעות הן מתוך זכותך הברורה, תמיד מכיר בהן הצד הבריטי, בסופו של דבר. אך הטקטיקה הנוכחית שלנו בנויה על כך, שלעולם לא נעמוד על התביעות, שהצגתן תגרום לעקימת שפתיו של הצד שכנגד. לאן דרך זו הובילה – רואים אתם במו עיניכם. הטקטיקה הנוכחית שלנו מזכירה את האימוּנים בחרבות־סיוף: כשחרב זו נתקלת במקום רך, הריהי מעמיקה לחדור. אך אם תתקל בכפתור־עצם או בנרתיק־סיגריות הרי תתעקם והעניין נגמר. אין לנו צורך באמנות־ריקודים זו. לנו דרושה רק פּצירה, שתפעל בלי־חשׂך ובלי הרף. וזוהי הטקטיקה הפוליטית היחידה, שהאנגלים רוחשים לה כבוד.

האגדה, כי שואף אני, כביכול, לסילוקו של סמואל “ויהי מה” – אינה אלא אגדה. שואף אני לתמורה יסודית בטקטיקה של סמואל, ואהיה מאושר מאד, אם הוא עצמו יסכים לחולל תמורה זו. אבל, להשלים עם משטר בנוסח קֶרֶנסקי,³ שתחת חסותו צומחים בנחת כוחות אויבים, רק משום שקרנסקי זה יהודי – טקטיקה זו מוליכה לדעתי לאבדון, ואין להרשותה.

המליצות על כך, שלנו חשובה לא הפוליטיקה אלא רק הכלכלה, רק מפעל־הבנין – מליצות אלו יודע אני בעל־פה, אך אין להם שום שייכות לענין. כלכלתנו בנויה בעיקר על תרומות מרצון, על קרן היסוד. וגם המפעלים הפרטיים בארץ ישראל מושכים לפי שעה הון, כידוע לכּל, בעיקר לא בגלל סיכויי הרווחים שלהם, אלא מתוך התלהבות לאומית. אפשר להצטער על כך, אבל זה המצב. ההתלהבות, האמונה, התרוממות־הרוח, ושאר גורמים, שאין להם מנין ומשקל, הם המהווים, לפיכך, את היסוד לכל כלכלתנו ולכל בניננו.

והעיקר הוא כאן לא בהלך־רוחם של ההמונים הנותנים את הכסף, אלא בהלך־רוחו של אותו צבא קטן של עובדים ציוניים מן השורה, בארצות השונות, שצריכים להתדפק על כל דלת יהודית ולאסוף את הכספים הללו. מי שאומר, כי המצב הפוליטי בארץ ישראל “לחלוּטין אינו משפיע” על כושר־פעולתם של העובדים הללו, הריהו מכחיש עובדות פסיכולוגיות ברורות וגלויות לעין. כאשר מתפשט בתבל כולה הרושם, כי בארץ ישראל קיים משטר, כפי שתואר במכתבו של הועד הלאומי, וכי – עוד גרוע מזה – עמו השלימה ההסתדרות הציונית עצמה, הרי רפות ידיו של המַתרים הציוני ומתערערת כל הכלכלה שלנו.

על סמך נסיון של עבודה במשך שנתיים וחצי למען קרן היסוד – הן מן המרכז והן כמתרים – מצהיר אני באזניכם בפשטות ובבהירות, כי המשכתה של הטקטיקה הנוכחית תובילנו בהכרח לפשיטת־רגל כספית. והצרה אינה נעוצה כל־כך באורח־פעולתה של האדמיניסטרציה הזרה, אלא באי־ההתנגדות מצד “השלטון” הציוני שלנו. אילו ידע המתרים מן השורה, כי מנהיגיו נאבקים בהתמדה ובעקשנות, כי עתה נתמלא גם הוא מרץ, ומרצו המוגבר היה מתבטא בזרם של אמצעים אל קופתנו. אך אם נוצר אצלו הרושם, כי מנהיגיו השלימו עם העובדה, שהציונות תצומצם כמעט עד אפס, מן ההכרח שתקפוץ עליו אדישוּת.

עתה אומרים לשלוח כמעט את כל חברי ההנהלה והועד הפועל לארצות שונות כדי לאסוף כסף. מאחל אני להם הצלחה בכל מעשיהם ומקווה שיעלה בידם לחשמל את העובדים המקומיים עד כדי כך, שנוכל לפחות למלא את “התקציב”. אבל, חישמול אינו שיטה ולא יועיל לזמן רב; והפיכת המנהיגים ל"משולחים" נודדים, הרי זה ניצול כזה של הכוחות, שההתדרות הציונית תשלם בעדו מחיר יקר.

טועים אלה המניחים, כי אני מתכוון בפשטות להקים אופוזיציה להנהלה, ולכן יכולתי להשאר בשקט בשורות ההסתדרות. יתכן על כן: אילו רציתי גם להבא “לתקן” את ההנהלה, הרי הדבר הנוח ביותר בשבילי היה להשאר בתוכה, כי בחדשים המעטים של פעולתי בחֶבֶר זה כבר נוכחתי כי לעולם אין הוא יכול לעשות דבר, שאני מתנגד לו התנגדות תקיפה. אך דומני כי התפקיד להיות תמיד ה"סוחב" את ההנהלה, ביחוד בעבודת ההוצאה לפועל, אינו לפי כוחותי. לכן החלטתי להסתלק. אין בדעתי להתפלמס עם ההנהלה. מתכוון אני לפעול באופן בלתי־תלוי ממנה, לפעול “כלפי־חוץ”, ואם אוכל – להעמיד את ההסתדרות הציונית בפני עובדות קיימות. וכאן מסרב אני, כמובן, לחלוטין להתחשב לא רק בסמכותם, אלא גם בדעותיהם של מוסדות־מפלגה כלשהם.

בכלל אין הבעיה בהנהלה. הבעיה היא בהסתדרות הציונית, ונוכח כוונותי אלו לא אוכל להשאר בה מתוך הנימוקים הבאים.. לפי הסעיף הרביעי של המאַנדאַט מוּכּרת ההסתדרות הציונית כ"סוכנות היהודית", כל עוד הממשלה האנגלית רואה את חוקת ההסתדרות הציונית ה"מתאימה". ההגיון מחייב איפוא, שיתעורר חשש, כי חוקה, שלפיה יוכל חבר־מפלגה לעשות בניגוד לרצון מוסדותיה בלי שיפרוש ממנה, תוכרז ל"בלתי־מתאימה". דבר זה היה עשוי לערער את מעמדה של ההסתדרות הציונית בתורת “הסוכנות היהודית”. בזאת אינני רוצה, וטעם פּאַטריוֹטי טהור זה הוא עתה הסיבה היחידה לפרישתי מן ההסתדרות הציונית. דוקא כך צריך לעשות במסיבות הקיימות כל אדם המתכוון לא רק למתוח ביקורת, אלא לנתק בפועל את המשמעת המפלגתית – ואכן, זוהי כוונתי.

אך, מלבד כל אלה, הולך וגובר בי הספק, אם יש בכלל יסוד להמצאי בשורות ההסתדרות הציונית. למעלה מעשרים שנה הייתי ציוני פעיל. מלבד האשמות והתנפלויות לא ראיתי עד עכשיו דבר. מעתה לא אסכים עוד לכך. יתכן, כי העמדה שעתה נקטתי בה עוד איננה עמדתי הסופית. אם אראה, שגם כעובד בלתי־תלוי לא אמצא דרך משותפת עם הציונים, מוכן אהיה להסיק את המסקנה האחרונה ולהסתלק לחלוטין ולעולם ועד מן העבודה הציבורית הציונית. אך דבר אחד אבקש לזכור – אחת ולתמיד: לעולם לא אהיה מגשים או מסייע לתכניות, שאינן הולמות את תכניותי. לא בקרב ההסתדרות ולא מחוץ לשורותיה לא יוכל להווצר מצב, שבו אעשה דבר מלבד מה שאומרים לי ה"אורים־ותומים"⁴, שצריכים להיות אצל כל אדם. מעמדתי זו לא תזיז אותי שום הסתמכות על “דעת הציבור”. תפקידו של פּובּליציסטן ושל עסקן ציבורי, כפי שאני מבינו, אינו בכך, ש"ילך בעקבות" דעת הציבור או ש"יבטא" אותה, אלא בזה, שיוביל אותה – ואם תרצו, שיסחוב אותה. אם יספיקו לי הכוחות, אעשה זאת; אם לאו – יהא זה יותר ישר להפּרד.

על השאלה בדבר יחסו אל הועדה בענין סלאַווינסקי השיב ז’בוטינסקי:

אשר לועדה בענין ההסכם ביני ובין מ. א. סלאַווינסקי, הרי יחסו של הועד הפועל אליו לא עניין אותי, לא עתה ולא קודם לכן, ולא התכוונתי להתחשב בדעה זו לא בתורת חבר ההנהלה ולא בתורת איש פרטי. ההחלטה הפּוֹליטית ח', שנתקבלה בקונגרס האחרון, אומרת: “הקונגרס מצהיר, כי כל פעולה פוליטית בארצות־הגולה כפופה אך ורק לאיגודים או לפדרציות המקומיים, והם פועלים בשטח זה באופן עצמאי ובאורח בלתי תלוי במוסד המנהל של ההסתדרות הציונית העולמית”.

בזה מסתיים הענין. יכול אני להודיע מלבד זאת, כי ההנהלה, שנטלה על עצמה את האחריות למסור לועד הפועל את דעתה בענין זה, הביאה לפני הכינוס רזולוציה המכילה שלשה סעיפים אלה:

"א) עצם הענין איננו כפוף לא להנהלה ולא לועד הפועל.

ב) ההסתדרות היחידה הקיימת עכשיו, שהענין בסמכותה – הפדרציה של הציונים הרוסיים־אוקראיניים בחוץ־לארץ – עיינה בדבר וקיבלה רזוֹלוּציה, ולא נותר לנו אלא לרשמה לפנינו.

ג) בתקנות ההסתדרות אין סעיף האוסר על חברי ההנהלה, בתורת אנשים פרטיים, לעסוק בפוֹליטיקה המקומית של ארצות־הגולה – בתנאי, שגם לצד שכנגד יהא ברור, כי אותו אדם פועל בתורת איש פרטי; וההנהלה מציינת, על סמך המסמכים שהוגשו לפניה, כי תנאי זה קוּיים במקרה דנן".

קבלת רזוֹלוּציה זו של ההנהלה על־ידי הועד הפועל היתה מובטחת; ובכלל, כל הצבעה של הועד הפועל בשאלה זו אין בה כדי להשפיע על יחסי לא אל ההנהלה ולא אל המפלגה.

פּאַריס, 19 בפברואר 1925

ב־19 בפבּרוּאר 1925 נערכה בקפה “טאַמבּוּר”, בככּר הבּאַסטיליה בפּאַריס, שיחה בין כמה חברי הצה"ר ובין קבוצת פועלים מארץ ישראל.

המרצה היה ז. ז’בוטינסקי.

היושב־ראש, מר בּריל, פתח את האסיפה והציע למרצה להבהיר את עמדת הרביזיוניסטים לשאלת ה"לגיון".

הַעֲמדה כזאת של השאלה תהא צרה יותר מדי. הלגיוניזם אינו אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הרביזיוניסטית, ולכן יש להתוות לשיחה תחומים יותר רחבים. תכניתנו נובעת באופן הגיוני מתוך המטרה הסופית: ליצור רוב יהודי בארץ ישראל. בארץ יש כעת 650.000 ערבים; בעוד 25 שנים יהיו מיליון, ובעוד 50 שנה עוד יותר. כדי ליצור רוב, על היהודים ליישב בארץ מדי שנה בשנה כ־40.000 עולים בממוצע; לשם כך צריכה העליה להיות עוד יותר גדולה – כ־50 אלף, כי תמיד יימצא אחוז כלשהו של בלתי־מוכשרים. – למען תוכל ארץ ישראל לקלוט ולפרנס עליה כזאת, אין די בעבודתנו הנמרצת ובכספי קרן היסוד, ואפילו בעזרת הגבירים שבאמריקה. אין לעשות התישבות באמצעים “בּיתיים”: התישבות יכולה להעשות רק בשיטות שהן ממלכתיות עפ"י טיבן. אדמות־הבור של ארץ ישראל (כ־15.000.000 דונם, ואין ספק, שיותר ממחציתן יפות לעיבוד) צריכות ליהפך ל"קרן התישבות". על סמך קרן זו יש לערוך מלווה בערבות הממשלה או בערבות חבר־הלאומים. כספי המלווה ישמשו להכשרת הקרקע ומתן אשראי ראשון למתישבים. לפי חישוב צנוע, יימצא באדמות האלו מקום לחצי־מיליון יהודים; ודבר זה יפתח פתח להכניס לארץ גם המונים רבים של תושבי ערים.

יחד עם זה דרושה בשביל העיר, כלומר לעידוד החרושת והמסחר, שיטה של מכסי־מגן. בכלל, אין להפריד “התישבות” מ"מדיניות" – שני שטחים אלה משתלבים שילוב הדוק על כל צעד ושעל. כל צעד מצעדי הממשלה, אף אם לכאורה הוא “נייטראַלי”, הריהו משפיע לאמיתו של דבר על ההתישבות, כלומר מזיק לה או מסייע בידה. לפיכך צריכה להיות מותאמת לתפקידי ההתישבות כל מערכת השלטונות בארץ. לבסוף, גם שאלת “הסדרת” העליה, בחירת המתישבים המתאימים, צריכה ללבוש צורה אחרת מעכשיו: תפקיד זה צריך לעבור לידי המיישב עצמו, כלומר לידי ההסתדרות הציונית ונציגיה בגולה.

מכאן נובעת המסקנה: בכדי לאַפשר התישבות בריאה בממדים ההולמים את המטרה הסופית, מן ההכרח שייעשו בארץ ישראל שורה שלימה של מעשים ותיקונים מלכתיים רבי־משקל: ריפורמה קרקעית, ריפורמה בשיטת המכס וגו', וכן גם מלווה בערבות. את כל אלה אין להגשים באמצעים “ביתיים”, כגון ניית חלקות־קרקע ללא כל שיטה, או עליה שאיננה מוסדרת, שאת טיבה קובע מר גראַבּסקי ולא אנחנו.

כדי להגיע לתמורות הדרושות, יש צורך ב"לחץ" פוליטי מאורגן מצד כל היהדות הלאומית על דעת־הקהל בעולם, על הממשלות למיניהן ועל חבר־הלאומי – “אוֹפנסיבה פּוֹליטית”. ולכך יש לנצל ניצול מלא, מצד אחד, את המצב ללא־מוצא, בו נתונים המוני היהודים במזרחה של אירופה ומצד שני את כל ה"מכסות" לכניסת מהגרים.

ואולם אין ספק, כי כל התביעות הללו תתקלנה בהתנגדותו החריפה של הרוב הארצישראלי הקיים. עד עתה, בכל שעה שהיינו תובעים להרחיב את זכויות היהודים, היו משיבים לנו תמיד: “הערבים אינם רוצים בעליה יהודית גדולה; כדי להרשותה, אנוסה תהיה אנגליה להקים בארץ ישראל חיל־מצב גדול. ולעולם לא יאבה העם האנגלי לתת לתכלית זו כספים ואנשים”. באותו מכשול נתָּקל גם בשעה שנציג תביעות מרחיקות־לכת, כגון ריפורמה קרקעית, וכו'. התשובה תוכל להיות רק אחת בלבד: אם יש צורך בחיזוקו של חיל־המצב, הרי אנו עצמנו ניתן גם את האנשים, ובמידה הגיונית וצודקת – גם את הכספים. איש אינו דורש, שיוקם “צבא עברי”. המדובר בצבא בריטי; אך באותו צבא יש גם גדודים סקוֹטיים וגדודים איריים, לכן יוכל להיות בו גם גדוד יהודי. גדוד כזה כבר היה קיים בעבר; תביעתנו היא להקימו מחדש. כל הדיבורים על כך, שהשתתפותנו בהחזקתו “תבלע מיליונים”, אינם אלא פטפוט של יושבי־קרנות. בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכום הזה בדיוק: חלקנו יעלה בקירוּב ב־40.000 לירות לבּאַטאַליוֹן של 1000 איש.

לפיכך סכלות היא לצמצם את הרביזיוניזם כולו ב"לגיון" בלבד. אין זה אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הקוֹנסטרוּקטיבית. אבל, אין ספק, כי סעיף זה הכרחי. אם אין אנו מוכנים ליטול לידינו את ההגנה על הסדר בארץ, אלא מבקשים להטילה על האנגלים – אזי לא נוכל, כמובן, להציג שום תביעות, העלולות לעורר את אי־רצונם של הערבים, ועלינו יהיה לוותר לצמיתות על עליה גדולה.

הויכוחים אחרי ההרצאה התרכזו בשאלת הבטחון. בין השאר הועלו הנימוקים הבאים: האמצעי הטוב ביותר להגנה עצמית היא עליה גדולה; לבטחון הישובים היהודיים די בארגון “הגנה” עצמאית; אם יצליחו היהודים להשיג את הקמתו של הלגיון העברי, יתבעו הערבים אותו דבר לעצמם; כספי קרן היסוד דרושים למטרות פּרוֹדוּקטיביות, לכן אסור להוציאם להחזקת חיילים בקסרקטינים; וכן אסור לנתק את הנוער העברי מחיי עבודה יוצרת.

בתשובתו למתווכחים אמר המרצה:

קיימות שלש השקפות על בעיית הבטחון. הראשונה היא ההשקפה הדמיונית, שהערבים יניחו לנו ליישב את הארץ, או שנוכל “להרדימם” בהבטחות מרגיעות, כך ש “לא ירגישו” בגידולנו, – וכאשר יקיצו משנתם, ימצאו, שאיחרו את המועד. (צחוק). עם בעלי־הזיות כאלה אין טעם להתווכח.

ההשקפה השניה היא – “אי־התנגדות לרע”, כלומר: אין אנו רוצים בשפיכות־דמים; אם יתנפלו עלינו – נעמוד בחיבוק־ידים ונחכה למוות, אבל את זולתנו לא נהרוג. השקפה מכובדת היא זו ואף קדושה; אך הכל מבינים, שפירושה – הסתלקות מן הציונות.

נותרה איפוא השיטה השלישית: להתגונן. בנקודה זו מסכימים הכל, גם חסידי ה"לגיון", גם מתנגדיו. הויכוח נסב רק על הצורה – “צבאיוּת” או “הגנה”. חסידי ה"הגנה" טוענים, כי אפשר להעלותה לדרגת התארגנות מופתית. אבל די שנהרהר בטכניקה של שאלה זו, למען נבין, כי צורת הבטחון היחידה, שבה אין מקום לטעויות בחשבון התחמושת, לחוסר־נסיון, לחוֹבבוּת, לחיפּזון עצבני, וכו' – זו צורת הארגון הצבאי החוקי.

אשר ל"לגיון הנגדי" של הערבים, הרי יש כאן אי־הבנה. לא בצבא עברי מדובר כאן, אלא בזה, שהצבא הבריטי יְיַסד בהרכב חטיבותיו גדוד עברי וישכּנוֹ בארץ ישראל, כשם שהוא מחזיק שם כיום חטיבה אנגלית או סקוֹטית. דבר זה הכרחי, משום שקיימת סכנה של התנפלות ערבים על יהודים. ומכיון שסכנה הפוכה איננה קיימת, הרי אין שום טעם בתביעה להקים “גדוד ערבי”. זאת אפילו מבינה האדמיניסטרציה של ימינו: מר סמואל אישר בז’ניבה, שהממשלה חילקה רובים למושבות היהודיות, ולא לשכניהן – כי לשכנים אלה אינה נשקפת שום סכנה. אם נעמוד בדעה, כי כל ויתור כלפי קרבנות־של־איומים צריך לגרור אחריו, לפי מידת ה"צדק", אותו ויתור כלפי המאיימים – הרי גם “ההגנה הטהורה” תיהפך לדבר בלתי־אפשרי. אם הממשלה תתיחס במידה שווה לתכונה הצבאית של היהודים ושל הלא־יהודים, – תראה במידה שווה את התפתחותה “מבעד לאצבעות” או במידה שווה תפריענה, – הרי בסופו של דבר יהיו שבעה רובים נגד אחד, כלומר – אבדון. לכן אי־אפשר לפתור באמצעים “ביתיים” גם את שאלת הבטחון: זוהי שאלה פוליטית, כוח־המגן היהודי צריך להווצר על־ידי המדינה, אבל על חשבון היהודים, הן מבחינת האנשים והן מבחינת הכסף.

לדבּר על בזבוז “בלתי־פּרוֹדוּקטיבי” של כסף, הרי זו שטות. אכן, יש אנשים הרואים גם כ"בלתי־פּרוֹדוּקטיביות" את ההוצאות לבתי־הספר. הסדר בארץ הוא תנאי ראשון לעמל וליצירה. הוא הדין גם לגבי האנשים. אם על החלוץ בעת ובעונה אחת גם לחרוש, גם לעשות תרגילי־סדר, גם לקלוע, גם לאוֹתת – הרי יהיה או חורש גרוע או חייל גרוע (כפי שהוא היום), או לא חורש ולא חייל. הרבה יותר “פּרוֹדוּקטיבית” תהיה התוצאה, אם חלק מן הנוער הזה יעשה על־פי תור שנתיים בשירות צבאי, וחלק זה יוכל אחרי־כן לעסוק כל ימיו בחרישה או בחרושת, בלי להסיח עוד את דעתו לתפקידים טפלים.

הרצאות בועידה העולמית הראשונה לברית הציונים־הרביזיוניסטים, פּאַריס, אפריל 1925

באפּריל 1925 התכנסה בפּאַריס הועידה העולמית הראשונה של התנועה החדשה, אשר החלה להתלכּד מסביב לז’בוטינסקי עם הסכמתו לשוב להסתדרות הציונית בתורת ראש האוֹפּוֹזיציה.

בועידה זו, שעיקר תפקידה היה ניסוח הפּרוֹגראַמה העקרונית לתנועה החדשה, הרצה ז’בוטינסקי שתי הרצאות. האחת – “תביעותינו הפּוֹליטיות”, והשנית – “הלגיון”.

האוֹפנסיבה הפוליטית

הנסיונות “לפרש עד אפס” את המלה “בית לאומי” סיבתם נעוצה במקצת בעובדה, שלמלה זו אין תוכן משפטי מסויים. היא נכנסה להצהרת־בלפור ביזמת הציונים, כתרגום המלה “היימשטעטע” ¹של תכנית בּאַזל. אך הקונגרס הראשון השתמש בנוסח זה רק בתור כינוי למושג “מדינה עברית”. לכן “בית לאומי” פירושו “מדינה עברית”. כך הבנוּ אנחנו את המלה הזאת; כך הבינוה גם האנגלים. כבר בשנת 1916, באגרת לסאַזוֹנוֹב ², אמר גריי ³, כי “יש לקבוע מראש, שיתירו ליהודים – לאחר שמתישביהם יגברו ויוכלו להתחרות בערבים, – שיטלו לידיהם את הנהלת הענינים הפנימיים של האיזור הזה”. וגם המאַנדאַט מדבר על “הקמתו מחדש” של הבית הלאומי: “להקים מחדש” אפשר רק דבר, שכבר היה קיים בעבר, ובעבר היתה קיימת מדינה. לפיכך יש לקבוע, של"בית לאומי" שבתכנית באזל, שבהצהרת בלפור ושבמאַנדאַט אין מובן אלא זה: מדינה עברית. אמנם, המושג tat é, state מושג גמיש הוא; הוא הולם גם את צרפת וגם את קנטוקי; ואף־על־פי־כן יש בו מינימום של תוכן הכרחי, שאיננו מצוי ב"בית לאומי". בעינינו “מדינה עברית” פירושה: תחילה – רוב עברי, אחרי־כן – אבטוֹנוֹמיה.

ועוד: הגיעה השעה להעמיד בגלוי את שאלת עבר־הירדן. אין צורך לדבּר על חשיבותו בשביל ההתישבות. על־פי המאַנדאַט הריהו חלק מארץ ישראל; אך הסעיף כ"ה מרשה לממשלה שלא להגשים בעבר־הירדן סעיפים מסויימים של המאַנדאַט; ובשנת 1922 קיבל חבר־הלאומים על סמך הסעיף כ"ה החלטה, שלפיה לא יחולו הסעיפים ה"ציוניים" שבמאַנדאַט על עבר־הירדן. את ההחלטה הזאת יש לבטל. אך יש להעיר, שגם עתה, אין להפריע את היהודים – לפי הסעיף ט"ו (שלא בוטל, גם לגבי עבר־הירדן) – מלהתישב ממזרח לירדן ומליהנות שם מאבטוֹנוֹמיה תרבותית.

מתוך ההרצאות והויכוחים על העליה, על הריפורמה הקרקעית, על הריפורמה בעניני מסים ומכס, ועל המלווה, כבר התברר במידה מספקת עיקר תכנן של תביעותינו הפוליטיות. ברצוני רק להוסיף, בשאלת המלווה, שכאן תתכן בהחלט מזיגה בריאה של העיקרון העסקי עם התלהבות לאומית, אותה ההתלהבות המונית, הנותנת סכומים עצומים לקרן היסוד ולקרן הקיימת, וגם אותה התחלה של התלהבות אצל “גבירים”, שאת קיומה אין אנו מכחישים – כל אלה עוד תגברנה, אם במקום נדבות יבקשו מהם לחתום על אגרות־חוב בערבות. לכן מאמין אני אמונה שלימה בהצלחת המלווה גם בריבית צנועה ביותר.

אבל לביצוע הריפורמות יש צורך באדמיניסטרציה ידידותית. פקידים אנטי־ציוניים בארץ ישראל המאַנדאַטורית – הרי זה אַבּסוּרד, הרי זו הפרה גלויה של הסכם. כאן לא ייתכנו אלא אנשים המתייחסים באהדה לעקרון המאַנדאַט, וָלא תהא זו מעילה באמון גם מצד הממשלה, גם מצד הפקידים עצמם. בכלל, יש צורך להקים באנגליה הכשרה מיוחדת בשביל ה"סיוויל סרוויס" ⁴של ארץ ישראל, כפי שהוא קיים בשביל השירוּת בהודו. אך העיקר הוא, שהנציב יהיה אדם המסור לתפקידו. היחידה שתוכל לשפוט על מסירות זו היא ההנהלה הציונית. מכאן נובעת הדרישה, שהנציב יתמנה מתוך הסכם עם האֶכּסקוּטיבה. רבים יראו כיום תביעה כקיצונית מדי; אבל בשנת 1921 הסכים לה מדינאי מתון כחיים וייצמאַן, וזה היה היסוד להסכם שחתם עמי. – בשעת ביצוען של הריפורמות יהא, כמובן, צורך בשמירה מוגברת על הסדר; אך על כך נעמוד בהרצאה אחרת.

בזה מיצינו את החלק החיובי של הפּרוֹגראַמה. אך יש גם חלק שלילי – המלחמה בפירושים המצמצמים של “הבית הלאומי” ובתכניות להקים פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי. את המסמכים המכילים “הסברה” למטרות הציונות יש לטאטא אחת ולתמיד. ביחוד – את “הספר הלבן” משנת 1922. הסכמת הציונים נסחטה אז באיומים, וזה בלבד דיוֹ כדי לכפור במסמך זה. אך העיקר הוא: הממשלה הוציאה את הספר הלבן רק בכדי להשלים את הערבים עם הצהרת בלפור. מטרה זו לא הושגה, לכן אין עוד מקום למסמך.

“מועצה מחוקקת” בעלת 10 ערבים ו־2 יהודים, גם אם יצורפו אליה לשם איזון 11 פקידי ממשלה, אינה באה, כמובן, בחשבון. סמואל הודה בז’ניבה, כי הקמת פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי מכריע עשויה לרצוח את המאַנדאַט. אבל גם תכנית זו תרצח את המאַנדאַט. מעתה תושמענה המחאות נגד העליה לא עוד מפי הועד הפועל הערבי, שאיננו רשמי, אלא מפי כל נציגותם הנבחרת של הערבים. אין להסיק מכאן, כי אנו מתנגדים למוסדות נבחרים. אך הנציגות צריכה להיות פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לא להרכב האוכלוסים היום, ההולך ומשתנה משנה לשנה, אלא ליחס בין שני הגורמים, המהווים מעתה, על פי המאַנדאַט, את הבעלים על ארץ־ישראל: האחד – עם ישראל כולו, כלומר מיליונים, והאחד – האוכלוסים הקיימים בארץ, כלומר 800.000 נפש. פחות מכולם רשאים לחלוק על השקפה זו האנגלים. ב"מושבות־הכתר" שלהם יש פּאַרלאַמנטים, שבהם מהווים הפקידים את הרוב; והם טוענים (ובצדק), כי דבר זה הוא לפי מידת היושר – אם־כי אין שם שום ישוב אנגלי – באשר אנגליה נושאת על שכמה “את היעוד ואת האחריות”. יעוד עצום ואחריות עצומה הטיל המאַנדאַט גם על עם ישראל; ההקבלה ל"מושבות־הכתר" היא איפוא שלימה, ויש בה אף משום יתרון לזכותנו, שהרי אנו מיישבים את ארץ ישראל בפועל. אינני דורש כמובן, כי הרוב שלנו יהיה דווקא 15 נגד 1; אין זה ענין לדקדוקי חשבון; אך אין מקום לדיבורים על מיעוט יהודי בפּאַרלאַמנט. הדימוֹקראַַטיוּת אינה מתבטאת במניין הנפשות שבעין; העיקרון הדימוֹקראַטי דורש, שתנתן זכות הדעה לכל הנושאים ב"יעוד ואחריות".

זוהי איפוא מסקנתנו הכללית: אין להפריד בין הציונות לבין האוֹפנסיבה הפוליטית. לפי דעתי צריכה היא ללבוש צורה של “צ’אַרטיזם” – פטיציה עממית יהודית, אשר לפני עריכתה יש להכשיר את דעת־הקהל העולמית ואת הממשלות, אפילו את הממשלות ה"אויבות". כאן צודקים בהחלט נ. הוֹפמאַן וטריווּש: בקרב הממשלות המוציאות חוקים המזיקים ליהודים יש אֶלמנטים המסוגלים לתמוך, מתוך האינטרסים שלהם, בפתרון קוֹנסטרוּקטיבי של השאלה היהודית. ולכן מציגים אנו בפני ההסתדרות הציונית את תביעת האוֹפנסיבה הפוליטית. היא אינה דבר שבאָפנה, האָפנה של היום היא “כלכלה טהורה”. זוהי טעות נפוצה מאד. ראשוני המתישבים האנגלים באמריקה גם הם חשבו, כי אפשר לעסוק בהתישבות ללא קשר לשאלת השלטון – כך חשבו עד לקאַטאַסטרוֹפה הראשונה, כלומר עד ל"קרקֶפֶל" ⁵הראשון. וגם חובבי־ציון חשבו כך – עד לקאַטאַסטרוֹפה, כלומר עד לאיסור שהוטל על העליה בשנת 1890. והפועלים של זוּבּאַטוֹב – שהיו בעצם אנשים ישרים – האמינו, כי תתכן כלכלה ללא פוליטיקה – עד לקאַטאַסטרוֹפה של ה־9 ביאַנוּאַר 1905 ⁶.

הלגיון

ככל אשר תהיינה תקוותינו לשלום עם הערבים, דבר אחד ברור גם לאוֹפּטימיסטים: קיימת אפשרות, שתפרוצנה מהומות בארץ ישראל. חיל־המצב הבריטי הקיים – 1.500 איש – בלי ספק אינו מספיק להבטחת הסדר. והוא יהיה עוד יותר בלתי־מספיק, אם העליה תלך ותגדל, ביחוד אם תוצאנה לפועל הריפורמות שאנו תובעים, אשר בהכרח תעוררנה התנגדות מצד הערבים. מכאן – חובת המעצמה המאַנדאַטורית להגביר את חיל־המצב עד כדי מידת ההכרח במלואו. אך כאן נתקלים אנחנו באי־רצונה המפורש של דעת־הקהל הבריטית להעמיס על עצמה מעמסה זו, אם מבחינת הכספים ואם מבחינת החומר האנושי. לפיכך תהא זו חובתו של עם ישראל להעמיד לרשותה של אנגליה הן את האנשים לחטיבה החדשה והן – במידת היכולת – את האמצעים הכספיים. (בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכומים האלה ומצאה שהם מהווים 40 אלף לי"ש לבּאַטאַליוֹן). החטיבה העברית צריכה להוות חלק של חיל־המצב הבריטי, על אותם היסודות ככל גדוד בריטי אחר – אבל חלק קבוע.

יש לבדוק מחדש את הרכב הז’נדאַרמריה והמשטרה המקומית: יש לקבל לתוכן רק אותם היסודות, שאין כל ספק ביחסם הנאמן לגבי המאַנדאַט וברצונם לקיים את הסדר.

על הנוער העברי בארץ ישראל ובגולה שׂוּמה לקבל הכשרה שיטתית בתפקידי בטחון.

[הויכוחים על הרצאה זו התנהלו בדלתיים סגורות.]

בקונגרס הציוני הי"ד, וינה, אוגוסט 1925

הקונגרס הי"ד התכנס בעצם ימי העליה הרביעית, תוך כדי הלך־רוחות אוֹפּטימי בתנועה הציונית, למרות מינויו של הפלדמאַרשאַל פּלוּמר כנציב עליון ללא התיעצות עם ההנהלה הציונית. על הפרק עמדה ביחוד השאלה של “הרחבת הסוכנות היהודית” על־ידי צירוף 50 אחוז של לא־ציונים, שנתעוררה על־ידי המשא־ומתן בין ד"ר וייצמאַן לבין לוּאי מאַרשאַל באמריקה.

היושב־ראש, סגן־הנשיא מאיר ברלין (עברית):

רשות־הדיבור למר ז’בוטינסקי. (תשואות סוערות, ביחוד מצד הקהל). אני מבקש את האורחים להמנע מהפגנות־הסכמה ומקריאות־ביניים.

הציר זאב ז’בוטינסקי:

בשם הבוחרים, אשר בחרו בי בארץ ישראל, ובשם הסיעה הקטנה ביותר בקונגרס זה, – לכם מניח אני לדון, אם התנועה, שסיעה זו מייצגת אותה, נראית גם בחיים כה קטנה כמו בקונגרס, – בשם אלה יש לי הכבוד להודיע, כי אין לנו אימון בהנהלה הנוכחית. אך אין זו שאלה של האשמות, ואף לא שאלת הטעויות, אשר נעשו או שלא נעשו על־ידי ההנהלה הזאת. אלא זו שאלה של הדרך. סבורים אנו, כי מוליכים היום את התנועה בדרך לא־נכונה; ואין חשיבות בדבר, אם ההנהלה מאמצת את כל כוחותיה להשיג תוצאות בדרך זו. בדרך זו אין סיכויים להשיג תוצאות.

ההבדל בין שני הכיוונים נעוץ ביחס אל הציונות המדינית. סבורים אנו, שהציונות המדינית פירושה, כי כל תפקיד מתפקידי הציונות, בין שזו המטרה הסופית, ובין שאלה התפקידים של ימינו, יש לפתור אותם רק בשיטות מדיניות. וסבורים אנו, שבכיוון הנוכחי של שיטה לא־מדינית אין שום אמצעי – לא בלבד להשיג את המטרה הסופית, אלא גם לפתור בשלימות בעיה מן הבעיות של ימינו. כי השקפת הכיוון הרשמי של ימינו על הפעולה הפּוליטית לבשה צורה של סיסמה: “שִכחוּהָ לשנתיים!” ואם הולכים בדרך זו, הרי כל שאנו מכירים את הנכונות־להקרבה ואת המאמצים, עומדים אנו מלאי־חרדה לפני הבעיות, שהחיים מציגים לפנינו. ובראותנו את הפריחה הגדולה, את נחשול־העליה הגדול, את הפּוֹפּוּלאַריות של ארץ ישראל בעולם היהודי, לא נוכל להשתתף ללא סייג בשמחת הציונים ידידינו ומתנגדינו. אין אנו יכולים לשמוח, כי החרדה עמוקה וחזקה בלבנו יותר מן השמחה.

התכלית הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל. כדי לפתור שאלה זו בדרך מתימטית, שׂוּמה עלינו לחשב, שכיום יש בארץ ישראל למעלה מ־700 אלף לא־יהודים. ויכול אני לחשב, כי בתנאים סאַניטאַריים משוּפּרים, שתנהיג אנגליה בארץ ישראל, כפי שאנו מקווים, ימנה החלק הלא־יהודי של אוכלוסי הארץ תוך תקופת־דור אחת (25 שנה) בקירוב למעלה ממיליון. ובכדי ליצור ארץ ישראל של מחצה־על־מחצה, ולא כל־שכּן בכדי ליצור רוב, צרכים אנו תוך 25 שנה לא בלבד להביא לארץ מיליון יהודים, אלא גם ליישבם שם, כלומר – 40.000 לשנה. שיש לנו החומר האנושי לכך, זאת הוכיחה כבר העובדה של השנה האחרונה. עליה של שלשת אלפים ומעלה לחודש, הרי זו עליה של יותר מ־36.000 לשנה. אנו כבר מתקרבים למספר הנוֹרמאַלי, ואם ברצוננו להגיע לתכלית, ואם ברצוננו לרפּא את צרת־היהודים, חייבים אנו לקיים את הנחשול הזה מדי שנה בשנה ואף לקלוט את הנחשול בארץ קליטה כלשהי, וגבירותי ורבותי, – מצטער אני, אם אכאיב למישהו, אם אומר את הדבר, – אבל, זה תפקיד עצום, כמעט על־אנושי, תפקיד שאין לו תקדים. בתולדות־ההגירה בימינו אין יודעים עליה שכזאת. 40.000 לשנה לארץ, שמספר תושביה 800.000, הרי זה חמישה למאה. נחשול־ההגירה הגדול ביותר לאמריקה הצפונית, בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה, הגיע רק לריבוי של אחד וחצי למאה או לאחד ושלשה רבעים לעומת האוכלוסיה הקיימת, והגירה זו היתה כבר סימן דאגה לאמריקה. היא שהולידה את התנועה נגד ההגירה. כי ארץ, שמקורותיה עצומים כאמריקה, לא ראתה אפשרות לקלוט את הריבוי הזה.

כיום עומדים אנו בפועל־ממש בפני ריבוי כזה בשנה האחרונה, ובהכרח אנו תובעים כי הבעיה תפּתר פתרון כלשהו מדי שנה בשנה. זאת תובעים אנו מן הציבור הציוני ומן ההנהלה הציונית ומן הקונגרס הזה. והרי לא שמחה, אלא חרדה צריך הדבר לעורר, אם נבהיר את המצב לעצמנו. באמצעים שכאלה, באמצעים פרטיים אלה ובהתלהבות פרטית זו, בהתלהבות של עבודה ובהתלהבות של קרן היסוד, ללא עזרה ממלכתית, בלי שהמדינה תמלא, לפי מושגינו, תפקיד פעיל בבנין הארץ – בתנאים מוקדמים שכּאלה מקווה העולם הציוני לפתור בעיה, שלא היתה כדוגמתה בתולדות ההתישבות החדשה (פרט, אולי לחילוף התושבים בין יוון לתורכיה, שאינו ענין לכאן)! בעמדנו איפוא בפני נחשול־עליה זה, אין אנו נמנים עם מותחי הבקורת, אין אנו מחלקים את היהודים לעליה ראשונה, שניה, שלישית, – אין אנו יודעים, אם טובים הם או רעים; רואים אנו כי נחשול זה מתקרב. ואנו שואלים את עצמנו: כלום עולים הם אלה, או אולי זוהי – אינפלאַציה? בימינו פוגשים לעתים אדם או עם או שכבה, המדמים בנפשם כי נתעשרו; אך המדינאי הנבון יודע, כי לשפע הכסף אין בסיס, ואין זו אלא אינפלאַציה. ואנו עומדים חדורי דאגה עמוקה בפני אוֹפּטימיזם משתלהב זה ושואלים את עצמנו: כלום לא יוליד הדבר אחרי שנים מספר תוצאות שיהיו תבוסה גדולה לציונות, שתכּינה אותה מכּה קשה? אחוז עצום של עליה זו נקלט בעיר. ודומני, כי אף אצלנו אין מבינים עדיין כראוי, מה פירושו של דבר. שהרי אם רוצים אנו להרבות את הישוב בארץ ישראל מדי שנה בשנה באחוז כה גדול, שומה עלינו ליצור הצדקה לריבוי שכזה על־ידי הגבּרה, והגבּרה ניכרת, של הייצור בחרושת, במלאכה ובמסחר. ומה הם המקורות לכך? והיכן הוא השוק למכירת התוצרת? הרי לא נוכל לשמוח בראותנו שמקימים בארץ ישראל בית־חרושת. כי בית־חרושת לא נוסד עדיין עם פתיחתו. בית־חרושת נוסד רק לאחר שמכר את תוצרתו. הנה טנטוּרה, הרי זו דוגמה חיה. אחד הנסיונות הראשונים לתעשיה ארצישראלית, בית־חרושת לזכוכית של רוֹטשילד. הנה הוא עומד בטנטוּרה; הוא נפתח, אבל לא נוֹסד. ושואלים אנחנו: שאלה זו של השוק למכירת התוצרת, שהיא השאלה הראשונה של ההתישבות – כלום עשיתם דבר למצוא לה פתרון? מפי הד"ר האַלפּרן שמעתי כאן סוף־סוף את המלה פּרוֹטקציוֹניזם¹. אבל, אם כבר מדברים כאן על פּרוֹטקציוֹניזם, הרי זה פּרוֹטקציוֹניזם מיוחד במינו, כי המדובר בארץ, שהשוּק הפנימי בה מוגבל. אינני אומר, שהוא לא־כלום או אפס. הרי ארץ ישראל קונה סחורות בחוץ־לארץ, כחמישה מיליונים לירות משלמת היא לחוץ־לארץ. ארץ ישראל יכולה לקנות מעט. השוק הפנימי איננו גדול, אך החרושת יכולה להתקיים בשוק פנימי זה. אבל, כיצד תוכל החרושת העברית, כיצד תוכל לעמוד בפני ההתחרות, בפני התחרותן של ארצות אירופה במסיבות אחרות, בפני התחרות זו, שמאחוריה מסורת של מאות בשנים? ובשעה שיהודי ארץ ישראל רגילים לקנות סחורה זרה! כיצד תוכל להתקיים בלי עזרה ממלכתית, בלי שיטה אינטנסיבית יותר, שיטת־מגן, שיטת־פּרוֹטקציה? אך מדברים על “הארצות הסמוכות”. הארצות הסמוכות מהוות כיום, אולי, תחום מוגבל. לעתיד תוכלנה, כמובן, לקלוט יותר ויותר סחורות. אבל, בכדי לנהל מלחמה בחוץ־לארץ, בכדי להתחרות שם בסחורה האירופית, יש אמצעים הכתובים בכל ספרי המדע הפיננסי, אמצעים, שאין אנו צריכים לגלוֹתם מחדש, ואולי שמם פרסים לאֶכּספוֹרט, או שמות אחרים להם, אבל, כולם תלויים במדינה.

בעיית ההתישבות העירונית בארץ ישראל היא בעיה פּוֹליטית.

ובכל־זאת צריכים אנו לומר: אף אם ננהיג מכסי־מגן, אף אם ננהיג את פרסי־האֶכּספוֹרט, אם ניצור מערכת שלימה של פּרוֹטקציוֹניזם, בעזרתה המלאה של הממשלה, – גם אז יש להזהיר את האוֹפּטימיסטים ולהצביע לפניהם על כך, שארץ ישראל לא תהא מסוגלת לקלוט ריבוי כזה של ישוב עירוני. גם בתנאים המשוּפּרים ביותר יהא זה הכרח להדריך אחוז גדל והולך של העולים אל הלחם הבטוח של האדמה – לא הכרח של אידיאולוגים, הרוצים ב"פּרוֹדוּקטיביזציה" של העם העברי, אלא הכרח של אבי משפחה מיושב בדעתו.

ומהו כיום מצבה של ההתישבות החקלאית? דוקא בשנה האחרונה, – כך מספר לנו הדין־וחשבון של מחלקת החקלאות, – הגיעה יצירת ישובים חדשים מצד ההסתדרות הציונית לנקודת־קיפּאון, לצערנו. אמנם, מצדדים פרטיים נעשו כמה נסיונות משׂמחים ליצור ישובים חדשים, אך כאן עלי להזכיר לכם את דבריו של ד"ר רוּפּין: מה ההבדל, – אומר הוא – אם ניישב על הקרקע שלשים או שלש־מאות משפחות, כשהמדובר בהתישבות עצומה של 36.000 לשנה? רשאים אנו איפוא לומר, כי דוקא בשנה זו מילאה ההתישבות החקלאית בחיינו תפקיד קטן מאד, כמעט תפקיד אפסי. ואם יבוא אדם ויתבונן בתופעה זו וישאל את עצמו, מדוע דוקא בשנה זו, כשהעליה היתה עצומה והכנסותיה של קרן היסוד הגיעו לשיאן, והכנסות הקרן הקיימת היו גדולות מאד, גדולות מאשר בשנים הקודמות, והעליה עצמה היתה בעלת הון פחות או יותר – בעצמי ראיתי אנשים, “בעלי־בתים”, מן העליה הרביעית, שאמרו בהלהבות רבה, לפני שהלכו לארץ ישראל: “כמהים אנחנו לעבודת אדמה” וסבורני, כי זהו באמת הכוח המניע העיקרי של התופעה הרחבה הקרויה “עליה רביעית” – בכל המסיבות האלה, דוקא בשנה זו, עם חומר אנושי רב וחומר כספי רב, הגיעה ההתישבות החקלאית לנקודת קיפאון.

כשאני בא לבקש את הסיבות שגרמו לעובדה זו, הרי מגוחך יהיה להאשים את רופּין או להאשים את וייצמאַן, ולומר, שעשו קצת יותר או קצת פחות. כי זוהי באמת בעיה, שבתנאים אלה אין לה פתרון באופן אוֹבייקטיבי, הבעיה של התישבות חקלאית רבה על־ידי מקח וממכר של קרקעות בשוק החופשי. כדבר הזה עדיין לא היה במציאות, בתולדות ההתישבות האמיתית, וגם לא יוכל להיות כדבר הזה. הרי זוהי אותה שיטה אָפיינית המונחת ביסוד התופעה, שאומרים עליה כי היא אחת התופעות הנאות ביותר, שאפשר לראותן בארץ ישראל: זה הכפר־המוֹשב נהלל. לצערי לא ראיתי את נהלל, אך מניח אני, שהיא אחד הגילויים המוצלחים ביותר של יצירה עברית; ואם באים ואומרים לי, שיש בכך משום הישג, כשיוצרים את הגילוי הזה לפי תכניתו של קויפמן, (והתכנית באמת יפה), – מסכים אני לכך, ואינני מותח ביקורת על שום איש מן האנשים שעבדו למען נהלל. משתחווה אני בפניהם. הם יצרו גילוי של יצירה, הם יצרו נקודת־ריכוז. אך בבואנו לטפל במספרים, הרי חייבים אנו לשקול בדעתנו: בעבוּר 20.000 הדונם של נהלל שילמנו 4 לירות לדונם. בתנאים של עכשיו אפשר לעבּד מהם רק כ־8000 דונם; לגבי 8000 דונם הרי זה כבר מחיר של עשר לירות לדונם, מאה לירות להקטאַר. ואם נביא בחשבון, שבעזרת אחת השיטות המוֹדרניות ביותר, – אולי יבואו ביום מן הימים אנשים מחוץ־לארץ ללמוד ממנה לקח, – שבעזרת אחת השיטות המתקדמות ביותר יוּשבו על אדמה זאת 66, או נגיד 80 משפחות, – הרי הוצאנו בעד נהלל 80.000 לירות בשביל 80 משפחות, 1000 לירות למשפחה, 1000 לירות רק בעבור הקרקע בלבד, בטרם נקדחה הבּאֵר הראשונה, בטרם נסללה הדרך הראשונה!

על בסיס שכזה אין שום קרן היסוד ולא שום מלווה לאומי, ולא שום גוֹלקוֹנדה ולא שום אֶלדוֹראַדוֹ בעולם כולו, – שיוכל לקנות בשוק החפשי את אדמת ארץ ישראל בהיקף הדרוש בשבילנו. אמנם, הדבר היה בשנת 1921, ואז היה בגדר הכרח. אומרים, שכיום אפשר לקנות אדמה במחיר זול במקצת. שמח אני לכך. קְנוּ אדמה, אדמה זולה או אדמה יקרה, קְנוּ אותה, קְנוּ אדמה. אך למען השם אל תחיו באשליות, כי זו השיטה להתישבות חקלאית. (קריאות־ביניים). השיטה להתישבות חקלאית היא אחרת. היא שיטה ממלכתית. היא שיטה ממלכתית. לפי מה שכתוב בשני המסמכים הסטאַטיסטיים על ארץ ישראל שניתנו לנו רשמית – המסמך הראשון הוא מטעם האדמיניסטרציה בארץ ישראל, הדין־וחשבון של הממשלה מראשית שנת 1921; המסמך השני הן הסברותיו והודעותיו של הלורד סטנהוֹפּ בבית- הלוֹרדים במאי של שנה זו. בין שני המספרים יש סתירות. אך דומני, שעובדה אחת ברורה: כי שלשה רבעים של הארץ הזאת, של אדמת ארץ ישראל, אינם מעוּבּדים, אינם מעוּבּדים לגמרי, ואין בהם תושבים כלל, וגם אזורים… (הציר בּלוּמנפלד: זוהי דעה דילטאַנטית שגורה!) ומן האדמה הזאת, אומר הלוֹרד סטנהוֹפּ, ראויים לעיבוד כבר עתה שני מיליונים וחצי מיליון דונם. על השאר נאמר באותו דין־וחשבון, כי עדיין קשה לומר, מה החלק באותם הקרקעות, שאפשר להכשירו לעיבוד על־ידי שיטות־טיוּב ושיטות־השקאה משוּפּרות. לפי חישובו של אטינגר אפשר אולי לומר, כי מחצית שלימה באדמת־הבוּר של ארץ ישראל ראויה לעיבוד. (קריאת־ביניים: היכן? ינקוב־נא את השטחים!) בין שזו מחצית, בין שזה פחות או יותר, עובדה היא, שיש בארץ ישראל שטחים גדולים שאינם מעובדים, אבל הם ראויים לעיבוד. כל האדמות הללו צריכות להוות רזרבה קרקעית, שתופקע על־ידי המדינה. (קריאות־ביניים, אי־שקט משמאל). ריפורמות קרקעיות ממין זה מוּצאוֹת עתה לפועל בערך ב־22 מארצות אירופה; ומוציאים אותן לפועל פּאַרלאַמנטים, שבדרך־כלל אינם סוֹציאַליסטיים ולא קוֹמוּניסטיים. ויש מבצעים ריפורמות קרקעיות מרחיקות לכת עוד יותר, כי בצ’כוסלובקיה, למשל, מפקיעים לא רק אחוזות שוממות וריקות, אלא דוקא משקי־אצילים מפותחים ותרבותיים, ואותם מחלקים לנחלות קטנות. דבר זה הולם את מצפונו המשפטי של העולם המוֹדרני, שאם מצד אחד ישנו רעב לקרקע ומצד שני יש אדמות־בור, הרי באים ויוצרים שיווי־משקל מתקבל על הדעת. וביחוד הולם הדבר את המשפט המוסלמי, הקוֹראַני. הרברט סמואל הזכיר בז’ניבה, בפני ועדת־המאַנדאַטים, חוק תורכי, שלפיו כל שטח־קרקע שאינו מעובד נהפך באופן אבטוֹמאַטי אחרי שלש שנות בּוּר לרכוש הממשלה, וסמואל אמר, כי לפי דעתו זהו חוק מצויין. לצערנו, לא השתמשו בארץ ישראל בחוק הזה אף פעם אחת. אך אנחנו שואלים: אם הכרח הוא זה – כי בדרך אחרת לא תתכן ההתישבות, בדרך המקח החפשי, – אם הדבר הולם את ההכרה המשפטית של העולם האירופי, ומצד שלישי הולם הוא גם את ההשקפות הדתיות של המזרח, – הרי אולי זו הדרך שיש לבקש בה את הפתרון היחיד שתאַפשר להניח את היסוד להתישבות החקלאית, שתהא מסוגלת לקלוט לא שלשים ולא שלש־מאות משפחות לשנה, אלא אחוז גדול וניכר מ־40.000 נפשות העולים, שצריכים להכנס לארץ מדי שנה בשנה.

וכאשר אתם מגיעים לשאלת הכספים ולשאלה הכספית של ההסתדרות הציונית, שוב אוכל להסתייע במר רוּפּין. מר רוּפּין אינו נחשב אצלנו כהוזה הזיות. והוא דיבר גם על מלווה בערבות חבר־הלאומים. יודעים אנחנו, כי גם ליד עריסתה של קרן היסוד דוּבּר על כך, אבל אז נתקלה התכנית בעובדה, שלא היו לנו בטחונות. ד"ר רוּפין מבקש בטחונות בדרך אשר מסופקני אם אנשי־עסק יכירו אימתי בתוצאותיה בתור בטחון. (קריאות־ביניים: “שיפסיק לדבּר!” “שטויות!”) הכנסותיהן (קריאות: “די!”) של קרן היסוד ושל הקרן הקיימת, שאנו רואים אותן כעניין רציני בהחלט, נראות לצערנו בעיני העולם החיצוני, ביחוד בעיני הסוחרים, בעיני הקרויים אנשי “בּיזנס”, מעולם־הכספים הגדול, ודאי רק כקרן של צדקה, ומטיל אני ספק בדבר, אם יראו בהן אימתי ואי־שם בטחונות. אבל יש בטחונות למלווה, וזוהי הרזרבה הקרקעית בארץ ישראל. זוהי השיטה של קליפוֹרניה. שם נותנים הלוואות על שטח־אדמה שלא עוּבּד עדיין, שרק בכספי מלווה זה צריכים להכשירו לעיבוד, – למען יבואו אליו מתישבים ומהכנסותיהם ישלמו את הדיבידנדה ואת פרעון הקרן. רק בדרך זו, דומני, יתכן המלווה. בלעדי הרזרבה הקרקעית לא יהא לכם מלווה; ולפיכך סבורים אנחנו, כי הבעיה הארצישראלית כולה יש לראותה מנקודת־מבט פוליטית זו. האמינו לנו: מבינים אנו ומוקירים אנו את הלך־הרוחות בשעה זו. האומר: “למען השם הניחו לנו לשכוח למשך כמה שנים את הפוליטיקה!” (קריאות־ביניים). מבינים אנו את הדבר; כי באמת כל אדם, שמכבר התעייף מפעולתו בציונות, ביהדות, קשה לו לחשוב תמיד על גורמים פוליטיים, בשעה שלפניו פּרוּשׂה התמונה הנפלאה של בני־אדם השקועים בעבודה קשה ומסורה. הרי זה נהדר, הרי זה יפה, הרי זה טהור, הרי זה רק הולם לחלוטין את הסדר ואת ההגיון. הרי זה כה ברור וכה נפלא, שיכול אני רק להצטער, כי הענין כולו (קריאות־ביניים) אינו אלא אשליה, כי לא תתכן התישבות בלי תנאים פוליטיים מוקדמים. שהרי יש הבדל בין פוליטיקה התישבותית לבין התישבות. פוליטיקה התישבותית פירושה יצירת תבניות־לדוגמה, יצירת הוכחות מוחשיות, שתשכנענה את העולם, כי מסוגלים אנו לבנות ולעבוד. (קריאות־ביניים סוערות). תבנית של מגדל־אֵיפל אפשר לעשות בשתי ידים ובפטיש, אבל התישבות, כלומר יצירה של מדינה חדשה על־ידי הגירת־אוכלוסים, שתחולל תמורה בכל המבנה ובכל הנוף של הארץ, פעולה ממלכתית זו אפשר לעשות רק באמצעים ממלכתיים. את מגדל־אֵיפל עצמו אי־אפשר לבנות בפטיש וביד. שהרי ההבדל איננו רק כּמוּתי, זהו הבדל אֵיכוּתי. כל השיטה היא פוליטית. מבינים אנו, כמו־כן, שבמפעל ההתישבות הממלכתית מהווה הכלכלה 99 למאה, והפוליטיקה רק אחד למאה. אך, בניגוד להגיון, מהווה דוקא אחוז אחד זה את התנאי המוקדם להתישבות.

זמני עבר, מבקש אני את אדוני הנשיא לשאול את הקונגרס, אם ירשני עתה להמשיך בדברי. (תשואות סוערות מצד אחד, התנגדות מצד שני).

היושב־ראש, סגן- הנשיא מאיר ברלין:

אבקש להצביע על ההצעה.

(ההצבעה נערכת תוך המולה רבה בקונגרס, ותוצאתה – קבלת ההצעה. התוצאה גורמת שוב להפגנות סוערות).

חבר הועה"פ קוּרט בלומנפלד:

הריני מוחה נגד ההצבעה. מציע אני להביע אי־אמון ליושב־ראש. יש להראות את כרטיסי־הציר.

הנשיא נחום סוקולוב:

מבקש אני את הקונגרס להרגע. הקונגרס לא בא כדי לשמוע דברים שהכל מסכימים להם; הקונגרס מחוייב גם לשמוע בשקט דברים, שאין מסכימים להם. (תשואות).

ד"ר ארלוזורוב, חבר הועה"פ:

אדוני הנשיא, מבקש אני את רשות־הדיבור!

היושב־ראש, סגן־הנשיא מאיר ברלין:

היא תנתן לאדוני, אך תחילה צריך לקום שקט.

ד"ר ארלוזורוב:

חברים… (שאר דברי הנואם נבלעים ברעש הכללי).

הציר ר. ליכטהיים:

אם לא תהיו שקטים, לא יקשיב עוד הקונגרס לדבריכם. (הרעש נמשך).

הנשיא נחום סוקולוב (תופס את מקום היושב־ראש):

קונגרס נכבד! לפעמים יקשה על כל אחד מאתנו לדכּא את הבעת רגשותיו, אך יש להתאזר כוח ולעשות כן. הגענו לשאלות רציניות מאד, ולנאומו של ידידנו ז’בוטינסקי ציפּו בקוצר־רוח (קריאות־ביניים, רעש). רבותי – מר מרמינסקי, יקשיב־נא לדברי, אל־נא יתווכח, הרי אמרתי רק את האמת, כי ציפו במתיחות להרצאתו של מר ז’בוטינסקי. אני עצמי חכיתי לה במתיחות (קריאות־ביניים), ורוצה אני לשמוע את דבריו (קריאות־ביניים). רבותי! ברגע זה מוטל על כף־המאזניים כבודו של הקונגרס (קריאות־ביניים: גם היושב־ראש חייב לדקדק בו), והרי זה עניין כללי לכל הנוכחים, לכל המפלגות. אין זו שאלה מפלגתית. על כבוד הקונגרס מחוייב לשמור כל אדם המשתתף בו. כבוד הקונגרס דורש שהדיונים יתנהלו לפי הסדר, והם התנהלו לפי הסדר (קריאות־ביניים). רבותי! הנואם מבקש, שיאריכו את הזמן לנאומו. הקונגרס נשאל, ויש מטילים ספק בתוצאות ההצבעה; אנו נחזור על ההצבעה, ודוקא בשקט גמור. אך מבקש אני אתכם, שלא לדרוש ויכוח לסדר־היום. מבקש אני גם את סניגוריו של ז’בוטינסקי, שלא יתרגשו. (קריאות־ביניים). רוצים אנו על־ידי ההצבעה להביע את רצונו של הקונגרס. אין זה ענין של אמונכם או של רעיונות, אלא ענין פוֹרמאַלי בלבד. מר ז’בוטינסקי עצמו הציע את ההצעה – –

הציר ז’בוטינסקי:

כן.

היושב־ראש, הנשיא סוקולוב:

– את ההצעה, להקצות לנואם עוד חצי שעה לסיום הרצאתו. מי בעד זה – ירים את ידו!

ד"ר ארלוזורוב:

אני מבקש את רשות־הדיבור להצבעה. (התנגדות, קריאות: בשעת הצבעה אין נותנים את רשות־הדיבור!) זה מעשה־אונס! ביקשתי את רשות־הדיבור להצבעה.

היושב־ראש, הנשיא סוקולוב:

מבקש אני שיצביעו רק הצירים! קונגרס נכבד, מי נגד? (אחרי הפסקה:) מיעוט. (תשואות סוערות באולם ועל היציע, קריאות־ביניים נרגשות, המולה ממושכת).

ד"ר ארלוזורוב (מסתער על דוכן הנשיאות):

לא היתה לכם הזכות למנוע ממני את רשות־הדיבור להצבעה! (רעש גדול, קריאה: "שתופיע הפרימאַדוֹנה בתיאטרון, לא כאן! " קריאות־ביניים נרגשות, המולה ממושכת)

היושב־ראש, סגן־הנשיא, מאיר ברלין (חזר לשבת בראש הישיבה):

סדרנים, השליטו שקט! רשות־הדיבור למר ז’בוטינסקי.

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

סבורים אנו איפוא, כי ההתישבות בקנה־מידה ציוני מותנית בכמה תנאים פוליטיים מוקדמים, כלומר בשורה של ריפורמות מרחיקות לכת בעניני קרקע, מכסי־מגן וחוקי מסים, וכן במלווה לאומי, שגם אותו אין להשיג אלא בדרך פוליטית, כלומר על־ידי הרזרבה הקרקעית. (קריאות־ביניים).

אך סבורים אנחנו, כי אף אם אַחד הקונגרסים יקבל את כל התביעות הללו, וכל עם ישראל יסכים להן, גם אז קשה יהיה להגשימן בדרך המקובלת עד כה, בשעה שהממשלה, בשעה שהאדמיניסטרציה בארץ ישראל חדורה במידה כזאת רוח בלתי־ידידותית, כפי שהדבר תוֹאַר כאן היום. ובעם ישראל ניכר כבר מזמן הלך־רוחות של אי־רצון כלפי הפּסיכוֹלוֹגיה של חוג־פקידים מסויים בארץ ישראל. טבעי הדבר ומובן מאליו, כי אין זה הולם לא את רוחו של המאַנדאַט ולא את כתבו ולא את חובתה של מעצמת־המאַנדאַט למנוֹת למשרות גבוהות פקידים רבּי־השפעה, שאינם מידידיה של הצהרת בלפור. רואים אנו אנשים כריצ’מוֹנד וכפילבּי, שאחרי עזבם את ארץ ישראל פתחו באנגליה בהסתה. אך אין אנו יודעים, כמה אנשים בעלי השקפות כהשקפותיהם עוד נותרו בארץ ישראל, ותושבי הארץ בעצמם סבורים, כי יש עוד רבים כמותם. לכן הכרחי לנו לבקש דרך למלחמה בנגע זה. אין טעם לערוך מחאות נגד מר פלוני או מר אלמוני, אם אנו מכירים בזכותה הבלתי־מוגבלת של הממשלה למנוֹת את פקידיה; אזי מעורר הדבר רק רוגז, אם לאחר מעשה אנו מוחים נגד פלוני או אלמוני. אם רוצים אנו למחות נגד מצב זה, הרי עלינו לבקש דרך משפטית והצעה משפטית שעליה נוכל לבסס תביעה מסויימת ודרישה מסויימת. והדרישה יכולה להיות רק זו: כי בשעת מינוּים של פקידים, התופסים בארץ ישראל משרות רבות־השפעה, וביחוד בשעת מינויו של הנציב העליון, גדוֹל־הפקידים בארץ, צריכה מעצמת־המאַנדאַט הבריטית להוועץ תחילה בסוכנות היהודית. ופרשת פּלוּמר, הזעם שנתעורר בשל כך בעם ישראל, הרי להסבירו נוכל לא בכך, שאֵי־שם מתנגד מישהו לאישיותו של פּלוּמר, אלא בצורת המינוי, באותה אי־ההתייעצות בסוכנות היהודית. אם הסוכנות היהודית תובעת לעצמה את הזכות, שימלכו בה בכל ענין קטן של ארץ ישראל המתקדמת, הרי יש לה, בשעה שהמדובר בשאלת השאלות, בשאלה, מי בכלל יקבע את כיוון הפעולה במשך חמש השנים הבאות, בשאלת השאלות הזאת ודאי יש לה לסוכנות היהודית הזכות והרשות להביע את דעתה.

וכן אין טעם לתבוע ריפורמות, ולא רק אותן ריפורמות, שעליהן דיברתי כאן, אלא גם אותה ריפורמה, שאתם, רבותי, מציינים אותה כפשוטה, אך לי נדמה, שהיא הקשה ביותר, הרי זה חופש העליה, מסירת הפיקוח על העליה לידי ההסתדרות הציונית – שהרי אם המיישב אחראי לגורלו של החומר האנושי, מן הראוי שיהא אחראי גם לבחירתו של חומר אנושי זה – אך גם ריפורמה עליונה זו, שקשה ביותר להשיגה, גם אותה אין טעם לתבוע ולהשתמש בה, בשעה שהממשלה הבריטית רוצה ליצור בארץ מוסדות העתידים ומוכרחים למלא רק תפקידים של אוֹבּסטרוּקציה לגבי מפעל־הבנין הציוני. מדבר אני על מה שקרוי “המועצה המחוקקת”: תכנית זו תעמוד מחר על סדר־היום. פּלוּמר יציע אותה, והערבים יקבלוה, והיא תקום ותהיה, אם בינתיים לא יפעלו השפעות, לחץ כלשהו, נימוקים כלשהם, נגד תכנית זאת. כידוע לכם, מורכבת התכנית מגוף מחוקק בארץ ישראל, בעל זכויות מאד מרחיקות־לכת, שיהא מורכב מאחד־עשר פקידים, מעשרה ערבים נבחרים ומשני יהודים נבחרים. זוהי בימה חדשה לתעמולה אנטי־ציונית; אין זה עוד הועד־הפועל הערבי, שאפשר לומר עליו כי מייצג הוא רק חלק מן האוכלוסים, אלא זה גוף מוכּר באורח משפטי, שיהא מייצג את האוכלוסים כולם. כלום יהא זה מן הצדק ולפי כוונת המאַנדאַט להרוס את ההשפעה על התפתחות התחיקה בארץ ישראל שהיהודי רשאי לתבוע לעצמו? אם כן, יש להביא בחשבון, שבשנת תרפ"ו נמצאים בארץ ישראל כך־וכך יהודים, ולפי זה ייקבע מספר נציגיהם במועצה המחוקקת. כלום אין זו כוונת המאַנדאַט לומר, כי חבר־הלאומים הכיר, שארץ ישראל צריכה ליהפך לבית הלאומי של היהודים? כלום מהווה ארץ ישראל כיום את האינטרס של צד אחד, של שותף אחד? השותף האחד הם אוכלוסי ארץ ישראל, השותף האחר היא האומה המיישבת. לשני השותפים יש יעוד בארץ. שני השותפים נושאים באחריות. שני השותפים קשרו את חייהם הלאומיים עם ארץ זאת, ואולי השותף היהודי במידה רבה עוד יותר מן השותף האחר. ולכן, כלום יהא זה נכון ליצור בארץ ישראל חיקוי של פּאַרלאַמנטריזם? השותף האחד, האומה המיישבת, המרבה כל־כך להכניס לארץ, הגדלה מדי שנה בשנה, המוכרחה לגדול – גם היא צריכה למלא את תפקידה בתחיקה, ללא כל קשר אל מספר בניה היושבים בארץ כיום. וסבורים אנו, כי שומה על התנועה הציונית למחות נגד סכנה זאת. ואכן, סכנה היא זו, אפילו לפי דעתו של הרברט סמואל. הוא הודה בכך בפני ועדת המאַנדאַטים. הרי אי־אפשר – כך אמר, – לייסד בארץ ישראל פּאַרלאַמנט ולדרוש שיכריע בעניני מדיניות כללית ובעניני עליה, כי הערבים מתנגדים עדיין כיום לעלית היהודים ולהצהרת בלפור. ואם נשקפת סכנה, הרי מחובתנו להתגונן בפניה בעוד מועד.

אינני מכחיש, מצטער אני על כך מתוך דאגה רבה, שאנו עצמנו עשינו דבר, אשר החליש את עמדתנו בנקודה חשובה זו. שהרי הצהרנו באורח הרשמי ביותר קבל העולם כולו, כי כבר שורר שלום בארץ. “שלום שלום ואין שלום!” יבוא יום כשהעולם הערבי יתפייס עמנו, אבל כיום אין זה אלא חלום, ואסור לנו להסתיר את האמת מעיני העולם.

וכך מגיע אני אל השאלה, המעוררת בלבנו חרדה רבה יותר מן הכל. השלום איננו עדיין. ואולי יבינו את הדבר דוקא הצירים והאורחים של הקונגרס הי"ד, כי לא תמיד נוכל להסתפק בכך, שנאמר לתושבים: הרי בא אני הנה, לא בכדי לגרום לך נזק, הרי בא אני רק, בכדי להביא לך גם תועלת. ראה ראינו, שלא תמיד די לומר כך, אם ברצוננו להתבלט, ויהי אך לימים מספר. השלום איננו עדיין בארץ ישראל, ולכן עומדים אנו מלאֵי חרדה בפני שאלת הבטחון, בטחון פשוטו כמשמעו. בשעה שיש בארץ מאה ויותר ממאה מטרות להתקפה, מטרות שאפשר להתקיפן, בנוי המנגנון הרשמי של הממשלה האנגלית, המיועד להבטחת השקט, על מוסד שיש בו בארץ משום סכנה ממשית. ומצטער אני, כי אנשים רציניים, החייבים לראות בכל יהודי בארץ ישראל [משפט כפול שנמחק] אח, אחות, בת או בן, כי אנשים אלה קמים ומשתמשים בנימוק שאיננו נימוק כלל. הם אומרים: “הרי היו לנו בארץ ישראל שלש שנים של שקט”. נולדתי בארץ, שבה היו לנו שלש שנות שקט, חמש שנות שקט, היו עשרים שנות שקט, ורק אחר־כך באו הפּרעות. חיים אנו בארץ, שבה מתנהלת פעולת־חתירה, הסתה מכל הצדדים והתמרדויות במזרח כולו, ואתה, קונגרס נעלה, אינך אומר דבר, שיהא בו כדי להבטיח שקט של קיימא בארץ? (קריאות “בוז” סוערות, המולה, קריאת־ביניים של ד"ר ארלוזורוב: “הרי יש לך שם הפלדמרשל פּלוּמר, ולא סמואל! הרגע־נא איפוא סוף סוף!”).

היושב–ראש, סגן־הנשיא מאיר ברלין:

גבירותי ורבותי, מבקש אני לשמור על השקט!

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

קונגרס נעלה! כי זהו המצב לאמיתו, כי האפשרות לנהל את הפעולה השקטה של שלש השנים האחרונות קיימת רק בתקופה ללא סיבוכים – זאת יכול להרגיש כל אדם באנגליה, כל אדם מחוץ לקונגרס זה וכל אדם בארץ ישראל. וביחוד בשעה שאנו מציגים את תביעותינו ההכרחיות, בראש וראשונה את התביעה לחופש העליה, ובשעה שהממשלה מבקשת למנוע אותנו מלעשות מעשה כלשהו, הרי היא באמת מגבירה את האפשרויות לסיבוכים. ככל אשר תרצה הממשלה, בודאי רוצה היא שיהיה שקט בארץ; הרי היא הנושאת באחריות לכך. והיא אומרת לנו: “אין אנו יכולים להגדיל את המנגנון הזה, אין אנו יכולים לעשות זאת, כי העם האנגלי אינו רוצה בכך. צריכים אתם איפוא להשלים עם הדבר; בתנאים אלה, בתנאים ללא הגנה – והרי זוהי אמת – לא נוכל לתת חופש לעליה היהודית”. לכן מציגים אנו לכל הציבור היהודי וגם לנוער היהודי את השאלה: מה נשיב על הדברים האלה, אם אפשר להשיב על כך תשובה חיובית? התשובה החיובית היחידה היא זאת: תובעים אנו ממעצמת המאַנדאַט אחריות. אין אנו דורשים ממנה קרבנות של כספים וגם לא קרבנות בנפש. מחובתה של אנגליה להבטיח את השקט בארץ ישראל. ואם אין לה לאנגליה אנשים, בכדי למלא את חובתה זו (קריאות־ביניים) במלואה, הרי זו חובתנו שלנו להמציא את האנשים. (תשואות, קריאות־ביניים מרובות).

שאלו כאן, וגם מחוץ לאולם זה שאלו לעתים קרובות: מניין תקחו את הכוח להכריח את הממשלה האנגלית? אינני יודע, משום מה רואים אותי בעולם היהודי כאויב לממשלה האנגלית, כמתנגד לממשלה האנגלית. אינני ידיד, אינני אויב, רק מסתכל הנני, שאולי רשאי לדבּר על עם זה מתוך ידיעה כלשהי. ובתור מסתכל, ולא “מעריץ” נלהב, מכחיש אני, שיכול אתה לשכנע את העם התרבותי של אנגליה, או את הממשלה האנגלית, רק כשיש לך כוח. דבר זה איננו נכון! (תשואות). אותה עמדה היתה להרצל, ואנו תומכים בה כיום. גם את הרצל היו שואלים: היכן כוחך? רוצה אתה להפוך את ארץ ישראל למדינת־יהודים, אך היכן סמכותך? מה יגיד לכך פלוני, ומה אלמוני? והרי זו היתה עמדתו של הרצל: “אינני יכול לומר לכם, כיצד אשכנע את פלוני ואת אלמוני, כי את הבריות אין משכנעים, כי מפלגות אין משכנעים. אך העולם איננו מפלגה. העולם הוא עולם של שופטים, והפּסיכוֹלוֹגיה שלו היא פסיכולוגיה של שופטים. את העולם אפשר לשכנע, אם נתבע ממנו דברים הגיוניים”. ועתה שואל אני אתכם: כלום דבר הגיוני הוא הדבר שאנו תובעים? תובעים אנו את האפשרות המלאה ליישב את זרם המהגרים היהודים – בלי שים לב לכוונותינו הלאומיות, לכוונותינו השוֹביניסטיות. תובעים אנו עליה חפשית. ותובעים אנו מסירה חפשית של קרקעות־הבור לאנשים המהלכים ללא קרקע מתחת לרגליהם. למען השם: כלום דבר זה לפי כבודנו הוא או לא? אם הדבר איננו לפי כבודנו, מוטב שנדחה אותו מאתנו; אז אין לנו רשות לעסוק בציונות, ברעיון הציוני. אך אם הוא לפי כבודנו, הרי זקוקים אנו להפגנות, זקוקים אנו לדבר שאנו מכנים אותו בשם אוֹפנסיבה פּוליטית, בכדי להחדיר את תביעותינו עד שתתקבלנה. אבל, אחת מן השתים: או שאפשר לשכנע את העולם, שיקבל את האמת, או לאו. אם לאו, הרי נרד שאולה, כי רוצים אנו בדבר שאינו אפשרי. אך אם כן, הבה ונעשה את הנסיון לשכנעוֹ; והרי הצעד הראשון לשכנוּע הוא ניסוח מצדנו: מה הם האמצעים שאנו תובעים אותם מן המדינה, למען נוכל ליישב את ארץ ישראל?

ודוקא בשעה זו, כשהגענו לשלב גבוה יותר, כשאנו זקוקים לכלים פוליטיים, בכדי להגיע למטרתנו – בשעה זו צפה אצלנו התכנית להשחית את הכלי הפוליטי היחידי, שנתן לנו המאַנדאַט, להשחית את הסוכנות היהודית, לסתום את הצינור המוביל אל מעצמת־המאַנדאַט². הכלי היחידי! במאַנדאַט כתוב, כי רצונו של עם ישראל יכול לבוא בדברים עם מעצמת־המאַנדאַט אך ורק באמצעות הסוכנות היהודית. אל־נא תחיו באשליה, כי הסוכנות היהודית צריכה לציית לנו. אנו נחליט החלטות, או יותר נכון: אנו לא נחליט מאומה ולא נוציא מאומה לפועל, כי אָזנה של מעצמת־המאַנדאַט תהא נטויה לשמוע את דברי הסוכנות היהודית, ורק באפיק זה, רק בצינור זה, יגיע קולו של עם ישראל אל כּס־התקיפים; ורק באותה צורה, שבה תעביר אותו המסננת, ורק דרך המסננת הזאת בלבד. יש רעיון נעלה במחשבה זו של הסוכנות היהודית, יש בה רעיון קדוש, וכבר היום הייתי מקדמו בברכה, אילו נמצא רוב מתקבל־על־הדעת שיתאחד על בסיס הפשרה הזאת. בסיסו הכּספּי של הבנין איננו שייך לנו, לציונים, – זה נכון. את הקרבנות החמריים לבנין מביאים ציונים ולא־ציונים. ומי שמשלם את המסים רשאי גם להשתתף בהחלטות. מדוע לא נקים איפוא מערכת של שני בתים: בּית תחתון ציוני, בית־נבחרים, וסינאַט לא־ציוני, ושניהם יפעלו יחדיו בשאלות התקציב, בשאלות כלכליות טהורות של בנין הארץ. אכן, זה יהיה המקום, שבו נוכל להוסיף להתפתח. אבל הרעיון הפוליטי של הציונות הריהו מצוי אצלנו ולא אצלם, והם גם אינם תובעים אותו לעצמם, לכן צריך הוא להשאר בידינו. גם אם נהיה אוֹפּטימיים לגבי המצב הפוליטי, גם אם אומרים אתם, כי המצב הקיים הוא טוב, וכי אין לנו צורך בתמורות פוליטיות – מי יוכל כיום לדעת, אם בהמשך התפתחותה של הציונות לא יבוא יום כשיתרחש משבר, כאשר נזדקק לכּלי הפּוֹליטי, וכל הקונגרס כולו יחליט פה־אחד, בדם ובדמעות, החלטה פּוֹליטית גדולה; והרי אז נזדקק לכך, שהכּלי הפוליטי יימצא בידינו, ללא אוֹבּסטרוּקציה, ללא מסננת, למען נוכל לפחות להסביר לממשלה את רצונו הברור של עם ישראל. בודאי תגידו: ראובן, שמעון – הרי הם אנשים ישרים, מתונים. כן, יודע אני, כי ברגעים מסויימים מופיעים גם המתונים; יש רגעים כאלה. ודוקא בהתחלה, כאשר שני הצדדים מתלהבים זה מזה, יימצאו חוגים שישלחו לנו את הישרים שבנציגיהם. אך כלום בונים אנו את הדבר רק לשנים מספר? ואם יבוא משבּר, – שואל אני אתכם, ליפּסקי, ושואל אני גם אותך, וייצמאַן, – היכן יהיה אז הישר, המתון, בבוא שעת־משבר? כאשר נתקבלו בפאַרלאַמנט באמריקה, בשנת 1922, החלטות לטובת הציונות, אז ישבו המתונים בבתיהם, הם ישבו ושתקו, ועל הזירה הופיע דוקא המנהיג הקיצוני, קבּרניטה הרוחני של תנועת־הריפורמה, והוא פעל נגדנו. כאשר האנגלים – בהסכמת אֵלה, שכיום אנו מכנים אותם בשם מנהיגינו – יצרו גדוד עברי, למען יישלח לארץ ישראל, אז קמו לא המתונים בין היהודים הלא־ציוניים, אלא המנהיגים האמיתיים, והם הלכו אל הממשלה ואמרו: “גדוד עברי זה – שילחו את האנשים לעזאזל, לפלאַנדריה, לאיטליה, לסאַלוֹניקי, רק לא לארץ ישראל!” וזכּרון עגום בשבילי: אחרי הפּרעות בירושלים, אחרי פסק־הדין הבּרבּרי של בית־הדין הצבאי, עלה הזעם בעם היהודי כולו, והעם כולו דרש פה־אחד ערעור של פסק־הדין. וגם אז הופיעו לא המתונים, אלא הקיצונים שבין האנגלו־יהודים, והם אמרו: “אל תעיזו, יהודים, למוטט את הפּרסטיז’ה של האומה האנגלית ושל האדמיניסטרציה האנגלית!” זוהי הפּסיכוֹלוֹגיה של אנשים אלה, אשר תתגלה בשעה של משבר. וכל ביקורת אשר נמתח, וכל תביעת ריפורמה אשר ננסח עלולה להתקל בביקרתם של אנשים אלה, כאילו נשקפת מהן סכנה לפּרסטיז’ה האנגלית. ואתם משתעשעים במשחק של תנועה, אתם משתעשעים באשליה של “פּרוֹביזוריוּם”. אין פּרוביזוֹריוּם! לאחר שתווצר פעם אחדות חגיגית, לאחר שתודיעו למדיניוּת הלא־יהודית ולרחוב היהודי: מעתה עובדים כל היהודים יחדיו – הרי אז נהיה אנו הראשונים שלא נרשה לשום אדם להרוס את האחדות הזאת! אבל אין זו שאלה של רוב ומיעוט, שאלת הפּרוֹביזוֹריוּם, זוהי שאלה אחרת לגמרי. אחדותם של היהודים בבנין הממשי כבר בּשלה די צרכה. אחדותם בחזון לא בשלה עדיין. ואז באה האשליה, כי מתוך מגע אתנו יהפכו האנשים האלה את עורם ו"יתגיירו". אפשר “לגייר” יחידים, אנשים, אבל מפלגות אין “מגיירים”. יק"א עובדת בארץ כבר 25 שנה, והיא עובדת מצויין, והרי אנשים אלה עמדו במגע ובאו בדברים לא רק עם המנהיגים, אלא עם הפועלים, עם האיכּרים, עם החלוצים. שאלו־נא היום את הקפיטן פראַנק: “שמא נהפכת לציוני?” – הוא ימלא פיו צחוק. והרי הוא עושה את כל מפעל־ההתישבות של יק"א, ובכל־זאת סבור הוא, כי הציונות היא עניין מטורף לחלוטין. הוא הדין לגבי ה"הילפספעריין". הם עשו בארץ ישראל עבודה מצויינת. (קריאות־ביניים: זה אינו נכון).

היושב־ראש, סגן־הנשיא מאיר ברלין:

נותרו לאדוני רק עוד שתי דקות. (קריאות־לעג משמאל: “אנו מציעים עוד שעה”. צחוק, המולה).

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

גבירותי ורבותי, הריני מגיע לסוף (המולה), הריני מגיע לסוף. לאחר מה ששמעתם כאן, צריכים אתם להודות, כי אין אנו מתנצחים עם אישים. יש מאחורינו הכשרה פוליטית של חמישים שנה: אחד־העם, הרצל, אשר יצר לנו את בית־הספר הגדול לפוליטיקה, את הקונגרס.

ועומד אני כאן בקאַנוֹסה. לפני ארבע שנים הייתי סבור, כי, כמו מהגרים מסויימים, כן אוכל גם אני לעזוב את מולדתי, וכי מחוץ־לארץ אֵטיב אולי להלחם בעבורה. כבעל־תשובה עומד אני לפניכם. יהיה הקונגרס הזה נגדי או יהיה בעדי – אין זה חשוב, עמכם יש לי לשון משותפת, אך עמהם לא אוכל לדבּר. הקונגרס הוא גוף ריבּוֹני, לכן עומד אני כאן. אל־נא תגרשו פּאַטריוֹטים מן התנועה הציונית! ולפני קונגרס שאינו־ריבּוֹני לא ייפגשו אולי הרבה אנשים, שעכשיו הם רואים כאן איש את רעהו. (תשואות סוערות, קריאות מרובות, המולה ממושכת).

דברים באסיפת הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל, תל־אביב, י"ב־י"ג חשון תרפ"ז (20–21 באוקטובר 1926)

אני רוצה להסיר מתוך האַטמוֹספירה הזאת {אי־} הבנה אחת. אַחד המתנגדים לעמדתנו אמר לי אתמול: כמובן תבואו לאסיפת הועד הלאומי ותאמרו: הנה, אמרנו לכם, אנו נבּאנו מראש שכך יהיה. אבל, יאמינו לי ידידים הנמצאים פה, וגם אלה שאינם יודעים שאני ידידם, שאיני נמצא כלל המצב־רוח של נצחוןהריני עלוב ומדוכא כמוכם. לא חשבנו כזאת מעולם. אנו לחמנו בעד גדוד עברי, והיתה לנו שיאפה שיתנוהו לנו, אבל לא פיללנו שיהיה בארץ גדוד עברי בלי שום הגנה עברית. וכשנודע לי הדבר, הרגשתי, השפלת כבוד. לפניכם עומד אדם הסובל כמוכם, שטעה כמוכם, אדם עלוב וקבצן, ואני משתדל להתבונן ומצב ולדעת מה שעלינו לדרוש.

יש השפלת כבוד נוראה, שכל אחד מכם מרגישה. יש עוד שאלה, שבחוץ־לארץ, בתוך חוגים מדיניים, מבינים את ערכה: מי מגן על הארץ? באתי אל הישוב, אמנם, אחרי תקופת שקט של חמש שנים ומחצה, אחרי הרפתקאות שעברו עלינו קודם. היהודי בכלל נוטה לאוֹפּטימיזמוס, ולכן הוא נרגע ושוכח את העבר. אולם זוכרני, שפעם אחת, עוד לפני המאורעות, עמדתי בפתח־תקוה לפני אסיפה של בני המושבה ואמרתי, שהגיעו שמועות אלי בדבר המאורעות המתרחשים.אמרו לי: זה אי־אפשר: זה ארבעים שנה שהיה שקט ושלום לנו עם שכנינו. חשבתי: אולי הם יודעים את זאת יותר טוב ממני. הרי הם גרים פה ארבעים שנה, והמצב ידוע להם היטב. ולמרות שקיבלתי ידיעות ברורות, שמתוכנן איזה דבר, נתקלתי באוֹפּטימיזמוס של הישוב המבוסס על 40 שנות נסיון. אולם גם אני וגם {הם} חשבו וטעו. וגם כיום אני מוכרח לשוב לזה.

הקוֹלוֹנל סיימס אמר למר בן־צבי, שהבטחון תלוי באנשים במקומות שאינם בשרותנו. מתחילה היו אומרים: אם יתנהגו הציונים בטאַקט ידוע, הכּל יהיה טוב. עכשיו אומרים: הדבר תלוי בדבר שיקרה במרחק של קילומטרים מכאן, בעבר־הירדן, בתחומי הוואַהאַבּים, אז אפשר שתהיינה פרעות גם בארץ ישראל. יש חומר־שריפה בארץ, ואם גם ישא הרוח את הניצוצות, הנה יכולה השריפה להתפרץ. זה מעמיד כבר את שאלת הבטחון בשטח אחר. חומר־שריפה יש למכביר בארץ, וצריך להזהר מפני הניצוצות פה, במזרח, במקום שהשמים מלאים ניצוצות: דרוזים, וואַהאַבּים. על־פני הרקיע עוברים המיטיאוֹרים האלה.ובתנאים אלה אין גם חיל־הספר גאַראַנטיה לכיבּוי הניצוצות. רק צבא טוב, נייטראַלי, מסוּדר, היה יכול לכבותם, אבל האי שולחים שמה צבא שכּוּלו ערבי.

שמעתי על־דבר מצב־הרוח השורר בקרב הצבא הזה. בן־צבי קרא לזה “מצב־רוח פוֹגרוֹמי”, אבל יש שם עוד יותר מזה; יש רוח של לאומיות, של פּאַטריוֹטיזמוס ערבי. יש בקרבם גם רוח של תחיה לאומית, כמו שיש בנו. ואותם שולחים שיהיו תריס בין ארץ ישראל ובין הוואַהאַבּים! אתם יודעים, מה הוא איבן־סעוד בעיניהם? בהיסטוריה הרוּסית יש ֹשֵם ידוע של איווואַן קאַליטאַ, “מאסף הארצות הרוסיות”. לאבּן־סעוד זה יש השם של “מאסף הארצות הערביות”. בספרות של טאַנג’יר, של טוניס, מצאתי את ההשוואה הזאת. ואם שמו מגיע עד שמה – לארץ ישראל הקרובה על אחת כמה וכמה. וכל אחד החיילים הערבים, לשמע שמו, מתמלא רגשי חיבּה והערצה וכבוד, וביניהם ישנם אנשים היודעים קרוא וכתוב והם מכבדים את אבּן־סעוד. ועליהם לעמוד כאן בתור תריס! ברור, שאין זה צבא נייטראַלי, ואם בצבא נייטראַלי יש תקוות לעיקוב הניצוצות – אין עכשיו שום ֹשאַנסים.

יראו לי, אולי, על כשרון האסטרטגיה של האנגלים. אבל אני יודע, שהיו להם הרבה אכזבות מהחייל הזר. היו אכזבות מהחייל היהודי. מאז שינו את שיטתם והם משתדלים להכניס לכל מקום צבא אנגלי שיוכל להלחם. אוירונים וטאַנקים ואַרטילריטים אנגלים, – והם חוזרים על השגיאה ההיא פה. העמידו צבא שאינו צבא ותריס שאינו תריס. ועל־כן אני אומר, שכל מה ששמעתי פה מגדיל את הדאגה הגדולה, זו הדאגה, שלא מצאנוה, לצערי, בתוך הישוב.

מעניין מה שסיימס אמר לבן־צבי: את היהודים אנו יכולים להעמיד רק בפינה אחת, במערב ארץ־ישראל, בעוד שאת הערבים נוכל להעמיד בכל מקום; ואם תהיינה פרעות בארץ ישראל, נדע מה עלינו לעשות. מובן, שבשעה שיש כבר פרעות בארץ ישראל, אי־אפשר כבר לסדר צבא אחר. על מה יישענו אז? על אותו חיל־הספר? אתם זוכרים את בית החלוץ ביפו, ומי ניהל את ההתנפלות, – דוקא השוטרים הערבים. ואני עומד פה ברגש של אדם שעומד לפני תהום. מדוע אין אנו דואגים לישוב? הוטלה עליכם אחריות ידועה, ואם יקרה איזה דבר – מי יגן עליכם? אמנם יש ויש לאנגלי טאַנקים ואוירונים, אבל האסטרטגיה שלו טובה בשבילו. אם יתנפלו הוואַהאַבּים – יזרקו פצצות ויגרשו אותם. או אם תהיה התקוממות נגד הממשלה, ואם, נגיד, יהיה מרכז ההתקוממות בשכם – אפשר יהיה להרוס על־ידי פצצות את שכם, והאנגלים לא יפסידו מזה כלום, אם זה יימשך אפילו שלשה שבועות. אבל מצבנו האסטרטגי אחר הוא לגמרי. מה נעשה, אם יתפרץ מי שהוא לעמק יזרעאל ולפתח־תקוה? הם יכולים לשלוח אוירונים וטאַנקים ולהפיל פצצות על פתח־תקוה. ואנו איננו רוצים והחריב ולהרוס דבר. איננו רוצים בטאַנקים ובאוירונים שיחריבו את הדלוּת היהודית המועטה.

שאלת הבטחון היא איפוא ברורה. אין צורך לשם זה להיות דוקא חייל, כדי להבין, שארץ ישראל, עד כמה שהיא תלויה באנגלים, נשארה הפקר. ובנוגע לזה צדק טברסקי. זה תלוי בחיל־הספר.

אתם יושבים פה, ואני בפּאַריס, אבל אינני יודע, מעל איזו מצפה יותר טוב לראות. ואני הספקתי להתבונן בערבים הנמצאים באירופה, ואוכל להגיד לכם, שיש תסיסה בין הערבים, תסיסה טובה. את האינסטינקטים של שוד וביזה אפשר להחניק, אבל קשה לדכא אינסטינקטים של שחרור. אלה הםה אינסטינקטים המתפרצים פה ושם. בפּאַריס אנו רואים צעירים ערבים ממצרים, מטוניס, מארץ ישראל, ויודע אני, איך מצלצלים באזניהם השמות: עבדול־כרים, שולטן אטראַש, אבּן־סעוד, – ממש כצלצול {שמות} הגיבּרים הלאומיים שלנו בפינו. והם צעירם טהורים וטובים. יש תנועה לאומית. ברור, שהדור הערבי הצעיר, יש לו אהבה למולדתו. והאם יש ספק בדבר, שגם כאן יש דור טהור ערבי, חולם חלומות לאומיים יפים? איני עושה עכשיו השוואה בין תנועתם ובין התנועה הציונית שלנו. נניח, שהצדק שלנו שקול כנגד האידיאַליזמוּס שלהם; אבל הרי ישנו {גם} צדק זה, ויש איטליגנציה ערבית, מצרית; אני רואה אותם באסיפות הֹשוֹביניסטים התרפתיים כנגד אנגליה. ויש צעירים מסוריה ומארץ ישראל המתענינים לשמוע מה מדבּרים ה"האַקנקרייצלרים"¹ בווינה נגד היהודים. ואלה יבואו עם הרעל הזה ויהיו כאן עורכי־דין, רופאים, מהנדסים, – זוהי האיטליגנציה. ובנוגע לפלחים, אמר סמואל פעם עליהם, שהם כבהמות נדמו. אולם הייתי בעכו, שבוי, וחייתי בידידות עם הפלחים והשתוממתי על שרידי האצילות אשר בפניהם ובמהלכם. כשהייתי לבוש בגדי אסיר, ראיתי, איך השומר הערבי ידע להתיחס אל שונא מנוצח. דליקאַטיוּת כזו, אַבּירוּת כזו לא ראיתי מימי, ואני שואל עוד פעם: הגידו לי, – שיכחו לרגע שיש בינינו ויכוח מפלגתי, – אבל הרי יש לאומיות ערבית, יש אַקטיב יהודי חזק בארץ המעורר קנאה, ויש כאן נצח ישמעאל, והרי מלמדים אותם ומחנכים אותם, – וכיצד נוצר מצב כזה, שאין מנהיגי הישוב דואגים ליום מחרתיים, לעתיד? גם בין הפּוֹגרוֹמים בשנת 1881 ובין הפוֹגרוֹם הקישינובי ב־1903 העברו יותר משלשים שנה, ואני הייתי נמצא ביחסי־ידידות עם תלמידי האוניברסיטה המוֹלדאַבאַנים, ובכל זאת הצטבּר מתחת לקרקע חומר־שריפה שהתפרץ בקישינוב בעזרת הממשלה, ואחרי־כן – גם בלי עזרת הממשלה.

חושבני, שהתפתחות האַפּאַראַט הזה הולכת בדרך מסוכנת מאד. חיל־הספר אינו רק 700 חיילים. לא המספר חשוב אלא בעובדה עצמה. כאשר היה בארץ ישראל גדוד עברי – כולכם זוכרים איך השפיע על הישוב ואיך רוֹמם את מצב־הרוחות. אולי עוד הגזימו בערכו. אמנם ההשפעה היתה ביחוד על הדור הצעיר, אבל הדור הצעיר הזה – זה העתיד. צבא ערבי זהו גורם פּסיכוֹלוֹגי. מפה יוצאת ההשפעה לעבר־הירדן, אינסטרוּקטוֹרים וחומר־שריפה.

לפני שלושה חדשים הראו לי חליפת־מכתבים חשאית בין משרד הצבא המצרי ובין משרד־המושבות על־דבר קוֹנטראַבּאַנדה של נשק מעבר־הירדן וחיג’אַז. התפלאתי לראות את המספרים, והממשלה מודיעה, כי אין בכוחה לעשות כלום בלי התקפות ושפך דם יום יום. ולכן היא מסתפקת רק באיומים. גם קודם היה ברור, שיש ביניהם הזדיינוּת. וכל זה יוצר מצב של חוסר־בטחון בארץ.

פעם קיבלתם החלטה בדבר יחידה עברית, וטברסקי אומר, שאין זו הזדמנות לכך, אבל חושבני, שהוא טועה. בתור גורם פּסיכוֹלוֹגי ישפיע דבר הצבא הערבי גם על הערבים וגם על היהודים. ההזדמנות היא דוקא מתאימה, אבל, אולי, לא טובה. ואני שואל אתכם: ובכן, מה אפשר לעשות?

באתי פעם להתראות אתכם. ודאבוני אני תלוש מכם ונמצא בחוץ־לארץ, אבל יש לי, האמינו, אותה דאגה שיש לכם. מה יהיה? אמנם, אין לעשות חוזה עם אלוהים. גם אם יהיו גדודים, לא נוכל להיות בטוחים. גם את הגרמנים הכּוּ, למרות צבאם המסודר. אבל, אם מצד אחד יש התכוננות תמידית ומצד שני אין כלום – הרי זה מפחיד ואין אף ֹשאַנס אחד להתקיים. יהיה לכל הפחות מה־שהוא – ֹשאַנס אחד להצלה. איני חושב, שתהיה התקוממות דוקא, אבל בין האמונה ובין הפחד של שחיטה יש מה־שהוא ממוצע. נניח, שתהיה התפתחות רצינית, ונחוץ איזה תריס. הרי שלא נותנים לו באופן רשמי זכות להגן על עצמנו, וכשאנו מגינים על עצמנו, אז נשלחים לעכו.

יש שתי דרכים: האחת כולה מסוכנת, והשניה – ריאַלית־פּוֹליטית, שחלק מכם הצביע בעדה מפני שהם בעד הגדוד, ואחרים – מפני שאין ברירה. אולי זוהי הדרך. דרישתנו היתה תמיד: גדוד הנאמן לקוֹנסטיטוּציה ולהצהרת בלפור. את זאת לא השגנו. חפצנו שליש אנגלי ושני שלשים עבריים. זה לא נתקיים. ואם יקרה דבר, ויתפרצו לפתח־תקוה, ואם לא תהיינה באותו זמן מהומות במצרים, בארם־נהרים, והצבא האנגלי יהיה פנוי – אז ישלחו את הצבא הערבי ויהרסו את פתח־תקוה מצדה השני, אחרי הצד הראשון שנהרס על־ידי המתנפלים. ה"בּוּקראַ"² האנגלי גרוע יותר מה־"בּוּקראַ" הערבי. כלום אתם חושבים, שמשרד הצבא האנגלי ישלח את צבאוֹ דוקא הנה ולא שמה?

בארץ ישראל נחוץ בטחון כזה, שאחרי צלצול הטלפוֹן תהיה שם הגנה כעבור שעה. את הצבא האנגלי הוציאו מם הארץ,מפני שמשלם־המסים האנגלי לא רצה בכך. הסיבה השניה (צר לי מאד, אבל אי־אפשר לשחרר אתכם מחלק ידוע של אחריות) – מפני שלא עמדתם על זה. אם ראשי הציונות מודיעים באופן רשמי בעתונם האנגלי היוצא בלונדון, כי שלום ושקט בארץ ומצב של בטחון והסכם עם הערבים – מה אתם רוצים מהאנגלים? למה להם לדאוג? והנה הגדילו את הצבא בהודו והקטינוהו בארץ ישראל.

מדבּרים אתם על המשטרה. מספר היהודים הולך ופוחת. דיבּרו בחוץ־לארץ על זה עם סטוֹרס, והוא ענה, שהיהודים אינם רוצים ללכת למשטרה. ועכשיו אומרים השוטרים היהודים, כי הם נכונים לסבול רעב, אבל לחיות בסביבה יהודית. ובמשטרה ידוע לכם המצב. מפּאַריס היתה לי חליפת־מכתבים עם שוטרים והם טוענים: אם אין סכנה – למה לנו לסבול? למה לנו עבודה בלתי פרוֹדוּקטיבית זו? ומה יצא מכל התנאים, שהתנינו בדבר השפה העברית? סביבה זרה, שפה ערבית. ומדוע אתם חושבים אך ורק על־דבר 15 אלה ואינכם דואגים למאתים האחרים?³

אפילו במשטרה הייתם צריכים לדרושיחידה משטרתית עברית, שהרי זוהי “קאַטוֹרגה”⁴. ואתם צריכים ומוכרחים למצוא על זה תשובה.

ואל תגידו: בין כך וכך לא יתנו לנו כלום. והרי בדבר זכות האשה אמרתם, כי למרות מצב הענינים ולמרות שאין לכם תקוה שזה יתקבל, עלינו לדרוש שיווי זכויות, כדי שלא יראו בזה מעין שתיקה כהודאה. ועל־כן אני חושב, שהועד הלאומי צריך לעשות את הצעד הזה, מבלי התחשב עם רגש מפלגתי זה או אחר; זה לא ענין של “ניטפארגינען”, “ניט דערלאָזען”⁵ שינצח פלוני או מפלגה אלמונית. ואם באתי לארץ ישראל ואתם תקבלו פעם במעמדי החלטה כזו שנתקבלה שלא בפני – תעשו דבר נחוץ ותמלאו את חובתכם. יש חומר לשריפה בארץ, והבית צריך להיות מובטח באחריות, וצריכה להיות חברת מכבי־אֵש, שירצו בלבּם לכבות את האֵש. זהו אמצעי־הבטחון.

(כאן נפסק הויכוח, והוא נמשך למחרת היום.)

עד כמה שידוע לי, מהישיבה בגנף, אמרו באמת חברי הועדה, שהועד הלאומי צודק בדרישתו, אבל כיון שנודע להם, שננסו מאה יהודים לחיל־הספר, החליטו, שאין עוד מה לדרוש. אחת משתים: או שרימו אותם או שלא ידעו. מזה אין איפוא להביא ראָיה. אבל ברור שהבּיעו, כי צריך לשתף את היהודים בצורת יחידה צבאית אחת. גם באנגליה תמצאו אנשים דומים, ודרישה זו תמצא תמיכה גדולה.

שואלים: ומה יהיה אם תתלקח מדורה גדולה, ואם יגרשו את האנגלים והצרפתים, הרי יגרשו גם אותנו? אבל אין להגזים. אירופה כולה מעונינת במזרח, וכל המזרח הערבי מכיל אולי 37 מליונים נפש, ואין להם אותה התרבּות ואותה ההסתדרות. לא יגרשו כל כך מהר את אנגליה, צרפת ואיטליה. יש לנו פּוֹליטיקה אחת: להשען על אנגליה, המדינה המאַנדאַטוֹרית. אמנם אנו דורשים “גדוד”, משום שאנו אומרים: בארץ ישראל לא צריכם להיות חיילים מקומיים, אלא גאַרניזוֹן בריטי, וכיון שבריטניה אינה יכולה ואינה רוצה לתת מהחיילים שלה וכסף שלה, ניתן אנו את האנשים והכסף, שיעמדו לפקודתה. לא נתווכּח על זה. אבל אין לזה שייכות לחיל־הספר, שאני מתנגד לו, בין אם יהיו בו יהודים ובין אם יהיו עברים. רק גאַנניזוֹן בריטי, ובו שלושת הגדודים העברים שהביאו במשך שירוּתם תועלת רבה, – זוהי דרישתנו. מה שיש – זהו אַנטי־רעל, ואני מתנגד ורעל ולאַנטי־רעל. אני רוצה רק באוּניפוֹרם אנגלי. אסור שבארץ ישראל יהיו כלי־דיין. הממשלה צריכה להגיד: אתם לחרשו את האדמה, ואם יש לכם עסק, בואו אלי. אני מוסיף איפוא להלחם בעד גאַרניזוֹן שכולו בריטי, ואשר שלשה רבעים ממנו יהיו יהודים. בזה אני מאמין יותר מאשר בהגנה. אם יהיה כאן גדוד־הגנה חשאי, – יש לנו היכולת להשיג כסף לשם כך? גדוד שיישמע לפקודות מפאַריס? אבל מכיון שהיו כאן נסיונות לפרעות. – אני מרמין בחייל־המאורגן, שיש למעלה ממנו אוּנטר־אוֹפיצר ולמעלה ממנו אוֹפיצר וקוֹלוֹנל, כי החייל הזה לא ישחק באש. לפי דעתי, כאשר מדברים על המיליטאַריזמוס – השיטה בקוֹנסטרוּקטיבית ביותר היא היותר מעשית.

ואולם – אם זה אין, עלינו לדרוש לפחות יחידה צבאית. אז אומרים: זו תהא פּרוֹבוֹקציה, אם תהיה יחידה צבאית. שמעתי מפי סמואל אחרי פרעות יפו, כששאלתיו: מדוע הפסיק את העליה? “זוהי פּרוֹבוֹקציה, כשרואים הערבים את הצעירים הבאים מהאניה”. אחרים אמרו: נציב יהודי, שופט עליון יהודי – פּרוֹבוֹקציה היא. והרי ראינו כאן 5000 חיילים יהודים. וכשהיו מהומות במצרים, וכשנשלח הצבא הלבן למצרים, ופה נשארו הוֹדים, – זוכרים אתם את התנהגותם בירושלים; והגדודים היהודים נשארו במקומות־הסכנה, ברפיח, וכמה פעמים אסרו החיילים האלה בדוּאים מתנפלים, שודדים, אשר הפיצו שמועות־שוא, כי האנגלים בורחים ונחלו מפלה –? ואטז היה שקט בארץ. יהודי לא פגע בערבי, ולהיפך. וכל מה שאנו עושים בארץ זוהי פּרוֹבוֹקציה בשביל הפּאַטריוֹטים שלהם, – ובכל־זאת אנו ממשיכים את עבודתנו{אנו זקוקים ל}דבר שיעשה רושם, שיפחיד מלהתנפל על אנשים שלנו.

גם אני בעד שלום, מר קאַלוואַריסקי. אבל {ה}אם אמת הדבר, שיש בין הערבים מפלגה מתונה? אמת, שיש מפלגה קיצונית, והרי אנו יודים את הסיסמה הערבית, ש"הממשלה אתנו". וכאשר הממשלה וצרת, אחרי דרישות של נשיא ההסדרות הציונית, גדוד שכולו ערבי, יימצאו ביניהם אנשים שיאמרו: הממשלה ודאי שוב אתנו. אבל אם יראו, שהממשלה יצרה גם יחידה עברית, יתגברו המתונים שבהם ויאמרו: אל לגזימו. אני מתנגד לזה שיתנו רוֹבה לנו ולהם. אבל כיון שנתנו להם – צריך שיתנו גם לנו. מה שנודע לה' קאַלוואַריסקי – הוא טועה. ראיתי בחיפה את סוּאַריסואת בּוֹנאַרדי, והם מסרו לי אץ השיחה המלאה־שנאה של מוסה קאַזים פחה ליהודים. השנאה נגלתה להם מתוך התרגום של ה' קאַלוואַריסקי. האם האדונים האלה חולמים על־דבר שלום? זוהי שגיאה, זהו חלום, הזיה.

נניח, שהישוב לא רצה “להתקרב”. זהו באמת מוזר. הרי הרי רק שני רביזיוניסטים נמצאים פה, ויש מפלגה שלמה שעזרה לפתּח את הערבים. {ו}הערבים הרי יודעים את ההסתדרות הציונית המנהלת פּוֹליטיקה, ויש וויצמאַן ויש קיש. – כולם אין הם רוצים לנהל פּוֹליטיקה של שלום? ואם עד עכשיו נרתעו לאחור, אני חושב שזוהי הסיבה: מה אפשר להציע לפני הערבים? פנו גם אלי מקבוצת ערבים, ופנו באופן מענין. במכתב כתוב: אתה היחידי בין הציונים, שאינך רוצה לרמות אותנו ושנבין, שהערבי הוא פּאַטריוֹט ואינו זונה. באתי אתם בדברים ושאלתי: איני מאמין, שאפשר יהיה לנֶצח לחיות אתכם במריבה, – אבל מה אנו יכולים להציע לכם? וזה מה שענו לי: אל תדרשו עליה גדולה. אם תהיה עליה קטנה, – יהיו לנו בנים ואחים, והם יעזרו לנו ואנו להם, אבל – “אל תקחו מאתנו את הרגש, שפלסטינה היא שלנו ושאתם תקחו אותה מאתנו”. מובן שאין מה לדבר על זה. הטראַגדיה היא בזאת, שפה יש התנגשות בין שתי אמתּוֹת, אלא שהצדק שלנו הוא יותר גדול. השופט מוצא תמיד, שיש לאחד צדק יותר גדול; ואותה הטראַגדיה אינה יכולה לתת לנו אפשרות לשלום. אין מקום לשלום. ואם ד"ר טהוֹן אומר, שההסתדרות הציונית דרשה בתוקף, יודע הנני, בשזמן שהייתי בהנהלה הציונית, היו שוכחים את הדרישה הזאת. וכשאני אינני – אני מסופּק אם זוכריםאותה. אבל יחד עם המשא־ומתן בין ווייצמאַן ואֶמרי וקיש וּפלוּמר – אין לזה ערך כשמכיזים במשך חמש שנית רצופות, שאין סכנה וכו'. וכי הערבים משלימים, ועיוצא בזה. ה"טיימס"מכריז תמיד את האמת הזאת וסוכנות הידיעות “רויטר” מפיצה אותה, והזיה זו מכניסים למוחו של דיפלומאַט ומיניסטר אנגלי, ששלום בארץ, ובאמת הם מתחילים אז לחשוב שהרוֹבה צריך להיות נגדכם. ועל־כן אני אומר, שאם אנו מתנפלים על ההסתדרות הציונית, הרי זה לא עליהָ – כי אם על שיטתה. כשיבואו ערבים ולא יכפרו בהצהרת בלפור ובבית לאומי, ולא יפרשום כריצ’מוֹנד, ולא ידרשו מיעוט יהודי המדבּר עברית, ויסכימו לעליה גדולה, עם כל המרץ שנכניס לארץ – כשתהיה הצהרה כזו, אזאֵרד מעל הבמה, ולא נדרוש שום דבר. אבל לעת־עתה איני מבין בן־אדם שאחי יצירת מצב כזה בארץ לא ידרוש, שאם נתנו רוֹבה אחד שמה – לא יתנו רוֹבה אחד פה. בכל מקרה במשטרה צריך לדרוש שכּל הסידור של היהודים יהיה לפי סדר מיוחד, פקודות לחוד, שפה לחוד, ודרישתכם הראשונה היתה לא נכונה: לשלוח את האנשים לסביבה זרה. ועכשיו כיון שזה לא נתקיים, יש לכם דרישה צנוהנ מאד לעליכם לקיימה. איני חושב, שזה הר־געש, כמו שאמרו, אבל קרוב לחבית־שריפה. כאשר יהיו 5000 יהודים והיה מרכז למרידות במצרים – היה שקט. אבל כשנשארה בסרפנד רק פלוגה פחות מ0300, מובן שפרצו מהומות. היה רושם, שמקטינים ומפחיתים את ההגנה על הארץ, והיתה ההרגשה שסר כוחנו. ואם יהיה גדוד עברי, והגנראַל יהיה גרוע – כמובן לא טוב. אז נלחם ונכריח את הממשלה, שתהיה ממשלה קוֹלוֹניזאַטו רית. אבל אם יהיה גנראַל טוב בארץ ישראל, וברשותו גדוד עברי בשעת סכנה, אבל אם אין גדוד עברי בארץ ישראל או יחידה עברית, יהיה גרוע, ואם גם טוב – לא יהיה טוב לנו. אני מציע לכם לאשר את החלטתכם הקודמת ולפנות באופן הכי־לוֹיאַלי אל ההסתדרות הציונית בלונדון, שגם היא תעשה את הצעדים הדרושים לכך.

הרצאה בועידה העולמית השניה לברית הציונים־הרביזיוניסטים

פּאַריס, דצמבּר 1926

הועידה העולמית השניה של ברית הצה"ר נתכנסה בעצם ימי המשבר של העליה הרביעית.

נשיא ברית הצה"ר העולמית, זאב טיומקין, עמד בדברי הפתיחה על השינויים שחלו במצב הציונות תוך עשרים החדשים שחלפו מאז התכנס הועידה העולמית הראשונה.

זאת ההרצאה הפוליטית הרצה ז’בוטינסקי.

כבר הצביע מר טיוֹמקין על ההבדל העמוק בין תפקידה של ועידת הצה"ר הראשונה, שנתכּנסה לפני עשרים חודש, ובין תפקידו של כינוס זה. באפריל 1925 היו המוני הציונים שרויים בשכרון־הזהב של אוֹפּטימיזם שטחי. גורם חיצוני, שלא היה קשור לא לציונות ולא לארץ ישראל – המשבר הכלכלי בפולין, – עורר את הקאַפּיטאַליסטים הזעירים היהודיים לצאת ממזרחה של אירופה לארץ ישראל. למראֵה תופעה זו שכחו המוני הציונים, כי כלכלת הארץ אינה מסוגלת עדיין לקלוט נחשול־עליה שכזה, וסבורים היו, כי נפתרה גם בעית־היסוד של הציונות. הקריאות הבלתי־פוסקות “יחי!” ו"הידד!" השתיקו את המחשבה הציונית.

אז ראינו חובה לעצמנו לומר לעולם הציוני: “טעות בידכם. אין ספק, מטרתה הסופית של הציונות דורשת עליה גדולה מדי יום ביומו, מדי שנה בשנה. אך בתנאים הפוליטיים הקיימים לא תוכל ארץ ישראל לקלוט עליה ניכרת. המון־עולים זה, שאתם רואים לפניכם, אינו אלא אינפלאַציה של חומר אנושי, המוליכה בהכרח למשבר בישוב ובתנועה כולה”.

כיום לפנינו תמונה הפוכה. המשבר, שראינוהו מראש, כבר פרץ. והמשבר עמוק ורציני מאד. מנסים להרגיענו ולומר, כי הוא משתולל רק בערים, ביחוד בתל־אביב, וכי במושבות כמעט אין מרגישים בו כלל. לצערנו אין זה נכון: די לאדם שיבקר בעמק, כדי שיווכח במו־עיניו, כי המשבר לא פסח גם על הישוב החקלאי. אך גם מלבד זאת אסור לשכוח, כי מתוך מאה אלף היהודים, שהגיעו לארץ אחרי המלחמה, הסתדרו בחקלאות לא יותר מ־12 למאה, וּ־88 למאה נשתקעו בערים. ואם אומרים, כי סובלים מן המשבר רק תושבי הערים, הרי פירוש הדבר, שנתונה במועקת משבר כמעט כל העליה שלנו מאחר המלחמה. באוקטובר היו בתל־אביב, בין 40.000 תושבים, 6.000 מחוסרי־עבודה ו־15.000 מחוסרי־פרנסה – בעלי־מלאכה, חנוונים וּשאר “בשר־תותחים” זעיר־בורגני, שנשארו בלי לקוחות. ויחד עם זה, הנה כבר כמעט כשנה שאנו רואים, כי העליה קטֵנה והולכת והיציאה הולכת וגדלה, והסטאַטיסטיקה לחודש אוקטובר נותנת לנו רק קרוב ל־600 (568) עולים יהודיים, שנכנסו לארץ, לעומת 1061 יהודים, שהיו אנוסים לעזבה.

תחת כובד־משׂאָה של אכזבה מרה זו התפזרו ערפּלי־הזהב של האוֹפּטימיזם, ועתה נתונים המוני הציונים בערפל הקודר ביותר של פּסימיזם. ומשבר נפשי זה מסוכן עוד יותר מן המשבר הכלכלי: הוא פגע לא רק בישוב אלא גם בגולה. מכל צד נשמעים דברי־קינה המעידים מה־מאד נפלה רוח־העם. – יש אומרים: “עם ישראל איננו יודע ליישב. אין בו כשרון־יצירה”. ויש אומרים: “עם ישראל לא אָבה לתת את הכספים הדרושים; הוא קמצן, הוא – שיילוק”. ויש מרחיקים לכת ו"מאשימים" את ארץ ישראל גופה: בתל־אביב משננים חסידיה הנאמנים ביותר של ההנהלה הקיימת, כי אפשרויותיה של ארץ ישראל כבר נתמצו עד תום.

וכאשר אנו הרביזיוניסטים, מכריזים, כי אפשר למצוא רפואה שלימה לרוב מחלותיה של הציונות בשינוי התנאים האדמיניסטרטיביים בארץ ישראל – משיבים לנו, כי זו הזיה: העולם התרבותי – אומרים לנו – נרתע מפני כוח, ומכיון שאנו חלשים מדי, ובכוחנו לא נוכל להשפיע על מעצמת־המאַנדאַט, הרי אין טעם לתבוע ממנה שינויים בשיטת ההנהלה. הכּל מכירים בצדקת תביעותינו, אך אין מיחסים להן כל חשיבות, כל עוד אין אפשרות להשפיע על המאַנדאַטוֹר בכוח־הזרוע. זהו כרגע הלך־הרוחות בציונות.

במסיבות כאלו מוטל על ועידה זו של ההרצלאים תפקיד המנוגד תכלית ניגוד לתפקידה של הועידה הראשונה (ואולי אין זה אלא אותו התפקיד) – לומר להמוני הציונים: “שוב טעות בידכם. היום מגזימים אתם בפּסימיזם, כשם שהגזמתם אתמול באוֹפּטימיזם שלכם”.

קודם־כל, – וזאת מצהירים אנו בגאווה ובחגיגיות, – אין זה נכון, כי עם ישראל לא עמד במבחן כמיישב. להיפך. לפני המלחמה היו לנו רק 400.000 דונם קרקע, ועתה כמעט פי־שלושה. לפני המלחמה היה כל מספר ישובינו כחמש עשרות, ועתה עולה מספרם על מאה. בתל־אביב היו בשנת 1918 שלשת אלפים תושבים, וערב המשבר עלה מספר תושביה על ארבעים אלף. – בעמק מצא הכובש האנגלי רק את מרחביה בלבד, ועתה יש בו שורה רצופה של ישובים, של שׂדות וּמטעים. החרושת העברית היתה בשנת 1920 כמעט ולא־כלום, – בסוף שנת 1925 היו בארץ ישראל 500 מפעלי־תעשיה, ובהם 5–6 אלפים פועלים, והון מושקע בהם בסכום שלמעלה משני מיליונים לירות. כל אלו הן תוצאות העליה היהודית, שהגדילה את הישוב היהודי מ־65.000 נפש בשעת כיבוש הארץ על־ידי צבאות אלנבי – כ־10 למאה מכּלל התושבים – עד 185.000 נפש בסוף שנת 1925 – כמעט 17 למאה. – נסיוננו ההתישבותי עלה יפה מכל הבחינות.

וכן אין זה נכון, כי הגולה היתה, כביכול, קמצנית. מאז חתימת השלום גייס עם ישראל בשביל ארץ ישראל לפחות 10 מיליונים לירות. והרי זה סכום עצום. זה מקרוֹב היתה יוון אנוסה ליישב 1.300.000 פליטים, והיא פנתה אל חבר־הלאומים בבקשה לתת לה מלווה בסך 10 מיליונים לירות דוקא. ואל־נא תשכחו, כי את המיליונים האלה נתן עם אשר נתדלדל עד מאד.

כמו הישוב, כן גם הגולה עמדה במבחן באופן מזהיר – במבחן של נדיבוּת־הלב.

ואף־על־פי־כן עובר עלינו משבר. מספר ניכר של העולים לארץ אינו יכול להיאָחז בה. יש, כפי הנראה, באווירה של ארץ ישראל “דבר־מה”, המפריע את מחזור־הדם הטבעי. ו"דבר־מה" זה הוא הוא שורש הרע.

אין בדעתי לטעון, כי שיטותינו הכלכליות הן ללא־פגם. אדרבה, לעתים קרובות ראויות הן לביקורת חמורה מאד. אבל, אל־נא תפריזו בחשיבותן של טעויות אלו. אפילו היו לנו שיטות כלכליות אידיאַליות, אפילו היו כל מומחינו מלאכים ופועלינו אֶראֵלים – גם אז היה פורץ משבר, אולי משבר קטן מזה ב־5–10 למאה, אבל בכל־זאת לא היה מפלט ממנו.

אם מתחולל באחת הארצות משבר כלכלי גדול, הרי בתשעה מקרים מתוך עשרה יש לבקש את הסיבה לכך בתחיקה שבמדינה ובמשטר האדמיניסטרטיבי. במצפון טהור ושקט יכולים אנו לומר, כי לא עם ישראל הוא שלא עמד במבחן כמיישב, לא הישוב ולא הגולה, אלא המשטר הפוליטי בארץ ישראל.

ודאי, המשטר הקיים בארץ ישראל איננו משטר של דיכוי או משטר עריצות. להיפך, משטר סבלני הוא זה, שאפשר לשׂאתו בכל ארץ – שבה אין עושים התישבות. אבל ארץ ישראל נועדה להתישבות – בתקפה של תעודה בין־לאומית וביזמתה של מעצמת־המאַנדאַט גופה. בארץ ישראל דרוש משטר התישבותי – והאנגלים, כמיישבים, מטיבים לדעת זאת מאתנו. ומשטר לא־התישבותי בארץ הנתונה בתהליך של התישבות נגזר עליו בהכרח שייהפך למערכת של מעשי־חבּלה הרוצחים את ההתישבות. סימנוֹ המובהק של משטר התישבותי הוא, שאינו מסתפק בהנהלת האוכלוסים שבעין, אלא משתדל לסגל את ארגונה הכלכלי של הארץ לקליטה שיטתית של המונים הנמצאים בדרך.

ותחת זאת – מה רואים אנו בארץ ישראל?

בחקלאות: התישבותנו החקלאית כמעט שוּתקה מחמת המחירים המופלגים, שבעלי הקרקעות הילידים כופים אותנו לשלם להם בעד האדמות שאנו קונים מידיהם. בשעה שהממשלה מסרה לערבים חלקת־אדמה בבית־שאן, היא דרשה מהם ½1 לירות לדונם בשיעורים ל־15 שנה – וזה בעד האדמה המשובחת ביותר, הברוכה ביותר במים בארץ ישראל כולה. ואנו – אנו משלמים לאפנדי בעבור אדמות הרבה יותר גרועות, אדמות־ביצה ואדמות־טרשים, 4, 5, 10 ו־12 לירות לדונם. בעבור הביצות שבעמק שילמנו פי־ארבעה יותר מן המחיר הריאַלי הניתן בעבור האדמות המעובדות, העשירות במים והמטוּייבות שבקאַנזאַס ובניבּראַסקה, המפורסמות ביבוליהן של חיטים ותירס. אך לא די בכך. בכדי לקבל את הזכּיון לאדמות כּבּרה, אנוסה היתה יק"א לתת לקבוצת בדואים – תחת 2.500 הדונמים, שעליהם ויתרו – 3.500 דונם במקום אחר. בקוּמיה אשר בעמק שילמנו לערבים לא רק מחירים גבוהים מאד בעבור קרקע, אלא גם נתַנוּ להם חלקות אחרות – ½1 דונם בעד כל דונם שקנינו. זו איננה התישבות, זוהי התאַבּדות.

ומפני זה נתברר, כי החקלאות אינה לפי כוחותיו של המתישב היחידי. זו הסיבה לכך, שהצורה היחידה, שלבשה התישבותנו החקלאית בארץ, הן קבוצות או קבוצות־למחצה, הבולעות את הקרנות הלאומיות ונותנות תוצאות, שהן יפות מאד בתורת ניסויים, בתורת תבניות־לדוגמה, אך רחוקות הן מלהיות מספיקות מבחינת הכּמות. הידוע לכם, שבכל הישובים שבעמק יש בסך־הכל אוכלוסיה של 2.500 נפש? והמבינים אתם עכשיו, משום־מה יכלו רק 12 למאה מן העולים שלאחר־המלחמה להסתדר בחקלאות, ואילו תשע עשיריות נאלצו להשאר בערים ולבקש לעצמם מפלט במסחר ובתעשיה?

והממשלה – היא איננה דואגת לכך. כל זה אינו נוגע לה. הממשלה מודיעה לנו, כי מתוך 27 מיליון דונם הכלולים בשטחה של ארץ ישראל המערבית רק 10 מיליונים דונם מעובּדים (פחות או יותר); אבל שש שנות הנהלה לא הספיקו כדי לפרסם ספרי־אחוזה מפורטים, למען נדע לפחות בקירוּב, באיזו מידה יש לראות כאדמות ראויות־לעיבוד את שאר 16–17 מיליון הדונמים המוזנחים והמוּברים.

אנו תובעים ריפוֹרמה קרקעית, שתכלול את כל אדמות־הבור בקרן־אדמות ממלכתית אשר תועמד לצרכי ההתישבות. ויש כדי שני מיליונים דונם אדמות ממשלתיות, שאפשר למסרן לנו ללא כל ריפורמה, אך אומרים לנו, כי הממשלה עדיין לא ביררה בדיוק, כמה אדמות שייכות לה בארץ. ומתוך השטחים השייכים לה ללא שום ספק נותנים אדמות לכל דכפין, רק לא ליהודים.

ועתה – החרושת. לפני שנה סגר את מפעלו בתל־אביב בעל בית־החרושת למשי, דלפינר, אחד מבעלי־התעשיה העשירים ביותר בארץ, ועם זה יצא בכתב־אשמה נגד שיטת המכס המחניקה את החרושת הארצישראלית. עשרות חרשתנים אחרים, הנופלים ממנו בעשרם ובהשפעתם, סגרו אף הם את מפעליהם בלי לעורר רעש כמוהו – את מסיבות דומות. הפגנות אלו לא היו לשוא: שיטת המכס תוקנה במידת־מה, ודלפינר סבור, כי עתה אפשר לחדש את הייצור. לגבי האחרים כבר איחר התיקון את המועד.

אבל שיטת המכס הריהי רק אחת מדרכי הסיוע הרשמי, אשר לו זקוקה החרושת הצעירה.

לשם הבהרת שאר הצדדים שבבעיה אסתמך־נא על דוגמה אחת. בתל־אביב קיים בית־חרושת גדול ללבֵנים – סיליקאַט". הובלת הלבנים מתל־אביב לחיפה במסילת־הברזל עולה קצת יותר ביוקר מהסעת אותה כמות מטרייסט ליפו. בכדי להפחית את הוצאות ההובלה, החליטה הנהלת “סיליקאַט” באביב 1925 לשלוח את הלבנים לחיפה בדרך הים. דבר זה גרם לקימוץ כדי 30 למאה. אז הציעה הנהלת הרכבות ל"סיליקאַט" הנחה מן התעריף שלה כדי 30 למאה. ההסכם יצא לפועל. האידיליה נמשכה עד הסתיו. אך בנובמבר, בעונה שמתחילות הסערות וההובלה בים נתקלת בקושי – מאֵין מזחים לא בחיפה ולא ביפו –, קיבלה הנהלת “סיליקאַט” מכתב המודיע לה, כי ההנחה של 30 למאה מתבטלת. – בארץ ישראל יספרו לכם עד אין קץ מעשיות ממין זה.

מה יש כאן – עריצות, דיכוי? כמובן, לא. מנקודת־מבטו של האוצר הממשלתי גרידא מעשה זה חוקי הוא בהחלט, ואולי אף ראוי לשבח. אבל מבחינת התפתחותה של החרושת העברית משטר זה איננו התישבותי.

ומפני כך, בארץ שהכניסה במשך שנה אחת בלבד סחורות זרות בסך ½7 מיליונים לירות, וּמצויים בה איפוא קונים, לא הועילו מיטב מאמציהם של החרשתנים העבריים להציל את תושבי הערים ממשבר קשה זה, בו כרוך גם חוסר־עבודה.

ועוד זאת: במשטר התישבותי אמיתי ניתנת לגורם המיישב השפעה מסויימת במוסדות האדמיניסטרטיביים. בארץ ישראל טוהרה הפקידות הממשלתית מיהודים – התחיל בזה עוד סיר הרברט סמואל בשעתו – וכתוצאה מכך נוצר המצב הבא. בכמה משרות טכניות טהורות עוד תמצאו מספר כלשהו של יהודים, אבל במוסדות האדמיניסטרטיביים, בעצם משמעותה של מלה זו, היהודים הם יוצאים מן הכלל. הרי שתי דוגמאות: נסתכל־נא במחוז רמלה עם ראשון־לציון, רחובות ושאר מושבות הבּאַרון, שבו מהווים היהודים כמעט 50 למאה. אחוז הפקידים היהודיים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה – אפס. במחוז יפו, שבו כלולות תל־אביב, פתח־תקוה וגו', ובו מהווים היהודים בלי ספק את רוב האוכלוסים: אחוז היהודים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה (תודה לאל!) – ששה למאה.

ולבסוף – המנגנון להבטחת הסדר במקרה שיפרוץ סכסוך בין המתישבים לילידים. אין שום פיגול ברעיון, שסכסוך כזה אינו מן הנמנע. בכל התישבות היו סכסוכים ממין זה. אין הדבר תלוי ב"התנהגותו" הטובה או הרעה של המתישב: “האבות־הציילנים” לפני 300 שנה, שפתחו בחדירת האנגלוֹ־סאַכּסים לאמריקה הצפונית, היו אנשים מאד ישרים ומתונים – ושילמו בעבור זה בדמם. דבר זה תלוי אך ורק בהלך־רוחם של הילידים: והללו בדרך־כלל פּאַטריוֹטים הם, ומטבע הדברים לא נעים להם לראות, כיצד ארץ, שהם מכנים אותה – נאמר – “פלסטין”, נהפכת לארץ שתכוּנה בשם “ארץ ישראל”. עוד יותר מסתבך המצב, כשהמדובר בילידים מבני גזע עתיק, אשר להם מסורת לאומית חזקה ומהוללת והם רגילים לבטא שמות כגון עבּדול־כרים, זגלוּג, אל־אטרש או אבּן־סעוד כמעט באותה יראת־הכבוד, שבה מבטא הנוער העברי שלנו את השם תרומפלדור. אוכלוסים ילידים אלה מונים ¾ מיליון. ובתוך ההמון הזה זרויים 180.000 יהודים בשש ערים ובמאה מושבות הפזורות על־פני השטח מדן ועד באר־שבע. האוֹפּטימיסטים מקווים, כי הכל יעבור בשלום. נקווה־נא לכך גם אנחנו. אבל הממשלה אינה רשאית לסמוך על התקווה בלבד. מחובתה לנקוט באמצעים הדרושים לקראת המצב שייווצר, אם התקוות לא תתאמתנה. בשעה זו עומד לרשות הממשלה כוח צבאי המורכב מ־250 חיילים אנגליים, ממשטרה, שבה 1000 ילידים ו־300 יהודים, ומן הלגיון שנוצר זה לא־כבר¹, גם צוּייד וזוּיין כראוי במכונות־יריה, ובו 700 ילידים ו־14 יהודים. בישיבת הועד הלאומי, שבה נכחתי גם אני, הודיע אחד ממנהיגי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, כי רבים מגיבורי הפרעות של יפו משרתים כעת בלגיון החדש. הועד הלאומי, שנבחר בבחירות כלליות של היהודים בארץ, יצא במחאה נגד מצב מסוכן זה. לצערי קראתי, כי נשיא ההסתדרות הציונית אמר בנאומו באמריקה, כי מצב הענינים מניח בהחלט את הדעת. הריני מכחיש את הדבר הכחשה מפורשת. יש ראָיות במסמכים כי ההנהלה הציונית בארץ ישראל רואה את המצב כמסוכן מאד. והצדק עמה.

על ניתוח זה של האחריות מתבסס האוֹפּטימיזם שלנו. אילו היתה סיבת המשבר נעוצה באי־כשרונם של חלוצינו, באדישותה של הגולה, באי־התאמתה האוֹרגאַנית של ארץ ישראל, או בזדוניותה של האומה האנגלית כשהיא לעצמה – יתכן שהמצב היה ללא תקווה. אך המשטר, השיטה – אלה אינם גורם ראשוני וקבוע. גורם זה יכול וצריך להשתנות, והוא גם ישתנה.

בשם הועידה הזאת, בשם כל אשר אינו נגוע, כל הבריא, הצעיר, הנצחי בנשמת ישראל ובאידיאליזם הציוני, הריני שב וקובע את העקרונות והתביעות, שנוסחו לפני שנה וחצי בועידת היסוד הרביזיוניסטית. ההתישבות היא מפעל ממלכתי; שיטותיה – שיטות ממלכתיות: התחיקה והפּראַקטיקה האדמיניסטרטיבית.

על־ידי עצם העובדה שאנגליה קיבלה את המאַנדאַט, המיוסד על הצהרת בּאַלפור, היא התחייבה ליצור משטר התישבותי, שיטה ממשלתית המותאמת לצרכי גוף חברתי אשר נועד לקלוט עליה יהודית, עליה כה גדולה ואינטנסיבית, שיהא בה כדי ליצור רוב יהודי בארץ ישראל – בארץ ישראל המערבית ובעבר־הירדן, – בארץ ישראל כולה. תובעים אנו ריפורמה קרקעית, יצירת קרן־קרקעות, ריפורמה במסים ובמכס, סיוע שיטתי מצד הממשלה למסחר ולתעשיה של היהודים, עריכת מלווה התישבותי בערובּה רשמית המיוסד על קרן־הקרקעות. תובעים אנו ריפורמה אדמיניסטרטיבית, שתבטיח לאומה המיישבת – ליהודים – את המקום הטבעי המגיע לה בהנהלת הארץ. ותובעים אנו – מתוך הסכמה עם הועד הלאומי – שתוקם חטיבת־בטחון עברית להגנת העבודה השלווה של החיאת הארץ.

לעולם לא נבוא לטעון, כי רק השיטה הממשלתית בארץ ישראל מצריכה ריפורמות. חברינו האקטיביסטים בארץ ישראל הציעו לפנינו שורת החלטות המניחות, אולי, יסודות לתכנית כלכלית חדשה. ועידה זו תבדוק אותן בתשומת־לב, כפי הראוי להן. אבל הועידה לא תשכח בשום פנים, כי גם שיטה מושלמת ביותר לפעולת בנין לא תשיג את המטרה, כל עוד המשטר הפוליטי בארץ לא יהיה מותאם לצרכי ההתישבות. תנאי ראשון לכל הצלחה – זו “אוֹפנסיבה” מוסרית מצד עם ישראל כולו לשם השגת ריפורמה יסודית במשטר הארצישראלי כולו.

נשקה היחידי של אוֹפנסיבה זו הוא – השכנוּע. אנשים, שאינם מכירים את הרביזיוניזם, או הרוצים להבאיש את ריחנו, משתדלים להשמיץ את שמנו באזני מעצמת־המאַנדאַט באָמרם שאנו מבקשים “לכפות” את רצוננו על אנגליה. לאמיתו של דבר מבקשים אנו לשכנע את דעת־הקהל באנגליה ובכל שאר הארצות ולהוכיח לה את צדקת תביעותינו. מאמינים אנו, כי אמת, שמשמיעים באזני העולם התרבותי ומגינים עליה במלוא הכבוד העצמי, תמיד סופה לנצח.

אבל לשם כך יש להכריז עליה ולהגן עליה מפני החברה, בפני דעת־הקהל. אין די להשתדל בענין זה או אחר אצל הממשלה, לפעול בדרך המכוּנה דיפּלוֹמאַטית. דרך זו אולי היתה טובה לפני יובל שנים, בימי ה"שתדלנים", כשדי היה בשיחה tête-á-tête² בין היהודי אוֹפּנהיים לבין הקאַנצלר קאַוּניץ, בכדי להציל את קהילת היהודים בווינה מפקודת־גירוש. אז היתה מגולמת בקאַוניץ ה"ממשלה" כולה, אולי אף ה"מדינה". הוא לא היה צריך להתחשב בעתונות או בפּאַרלאַמנט או בדעת־הציבור. אבל עכשיו אין קאַוניץ, ביחוד לא באנגליה, שהיא הארץ הקוֹנסטיטוּציוֹנית ביותר בעולם. תביעות פוליטיות, שחשיבותן רבה, יש להפנותן אל דעת־הציבור, אל ההמונים. יש לרכוש תומכים בחוגים חברתיים שונים, יש לדון בשאלה בעתונות הידידותית והאויבת, למען תגיע לכלל “זכויות־אזרח” בהכּרה הקיבוצית. השיחה עם המיניסטר תהיה אך המערכה האחרונה, הפוֹרמאַליוּת הסופית של “האוֹפנסיבה”.

פעולה פוליטית בעלת ממדים גדולים צריכה בימינו לא רק לפנות אל ההמונים; היא צריכה גם לצאת מן ההמונים. לעתים קרובות משׂיאים לנו עצה נבונה, אשר גם ממנה נודף ריח של עבר רחוק:,שיתקוּ, עיבדו בשקט; מנהיגיכם כבר יסדרו את עניינכם עם האנגלים". לא נכון! הסתכלו באנגליה ותווכחו, שכל פעולה פוליטית מתחילה משורה של הפגנות קיבוציות. ההמונים המעוניינים פועלים שם בעצמם, והמיניסטרים מטים אוזן לא למשלחות, אלא לקול ההמונים.

במדיניות של ימינו אין עוד tête-á-tête. שיטתה היא – masses-á-masses ³ האופנסיבה המוסרית, שאותה אנו דורשים – זה גיוסם של המוני ישראל בעולם כולו, שיתמכו בהפגנות רציניות ורבּות־רושם בתעמולה השיטתית והשלווה אשר תפנה אל דעת־הציבור האנגלית.

באותה קריאה אל דעת־הציבור בעם האנגלי הגדול נדבר גם על שיתוף־האינטרסים שבינינו. איוולת היא לשכוח, שהודות לנו נהפכה ארץ ישראל לנאות־מדבר בכל העולם הקוֹלוֹניאַלי של אנגליה, לפּינה היחידה, שבה מתרחשים בנין ויצירה ושוררת התלהבות; שאנגליה מפיקה מזה תועלת וגם קרנה עולה בשל כך. ולבסוף, יש מעצמות המתקנאות בלב שלם באנגליה על ה"בּיזנס" המצויין שעשתה עם הציונים. וכן אסור לשכוח, כי מעצמה אירופית, השואפת לקיים לה נקודת־משען בחוף האחר של הים התיכון, מטיבה להבין את החשיבות שבהקמת ארץ עברית הקשורה לאנגליה בלב הגוש הערבי. הכרת־טובה לארצו של בּאַלפור אינה צריכה למנוע אותנו מלהבין, כי אין אנו עומדים כעניים בפתח. התועלת תועלת־גומלין היא, ומיטב בניה של אנגליה מבינים זאת יפה. באוֹפנסיבה המוסרית שלנו נדבּר גם על דברים אלה. אבל הדבר, שעליו נעמוד במיוחד, הוא העיקרון. סבלותיו של עמנו, העוול ההיסטוֹרי שהעולם התרבותי עשה לישראל, ההבטחה החגיגית שניתנה בתקופה בלתי־נשכחת – בימים כשאסור לשקר. עיקרון, חובה, צדק.

הספקנים שואלים: “וכי סבורים אתם, שדי באלה?” והם מתחילים ללחוש על אזנינו, כי הגוי, הגוי האכזרי והמחוסר חוש־צדק, לועג לאמת, והיהודי העני והחלש חסר־אונים הוא. כאן שורש הבעיה. כאן חייבים אנו לתחוֹם תחוּם בין שתי פּסיכוֹלוֹגיות יהודיות, – הפּסיכוֹלוֹגיה של הגיטו והפּסיכוֹלוֹגיה שלנו.

הגיטוֹ שואף לנקם. יוצרי הציונות דחוהו וקללוהו, ועתה מבקש הגיטוֹ להתנקם בנו בחדשוֹ בקרבּנו את המסורת שלו – רוח־עבדוּת בפני מיניסטרים ונציבים עליונים, רוח־עבדוּת בפני הגביר, בצורת התכנית הידועה “להרחיב” את הסוכנות היהודית. אך מכל סוגי הרעל שמרעילים את נשמת הגיטוֹ הנורא ביותר הוא: תפיסת העולם שמסביב כעולם־של־לסטים. תפיסה זו היא פרי של אלפּיים שנות הסיוט בדברי ימי ישראל, וככל סיוט, כן גם תפיסה זו מצטיינת בעצמת הכּזב אשר בה. אנו דוחים השקפה זו. שמו הקיבוצי של ה"גוֹי" הוא סוֹקראַטס ואַפלטוֹן, דאַנטה ובּקאַריה, גאַריבּאַלדי ורוּסוֹ, ווֹלטאֶר והוגוֹ, לינקוֹלן, וילסוֹן וּבּאַלפוּר.

יש ב"גוי" אותה גדלוּת ואותו חוש־צדק כמו בנו. הוא למד לקח רב מפי נביאינו, אך היו לו גם נביאים משלו, טהורים ואצילים כנביאינו. ואם אנו עכשיו אנשי תרבות, הרי חייבים אנו טובה על כך ל"גוי". הוא יצר את המדינה המוֹדרנית המתנהלת כרצון האומה; הוא עשה את המהפכה הצרפתית; הוא ביטל את העבדות; הוא שיחררנוּ מן הגיטוֹ – הוא שווה לנו, הוא תלמידנו ומורנו גם־יחד.

תהא זו חרפה, אם נשכח את כל אלה, רק כדי להַנוֹת את מורשת יצרי החשדנות, העשויים להוליכנו רק ליאוש ולהתפוררות.

אחד שהוא כביכול חבר ההנהלה הציונית (“כביכול” – משום שלא נבחר בקונגרס) אמר זה לא כבר בנעימה של לצוֹן, כי אנו, הרביזיוניסטים, סבורים, שכל אנגלי הוא מלאך־שמים. כדאי לציין את התמורה בהלך־רוחם של החוגים הרשמיים. עוד לפני זמן קצר יצאה מחוגים אלה האגדה, שהרביזיוניזם הוא תנועה אנטי־אנגלית השואפת לגרש את האנגלים מארץ ישראל והמטיפה שנאה לכל דבר אנגלי. אנו הֵזַמנוּ אגדה זו, והנה עתה מאשימים אותנו בקיצוניות הפוכה. שני הקצווֹת הללו אַבּסוּרדיים באותה המידה, אך ביניהם מונחת האמת. לא כל האנגלים מלאכים הם. להיפך, מכירים אנו אנגלים, שאינם מוצאים חן בעינינו כלל וכלל, ותמיד נאמר זאת, אם אדונים אלה יתפסו מקומות של שׂררה בלונדון או בירושלים. נוטלים אנו לעצמנו את הרשות למתוח ביקורת על כל אנגלי (בין שהוא מלאך ובין שאיננו מלאך), אשר שׂם מכשולים בדרך הגשמתה של הציונות – ואפילו הוא פקיד או נציב עליון או מיניסטר. אך מאמינים אנו בעם האנגלי, בדיוק כשם שאנו מאמינים בעם הצרפתי או בעם האיטלקי ובכל עם תרבותי אחר. מאמינים אנו אמונה שלימה, כי תלונה, תביעה, ערעור, שיוגשו למשפטה של דעת־הקהל האנגלית, יולידו פסק־דין של התעמקות ויושר. הרצל הוא שהוריש לנו אמונה זו במצפון העולם התרבותי, בכוחו הכּל־יכול של עניין צודק. על אמונה זו מיוסדת מדיניות־החוץ שלנו. נפוֹל תפּוֹל הציונות באותו היום המר והנמהר, כשתשכח את מסורתה זאת. אבל אנו נשמור לה אמונים.

אמרתי לפני־כן, כי בין הגורמים, שהולידו את המשבר הכלכלי, אין להפריז בערכן של הטעויות אשר טעתה ההסתדרות הציונית. לצערנו, אין אנו רשאים להקל כל־כך בדינה לגבי המשבר הפוליטי. בין הסיבות, שגרמו למשבר זה, תופסת מקום בראש הטקטיקה של ההנהלה, של הציונות הרשמית בכלל. תמציתה של טקטיקה זו היא להפיץ באנגליה ובכל העולם התרבותי את הדעה, כי המשטר בארץ הוא משטר של צדק ואף ידידותי כלפי הציונות. הקוֹלוֹנל וודג’בוּד, אחד מידידינו הנאמנים ביותר, ביקר זה לא כבר בארץ ישראל והיה מופתע הפתעה גמורה בראותו כי הכּל, ללא יוצא מן הכּלל, מתלוננים על מדיניותה של הממשלה האנגלית. לא היה לו כל מושג, כי הציונים אינם מרוצים. להיפך, כל הימים האמין, כי ארץ ישראל מתנהלת בהתאם לאינטרסים של ההסתדרות הציונית ולפי רצונה. הסיבה לכך ברורה בהחלט. אחרי כל ביקור שנתי, שעורכים מנהיגי התנועה הציונית בארץ, הם מצהירים רשמית, כי “המצב הפוליטי מניח את הדעת לחלוטין”, ואפילו, ש"מעולם לא היה נוח יותר"… טקטיקה זו של המנהיגים הציוניים אין לה כּפּרה, אבל הם עדיין מוסיפים להחזיק בה. “ניוּ ג’וּדיאה” – שוֹפרם בלונדון – מודיע, כי בועידת בּוֹסטוֹן אמר נשיא ההסתדרות הציונית את הדברים הבאים, מלה במלה: “התנאים הפוליטיים הם כאלה, שאילו היו לנו האמצעים הדרושים, היינו יכולים להכניס לארץ ישראל 25.000 יהודים לשנה”. המסקנה ברורה: אם היציאה עולה על העליה – הרי זו אשמתנו. הרי לכם, עם ישראל נתגלה ככילי, שאינו ראוי לשעה ההיסטוֹרית הגדולה…

זהו המצב בציונות. מצד אחד – העדר אמונה בעם, בארץ ישראל, במצפונו של העולם התרבותי, העדר תכנית ורצון. מצד שני – אמונה בכוחות ישראל ובעצמתה של המטרה הצודקת; הגיון, תכנית, שיטה.

בידי עם ישראל הברירה.

* * *

בויכוח הכּללי בועידה טען מאיר גרוֹסמאַן נגד ה"אבטוֹנוֹמיה" של הישוב בשירותי החינוך, הבריאות, וכו', ההופכת את האדמיניסטרציה הבריטית בארץ למנגנון הדואג רק לערבים.

בתשובתו למתווכּחים אמר ז’בוטינסקי:

ביסוד הדברים צדק גרוֹסמאַן. הוא רק הפריז ב"כפיפת המקל בכדי ליישרוֹ" – ואכן, לעתים אין לך דרך אחרת ליישר מקל עקום. כמובן, לא “נמסור” לממשלה לא את בתי־הספר ולא את בתי־החולים, בלי שנקבל תחילה ערובּות לאָפיים האַבטוֹנוֹמי והלאומי. גם גרוֹסמאַן עצמו לא יסכים לכך.

כשאני אומר, כי “מאמין אני בשותף האנגלי”, הריני מתכוון בזה לעם האנגלי. אבל אין להסיק מכאן, שגם הפקידות הפלשתינאית בהרכבה הנוכחי היא “שותף”, שנוכל לתת בו אימון פוליטי. ולא כל שכן שאין לראות כ"שותף, את הערבים שבעיריות: הרי הם אף הבטח לא הבטיחו לנו מאומה – להיפך, הם ביקשונו שלא נוסיף לבוא לארץ ישראל. וכן אינני מסכים לדעה, כי לעולם ובשום תנאים אין ההסתדרות הציונית צריכה ליטול על שכמה תפקידים ממלכתיים: בשאלת הלגיון, למשל, רואה אני, להיפך, שאולי נהיה נאלצים להשתתף במישרין או בעקיפין בהוצאות להחזקתו. אך בכל אלה אין כדי לשנוֹת את העובדה היסודית, שבעצם גרוֹסמאַן צדק. החזקת בתי־ספר ובתי־חולים היא חובת המדינה (קריאת־ביניים: גם בשביל עולים?). כמובן, גם בשביל עולים. העליה היהודית נתאשרה על־ידי המאַנדאַט: כלומר, העליה היא אמצעי חוקי לריבוי האוכלוסים לא פחות מכל אמצעי אחר. ילד, שהובא לארץ ישראל על־סמך המאַנדאַט, בן יקיר הוא לארץ לא פחות מילד אשר נולד בה.

זה כבר קבענו תכנית, כיצד להרחיב את הסוכנות בלי לפגוע בציונות, ואתם תמצאוה בין החלטותיה של ועידתנו הראשונה. הרי זה – “הקונגרס המורחב”, שיבחרוהו לא רק שוקלי־שקל, אלא גם יהודים אחרים המשתתפים השתתפות פעילה בבנין הארץ: כל הישוב בארץ ישראל, תורמי קרן היסוד, בעלי מניות הבּנק, וכו'. אך הצענו גם תכנית אחרת: בקונגרס האחרון הצעתי אותה “מערכת של שני בתי־פּאַרלאַמנט” המזדהית עם דבריהם של דוּף וּסטאַראַלסקי: סוכנות פוליטית שבּחר בשלימותה בקונגרס הציוני, אך לשם הנהלת עניני התקציב ייווצר מוסד מעורב.

בנאום־המבוא שלי נגעו כאן רק בעקיפין: רבים הצביעו על כך, שבמשבר אשם לא רק המשטר, אלא גם אנו עצמנו אשמנו בו, ובראש וראשונה – ההנהלה. כן, זה נכון – אך אשמתנו שלנו מילאה תפקיד של 10 למאה בלבד, ו־90 למאה מן האשמה מוטלים על המשטר. זאת אנו צריכִים להדגיש בדברים ברורים ובקול רם, בתשובה על האנחות הרשמיות, כי עם ישראל רע־לב וכילי, כביכול.

גדוד עברי בחיל־המצב הבריטי

הרצאה בועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל

סוף שנת תר"פ

אחרי שחרורו מכלא עכו הרצה ז’בוטינסקי בפני הועד הזמני על תכניתו בדבר הקמת גדוד עברי כחלקו העיקרי של חיל־המצב הבריטי בארץ־ישראל.

התאריך המדויק של הרצאה זו איננו ידוע.

מצב הגדוד מסוכן, הרבה יותר קשה ממה שחושבים בקהל. יודעים רק כי הגדוד הקיים הוא בסכנה. בנוגע לזה אני אוֹפּטימיסט. אני מקווה, כי יהיה גיוס חדש. הקהל יודע במה הוא הקושי. הקושי הראשי הוא שהוחלט באנגליה להשיב את הצבא ל[מצב של ימי־שלום]. כמובן, ההוצאה גָדלה, יותר מפי שלוש, מסיבות ידועות. אך אותו הצבא נשאר. יש יוצא מהכלל יחיד – הגדוד העברי. (המספרים שאזכיר אינם בטוחים לגמרי, – כך שמעתי). כל גדוד עולה לצבא האנגלי ב־170.000 לירה לשנה. משלמי־המס באנגליה משלמים עכשיו לא פחות מ־6 שילינג לכל לי"ש אחת, ומובן שאינם רוצים בהוצאות שאינן נוגעות לאנגליה גופא. אי־אפשר להגיד לאנגליה, שאם ניתן לה 1000 איש, היא תוכל להשתשמש ב[גדוד] “יוֹרקשיר”, למשל, בשביל מקום אחר. הוצאת אותו הגדוד תשאר. בכל־זאת אני בטוח, כי הגדוד ישאר לעוד שנה או שנתיים. אך אין זה פותר את השאלה. אנו נלחמים עכשיו על קיום הגדוד האחד, משום שרק גדוד אחד קיים. לוּ היו קיימים כל שלושת הגדודים, היה המצב אחר, הן מפאת בטחון הארץ והן מפאת יחס האנגלים לעבודה זו. גדוד בן 1000 איש יהיה רק חלק קטן של גאַרניזוֹן הארץ, והגנת הארץ תשאר על שכם זרים. גאַרניזוֹן אנגלי אינו מקבל על עצמו את התפקיד לשמירת־הסדר היום־יומית. אם יש סכנה של שודדים בידוּאים המתנפלים לפרקים – אין הצבא האנגלי מקבל את התפקיד להלחם בהם, והעם האנגלי לא יסכים, כי בדברים פעוטים כאלה יוּמת אף אנגלי אחד. גאַרניזוֹן אנגלי עומד כסמל, כאיוּם, ומתחיל הוא לפעול רק בשעת המרד. את שמירת הגבולים בימי שלום לא יקבל עליו הגאַרניזוֹן האנגלי, זה יוטל על המשטרה המקומית או על מיליציה מקומית. הארץ תשלם בדם בניה ובכספה בעד בטחונה בעת שלום. אנגליה לא תשלם בעד זה. צריכה איפוא לשלם ארץ־ישראל, שבהכנסותיה משתתפים הערבים במידה הרבה יותר רחבה מאשר היהודים. מיליציה כזו תצטרך כמובן להיות מעורבת. אין סוד, כי יש כבר תכנית לצבא מעורב – מורכב מפלוגות מיוחדות של יהודים ופלוגות של לא־יהודים. מדבּרים על־דבר פלוגות, ולא גדודים, יען כי לא יהיה צורך ביחידות־צבא גדולות. התעניַינו בשאלת הפּרוֹפּורציה. נודע לי, שמחבּרי התכנית הזו לא ירשו – אנחנו לא נרשה, שתהיינה תשע פלוגות ערביות נגד פלוגה אחת עברית, – אבל התכנית המענינת אותנו לא קיבלתי. מפי ד"ר אידר נודע לי (מאַין לו – איני יודע) כי ¾ יהודים ו ¼ ערבים הם לפי התכנית. סידור כזה אין הוא אפשרי: על חשבון ארץ־ישראל כולה ליצור צבא של ¾ יהודים ו ¼ ערבים. אין בסיס רציני לקוות, כי היהודים יבואו להתנדב והערבים לא. יש לחשוב להיפך: למשטרה באים הערבים במספר רב, בעוד שלשירוּת זה אין אותו ההוד של הצבא, והוא גם הרבה יותר קשה. על־כל־פנים יש לשער שהערבים יבואו לא פחות מאתנו. והאיכות הפיזית – ידוע שהיא לא תהיה פחוּתה משלנו. לכן, לדעתי, אם ישתדלו להוציא לפועל תכנית זו בהכרח – תקומנה צעקות והדבר לא יקום.

אך אם גם יצא לפועל – אני קורא את שימת־לבכם לדבר – הנוכל להסכים, עד כמה שהדבר תלוי בנו, – כי בארץ יהיה צבא ערבי, גדול או קטן? אין צורך להתעמק הרבה בערך הסמלי שיש לצבא, בהבדל שבין ז’נדאַרמיה וצבא. די להזכיר, שיש לנו גדוד אחד וכל הישוב דורש כי הוא יתקיים, והכל מרגישים, שאם הם יתפזרו, זו תהיה מפלה מדינית מאין כמוה. צבא – זהו מוסד מדיני, מוסד שיש רק לאומה מדינתית. זה מגביה את הסטאַטוּס המדיני שלנו. הסטאַטוּס המדיני של הערבים יקבל צורה אחרת, יסבך את היחוסים. ייברא מרכז שמסביב לו תתרכז באופן טבעי התנועה הלאומית בצורתה היותר מסוכנת בשבילנו, כי הם סוף־סוף הרוב. סכנה גדולה נשקפת לנו מצבא מעורב. אך אם ארץ־ישראל תשלם את הוצאות הצבא – מוכרח יהיה הצבא להיות מעורב, ויהיה לנו צבא ערבי בארץ.

מזה יוצא, שאם רוצים אנו להמנע מסכנה זו – יש רק דרך אחת. את הצבא הזה, המקומי, היום־יומי, אנחנו צריכים ליצור, ואנחנו, ההסתדרות הציונית, צריכה לשלם בעדו. התפקיד גדול מאד. תיכף־ומיד אנו רואים את הסכומים הגדולים שאנגליה משלמת בעד צבאותיה. אני אביא מספרים ידועים. הם בכל־זאת יעזרו לנו להבין את כובד השאלה.

גדוד אנגלי עולה בסכום 170 אלף לי"מ. המספר הזה מתקבל באופן מלאכותי: הסך הכללי מתחלק למספר הגדודים. איש עולה סך ידוע ואלף איש עולים בסך שהזכרתי, הסך הוא מלאכותי. ב- War Office⁴ יש גם משכורת המיניסטרים והמפקדה וגם התותחנים והפרשים, כל מה שגדוד רגלי אינו משלם.

התענינתי בהוצאה הצבאית של ספרד, של שנה טיפוסית: 1917. שנה זו טיפוסית, יען כי בשנים אלה אף כי נשארה ספרד עניה, בכל זאת נתעשרה במלחמה. תקציבה הצבאי במלחמה היה נפוח, יען כי למרות הנייטראַליוּת היתה להם שמירה. מספריהם־הם אולי יוכלו לתת לנו מושג ידוע על הוצאה צבאית בינונית או נמוכה.

איני אומר שנוכל לעמוד על מספר זה. בכל־זאת אני חושב, שזה נותן לנו מושג על סידוּר בארצות שאינן עשירות. בדניה, הֶלוֶציה, וכו' עולה עוד פחות. שם יש [נוהג], שהאנשים נכנסים ויוצאים ל־50–60 יום. פה ידרשו צבא תמידי ולא מיליציה נכנסת ויוצאת.

עכשיו אציע הצעה לדוגמה. בשביל לתת לכם מושג מזה נקח את המספר, שהיה לנו לפני 8 חדשים בארץ, 5000 איש, נראה מה אפשר לעשות בכדי לקנותם בכסף. אם נציע לממשלה האנגלית והמקומית, שאנו מקבלים עלינו כל פרוטה שנוציא על הצבא, אז נוכל להיות בטוחים גם בהנחות ידועות מצד אנגליה. יקבלו אותנו במשק הצבאי של אנגליה, בקאַנטין, בקוֹאוֹפּרטיבה, ונקבל אורז, סוסים, צרכי אוכל, וכו', ונשלם את המחיר שהצבא האנגלי משלם. מחיר זה הוא נמוך בכמה אחוזים מזה שאנו נשלם פה. מה שנוגע לנשק – הוא בכל הארץ לא רק בזול אלא אינו נקנה ואינו נמכר. הכינו המון שאין בו צורך ומוכרים אותו כעת לפינלנד, לפולניה, לבּוֹלשבים ולאַנטי־בּוֹלשבים. בעוד חצי שנה ייגמר המשחק הזה ואז תשארנה כמויות עצומות של נשק. על־כל־פנים, אם נבוא בהצעה רצינית, לא תהיה שאלה של נשק ויתר הדברים, את זאת נקבל. כמובן, את הנשק היותר יקר והכי־חשוב לא נקבל לגמרי. אין כל תקוה ואין לנו לדרוש, שיתנו לנו פה צבא־תותחים. זאת ישאיר האנגלי בידיו. יש להם נסיון של אַרטילריה מקומית בהודו, במצרים – זה ישאירו בידינו.

על כן זוהי עצתי: 5000 חיילים, צבא בן 3 סוגים: רגלים, פרשים, סאַפֶּרים (בנאים). בכדי להגדיל את הסכום, צריך לנקוט את המכסימום, אני מציע לקבל אחוז של רוכבים שאינו נהוג בארץ אחרת. נניח שמ־5000 החיילים יהיו 1500 רוכבים. אנו בטוחים, כי חייל וקצין יהודי יעלו לנו ביתר זול, כי תהיה חלוציות. אך המפקדה תהיה אנגלית, ולהקצינים האנגלים העליונים יהיה עלינו לשלם סכומים גדולים. כדי להחמיר נוכל, לדעתי, לקחת את המשכורת הבינונית של פועל בינוני בקבוצה – 8 לי"מ לחודש. הפועל חי ומתפרנס במשכורת זו. אני מקבל אותה בתור בסיס, אך אני מוסיף עוד דבר אחד, שיכניסונו למשק הצבאי של אנגליה, מובן, שההוצאות למזון ולמלבוש תרדנה, ועל־כן איני חושב שאטעה הרבה, אם אגיד, שפועל עברי בקבוצה קטנה, במשק בלתי־מסודר, בזמן שכל פרוטה עוברת דרך 10 מנהלים – דרושות לו 8 לי"מ לחודש – בתוך הקואופּרטיב האנגלי, לא אגזים אם אומר, שהחייל יעלה לנו 5 לי"מ לחודש. 5000 יעלו לנו אז ב־300.000 לי"מ לשנה. ל־5000 חייל נחוצים לנו 500 סגנים. נניח, שההוצאה הממוצעת תהיה כפולה, 10 לי"מ לחודש – נקבל את הסך 600.000 לי"מ לשנה. ואשר למספר הקצינים – לדעתי, אם יש מספר גדול כזה של סגנים, די לנו ב־7 קצינים לכל 500 איש: ראש כללי אחד, סגנו, 4 קצינים ל־4 המאות ועוד שׂר־המשק (Quarter Master), ואז נקבל 70 קצינים, כל אחד באופן ממוצע 300 לי"מ לשנה – זוהי כמדומני המשכורת הבינונית של פקיד בארץ־ישראל. אז נקבל 21,000 לי"מ לשנה. ל־1500 הפרשים – 1500 סוסים. נסיתי לשאול כמה עולה סוס לצבא האנגלי, והוגד לי, כי לכל היותר עולה כל סוס לצבא האנגלי ב־20 לי"מ. שמעתי, שגם 10 לי"מ. אם נקבל את הסך 20 לי"מ, אז הסך הכולל יהיה 30.000 לי"מ. ההוצאה הכללית תהיה 411.000 לי"מ. המפקדה עולה יותר מ־7000, ושמתי 9000 לי"מ, ויצא לי המספר הכללי 420.000 לי"מ לשנה. ההוצאה עצומה מאד, אך אין היא מחוץ לגדר השגתנו. ה' אוסישקין נסע מפה לדרוש ארבעה מיליון לשנה. זהו רק החלק העשירי, בעתון קראנו, ששם ניסו להוריד הוצאה זו ל־3 מיליון. נוכרח להסתפק בשלושה מיליון. אין להרתע, איפוא, מההוצאה הזו. אם נקבל את הסכומים להתישבות באותה המידה שאנו חולמים אודותה – נוכל לקבל את הדרוש גם לצבא. הרעיון פּוֹפּוּלאַרי מאד, ביחוד אחרי מאורעות הפסח.

אמרתי 5000 איש, בשביל א"י ש־2/5 גבוליה הם מים, ובדרום אין צורך בשמירה, אולי יספיקו 2000 איש. עד כמה שהבינותי בחוגים רשמיים חושבים על 1000 איש, לאמור 2/5 מזה שאני הצעתי. את זה יכול עם ישראל לקבל עליו. אני מציע שתי הצעות:

1. הועד הזמני בהסכמת ועד הצירים יחליט לפנות אל ההסתדרות הציונית בהצעה לקבל עליהם את הדבר ולגשת לממשלה המקומית או זו שבאנגליה בדברים אלה:

אנו מקבלים עלינו את החלק הזה של התקציב, אנו נשלם, ואנו ניתן אנשים ונעמידם תחת המפקדה שלכם.

הצעה כזו תתקבל בארץ־ישראל ובלונדון. קיבלתי רושם רשמי כזה.

1. ארץ־ישראל תקח עליה לעשות את הצעד הראשון. תקח עליה הוצאות שתי פלוגות.

הועד הזמני אין לו כסף ואין לו רשות. כולנו מקוים, שכשתהיה אסיפת הנבחרים יהיה מס עברי, והאסיפה תהיה בעלת־הבית שלנו.

ההוצאה הכללית הנה רגילה – 2000 לי"מ לשנה. איני יודע, מה יהיה המס של ארץ־ישראל. אני הייתי מציע: יותר טוב, שארץ־ישראל תקבל עליה איזה מקצוע אחד ולהשתתף בו באופן מוחשי וחשוב מאשר לפזר את עזרתה הפעוטה, לעומת הסכומים שיבואו מבחוץ, בין כל המקצועות.

נשאר לי רק דבר אחד להוסיף. היהודי נוטה לאוֹפּטימיסמוּס ויש סיבות לזה: יש שלום גמור בינינו ואנגליה ויש לנו נציב, שאנו בטוחים בו, – שנית – רואים אנו כי הגורם היותר מסוכן – דמשק – יורד כנראה מהבמה. אם לא יבוא איזה פלא – שאיני מאמין בו – אז לא תעמוד לפנינו סדרת דמשק ופרשת פייזל. ועל־כן יקום לתחיה האופטימיסמוס היהודי, שהמציא את התיאוריה המפורסמת, כי הערבים אינם מסוגלים לכלום. פּוֹגרוֹם לא יעשו, תנועה לאומית אין בהם, וכו'. ועל־כן אין צורך בהגנה, וכו'. אני מאמין, כי באסיפה זו אין אופטימיסמוס כזה, שיקדישו לו אף רגע אחד לויכוח. אנחנו למדנו כאן הרבה, אנחנו יושבים כאן בין עם שמבין, עם שאינו נבזה, עם שיש לו שכל, ועל־כן אני אומר, ששאלת ההגנה עומדת ותעמוד לפנינו, לא רק בגבולות, כי אם גם בתוך הארץ.

הצעה שלישית – פוֹרמאַלית, – אני אבקש את הועד הזמני לקבל החלטה שתשָלח להסתדרות הציונית בלונדון, כי הועד הזמני דורש את קיום הגדוד הקיים.