הרצאות בועידה העולמית הראשונה לברית הציונים-הרביזיוניסטים, פּאַריס, אפריל 1925

באפּריל 1925 התכנסה בפּאַריס הועידה העולמית הראשונה של התנועה החדשה, אשר החלה להתלכּד מסביב לז’בוטינסקי עם הסכמתו לשוב להסתדרות הציונית בתורת ראש האוֹפּוֹזיציה.

בועידה זו, שעיקר תפקידה היה ניסוח הפּרוֹגראַמה העקרונית לתנועה החדשה, הרצה ז’בוטינסקי שתי הרצאות. האחת – “תביעותינו הפּוֹליטיות”, והשנית – “הלגיון”.

האוֹפנסיבה הפוליטית    🔗

הנסיונות “לפרש עד אפס” את המלה “בית לאומי” סיבתם נעוצה במקצת בעובדה, שלמלה זו אין תוכן משפטי מסויים. היא נכנסה להצהרת-בלפור ביזמת הציונים, כתרגום המלה “היימשטעטע” ¹של תכנית בּאַזל. אך הקונגרס הראשון השתמש בנוסח זה רק בתור כינוי למושג “מדינה עברית”. לכן “בית לאומי” פירושו “מדינה עברית”. כך הבנוּ אנחנו את המלה הזאת; כך הבינוה גם האנגלים. כבר בשנת 1916, באגרת לסאַזוֹנוֹב ², אמר גריי ³, כי “יש לקבוע מראש, שיתירו ליהודים – לאחר שמתישביהם יגברו ויוכלו להתחרות בערבים, – שיטלו לידיהם את הנהלת הענינים הפנימיים של האיזור הזה”. וגם המאַנדאַט מדבר על “הקמתו מחדש” של הבית הלאומי: “להקים מחדש” אפשר רק דבר, שכבר היה קיים בעבר, ובעבר היתה קיימת מדינה. לפיכך יש לקבוע, של“בית לאומי” שבתכנית באזל, שבהצהרת בלפור ושבמאַנדאַט אין מובן אלא זה: מדינה עברית. אמנם, המושג tat é, state מושג גמיש הוא; הוא הולם גם את צרפת וגם את קנטוקי; ואף-על-פי-כן יש בו מינימום של תוכן הכרחי, שאיננו מצוי ב“בית לאומי”. בעינינו “מדינה עברית” פירושה: תחילה – רוב עברי, אחרי-כן – אבטוֹנוֹמיה.

ועוד: הגיעה השעה להעמיד בגלוי את שאלת עבר-הירדן. אין צורך לדבּר על חשיבותו בשביל ההתישבות. על-פי המאַנדאַט הריהו חלק מארץ ישראל; אך הסעיף כ“ה מרשה לממשלה שלא להגשים בעבר-הירדן סעיפים מסויימים של המאַנדאַט; ובשנת 1922 קיבל חבר-הלאומים על סמך הסעיף כ”ה החלטה, שלפיה לא יחולו הסעיפים ה“ציוניים” שבמאַנדאַט על עבר-הירדן. את ההחלטה הזאת יש לבטל. אך יש להעיר, שגם עתה, אין להפריע את היהודים – לפי הסעיף ט"ו (שלא בוטל, גם לגבי עבר-הירדן) – מלהתישב ממזרח לירדן ומליהנות שם מאבטוֹנוֹמיה תרבותית.

מתוך ההרצאות והויכוחים על העליה, על הריפורמה הקרקעית, על הריפורמה בעניני מסים ומכס, ועל המלווה, כבר התברר במידה מספקת עיקר תכנן של תביעותינו הפוליטיות. ברצוני רק להוסיף, בשאלת המלווה, שכאן תתכן בהחלט מזיגה בריאה של העיקרון העסקי עם התלהבות לאומית, אותה ההתלהבות המונית, הנותנת סכומים עצומים לקרן היסוד ולקרן הקיימת, וגם אותה התחלה של התלהבות אצל “גבירים”, שאת קיומה אין אנו מכחישים – כל אלה עוד תגברנה, אם במקום נדבות יבקשו מהם לחתום על אגרות-חוב בערבות. לכן מאמין אני אמונה שלימה בהצלחת המלווה גם בריבית צנועה ביותר.

אבל לביצוע הריפורמות יש צורך באדמיניסטרציה ידידותית. פקידים אנטי-ציוניים בארץ ישראל המאַנדאַטורית – הרי זה אַבּסוּרד, הרי זו הפרה גלויה של הסכם. כאן לא ייתכנו אלא אנשים המתייחסים באהדה לעקרון המאַנדאַט, וָלא תהא זו מעילה באמון גם מצד הממשלה, גם מצד הפקידים עצמם. בכלל, יש צורך להקים באנגליה הכשרה מיוחדת בשביל ה“סיוויל סרוויס” ⁴של ארץ ישראל, כפי שהוא קיים בשביל השירוּת בהודו. אך העיקר הוא, שהנציב יהיה אדם המסור לתפקידו. היחידה שתוכל לשפוט על מסירות זו היא ההנהלה הציונית. מכאן נובעת הדרישה, שהנציב יתמנה מתוך הסכם עם האֶכּסקוּטיבה. רבים יראו כיום תביעה כקיצונית מדי; אבל בשנת 1921 הסכים לה מדינאי מתון כחיים וייצמאַן, וזה היה היסוד להסכם שחתם עמי. – בשעת ביצוען של הריפורמות יהא, כמובן, צורך בשמירה מוגברת על הסדר; אך על כך נעמוד בהרצאה אחרת.

בזה מיצינו את החלק החיובי של הפּרוֹגראַמה. אך יש גם חלק שלילי – המלחמה בפירושים המצמצמים של “הבית הלאומי” ובתכניות להקים פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי. את המסמכים המכילים “הסברה” למטרות הציונות יש לטאטא אחת ולתמיד. ביחוד – את “הספר הלבן” משנת 1922. הסכמת הציונים נסחטה אז באיומים, וזה בלבד דיוֹ כדי לכפור במסמך זה. אך העיקר הוא: הממשלה הוציאה את הספר הלבן רק בכדי להשלים את הערבים עם הצהרת בלפור. מטרה זו לא הושגה, לכן אין עוד מקום למסמך.

“מועצה מחוקקת” בעלת 10 ערבים ו-2 יהודים, גם אם יצורפו אליה לשם איזון 11 פקידי ממשלה, אינה באה, כמובן, בחשבון. סמואל הודה בז’ניבה, כי הקמת פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי מכריע עשויה לרצוח את המאַנדאַט. אבל גם תכנית זו תרצח את המאַנדאַט. מעתה תושמענה המחאות נגד העליה לא עוד מפי הועד הפועל הערבי, שאיננו רשמי, אלא מפי כל נציגותם הנבחרת של הערבים. אין להסיק מכאן, כי אנו מתנגדים למוסדות נבחרים. אך הנציגות צריכה להיות פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לא להרכב האוכלוסים היום, ההולך ומשתנה משנה לשנה, אלא ליחס בין שני הגורמים, המהווים מעתה, על פי המאַנדאַט, את הבעלים על ארץ-ישראל: האחד – עם ישראל כולו, כלומר מיליונים, והאחד – האוכלוסים הקיימים בארץ, כלומר 800.000 נפש. פחות מכולם רשאים לחלוק על השקפה זו האנגלים. ב“מושבות-הכתר” שלהם יש פּאַרלאַמנטים, שבהם מהווים הפקידים את הרוב; והם טוענים (ובצדק), כי דבר זה הוא לפי מידת היושר – אם-כי אין שם שום ישוב אנגלי – באשר אנגליה נושאת על שכמה “את היעוד ואת האחריות”. יעוד עצום ואחריות עצומה הטיל המאַנדאַט גם על עם ישראל; ההקבלה ל“מושבות-הכתר” היא איפוא שלימה, ויש בה אף משום יתרון לזכותנו, שהרי אנו מיישבים את ארץ ישראל בפועל. אינני דורש כמובן, כי הרוב שלנו יהיה דווקא 15 נגד 1; אין זה ענין לדקדוקי חשבון; אך אין מקום לדיבורים על מיעוט יהודי בפּאַרלאַמנט. הדימוֹקראַַטיוּת אינה מתבטאת במניין הנפשות שבעין; העיקרון הדימוֹקראַטי דורש, שתנתן זכות הדעה לכל הנושאים ב“יעוד ואחריות”.

זוהי איפוא מסקנתנו הכללית: אין להפריד בין הציונות לבין האוֹפנסיבה הפוליטית. לפי דעתי צריכה היא ללבוש צורה של “צ’אַרטיזם” – פטיציה עממית יהודית, אשר לפני עריכתה יש להכשיר את דעת-הקהל העולמית ואת הממשלות, אפילו את הממשלות ה“אויבות”. כאן צודקים בהחלט נ. הוֹפמאַן וטריווּש: בקרב הממשלות המוציאות חוקים המזיקים ליהודים יש אֶלמנטים המסוגלים לתמוך, מתוך האינטרסים שלהם, בפתרון קוֹנסטרוּקטיבי של השאלה היהודית. ולכן מציגים אנו בפני ההסתדרות הציונית את תביעת האוֹפנסיבה הפוליטית. היא אינה דבר שבאָפנה, האָפנה של היום היא “כלכלה טהורה”. זוהי טעות נפוצה מאד. ראשוני המתישבים האנגלים באמריקה גם הם חשבו, כי אפשר לעסוק בהתישבות ללא קשר לשאלת השלטון – כך חשבו עד לקאַטאַסטרוֹפה הראשונה, כלומר עד ל“קרקֶפֶל” ⁵הראשון. וגם חובבי-ציון חשבו כך – עד לקאַטאַסטרוֹפה, כלומר עד לאיסור שהוטל על העליה בשנת 1890. והפועלים של זוּבּאַטוֹב – שהיו בעצם אנשים ישרים – האמינו, כי תתכן כלכלה ללא פוליטיקה – עד לקאַטאַסטרוֹפה של ה-9 ביאַנוּאַר 1905 ⁶.

הלגיון    🔗

ככל אשר תהיינה תקוותינו לשלום עם הערבים, דבר אחד ברור גם לאוֹפּטימיסטים: קיימת אפשרות, שתפרוצנה מהומות בארץ ישראל. חיל-המצב הבריטי הקיים – 1.500 איש – בלי ספק אינו מספיק להבטחת הסדר. והוא יהיה עוד יותר בלתי-מספיק, אם העליה תלך ותגדל, ביחוד אם תוצאנה לפועל הריפורמות שאנו תובעים, אשר בהכרח תעוררנה התנגדות מצד הערבים. מכאן – חובת המעצמה המאַנדאַטורית להגביר את חיל-המצב עד כדי מידת ההכרח במלואו. אך כאן נתקלים אנחנו באי-רצונה המפורש של דעת-הקהל הבריטית להעמיס על עצמה מעמסה זו, אם מבחינת הכספים ואם מבחינת החומר האנושי. לפיכך תהא זו חובתו של עם ישראל להעמיד לרשותה של אנגליה הן את האנשים לחטיבה החדשה והן – במידת היכולת – את האמצעים הכספיים. (בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכומים האלה ומצאה שהם מהווים 40 אלף לי"ש לבּאַטאַליוֹן). החטיבה העברית צריכה להוות חלק של חיל-המצב הבריטי, על אותם היסודות ככל גדוד בריטי אחר – אבל חלק קבוע.

יש לבדוק מחדש את הרכב הז’נדאַרמריה והמשטרה המקומית: יש לקבל לתוכן רק אותם היסודות, שאין כל ספק ביחסם הנאמן לגבי המאַנדאַט וברצונם לקיים את הסדר.

על הנוער העברי בארץ ישראל ובגולה שׂוּמה לקבל הכשרה שיטתית בתפקידי בטחון.

[הויכוחים על הרצאה זו התנהלו בדלתיים סגורות.]