נאומים בועד הפועל הציוני

פּראַג, יולי 1921

בסוף שנת 1920, עם החרפת הסכסוך בין קבוצת בראַנדייס ובין מנהיגי הציונות באירופה, התפטרו מן האכסקוטיבה הציונית יוּליוּס סימוֹן ונחמיה דה-לימה. “ועד-הנשיאות”, שהועידה הלונדונית משנת 1920 ייפתה את כוחו להרכיב את האכסקוטיבה, היה מורכב אז מוייצמאַן ומסוקולוב, אחרי שבראַנדייס התפטר מכהונתו כנשיא-הכבוד של ההסתדרות הציונית. בחודש מאַרס 1921 הזמין “ועד-הנשיאות” אישים ציוניים אחדים, ובתוכם את ז’בוטינסקי, להצטרף לאכסקוטיבה ולנהל בה מחלקות מסויימות. המחלקה המדינית היתה מורכבת מאז מוייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי. מלבד זאת נמסרה לידי ז’בוטינסקי מחלקת ההסברה והפרסום, וכן צורף ז’בוטינסקי אל חבר-המנהלים של “קרן היסוד”.

הועד הפועל הציוני, שנתכנס בפּראַג בחודש יולי 1921, אישר את ההרכב החדש של האכסקוטיבה.

בשעת הדיונים הפוליטיים בועד הפועל השמיע ז’בוטינסקי פעמיים את דבריו, בכדי לבסס את הצעת האכסקוטיבה בענין הגדוּד העברי.

לגיוֹן או זיוּן האוכלוסים?    🔗

הפעולה בארץ-ישראל תלויה לא רק בכסף ובאנשים. יש לנו אנשים, יש לנו כסף, ואף-על-פי-כן עומדים אנו בארץ בפני קיר אטום. מקיפים אותנו אנגלים אנטישמיים. מה הן הסיבות לאנטישמיות זו? ראשית, הקושי למשול ביהודים. למשול במצרים ובהודים קל יותר.

ועוד: זה ששים שנה לא היה לשום פקיד קולוניאַלי אנגלי כל קשר להתישבות. ועל אלה מתווספים הקשיים של הבעיות הלאומיות והתרבותיות. ולבסוף סביכוּתו של האופי היהודי. הערבי אהוד על הפקידים הרבה יותר. הפקיד אומר בלבו: “עם הערבי אסתדר ברבע שעה, עם היהודי לא אסתדר לעולם”. לכן רשאים ללכת לארץ-ישראל רק פקידים ההולכים לשם מתוך אהבה לדבר.

המצב בארץ היה תמיד כזה: הממשלה, בין שהיא בידי אלנבי ובין בידי אדם אחר, אנוסה היתה לדחות את כל משאלותיו של ועד הצירים בהצביעה על הערבים, על קנאתם, על אפשרויות של חיכוכים.

כל העובדות האנטישמיות בארץ-ישראל נעוצות בסופו של דבר במצב הצבאי בארץ. כלום סבורים אתם, שנוח לו לסמואל, כשלנגד עיניו נרצחים יהודים, והוא אינו יכול להגן עליהם?אבל הוא תלוי בגנרל. והגנרל מכיר יפה מאד את הפסיכולוגיה של החייל האנגלי ואין לו חשק להגן על היהודים. והוא הדין בהפסקת העליה. גם היא, ככל שאר הדברים, תלויה במכשיר הצבאי שבארץ-ישראל. הערבים יתנגדו תמיד לעליה יהודית. אינני מכיר אף דוגמה כזאת בכל ההיסטוריה, שאיזו ארץ מארצות-תבל יוּשבה על-ידי מישהו בהסכמתם האדיבה של האוכלוסים הילידים. לא יתכן שלא יהיו חיכוכים. ואין שום אי-הבנה בינינו לבין הערבים. יודעים הם היטב, כי אין אנו רוצים במדינת-יהודים מיד, אבל באופן אינסטינקטיבי פונים הם נגד העליה היהודית. יש דרכים רבות לעזור בענין זה. את התעמולה אינני מחשיב ביותר. גם מתן שוחד לא יועיל. ענין אחר הוא “לשחד” ביושר ובכנוּת את האוכלוסים כולם, – אם תוצף הארץ נהר של זהב. אך כיצד יתכן דבר זה? והחתול כיצד יעבור את המים? מי יפתח את הדלת? ועוד: יש צורך במידה רבה של תרבות, בכדי לא לרצוח את התרנגולת המטילה את ביצי הזהב. והריני שואל שאלה הגיונית: כאן עומד לפניכם אידיוֹט. אינני יודע מהו פּאַציפיזם ומהו מיליטאַריזם. יודע אני רק מהי הציונות. הדבר היחידי שנותר לנו הוא ההגנה על ארץ-ישראל, שלא תהא תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי. כאשר היו בארץ 5.000 חיילים יהודיים, היה שקט בארץ ישראל, אף-על-פי שמצרים עלתה בלהבות.

היהודי מבקש תמיד תחליף, ולכן חושבים כיום על הגנה עצמית, על זיון האוכלוסים. אני מזהיר מפני מתן נשק בידי אנשים צעירים, שלא אוּמנוּ במשמעת. נשק מוּתר לתת רק בידי אנשים מסומנים, בידי אנשים שעליהם הופקד משמר חזק. ועוד: 2.000 חיילים יהודיים יעשו על הישוב הערבי רושם חזק יותר מ-10.000 תושבים מזויינים. וכיצד נכניס לארץ את הנשק?

הדרך היחידה היא איפוא, להקים מחדש את הגדוד העברי. ושוב מעלים את שאלת הכסף. אין בכוחנו לפרנס צבא מודרני. אך יכולים אנו לתרום את תרומתנו. ההנהלה הציונית תיאָלץ לקבוע לשם כך בתקציבה סכום של 100.000 עד 200.000 לירות. השיטה האחרת אינה זולה מזה. חישבו-נא בכמה כסף עלה לנו העדרו של הצבא היהודי. אין דרך אחרת. מבינים אתם, כי היהודים צריכים להתגונן בעצמם. וכן מבינים אתם, כי היהודים לא יוכלו להזדיין בחשאי. לא נותרה איפוא אלא יצירתו של כוח-מגן רשמי.

ולבסוף מציע אני, כי נתמוך בצורה רשמית במדיניותו החדשה והתקיפה של וייצמאן.

תפקיד הלגיון: למנוע אלימות    🔗

יש אומרים, כי הלגיוֹן פירושו פּרוֹבוֹקאַציה. ישנו אדון אחד, שבמשך זמן רב היה בעד הלגיון; שעלה לארץ-ישראל ופיתח ב“הארץ” את תכניתו, כי חיל-המצב האנגלי צריך שיהא מורכב מחיילים יהודיים, – ועתה הוא מתנגד ללגיון. אינני צריך להוסיף, כי איש זה הוא אוסישקין.

דבר אחד חיפשתי בנאומיכם, ולא מצאתי. באתי הנה וביקשתי אתכם לומר לי: אם לא תחליטו על הלגיון – כיצד תוכלו להשכין בארץ בהמשך העליה בטחון לנפש ולרכוש? על שאלה זו לא השיב אף אחד. מדי פעם ביקשתי תשובה מכל נואם ונואם, ובכל פעם נאמר, כי הדבר “יסתדר איך-שהוא”. זו תקווה יהודית, – שהכל“מסתדר איך-שהוא”, – ואני אינני מאמין בה. ראיתי כיצד הדבר נעשה בפרעות ברוסיה ובליטא. היום שוב אנו עומדים בפני אותו מצב. אבל כאן יושב הועד-הפועל, הגוף הנושא באחריות לכך, שיהודים נשלחים לארץ-ישראל, ואם שואלים גוף זה: כיצד תשכינו את הבטחון לחיים האלה ולממון הזה, מה תציעו לממשלה האנגלית, למען תוכלו לתבוע את פתיחת שערי העליה, – אין מקבלים תשובה. פוסח אני על האוֹריינטציה העקרונית של אוסישקין, שהאמין, שהאמין לפני שש שנים, ושוב סבור היום, כי האוריינטציה שלנו צריכה להיות מעתה אנטי-נוצרית ופּרוֹ-מוסלמית. שום בר-דעת לא ידרוש, כי נשים קץ לחוזינו וליחסינו עם המעצמות הנוצריות.

מה איפוא עלינו לעשות? “עלינו ליצור רוב, ואז יסתדר הכל”. מסכים אני לכך בהחלט. זהו תפקידנו היחידי: ליצור רוב. כאשר יהיה לנו רוב, כאשר ניצור בארץ-ישראל צבא, אז תמלא גם האוכלוסיה הערבית את חובתה. אך דא עקא: כיצד נגיע לרוב זה? כיצד נגיע להמשכת המפעל שהתחלנו בו? על העליה הוטל איסור רשמי. הסוגים, שלהם עליה מוּתרת – או שאינם קיימים או שהם תלויים בכך, שתווצרנה בארץ אפשרויות כלכליות, כפי שלא נודעו מעולם בתולדות ההתישבות. אי-אפשר להכניס לארץ רק חלוצים כאלה, שאפשר לערוב מראש, כי ימצאו עבודה. הן בכל ארץ מצוי אחוז-מה של פועלים בטלים. בספטמבר יהיו לנו בארץ 4000 מחוסרי-עבודה. במסיבות כאלו לא תתכן עליה. ואף אם נניע את הממשלה האנגלית ואת הממשלה הארצישראלית, שתרשינה לנו על גבי הנייר להכניס לארץ-ישראל מספר מסויים של עולים, הרי בזה לא נשיג מאומה. מספר מסויים מהם כבר הובא ליפו. עשו נסיונות ואמרו, שהצליחו להעלות אנשים אל אדמת ארץ ישראל . אבל לרגל זה היה ממש קרב בין צבא הוֹדי לבין ערבים. הערבים התקיפו והאנגלים ירוּ. ואולם בחוגי הממשלה עשה מאורע זה רושם בלתי-נעים. והם שואלים את עצמם: “כלום הסתדר הענין? כלום תמיד נצטרך להשתמש בחיילינו, בכדי לירות בערבים, כשאתם מגיעים לארץ? צבא אנגלי לא יוכל זמן רב לשמש בתפקיד זה. בדרך זו לא בלבד שלא תוכלו ליצור רוב, בדרך זו אי-אפשר גם ליישב את הארץ. כך אי-אפשר להביא לארץ-ישראל לא מספר ניכר של חלוציכם ולא מספר ניכר של מתישבים קאַנאַדיים”.

ואל-נא תחשבו, שתתבגרו על מכשול זה, אם תקבלו רשות מן השולטן המצרי או מאלנבי לנסוע דרך קנטרה. התנפלויות ממין זה אפשר לערוך גם במקום אחר. אם כבר הרגישו הערבים, כי הם מנצחים, כי זה תפקידם – לחולל מהומות, ואם יש להם די כוח להתמיד במהומות אלו ימים מספר, הרי יחדל השלטון האנגלי מהיות שלטון, ואז אין עוד ספק, כי כל מה שדיברנו כאן על העבודה המעשית לא ייתכן בדרך זו. אין זו רק שאלה, כיצד לעלות לחוף. יש כאן שאלה חשובה הרבה יותר. פעם אחת ניצלה פתח-תקוה, ההגנה העצמית היתה מצויינת, אך בסופו של דבר ניצלה פתח-תקוה על-ידי הצבא. ואם יתמיד בארץ אותו הלך-רוחות, תהיה שוב התנפלות, והפעם תוכל להצליח. כי הרי במקצת הצליחה גם בחדרה ובפתח-תקוה. לפי חישוביו של אידר מגיע הנזק ל-45.000 לירות מצריות. מבקש אני אתכם, אל-נא תראו את המצב בארץ כמו שהוא ב-1 במאי, אלא כמו שהוא ב-30 באפריל. שואל אני אתכם, לַמדו-נא אותי. עלי הוטל התפקיד לנהל את התעמולה של קרן היסוד. הנה פרסמנו ספר, ופרקיו הראשונים עוסקים במצב הפוליטי. שם נאמר: אין מדינת-יהודים, המאַנדאַט יש בו ליקויים רבים, אך נפתח פתח לעבודה מעשית בארץ ישראל. וואַרשה השיבה לפרעות בארץ תשובה נפלאה. הצעירים אמרו: ואף-על-פי-כן עלה נעלה, – ובהתלהבות הראשונה נתנו אולי רבים סכומים יותר גדולים בשביל ארץ-ישראל. אך הרי לאורך ימים לא יתכן הדבר. יכול לעלות חלוץ, אך לא גברים עם נשים ועם ילדים, והרי דוקא אלה מהווים את היסודות העיקריים להתישבות. ושואל אני אתכם, אני המנהל את תעמולת קרן היסוד – כיצד אוכל לומר לאדם האביון: עלֵה לארץ ישראל, תן מעשׂר מרכושך? אינני יכול לומר זאת, כי אולי יבוא ערבי וישרוף בגפרור אחד את כל אשר ייבנה שם.

עלינו למצוא מוצא, כיצד לאַפשר את העבודה בארץ-ישראל. אם ציוני מדיני אני, הרי לא משום שנחוצה לי מדינת-היהודים היום. אם נקבל היום את מדינת-היהודים, – במה נתחיל? בעבודת ההתישבות. אבל, משפותחים בצורך לארגן את עבודת ההתישבות, בשעה שכנגדנו עומד רוב עויין, מגיעים – כמו הרצל – אל הצורך במדינה. ובפני שאלה זו עומדים אנו כיום. והנה באים אנשים ואומרים: אין זו מחלה אוֹרגאַנית, שהערבים מתנגדים להתישבותנו; חייבים אנו לנהל “פּוֹליטיקה ערבית”. תהא זו הגזמה עצומה לומר, שפוליטיקה כזאת לא התנהלה מצדנו. כמה פעמים נשאו-ונתנו עמהם בּנטוויץ', וייצמאַן, סמואל? כל מדיניותו של סמואל אינה אלא נסיון לשאת-ולתת עם הערבים. יש לנו עתון ערבי, ההוצאה הערבית של “דואר-היום”; ואף אם אין אנו מסכימים לכיוונו, הרי הוא בכל-זאת נאמן לנו. עד עכשיו היה זה גדול העתונים הערביים בארץ. והנה בא קאַלוואַריסקי, שאין לך איש ערבי שאינו מוקירו, וגם הוא עורך את נסיונותיו. אינני אומר, כי אין להמשיך את עבודתו, אך ראה ראיתי מה היה גורלה של ההתגוננות בפני האנטישמיות, או של פעולת-ההסברה בארצות אחרות, שבהן הפולני, הרוּסי, הצרפתי אינו יכול לטעון כי רצוננו להיות רוב בארצו. יש נגדנו נימוקים אחרים. נלחמנו בהם והסברנו. רבים מכם מטיבים לדבר פולנית מן הפולנים. אני מדבר די-טוב רוסית. אך כלום עזר לנו הדבר, כלום יעזור לנו, אם נדבר ערבית? בבאַטאַליוֹן שלי ראיתי דבר אחד: מעולם לא היו חיכוכים בין היהודי האנגלי והאמריקאי לבין הערבים. רק עם היהודים הארצישראליים היו חיכוכים, כי הם מבינים איש את רעהו. אינני מתנגד ללימוד הערבית. רובם המכריע של היושבים זמן רב בארץ מדברים בלשון זו. הנה אצביע על ילין ועל מיוחס. ויש להמשיך בדרך זו. אך זאת איננה התרופה.

מר ד"ר רופּין, שיטתו של אדוני מוצאת חן בעיני. אדוני אומר, כי עלינו לסייע בידי הערבים נגד המגפות. אני מוסיף על כך ואומר, כי עלינו להפוך את “הדסה” למוסד כל-ארצישראלי. עלינו להושיב רופא בכל כפר וכפר. אבל שימו-נא לב: כשפרצו ברוסיה מהומות-חלירע, היו על-פי רוב הקרבנות הראשונים הרופאים והאחיות של “הצלב האדום”. זיכרוּ היטב את העובדה הזאת. מה תוכלו לתת לערבים? סוקולוב דיבר על הפּוליטיקה האנגלית: אנגליה תגיע לכלל פשרה עם דה-וואַלירה ועם זאגלול, והם יסכימו לפשרה. יישארו עוד כעשרה אחוזים של שלטון אנגלי במצרים. וכעבור 20 שנה יתפתחו האירים והמצרים עוד יותר. אצל הערבים המצב הוא אחר. כיום מהווים היהודים מיעוט, בעוד 20 שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך. והערבים גם הם ציונים טובים כמונו. הארץ מלאה זכרונות ערביים. לפיכך מבקש אני שתבינו: אין אנו יכולים לכוף על הרוב את רצוננו, צריכים אנו להכנס לארץ בהסכמתו של אותו רוב או לא להכנס לתוכה בכלל. אינני מאמין באופן עקרוני, שאפשר לגשר את הניגוד בינינו לבין הערבים במלים, במתנות או במתן-שוחד. הטיחו כלפּי, שאני מיחס חשיבות רבה מדי לתנועה הערבית. סוקולוב סבור, כי אני מעריך את התנועה הזאת יתר על המידה. אך הרי תנועה זו קיימת. ואל-נא תחשבו, כי ערף-אל-ערף הוא אדם שאפשר לקנותו בנקל, ואל-נא תחשבו, שאפשר לשחד את התנועה הערבית. אתם תעשירו את הערבים. זה דבר חשוב. צ’רצ’יל בעצמו אמר: כשאני משווה את הכפרים הערביים בסביבת ראשון-לציון לשאר הכפרים הערביים, רואה אני, אֵילו יתרונות הפיקו הערבים מן היהודים. – פתח-תקוה היתה ממש בית לערבים, מקור של כספים. כלום עזר הדבר? אמרתי אתמול והריני חוזר ואומר: הניגוד הקיים מוכרח עתה להתבטא בצורה חריפה של אלימות, שתשים את עבודתנו לאַל. מקווה אני, כי נוכל לעשות בארץ עבודה גדולה, ותופעה זו של פתח-תקוה – התופעה שהערבים התפרנסו מאתנו, – תהיה אולי בשלשים מקומות ותיצור משקל נגדי שיאזן את התנגדותם. אבל רק בתנאי אחד ויחיד: שהערבים לא יוכלו להחריב כפרים יהודיים ולא יוכלו להרוג גברים ונשים מישראל; שהערבים יבינו, כי יוכלו למחות, לכתוב, להצביע נגדנו, אך לא להשתמש נגדנו באמצעי אלימות. אם תשיגו את הדבר הזה, ייפתח הפתח להתחלת הבנה הדדית.

הגעתי למצרים עם הבּאטאַליוֹן שלי בפברואר 1918. הייתי הציוני האירופי הראשון שהערבים ראוּהוּ. אלה שמצאתים כנציגים אחראיים של דעת-הקהל הבינו את הדבר. כסבורים היו, “אנגליה רוצה בכך, ובאמצעי אלימות לא נוכל לעשות דבר נגד הציונות. לכן צריכים אנו להגיע לכלל הסכם עם היהודים”. אז בא אלנבי וקלקל את הכל. הם לחשו באזני הערבים, כי סוף סוף אפשר להעביר את עניננו מן העולם, אם רק ירעשו כדבעי. ועתה אי-אפשר עוד לשאת-ולתת עמהם. כלום סבורים אתם, כי אוסישקין ורופּין לא היו עושים זאת? אי-אפשר לשאת-ולתת עם אנשים האומרים: אין אנו רוצים בעליה יהודית. אי-אפשר – כל עוד הם מקווים, כי בעזרת כמה מעשי-אלימות נוספים יוכלו לשים לאַל את הכל. וכלום מאמינים אתם, שעם ימכור את האפשרות לשמור את ארצו לעצמו? הדבר לא יתכן, כל עוד לא תהא קיימת עובדה: “כאן – קיר-ברזל. היהודי בא ויוסיף לבוא, ואנו לא נוכל למנוע את הדבר, לא נוכל להרוג, הדבר בלתי-אפשרי”. אז תוכל לסגת המפלגה השוֹביניסטית – אל-ערף וז’בוטינסקי, – ואז יגיע תורם של סוקולוב ושל איזה פועל, שעדיין איני מכירו.

ומהי הדרך ליצור את קיר-הברזל הזה נגד האלימות? סמואל אומר: “אין אנו יכולים להגשים את הציונות בכוח-הזרוע. אם הערבים עושים תעמולת-חרם נגדנו, הרי הם צודקים”. אך את המושג, שמעשי-אלימות בלתי-אפשריים – אותו צריך לכפות על אנשים אלה. אינני נמנה עם אותם הקיצוניים האומרים: רוצים אנו בשלטון יהודי מלא שיתנהל על-ידי הועד הלאומי, – כי אינני מאמין בכוחו של צבא. מאמין אני, ש-5.000 חיילים מהווים בארץ ישראל כח גדול, אם חיילים אנגלים הם. אך אם אינם נמנים על הצבא האנגלי ואינם מייצגים את העצמה האנגלית העומדת מאחוריהם – אינני מאמין בהם. עד לידי כך אין קיצוניותי מגעת. תמוֹה תמהתי, שדוּבּר כאן נגד הלגיון העברי, משום שהוא ריאקציוני. ואילו נמצא הלגיון תחת פיקודם של בן-גוריון וטברסקי?

ועתה, כיצד לעשות את הדבר? ראשית-כל, צריך הלגיון, כמובן, להיות גדוד אנגלי. אילו האמנתי, כי הצבא האנגלי באמת יוכל להגן עלינו, עדיין מחזיק הייתי בדעתי, כי העובדה, שאנו מניחים לזולתנו להגן עלינו, תזיק לפּרסטיז’ה שלנו באנגליה ואצל הערבים. אך כסף יש לנו מעט, – והייתי מוותר על כך. לצערי צריך אני להזכירכם את דברי ד"ר וייצמאַן. לא תוכלו להתעלם, אין טעם בדבר: הצבא האנגלי לא יגן עלינו תמיד. בהלך-הרוחות הקיים באנגליה איום הדבר בא בחשבון. אינני אומר, כי החייל לא יירה, אם תנתן לו הפקודה לירות, אבל הוא יירה בלי רצון. ומוטב שלא נסמוך על כך. לסמואל יש אדמיניסטרציה, אבל היא פועלת בלי חשק. ואי-אפשר לעבוד תמיד במכשיר שאיננו רוצה בכך. 25 עתונים אנגליים כותבים: “למה? בשביל מי עלינו לעשות זאת? כלום תובע האינטרס האנגלי, שדם אנגלי יישפך למען היהודים?” הצבא האנגלי יכול להשאר שם, צריך להשאר שם – כסמל השלטון האנגלי, אך לא בשביל פעולות מסוג זה. כך לא יתכן הדבר. עוד פעם, עוד פעמיים תנתן לחיילים הפקודה לירות, ואחרי-כן תאמר אנגליה: הדבר לא יתכן, לא נוכל להשתמש לשם כך באנשינו. ואל-נא נפריז בדברים, שנעשו על-ידי הצבא האנגלי. ליפו הגיעו באיחור והשליטו שם סדר בלי שירוּ. לרחובות נשלחו בלתי-מזויינים, במקלות. פתח-תקוה לא היתה אלא מקרה. שם אירע כדבר הזה: לאנשי פתח-תקוה היו 25 רובים, הם ידעו על הדבר מראש, וכל המושבה הוקפה תיל-ברזל והופקדה עליה שמירה. אחד האיכרים ראה מגג ביתו, כי פלוגה הודית עוברת בקרבת-מקום. הוא רץ אליה וקרא אל הקצין, שהיה אירלאַנדי, כי יבוא ויציל את המושבה. אמר לו הקצין: “אין זה עסקי”. ורק כשהמושבה כבר בערה באש, הוביל הקצין את פלוגתו עד למושבה. כל הקרב לא התחיל אלא לאחר שהערבים הרגו סוס. וברמלה הודיע הגנרל לערבים באופן רשמי: יריתי עליכם ו-50 מכם נהרגו, לא משום שהתנפלו על פתח-תקוה, אלא משום שחיללו את הדגל הלבן.

ושוב העלו כאן את ה“קיצוניות”. אין בעולם לא טוב ולא רע, אלא רק עובדות. ואת העובדות האלו יש לנצל כמיטב יכלתנו. לא תוכלו להשתמש בטוֹמי אטקינס¹ האנגלי להגנה על המושבות היהודיות, על כל כפר יהודי ועל כל נפש יהודית. אבל הממשלה תקיים את הבטחתה, בתחומים מסויימים תעשה הכל, בכדי לקיים את הבטחתה, ועלינו שומה לתת לה את האפשרות לכך. האנגלים עצמם אומרים: “רוצים אנו להוציא את הדבר לפועל, אבל כך לא יתכן הדבר, בצבא שלנו לא נוכל להשתמש לשם כך. עליכם להציע לנו איזו הצעה”. יכולים הם לדחות תכנית זו או אחרת, אבל חייבים אנו להציע להם איזו הצעה.

ועוד שואלים אותנו: גם אם נקים מחדש בארץ-ישראל את הבּאַטאַליוֹנים היהודיים, הרי ישרתו שם בפיקודם של גנרלים אנגליים, ואולי לא ישלחם הגנרל האנגלי, כשם שאיננו שולח את הפלוגות האנגליות? – וכאן מסתמך אוסישקין על עובדות שנתרחשו בימי שלטונו של אלנבי. זו איננה ראָיה. אלנבי ותנועתו יצרו בארץ את המצב, שנגלה לעינינו בימי הפרעות בירושלים. הוא שנא את הגדוד העברי ונלחם כנגדו. אך אם מסכימים אנו לשלטון האנגלי בארץ, הרי שאלה זו מוסבת לכל דבר ודבר. למשל: המשטרה היהודית. בירושלים היתה לנו משטרה יהודית, ודחקו את רגליה. אם יש לנו שם אדמיניסטרציה גרועה, אם הגנרל הוא אויבנו – אזי הדבר לא יצליח. צריכים אנו להניח, כי האנגלי הבינוני ימלא את חובתו, כשיהיה בידו מכשיר העושה את מלאכתו ברצון, ולא ימלא את חובתו, אם המכשיר יעשה את המלאכה בלי רצון.

והרי צריכים אנו להראות את תכניתנו במלוא היקפה. וייצמאַן אמר לכם, שדרש כי לארץ ישראל לא יהא עוד שום קשר אל אלנבי. כמובן, יש לבחור גם אדם מתאים בשביל הפיקוד על הגדוד. יש לנו שלשה מפקדים, שהם אנגלים, (אחד מהם יהודי, שאר השנים נוצרים), והם נלחמו יחד אתנו למען מטרתנו.

ועוד אומרים: אם נקים מחדש את הגדוד העברי, הרי זו הכרזת מלחמה. ראשית, הערבים כבר הכריזו עלינו מלחמה. הם אמרו: איננו רוצים בעליה, איננו רוצים בכם לא רק כשליטים, אלא גם לא כשותפים. שנית, הם הראו, באיזו צורה יתנגדו לנו. שלישית, שום מנהיג ערבי לא אמר מלת גנאי כלפי מלחמה בצורה זו. הרי זוהי כבר הכרזת מלחמה. אני מתנגד לזה שנערוך מלחמה, אך עלינו לערוך את ההתגוננות. וזוהי צורה יחידה של התגוננות הבאה בחשבון. על-ידי כך לא נכריז מלחמה, ביחוד כשנבוא לשם כחיילים אנגליים. אם נקים הגנה עצמית בהיקף גדול, הרי גם זו תהא הכרזת מלחמה. אך אם יישלח לשם בּאַטאַליוֹן אנגלי, בפיקוד אנגלי, בּאַטאַליוֹן, שאנגליה אחראית לו, תהא בכך מידה פחותה מאד של הכרזת מלחמה.

ושוב צפה השאלה המוסרית, שמציגים לפני: לא נוכל להשתמש באמצעים כאלה, אין אנו יכולים לירות. אך הרי רוצים אתם, כי אנגליה תגן עליכם, כי הערבי אשר יתנפּל עליכם ייהרג ביריות, כי אַבּוּ-קישק² ייתלה. וכי סבורים אתם, כי זה מרגיז אותם פחות? אם מבין אני את הפסיכוֹלוֹגיה של הערבי, יקל על הערבי לסלוח ליהודי, אם היהודי בעצמו יגן על מושבותיו, ותוך כדי כך יהרוג ערבים, מאשר אם היהודים יקראו לעזרתם את אנגליה, מעצמה גדולה, והיהודי יאמר: אני לא אעשה כזאת, אך הוא צריך לעשות זאת. הרי כולנו רוצים, שאנגליה תבוא ותשליט סדר. אלא שאני רוצה, שהיהודים יגנו על הכבוד היהודי בדם יהודי. וכאן יושבים יהודים לבטח וצועקים, כי אנגליה צריכה לירות. בכך יש משום פגיעה חמורה יותר במוסר ובכבוד, ויש בכך משום סכנה גדולה. דבר זה איננו מוסרי: שאדם אינו מתגונן בעצמו, אלא קורא לתליינים זרים. רושם אחר יעשה הדבר על הערבים, כשיראו, כיצד היהודי מגן על עצמו. ומה יעשה רושם רב יותר על האנגלים: כשיצטרכו הם להגן על האוכלוסים, או כשיראו, כשיראו שם בארץ, כיצד היהודים מגינים על עצמם?

ושוב המשטרה. גם אני דורש, שתחול ריפורמה במשטרה ושנכניס לתוכה יהודים רבים ככל האפשר. אך חייב אני לומר לכם מתוך פסימיות: כל עוד המשטרה תהא מאורגנת כמו שהיא מאורגנת היום, כל עוד תהיה המשטרה מעורבת, לא יוכלו הטובים שבחלוצינו להשאר בתוכה זמן רב. כולנו ניהלנו תעמולה, שיהודים ייכנסו למשטרה. אך הדבר לא יתכן. הרי גם המשטרה מזויינת, ובמקומות של אוכלוסים תהיה בהכרח משטרה ערבית ויהודית. ואז עלול להווצר מצב, ששוטרים ערביים ויהודיים יירו איש על רעהו, כמו שאירע בירושלים. מאַרגוֹלין אומר, שיש לפרוק את הנשק מן המשטרה כולה.

וכן קיימת עוד שאלת היחס המספרי. אם יוצרים בארץ משהו בכסף ארצישראלי, הרי יש לשמור על היחס המספרי. יש לשמור על כך בכסף אנגלי. אך אם הכסף כספנו הוא, אין אנו חייבים לשמור על כך. סמואל מדבר עתה על משטרה בת 500 איש, שבה יהיו 40 אחוז יהודים, 30 אחוז ערבים ו-30 אחוז צ’רקסים. דבר זה לא ייתכן בארץ, שבה צריכים הערבים לתת את הכסף. היחס המספרי צריך להלום את הרכב האוכלוסים; ואם לאו – הרי זו שוב הכרזת מלחמה. לפיכך התנגדתי גם למיליציה של סמוּאל. אם הוא יוצר גדודים יהודיים וערביים, הרי הם משתקים זה את זה. אם הערבים יחנו בצפון, תימצאנה מושבותינו שבצפון תמיד תחת איומה של סכין, או שהאנשים יירו איש על רעהו. המשטרה היא דבר שבהכרח, אבל צריכה היא להיות בלתי-מסוכנת ככל האפשר, ואילו צבא מקומי לא ייתכן בכלל. וכך מגיעים אנו בדרך ההגיון אל האפשרות היחידה: ללכת אל האנגלים ולבקש שהתקדים יקום מחדש.

האנגלים מחזיקים כעת 6000–5000 איש בארץ. ואומרים הם: מצב זה לא יתכן. ואז אנו אומרים להם: “הקימו מחדש שלשה מן הבאַטאַליוֹנים, שעוד אתמול היו קיימים. הניחו לנו לגייס אנשים כמו לפני שלש שנים. קבלו את הצעותינו בדבר הקצינים. בשלשת הגדודים היו קצינים שעמדו במבחן, תנו אותם לנו. תנו לנו את המדים. ואז הוציאו אחד מגדודיכם מארץ ישראל ושלחו לשם גדוד יהודי. ואחרי-כן – השני, וגו'. דבר זה יוכל להיעשות בלא כל רעש. אסור שיהיה עם זה מין אלנבי, אלא אדמיניסטרציה אזרחית וצבאית שלווה וידידותית”. על כך משיבה אנגליה (וזהו עיקר הקושי): מצטערים אנו, שפרקנו את הבאַטאַליוֹנים האלה. קיבלנו מכתבים ומברקים מסמואל אל מיניסטריון-המלחמה, ובהם ביקש: אל תניחו לבּאַטאַליוֹנים אלה להעלם. ב-20 בספטמבר שוב שלחה אנגליה 600 איש לגיוס. אבל אלנבי הכשיל את הדבר, כי הציג לאוצר את השאלה: מי ישלם?– אנוסים נהיה איפוא לבקש דרך, כיצד להקל על אנגליה את ההוצאות האלו. לשם כך עיבדנו את התכנית הבאה: ההוצאות להחזקת באַטאַליוֹן מורכבות מן הדברים הבאים: ראשית, הוצאות לחמרים, הוצאות לרובים, למלבושים, לאהלים. דברים אלה נערמו בימי המלחמה בכמויות כה גדולות, שעם כל ערכם אין הם מהווים הוצאה במישרין. ההוצאה השניה היא המשכורת לחיילים. באנגליה היא מהווה בערך 65.000 לירות בשנה לבאַטאַליוֹן. על-ידי ד"ר אידר שאלנו את החלוצים בארץ ישראל, אם בשעת הצורך יסכימו לתנאים, אשר יהוו הוצאה של 15.000 לירות לבאַטאַליון. התשובה היתה: כן. (הצענו שתי שנות שירות. אם נקח אנשים מאומנים, נוכל אולי לצמצם את התקופה לשנה אחת, אך זו תהיה כבר הכבדה). ועתה הצענו את ההצעה הבאה: ניתן לכם אנשים, שיסתפקו ב-15.000 לירות. ואחרי זאת בא הצעד השני: את 15.000 הלירות הללו נשלם אנחנו. מזונותיו של באַטאַליון בצבא האנגלי עולים בקירוב 25.000 לירות שטרלינג לשנה. והריני מיעץ לכם איפוא להקציב כמכסימום של הוצאות: 15.000 לירות משכורת ו-25.000 לירות מזונות, כלומר 40.000 לירות בשביל 1000 אנשים; ובשביל שלשה באַטאַליונים (3000 איש) 120.000 לירות, ועם הקצינים – 150.000 לירות. יהא זה מגוחך, אם נלך אל הממשלה האנגלית ונציע לה את עזרתנו לקניית רובים, וכו'. אך את ההוצאה הזאת, דומני, נוכל לכסות. סבורני, כי במצב הנוכחי יבינו האנגלים, כי יש לזיין את היהודים ולא את הערבים, וסבורני, שיתנו ליהודים את האפשרות לכך. זאת שמעתי מפי מיינרצהאַגן, המנהל במשרד-המושבות את עניני ארץ ישראל. הוא אומר: “יודעים אנו, כי עלינו לעזור ליהודים. הערבים אינם זקוקים לנו”. ואם נבוא אליהם, כשבידינו הצעות נבונות, יש סיכויים שתתקבלנה.

ועוד שואלים אתם: מה יאמרו הערבים, אם יתנו לנו זאת? גם הם ידרשו משהו. ואני אומר לכם: אם נקבל רשות לזיין באורח רשמי את ההגנה, ידרשו הערבים אותו דבר. אך אם ידרשו הערבים מן האנגלים שלשה או ששה באַטאַליונים בצבא האנגלי, יהא זה לערבים ענין קשה. ראשית, קיים אצלנו תקדים, ולזה נודעת בעיני האנגלים חשיבות רבה. היו לנו באַטאַליונים שעמדו במבחן, שזכו לתשבחות. ומאחר שהם צריכים להוות חלק של חיל-המצב האנגלי, יש להלחם על הדבר באנגליה גופה. בארץ ישראל ננחל מפלה בכל קרב. באנגליה יש לנו בענין זה יותר סיכויים. והסעיף השלישי הוא החשוב ביותר: אנו ניתן את הכסף. הדבר צריך להיעשות כך: בסוף כל שנה נפקיד באוצר הבריטי סכום מסויים. הסכום צריך להמצא שם כבר באבגוסט. ואז יינתן אישור לבאַטאַליון היהודי בשביל שנה נוספת. לא אנו נשלם לחיילים, אלא זוהי תרומה שאנו תורמים לאוצר הבריטי. אין בזה משום חידוש בתולדותיה של אנגליה. ואם אנו ניתן את הכסף, לא יוכלו הערבים להופיע אלא אם גם הם ישלמו את הכסף. וכל המכיר את המציאות הערבית, יוכל להשיב תשובה ברורה על השאלה הזאת: אם אפשר להעלות על הדעת, כי בעתיד הנראה-לעין יוכלו האוכלוסים הערביים, או ידידיהם, לשלם כסף זה מדי שנה בשנה?

השאלה היא: אם יש לנו כסף זה אם אָין. אך התקציב הקטן ביותר של קרן היסוד יגיע לכמה מיליונים. הרי גם התקציב, שהביא אוסישקין לועידה השנתית, היה גדול. כלום היתה זו הגזמה? כלום לא יבינו היהודים, כי יש להפריש 5 אחוזים מקרן היסוד להגנה על חיי היהודים? אולי מסוכן הדבר לנהל תעמולה למען ההגנה העצמית. באזני היהודים הרוסיים יש למלה הגנה עצמית צלצול מבשר-רעות. אך כלום זה בלתי-אפשרי למסור 120.000 לירות בשנה לאוצר האנגלי למען בטחונה של ארץ ישראל? אני אדרוש, שתקבלו החלטות בענין זה. ההנהלה הציעה על כך הצעות מסויימות. אם לא תאשרו את התכנית, היא תצטרך לבטלן.

בלומנפלד הביע לי מחמאות ואמר: על איש כזה אסור לוותר. אך אני אומר לכם: כאַדמיניסטראַטוֹר גרוע אני אפילו גרוע משמריהו לוין. אם יש לי ערך כלשהו, הרי הוא בזה, שבכל ימי חיי לא אמרתי דבר-שקר להמונים היהודיים. אל תדרשו לעולם, שנשוב אל אותו מצב בהסתדרותנו, כשהיינו משנים פּרוֹגראַמות ומשאירים על כנם את האנשים. אם משנים את הפּרוגראַמה, צריכים לבוא אל אנשים אחרים. וכי מה עלי לעשות? כלום עלי לומר ליהודים: תנו “מעשׂר” – כשיודע אני את כל הדברים האלה? כלום עלי לספּר להם שקרים? כלום עלי לומר להם: שילחוּ חלוצים? אסור לשלוח עוד אנשים לארץ ישראל, אם יודעים, איזה גורל צפוי להם שם. יותר הגיוני הרברט סמואל. שהרי הוא אומר: אין בכוחי להגן עליהם ולכן עלי להפסיק את העליה.

-—————–

הועד הפועל קיבל בין השאר את ההחלטה המדינית הבאה:

הועד הפועל מייפה את כוח האכסקוטיבה לנקוט בצעדים הדרושים, כדי להבטיח את הקמתו-מחדש של הרגימנט היהודי אשר פעל בעבר בארץ ישראל.