נאום בקונגרס הציוני הי"ב

קאַרלסבאַד, ספטמבר 1921

אל הקונגרס הציוני הי"ב בא ז’בוטינסקי כחבר האכסקוטיבה הציונית וכאחד ממנהלי קרן היסוד. במרכז דיוני הקונגרס עמד הפולמוס בין שני מחנות: בין קבוצת־בראַנדייס, - שלא באה לקונגרס, אך השקפתה היתה מיוצגת בו למעשה על־ידי חברי האכסקוטיבה שהתפטרו, יוליוס סימון ונחמיה דה־לימה, - ובין חברי האכסקוטיבה בראשותם של וייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי.

בספטמבר 1920, לפני הקרע הסופי עם קבוצת־בראַנדייס, מינתה האכסקוטיבה “ועדת־ריאורגניזציה”, מורכבת מיוליוס סימון, נחמיה דה־לימה ורוברט סולד, שנסעה לארץ ישראל “על מנת לבדוק ולארגן־מחדש את הפעולה של ההסתדרות הציונית ושל מוסדותיה בארץ ישראל”. הועדה עשתה בארץ כ־6 שבועות והגישה לאכסקוטיבה דו"ח, שבו נמתחה ביקורת חריפה על פעולת ועד הצירים ועל כל שיטת ההתישבות בארץ, בעיקר מבחינה כלכלית וכספית.

דו“ח זה של ועדת־הריאורגניזציה פורסם ברבים ע”י קבוצת־בראַנדייס באמריקה בתורת חומר־תעמולה נגד האכסקוטיבה ובתורת ראָיה, כי יש יסוד ממשי לביקורת על שיטתה הכספית והכלכלית. כתגובה על כך הוציאה האכסקוטיבה ערב הקונגרס קובץ מיוחד, שהכיל חומר־תשובה על הדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה, ובין השאר גם תשובות מיוחדות מפי וייצמאַן, אוסישקין ואחרים.

בדברי הפולמוס שבנאומו מסתמך ז’בוטינסקי לא רק על הדו“ח של ועדת־הריאורגניזציה אלא גם על קובץ־התשובה הנ”ל (למשל, בצטטו את דברי אוסישקין, ובאָמרו כי “דה־לימה וסימון התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו”). דבריו מכוּונים מדי פעם כלפי קבוצת־בראַנדייס כולה, למשל בדבּרו על “הציד” הנערך על יהודים תופסי עמדות גבוהות אצל אומות־העולם (“הוד מלכותם”), כדי למסור לידיהם את הנהגת הציונות, או בהזכירו את ההצעה, “בהצהרה האמריקאית האחרונה”, להפוך את ההסתדרות הציונית לפדראַציה רופפת של איגודים ארציים עצמאיים (“לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים”), וכדומה.

סגן־הנשיא ליפסקי: מר ז’בוטינסקי דורש את רשות־הדיבור בשם ההנהלה. הריני מוסר לו את רשות־הדיבור.

חבר־ההנהלה זאב ז'בוטינסקי (מתקבל בתשואות סוערות וממושכות ובמחיאות־כפיים. מדבר גרמנית):

היה בדעתי לא לומר בקונגרס זה אף מלה אחת בשום לשון חוץ מן הלשון העברית. עוד נצטרך לשלם מחיר יקר, על שקונגרס זה לובש מבחינה לשונית צורה נכרית, ועם זה נכרית חד־צדדית. יש רק עובדה אחת המאלצת אותי לדבר גרמנית. אילו באתי להתגונן, הייתי מתגונן בעברית, בלי לשעות לכך, אם כמה מן הצירים מבינים את דברי ואם לאו. אבל רוצה אני להתקיף, ורוצה אני להתקיף דוקא אדונים שאינם מבינים עברית. אין זה טוב להתקיף אנשים בלשון שאינה מובנת להם (תשואות). אבל מקווה אני, כי זו הפעם האחרונה.

כאשר התחוללה המהפכה האחרונה בהנהלה הציונית, אמרו לנו: מאבדים אתם אנשים מוכשרים מאד. האנשים הללו יסודיים מאד, עקביים מאד, ובמפלגתנו זקוקים אנו לאנשים כאלה. גם אני חשבתי כך. עד הרגע האחרון, שבו קראתי את הדין־וחשבון של ועדת־הריאורגניזציה, חשבתי גם אני: אכן, אנשים אלה יסודיים ועקביים מאד. אך היום, לאחר שהאזנתי לדברים שנאמרו, נאלץ אני לשאול את עצמי: מה כאן – יסודיוּת או חובבוּת? חובבות איננה בּוּרוּת. אסור לומר, כי החובב איננו קורא ספרים טובים. אבל הוא איננו קורא אותם עד תוּמם. הוא לומד משהו, אך לא עד הסוף. חוששני, כי הפעם ראינו לפנינו הצגה גדולה של חובבוּת גדולה, אלא שאולי לא השגחנו בכך. אפתח בדבר פעוט. מר סימוֹן אמר כאן: מה רוצים אתם מאיש כאוּסישקין, אשר אנחנו טענו כנגדו כי ועד הצירים בעצמו מכריע בכל הבעיות של חיי המתישבים, והוא משיב לי: כך נכון הדבר וכך טוב. לא נקראתי ללמד סניגוריה על השקפתו הפוליטית והכלכלית של אוסישקין. אך מעניין הדבר, מה אמר באמת. והנה תשובתו, אשר אותה ציטט מר סימון: “ועדת־הריאורגניזציה מאשימה את ועד הצירים באשמה הבאה: הועד התיימר למלא תפקידים של מדינה והחל לראות את עצמו כממשלה. סבור היה, כי כל העבודה והפעולה היהודית בארץ ישראל צריכה להתרכז בקרבו…” וגו'. דבר זה כתוב היה בדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה. ועל כך השיב אוסישקין בתחילה: טענה זו נכונה, וחברי ואני נוסיף להביע את השקפתו זו של הועד. אבל הוא אמר גם־כן: “הנני בעד ריכוז החיים הפוליטיים והסוציאליים בועד הצירים, אך לא בעד ריכוז החיים הכלכליים. אשר להאשמה, כי התושבים מצפּים, שהועד יביא להם את מילוי כל מאווייהם, הרי יש בכך מידה של אמת, אך האחריות לדבר זה אינה מוטלת על חברי הועד בהרכבו היום”. ואת זאת שכחו לצטט.

זוהי דוגמה קטנה הבאה להוכיח לכם מהי השיטה: פותחים ספר, שיחה או מאמר, קוראים את השורות הראשונות, מספרים לכם על שורות ראשונות אלו, אך מהן והלאה לא קראו. ואני מרחיק לכת ומוצא כאן הסבר לעובדות רבות שהפליאוני. הרי, למשל, הפרשה על מפעל החינוך היהודי בארץ־ישראל: מפעל החינוך היהודי הוא, כביכול, יקר מאד, כולו מתפרנס מחוץ־לארץ: הישוב איננו משלם מאומה, או רק מעט מאד, ושׂוּמה עליו לשאת לפחות במחצית ההוצאות. מלים יפות, נכונות בהחלט, והן כתובות בראשיתו של ספר פיקח מאד. יבוא יום ונזכה לכך, שנוכל להגשים ספר זה בחיים. אבל כעת אין הישוב, לפי מניינו, אלא עיירה בת שבעים אלף תושבים. ושואל אני את האנשים המכירים עיירות רוסיות: כלום ראיתם קהילה יהודית בת 70,000 חברים, שיש לאֵל ידה לקיים באופן עצמאי שורה שלימה של בתי־ספר עממיים, גני ילדים, שתי גימנסיות, שני סמינריונים למורים, - ואפילו לשלם את מחצית ההוצאות להחזקתם? באיזו ארץ תרבותית ראיתם, שבכפר קטן משלמים התושבים בעצמם את הוצאות בתי־הספר? יש לימוד־חובה, אבל חינם אין־כסף. כי גם כאן קראו רק את ההתחלה – ויותר לא התעמקו.

יתר על כן: אומרים, כי בתי־הספר עולים כל־כך ביוקר, משום שלכל בית־ספר יש בממוצע מספר קטן מדי של ילדים. הביאו־נא רק את הכסף, רבותי, בּנוּ בניינים לבתי־הספר, ואז תוכלו להחזיק גם 60 ילדים בכיתה אחת. אבל, עתה שוכנים בתי־הספר בבתים שׂכוּרים, החדרים קטנים, אינכם יכולים באקלים זה לדחוק יותר מ־20 ילדים לתוך כיתה אחת. אבל את הדבר הזה לא ראו, משום שלא נתפנו לעניין כדרוש. ואחרי־כן באים ושואלים: למה יש בתי־ספר מרובים כל־כך? וכן העלימו עין מן העובדה, שאם מדברים עתה על 70,000 יהודים בארץ־ישראל, הרי יש ביניהם מספר מסויים של אביונים, שאינם יכולים לשלם מאומה. מסכים אני לכל אדם האומר, כי יש להפוך את תושבי ארץ ישראל לאנשים היכולים לפרנס את עצמם. אבל היום כשליש מהם אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם (יהודי ה“חלוקה”), ובתי־הספר דרושים לנו היום; וגם זה ענין, שהחובבוּת איננה מסוגלת להבינו.

יהיו אנשים שיאמרו לי: “למה דרושים לך בתי־ספר; אתה מדבר על עיירה יהודית, ולעיירה אין צורך בגימנסיה וב’בצלאל'. הרי רוצה אתה ליצור חלוצים!” אמנם כן! אבל כאשר נכשל משהו מבחינה פוליטית, בא דֶה־לימֶה ומוחה על שהדבר נכשל. כל עוד אנו מיעוט בארץ, ובכל־זאת תובעים לעצמנו זכויות־לשון פוליטיות, העולים למשלמי־המסים בטבין ותקילין, חייבים אנו להוכיח את זכותנו הממשית לכך. במספר הנפשות לא נוכל להוכיח מאומה, - כי אנו מיעוט; יכולים אנו להגן על תביעתנו רק בעיקרון, כי בשאלות תרבות אין מונים את הקולות אלא שוקלים אותם; כי אנו נושאי־תרבות; כי לשוננו היא היסוד היחידי הנושא־תרבות בארץ ישראל. כלום בונה העם היהודי את כל הגימנסיות הללו בשביל 70,000 יהודים אלה? בונים אנו אותן בשבילנו, בשביל הקונגרס הזה, בשביל כל מפעלנו כולו, ולכן צריך, כמובן, כל העם היהודי לשלם בעדן. (אותות־הסכמה מרובים).

האנשים היושבים בארץ ישראל והעוסקים בענין זה – אבל לא מזה שלשה שבועות, אלא שלשים ושלש שנים – גם הם מודים, כי היהודי צריך לשלם יותר בעד בית־הספר. “ועד החינוך” אף הציע הצעות לשם כך. אולי נוכל לקמץ על־ידי כך כ־15,000 לירות, וגם זאת מתוך קשיים מרובים. אבל אסור להגזים. גם בהולאַנד יש לכם גני־ילדים. שם הם ענין של מותרות, כי הילדים מדברים הולאַנדית כבר בבית. אבל ארץ ישראל זקוקה לגני־ילדים בהחלט, כי הם הם הנותנים לנו את הלשון העברית. כל הלחץ הפוליטי הזה, הלוחץ על חיינו בארץ ישראל, והמשפיע על הכל, על הכלכלה, על עבודתנו התרבותית – אותו יכול לראות רק מי שמכיר את ארץ ישראל. אך אין רואים אותו אלה, המתחילים לקרוא בספר טוב ואינם קוראים בו עד הסוף.

ועתה מגיע אני אל השאלה האחרת. האמת הגדולה, שהמציאוה באמריקה, אך אני כבר למדתיה בכיתה ו' מפי מורה־הגימנסיה לכלכלה מדינית. התגלית הגדולה הזאת קרויה יזמה פרטית.

מובן מאליו, וכי מי אינו יודע זאת? ארץ ישראל תהיה בריאה, התישבותנו תהיה תהליך בריא, אם תתבסס כולה על רוח היזמה הפרטית, על האחריות האישית. אין כל ספק בדבר, הרי הוא כתוב בדף הראשון של כל ספר־לימוד לכלכלה מדינית. אך אם תסתכלו סביבכם בארץ ישראל, תצטרכו לשאול את עצמכם: היתכן שם הדבר או לא יתכן? הרשו־נא לי לערוך השוואה. כאן דיברו על אודיסה. הרי לפניכם עיר – ואולי פלך שלם, שהתפתח במידה רבה הודות להתישבות יהודים. אך בשעה שהמהגרים היהודים פיתחוהו, כבר היה שם הווי, שלתוכו נכנסו; היו בתים; הם היו רגילים לאקלים, הם לא שכבו שני ימים בכל חודש חולים בקדחת, הם לא היו זקוקים ל“הדסה”, לחינין, הם לא היו זקוקים לכל אותן ההוצאות המיוחדות, שאנו נאלצים היום להוציא בארץ ישראל. יודע אני, כי יש באמריקה מפעלים עצומים, שבהם מוקמים בתי־חרושת בלב המדבר ויחד עם זה גם בתים ובתי־חולים. אבל לשם כך יש להם שם סכומי־הון עצומים, ולנו אין סכומים כאלה.

החומר האנושי שלנו הוא ה“בעל־בית” היהודי עם הונו הקטן. בבוא המועד, הוא יבוא וישקיע את הונו, אך כדבר הזה לא יוכל לעשות אלא בתנאים תקינים ונוחים, לאחר שייווצרו התנאים המוקדמים לכך. אז יהיה הדבר אפשרי. אך כיום זה עדיין קשה מאד. כיום רואים אתם, כי בבוא בעל־הון קטן לארץ ישראל וברצותו לעבוד עם פועלים יהודים, הריהו מוצא, שעדיין אין להם בתים, אין בתי־חולים, והפועלים זקוקים לחינין ולכל מיני תוספות, אשר בעל־ההון הקטן לא יוכל לתת אותן להם. לפיכך אומרים אנו, כי תקופת־הפעולה הראשונה בארץ ישראל צריכה מבחינה מסויימת להיות מלאכותית. אחרי־כן, כאשר יתמלאו התנאים המוקדמים, כבר יוכלו העניינים להתפתח מאליהם. - ומן הדבר הזה העלימו עין, כי לא קראו את הספר עד תומו.

יודעים אתם, אֵילו ספרים עוד לא קראו עד הסוף? חוששני, כי גם את הדו"ח של ועדת־הריאוגרניזציה לא קראו עד תומו. (קריאת־ביניים: לא התחילו! צחוק). כן, ודוקא אותם האדונים אשר כתבוהו. (צחוק רב). היודעים אתם, מהו הרעיון המרכזי של אותו ספר לגבי התישבותנו החקלאית? התגלית הגדולה, כי שיטת הציוד המלא, שיטת ה־ Full Equipment, איננה נכונה. אין זו התישבות, אם אתה נוטל אדם, שאין לו פרוטה, ונותן לו הכל במתנה – בית, מכונות, אינוונטאַר, דמי־קדימה לשנה הראשונה. דבר זה לא יתכן. – אמת לאמיתה; אין זו התישבות נורמאַלית; זוהי התישבות מלאכותית. אך הרי נתונים אנו במצב של מצוקה. האדם הקטן מרוסיה, שידענוהו לפני המלחמה (היו שם מאות אלפי “בעלי־בתים” יהודים, חקלאים משובחים או גרועים, אך אנשים בעלי כוח־התמדה ובעלי הון קטן), נהרס מבחינה כלכלית. מארצות מסויימות, כמו אוסטריה, באים אנשים ובידיהם ארנקים ענקיים מלאים שטרי־נייר, אך למעשה מתגלה, כי בהגיעם לארץ ישראל אין להם מאומה. יתכן שמחרתיים ישתנה המצב, אך מה נעשה היום? “יש לתת ציוד רק לאנשים בריאים, בעלי הון, שיש להם כסף”, נאמר בעמוד 33. אך בעמוד 44 כבר נמלכו האדונים בדעתם וגילו, כי “בעל־הבית”, שבידו גם הון, אינו קיים עוד בימינו. לפיכך נאמר שם, שאם לא יימצאו אנשים שיש להם כסף, צריך ליישב מחוסרי־אמצעים, וצריך לתת להם מפרעה שלא על מנת לגבותה, ולשם כך יש להקים קרן לציוד חקלאי. אנו מכנים אותה בשם קרן היסוד; אתם מכנים אותה קרן לציוד חקלאי, וכך המצאתם כביכול שיטה חדשה. מוכן אני להפסיק, על מנת שיסבירו לאדם קטן וטיפש כמוני, מהו ההבדל בין “הציוד המלא” שבו אתם נלחמים בעמוד 33 ובין אותו ציוד, שעליו אתם מגינים בעמוד 44. (תשואות).

ועוד עיקרון יפה אחד, שלא קראוהו עד הסוף! כאן בהרצאתכם אמרתם, כי אי־אפשר למשול בארץ ישראל מלונדון. מסכים! ארצישראליים רבים נלחמים לדבר זה. גם לי היה הכבוד להלחם לדבר. “משטר־תיירים” זה – כך כתוב בעמוד הראשון של הספר – גרם לנו נזק רב. הדבר נכון, אך הרי היה זה משטר־תיירים של בני־אדם אשר ישבו בארץ לפחות 3 ו־6 חדשים. ואולם, אם שלשה אדונים נוסעים לארץ ישראל למשך שלשה שבועות ורוצים לשנות את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים גרוע ממנו? אדונים, ששנים מהם אינם יודעים מאומה על ארץ ישראל החדשה, אדונים הנוסעים שמה לשלשה עד ארבעה שבועות, ויחד עם זה סבורים הם, כי ראו את הכל ויכולים להבין את הכל ולתקן את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים? (קריאת־ביניים: למה שלחתם אותם?) גם על שאלה זו תנתן לכם תשובה.

כי זו היתה אותה דרך ישועה, אחת ויחידה, שבה אמרו להציל את ההסתדרות הציונית.: עלינו לשוב אל השיטות הבריאות של הפעולה הכלכלית, אל שיטות, שכמעט אינן עוד אידיאַליסטיות; ולשם כך דרושים לנו, כמובן, אנשים חדשים. אין איש מכחיש, שאין לנו עדיין בהסתדרותנו כל אותם אנשי־העסקים הדגוּלים, שלהם אנו זקוקים בעבודתנו. ובכדי למצוא אותם, יש לפנינו שתי דרכים. הדרך האחת היא: נחפש אנשים כאלה ונציע לפניהם לעבוד יחד עמנו למען ארץ ישראל בתנאים מסויימים, על יסוד של מעין פדראַציה. ויש שיטה אחרת, והיא אומרת: עלינו להניע את אנשי העסקים האלה, העומדים מחוץ להסתדרות הציונית, שיבואו אל ההסתדרות הציונית ויטלו לידיהם את ההנהגה.

אלה המציעים את ההצעה השניה, שוכחים דבר אחד. אם מבקשים אנו את “אשי־העסקים” בה“א הידיעה, הרי צריך שיהיה איש־עסקים המבין את כל הצדדים של העסק הזה. צריך הוא לדעת היטב את ה”ביזנס" את השיגרה, את ענייני הביטוח, את ענייני הבנקאוּת, צריך הוא להיות מנוסה מאד בעניינים אלה; אך צריך הוא לדעת גם־כן, כי עליו לבנות את ארץ־ישראל רק בחומר אנושי מסויים, ומבקש אני שתתנו את דעתכם על כך, כי ידיעת החומר האנושי הזה חשובה לא פחות מן השיגרה העסקית. חייב הוא להכיר את החומר האנושי שבו יבנה, למשל, את הפועל, אותו פועל מיוחד במינו, ששום אדם אשר לא נתנסה בכך בארץ ישראל לא ימצא מרחוק מוצא, כיצד לפתור את השאלה הזאת. ואיש־עסקים זה חייב להכיר גם את משלם־המסים היהודי; שהרי את הכסף נותנים היהודים; והם יכולים לתתו רק מרצונם הטוב; אל היהודים האלה יש לבוא ולהביא להם דבר המובן להם, דבר שהם יכולים להרגישו; ולשם כך יש להכיר את הפּסיכוֹלוֹגיה שלהם.

אומרים: זקוקים אנו ל“גֵרים”, הם יצילונו; כל השאר אינו חשוב. ובידי “גרים” אלה עלינו להסגיר את כל ההנהגה הציונית! דומני, כי זהירה יותר השיטה שהציעו מנהלי קרן היסוד. כמובן, זקוקים אנו ל“גרים”, כל העם צריך לבוא אלינו; ובודאי, אי־אפשר להציע ל“גרים” דגוּלים, שירכינו ראשם בפני ההנהלה הציונית; יש לתת להם אַבטונומיה מסויימת. אך אסור לנו להתערב עמהם: למען נראה בבהירות, כיצד ה“גרים” מתפתחים בכיוון החדש. וכאשר יבגרו במידה מספקת, תגיע שעת ההתמזגות. זוהי שיטתנו שלנו, וזוהי, דומני, השיטה הנבונה יותר, הזהירה יותר. אך לצאת ולחפש אנשים, שבאו אלינו תמול שלשום – ובאו בתנאי, שיטלו לידיהם את ההנהגה – זה דבר בלתי־זהיר; וכבר נתנסינו נסיונות מרים באנשים כאלה ובשיטות כאלו. אין זה נכון, שאנו סוגרים את הסתדרותנו בפני כל תוספת אנשים מן החוץ; אין זה נכון, כי דורשים מכל אדם, לפני הצטרפו באמריקה להסתדרות הציונית, שיתמוך באַבטונומיה הלאומית של יהודי ליטא. התכנית הבּאַַזילאית אינה אומרת כדבר הזה (קריאות־ביניים: ה“זאֶקסשאֶ שטראַסאֶ”¹ אומרת!).

זקוקים אנו ל“גרים”. אך שואל אני אתכם: היכן כתוב, שאם רוצים להזרים דם חדש לתנועה הציונית, חייבים טירונים אלה להכנס מיד להנהלה הציונית? הרי תחילה נהפך אדם לחייל פשוט, אחרי־כן לסרז’אַנט, ורק אחרי־כן למנהיג (אותות־הסכמה מרובים). ולמעשה אין מחפשים “גרים”, אלא בּאַרוֹנים; הם השׁתכּרו מן הקאַריירות הגדולות בחוץ־לארץ. כאן בישיבה השלישית של הועד הפועל היה לנו מיניסטר יהודי, ומישהו הציע, שיבחרוהו לנשאי הקונגרס. אז קם האיש ואמר: כאן יש לנו הייראַרכיה משלנו, אין זה מעניינכם, אם מיניסטר אני אם לאו, כאן אינני אלא ציוני צעיר (תשואות רמות). ומבחינה זו מתקיף אני לא רק שני אדונים, אלא את הכלל הציוני כולו, כי בשנים האחרונות נעשו מעשים רבים בלתי־זהירים *בציד זה על שמות גדולים, ***על “הוד־מעלתם”, אבל לא על בעלי “הוד מעלה” ציונית (תשואות רמות). הרשו־נא לי לומר כאן מלה של אזהרה, ומדבר אני על עניין הידוע לכולכם והבוער כפצע בלבנו. אף מן הטובים שבין ה“גרים”, בבואם למלא מיד תפקיד דגוּל ומכריע בציונות, נשקפת סכנה גדולה, כי כאשר מתרחש דבר־מה, למשל פרעות, אוחזת אותם בהלה והם מבקשים מוצא זול. עומדים אנו עתה בקונגרס הי“ב שלנו, ולא בקונגרס הראשון. יש לנו מסורת. חייב אדם להלחם ולעמול שנים על שנים, עד אשר יתבגר אצלנו ויגיע לדרגה של מנהיגוּת. דה־לימה וסימוֹן התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה, כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו. והרי שני האדונים האלה ציונים ותיקים הם. כיצד אפשר איפוא לתבוע, כי ל”גרים" יינתן מראש המקום הראשון? תחילה נעשה אדם לשוקל־שקל, אחרי־כן לציר, וכך הלאה – אך הדרך אל ההנהגה צריכה להיות אצלנו קשה, כשם שקשה באנגליה להיות למיניסטר.

על קרן היסוד ועל השיטה שאנו מציעים ידונו אחרי־כן, בישיבה אחרת. אך כבר כעת חייב אני להשיב על טענות שטענו ולומר: אכן, אין אנו רוצים להפוך את קרן היסוד לפּסבדוֹנים ציוני. במלוא הכּנות והרצינות אומרים אנחנו לעולם היהודי שמחוצה לנו: בואו, עבדוּ עמנו שכם אחד, אנו לא נכפה עליכם רוב־דעות. משאירים אנו בידנו את זכות ה“ויטוֹ”, כי אנחנו יצרנו את המוסד הזה; אך אין בדעתנו לכוף עליכם את רצוננו. אם תביאו את מחצית הכסף, תהיה לכם מחצית השלטון. אלה הם דברים כנים וטהורים, דברים של כבוד. ואילו השיטה האחרת היא בלתי־זהירה ואיננה הולמת את כבודנו.

ועתה מגיע אני אל ההסכם הידוע, אשר נעשה לפני שנה בין ד“ר וייצמאַן לביני, ואשר היה, כפי שאמרו ה”ה סימוֹן ודה־לימה במכתב־התפטרותם, אחת הסיבות שאילצו אותם להסתלק מתפקידיהם. תחילה רוצה אני לדון בתכנו של אותו הסכם. לא היה כאן “הסכם”. כי הסכם הוא פשרה, הבנויה על ויתורים. וּויתורים הם בהכרח הדדיים. כששני אנשים מגיעים לכלל הבנה הדדית, אנשים היודעים מה הם רוצים, הרי יוכלו הויתורים להיות רק הדדיים. מעולם לא הייתי בא אל ד“ר וייצמאן ודורש ממנו ויתורים, כי לא הייתי יכול להשיב לו כגמולו, מכיון שאני אינני עושה ויתורים הלוֹך הלכתי אל ד”ר וייצמאַן (לאחר שניידיטש וּזלאַטוּפּוֹלסקי חלקו לי את הכבוד באָמרם, כי זקוקים הם לי בקרן היסוד), בכדי לשאול את וייצמאַן: זה זמן רב לא ראיתיך; במשך זמן זה נשתנו דברים רבים; אולי הגענו עתה לכלל השקפות משותפות? ואילו היה וייצמאן משיב, כי השקפותינו אינן מזדהות, לא הייתי עולם מעיז לדרוש ויתורים ממנהיג הציונות. דומני, שאף וייצמאַן לא היה מנסה מעולם לדרוש ממני ויתורים. אבל אנו קבענו, כי השקפותינו מזדהות, כי החיים חוללו תמורות מסויימות גם אצלו וגם אצלי.

תוכן ההסכם התבסס על ארבע נקודות. ראשית שאלתיו: יתכן שתגיע השעה, כאשר יהא צורך בשינוי גדול על הר־הזיתים בארץ־ישראל;² כלום נדרוש אז, שתובטח זכותנו להביע בבחירה זו את דעתנו? ועל כך השיב וייצמאַן: כן, סבורני כי עלינו לשאוף לכך. טוב. הנקודה השניה היתה שאלה, שבה לא היה צורך בשום הסכם, משום שבשאלה זו עבדנו, וייצמאַן עמי ואני עם וייצמאַן, שכם אחד כבר במשך שנים: זו היתה שאלת הלגיון. השאלה השלישית היתה שאלת משטר־התיירים. שאלתיו: כלום דעתך היא, כי בכל חידוש אשר יבוא בועד הצירים באָרץ תנתן נציגות לתושבי ארץ ישראל? התשובה היתה: כן. ובקשר לזה הצגתי שאלה, אשר סוּלפה אחרי־כן, כי הטיחו כלפּי שלא הייתי לוֹיאַלי. זו היתה שאלת סמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה. מעולם לא הטלתי ספק בסמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה, וּויצמאַן מעולם לא ביטל את הזכויות אשר העניק לועדת־ריאורגניזציה זו. ועדת־הריאורגניזציה נשלחה על־ידי ההנהלה וניתן לה יפוי־הכוח לעשות כל דבר שההנהלה רשאית לעשותו – אך לא יותר מזאת. אני הייתי חבר הועד הפועל, ולפי התקנות הוא עומד מעל להנהלה (אי־הסכמה). הרי ההנהלה אינה אלא ועד פועל מצומצם. והדבר היחידי אשר שאלתי היה זה: כלום הוראה זו מבטלת את זכותו של הועד הפועל? ומובן מאליו, כי התשובה היחידה, שיכלה להנתן על כך, היתה זו: ההנהלה רשאית להעביר לגוף אחר את סמכויותיה שלה, אך לא את סמכויותיו של הועד הפועל. מבין שלשת התיירים מכיר אני אחד, את מר סוֹלד, ואני אוהב ומכבד אותו; על שאר השנים אינני יודע אלא מעט מאד. ובשעה ששלשת האדונים האלה באים עם הצעותיהם, הרי כחבר הועד הפועל וכארצישראלי שמרתי לעצמי את הזכות לדרוש שכל הצעות־הריפורמה יובאו לבדיקה בפני הועד הפועל. (הציר רוֹזוֹב: והמברק ליפו?) את המברק ליפו לא אני שלחתי ולא אני חתמתי עליו. זאת יודע אתה בעצמך. (אי־שקט).

הנקודה הרביעית היתה שינוי הרכבה של ההנהלה. במכתב־ההתפטרות של האדונים סימון ודה־לימה נאמר, כי תכלית ההסכם היתה להכניס להנהלה איש אחד ויחיד. אין זאת אמת. הדבר שבו רציתי אני, ובו רצו אז קאַוּאֶן והאחרים, היה באמת דבר אחר לגמרי. זה היה נסיון ליצור בציונות ממשלה כוללת. כאן אינני רשאי לנקוב בשמות, אך לרבים משמות אלה יתנו את הסכמתם גם ז’אַן פישר וסימון. אל האנשים האלה נשלחו מכתבים, פנו אליהם בבקשה: בואו ונעבוד כולנו שכם אחד; הרי ההסתדרות נתונה במשבר קשה, ולפנינו תפקידים, שקבוצה אחת לא תוכל לעמוד בהם; זקוקים אנו לכל הכוחות הפוליטיים והמשקיים; נגיע לכלל הסכם, נחלק את הפעולה לפי מחלקות וכך נמצא דרך. מכל הצדדים קיבלתי לצערי אותה תשובה שלילית. אדון אחד מפּאַריס כתב: עם כנופית אנשים שכמותך לא אעבוד. וכאן ענו גם האחרים. ואם סימון ודה־לימה אומרים, כי גם הם לא יוכלו לעבוד, הריני עומד ומודיע: מר סימון, על כשרונותיו של אדוני לא ידוע לי מאומה, אך אמרו אז, כי לאדוני ולמר דה־לימה יש ידיעות טכניות; אמרו, כי אתם אנשים מוכשרים, ואכן רצינו למשוך אתכם לפעולה. כלום לא דיבר ניידיטש עם אדוני יומיים לפני ההתפטרות וכלום לא אמר לו: מדוע אדוני הולך? ישאר־נא! אדוני מתעניין בדברים כלכליים, יטול־נא את המחלקה הכלכלית, נעבוד כולנו, כל אחד בתחום־פעולתו. (יוליוס סימון: ז’בוטינסקי, ואם אני הכנתי פעולה כלכלית או מוסד כלכלי, הרי כבר לפני כן הקציב אדוני את הכספים בשביל הלגיון!).

ובשמי־אני מצהיר אני כאן (קריאת־ביניים) – לצערי לא שמעתי את השאלה וגם קשה לענות על רגל אחת – מוכן אני לעבוד יחד לא רק עמו, סימון, אשר מעולם לא היה לי עמו שום ריב, אלא גם עמו, מה דה־לימה, אם־כי אדוני רדף אותי ואת ידידי בהולאַנד בשנים הקשות ביותר.³ אמרתי לאדוני: אינני יכול לקבוע, אם צריך להקים בארץ ישראל בית־חרושת למלט. אך אם תבוא אלי ותאמר לי: נהל־נא תעמולה בעד בית־החרושת למלט, הרי נהל אנהל את התעמולה בעד בית־החרושת למלט. זו היתה השקפתנו. ואין אני מבין, מדוע האדונים ההם נקטו עמדה, כי גם הפעולה הכלכלית בארץ ישראל לא תתכן, אם אנו ננהל את שאר המחלקות. זאת לא יכולתי להבין אז ואינני מבין גם היום. איש מאתנו, וגם לא אוסישקין, שאינני תמים־דעים עמו, איננו מתנגד ליזמה הפרטית; ובין ההצעות, אשר ההנהלה הזאת תציע לפניכם, תמצאו תכניות כיצד לפתח יותר את השטח הזה של פעולתנו. אך מובן מאליו, להרוס את כל הקיים, כל עוד לא הוקם החדש – לזה אין אנו מסכימים. אפשר היה להגיע לכלל הסכם לגבי החלק החיובי של התכנית. ואינני בטוח, אם אי־אפשר היום להגיע לידי הסכם, אם רק יימצאו אנשים, מוכשרים באמת, אשר יקראו את הספר עד תומו; אנשים, שיש להם לא רק רעיונות יפים, מה בריא מבחינה כלכלית, אלא אנשים היושבים בארץ ישראל, המביאים בחשבון את האפשרויות ואת החומר האנושי, המתקדמים בזהירות ומעולם אינם הורסים דבר, בטרם יש להם דבר חדש.

לשבחו של מר דה־לימה אמרו לי, כי הוא עקבי מאד. היה בכך משום ענין רב לשמוע כאן כיצד מר דה־לימה זה סער כאן ואמר, כי מצבנו הפוליטי כל־כך רע. אין לנו כל כוח, - אמר; וז’בוטינסקי נחוֹן בעת ובעונה אחת עם - אינני זוכר, מה היה שמו של אותו ערבי. ומאחר שמבחינה פוליטית הכל רע כל־כך הרי אומר מר דה־לימה: בחרו בבראַנדייס לנשיא – באותו בראַנדייס אשר הצהיר, כי אין לשעות עוד לפוליטיקה. כלום פירושו של דבר זה: להיות עקבי? – אכן, המצב הפוליטי קשה מאד מצדדים שונים; ואני אומר לכם, מדוּע הוא קשה: משום שאנו מיעוט בארץ ישראל. כשם שאמריקה ואוסטרליה לא יוּשבו בהסכמת הילידים המקומיים, כן אי־אפשר להשיג מראש את הסכמת הילידים בארץ ישראל – אף אם נבטיח להם את אשר נבטיח. אך תוך כדי מפעל־הבניין אפשר ליצור תנאים כאלה, שתהא להם השפעה מרגעת – למשל, לבנות בתי־חרושת ולהעסיק בהם גם לא־יהודים, וכו'. אבל בשלב הראשון והקשה ביותר של ההתישבות יש צורך בהגנה, בקיר־ברזל מסביב לישוב ההולך וגדל, וקיר זה יוכלו לבנות רק אנשים האוהבים את התפקיד הזה, ולא אנשים השונאים אותו. (תשואות). מה דה־לימה שאל: ומה יעזור לכם הלגיון העברי, אם הגנרל יתנגד? והוא הזכיר את המקרה בירושלים, שעליו אדבר אחרי־כן. אך אם מישהו מכם בעל־משק הוא או בעל בית־חרושת המעסיק מספר מסויים של אנשים, הרי יסכים לדברי, כי הגנרל, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, ואף אם יהיה הטוב שבידידינו – אם יודע הוא, כי חייליו או סוסיו שונאים את ההליכה בדרך פלונית, הרי ישקול בדעתו פעמיים ושבע פעמים, לפני שילך באותה דרך. הוא יבקש כל מיני דברים להתחמק בכדי שירגיע את עצמו: אולי אין אלה עדיין פרעות? כל מיני דרכים להתחמקות, כל מיני אמתלאות, בכדי להוכיח, כי אינו יכול לעשות את הדבר אשר אנו תובעים ממנו; משום שיודע הוא, כי אנשיו אינם אוהבים את המלאכה הזאת. מובן מאליו, אם יש לכם שם אדמיניסטרציה אויבת, יהיה המצב קשה גם עם קיומו של הלגיון; אך הוא יקשה עוד יותר, אם תהיה לכם אדמיניסטרציה גרועה ויחד עם זה מכשיר־הגנה המתייחס למפעלנו באדישות. ההבדל ביני לביניכם בתפיסת דברים אלה נעוץ לא רק בעובדה שאני מכיר את ארץ ישראל ואתם אינכם מכירים אותה, אלא שאני מכיר את החייל האנגלי ואתם אינכם מכירים אותו. החייל האנגלי היה אחי וידידי, אין ברצוני לפגוע בכבודו, אך בעיני החייל האנגלי בשנת 1921 המאבק בין יהודים וערבים בארץ ישראל אינו ענין שהוא יוכל לפסוק בו. 25 מטובי העתונים במולדתו אומרים, כי הציונות איננה הדבר הנכון. כלום רוצים אתם איפוא, שירגיש את האמת שלנו? אַל תשחקו באֵש!

ועוד אומר דה־לימה: אף אם תעלה הגנת ארץ ישראל למשלם־המסים הבריטי ב־^1/2 2 מילונים לירות, אין זה סכום גדול כל־כך. הוֹ, מר דה־לימה, יישמר־נא מלומר דברים כאלה לאנגלים. הנה, פיסת־נייר זו היא ה“טיימס” – והיא כוח עצום; ועל שליש מהצהרת בלפור חייבים אנו טובה לעובדה, שה“טיימס” תמך בנו. אך עכשיו כותב ה“טיימס”, אחר שהופיע דין־וחשבון של סמואל, את הדברים הבאים (מקריא את הדברים). לפי הדברים האלה עולה לאנגלים כל חייל בארץ ישראל ב־500 לירות בשנה. (קריאה: כלום נערכה צנזורה על נאום זה?). לפי דעתי אומדן ה“טיימס” איננו נכון; יש להביא בחשבון את הכל, גם את האינטרס הקיסרותי של האנגלים. כבר אמרנו זאת לאנגלים, וגם ד"ר וייצמאַן אומר זאת בכל פעם. אבל אין לדברים השפעה, ובכך יש להתחשב. כאשר מדברים כאן על הערבי המתנגד לנו, נאמר לנו תמיד: “היו זהירים, הרגיעוהו, עשו לו ויתורים; הוכיחו לו, שאין אנו עולים לו במאומה”! אך כאשר מדברים על משלם־המסים האנגלי, מיעץ אותנו דה־לימה לומר לו, כי על פרפראות כאלה, כגון 1/2 2 מיליונים, לא כדאי בכלל לדבר. (קריאות־ביניים). יש כאן אדונים גרמניים מאגודת “בניין הארץ” המפסיקים את דברי. כאשר מדברים על פעולת קרן היסוד בגרמניה, על הוצאת כספים משם, אומרים אדונים אלה: כלום לא ירגיז הדבר את הגרמנים? כלום לא ניטיב לעשות, אם… (קריאת־ביניים: זה נאום מסוכן!). כן, רבותי, אלה הם דיבורים מסוכנים. כשאנו שוברים לנו את הראש באנגליה, כיצד להוכיח לאנגלי, כי ארץ ישראל אינה עולה לו יותר ממה שנדרש על־ידי האינטרס העצמי שלו; ואף אם יעלה לו הדבר במשהו, הרי נעשה את הכל בכדי להקטין את המעמסה המוטלת על משלם־המסים האנגלי; ואם פתאום קם כאן מר דה־לימה ואומר: לא, ישלם־נא האנגלי! – כלום אין זה נאום מסוכן? (תשואות רמות). משום שאתם מרגישים רק בצד אחד של הסכנה. בצד שלכם, ולא בצד האחר. אנו יכולים להשתמש רק בדברי אמת. אין אנו יכולים לומר לאנגלי: “ארץ ישראל תהיה שלך, עמדות־שלטונך תתרחבנה, יהיו לך בעלי־ברית בים התיכון, וכל אלה לא יעלו לך במאומה”. אין אנו אומרים זאת. אך לעומת זאת, כל אשר נוכל לעשות בכדי להקל עליו את המעמסה הכספית – עשׂה נעשה. מעולם לא אמרתי, שיכולים אנו להוציא “סכומים עצומים” בשביל הלגיון, אבל יכולים אנו להציע לממשלה הבריטית הצעות המתקבלות על הדעת. והיא יכולה לקבלן או לדחותן; אבל אז נעמוד כנים וישרים בפני משלם־המסים המשתולל היום כנגדנו, המנחיל היום תבוסות למועמדי־פּאַרלאַמנט יהודיים במחוזות הטובים ביותר. באנגליה מושלת דעת־הקהל ולא הממשלה.

מה שאמר אדוני על המאורע, אשר אירע בירושלים בקשר לגדוד, ישמש שוב דוגמה לסיפור, שממנו קראו רק את השורות הראשונות, אך לא את הסוף. בימי הפרעות בירושלים היה לנו בארץ ישראל רק עוד קורטוב של בּאַטאַליוֹן, פחות מחצי־באַטאַליון, שלוש־מאות חיילים. לפני כן, כאשר היו לנו בארץ ישראל 5000 חיילים יהודיים, לא העיז איש לנגוע ביהודי. אך כאשר מחמשת האלפים נותרו רק אלפיים, אחרי־כן אלף ולבסוף 300, התנגדתי גם אני שנסמוך על קומץ זה כעל כוח־מגן – כי סבור אני, שבעניינים אלה חיייבים אנו לנהוג נוהג משקי. מי שיש לו 300 חיילים – צריך לשבת בשקט. אך כשיש חמשת אלפים, הרי זה עניין אחר. וכך מתייחס אני יחס משקי לשאר אמצעי־ההגנה שמציעים לפנינו. אל־נא נשחק באש! אם נאלץ אתה לטפּל באש, הרי חייב אתה להתארגן בצורה המתאימה, וכיום יש רק צורה אחת של ארגון, שבה מותר לטפל באש. ואותה מכנה אני בשם לגיון. כל השאר אינו אלא חובבוּת.

ועתה צריך אני להגיע לנקודה מאד בלתי־נעימה בשבילי, נקודה שאינני נוגע בה אף פעם, ומצטער אני, כי נגעו בה כאן. מר דה־לימה אמר כאן: “הרי את ז’בוטינסקי חוננו יחד עִם ערבי אחד – וההנהלה לא מיחתה”. זוהי אמת. את החרפה הזאת נשאתי בשקט, בלי אומר ודברים. אך כיום נאלץ אני לומר, מי היה אשם בכך. בהגיעי מעכו לחיפה חרה אפּי מאד. עוד קודם לכן טלגרפתי לסמואל: “אל־נא יעשה את המשגה! מוטב שישאירני כאן בעכו, אך אל־נא יעמידני על מדרגה אחת עם אותו שחור”. (קריאות־ביניים). רבותי, הרי אני מדבר על שְׁחור מוסרי, צריכים אתם להבינני נכון. הערבים בארץ ישראל נמנים על אותו הגזע, שאני נמנה עליו. אך את האנשים העורכים פרעות מכנים אנו בשם “המאה השחורה”, וזהו צבעם האמיתי. (תשואות רמות). וכאשר באתי לחיפה, הלכתי למשרד הטלגראַף ואמרתי בלבי: עתה מתקיימת הועידה בלונדון, שם עתה כל ידידי, הרי הם יבינו את המצב שלתוכו הכניסני סמואל, הם ימחו. ואז שלחתי מברק ארוך, ומתוך לויאַליות לא שלחתיו אל ידידי האישיים אלא אל יושב־ראש הועידה בלונדון, אל מר בראַנדייס. בראַנדייס שׂם את המברק לכיסו ולא הראהו לועידה. ועתה באים האדונים האלה ושׂמים ללעג את העובדה, שנחונתי באותו האופן כפי שנחוֹן אותו ערבי. ולזה ייקרא עקביות.

כלום יודעים אתם, מה אתם עושים – לא רק אתם שניכם, אלא רבים? גולדברג כבר אמר לכם זאת: הרי אתם אינכם שייכים לחברה ההיא! הרי אתם ציונים ותיקים, ומאחוריכם מסורת של שנים־עשר קונגרסים. בהצהרה האמריקאית האחרונה כלולה ההצעה לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים. כך כותבים אנשים, שלא היו עדיין אף בקונגרס אחד, שהקונגרס לא היה להם עדיין למסורת. מה ביניכם לבין רעיונות ממין זה? אך, כפי הנראה, אם דרוש כלי־זין – מותר להשתמש בכל דבר. הנה רוצים בהסתדרות משוכללת – ונשענים על בני־אדם המתנגדים להסתדרות זו; הנה מוחים נגד עובדות, שבראַנדייס כפה את הועידה לעבור עליהן לסדר־היום – ויחד עם זה דורשים, שאותו בראַנדייס יטול לידיו את ההנהלה. את הכל מביאים לכאן. והדבר היחידי, שאין יכולים להביאו, הרי זו פּרוגראַמה ורשימת שמות של אנשים דגוּלים. כל אחד מאתנו אוֹפּוֹזיציוֹני בלבו. אך הרי צריכים אנו לבקש מוצא. הציעו הצעות חדשות, אבל לא שליליות, אלא חיוביות! מאמין אני, כי בהצעות שתגיש לפניכם ההנהלה, לא תמצאו דבר נעדר. תמצאו שם כל דבר חשוב. הביאוּ שמות חדשים! היכן הם? (יוּליוס סימון: ואז יאמר אדוני, שהם לא בגרו די צרכם!) אבל, הרי את הקונגרס לא אוכל לפתות, שיאמין לדברי אלה, הרי הקונגרס יוכל לבחור בהם. ואולם הססנותכם, - עצם העובדה, שאין מביאים לפנינו את השמות הללו, מוכיחה כי אותם האנשים אינם מאמינים בכוחות עצמם.

קונגרס נכבד! זמני עבר, ואני מסיים. באסיפה אחרת טענו כנגדי טענה, ששמעתיה גם כאן: אתה, שעוד לפני חצי שנה היית ריבוֹלוּציוֹנר, עומד כיום כאן ומלמד סניגוריה על ההנהלה. Pro domo mea⁴ צריך אני לומר לכם: חולקים לי כבוד שאינני ראוי לו, כשמכנים אותי בשם ריבולוּציונר. ריבולוּציה, כמיליטאַריזם, הוא אחד מאותם המונחים הלאַטיניים, שאינם מובנים לי. בימי המלחמה, כאשר נדמה היה לי, כי דרכנו צריכה להיות עם אנגליה, וכאשר אמרו לי: בושה וחרפה, הרי אתה מתחבר על־יד כך עם ממשלה אַבטוקראַטית, כלומר עם הרוסית, - אז השבתי במלים שאותן אמר פעם מאַציני לגבי איטליה עמל אני למען ארץ ישראל, אף אם אצטרך להתחבר עם השׂטן. (תשואות רמות ומחיאות־כפיים). ואל־נא יחשבו חברי, ואל־נא יחשבו אלה, האומרים כאן דברי לעג, כי רוצה אני לפגוע במישהו, משום שאני אומר, כי דורש אני אותו דבר מאלה הרואים כשׂטן את ניידיטש או את זלאטופּולסקי או אותי. (תשואות). מציע אני לפני קונגרס זה – אין לי יפוי־כוח, אך פונה אני בקריאה אל כל אחד היושב כאן והיכול ליצור דבר־מה בציונות: הבה נבנה גשׁרים איש אל רעהו, יש עבודה לכּל! הרי מלבד ההשקפות, שבהן אין אנו מסכימים זה לזה, יש גם השקפות, שבהן יש בכל־זאת הסכמה בינינו. הבה נעבוד יחדיו! קראו־נא לעבודה משותפת זו גם את האדונים האחרים (אותות־הסכמה ניכרים), אם אנשים אלה יחתמו על הפּרוֹגראַמה של קונגרס זה וייהנו מאימונם של רוב הצירים. אולי יעלה אז בידינו הדבר, אשר פעם החרבתם אותו: ממשלה כוללת, שתהא מורכבת מכל העומדים על בסיס הציונות ההיסטורית, מכל שיש להם סובלנות די הצורך לחבּר פּרוגראַמה, שבה ימצא כל אחד את סיפוקו, ושהכל יוכלו לעבוד בה יחדיו. אך אם אין רוצים בכך, אם אומרים תמיד: “עם פלוני־אלמוני אינני עובד יחד! הוא איננו מבין כלום! כל עוד הוא מנהל את התעמולה, אין אני יכול לעבוד בשקט למען היזמה הפרטית!” – אזי באמת לא יתכן הדבר, אזי צריכים אנו להתפצל מפלגות מפלגות ולהמשיך את העבודה בתורת מפלגות; אך במקרה זה מוטב שהאחריות תחול על האנשים הראויים לכך (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות־כפיים).