רקע
זאב ז'בוטינסקי
הפרישה מן האכסקוטיבה ומן ההסתדרות הציונית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ז 1947

דברים במושב הועד הפועל הציוני ושיחה עם סופר “ראַזסווייט”

ברלין, ינוּאַר 1923


חילוקי־הדעות בין ז’בוטינסקי לבין וייצמאַן ושאר חברי ההנהלה באו לכלל ביטוי מורכּז במושב הועד הפועל הציוני, אשר נתכנס בברלין בינואר 1923.

אל המושב הזה נשלח מכתב מאת הועד הלאומי, חתום בידי דוד ילין, וי. בן־צבי, שבו נאמר, כי המצב המדיני בארץ קשה מאד; כי למרות אישור המאַנדאַט בחבר־הלאומים לא חל שינוי לטובה ביחס הממשלה אל הישוב, וכי בכּל מורגשת מגמה של איבה לגבי היהודים. במכתב מודגש, כי שיטת הממשלה בארץ מכוּונת במחשבה תחילה לשים לאַל את כל ההבטחות וההצהרות, שניתנו לעם ישראל. – אזעקתו זו של הועד הלאומי היתה האחד הצירים שעליהם סבב הויכוח בין ז’בוטינסקי לבין שאר חברי ההנהלה באותו מושב של הועד הפועל הציוני.

עניין צדדי, שהוסיף גם הוא נוֹפך לניגודים הפוליטיים, היה יחסם השלילי של רבים מחברי הועד הפועל הציוני אל ההסכם שנחתם בין ז’בוטינסקי לבין מ. א. סלאַווינסקי, מיניסטר אוקראיני בממשלת פטליורה, בדבר הקמת ז’נדאַרמריה יהודית בערי אוקראינה, שתגן על היהודים מפני פרעות. למרות שז’בוטינסקי חתם על הסכם זה בסמכות אישית בלבד, הוקמה בועד הפועל הציוני ועדת־חקירה בשאלה זו, שבראשה עמד יצחק גרינבוים.

הפולמוס נפתח באופן פוֹרמאַלי מסביב להצעתו הפוליטית של ז’בוטינסקי לועד הפועל הציוני, אשר הוגשה בתורת הצעת־מיעוט, (בניגוד להצעת־הרוב – הצעתה של ועדת־הרזוֹלוּציות), ובה נאמר:


 

הצעתו הפּוֹליטית של ז’בוטינסקי

"א) נוכח הקשיים הכספיים הרציניים שההסתדרות הציונית וקרן היסוד נתונות בהם עכשיו, ואשר עשויים להפריע להצלחתו של בנין הארץ, מכריז הועד הפועל:

מצד אחד, נובע מקשיים אלה ההכרח של מאמצים וקרבנות עוד יותר גדולים מצד הציונים בעבודתם למען הקרן, אבל, לעומת זה, נאלץ הועד הפועל לציין, כי קשיים אלה נובעים במידה רבה מאותו רגש של אי־בטחון, שנוצר מחמת המצב הפוליטי המעורפל, וביחוד מחמת הלך־רוחות בלתי־ידידותי בכמה חוגים של האדמיניסטרציה הארצישראלית, כפי שתוֹאָר במכתבו של הועד הלאומי.

הועד הפועל מטיל על ההנהלה להודיע על מצב־ענינים זה לממשלה הבריטית ולאדמיניסטרציה הארצישראלית, וכן להפנות את תשומת לבן לכך, כי במסיבות אלו, המרפות את המרץ הציוני, אין ההסתדרות רואה אפשרות להגשים את יעודיה הכספיים בהיקפם המלא, כפי הדרוש לצרכי הבנין.

ב) הועד הפועל מציין, כי המצאָם של פקידים בריטיים אנטישמיים, או אנטי־ציוֹניים, בהרכּבה של האדמיניסטרציה הארצישראלית סותר את המאַנדאַט, והוא מטיל על ההנהלה לנקוט בצעדים שיטתיים לביטול מצב זה.

ג) נוכח השמועות, כי מסמכים מסויימים של החדשים האחרונים,1 וביחוד הסכמת ההנהלה לתכנם, פירושם כביכול הסתלקות ההסתדרות הציונית מעקרונות הציונות השלימה, מצהיר הועד הפועל, כי סבור הוא, שאין יסוד לפרש שום נקודות במסמכים אלה, כאילו אינן מתיישבות עם תכנה ההיסטורי של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויות ההנהלה בפני הממשלה הבריטית אינן עשויות להתפרש שום פירוש אחר".

י. גרינבוים, שהציע את הצעת־הרוב בשם ועדת־הרזוֹלוּציות, עמד בעיקר על טעמי הסעיף השלישי, שהיה מכוּון נגד ז’בוטינסקי, כי בו נאמר, שחברי אכּסקוטיבה, אשר אינם מסכימים לקו היסודי של הרוב, לא יוכלו למלא תפקידים פוליטיים. גרינבוים אמר בין השאר: “לא נוכל להרשות, כי ההנהלה תיהפך למועדון ־ויכוחים וכי הדבר יחליש את כושר־פעולתה”. אמנם גם וייצמאַן מתכוון, שההנהלה תלחם להבטחת זכויותינו הפוליטיות, אך דעת ההנהלה היא, כי “במצב הנוכחי יש להקפיד, שמאבק זה ייערך בזהירות יתירה. וקודם־כל, יש לשמור על ההסתדרות הציונית מפני זעזועים”.

אחריו דיבר ז’בוטינסקי.

הסעיף השלישי של הצעת הועדה אומר, כי תפקידים פוליטיים יוכלו להטיל רק על אותם חברי ההנהלה המסכימים לקו היסודי של הרוב. דבר זה מלא סתירות פנימיות. מלבד זאת, אחדים מחברי ההנהלה שבמיעוט יש להם הרגשה, כי דבר־מה הצריך להעשות אינו נעשה. כלום יכולים הם לערער על כך בפני הועד הפועל? על כך רוצה אני תשובה.

מציע אני תיקון להצעות הועדה בצורת הרזוֹלוציות שהצעתי אתמול. דורש אני, שיצביעו עליהן. אחרי הצעות הועדה ואחר ששוב נתעורר כאן המשא־והמתן שלי עם סלאַווינסקי, שעליו אני עומד גם עכשיו, קמה לפני השאלה אם אוכל להוסיף להיות בהנהלה. ועוד: אחרי חילוקי־דעות פוליטיים ומוסריים כה עמוקים,כלום אוכל להשאר בהסתדרות? זקוק אני לבהירות בפני מצפוני שלי, ואבקשכם להצביע על הרזוֹלוּציות שהצעתי.

ד“ר ג. הלפרין, ד”ר מ. סולובייצ’יק, ריכאַרד ליכטהיים, ל. מוצקין וש. קפלנסקי נאמו אחרי־כן נגד הצעות ז’בוטינסקי ובעד “הנהלה אחידה”.

ד"ר ח. וייצמאַן אמר:

לא השתתפתי לגמרי בחיבורן של רזולוציות אלו, - בעיני חשוב רק דבר אחד: ליצור את התנאים הדרושים לעבודה פוריה. לפיכך עומד אני בפני הברירה: או להסיר מעל עצמי את האחריות או ליצור מינימום של תנאים שיבטיחו את אפשרות העבודה. שואל אני אתכם, כיצד יוכלו נציגיכם לנהל פעולה פוליטית, כשבינינו קיימים חילוקי־דעות עקרוניים בשאלת־היסוד של מדיניותנו? יש דורשים טקטיקה של מאבק גלוי נגד הממשלה האנגלית, ויש מתנגדים לטקטיקה זו. אני מתנגד לחלוטין לטקטיקה זו, משום שלדעתי היא מזיקה. ודאי תאמינו לי שגם אני מגיב באותו כאב על כל גילוייו החדשים של המצב הנוכחי. אלא שאינני יודע, מה דורש יותר עוז־רוח: להמשיך בעבודה כמו עד עכשיו, או להכריז בז’סטה טראַגית על טקטיקה זו של אולטימאַטוּמים. טוען אני, כי בכל בעיות־היסוד של תנועתנו עשתה ההנהלה את מלאכתה בלב שלם ובשיטתיות. הוגשה כאן רשימה שלימה של חטאי סמואל. אפשר להוסיף הרבה לרשימה זו ואפשר למחוק ממנה הרבה, אך סבורני שיש נזק בדבר, כשחבר ההנהלה מכריז בארץ ישראל, כי הציג לפניו כ“תפקיד בחיים” – להפיל את סמואל. ז’בוטינסקי כינני לעתים קרובות בשם cunctator.2 לדעתי, יכולים אנו לנקוט רק בטקטיקה זו של עקב בצד אגודל – טקטיקה אחרת לא תתכן אצלנו. אם תרצו לשנות את הטקטיקה שלנו, תצטרכו להחליף את המוסר המוציא לפועל. אני לא אצטרף לטקטיקה חדשה זו. חייבים אנו להביא בחשבון, כי המצב הכללי באנגליה היום אינו זה שהיה לפני שמונה שנים. אנגליה של שנת 1923 אינה אנגליה של שנת 1917. אילו רצה סמואל לבצע עתה ארץ ישראל פוליטיקה של “יד חזקה”, היה הדבר מעורר סערה – גם בדעת־הקהל האנגלית וגם בפּאַרלאַמנט האנגלי. לפיכך מייחס אני חשיבות כה רבה להרגעה היחסית, שאנו רואים כעת בארץ ישראל. זו דעתו של נציגכם הפוליטי, וסבורני – של ההנהלה כולה, חוץ מז’בוטינסקי. בעיני אלה הם עקרונות־היסוד של פעולתנו הפוליטית, וחובתכם לומר בפה מלא, אם מקבלים אתם אותם, אם לאו. איני יכול להמצא עוד במצב של “שבוי”, הקשור בשרשרת של סתירות רצופות. מבקש אני אתכם בכל לשון – לדון את דינכם ולשחררני. יכול אני לעשות בארץ ישראל מאות דברים אחרים, שיביאו, אולי, תועלת רבה יותר מכל מה שעשיתי עד כה. כך עומדת השאלה בפניכם. הוֹי, גם אני יכולתי להפעיל ז’סטות טראַגיות ולקרוא אתכם למאבק נגד הממשלה הבריטית. אבל, אל־נא תשכחו, כי זאת אפשר לעשות רק פעם אחת. מאבק זה איננו דרוש לנו כלל בשביל לצאת מן המשבר הכספי בשעה זו. אינני חושש לומר את האמת על מצב־הענינים הנוכחי בארץ ישראל. רוחשים לנו אימון גם בחוגים בלתי־ציוניים לחלוטין, כשאנו אומרים להם את מלוא האמת על ארץ ישראל, - בדבר זה נוכחתי שוב ברוֹמא ובמילאָנוֹ, - יש שפע של עובדות במציאות הארצישראלית המעוררות את האימון הזה. בזמן האחרון קיבלתי סכומים גדולים אפילו בשביל פעולתנו הפוליטית מארגונים אנטי־ציוניים, משום שהם נותנים אימון בנו ובעבודתנו.

אחרי וייצמאַן מילאו סוֹקוֹלוֹב וסוֹלוֹבייצ’יק, שהדגישו שוב את הצורך ב“הנהלה אחידה” וב“הבראת המצב”.

אחריהם דיבר שוב ז’בוטינסקי.

מכתב הועד הלאומי חתום בידי האדונים ילין ובן־צבי. אילו היו אנשים כאלה באירופה, היינו רואים כבוד לעצמנו לברכם בקרבנו. אפשר למתוח בקורת על כל דבר, אך דבר אחד אי־אפשר לשלול מאנשים אלה: הם מכירים את המצב בארץ. מכתבו של הועד הלאומי הוא קריאה לעזרה.

אצטער מאד, אם על קריאה זו ישיבו בנזיפה. אינני סבור, כי יהא זה צודק ונכון מבחינה מעשית. הועד הלאומי איננו הקברניט של ספינתנו, אבל הוא המצפּן, וכאשר המצפּן איננו שקט, פירוש הדבר, שנשקפת סכנה, ועלינו לנהוג במכתב זה כבזעקה לעזרה.

אשר לענינַי האישיים, שד“ר וייצמאַן נגע בהם כאן, יכול אני להסביר, כי ההנהלה הארצישראלית הזמינתני למסור ידיעות על המצב. בהתיעצות זו השתתפו שני מוסדות: ההנהלה ונשיאות הועד הלאומי. בישיבה סגורה זו בביתו של אוסישקין אמרתי אותו דבר אשר אמרתי כאן. אם אני חוזר ואומר זאת כעת, הרי תאמינו לדברי. אינני אחראי לדברים שדוברו שם על סמואל. מובן מאליו, שלא אמרתי, כי צריך “להפּיל” את סמואל. אמרתי רק, שיש להציג בפני סמואל תביעות מסויימות, ואם לא יגשימן, יש להביא את הדבר בפני הועד הפועל. אשר לטקטיקה, אמרתי בארץ ישראל אותו דבר שאמרתי גם כאן. בשאלת האוֹבּסטרוּקציה, שבאמצעותה אני הופך כביכול את ההנהלה ל”מועדון־ויכוחים“, הרי עזר לי כאן מר סוקולוב בצורה באמת־ג’נטלמנית. בסך־הכל יושב אני בלונדון חדשיים או שלשה חדשים וכאן מספרים, כי באובסטרוקציה שלי הרסתי את כל העבודה. בכלל היו רק שתי הזדמנויות, כשנתעוררו ויכוחים ביני לבין ההנהלה: בפעם הראשונה בשאלת ה”הגנה", ובפעם השניה בשאלת העליה, כאשר דרשתי את הרחבת הזכויות. ההנהלה דחתה את הצעותי, וכל הויכוח ארך רק בוקר אחד. באותה ישיבה דרשתי להסיר מסדר־היום שתי שאלות חשובות, ואחרי זאת היו לנו שלש ישיבות בביתו של סוקולוב, שבהן נידונו אותן השאלות. אינני עושה אוֹבּסטרוּקציה; וכן אין זו אמת, שאני “רוצה להכריז מלחמה על אנגליה”. אומר אני את ההיפך: על־ידי פעולה מתמידה ונמרצת אפשר להשיג במאה אחוז את מילוי תביעותינו. עד היום ניהלנו טקטיקה מסויימת, אשר הובילתנו אל המצב הנוכחי. פונה אני אל הועד הפועל בשאלה: הרוצים אתם גם להבא לנהל טקטיקה זו, או תעיזו לצאת לטקטיקה פעילה, שתקדם אותנו? אני – בעד טקטיקה תקיפה, ולשם כך אין לנו צורך לערוך מלחמה. –

ועתה אל שאלת ההנהלה האחידה. הענין לא בזה שמוציאים לפועל החלטות, אשר ההנהלה מחליטה עליהן בצוותא. השאלה היא בזה, שבכלל רואים כדבר בלתי־נוח את נוכחותו של אדם, שיש לו דעה אחרת בשאלות יסודיות. המסקנה צריכה להיות שאֵצא מן ההנהלה, מכיון שדעותיה אינן מתיישבות עם דעותי. האמינו לי, כי דבר בלתי־נעים ביותר הוא – לעבוד בקבוצה, שבה אינך רצוי. לכן, יהיה איפוא גם לי נעים מאד לצאת. אך מה לעשות במצפון? המצפון אומר לי: נבחרת, למען תגן על השקפותיך. חש אני בסכנה. מתקדמים אנו לקראת פשיטת־רגל פוליטית וכספית. כלום צריך אני ללכת? (קריאות: “כמובן”!) זהו ה“כמובן” שלכם, אבל לא שלי. אני מגן על השקפתי, וזוהי חובתי. אני כך הבנתי את הממשלה הקואליציונית, שאם יש דעות חלוקות, הרי קו פעולתה של ההנהלה צריך להיות הקו הממוצע של הדעות האלו. זו שאלה של מצפון. אדם, שאינו יכול למלא את חובתו כציוני, חייב לצאת מן ההסתדרות. הועד הפועל איננו רשאי להוציא חבר־הנהלה. אני אוסיף להיות חבר בהנהלה ואגן על השקפותי ואשתדל להוציאן לפועל. אשתדל להחליש את סכּנתן של ההשקפות הנגדיות, או, אם אכיר, שיש 'הבדל בין מצפונכם למצפוני, אסיק את המסקנות האחרונות.

ייתכן שלטיפּוסים כאלה אין מקום בהסתדרות.

את הויכוח סיים שוב י. גרינבוים כיו"ר ועדת־הרזולוציות:

כיצד להסביר את העובדה, כי ז’בוטינסקי הוא הגיבור של כל ישיבותינו? אני מסביר את הדבר לעצמי באופן זה: ראשית, משום שאוהבים אותו. ושנית, משום שיש לו הכשרון לשוות אופי דראַמטי לדברים שאינם דרמאַטיים כלל. שומעים לא את מחשבותיך, אלא את הטוֹן שלך. אם אינך רוצה ואינך יכול, אל־נא תעשה דראַמות. (ז’בוטינסקי: “מהי איפוא המסקנה”?) אגיד לך: יציאתך מן ההנהלה. ז’בוטינסקי נהפך קמעא קמעא ל“ענין” בהתדרות הציונית. הטקטיקה שלו היא – החרפה מתמדת של אחת השאלות. לפנים היתה זו הנהגת הלשון העברית, אחרי־כן – הלסינגפוֹרס, עתה – הבקורת על אנגליה ועל סמואל. ובזה כלול הדבר, שאני מכנהו בשם דרמאַטיזציה, משום שאתה, מר ז’בוטינסקי, יודע היטב, כי דברים אלה לא ייתכנו. ממה ששמענו כאן תתבהר לרבים משמעוּתן של הרזולוציות המוצעות כאן. עד לקונגרס הבא צריכים אנו ליצור מצב שאפשר לשׂאתו. ההנהלה צריכה ליהפך למוסד מוציא־לפועל המוכשר לפעול. לכן לא תתכן כל אפשרות של ערעור. אם חבר ההנהלה יוצא מתוכה, אין מזמינים אותו עוד לישיבות הועד הפועל. זאת רצינו להביע בסעיף השלישי. שוב מבקש אני לקבל את הרזולוציה.

ב־6 קןלות נגד 4 נדחית ההצבעה על הצעות־המיעוט, ואחרי־כן מתקבלת הצעת־הרוב. רק הסעיף השלישי נדחה ב־8 קולות נגד 5.


ז’בוטינסקי

הריני מצהיר, כי אשאר גם להבא בהנהלה ואוסיף להלחם להשקפותי.

* * * * *

לישיבה הבאה, למחרת היום, ז’בוטינסקי לא בא. הוא שלח אליה את מכתב־ההתפטרות הבא, שהוקרא על־ידי ד"ר האַנטקה.


 

מכתב־ההתפטרות של ז’בוטינסקי

"אל יושב־ראש הועד הפועל.

"אדוני הנשיא הנכבד!

"עיינתי במשמעותן של ההחלטות אשר נתקבלו אתמול על־ידי הועד הפועל, והריני נאלץ לציין, כי בעיני אין הן מתיישבות עם העקרונות ועם האינטרסים של הציונות:

א) הועד הלאומי, נציגותו הנבחרת של הישוב העברי בארץ ישראל, פנה אל הועד הפועל במכתב, המתאר במרי־זעם את יחסה של הממשלה המקומית אל היהודים ואל הציונות ואת המצב הפוליטי הנובע מיחס זה. הועד הפועל דחה בקשת עזרה זו.

ב) הקונגרס הי"ב החליט בזמנו לשגר אל סיר הרברט סמואל משלחת, שמתפקידה היה להודיע לו את דעתו הגלויה של הציבור הציוני על מדיניותו, להצביע לפניו על ההכרח לשנותה שינוי מוחלט, וכן למסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. ההנהלה לא הוציאה לפועל החלטה זו של הקונגרס (בימי שהותי באמריקה ועל אף תביעתי בכתב שהמשלחת תשוגר ללא דיחוי). עתה הצעתי לפני הועד הפועל, כי מאחר שכבר מאוחר לשגר משלחת, לפחות יש לומר את האמת לנציב העליון באמצעות המוסדות הקבועים של התנועה. ביחוד עמדתי על כך, שנבהיר גם לנציב העליון וגם להנהלתו הבריטית הממונה עליו, כמה הרסנית השפעתו של המצב הפוליטי, שנוצר מחמת המדיניות שלו, על אוסף־הכספים שלנו. הועד הפועל מאֵן לקבל תביעה זו.

ג) תבעתי מן הועד הפועל, שיכריז על יחסנו אל נוכחותם של אנטי־ציונים, ואפילו אנטישמיים, בהרכב הפקידות הגבוהה בארץ “הבית הלאומי”. הועד הפועל לא קיבל רזוֹלוּציה זו.

ד) נוכח הדעה הנפוצה, כי ההסתדרות הציונית הסתלקה, כביכול, מחזונו של הרצל, תבעתי מן הועד הפועל שיכריז, כי התנועה עומדת עמידה איתנה על יסוד תכנה ומשמעוּתה ההיסטוֹרית של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויותינו בפני מעצמת המאַנדאַט אינן ניתנות לשום פירוש אחר. הועד הפועל מאֵן להכריז הכרזה זו.

בהחלטותיו אלו אישר הועד הפועל ללא שינויים אותה טקטיקה, שממנה נשקפת סכנת ירידה לתנועה ופשיטת רגל למפעל היהודי בארץ.

אָפיינית לטקטיקה זו השקפת־היסוד שלה, כי הצד, שאין בידו אמצעי־כפיה, לא יוכל לתבוע מאת הממשלה הבריטית אף את זכותו החוקית. הריני מצהיר, כי השקפה זו כוזבת. מי שיעמוד בעקשנות וללא רתיעה על מילוּיה המלא של זכותו, ימצא אצל העם אנגלי ואצל ממשלתו רק הסכמה, יחס של כבוד וגם – אפילו אחרי מאבק ממושך – הכּרה צודקת. נהפוך הוא, דוקא מן הטקטיקה של מורך־לב נשקפת סכנה של דימוֹראַליזאַציה בשלטון, גם במערב וגם במזרח.

לפיכך רואה אני כחובתי להפר טקטיקה זו הן בדרך של אוֹפּוֹזיציה גלויה והן על־ידי צעדים פוליטיים בלתי־תלויים. סבור אני, כי זו גם זכותו של כל ציוני, לאחר שהקונגרס הי"ב, בבחרו בי להנהלה, אישר את פעולתי הפוליטית בתקופת השנים 1915 – 1918, שהתנהלה באופן עצמאי ולמרות רצונו של המוסד המנהל במפלגה.

הרבה יותר נוח היה לי – ואין לי שום ספק שאני גם רשאי לכך – לנהל מלחמה זאת במלוא היקפה בלי להסתלק מן התואר של חבר ההנהלה. אך רצוי ככל האפשר להגן על מצבה של ההסתדרות, כל כמה שהיא מהווה על־פי המאַנדאַט את “הסוכנות היהודית”.

לפיכך מודיע אני בזה על פירשתי מן ההנהלה; ומאחר שאינני מכיר עוד, כמובן, בסמכותה של הנהלה זו, רואה אני את עצמי כיוצא מן ההסתדרות הציונית.

בכבוד גמור,

ז. ז’בוטינסקי.

18 בינואר 1923.


כעבור ימים מספר נתפרסמה בשבועון “ראַזסווייט” בברלין שיחה עם ז’בוטינסקי, חתומה בידי י. קלינוֹב, שבה ניתנה תשובתו על השאלות הבאות:

א) מה היתה פעולתוֹ בהנהלה?

ב) מה היו טעמי התפטרותו מן ההנהלה?

ג) מה היו טעמי פרישתוֹ מן ההסתדרות הציונית?


הדין־והחשבון על פעולתי בהנהלה מן ה־15 בספּטמבר 1921 ועד ל־18 ביאַנוּאַר 1923 יהיה קצר מאד.

אם ננכּה מתקופה זו את הזמן ששהיתי באמריקה, באיטליה בארץ ישראל, הרי עבדתי למעשה בהנהלה בלונדון בסך־הכל כשלשה חדשים.

רוב פעולתה של ההנהלה נעשה איפוא ללא השתתפותי. נוטל אני אחריות מלאה לצעדיה הבאים של ההנהלה:

א) ב־1 בדצמבר 1921 הוגש לממשלה הבריטית תזכיר, בחתימת נשיא ההסתדרות, בהצעה להקים מחדש את הגדודים העבריים בארץ ישראל.

ב) בנובמבר 1922 החליטה ההנהלה להשתדל למען ליגאַליזציה גמורה של ה“הגנה” בתנאי שיוקם ארגון מוּכּר, בעל משמעת והייראַרכיה פנימית, ועם אימונים שיטתיים.

ג) באותו חודש, אחרי שיחה מפורטת עם הקוֹלוֹנל קיש, הצבעתי בעד מינויו כנציג פוליטי של ההנהלה הארצישראלית.

ד) הריני שותף מלא באחריותה של ההנהלה בלונדון לחתימת הסכמתנו ל“ספר הלבן”. הוא הוגש לפני לראשונה ביום שובו מאמריקה. נאמר לי, כי השלטונות דורשים את הסכמתנו כבר באותו לילה, מתוך איום שיעיינו מחדש בסעיף ד' של המאַנדאַט (הסעיף בדבר הסוכנות היהודית). את הטוֹן של “הספר הלבן” ראיתי כמשפיל, אך אינני מתעניין ביותר בטוֹן של הספרות הרשמית. ואולם, לעולם לא הייתי מניח שנחתום ונסכים – על אף כל האיומים -, אילו הכיל “הספר הלבן” אפילו שורה אחת, העשויה, לפי ניתוח משפטי, למנוע את זכותנו ליצור בהדרגה רוב יהודי בארץ ישראל. שורות כאלו אינן ב“ספר הלבן”, וכל שאר תכנו אין בו חשיבות של ממש.

עלי לציין עוד שתי נקודות.

בישיבת הועדה הפּוֹליטית של הקונגרס הי"ב עמדתי בתוקף על שיגור משלחת, שתצביע בפני סיר הרברט סמואל על שאנו חולקים בהחלט על מדיניותו; שתשאל אותו, אם יסכים לחולל תמורות יסודיות, ותמסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. מאמריקה כתבתי להנהלה במכתב מנומק מיום 24 בנובמבר 1921: “עומד אני בכל תוקף על כך, שתשוגר הועדה לארץ ישראל, וכי תשוגר ככל האפשר ללא דיחוי”. לפיכך דוחה אני כל אחריות לכך, שהחלטה זו של הקונגרס לא הוצאה לפועל.

שנית: לארץ ישראל נסעתי בענינים פרטיים לגמרי. אך, בהיותי שם, היתה לי שיחה עם סיר הרברט סמואל. היא נערכה לא ביזמתי שלי. בשיחה זו הודעתי לנציב העליון בנימוס ובתקיפות את דעתי, כי הטקטיקה הנוכחית של האדמיניסטרציה הארצישראלית משתקת אצל ציונים מן השורה את כושר־המעשה ואת אמונתם במפעל, ומוליכה לפיכך בהכרח לפשיטת־רגל כספית של כל עבודתנו בארץ ישראל.

לסיום אוסיף, כי בתקופת פעולתי בהנהלה נתגלו רק שתי נקודות של חילוקי־דעות יסודיים בקרב חֶבֶר זה.

הנקודה האחת – שאלת היחס אל תכנית הפדרציה הערבית. ד“ר וייצמאַן מתיחס לתכנית זו בהתעניינות אוהדת; שאר חברי ההנהלה בלונדון, חוץ ממני – בשלילה מוחלטת. בעניין זה תמכתי בהקשפתו של ד”ר וייצמאַן אם־כי אינני מאמין בהצלחת משא־ומתן ממין זה; אך סבורני, שיש מן התועלת לנהלו בכנוּת ומתוך רצון טוב, כדי להבהיר אחת ולתמיד, אם יש או אין בהווה אפשרות אוֹבּייקטיבית של הסכם עם הערבים תוך כדי ערובּה מלאה וממשית לאינטרסים של הציונות.

הנקודה השניה של מחלוקת היתה השאלה בדבר הטקטיקה לגבי המצב הפוליטי שנוצר בארץ ישראל. מחלוקת זו היא שהובילה ליציאתי מן ההנהלה ומן ההסתדרות.

המצב הפוליטי בארץ נראה בעיני כמצב ללא־נשוא. ככל שיהיה פירושו של הביטוי המעורפל “בית לאומי” – מכל מקום לא תוכל להיות זאת ארץ, שבהנהלתה ממלאים תפקיד חשוב, לעתים קרובות תפקיד ראשי, אנשים אנטי־ציוניים ואפילו אנטישמיים. הועד הפועל קיבל על כך תלונה ברורה ומרה מן הועד הלאומי. אינני מבין, כיצד אפשר היה להשיב עליה תשובה כאותה הכלולה ברזוֹלוּציה של הועד הפועל. הועד הלאומי אינו תובע לעצמו את ניהול המדיניות של ההסתדרות הציונית. אך בדבר אחד אין להטיל ספק בסמכותו – הוא המומחה הטוב והמושלם ביותר בשאלה מה מתרחש באמת בארץ ישראל. נוכח העדות שלו נודעת לרשמיו האישיים של נשיא ההסתדרות הציונית, מביקורו הקצר בארץ, רק חשיבות יחסית, כמו הסתכלותו של תייר משכיל.

המצב שתואר במכתבו של הועד הלאומי בהחלט ניתן, לפי דעתי, לתיקון יסודי. כל הדיבורים על כך, שאין לתקנוֹ אלא אם מכריזים “מלחמה” על אנגליה, אינם אלא דיבורי־סרק. אין כל סיבה לצייר ממשלה תרבותית כאילו היא שודד־דרכים, שאין אתה יכול להידבר עמו אלא כשנשק בידך. במאַנדאַט נאמר, כי אנגליה מתחייבת “ליצור בארץ תנאים אדמיניסטרטיביים, אשר יסייעו לפיתוחו של הבית הלאומי לעם ישראל”, וכי אנגליה מתחייבת במידת האפשרות “להקל על התישבותם הצפופה של היהודים על הקרקע לרבות אדמות הממשלה”. סעיפי מאַנדאַט אלה הם היסוד, שעליו אפשר להלחם למען זכויותינו, בלי שנכריז שום “מלחמה”. אך לשם כך דרושה טקטיקה של תקיפות ועקשנות ללא רתיעה. כשאתה נלחם לזכותך – אפילו בפני צד תרבותי ביותר -, הרי נאלץ אתה לפעמים להציג גם דרישות, שאינן נוחות או אינן נעימות לאותו צד. ואף־על־פי־כן, יש להציג תביעות אלו ולעמוד עליהן, ככל שתהיינה בלתי־נעימות לו – ואם נובעות הן מתוך זכותך הברורה, תמיד מכיר בהן הצד הבריטי, בסופו של דבר. אך הטקטיקה הנוכחית שלנו בנויה על כך, שלעולם לא נעמוד על התביעות, שהצגתן תגרום לעקימת שפתיו של הצד שכנגד. לאן דרך זו הובילה – רואים אתם במו עיניכם. הטקטיקה הנוכחית שלנו מזכירה את האימוּנים בחרבות־סיוף: כשחרב זו נתקלת במקום רך, הריהי מעמיקה לחדור. אך אם תתקל בכפתור־עצם או בנרתיק־סיגריות הרי תתעקם והעניין נגמר. אין לנו צורך באמנות־ריקודים זו. לנו דרושה רק פּצירה, שתפעל בלי־חשׂך ובלי הרף. וזוהי הטקטיקה הפוליטית היחידה, שהאנגלים רוחשים לה כבוד.

האגדה, כי שואף אני, כביכול, לסילוקו של סמואל “ויהי מה” – אינה אלא אגדה. שואף אני לתמורה יסודית בטקטיקה של סמואל, ואהיה מאושר מאד, אם הוא עצמו יסכים לחולל תמורה זו. אבל, להשלים עם משטר בנוסח קֶרֶנסקי,3 שתחת חסותו צומחים בנחת כוחות אויבים, רק משום שקרנסקי זה יהודי – טקטיקה זו מוליכה לדעתי לאבדון, ואין להרשותה.

המליצות על כך, שלנו חשובה לא הפוליטיקה אלא רק הכלכלה, רק מפעל־הבנין – מליצות אלו יודע אני בעל־פה, אך אין להם שום שייכות לענין. כלכלתנו בנויה בעיקר על תרומות מרצון, על קרן היסוד. וגם המפעלים הפרטיים בארץ ישראל מושכים לפי שעה הון, כידוע לכּל, בעיקר לא בגלל סיכויי הרווחים שלהם, אלא מתוך התלהבות לאומית. אפשר להצטער על כך, אבל זה המצב. ההתלהבות, האמונה, התרוממות־הרוח, ושאר גורמים, שאין להם מנין ומשקל, הם המהווים, לפיכך, את היסוד לכל כלכלתנו ולכל בניננו.

והעיקר הוא כאן לא בהלך־רוחם של ההמונים הנותנים את הכסף, אלא בהלך־רוחו של אותו צבא קטן של עובדים ציוניים מן השורה, בארצות השונות, שצריכים להתדפק על כל דלת יהודית ולאסוף את הכספים הללו. מי שאומר, כי המצב הפוליטי בארץ ישראל “לחלוּטין אינו משפיע” על כושר־פעולתם של העובדים הללו, הריהו מכחיש עובדות פסיכולוגיות ברורות וגלויות לעין. כאשר מתפשט בתבל כולה הרושם, כי בארץ ישראל קיים משטר, כפי שתואר במכתבו של הועד הלאומי, וכי – עוד גרוע מזה – עמו השלימה ההסתדרות הציונית עצמה, הרי רפות ידיו של המַתרים הציוני ומתערערת כל הכלכלה שלנו.

על סמך נסיון של עבודה במשך שנתיים וחצי למען קרן היסוד – הן מן המרכז והן כמתרים – מצהיר אני באזניכם בפשטות ובבהירות, כי המשכתה של הטקטיקה הנוכחית תובילנו בהכרח לפשיטת־רגל כספית. והצרה אינה נעוצה כל־כך באורח־פעולתה של האדמיניסטרציה הזרה, אלא באי־ההתנגדות מצד “השלטון” הציוני שלנו. אילו ידע המתרים מן השורה, כי מנהיגיו נאבקים בהתמדה ובעקשנות, כי עתה נתמלא גם הוא מרץ, ומרצו המוגבר היה מתבטא בזרם של אמצעים אל קופתנו. אך אם נוצר אצלו הרושם, כי מנהיגיו השלימו עם העובדה, שהציונות תצומצם כמעט עד אפס, מן ההכרח שתקפוץ עליו אדישוּת.

עתה אומרים לשלוח כמעט את כל חברי ההנהלה והועד הפועל לארצות שונות כדי לאסוף כסף. מאחל אני להם הצלחה בכל מעשיהם ומקווה שיעלה בידם לחשמל את העובדים המקומיים עד כדי כך, שנוכל לפחות למלא את “התקציב”. אבל, חישמול אינו שיטה ולא יועיל לזמן רב; והפיכת המנהיגים ל“משולחים” נודדים, הרי זה ניצול כזה של הכוחות, שההתדרות הציונית תשלם בעדו מחיר יקר.

טועים אלה המניחים, כי אני מתכוון בפשטות להקים אופוזיציה להנהלה, ולכן יכולתי להשאר בשקט בשורות ההסתדרות. יתכן על כן: אילו רציתי גם להבא “לתקן” את ההנהלה, הרי הדבר הנוח ביותר בשבילי היה להשאר בתוכה, כי בחדשים המעטים של פעולתי בחֶבֶר זה כבר נוכחתי כי לעולם אין הוא יכול לעשות דבר, שאני מתנגד לו התנגדות תקיפה. אך דומני כי התפקיד להיות תמיד ה“סוחב” את ההנהלה, ביחוד בעבודת ההוצאה לפועל, אינו לפי כוחותי. לכן החלטתי להסתלק. אין בדעתי להתפלמס עם ההנהלה. מתכוון אני לפעול באופן בלתי־תלוי ממנה, לפעול “כלפי־חוץ”, ואם אוכל – להעמיד את ההסתדרות הציונית בפני עובדות קיימות. וכאן מסרב אני, כמובן, לחלוטין להתחשב לא רק בסמכותם, אלא גם בדעותיהם של מוסדות־מפלגה כלשהם.

בכלל אין הבעיה בהנהלה. הבעיה היא בהסתדרות הציונית, ונוכח כוונותי אלו לא אוכל להשאר בה מתוך הנימוקים הבאים.. לפי הסעיף הרביעי של המאַנדאַט מוּכּרת ההסתדרות הציונית כ“סוכנות היהודית”, כל עוד הממשלה האנגלית רואה את חוקת ההסתדרות הציונית ה“מתאימה”. ההגיון מחייב איפוא, שיתעורר חשש, כי חוקה, שלפיה יוכל חבר־מפלגה לעשות בניגוד לרצון מוסדותיה בלי שיפרוש ממנה, תוכרז ל“בלתי־מתאימה”. דבר זה היה עשוי לערער את מעמדה של ההסתדרות הציונית בתורת “הסוכנות היהודית”. בזאת אינני רוצה, וטעם פּאַטריוֹטי טהור זה הוא עתה הסיבה היחידה לפרישתי מן ההסתדרות הציונית. דוקא כך צריך לעשות במסיבות הקיימות כל אדם המתכוון לא רק למתוח ביקורת, אלא לנתק בפועל את המשמעת המפלגתית – ואכן, זוהי כוונתי.

אך, מלבד כל אלה, הולך וגובר בי הספק, אם יש בכלל יסוד להמצאי בשורות ההסתדרות הציונית. למעלה מעשרים שנה הייתי ציוני פעיל. מלבד האשמות והתנפלויות לא ראיתי עד עכשיו דבר. מעתה לא אסכים עוד לכך. יתכן, כי העמדה שעתה נקטתי בה עוד איננה עמדתי הסופית. אם אראה, שגם כעובד בלתי־תלוי לא אמצא דרך משותפת עם הציונים, מוכן אהיה להסיק את המסקנה האחרונה ולהסתלק לחלוטין ולעולם ועד מן העבודה הציבורית הציונית. אך דבר אחד אבקש לזכור – אחת ולתמיד: לעולם לא אהיה מגשים או מסייע לתכניות, שאינן הולמות את תכניותי. לא בקרב ההסתדרות ולא מחוץ לשורותיה לא יוכל להווצר מצב, שבו אעשה דבר מלבד מה שאומרים לי ה“אורים־ותומים”4, שצריכים להיות אצל כל אדם. מעמדתי זו לא תזיז אותי שום הסתמכות על “דעת הציבור”. תפקידו של פּובּליציסטן ושל עסקן ציבורי, כפי שאני מבינו, אינו בכך, ש“ילך בעקבות” דעת הציבור או ש“יבטא” אותה, אלא בזה, שיוביל אותה – ואם תרצו, שיסחוב אותה. אם יספיקו לי הכוחות, אעשה זאת; אם לאו – יהא זה יותר ישר להפּרד.


על השאלה בדבר יחסו אל הועדה בענין סלאַווינסקי השיב ז’בוטינסקי:

אשר לועדה בענין ההסכם ביני ובין מ. א. סלאַווינסקי, הרי יחסו של הועד הפועל אליו לא עניין אותי, לא עתה ולא קודם לכן, ולא התכוונתי להתחשב בדעה זו לא בתורת חבר ההנהלה ולא בתורת איש פרטי. ההחלטה הפּוֹליטית ח', שנתקבלה בקונגרס האחרון, אומרת: “הקונגרס מצהיר, כי כל פעולה פוליטית בארצות־הגולה כפופה אך ורק לאיגודים או לפדרציות המקומיים, והם פועלים בשטח זה באופן עצמאי ובאורח בלתי תלוי במוסד המנהל של ההסתדרות הציונית העולמית”.

בזה מסתיים הענין. יכול אני להודיע מלבד זאת, כי ההנהלה, שנטלה על עצמה את האחריות למסור לועד הפועל את דעתה בענין זה, הביאה לפני הכינוס רזולוציה המכילה שלשה סעיפים אלה:

"א) עצם הענין איננו כפוף לא להנהלה ולא לועד הפועל.

ב) ההסתדרות היחידה הקיימת עכשיו, שהענין בסמכותה – הפדרציה של הציונים הרוסיים־אוקראיניים בחוץ־לארץ – עיינה בדבר וקיבלה רזוֹלוּציה, ולא נותר לנו אלא לרשמה לפנינו.

ג) בתקנות ההסתדרות אין סעיף האוסר על חברי ההנהלה, בתורת אנשים פרטיים, לעסוק בפוֹליטיקה המקומית של ארצות־הגולה – בתנאי, שגם לצד שכנגד יהא ברור, כי אותו אדם פועל בתורת איש פרטי; וההנהלה מציינת, על סמך המסמכים שהוגשו לפניה, כי תנאי זה קוּיים במקרה דנן".

קבלת רזוֹלוּציה זו של ההנהלה על־ידי הועד הפועל היתה מובטחת; ובכלל, כל הצבעה של הועד הפועל בשאלה זו אין בה כדי להשפיע על יחסי לא אל ההנהלה ולא אל המפלגה.



  1. הכוונה לספר הלבן משנת 1922. – (המתרגם).  ↩

  2. הססן. – (המתרגם).  ↩

  3. ראש ממשלת רוסיה בין מהפכת פברואר למהפכת אוקטובר 1917. – (המתרגם)  ↩

  4. במקור: “האוֹראַקול של דלפיו”. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות