עַל סוֹפְרִים

מאת

אשר ברש

---

על סופרים - הקדמה

מאת

אשר ברש

כחוט-מוביל בעבודת כינוס החומר מתפוצותיו לצרכי הכרך שלפנינו שמשו לנו שלושת המדורות המתאימים אשר בחוברת “אשר ברש, ביבליוגרפיה” מאת שמואל לחובר, הוצאת “מסדה”, תל-אביב, י“א סיון, תשי”ג: א) על סופרים עברים (אצלנו: “על סופרים”); ממחברתו של סופר עברי (אצלנו: “ממחברתי”); וג) הערות וציונים. כותרות שני המדורות האחרונים הן של ברש עצמוֹ, שכן שמשו לו שמות-כוללים לגבי רשימות וכו'. עניינים מספר – והם מועטים – שנעלמו מעיני הביבליוגראף, הובאו לכאן על-ידינו אם מתיקוֹ של הסופר עצמו ואם ממקומות פירסומם לאחר עיון מדוקדק בבמות הספרותיות בהן השתתף.

לגבי מיוּן החומר לשם קביעתוֹ במדורות ביקשנו לקיים: א) תיאוּם העניינים לפי נושאיהם ותכנם; ב) סימוך דברים שעניינם אותו נושא עצמו; ג) רציפוּת של עניינים המשתייכים זל"ז לפי תבניתם.

מתוֹך שמירת עקרונות אלה סטינו ממילא מקו החלוקה אשר בחוברת ה“ביבליוגרפיה” הנזכרת: א) בהנעת עניין זה או אחר ממקומו במדור מסוּיים; ב) באי הקפדה על רציפוּת התאריכים; ג) בכינוּס עניינים מגובשי צורה ותכן – ממסות קטנות ועד אפוריזמין – מפזוריהם בין דברים בעלי כמות וקביעתם במדור מיוחד: “מאמרות ואמרות” – כנויים המצויים, אגב, גם אצל המחבר.

חדש הוא שם המדור “שכחה ונוספות”. הסיפורים והרשימות הבלטריסטיות שבמדור זה, פורסמו כולם בשעתם בכתבי-עת, מהם שהובאו בספרי ברש שבהוצאות קודמות, אולם לתוך ב' הכרכים של “כתבי א. ברש”, שבעריכת הסופר עצמו, כידוע, לא באו. מדוע? ויתור? שכחה? אם כך ואם כך, – אנו מצדנו, הכרענו לצד “הן”. במדור זה הבאנו גם את הפרקים מ“מגילת מלכיצדק”, שלא נשלמה.

ב“דברי הקדמה” שבמבוא המדור “משיחות ערב” עומד ברש על ערך המיבחר הקטן מאוצר הסיפורים העממיים “המתגלגל מדור לדור בפיהם של מספרים ערביים מבני הארץ”, ששאבם מתוך קבצים מתורגמים וקלעם למחרוזת עברית. “בתכלית קיצורם ובתמצית סגנונם הם דומים עד להפליא לחלקים שונים של אגדתנו המדרשית. מחמת הטעם האחרון השתמשתי בהרצאתי על הרוב בסגנון האגדה” – – ולהלן: “לשם שלימות הסיפור הרשיתי לי לפעמים העתקת מוטיבים או ציורים ממקום למקום, וגם תוספות קצרות הכל מתוך הקפדה יתירה על רוח המקור”. אכן, מצאנו לנכון לכלול את ה“שׂיחות” בכרך זה, משום שהוטבע בהן חותם יכלתו הסגנונית היוצרת של מתרגמן ומעבּדן.

ההוצאה

---

ח.נ. ביאליק

מאת

אשר ברש

גְדוֹל יוֹצריה של שירתנוּ הצעירה הוּא בּלי-ספק בּיאליק. הוּא נכנס אל טרקלין השירה כּשבּגדי בּיהמ"ד עדיין עליו, יצא מבּפנים והתריע לפנים ולפיכך היתה גם שירתוֹ משוּעבּדת לאוֹתם תנאי-המקוֹם, שמשם נחצבוּ. התסיסה הלאוּמית, הצמאוֹן לאוֹר, כלוֹמר, היציאה מן החשכה הגיטוֹאית, מאלה נארגה הטלית שבּה נתעטפה בּת-שירתוֹ של בּיאליק.

רבּים הגדירוּ אוֹתוֹ משוּם-כּך בּשתי מלים: “משוֹרר לאוּמי” ואף אני איני מכחיש שבּיאליק הריהוּ כוּלוֹ לאוּמי, אבל במוּבן אחר לגמרי, במוּבן שכל מה שהוּשר ע"י משוֹרר עברי וּבשׂפה העברית, הרי זה בּכלל שירה לאוּמית. וכאן רצוֹני להתעכּב משהוּ על “השירה הלאוּמית” כּביכוֹל, שנוֹצרה אצלנוּ במשך כמה וכמה דוֹרוֹת. כּמדוּמה שלשלוּם אוּמה ולשוֹן אין שירה לאוּמית כּזאת אשר לנוּ. במוּבן שירה אנוּ מבינים יצירה לאוּמית, שבּה משתקפים חיי האוּמה, גבוּרתה וחוּלשתה, מעלוֹתיה וחסרוֹנוֹתיה, צערה וגעגוּעיה, כּזוֹ שיש לגוֹיים, מעין אלה שיצר גיטה לגרמנים, אוֹ מיצקביץ' לפוֹלנים, בּעוֹד שהשירה הלאוּמית שלנוּ עד היוֹם הזה, ועד בּכלל, אינה אלא על אוֹדוֹת העם, שירה שהיא יוֹתר פּרוֹפּגנדה מאמנוּת, וּלפיכך מן ההכרח שהיא גם שטחית ויש די-מקוֹם שתהא שבּלוֹנית, שלא תהא אפילוּ רצינית ויוֹצאת מן הלב. רוֹב “השירים הלאוּמיים” שלנוּ עוֹשׂים את הרוֹשם כּאילוּ נתחבּרוּ בּשביל נשפים לדקלמציה. יש שהפַּטוֹס שבּהם מגיע למדרגה אמנוּתית ידוּעה, בּיחוּד אצל בּיאליק, אבל אין עדיין הפּטוֹס עצמוֹ עוֹשׂה את היצירה. אבל למה לי להרבּוֹת דברים על יצירת-כּוֹי זוֹ, יבוֹא מי שעסק בּה רוֹב שנוֹתיו וידבּר בעצמוֹ¹ : "עתה, ‘עם שקיעת החמה’ הגיעה כמדוּמה השעה, שהשירה הלאוּמית תקבּל את טליתה ותצא להתפּלל ערבית בּביתה בּיחידוּת. כֹּל מה שיש בּוֹ מכּח היצירה הפּיוּטית של האוּמה ואישיה הריהוּ בּכלל שירה לאוּמית. מן הלב העברי תצא ואֶל הלב העברי תשוּב ויציאתה כּביאתה עושה רוֹשם בּלבבוֹ של העברי הצעיר, שהתחיל, כּמדוּמה, לבקש אף הוּא את תפקידוֹ כּכל ‘הלבבוֹת’ שבּעוֹלם. אנוּ עוֹמדים עתה בּשעת נעילה גדוֹלה לחיינוּ, נעילה של יוֹם כּפּוּר ארוֹך וגדוֹל, אלפּיִם שנה שכּוּלם יוֹם-כּפּוּר. אלפּיִם שנה רצוּפוֹת אנוּ עוֹמדים בּתפלה, עוֹמדים

וּבוֹכים, עוֹמדים וּמתודים, ואין אנוּ יוֹדעים על חטאוֹתיו של מי. רב לנוּ! מעוּנים אנחנוּ, עייפים אנחנוּ, השוֹפר רוֹעד בּיד ‘הבּעל תוֹקע’,

העדיין לא הגיעה השעה? – – "

כּן, כּבר הגיעה השעה, לא רק להיוֹת כּוֹס בּין חרבוֹת שאינוֹ “משבּר הלבבוֹת” אלא גם להיוֹת “זמיר על ענף עץ הדר המשׂמח אלהים ואנשים”. העם כּבר נלאה לשמוֹע מפּי המשוֹררים ש“ציוֹן היא חלקם וּמשׂוֹשׂם” ושהם “אוֹהבים אוֹתה וּמתאוים אליה”. את האהבה הזאת הבּיע בּאמנוּת שאין דוּגמתה עוֹד הלוי הגדוֹל וכל המוֹסיף גוֹרע. העם כּבר נלאה לשמוֹע גם את הקינה על היוֹתוֹ “חציר יבש, ציץ נוֹבל” וגומר, את הקינה הזאת הבּיעוּ בּיתר שׂאת עוֹד חוֹזינוּ הנצחיים. בּכלל אין העם רוֹצה שידבּרוּ עליו כּ"כּ הרבּה, שיפתוּהוּ לאהוֹב. אין זה עוֹד אוֹתוֹ העם הפַּסיבי שיסכּים לֵישב בּחיבּוּק ידים וּלהסכּים לדברי הקינה והרינה על חשבּוֹנוֹ. כּכל אוֹרגניזמוּס חי וּמפוּתח דוֹרש הוּא מזוֹנוֹת, וּבזמן שבּנינוּ

הוֹלכים וּמבקשים להם מזוֹנוֹתיהם בּספריוֹת אחרוֹת אין אנוּ יכוֹלים לכון לבּנוּ אל הצעקה הנוֹשנה, תהא גם פַּטטית על אחת שבע!… אף הכּוָנה החינוּכית שבּדרך זוֹ מוּטעית היא מעיקרא. הבלטת המוּמים והטעמתם התמידית עוֹד תגדיל אוֹתם ותרבּה את רפיוֹן הרוּח. כּן, כּבר הגיעה השעה שתוָצר גם אצלנוּ שירה של ממש, שירה השוֹאבת מכּל מצפּוּני האדם והתבל, שירה שתזעזע את כּל הלבבוֹת בּקרבּנוּ. ותקוּפה זוֹ כּבר התחילה בּחיינוּ. בּיאליק

שהשקיע כּל כּך הרבּה כּחוֹת-נפש ואוֹצרוֹת-המצאה “בשירה הלאוּמית” הנזכּרת הכּיר עכשיו, בּשעת מנחה ליצירתוֹ, את עותתו ומכּה על לבּוֹ “על חטא”, והכּרה זוֹ היא-היא ששיתקה את כּנפיו והשרתה עליו יגוֹן כּבד כּל-כּך, יגוֹן-היחיד, וזוהי אוּלי הטרגדיה היוֹתר גדוֹלה בּחיי המשוֹרר בּיאליק.

*

בּיאליק שקלט אל תוֹכוֹ כּספוֹג זה את כּל חלקי הספרוּת העברית העתיקה, שתלה בּנערוּתוֹ את כּל מגדלוֹת דמיוֹנוֹ הנפלאים בּחזיוֹנוֹת המקרא וּבאגדה, שראה את גיבּוֹרי ישׂראל מתוֹך שפוֹפרת-המשוֹרר הנפלאה שהיא אוֹצלת שלל צבעים וקוֹשרת כּתרים לכל עצם אהוּב – נהיה למשוֹררוֹ של “המאוֹר שבּיהדוּת” של “רוּח עמוֹ הכּבּירה שגם בשָׂבעה חיי חרפּה רוֹק וּכלימה שׂיבתה לא הוֹבישה חמדת נעוּריה”. באוֹדוֹת הנמלצוֹת “אם יש את נפשך לדעת” ו“המתמיד” עלה וּפיאר ורוֹמם עד למרוֹמים את בּית המדרש הישן עם ההתמדה העברית, את יפי נזירוּתוֹ של ישׂראל-סבא עם קשיוּת רוּחוֹ כּסלע לעמוֹד איתן נגד נחשוֹלי החיים הקמים עליו בּכל דוֹר לבלעהוּ וּלכלוֹתוֹ מן הארץ. אבל הוּא לא יכוֹל, כּמוֹ רבּוֹתיו הגדוֹלים מנדלי וּפרץ, לתאר המידוֹת הללוּ בּיחס של אמן טהוֹר, בּשלוָה אֶפּית וּבבת-צחוֹק של קוֹרת-רוּח ולגלוּג תמים הבּא מטוּב לב – הוּא שיגוֹן-היחיד כּבר פּיעפּע בּמצוּלוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ, עוֹלם משוֹרר רחב-רוּח, נזדעזע

ביסוֹדוֹתיו מפּני הרוּחוֹת התקיפוֹת והאכזריוֹת של הצער הפּרטי, לא יכוֹל לקבּל את “הטוֹבה ההיסטוֹרית” הזאת בּקידה וּבתשוּאוֹת-חן כּלפּי המקום. המתמיד שלוֹ הריהוּ בּעיקר בּריה שאין דוּגמתה בּעוֹלם לדכדוּך

וּלמסכּנוּת, הריהוּ בּעצם חלל התוֹרה הישׂראלית שאינה חסה על בּניה-גוֹזליה וּמצוָתה תכבּד עליהם עד ליהרג באָהלה!

הַתְּבַכּוּ יְמֵיכֶם הַקְּבוּרִים וּבָאִים,

נִשְׁמַתְכֶם הָרְצוּצָה, רוּחֲכֶם הַמְיֻגָּע?

הֲתֹאמְרוּ לְחַיּוֹת בְּתַמְצִית נִשְׁמַתְכֶם

הַמִּלִּים הַיְבֵשׁוֹת הוֹבִישׁוּ לֵחֲכֶם?

אָמנם מתנחם המשוֹרר כּשהוּא בּין-המצרים ורוֹאה את כּל תוֹקף הרעה רק בחשכּת המצב, בּמצוֹק הסביבה, ואוּלם:

מָה רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְּחֻמָּהּ,

מָה רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ

לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה

וּפִנְּתָה אֶת “דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה” סוֹרַרְנוּ

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה…

אבל האין אלה דברים מן השׂפה ולחוּץ? האין אלה תנחוּמין הבּאים רק בכדי “להמתיק את הרוֹשם”? מי כּמוֹהוּ יוֹדע כּמה עלבּוֹן-נשמה ועלבּוֹן-החיים מוּנחים בּיסודה של הישיבה, של חיי הספר! אך בּהמשכוֹ של השיר “המתמיד” שבּא אחרי חמש עשׂרה שנה, בּ“לפני ארוֹן הספרים” גילה את הלוֹט בּהתגלוּת-לב אכזרית ויתאר את העלבּוֹן הזה בּדברים מקפיאי-דם:

וַאֲנִי, לַשָּׁוְא, כְּגַנָּב בְּמַחְתֶּרֶת,

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,

וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלָיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם,

חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׁפוּנֵי חַיִּים

מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,

וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָהָלְאָה

עַל עִיר וּמְתִים, עַל הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ

וּלְעֵינֵי כָל הַמְּאוֹרוֹת רָעַשׁ פִּרְיָם,

וּפְעָמִים שֶׁבַע חָזְרוּ עַל מְחוֹלָם,

וַיַּעֲבֹר עַד קַצְוֵי יָם הֲמוֹנָם

וּלְאָזְנַי לֹא הִגִּיעָה גַּם בַּת-קוֹלָם.

וּבדעתוֹ כּבר שהוּא “פּליט קברים” הוּא שוֹטח כּפּיו לכּוֹכבים ונפשוֹ תבקש, “מנוּחה, שלוַת עוֹלם” והוּא מדבּר אליהם תחנוּנים:

עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי אֵל, כִּי עָצֵב אָנִי!

ונעימה מסוּכת-עצב כּזאת רוֹעדת כּבר בּשירוֹ הלבבי והיפה “על סף בּית המדרש”, גם שם אנוּ רוֹאים כּבר את המשוֹרר “השׁב” והוּא עייף וחלש, החיים “הרוֹגשים על עיר וּמתים, על הר וגבע” לא יכלוּ לקלוֹט לתוֹכם את “פּליט הקברים”. יינם הטוב שטעם קמעא לא חיזק את עצמוֹתיו, לא הוֹסיף לוֹ כּח-גברא ולא עוֹרר בּוֹ כּחוֹת נרדמים ליצירת ערכים חדשים, אלא נסך עליו רק שכּרוֹן והֲלָמוֹ לרגע, וכשסר יינוֹ והשכּרוֹן פּג והלאוּת נתבּלטה ע“י כּך עוֹד יוֹתר, הרי הוּא חוֹזר אל פּינתוֹ הבּוֹדדה, אבל לא בּתרוּעת-נצחוֹן על שׂפתיו כי-אם “כְפוּף ראש כּעָנִי וּמַשמים” ואינוֹ יוֹדע לחוּרבּנוֹ של מי יבכּה. והגאוָה הלאוּמית המקיצה בּוֹ באוֹתה שעה על המידוֹת הנעלוֹת של עמוֹ, על “הצלוֹחית של פּוֹליטוֹן” שיש לה סגוּלוֹת נפלאות כּל-כּך לבער את הרוּחוֹת ולטהר את הלבבוֹת מן הזוּהמה המוּסרית, הגאוָה הזאת מוֹסיפה עוֹד כּוֹבד ליגוֹן העצוּר שם – אין לך דבר מעוֹרר רחמים יוֹתר מהתפּארוּת אמוּרה בּלשוֹן רפה וּביחידוּת! איני יוֹדע אצל בּיאליק עוֹד שיר אחד שיזעזע כּל-כּך את הלב בּטוֹן האֶלֶגי שבּוֹ, דברים לבביים וצנוּעים אלה יש בּהם “כדי להמית” הרבּה יוֹתר מכּל השירים הנבוּאיים שלוֹ מן המין “אכן חציר העם”, שם נשנוֹת רק טענוֹתיהם של הנביאים שסוֹף-סוֹף נתרחקנוּ מהן מרחק של קרוֹב לשלשת אלפים שנה ושהיוּ חטיבה אחת עם תוֹר האלילים הפּראי והמלא עלוּמי-עם. טענוֹת צוֹדקוֹת אלה נשנוֹת אָמנם בּצוּרה אחרת לגמרי וּבתמוּנוֹת פּיוּטיוֹת נעלוֹת בּלי ספק, אבל ה”תוֹך" יוֹנק מעוֹלם רחוֹק קצת… וּלפיכך נתקבּלוּ שיריו אלה בּאהבה כּל-כּך ע"י חניכי “החדר” שהם חיים עוֹד את החיים הקדוּמים לכל מלוֹאם והם קרוֹבים לפטוֹס זה בּרוּחם, בּעוֹד שהאדם המוֹדרני שנתחנך בּבית מדרשה של ספרוּת אחרת אינוֹ מתרשם מהם כולי האי.

ואף בּזה הרגיש המשוֹרר וקרא בּיאוּש מר:

לֹא מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישׁוֹ

בּיאליק הנהוּ אוּלי הבּיטוּי הכי נכוֹן של רוּח-העם וכל הקרעים והחוּלשוֹת שמנוּ בּעם מצוּיים גם בּוֹ, והוֹדוֹת לכח ההבּעה הפּלסטית שחוּנן בּוֹ נעשׂה לנוּ מוּבן כּל-כּך, אבל לא בּזה יתעשר עם. לדעתי צריך הגאוֹן היוֹצר הגדוֹל להיוֹת כּח אינדיבידוּאלי ענקי, הנוֹתן לעמוֹ ערכים חדשים, המעשיר את אוֹצרוֹ התרבּוּתי בּיצירוֹת נצחיוֹת העוֹמדוֹת למעלה מכּל זמן. ויצירוֹת כּאלוּ – על האמת צריך להוֹדוֹת – לא נתן לנוּ בּיאליק הרבּה. לא הרבּה, אבל יוֹתר מחבריו המשוֹררים שקדמוּהוּ. ועל זה אנוּ מחזיקים לוֹ טוֹבה וגאוָתנוּ עליו. –

*

ח. נ. בּיאליק כּשיצא מבּין כּותלי בּית המדרש האפלים והקוֹדרים לא נכנס אל טרקלין-החיים. כּשדרכה כּף רגלוֹ על הסף אפפתוּ שפעת-האוֹרוֹת ונבלעה בּכל רמ"ח איבריו, והרוֹשם הראשוֹן מעוֹלם-החוּץ שפּעל עליו אז, מחלחל ועוֹבר כּחוּט השני כמעט בּכל יצירוֹתיו. מן החיים עצמם טעם רק קמעא וּבהיוֹתוֹ רחוֹק וּבדל מהם יצר לוֹ מין השקפה מופשטת, דמיוֹנית ואסקיטית עליהם. בּשירתוֹ אין אנוּ מוֹצאים את סביבת-החיים כּמוֹת-שהיא, מלבד בּשירים מעטים וּבכתביו הפּרוֹזאיים.

רבּים סוֹברים את השיר “שירתי” לה- Curriculum vitae שלוֹ ואני מוֹצא ששיר זה מתאים יוֹתר לבת שירתוֹ של אברהם רייזין, אין אנוּ שוֹמעים בּשיריו אוֹתה אנחת-הדחקוּת שבּלע על פּרוּסת הלחם שפּרסה לוֹ אמוֹ, אדרבּה בּזכרוֹנוֹתיו הוא משתעשע עם צפרירים מאירים, טוֹבל בּנגהות, מתפּלש בּקרני השמש. דוֹמני, שבּיאליק הוּא דווקא בּן “פּרבר העצים” שכּל-כּך הפליא לציירוֹ בּציוּריו הפּרוֹזאיים, מאמין אני יוֹתר לשירוֹ היפה “ואם ישאל המלאך”… בשיר זה מסַפּר לנוּ בּיאליק כּמעט כּל חייו:

יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יּעָרִים,

וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,

וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת יְחִידָה בְאֶמְצַע,

עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה,

וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֵק שָׁם יֶלֶד,

יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם –

וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי –

אָמנם לא בּפעם הראשוֹנה ראה בּיאליק בּצאתוֹ מבּית המדרש את הטבע, הוֹדוֹ ויפעתוֹ היוּ טבוּעים בנפשוֹ עוֹד מימי ילדוּתוֹ. אבל לא נשאר הילד זמן רב בּכפר בּחיק הטבע:

גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי, שְׂעִירַת גְּוִילִים וּמְעוּכָה,

וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל זְקָנוֹ הַלָּבָן,

חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה

וְסִימָנִים שֶׁל הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,

וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת

בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי…

אוֹתוֹ הילד שגוּדל בּחיק הטבע, שצפרירים ויערים היוּ משׂחקיו נכלא אחר כּך בּבית המדרש הישן והשוֹפע טחב, שצוּיר על ידוֹ בּשיריו “המתמיד” ו“על סף בּית-המדרש”. שם נסתגף הילד, שם נחנקוּ הרבּה מרגשוֹתיו, שם קהוּ קשריו עם הטבע, אבל הנפש שטעמה פּעם אחת “מעץ החיים” כּמהה וערגה לטעוֹם שוּב, לטעוֹם ולטעוֹם. אף בּהיוֹתוֹ כּפוּף על דפי הגמרא:

שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה,

עֲלֵי קֶרֶן-הַזָּהָב וַעֲלֵי דִמְעָה מַזְהִירָה,

עֲלֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת וַעֲלֵי טִפּוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה,

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה…

את העלוּמים והאהבה טרם ידע המשוֹרר בּכפר. הרשׁמים שקיבּל שם לא היוּ רק בּני עב קטנה, קרן-זהב, דמעה מזהירה וציציוֹת פּסוּלוֹת. בּגרוּת, התנגשוּת עם הטבע, עם החיים, עם האנוֹשיוּת, אהבה, שׂנאה, אלה טרם ידע כּי על כּן תינוֹק היה. וּבהשתחררוֹ כּבר מכּוּר בּית המדרש וּבצאתוֹ לאויר העוֹלם ואחר ק"ן טבילוֹת בּזוֹהר, ערג לבּוֹ בּמסתרים לאהבה, לאוֹתה האהבה שהיתה והוֹוה הקוֹטב העוֹבר בּחיים וּביצירוֹתיהם של גאוֹני-השירה מתחילת כּל הדוֹרוֹת ועד סוֹפם. בּרם, אין אוֹתוֹ הגוּף המסוּגף מסוּגל לאהבה, אין אוֹתוֹ האסקיט יכוֹל לטעוֹם ממנה בּמוּבן הממשי ורק:

בַּלֵּילוֹת הַצְּנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַּת כָּל חֹדֶשׁ,

בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עַל פְּגִימַת הַלְּבָנָה,

הִיא (נשמתי) מִתְרַפְּקָה בִּכְנָפָהּ עַל שַׁעַר הָאַהֲבָה,

מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאִי

וּמִתְפַּלְלָה עַל הָאַהֲבָה…

היא רק מתפללת על האהבה מבּלי לדעת גם את מהוּתה:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה זֹאת אַהֲבָה?

וּמשוּם כּך אין שירי-האהבה שלוֹ, עם כל בּרק גוֹניהם וחן-העגבים שלהם מחממים ומתיזים זיקים משתפים. בּמשך זמן כּלאוֹ ניטשטשוּ משהוּ כּלי-הקיבּוּל שלוֹ, ואחר כּך כּשיצא, לא ראה שוּב את הטבע כּמוֹ שהוּא, הטבע הירוֹק, הרענן, רק האוֹרוֹת היכּוּ את עיניו בּסנורים. והוּא מצייר את הטבע מתוֹך זכרוֹנוֹת הילדוּת שהדמיוֹן מרוּבּה בּהם על התפיסה המציאוּתית. ולכן אין הוּא תוֹפס את המחזה בּסקירה אחת, אין הוּא מציין את התמוּנה בּשׂרטוּטים כּוֹללים אלא הוּא מצייר את הפּרטים, משבּרם לשברים ואת השברים הוּא מנפּץ לרסיסים והרסיסים לשברירים. וּמוּמחיוּתוֹ בּמקצוֹע זה התפּתחה בּמידה נפלאה ואמנוּתוֹ התחדדה בּצד זה בּאוֹפן כּל-כּך נעלה עד שכּל זה נדמה לנוּ “למעשי תעתוּעים” בּשיריו “זהר”, “צפרירים”, “עם פּתיחת החלון”.

וַהֲמוֹן זְבוּבֵי רִקְמָה קַלִּילִים כְּנוֹצוֹת

עַל כַּנְפֵי אוֹר נוֹסְסִים, פּוֹרְחִים, מְנַפְנְפִים,

מְפַרְכְּסִים דּוּמָם בַּקָּמָה וּמְרַפְרְפִים,

יַלְבִּינוּ, יַאֲדִימוּ, יַצְהִיבוּ, יָפֹזּוּ,

נִבְלָעִים בַּנֹּגַהּ וְשָׁבִים מִתְגַלִּים,

כְּמוֹ יָד מְשַׂחֶקֶת זוֹרֶקֶת חָפְנַיִם

עַל רָאשֵׁי צַפְרִירֵי עֲתַר פְּרָחִים חַיִּים

בְּעוֹדָם בִּמְחוֹל חִצֵּי זָהָב מִתְלַהְלְהִים,

מְשַׂחֲקִים בְּזִקִּים, מְקַלְקְלִים, זוֹרְקִים,

לְקוֹל נוֹגְנֵי שָׂדַי, מַקְהֲלוֹת נִיר יוֹקֵד:

הַחַרְגוֹל, הַצְּלָצַל שֶׁחוֹרְגִים וְשׁוֹרְקִים

וְיוֹצְאִים בְּצֶלְצְלִים נַסֵּר וְנַתֵּר

וּמְזַעְזְעִים הָאַוִּיר הַלּוֹהֵט וְשׁוֹקֵט

וּמְרַטֵּט בְּרֶגֶשׁ וּבְרֶטֶט מִסְתַּתֵּר…

העבוֹדה! העינים כּוֹאבוֹת מתעתוּעי-הזהרוּרים!

ויש שהוּא מתנער “מאבק הישיבה” וכּחוֹת העלוּמים נעוֹרים בּוֹ וּממלאים אוֹתוֹ שפעת אוֹנים ואז הוּא מגיע לידי תוֹקף פּיוּטי נערץ, כּמוֹ בּ“שירי החוֹרף” שלוֹ, תוֹקף של אסיר שניתק את שלשלאוֹתיו והוּא מגיח מכּלאוֹ:

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! הוֹי, הָרַכָּב!

שָׂא גַם אוֹתִי, צְלַח וּדְאֵה,

הֲטִילֵנִי לָעִרְבּוּבְיָה

וְלָרוּחַ נַפְשִׁי זְרֵה,

צְלַח וּנְהַג, לְאָן? אַל תִּשְׁאַל:

אַחַת הִיא – בַּאֲשֶׁר שָׁם

עוֹד יְפַעְפַּע מַשֶּׁהוּ חַיִּים

וְעוֹד רוֹתֵחַ קֻרְטוֹב דָּם…

אָמְנָם בֶּן יְשִׁיבָה אָנִי,

מִצְחִי שֶׁלֶג, פָּנַי סִיד,

אַךְ כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי

כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד.

כּאן תוֹקף עוֹמק הרגש ששׂר-החוֹרף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שר את שירת-האוֹן שלוֹ. ותמוּנה אחרת נתן לנוּ בּיאליק, שהיא בּלי ספק היחידה בּספרוּתנוּ בּדקוּת הציוּרית וּבטוֹן המכוּשף שבּה, הלא היא שירת “הבּרֵכה”. כּאן אנוּ מרגישים את התרכּזוּת כּל כּוֹחוֹתיו של המשוֹרר עד כּדי התבּטלוּת אישיוּתוֹ. כּל העוֹלם נמוֹג בּאפסוּת וכל חמוּדוֹתיו התכּנסוּ בּברכה. כאן אי-אפשר לוֹמר שבּיאליק לא ראה אוֹ לא הרגיש את הבּרכה הרוֹגעת. בּשעת קריאה תוֹקפך הרגש שתמוּנה זוֹ מסיני ניתנה, כּמעט שהיא למעלה מן הכּח האנוֹשי.

וּבְלֵיל יָרֵחַ –

בִּרְבֹץ תַּעֲלוּמָה כְבֵדָה עַל הַחֹרֶשׁ

וְאוֹר גָּנוּז חֲרִישִׁי זוֹלֵף בֵּין עֳפָאָיו,

הִתְגַנֵּב וְעָבוֹר עַל גְּזָעָיו,

וְרוֹקֵם שָׁם בַּתְּכֵלֶת וּבַכֶּסֶף

אֶת רִקְמַת פְּלָאָיו –

וְהַס כָּל סְבַךְ וְהַס כָּל אִילָן!

כָּל אֶחָד מַאֲפִיל עַל עַצְמוֹ בְּצַמַּרְתּוֹ

וּמְהַרְהֵר לוֹ בְּצִנְעָא הַרְהוֹר לִבּוֹ.

יש כאן קצב, טוּב טעם וּמידה אָמנוּתיים מסוּכים בּשלוָה עילאית. ואם יש אשר נמצא בּיאליק תחת השפּעתוֹ של רבה בּר-בּר-חנא, השפּעה שהביאה כּנראה מבּית המדרש, אין היא פּוֹגמת אצלוֹ כּל-כּך את זיווּג-הצבעים בּשגם החוֹם המזרחי הנוֹדף מהם סוֹבל את ההגזמה בּמידה ידוּעה.

היצירה הענקית “מתי מדבּר” המלאה כּוֹבד-ציוּרי וכּח-דמיוֹן כּבּיר ראוּיה להערכה מיוּחדה. אבל איני יכוֹל להתאפּק למסוֹר את הרוֹשם הכּללי שהיא עוֹשׂה. כּמדוּמה שמי שקרא את השיר הזה עם תאוּרי המדבּר, האריה, הנחש, הדממה הלוֹהטת שבּמדבּר והסערה המתַמרת הררי-חוֹל שבּוֹ, לא יוּכל שוּב לראוֹת בּדמיוֹנוֹ מחזוֹת אלה בּצוּרה אחרת. ההקסמטרים המצוּינים עוֹברים עליך כּאוֹרחוֹת-גמלים מקוּשטים וטעוּנים כּל צֳרי וכל בּוֹשׂם יקר וּבשעת קריאתם מסתתמת הנשימה כּבהיכל-קוֹדש דוֹמם.

אף “מגִילת האש”, זוֹ היצירה שמפּאת הקוֹנצפּציה הפּנימית היא מסוּכסכת וּבלתי-בּרוּרה בּבחינת “תהוּ ובהוּ”, אבל בּפרטיה הריהי משוּלה לערמה של מרגליוֹת נוֹצצוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל ממנה כּרצוֹנוֹ וכטעמוֹ.

וכמוֹ שחדר וירד בּיאליק לסוֹף רוּחוֹ של העם בּ“שירי העם” שלוֹ, שהתמימוּת העממית והפּקחוּת הטהוֹרה שבּהם בּוֹלטוֹת כּל-כּך (אלא שבּזה שנתן להם צוּרה מלוּטשה בּיוֹתר קלקלם מעט) כּן יודע הוּא גם לתאר מעשׂי ידי אמן את הטרגדיוֹת הפּעוּטוֹת שבּחיי היהוּדים הפּשוּטים הן בּפרוֹזה והן בּשיר. “הציוּר” הנפלא “תקוַת עני” כּמה לוֹקח לב הוּא בּהוּמוֹר הנחמד הנסוּך עליו!

בּיאליק אינוֹ הוֹלך בּדרך סלוּלה אחת ואין הוּא מוֹשל בּכל הצבעים. כּשהוּא אמתי הרי צבעיו בּהירים, צבעי הקשת, ערב של זהב-תכלת וארגמן. על הצבעים האפלים, הקוֹדרים, הכּבדים והעמוּקים כּנשמת העוֹלם והאדם אין הוּא שליט ולכן אין לילי-הסתיו עם בּלהוֹתיהם תוֹפסים מקוֹם חשוּב בשירתו. לוֹבן השלג, בּדוֹלח-הקרח, זהב-הקיץ, ירקרק-הפּרדס, רימוֹני-הזהב שבשמי-התכלת – אלה הם המוֹטיבים המנצנצים כּאבני-כּדכּוֹד בּשיריו המשוּבּחים.

בּיאליק דוקא אינוֹ המשוֹרר “שהוּא החֶרֶב הוּא הלַהַב” כּמוֹ שאמר היינה על עצמוֹ, אלא משוֹרר לירי רך בּמלוֹא מוּבן המלה, וּבאחת מן האלגיוֹת האחרוֹנוֹת שלוֹ הוּא ממשיל את עצמו “לזלזל שצנח על גדר וינם” והוּא בּוֹכה “לפרח שנשר ולפרי שנשל” ואנוּ תפלה שהזלזל היקר ירים את ראשוֹ ויעשׂה לנו פּרי-הדר!

תרע"ד

ביאליק (שׂרטוּטים לדמוּתוֹ)

הוּא חסין הגזע הישׂראלי. לא דרגה אחת בּגלגוּלי הגזע

הרבּים והשוֹנים, אלא דרגוֹת רבּוֹת, רוֹב הדרגוֹת, שנתקפּלוּ בּאחד וּבאוּ

לידי תקוּן ושכלוּל אחרוֹן. קליפּה על קליפּה צוֹררת את מהוּתוֹ, אבל כּל קליפּה, גם זוֹ שמראיה לכאוֹרה עמוֹק ונוֹקשה וקרני, שרשים לה בּצוֹמת הרקמה החיה המהוה את מצע האוֹרגניזמוס של הגזע.

כּמוֹ שלל מסווֹת עוֹטה את פּרצוּפוֹ הגשמי וחזק-ההבּעה. אך המאוֹר מבּפנים קוֹרן מתוֹך כּוּלן. בּרוֹב חליפוֹתיהן הן נראוֹת-כּאחת.

כּי אחד הוּא האוֹר בּנקוּדת-השׂריפה של הנפש.

בּדיבּוּר פה יגמא אזוֹרי-רוּח שוֹנים, אף כּי בּדרך חזרוֹת לאין ספוֹר; דמוּתוֹ המגשמת תרפרף על נוֹפים רחוֹקים ותגרוֹר אחריה צל רחב – אוּלם בּשירתוֹ פּרצוּפוֹ תמיד אחד ומיוּחד, חוֹתם שלם וּבוֹלט, אשר לא יוּמר בּאחר, גם אם העוויה למוּדה תלין בּוֹ לפעמים.

הוּא האמן בּכוּלנוּ, בּשל המזג הלוֹהט והקר כּאחד הסוֹכן בּוֹ תמיד – מזג של להבה לבנה על מצע אפר. ואם גם אינוֹ מניף תנוּפה כּמקדם, הדם המגיב שוֹאג לקראת המראוֹת. הוּא, הכּבוּל לכאוֹרה יוֹתר מאחרים בּמסוֹרת, יוֹדע יוֹתר משאר סוֹפרינוּ את סוֹד ההפקר האוֹלימפּי, אך לרצוֹנוֹ רתמוֹ כּשוֹר בּעבוֹת אל תלם הדוֹרוֹת. בּתוֹך תוֹכוֹ ישכּנוּ

כּתאוֹמים האמוּנה והכפירה מאוּחדוֹת בּשרשן, אך בּעלוֹתן והיוּ לשני ענפים נפרדים. יש רק להשפּיל קצת אל הקרקע כּדי לראוֹת בּאיחוּדן.

גם בּטפחוֹ בּכנף שבוּרה על הנוֹשׂא תשמע אזננוּ את התחבטוּת הנשר – גם כּשנכוה מעוּות משפּטוֹ, תמלא נפשנוּ מן הקוֹל המדבּר משפּטים. בּשעה שאינו נאמן בּשלימוּת אינוֹ משוֹרר. אך רק לעתים רחוֹקוֹת אינוֹ נאמן בּשלימוּת.

הוּא כּמעט היחידי בּין בּני-אוּמנתנוּ, אשר בּמסיבּה משתבּשת בּעוֹקצי דברים נתלכּד פּתאוֹם עם מבּט עינוֹ מתוֹך הבנת-בּרק אחת בּמחוֹז נעלם.

יש בּוֹ גם לא מעט מן הטפּוּס האוּקראייני. לא רק בּחיצוֹניוּת. בּיד אחת הסרקזמוס כּמגל שנוּן והשניה מסוֹבבת הלירה הקוֹרעת את הלב. נטע מוּפלא: רכב יהוּדי על כּנה אוּקראיינית כּתפּוּח-הזהב על החוּשחש. אוֹתה רעננוּת הירוֹק עם שלל הצבעים הלוֹהטים. אוֹתה התוּגה האוֹכלת מנפש ועד בּשׂר, אוֹתה הנטיה התאוָנית אל הגשמי ואל ה“לובוק” הטוב, אוֹתה האמת בּקללה וּבברכה, כּשם שהנגיד היה אנדלוסי, הלוי קסטילי ועמנוּאל רוֹמי. רק מי שיש בּוֹ משוּם קרבת-שאר כּזוֹ יכוֹל לשטוֹם ולקלל כּמוֹ בּ“עיר ההרגה”. בּנקוּדה זוֹ הוּא מזדמן עם טשרניחוֹבסקי יוֹתר מאשר עם בּני-לויה אחרים.

הפּרוֹזה שלוֹ היא כּשׂדה-דגן אוּקראייני דשן שקמתוֹ טוֹבעת חציה בּפרחי-בר מרהיבי-עין אך משבּשים את התבוּאה.

איש-העם ואיש-הספר חוּבּרוּ בּוֹ חבּוּר מפליא על כל יתרוֹנוֹתיהם וחסרוֹנוֹתיהם. אך גם החסרוֹנוֹת, המצערים בּשעת חוּלשתוֹ, נעשׂים יתרוֹנוֹת בּשעת גבוּרת יצירתוֹ, וגלגוּלם הראשוֹן נשכּח

מלב.

בּמדה שחרג מתוֹך התלמיד-חכם גבר בּוֹ המשוֹרר, ולהפך, בּמדה שנכנס לתוֹך התלמיד-חכם נצטמצם המשוֹרר. נראה, ששני אלה בּקצוֹתיהם סוֹתרים זה את זה.

הוּא נצר אחרוֹן לגזע משוֹררים עברים בּמשך מאוֹת בּשנים. כּמוֹהוּ ממש לא יקוּם עוֹד, כּי הקרקע אשר ממנוּ צמח היה לחוֹל נוֹדד. חתוּך נפשוֹ של האדם הישׂראלי הבּא, בּמידה שיהיה, יהיה אחר, עשׂוּי כּצלמם וכדמוּתם של אנשי אוּמוֹת העוֹלם. כּשם שהיה בּתקוּפת חת, מצרים ואשוּר, שני שדי הספר התלוּיים, ההוי והלשוֹן, שהיניקוּ את משוֹררינוּ עד היוֹם, צמקוּ, ונבטי שדים אחרים, נכוֹנים, צוֹמחים בּמקוֹמם. אך כּכל שליח גזע אחרוֹן יש בּוֹ מן הסיוּם וּמן הפתיחה כאחד. הוּא אקוֹרד אחרוֹן ורם לנגוּן עתיק-ימים וגם צליל ראשוֹן לנגוּן חדש על אדמת הלאוֹם. המלים הממוּשמשוֹת “דוֹר אחרוֹן לשעבּוּד וראשוֹן לגאוּלה” מקבלוֹת בּבחינה זוֹ חיוּת חדשה.

תרצ"ג

יסוד האש בשירת ביאליק

אם אמת נכוֹן הדבר, כּי גם האדם, העוֹלם הקטן, מוּרכּב מארבּעת היסוֹדוֹת, בּרוּר הוּא, שבּמשוֹרר בּיאליק הכריע יסוֹד האש. נָקדתי על המשוֹרר, כּי פּסגתוֹ היתה תמיד בּשירה, וּממילא נתגלה בּה היסוֹד המכריע שבּמהוּתוֹ. בּכל מקוֹם שירד מן הפּסגה והיה דן על דברים דיוּן של בּשר-ודם, שלטוּ בּוֹ היסוֹדוֹת האחרים, שהיוּ בּוֹ בּמדה המצוּיה. כּל הבּקי בּשירתוֹ יעלוּ בזכרוֹנוֹ בּטוּיים לעשׂרוֹת, שבּהם

הוּא עוֹמד בּעצמוֹ על יסוֹדוֹ. אפילוּ את הקוֹר הוּא רוֹאה וּמרגיש

(הרגשת-היפּוּך פּרימיטיבית, המצוּיה לפעמים אצל תינוֹק) כּפעוּלת אש: הַבְהֵב, לַהֵט, צרֹב ודְקר!" את כּוֹח רצוֹנו השירי רכּז, כּסערה רתוּמה,

בּ“מגלת האש”. מפליאוֹת בּתוֹכנן השוּרוֹת המעטוֹת שחבּר בּשנת חייו האחרוֹנה, שהן כעין המנוֹן מדרשי עשׂוּי לפוּלחן האש.

האש שבּה שימש היתה משני סוּגים (את הכּוּר המשוּלש “אש האלהים, אש השׂטן ואש האהבה” אני רוֹאה כּסכימה ספרוּתית): האש המצרפת, בּדמוּת שלהבתיה סוֹערת, ואש הקוֹדש, בּדמוּת להבה שוֹקטת וזכּה. בראשוֹנה בּיקש לשָׂרֵף את נגעי העם ולא חס לפחת בּה בכל כּוֹח לשוֹנוֹ, והשניה היתה לוֹ כּעין סמל הגאוּלה והתקוּן האחרוֹן – יגוֹן העוֹלם ויגוֹן היחיד, שאין בּוֹ סיגי מכאוֹב, ועליה סוֹכך בּאהבה ותיארה בּמלים צנוּעוֹת וזכּוֹת כּיוֹנים.

שני סוּגי האש בּערוּ בּנפשוֹ כּל שנוֹת חייו, כּל שנוֹת יצירתוֹ.

גם את חמרי יצירתוֹ השיריים היה זוֹרק תחילה לתוֹך כּוּר אשוֹ, ועל-כּן כּה מעטים הסיגים בּשיריו, על-כּן כּה מוּצקים וּמוּתכים הם ועינם כּעין המתכת היקרה.

עתה שׂם חסין-יה את אצבּעוֹ על פּי צנוֹר-האויר אשר בּכוּר והאש דוֹעכה מבּפנים. יוֹם אחד הוּרגש כּאילוּ נפל צל ונצטנן פּתאוֹם אויר העוֹלם. אבל חוּמה של האש עצוּר בּשירתוֹ כּמוֹ בּתוֹך אקוּמוּלטוֹר משוּכלל וחזק. עוֹד דוֹרוֹת רבּים יזרוֹם מתוֹכה החוֹם המיטיב אל לבוֹת בּני עמנוּ לצרפם ולעלוֹתם.

תרצ"ד

אֵבל ביאליק

שנת תרצ"ד לבשה בּגדי אלמנוּת: ח. נ. בּיאליק נלקח ואיננוּ.

קוֹמת ספרוּתנוּ הוּמכה כּדי ראש. בּהסתלקוֹ כּמוֹ הוּמכוּ

כּל עוֹבדיה. אף קצרה אַמת-המדה. מכּפר נדח בּנכר, מסוֹד יערים וּבריכוֹת גנוּזוֹת, עלה כּיוֹנק, קל מהרה שׂגשׂג ויגבּה ויפרוֹש הוֹדוֹ מלוֹא רוֹחב הארץ. לשוּד קרקע העם, שקוּי עינוֹת תוֹרתוֹ הקדוּמה, זהוּב תקוָתוֹ החדשה ניצב גזעוֹ מתערה בּרוֹב אוֹנים. מי לא חסה בּחוּפּת צלוֹ ולא נשען אל חוֹסן גזעוֹ? מי לא טעם ממתק תנוּבתוֹ ולא האזין אל רוֹן הצפּוֹרים בּעפאיו?

ומי לא טוּלטל עם בּדיו בּיוֹם סוּפה, מי לא בּכה עם בּכיוֹ בּהמר רוּח-קטב מעברים ולֹא עמד עמוֹ מלא מרי ועוֹז בּעלוֹת הכּוֹרת?

על כּוּלנוּ נשפּך זעמוֹ, על כּוּלנוּ נטף אוֹרוֹ. וגם מוֹתוֹ היה מות “מבחר אלוֹנים”.

בּעצם כּחוֹ, בּעוֹדוֹ מלא ליח וריח, בּעוֹד פּקעים חדשים פּוֹרצים מיוֹנקוֹתיו – הכּהוּ הבּרק ויפּילהוּ וּבנוּחוֹ פּתאוֹם לארץ

ראינוּ מה רחב נוֹפוֹ, מה עצמה מצבתוֹ, עד מה עמקוּ בּעפר שרשיו! עתה נחשׂף יערנוּ. שׂרוֹ נדד למרחקים. דמי-מבוּכה קם בּחלל. איש לערוּגתוֹ, סוֹפרי ישׂראל!

תרצ"ה

על חזון הילדות ביצירתו של ביאליק

רוֹב משוֹררים גדוֹלים ייחדוּ להם בּיצירתם פּינת יקרת

לחזוֹן ילדוּתם, ואחדים חזוּה חזוּת גדוֹלה, מוּארה בּאוֹר מסתוֹרין,

כּחמדה גנוּזה מעוֹלם גנוּז, כּאבן יסוֹד לכל העוֹלמוֹת שהוּנחלוּ להם אחר כּך בּיצירתם. חוֹזרים הם אל הימים הרכּים והצרוּפים ההם בּמיטב רגשוֹתיהם, כּחוֹזרים, כּביכוֹל, לגן העדן הנעלם של חייהם בּעוֹלם הזה, אם בּצוּרה של זכרוֹנוֹת (מתוֹך חתירה לחשׂוֹף נצנוּצי הכּרה והתרשמוֹת ראשונֹים) ואם בּצוּרה של תיאוּר טיפּוּסי ילדים וחיי נפשם כּדי לתלוֹת בּהם את שלהם.

חזיוֹן זה כּל כּך מצוּי וּמוּבן, שאינוֹ מעוֹרר כּל תמיהה, והוּא חלק מן היסוֹד הבּיוֹגרפי שבּכלל יצירתוֹ של כּל משוֹרר אמיתי. אבל בּיצירתוֹ של בּיאליק תוֹפס חזוֹן הילדוּת מקוֹם כּל כּך מרכּזי וּמכריע והוּא מרבּה כּל כּך לשוּב אל הנוֹשׂא הזה על דרך ההתפּעלוּת, מתוֹך מתיחת כּל קרני ההרגשה וּמתוֹך הפרזה של ציוּרים נרדפים, עד שהוּא נעשׂה נקוּדת ההפלאה שבּערכי יצירתוֹ. כּאילוּ כּל העוֹלמוֹת שהעלה מן התוֹהוּ לחיים של שירה אינם כּדאים, אלמלא העוֹלם האחר הזה, שקדם להויתם. בּ“צפרירים” וּב“זהר” וּב“הבּרכה” וּבפרקי “ספיח” בּמיוּחד, וּבכמה יצירוֹת אחרוֹת בּדרך אגב, הוּא קוֹסם כּאוֹב להעלוֹת מסתוֹרי הילדוּת אל הנגלה, וּבשיר המסַכּם “אחד אחד וּבאין רוֹאה” הוּא עוֹשׂה אוֹתה לעיקר העיקרים: “חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי בְּכָל יְקָרוֹ”. וכמעט תמיד מתגלה לוֹ חזוֹן הילדוּת בּמראוֹת נוֹף, שממנוּ נחצב וּבוֹ נרקם המיטב שבּמהוּתוֹ, בּמלים שלוֹ: “נוֹף מְכוֹרוֹתַי הָרָחוֹק, עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי” וכוּ'.

על צד אחד של חזיוֹן פּליאה זה עמד ג. שוֹפמן בּרשימתוֹ “בּלהב הילדוּת”, וכדרכּוֹ, מתוֹך תּיאוּר פלסטי של עצם העוּבדה בּלי הסבּר ממַצה. אוֹפייניוֹת הן השוּרוֹת: "כּוּלנו יוֹנקים מילדוּתנוּ, בּרב אוֹ

בּמעט, אבל אצל בּיאליק היתה זוֹ חזוּת הכּל. ‘העוֹלם האחד בּלבבוֹ’. ‘נפשי נשׂרפה בּלהבה’ – להב הילדוּת". נאמנה עלינוּ הראיה אל הצוֹמת של שוֹפמן, שתפס את החזיוֹן בּראשוֹ, אבל לא חשׂף לנוּ שוֹרשוֹ.

רצוֹני לנסוֹת בּזה בּהסבּרת החזיוֹן:

ילדוּתו‚ֹ האמיתית של בּיאליק – לפי עדוּתוֹ של המשוֹרר עצמוֹ – אינה זוֹ של “שירתי” (העניוּת, כּידוּע, אינה מוּכּרה לילד בּגילוֹ הרך) אלא זוֹ של “צפרירים” ו“זהר” וה“בּרכה”. הכּרת הדלוּת מאוּחרת יוֹתר ואינה מצטרפת ל“חזוֹן קדמת הילדוּת בּכל יקרוֹ”. רוֹאים אנוּ, שהמשוֹרר גוּפוֹ משתדל בּכל כּוֹחוֹ שלא לערבּב את התחוּמים. את הילדוּת הראשוֹנה, כּנצנוּץ שחר ראשוֹן, כּפריחת אביב ראשוֹנה, כּנפילת שלג ראשוֹנה, כּמתן ראיה והרגשה ראשוֹן בּיחידוּת (“בּעצם ילדוּתי יחידי הֻצגתּי”) – אוֹתה הוּא מבקש לתפוֹס תפיסה של הגשמה ולכבשה כּיבּוּש של שירה, כּלוֹמר, לשווֹת לה קיוּם נצחי באַמת המידה של אדם יוֹצר וּמניח ערכים לדוֹרוֹת. רק בּמחוֹז הילדוּת הנכבּש כּיבּוּש של דמיוֹן ורצוֹן, רק שם הוּא רוֹאה את עצמוֹ בּן חוֹרין מאיזה עיכּוּב גדוֹל וּמעיק, שהוּא רוֹצה בּכל מאוֹדוֹ להתגבּר עליו. עיכּוּב זה מהוּ?

כּבעל הכּרה יהוּדי טיפּוּסי הגיע בּיאליק (דוּגמת הילד היהוּדי אצל מנדלי מוֹ"ס) עוֹד בגיל רך מאד אל הכּרת העוֹל, שאין כּדוּגמתוֹ אצל שוּם אוּמה ולשוֹן. הכּרה זו, שהפכה מיד הרגשה וחוֹבה מוּסרית, לא הרפּתה ממנוּ עוֹד. משעת קבּלת העוֹל ואילך ראה, אוֹ נכוֹן מזה, הרגיש עצמוֹ ערב לגוֹרל האוּמה, שעליו לזעזע מצפּוּנה להצילה מסכּנות ולעוֹרר אמוּנתה להוֹסיף לה אוֹנים ועצמה ורצוֹן בּרזל להמשך הקיוּם, ויוֹתר מזה, לשינוּי הקיוּם לפי הצוֹרך העליוֹן. העוֹל הזה שהשׂתרג עליו ונעשׂה לוֹ מעין-דיבּוּק, שאת מרוּתוֹ קיבּל מהכּרה וּמהחלטה (יל"ג הגיע לכך רק בשנוֹת העמידה עם המעבר של “בּעלוֹת השחר”) אך לא מאהבה, היה מלוֵהוּ בּכל הגיגיו והיה לוֹ רצוֹן עליוֹן מאת שׂרם של ישׂראל. אבל בּוֹ בּזמן נשתמר בּוֹ גם רצוֹן אחר, מעוּרה ותקיף מאד – לפרוֹק את העוֹל הזה כּדי לחזוֹר אל ההויה הקוֹדמת בּת החוֹרין, אשר שם ניתן לוֹ העוֹלם כּמוֹ שהוּא בּלי חיִץ וּבלי תנאי וּמשוּם כּך בּלי סילוּף והאפלה. והכּמיהה

לעוֹלם ההוּא, שבּמידת ההתרחקוּת ממנוּ נראה לוֹ קוֹסם, רב-ערך וּמוּחלט יוֹתר, נעשׂתה מניע יסוֹדי בשירתוֹ, בּחיי נפשוֹ, ולא יכוֹל היה שלא לחזוֹר אליו בּרגעים של חיפּוּשׂ עצמוֹ. כּשנגעה רוּחוֹ בּעוֹלם הפּלאוֹת ההוּא

וכשנתן עטוֹ לצייר את מראוֹתיו ורחשיו, נתמלא עדנים ורטטים של עוֹלם עילאי, אכּסטטי, ונפשוֹ נעשׂתה דרוּכה מאד לקראת מתן שני של ראיה זוֹ, ראיה-חויה שלימה – מרוֹם כּל כּיסוּפיו. “הוּא נַהֲמת כּל חיי”. וכן תיאר את האידיאל של התגלוּת חזוֹן זה, שרק בּשלוֹ כּדאים כּל החיים, היסוּרים וחרוֹנוֹ של עוֹלם, כּאילוּ עשׂוּי זה למלא את הפּגימה העיקרית בּהויתוֹ:

וּבבוֹא הָרֶגַע הַנֶּאְדָּר, וְהָיָה כְּנִיד עַפְעַף הַנֵּצַח

בַּהֲצִיצוֹ עָלַי פִּתְאֹם בְּעַד צֹהַר נִקְרַע בַּמָּרוֹם –

וְנִפְקְחוּ עֵינַי וְאֹרוּ וְזַכּוּ כְּעֵינֵי הַיֶּלֶד

וּמַרְאוֹת יַלְדוּתִי כֻּלָּם עַד צְבָא חֲלִיפוֹתָם יַחַד

עִם כָּל יְקוּמָם סָבִיב יִנְהֲרוּ דּוּמָם דֶּרֶךְ נַפְשִׁי…

וכאן, לדעתי, גם אשנב לאוֹתה הכּפילוּת הנוֹתנת אוֹתוֹתיה בּקו החיתוּך של שירתוֹ, כּפי שהיא מתגלה בּכמה שירים הנראים כּסוֹתרים זה את זה, וּביוֹתר בּ“מְגִלַת הָאֵש”, אוֹתה הרגשת הסכיזמה בּין חוֹבת הרבּים וחוֹבת היחיד, אוֹתוֹ הרצוֹן להתחמק מידיהם של הרבּים דוקא בּשעה שהן פּשוּטוֹת לחבּקוֹ בּאהבה (בּשיר היוֹבל “שָׁחָה נַפְשִׁי”) ועד לידי חפץ התעללוּת בּמאמיני-מעריצי וידוּייו “גַם בְּהִתְעָרוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם”).

רק מתוֹך שהרגיש בּכוֹבד העוֹל, בּאחריוּת המדכּאה עד עפר, מתוֹך ההכּרה שאחריוּת זוֹ היא גם “כּאש עצוּר בּעצמוֹתיו” וגם “כּדבש בּפיו למתוֹק”, אחריוּת המשוֹרר-המוֹרה בּניגוּד למשוֹרר-האמן, הגיע בּעצמוֹ לידי אפּוֹתיאוֹזה כּזוֹ של נוֹף הילדוּת, שאיננוּ יוֹדעים דוּגמתה אצל שוּם משוֹרר בּעל היקף לאוּמי כּביאליק. לא התרפּקוּת על חלוֹם טהוֹר היה זה, אלא הידבּקוּת בּגוּף חיים ועוֹלם מתוֹך רצוֹן להסיח דעת מגזירת עוֹל, שכּגוֹדל מוּסר חוֹבתוֹ כּן גם גוֹדל התאכזרוּתוֹ לנפש שנוֹלדה בּת חוֹרין.

תרצ"ח

ח. נ. ביאליק

בּימי טוֹבה וּבימי רעה אנוּ זוֹכרים את האישיוּת הנערצה, שנסתלקה קוֹדם זמנה, את האישיוּת שהיתה סמל חי וּמבּע עליוֹן לצערנוּ וּלדאגוֹתינוּ, לחלוֹמוֹתינוּ ולתקווֹתינוּ, ושירת חייה באמצע נפסקה.

בּימי רעה אנוּ מרגישים בחסרוֹן עצתה וּפעוּלתה, דברי חזוּקה וניחוּמיה, וּבימי טוֹבה היינוּ רוֹצים לדעת את דעתה ואת תגוּבתה על הנסים שנעשׂוּ לנוּ, את דברי תוֹדתה וּברכתה על הזכוּת הגדוֹלה שזכינוּ. נדמה לנוּ, שרק היא, אישיוּת נבחרת זוֹ, היה בכוֹחה להגיד את המלה ההוֹלמת את המצב ואת השעה שאנוּ שרוּיים בּהם, ואנוּ זוֹכרים בּצער את העדרה.

אישיוּת כּזוֹ היה משוֹררנוּ הלאוּמי הגדוֹל ח. נ. בּיאליק, שנסתלק בּכ“א בתמוּז תרצ”ד, אך עבר את סף הששים וכוֹחוֹ אתוֹ במעשׂים וּבשירה, כּאשר הוֹראינוּ בעסקנוּתוֹ התרבּוּתית המבוֹרכת וּבסדרת

שיריו האחרוֹנה, עזת-הבּיטוּי ועשירת-התמוּנוֹת “יתמוּת”.

מה משוֹררנוּ ממשוֹרר, שכּכה המה לוֹ לבּנוּ בעוֹדוֹ בחיים ולא ידוֹם גם עתה, י"ד שנים אחרי מוֹתוֹ, מדי דבּרנוּ בוֹ?

מוּבן מאליו, שקוֹדם כּל קסם לנוּ ביאליק בּכשרוֹנוֹ הפּיוּטי העצוּם, בּזוֹ יכוֹלתוֹ המפליאה להלבּיש את רחשי נפשוֹ העשירה על דקוּיוֹתיהם וגוֹניהם בּלשוֹן, שלא ידענוּ כמוֹה לפניו לשלימוּת, לעוֹז ולנוֹעם. כּוּלנוּ כפפנוּ את ראשנוּ לפני נאמנוּת גדוֹלה זוֹ לשליחוּת, לפני אחריוּת לא-רגילה זוֹ כלפּי תוֹכן הדברים וצוּרתם, לפני השׂגב שבּציוּריו וצליליו.

אבל יוֹתר מסגוּלוֹת אלוּ, שהן עצמן דיין לכפוֹת עלינוּ גדוּלתוֹ של משוֹרר, תפסה את לבנוּ סגוּלה אחרת, והיא ההזדהוּת השלימה של המשוֹרר עם גוֹרל האוּמה, עם שברה הגדוֹל כּים ועם תקוָתה המפציעה אחרי ליל-אפילה ארוֹך לאין שיעוּר.

עם היוֹתוֹ ברוּך-דמיוֹן, נוֹח להתפּעל ורב להתפּעל, לא סבל אשליוֹת. רק האמת היתה נר לדמיוֹנוֹ. בעינים גלוּיוֹת עד מאד ראה את העם בּגלוּת כּ“חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ”, אשר “אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדוֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂוֹא הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב”, “עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַּתְּהוֹם”. בּבוֹאוֹ להסתכּל בּעמוֹ החי רצה לראוֹתוֹ כּמוֹת שהוּא,

בּלי עטיפוֹת שעטפוּהוּ אמוּנוֹת ישנוֹת וחדשוֹת ללא הוֹעיל. רק את האמת כּוּלה ביקש לראוֹת ולהגיד:

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ –

אֱמוֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ?

וראה פלא, דבר אמיתוֹ שצרב כּאש היה גם כּצרי ללב הקוֹרא, אף כּי לא היה בכוֹחוֹ להוֹציא את המסקנוֹת מן האמת.

הוּא שרצה לראוֹת את האדם מישׂראל בּתפארת אדם, חי בכבוֹד ומת בּכבוֹד, זיעזע את נפשנוּ בשיר “בּעיר ההריגה” בשנת תרס"ד:

וְרָאִיתָ בְעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים

אַחֶיךָ בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל הַמַּכַּבִּים – –

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָּמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ.

לבּוֹ היה תמיד מלא חרדה למה שצפוּי לעם בּאוֹתה “גלוּת חשכה כּתהוֹם”, ועוֹד בּראשיתוֹ, בּשנת תרנ"א, היא שנת שירוֹ הראשוֹן “אל הצפּוֹר”, שבּוֹ נוֹהה נפש המשוֹרר כּוּלה מזרחה, לציוֹן, הוּא קוֹרא ברוֹב דאגה בשירוֹ “משוּט בּמרחקים”:

מִי יֵדַע הַדְּמָעוֹת שֶׁעוֹד תִּשָּׁפַכְנָה,

הַסּוּפוֹת שֶׁעוֹד עַל רֹאשֵׁנוּ תָגַחְנָה

עַד פְּרֹץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה,

שֶׁתּוּכַל לִתְקֹעַ הָעָב הַמִּדְבָּרָה.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כּביכוֹל, כּי הגאוּלה ממש לא תבוֹא אלא לאחר שתעבוֹר ימי דמעוֹת ודמים וסוּפוֹת עוֹקרוֹת את הכּל.

אבל כּשם שהרצוֹן הזה, האכזרי כמעט, לחשׂוֹף את האמת דרוּש היה לעם, כּך היה דרוּש גם לוֹ, למשוֹרר עצמוֹ. הוּא היה לוֹ “כאש מצרף וכבוֹרית מכבּסים” לשׂרוֹף את סיגי היאוּש ולהעלוֹת בּטהרוֹ את זהב התקוָה. וכן אנוּ רוֹאים, כּי בצד הזעם והיאוּש מקננים בּלבּוֹ תמיד גם החמלה והתקוָה. האוֹר אוֹחז בּעקב הצל.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כי הראשית הקטנה הנעשׂית לגאוֹלת העם, אשר היתה לבוּז בּעיני רבּים, צוֹפנת בּקרבּה את האחרית הגדוֹלה.

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב?

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמוֹהוּ וָרָב.

וּב“מקראי ציוֹן” בּשנת תרנ"ח, לזכר הקוֹנגרס בּבאזל:

מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבוֹנֵי הַטְּפָחוֹת

יַכִּירוּ מִי יָרָה הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה –

וכיחסוֹ האמביואלנטי אל העם, כּן היה גם יחסוֹ אל העבר, אל העבר הפּרטי ואל העבר הכּללי, שעל פּי רוֹב אין להבדיל אצלוֹ בּין השנים. בּאוֹתה אמת מתרגשת שר על חרפּת ילדו דתוֹ ועל המאוֹר שבּה. כּנגד “שירתי”, הרקוּם אנחוֹת ודמעוֹת ושממוֹן, בּא “זוֹהר”, שכּוּלוֹ צהלת חיים וּמשוּבת ילדוּת. הוּא שר כּאחד את עלבּוֹנוֹ התהוֹמי של “המתמיד” ואת גבוּרת נפשוֹ העילאית; הוּא שר גם את שממת בּית-המדרש העזוּב וגם את היוֹתוֹ “בית-היוֹצר לנשמת האוּמה” וּמקוֹר חייה. מצד אחד אתה מוֹצא אצלוֹ מוּסר יהדוּת קיצוֹני, עד כּדי ביטוּל היש:

מִהְיוֹת כְּפִיר עִם כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם כְּבָשִׂים

ומצד שני:

אֵין זֹאת כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ.

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ.

חרוּז שרק לברק המתחוֹלל בּימים האלה אנוּ משׂיגים את כּל משמעוּתוֹ.

הוּא הכּיר יפה בניגוּדי עצמוֹ, וּבודאי גרמוּ לוֹ סבל רב. “מגלת האש” מוּקדשת רוּבּה להכּרה-הרגשה זוֹ, וּבטוּי מיוּחד נתן לה בשירוֹ “הציץ ומת”, שבּוֹ מתוֹארת החתירה אל איחוּד הניגוּדים:

וַיַּחְתֹּר עַד גְּבוּלוֹת אֵין-גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים

יִתְאַחֲדוּ בְּשָׁרְשָׁם.

אך האיחוּד אינוֹ מוּשׂג, כּמוּבן, כּי לא ישׂיגנוּ אדם וחי.

כּשם שהיה חוֹזה גדוֹל, היה גם איש המציאוּת האידיאלית. לא רק את המצב הנורמלי ביקש לעמוֹ, אלא גם את האדם הנוֹרמלי. בּאדם הנוֹרמלי ראה את היסוֹד לכל עתידנוּ. היוּ בוֹ כיסוּפים של קנאה כמעט לאדם הפּשוּט, העניו, הטהוֹר, “הממעט דברים וּמרבּה תפארת”, ושׂנאה עזה כשאוֹל לבעלי “המלים התוֹפפוֹת”, אשר

חַכְלִילוּת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָּה בְּעַצְמוֹתָן,

וּבְכַנְפֵיהֶן יַלְדֵי נַאֲפוּפִים, מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן,

עָתָק וָשַׁחַץ כֻּלָּם, לְשׁוֹן רַהַב וְלֵב נָבוּב.

וּכעדוּתוֹ על עצמוֹ בשיר-הוידוּי “והיה כי תמצאוּ” בתר"ע:

וַיְתַעֵב כְּאֶחָד עֹז נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים

עִם צִדְקַת לֵב שָׁפָן.

ידוּע מאבקוֹ הפּנימי, שלא פסק כּל ימיו, בּין הכּרתוֹ אוֹ

חוֹבתוֹ הלאוּמית וּבין הכּרתוֹ האינדיבידוּאלית אוֹ החוֹבה כלפּי נפשוֹ

הוּא, זוֹ שקרא לה ב“מגילת האש”: “יגוֹן היחיד”. גם מאבק זה לא היה אלא ביטוּי כיסוּפיו לאדם הנוֹרמלי, שכּוֹחוֹתיו, רצוֹנוֹתיו ועשׂייתוֹ שקוּלים וּממוּזגים.

*

אילוּ היה ביאליק חי עמנוּ כיוֹם הזה היה בן שבעים וחמש. לגבּי איש חזק וּבעל כּוֹחוֹת-נפש גדוֹלים כּמוֹהוּ אין זה גיל של בּטלוּת כּלל וכלל. ההשגחה, כּביכוֹל, רצתה למנוֹע מבּחירה את הצער הגדוֹל, זה שהוּא היה מסוּגל לוֹ, על אבדן המיליוֹנים. אין אתנוּ יוֹדע אם היה עוֹצר כּוֹח לשיר אחרי “בעיר ההריגה” גם את “בּעוֹלם ההריגה” – משׂימה פיוּטית שהיא כמעט למעלה מכּוֹח אנוֹש. אבל ההשגחה מנעה ממנוּ יחד עם הצער גם את נחמת הגאוּלה, הקמה לעינינוּ כחזוֹן אַפּוֹקאליפּטי בנהרי דם ואש, בּסערת קנאה ושׂנאה, המגיחה עלינוּ מאפסי ארץ. היא מנעה ממנוּ את מראה לידתה הנפלאה של מדינת ישׂראל, את מראה כוֹחה והדרה של האוּמה, אשר אך תמוֹל ראינוּה בחוּצוֹת העיר, בּה היה ביתוֹ, בּה יצר וּפעל רבּוֹת לעת מנחת חייו.

וּבכן צירפה אוֹתוֹ ההשגחה, לפי דרכּה הטמירה, לשוּרת האנשים הגדוֹלים הנוֹדעים בּהיסטוֹריה שלנוּ, שלא זכוּ לראוֹת בּהתגשמוּת חזוֹנם, שאוּלי גדוֹל מדי היה האוֹר בּנפשם פּנימה משיוּכל להפּגש עם האוֹר הגדוֹל מבּחוּץ. וּבודאי גם לא מקרה עיור הוּא, שעשׂה את החוֹזה השירי במוֹתוֹ שכן-עוֹלם ותאוֹם-עוֹלם לחוֹזה המדיני בזכרוֹנוֹ של עם ישׂראל.

תש"ח

---

י. ל. פרץ

מאת

אשר ברש

נשמט “העוּגב” מיד המנגן הגדוֹל ואנחנוּ רק הד מנגינתוֹ רוֹעד עדיין בּאוֹזנינוּ.

העוֹד נוֹסיף לחוּש אוֹתה ההנאה החריפה, שהיינוּ חשים בּשעה שנתפּרסם עוֹד תרגוּם עברי של אחת ממעשׂיוֹתיו העממיוֹת ושחשדנוּ בּוֹ את יד האמן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ?

אכן קסם רב היה ללשוֹנוֹ העברית והיא היתה גם הלבוּש הכי הוֹלם את יצירתוֹ היפה.

חטאת טשרנוֹביץ¹ נבעה ממקוֹר הטעוּת המלוָה את חייהם של רוֹב היוֹצרים הגדוֹלים.

שמא נבעוּ גם קטרוּגיו הפּוּבליציסטיים ממקוֹר זה? כּי אציל היה האיש פּרץ ואציל שבעתים היה הסוֹפר פּרץ.

המעלוֹת האנוּשיוֹת הנפרזוֹת שנטעוּ בּלבּוֹ העבירוּהוּ על דעתוֹ ועל דעת בּת-שירתוֹ ויהי לפטרוֹן לדלים ולמשוֹרר הדלוּת.

אך בּאבני כּתר בּת-שירתוֹ שיבּץ הכּל, בּלי בּרירה, בּפזרנוּת.

התכוּנוֹת והמסוֹרוֹת הן הן הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּסיפּוּריו. אין הוּא יוֹדע טפּוּסים. הנטיה המוּסרית, ההעויה הישׂראלית-אוֹפיית, התגלוּת היגוֹן והשׂשׂוֹן שבּנפש הנבחרה, הרמז כּלפי

פּנים – אלה המה הצירים שעליהם תסוֹב יצירתוֹ. ועל כּוּלם עוֹלה הנגוּן: לא המלה, לא הקו, לא הצרוּף האמנוּתי הם שעשׂוּ את יצירתוֹ לחטיבה מיוּחדת, אלא הנגוּן העצמי המלוָהּ. וּלפיכך לא הצליחוּ כּל מחקיו, אם כּי רבּוּ.

עשׂרוֹת שנים היה תלוּי המאוֹר הגדוֹל הזה בּשמי ספרוּתנוּ ושלח את אוֹרוֹ המזוּקק והמחמם בּכל פּינוֹת חיינוּ התפלים. ראינוּהוּ בּגבוּרתוֹ וראינוּהוּ בּליקוּייו, ואוּלם גם אחרי כּבוֹתוֹ, אוֹרוֹ גנוּז לדוֹרוֹת.

*

משל למה הדבר דוֹמה: לבת-מלכּה שנתכשפה ונאחזה בּחבלי שינה בּארמוֹנה הנטוּש. שמעוּ נסיכים וּבני מלכים וּבאוּ לעוֹררה מתרדמתה. זה שר עליה בּשירים, זה סיפּר לה סיפּוּרים, פּלוֹני חד לה חידוֹת ואלמוֹני חזה לה חזיוֹנוֹת – אך בּת-המלכּה לא נעה ולא זעה. אך בחוּץ דבּרוּ בּראש הוֹמיוֹת על בּת-המלכה שנתעוֹררה ועל השׂמחה שבּאוּלמי הארמוֹן. עד שבּא הנסיך האמתי וּבנגוּן פּשוּט קרע את חבלי השינה מעל עפעפּי היפהפיה הנרדמה והיא קפצה ממשכּבה זהוּבת-תלתלים וחכלילית-לחי. – הארמוֹן הוּא היכל ספרוּתנוּ, בּת-המלכּה שנתכשפה היא היצירה העממית. הנסיכים, שהכניסו אָמנם חיים לתוֹך אוּלמי הארמוֹן אך לא הצליחו לעוֹרר את בּת-המלכּה, הם הסוֹפרים הרוֹמנטיים, הריאליסטיים והפּוּלמיסטים למיניהם, אך הנסיך האמתי היה י. ל. פרץ.

מאפּוּ, שהצליח להחיוֹת את העבר הרחוֹק של עמנוּ בּאמצעים של מסַפּר-אמן אמתי ושהוֹסיף על משקל הזהב של התנ“ך, לא יצר מתוֹך הצוֹרך של החיים ומתוֹך יחס לירי אל החיים. “המלמד מקוֹבנא” היה מעין לו’ניק ספרוּתי. הוּא חלם את חלום העבר בּיחידוּת, וּכשהגיע זמנוֹ להתגלוֹת נסתלק מן העוֹלם. וּמשוּם כּך לא מצא לוֹ מאפּוּ תלמידים שינסוּ ללכת בעקבוֹתיו. רגילים להפריז על השפּעתוֹ הספרוּתית של מאפּוּ, אך לא בּצדק. הוּא נתן לקוֹרא עוֹנג אסטטי מאין כּמוֹהוּ לפניו, אך “אהבת ציוֹן” ו”אשמת שוֹמרוֹן" נקראוּ כּספרי-פּלאים מימי קדם, כּספרים שאין שם המחבּר נקרא עליהם. אף העם קרא בּהם וטעה וחשב שהם המשך לספּוּרי התנ"ך.

סמוֹלנסקין הוֹליכנוּ כּמה שנים בּמדבּר ספּוּריו המוּזרים, הארוּכּים והצחיחים ללא אילן וללא דשא, ללא ציץ וללא כּנף-רננים. המְרֵעים, העוֹשקים, החשוּכּים, מוֹרדי-האוֹר הם בעיניו כּתנשמוֹת הללוּ שאינן ראוּיוֹת אלא לשחיטה בּמטבּע ולגניזה תחת הסף לסגולת הצלחה. הבּטלנים היוֹשבים מאחוֹרי התנוּר מחוּק הטיח, נשמוֹתיהם עשׂוּיוֹת מאוֹתוֹ הטיח התפל. המקרים ושילוּבם מעוֹררים צחוֹק.

יל"ג, בּעל הפּטיש הכּבד, מחריש יוֹתר מדי את האוֹזנים בּלשוֹנוֹ, שיש בּה מתרוּעת החצוֹצרה ואין בּה מהמית הכּנוֹר. המשל שלוֹ הוּא חריף, אך לפעמים קרוֹבוֹת מגוּשם, עד שהיד יכוֹלה למשמש בּוֹ. התאוּרים האֶפּיים הרחבים שלוֹ מוּפרעים ע"י הבּדחנוּת והבּכיינוּת המשמשוֹת בּהם בּערבּוּביה. השיר הלירי הקצר והמילוֹדי חסר אצלוֹ לגמרי. הפּרוֹזה שלוֹ גבּבנית וּפטפּטנית. אמנם הרבּה כּחוֹת ויסוֹדוֹת של יצירה היוּ אצוּרים בּמשוֹרר זה, אך הוּא לא עמד על הגוֹבה של האמן האמתי: הוּא לא ידע להשתמש בּהם כּהוֹגן. עֵד מוּבהק לפּראוּת כּחוֹתיו הוּא כּרך המכתמים והכּתוֹבוֹת על-גבּי המצבוֹת. הוּא היה אוּלי המעוֹרר היוֹתר גדוֹל שבּספרוּתנוּ. אפס הערכין הספרוּתיים שהניח לנחלת העתיד מעטים המה.

וּמנדלי מוֹ"ס, זה החַטב השאנן, המוֹדד והשוֹקל של הפראזה, הנוֹתן חדוּד וּבליטה לתמוּנה והמשעבּד את החוֹמר-הגוֹלם לרעיוֹנוֹ היצירתי, אף הוּא, עם כּל השפּעתוֹ המרוּבּה וּמלאת-הבּרכה על דוֹר הסוֹפרים הצעיר, בּלמדוֹ אוֹתוֹ את מלאכת הציוּר והחיטוּב בלשוֹן, בלמדוֹ אוֹתוֹ את ההסתכּלוּת השלֵוה בּשעת סער היצירה, אף הוּא לא נתן לנוּ את החיים ואת הפּרכּוּס שבּחיים, את נשמת האדם ואת הפּחד התהוֹמי שבּה בּאספּקלרית היצירה. בּשגם מנדלי רוֹאה רק את השכבה המגוּבּשה של החיים ולא את מצוּלתם, רק העויתה של הנשמה ולא תעיָתה הרחק מן המקוֹר. גבּוֹריו חוֹקרים וּמדיינים, מתוכּחים וּמתפּלספים רק על “הכּבד והבּצלים” של סעוּדת העוֹלם, אך לא על עצם הסעוּדה. המטעמים העדינים והיין החריף אינם בּגדר טעימתם.

לא כן היא יצירתוֹ של פרץ. הרוֹמנטיקה שלוֹ אינה יוֹנקת מן העבר הרחוֹק, שע“י כּך ההמצאה והתאוּר הדיקוֹרטיבי-ארכיאוֹלוֹגי מכריעים בּה, אלא היא יוֹנקת מן החיים ההוֹוים. לא החוֹמר הוּא העוֹשׂה את היצירה לרוֹמנטית, אלא היחס של היוֹצר, יחס לירי חי ורוה דמיוֹן, אל חזיוֹנוֹת החיים. יצירה רוֹמנטית כּזוֹ יש בּה חיוּניוּת והשפּעתה מרוּבּה, בּהיוֹתה נשענת על מנגינת החיים ההוֹמה עדיין בּלבּוֹ של הקוֹרא. אשרי היוֹצרים, שאת העוֹנג האסטטי שהם נוֹתנים לקוֹרא מלוָה הנעימה הלירית-אנוֹשית של החיים והצעירוּת שבּחיים. היוֹצרים הללוּ זוֹכים לא רק להערצה אלא גם לאהבה! משוּנה וּמטוּשטשה היא צוּרתוֹ של יחיאל הגבּוֹר בּ”הציץ ונפגע", מוּזרים הם חייו ותנוּעוֹתיו בּחיים, ואוּלם בּקראנוּ בּספּוּר נחוּש, כּי גם בּנוּ יש משהוּ מאוֹתוֹ הנער העלוּב החוֹלם את חלוֹם החיים והאהבה בּדמיוֹנוֹ החוֹלה. הלץ, הצייר והמשוֹרר – זוּ הסביבה הרגילה והמטמטמת – “לא יכלוּ להטוֹת את לבּוֹ לעזוֹב את הנסתרוֹת”, בּדמיוֹנוֹ הוּא מאָרשׂ לוֹ את בּת-השמש היפה ולפני מוֹתוֹ הוּא שר את שירת אוֹשרוֹ. האין זה סמל הדוֹנקישוֹטיוּת הרוּחנית, הצנוּעה והפּחדנית של חניך המסוֹרת העברית?

טפּוּסיו של פּרץ אינם אנשים בּעלי שרירים התוֹפסים מקוֹם מסוּים בּחברה וּברוּחה של החברה. עפי“ר הם רק צללים רועדים, אך צללים הפוּכים על קרבּם, כּלוֹמר, הם נראים רק עפ”י חייהם הפּנימיים. וּלפיכך רבּה חשיבוּתם כּל-כּך. החסידים, הבּטלנים, בּעלי-המלאכה השלוּמיאלים – כּל אלה מתגלים לעינינוּ בּנשמה אנוֹשית מטוּפּלת בּיסוּרין וחביבה עלינוּ משוּם יסוּריה. המנגן הפּשוּט, עם הארץ, מגמגם לפני יציאת נשמתוֹ דברים שהם גילוּיים נפשיים ואנוֹשיים. כּשאשתוֹ חוֹשדת בּוֹ שהוּא רוֹצה למוּת בּכדי שיבוֹא אל פּעשה השחוֹרה, שהכשילתוּ בּחייה, הוּא עוֹנה בּחיוּך מר: “החטא הוּא בּפני עצמוֹ, האשה היא בּפני עצמה והנגינה היא בּפני עצמה… אַת אשתי וּפעשה היתה החטא של הנגינה…” האדם הנבחר חי חיים כּפוּלים, חיים בּאשר הוּא אדם, שאחריוּתם המוּסרית מוּטלת עליו והוּא נענש על החטאים שהוּא חוֹטא להם, וחיים של הרוּח המיוּחדה הנסוּכה בּוֹ – רוּח היצירה. בּשעת התגבּרוּתה של רוּח זוֹ ישוּתוֹ העיקרית נבלעת וּבטלה בּה ועל המעשׂים אשר הוּא עוֹשׂה בּשעה זוֹ לתקוּנה של הראשוֹנה אין הוּא בּר עוֹנשין. –

וגדוּלתוֹ של פּרץ היא בּזה, שהוּא יוֹדע למסוֹר את הגמגוּם של האנשים, שכּח פּיהם קטן מכּח נפשם. האדם בּן-התרבּוּת, חֲלֵק-הלשוֹן וּבטוּח-התנוּעה אינוֹ חביב עליו, הוּא אוֹהב את הבּריאה הנדכאה, הבּישנית והנלחמת מלחמת כּבּוּש בּלשוֹן. נשמוֹתיהם של גבּוֹריו תוֹססוֹת, מתלבּטוֹת ומבקשוֹת תקוּן של בּטוּי. את הבּטוּי הרציוֹנלי, הישר מתעב פּרץ. לא מקרה הוּא שהוּא בּחר לוֹ לגבּוֹרי חזיוֹנוֹתיו צדיקים, פּרוּשים וּבטלנים

– בּני-אדם שהבּדידוּת מביאה אוֹתם לידי שׂיחה עם נפשם, שהרמז והאסוֹציאציה של המוּשׂגים מספּיקים בּה, וּכשהם מסיחים עם אחרים גם אז שׂיחתם אינה משתנה.

גם פּרץ הוּא מוֹכיח כּיל“ג, אך מה שוֹנים הם האמצעים! שוֹרש נשמתוֹ נטוּע עוֹד בּתקוּפת ההשׂכּלה. התעוּדה “להפיץ אוֹר” בּמוֹשבוֹת העם העברי תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעבוֹדתוֹ הספרוּתית. כּמה דיוֹ שפך פּרץ על ה”בּילדוּנג" בּמאמריו וּבמעין מאמרים. אף יצירוֹתיו האמנוּתיוֹת אינן נקיוֹת מכּוָנוֹת אלוּ: “ציוּרי-המסע”, עסקי הקהל" ודוֹמיהם – בּרוּרים למדי הם הגוֹרמים ליצירוֹת הללוּ. אך המסגרת שבּה נקבּעוּ הדברים, התאוּר הצדדי, ההערה דרך-אגב, הרמז הפּסיכוֹלוֹגי, ההסתכּלוּת החריפה והסגנוֹן הגמיש עשיר-הניואנסים – כּל אלה טוֹבעים בּהם את חוֹתם היצירה האמנוּתית. הסטירה של פּרץ מלקה ומלטפת כּאחת: “ולמה בּוֹדקין את כּוּלם? שלא לבייש! שלא לבייש בּאוֹפן אחר…” הרצאתו כּל-כּך שוֹטפת והמשפּטים, שלכאוֹרה אינן משוּלבים זה בּזה, משלימים כּל-כּך זה את זה עד שמן ההרצאה בּלבד עוֹלה התוֹכן. לא החדוּד של הטימה והעמדת המאוֹרע בּאוֹר האפקט עוֹשׂים את עצם הספּוּר (אעפ"י שיש להם ערך גדוֹל בּבנינוֹ) אלא הטמפּוֹ של ההרצאה. וּפרץ יוֹדע את סוֹד הספּוּר. הוּא שוֹטף כּמנגינת פּלאים ועד שהספּקנוּ לעמוֹד על כּל פראזה וּפראזה כּבר כִּלינוּ לקרוֹא. התוֹכן אוּלי לא נקלט בּמוֹחנוּ, אך הספּוּר כּשהוּא לעצמוֹ ירוֹן בּקרבּנוּ. “גלגוּלוֹ של נגוּן”, “ארבּעה דוֹרוֹת – ארבּע מיתוֹת”,

“פּוֹחת והוֹלך”, “פּסוּקי דזמרא”, שלש קריאוֹת" – כּל אלה הם נגוּנים חוֹזרים בּנוּסחאוֹת שוֹנוֹת, אך המוֹטיב היסוֹדי אחד הוּא, וּבזה גם הפּתרוֹן למה שפּרץ לא כּתב ספּוּרים גדוֹלים. הנשמה הלירית נזוֹנה מן הרגע, מן הרעיוֹן יליד הרגע וּממצב הנפש של הרגע. היא שרה בּשעת השראה יוֹצאת מן הכּלל, בּשעת אקסטזה פּנימית – וההשראה והאקסטזה אינן נענוֹת לרצוֹנוֹ של האדם ואינן נמשכוֹת בּעל כּרחן. השיר הלירי צריך להיוֹת עפ“י טבעוֹ האמתי קצר, הספּוּר, שהנגוּן בּוֹ העיקר, צריך להיוֹת עפ”י טבעוֹ האמתי קצר.

לא כּראוֹת מנדלי, היהוּדי הליטאי הפּיקח והקפּדן, את משכּנוֹת ישׂראל ואת שוֹכניהם רוֹאם פּרץ. היחס שלו אל גבּוֹריו הוּא יחס חסידי, יחס של “אהבת ישׂראל” טהוֹרה, יחס של דבקוּת. יחס כזה יכוֹל להיוֹת רק בּלבּוֹ של יהוּדי פּוֹלני בּעל מזג רגֶש ודמיוֹן עֵר, בּנגוּד ליהוּדי הליטאי בּעל האוֹפי המלגלג והמנתח.

“כּן הוּא, רבּי! ישנה נשמת התוֹרה והיא נשמת כּנסת ישׂראל כּוּלה ולא נשמת יחידי סגוּלה… כּל ישׂראל היוּ בּמעמד הר סיני, השכינה שוֹרה על כּל ישׂראל וכל אוֹת ואוֹת מן התוֹרה היא נשמת ישׂראל – נשמת איזה איש מישׂראל! וכל ישׂראל יש חלק בּה וכל ישׂראל יוֹנק ממנה את חיוּתוֹ, כּי לכל ישׂראל תוֹרת חיים היא…”

והצדיק מבּיאלא מראֶה לגאוֹן מבּריסק, לא את התוֹרה בּעצמה כּי-אם את השׂמחה, את העוֹנג ואת הנגוֹהוֹת והאוֹר, שהיא זוֹרעת סביב לה…

מי שחוֹנן בּיחס כּזה רוֹאה בּכל בּריה את “האוֹר הגנוּז” השוֹכן בּנשמתוֹ. יש חוטאים שמתנכּרים, בּעטיוֹ של ה“בּעל-דבר”, למאוֹר שבּהם, אך מרה היא אחריתם. יכוֹל אדם לעבוֹר כּל עבירוֹת שבּעוֹלם וּבלבד שלא יתנכּר למאוֹר שבּוֹ. הויתוֹ לא תלך אז לאבדוֹן, היא תתלכּד עם המאוֹר הגדוֹל, עם השכינה.

האידיאלים של גבּוֹרי פּרץ וכן גם היסוּרים שהם סוֹבלים על העדֵרם נוֹבעים מתוֹך תוֹכה של הנשמה. אף התביעוֹת הפּעוֹטוֹת, אף קטנוּת-המוֹחין שלהם הן גלוּיי נפש. לא אדבּר כּאן על הספּוּרים והציוּרים המרוּבּים, שם רק פּרי החקוּי הבּא מתוֹך יחס נוֹער אל יצירוֹתיהם של אחרים. אלה, אם ערכּם הספרוּתי חשוּב פּחוֹת אוֹ יוֹתר, אינם הניצוֹצוֹת האמתיים, שנתזוּ משלהבת יצירתוֹ. ואוּלם הספּוּרים, שנגוּנוֹ של פּרץ, רק של פּרץ, רוֹדה בּהם הם סמלים, סמלים לרגשוֹת אנוֹש ולנשמוֹת אנוֹש.

וּלבסוֹף רוֹצה אני להתעכּב משהוּ על צד אוֹפי אחד שבּאישיוּתוֹ של פּרץ. יש יוֹצרים שהם נוֹלדים בּוֹגרים. אחת היא אם כּשרוֹנם רב אוֹ מעט, היחס שלהם אל יצירתם הוּא מסוּים בּדיוּק, תחוּם יצירתם מוּגדר יפה ותמיד מוּרגשת בּיצירוֹתיהם מעין זהירוּת של פּיקח בּעל-נסיוֹן, שיוֹדע כיצד שלא להקדיח את תבשילוֹ. היוֹצרים מסוּג זה הוֹלכים בּדרך סלוּלה אחת, סגנוֹנם אחד הוּא תמיד, אם עשיר הוּא ואם דל. יש בּוֹ אוּלי ניואנסים של ציוּר, אבל אין בּוֹ ניואנסים של הלך-נפש, חסר בּוֹ גם הרישוּל, שהוּא לפעמים כּל-כּך יקר וקרוֹב ללב. ואוּלם יש יוֹצרים – והם בּרוּכי עליוֹן – שמתחילים בּהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס ומסיימים בהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס. בּכל אחת מיצירוֹתיהם הנך מרגיש את הבּוֹסר – כּלוֹמר, כּאלוּ היצירה לוֹחשת לך ואוֹמרת: עדיין לא שיקע בּי האמן שלי את כּל כּחוֹתיו, יש לוֹ עוֹד רב! היוֹצרים מסוּג זה מגששים וּמחפּשׂים כּל ימיהם דרכים וּלבוּשים חדשים לבת-יצירתם. אינם חסים על פּזוּר הכּחוֹת וּמבזבּזים את זהבם על נסיוֹנוֹת שוֹנים וּמשוּנים. ויצירוֹתיהם הגאוֹניוֹת נוֹצרוֹת כּמעט בּהיסח הדעת, בּין תְּעִיָה לתעיה.

מוּבן, שלא בּכל המקצוֹעוֹת הם מגיעים לידי שלֵמוּת, הדבר הזה הוּא מן הנמנע, אבל כּל מה ששרביט כּשרוֹנם נוֹגע בּוֹ מקבּל חִיוּת ויוֹפי. תמימוּת הלב, טהרת הכּוָנה משתמרת אצלם עד סוֹף ימיהם, ואנוּ מתפּלאים לראוֹת יצירוֹתיהם, שנוֹצרוּ בּימי שׂיבה, רעננוֹת וּתמימוֹת כּאלוּ נער

כּתבן. בּרם, כּשם שהנוֹער מלוָם כּל ימיהם כּן יש כּבר בּהתחלתם מין העויה רצינית המצוּיה אצל תינוֹקוֹת. – –

לסוּג זה היה שייך פּרץ. בּעוֹד שבּיאליק שאל כּבר בּימי עלוּמיו: “מה זאת אהבה?” כּתב פּרץ הזקן שירי אהבה, שהתמימוּת הפּקחית והנעימה הלירית שבּהם מזכּירוֹת את שירי היינה הראשוֹנים.

למן שירי “העוּגב”, “ספּוּרי יוֹחנן המלמד”, “המעשׂיוֹת העממיוֹת” עד הדרמוֹת המיסטיוֹת-הסימבּוֹליוֹת שלוֹ נשאר פּרץ נאמן לנגוּן שלוֹ. אם התגנב פּה ושם אקוֹרד זר, השפּעה זרה, אם הוֹעלה עליהם צעיף בּכוָנה – המוֹטיב נשאר בּלתי מזוּיף. השׂיחה השוֹטפת הפּשוּטה וּמלאת-החן

היתה שוֹבה את לבּנוּ עד השנה האחרוֹנה, והנה – נפסק הנגוּן, בּוַדאי “נפקד מקוֹמוֹ של אחד המנגנים הגדוֹלים במקהלה של מעלה”!

תרע"ה

---

ברנר

מאת

אשר ברש

בּן עניים, לבוּש בּגד-עוֹני, נוֹדד מסכּן בּארצוֹת-נכר,

מתגוֹלל בּחדרים דלים וערוּמים מכּל מה שמרחיב את הדעת, אוֹ גם לן בּוֹדד בּגני-קריה קרים, בּוֹנה לזמן-מה משפּחה וחיי-חוֹבה רגילים ושב לבדידוּת ראשוֹנה בּחדר דל וערוֹם בּין משכּנוֹת-פּראים, וּלבסוֹף נרצח בּאכזריוּת

ע"י המוֹן-בּער קנאי – וּבין כּל אלה כּמאתים גליוֹנוֹת חזוֹן ואמת, רגש והסתכּלוּת, צער ונחמה, שנשארוּ בּספרוּתנוּ כּתֵל של חיים לדוֹרוֹת גם אחרי מוֹתוֹ, עזרה לדלים וחלכאים עד למסירוּת-נפש, אהבה לספרוּת עד לחיסוּר-נפש, מסירוּת-אב עד לשגעוֹן, וּלבסוֹף הקרבת עצמוֹ לטוֹבת אנשים זרים אחדים –

האין זאת אגדה?

העבוֹדה, גדוֹלי “היחפים והנענים” שבּסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם אינם מגיעים לקרסוּליו.

אנחנוּ החיים כּיוֹם זלזלנוּ לפעמים אוֹ הערכנוּ למחצה – הדוֹרוֹת הבּאים רק ישתוֹממוּ ויעריצוּ.

תרפ"א

על י. ח. ברנר

כּכל אישיוּת גדוֹלה היה בּרנר בּעל ניגוּדים. והוּא ידע את ניגוּדיו. אפשר למצוֹא בטוּי להם בּכתביו. יש שמשתמשים בּניגוּדים של אישיוּת, אוּלי מתוֹך כּוָנה טוֹבה, אך לא תמיד בּדרך הנכוֹנה. בּוֹחרים את הצד הרצוּי לבוֹחר וּמסיחים את הדעת מן השאר, וכך מסלפים את הנוֹשׂא. בּאישיוּת גדוֹלה יש לבקש את השוֹרש שבּוֹ מאוּחדים הניגוּדים, ורק אז תוּבן כּמוֹת שהיא.

בּרנר היה מאמין ותיאר את עצמוֹ כמיוּאש קיצוֹני. אך תכוּנתוֹ היאוּשית הקיצוֹנית – היא, כּביטוּיוֹ במליצה עברית החביבה עליו, “מדלגת שוּר”, כּלוֹמר, עוֹלה כליל בּעשׂיה, אפילוּ בעשׂיית הבּלתי-אפשרי. אין עוֹד סוֹפר עברי שדיבּר דברים כּה מרים ושלל בּגלוּי ובאכזריוּת כּל כּך כּברנר. אך יאוּשוֹ מיוּסד על אמוּנה. וזהוּ השוֹרש לנשמתוֹ: יאוּש קיצוֹני עם אמוּנה איתנה, אוֹ אמוּנה נוֹאשת. ההויה היתה אצלוֹ “הוית קוֹצים” אבל נטל עליו לעבוֹר בּה. הוּא ידע את ערך האדם ודיבּר על הרגע האחד העוֹשׂה את הכּל. הוּא התיחס בּספקנוּת ל“אידיאלים” שמרבּים לדבּר עליהם, ואוּלם את החיים אהב אהבה עמוּקה. תמיד בּדבּרוֹ על סוֹציאליזם יהוּדי, הוּא התכּון לסיפא, לציוֹנוּת. כּשהוּא מדבּר על ה“בּוּנד”, המתעלם מן המציאוּת היהוּדית המיוּחדת, אינוֹ אומר “המוֹנים” אלא “מאססען”, כּינוּי של לגלוּג בּפיו.

הוּא אהב מאד את רייזין, מפּני פּשטוּתוֹ וּבריאוּתוֹ העממית-האנוֹשית. הוּא קינא בוֹ לא מפּני שכּתב אידיש, אלא מפּני הטבעיוּת שבּביטוּיוֹ. אם נבקש להביא לידי מכנה משוּתף את שאיפוֹתיו, נגיד שהוּא שאף לנוֹרמאליוּת ושׂנא את הבּלתי-נורמאלי. לא ה“בּלתי-נוֹרמאלי” של הטבע, אלא את המצבים “הבּלתי-נוֹרמאליים” שבּחברה ואת האדם המעמיד עצמוֹ במצבים כּאלה. הוּא הכּיר בּחסרוֹנה של העברית בּבוֹאה לתאר הוָי ריאלי אוֹ שׂיחה טבעית. יחד עם זה העריץ את כּוֹחה של הלשוֹן העברית המשוָה למציאוּת הפּשוּטה מציאוּת אחרת, עילאית יותר.

חוֹשבני, שאת האישיוּת הגדוֹלה אנוּ מכּירים מתוֹך שני הכּוֹחוֹת המתיחסים אליה: כּוֹח הדחיה וכוֹח המשיכה. הגדוֹל יש לו הרבּה מתנגדים וגם הרבּה אוֹהבים. חיי בּרנר לא היוּ חלקים כּל כּך. אילוּ דיבּר כּאן יעקב רבּינוֹביץ ז"ל, היה אוֹמר: “לא היוּ מתוּקים”. הוּא היה נערץ, אך גם נתקל בּיחס קשה מאד. אנוּ בני הזמן ההוּא, יוֹדעים שהוּא הפסיק את הוֹצאת “האדמה” לפני גמר השנה, מפּני שהיה לוֹ הכרח מוּסרי להפסיק. לא מתוֹך עוֹנג עשׂה כן. פּעלוֹ לא נרצה.

הנה קרא גוֹרן את מכתבוֹ של בּיאליק אל בּרנר, שבוֹ הוּא מדבּר אליו דברי שבח. אך בּמכתבים אחרים מוֹכיח אוֹתוֹ בּיאליק על סגנוֹנוֹ הלקוּי וכתיבתוֹ המרוּשלת. אבל גם מתנגדיו, אלה שלא יכלוּ לעכּל את סגנוֹנוֹ ואת דרך הכּתיבה שלוֹ, גם את החיטוּט היתר בּפּצעים, העריכוּהוּ. יכוֹל אני להעיד, שגם מתנגדיו – במידה שהכּרתים – לא יכלוּ להשתחרר מהרגשת חשיבוּתוֹ המיוּחדת של הסוֹפר הזה, מהרגשה של יראת-כּבוֹד. הם ידעוּ, שהוּא חזיוֹן לא מן השגוּרים. זכוּרני, בּתל-אביב היה אז מנהל מוֹסד פּדגוֹגי חשוּב, סוֹפר אסתיט בּכתיבתוֹ, בּהליכוֹתיו, ואפילוּ בלבוּשוֹ. הוּא לא יכוֹל לסבּוֹל את בּרנר, לא בכתיבתוֹ המרוּשלת ולא בלבוּשוֹ הפּרוֹליטארי, וּבכל זאת – גם הוּא, כּשדיבּר בּברנר, היתה ניכּרת בּוֹ איזוֹ התפּרקוּת מכּל הדברים החשוּבים כּל כּך בּעיניו.

את בּרנר אין להבין בּלי הרקע של הספרוּת העברית. וכן הוּא ראה את עצמוֹ. הוּא היה חניך יל“ג, סמוֹלנסקין וּמנדלי, הספרוּת הרוּסית, וּבשנוֹתיו האחרוֹנוֹת גם מקצת מן הספרוּת המערבית, בּיחוּד האוּפּטמאן וּבאנג, אך עיקר ההשפּעה באה לוֹ מטוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹייבסקי. עליהם יש להוֹסיף את בּיאליק וטשרניחוֹבסקי. כּשהיה מרצה על טשרניחוֹבסקי – היה מדבּר כּפרוֹפסוֹר וכמשוֹרר כּאחד. הכין עצמוֹ יפה ומרצה שעתיים אוֹ שעתיים וחצי. זה היה הימנוֹן לשירת הבּריאה, לחיים הנוֹרמאליים. רקע הספרוּת העברית אינוֹ נוֹטל ממקוֹריוּתוֹ וחשיבוּתוֹ של בּרנר. מן ההכרח הוּא לשלב אוֹתוֹ עם הספרוּת העברית, אוֹתוֹ שהיה גם מסבּיר גדוֹל של ספרוּת הדוֹר. מי שמנסה לעקוֹר את בּרנר מתוֹך המסכת הגדוֹלה של ספרוּתנוּ, פּוֹגע גם בּחלק גדוֹל של יוֹצריה האחרים. לוּלא “בּעלוֹת השחר” של יל”ג, איני יוֹדע אם בּרנר היה רוֹאה כה “את עמוֹ בעצם שפלוּתוֹ”; בּלי נאמנוּתוֹ של בּיאליק איני יוֹדע אם היה יכוֹל להיוֹת כּל כּך נאמן לישׂראל ולגוֹרלוֹ, לוּלא תיאוּריו של מנדלי מוֹ"ס איני יוֹדע אם יכוֹל היה להעריך כּך את עצמנוּ.

הוּא היה יהוּדי מאד ואנוֹשי מאד – ואין לך מידה גדוֹלה מזוֹ.

תשי"א

---

ש. בן־ציון

מאת

אשר ברש

(למלאת לו חמשים שנה)

סימן מוּבהק לכל סוֹפר וּפיטן גדוֹל – שאפשר ללמוֹד את כּתביו. רוֹב הסוֹפרים החדשים רק נקראים; וּבבוֹאך ללמוֹד אוֹ ללמד את דבריהם, אתה מוֹצאם כּל-כּך קלים ורכּים, בּלי זג וחרצן, שהם נבלעים כּמעט בּהיסח-הדעת. אבל כּל קריאה, שאין עמה יגיעה ושתוּף יצירה בּכח, אין בּה גם כּדי להזין, והיא רק גרוּי נעים, שסוֹפוֹ, כּכל גרוּי, לקהוֹת, אוֹ גם ליהפך לטעם תפל.

ואת רוֹב כּתביו של ש. בּן-ציוֹן אפשר ללמוֹד. הוי החיים והלשוֹן תמיד מקוֹרי, חי, רוה וּמגוּון. לכל מאוֹרע יש שרשׁים בּעצמיוּתנוּ הלאוּמית והאנוֹשית, לכל תמונה יש אב בּחיים וּבטבע וכל מלה וניב יש לה סמוּכין בּמקוֹרוֹת-ספרוּת עתיקים וקרוֹבים ללב. על הכּל יכוֹל אתה להתעכּב, הכּל תוֹבע הסבּרה של חיבּה, הכּל משמש פּתח להסתכּלוּת והארה, הכּל מזכּיר נשכּחוֹת.

יחסוֹ אל המתוֹאר תמיד אמנוּתי-חוּשני, כּאילוּ מלחמה לוֹ עם החוֹמר-הגוֹלם של החזיוֹנוֹת, והוּא חוֹתר לגלוֹת את מהוּתם הטבעית. שוֹאף הוּא תמיד להעמיד את העצם על טבעוֹ ולקרוֹא לוֹ בּשמוֹ, ולא יראנוּ לנוּ כּמוֹ, מבּעד לערפל קל של מלים מוּפשטוֹת וּסתוּמוֹת, כּמנהג הסוֹפרים החדשים. אָמנם לקוֹרא המוֹדרני למוּד-המחשבה אוּלי נעים יוֹתר להפקיר את דמיוֹנוֹ העייף לשׂיחת יפי-רוּח נאה, קלה וּמיישנת, מאשר לעמוֹד בּפני מערוּמי-חיים, המפּילים אימה בּמציאוּתיוּתם והחוֹתרים תחת עצם המחשבה היחסנית והמבוּשׂמת; אך בּן-ציוֹן לעוֹלם אינוֹ מתכּון לקוֹרא לשם הנאה ושכחה בּלבד, דוֹרש הוּא עֵרוּת, התבּוֹננוֹת וחשבּוֹנה של מציאוּת.

אמת, ש. בּן-ציוֹן לא חוֹנן בּתפיסה אינטוּאיטיבית בּרוּכה, המכשירה את בּעליה להניף משׂאוֹת כּלאחר יד. בּצבת-דמיוֹנוֹ הכּבדה הוּא מוֹשך את הדברים מעמק-החיים להעלוֹתם על בּמת האמנוּת, ואוֹתוֹת הצבת ניכּרים בּמקוֹמוֹת הרבּה. אפילוּ בּלשוֹן אינוֹ שוֹלט שלטוֹן בּני-חוֹרין; עם כּל העוֹשר השמוּר לוֹ אנוּ מרגישים תמיד את יגיעת החיפּוּשׂ והכּיווּן, אך דוקא בּאלה רבּה חשיבוּתוֹ החנוּכית. נקל למחפּשׂי-מוּמים לפסוֹל בּטוּי פּלוֹני אוֹ ציוּר אלמוֹני בּפְּסָק: חוֹסר טעם. הרֵע והמוֹרה המתבּוֹנן בּתשׂוּמת-לב מעמיקה וסבלנית לכל מלה של המספּר הזה יִוָכח, כּי רק אחרי חיפּוּשׂ ובירוּר מרוּבּה נמצאה לוֹ זוֹ; ואף-על-פּי שבּרוּר לוֹ, שהוּא לא היה משתמש בּזה כּך, הנה בּרוּר לוֹ גם כּן, וּברגש-כּבוֹד שלם, כּי בּעצב יצירה נוֹלדה.

צמצוּם-טעמוֹ, שהכשילו לא פּעם, בּיחוּד בּתוֹר עוֹרך, בּמנהגוֹ לתקן יצירוֹת שלמוֹת של סוֹפרים מתוּקנים, גם הוּא היה לוֹ לברכה בּיצירוֹת שכּוּלן שלוֹ. לא תמיד היה נאמן לעצמוֹ, ועל-כּן לא תמיד ניצח, ולא כּל נצחוֹנוֹתיו היוּ שלמים, אך כּמה מסוֹפרינוּ הגדוֹלים יוּכלוּ להתפּאר בּנצחוֹנוֹת מזהירים כּ“יצר-הרע של אביב”, “איש הקהל”, “אצל הכּלה”, “חיים של פּרנסה”, ונצחוֹן הנצחוֹנוֹת – “נפש רצוּצה”? שאיפה כּל-כּך מתמדת וכישרון ממלא וכ"כ מזהיר כּרוּכים יחד, אינם אלא הוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת בּספרוּתנוּ.

אף בּספרי-המקראוֹת שלוֹ רבּה ההרגשה העממית הן בּסגנוֹן והן בּהרצאה. זיו הפּיוּט והאגדה שפוּך שם גם על שׂיחוֹת-חוּלין ועניני דרך-ארץ פּשוּטים, ולא לחנם קנוּ להם מעלה ראשוֹנה תיכף להוֹפעתם. כּאילוּ בּבת-אחת הבליטוּ את הפּיזוּם הריק והנבער של כּל ספרי-הלימוּד שקדמוּ להם. ועד היוֹם אין לנוּ ספר-קריאה עברי אחר, שיש בּוֹ כּל-כּך הרבּה ללמוֹד. גם בּמקוֹם שאיננוּ יכוֹלים למצוֹא את הטעם ההגיוֹני אוֹ הפּיוּטי לבּחירת הניב הרחוֹק והקשה בּמקוֹם השכיח והקל, יש לנוּ ההרגשה, כּי היתה כּוָנה להקנוֹת, להרחיב וּלהעשיר את אוֹצר הלשוֹן של התלמיד. ואם גם הכבּיד בּמקוֹם שצריך היה להקל, הנה לא הקל ראש בּשוּם פּרט, כּי הוּא עצמוֹ דוּגמת כּוֹבד-הראש, דוּגמת היגיעה, החיפּוּשׂ והחתירה אל השלמוּת, ולכן יזהיר שמוֹ עוֹד שנים רבּוֹת בּין גדוֹלי סוֹפרינוּ וּמחנכינוּ.

תרפ"א

---

אליעזר בן-יהודה

מאת

אשר ברש

להערכתוֹ הנכוֹנה של אדם גדוֹל דרוּש ריחוּק-מה. הכּתמים המצוּיים בּכל אישיוּת, והבּוֹלטים בּיוֹתר מעל שטחה של אישיוּת מזהרת, מגרים בּנוּ יוֹם-יוֹם את היצר של לימוּד-חוֹבה לקטרג; וכן אנוּ מרגילים את עצמנוּ לאט-לאט להאמין, כּי אָמנם השלילה מרוּבּה על החיוּב.

עתה מת בּן-יהוּדה והריחוּק נתהוה פּתאוֹם.

המנוֹח היה בּלי-ספק אישיוּת עברית מזהרת וזהרה ילך ויגבּר בּמידה שמניחי הישוּב והלשוֹן בּארץ יהיוּ לאבוֹת. הפּגימוֹת שהיוּ מרוּבּוֹת ושהדאיבוּ את עיני נקיי-הדעת שבּדוֹר, תיטשטשנה; הבּנים יהיוּ בּני-עוֹנשין בּפני עצמם; המעשׂים הגדוֹלים יתפּשטוּ את הקליפּוֹת שבּמציאוּת והקטנוּת שבּהגשמה – ואז ישוּבּץ המאוֹר בּמקוֹם, שהוּא היה רגיל לקרוֹא לוֹ בּשם “דוֹרִיָה”.

איני יוֹדע בּבירוּר אם היה בּן-יהוּדה מדינאי גדוֹל – אבל הוּא צפה תמיד על כּל הדרכים המוֹבילוֹת אל גישוּם החלוֹם, שבּלעדיו אין חיים לאדם העברי; איני יוֹדע אם היה בּן-יהוּדה עתונאי גדוֹל – אבל הוּא קרקר תמיד את האָזנים, זעזע תמיד את הלב ולא נתן להרדם, ואם כּי ידע את ערכּוֹ של המזרח וחשיבוּתה של תרבּוּת-לשוֹן קרוֹבה, קרא תמיד למדע ולהשׂכּלה ולאמוּנה בּאירוֹפּה; איני יוֹדע גם אם היה בּן-יהוּדה בּלשן גדוֹל – אבל הוּא עשׂה לוֹ את עבוֹדת הלשוֹן העברית פּוּלחן, ויעבדנה ויבעל בּה בּסער וּבדבקוּת, בּאש זרה וּברוּח קוֹדש כּאחד כּהני עכו"ם לפנים.

האין בּכל אלה סמני-מה למיתוס חדש?

בּנינוּ יספּרוּ עליו לדוֹר אחרוֹן.

תרפ"ג

---

אחד העם

מאת

אשר ברש

(שׂרטוּטי פּוֹרטרט) השם. רוֹחב ותוֹקף וכבוֹד בּפּסיבדוֹנים הזה – אף־על־פי שמלכתחילה בּא לשם ענותנוּת. האיכוּת הספרוּתית מלאתהוּ מיד. הטעם נסוֹג אחוֹר מן העם אל אחד. וּבעיקר נבלעה הוֹראת כּל מרכּב לחוּד וההרכּבה נעשׂתה לחטיבה. השם אשר גינצבּרג הוּא מעין ג’ירוֹ על גב השטר הספרוּתי של אחד העם. המוּבן מתנוֹדד, להנאת מבטאיו, בּין בּארוֹן דוד גינצבּוּרג וּבין התה המפוֹאר של ויסוֹצקי (הוֹי, התפארת המתה!). מקוֹרבים בּאים בּימים מאודיסה אוֹמרים מתוֹך אינטימיוּת מוּבלטת: ר' אשר. ראוּ, גם בּארי הספרוּת העברית – בּקרוֹבנוּ נקדש. אך השטר יהיה עוֹבר עוֹלמית בּחתימה האנרגית: אחד העם.

הדמוּת. לא זכיתי לראוֹת הגוּלגוֹלת בתפארתה: בּזיקנה וּבחוֹלי היא נראית חנוּטה וּכבדה על הצואר הדק. הקוֹנוּס ההפוּך (הבּסיס בּקדקוֹד החשׂוּף למעלה והראש בּחוֹד הזקנקן האמוּץ למטה) נישׂא על הגוּף הקטן והצנוּם מוּשפל קצת, אך בּלתי־נכנע. העינים עצֵבוֹת (אוֹתוֹ העצב חסר־הפּרכּוּס שמציץ מכּל ארבּעת הכּרכים “על פּרשת דרכים”), אך צוֹפוֹת ישר בּפני בּעל־השׂיחה, כּהוֹגה־דעוֹת, שאינוֹ מוַתר כּלפּי הדמיוֹן. האף היהוּדי החד נוֹשׂא את משקפי־הזהב כּמַטה־לשווּי־משקל, כּי בשׂפתים המלאוֹת והשלוּחוֹת יחד לפנים יש מן האוֹכל אבר מן החיים. למעשׂה כָבדה, כּנראה, המלחמה בּין היצר העכוּר וּבין השׂכל הנאצל. לוּלא שווּי־המשקל יכוֹל היה להיוֹת פּיטן. הסגנוֹן והרגש אינם מעכּבים.

הרצון האידיאוֹלוֹגי. השאיפה היא תמיד להגדיר, וּמתוֹך כּך להגבּיל. “לא זה הדרך”: זוֹ ארוּכּה וכל הכּוֹחוֹת יכלוּ בּהליכה, זוֹ קצרה וחתחתים בּה כּדי ריסוּק־אברים – יש דרך אחרת, יחידה, והיא ארוּכּה וקצרה. לא יביא בּחשבּוֹן את רגלי ההוֹלכים, את הנשימה ואת העצבּים. הרצוֹן הוּא תמיד להיוֹת עקבי. ועל־כּן מוֹתחת את עצמה השיטה (אם יש בּכלל שיטה אצל סוֹפר היוֹדע לכתוֹב והשפּעתוֹ היא מקיפה) בּרצוֹן בּעליה דרך פּחי הסתירוֹת הטמוּנים לרגלי כּל עקביוּת. אין תעוּדה לישׂראל, אך יש מוּסר־היהדוּת. החקוּי לשם יצירה – בּרוּך יהיה, אך יצירת ישׂראל החדשה בּטלה וּמבוּטלת בּפני שני ספרים מבארים. המחקרים ההיסטוֹריים בּאים לחשׂוֹף את העצמיוּת הלאוּמית והמוֹפתים הסוֹציוֹלוֹגיים לזכּוֹת את הקיוּם הלאוּמי. המשך נאמן לקו של רנ"ק. אך הקפּדנוּת כּלפּי בּני־הפּלוּגתא ממעטת את האידיאה הרמה. אהבת־הלאוֹם דוֹלקת כּנר־תמיד. תאוּר־הדלדוּלים וחלוֹמות־הנחמה מוֹציאים אוֹתו ללהב. דרישת הכּבוֹד לפרט ולכלל הישׂראלי מצטרפת לקו סמוֹלנסקין – הרצל, אך מתוֹך הַפְנָמָה יתירה, ועל כּן מַפְרָה יוֹתר.

הסגנוֹן. בּכוּר ספרי־הדעוֹת העברים והאירוֹפּיים הוּתך. מי שבּלע ועיכּל כל־כּך יפה, אינוֹ זקוּק עוֹד לאמצעי־פּליטה מלאכוּתיים. אין לפניו לא עניוּת ולא עינוּי הניב. הכּל נאמר במילוּאוֹ, בּטבעיוּת וּבדיוּק. המחשבה מסלסלת את הבּטוּי. זוֹ דעתוֹ וזוֹ דרכּוֹ. וּמכאן אוֹתוֹ רוֹחב־לב ואוֹתו חוֹסר־דאגה לעתידוֹת הלשוֹן העברית. כּל יסוֹדי הלשוֹן נשמעים לוֹ לצוֹרך: מלוֹת ההגדרה, סממני הציוּר והניבים לתנוֹת צרוֹת. אין בּלשוֹנוֹ מלחמת יסוֹדוֹת, כּמוֹ בּלשוֹן שאר בּני־דוֹרוֹ. כּוּלם הוֹלכים ערוּכים וּקצוּבים תחת שבט המחשבה. כּתבוֹ חרוּת תמיד על לוּחוֹת שלמים. גם אלה שנראים כּשברי־לוּחוֹת (פּירוּרים, ועוֹד) אינם אלא לוּחוֹת קטנים, אין סדק ואין שֶׂרֶט. לא רק הפּוּבּליציסטים שוֹנים בּלשוֹנוֹ, גם משוֹררים מתנבּאים בּסגנוֹנוֹ. הוּא חוּט השׁדרה של בּטוּי הדוֹר.

תרפ"ו

---

רנ"ק ואחד העם

מאת

אשר ברש

שנים הם בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, שהסתכּלוּ בּמלחמת הרוּח של עמנוּ מעל “ראש הגבעה”: רנ"ק ואחד העם. כּל השאר היוּ רק “תוֹמכים בּידיהם”, בּחינת אהרן וחוּר. מרוּבּים בּיניהם הקוים המַשוים, כּמוֹ רבּוּ גם הקוים המפרידים.

מקצת מן הקוים המפרידים:

רנ"ק – פילוֹסוֹף, מסתכּל “מנקוּדת־המבּט של הנצח”, בּלי קפֵידה פּוֹנה ליחידים, למשׂכּילים, זהיר שלא להרגיז חנם, אך עקבי עד הקצה.

אחד העם – הוֹגה־דעוֹת, מבקר, מבּטוֹ מגיע רק עד “התכּוֹן האוּמה” בּשלימוּתה הרוּחנית, זוֹרק מרה, מדבּר אל הרבּים, מתגרה מתוֹך כּוָנה להוֹעיל, מקפּיד על העקביוּת וּמסתגל.

רנ"ק כּוֹבש את העוֹלם מבּפנים ותוֹלה רק את קצוֹת הרעיוֹנוֹת הרמים בּאילנוֹת רחוֹקים, חוֹקר וּמנתח עד תכלית דעוֹת וּמקוֹרוֹת, חוֹתך בּכח התבוּנה בּלבד, כּמעט בּלי סברה.

אחד העם כּוֹבש את היהדוּת מתוֹך השׂתערוּת מבּחוּץ ונוֹטע יתדוֹת של תוֹרוֹת העוֹלם לקשוֹר יריעוֹת האהל, מלקט וּמצרף דעוֹת וּמקוֹרוֹת לתכלית מוּחלטה, כּוֹפה בּכח הסברה וההסבּר.

תוֹרתוֹ של רנ"ק עוֹמדת בּשלימוּתה, בּלתי נחקרת וסלעית, עד היוֹם, תלוּיה במדרש תגין וגירסאוֹת.

תוֹרתוֹ של אחד העם נבלעה, מתוֹך כּח פּעפּוּע מאין מָשלוֹ, בּאברי האוּמה, שוֹטפת ותוֹבעת צמצוּם הפּרטים בּכללים העיקריים.

ואלה מן הקוים המשוים:

שניהם סלסלוּ בּאהבה מסתוֹרית את המוּשׂג הנפרד של הרוּחני הלאוּמי, מלאוּהוּ תוֹכן וחיוּת, עד היוֹתוֹ יסוֹד וטעם לחיים, לסבל ולקרבּן, וסייעוּ כּך בּפוֹעל למאמצים הלאוּמיים.

שניהם קשרוּ את גוּף האוּמה בּגוּף כּלל האנוֹשוּת, הוֹכיחוּ בּמוֹפתים שאין להזיזם את הרוּחני הכּללי, חשוּ בּכל מוֹראוֹתיה את נפש הכּלל כּאת נפש הפּרט, חרדוּ חרדת אימה בּלתי־פּוֹסקת מפּני החדלוֹן, ונכספוּ לראוֹת את עמם מציאוּת בּעלת אטריבוּטים שלמים; קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת מוּגבּלת בּהוָיה לאוּמית; וסייעוּ כּך להעמקת ההרגשה התרבּוּתית בּחלק העיקרי שבּעם.

שניהם הוֹפיעוּ בּשעת סכּנה קשה לקיוּם האידיאה הלאוּמית ועמדוּ בּפרץ.

שניהם היוּ מוֹרי נבוּכים.

שניהם קנוּ להם את העוֹלם בּמחשבה העברית.

תרפ"ו

---

מנדלי מוכר ספרים

מאת

אשר ברש

מלאוּ עשׂר שנים למוֹתוֹ של אחד מאדירי הפּרוֹזה העברית וּמחדשיה – ש"י אברמוֹביץ. זקן מוּפלג היה בּמוֹתוֹ וּמיצה את חייו וכשרוֹנוֹ עד הטיפּה האחרוֹנה. שלימוּת־גוֹרל כזוֹ יכוֹלה להיוֹת משׂא־נפש לכוּלנוּ. עתה מתוֹך ריחוּק זמן אפשר לסקוֹר את הירוּשה הספרוּתית של היוֹצר וּלהעמידה בשטח־הראוּת של הדוֹר החי. חוֹבה היא כּלפּי המתים והחיים.

עוֹד בּחייו, בּיוֹבליו, היוּ מבקרים, שהעיזוּ להטיל “מעט ספקוֹת” בּמוֹנוֹפּוֹלין של מנדלי מו“ס על הפרוֹזה העברית. גם אחרי מוֹתוֹ נמצאוּ אנשי־אמת שבּיקשוּ לפשוֹט מעליו את בּגדי הכּהוּנה־הגדוֹלה. כּנהוּג, היוּ מן הקוֹראים שנהנוּ והיוּ שנתרגזוּ. כך היה וכך יהיה לעוֹלמים. עתה שתיקה. גם נוֹשׂאי־הכּלים והחסידים אינם מרימים קוֹלם בּהלל הגדוֹל, ואף המתנגדים אינם משמיעים דבר של גנאי. בּאה מעין השלמה קהה עם העבר. גם ספריו העבריים כּמעט אזלוּ מן השוּק והמוֹ”לים אינם ממהרים להוֹציאם מחדש וּלהפיצם בּישׂראל. כּמוֹ כן עוּבדה מצערת היא, שהדוֹר הצעיר – בּפרט בּארץ־ישׂראל, והוּא העיקר בּזמן הזה לספרוּתנוּ – אינוֹ קוֹרא את מנדלי מוֹ“ס אלא מעט מאד. ארץ־ישׂראל רחוֹקה מסגנוֹן החיים שבּכתביו, מסגנוֹן תאוּרוֹ וּמסגנוֹן לשוֹנוֹ. ואף־על־פּי־כן, אין אדם יוֹדע־ספר עברי, זקן אוֹ צעיר, שלא ירגיש ולא יוֹדה בּגדוּלתוֹ של מנדלי מוֹ”ס. הוּא מכבּיד גם בּדממתוֹ הספינכּסית. צלוֹ מוּטל לרוֹחב פּני ספרוּתנוּ ואין

להזיזוֹ. אין גם רצוֹן לצאת לגמרי מתוך תחוּם צלוֹ.

וּבכן, המת מנדלי מוֹ“ס? האם נחנט והוּא משמש רק מצבה לדוֹר הנפילים? היהיה גם הוּא דוּגמת־מה, כּאוֹתם אדירי־הרוּח של הדוֹרוֹת הראשוֹנים, שמעריצים אוֹתם גם כּשאין קוֹראים בּהם? לא! יוֹתר מדי קרוֹב הוּא מנדלי מוֹ”ס לנוּ, לכוּלנוּ, יוֹתר מדי חלשים אנוּ עדיין בּלעדיו, שנסכּים להכניסוֹ לתוֹך המוּזיאוֹם. יוֹתר מדי חיוּניוּת יש גם בּוֹ בּעצמוֹ, שנכפּה עליו את הגוֹלל. עוֹד רבּוֹת עלינוּ ללמוֹד ממנוּ, עוֹד רבּוֹת עלינוּ לחיוֹת מפּיו. ואם גברה השיכּחה מפּני טירוּף־השעה, עלינוּ לסייע לקיוּם זכרוֹ והשפּעתוֹ. הדוֹר שאינוֹ נוֹשׂא עיניו תמיד לגדוֹליו בּעבר, אין לוֹ על מה שיבנה את עליוֹתיו, והוּא שב לזחוֹל על ארבּע.

ש“י אברמוֹביץ בּא גם הוּא עם מקהלת מבשׂרי ההשׂכּלה והחיים החדשים בּישׂראל. הוּא המשיך בּעצם את מסוֹרתם של ארטר וּמאפּוּ (ב“עיט צבוּע”) יחד עם יל”ג, גוטלובר, סמוֹלנסקין, לילינבּלוּם וּברוֹדס. ה“אבות” הם אדוּקים חשוּכים מוֹרדי חיים, וה“בּנים” נלחמים על חייהם וחוֹפש־רוּחם. יש לעמוֹד לימין הבּנים וּלהתגרוֹת בּאבוֹת עד שיתרצוּ לרוּח הזמן. הוּא עשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה וּבנוֹסח המקוּבּל – בּתוֹספת מקצת השפּעה של הספרוּת הרוּסית. בּדרך האידיאוֹלוֹגית לא חידש איפוֹא כּלוּם. אך הוּא המשיך גם את דרכם של מ. א. גינצבּוּרג וקלמן שוּלמן. יש ליתן ערכי־תרבּוּת לעם ולא רק להטיף להם. וכן נתן את צוארוֹ בּעוֹל חבּוּר ספרי־מדע בּעברית. וּלפי שהוא לקח על עצמוֹ, לפי נטיתוֹ, את מדע־הטבע, ולא מדע הוּמניסטי, כּראשוֹנים, אנוּס היה לבקש לעצמוֹ לשוֹן מדייקת וּמגדירה. וכן הגיע אל סגנוֹן ההלכה והאגדה בּדרך ההגיוֹן והטבע. מספרי־המדע העתיק כּעבוֹר שנים את הסגנוֹן הזה אל חבּוּריו המקוֹריים בּמקצוֹע הספרוּת היפה.

טעוּת היא גם בּידי החוֹשבים, כי לֶפין וצווייפל הקדימוּ את מנדלי בּהנהגת סגנוֹן המשנה. אם כּן יש לצרף אליהם גם את ריב“ל. בּאמת אין ראשוֹניוּתוֹ של מנדלי מוֹ”ס בּזה שהנהיג את סגנון המשנה, כּי־אם בּיצירת סגנוֹן ריאלי לבלטריסטיקה העברית. אחרי תעוֹתוֹ כּמה שנים בּלשוֹן היהוּדית – מתוֹך רצוֹן “לעשׂוֹת לעמוֹ” – שב לעברית והתחיל תוֹפר בּידי־חרוּצים את הטלית הגדוֹלה, שתהלוֹם את נוֹף החיים הגלוּתיים אשר החל לעצב בּאצבּעוֹת־אמן. הטלית הזוּ עשׂוּיה טלאי על־גבּי טלאי: מקרא, תרגוּם, משנה, מדרש, תפילה, תחינה, פּיוּט וכוּ'. הטלאים בּלשוֹנוֹ בּוֹלטים לפעמים יוֹתר מדי, אין עוֹד מזיגת־הצבעים עד כּדי אילוּזיה של חטיבה אחת, אבל הוּא היה בּאמת הראשוֹן, שחיבּר את היריעה של הלשון העברית הגדוֹלה והמאוּחדת ועטף בּה את חיינוּ. זכוּת זוֹ עוֹשׂתהוּ לאב וּלראש־בּוֹנים בספרוּתנוּ. הוּא למדנוּ ערבּוּב הסממנים על דף־הצבעים, הוּא למדנוּ שׂיחת בּני־אדם מן השוּק.

וּמצד התוֹכן: הוּא תיאר את חיי הגלוּת בּ“תחוּם המוֹשב”, את “עמק הבּכא”, מתוֹך טנדנציוֹזיוּת לא פּחוֹת מסמוֹלנסקין ואחרים. עוֹד בּיתר קפּדנוּת ורוֹגזה – כּי פּחוֹת תמים היה מכּל סוֹפרי דוֹרוֹ. אף הוּא התכּון להחזיק לעיני העם את המראה, אשר תפקח את עיניו לראוֹת את מראהוּ המשחת מאדם. אך הוּא היה אמן יוֹתר מכּוּלם, אף כּי לא היה אישיוּת יוֹצרת יוֹתר מסמוֹלנסקין. בּרי לי, שרק האמן שבּוֹ החזירוֹ אל הלשוֹן העברית. מה שאפשר היה לוֹ להשׂיג בּאמצעים שבּלשוֹן היהוּדית השׂיג בּשלמוּת ולא מצא יוֹתר, וזה לא מצא לוֹ. בּכל אמצעיו היה בּעל תביעה קלסית, ועל כּן אנוּס היה לפנוֹת אל לשוֹן שהיא קלסית מטבעה. בּרי לי, שאילוּ כּתב סמוֹלנסקין בּמקרה, יהוּדית, היה מוצא בּה את כּל ספּוּקוֹ האמנוּתי.¹ ועל־כּן בּטא בּרנר בּאמת את הרהוּרי־לבּוֹ בּהכניסוֹ את מנדלי לתוֹך מסגרת של “מעריך עצמנוּ” בּלבד. בּרנר הקטיגוֹר המוּשבּע ראה והבליט את הקטיגוֹריה של מנדלי. אילוּ בּא סניגוֹר לכתוֹב את פּרשת “הערכת עצמנוּ” בּכתבי מנדלי מו״ס, היתה מתקבּלת תמוּנה, שהיא ההיפך מזוֹ של בּרנר. אפשר היה לגלוֹת בּוֹ כּמה דעוֹת חיוּביוֹת על נצח־ישׂראל, על מוּסר היהדוּת, על עממיוּת בּריאה וכו'. מן הצד האידיאוֹלוֹגי יש למצוֹא בּוֹ גם שלילה וגם חיוּב, אם כּי השלילה מכרעת. אך מי שרוֹצה להעריך את מנדלי צריך להעריכוֹ קוֹדם־כּל בּתוֹר אמן. כּי זהוּ הצד המכריע בּמנדלי מוֹ“ס יוֹתר מבּכל סוֹפרי הדוֹר ההוּא. בּרחבי יצירתוֹ יש למצוֹא גם אידיאוֹת סוֹציאליוֹת וקוֹסמיוֹת. גם הפּסיכוֹאנליטיקן יכוֹל היה לבנוֹת עליו בּנין שלם. “כּדרך הטבעיים שמתבּוֹננים בּטבע הבּרוּאים”, כּך הוּא מסתכּל בּעוֹלם וּמעלה מה שעיניו הבּהירוֹת והחדוֹת רוֹאוֹת. וּמשוּם־כּך נעשׂה מנדלי לגדוֹל בּעיני אחד־העם וּביאליק, אעפ”י שבּאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ היוּ צריכים להיוֹת כּמה צדדים זרים לרוּחם. דוקא שנים אלה, שהם גוּפם אמנים בּראש וראשוֹנה, ראוּ בּוֹ את עמוּד הספרוּת העברית החדשה.

אמן גדוֹל ואחראי כּזה, צייר קפּדן וּבטוּח כּזה, רחב הבּד וההשׂגה, – למה חדל לקחת את הלבבוֹת? כּמדוּמה, ששתי סגוּלוֹת עיקריוֹת חסר מנדלי מו״ס, וחסרוֹנן מעכּב בּעדוֹ להיוֹת לסוֹפר שוה לכל נפש וּלכל זמן, דוּגמת דיקנס ותיקירי האנגלים, שגם הם נתנוּ את הוָי עמם ודוֹרם בּרחמים וּבסטירה. האחת היא: השטף הספּוּרי, המוּתנה בּדמיוֹן יוֹצר וּבמעשׂה־מרכּבה של עלילוֹת, שהם אחוּזים יוֹתר בּגוֹרל־החיים, שאינוֹ חוֹלף בּעיקרוֹ, מאשר בּטיפּוּסים וּבמנהגים, שהם בּני זמנם. מנדלי נוֹהג בּסביבה וּבאנשים שהוּא מצייר יוֹתר מדי מנהג “הטבעיים”. השניה היא: חדוַת התאוּר, המעלה גם את הנוֹשׂא העכוּר למעלה של ענין. מנדלי מתאר תמיד מתוֹך מלוּי חוֹבה, מתוֹך כּווּץ הפּה, מבּעד למשקפים היוֹשבים ישיבה מהוּדקה על חטמוֹ. על־כּן לקחוּ יצירוֹתיו את לב הדוֹר, שהיה כּוּלוֹ שוֹאף בּקוֹרת ונקמה בּיהוּדים “הרוֹעים בּבצה”. מנדלי סיפּק לוֹ את רגש־הנקמה הזה. אך הדוֹר החדש, הרחוֹק מרגש זה, צריך ללמוֹד את כּתבי מנדלי, כּדרך שלוֹמדים את מדע הטבע, ועל כּן מעטים עתה דוֹרשיו.

לא בּידינוּ הוּא לכפּוֹת את כּתביו על הקוֹרא. אבל עלינוּ לדאוֹג לכך, שיתפוֹס את מקוֹמוֹ הראוּי בּחנוּך הספרוּתי. בּפרט חס לנוּ, הסוֹפרים, לזלזל בּסבא. כּוּלנוּ נתבּרכנוּ ממקוֹרוֹ. מי שלא ניזוֹן ממנוּ בּשעתוֹ חייב להזוֹן בּוֹ עתה עד כּדי שׂביעה; וגם אלה שידעוּהוּ חייבים להפוֹך בּוֹ ולהפוֹך בּוֹ, כּי עוֹד רב יש ללמוֹד ממנוּ. שלשת כּרכיו העברים יעמדוּ בּמדף העליוֹן שבּארוֹן־ספרינוּ והיד תשתלח אליהם מדי פּעם בּפעם, כּמוֹ לקלסיקנים העתיקים, לשאוֹל מהם אמת של בּטוּי וציוּר, תגים ועיטוּרים מקוֹריים.

בּיאליק בּסוף מאמרוֹ, הכּתוּב בּהערכה נכוֹנה וּבהערצה של תלמיד ותיק, מדמה את מנדלי לפַסל וּמצייר תמוּנה רבּת־חיים מבּית־מלאכתוֹ של האמן עם גמר המלאכה. אך לי נדמה, שבּיאליק נתפּס לקסם המשל ולא נתן את דעתוֹ אם הוּא הוֹלם בּשלימוּת את נמשל. בּדרך אמנוּתוֹ של מנדלי מו"ס לא היה לי מימי רוֹשם של פּיסוּל, כּשם שהתמוּנוֹת והנפשוֹת שעשׂה אינן עוֹשׂוֹת רוֹשם של פּסלי־אבן נצבים בּבליטוּתם המוּגמרה והחלקה, בּשווּי־מדה מוּפרש מן האויר, נתפּסים לכל עין וּמעוֹררים את גרוּי המישוּש (בּלזק, טוֹלסטוֹי). אני הייתי מדמהוּ יוֹתר לכייר בּחוֹמר העוֹבד בּאצבּעוֹת ולא בּמפסוֹלת. הוּא מדבּיק גוּש אל גוּש, מרטיב ולש, דוֹחק וצוֹבט וּמבליט, והתמוּנה יוֹצאת אמנם בּוֹלטת, אך צבע החוֹמר אינוֹ סר ממנה ורשמי העיצוּב נכּרים. אף הדמוּיוֹת אינן קמוֹת והוֹלכוֹת, כּי־אם עוֹמדוֹת מוּדבּקוֹת אל כּנן רק מתוֹך העויוֹת של חיים. יש בּוֹ לפעמים גם משהוּ מן החרט, העוֹשׂה מלאכה דקה בּצמצוּם כּל החוּשים על־פּני מתכת יקרה. אפשר גם לוֹמר, שהוּא מצייר בּצבעים ששמנם נתקשה, אך פּיסוּל סמי מכּאן.

עתה, עשׂר שנים אחרי מוֹתוֹ, נדחק ועוֹלה בּי דמיוֹן אחר: רוֹאה אני את מנדלי מו"ס כּאילן עתיק, שענפיו מעוּקלים ועליו מצהיבים בּצבע החלוּדה, כּמוֹ לפני השלכת. רוּחוֹת־סתו מנשבים וּמסערים את הנוֹף הסבוּך, אך העלים אינם נוֹשרים, מצוּמדים הם בּחזקה אל האילן. מעטים הם מן העוֹברים הסרים לשבת בּצל אילן בּעל מראה כּזה. אך מי שיוֹשב תחתיו ונוֹשׂא עיניו וּמתבּוֹנן שעה ארוּכּה בּנוֹפוֹ הנוֹטה, תפּקחנה עיניו ויראה פּתאוֹם, כי ירוֹק הוּא כּוּלוֹ, וּבין העלים הצפוּפים והרעננים יזהיבוּ לוֹ פּירוֹת

בּשלים נחמדים למראה וטוֹבים למאכל.

תרפ"ח

---

ליובלו של יל"ג

מאת

אשר ברש

הוּא גַּם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ

וּבְלִבִּי שָׂם דַעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ…

בּפליטת פּה אגב שׂיחה יגלה האדם את עצמוּתוֹ. בּחרוּז נשלב לתוּמוֹ יתאר המשוֹרר את עצמוּת שירתוֹ. שני החרוּזים המוּבאים למעלה לקוּחים מאחד שיריו הראשוֹנים, משיר הטבע “תל אביב” (שהוּא, אגב, שיר דתי נאצל). הדעת והכּוֹח ורוּח האלהים, אלוֹהי האוּמה, הם שלוֹשת הדברים, שעליהם עוֹמדת שירתוֹ של יל“ג. לא פּוּלחן ההשׂכּלה בּלבד היתה דרכּוֹ להתבּוֹנן בּכל חיזיוֹן, כּגדוֹל כּקטן, לאוֹר השׂכל הטוֹב, כּי אם תכוּנת יסוֹד בּנפשוֹ. אבל הדעת של יל”ג היתה בּינת הלב יוֹתר מבּינת המוֹח. וּבזה נפלה המשוֹרר רך הימים מיד מרבּוֹ אד“ם, החקרן הקוֹהלתי, המדקדק יפה הרוּח. ואוֹפי לבבי זה של דעת יל”ג העמיד אוֹתה עד היוֹם כּמעט בּטעמה הראשוֹן, עם כּל השינוּיים שחלוּ מאז בּעניינים וּבטעם.

מה שנוֹגע לכוֹח, דוֹמני, שמימי שמוּאל הנגיד לא קם ללשוֹננוּ, משוֹרר גברי כמוֹהוּ. כּבר בּפוֹאימה “אָסנת בּת פּוֹטיפרע” מתגלה תפיסת היד הגדוֹלה. כּבר בּה אנוּ מכּירים את החוֹרש בּקרקע השירה, בּהבדל מן המטייל על פּניה להנאתוֹ. ההבנה בּנפש האשה בּמקוֹם האנחה הפּיוּטית השגוּרה – היא המכרעת מיד. גם רגשנוּתוֹ של יל“ג (ללא צדק שללוּ ממנוּ בּני הדוֹר החדש את תוּמת הרגש ואת הרוֹך הלירי) היתה תמיד, בּפוֹאימוֹת ועוֹד יוֹתר בּשירים הקצרים הטוֹבים, רגשנוּת של גבר מיוּשב הדעת וּכבד הראש, שראה את אבדנה של הנפש מלכתחילה, ועל כּן אינוֹ יוֹדע את בּוֹשת הדמעה בּשעת ליקוּי נשמה. אין להבדיל אצלוֹ, כּמוֹ אצל גדוֹלי המשוֹררים, בּין רחמיו לאחרים ורחמיו לעצמוֹ. מסוּפּקני, אם יש בּשירתנוּ דמעה צלוּלה ואמיתית יוֹתר מדמעתוֹ של יל”ג בּשיריו הליריים, למן “בעלות השחר” ועד שירי הוידוּי הנעלים “שרש נשמתי” ו“אחפּשׂ רוּחי”.

ולא מיוּתר הוּא לחזוֹר וּלהדגיש את ויתוּרוֹ של יל"ג על חיי הנפש הפּרטיים לשם חייה וצרכיה של האוּמה בּשירתוֹ (וּבזה לא צדק י. ח. בּרנר בּמאמרוֹ המצוּין “אזכּרה ליל”ג“, שביקש למצוֹא מעין סתירה בּין חרוּזי המשוֹרר הידוּעים בּ”אתּם עדי" וּבין מה שאפשר להעלוֹת מתוֹך אגרוֹתיו על חייו הפּרטיים, שהיה שקוּע בּקטנוֹתיהם וש“יחסי המשוֹרר אל סביבתוֹ היוּ, לרוֹב, אי־אינטנסיביים, בּינוניים, בּעלי־בּתיים”. דוקא ההבלגה הזאת על הקטנוֹת שבּחיי יוֹם יוֹם, כּנעימוֹת כּמטרידוֹת, שלא לגוֹררן לתוֹך ספירת השירה, מעידה על גבוּרת הנפש). והרי זוהי רוּח האלוֹהים המפעמת את שירתוֹ רבּת המכאוֹב. היא היא הנוֹתנת לה את הכּוֹח להשפיע ולאלף עד היוֹם.

הוּא לא צהל מעוֹדוֹ. לא מפּני שנוֹלד בּעל מרה שחוֹרה והיה מדוּכּא מבּטן, אלא דוקא מרוֹב “כוֹח בּמתניו”, מתוֹך ראייה גבוֹהה הבּאה מזקיפוּת הקוֹמה. ועל כּן נוֹגעת עד הלב האלגיה של המשוֹרר, שבּאה אחרי הרגישוֹ את ה“שבר בּרוּח”, אחרי ראוֹתוֹ את “סלוּק השכינה”. בּכיוֹ של רפה העצבּים, של למוּד הבּכי, אינוֹ עוֹשׂה רוֹשם עמוֹק, אבל הדמעוֹת השליווֹת היוֹרדוֹת על לחיי הגבר, שנתכמשוּ ונתקמטוּ מרוּחוֹת החיים והגוֹרל הקשוֹת, מזעזעוֹת את הלב. האנחה המתמלטת מלב נכוֹן ואיתן שנשבּר נוֹקבת את האוֹזן גם לאחר שהלב הזה בּלה שנים רבּוֹת בּקבר.

ודאי שלא מעט הוּא גם המוֹץ המכסה על בּרוֹ של יל"ג (החיים, בּידוּע, אינם מבחינים בּמוֹץ של יצירת זמנם). אין לדרוֹש מן הקוֹרא, שיהיה גם זוֹרה. את המלאכה הזאת יש למסוֹר לידי הזמן ולידי נוֹטרי כּרם הספרוּת. יש להצטער, שעד היוֹם, מאה שנה אחרי הוּלדת אביה הגדוֹל של שירתנוּ החדשה, אין בּיד הקוֹרא העברי מהדוּרה נאה וערוּכה בּטוּב־טעם של מיטב שירתוֹ. מי יתן והוֹעיל חג היוֹבל הזה לגלוֹת לדוֹר את המשוֹרר בּכל גדלוֹ וטהרתוֹ!

תרצ"א

---

דבורה בארון

מאת

אשר ברש

בּת ליטא גבוֹהה ושחרחוֹרת. השׂיער מפוּקס וחוֹבש את

הגוּלגוֹלת כּשני סרטים שחוֹרים וחלקים. העיניים פּיקחוֹת, עצוּבוֹת ומלטפוֹת תמיד. הזיק עלוּל בּכל רגע להתלקח מאפרוֹ. נחיריים עֵרים. פּה מצניע את שיניו. סנטר חד ואוֹמר רצוֹן. לפנים ודאי ישב תחתיו צוארוֹן פּרוּף עם עניבה גדוֹלה. עתה הצואר חפשי ואורירי. ידיים ארוּכּוֹת. הגוּף הישר ספוּג אויר חדר.

– ציפּוֹרה, הביאי כּיסא! – הבּת היחידה מסירה בּלי חשק את העיניים הנפלאוֹת שהיוּ צמוּדוֹת בּאֵם הנפלאה וּמצדדת את הראש בּבת שׂחוֹק מבוּישת, כּשהיא יוֹצאת לחדר השני להביא את הכּיסא בּשביל האוֹרח.

השׂיחה נאחזת מתוֹך גישוּש בּשני הספרים ושלוֹשת הז’וּרנאלים המתגוֹללים על הספּה. כּמעט הכּל שם טוֹב, טוֹב בּאמת. חוֹבה היא ללמד זכוּת על כּל כּשרוֹן. ביחוּד כּשיש מקצת הוָי נעים ורך ורווּי־דמעוֹת מן העבר הקרוֹב. חוֹבה ליטאית צנוּעה, מתמלאת מתוֹך מסירוּת נפש עקשנית. אף “תנוּדוֹת חזקוֹת” מוֹצאוֹת את הערכתן, אך בּהגבּלה ידוּעה, לפעמים מתוֹך הבלעה ולפעמים מתוֹך הבלטה יתירה. הנפש מוּשרשת בּאידיליה. על יצירתה היא דַבּר בּזהירוּת וּבעדינוּת. יש בּמגירה אילוּ דברים לא מוּגמרים, כּשתחוּש שהגיע הזמן – תפרסם. וּכשתפרסם, תהא זוֹ אידיליה אתרוֹגית: לילוֹת חוֹרף ארוּכּים וּספוּגים ריח תוֹרה: אוָזים מחכּים להיוֹת שוּמן לפסח; כּלוֹת נפש נעלבה של אכּסטרן אוֹ של רבּנית כּשרה; אמרי בּינה עבריים עם פירוּש צ’יחוֹב; משוּבה כּשרה עם ליטוּפי נשמה בּאצבּעוֹת ארוּכּוֹת; וסוֹף גשוּם, עצוּב וחנוּן, כּניגוּן של “מלוה מלכּה”.

תרפ"ו

המשוררת בפרוזה

דבורה בּארון, המשוֹררת בּפּרוֹזה סיפּוּרית, כּינסה את יצירוֹתיה, שיצאוּ בזמנים שוֹנים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, בּכרך כּוֹלל אחד – הוּא הספר “פּרשיוֹת”, שניתן לקוֹרא הטוֹב בּליטוּש אחרוֹן.

הרוֹשם הוּא, שלא רק את אמנוּת הסיפּוּר היא מלטשת כּל ימיה, אלא גם את האנשים והחיים שעליהם היא מספּרת, כּדי שהטוֹב והרע שבּהם יהיוּ טוֹב ורע בּתמצית, שהמצב והמקרה יינתנוּ בּתמציתם, שיהיוּ, עם כּל ריאליוּתם, סמל האדם והחיים בּכללוּתם.

היא מספּרת עברית מאד, שיפה הסתכּלה בסיפּוּר המקראי והאגדי שלנוּ, שיוֹדעת את סוֹד הפּסוּק החוֹשׂף, המאמר המגיה אוֹר; וגם מאמני הפּרוֹזה שלנוּ המאוּחרים, בּיחוּד מבּרדיצ’בסקי וּמשוֹפמן, למדה תיאוּר שירי. אבל גם אמנוּת הסיפּוּר האירוֹפּי, בּיחוּד הרוּסי והצרפתי, היתה לה לעינים: מטוֹלסטוֹי וּמצ’יחוֹב, מפלוֹבּר וּמוֹפּאסן, למדה את חירוּת הראיה והתגוּבה.

אוּלם יוֹתר מאמנוּת הסיפּוּר קוֹסמת לנוּ ביצירתה אמת החיים הצרוּפה, זוֹ המיוּסדת על “הבּינה והנסיוֹן”. כּל אוֹתוֹ עוֹלם הנשים מן הדוֹר הקוֹדם, הזקנוֹת והצעירוֹת, בּנוֹת ליטא, הגאוֹת בּעלבּוֹנן והחנוּקוֹת בּגוֹרלן, הנשים ישרוֹת־הנפש המבקשוֹת תיקוּן לעוֹלמן הפּגוּם, הקם לפנינוּ בסיפּוּרי המשוֹררת הזאת וּפגימוֹתיו עוֹלוֹת כּמעט שלמוּת;

כּל אותוֹ עוֹלם הגברים, בּני ליטא, השׂוֹררים בּתקיפוּתם, שימינם אינה יוֹדעת את שׂמאלם, והנדכּאים בּרפיוֹנם, שאינם יוֹדעים את המוֹצא ויוֹרדים בּחשאי אל החדלוֹן – אלוּ ואלוּ, לכאוֹרה עוֹלם שהיה, חיים שהיוּ, מנהגים, עלבּוֹנוֹת, פּחדים, מעצוֹרים שבּנפש – הכּל שהיה, ואף־על־פּי־כן הכּל הוֹוה בחסד אמנוּתה ואמיתה ועוֹמק מוּסרה.

לכאוֹרה, ריאליוּת, אבל ריאליוּת מעוּלפת אוֹתוֹ אד פּניני דק ורוֹעד, העוֹשׂה את הדברים מוּשׂגים ולא־מוּשׂגים, שהווייתם היא טפח מעל לארץ. מצירוּף קטנוֹת, כּאבני־משׂכּית מלוּטשוֹת, תקוּם פתאוֹם תמוּנה,

חיי־אדם, גוֹרל, גדלוּת־נפש. גם חלוּק־אבן קטן, פּשוּט, מעוּט־צבע, יוּצת במגע ידה פתאוֹם בּנוֹגה חזק המאיר סביביו את האבנים האחרוֹת.

אין בּסיפּוּרה פּאתוֹס גדוֹל, אין תיאוּרים רחבים וסוֹערים, אבל בּרוֹב הבחנה והשראה תשלב מזמן לזמן תיאוּר מצוּמצם המסעיר את נפש הקוֹרא בתנוּעת־רגש חזקה.

האנשים העוֹשׂים בּסיפּוּריה נפשוֹת פּשוּטוֹת הם, אנשים מן העם. אף הרבּנים הם אנשי־עם בּמיטב המשמעוּת. עשׂייתם פּשוּטה, יוֹמיוֹמית, אך יש להם הסגוּלה לגדוֹל פּתאוֹם מתוֹך עצמם, כּדמוּת אנשי־קדם בּמגילוֹת־קדם, עד שאתה מוּכן לקרוֹא להם: חנה ואביגיל, עכן וּבוֹעז וכו'.

גיבּוֹר הטרגדיה, הנפלאה בצמצוּמה וּבעוֹמקה, “הלבן”, כּלוּם לא אח הוּא לאיוֹב ולטוּביה? והטרגדיה האחרת, זוֹ שבּסיפּוּר הצלוּל “כּריתוּת”, הנערכת בּבית הרב, האין אתה יכוֹל לדמוֹתה בנפשך בּבית התנא ר' מאיר לפני כאלפּים שנה? וּמעשׂה “הגניזה”, המרעיש בּשקטוֹ, האם לא יכוֹל היה להתרחש בּבבל של האמוֹראים? בּתפיסתה אחד הטבע האנוֹשי ואחד הגוֹרל בּחברה האנוֹשית עם כּל מרחק הזמנים וגוֹדל התמוּרוֹת.

“מה שהיה” קראה לאוֹסף קוֹדם של סיפּוּריה. גם החיים בּליטא, גם החיים “לעת עתה” בּין ליטא וּבין ארץ־ישׂראל, וגם יוֹמוֹ המוּפלא של הילד רמי בּתל־אביב הצעירה – כּוּלם “מה שהיה”, שהיה במציאוּת, שהיה בכליוֹן־נפש, שהיה בחזוֹן. ועל כּן גם מה שהוֹוה וּמה שיהיה.

המספּרת מביאה בראש הספר את הדברים המעטים על הילדה הרוֹאה חנה בסיפּוּר “פראדל”, כּי “קטעי ההוָי” שקלטה היוּ לה אחר־כּך “בּבדידוּתה” ל“מקוֹר של שעשוּעים ונחמה”. נקוד על ונחמה. לא רק למשוֹררת, שעשׂתה את זוויתה זווית־ראיה למרחקים ולמעמקים, משמשים שעשוּעי הדמיוֹן־לאחוֹר, החיים שעל “יסוּרי הלב וחדוַת הלב” נעשׂוּ גבישים מתגוונים – סיפּוּרי־חמד אלה נחמה, אלא גם לנוּ, קוֹראיה מאהבה זה יוֹתר מארבּע עשׂרוֹת שנים, הם נחמה: עוֹד יש עמנוּ, בּתקוּפה עכוּרת־סגנוֹן זוֹ, כּתיבה זכּה כל־כך!

תשי"א

---

דוד שמעונוביץ

מאת

אשר ברש

מצח נשפּה עוֹלה אל קרחת מבוּגרת, והפּרצוּף הקצר מסתיים בּסנטר־גוּמה רך, ילדוּתי. העיניים מהירוֹת ועצבוֹת וגם משהוּ מלגלגוֹת. הקוֹל וחיתוּך־הדיבּוּר של שליט בּמשפּחה, והלשוֹן המקהה קצת את הסמ"ך בּשיניים מציגה את הנער. בּשעת הליכה ועמידה: תנוּעוֹת חיוֹת בּלוית חן של פּשטוּת, וּבשעת ישיבה: הבלטת השׂפתיים והפּימה בּחשיבוּת. אין שיווי־יחס בּין הקוֹמה והפּוֹאימוֹת הארוּכּוֹת.

הוּא פּרש השירה העברית לאחר תוֹר הפּרשוּת. אין כּמוֹהוּ דוֹהר על סוּסים אבּירים, לָן בּערבוֹת, גח עם נמרים, נאבק עם לילית ונוֹסע לארצוֹת הקוֹפים. אין כּמוֹהוּ מדגיש בהנאה תפקידוֹ של המשוֹרר בּחברה וּבעוֹלם־יה. ונעימה כּפליים ההכּרה, שיש אחד האוֹמר בּבתים מפוֹרשים, מה שאחרים נראים כמעלימים בנפתוּלי חרוּזים מחוּכמים. ועל כּן גם מיוּתרת הפּרוֹזה שהוּא משפּיע לפעמים: הכּל כּבר נאמר אצלוֹ בּשיר הרץ עלי אוֹרח.

תרפ"ו

אזרח נעים

שׂר השירה העברית מינה לוֹ לדוד שמעוֹנוֹביץ מנת חיבּה והוֹקרה שכם אחד על שאר בּני גילוֹ. אם יש בּתוֹכנוּ משוֹרר, שהכּינוּי “רצוּי לכל אֶחיו” הוֹלמוֹ, הרי זה שמעוֹנוֹביץ. מראשית דרכּוֹ בּשירה קבּלנוּהוּ כּמתנה טוֹבה, שאינה מעוֹררת לא הפתעה ולא הפלאה, אלא רגש של רצוֹן ותוֹדה. משל למי שבּא וּבנה את בּיתוֹ בּתוֹך שכוּנתנוּ, ודגלוֹ עלינוּ אהבה, ואנוּ מעניקים לוֹ מיד וּבשׂמחה כּל זכוּיוֹת האזרח.

בּהליכוֹתיו נתגלה מיד כּאדם בּיקר, נקי־הדעת וּממוּצע־המזג, המכּיר את מקוֹמוֹ ויוֹדע לשמוֹר עליו. אינוֹ רוֹדף אחר הכּבוֹד, אבל גם אינוֹ מוֹחל על כּבוֹדוֹ. את מלאכתוֹ הוּא עוֹשׂה בשקידה וּבכוֹבד־ראש ואינוֹ נכוה מחוּפּתם של אחרים, ולהפך, תמיד יתכבּד בּכבוֹד חבריו הגדוֹלים עם הקטנים. את משקוֹ השירי כּוֹנן בּתבוּנת־כּפים וּבשיטה מתוּכנת יפה בּלא רפיוֹן וּבלא לאוּת, גם בּימים של סערוֹת ולקוּי־מאוֹרוֹת בּבית וּבחוּץ. ועל כּן ראינוּהוּ מראשיתוֹ כּאזרח נעים, טוֹב וּמיטיב עם עצמוֹ ועם הבּריוֹת. על כּן היתה גם מדה מרוּבּה של קבע בּהערכתנוּ את מקוֹמוֹ בּקרית ספרוּתנוּ בּלי מעלוֹת וּמוֹרדוֹת ניכּרים.

בּשיריו הליריים שמר תמיד על המסוֹרת הבּדוּקה של השירה העברית והרוּסית כּאחת. עיניו לא שוֹטטוּ בּקצה ארץ. תחילה היתה צוּרתה כּבוּלה מעט, למלים היה צליל נוּקשה קצת, אבל עמל האמן הביאוֹ עד מהרה לידי חירוּת־בּיטוּי הגוֹבלת לפעמים בּעממיוּת. את תכנם שאב כּמעט מכּל מדוֹרי הנפש של הפּרט והכּלל, ואף כּי לא גילה חדשוֹת, השׂיג לפעמים נצוּרוֹת. מספּר משיריו אלה (כּגוֹן “אחרוֹן”, “חנה”, “ידעתי כּי עמי” ועוֹד) נשתבּצוּ בּכתר שירתנוּ לבלי הינתק. גם בּכמה משיריו הגדוֹלים (כּגוֹן “אשת איוֹב”, “בּבית הנחשים”,) גוֹלל שאלוֹת־עוֹלם בּצוּרה מוֹשכת את הלב, המגרה תמיד את החשק לקראם קריאה חדשה.

אבל חסד עליוֹן ירד על האידיליוֹת המוּבחרוֹת שלוֹ. אלוּ הן בּלי ספק יצירוֹת־נשיקה. עוֹד מראשית שירתוֹ דבקה נפשוֹ בּהויוֹת חיינוּ החדשים בּארץ, חיים קטנים שיש בּהם מירק החלוֹם העדין, מזיו התקוה הטוֹבה וּמחמימוּת האמוּנה הפּעילה. וגם אזרחוּתוֹ הארץ־ישׂראלית נחתמה מיד בּחוֹתם של אמת ונעימוּת. בּאידיליוֹת פּרע שמעונוביץ את שטרוֹ הפּיוּטי בּמלוֹאוֹ. הרוֹשם המכריע בּיצירוֹת־חמד אלה היה תמיד של רעיפה. כּמה רגשוֹת טוֹבים ורעננים הרעיף עלינוּ המשוֹרר בּשוּרוֹת הקצוּבוֹת, הגוֹלשוֹת יחד בּמרוּצת אהבה ראשוֹנה. ורעננוּת זוֹ, הנוֹבעת לא מתכוּנת גיל אלא מיסוֹד קבוּע שבּנפש, עוֹמדת בּעינה עד להפליא למן “בּיער בּחדרה” ועד “מצבה”. לא רק תוֹם ורוֹך פּיוּטי מהלכוֹת עלינוּ האידיליוֹת הטוֹבוֹת של שמעוֹנוֹביץ, כּי גם ראיה נכוֹנה ולעתים גם נוֹקבת וחוֹשׂפת שרשי תהוֹם, אבל כּיפּוּרי האמוּנה יכסוּם עד מהרה בּקליפת־נוֹגה זכּה. פּה יקרן עוֹר־פּניו של המשוֹרר כּבד־הראש בּצחוֹק ילדוּת נבוֹנה, צחוֹק אשר מרפּא בּוֹ.

המשלים והסטירוֹת הם חלק מפּעוּלתוֹ החינוּכית. כּטבע הסוּג הפּיוּטי הזה תכליתם היא לפקוֹח את העינים לראוֹת נכוֹחה. פּה הכּל הוֹלך אחר כּוָנוֹת הלב. וגם בּפינה זוֹ עשׂוּ אצבּעוֹתיו כּמה יצוּרים מוּשלמים הראוּיים לשמש מוֹפת.

עם כּל שפע היבוּל שהביא המשוֹרר הגוֹרנה עד שנת היוֹבל, עוֹד שׂדוֹתיו מוּטלים בּחמה גבוֹהה וקרקעם תחוּחה ותאבת־צמיחה. בּטוּחים אנוּ, ששנת היוֹבל לא תהיה לוֹ “שנת דרוֹר” מעמלוֹ המבוֹרך. רחבת־ידים היא הגוֹרן, ועוֹד רב בּה המקוֹם לאסיפים חדשים כּבדי־תנוּבה.

תרצ"ו

---

ז. י. אנכי ו"ר' אבא"

מאת

אשר ברש

זלמן יצחק אנכי (אהרנסוֹן) נוֹלד בּשנת 1876 בּעיר ליאדי פּלך מוהילוב. אביו היה רב וחסיד חבּ"די. נתחנך בּשנוֹת ילדוּתוֹ בּעיירוֹת אבוליץ וקרוּצ’י, ששם שימש אביו בּרבּנוּת. אחר־כּך למד בישיבוֹת והיה מתגלגל עם יהוּדים נלהבים וּמוּפלאים בּתוֹרה וּבאמוּנה.

בשנת 1903 פּרסם את ספּוּרוֹ הראשוֹן שכּתב עברית, “הינוּקא”, בּ“השלח”. ספּוּר זה עוֹרר תשׂוּמת־לב בּמדה מרוּבּה והכניס את מחבּרוֹ לתוֹך שוּרת המסַפּרים המתיחסים על הרוֹמנטיקה העממית. עוֹד ספּוּר עברי בּשם “צריך” נדפּס בּירחוֹן “הזמן”. אחרי־כן התחיל לכתוֹב בּלשוֹן אידיש, ואת רוֹב ספּוּריו כּתב בּלשוֹן זוֹ. בּהוצאת ב. שימין יצאוּ כּתביו בּשלשה כּרכים: שנים הראשוֹנים בּשם “בּין שמים וארץ”. המבטא את עוֹלם יצירתוֹ, והשלישי בּשם “ר' אלחנן”. בּהיוֹתוֹ בּארגנטינה פּרסם את הפּוֹאימה “אלוּל”. אך את עוֹלמוֹ הספרוּתי קנה לוֹ אנכי בּפואימה החסידית “ר' אבּא”, שפּרסמה תחילה פּרקים פּרקים ואחר־כּך יצאה בּספר מיוּחד. עתה העתיק את הספר בּעצמוֹ עברית והריהוּ מוּגש כאן לקוֹרא.

כּמדוּמה, שאין בּכל ספרוּתנוּ החדשה ספּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוד הדבקוּת כּ“ר' אבא”. הוּא עצמוֹ, הגבּוֹר ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאוֹת והנוֹראוֹת”. עם היוֹתוֹ בּשׂר־ודם פּשוּט, אינוֹ אלא מין “רוּחניוּת”, מין אמוּנה מסַפּרת, המאוֹרע המסוּפּר אינוֹ אלא גניחה, והגניחה נהפכת בּכוֹח הספּוּר למאוֹרע, כּביכוֹל. וע"כ עיקרוֹ של “ר' אבא” אינוֹ בּמעשׂה וּבהרכּבה שבּיצירה אֶפּית, אלא בּרמזי ההרצאה וּבלבּוּב הטוֹן, והם הם המהוים את עצמוּתוֹ הנפשית: הכּסוּפים המתרפּקים בּמתיקוּת מבוּסמת על מה שהיה לפנים בּישׂראל.

בּצדם של ספּוּרי־החסידים אשר לפרץ, בּרדיצ’בסקי ויהוּדה שטיינבּרג יעמוֹד בּכבוֹד “ר' אבא”.

(ההקדמה לספרו של ז. י. אנכי “ר' אבא”, תרפ"ז)

*

אנכי הוּא מן הסוֹפרים, שמפּני פּשטוּת יצירתם בּעלת הקו האחד אתה מתקשה להגדירם, שמא תאמר פּחוֹת אוֹ יוֹתר ממה שהוּרשית לוֹמר עליהם. אין ספק שהוּא רוֹמנטיקן עממי בּמשמעוּתה הטוֹבה של המלה. רוֹמנטיקן הוּא, מפּני שהוּא מתרפּק בּרוֹב רגש על העבר הטוֹב, על מנהגים וּמידוֹת שהאירוּ בישׂראל וכבוּ ברוּחוֹת הזמן החדש, על מה שהיה “לפנים בּישׂראל”, וּמסיח על העבר הזה בּאהבה וּבחסידוּת מוּפלגת, כי ספּוּריו של אנכי הם בּרוּבּם שׂיחת זקנים בּין השמשוֹת אוֹ שׂיחת חסידים על כּוֹס קטנה של “תקוּן” עממי הוּא, מפּני שגבּוֹריו מדבּרים בּלשוֹן יוֹצרם והיוֹצר מדבּר בּלשוֹן גבּוֹריו ודבריהם שוים לכל נפש. לא רק ר' אבא ור' אלחנן, אלא גם גבּוֹריו האינטליגנטיים, מתקני־החברה, כּביכוֹל, התוֹהים והמחַקרים, הם אינטליגנטים וּמתקני־עוֹלם עממיים, המבטאים את הרעיוֹנוֹת החדשים אגב גניחוֹת עתיקוֹת. גם אלה המהלכים תחת שמש ארצנוּ קוֹרצוּ מן החוֹמר ההוּא.

המסַפּר אנכי הוּא בּעל תנוּעה קטנה, אבל היא מספּיקה להניע את מנגנוֹן־היצירה שלוֹ בּבטחוֹן כּמעט מוּבן מאליו, וּמשוּם כּך אין להרגיש שהוּא לחץ בּאיזה מקום את הקוּלמוֹס שבּידוֹ. הדברים כּאילוּ התנגנוּ אצלוֹ ניגוּן חשאי מלא דבקוּת, וכך יצאוּ לאויר העוֹלם כּמעט בּהיסח הדעת. בּמקום שאנכי לא ניגן את סיפּוּרוֹ חסר העיקר מן הסיפּוּר. אנשיו אינם יוֹדעים להרים קוֹל וּלדבּר נמרצוֹת. אין אצלוֹ סצינוֹת “מכוֹערוֹת”, המחבּר אינוֹ מתאכזר לגבּוֹריו, כשר' אבא מתרתח ורוֹצה לקלל את בּני הדוֹר החדש, הוּא מקללם בּשם המגיד מקלם.

כּמדוּמה שבּכל ספרוּתנוּ החדשה אין סיפּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוֹד הדבקוּת, כּסיפּוּר־המוֹנוֹלוֹגים “ר' אבא”. הוּא גוּפוֹ, ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאות והנוֹראוֹת” עם היוֹתוֹ בּעצם בּשׂר־ודם פּשוּט, אינו אלא מין אמוּנה מספּרת. וזה כּוֹחוֹ, כּכוֹחה של יצירה עממית, שהיא מניחה מקוֹם רחב לאמן־הקוֹרא להתגדר בּה ולמלאוֹתה. ואין לך אמן, שנוֹצר לקריאת “ר' אבא” כּמחבּרה גוּפוֹ. גם זה אחד מסימניו המוּבהקים של אנכי, היוֹצר העממי השלם.

---

אגרת ליובל לש"י עגנוֹן

מאת

אשר ברש

שלוֹם רב

מאחר שהגעת בּ"ה ליוֹבל השלם בּבריאוּת הגוּף והנפש וזכית שרבּים וכן שלמים, מוֹקירי שמך וּמעריצי פּעלך, עוֹשׂים את היום זכרוֹן תוֹדה וּברכה על כּל הטוֹב הרוּחני שהענקת להם, רצוֹני להעביר לפניך בּקצרה את טוּבך, כּפי שנראה לי מיוֹם שנוֹדעת אלי ועד היום, והיה זה בּידך מעין תמוּנה שצייר הצייר ונתן לך בּמתנה ליוֹם שׂמחתך. ולא תדקדק עמו אם תמצא קצת פּגימוֹת בּדמיוֹן הפּנים, שכּידוּע לך, רוֹב ציירים מתגדרים בּמיעוּט הדמיוֹן החיצוֹני, שהעיקר אצלם ראיית האוֹפי של המצוּייר.

לפני שלוֹשים ושתים שנים, בּערך, נוֹדעת לי בּשם ש. י. טשאטשקיס, איש צעיר מבּוּצ’ץ, הקוֹבע לעתים קרוֹבוֹת דברי שיר וסיפּוּר בּשתי לשוֹנוֹת בּ“המצפּה” שבּקראקא וּב“טאָגבּלאַט” שבּלבוּב ועוֹד

בּאכסניוֹת ארעיוֹת אחדוֹת בּגליציה. השירים היוּ כּתוּבים עברית עממית, בּסגנוֹן הפּיוּט האשכּנזי, כּמסוֹרת השיר העברי בּגליציה מימי לטריס ואילך, בּלא הקפּדה יתירה בּדיוּק המשקל והחרוּז, אבל הצלצוּל ערב לאוֹזן והתוֹכן מתגנב לבוֹא אל הלב, ועניניהם של השירים על הרוֹב מנהגי ישׂראל, כּמעט בּלדוֹת של עם. והסיפּוּרים, רוּבּם כתוּבים יידיש, היוּ רשימוֹת קצרוֹת מסוּג הרשימה הפּרצ’ית, עם יוֹתרת של רוֹך והוּמוֹר, הדיאלוֹג מצוּמצם ושׂיחת המחבּר מרוּבּה על עצם הסיפּוּר והנטיה היא למעשׂה בּתוֹך מעשׂה (מה שהגשמת אח“כ בּנוּסח גדוֹל בּ”הכנסת כּלה").

לנוּ, צעירי הקוֹראים והכּוֹתבים בּצנעא בּעיירוֹת ישׂראל, היית כּוֹכב קטן עוֹלה בּשמי ארצנוּ החוֹסה בּצל הקיר“ה וחם לה וטוֹב לה בּעניוּתה ההגוּנה, ואם יש שאחב”י קוֹבלים על צרוֹת וקיפּוּחים, אין זוֹ אלא בּת קוֹל של האנחוֹת המגיעוֹת מארצוֹת ממשלוֹת הזדוֹן (רוּסיה ורוּמניה), וגם שאיפתם לציוֹן לא בּאה בּעצם אלא לעשׂוֹת נחת רוּח למנהיגים הגדוֹלים, גבּוֹרים אנשי שם, שאהבת ישׂראל בּוֹערת בּלבּם וּבפיהם, וּבפרט אחרי הסתלקוּתוֹ של המנהיג הנערץ בּאמת, ד“ר הרצל ז”ל. לכוֹכבים גדוֹלים בּספרוּת ישׂראל בּארצנוּ הקטנה לא ציפּינוּ, שגליציה שכחה בּרוֹב הימים את מידוֹת הגוֹדל בּספרוּת, אחרי שהמידוֹת האלה נפלוּ למנה לאחינוּ שמעבר לגבוּל, הלא הם יהוּדי רוּסיה התקיפים, שכּגוֹדל צרתם כּן גוֹדל השׂגתם ויכוֹלתם לפעוֹל גדוֹלוֹת.

וּמשבּאוּ אלינוּ מרוּסיה כּמה פּליטים יוֹדעי עברית וזעזעוּ את אוירנוּ השוֹקט על שמריו, התעוֹררנוּ ושפשפנוּ עינינוּ וראינוּ פּתאוֹם כּי צר לנוּ המקוֹם, מיצרים לנפשנוּ, וניסינוּ להרים כּנף מקיננוּ הזעיר, המרוּפּד קש וגבבא וּמעט נוֹצוֹת מלוּקטוֹת. – ואתה היית מן הראשוֹנים שגמרוּ אוֹמר להפוֹך את חלוֹם שיבת ציוֹן למעשׂה. אחרי הסתלקוּתוֹ של הארי ידענוּ את יוֹרשיו השוּעלים הקטנים וגם בּזנוּ להם מעט וקשה היה לנוּ לחיוֹת בּמחיצתם ורצינוּ לברוֹח מהם וּמהמוֹנם. ואז בּאת בּדרכּך לארץ־ישׂראל לבוּבה, ושם ראיתיך בּראשוֹנה.

בּודאי עוֹד שמוּר עמך זכרוֹן אוֹתה מסיבּה קטנה וּמשוּנה בּערב בּדירתוֹ של ידידנוּ א. מ. ליפשיץ, שהיה בּעירוֹ תל שכּמה פּיוֹת עברים פּנוּ אליו ואל דברוֹ הכּבד בּמבטא הספרדי. החבוּרה קטנה היתה, ששה אוֹ שבעה אנשים עברים, מוֹשכים בּעט או מוֹרים מוּבהקים, ואתה היית העלם מבּוּצ’ץ העוֹלה לדוּכן הספרוּת, האוֹרח העוֹשׂה מעשׂה והוֹלך בּאמת

לארץ־ישׂראל. לשם מה? לא היה צוֹרך בּשאלה. כּל אחד ממנוּ היה מוּכן וּמזוּמן לקוּם ולעלוֹת לארץ־ישׂראל על מנת להתפּרנס שם מפּיתה וּמשנים שלוֹשה זיתים ליוֹם ולחיוֹת חיים של עוֹני, אבל על טהרת הלאוּמיוּת והמוּסר המעשׂי, מתוֹך התעסקוּת בּחקלאוּת אוֹ בּשמירה אוֹ בּכל מלאכה שידענוּ מן המשנה וּמן “הפּוֹעל הצעיר”, אלא שעדיין היוּ כּמה עיכּוּבים. בּעל הבּית, שיצרוֹ היה גדוֹל תמיד לגלוֹת נפשוֹת וּמעלוֹתיהן, דיבּר אוֹתוֹ ערב, כּדרכּוֹ, בּהרחבת הדעת וּבעמקי שׂפה וּבצחוק רוה על כּמה נוֹשׂאים בּבת אחת, וּמיד הציע לפניך להעלוֹת מן הכּתבים שבּאמתחתך כּדי לקרוֹא בּאזנינוּ, ואגב היה דוֹרש בּדרכי כּתיבה בּכלל וּבדרכי כּתיבתך בּפרט וּמזכּיר חיבּוּריהם של גדוֹלי ישׂראל ואוּמוֹת העוֹלם. ואתה פּניך בּערוּ

בּאש הבּוּשה ושׂפתיך נחרזוּ בּרצוֹן וּבמרי כּאחד ושׂערך הצפוּף לחץ על מצחך הנראה כּדוֹאג תמיד, והיה ראשך כּבד וגבּך כּפוּף מעט כּאדם המרבּה ישיבה – ואף־על־פי־כן הלכת אל המעיל, מעיל הבּחוּר מעיירה, שהיה תלוּי בּקוֹלב שבּבּיאה, וּפשפּשת בּכיסיו, וגם בּתיק המוּטל בּפאת הדרגש פּשפּשת

והבאת אל השוּלחן קוֹמץ עלים גדוֹלים וקטנים, ישרים והפוּכים, והנחתם לפניך והיית הוֹפך בּהם בּמבוּכה, בּוֹרר וּמניח, בּוֹרר וּמניח, עד שהתחלת לקרוֹא בּאזנינוּ דבר אחר דבר: סיפּוּר ושיר, ושוּב סיפּוּר ושיר רוּבּם יידיש, שהיא נוֹחה לקריאה בּקוֹל. וקראת בּקוֹל ניגוּן וּבהטעמה שיש עמה הבלעה וּבהבלעה שיש עמה הטעמה, ולא רצית לקרוֹא יוֹתר והיית חוֹכך להפסיק, וּבעל הבּית דוֹחק והשוֹמעים ממלאים פּיהם צחוֹק וּמזרזים את הזריז וּמהנים על מנת ליהנוֹת, וּפניך משׂחק לגלים לבנים ואדוּמים, והאדוֹם מכריע. וּבהפסקה שתקנוּ מעט ולקחנוּ מן הכּיבּוּד, וּבעל הבּית נשׂא שוּב דברוֹ בּהרחבה והשוָה סוֹפרי ישׂראל לסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם ונתן לך כּמה רמזי הוֹראה, וגם שאר בּני החבוּרה השמיעוּך קצת הערוֹת מעוֹדדוֹת. ושוּב דחק בּך בּעל הבּית: “ידעתי שיש לך עוֹד כּתבים, הוֹציאם אלינוּ – ונדעם”. ואתה האדמת מאד וטענת שלא כּדאי. בּאמת אין עמך עוֹד דברים שכּדאי לקרוֹא. ואף־על־פּי־כן הלכת שוּב אל התיק ואל המעיל והבאת שוּב חבילה, קטנה מן הראשוֹנה, וקראת רשימוֹת בּקוֹרת קצרוֹת, שלא בּנוּסח המקוּבּל, נוֹעזוֹת ועוֹקצוֹת, על כּמה מסוֹפרי ישׂראל. ונשתמר בּזכרוֹני ציוּר של “אצבּעוֹת מחטטוֹת בּריאה תלוחה”, כּשדיבּרת על יצירתוֹ של בּרנר וכרכת שבח וגנאי יחד.

וּפתאוֹם הפסקת בּאמצע הקריאה וסירבת לקרוֹא עוֹד ולא הוֹעילוּ כּל ההפצרוֹת: נעלת עצמך ואת המפתח העלמת מעשׂה כּשפים. וכך ישבנוּ ודיבּרנוּ ואתה הסתכּלת בּדוֹברים כּנבהל מעט וכסקרן מעט וּבעיניך תוּגה רחוֹקה אוֹ חלוֹם על ארץ אחרת ושמים אחרים. וכשקרבה שעת חצוֹת נסענוּ עמך ללווֹתך אל “בּית הנתיבוֹת הוינאי”, והיה בּחוּץ דלף של אביב צוֹנן, כּמעט כּדלף של סתיו, ועמדנוּ חמשה אוֹ ששה אנשים בּצוארוֹנוֹת זקוּפים, ואתה נענעת לנוּ מעל כּבשׁ המסע וּבקוֹל של עלם גליצאי הבטחת לכתוֹב לנוּ מארה"ק. אחר זז המסע וראינוּך יוֹצא ללילה שבּסוֹפוֹ שחר ושמש על שׂדוֹת והרים. ושבנוּ משהוּ עצוּבים לכּרך השקוּע בּשינה ונפרדנוּ זה מזה בּחמימוּת יוֹתר מבּשאר הלילוֹת.

וכמה חדשים לא שמעתי עליך כּלוּם, עד שהגיע כּרך “העוֹמר” מיפוֹ וּמצאתי שם את פּרי הילוּליך הראשוֹן, את הסיפּוּר “עגוּנוֹת”, ולא ידעתי תחילה שאתה, טשאטשקיס, הוּא המחבּר, כּי לש. י. הידוּעים נוֹסף שם בּלתי נוֹדע, מוּזר קצת: עגנון. שיערתי השערה, אבל בּלא בּטיחוּת, עד ששמעתי בּפירוּש מפּי א. מ. ליפשיץ, שדיבּר עליך בּגאוָה וּבאהבה, כּאילוּ היית לפחוֹת בּנוֹ שעלה לגדוּלה שם בּמרחקים (ואמנם קיים אחר־כּך אהבתוֹ בּקוּנטרס מהוּדר). הלב נלקח מיד שבי על ידי אוֹתה פּריחה אגדית ריחנית המשׂתרגת על נוֹשׂא יהוּדי מוּפלא. וזע הלב עם אוֹתוֹ ציוּר מצוּמצם ורב־כּוָנה של נפילת ארוֹן הקוֹדש אחוֹרנית מן החלוֹן לתוֹך צמחי הגן. מיד הוּפנוּ אליך העינים בּמלוֹא רוֹחב ספרוּתנוּ ורבּים יצאוּ כּנגדך בּסבר פּנים יפוֹת ונענעוּ לך “יישר כּוֹח” כּלאברך אהוּב שקרא יפה את ההפטרה, ואנוּ התגאינוּ בּחברנוּ שכּכה עלתה לוֹ. אפשר שהכּוֹכב הקטן גדוֹל יהיה.

אחר כּך בּאוּ פּרקי “תשרי” וּ“בארה של מים” ו“אחוֹת” ועוֹד סיפּוּרים־סלסוּלים עבריים־סקנדינביים־עגנוֹניים, כּבדי־הגוּת ונוֹטפים בּוֹשׂמי־שירה – וּמאז ראינוּך תמיד יוֹצא בּכלי־מילת ועוֹשׂה חוּלך שבּת ושוֹקד להפוֹך כּל מציאוּת לאגדה, ונעשׂית בּן־אוּמנוּתם של פּרץ וּברדיצ’בסקי ושאר בּעלי חסידוּת בּספרוּתנוּ. ואחרוֹן אחרוֹן בּימים ההם: “והיה העקוֹב למישוֹר”, שהיה בּעינינוּ כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוּא נוֹצץ בּאוֹר חדש, כּאילוּ יצא זה עתה מבּית היציקה: המסגרת והאוֹתיוֹת והנקוּדוֹת הכּל מכוּוָן וּבוֹלט יפה, תאוָה לעינים. סיפּוּר שהיסוֹד האֶפּי והנסתר שנעשׂה נגלה מכריעים בּוֹ את הרגשנוּת והמליצה. ואף שידענוּ את סיפּוּר המעשׂה, היה בּעינינוּ כּארג חדש שארג אוֹרג אוּמן מחוּטים שהפקיע מארג ישן והצדקנו את בּרנר שנעשה לך מוֹ"ל.

וכשזכיתי בּניסן תרע"ד לעלוֹת לארץ, ואתה שרוּי אז בּארץ אשכּנז, מצאתי כּמה “נלבּבים”, שהיוּ מספּרים בּך, בּאברך הרוֹמנטי אוֹהב

הזרוּיוֹת והפּינוּקים, האהוּב על הבּריוֹת והרצוּי לסוֹפרים, שאז"ר רוֹאהוּ כּחבר וש. בן־ציוֹן כּתלמיד וּברנר – כּמפליא לעשׂוֹת. וסיפּרוּ עליך דברים שנראוּ כּאגדוֹת של חוּלין והכּל מתוֹך חיבּה ואמוּנה לראוֹת בּך רוֹב נחת.

והאמוּנה לא הוּפרה: אחרי המלחמה בּאוּ בּזה אחר זה “אגדת הסוֹפר” ו“הנידח” ו“מעלוֹת וּמוֹרדוֹת” ועוֹד, ונגלה “האוֹר הנערב” שצברת וּבכל מקוֹם שבּאת אוֹרך הוֹלך לפניך. וגם “בּנערינוּ וּבזקנינוּ”, אוֹתה סטירה שמחטיה הדקוֹת טמוּנוֹת בּתוֹך מוֹך של הוּמוֹר וליריוּת מבוּשׂמת, ואנוּ בּני מוֹלדתך, ששבילי המעשׂה היוּ נהירים לנוּ, נהנינוּ הנאה כּפוּלה: של אוֹהבי אמנוּת ושל שוּתפים לידיעה. אחר־כּך בּא “בּדמי ימיה”, שבּוֹ כּבר נוֹשבת רוּח המערב והתרבּוּת האשכּנזית טבעה בּוֹ חוֹתמה, אבל טוייתך ניכּרת מכּל חוּט וחוּט, ושׂמחנוּ שחזרת שוּב אל מקוֹם חיוּתה של הספרוּת: אל החיים והמציאוּת. היית כּאוֹתה איילה, שכּל זמן שמגדלת קרניה מפצילוֹת. ראינוּ דרכּך בספרוּת, שאתה חוֹתר לגלוֹת את המאוֹר שבּנשמת היהוּדי, הגבוּרה וּמסירוּת הנפש ואהבת התוֹרה והכּיסוּפים לציוֹן, ורבּים מסיפּוּריך דוֹרשים בּשבח ירוּשלים וּבשבחם של חסידים ואנשי מעשׂה ואנשי נימוּסים וּבגנוּתם של עם הארץ והמתבּוֹלל והצבוּע והצייקן הקוֹפץ ידוֹ מעזרת הפּרט והכּלל; וּבישוּב החדש אהבת את הבּנים הכּשרים למקוֹם ולאוּמה, שידיהם עוֹשׂוֹת בּמלאכת הבּנין ונשמתם נמשכת אל האוֹר הגנוּז, וגם את שירתם ניסית לשיר בּרמז וּבדרש וּבפשט, מתוֹך הבלעה וּבדרך אגב, כּאב אוֹהב שהוּא טרוּד בּתוֹרה ונוֹתן סימנים לבנים אהוּבים. וראינוּ לשוֹנך שהיא חצוּבה מאבני שיש של ספרוּתנוּ, העתיקה והמאוּחרת, ואינך גוֹרס את המליצה החזקה, את הדיבּוּר כּפטיש, אלא את המלים הצנוּעוֹת והמבוּיישוֹת, שאתה מוֹציא ממחבא ספרים נשכּחים, מלים שהעיזוּ להשמיע עצמן רק בּין השמשוֹת בּשעה של שלוֹש סעוּדוֹת, ואתה הבאת אוֹתן לבין הבּריוֹת, כּשאתה מזרזן שיפתחוּ פּיהן וישמיעו קוֹלן. ראינוּ שאתה מקפּיד מאד על בּיטוּיך שיהא צלוּל וריתמי וּמכוון יפה אל המצוּייר וּמדוּייק לפי המקוֹרוֹת (ידענו שידך אינה זזה מספרים וּמגוילים עתיקים ונעשׁית מוּמחה גדוֹל למצוֹא את הדרוּש לחפצך), וכן נדמית בּעינינוּ בּאמת, לא על דרך המליצה, כּלוֹטש אבנים טוֹבוֹת, שנוֹטל מן הגל וּבוֹחן וּבוֹדק וּמלטש וּמשבּץ, ואמרנוּ לפעלך טוֹב, אף שידענוּ שיש מקטרגים על דרכּך וּמוֹנים אוֹתך בּקישוּטים יתירים, כּמי שאוֹמר להתעשר מפּסוֹלתם של לוּחוֹת ישנים, ותוֹבעים ממך דיבּוּר טבעי כּלשוֹן בּני אדם, כּדי שיוּכלוּ לעמוֹד על טיבך האמיתי בּלי כּחל וסרק (מי"ב ואחרים), וגם אני נטיתי איזה זמן לדעה זוֹ, וכמדוּמה שתבעתי ממך כּך בּהערה קטנה על “בדמי ימיה” בּאחת מחוֹברוֹת “הדים”, אבל משעמדתי על טיב יצירתך בּכללוּתה ועל טבעך בּכתיבה (גם זה שנעשׂה לך טבע שני ), ידעתי שאין לבוֹא אליך בּתביעוֹת על מה שאין בּך, אלא יש לשׂמוֹח וּלברך על מה שהשכּין בּך הקבּ"ה מן האמיתי והיסוֹדי והיקר והמעשיר את הנפש היפה. ולא מעט הוּא וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל מכּתביך מלוֹא חוֹפניים. וגם זאת ידעתי, שאין לדין עמך על דברים אחדים שנכתבוּ בּלא רוּח הקוֹדש (את מי אין כּמוֹ אלה?) ושיש בּהם יוֹתר משוּם הרכּב סממנים בּלי מעשׂה בּראשית, כּלוֹמר, בּלי נפיחת נשמה, אבל דברים אלה מעטים הם לעוּמת האחרים העיקריים, שרוּח היוֹצר מתהלך בּהם וּממלאם חיוּת ועדנה רבּה.

וּמשראיתי טבעוֹ של סיפּוּרך וכל מה שאתה משקע בּוֹ, נוֹכחתי שכּל החיבּה וההוֹקרה שסיגלת לעצמך מגיעוֹת לך בּדין ולא הקפּדתי עמך, שאתה מקפּיד לפעמים בּתביעת ההוֹקרה יוֹתר משמינית שבּשמינית. ועמדתי על דרכּך המצוּיינת בּמלאכת הסיפּוּר, שאינך אוֹמר די בּסיפּוּר המעשׂה, למשוֹך את הלב הסקרן, אלא אתה מכוין בּוֹ גם ללב ההוֹגה והמתפּעל, שאתה רוֹאה בּסיפּוּר הזדמנוּת יפה להשמיע דברי חכמה וּמוּסר והתבּוֹננוּת המעוֹררים את המחשבה ואתה חוֹרז בּוֹ תיאוּרי חן ויוֹפי ענוּגים שנוֹגעים ללב כּשירים טוֹבים. וזוֹ דרך מיוּחדת בּאֶפּיקה, לצייר לא בּצבעים אלא בּשׂיחה שהיא כּצבע. ועטך יש שהוּא מחוֹלל נפלאוֹת בּדרך זוֹ, שאתה נראה כּמסיח על העצם בּלשוֹן חכמים וחסידים ויראים בּסמלי מסוֹרה וקדוּשה נבחרים בּמיעוּט דברים וּבפרישוּת של דרך ארץ והעצם עוֹלה מאליו והציוּר נעשׂה פּלסטי לא רק מראיית העין אלא גם מראיית הלב, והדברים מאירים ושׂמחים בּאמת. וזה דרכּוֹ של המסוּן בּנוּסח סקנדינביה ודרכּוֹ של פרַנס בּנוּסח צרפת ודרכּם של יוֹסף פּרל וגליקל מהמלן בּנוּסח יהוּדי ודרכּם של הבּרצלבי וּפרנץ קפקא וּבעלי מסתוֹרין אחרים בּמלכוּת הסיפּוּר. ולקיחה זוֹ שאתה לוֹקח ממקוֹרוֹת ישנים חשוּבה כּנתינה, שאתה לוֹקח פּרוּטה וּמחזיר דינר. וזכוּרני מאמר אחד בּסיפּוּר קטן משלך “על אבן אחת”: “אם בּאנוּ לעוֹלם כּדי להסדיר מה שהניחוּ לנוּ דוֹרוֹת שלפנינו, יכוֹלני לוֹמר שבּכמה בּחינוֹת עלה בּידי לסדר ענין הדברים”. ונדמה לי שמאמר זה מסבּיר עיקר גדוֹל בּיצירתך וּבערכּה. וּבזה אני מתכּוין בּעיקר כּלפּי ספרך “פּוֹלין”,

שהוֹצאנוּ ראשוֹנה בּהוֹצאת “הדים” ותחילתוֹ נעוּצה בּאוֹתוֹ ספר שערכת בּשנוֹת המלחמה בּלשוֹן אשכּנז, שכּוּלוֹ כּמחרוֹזת נאה על צוארי כּנסת ישׂראל בּארץ מכוֹרתנוּ ושהשׂכּלת למצוֹא לוֹ מוֹטוֹ נאה כּל־כּך בּסליחוֹת: “פּוֹלין העדינה הקדוּמה לתוֹרה ולתעוּדה – למיוֹם סוּר אפרים מעל יהוּדה”, והחוּליוֹת הנוֹצצוֹת בּיוֹתר בּמחרוֹזת הן: “מעשה העז” וּ“מעשׂה המשוּלח מארה”ק", שבּהם כרכת את פּוֹלין וארץ־ישׂראל יחד וחשׂפת את הדרך המוֹבילה מזוֹ לזוֹ.

ולא יכוֹלנוּ עוֹד לראוֹת עזוּת מצדך כּששלחת ידך בּמלאכת אפּוֹס גדוֹל לישׂראל ושׂמחנוּ ש“הכנסת כּלה” זוּטא נהפכה ל“הכנסת כּלה” רבּתי בּשני כּרכים, ואף־על־פּי שהתפרים ניכּרים בּכמה מקוֹמוֹת, ראינוּ שעשׂית מעשׂה רב בּצירוּף הדברים, בּמילוּאם וּבמיזוּגם והעלית את ר' יוּדיל הבּטלן למעלה של סמל והעמדת אח לבנימין השלישי ולשאר בּטלני עוֹלם שהיוּ בּשעתם מכרה זהב לבעליהם, ואף שהסמל בּבּטלן שלך מצוּמצם יוֹתר, אבל הוּא מוּרכּב ועשיר יוֹתר ממה שנראה בּסקירה ראשוֹנה, ועם היוֹתוֹ קלוּש וחלוּש, כּמעט רוּחניוּת, אתה גוֹזר עליו לישׂא חבילי חבילין של מעשׂים וּמאוֹרעוֹת וטיפּוּסים וסיפּוּרי מעשׂיוֹת ודברי תוֹרה וחכמה ואניקדוֹטוֹת, עד שהוּא נראה כּעמוּס כּל רכוּלה יקרה, ואפילוּ את הגיבּוֹר המרכּזי, הגיבּוֹר בּלי מרכאוֹת, את ר' ישׂראל שלמה הפּרנס, הוּא נוֹשׂא על גבּוֹ ואינוֹ נוֹפל. רק על דבר אחד הצטערתי, על שחזרת על חלק גדוֹל מסיפּוּר המעשׂה בּפזמוֹן ארוֹך ויבש קצת.

אחר כּך הוֹספת על ארבּעת הכּרכים עוֹד שנים: אחד חדש כּוּלוֹ, הוּא הנקרא “סיפּוּר פּשוּט”. והסיפּוּר אינוֹ פּשוּט כּלל, אף־על־פּי שהוּא מספּר בּאנשים פּשוּטים וּמקרים שבּכל יוֹם בּמשכּנוֹת יהוּדים פּשוּטים. וכאן חזרת אל מעשׂה האריגה בּחוֹמר אנוֹשי בּדוֹמה ל“בדמי ימיה” והראית כּשרוֹנך בּמעשׂה פיליגרנא דק מן הדק וּבראייה ללב האדם וּבהבנה עמוּקה בּטויית המזל, ויש שם שאמירה קלה אוֹצרת עוֹלם מלא והערה אגב משרה עמוּד של אוֹר על מחשכּי הנפש והחיים ויש שם למאוֹת ציוּרי חן והוּמוֹר זך שבּזך, ולא הקפּדתי הרבּה שהסיפּוּר יוֹרד מן המסילה הישרה עם פּרשת הטירוּף, שהיא יגעה קצת, ועגלתך מתנוֹדדת והוֹלכת עד שאתה מכניסה בּשלוֹם למחוֹז חפצך.

והכּרך השישי (האחרוֹן לפי שעה) “בּשוּבה ונחת” כּשמוֹ כּן הוּא: סיפּוּרי אגדה מסוּפּרים בּנחת וּבטעם של זקנים וּפתיחתוֹ “בּלבב ימים”, שרבּים עמדוּ על יוֹפיוֹ ויזווֹ ודרשוּהוּ כּמין חוֹמר, והוּא בּאמת סיפּוּר חסידים נאה מאד, מלאכת מחשבת דקה להפליא, הימנוֹן לחסידים הראשוֹנים שעלוּ לארץ הקוֹדש בּדביקוּת גדוֹלה, תוֹכוֹ רצוּף אהבת ארץ־ישׂראל, אלא שהניסים שבּוֹ אינם הוֹפכים כּוּלם בּקסם עטך לחוָיוֹת חזקוֹת, שרק אז הרשוּת בּידינוּ לגלגל בּניסים. ויש בּוֹ בּכרך זה כּמה אגדוֹת של חן צרוּף וּמזוּקק שבעתיים.

הנה סיירתי כּמעט כּל שׂדך וגוֹרנך וּבדקתי בּדיקה חטוּפה את הכּריים והעוֹמרים וגם כּמה צבתים קטנים מיששתי, ויכוֹלני לוֹמר לך: אשריך שהבּרכה היתה שרוּיה בּמעשׂי ידיך, שחרישתך וזריעתך וקצירתך ודישתך נעשׂוּ כּוּלן בּעתן וזכית לכינוּס מבוֹרך לתוֹך אסם נאה וממגוּרוֹת מתוּקנוֹת: ששה כּרכים של דברים מנוּפּים בּצוּרה מרהיבת עין וּבדפוּס משוּפּר שטרחוּ בּוֹ מסדרים אמנים בּהגהה מדוּקדקת וּבכריכה עשׂוּיה בּטעם וּבענוות חן.

וּבכל פּעם שאני נוֹטל כּרך מכּרכיך וקוֹרא בּוֹ סיפּוּר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, מיד עולה לפני קלסתר פּניך כּמוֹ שראיתיו אז בּמסיבּה שבּלבוּב ואני רוֹאה את אוֹדם הבּוּשה הפּוֹרח בּוֹ, ואז אני יוֹדע את האמת שבּיסוֹד יצירתך, ששירתך מהלכת ממקוֹר של תוֹם וצעירוּת שבּנפש. בּמה אברכך? אברכך, שדמוּת רכּה זוֹ, אוֹתוֹ קוּרטוֹב אוֹדם הבּיישנוּת,

שמבצבּצת מתוֹך כּתביך לא תסתלק גם מן הכּרכים הבּאים שתוֹסיף בּעזרת השם על הראשוֹנים. אתה זכית להיוֹת מסַפּר סיפּוּרים בּישׂראל ושכללת אמנוּתך עד דק ולא לכלכת ידיך בּשפיר ושליה שבּספרוּת, ואמנוּתך יש לה חוֹתם וּמטבּעת שלה, שבּהם היא ניכּרת מיד, וכל הבּאים להשתמש בּחוֹתמך ולעשׂוֹת כּמתכּוֹנתך הם כּכלי שני. תעמוֹד לך זכוּתך לימים רבּים.

ואברכך עוֹד, שתראה נחת בּישׂראל וּבארץ־ישׂראל וספרוּתנוּ תהיה כּגן רטוֹב ואתה יוֹשב בּשוּרה ראשוֹנה בּתוֹך שאר גדוֹלי יוֹצרינוּ נהנה וּמהנה, ועמנו יוֹשב לבטח ועיניו רוֹאוֹת את מוֹריו והוּא שוֹתה בּצמא דבריהם. אמן.

הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבּלבּי, ועוֹד חזוֹן למוֹעד וליוֹבלוֹת הבּאים.

תרצ"ח

---

ז. י. אנכי

מאת

אשר ברש

כּבן שבעים נסתלק הסוֹפר העדין, היהוּדי הנלבּב, האדם האציל זלמן יצחק אנוֹכי (אהרוֹנסוֹן).

איני יוֹדע אם רבּים מבּני הנוֹער הכּירוּ את הסוֹפר הזה ואת יצירתוֹ היחידה במינה. גם יצירתוֹ, כּמוֹהוּ, בּיישנית היתה, פּוֹרחת בּצנעה, בּצידי דרכים, ורק מעטים בּיקשוּ אחריה, אבל כּדאי להם לבעלי הנפש לתוּר קרן יצירה זוֹ, ליטוֹל מעט מזיוה וּמבּוֹשׂמה.

אנוֹכי הוּא בעיקר אחד ממסַפּרי החסידוּת, בּן לוייתם של פּרץ, בּרדיצ’בסקי, יהוּדה שטיינבּרג, והעיקריים שבּגיבּוֹריו: הינוּקא, אלחנן ועל כּוּלם ר' אבּא – הם טיפּוּסים מעוֹלם הצדיקים והחסידים. אבל אם נסתכּל בּהם יפה נראה, שהם עוֹמדים על סוף חוּרבנה של החסידוּת. לא רק הינוּקא המחרף והמגדף (אח־תאוֹם הוּא לנחמן של פייארבּרג), הרוֹצה להחליף את השמים הרחוֹקים בּארץ הקרוֹבה, אלא אפילוּ ר' אבּא, התם והתמים, אף הוּא מסיים את שוּרת הדיאלוֹגים, המתרפּקים על כּל הטוֹב והנאצל שהיה לפנים בּישׂראל, בּקריאה נוֹאשת: “מה יהא בסוֹפנוּ?… שׂריפה… הכּל בּוֹער… היהדוּת… האמוּנה… בּתי מדרשות אחוּזים אש בּוֹערת… הכּל בּוֹער…”

כּמעט על כּל גיבּוֹריו מעיד המסַפּר, כּי “בּלבּם מקננת עצבוּת גדוֹלה”, זוֹ העצבוּת של אנשים, הרוֹאים ללב הדברים, שלבּם נכוה מן היוֹפי שבּעוֹלמוֹ של הקב"ה ועיניהם רוֹאוֹת את הכּיעוּר, את חילוּל הקדוּשה, את סילוּף צלם האלהים בּאדם. מכאן דיכדוּכה של הנפש היפה, מכאן הניגוּן המלוה את הדיבּוּרים והמראוֹת.

ה“ינוּקא”, המוֹרד האוּמלל, נוֹשׂא בלבוֹ “אלהים חדשים, שמים וארץ חדשים, אנשים חדשים, אמוּנה חדשה”; הוּא גם מנסה להילחם להם, אבל הוּא לא ירש את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת איתנים זוֹ, והוּא מסלק עצמוֹ מן העוֹלם מתוֹך הכּרה, “שהוּא נוֹצר בשביל העוֹלם החדש, אך לא בשביל לברוֹא אוֹתוֹ”.

ר' אלחנן, רבּה של עיירת העניים, יוֹדע שעבוֹדת אלוֹהים האמיתית אינה אלא מתוֹך “שׂמחה”. את הסוֹד הזה ידעוּ הבּעש"ט, ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב, המגיד ממזריץ‘, ר’ נחמן מבּראסלאב – הם היוד תקיפים בּאמוּנתם, אף תבעוּ בחזקה את הצדק מן השמים, ואילוּ הוּא ספקוֹת בּלבּוֹ בנוֹגע לעצם הצדק שבּהנהגת העוֹלם – וּמכאן החוּלשה, העצבוּת האוֹכלת מבּשׂר ועד נפש.

התחוּשה של “בּין שמים וארץ” אצל אנכי לא היתה מיוּחדת לעוֹלם החסידוּת בּלבד. גם האנשים האחרים, כּבריאים כּחוֹלים, שהוּא מסתכּל בּהם וּמקשיב לניגוּן נפשם, וּמציירם בּמכחוֹל דק מן הדק, נשמתם היא אוֹתה מטוּלטלת בּין הנשׂגב, החלוֹם וּמשׂא הנפש, וּבין המציאוּת הנמוּכה, החוּלשה האנוֹשית, חוּקי הארץ הרעים. לבּוֹ תמיד עם חוֹלמי פדוּת האדם, גאוּלת העם, מקוֹממי הארץ. כּל פּגימה בעשׂייתם גוֹרמת לוֹ כאב עצוּם, ויש שפּיו הטהוֹר נלאה מלעצוֹר דבר מרי; אבל הוּא, רוֹעה האמוּנה השקט, שב בּעל כּוֹרחוֹ אל הבּרכה.

בּרשימה הקטנה, המסיימת את קוֹבץ סיפּוּריו “בין שמים וארץ” (שיצא ב“עם עוֹבד” בּשנת תש"ה, והוּא כמדוּמה פרי עטוֹ האחרוֹן), הוּא עוֹשׂה חשבּוֹן קטן, אך נוֹקב, עם הגוֹיים, עוֹכרי ישׂראל. שם הרשימה “ביוֹם ההוּא”, וזוֹ לשוֹנה:

"ישבתי בדד בּחדרי, שבוּר משבר עמי, ושמעתי כבת קוֹל מנהמת:

למה רגשוּ טמאים בּגוֹיים ולמה יהגוּ ריק?

גילינוּ לכם את האלהים. משיחכם ואלוֹהיכם בּשׂר מבּשׂרנוּ הוּא. ותוֹרת האדם נתנוּ לכם.

והיטב חרה לכם. תוֹרת האדם, הרחמים והאהבה מכרסמת את נשמתכם.

האלוֹהים אשר שׂנאתם אוֹתנוּ בגללוֹ יכלה כל טוֹמאתכם ורשעתכם.

בּיוֹם ההוּא יוּארוּ כל המעשׂים אוֹר צדקה, רחמים ואהבה".

זהוּ אנכי. זוֹ שׂנאתו וזוֹ אהבתוֹ וחמלתוֹ, כּאילוּ

חוּבּרוּ יחד ה“ינוּקא” המוֹרד, ר' אלחנן מעוּנה האמוּנה, ר' אבא בעל הבּיטחוֹן, בּוֹ בסוֹפר התמים־החכם, בּעל הניסיוֹן העניו, וכתבוּ עמוֹ את השוּרוֹת הזכּוֹת האלה.

תש"ח

---

ליובל שירתו של שאול טשרניחובסקי

מאת

אשר ברש

יוֹבל של יבוּל הוּא למשוֹרר. אסמיו מלאים בּרכת שׂדוֹת רבּים ועוֹדנוּ נוֹשׂא אלוּמוֹתיו בּרינה וּבקינה. אהה, כּי משוֹרר בּישׂראל לא רק זוֹרע כּי גם קוֹצר בּדמעה!

חמישים שנוֹת עמל יצירה מבוֹרכוֹת אלוּ הרחיבוּ והרימוּ את היכל שירתנוּ ויהי לפלא. הוּא עצמוֹ כּפלא הוּא בּתוֹכנוּ. איש השלימוּת הרוּחנית, ששלימוּתוֹ חדשה עמו תמיד. מימיו לא פרק עוֹל ולא נעשׂה בּעל תשוּבה. אמיתוֹ, גם השׂמיחה וגם העצוּבה, נתגלתה לוֹ בּראשית דרכּוֹ, וּמאז יחזיק בּה ולא ירפּה. מה שחזה מזלוֹ בּעלוּמיו הוּא חוֹזה גם בּזקנוּתוֹ.

בּיאליק ז“ל סח לי פּעם: שירתוֹ של טשרניחוֹבסקי כּוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד וחן. וכדרכּוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: הוּא, ששוֹרשיו בּיהדוּת רוֹפפים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנוּ. רק בּחסד השיר אפשר להגיע לכך. הוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוֹני, מוֹצא צירוּפי קסם יוֹתר מכּוּלנוּ. אין זה כּי חן של מעלה פּוֹעל בּוֹ.

על שלוֹש החי“תין יש להוֹסיף רביעית: חירוּת. אין עוֹד בּתוֹך מחננוּ הקטן בּן חוֹרין כּמוֹהוּ, רוֹאה את עצמוֹ אדם את אנשי האדמה. על כּן כּה יעיז גם בּ”איך" וגם בּ“מה”. איך תּשכּוֹנה בקרבּוֹ זוֹ בצד זוֹ הערצת הפּגניזם הגוֹיי עם קנאה קשה כשאוֹל לגזע העברי! איך תשלמנה בּוֹ אהבת הכּוֹח עם שׂנאה עזה כּמות לעריצוּת! כּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלוּ את העוֹלם בּשיר וּמנגינה” עממיוּת שוֹרשית, גוּשית, עם השׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה עם קפּדנוּת אדוּקה בּצוּרת השיר!

בּיאליק נחַן בּכוֹח למַצוֹת את עצמוֹ עד היסוֹד גם בּשיר הלירי הקטן, עד שהיה לא פעם הרוֹשם, שצוֹרך לוֹ למשוֹרר בּריוח זמן כּדי להיטען שוּב. את דמעתוֹ “עיצב בּלחץ שינים”. טשרניחוֹבסקי הוּא בכל שיר משיריו כנוֹטל מן הכּרי.

דרך ראייתוֹ וּביטוּיוֹ בשירתוֹ הלירית והבּאלאדית היא מרוּבּת רמזים של תמוּנה ורעיוֹן (לא רמזי לשוֹן כּמוֹ אצל בּיאליק ואחרים), ועל כּן יש ששירוֹ זה ייראה כלא מבוּטא עד תוֹם. עוֹרקי המתכת היקרים נראים כּנמתחים בּתוֹך עפר מחצבתה. החמימוּת אינה כזרם עוֹבר את כּל גוּף השיר, אלא היא ניתזת מתוֹכוֹ יחד עם הגיצים. הציוּר והסמל מתלהלהים בּדרך מרוֹצם. על כּן הוּא קלאַסי וּמוֹדרני כאחד. כּשרוֹנוֹ אינוֹ הוֹלך לקראתך מעדנוֹת, כּי אם כּמזנק עליך להפתיעך, כּי לא תדע מאיזה צד וּבאיזה כוֹח יזנק.

אוּלם בּאידיליה, כּמחוּיב על פּי הסוּג, מהלך מבטחים לוֹ, וּבה ביטא את עצמוֹ ללא שיוּר. בּה הקים מצבת פּאר לדוֹר ולדוֹרוֹת.

המשוֹרר מעיד על עצמוֹ, כּי “שיר גוֹי וגוֹי קְסָמוֹ”. את הקסמים האלה הוּא מעביר בּלי ליאוּת אל תחוּמנוּ, להרחיבוֹ, להאדירוֹ. בּשירתוֹ הוּא נוֹתן לנוּ את רגש העוֹצמה.

תש"ב

---

משהו על ש"י עגנון

מאת

אשר ברש

לא אדע עוֹד סוֹפר, כּעגנוֹן, שנתאחדוּ בהויתוֹ במידה מרוּבּה כזוֹ גם הרצוֹן וגם המזל לחיים לשמה, לשם היצירה הספרוּתית הטהוֹרה. מהוּת, שכּל היצרים בּה נתוּנים לדבר האחד והמיוּחד, שהוּא האמצעי והוּא התכלית, שהוּא המרעיב והוּא המשׂבּיע. בּחינת ועבדת בּשני יצריך. אף החוּלשוֹת שמנו חכמים בּאדם לא רק שאינן מוֹציאוֹת אוֹתוֹ מן העוֹלם, אלא שהן גוּפן צד גדוֹל בּעוֹלם זה המבוּנה מן המסד עד הטפחוֹת.

כּביכוֹל, התפּשט האדם מן הטבע על מנת לברוֹא לעצמו טבע אחר, שעם היוֹתוֹ אף הוּא מיוּסד על מה שהעין רוֹאה והאוֹזן שוֹמעת והלב חוֹמד, אין הוּא אלא בבוּאה של מה שבּהוֹוה, שנתפּשטה ממנוּ וּמרחפת עליו. ואם יש אחרים שספרוּתם היא אצלם טבע שני, הרי היא אצלוֹ טבע שלישי.

בּחינת מזיגה של גבוּרה וחוּלשה, מידה שנוֹצרה לצוֹרך עצמה ושממצה את עצמה עד טיפּה אחרוֹנה. אין זוֹ כּתיבה של אגדת החיים בּלבד, פּיוּט צוֹרך פּיוּט, אלא יוֹתר מזה – חזיוֹן שאינוֹ מצוּי אלא מעט מאד – שקידה ללא שיוּר להפוֹך את העצם ואת אוירוֹ למעין אגדה. פּירוּרי המציאוּת, הפּתוּכים בּה כמוֹת שהם, אינם אלא רסיסי העוֹפרת בּשוּלי הצעיף, שלא יתעוֹפף בּאויר הקל. מעין כּישוּף עצמוֹ על מנת לכשף אחרים.

הוָיה כזוֹ בעל כּוֹרחה אוֹצרת בּתוֹכה בצד היסוֹד הרוּחני־ההירוֹאי גם יסוֹד אנוֹשי־טראגי, שאינה מניחה לנוֹשׂאה להינער כּפעם בּפעם ולנתק את הכּבלים שחוֹזקם אינו כדוּקם, שאינה מקנה לוֹ את הצחוֹק על הכּשלוֹן כּצחוֹק על הנצחוֹן, שמחסרתוֹ מעט מתכוּנת האֵלים אוֹ האדם העשׂוּי בצלמם. אתה מוֹצא כאן קפּדנוּת אנוֹשית מאד מחייכת בּשׂפתיים קמוּצוֹת, המחייבת מין אויר ממוּזג תמיד, מוּגן מרוּחוֹת־פְּלָשים, אויר קיים שיש בּוֹ משוּם ערוּבּה לבַריוּת קיימת לפי טבעה.

דוֹרשי רשוּמוֹת נאחזים לא בחוּטי השתי־והערב שבּיצירתוֹ, אלא בקשרים המפוּזרים, מדעת ושלא מדעת, בּאריגתה הדקה. יש שהם קוֹשרים לרצוֹנם בּקשרים אלה נֵטֶל העשׂוּי לקרוֹע את גוּפה.

תש"ח

---

טשרניחובסקי המשורר התמים

מאת

אשר ברש

פּעם, אחרי מסיבּה של סוֹפרים שנגמרה לעת מנחת ערב, הלכנוּ כמה חבוּרוֹת בּרחוֹב אלנבּי אל שׂפת הים. אני הייתי בחברתוֹ של בּיאליק, ולפנינוּ, הרחק כּעשׂר פּסיעוֹת, הלך טשרניחוֹבסקי עם קרני והיה מסבּיר לוֹ איזה דבר בּהתלהבוּת שנתבּטאה בתנוּעוֹת גנדרניוֹת של ראשוֹ היפה, מתוּלתל השׂיער.

בּיאליק הפסיק פּתאוֹם את נוֹשׂא שׂיחתו, שלח את מקלוֹ לפניו, הראה על חבירוֹ המשוֹרר ואמר: “יוֹדע אתה, שירתוֹ כוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד, חן". וכדרכוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: כּל שיר שלוֹ כמוֹ דרוּך לקפיצה לאיזוֹ מטרה. גם כּשאינוֹ פוֹגע בּמטרה ממש, אנוּ נהנים מן החוֹסן והדריכוּת המוּרגשים בּוֹ: הוּא, ששרשיו ביהדוּת רופפים ולא עמוּקים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנו, בּעבר וּבהווֹה. רק בּחסד ההשראה, בּחסד השיר, בּאינסטינקט הפּיוּטי, אפשר להגיע לכך. והוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוני, לבוּש מדי בית־ספר תיכוֹני, מוֹצא צירופי־קסם יוֹתר מכּוּלנו, חוֹבשי בית־המדרש. גם בּהיוֹתם מגוּמגמים קצת הם חביבים עלינוּ. אין זה כי חן של מעלה סוֹכן בּוֹ…

“לדעתי”, אמרתי למשוֹרר, “כּל החי”תין הללוּ נוֹבעוֹת מת“יו אחת”.

“דהיינוּ?”

“התמימוּת, שירתוֹ היא מן הסוּג ששילר קרא לוֹ ‘שירה נאיבית’, והתכּוין לשירת גיתה, בּניגוּד לשירת עצמוֹ, שהיא ‘סנטימנטאלית’. על כּן הצליח כּל כּך בּיצירוֹת האֶפּיוֹת שלוֹ – האידיליוֹת”.

“אפשר שהצדק אתך”, ענה ביאליק כּשקוּע בּמחשבה, “אשרי תמימי דרך”…

*

תמימוּתוֹ של המשוֹרר שאוּל טשרניחוֹבסקי נבעה מטבעוֹ.

תמים היה עם נפשוֹ, עם אופיוֹ, עם העוֹלם על כּל הסתירוֹת שבּוֹ, אף כי ידע יפה אוֹתן ואת הטרגיוּת שבּהן. זוֹ היתה תמימוּת טבעית, עשירה, שנתגלתה בהתפּעלוּתה ובזעמה, בּאהבתה ובשׂנאתה. גם הגנדרנוּת שבּוֹ היתה טבע טהוֹר, כּדרך התיפּוּתם של יצוּרי־טבע. גם המלאכוּתיוּת ההכרחית שבּשיר, היתה אצלוֹ טבעית. מפּני שהוּא נוֹלד בּן־חוֹרין ולא הבין, פּשוּט לא הבין, כּמוֹ הילד בּעל האוֹפי העצמאי, איך אפשר לסבּוֹל כּבלים, איך אפשר להשתעבּד לרצוֹנם של אחרים והוּא לא רצוֹנך. אך ידיעת הטראגיוּת שבּיסוֹד העוֹלם, כּי:

בְּיוֹם בְּרוֹא אֵל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הָיָה הַכֶּלֶא הַגָּדוֹל.

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ – וִ“יקוּם” יֵאָמֵר לְבֵית־הָאֲסוּרִים".

לא העבירה אוֹתוֹ על רגש חירוּתוֹ. מכאן היד הרחבה שלוֹ בשירה. מכאן העזתוֹ גם בּ“איך” וגם בּ“מה”. איך תשכּוֹנה בוֹ זוֹ בצד זוֹ – הערצת הכּוֹח עם השׂנאה העזה כמות לעריצוּת! הכּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה, כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלו את העוֹלם בּשיר וּמנגינה”! עממיוּת שרשית, גוּשית, עם דקוּת מוּסיקאלית וציוּרית והשׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה הקלה והרשלנית עם קפּדנוּת אדוּקה בצוּרוֹת השיר! בּוֹ לא היוּ אלה ניגוּדים, אלא דרכי תגוּבה שוֹנים, שלא ראה צוֹרך, שוּב כּילד העצמאי, לכבשם או להעלימם.

רוֹחב נפשוֹ ויחסוֹ התמים עשׂוּהוּ לבעל־שפע. ושפעוֹ וּבריוּת רוּחוֹ עמדוּ לוֹ עד אחרית ימיו. גם מחלתוֹ הממארת לא יכלה להם, כּעדוּת שיריו האחרונים, וּבראשם האוֹדה הנפלאה בעצבה ובמעוֹפה “כוֹכבי שמים רחוֹקים”.

אם יש איזה מוּבן למוּשׂג “העברי החדש”, לא נמצא, דוֹמני, בּשירתנוּ סמל נכוֹן למוּשׂג זה חוּץ ממנוּ. היוּ לנוּ משוֹררים, נשמוֹת גדוֹלוֹת, שהאירוּ לנוּ את שמינוּ הישנים, היוּ גם אחרים שבּיקשוּ להוֹריד לנוּ שמים חדשים; הוּא, טשרניחוֹבסקי, כּאילוּ נשׂא בנפשוֹ מלידה את שניהם כּתאוֹמים. את העוֹז וההדר שבּשניהם ראה ראיה פּוֹלארית; את “בּר כּוֹכבא” ואת “אלי” ראה בשטח אחד.

רק מקרי־חוּץ אוֹ השפּעוֹת־חוּץ עוֹברים יש אשר הטילוּ תיגרה ביניהם. כּשקרא בעלוּמיו, בּסוֹף השיר “נטע זר את לעמך”, את קריאת הפּירוּד:

יַעַן אַתְּ – אַתְּ הָאָבִיב, וְהֵם – רְקַב הַבּוֹר,

היה זה זעם של “רגע קטן”. כּי מאוֹתוֹ “רקב” כּביכוֹל, חצב אחר כּך את האידיליוֹת, אלוּ מראוֹת־החמד שהראוּ לנוּ את פּנינוּ בלא העוית הגלוּתית; מאוֹתוֹ “רקב” שאב את גאוֹן אמוּנתוֹ בכוֹחוֹת הטמוּנים עוֹד בּנוּ; ממנוּ שאב את הכּוֹח לזעוֹם ולקוֹב את טוּמאת הגוֹיים מנדינוּ נצח, כּאשר לא זעם ולא קב משוֹרר עברי לפניו.

היה לוֹ הר חוֹרב בּעל שׂיא משוּלש: החזק, הטוֹב והיפה בישׂראל וּבעמים. כּל השאר הוּא פּסוֹלתם של לוּחוֹת. עם גאוּלת שלוֹשתם – גאוּלת העוֹלם, גאוּלת ישׂראל וגאוּלת המשוֹרר.

מסוּפּקני, אם היה עוֹד משוֹרר אהוּב כּמוֹהוּ בדוֹרוֹת האחרוֹנים. לא רק מן החן האישי הגלוּי ינקה אהבת הרבּים. בּלי דעת נצרבוּ מיוֹפיוֹ המוּסרי. שהרי הוּא בעצם לא תבע לעצמוֹ כלוּם יוֹתר ממה שהטבע חייב להעניק לברוּאיו: חיים וּמזונוֹת וּמראוֹת ושעשוּעים; וכאדם מוּשׂכּל: עמל כּשר ועוֹנג מיצירוֹת־הרוּח. מעט הכּבוֹד וּמעט השבחים שהנחילוּהוּ הינוּ אוֹתוֹ כהנוֹת ילד. הוּא לא ברח מהם, הוּא גם שלח ידוֹ ברצוֹן לקחתם, אך לא רדף אחריהם בּקוֹצר רוּח וּבנפש חמוּצה. אוּלי משוּם כּך השׂיגם על־פּי־רוֹב על נקלה.

בּ“שעת חוּלשה חיורה” שר: “אני – לי משלי אין כּלוּם…”; עשׂה חשבּוֹן עמלוֹ וקבל על מיעוּט הטוֹבה שהגיעה אליו. חוּלשוֹת אנוֹש לא היוּ זרוֹת לוֹ, לאמיץ. וזוֹהי אנוֹשיוּתוֹ. אך לא בזה היה מרכּז נשמתוֹ. כּל אוֹרח־חייו ונוֹהג־חייו היוּ ההפך מבּקשת קניינים. אף כּי חניך בּית־ספר למסחר היה, לא ידע בּעצם כּל חשבּוֹן אחר, חוּץ מחשבּוֹן היאמבים והטרוכיאים בּשיר.

כּהליכתוֹ הגוּפנית, כּך גם הליכת רוּחוֹ היתה “על מרוֹמי שׂדה”, כּמוֹ היה חוֹטר מגזע נפתלי. וּבהליכתוֹ זוֹ היה מדלג על זמנים וּגבוּלוֹת, על לשוֹנוֹת ואקלימים: יוָן ואשוּר, רוֹמי וּפינלאנד, אשכּנז וסרבּיה, אנגליה ופרס. וכל הליכוֹתיו היוּ להביא הבּיתה, אל בּית־האֵם העברי, את שללוֹ החם. אכן משהוּ מן הצייד היה בוֹ, משהוּ מגיבּוֹר המיתוֹס שיצא להביא את “גיזת הזהב”. וכן הוּא מעיד על עצמוֹ: “שיר גוֹי וגוֹי קסמני”.

הרבּה שכבוֹת ורבדים בּשירתוֹ, שכבוֹת שצמחוּ בנפשוֹ ושכבוֹת שהביא מן המחצבה לבניין היכלוֹ: אך בּכל השכבוֹת, מבּית וּמבחוּץ, נוֹדעוּ עקבוֹת הפּלדה החוֹצבת. בּכוּלן דבק מה מחמימוּת הדם שבּיד החוֹצב האמיצה.

הוּא ביקש את הטוֹב, וּמתוֹך כּך בּא לידי התפּרצוּת זעם וקללה, בּראוֹתוֹ את הטוֹב נרמס בּרגל רשע; הוּא ביקש את היפה, וזה הביאוֹ לידי מרירוּת של סאטירה על הכּיעוּר והדוֹמה לוֹ; הוּא ביקש את החזק, וכך בּא לידי ליגלוּג על החוּלשה ואחוֹתה הערמוּמיוּת.

מלבד האכזריוּת בּשׂנאתוֹ את הפּוֹרע, ידע אכזריוּת רק בּתיאוּר, לפעמים עד לגרוֹטסקיוּת, כּגוֹן זוֹ שבּאידיליית בּית־הסוֹהר השניה, המאוּחרת – “ויהי ערב ויהי בוֹקר”. את כּל הטוֹנים, את כּל האוֹקטאבוֹת בּיקש להקיף. הן בּצוּרה והן בּתוֹכן. אוֹתוֹ ליטוּף ענוֹג לציץ ולציפּוֹר ואוֹתוֹ ליטוּף לים ולכוֹכבים. אידיליית־הרוֹך ליד בּלדת־הבּלהה.

הוּא היה משוֹרר, בּכל עת משוֹרר. כּשבּא להסבּיר דבר – התיז גיצים; כּשבּא לבטא רעיוֹן – צייר תמוּנה; כּשבּא להוֹכיח – פּרט על פּי נבל. גם שׂיחוֹ, כּמהלכוֹ, היה כ“על קפיצים”, בּדרך האימפּרוֹביזציה, אף כּי שקדן גדוֹל היה, וּמכין עצמוֹ תמיד. גם מה שלמד בּעל פּה, גם שיטין שהכין לוֹ בכתב להשמיע בּקהל, אמר מתוֹך מאמצי לידה. הנייר נקמט בּעוית אצבּעותיו, והקוֹל הרטיט והבליע את המלים המוּכנוֹת. לפעמים היה זוֹרק “חכמה”, כּדי לכסוֹת על מבוּכת התרגשוּתוֹ. חכמתוֹ היתה חכמת בּשׂרוֹ ודמוֹ, בּמשמעוּת הניצשיאנית. בּשעה שהיה נאמן כּוּלוֹ עם אלה, וכך אמנם היה על פּי רוֹב, היתה חכמתוֹ מנשׂאה אוֹתוֹ אל גבהיו. כּשהיה לפעמים איש־חברה בלבד היה מתבּדח כּתלמיד בּין חביריו.

חזק היה בזכרוֹנוֹ ונוֹעז בּצירוּפי דמיוֹנוֹ – שתי תכוּנוֹת יסוֹד בּיוֹצר מעוּלה.

היה בוֹ רגש־חבירוּת עמוֹק. הוּא, שהיה איש הטאקט והדיסטאנץ, ידע גם מאין רבּים כּמוֹהוּ להתרפּק בּלב מתפּעם של חבר דוֹרש־טוֹב. הוּא לא הירבּה להשמיע שבחים, שוּב כּטבעוֹ של הילד, אך כּשנתפּעל – לא כבש את זיקוֹ והיה פוֹלטוֹ כגילוּי־אהבה ראשוֹן.

אף המחלה שעירערה את גוּפוֹ, הקמיטה והקדירה את פּניו, לא הזקינה את רוּחוֹ. בּשירתוֹ היתה לוֹ עדנה עד עת קץ.

וכן פּתח את שירוֹ המסיים:

כּוֹכְבֵי־שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם כֹּה

קְרוֹבִים, אוֹרוֹת רְחוֹקִים־רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת:

אוֹרוֹת קְרוֹבִים־קְרוֹבִים לְלֵב הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֵמָּה! אֵיפֹה אֲנִי

רְאִיתִיכֶם, וְאֵיפֹה זֶה לֹא רְאִיתִיכֶם, בְּצַעֲדִי בָּאָרֶץ

הָרְחָבָה, בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה, בְּדַרְכִּי

הַצְּנוּעָה־הַצְּנוּעָה מִשְּׂדֵה כְפַר־מוֹלַדְתִּי הַשָּקֵט תְּחוּם

אַנְשֵׁי־לֵב וּתְמִימִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצָאתִי עֶלֶם רוֹקֵם

חֲלוֹמוֹת עִם גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת לֹא בָאוּ, נוֹשֵׂא בַלֵּב

כְּמִכְמַנִּים אוֹצַר הַכֹּחוֹת הַטְּמוּנִים, שֶׁפַע כֹּחוֹת נְעוּרִים

תּוֹסְסִים בְּעֶצֶם יִפְעָתָם. עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן, עַד

שֶׁעָמַדְתִּי… לֹא עָיֵף אַף לֹא יָגֵעַ מִמַּעַשׂ – בְּאֶמְצַע

הַדֶּרֶךְ מִלֶּכֶת.

השבוּע מלאוּ חמש שנים מיוֹם שהמשוֹרר “עמד בּאמצע הדרך מלכת”. אך שירתוֹ שהנחיל לנוּ עוֹדנה חיה ורעננה כביוֹם נתינתה. החוֹסן, החסד והחן, ועל כּוּלם התוֹם המבוֹרך, הן הן הסגוּלוֹת המעמידוֹת אוֹתה בקוֹמתה וּבצביוֹנה לדוֹר ולדוֹרוֹת.

תש"ט

---

קלוזנר העורך

מאת

אשר ברש

על הסופר קלוֹזנר כּוּלוֹ צריך לכתוֹב כּרכים. הן לקרוֹא את כּוּלוֹ מחדש דרוּשים חדשים. בּין חברינוּ הסוֹפרים החיים אתנוּ כּיוֹם אין גם אחד בּעל היקף ויחד עם זה בּעל קו ישר כּמוֹהוּ. עתה, בּיוֹבל הארבּעים לעבוֹדתוֹ הספרוּתית, אוֹ, בּשנה הבאה, בּיוֹבל הששים לחייו, בּודאי ימצאוּ רבּים שיפרשוּ את הפּרשן קלוֹזנר מצדי צדדים.

אני מתכּון בּזה לעמוֹד רק על צד אחד של קלוֹזנר – על העוֹרך. וגם על זה – מקוֹצר רוּח וּמעבוֹדה קשה – רק בשוּרוֹת מעטוֹת.

אחד־העם, מיסדוֹ הרוּחני של “השלח”, היוּ לוֹ כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת בּתוֹר עוֹרך, קוֹדם כּל טבע את חוֹתם אישיוּתוֹ על האוֹרגן שנערך על ידוֹ ועשׂהוּ משוּם כך חטיבה שלימה. הוּא גם ידע להקפּיד בּדברי ספרוּת ולרתוֹם את עוֹזריו לאידיאה אחת. אבל עם כּל הקפּדתוֹ, הדפּיס דברים רבּים שנידוֹנוּ לקיצוּר ימים, ורתימת הסוֹפרים לאידיאה אחת, שלוֹ – קצצה בּאידיאוֹת אחרוֹת, לא לטוֹבת התפּתחוּתה ושׂגשׂוּגה של הספרוּת. ועל־כּן נשלם עד מהרה מעגלוֹ של העוֹרך. דוֹמה היה לגנן שהקצה לוֹ חלקה מגוּדרת יפה ונטע בּה אילנוֹת אחדים סמוּכים זה לזה ועדרם בּשקידה וּבאמוּנה, עד שענפיהם נסתבּכוּ ונעשׂוּ לשער כּוֹתש. ודאי שעלעלה בּהם רוּח מבּפנים, אבל לא היה מקוֹם למעבר הרוּחוֹת.

וכשבּא קלוֹזנר בּמקוֹמוֹ, נעשׂוּ כמוֹ בקסמים רוָחים בין האילנוֹת. השטח נתרחב (אמנם הגדר נפרצה בּמקוֹמוֹת אחדים) והגידוּלים נתרבּוּ והרוּחוֹת התחילוּ מנשבוֹת מכּל העברים. וּבאמת היוּ השנים הראשוֹנוֹת לעריכתוֹ של קלוֹזנר (זמן־מה בּשוּתפוּת עם ח. נ. בּיאליק) שנות שמש ואויר, וּמשוּם כּך גם צמיחה וגידוּל לספרוּתנוּ. דוֹמה היה לגנן אמן, שלמד את מלאכתוֹ בחוּץ, והוּא בּא ונוֹטה תמיד קוים לערוּגוֹת חדשוֹת ושוֹתל ונוֹטע בּלי־הרף מינים וזנים חדשים, וכאילוּ הוּא מדבּיק בּחריצוּתוֹ גם את הנטעים שהוּא מטפּל בּהם ומזרזם על־ידי כך לגידוּל מהיר.

אף־על־פּי שגם קלוֹזנר היה איש מדע־היהדוּת והיה מטפּח את המדוֹר הזה בּירחוֹנוֹ, הרגישו גם האחרים, היוֹצרים האפּיקוֹרסים, כּי “השלח” הוּא בּמה שלהם, ומלבד שנים־שלשה שהגוּ לוֹ שׂנאה (מין שׂנאת־חנם!), לא היה סוֹפר עברי, שלא נתן את ידוֹ בּרצוֹן לגנן נאמן וחרוּץ זה. והשתתפוּת כּללית זוֹ נטעה בּלבּוֹתיהם את ההרגשה של בּרית אחים לגוֹרל וליצירה – הרגשה הדרוּשה בּספרוּתנוּ יוֹתר מבּכל ספרוּת אחרת.

כּמה עוֹרכים היוּ לי עד היוֹם, עוֹרך עוֹרך וּמעלוֹתיו וחסרוֹנוֹתיו, אך תכוּנה אחת מצאתי בּקלוֹזנר, שלא מצאתי כּדוּגמתה בּאחרים, והיא יקרה בּעיני מאד, כּי רבּה בּרכתה לספרוּת: קלוֹזנר אוֹהב וּמוֹקיר תמיד את מה שהוּא מדפּיס. אם גם רפה הדבר וּפגוּם – כּיון שהדפּיסוֹ הוּא מבקש לוֹ תמיד צד זכוּת וּמגן עליו בּכל יכלתוֹ. על־כּן יש לוֹ למתלוֹנן בּאכסניתוֹ רגש הבּטחוֹן. הוּא גם נוֹהג להעיר לפני הסוֹפר בּכתב וּבפרטות מה שיש לוֹ להעיר. המגע החי הזה עם הסוֹפר אף הוּא בּרכה בּוֹ. ועוֹד פּרט אחר, שאין לזלזל גם בּוֹ בּתנאי עבוֹדתנוּ בּספרוּת העברית: קלוֹזנר גם דוֹאג לשׂכרוֹ של הסוֹפר שלא יקוּפּח, אם גם מוּעט הוּא.

המעלוֹת הללוּ בּלבד, בּלי תוֹספת מעלוֹת אחרוֹת, דיין לייחד לוֹ אוֹתוֹ מקוֹם־כּבוֹד בּספרוּתנוּ, שהוּא תוֹפס זה עשׂרוֹת בּשנים.

וּלבסוֹף עוֹד תו אחרוֹן, שלא בקשר ישר עם מלאכת העריכה, אך נכבּד מאד:

אם לא מעטים היוּ והווים המתקלסים בּכבוֹדוֹ של קלוֹזנר (לצערנוּ, גם כּמה סוֹפרים יקרים!) ולפעמים בּצוּרה שאינה מוֹסיפה כּבוֹד וחן לא לכוֹתבים ולא לספרוּת, הנה קלוֹזנר עצמוֹ מימיו לא ירד לפוּלמוֹס של שוּק. ואף שאין דרכּוֹ להיוֹת סלחן וּמחלן והוּא מוֹצא לוֹ דרכים שלוֹ לשלם למשׂנאיו, לעוֹלם אינוֹ עוֹבר את תחוּם הנאוֹת בּספרוּת. וגם בּדבר הזה יחד לוֹ מקוֹם־כּבוֹד.

מי יתן וּמקוֹמוֹ זה יכּירנוּ עוֹד שנים רבּוֹת!

תרצ"ג

---

יהודה בורלא

מאת

אשר ברש

נולד בּירוּשלים בּשנת תרמ"ה. הוֹריו היוּ ממשפּחוֹת רבּנים ידוּעוֹת. מוֹצא משפּחת בּוּרלא הוּא מאזמיר שבּתוּרכּיה, והיא בּאה לירוּשלים לפני מאה וּשלושים שנה בּערך.

עד שמוֹנה־עשׂרה שנה למד תלמוּד וּפוֹסקים בּישיבוֹת שבּירוּשלים. בּן י"ח נכנס לבית־המדרש למוֹרים של “עזרה” ולמד שמה שש שנים. בּית־המדרש הזה, שהיה גרמני בּמדה ידוּעה, היה לוֹ, כּמוֹ לרוֹב התלמידים, למוֹרת רוּח. הוּא הצטיין בּיחוּד בּחבּוּרים וּבהוֹראה. זה שש־עשׂרה שנה, שהוּא משמש בּהוֹראה בּבתי־ספר (ירוּשלים, דמשׂק, זכרוֹן־יעקב ולאחרוֹנה חיפה). ממאוֹרעוֹת חייו יש לציין את השתתפוּתוֹ בּמלחמה בּתוֹר מתוּרגמן לגרמנים, כּחייל פּשוּט, כּחוֹבש, כּעוֹבד בּדרכים וכצנזוֹר – וּפעמים רבּוֹת היה נתוּן בּסכּנוֹת קשוֹת.

ספּוּרוֹ הראשוֹן “בּין שבטי ערב” נדפּס בּקוֹבץ “על הסף” שיצא בּשנת תרע"ח. מיצירתוֹ הבּאה בּוֹלטים בּיחוּד הספּוּרים האלה: “לוּנה” (הוצאת “ספריה כּללית”), “בּלי כּוֹכב” (הוצאת “קוּפּת הספר”), “אשתוֹ השׂנוּאה” (הוֹצאת “מצפּה”), “נזרה” (“השלח” תרפ"ו), “גלגוּלים” (“מולדת” תרפ"ז), “בּצל קוֹרתנוּ” (“הדים” תרפ"ח). ואחרוֹן אחרוֹן: “נפתוּלי אדם”.

הפרוֹזה של בּוּרלא היא מן הסוּג המבוֹרך. עוֹד בּדבריו הראשוֹנים נתגלה בּוֹ הסוֹפר השוֹאב ממקוֹר־חיים והמצלל את החוֹמר הנשאב בּרוּחוֹ הפּיוּטית לשירה. לא אסכּוֹלה ולא תרבּוּת צוּרה ציינוּהוּ, כדי־אם תפיסה טבעית, רעננה, בּריאה, משׂחק־דמיוֹן קל וּבטוּי רווּי בּעל ־חן. הוּא קנה לוֹ מיד את לב הקוֹרא.

בּ“בין שבטי ערב” היה ציוּר נוֹף דק, תאוּר טפּוּסים זרים מתוֹך השתתפוּת אנוֹשית. ב“לוּנה” נתבּלט בּוֹ המסַפּר הרוֹאה ללבב, היוֹדע את חוּלשוֹתיהם ויסוּריהם של האנשים הקטנים, השכיחים. בּ“בלי כּוֹכב” – בּעל הדמיוֹן החי, בּעל קסם הספּוּר, היוֹדע לסבּך וּלמזג עלילוֹת הוָי על רקע של חיי שבטים פּראים דלוּקי הוֹד רוֹמנטי. בּ“אשתוֹ השׂנוּאה” – תאוּר רחב וּמפוֹרט של חיי ירוּשלים, מתוֹך התגלמוּת בּנפש המתוֹארת, עד כּדי הזדהוּת עמה, מתוֹך למוּד זכוּת על חוּלשוֹת האדם מפּני יסוּריו הנאמנים.

בּ“נפתוּלי אדם” צוֹעד בּוּרלא עוֹד צעד בּדרכּוֹ הספּוּרית: המחשבה מתרוֹממת וּמרימה את הטפּוּס המזרחי הפּרימיטיבי לגוֹבה אחר, נאצל. “רחמו”, הרוֹכל הדמשׂקי המעוּוָר, הוּא טפּוּס “איוֹבי”, העוֹלה למעלת מעוּנה; פילוֹסוֹף־החיים, שעבר את המדוֹרוֹת העמוּקים של חיי האדם עלי אדמוֹת והגיע לידי השלמה וחיוּב הממש. “השתפכוּת הנפש” וה“הגיוֹנוֹת” אינם מעכּבים התפּתחוּתה של העלילה, המוֹשכת את הדמיוֹן והרגש. טפּוּס השֵׁיך הטוּניסי ניתן בּשלימוּת. “שפיקה” היא נפש מוּפלאה, כּוּלה רקוּמה רוֹך ואוֹר. מבּעד לעיניו הסתוּמוֹת של הגבּוֹר אנוּ רוֹאים בּבהירוּת גם את הנוֹף הדמשׂקי המיוחד בּצבעיו.

(ההקדמה לספרוֹ של בּוּרלא: “נפתוּלי אדם”, תרפ"ח).

*

היתה לי הזכוּת להתבּוֹנן בּיצירתוֹ של בּוּרלא מקרוֹב. טיפּלתי בּספריו ונדמה לי שראיתי משהוּ מלפני ולפנים של יצירתוֹ. בּוּרלא בּא לספרוּתנוּ מעוֹלם שהיה חדש כּוּלוֹ בּשבילוֹ, ועם בּוֹאוֹ כּאילוּ הכניס עוֹלם זה לתוֹכה. לפי בּטוּי של בּרנר העמיד את אהלוֹ המיוּחד בּיריד הספרוּתי שלנוּ, ואהלוֹ זה היה חדש בּמינוֹ, עשׂוּי יריעוֹת שלל צבעים ורקמה. והשוֹכנים בּאהלים היוּ אחרים בּכל הליכוֹתיהם מאלה שהוּרגלנוּ לראוֹת אוֹתם בּספרוּתנוּ. בּוּרלא בּא לספרוּתנוּ כּבעל שפע מבוֹרך ושפע זה שהביא עמוֹ נתקבּל מיד על דעתנוּ ועל טעמנוּ. סוֹד התקבּלוּת זוֹ מוּנח בּזה ששפעוֹ של בּוּרלא קיבּל את הפראתוֹ מבּפנים, מן הספרוּת העברית.

בּוּרלא הוּא מסוּג המסַפּרים המשוֹררים. טעוּת היא לוֹמר, שבּוּרלא הוּא משוֹרר של הוָי ידוּע. אָמנם, העוֹלם המיוּחד שהוּא מגלה לעינינוּ ניתן על כּל סממניו המיוּחדים, לחשים וסַממנים אחרים, של עוֹלם מזרחי. אף על פּי כן הוּא יוֹתר מזה, הוּא משוֹרר. הנוֹאם נוֹתן סימן לדבריו: אִלוּ היה בּוּרלא רק משוֹרר הוָי וּמתארוֹ ואפילוּ אִלוּ היה בּעל כּשרוֹן עצוּם לאין ערוֹך לא היה מתקבּל על רבּים מן הקוֹראים העברים מאנשי המערב, המחפּשׂים תמיד את תוֹך הדברים.

והנה אין עוֹד מסַפּר עברי מן החיים אִתנוּ כּיוֹם שיהיה מקוּבּל על הלבבוֹת כּבּוּרלא, סימן שהוּא משוֹרר הלב, משוֹרר האדם. וּביצירוֹתיו המשוּבּחוֹת, והן מרוּבּוֹת על שאינן משוּבּחוֹת, אנוּ מוֹצאים מעט מאד מן העצמים והדוֹמם, אוּלם מוֹצאים הרבּה מחיי הנפש של גבּוֹריו.

אנוּ חיים כּעת בּתקוּפה בּספרוּתנוּ, בּיחוּד בּענף הסיפּוּר, שהוֹפיעוּ בּוֹ כּמה כּשרוֹנוֹת בּעלי יכוֹלת, אבל דוֹמה כּאילוּ כּל אחד מהם עג עוּגה סביבוֹ וּמכַוץ את עצמוֹ מתוֹך רצוֹן בּעוּגה הזאת. כּל אחד מהם רוֹצה להיוֹת חד בּדרא, וכמוּבן שאין הארץ יכוֹלה לשׂאת הרבּה חד בּדרא כּאלה, וכל אחד מהם נכוה בּחוּפּתוֹ של חברוֹ. היוֹצא מזה שאָמנם הם יחידים בּדוֹר ם אבל נשארים בּיחידוּתם. שבחוֹ של בּוּרלא הוּא, שלא הקים את אהלוֹ מחוּץ למחנה. הוּא עוֹמד בּאמצע המחנה, יריעוֹת אהלוֹ מוּרמוֹת ורוּחוֹת מארבּע כּנפוֹת הארץ מנשבוֹת בּוֹ. אהל זה פּתוּח לרוָחה וּבעליו מזמין את אוֹרחיו לתוֹכוֹ בּעין יפה.

(מתוֹך דברים שנאמרוּ בּמסיבּת סוֹפרים ליוֹבלוֹ של י. בּוּרלא)

---

על נתן בירנבוים

מאת

אשר ברש

לא בנתיב ישר וּבריתמוּס קבוּע שטף פּלג־חייו של איש המעלה הזה, כּי דרך עקלקלוֹת אחז לוֹ. אל מערומי סלעים היה מזנק, מתנפּץ וּמזנק שוּב, מתקצף ונוֹשׂא מימיו וקצפם למרחוֹק, כּנהר סמבּטיוֹן שהוּא רץ ונמהר בּלי ראשית וּבלי תכלית. היש תכלית בּאי־מנוּחה עצמה? לא! היוֹצר והמשפּיע צריכים להיוֹת מחוֹננים מן ההשגחה בּמדה מרוּבּה של עקשנוּת ושווּי־משקל רוּחני, בּבחינת “מעוֹר אחד”. על כּל נחשוֹל ונחשוֹל הקם עליהם הם צריכים לנענע בּראשם. אלה הם האנשים בּרוּכי־האלהים הנכנסים בּשלוֹם ויוֹצאים בּשלוֹם. ואוּלם נתן בּירנבּוֹים היה “אחר”. וה“אחרים” יש בהם אמנם כדי להפרוֹת לפעמים את שׂדה המחשבה והרגש, יש בהם כדי לראוֹת בּתחילת התגשמוּת חלוֹמם, אך גם להואש ממנוּ בּעוֹדוֹ בּאבּוֹ ולסייע לחורבּנוֹ. קללת אלהים רוֹבצת על האנשים הללוּ, הקוֹלעת אוֹתם מצוק אל צוק ומשמיטה בּכל פּעם את הקרקע מתחת רגלם.

נתן בּירנבּוֹים, שנשתחרר עוֹד בּילדוּתוֹ מכּבלי המסוֹרת והדחקוּת הרוּחנית, התנפּל לתוֹך נבכי התרבּוּת המערבית ונעשׂה למטיפה הכי נלהב והכי מלהיב. והוּא שראה בּאביבוֹ את אביב הלאוֹם העברי בּרבּוּי ה“בּוּרשֶנשֵפטִים (סטוּדנטים מלוּמדי חרב וגבּוֹרים לשתוֹת שכר) מכּיר פּתאוֹם בּטרגדית הגלוּת וּמנבּא מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני עתיד חפשי ויפה־חיים בּמזרח, בּארץ אבוֹת. הוּא ראה את המחשבה הציוֹנית כקוֹפאת על חלוֹמוֹתיה המוּפשטים וחסרי הדם מצד אחד, ואת העבוֹדה הציוֹנית המשרכת דרכה מעבר לחיים מן הצד השני, והטיף בּכל אש התלהבוּתוֹ ל”שיטת החיים" היינוּ, להכניס אל חוּג העבוֹדה הציוֹנית את כל המזעזע את נפש האוּמה ולאחוֹז בּיד את כּל הנימין היוֹצאים ממנה להטותם כּכל חפץ האוֹרג. וכשראה שנבוּאתוֹ מתחילה להתקיים, התנפּל עליה בּחימה שפוּכה וּביקש לכרוֹת את העץ בּלחמוֹ. ואין לך טרגדיה גדוֹלה מזוֹ, כּשאדם נרדף ממעשׂי ידיו הוּא. אדם בּוֹרא לוֹ אלים, הוּא מסייע לבריאתם, ואחר כך הוּא נבעת ממבּטם החי וּמתנוּעוֹתיהם החיוֹת והוּא מכּה בּחרדה גדוֹלה על ימין ועל שׂמאל לנפּצם וּלמגרם. והם, שרוּח חיים נוּפּחה בהם, מחייכים בּלגלוּג דק כּלפּי אוּמנם הדוֹן־קישוֹטי. זמן־מה ראה חזוּת הכּל בּשיטתוֹ של אחד־העם, תרגם את מבחר מאמריו לגרמנית ועמל להפיץ את תוֹרתוֹ של זה בּרבּים למען ראוֹת בּה אחר־כך צמצוּם הגבוּלין, קטנוּת המוֹח וקפּוּח נשמת האוּמה ההמוֹנית “הגדוֹלה והעמוּקה כּים”. פּעם רוֹמם את האישיוּת עד לשחקים והטיף לאצילוּת היחיד, ושוּב יצא וּפשט יד להמוֹן. הלשוֹן העברית, הספרוּת העתיקה, העבר של שנוֹת אלפּיִם המדוּשן בּדמם וּבחלבּם של כּל גאוֹני הרוּח הלאוּמי, נעשׂים בּעיניו כקליפּת השוּם, כּסרח העוֹדף, כנטל עוֹפרת הצמוּד אל כנפי הנשמה הלאוּמית ומשתק את מעוֹפה.

והספרוּת היהוּדית, ספרוּת בּת יוֹמה עניה ודלה, שנוֹצוֹתיה טרם צמחוּ ושצוּרתה טרם נקבעה, היא היא שוֹרש נשמת האוּמה וּממנה חיים לה בּזה וּבבא. כּמלאכי־חבּלה עמדוּ הוּא וּבני סיעתוֹ על בּמת צ’רנוֹביץ וגזרוּ כּליה בבת אחת על כּל העבר העברי. שלוֹם אַש הכניס את “רוּת” הנכריה העלוּבה יפת־העינים תחת כּנפי הלשוֹן היהוּדית שלא תצטרך להראוֹת בּחוּצוֹת בּמערוּמיה העברים; רייזין עשׂה חינגא עם ה“שפחה” המשוּחררת על קברה הרענן של הגבירה צרת־העין; פּרץ ראה בּמוֹעיד הועידה מין אליהוּ חדש, השוֹחט את מאוֹת נביאי השקר אל תוֹך נהר הנשיה ויגל בּרעד וּבניקוּש שנים – וּפתאוֹם פּרש הנביא הזוֹעם ולבש מדי בּד וּמכנסי בּד, טבל ועלה לכהן לאלהי ישׂראל סבא, כּרע כּריעוֹת והתפּלש בּאפר לפני הדר גאוֹנוֹ.

והעבוֹדה, שלא היה זה אדם הפכפך העוֹשׂה מעשׂיו בּקלוּת ראש וּבלי רגש אחריוּת! עדים היוּ חריצי הצער העמוּקים בּצדי שׂפתיו, קוֹלוֹ המלא רעידוֹת כּאב והתלהבוּתוֹ האמתית, מצחוֹ הגבוֹה והאצילי, עיניו הבּוֹערוֹת פּרא והשׂיבה שזרק בשׂערוֹ השחוֹר בּלא עת. עדים הם נדוּדי חייו ועלבּוֹן חייו.

“שיטת החיים”! בּאחד הערבים ראיתי את נתן בּירנבּוֹים בּבית חבר, בּמסיבּת רעים. הוּא היה מסב בּראש השוּלחן על כּוֹס יין, עיניו הבריקוּ זכּוֹת מתחת הגבּוֹת העבוּתוֹת, גוּלגלתוֹ התנוֹעעה על צוארוֹ

כּכדוּר מלא חוֹמר גזי, אפּוֹ הגבנוּני והכּפוּף הזכּיר את חרטוּמוֹ של עוֹף דוֹרס, ידיו הארוּכּוֹת והצרוֹת נפנפוּ בּאויר כּמתאבקוֹת עם אוֹיב בּלתי נראה, והיה מסיח דברים אינטימיים, בּענינים פּרטיים, בּעסקי יוֹם יוֹם, שהם קטנוּתם של החיים וגדלוּתם כאחת, וראיתי כּמה צמאוֹן לחיים וכמה יצר לחיים טבוּעים בּנפשוֹ של אדם טראגי זה. וּברגע ההוּא הבינוֹתי את אי־המנוּחה ואת אי־הקביעוּת שבּלבּוֹ ואת קפיצוֹתיו השוֹנוֹת והמשוּנוֹת על בּמתי המחשבה. אדם זה לא יכוֹל להמתין לפתרוֹנן האטי וההדרגי של חידוֹתיו, הרגשתוֹ את החלל ההוֹוה היתה כּל כּך חדה ועזה, עד שהאפשרוּיוֹת לעתיד נתערפּלוּ בּעיניו ולא ראן כּלל. וּמשוּם כּך נעץ את צפּרני מחשבתוֹ בּשפּוּעי סלעים חלקלקים ולא הרגיש בּתהוֹם הרוֹבצת תחתיו; וּמשוּם כּך היה המחפּשׂ הנצחי, המתחיל בּבנין על מנת לסתוֹר, המתגלגל לתיאבוֹן מראש הר וחוֹשב שאחרים הוֹדפים אוֹתוֹ.

תרצ"ז

---

עם שירי יעקב שטינברג האחרונים

מאת

אשר ברש

בּמלאת שנה לפטירתוֹ של המשוֹרר יעקב שטיינבּרג מגישה אגוּדת הסוֹפרים העברים לקוֹרא אוֹסף זה של שיריו, שלא יצאוּ במכוּנס בּחייו. המשוֹרר עצמוֹ עוֹד תכּן את תכניתוֹ, כּנס את השירים ממקוֹמוֹת פּזוּריהם, אף קבע את סדרם, חוּץ מתשעת השירים האחרוֹנים, שלא הספּיקה לוֹ השעה לסדרם. קראנוּ לספר בּשם “שירים אחרוֹנים” לשם סיוּם מעגל שירי המשוֹרר, שיצאוּ בכרך גדוֹל של כּתביו (הוֹצאת היוֹבל, תרצ"ז) והמדוֹר הראשון בּוֹ נקרא “שירים ראשוֹנים”, וגם משוּם שרוּבּם כּכוּלם נכתבוּ בּעשׂר שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת.

האוֹסף אינוֹ גדוֹל בּכמוּתוֹ והוּא כוֹלל בּסך־הכּל מ“ט שירים, ואף כּי, חוּץ מאחדים, רוּבּם נכתבוּ בשנים האחרוֹנוֹת ממש, יש בּאוֹסף כּדי לשקף את כּלל שירתוֹ במרוּכּז, כּאילוּ רוּח המשוֹרר על סף הזקנה, לשם סיכּוּם אחרוֹן, כּביכוֹל, עברה שוּב על דרגוֹת התפּתחוּתה. נמצא בּיניהם שירים מספּר, שנכּיר בּהם אוֹתוֹ תוֹם, מעוּף־רעיוֹן ורוּח־חן של נוֹער שבּספר שיריו הקטן הראשוֹן בּהוֹצאת “יבנה”, ספר שעשׂה בשעתוֹ רוֹשם חזק כּל־כּך על ח. נ. בּיאליק; שירים אחרים מזכּירים בּקלוּת חרוּזיהם, הכּתוּבים בּרוּח־קוֹהלת מוֹדרנית, את שירי “ספר הסטירוֹת” ו”ספר הבּדידוּת", שנראוּ בשעתם כּעין סטיה מן המוּצק אל הנוֹזל; אבל רוֹב השירים הם מאוֹתוֹ סוּג בּשל, כּבד־משקל, צרוּף ותמציתי עד תכלית שבּמדוֹר האחרוֹן בּספר השירים הגדוֹל. כּמה מן השירים האלה נראים לעינינוּ כּיצוּרים מוּגמרים ושלמים, שאין רבּים כּמוֹתם למיצוּי אחרוֹן בּשיריו הקוֹדמים.

כּאן, בּשירים אלה, אנוּ רוֹאים את המשוֹרר חזק־העצמיוּת, הצוֹפה בעוֹלם בּעין פּקוּחה וּבשׂפתים חשוּקוֹת, מתוֹך בּינה ורגש המתקשים להשלים. גוֹרל הפּרט וגוֹרל הכּלל נשלבים, הייתי אוֹמר, נוֹשכים זה את זה, והוּא צוֹפה בשניהם ממצפּה בדידוּתוֹ שׂבע־נסיוֹן, אך לא שׂבע מנסיוֹן. אלא שמידת הזקנה עשׂתה בכל־זאת את שלה, וּמידת היסוּרים של הפּרט והכּלל עשׂתה אף היא את שלה. גם המרי הפך לאחרוֹנה משהוּ דוֹמה לויתוּר. לא ויתוּר שלם, אלא מעין השלמה מדעת, אך לא מרגש, כּמוֹ מאחוֹרי ההשלמה עוֹד יפעל הרצוֹן, שיהיה אחרת, אף כּי הדעת גוֹזרת, כּי אחרת לא יהיה עוֹד.

אף־על־פּי־כן יש מוֹעדים לנפש המשוֹרר, שבּהם היא כּאילוּ מתפּרקת ונכמרת עד דמע בּהתוָדע אליו “כל רוֹך וכל טוֹב”, וּבאחרים משיריו נמצא לא רק את הכּמיהה אלא גם את ההגשמה רבּת־החן של אוֹתוֹ רוֹך אנוֹשי מדמיע (יוּשׂם נא לב לשירים הקטנים והזכּים: “גשם בּלילה”, “ילד על סף שלוּלית”, “חסד קט”, הבּאים בּשכנוּת מכוּונת על־ידי המשוֹרר). השירים האלה חוֹשׂפים את יקר נפש המשוֹרר בּעצם טהרה.

האוֹסף הזה הוּא השלמה יקרת־ערך לכתבי המשוֹרר, עד יבוֹא יוֹם ויצאוּ במהדוּרה מחוּדשת ושלמה.

תש"ח

---

על יעקב שטינברג

מאת

אשר ברש

לב רך ורגש היה לוֹ, אך סוּג בּקוֹצים. מהם היוּ פוֹנים ודוֹקרים חוּצה, וּמהם פּוֹנים וּפוֹצעים את הלב פּנימה.

כּמה נפגעוּ על ידוֹ, אך יוֹתר מכוֹל נפגע הוּא עצמוֹ מעצמוֹ, אף כּי לא הוֹדה על כּך בּפה, כּי אם בּמבּט נדיב למבינים.

גבר גאה היה, משׂחק חזק וּמחמיר על אחרים ועל עצמוֹ, צמא נצחוֹנוֹת מטבע בּרייתוֹ. גם כּשבּא לידי ויתוּר ראה בויתוּרוֹ מעין נצחוֹן.

העריץ את העיקרי והמוּחלט בּשירת בּיאליק; הכּיר בּנס ההתחדשוּת של טשרניחוֹבסקי; כּיבּד את חוּש היאוּת של שמעוֹנוֹביץ – ואוּלם קינא בכוֹחוֹ של חברוֹ שניאוּר. מדי דבּרוֹ בשניאוּר (והוּא ידע את כּל סטיוֹתיו המסוּכּנוֹת, ידע בּצער), המה בקוֹלוֹ משהוּ שנוֹלד בּוֹ עוֹד אז, בּימי הראשית, כּשיצאוּ שניהם, גוּרי־לבאים, אל זירת השירה, וּפסיעוֹתיו של הלה, הגדוֹלוֹת, הרחיקוּהוּ הרחק.

אהב חיים וּברק של חיים, והם שׂיחקוּ עמוֹ במחבוֹאים, התקרבוּ לרגעים והתחמקוּ לימים; אהב חברה, והחברה העניקה לוֹ את זר הבּדידוּת; נכסף להיוֹת ראש המדבּרים, אך בּרקי שׂיחוֹ לא יצאוּ לאוֹפק ונגהם נבלע בּחבוּרת שוֹמעים קטנה; בּיקש תמיד להסבּיר הגיוֹנוֹ על ידי משל מלוּטש, ונעשׂה אחד מכּבדי־הבּיטוּי.

על כּן הקים לוֹ בעמל רב את “בּית הצוֹרף”, שחלוֹנוֹתיו קטנים ואוירוֹ דחוּס, לפעוֹל בּוֹ כוּלוֹ מרוּכּז בּמוֹקד היוצר.

הוּא הביא עמוֹ משהוּ משל יליד־יער אציל. אף כּי שקד על צוּרוֹת־תרבּוּת והקפּיד על נוֹהג של איש־בּינה, לא יכוֹל להתפשט כּליל ממשהוּ יערי זה עד אחרית ימיו. גם חריפוּת שׂנאתוֹ, גם רוֹך אהבתוֹ לא יצאוּ לגמרי מגדר ראשוֹנוּת זוֹ, שהוֹסיפה חיוּת לדבריו השקוּלים בּפלס השׂכל.

כּשבּא יעקב שטיינבּרג בּקיץ תרע“ד, עם פּרוץ מלחמת העולם הראשוֹנה, לארץ־ישׂראל, הביא עמוֹ מטען ספרוּתי נאה ולא כּבד. הוּא היה אחד מסגל החבוּרה הקטנה שהבטיחה הרבּה, מאלה שזכוּ לעמוֹד בּשוּרת המשוֹררים, שבּיאליק ליוה (מתוֹך התעוֹררוּת מתמיהה קצת) את כּניסתם בּקוֹל מבשׂר חם בּמאמרוֹ הידוּע “שירתנוּ הצעירה”. אבל הוּא, שטיינבּרג, נראה אז כּסר אל דרכים סלוּלוֹת בּשירה האינדיבידוּאלית. קצת מוּזר וקצת מתגנדר בּא לארץ מעוֹלם כּתיבה קל, לאחר שפּירסם שלוֹש חוֹברוֹת שירים, שתים האחרוֹנוֹת קלוֹת מן הראשוֹנה, קצת סיפּוּרים ושני נסיוֹנוֹת דרמתיים, כּמה נוֹבילוֹת ושירים בּיידיש. גם מה שפּירסם בּזמן הראשוֹן בּארץ לא העיד עדיין על מפנה ביצירתוֹ. קצת שכּרוֹן תמים ממראוֹת הארץ וקצת התפּרקוּת על ה”שם", על שדמוֹת אוּקראינה ועל נשי פּוֹלין. והנה לא עברוּ עליו שנים מעטוֹת (שנוֹת מלחמה כּבדוֹת גוֹרל וסבל) ונתרחש לוֹ מה שהבּיע בּאחד משיריו בּחוּץ־לארץ וּבדרך סטירה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה

אחרי כמה גילגוּלים ראה שטיינבּרג בּארץ יוֹם אחד את השכינה המיוּעדת לוֹ. מעין התגלוּת היתה זוֹ בּשבילוֹ אך כּי לא תפס עוֹד את כּל משמעה. עיניו נפקחוּ לראוֹת את “מעט היקר”, כּלשוֹנוֹ, שיש בּארץ זוֹ וּבאוּמה המתחילה לחדש חייה. וּבמעט ימים הכּיר, כּי היקר הזה, סגוּלת היסוֹד בּאוּמה, בּחלק מן הכּלל וּבמקצת מן היחידים, מוֹרשת קדוּמים מוּפלאה, כּדאי הוּא לתת עליו את הנפש, את כּל הנפש. ואמנם מאז נתן שטיינבּרג את עיקר נפשוֹ על “מעט היקר” של האוּמה והארץ, שחיפּשׂ אחריו בּבוּלמוּס של זעם וצמא ורחמים. הוּא האמין אמוּנה אדוּקה, כּי נמצא לוֹ בנפשוֹ המזרה להבר את הבּר מן התבן.

ספר שיריו שבּהוֹצאת כּתביו ליוֹבל החמישים מחוּלק לשנים. לחלק השני, העיקרי שבּספר, קרא “חרוּזים מבּית הצוֹרף”. אכן רוּבּוֹ של חלק זה יאה לשמוֹ. כּאן החרוּזים רוּבּם התפשטוּ את הקלוּת הראשוֹנה, את הקפּריסה הפּיוּטית ילידת המקרה והרגע, – כּאן הכּל מרוכּז ומזוּקק, מכוּון וּמחוּקק, כּאוֹתם כּלים זעירים ויקרים, המשוּכללים עד דק, הנעשׂים בּבית הצוֹרף. בּאוֹתוֹ זמן שנוֹלדוּ השירים האלה חלה גם לידת הרשימה, זוֹ שחידשה את מטבּעוֹ וייצבה את מקוֹם כּבוֹדוֹ.

נתגלה בוֹ, בּשטיינבּרג, בּתקוּפת יצירתוֹ השניה־הראשה, האֶתוֹס השירי במלוֹא עמקוֹ, שקיבּל, כּביכוֹל, יתר הבלט בּשל חוּלשתוֹ ברוֹב דוֹר היוֹצרים. עדים היינוּ במקרה שטיינבּרג לחזיוֹן לא נפרץ בּספרוּתנוּ. אדם שעמד לוֹ כוֹחוֹ לפרוֹש מבּית־המטבּחים של הספרוֹת ולהתדבק כּוּלוֹ, מתוֹך החלטה שבּרוּח־הקוֹדש, בּעצם הדבר, בּיצירה לשמה. הוּא נראה כמוַתֵּר על הפּרוֹזדוֹרים המבוֹאוֹת והחצרוֹת כּדי להתכּנס

לבית־היוֹצר מתוֹך בּדידוּת. הוּא נראה כאדם שבּחר לוֹ מדעת את גוֹרל הממיתים עצמם בּאהלן של שירה והגוּת. וכיון שתפסוֹ לאֶתוֹס זה, היה הלה מלוה אוֹתוֹ כמלאך, מלאך קשה וקפּדן, אבל דוֹרש טוֹב וּמדריך אמוּנה, רוֹב שנוֹת יצירתו בּארץ. יש אשר נשתוֹמם על גבוּרת הנפש הזאת, על שנוֹת־המסה הרצוּפוֹת, להתפּשט מכּל נוּסח ספרוּתי משׂתרר ולהעמיד לנפשוֹ עיקרים חמוּרים וּקבוּעים של יצירה לשמה, בּחינת “יהרג ולא יעבוֹר”. מעין כּתיבה מתוֹך שׂפתים חשוּקוֹת. וּמאמצים אלה מתוֹך סגפנוּת חברוּתית וספרוּתית, פּרישה מן הכּלל לשם הכּלל, אמנם עשׂוּ פּרי ישוה להם.

עם צאת שלוֹשת כּרכיו בלט המאמץ הזה, שהבשיל הרמוֹניה של יצירה ספרוּתית המעוֹררת פּליאה. שלוֹשת הכּרכים משלימים זה את זה לא רק בּצוּרה וּבסגנון אלא גם בּתפיסה וּבתוך. מוּבן שאין המשקל של שלוֹשתם שוה בכל. פּחת־משקל מוּרגש דוקא בעבה מן השלוֹשה, הוּא כרך הסיפּוּרים, אף כּי גם בּוֹ משוּקעוֹת סגוּלוֹת כּשרוֹנוֹ ונפשוֹ בּמידה הגוּנה, וּבסיפּוּרים אחדים השׂיג שלימוּת של חן התיאוּר ויוֹשר המבנה ראוּיה לתהילה (“בת הרב”, “בּחצר האצילים” וּברוּבּו של “על גבוּל אוֹקראינה”). נראה הדבר, שלא נתרכּז המשוֹרר בּסוּג זה, בסיפּוּר, בּכל אוֹתוֹ כוֹח הרצוֹן ללא שיוּר

שנתן לשירוֹ ואחר־כּך לרשימתוֹ. אחדים מהם נכתבוּ עוֹד בּחוּץ־לארץ וּבלשוֹן יידיש ואחר־כּך העתיקם לעברית. הוֹאיל וניתק עצמוֹ מן ההוָי ההוּא ונתכּנס כּוּלוֹ לתחוּם החוָיה הנפשית והשׂכלית, ראה את עוֹלמוֹ החמוּר בּעיקר בּשיר וּברשימה. ואמנם בּשני סוּגים אלה הגיע למלוֹא גילוּיו. יתכן לוֹמר על שיריו הטוֹבים, מן החלק השני, שהם רשימוֹת, לפי עוֹמק ההתבּוֹננוּת וּברקי ההגיוֹן שבּהם, כּשם שאפשר לוֹמר על רשימוֹתיו, שהן שירים בּהרצאה המרוּכּזת, בּביטוּי הסמלי וּבאמוֹציה החזקה המפעמת אוֹתן. בּנסיוֹנוֹתיו הסיפּוּריים האחרוֹנים כּבר הכריעה דחיסוּת הרשימה את חיוּת התיאוּר. זוֹ שוּרת הרשימוֹת בּעלוֹת האוֹפי הבּלטריסטי שקרא להן “נוֹבילוֹת קטנוֹת”.

בּכלל נטה שטיינבּרג אל המרוּכּז והמרוּמז, אל “השוּרה”. ידוּע כּמה נחשב בּעיניו המשל. מתוֹך חיבּת אמצעי זה הוּא מגיע לעתים קרוֹבוֹת לידי הפרזה, עד שהוּא ממשיל כּמה משלים על אוֹתוֹ ענין וגוֹרם על ידי כך חציצה וטישטוּש הנוֹשׂא, למבוּכתוֹ של הקוֹרא. אבל כּמה ממשליו הם כּחיצים שחוּטים וּבפגעם בּלב הרעיוֹן הם מציתים אוֹתוֹ בנוֹגה חזק.

דרכּוֹ של שטיינבּרג בּרשימה הוּא לא רק ליטוֹל רגבי־מתכת, לצרפם מסיגים ולעשׂוֹתם כּלים מזוּקקים, מדוּיקים עד כּדי מדידה קפּדנית. הוּא גוּפוֹ בוֹדק מוּבהק, שעינו‚ֹ מזוּינת תמיד בּזכוּכית בּדקנית, כּאוֹתוֹ לוֹטש אבנים יקרוֹת המצמצם את כּוֹח עיניו לבחוֹן את האבן כּדי לראוֹת טיבה אוֹ לגלוֹת פּגמיה.

משהגיע להכּרתוֹ המכרעת, הניח כּמעט כּלה את שאר הנוֹשׂאים היפים לבדיקה ונתן על לוּח־אָבניו את אבן־ישראל לכל גילוּייה. אוֹתוֹ שטיינבּרג, שהיה לכתחילה משוֹרר האהבים הקלים, משוֹרר הכּרך והצעירוּת המתפלספת על הריקוּת והשיעמוּם, משורר ה“מחוֹלוֹת” וה“סטירוֹת”, – דוקא הוּא מזקיק עצמוֹ כּוּלו לבחינת היהדוּת ההיסטוֹרית לשם עתידה. אין כּמעט צד בּאוֹתה חטיבה ששמה יהדוּת, לפי תפיסתוֹ של שטיינבּרג, שלא העביר עליו את משקפתוֹ הרגישה, שלא בדקוֹ בדיקת מוּמחה אינטואיטיבי. וכמעט תמיד מלֶוָה את בּדיקתוֹ רוּגזה כּבוּשה ותוֹצאוֹתיה מתלבּשוֹת דברי־חזוֹן קשים ונוֹקבים. להגבּרת החזוּת הקשה יגדיל את הפּגימוֹת הגדלה יתרה, אף כּי לא גלוּיה תמיד, והרמז עשׂוּי להגבּיר את חשדיו של הדמיוֹן. זוֹהי אוֹתה ה“אנטישמיוּת הפּנימית”, שהפרתה כּל־כּך בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את ספרוּתנוּ וחיינוּ. אבל שוֹנה היא מזוֹ המנדלאית. הלגלגנית והעקצנית מתוֹך הרחבת הדעת וּבדיחוּת הדעת. זוֹהי “אנטישמיוּת” מיקרוֹסקוֹפית הנוֹקבת ויוֹרדת עד לב הדברים. תחת החקרנוּת המתרגשת, הספקנוּת המוֹחה והקיטרוּג העקשני, מסתתרת אהבה עמוּקה, לפעמים עד כּדי גאות־הערצה, לאוֹתה יהדוּת מבוּקרת כּה קשוֹת. ושגוּ אלה שתפסוּהוּ בזילזוּל בּערכי היהדוּת האמיתיים.

אין להעלים: שטיינבּרג אינוֹ סוֹפר לרבּים. אפשר שבּראשית צעדיו בשׂדה הספרוּת התכּון להיוֹת מקובּל על הרבּים. וּויתוּרוֹ לא בא משוּם שלא החשיב את “הקלוֹת והקטנוֹת” ולא ייחס להן כּל תפקיד בּחיים וּביצירה, אלא מתוֹך שנגלתה לוֹ הסכּנה לעיקר החליט לפסוֹח על הצדדי.

שטיינבּרג העיקרי הוּא סוֹפר למשפּחה קטנה. מסוּפּקני אם גם עתה יצליחוּ מגדלי שמוֹ להוֹציאוֹ לרשוּת הרבּים. אבל הפסדוֹ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אם אין יצירתוֹ החשוּבה עשׂוּיה להשׂיג את תהילת הרבּים, היא נחנה בסגוּלה היקרה להנחיל את תמצית נפש מחַבּרה לדוֹרוֹת דרך צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין. מי כמוֹהוּ ידע, כּי הערצת הרבּים תלוּיה בכמה דברים, שבּטילתם גוֹרמת בּטילה גם לה. אין הפכפּך כקהל הגדוֹל. לא כן המשפּחה הקטנה, הצפוּפה, הנוֹטעת את צמח האהבה והידיעה האמיתית מדוֹר לדוֹר וּמשקה אוֹתוֹ בדרכים נעלמוֹת אך בּטוּחוֹת.

שטיינבּרג היה איש־הכּבוד. לא רבּים, לצערנוּ, יוֹדעים לשמוֹר כּמוֹהוּ על כּבוד המלה הנדפּסת ועל כּבוֹד עצמאוּתוֹ של הסוֹפר. לכאוֹרה, אפשר לראוֹת בּכך יהירוּת והתנשׂאוּת ויחוּד עצמי, אבל מי שיוֹדע לקלל ולבזוֹת (בּכמה משיריו) את ה“מוץ” של עצמוֹ – איך יהיה חשוּד על יהירוּת? מי שלא פּסק מלהציץ בּעיני הקץ המתקרב – איך יהיה חשוּד על התנשׂאוּת? אין זה כי רגש־כּבוד פּנימי עמוֹק, הכּרת בּעל הנס בּנסוֹ וּבנסם של כּמה מיחידי־הסגוּלה בספרוּתנוּ, לא נתנוּהוּ לעמוד בּמקוֹם שראה פתח לחילוּלוֹ של הנס.

גוֹרל חייו ויצירתוֹ של שטיינבּרג עלה בקנה אחד עם כּמה מן הטוֹבים שבּספרוּתנוּ קמוּצת־היד. מצד זה לא היה ראוּי לקנאה כלל. אך ראוּי היה לקנאה מתוֹך אהבה על מידת עוֹז־הנפש, הגוֹבה והעוֹמק שהשׂיג בּעמלוֹ היוֹצר מתוֹך מסירוּת נפש.

יציאתוֹ מן העוֹלם היתה בחשאי. כּאילוּ הפסיק בּמקוֹם שרצה להפסיק. אף בּזוֹ היה מעין ויתוּר של נצחוֹן.

---

יעקב רבינוביץ – בן הששים

מאת

אשר ברש

אֵינִי אָדָם עַתִיק, אֵינִי אָדָם חָדָשׁ,

בֵּן אֲנִי לְדוֹרִי, דּוֹר שׁוֹקֵעִ חוֹלֵף;

וּמֵעַל גַרְעִינִי, גַּרְעִין עֶרְגַּת־אָדָם –

קְלִיפָּה אַחֲרֵי קְלִיפָּה אֲנִי נוּגֶה קוֹלֵף.

סתו, רל"א.

גם יעקב רבּינוֹביץ הגיע לזקנה, בּעוֹד רגליו הקלוֹת מדלגות על גדר הבּחרוּת. בּעוֹדנוּ הֵלך קל בּארצוֹת החיים הועמס עליו משׂא שנים רבּוֹת־תנוּבה. רק חלק מן הפּירוֹת שעשׂה עטוֹ המהיר והמחוֹנן זכה לכינוּס מסכּם וּמגדיר. רוֹב פּירוֹתיו עדיין מפוּזרים בּשדוֹת־הפקר. אך פּניו מזדקרים בּכל שטחי אוירנוּ הרוּחני בּחוֹתמם העצמי.

הוּא מיחידי הסגוּלה בּחבוּרתנוּ, שכּל הגיוֹן, כּל חוּש וכל עצב בּהם משוּעבּדים לספרוּת, הן כּנוֹתנים והן כּמקבּלים. כּל עניני החיים והעוֹלם, הקרוֹבים והרחוֹקים, נוֹפלים אצלם אל פּי העט, וּמשם הם עוֹלים לחיוֹת את חייהם. רצוֹנם וּמזלם עשׂוּם סוֹפרים בּכל נפשם וּבכל מאוֹדם. זה כוֹחם וּבמקצת גם רפיוֹנם.

עינוֹ של רבּינוֹביץ היא של משוֹרר סוֹקר ודיין. אין היא נחה על הדברים חוֹלמת אוֹ תוֹהה, אלא סוֹקרתם והוֹפכת בּהם לבדקם ולדוּנם, אם לשבט ואם לחסד. לא רק בּמאמר הצבּוּרי וּבמסה הבּקוֹרתית, כּי גם בּספּוּר, בּמחזה וּבשיר עינוֹ בּוֹלשת תחת דוֹק הצבע והצליל למצוֹא ולגלוֹת, בּפירוּש אוֹ בּרמז, את המניע המוּסרי והשׂכלי. גם בּלבשוֹ טלית של פילוֹסוֹף, המטיל ספק בּכל החלטיוּת, אינוֹ יכוֹל שלא להכּווֹת מדברי השוֹגים, לדעתוֹ, ולהעמידם על טעוּתם. על כּן כּה רבּה החיוּת בּדבריו, כּה רב בּהם היצר להשׂיח, לישר את המעוּוָת.

הקרקע המוּסרי, בּוֹ נעוּצים שרשי מחשבתוֹ, והחרוּת הגמוּרה, בּחרה לוֹ אישיוּתוֹ, מסייעים בּידוֹ להיוֹת נאמן לרצוֹנוֹ

ולקווֹ. אחרים, שהחליפוּ קו מסילתם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, חוֹשדים בּוֹ בּסתר וּבגלוּי, שהוּא סטה מקו, אך המיטיבים לראוֹת, גם בהזדמן להם קרוֹנוֹ בּמקוֹמות שוֹנים, רואים יפה את פּסי־קווֹ נוֹדדים עמו. שנוּי האכסניה אינוֹ משנה את עיקרי דעוֹתיו ותביעוֹתיו. רוֹב מאמריו, שראוּ אוֹר בּעתוֹנוּת הבּוּרגנית, כּביכוֹל, יכוֹלים היוּ להדפס בּעתוֹן

הפּוֹעלים שלפני האחוּד. מוּבן, שהפּסלנוּת צרת־העין, המתפּשטת בּגוּף צבּוּרנוּ כּנגע ממאיר, רוֹאה את מקוֹם הדברים ואינוֹ רוֹאה את גוּפי הדברים, לנזקם של הרוֹאה והנראה גם יחד.

אין ספק, שרבּינוֹביץ הוּא איש־הקצווֹת. לגבּי ענינים ואנשים, שנפשוֹ דבקה בּהם לאמוּן ולחיבּה, הוּא סבלן וטוֹב־עין עד כּדי כּסוּי פּשעים, אך לגבּי דברים ואנשים, שנכוה בּרשעתם אוֹ בּרוֹע־כּוָנתם – אינוֹ יכוֹל לנהוֹג מדת ותרנוּת. בּמקוֹם שעיקרי מוּסרוֹ (לא מוּסר מנוּסח כּי־אם מוּסר שבּדם) ואמוּנתוֹ נפגעים, שׂשׂ הוּא אלי קרב, וכשוֹמר־תוֹרה מוּבהק יתגרה בּרשעים בּדברים כּמחטים. אוּלם מתוֹך אינסטינקט מוּסרי עמוֹק נוֹטה הוּא תמיד להתגרוֹת בּצד התקיף, בּצד התוֹקף. התקיפוּת בּעצם קיוּמה וּבכל מקוֹם שהיא מגרה עליו את יצר ההתגרוּת. ולהפך, בּאשר ידבּר על סוֹבלים ונענים, שם יתגלה רוֹך דברוֹ כּמשי, שם יטיף את צרי רחמיו ותנחוּמוֹתיו.

אין להציב גבוּלוֹת בּיצירתוֹ רבּת־האוֹפקים ודקת־התפיסה ולוֹמר: זה עיקר וזה טפל, בּזה הגיע לשלמוּת וּבזה השׂיג רק חצי תאוָתוֹ. כּל חין ערכּוֹ ו“שלמוּתו” של רבּינוֹביץ הם בּזה, שאין להבדיל בּין מאמרוֹ, פיליטוֹנוֹ, ספּוּרוֹ ושירוֹ. בּזה שהוּא פּוֹרח תמיד ועוֹשׂה פּרי תמיד, אוֹ בּלשוֹן שירוֹ: “קוֹלף קליפּה אחר קליפה מגרעין ערגת־האדם” שבּוֹ. בּכּל אוֹתוֹ הסגנוֹן הרוֹטט, האבר מן החי; אוֹתה הסקירה החדה ורבּת־האסוֹציאציוֹת; אוֹתוֹ הצירוּף המפוֹרד בּענפיו והמאוּחד בשרשיו;

אוֹתה הנהיה אחרי האוֹר והגישוּש בּתוֹך האד; אוֹתה המציאוּתיוּת החיוּנית הרוֹעדת כּגשר של נייר על גבּי חלל מסתוֹרין ואינה נקרעת; אוֹתה בּחינת התבוּנה ואוֹתה ההתרפּקוּת האנוֹשית.

אמרתי לכתוֹב ליוֹבל רעי כּאח לי דברים הרצים מלב אל לב, חמים וכוֹאבים, אוּלם האויר הקר, הזר המוּזר, שאנוּ חיים בּוֹ כּיוֹם, אינוֹ יפה לדברים ערוּמים, ויש לחשוֹש שמא יבוּלע להם. איני מאמין שיש בּכוֹח מי מאתנוּ להפשיר בּימים אלה את האויר הזה. מי כּרבּינוֹביץ יוֹדע זאת. על־כּן בּטוּחני בּוֹ, שלא יבוּז גם לשוּרוֹת מעטוֹת, שכוָנתן לסייע מעט לבירוּר אישיוּתוֹ היוֹצרת, ההוֹלכת עמנוּ זה דוֹר שלם ואשר נשתוֹקק לחיוֹת עמה לפחוֹת עוֹד דוֹר אחד.

כּן יהי רצוֹן!

---

יעקב רבינוביץ – עליו השלום

מאת

אשר ברש

(דברים שנאמרוּ על קברוֹ)

הנה כי כן, אחי יעקב – בּאה שעת הפּרידה, אף כי זמנית, כּכל פּרידה של החי מן המת.

אלי, אל בּיתי, לא תבוֹא עוֹד, עד בּוֹאי אני אליך.

כּימי דוֹר היינוּ יחד בּחיים, בּשאיפה, בּפעוּלה, כּכל אשר ניתן לנוּ. לא אגזים אם אוֹמר כּי במשך ל“ד שנה – חוּץ מהפסקוֹת מעטוֹת שנגרמוּ ע”י נסיעוֹת – לא זזה ידי מתוֹך ידך ועתה בא המות פּתאוֹם והפריד בּינינוּ ביד גסה. בּלכתך לתוּמך בּדרך נפגעת על־ידי גוֹלם־מכוֹנה. איזה גוֹרל! חיכּינוּ לבוֹאך, כּמנהגך יוֹם יוֹם, והנה בוֹששת לבוֹא, עד שהביאוּ לי בערב את הפּתקה השחוֹרה מבּית־החוֹלים.

אם יש ריעוּת, ריעוּת הנעשׂית בּרוֹב הימים כּטבע, כּנשימה – ריעוּתנוּ היתה זאת. הבדלי גיל, הבדלי טעם, חינוּך ואוֹרך חיים לא פגמוּ בה במשהוּ. להיפך, הם הם שכללוּ את יוֹפיה.

בּבוֹאי לארץ־ישׂראל, עלם בּעלוּמי, אפרוֹח אשר אך החל להציץ מתחת כּנפי הספרוּת, מצאתיך סוֹפר מוּגמר, איש הישוּב והציבּוּר, שׂבע נסיוֹן, מחוּשל בּמלחמת דעוֹת, חבר וּבעל־דברים לגדוֹלים וטוֹבים, וּבכל זאת נאחזנוּ איש בּאחיו מפּגישה ראשוֹֹנה על המזרקה לפני בית מלוֹנוֹ של גיסין בּאֵם המוֹשבוֹת ולא הרפּינוּ זה את זה מאז ועד עתה.

מה הדבר שעשׂנוּ לאחדים? דברים הרבּה קשרוּנוּ יחד. אבל אין ספק בּעיני כי אלה היוּ עיקר: הצוֹרך והרצוֹן לשמוֹר בּכל מחיר את חירוּת הנפש בּביטוּי האמת לפי היכוֹלת; הצוֹרך לראוֹת את הישוּב בּגידוּלוֹ כּקיבּוּץ עוֹבד ויוֹצר וּמחנך עצמוֹ לעצמאוּת חָמרית ורוּחנית,

מכּיר בּכוֹחוֹ במידה הראוּיה, לא מתבּטל ולא מתנשׂא; הרצוֹן והשׂמחה לראוֹת בּגידוּלה וּבהתחדשוּתה של ספרוּתנוּ ולשרתה בכל הדרכים הנאוֹתוֹת. לא אינדיבידוּאליוּת מתעתעת ולא המוֹניוּת משטחת, אלא מידה נכוֹנה ויחס נפשי.

אבל מעֵבר לכל אלה הדברים שבּרצוֹן וּבהכּרה היה משהוּ עמוֹק וּמכריע יוֹתר, משהוּ בלתי־מוּגדר העוֹשׂה שני בוֹדדים ללא־בוֹדדים בּעוֹלם הזה. ידענוּ את התגוּבוֹת, את הדעוֹת ואת העצוֹת כּמעט בּלא דיבּוּר־פּה. כּה מוּבן מאליו היה שקוֹרא ראשוֹן לכתב־ידי תהיה אתה, וראשוֹן לקריאת כּתב־ידך אהיה אני. הריעוּת הטוֹבה לא שיחדה את העין מראוֹת את החסרוֹנוֹת; הרגילוּת של שנים לא מחקה את היתרוֹנוֹת; הפּה לא היסס לציין את שניהם. הוּרגש והוּסכּם בּינינוּ: אנשי־גידוּל אנוּ ולא אנשי־הפיכוֹת, עשׂוּיים לנצחוֹנוֹת ולכשלוֹנוֹת, כּל אחד לפי דרכּוֹ וטבעוֹ.

היית נקי־כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. בידיך, ידי זרעם של רבּני ליטא, גדוֹלי תוֹרה וּמוּסר מסתפּקים בּמוּעט, לא דבק מאוּם. בּר היה לבבך, תוֹכוֹ כּברוֹ, כּי שׂנאת ואהבת בּלא חיפּוּיים. לא נשׂאת את נפשך לשוא, לשוּם שוא, לא בחיים, לא בספרוּת, לא בעסקי ציבּוּר ואוּמה.

עניני הישוּב וקוֹרוֹתיו, עניני ספרוּתנוּ וקוֹרוֹתיה, היוּ מקוּפּלים בּך כּפנקס. כּשעלעלת בּפנקס היוּ דפיו פוֹרחים בּרוֹב דברים מאירים ושׂמחים.

קפדן וקנאי היית להגיוֹנך ולדברך. לא קל היה לך להוֹדוֹת מהר בּטעוּתך, אך לבסוֹף הוֹדית בּחן של ויתוּר, בטעם של זקן שקנה חכמה.

היתה בך אחדוּת של הגיוֹן ורגש, ושניהם כּפוּפים היוּ למוּסר יהוּדי ואנוֹשי מוּשרש בּדוֹרוֹת. הגיוֹנך היה חד ונוֹקב, מפליג למרחוֹק וּמקרב רחוֹקים, הגיוֹן של משׂיגי השׂגוֹת בּדברי תוֹרה וּבדברי חיים, ורגשך היה רך ועמוֹק וּמהיר לענוֹת, רגש של משוֹרר ואוֹהב הבּריוֹת.

רגיל היית לחזוֹר על אמרתוֹ של משוֹרר לאוּמה קטנה, משוֹרר אהוּב עליך שתרגמת אחד מספריו, אמרתוֹ של הרמן בּאנג: “האמנוּת הגדוֹלה להיוֹת קטן”. ידעת את גבוּלוֹתיו המציאוּתיים של עמנוּ ורצית לראוֹתוֹ מתקן חייו בגבוּלוֹתיו, ולא פסקת מלשנן לוֹ את תוֹרת “לאט לאט” שלך, שנבעה לא רק מדרכּה של חיבּת־ציון, שהוּרגלת בּה, אלא גם מידיעתך הרבּה והחוֹדרת בּדרכי עמים וארצוֹת. גם כּמעריך ספרוּתי, יחיד בּמינך, אך כּי הראית מלוֹא זרחם של המאוֹרוֹת הגדולים, אהבת בּיחוּד להעלוֹת את נרם של המאוֹרוֹת הקטנים. גם אצל הגדוֹלים בּלשת וּבדקת אחרי הקרנים המוּצנעוֹת.

כּל ימיך נוֹהג היית לפנוֹת אל ידידיך־מכּיריך בּכינוּי: “צדיק”: “מה שלוֹמך, צדיק שלי? מה כּתבת, צדיק שלי? אין כּלוּם, צדיק שלי”. כּאילוּ ביקשת להעמיד את האדם על חזקת המעוּלה שבּוֹ. בּשנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת ההתכּנסוּת לתוך עצמך, פסק הכּינוּי הזה מפיך. אין זה כי אם נעשׂית בּעצמך צדיק גמוּר, צדיק תמים. הרבּית להתייחד עם אבוֹתיך הצדיקים וזכרוֹנם היה מרטיט את נפשך.

מיוֹם שירדה הפּוּרענוּת על שכוּנוֹת־הספר של עירנוּ וסכּנת המות מתהלכת בּין יושביהן וּמגיניהן, הרבּית ללכת שמה. כּשהזהרנוּך על כּך, אמרת: “אין כּלוּם. אני הוֹלך לראוֹת את עמי, כּי שם הוּא. בּמה אני מיוּחס מהם, שהם שרוּיים בּסכּנה כל הימים והלילוֹת, ולמה לא אהיה עמהם בּסכּנה שעה אחת?” אחר כּך בּאת משם וסיפּרת פּרטי פרטים על פּלוֹני הספרדי והתימני, האשה הזקנה והצעירה, הבּחוּר המגן, הילד החכם וכוּ'. כּל אחד מאלה מילא את לבּך הדוֹאג והירא.

הרבּה דאג לבּך, הרבּה מוֹרא היה בוֹ. בּיחוּד אחרי מה שקרה, מה שלא רצית ולא יכוֹלת להאמין – שם, בּגיהינוֹם של אירוֹפּה. כּמה מאמרים אחרוֹנים שלך סיימת בּמלים “על כּן נירא”.

עתה הנך כּבר מעֵבר לכל “מורא”. בּאת למקוֹם שם “חדל רוֹגז”. אוּלם לנוּ, הנשארים, נשאר גם המוֹרא וגם הכּאב הגדוֹל על העדרך.

היית נקי כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. חייך וּמעשׂיך היוּ נקיים וּברים ולא היוּ לשוא.

תש"ח

---

רֵעי

מאת

אשר ברש

כּאייל שָׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. קוֹמתך המדלגה תיראה פעם על גבעוֹת וּפעם בּעמקים. הנה ריעוּ לך עדת צבאים צהוּבּים, והנה יצאת בּעקבוֹת הפּרוֹת הטלוּאוֹת. ואני תמיד אראך בּוֹדד, פּוֹשט צואר, מרים קרן וּמשוֹטט עין אך אפיקי היצירה השוֹקקים בּאזניך. רגליך הדקוֹת, האֵפר הפּזוּר על שׂערך, הצללים הנבהלים בּעיניך – חימדתיך, תנני ללפּוֹת את צוארך וּלהקשיב להלמוּת לבּך, אשר ירעיד כּל גוך בּלי־חשָׂך.

עוֹרך דק להפליא ורזוֹן בּשׂרך יכּה על חי בתמהוֹן. כּל רוּח מצוּיה תרנין את עצבּך החשׂוּפים כּמעט. יחשׂ לידתך לא יתנך למהר רוּץ כּאחד הצבאים הצהוּבּים, אף לא להתערב עם עדר הפּרוֹת הטלוּאוֹת. עת תשרך פּסיעוֹתיך הדקוֹת, הנמהרוֹת־הזהירוֹת, עם העדר הכּבד, ידוּץ לבבך אחרי הצבאים המעפּילים לאויר מעלה, וּבחפזך עם העדר הקל, תתוּר עינך אחרי הפּרוֹת הרוֹעוֹת הרוֹעוֹת בּירק השפלה.

בּינת־עוֹלם בּעינך וחרדת־הרגע תפרפּר על רוֹם מצחך, הבה אקשוֹר לבּי בלבּך ואחרד עמך בּכל דרכיך.

נצח לא אשכּח היוֹם בּוֹ קרבת אלי, ואני יוֹשב על צוּק תלוּי על־פּני תהוֹם פּרוּעה ושר את שיר אבדני.

“שבתי מאפיקי היצירה. האח, רויתי”.

“בּרוך לי תהיה, דילוּגך עלי אהבה”.

“האין ריחי ריח מעיני השׂשׂוֹן?”

“ריחך ריח אפיקי עוֹלם”.

“אוֹדך, אח חוֹנן”.

“ארחַמך, אח חנוּן”.

צלע אל צלע הלכנוּ. מי יפריד בּינינוּ?

כּאייל שׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. הישען תישען אלי וצללי עיניך הנבהלים ירקדוּ מוּל עיני.

ואני אקשיב בּאהבה אל הלמוּת לבּך הנד בּקרב גוך האורירי בין הגבעוֹת והעמקים, וארקוֹם בּדממת חן את דמוּת שני העדרים, הקל והכּבד, לתוֹך רקמת שיר אבדני על פּני התהוֹם הפּרוּעה.

תרפ“ו–תש”ו

---

יוסף אהרונוביץ

מאת

אשר ברש

כּשבּאתי בּשנת תרס"ז לברוֹדי מצאתי לרוּחוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מתהלך בּתוֹך מנין בּני־העליה מן הנוֹער הלאוּמי בּעיר עתיקת יחשׂ זוֹ. הגבוּל שהעביר אלפים מבּחוּרי ישׂראל נמלטים מן ההפיכה הרוּסית, גל מתגעש והוֹרס להשתפּך הלאה, הביא לקרקע תחוּח זה זוֹרע נאמן. שם נוֹדע לי ראשוֹנה שמוֹ וּפעלוֹ כּמוֹרה וכמעוֹרר, וכשהיה לאחר שנים מספּר לאיש־מוֹפת בּארץ ישׂראל החדשה, לא היה עוֹד כּל תימה בּדבר: בּני בּרוֹדי ידעוּ גם ידעוּ, כּי זאת תפארת דרכּוֹ של אישם־מוֹרם.

יוֹסף אהרוֹנוֹביץ לימד צעירים נלבּבים אלה את הציוֹנוּת נוֹסח רוּסיה, נוֹסח אחד העם ולילינבּלוּם, נוֹסף על תוֹרת הרצל הממריאה: נאמנוּת בּלי גבוּל לבנין הארץ ולתרבּוּת העברית. נוֹסח זה היה שם חידוּש גדוֹל וקסם רב בּוֹ. את מכתביו שהיה משגר מן הארץ היוּ לוֹמדים כּפירוּש מוּסמך לכתביהם של גדוֹלי המחשבה הלאוּמית. דמיוֹנם של אחדים מצעירים אלה היה כּגוֹזלים, שיד גדוֹלה וחזקה הוֹציאתם מקן־אבוֹת רך ולימדתם את הטיסה בּרוּח וּבסערה, ועכשיו הם מתאמנים בּכוֹחוֹת עצמם. אחד אוֹ שנים ממכתבים ארוּכּים וצפוּפי תוֹכן אלה, כּתוּבים בּלשוֹן מפוֹרשת וּמסברת, קראתי גם אני. גם צלם דמוּתוֹ בּמעמדים שוֹנים הראוּני תלמידיו־חבריו, וּבכן נעשׂיתי, כּביכוֹל, שוּתף־מה לאוֹתוֹ סגל חבוּרה.

אחר כּך התחילוּ מגיעים גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹנוֹת שבּשׂרוּ בּקוֹל צעיר אך מבוּגר עד להפליא את הנעשׂה והצריך להיעשׂוֹת לשם תקוּמת ישוּב חדש ראוּי לשמוֹ על אדמת המוֹלדת. וּבראש הגליוֹנוֹת מאמרים חוֹצבים בלא מליצה אך בּהגיוֹן חם, בּסגנוֹן אוֹתם המכתבים המתקבּלים בּברוֹדי, וּבתוֹכם גם מוּכּרים מאד – “מכתבים לידידה”.

בּרוּר היה: לכשאגיע לארץ אדרוֹש מיד לשכנוֹ. וכשבּאה אחר כּך ההשתתפוּת מרחוֹק בּדברי־ספרוּת ראשוֹנים בּ“הפּוֹעל הצעיר”, הגיעוּני כּמה גלוּיות שלוֹ כּתוּבות בּאוֹתוֹ כּתב יוֹשר גדוֹל וּפשוּט ורב־מרץ, כּעשׂוּי בּאיזה מכשיר עבוֹדה, כּתב שעוֹרר את האימוּן בּמלוֹאוֹ. ולא ארכוּ הימים וּבמקוֹמם בּאוּ מכתביה הדקים והריחנים בּכתב־ידה הצח של דבוֹרה בארוֹן, כּתב שעוֹרר את החיבּה בּמלוֹאה. והיוּ שני כּתבי יד אלה כּשני צדדים של מטבּע אחד.

וכשהגעתי באביב תרע"ד לארץ היה כּבר אהרוֹנוֹביץ עוֹרכוֹ הטבעי של אוֹרגן הישוּב החדש לאחר כּמה מערכוֹת־מלחמה כּבדוֹת (המלחמה בּועד האוֹדיסאי וּמלחמת “עזרה” חוּץ ממלחמת־תמיד על עבוֹדה עברית בּכל שטחי הישוּב), והיה זה עתוֹן כּמעט מבוּסס עם מערכת והנהלה ועמדה מכוּבּדת, כּחברוּתית כּספרוּתית, ועם שׂכר סוֹפרים מסוּיים וּבטוּח.

העוֹרך היוֹשב על כּסאוֹ, כּסא ערבי (שמחירוֹ שני בּישליקים) בּחדר מזרחי גבוֹה ריק כּמעט, ליד שוּלחן עץ קטן, כּזה המצוּי בּמטבּח של צריף, פּשוּט מעילוֹ והכּתפוֹת מהדקוֹת את הכּתוֹנת הצבעוֹנית על הכּתפים הצרוֹת, קם לקראתי ולחץ את ידי רגע ממוּשך ושאל את שאלוֹתיו והעיר את הערוֹתיו מתוֹך הבּטה פּקחית ודוֹרשת־טוֹב, ולאחר רגעים אחדים, כּשפּניתי לדבּר עם בּן־מוֹלדתי העוֹזר על ידוֹ בּמערכת, היה כּבר עוֹשׂה את ההגהה בּקוֹל ניגוּן וּבפיסוּק טעמים – אז הבנתי לבחוּרי בּרוֹדי בּשלימוּת.

ועוֹד בּאוֹתוֹ יום ראיתיו בּביתוֹ (“איך זה: לא תבוֹא לראוֹת את דבוֹרה?”), בּית קטן בּחצרוֹ של בּית גדוֹל, בּקוֹמה השניה, שמדרגוֹת־עץ שלוֹ בּחוּץ, והוּא, אהרוֹנוֹביץ, עוֹמד בּמרפּסת ליד אוֹתן המדרגוֹת וּמפסטר בּסבלנוּת וּבאהבה את החלב בּשביל בּתוֹ, בּת שלוֹשת הירחים, וּמדבּר אגב על כּל הדברים היקרים, האביביים בּארץ זוֹ, שנראית כּאילוּ נתבּקעה זה עתה מתוֹך בּיצתה, מתוֹך אוֹמן ותוֹקף ואוֹשר בּקוֹל חוֹטמני זהיר – אז אהבתי את האיש.

אחר כּך בּאה המלחמה והמבוּכה והחרדה לבנין המעט שלא יתערער, חלילה. התחילה פּרשת הנגישוֹת והגירוּשים, וּבית אהרוֹנוֹביץ גלה מאוֹנס למצרים. אך עד מהרה ידענוּ, יוֹסף לא ירד מצרימה לעשוֹת לביתוֹ אלא לציבּוּר: הוּא נעשׂה מוֹרה וּמדריך למהגרים.

עם פּתיחת הגבוּלין חזר לארץ והמשיך עריכת עתוֹנוֹ יחד עם חברתוֹ. וּמאז ראינוּ את האיש תוֹך היאבקוּת קשה עם אחרים ועם עצמוֹ, היאבקוּת שיש עמה צער וּמוֹרא. היה משהוּ ישן ונאמן ואהוּב שקשה הפּרידה ממנוּ, שהלב היה עמוֹ לבשׂר אחד והאמין בּוֹ אמוּנה שלימה, וכנגדוֹ היה משהוּ חדש, גדוֹל ורב פּעלים וסיכּוּיים, שמשך וּפיתה וּפתח אפקים – וקשה היה לוֹמר הן וקשה היה לוֹמר לאו – וּלבסוֹף גבר החיוּב וקיבּל עוּלה של “אחדוּת העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת וכל הנוֹבע מזה. אבל משניבעה הפּרץ בּאמוּנה האחת (כּי מוניסט היה האיש עד שרשי ציפּוֹרניו) נעשׂתה הכּתיבה כּבדה והססנית וּמתחמקת – עד שפּסקה כּמעט. ואז בּאה לאהרוֹנוֹביץ תקוּפה חדשה: תקוּפה הציבּוּריוּת המעשית. איש העט והחלוֹם היה לאיש העסקים והכּספים: עסקיו וכספיו של ציבּוּר העוֹבדים.

ושוּב עדים היינוּ ליסוּריו המוּצנעים של האיש: יסוּרי חליים ויסוּרי חוֹמר (כּן, הוּא שׂר הכּספים היה גוּפוֹ נתוּן בּמצוֹק חמרי, בּחינת “יפּוֹל מצדך אלף וּרבבה מימינך – אליך לא יגש” – כּמוֹ שקרא על עצמוֹ יהושע בּרזילי ז“ל בּהיוֹתוֹ גזבּר של אפּ”ק). ועל כּוּלם יסוּריו של מי שצעדוֹ אינוֹ עשׂוּי לרוּץ אחרי מהירי־הלכת והוּא מפגר בּעל־כּרחוֹ בּדרך ונשימתוֹ מתקצרת, וּמתקיים בּוֹ היפך האימרה “הלואי אוֹתי עזבוּ ותוֹרתי שמרוּ”, שחוֹלקן בּרצוֹן כּבוֹד לותיק התנוּעה ואת דבריו שוֹמעים תמיד, אך רק לעתים רחוֹקוֹת עוֹשׂים אוֹתם. וּבכל זאת לא זז האיש מן האמוּנה בּציבּוּרוֹ הגדוֹל וּבתעוּדתוֹ הלאוּמית והאנוֹשית ושקד בּכל מאוֹדוֹ לחזק מוֹסדוֹתיו, וכדרך אצילי־הרוּח היה מבקר מבּפנים והן מבּחוּץ, וּבכל שעה שנקרא לעשוֹת בּא ועשׂה, ולא ביקש שׂכר לעצמוֹ, לא שׂכר של חוֹמר ולא שׂכר של כּבוֹד, וכמה מפּעוּלותיו היוּ מוּבלעוֹת בּמעים שנקראוּ על שם אחרים, ולא הקפּיד.

וּבתוֹך מלחמתוֹ לחירוּת המחשבה לא שכח מסוֹרת אבות, ולא היה בּז גם לצדקה קטנה והרבּה להיטיב עם בּני אדם, וּבפרט עם אנשי רוּח. והיה אחד המעטים מאד בּארץ ישׂראל, שיסוּרים של תלמידי חכמים ידוּעים להם, והיה מחזר לדעתם וּמשתדל להמתיקם בּכל יכוֹלתוֹ. ועמדה לוֹ נאמנוּתוֹ לספר העברי, וּביוֹתר לזה שהוּא המשך לתוֹרת בחרוּתוֹ, זה שעוֹמד לשירוּתה של האידיאה הלאוּמית בּכל רחבי גילוּייה. וּבספרוּת כּמוֹ בּפעוּלה אהב את הודאי והבּרוּר והמוֹעיל, ולא גרס, אוֹ פּשוּט לא השׂיג, את המסוּפּק והספקני והעשׂוּי לשם נוֹי אוֹ חריפוּת בּלבד.

וּבמנחת חייו שב אל הספרוּת בּדרך אחרת, לא בּכתיבה של קבע אלא בּדאגה וּבחרדה לסוֹפר ולספרוּת העברית, בּמחשבוֹת וּבמחשבות וּבמעשׂים להוֹציא שניהם למרחב מה. ונעשׂה למתווך בּין דבּרי ציבּוּר העוֹבדים לדבּרי הספרוּת בּארץ, ושאף לאיחוּד הכּוֹחוֹת העליוֹנים לשם יחוּד העם והאדרת המפעל.

אך עוֹדנוּ עוֹשׂה בּמלאכה זוֹ, שסימני בּרכה ראשוֹנים נראוּ בּה, ונדמה היה, לשׂמחת כּל יוֹדעיו, כּאילוּ היתה לוֹ עדנה רוּחנית, שנתגלתה גם בּכמה התחלוֹת חשוּבוֹת של כּתיבה – והנה נלקח ואיננוּ.

אהרוֹנוֹביץ היה איש פּתוֹס־המעשׂה, והפּתוֹס שלוֹ היה יוֹנק מתוֹך אמוּנה שלימה. המדרש והמעשׂה היוּ ממוּזגים בּו לבלי הפרד, ולא היה לוֹ פּתוֹס גדוֹל לזה וקטן לזה, שבּמדרש ראה מעשׂה והמעשׂה היה נעוּץ אצלוֹ תמיד בּאידיאה. והשם “תמידי” שנטל לעצמוֹ פּירוּשוֹ: מתמיד בּרעיוֹן וּבאמוּנה. כּל השינוּיים לא שינוּהוּ.

תרצ"ח

---

ד. י. זילברבוש

מאת

אשר ברש

הפּלא שבּדבר, כּי בּערוֹב יוֹמוֹ היתה לוֹ מעין תחיה. בּשנוֹת תחילת המאה עד אחרי המלחמה כּמעט נמחקה צוּרת מטבּעוֹ. והנה בּאוּ וינא־ניוּ־יוֹרק, ירוּשלים־תל־אביב ויצקוּ לוֹ מוֹניטין חדשים. הזכרוֹנוֹת חידשוּ את זכרוֹ, גם סיפּוּר גדוֹל, תמים וצלוּל משנוֹת החירוּם (“קוֹרוֹת אשה אחת”), ואיזה ציוּרים אנקדוֹטיים מקוּטעים עשׂה עטוֹ, וגם אלה לא חסרוּ חן וחסד־כּשרוֹן. אך החיבּה נתעוֹררה בּשל דברי הזכרוֹנוֹת הקשוּרים בּדוֹר דעה וחלוֹם וּמשׂאת־נפש.

ועוֹד פּלא: עטוֹ, שהיה טמוּן כּמעט בּמשך שנים רבּוֹת, לא העלה חלוּדה. להפך, חוֹד חדש היה לוֹ וגם מעט בּרק. זילבּרבּוּש, היהוּדי מכּל ימוֹת השנה, שידוֹ הרפה סיבּבה תמיד את גלגל־המעשׂה לעשׂוֹת חיים ופרנסה (צנוּעם ודלים למדי), לא גרע בּכל השנים האלה את עיניו המצוּמצמוֹת והנבוֹנוֹת מחזיוֹנוֹת החיים והספרוּת והוֹסיף על רכוּש הנפש. מידת נבוֹנים היתה בּוֹ מראשית דרכּוֹ, מידת תרבּוּת וקלוּת שלטוֹן בּסגנוֹן – מוֹרשת מוֹלדתוֹ מדוֹרוֹת. בּגדוֹלוֹת לא הלך ולזוֹלוֹת לא ירד. בּשעה שאחרים רגזוּ ורגנוּ ונסתלקוּ בּחירוּק פּה בּלא שינים, אגר הוּא נסיוֹן וּמרץ לשנוֹת־עמל אחרוֹנוֹת.

הוּא לא היה מראשי המדבּרים, אף לא מן ההוֹלכים בּראש איזה מחנה. אך מבּני־לויה היה להוֹלכים בּראש והוֹסיף לתהלוּכה לוית־חן. האין עיננוּ נגרעת לפעמים מן האישים המרכּזיים ונצמדת דוקא באחד מבּני־הלויה, שקצב מהלכוֹ, אוֹר פּניו וחכמת עיניו מוֹשכים את לבּנוּ, וּבמידה שנתבּוֹנן בּוֹ נפשנוּ נקשרת בּנפשוֹ, עד כּי דוקא אליו נרצה להיטפל, עמוֹ נרצה להכּנס בּשׂיחה, את דעתוֹ נכסוֹף לשמוֹע בּענין זה אוֹ אחר? האין אשר תעלה בּלבּנוּ לרגע מחשבה: וכי מה חסר זה שהוּטל עליו תפקיד של בּן־לויה ולא הוּרשה ללכת עם ההוֹלכים בּראש השוּרה? האם בּינתוֹ פּחוּתה משלהם? האם קנה דעת פּחוֹת מהם? וכי מדבּרוֹ אינוֹ נאה כּשלהם? האם שקד פּחות? האם אהב פּחוֹת את מין האדם? האם היה מיצר פּחוֹת בּצער אֶחיו? – ויש אשר נשיב לנפשנוּ רגע: אוּלי חסר את הרצוֹן הזה ללכת בּראש, לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים והסתפּק לעמוֹד אצלם? אוּלי אין אדם מגיע לנשׂיאוֹת, אם אין בּוֹ מרוּח ההתנשׂאוּת? עדיין לא נחקרה פּרשה זוֹ עד היסוֹד.

היש לקבּל את זכרוֹנוֹתיו־מרחוֹק תמיד כּדברים כּהוויתם? בּודאי ימצאוּ בּעלי־זכרוֹן ויוֹדעי־הכּל, שיכחישוּ פּרט זה אוֹ אחר. ואפילוּ פּרטים רבּים. אבל היא הנוֹתנת, שאמן היה האיש ולבוֹ קן־חזוֹן. זכרוֹנוֹתיו הם בּעצם ציוּרים אמנוּתיים. מסַפּרם האמין בּהם, בּכל פּרט

ותג שבּהם. כּמוֹ שיאמין הפּיטן האֶפּי בּכל פּרט שהוּא מסחר. חשבונות של תחרוּת וּפניוֹת של קטנוּת לא היוּ לוֹ. אפשר שהתמוּנה, השמוּרה בּלשכּת־הזכּרוֹן, דרשה הגהה פּה ושם, אפשר שהיה לוֹ “הכרח אמנוּתי” משלוֹ, אבל בּסוּרנוּ אל שבילי ספרוֹ האחרוֹן, אנוּ מתהלכים בּאמת בּשבילי גן עוֹמד בּשלכת, אשר למגע ידוֹ החיה של המוֹליכנוּ יחיוּ עציו ושׂיחיו, יתכּסוּ עלים וינוּעוּ בּרוּח לא מכּאן. והנפלא מכּל: ריח הגן יבוֹא בּאפּנוּ וימלא את ישוּתנוּ גירוי של חלוֹם בּהקיץ.

הוּא מת מוֹת נדיבים. שחרוּרית־שׂערוֹ נשתמרה כּמעט בּשלימוּת. קוֹמתוֹ לא נכפּפה, עינוֹ לא כּהתה ולא נס ליחו. את צעירים התהלך כּאחד מהם. זקנים היוּ עליו למשׂא. מה שקיבּל, קיבּל בּחן וּבתוֹדה, אך חפצוֹ היה לתת, לתת עד הטיפּה האחרוֹנה.

האמנם נתן את הטיפּה האחרוֹנה, והן רק לפני חוֹדש פּרסם כּרך ראשוֹן מזכרוֹנוֹתיו? יש שגם בּן שמוֹנים ומעלה מת קוֹדם זמנו. חבל על דאבּדין.

---

על פ. לחובר

מאת

אשר ברש

(למלאת לוֹ ששים)

מבּעל הרשימוֹת התמימוֹת, הרפוֹת, בּ“ספרוּת” וּב“רשפים”,

עד כּוֹתב “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה” שני הכּרכים “ראשוֹנים ואחרוֹנים”, עוֹרך “כּנסת” וכותב “תוֹלדוֹת ח. נ. ביאליק” היתה רבּה הדרך. אף לא קלה. והוּא הלך בּה בלי נפישה, ללא קוֹל תרוּעה וללא קוֹל תלוּנה, מתחנה לתחנה וּמתחוּם לתחוּם, עד שהגיע למקוֹם שהגיע.

עשׂרוֹת שנים שוֹקד האיש שקידה מרוּכּזת על ספרים וכתבי־יד, עתיקים וחדשים, בּוֹחן וּבוֹדק, בּוֹרר וּמכוין, כּדי לחבּר חוּט לחוּט, בּית־ניר לבית־ניר עד שארג מסכת רחבה וחזקה – היא מסכת חיבּוּריו של פ. לחוֹבר.

ואלוּ מקצת זכוּיוֹתיו:

הוּא לא גילגל כּדרך שהיה נהוּג על הרוֹב אצלנוּ, דעוֹת וציטאטוֹת (לעתים משוּבּשוֹת וּמסוּרסוֹת), אלא הלך תמיד אל “החוֹמר הראשוֹן” להעמיד את הדברים על בּוּרים.

גם בּשנוֹת־מסה קשוֹת לאנשי־הרוּח, נשתמרה בוֹ עד להפליא האמוּנה התמה בערכי הרוּח, אמוּנה שבּלעדיה לא יעשׂה גדוֹלוֹת שוּם מבקר וחוֹקר הספרוּת.

הוּא איש המצפּוּן הבּיקוֹרתי, שאין לפניו לא בית־מדרש ולא יחוּס־אבוֹת, לא תקיף ולא נחשל, אלא תמיד “גוּפוֹ של דבר”, היצירה כמוֹת שהיא; ועל כּן גם אמיתוֹתיו וגם שגגוֹתיו שלוֹ הן; גם השפּעוֹת שדבקוּ בו הפכוּ שלוֹ, מתוֹך הזדהוּת שבּנפש.

הוּא נחן בּאצילוּת־רוּח, שעם כּל שמירתה על נקוּדת הכּבוֹד אינה יוֹדעת לא פּרישוּת ולא התנשׂאוּת. מכּאן נכוֹנוּתוֹ המפליאה של לחוֹבר לתת צוארוֹ בּכל עוֹל עבוֹדה, שיש בּה כדי תיקוּן איזה פגם בּחיי הספר והסוֹפר העברי; נכוֹנוּת ליטוֹל מעתים קבוּעוֹת לתוֹרה לשם התעסקוּת בּצרכי ציבּוּר אנשי־העט.

הוּא חבר טוֹב, חבר תרתי משמע. סגוּלה זוֹ היא היא הנוֹתנת לוֹ את היכוֹלת לעמוֹד שנים רבּוֹת בּידידוּת שאינה תלוּיה בדבר עם אחים בּרוּח. חברת סוֹפר תלמיד־חכם כּמוֹהוּ רוֹב בּרכה בה.

חברתוֹ דרוּשה לנוּ, העוֹשׂים בּספרוּת, עוֹד שנים רבּוֹת, רבּוֹת.

עוֹד הדרך רב, עוֹד רבה המלחמה.

---

פ. לחובר ז"ל

מאת

אשר ברש

(דברים על ארוֹנוֹ ליד בּית בּיאליק)

ליד הבּית הזה תוּרגש בּיוֹתר המכּה המשוּלשת אשר הוּכּינוּ בהסתלקוּתך בּלא עת: לא סיימת את סדר חייו של המשוֹרר הגדוֹל, אבוּקת הדוֹר, אין מי שימלא מקוֹמך כּיוֹשב ראש ועדת הספריה של “בּית בּיאליק” שכּה הרבּה אצלת עליה מרוּחך העשירה, ונפקד מקוֹמך בּ“מוֹסד בּיאליק”, שרבּוֹת עמלת בּיסוּדוֹ, בּהתוית תכניתוֹ וּבפעוּלוֹתיו מיוֹם היוסדוֹ ועד עתה.

אלה היוּ בשנוֹתיך האחרוֹנוֹת התחוּם המשוּלש, בּוֹ התהלכה רוּחך בּכוֹבד ראש, בּמסירוּת, בּנאמנוּת, כּאשר היית מטבע בּרייתך, כּאשר לא יכוֹלת אחרת. בּאישיוּת בּיאליק וּביצירתוֹ לכל גוֹניהן ראית את גילוּי הרוּח הגבוֹהה והמוּשלמת של עמנוּ בדוֹר האחרוֹן, ועל כּן כּה חרדת על כּל תג ותג שבּדמוּתוֹ ושקדת לגלוֹת כּל קמט וכל זיו שבּה, כּדי לציירה בּשלימוּת. לא זכינוּ ולא זכית, בּשל מחלה וּפיזוּר כּוֹחוֹת לכַלֵל את התמוּנה כפי שראה אוֹתה לבּך.

בּ“בית בּיאליק” היית המסייע הראשי בהנחת יסוֹד רחב וחזק למוּסיאוֹן ולספריה, בּידיעוֹתיך הרחבוֹת, בּהבחנתך הבּיקוֹרתית, בּחרדתך לאבני־הפּינה של תרבּוּתנוּ עזרת לכנוּס אוֹצר יקר־ערך המשמש לברכה תלמידי חכמים וסוֹפרים שבּעירנוּ. עוֹד הרבּה יש לעשׂוֹת – והפּוֹעל הראשי איננוּ.

ואחרוֹן אחרוֹן: בּ“מוֹסד” בּיאליק, שהיית הרוּח החיה באוֹפניו, מן המכונים העיקריים בּמשך שנוֹת קיוּמוֹ, לא רק תוֹכן תוֹכניוֹת ועוֹרך היית בּוֹ, אלא יוֹעץ־פּלא תמידי, משתתף בּכל פּעוּלה, חרד לקיוּמוֹ ולשׂגשׂוּגוֹ ורב את ריבוֹ בפנים וּבחוּץ.

אזכּרה את עשׂרוֹת נסיעוֹתינוּ יחד לירוּשלים וּמירוּשלים בּעניני הקוראטוֹריוֹן של “מוֹסד בּיאליק” ודברי דאגתך בּדרך לכבוֹד המוֹסד ולחיזוּקוֹ. רק מעטים ידעוּ כמה נתיסרת בּחשאי על שהצטרכת לקבּל חלק מפּרנסתך מן המוֹסד הזה, אף כּי שֵרַתָּ אוֹתוֹ ברוֹב עבוֹדה קשה, הרבּה יוֹתר ממה שהוּרשית לפי זמנך וּבריאוּתך. אילוּ נצטרפוּ השעוֹת והימים שנתת בּנסיעוֹת וּבישיבוֹת, היוּ עוֹלים לחשבּוֹן גדוֹל מאד, והרבּה נשאר ”מוֹסד בּיאליק" חייב לך.

בּעבוֹדתך וּבשקידתך ללא גבוּל עלית, עמלך העלך בּלי הרף. פּיך לא פסק מגירסא אף יוֹם אחד, גם בּחוֹלייך לא זז הספר מידך. מוֹצאך היה הרנ"ק, רבּוֹתיך וחבריך היוּ פרישמן, בּיאליק וּברדיצ’בסקי. את נשמת האוּמה חיפּשׂת אגב חיפּוּשׂ האמת, וגם מחוּקי היוֹפי לא התעלמת. מלאכתך היתה הבּחינה והשקילה, כּליך – אַמת־המידה והמאזנים.

לא אספּר מה פעלת למען אגוּדת הסוֹפרים, צרכיה וכבוֹדה. על אלה יספּר חבר אחר, בּא־כוֹחה של אגוּדתנוּ.

נוֹצרת לישב בּשלוָה באָהלה של תוֹרה, אך לא הניחוּ לך לשבת בּשלוָה. קריעוֹת קרעוּ ממנוּחתך. לעתים תכוּפוֹת מדי הוּצאת מן האוֹהל אל שוּק העשׂיה, לעשׂוֹת אזנים לספרוּתנוּ. דאגוֹת הכּלל והפּרט הדריכוּך מנוּחה.

נעמת לנוּ מאד, פישל, בּנוֹעם הליכוֹתיך, בּיפי נימוּסיך, בּעבוֹדתך לשמה, בּרגש־הכּבוֹד שלך ללא ויתוּר, בּמאזני־צדק שבּידך, בּחרדתך לאמת וליוֹשר המשפּט. גם רוגזך על דברי תוֹרה היה לנוּ תוֹרה.

חבל שאת המסָכוֹת הגדוֹלוֹת בּהן עמדת שנים ועליהן נתת את נפשך: “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה”, “בּיאליק, חייו ויצירוֹתיו” ו“משנת הזוֹהר” לא הבאת לידי גמר. אם זה גוֹרלם של אנשים נבחרים, להניח מלאכתם בּלא סיוּם – איש נבחר היית, אך לנוּ קשה לכבוֹש את הצער, לעצוֹר בּדמעה.

ר' שמעוֹן בּן אלעזר אוֹמר: העוֹמד על המת בּשעת יציאת נשמה חייב לקרוֹע. הא למה זה דוֹמה – לספר תוֹרה שנשׂרפה. אם אדם סתם שמת נמשל לספר־תורה שנשׂרף, אתה שגללת כּל ימיך את ספרינוּ הטוֹבים ישר והפוּך על אחת כּמה וכמה. עמדתי בשעת שׂריפתך וקשה לי להבליג על הכּאב.

תש"ז

---

סוף דבר ל"ביאליק – חייו ויצירותיו" מאת פ. לחובר

מאת

אשר ברש

עד כּאן כּתב־היד שהניח פ. לחוֹבר ז"ל מספרוֹ “ביאַליק – חייו ויצירוֹתיו” ושיצא בחייו בשני כרכים.

על פּי התכנית צריך היה הספר להסתיים בכרך שלישי גדוֹל, אוֹ גם יוֹתר מזה, עם נספּחים בּסוֹף, כּדוּגמת הכּרך הראשוֹן והשני (בּתחילה חשב על שני כרכים גדוֹלים בּלבד, אלא שבּהמשך הכּתיבה נתרחבה המסגרת).

בּשנים האחרוֹנוֹת סבל ממחלה אנוּשה, וּבימים שבּין התקפה להתקפה היה עוֹסק, לפי עצת הרוֹפא, רק שעוֹת מעטוֹת בּיוֹם בּעבוֹדה ספרוּתית, בּעיקר בּשלוֹשה דברים: “בּמשנת הזוֹהר”, בּעריכה הסגנוֹנית של האנציקלוֹפּדיה המקראית ואחרוֹֹן אחרוֹן – בּהוֹספת פּרקים לספרוֹ הגדוֹל

על המשוֹרר הנערץ עליו ח. נ. בּיאליק ז"ל.

לפי עדוּת עצמוֹ בהקדמה לנוֹסח הראשוֹן, שיצא בהוֹצאת “דביר” בּשנת תרצ"ז, רוּקם הספר בּסתר חדרוֹ ונוֹלד בּלבּו מתוֹך הכרח נפשי ומתוֹך צוֹרך לבאר – קוֹדם כּל לעצמוֹ – כּמה נקוּדוֹת וכמה קשרים וגשרים בּמסלוּל היצירה של ח. נ. בּיאליק.

עוֹד בּחיי המשוֹרר, כּשהגיע ל. בּספרוֹ “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה” אל פרשת בּיאליק, מצא את הפּרשה הזאת, הגדוֹלה ביוֹתר בּפרק השירה של תקוּפת התחיה – סתוּמה לפנינוּ בכמה וכמה ענינים. והתחיל בּחקירה ודרישה על חייו של המשוֹרר, שבּהם בּיקש למצוֹא את הפּתח ואת המבוֹא לחדרי היצירה שלו, אוּלם לעצם הכּתיבה הגיע רק אחרי הסתלקוּתוֹ של המשוֹרר.

הכּרך הראשוֹן בּנוּסחוֹ הראשוֹן הנ“ל כּלל מ”ח פּרקים שתשעה מהם נדפּסוּ בחוֹברת האֵבל של הירחוֹן “מאזנים (תרצ"ד) ואלה נתפּרסמוּ אחר כּך (בּשינוּיים) בּתוֹספת ששה־עשׂר פּרקים אחרים, בּהמשכים בּעתוֹן “דבר” (תרצ"ה). משוּם מה נפסקה הדפסת הפּרקים בּ”דבר" עד שהספר יצא, כאמוּר, בּאביב תרצ"ז בּהוֹצאת “דביר”.

בּשנת תש“ד (עשׂר שנים למוֹת המשוֹרר) יצא הכּרך הראשוֹן של הספר, מוּרחב וּמתוּקן, בּהוֹצאת מוֹסד בּיאליק ע”י “דביר”. וּבאוֹתה שנה יצא גם הכּרך השני, שבּו הגיע המחבּר עד סוֹף פּרק קי“ח, המטפּל בּשיר “על כּף ים־מות זה” שנכתב בּקיץ תרס”ו. וּבעזבוֹנוֹ נמצאוּ הפּרקים קי“ט–קמ”א, המגיעים עד ראשית תרס“ט והשירים “הם מתנערים מעפר” ו”היה כי יארכוּ הימים", הפּרקים הכּלוּלים בּספר זה.

כ“ג הפּרקים נכתבוּ אפוֹא במשך שלוֹש שנים, בּערך, אלה שנוֹת התגבּרוּת מחלתוֹ, ואת הפּרק האחרוֹן כּתב, כּפי הנראה, כּמה חדשים לפני מוֹתוֹ, שכּן דיבּר עמי פעמים אחדוֹת על כ”ג פּרקים חדשים שהוֹסיף על הספר.

בּיוֹם ו‘, א’ בּאדר בּצהרים, בּיקרתי בביתוֹ, והוּא סיפּר לי על עבוֹדתוֹ המתנהלת בּכבדוּת, וּבעיקר על ספר בּיאליק; הוּא התפּלל על אריכוּת ימים עד שיספּיק לסיים את המלאכה הזאת, שבּה ראה את גוּלת הכּוֹתרת של עבוֹדתוֹ בתקוּפת חייו האחרוֹנה; וּביוֹם השני ד' בּאדר בּשעה 9 בּערב יצאה נשמתוֹ.

כ"ג הפּרקים שבּספר זה נמצאוּ בכתב־ידוֹ בתיק מיוּחד ועל סדרם, בּדרך כּלל היוּ מוּכנים לדפוּס, אלא שעדיין חסרוּ בהם כּמה מילוּאים של ציטאטוֹת ותאריכים, וגם הסגנוֹן בּכמה מקוֹמוֹת היה טעוּן עוֹד שיפּוּר. ביחוד הוּרגש חסרוֹנן של הציטאטוֹת, שהיוּ מסוּמנוֹת בּמספּרים, אבל בּרוּבּן לא צוּין המקוֹר, אוֹ שנשאר מקוֹם פּנוּי לתאריכים ולמראי־מקוֹמוֹת, שצריך היה למלאוֹתם אוֹ לבדקם מחדש. גם בּמוּבאים בּתוֹך הטקסט נמצאוּ פה ושם פּרצוֹת אוֹ חיסוּרים, והיה צוֹרך להשווֹתם עם המקוֹרוֹת.

לפי בקשת מוֹסד בּיאליק קיבּלתי עלי את העבוֹדה הזאת, שעשׂיתיה ברוֹב זהירוּת וּמתוֹך רגש כּבוֹד וחיבּה למחבּר, שהיינוּ קרוֹבים זה לזה כל השנים האחרוֹנוֹת. וּביוֹתר למן הזמן, כּשש שנים, שהיינוּ שוּתפים כּבאי־כוֹחה של אגוּדת הסוֹפרים העברים בּקוראטוֹריוֹן של מוֹסד בּיאליק.

יהי עמלי המעט הזה אוֹת־ידידוּת לגבּי רוּחוֹ של חברי וידידי, הסוֹפר נקי־הדעת, המבקר הישר והמעמיק, ירוּחם פישל לחוֹבר ז"ל.

הוּא לא זכה לסיים את המסכת הגדוֹלה הזאת, שהשקיע בּה כל כּך הרבּה אהבה וידיעה ויכוֹלת־בּנין. אין זה ספר בּיאוֹגראפי רגיל, המסתפּק בּפיתוּח נוֹשׂא התוֹלדה בלבד. הוּא יוֹתר מזה, הוּא ספר־מחקר למוֹפת בחייה וביצירתה, לחדרי־חדריהם של האישיוּת היוֹצרת המרכּזית בּשירתנוּ החדשה.

על פּי ענפיו, ההסבּרים וההיקשים הרבּים, מבּית וּמחוּץ, מקרוֹב וּמרחוֹק, הוּא ספר־השׂכּלה רחב, המקיף את יצירת הדוֹרוֹת, ושׂכר רב בּוֹ לקוֹראיו וללוֹמדיו.

הנה המסד והכּתלים של הבּנין הגדוֹל שאינוֹ חסר אלא את הטפחוֹת. מי יתן ונמצא לוֹ למוֹסד בּיאליק, שהשקיע מאמצים ומסירוּת רבּים בּהוֹצאת הספר, האיש הראוּי להשלים את החסר ולהביא את החיבּוּר כּוּלוֹ לידי גמר טוֹב בּרוּחוֹ של המחבּר כּדי לדוֹבב שׂפתוֹתיו בּקבר.

תש"ח

---

משהו אחרי מותו של טשרניחובסקי

מאת

אשר ברש

…בּימי יוֹבל השישים נסעתי עמוֹ לרחוֹבוֹת, בּית־העם היה מלא מפּה לפה קהל שבּא לקבּל את פּני המשוֹרר האהוּב. דּיבּרתי כשעה אל מאוֹת הראשים הנטוּיים אל הבּמה. אך כּל השעה ראיתי רק אוֹתו, היוֹשב ממוּלי בשוּרה הראשוֹנה, לבוּש שחוֹרים וענק לבן לצוארוֹ, נרגש וחיור מסער מחיאוֹת־הכּפּים, והוּא מלטף בּלי הרף את צרוֹר־הפּרחים הגדוֹל שבּחיקוֹ.

איני זוֹכר מה דיבּרתי עליו. אך זאת אזכּוֹר: כּכַלוֹתי לדבּר ניגש אלי, לחץ את ידי ולחש על אזני:

– יפה עשׂית שדיבּרת גם על שירי האחרוֹנים. כּל מבקרינוּ ונוֹאמינוּ זוֹכרים רק מה שקראוּ עד לפני עשׂרים שנה. יבוּשׂם להם!

אחר כּך הוּבאנוּ לבית אחד. שם ישבנוּ עד אחרי חצוֹת בּחבוּרת נלהבים. הוּא הריק על הכּיבּוּד הקל עשׂרוֹת בּדיחוֹת ואניקדוֹטוֹת בּעברית וּבגרמנית וּברוּסית, בּעיקר בּרוּסית. גם צחק להלצוֹת שסיפּרוּ אחרים, מעוֹדָדים על ידוֹ. אף לא מלה אחת על ספרוּת ועל שירה.

אבל לאחר שעה, בּחדר המלוֹן הקטן, דיבּר בּאזני הרבּה על שירה. על המשוֹררים העברים, הצרפתים, האשכּנזים והרוּסים, והעיר רמזי־הערוֹת נוֹקבים עד היסוֹד. דיקלם דפים שלמים מתוך ה“סיד” של קוֹרניי, מתוֹך “ריינקה שוּעל” וּמ“ייבגני אוֹניגין”, וּמחצית “שירת איגור” ושירים ליריים. תמיד מתוֹך הטעמה של הצוּרוֹת הארכאיוֹת. בּשיר האחרוֹן תוֹארוּ הכּוֹכבים. פּתאוֹם קרע את החלוֹן, משכני אליו ונתן לי שיעוּר רב־ענין בּמפּת־השמים הדלוּקה. כּשנתעייף מדיבּוּר התחיל לעשׂוֹת את “מנת ההתעמלוּת שקוֹדם השינה” מתוֹך גמישוּת של תלמיד. וכבר בּלבוּש־השינה ניגש וּמדד את האצבּעוֹת שלוֹ ושלי, אם הן חוֹבקוֹת את הפּרק מעל לכף־היד. האצבּעוֹת קצרוֹת – סימן שלא נוֹלדת להיוֹת מנגן. גם תנוּך־האוֹזן הגדוֹל סימן לפגם מוּזיקלי. ועוֹד כּמה מדידוֹת גוּף – תערוֹבת של מדע אנטוֹמי (הרוֹפא!) עם אמוּנוֹת טפלוֹת. לסוֹף, על דוֹפן מיטתוֹ, פּנה אלי, השוֹכב כּבר תחת הסדין:

– נוּ, אתה ישן יפה? אני, כּשאני נוֹפל על המיטה, מיד אני נרדם וישן כּאלוֹן בּחוֹרף.

אני לא היטבתי לישוֹן בּמיטה הזרה ואחרי הערוּת הממוּשכה. ואוּלם עד אוֹר הבּוֹקר שמעתי את זמר נשימתוֹ הבּריאה, הריתמית. הוּא ישן שנת ישרים. אלהים עשׂה אוֹתוֹ ישר ושלם.

חזק היה מכּוּלנוּ, בּין ער בּין ישן.

תמתק לוֹ שנת־הנצח!

---

יהודה קרני – פייטן ציוני

מאת

אשר ברש

עדת הסוֹפרים העברים סבלה בשנתיים האחרונות אבידוֹת כּבדוֹת, למעלה מן השיעוּר הטבעי. רבּים נסתלקוּ לפני הגאוּלה ואחדים עם הגאוּלה. הראשוֹנים, שלא זכוּ לראוֹת בּעיניהם, בּוַדאי חבלי המשיח הקשים חבּלוּ בהם, והאחרוֹנים, שזכוּ, אפשר שראוּ יוֹתר מן האחרים את האוֹר הגדוֹל, האוֹר שנגה פתאוֹם, ולא עצרוּ כוֹח לעמוד בּוֹ.

הסתלקוּתוֹ של יהוּדה קרני היא אבידה גדוֹלה וּמכאיבה לספרוּת העברית ולמדינת ישׂראל.

הוּא היה המשוֹרר של חיבּת ציוֹן, שנתגלגלה והיתה לציוֹנוּת מדינית, בּוֹנה וכּוֹבשת, לוֹחמת וכּוֹבשת, והוּא היה עמה בכל גילגוּליה המכריעים. עם עלוֹתוֹ לארץ היתה חיבּת־ציוֹן שלוֹ לאהבת־ציוֹן. ייתכן לוֹמר עליו: הוּא בא, ראה ואהב. והוּא היה מוֹניסט בּאהבתוֹ. בּעצם היתה לוֹ כל ימיו רק אהבה אמיתית אחת – אהבת־ציוֹן. גם “שעריו” הראשוֹנים שהקים בּחוּץ־לארץ היוּ פּתחים לציוֹן, גם ה“טרקלינים” וה“אוּלמים” והגברת הנאהבת שלוֹ (שהזכירה קצת את “הגברת יפת־התוֹאר” של אלכּסנדר בּלוֹק), ששר אליהם בּנוֹסח שלו, נוּסח פּייטני, בּהיוֹתוֹ עוֹבד ציוֹני במשׂרד, בּעיתוֹן וּבנסיעוֹת לקוֹנגרסים, לא היוּ אלא התקדשוּת לציוֹן המאוֹרשׂת לוֹ מילדוּתוֹ. רק אדם שיש לוֹ אהבה גדוֹלה אחת יכוֹל לשעבּד לה את כּל מה שלוֹ וּבוֹ.

אך אהבתוֹ של קרני האחת והיחידה היתה רבּת צוּרוֹת וגוָנים; אהבה לנוֹף הארצישׂראלי, הירוֹק והשחוּן כּאחד, אהבה למסוֹרתה הקדוּמה של הארץ, זוֹ הגנוּזה בספרים וגלוּמה במראוֹת, וזוֹ המתהלכת בּחיים בּדמוּת בּני־אדם, אהבה לכל נבט של הישוּב החדש בּכפר וּבעיר, אהבה לקריה הצוֹמחת פּלאים, שראה אוֹתה בראשיתה וגדל עמה, עד כּי גדלה מאד.

אוּלם שאיפתוֹ היתה תמיד אל הפּיסגה. הוּא לא הסתפּק בּשגוּר, בּמקוּבּל, גם בּביטוּי, בּלשוֹן, בּמשקל ובחרוּז, בּיקש את המיוחד, את המטבּע הכּבד, הקשה, הנוֹתן צליל. הייתי אוֹמר, שהיה מרקע תמיד את עצמו ואת ניבוֹ. ואמנם היה משהוּ מרוּקע וקשה במליו וּבחרוּזיו. גם הפּאתוֹס שלוֹ היה כמוֹ מרוּקע על הסדן. וראש הפּסגה של כּיסוּפיו היתה ירוּשלים, ירוּשלים של מטה וירוּשלים של מעלה, שצייר וזימר את שתיהן בּדיבּוּר אחד.

מיד עם בּוֹאוֹ לארץ עשׂה חתך בּין שירתוֹ בּחוּץ־לארץ לבין שירתוֹ בארץ. מיד עמד על הסוֹד, שאין השירה קשוּרה דוקא באביזרים שיריים מתנחלים ונמסרים מדוֹר אחד למשנהוּ. אפשר ליטוֹל מגנזים עתיקים ואפשר לצקת מטבּעוֹת חדשים. הוּא גם התיק עצמוֹ מן הליריקה המוּפשטת ושלח ידוֹ בממש, בּעצם. נתבהק לוֹ כּי השירה גנוּזה בכל ממש, בּכל עצם יוֹמיוֹמי, צוֹמח ודוֹמם, והיוֹדע לכוון את רגע־הרצוֹן ואת מקוֹם־הפּגיעה יעלה את הניצוֹץ מן הגוֹלם ויבהיק עליו אוֹר־יקרוֹת. כּמה גלמים כּאלה החיה קרני בשירתוֹ! כּמה מרוּבּים אצלוֹ שמוֹת־העצם והפּעלים מן הבּנינים הכּבדים!

בּשנת תרפ“ב, סמוּך לעלייתוֹ לארץ, התחלנוּ, יעקב רבּינוֹביץ ע”ה ואני, להוֹציא את חוֹברוֹת “הדים”. בּשביל החוֹברת הראשוֹנה נתן לנוּ קרני רשימה בשם “אמנים בּמוֹלדת”, וּבשביל החוֹברת השניה את השיר הידוּע “עם כּל אבן מתגוֹללת שׂימוּני בפרצה”, וגם רשימה בשם “העם הזמר”.

בּרשימה הראשוֹנה דיבּר קרני בעיקר על אמני הבּימה ותפקידם בּמוֹלדת. הוּא תבע מהם אמנוּת מקוֹרית, אמנוּת עברית בּנוֹשׂא וּבביצוּע. כּי מה יוֹסיפוּ אלה ליצירה העברית, אם גם יגיעוּ במחזוֹת זרים לשׂיא האמנים של אירוֹפּה? והוּא קיים בּעצמוֹ מה שתבע מאחרים. בּמשך שנים רבּוֹת שקד בּועדה עירוֹנית על שמירת צביוֹנה העברי של העיר, בּימוֹת חוֹלה וּבימוֹת שבּתה וחגיה, הישנים והחדשים. עזוֹת ותחנוּנים תבע, אף השׂיג מעט ממה שתבע. דעתוֹ היתה: קב שלנוּ ולא תשעה קבּין של אחרים. רק מן הקב האחד תצמח אמנוּתנוּ המקוֹרית, וּממילא האמיתית.

בּרשימתוֹ השניה “העם הזמר” תיאר את התרשמוּתוֹ העמוּקה מן הטבע הזמרתי של העם הערבי היוֹשב בּארץ. הוּא ראה והאזין ונוֹכח לדעת, כּי העם הזה לשׂדרוֹתיו: ה“חזן” בּמרוֹם המסגד והרוֹכב על החמוֹר ועל הגמל, הנערה הנוֹשׂאת משׂאה על ראשה, הפּוֹחח המתגוֹלל בּאשפּה, מצחצח הנעליים והמכריז על רכוּלתוֹ – פּיהם אינוֹ פּוֹסק מלסלסל בּזמירוֹת. וקרני רוֹצה שנלמד תכוּנה זוֹ מהם, שגם אנוּ נהיה ל“עם זמר”, שאנוּ נזמר את הארץ והארץ תזמר מתוֹכנוּ.

בּוֹדד היה במוֹעדיו, אף כּי שקד תמיד על תיקוּן הציבּוּר. והיה מחזיק בּידוֹ שתי מידוֹת: של בּדיקה ושל ליהוּב. בּאחת בּדק תמיד אם אנוּ עברים כּל־צרכנוּ בבית וּברחוֹב, בּחנוּכּת בּית וּבחג שבּרחוֹב, בּדק וייסר, תבע ונזף, שידל והתחנן; וּבשניה ליבּה בנוּ תמיד את התכוּנוֹת הטוֹבוֹת המקוֹריוֹת, את הטוֹהר והיוֹשר, את האמת ואת הטעם הטוֹב.

עם התגשמוּת הציוֹנוּת הלך מעמנוּ הפּייטן הציוֹני. אוּלי המשוֹרר הציוֹני האחרוֹן מלפני מתן המדינה. הציוֹנוּת היתה בּשביל קרני לא מה שהיתה בשביל רוֹב הציוֹנים: תקוה ולא־תקוה, אמוּנה ולא־אמוּנה, רצוֹן ולא רצוֹן, מעשׂה ולא־מעשה. היא היתה בשבילוֹ הכּוֹל, הראשית והאחרית. היא היתה לוֹ פּסגה של חלוֹם, של משׂא־נפש, של פּיוּט.

חבל על הפּייטן הציוֹני הגדוֹל שנסתלק בּלא עתוֹ, ונחמה לנוּ שזכינוּ לפייטן ציוֹני חזק, נאמן, ואמיתי כיהוּדה קרני.

זכרוֹ בודאי יהיה ברוּך.

תש"ט

---

משורר מופלא (על י. צ. רימון)

מאת

אשר ברש

(ליובל הששים של יוסף צבי רמוֹן)

בּצאת לפני שנים אחדוֹת ספר שיריו של י. צ. רמוֹן צרפוּ אליו יעקב רבּינוֹביץ וא. קריב מאמרים יפים: קריב קרא למאמרוֹ “האחד המוּפלא”. ויפה קרא קריב למשוֹרר. הוּא אחד ויחיד בּמינוֹ בדוֹר הזה, בּסוּג השירה שלוֹ וּבאישיוּתוֹ השירית. וּמוּפלא בעברית – פּירוּשוֹ שוֹנה, וגם שיש בּוֹ משהוֹ מן הפּלא. כּי שירתוֹ של רמוֹן היא מיסוֹד ההפלאה.

כּל מה שהוּא רואה, יוֹתר נכוֹן – כּל מה שהוּא חוֹזה, הוא ממין הפּלא. כּלומר, את חויוֹת העוֹלם והחיים שלוֹ מלוה תמיד צל הפּלא. והוּא חוֹסה בצל הזה. גם קשי ההויה, גם היסוּרים, גם הנפתוּלים – על אחת כּמה וכמה החלוֹם והחזוֹן –כּוּלם שרוּיים בּצל הפּלא. וידוּע כּי ההפלאה הוּא אחד מעיקרי השירה.

בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹא רמוֹן לארץ ישׂראל – הוּא כבר שנים רבּוֹת בּארץ – בּעוֹדנוּ צעיר, קירבוּ אוֹתוֹ שני סוֹפרים חשוּבים, שניהם בּעוֹלם האמת: אלכּסנדר זיסקינד רבּינוֹביץ ויוֹסף חיים בּרנר. אז"ר, שהיה כוּלוֹ מעוֹרה במסוֹרת, בּהוי הדתי, בּוַדאי נמשך אל רמוֹן מפּני היסוֹד הזה. היסוֹד המסוֹרתי־הדתי שבּרמוֹן קסַם לוֹ, לסוֹפר הנלבּב והעממי ההוּא.

בּרנר נמשך ליסוֹד האחר שבּרמוֹן, לפי תכוּנתוֹ הוּא, יסוֹד היסוּרים. עוֹד בּשנים הראשוֹנוֹת לשירתוֹ נתגלה רמוֹן כּמשוֹרר היסוּרים. יסוּרי האדם בּאשר הוּא אדם, יסוּרי היהוּדי, יסוּרי החוֹשב ויסוּרי המרגיש. וּברנר אהב את בּעלי היסוּרים. הוּא בעצם היה מן הסוֹפרים, הרוֹאים את עיקר כּוֹחה של השירה במה שהיא נוֹתנת בּיטוּי ליסוּרי האדם. לצערנוּ, היסוֹד הזה, יסוֹד היסוּרים, נתרבּה וגדל בּשירתוֹ של רמוֹן. הוּא נעשׂה בעל היסוּרים הגדוֹלים בּשירתנוּ. אבל הוּא הציל את נפשוֹ ואת חייו – וּכשאנוּ מדבּרים על חייו של משוֹרר, הכּוָנה היא לחיים הפנימיים. חז"ל מנוּ בין אלה שאין חייהם נקראים חיים, את האיש שיסוּריו שוֹלטים בּגוּפוֹ. אבל אנוּ רוֹאים איך רוּח חזקה וּגבוֹהה, חצוּבה מספירה גבוֹהה, יכוֹלה להפוֹך גם את מקוֹר היסוּרים הגדוֹלים בּיוֹתר למקוֹר של יצירה. כּי גם היסוּרים נהפּכים בּכוֹח היוֹצר לפלא, לפלא של חוָיה, ועוֹד יוֹתר, לפלא של שירה.

הייתי מוֹסיף על שני היסוֹדוֹת האלה שבּשירת רמוֹן, היסוֹד הדתי ויסוֹד היסוּרים, יסוֹד שלישי – הוּא יסוֹד השכּרוֹן. יש בּנפשוֹ של רמוֹן, וכן בּשירתוֹ, אוֹתוֹ רוּח השכּרוֹן, הנוֹסך את החמימוּת, את הקסם, את החלוֹם, את דוֹק ההזיה, שהם כּל־כּך חשוּבים בּשירה. מצאתי בין השירים הראשוֹנים שבּקוֹבץ “כּתרים” שיר קטן בּשם “תפילה”, וּבוֹ שוּרה, שהיא מבטאה לדעתי, את עיקר עוֹלמוֹ הנפשי של רמוֹן:

“חֵלֶף חַיִּים וְאָשְׁרָם שִׁירָה תַּנְחִלֵנִי”.

מי שיכוֹל להגיע להכּרה כזאת, לרצוֹן כּזה, לשאיפה כזאת, מי שיש לוֹ הכּוֹח הנפשי לזרוֹק את החיים ואת האוֹשר וּלבקש לוֹ רק את התמוּרה האחת הזאת, את השירה, מי שמעמיד את כּל הוָיתוֹ על הנחלה היחידה הזאת, על נחלת השירה – הרי הוּא משוֹרר שלם, מפּני שהשירה ממלאה את כּל עוֹלמוֹ, עד אפס מקוֹם לדברים אחרים.

גם לזה דרוּש שכּרוֹן. בּלי היכוֹלת הזאת להשתכּר ממציאוּת מוּפשטת, כּמוֹ השירה – אין אדם יכוֹל להגיע לתשוּקה כזוֹ. יש אצלוֹ שוּרה של שירים קטנים על הארץ. וגם בּהם אנוּ מוֹצאים, מלבד היסוֹדוֹת הדתיים, מלבד ההזדהוּת עם יסוּרי הארץ עצמה – צריך לזכּוֹר מה היתה הארץ בּשנים ההן, לפני כארבּעים שנה – את יסוֹד השכּרון הזה. הוּא משתכּר מכּל מראוֹת הארץ, בּלי הבדל. זה מראה על רוֹחב הנשמה, על התפיסה הנפשית של המשוֹרר: השרוֹן, גאוּת הים, שׂפת הכּנרת, סלעי הארץ, קברוֹת הקדוֹשים, עדרי צאן, בּדרכים, הלבנוֹן בּשלגוֹ וּבאשוֹ – כּוּלם נוֹסכים עליו במידה שוָה את הפּלא ואת האמוּנה ואת השכּרוֹן.

ידוּע לכל מי שקרא את שיריו של רמוֹן, אם מעט ואם הרבּה קרא, שרמוֹן אוֹהב מאד להשתמש בּפוֹעל “חזה” וּבשמוֹת “חזוֹן”, “חזיון”, לפעמים “חזיוֹן אל”. המלה הזאת אינה מרפּה ממנוּ. מסוּפּקני אם יש אחד מעשׂרה שירים, שאין בּהם המלה הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ בּצוּרה אחרת. כּדאי להתעכּב קצת על חזוֹנוֹ של רמוֹן. לא אעמוֹד על כּל צדדיו. הוּא אצלוֹ בּיטוּי עשיר מאד. הוּא מייחס את החזוֹן לכל מיני גילוּיים: גילוּיי אדם, גילוּיי טבע, גילוּיי אוּמה, גילוּיי גאוּלה. הייתי רוֹצה לוֹמר מלים אחדוֹת על האוֹפי של חזוֹנוֹ. החזוֹן שלוֹ, אוּלי בהבדל ממשוֹררים אחרים – ויש לנוּ משוֹררים גדוֹלים בּעלי חזוֹנוֹת גדוֹלים – עיקר אוֹפיוֹ בזה, שהוּא חזוֹן שקט. חזוֹן בּיישני, גם בּהיוֹתוֹ כוֹלל וחוֹבק־עוֹלם הוּא אישי וצנוּע מאד. וּכשם שיש חבלים־עבוֹתים, מוֹשכי משׂאוֹת גדוֹלים, ספינוֹת אדירוֹת, והם עבים, מפּני שהם צריכים להיוֹת בּעלי חוֹזק גדוֹל – יש לפעמים חבל דק מאֹד, שאינוֹ עוֹשׂה רוֹשם של חוֹזק רב, אך מכּיון שהוּא עשׂוּי משי אמיתי, גם חוֹזקוֹ גדוֹל, הרבּה יוֹתר גדוֹל ממראהוּ. כּך יש גם שירים כּאלה. והייתי מכנה את שירוֹ של רמוֹן, את שירוֹ המוּבחר, המזוּקק – פּתיל משי טהוֹר.

אני מאַחל לוֹ, לרמוֹן, שעוֹד שנים רבּוֹת, אחרי הששים, יוֹסיף לשזוֹר את פּתיל המשי הזה, שהוּא כּל־כּך־דק, כּל־כּך עדין, כּל־כּך יפה־צבע וכל־כך חזק. חזק והתחזק!

תש"ט

---

זכרונותיו של ד"ר ויצמן

מאת

אשר ברש

זכרוֹנותיו של אדם גדוֹל וּמפוּרסם, אם בּעולם המדיניוּת ואם בּעוֹלם היצירה הרוּחנית, מעוֹררים תמיד ענין בּקהל. מבקשים למצוֹא בהם פּשר למניעים החיצוֹניים והפּנימיים, שעשׂוּ, אוֹ שסייעוּ לעשׂוֹת, את האישיוּת למה שהיא; מבקשים למצוֹא בהם אישוּר, אוֹ להפך, סתירה, לכמה מוּשׂגים שנוֹצרוּ ביחיד אוֹ בציבּוּר, אשר ליווּ מרצוֹנם אוֹ בעל־כּוֹרחם את מפעל חייה, להכּיר את תכוּנוֹתיה ואת הכּוֹחוֹת שבהם התנגשה בדרכּה, כוחות שסייעוּ, מתוֹך חיוּב אוֹ שלילה, להתגלוּתה ולעלייתה.

זכרוֹנוֹתיו של אמן הם בּדרך כּלל רפלכּסים פּיוּטיים, אישיים בּיוֹתר, כּאוֹרוֹת חוֹזרים, הגוֹששים על פּני שטח ששקע בּעבר, בּזמן ששלהבת היצירה אף היא עוֹמדת כּבר בּשקיעתה. בּדוֹמה לזה גם איש המדע, הנראה לנוּ על פּי רוֹב בּזכרוֹנוֹתיו כפוֹשט את הסבר המוּשׂכּל החמוּר שלוֹ, את האיצטלה דרבּנן, וּמתגלה כמוֹת שהוּא בחיי יוֹם יוֹם, בּלבוּש החוֹל, מניח כּביכוֹל חיי עוֹלם שלוֹ כדי לעסוֹק בּחיי השעוֹת שבּהן היה “כאחד האדם”. משוּם כּך רוֹב ספרי הזכרוֹנוֹת מקוּטעים, מדלגים מענין לענין, אישיים ולפעמים אינטימיים בּיוֹתר, ויש בּהם מקצת מיצוּרי הדמיוֹן אוֹ מיסוּרי הוידוּי.

ספרוֹ של וייצמן, שהוּא איש מדע וּמדינאי “פַּאר אכּסלאנס” כּאחד, שוֹנה מספרי זכרוֹנוֹת אחרים בּעיקר בּזה, שהוּא בנין ארדיכלי מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. עם כּל הפּרטים האוֹטוֹבּיוֹגרפיים, הן האישיים והן של הסביבה, עם כּל הדגרסיוֹת התיאוּריוֹת מכּוֹבד־ראש אוֹ מהוּמוֹר, הוּא ספר מכוּון כּוּלוֹ לתכלית הסבּרת דרכּוֹ ורצוֹנוֹ של המחבּר, הרוֹאה עצמוֹ, בּצדק, אחראי במידה מרוּבּה למפעל היסטוֹרי גדוֹל. והדרך היא דרך ארוּכּה של ניסוּיים וניצוּל הזדמנוּיוֹת, של כּשלוֹנוֹת והצלחוֹת, של חרדה ובטחוֹן. והרצוֹן – לבנות בּנין מבוּסס על יסוֹדוֹת של מציאוּת, ראציוֹנליים וּמוּסריים כּאחד. גם הפּרטים הנראים כּמקריים בּלבד משמשים לאמיתוֹ של דבר את התכלית המרכּזית – את המפעל הציוֹני.

היסוד האוֹטוֹבּיוֹגראפי, שאינוֹ מוּעט כּלל בּספר, מוּבלע בּעמוּד־האש של המפעל ההוֹלך תמיד לפניו. מבּחינה זוֹ הוֹלם את בּעל־הזכרוֹנוֹת התוֹאר המסוֹרתי “עבד ישׂראל”. גם המדע שהוּא משרתוֹ (בּיחוּד בּראשית דרכּו) מתוֹך שקידה עצוּמה, אינוֹ אלא אמצעי־עזר בּדרך אל המטרה הגבוֹהה – גאוּלת ישׂראל. וּמעניינת בּנידוֹן זה הערה דרך אגב של המחבּר. בּדברוֹ על פליכּס פרנקפוּרטר, שהוּא בעל השׂכּלה והתעניינוּת

מרוּבּוֹת־צדדים, הוּא אוֹמר על עצמוֹ, כּי חוּץ מציוֹנוּת וכימיה, אין לוֹ ענין אמיתי בשוּם מקצוֹע אחר. וכימיה – פּרוּשה כאן מקצוֹע־עזר לעבוֹדה הציוֹנית, בּעקיפין אוֹ במישרים. בּתחילה לא היה הדבר כּך, אבל לא ארכוּ הימים ונתבּרר כּי אמנם כך הוּא.

אף תיאוּרי האנשים הרבּים והשוֹנים, גדוֹלים וקטנים, שהוּא מתאר (ויש בּתוֹכם כּמה כּאראקטריסטיקוֹת מצוּינוֹת, המעידוֹת על כּוֹח ראייה ויכוֹלת עיצוּב, כּגון הנער־המשרת בּמעבּדה, ראש המשטרה הרוּסי, צבי אַבּרסוֹן ואחרים), גם האישים שלא מבּני־בּרית, מוּארים על פּי יחסם אל העניין היהוּדי והציוֹני. כּמעט כּוּלם, כּיהוּדים כנכרים, מפּשוּטי־עם ועד ראשי־עם וּמנהיגי מדינוֹת, כּוּלם משוּעבּדים אצלוֹ ל“דיבּוּק” היהוּדי־הציוֹני ונערכים בּעיקר על פּיו.

לפי מה שבּעל־הזכרוֹנוֹת גוּפוֹ מתגלה בזכרוֹנוֹתיו, הרי זוֹ אישיוּת, שעם כּל פּיזוּרה הרב בּ“קשרים” וּב“מגעים” (מלים חביבוֹת עליו) עם אנשים וארצוֹת, המבלה את רוֹב ימיה בנסיעוֹת, בּקוֹנגרסים וּבאסיפוֹת, הרי היא מכוּנסת כּוּלה בעצמה וּבאידיאה שלה, שאין להפריד בּיניהם; עם כּל הספקנוּת, ולעתים גם הרגשת החוּלשה, אי אפשר שלא תראה עצמה מרכּז ושלא תהיה רגישה לגבּי אלה שרוֹצים אוֹ שנראים כּרוֹצים לפגוֹם בּשלימוּת השיטה. ואז תבוֹא ההערכה הבּיקוֹרתית, הגלוּיה אוֹ המסוּתרת; אוּלם הבּוֹשׂם שהמעריך נטל עמוֹ מן הספירוֹת הרמוֹת של עוֹלם המדע והמדיניוּת בּתקוּפה שהיתה אידיאליסטית בּיסוֹדה, מתלוה אל הערכוֹת להמתיקן וליטוֹל את עוֹקצן. גם הנימוּס הענותני, ה“אנדרסטטמנט”, המיוּחד לסגנוֹן ההרצאה האנגלי בדוֹר שעבר, מעביר אוֹתוֹ בשלוֹם בּמקוֹמוֹת שצפוּנים בּהם מוֹקשי ההתנשׂאוּת והפּגיעה.

בּכל הפּניוֹת שהוּא פוֹנה, בּכל פּעוּלוֹתיו והערכוֹתיו, גם בּמקוֹם שהרגש והדמיוֹן שוּתפים להם, אנוּ רוֹאים את המדינאי הריאלי, את הנסיין המוּבהק, המעוּנין בּתוֹצאה יוֹתר מאשר בּאפקט. גם כּשהוּא נוֹתן ידוֹ ליצירת רוֹשם (כּגוֹן פּתיחת הפּאר של האוּניברסיטה בּאמפיתיאטרוֹן על הר־הצוֹפים בּאביב 1925, בשעה שלמעשׂה לא היתה עוֹד אוּניברסיטה), עינוֹ נטוּיה אל התוֹצאוֹת, אשר אמנם אינן מכזיבוֹת, הוֹאיל והחשבּוֹן וההצלחה עלוּ במקרה זה בקנה אחד. משוּם כּך הוּא מחנך תמיד את עצמוֹ, וּמשתדל לחנך את האחרים, בּמידת הסבלנוּת, לויתוּר לשעה לשם הישׂג מתמיד. והוּא טוֹבע אמרוֹת רבּוֹת, כּאפוֹריזמים של חכמים עתיקים, אוֹ משתמש בּאפוֹריזמים של אחרים הבּאים לסייע לוֹ. למשל, אחת מאמרוֹתיו האוֹפייניוֹת: “ישנם זמנים בהם הדרך הארוּכּה היא הדרך הקצרה”. החידוּש וההדגש במאמר חז“ל זה הם בּ”ישנם זמנים". אין הוּא אוֹמר, שהדרך הארוּכּה היא תמיד הקצרה, אלא שישנם זמנים כּאלה. והוּא עוֹמד תמיד על המשמר להאזין ולהבחין בּכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסתר כּדי להשתמש בּהם לצרכּוֹ. וּבמקרים רבּים הוּא אמנם יוֹדע לכוון את המעשׂה הנכוֹן לרגע הנכוֹן. וכשהוּא מצליח, הוּא רוֹאה בהצלחה מעין רצוֹן ההשגחה ולבּוֹ מתמלא רגשי תוֹדה. מדי פּעם בּפעם תשוּב להציקוֹ “הבּעיה הנצחית של דרך הפּעוּלה הנכוֹנה”, ולבעיה זוֹ הוּא מקדיש את מיטב מחשבתוֹ ורצוֹנוֹ.

לא לחינם הוּא מעיד על עצמוֹ, כּי “אחד־העם היה אחד הכּוֹחוֹת המעצבים את רוּחוֹ בשנוֹת בּחרוּתוֹ”. הוּא עזר בּידוֹ להגיע אל מה שנראה לוֹ כּפתרוֹן לסוּגיה הציוֹנית החמוּרה, הפּתרוֹן שהוּא קבע לוֹ שם “ציוֹנוּת סינתיטית” (בּקשר עם זה עוֹלה מאליה האסוֹציאציה של הממציא הכימי). וכן הוּא אוֹמר בּאחד המקוֹמוֹת שבּספר: “היתה ציוֹנוּת הרצלית, שהלכה אחרי מראוֹת מדיניים גדוֹלים ודחתה את העבוֹדה המעשׂית; והיתה ציוֹנוּת אחד־העמית, שהדגישה את ההתקדמוּת האיכוּתית של ההתישבוּת בארץ־ישׂראל. בּשנים המאוּחרות יוֹתר נתמזגוּ שתי vהשקפוֹת. והרבּה מחשבה ועבוֹדה הקדשתי להשׂגת המזיגה הזאת”. השאיפה למציאוּתיוּת, לפרימאט של המעשׂה על הדיבּוּר, של היצירה על הג’יסטה, מקרבת אוֹתוֹ אל תנוּעת העבוֹדה בארץ ועוֹשׂה אוֹתוֹ למליצה הגדוֹל, עד כּדי הזדהוּת עם מפעליה הקוֹנסטרוּקטיביים. ואמנם הוּא גם נתמך על־ידה בכמה מוֹמנטים מכריעים.

לא רק בּימים שבּהם טיפּל בּהכשרת הקרקע להכרזת בּאלפוּר, אלא עוֹד שנים קוֹדם לכן, בּשבתוֹ במאנצ’סטר כּוּלוֹ נתוּן לביצוּר עמדתוֹ המדעית, הוּא שוֹמע כּבר את הקוֹל הקוֹרא לוֹ אל מערכוֹת עמוֹ. וכן הוּא כוֹתב: “הנה אני יוֹשב כּאן בּשלוָה במאנצ’סטר ועוֹשׂה למען הקאריירה המדעית שלי, בּעוֹד אשר שם, בּעוֹלם הציוֹני, בּעוֹלם היהוּדי, בּעוֹלם בּכלל, שאלוֹת חשוּבוֹת משוועוֹת לטיפּוּל”. העוֹלם הציוֹני, העוֹלם היהוּדי, העוֹלם בּכלל אינם אליבּא דאמת אלא עוֹלם אחד: העולם הציוֹני. וזה, יחד עם התפקיד המעשׂי שהוּטל עליו על ידי צ’רצ’יל בּמלחמת העוֹלם הראשוֹנה, מוֹציאוֹ מן החוּג הפּרוֹבינציאלי למחצה של מאנצ’סטר ומביאוֹ ללוֹנדוֹן, לבמת העוֹלם, שכּכל חוּטי המדיניוּת העוֹלמית נפגשים שם. כּאן הוּא מקבּל את שיעוּרי השׂחיה הראשוֹנים בּמי הפּוֹליטיקה הגבוֹהה, וּמכאן הוּא מפליג למרחבי האוֹקינוֹס להביא לעמוֹ ממרחק את לחם הגאוּלה. לעתים קרוֹבוֹת לחם ממש.

המאבק האישי, הפּרטי, הוֹלך וּמצטמצם וּמתעלם כּוּלוֹ בּמאבק הכּללי, בּמערכה על הגאוּלה האמיתית, שלפי מערכוֹת העוֹלם ולפי מצב עם ישׂראל בּאוֹתה שעה, אינה יכולה לבוֹא “בבת־אחת, אלא קמעא קמעא”, כּפי שאמרוּ עוֹד חז“ל על “גאוּלתה של אוּמה זוֹ”. וּבספר זכרוֹנוֹתיו מוֹביל אוֹתנוּ ד”ר וייצמן דרך כּל שלבי המערכה, על התקדמוּיוֹתיה ונסיגוֹתיה, בּשעת התקפה ובשעת התבּצרוּת מתוֹך חירוּק שיניים, אך תמיד מתוֹך אמוּנה ובטחוֹן שההתקרבוּת אל המטרה לא תיפּסק.

עם כּל שׂנאתוֹ את האשליוֹת, עם כּל ראייתוֹ תמיד את הסכּנוֹת והמוֹקשים, רוּחוֹ נישׂאת וּמחוּזקת על־ידי האמוּנה, שסוֹף האוֹר לבוֹא. ועתה אשריו שזכה למה שלא זכוּ מנהיגים גדוֹלים אחרים – לראוֹת בּזריחת־הבּרק של הגאוּלה, אף כּי לא לגמרי לפי שיטתוֹ. ואוֹשרוֹ בודאי יגדל עוֹד יוֹתר, שלא רק הוּא, אלא האוּמה כוּלה יוֹדעת ומכירה, שהוּא היה המכין הגדוֹל של פּעמי הגאוּלה. הוּא העביר אוֹתה בחתחתי דרכּה, בּין צוּקי מגוֹר ועל פּתחי תהוֹמוֹת, ועתה שהוֹפיעה בהדר גאוֹנה, מצאה אוֹתוֹ במקוֹם הכּבוֹד שנוֹעד לראש קוֹראיה־קרוּאיה.

עוֹד רק מלים מספּר על סגנוֹן הספר. אין ד"ר וייצמן סוֹפר שאוּמנוּתוֹ בכך. הספר הוּכתב בּעיקרוֹ מפּיו; ועל כּן אין לבקש אצלוֹ את העוֹשר והגיווּן, את ההברקוֹת, הצירוּפים והגילוּיים המפתיעים שנמצא אצל אמני המלה הכּתוּבה (מה שנמצא, למשל, בּמידה מרוּבּה בספרי הימים של ד"ר הרצל). אבל יש בּוֹ משהוּ מקסם אחר, שמשווה עליו יוֹפי לא מעט. הלשוֹן השקוּלה, המכנה את הדברים בּשמם, ההרצאה הפּיכּחת והפּיקחית, המגלה את שני צדי המטבּע, של המלוּמד בּנסיוֹנוֹת, יחד עם הבּהירוּת והדיוּק המדעי, המעדיפים לפעמים לוֹמר פּחוֹת מאשר יוֹתר – משווים לוֹ פּשטוּת שיש בּה מן האצילוּת, ולעתים גם מן הטוֹן הנישׂא.

בּסקירתי הקצרה היתה לי היכוֹלת לעמוֹד רק על קצת קוים יסוֹדיים שבּספר גדוֹל זה. יש בּוֹ פּרטים למאוֹת, פּרטים מאלפים וּמעניינים מבּחינוֹת שוֹנוֹת. הרוֹצה לדעת כּוּלם, ילך אל גוּף הספר. מוּבטח לוֹ שייצא ממנוּ ברכוּש לא מעט, ויתבּסם מחכמת בּעל־הנסיוֹן הגדוֹל, נסיוֹן בּכל המובנים שיש למלה זוֹ בּלשוֹננוֹ.

תש"ט

---

שירה בת חמישים

מאת

אשר ברש

(על שירת יעקב כּהן)

בּת־שירתוֹ של יעקב כּהן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ החדשה, נעשׂתה בת חמישים. דרך ארוּכּה, רבּת מראוֹת וחליפוֹת, עברה שירה שוֹפעת זו: למן “רחשי אביב” (השיר האחר, זה שנדפּס בּספר השנה של סוֹקוֹלוֹב, יפה רק לצוֹרך התאריך) ועד לדרמה השירית “אַחר”, שנתפּרסמה בכרך האחרוֹן של “התקוּפה”; למן החרוּזים האביביים:

שׁוּר, מִתְחַדְּשִׁים מַעֲשֵׂי־בְרֵאשִׁית!

חַיִּים רַכִּים, צְעִירִים,

נוֹבְעִים, פּוֹרְצִים בַּעֲתֶרֶת

אוֹרוֹת, פְּרָחִים, שִׁירִים.

* * *

אָשִׁיר עִם קְהַל נוֹגְנֵי־יַעַר,

מְשׁוֹרְרֵי הַתְּחִיָּה,

עִם הֶעָלִים, עִם הַצְּלָלִים

אַמְתִיק סוֹד דּוּמִיָּה –

ועד דבריו האחרוֹנים, הסתוויים, של בּן אבויה לפני מותו:

אֶפְשָׁר, אָסוּר לְאָדָם לִדְרֹשׁ הַרְבֵּה,

וְכָכָה בָאתִי גַּם אֲנִי עַל עָנְשִׁי.

בּדרך ארוּכּה זו עברוּ על שירת כּהן גילגוּלים רבּים, ואף־על־פי־כן נשארה – כּיצירת כּל משוֹרר בּעל עצמיוּת ואוֹפי – אחת בּמהוּתה, בּנשמת אפּה: שירה של יפה־נפש.

בּמוֹעד הראשוֹן ליצירתוֹ היה יעקב כּהן המשוֹרר הלירי, וכן תיארוֹ בּיאליק בּהימנון שלוֹ ל“שירתנוּ הצעירה” בשנת תרס"ז: “הרך והמשוּח, היפה־פה והמעוּדן, הקל והמרפרף – כּולוֹ משי ורוּח בּוֹקר…” – ויפה תיאר. הוּא, כּהן קיים בּעצמוֹ בשלימוּת את תביעתוֹ של וורלין מן השירה: “ראשית כל – המוּזיקה”. שירתוֹ סימלה בספרותנוּ שנים רבּות את המוּּזיקאליוּת, הן בּתכניה, הן בּתפיסתה והן בּלשונה. אף שיריו הלאוּמיים, הציוֹניים, המרדניים, הם ראשית כּל מנגינוֹת. כּולם שמרוּ אצלו את הפרימאט הנגיני.

אחר־כּך עבר הליריקן הטהוֹר רוּבּוֹ אל שירת־הנוֹשאים, אל ההתפּשטוּת האוּניברסלית: אל הפּוֹאימוֹת הקוֹסמיוֹת והלאוּמיוֹת, אל המיסטריוֹת והסימפוֹניוֹת, אל השירוֹת האֶפּיוֹת אל השירה בפרוֹזה, הטאגורית והניצשיאנית, אל המנגינות ההיסטוֹריוֹת ואחרוֹן אחרוֹן – אל הדרמה לצוּרוֹתיה השוֹנוֹת.

רצוֹנוֹת שוֹנים הניעוּ שירה רבּתי זוֹ, ששלחה זרוֹעוֹתיה לחבוֹק עוֹלם וּמלוֹאוֹ, גוֹרל אדם וגוֹרל עוֹלם, עבר ועתיד, חיים ומות, כּמיטב הדוּגמאוֹת של שירת־המוֹפת העוֹלמית, בּיחוּד זוֹ של גיתה (הוּא תירגם, כּידוּע, את “טאסוֹ”, “אפיגניה” ו“פאוּסט”). לשוֹנוֹ נתחסנה ונתגבּשה וקיבּלה אוֹפי קלאסי. בּעיוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אנוֹשיוֹת וּלאוּמיוֹת, שימשוּ ענין לשירתוֹ. אבל בכל גילגוּליה ונדוּדיה היא נשארה, בּמיטבה, כּהנית, כּלוֹמר, מוּזיקאלית.

בּשׂדה הדרמה, השׂדה שאוֹתוֹ בּעיקר הוּא עוֹבד זה שנים רבּוֹת, קנתה לה שירת כּהן זכוּת ראשוֹנית כּמעט. בּשקידה כזוֹ, בּתוֹקף רצוֹן וּבהיקף כּזה לא כתב עוֹד דרמוֹת שוּם משוֹרר עברי (חוּץ משוֹהם שנפטר צעיר). בּאחדוֹת מהן הגיע למדרגה גבוֹהה של אמנוּת פּיוּטית. אין ספק שהוּא הניח את היסוֹד לדרמטוּרגיה עברית רצינית, ולא יתוֹאר בּנין דרמאטי בספרוּתנוּ, שלא יתבּסס בּמידה מרובּה על היסוֹד הזה. אפשר שתגיע גם שעתן של כּמה מהן לעלוֹת על הבּמה, לכשתגיע הבּמה העברית לדרמה, שערכּי הפּיוּט והלשוֹן, ולא רק האפקט והפוֹלקלוֹר, מכריעים בּה.

אפשר שנטיה יתירה זוֹ לשירת־נוֹשׁאים החלישה את יסוֹד האצילוּת האינטימית של שירת כּהן, עם שהרחיבה תחוּמיה והעלתה אוֹתה לאויר מרוֹמים. אפשר שהמשוֹרר נתפס בּמידה יתירה לאמוּנה בכוֹחוֹ של הרצוֹן השירי לשלוֹט בּכל נוֹשׂא, וּבזה פגע בּעצמוֹ בשרשים העדינים של נטע שירתוֹ. אבל גם רצוֹנוֹ של משוֹרר אינוֹ מספּיק לנַכּר את טבע שירתוֹ. והיא, בּכוֹח עצמה וטבעה, מקיימת את עצמה בכל מקוֹם שניתן לה. ציצי הליריקה הכּהנית הענוּגה עוֹלים מחגוי כל יצירוֹתיו, אף מאלוּ הבּנוּיוֹת שיש ממחצבוֹת־עולם. עצם טהרת הלשוֹן וצירוּפיה הרכּים מהוים אצלוֹ אלמנט שירי.

לא רק הליריקן הטהוֹר, אלא גם המשוֹרר המוֹרד, הציוֹני השלם, הקוֹרא לגזילת הבּנים מאבוֹתם, השר לחרב הנוֹקמת והגוֹאלת, “ציר הגאוּלה, עצם מן הגאוּלה” – הוּא תמיד “העדנה הראשוֹנה”, תמיד יעקב כּהן: כּוֹהן לאל עליוֹן ש השירה הצרופה.

תש"י

---

יעקב פיכמן – המשורר הלירי

מאת

אשר ברש

עיקר נוֹשׂאה של הליריקה – צער האדם ותוּגת חייו, כּפרט וככלל, מבוּטאים בּשׂפת צלילים וּמראוֹת. הבּיטוּי העברי “השתפכוּת הנפש”, אף על פי שקיבּל בּרוֹב הימים גוֹן של זילזוּל, עדיין הוא הוֹלם יפה את סוּג השירה הזה. הנפש, שסאת יגוֹנה מרוּבּה מהכיל, והיא “משתוֹחחת והוֹמה”, יש לה צוֹרך להשתפַך בּתלוּנה וּבתפילה, בכיסוּפים וּבהתרפּקוּת, בּזעם וּבפיוּס וכיוֹצא בהם, ולמשוֹרר ניתנוּ הצלילים והמראוֹת לבטא את כּל אלה על הצד היוֹתר יפה.

גם השׂמחה משמשת לפעמים עילה ונוֹשׂא לשיר הלירי, אבל אין כּוֹחה יפה לפעוֹל על הנפש כּאחוֹתה התוּגה. אוּלי משוּם שיגוֹן החיים מרוּבה משׂשׂוֹנם. אך אם אין המשוֹרר בּדרך כּלל עשוּי לשׂמוֹח על גילוּיי החיים, הוא עשׂוּי ועשׂוּי להתפעל מגילוּיים של יוֹפי ושׂגב שבּהם, וביחוּד מגילוּיי יוֹפי ושׂגב שבּטבע. הסתכּלוּתוֹ היא תמיד בּחינת ראייה ראשוֹנה וּמראה עיניו – בּחינת התגלוּת. ועל כּן הוּא בא לידי השתוֹממוּת והתרוֹממוּת הרוּח, מעין רגש מעוֹרב של גיל ותוֹדה, של הנאה וברכה.

וגם התוּגה, שנתלבּשה בביטוּי שירי (אוֹ בכל בּיטוּי אמנוּתי אחר), נהפכת לחויה של התעלוּת הרוּח, ותחת לדכּא את נפש הקוֹרא היא מרוֹממת וּמרנינה אוֹתה. היא גוֹרמת לה מין עוֹנג שבּצער.

שירתוֹ של יעקב פיכמן ניחנה במידה מרוּבּה בכוֹח זה – שעוֹצבה מרנין את הנפש.

למן השיר הקטן שנכתב בּשנת תרס"א “ליל קיץ”, המתחיל כּך:

מָה שָּׁקַט לֵיל תְּכֵלֶת עַל שִׂיחֵי הַגַָּן!

מֶה עָבוּ מִסָּבִיב הַצְּלָלִים!

עֵדִים רַק כּוֹכָבִים, וְעֵינָם עֵין רָז,

קוֹרֶצֶת מִבַּעַד לֶעָלִים.

לֹא תָבִין הַקָּמָה לְרִמְּזָם עָד מָה.

וּלְנַפְשָׁם מַבִּיטִים יְעָרוֹת –

ועד השירים הקטנים, שירי ערוֹב היוֹם, שקוּיי השקיעה הבּהירה, שהוא משבּץ עד היוֹם ברשימוֹתיו בּגליוֹנוֹת השבּת של העיתוֹן “דבר”, מצייר פיכמן בּצלילים עדינים ועמוּקים את רחשי הנפש המתפּעלת מן הטבע והחיים, שהם לוֹ כחלוֹם מכאיב אך נוֹשא אוֹשר.

גם מעט שוּרוֹת המחאה והזעם על הכּיעוּר, גם הקריאה לסערה המטהרת אינם משנים את פּני שירתוֹ מיסוֹדם. הכּיעוּר בּצוּרוֹתיו השוֹנוֹת אינוֹ מעביר אוֹתוֹ על דעת נפשוֹ, על ידיעתוֹ כי היוֹפי, כּמו האמת, הוּא אחד תמיד בּכל מראיו וגוֹניו, ולגילוּיי הכּיעוּר אין מספּר, ועוֹד בּראשית דרכּוֹ גמלה בו ההכּרה:

שָׁוא תַּחְגּוֹר חַרְבְּךָ נֶגְדָּם, הַחוֹלֵם!

הִיא לֹא תַפִּילֵם, הוֹי רַבִּים מִנְּפוֹל הֵם!

ועל כּן לא יפריש למלחמה בהם אלא פּרוּרים מעיקר כּוֹחוֹ.

הליריקה, כּמוֹ האפּיקה והדרמה, לגבּי המשוֹרר, היא תכוּנה ולא צוּרה אוֹ סוּג שהוּא בּוֹחר לעצמוֹ לרווחתוֹ. רק לעתים נדירוֹת מאד נמצא את סוּגי השירה האלה מאוּחדים בּמידה שוה בּאישיוּת יוֹצרת אחת. וגם בּמקרים המעטים האלה, אם נתבּוֹנן בּהם יפה, ניוכח לדעת, כּי אחד הסוּגים הוּא תמיד היסוֹד המכריע.

יעקב פיכמן, שכּתב, נוֹסף על שיריו הליריים הטהוֹרים, גם הרבּה בּלדות, שירי מראוֹת, שירים סיפּוּריים וּפרשוֹת דרמתיוֹת, עיקר יעוּדוֹ הפּיוּטי הוּא – הליריקה. ועל כּן יש לשירתוֹ תמיד סימני־היכּר שלה, בּצליל, בּצבע, בּסמל, והם חוֹתמוֹ, כּנעימת־החוֹתם של מנגן גדוֹל.

לא רק “רוּת” ו“שמשוֹן” ו“דוד” ו“יוֹאב” וּפוֹאמוֹת אחרוֹת, אלא גם הפּרוֹזה, וּביחוּד מסוֹת־הבּיקוֹרת האוֹפייניוֹת שלוֹ – כּוּלן “דברי זמר”. עם כּל התפיסה השׂכלית, החדירה האינטוּאיטיבית, הניתוּח והמוֹפת הבּאים להוֹכיח וּלבסס – דוֹק התכלת של אוירוֹ הלירי עוֹטף אוֹתם וּמשוה להם גוֹן וּבוֹשׂם, והם מדבּרים אל החוּש והלב, אל הרגש הטעם הטוֹב, יוֹתר מאשר אל ההגיוֹן והמוֹח.

רחב וּמגוּון היקף החויוֹת וההתרחשוּיוֹת בּשירתוֹ רבּת הנוֹשׂאים והשנים. לא מעט מן הסערה כבוּש בּ“אוֹהלוֹ השקט”, אבל מחוּסן הוּא מבּפנים מפּניה, כדבר חרוּזוֹ:

אַךְ בְּסַעֲרוֹתָיו הַלֵּב לֹא דַּל.

אין פיכמן מתחמק מבעיוֹת העוֹלם, הלאוֹם והאדם, החברה והחיים, הוּא מגיב עליהן לעת מצוֹא, אך בּמגע עט־הזהב שלוֹ נהפּכוֹת גם תגוּבוֹתיו האקטוּאליות ל“תפילה זכּה” בהיכל הבּריאה.

עוֹלמוֹ הוּא עוֹלם מלא פּלאי יוֹפי, כּגן מלבלב, ולבּוֹ לא ישׂבּע מקלוֹט את מראוֹת הפּלאים ורמזיהם, אף כּי לא נעלם ממנוּ, כּי בּין הפּרחים מקננים גם נחשים ועקרבּים. אין הוּא שוֹכח כּי לא כל הדברים קיימים לעד. יש גזירה של כּמישה ומות. אך המשוֹרר יוֹדע:

יֵשׁ גִּיל אֵין נִיב לוֹ בְּאָבְדַן דְּבָרִים.

כּי האבידה אינה אלא הכנה למציאה חדשה. כּשם שהטבע והחיים מתחדשים בּכל יוֹם תמיד מתוֹכם, כּך גם נפש המשוֹרר נתוּנה תמיד לתהליך של התחדשוּת מתוֹכה, העוֹשׂה אוֹתה מסוּגלת לקלוֹט את חידוּשי הטבע

והחיים.

רבּת פּנים ורבּת תכנים היא שירתוֹ של יעקב פיכמן. היא נבטה וצמחה וליבלבה עד שהגיעה לגמר בּישוּלה. לבגרוּת הצליל, לגיבּוּשוֹ ולמליאוּתוֹ הגיעה בספר “פּאת שׂדה”, וּביחוּד במדוֹר “זמרת ערב”. מה שהיה קוֹדם בּגדר “גבעוֹלים” ו“צללים על שׂדוֹת” (שמוֹת ספרי שיריו הראשוֹנים) נעשה לקציר מבוֹרך בּספר הזה, שיצא בשנת תש"ה. ובספר השירים הגדוֹל “דמוּיוֹת קדוּמים”, שיצא לפני שנתיים, הראה את מלוֹא אוֹנוֹ בתיאוּר מראוֹת, בּעיצוּב נפשוֹת רבּוֹת, עוֹשרן וחסרוֹנן הפּנימי, בּעתרת ניב וּבשיכלוּל צוּרה.

בּדברי־הלוי לספר “דמוּיוֹת קדוּמוֹת” הּא כוֹתב:

“עם כּל מה שהעוֹלם שמם עלינוּ ולא היה זה עוֹד האדם העוֹלה, שראינוּהוּ באביב חיינוּ, לא עשׂיתי שקר בּנפשי, וגם בּימים הקשים, שטרם פּסקוּ, יש שפּיעמוּ את לבּי כּמקוֹדם אוֹר העוֹלם ואוֹר האדם; ולא התכּחשתי להם בּשירתי – גם מפּני האמת, וגם מפּני הצוֹרך שבּהם, למען נכשר לחיוֹת ולהקים עוֹלם לדוֹרוֹת יבוֹאוּ”.

וזה ערכּה החינוּכי של שירתוֹ (גם שירת־הבּקוֹרת שלוֹ), שהיא ממעטת בּחישׂוּף הכּעוּר והרע, אך קוראת בכל קסמי קוֹלה וּבלי־חשׂך ליפה ולטוֹב.

מי יתן ותישמע שירתוֹ, המרנינה את עוֹצבנוּ יוֹתר מיוֹבל שנים, עוֹד שנים רבּוֹת בּמלוֹא ליחה וריחה!

תשי"א

---

ז. שניאור

מאת

אשר ברש

כּדי להעריך בּשלימוּת את תנוּבת שירתוֹ של שניאוּר בּמשך 25 שנה של יצירה, צריך לכתוֹב ספר. חבל שבספרוּתנוּ החדשה אין מנהג זה נוֹהג אפילוּ ביחס לגדוֹלי־גדולים. חסרוֹן זה גוֹרר אחריו בּהכרח “המעטת הדמוּת” בּרבוֹת השנים ועם צמיחת הנטיעים החדשים. בּרשימה קטנה זוֹ ניתן לי להתווֹת איזוֹ קוים בּאוֹפי־יצירתוֹ של המשוֹרר, כּפי שהוּא מתגלה בשני כרכי־שירתוֹ¹.

שני הכּרכים, שיצאוּ מתוֹך טיפּוּל של טעם ומסירוּת, בּהידוּר ענו הבּא מהכּרת עשירוּת שלא קפצה פתאום, מצטרפים יחד למלוֹא קוֹמתוֹ של המשוֹרר. “גשרים” הוּא יוֹתר תמים, “ירוֹק”, ו“חזיוֹנוֹת” יוֹתר מבוּגר, “זהוֹב”, מגוֹן השבּוֹלת הבּשלה, אך שניהם נעוּצים זה בזה, כּעוֹלים בּקנה אחד. אף בּראשוֹן אין המשוֹרר רוֹצה להיוֹת “פּיטן צעיר”, שעיניו חוֹלמוֹת וידוֹ על הלב. השם “גשרים” בּלבד נוֹטל את הנשימה הלוֹהטת וּמרוֹץ הדוֹפק, שאנוּ רגילים למצוֹא בספריהם הראשוֹנים של משוֹררים. גשרים כּאן, ארכיטקטוּרה פילוֹסוֹפית, גשרי עוֹלם, מעין “הגשר הרעוּע” של ר' ידעיה הפּניני, ותחתיהם “ים זוֹעף”, תהוֹמוֹת, סוֹערים וריקים, ואנוּ מוּבלים על הגשרים בּעל־כּוֹרחנוּ מראשם “האחוּז בּחבלי ההעדר” ועד תכליתם – מי יוֹדע מה תכליתם? אי־ידיעה זוֹ הרי היא כל טעמה של השירה. ו“חזיוֹנוֹת” אף הוּא “שירים וּפוֹאימוֹת”, כּראשוֹן, ואחרי ה“פּתיחה: לחזיוֹן”, בּמקוֹם ש“המחוֹלל, המוּקיוֹן היהיר” מצטווה לעמוֹד, כי “בשׂערו זרקה שׂיבה”, בּאוֹת ה“מרגניוֹת” המזדוגוֹת יפה עם הרוֹמנס שבּתחילת הכּרך הראשוֹן “את כּל לבּה מסרה לוֹ”; “ננסי מטר” מקבּילים אל “נוֹפל שלג” וכו'. בּמידה שאנוּ עוֹלים אל גוֹבה השבּוֹלת הוֹלכים ה“קשרים” הירוּקים וּמתמעטים, אך הם נראים בּכל־זאת בּקנה וליח־האדמה בהם.

שניאוּר נחתם סמוּך להוֹפעתוֹ בטבּעת הכּוֹח. “שמשוֹן שצמחוּ לוֹ בן־לילה שבע מחלפוֹתיו”. כּך, כּמדוּמני, “הגדיר” אוֹתוֹ ביאליק. נטל עליו, איפוֹא למלא תפקיד “הגבּור” היחיד. תפקיד קשה וּמרגיז. שבעים ושבע עינים הסתכּלוּ בלי־חשך בּמחזה. רוּבּן בברק לח מתוֹך פּרפּוּרי השתתפוּת ושׂמחה בלב, אך לא עין אחת חכּתה לראוֹת “בּסוּר ממנוּ כוֹחוֹ”. ועינים רעוֹת אלוּ הדריכוּ את מנוחתוֹ של “המשׂחק” אדיר־השרירים ואלצוּהוּ לפעמים להחליף את תפקידוֹ העיקרי בתפקיד “צדדי” של מיזנטרוֹפּוּס (“ערבית”, “משׂטמה”, “כּוּלכם תבוֹאוּ” ועוֹד). אך בעצם היה טרוּד להכּוֹת את ה“פּלישתים” מכל המינים, לשמוֹר על “נזירוּתוֹ” – סוֹד גבוּרתוֹ – ולרדת מזמן לזמן:תמנתה" ו“עזתה”. בּדרך גם קרהוּ לפגוֹש “כּפיר שוֹאג לקראתוֺ” וגם לרדוֹת דבש דבוֹרים שמצא… בּעוֹד שבּחוּרי ה“פלשתים” בּיקשוּ להכשילוֹ ב“חידוֹת”…

יחד עם קלוּת־התנוּפה המפליאה שאנו מוצאים בּשירתוֹ של שניאוּר, איננוּ יכוֹלים להשתחרר מרוֹשם ההשתדלוּת “למלא את התפקיד”. הראיה הבּוֹקעת אינה מוּרכּבת על טוּב־לב ופשטוּת היחס, המציינים תמיד את המשוֹררים הבּרוּכים. האהבה, יסוֹד היסוֹדוֹת בשירה הלירית, בּאה כמעט תמיד “בּקליפּת איבה”; ואף בּלי הקליפּה היא רק “ריקוּד אהבה”. זוֹהי הטרגיוּת הכּבוּשה, המוּסוָה, המוֹצצת את עצמה, בּליריקה השניאוּרית.

על־כּן גם ניזוֹן שניאוּר בּשנוֹת גבוּרתוֹ מצד הקהל בּ“הערצה” וּביחס של “פּחד” ידוּע, אך לא זכה לאהבה ולחסד כּמשוֹרר אחר בּן גילוֹ וקוֹמתוֹ. מה שסוֹלחים ל“אהוּב” אין סוֹלחים ל“נערץ”. עם רפיוֹן הפחד רוֹפף גם הפּרסטיז'. אך שניאוּר הוא נאמן לעצמוֹ וּממשיך את תפקידוֹ במנה ידוּעה של בּוּז, כּיאוֹת לגיבּוֹר אמיתי.

שיריו הקטנים של שניאוּר, אינם יצוּרים נחמדים, החיים והמלבּבים בּקטנוּתם הטבעית, אלא הם חצוּבים כּרגבים מן החוֹמר, שממנוּ נבנים בּנינים גדוֹלים. ועל־כּן יש שהם אפוֹרים מצבע האבן או אמוֹצים מצבע החוֹמר, אך יש בּיניהם שנעשׂוּ מן החוֹמר היקר, זה שבּא לקשט את הבנין הגדוֹל, ואלה מחוּטבים וצבעם שוֹקט וּמאיר בּאוֹר־יקרוֹת (“בּדרך”, “פּעם בּגן”, “פּזמוֹן ערב”, “תפילה”, “שירת הדרך”, מכתבי בּציר“, “בּפּרדס האפל”, “נגינוֹת לילה” והסוֹניטוֹת הנפלאוֹת “טעמים” ו”ממרחקים"). לבּוֹ של המשוֹרר, כּנראה, גס בפּרוּטוֹת אלוּ והוּא משלשלן כּלאחר־יד “מתוֹך שרווּלוֹ”. אין זה “גברי” למדי בעיניו להיוֹת ליריקן טהוֹר, בּחינת נוּקבא. אין בּליריקה משוּם “זירה”, והעוֹשר בּמקצוֹע זה מצטרף אצלוֹ כּמוֹ מפּסוֹלתם של לוּחוֹת גדוֹלים. ועל־כּן גם כּה מרוּבּים הגוָנים בּשיריו הקטנים: שיר רעיוֹני, כּמעט דידקטי, ליד שיר לירי יותר ציוּרי ליד נעימה עממית, שיר סרקסטי ליד אידיליה צלוּלה. בּכוּלם מרוּבּה החן על החסד, הצבע על הניגוּן.

אך תפארת כּוֹחוֹ של שניאור מתגלה בּפּוֹאימוֹת הגדוֹלוֹת. אלוּ יוֹרדות עלינוּ כזרם מתכת נתכה. לפעמים בּמצב נוֹזל יוֹתר מדי. שאלוֹת החיים, האדם והעם הן תמיד השְׁתִי במסכת הרחבה. הרעיוֹן הבנוּי קוֹמה על קוֹמה, אל על, נוֹהג ודוֹפק בּתמוּנוֹת הרתוּמוֹת. לא טֵימוֹת שוֹלחוֹת יד אל זר־הדפנים הן אלוּ. חלילה! נסערת־רצוֹנוֹת היא נפשוֹ של המשוֹרר והיא מבקשת תיקוּנה – לא רק בּאשה… ישנן תביעוֹת חזקוֹת לאמת חזקה, ותהי גם מרה ו“גסה”, לחיי יצירה מתוֹך חירוּת גדוֹלה, לפרצוּף־אדם לאוּמי. אך הראיה הבּוֹקעת, ההסתכּלות הפיסיוֹלוֹגית, מַטָה אצלוֹ את האינטוּאיציה האדירה כלפי השלילה הקוֹלנית המתגנדרת בּבוּז (מלה אוֹפיית בּשירת שניאוּר) והוֹפכת לפעמים את זוֹ של החיוּב הטוֹב לדבּרנוּת של גבוּרה, כּזוֹ שבּ“מנגינוֹת ישׂראל” ו“אספרטקוּס”. האינטוּאיציה הצרוּפה, זוֹ שמרעידה את כּל העצבּים בּעין הרוֹאה־את־הנוֹלד, זוֹ שעלוּלה אחר־כּך להתמיה את בּעליה עצמוֹ, בּאה אצלוֹ על פּי רוֹב בּשעת החזוֹן ההסתכּלוּתי הסַטירי, כּמוֹ ב“ימי הבּינים מתקרבים”. הטלית הרחבה עם הציציוֹת הנגררוֹת מאפילה על הראשים וּמשמיעה בקוֹל רוֹעם את כּל פּרשת “בּראשית בּרא” עד “ויכוּלוּ”, אם גם לא תמיד תתנוֹצץ עליה עטרת־הכּסף ולא תמיד כּוּלה תכלת, וּבהתבּוננוֹ בה מקרוֹב נראה בה אדרת איש־העם טלוּאה בפסי־תכלת רחבים, הוּא נוֹתן ביטוּי רוה־דם לגלוּי ההירוֹאי שבּהוי הישׂראלי, בּיחוּד כּשזה בא בהתנגשוּת עם הצביעוּת הגוֹיית (בּסוֹף “ימי הבּינים מתקרבים” וביתר אצילוּת בּ“וילנה”). יש גם חפץ לפצח בּמלקחים הלטוּשים של הרעיוֹן השירי את אגוֹז החידה אשר להויה (“אבנים גלוּמוֹת” ועוֹד). ציוּרי הטבע תלוּים בּאזני בת־שירתוֹ כנזמים כּבדים, נזמי־ענבּר משוּבּצים מעשׂה מחשבת. סגנוֹנוֹ השוֹטף והנמרץ בּפּוֹאימוֹת הוּא זה של פּרוֹזה מן הסוּג הנעלה. יש בּוֹ משֶׂגֶב התמוּנה והחוּש יוֹתר משׂגב ההגוּת והרוּח. צבע־בּשר וּברק־עין וצעד נכוֹן. בּרצוֹן נארח אתוֹ לדרך, אף כּי ניזהר להמתיק אתוֹ סוֹד נאמן ורחשי־יקר. לב מי לא עלץ לשמע חציבת מקבתוֹ הרחבה בלשוֹן. היא החרישה במשך שנים את קוֹל המפסלוֹת הדקוֹת, המנקשוֹת בּחריצוּת בּחדר־המלאכה אשר לשירה העברית החדשה.

עתה נפרץ חדר־המלאכה. רוּחוֹת וּזוָעוֹת הפכוּ את סדריו. האמנים אשר שקדוּ על אמנוּתם נעקרוּ ממוֹשבוֹתיהם. מהם נקלעו אל עוֹלמוֹת־תוֹהוּ זרים וּמהם מעפעפים בעינים לֵהוֹת בּשמש מוֹלדת נכספה, קרוֹבה וּבלתי־מוּשׂגת. היצירוֹת השיריוֹת המוּגמרוֹת והמכוּנסוֹת כּאילוּ ניטלה מהן סגוּלת המגע החי שבּין המשוֹרר והקהל, נפרשׂוּ ונתכּנסוּ לתוֹך תערוּכה, שמעטים מבקריה. אף בּין אלה המעטים מתי־מספּר הם המסתכּלים התַּמים טוֹבי הטעם והלב, רוּבּם “חכמים” רעי־נפש והם חסידים להכעיס.

היוֹבלוֹת לעת כּזאת עלוּלים רק לדכּא ולהכאיב. היצירוֹת תלוּיוֹת לבדן כּמיוּתמוֹת בּאוּלם התערוּכה השוֹמם. האמן מתהלך מרוּגז ומדוּכדך מאחרי החלוֹנוֹת הפּתוּחים, אוֹ מתערב בּקוֹל רם וצוֹרם עם המבקרים, כּמתנכּר.

עת היא לעוֹדד גם את החזקים. עת היא להזכּיר לברכה, בּלי קטוֹרת־תוֹעבה, את זה בהיר המוֹח והעין, גדוֹל הכוֹח, העוֹמד תחת שמי אדוֹני ולוֹפת בּשתי ידיו את עמוּדי שירתנוּ.

---

על יצחק למדן

מאת

אשר ברש

בּאחד הימים בּשנת תרפ"ב, בשנה הראשונה להוֹציאנוּ, חברי המנוֹח יעקב רבּינוֹביץ ואני, את החוֹברוֹת לספרוּת “הדים”, הביא אלינוּ אברהם שלוֹנסקי את חברוֹ, כּוֹתב שירים גם הוּא, בּחוּר ווֹהליני, שעבד אז בּגליל, כּמדוּמה בּסג’רה – את יצחק למדן. בּחוּר גבוֹה וצנוּם, עצוּב ושתקן, מכוּנס בּעצמוֹ כּשוֹמר איזה סוֹד מכאיב. וּבחוֹברת ד' של “הדים” בּאוֹתה שנה הדפסנוּ שני שירים קטנים שלוֹ. בשיר הראשוֹן היו החרוּזים האלה, העירוֹמים מכּל מכלוֹל פיוּטי:

שָׂא הָעֹל

יוֹם־יוֹם, יוֹם־יוֹם

• הֵן זֶה הַכֹּל – –

וָדֹם.

כּמעט לא יאמן: בּן עשׂרים וּשתים היה אז וּכבר דיבּר בּשירוֹ כבעל־נסיוֹן המכּיר את גוֹרלוֹ וּמשלים עמוֹ. אבל זאת לא היתה השלמה של הינזרוּת, של “שב ואל תעשׂה”, להיפך: היה בה ציווּי לנפשוֹ: “שׂא העוֹל!” מה טיבוֹ של עוֹל זה נתבּרר אחר כּך בּשיריו הבּאים, בּרשימוֹת וּבמאמרים וּבכל העשׂיה הספרוּתית הלמדנית רבּת־העקשנוּת ורבּת המכאוֹב, שמניעה העיקרי: אמוּנה מתוֹך ראיה וּתחוּשה טראגית. נתגלתה בוֹ אישיוּת רגישה, סגפנית, מתבּוֹננת, השוֹקדת על בּחינת עצמה ועוֹלמה, על פּחדיה ויעוּדה בלי הרף וּבלי פוּגה.

כּעבוֹר חמש שנים, בּתרפ"ז, יצא ספרוֹ הראשוֹן, הפּוֹאימה “מסדה”, פּוֹאימה זוֹ שנעשׂתה לספר־הדוֹר של העליה השלישית הצעירה, השם “מסדה” נעשׂה במשך השנים שם נרדף ללמדן.

יוֹתר מכל משוֹרר עברי אחר מבני גילוֹ זכה למדן לתת בּיצירה אחת בּיטוּי נוֹקב, פּשוּט וּמתקבּל על הלב, לדוֹר הצעיר, הנסער והמעפּיל, אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה וכל הפּוּרענוּיוֹת שבּאוּ על בּית ישׂראל בּעקבוֹתיה. בּה נראתה לוֹ לדוֹר הצעיר, ארץ־ישׂראל מבצר אחרוֹן של עתיד העם, חייו, תקוָתוֹ וּגאוּלתוֹ. לא מסדה הרדוּמה של קוֹמץ גיבּוֹרים־קנאים, מקדשים בּמוֹתם את שם האוּמה, אלא מסדה חדשה לעברי החדש, שבּא לידי ההכּרה הנוֹאשת־הגוֹאלת, כּי:

פֹּה הַגְּבוּל, מִזֶּה וָהָלְאָה אֵין גְּבוּל עוֹד

וּמֵאָחוֹר – לְאֵין מוֹצָא אֶחָד יוֹבִילוּ כֹּל הָאֳרָחוֹת – –

סִיַּמְּנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְּרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

בּה, בפוֹאימה “מסדה”, נמצא הפּרק הנוֹדע “שלשלת המחוֹלוֹת”, וּבוֹ הבּית שהרקיד והלהיב וריתק דוֹר שלם של חלוּצים הוֹרסים אל המוֹלדת:

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

מִנִֹי אָבוֹת אֱלִי בָּנִים,

מְנֵי מְדּוֹרוֹת אֱלֵי מְדוּרוֹת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת.

יש לשׂים לב בּיחוּד לשני החרוּזים: “מני אבוֹת אלי בנים, מני מדורות אלי מדורות”, האוֹפיינים כּל־כּך לכלל יצירתוֹ והשקפת־עוֹלמוֹ של למדן. בּרית־חיים, בּרית־עוֹלם של המסוֹרת הישׂראלית והמארטירוֹלוֹגיה הישׂראלית היא הערוּבּה לתקוּמתה של האוּמה, הגאה והאוּמללה באוּמוֹת. פּנים חדשוֹת וטעם חדש ניתנוּ כאן למסוֹרת הקדוֹשה והגבּוֹרה גם יחד. והרי זוֹ זכוּת גדוֹלה ולא־מצויה הרבּה לכל משוֹרר.

אך המחבּרת “מסדה” בּעלת המהדוּרוֹת הרבּוֹת, שהיתה לספר לימוּד וחשבּוֹן הנפש וחישוּל הרצוֹן לאלפים ולרבבוֹת, כּאילוּ הצלה על מה שבּא אחר־כּך בּיתר בּגרוּת־יצירה, בּיתר היקף וחדירה, מבּחינת היחיד והכּלל, בּספרי השירים הגדוֹלים ורבּי התוֹכן “בּרתמה המשוּלשת” וּ“במעלה עקרבּים”. האקוֹרד ההוּא, הצעיר־הבּוֹגר, כּאילוּ ניצח מראש את האקוֹרדים הבּאים.

וחבל! בּרבּים מן השירים שבּספרים האלה גבר כּוֹחוֹ הפּיוּטי של למדן וּביטויוֹ נתחסן. כּדרכּם של כּמה משוֹררים גדוֹלים בּספרוּתנוּ: יל"ג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, שלח גם הוּא את קרני התבּוֹננוּתוֹ אל העבר הישׂראלי, הרחוֹק והרחוֹק מאד, למצוֹא שם סמוּכין לרעיוֹנוֹ וּלהלך־נפשוֹ. בּדמוּיוֹת עתיקוֹת – למן אברהם, יעקב, ויוֹנה ועד חוֹני המעגל ורבּי עקיבא – הלבּיש את מערכוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ. בּהן נתן בּיטוּי לפי דרכּוֹ לשניוּת הנצחית בּתוֹלדוֹתינוּ בּין המרד מתוֹך כּאב וּבין הסם המרדים את הכּאב, בּין גילוּי הסכּנה וּבין הכּיסוּי עליה, בּין הרצוֹן לעצב את הגוֹרל וּבין הכניעה לוֹ מתוֹך ויתוּר. רחב ונתגוון שׂדה־יצירתוֹ, אך הדגל “מסדה” שהרים לא פּסק מלהתנפנף עליו.

וּמעלה יתירה בוֹ בלמדן – שאישיוּתוֹ ויצירתוֹ חד הן. כּזו כן זוֹ אינן מבקשוֹת להן גינוּנים חיצוֹניים, לא להטי לשוֹן ולא שימוּשי ציוּר מפתיעים, לא רמזי מסתוֹרין ולא פּאתוֹס של משׂחק־אמן, והריהוּ תמיד כּאדם המשׂיח נפשוֹ בשיר, לפי הבּיטוּי העברי הקדמוֹן: דבּר שיר.

הכּרה כּבדה וטראגית הביא עמוֹ למדן מבּית אבּא, הכּרה שהיא כמכוָה חתוּמה בנפש, מכוה חיה וצוֹרבת, ללא יכוֹלת להבליג עליה ולהשתיקה אפילוּ לשעה, בּכי מחלחל עוֹלה מכּל מה שהוּא כוֹתב, אם זוֹ פּוֹאימה אוֹ שיר אוֹ רשימת־הערה בשוּלי הגיליוֹן. ואם יש אשר גם נעימה סאטירית נשמעת מדבריו, הרי היא מוּפנית פּנימה יוֹתר מאשר חוּצה. מקרים וּמראוֹת שנטבּעוּ בוֹ בעלוּמיו אינם מרפּים ממנוּ וחוֹזרים וּמבקשים להם תיקוּן בּכתב, ודמיוֹנוֹ כמי ששרוּי תמיד בּפחד מפּני האשליה, והוּא חוֹזר וּבוֹדק עצמוֹ אם לא נתפס לה בבלי דעת, כּדי לשוב אל חישׂוּף הסכּנה ואל האזהרה מפּניה. גם בצהוֹל הנפש רגע עם פּלאי הגאוּלה והתמוּרה, יצוה עליה את ההסתכּלוּת בּמראות הנגעים ולבּוֹ שוּב מלא חרדה וּבפניו שוּב “תו הקפּדנוּת אשר לבית שמאי!”

כּביאליק כּן גם הוּא “אינוֹ מחבּב יסוּריו”, אבל הוּא מקבּלם בּאין בּרירה ומתוֹך הכּרה שהם גוֹרל לוֹ ויעוּד לוֹ, כּשם שהיוּ גוֹרל ויעוּד לאוּמה מאז ומעוֹלם, והם גם הקרקע שממנוּ יצמח נס גאוּלתה.

וכדרכּוֹ ביצירה כך גם דרכּוֹ בעריכה. שבע־עשׂרה שנה הוא עוֹרך וּמוֹציא לאוֹר את הירחוֹן “גליוֹנוֹת”. כּל הסגוּלוֹת שמנינוּ בשירתוֹ נמצא בירחוֹנוֹ, ועל כּוּלן תתבּלט: עבריוּתוֹ המוּחלטת. כּוּלוֹ דאגה אחת: למקור, ליצירה העברית על טהרתה המסוֹרתית, הישנה והחדשה. לא טהרה מאוּבּנת־שמרנית, אלא חרדה בלתי פּוֹסקת לקו ההיסטוֹרי הלאוּמי־העברי שלא ייפּגם. הרבּה משוֹררים וסוֹפרים צעירים הכניס למדן בּמשך חמש עשׂרה השנים האלה לאכסניתוֹ החמה, שוֹני מזג ודרגה, אבל את כּוּלם צירף למניין, המניין שלוֹ, שניגוּן מצוֹרף מ“שיר השירים” ו“איכה” יוֹצא מתחת חוּפּת הטלית הפּרוּשׂה עליהם – טליתו האבהית של יצחק למדן.

תשי"א

---

משורר פרוליטרי עברי (על א. ברוידס)

מאת

אשר ברש

המשוֹרר אברהם בּרוֹידס – שספרוֹ “מאדם לאדם” יצא ב“מוֹסד בּיאליק”, אחת ההוֹצאוֹת המכוּבּדוֹת בְיוֹתר, ושזכה ב“פּרס בּרנר” – הוּא חזיוֹן חדש בּשירה העברית. הוּא אוּלי המשוֹרר הפּרוֹליטרי הראשוֹן בּשירתנוּ. אמנם היוּ בשירה העברית משוֹררים אחדים, שכתבוּ על נוֹשׂאים סוֹציאליים, אוֹ נכוֹן מזה, סוֹציאליסטים, כּגוֹן קמינר, שרשבסקי, יהל"ל, אבל שיריהם נסבּוּ, בעיקר, על האידיאוֹת הסוֹציאליוֹת, שניסרוּ בחלל העוֹלם; הם עצמם היוּ רחוֹקים מעצם החיים, מסבלוֹ היוֹמיוֹמי של הפּרט העוֹבד בּתוֹך חיי החברה. דבריהם לא נקשרוּ בחויה הנוֹבעת ממציאוּת של חיי יוֹמיוֹם עבריים. אפילוּ ראשוֹני המשוֹררים בּארץ היוּ שרים על הנוֹף, מתפּעלים מן התחיה הכּללית, מן התחוּשה החדשה כאן, בּהבדל מן התחוּשה בגוֹלה. כּל זה היה חשוּב ויקר מאד. אבל עצם החיים בּארץ לא הבשילוּ עוֹד את הצוֹרך בּמשוֹרר הסוֹציאלי. היינוּ: ניגוּדי החיים בּחברה, ההבדלים המעמדיים, לא היוּ עדיין כּה בּוֹלטים וּמכריעים, שהמשוֹרר יוּכל למצוֹא בנוֹשׂאים האלה ענין לשירתוֹ. בּרוֹידס – אוּלי משוּם שהיה צעיר מאד בְּבוֹאוֹ לארץ ונכנס מיד לחיי עבוֹדה ועמל, ואוּלי גם משוּם שבּא מוילנה, העיר שהיתה ספוּגה את הרגשוֹת ואת הנוֹשׂאים האלה – היתה לוֹ מלכתחילה הכשרה נפשית לשירה הזאת. על כּן יש לוֹ לברוֹידס, מלבד הערך השירי העצמי אשר ליצירתוֹ, בּמידה מסוּיימת גם זכוּת של ראשוֹניוּת. והיא זכוּת גדוֹלה, העוֹמדת לוֹ ליוֹצר לעַד.

חשיבוּת יתירה לשירתוֹ של בּרוֹידס, שהיא פּרוֹליטאַרית וגם עברית עד מאד. כּי המסוֹרת של החיים העבריים ושל השירה העברית גידלה אוֹתה. על כּן אתם מוֹצאים את שירתוֹ הסוֹציאלית שאינה תלוּשה ממקֹוֹרוֹת ישׂראל, מזכרוֹנוֹת עברוֹ ומחזוֹן עתידוֹ, כּמוֹ אצל משוֹררים סוֹציאליים יהוּדים בּשׂפוֹת אחרוֹת. בּאוֹתה המידה שהוּא מסוּר למוֹרשת אבוֹת, למסוֹרת הבּית והמשפּחה, לארץ, לחזוֹן הלאוּמי. וּראוּ: אין אצלוֹ כל סתירה בין אלה. אדרבּה, הם משלימים זה את זה השלמה טבעית. בּאוֹתה מידה שאפשר לוֹמר עליו שהוּא משוֹרר סוֹציאלי – אפשר גם לוֹמר שהוּא משוֹרר ציוֹני. בּמידה שאוֹמרים עליו שהוּא משוֹרר הבּית והמשפּחה – הוּא גם משוֹרר העם והאדם בּכלל.

את שירת בּרוֹידס מציין העדר גמוּר של סתירוֹת, אף כּי, פה ושם, ניכּרים, כּמוּבן, מאבקי־נפש פּנימיים, שאין כּל אדם חפשי מהם והמשוֹרר בּפרט. בּרוֹידס יוֹדע לפעמים לא רק לבכּוֹת ולהיאנח אלא גם לזעוֹק, להרים קוֹל גערה ומחאה. אבל הוּא יוֹדע גם לנחם, לעוֹדד ולסלוֹח. יש שעת כּעס, כּשהדברים נוֹגעים אל הלב, ויש גם שעת רצוֹן ורחמים – כְּשהדברים נוֹגעים אל הלב. את ספר שיריו של ברוֹידס “מאדם לאדם” אוּלי הייתי קוֹרא בשם אחר קצת, יוֹתר רך: “מלב ללב”. כּי ברוֹידס, לפי ממדיו הוּא, הריהוּ מטיפּוּס המשוֹררים לעת מצוֹא, באוֹתוֹ מוּבן שגאֶתה קרא לשיריו “געלעגענהייטס געדיכטע”. המשוֹרר האמיתי הוּא לא זה המוֹשיב עצמוֹ אל השוּלחן ואוֹמר: “הבה אכתוֹב שיר”, כּי אם זה המתעוֹרר לכתיבה ע"י דחיפה של מאוֹרע פנימי, אוֹ בּהשפעת גוֹרם־חוּץ המזעזעוֹ.

בּרוידס הוּא ליריקן לפי מהוּתוֹ, והוּא מאמין, כּי מה שהוּא הרגיש וחזה מבּשׂרוֹ, צריך להיוֹת ממילא גם הרגשת הזוּלת, האחר. וזהוּ קו התוֹם שבּשירתוֹ. ואכן שירת בּרוידס שוה לכל נפש. ראיה לכך, שרבּים משיריו מצאוּ להם מוּסיקאים שהלבּשוּם צלילים, וּמצאוּ בהם את ההתאמה בין הבּיטוי המילוּלי והצליל.

יש שדוקא הדברים החילוֹניים, הפּשוּטים, הקטנים והמצוּיים בּיוֹתר, שבּני־אדם רגילים לעבוֹר עליהם ולא להרגיש בּהם, הם היסוֹד והנצח בּחיינוּ. וּברוֹידס נטפּל לאוֹתוֹ חוֹמר רגיל, שאחרים דשים אוֹתוֹ בעקביהם, ועל כּן שיריו הטוֹבים עשׂוּיים לעשׂוֹת רוֹשם תמיד, כּמוֹ חזיוֹנוֹת הטבע המשמשים תמיד עילה להסתכּלוּת מחדש.

ספר שיריו של בּרוֹידס, כּפי שציין בּצדק המשוֹרר ד. שמעוֹני, בּטקס חלוּקת “פּרס בּרנר”, אינוֹ מצוּמצם בּנוֹשׂאיו. השירים למדוֹרוֹתיהם מקיפים שטחים שוֹנים של דרך אדם הכּוֹאב ולוֹחם בּקשיוּת־עוֹרף את מלחמת קיוּמוֹ וזכוּתוֹ לחיי חירוּת וכבוֹד.

תש"ח

---

על יצחק לופבּן ז"ל

מאת

אשר ברש

גם יצחק לופבּן עזבנוּ לאנחוֹת. בעקבוֹת יעקב שטיינבּרג ויעקב רבּינוֹביץ הלך גם הוּא. בּתי־נירים גדוֹלים ומרכּזיים בּארג הרוּחני של העליה השניה נקרעים בּזה אחר זה. איך יעמוֹד הארג הנשאר?

י. לוּפבּן היה פּוּבּליציסט מוּבהק, אחד המעטים שעמדוּ לה לספרוּתנוּ בדוֹר האחרוֹן. גם לפי המזג המגיב, גם לפי יכוֹלת הבּיטוּי, גם לפי היקף ההשׂכּלה. אך לשלוֹשת אלה, שהם תנאי־יסוֹד לכל פּוּבּליציסט ראוּי לשמוֹ, נצטרף היסוֹד העיקרי, זה שנוֹתן לוֹ את הזכוּת המוּסרית לעסוֹק בּדברים העוֹמדים ברוּמן של האוּמה והחברה: האמת והאמוּנה. בּלי יצר טוֹב זה לגלוֹת את האמת, ותהא מרה כּמוֹת, ולדרוֹש את קיוּמה בכל התנאים, בּלי האמוּנה, שדבר האמת עשׁוי להיוֹת נשמע וּמקוּבּל – אין הפוּבּליציסטיקה, ותהא מזהירה בּיוֹתר, אלא “שיר עגבים יפה קוֹל”.

מצד הלבוּש קיבּל ל. מצוּרוֹת־המוֹפת של המאמר המרכּז־אירוֹפּי והעברי כאחד. מכּאן – הגיהוּץ החיצוֹני, הבּרק והחריפוּת; וּמכאן – הפּתוֹס החם והשרשים בּמקוֹרוֹת. הפּתגם הזר, הציטוּט הקלאסי והמימרה המקראית והאגדית לא רק שלא צררוּ זה את זה, אלא אף השלימוּ זה את זה על פּי רוֹב בּמטבּעת סגנוֹנית אחת. בּיחוּד בּשנים האחרוֹנוֹת.

וּמצד התוכן קיבּל מרבּוֹת גדוֹלים וכן שלימים, מאלה שהניחוּ את היסוֹד לאידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית־החברוּתית של הישוב. וּמה שקיבּל קיבּל בּשלימוּת, בּעין יפה ובנאמנוּת, וטיפּח וריבּה את שקיבּל בּמיטב הרצוֹן והכשרוֹן.

איש עניו בהליכוֹתיו, כּמעט נחבּא על הכּלים, יוֹשב בּפאת השוּלחן גם כּשנקרא לעלוֹת, הוֹלך בּקטנוֹת בּחיי יוֹם יוֹם – היה בכתיבתוֹ בעל השׁגוֹת גדוֹלוֹת וּבעל טוֹן גבוֹה בּיוֹתר. כּאילוּ שמר על מתכּוֹנת חוּמוֹ שלא יתבּזבּז על הטפל. אף כּי לא היה מפקד, היה לוֹחם אמיץ ומטיב להגן על העמדה שהוּפקדה בידוֹ.

מזמן לזמן ניסה את כּוֹחוֹ בביקוֹרת וּבמסה ספרוּתית. כּאן היוּ הפּתוס והמוֹפת האירוֹפּי פּוֹגמים בּמקצת. הערכים הפּוּבּליציסטיים והאסתיטיים שבּידו לא תמיד העניקוּ לדברים את החיוּניוּת ואת כּוֹח־השיכנוּע הדרוּשים. אבל גם בהוֹפעוֹת־אוֹרח אלוּ היתה מידת תרבּוּת ורצוֹן למצוֹת את העיקר, והדברים שנכתבוּ בכוֹבד־ראש נקראוּ בהנאה.

ארץ־ישׂראל והציוֹנוּת המגשמת היוּ האלף והתיו של עוֹלמו. הוּא בודאי היה אוֹמר (מתוֹך חוּלשתוֹ לגבּי המלה הזרה): הפּרימאט שלוֹ. מהן לא זז ולהן שיעבּד את חיי רוּחוֹ.

צעיר מאד היה בעלוֹתוֹ בשנת 1909 לארץ מדמביץ, העיירה הסימפּאטית, שישבה כמעט בין גליציה המערבית והמזרחית ונטלה ממעלוֹת שתיהן לעשׂוֹתן מזיגה של לאוּמיוּת מוֹדרנית וּמסוֹרת עממית עדינה. וּמשעלה לארץ דבק בּה והתערה בה לקבּל ממנה ולתת לה. גם זוֹ מידה של אמת ואמוּנה. יציאוֹתיו המעטוֹת לחוּץ־לארץ, שבּעיקרן היוּ מילוּי צו, לא עשׂוּ רוֹשם. שרשים עשׂה רק בּארץ־ישראל, כּאן היה גידוּלוֹ וכאן היתה חיוּתוֹ.

ארבּעים שנה, ימי דוֹר שלם, שימש דוּכן אחד, עבד אֵל אחד. לא דבר קטן הוּא בדוֹר שכּוּלוֹ היה הפיכוֹת וגילגוּלים, שגם החשוּבים חזקים לא יכלו לשמר את קוָם. אוּלי משוּם שהיה בוֹ ממידת הקנה, נשאר נעוּץ בּמקוֹמוֹ בשלימוּת יוֹתר מן הארזים.

הנאמנים והנעימים מסתלקים אחד אחד. מזלוֹ היטיב עמוֹ, שעוֹד הראהוּ את קימת החזוֹן. אך כּבר בּראשיתה של המדינה ראה את הסכּנוֹת הצפוּיוֹת לה מבּית, והזהיר מפּני אמוֹת־מידה שאינן הוֹלמוֹת את המציאוּת הרוֹפפת עדיין. כּגוֹדל החזוֹן וכגוֹדל נס התגשמוּתוֹ צריכה להיוֹת גדוֹלה אחריוּתם המוּסרית של המגשימים. אם ביסוֹדוֹת יהיוּ בקיעים – איך יעמוֹד הבּנין בּפני רוּחוֹת שאינן מצוּיוֹת? מי יתן ואזהרוֹתיו האחרוֹנוֹת ישמשוּ לנוּ צוָאה של דוֹרש טוֹב!

מבחר מאמריו בוַדאי עשׂוּי לשמש ספר של חינוּך והוֹראת־דרך בּמסילוֹת שעבר היישוּב בּמשך ארבּעים שנה.

תש"ח

---

א. ד. גורדון

מאת

אשר ברש

והאמנת בּעצמך, והאמנת בּאדם, והאמנת בּכל אשר יש להאמין – כּי תהיה כּוּלך מלא חיים. וּביוֹם רע, בּבוֹא עליך יסוּרים, והיוּ יסוּריך גדוֹלים, עמוּקים, קדוֹשים.

א.ד. גוֹרדוֹן: האדם והטבע

לא הוּא העלה את צירוּף המלים: דת העבוֹדה. אבל הוּא עשׂה אוֹתה. ייתכן לאמר: הוּא היה עוֹבד את העבוֹדה. איזה תוֹקף הכרה, איזה עוֹמק אמוּנה, איזה כּוֹח רצוֹן היוּ דרוּשים לאדם זה, בּעל הגוּף הרוֹפף בּן הארבּעים ושמוֹנה, כּדי ליטוֹל על עצמוֹ את עוּלה של עבוֹדת אדמה בתנאים הפּרימיטיביים בּארץ ישׂראל לפני כּחמישים שנה!

זוֹהי העמדת הרצוֹן כּנגד העוּבדה. והרי זוֹ היתה דרכּוֹ בחיים וּבכתיבה. מכאן גם הסתייגוּתם של טוֹבים וכן נאמנים מכמה גוֹנים שבּתוֹרתוֹ (בּרנר, אהרוֹנוֹביץ, יעקב רבּינוֹביץ ואחרים). מטעם פשוּט: הם לא קוּרצוּ מן החוֹמר שלוֹ.

אין לטעוֹת: א. ד. גוֹרדוֹן לא היה נזיר. על כּל פּנים לא בתוֹרתוֹ ולא בשאיפתוֹ. אדם בּעל חיוּניוּת יוֹצרת כּמוֹהוּ, אוֹהב הטבע והחיים, התרבּוּת והיוֹפי האמיתי – אי אפשר לכנוֹתוֹ נזיר. היה בוֹ אפילוּ משהוּ מן הויטאליזם (כּמוּבן על יסוֹד מוּסרי איתן!): “כּי תהיה כוּלך מלא חיים”.

הוּא לא הוֹדה בעוּבדוֹת הרעוֹת, המסוּלפוֹת. על אחת כּמה וכמה שלא ניענע להן ראשוֹ ולא נכנע להן. הוּא האמין כּי רצוֹנוֹ של האדם מספּיק לשנוֹת את העוּבדוֹת, לתקנן, להעמידן בּמקוֹם הנכוֹן. ולוֹ עצמוֹ הספּיק הרצוֹן לעשׂוֹת משהוּ בגבוּל יכוֹלתוֹ – עד קצה גבוּל יכוֹלתוֹ.

עם כּל העצבוּת השפוּכה עליו, עם כּל הצער היהוּדי שבּגוּפוֹ, בּפניו וּבעיניו – היתה בוֹ תמיד גם איזוֹ חגיגיוּת, בּמדרגוֹת שוֹנוֹת. ענונוּתוֹ לא דכּאה את הכּרת החשיבוּת שבּעשׁייתוֹ, בּמוֹפתוֹ. מכאן ההסבּר לאירוֹניה המעוּטפת, שעיתים היתה נשמעת מדבריו שבּעל פּה וּבכתב.

לא היה איש דת – ועשׂה אוֹתה; לא היה פּילוֹסוֹף – ותוֹרתוֹ היא ענין לפילוֹסוֹפים; לא היה איש עבוֹדה – ועשׂה עבוֹדה להוֹעיל; לא היה סוֹפר – וכתב מאמרים אחדים למוֹפת.

בּחזירתוֹ בחוֹרף תרפ"ב מוינא, עם ודאוּת הקץ הקרוֹב, נפגשתּי עמוֹ ליד הגימנסיה “הרצליה”. היה יוֹם טבת בּהיר, מסוֹער קצת. אדרתוֹ וכוֹבעוֹ, עם פּשטוּתם האיכּרית, הזכּירו את חוּץ־לארץ. רזוֹנו הגדוֹל, צהיבוּת פּניו ועמקוּת עיניו העידוּ על מה שמקנן בּוֹ. הוּא קידמני בשלוֹם כּמעט עליז, אחר הניח, כּהרגלוֹ, את ידוֹ על שכם הדוֹבר בּוֹ כמחבּק, וסיפּר מה אמר לוֹ הרוֹפא המוּמחה בבירת הרפוּאה:

– הוּא ניסה לרמוֹת אוֹתי, אך אמרתי לוֹ: “אין צוֹרך. אני יכוֹל לשׂאת את האמת”. אז יעצני למהר לחזוֹר לארץ ישׂראל. והנה אתה רוֹאה: חזרתי… וּמה? עדיין אתם הסוֹפרים חוֹשבים, שספרוּתכם תהיה מתוּקנת בּחיים האלה שאתם חיים בּעיר? גם לסוֹפר אין תקנה אלא בחיי עבוֹדה, בּחיי טבע. זכוֹר זאת ואמוֹר לחבריך.

ידוֹ נחה עלי כנטל יגוֹן. אבל בּדבריו היתה רינה. רצוֹנוֹ חגג את נצחונוֹ גם על המות.

מִמַּחְבַּרְתִּי (עניני תרבות וספרות)

מאת

אשר ברש

---

"מה יפית"

מאת

אשר ברש

ידוּע לכל קוֹרא עתוֹן עברי, בּיחוּד בארץ־ישׂראל, שבשנים האחרוֹנוֹת צצוּ כל מיני מבקרים, שמלאכתם קבע אוֹ עראי, המרבּים לכתוֹב תכוּפוֹת וּפסוּקוֹת על סיפּוּרים וספרים לוֹעזיים.

ולא רק על אלה שתרגוּמיהם יצאוּ בעברית, אלא גם על סוֹפרים וספרים, שעדיין לא הוּרקוּ אל כּלינוּ והם נוֹדעוּ לקוֹרא העברי בשמם, אוֹ גם שמם זר לוֹ. לפעמים גם על סוֹפרים וספרים ממדרגה שנית ושלישית וכוּ'. כּמוֹ כן ידוּע, שאת זכר הסוֹפר אוֹ הספר העברי אין מעלים על לב, ואם מזכּירים את שמוֹ לעתים רחוֹקוֹת, הרי זה לשם עקיצה אוֹ לסתוֹם פּה.

אנשים שלא הראוּ עוֹד את כּוֹחם בּביקוֹרת סוֹפרים וספרים עברים מדבּרים גבוֹהה־גבוֹהה על סוֹפרים וספרים לוֹעזיים. בּאמת יוֹדעים רצנזנטים אלה למיניהם מה הם עוֹשׂים. מלאכתם היא תמיד קלה ונאה, אף כּי לא תמיד נקיה. על הסוֹפר אוֹ הספר הלוֹעזי אפשר למצוֹא מן המוּכן הקדמוֹת וּמאמרים והערכוֹת ורצנזיוֹת, ויש צוֹרך רק לשבת ולהעתיק, לסרס ולקלקל קצת, והרי לך מאמר על חזיוֹן ספרוּתי “אירוֹפּי” אוֹ “עוֹלמי”, והחוֹתם את שמוֹ יכוֹל להיראוֹת כּבן־תרבּוּת שוֹפט גבוֹהה. אין צוֹרך לא בקריאת הספרים או הספר, לא במוֹח, לא ברגש, לא ביחס קבוּע, לא באוֹמץ־לב, לא בהכּרת אחריוּת – כּל אלה הדברים הטוֹבים והבּלתי־מצוּיים כּל־כּך, הדרוּשים למי שבּא להעריך חזיוֹן בּן־בּית, בּעל־שרשים, עצם מעצמינוּ ונשמה מנשמתנוּ.

אין כּוָנתי בדברים אלה לאסוֹר, חלילה, מאמרי־הסבּרה טוֹבים ונאמנים, מקוֹריים אוֹ מתוּרגמים (בּפירוּש!) על הופעוֹת הספרוּת העוֹלמית. כשם שאיני רוֹאה רע בּתרגוּמים ממיטב היצירה הלוֹעזית. בּרכה באלה כמוֹ באלה. אך הגיע, כּמדוּמה, הזמן לשׂים קץ לכל אוֹתה התפלוּת המתרברבת, לכל אותה ה“טחינה” המתקתקת, שמאכילים בּה את קוֹראינוּ השכּם והאכל להקהוֹת את טעמוֹ ולטמטם את מוֹחוֹ ולבוֹ.

לוּ בא אלי רצנזנט כּזה, הייתי אוֹמר לוֹ כדברים האלה:

– ידידי, אם בּאמת חננך אלהים שׂכל שוֹפט ולב מבין וטעם בּוֹחן – הראה־נא, ראשית כּל, את כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת האלה בדברים של טעם על חזיוֹנוֹת הספרוּת העברית. סוֹפרי עמך קוֹדמים. כּתיבתך זוֹ בלשוֹן פּסקנית על סוֹפרים וספרים בּשבעים לשוֹן היא קצת חשוּדה בעיני. ואם אין לך בהחלט מה להגיד על משלנוּ, חזקה עליך, שאתה נעוֹר וריק מכּל מה שכּתוב בּספרי הגוֹיים. והלא הדברים קל־וחוֹמר. ואם לפרסוּמם של סוֹפרי־לעז אתה דוֹאג – שקוֹל טיבוּתך! דע לך, שהמתוּקנים שבּהם אינם עוֹשׂים כּך. הם יוֹדעים את ערכּה של ספרוּת עמם. הם אינם צוֹענים בּרוּח כּמוֹך. הם אינם שרים “מה יפית” מאחוֹרי גדר של גנים זרים…

תרפ"ט

---

אחינו המדברים בלשונות נכר

מאת

אשר ברש

גדוֹל צער גידוּל גוּפנוּ הלאוּמי בארץ. תנאים קשים של תוֹרשה, הרגלים, אקלים ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתקוֹממים לנוּ על כּל צעד ושעל לסכּן את קיוּמנו ויוֹתר מזה את התלכּדוּתנוּ האוֹרגנית, הן בּמוּבן הכּלכּלי והן בּמוּבן הרוּחני. חוֹשבי מחשבת הלאוֹם והתקוּמה ידעוּ זאת למן העת שנצנץ ראשוֹנה אוֹת התמוּרה והגאוּלה. בּעקב אוֹר החלוֹם ראוּ נאחזים צללי הפּתרוֹן; תמיד חרדוּ וכאבוּ על כּך, תמיד התרו והזהירוּ וּביקשוּ ארוּכה, התיאשוּ והתנחמוּ, עוֹדדוּ ויאשוּ פעם וּפעמים וּ“בפעם המאה”, ואף כּי דבריהם לא הביאוּ רפוּאה שלמה ועדיין מראה הנגעים הישנים לא חלף כּליל וחדשים נוֹספו עליהם, הנה תמיד יפה היה קוֹלם לכון את דרכּנו וּמפּיהם אנוּ חיים עד היוֹם. בּשנים האחרוֹנוֹת כּמוֹ נאלם הקוֹל המתרה; ואם הוּא בא לפעמים מאיזה צד, הריהוּ חסר את המצע של כּוֹבד־ראש ודעה נכוֹנה וצוֹרם את הנפש היפה, ועל־כּן גם אי־אפשר שפעולתוֹ תהא עמוּקה וּבת־תוֹצאוֹת.

התערוֹבת של חזוֹן־תוֹכחת עם רדיפה אחרי כבוֹד מדוּמה ונצחנוּת אגוֹצנטרית וּבוּלמוּס של גאוֹנוּת אינה עלוּלה להוֹליד מעשׂים רצוּיים. והרי זוֹ רק כּאספלנית צוֹרבת וּבלתי נקיה על מכּה טריה, שמגדילה את הדלקת, אך אינה ממעטת את המוּרסה. וכן גם אלה שעוֹשׂים את התוֹכחה מכשיר של “פּוֹליטיקה אמיצה”, מפּני שהם אינם נוֹשׂאים בּשוּם אחריוֹת. יש איפוֹא צוֹרך לשוּב לטפּח את ההתראה הלאוּמית מתוֹך ישוּב־הדעת ומתוֹך כּוָנה טהוֹרה.

*

קבּוּצנוּ הלאוּמי בארץ־ישׂראל סוֹבל בּיסוֹדוֹ מן ההרכּב רב־הפּנים, ועדיין לא נמצא כוּר־ההתוּך שימזג בּרוֹב כּוֹח את הניגוּדים והחילוּקים בּזמן קצר וּבתוֹצאוֹת נראוֹת, כפי הדרוּש לתקוּמת־עם מהירה על אדמה, שסכּוּיי כּבּוּשה אינם בּלתי־מוּגבּלים בּזמן. כּמה גילוּיים שליליים להרכּב קשה זה, גילוּיים שאין בּידינו לשנוֹתם בשׂדה הארגוּן, הכּלכּלה, הנמוּסים החברתיים, התרבּוּתיים והדתיים, אך גילוּי אחד בּוֹלט לרעה יוֹתר מכוּלם, והוּא – בּלשוֹן. לא רק תל־אביב היא בּבל של לשונֹותֹ, אלא כּמעט כל עיר וכל נקוּדה ישוּבית, כּשאתה נקלע שמה – הנך עוֹמד בּפני חזיוֹן מתמיה וּמכאיב בּכל פּעם מחדש: בּלבּוּל הלשוֹנוֹת.

וּמכאן יש לסקוֹר, לשם הבדלה מהוּתית וּפסיכוֹלוֹגית, כּמה מן הלשוֹנוֹת המתהלכוֹת בּין אחינוּ היהוּדים בּארץ.

לשוֹן האידיש, המלפּפת אוֹתנו זה מאוֹת בּשנים והמסמלת סימוּל שלם את ישוּתנו הגלוּתית, כּבר השלמנוּ עמה בתוֹר צוּרת־מעבר, אוֹ צוּרת־לואי, הדבוּקה בחוּגים אוֹ גילים ידוּעים של בּני עמנוּ: הסבתא, היהוּדי האדוּק, בּעל־המלאכה הבּא בימים וכיוֹצא באלה. תמיד שאפנוּ וכיוֹם אנוּ מתאמצים להחליפה בלשוֹן־הלאוֹם ההיסטוֹרית, והדבר עוֹלה בידינוּ מעט מעט, בּפרט פּה בארץ, בעזרת בּית־הספר, בּית המשׂכיל הנאמן והפּוֹעל בּן־התרבּוּת. אין לה לאידיש מסוּג זה שוּם תביעוֹת תרבּוּתיוֹת ולאוּמיוֹת וניצוּחה הוּא רק שאלת זמן. אף האחרת, התלוּשה, האגרסיבית, העורת, האדוּקה אינה עלוּלה להזיק הרבּה כאן בּארץ, דוקא מפּני קנאוּתה וגיחוּכה וכל נסיוֹנוֹת־הרשע בּמגמה זוֹ נסתיימו בז’סט טרגי של מוּקיוֹנים שוֹטים. האיוּם בּ“שטף ההמוֹנים” אינוֹ עוֹשׂה עלינוֹ רוֹשם, מתוֹך שאנוּ למוּדי־נסיוֹן.

מקוֹם רחב וּמצער תפסה ותוֹפסת עד היוֹם הרוּסית. זוֹ היתה לפני המלחמה וּבשעתה מקוֹר של רוֹגז וחששוֹת לכל דוֹאג לעתידנוּ בארץ. הזוֹהר המתגבּר של הספרוּת הרוּסית הגדולה ועזת־הבּיטוּי עוֹד היה על לשוֹן זוֹ, אף כּוֹחם והשפעתם של היהוּדים עוֹלי־רוּסיה עוֹד היוּ מכריעים בּארץ, שיחד עם ערכּם בּאידיאל, בּמרץ ובמסירוּת־נפש היו ניזוֹנים מן הקשרים עם אוֹצרוֹת־העוֹשר של אדמת הצאר ועם שלטוֹנוֹ התקיף של הקוֹנסוּל הרוּסי בירוּשלים, ועל־כּן היתה גם הלשוֹן הרוּסית בּפי אחינוּ מכשוֹל רציני בפני התערוּת לשוֹננו הגמוּרה בארץ. היתה אז בּכל מקוֹם מעין אריסטוֹקרטיה רוּסית, שלא רצתה להכּנע למוּשׂגים ולצוּרוֹת הלאוּמיוֹת המקוֹריוֹת. אך מתוֹך חוּגי האריסטוֹקרטיה הזאת יצאוּ גם הבּוֹנים העיקריים של החנוּך והדבּוּר העברי. ועם ירידתה של רוּסיה האזרחית, התרבּוּתית, השוֹלטת, בּא גם שינוּי גמוּר בּהיפּנוֹזה של לשוֹן זוֹ.

ה“משפּחוֹת המיוּחסוֹת” בּארץ אוֹ שנתנונוּ ובטלה חזוּתן, אוֹ שהסתגלוּ לאט־לאט למצב החדש, וכמעט אין עוֹד כיוֹם הזה “בתים” שהם מבצרי הרוּסית כּמו לשעבר. להפך, הרוּסית המתהלכת עתה בארץ היא מן המין הנמוּך: אוֹ לשון נהגים מעטים, נערוֹת צבוּעוֹת־שָפתים אוֹ גם איזה חלוּצים טוֹבים (ה“קרימצ’קים” הידוּעים וּמחברי ה“גדוּד”!), שעדיין לא הסתגלוּ ללשוֹן העברית, אוֹ שלא נאחזוּ בארץ. על־כּל־פּנים עוּבדה היא, שהבּית ה“רוּסי”, זה של העסקן והציוֹני החשוּב (אם לא להביא בחשבּוֹן איזה שרידים לא־בוֹלטים מחוּגי ה“רזסויט”), אין לוֹ “יניקה” בארץ ורשמוֹ כאין.

הצרפתית אמנם יש בּידה שני צנוֹרוֹת־השפּעה רחבים: המסחר ובית־הספר. עוֹד ישנם בּצרפת “צרפתים בּני דת משה”, הדוֹאגים להגבּיר את השפּעת מדינתם בּמזרח הקרוֹב וּבראש וראשוֹנה בין אחיהם ה“מסכּנים”, ולתכלית נעלה זוֹ הם מזילים מכּיסם זהב בּשפע. בשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה רפתה היד המיטיבה הזאת, אך הנה התחילה בזמן האחרוֹן להתחזק שוּב. גם המסחר עם סוּריה, הנתוּנה להשפּעת צרפת, הוֹלך וּמתפּתח. ואף־על־פּי־כן בּרוּר, ששני הצנוֹרוֹת האלה הוֹלכים וצרים. לשוֹן המסחר, עד כמה שאינה יכולה להסתפּק בערבית ובעברית, הוֹלכת ונעשׂית אנגלית, והחנוּך בּמוֹסדוֹת כּי"ח, שהוּא בכל־זאת מעוֹרב מעברית וּמצרפתית, ומהיוֹתוֹ רק עממי (נקוה שלא יוּקם בארץ בּדרך מלאכותית חנוּך צרפתי גבוֹה!) אין קיוּמוֹ שלם ונמשך, ועל־כן הוּא משאיר על־פּי־רוֹב רק “קצף” דק, שכּשוֹך התנוּעה הוּא כּלה. כּמעט כּל דוֹברי־צרפתית בּארץ כּיוֹם הזה אינם לאוּמיים, ועל־כּן אין השפּעתם לא פנימית ולא תרבּוּתית, כּי־אם חזיוֹן ליבנטיני בלבד.

עם זרם העליה הגדוֹלה בשנוֹת תרפ“ה–ו עלה לארץ גם הדבּוּר הפּוֹלני. גם זה נוֹסף על מהוּמת הלשוֹנוֹת בּארץ, ואויר הרחוֹב, בּפרט בּתל־אביב, נתמלא צלילים חדשים, אף כּי לא תמיד על טהרת המבטא. דבּוּר קלוֹקל זה בארץ־ישׂראל הוא חזיוֹן תלוּש בּהחלט ועיקר הרע שבּוֹ הוּא רק בּהפרעה ארעית, שאמנם אין לזלזל גם בּה. עם רדת נחשוֹל העליה הזאת הוֹלכים ונדמים גם הצלילים האלה, וכשרוֹן־הסתגלוּתוֹ הנפלא של היהוּדי הפּוֹלני מראה את פּעוּלתוֹ בכווּנים שוֹנים, אף כּי לא תמיד רצוּיים. על־כּל־פּנים דוֹר הפּעוּטוֹת עוֹבר ללשוֹן העברית וה”ניצוֹץ היהוּדי" הלוֹהט בלב כּל יהוּדי פּוֹלני עלוּל תמיד לצאת ללהב, אם תפח בּוֹ רוּח טוֹבה.

אך את מקוֹמה המכוּבד והמסוּכּן של הלשוֹן הרוּסית, בּמוּבן של התגבּשוּת תרבּוּתית, מתנכּרת, מתנשׂאה, תוֹפסוֹת עתה שתי לשוֹנוֹת אחרוֹת רבּוֹת הכּוֹח והמשקל: האנגלית והגרמנית ¹. בּתוֹך כּל שלל הלשוֹנוֹת והתרבּוּיוֹת של ארץ־ישׂראל החדשה התחילוּ להתבּלט בּשנים האחרוֹנוֹת שני טפּוּסים של אינטליגנט לאוּמי, אוֹ לאוּמי למחצה, וּשני הטפּוּסים האלה, בּדרכּי השפּעוֹת שוֹנוֹת לפעמים, מתחילים לתפוֹס עמדה חשוּבה וניכּרת בּחברתנוּ, בּפרט בּשלוֹש הערים הגדוֹלוֹת, וּביוֹתר בּירוּשלים. דוֹברי אנגלית (בּהם תוֹפסים מקוֹם רב האמריקאים, בּאי־כוֹח הקוּרס החדש, ה“מעשׂי” בציוֹנוּת) כּוֹבשים בּתוֹקף האמצעים, השלטוֹן, הפּקידוּת והממשלה. הם מהוים כבר היוֹם מין מעמד בּפני עצמוֹ בּעל הכּרה עצמית גבוֹהה, יהירה, מתנשׂאה וּמשקיפה על החברה האחרת, העברית, שבּגוּפה נעשׂה הנסיוֹן הלאוּמי, משׁאת־נפשוֹ גם הוּא, כּעל המוֹן זקוּק לסיוּע, לטיפּוּל וּלהדרכה

– בּקיצוּר, היחס הפילנטרוֹפּי הידוּע. המעמד הזה גוֹרר אחריו גם את אלה מבּני־הארץ קלי־ההסתגלוּת, הנוֹשׂאים עין למרחוֹק, היוֹדעים לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים. בּני המעמד הזה, הם וּמחקיהם, ממלאים את המשׂרדים החשוּבים, הם המפרנסים את בּתי־מסחר־הספרים האנגליים, הם עוֹרכי הדין הגדוֹלים, הם בּאי כּוֹחנוּ כלפּי חוּץ, הם, הם… יש לשער, שלהם גם חלק־מה באוֹתה הנטיה אצל הממשלה לכפּוֹת על הצבּוּר העברי את הלשוֹן האנגלית למעשׂה וכמה מוּשׂגים אנגליים־קוֹלוֹניזטוֹריים, שעד בּבת־העין נגעוּ – עד החנוּך… זוֹהי הסכּנה הגדוֹלה, הרצינית, העוֹלה עלינוּ בכוֹח

איתנים. וּמשקל הסכּנה יגדל בּיוֹתר, מפּני שכּל אלה דוֹגלים בּשם האידיאל הלאוּמי, שהגשמתוֹ נתוּנה בחלקה בידם…

ליד הטפּוּס דוֹבר־אנגלית, בּאוֹפן מקביל, אך פסיכוֹלוֹגיה אחרת וּבמקום אחר בגוּף הצבּור, הוּלך ומצטבר הטפּוּס דוֹבר־גרמנית, האמתי והמזוּיף, המקוֹרי והנספּח. כּאן אין קוּל ענוּת גבוּרה, אין הכּרת שלטוֹן, אין עריצוּת. ולא עוֹד אלא שבּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה היה הטפּוּס הזה, שנמצא בארץ בּכמוּת מבוּטלת, כּמוֹ נדהם ונחבּא אל הכּלים, מין “שפיל ואזיל”, בּנגוּד לבאי־כוֹח “עזרה” מלפני המלחמה; אך עם התנערוּתה של המדינה־האֵם הוֹלך גם היהוּדי הגרמני וּמתחזק וּמתבּלט בארץ. הטפּוס הזה מהוה קבּוּצים קטנים, אך מאוּחדים והוֹמוֹגניים בּעלי הכּרה של עדיפוּת תרבּוּתית. הוּא הקים לוֹ

“בתים”. להם בּתי־ועד, מוּסיקה, ספרוּת, פּוֹליטיקה משלהם. יש שהטפּוּס הזה כוֹבש לוֹ כּמעט בּהסח הדעת, מוֹסד לאוּמי שלם, למן המנהל ועד העוֹזרים והעוֹזרוֹת, ושם שוֹלטת רוּח “אחרת”, מיוּחדת בּמינה, מתנכּרת וזרה לרוֹב הישוּב.

הצדדים השוים בּין שני הטפּוּסים הללוּ: הם לוֹקים שניהם בּקוֹמפּלכּס של עדיפוּת אנוֹשית ותרבּוּתית. שניהם (האמריקאי, שהוא על־פּי־רוֹב יוֹצא מזרח אירוֹפּה, עדיין לא הגיע למדרגה נפשית זוֹ) נוֹטים להשקפוֹת קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת, נחלת ההשׂכּלה המערבית, ולותרנוּת כּלפּי חוּץ, מה שמביא לידי טשטוּש העצמיוּת הלאוּמית ולפעמים גם לידי נזק מדיני ממשי. עם היוֹתם לרוֹב אנשים מעשׂיים מאד וּמשוּללי רוֹמנטיקה, לכאוֹרה, הם מבקשים בּכל־זאת בּחשק חוֹלני כמעט, את קרבת הגוֹיים, כּאן בּארץ־הערביים, מתמוֹגגים מהם ממש וּמשתדלים בּכל כּוֹחם להוֹכיח את יתרוֹנם על החברה היהוּדית, שׂוֹכרים את בּתיהם, קוֹנים את תוֹצרתם וּמתפעלים מאמנוּתם, ואפילוּ לוֹמדים את לשוֹנם

ונמוּסיהם טרם למדם את הלשוֹן העברית וערכיה.

הראשוֹנים אף מתגדרים בּדבּוּרם האנגלי ורוֹאים בּוֹ סימן מוּבהק לחטיבה תרבּוּתית־מיוּחדת ונבדלת לטוֹבה וּמתארגנים בּשם המפוֹרש “יהוּדים דוֹברי אנגלית”. האחרוֹנים עדיין לא הגיעוּ ל“עזוּת” כּזוֹ, אבל הם עוֹשׂים זאת בּלי הכרזוֹת. בּין הראשוֹנים (וכאן נוֹטל מקוֹם בּראש דוקא האמריקאי, וּביחוּד יוֹצא מזרח אירוֹפּה) שכיח הטפּוּס הבּלתי־מרוּצה, המאיים שיפרסם את ערוַת הישוּב וּמוֹסדוֹתיו וּבזה יזיק (בּפירוּש – יזיק!) לקרן־היסוֹד, לקרן־הקיימת, יחדלוּ לשלוֹח כּסף, בּעלי־הרכוּש לא יבוֹאוּ (מהם למדוּ את האיוּמים, בּצוּרה קוֹפית־מגוחכה, גם חוּגים “בּוּרגניים” כּביכוֹל, יוֹצאי אירוֹפּה המזרחית). לפעמים מגיע הדבר עד לידי גסוּת של נבּוּל־פּה,. האחרוֹנים הם צנוּעים יוֹתר כּלפּי חוץ, אך מבטלים בשתיקה אוֹ בהתנגדוּת פּסיבית. גם אלה מהם שלמדוּ לדבר ולכתוֹב עברית, יש בּעברית שלהם איזה זרוּת מתמיהה, איזוֹ מחיצה קרה – דבריהם אינם נקלטים הקלטוּת אוֹרגנית, הן מצד התוֹכן והן מצד הצוּרה, והם נשארים כּחיצוֹנים מהם הכּוּתבים על חזיוֹנוֹת הספרוּת העברית בּעתוֹנים שלהם הלוֹעזיים בּחוּץ־לארץ, כּתיבתם היא מלמעלה למטה, על־פּי־רוֹב מתוֹך הרחבת־יתרוֹן־ידיעה וחשיבוּת לא־תרבּוּתיים כּלל וכלל. הקיצוּר: אינם מתמזגים עם גוּף החברה העברית, העיקרית, דוֹחקים וּמכאיבים לוֹ, מדעת ושלא מדעת, מתעקשים בּחטיבתם וּמבקשים להתבּצר יוֹתר ויוֹתר, מהוים מעמד אמיד וּמבוּסס בּרכוּש אֹו במשׂרוֹת, אך בּעצם הם תלוּשים וזרים לרוּח הפּוֹרה והיוֹצר שבּישוּב וּמשפּיעים לרעה על חוּגים חלשי־רצוֹן ורפי־הכּרה להרבּוֹת את המבוּכה במחננוּ.

כּל הדברים הנ"ל לא נאמרוּ לשם קנטוּר אוֹ קטרוּג, אלא מתוֹך צער וּמשאלה, שבּקרוֹב ישתנה המצב לטוֹבה. לא נעלמוּ מעינינוּ גם המעלוֹת הודאיוֹת שבּאחינוּ דוֹברי האנגלית וגרמנית: הכשרה מעשׂית, שקט תרבּוּתי, שלמוּת־נפש ידוּעה, זיקה אל העוֹלם הגדוֹל, הסתגלוּת אל המזרח, קנה־מידה ישוּבי חשוּב; אוּלם שׂכר המעלוֹת הטוֹבוֹת האלה עלוּל לצאת בּהפסד החסרוֹנוֹת המנוּיים למעלה; וההפסד הזה, יש להדגיש, כּבר מוּרגש למדי בכמה פנוֹת חיינוּ. וּמתוֹך שאין לוֹ מעצוֹר, הוּא הוֹלך וּמתפּשט לרוֹחב ולעוֹמק, וּמי יוֹדע אם לא נפקח יוֹם אחד את עינינוּ ונראה את עצמנוּ שבוּיים בּידי אחים זרים ללשוֹננוּ, לתרבּוּתנוּ, לרוּחנוּ, למשׂאוֹת־נפשנוּ, למטרה שבּשבילה באנוּ הלוֹם לחיוֹת פּה במחסוֹר

וביסוּרים – וּמי יוֹדע אם אחים אלה יעצרוּ כוֹח לעמוֹד לנוּ ביוֹם צרה והכרעה!

אין אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ לאנשים שבוּרים וּמרבּי־רעש, כּל אדם שלם וּבעל משקל תרבּוּתי במחננוּ המפוֹרד וחסר־הקרקע מוֹסיף לנוּ כוֹח ועצמה, אך השלמוּת והתרבּוּת האלה צריכוֹת להיוֹת מיוּסדוֹת על שלמוּת אחרת, עליוֹנה, כּוֹללת – היא השלמוּת הלאוּמית, שבּטוּיה הראשוֹן בּמעלה הוּא הלשוֹן העברית. וּבשביל זוֹ חייבים הם לשבּוֹר תחילה את “העצם הזר” שבּנפשם. שבירה זוֹ צוֹרך תקוּן היא. גם להם עצמם ². אחינוּ דוֹברי אנגלית וגרמנית נדרשים לחשבּוֹן הנפש והלאוֹם, להריסת המחיצוֹת בינם וּבין הישוּב, להתלכּדוּת עם הצבּוּר, התלכּדוּת שאין אחריה שיוּר. את כּל הטוֹב שהביאוּ ושיביאוּ אתם הם צריכים להרכּיב בּגוּף הלאוּמי. אך ימוֹלוּ נא את זרוּת לבבם, כּדי שההרכּבה תעלה יפה, כדי שלא תכאיב ולא תזיק, ולא יהיוּ כגידוּלים מסוּכּנים בּתוֹך גוּפנו. אל יראוּ את עצמם כּמעוּלים, – יהיוּ מעוּלים! אל ישמשוּ עילה וּמוֹפת – שלא מרצוֹן – לשׂוֹנאינוּ וּמנדינוּ, המבקשים בּנוּ מוּמים כּדי לפסוֹל את מהוּתנו ולמעט את זכוּיוֹתינוּ. יהיוּ לנוּ ליד ולרגל – לדידי, גם לראש! – אך אל יהיוּ לנוּ לא לגבנוּן ריק וּמפריע ולא לכרס מזדקרת מרוֹב שׂוֹבע.

יזכּרוּ־נא את הדבר אשר הביאם לארץ־ישׂראל! יזכּרוּ־נא את חיי העוּלם שלהם ושל עמם!

תרפ"ט

---

ימי השבוע

מאת

אשר ברש

הסוֹכנוּת היהוּדית.

היא היתה כבר מן הענינים, שמרוֹב דישה ודחיה לא רק שפּוֹסקים להאמין בּהם, אלא שדבֵק בהם גם משהוּ מן המבדח. אך הנה הגיע סוף־סוף המשׂא־והמתן היגע והמיגע לידי גמר. הדבּוּרים הוֹפכים מעשׂה, והעם עיף־הדברים וצמא־המעשׂים מחדש את תקוָתוֹ המעוּכה והחזוֹן שדהה מעלה שוּב צבע.

כּל אוֹתה “העמידה על הנפש” מצד ותיקי הציוֹנוּת בּפני הדבר החדש והזר העוֹלה על התנוּעה, שטוּפּחה זה שלוֹשים שנים מיטב החלוֹמוֹת והרגשוֹת, כּל אוּתה החרדה מפּני נמיכוּת־הרוּח והוַתרנוּת המציינוֹת בּדוֹר הזה את העסקנוּת היהוּדית בּכל העוֹלם – מוּבנוֹת הן מן הצד הפּסיכוֹלוֹגי והאידיאלי. אוּלם אין הן יכוֹלוֹת לעמוֹד בּפני חשבּוֹן הצרכים והמעשׂים, שהם הכרח למפעלנוּ.

עוּבדה מצערת היא, שהתנוּעה הציוֹנית לא הראתה מבּפנים זה שנים רבּוֹת כּל פּרוֹצס של התחדשוּת אוֹ של צבירת־כּוֹחוֹת. להפך, גם שעת־הכּוֹשר המדינית הגדוֹלה שנפלה בגוֹרלנוּ כמעט בּהיסח־הדעת, וּבכל אוֹפן לא בתוֹקף הלחץ של תנוּעה גדוֹלה לא מצאה מלכתחילה את מכשיר־ההגשמה המתאים, והוּא גם לא נוֹצר אחר־כּך בּשנות ההמשך, ועוֹד עוּבדה, מצערת לא פחוֹת מן הראשוֹנה: הגוֹרמים האישיים המכריעים בּתנוּעה הציוֹנית אף הם לא היוּ ואינם מעוֹרים בּעַצמוּת העם העברי, בּמובן התרבּוּת העברית, ועל־כּן נתנוּ לא פעם מקוֹם להתמרמרוּת קשה' כּמעט מיואשת, על התנכּרוּת התנוּעה הלאוּמית היחידה לערכים, שהם הם גוּפי מהוּתה וקיוּמה של הלאוּמיוּת. ועוֹד עוּבדה שלישית: עם כּל רחשי־התוֹדה וההוֹקרה שאנוּ רוֹחשים לכל אלה שהניחוּ את האשיוֹת הראשוֹנוֹת לבנין עתידנוּ הלאוּמי, – אי־אפשר לנוּ להתעלם מן האמת, שנעשׂוּ גם כּמה מעשׂים משוּבּשים, קשים ומכאיבים, מהנהלה רעה, מזלזוּל וּמקפיצה בראש מפעלים בּלי הכשרה והרגשת־אחריוּת מספּיקוֹת.

על כּל אלה אנוּ רשאים ומחוּיבים להוֹדוֹת גלוּי ביוֹם סיוּם חשבּוֹן וּפתיחת חשבּוֹן.

ועל־כּן מוּבן היטב, למה חיכּוּ רבּים (וּבסתר לבּם גם מבּין המתנגדים!) לשיתוּף רחב וּמסוֹעף של כּוֹחוֹת היהדוּת כּוּלה במפעל הארץ־ישראלי. לא רק חסידי ה“קוּרס החדש” ה“אֶפישנסי” וכו' התפּללוּ ליציאה זוֹ אל המרחב, אלא גם כּל הנאמנים עם האידיאל הציוֹני במלוּא היקפוֹ. כּל בּעל־חשבּוֹן קטן יוֹדע וּמבין, שאנרגיה מרוּכּזת של גוּף גדוֹל, עוֹלה פי כמה על זוֹ של גוף קטן בּיהדוּת העוֹלמית צפוּנים עוֹד כּוֹחוֹת בּתוּלים, שלא נוּצלוּ כלל בּכיווּן הלאוּמי (לא נעמוֹד עתה על סיבּוֹת ואשמוֹת!). הם זרמוּ עד עתה בּאפיקים אחרים. ואם ניתנה עתה היכוֹלת לרתמם אל המניע המרכּזי בחיי עמנוּ, יש רק לשׂמוֹח על כּך ולהוֹדוֹת לרוֹתמים.

מטבעם של אנשים הבּאים אל תנוּעה חדשה להם, שהם מביאים עמהם מנה של רעננוּת, תוֹם, אמוּנה וראייה בלתי־משוּחדת. כּל אלה הם דברים, שסבלנוּ תכוּפוֹת כּל־כּך מהעדרם בּמחננוּ. אף בּמוּבן הרוּחני, העברי, אין לחשוֹש לרע משהיה. אין רע מרע. התרבּוּת העברית, עם היוֹתה גוֹרם ריאלי מאד בּתקוּמת העם, היא תוֹבעת גם טיפּוּח מאהבה וּמהערצה, מתוֹך מניעים רוֹמנטיים. ויתכן, שדוקא אלה ששקעוּ עד עתה במ"ט שערי תרבּוּת זרה (ביניהם ישנם, כּידוּע, גם יהוּדים מסוּג אחר, פּנימי) יבינוּ מתוֹך שבּאוּ מבּחוּץ, את קסמן של לשוֹן ותרבּוּת הקמוֹת לתחיה. הם המבקשים להם עוֹד בּעבוֹדה הלאוּמית תקוּן נשמה.

אך עם כּל שׂמחתנוּ האמתית והערכתנוּ החיוּבית את עוּבדת הסוֹכנוּת, אַל לנוּ להשלוֹת את נפשנוּ בתקוה מסוּכּנת של “גאוּלה קרוֹבה וּשלמה”. עוֹד המכשוֹלים רבּים וּגדוֹלים מבּפנים כּמבּחוּץ. עוֹד כּוֹחוֹת־ההרס משׂתערים עלינוּ מכל צד וגם סכּנוֹת חדשוֹת אוֹרבוֹת מאחוֹרי המעשׂים העוֹמדים להעשׂוֹת. יש לחשוֹש, שעסקני הסוֹכנוּת, אשר רבּים מהם הם חניכי מוֹסדוֹת־צדקה גדוֹלים בּתפוּצוֹת הגוֹלה, ירבּו לזכּוֹתנוּ באנשים “מוּמחים” המשקיפים מעל רמת חיים, שאינה יכוֹלה לעלוֹת בּד בּבד עם תנאי ארצנוּ וצרכי עבוֹדתנוּ. יש לחשוֹש לשיטה של פּרוֹטקציוֹניזמוּס נוֹסף, שהוּא, כּידוּע, ספּחת ממארת בּגוּף כּל עם ועם, וּביוֹתר בּגוּפוּ של צבּוּר בּתקוּפת הגידוּל. יש לחשוֹש להשתחררוּת של יחידים, שעל־ידי כך תצטבּר המרירוּת ויתגבּרוּ הכוחות המהרסים ליאש את הרבּים והחלשים. יש לחשוֹש לחיזוּק המעמד ה“עִלִיִי” של דוֹברי לשוֹנוֹת מיוּחסוֹת, ובעקב זה להתבּטלוּת מצד רוֹדפי־הצלחה בתוֹך אוֹכלוֹסי הישוּב. כּל אלה הן סכּנוֹת המסתמנוֹת בּבהירוּת על האוֹפק, וּמוּטב שנדע לקדם את פּניהן.

לפי שעה אנו נתוּנים כּוּלנוּ לרוֹשם הכּביר של המאוֹרע ההיסטוֹרי הגדוֹל בּיותר למן הקוֹנגרס הראשוֹן והכרזת בּלפוּר. ההרגשה היא של נהר, אשר רבּוֹת התפּתל בּין מְצָרים, והנה יצא באחת לאפיק רחב והוּא קוֹלט בּדרכּוֹ זרמי מים הגוֹלשים אליו מכּל עבר.

תרפ"ט

---

על המבוכה בספרות ועושיה

מאת

אשר ברש

תמימים אמרוּ, כּי המלחמה הגדוֹלה, מלחמת גוֹי בגוֹי וחוּרבּן דוֹר, תביא בכנפיה עת חדשה ותברא לאדם לב חדש להבין, לרצוֹת, להתעלוֹת. המשפּטים הקדוּמים, שאכלוּ את הנפש שנים על שנים כחלוּדה, ימוֹרקוּ כוּלם והיא תוֹפיע בּצחצחוֹת. וּבעצם סערוֹת המלחמה, בּין זרמי דם ואש, וּכשוֹך הסערה, על מרחבי ההפיכה, הריעוּ לקראת הנפש החדשה כל יוֹדעי־תרוּעה. את שארית הזוּהמא אמרוּ לבער בּלהבוֹת־דברים, כּדרך שהיוּ מבערים את שיירי־הצידה של המחנוֹת בנסען. העשן העוֹלה היה מסמן וּמבשׂר את הנקיוֹן, את הבּריאוּת שתבוֹא, את הקרקע המפוּנה לצמיחה חדשה. אף לתרבּוּת ולספר ניבּאוּ המתנבּאים עתיד שכּוּלוֹ אוֹרה. עתה, בּפַנות האדם החדש את הדרכים מן הגזעים הגדוּעים וּמכּוֹבד השלכת המרקבת, יעברוּ “בּרוּכי ה'” ברגל קלה ולבטח בּנתיב הרוּח, ו“ברוּכי ה'” חלמוּ גם על המוֹני אדם, אשר יעמדוּ כחוֹמה מימין הנתיב ומשׂמאלוֹ, עיניהם יאירוּ וּבכוֹבעיהם ינוֹפפו לכבוֹד העוֹברים המוּרמים מאדם, אף ישָאוּם על כּפּים בּתרוּעוֹת־אוֹשר וצהלוֹת־חן ויגמלוּם ביד נדיבה על כּל הטוֹבה אשר בּאוּ להעניק לעם המתנער. את בּהמתם הטוֹבה יקריבוּ להם ואת דדיה יכניסוּ לתוֹך פּיוֹתיהם ממש. המוּשׂג “עם”, בּכלל, נשלף מנדנוֹ כחרב מרוּטה ואבחתה הרחבה נשׂאה על כּל הראשים. מי לא האמין אז, כּי אוֹחז הוּא בניצב החרב המרוּטה הזאת!

ולא זכרוּ כל התמימים, אוֹ המיתממים, האלה ולא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף היוֹרד לעוֹלם פּוֹגע בּעיקר בּגזעים הניצבים והישרים, בּאלה המסוּגלים בּיוּתר לשׂאת את משׂא התנוּבה לדוֹר החדש. לא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף נוֹקב פּצעים עמוּקים בּגוף וגם הנפש לא תינקה, ואשר יחיה יהי מוּכּה וּפצוּע, והאדם אשר נפשוֹ היתה לוֹ לשלל, יהי מוּרעל וּנטול הכּוֹח החיוּני, אחרי אשר המות כּבר חבּקוֹ בזרוֹעוֹתיו, וּכאילוּ שב לחיים מעוֹלם־התוֹהוּ. השתילים הרכּים אשר בּבית נזנחוּ והוּפקרוּ, כי חסרה היד אשר תטפּחם ותרבּם באהבה וּבדעת, וכן גדלוּ פּרע בתוֹך הסערה. וּבזרוֹח עליהם שמש השלוֹם – והנה הם אחרים, ולא ישמעוּ עוֹד לשוֹן הצמיחה והגידוּל הטבעיים. והגזעים העתיקים, אלה אשר לא נשבּרוּ ברוּח ולא היכּם הבּרק, נגוֹז נזרם והם מאַושים עתה בלי עלים. הם עצמם יוֹדעים זאת ידיעה טרגית. והספר לא ירד כּרוּך עם הסיף, והמאמר הידוּע בּדוּי הוּא, כּכמה מאמרים חריפים אחרים. ויוּדעי־התרוּעה והמתנבּאים למיניהם, שעוֹדם מחזיקים בּאוּמנוּתם הקלה, מריעים בקוֹל שלא מזמן הדין, והוּא מתהלך ותוֹעה בחלל האזנים וּמהדד כּמלקוֹש מאוּחר על צריף־פּחים עזוּב.

החזוֹן הזה ייראה לכל מי שעינים לוֹ לראוֹת בּרוֹב עמי אירוֹפּה לארבּע רוּחוֹתיה. רק עמים יחידים היוּ להם חייהם ורוּחם לפליטה וּמצאוּ את בּיתם עוֹמד על תלוֹ וסדריו. גם אליהם הגיע ההד הצוֹרם, המתגלגל בּעוֹלם הפּצוּע והנבוֹך מסביב, להגדיל המבוּכה גם אצלם וּלהכּוֹת את הלבבוֹת בתמהוֹן. אך להם היכוֹלת לסגוֹר את החלוֹנוֹת בּפני הקוֹל הרע המקרקר בּחוּץ וּלהתכּנס סביב השוּלחן הערוּך אוֹ כנגד האח המבוֹערת וּלשׂוֹחח על עסקי משפּחה, מה לתקן וּמה להניח, מה לקרב ומה לרחק. כּה יעשׂוּ עמים אשר בּית להם ושוּלחן ערוּך ואח מבוֹערת. אך מה נעשׂה אנחנוּ, שגם אל עזוּבת החוֹרש שלנוּ, הפּרוּץ והמפוֹרץ, המהוּפּך על כּל שרשיו ורק נטיעים שׂרידים אוֹ חדשים, בּוֹטחים וחרדים, מציצים מתוֹך קרקעוֹ – בּאוּ המתנבּאים האלה מעוֹלם־התוֹהוּ וּמתהלכים כּנמרים אוֹ חתוּלי־בר מקוֹרחים שנתעוּ לישוּב, והם ממלאים את החלל יללוֹת כּאב, שמקוֹרוֹ בהכּרה שהבהיקה להם, כּי באמת לא החזיקוּ מעוֹלם בּשוּלי שוּם עם, וההמוֹנים אשר ראוּ בחלוֹמם לא מהם ולא להם הם, וּבהמתם הטוֹבה אינה מוֹשיטה להם את דדיה וסילוֹן החלב החם אינוֹ זוֹרם לתוֹך פּיהם. לבּי, לבּי עליהם! אבל מה אשמים אלה הרוֹצים והיוֹדעים לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי? למה ירמסוּ המתנבּאים הרעים האלה אדמת הנטיעים הבּריאים להשחיתם ויחרישוּ את החלל הנכאב בּילל מפחיד: “שממה, שממה, שממה! הבוּ לנוּ ידים ונביא סדרים בכּוֹל!” – הם, יוֹדעי הסדרים מעוֹלם…

האם לא ימצא במחננוּ אח גדוֹל, תקיף ורחוּם כּאב, אשר יאחז בידם, יאכילם וישקם לשׂוֹבע וישכּיבם בּיד חזקה לישוֹן בּאחד המקוֹמוֹת, עד כּי יקוּמוּ וסרה מהם הרוּח הרעה וחדלוּ להתנבּאוֹת רע. אוּלי יתערוּ אז גם הם וחפצוּ וידעוּ גם הם לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי. מי יתן והיה כדבר הטוֹב והמוֹעיל הזה.

לעת הזאת דרוּשים מוֹחוֹת בּהירים, יוֹדעי חפצם, אנשים נאמנים, למוּדי עדוּר ובנין ולא מגלגלי עינים מבעיתוֹת וּמפריחי בלוֹריוֹת לוֹהטוּת. יש להקים נהרסוֹת יקרוֹת, להרים את אשר השכּיב הסער, ללקט את הנפוּצוֹת, להעתיק עצים חוֹלים מעפר לעפר. יש צוֹרך בידים טוֹבוֹת ולמוּדוֹת לטפּל בּגוּף אוּמה רסוּקה, להעמיד דוֹר חדש, עליז־עבוֹדה ותמים. עוֹד תמים הדוֹר העוֹלה. עוֹד התכלת בּעיניו. בּידינוּ היא להעלוֹת בּהן נר נשמה אוֹ אש זרה. ולמה יפיצוּ אלה פחדים? למה ימלאוּ את האזנים קריאת הסכלוּת הגדוֹלה: בלעדינו אין אדם. למה יבקשוּ אלה להפריענוּ מעבוֹדתנוּ, אשר אין לדחוֹתה אף ליוֹם אחד, אף לשעה אחת? עלינוּ ליישב אדמה יקרה. עוֹד ישנה אדמה, עוֹד יש מקוֹם לנטוֹע. אוּלי, חס וחלילה, מחר לא תהיה. אנשי־עמל אנחנוּ ואל יַשעוּנוּ אלה בדברי־שוא!

תרפ"ח

---

על "הבימה"

מאת

אשר ברש

(הערות מן הצד)

1

“הבּימה” היא כנֵס בּתרבּוּת העברית, שהיתה תמיד חסרה את סוּג האמנוּת הדרמתית. התיאטרוֹן היהוּדי מימי גוֹלדפדן ועד היוֹם לא הגיע למדרגת תרבּוּת לאוּמית. רק “הבּימה” הקטנה והצעירה זכתה. ההסבּרוּת ההגיוֹניוֹת אינן מספּיקוֹת. יש כּאן חזיוֹן שאינוֹ מתפּרש בסיבּה וּמסוֹבב בּלבד.

2

בּחוּץ לארץ, גם במכוֹרתה הרוסית וגם על הבּמוֹת האירוֹפּיוֹת בּתוֹר להקה אוֹרחת, היתה “הבּימה” חזיוֹן מתמיה וּמפליא יוֹתר מתוֹפעה קבוּעה וּמוּבנת מאליה. גם שלל התהילוֹת היה קוֹלני וּמוּפרז, כּאשר ינתן בּלי־חשבּוֹן למפעל זר ורחוֹק בעצם מן הלב. רק בארץ־ישׂראל, אחרי היסוּסים ונסיוֹנוֹת, מצאה “הבּימה” את העוֹז להכּוֹת שוֹרש, להתקשר בּטבּוּרה אל קרקע קיים. הנס עוֹמד ליהפך לדבר יוֹם בּיוּמוֹ. כּל עברי בעל לב נכוֹן ודעה נאמנה יכוֹל רק לרחוֹש רגשוֹת־גיל חרישיים לעוּבדה זוֹ ולווֹתה בברכה, שהקליטה תעלה יפה ושימצאוּ לה תנאים נוֹחים וכשרים לקיוּם ולגידוּל.

3

חברי הקבוּצה היקרה של “הבּימה” עוֹשׂים עלי כל השנים שאני רוֹאה אוֹתם מרחוֹק ומקרוֹב, את הרוֹשם של תלמידי־אמנים, בּאוֹתוֹ מוּבן שיש אצלנוּ לכינוּי “תלמידי־חכמים”. כּל הסימנים שמנוּ בתלמידי־חכמים יש בּאמנים אלה: מסירוּת־נפש, אהבת־התורה, צניעוּת, אצילוּת וחשק כּביר ללמוֹד, ללמוֹד וללמוֹד לשמה, לשם המטרה הנעלה של אמנוּת עברית. זוֹהי מדרגה שאינה עוֹלה בד בּבד עם הזמן החדש, שהחוּצפּה וגאוַת־היכוֹלת מריעוֹת בּוֹ בכל מקוֹם. אפשר כּאן סוֹד התלהבוּתם של גדוֹלים וטוֹבים מן התיאטרוֹן הקטן הזה בבירוֹת האמנוּת הדרמתית.

4

הם משתדלים תמיד לעשׂוֹת להם רב. אלה מהם, שראוּ את עצמם ראוּיים לשמש בּעצמם בּרבּנוּת, פּרשוּ – ולא לטובתם. ההסתוֹפפוּת הזאת בּצל הגדוֹל, המוּכּר, שאֵמוּן בּוֹ – היא טבֹּעת הבּרכה המרתקת את כּוּלם לחטיבה אחת. מדמוּתוֹ האגדית של המאוֹר הגדוֹל, המנוֹח וַכטנגוֹב, נאצל בּעיניהם משהוּ על כּל רב חדש. וּמשוּם כּך מוּבנה גם ההליכה דוקא אל המוֹרה הרוּסי. האמוּנה קשוּרה תמיד בּאכסניה.

5

בּכל מקוֹם שהם גוֹלים שכינת בּית־המדרש שלהם גולה עמהם. הם נוֹחים זה לזה ואוֹכלים יחד את פּת האמנוּת, תרתי משמע. הפּוֹרשים לא פגמוּ בשלימוּת הקבוּצה. וזהוּ סימן מוּבהק לשכינה המאחדת, שהיוֹצא אינוֹ מְמַעֲטָה והנכנס מתכּסה בכנפיה. יש בּ“הבּימה” משהוּ מן האויר שתחת טלית פּרוּשׂה.

6

הוֹפעתם על הקרשים מלוּוה תמיד, יחד עם בּטחוֹן־האמנים וקלוּת־ההרגל – צניעוּת אצילה וריכּוּז נפלא בעצם הדבר, בּלי התבּלטוּת כּל־שהיא כלפּי הרוֹאים. בּשוֹם תיאטרוֹן יהוּדי עוֹד לא ראיתי משׂחק כּזה לשמוֹ, בּלי הרגשת הקהל. זוֹהי גם השפּעתה של אסכּוֹלה גבוֹהה וגם תכוּנה קיבּוּצית חשוּבה. שבּעת המשׂחק מוּרגשת אהבה, השוֹפעת מן האישים זה אל זה בדרכים נעלמוֹת. וזהוּ האוֹת לחוֹסר פּרוֹבינציאליוּת, המזדקרת, לדאבוֹננוּ, מלהקוֹת אחרוֹת.

7

עד עתה היתה ל“הבּימה” רק זיקה נאמנה להוָי היהוּדי וּלצער האוּמה, שהביאתם בּכמה מקוֹמוֹת שבּמשׂחק לידי נפשיוּת אמתית. אך חסרה היא את הזיקה אל הספרוּת הלאוּמית, המשמשת אצל כּל עם תרבּוּתי אֵם הוֹרָה לתיאטרוֹן. כּנראה, שרק מעטים מן הקבוּצה יוֹדעים אוֹתה ואת לשוֹנה יידעה מספּקת. אם החסרוֹן הזה היה רק חצי פגם בּהיוֹתם בּגלוּת, הוּא עלוּל להעשׂוֹת פּגם שלם כּאן, על קרקע המלה העברית המקוֹרית.

8

כּמדוּמה, שחוֹסר־זיקה זה לספרוּת העברית גוֹרם לה ל“הבּימה”, שכמה וכמה אפשרוּיוֹת הגלוּמוֹת בּמקוֹרוֹת שלנוּ הן נעלמוֹת ממנה. הה בזה מן התוֹעלת לה ולספרוּתנוּ, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ, שאיננה בשוּם אופן להקת אמנים פּרוֹפסיוֹנליים בלבד, מקדישה חלק ממרצה וּמרצוֹנה, שעמדוּ כבר בּכמה נסיוֹנוֹת קשים, גם ללימוּד המקוֹרוֹת העבריים. יש ערך לבעל־העצה מן הצד, אך רק בּעל־האמנוּת עם חוּשיו המפוּתחים והרגישים עלוּל למצוֹא את ההלכה למעשה. ולימוּד המקוֹרוֹת הוּא הדרך העיקרית המוֹליכה למטרה זוֹ.

9

עד עתה היתה קבוּצת “הבּימה”, בּתוֹקף ההשפּעה של דרך התיאטרוֹן החדש בּכלל, נוֹטה גם היא לתת את היתרוֹן לעיבּוּד התוֹכן הדרמתי על הערך היצירי שבתוֹכן זה עצמוֹ. וּמכאן בּחירת שלדי דרמוֹת וּמילוּאן על־ידי פוֹלקלוֹר, אפקטים וגם משׂחק. אין לצעוֹק על שעבר. גם הם אנוּסים היוּ לעבוֹר את הדרך שעברוּה אחרים. אוּלם בּתוֹר תלמידי־אמנים (בּמוּבן הנ"ל) עליהם להבין, שצריך להתגלגל סוֹף־סוֹף מן הטפל אל העיקר. וטוֹבי האמנים בּאירוֹפּה כבר התחילוּ להבין את ההכרח שבּתוֹכן הפּיוּטי היצירי בשביל המשׂחק האמתי. כּי אם לא כן צפוּיה למשׂחק סכּנת ההתרוֹקנוּת והפּנטוֹמימה.

10

אין זוֹ, כּמוּבן, תכלית לשבת דוֹמם ויחיל עד הוָצר הדרמה העברית המקוֹרית, כּמוֹ שאין גם תכלית לדחוֹף בּדרבן את הסוֹפר העברי, אשר אין לפניו מסוֹרת דרמתית ואשר לא חי שנים עם הבּימה, שיעשׂה דרמה ויהי מה. זהוּ פּרוֹצס שמניעיו אינם בּידי הרצוֹן בּלבד. אבל עד בּוֹא הדרמה המקוֹרית, אפשר למצוֹא כמה דרכים לעבּד מן החוֹמר הדרמתי המעט והפגוּם שישנוֹ, והעיקר – אפשר וצריך לבחוֹר מספרוּת העוֹלם דרמוֹת של ערך, וּבתרגומים טוֹבים (גם הספרוּת עצמה אינה יכוֹלה בשעה זוֹ לבוֹז לדרך זוֹ), בּעלוֹת תוֹכן עברי אוֹ כללי, בּשביל הצגה משוּכללת כּכל שהכּוֹחוֹת מגיעים.

11

אין להתירא מן הצוֹרך בּמשׂחֵק הגדוֹל בּשביל הצגתה של יצירה קלסית. ראשית, לא כל התיאטראוֹת שבּעוֹלם נתבּרכוּ רק בּמשׂחקים גדוֹלים; והשנית, גם המשחק הבּינוֹני, אם רק שאר־רוּח ורצוֹן לשמוֹ לוֹ (וזאת, כּמדוּמה הוֹכיחוּ משחקי “הבּימה”, שיש בּהם אחדים בּעלי יכוֹלת גדוֹלה, אף בּהצגת “האוֹצר”), יכוֹל לתת בּיטוּי לתוֹכן הפּיוּטי הגדוֹל. את העדר הגאוֹן יש למלא בעבוֹדה נאמנה שסוֹפה יצירה. כּשאני לעצמי, הנני מבכּר לראוֹת דרמה גדוֹלה במישׂחק בּלתי־גאוֹני (כּמוּבן שאי־אפשר בּלי יכוֹלת, טעם טוֹב ותרבּוּת!) על משׂחק גאוֹני ותוֹכן נבוּב. היצירה הגדוֹלה, אם גם הגשמתה חסרה את הבּרק העליוֹן, מרעידה בי נימים עמוּקוֹת, שהדן עוֹד הוֹלך וּפוֹעל ימים רבּים אחרי החָזוּת; לעוּמת זאת חוֹלפת מהרה פעוּלת החזוּת, שאין עמה חשיבוּת של תוֹכן פּיוּטי יצירי.

12

למה לא יעיזוּ, אלה שהעיזוּ כל־כּך הרבּה והגיעו במוֹמנטים ידוּעים לידי גדלוּת, לגשת אל “עתליה”? למה לא יעפּילוּ אל “חלוֹם ליל קיץ”, אוֹ אל “הוֹרדוּס וּמרים”? וכי דרמה סוֹציאלית או אינדיבידוּאלית של הוֹיפטמן אוֹ איבסן, אוֹ גם “נתן החכם”, אינם עלוּלים להוֹליד אצלנוּ פעוּלוֹת תיאטרליוֹת גדוֹלוֹת?

13

וזאת לדעת: כּמה יצירוֹת גדוֹלוֹת, שבּאירוֹפּה יצאוּ כבר קצת מן המוֹדה, כּשהן מתוּרגמוֹת עברית בּלשוֹן תרבּוּתית בּעלת־כּוֹח, עלוּלוֹת עוֹד לעוֹרר התלהבוּת אמתית (“שירת היאותה”, “עוֹבדיה” ועוֹד). מה שלגבּי דידם הוּא ישן, בּשבילנוּ יכוֹל הוּא להיוֹת עוֹד מלא רעננוּת וחידוּש וּמקוֹר של השפּעה טוֹבה.

14

בּטוּח אני בתלמידי־אמנים, היוֹשבים בּ“הבּימה”, שאם יבוֹאוּ במגע נפשי עם יצירה דרמתית גדוֹלה, יפּתח בּהם שפע של כּוֹחוֹת ספוּנים ויצמחו להם כּנפים. גם בּלי זריקת נסיוֹבים משיחיים. בּלבּה של חנה רובינה חיה הרגשה זוֹ ופוֹעלים כּיסוּפים אלה. היא נתנה להם בּיטוּי ישר ונעים וטקטי כל־כּך בּרשימתה ליוֹבל "הבּימה,.

יהי רצוֹן, שהרגשה זוֹ וכיסוּפים אלה למשׂחק אנוֹשי מלא וישר יעלוּ בלבם של שאר החברים, שיש בּיניהם גם בּעלי־כּוֹח, להעלוֹתם על הדרך הזאת. בּדרך הזאת מן ההכרח הוּא שיפּגשוּ גם עם היוֹצר הפּייטן העברי. בּפגישה זוֹ פתרוֹנים לשאלת התיאטרוֹן העברי השלם.

חזקה עליהם, שבּחתירתם המתמדת מתוּך מסירוּת־נפש יעברוּ דרך כּל הקליפּוֹת ויגיעוּ אל התּוֹך!

תרפ"ט

---

מגַשמי הגאולה והסופר העברי

מאת

אשר ברש

הסוֹפר העברי עדיין לא יצא מן הגיטוֹ. אנוּס על־פּי מה?

מגשמי גאוּלתנוּ מכּל המינים ומכּל הסוּגים מרחפים זה כּדוֹר שלם בּמרוֹמי הלאוֹם, המדינה, האנוֹשיוּת, העוֹלם – ורק אתה, הסוֹפר העברי, עוֹדך יוֹשב בּשפל. בּשפל משישבת, כּי רבתה בדידוּתך.

אתה, שנתת ראשוֹנה את העוֹלם בּלבּם – לך הקצוּ פנה קטנה במרתף חיינוּ, ושם אתה יוֹשב, ממעט לתיאבוֹן את דמך, הוֹלך וּמחויר, הוֹלך ונשכּח.

כּי אתה היחידי נשארת קשוּר בטבּוּרך בּבית־מוֹלדתך, אתה לא יצאת ל“מרחב”.

רוֹממוּת התחיה בגרוֹנם. תחית מה? תחית מי? בּסוּלם גוּפנוּ ונפשנוּ השבוּרים הם עוֹלים להראוֹת בּפני העמים והשׂרים – זוֹ להם הפּעם הראשוֹנה בדברי־ימינוּ זבי הדמים והדמעוֹת – וּבשכרוֹנם־הבל יקראוּ: “תחיה! תחיה!” הצלחתם בּעסקנוּת – תחיה היא להם. להם, אבל לא לבית העברי פנימה.

לא כן עשׂוּ ועוֹשׂים מגשמי הגאוּלה של “עמים הדוֹמים לחמוֹרים”. על קרקע נפש העם הם עוֹמדים וּמשם הם מתמחים ועם עצמם הם מוֹתחים את גוּף עמם כּלפּי מעלה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, מבינים אחרת.

הם מטפּחים כל גילוּי־רוּח של בּניהם באהבה: מייסדים אקדמיוֹת, בּימוֹת, הוֹצאות־ספרים, קוֹצבים פּרסים, שוֹלחים בּשׂוֹרת יצירתם לעמים רחוֹקים. וגוֹאלינוּ, יוֹצרי “המרכּז הרוּחני” כּביכוֹל,

מרקדים “נקדישך” בּפני כל ספק־סוֹפר גוֹי, שמא יאמר מלה טוֹבה – על כּשרוֹנם בּהנהגה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, יוֹדעים את משקל “בּלתי־הנשקלים” ושוֹקדים להוֹציא מוֹניטין ליוֹצריהם כּי מוֹניטין אלוּ סוֹפם ליהפך בּרבוֹת הימים למטבּעוֹת מזוּמנים בּחיי המדינה. עמי לא ידע.

עיריוֹת קטנוֹת בּפוֹלין וּבטשכוֹסלוֹבקיה מפרישוֹת בּרגש

כבוֹד וגאוֹן תשוּרוֹת לעוֹדד את יוֹצרי האוּמה – ואוּלם העיריה העברית הראשוֹנה במרכּז הרוּחני יש לה דאגוֹת חשוּבוֹת יוֹתר.

לא לכבוֹדם, לא לתשוּרוֹתיהם אתה צריך, סוֹפר עברי. שׂבעת נדבוֹת וחרפּה. לחיים אתה צריך, לאוֹר, לאויר. בּתנאי־אנוֹש אתה רוֹצה לתת לעמך את אשר חננך אלהים.

יסוּרוּ־נא מעט גדלי־הגוּף, העוֹמדים בּחלוֹנוֹת ואחוֹריהם הבּיתה!

---

בשולי הימים

מאת

אשר ברש

א. אחרי השואה. עוֹד בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני מלחמת העוֹלם היתה עוית בּגוּף החברה האנוֹשית. דקי המישוּש הרגישוּ בה. עזי הבּיטוּי בּיטאוּה ברמז וּבפשט. כּמוֹ לפני חלוֹם בּיעוּתים נדדה השינה והגוּף התהפּך בּאנקוֹת יסוּרים. השוֹאה שבּאה פתאוּם הדהימה, שכּרה, זיעזעה את הדקים והכּמוּסים שבּעוֹרקי הבּשׂר והנפש – היתה חלוֹם בּיעוּתים. ואחרי היקיצה רבּת המכאוֹבים והדיכדוּך עיפעפוּ העינים הליאוֹת, פּליטוֹת הבּלהוֹת, לתוֹך האויר השוֹקט והכּחוֹל שלאחר הסערה, כמקוּדשוֹת לנס. רק שעת יקיצה קצרה ארך הנס. אחר הוּרד הראש הריק: עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. הלב גם התפּלל בּחשאי: הלואי שיהא כך. אבל בּאמת אין העוֹלם נוֹהג לגמרי כמנהגוֹ. עדיין לא חל שינוּי בבשׂר ובנפש. כמה שורשי־הווייה דקים ועדינים נקרעו מקרקע עוֹלם. כּמה ענפים שבוּרים מרשרשים בּאיושה קוֹבלת. החוֹמר והרוּח רוֹעדים בּאין מעמד. דבר מה זז, הוּגה מן המסילה, הפּגיעה היתה חזקה מדי. עוּד התנוּעה הוֹלכת כּסוּמא אחרי כוֹח הפּגיעה ההיא. אבל הנה עוֹברוֹת שנים (מעל לרקה מכסיפוֹת שׂערוֹת וילדים היוּ לעלמים זרי מבּט!). חוֹק החיים שׂם את משטרוֹ התקיף בּארץ. שוּב ייוצר מסלוּל. בּעל כּוֹרחוֹ ייוצר. המסתוֹרין שבּהוייה שוֹקעים ויוֹרדים אל המחבּוֹאים, והם נעשׂים ענין להוֹזים וּלפייטנים בּוֹדדים. הנגלה תוֹבע את תפקידוֹ. אך אוֹי לנוּ מן הנגלה הזה, לנוּ שראינוּ וחמדנוּ נגלה אחר. עד שיקוּמוּ בנינוּ אחרינוּ וילכוּ במסילה הכּבוּשה, אין לנוּ אלא להסתכּל מן הצד ולהיאנק דם.

ב. הגזע בין השרישם והענפים. בכל טבּעוֹת הדוֹרוֹת שבּשלשלת הקיוּם האנוֹשי קיים הניגוּד בּין הענפים וּבין השוֹרשים. אלה טמוּנים בּעפר, הולכים בדממה למעמקים, יונקים ומחיים את אילן החיים, ואלה מתפנּקים ורוֹעשים וּפוּרחים ועוֹשׂים הוֹד וּפרי באויר. אלה אוֹמרים: עלינוּ קיוּם האילן, ואלה אוֹמרים: בּשבילנוּ קיוּם האילן. המדע מהוּ אוֹמר? גם הענפים יוֹנקים מזוֹן מן האויר. האוֹר והחוֹם והגז מוּבלים לתוֹך רהטי הצמח מן האויר. ויש צמחים העוֹשׂים פּרי בתוֹך הקרקע. אך אלה ואלה כאילוּ מסיחים דעת מן הגזע ותפקידוֹ. לכאוֹרה, שייך הוּא מחציתוֹ למעלה וּמחציתוֹ למטה; לכאוֹרה, אין הוּא פוֹעל; לכאוֹרה, קליפּה אפוּרה תכסהוּ והוּא עוֹמד בּלי נוֹע. אך בּאמת הוּא המעמיד את שיווּי המשקל לאילן כּוּלוֹ, הוּא המתוך הנאמן בּין השמים והארץ, הוּא הנוֹשׂא את עוֹל הגידוּל ועשׂיית הפּרי – הוא הגבעוֹל, הוּא הגזע, הוא המצבת. בּשנים כּתקוּנן שוֹמר הגזע על המרחק הנכוֹן בין השוֹרשים והענפים, הוּא המכוין את מקוֹמוֹ ורשוּתוֹ של כּל אחד מהם, את ספירת פּעוּלתוֹ ויצירתוֹ. גם בּרדת ענפים מעוּקלים לטפוֹח עליו וגם בּשלוֹח השוֹרשים יחוּרים הצוֹפים להכלימוֹ וּלאיים עליו – הוּא בחוֹסנוֹ עוֹמד ולא יזוּע. אך בּשעוֹת סערה גדוֹלה יש אשר ישבר הגזע, אוֹ ייעקם וייכּף לארץ, ואז יגעוּ ענפי ההוֹד בּאדמה העלוּבה וגידי שוֹרשים ייעקרוּ וייחשׂפוּ לעין השמש – ואז תחל המריבה בין השוֹרשים והענפים מעל לגזע המט. בּלהט הריב וּבתאוַת הניצחוֹן ישכּחוּ את הגבעוֹל, הגזע, המצבת. אך בּאמת גם עתה הוּא עוֹד נוֹשׂא המשׂא, הוּא עוֹד המקיים את שתי הקצווֹת, אף כּי השניים בּרוֹב המוֹנם יבטלוּהוּ ביטוּל גמוּר.

ג. החיים והמיתוֹדה. בּמקוֹם החיים לשם חיים, לשם הוָייה מליאה בכברת הזמן בּין האפס והאפס, בּמקוֹם יצירת תוֹם ועשׂיית נכסים לשם ההוֹוה והעתיד במידה שוה, בּאה הדיבּרה שלא כּדרכּה – המיתוֹדה. המיתוֹדה באה למלא את מקוֹם ההוָייה. היא גוּפה מין הוָייה מוּפשטת, מפוּלפּלה, וּמשוּם כּך – משוֹללת אהבה ורחמים. אין אהבה במוּפשט ולמוּפשט (גם לאלוֹהים המוּפשט, כּידוּע), אין רחמים בּמה ולמה שאין מיחסים הכשרה לקבּל כּאב. ולא כמוּפשט של ימים קדמוֹנים המוּפשט בזמן הזה. שם היה רק פּלפּלין להוייה, תכשיט לה, ועכשיו הוא שוֹלח ידוֹ הקרה לקחת הכּל. על שׂדה החיים של חברת האדם מתגלגלים שני המעמדוֹת הקיצוניים בּצוּרת שתי מיתוֹדוֹת צוֹררות זוֹ את זוֹ באמצעים שוים. צלם אלהים נמחק אוֹ נתעוה, רק קוֹלוֹת קרב נשמעים ותנוּעוֹת התאבקוּת נראוֹת. הפּנים כּמעט אינם נראים כּלל. מעמד הרכוּש לבש תגא של ציניזם וּמצלצל במתכתוֹ להקפּיא את לב צוֹררוֹ, וּבינתיים הוּא מקפח את חייו בעוד בגרוֹנוֹ דרישת הצדק שבּהכרח. וּמעמד העמל מתייגע להוֹציא את המתכת מידי השוֹדד השחוֹר, כדי להשׂתרר עליו ולהכניעוֹ – אף הוּא בשם הצדק שבּהכרח. בּין הזכּאי לקבל תמיכה וּבין המגן על קדוּשת הקניין נרמסת נפש האדם הכּבוּדה. בּיד שניהם יתאבך לפּיד הצדק – והצדק שבּמיתודה. שניהם גוֹאלי עוֹלם. לא על כּוֹח סתם ידוּבּר עוֹד, כּי־אם על כּוֹח שבּצדק; לא על צדק סתם, כּי אם על צדק שבּמדע. רק בּחזקת היד יוּבא הצדק לעמק הבּכא. מלחמת הקצווֹת סוֹערת באיבה וּבארס, שכּמוֹתם לא ידענוּ מיוֹם היוֹת שבטי אדם עלי אדמוֹת. אוֹי לוֹ למי שגוֹרלוֹ הטילוֹ לתוֹך דוֹר מקוּפּח חיים של ממש!

תרפ"ט

---

בענין ספרותנו

מאת

אשר ברש

הספרות העברית לא ידעה תנאים נוֹרמליים מיוֹם שפּסקה הנוֹרמליוּת של העם העברי. צוּרוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת קבּלה אי־נוֹרמליוּת זוֹ במסבּות הזמנים והמעמדים. אך בּדבר אחד הצטיינה תמיד לטוֹבה – בּשנוֹת העליה כבשנוֹת הירידה – היא היתה נחלת כּל קבּצי העם והיוֹצר יצר למען העם כּוּלוֹ. לא רק ספרוּת הדת והמוּסר, שהיתה מכוּונת לכל אדם מישׂראל, אלא גם ספרי המדע והפּיוּט החילוֹני, שנוֹעדוּ בעיקר למשׂכּילים, לא ידעוּ גבוּלוֹת של ארצוֹת אוֹ של מעמדוֹת וּמפלגוֹת, וּבמידה שהיתה אפשרית בּימי־הבּינים הפצת ה“החיבּוּר” למרחקים – היוּ הדברים מגיעים לתעוּדתם וּמעוֹררים הד בּצוּרת חקוּי אוֹ פּוּלמוֹס, מה שמעיד על כּוֹחה, חיוּתה והשפעתה של היצירה שבּכתב.

גם כּשבּא, בּתקוּפת ההשׂכלה, הפּירוּד הגמוּר בּין הספרוּת הדתית והחילוֹנית, והאחרוֹנה נעשׂתה למעין השוֹפע והמתחדש לרוּח הזמן, היוּ הספרים העברים למקוֹר “עיוּן ושעשוּעים” לכל שוֹחר דעת וּמליצה עברית בּתפוּצוֹת הגוֹלה. ולא עוֹד, אלא שגם אחרי שלשוֹנוֹת נכר דחקוּ את רגלי העברית והשפּעתוֹ של הספר העברי נצטמצמה בחוּגים קטנים, “אחד בּעיר ושנים בּמדינה”, עוֹד היתה לסוֹפר העברי האילוּזיה, שדבריו שלוּחים אל מרחקים רבּים. ואפילוּ עוֹד בּשנים שלפני מלחמת־העוֹלם, כּשפּרוֹצס ההתבּוֹללוּת התפּשט על כּל קצוֹת העם, ואפילוּ אל השכבה הלאוּמית הרשמית והבּלתי־רשמית הגיע, גם אז עוֹד היתה לסוֹפר העברי הנחמה שבּלב, כּי דבריו מאירים לבּוֹדדים שבּארצוֹת שוֹנוֹת. ממכוֹנתה ברוּסיה, בּצל האידיאליזם של הספרות הרוּסית, היתה מצוּדת היצירה העברית פּרוּשׂה (אכן חוּטים דקים ורפים מאד) לגליציה, ארץ־ישראל, אמריקה וכוּ'. השנים ההן, שנוֹת ערב המלחמה, היוּ שנוֹת חסד ותוֹם לספרוּתנוּ. היה בה, למרוֹת הנטיה החיצוֹנית לריאליוּת, מן החן של רוֹמנטיקה חדשה, יחד עם הנעימה האלגית והתאוֹננוּת על בּדידוּת וחוֹסר־קרקע שציינוּ את משפּחת הסוֹפרים העברים בּימים ההם, היתה גם איזוֹ זיקה רגשנית שקשרה את רוּבּם, לפחוֹת את הצעירים בּארץ ישימוֹן. אף נצוֹצי התקוה לתקוּמת ערכים לאוּמיים בּארץ־אבוֹת, אם כּי לא כוּלם הוֹדוּ בהם בּדרך הפּעוּלה ההסתדרוּתית, היוּ ממלאים את הלבבוֹת נבטי־אביב רכּים הנוֹהרים מוּל “שמש אחת במרוֹם”. ההוּמניוּת האסטטית שבּספרוּת הרוּסית, שקדמה להתפּרצוּת האיתנים, היתה נוֹסכת על כּוּלם רוּח נדיבוּת ועצב אוֹפּטימי בתוֹך תוֹכוֹ.

המלחמה עקרה את הגידוּלים הרכּים והרפים האלה והפיצתם לכל רוּח. היהדוּת נקרעה לקרעים קרעים, ורק בּערוֹב ימי הנוֹראוֹת, בּעלוֹת בּרוּסיה המוּכּה שלטוֹן הדימוֹקרטיה, נשתלהבה שם מעין תנוּעה עברית ועמה גם פּעוּלה הספרוּתית, שנישׂאה מן הצד החמרי בעיקר על־ידי איש־נדבן אחד וסוֹפר אחד רוֹדה על ידוֹ. בּפעוּלה זוֹ לא היה הרבּה מן ההתלהבוּת הפּנימית, מן האריגה היצירתית הצנוּעה, שהיוּ סימניה של הספרוּת העברית עד אז. הוּחל בּפרסוּם מאספים וספרים בּדרך של קבּוֹלת גדוֹלה, שבּהכרח אי־אפשר שיהיוּ בה בירוּר ואחדוּת מספּיקים. רוֹב החוֹמר המוּצא היה מתוּרגם אוֹ מוּזמן בּחפּזוֹן. אבל הקוֹרא העברי, שהוּרעב בּמשך השנים רצוּפוֹת, בּלע את הכּל. לפעוּלה זוֹ היתה השפּעה ניכּרת על עבוֹדת ספרוּתנוּ והיא סייעה להרחבת תחוּמיה, מה שהיה תמיד חלוֹמוֹ של דוד פרישמאן. אך גם פּעוּלה זוֹ, שבּאה בכוֹח דחיפה חיצוֹנית חזקה, לא עלה בידה לכנס תחת טליתה את כּל הסוֹפרים העברים, וחבוּרה אחת, רבּת־כּוֹח לשעבר, נשארה מחוּץ לה, מתוֹך “פּסיביוּת מזהירה”.

החרוֹשת הגדוֹלה, כּידוּע, אינה עלוּלה לברוֹא את אחדוּת הלבבוֹת. והנה לא עברוּ שנים מעטוֹת והבּנין הגדוֹל הזה החל להתמוֹטט, גם הפּעם בּעיקר מתוֹך תנאים חיצוֹניים, והדלוּת נתבּלטה ביתר עירוֹם. אז בּא גם הפּירוּד הגלוּי בין הוֹצאוֹת־הספרים, הגוֹרם תמיד – אף כּי לא תמיד לרעה – גם לפירוּד בּעצם היצירה. בּימים אלה נפלוּ האוֹרגנים הספרוּתיים המעטים שהיוּ בידינוּ וּבאוּ שנוֹת בּצוֹרת. השכינה התחילה בּוֹרחת בּבהלה לארץ־ישׂראל, הארצוֹת, שבּהן היה הספר העברי נפוֹץ בּמאוֹת אוֹ גם אלפי טפסים (פּוֹלין) נזנחוּ, אוֹ נכוֹן מזה, הוּפקרוּ; ה“קוֹניוּקטוּרוֹת” נהרסוּ והוֹצאוֹת־הספרים נמלטוּ למקוֹם חיוּתה של המלה העברית. וכאן בּארץ־ישׂראל, כּמוֹ בקסמים, הוֹלכת המוֹ"לוּת העברית מנצחוֹן אל נצחוֹן. ארבּע הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת פּוֹעלוֹת בּה גדוֹלוֹת. נתגלה בקבּוץ־היהוּדים בּארץ־ישׂראל בּית־קבּוּל לספרוּת, ששוּם קבּוּץ אחר בּדוֹמה לוֹ במספּר, אינוֹ יכוֹל להדמוֹת לוֹ. לא היוּ ימי־שפע לספרוּת העברית כּשנים האחרוֹנוֹת בּארץ. המסתכּל מן החוּץ יכוֹל לקבּל את הרוֹשם שיש כּאן תנוּעת־ספרוּת היאה לעם של מליוֹנים. ספר רודף ספר, וגם בתי הקוֹראים מתלאים ספריוֹת שלמות. לא רק בּמקצוע הספרוּת היפה רבּה התנוּעה, אלא גם בּמקצוֹעוֹת המעשׂיים זכינוּ לחבּוּרים, שלא ידענוּ דוּגמתם עד עתה. ארץ־ישׂראל הספרוּתית היא ממש כּכורת בּתוֹר הלבלוּב. ואף־על־פּי־כּן – לבּוֹ של הסוֹפר העברי חלל בּקרבּוֹ. לא היוּ לוֹ, כּמדוּמה ימים של יתמוּת ודכדוּך־הנפש כּימי־התוֹצרת האלה. חוּץ ממה שגדוֹל פּירוּד־הלבבוֹת בּין העסקנים הספרוּתיים, הנה גם היוֹצרים השקטים, שאין להם בּעוֹלמם אלא “הישיבה על האבנים” בּלבד, גם הם כּנדוֹנים לנשוֹם בּאויר ריק, דבריהם כּשלוּחים לתוֹך חלל שאינוֹ נוֹתן הד, ואין סוֹפר עברי בארץ שיהא ספּוּק בּנפשוֹ.

הסיבּה העיקרית לסתירה הזאת – שפע הפּעוּלה הספרוּתית וּמיעוּט חדוַת־היצירה – נעוּצה בלי־ספק בּמיצרי־התחוּמים החיצוֹניים של שׂדה־ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ בימים אלה, והם הגוֹרמים גם למיצרי־תחוּמים פּנימיים. עוּבדה היא, שהסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל בּן מאה ושבעים אלף נפש; כּי יצירתוֹ והשפּעתה אינן עוֹברוֹת כּמעט את תחוּם היהדוּת הארץ־ישׂראלית. הכּל יוֹדעים, כּי תשעים למאה מן הספרים היוֹצאים בּארץ־ישׂראל נמכרים בּארץ גוּפה, וארצוֹת־הגוֹלה כמעט סגוּרוֹת בּפני הספר העברי. הסיבּוֹת הן רבּוֹת, ולא האחרוֹנה שבּהן היא: העדר־הארגוּן הגמוּר בּשוּק־הספרים שם. אילוּ עמדה הספרוּת העברית בּמדרגה פּרימטיבית והסוֹפר העברי היה בעל־הרגשה של שבט קטן – אפשר שלא היה כל רע בּחזיוֹן זה. אפשר שהיה נוֹצר כּאן טיפּוּס של יוֹצר גדוֹל בּצמצוּמוֹ, שוֹלח שרשים לעוֹמק. אבל, לאשרנוּ אוֹ לאסוֹננוּ, אין הדבר כּך. הסוֹפר העברי בדרך כלל גוּדל וחוּנך על בּרכּי ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת והוּא מכיר בּחללי־ריזוננס כּבּירים, ועל־כּן אי־אפשר לוֹ להשלים עם הצמצוּם הזה מאוֹנס, והריהוּ נתוּן תמיד בּהרגשה של נתוּן בּכלא. וּביוֹתר גברה הרגשה זוֹ עם תגבּוֹרת מפעל התרגוּמים, המעמידוֹ בצל גם בּתחוּם הצר. תאמרוּ, נעים חלקוֹ של הסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל לעוּמת גוֹרלוֹ של אחיו־ליצירה בארצוֹת־הגוֹלה, ששם הוּא אוֹבד לגמרי בשטחי־הרוּח הענקיים שמסביביו. יתכן, ואוּלם עוֹד הקדמוֹנים, כידוּע, בּעטוּ בנחמה של צרת אחרים. ועוֹד, לסוֹפר העברי בגוֹלה, עם כּל המרירוּת והנכר, ישנה בכל־זאת האילוּזיה של ארץ־ישׂראל והוּא נהנה לפחוֹת מזכוּת הטענה כנגד אלה שהתאחזו, כּביכוֹל, “בּבית” ואינם יוֹדעים את נפש אחיהם הנמקים בּנכר. הסוֹפרים העברים בּגוֹלה מחכּים להד שיצירתם תמצא בארץ, ואם ההד הזה אינוֹ בא, הם מוֹנים אוֹתנוּ בהתנכּרוּת אוֹ ביהירוּת. והאמת היא, שההתנכּרוּת של ארץ־ישראל לסוֹפר היוֹשב בּה היא לא פחוּתה ולא פחוֹת אכזרית מזוֹ שלגבּי הסוֹפר העברי בגוֹלה.

מדוֹרי ההשקפוֹת והבּקוֹרת (כּביכוֹל!) בּעתוֹנוּת נעוּלים בּפנינו, אם מרצוֹן רע, אם מחוֹסר־ענין ואם מחוֹסר־כּשרוֹן; המפלגתיוּת הנפרזה המשׂגשׂגת בּארץ חדרה – בּמדה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, חוּץ מרוּסיה – גם לתחוּמי היצירה הפּיוּטית ותוֹבעת מן היוֹצר את הגוּשפּנקא הרשמית; הצבּוּר שרוּי רוּבּוֹ ככוּלוֹ בכל יוֹם תמיד בּקדחת של עשׂיית קנינים לאוּמיים – בּרוּבּם חמריים – לשם בּנין המוֹלדת והוּא נתוּן משוּם־כּך בּעוֹלם הרחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושקוּל הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית וההגנה עליה; היהירוּת הכרוּכה בעקב כּל בּעל־הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת וּמכוֹנן־חברה מביאה על־הרוֹב לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש־הכּשרוֹן, ואפילוּ אל זה ששוֹתים את דבריו. כּל אלה הם דברים ידוּעים לכל סוֹפר ישר בּארץ והם גוֹרמים לוֹ לא מעט עלבּוֹן ויסוּרים.

אי־אפשר שבּזמננוּ, הזמן של קיצוּר המרחקים, בּמוּבן הפיסי והרוּחני, תוּכל להתקיים ולהתפּתח ספרוּת ראוּיה לשמה בתוֹך עם בּן שבעה־עשר רבּוֹא. כּל מי שהוּא בעל־מעוּף אוֹ בעל־תנוּפה מן הנמנע שלא יחבט בּקירוֹת הכּלא הזה מיד לאחר הפּסיעוֹת הראשוֹנוֹת. רק דקי־הצעד וגלגוּלי איש־גמזוּ סוֹבבים בּעוּגה באין סכּנה ואינם מרגישים כּי בנקוּדה מתה הם דשים. מכּאן גם הארס המפעפּע בּתוֹך משפּחוֹת הסוֹפרים בּארץ, המקבּל לעתים צוּרה מכאיבה וּמרגיזה, משל לנמלטים בּסירה קטנה מתוֹך ספינה שנטרפה בלב ים. אף כּי במקוֹם אחר קנאת סוֹפרים תרבּה חכמה ויצירה, הנה תנאים אלה וּמצבי־נפש אלה אינם עלוּלים בּשוּם אוֹפן להכשיר יצירה שיש בּה משוּם גדלוּת.

וּמה התקנה? עד כּמה שהדברים אינם בּידי שמים, מוּטל על הסוֹפרים להשתדל בּשעה זוֹ בּשלוֹשת הדברים האלה: א) לייסד אוֹרגן ספרוּתי גדוֹל וּבעל־משקל, שישמש אכסניה רחבה וקבוּעה ליצירה העברית השוֹטפת, להערכתה ולבירוּר צרכיה, שיסייע לקביעת מקוֹמוֹ ועמדתוֹ של הסוֹפר העברי בארץ וּבגוֹלה, ויגרה בוֹ תמיד את יצר היצירה. אוֹרגן זה יהיה לוֹ מהלכים בּארץ לא פחוֹת מכּל ספר היוֹצא באחת הספריוֹת, וּבהיוֹתוֹ מטפּל בּנימים החיוֹת של התרבּוּת והחברה העברית, ימשוֹך גם את לב הקוֹראים העברים בּחוּץ־לארץ. ב) לעשׂוֹת מאמצים ממשיים לשם ארגוּן הפצת הספר העברי בארצוֹת הגוֹלה. הדבר הזה יתכן בּעזרת מוֹסדוֹת לאוּמיים נאמנים אוֹ בשיתוּף־פּעוּלה עם הוֹצאוֹת־הספרים. אין הכּונה כאן להצעוֹת של “תנוּעוֹת עבריוֹת” סתם, המוּכנוֹת תמיד בּכיסיהם של עסקנים ידוּעים, אלא למעשים מסוּימים, שיש בּהם שייכוּת ישרה לספר ולספרוּת. ג) להשפּיע על־ידי פעוּלה שיטתית על המדוֹרוֹת הספרוּתיים שבּעתוֹנים הקיימים לעשׂוֹתם למה שהם מחוּיבים להיוֹת: מוֹסדי שרוּת ועזרה ישרים בּשביל היצירה העברית החיה. הדבר יתכן בּשיתוף ישר, טוּב־טעם וטוּב־עין של קבוּצוֹת סוֹפרים בּמקצוֹע הבּקוֹרת והרצנזיה.

כּל מי שאינוֹ רוֹצה במצב־החנק, שבּוֹ נתוּנים בּזמן הזה הספרוּת והסוֹפר העברים, יתן את ידוֹ לעבוֹדת־עזרה משוּתפת.

---

רחוק וקרוב

מאת

אשר ברש

הקדמוֹנים, שנתיאשוּ מהכּרת עוֹלם וּמלוֹאוֹ מתוֹך נסיוֹן של החוּשים, הערימוּ והמציאוּ את ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, שבּוֹ משתקפת בּלי שיוּר דמוּתוֹ של ה“עוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוּס. לא רק הרים וימים וּמזלוֹת ראוּ בוֹ, אלא גם נשמתוֹ נעשׂתה להם בּבוּאה מדוּיקת לנשמת העוֹלם. מתחילה בדרך אלגוֹרית־מיסטית ואחר־כּך בּדרך של הנחה מדעית. וּברוֹב הימים, משחזקה החקירה בּנפש האדם וּפילוֹסוֹפים וּפיטנים התחילוּ מנתחים בּה כמוֹ באוּמצה של בּשׂר, נתחדש גם המחקר בּנפש העמים, וּממנוּ פסיעה למחקר בּנפש העוֹלם. התרַבּוּת אמצעי־התחבּרוּת ושכלוּלם וגילוּי ארצוֹת וּמרחקים הוֹציאוּ את האדם מד' אמוֹת של אנלוֹגיה הגיוֹנית דמיוֹנית וּפתחוּ לפניו את רחבי האנלוֹגיה ההסתכּלוּתית־הנסיוֹנית. מסעיהם של הומבולדט ודרוין היוּ התחלה מכרעת בּנידוֹן ההסתכּלוּת הממשית בּעוֹלם. מאז רבּו התיוּרים בּמלכוּת העצם והמחשבה, נתאוה האדם לידע את פּרטי־פרטים מן התוֹפעוֹת שבּמרחקים, ואין עוֹד שלטוֹן בּרוּח לכלוֹא את הרוּח. הטיוּס בּמרוֹמי האויר וּמשלוֹח האוֹר והקוֹל בּגלים ארוּכים וקצרים על פּני כדוּר־הארץ הפכוּ בשביל האדם החדש את העוֹלם הקרוֹב (שהרי עם כּל התגליוֹת והכּיבּוּשים הנוֹעזים בּיבּשה, בּים וּבאויר אין האדם יכוֹל לקווֹת לצאת בּזמן מן הזמנים מתוֹך האטמוֹספירה ולבוֹא אל תחוּם העוֹלמוֹת הרחוֹקים!) למין ככר־תערוּכה רבּת־תנוּעה, שלא נוֹצרה אלא לצרכיו ולשעשוּעיו. ואוּלם איך יחיה האדם תמיד בּכל עת בּמהוּמה של תערוּכה? ספירה זוֹ יפה ליחידים, שאוּמנוּתם וּפרנסתם בּכך, אוֹ לרבּים הבּאים שמה לשם בּקוּר קצר – אבל מה יעשׂה האדם סתם, שאינוֹ יכוֹל ואינוֹ רוֹצה לעקוֹר מנפשוֹ את ההרגשה הנאצלה ואת ההתבּוֹננוּת המרוּכּזת התוֹבעוֹת את הדממה והיחוּד? תאמרוּ, הסקרנוּת היא הנוֹהגת בּרוּח האדם וכל־אימת שזוֹ מוֹצאת את ספּוּקה – אנוּסוֹת אוֹ מסכּימוֹת התביעוֹת האחרוֹת לשתוֹק. אבל הרי גם הסקרוּת אינה פוּנקציה ללא־גבוּל, והיא עשׂוּיה, אפשר יותר מחברוֹתיה בנפש האדם, להגיע מהרה לידי שׂביעה. ואם העוֹלם ילך ויתכּוץ ויצמצם בּיחס ישר לאפשרוּיוֹת ההכּרה החוּשית, מה יהא על הסקרנוּת זוֹ, בּיוֹם שבּוֹ יהיה העוֹלם הקרוֹב בּשביל הפּרט “מחוֹז שנחקר עד תכלית”? כּלוּם נגזר מלכתחילה על מין האדם, שיגיע למדרגה כזוֹ, שנפשוֹ תשׂבּע את העוֹלם עד כּדי בחילה והקאה? כּלוּם יתכן להניח שכּבשוֹן זה, פּירוּשוֹ סוֹפוֹ של האדם בּכלל? והרי לפי התפּתחוּתם המהירה של הענינים אין הסוֹף הזה נראה רחוֹק כּלל, שנוּכל לדחוֹת את חזוּתוֹ.

בּאמת אין לחשש מחריד זה קרקע מוּצק. בּמרכּזוֹ של החוּרבּן הולך וּמתהוה עוּבּר הבּנין החדש. יחד עם תרוּעת הנצחוֹן על כּבּוּש המרחבים, התחיל רוּח האדם מתדפק בּדחילוּ וּרחימוּ על הנקוּדה. לעוּמת מערכת־השמש הוֹעלתה מערכת־ האטוֹם – כּקצה מוּל קצה. אמנם לעת־עתה אין ה“גרעין” אוֹ הפּרוֹטוֹן וּבני־לויתם האלקטרוֹנים אלא מוּשׂגים הבּאים לשבר את האוֹזן, אוּלם שכלוּל המיקרוֹסקוֹפּ מביא את האדם לידי גילוּי עוֹלמוֹת, שיש בּהם להעסיק את סקרנוּתוֹ במידה שאין לשערה. כּל נקוּדה נראית ושאינה נראית אשר בּסביבתוֹ הבּלתי־אמצעית של האדם נעשׂית בּשבילוֹ “מחוֹז בּלתי־נחקר”, וּמי שהציג פּעם את כּף־רגלוֹ על סף מחוֹז זה, אפשר שחייו יכלוּ ותיוּרוֹ לא יכלה. וּבכן הננוּ עדים גם לתוֹפעה הפוּכה: בּה בשעה שנהרסים כּל מיצרי האדם בּמקוֹם ורוּחוֹ מגמא את המרחקים ללא הגבּלה, בּה בשעה הוֹלך הוּא וּמתכּנס לתוֹך מבוֹך של עוֹלמוֹת כּמעט אי־סוֹפיים בּלי צוֹרך לזוּז זיז כּל שהוּא ממקוֹמוֹ. מין דרך־תשוּבה מן ה“העוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוֹס, אל ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, בּפיצוּל שאין לוֹ סוֹף.

וכידוּע, חזיוֹנוֹת שנתגלוּ כגוּפי־הלכה בעוֹלם המדע, דרכּם להתגלוֹת גם בּשׂדוֹת היצירה החפשית. וּבאמת נראים סימני התוֹפעה הזוֹ בכמה מקצוֹעוֹת שבּחיי הזמן הזה. היוּ שנים, ולא רחוֹקוֹת הן, שהשמיעוּ לנוּ השכּם והשמע, כּי הטפּוּל הספּוּרי בפרטי חייו וסביבתוֹ של האדם הוֹלך וּבטל מן העוֹלם. הספּוּר העתיד לבוֹא בקרב הימים יבטא בפרק אחד, אוֹ בדף אחד, אוֹ אפילוּ בפסוּק אחד, חיים שלמים אוֹ סביבה שלמה –מין קפיצת־הדרך בּנעלי־שבעה־מילין. הסגנוֹן הבּא יהא סגנוֹן של טלגרמה: נוֹשׂא וחצי נשׂוּא ורבע משלים, והמבין יבין. והנה אנוּ רוֹאים, כּי דוקא אחרי כל הנביאים האלוּ, הוֹלך וּמתפּשט דוקא באירוֹפּה וּבאמריקה הספּוּר בּעל מאוֹת ואלפי העמוּדים, המלא לוֹ פרטים עד כּדי להוֹגיע את הקוֹרא מן הטיפּוּס הישן (דוּגמאוֹת מעטוֹת מהרבּה: פּרוּסט, תוֹמס מַן, דרייזר, אוּנדסט, שוֹלוֹכוֹב וכו'). והוּא הדין בּנוֹגע לספּוּר הפּרוֹבינציאלי, אוֹ למה שרגילים לכנוֹת בּשם “אמנוּת־המוֹלדת”, שכּבר סתמוּ עליה את הגוֹלל עוֹד לפני המלחמה, ועתה היא עוֹלה כפוֹרחת בּאנגליה וּבצרפת. אין זוֹ ריאקציה טבעית לאחר “הבּהלה החדשה”. הידוּעה לנוּ מן התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, אלא יוֹתר עמוֹק וּמוּתנה בחוּקי־עוֹלם, היוֹתה מתגלה בבת־אחת בּנגוּדים של איתנים. גם הנסיעה־הבּיתה של הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת אל הלאוּמיוּת, שאפילוּ רוּסיה הקוֹמוּניסטית לא יכלה להסתלק ממנה – מסמנת בּגלוּי את הכּווּן מן הרחוֹק אל הקרוֹב. ואם תרצוּ, גם בּקדחת הזיוּן התּכני, שתקפה עתה את פּנים אירוֹפּה, יחד עם התרוֹפפוּת שלטוֹנה באסיה וּבאפריקה, התרוֹפפוּת העוֹשׂה לפעמים רוֹשם של יאוּש־מדעת, גם בּזוֹ יש לראוֹת אוֹת וּמוֹפת להתרפּקוּת זוֹ על הנקוּדה. אף הפוֹלקלוֹריזמוּס הדבק בּאמנוּת כּל עם ועם הוּא בּיטוּי למגמה זוֹ. החלוֹנוֹת שהיוּ פוֹנים חוּצה מקבּלים עתה את האוֹר מן ה“צוֹהר” הפּנימי. הארה זוֹ כוֹחה רב בּיחוּד בּשעה שמבּוּל מתחוֹלל בּחוּץ.

מוּבן, שגם בּלחץ מתמיד כּזה על הנקוּדה צפוּנה סכּנה של נפץ והרס, וגם מהלך זה, אם יתקרב לקיצוֹניוּת יתירה, עלוּל הוּא לסכּן את עמדתוֹ של רוּח האדם. אבל דוקא כאן נפתח לעין הרוֹאה אוֹפק של תקווֹת ועדוּדים חדשים בּיחס לימים יבוֹאוּ. כּאן רמז מאיר למפעלי חיים ויצירה מלאים וּמתמידים לדוֹרוֹת ולהתהווּת אוֹתה ההרמוֹניה בנפש האדם, שהיא חלק בּלתי־נבדל מן ההרמוֹניה המקפת והמחדרת את כּל היקוּם כּוּלוֹ, שמים לרוֹם וארץ לעוֹמק, כּשיר־ קיוּם אדיר ונצחי.

---

בלפור

מאת

אשר ברש

מת הגבר, שהגיע לתפארת אדם יוֹתר מאחרים בּדוֹר הזה. תפארתוֹ של בּלפוּר היוּ לה שרשים מרוּבּים ועמוּקים בּקרקע אוּמתוֹ, גברת האוּמוֹת, וענפיה הארוּכּים הגיעוּ לקצוי תבל, אך צמרתה הגבוֹהה נתקעה לתוֹך האוּמה, אשר מחוֹסר אדמה תחת רגליה שכנה עם ענני שמים, וּבהאחזה בה התחילה לרדת בּמהירוּת ארצה.

לא רק סמל המדיניוּת העילאית – זוֹ שתפקידה לא לסבּך קשרים כּי־אם להתירם, לא לשעבּד את האידיאלים לכוֹח, כּי־אם את הכּוֹח לאידיאלים – היה לנוּ השם בּלפוּר; הוּא היה לנוּ גם סמל המוּסר העליוֹן, האנוֹשי, ההיסטוֹרי, זה שמתנשׂא מעל לפגעי הזמן הקטנים, מעל ליסוּרים המכוֹערים, זה שנוֹתן טעם ועצמה לסבל גוֹיים וּמשפּחוֹת, זה שעם כּל המכּוֹת, שהוּכּינוּ בחיי חרפּתנוּ משך דוֹרוֹת, לא חדלנוּ להאמין בּמציאוּתוֹ ולהתפּלל להתגלוּתוֹ.

העם הבּריטי ברוּבּוֹ אל־נכוֹן יבקש את זכוּיוֹתיו של הנפטר הגדוֹל בּענפיו המרוּבּים והאדירים בּשׂדוֹת הלאוֹם, המדינה, המחשבה והרגש, אוּלם לנוּ תראה תמיד צמרתוֹ הגבוֹהה. אף הוּא בּשנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, בּערוֹב מאוֹר יוֹמוֹ עלי אדמוֹת, חש כּנראה את מגע צמרתוֹ עם האוּמה רבּת־המסוֹת וכבדת־ההיסטוֹריה מכּל שאר האוּמוֹת כּתעוּדה נעלה מכּל התעוּדוֹת, שהוּטלוּ עליו מאת הגוֹרל. עדה האגרת האחרוֹנה, צוָאת חייו האחרוֹנה, אשר שלח יחד עם שנים מבּחירי חבריו, להזהיר את עמוֹ מפּני אפשרוּת של עווּת דין ההיסטוֹריה. אנוּ מאמינים, כּי כל אלה בעם הבּריטי, וגם בּיתר העמים, אשר נפשם קשוּרה כמוֹהוּ בנפש העוֹלם, לא יתעלמוּ, לא יוּכלוּ להתעלם, מן הקוֹל הזה.

אֵבל כּבד ירד לעוֹלמנוּ. פּנה הוֹדה האישי של הכרזת חינוּ הלאוּמיים. אבל אמוּנתנוּ חזקה כי יוֹפיוֹ ואמיתוֹ של הנפטר, אשר נצטרפוּ אתה מסיגי החוֹמר, יבליטוּ ביתר שׂאת את יוֹפיה ואמיתּה של הכרזתוֹ הנצחית.

יחי זכרוֹ לעוֹלם!

עם הימים

מאת

אשר ברש

---

הקוֹל ההוֹלך וכוֹח ההתמדה

מאת

אשר ברש

כשהמאכלת מוּנפה על החי, מן הטבע הוא שיתן קוֹלוֹ בצעקה. וּביוֹתר כשבּרוּר לוֹ שאין הכּוָנה ניתוּח לשם ריפוּי אלא לשם קיטוּע, לשם חיתוּך הכּוֹח החיוּני, אוֹ גם להריגת הנפש. קוֹל הצעקה יש בּוֹ לפעמים כּדי לשתק לרגע את זרוֹעוֹ של מניף המאכלת – עד שהקרבּן יספּיק למצוֹא לוֹ מפלט אוֹ עזרה בצרה. אבל כּשהקרבּן הוּא יצוּר חדל אוֹנים והשוֹדד הוּא גבר אלים – אין פּעוּלתה של הצעקה אלא הרגזה וגירוּי הרצוֹן להשתיק את הקוֹל מהרה ככל האפשר. על כּן טוֹב, כּשיחד עם הצעקה יכוֹל הנתקף גם לתפוֹשׂ ידוֹ של השוֹדד ולעוֹצרוֹ זמן מה מלהגיש את המאכלת. אז תקום בּשוֹדד המבוּכה, שהיא חשוּבה כל כּך להצלתוֹ של האוּמלל. אז ייתכן כּי בנפש השוֹדד (גם לשוֹדד נפש!) תבוֹא איזה תמוּרה, אוֹ שתפּוֹל עליו אימת העוֹזר הקרוֹב. אם כּה ואם כּה, אין לדרוֹש מאת הקרבּן הנתקף, שלמראה החרב המתעוֹפפת עליו יכבּוֹש את קוֹלוֹ מרצון מתוֹך שלא נאה לאדם בּן־תרבּוּת לצעוֹק (עיין מחקר לאוֹקוֹאוֹן ללסינג!). הקוֹל ההוֹלך הוּא ברגע מכריע בּיטוּי של אינסטינקט היוֹדע מה יפה לקיוּם הגוּף.

לא כן בּימי איבה ממוּשכים בּין תוֹקף ונתקף. אז חשוּב כּוֹח ההתמדה השקט בּבנין קוי הגנה נראים וּבלתי נראים שיש להם תפקיד כּפוּל: לחזק את עמדתוֹ של הנתקף ולחתוֹר קמעא קמעא תחת הכּרת יכוֹלתוֹ של התוֹקף להוֹרסוֹ ממעמדוֹ, עד שיסתלק מרצוֹנוֹ הרע ויבקש להתהלך עם שׂנוּאוֹ כשוה עם שוה, אוֹ לפחוֹת כּעם בּריה שאין קיוּמה תלוּי בחסדוֹ. תכסיס־הגנה זה עוֹמד כּוּלוֹ על כּוֹח ההתמדה הסטאטי כלפּי חוּץ והדינאמי כלפּי פנים. דוּגמת צבע המגן של בּעל החיים המתמזג עם צבע הסביבה. האזהרוֹת ההיסטוֹריוֹת לישׂראל: “חבי כמעט רגע עד יעבוֹר זעם” ו“למה תתראוּ” אין מקוֹרן דוקא הפּחד והשפלוּת שבּעבדוּת, אלא הן בּיטוּי של חכמה עליוֹנה, פּרי נסיוֹן של דוֹרוֹת, לגבּי קיבּוּץ המוּקף סכּנה תמיד. גם עמים גדוֹלים וחזקים אינם מסכּילים לחשׂוֹף, את צפּוֹרניהם בּכל יוֹם תמיד שלא לצוֹרך, ואם הם עוֹשׂים כּך – סוֹפם ייסוּרים וּמפּלה.

וּביוֹתר צריך לנקוֹט כּלל זה מי שבּא להרחיב יריעתוֹ בגבוּלם של אחרים (לא בזכוּיוֹת עסקינן אלא בחזקה למעשׂה). עליו להראוֹת, בּכל מקוֹם וּבכל שעה, כּדוֹרש־טוֹב, כּידיד, כּבא להוֹסיף ולא לגרוֹע, להתחבּר ולא להשׂתרר. ואל ייראוּ את המרחיב יריעתוֹ בחששוֹת של צביעוּת והתחסדוּת. אין צביעוּת והתחסדוּת לגבּי הכּלל. אלה הם אמצעים להבטחת קיוּם ולרכישת תנאים של גידוּל. ואם נאמר לפרט “אל תהי צדיק הרבּה… למה תשוֹמם?” לכלל על אחת כּמה וכמה. ולא לדרכּם של רוֹדפי שלוֹם שאננים, מחייבי אחים וּמזכּי זרים, מכוּונים הדברים, אלא לאלה שהחרדה לגוֹרל קיבּוּצם הגזעי ממלאת את נפשם תמיד ובהם בּוֹערים בּאש אהבתוֹ, שרק אהבה זוֹ זכּאית לכסוֹת על מעשׂיהם נראים כּפשעים והם צדקוֹת.

עמנוּ נוֹטה מטבעוֹ לשכּוֹח ולסלוֹח לצריו. בּזה יש רק רעה למחצה. אבל רעתוֹ רבּה, שהוּא נוֹטה לסלוֹח לעצמוֹ, כּלוֹמר לחטוֹא לנפשוֹ ולהתחרט בּשעת הפּוּרענוּת כּדי שישוּב לחטוֹא ברפוֹא הפּוּרענוּת. מי יתן והצרוֹת האחרוֹנוֹת, שבּאוּ עליו כחתף והממוּהוּ והוֹציאוּ מלבּוֹ צעקוֹת־כּאב אמיתיוֹת, יביאוּ תיקוּן של קיימא לחוּלשתוֹ זוֹ, שאינה נאה לאוּמה שׂבעת ייסוּרים ונסיוֹנוֹת יוֹתר מכּל האוּמוֹת!

---

אל תתודע לרשוּת

מאת

אשר ברש

מסַפּרים בּשמוֹ של סגן המיניסטר, ש“הזיד” לנוּ את ה“נזיד” האחרוֹן, כּי היהוּדים הראוּ בעליל, שאין להם פּוֹליטיקאים טוֹבים. נאמנה עלינו עדוּתוֹ של פּוֹליטיקאי בן האוּמה, המצוּיינה בחכמי מדינה וּבגאוֹני ריגוּל זה מאוֹת שנים. ואין משוּם תמה בדבר. נסיוֹננוּ המדיני מתחיל רק מתיאוֹדוֹר הרצל. המטים כּיוֹם הזה את ההגה של מדיניוּתנוּ הטראגית הם רוּבּם אנשים, שערישׂתם עמדה ב“תחוּם המוֹשב”. אבל מה שלא יכוֹלנוּ ללמוֹד מאבוֹתינוּ, עלינוּ ללמוֹד מן המכּוֹת שהוּכּינוּ.

בּחוּלשתנוּ כי רבּה הננוּ נוֹטים לשתי מידוֹת קיצוֹניוֹת: חשדנוּת נפרזה והתקרבוּת יתירה. החשדנוּת היא רק מידה לא נעימה, שתוֹלדתה זהירוּת יתירה, מרגיזה, מכבּידה, אבל בּעצם לא מזיקה. לא כן ההתקרבוּת היתירה שלא במקוֹמה. היא מעורת את העיניים דוקא בשעה שהסכּנה גדוֹלה ביוֹתר וכמעט תמיד היא עלוּלה להכשיל. כּל הסבּרת פּנים מצד אדירי העוֹלם אשר מעוֹלם אוֹ “השוּעלים בּעידנם” מביאה את אנשינוּ לידי התרגשוּת והתפּרקוּת. את “האצילים” שבּהם הננוּ רוֹאים כּ“חוֹזים”, כּ“אוֹהבי ישׂראל”, כּלא נוֹכרים כּלל, ואת אלה ש“יצאוּ מבּית הסוּרים למלוֹך” – כּ“חברים”. כּמבקשי ידידוּתנוּ, כּמתקני־עוֹלם שלנוּ. וּמתוֹך אמוּנה עיורת ותמימה זוֹ אנוּ מתחילים לבוֹא לפניהם לעתים תכוּפוֹת, בּלי הוֹקרת רגל כּלל, כּמעט “טוֹפחים על שכמם”. כּל זמן שאינם רוֹאים בּנוּ ניגוּד ממשי, הם מתייחסים אלינוּ בסבלנוּת סלחנית, אבל כּשהשעה מתרגשת עליהם – הם מראים לנוּ מיד את מקוֹמנוּ הנכוֹן. אבל לא בדחיית עלבּוֹן זוֹ כל הרעה. הרעה מתחילה דוקא מרגע זה. עתה מתחיל המשׂחק האכזרי: הם משתמשים בּהתקרבוּתנוּ התמימה והמתחדשת עד לגיחוּך כּדי לחשׂוֹף את כּל מצפּוּנינוּ, הם משתמשים בּכפּוֹת ידינוּ כדי לשזר את החבל לצוארנוּ.

חכמינוּ הוֹרוּ: “אל תתוַדע לרשוּת”. פּשוּטוֹ כמשמעוֹ: אַל תוֹדיע לרשוּת את מחשבוֹת לבּך, אַל תביאם אל חדריך פּנימה, אַל תראם את אוֹצרוֹתיך (ההיסטוֹריה חוֹזרת!), אַל תפרוֹשׂ לפניהם את תוֹכניוֹתיך, אַל תחייך לפניהם בּרוֹב משמעוּת, כּאילוּ אתם שניכם עוֹשׂים בּיניכם קנוּניא כנגד מישהוּ אחר. זכרוּ תמיד, כּי מן הנמנע הוּא שתקוּם שוּתפוּת וחברוּתא בין עשיר ורש, בּין תקיף וחלש, בּין ערוּם ותמים. השתדלוּ תמיד להערים לערוּם, להטעוֹת את המטעה. שמרוּ על הריוח. השאירוּ בכם איזוֹ פינוֹת כּמוּסוֹת. הנעלם מעוֹרר תמיד משהוּ פחד, משהוּ דרך ארץ. כּבּדוּ וחשדוּ את אלה הנראים כּאוֹהבים רק בּשעת הנאתם!

תרצ"א

---

ארבע רוחות העולם

מאת

אשר ברש

בּאוּ לידי שני מאמרים כּתוּבים בּידי סוֹפרים אנשי־שם: אחד צרפתי ואחד אשכּנזי. הצרפתי שר הימנוֹן למדינת הצפוֹן החדשה, לפינלנד. הוּא, בּן־הדרוֹם, האדם הלטיני, הקלסי, בּיקר בּארץ־צפוֹן זוֹ וחזה בה חזוּת הכּל. הארץ והעם היוֹשב בּתוֹכה הם בּעיניו סמל היוֹפי, גבוּרת החיים, העוֹז והמסתוֹרין שבּטבע, ההתחדשוּת, ההתפּתחוּת – הענף הצעיר על מצבת־מסוֹרת עתיקה. בּה שמע את צלילי האֶפּוֹס הקדמוֹן “קליוַלה”, ראה את העלילוֹת והטיפּוּסים רבּי ההוֹד והתמימוּת הרוֹמנטית בּגלגוּלים חדשים.

אפילוּ בתי־החרוֹשת האוֹכלים כּפי שאוֹל את יערוֹת־הקדוּמים, כּדי לשלוֹח את הנייר לכל קצוי תבל – גם הם הנם חלק מן האפּוֹס החי, רב־התנוּעה וגדוֹל־החן של פינלנד העתיקה. היא, ארץ שלוֹשים וחמשת אלפי האגמים, הבּוֹנה עתה את בּתיה אבן תחת העץ. הכּל שם חי, מתנוֹעע, זוֹרם, מתחדש, מתפּתח. וּבתנוּעת זוֹ, בּהתחדשוּת וּבהתפּתחוּת זוֹ, הוּא רוֹאה יוֹפי עליוֹן וּפיוּט מלהיב.

כּנגדוֹ ביקר האשכּנזי בן־הצפוֹן (כּך הוּא מעיד על עצמוֹ) בּרוֹמא. והוּא שר הימנוֹן לדרוֹם, לרוֹמא הקלאסית. גם הוּא חזה שם חזוּת הכּל. הכּרך העתיק־החדש והעם היוֹשב בּתוֹכוֹ, דמוּיוֹת וּבנינים, אישים וּמצבוֹת־אמנוּת, מזרקוֹת ודקלים וארזים, הרבעים הבּנוּיים עליים ותחתיים וּמתחת לארץ ה“כּכּרוֹת” המפוּרסמוֹת, הצפיפוּת והרוָחה, הגבעות והשמים – הכּל מתמזג לחטיבה כבירה אחת, שכּוֹחה במוֹנוּמנטליוּת, שכּל השינוּיים המתהוים בּה אינם נראים לעין ואינם מוּרגשים ללב, והם כּחלקים של שלימוּת אחת, אוֹ כשלימוּת של חלקים רבּים, שלימוּת כּבּירה העוֹמדת ללא תמוּרה מאז וּמעוֹלם. ולא עוֹד אלא שרעיוֹן ההתפּתחוּת עצמוֹ בתוֹך רוֹמא, בּתוֹך המוֹנוּמנטליוּת הזאת, נראה כרעיוֹן תפל, שהגה לבּם של בּני־צפוֹן, שאינם יוֹדעים את הגדלוּת והנצח, וּמתוֹך הפּחזוּת והחליפוֹת שבּחייהם וּבאקלימם הגיעוּ לכלל תוֹרה זוֹ, שיש בּה יוֹתר מן המדוּמה מאשר מן המוּכח ועוֹמד.

איש־הדרוֹם מבקש את הפּתרוֹנים למצוּקת נפשוֹ, לעקת רוּחוֹ, לקפאוֹן תרבּוּתוֹ – בּצפוֹן הקר, בּין שלגים ויערוֹת, בּמיתוֹס האשדוֹת, מפּלי השלגים והקרחוֹנים. ולעוּמתוֹ איש־הצפוֹן מבקש את תיקוּן עוֹלמוֹ, שנטרף עליו ברוֹב תנוּעה וחידוּשים וכיבּוּשים – בּרוֹמא של הדרוֹם, בּעיר של מלכוּת־שמים קוֹפאת בּאבן וּבצוּרה וּבמנהגי קדוּמים. הצירים המתנגדים מגששים כּל אחד לעבר חברוֹ, כּל אחד רוֹצה להיבּנוֹת מניגוּדוֹ.

חדלוֹן מנוּחה זה, תעיית־רוּח זוֹ מצפוֹן לדרוֹם וּמדרוֹם לצפוֹן נוֹספוּ עתה (אוֹ נכוֹן מזה, קיבּלוּ ביטוּי עתה) על הכּיסוּפים והכּמיהוֹת הידוּעים של שני הכּיווּנים האחרים: מזרח ומערב.

כּידוּע נמצא המזרח זה עשׂרוֹת בּשנים (לא רק מאחר גמר המלחמה, כּאשר ידמוּ רבּים) בּמצב של התעוֹררוּת והתחדשוּת. לא רק יפַּן סיגלה לעצמה את כּל מנוֹת הציביליזציה האירוֹפּית – גם מדינוֹת ואוּמוֹת אחרוֹת, שהיוּ חשוּבוֹת כּישינוֹת שנת דוֹרוֹת רבּים, שוֹלחוֹת תלמידים למערב וקוֹראוֹת למוֹרים משם. בּלי סיגוּל תרבּוּת אירוֹפּה לעצמן אין האוּמוֹת רוֹאוֹת אפשרוּת של חיים בּהקיץ. כּנגד זה קיימת בּאירוֹפּה תנוּעה העוֹלה ויוֹרדת כּתנוּדת הגלים (הכּל לפי סערת הזמן), שחרתה על דגלה “ממזרח אוֹר”. לא רק שהם מוֹדים בּזכוּת קיוּמוֹ של המזרח על יסוֹד תרבּוּת האירוֹפּית האמיתית, העמוּקה, הנפשית והשׂכלית, אינה אלא בבוּאה מ“חכמת הוֹדוּ”, אוֹ חכמת המזרח בּכלל. לפי דעתה של תנוּעה זוֹ, כּל אלה מבּני המערב שהלכוּ למזרח כּכוֹבשים, כּמוֹרים, כּמפיצי תרבּוּת ודת אמת – הם בּאמת רק כּתלמידים קטנים בּפני המזרח השׂב, שׂבע־הנסיוֹן ורוה החכמה העליוֹנה, האחרוֹנה. גם בּעבוֹדתנוּ הלאוּמית רבּת־המאמצים פּה על סף המזרח נראתה בהרת של הנטיה הזוֹ. ואנוּ, עם הנביאים מאז, זכינוּ פה וּבחוּץ־לארץ לכמה נביאי־מזרח (לפי חוֹק הניגוּד: כּמעט כּוּלם אנשי־מערב קרי־מזג וּבעלי־חשבּוֹן ואוֹהבי תרבּוּת אירוֹפּית), המבקשים להבזוֹת עלינוּ את המערב המקוּלקל.

מוּבן שבּשעה זוֹ שעמי המזרח נלחמים על שחרוּרם מעוֹל כּוֹבשים זרים, משתמשים מנהיגי המלחמה הזאת לארצוֹתיהם בּטענה של תרבּוּת המערב, כּתכסיס מוּסרי, ואף־על־פּי־כן אנוּ רוֹאים את טגוֹר עוֹרך כּמעט פּעם בּשנתים “גלוּת” לאירוֹפּה, כּדי לזכּוֹתה בּביתה בחתיכת מזרח…

וּמשוֹררי הוֹדוּ כּוֹתבים אנגלית!

היש אפשרוּת לקבוֹע את האמת בּנטיוֹת אלוּ של ארבּע רוּחוֹת העוֹלם מוּל רוּח? מי החכם הכּוֹלל ויגיד לנוּ מה עיקר וּמה טפל: המזרח כּלפּי המערב, הצפוֹן כּלפּי הדרוֹם, אוֹ להפך? וּמי צריך להיוֹת המוֹרה וּמי התלמיד? ולמי צפוּנוֹת העתידוֹת? וּמי יפתוֹר את שאלת האדם והחיים? ואי־זה הרוּח יביא את האוֹשר לעוֹלם? וּמי מַחכּים: המַצפּין אוֹ המַדרים, המקדים אוֹ המעריב?

לא, אין אפשרוּת לקבוֹע את האמת, ולעוֹלם לא תיקבע. תמיד יהיוּ מצוּיים אנשים, וגם קיבּוּצים הנגררים אחרי היחידים, שמסיבּוֹת שוֹנוֹת: פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ואפילוּ אגוֹאיסטיוֹת, יהיוּ נוֹטים להחליף את מקוֹמם בּעוֹלם בּמקוֹם שכּנגד, על־פּי הכּלל הכּלוּל בּפתגם ההמוֹני: “טוֹב בּאשר אינני”. אבל יש ויש לציין ולפרש את הכּמיהה הגדוֹלה והמשוּנה הזוֹ – האנוֹשית כּל־כּך בּשרשה – שתקפה את העוֹלם כּוּלוֹ דוקא בשנים האחרוֹנוֹת.

לדעתי, הסיבּה הנכוֹנה לחזיוֹן זה היא במה ששטח פּני ארצנוּ נתקצר ונתכּווץ על־ידי אמצעי החיבּוּר הנפלאים, הקוֹסמים – בּמקוֹם, בּקוֹל וּבאוֹר. האדם כּאילוּ נחפשׁ בּקרוֹן־אוֹר מסמאה בתוֹך פּינוֹתיו החבוּיוֹת והוּא מוּצא מתוֹכן (משל לעיר של נמלים, שהוּבהלה ממקוֹמה) בּחזקה להיוֹת מטוּלטל (בּגוּף אוֹ בנפש, אחת היא!) בּכל רחבי תבל. אבד לוֹ משוּם כּך חוּש הקרקע והסביבה ועיניו משוֹטטוֹת תמיד בּקצה ארץ. הכּל נכוֹנים עתה להמיר מקוֹמוֹתיהם ואלהיהם בּכל יוֹם וּבכל שעה. אבדה לנפש נקוּדת־האחיזה והיא נקלעת בּכף־הקלע: הצפוֹני לדרוֹם, הדרוֹמי לצפוֹן, המערבי למזרח והמזרחי למערב. בּוּלמוּס הנדוּדים בּבשׂר וּברוּח אחז את הכּל, ואלה הקוֹפאים על שמריהם אינם עוֹשׂים זאת בּשעה זוֹ אלא מחוֹסר יכוֹלת וּמתוֹך צער. כּל מי שיכוֹל לקוּם על רגליו וללכת, קם והוֹלך, ואל תאמין למתפּארים בּישיבתם, כּי צדקה הם עוֹשׂים עם העוֹלם. את חסרוֹנם הם עוֹשׂים יתרוֹנם.

אבל מצב זה, עם שיש בּוֹ מן האנוֹשי ולעוֹלם יהיוּ יחידים ותנוּעוֹת חלקיוֹת כּאלוּ, – בּתוֹר תוֹפעה כּללית, מידבּקת, הוּא הוֹפעה בלתי־נוֹרמלית, ואינוֹ עלוּל לתת לחברת האדם ולערכיו האמיתיים קדמה ועליה. להפך. אך נחמתנוּ, נחמת הדוֹר הנבוֹך, היא, שאין זה אלא מצב של מעבר. כּשהעוֹלם יסתגל לכל החידוּשים התכניים; אוירוֹן ורדיוֹ וטלויזיה יהיוּ לנחלת הכּל וללחם יוֹם־יוֹם אוֹ אז יתחיל האדם לראוֹת שוּב – אפשר בּאוֹרח חדש וּבפרספּקטיבה חדשה – את הקרוֹב, את הסביבה, ואז יתחיל לגלוֹת שוּב את העוֹלם שבּד' אמוֹתיו, שרק הוּא ישאר לעוֹלמים וּבעל־כּרחוֹ עוֹלמוֹ של האדם, בּחיים וּבמות. אין זוֹ אלא שאלה של זמן. מי יתן והזמן הזה לא יארך הרבּה. המבוּכה מכאיבה וּממעטת את הדמוּת. אחרי אשר עינה בדרך כּוֹחוֹ שוֹב ישוּב האדם לביתוֹ. כּי אין קיוּם אמיתי בלי בית, ואין אדם יכוֹל לדוּר בּבת־אחת בּבתים רבּים.

---

ספרות של שבט או ספרות של עם?

מאת

אשר ברש

¹

לא הרצאה באתי להרצוֹת לפניכם, אלא לשׂוֹחח על ענין קרוֹב ויקר לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת, שהמחשבה על עתידוֹת ספרוּתנוּ מעסיקה אוֹתי, כּמוֹ שהיא מעסיקה בּודאי גם אתכם, בּני אוּמנוּתי. וּבשׂיחתי זוֹ רצוֹני לשתפכם בּמחשבוֹת אחדוֹת, שנעוֹרוּ בי בדבר עתידה הקרוֹב של ספרוּתנוּ, וּבודאי תספּיק השעה, שגם אתם תשתפוּ אוֹתי במחשבוֹתיכם אתם על הנוֹשׂא הזה. המריצני לכך גם מאמרוֹ של הד“ר ש. רבידוֹביץ, שנדפּס בּזמן האחרוֹן בּהמשכים בּ”העוֹלם". הוּא יוצא מתוֹך מבּט ההיקף, ארצוֹת הגוֹלה, כּלפּי המרכּז, ארץ ישׂראל, ועוֹמד בּאריכוּת וּבלשוֹן עמוּסה קצת על החזיוֹן המצער, שחדלוּ לה לספרוּתנוּ העברית ארחוֹת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא כוֹאב את כּאבה של שכינת היצירה העברית, שגלתה מן הגוֹלה. הוּא רוֹאה בחזיוֹן הזה אוֹת מבשׂר רעוֹת לא רק לעתידוֹת ספרוּתנוּ, אלא לעמנוּ ולתרבּוּתנוּ בכלל, וקוֹרא לחדוּש הספרוּת העברית בּגוֹלה.

אני ראיתי מעין חזיוֹן זה בכווּן מהוּפּך, אף שאיני רוֹצה לקרוֹא את א"י בּשם מרכּז בּיחס לעם העברי בשאר הארצוֹת, כּי עדיין אין לנוּ הזכוּת לכך.

לא ארחיב את דברי על עתידוֹת התרבּוּת העברית בּכללה, ואצטמצם בּשאלת הספרוּת בּלבד.

כּמדוּמני, שספרוּתנוּ תצטרך בּשנוֹת העתיד הקרוֹב להשיב על השאלה, אם היא ספרוּת של שבט קטן, היוֹשב בּאחת הפּינוֹת בּמזרח הקרוֹב, אוֹ ספרוּת של עם, שיש לה רוֹב האטריבוטים של ספרוּת עם. לפי שעה הננוּ עדים לחזיוֹן משוּנה וטרגי כאחד. אפשר שהחזיוֹן הזה אינוֹ חדש בּדברי ימי עמנוּ. רגילים אנוּ בהיסטוֹריה שלנוּ במעלוֹת וּמוֹרדוֹת, מוֹרדוֹת מרוּבּים מן המעלוֹת, עד שכּמדוּמה, אין עוֹד מקוֹם לרדת יוֹתר. אנוּ יוֹדעים לספּר על כּמה וכמה חוּרבּנוֹת שנחרבה ספרוּתנוּ ועל תקוּפוֹת רבּוֹת של העדר יצירה גמוּר, תקוּפוֹת, שבּהן לעסנוּ בעצלתים את המזוֹנוֹת שהכינוּ הדוֹרוֹת הקוֹדמים. המעשׂיה היא עתיקה, אבל הדוֹר שבּוֹ היא חלה, והוּא מרגיש בּצרתוֹ – לבּוֹ נשבּר.

גם בּזמן הזה, דוקא עם ההתעוֹדדוּת הלאוּמית היוֹצאת מארץ ישׂראל, הננוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלם התרוֹקנוּת מערכי יצירה עבריים, הדלדלוּת הספרוּת העברית בּעוֹלם. נשארוּ שם סוֹפרים מתי מספר, אנשים למעלה משנוֹת העמידה, אוֹ קמוּ צעירים אחדים, שאינם מצטרפים למנין עם השׂרידים ההם. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם יוֹשבים אל עקרבּים. הם מרגישים את עצמם כּשבוּיים. לא רק בּין עכּוּ“ם, אלא וּבעיקר בּין יהוּדים, שאין להם, כּנראה צוֹרך בּספר וּבמחשבה עברית. התמימים שבּהם חוֹלמים לעלוֹת אל גן־העדן המעט בּארץ ישׂראל ולהציל את נפשם. וכנגדם אנוּ כאן נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוננס, על מיעוּט כּוֹחוֹת־יצירה אקטיביים וכוּ'. בּקיצוּר, אין נחת מעבר מזה וּמעבר מזה. אבל בּתוֹך מצב טרגי זה הננוּ מרגישים בּהתגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, והנתמכת בּחוּגים ידוּעים גם בּחוּ”ל והשקפה זוֹ, אם תשתלט על כּל צבּוּרנוּ, סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ. כּוַנתי להשקפה קצרת־הראוּת, כּי ההוָי המתהוה בארץ ישׂראל, חזוֹן הגאוּלה בשטח אדמה היסטוֹרית זוֹ וּבשעה זוֹ, צריך להיוֹת האלף והתיו במגילת הכּתב של עם ישׂראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא חוּץ לזמנוֹ וחוּץ למקוֹמוֹ.

כּמדוּמה, שאין צוֹרך להרבּוֹת בּדברים על זה, שאין לנוּ עוֹד ספרוּת חילוֹנית בּמלוֹא מוּבנה של המלה. יש לנוּ חלקים של בּנין, ואף הם אינם שלמים. ישנם חלקים חשוּבים, שהיוּ יכוֹלים להצטרף לבנין גדוֹל. אך כּוּלכם תסכּימוּ, שלפעמים אנוּ רוֹאים בּספרוּתנוּ חלוֹן של קוֹמה שלישית התלוּי באויר בּאין קיר תחתיו. הדוֹפק עוֹד דוֹפק קצת, אף כּי גם הוּא פעמים נרפּה וּפעמים דוֹהר בּקדחת. כּוָנתי לשירה הלירית. אך הפּנים, קוי הפּרצוּף, מטוּשטשים. הסיפּור המהוה את פּרצוּפוֹ של כּל עם – הוּא אצלנוּ מקוּטע וּמרוּסק, אף על פּי שגם בּמקצוֹע זה יש לנוּ חלקים חשוּבים בּעלי־משקל. אבל לפרצוּף שלם של חיי עם אין הם מצטרפים, דרמה כמעט אין לנוּ כלל. הפּוּבּליציסטיקה מן הסוּג הגבוֹה כמעט נשתתקה לגמרי. בּמדע הננוּ אוֹ מעתיקים אוֹ רק תלמידים, את הסך־הכּל אפשר למצוֹא עוֹד בּמאמריו האחרוֹנים של של מ.י. בּרדיצ’בסקי. בּקיעים ורסיסים.

היוּכל הקבּוּץ העברי הקטן, המתהוה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – להקים את בּנין הספרוּת העברית?

לפני יוֹמים היה אצלי סוֹפר ערבי צעיר, כּבן 24. הוּא כתב ספר בּערבית ונמצא מי שתרגמוֹ לעברית. המתרגם שלח אלי את כּתב־היד. וכעבוֹר זמן מה בא יחד עם המחבּר מירוּשלים לשמוֹע את גזר־הדין. התבּוֹננתי בכוֹתב הספר: נוֹצרי ליבנטיני, דוֹבר אנגלית (נתחנך בּבתי ספר אנגלים בּירוּשלים), מהיר תנוּעה, חסר־סבלנוּת, מאמין בּעצמוֹ אמוּנה נפרזת. הראה לי עתוֹן מצרי, שבּוֹ נדפּסה תמוּנתוֹ, תמוּנת “הסוֹפר המהוּלל” (הוּא פרסם איזה מאמרים ושתים־שלוֹש חוֹברוֹת לשאלוֹת הזמן). נתקבּל בּקהיר על ידי ויזיר ההשׂכּלה והוּצג גם לפני המלך וכוּ‘. הספר הוּא רוֹמן קצר, סכימתי, חלש, ילדוּתי, כּוּלוֹ רצוּף אנחוֹת אהבה והתפּלספוּת בּנלית על דת האהבה הנעלה ועל דתוֹת־האמוּנה. אין אדם, אין סביבה, אין פּרט מאיר. אמרתי לוֹ, כּי בספרוּת העברית לא יתכן להדפּיס ספר כּזה. הקוֹראים העברים רגילים בּספרוּת אירוֹפּית. עליו להכניס לסיפּוּרוֹ את ההוי הערבי. טיפּוּסי המזרח, מנהגיהם, איך הם חיים יוֹם יוֹם. מה עוֹשׂה אמוֹ של הגיבּוֹר, מה עוֹשׂה אביו. איך נוֹהגים בּבּית בּיוֹם חוֹל, בּחג, וכו’. וכדי לשבּר את אזנוֹ, אמרתי לוֹ: תעשׂה את מסכת הסיפּוּר כּמוֹ שטיח דמשׂקי אוֹ פרסי, ארוּג חוּטים חוּטים, רב צבעים וכו'. הוּא נתלהב מן ההוֹראוֹת, הסכּים מיד ל“הצעוֹתי”, והבטיחני כי ישאר בּתל־אביב וּבמשך שעוֹת אחדוֹת יכניס את התקוּנים הדרוּשים. שהרי את הסיפּוּר כּתב בּמשך ימים מספּר. תמימוּת ילדוּתית. פּראוּת פּרוֹבינציאלית.

וּבכל־זאת התבּוֹננתי בפניו, בּעיניו וקנאתי בוֹ, בּסוֹפר הערבי המתחיל. יתכן שממנוּ לא יצא כלוּם, אבל כמה אילוּזיה במוֹחוֹ, כמה אמוּנה בצוֹרך שישנוֹ בּ“אנשים גדוֹלים” כמוֹהוּ! יתכן ויתכן, כּי בעוֹד שלוֹשים־ארבּעים שנה יקוּם סוֹפר ערבי גדוֹל בּאמת, כּסכּוּם לפוֹטנציה של עם ולשוֹן של עשׂרוֹת מיליוֹנים. בּסוּריה וּבעירק, בּמצרים וּבאלג’יר וּבמרוֹקוֹ וכו' נוֹספים שנה שנה אלפי משׂכּילים ערבים, תלמידי בתי ספר תיכוֹניים ואוּניברסיטאוֹת. אלוּ יקימוּ מתוֹכם גם את הסוֹפר, אלה גם יקיימוּ את הספרוּת. מה היוּ הרוּסים לפני 150 שנה? קנאתי בוֹ, שלפניו אוֹ לפני אחיו הטוֹב ממנוּ, משׂתרע עתיד רחב ידים, רענן ורב־אפשרוּיוֹת. הרגשה זוֹ מרבּה אמוּנה וּבטחוֹן. כּנגד זה כמה חרדה מלוה את הסוֹפר העברי הכּוֹתב סיפּוּר בּמשך שנה ויוֹתר!

סיפּרתי לכן כּל זה, כּדי להראוֹתכם, שהם יכוֹלים עוֹד להיוֹת פּרימיטיביים ואנוּ איננוּ יכוֹלים להיוֹת כּך. וספרוּתנוּ אוֹ שתהיה ספרוּת של עם, ספרוּת של תרבּוּת, אוֹ שלא תהיה כלל.

בשנים האחרוֹנוֹת אנוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלמית התחלוֹת של כּיבּוּשים לשׂפה העברית. ודאי שהשפּעת ארץ ישׂראל היא. הנה אנוּ קוֹראים על דבר חדירת הלשוֹן העברית לבתי ספר כּלליים בּאמריקה. גם בּאוּניברסיטאוֹת של ארצוֹת אחרוֹת מוּכּרת הלשוֹן העברית כּלשוֹן קלסית וחיה כאחת. מתחילים להתיחס ללשוֹננוּ כלשוֹן של עם. ישנם גם אלפים צעירים בּפוֹלין, בּליטה, בּרוּמניה וּבאמריקה המסגלים להם את השׂפה במידה הגוּנה. לנוּ, לסוֹפרים העברים, אין מסילוֹת אליהם. הספרים שאנוּ שוֹלחים שמה אינם נקלטים. לא די, כּנראה, לשלוֹח ערכי רוּח בּדרך של אכּספּוֹרט. הם יתעניינוּ בערכי הספרוּת שאנוּ יוֹצרים פּה רק כּשירגישוּ, שגם הם נוֹתנים דבר־מה, שגם הם שוּתפים ליצירת העם. ספרים אינם קוּפסאוֹת של כּבשים. ההשקפה, שספרוּת עברית פּירוּשה – ספרוּת של תחיה, ותחיה פירוּשה – החיים בּארץ ישׂראל והחיים בּא"י בּעל כּרחם – הויה מוּגבּלה וּמגבּילה, השקפה זוֹ אינה עלוּלה לרוֹמם ולמלא את פּגימת ספרוּתנוּ. אמנם ארץ ישׂראל היא הלוּז בּשדרתנוּ, בּבת עינינו, נקוּדת חיוּתנוּ, ואנוּ מוּכרחים להאחז בּנקוּדה זוֹ, אבל אי־אפשר להפקיר את כּל הגוּף בּשביל בּבת־העין. נדמה לי, שאם נוֹסיף להצטמצם בּרוּחנוּ וּבתפיסתנוּ במציאוּת הארצישׂראלית בּלי חזוֹן של עם רב אוֹכלוֹסין ורב אפשרוּיוֹת, נהיה צפוּיים להצמקוּת ולא להתרכּזוּת. סוֹפנוּ שנהיה על רצוּעת אדמה זוֹ למין פּרי צמוּק ויבש, שאינוֹ תוֹפח אפילוּ בבשוּל.

תאמרוּ, ישנם בּעוֹלם גם עמים קטנים, ויש להם ספרוּת משלהם, והספרוּת הזאת מתפּתחת התפּתחוּת נוֹרמלית וגם עוֹברת לפעמים את גבוּלוֹת הארץ, כּגוֹן הספרוּת הנוֹרבגית. אבל כּמדוּמה לי, שאין להרבּוֹת בּהסבּרה על ההבדלים שבין ה“עם” העברי בארץ ישׂראל, קבּוּץ מוֹרד, שאינוֹ עוֹלה על קהילת יהוּדים גדוֹלה באחד מכּרכי העולם, בּארץ שזרים מוֹשלים בּה, וּבין אוּמה סקנדינבית קטנה נוֹרמלית וחפשית, שיש לה עוֹד שתי אחיוֹת ללשוֹן, ויש לה גם “הינטרלנד” של שתי לשוֹנוֹת גרמניוֹת אדירוֹת הקשוּרוֹת בּלשוֹנוֹת אלה. ידוּע הדבר, שכּל הסוֹפרים הסקנדינביים הגדוֹלים נשענים על כּתפי הלשוֹנוֹת האלוּ.

כּל ספרוּת, שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה.

ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי, נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השאוֹר שבּעיסה, כּי אם השאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ בריה משוּנה מאד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשיוּת. החזיוֹנוֹת ההם לא ישוּבוּ לעוֹלם. הקשרים בּין העמים כּיוֹם הזה, וההוֹלכים וּמשתכללים מדוֹר לדוֹר, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן־התחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּה אפילוּ בחלוֹמם.

אפילוּ אם נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפּלא הזה? הרי כל פּרט וּפרט מבּני השבט שלנוּ, שבּא מפּינת עוֹלם אחרת, נוֹשׂא בקרבּוֹ ציוּר אחר של תרבּוּת, קשוּר בּקשרי עוֹלם אחרים, ואיך יאנס את נפשוֹ להצטמצם בּהשׂגוֹת של שבט? לפנים בּשבט הקטן, היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית. היכן נקח אנוּ, שרוּחנוּ מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת? תאמרוּ, השבט הקטן הוּא לעת־עתה חלוּץ, והחלוּץ ימצא לוֹ נקוּדוֹת משען בּהיסטוֹריה הלאוּמית, בּאדמת המוֹלדת וּבעמלוֹ עליה, בּתרבּוּת המזרח וּבנוֹף המתחדש פּה במציאוּת וּבזכרוֹנוֹ, אין ספק, שהגוֹרמים האלה הם חשוּבים לאין ערוֹך בּתחית עמנוּ, אבל כּלוּם יש בּכוֹחם להכריע את התביעוֹת של האדם החדש, את המוּשׂגים החדשים שרכשנוּ לנוּ בעוֹלם?

הערביים, שההיסטוֹריה גזרה עלינוּ להיוֹת שכניהם פּה בארץ, שוֹנים לפי שעה הרבּה מן הערבים של ימי הבּינים בּצפוֹן אפריקה, בּבבל וּבספרד. לעת עתה הרי זה עם ליבנטיני, שאיננוּ יכוֹלים לקווֹת להתעשר מתרבּוּתוֹ. אוּלי נוּכל לקבּל מהם קצת צבע, קולוריט, אבל חוֹששני, שצבע זה ידמה לצבע שעל לחיי חוֹלה השחפת.

אם הפּרוֹצס של ההכָּרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה במוּבן הרוּחני, הספרוּתי, ימשך גם להבּא וּמצאה רעה את כּל עמנוּ. גם פּה וגם שם. אלה בנוּ החוֹשבים, שנהיה פה לחבר בּעלי תעשׂיה רוּחנית ונשׂיג כּל מיני הקלוֹת בּמשלוֹח לחוּ“ל, אינם אלא טוֹעים. הנה ניסוּ כבר כּמה אנשי מעשׂה, יוֹדעי מוֹ”לוּת, ולא הצליחוּ. הספרוּת העברית בּארץ מגיעה שמה רק כּהד רחוֹק, שבּעברוֹ את האוֹקינוֹס הוּא תוֹפח בּאד המים וניטל קוֹלוֹ…

אם ספר טוֹב שיצא בארץ ונעשׂה לוֹ הפּרסוּם המקסימלי, לפי יכלתנוּ, נמכר בּכל העוֹלם היהוּדי ב־10־15 למאה ממה שנמכר בּא"י, אין לדבּר על קשר של ממש בּין היהדוּת העוֹלמית והספרוּת העברית בּארץ. אפילוּ אם “השבט” יגדל פּי שלוֹשה וארבּעה לא ישתנה המצב הרבּה ואני חוֹזר שוּב: אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּימים רחוֹקים, בּחזוֹנוֹת ממלכתיים. אנוּ מדבּרים כּאנשי הוֹוה על מציאוּת ידוּעה, שאין לה סכּוּיים להשתנות שנוּי מכריע בּמשך דוֹר אחד אוֹ שנים.

אפשר שישנם בּינינוּ גם תמימים החוֹלמים על יצירת ספרוּת בּשביל האנוֹשיוּת כּוּלה, לשם תרגוּם ללשוֹנוֹת העוֹלם, שהרי הגענוּ לתקוּפה שיש בּה חליפין של ערכי הרוּח. אוּלי יש גם המאמינים, שיש לנוּ כבר ספרים ויוֹצרים היכוֹלים לעניין גוֹיים וּמשפּחוֹת. אני איני מאמין, שהעוֹלם הגדוֹל מתעניין בּזמן הזה בספרוּיוֹת קטנוֹת וּבעמים קטנים. בּכל אוֹפן איננוּ רוֹאים זאת. אם ג’ימס ג’וֹיס האירלנדי עשׂה רוֹשם בּעוֹלם, הרי זה משוּם שהוּא סוֹפר אנגלי.

וכשאני זוֹכר את הספרים, שנכתבוּ על ידי סוֹפרים של עמים קטנים בּשביל – “כּל הגוֹיים”, וּבמקצת גם על ידי אחינוּ בני ישׂראל, אני חוֹשב כּי נוֹח להם שלא נכתבוּ משנכתבוּ. זכוּרני, בּספרי שלוֹם אש נמצא לא אחת נוֹסח מעין זה: אצל היהוּדים עוֹשׂים כּך, נוֹהגים כּך… הוּא יוֹדע מלכתחילה למי נוֹעדה כתיבתוֹ. חינה וערכּה של כּתיבה כזוֹ ידוּעים לכוּלם.

אם נהיה פה בארץ למשהוּ דוֹמה לשבט, אינני יוֹדע. אך אין כּל ספק בּעיני, שלא נוּכל ליצוֹר פּה ספרוּת של שבט בּמוּבן החיוּבי, לכל היוֹתר ניצוֹר ספרוּת של פּרוֹבינציה בעלת צבע ליבנטיני. ועל כּן תקוָתה ועתידה של ספרוּתנוּ הם בּעבוֹדת יצירה משוּתפת של העם העברי בארץ וּבגוֹלה. פּה ימצא תמיד החלק האקטיבי, בּית היוֹצר של הלשוֹן החיה, המסתעפת בּכל מקצוֹעוֹת החיים, חלק שניתנוּ לוֹ תנאי יצירה נוֹחים וּברוּכים יוֹתר מאשר לעם כּוּלו, אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף אליו פעוּלת יצירה ספרוּתית לאוּמית־אנוֹשית בּכל היהדוּת העוֹלמית – אז גם ספרוּתוֹ של הקבּוּץ פּה נדוֹנה לירידה שאין אחריה תקוּמה.

כּל קבּוּץ של עם, אם הוּא גם מנוּתק מהארץ־האֵם, מסוּגל הוּא בכל־זאת ליצוֹר פּחוֹת אוֹ יוֹתר, והוּא בחשבּוֹן הריזוננס בּשביל ספרוּת הארץ־האֵם. הקבּוּצים הגרמנים בּשויץ, בּאוֹסטריה ואפילו בצ’כוֹסלוֹבקיה – אינם משוּללים ערכי ספרוּת משלהם, המצטרפים לאוֹצר הספרוּת הגרמנית. ואיך תתארוּ לכם, שאנוּ פה, קטנים ודלים וחסרי מסוֹרת – נתרקח בּרוטב שלנוּ?…

לפני זמן מה קראתי הרצאה של אנדרי ז’יד. הוּא מוֹתח אנלוֹגיה מעניינת בּין התיאוֹריה של הספרוּת והתיאוֹריה של הכּלכּלה. כּידוּע, ישנן שתי השקפוֹת שוֹנוֹת בּנידוֹן זה: ריקרדוֹ הוֹרה, שהדוֹרוֹת הקוֹדמים זכוּ בשטחי העידית וצאצאיהם מנצלים אוֹתם עד היוֹם וּמשׂיגים יבוּלים טוֹבים. הדוֹרוֹת החדשים, אשר פּיהם אוֹכף עליהם, נדחקים אל שטחי הזבּוּרית. וּבכל זיעתם ועמלם הם רוֹאים רק פּרי דל. והדוֹרוֹת הבּאים חלקם יהיה רע מן הראשוֹנים. זוֹהי ההשקפה הפּסימיסטית. כּנגדוֹ הוֹרה קירי, שהדוֹרוֹת הראשוֹנים עיבּדוּ רק את השטחים הנוֹחים לעיבּוּד, והם הקרקעוֹת הכּחוּשים אוֹ הבּינוֹניים, בּעוֹד שהדוֹרוֹת החדשים אנוּסים לכבּוֹש את המקוֹמוֹת הקשים לעיבּוּד, ליבּש בּצוֹת ולברא יערוֹת עד, אך הם ימצאוּ מאה שערים. זוֹהי ההשקפה האוֹפּטימיסטית. כּן גם בּספרוּת. יש אוֹמרים, כּי העמים הקלסיים ניצלוּ את כּל הנוֹשׂאים הטוֹבים, בּרגש וּבמחשבה, בּצוּרה וּבתוֹכן, ויוֹרשיהם עדיין מוֹסיפים לנצל בּהצלחה את הקרקעוֹת האלה. ויש אוֹמרים, שלדוֹרוֹת החדשים מחכּים עוֹד שטחי רוּח ענקיים, ולאחר שינירוּ בהם ניר – תראה ברכּת־התנוּבה הגדוֹלה.

אנדרי ז’יד מחזיק בּדעה השניה. ויש מקוֹם לקבּל את שתי הדעוֹת גם יחד.

אך לנוּ, כּמדוּמה, אין לא עדית ולא זבּוּרית. אין לנוּ ספרוּת קלסית (מקרא וּמשנה אי אפשר שיהיה להם המשך בּספרות החדשה) ואין לנוּ קרקע של המוֹנים, שאפשר להתחיל בּהכשרתוֹ לשם תנוּבה באה. בּארץ ישׂראל אין לנוּ כל מסוֹרת של ספרוּת חדשה (המעט שנוֹצר – בּגלוּת נוֹצר וּברוּחה) וּבגלוּת אין לנוּ מגע של אדמה וצוּרוֹת הוָי עצמיוֹת, אבל על ידי אחוּד הפּעוּלה בשני השטחים, שטח ארץ ישׂראל ושטח התפוּצוֹת, אפשר היה להגיע לתנאי יצירה רוּחנית של עם. רבּים המכשוֹלים כּאן בּארץ ורבּים וקשים מהם המכשוֹלים בּגלוּת, אבל אם היצירה העברית בּארץ תשמש מנוֹף לתנוּעה עברית וליצירה עברית בּעוֹלם – אפשר יהיה להרים כּמה מכשוֹלים. צריך לרתוֹם את הסוּס בּעל־הכּנפים בּמחרשה גדוֹלה, שתקיף בּתלם רחב את כּל שׂדוֹתינוּ.

אל לנוּ להתבּרך בּלבּנוּ, שנוּכל לבנוֹת ספרוּת־סגוּלה בארץ הזאת בּדוֹר קרוֹב. רק אם נבנה את ארץ ישׂראל הרוּחנית בּכל העוֹלם, נהיה ראוּיים לשם הכּבוֹד “עם יוֹצר”.

צריך שיחדל יחס הבּיטוּל, ורע ממנוּ היחס של שויוֹן־נפש, לכל מה שמתרקם בּמוֹחוֹתיהם וּבלבּוֹתיהם של אחינוּ בּכל הארצוֹת. וּביחוּד של הדוֹר הצעיר. צריך לשתף את כּל הכּוֹחוֹת העבריים הפּזוּרים בּאוֹרגנים הספרוּתיים היוֹצאים בּארץ, וגם לעזוֹר להם להקים אוֹרגנים כּאלה במקוֹמוֹתיהם. תחת לחכּוֹת, שהם יבוֹאוּ אלינוּ לראוֹת מתוֹך קנאה את “הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת”, שאנוּ עוֹשׂים פּה, לא היה מזיק, שאחדים מאתנוּ יסעוּ אליהם לחיוֹת ולסייע עמהם בּהקמת מפעלים לתרבּוּת ולספרוּת העברית.

עלינוּ לשכלל תמיד את ספרוּתנוּ, להעמיקה ולהרחיבה, הן מן הצד העברי והן מן הצד האנוֹשי, ואין להתרגל בּשוּם צוּרה שהיא למחשבה המסוּכּנה, שספרוּתנוּ תהיה ספרוּת של שבט ארצישׂראלי. אם הגוֹרל ההיסטוֹרי הטיל עלינוּ להיוֹת עם, שאוֹכלוֹסיו נחתים בּטריטוֹריוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, נהפוֹך נא את הגוֹדל הזה למקוֹר בּרכה ליצירתנוּ הרוּחנית. אפשר שמצב עמנוּ ותנאיו המיוּחדים (כּמוּבן, תמיד בּקשר עם המנוֹף הארצישׂראלי!) יוֹעילוּ גם לבריאת ספרוּת בּת אוֹפי מיוּחד.

גם בּארץ ישראל גוּפה יכולה וצריכה לקוּם ספרוּת רבּת גוֹנים ורבּת תכנים. שהרי הציבּוּר העברי היוֹשב בּה, וזה שיבוֹא עוֹד לשבת בּה, מוּרכּב מיחידים יוֹצאי סביבוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, והם קשוּרים בּאלפי קשרים של קרבת בּשׂר וקרבת בּחירה לסביבוֹת ההן.

האוֹר שיעבוֹר את הפריזמה הארצישׂראלית צריך להתרכּז פּה מכל הגוּפים הקוֹרנים בּעמינוּ באשר הם שם. וּמפה יחזוֹר האוֹר שמה מזוּקק ומוּגבּר שבעתים.

לדעתי, זה דרך החיים היחידי לספרוּתנוּ.

---

תשובה לדברי הויכוח

מאת

אשר ברש

¹

חוששני, שלא עלה בידי להביע את מחשבותי בצורה ברורה כל צרכה, שלא תביא לידי ערבוב מושגים. אשתדל להשיב על השגות המתוכחים במלים מעטות על פי הסדר.

למר וולפובסקי: לא אמרתי, שהסופר העברי צריך לנסוע או ללכת אל העם. אני העירותי על הצורך להתקשר בהשקפתנו, או נכון מזה, בהרגשתנו עם העם כולו, עם כלל ישראל, לשם אקטיביות רוחנית. שאלת התכנים של הספרות העברית אינה נכנסת בגדר נושא שיחתי.

למר גרוסמן: לא לנסיעות של בקורים התכונתי. הנה היו פה כמה סופרים, אורחים יקרים, והתבשמו מריחה של ארץ-ישראל ואיננו רואים את הפירות. כל זמן שלא יבראו הקשר הנפשי והכרת השיתוף בין ספרות ארץ ישראל וספרות הגולה, לא יועילו הרבה הבקורים מהתם להכא ומהכא להתם.

למר פרסקי: על טענתו, שהשריתי בדברי רוח של עצבות על המסובים, יכול אני להשיב לו, כי הענין אמנם עצוב, וחשבון־הנפש בא תמיד מתוך עצבות. אנו אין לנו לסמוך על זה, שהעם ייצור את ספרותו מתוך אינסטינקט נורמלי בלבד. לא עם נורמלי אנחנו ומשוללים אנו את התנאים הנורמליים. גם אצל העמים הנורמליים מחובר האינסטינקט בחוטים דקים אל המחשבה. מאה וחמשים השנים האחרונות בחיי עמנו וספרותנו החדשה היו מונהגות תמיד בידי המחשבה. ומה הביאנו הלום, אם לא חפושי מחשבתנו? עמים גדולים, כשהם נתעים לפעמים על ידי האינסטינקט, הם באים לידי משבר וצרה, אך אין סכנת כליה עליהם. המחשבה מתגברת סוף סוף והם שבים לבנות את עצמם. אנו ההולכים תמיד על פי תהום, אסור לנו להוציא מידנו את חוט המחשבה הנוהג בנו.

לעבר הדני: לא באתי לדבר על גישות ועל מפלגתיות. השתדלתי להעיר על השגות של שבט ההולכות ומתהוות אצלנו בבלי דעת. “שבט” במרכאות. כמדומה שהדגשתי, כי לשבט ממש, לפי אפיו הקדמוני, לא נהיה פה. בכלל החזיון החברותי והתרבותי, ששמו בהיסטוריה שבט, הוא חזיון קדום ולא ישוב עוד לעולם במקום שהתרבות החדשה מגעת שמה. אני הזהרתי רק מספרות של קבוץ קטן ודל היושב בצל מזרח גדול וזר לנו בחטאיו ובצדקותיו. השתמשתי במלה “שבט” רק כדי לשבר את האוזן. ספרות של “שבט” כזה תהיה באמת ספרות של פרובינציה קטנה. הקנאה והתחרות, שבשדה־פעולה רחב הן משמשות מניעים ליצירה, כאן הן עלולות רק להרעיל ולהנמיך את הניבו עד למדרגה תחתונה.

למר לוּפבּן: הוא צדק בדבריו, שהספרות קשורה בכל שאלת התרבות שלנו, אבל אני הצטמצמתי מלכתחילה בספרות. רצונו, ילמד מן הפרט על הכלל. באמת לא הצגתי שאלות, וגם לא הבאתי עמי פתרונים, חפצתי רק לעורר את המחשבה בכוון זה. אני מאמין שעל ידי זה שנתחיל לחשוב בפרובלימה זו, נבוא גם לאיזה מעשים, שיביאו לידי התקרבות ברוח בין ארץ ישראל ותפוצות הגולה. המענה הרוחני בא תמיד אחרי דפיקות על קירות הלב. אני איני יכול להשלות את נפשי בנחמה של “אם”: אם נהיה עם, נברא ספרות של עם, ואם נהיה שבט, נברא ספרות של שבט. יודע אני שספרותנו לא תהיה כספרות שאר העמים, מפני שאנו לא נהיה אנוסים על פי גזירת ההיסטוריה או הגורל, או התנאים שאין להתגבר עליהם – עם ככל העמים. רצוני הוא רק זה, שתהיה לנו ספרות של עם, של עמנו כולו. איני מתנגד לספרות של המונים, אבל הספרות הגבוהה אצל כל עם אינה של המונים. אצל כל עם ישנה רק שכבה מסוימת של אנשי רוח, פועלים ונפעלים מקניני הרוח האמיתיים. וגם במעמד הפועלים כך.

ואחרון אחרון למר שמעונוביץ: רצונו לעודד אותנו אמנם ראוי לשבח. הוא אינו רואה כל נטיה לצמצום תחום ספרותנו בחיי הארץ דוקא, והראיה: הספרים המקוריים שיצאו לאור כאן ותכנם פרוש על חיי הצבור או הפרט היהודי בתפוצות הגולה. אמנם אין להכחיש את העובדות. אבל הוא לא הכחיש, שהספרות העברית בכל העולם נמצאת במצב של גסיסה ולא הוכיח לנו, שהתכנים בספרים שהזכיר אחוזים באופן אורגני ברקמת חיי הרוח פה, אף שהם, לדעתי, גבוהים מחיי הרוח בצבור הארצישראלי. כלום צריך אני לבאר את ההבדל בין סופר רוסי שכתב על כפר נידח ובין סופר ארצישראלי הכותב על מושבה או קבוצה? הפוטנציה של עם גדול מתגלה גם בנקודה הקטנה. סוד הטיפה מן הים. ישנן בארץ התחלות יקרות והן לכולנו למשיב נפש, אבל אני חרד להמשכן של ההתחלות האלו. אנו הולכים ומצטמצמים פה צמצום אחרי צמצום. כל מי שיבדוק בלבו ימצא את ההרגשה, שאלה הם בחינת הצבעים האחרונים שאנו מגרדים משפופרתה של מסורתנו הספרותית (איני נבהל מעושי המהפכה שלנו!). שמעונוביץ בודאי יודע, שלאחר שהצייר האומן אינו מוצא עוד צבעים בשפופרת, הוא נותנה לילד שיהא מחצצר בה… כלום אין לנו כבר סימנים לכך? אם יארכו הימים ואנחנו נכרת יותר ויותר מן היהדות העולמית ולא יהיו בינינו יחסים רוחניים, נפשיים ותרבותיים, נרד למדרגה של קהילה בעלת ענינים וסכסוכים פעוטים, שאינה כדאית שהעולם יתעניין בה. ואפילו העולם היהודי. לצערנו נוכחנו כי ציורו חלומו של אחד העם על “המרכז הרוחני”, שיהיה בו קסם לעורר חקוי של התחרות בכל היהדות וערכי תרבות העברית יהיו שופעים מכאן ומיניקים את כל תפוצות הגולה - ציור זה לא היה אלא חלום תמים. נכון, באים אלינו תיירים. יש התפעלות, לפעמים גם אמיתית ומביאה לאיזו פעולות לטובת ארץ ישראל; אבל התפעלות זו יש בכוחה לעזור בצמצום גדול לבנינה הקטן של ארץ ישראל. אני מעריך את כל זה, אבל אין אני יכול להסתפק בזה. אין שום קשר־גומלין של ערכי היצירה העברית בין ארץ ישראל והגולה. אנו רואים בתמהון־לבב, כי שלטונה של הספרות העברית הולך ורופף. מלבד תרבות “הסרט הקולני” מוצפה הארץ ספרות מתורגמת (מבלי שאזלזל גם באלו!). אין הלבבות רואים, ועל כן אינם מאמינים, שארץ ישראל מחיה בפועל ממש את התרבות העברית בתוך היהדות העולמית כמו שחלם אחד העם. זה מראה, שהתנאים היו אחרים ממה שצייר לעצמו אחד העם, ועל כן צריך לבקש גם דרכים אחרות.

אני רוצה לסיים: אם כל היהדות היא כמו אוקינוס והיהדות הארצישראלית היא כאגם קטן ועמוק – נניח, כים כנרת – יש הכרח לכרות תעלה, שתחבר את האוקינוס עם האגם, עד שייושרו פחות או יותר פני המים בשניהם (אין מים אלא תורה). ואם יהיו איזה הבדלים בגובה, נעמיד בנקודות אחדות תחנות כוח לתרבותנו ולספרותנו. אבל אם נשאיר את האגם בבדידותו, ילכו מימיו וימליחו יותר ויותר. ומי יודע אם לא יהיו, חלילה, ברוב הימים לים המלח.

נבקש נא דרכים, מזה ומזה, להתחיל בחפירת התעלה הזאת משני הצדדים בבת אחת!

---

אגודת הסופרים וקלוב פא"ן

מאת

אשר ברש

רבּוֹתי וחברי!

על דבר קיום קלוב פא“ן ודאי ידוע משהו לכולכם, ביחוד מאחר שקיים גם מרכז עברי של קלוב פאין בא”י. בכל זאת, לשם ברור פעולות המוסד הזה, שהן חשובות בשבילנו, טוב יהיה אם אברר לכם יותר את מהותו ומטרותיו. מלכתחילה היתה מטרתו של קלוב פא“ן בעיקר פציפיסטי. אחרי המלחמה ושנאת הלאומים באה ריאקציה לשלום. ואלה מסופרי העולם, שעוד בעצם שנות המלחמה עמדו כנד בפני המשטמה והאכזריות, יחידים אלה התאספו שנים אחדות לאחר המלחמה ויסדו את קלוב פא”ן, זאת אומרת: פייטנים, אסייסטים, נובליסטים. על שום מה התחברו דוקא סופרים אלה? היתה, כנראה, קרבת בחירה ביניהם. הם הרגישו את עצמם יותר קרובים ברוח. אולי סופרים אלה חשבו את עצמם יותר מסוגים אחרים (מפני שהם יוצרים בעיקר בכוח הרגש) אחראים ליחסים האנושיים בין היוצרים בעמים השונים ושאפו להיות לברית אחים גדולה. אבל במשך שנות קיומו זה תשע שנים, נתברר לחברי הקלוב כי מלבד השאיפה האידיאלית לאחוה ורעות ישנם לסופרים גם אינטרסים ממשיים חיוניים, והם ביקשו דרכים לשמש את האינטרסים האלה. מתחילה נצטמצמו הקונגרסים בקבלות־פנים, בהתועדויות, ברוָחות ותענוגות בשביל המשתתפים, אבל נעשו נסיונות לפרוץ את המסגרת הזאת. וכבר ישנן התחלות של פעולות יותר ממשיות, ביחוד בנוגע לסיוע הדדי של יוצרי העמים השונים בשדה הספרות. לעת עתה הסיוע הזה הוא בעיקר סיוע מוסרי, אך פירותיו יראו בודאי בקרב הימים. קשור קלוב פא“ן קשר אמיץ עם חבר־הלאומים; יש כידוע בחבר־הלאומים מחלקה מיוחדת לקואופרציה בין לאומית בעבודת הרוח, יש שם מדור מיוחד לספרות יפה, והמדור הזה קשור עם קלובי פא”ן והובטחה להם עזרה חשובה. קלובי פא“ן מתאמצים להקל על חלופי היצירות של עמים ע”י יצירת תנאים יותר נוחים בשביל תרגומים משפה לשפה. דבר זה הוא חשוב מאד. רק התחלות נעשו, אבל אם ילכו בדרך זו הלאה, תצמח מזה טובה ביחוד לספרויות שהן זקוקות ביותר לפעולה זו. שלושת או ארבעת העמים הגדולים נהנים מפרסום הדדי בדרך טבעית, ועל־כן הוטל עליהם לעזור בנידון זה לעמים הקטנים, שספרויותיהם אינן יכולות להתפתח כראוי מפני הריזוננס המוגבל והחלש שבתחום עמיהם. ובאמת אנו רואים, כי באי־כוח הספרויות הגדולות בקלוב פא“ן מתיחסים בנדיבות לספרויות הקטנות ומביעים תמיד את נכונותם לסייע להוציאן מן המחבוא. אם הספרויות הקטנות זקוקות לעשית אזנים כזו, הספרות העברית על אחת כמה וכמה. אנו יודעים, כי על הספרות העברית סתם העולם את הגולל. וגם חלק גדול של בני עמנו אינו יודע או אינו מודה במציאותה של ספרות עברית חיה. רוב הספרים בלשונות הזרות העוסקים בתולדות הספרות העברית מגיעים רק עד תקופת ההשכלה ומספרים איך עם הסקולריזציה חדל העם העברי להיות עם ואיך שרידי יוצריו נתאחדו עם הים הגדול של העמים. רק ספרים מעטים מאד, כמו ספרו של דיליץ', מטפלים בספרותנו החדשה, וגם אלה לא בזו של התקופה האחרונה. בכל אופן על תקופת התחיה שלנו ידוע בעולם מעט מאד. ישנם תרגומים אחדים, לא מספיקים בהחלט, של שירי המשוררים החדשים שע”י נודעה הספרות העברית בעולם. הספרות העברית זקוקה להכרה ידועה מצד העולם התרבותי, גם של הגויים וגם של היהודים. יותר מספרוּת אחרת, דוקא מפני מצבה המזולזל כלפי פנים. אני חושב שלא אגלה חדשות בחקר הנפש הישראלית, אם אומר לכם, שבני־ישראל אינם מכבדים את שלהם אם אינו מכובד תחילה ע"י נכרים. אפשר שתכונה זו מיוחדת לכל האומות הקטנות, אבל אצלנו היא בולטת יותר.

מצד זה אני חושב יש חשיבות להסתפחות של הספרות העברית לקלוב פא"ן העולמי. אין אני חושב, שבזה די כדי להכנס לספרות העולמית, או כדי להרים את הניבו של יצירתנו הספרותית. התפתחותה של כל ספרות מותנה קודם כל בגורמים פנימיים, לאומיים. אבל אסור לנו להחמיץ הזדמנות, שלפי דעתי, היא יכולה להועיל להתעוררותה של ספרותנו המושפלת.

הרעיון על דבר כניסת הסופרים העברים לקלוב פא“ן נהגה עוד בועידות הקודמות. אני חושב שהטעם העיקרי שלא נכנסו קודם הוא, כמו ברוב המקרים – רשלנותנו. צריך להודות, שגם הפעם נעשה הדבר מתוך דרישות תכופות מצד חברינו בפולין. הם הרגישו עלבון בזה, שבקונגרסים של פא”ן ישנה רפרזנטציה כזו לספרות האידישית והעברית כאילו איננה במציאות כלל. ביאת־כוח ראשונה היתה לנו בשנה שעברה בקונגרס השמיני בורשה. במשך שנה זו בחר המרכז העולמי בלונדון בתור חבר־כבוד את ביאליק. עד עכשיו היה בא־כוחה של ספרות ישראל רק שלום אש. לא לכבוד הריק אנו מתכונים, אלא להכרת קיומה וזכותה של הספרות העברית בתוך שאר הספרויות החיות. הנה עומד להתקיים בעוד ימים מספר באמשטרדם הקונגרס התשיעי, מלבד שני צירינו, סוקולוב ושניאור, מוזמנים עוד כמה סופרים עבריים גדולים באופן אישי. על-ידי זה הם מתחילים להתפרסם יותר בעולם. אולי יקראו גם אחינו וידעו, כי אכן ישנם סופרים עבריים. דבר זה עלול להרים קצת את הפרסטיג’ה של הלשון העברית. הפעולות של קלוב פא“ן העברי הצטמצמו, כנהוג, בעיקר במסיבות כדי לקרב את החברים על ידי פגישות ושיחות בעניני הספרות והסופר. המסיבות לא היו בכל חודש. כל ההתחלות קשות. פרסמנו באורגן העולמי “ידיעות פאין” וגם ע”י חבר הלאומים רשימה של ספרים עבריים הראויים להתרגם ללשונות אירופה. הובטח לנו גם סיוע בפרסום חוברת על הספרות העברית בצרפתית. ארץ־ישראל נעשתה, בטובתנו או שלא בטובתנו, מעין חלון ראוה. צריך לדאוג שהספרות העברית לא תתגולל בחלון זה כצעצוע פסול בפינה מאובקה.

באים הנה כמה מגדולי האומות. טוב יהיה שידעו, כי מלבד האנשים היושבים במשרדי הסוכנות, ישנם אנשים יוצרים תרבות עברית. כידוע גדולי האומות אינם באים הנה כדי ללמוד את השפה האנגלית. כמובן. שדרוש איזה תווּך בלשון זרה, אבל רק תווּך קל. ואני חושב שאחד מתפקידנו הראשונים הוא להודיע לטובי האנושיות הבאים הנה על מציאותנו. בכל אופן אחרים לא יעשו זאת. קלוב פא“ן העברי נוסד על-ידי אגודת הסופרים, אך לפי תקנותיו ולפי אפיו אצל כל עם ועם, הוא אוטונומי, מאחר שהוא כולל סופרים מסוג מסוים. גם מסגרת הקלוב נותנת לו אופי כזה. יכול להיות שהמסגרת הזאת תתרחב. בכל אופן הקונגרסים דורשים זאת ומכינים תקנות חדשות לשם פעולות חדשות. בכל אופן אגודת הסופרים העברים צריכה להיות מעונינת בקיומו של הסופר העברי בכלל. הקלובים העולמיים לפי תקנור תיהם נוהגים קצת הקפדה בקבלת חברים. זאת אומרת, שהחבר הנכנס לקלוב צריך להיות בעל דרגה ידועה, מוכרה בספרות. קלוב פא”ן פונה אל הממשלות ומוסדות חבר הלאומים וכו' ועליו להיות בעל השפעה, ולכן הגבילו כמה הגבלות ביחס לקבלת חברים. אבל הם הניחו למרכזים היחידים לסדר את הפרוצדורה הזאת על פי התנאים המיוחדים של ספרותם. הועד המרכזי של אגודת הסופרים קבע בתחילה רשימה של סופרים שאין שום ערעור עליהם. זו היתה האספה המיסדת של הקלוּבּ. אחר־כך נמסר ענין קבלת חברים חדשים לועד לפי הצבעה רגילה של רוב דעות. אני חושב שדרך זו נותנת את האפשרות לכל סופר הראוי לכך להתקבל כחבר לקלוב, זה בעיקר מה שהיה לי להגיד לכם על דבר קלוב פא"ן הכללי והעברי. ואם תהיינה איזו שאלות. נכון אני להשיב עליהן ככל אשר אוכל.

ממחברתו של סופר עברי

מאת

אשר ברש

---

מאת המוסר לדפוס

מאת

אשר ברש

ידידי, סופר עברי שישב בארץ כעשרים שנים רצופות ועשה לו שם מעט בכתביו השונים, גמר אומר לצאת לאחת הארצות ביבשת אירופה למשך שנים מספר. שאלתיו לסיבת החלטתו. ענני: “ישיבת ארץ־ישראל בימים אלה קשה מאד לאדם העברי, שלא ויתר לגמרי על בחינות־הנפש שלו. אוירה של ארץ־ישראל, שחכמינו העידו עליו שהוא מחכים, אפשר שנתברך באמת בסגולה נפלאה זו, אבל זה עשר שנים ויותר – מיום שהעמדנו, כביכול, בתחום “גויים וממלכות” שאין מניחים לו לאויר זה לפעול על האדם העברי היושב בה פעולה טבעית ומתמדת. מכל צד ופינה משלחים בו זעזועים גדולים וקטנים, לצורך ושלא לצורך, קולות וריחות ועשנים, ועל־כן הוא מרגיז ומגרה תמיד – ותוצאותיהם של הרגזה וגירוי תמידיים יכולות להיות הכל – פרט לחכמה. וביותר גדולה פעולת ההרגזה והגירוי על אדם, שנפשו גדלה בספירה אחרת, בתנאי גידול חשאיים ומפרים, והספירה ההיא עודנה עוטפת את עולמו הפנימי ומפעלת בו תסיסה דקה, כזו המצויה ביין שכבר נקלטו רוב שמריו. ודאי שילידי הארץ הזאת, או אנשים קלי ההסתגלות, שבאו אליה מקרוב, מגיבים על פעולת אוירתם באופן אחר.”

ידעתיו, שהוא לא זז מן הארץ במשך כל עשרים שנות ישיבתו בה. גם שממון שנות המלחמה וגם שכרון ההתפכחות שלאחריה, גם המצהלות הריקות מסביב לעגל ה“גאולה” וגם ילל־החדלון אחרי מסות־הדמים – לא עקרוהו מאמת הקרקע, ששרשיו נאחזו בה במרי רצון. כמה מידידיו, שהספיקו במשך הזמן הזה “ללכת למדינות הים” כמה פעמים, היו מדברים בו בלגלוג דק, אך בלבם חשבו, כנראה, שיותר מהם עלה לו להתאקלם בארץ, אף שמן הצד השני לא הבינו, למה נשמע הדה של הארץ וחייה במידה כה זעומה בכתביו. כששאלתיו על זאת, ענני: “סיפוק הסקרנות של תייר אינו מעשיר את הנפש. דוק ותמצא, שרוב אלה מחברינו שיצאו למשך זמן קצר לארצות התרבות וחזרו – לא ראינו שמקור יצירתם נתברך על ידי כך, ולא עוד אלא שגם לא נעשו אירופיים יותר. הם בודאי נתכוונו ל”קחת" מאירופה, אבל לא לקחו עמהם “כלי לקיחה”, ועל־כן בזבזו רק קצת מקצת המרץ שהיה להם, נתבלבלו מחלבנה של נכרים – וחזרו עייפים ומשועממים משהיו. לנסוע לאירופה צריך רק אותו עברי איש־הרוח, הרוצה לבחון מה בנפשו, לעשות איזה סיכום מן הצד, להיות איזה זמן בבחינת “מחוץ ליריד”. אבל יהודי שמחפש י“ריד” חדש, סימן שגם בישן היה ניחא לו…"

ולפיכך גמר ידידי לצאת לשנים אחדות, לשבת פרק זמן מספיק במקום רחוק מכל אותה אוירה המלאה קיטורה של ארץ-ישראל גם בגולה – לחזות את הדברים, זאת אומרת, את סיכום הדברים המהוה את נפשו, מתוך פרספקטיבה. הוא בכלל איש הפרספקטיבה. הוא מאמין רק ברושם־האמת אשר לדברים רחוקים קצת. אפשר, אמר לי, שיתגלו לו שם שרטוטים ופרטים מאלפים, שיהיו לברכה גם להגותו המחשבתית והפיוטית אשר בשבילה הוא חי.

אבל גם בעודנו כאן, “בתוך הקיטור”, לפי הגדרתו, ניסה פעמים אחדות, בחשאי ובפני עצמו, לברוא לעצמו מעין פרספקטיבה רוחנית, כדי לדון על כמה מחזיונות חיינו פה בארץ, וכן היה רושם במשך שתי השנים האחרונות, השנים שלאחר ה“מאורעות”, במחברת קטנה כמה הערות ודברי־הסתכלות, יותר לשם בחינת כוח־השופט שלו מאשר לשם זיכוי הרבים. לפני צאתו לדרך נתן על ידי את המחברת לקריאה, ומילא את ידי, אם אמצא בהם דברי חפץ וענין לקורא, למסרם לדפוס, אבל בעילום שמו. אין הוא רוצה להתחייב בדעות אלו. אפשר שכמה דברים שאמרם כאן, לאחר ישיבה מרחוק ועיון נוסף יצטרך לחזור ולאמרם בצורה אחרת, או גם ההפך מהם.

קראתי את המחברת מתחילתה ועד סופה. רוב הדברים נראו לי, וכמה מהם מצאתי מוּקשים; דברים שבשיקול הדעת ודברים שבשיקול הרגש היו, גם דברים שחותם אישי יתר טבוע עליהם. על כן בחרתי רק רשימות אחדות, אלו שיש בהן, לדעתי, ענין לקורא העברי הטוב, ואני מוסרן בזה ברשותו לדפוס.

הוא גם ביקש, שלא אשלח לו את הגליונות שבהם יבואו הדברים, ואני עושה את רצונו ברצון. אחרים, אפילו אלה שיכירוהו על פי סגנונו, ודאי שלא ישלחום אליו, מפני שאינם יודעים את מקום ישיבתו.

---

על הנוֹף

מאת

אשר ברש

בואי לארץ חל באביב 1912, ימים אחדים לפני חג הפסח. מראה נוף השרון מעל ספון האניה –זהב־החולות, ירק־הפרדסים ומניפות־הדקלים הקופאות בתוך האויר הכחלחל הסגול החם – היה כמקסם נועם, שנחזה פעמים רבות בחלום. נענועי הסירה על גבי הגלים הירקרקים כאילו נתכוונו להעירני מן החלום, אך הוא נמשך גם כשהעינים היו כבר פקוחות לרוחה. פקידי הנמל התורכים. זוהמת בית המכס והסימטאות המובילות העירה, ריח צלי בשר־הכבש על השפוד וקשקוש ספליי הנחושת ביד מוכר ה“סוס”, עור־העגל מלא־השמן על גב החמור, ולבסוף הפגיעה בגב מקרן תיבה סורחת על ירכו של גמל שהרתיע פתאום הצידה – כל אלה היו כמבוא מובן למחוז שקיפות וטהרה.

ואכן שקיפות וטהרה, עם משהו מרוח נערות חוגגת. היו שורות על עשרות בתי תל-אביב, שעמדו על מרבד חול נקי. הלינה הראשונה ליד חלון נמוך ופתוח לעבר הפרדסים, השולחים בעדו את ריח פריחתם המתוקי המתעתע היתה ילדות מחודשת. שינה כזו היתה רק אז, בימים רחוקים, בעריסה. ואחרי לינה זו נפקחו החושים להיות גם הם ערים ומקבלים כבילדות – אחרי כן באה הנדידה הנכספת בארץ: דרומה – עד ים המלח, צפונה - עד מי מרום.

מחלון קרון הרכּבת, החוצה את הגליל בואכה שפלת גינוסר, נראו עננים נמוכים בשמים נוסעים על פני שדות שחורים, שתבואתם מגיעה לגובה הברכים, ורוח רטובה מנשבת ומעלעלת בשיח ובאילן – היה זה כנוף המצוי שם, בארץ המולדת הזרה והטבעית. ושמחת תוגה מלאה את הלב, וכאנחה מללה המחשבה: סדנא דארעא חד הוא", גם הפלחים שעברו ברגל יחפה וכלי עבודתם מכותפים להם באלכסון, היו דומים מאד לאכרים אשר שם. אלוני מרח ואפילו היער בחדרה –הזכירך את החורשות האהובות מילדות. רק האנטיליות בצדי הנחלים, המונעות על ידי הקפת חמור, השרו רוח מדרשית. העליה על גב סוס לבן מכפר נחום לראש־פינה עם ים הכנרת הבוער בלהבות השקיעה מאחור ועם הנער הערבי המלוה מתוך ריצה וגרירת העביה; המראות בואדי־אל־קלט ובעין־פארה ומעל הכרמל היו קסם, אך לא חדש, אחרי המראות בקרפטים ובאלפים, ובמקצת באיטליה. רק ערבת הירדן וים המלח ומדבר יהודה היו כפרשיות המוזרות מן החומש, שנלמדו בימי הילדות בשרב הקיץ. כאן פסקה הרויה המציאותית. המוחשית; הדמיון החובק את העצמים נדחה מפני אד ההזיה – והכל נמזג לתעתוע אחד, ללהט דת ממוגג את החושים.

וכשחזרתי מאלו הנסיעות־ההליכות המוזרות, אחרי חג העבודה־זרה במירון, וכשקבעתי ישיבתי בתל־אביב, כבר נתברר לי, כי רק קדחת הנוף באה בעצמותי, אך עצמותו המסוימת והממשית היא ממני והלאה. אך אז באה תקופה של אהבת-ים מופלאה: הים עם זריחה, הים עם שקיעה, הים המרטט כעור חית־בראשית בשרב הצהרים, הים המקיא קצפו עם מהלך גלים כבד, סוסי־ מים ופילי־מים דוהרים בסערות־החורף וכלביו האסורים המנבחים בלילות אביב וסתיו. מאות גונים, אלפי גירסות היו ליפי הים. גם את בשרי זיוגתי עם נוזליו הגפריתיים לתקופות היום והעונה, עד שנעשה כולו הרגל שאין מרגישים בו.

ובשנים הבאות, שנות שלום ומלחמה, ובנסיעות ונדודים אחרים, מעונג ומאונס, נקלטו קטעים, חוטים ממסכת, ודבקו בנפש כנוצת הדרדר בשולי הבגד הצמרי: אטד בודד בשדה, אשר ישבתי בצלו וברצותי לקום הוא אחז את מעילי בחזקה, עד כי נאלצתי לפשטו כיוסף את בגדו. מוסלימי זקן נופל עם שקיעה מלוא קומתו על תלולית לצד מיכה לשם תפילה. מגבעה אחרת יורדת ערביה ישרת קומה וכד המים כנר שחור על ראשה, והיא נבלעת בנתיב היורד אל כפרה אשר בהרים. בשפולי האופק, על גב רמה ארוכה, פוסעת שיירה של חמשה גמלים, כסילואטים גזורים מקלף כהה, והחבל המקשרם יחד משלים באמנות את הקו העולה־ויורד של הדבשות והצוארים הנטויים. ערבי מטופח שפם, שחור, יחסן עירוני, לבוש עביה של משי לבן, מתרוצץ על סוסתו האצילה המבריקה בשלל הכורג’ים משני צדיה והיא מכרעת בכל פעם את אחוריה לארץ, כאומרת לטאטאה בזנבה או להמריא למרום. שלשה ערביים לבושים מכנסי־אליות שחורים תלויים על ברכיהם על שפת תעלה ומריקים את כליהם, כשהם מביטים בעיון רב אל מבושיהם. תהלוכת שש או שבע ערביות עטופות־שחורים לרוחב הרחוב, שנקריתי להן פתאום ממפנה סימטה והן מורידות בבת־אחת, כמו במאמר אשף, את רעלותיהן על פניהן. גרנות־דיש הנראות כגבעות, וגבעות הנראות כגדישי־גרנות. עדרי כבשים רחבי אליה צבועה אודם־לְבֵנה ועזים חומות דקות־גו עם תלתלי־אזנים וכחלים נתונים בכיסי־בד מטונפים. עצי שקדים חשופי־עלים הפורחים כולם לבן בעצם עזובת החורף. גזעי הזיתים המפותלים והקמוטים, כאילו לשה בהם יד נעלמה. שלג־הארבה הצהוב והחום שכיסה באחד הימים את עין הארץ. מחזה מירז', עם מגדלות ודקלים, במשך עשרה רגעים באופק הים. פרטים אלה ועוד שכמותם. כולם חדשים. וכנגד אלה: אדמת שחור ואדמת חמר רגובה חרושה מחדש, ולהקות צפורים יורדות עליה בעקבות החורש. – צמד סוסים גדולים מושכים בקרון מפורזל מלא קרשים, ועדר פרים ועגלים ורועה הולך אחריהם ומחלל בחליל. מכונות־דיש מקשקשות בשדות עתלית ומרחביה, וכפרי אשכנזים עם כלבים נקיים ועם ילדות בעלות צמת פשתים קשורה בעניבה גדולה. ועוד מאות פרטים כאלה. הכל כמו שם, אלה לעומת אלה עשה האלהים.

ואז באו שנות מבוכה וטשטוש. המראות הגנוזים מאחרי רשתית העין משם נהרו לתוך המראות אשר פה, והמראות מפה השרו את אורם הבהיר על המראות משם. פנים אחד עם פירוש הפנים השני. שתי חידות ופתרון האחת אחוז בעקב האחרת, בחינת החלומות של שר המשקים ושר האופים. היו במשך השנים גם הברקות נושאות חדוה ואושר שבגילוי הנוף הרחוק והקרוב גם יחד, אך עד מהרה באה ההכרה המצערת של עולם חצוי, ההרגשה של חושים ערים תחת עיניים נמות, או להפך. הכרה זו, הרת הכאב הפיזי כמעט, נתחדדה לפעמים עד לידי יאוש מר, עד לידי חישת פגם שבהויה, שאין לו תקנה בטפחות החיים עלי אדמות. אבל גם הכרה זו, המתמידה יותר מכל שאר ההכרות משך שנות שבתי בארץ, יש לה תנודות של גלים, מעלות ומורדות. ויש שגוברת עליה הרגשה אחרת, הרגשה של קליטה מלאה מחלק הנוף, או גם מתפיסת מללו הנעלם. כי לכל נוף מלל נעלם, והוא סודו והוא כוחו. לא הנגלה והמגולה הם המכריעים בנוף, אלא הסמל שבו, שפת הרזים שנועדה ליחידים.

לוא יכלתי להסתפק בנגלה שבנוף הארצישראלי, לוא די היה לי בנטילת צבעים אחדים המונחים על שטחו, כדי לתתם על זנב מכחולי לצייר בו מה שבידי לצייר – לא הייתי חש כל קושי טרגי. אבל הנוף היה לי תמיד, ומיסוד זה שבנפשי איני יכול להתפרק, גילוי קוסמי, שיש בו מן ההתאם המוחלט שבין הנושא והנשוא בחינת סוד החיובי והשלילי שבחשמל, ובמקום שנעדר ההתאם הזה, בחרתי תמיד לכבוש את פני בחזי ולהמתין. עודני ממתין. אזני כבר מאזינה את הדי הזרמים הנישאים ברננה משני המעמקים זה מול זה. לרגע פגישתם אני מחכה כלגילוי אושר, אשר בגללו שוה לשאת את תפלות החיים מראשית ועד אחרית. ואם לא אזכה והפגישה לא תעלה ולא תבוא, אם הזרמים יחלפו בקול נפץ מוזר זה בצד זה – גם אז דמות משאת הנפש הזאת תשאר לי כנחמה ענוגה ונוגה.

---

נוספות על הנוף

מאת

אשר ברש

סופרים רבים ניסו לצייר את נופה של ארץ־ישראל, ביניהם גם משוררים גדולים, כגון רינן, לגרליף, לוטי, די קירוש ואחרים. מהם מתוך נטיה דתית ומהם מתוך נהיה רומנטית אכזוטית. הראשונים ציירו את נפשם הם, והאחרונים את השבלונה שהביאו עמהם. הסופרים העברים שעלו לארץ לא נשתנו בנידון זה מן הנכרים, הם גם קלקלו בתוספת של דביקות לאומית מרצון. והסופר העברי יליד הארץ גם הוא רואה את עולמו מתוך משקפת ספרותית שאולה. ועל כן נמצא אצלו משהו מן הגילוי שבהוי, אך כמעט לא כלום מן הגילוי שבנוף.

הברקות חשובות, מפליאות לפעמים, אך רמזים יותר מפרשות, נמצא בספוריהם ושיריהם העממיים של הערביים יושבי הארץ. מהם עלינו ללמוד ראיה בלתי אמצעית. עם היותם פרימיטיביים עד לזרות. שתי דרכים מוליכות לגילוי הנוף הארצישראלי על-ידי המשורר העברי:

א) התאחדות ממושכת ותמימה עם הטבע הארצי. ב) לימוד ראייתם של הערביים. אפשר שבהליכתנו בשתי הדרכים הללו נגיע עד מוצא תפיסתנו העצמית – בתנ"ך.

---

על הסופר והעובד בארץ

מאת

אשר ברש

שתי כפי מונחות על הנייר הלבן. אני הופכן והופכן ומסתכל בהן מתוך הרהורים. רחבות הן וכבדות וגידיהן המלאים רוטטים בלי הרף. צבען החום וחמימותו הנוקשה יש בהם משהו מעפר־החמר בחריש של קיץ. האם לא ככפי אמי הן, הכפיים היקרות, אשר כל ימי היותן באוירו של עולם היו לשות בצק, ממרקות כלים, חולבות פרות, מנכשות בערוגה וכו'? כמוהן הן מלאות את הגירוי התמידי לעמול ולעמול שוב, ובנוחן עייפות על השולחן, או על משען הכסא או על הברכים, הן נראות כמתנות את עמלן בקורת רוח של פשטות אמיצה.

היו ימים וגם כפּי אני עמלו בדברים אשר יומשו: חפרתי ועדרתי, תקנתי כלים, תלשתי כישות, גוללתי חוטי־ברזל, ציירתי שלטים ועוד. כל מגעי המלאכות הטובות האלו, ריחותיהן וצבעי חמריהן, עוברים שנית על כפי אלה, המשמשות עתה את חומר הנייר והדיו באותה הנאמנות ובאותו רטט התלהבות, אשר בהם שימשו לפנים את החמרים האחרים. כלום לא אח אני בעמלי היום לכל העמלים בארץ זו בכמות ובאיכות, ביושר ובאמונה? כלום לא נעשה קצב העמל ברקמת שרירי ועורקי טבע שני, שאין כל יכולת להתכחש לו? הן לאחר יומיים או שלושה של מנוחה, של בטלה יבוא תמיד אותו הגירוי הדק והמציק, אותו אי־הסיפוק העמום, המוצא הרגעתו רק בהמשך העבודה. כלום אין אני חש ומרגיש, ככל העמלים הגופניים, את הקיטור המפעפע ומעלף את המוח בעת הבטלה, ורק קצב העבודה ישוב ויבהירו עד להפליא? כלום אין כל העובד בכוח שריריו, כדי לספק קורטוב רוָחה לנפשו ולנפשות ביתו, אח שוה ויקר וטהור בעיני, כשם שלהפך, כל רך וחלק ומצוחצח, המחשל את ערמתו כדי להגדיל את הונו הצבור, הוא זר וצר ומאוס עלי?

ואף־על־פי־כן יש ואראה בעיני האח, אשר ניתנה לו זכות האפיטרופסות על קהל העמלים, כעין ברק רע. מתנכר ודוחה: “לא לנו אתה”. לא שאני נכסף, כי הוא. יותר מאחרים, יקרבני כמו אח. לא, איני רוצה בזאת יותר משאני רוצה במנת האחוה מכל אדם – אבל הרע המפגין הזה בעיניו מתמיהני ומדכאני, ועלי להודות, כי איש־העמל עצמו, זה שהעבודה היא לו חלק מעצמותו ותכלית לעצמה, כמוני אני, ולא כלי שרת לדבר אחר, שהוא יכול להיות ההפך הגמור מטהרת־ העמל, – עם מגע ראשון, במבט או בדיבור, נמתח בינינו מיד נים של הבנה אחותית זו, שהיא היסוד לכל חברה אנושית יוצרת.

הסופר העברי, יותר מסופר של כל אומה אחרת, הוא איש המעמד העמל. ולא פחות מכל אנשי־ העמל הוא מגשם בגופו את קללת העבודה ללא סימן ברכה ורוָחה. לא רק שעמלו אינו מספק את צרכיו החמריים אלא שכל תנאי עבודתו עשויים להכות בשדפון את שדה האילוזיות שלו, שבלעדיהן ימוש מעשות פרי. יוצאים מן הכלל, שאין בלבם ידיעת נפשם וחייהם, ישנם כמובן בכל מקום, ומאלה אין להקיש על הכלל.

היו שנים בארץ הקטנה הזאת, הארץ האהובה והמוזרה לפעמים עד לידי יאוש, שגשר של כסף טהור היה מתוח בה בין לב העובד ולב הסופר. הם היו כמשפחה אחת, שחלקיה משלימים זה את זה בעמל כשר. בבוא הסופר (מתי מספר היו אז בארץ, כמחנה העובדים הקטן) אל משכנות הפועלים, היה חש עצמו כבא אל בּיתו. מכירים משותפים, משאות־נפש משותפות; פלוני המשורר היושב בחו"ל, אלמוני המסַפּר הצעיר (הנותן תקוות…) אלמוני המבקר או כותב־המסות – אלה היו תמיד נושאים חמים. יקרים ללב, מדליקים בעינים נרות נשמה. הסופר ידע תמיד את מנת גורלו של האח העובד בתנאי לא-אנוש; הוא ידע את מלחמתו לכבוש יום עבודה, את סבלו מן האדמיניסטרטור העריץ, את עלבונותיו מן האגרונום העיקש. מלב ללב השיחו את יחסם אל “השומר”, אל “האכר” ואל “המפלגה החדשה”, בעלת העיקרים הגלותיים, הקמה פה. הסופר ידע בכמה “נקודות” עבד הפועל, כמה מהן עזב, כמה פעמים עבר את גלילות הארץ ברגל וברכיבה. הפועל ידע את נדודי־הרוח של הסופר, וכילד פיקח ניסה לנחש את תכניותיו.

תאמרו: אידיליה קטנה שהיתה מוכרחה ליהרס. כן, שבטנו בארץ פרץ ורחב ונתפצל, ורבו בו בדרך הטבע הניגורים ונתפרדו הלבבות. כחזיון הזה יראה בכל מקום ובכל זמן. חוק התפתחות, חוק חיים הוא. אולם מה אעשה וגם ידיעה ברורה זו בחוקי־החיים אינה מספיקה לי להשלים עם עובדת ההתרחקות וההתנכרות בין שני סוגי עובדים, שגורל אכזרי ונעלה אחד מרתקם יחד – גורל אנשים השופכים את תמצית חייהם לתוך דפוס, שבו נוצקת ראשית תקומת עמם האומלל, בלי תקוה לראות בעיניהם שילומים לחייהם השפוכים!

והמסייעים להתרחקות זו בשני המחנות עתידים ליתן את הדין.

---

הסופר והמפלגה

מאת

אשר ברש

כהמשך לדברי הקודמים רוצה אני לרשום טורים מספר על יחסי הסופר והמפלגה, שכאן בארץ קיבלו חריפות מיוחדת.

אין סופר אמיתי אלא מי שהוא בן־חורין. מי שנידון מלכתחילה לראות בעיניהם של אחרים ולדבר בקולם של אחרים (אחת היא אם “אחרים” אלה הם אנשים או תוֹרוֹת) יכול להיות אדם מועיל מאד, אם הוא עושה נפשות לרעיון או למעשה מועיל, אך תואר־הכבוד סופר אינו הולמו בשום פנים, ויותר מזה במפלגות. יכול להיות סופר, שכל מלה היוצאת מעטו משמשת משען חזק לאידיאולוגיה של מפלגה זו או אחרת - ואף־על־פי־כן הוא סופר בן-חורין, מפני שהדברים נחצבו כך מלבו, מבלי לדעת בשעת כתיבה, כי מפלגה פלונית תבוא לתמוך יתדותיה בו; או שלמרות ידיעתו זו כתב את הדברים, מפני שעיניו נטויות רק לנקודת אמיתו, ולהפך, יכול להיות סופר, שאין גם אחת מן המפלגות הקיימות מוצאת בו סעד לאידיאולוגיה שלה, אך הוא בדרכיו מאיר את מחשכי כל הלבבות מצד שאין רוב בני אדם רגילים להסתכל בו, ואף שראשי המפלגות מתנכרים לו בגלוי, הוא יושב בלבותיהם בסתר, ובלבות ה“חברים” לא כל שכן.

איבסן מגרונו של שטוקמן נתן ביטוי חריף לאמת. כי “המפלגה דומה למכתשת־בשר, הקוצצת את כל הראשים לקציצה אחת; ועל כן אף נעשים הם ראשי־חמורים וראשי־שורים כולם יחד”. אם גם לא נסכים בכל להגדרתו הקיצונית של איבסן ולא נשלול את ערכן של מפלגות בהתקדמותה של החברה האנושית (במידה שאנו רשאים לקרוא לתיקונים חיצוניים בשם התקדמות) ונודה ברצון גם בכמה מראשי המפלגות, שהם כלי־שרת טובים וחשובים בידי שר־החברה – עלינו להודות בכל זאת, שהסופר האמיתי אינו יכול להיות לא בן־מפלגה ולא ראש־מפלגה. כי בהיותו אחד מאלה תגזזנה בבת־אחת שבע מחלפותיו, וטוב יהיה רק לטחון בריחים, אך לא להפיל את חתיתו על הפלשתים, שזה תפקידו מבטן ומהריון.

ובאמת אין לך בריה עלובה מסופר, שרתם את עצמו לקרונה של אחת המפלגות. אפילו כשקולו מנסר ברמה והוא נראה כמתאמץ לכסות את שאר הקולות – יבחין בו המבחין נעימה של עלבון וגזל היקר שבקנינים – החירות. אי אפשר שימצא בין סופרי אמת גם אחד, שלבו שלם עם הגבתם ותכסיסיהם, עם הערכתם ויושר־פעולתם של מנהיגי מפלגות – אלא אם כן הוא עצמו מנהיג מפלגה בכוח וסופר רק בפועל. על־כן האמן לבריחתם של סופרים מן המפלגה ואל תאמן לריצתם אליה, שבריחתם ודאי שאינה על מנת לקבל פרס. וגן־ העדן התחתון ברוסיה כבר הביא סופרים לבקש להם מפלט בגן העדן העליון…

במובנים אלה אי אפשר שארץ-ישראל תהיה שונה מכל משכנות בני האדם. הסופר העברי בדרך כלל הוא, כאמור, איש־העם ועובד עממי ומשאות נפשו וגורלו עולים בד בבד עם משאות נפשם וגורלם של שאר העובדים הישרים – אך חס לו להתכחש לעצמותו ולהאסר לאחת העגלות המסיעות המונים לשדה קטל. אפשר שאחת הסיבות העיקריות לירידת השפעתה של הספרות בימים אלה היא בזה, שאנשי יצירה רבים נתעו לזמן מה להאמין, כי יכולים הם לשבת כבוד ליד מטי־ההגה המפלגתיים, וכיון שהטיית ההגה למעשה אינה לא מטבעם ולא מכשרונם ולא מענינם – נדחוּ משם עד מהרה או שנשתמטו מעצמם, והעם, אשר ראם בחולשתם, הוציאם בלבו מן הקטגוריה, ששם הם בעליי כוח, והכניסם לתוך קטגוריה, ששם הם חדלי אונים, וכך נתחללו על הרבים. ואין להביא ראיה מימים קדמונים, שהספר והסייף עוד היו כרוכים בעולם, שכבר הנביאים חדלו מהיות מנהיגים. וצד זה של הענין הנידון מחכה ערד למחקר מיוחד.

גם בארץ-ישראל ראינו כמה כשלונות שנסתבבו מערבוב תחומים זה. והכשלון אינו על צד הסופר בלבד, אלא גם על צד המנהיג. גם המנהיג האמיתי, שנתברך מן השמים בכל הסגולות הטובות והרעות של מנהיג, ועל-ידי התקרבותו הארעית של הסופר הוא מתחיל לראות את עצמו מנהיג גם לו, מתאכזב עד מהרה מ“עם הסופרים” בכלל ומאבד על־די כך את אמת הקרקע שלו במחוז התרבות – מה שיהיה לו ברוב הימים לרועץ. ביום צו נכפל קלונו, שפוקדים עליו עוונות שאין הוא

בר־עונשין עליהם. ועל־כן מה טוב ומה מועיל היה אילו יכולנו לתחום בארץ זו, שאנו עומדים בה עדיין בהנחת היסודות לחברה הבאה, מלכתחילה את התחום הטבעי שבין הסופר והמפלגה, כדי שהמפלגה העברית לא תצטרך ל“היכשל” כל־כך ב“סופריה”, וכדי שהסופר העברי יוכל להציל בחתחתי דרכו, שאין דומה להם בדרכיהם של סופרי שאר האומות, את נפשו – אם בעל נפש הוא.

אפשר שלא חידשתי הרבה ברשימה זו, אבל אדם המסיח עם לבו אינו מחויב לחדש.

---

על הביקורת והיפוכה

מאת

אשר ברש

לא פחות מיושר-לב דרוש לה לביקורת אומץ־לב (הבחנה וטעם – הם תנאים Sine qua non). בספרות נורמלית יימצא אומץ־הלב בלי התאמצות. אמות־המידה קבועות על־ידי המסורת של מאות בשנים, חוש האמיתי מצוי לרוב גם בקהל, ויש יכולת לאדם לקיים את אישיותו קיום שלם גם בדברי אמת, ואם באה שם ביקורת של הריסה, שבירת אלילים וכינון אלילים, רק לתקופות היא באה, אבל איננה חזיון כרוני. בימים כתיקונם הביקורת היא ביקורת של בנין, גם במקום שהיא באה לקצות לשם ישור ההדורים. גם ביקורת־החנופה, שאין שום ספרות נקיה ממנה, אינה שם ענין אלא לחוגים קטנים, ואין היא שולחת את שריגיה הצהובים על שדה הספרות כולו להחניק את מטעיו הטובים.

ספרותנו, גם בשנים שלפני המבוכה, לא הצטיינה מעודה בביקורת בת־לויה, והראתה סימני עוז רק בנקודות המהפך. אבל גם בשנים השקטות (כביכול!) היה בה שיעור ניכר של רצון טוב. עתה, בשנות המבוכה (אין לדבר על ירידה בספרות העברית של ימינו כלפי זו של הדור הקודם, ואם צד האישיות הספרותית נחלש קצת, הנה נתגברה כנגדו השליטה האמנותית ונשתבח הטעם, אך אין מי שלא יודה, כי מבוכה שוררת בה) באה ירידת־פלאים לביקורת, וביותר לזו המטפלת, או המתימרת לטפל, בערכי הזמן. המבקרים הטובים האחרים פרשו לפירושה של ספרות העבר ועושים את מחקרם ההיסטורי, מי בפחות ומי ביותר יסודיות וכשרון, אף זכינו לספרים בחקר ספרותנו, שלא ידענו כדוגמתם עד עתה. אולם הכל יודו שהספרות השוטפת היא יתומה בהחלט מביקורת מהוגנת. לא זו בלבד, שתעלולים מושלים בה (אוי ואבוי לממשלם!), אלא שגם בעלי הבעה. כשנוגעים בה בקצה עטם, אין במגעם משום יושר ואומץ־הלב. יש ודומה, כאילו החליטו, שאין היצירה החדשה ראויה לשימת־לבם המלאה, ואם הם נטפלים לעתים לחזיונות הספרות החדשים, הרי הם כאנוסים או כגומלי חסד עם חברים.

ואולם המחשבה, שספרות העבר ראויה לטיפול יותר מן הספרות החיה, יש בּה גם שטות וגם עקרות הרגש. שטות – שהרי כעבור דור תהא זו ספרות של עבר והמבקרים הבאים יהיו מחטטים בה לתיאבון, ועקרות הרגש – שהביקורת נעשית להם תורה, בעוד שכל עצמה היא חיים, ובחיים נוהג הכלל, כי הכלב החי הוא טוב מן האריה המת. מגלי־קברים ומעלי אובות ערכם רב ועבודתם מועילה, אך מבקרים אינם, שאין פרכוס־חיים בינם ובין המבוקר. ועל־כן נדמה לי, שהביקורת העברית בימינו אלה, לא זו בלבד, שהיא מונעת מן הספרות את השירות הדרוש כל־ כך להתפתחותה. אלא שהיא מתשת גם את עצמה על ידי זה שהיא מפקיעה עצמה מתפקידה העיקרי.

תשעה מעשרה ממה שמתפרסם בימים אלה בעתונים ושיש לו התביעה להקרא בשם ביקורת־ הספרות אינו אלא להג נלעג של אנשים נמוכי־רוח וחלושי־רצון (גם קורטוב כשרון־הביטוי אינו מכפר על חסרונם), בין אם הוא מתגלה בחוצפה, בין בחנופה. יש שמבקרי־עמל אלה עושים עליך את הרושם, שלבם בטוח, כי הבהמה־קהל עלולה לקבל הכל, ואם הם יורקים בפניה היא שמחה לגשם שירד. אבל הזלזול הזה בקהל באמת אינו אלא זלזול בעצמם. הקהל הוא מורם לאין ערוך ממה שמדמים להם המבקרים האלה, ודעתו אינה מתבלבלת על ידיהם לאורך ימים.

מסופקני אם יש עוד ספרות בספרותנו, שתהא שולטת בה במידה כזו הביקורת להכעיס: בהיותה שלילית היא מתכוונת להכעיס את הסופר, ובהיותה חיובית היא מתכוונת להכעיס את יריביו. לעצם המבוקר, כמדומה אין גם אחד מתכּון. על־פי־רוב באות שם החוצפה והחנופה כרוכות יחד. ויש שהחוצפה אינה מגעת אפילו למדרגה של עזות נפש, והיא רק מין פלצֵיט צורם. שהוא תוצאה של התגברות רגעית על חולשה תמידית. נוסף על “מעלותיה” אלו של הביקורת מתוח עליה כאן בארץ גם חן הפרובינציה הברוכה. העתונים והעתנונים יוצרים להם כל אחד מעין קלייזיל מגוחך, ומתוך פינת הקלייזיל הזה נזרקים החצים המשוחים בנופת או ברעל.

ואם יבוא מי ויטען: כספרות כביקורת! לא אסכים לו בשום אופן. אפילו באחרונה שביצירות הספרות העברית החדשה אנו מכירים שמפעם בה הרצון הפנימי לתת את המיטב שבאדם (הצורה המסולפת והמוטעה אינן משנות), למצות את הרגש וההגיון עד קצה גבול היכולת. על־כל־פנים כשאדם כותב שיר טבע או שיר הגות אינו יכול להיות בעל כונה נמוכה, אם אדם מספר חיי־הוָי או חיי־נפש, הוא חותר לאיזה גילוי של אמת. לא כן הביקורת הפרזיטית שפשתה כל־כך בספרותנו העלובה. היא, שהיתה צריכה לשפוט מתוך גובה רוחני – אסתיטי ומוסרי – אפילו על הקטנה שביצירות הספרות ולהעלותה על־ידי כך למדרגת סמל, לדבר מה גדול ונעלה, סמל חיובי או שלילי – עושה את ההפך: גם את הגבוהה שביצירות היא גוררת לתוך שלוליתה העכורה, כאילו כל תענוגה הוא להוכיח - שהכל שורץ.

כשאני ממריץ את דמיוני לשוות לפני דמות ספרות ימינו כפי שתשתקף בעיני בן הדור הבא, אני רואה שדה נטעים, גבוהים ונמוכים, אך בגזעי כולם דבוקות פטריות נמאסות צבע ורעות ריח. האמנם לא יקום בתוכנו איש בעל יכולת ודעה, מישיר לבו ומאמץ רוחו, שיצא אל גננו וכלי־סמים טוב בידו לרפא את העצים מן הפטריות הרעות האלו, שדבקו בהם להשחיתם?

תרצ"א

---

הסופר והקהל

מאת

אשר ברש

לא כן יחסי הסופר והקהל. עם הצורך והרצון הנטועים בלב הסופר להיות נאמן להגות רוחו בלבד, שכשרונו ישמש רק את התפרקות עולמו הפנימי, שיוכל להסתלק ככל האפשר מן ההשפעות האורבות לו תמיד לעקם את עצמיות הואיל וביטויו מכוון מטבעו כלפי חוץ, לרבים, אי אפשר לו להשמיע את קולו במקום שאין ריזוננס כלל. ההד המוגבר של קולו גם מגרה ומגביר בּוֹ את צורך ההתפרקות ומביאו לידי שלימות הביטוי. כגודל וכרוחב הפעולה שדבריו פועלים על הקהל, כן יגדל וירחב גם קולו. אמנם לפתחו רובצת הסכנה, כי יחדל להקשיב לקול לבו הוא ויהא עונה רק בגרונו לצהלה הנישאת כנגדו מן הקהל – סכנה שנתאמתה בכמה סופרים, שהמשכם בייש את התחלתם, אך בספרות העברית סכנה זו עודנה רחוקה מאד…

הסופר העברי (בסופר־החוֹל של הדורות האחרונים הדברים אמורים) לא היה מעולם מפונק על־ידי קהל עממי רחב וטוב, רק בתקופת ההשכלה הרגיש במלוא תפקידו. אם גם אז לא כל העם נטה אוזן לסופרי ההשכלה, הנה אותו החלק המעט, שראה בסופרים את מוריו־מאשריו, היתה הגבתו רבת אימפולסים וספוגת תודה וגם נתן לסופר את ההכרה, שהוא מקורא לשרת את עמו, לרוממו ולעדנו. יל"ג, על פסגת פעולתו השירית, כבר ידע את האכזבה הגדולה מן הקהל העברי ונתן לה ביטוי עצוב, כולו התרפקות וחנינה: “שבלים בודדות”. חששו המר, שמא קוראיו הם הקוראים האחרונים, לא נתאמת, לאשרנו, ובאו שנים שהשבלים היו לאלוּמות. אך לגדיש ולגורן לא היו.

בעלות האידיאליזמוס הלאומי, שנישא אלינו עם רוחות־האביב של הרומנטיקה והאסתיטיזם החדשים, זכו אחדים מסופרינו למעין קהל צעיר. אבל התעמולה הלאומית הרשמית, שהתחילה לעשות את השפה והספרות לכלי־שרת לא אידיאלי כלל לפעולותיה (פעולות של דיבורים), פגמה מיד בחסד לאומי זה, וגם הלשון המדוברת, יחד עם לשונות הנכר, סייעו לא מעט למעט את קהלה של הספרות העברית.

רק בארץ-ישראל התחיל להברא לפני המלחמה קומץ של קוראים עברים תמימים וחביבים, ולשמם נוצר מעין סניף־ספרות תמים וחביב גם הוא. אך אחרי המלחמה באה הערבוביה: בריחת השכינה העברית מכל תפוצות הגולה לארץ התקוות; התרכזות רוב הסופרים העברים בפינה של ד' אמות; מלחמת הישן והחדש; המודרניזם חסר־השרשים והמפלגתיות הברברית. הקומץ גדל במשך השנים והיה לסאה, אך גם הסאה אינה יכולה להשביע את צרכיה של ספרות־ עם. הגולה הגדולה שהקימה את הספרות העברית החדשה וגם הביאתה עד הלום, כאילו נתרוקנה לחלוטין מצרכי הספרות, וזו הועמדה בעל־כרחה על השבט הארצישראלי בלבד. גם השרידים המעטים, המתענים באטמוספירה ריקה בגולה, אם אינם מקבלים חיזוק־מה (רוחני או גם חומרי) מכאן, הרי הם כנידונים לכליה. והדברים ידועים למדי ויותר מדי. ממצב זה, כנראה, אין מוצא, על כל פנים אין מוצא קרוב. אין חכם וגיבור שיוכל לשנות בבת־אחת את תנאי־הברזל של מציאותנו הטרגית, ואין אני מתנשא בלבי למצוא פתרונים לשאלתנו. אך דבר אחד נראה לי כצו השעה. כצו החיים לסופר העברי: אם אינו יכול להרחיב לעצמו, ישמור נא לפחות על טהרת נפשו ומצפונו ביצירה ועל שיתוף פעולתו עם שאר חבריו. אם גם בשני אלה לא יעמוד, אם גם במצב זה יוסיפו לאכול איש בשר זרועו, אם גם המעטים והטובים שבנו יתפרדו לכיתות־כיתות ויהיו בדוחפי גלגליהם של קרונות שונים אם גם אלה יסאבו לתיאבון את שארית כשרונם כדי להכעיס את מישהו שאינו מוכעס כלל – נאבד בידים גם את הקהל המעט הזה ונפקירנו לכל מיני אמנויות וזרמים “מודרניים” (אגב, שבאירופה כבר הושלכו לגל האשפה) וכל “קול אלהים” לא יחרידנו עוד.

נעקור־נא כל השליה מזיקה מלבנו ונאחז בכל כוחנו בהכרה, כי למפעל־רוח ישר, עשוי מתוך אהבה ויסורים כאחד, יש בכל זאת שכר ברוב הימים. ואפשר שתחילת הימים הטובים תהיה עוד בימינו.

---

הגיונות לכ' תמוז

מאת

אשר ברש

עברו שלושים שנה מיום שנסתלק יוצרה של הציונות המדינית, שלושים שנות מאורעות ומעשים היסטוריים יוצאים מן הכלל, ועדיין מדינת־היהודים לא יצאה מכלל חזון. יותר מפרק־זמן כזה עבר מאז מצא אחד־העם את אמיתו בתורת “המרכז הרוחני”, עבודה תרבותית ניכרת נעשתה במשך הזמן הזה בארץ-ישראל, ועדיין רוחניותו של המרכז בכלל מוטלת בספק, ובפרט לפי מושגיו של המורה.

אם כן צדקו שני בעלי־השיטה, כל אחד בשללו את שיטת מתנגדו, והאמת, כמסקנתו של אחד־העם בכל מקום, מונחת, כנראה, באמצע: לא “מדינת יהודים” ולא “מרכז רוחני”. אף־על־פי שגם עתה גדולה התרוצצות הדעות (שלא נמצאו לה, אגב, מנַסחים גדולים) ביחס לפינה קטנה זו מן הבחינה הגיאוגרפית, אך גדולה למזלם של ישראל. מה דמות תהיה ליצור־בינים זה – קשה לנבא, מאחר שראינו כי נבואותיהם של גדולי גדולים נכזבות ברובן.

אבל כיום הזה, ששתי התורות הנ"ל הגיעו למעין “חתימה”, יש ענין לחשוף את המקור שהביא את הרצל (ועל ידו נורדוי) לגרוס מדינת־יהודים, ואת אחד־העם לשלול בעיקר את אפשרותה. לדעתי, כל ההסברים, שמצאו ושימצאו לניגוד זה בין שני גדולי הדור, מקורם אחד:

הרצל (ועל ידו נורדוי) היה חניך ארצות אירופה המרכזית (שניהם היו ילידי גבול הבלקן), אשר החל משנת 1848 קמו שם מדינות קטנות בזו אחר זו, ואף כי משועבדות היו בדרך הטבע למדינות הגדולות ויצירות־כפיהן, לא נבלעו על ידיהן, אף נבנו ועשו חיל לעצמן. והיו מהן שאפילו ניצלו את התחרות והשנאה שבין המדינות הגדולות ונהנו מזכויות יתרות של שכן קרוב המפריד בין עצומים. על־כן לא היה בעיניהם החזון של מדינת־היהודים אוטופיה כלל (כמה סלד הרצל מפני חשש כנוי כזה לתכניתו!) והיא נצטיירה להם על אופק הזמן כבנין ממשי בעל שרטוטים בולטים למדי.

לא כן המושג של מרכז רוחני ליהדות. בריאה זו היתה רחוקה מהשגתם, כרחוק מהשגתם כל הציור העממי של הרוחניות הישראלית המיוחדת במינה. הם, אנשי המערב, לא יכלו להבין את הצורך ברוחניות כזו לעם ישראל. להם די היה בתרבות החדשה. האנושית, דוגמת התרבות האירופית ששלטה בימיהם. שהיא תמלא תוכן את הקיבוץ היהודי המדיני העומד לקום. וציור מושכל־ריאלי כזה היה לרוב הצעירים היהודים באירופה המרכזית, ואפילו לבני גליציה.

לעומת זה אחד־העם, שנולד ונתחנך ברוסיה (הספרים שקרא לא הכריעו בעצם מהותו). במדינה אימפריאליסטית כבירה, שבלעה עמים רבים ושקדה למחוק את צלם דמותם, לא יכול לתאר לעצמו מדינת־יהודים קטנה (בהיותו בעל חוש ריאלי־פיכח הבין יפה את הנמנעות שבהסעת רוב מנינו של עם ישראל לארץ קטנה ועניה), שתוכל לעמוד ברשות עצמה. לא חינם נעץ את שרשי רוחו במחשבת בריטניה, שחץ האימפריות. הלויתן הבולע את כל דגי הרקק, ואפילו תורכיה, “האדם החולה” שהכל נדו לו בימים ההם, נראתה לו בצורה של אימפריה ועל־כן לא יכול לדמות לו, שהיא תסכים לסבול קיבוץ מדיני זר בתוך גופה. מכאן, שלפי כל הקונצפציה שלו, לא יכול לראות ברעיון מדינת־היהודים אלא רעיון רוח. מין המצאה של בטלנים מודרניים. תחת זאת היה אחד־העם מעורה עמוק עמוק בפסיכולוגיה של כלל ישראל בארצות המזרח, שהיהודים היו חיים בהן בקהילות מיוחדות בעלות תוכן דתי ותרבותי רב (אך מתפורר והולך מסיבות שונות), וידע כמה ריאלית בשבילם הרוחניות הלאומית־העממית, ועל כן נצטיירה בנקל במוחו מין קהילה כזו, שלימה ברוחה ובסדריה שתשמש מופת ונחמה לשאר קהילות בגולה, שאינן יכולות להתקיים עוד בלי המופת הזה. מובן, שבתור הוגה־דעות חברתי־מדיני ובעקב התפתחות הענינים, לא שלל מן הקהילה האידיאלית הזאת גם איזו אטריבוטים מדיניים, ובמשך הזמן היה מוסיף עליה ומשכללה עד שחקק את דמותה המוחלטת בהגדרתו המפורסמת את “שלוש דרגות ההתפתחות” של הבניין הלאומי לפי תכניתו.

לאחר שראינו את מקור שתי ההשקפות האלו, לא נתפלא עוד למסקנות שכל צד הגיע אליהן. הרצל היה איש מדינה מערבי־ליברלי, מתנגד לאימפריאליזמוס שהמדינה הקטנה היתה בשבילו לא רק אפשרית אלא גם רצויה. אחד־העם, כנגדו, ראה תמיד את חזות המדינה הגדולה, החולשת על גויים, ועל כן היתה בעינין המדינה העברית הקטנה גם בלתי־אפשרית וגם בלתי־ רצויה (הוא ראה עלבון לזקן־העמים, שמיחסים לו יסוד מדינה בלקנית). שני בעלי־השיטה מובנים לנו ואת שניהם אנו זוכרים באהבה ובהערצה בעד השירות הרעיוני והממשי ששירתו את ענייננו הלאומי, ואם גם רחוקים אנו עדיין מאד מן המטרה שהציבו להם, אנו יודעים מה רב החלק של שניהם גם במעט שהשגנו.

לא כן עמנו, כשאנו באים להעריך את בעל האידיאולוגיה החדשה של מדינת־היהודים, את בעל שיטת הריביזיה. אותו קשה לנו להבין. הוא עצמו חניך רוסיה הישנה, בעל חתוך־דיבור ופוזה של אימפריאליסט מובהק. מהסתפקות במועט ומליברליות הוא רחוק מרחק רב – איך הוא משער לו את יסוד מדינת־היהודים? מהו הרקע, שעליו הוא מצייר לעצמו את דמות חזונו? מה הם הגורמים הריאליים בחשבונו, שימריצונו לראותו כאדם שאינן אוטופיסט?

הרצל תמך יתדותיו בהסכמת העמים, בתועלת שהעמים יפיקו מפתרון שאלת היהודים על-פי תכניתו. הוא האמין שהצ’רטר ינתן לעם ישראל ברצון. אבל על מה בונה בעל שיטת הריביזיה? הן לא נוכל ליחס לו תמימות עד כדי להאמין שבמצב הדברים היום יוכל להכריח את אנגליה, או איזו מדינה שהיא, לקבל את השקפתו למעשה, או שבחזרה הבלתי פוסקת על המלה “ממלכתיות” יעלה בידו לקדם במשהו את יסוד מדינתנו. הנימוק ההגיוני היחידי, שאנו מסיקים לפעמים בדבריו, הוא - קוניונקטורה של מלחמה. והיה כי תקראנה מלחמה – וידענו מה לעשות. כן, גם נימוק כזה יכול להיות ריאלי מאד לגבי עם היושב בארצו, והוא מצפה להשתמש בשעת מחלוקתם של אילי הארץ כדי לפרוק את עול משעבדיו. דוגמאות כאלו מרובות בהיסטוריה וכל נער ידען. אבל האם נמצא דוגמא בהיסטוריה, שמתוך קוניונקטורה של מלחמה איזו שתהי יוקחו המונים נפוצים בכל קצוי־תבל ויבואו ביד ובבת־אחת (בעת המלחמה או אחריה) אל ארץ רחוקה? איזו מדינה תתחייב בתמיכת עקירה־והנחה כזו? (תורכיה שנצחה את שכנתה, הכריחה אותה לכך.) ואם הקוניונקטורה תהיה בכלל נגדנו? ואם הקוניונקטורה תתמהמה, עד מתי נחכה לה?

הן לעומת אוטופיה נטולת כל יסוד הגיוני ונסיוני כזו – מדינת־היהודים של הרצל, כמפעל־הגירה חוקי, עם כל תמימותה הסנטימנטלית־האידיאליסטית, היא ממשות שבממשות.

---

לשון לכבוד

מאת

אשר ברש

כוח עצום בלשון: חיים ומות בה. את עוצם ידה על מפעלות האדם “לעורר זיקי תגבורת בנפשו” תיאר בפתוס ציורי נאדר שלמה לויזון באודה האחת במינה בספרותנו המליצה מדברת".

ויפה כוח הלשון שבעל־פה מכוח הלשון שבכתב. כאן לא תוכנם וצירופם המסורתי של המלים והפסוקים בלבד פועלים, אלא גם נענועי הקול, הלוי הנגיני, החיבור הצלילי המבע העולה בגלים חיים ושלובי חן, דרך אורגנים מכוונים יפה, ממקור המחשבה והרגש בחיותם. לא רק הנואם האמן, כי גם איש השיחה על הביטוי ונעים הקול שופך כשפיו על השומע ומטה את נפשו לחפצו.

כל עם בן תרבות מטפח בלי הפסק את כלי לשונו, מנקם ומצחצחם ומכונם שיהיו ראויים לשימוש ויעשו את תפקידם בשלמות. לא רק עמים־אדונים חולשי על עולם, אדירי־תרבות ואמוני־ביטוי, משמיעים את לשונם בעוז ובהדר, אך גם עמים קטנים, משועבדים למחצה המתנערים מאשפה, נושאים את לשונם ברמה, בצלצול ובסלסול המזרימים מרץ וחפץ חיים לאוזן השומע, ובדרך חוזרת – גם אל נפש הדובר. בכמה הטעמה וטעם משמיע המשכיל הרומיני את שפתו, שהיא בעיניו יורשת הרומית הקדומה! באיזה תיאבון מסלסל ההונגרי את ניבו המונגולי המנוסח אירופית! אף בן־הכתב הערבי מנענע את מליו בקצב פרא כמכה בדרבן על כסלי־סוס מלחמה.

רק אנו, ילדי העברים, אחרי אשר זכינו כי לשוננו תדובב שפתי רבבות רבות בארץ-ישראל ובתפוצות הגולה, עודנו מדברים בה באפס־יד, ללא חשק ונועם, כמגלגלי חובה כבדה, למגומגמים ולמקוטעים, בלי קול ובלי הטעמה, בלי חריזת מלים של עונג, בלי זיווג משפטים של אהבה, בלי השכיר עצמנו וזולתנו.

במידה שתחנת־הכוח, אשר הקימונו ללשוננו בארץ, מוסיפה היקף ועוצמה, מונעים גם גלגלי הדיבור העברי בנקודות הרחוקות, שנראו לנו כשוממות ומתות. הלומדים את הלשון העברית בארצות הגלות, בתוך קול המון הלשונות הזרות בעצמת כשפיהן, מראים בעצם רכישת הלשון אקט של רצון ומסירות העלול לעורר השתוממות והערצה. אך גם הם, בשעת דיבורם רצונם נחבא אל הכלים ושמחת לשונם נעדרת, ומילוי חובה מאונס אינו מעשיר את הנפש ולפעמים גם מדלדלה. אף התיאטרון, המשמש אצל כל עם בית־לימוד כביר לחיתוך־הלשון, אצלנו הוא בית־ריסוק לאברי לשוננו ומשחקיו עושים בה כגזלנים בשבויה עניה.

בקצרה, לשוננו בפינו אינה תפארת לדובריה, ואין בה כדי לעורר כבוד אצל שומעיה. ואם יש אשר תפליא או תלהיב איזה רומנטיקן, אין זה כי אם בתוקף העובדה, שלשון־הקודש הקדומה, גדולת־היחש החנוטה, קמה מקברה ותתהלך בארצות החיים; אך לא בחיותה, בחנה ובמרצה.

והלא הדברים קל־וחומר: עמים שאין כל נס בדיבורם מסלסלים את לשונם בכל דרכי הסלסול, אנו שהנס מדבר מתוך פינו, אשר לשון־קדומים משוכללת בדרכי־צירוף עתיקים וחריפים, שרבים מהם משמשים תבלין כמעט לכל לשונות־התרבות הגדולות, לשון שספגה את מבחר הגיוניו ורחשיו של עם מופלא בארחות חייו בחומר וברוח, לשון משומרת כיין המשומר – לא־כל־שכן שהיינו צריכים לנהוג בה כבוד מלכות. אבל היינו כקבצנים צועני עולם, הסוחבים את קרעי הפורפוריה שהנחילום אבותיהם באבק דרכים ועל פני קוצים.

לא, אין להמשיך דרך זו של רפיפות וכסל מאין כמוהם. אם לא ניתן יקר ופאר ללשוננו, אם לא ננהוג בה כמו בכינור עתיק-ימים, ערוך־מיתרים ויקר־צלילים – האם ימים רבים יכבד ממנו להמיר כבודה בשופכין של כל לשון אדונים נכריה? והלא גם כאן, במקום חיותה אנו רואים את מומרי־הלשון שהם מתרבים והולכים…

נגביר לשוננו, נושיב חבר אנשי לבב וטעם, שינקוה, יצחצחוה ויכונו את מכשיריה. נחתוך את ביביה לתיאבון. נשאנה על שפתינו ברמה, תהי לשוננו בפינו רינה כהמון גלי הים, נאלף את גרוננו את כל גמות הקולות, למן הגה היונה עד שאגת הארי. תהי לשוננו בפינו לכבוד ולתפארת. לא למען הפליא זרים, לא מיהירות ריקה ומדלות גאה, לא לתרמית רגש וזיוף רעיון, אך לעצמנו, לביתנו ולנפשנו, להגביר כוחנו וחפץ חיינו, להעמיק אמיתנו ולהאדיר פעלינו. אולי בזאת נעורר בעצמנו מעט מן הכבוד והתפארת הנכונים, אשר בלעדיהם בגויים לא נתחשב.

---

השיעבוד הרע ונחמתנו

מאת

אשר ברש

“יד השיעבוד לא היתה לעולם על העליונה אלמלא סללו לו את הדרך מורך לב, שפלות וחשד הדדי בין בני האדם. השיעבוד יעלה ויעלה עד שישרש את מורך הלב ואת רגש העבדות ועד שהייאוש יחזור ויעורר את אומץ הלב שאבד. אז תכלינה זו את זו שתי ההשחתות המתנגדות ויצא הדבר האציל ביותר ביחסי בני האדם – החירות התמידית”.

את השורות העצובות והמרות האלו כתב הפילוסוף פיכטה ב“תעודת האדם”, האין הן כשאובות בצער ממצב העולם ועולמנו בימים האלה? כמה ידוה לבו של האדם המאמין תמיד בדרכו העולה של המין האנושי והנותן את כל חלק האלוה שבו לסלול בתמצית חייו את החלק הקצוב לו מן הדרך הזאת – כשמבהיקה לו פתאום האמת המדכדכת, שרק השיעבוד המתגבר עלול לשרש את מורך הלב, את העבדות ואת החשדנות ההדדית! כאילו גזירה היא, שרק בסם הרע ינוצח הסם המסוכן.

אבל יש גם משהו נחמה בהכרה זו: גם השיעבוד הרע, המקומם והמייאש, סופו להבשיל את הפרי הטוב, שבשבילו טרחו וטורחים כל הזורעים והנוטעים אשר מעולם – את החירות. ועל כן אל ניתן, שעול הברזל הכופף בשעה זו, באשמת מורך הלב, השפלות והחשדנות את קומתנו, שיכפוף אותה למטה מגובה הלב החופשי!

---

הפגנת רצון האומה לחיות ולהחיות

מאת

אשר ברש

(למה הלכנו למשמרת?)

למה הלכתי למשמרת? – הריני ציוני זה שלושים שנה. ומיום שעמדתי על דעתי הציונית, עמד לעיני תמיד הציור של העם היושב בציון כקבוץ הממלא את כל הפונקציות של העם. פינסקר, הרצל, אחד־העם וחבריהם נתנו לי את הציור הזה. יהודים מעטים בעלי עסקים המעסיקים עובדים נכרים רבים – דבר זה אפשר להשיגו גם בגלות. בשביל זה לא היה צורך בתנועת עם ובמפעל היסטורי.

החטא של עבודה זרה בארץ אינו חדש, ימיו כימי הישוב בארץ ישראל. וכבר צוחו רבים וכן שלמים, נלחמו וחזרו ונלחמו והצליחו רק מעט. אך אין איש מאתנו בן-חורין להיפטר מן המלחמה הזאת, אף כי אין לקוות, כי החטא יתם במהרה בימינו. בתולדות הישוב כולנו כבר כעין “חטא קדמון”. יש שאנו משלימים לזמן-מה ויש שאנו מתעוררים ונלחמים רגע. עתה התקוממנו נגד כפר־סבּא, אם כי בפתח־תקוה גדול ועמוק החטא הרבה יותר. וטוב שהתקוממנו. אסור לעצום עין למראה הנגע האוכל ביסוד בניננו. אך אין די בזה. צריך להתעמק בשאלה ולבקש לה פתרונים יסודיים. צריך לרדת לשרשי הרע ולא להסתפק בקיצוץ ענפיו.

אנו חיים עתה בזמן של התעוררות גדולה ולא לטובה. יש בינינו פילוג חמור, המסכן את כל עבודתנו בארץ בהווה ובעתיד. בית ישראל נעשה לשני בתים צוררים זה את זה. כל אחד רואה את עצמו זכאי ואת חברו כולו חייב. זהו מצב פתולוגי. אנשים המרגישים וחושבים כך הם “חולי הצדק”. ראו, אנשים שעבדנו עמהם רק לפני חדשים אחדים, שהצגנו אותם במידה ידועה למופת. נעשו פתאום למלאכי־חבלה בעינינו. אין שם גנאי שלא נכנה אותם בו. וכן גם להיפך. הפועל העברי נעשה בעיניהם מופקר, מהרס, עוכר ישראל, שמצוה להכריעו. צריך שנרצה להרפא מן המצב הפתולוגי הזה. וזאת תהיה תחילת הרפואה.

על־ידי חיפוש וגילוי חטאים רק נגדיל את אש הגיהנום. יחסי מעמדות, כלכלה, עבודה, רכוש וכו' נעשו בימינו שאלות דמים, שכל העולם מתבוסס בהן ביסורים גדולים, ואנחנו גלגל אחד בתוך המרכבה העולמית המטורפת. גם אנחנו לא נוכל לרפא על נקלה את שברנו. אך דבר אחד צריך להיות ברור לכולנו: ארץ ישראל העברית לא תיבנה מתוך מלחמת אחים, כי אם מתוך שיתוף כל הכוחות היוצרים. אמנם, יש כוחות שמרובה בהם יסוד הקדושה וכנגדם כוחות שמרובה בהם יסוד הטומאה, ורצוננו שהראשונים ינצחו, אבל בחיים ובהיסטוריה לא תמיד הנצחון הוא על צד הטהורים. עם היותנו כולנו אנשי חלום, אנשי משאות נפש, הנה בעסקנו בעשיה ובבנין עלינו להתחשב עם כל הגורמים הפועלים בארצנו, לצרף גורם לגורם, כדי שהעשיה תהיה מרובה יותר. עלינו לשאוף להסכמיות, לאידיאה ולהרגשה של הסכם, אם אי אפשר עדיין שנבוא לידי הסכמים ממש.

ומפני זה הלכתי אל המשמרת. המשמרת היא בשבילי בעיקר מחאה כנגד אלה שאינם רוצים בהסכם. ברגע זה יש איכרים רבים החושבים שיוכלו לנצח את הפועל העברי ולהשפילו, ואינם רוצים לבוא לידי הסכם עם עיקר חיינו, עם ריבויינו בארץ, עם מילוי כל הפונקציות של עם חי – על כן עלינו לעמוד על המשמר עד שיעקר מלבם יצר הנצחון הרע.

אולם גם אנו צריכים להיות נכונים לעבודה משותפת. להסכם של כבוד הדדי. עלינו להכשיר את עצמנו הכשרה נפשית לכך. ואז תהיה גם המשמרת בעלת כוח מוסרי רב, יהיה בה מרצון עם, שאינו יודע שחוק וקלות ראש. המשמרת לא באה להעליב, להבזות ולהשניא, כי אם להפגין בצער ובכובד ראש שקט את רצון האומה לחיות ולהחיות, להגביר את יסוד הקדושה על יסוד הטומאה.

משמרת כזו כבוד היא לעומדים בה.

תמוז. תרצ"ו

---

נמוקינו נגד נטילי־כסף בארצנו

מאת

אשר ברש

ההון אינו נופל לידי אדם מן השמים. אפילו לא לידי איש יהודי. הימים, שבהם היו שונאי ישראל זורקים פגר קוף מלא דינרים לתוך ארובתו של יהודי – עברו לבלי שוב. ההון המדומה, פרי תחבולות של אנשי בליעל גדולים כקרונר וכסטאביסקי, מתפקע כשלפוחית וממלא את האויר ריח רע לדורות. אין עוד אפשרות בטוחה להרעיב המוני בני אדם ולמלאות חורים זהב.

אבל עד שיבוא היום המקווה, ואחרי כל המהפכות והריאקציות, תגיע חלוקת הרכוש האנושית, התועלתית, לא השוה בדיוק (בזה לא יאמין כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא בטבע האדם), מוטב שיישובנו החדש ההולך ונבנה על יסודות חדשים, יהא ראציונאלי מלכתחילה ויעכב בכל האמצעים שבידו בעד צבירת הון גדול בידי יחידים.

מלבד הנימוק הכללי נגד נטילי הכסף בארץ ישראל, יש בידנו עוד נימוק מיוחד לנו.

שני צדדים למטבע: ההון יוצר לא רק “בוץ ועבדות” אלא גם מפעלי תרבות קיימים לדורות. ושתי דרכים לו להון ביצירת המפעלים האלה. הדרך הציבורית: פרוטותיהם של אלפים ורבבות, בכסף או בערכי עבודה. המצטרפות לחשבון גדול נגבות לצורכי ציבור נעלים וקיימים. דרך היחיד: הפרוטות שזרמו מאת האלפים והרבבות אל כיסו של היחיד ונצטרפו לחשבון גדול, יוצאות שוב בתורת תרומה גדולה, המשמשת ליצירת מוסד תרבות לציבור. מעין דרך עקיפין או תיווך. אין עם ואין יישוב, שלא נמצאו בו תורמים גדולים כאלה.

ביישובנו אנו (אשר אמנם צעיר עודנו) ישנם כבר מאות אנשים, שהונם מגיע לסכומים גדולים ועדיין לא ראינו אחד מני מאות, שיעלה על דעתו להחזיר לציבור מלוא החופן ממה שלקח ממנו. לעומת זה ראינו וראינו, כי המעט שנעשה בארצנו בפינות התרבות, בידי הרבים נעשה. אין, כמדומה, עוד קהל כקהל הארצישראלי הבינוני (בייחוד ממעמד העובדים) הנתבע ונותן בלי הרף ובשמחה, כנגדם כל נטילי הכסף מצויינים בקפיצת היד, ואיני יודע עד היום מפעל שייקרא על שם נתינתם.

עלינו, אנשי הרוח, מוטלת איפוא החובה לתמוך תמיד באלה המשתדלים, שההון בארצנו יהא מחולק ככל האפשר בין הרבים, שלא יקום פה ציבור עני. רק בדרך זו יש תקוה, שייוצרו בה אילו ערכי תרבות.

תרצ"ד

מדות (הערה על יוצרים בספרות)

מאת

אשר ברש

---

שלושה סוגים

מאת

אשר ברש

שלושה סוגים ביוצרים:

א. שכוחותיהם גדושים (על פי רוב הרוחניים והגופניים במזיגה נכונה) והם מעיקים מבפנים, והיצירה היא לגביהם אקט של הרוחה או הקלה, מעין פליטת עודף הקיטור שבדוד. היוצרים האלה הם בדרך כלל מאושרים ביצירתם. כל מה שהם פולטים גורם להם הרגשה טובה. וגם הערכתם את יצירתם ניזונת מהרגשה טובה זו ומצטבעת בעיניהם משום כך צבע מרהיב. הם תמיד הנותנים לעולם וכל אושרם הוא בנתינתם, כלומר, בפריקת המשא מעל עצמם, ואפילו הם חכמים, ואפילו הם אסטניסים, אי־אפשר להם שלא לגלות את התפעלות עצמם ממעשי ידיהם, התפעלות ספונטנית, בלתי מחושבת. והתפעלות זו כמעט תמיד יש לה כוח מדביק. וגם אחרים רואים ומתפעלים. הם גם ראויים לכך, כי גודש הכּוֹחוֹת שניתן להם מידי הטבע מיחדם ומפלם למעלה משאר בני־אדם. ומטבע הבריות להעריץ את הכוח בכל גלויין.

ב. שאין בהם כוחות כלל, אלא שמוחם המצומצם חונן בתפיסה קלה וביכולת צירוף וחיקוי על פי דוגמאות מקובלות, וגם קורטוב כשרון להם לכוון לטעם הדור – אלה לוקחים הכל מבחוץ ומכינים מטעמים לקהל בקצת ריח מגרה וקישוט זול. בחינת טבחים זריזים, שמוצאים את כל החמרים ואף הריצפטים מוכנים במזוה של בעל־הבית. גם אלה מרוצים מעצמם. ראשית מזריזותם וכשרון־המעשה שבידם, ושנית, וזה העיקר, מן השבחים של הקהל. ואם יחדל הקהל שעה אחת לשבחם, למחוא להם כף, ולקרוץ להם עין (הוא שכרם וחית־אדם), מיד כל החומר שבידיהם הופך בעיניהם תפל ומסואב והם מואסים באומנותם, ואם עדיין לא נחלש כוח־הסתגלותם – ימצאו להם משלח יד אחר.

ג. שלא נתברכו במעין נובע ומתגבר ומשתפך על שוליו, אלא נפשם עשויה כמין לבורטוריה מורכבת, דקה ורגישה מאד, שרשמים פנימיים וחיצוניים נופלים לתוכה מתרקמים ומתמזגים ומתעבדים עד שהם נעשים חטיבה התובעת את התגלותה. כלומר, הגשמתה האמנותית, ואז נולד בהם ההכרח ליצור. אבל מתוך שאין אלה גלים הנדחפים בכוח גדול מבפנים ובלי מתח של התפרצות, הרי הם זקוקים לתנאי הריון ולידה נוחים.

קשה מצבם של בני הסוג האחרון ממצבם של הראי שונים, גם מצד פרוצס היצירה האיטי והקשה, הכרוך בהרגשת נטל, במיחושים מדומים ואמיתיים ובחבלי לידה ממושכים, וגם מן הצורך לאחר הלידה לטפח ולרבות עוד בזהירות את ולדותיהם הרכים, עד שיביאום לבין הבריות. אושרם הוא אושר חשאי, צנוע ומתאפק, ואם הם בעלי טקט (וכך הם רובם), הרי הם מרשים לעצמם להגיד לפעמים את שבח ילדם באזני זר, אך מיד פניהם מתלהטים מבושה, וכשהם נשארים לבדם, הם מתחרטים, בפרט כשלא ראו מצד השומע את שימת־הלב המקוּוה. אלה אינם מקילים לעצמם ביצירתם, כי לאחר הלידה מתחילה התרקמות של העובר החדש.

יתכן לומר על סוג א‘, שגם הם מתעברים, אבל הם משולים לחיות השדה או היער, שעוברן בא מתוך הזדוגות של סערה וגם לידתן היא בכוח ובעצמה, בחינת “ילדיהן תפלחנה”. ואמנם גם הם משלחים את בניהם כי “ירבו בבר” ומפקירים אותם לגורלם. סוג ג’ משול לנשים מן הישוב, רכות ומעונגות, שגם הריונן וגם לידתן צריכים תנאים נוחים, כחיצוניים כפנימיים, והן מלאות תמיד אלפי חששות לולד, שלא יהא נפל או סנדל ושלא יגרום להן צער ובושת.

על בני סוג ב' אין להרבות דברים, הם מדברים בעדם.

---

על המחיצה

מאת

אשר ברש

רבות קבלו סופרים על המחיצה שבין יצירתם ובין הקהל. באמת ישנם גם בנידון זה שלושה סוגי סופרים.

א. שמלכתחילה אין מחיצה ביניהם ובין הקהל (קהל, במובן העליון), שכבשוהו ב“הופעה” ראשונה. אלה אין לפניהם אלא מלחמתם הפנימית, האישית, עם כוחות היצירה או יצרי היצירה וניגודיהם. כלפי חוץ הם בני־חורין מכל מלחמה. בחינת “פורקין מעליהן עול של דרך ארץ”. לא תמיד העדר המחיצה, שמשמעו העדר מלחמת הקיום הספרותי, הוא סם חיים ליצירה. יש שהוא נוסך עצלות ותרדמה, עד כדי הסתלקות השכינה.

ב. שיש מחיצה גבוהה ביניהם ובין הקהל ונגזר עליהם לאחוז תמיד ביד אחת את אמת הבנין ובשניה את השלח. אם הם בעלי כוחות וכוחותיהם מוסיפים והולכים, סופם לנצח. ונצחונם מוסיף עליהם הוד של מחדשים פני היצירה, של כובשי דרך לבאים אחריהם.

ג. שבעצם אין להם מה להביא לקהל, ורק בטעות נטפלו למלאכת הספרות, וכל כונתם אינה אלא לפיהם. ורק כדי לתת חשיבות לעצמם (גם התפקיד הטרגי יכול להיות בר־הכנסה). הם עושים לעצמם מחיצה מדומה מסתערים עליה תמיד, מכים באגרופם ובועטים בעקבם כדי להרסה, הקהל, הרואה את בולמוס ההשתערות ואת תנועות ההריסה ועקשנותם של המהרסים, מתחיל להאמין, כי אכן יש להם לסופרים אלה מה להגיש לו, והוא מחכה להם איזה זמן וגם מעודדם קצת, כמו את המשחק הנאבק על הבמה במכשולים שנתן לפני עצמו, אבל במידה שמלאכת ההריסה נחלשת ושובתת – חדל הקהל להרגיש במהרס ועוזבן לנפשו.

יש שהמחיצה היא טבעית. היא קמה יחד עם היצירה. שאינה לפי רוח הדור והשגתו, שאחרה או הקדימה לבוא. אבל יש שהמחיצה (אמנם ממשית גם היא) מקורה באיזו תורת־טעות שנתפס לה הסופר. למשל: סופר בעל הגיון בריא, עשיר בנסיון ובידיעות, טעמו משובח ולשונו משופרת, אלא שמעופו היצירתי אינו איתן. אין בּוֹ מטבע המעופפים, כי־אם מטבע המהלכים. אילו היה סופר כזה רותם את הגיונו ונסיונו, ידיעותיו ולשונו לעגלת יצירה רגילה, לא גבוהה ביותר, היה משיג את הישגיו בלי יגיעת־שוא ובלי טרגיות עקרה והיה תופס את מקומו הראוי לו בלי מלחמות ויסורים. אבל יש שסופר ממין זה קנאה זרה יוקדת בלבו, והוא רואה אחרים שמצליחים דוקא בחוסר הגיון, בצירופי־שטות ובלשון פרועה, והריהו מחליט בנפשו להשליך את המושכות מידו שיגררו באבק הדרך, מעשה הרכב הנועז ההוא, וגם הוא משלח רסן מלפני סוסי יצירתו, שישאיהו לאשר יהיה רוחם לשטוף. סופר כזה יתרוצץ בצדי דרך שוממה, במעגל של כברת ארץ קטנה, ולא יגיע לשום מחוז. עוברי־דרכים כמעט לא יראוהו, ואם יראוהו ישחקו למשבתיו.

מה שמותר למשוגע אסור למשתגע.

---

על סופרי דורנו

מאת

אשר ברש

בין סופרינו בדור הזה (ארבעים שנות הדור האחרון) מצויים שני טיפוסים:

א. והם המיעוט ההולך וכלה: לידתם וחינוכם היו בתוך חיק היהדות המסורתית (בחיקו של אברהם אבינו) עד שמונה עשרה או עשרים שנה, וגם אחר כך, כש“השכילו”, היתה השכלתם רק תוספת או פירוש חדש לעולם היהודי, הפנימי, הם בעצם המאושרים שבדור, קופסתם הקטנה (לפעמים יקרת ערך מאד) מחוברת בצינור דק אל העולם הגדול, והמעט ששופע משם אל תוכה ממלאה מיד ומעורר בהם מתוך כך הרגשה של שפע ומליאות עד לידי שכרון, עד שהיא נעשית להם כמין קרן של ברכה, שהם מוציאים מתוכה דברי חפץ בלי סוף ולעולם אינה מתרוקנת.

ב. והם הרבים והמתרבים: אמנם גם הם ינקו, ברוב או במעט, משדה היהדות, אבל עריסתם עמדה כבר מחוץ לתחום, וכשהגיעו לדעת, ראו את עולמם, במרחבי עולם ורוחם היתה מרחפת מלכתחילה בספירות הרוח והתרבות הכללית. קופסתם האישית הקטנה (קטנה בעל כורחם) פתוחה ומקיפה את בשמיה לתוך החלל הגדול, אי הסופי (לא חשוב כאן, שאת יצירתם הם מגישים בלשון עמם לחלק מעט מעמם הקורא בלשון זו), ועל־כן במידה שאויר העולם הגדול נעשה קלוש ובושמם נבלע בו בלא רושם (כי גם עמם רובו כלול בתוך עולם זה), קמה בהם ההרגשה הטרגית, שקופסתם מתרוקנת והולכת, שהיא סדוקה ומנוקבת, והטיפות המעטות שבה נוטפות לתוך החול שתחת רגליהם.

אנו רובנו שייכים לסוג הזה. שום הרהורי תשובה שום רצון ליהפך לטיפוס הראשון, לא יועילו. קביעת הטיפוס נעשית בסביבת הלידה, במקום ובזמן.

אין הולך וחוזר לעולם לרחם אמו, כדי להברא בריאה חדשה.

---

המספר הטיפוסי

מאת

אשר ברש

אצל המספר הטיפוסי (הפלאסטי בתיאור ובהרצאה) מכריעים תמיד רושמי הילדות והנערות, שהראיה קשורה אז בדמיון והעצם הנראה בא עם תוספת פיוטית־אמנותית. כי הילד והנער הסתכלותם אמנותית שלא מדעת. הרשמים הרעננים האלה משתמרים יפה בזכרון היוצר, וכשבא המספר המבוגר לתארם, ולעצב דמותם, הם ניצבים לעיניו בקומתם ובתוספתם.

לא כן הרשמים המאוחרים. המבוגר רואה את העצמים כמו שהם. ואם הוא משתדל מתוך הכרה וכונה, להוסיף עליהם את העיטורים הפיוטיים, הנה בשבתו על האבניים ובשימו אותם לעיניו, העיטורים הדקים נפרשים ונושרים מן העצמים, כאילו הדבק המחזיקם נמוג בכוח חומה של היצירה, והם מתערטלים ונעשים פשוטים ופחותים, עד שאין כדאי בעיניו ליתן להם דמות.

כך מצייר טולסטוי ברוב סיפוריו אנשים ומראות שראה בילדותו. גם דברים שראה סמוך ליצירה נתלבשו בלבושים שהיו מוכנים בזכרונו.

מה שרואה האמן בשנות עמידתו מועיל לך רק להזכיר את הנשכחות או להבליטן לצורך יצירתו.

---

תחית המקרא

מאת

אשר ברש

(הרצאה)

ספר התנ"ך, אוֹ המקרא, האוֹצֵר את פּרי ההלוּלים של רוּח היוֹצר שפּיעם את עמנוּ בחזקה בימי חוֹסנוֹ הלאוּמי על אדמתוֹ, הוּא מקוֹר חיוּתנוּ הרוּחנית עד היוֹם הזה. כּל הספרוּת הגדוֹלה והמסוֹעפת, שעשׂוּ

העברים אחר-כּך: המשנה, התלמוּד, הפילוֹסוֹפיה הדתית, שירת ספרד, הקבּלה, הספרוּת הרבּנית והחסידית, ואפילוּ מבחר ספרוּתנוּ החדשה, אדניה כּוֹננוּ על המקרא, לא רק מבּחינת הלשוֹן אלא גם מבּחינת התוֹכן ודרכי-המחשבה. היא הבּאר, אשר בּכל יציאוֹתנוּ לנדוֹד היינוּ שוֹאבים מתוֹכה שיקוּי לדרך,

וכתוֹם כּל נדידה מיהרנוּ לחזוֹר אליה כדי לשבּוֹר את צמאנוּ.

הרבּה שכבוֹת עפר וצמחי-סרק עלוּ בפי הבּאר, עד שלפעמים צר היה בית-שאיבתה, אבל מימיה הזכּים והעזים נצנצוּ תמיד ממעמקים וּמלאוּ את סביבתם לחלוּחית מחסנת. בּדוֹרוֹת שוֹנים נבראוּ כלים שוֹנים לתפיסת המקרא, כּל דוֹר ודוֹר ראה בוֹ חזוּת אחרת, לפי צרכי הזמן והמקוֹם, והוּא נדרש בּשבעים פּנים, אך מעוֹלם לא יצא לגמרי מידי פשוּטוֹ, וכוֹח הפּשט הוּא שעמד לוֹ לקיימוֹ לדוֹרוֹת. הפּשט היה המלח שהעמיד את תוֹכוֹ בפני כל עוֹבש חיצוֹני.

אבל גם פּשט המקרא נעשׂה ברוֹב הימים קשה כקריעת ים סוּף בשל החציצוֹת שגדלוּ בין הפּסוּקים. בּכל דוֹר ודוֹר קמוּ אנשים מישׂראל, בּעלי בינת הלב, אשר חתרוּ בכוֹח להגיע אל הפּשט, למן ר' יוֹנה ורש“י ועד בּעלי הבּיאור והבּאים אחריהם, אך לכוּלם חסר היה המגע הישר עם אוירוֹ המקוֹרי של המקרא. ארץ-ישראל שלמטה, הממשית,”עם אלה הבּתים והשׂדוֹת", היתה רחוֹקה לא רק מהרגשתם אלא גם מתפיסתם. וגם המעטים שישבוּ בקרבּה ראוּה בעצם כּארץ לא להם, כּארץ שרק ד' ערים, כּלוֹמר, ארבּעה גיטאוֹת קטנים, הוּקצוּ לשבתם, וכל המתרחש וּמתרקם בּחייה הארציים הוּא מחוּצה להם. ועל-כּן לא עשׂוּ גם המפרשים המעטים בּארץ רבּוֹת בּחישׂוּפוֹ של המקרא.

רק בּדוֹר האחרוֹן, עם התפּשטוּתוֹ בארץ, וּבעיקר בּהליכוֹת החיים, בּכבשנוּ את אדמתה, מימיה ואוירה לצרכי חיים ועמל יצירה, בּבוֹאנוּ במגע של השפּעה והתנגשוּת עם גוֹרמים מדיניים ואתניים יוֹם יוֹם, בּעמדנוּ שנה שנה בפני סכּנוֹת מבּית וּמחוּץ, בּהקלענוּ בכף תקווֹת מאירוֹת ואכזבוֹת מרירוֹת, – רק עתה מתחילוֹת יריעוֹת המקרא להפּרש לפנינוּ לכל רחבן, הקפּוּלים והקמטים שנתהווּ במשך אלף דוֹרוֹת מתישרים לעינינוּ וכתב-האלהים מתבּלט בּזהרוֹ הראשוֹן. הקרע מתבּרר כּקרע ממש, הטלאי כּטלאי, אך השתי-והערב המשוּמר בּשלימוּתוֹ מגלה את צבעוֹ המקוֹרי וּמראה הרקמה העתיקה מחייה בנוּ זכרוֹנוֹת נשכּחים.

תהליך נפלא זה של חישׂוּף המקרא והחיאתוֹ הוּא רק בּראשיתוֹ. העינים זה החלוּ להיפּקח עליו לראוֹתוֹ כאוֹרגניזמוּס חי, שזרם הדמים אך זה החל לדפוֹק שנית בּעוֹרקיו המשוּתקים למחצה. עוֹד תעבוֹרנה שנים עד שכּוֹח החיים בּמלוֹא עוֹצמתוֹ וזרמי הדמים החמים יחדרוּ לכל גידיו ועצביו, ואוּלי גם יגדל קרוּמים ושרירים מחבּרים חדשים לאחוֹת את הקרעים ולמלא את המגרעוֹת, אבל רוּח עמנוּ, כּרוּח אליהוּ בשעתוֹ, לאחר שהתמוֹדד פּעם על ספר-חייו לא יכוֹל עוֹד הרפּוֹת ממנוּ. כּכל שרוּח זוֹ תהא איתנה, כּכל שהיא תהא צירוּף של רצוֹנוֹת רבּים ודרוּכים, כּן יוּחש התהליך הזה לטוֹבתנוּ.

כּי יחד עם החזרת ארץ-ישׂראל החמרית בּתוֹר קנין חוּקי לכל פּרט מישׂראל, למי פחוֹת ולמי יוֹתר, מקצתה בצוּרוֹת חדשוֹת וּמקצתה בצוּרוֹת ראשוֹנוֹת, על יסוֹד“והארץ לא תמכר לצמיתוּת”, יש להחזיר לעם כּקנין חוּקי, גם את ארץ-ישׂראל הרוּחנית, זוֹ שהוֹלמת את הארץ הלימה שלימה, זוֹ שנעשׂתה “בדמוּתה כצלמה” כוּלה על-פּי הדפוּס שלה מימי ראשיתה. וכשם שאין להעלוֹת על הדעת, שאדמת ארץ-ישׂראל תהיה רק ליחידים מעטים, כּך אין להעלוֹת על הדעת שהמקרא יהיה רק קנינם של תוֹפשׂי-תוֹרה יחידים. “וכל בּניך למוּדי ד'” הוּא שטר-חוֹב שפּריעתוֹ מוּטלת עלינוּ בשעה זוֹ ביתר תוֹקף. צריך שנגיע לידי כך, שלא יהיה קטן וגדוֹל בּארץ-ישׂראל, שלא כבש לוֹ חלקה קטנה אוֹ גדוֹלה מקרקע המקרא. שני הכּיבּוּשים האלה, כּיבּוּש החוֹמר העתיק וכּיבּוּש הרוּח העתיקה, צריכים להעשׂוֹת בּבת-אחת, מתוֹך חפץ-החיים המשוּתף לכל חלקי אוּמתנוּ.

בּית-הספר העברי בארץ, כּעממי כתיכוֹני, קבע בּתכניתוֹ תחוּם רחב ללימוּד המקרא, שיטת הלימוּד משתכללת משנה לשנה, וילדינוּ, אם זכוּ במוֹרה בעל-נפש היוֹדע להחיוֹת את החוֹמר העתיק, יעלוּ בשעת לימוּד זה נרוֹת-נשמה בעיניהם הכּשרוֹת. רגשוֹת קדוּמים וּבינה קדוּמה נטעים בּלבבוֹת הרכּים כּנטעי נעמנים אשר לא יבּוֹלוּ. אך לא די בלימוּד המקרא בתוֹך כּתלי בית-הספר, לימוּד של חוֹבה ואוֹנס אגב לימוּדים אחרים, מייגעים ולעתים גם רחוֹקים מן הלב. הגיע הזמן לעשׂוֹת את המקרא לספר הבּית והמשפּחה, ספר הכּלל והפּרט, בּמלוֹא משמעוּת המלה. ולא בשמים היא. כּל דוֹבר עברית וקוֹרא עתוֹן בּישׂראל יש לוֹ יסוֹד והכשרה מספּיקים לקבּל מן המקרא איש איש לפי כליו. ולא חשוּב הפּירוּש הנקרני, הניתוּח הדקדוּקי אוֹ המדעי, יש לעשׂוֹת את ספר-הספרים למקוֹר חי ועממי של חכמה והתעלוּת, הטהרוּת ונחמה בכל יוֹם תמיד.

אני משוה בנפשי, כּי לפני הסעוּדה הגדוֹלה, בּהתאסף בּני המשפּחה מסביב לשוּלחן, קוֹרא ראש המשפּחה, הבּן אוֹ הבּת, בּאזני המסוּבּים, לפי סדר קבוּע, פּרק מפּרקי המקרא, והרי זה אמצעי נאה לעדן את הנפש לפני ההנאה הגשמית; בּשבּתוֹת וּבמוֹעדים מייחדים שעה ארוּכּה יוֹתר לקריאת הפּרשיוֹת וּמגילוֹת מענייני היוֹם; בּשעת שׂשׂוֹן ואסוֹן מבקשים פּירוּש לרגשוֹת הלב בּפרקי הקוֹדש. וכן יברא ברוֹב הימים נוֹסח של קריאה מוּטעמת, אוּלי גם טעמים חדשים וחיתוּך-בּיטוּי חדש לקריאת המקרא בבית וּבציבּוּר. וגם הלשוֹן בּפינוּ, אשר מקוֹצר-רוּח וּמעבוֹדה בהוּלה רוּבּה מוֹץ ותבן, תתמלא גרעיני בר, ונוֹסף משקל וערך לארשת שׂפתינוּ. וּבזה יגדל כּבוֹדנוּ בעיני עצמנוּ וּבעיני העמים מוֹקירי “חכמתנוּ וּבינתנוּ” הקדוּמה. – כּי למה יגרע בּיתנוּ מבּית הנוֹצרי האיבנגלי? למה לא נביא מן הקוֹדש שכּוּלוֹ שלנוּ, אל בּתינוּ, המלאים חוּלין של נכרים עד אפס מקוֹם? וטיפּוּח המקרא בבית מתוֹך אהבה ויראת הרוֹממוּת ייצוֹר את הטבּעת המאחדת את הבּית וּבית-הספר לחינוּך שלם אחד. הבּנים יביאוּ הבּיתה וישמיעוּ בשׂמחה וּבהכּרת-ערכּם מחידוּשי פּירוּשיו של המוֹרה, וגם למוֹרה יגישוּ לפעמים מהערוֹתיהם ועיוּניהם של ההוֹרים החכמים, וּבזה יהיוּ הוֹרים וּמוֹרים לאגוּדה אחת שוֹקדת להקים דעה וּבנים אמוּן בּם, הראוּיים להיוֹת יוֹרשיהם וּמאדירי פּעלם של אבוֹתינוּ הקדמוֹנים.

---

הפרופיסור לציור ומבקרינו

מאת

אשר ברש

היה לי מכּיר פּוֹלני, פּרוֹפיסוֹר לציוּר בּאקדמיה (הוּא גוּפוֹ מגדוֹלי הציירים), שהיה נוֹהג להטיף לתלמידיו המביאים לוֹ את מעשׂי-מכחוֹלם כּדברים האלה, בּערך: "אַל תבקשוּ, בּני, לצייר פּרוֹבּילמוֹת. אַל תהיוּ להוּטים אחרי קוֹמפּוֹזיציוֹת. תישמרוּ לכם, בּיחוּד, מהיוֹת עמוּקים, מזעזעים. אפילוּ כשאתם כּבר בּקוּרס השלישי, עוֹד הוֹסיפוּ לעשׂוֹת תרגילים רבּים וחמוּרים בּרישוּם. אַל תבוּזוּ לקטנוֹת: כּף-יד של חבר, כּוֹבע מרוּפּט, כּלי-יוֹצר פּשוּט, גדר דחוּיה, שרפרף על-גבּי שטיח, חציוֹ בחמה – כּל אלה הם נוֹשׂאים מצוּיינים לרישוּם. בּקוי השׂרטוּט יוּכּר האמן, אם נקיוֹן בּהם, אם טוֹהר וחן להם, אם נאצלה להם אוֹתה טבעיוּת, הנוֹגעת תמיד ללב המסתכּל.

"הווּ זהירים בּצבע. זכרוּ תמיד כּי לא מה שעלוּל להתקבּל, לפי הבנתכם, כּיפה, הוּא יפה באמת, כּי-אם אוֹתה מזיגה פלאית, שהיא כמוֹ חלק מהרגשת לבּכם, שהיא ממוֹגגת את לבּכם קוֹדם כּל – זה הצבע שמתקרב אל היוֹפי הטבעי, העלוּל לתפוֹס את עינוֹ של האמן האמיתי, התמים בּהסתכּלוּתוֹ. כּי רק המסתכּל הזה חשוּב, ורק לוֹ תכוונוּ. אַל תמזגוּ לעוֹלם צבעים לפי מה שאתם מבינים, כּי ראוּי למזוֹג כּך. הווּ מסתכּלים תמיד בּצבעיהם של גדוֹלי הגדוֹלים (לא כדי לחקוֹתם) ותראוּ כמה צניעוּת בּצבעיהם, כּמה ענוָה וכמה צער על קוֹצר-היד למסוֹר מה שהוֹמה בלב בּאמת. הכּרה זוֹ של קוֹצר-היד היא היא המשוה לדברים את שאר-הרוּח האמנוּתי, היצירי. אלה הצוֹהלים בּצבעיהם, אלה החזקים, כּביכוֹל – מתוֹך ריקוּת הם צוֹהלים, מתוֹך חוּלשה הם מרימים קוֹל, מתוֹך פּחד שמא ייראוּ בחוּלשתם.

“אַל יהא לבּכם גס בּמלאכה זוֹ, שקוֹראים לה ציוּר מן הטבע. איזוֹ אחריוּת כּבדה על האמן בּצאתוֹ לצייר מן הטבע. אחריוּת של עוֹשׂה עצמוֹ שוּתף למעשׂי בראשית! גם בּטבע אַל תבקשוּ את “הנוֹף הנהדר”, את “המראה המקוֹרי”, כּי אם את הגילוּיים התדירים, הנצחיים שבּכל מראה דק ועדין, המתגלה לעיניכם בּכל מקוֹם, בּכל מה שמתרקם בּתמידוּת וּבחשאי. את הדקוּת והעדינוּת והשקט בּקשוּ תמיד. מתחת לדקוּת ולעדינוּת ולשקט מסתתרים כּל העוֹמק, כּל החדוָה וכל הצער האמיתיים. כּלוּם אין בּכל יצוּר פּשוּט מן הלידה והפּריחה, מן החוֹלי והמות? אַל תצעקוּ “לידה וּפריחה, חוֹלי וּמות!”, בּרגע שצעקתם – זייפתם. זכרוּ שגם בּטבע הצבעים והקוֹלוֹת מוּעמים בּמרחבי החלל (כּל יוֹצר צריך שיהיה עמוֹ מרחב של חלל). שמעוּ את הקוֹלוֹת, לרבּוֹת את קוֹלכם אתם, בּאוֹזן רחוֹקה, ואז תשמעוּ אוֹתם יוֹתר עמוּקים, יוֹתר מצוּללים, ועל-כּן יוֹתר אמיתיים. אַל תראוּ את החיים והטבע כּבמת-תפאוֹרוֹת, כּמעשׂה משׂחקים לפני קהל צוֹפים רבּים. את המלה “רבּים” מחקוּ ממחשבתכם. כּל אמנוּת אמיתית היא למעטים… מביני-אמנוּת אמיתיים (כּלוֹמר, אנשים בּעלי חוּש יוֹפי טבעי בלתי-מסוּלף וכוֹשר שפיטה עצמית) אינם רבּים בּמספּרם מיוֹצרים אמיתיים. רק אחרי שהמעטים מברכים, הרבּים עוֹנים אחריהם אמן, על-פּי-הרוֹב מבּלי להבין פּירוּש הבּרכה…”

הוּא היה מתחמם בּדבּרוֹ, וכשהגיע לנקוּדת-להב, היה מפסיק פּתאוֹם ואוֹמר: “כּאן, בּני, עלי להפסיק. הטוֹן שנקטתי עלוּל לעשׂוֹת תוֹרתי פלסתר…” דבריו אלה של מכּירי הפּרוֹפיסוֹר אני זוֹכר תמיד, כּשמזדמנים לי כמה מדברי המבקרים המלווים בּימינוּ את ספרוּתנוּ רעת-המזל. אלה שאינם לא פרוֹפיסוֹרים לספרוּת ולא מגדוֹלי היוֹצרים עצמם, מצטיינים רוּבּם בּ “תביעוֹת גדוֹלוֹת” לגבּי ספרוּתנוּ. ידם של אלה אינה זזה מתוֹך ידם של אבּירי היוֹצרים בּספרוּת העוֹלם, שכּוֹחם היה, כּידוּע, יפה “לפתוֹר חידוֹת תבל”,“לרדת לתהוֹמוֹת החיים”,“לחשׂוֹף את מצוּלוֹת הנפש”,“לזעזע אוֹתנוּ עד היסוֹד”, הם “החוֹבקים זרוֹעוֹת עוֹלם”, “המוֹלידים בּנוּ חויוֹת סוֹערוֹת”, וכדוֹמה מן ההגדרוֹת החזקוֹת. ואוּלם אצל יוֹצרינוּ העלוּבים אין הם מוֹצאים את כּל אלה. גם את “בּעיוֹת הזמן” אין סוֹפרינוּ “מגוֹללים” לפני הקוֹרא. רוּבּם “כּוֹתבי זכרוֹנוֹת”,“מתארי העיירה המתה”,“משוֹררי האנשים הקטנים” וכו' – והנוֹשׂאים “הגדוֹלים” עדיין מחכּים לגוֹאלים… ואין גם אחד בּין המבקרים הטוֹבים האלה, שיעלה על דעתוֹ לשאוֹל את עצמוֹ, מה דרשוּ גדוֹלי הספרוּת שבּכל הדוֹרוֹת מן היצירה הספרוּתית. מה היה אצל פלוֹבר, מוֹפּסן, טוֹלסטוֹי, צ’יכוֹב, קלר, מנדל מוֹ"ס ואחרים שבח בּסיפּוּר, למשל. כּל מה שאני זוֹכר משבחיהם של הנזכּרים על סיפּוּרים טוֹבים, לא סבב לא על “פּרוֹבּלימוֹת” ו “תהוֹמוֹת”, לא על “חידוֹת תבל” ולא על “זעזוּעים גדוֹלים”, אלא דברי-שבח צנוּעים וּפשוּטים כּגוֹן אלה: “הוּא צייר נעים”. “ריח של טבע עוֹלה מתיאוּרוֹ”. “לשוֹנוֹ נוֹפלת על הדברים כּארג דק ורך”. “כּל שוּרה אצלוֹ גילוּי של עין, שראתה את הדברים ראיה ראשוֹנה”. “רוֹשם,החסר' אצלוֹ גדוֹל מרוֹשם ,היתר' אצל אחרים”. “הוּא פוֹעל בּבת-אחת על כּל החוּשים”. “הנוֹף רוֹסס אצלוֹ רעננוּת כּלאחר גשם”. “כּשהוּא אוֹמר על גבּוֹרוֹ, ‘אדם טוֹב’, אנוּ חשים את טוּבוֹ של האדם”. “צירוּף המקרים עשׂוּי אצלוֹ בתבוּנה רבּה”. “שליט בּידיעת החיים”. “עבוֹדה נקיה”. “נוֹשׂאיו הקטנים מקבּלים גדלוּת מתוֹך הטיפּוּל מאהבה”. כּך אוֹ בקירוּב כּך חיווּ גדוֹלי המסַפּרים את דעתם על חבריהם הטוֹבים בּעיניהם, וּבזה נתכּוונוּ למיטב השבח.

לא כן המבקרים שלנוּ, שרוּבּם ירדוּ אלינוּ, כּידוּע, מן “העוֹלם הגדוֹל”. להם לא די בכמוֹ אלה. תוֹבעים הם “תהוֹמוֹת”,“חויוֹת דתיות”, “חזוֹן”, “נבוּאה”, “אֶפּילפּסיה” – בּפחוֹת מזה אינם מסתפּקים. כּל המעלוֹת הקטנוֹת שגדוֹלי היוֹצרים בּיקשוּ ביצירה, הרי הם מן הדברים המצוּיים, המוּבנים מאליהם, המתגוֹללים בּראש חוּצוֹת…

לפני שנים רבּוֹת טיילתי בפארק יפה, בּקצוי כרך אחד של אירוֹפּה. על ידי הלכה עלמה משׂכּילה, שקראה ספרים הרבּה וראתה הרבּה דברי אמנוּת. בּאחד השבילים ראיתי פתאוֹם אֵלָה פוֹרחת עוֹמדת לבדה, סביב לה חלקה פנוּיה, נוֹפוֹ השוֹפע של העץ היה כל-כך רענן, לשלל עליו הקטנים ירקוּת כל-כך ענוּגה, וציציו הקטנים, הצפוּפים, החיורים-זוֹהרים רחשוּ חיים בּתוֹך השלל הירוֹק הזה. לא היה שם אוֹר השמש, אך העץ זרח כּמוֹ מתוֹכוֹ. עמדתי וזנתי עיני בוֹ רגע ארוֹך. לסוֹף קראתי לבת-לויתי:

• איזה עץ יפה! כּל חמדת הלבלוּב בּוֹ!

• מה שם העץ? – שאלה.

• אינה יוֹדעת? הרי זוֹ אֵלָה, אֵלָה פשוּטה.

• כּך. – אמרה – נכוֹן. איזוֹ חלקה יפה סביב לה. אילוּ היתה תלוּיה בענפיה נדנדה…

גם לרבּים ממבקרינוּ לא די בעץ פּוֹרח. נדנדה הבוּ להם!

---

הספר והקורא

מאת

אשר ברש

¹

אני מוֹסר מוֹדעה מראש שלא יכלתי, מקוֹצר רוּח וּמעבוֹדה קשה, להכין הרצאה אחראית כּזאת, ורק בּיוֹם האחרוֹן רשמתי לי איזה ראשי רעיוֹנוֹת, ותסלחוּ לי אם דברי יהיוּ מקוּטעים.

אין ספק שבּא שינוּי גדוֹל בּענין זה שאני רוֹצה לדבּר עליו, בּענין הספר והקוֹרא. גם בּספר עצמוֹ חל שינוּי וגם בּקוֹרא, ועוֹד יוֹתר בּזיווּג הזה שבּין ספר וקוֹרא. השינוּי הזה חל בּכל העוֹלם, אצל כּל העמים, וּבישׂראל בּמידה יתירה; מפּני שבּישׂראל היה הענין של ספר וקוֹרא שוֹנה מאשר אצל עמים אחרים, ענין יוֹתר אינטנסיבי, לאוּמי-פנימי; כּי על כּן “עם הספר” אנוּ, ועל-כּן השינוּי הזה אצלנוּ מוּרגש יוֹתר.

לפנים בּישׂראל (אני מתכּון לדוֹרוֹת הקרוֹבים), כּשהספר היה דתי והקוֹרא היה דתי-מסוֹרתי, היה הקוֹרא מתיחס לספר מתוֹך שני מניעים נפשיים: הוּא קרא קוֹדם כּל מתוֹך יראת החטא, כּי מי שאינוֹ קוֹרא הרי הוּא חוֹטא, אסוּר לא לקרוֹא; והמניע הנפשי השני היה תענוּג המצוָה, שהרי בקריאה זוֹ היה מקיים מצוה דתית. שני המניעים האלה היוּ חזקים מאד, וגם עמי הארצוֹת היוּ מספּקים את עצמם בּספרים פּשוּטים, בּספרים עממיים שאינם דוֹרשים הכנה מרוּבּה, ידיעוֹת ועמקוּת יתירוֹת. וגם אחר כּך, כּשעבר אוֹתוֹ הקוֹרא, בּיחוּד הצעיר, לתחוּם אחר, לתחוּם הספר החילוֹני היוּ גם בּוֹ שני מניעים דוֹמים לראשוֹנים: הוּא קרא את הספר החילוֹני בבית-המדרש, על גבּי הגמרא, בּגניבה – והיתה בזה יראת הבּריוֹת, שמא יתפס בּקלקלתוֹ, ולקריאה הזאת היה כוֹח גדוֹל; והיה גם תענוּג, תענוּג החטא, - וגם זה היה מניע חשוּב. אחר כּך יצא הקוֹרא משני המניעים הנפשיים האלה ונעשׂה כמעט קוֹרא ככל קוֹרא. כּמוּבן, יש עוֹד מניעים אחרים, תרבּוּתיים-חברוּתיים, נפשיים שוֹנים; אבל אין כּוֹחם יפה כאוֹתם המניעים הראשוֹנים שמניתי.

גם הקוֹרא העברי מהסוּג החדש בחוּ“ל, אף הוּא היה שוֹנה מהקוֹרא העברי בא”י. הקוֹרא העברי בחוּ“ל, שהיה מעוּט דמעוּט בּתוֹך קהל הקוֹראים בּישׂראל, היה לוֹ אוֹפי מיוּחד. הקוֹרא עברית בּדוֹר הקוֹדם לא היה אדם שקרא עברית מאין בּרירה, מפּני שלא ידע לקרוֹא בלשוֹן אחרת. אדרבּה, הוּא ידע לכל הפּחוֹת את לשוֹן המדינה והיה בקי בספרוּת הארץ, וכמנהג קוֹרא ישׂראלי לא הסתפּק בּספרוּת אחת – הוּא היה, כּביכוֹל, הנוֹשׂא הריאלי של המוּשׂג הגיטאי “ספרוּת העוֹלם”. ואם הוּא בא לקרוֹא עברית, הרגיש בּזה איזה תבלין מיוּחד, איזוֹ תוֹספת שיש בּה טעם מיוּחד, תוֹספת קוֹדש על החוֹל. החוֹל היה רחב, החוֹל היה עשיר, החוֹל היה מלא ששת ימי מעשׂה עם כּל המוּלת העשׂיה שבּהם, אבל בּספר העברי היה משהוּ מן השבּת. הספר העברי היה מעין חג לקוֹרא הזה, חג גם מפּני זה שהיה לא תדיר. אני זוֹכר תמיד את הימים שלפני א”י: כּשיצאוּ בכל הגוֹלה במשך שנה 30–20 ספר חדשים – לפני תקוּפת “שטיבּל” – היה זה מאוֹרע גדוֹל, אז היוּ מוֹנים את הספרים החדשים בּעשׂרוֹת. וּבא“י הגענוּ, בּרוּך השם, למצב כּזה שלבּנוּ גס בּ-500 ספרים המוֹפיעים בּשנה. ועוֹד דבר: מתוֹך שהספר העברי בשביל הקוֹרא העברי בחוּ”ל היה תוֹספת של שבּת, של מוֹעד, היה גם הוּא, הספר, בּעל אוֹפי מסוּים וּמוּגבּל. כּמה סוּגים היוּ בספרוּת העברית שבּחוּ"ל?

אני חוֹשב שאפשר למנוֹת אוֹתם בּאצבּעוֹת יד אחת; כּי לכל הצרכים הענפים והמרוּבּים היה מוֹצא לוֹ הקוֹרא ספרוּת בּלשוֹן המדינה, בּעברית חיפּשׂ תמיד את הענין האינטימי. מתוֹך כּך נבין לאוֹתוֹ היחס של דחילוּ וּרחימוּ שהיה לאוֹתה העדה הקטנה של הקוֹראים העבריים – טיפּוּסים שקצתם נשתמרוּ עוֹד לאשרנוּ בא"י – היחס המיוּחד אל הסוֹפר; אוֹתה היכוֹלת הנפשית לשׂאת בּלב בּמשך שנים פּרצוּפוֹ של סוֹפר, את ספריו, את אמרוֹתיו, אפילוּ את צוּרת שוּרוֹתיו, ולחזוֹר אליו מזמן לזמן ולקרוֹא אוֹתוֹ פעם וּפעמיים ושלוֹש פּעמים, ולקרוֹא לו בשם – אוּלי לא בקוֹל, כּי-אם בּלב בּלבד – בּשם “הסוֹפר שלי”.

הקוֹרא בא“י, בּדמוּתוֹ של האדם הצעיר בּא”י, הוּא כרוֹב הקוֹראים בּעוֹלם, סתם קוֹרא – שוֹנה מהקוֹרא ההוּא, שוֹנה בעל כּרחוֹ.

הספרוּת העברית בּארץ היא אמנם יצירת קיבּוּץ קטן וּמכוּונת לקיבּוּץ קטן, אך ספרוּת הממלאה את כּל הפוּנקציוֹת, לכל הפּחוֹת את רוֹב הפוּנקציוֹת של כּל ספרוּת אחרת. בּין אם היא יכוֹלה לשׂאת את עצמה בין אם אינה יכוֹלה, בּין אם היא מתקיימת קיוּם נוֹרמלי, בּין אם קיוּמה כמוֹ שאר ענפי עבוֹדה ויצירה בארץ, הוּא קיוּם הצריך לחיזוּק מלאכוּתי הכרחי – היא ספרוּת שיש בּה רוֹב סימנים של ספרוּת עם. הקוֹרא רוֹאה ורוֹצה לראוֹת בּה על פּי רוֹב חזיוֹן פּשוּט, נוֹרמלי, כּמוֹ אצל עם ועם; על-כּן הוּא בא לעתים קרוֹבוֹת בּדרישוֹת וּבתלוּנוֹת אל הספרוּת, לפעמים גם בּדרישוֹת הנראוֹת לחניכי הדוֹר הקוֹדם כּשטחיוֹת, וּפעמים אפילוּ עוֹלבוֹת אוֹ מגוּחכוֹת.

אבל עוּבדה היא ואין לשנוֹתה, צריך להבינה וצריך לדעת איך להתיחס אליה ומה לעשׂוֹת כּדי לתקן מה שאפשר לתקן וּמה שהכרחי לתקן בּגבוּלוֹת העוּבדה הזאת. אוֹתם הצוֹררים שקמוּ לספר בּכל העוֹלם ישנם גם בּא"י, אוּלי לפי שעה במידה פחוּתה קצת. לאשרנוּ, בּקיבּוּצינוּ בארץ יש מקוֹמוֹת קריאה כאלה, שאוּלי אין לעמים אחרים כּמוֹתם. אצל עמים אחרים מקוֹמוֹת הקריאה הם בּעיקר הכּרכים, וּבכפרים אין הקוֹראים מרוּבּים. בּכל אוֹפן אין שם קוֹראים רבּים בּעלי איכוּת כּזאת, כּמוֹ שיש בּארצנוּ. צדקה עשׂתה ההשגחה עמנוּ, שנתנה לנוּ בכל זאת משהוּ אחר ושוֹנה ממה שיש אצל עמים אחרים.

וגם זאת עלינוּ לזכּוֹר כּאחת העוּבדוֹת המעוֹדדוֹת בּיוֹתר, ולכוון את מעשׂינוּ גם לאוֹרה של העוּבדה הזאת. צוֹררי הספר ידוּעים: העתוֹנוּת – אני סבוּר שהכּל יוֹדעים, כּי העתוֹן הוּא לעתים קרוֹבוֹת צוֹרר של הספר, בּלי רמז וּבלי סוֹד, כּמעט כּפשט – אני מתכּון לעתוֹן הרוֹדף עתוֹן. העתוֹנים שלא די להם עוֹד בּפעם אחת בּיוֹם, ואפילוּ לא בפעמיים בּיוֹם. הצוֹרר השני הוּא הרדיוֹ. השלישי הוּא, כּמוּבן, הקוֹלנוֹע. יש גם צוֹררים חיוּביים. לא כל הצוֹררים מתכּונים לרעה אוֹ גוֹרמים רעה. כּוָנתי לספרוּת המקצוֹעית-התּכנית, בּמוּבן הצר, שהיא צוֹרך ראשוֹן בּישוּב כּישוּבנוּ, ישוּב בּוֹנה, ישוּב מניח יסוֹדוֹת. וכן המפלגתיוּת המוּפרזת, שהיא לא רק בּעוֹכרי חיינוּ, כּי אם גם בּעוֹכרי ספרוּתנוּ – וכאן בּוֹלט הדבר יוֹתר מבּכל ארץ.

וּבכן הצוֹררים אינם חסרים, ויש צוֹרך בּכוֹח התגוֹננוּת רב בּפני כל הצוֹררים האלה אשר סבוּ גם סבבוּ את הספר. ואף-על-פּי-כן, עם כּל המציאוּת העוּבדתית האכזרית לפעמים, יש לציין כּבר מעכשיו הסתמנוּת הקו הרוּחני הנמשך בּנאמנוּת מהמסוֹרת של “עם הספר” בּא"י. אנוּ בכל זאת, עם כל “ההתהמנוּת” שלנוּ, לא נעשׂינוּ – ואין גם סימנים לכך שנעשׂה בקרוֹב – להמוֹן בּמוּבן המקוּבּל. בּעל כּרחנוּ, וזוֹהי הנקוּדה הגוֹרלית ההיסטוֹרית שלנוּ, אנוּ מוֹסיפים להיוֹת משהוּ מ “עם-הספר”; ואם אנוּ רוֹצים להיוֹת נאמנים ליעוּד ההיסטוֹרי שלנוּ, אפילוּ נאמנוּת בּמוּבן האגוֹאיסטי, נאמנוּת לשם קיוּם, לשם שׂגשׂוּג – עלינוּ לחזק בּכל כּוֹחנוּ את הקו הזה, כּי הוּא חיינוּ ואוֹרך ימינוּ.

הסכּנה אינה (אני משתמש פּה ברעיוֹן של אחד העם) בּזה שחדלנוּ לקרוֹא ספרים. אם לא יהיוּ ספרים טוֹבים – נקרא ספרים רעים, אבל קרוֹא נקרא. כּל הצוֹררים שבּעוֹלם אם ישיתוּ עלינוּ לא ינצחוּ את היצר הזה, יצר הקריאה. וּבכן, אין, כּמוֹ שאמר אחד-העם, סכּנת התבּוֹללוּת, אבל יש סכּנה אחרת – סכּנת התפּרדוּת, התנונוּת, ירידה. אנוּ צריכים לעמוֹד בּפרץ, וּמוּטב שנעמוֹד בּפרץ בּהתחלה, כּשעוֹדנוּ צר, מאשר כּאשר יהיה כּבר רחב מאד ויהיה הצוֹרך בּהרבּה גוּפים כּדי לסתמוֹ. עלינוּ יוֹתר מאשר על כּל עם אחר – דוקא מפּני שאצלנוּ קוֹראים ויקראוּ ורבּים יהיוּ הקוֹראים תמיד – עלינוּ לשקוֹד על חנוּכוֹ של הקוֹרא. אין עלינוּ לסמוֹך על זה שהקוֹרא יחנך את עצמוֹ, שאנוּ נראה את הקוֹרא כראוֹת פּדגוֹגים ידוּעים את התינוֹק, שצריך לתת לוֹ מזוֹן מכל הבּא ביד והטבע שבּוֹ יבחר את הדרוּש לוֹ. עלינוּ להיוֹת מחנכי הדוֹר העברי. אינני רוֹצה להיכּנס לתוֹך בּעיית תוֹכן החנוּך הזה, הענין הזה גדוֹל ורחב מאד, ויש להקדיש לוֹ הרצאוֹת אחדוֹת. התוֹכן של הקריאה מזדהה אוּלי עם כּל בּעית הספרוּת, עם כּל בּעית הרוּח שלנוּ. רצוֹני רק להדגיש את הצוֹרך בּקריאה שיש עמה חנוּך.

רצוֹני לנסוֹת למנוֹת סעיפים אחדים, שהם קרוֹבים יוֹתר למעשׂה, איך לטפּל בּקוֹרא העברי, מעין ראשי פרקים בּמתוֹדיקה של חנוּך הקוֹרא. לדעתי לא די לקנוֹת מספּר ספרים ידוּעים, להעמידם בּארוֹן ואפילוּ לסדרם יפה לפי מקצוֹעוֹתיהם ולרשוֹם אוֹתם בּתוֹך קטלוֹג ולהמציא את הספרים לכל דוֹרש; בּזה לא די.

גם זה חשוּב מאד: חשוּב הסדר, חשוּבה שמירת הספרים, הדייקנוּת בּמסירת הספרים וּבקבּלתם בּחזרה, אבל לא סגי בזה. בּזה אין חנוּך של קוֹרא דוקא, בּזה יש חנוּך של אדם מסוּדר. יש צוֹרך שכּל בּית-ספרים יהיה גם מקוֹם לימוּד, צריך שבּית-ספרים יהיה גם בּית-ספר, צריך שבּית-ספרים יהיה מקוֹם של קוּרסים ושׂיחוֹת בּענייני התוֹכן הנמצא בתוֹך הספרים העוֹמדים בּארוֹנוֹת. יש צוֹרך בּהדרכה. הספרן צריך למלא תפקיד חשוּב מאד, שהייתי מכנה אוֹתוֹ בשם הכּבוֹד שהשתמש בּוֹ הרצל: “שַמש של אוֹרה”. הוּא משמש את הקוֹרא באוֹר הספר. אבל גם בּזה לא סגי. כּל ספרן צריך להיוֹת, לדעתי, מדריך. אינני משלה את נפשי לחשוֹב שכּל אחד יכוֹל להיוֹת מדריך לספרוּת, אבל יש הדרכה ידוּעה, שכּל אחד יכוֹל לסגלה לעצמוֹ בקצת ידיעה, בּקצת רצון.

אני הייתי מיעץ שבּכל ספריה וספריה, ותהי גם הקטנה ביוֹתר, תימצא מלבד רשימת הספרים גם רשימה במוּבן גבוֹה יוֹתר, רשימה מאלפת וּמדריכה. כּוּלכם יוֹדעים כּמה ספרוּתנוּ שוֹנה לרעה בפרט זה מכּל ספרוּת אחרת, שהיא כל כּך מפוּזרת ולא מכוּנסת, כּל כּך סוֹבלת משכחה וּפאה וּמיעוּט לקט. הרי אצלנוּ יש בּית-עלמין ענקי של כּתבי-עת, יוֹתר מאשר בּכל אוּמה ואוּמה. אם אוּמה אחרת יכוֹלה להתפאר בּכתב-עת היוֹצא כּבר 200 שנה, אנוּ יכוֹלים להתפּאר בּ-200 כּתב-עת שיצאוּ במשך 30 שנים, כּמה מאמרים חשוּבים וכמה יצירוֹת מאירוֹת שוֹכנוֹת בּמעמקים, צוֹללים בּמים אדירים, ואין דוֹלה ואין מעלה. הלא אצלנוּ ההרגל נעשׂה טבע. שדבר שהיה אתמוֹל אינוֹ עוֹד היוֹם, ועל אחת כּמה וכמה שאינוֹ צריך להיוֹת מחר. והחוֹבה על הספרן להיוֹת בּנידוֹן זה מחיה מתים, עוֹשׂה חסד של אמת עם הספרוּת ועם הקוֹראים גם יחד. הוּא צריך לדאוֹג לכך, שגם בּספריתוֹ הקטנה תימצא איזוֹ רשימה של מאמרים ושירים שוֹנים, כּי המאמר אוֹ השיר הנשכּח יכוֹל לפעמים להיוֹת לתוֹעלת, יכוֹל לפעמים להאיר את עיניו של הקוֹרא הדוֹרש אוֹ הנדרש לדבר זה. ואני חוֹשב שלא בשמים היא, אין הדבר קשה כל-כּך. יש בּודאי נסיוֹנוֹת בּאיזה מקוֹמוֹת: בּספריה הלאוּמית יש נסיוֹן לא רחב, משהוּ מזה יש גם בּספריית אחד-העם. אני חוֹשב שאפשר לקבּל רשימוֹת כּאלה ולהעתיקן, אינני חוֹשב שיש עליהן “קוֹפּירייט”, וכדאי להפיץ אוֹתן בּספריוֹת בּא"י. אני חוֹשב שזה עלוּל להביא תוֹעלת מרוּבּה לעבוֹדה בספריוֹת. אני סבוּר, שבּמקוֹם שהספרן עצמוֹ אינוֹ מספּיק, וגם בּמקוֹם שהוּא מספּיק, יכוֹל הוּא

לעשׂוֹת משהוּ נוֹסף לשם פּעוּלה רוּחנית בּספריה וּמסביב לה. יש בּכל מקוֹם מוֹרה לעברית, לספרוּת עברית; אינני יוֹדע מדוּע צריך להנמיך אוֹתוֹ, שיהיה נידוֹן לבלוֹת תמיד עם הילדים בּלבד. אני חוֹשב שצריך למשוֹך אוֹתוֹ אל הספריה, יש לבקש ממנוּ, לגרוֹת בו את היצר, שיבוֹא במגע עם הקהל בּמקוֹם, שיהיה משׂוֹחח וּמשׂיח, מרצה וּמדוֹבב אחרים, בּענין שהוּא קרוֹב ללבּוֹ אוּלי יוֹתר ממה שידוּע לוֹ בעצמוֹ. ואוּלי בזה נביא לידי קירוּב רחוֹקים, ואוּלי קירוּב קרוֹבים.

לוּ הייתי אני ספרן, הייתי עוֹשׂה גם דבר כּזה: הייתי מגרה גם את הקוֹראים עצמם לעבוֹדה. הייתי מציע להם שהם ייעשׂוּ סוֹפרים בּמוּבן זה: “קראת ספר – שלם לי תמוּרת הקריאה, כּתוֹב לי את חוַת דעתך על הספר”. כּל מי שמחזיר ספר צריך למסוֹר יחד עם הספר גליוֹן בּוֹ כתב מה חוֹשב הוּא על הספר. ויש לצרף חווֹת-דעת כאלה לספר. אני מתאר לי, שכּל ספר וספר ייעשׂה ע"י כך אישיוּת, שעליה כתבוּ רבּים. ואני מתאר לי, כּי כל ספר וספר יש לוֹ תיק קטן אוֹ חפיסה קטנה של גליוֹנוֹת כּאלה – זהוּ ספר היחוּס שלוֹ. ולא יהא ספר עברי כסוּסה אצל הערבים?

אינני רוֹצה להאריך. הייתי רוֹצה – והאמינוּ לי שאני מעוּנין בּזה גם ענין אישי – לראוֹת את הספר העברי, שיש סביביו איזוֹ אוירה, איזוֹ תנוּעה. בּידי הספרנים להרחיב את האויר מסביב לספר ולמלא את האויר הזה תנוּעה. שׂרטטתי רק קוים מעטים, מוֹדה אני כי דיבּרתי על כּל זה כהדיוֹט, אבל מאמין אני שרמזי הקוים האלה אוּלי יש בּהם כּדי לעוֹרר את המוּמחים למתוֹח קוים נוֹספים אוֹ טוֹבים מאלה. העיקר – עשׂוּ אזנים לספר העברי!

עשׂוּהוּ לנפש חיה.

---

על העדר כוח הלב

מאת

אשר ברש

מה שמציין את רוּבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש, כּלוֹעזים כּעברים, הוּא: העדר כּוֹח הלב. הכּל אתה מוֹצא בכתיבתם: לשוֹן לטוּשה, חרוּז נוֹצץ, תפיסה מחוּכּמת, צירוּף נוֹעז, ציוּר רב רוֹשם, חישוּב מדוּקדק – רק עיקר אחד חסר מן הספר: פּיכּוּי הרגש, אוֹתה תנוּעה באה מקרב, הנוֹתנת לדברים את החוֹם והחיים.

אנוּ בני החמישים וּמעלה, כּשיצאנוּ אל מערכוֹת הספרוּת, שלחנוּ את לבּנוּ לפנינוּ. הבאנוּ לבב חסד לכל הנברא בצלם, וגם לנוּ עצמנוּ, לחיינוּ הרכּים, הענוּגים, הנתוּנים בּיד העוֹלם האכזר כּגוֹזל חסר נוֹצוֹת בּיד בּוֹזז קינים. כּל כּתיבתנוּ, אם בּשיר ואם בּפרוֹזה, היתה מכוּונת להיוֹת לאחדים עם הטבע, עם רעינוּ, עם עמנוּ, עם האנוֹשוּת כּוּלה. ועל כּן לעתים קרוֹבוֹת כּל כּך צהל הלב עת רעדוּ הדמעוֹת בּעיניים. גם אנוּ חטאנוּ לפעמים בּפוֹזה, בּהתייפיפוּת – אבל עשׂינוּ זאת כּילדים. אחר כּך התבּיישנוּ. ראינוּ תמיד את המות האוֹרב והשתדלנוּ לכסוֹת את מפלצתוֹ בקוֹמץ פּרחים. וכשדיברנוּ בוֹ, לא יכוֹלנוּ לכבּוֹש את הבּוּשה מפּני פּחדנוּ. לא חוֹסר אוֹמץ לב היה בזה, כּי אם חכמה מעט. לא רוֹמאנטיקה היתה זוֹ (גם דוֹרנוּ, העשׂרת הראשוֹנה של מאתנוּ, לא היה רוֹמאנטי, אף לא אידילי), כּי אם הכּיסוּפים להתדבק בּמשהוּ טוֹב יוֹתר, עדין ונעלה ונצחי יוֹתר. הם הם שהוֹלידוּ את מעשׂינוּ, הקטנים עם הגדוֹלים. כּל דבר שכּתבנו, בּמידה יתירה אוֹ פחוּתה של רוּח-הקוֹדש, היה לנוּ מאוֹרע נפשי, העוֹמד לצאת לרשוּת הרבּים. כּל שיר, כּל סיפּוּר היה חטיבה, יצוּר שבּא לעוֹלם מתוֹך צירי לידה. לא חרזנוּ שירים בסריוֹת שאין להן סוֹף, לא פלטנוּ סיפּוּרים כּסרטים מפּיו של עוֹשׂה בּלהטים, לא גיבּבנוּ מאמר על מאמר, לא סתרנוּ היוֹם מה שבּנינוּ אתמוֹל, לא סמכנוּ על קלוּת דעתם של הקוֹראים. לכל אחד ממנוּ היוּ שניים אוֹ שלוֹשה סוֹפרים-מאוֹרוֹת ששאלנוּ את עצמנוּ: מה יאמרוּ הם כּשיקראוּ? הרעיוֹן, שמא יפסלוּ את עמלנוּ מעיקרוֹ, גרם לנוּ מראש חוּלשת הדעת. לא שׂשׂנוּ לתקוֹע ציפּוֹרנינוּ איש בּבשׂר רעהוּ. רק האריוֹת שבּחבוּרה הוּרשוּ לערוֹך קרב, להנחית כּפּוֹתיהם זה על כּתף זה. אנוּ, גוּרי האריוֹת, לכל היוֹתר השתעשענוּ בתרגילי נשיכה מתוֹך לחץ שיניים זהיר. הלב המתפּעם תמיד לא נתננוּ לגרוֹם כּאב אמיתי.

כּלוּם בּא עכשיו לעוֹלם דוֹר חסר לב? לא ולא. גם לבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש הוּא במקוֹמוֹ הראוּי. אבל יש איזוֹ הזנחה מדעת, מטעוּת. אבוֹתינוּ אמרוּ: “אינוֹ מתחייב בּנפשוֹ עד שישב ויסירם מלבּו”. הם לא צפוּ, כּי ייתכן להסיר גם את הלב עצמוֹ, כּלוֹמר, עיקר הרגשתוֹ. איזוֹ טעוּת פאטאלית נפלה בדוֹרנוּ: שאפשר גם בּלי כוֹח הלב, שנוֹח יוֹתר בּלעדיו, שאפשר להשׂיג הכּל בּכוֹח “השׂכל הקטן”, בּכשרוֹן

המעשׂה בלבד. על כּן כּה מעטים המטים אוֹזן להמיה הטבעית העוֹלה מעוֹמק החזה. ואם שוֹמעים – משתיקים אוֹתה מתוֹך חשש לחטוֹא לרוּח הזמן. בּעוֹד שעניין כּוֹח הלב הוּא פשוּט מאד. כּמוֹ כל פוּנקציה בטבע הבּרוּאים: הוּא גדל בּמידה שמשתמשים בו, הוא נענה במידה שקוֹראים לוֹ. הוּא המחייה כל אמנוּת ועוֹשׂה אוֹתה אמיתית. הוּא מעלת החוֹם המעמידה אותה לדוֹרוֹת.

לבּי לבּי לדוֹר המזלזל בּקלוּת דעתוֹ בקדוֹש שבּכוֹחוֹת האדם – בּכוֹח לבּוֹ.

---

נקמה

מאת

אשר ברש

כּל קני המידה הרגילים, אפילוּ אלה שנתחשלוּ באסוֹנוֹת העמים, ואפילוּ אלה שבּידי עם ישׂראל, המנוּסה במה שלא נוּסה כל עם תרבּוּת אחר, לא יצלחוּ על מה שקרה ועדיין קוֹרה והוֹלך את האוּמה הישׂראלית. המוֹח קוֹדח מעוֹצם המכּה, טרף הוּא לבּלהוֹת הרוֹדפוֹת זוֹ את זוֹ ואינוֹ יכוֹל

ואוּלי גם אינוֹ רשאי, להגיב על הדברים תגוּבה של ישוּב הדעת. לא רק מה שעוֹשׂה הסאדיזם האנוֹשי, להחויר כּל דוּגמא מן העבר, להמוֹני עמנוּ שניתנוּ בידוֹ, אלא גם הקהוּת של אלה שיש בּידם לעשׂוֹת משהוּ לריכּוּך הזוָעה ואין להם הכּוֹח המוּסרי לעשׂוֹת, משמיטים מתחת לכוֹח השוֹפט את הקרקע הדרוּש לפעוּלתוֹ. נשאר רק אֵבל ושוּב אֵבל, כּאב ודמע ושוּב כּאב ודמע, כּמי שפּצעוֹ נקרע בּכל יוֹם מחדש.

ואף על פּי כן אין די באבל בּלבד.

חלילה לנוּ מלחלל את אבלנוּ. לא למתים הוּא דרוּש, כּי אם לנוּ, לנשארים בּחיים. דרוּש הוּא כדי שהחיים יוּכלוּ לשׂאת את עצמם, לשמוֹר לעצמם קוּרטוֹב של כּבוֹד אנוֹשי, שבּלתוֹ אין חיים עוֹד אלא יאוּש הפקר של נידוֹנים למות בּלבד. אך אין די באֵבל, הרגש הפּאסיבי. הכרח לקיוּמנוּ לטפּח גם רגש אחר, אקטיבי – והוּא רגש הנקמה מתוֹך הכּרה. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק”: אינוֹ ציווּי כאחד מציווּיי תוֹרתנוּ. זהוּ ציווּי הדם, זוֹהי הצעקה מציפּוֹרני רגליה של הוייתנוּ. ולא בקללה אוֹ בניפנוּף אגרוֹף רזה צריך רגש זה להסתיים, אם עליו להיוֹת סם חיים, עליו להיפך לגוֹרל הנישׂא באלם מרי בחביוֹן הנפש. “זכוֹר!” – אם אין בּכוֹחך להפעיל את רגש נקמתך בּשעה זוֹ, כּשידיך כּפוּתוֹת, כּשהמאכלת מוּנחת על הצואר, חשוֹק את שׂפתיך וזכוֹר!

לא כדי לבוֹא מתוֹך דגירה זוֹעפת על רגש עקר לידי חוֹסר פּעוּלה, לא כדי להסתפּק בּשׂמחה עוֹברת לאיד הצוֹרר, אלא כדי לעשׂוֹת חשבּוֹן נפש מהיר, להחליט החלטה יחידה, לקיים את אחדוּתנוּ בכל מחיר, לכנס את שארית המרץ הישׂראלי בנקוּדת מוֹקד אחת, לצבּוֹר כּוֹח ולהוֹסיף כּוֹח בּלי הרף, לא לבזבּזוֹ על מעשׂי ילדוּת, על נצחנוּת תפלה.

רגש הנקמה יוֹסיף טעם חדש לרצוֹננוּ להיוֹת עם, הוּא עצמוֹ נבט פּוֹרה של כּוֹח.

ייתכן כּי ברוֹב הימים, כּששכבת עפר חדשה תכסה את הלבּה השפוּכה, ירפא לנוּ מן הרגש-החוֹלי הזה, עד כּי ימוֹג וילבּין לאחרוֹנה. אבל עד אז נשָׂאֶנוּ נא בנפשנוּ כאבן חפץ, נשמוֹר עליו כעל משׂא קוֹדש, כּי בלעדיו, בּלי ציוּר הגמוּל לעמלק האיש ולעמלק העם – מה ערך עוֹד לסבל, מה ערך עוֹד למעשׂים, מה ערך לנשמת אפּינוּ? לשם הגמוּל הזה, גמוּל צדק, גמוּל מלא – כּדאי לחיוּת, לסבּוֹל, לחשוֹב ולפעוֹל.

אל נשעה לעת כּזאת לתוֹרת חסידים מחוּלשה, מפּחד, מייאוּש.

גדוֹלה נקמה. לא תשכּח!

תש"ג

---

מתורת קיום לתורת חיים

מאת

אשר ברש

אנוּ, העברים, חיים עתה בשעת הכרעה גדוֹלה: אנוּ עוֹברים מתקוּפה ארוּכּה, קוֹשמאר ארוֹך, של תוֹרת קיוּם, אוֹ נכוֹן מזה, התחכּמוּת קיוּם, לתוֹרת חיים, אוֹ נכוֹן מזה, לחכמת חיים. תוֹרת הקיוּם עוֹמדת על ההתחמקוּת, ההערמה, ההתחפּשׂוּת וכדוֹמה מן הסגוּלוֹת של הנרדף המשלים עם גוֹרלוֹ. לא כן תוֹרת החיים המיוּסדת על קניינים ממשיים ראשוֹניים גלוּיים לעיני כל: התחבּרות עמית, לשוֹן, כּלי מגן, כּבוֹד לאוּמי, ועל הכּל – כּלכּלה מבוּססת, אדמה. החיים אינם יוֹדעים תחליפים. רק הקיוּם של גוּף חוֹלה מסתפּק לעתים בּרפוּאוֹת בּמקוֹם מזוֹן. כּל הרדיפוֹת, כּל האסוֹנוֹת, כּל הסכּנוֹת, כּל ההתנכּרוּיוֹת מבּית – לא יעצרוּ כוֹח להחזירנוּ אל תוֹרת הקיוּם שעבר זמנה.

---

עיבודה המוסרי של החברה

מאת

אשר ברש

עיבּוּדה המוּסרי של החברה דוֹמה לעיבּוּד האדמה: לפנים היתה האדמה עוֹשׂה קוֹץ ודרדר והאדם היה גוֹחן עליה ועוֹקרם וּמכלם בּידיו הקטנוֹת, ידי בשׂר. שנים גשוּמוֹת הרבּוּ את הצמחים השוֹטים ולא היה בכוֹח האדם לעקוֹר אלא מקצת מן המקצת. עד שבּאוּ המכשירים הקטנים, ולאחרוֹנה המכוֹנה, שסייעוּ בידי האדם לעמוֹד כּנגד המשחיתים. כּך גם בּשׂדה המוּסר האנוֹשי. תחילה היוּ בעלי מוּסר יחידים שעסקוּ בביעוּר הקוֹצים מן הכּרם, אחר כּך בּאוּ חברוֹת קטנוֹת. הם הספּיקוּ בקוֹשי בזמנים כּתיקוּנם,

כּשהאוֹכלוֹסים לא היוּ מרוּבּים והפּרטים עסקוּ בעיבּוּד הקרקע המוּסרי.

עם ריבּוּי האוֹכלוֹסים לאין שיעוּר והתייאשוּת הפּרטים מעקירת הקוֹצים הכּוֹבשים שטחים עצוּמים, הכרח הוּא להשתמש בּמכוֹנוֹת אדירוֹת כּוֹח, כּלוֹמר, בּשיטוֹת ממלכתיוֹת, לשם שיפּוּר מוּסרה של החברה. יד היחידים קצרה.

---

פה, אל ננוד לעצמנו

מאת

אשר ברש

ארץ ישׂראל העברית גדלה ורחבה ועמקה והיתה לגוֹרם המעוֹרר כבר אצל העוֹינים רגש לא בטוּח. ידענוּ כי במידה שנהיה לגוֹרם, יקוּמוּ עלינוּ כוֹחוֹת האיבה שבּכל המחנוֹת.

אנוּ שרוּיים בּטריטוֹריה וּבתנאים התוֹבעים מתיחוּת-תמיד, עמידה על המשמר בּלי הרף. יש בּכך משוּם דריכוּת יתר, משוּם כּילוּי כוֹחוֹת, אבל גם בּרכה, גם ייצוּר כּוֹחוֹת. רק אוּמה היוֹדעת וּמסוּגלת לעמוֹד על משמר חייה מפּני סכּנוֹת, מתחשלת וּמפתחת בּעצמה את סגוּלוֹת החיים החשוּבוֹת בּיוֹתר. אַל ננוּד לעצמנוּ פה במקוֹם חיוּתנוּ!

---

שלוש מידות באומנים

מאת

אשר ברש

א. אוּמן שעוֹשׂה כליו סחוֹרה למכירה – מרבּה לעשׂוֹת בּדרך חיקוּי טפסיו;

ב. אוּמן שעוֹשׂה כליו לראוָה – אף הוּא מרבּה לעשׂוֹת, לכוין ולגוין, כּדי לתפוֹס את עיני הרוֹאים;

ג. אוּמן שעוֹשׂה כליו לביתוֹ, לצוֹרך שימוּשוֹ, להנאתוֹ ולהנאת קרוֹביו – זה אינוֹ עוֹשׂה אלא כפי הצוֹרך וּמכוין כּל כּלי לתכליתוֹ ולמקוֹם המיוּעד לוֹ. כּל כּלי ואוירת המקוֹם והזמן עמוֹ. כּל זמן שהבּית קיים – אף הם קיימים וּמתנחלים מדוֹר לדוֹר. אוּמנים מסוּג זה מעטים – כּמעשׂי ידיהם.

---

על המובן והלא מובן בספרים

מאת

אשר ברש

ראבּינדראנאת טאגור מחוה דעתוֹ, שיש ליתן לילדים למקרא ספרים שיש בּהם קצת דברים שאינם מוּבנים להם. אין רע בזה: הם יבינוּ אוֹתם על פּי דרכּם, אוֹ יכניסוּ לתוֹכם מהרהוּרי לבּם.

על זה רצוֹני להוֹסיף: ואוּלם לגדוֹלים יש ליתן ספרים מוּבנים בּכּוֹל, כּי המקוֹמוֹת הסתוּמים יאפילוּ בעיניהם גם את המקוֹמוֹת הבּרוּרים. הקוֹרא ילד – נוֹתן לספר, והקוֹרא גדוֹל – נוֹטל ממנוּ.

---

פגם שבטבע

מאת

אשר ברש

איזה פּגם, איזה עול בּטבע! ראיתי היוֹם שתי נשים בּרחוֹב. שתיהן הלכוּ לפני וראיתין תחילה מאחוֹר. אחר כּך, כשנזדרזתי מתוֹך איזוֹ דחיפה פּנימית לעבוֹר עליהן, ראיתין מפּנים. האחת היוּ לה רגליים דקוֹת, מחוּטבוֹת, יפוֹת תנוּעה וקצב, כּאוֹמרוֹת שירה בהליכתן – וכשעברתי עליה ראיתי לאכזבתי, פּנים כּעוּרים, זוֹעפים, מרים, כּשׂוֹנאים את כּל העוֹלם ואת עצמם. האחרת היוּ לה רגליים צבוֹת, מעוּקלוֹת שרירים, כּאילוּ נחבּלוּ, כּתמים כּהים נראוּ כּטלאים מבּעד לגרבּיים, רגליים חוֹלוֹת, כּוֹאבוֹת, אוּמללוֹת, מתנהלוֹת בּכבידוּת – וכשעברתי עליה ראיתי, להפתעתי, פּנים צחים, צעירים, מחייכים, עיניים זוֹהרוֹת, מפיקוֹת אהבת הבּריוֹת והעוֹלם, עיניים מאוּשרוֹת, רוֹצוֹת לאשר.

תאמרוּ: פּיצוּי. לא, דיספּרוֹפּוֹרציה, עול מכאיב!

---

לשון קשוטה ולשון פשוטה

מאת

אשר ברש

הסוֹפר בּעל האמת שבּלב (שהוּא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה), עם התעלוּת התוֹכן בּכתיבתוֹ מתעלה גם לשוֹנוֹ ונכנסת לתחוּם הנישׂא; כּנגדוֹ בּעל הנטייה להתיפּות (גם היא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה) לשוֹנוֹ היא על פּי רוֹב “נשׂגבה” דוקא בּמקוֹם שהתוֹכן מדוּלדל. רק לעתים, כּשהאמת שבּתוֹכן גוֹברת בּוֹ בּבלי דעת, תיעשׂה לשוֹנוֹ אנוֹשית, פּשוּטה.

---

האמת במערומיה

מאת

אשר ברש

“קרבּנה הראשוֹן של המלחמה – האמת”. פּתגם מקוּבּל ונכוֹן בּעיקרוֹ. עליו יש להוֹסיף: הוֹאיל והמלחמה מגלה בבת אחת אמת אכזרית, שהיתה מסוּתרת בּשקידה שנים רבּוֹת, יש צוֹרך פּסיכי לעוֹטפה עטיפה של שקרים חדשים. לא הוּכשרוּ בני האדם לראוֹת את האמת בּמערוּמיה.

---

סופרים לפנים והיום

מאת

אשר ברש

אצל בּעלי-חיים ידוּעים, כּשהולד יוֹצא מלוּכלך ועיניו מלוּפלפות, האם היוֹלדת מלקקת אוֹתוֹ, מיטיבה את איבריו וּמנקה את עיניו עד שהוּא נעשׂה ברייה שלימה. גם אצל בּני האדם, כּל זמן שהיוּ טבעיים, היה כּך (,“כּי חיוֹת הנה”!). כּשנעשׂוּ בני תרבּוּת, קראוּ למיילדת והיא עשׂתה מלאכתן. היוֹם אין די עוֹד בּמיילדת. אחוֹת-מטפּלת לוֹקחת עליה את כּל העוֹל, ולה מגישים את היילוֹד בּכל שעה נקי וּמוּכן.

סוֹפרים לפנים היוּ בעצמם לוֹטשים את דבריהם שכּתבוּ. היוּ חוֹששים לשוֹלחם למערכת, כּל זמן שלא עשׂוּ בעצמם כּכל הישׂג ידם. היוֹם אוֹ שהם שׂוֹכרים להם מסגנן, אוֹ שהם סוֹמכים על העוֹרך.

יש רק תקנה אחת: לייקר את מלאכת המטפּלים ואז, אוּלי, ימעטוּ היוֹלדים!

---

עוד על הנ"ל

מאת

אשר ברש

סוֹפר, בּדוֹמה לכל בּעל אוּמנוּת, פּירוּשוֹ קוֹדם כּל אדם שיוֹדע את מלאכת הכּתיבה. ואצלנוּ רבּוּ כל-כּך האנשים שאינם יוֹדעים את האלף-בּית של מלאכה זוֹ, עד שניתן לשער כּי הם רוֹב הסוֹפרים בּימינוּ.

יש לאסוֹר, לפחוֹת, למשך עשׂר שנים את העריכה. אוּלי יראוּ בעלי התאוה האלה את עצמם כּמוֹת שהם – ותחלש תאוָתם. אוֹ שיראוּ את עצמם מחוּייבים לשקוֹד בּעצמם על מלאכתם.

---

אזנו של איש הטבע

מאת

אשר ברש

בּעוֹדני נער קטן הייתי מתגנב מן הבּית והוֹלך עם יאשקוֹ הזקן למרעה לילה של הסוּסים, בּתוֹכם גם סוּסנוּ אנוּ. לפני שהגענוּ אל האפר הגדוֹל היינוּ צריכים לעבוֹר חוֹרש קטן צוֹמח מיני אילנוֹת שוֹנים. בּלילוֹת חשיכה הייתי אנוּס גם אני הקטן לגחוֹן על גב הסוּס כּדי שלא להיפּגע בּענפי האילנוֹת.

הרבּה רשמים חזקים הייתי מביא עמי ממרעה לילה זה: מראה כוֹכבים נוֹפלים, יללת זאב רחוֹקה, שׂיחת צפרדעים, סיפּוּרי בלהוֹת. אך יוֹתר מכּל עשׂתה בי רוֹשם אמירתוֹ של הזקן, כּשהיינוּ עוֹברים בּחשיכה תחת העצים:“זה אוֹרן, זה מילה, זה אלוֹן, זה עוזרד” וכו'.

שאלתיו:

איך אתה מכּיר בּחוֹשך, כּשאין רוֹאים אפילוּ את צוּרת העץ?

– על פּי האיושה. – ענה.

בּדקתי וּמצאתי שמעוֹלם לא טעה. אזנוֹ של איש הטבע!

---

נאום הסיום בכינוס הסופרים במעלה החמשה

מאת

אשר ברש

שמעוֹנוֹביץ בּנאוּמוֹ היפה הדגיש בּיחוּד את הנס שהתרחש לנוּ. ואמנם אנוּ יוֹדעים, כּיהוּדים, שבּכל צרה גדוֹלה המתרגשת עלינוּ יש גם איזה נס. הלא יכוֹל היה להיוֹת הרבּה יוֹתר רע. אבל, עם כּל ידיעתנוּ זוֹ, עלינוּ לשנוֹת ממנהגנוּ הלאוּמי לברך תמיד על הנסים, לזכּוֹר את הנסים שהתרחשוּ בלבד ולהסיח את הדעת מן הנס שלא נתרחש. משהוּ גדוֹל ואיוֹם נפל בּהיסטוֹריה שלנוּ. נס שלילי כזה לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת מן ה “לא” הזה. גם עשׂרת הדיבּרוֹת מוּרכּבוֹת מציווּיים של “לאו” ושל “הן”, וה “לאוין” מרוּבּים שם על ה “הנין”. עוֹד קדמוֹנינוּ אמרוּ בדבר קטן “אין סוֹמכין על הנס”, על אחת כּמה וכמה שבּענין הגדוֹל והעיקרי בחיי עמנוּ אסוּר לנוּ להיוֹת סוֹמכים על הנס. אוּלי זוֹהי התקלה העיקרית בּהיסטוֹריה שלנוּ, שהיינוּ יוֹתר מדי קלים לסמוֹך על ישוּעוֹת שלא כדרך הטבע. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק” – התוֹרה לא הסתפּקה בציווּי החיוּבי “זכוֹר” והוֹסיפה בסוֹף הפּרשה “לא תשכּח”. אסוּר לשכּוֹח שעמלקם של ישׂראל חי בכל הזמנים, הוּא עוֹד לא מת. אף-על-פּי שהוּא מתחפּשׂ לפעמים כּמת. אילוּ זכרנוּ בכל הדוֹרוֹת אפשר שלא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ.

אנוּ צריכים לבוֹא לידי הכּרה מכריעה בהיסטוֹריה שלנוּ. אין חידוּש בּדברים, הם נאמרוּ פעמים רבּוֹת, אבל כּנראה לא חדרוּ לעוֹמק הנפש. ההכּרה שאין קיוּם לישׂראל בּלי מדינת יהוּדים בּארץ-ישׂראל, ואפילוּ אם זוֹ לא תכיל את כּל היהוּדים. ואם ישאל מישהוּ: "והיהוּדים שבּחוּץ לארץ? נשיב: “אם יש מדינה יהוּדית בּארץ ישׂראל יש קיוּם לישׂראל בּעמים”.

מה שקרה את עם ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת האלה יש לראוֹת כּאתראה אחרוֹנה. גם הפּרט מקבּל אתראוֹת: ויש רמזים דקים וגסים, והפּרט נוֹח לוֹ להסיח דעתוֹ מהם. אבל אוֹי ואבוֹי למי שמסיח דעתוֹ מאתראה אחרוֹנה. אוּמתנוּ קיבּלה אתראה שאין למעלה הימנה, ואוֹי ואבוֹי לה, אם תסיח חלילה דעתה גם מזוֹ.

אנוּ צריכים להבין כּי משהוּ נשתנה גם בּעוֹלם, לא רק בישׂראל. סבלוּ אוֹתנוּ, היהוּדים – נוֹדה בזה – בּמשך כּל הדוֹרוֹת כּעבדים בּלבד, לא חשוּב בּאיזה צוּרה של עבדוּת, שחוֹרה אוֹ לבנה – היה גם זה וגם זה – מעוֹלם לא ראוּ אוֹתנוּ בגלוּת כּבני-חוֹרין. אבל נתבּטלה העבדוּת בּעוֹלם, ואפילוּ אילוּ ניצח הוּא שחיק-עצמוֹת, העבדוּת ממש לא היתה חוֹזרת לעוֹלם. ואת ישׂראל אין האוּמוֹת רוֹצוֹת לעשׂוֹת בּני-חוֹרין כּל זמן שאין הם דוֹמים לכל אוּמה ולשוֹן, זאת אוֹמרת, כּל זמן שאינם בּני אוּמה בארצה. ומכיון שעבדים אי אפשר שיהיוּ וּבני-חוֹרין אין לעשׂוֹת אוֹתם, ורבּים גם מאמינים שישׂראל עצמוֹ אינוֹ רוֹצה להיוֹת בּן-חוֹרין, על-כּן אין דרך אחרת אלא השמד. עלינוּ כוּלנוּ להגיע להכּרה זוֹ, להתאמץ להקנוֹתה לעצמנוּ, עם כּל פּשטוּתה, קנין-עוֹלם; אין ישׂראל יכוֹלים עוֹד להתקיים בּעוֹלם כּעבדים, והם לא יהיוּ בני-חוֹרין, אם לא תהיה להם מדינה בארץ-ישׂראל.

על-כּן אנוּ פוֹנים קוֹדם כּל לאחינוּ בני ישׂראל בּתפוּצוֹת הנשארוֹת, מתוֹך נסיוֹן מר מכל מר, נסיוֹן שהוּקנה לנוּ על ידי מוֹפתים חוֹתכים ממש את הבּשׂר ואת הנפש גם יחד, וּמזכּירים להם, שגם להם לא תהיה חירוּת וקיוּם בּטוּח, אם לא יהיוּ בני אוּמה עברית שיש לה מדינה. אין זוֹ מלאכה קלה לעוֹרר בּהם את ההכּרה הזוֹ, אבל אין הסוֹפר העברי פטוּר מלהקדיש כּל כּוֹחוֹ לכפּוֹת אוֹתה עליהם.

ואנוּ פוֹנים שוּב בּקריאתנוּ הנוֹאשת אל אוּמוֹת העוֹלם.

אם גם נדע שרק מעט צדיקים נמצאים בּתוֹכן, אין אנוּ רשאים שלא לפנוֹת אליהם, נחלת המצפּוּן האנוֹשי עדיין לא כבתה כוּלה.

הרבּה עלינוּ לקרוֹא וּבמלוֹא כוֹבד-הראש, לקיבּוּצי ישׂראל להתאחד לענין ארץ-ישׂראל. הגיעה השעה, שגם אנוּ, מיטב הציוֹנים, סוֹפרי ישׂראל, נתיחס אל הענין הזה ביתר עוֹמק מאשר עד עתה. מה שהיה עד עתה בהכּרתנוּ וּבהרגשתנוּ אינוֹ מספּיק עוֹד. תפקידים עצוּמים עוֹמדים לפני היהדוּת הדווּיה, תפקידים קשים ועצוּמים יוֹתר מן התפקידים העוֹמדים לפני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת. גם האוּמוֹת המנצחוֹת צריכוֹת לרפּא פצעים, אבל אינם דוֹמים הפּצעים שלהם לפצעים שלנוּ, אף לא אמצעי הריפּוּי שלהם לאמצעי הריפּוּי שבּידנוּ. הם צריכים לבנוֹת הריסוֹת (לנוּ לא ניתן עוֹד לבנוֹת הריסוֹת), אבל אנוּ צריכים לבנוֹת עם ומדינה. אין עוֹד אוּמה בעוֹלם העוֹמדת לפני תפקיד כּזה. אנוּ צריכים לחנך דוֹר, גם חכמי הגוֹיים נבוֹכים, אם לצטט את דברי ריה“ל שהביא שמעוֹנוֹביץ –”חכמים נבוֹכים", גם הם מבקשים דרכים לחנך את הדוֹר, כּדי למנוֹע מה שהיה בלתי נמנע בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. אבל אנוּ צריכים לחנך דוֹר שעדיין אינוֹ בידנוּ. אנוּ עוֹמדים לפני תפקיד של גיוּר יהוּדים. יש כּבר צוֹרך אפילוּ בארץ-ישׂראל להתחיל בּגיוּר יהוּדים. ועכשיו, תארוּ לכם, אם נזכּה בקרוֹב לעלייה גדוֹלה, וּביחוּד לעליית הנערים והנערוֹת אשר אליהם אנוּ מתפּללים – הרי רבּים מהם נצטרך לגייר ממש. ואם בּשני התפקידים הראשוֹנים: ריפּוּי פצעים וּבנין מדינה יכוֹלים וּמחוּייבים וּמוּכרחים לעזוֹר לנוּ קיבּוּצי היהוּדים שבּחוּץ-לארץ, הנה את התפקיד השלישי: חינוּך הדוֹר, רק ארץ-ישׂראל יכוֹלה וחייבת לקחת על עצמה. ואם תאמרוּ: היתכן. ארץ-ישׂראל הצעירה והחלשה עדיין יכוֹלה לקבּל על עצמה אחריוּת לחינוּך הדוֹר כּוּלוֹ? אני מבין לרוּח השאלה הזאת, אף-על-פּי-כן אני אוֹמר בּמלוֹא ההכּרה: בּשעה זוֹ רק בּכוֹחה של ארץ-ישׂראל לקבּל עליה את חינוּך הדוֹר הבּא. מוּבן וּמוּבן: קשוֹט עצמך תחילה, וּבזה אני מסכּים לרוֹב דברי התוֹכחה של שמעוֹנוֹביץ, אנוּ צריכים לחנך עצמנוּ כדי שנהיה ראוּיים לחנך אחרים. על זה יש לחשוֹב הרבּה ולדוּן הרבּה, והעיקר – לעשׂוֹת הרבּה. אבל ברי לי, שארץ-ישׂראל, אף כּמוֹת שהיא, מסוּגלת וראוּיה לחנך את הדוֹר, שהוּא בהישׂג ידנוּ. לא מפּני שבּני הישוּב גדוֹלים מאחרים בּתרבּוּת, בּמדע וּבאמנוּת, אלא מפּני העוּבדה, שארץ-ישׂראל היא המקוֹם היחיד בּעוֹלם, ואחרי החוּרבּן, היחיד בּהיסטוֹריה שלנוּ, שבּוֹ חי קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל חיי יצירה עצמאיים כּמעט שלימים. בּנידוֹן זה אנוּ עוֹלים על מרכּזינו בבבל וּבספרד. מיוֹם החוּרבּן לא ידעה היהדוּת קיבּוּץ כּזה הממלא את כּל תפקידי החברה היוֹצרת לעצמוֹ.

עלינוּ גם לוֹמר דברי נחמה לעמנוּ. הרב קוּק ז"ל אמר, שאסוּר לנוּ להגזים ולוֹמר לאחינוּ, שכּבר נרצה עווֹננוּ, שכּבר לקחנוּ כפלים בּכל חטאתינוּ, ואף-על-פּי-כן אנו מחוּיבים לנחמם, כּי איך אפשר לא לחזק מוּכּים ועשוּקים? גם בּנחמה יש לפעמים משוּם מעשׂה. אבל אסוּר לנוּ לחדוֹל מהזהיר וּמהתרוֹת. אסוּר לנוּ להסיח את הדעת עוֹד, כּאשר עשׂינוּ עד כּה, אסוּר לנוּ לסמוֹך עוֹד על נסים. גם עוֹמק האסוֹן, גם גוֹבה השעה מחייבים אוֹתנוּ לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ ולחזוֹר לעשׂוֹתוֹ, גם בּשכבנוּ בלילה, אַל ישכּב לבּנוּ. הרי זה חשבּוֹן ארוֹך, חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל. וּבימים כּאלה אין להפריד בּין הפּרט והכּלל. אם החשבּוֹן הזה יקבּל משהוּ תוֹספת חיזוּק בּכינוּסנוּ

– לא היה הכּינוּס לבטלה.

---

הטבּעת המלכּדת

מאת

אשר ברש

ארץ ישֹראל חדלה להיוֹת חזוֹן ואמוּנה בּלבד. היא נעשֹתה ממשוּת חדשה, שממשוּיוֹת אחרוֹת אינן רוֹצוֹת לפנוֹת לה מקוֹם, ממשוּת לוֹחמת תּוֹך כדי גידוּל. דבר זה יוֹדעת היום כמעט כל הגוֹלה, לא רק השֹרידים, האוּדים המוצלים, שעשׂוּ את ארץ ישׂראל מטרה להליכתם ולהעפּלתם, אלא גם קיבּוּצים שלא נפגעוּ בגוּפם, אך נפגעוּ בהרגשתם וּבהכּרתם. להם, להמוֹניהם, ארץ ישֹראל היא כבר היום הכרח. לאחיהם העקוּרים – בגוּף, וּלעצמם – ברוּח. לא היוּ ימים כאלה, בּהם גם יהוּדים שמתכּחשים בּפיהם לציוֹן נלחמים בּשבילה בּכל מאוֹדם, מכאן לא רחוֹקה הדרך אל תחת כּנפי השכינה העברית.

הגיעה השעה להרחיב את הטבּעת המלכּדת את האוּמה, את הלשוֹן העברית, גם על אלה שעדיין לא הגיעוּ לציוֹן. רק לאחר שטבּעת זוֹ תהדק את רוּבּם – יהיוּ לחטיבה אחת. אין עוֹד לדחוֹת את הדבר לשעוֹת אחרוֹת. זוֹ השעה. לא קל ולא פשוּט הדבר. רבּים הכּשלוֹנוֹת בּדרך זוֹ, ורבּים רפוּ ידיהם. אבל רב גם הנסיוֹן שנרכּש ויש לנצלוֹ עד קצה היכוֹלת.

לשם כּך הכרח הוּא לכנוֹס את אלה שהכּרתם כּהכּרתנוּ בנידוֹן זה, שיטכּסוּ עצה איך לעשֹוֹת שוּב את הלשוֹן העברית, שעתה היא לא רק זכר יקר של עבר נערץ, אלא נוֹשֹא של ערכים חיים, לנחלת הרבּים בּתוֹך אוֹכלוֹסי אחינוּ הנפוֹצים בּעוֹלם. כּמדוּמה שהדוֹר הוּכשר לכך מכּמה בּחינוֹת. על כּל פּנים לא תהיה עוֹד התנגדוּת אידיאוֹלוֹגית לפעוּלה רחבה לשם הקניית הלשוֹן העברית לכל השדרוֹת. המעצוֹרים הם מעשֹיים בּעיקר, ויש למצוֹא את הדרכים והאמצעים לעוֹרר את התנוּעה, שסוֹפה להימשך בּכוֹח עצמה.

כּינוּס גדוֹל וּבעל משקל של אבוֹת העברית ונאמניה מכל תפוּצוֹת הגוֹלה בּארץ ישֹראל הוא דבר בּעתוֹ ואין לדחוֹתוֹ. הוּא עלוּל להיוֹת גם סיוּע רב־ערך לעניננוּ הכּללי. כּל הגוֹרמים הלאוּמיים חייבים לסייע בּידי העוֹסקים בּהכנתוֹ, כּדי שהצלחתוֹ תביא פירוֹת שיהיוּ לברכה גם להם בּמאמציהם הגדוֹלים והממוּשכים.

אייר, תש"ז

---

גבולות

מאת

אשר ברש

בּיוֹם מן הימים עמדתי בשוֹּרת העוֹמדים וּמחכּים בּתחנת־אוֹטוֹבּוּס שבּרחוֹב. מעבר לסייג, בּאמצע השוּרה ויוֹצא דוֹפן, עמד איש יהוּדי בעל קוֹמה והדרת פּנים, לבוּש ארוּכּים, מאצילי בני ישֹראל שבּפוֹלין. אחד מן העוֹמדים בּתוֹך הסייג פּנה אליו בשאלה: " למה אין כּבוֹדוֹ עוֹמד בּתוֹך השוּרה?" השקיף עליו האיש מלמעלה והשיב בּנוֹסח־דיבּוּר יהוּדי־פּוֹלני: “ואין אדוֹני יכוֹל לשווֹת בּנפשוֹ, כּי מצוּי אדם שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך סייג?”

תשוּבת היהוּדי הנאֶה עשֹתה רוֹשם על העוֹמדים. השוֹאל חייך נבוּכוֹת. אף עלי עשֹוּ הדברים רוֹשם. הסתכּלתי באוֹמרם, בּזקיפוּת קוֹמתוֹ, בּפרקוֹ הנאה, בּסדר בּגדיו המסוֹרתיים, בּמבּט עיניו התקיף תחת הגבּוֹת השוֹפעוֹת – ודבריו קיבּלו בלבּי צידוּק מלא. אף אמרתי לנפשי: דבר גדוֹל שמעת מפּיו של זה. מה טוֹב שיש עוֹד בּימי שפל אלה לאדם, וּביחוּד בּינינו היהוּדים, אחד שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּתוֹך הגדר שגדרוּ לוֹ אחרים שלא בטוֹבתוֹ. הנה מחאתוֹ של האדם בּן־החוֹרין על החירוּת שרוֹצים לשלוֹל ממנוּ.

מאוֹד מאוֹד ישר האיש בּעיני, וכל מה שהוֹספתי להסתכּל בּו, נראה לי שהאיש ודברוֹ הם זיווּג נאה: אדם השלם. כּמעט קטוֹנתי בפניו. וגם בּשבתי באוֹטוֹבּוּס עוֹד נהניתי מיפי מראהוּ הנפלא מן השאר. ראיתי שגם נוֹסעים אחרים, ששמעוּ את תשוּבתוֹ, נהנוּ מזה שישב בּתוֹכם כּתפארת אדם.

אבל כּשהגעתי לביתי ושבתי להרהר בּדבר, נתערער בּי הרוֹשם ההוּא. שוּרת ההגיוֹן אמרה לי, שהדברים היוּ רק אמירה נאה שאין בּה ממש. שהרי למעשֹה עמד האיש בּמקוֹמוֹ הקבוּע בּשוּרת המחכּים וקיבּל עליו את הדין, כּלוֹמר, את הסייג, וחיכּה עם האחרים ולא עלה על דעתוֹ לפרוֹץ את התוֹר ולהקדים אפילוּ איש אחד. היוֹצא מזה, שהאיש יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג, אלא שהתנגד לצוּרתוֹ החיצוֹנית, לשני המוֹטוֹת המתוּחים מזה וּמזה. ואילוּ שאל האיש את נפשוֹ קוֹדם שאמר את הדברים, והוּא אדם ישר, אפשר שלא היה משמיע את דבריו, שיש בּהם משוּם הפגנה בלי תוֹכן ממשי. אפשר שזוֹ קוֹמתוֹ כתמר, הדרוּתוֹ וארשת השוֹע שבּוֹ, הידוּעוֹת לוֹ בודאי, עוֹררוּ בוֹ את הרעיוֹן וגם העוֹז להשמיע את הדברים רבּי־הרוֹשם בּאזני רבּים; ואילו היה בעל קומה נמוּכה ולבוּשוֹ דל וּמראהוּ לא תוֹאר לוֹ, לא היה מעיז לוֹמר את דברי היוֹהרה שאמר. ועוד: אפשר שאילוּ עמד הוּא והשוֹאל לבדם, ואין אחרים עדי־שמיעה באותוֹ מעמד, לא היה אוֹמר מה שאמר, שלא היה נמצא לוֹ “קהל” לעשֹוֹת עליו רוֹשם. ויוֹתר מזה; אפשר שהדברים מוּרגלים בּפיו והוּא חוֹזר עליהם בּכל שעת־כּוֹשר…

הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה באוּ עלי בבית וכירסמוּ את הרוֹשם היפה שהבאתי עמי מן החוּץ, עד שכּילוּהוּ. מתוֹך כּך בּאתי לידי כמה מחשבוֹת כּלליוֹת על ענין זה של גבוּלוֹת וסייגים, שהבּריאה והאדם נתוּנים בהם, וקצתן אני רוֹצה להרצוֹת בּזה, לא כמשנה סדוּרה וכחידוּשי תוֹרה, אלא כדברים הצריכים לגוּף הענין והשעה.

אנוּ, בּני הדוֹר הזה, ראינוּ ושמענוּ יוֹתר מכּל דוֹר שלפנינוּ מעשֹים ודברים העשוּיים לזעזע את מוֹסדי האדם כּברייה תבוּנתית וחברתית. יש שנראה לנוּ כאילוּ הנוֹרמוֹת שנקבעוּ במשך אלפי שנוֹת התפּתחוּתוֹ ותרבּוּתוֹ של האדם נעקרוֹת, ואחרוֹת, אוּלי עדיין לא מסוּמנוֹת כּראוּי, בּאוֹת לרשת את מקוֹמן. אף היוּ הוֹגים וחוֹזים, שניבּאוּ לנוּ עוֹד בּדוֹר הקוֹדם, כּמה וכמה שנים “שלפני הרעש”, את בּיטוּלן של הנוֹרמוֹת הישנוֹת ועלייתן של החדשוֹת, או, “שינוּי ערכּם של כּל הערכים”, ועתה כאילוּ בּאה המציאוּת בּצוּרה אפּוקאליפטית ונתנה צדק להוֹגים וחוֹזים אלה. ואף על פי כן, אחרי כל מה שקרה ושעתיד עוֹד לקרוֹת, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה כי סדרי בראשית בּמקוֹמם עוֹמדים וגבוּלוֹת עוֹלם, אף כּי זועזעוּ קשה, לא הוּמשו ממקוֹמם.

לא רק העוֹלם הגשמי, אף העוֹלם הרוּחני והמוּסרי נתוּנים במצרים המקיימים אוֹתם, ואם משהוּ אוֹ מישהוּ חוֹרג לשעה ממצריו – אוֹ שהוּא אוֹבד, אוֹ שהוּא מפקיע עצמוֹ מן השוּרה, אוֹ שהוּא חוֹזר למצריו. בּלי גבוּל – משמע: כּלה בחלל. אף האיוּמה שבּאנרגיוֹת שנתגלוּ לאדם, גם זוֹ שעלתה בידוֹ לשחרר מתהוֹם גנזיה עם כּל אימת עצמתה, כּדי שתיאָצר עליה להיות סגוּרה לבטח בּכלי־קיבּוּל מוּגבּל ומסוּיג עד תכלית, וכדי שתצא לפעוּלה שיש בה עמה תוֹעלת עליה להיוֹת מרוּסנת וּמתוּחמת בּתחוּם הפּעוּלה בכוֹח איתנים שכנגד, ורק כּשהיא מוּצאת להרס אפשר לה שתתגלגל לאפסי עוֹלם עד שתכלה באפס יד וּמקוֹם.

“אַל תסג גבוּל עוֹלם אשר עשֹוּ אבוֹתיך” ( משלי, כ“ב, כ”ח ) הוּא גם ציווּי וגם קיוּם עוּבדה. הבּיטוּי “אַל תסג” גוּפוֹ מחייב קיוּמוֹ של הגבול. אפשר להסיגוֹ מנקוּדה לנקוּדה, מרשוּת לרשוּת, אבל אין לבטלוֹ בלי לקפּח את עיקרוֹ של הקנין בּכללוֹ. גם בּיטוּל קנין הפּרט, כּפי שהוּא במשֹא־נפש וּבנסוּי, מחייב את הגבוּל בּשימוּש הקנין החלקי, אוֹ בתחום רחב יוֹתר של הקיבּוּץ. ואפילוּ נשוה בנפשנוּ, שיגיע האדם לכלל בּעלוּת־קנין אחת של כּל המין האנוֹשי, עוֹד יהא קיים הגבוּל בּיחס ליצוּרים אחרים, שהנאתם מן הקנין שבּרשוּת האדם תבוֹא להם בּתורת חסד ולא בתוֹרת זכוּת, הוֹאיל וּמין מתיחס למין ועולם מתיחס לעוֹלם.

גם האהבה גם השֹנאה וכל שאר ההיפּעלוּיוֹת של הנפש המסתעפוֹת מהן בּעל כּוֹרחן שוֹמרוֹת גבוּל קפּדניוֹת הן, כּדי שלא תיהפכנה להעדרן. האהבה בלא גבוּל שוֹללת את הנוֹשֹא, השֹנאה ללא גבוּל סוֹפה שוֹללת את המוּשֹא וּבטלוֹת מאליהן. " וּבמוֹתם לא נפרדוּ" שבּקינת דויד וזוֹ שבּמחזה של שקספּיר אינוֹ אלא הד של דבר שכּלה מן העוֹלם וחי רק בּזכּרוֹן אוֹ בדמיוֹן. “קשה כשאוֹל קנאה” – כּלוֹמר, כּמוֹ משהוּ שאינוֹ במצוּי.

בּעלי־החיים מוּגבּלים על־ידי האינסטינקט הסוֹכן בּהם; הכּוֹכבים והתהוֹמוֹת על־ידי כוֹח המשיכה. כּל דבר שצריך להיוֹת קיים וּפוֹעל ונפעל – נתוּן בּמצרי גבוּל, ואין יכוֹלת להגיד, אם בּעל כּוֹרחם אוֹ ברצוֹנם, אוֹ בתוֹקף העוּבדה בלבד. רק המות והכליוֹן שוֹברים את המעצוֹר הרצוֹני (מעין “בּמתים חפשי”), אך לא בגילגוּל החוֹמר, שגבוּלוֹת החוֹק מוֹסיפים לחוּל עליו.

העבד נוֹח לוֹ בהפקרוּת, מפּני שאין בּו זיקה נפשית אל הקנין, שהוּא רוֹאה אוֹתוֹ, מתוֹך טעוּת אוֹפּטית, כּשייך שייכות מוּחלטת לאחר ( מכאן תאוַת ההריסה, שהיא פעמים רבּוֹת לרעת ההוֹרס). ואוּלם אוֹתוֹ רגע שהקנין נעשֹה שלוֹ, הוּא נעשֹה אדוּק בּוֹ כאוֹתוֹ כוּתי שהחזיק במצוה. האדוֹן נוֹח לוֹ בשלילת רצוֹנם של הנתוּנים למרוּתוֹ רק עד גבוּל מסוּים, שהרי בכליוֹנם פּוֹסקת אדנוּתוֹ, כּפי שהוֹרה הגל בּשני המוּשֹגים האלה, שהם קוֹרילאטיביים בּהחלט ואין להם קיוּם זה בלא זה.

דיבּוּרוֹ של אדם נתוּן רוּבּוֹ ככוּלוֹ בגדרי המוּתר והאסוּר, אם אינוֹ רוֹצה להיוֹת לטירוּף. הרצוֹן והמעשֹה שניהם מסוּיגים בּעל כּורחם, הראשוֹן שלא יכלה את בּעליו, והשני שלא יכלה את מה שמטבע הדברים אינוֹ ראוּי לכלייה.

האמת המאַבּדת את נפש הנרדף וכן השקר המקיים את הנפש, שניהם כּפוּפים לגבוּלוֹת, שבּלעדיהם הם עוֹשֹים עצמם פּלסתר או יוֹצאים לקלקלה. הטוֹב והרע הם מוּשֹגים יחסיים, כּלוֹמר, נתוּנים בּגבוּלוֹת שקבע להם המוּסר האנוֹשי מדעת אוֹ שלא מדעת, לצוֹרך אוֹ שלא לצוֹרך.

גם האוֹפי, המתגלה אם בּצוּרת הקפדה ואם בּצוּרת ויתוּר, אף הוּא מוּגדר בּגדר היאוּת המקוּבּל, שבּלעדיו אין לוֹ סימן־היכּר כּלל.

גם האמנוּת לסוּגיה ולסעיפיה כל כּוֹחה וכל יֵשה בקיוּם החוּקים המגבּילים המקוּבּלים אוֹ בקביעת חוּקים חדשים טוֹבים אוֹ רעים מן הראשוֹנים, עד שמזרה העת יבוֹא ויבר את הראוּי לקיוּם ולגידוּל.

אפילוּ המהפּכה, שעצם מוּשֹגה נראה כהזדהוּת עם מחיקת גבוּלוֹת, אין בּה באמת יוֹתר מעקירת גבוּל עראית לשם הנחתוֹ באוֹתוֹ מקוֹם אוֹ במקוֹם מרוּחק קצת. לכל מתן תוֹרה חדשה סמוּכה “הגבּלת העם סביב”.

מציאוּת הגבוּל בּהכּרת האדם מעניקה לוֹ מידת בּטחוֹן, כּי באין גבוּל בּהכּרתוֹ הוּא נישֹא לכל רוּח בּלא מעמד לרוּחוֹ והוּא עלוּל למעשֹים החוֹרגים מכל נוֹרמה מתקבּלת על דעת החברה.

על כּן טוֹבה הידיעה, שגם התבוּנה נתוּנה בסייגים. ההכּרה במציאוּת הקטגוֹריוֹת אינה צריכה דוקא לטמטם את תבוּנת האדם אוֹ ליאשה, אבל היא עשֹוּיה לקשרה בממש וּבאוֹמץ־לב לחזרה הנצחית, היוֹצרת את עצמה, בּשינוּיי גירסאוֹת, בּמקוֹם שתתנדף בּמוּפשט האפסי, כּאוֹתה אנרגיה המוּצאת לחוּרבּן.

שֹוּמה עלי, האדם, להרגיש גם בּצער שבּגדר ולקבּל את העוֹנג שבּשיחרוּר, שעה שאני מגיע אליו דרך בּחירה. עשֹיית רוֹשם בּשטח, שכּל מגע של מחשבה חפשית וּמעמיקה עשֹוּי לבטלוֹ, מעוֹררת בּנוּ את האשלייה של עוֹלם שרוּי בלא גבוּלוֹת. בּרצוֹנם של מעטים, חלשים ונוֹחים לוַתר ברגע מסוּים, יכוֹל רוֹשם זה להביא גם הנאה ותוֹעלת מה לבעליו, אבל האוֹנאה מוּנחת בּעצם הרוֹשם הזה והיא מגיעה עד מהרה להכּרת המכּיר, כּמו במקרה אוֹתוֹ אדם שלא יכוֹל היה לעמוֹד בּתוֹך הסייג.

אוּמתנוּ, שנתקיימה דוֹרוֹת רבּים כּל כּך בּכוֹח סייגים וגבוּלוֹת, הגיעה במסיבּוֹת העתים והמקרים, וּמתוֹך התעוֹררוּת תשוּקה גדוֹלה לשיחרוּר ולקיוּם עצמאי, לידי הכּרה בצוֹרך לפרוֹץ גדרוֹת. והשבר הגדוֹל מני ים שבּא עליה בשנים האחרוֹנוֹת כּאילוּ מכריז ואוֹמר: "ראוּ מה הגיע לכם? הגם עתה תוֹסיפוּ לשמוֹר על מוּשֹגים והרגלים, שרגל הזמן רמסה אוֹתם בּעריצוּת ללא דוּגמה? אין לכם מפלט מאכזריוּתוֹ של עוֹלם אם לא תתאכזרוּ לעצמכם. רק בּשבירת כל הכּלים תחיו?

ולא רק בּשֹדה המערכה הלאוּמית, גם בּשֹדוֹת אחרים, בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל, בּעניני המעשֹה וּבעניני הרוח, מתגלה בּרבּים בּשנים האחרוֹנוֹת ( מטעמים מוּבנים) נטייה קיצוֹנית לפריקת עוֹל והריסת גבוּלוֹת.

אנוּ רוֹאים, וּבכמה מקרים בּצדק, הוֹד של גבוּרה וּמעוּף חזוֹן ועליית נשמה בכמה מן החריגוֹת האלה. ואף על פּי כן, אם ניטיב ונעמיק להתבּוֹנן, נראה גם בּשעה זוֹ של “עת לעשֹוֹת לד'” – סכּנה חמוּרה של שכחת גבוּלוֹת; ורע מזה – הפגנת כּוֹח ללא תוֹכן ממשי, והחוֹבה עלינוּ להזהיר את עצמנוּ.

בּגבוּרה וּבזעם, בּהקרבה וּביאוּש, בּמלחמה וּבויתוּר, חס לנוּ לשכּוֹח את מציאוּתם של הגבוּלוֹת, שהם התנאי והמסגרת לכל קיוּם ולכל כּיבּוּש.

---

למצב הספרות העברית

מאת

אשר ברש

¹

רבּוֹתי וחברי!

הנוֹשא שאני אוֹמר להרצוֹת עליו לפניכם הוּא רחב וּמוּרכּב מאד, וּבטפח הזמן הניתן לי לא אוּכל למצוֹת את כּל הענינים התלוּיים בּוֹ. על כּן יהיוּ דברי בהכרח מקוּטעים וּבמקוֹמוֹת אחדים מרוּמזים בלבד, ואת השוֹמעים הסליחה.

לפני ארבּעים שנה כתב בּיאליק בּמאמרוֹ “שירתנוּ הצעירה” כדברים האלה: “עתה עם ‘שקיעת החמה’ ( רמז לספר שיריו הראשוֹן של שניאוּר ) הגיעה, כּמדוּמה, השעה, שהשירה ‘הלאומית’ בה”א הידיעה תקפּל טליתה ותצא להתפּלל ערבית, בּביתה, בּיחידוּת“… ועוֹד בּאוֹתוֹ מאמר: " עם שאין לו חיים גמוּרים, אלא נוֹבלוֹת חיים, אי אפשר שתהא לוֹ גם שירה ואמנוּת גמוּרה, אלא נוֹבלוֹתיהן”.

רעיוֹנוֹת אלה הם גם הרקע לסיוּם “מגילת האש” על יגוֹן היחיד ולשירי "ערבית, של המשוֹרר.

בּניגוּד לדעתוֹ של אחד־העם, שהיצירה הספרוּתית העברית חייבת לשמש בּמישרין את הצרכים הלאוּמיים, סבר אז בּיאליק, שיצירה לאוּמית ראוּיה לשמה היא זוֹ, הנוֹצרת בּלשוֹן האוּמה וע"י אישי האוּמה, אך תכניה הם טבעיים, כּלוֹמר אנוֹשיים־כּלליים. אלא שלהכּרתוֹ של המשוֹרר נצטרפה גם הרגשת הערבית כּלוֹמר, בּתוֹך ההתפּעלוּת מגילוּיי החיים הטבעיים בשירתנוּ בשעת השקיעה, חילחלה גם טיפּה של יאוּש בּנוֹגע למצבה הכּללי של היצירה העברית.

ולאחר שש שנים, בּשנת תרע“ג, במאסף “נתיבוֹת” פּירסם מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי את המאמר “בּקיעי הספרוּת”, שבּוֹ הוּא כוֹתב: “לא יאוּמן, אבל חוֹק אצלנוּ (היינוּ, בּספרוּתנוּ), כּי אין מקוֹם לרוּח חיים, אין מקוֹם לאוֹמץ רוּח ולאדם הוֹלך בּדרכּוֹ. אם במזיד ואם בּשוֹגג, אם יש שיטה אוֹ אין שיטה – מעצוֹרים ישֹימוּ לכל אלה שנפשם שוֹאפת למחשבה חיה ולהרחב”. והלאה: “אנוּ יוֹדעים את התשוּבה בעצמנוּ: אין בּידינוּ לשנוֹת את מצבנו בגוֹלה, ואם האדמה מתמוֹטטת בּכל פעם מתחת לרגלינוּ, בּודאי יכּשלוּ ההוֹלכים עליה; אבל איזוֹ תשוּבה בפינוּ למראה כל המעצוֹרים שבבית וכל הרקבוֹן שבבית”? וּבסוֹף המאמר: “אין דרך לנוּ, אין דרכים וארחוֹת ואין מנוֹח. – – מי יחיה אצלנוּ ומי יוֹדע את החיים? מי יאמין וּמפיק אֵמוּן? הן אין זוֹ שירה עוֹד, כּי אם צעקה, צעקה ודוֹחק ודכּוּי הנפש”… להאשמת האחראים למעצוֹרים שבּבית מצטרפת אצל מי”ב ההכּרה, שאין לשנוֹת את המצב בּתנאי הגלוּת.

וּמעניין, שבּיאליק, לאחר שנתיאש כּביכוֹל משירת עצמוֹ, הלאוּמית, ולאחר שמסר את “קסתוֹ” לצעירים, התכּנס ראשוֹ ורוּבּוֹ בעבוֹדת הכּינוּס של הספרוּת הלאוּמית (מעינוֹ היה רק “שוֹתת וּמטפטף לפעמים”) וּמי"ב, אחרי דברי יאוּשוֹ השחוֹרים, כּתב בּשנים האחרוֹנוֹת לחייו כמה דברי־יצירה, שהם ראשוֹנים בּמעלה ביצירתוֹ וביצירת הדוֹר; ונוֹשאיהם דוקא החיים כּמוֹת שהם.

ואמנם כּך היה המצב בּספרוּתנוּ בערב מלחמת העוֹלם הראשוֹנה. הפּריחה בשֹדה היצירה הטבעית שלנוּ, בּעיקר בּשירה וּבמקצת גם בּפרוֹזה, לא האריכה ימים, ואף כּי עשֹתה כמה פירוֹת־הילוּלים, לא יכלה להתמיד בּתנוּבתה, כּי זיקין וזוָעוֹת ירדוּ לעוֹלם בּכלל ולעוֹלמנוּ

בּפרט, ומה שלא היה למרמס, נפוֹץ בּרוּח. לא היה עוֹד מרכּז ליצירה העברית ולחוֹלים על שברה היתה הרגשה של “מחנה נשאר”, אוֹ נכוֹן מזה של מחנה מוּכּה ונפוֹץ. והיתה גם התפלגוּת עלוּבה לשני מחנוֹת צוֹררים: מחנה העברית וּמחנה היידיש. “השלוֹח” התקיים בּנס, “המעוֹרר” גוַע מחוֹסר קוֹראים וסוֹפרים, הבּיבּיליוֹתיקה הגדוֹלה של בּן־אביגדוֹר לא הצליחה והמאספים הבּוֹדדים שהוֹפיעוּ לעתים רחוֹקוֹת היוּ מעשֹה עקשנים יחידים. הענף הרך והירוֹק שבּיצבּץ בּארץ־ישראל (בּ“הפּעל הצעיר” וּב“מוֹלדת”) נגדע בּראשית המלחמה.

אך בּשלהי המלחמה וּבשנים שלאחריה אירעוּ שני מאוֹרעוֹת, שנתנוּ פנים חדשוֹת לספרוּת העברית, והם: יסוּד הוֹצאת שטיבל, שבּמוּבן הרוּחני היה זה מפעלוֹ של פרישמן אוֹ עשֹוּי ברוּחוֹ, ועליית השכינה העברית לארץ־ישֹראל.

עד שני המאוֹרעוֹת האלה היה סימנה הראשי של ספרוּתנוּ החדשה – כּוֹבד־רוּח: קינה אוֹ סאטירה אוֹ חיטוּט בּפצעים; חשבּוֹן־הנפש של אין־אוֹנים בּחיי הפּרט וּבחיי הכּלל. מעט מאד היה בה מיסוֹד האוֹר. לא רק בּרנר הקוֹדר, המוֹשך עליו יסוּרים, וּברקוֹביץ משוֹרר הדלוּת, אפילוּ שוֹפמן, הניצת תמיד מגילוּיי הטבע, היוֹפי והאהבה, לא יכוֹל להשתיק בּקרבּוֹ את הפּחד הישראלי. ושניאוֹר “בּעל־השרירים” ראה את בּלהוֹת “ימי הבּינים המתקרבים”. החסידוּת של פּרץ, שטיינבּרג וּברדיצ’בסקי היתה בה משוּם בּריחה מן החיים. שאלת “לאן”? בּנוֹסחאוֹת וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת (הבּרנרית, הבּן־ישֹראלית אוֹ הש"י איש־הורוויצית) ניסרה תמיד גם בּשירה וגם בּפּוּבליציסטיקה. אף בּטחוֹנוֹ של אחד־העם בּעל השיטה המוּחלטת נתערער ולא הוֹעילוּ כל הטלאים שהוּא גוּפוֹ הטליאה כדי שתיראה שלימה.

מפעלם של שטיבל־פרישמן עשֹה גדוֹלוֹת בּקרעוֹ לספרוּתנוּ חלוֹנוֹת אל העוֹלם הגדוֹל, בּהרחיבוֹ את יריעוֹתיה וּבּסייעוֹ להאנשתה של היצירה העברית. ואין תימה, שמפעל זה נתקבּל בּרצוֹן רב כּל־כּך על־ידי הישוּב בּארץ־ישֹראל, שנתבּשֹרה בשֹוֹרת חיים לאוּמיים חדשים, שהאטריבוּטים שלהם סוֹפם להתקרב עד כּדי הזדהוּת עם אלה של חיי־התרבּוּת הטבעיים בּאוּמוֹת העוֹלם.

התרכּזוּת מבחר הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת האבוֹת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה מיד את ארץ־ישׂראל לאתחלתא של מרכּז היצירה העברית. על כּל פּנים ההיקף נידלדל בּמידה כזוֹ, שרוֹשמוֹ לא ניכּר עוֹד אלא מעט. אוֹר חדש זרח לספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך הוֹלך וּמפציע וּמתפשט לקראת יוֹם נכוֹן. אבל גם על האוֹר הזה האפילוּ צללים מבּית וּמחוּץ: מכּוֹת־הגבּלה בבית ובשֹרוֹת איוֹב מן העוֹלם היהוּדי בגוֹלה, עד שהשֹתרע צל המות הגדוֹל שעלה מטוּמאת גרמניה. הישוּב, ועמוֹ הסוֹפר העברי, היה נקלע כּל השנים בּין ההרגשה של שבט, אמנם גדוֹל וּמתחסן, אך נתוּן בּמצרים וּבסכּנוֹת תמיד, וּבין ההכּרה המדמדמת, שעליו הוּטל להיוֹת הנוֹשֹא העיקרי של העם בּעתיד, של “שאר ישוּב” גם בּמוּבן הרוּחני.

וּבמרכּז המעט נוֹצרה מעין שניוּת, שקיבּלה לפעמים צוּרה של צוֹררוּת: מצד אחד בּעלי המהלך הישן, ממשיכי המסוֹרת המוּסמכת וּמעצבי ההואי, שעוֹד לפני כליוֹנוֹ החרוּץ הוּרגש כּהוֹלך ודוֹעך, לפחוֹת בּבחינה הרוּחנית, וּבעלי המהלך החדש, שרוּבּוֹ עמד בּסימן האכּספּרסיוֹניזם האירוֹפּי והרוּסי וּמקצתוֹ דיבּר בּשם החיים החדשים בּארץ־ישֹראל, השוֹנים בּיסוֹדם מן החיים ההם, הגלוּתיים. מתוֹך שההתנגשוּת היתה על שטח קטן ושוֹני האינטרסים לא הגיע לידי בישוּל, לא היה בה תמיד משוּם קנאת סוֹפרים המרבּה חכמה ויצירה והפסדה היה לפעמים מרוּבּה משֹכרה, הוֹאיל והיא הגבּירה את תהליך הַבְזָיָתָה של היצירה המקוֹרית בּכלל וסייעה בידי הסנוֹבּיזם הטבעי, שעיניו נוֹטוֹת תמיד לשוֹטט בּקצה ארץ ולא לראוֹת את הטוֹב שבּדלת אמוֹת הבּית. עד אשר בּשנים האחרוֹנוֹת נזדוגה לה להַבְזָיײה גם החנוּפּה, שהן מאז וּמעוֹלם אחיוֹת טבעיוֹת להרע.

בּאוֹתן השנים נתבּרר למתבּוננים, מתוֹך הכּרה טראַגית, כּי שֹדה ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ נתוּן במצרי־תחוּמים חיצוֹניים הגוֹרמים בּעל כּוֹרחם גם מצרי־תחוּמים פּנימיים. נתבּרר שתשעים למאה מתוֹצרת הספר העברי בארץ נפוֹצים בּארץ גוּפה, בּישוּב שאינוֹ עוֹלה על מאוֹת אלפים אחדוֹת, וארצוֹת הגוֹלה (גם כּשהיוּ עוֹד קיימוֹת) אטוּמוֹת בּפני הספר העברי. ואַל לנוּ לשכּוֹח, כּי הסוֹפר העברי בדרך כּלל גוּדל וחוּנך בּסביבה של ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת וּמכּיר חללי־ריזוֹנאנס גדוֹלים בּיוֹתר, וּמשוּם כּך לא יכוֹל היה, בּיחוּד מן הבּחינה הנפשית, להשלים עם הצימצוּם הזה. והרגשת הנתוּן בּמצרים גברה עוֹד עם תגבּוֹרת חיל התרגוּמים, ההוֹדפים אוֹתוֹ לקרו־זוית גם בּתחוּם הצר.

הוֹסף על כּך את ההסתעפוּת הטבעית של סוּגי הספרוּת, העיוּנית והשימוּשית, לפי צרכי הקיבּוץ החי ויוֹצר בּלשוֹנוֹ; המפלגתיוּת הנפרזה המשֹגשֹת בּישוּב ושחדרה, בּמידה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, גם לתחוּמי היצירה הספרוּתית הטהוֹרה; הישוּב השרוּי ראשוֹ ורוּבּוֹ וּבכל יוֹם תמיד בקדחת של עשיית קנינים, לרוֹב חמריים, לשם בנינה המהיר של המוֹלדת הנכבּשת בּיסוּרים והוּא נתוּן על־פּי־רוֹב בּעוֹלם רחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושיקוּל־הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית והשמירה עליה; היהירוּת הכּרוּכה בעקב כּל בּעל הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת, מתקן חברה וּמכוֹנן מדינה, הכּרה שטחית המביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש הכּשרוֹן הרוחני, ואפילוּ כלפי זה ששוֹתים את דבריו בשעת הפּנאי. כל אלה הם דברים ידועים לכל סוֹפר ישר וּבעל חירות פּנימית בארץ, והם גוֹרמים לא מעט עלבּוֹן וכאב. גם העלייה המערבית, עם כּל הטוּב שהביאה לארץ, אם מחוֹסר ידיעה ואם מתוֹך קני־מידוֹת שאינם הוֹלמים את הויתנוּ, גם היא הוֹסיפה נוֹפך משלה על יחס הזילזוּל בּיצירתנוּ המקוֹרית. שיקוֹר־עינים תמידי זה לצד הראשוֹנים בּמלכודת הספרוּת העוֹלמית יש בּו, יחד עם הגרוֹסטקיוּת, משוּם מתן סיוּע לסנוֹבּיזם שאינוֹ מבחין.

וּמכאן תוֹצאוֹת לביקורת שירדה אצלנוּ פלאים. המסה, שבּאה במקוֹמה, נעשֹתה אחוֹת לספרוּת היפה, כּמעט שירה בפרוֹזה הבּאה רק להנוֹת את הקוֹרא אך לא לתקנוֹ בהשֹגה נכוֹנה אוֹ לעוֹרר מחשבתוֹ על מהוּת היצירה, דרכיה, שרשיה ותכליתה. הריצנזיה שנתלוותה אליה נעשֹתה מלאכה קלה ולא תמיד נקיה, סוּג כּתיבה דרך־אגבי, שאינוֹ מחייב לא את כּוֹתבה ולא את קוֹראה, ועל פּי רוֹב גם לא את נוֹשֹאה. מקור החזיוֹן הזה לא רק בּהתרוֹפפוּת הענין העמוֹק ויחס הכּבוֹד אל יצירת הרוּח, התרוֹפפוּת שנתגלתה בזמן הזה ברוֹב העמים, הגדוֹלים והקטנים, אלא גם בּיחוּדם של חיי הישוּב, שהם אינטנסיביים מאד בּממד השטח, אבל אינם אינטנסיביים כּלל בּממד העוֹמק, הדוֹרש קדיחה מכוּונת, פּוּלחן האמת, יתרוֹן־רוּח ואוֹרך –רוּח בּלי סוֹף.

הפּוּבּליציסטיקה העברית, חלק גדוֹל מן התימאטיקה שלה נתבּטל, כּל אלה הנוֹשֹאים שהעסיקוּ את טוֹבי מוֹחוֹתינוּ ההוֹגים למען ריב"ל ועד קליאצקין, ונכנסה לשני ערוּצים: למחקר היסטוֹרי־סוֹציוֹלוֹגי ולמאמר הפּריוֹדי, המשמש את “השאלוֹת הבּוֹערוֹת” בּישוּב, אוֹ דברי הערכה ואוֹריינטאציה, על חזיוֹנוֹת כּלליים. הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, זוֹ הראוּיה לבוֹא בספר ולהיוֹת נקראת גם לאחר זמנה, כּמעט פּסקה, וּבמדה שישנה אין רישוּמה ניכּר. בּודאי עוֹד זכוּרים לרבּים בּתוֹכנוּ דברי ההתפּעלוּת של בּיאליק מן הספר “גוֹלה ונכר” לפני הוֹפעתוֹ, שלפני אמוּנתוֹ הוּא עשֹוּי לפרנס בּמחשבה דוֹר שלם של קוֹראים, והנה גם ספר חשוּב זה מוּנח כּאבן שאין לה הוֹפכין. וידוּעוֹת תלוּנוֹתיהם של טוֹבי הקוֹראים אצלנוּ על המאמרים הכּבדים, שאין המוֹחוֹת בּימינוּ סוֹבלים אוֹתם. וכן הוֹלך ויוֹרש העתוֹנאי הזריז וקל־העט את מקוֹמוֹ של הפּוּבּליציסט הדוֹרש בּסיבּה וּמסוֹבב וּבוֹנה עוֹלם בּשיטה.

רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ודאי שמקוֹרוֹ היה בהרגשה עמוּקה ונכוֹנה. לבּוֹ הרגיש, כּמוֹ שמוֹחוֹ של אחד העם ידע, כּי דבר גדוֹל ורב־ערך הוֹלך וּמתחסל בּישֹראל. הגיעה עת סיוּם לפרשה גדוֹלה, שהיתה אחוּזה בחיים הספּצפיים של קיבּוּצי הגלוּת והיה פחד, שעם סתימת הגוֹלל על פּרשה זוֹ נהיה כ“קטנים שנוֹלדוּ”, כּאחרוֹנים שבּאוּמוֹת הנחוּתוֹת המתחילוֹת הכּל מבּראשית. והיה משהוּ יסוֹדי וטוֹב בּמלאכת הכּינוּס: הצלת אוֹצרוֹת מן האבדוֹן, חישֹוּפם וקירוּבם, לאחר בּירוּר של הבדלה והבחנה, לצרכי הדוֹר, הנחת יסוֹד ליצירה הבּאה. אך היוֹם אנוּ רוֹאים כּבר את הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּכינוּס של סיטוֹנוּת: טישטוּש גבוּלים ועירבּוּב זמנים, סתימת מקוֹרוֹת־חיים והכבּדה על היצירה החפשית, ניצוּל חסר־מצפוּן של נכסי ־הפקר והרגלת הקהל בּהכנסת ספרים לביתוֹ, שאין לוֹ לא ההכשרה, לא הפּנאי ולא הצוֹרך הרוּחני לקרוֹא בהם, אלא לראוֹתם בּלבד. אני רוֹאה בחוּש, כּי רק עוֹד זמן מוּעט אפשר יהיה להשתמש בּהילה החוֹפפת על שמוֹת עתיקים וּמקוּדשים, הילה זוֹ סוֹפה לכבּוֹת מהרה, וּמראה האפר לא מרנין כּלל.

איני רוֹצה שמישהוּ יגלה בדברי פנים שלא כהלכה. עתה, יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר, עם חוּרבּן מרכּזי היהדוֹת העיקריים, יש ערך רב לשמירת כּל חיבּוּר עברי באוֹצר האוּמה, בּיחוּד הנשכּחים והנידחים, אבל זהוּ ענין לאקדמיה, לספריה הלאוּמית, כחוֹמר לחוֹקרים, אבל מה למוֹ“לים פּרטיים, אנשי עסק, הבּאים להוֹשיב “עתיקי יוֹמין” אלה במקוֹם שאינוֹ יאה להם, “אחר הדלת והמזוּזה”, בּארוֹנוֹת מוֹדרניים, בּמקוֹם הספר החי והנקרא ולסייע ע”י כך בּעקיפין לתהליך ההתלעזוּת המתוּרגמת והבּלתי מתוּרגמת?

בשנים האחרוֹנוֹת גברוּ הטענוֹת נגד יסוֹד הקטגוֹריה שבּספרוּתנוּ החדשה. ימיה עשֹרוֹת שנים, אך נתחדשה עתה בארץ־ישֹראל. תחילה בדרך ההוֹכחה ע“י יחזקאל קוֹיפמן ועכשיו בפאתוֹס וּבעקשנוּת ע”י המשוֹרר־המבקר א. קריב. על צד האמת, הטענה שהקטגוֹריה, ולוּ גם החריפה ביוֹתר, השֹניאה את האוּמה על הקוֹרא העברי, אין לה על מה שתסמוֹך. המציאוּת מראה לנוּ את ההפך מזה. דוקא הדבקים בּבעלי־הקיטרוּג, חסידי מנדלי וביאַליק וּברנר, היוּ ראשוֹנים לעלייה השניה וּמניחי היסוֹד לחיים החדשים בּארץ. ישֹראל אוֹהב את התוֹכחה ואפשר להמליץ עליו בשינוּי את הפּסוּק בּמשלי: “כּי את אשר יוֹכיח – יאהב”. בּמידה שהקטגוֹריה הוֹעילה להשֹניא על הקוֹרא את צד הניווּן שבּחיי הגלוּת, כּדי להכשירוֹ לקליטת אידיאל של חיים חדשים, טבעיים וּפּרוֹדוּקטיביים, היא הביאה אך בּרכה.

יש מידת אמת בּטענה, שהתיאוּרים השליליים וּבכלל התימאטיקה של רוֹב ספרוּתנוּ החדשה אינה עשֹוּיה לקחת את לב החניך של בּית־הספר אוֹ הקוֹרא הצעיר, אבל כּלמוֹרה ספרוּת ותיק בּארץ, הרשוּ לי לפקפּק אם ספרוּת יהוּדית בּעלת טנדנציה חיוּבית, כּזוֹ שקריב מצבּיע עליה, עלוּלה להתקבּל על לב הדוֹר הצעיר יוֹתר מזוֹ, שהיא “מבזה” כביכוֹל את כּנסת ישֹראל. אין כּוֹחה של ספרוּת דתית אוֹ מוּסרנית יפה בלי דת וּמסוֹרה וּמוּסרנוּת בּחיי יוֹם יוֹם. והדברים עתיקים.

בּעל כּרחנוּ עלינוּ להכּיר בּעוּבדה, שאין בּידנוּ אלא הערך החיוּני, הנוֹגע ללב וּפוֹעל על הנפש, בּאיכוּתוֹ השירית והאנוֹשית, ויהי הנוֹשֹא דתי אוֹ חילוֹני, מסוֹרתי או חדש שבּחדש. ועוֹד אחזוֹר לענין עיקרי זה.

שנים רבּוֹת היוּ מוֹנים אוֹתנוּ, בּסתר כּבגלוּי, אוֹתנוּ מתי־מספּר מסַפּרים בּארץ־ישֹראל, יוֹצאי הגוֹלה, שהמשכנו זמן רב לטפּל בּהואי ההוּא, העוֹבר־וּבטל, בּתיאוּר העוֹלם שהבאנו בלבנו משם. זימזמוּ באזנינוּ: קצנוּ בחיי העיירה, בּאידילית הדלוּת, בּהואי המשעמם ההוּא, שגם שם כּבר פּשט את צוּרתוֹ. לא התנצלנוּ ולא שינינוּ את דרכּנוּ, אף כּי גם לנוּ לא ברוּר היה מה טיב היצר הסוֹכן בּנוּ להידבק ולעצב בּדחילוּ את החיים ההם, שאינם אלא חזוֹן לאחוֹר. אבל לאוֹר הלהבה הגדוֹלה והאיוּמה אשר אכל את נאוֹת ישֹראל מקצה נתבּרר לנוּ פתאוֹם כּי יצר זה ניטע בּנוּ ע"י ההשגחה להקים שם ושארית לאוּמה שנידוֹנה לכליה. ורב הצער, שכּה מעטים היינוּ, שרק שלוֹשה־ארבּעה מכחוֹלים העלוּ את צלם החיים ההם על הבּד בּצבעי האוֹת העברית. לא די בכנסת ישֹראל מלפני שמוֹנים שנה שצייר מנדלי במכוֹרתוֹ. היוּ עוֹד קיבּוּצי ישֹראל מאוּחרים בּזמן, והם אבוֹתינוּ

הקרוֹבים, הראוּיים לחיוֹת בּזכרוֹן העם. ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אנוּ מחכּים עוֹד לאחרים, שיוֹסיפוּ על הגאליריה שלנוּ. אין להסתפק בּחוֹמר הדוֹקוּמנטארי, אוֹ המקרי, שהוּא חשוּב לעצמוֹ, אבל אין בּוֹ מן הצירוּף והעילוּ השירי. מתוֹך כּיסוּפים ואהבה, בּנפש רוֹחצת בּדמעוֹת וּמתוֹך הכּרת השֹגב שבּקרבּן יש לשוּב ולעצב מה שהיה, נוֹסף על מה שעוּצב עד כּה, את אבוֹתינוּ ואמוֹתינוּ, את אחינוּ ואחיוֹתינוּ, את הקן הצר והחם ( אף כּי בגלוּת הקרה), אשר בּוֹ קיננוּ דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, את האדמה אשר קלטה את עצמוֹתיהם החביבוֹת – עלינוּ לכתוֹב לעוֹלמים בּכתב בּית ישֹראל! הכרח לאוּמי הוּא לעשֹוֹת נפש גדוֹלה לחיי קיבּוּצינוּ, שמָחה אשמדאי וכת דיליה מתחת שמי ד'. מסוּפּקני אם אלה שלא היוּ שם ( אם אינם בּבחינת דאנטי) יכוֹלים ורשאים ליטוֹל עליהם את כּתיבת מגילת הפּוּרענוּת האחרוֹנה. יש לי הרגש, שרק נפש שהיתה בתוֹך הגיהנוֹם אוֹ על מפתנה, רשאית לתארה. מי יוֹדע אם אין האחד הזה, בּדמוּת נער־פּלא, אשר נשמתו הבּתוּלית קלטה את המראוֹת והקוֹלוֹת, יוֹשב כּיוֹם הזה באחד ממחנוֹת־הבּכא אוֹ באחת האניוֹת החוֹתרוֹת מוּל חוֹפנוּ, אוֹ אוּלי הוּא כבר בּתוֹכנוּ ונפשוֹ רוֹקמת את הלבוּש בּשביל חזוֹן נוֹרא־הוֹד אשר יחזה לדוֹר ולדוֹרוֹת!

אין כּוָנת הרצאתי זוֹ להעריך אוֹ לתאר כּמוֹ את גילוּיי ספרוּתנוּ הגדוֹלים עם הקטנים בּזמן הזה. רבּים ושוֹנים הם מספוֹר וּמתאר ברגעים ספוּרים. איני רוֹצה לחטוֹא ברצנזיוֹת בּעל־פּה אם לטוֹב ואם לרע. ועלי להסתפק בסעיפים אחדים על כּוָנוֹת וּמעשֹים המוּטלים עלינוּ לתקנת ספרוּתנו, להעלאתה ולחיזוּקה:

א. השבט העברי בארץ־ישֹראל נעשֹה לעם. יש בּעוּבדה זוֹ מן הנשֹגב ומן הטראגי כאחד. הספרוּת העברית מרוּכזת בּמקוֹם חיוּתה, גם זוֹ עוּבדה. כּאן השיוּר, כּאן התקוה, כּאן העתיד. לאסוֹננוּ נשאר לעמנוּ רק עוֹד קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל אחד, יציב בּערך, בּעוֹלם. כוָנתי לאמריקה. חס לנוּ לסייע לעשֹיית שארית ההיקף שלנוּ כמצוּלה שאין בּה דגים. לא רק לשם קיוּם “צלם האלהים” בּגלוּת הנשארה יש לקיים ולפתח שם בּמידת־האפשרוּת את היצירה העברית, אלא גם לשם מניעת סכּנה כאן, סכּנת התכּנסוּת בּתחוּם צר, של “שֹישֹוּ בני מעי” פּרוֹבינציאלי. המקדשים הקטנים שם רק יעלוּ את כּבוֹד המקדש הגדוֹל כּאן. נוֹציא מוֹניטין לפרי רוּחם של מנין אחינוּ שם ונבקש מהם להרחיב את שֹדה־הקליטה לדבר הסוֹפר העברי בארץ. וברכה גם בּמחשבה, ולוּ רק מן האשליה בה, לסוֹפר העברי, כּשם שהיתה לפני דוֹר אחד, כּי יש לוֹ קוֹראים, מיחדי שמוֹ ונפשוֹ, בּקצוי ארץ רחוֹקים.

ב. עלינוּ לעשֹוֹת הכּוֹל כּדי לסייע בּיצירת שיווּי־משקל מיצב וּפוֹרה בין כּמה ניגוּדים שבּעשֹייתנוּ הספרוּתית. לא להסירם אלא ליטוֹל את עוּקצם המכאיב. עבוֹדת הכּינוּס צריכה להימשך וגם לגבוֹר (בְיחוּד פּדיוֹן שבוּיים שלנוּ בלשוֹנוֹת נכר), אך מתוֹך בּרירה מדעת וּמכוָנה להציל ערכים של קיימא וּמתוֹך מטרה להפרוֹת ולהגבּיר את היסוֹד המקוֹרי של יצירתנוּ החדשה, וּבשוּם פּנים לא על חשבּוֹן האנרגיה, שאנוּ מצוּוים להשקיע בּיצירת ערכים חדשים.

אני חוֹזר וּמזהיר מפּני הסכּנה של אבדן הקוֹרא הצעיר בּשביל הספר העברי המקוֹרי והלעז העוֹמד בּשער, שגם המדינה והעצמאוּת לא תוּכלנה לוֹ באמצעים חיצוֹניים בּלבד, שאם גם נרצה ונחליט לגרש את הלשוֹן הלוֹעזית ממבוֹא הבּית היא תכניס את ממזריה מן החלוֹן בּתרגוּם ממזר.

דברים אלה אמוּרים בּעיקר כּלפּי מבּוּל התרגוּמים, ההוֹלך ונעשֹה מכּת מדינה עוֹד לפני היוֹת המדינה. שנים רבּוֹת חלמנוּ על פעוּלת תרגוּם מבוֹרכת, בּרוּחוֹ של פרישמן ואחרים (זכוּרים לנוּ דברי הצער של אחד־העם של שלא סיגלנוּ לנוּ בתרגוּם את אוֹצרוֹת יוָן בּמקוֹם להעתיק את תוֹרתנוּ ליוָנית ), וּבמידה זעוּמה נעשֹתה כבר עבוֹדה חשוּבה בשֹדה זה. אך לא עלה על דעת הסוֹפר העברי שהפּוּנדקית תנסה לגרש את הכּוהנת. שיבוֹא יוֹם ושֹדה־פּעוּלתנוּ הספרוּתי המצוּמצם יהיה הפקר לכל מיני גידוּלי־חוּץ מפוּקפּקים, ואפילוּ כאלה שרעל בּהם. רק תרגוּמי יצירוֹת־מוֹפת, עתיקוֹת וחדשוֹת, עשֹוּיים בּידי הראוּיים לכך מכל הבּחינוֹת, רשאים למצוֹא את סיוּעוֹ של הסוֹפר העברי, כּי בנפשוֹ הוא.

ג. יש להרים שוּב את קרנה של הבּיקוֹרת העברית מתוֹך יחס של כּוֹבד־ראש ואחריוּת והעדר כּל פּניה אישית שאינה לשמוֹ של הענין. יש לטפּח את האמת האחת הקיימת לגבּי יצירות־הספרוּת: שאין להפריד בּהן בּין ה“מה” וה“איך”. שכֹּל “מה”, המקוּשר בּזמן בּלבד ואין עמוֹ “איך” של דמיוֹן יוֹצר ונפש יפה, אם ה“מה” משרת רק את צוֹרך השעה אוֹ הכּת, ואין עמוֹ ידיעה נכוֹנה, חכמת חיים, בּינת־הלב וניחוּש מה שמעֵבר לדברים, הכּוֹח המסתוֹרי לכפּוֹת על הקוֹרא את החויה, הקסם שבּפשטוּת והיוֹפי שבּחירוּת הנפש – סוֹפוֹ משתכּח וּבטל. רק ה“איך” וה“מה” הכּוֹללים את כּל אלה, אם גם הנוֹשֹא עצמוֹ בטל, קיימים כּהויה לדוֹרוֹת. בּאַמת־מידה זוֹ יש למדוֹד, בּדרכים וּבצוּרוֹת וּבגוֹנים שוֹנים, את כּל יצירוֹת העבר וההוֹוה מתוֹך הכּרה, התמדה ואוֹרך־רוּח. אוֹ אז תיפקחנה עיניו לראוֹת את הטוֹב הצפוּן בּיצירוֹת “עוֹברוֹת וּבטלוֹת”, כּביכוֹל, ולא יפּתה לבוֹ על הקלוֹקל שבּמוֹדה האחרוֹנה, אם משחיטת־חוּץ ואם משחיטת־בּית. הטוֹב והרע שבּישן לא יהיוּ שוֹנים בּעיניו מן הטוֹב והרע שבּחדש – אלוּ ואלוּ יהיוּ בשבילוֹ דברי אלהים חיים אוֹ דברי־מהוּמה שיישמר מלהכניסם לביתוֹ.

כּל עוֹד אנוּ מאמינים בּערכי־רוּח קיימים בּעולם (והרי יוֹם־יוֹם אנוּ חוֹזרים אליהם בּהתפּעלוּת שבּנפש) אנוּ מוּכרחים להאמין גם בּקטריוֹנים קיימים לגבּי הערכים האלה, ששניהם עוֹלים בּקנה אחד: הערכים והמידוֹת שבּהן הם נדרשים. היצירה הפּיוּטית והבּיקוֹרת של היצירה הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, וּבהיפּגם האחת אי־אפשר שלא תיפּגם גם האחרת.

ד. על האוֹטוֹריטה הספרוּתית, בּמידה שהיא קיימת עדיין, להרים קוֹלה נגד מעשֹי ההבזיה וההשֹנאה של ספרוּתנוּ המקוֹרית בּעיני הקהל. מעשֹים אלה נוֹפלים תמיד על קרקע פּוֹרה. גם האמת צריכה להיאמר בּצוּרה הנוֹתנת כּבוֹד לאוֹמרה ולשוֹמעה. אי־אפשר שתתקיים מדינה, וּמדינת־הרוּח בּתוֹכה, בּלי מוּשֹגי־כבוֹד וּמנהגי־כבוֹד נשמרים, בּלי גבוּלוֹת של מותר ואסוּר בּביקוֹרת. מעל לאוֹמץ־הלב וּבקשת־האמת צריכה להתנוֹסס אִמרת האבוֹת: " יהי כבוֹד חברך חביב עליך כּשלך!", והמחלוֹקת תהיה לשם שמים בּלבד.

ה. ודברים אחדים על השאיפה להוֹציא את מעינוֹתינוּ חוּצה, כּלוֹמר, לתרגם את שלנוּ ללשוֹנוֹת אחרוֹת, אם בּשביל אחינוּ בני ישֹראל שאינם זקוּקים לעברית, ואם למען “הראוֹת העמים והשֹרים”. אין ספק שהגיעה השעה לעשֹוֹת משהוּ לצוֹרך זה. מבחר נכוֹן ותרגוּם ראוּי של יצירתנוּ הספרוּתית עלוּלים להגדיל את הפּרסטיז’ה שלנוּ כלפי חוּץ, וּבדרך ההחזרה גם כּלפּי פנים. אבל גם לפתח זה רוֹבצת הסכּנה: שֹיקור־עינים לחוּץ ועשֹיית מטעמים לרוּח הנכרים. מראה־נגע זה ראינוּ כבר בּמקוֹם אחר. בּשל צל סכּנה כזו בלבד, יש לנהוֹג זהירוּת מרוּבּה בנידוֹן זה.

*

ראינוּ את מצבה הכּללי של ספרוּתנוּ, כּי עדיין לא בטוֹב הוּא. עם כּל ההישֹגים לרוֹחב, לרוֹם ולעוֹמק, שהשגנוּ בפרק־זמן קצר בּערך וּבתנאים שאין כּמוֹהם לרוֹע, בּשיר וּבסיפּוּר וּבמסה, ואפילוּ במחזה, שהיה אצלנוּ עד עתה שֹדה־בוּר לגמרי – עדיין רחוקים אנוּ מן המנוּחה והנחלה, ועדיין צללים כּבדים אוֹחזים בּעקב האוֹר המעט.

אבל אם נישֹא עינינוּ לעתיד ונביא בחשבּוֹן את הסיכּוּיים בּכוֹח ליצירתנוּ הספרוּתית בּארץ־חיינוּ, תיגלה לנוּ תמוּנה שיש בּה כדי לעוֹדד:

יצירה בתוֹך חיים חדשים, “חיים גמוּרים”, על רקע עבר כּבד־ערך בּפינה שמזרח ומערב נוֹשקים זה את זה, בּתוֹך עם מתהוה וקם ע"י קיבּוּץ גלוּיוֹת ועדוֹת שוֹנוֹת מתוֹך מגע עם קרקע גאוּל בּפלגי דם וזיעה; מזיגה של תרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתוֹך חבלי הסתגלוּת ויצירה בלתי פוֹסקים, מתוֹך מלחמת כּיבּוּש וּבנין וסכּנוֹת גלוּיוֹת ונסתרוֹת, כּל אלה עשֹוּיים לחשל את האוֹפי ולשווֹת לוֹ קו של גבוּרה; יצירה בלשוֹן שמטבּעתּה היא זקנה וּבחרוּת, שרבּים מאוֹצרוֹתיה עוֹד חבוּשים בּטמיוֹן, שהיא עצמה שרוּיה עוֹד בּתהליך של יצירה וגידוּל, – כּל אלה עשֹוּיים להיוֹת לברכה רבּה לספרוּתנוּ, וּפסגתה מי ישוּרנה, אם רק יעמוֹד לנוּ הכּוֹח הרוּחני לעשֹוֹתם לברכה בבנוֹתנוּ את ארץ־ישראל של מטה ושל מעלה בתנוּפה אחת.

איזוֹ ספרוּת לאוּמית – טבעית יכוֹלה לקוּם על קרקע יקר זה וּבמדינה נכספת זוֹ, העוֹלה כנס מתוֹך ערפּלי הגעגוּעים והתקוה לחיים של מציאוּת גדוֹלה וּמאירה!

---

הספרות העברית – ספרות של עם

מאת

אשר ברש

¹

לפני כעשֹרים שנה שֹוֹחחתי באסיפת סוֹפרים בּתל־אביב על הנוֹשֹא “ספרוּת של שבט אוֹ ספרוּת של עם?” הדברים עשֹוּ בשעתם קצת רוֹשם ועוֹררוּ דברי ויכּוּח מקרוֹב וּמרחוֹק.

כּבר אז בּרוּר היה, כּי שכינת המלה העברית בּוֹנה את בּיתה בארץ־ישֹראל, אף־על־פּי שלא עקרה עוֹד לגמרי מתפוּצוֹת הגוֹלה. גדוֹלי היצירה העברית עלוּ לארץ והספרוּת העברית בּגוֹלה נידלדלה; הסוֹפרים שנשארוּ שם היוּ מתי מספּר, אנשים בּשנוֹת העמידה אוֹ למעלה מזה, ועמהם צעירים אחדים, שהצטרפוּ בקוֹשי למנין. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם היו כיושבים אל עקרבּים, מרגישים עצמם כּשבוּיים, לא רק בּין עכּוּ"ם אלא גם, ואוּלי בעיקר, בּין יהוּדים המסתלקים מן הצוֹרך בּספר עברי וּבמחשבה עברית, והטוֹבים שבּהם היוּ משתוֹקקים לבוֹא אל המקדש מעט שבּארץ־ישֹראל להציל את נפשם. מי שיכוֹל עשֹה כן.

אבל גם כּאן, בּארץ חיוּתה של המלה העברית, היינוּ נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוֹנאַנס, על מיעוּט כּוֹחוֹת יצירה פעילים, על פּילוּג מקצץ בּנטיעוֹת, על איברים חשוּבים החסרים בּגוּף ספרוּתנוּ כספרוּת נוֹרמאלית של עם נוֹרמאלי, והעיקר על ההתנתקוּת הגוֹברת מגוּף האוּמה הגדוֹל, השרוּי ברחבי עוֹלם.

שאלתי אז: היוּכל הקיבּוּץ העברי הקטן בּארץ (כּמאתיים אלף נפש אז), הקיבּוּץ המתהווה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – היוּכל הקיבּוּץ הזה, שאינוֹ עוֹלה על אוֹכלוֹסיה של עיר בּינוֹנית במדינה גדוֹלה, להקים לבדוֹ את בּנין הספרוּת העברית?

בקיצוּר: ראיתי שאין נחת לא הכא ולא התם.

הדגשתי אז בדאגה את התגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, הנתמכת בּחוּגים מסוּימים גם בּחוּץ־לארץ, והשקפה זוֹ אם תשתלט בּרוֹב ציבּוּרנוּ סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ כוּלה. כּוונתי להשקפה, כּי ההואי הנוֹצר בּארץ־ישֹראל, חזוֹן הגאוּלה ומעשֹה הגאוּלה בשטח האדמה ההיסטוֹרית בּשעה זוֹ צריכים להיוֹת האלף והתיו במגילת הכתב של עם ישֹראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא מחוּץ לזמנוֹ ומחוּץ למקוֹמוֹ. אם השקפה זוֹ תכריע, צפוּיה לספרוּתנוּ סכּנה להיעשֹוֹת ספרוּת של חלק קטן, מעין שבט נפרד מן העם, וכל ספרוּת שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים גדוֹלים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה. ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי וּבהצלחתנוּ מעט נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השֹאוֹר שבּעיסה אלא השֹאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ אוּלי בריה חדשה, אבל בריה משוּנה מאוֹד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשוּת. החזיוֹן ההוּא לא ישוּב לעוֹלם.

הקשרים בּין העמים בּזמן הזה, המשתכללים והולכים משנה לשנה, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן תחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּם אפילוּ בחלוֹם.

ואפילוּ נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפלא הזה? הרי הפּרטים של הקיבּוּץ שלנוּ, שבּאוּ מפּינוֹת עוֹלם שוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם ציוּרים שוֹנים של תרבּוּת, ציוּרים הקשוּרים על פּי רוב בּעוֹלמוֹת גדוֹלים ועשירים, ואיך יאנסוּ את נפשם להצטמצם בּהשֹגוֹת של שבט? לפנים, בּשבט היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית – היכן ניקח אנחנוּ, אנשים מוֹדרניים, שרוּחנו מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת, את כּוח הצימצוּם הזה?

אם תהליך ההיכרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה, בּמוּבן הרוּחני, הספרוּתי (כּי רוּח עמנוּ בגוֹלה מעוֹלם כּרוּך בּספר), יימשך ויוּשלם – וּמצאה רעה את כּל עמנוּ, גם פּה וגם שם.

וסיימתי אז את דברי התשוּבה שלי למתוכּחים: אם כּל היהדוּת היא כאוֹקיינוֹס והיהדוּת הא"י היא כאגם קטן ועמוֹק – נניח, כּים כּנרת – הכרח הוּא לכרוֹת תעלה, שתחבּר את האוֹקיינוּס עם האגם, עד שייוּשרוּ פחוֹת אוֹ יוֹתר פּני המים בּשניהם (אין מים אלא תורה!), ואם יהיוּ אילוּ הבדלים בּגוֹבה, נעמיד בּנקוּדוֹת אחדוֹת תחנוֹת־כּוֹח לתרבּוּתנוּ ולספרוּתנוּ, אבל אם נשאיר את האגם בּיחידוּתוֹ, ילכוּ מימיו וימליחוּ, וּמי יוֹדע אם לא יהיוּ חלילה, בּרוֹב הימים, לים המלח.

דעה־דאגה זוֹ הבעתי אז, לפני כעשֹרים שנה.

מאז חלוּ שינוּיים עצוּמים בּעוֹלמנוּ. שוּם נביא־תוֹכחה בתוֹכנוּ לא יכוֹל היה לחזוֹת את הפּוּרענוּת שבּאה על עמנוּ בגוֹלה, שוּם נביא־נחמה לא יכוֹל היה לראוֹת את הגאוּלה הקרוֹבה בצוּרה שבּאה. מכל הגוֹלוֹת הגדוֹלוֹת, מכוֹרוֹת ספרוּתנוּ החדשה שבּאירוֹפּה (גוֹלת רוּסיה הוּצאה עוד קוֹדם לכן מתחוּמנוּ הרוּחני), לא נשארוּ אלא שֹרידים מעוּנים זוֹרמים לארץ־ישֹראל הגאוּלה, ונוֹתרה רק גוֹלה אחת גדוֹלה, הנוֹשאת עוֹד בּחוּבּה קצת מזכרוֹנוֹת הגוֹלוֹת מכוֹרוֹתיה, היא גוֹלת אמריקה, אבל גם היא לא נעשֹתה במשך עשֹרים השנים האלה יהוּדית יוֹתר (בּיחוּד הדוֹר הצעיר). התרכּזוּת מיטב הכּוֹחוֹת היוֹצרים, זקנים וצעירים, על אדמת המוֹלדת, בּצירוּף הניצנים אשר נראוּ בארץ, עשֹתה את ארץ־ישֹראל בּמשך זמן קצר למרכּז היצירה העברית. אוֹר חדש זרח על ספרוּתנוּ בציוֹן, בּתחילה אוֹר מגשש וּמהסס, אך מפציע והוֹלך, מתפשט והוֹלך, לקראת יוֹם נכוֹן, – והיוֹם הנכוֹן הנה זה בא על זהרוֹ הגדוֹל, שבּחידוּשוֹ עדיין הוּא מהבהב בעינינוּ אוּלי יוֹתר משהוּא מחמם אוֹתנוּ. העצמאוּת, הכּוֹח המבצע, ההכרח בּלשוֹן אחת החוֹבקת את כּל זרוֹעוֹת החיים, המדרש והמעשֹה גם יחד – אלה הם בּלי ספק גוֹרמים מכריעים לא רק בּקיוּמה של תרבּוּתנוּ הלאוּמית וּבספרוּתה, אלא גם בּהמשך גידוּלה, פּיתוּחה והתחדשוּתה.

ואף־על־פּי־כן – אין לבּנוּ גם עתה, אחרי ההישֹגים המפליאים, בּן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

המהפּכה הכּפוּלה בקו ההיסטוֹריה שלנוּ: חוּרבּן רוּבּה של הגוֹלה והתהווּת עם לכל האטריבוטים שלו בארץ הנכספה מדורי דוֹרוֹת, פּירוּשה למעשה: צימצוּם בּחוּץ, והרחבה (שיש עמה צימצוּם מצד אחר) בּבית.

כּמוֹ בשטחי יצירה לאוּמיים אחרים, כּן גם בּשטח היצירה הרוּחנית, מצאה אוֹתנוּ הגאוּלה בלתי מוּכנים כּראוּי. שהרי עצם גאוּלתנוּ המשוּנה מגאוּלת כּל עם אחר, שלא מצאה את העם המשוּעבּד מכוּנס בּארצוֹ, ועליה להכבּיד ולעכּב את תהליך התמוּרה. וּבכל זאת מה רבּה וּמה נפלאה התמוּרה שכּבר בּאה!

מה שעשֹתה ארץ־ישֹראל ללשוֹננוּ בשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת לא נעשֹה לה במשך אלף שנים. רבבוֹת מוּנחים, מלים וניבים, נוֹספוּ לה. מלשוֹן העין בּלבד נעשֹתה גם לשוֹן האוֹזן. והרי זה חתך מכריע בּיסוֹדה. כּל זה עד יסוּד המדינה, ועתה, אחרי ייסוּדה, עם הלאמת כּל הפוּנקציוֹת, נעשֹה בנין הלשוֹן מתוֹך לחץ מרוּכּז וגדוֹל, אוּלי גדוֹל מכּוֹח הכּינוּס והבּירוּר שבּידי דוֹרנוּ.

גם הספר יצא למרחב גדוֹל, לפחוֹת בּבחינת החיצוֹנית. לפי הכּמוּת וריבּוּי הפּנים הרי זוֹ באמת ספרוּת של עם, ולוּ גם עם לא גדוֹל. עצם המוּשׂג ספרוּת נתרחבוּ תחוּמיו, שהוּא כוֹלל ספרוּת מקצוֹעית לכל סוגיה, וגם בּסוּגי הספרוּת הטהוֹרה הוּא מתרחב והוֹלך (למשל, בּדראמה, שהיא צוֹרך החיים והציבּוּר). הפּוּבּליציסטיקה יצאה מן המדרש העיוּני אל העיוּן המעשֹי וכּובשת לה דרכים חדשוֹת. חכמת ישֹראל נכנסת לשלב התפּתחוּת שלישי: אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה יצאה מרשוּת לשוֹן הנכר לרשוּת לשוֹנה הטבעית (בּודאי זכוּר לכם מכתבוֹ של בּיאליק אל עוֹרכי המאסף “דביר”!), כּמה ספרים וּמחקרים מקוֹריים חשוּבים נכתבוּ מאז, כּמה ספרי־יסוֹד בּחכמת ישֹראל נגאלוּ ושבוּ לגבוּלם (צונץ, גייגר, גרץ ואחרים), ועתה היא נכנסת לשלב חדש, השלב הארצישֹראלי. לא רק המחקר הלשוֹני אלא גם המחקר ההיסטוֹרי והספרוּתי, מוּאר באוֹרה של ארץ־ישֹראל (די להזכּיר רק שלוֹשה מפעלים גדוֹלים, שיכלוּ לקוּם בּצוּרה זוֹ רק בארץ־ישֹראל: האנציקלופּדיה העברית, האנציקלוֹפּדיה המקראית ותרגוּם התלמוּד לעברית, ששלוֹש הבּבוֹת שלוֹ כבר נמצאוֹת בּדפוּס והוּא עתיד לשמש תאריך בּהיסטוֹריה שלנוּ! ) ועל חכמינו העוֹסקים בּחכמת ישֹראל בּחוּ"ל, בּיחוּד בּארצוֹת הבּרית, ליתן אל לבּם, שלא יחזרוּ אל השלב הראשוֹן– לפי כמה סימנים המתגלים בּה.

התפּרצוּת כּמה כוֹחוֹת חדשים, לא שערנוּם, ילידי טבע, יוֹדעי חיים וּמציאוּת, שלמים בגוּף וּבנפש, אמיצי־כוֹח וּבהירי־רצוֹן, אל שֹדה ספרוּתנוּ בשיר, בּסיפּוּר, בּדראמה, בּמאמר וּבמחקר – היא דבר חדש וגדוֹל וּמפליא, עד כּי יש אשר נשאל: ואלה מי גידל?

כּל זה מרנין את הלב, מגאה את הרוּח, מעוֹרר ציוּרי תקוה חדשה –

ואף־על־פּי־כן אין גם עתה לבּנוּ בן־חוֹרין מדאגה, לפעמים כּבדה מאוֹד.

עם השיכּרוֹן שנסך עלינוּ המעמד ההיסטוֹרי החדש, ואחרי צימצוּמוֹ האכזרי של גוּף האוּמה, עוֹד רבתה הסכּנה של הסתפּקוּת בּיש הארצישֹראלי, של הסתלקוּת בּאפס קוֹשי וצער מן ההיקף הנשאר וּמכמה ערכים חשוּבים שנוֹצרוּ בדוֹרוֹת הגלוּת, והשאלוֹת המטרידוֹת אוֹתנוּ הן: איך נבטיח את קיוֹמוֹ הרוּחני של רוֹב האוּמה? איך נקיים בּמלכוּת הכתב את האצילוּת הישֹראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה בספרוּתנוּ החדשה עד הזמן הזה, – יחד עם החיוּניוּת העוֹלה, הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת? איך נשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה המתחיל שוֹפע עלינוּ מן החוּץ הזר, ולא תמיד מן המעיינוֹת הטהוֹרים דוקא? אין רע בּעצם ההשפעה מן החוּץ, כּל ההשפעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמדלדלת אוֹתה. וכשם שלא נאבה ולא נוּכל להיוֹת משמרים צוֹמקים וּמפגרים, כּך לא נאבה להיוֹת לא ליואנטינים חקאים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה וההעויה האחרוֹנה, חסר אוֹפי וכבוֹד, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהפך.

על כּן אני אוֹמר: אוּלי לא פחוֹת משדרוּש המוֹקד הלאוּמי של יצירתנוּ הספרוּתית לעצם קיוּמה של ספרוּת עברית בּגוֹלה, דרוּש ההיקף היוֹצר לספרוּתנוּ במקוֹם חיוּתה.

תפקיד המוֹקד בּארץ בּשוּתפוּת זוֹ הוּא בראש וראשוֹנה –

לספּק ליוֹצר העברי בהיקף את ההרגשה, שהוּא שוֹאב ממנוּ חיוּת של לשוֹן, של גידוּל והתחדשוּת בּלתי־פוֹסקים, הרגשה שבּלעדיה לא תצוּיר כּלל יצירה חיה; ותפקיד ההיקף הוּא – לסייע למוֹקד בּשימוּר הערכים המסוֹרתיים, בּקישוּר של הבחנה וּברירה עם תרבּוּת העוֹלם, והעיקר – בּריזוֹנאַנס רחב, שהוּא תנאי חשוּב כּל־כּך ליצירה בעלת־ערך.

רוֹאה אני בקיוּמה של השפּעת־גוֹמלין ביצירה רוּחנית בּין העם, הקטן עדיין, בּארץ (כּי לאשרנוּ כבר יצאנוּ מכלל שבט) וּבין שלוּחוֹתיו בעוֹלם, כּל זמן שלא עלוּ בגוּפן לארץ – בּרכה רבּה לשניהם. והשפּעת־גוֹמלין זוֹ יכוֹלה להתקיים רק בּלשוֹן אחת, אם גם לאו דוקא בדברים אחדים.

אנוּ כאן, אם גם נצרוֹך כּמוּת גדוֹלה של “סחוֹרה זוֹלה” לאחינוּ בגלוּת. מציאוּת קוֹרא עברי מטיפּוּס גבוֹה ואח־סוֹפר עברי חשוּב שם – תחייב בּמידה מרוּבּה את הסוֹפר כּאן. ואַל יהא דבר זה קל בּעינינוּ.

נפל הפּוּר: ארץ־ישֹראל תהיה מעתה מקוֹם־העלייה ודירת־הקבע של שכינת האוּמה. אבל אין גזירה, שהיא תסתלק ממקלטי הגלוּת הקיימים. כּל מקוֹם שיש שם קיבּוּץ ניכּר של יהוּדים – שכינה עמהם. וּביחוּד קיבּוּץ גדוֹל, רב אנפּין ורב יכוֹלת כּכנסת ישֹראל שבּארצוֹת הבּרית של אמריקה ושכנוֹתיה.

מלבד היצירה גוּפה, התלוּיה בסייעתא דשמיא והיא מעין נס, הרי בכמה תפקידים ממדרגה ראשוֹנה, הניצבים לפני ספרוּתנוּ כיוֹם הזה, נצטרך להיעזר בּאחינוּ הסוֹפרים בּחוּץ לארץ. והנה אחדים מהם:

א. נטל עלינוּ להעביר בּמשך מוֹעד לא ארוֹך את אוֹצרוֹת הפוֹלקלוֹר שלנוּ בלשוֹנוֹת אחרוֹת לעברית. לשם כּך נצטרך להקים מכוֹן מיוּחד בּארץ. ומן ההכרח יהיה לשתף בּעבוֹדתוֹ את חברינוּ הסוֹפרים והחוֹקרים בּחוּץ־לארץ, שמפתחוֹת האוֹצרוֹת האלה רוּבּם בּידיהם.

ב. בּמכוֹן הבּיוֹ־בּיבּליוֹגראפי, שאגוּדת הסוֹפרים העבריים עוֹמדת בּייסוּדוֹ ושמטרתוֹ היא לכנוֹס ולמיין ולהתקין לשימוּש את כּל התעוּדוֹת, המכתבים, כּתבי־היד, המסוֹרוֹת, הרמיזוֹת בּכתב וּבעל־פּה, הנוֹגעים לספרוּתנוּ וליוֹצריה של מאתיים השנים האחרוֹנוֹת, יוּקצה מקוֹם גדוֹל לחלקם, ליצירתם ולשיתוּפם בּעבוֹדה של חברינוּ בחוּ"ל.

ג. אחרי תהליך החילוּן (סקולאריזאציה) שעבר על ספרוּתנוּ בתקוּפת ההשֹכּלה, עוֹבר עתה (כּמוֹ על כּל חיינוּ בתקוּפת המדינה) תהליך של חילוּן חדש, בודאי פוֹרה מן הראשון אך גם קשה ממנוּ, מפּני שהוּא מיוּסד בּעיקרוֹ על ה“טבע”, וכל הכּרוּך בּמוּשֹג זה, הטבע האנוֹשי, הפּוֹרץ לתוֹך הוייתנוּ הרוּחנית וניזוֹן מכּוֹחוֹת ראשוֹניים, ויצרים שנשתחררוּ: כּיבּוּש, שלטוֹן, שֹררה, קנייני־חוֹמר ממלכתיים וכו', ואילוּ ההיקף, בּמידה שהוּא לאוּמי, תהיה לאוּמיוּתוֹ גם להבּא מיוּסדת כּמעט כּוּלה על ה“רוּח”, ועל כּן הוּא יהיה דרוּש לה לספרוּתנו כתוֹבע מתמיד את יסוֹד הרוּח.

ד. אין שוּם תרבּוּת בּעוֹלם, וּביחוּד תרבּוּת הכתב, יכוֹלה להתקיים בּלי שמירה וטיפּוּל בּנחלת עברה, ואין שוּם אוּמה בעוֹלם בּת־חוֹרין לבחוֹר לה את עברה אוֹ את ירוּשתה הרוּחנית. בּעל־כּוֹרחה היא דוֹרשת והוֹפכת בּספרוּת הדוֹרוֹת הראשוֹנים כּמוּת שהיא (הנסיוֹנוֹת להתחיל הכּל מחדש לא האריכוּ ימים בּשוּם מקוֹם, אף לא ברוּסיה הסוֹבייטית!), וכן ייעשֹה גם בּישראל – בּירוּשתנוּ אנוּ, שנוֹצרה בתנאים שוֹנים מבּכל אוּמה ולשוֹן, אינה מספּקת, לא רק בּאיכוּת אלא גם בּכמוּת (אני מתכּוין בּעיקר לנחלתנוּ הספרוּתית של שלוֹשת־ארבּעת הדוֹרוֹת האחרוֹנים). נעשֹה גם מעוּות, שלא הוּכנס בּכתב־בּית־ישֹראל המוֹדרני היסוֹד האחר, התורני, המוּסרי והחסידי, כּל זה ידרוֹש תיקוּן גדוֹל, וזהוּ רעיוֹן הכּינוּס של בּיאליק ואחרים. משהוּ נעשֹה ונעשֹה בפינה זוֹ כאן בּארץ, וגם בּחוּ"ל, משהוּ שאינוֹ אלא התחלה. אבל אין די בכינוּס סתם, – שאם הוּא נעשֹה “בהמוֹן” יש בּוֹ כדי להזיק. דרוּשים גם בּירוּר והיתוּך חדשים, כּדי לעשֹוֹת את הראוּי לכך מקוּבּל על ההשֹגה החדשה והטעם החדש. זהוּ הצימצוּם ההכרחי שרמזתי עליו קוֹדם לכן דרך אגב. יהיה הכרח בּזמירת ענפים יבשים ומעוּקלים לשם קיוּמוֹ ושֹיגשֹוּגוֹ של עץ חיינוּ. גם בּזה צריך להיוֹת רב חלקם של חברינוּ בהיקף.

כּל ספרוּת, אמנוּת וּמדע בּספירוֹתיה הגבוֹהוֹת יש בּהם מיסוֹד הקדוּשה. בּספרוּתנוּ נשתמר יסוֹד זה עד היוֹם בּמידה מרוּבּה. ואנוּ מזה וּמזה, ממשיכי מסוֹרתנוּ הגדוֹלה, עדיין סוֹככים בּכפינוּ הקטנות על אש הקוֹדש של תכבּה ברוּחוֹת החוּלין החזקוֹת של הזמן המסוֹער הזה.

נתקלתי בימים האחרוֹנים בּשוּרוֹת שכתב י.ח. בּרנר בּשנת תרס"ט: “ספרוּתנוּ העברית היא ספרוּת קוֹדש, כּלוֹמר, חוּג קוֹראיה מתי מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שֹדה מוּכשר להוֹפעוֹת סמרטוּטיוֹת בּיוֹתר, לדברים שנכתבים בּידי הדיוֹטוֹת ספרוּתיים בּשביל העוֹלם־גוֹלם הגדוֹל. יצירוֹת טוֹבוֹת אינן מוֹפיעוֹת אצלנוּ בכל יוֹם ויוֹם, אבל גם סמרטוּטים אינם חזוֹן נפרץ אצלנוּ”.

מאז נשתנה המצב: לא מעט יצירוֹת טוֹבוֹת מוֹפיעוֹת אצלנוּ שנה שנה, אבל אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך, כּמוֹהוּ, היוֹם, כּי בפני ספרוּתנוֹ טבוּע תמיד צלם האלהים, אוֹ לפחוֹת צלם האדם העשֹוּי בצלם אלהים. יסוֹד הקדוּשה נפגם בּכל העוֹלם והוּא הוֹלך ונפגם גם אצלנוּ. אנוּ כאן, בּני הדור ההוֹלך, וּבודאי יצטרפו אלינוּ גם הטוֹבים, הנבחרים, שבּדוֹר העוֹלה, נעמוֹד על נפש ספרוּתנוּ שלא תתחלל ותתפּגל בּיסוֹדה – וּבזה יכוֹל וחייב לעזוֹר עמנוּ אחינוּ הסוֹפר העברי בגוֹלה. עצם עוּבדת קיוּמוֹ של סוֹפר עברי בנכר, בּתוֹך החוּלין של הגוֹיים והיהוּדים כּאחד, מחייבת חישֹוּפוֹ ושמירתוֹ של יסוֹד הקדוּשה שבּמלה. ועל כּן חשוּב כּל־כּך שהיצירה העברית תחיה ותגדל גם כאן וגם שם, שמזה וּמזה תסתייע גדוּלתה וקדוּשתה.

ועיקר העיקרים, שיהיוּ יוֹרשים וּממשיכים. שגם אתם סוֹפרי הגוֹלה, (אני פוֹנה על ידיכם גם אל חברינוּ שאינם כּאן) גם אתם תעמידוּ בנים ותלמידים, הרבּה ככל האפשר, ולוּ גם מוֹרדים בּמקצת. זכרוּ ואַל תשכּחוּ, כּי הנוֹער הוּא התקווה, הוּא הכּוֹבש, הוּא מרחיב הגבוּלוֹת, והוּא גם שוֹמר הנחלה, מדעת ושלא מדעת.

אם תשאלוּני: המאמין אתה, שאפשר לקיים ספרוּת עברית של ממש, ולוּ רק כּשלוּחה של אילן היצירה בישֹראל, בּגוֹלה זוֹ וּבזמן זה? המאמין אתה שאפשר ליצוֹר ולקיים לאוֹרך ימים הויה מלאכותית בּתוֹך הויה טבעית זרה, אדירה, סוחפת וּבוֹלעת?

אענכם: אני מאמין בּצוֹרך, על־כּן אאמין גם באפשרות. ואם יש אפשרוּת לקיים תנוּעה יהוּדית לאוּמית בּגוֹלה, אם יש אפשרוּת לקיים את הנשמה הישֹראלית מרדת שחת, אם יש אפשרוּת לקיים בּגוֹלה את הכּיסוּפים לארץ ישֹראל, כּיסוּפים המביאים לידי מעשֹים, לידי עלייה בנפש וּבגוּף – הרי זה רק אם תקוּם שם תנוּעה עברית. והרי לשם כּך נקרא הכּינוּס הגדוֹל הזה, לדוּן על הדרכים לשמוֹר את התנוּעה העברית ולהרחיבה, להגבּיר את ידיעת לשוֹננוּ וערכי תרבּוּתנוּ הישנים והחדשים, להקים דוֹר ממשיכים לדוֹר ההוֹלכים. ואם תהיה תנוּעה עברית בּגוֹלה, תהיה ממילא היצירה העברית נשמת אפּיה, חייה ואוֹרך ימיה – עד בּיאת קיבּוּץ־גלוּיוֹת השלם!

---

על החקלאות

מאת

אשר ברש

א. החקלאוּת ­– יסוֹד היסוֹדוֹת

מן המוּסכּמוֹת בּזמן הזה: למדינה מוֹדרנית דרוּשים כל ענפי הכּלכּלה והתרבּוּת. סך כּוּלם מהוה את חטיבת המדינה וחייה. אף־על־פּי־כן יש להיזהר מהכללה זוֹ, וסכּנה בהיסח הדעת מן האמת, כּי יסוֹד יסוֹדה היא החקלאוּת. היא, בּעיקר היא, מקוֹר הלחם, הכּוֹח והמוּסר.

“יתרוֹן ארץ בּכל הוּא מלך לשֹדה נעבד”: מוּסר, לחם, כּוֹח.

יש לשנן את הדברים בּפרט וּבדרש.

ב. סכּנה לחקלאוּת האינטימית

כּשאני עוֹבר וּמסתכּל בּשטחי האדמה השוֹממים מעיבּוּד בּרחבי הארץ, בּעזוּבת גינוֹת הירק והנוֹי במוֹשבוֹתינוּ, בּזילזוּל הצמח למחיה ולעוֹנג בּמקוֹמוֹת רבּים כּל־כּך – אני בא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת מאד על עתיד החקלאוּת של הפּרט בּארצנוּ, שהיא לא ענין כּלכּלי בלבד, אלא גם ענין נפשי, היוֹנק ממסוֹרת ויוֹצר מסוֹרת, זוֹ שאני קוֹרא לה שם: חקלאוּת אינטימית. הרושם המדאיג הוא: הפּרט כּאילוּ מוֹציא עצמוֹ מתלוּתוֹ הישירה בצמח ומחיבּתו.

האומנם נגזר על החקלאוּת גם אצלנוּ, בּארץ הקטנה, בּעלת השטחים המצוּמצמים, ליהפך לענין של קוניוּנקטוּרה. והוֹאיל ואין בּה מקום (וטוב שכן הוּא!) לאחוּזוֹת של יחידים, יעסקוּ בה רק גוּפים קיבּוּציים אוֹ שוּתפוּיוֹת בּמידת הכּדאיוּת הכּלכּלית, ואם לא תימצא כּדאית יעזבוּה לשם התעסקוּת אחרת ויחיוּ על הלחם המוּבא ממרחק? היהיוּ חיינוּ תמיד תלוּאים לנוּ מנגד להקצבוֹת דגן?

המציאוּת, מציאוּתנוּ, מבשֹרת מצב כּזה. היש בּלב מי בעל־יכוֹלת דאגה אמיתית, לאוּמית־אנוֹשית, לשנוֹת את פּני המציאוּת הזאת?

ג. רוֹשם הארץ בּעיני הזר

אין ספק בעיני: מי שתיאר בּספר בּראשית את כּכּר הירדן לפני הפיכת סדוֹם ועמוֹרה במלים: " כגן ד' כּארץ מצרים בּואכה צוֹער" – אי אפשר שלא היה במצרים ולא נתרשם ממראה עיניו. נעימת ההתפּעלוּת רוֹעדת בּהן.

תייר העוֹבר בּארץ מן הארצוֹת, אם חקלאי הוּא ואם לא, רוֹשמוֹ המלא והחי ביוֹתר בּא לוֹ ממראה צמחה של הארץ: היער המצל, הניר הנאה, שֹדה אילן ושֹדה לבן, גן הירק והנוֹי, פּרדס הפּרי וכר הדשא, כּל חלקה טוֹבה, מעוּבּדת וּמטוּפּחת בּמיטב הכּשרוֹן והאהבה, בּאחת – יגיע האדם וּבריתוֹ עם האדמה מפרנסתוֹ.

מלבד הבּרכה הממשית שהחקלאוּת מביאה לעם הארץ עוֹבדה הנאמן, היא קוֹשרת לוֹ גם שם טוֹב וּמשמשת לאחרים מופת לכבוֹד ולאהבה.

על כּן נצטער כּל כּך בּראותנוּ את העזוּבה הזאת בארצנוּ, ועוֹד יגדל הצער בּהעלוֹתנוּ על דעתנוּ את הרוֹשם על הזר, הבּא לתוּר את הארץ ולהוֹציא לה שם. ולא בחלקי המדבּר והישימוֹן הדברים אמוּרים. גם על השרוֹן המבוֹרך בּשפע מים וּבקרקע טוֹבה ונוֹחה לעיבּוּד – קללת העזוּבה תלוּיה!

---

הסופר והמדינה

מאת

אשר ברש

¹

שנה וּמחצה עברו למן ועידתנוּ האחרוֹנה. אז עמדנוּ כוּלנוּ בנס התמוּרה והגאוּלה. היינוּ לא רק כּחוֹלמים אלא גם כּנבוּכים, כּהלוּמי המאוֹרעוֹת הכּבּירים והתכוּפים. לא ידענוּ מה לשאוֹל וּמה להשיב. בּשׂפתינוּ בירכנוּ על הנס בּעוֹד הלב מלא חרדה לבּאוֹת.

עתה, אחרי ביסוּס עוּבדת המדינה (המדינה גוּפה עוֹד רחוֹקה מבּיסוּס), עם חיתוּך תוי־דמוּתה הראשוֹנים (אף כּי דאגת ירוּשלים עוֹד רוֹבצת עלינוּ ולה קבענוּ את הסעיף הקרוֹב בּישיבה זוֹ), מתבּררוֹת גם המשׂימוֹת העיקריוֹת המוּטלוֹת על כּתפיה החלשוֹת של האוּמה, משׂימוֹת הדוֹרשוֹת כּשרוֹן־ענקים, רצוֹן־ענקים וכוֹח־ענקים. משׂימוֹת אלוּ מחייבוֹת לא רק את המדינאי ואיש־ המעשׂה אלא גם את הסוֹפר, ההוֹגה והחוֹזה כאחד, וצוֹדקת הדרישה ממנוּ לעשׂוֹת למענן כּמיטב יכוֹלתוֹ. בּועידתנוּ זוֹ נצטרך לברר מה הן הדרכים למלא את חוֹבתנוּ, חוֹבת הסוֹפר, לצרכים עליוֹנים אלה.

בּשנה וּמחצה אלוּ סבלה משפּחת הסוֹפרים העברים אבידוֹת כּבדוֹת: כּמה חברים חשוּבים, סוֹפרים ותיקים, נעקרוּ מתוֹכנוּ ואנוּ מרגישים מאד בּחסרוֹנם (חברנוּ נתן גוֹרן יקדיש להם דברי־אזכּרה בישיבתנוּ הבאה), אך כּשילוּמים לאבידוֹת אנוּ רוֹאים את עלייתם המהירה והמרנינה של כּמה כוֹחוֹת צעירים בּשׂדוֹת יצירתנוּ הספרוּתית. אחדים מהם נמצאים עמנוּ בועידה, ואני מקדם אוֹתם בּברכה, שלהם העתיד על הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת גם יחד. אי־אפשר לנוּ שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבנוּ רגש של סיפּוּק ותוֹדה.

בּזמן האחרוון הגיעוּ כמה מחברינוּ החשוּבים ליוֹבל, אוֹ ליוֹבלות, ואף כּי רוּבּם נתבּרכוּ כּבר כּל אחד בּשעתוֹ, רוֹצה אני לשוּב ולברכם במעמד רוֹב ציבּוּר הסוֹפרים והאוֹרחים ידידי ספרוּתנוּ.

הרשימה שתחת ידי כוֹללת את השמוֹת היקרים, לפי סדר גילם: א. אברוּנין, בּן הגבוּרוֹת, יוֹסף קלוֹזנר, בּן השבעים וחמש, ר' בּנימין ויצחק גרינבּוֹים, בּני השבעים, י. צ. רמוֹן, דב קמחי ואברהם רוֹזנצוייג, בּני השישים, יצחק למדן, שמעון הלקין, עבר הדני וי. הר־אבן, בּני החמישים, ש. שלוֹם שמלאוּ כ"ה שנה ליצירתוֹ, ואחרוֹן אחרוֹן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ – יעקב כּהן, שמלאוּ חמישים לפירסוּם שירוֹ הראשוֹן. הצד השוה והמשׂמח שבּהם, שכּוּלם, למן בּן השמוֹנים ועד צעירי החבוּרה, בּני החמישים, כּוֹח יצירתם עמהם וכל אחד בּמקצוֹעוֹ מוֹסיף להעשיר את ספרוּתנוּ. יעמדוּ כוּלם על הבּרכה, יתנוּ עוֹד שנים רבּוֹת־רבּוֹת את חילם לכתב בּית ישׂראל!

מבחינתנוּ אנוּ, בּחינת הספרוּת והסוֹפר, מתיצבוֹת לפנינוּ כמה בעיוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת. הספרוּת העברית נכנסת עתה להוייה חדשה: בּעל כּרחה עליה להיעשׂוֹת – מה שהיתה צריכה להיוֹת אך לא יכלה להיוֹת – ספרוּת של עם ולהמוֹני עם, לעיני ישׂראל ולעיני העמים. מעתה לא תוּכל עוֹד להסתגר בּד' אמוֹתיה המסוֹרתיוֹת, המפוֹארוֹת־והבּלתי־מפוֹארוֹת. ההשׂגה משתנה, ההוי משתנה, הלשוֹן והנוֹשׂאים משתנים, ואם חפצה חיים היא, עליה לגדוֹל ולהתרחב כּדי לבטא הוייה זוֹ. ואוּלם אין גידוּל בּלי רציפוּת, אין התפּתחוּת שאינה המשך, אין התקדמוּת בּלי מה שקדם לה, וכל ניתוּק גוֹרם איבּוּד דם וכוֹח חיוּני. על כּן יש מקוֹם וצוֹרך לברר ולקבוֹע דרכי פעוּלה נכוֹנוֹת לשם התפּתחוּת רצוּיה. הקוים המקבּילים בּין הוייתנוּ הגלוּתית

והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם ייחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמתיים והנצחיים של האוּמה, וּמוּטב שמחשבה וּמעשׂה אלה יבוֹאוּ מבּית ולא נחכּה עד שיוּרכבוּ עלינוּ מבּחוּץ. אין לשכּוֹח, כּי עיקרי החיים, טבע הבּריוֹת והאידיאלים המוּסריים נשארים כּשהיוּ, ורק הרגע, רק המניעים החיצוֹניים עשׂוּיים להשתנוֹת ולהיוֹת אחרים. אבל אין גם לשכּוֹח כּי רב והדוּק מאד הקשר בּין המניעים החיצוֹניים והפּנימיים.

כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמיד, חילוּפי חוֹמרים וזרמי דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים מביאה התנונוּת, מות. אך הדם החדש צריך שיזרוֹם לתוֹך גוּף קיים ולא לתוֹך חלל ריק. ועל כּן תעמוֹד עתה ספרוּתנוּ לפני הבּעיה איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, היא נחלתנוּ מן העבר (כּל מוֹרשה רוּחנית יש בּה אצילוּת!) עם החיוּניוּת הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת ועצמאוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך.

יש סכּנה, שעם נסיוֹנוֹת ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – בּין האצילוּת המוֹרשתית וּבין החיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפי פנים וכלפי חוּץ. אילוּ גם רצינוּ לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, כקטנה שנוֹלדה, לא נהיה כן. העוֹלם היהוּדי וגם העוֹלם הנוֹכרי לא ירצוּ לראוֹתנוּ כך, לא יקבּלוּנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה ולשוֹן, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה. אין שוּם אוּמה יכוֹלה לוֹמר: אני פוֹשטת את עברי שאינוֹ הנוּי לי, אטוֹל ממה שהכינוּ אחרים. אין גם שוּם אוּמה יכוֹלה לבחוֹר לה את עברה, אוֹ את אוֹצרה הרוּחני. בּעל־כּרחה היא מקבּלת מה שנמסר לה וּבעל־כּרחה היא מוֹסרת מה שקיבּלה.

יש מה לזרוֹת ולהבר גם אצלנוּ, אבל הבר היפה לפרנס אוֹתנוּ הוּא בכל זאת בּאסמנוּ אנוּ ולא באסמם של אחרים.

בּכל העוֹלם המוֹדרני נתוּן הסוֹפר בּמצב של שפל. בּצרפת, בּאנגליה, בּאיטליה וּבארצוֹת הבּרית, בּכל ארצוֹת התרבּוּת הבּנוּיה שכבוֹת של דוֹרוֹת, בּארצוֹת שחירוּת הפּרט עדיין נשמרת שם פּחוֹת אוֹ יוֹתר – בּא במעמדוֹ הרוּחני של הסוֹפר שינוּי חריף לרעה. שלטוֹן הפּקידוּת (האדמיניסטרציה) טוֹבע את חוֹתמוֹ לא רק על חיי החוֹמר אלא גם על חיי הרוּח. הקאפּיטאל בּצוּרוֹתיו החדשוֹת (גם זוֹ של הקוֹאוֹפּראציה המוונוֹפּוֹליסטית), הקוֹלנוֹע והראדיוֹ, הפּוֹליטיזאציה המאוּרגנת של ההמוֹנים, שיסוּי יצרי המוֹתרוֹת בּהמוֹנים – כּל אלה מעמידים את הסוֹפר בּמקוֹם שלא עמד שם בּימים שעברוּ. אין הוּא נחשב עוֹד, לא בעיני אחרים ועל־פּי־רוֹב גם לא בעיני עצמוֹ, כּמעצב ואחראי לדמוּת החברה והדוֹר, אלא כמשמשם, אוֹ לכל היוֹתר כּמעסיקם בּשעוֹת־הפּנאי, כּאמן משעשע, יחד עם אמני השעשוּע האחרים. אוֹפייני הוּא הכּינוּי “משמש”, שמרבּים להשתמש בּוֹ אפילוּ כבתוֹאר־כבוֹד ואין מרגישים את הסכּנה שבוֹ לגבי איש־ הרוּח. שהרי אם ניתן פתחוֹן־פּה לשמש – אין עוֹד הבחנה וגבוּל למטרוֹת. האמת היא, כּי התעוּדה ניטלה מן הסוֹפר. ואם בּדרך השיגרה עוֹד מדבּרים עליה, אין בּה משוּם תביעה של אמת. מה רבּים התקיפים התוֹבעים בּפיהם מאיש־הרוּח את מילוּי התעוּדה, וכוונתם היא: שישמש אוֹתם. אוּלי אשם בּזה לא מעט גם הסוֹפר עצמוֹ, שויתר הרבּה, שלא עמד על נפשוֹ, שבּיקש יוֹתר מדי את נוֹחוּת החיים, שנתקנא יותר מדי בהצלחתם החוֹמרית, בּכבוֹדם המדוּמה, התפל, של חוּגי חברה אחרים.

כּך המצב בּארצוֹת המשטר שיש עמוֹ חירוּת הפּרט. וּבארצוֹת אחרוֹת, הקרוּיוֹת דימוֹקראטיוֹת, בּעלוֹת התרבּוּת הפּרוֹגרסיבית, נעשׂה הסוֹפר “בּוֹרג” בּלבד, כּכל שאר ה“בּרגים”, שמקוֹמם ותפקידם נקבעים וּמכוּונים ע“י הגלגל שאליו הם מחוּבּרים, ואוֹי לוֹ ל”בוֹרג" שאינוֹ נענה לתנוּפת הגלגל הנתוּן בּיד החזקה! ואין להאריך בּזה.

אנוּ סוֹפרי ישׂראל, בּארץ זוֹ וּבמדינה זוֹ, האמוּנים על מיטב האידיאלים המוּסריים, נפשנוּ סוֹלדת משתי האפשרוּיוֹת, שסימניהן הראשוֹנים כּבר נראים בּתוֹכנוּ בצוּרה בוֹלטת למדי. ברוּר לנוּ, כּי כשם שכפיית הנפש מביאה לידי שחוּת קוֹמתה ושמיטת־סדוֹם אינה משוה את הבּריוֹת אלא ממימה אוֹתן (מטילה בהן מוּם), כּך גם אינדיבידוּאליזם ללא רסן עלוּל להביא לידי התנַונוּת, וּבסוֹפוֹ של דבר – לידי שעבּוּד. ועל כּן רווצים היינוּ לראוֹת בּביתנוּ את המזיגה הבּרוּכה של חירוּת היוֹצר מתוֹך השתלבוּת של חוֹבה בחוֹבוֹת החברה והאוּמה.

על הסוֹפר העברי למצוֹא את הדרך לאיחוּד הצרכים הפּרוֹפסיוֹנאליים עם הצרכים היציריים, שבּעוֹלמנוּ הריאלי לא תמיד הם עוֹלים בּקנה אחד, אבל הכרח הוּא לנוּ למצוֹא התאם בּיניהם.

אנוּ מוּכרחים וגם רשאים לתבוֹע מאת המדינה את כּל החיזוּק והסיוּע הדרוּשים לקיוּמנוּ ולפיתוּח יצירתנוּ, אך בּלי ויתוּר על הזכוּת לאמת, לצדק ולטעם הטוֹב, שלוֹשת הדברים שעליהם עוֹמדת כּל יצירת־רוּח שערכּה לדוֹר ולדוורוֹת. ודוקא באלה נוֹהגים לזלזל בּימינוּ, אפילוּ אלה הקרוּיים עצמם אנשי־רוּח. ואוּלם אנשי־הרוּח האמיתיים, עם כּל הכּרתם בּערכּוֹ של הכּוֹח החוֹמרי במסיבּוֹת ידוּעוֹת, רוֹאים את הכּוֹח האמיתי ביכוֹלת הגדוֹלה להגדיל ולהאדיר את האמת, הצדק והטעם הטוֹב. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּל דרך אחרת בּיצירת־הרוּח אינה אלא סטייה של הבל, שסכּנה בה לעצם קיוּמה של היצירה.

בּימים אלה אנוּ חוֹגגים את חג “קיבּוּץ הגלוּיוֹת”, את חג סיוּם המיליוֹן הראשוֹן. “שמע ישׂראל, היוֹם הזה נהיית לעם”. אין בּזמן הזה עם פּחוֹת ממאה ריבּוֹא. אנוּ מצפּים למיליוֹן השני והשלישי, כּמה שארץ הצבי תוּכל להחזיק, עד שנהיה לעם גדוֹל ורב. רצוֹננוּ ותפילתנוּ הם שנהיה עם יפה, עם שיאוּחדוּ בוֹ האידיאלים התוֹרשתיים עם האידיאלים הנרכשים מן המתוּקנים שבּאוּמוֹת העוֹלם, ושסוֹפרי העם הזה יהיוּ ראוּיים לוֹ, על ידי שישתמשוּ בכל כּוֹחם הרוּחני לכלוֹל את יוֹפיוֹ.

בּזה אני פוֹתח את הועידה הארבּע־עשׂרה של אגוּדת הסוֹפרים העברים וּמאַחל לה, שדיוּניה יהיוּ הוֹלמים את רוֹם המטרה, ואם הכרח הוּא שתהיה גם מחלוֹקת, תהא המחלוֹקת בּבית, ולא מחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ, אלא מחלוֹקת של הילל ושמאי, מחלוֹקת לשם שמים.

---

לענין הקליטה הרוחנית

מאת

אשר ברש

א

יריעוֹת אוֹהלנוּ מוּפשלוֹת לרווחה, פּתוּחוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, והם עוֹברים בּוֹ בלי מעצוֹר. המשטר הדימוֹקרטי, שאנו דוֹגלים בּוֹ בצדק כּבנימוּק קיוּמנוּ המדיני בתנאים קשים ללא דוּגמה, אינוֹ מקל את ההתגוֹננוּת מפּני רוּחוֹת אלה, המביאים בּכנפיהם לא רק סמי חיים.

לא המוֹני המוּבאים אלינו לשבת עמנוּ (שלעת עתה עדיין הם בּרוּבּם המוֹן אנוֹנימי) הם המרבּים את המבוּכה בחיינוּ המוּסריים והתרבּוּתיים, אלא היישוּב היציב, שאיבּד הרבּה מיציבוּתוֹ בתמוּרוֹת הגדוֹלוֹת והדחוּפוֹת, הוֹאיל ולא היה מוּכן להן לא מבּחינת החוֹמר ולא מבּחינת הרוּח.

בּמצב רוּחני זה של הקוֹלטים, שמספּר דעוֹתיהם כּמספּר המפלגוֹת וּפלגיהן שאליהם הם משתייכים, איך תיתכן קליטת אחרים? למַה נקלוט? זוֹ השאלה. על כּן נראה לי, כּי יחד עם העבוֹדה הגדוֹלה הנעשׂית בּאמצעים רבּים בּעניין הנחלת הלשוֹן, ידיעת הארץ וההשׂכּלה השימוּשית, שהם הלחם והמים לכל אדם מן היישוּב, יש להקדיש מחשבה מעמיקה לבירוּר המכנה המשוּתף של השׂגוֹתינוּ הלאוּמיוֹת התרבּותיוֹת, כּדי שנוּכל לכוון את פעוּלוֹתינוּ לאפיק מרכּזי המוֹליך אל מחוֹז החפץ.

ב

אי אפשר, אף לא רצוּי, להקים בּישׂראל תרבּוּת אוּניפוֹרמית. עצם המוּשׂג הזה שוֹלל את מהוּת התרבּוּת מעיקרה. רק כּוֹחוֹת שוֹנים, לעתים גם מתנגשים, מהם נוֹפלים וּמהם גוֹברים, תוֹך כּדי התפּתחוּתם והשתזרוּתם זה בזה, מהווים את הריקמה הכּוֹללת הראוּיה להיקרא בשם תרבּוּת. כּך היה בכל העמים וּבכל התקוּפוֹת. אף תרבּוּתנוּ הקדוּמה, הדתית, כּפי שמצאה את בּיטוּיה הקלאסי, בתנ"ך ואחר כך בּתלמוּד, שממרחק הזמן הם נראים לנוּ כחטיבוֹת אחדוּתיוֹת – אף היא לא נוֹצרה אלא מתוֹך זרמים מתחכּכים בּכיווּנים שוֹנים, מבּית וּמבּחוּץ.

אוּלם חוֹק עוֹלם זה יפה בדרך התפּתחוּת תוֹלדתית רצוּפה וּבתוֹך חברה הוֹמוֹגינית פּחוֹת אוֹ יוֹתר, ואסוּר שישלוֹט בּתקוּפה של מהפּכה וקיבּוּץ שבטים שנתרחקוּ זה מזה מרחקים עצוּמים. בּמצב כּזה שוֹלל החוֹק הזה את עצמוֹ, עד שנעשׂה היפוּכוֹ, כּלוֹמר, אנארכיה ושׁרירוּת רוּח, שכּוֹח הסתירה שלהן איננוּ עוֹלה בניין כּל שהוּא. בּייחוּד כּשהמדוּבּר הוּא בתרבּוּת לאוּמית המוּשתתה בעל כּוֹרחה על נחלת עבר. בּנידוון זה אין אוּמה בעוֹלם, ותהא מהפּכנית בּמידה הקיצוֹנית בּיוֹתר, שתוּכל להתקיים קיוּם רוּחני אפילוּ דוֹר אחד בּלי יניקה ממקוֹרוֹת הכּוֹח של עברה הקרוֹב אוֹ הרחוֹק. עדוּת חיה לכך: האוּמה הרוּסית בּימינוּ והתמוּרוֹת שחלוּ בדרכיה בדוֹר המהפכה עצמוֹ.

על כּן חוֹבה לאוּמית היא לנוּ בימים אלה, חוֹבה ראשוֹנה במעלה, לבדוֹק ולחזוֹר ולבדוֹק את נחלת עברנוּ, כּדי להוֹציא ממנה חוֹמר חיוּני הרבּה ככל האפשר, על מנת להזרימוֹ לתוֹך עוֹרקי הוָייתנוּ ויצירתנוּ החדשה. נחלת העבר היא הערוּבּה העיקרית לשמירת אוֹתם גוֹני היסוֹד, שהם סימן ההיכּר של כּל תרבּוּת לאוּמית, יהיוּ חוֹמריה מה שיהיוּ.

ג

בּבוֹאנוּ להקנוֹת את לשוֹננוּ להמוֹני העוֹלים החדשים קניין שהוּא תנאי קוֹדם לכל הפּנים האחרוֹת של הקליטה הרוּחנית, עלינוּ לזכּוֹר יפה, כּי הלשוֹן בּלבד, כּבית קיבּוּל לתכנים שוֹנים, אינה ערוּבּה לשוּם תווכן. כּל לשוֹן, אם אינה צמוּדה לתוֹכן מהוּתי, עשׂוּיה להינגע עד כּדי שינוּי פנים ועיווּת פּנים. על כּן יש לחסנה מלכתחילה מפּני נגעים מסוּכּנים. וזה דרך חיסוּנה: הקנייה יחד עם ערכי עבר בּדוּקים. ואם אין הגוּף המקבּל מוּכשר לקבּלם כּמוֹת שהם, בּריכּוּזם ובחריפוּתם המקוֹריים, יש לעבּדם עיבּוּד זהיר ואחראי, בּטוּב טעם ודעת, כּדי להגישם לוֹ במנוֹת הראוּיוֹת לוֹ.

אין כּוָנת הדברים, שיש להפקיר אוֹ להחליש את לימוּד המקוֹרוֹת וחישׂוּפם. בּצדוֹ של המחקר, בּצד התלמוּד העליוֹן של ערכי העבר בּצוּרתם המקוֹרית בּיוֹתר, שמן ההכרח לטפּחם וגם להגבּירם בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ, אסוּר להסיח את הדעת מן המוֹנים ולהשהוֹת את השׂכּלתם עד שיחפצוּ. אין לך סכּנה גדוֹלה מזוֹ. ההקרנה צריכה לצאת לגוֹבה ולרוֹחב בּבת אחת. הכּוֹח הנוֹצר בּמצבּר הגבוֹה נפרשׂ וּמתפּשט לרוֹחב, אבל רק בּמידה שהוּּכשר לוֹ שׂדה קליטה מספּיק, שאם לא כן עלוּל הוּא לצאת לבטלה, בדרך זוֹ אוֹ אחרת.

עניני כתב וספר

מאת

אשר ברש

---

ספרוּת של עבר ולעתיד

מאת

אשר ברש

ספרוּתנו “רחבה מני ים” וגם “קטנה ככף איש”. העתיקה היא רבּת אוֹצרוֹת “גנוּזים” בּשביל רוֹב קוֹראי זמננוּ (והם פּוֹחתים והוֹלכים), והחדשה, השוָה לכל נפש, מעטה בכמוּת וצעירה באיכוּת (וחלק גדוֹל מן המעט נפסל בּזמן). ספרינוּ הישנים, גם בּהוֹצאוֹת החדשוֹת, הם מסוּג היין הישן, שאמרוּ עליו כי “דעת זקנים נוֹחה הימנוּ”.

זה כשניים־שלוֹשה דוֹרוֹת, שישׂראל סבא נתוּן בּתהליך של גילגוּל לאחוֹר. אם נאבה ואם נמאן להוֹדוֹת בּעוּבדה – היא קיימת ועוֹמדת: אנוּ נעשׂים אוּמה צעירה, עם כּל החיוּבי והשלילי שבּתוֹפעה זוֹ.

מה כל דרכּה של ספרוּתנוּ החדשה (בּמידה שהיא דרך של חידוּש והתחדשוּת ולא המשך וּפירוּש הישן), אם לא יציאה מרשוּת “הבּית”, המסוֹרת הגלוּתית, וכניסה אל “העוֹלם”, התרבּוּת הכּללית, נטילה מרוּבּה ונתינה מוּעטה, הסתגלוּת וסיגוּל (בּצוּרוֹת, בּתפיסה, בּלשוֹן), טישטוּש הגבוּלין ומחיקתם, הידמוּת בּכל התחוּמין, וּביותר בּתחוּם היצירה הרוּחנית. כּך בּחיים, בּחברה, בּהנהגוֹת וכך בּספרוּת. גם את גילוּיי המסוֹרת של העבר ושל ההוֹוה, אנוּ רוֹאים, מתארים ומעריכים בּדרכי העוֹלם החיצוֹני.

עם כּל הערצתי את יצירת העבר שלנוּ וּמכאוֹבי על צימצוּם השפּעתה, איני מאמין שאפשר להגיש עוֹד הרבּה ממנה לדוֹרנוּ ולדוֹרוֹת הבּאים, לעשוֹתוֹ נכס־עם נוֹשׂא פירוֹת, חי וּפוֹעל – חוּץ מן התנ“ך, שהוּא גם ספר העוֹלם. אין להביא ראיה מ”ספר האגדה“, שדוקא הוּא משמש מוֹפת חוֹתך, כּי רק חוֹמר פּיוּטי־עממי יש בּוֹ כדי למצוֹא פינה בלב האדם החדש מישׂראל; וכן הסיפּוּר העממי והחסידי בצוּרה מחוּדשת. חוֹמר כּזה, נוֹסף על הנ”ל, איננוּ במציאוּת, וּבודאי לא בצוּרתוֹ המקוֹרית, שהיא גם עיקר תוֹכנוֹ. יחידים, לוֹמדים מרצוֹן, עשׂוּיים להתבּשׂם, אף לינוֹק ממקוֹרוֹתינוּ העתיקים – אבל אי אפשר לעשׂוֹתם קניין הכּלל, כּשם שחלק חשוּב מהם היה בעבר, וכשם שהספרוּת היא כך אצל כּל אוּמה ולשוֹן.

ודאי שעוֹד ישנם, ועוֹד יהיוּ להבּא, ישיבוֹת וחדרים ותלמוּדי־תוֹרה, אבל הם מצטמצמים, ועוֹד יצטמצמוּ, בּמידה יחסית להמוֹני המשׂכּילים החילוֹניים בּעם, והשפּעתם, אם תהיה בכלל, תהיה מעטה ואמצעית, כּמוֹ שראינוּ כבר בּדוֹרוֹת האחרוֹנים של יצירתנוּ. על כּן לא האמנתי (וכך אמרתי לביאליק ז"ל, שנתפס, אחרי שכרוֹן האגדה, לרעיוֹן ההלכה וניסה לפרש את המשנה לעשׂוֹתה ספר לעם, והתחיל לעשׂוֹת גם לכינוּסה ופירוּשה של שירת ספרד), לא בתחיית המשנה והתלמוּד ונוֹשׂאי כליהם בּעם, ולא בתחיית שירת ספרד, עם כּל הפּנינים שבּשירה זוֹ. אוֹצרוֹת אלוּ יהיוּ להבּא עניין לחוֹקרי ספרוּת ולשוֹן וקצת ללימוּד גבוֹה בבתי־ ספר ולא עניין להקנוֹתוֹ קניין של חיים לדוֹר ולדוֹרוֹת. כּבוֹד ויקר לחוֹקרים, למהדירים, לפרשנים, למוֹרים וכו', אך להשיבם ל“ארצוֹת החיים” אין בּכוֹחם, עם כּל התמוֹדדוּתם וגהירתם וחימוּמם. משוֹררים וסוֹפרים חייבים לדעת את האוֹצרוֹת האלה ולינוֹק מהם, בּמידה שהם מסוּגלים מן הבּחינה הנפשית ליניקה זוֹ, אבל המחיצה ביניהם וּבין הדוֹר והדוֹרוֹת הבּאים בּמקוֹמה תעמוֹד. הלכה ודרוּש, פּילוֹסוֹפיה דתית וּמסתוֹרין דתיים, שירה כבוּלה בצוּרוֹת וּבסמלים שיצאוּ מכלל שימוּש – אין להם תקנה אלא בבית־המדרש ליחידים.

---

אחת מדרכי הספרוּת הרוּסית החדשה

מאת

אשר ברש

כּל הקוֹרא מעט בּספרוּת הרוּסית של הדוֹר הזה, דוֹר הסוֹציאליזם בּצוּרתוֹ הסוֹביאֶטית, וּמדמה את פּירוֹתיה (בּספרוּת היפה הכּתוּב מדבּר) עם דברי היוֹצרים הגדוֹלים של ספרוּת זוֹ בדוֹרוֹת הקוֹדמים, אינוֹ יכוֹל להסתלק מן ההכּרה הוודאית של ירידה ושיטוּח, של פּרימיטיביוּת עשׂוּיה בידיים, של דילדוּל התוֹכן והצוּרה גם יחד. אף כּי גם כּאן עדיין פּוֹעל, כּמוֹ בדרך של אינרציה, חלק מן המסוֹרת הטוֹבה של היצירה הרוּסית: מעט טבעיוּת וחיוּניוּת, תבלין עממי, חכמת חיים שלוּבה עם חן בּיטוּי. אבל אין זה אלא זרם דם חלש בּתוֹך אוֹרגאניזם גדל־איברים. מצד זה ודאי שהירידה גדוֹלה ועמוּקה ומעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת.

אבל אין רע בּלי טוֹב. תפקיד חשוּב ממלאה, לדעתי, הספרוּת הרוּסית בּפרימיטיביוּת פּשטנית זוֹ, אם מרצוֹן ואם מאוֹנס (הבּיטוּי הספרוּתי הרוּסי היה תמיד פּחות מסוּלסל וּמסוּלף מזה של ספרוּת המערב וּבתוֹכוֹ גם קצת אוּמוֹת מזרחיוֹת). יוֹתר מדי הוּרחק האדם המוֹדרני, בּעטייה של האמנוּת החדשה, מן הטבע, מן אי־האמצעיוּת מן הישרוּת, מן האמת. יוֹתר מדי ניתנה כוּשרה (שאנסה) למוּקיוֹנים רוּחניים מכּל המינים לאַחז את העיניים ואת הלבבוֹת בּצוּרוֹת־בּיטוּי מעוּרפּלוֹת, משיגיוֹן וּמחיקוּי. יוֹתר מדי הוֹעלוּ שמרי־הנפש מן התחתיוֹת, הראוּיות להם, אל השטח להשקוֹתם את האדם התמים (תמים – מפּני שנוֹח להאמין לכל דבר!) ולרפוֹת את רצוונוֹ לטוֹב וליפה ולתיקוּנם על דרך האמת.

לא נעלם ממני, כּי גם בּפשטנוּת זו צפוּנוֹת סכּנוֹת חמוּרוֹת: התרוֹקנוּת, עשׂייה לצרכי השעה ולצוו השליט, שיעבּוּד ואיבּוּד הצלם וכו', אבל כּך דרכּן של תרבּוּיוֹת מעוֹלם: יש לגזם את קוֹמתן כּדי שיגיעוּ לצמיחה חדשה ונכוֹנה.

הספרוּת הרוּסית החדשה ממלאה, אגב תפקידיה האחרים, חלק מן התפקיד ההיסטוֹרי הזה.

---

ניבילאציה עולמית

מאת

אשר ברש

אין עדיין ממשלת עוֹלם, עדיין העוֹלם מפוּלג למזרח ולמערב, לצפוֹן ולדרוֹם, וּבתוֹך הפּלגים בּני־פלגים. עמים וּמדינוֹת קמים, ועוֹד רחוֹק העוֹלם מהיוֹת עוֹלם אחד – ואף על פּי כן נוֹצר והוֹלך משהוּ חדש, שאפשר לכנוֹתוֹ בשם סגנוֹן עוֹלמי. בּייחוּד בתחוּם הכתב. והגוֹרם העיקרי לכך הוּא: גלי האתר. אם בּה בשעה וּבוֹ ברגע יוֹשבים בּני אדם בּכל קצווי תבל רחוֹקים מקוֹטב לקוֹטב, בּכל הרחבים הגיאוֹגראפיים, ליד אוֹתן המכוֹנוֹת, מקליטים וקוֹלטים, משדרים וּמאזינים, אוֹתן הטלגראמוֹת, אוֹתן הידיעוֹת,

אוֹתם קטעי המאמרים וההרצאוֹת; המתרגמים שוֹמעים וּמתרגמים אגב שמיעה והמשדרים משדרים אגב תרגוּם – איך תמצא שלא ייוצר, אם לא שׂפה אחת, על כּל פּנים דברים אחדים? הרי מכאן בּאים הדברים לתוֹך העיתוֹן הנקרא בכל שעוֹת היוֹם, וּמכאן אל החיים, וּמכאן אל הספר ואל הנאוּם, וחוֹזר חלילה. הסיני והאיסלאנדי, העברי והקירגיזי לוֹמדים יוֹם יוֹם לחשוֹב ולהבּיע בּאוֹתן קטגוֹריוֹת המחשבה והסגנוֹן, וכך נוֹצרת הניבילאציה העוֹלמית של סגנוֹן המחשבה וּביטוּיה.

והתהליך הזה, שלא היה כדוּגמתוֹ בדברי ימי האדם עלי אדמוֹת לצוּרה, להתמד ולהיקף, עדיין בּראשיתוֹ, וגמר אחריתו עוֹד יארך שנים רבּוֹת.

אין ספק שגם ניבילאציה זו, כּכל ניבילאציה, מביאה בהכרח לידי שיטוּח המחשבה ודילדוּל הלשוֹן והצוּרוֹת, ורק בּסיוּמוֹ של התהליך תתחיל על יסוֹד זה הדיפירנציאציה, שיש עמה גיווּן וייחוּד והעמקה. כּי אין בּכוֹח השוֹוי, שהוּא פרי רצוֹנוֹ וחינוּכוֹ של אדם, להכריע לעוֹלם את השוֹני, שהוּא יצרוֹ וטבעוֹ של אדם מעוֹלם.

---

מכתב אל הנוער היהודי באמריקה

מאת

אשר ברש

הגיעוּ אלי כמה מכתבים כּתוּבים בּידי נערים ונערוֹת יהוּדים בּאמריקה אל נערים ונערוֹת בּישׂראל. מכתבים עדינים, מלאי חיבּת ישׂראל, שׂמחה על נס הגאוּלה ורצוֹן לעזוֹר בּהקמת מדינתנוּ וּביסוּסה. אבל – וטענה זוֹ חוֹזרת וּמוּטעמת שם כּמעט בּנוֹסח אחד – אבל אנחנוּ אזרחי הדמוֹקראטיה הגדוֹלה, המדינה־האֵם, אנוּ בניה ושוים בּה לחוֹק, לחוֹבוֹת ולזכוּיוֹת וכוּ', וחוֹבתנוּ הקדוֹשה היא להחזיק לה טוֹבה ולשמוֹר לה אמוּנים שלא על תנאי. אי אפשר להעלוֹת על הדעת כּלל נאמנוּת כּפוּלה. אפשר ואפשר אמוּנה בציוֹן, אבל נאמנוּת אפשרית רק לארצוֹת־הבּרית. וּמכיון שאין אנוּ בגלוּת, אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים להמיר את מדינתנוּ באחרת, ותהא זוֹ מדינת ישׂראל. בּקיצוּר, קוֹלם של הגדוֹלים מצפצף מתוֹך גרוֹנם של הקטנים.

איני יוֹדע מה משיבים רוֹב המקבּלים על המכתבים הטוֹבים והישרים האלה. זאת יוֹדעים מקבּלי התשוּבוֹת מעבר לים. אוּלם העניין הוּא כה גדוֹל וחשוּב וּמכריע לעתידה של מדינת ישׂראל ולעתידוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ, שאני רוֹאה חוֹבה לעצמי להשיב גם אני, הבּלתי צעיר עוֹד, לצערי, תשוּבה כללית לנוֹער היהוּדי שבּאמריקה, נוֹער המוּכתר בּכמה וכמה מעלוֹת טוֹבוֹת, נוֹער משׂכּיל ותרבּוּתי, יוֹדע חיים של מטה וצרכים של מעלה, בּני טיפוּחיו של הקיבּוּץ היהוּדי הגדוֹל בּעוֹלם, נוֹער שאליו אנוּ נוושׂאים עינינוּ באהדה וּבכיסוּפים.

וּמשאלת לבי היא, שיראוּ את תשוּבתי זוֹ גם כּפנייה אליהם, פּניית סוֹפר וּמחנך עברי, בּן הגוֹלה, שעלה לפני כּארבּעים שנה לארץ (כּכמה וכמה אחרים), לא מתוֹך רדיפוֹת וקיפּוּחים, אף לא מתוֹך בּקשת הצלחה בחיים, וכל גלגוּלי הישוּב בּארץ, ששתי קצוֹתיהם הן: גירוּש יהוּדי יפוֹ־תל־אביב בּשעת מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה וייסוּד מדינת ישׂראל אחרי מלחמת־העוֹלם השניה, עברוּ עליו בזעזוּעים גדוֹלים של כּאב ואוֹשר.

מניח אני, שאמריקה היא באמת גן־עדן (עד כּמה שיש גן־עדן עלי אדמוֹת!) לאחינוּ בני ישׂראל היוֹשבים בּה. לא זוֹ בלבד שעבוֹדה וּפרנסה, תוֹרה והצלחה, שויוֹן וחירוּת וכו' מצוּיים בּה לאחינוּ באוֹתה מידה שהם מצוּיים לאזרחים בּני אוּמוֹת אחרוֹת, אלא שאין בּה הפליה כל שהיא: לא שׂנאה ולא עלבּוֹן, לא דחיקת רגל ולא צרוּת עין, ואתם, הנוֹער היהוּדי, נהנים מכל טוּבה וּברכתה של המדינה הגדוֹלה והעשירה, בּחוֹמר וּברוּח, ועוֹד נצפּנוּ לכם עתידוֹת של בּרכה והצלחה שכם אחד עם הדוֹר הצעיר הלא־יהוּדי הצוֹעד לקראת עתיד מאוּשר (עד כּמה שצפוּי עתיד מאוּשר לאנוֹשוּת!). סימני האנטישמיוּת. המתגלים מזמן לזמן זעיר שם הם רק נחלתן של קבוּצוֹת קטנוֹת, שקיבּלוּ השפּעתן מן החוּץ, שיש להן מדריכים זרים, וכל התנהגוּתן היא למוֹרת רוּחוֹ ואפילוּ לזעמוֹ של רוֹב האוּמה האמריקאית. מניח אני, שאתם, הנוֹער היהוּדי, דבקים בּדוֹר הוֹריכם וּמוֹריכם הטוֹבים ואין אתם יכוֹלים לעזבם לאנחוֹת, ליטוֹל מהם את הנחת הטבעית והעיקרית, שיש להוֹרים וּמוֹרים: דוֹר הבּנים. מניח אני, מה שהוּא בדרך הטבע, שלא רק העוֹשר והרווחים והסיכּוּיים המזהירים והאפשרוּיוֹת ללא גבוּל כּמעט, מוֹשכים אתכם, אלא מלידה וּמערשׂ למדתם לחמוֹד ולאהוֹב את הנוֹף האמריקאי, הנוֹף הגשמי והרוּחני, החברוּתי והאנוֹשי של יבּשת עצוּמה זוֹ, את המרץ הגדוֹל ואת המעוּף הכּבּיר, את החירוּת המאירה ואת הנפש הרחבה, שאתם חלק מכל אלה –

ואף־על־פּי־כן – אין הדבר כּן.

עם כּל המַתוֹת הגדוֹלוֹת והיקרוֹת הנ"ל, שאדמת־הנכר המבוֹרכה מעניקה לכם בּידה הפּתוּחה והרחבה, אתם מדעת ושלא מדעת, בּנים של אוּמה, אשר בּדברים הרבּה אינה דוֹמה לשאר אוּמוֹת העוֹלם, וגוֹרלה של אוֹתה אוּמה, של הגזע שאתם נצריו, חל עליכם בּטוֹבתכם ושלא בטוֹבתכם, ואם אין אתם חוֹזים, האחרים חוֹזים – לרעה וגם לטוֹבה. וּבכן, הייחוּד הלאוּמי שלכם הוּא דבר שבּעל כּוֹרחכם, לא דבר שבּבחירה, אלא דבר שבּתוֹרשה וגזירה היסטוֹרית. סוֹלד אני מפּני המלה “דם” ואני בוֹחר את השם הנרדף שלה בלשוֹננוּ “נפש”. כּן, זהוּ ענין של נפש, שאין כּל גוּף יכוֹל להיפּרד ממנוּ ולהיוֹת בּבחינת חי וקיים אמיתי. סבוּר אני, שעם כּל ההסתייגוּיוֹת המוּכנוֹת בּודאי לכמה־מכּם בּפה וּבלב, לא תוּכלוּ וגם לא תרצוּ להתכּחש לעוּבדה זוֹ, המוּכּרת על ידי רוּבּוֹ של עוֹלמנוּ שאנוּ חיים בּוֹ.

אם הרבּה ואם בּמעט, אם מתוֹך לימוּד בּמישרים, ואם מתוֹך קליטה מן האויר, אוֹ רק מתוֹך השערה שבּנפש ידוּעוֹת לכם הליכוֹת עוֹלם של עמכם־גזעכם, וגם בּשעה שיש בּכם התנגדוּת שבּלב לכמה גילוּיים שלוֹ, אין אתם יכוֹלים ואין אתם רוֹצים להינתק ממנוּ וּבעל כּוֹרחכם אתם מוֹסיפים לינוֹק מליחוֹ וּממיצוֹ הטוֹב (אוֹ גם הלא־טוֹב) ולקבּל הרבּה מן התכוּנוֹת המוּנחוֹת בּטבעוֹ.

ואם ידוּע לכם משהוּ מכּל זה, אי אפשר שאינכם יוֹדעים מה קרה את עמכם בּאחרית ימי העבר: האסוֹן הגדוֹל בּאסוֹנוֹת כּל אוּמה ולשוֹן והאוֹשר הגדוֹל שיכול למצוֹא רק אוּמה אוּמללה מסוּג אוּמתנוּ. ראָיה לכך: רוּח ההתנדבוּת שפּיעמה רבּים מכּם בּימי המסה, אשר חשוּ לעזרתנוּ, גל האהבה והדאגה לשלוֹמנוּ ולנצחוֹננוּ שעבר עליכם בּסערה.

ואיך יעלוּ שני אלה בקנה אחד? איך אפשר שאוותוֹ לב האוֹמר “הן” יאמר גם “לאו”? איך אפשר שתפלגוּ עצמכם בּצוּרה כזוֹ, אתם הצעירים, השלמים, שכּל עצמוּתכם צוֹעקת לשלמוּת בּרגש, בּמחשבה, וּבמעשׂה? אם גם נבין לרוּחם של דוֹר הזקנים והעוֹמדים, ואפילוּ הדוֹגלים מאז ועד עתה במשׂאת נפש של ציוֹן וּפדוּתה, שידענוּם בּגוֹלוֹת שוֹנוֹת (שהיוּ ואינן עוֹד!), וליכוֹלתם לחיוֹת חיים של כּפילוּת, איך נוּכל להבין לרוּחכם אתם, הרוּח הצעירה, המתפּרצת לאחדוּת, ואפילוּ במחיר קרבּן הקרבּנוֹת: החיים, כּנהוּג בּכל אוּמה בעלת הכּרה וגאוה טוֹבה?

אין זאת כיּ טעוּת פאטאלית, שאינה מכם וּבכם אלא הוּרכּבה עליכם מבּית אוֹ מחוּץ, היא המעכּבת, היא המערבּבת עליכם את עוֹלמכם.

ואוּלי גם זוֹ אינה אלא טעוּת, שאני מעיז להצבּיע עליה מכאן אל מעֵבר לאוֹקינוֹס: שנאמנוּתכם לציוֹן, מכוֹרתכם ההיסטוֹרית, תיחשב בּעיני מישהוּ אי נאמנוּת למוֹלדתכם העוּבדתית. אני מעיז להצבּיע על טעוּת זוֹ משני טעמים:

א. לאוֹשרנוּ, מנהיגיה הגדוֹלים של מדינתכם הרי הם הם שטיפּחוּ וּמוֹסיפים לטפּח את מדינתנוּ שקמה;

ב. אף גם בּהיוֹתכם בּביתכם, בּתוֹך עמכם בּציוֹן, לא ייבצר מכּם להוֹכיח את ידידוּת נפשכם ואת פּוֹעל תוֹדתכם לארץ, שרבּים רבּים מאחינוּ עוֹד ישבוּ בה דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, וּבמידה שתוֹסיפוּ על כּוֹחנוּ כאן, תיראוּ בעיניה כתוֹרמים תרוּמה של ממש גם לה ולעצמתה.

רבבות רבּוֹת של בּני נוֹער יהוּדי באים אלינוּ מתפוּצוֹת שוֹנוֹת. הם שׂמחתנוּ, הם תקותנו. הם החוֹמר והלבנים לעתיד מדינתנוּ ואוּמתנוּ. אבל לאסוֹנם ולאסוֹננוּ, לא היתה להם היכוֹלת להצטייד בּכל הדרוּש לחיים תקינים בּחברה מתוּקנת בּמדינה מוֹדרנית. אנוּ, בּני הישוּב שלפני מתן המדינה, אין כּוֹחנוּ מספּיק למלא את חסרוונם־חסרוֹננוּ, להתערב עמהם עד כּדי להכריע בּטיב החוֹמר. ועל כּן אנוּ קוֹראים אליכם: על תעמדוּ מרחוֹק. בּוֹאוּ, בּוֹאוּ ללוּש ולהילוֹש, לבנוֹת ולהיבּנוֹת, לתת ולקבּל אוֹשר וכבוֹד; בּוֹאוּ, כּי עת לחננה, כּי בא מוֹעד! אנוּ מחכּים לכם בכל עוֹניינוּ, בכל עוֹשרנוּ! בּוֹאוּ והיוּ עמנוּ לאחדים!

בּודאי ידוּעה לכם מגילת הסיפּוּר הקטנה, מן הקטנה שבּספרי המקרא שלנוּ, מגילת רוּת. יוֹדעים אתם את המסוּפּר שם על הרעב אשר היה בארץ יהוּדה ועל נדוּדיה של משפּחת אלימלך לשׂדי מוֹאב וכל המוֹצאוֹת את המשפּחה בארץ הנכר, אשר רק חלק קטן ממנה נשאר בּחיים: האשה הזקנה ושתי כלוֹתיה האלמנוֹת הצעירוֹת, בּנות עם נכר. וכאשר פּקד ד' את יהוּדה שבה נעמי לארצה ולמוֹלדתה, ורוּת האשה הצעירה, הנכריה, דבקה באשה העבריה, הלכה אחריה ולא הרפּתה ממנה, גם אחרי אשר זו ביקשה ממנה לשוּב אל עמה ואל אלוֹהיה, בּאמרה לה את המלים הספוּרוֹת, אשר יעמדוּ לנצח כּנס בּספרוּת העוֹלם: “אַל תפגעי בי לעזבך לשוּב מאחריך, כּי אל אשר תלכי אלך וּבאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוֹהיך אלוֹהי… כּה יעשׂה השם לי וכה יוֹסיף כּי המות יפריד בּיני ובינך”. והיא זכתה ויצא ממנה דוד המלך.

ועתה כאשר פּקד ד' את עמו, הוּא משיב יוֹם יוֹם את נעמי אמכם מגלוּתה, אשר “נשארה משני ילדיה וּמאישה”, אל ארצה וּמוֹלדתה, האם לא ימלא אתכם רוּח ההידבקוּת בּה וההזדהוּת עמה כרוּת המוואביה?

מה נפשך: אם מדינת ישׂראל היא דבר טוֹב ונכסף העשׂוּי להוֹסיף טעם לחיים, ולהוייה, למה תסתפּקוּ בצל הדבר וּבאהבתוֹ מרחוֹק ולא תלכוּ אל הדבר עצמוֹ, להיוֹת ולחיוֹת עמוֹ? ואם הוּא דבר לא טווב, איך תאהבוּהוּ גם מרחוֹק? שאלוּ את נפשכם ותגדכם!

שלכם בּאהבה וּבחרדה.

---

הטראגיות

מאת

אשר ברש

תנאי הכרחי לגבּי ההוּמוֹר הוּא, אשר הנכבּד, אם גם לא ינצח את הנקלה, עליו להתקיים בּספירתוֹ. נוֹשׂא הערכים המוּסריים אינוֹ צריך דוקא להתגבּר על הרעים הנלחמים בּוֹ, אבל הוּא צריך לעמוֹד על נפשוֹ ועל ערכּוֹ, מרוּצה מתוֹך הכּרת עוֹשרוֹ הפּנימי וּמתוֹך זלזוּל בּברק חיצוֹני ואוֹשר מדוּמה. וּבמקוֹם שאין הדבר כּן, והגבּוֹר נוֹפל בּמלחמת קיוּמוֹ המוּסרי, שם תתהוה הטרגיוּת.

בּתוֹר אמנוּת, ואוּלי בתוֹר הבּיטוּי העליוֹן של האמנוּת, צריכה הטרגדיה לעוֹרר רגש־הנאה, כּי תכלית האמנוּת אינה יכוֹלה להיוֹת בּשוּם אוֹפן להעציב ולהרגיז. ואיכה זה יהיה אשר אבדן היקר לנוּ, שעוֹרר את אהבתנוּ והערצתנוּ, כּליוֹנוֹ ברוֹב יסוּריו וּמלחמוֹתיו יעוֹרר בּנוּ רגש־הנאה?

הכּל מוֹדים כּי הטרגדיה עלוּלה, יוֹתר מכל סוּגי הפּיוּט,

לזעזע ולרוֹמם כּאחד. היא תחשׂוֹף לעינינוּ את תהוֹמוֹת לב האדם, תוֹבילנוּ אל מעמקי הצער ותרתק אוֹתנוּ בצפית־חרדה לתוֹצאה הצריכה לאַמת את נקיפוֹת־הלב הכי נפעמוֹת. ויחד עם כּל זה תתן בּנוּ מין התעוֹררוּת נשׂגבה, מין כּאב־אוֹשר, אשר רק היצירוֹת היוֹתר נעלוֹת שבּמוּסיקה תוּכלנה לתתוֹ בנוּ.

הפסיכוֹלוֹגיה החדשה מבארת את הרעיוֹן הנפלא הזה כך: כּל התעוֹררוּת חזקה וכל זעזוּע־נפש מגבּירים בּנוּ את רגשוֹת־החיים. השקט, חוֹסר השתתפוּת, המוֹנוֹטוניה השׂבעה נוֹסכים על האדם רוּח כּהה ואי־סיפּוּק סתוּם מהויתוֹ. ולזאת יוּבן שבּני־אדם יתפּרצוּ ממצב־קיוּם של בּטחוֹן ושלוה להתנפּל לתוֹך חיי סכּנוֹת וּבהלוות. וכל יצירה אמנוּתית המדבּרת אל דמיוֹננוּ ולבּנוּ, מלהיבתם וּמפעמתם, גם היא תגבּיר את רגשוֹת חיינוּ, – להנאתנוּ. הלב רוֹצה להוכח אם עוֹדנוּ ער, חי ודוֹפק. וּבאמנוּת תגדל ההנאה הזאת מאשר בּחיים, כּי בחיים מן הנמנע הוּא להשתחרר מאמת־המציאוּת הנזעמה, בּעוֹד שבּאמנוּת חיה תמיד מתחת לסף־ההכּרה הודאוּת שאין לפנינוּ אלא אילוּזיה. והיצירה שבּכוֹחה להשׂיג את הרוֹשם הכי־אדיר היא גם מקוֹר העוֹנג האמנוּתי היוֹתר רם, ולכן אין לך בּיטוּי יפה לטרגיוּת מן הצוּרה הדרמתית, אף־על־פּי שגם השירה האֶפּית תצליח לבטאה.

ואוּלם נשאלת שאלה: בּמה יבוֹאר, אשר דוקא אבדן הגבּוֹר ישלים את ההנאה הטרגית ויתן לה את חריפוּתה? והדבר היה צריך להיוֹת להפך: דוקא אחרי ראוֹתנוּ בעינינוּ מלחמה אשר כּה העמיקה לזעזענוּ, עלילה אשר כּה רתקה את התענינוּתנוּ, היינוּ צריכים לשׂמוֹח על נצחוֹן יקירנוּ. ונהפוֹך הוּא: רק אבדן הגבּוֹר יתן לפעוּלה הטרגית את עצמה העיקרי; והדרמוֹת הנגמרוֹת “בּכי טוֹב”, לא תביאנה אוֹתנוּ לידי אוֹתוֹ רגש הרוֹממוּת, כּאשר תעשׂינה הטרגדיוֹת ה“אכזריוֹת”. והרי לא נוּכל להניח, אשר ה“שמחה לאיד” כּה נוֹראה בקרבּנוּ, עד כּי נתענג על אבדן היקר, על ענוּיי הנאצל ועל מוֹתוֹ. בּעל כּוֹרחנוּ נאמר, אפווא, כּי יש דבר הנשאר אחרי האבדן הזה, וזה יתן לרגשנוּ את הגאוֹן האנוֹשי. וּמהוּ? ההכּרה אשר הערך עצמוֹ, שנוֹשׂאוֹ היה הגבּוֹר, נשאר קיים אחרי הכּליוֹן. ולא עוֹד, אלא שעל־ידי יסוּריו וּמוֹתוֹ של הגבּוֹר הוּא מתבּלט בּמלוֹא חשיבוּתוֹ, וּמתגלה במּובן זה בתוֹר ערך נצחי. והכּרה זוֹ תוֹליד את ההנאה האנוֹשית החריפה, אשר היא רק רגש־ההתרוֹממוּת מעל גוורל האדם היחיד, מעל ליסוּרים ולמות. אך הכּרה זוֹ תקוּם בּנוּ רק בּבוֹאנוּ לידי אמוּנה באוֹתם הכּוֹחוֹת והערכים המתגבּרים על כּל והחיים על־פּני כל.

כּוֹחוֹת וערכים אלה מָהֵם? מוּסריים בּמוּבן המקוּבּל, החברתי, וּבמוּבן הבּלתי־מקוּבּל, האישי.

בּמוּבן החברתי: נצחוֹן החוֹבה על נטית־הלב, נצחוֹן חוּקי־המוּסר על התאווֹת הטבעיוֹת; זהוּ יסוֹד הנשׂגב והפּטטי. הגבּוֹר נלחם וסוֹבל בּגלל אידיאל מוּסרי, וּבהקריבוֹ את עצמוֹ הוּא מקדש בּמוֹתוֹ את שם האידיאל הזה (הדת, המוולדת, הצדק וכו'), כּאשר נראה אצל בּרוּטוּס של שקספּיר, אצל רוֹב גבּוֹרי שילר ואצל בּרַנד של איבּסן. אלה הם גבּוֹרים חיוּביים. ולהפך, אם הגבּוֹר חוֹטא לאידיאל המוּסרי, נלחם בּוֹ, אך נוֹפל בּמלחמתוֹ־לריק, אז יהיוּ שני מיני גבּוֹרים: א) חיוּביים למחצה, כּלוֹמר, שהם מכּירים לאחרוֹנה בנצחוֹן האידיאה וּמכפּרים את עווֹנוֹתיהם בּמיתתם; קוֹריוֹלנוּס של שקספּיר, קרל מור של שילר, רבקה של איבּסן: ב) שליליים, כּלוֹמר, שהם נלחמים עד הסוֹף ונוֹפלים בּאפס יד: מקבּט, פיֶסקו. בּמין הראשוֹן נראה הטרגיוּת של “האשמה והכּפּרה”, וּבשני – של “החטא וענשוֹ”.

בּמוּבן האישי: הגבּוֹר נלחם וסוֹבל לא בגלל אידיאל מוּסרי, כּי־אם בּעד תאווֹת טבעיוֹת, שאינן נמדדוֹת בּאמת־מידה מוּסרית: אהבה, כּבוֹד, תאוַת־שלטוֹן וכו'. נטיוֹת אלוּ מתפּתחוֹת לכוֹחוֹת הרוֹדים בּוֹ, ונוֹח לוֹ לסבּוֹל ולמוּת מאשר לוַתר עליהן. הן נהפכוֹת לכוֹחוֹת־טבע המוֹשלים בּעצם עצמוּתוֹ. וּמהוּ נוֹשׂא־הנצחוֹן הנשאר אחרי נפילתוֹ של זה? אין כּאן אלא הרוֹשם הכּללי של אישיוּתוֹ, הממלא אוֹתך יראת־כּבוֹד והערצה סתוּמה דוקא אחרי נפלוֹ. הרגש שיש אנשים היכוֹלים להביא לידי ביטוּי איוֹם כּזה את שלמוּת אישיוּתם, הוּא העוֹבר ועוֹלה לרווממוּת טרגית. האיש הזה מסר את נפשוֹ על שמירת עצמיוּתוֹ, מת ולא בגד בּעצמוֹ – ואתה עוֹמד כּוּלך חרדת־אלהים. כּן הם רוֹמיאוֹ ויוּליה, כּן הוּא ורטר, וכן גם הפּוֹשעים הגדוֹלים: ריצ’רד וּפרנץ מור.

הפּעוּלה הטרגית אפשרית רק בּמקוֹם, שהאשם אוֹ החוֹטא מצטיינים בּגבוּרה רוּחנית אוֹ בטיפּוּסיוּת חביבה, אשר אבדנם ימריצנוּ לקרוֹא בלא־יוֹדעים: “חבל”; ואוּלם בּראוֹתנוּ חוֹטאים מוּגי־לב, נרפּים וּפטפּטנים־ארסיים, נשׂמח על שהתפּטרנוּ מהם, אך לא יהיה לנוּ הרגש, אשר הבאנוּ לאידיאל הנערץ קרבּן גדוֹל ויקר. לכן ינהגוּ גם הדרמתיקנים וגם האֶפּיקנים, על הרוֹב, לחבּב את החוֹטאים לפני מפּלתם, בּגלוֹתם לנוּ את פּרצוּפם האנוֹשי.

אך יש עוֹד סוּג של יצירוֹת טרגיוֹת, שאין בּהן גם אחד משני המוֹמנטים המרוֹממים אשר הזכּרנוּ: אין אידיאל מוּסרי, אשר ינצח את הזמן והמות, והאישיוּת הוֹלכת וּמתנונת וחרבה לעינינוּ לאט־לאט מבּפנים, מתוֹך הכרח טבעי, אוֹ מתוֹך גְזָר פטַלי, והסך־הכּל הוּא – כּליוון מנוּול. כּאשר נראה ב“המלט”, בּ“רוּחוֹת”, בּ“בעל העגלה הנשל”, וּבאוֹפן הכי־בוֹלט בּ“איבן איליץ'” של טוֹלסטוֹי.

הטרגיוּת הזאת היא אוּלי היוֹתר אמיתית, היוֹתר טבעית והיוֹתר תהוֹמית, אבל אין בּה כדי להוֹליד אוֹתה הרוֹממוּת האמנוּתית המכתירה את הטרגדיה מן המין הנ"ל. ורק זאת תשׂיג: בּעזוֹב הקוֹרא אוֹ הרוֹאה את בּמת־חזיוֹן תלוהוּ מעין הכּרה לא־ברוּרה כזאת: הנה כבר ראיתי את האיוֹם בּיוֹתר, ועתה התהוֹם פּתוּחה וגלוּּיה, ואין עוֹד מה לחרוֹד בּנתיב־החיים האוובד בּערפל. וגם זאת הקלה…

מה הם התנאים המאפשרים את התגשמוּת הטרגיוּת בּיצירה הפיוּטית? מאין נוֹבע סבל הגבּוֹר? מה הם הכּוֹחוֹת הטרגיים העוֹמדים כּחוֹמה בפני רצוֹנוֹ וּמעלליו? הם יכוֹלים להיוֹת חיצוֹניים: מלחמה באוֹיבים, בּרשעים וכו‘; הניגוּד יכוֹל להגיע לידי דֵמוֹניוּת, כּמוֹ בּ“פרוֹמתיאוּס” של איסכילוס וּב“שוֹדדים” של שילר; אך טרגיוּת זוֹ אינה עמוּקה, היא עלוּלה לזעזע ולהרגיז יוֹתר מאשר לנגוֹע עד הלב. ואוּלם המקרה הפּנימי ימצא בקרבּנוּ הד יוֹתר חזק מכּל מאוֹרע חיצוֹני, ולכן תגבּר ותעמק הפּעוּלה הטרגית, אם רצוֹן הגבּוֹר נשבּר אל כּוֹחוֹת־הניגוּד אשר בּוֹ וּמתוֹכוֹ, אם בּעצם טבעוֹ הוּנח יסוֹד טרגי, המפרך את רצוֹנוֹ וּמצעיד את עצמוֹ אל האבדוֹן. אמנם כּל מקרה פנימי נגרם על־ידי מאוֹרע חיצוֹני, ואין לך עלילה פּיוּטית־פּנימית טהורה, אבל העלילה החיצוֹנית יכוֹלה להיוֹת כּה בלתי־נכבּדה, עד שכּל תפקידה יהיה רק להניע את הפּרוֹצס הטרגי. וזה יתכן יותר בּרוֹמן מאשר בּדרמה, כּי הדרמה, שנוֹצרה בעיקר בּשביל העין, אינה יכוֹלה לוַתר על המעשׂים הגלוּיים, כּאשר נראה ב“עזה כמות” של מוֹפּסן וּב“נילס לינה” של יעקבסן. אבל גם הדרמה המוֹדרנית נוֹטה לעלילה פסיכוֹלוֹגית יוֹתר: ה“בּנאי סולנס” של איבסן, “אנשים בדוֹדדים” של הוֹיפּטמן (עברית ע"י ברנר) וכו’.

את הפּעוּלה היוֹתר עצוּמה בדרמה משׂיג הפּרוֹצס הטרגי הנוֹצר מכּוֹחוֹת־ניגוּד חיצווניים וּפנימיים יחד. בּמלחמתוֹ נגד עוולם החוּץ מתגלה הקרע בּנפשוֹ של האדם. וּמתוֹך הסכסוּך הכּפוּל בּא כליוֹנוֹ: קוריולנוס, יהוּדית. הגבּוֹרים שהם מ“עוֹר אחד” והנלחמים רק בּאוֹיבים חיצוֹנים, לא יעוֹררוּ את הסכסוּך הטרגי האמיתי. גם הגבּוֹר הנוֹפל לקרבּן לאינטריגוֹת חיצוֹניוֹת, לא יהיה טרגי במלוֹא מוּבן המלה, ולכן נראה כי הטרגדיה פלטה לאט־לאט את האינטריגה, בּעוֹד שבּקוֹמדיה נשמרה עד היוֹם, כּי שם היא ממלאת תפקיד חשוּב בּקוֹמיוּת של המצב.

גם הטרגיוּת החיצוֹנית מתעמקת, אם גם “הצד שכּנגד” איננוּ כוֹח זר, אלא הוּא מעוֹרה ונעוּץ בּשרשיו בעצם עצמוֹ של הגבּוֹר, ולכן נוֹטים הטרגיקנים הקלסיים לתאר אחים ורעים, למַצוֹת את עוֹמק הטרגיוּת ה“קינית”. כּי גם בּנצחוֹנוֹ יכאב לבּוֹ ונפילת אוֹיבוֹ תרעיש נפשוֹ. התהוֹם הרוֹבצת בּין רצוֹנוֹת קשוּרים בּקשרי משפּחה היא הכי־עמוּקה. ועווד יוֹתר תעמק הטרגיוּת, אם על קשרי־הבּשר יוֹסיפוּ גם קשרי־רוּח והערכים האידיאליים פּוֹעלים בּחזקה משני הצדדים: יוּליוּס קיסר. גם בּלי שׂנאה גלוּיה ורשעוּת צעקנית תקוּם כּאן ההסתבּכוּת הטרגית. אך צריכה להיוֹת מערכה של תנאי איבה, אשר יגרמוּ לסכסוּך הנוֹרא. ואוּלם תנאים אלה אינם צריכים להיוֹת מקריים או פטליים, שבּמקרה הראשוֹן הם פּוֹגמים את ההכרח הפּנימי וּמביאים את הרוֹאה לידי ביקוֹרת מחללת. וּבשני הם הוֹרסים את האילוּזיה המציאוּתית. המקרה בתוֹר אפקט מפתיע והפטליוּת בּתוֹר אוֹיב חיצוֹני נסתר, אין בּכוֹחם להשרוֹת הלך־נפש טרגי על בּן דוֹרנוּ. וההכרח הטרגי צריך להיוֹת, כּמוֹ ההכרח הפּיוּטי בכלל, פּנימי. הכרח זה ישנוֹ, אם רעיוֹן היצירה התוֹבע את אבדן הגבּוֹר בּתוֹר תוֹצאה של ניגוּד טרגי, הוֹלך יד בּיד עם הכשרה והתפּתחוּת פּסיכוֹלוֹגית הדוֹחקוֹת אל הקץ. ולמען תהיה הפּעוּלה שלימה וּמקיפה צריך שההכרח הפּסיכוֹלוֹגי ייתמך בּהכרח המוּסרי.

שאיפת ההתפּתחוּת הטרגית היא להראוֹת את הגבּוֹר הנלחם, סוֹבל ומת בּגלל מטרתוֹ. וזה יתכן בּשתי דרכים: א) הגבּוֹר בּוֹחר להלחם, לסבּוֹל ולמוּת, אף כּי בידוֹ להנצל משניהם, אם יוַתר על אידיאלוֹ. ב) הוּא סוֹבל בּכפיפת־צואר את הנגזר עליו, ורק ההכּרה הפּנימית, אשר נשאר נאמן לאידיאלוֹ, תתן לוֹ את כּוֹח־הסבל. הראשוֹן הוּא המוֹרד והשני הוּא המעוּנה, אוֹ: הטרגיוּת שבּמעשה והטרגיוּת שבּסבלנוּת. הראשוֹנה נאה להשקפת העוֹלם היוָנית, המחשיבה את האישיוּת האקטיבית, והשניה להשקפת־העוֹלם היהוּדית־נוֹצרית, הרוֹאה חזוּת הכּל בּאישיוּת הפּסיבית. פּעוּלתה של הראשוֹנה היא יוֹתר חוּשית, ולכן גם יוֹתר בּטוּחה, ושל השניה יוֹתר מוּסרית, ולכן היא דוֹרשת הכשרה אכּסטטית מצד הרוֹאה.

האם המות הוּא נקוּדת־הגוֹבה של היסוּרים, אוֹ הוּא הגוֹאל הפּוֹדה מן היסוּרים?

בּשביל האדם התמים והפּרימיטיבי המות הוּא רע מוּחלט, “מר המות”, אשר אין כּמוֹהוּ לרוֹע. ואמנם הקדמוֹנים תפסוּ כך את המות. והמבטא “כי לכלב חי הוּא טוֹב מן האריה המת” נוֹבע מתוֹך התפיסה הזאת. אין, איפוֹא, פּלא, כּי במקוֹם שהמות נתפּס כּכה הוּא נראה כעוֹנש היוֹתר קשה בשביל החוֹטא; והתפילה “אַל תתן נפשי למות” היא כמוֹ “וּבחמתך אַל תיסרני”; ולכן מטרת הנלחם והמתנקם היא מות המתנגד והחוֹטא, ותהילת הגבּוֹר והנשמר – להמלט ממות. ועל ההשקפה הזאת מיוּסדת המסוֹרת של “גאוּלת־הדם”. מוֹת מקבט הוּא העוֹנש האחרוֹן על החיים החטאים. אך גם הוּא נמלט על־ידי המות מיסוּרים נוֹראים. וגם בּספרוּת העתיקה בוֹקעת כּבר ההרגשה השניה פה ושם. הקריאוֹת “כּי טוֹב לי מות מחיים”, “מי יתן מוּתי תחתיך”, “יתר ידוֹ ויבצעני” מראוֹת כּבר על היחס אל המות כּאל דבר טוֹב מחיים רעים, והכּתוּב “וישאל את נפשוֹ למוּת” רוֹאה כבר את המות כּגאוּלה ממצב, אשר אין עוֹד כּוֹח לשׂאתו. ואוּלם החפץ הזה אינוֹ אלא רגעי, בּעוֹד אשר בּעיקר שוֹלט חפץ החיים הגדוֹל. הרעיוֹן הקבוּע, כּי המות הוּא הגוֹאל מיסוּרי הויה רצוּצה וּממוּסר־כּליוֹת נוֹרא, היה זר לשירה הקלסית העתיקה. השקפה זאת היא נחלת התוֹרה היהוּדית־נוֹצרית. האדם העתיק היה מסוּגל למוּת בּרגע של סער־נפש, בּיחוּד מתוֹך רגש הבּוּשה: “פּגע בּי!”, מעין מיתת הרקירי של היפּוֹנים. לא כן בּרוּטוּס של שקספּיר וסַפוֹ של גרילפרצר, המאבּדים את עצמם לדעת מתוֹך רגש־געגוּעים מלא למות, מתוֹך הכּרה ברוּרה, כּי המות יפדם מכל ענוּייהם. ולא עווד אלא שלַמָות יש גם כּוֹח צוֹרף וּמרוֹמם: “תהי מיתתוֹ כפּרתוֹ”. וּבטרגדיה הקלסית החדשה מוֹפיע המות בּתוֹר גוֹאל וּמכפּר כּאחד, כּאשר נראה ב“אוֹטילוֹ”.

נשארת עוֹד השאלה האחרוֹנה, אם השירה הטרגית היא ביטוּי השקפת־עוֹלם ידוּעה ההכרחית היא, אוֹ המלמדת היא אוֹתה? רוֹב הפילוֹסוֹפים המוֹדרניים ענוּ בחיוּב. אמנם לא תארוּ לעצמם, כּי הפּיטן הטרגי יוֹצא מתוֹך השקפת־עוֹלם בּרוּרה וּמסוּימה והוּא בא להטיף לה, אבל הם נטוּ לחשוֹב, כּי מהוּת הטרגיוּת תוּבן להלכה רק מתוֹך השקפתוֹ המטפיזית של הפּיטן. ואמנם אין ספק, שהשקפת עוֹלמוֹ הפּרטית של הפּיטן חוֹדרת לתוֹך כּל יצירוֹתיו וּמטבּיעה עליהן את חוֹתמה. אבל כּיון שהטרגיוּת תלוּיה ברוּבּה, כמוֹ שהוּכח למעלה, בּערכים מקוּבּלים וכלליים, הרי הוּא יוֹצר בּמידה מרוּבּה מתוֹך השקפת־העוֹלם של הדוֹר אוֹ של העם; שאלמלא כך לא היוּ הרבּה טרגדיוֹת מעוֹררוֹת כּל פּעוּלה טרגית. כּי איך יפעל “וילהלם טל”, אם לא יהיה אצל הקהל האידיאל של החירוּת?

שוֹפּנהוּאר סבר, שהטרגדיה נוֹבעת מתוֹך השקפת־העוֹלם הפּסימית, ואמנם משפּטוֹ צדק בּיחס לטרגדית־הגוֹרל, כּזוֹ של היוָנים, אבל הטרגיוּת החדשה הצרוּפה בכוּר האידיאלים החברתיים והמוּסריים והאישיוּת השוֹאפת לתקוּן־נפש שלם, אין לה כלוּם ולפּסימיוּת. היא מיוּסדת אמנם על הכּרת תהוֹם היסוּרים האנוֹשיים, המלחמה בכוֹחוֹת הרע המכריעים, אבל היא מעמידה את האידיאל המוּסרי ואת האישיוּת הנאמנה מעל לחיים ולמות. הערכת חיים פּסימית־שטחית לא תתרוֹמם לידי טרגיוּת אמיתית, ורק אידיאליוּת חזקה, הלוֹעגת למות היא תרוֹמם אוֹתנוּ אל פּסגת האוֹר, בּחיי האדם וּבמוֹתוֹ.

הֶעָרוֹת וְצִיּוּנִים (על ספרות, ספרים וסופרים)

מאת

אשר ברש

---

"בדמי ימיה", לש"י עגנון

מאת

אשר ברש

ש“י עגנוֹן הטיף עלינוּ שוּב מקוּפסת הבּשׂמים שלוֹ. דוֹמה היה שבּשׂמיו כבר נתייבּשוּ ונצטמקוּ קצת וצריך למעכם בּיד בּכדי שיתנוּ ריח, והנה הוֹציא בוֹשׂם רענן, מלא ונוֹדף ריח דק ועדין. בּלי משלים: הציוּר “עגוּנוֹת” היה בשעתוֹ דבר חדש בּספרוּתנוּ. שפע הצבעים, העויוֹת־החן, שלוּב הענינים העממי שָבוּ את הקוֹרא, ששׂבע את הקו הישר והרציוֹנלי. משוֹרר שמצליח לכתוֹב פּעם דבר כּזה, מתחבּבים הוא ודברוֹ. כּך עלה לוֹ למריקי, כּשכּתב את ה”הולצמנלין משטוּטגרט“. אבל אם סוֹפר, שהצליח בּדבר מנוֹסח ראשוֹן, הוֹלך וּמעתיק את נוּסחוֹ בּשינוּי מידוֹת וצעצוּעים, פּעם אחרי פעם, וניכּר שהוּא נהנה מן הדבר, הרי אתה מתחיל לפקפּק בּמשורר. ועוֹד: מציאוּת המקוֹרוֹת של הדברים מחליפה בך את מוּשׂג היצירה במוּשׂג העיבּוּד. בּעגנוֹן אי־אפשר היה להחליף את המוּשׂגים לגמרי. השירה העצמית שנמצאה בעין בּכל דבר עיכּבה. אבל הלב לא יכוֹל היה להיוֹת שלם עמו. נעוֹר בּכל פּעם החשק להגיד: דבּר בּלשוֹן אנוֹש ונראה! וּב”בדמי ימיה" מדבּר עגנוֹן בלשוֹן אנוֹש כּאשר לא דיבּר עוֹד עד היוֹם. מקצת המליצה התנ“כית והסנטימנטליוּת המחוּממה אינן פּוֹגמוֹת. זהוּ סגנוֹן הדבר, סגנוֹן־המשך בּרוֹמנטיקה העברית המיוּחדה בטהרתה הפּשוּטה: הרוֹמנטיקה של מאפּוּ ומיכ”ל. מוּבן שנלווּ בדרך עד עגנוֹן גם סממנים אחרים, סקנדינביים ולא סקנדינביים. טבעי הוּא. וגם תוֹכן־החיים יש בּוֹ כבר משוּם מזיגה וסינתיזה: חלוֹמוֹת גליציה מעוּטרים בּמלמלוֹת של מזרח גרמניה. דמעת התמימוּת והפּקחוּת הישרה עוֹלוֹת בּד בּבד בּנפשוֹת היפוֹת. עגנוֹן החיה אוֹתן לעינינוּ בעט־קסם, עטוֹ.

---

גולינקין

מאת

אשר ברש

הכּלים הישנים, החביבים אך הצרוּדים קצת, כּאילוּ סוּלקוּ הצידה. גולינקין מנצח.

האוֹפּירה כשהיא לעצמה אינה מעניינת. “טרויאטא” ו“ריגוֹליטוֹ” לא עניינוּ כבר בּאירוֹפּה. בּמהדוּרה הא"י – על אחת כּמה וכמה. כּל ענין האוֹפּירה אוּלי עוֹמד בּסימן השאלה. בּתקוּפתנוּ עלוּבת־המרכּז יש אוּלי מקוֹם רק לימין אוֹ לשׂמאל. בּמקרה שלפנינוּ: לסימפוֹניה אוֹ לאופּריטה. אבל גולינקין מנצח. בּזה כל החשיבוּת. הדיקוֹרטוֹרים מציירים, המשׂחקים שרים, המקהלה מזמרת, התזמוֹרת מנגנת, כּל הקהל… שוֹתק – וכל זה תלוּי בניד מַטה קטן, והמטה בידי גולינקין. בּזה החשיבוּת. בּא איש אחד והכּל רוֹקד ודוֹמם כּנגדוֹ. והאיש אינוֹ קוֹסם, אינוֹ מנגח ואינוֹ מתנפּח: כּוֹחוֹ רק בעבוֹדתוֹ.

לא דיבּרתי אתוֹ אף חצי־מלה, אבל מהלכוֹ ברחוֹב, כּוֹבעוֹ השמוּט קצת למעלה, השׂפם המזדקר והמצח העקשני הסוֹכך על העיניים המתרוֹצצוֹת לפנים, אל המטרה – קנוּ להם שביתה בלב.

מספּרים: הוּא מקבּל חלקוֹ כבּריטון השני. הוּא אוֹכל עם כּל התזמוֹרת. הוּא אינוֹ בז לכל השתדלוּת קטנה לטוֹבת העניין. הוּא “מוֹציא את נשמת” המשתתפים בּריבּוּי ה“חזרוֹת”. כּל זה לא מפליא. אבל קרה את האיש אסוֹן, אסוֹן לא קטן בּחיי־אדם: מתה אשתוֹ, מחמד אוֹ מחמל נפשוֹ, אף היא מזמרת חשוּבה, חברה נאמנה לעבוֹדה ולשאיפה; וכאן נתגלתה האישיוּת: כּיחזקאל בּשעתוֹ “נאנק דם, מתים אֵבל לא עשׂה… לא עטה על שׂפם ולחם אנשים לא אכל”, כּי־אם ציוה על החבריא – ו“יחזוֹרוּ”. למחרת אוֹ למחרתי ההלויה היה הדבר. כּשעברתי על הבּית ושמעתי את המוֹן־הזמרה הבּוֹקע וקוֹל הפּסנתר המלוה־המנהל, קם בּי חשק מוּזר: להפסיק את האיש לרגע, לרגע קט, וללחוֹץ את ידוֹ בדממה.

---

ספר החסידות

מאת

אשר ברש

מהדורה שניה, מאת אברהם כהנא

החסידוּת הגיעה כבר, כּמדוּמה, לתוֹר ההערכה. משני היחסים הקיצוֹניים של הדוֹרוֹת האחרוֹנים אל תנוּעה זוֹ: ההתנגדוּת והרומנטיקה, צריך היה בהכרח להיוָלד יחס שלישי, אוֹבּייקטיבי, מדעי. אבל כּמוֹ כל הערכה היסטוֹרית זקוּקה גם זוֹ לתנאים מכשירים: ריחוּק, בּירוּר החוֹמר, מציאת הקשר עם הגוֹרמים התוֹלדתיים. שנים מן התנאים, הראשוֹן והאחרוֹן, נתקיימוּ כבר בּמידת־מה. אף על פּי שישנם עוֹד בּימינוּ בתפוּצוֹת הגוֹלה יוֹשבים על כּסאוֹת לבתי צדיקים, והמוני ישׂראל “מריקים עליהם הזהב”, אין ספק שאין זוֹ תנוּעה שיש בּה משוּם חיוּניוּת ויצירה, כּי־אם המשך אנכרוֹני בתוֹקף האינטרסים… אפשר איפוֹא להגיד בּבירוּר, שעל מקוֹר החסידוּת נסתם הגוֹלל, והריחוּק הדרוּש להערכה מספּיק כּבר בּמידה ידוּעה.

גם הקשר התוֹלדתי (יסוֹדות הקבּלה, המשיחיוּת והפּסיכוֹלוֹגיה העממית) נתפס כּבר תפיסה ראוּיה על ידי כמה מכּוֹתבי דברי הימים לישׂראל (דוּבּנוֹב ואחרים). חסר היה רק התנאי השני – בּירוּר החוֹמר, כּלוֹמר מציאוּת החוֹמר בּצוּרה כזוֹ, שיהא ניתן לסקירה מקיפה ונכוֹנה בבת־אחת. מי שמצוּי קצת אצל ספרוּת זוֹ יוֹדע כּמה עוֹז־נפש וכוֹח־הבחנה נחוּצים לבוֹר את הבּר מגלי גליוֹנוֹת־ההבלים. ואף אלה שלקחוּ להם את החסידוּת לנוֹשׂא פיוּטי אוֹ ביקוֹרתי הסתפּקוּ על פּי רוֹב בּנצנוּצים כּהים מתוֹך הערפל.

התחילוּ בזמן האחרוֹן להוֹפיע ספרים שלמים מוּקדשים לכל צדיק עם הקדמוֹת “מחוּכּמוֹת”, העוֹשׂוֹת כּל אחד מן הצדיקים לקדוֹש ולגאוֹן היחידי (זאת דרך הכּסל אשר לביקוֹרת המטוּמטמת בּכלל), אבל ספרים אלה, לא רק שאינם עלוּלים לברר את החוֹמר, אלא שהם מאפילים עליו, מטשטשים ואפילו ממאיסים אוֹתוֹ.

מתוֹך כּל האמוּר יש לקדם בּסיפּוּק גמוּר את ספרוֹ של החכם ר' אברהם כּהנא “ספר החסידוּת”. בּספרוֹ זה הצליח המחבדר לעשׂוֹת את מלאכת הכּנוּס, מעין קאנוניזציה, שבּיאליק הוּא “שליחה” הנלהב. ספר נכבּד זה גם מצד כּמוּתוֹ מקיף את חוֹמר תנוּעת החסידוּת מתקוּפתה הקלסית והמקוֹרית, זאת אוֹמרת מן הבּעש“ט ועד אחרי ר' נחמן מבּראסלב. מה שבּא אחר־כּך אינוֹ אלא עוֹללוֹת, וטוֹב שלא בא למעט דמוּתוֹ השלמה של ספר זה. על החסידוּת לא ידוּבּר כּלל בּספר, וזה עיקר תהילתוֹ. אפילוּ ההקדמוֹת הקצרוֹת רוּבּן מקוֹרוֹת. לכל צדיק בּעל פּרצוּף וקוֹמה מוּקדשת מוֹנוֹגרפיה שלמה, הכּוֹללת מבחר החוֹמר מתוֹלדוֹתיו, מנהגיו, מפעליו, וספריו. שׂיחוֹת עם, דברי תוֹם והפלגה באים בּצד דברי חכמה ועיוּן וּמצוּי־נפש – בּצוּרת סיפּוּרים, שמוּעוֹת, אגרוֹת, דיאלוֹגים ו”תוֹרוֹת"– והכּל מצטרף לתמוּנה בהירה, חיה וּמעניינת. גם הפכסימילים והעתקי הצילוּמים, המעטים מדי והמטוּשטשים בּמקצת, משלימים את התמוּנוֹת (חבל רק שתמוּנת הבּעש"ט המזוּיפה נשתרבּבה לכאן). המקוֹרוֹת העבריים נמסרוּ ככתבם וכלשוֹנם, ואף אלה שנתרגמוּ מעברי־טייטש מצטרפים יפה לסגנוֹן הכּוֹלל. חבל גם שבּמקוֹמוֹת מעטים נכשל המחבּר בּציוּריוּת יתרה, ולפעמים גם בּחידוּשי מלים שלא בטעם המקוֹרוֹת.

אין רבּים כּספר הזה הנחמד לקוֹרא וּמוֹעיל למעיין.

---

"רעיונות מרקוס אברליוס"

מאת

אשר ברש

תרגום אהרן קמינקא

“מאבי־אבי וריוס למדתי מידוֹת טוֹבוֹת וענוַת־רוּח… מאמי נחלתי יראת־שדי, אהבת־חסד ונזירוּת… מאַפּוֹלוֹניוּס למדתי את ההגיוֹן החפשי והדעת הצלוּלה… מהסוֹפר אלכּסנדרוּס למדתי, שלא להיוֹת נכוֹן לגנוֹת… חנני אלהים…” כּן, אלהים חננוֹ כל ה“יסוֹדוֹת” – מחסד עד מלכוּת. וכל אלה נצטרפוּ בצירוּף נפלא להנחיל את העוֹלם ספר יקר אחד. מעט האפּיקוֹרסוּת בּטל בּתפארת האדם בּכל מלוֹא הקוֹמה. ל“קהלת” היתה עין־שמיר מבקעת את אבני־הסוֹהר של הוית־האדם לראוֹת, אבל מרקוּס אברליוּס כּאילוּ סוֹכך על הסוֹהר בּאדרת אוֹהב רחבה, חמה…

המתרגם נסך על הספר מרוּח אגדת המוּסר העברית.

---

"זכרונות וירה פיגנר"

מאת

אשר ברש

תרגם א. ז. רבינוביץ

שם “רשימוֹת מבּית המות” (בּידי אוֹתוֹ מתרגם עצמוֹ) וכאן פּשוּט: “זכרוֹנוֹת וירה פיגנר”. האמן הענק נתגלגל כּמעט בּטעוּת ל“קטוֹרגה”, ישב שם ארבּע שנים (אמנם, היה קרוֹב גם להתזת הראש!) וּלבסוֹף מצא טימה נפלאה לספר נאדרי בכוֹח; וכאן אשה נוֹתנת תמצית חייה, חיי עשׂרים שנוֹת־העיקר בּמאסר שליסלבּוּרג, בּספר זכרוֹנוֹת לא גדוֹל. וצריך להוֹדוֹת: רוֹשם החיים גדוֹל מרוֹשם האמנוּת. כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה הקטנה (בּתחילה כשלוֹשים אסיר וּלבסוֹף כּעשׂרה), הנתוּנה בשנים הראשוֹנוֹת בּגיהנוֹם עשֹוּי בידי אדם, שמדוֹרוֹתיו הראשיים הם: קרצר, צינגה, שגעוֹן, תליה וּבדידוּת־בּדידוּת־בּדידוּת איוּמה מאחוֹרי קירוֹת חוֹצצים בּין חברים, ואחר כּך הוֹלך הגיהנוֹם וּמצטנן וּמתבּהר עד לידי משהוּ־אידיליה – כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה היקרה, הקדוֹשה באנוֹשיוּתה הערוּמה, הפּשוּטה והצרוּפה, נעשׂית בּשעת קריאה לחברה האפשרית היחידה. ליוּדמילה ווֹלקנשטין “סמל של עדינוּת, חסד ואהבת אדם”, שיצאה מטוּשטשת קצת בּאישיוּתה אך מלוּפפת חן־אגדה; גרצ’בסקי “המוֹחה תמיד” והעוֹמד לבסוֹף “בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה והדקה, עם פּניו החיורים כּפני מת, בּתוֹך עב העשן ולשוֹנוֹת האש”; לוּקשביץ “המזריח אוֹר הדעת” בּתוֹך מוֹחוֹת האסירים הצמאים לתוֹרה; פוחיטונוב החרט, הבּא לידי התפּעלוּת מן המחשבה־ההלוּצינַציה על מלכוּת השמים, עד שהוּא מבקש לוֹ גרזן לשבּר בּו את קדקדי חבריו “בּשביל שימהרוּ להכנס לגן־עדן” וכו' וכו', וּביניהם היא, וירה פיגנר עצמה, תקיפת־ההחלטה ורבּת־המעשׂה, הבּוֹחנת תמיד את נפשה וּבעשׂוֹתה “השואה בינה וּביניהם – ההשואה אינה לטוֹבתה” – כּל אוֹתם הרגזים והסבלנים, העוֹבדים בּכל מלאכה וצוֹברים סכוּמים לקנוֹת עוֹד איזה ספרים בּשביל הספריה של שליסלבּוּרג – כּלוּם יש בּעוֹלם החפשי, רחב־הידים, בּין הרבבוֹת והמיליוֹנים יוֹתר ענין בּאדם? דוֹמה, כּאילוּ הוּפרשה עדה קטנה מן הכּלל והוּבאה אל המאסר בּזעיר־אנפּין לרכּז ולהבליט שם את חיי האדם היפים והמכוֹערים בּמידה שוה ואיוּמה אחת. וככל שאתה מוֹסיף לקרוֹא בספר ניטלת האימה וּמתפּנה המקוֹם להשלמה ולפּיוּס. עם מי? אוּלי עם הגוֹרל, עם טעם־החיים; בּכל אוֹפן לא עם החברה העוֹשקת, הרוֹמסת. זכרה של זוֹ מרתיח את הדמים וּמלהיב את דמיוֹן הגאוּלה (הפּרק “בנימין שלנוּ”). אך טוֹב לטווֹת הלאה את חוּט־החיים המתוּח בּתוֹך החוֹמוֹת. מי שנגזר עליו לצאת – כּבעל־כּוֹרחוֹ, אל הריק הוּא יוֹצא, אל “האויר החפשי”, שהקיר, שאתה מבקש להתמך בּוֹ, “ממהר להשתמט כּמוֹ דיקוֹרציה”.

כמה עלוּבים כּנגדם השׂרים והמיניסטרים החפשיים, כּביכוֹל, הבּאים לבקר את אסירי־העוֹלם, פּריצי־היער שהוּבאוּ בסוּגר. גורימיקין המגמגם מלה בוֹדדה המוּסבּרת על ידי המשגיח – כּמה סמל של גיחוּך בּוֹ למשטר ההיסטוֹרי! וסמל זה הוֹלך וּמתפּשט, הוֹלך ונפרש, מכתלי שליסלבּוּרג לארבּע הרוּחוֹת, על כּל רחבי רוּסיה, וּמשם – הלאה והלאה.

בּרוּכה היד החרוּצה, שהריקה את הספר היקר הזה לעברית!

---

"הריקוד הרקד" – לפרצופו האמנותי של ב. אגדתי

מאת

אשר ברש

אין לך סוּג אמנוּתי, שיתבע את האדם כּוּלוֹ בלי שיוּר כּל־שהוּא כריקוּד. אם נתחיל בּאמנוּיוֹת התוֹארוֹת ונעבוֹר אל האמנוּיוֹת הרוּחיוֹת ונלך מסוּג לסוּג בּהדרגה כלפּי ההפנמה וההכללה נראה שהריקוּד עוֹמד בּמוּבן זה כּמדרגה העליוֹנה. בּעוֹד הראשוֹנוֹת אינן דוֹרשוֹת אלא צרוּף הדמיוֹן־היוֹצר וכשרוֹן־ידים (בּבניה גם כּשרוֹן זה אינוֹ נחוּץ, שהאדריכל יכוֹל לצייר את תכניוֹתיו ע"י משׂרטט־אמן) אל החוֹמר־הגוֹלם, דוֹרשוֹת האחרוֹנוֹת דמיוֹן עם יצירה של רציפוּת נוֹבעת מבּפנים: בּשירה – מלים וצלילים הבּאים מתוֹך המרכּזים־המילוּליים שבּמוֹח – הוּא הנפש, וּבנגינה עוֹד יוֹתר: קוֹל וצבע ורגש, הנוֹבעים ישר מן המרכּזים הרגשיים, אף בּלי השתתפוּת השׂכל המבקר והמסדר והמתמזגים לאחדוּת בּלתי־נפרדת עם הצליל של כּלי־הנגינה. אך יוֹתר מהן הריקוּד, שאינוֹ משתמש בּשוּם חוֹמר אוֹבּייקטיבי ואינוֹ חל על כּל גשם שמחוּץ לאמן, אוֹ העלוּל גם להיוֹת נפרש ממנוּ, ואם אמנוּת הוּא ויש בּוֹ משוּם מבּע של נפש מתפּעלת – הריהוּ כוּלוֹ “אדם”, כּוּלוֹ “אישיוּת”, כּולוֹ “בּלתי־אמצעוּת”. מתוֹך כּל זה יוּבן החזיוֹן, שאין אמנוּת זוֹ – בּאמנוּת הדברים אמוּרים – פּוֹפּוּלרית

וּמקוּבּלת כּשאר האמנוּיות, שאין בּה כלוּם מן החוֹמר המשוּתף לכל, “השוה לכל נפש”. ואם בּנגינה ישנם רבּים מן “השוֹמעים” המתעניינים בּעיקר בּמשק־הקוֹלוֹת המגרה ואחרים עוֹד פּחוֹת מזה: במחוֹל הידים של המנגן, וּמשתכּרים כּביכוֹל וּמדברים אחר כּך על “נפלאוֹת הטכניקה” – הנה רוֹב הרוֹאים את הריקוּד האמנוּתי מתפּעלים בּעיקר מן הזריזוּת ההתעמלוּתית

המוּבנת לכל וּמקצת מן הריתמוּס ואינם רוֹאים, אוֹ נכוֹן מזה אינם קוֹלטים כּלל את ההבּעה הקוֹסמית שבּאמנות זוֹ.

כּי זוֹ ורק זוֹ – ההבּעה הקוֹסמית – היא המכרעת והמחייבת את מציאוּתה של אמנוּת הריקוּד רק בּמידה שהרַקד הוּא בשעת הגשמת אמנוּתוֹ חלק מן התנוּעה הקוֹסמית. מן ההרמוֹניה נעדרת־ההכּרה שבּמעשׂי־בראשית הוּא אמן. וכאן לא יהיה למיוּתר להעיר, כּי אין להחליף את אמנוּת־הריקוּד בּמחוֹל הרגליים, המשמש לוַאי־שעשוּעים לחגים ולזמנים. מי שמבּיט בּשעת ריקוּד אמנוּתי אל רגלי הרקד דוֹמה למי שמבּיט בּשעת נגינת פּסנתר אל תנוּעת המנענעים.

הריקוּד האמנוּתי הוּא שירת הגוּף הנלהב, הדתי, בּתוֹך החלל, התנוּעה ההרמוֹנית הגלוּיה על ציר נעלם, אשר בּה תתבּטא הנפש בּיטוּי ערוֹם וּבלתי־אמצעי. ואיככה תתוֹאר תנוּעה הרמוֹנית של גוּף בּתוֹך החלל – ויהי גם בּהיקף של ד' אמות – אם לא בקשר, אוֹ ביחס כּל־שהוּא עם התנוּעה הקוֹסמית של הגרמים הנצחיים. רק לאדם ניתן הרצוֹן, וזה יצר לוֹ את היכוֹלת להתנשׂא לתנוּעה זוֹ ולתת לה את השלמוּת המוּפשטת. אצל רוֹב שאר יצוּרי־עוֹלם שגם הם אינם משוֹללים, כּנראה, את הצוֹרך בּתנוּעה עילאית, נשאר הדִדוּי חסר־האוֹנים המגוּשם, אוֹ גם המעוּדן, אך המחוּבּר תמיד אל הקרקע. אצל עוֹף הבּר רק הטיסה והחיגה בקו עם פּרפּוּר מלַוה, שכּוּלוֹ אינסטינקט והכרח ולא הבּעה ורצוֹן. רק לאדם ניתן ליצוֹר על פּי צו דמיוֹנוֹ ולחשׂוֹף את נפשו ברצוֹן. אצל האדם הקדמוֹן היתה אמנוּת הריקוּד האמנוּת היחידה.

בּהעדר היכוֹלת האמנוּתית המוּתנית בּהתפּתחוּת שׂכלית

וטכנית בּיטא את עצמוֹ, את נפשוֹ השכּוֹרה תמיד שכּרוֹן האלהים והקוסמוֹס בּריקוּד.

עֵד הוּא האדם־המחצב שנמצא באדמת שנוֹת־מיליוֹנים, שנתאבּן בּתנוּעת אמנוּת ריקוּדית, שעוֹד היוֹם תשמש אידיאל לאדם החדש. בּמידה שהאדם נעשׂה תרבּוּתי הלך הלוֹך והתרחק מן האמנוּת האילמת העיקרית, המתבּטאת בּכל הרמ"ח, והתמסר לאמנוּת המרוּכּזת בּחוּש אחד אוֹ שניים, מפוּתחים בּמידה היפּרטרוֹפית. רק אצל העמים אוֹ השבטים הפּרימיטיביים נשאר הריקוּד מה שהיה – פּוּלחן; ואצל עמי־ההשׂכּלה למן היוָנים ואילך, נעשׂה – אמנוּת. האמנוּת תעמוֹד למטה מן הפּוּלחן בּבחינת כּוֹח־ההבּעה, אבל היא עוֹלה עליו בּבחינת יכוֹלת־ההבּעה. אך עם כּל אפיוֹ האמנוּתי של הריקוּד החדש, עוֹד רב בּוֹ היסוֹד הפּוּלחני ורק נפשוֹת אשר אש־דת בּדמן תשׂגנה בּוֹ איזוֹ מידה של שלימוּת.

*

היש בּמציאוּת ריקוּד עברי? ההיה פעם? מרים הנביאה וכל הנשים אחריה יצאוּ בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת – הנבוּאה רוֹקדת. דוד מכרכּר בּכל עוֹז – המלכוּת רוֹקדת. בּשוּלמית יחלוּ כּמחוֹלת מחנים – האהבה

רוֹקדת. כּיצד מרקדין לפני הכּלה – השׂמחה רוֹקדת. היסוֹדוֹת העוֹמדים

בּרוּמוֹ של האדם קשוּרים איפוֹא בריקוּד. אך גם התוֹלדה תחוּג ותנוּע בּמחוֹל: ההרים ירקדוּ כאילים גבעוֹת כּבני־צאן. גם כּבשוֹנוֹ של עוֹלם מלא תנוּעה וריתמוּס קוֹסמי: החיוֹת והאוֹפנים מתנשׂאים לעוּמת הכּרוּבים

המשלשים בּקדוּשה. ריקוּד של מעלה כנגד ריקוּד של מטה.

אבל מה היה טיבוֹ של ריקוּד־קדוּמים זה? ההיה בוֹ משוּם אמנוּת אוֹ רק משוּם התפּרצוּת ראשוֹנית אינדיבידוּאלית מעין “תפילת יחיד” שהיא רק רשוּת? השלטוּ בוֹ חוּקים, נוֹסח, הנכנע להתפּתחוּת, אוֹ רק השתפּכוּת כּוֹחוֹת בלי חשבּוֹן־נפש? המתים דווממים בּלי תנוּעה וּבלי שׂפה, וּבני ישׂראל על פּי דין לא ציירוּ ולא פסלוּ. נשאר רק מה שהשׂכל מחייב. משהלכוּ בני ישׂראל בּגוֹלה ניטלה מהם השׂמחה, ניטלה חירוּת התנוּעה, ניטלה הקרקע, ניטל הגוּף. נוֹתרה רק נשמה סחוּפה ודווּיה, שהצטמצמה עד לידי כזית, כּדי שתתפּוֹס מקוֹם נכרי פחוֹת כּכל האפשר. אך הנשמה הדווּיה גדלה ברבוֹת הימים על חשבּוֹן הגוּף הנעדר. היא גדלה ביסוּריה, גדלה בעקשנוּתה המוּזרה, גדלה בתקוָתה החוֹלנית. כּנסת ישׂראל

היתה לעוּלימתא שבוּיה המצפּה לדוֹדה־גוֹאלה, הרוֹאה ואינוֹ־נראה ולית אתר פּנוּי מניה. בּריבּוֹא רמזים דקים מן הדקים הוּא מדבּר עמה, אלפי שליחים לוֹ הבּאים אליה, נוֹשׂאי אגרוֹת מקוּטרוֹת, על אף צבאוֹת הגוֹיים השוֹמרים עליה מסביב בּחרבוֹת שלוּפוֹת, והיא לוֹמדת את לשוֹן־הרמזים אף היא. בּאלף לשוֹנוֹת אלמוֹת תדבּר אל דוֹדה בכל עת וּבכל שעה. בּנקיטת בּוֹהן וּבשרבּוב שׂפה, בּהרמת עין וּבקמוּט מצח, בּכפיפת ראש וּבנענוּע כּתף. כּל עצמוֹתיה תאמרנה וכן נוֹצרה ההעויה היהוּדית, זוֹ שהיתה לפנים למשל ולשנינה וזוֹ שהיא עתה ענין ליחידים נלהבים, הרוֹאים בּה כליל־תפארת לביטוּי הבּא בתנוּעה. היא כוּלה גלוּת, אבל שרשים לה בנפש התנוּעה החפשית בּארץ־חמדה. היא הקטנה שלה, זעיר אנפּין שלה בלוית הפּחד וההסתר. בּשעת תלמוּד וּבשעת שׂיחה, בּשעת דרשה וּבשעת סעוּדה, בּשעת צחוֹק וּבשעת תפילה – תמיד דוֹברת האצילוּת האסירה בתנוּעת־רמזים קטנה וחרדה.

אך ארכוּ הימים והחזוֹן היה לדבר יוֹם ביוֹמוֹ. בּית הכּלא היה לדירה של קבע והנשמה תבעה את תפקידה מתוֹך דמיוֹן של חירוּת. אז הגיעה שעתוֹ של מתן־חסידוּת.

הוּחש פּתאוֹם גוּף סגוּף אך מלא התלהבוּת ודבקוּת, ניתנה תחת הרגלים קרקע שמימית אך מלאה מציאוּת שבּדמיוֹן וכן נתעלה הרמז שנית למעלת תנוּעה, אך משוּלה לקו המצוֹרף מנקוּדוֹת רבּוֹת, המשתבּר ורוֹעד תמיד. לעוּמת הדינמיקה ההרמוֹנית הקשתית של הגוֹיים, זוֹ שתחילתה נעוּצה תמיד בּסוֹפה והיא שוֹאפת להיקף מתוֹך עמידה איתנה, נבראה אצל היהוּדי דינמיקה כבוּשה מרחפת ורוֹטטת תמיד בּאין מעמד. דינמיקה זוֹ שמצאה את בּיטוּיה הקלסי בציוּריו של שגל העוֹמדת על שלוֹשה: ההכרח לקיים את שווּי־המשקל, הפּחד מפּני ההתמוֹטטוּת והתנוּעה המקוּטעת, כּוֹבד המציאוּת

ורוֹך הרחמים הם הקוים הנוֹטלים ממנה את פּרצוּף הגרוֹטיסקה. הנוֹצר כּבר גם מבּע של ריקוּד אמנוּתי לדינמיקה זוֹ?

*

אני חוֹשב, שבּרוּך אגדתי השׂיג כּבר מדרגה גבוֹהה באמנוּתוֹ – אמנוּת הריקוּד העברי המקוֹרי. שהרי על צד האמת אין עוֹד שוּם אַמת־מידה בהחלט, שעל־פּיה אפשר ליתן סמנים בּאמנוּת זוֹ. ישנה רק כּאמוּר העויה יהוּדית, והיא אינה אלא התא בגוּף הריקוּד. כּל אוֹתם ריקוּדי החסידים, סתם יהוּדים וחלוּצים, אין בּהם כּלוּם מן הנוֹסח, קל־וחוֹמר מן הסגנוֹן. איני חוֹשב גם שלחידוּש שבּאמנוּתוֹ (שכּוּלה חידוּש – בּזה אין איש יכוֹל להטיל ספק) יש כּבר ערך מכריע ושהיא היא הדרך ואין בּלתה. עדיין לא ראינוּ דרכים אחרוֹת. כּמוֹ כן איני חוֹשב אפילוּ, שאגדתי הוּא כבר אמן העוֹמד־בּרשוּת עצמוֹ ואין עליו ללכת לבירוֹת אירוֹפּה וללמוֹד פּשוּט, כּחפץ אחדים, “להציג רגל”. לעוּמת זאת חוֹשב וּמאמין אני באמוּנה שלמה שאגדתי הוּא אמן מטבע בּרייתוֹ עם כּל הסימנים שמנוּ באמן, ושענין הריקוּד, ודוקא הריקוּד העברי, הוּא אצלוֹ ענין שבּנפש, ענין שאדם נוֹתן עליו את חייו, בּקצוּר מין “אידיאה פיקס” אוֹ “דבּוּק”, ושמשוּם כּך יש ערך בּלתי־מפוּקפּק לעבוֹדה שהוּא מעביד את עצמוֹ בפרך, כּמעט בּלי טוֹבת הנאה שבּחוֹמר. כּי בחלקוֹ של אגדתי – צריך להגיד זאת – נפלה הפּינה הקשה ביוֹתר בּבנין בּית האמנוּת העברי בארץ־ישׂראל. לשירה יש מסוֹרת – מטוֹרפת וּמפוּזרת וּמטוּשטשת אמנם, אך ישנה; לנגינה דרך כּבוּשה וסלוּלה ישר מאירופּה בלי חבלי־לידה וצירי־יצירה; הציוּר מטליא מזרח־מערבי על־גבּי מערב־מזרחי ואין נחת; התיאטרוֹן גם בּתפקידוֹ הנעלה והמוּשלם בּיוֹתר הריהוּ מפרשה וּמגשמה של השירה. לא כן הריקוּד. זה לא נברא עוֹד מן האויר והוּא זר בּעצם ליהוּדי בתוֹר אמנוּת. הוא מוּבן לוֹ בתוֹר אכּסטזה, בּתוֹר

התפרצוּת אֶמוֹציוֹנית, אך לא בתוֹר אמנוּת תוֹארת וּמסמלת. ולאגדתי נוֹסף עוֹד קוֹשי: הוּא לא התחיל לבנוֹת על־פּי הטכניקה הפּרימיטיבית השכיחה, בּאַמת־הבּנין וּבכף־הסיידים – אלא השתמש תיכף בּכלים וּמכשירים חדשים שבּחדשים (קוּבּיזם ואכּספּרסיוֹניזם). החוֹמר טרם הסתגל לכלים הללוּ ואף הרוֹאים בּחצי־העבוֹדה (כּי לעת־עתה רק חצי אוֹ תחילת עבוֹדה לעינינוּ) אינם תוֹפסים על נקלה לאן כּל זה מוֹביל. ואם למרוֹת כּל אלה הוּא משׂיג לעתים קרוֹבוֹת הכּרה המתבּטאת אצל קהל זה בהבּעוֹת־חן סוֹערוֹת וּבקריאות נשנוֹת לבמה אוֹת הוּא כי אכן כּוֹח יוֹצר לפנינוּ. האינסטינקט של הקהל (אם אינוֹ כפוּי להשפּעוֹת עשׂוּיוֹת, מה שלא יעלה על הדעת בּנידוֹן דידן) מלמדנוּ לא אחת יוֹתר מחוַת־דעתם של מבינים מוּמחים. זה בנוֹגע לפעוּלה הבּלתי־אמצעית של אמנוּתוֹ כמוֹת שהיא. אך גם מנהגה הסוּבּייקטיבי של אישיוּת האמן מעיד עליה לטוֹבה. זוֹ דקוּת־ההרגשה והטעם שאגדתי חוֹנן בּה ביחס לציוּר ולנגינה, שתי בנוֹת־הלויה הנאמנוֹת של אמנוּתוֹ המרוּמזת והכבוּשה; זה כוֹבד הראש שבּוֹ הוּא מבקש לוֹ תקוּן־נשמה בדברים שבּשירה; זה הרצוֹן התרבּוּתי, שבּכוֹחוֹ הוּא יוֹצר לוֹ סביבה ותנאים בּחלל כּמעט ריק, ועל כּוּלם זה השקט היצירתי, שעל־פּי רוֹב מתוּח עליו קו של עצבוּת עדינה שבּוֹ הוּא משעבּד לוֹ את אמוּנם של רבּים – מעידים על אישיוּת יוֹצרת. גם אוֹתוֹ ממלא בעיקר חזוֹן־ההעויה השַגַלי (בּלי אוֹתוֹ שפע־היצירה לעת עתה וּבלי אוֹתה הקלוּת והחירוּת המבוֹרכה) והוּא גם מגשמוֹ כּכל אשר ניתן לוֹ עד עתה. בּנגינה הוּא מוֹצא לוֹ אחים – את גנסין ואת מילנר, בּציוּר – את אהרוֹנסוֹן ואת ליטוינוֹבסקי ואת רוּבּין, בשירה – את התנ"ך ואת בּרדיצ’בסקי. אין כּל אלה צריכים לזלזל בּאחוָתוֹ של יוֹצר רציני זה.

אם גדוֹלוֹת וּבשלוֹת אין עדיין כּאן, מבּע של נפש יוֹצרת יש כּאן, תפיסת־העיקר וחתירה לחדש עוֹלם מלא באמנוּת העברית.

תרפ"ה

---

"קבורת חמור" או חבלי גלגול?

מאת

אשר ברש

השפּנגלריסמוּס מפעפּע בּנפשוֹת דוֹרנוּ ביוֹדעים וּבלא

יוֹדעים. בּיחוּד בּנפשוֹת המרגישוֹת עצמן כּמנוּצחוֹת. “שקיעת המערב” – כּיין למרי־נפש היתה קריאה זוֹ. שנים אחדוֹת שיכחו הגרמנים המנוּצחים את רישם בּיין חריף זה. אך לאחרוֹנה – נגשוּ לעבוֹדה. מערב אוֹ מזרח – שוּם מקוֹם בּעוֹלם לא נברא לתוֹהוּ. היוּ גם אחרים שקיבּלוּ תוֹרת שלילה זוֹ בהתלהבוּת, מתוֹך שהיתה צריכה לשמש להם סיוּע לתוֹרת־חיוּב חדשה (למשל, “השוֹמר הצעיר” שעלה לארץ ישׂראל וּבשׂוֹרת “שקיעת המערב” בּפיו). גם שפנגלר עצמוֹ הגיע, כּידוּע, בּהמשכי ספרוֹ לידי תוֹצאוֹת חיוּביוֹת בּשביל עמוֹ – תוֹצאוֹת כּלל וכלל לא לרוּח ההוּמניוּת של המאה העשׂרים.

י.ש. בּ“הפּוֹעל הצעיר” גליוֹן 45־44 בּרשימתוֹ “קבוּרת חמוֹר” רק מבכּה את הטוֹב (לא חלילה עוֹלם מלא כ"א קוֹמץ שירה) ששקע לבלי עלוֹת עוֹד: “השירה העברית איננה”, “הצפּוֹר הרכּה נפחה את נפשּה”. ההספּד הוּא לבבי וספוּג צער אמיתי, כּי־על־כּן אחד ה“שוֹקעים” מבכּה את ה“שקיעה”. היה היתה שירה וראוּ איננה עוֹד. הוֹי אחוֹת והוֹי הוֹדה! אך לא הצער על הפּטירה בלבד נוֹתן כּאן קוֹלוֹ אלא כאב יוֹתר עמוֹק – אשר גם “קבוּרה לא היתה לה”. היא לא נאספה אל נפש העם". היא עברה בלי רוֹשם על העם. איש מן העם לא נתחנך על בּרכּיה. הספרוּת החדשה לא נתנה אוֹתוֹתיה אף בּאוֹפי אחד מבני העם. הסיבּוֹת והטעמים נעדרים. מצוּיינת רק העוּבדה המעציבה, וּמר הכּאב ממריץ להשתמש בּשם נבוּאי קצת “קבוּרת חמוֹר” (הרוֹך האגדי היה מסתפּק בּיתר התאמה לנידוֹן בּשם “מיתת נשיקה”)…

אבל כּדאי וּמן הצוֹרך לעיין דוקא בסיבּוֹת, שהן כּידוּע, מוֹעילוֹת להגדיר את המחלה ולברר על ידי כך את גוֹדל הסכּנה.

אם גם נניח שחמישים למאה מן הטענוֹת בּדבר חוֹסר השפּעתה של שירת הדוֹר הקוֹדם הן נכוֹנוֹת (הרי אין להתייחס בּכוֹבד ראש לאמרוֹת מעין: “אם תעביר דרך כּברה רבבוֹת יהוּדים לא תמצא ביניהם אף אחד אשר גידל את אפיוֹ בעזרת הספרוּת העברית של הדוֹר הקודם”, אוֹ: “לפנוֹת אל איש אוֹ אשה בני עשׂרים – המכוּון הוּא ליוֹדעי עברית כּמוּבן – ולשאוֹל אוֹתוֹ אם הוּא זוֹכר דבר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני מן הספרוּת העברית – זהוּ כמעט דבר אשר לא יתוֹאר בּמציאוּת” (הפּיזוּר שלי). רק מי שאינוֹ מכּיר בּהחלט פּוֹעלים וחניכי בתי־הספר בּארץ ישׂראל יכוֹל לגזם גוּזמאוֹת כּאלוּ…). גם אז לא נגיע לידי מסקנוֹת הספּדיוֹת כּאלוּ שמגיע אליהן י. ש. ברשימתוֹ. השירה העברית של “עשׂרים שנוֹת היצירה” האחרונוֹת (הכּוָנה היא לדוֹר המשוֹררים שאחרי ביאליק) לא צרה את האוֹפי היהוּדי בשלמוּת, לדעתי, מסיבּוֹת ראשיוֹת אלוּ: א) קוֹראיה של שירה זוֹ, עד כּמה שהיוּ אנשי־תרבּוּת, לא קראוּ רק עברית, אבל נתחנכוּ בעיקר על ספרוּיוֹת אחרוֹת, וּבעברית בּיקשוּ רק הד, אוֹ לכל היוֹתר תוֹספת לשירת הנכר העיקרית אצלם; ב) עשׂרים שנה אלוּ מחציתן השנית חלה כבר בּתקוּפת המלחמה הגדוֹלה והטירוּף הרוּחני, וגם שירוֹת יוֹתר אדירוֹת, יוֹתר חד־לשוֹניוֹת וּמכריעוֹת בּהשפּעתן נמחוּ אוֹ ניטשטשוּ אוֹתוֹתיהן; ג) גם בּשירה, כּמוֹ במקצוֹעוֹת חיים וּמחשבה אחרים, ישנן חליפוֹת ותמוּרוֹת, התישנוּת והתחדשוּת (עיין בּחוֹברוֹת הקוֹדמוֹת מה שנכתב שם בּשאלת “ישן וחדש”) והרוֹאה קצר־הרוּח, ועוֹד יוֹתר הנוֹגע בּדבר, נוֹטה להגזים ולחשוֹב שהנה הוֹלך ומת איזה דבר יקר, אשר טוּפּח בּכל מכשירי־האהבה, בּעוֹד שעל צד האמת אין דבר מת, בּיחוּד דבר שבּרוּח, אלא מתגלגל וּמתחדש (גם בּרוּסיה הסוֹבייטית נתגלגלוּ מוֹסדוֹת צַריים טהוֹרים בּצוּרוֹת השלטוֹן הקוֹמוּנרי הטהוֹר,

כּידוּע ליוֹדעי ח"ן…). אבל בּני־אדם הבּאים להעריך מתוֹך נקוּדת־מבּט היסטוֹרית צריכים להיוֹת קצת יוֹתר אוֹבּייקטיביים אפילוּ ביחס לעצמם.

הסיבּה הראשוֹנה לא בנוּ היתה תלוּיה, וחבל שהטיפּוּס הקוֹרא שוּב רק אוֹ בעיקר עברית אֵיחר קצת לבוֹא, ואחרי זעזוּעים גדוֹלים ועוֹקרים מן השוֹרש. ואנשי מעשׂה ויצירה אינם סוֹפדים על לשעבר. הסיבּה השנית הוֹלכת וסרה לאט־לאט, ויש לשער שעם התגבּשוּת צוּרוֹת החברה והחיים (גם אצל היהוּדים וּבארץ ישׂראל יבוֹא זמן כּזה) תתגבּשנה גם איזוֹ צוּרוֹת תרבּוּת וספרוּת ויקוּם “טעם הדוֹר”; והסיבּה השלישית, והיא כמדוּמה המכרעת, אינה צריכה לדעתי, להיוֹת יסוֹד למעריכים לשׂאת קינוֹת – עוֹלמית היא כעוֹלם וטבעית כּטבע. ואין להאריך בּמפוּרסמוֹת. רק מי שבּמוֹחוֹ יכוֹלה למצוֹא לה מקוֹם המחשבה הצרה והעקרה של “עמנוּ תמוּת שירה”¹ – יכוֹל לבוֹא לידי אמוּנה במות הישן וּביטוּל החדש.

אין שירה מתה, אלא מתגלגלת וּמתחדשת. השירה העיקרית של הדוֹר הקוֹדם דוֹמה בעיני לתוֹלעת המשי. עבוֹדתה בודאי חשוּבה. היא טותה את המשי הטוֹב. עתה הגיעה לה, כּמדוּמה, שעת ההתגלמוּת. חוֹסר־החיים, הקפאוֹן והנוּקשוּת מציינים את גלגוּלה (יוֹצאים מעטים השוֹאפים להתחדשוּת ולהרחבת אפקים). אבל בּנקוּדת־החיים העטוּפה שלה חוֹשבת היא בכאב, שהנה בא הקץ, “היא נפחה את נפשה”; אבל האדם המסתכּל, המעריך, בּעל המחשבה ההיסטוֹרית, יוֹדע שיצא ממנה פּרפּר. הפּרפּר לא יטוה את המשי הטוֹב והמוֹעיל הנאה לעטיפת ותיקין, אבל הוּא אוּלי ישׂמח וירהיב את העין ויפתה־ימשוֹך לשׂדוֹת רחוֹקים. ועוֹד דבר – וזהוּ העיקר – ממנוּ תבוֹאנה הביצים בּשביל התוֹלעים הבּאוֹת. דרך הטבע הוּא. צר מאד. אבל אין לשנוֹת את סדרי בראשית…

תרפ"ה

---

מעין "סוף דבר" לספר "פולין" של ש"י עגנון

מאת

אשר ברש

מחרוֹזת של אלמוּגים, שוֹנים בּגוֹדלם וּמהם גם בּצבעם, על צוארי היהדוּת עתיקת־הימים שבּפוֹלין המדינה. חיבּה יתרה, חיבּה רכּה, נוֹדעת לה ליהדוּת זוֹ מאת המחבּר – חיבּת בּן־זקוּנים ליקהת־אם.

פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה…¹

מתרפק הוא עליה בקול רוה־דמעה יחד עם בעל הסליחות. את יגוֹן סבלה השקט, את פשיטת צוארה, צואר היוֹנה, למאכלת ההוֹרג, את קדמוּת יחוּסה, את חן־קסמה בעיני פריצי־פריצים, את משי נשמת למדניה, את כּיסוּפי לבּה ודמיוֹנה לציוֹן של מעלה, את מסירוּת נפשה על תוֹרה וספריה, את ערבּוּב הטהרה הישׂראלית עם טוּמאת הגוֹיים מתוֹך תוֹם־נפש מלבּב – את כּל אלה קיפּל עגנוֹן בי“ד סיפּוּרי אגדוֹת שנכנסוּ לספר “פּוֹלין”. לא מתוֹך השתפּכוּת פּיוּטית וציוּרי־הדיוֹט כּשלוֹם אש בּ”עיירתוֹ“, אף לא מתוֹך להטי חכמה ודמיוֹן כי. ל. פּרץ בּסיפּוּרי העם”, אלא כבעל־אגדה תלמיד־חכם, בּעל טקט של אצילוּת וּמתינוּת מספּר בּעל נסיוֹן של דוֹרוֹת.

מידתוֹ של עגנוֹן בּסיפוּר היא מידת האציל האמיתי. עם היוֹתוֹ כוּלו סגנוֹן, בּמוּבן התרבּוּתי, לפעמים עד כּדי סגנוּן, אין הוּא מבליט בּשוּם מקוֹם את יכלתוֹ בחריפוּת וּבציוּר. שאיפתוֹ תמיד לספּר בּלבד, לספּר בּניחוּתא, בּנעימוּת, בּרחבוּת הענין וּבצמצוּם

הדיבּוּר. ואף על פּי כן אין הוּא אֶפּיקן אוֹבּייקטיבי בלבד. הפּייטן פּוֹרץ בּוֹ מזמן לזמן, כּמוֹ בעל־כּוֹרחוֹ, כּמוֹ ירעיד את בּעליו פתאוֹם בּאחיזה של אכּסטזה. מה ששבה את הלב בּ“והיה העקוֹב למישוֹר”, בּ“אגדת הסוֹפר”, וּב“הנידח” – בּא וּמאיר פּה ושם גם מבּעד ארג המעשׂיה העממית הטהוֹרה. בּ“מפוֹלת המות” ירבץ צל הרוֹכב מלאך־המות כּצל סלע כּבד בּין הכּלה וּבין החתן. החתן יפשוֹט, אחרי הרצחוֹ, את זרוֹעוֹתיו לצאת עם הכּלה במחוֹל. לחלוּחית הדם שמנה וּמתוּקה בגרוֹנוֹ. ציוּרים אכּסטטיים, בּ“מעגלי צדק” מתוֹאר ריקוּד של שׂמחה. לא כאלה שרוֹקדים למעלה מראשיהם, ולא כאלה שאם מניחים אוֹתם בּקרן זוית זוֹ מוֹצאים אוֹתם בּקרן זוית אחרת, אלא כאלה שרוֹקדים לכתפיהם וכתפיהם מקיפוֹת אוֹתם… ציוּר שיש בּוֹ מן האכּסטזה האמנוּתית עד כּדי דמעוֹת.

הפּעוּלה האמיתית על נפש האדם תבוֹא דרך־אגב, בּהפסקוֹת מרוּחקוֹת. אלה שמתכּונים לפעוֹל תמיד מוּבטח להם שלא יפעלוּ אלא מעט מאד. וגדלוּתוֹ של עגנוֹן היא בזה, שהוּא מספּר בּקוֹלוֹ הצלוּל והשקוּל לכאוֹרה על דברים של מה בכך, אך דרך סיפּוּרוֹ הוּא אוֹחז בּנימים הנסתרים, צוֹבטם וּמוֹשכם עד כּדי רעידת שרשי הנשמה בּחינת “אספּר כּל עצמוֹתי וכו'”.

הספר “פּוֹלין” ירכּוֹש לוֹ מקוֹם כּבוֹד בּין קוֹבצי

סיפּוּריו הקטנים של המספּר המקוֹרי הזה. טוֹבי־הטעם יקבּלוּ את המתנה הנאה בברכת טוֹב. הספר יפה גם לפרנס דמיוֹנם של בּני־הנעוּרים.

---

כתבי מיכ"ל

מאת

אשר ברש

עם מבוא מאת י. פיכמן

הרוֹמנטיקה העברית, שדרך הרוּח הנעלמה בחרה משוּם־מה לצמצמה בפינת ליטא הקטנה, לא הנחילה לנוּ פירוֹת מרוּבּים. הרוֹמן “אהבת ציוֹן” הוּא מרוֹם בּיטוּיה, והשאר – דברים שלא הגיעוּ לידי פריחה, אוֹ שנקטפוּ בעצם פּריחתם. מיכ"ל עוֹשׂה עד היוֹם את הרוֹשם של פּרח המכיל פּרי, יוֹתר מאשר פּרי עצמוֹ. אמנם פּרח אציל ממין משוּבּח. את יצירוֹתיו המעטוֹת חמוֹת־הצבעים אין טוֹעמים עד היוֹם, מריחים אוֹתן, וּבהתאמצוּת הנחירים. מתלוָה תמיד, בּתוֹר נימוּק ממריץ, ההכּרה של מה שיכוֹל היה להיוֹת. אבל בּדרכיה הנפלאוֹת של תוֹלדוֹת השירה יש לפעמים למרוּמז חשיבוּת יתרה על המוּגמר. היצירה הבּשלה נוֹשרת וּמוּצאת לשוּק ונעשׂית קנין הרבּים. וּמרוֹב משמוּש מתקשה קליפּתה וריחה וכוֹח־הפראתה מתכּנסים לתוֹך תוֹכה; לא כן היצירה הרכּה – הבּוֹסר המקוּמט הנמצא מוּשלך בּפינת הגן – זוֹ מוֹשכת את התבּוֹננוּתוֹ של היחיד, המיוּעד, שאֵר־הבּחירה. לוֹ היא מעלה כבקסמים את עתידה המקוּטף, את בּשוּלה המקוּפּח; לוֹ היא דוֹבבת בּאלפי רמזים דקים מן הדקים.

מצד זה אוּלי רצוּי היה להשאיר את מיכ“ל בּתוֹך “שירי שׂפת קוֹדש” כּרוּך יחד עם אביו הכּהן הזעוּם. אבל בּזמן שפּני הגן מתכּסים צמחים חדשים, קוֹצים ואילנוֹת, וּמטעים זרים לרוֹב חוֹנקים בּצילם הרחב, חוֹבה היא לחשׂוֹף מה שנשאר מרקבוֹן העבר; להכריח את הנחירים להריח, את העין להתבּוֹנן, את הלב לחוּש בּעבר עתידוֹת מחייבוֹת. וּברוּכה היד החוֹשׂפת. לקנין נטוּל־ריח של הרבּים לא יהיה מיכ”ל לעוֹלם. מצד זה אין לחשוֹש.

הוֹצאת “עינוֹת” יכוֹלה הפּעם בּאמת לזקוֹף לזכוּתה מפעל

חשוּב. לא חסרוּ הרצוֹן הטוֹב וההבנה הדקה בבחירת האוֹתיוֹת והנייר וּבכלל בּכל סידוּרוֹ של הספר. המכתבים המעטים מוֹסיפים בּפּתוֹס התמים שבּהם על החריפוּת הרוֹמנטית. יש רק לתמוֹה על העדר תמוּנתוֹ של המשוֹרר.

הפּיטן־המבקר פיכמן העריך את החזיוֹן מיכ"ל בּאוֹתה האהבה, הרוֹך והנעימה המציינים את כּל מאמריו.

---

ספר שירת ישראל לר' משה בן עזרא

מאת

אשר ברש

תרגום בן־ציון הלפר, “הוצאת שטיבל”

ספר כּל־כּך גדוּש בּחכמה וּבטעם, שנכתב על ידי משוֹרר עברי גדוֹל ערבית, ולא מצא את מתרגמוֹ העברי עד בּן־ציוֹן הלפר המלוּמד העברי באמריקה, שמת למגינת לב כּל חוֹבב המדע העברי האמיתי במבחר ימיו! טוֹב מאוּחר מלא־כלוּם, והמלוּמד המנוֹח עשׂה לוֹ נפש יפה. האבדה הזוֹ, שהוּחזרה עתה לספרוּת העברית, תמיד שעתה: הרעננוּת המפעפּעת בּה לא פגה ברוּח התקוּפוֹת, ההרצאה והרעיוֹנוֹת מענגים וּמזינים את הנפש כּיצירה אמיתית. בּעצם אין השם “שירת ישׂראל” הוֹלם לגמרי את תוֹכן הספר. הוּא שם חפשי, ואפילוּ לא על יסוֹד השם הערבי הסתוּם קצת. יוֹתר משהוּא עוֹסק בּשירת ישׂראל הוּא עוֹסק בּשירה בכלל, אוֹ יוֹתר נכון בּיסוֹד החכמה שבּשירה. שהרי יסוֹד זה היה חשוּב בּעיני משוֹררי ערב־עבר בּתקוּפה ההיא. פּתגמי חכמה, חרוּזים חריפים, דברי־תוֹרה וכרקטריסטיקוֹת מכוּונוֹת, בּקוֹרת צלוּלה ותשבּחוֹת קצוּבוֹת – כּל זה משׂתרג וּמשתלב בקנה אחד בּחן וּבנעימוּת, בּטעם הסגנוֹן הערבי המשוּבּץ והמשוּלב. עיקר הספר, עשׂרים השערים העוֹסקים בּקשוּטי השיר, אינוֹ תוֹפס אלא רביעוֹ האחרוֹן של הספר, שלוֹשת רביעיו הראשוֹנים עוֹסקים לא בצוּרת השירה אלא במהוּתה לפי המוּבן הנ"ל. וּבאלה עצם חשיבוּתוֹ של הספר. החלק השימוּשי כבר נאכל על ידי המוֹן הספרים המאוּחרים מסוּג זה, אבל השפע השׂכלי, הנפשי והמוּסרי פעוּלתוֹ שלימה ואינוֹ נשאב לעוֹלם.

מהמוֹן הענינים שבּספר רוֹצה אני לברוֹר רק אחד להעיר עליו כאן. כּוָנתי ליחסוֹ של המחבּר אל שירת הערבים, שירת הגוֹיים שבּזמנוֹ. בּזמן האחרוֹן הרי נשמעוֹת אצלנוּ מצד בּני־סמך, בּכתב וּבע“פ, טענוֹת נגד השירה העברית החדשה, שהיא חקוּי לשירת הגוֹיים בּאירוֹפּה וצריך לשוּב אל היצירה המקוֹרית, זאת אוֹמרת לשירת ספרד וכיוֹצא בה. מעניין איפוֹא בזמן הזה לראוֹת את יחסוֹ של אחד מפני השירה ההיא אל שירת הגוֹיים, המיוּסד על ענותנוּת וישרנוּת ראוּיוֹת למוֹפת. הלא כה דבריו בעמוּד קכ”ד: “משוּם שאנוּ, בּיחוּד בּשיר, הוֹלכים בּעקבוֹת הערביים, צריכים אנוּ לחקוֹת את מעשׂיהם (בּשירה ובספרוּת) עד כּמה שאפשר”. ונשענים על משענת זוֹ רוֹצים חסידי ה“מקוריוּת” שבּימינוּ לפסוֹל את שירת הדוֹר. יבוֹשוּ ממשענתם!

“הוֹצאת שטיבל” זכתה וזיכּתה גם הפּעם בּספר גדוֹל. בּרוּך טעמה!

---

ליובלו של ד. שמעונוביץ

מאת

אשר ברש

אנסה לצרף איזה קוים לדמוּת המשוֹרר מתוֹך הערכה סוּבּייקטיבית לגמרי: הרוֹשם הראשוֹן מדוד שמעוֹנוֹביץ בּא לי מן השיר “בּמדבּר”, שנדפּס בּ“רביבים” א', שיצא בלבוּב, כּמדוּמה בתרס"ח. משהוּ נוּקשה, כּבוּל־תנוּעה כּצליל־זקנה, עלה באזני הצעירה משיר זה, זכוּרני, שהפּיזוּם הכּבד שבּשיר מלא־החרוּזים הרגיזני, וּבכל־זאת קראתיו פעמים

רבּוֹת:

כְּבָר בָּצְקוּ רַגְלַי, כָּשַׁלְתִּי בֶרֶךְ, ¹

עִוְּדוּנִי תְלָאוֹת וּלְבָבִי חָלָל;

הַדֶּרֶךְ כָּבֵד, אֵין קֵץ לַדֶּרֶךְ,

אֵשׁ נַפְשִׁי כִּבָּה. אוֹר עֵינַי שָׁלָל…

בּאי־ידיעתי הגליצאית שאלתי את בּרנר, אם אין זה משוֹרר בּא בימים. בּרנר צחק בּהנאה יתרה: “לא גדוֹל בּהרבּה ממך. אך משוֹרר בּעל כּוֹבד־ראש”. והדגיש את המלים האחרוֹנוֹת. השירים הבּאים חיזקוּ את הרוֹשם הראשוֹן. והנה הגיע לידי השיר “אחרוֹן” – ונוֹסף דבר־מה. אין חרוּזים כּלל, אך הדברים הוֹלמים בּריתמוּס נכוֹן, ואת הצער הכּבד, כּדבש קרוּש, תמוֹגג רוּח־חן חמימה:

יֵאתֶה לַיְלָה, תִּפְשֹׁט סוּפָה, עַרְבַת דְּרוֹר תֵּאָנֵק²

קַל כַּנֶּשֶׁר יִדְהַר פָּרָשׁ: לֹא שׁוֹמְרוֹנִי יֶהִי…

נתגלה האמן. מאמצים להבין לרוּח העוֹלם והזמנים. הגוֹרל הפּרטי והאנוֹשי עוֹלים בּקנה אחד. היה רצוֹן ללווֹתוֹ בדרכּוֹ הכּבד.

בּצעדוֹ וּבקוֹלוֹ שוֹנה היה בתכלית מחבוּרת המשוֹררים, שמלכה אז בספרוּתנוּ הקטנה. הוּא דרך כּפרש בּלתי־מוּכּר על שוּלי העבר וּפניו כבוּשים בּקרקע. האחרים השׂתערוּ נטוּיי־גרוֹן אל חלל העתיד. למרוֹת הגנדרנוּת הפּסימית בּלטוּ אצלם חוּצפּת־הנעוּרים ותאוַת הכּיבּוּשים.

והוּא הלך לוֹ מן הצד וקוֹנן לבדוֹ.

אחר־כּך נוֹדע לי גם משהוּ על אישיוּתוֹ וחייו – מפּי רשימוֹת־מסע שלוֹ וּמכּירים מארץ־ישׂראל. משהוּ זה הוֹסיף על הציוּר הסימפּטי. אך השירים, שהתחילו להתפּרסם בּשפע כּמעט בּכל העתּוֹנוּת העברית שבּעוֹלם, פּגמוּ קצת בּרוֹשם השלם. המשוּבה הדבּרנית ושירי השמירה והאהבה, הנדידה והדהרה – לא הלמה את המוּשׂגים הקבוּעים. הפרש המפגר התערב בּמחנה המתרוֹצצים בּאבק הדרכים. רפה אצלי העניין בּמשוֹרר. והנה באוּ האידיליוֹת, “בּיער חדרה” ו“מלחמת יהוּדה והגליל”, צוּרה ספרוּתית זוֹ, שחוּבּבה עלינוּ על־ידי טשרניחוֹבסקי, מצאה לה אצל שמעוֹנוֹביץ, עם כּל היוֹתוֹ מוּשפע ממנוּ, הארה חדשה. הטבע היה אחר: קל, נוֹח, שקוּף, רוֹמנטי; וההתרפּקוּת לא היתה על העבר העממי, כּי־אם על האידיאל הצעיר והיקר של עבוֹדה ויצירה בארץ אבוֹת. ההוּמור היה בריא אף נעים. אם זה יהיה מחוֹזה של המשוּבה – בּרוּכה תהיה. אף כּי צר היה לי על “כּוֹבד הראש”. אז בּא גם “על נהר כּבר” והיטה את תשׂוּמת־לבּי לצד אחר, חדש: לקסם מסתוֹרין קר, להרגשת חיי־מות, לצליל עלי אביב בּרוּח סתיו מתנכּרה. הפּרש התעטף שוּב בּאדרתוֹ והלך בּיחידוּת. הפּעוּלה היתה חזקה, ולבּי נקשר שוּב בּמשוֹרר.

אחר בּאה המלחמה. המשוֹרר גר עם “שלגי הצפוֹן” ואני הייתי עם השבי בארץ־ישׂראל. ורק כּשנמס קרח השנים הגיעוּ עם הרוּחוֹת הרחוֹקים גם בּשׂוֹרוֹת־חיים משמעוֹנוֹביץ. בּקוֹבצים, בּחוֹברוֹת וּבספרים שנתקבּלוּ

התנוֹסס תמיד שמוֹ. הוּא נעשה לסוֹפר בּעל היקף: תרגם וכתב הרבּה בפרוֹזה וּבשיר. פּרסם אגדוֹת ורשימוֹת, סריוֹת שירים וּפוֹאימוֹת בּשמוֹת

צפים, קלים, נמוֹגים: “נדוּדים”, “עם אביב”, “עננים”, “שירי מסע”, “בּקרן זוית”, “כּלאחר יד”, “בּחשאי”, וכו' וכו'. את הרוֹשם הראשוֹן, היסוֹדי, הציף מבּוּל של דברי־ספרוּת בּעלי איכוּת שוֹנה. אף כּי נצטערתי, למדתי זכוּת: אחרי הקרח והסֶכֶר של שנוֹת המלחמה, שנוֹת המחנק, בּאה ההתפּרקוּת, ההפשרה. אין דבר, הוּא יצא מן הסלסלוֹת של הרעיוֹניוּת הספרוּתית והרוֹמנטיקה השאוּלה, וילבּש שנית את אדרתוֹ שלוֹ, האפוֹרה והרטוּבּה

מרסיסי־לילה.

אחר עלה שמעוֹנוֹביץ לארץ והיוּ לוֹ שנוֹת־בּרכה אחדוֹת. כּמוֹ מתוֹך קרן־שפע הריק עלינוּ אידיליוֹת וּפוֹאימוֹת וּבלדוֹת והרבּה שירים ליריים. אך את כּוּלם מציינים הקלוּת וקוֹל־הרבּים, אלה שלא היוּ מנת חלקוֹ מתחילה ורכשם לעצמוֹ בדרכּוֹ. נשאר רק מעט מן הטוֹן ששׂרר בּשירים “בּמדבּר”, “אחרוֹן”, “ערירים”, “על נהר כּבר” וכו'. ושטיפה מהירה זוֹ על־פּני השטח חלה כבר בּתוֹך תחוּם השירה החדשה, שאחזה לה דרכים חדשוות: דרכי הבּיטוּי העירוֹם, המפעל החוֹתך והרצוֹן לכוֹח כּלפּי מעלה. קשה לי להשתחרר מן הרוֹשם, ששמעוֹנוֹביץ הניע אבטוֹמוֹביל מאחר בּא־בסאוֹן מאוֹתה התקוּפה, שהאוֹטוֹמוֹבילים היוּ עוֹד מעטים מאד. גמיאת המרחקים, שכּל כּך שיכּרה את הנוֹסע, לא עשׂתה את הרוֹשם הרצוּי על בּני הדוֹר החדש הרגיל כּבר בּאוירוֹנים.

אך גם בּשנים אלוּ לא ניטלה הסימפּטיה המלוה את אישיוּתוֹ היוֹצרת. נעים היה לי לראוֹתוֹ באמוּנתוֹ הטהוֹרה וּבבהירוּתוֹ הפּשוּטה, בּשׂמחתוֹ על האוֹר וּבעצבוֹנוֹ על הדמדוּמים, בּבחינוֹת העוֹלם שלוֹ

וּבויכּוּחיו עם הגוֹרל. אחדים משיריו העצוּבים נגעוּ עד הלב. ציוּרי־קטנוֹת אחדים ענגוּ ביוֹפי אמיתי.

עתה הגיעה שנת חג ליצירתוֹ. משירוֹ “בּין השמשוֹת”, שרשוּם תחתיו תרס"ב, עברוּ עשׂרים וחמש שנים. רצוֹני להבּיע לוֹ פּה ברכה נאמנה על כּל מה שנתן לי ולכוּלנוּ. יהי רצוֹן, שנראהוּ עוֹד שנים רבּוֹת מהלך בּדרך יצירתוֹ העצמית.

---

יואל אנגל ז"ל

מאת

אשר ברש

הנגינה העברית היא שדמה עוֹד כּה צחיחה, כּה טרוּשה, שרק אנשי אמוּנה ודמיוֹן חזקים יכוֹלים לנסוֹת לחרוֹש בּה. אחד מן הראשוֹנים, שיצאוּ אל שדמה זוֹ עם בּוֹקר חיינוּ העבריים בּארץ בּמחרשתוֹ הקלה – היה יוֹאל אנגל ז"ל. לב מי לא שׂש על מראהוּ הרענן ועל הילוּכוֹ הקל, על מבּטוֹ הבּהיר ועל חן דיבּוּרוֹ, הוּא סימל בּכל מהוּתוֹ את המוּסיקה העממית. כּבקסמים משך פּה את מחרשתוֹ באוֹר השמש, לעיני זוֹרעים וקוֹצרים, סוֹללים וּבוֹנים, חוֹגגים ורוֹגעים. הוּא חרש בּרינה, עד כּי בא הקוֹצר – ויקצרהוּ בעוֹד מזמוֹרוֹ בפיו. כּל מזמר ושוֹמע זמר בּישׂראל יזכּרהוּ בדמעה.

---

צרור שירים מאת א. שלונסקי

מאת

אשר ברש

בּהוֹצאת “כּתוּבים” הוֹציא שלוֹנסקי חוֹברת שירים קטנה

בשם “לאבּא־אמא”. כּמעט כּוּלם נדפּסוּ קוֹדם בּמקוֹמוֹת שוֹנים, אך בּהאגדם יחד לצרוֹר, נוֹדף ריחם יוֹתר. בּעיקר הם שירי התרפּקוּת, לפי הכּתיב – על אבּא־אמא. לפי הקרי ־ על עצמוֹ.

"אָכֵן אֲנִי פַּיְטָן. לָכֵן כָּל כַּךְ עָצוּב¹

שִׁירִי הָאַחֲרוֹן – כְּמִיָּמִים יָמִימָה."

היחס בּין הפּיטן והעצב הוּא כיחס הסיבּה והמסוֹבב. אחרת אי־אפשר. טוֹב, שההכּרה הזאת הבהיקה על דרכּוֹ הצעירה של הסיח קל־המרוּץ ופרוּע־הרעמה. טוֹב, שבּעוֹד הוּא עוֹשׂה לפנינוּ בלהטיו, הוּא מעיד על עצמוֹ: “אין תמרוּקי־מלים בּצקלוֹני הדל לסוּך מנגינוֹתי – " אף כּי עיננוּ רוֹאה יפה מה שיש עוֹד “בּצקלונוֹ” – הננוּ מטים אוֹזן בּעוֹנג לצליל קוֹלוֹ המתחטא בלבביוּת. קוֹלוֹ צעיר, קוֹלוֹ צלוּל, והוּא מפזז בּלי עמל בּשלבי הסוּלם. הוֹאיל ואנוּ מאמינים לוֹ באמוּנה שלימה, ש”אצבּע בּרק" קוֹראה לוֹ – בּטוּחים אנוּ שלא יזייף את הטוֹן, אם רם יהיה ואם נמוך. בּ“לאבּא־אמא” הוּא הוֹלך בּאוֹרח האמת הפּיוּטית.

---

ספורי כלילה ודמנה

מאת

אשר ברש

תורגמו מערבית בידי א. אלמליח

על הרכוּש ההוֹלך וּמצטבּר בּהוֹצאת “דביר” נוֹסף ספר יקר־ערך: סיפּוּרי כלילה ודמנה. למן ימי הבּינים זהוּ, כּמדוּמה, הספר הערבי הראשון, שהוּרק בּשלימוּת ללשוֹננוּ. אחרי “אלף לילוֹת ולילה” הרי זה החיבּוּר הבּלטריסטי החשוּב בּיוֹתר בּספרוּת ערב, אף כּי יסוֹדוֹ בהוֹדית. אף הוּא כתוּב בּאוֹתוֹ הסגנוֹן המסוּלסל, המשֹוֹרג והמשוּבּץ

המציין את הספרוּת הזאת. אף בּוֹ הסיפּוּר מוֹליד סיפּוּר והמשל נעוּץ בּמשל, החכמה כרוּכה בדת והמוּסר אוֹחז בּיד הנסיוֹן – הכּל כּיד הדמיוֹן

הפּיקח והתמים כּאחד של איש המזרח. הרבּה יגיעוֹת יגעוּ החוֹקרים בּמשך דוֹרוֹת לברר את נוּסחאוֹתיו, רעיוֹנוֹתיו וּמליצתוֹ של הספר, והמתרגם השתמש בּמסקנוֹת החוֹקרים האלה למלאכתוֹ, כּדי להוֹציא מתחת ידוֹ דבר מתוּקן כּכל אשר תשׂיג ידוֹ. ואמנם יש לברך על המלאכה הנאה, שבּמקצת סייע בּה ח. נ. בּיאליק. הספר נקרא בעוֹנג. עם שמרוֹ על הגוֹן הערבי אינוֹ נגרר אחרי סגנוּן ואַרכיוּת יתרים.

הספר ראוּי להמצא בכל ספריה ציבּוּרית וּפרטית. אף בּתי־הספר, שהלשוֹן הערבית נלמדת בּהם בּמידה מספּקת, ידעוּ בודאי להשתמש בּוֹ כבספר־עזר מוֹעיל לקריאת המקוֹר.

יש לציין את הרחבוּת וההידוּר שנהגה “דביר” בּהדפּסת הספר הזה. הלואי שיזכּה בקרוֹב למהדוּרה חדשה ולוּח “תקוּני־הטעוּיוֹת” הארוֹך בּיוֹתר ייעשׂה בוֹ מיוּתר.

---

"כתובים"

מאת

אשר ברש

“כּתובים” נכנסוּ לשנה השניה. הם נפוֹצים בּכמוּת טוֹפסים מרוּבּה בארץ וּבחוּ“ל והקוֹרא עוֹד לא עייף: סימן שהצליחוּ ליצוֹר בּקהל תביעה טבעית. ואמנם בּעתוֹנים מסוּג זה יש משהוּ מגרה וּמעוֹרר בּשביל הקוֹרא בעל הזיקה התרבּוּתית החיה. עתוֹנים מסוּג זה הם מצרכי הזמן החדש, הם מלוים את העתוֹן־סתם בּתוֹספת משהוּ נאצל. כּמוֹהוּ הם נסמכים על הסקרנוּת של הקוֹרא. אשרי מי שיוֹדע להשתמש בּמידה אנוֹשית זוֹ לטוֹבה. החיוּב הבּוֹלט עד־עתה ב”כתובים" הוא היחס הבּרוּר והמתמיד בּשאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית. בּימי פוֹשרים וּפשרנוּת אלה, שנוֹתנים אוֹתוֹתם כּמעט בּכל כּתבי־ העת שלנוּ בכל העוֹלם, נראים “כּתוּבים” בּנידוֹן הנ"ל כּמַשׂוּאה מזהירה וקוֹראת כּאחת. אוֹתוֹת־האש שלוּחים לכל צד, וכנראה שיש מי הרוֹאה אוֹתם. כּל נאמני ביתנוּ מחוּיבים להיוֹת להם לעזר בּתפקיד זה. עת סכּנה היא ודעיכת מאוֹרוֹת. לעוּמת זאת יש לציין בּאי־סיפּוּק את טיפּוּלם הקלוֹקל והארעי של “כּתוּבים” בּערכי ספרוּתנוּ החיה. מה שבּא שם בּמשך השנה לשרוּתה של הספרוּת (והרי זה תפקיד־קיוּמם!) לא נצטרף למפעל של אהבה וּמסירוּת בּאיזה כיווּן שהוּא. אף לא ניכּרה תמיד האחריוּת למה שנאמר ולאיך שנאמר. את הפּגם הזה יצטרכוּ “כּתוּבים” לתקן בּשנה הבּאה וּבודאי ימצאוּ מסייעים בּידיהם. המעלוֹת הודאיוֹת: זריזוּת,

עֵרוּת, גיווּן, אוֹמץ־לב וחן ידוּע הוֹעילוּ לחבּב את “כּתוּבים” בּמידה מרוּבּה. אל ירפּוּ ידי העוֹשׂים בּמלאכה. יוֹסיפוּ ויעלוּ!

---

כתבי רבי נחמן קרוכמל

מאת

אשר ברש

ערוכים בצרוף מבוא, ע"י ש. רבידוֹביץ

עד עכשיו היה בידינוּ רק “מוֹרה נבוּכי הזמן” ועתה זכינוּ ל“כתבי רבי נחמן קרוֹכמל”. חבל, שהמסַדר לא יכוֹל להוֹסיף את המלה הקטנה “כּל”. החכם יוֹם־טוֹב ליפּמן צוּנץ, המלבה“ד של ההוֹצאה הראשוֹנה, החזיר לידי בנוֹ של הפילוֹסוֹף את כּל “הנוֹתר עם כּל הכּתבים בּלתי הנצרכים”, ו”הנוֹתר" הזה הלך, כּמוּבן, לאיבּוּד. ש. ר. עשׂה כל מה שבּיכלתוֹ ואסף את האגרוֹת ושאר “השׂרידים”, שנתפּרסמוּ במקוֹמוֹת שוֹנים, וסיפּחם בּסוֹף הספר, וכן יצאוּ לוֹ כתבי רנ“ק. אף איזה צלוּמים שיש להם שייכוּת לחיי רנ”ק הוֹסיף, ולפני הספר הקדים מוֹנוֹגרפיה גדוֹלה, ספר בּפני עצמוֹ, העוֹסק בּתוֹלדוֹת הפילוֹסוֹף ובתוֹרתוֹ. העבוֹדה כוּלה נעשׂתה

מתוֹך אהבה וּמסירוּת מפליאוֹת בּדוֹר־חפּזוֹן זה, ועל־כּן אינה רחוֹקה גם מן השלימוּת. חבל שלא עלה בידי המסדר להשׂיג תמוּנתוֹ של רנ"ק.

בּין כּל הפילוֹסוֹפים העברים (עיין בּציוּן “שני ספרי פילוֹסוֹפיה”) אין אף אחד, שיחד עם מסירוּתוֹ היוֹקדת והקנאית לקניני־הרוּח ולקיוּמה של אוּמתנוּ הקיף בּשׂכלוֹ האוֹבּייקטיבי כמוֹ רנ“ק את הרוּח התוֹלדית של האנוֹשיוּת כּוּלה. מה שהיה אצל הנביאים התנוֹצצוּת של רוּח־הקוֹדש ואצל ריה”ל עקשנוּת דיאלקטית מזוּוגת לאמוּנה עמוּקה נעשׂה בפעם הראשוֹנה אצל רנ“ק לשיטה מדעית והשקפת־עוֹלם היסטוֹרית. היחס שבּין ה”רוּחני המוּחלט" וּבין ה“רוּחני” סתם הוּא רק כּיחס הפּרי אל הצמח. אין להפריד בּין השנים. אלא שהצמח שוֹאף בּכל זאת לרכּז את כּל עצמוּתוֹ בעצם העילי: הפּרי. והוּא התכלית. ראשית הגילוּי האלהי הוּא כבר בּעבוֹדה זרה, שגם היא הנֶה אחד הציוּרים התבוּניים של הרוּחני המוּחלט, שהוּא ענין מחשביי. כּמוּבן, שבּתוֹר פילוֹסוֹף טהוֹר מאמין הוּא כּי התפּתחוּת האדם מכוּונת אל תכלית ההכּרה השׂכלית הטהוֹרה, אל הדעוֹת. אבל כּבר בּהוֹדיה מוּדגשה זוֹ בהתפּתחוּת מוּנח היסוֹד החדש, המסוּכּן בּשביל עוֹלם המסוֹרת. מי שעיניו לא טחוּ, אוֹ שאינוֹ הוֹלך עם המתחסדים, איך יוּכל לאסוֹר על עצמוֹ את הבּיקוֹרת ואפילוּ ביקוֹרת המקרא? ראב“ע בּשעתוֹ היה צוֹפה הכּל בּ”חכמתוֹ הבּזוּיה“, אך אנוּס היה להסתפּק בּרמזים וּבחידוֹת בּ”והמבין יבין“. רנ”ק מגלה במקצוֹע זה טפח ממה שכּיסה ראב“ע. לא יוֹתר מטפח. אף הוּא לא הוֹרה לפני “עמי־הארצוֹת” והסתפּק בּקצרוֹת. אבל הקצרוֹת של רנ”ק בּרוּרוֹת וחוֹתכוֹת כּחצוּבוֹת מסלע.

כּאיש המדע פּר־אכּסלנס הוּא מזדיין לצוֹרך מחקרוֹ בכל הידיעוֹת והמכשירים הנחוּצים לכך. בּשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לסמוֹך על האינטוּאיציה, הכּל צריך להיוֹת מוּסמך על העוּבדות התוֹלדיוֹת ועל ההגיוֹן הבּריא. אף על פּי שהאינטוּאיציה בוֹקעת מכל שוּרה באוֹר חזק. לא ידענוּ לפניו חוֹקר יהוּדי, שישתמש כּמוֹהוּ בכל המקוֹרוֹת העתיקים הנוֹגעים לעבר הישׂראלי, עברים ונכרים, ויחד עם זה לא ירד לרגע מרוֹם סקירת־הנצח. הרצוֹן והכּשרוֹן עד למעלת גבוּרה לגלוֹת את “כּוָנת־ההיסטוֹריה” העמיקוּ־האירוּ גם את עיוּניו בפרטים של ספרוּתנוּ העתיקה, וחידוּשיו במקצוֹע זה נעשׂוּ למוּסכּמוֹת בּחכמת ישׂראל שלאחריו. על כּן היתה השפּעתוֹ הלאוּמית כּל כּך מפרה, למן מאפּוּ ועד אחד־העם. בּיחוּד נמצא האחרוֹן בּהשקפת־עוֹלמוֹ וּבדרכי אישיוּתוֹ תמיד בּחוּג־הקסמים של רנ"ק.

בּימינוּ אלה, שחכמת ישׂראל נתוּנה בידי אנשים, שמלבד חיטוּט בּפרטים, הגהוֹת והשׂגוֹת, כּמעט בּיבּליוֹגרפים כּוּלם, הם נטוּלים

כּל מחשבה מקיפה, עליוֹנה, טוֹב שיצאוּ מחדש, וּבהוֹצאה לפי רוּח הזמן, כּתבי הפילוֹסוֹף וחכם־ישׂראל הענק. כּבוֹדם של הבּיבּליוֹגרפים והבּלשנים המוּמחים בּמקוֹמם מוּנח, אך המחשבה הלאוּמית והאנוֹשית תשא בעוֹצמה והתעלוּת מאלה, שהיוּ בעצמם מקוֹר הכּוֹח והרוֹממוּת.

---

שני ספרי פילוסופיה

מאת

אשר ברש

הוֹצאת “אשכּוֹל” בּרלין העשירה את ספרוּתנוּ בשני ספרי־עיוּן חשוּבים, שניהם מעשׂה ידי יעקב קלצקין.

א) משנת ראשונים, תרגוּמים מתוֹך הפילוֹסוֹפיה העתיקה, למן בּית מדרשם של חכמי מִילֶט מן האסכּוֹלוֹת שלפני סוֹקרטס ועד בּית מדרשם של האפּלטוֹנים החדשים. ספר כּזה בעברית הגיע שעתוֹ זה כבר. ואף על פּי שאין זה תרגוּם אקדמי (נעשׂה ברוּבּוֹ על פּי הבּחירה והתרגוּם של דִילס ונֶסְטְלֶה) יש בּוֹ בשביל ספרוּתנוּ מן הבּרכה ואף מן החשיבוּת. בּעבוֹדה זוֹ השתחרר כּבר י.ק. הרבּה מסלסוּלי־הסגנוֹן הגנדרניים, שהיה נוֹהג בּהם בּמאמריו המקוֹריים, ונשתיירוּ בה רק הקיצוּר, הדיוּק והליטוּש

הנכוֹן. רוֹב האפוֹריסמים (כּי רק אפוֹריסמים מכוּנסים כּאן, גם משל פילוֹסוֹפים מחבּרי ספרים) עוֹשׂים רוֹשם כּמאמרי אבוֹת בּלשון מקוֹר. חבל שהמסדר לא היה עקבי בשיטתוֹ: כּיון שהכניס קטעים משל סנקא, אברליוּס, פילוֹן וּפלוֹטינוּס, היה מן הראוּי שלא לדלג לגמרי גם על סוֹקרטס, אפּלטון ואריסטוֹ. עתה, שבּמקוֹם הדברים על־דבר ערכי התרבּוּת הכּללית, התחילוּ כבר לטעת הערכים עצמם בלשוֹננוּ, עלוּל ספר זה להפרוֹת את מחשבתנוּ ולהרבּוֹת משקלה. מי יתן ורבּוּ המעיינים בּוֹ!

ב) אנתוֹלוֹגיה של הפילוֹסוֹפיה העברית והפילוֹסוֹפיה הערבית בּתרגוּמיה העברים, למן ספר היסוֹדוֹת של הישׂראלי ועד מוֹרה נבוּכי הזמן של רנ“ק. תחילתה וגמָרה של הפילוֹסוֹפיה שלנו. אף כּי גם בּספר זה השתדל המסדר להיוֹת בּהיר וּפשוּט כּכל האפשר לוֹ, אין זה ספר השוה לכל נפש: בּמקצת בּעטיוֹ של החוֹמר עצמוֹ וּבמקצת בּאשמת המסדר. הפילוֹסוֹפיה שלנוּ מימי הבּינים (שרוּבּה נכתבה, אגב, ערבית) מוּגבּלת וסוֹבבת בּשאלוֹת מוּפשטוֹת אחדוֹת: הצוּרה והחוֹמר, הנפש, האמוּנה והמוּסר האלקי, וּבזמן מאוּחר יוֹתר גם קצת שאלוֹת בּחוּקי הפּיוּט (נוֹפת צוּפים, לשוֹן למוּדים). כּמעט כּוּלם עמוּסים אוֹתה כבדוּת הגיוֹן ואוֹתוֹ סגנוֹן־חצץ, על פּי רוֹב עד כּדי גמגוּם חידתי וּמאמצים אפלים. רק יחידים מתעלים למעלת הוֹגי דעוֹת, מתוֹך הארה והבנה עליוֹנה, שיש בּה מיצירת הנפש המשׂכּלת (בּן־גבירוֹל, רמבּ"ם). לקוּי־נשמה זה במהוּת הפילוֹסוֹפיה שלנוּ בּא, כּנראה, מתוֹך שרוֹב אישיה ינקוּ ממקוֹרוֹת ערביים, שהאפילוּ על השפע התבני שנמשך אליהם מיוָן. בּכל מקוֹם שהפילוסוֹף היהוּדי בא במגע ישר עם הפילוֹסוֹפיה האַרית, הגיע למדרגת יוֹצר, וּבמקוֹם שהשתעבּד אל המחשבה הערבית, נעשׂה דיאלקטיקן עלוּב. כּמה מגדלוּת המחשבה יש בּפילוֹן וּברנ”ק! המסדר אף הוּא גרע מקוֹמת הפילוֹסוֹפים שלנוּ בזה שבּחר (מרצוֹנוֹ לצרף את האנתוֹלוֹגיה ל“אוֹצר המוּנחים הפילוֹסוֹפיים”) בּקטעים שהם אוֹפיים מצד הסגנוֹן וההרצאה, אך אינם אוֹפיים ואינם מצוּינים מצד התוֹכן. בּזמן שאין בּיד הקוֹרא העברי אנתוֹלוֹגיה אחרת, יש בּדרך זוֹ יוֹתר משגגה. בּהתאמצוּת נוֹספת אפשר היה לצאת ידי שתי החוֹבוֹת כּאחת. אך גם כּמוֹ שהוּא מקרבנוּ הספר לעוֹלם תרבּוּתנוּ בעבר, וראוּי הוּא לשמש מוֹפת בּסדוּרוֹ הנאה, שנעשׂה מתוֹך טיפּול שבּחיבּה, וּבהוֹצאתוֹ טוֹבת־הטעם. יש לחזק את ידי קלצקין בּמאמציו התמידיים לטוֹבת ספרוּתנוּ העיוּנית.

---

שלושה ספרי­־מלים חדשים

מאת

אשר ברש

בשנים האחרוֹֹנוֹת מראה הלכּסיקוֹגרפיה העברית ערוּת וּפעוּלה שלא ידענוּ כמוֹתן זה כמה דוֹרוֹת. סימן יפה הוּא להתפתחוּתה ולחיוּתה של לשוֹננוּ. צרכי החיים והתלמוּד החי מעוֹררים את החכמים לכַנס ולסַדר את אוֹצרוֹת לשוֹננוּ, שיהיוּ מצוּיים לכל הבּא לשמש בּמקצוֹע מן המקצוֹעוֹת. ואוֹצרוֹת הלשוֹן פירושם: מה שנוֹצר בּמשך דוֹרוֹת ותקוּפוֹת בּעבר המת ונחנט בּספרים שוֹנים וּמשוּנים, וגם מה שהוֹלך ונברא עכשיו ביד הלשוֹן החיה הפוֹרצת קדמה וימה בכוֹח איתנים, שלא פללוּ לוֹ מחַיי שפת­־עבר בּדוֹר הקוֹדם.

ספרי־המלים היוֹצאים עתה בתכיפוּת נחלקים אפוא לשני סוּגים ראשיים: א) כּינוּסיים, שמטרתם לקבּץ נדחים ולחשׂוֹף גנוּזים. ב) תרגוּמיים, שמטרתם להמציא למשמש מכּסימוּם של מוּשׂגים בּלבוּש עברי. וּבאמת מספקים אלה ואלה צוֹרך אחד: תחיית הלשוֹן. והוּא המניע העיקרי בכל החיבּוּרים האלה.

נתקבּלוּ בימים אלה שלוֹשה ספרי־מלים חדשים, וכֹל אחד בּא למלא צוֹרך גדוֹל ותכוּף, אף כּי שוֹנים הם בּערכּם המדעי.

ראשוֹן בּמעלה הוא בלי ספק “אוֹצר המוּנחים הפילוֹסוֹפיים” של יעקב קלצקין בּהוֹצאת “אשכּוֹל”, שני חלקים (א' ­– מ'). לפי החוֹמר המצוּי בשני החלקים הראשוֹנים הריהוּ מילוֹן כּנוּסי, אך המחבּר מבטיח להוֹסיף בסוֹפוֹ רשימה של מוּנחים מחוּדשים וגם רשימה לוֹעזית (Index) לתוֹעלת המתרגמים. אם כּן לפנינו עבוֹדה גדוֹלה שתפקידה, כּדברי המחבּר בּהקדמה, "מכוּון שני כווּנים בּבת־אחת, כּווּן לעבר וכוּון לעתיד. – עשׂוּי מילוֹן מקצוֹעי זה להקל אפילוּ על הקוֹרא הותיק את ההבנה בספרי הפילוֹסוֹפיה העברית של ימי הבּינים, המקוֹריים והתרגוּמיים, שכּוֹבד־הלשוֹן מרוּבּה בהם

מכוֹבד־המחשבה. לעתיד – עשׂוּי הוּא להרחיב את גבוּלי הלשוֹן העברית, העניה ביוֹתר בּפינת העיוּן והחקירה".

רבּוֹת פּעל יעקב קלצקין ללשוֹננוּ “בּפינת העיוּן והחקירה” בּמאמריו המרוּבּים והמשוּכללים וּבאנתוֹלוֹגיה הפילוֹסוֹפית, וחיבּור אחרון זה יכוֹל להחשב כּכתר מאמציו. אגב דפדוּף בספר אנו משתאים לטוּב הסדר, לדיוּק ההגדרוֹת ולטעם הטוֹב בּבחירת הדוּגמאוֹת רבים הם גם הערכים, שהם כּעין רשימוֹת מדעיוֹת קטנוֹת המפיצוֹת אוֹר בּהיר על כּמה מוּשׂגים מוּפשטים. ואם גם “הוּא לקוּי פה ושם בּחסר ויתר” – כּעדוּת המחבּר עצמוֹ – אין לקפּח זכוּת נאמנוּתו וכשרוֹנוֹ של המחבּר. ויש לנוּ רק לברכוֹ שיזכּה בקרוֹב למהדוּרה חדשה, מתוּקנת וּמוּשלמת כּרצוֹנוֹ וכרצוֹן כּל המוּמחים לדבר. ההוֹצאה מהוּדרת, האוֹתיוֹת וההדפסה מאירוֹת עינים.

גם חיבּוּרוֹ של בּרוּך קרוּפניק (בהשתתפוּת ד"ר א. מ. זילבּרמן) “מילוֹן שימוּשי לתלמוּד למדרש ולתרגוּם”, הוֹצאת שפּירא וואלנטין ושוּת' לוֹנדוֹן, בּשני כרכים גדוֹלים, אף כּי לא מרוּבּה בוֹ החידוּש, יש בּוֹ למלא חסרוֹן שהיה מוּרגש בּספרוּתנוּ זה כמה. המילוֹנים של לוי, יַסְטְרוֹב ודַלמן חסר בהם התרגוּם העברי ורק יוֹדעי גרמנית ואנגלית יכלו להשתמש בהם. שנים הראשוֹנים לקוּ באי־דיוּק ובניקוּד שאין לסמוֹך עליו, והאחרוֹן בּפסקנות וּבחוֹסר דוּגמאוֹת. “המילוֹן השימוּשי” מתכּון “להקל את הלימוּד והעיוּן בּספרוּת התלמוּדית ולעשׂוֹת את חיפוּשׂ פירוּש המלוֹת דבר השוה לכל נפש”. כּמדוּמה, שאת המטרה הזוֹ השׂיג במידה הראוּיה. אוֹצר המלים הוּא מלא, סדר המלים הוּא לפי האוֹתיוֹת (לא לפי השוֹרש), פירוּש־המלוֹת העברי הוּא קצר וּמכוּון על סמך ספרי־שימוּש משוּבחים והמקוֹרוֹת; מלבד זה בא תרגוּם אנגלי וגרמני; לכל מלה ניתנה דוּגמה אחת, שנבחרה בעיוּן (עצם השיטה של דוּגמה אחת יש לערער עליה, שלעוֹלם אין בּאפשרותה של דוּגמה אחת למַצות אפילוּ את עיקר הוֹראתה של מלה, בּיחוּד מלים עתיקוֹת, שהיוּ להן כמה גלגוּלי התפתחוּת) ולכמה מלים נוֹספוּ ביטוּיים ושגרוֹת־לשוֹן. אף המון ראשי־התיבוֹת מן הספרוּת התלמוּדית שנוֹספוּ בין המלים, עשׂוּי להגדיל תוֹעלתוֹ של הספר. בְכמה מקוֹמוֹת הסמוּיים מן העין ישנן הערוֹת והארוֹת מחכּימוֹת והמעיין ימצאן. הניקוּד הוּא בדרך כלל מדוּקדק. ההוֹצאה נאה ונוֹחה לעיוּן.

”מילון רפוּאי עברי" מאת ד"ר אלכּסנדר מלחי בא למלא חסרוֹן המוּרגש בּפרט בּארץ־ישראל, שמאוֹת רוֹפאים עברים עוֹסקים בּה במקצוֹעם למעשה ולהלכה וכמה מוֹסדוֹת רפוּאיים, לחקירה ולשימוּש, קיימים בּה. “השתדלתי לאסוֹף מאוֹצרוֹת הספרוּת העברית לכל תקוּפוֹתיה מכל הטוֹב והמתאים למטרתי. נוֹסף לזה השתמשתי בחוֹמר הלשוֹני הרב הנמצא ברשימוֹת השעוּרים למדעי הטבע של רבּוֹתי, מוֹרי הגמנסיה העברית בּתל־אביב. – – אף הוּכרחתי להוֹסיף כּמה וכמה חידוּשים והצעוֹת. עשׂיתי זאת בּזהירוּת יתרה וּמתוֹך היסוּס מרוּבה”.

על הדיוּק המדעי שבּמילוֹן זה ידוּנוּ המוּמחים, אך נראה לנוּ, שהמחבּר עשׂה בדרך כּלל את עבוֹדתוֹ באמוּנה וּבשלמוּת, כּכל שהשׂיגה ידוֹ. ההערוֹת הבּאוֹת בּשוּלי העמוּדים מעמידוֹת את המעיין על מקוֹרוֹת המוּנחים, רוּבם בּני־סמך. התרגוּם הוּא רק בּלַטינית, שהספר נוֹעד רק בּשביל בּעלי־מקצוֹע. יש רק להצטער שהניקוּד והדקדוּק לקוּיים בּכמה מקוֹמוֹת. למשל: צַלָקוֹת העוֹר ת' צַלְקוֹת העוֹר (עמ' 166) כָּתַּרְתִּי ת' כֹּתַרְתִּי (135). כּן בּאוּ שמוֹת רבּים בּהא הידיעה וכנגדם רבּים בּלי הא הידיעה. צָבִית־צָבִיוֹת (מ“צבת”) וצ“ל: צְבִיתִים (138). פּלְפָּל – פִּלְפְּלִים ת' פִּלְפֵּל. תעלה (שוּעל) ת' תעלא (157). וכן מסוּפקני אם אפשר לתרגם Primulaceae ב”הרַקַפְתִּיים". אך אלה הם לקוּיים, שבּמהדוּרה הבּאה יוּכל המחבּר להסירם בהתאמצוּת קלה.

---

"בלב העולם" (שירים), לש.שלום

מאת

אשר ברש

גם הוּא בא מן “הקדוֹשים” ו“השׂרפים”. איני יוֹדע אם טוֹב להיוֹת נין ונכד לאלה. אך טוֹב בּודאי, שהנפש תהא נוֹבעת ממקורה. בּספר הקטן בעל השם הגדוֹל “בּלב העוֹלם” עוֹד נתאמת בּמידה מרובּה החרוּז “מלים חרשתי על מלים ואת אשר חפצתי – לא הגדתי…” וסימן טוֹב הוּא לוֹ למשוֹרר, שיש לוֹ חבלי־ביטוי ושהוּא יוֹדע זאת. אך גם המעט שעלה לוֹ להגיד מעיד שהוּא פּיטן. אין לוֹ פה טוֹרף, אך יש לו לשוֹן חוֹזה. העינים נעוּצוֹת בּחלל־התעלוּמוֹת, האוֹזן קשוּבה לבנוֹת־קוֹל אוֹבדוֹת והתמוּנוֹת מתגבּשוֹת לפעמים לגוּשים קטנים, מאירים וּמרעידים.

הַסוּסִים מִזְדַּעַזְעִים, צַוָּארָם מִתְרוֹמֵם.

וּבַחֲלַל הַמֶּרְחַקִּים קוֹל זוֹעֵק, קוֹל בּוֹדֵד.

הַחֲזִיקוּ בַּמּוֹשְׁכוֹת! מִי יֵדַע הַבָּא?

וּבשיר אחר:

דְבַר־מָה זִנֵּק מִן הַחֲשֵׁכָה,

עֵינֵי אֵשׁ הִתְלַקְּחוּ פֶּרֶא

וְהֵיכָן נֶעֱלָמוּ?

וּבשיר־הציור “הפּנס”:

פַּנָּס יֵשׁ דּוֹלֵק בְּחוֹמַת הַר־צִיוֹן

מוּל סִמְטָא עֲזוּבָה.

גְּמַלִּים הָעוֹלִים מִלוֹעוֹ שֶׁל לַיְלָה

מִשְׁתָּאִים לְאוֹרוֹ.

וטוֹבה ההכּרה וּמעוֹררת אמוּן:

בְּרֹאשׁ מוּרָד וּבְרוּחַ נֶעְכָּרָה אֲנִי עוֹלֶה בִשְׁלַבֵּי הַזְּמָן.

והרגשת־המסתורין הדקה:

הֹלֶם שָׁמַעתִּי מִּלֵב שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלִּי.

עַצְמוֹתַי דּוֹבְבוּ בְּשָׂפָה רְחוֹקָה.

מִישֶׁהוּ נִפְרַד מִמֶּנּוּ…

ולאחרונה:

כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הֻגַּד לִבְשָׂרִי לֹא יִשָּׂא דוּמִיָּה.

*

אֶת חַיַּי הָיִיתִי מוֹסֵר – אִלוּ יְכָלְתָּם לָקַחַת שֶׁמֶץ מִמֶּנוּ.

יש נקוּדת־שׂרפה בשירתוֹ. בלשוֹנוֹ המפוֹרשת יש משהוּ ביאליקי. יוֹתר אין לוֹמר לעת עתה, כּדי שלא יתיהר. עדיין צעיר הוּא. העליה בסוּלם קשה וּמסוּכּנת; והקטוֹרת גוֹרמת סחרחוֹרת.

---

הסולל

מאת

אשר ברש

קובץ ספרותי בעריכת יעקב נתנאלי־רוֹטמן, לבוּב, כסלו תרצ"ג

ספרות חוֹזרת על אכסניה שלה. ספרוּת לא־גדוֹלה על אכסניה לא־גדוֹלה. אחרי עבוֹר יוֹתר מעשׂרים שנה ל“רביבים”, “שלכת” ו“סנונית” – זבדה אוֹתנוּ לבוּב שוּב זבד טוֹב: את “הסולל”. נתלקטו מתי־מעט, סוֹפרים צעירים, מעוּטם ידוּעים בּשמם ורובּם “לוח חלק”, והוֹציאוּ “בכוֹחוֹת מאוּחדים” כּמוּבן, קוֹבץ ענו וטוֹב־טעם, א', כּלוֹמר ראשוֹן לאחרים העתידים לבוֹא (ולואי שיבוֹאוּ!) וקבעוּ בוֹ באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת (משוּם־מה נדמה, כּי האוֹתיוֹת הוּצאוּ מתוֹך תיבת־סדוּר מאוּבּקת מאד) את אשר “שם אלהים בפי עטם”.

בּרֹאש הקוֹבץ אגרת קטנה שלוּחה מאת א. צ. גרינברג. לא ממרחקים שלוּחה, כי־אם מרחוֹב אחד שבּלבוֹב לרחוֹב אחר, בּוֹ שוֹכנת כּבוֹד המערכת. וּבאגרת טוֹבת־העין דברי חיזוּק ועידוּד יפים וחמים, כּמוּבן, עם משהוּ תבלין של “צווי דיקטטורי במהפכה העברית ששמה ציוֹניוּת”. אבל אין התבלין פּוֹגם כּאן, כי הנעימה הכּללית היא לבבית מאוֹד, מ“על קוֹטב העצבוֹן”.

אחרי־כן בּא החוֹמר הספרוּתי. אפילוּ אם ניגש אל החוֹמר הזה בכל חוֹמר הבּיקוֹרת הנהוּגה בספרוּתנוּ (לגבּי דברים שבּמקוֹר ולא, חלילה, לדברים שבּתרגוּם!), לא נמצא שהוּא נוֹפל מרוֹב החוֹמר הנדפּס בּשנוֹת רעה אלוּ במקוֹמוֹת אחרים. רוֹב הדברים, כּמוּבן, שירים. מכאן שהמשתתפים הם צעירים העוֹמדים עוֹד ב“דברי זמר”. והשירים כּוּלם ליריים, כּמוּבן, ורוּבּם, שלא כמוּבן, – טוֹבים. היינוּ, שירים שיש בּהם בּאמת המית־לב והלך־נפש והבּיטוּי פשוּט וּמילוֹדי, המלים והחרוּזים מזדווגים מאהבה ולא מחשבּוֹן, כּמוֹ אז בּימי חרפנוּ, בּהלוֹ נר המוּזה על ראשנוּ. ועצובים מאד הם השירים, כּי אין שוּם סיבּה לשׂמוֹח שם בּ“פּוֹלין הקטנה” בימים האלה, אך העצב אינוֹ עשׂב שוֹטה, כי־אם פּרח שיש לו צבע וריח, ואולי טמוּן בּחוּבּוֹ גם פּרי לעתיד. כּוּלם על טהרת המבטא הספרדי (לא לחינם היוּ בני גליציה דוֹברים “ספרדית” עוֹד לפני המלחמה!) וּבעברית הרכּה של הפּיוּט האשכנזי.

הנה, אהרן ארליך מתחיל את שירוֹ “בּסוֹד מוֹלדת” בּחרוּזים אלה;

תָּקְפָה עָלֵינוּ יַד הַחַיִּים בְּכָל עֻזָּהּ, הֵעִיָרה בְדָמֵינוּ עֶרְגַּת קְדוּמִים…

מי לא יאמין לדברי משוֹרר זה? ושמשוֹן מלצר בּ“סוֹניטה”:

יָדַעְתִּי: לִפְנֵי מָטָר יִסְעַר הָרוּחַ,

וְלִפְנֵי מַרְגוֹעַ תֶּאֱתֶה סוּפָה,

הֵיטַבְתִּי הַסְתֵּר שָׁרָשַׁי–וָאֲחַכֶּה…

אַךְ לֹא בָרָק יְפַלַּח שְׁחָקִים וְיַכֶּה

הָרַעַם, גֶּשֶם עוֹד לֹא בָא –

אֲהָהּ אֱלֹהִים, נִלְאֵיתִי מְאֹד לָנוּחַ!..

וב“שיר הסתו” הוא מצייר:

לָרוּחַ כְּנָפַיִם – מַגָּל,

קֻצַּר הַיְקוּם וְשָׁחַף,

אִילָן בְּעְֻלּפּוֹ כְּחָלָל,

צִפּוֹר כִּמְסֻמֶּרֶת־כָּנָף…

וא. צ. ויטלין בּ“מן המצר” בּנעימה הוּמנית עד מאד:

לְאֶחָד לֵב־פֶּלֶד, צוּר עָמוּם, לְצָרַת אָחִיו נָעוּל, אָטוּם;

אֶחָד רֹאשׁוֹ יָסֵב בְּחַן,

וְאָחִיו יִשַׁח וְיַחֲרֹק שֵׁן –

יִשְׂחַק עָשִׁיר, יִלְעַג לָרִישׁ

וְלֵב אָחִיו לֹא יָבָן אִישׁ,

נַפְשִׁי מָרָה, יִכְאַב הַלֵּב –

עַד מָתַי גֵּו יִרְדֶּה בְגֵו?…

וגם נ. שטוֹקהמר, הידוּע מעט ממקוֹמוֹת אחרים בשיר “לילה”:

אֵי מִזֶּה יָצָא סַהַר כְּקוֹלְמוֹס־אֵשׁ

עַל־פְּנֵי קְלָף הָאַיִן.

אֲטוּם־פֶּה לֵיל שָׂעִיר נָדַם:

הָס!

ואחרוֹן אחרוֹן, א. ד. ורבּנר פּעם בּכוֹח:

אֲנִי חָשׁ בָּאֲוִיר מַאֲכֶלֶת תָּשְׁחַז

לְקָרְבַּן הָעוֹלָם שֶׁיּוּבָא,

אֶחֱזֶה מִשָּמַיִם שָׂטָן יְנוֹפֵף

יָדוֹ לְאֶרֶץ סָבָה.

וּבשיר השני:

לֹא אָשִׁיר, לִבִּי אוֹמֵר לִי:

מָט הַכֹּל וְשָׁח,

כִּי תֵבֵל לִפְנֵי מַפֹּלֶת –

קְרָא בְקוֹל, צְוָח!..

וּפעם בּרוֹך וּבשיר פּשוּט ואפוֹר ונאמן עד מוֹח העצמוֹת:

כּבָר קַר לָקוּם בְּשַׁחַר בְּחֶדֶר רֵיק מִכֹּל, מִבְּעַד אֶשְׁנָב יָצִיצוּ אַלְמוֹן לְךָ וּשְׁכוֹל…

וּמַר לְךָ לִשְמֹעַ אָבִיךָ יִתְלוֹנֵן: – הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַחֹרֶף, בָּטֵל הוֹלֵך הַבֵּן…

הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי אֶת מְעוֹן הַדָּל עוֹלָם סָגַר בְּקֶרַח, בְּקוֹר סָתַם, נָעָל…

מלבד השירים, שהם הרוּח המפרפּרת בּעלי הקוֹבץ, בּאו גם איזוֹ מאמרים, שמטרתם להאיר, ללמד ולהשׂיח את הלב. קוֹדם של העוֹרך עצמוֹ “על תרבּוּתנוּ ועל עוֹבדיה”, והדברים עתיקים, תוֹבעים ונוֹשכים את עצמם. הטענוֹת על ה“ציוֹנים”, “האינטליגנטים”, שהעברית זרה להם ועל “העברית של המתבּוֹללים, שיחבשוּה כעלי־תוֹאנה למערוּמי נפשם”… ונדמה לך שאלה הם אוֹתם הדברים ממש, שקראת אוֹ כתבת לפני עשרים שנה. כּלוּם לא נשתנה. “אף נטף מר אחד לא נגרע מכּוֹסך”… עוֹד יש צוֹרך לדבּר כּך על הציוֹנים בּגליציה… כּמעט אוֹתם הדברים גם בּמאמר “למצב העברית בּפולין הקטנה”. וּבדברי ישׂראל אוֹפר: “הציונוּת איננה עברית. וגרוּע מזה: אינה נוקפת באצבע קטנה להעשוֹת עברית”. למה היה העבר כּה עשיר ויפה וההוֹוה כה דל וּמכוֹער? והרי שאלה זוֹ עצמה נשאלה גם בּאוֹתוֹ העבר!…

אך שתי בנוֹת־ישׂראל, נשמוֹת כּשרוֹת, אף כּי תוֹאר דוֹקטוֹר להן, שוּלמית קרל ודבוֹרה פוֹגל, מספרוֹת לנוּ בקצרה וּבדברים של טעם ותרבּוּת על “השפעת השׂפה העברית בּפוֹלניה בתקוּפת ההוּמניוּת והרפוֹרמציוֹן” ועל “יסודות אפוֹרים בּאמנוּת”. וגם ישׂראל וינלז שוֹנה “פרק בּמדרש ההשׂכּלה בגליציה”, ולסוף נזכּר לטוֹב ולחיבּה גם “הסוֹפר הישיש מר ישׂראל בּריסטיגר” בּעל ה“קלסתרים”, שהגיע לשבעים, וגם “היוֹם לא בגד הסוֹפר הישיש בּאהוּבת־נפשוֹ העבריה, ולבּו הנהוּ ער לכל יצירה ולכל מפעל עברי”.

ולסוֹף הסוֹף עוֹד איזוֹ “מספרים ע”ד מצב ה“תרבות” בגליציה המזרחית“, ו”דו“ח של בּיה”ס העממי העברי בלבוּב" ועל "ריארגוּן התיאטרוֹן העברי “רמוֹן” וּבשׂוֹרה על יסוּד "אגודת סוֹפרים עברים צעירים “הסוֹלל”, ועוֹד איזוֹ דברים קטנים, שחשיבוּתם בּודאי גדוֹלה שם בּפוֹלין הקטנה.

הכּלל, קוֹבץ שהוּא כדרישת­־שלוֹם יקרה שלוּחה בידי אחים יקרים ממוֹלדת יקרה. אל תרפּינה ידיכם, אחים צעירים לא מקוּללה החלקה, אשר פּרוּדוֹת כּאלה תנבטנה בתוּכה. אחרי אשר יד הזמן תמחוֹק את כּתוֹבוֹת־הזהב בּכתב לוֹעז מעל מצבוֹת־השיש על קברוֹת ה“ציונים” ערלי־הלב שם בּנכר, עוֹד ישב סוֹפר עברי בארץ־ישׂראל, כּוֹתב תוֹלדוֹת ספרוּתנוּ העניה והמפוּזרה, וימחה ביד אוֹהבת את האבק מעל טוּריכם, לראוֹת איזוֹ מהם יצלחוּ לצררם בצרוֹר החיים לביטוּי העברי אשר לא יבּול לעוּלם!

---

בשׂפתים אל הסלע

מאת

אשר ברש

שירים מאת ב. פומרנץ, הוצאת “ראשית”, ורשה, תרצ"ה

בּטליתה הבּלוּיה של כּנסת ישׂראל בּגוֹלה הישנה יש שעוֹלה טלאי של משי, והוּא מוֹשך את העין בּרוֹך צבעוֹ וּבדוֹק קמטיו. בּא לידי ספר־שירים דק של בּ. פּוֹמרנץ, שיצא השנה בהוֹצאת “ראשית” שבּורשה. השם “בשפתים אל הסלע” מוּסבּר בּשוּרוֹת ההקדמה שדּתב המשוֹרר לספרוֹ: “אנטיתיזה למטה, המקיר בּכוֹח האגרוֹף את המעין”. וּבאמת נעים לציין, שצרור־השירים המאוּגד בּשבעים וחמשת העמוּדים אין בּו כמעט כּלוּם מן המלאכותי. אף־על־פי שאינם כּצמחים הגדלים בּרשוּת הרבּים. על מראוֹת טבע ואדם ונפש הוֹמיה, יוּשר בּשירים בּקוֹל עצמי. והוֹמים השירים בּצליל זך, אף כּי לא מתוּח עדיין כּל צרכּוֹ. המעבר מנוה־השדה אל מבוֹך־הכּרך, המתהווה בלב הספר, יוֹצר אך רגש־תוּגה. הכּיסוּפים אחוֹרנית אל הטוֹהר המעט, אל הרטט התמים, אל הדלוּת הקוֹרנת, היתמוּת השׂוֹחקת, אל התמימוּת האבוּדה – מסעירים אחרי־כן את הנפש היפה וּמרנינים אוֹתה בעצבוּת נאמנה. חוּט של אצילוּת וענוות־רוּח מתוּח על השירים. ולא יוּרגש פּגם גם בּחרוּזים:

מֵרֹב הָאוֹרָה הַשּׁוֹפַעַת בּי

בַּאֲשֶׁר אֶדְרוֹךְ אַשְׁאִיר עִקְּבוֹת־זִיו.

כּי אמנם עטוֹ של המשוֹרר נוֹטף אוֹר, נוֹטף מוֹר. הלשון, עם הסתגלה לפעמים יוֹתר מן הצוֹרך לצירוּפי־ציוּרים לא שגוּרים, לא נשבת טהרה, וּמתוֹך התבּוֹננוּת קרוֹבה יראה זרמה החוקי. לא כל השירים יצוּקים בּדפוּס מתוּקן יפה. יש שתלוּיים בּהם דלילי ציציוֹת. אבל אחדים הם כמעשה־מקשה שקוּף וּמשוּכלל כּמעט. לדוּגמה שיר כ"ב:

הַמְנוּחָה, בּקְּרַתְנִי בְּחָכְמָה אִמָּהִית,

לְמָחָר לִי הִבְטִיחָה

עֵט־זָהָב,

שֻׁלְחַן־אַלוֹן.

לְמָחָר – וּמֵעִיר אוֹתִי יוֹם

לֹא אֵדַע תָּאֳרוֹ,

הוּא נוֹטֵל אֶת הַבֹּקֶר מִמֶּנִּי

כְּכָל שׁוֹטֵר הַמַּבְהִיל לַגַּרְדֹּם.

אֲנִי צָר כֹּל אַהֲבָתִי בְּעֶפְרוֹנִי –

בְּלַהַב הַנְּהָרָה הַזְעוּמָה.

אֲנִי רוֹשֵׁם שִׁירִי עַל שֻׁלְחָנִי הַמִּתְנוֹדֵד –

וְעַל שֶׁכֶם הָרוּחַ.

בשיר ל"ו מזדהה המשוֹרר עם "חיי הסוּסים בּכרך – ילידי כפר פּתוּח – שנתרמוּ לקרוֹנוֹת כּבדים – תחת נמוֹס שוֹט ארוֹך – הלוֹפת יוֹתר יש בשׂיח־רחמים זה. רוח טוֹבה מאחדת את נ' השירים שבּספר לחטיבה ענוּגה יש לברך על המתנה הריחנית ששלחה לנוּ הגוֹלה.

---

גליון רש"י

מאת

אשר ברש

גליוֹן רש"י של “הדוֹאר”. יש חיוּת הנמשכת מן החיים והעשייה ויש חיוּת הנמשכת מן הספר והיצירה. חיוּתה של ספרוּתנוּ בארץ מקוֹרה באוֹתה מסכת־חיים חדשה וּמלאה, שהישוב שוֹקד על אריגתה בלי־הרף. ואוּלם באמריקה, שאין הישוּב העברי אדוֹן שם לחייו, והם בּעל כּוֹרחם אבר מן החיים הכּללים, טבעי הוּא שהמלה העברית יוֹנקת חיוּתה מן הספר וּמן העבר.

מתוֹך כּך תוּבן לנוּ אוֹתה חיבּה יתרה, שמתגלה בּגליוֹן “הדוֹאר” הנאה המוּקדש כּוּלוֹ לרש“י בשנת תשע מאוֹת להוּלדתוֹ. חכמי־ישׂראל, הוֹגי־דעוֹת, מבקרים ומשוֹררים חוּבּרוּ יחד לפאר זכרוֹ של נעים פירוּשי ישׂראל (יצחק ריבקינד מספר בּפרטוּת גם על תערוּכת רש"י). פּרשן המקרא והתלמוּד, רש”י כּבקי בהויוֹת־העוֹלם, הפּייטן רש“י, רש”י והמפרשים הנוֹצרים, אמרי רש“י, רש”י כמרחיב הלשוֹן, רש“י לחכמים ורש”י לעם וכו' – כּל הצדדים שבּאישיוּתוֹ היוֹצרת של החכם הקדמוֹן הוּארוּ, אם מעט ואם הרבּה, מתוֹך אהבה וידיעה כאחת. מסגרת־נוֹי לתמוּנה משמשוֹת שתי המסוֹת המעוּלוֹת של מנחם ריבּוֹלוֹב ושל אברהם רגלסוֹן. הוּא מן הגליוֹנוֹת הראוּיים לשמירה.

---

ארץ נתנה שירה

מאת

אשר ברש

(על שתי מחבּרוֹת שירים)

המשקל הספרדי, הארצישׂראלי, נעשׂה משנה לשנה אוֹרגני יוֹתר, טבעי יוֹתר. רק כּרבע המאה גוֹשש צעדוֹ של השיר העברי בנתיבה החדשה, וכבר יצא לדרך המלך. צדקוּ מי שניבּאוּ לוֹ נצחוֹן. אבל לא רק נצחוֹן חיצוֹני מסתמן לעין. יש כּבר סימנים מוּבהקים לנצחוֹן פנימי. נפש השיר הארצישׂראלי נתנה קוֹלה. זרעי החוּץ הוּכלאוּ בפשוּטי הזרעים שבּארץ, נתאקלמוּ, וגידוּלים חדשים, מלאים וטוֹבים, עוֹלים פּה ושם. לא רק הקוֹלוֹריט של הנוֹף, עצם התהליך של ההתערוּת מוֹצא לוֹ כבר בּיטוּי, שאין לוֹ צוֹרך להיוֹת אכּסוֹטי דוקא. סימן יפה ליישוב, שיש בּוֹ כבר נפש חצוּבה מאבן־שתייתוֹ.

כּמה מחבּרוֹת שירים בּאוּ בשנה האחרוֹנה לידי, ושתים מהן הרנינוּ את לבּי ביוֹתר. לשתיהן שמוֹת מגרים את חוּש המוֹלדת::בּשדמוֹת יזרעאל" ליהושע רבּינוֹב (הוֹצאת “דבר”), ו“משא בגליל” לבנימין טננבּוֹים (הוֹצאת “השומר הצעיר”). יש מן ההשלמה ההדדית בּשתּי המחבּרוֹת.

*

את פּרקי שירתוֹ של רביבוֹב, מצעירי האזרחים בּשירת הארץ, ידענוּ ממקוֹמוֹת שוֹנים. נתפשׂנוּ בלבּוֹתינוּ על ידי זה רוֹחב נשימתוֹ, זה הלהט העצוּר של חזוֹנוֹ הארצי, זה צעדוֹ הכּבד, הכּבוּל קצת, על פּני מענית חרוּשה מאתמוֹל. עיקר כּוֹחוֹ של רבינוֹב – תאוַת הדביקוּת בּנוֹף הארצי והרוּחני של השטח המצוּמצם שהוּא שרוּי בתוֹכוֹ.

הִדָּבֵק בַּמַּמָּש הַמַּפְרֶה, הִצָּמֵד אֶל גוּפוֹ הַקּוֹדֵחַ.

(“בחיק הַבלימה”)

מתוֹך דביקוּת שירית זוֹ מעמקת על־פּי־רוֹב הראיה מעבר למצוּי:

מַפְלִיג הַשׁוֹמֵר וְחוֹשֵׁב לוֹ: אֵין זֹאת כִּי הָעֵמֶק הוּא יָם

וְהוּא עִם סוּסָה וְעִם לַיְלָה שׂוֹחִים בּוֹ – –

אוֹ הלאה באוֹתוֹ שיר:

וְאֹרֶן שִׁכּוֹר מֵהָעֶרֶב, שּׁכּוֹר מִשְָּׂרפוֹ, יְלַחֵשׁ

עַל אֹזֶן שְׁכֵנוֹ– בְּרוֹשׁ גָּבֹהַּ–גּוֹמֵעַ חָלָל וְשֹׁותֵק.

(“שומר ולילה”)

אוֹ הגשמה פיוּטית חריפה שעוֹלה בכוֹח טבעי מקוּלמוּסוֹ: אָז יָבוֹא הֶעָמָל לַשָּדֶה רָכוּב עֲלֵי טְרַקְטוֹר סוֹאֵן,

בֶּהֱמַת הַפְּלָדָה הַיוֹדַעַת חָתוֹר בַּטּוּחוֹת וּמָשׁוֹךְ,

הַרְעֵד הָאֲדָמָה וְנָסוֹעַ, נָסוֹעַ וְשִׁיר בַּנירִים.

(“סתו בעמק”)

ובאוֹתוֹ שיר עצמוֹ:

הָאָרֶץ תִּפְרֹק אֶת כָּבְדָהּ וְתֵצֵא שִׁכּוֹרָה בִּמְחוֹלוֹת,

הָרַעַם מַכֶּה עַל עָרְפָּהּ, בָּרָק יַחֲרוֹשׁ בְּשָׂרָהּ.

אך יש גם שההגשמה הפּיוּטית, עם כּל יוֹפיה, אינה מהלכת ממקור־יצירה ראשוֹן ואז תש כּוֹחה. כּגון בּשיר, שגם שמוֹ אינוֹ אוֹרגני בשירתוֹ: “על מעברוֹת לאימה”:

וּּלְרַגְלָיו תֵּשֵׁב נוּגָה, רְחִימָאִית, יַתְמוּת

שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּזֶה מִדְבַּר־תֵּבֵל…

והלאה:

וְשֵׁשֶׁת יְמֵי הֶעָמָל כִּכְבָשִׂים נְִּגשׁוּ אָז

לִשְׁתּוֹת

מֵעֵינוֹת הַשִּׁכְחָה…

ויש גם אשר הרגבים נשארים לא מוּתכים:

בַּסַּעַר צְרוּפִים וּבַבֶּדֶד, לֵאִים מִמַּשָּׂא שֶׁלַּמֶּרֶד.

לעתים קרוֹבוֹת חוֹרג המשוֹרר ממסגרת התיאוּר וּמשתף את נפשוֹ עם חדוַת העם והזמן, עם משזר הענוּת והפּדוּת הממלא את חלל עוֹלמנוּ המיוּחד. בּיטוּי נמרץ בּיוֹתר למשזר זה נתן בּשיר חזק־הריתמוּס “הריקוּד”. בּוֹ, בּשיר זה, חבוּקוֹת יחד סערת־הרגש וסערת־המחשבה ויש בּוֹ שוּרוֹת מאירוֹת כּגוֹן אלוּ:

טַל־חֲלוֹם הָיָה לְיֶזַע וַיִּשַּׁח בּעֹל הַשֶּׁכֶם.

אֵין דָּבָר אִם גּוּף יָגֵעַ וְחוֹפֵז נָתִיב לָעֶרֶב –

*

וְכַלֶּחֶם הַצּוֹמֵחַ מִמַּצַּע קַדְרוּת שֶׁל רֶֶגֶב

כֵּן יִגְדַּל חֲזוֹן הַשֶׂגֶב מֵעִצְבוֹן חֻלִין וָיֶגַע.

אוּלם הנפש, שהכּירה פעם בחין ערכּה של הממשוּת, זוֹ הממשוּת שדוֹרוֹת שיועוּ אליה, חרדה פן תיפּגם, והמשורר מתפּלל לשלימותה:

אַךְ לְאַט לְאַט, הָרוּחַ, אַל תַּרְבִּי אִתָּנוּ שׁוּט,

אַל תַּשְׁהִי אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ שָׁם מֵעֵבֶר מַמָּשׁוּת!

חרדה זוֹ לא לשהוּת הרבּה מעבר לתחוּם הממשוּת מרֵעה על־פי־רוֹב את כּוֹחוֹ של רבינוֹב בבוֹאוֹ ליצוֹר ילדי־שירה קטנים, ילדי־נס. משל לנפח שאינוֹ יכוֹל לתפוֹס בצבתוֹ הגדוֹלה את אבן־החן המתחמקת. אף־על־פי־כן עלוּ בידוֹ גם שני שירים קטנים: “כּבקדם” ו“ארץ קדוּמים”, הנוֹצצים כּשני ראשי פרחים בּשדמת־קמתוֹ הרחבה, הזהובה.

*

שירתו של רבינוֹב ניתנת פּרקים פּרקים, רוּבּם כּבתרים מגוּף חי ומוּצק, ואילוּ שירוֹ של טננבּוֹים הוּא מחרוֹזת של חוּליות מלבלבוֹת, שסוֹפה נעוּץ בּראֹשה, חוּליה יוֹצאת וחוּליה נכנסת, בּחרוּז שזוֹ מסיימת זוֹ פוֹתחת. יוֹתר משיש כּאן גוּפי שירה והגוּת שתהליך גידוּלם גלוּם בּתוֹכם, יש כּאן מין הילוּך השראה המתחלק בּין הפּיטן והקורא, מין נהייה שירית התוֹפסת מיד בּלבּך. כּל חרוּז מתפּלג לשתי צלעוֹת, שהראשוֹנה נגמרת בּמלעיל והשניה במלרע, וּבכן נוֹצר הנענוּע השירי החוֹפז בּקלוּת אל מחוֹז חפצוֹ וּמוֹשך אוֹתך אחריו.

ט"ז חוּליות לאוֹתה מחרוֹזת־משׂא והן עשׂוּיוֹת רוּבּן כּכוּלן בּתים של עשׂר שוּרוֹת מתחרזוֹת בּרציפות:

אַלּוֹנִים זָקְפוּ צַמֶּרֶת וְזֵיתִים שֵׂעָר מַכְסִיף,

וְסָרַק אוֹתָם הָרוּחַ, סִלְסְלָם בְּגֶשֶׁם פִּיו.

הָעֵצִים פָּצְחוּ בְּזֶמֶר עַל פְּרִיחָה וְעַל נִצָּן

וַתִּשְׁכַּב חַיָּה בַּחֹרֶשׁ וְהֵצִּיץ אֲשֶׁר בַּגָּן – וכו'.

כּל המשׂא שבּמחבּרת היא התרוֹננוּת אחת עליזה־אבלה של משוֹרר צעיר מגוֹלת ישׂראל, שזכה לעלוֹת ולקנוֹת חיים בּגליל הקוֹסם. לא רק תיקוּן חייו הוּא מבקש כּאן אלא גם תיקוּן שירתוֹ:

יָהּ, חָנֵּנִי וְאַמְּצֵנִי קֻלְמוֹסְךָ בַּיָד

אָחוּשׁ,

בְּיָדִי נֻקְשָׁה מִדֶּקֶר, מִטּוּרִיָּה וּמַכּוּשׁ.

קֻלְמוֹסְךָ כִּשְׁתִיל נְטַע בִּי וְהַשְׁקֵהוּ כְּגַנָּן,

הַפְרִיחוּ כּשצֵיץ מוּל שֶׁמֶשׁ, הַשְׂגִּיבֵהוּ כְּאִילָן,

וּבַנֶּשֶׁף הַיָגֵעַ כִּי אֶצְנָחָה כְּזַלְזַל,

דּוֹבְבֵהוּ כְּמַבּועַ, כִּי יְפַךְ וְלֹא יִדַּל.

כּנס בּתוך נס החיים החדשים, שאוֹשר העמל ממלאם עד שׂפתם, בּאה האהבה התמה ופריה המתוֹק – תינוֹק “פּוֹרח כּנצן”. זוֹהי הנעימה הגוֹברת על בּשׂוֹרוֹת המות והעינוּיים הבּאוֹת מרחוֹק ועל אסוֹנוֹת הדם והאש המתרחשים לעינים מקרוֹב. אבל כּאן, תחת השמים האלה, יש גם נחמת־פּיוּס חרישית:

בִּשְׂדוֹתַי מַחֲרִישׁ הַשֶּׁלֶף כֹּה נָמוּךְ וְכֹה

עָצֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם רָקִיעַ בְּזִיווֹ הַמִּזְדַּהֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם הַסַּהַר וְיַרְעִיף נָגְהוֹ מָכְסָף

וְהָרֶכֶס רֹאש יָנוּד לוֹ וְהַצּוֹק אִתּוֹ יִכְאָב.

גם בּצל מוּטוֹת כּנפי־המות המשיקוֹת עתה במלוֹא רוֹחב העוֹלם אין המשוֹרר יכוֹל להסיח דעתוֹ ממשׂאת נפשוֹ של העברי מעוֹלם:

נְהַלֵּךְ לִקְרַאת הַשַּׁחַר – שׁוֹחֲרֵי שֲָלוֹם

תָּמִיד,

לְעוֹלָם לֹא תַּט יָדֵינוּ לוֹעַ שֶׁל תּוֹתָח מַשְׁחִית,

לְעוֹלָם עַל כְּנַף־הַפֶּלֶד רוּם שָׁמַיִם לֹא נִסַּק.

אָנוּ הֵן עִבְרִים אֲנַחְנוּ – כִּי כָאַבְנוּ וַנִּזְעַק…

כּצללים רעים ילווּהוּ בּל־הרף מראוֹת האימים אשר מצאוּ את אחיו שם בּכבשן האש אשר מעבר לים ויעכרוּ את לבּו:

נֵטֶל אַהֲבָה הָיָה לִי וּבְאִישׁוֹנִי נִרְגָשׁ שְׁבִיב קָטָן, רָחוּץ בְּדֶמַע, הִתְחַיֵּךְ לוֹ כִּמְבֻיָּשׁ.

והוּא מתרפּק בּהתרגשוּת עלוּמים על אוֹשרוֹ הקטן מתוֹך בּקשת סליחה מנוֹשׂאי האסוֹן הגדוֹל, מתרפק וּמתפּלל־מאמין:

כּוֹכָבִי, אֶחָד פֶּלִאי יֵשׁ – עֵת פּוֹנֶה הוֹלֵךְ

הַיוֹם

וְקוֹדֵר קָרֵב הַנֶּשֶׁף וְקוֹפֵא הַיְקוּם עָגֹם –

לְאִטּוֹ יוֹצֵא לָשׂוּחַ בַּגָּלִיל אֲפוּף מַחֲשָׁךְ

מִתְכּוֹפֵף, נוֹשֵׁק לְעֵשֶׂב וְלוֹחֵשׁ: עֲלֵה וּצְמָח!

לוֹ, לעשב הירוֹק שהכּה שוֹרש בּאדמת הגליל הכּבדה, יש תקוה לעלוֹת ולצמוֹח.

---

במשעול הצר לא. א. קבק

מאת

אשר ברש

מעוֹדו נוֹטה קבּק אל היצירה הכּתוּבה על נוֹשׂא; אל הרקמה הסיפּורית מסביב לפּרוֹבּלימה: פּרובּלימה חברוּתית, לאוּמית אוֹ היסטוֹרית. למן “לבדה” ועד “בּמשוֹל הצר”. בּרוֹמן ההיסטוֹרי האחרוֹן נעץ מחט של פירמידה והעלה מסביבה ברוֹב כּשרון ואוֹרך־רוּח בּנין עשׂוּי לבנים קטנוֹת וּמהוּקצעוֹת. על הרוֹב שקוּפוֹת וּבעלוֹת־גוָנים. ההוּקמה הפּירמידה? מסוּפקני. הבּסיס אינוֹ רחב למדי והחוֹד אינוֹ דוֹקר את תכלת הרקיע. אבל הבּנין הוּא בנין, שממדים לוֹ וצבעים לוֹ המהנים את העין.

מה שמפתיע קוֹדם כּל להנאה ביצירתוֹ האחרוֹנה של קבּק היא: נקיוּת המלאכה ושלימוּתה. ועוּבדה זוֹ משׂמחת בּיוֹתר אצל סוֹפר על סף הזקנה, שלא נוֹדע עד עתה כאחד ממשפּחת “לוטשי האבנים”. הרבּה עמל יצירה וכשרוֹן בּרירה וּמלאכת חרט דקה הוּשקעוּ בסיפּור זה הנחרז מתוֹך חיבּה על חייו של ישוּ. לפעמים נראית מלאכת חריטה זוֹ דקה מדי בשביל רוֹמן וקישוּטי־הצדף המשוּבּצים נעתרים. אבל נעימה ההכּרה, שעוֹד יד המספר נוֹהגת יפה בחרט ועוֹד העין אוֹצרת מראוֹת דקים וּמאירים מטבע הארץ, אוֹ גם אצוּלים מתוֹך אֶפּיקה טוֹבה, להעלוֹתם בּשפע וּבחדוַת־אמן על הגליוֹן, וקצב הסיפּוּר מדוּד ותרבּוּתי עד מאד.

הכֹּל מכוּון בּסיפוּר מלכתחילה לפתוֹר את חידת חייו של האדם האכּסטטי מן הגליל שנעשׂה לאֵל. למן הילדות רבּת־התמיהוֹת עד ההליכה האחרוֹנה אל הצלב. תמיהוֹת מתפרשוֹת ותמיהוֹת מסתתמוֹת, כּנוֹף הרים הנפתח ונסגר חליפוֹת – והמרחב קרוֹב ורחוֹק, עד שהמטרה מוּשׂגת לבסוֹף כּמעט בּקפיצה שלא כדרך הטבע. לא כל המחזוֹת שוים וּמדבּרים בּשוה ללב ולמוֹח. אבל יש פּרקים מרחיבים את העין ומרימים את המחשבה. מבחר האפוֹריסטיקה הליקוטית עוֹלה בקנה אחד עם אמרוֹת־חכמה מקוֹריוֹת, ויש מקוֹמוֹת בּהם נעשׂית הסימפתיה האנוֹשית לחוויה אמנוּתית רבּת־רוֹשם. גם מחזוֹת מצוּירים בּמכחוֹל רחב ועז־תנועה על רקע חיוּני לא יחסרוּ. לדוּגמא, הסעוּדה בבית המוֹכסן על ריבּוּי הפּנים והענינים שבּה. אבל יש גם קטעי ציוּרים וּמאמרוֹת נבלעים וּמכסים זה את זה.

על נוֹשׂא רם כּחיי ישוּ יש לכתוֹב מתוֹך פּתוֹס גדול: אם פּתוֹס של אמוּנה ואם פּתוֹס של כּפירה. הבּא ללפּות נושא כזה בלא פּתוֹס כּלל – סוֹפוֹ שהוּא חוֹבק רוּח, ויהי גם הרוּח מבוּסם בּראשי בשׂמים.

בּסיפּוּרוֹ של קבּק מחוּלק הפּתוֹס בּין אמוּנה וכפירה.

אפשר שמספר־משוֹרר אחר היה רוֹקם מעין רקמה זוֹ עצמה מסביב לחיי נזיר תמוּה סתם מתקוּפתוֹ של ישוּ חמת ההזיוֹת, שהיתה פוֹרה צמחי דת ואמוּנה אכּסוֹטיים, והיה בזה משוּם רמז לאחד שקיבּל שׂכר כּוּלם ונעשׂה מאוֹר לתקוּפוֹת ולעמים. כּך עשׂה, למשל, אנטוֹל פרנס בּשתי נוֹבילוֹת קטנוֹת, בּבוֹאוֹ לתאר את האֶפּיקן היוָני בחר לוֹ את “המשוֹרר מקוּמי”, ואת ראשיתוֹ של בּן־האלהים העלה ברמז קל ובכוֹח רב בּסוֹף המעשׂה ב“נציב יהוּדה”.

לרוֹמן תביעוֹת משלוֹ ואינוֹ יכוֹל לעמוֹד על ה“עוֹֹקץ” כּמוֹ הנוֹבילה, אבל דוקא התפיסה וההרצאה, וּבפרט הטימפּו של “בּמשעוֹל הצר”, על שני כרכיו, הם של נוֹבילה ארוּכּה.

קבּק נתגלה בספרוֹ האחרוֹן כּמשוֹרר אֶפּי מבוֹרך, שעטו צוֹפן עוֹד סגוֹּלוֹת רבּוֹת ליצירוֹת חדשוֹת וּמוּשלמוֹת. וגם “במשעוֹל הצר” עבר דרכּוֹ ברגל אמיצה וקלה.

---

עם הספר

מאת

אשר ברש

הקדמה ל“אבן תזעק” מאת מ. סיקו

בּי"ח הסיפּוּרים המכוּנסים בּספר “אבן תזעק” קיפּל מ. סיקוֹ את מאוֹרעוֹת־הדמים של כּנסת ישׂראל בּאוּקראינה בשנים שלאחר מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה. ימי־האימים על אדמת חמיל וגוֹנטה, שנתחדשוּ ביתר שׂאת בּמלחמת האזרחים האדוּמה־הלבנה, הם תקוּפה שחוֹרה משחוֹר בּגוֹלת ישׂראל, ורק התקוּפה הנאצית בּמלחמה זוֹ עלתה עליה בממדים וּבאכזריוּת חימה. כּבר הימים ההם לימדוּנוּ בדרך מוּחשית עד לחרדה להכּיר את חית־האדם בּכל מוֹראה ואת תוֹלעת יעקב בּכל חוּלשתה, אך אבוֹי לנוּ, כּי מיהרנוּ לשכּוֹח ולא הפכנוּ את הלקח המר לתוֹרת־חיים. על כּן נברך את המספר, שבּא לחדש עלינוּ את זכר הימים ההם על כּל תוּגתם.

רבּוֹת הן מגילוֹת־הטבח של העיירוֹת והערים ההן, תעוּדוֹת ורשימוֹת וקינוֹת של עדי ראיה ושמיעה, מגילוֹת שנשתקעוּ בספרוּת הפּגעים העשירה שלנוּ, אבל סיקוֹ הוּא האחד בּספרוּתנוּ, שחזה את הדברים כּמספר־אמן וחזר בּמשך כּמה שנים אל הנוֹשׂא הזה לעצבוֹ לדוֹרוֹת. עתה, עם כּינוּסם המלא של הסיפּוּרים, קמה לעינינוּ התמוּנה במלוֹא שיעוּרה.

מעין סימפוֹניה של פּגעים רבּת־ואַריאַציוֹת לפנינוּ, סימפוֹניה שהנוֹשׂא הראשי בה: הכּבשׂה בטלפי הזאב. כּל התנוּעוֹת, כּל המעמדים וההעויוֹת של הטוֹרף והנטרף כּמוֹת שהם. איזה צמאוֹן לא־ירוה לחרוֹז מקרה למקרה, פּרט לפרט, גון לגון, כּדי להוֹציא את המסכת שלימה וּמתוּקנת; איזה כוֹח לא־יכּשל לשיר על הדם.

סיקוֹ בחר בּשם הסיפּור הראשוֹן בּמחרוֹזת להיוֹת שם כּולל לספר. ויפה כיון. בּאוֹתוֹ סיפּוּר, כּשהוּא מתאר את האם “הקוֹרעת את שׂרידי שׂמלתה מעליה ולוֹחצת לבשׂרה את ילדה הגוֹסס”, הוּא מוֹסיף; “וכאבן תדוֹם. אבן אשר מתוֹכה שוֹטפים גלי זעקה, שאין להם קוֹל…”– קו אוֹפייני הוּא לספר כּוּלוֹ: מזעקת האבן בּהרצאת הסיפּוּרים האלה. גם משהוּ קשה, קר, מאוּבּן, וגם איזוֹ שביבים עצוּרים, מחאה חנוּקה, הטחה אילמת כּלפי כוֹח לא־יחמוֹל.

מפליא הוּא כוֹחוֹ הנפשי של המסַפּר הזה, שניתן לוֹ לצייר מעמדים של עריצוּת וּמעמדים של חוֹסר־אוֹנים, גבוּרת־נפש עליוֹנה ושפלוּת־רוּח עד כּדי עלבּוֹן, בּאוֹתה אוֹבּייקטיביוּת שירית, הגוֹבלת לעתים אף היא באכזריוּת. אבל לעתים קרוֹבוֹת נשמע מתחת למעטה האֶפּי הוֹלם לב חם של אדם־יהוּדי: הוֹלם־רחמים חזק מחוּבר אל כּוֹח שוֹפט רב־הוֹכחה. ויש אשר מתוֹך מעוּף־דמיוֹן שירי יהפוֹך את התפלוּת שבּתעלוּלי האדם לדמוּת קוֹסמית: “מקטיפת הרקיע הכּחוּלה מציצה לבנה רווית־גיל לאם ולילדה המת – כּך כּלה טיפּשה עטוּפת שׂמלת־חוּפה מבּיטה לאבלים היוֹשבים על הארץ” (סוֹף הסיפּור “אבן תזעק”).

רק סוֹפר מישׂראל, המעוֹרה במידה שוה בהוי הישׂראלי, החוֹמרי והרוּחני, וּבחיי הנכרים המחוּבּרים לקרקע, עלוּל היה ליתן לנוּ את מטבּעת הסיפּוּרים האלה על שתי פניה.

בּשני סיפּורים, המצוּינים גם בּקסם התיאור הפּיוּטי: “מגילת רהוּסאבה” ו“פנינה” (לאחרונה קרא בשם “פו־אימה”) מחיה סיקוֹ בצבעים עזים ורכּים כּאחד את הנוֹף של ארץ הדניפּר וּפלגיו, על בּרכּת אדמתה הדשנה ועל מדבּר־הנפש של העם היוֹשב עליה, כּשדה תגרוֹת־עוֹלם בּין האלהים והשׂטן. פּעם יגבּר האחד וּפעם יגבּר משנהוּ וישׂראל בּין אבני־הריחים, עד שבּא החוּרבּן האחרוֹן ו"מתי רהוסאבה מציצים מקבריהם ולוֹחשים לאחיהם: “ארור היהודי אשר יבנה את רהוּסאבה!” (“מגילת רהוּסאבה”).

לא רק אנקת־יאוּש ישמיע לנוּ סיפּוּרוֹ של סיקוֹ, יש אשר גם דבר־תנחוּמים עתיק נמלט מתוֹכוֹ. האשה שנשארה מאישה הנרצח והיא הרה ליגוֹנים אינה יכוֹלה לעמוֹד בּניסיוֹן, ורק חמיה הזקן, היהוּדי הפּשוּט, מלקט אחד לאחד את שברי אמוּנתוֹ וזוֹכה להכניס את בּן בּנוֹ לבריתוֹ של אברהם אבינוּ. נוֹגע עד הלב תיאוּר ההכנוֹת, בּתוֹך החוּרבּן, לחג המוּלוֹת, וכן תיאוּר שיירי הקהל הבּאים לבית האוּמללה, עד קריאתוֹ של הרב הישיש: “ויקרא שמוֹ בישׂראל ישׂראל בּן ישׂראל!” – “ישׂראל בּמקום ישׂראל”, אוֹמר החייל ה“סיבאסטוֹפּוֹלי”: “מלחמה… הפּיל האוֹיב חללים – נמלא המקוֹם בחדשים” (“ישׂראל בּן ישׂראל”)…

אשה צדקת, אֵם לאוּמללים, הניצלת מתאוַת ה“באטקוֹ” על ידי שהיא מדבּיקה בעצמה את מחלת הטיפוּס; אשה קוֹפצת עם ילדה על זרוֹעה לנהר כּדי להימלט מן הפּורעים ולהיוֹת יחד עם בּעלה הנרצח; חזן זקן מן ה“בּראסלאבים”, המכשיל בתּפילתו את הקהל על ידי שהוא מזעזע, כּביכוֹל, בּשאגתוֹ את כּיסא־הכּבוֹד; שירת שני הכּפרים המגדלים זה תפּוּחים וזה שוֹשנים, מוֹת הנערה התמה ונקמת חתנה מן הפּורעים ה“לבנים”; שׂרידי הטבח המסתופפים בּבית־המדרש והם מכניסי־אוֹרחים לנמלטים מן הכפר, מצרים לעצמם כּדי לפנוֹת מקום לאוּמללים מהם; נסיוֹן ההתערוּת בּעבוֹדת־שׂדה על אדמת־נכר וכשלוֹנוֹ – שוּרה ארוּכּה של טיפּוּסים וּמצבים וחויוֹת, דיוֹקני־אדם מוּארים בּאשה של גיהנוֹם. משׂא־תוּגה וחירוּק־שינים – ולב ישׂראל עוֹמד בּנסיוֹן.

הקוֹרא! אכוֹל את המגילה הזאת על המר והמתוֹק שבּה!

---

שיחה עם אשר ברש

מאת

אשר ברש

השׂיחה שנתקיימה בשנת תש"ט – בשם מערכת “דוֹרוֹת” – עם אשר ברש, יושב ראש אגוּדת הסוֹפרים באותו זמן, נסבה על מצבה של הספרוּת העברית, על בעיוֹתיה החשוּבוֹת, ועל מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים במדינת ישראל.

שאלה: מה הן התמוּרוֹת החשוּבוֹת שחלוּ, לדעתך, בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת?

תשוּבה: הספרוּת, כּטבע, כּזרם החיים, אינה משתנית פּתאוֹם. גם מאוֹרעוֹת גדוֹלים וּמכריעים אין בּכוֹחם לשנוֹת את פּניה בבת אחת. הם משפּיעים עליה, מוֹסיפים וגוֹרעים, אבל אחרי המאוֹרע, וגם בּשעתוֹ, הרציפוּת וההרגל מוֹסיפים לפעוֹל מדעת ושלא מדעת.

אף על פּי כן, ניכּרוֹת תמוּרוֹת חשוּבוֹת בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת. קוֹדם כּל: נסתיים כּמעט בּשלימוּת תהליך שינוּי המרכּז. ארץ־ישׂראל היתה למקוֹם חיוּתה המכריע, אם לא היחידי, של ספרוּתנוּ. עוּבדה זוֹ היא הרת תוֹצאוֹת שאין אנוּ יכוֹלים אלא לשערן בּלבד. שנית: בּמשך שנים אחדוֹת נסתלקוּ רבּים (יוֹתר ממה שהטבע מחייב) מפּני הדוֹר, שהמשיך את המסוֹרת הטוֹבה של ספרוּתנוּ החדשה בגוֹלה. נשארוּ עמנוּ רק מתי מעט, וגם בּהם ניכּרים עייפוּת ורפיוֹן שבּדרך הטבע. כּנגדם קפצו ועלו לעינינוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת ממש, כּמה כּשרוֹנוֹת צעירים, רעננים ונוֹעזים, עליזי כיבּוּש וניצחוֹן, התוֹפסים את המקוֹמוֹת הפּנוּיים וגם יוֹצרים לעצמם מרחב־פּעוּלה חדש.

כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמידית, חילוּפי חוֹמרים וזרמי־דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים היא התנונוּת, מות. תמיד התנגדתי לדעה של “עמנוּ תמוּת ספרוּת”. ובימים כּהים, כּשנתגלוּ סימני התאבּנוּת ושממוֹן, התפּללתי למי ש“יבוֹא ויפרוֹץ” (“הדים” חוֹב' א', תרפ"ב), ועל כּן אי אפשר לי שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוְּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבּי רגש של סיפּוּק ותוֹדה. וכבר אמרוּ קדמוֹנים: אם אין גדיים אין תיישים. וּמי תייש ולא ישׂמח למראה כירכּוּרי־החן והעויוֹת העוֹז של הגדיים יוֹצאי חלציו?

שאלה: אוּלי תציין את התוֹפעוֹת הבּוֹלטוֹת בּספרוּתנוּ, הראוּיוֹת לדעתך לתשׂוּמת לב?

תשוּבה: מרנינה העוּבדה, שהגידוּלים הבּוֹלטים בּיוֹתר בּשנים האחרוֹנוֹת בּשׂדה ספרוּתנוּ הם גידוּלי הפּרוֹזה, שבּמשך כּמה שנים לא הראתה סימני התחדשוּת. בּשירה מקיימים בּני הארבּעים, מעלה־מטה, את עמדוֹתיהם, שכּבשוּ להם, כּמעט ללא שינוּי וללא הפתעוֹת חדשוֹת; מוֹסיפים מעט אוֹ גוֹרעים מעט – אך שיעוּר קוֹמתם וחיתוּך פּרצוּפם אינם מקבּלים שינוּי ניכּר. דוֹר המשוֹררים בּני השלוֹשים, מעלה־מטה, מוּשפּעים מדי בצוּרוֹתיהם, מפוּזרים מדי בתוֹכניהם, נשענים מדי זה על כּתף זה, ועם כּל בּרקי הצירוּפים אוֹ חידוּשי הניב והנעימה, לא נתגלה אף אחד מהם, שנוּכל להצבּיע עליו אפילוּ בבטחה יחסית: זהוּ! חוֹששני שאם השנים הקרוֹבוֹת לא תחטבנה את דיוֹקנם, נצטרך לציין עוּבדה מעציבה: העשׂרת הרביעית של מאתנוּ לא העמידה לשירתנוּ נציגים נוֹספים.

לא כן בּפרוֹזה: ארבּעת אוֹ חמשת המספּרים הצעירים הם לא רק כּשרוֹנוֹת ודאיים, מי פחוֹת וּמי יוֹתר, אלא גם בּמידה מרוּבּה מחדשי הפּרוֹזה העברית. קוֹדם כּל: ארצישׂראליוּתם השלימה, דוֹפק ההוָי של חיינוּ החדשים, הריתמוּס החדש של הוייתנוּ; הוֹסף על כּך: השליטה הטבעית בּלשון, הדיאלוֹג החי, היקף התגוּבה, ההעזה בביטוּי וּבציוּר. מהם שעדיין לא מצאוּ את ההתאם האמנוּתי בין פּעוּלת האויר וּמה שממלא את האויר, מהם שעוֹד לא הגיעוּ להצטללוּת הראייה, מהם שעוֹד חוֹטאים בּמיעוּט בּגרוּת, שסימניה התאפּקוּת והבחנה בין עיקר לטפל, אבל דבר אחד בּרוּר: הם יוֹצקים מטבּעוֹת, שכּבר עוֹברים לקוֹרא, ואם מתכתם תיצרף ויציקתם תשוּפּר, יעמדוּ מתוֹכם בּעלי־אוֹצרוֹת לספרוּתנוּ – אם לא יבזבּזוּ את מזוּמניהם בּלי חשבּוֹן ודעת נפש.

שאלה: היש מקוֹם, לדעתך, לקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת לספרוּת העברית – בּהתאם לצרכי השעה?

תשוּבה: תמיד וּביחוּד בּשעוֹת של חילוּפי־זמנים וצוּרוֹת־הויה, יש מקוֹם וצוֹרך בּקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת – אם גם המציאוּת בּאה אחר־כּך וכוֹבשת לה דרכים אחרוֹת, שוֹנוֹת מאלוּ שעלוּ במחשבה. כּל הליכה קיבּוּצית סתם, ללא מחשבה תחילה, ללא בנייה רוֹבד על רוֹבד, אַמה אל אַמה, ללא רציפוּת דוֹרוֹת וללא מטרה מכוונת – סוֹפה להביא לידי אנרכיה, בּיזבּוּז מרץ ואפיסת כּוֹחוֹת.

הקוים המקבּילים בּין הוויתנוּ הגלוּתית והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה, וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם יחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמיתיים והנצחיים של האוּמה.

שאלה: מהן איפוֹא הבּעיוֹת העיקריוֹת שאנוּ מצוּוים לטפּל בהן?

תשוּבה: הבּעיוֹת העיקריוֹת שעלינו לטפּל בּהן הן לדעתי:

א. איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה גם בּספרוּתנוּ החדשה, יחד עם החיוּניוּת הדרוּשה כל כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאוֹשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך בּמעשׂה הגאוּלה והתמוּרה. יש סכּנה, שעם ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – האצילוּת המוֹרשית והחיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפּי פנים וכלפי חוּץ, אם גם נרצה לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, לא נהיה כן, וגם העוֹלם לא ירצה ולא יוּכל לראוֹתנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה.

ב. איך לשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה שיוּשפּע עלינוּ מן החוּץ. כּל השפּעה ממקוֹם גבוֹה מרוֹממת את היצירה וּמחזקת אוֹתה; כּל השפּעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמבלבּלת אוֹתה.

חלוֹנוֹת רוּחנוּ צריכים להיוֹת פּתוּחים לכל אוֹר וחוֹם הזוֹרמים משמי העוֹלם, אבל הם צריכים להיסגר בּפני רוּחוֹת נוֹשׂאי גזים רעים וּמזיקים, אף על פּי שהם עלוּלים להיוֹת עריבים לנחיריים רבּים. יש להשתדל ולמצוֹא את שיווּי־המשקל בּין תבוּאת־הבּית ותבוּאת־החוּץ – זוֹ חוֹבתוֹ של כּל הוֹגה מחשבה וכל בּעל רגש נכוֹן בּתוֹכנוּ. עם כּינוּן המדינה ועם כּניסתנוּ למשפּחת־העמים, עם היחסים הבינאוּמיים, עם המגעים הרבּים הכא והתם, קיימת סכּנה של טישטוּש תחוּמים וּמחיקת פּרצוּף, סכּנה לאוּמה בעלת תרבּוּת

עתיקה שלא תתגלה יום אחד כּקטן שנוֹלד. ואין לך סכּנה לאוּמית (תרבּוּתית וּמדינית כּאחת) גדוֹלה מזוֹ. לא נאבה להיוֹת לא ליבאנטינים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה והמלה האחרוֹנה, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהיפך.

שאלה: מה דעתך, כּיוֹשב ראש אגוּדת הסוֹפרים, על מעמדה וּפעוּלוֹתיה של האגוּדה – בּהוֹוה וּבשנים הקרוֹבוֹת?

תשוּבה: גם עם ייסוּד המדינה עדיין לא הגיעה השעה, שאגוּדת הסוֹפרים העברים תהיה אגוּדה מקצוֹעית גרידא (לכך דרוּשה אוּמה מקוּבּצת בּת מיליוֹנים רבּים) אוֹ אגוּדה רוּחנית בּלבד (לשם חילוּפי דעוֹת אוֹ לשם נציגוּת פּנימית וחיצוֹנית). עוֹד שנים רבּוֹת יצטרכוּ הסוֹפרים העברים להתלכּד לחטיבה אוֹרגאנית, רוּחנית־חוֹמרית, כּדי להשפּיע (אפילוּ בעצם קיוּמה) על ויסוּת הכּוֹחוֹת המתנגדים, אוֹ הנראים כּמתנגדים. לשם כּך תצטרך גם לקיים מפעלים, שיחייבוּ את האחרים, כּפי שהוֹרה הנסיוֹן. את הדאגה לכבוֹדוֹ של הסוֹפר העברי, למעמדוֹ, לסמכוּתוֹ, אי אפשר עדיין למסוֹר לאחרים, אוֹ למקרה. חבוּרוֹת קטנוֹת של בּעלי מהלך וּפעוּלה לחוּד, ואירגוּן כּללי לחוּד. גם פּעוּלוֹת רפוֹת, לא בוֹלטות, מבּפנים, יש בּהן כּדי להשפּיע על פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת מבּחוּץ.

עתה יוֹתר מאשר בּעבר, קיימים תנאים אוֹבּייקטיביים לביסוּס מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים, לשיפּוּר תנאי עבוֹדתם של יוֹצריה, בּחוֹמר וּברוּח, ליצירת כּלים בּעלי ערך וכוֹשר גידוּל – אם רק יימצא הרצוֹן לליכּוּד הכּוֹחוֹת, אם יימצאוּ האנשים – ולוּ גם מעטים – שירצוּ לעמוֹס על עצמם עבוֹדת משׂא, לא רק לביתם אלא גם לבית־הספרוּת כּוּלוֹ.

מקוה אני שהאנשים האלה יימצאוּ בתוֹכנוּ, הוֹאיל וּבטוּח אני כי ההכּרה הזאת מקננת בּלב רבּים. שאם לא כן תהיה “האמת נעדרת”, כּלוֹמר, היא תיעשׂה עדרים עדרים, מכחישים וּמבזים זה את זה, צוֹררים וּמכלים זה את זה, להוָתה של מהוּתנוּ הרוּחנית בּכללה.

כּל סוֹפר בּעל מצפּוּן החי עמנוּ חייב ליתן אל לבּוֹ.

---

דברי הקדמה ל"ספר האחים"

מאת

אשר ברש

(הוצאת “מסדה”, תש"י)

של נעליך מעל רגליך – על אדמת קוֹדש אתה דוֹרך! זה ספר האחים אפרים וצבי, בּני רבקה וּמרדכי, הנאהבים והנעימים, אשר נפלוּ גיבּוֹרים על בּמוֹת גאוּלתנוּ. בּדמם הצעיר, הטהוֹר והיקר, חתמוּ זה אחר זה את כּתב־הבּרית של חרוּתנוּ במוֹלדת. זיו נאצל, זיו קדוּמים, עוֹלה מחייהם וּממוֹתם, הם החיים והמות הכּתוּבים בּספר הזה.

לבקשת רבקה אלפּר, הרֵעה הדבקה במשפּחה (כּוֹתבת ההקדמה הטוֹבה לספר), ולבקשת אֵם הבּנים, זוֹ ש“כּל הענינים אשר לאנשים רגילים הם מגיעים רק כּהד קל, לך הם בּאים בּגלים סוֹערים השוֹטפים את כּל נפשך” – עברתי על החוֹמר בּכתב שכּוּנס כּאן. מעט מזער תיקנתי בכתוּב: זעיר שם מלה אוֹ ביטוּי; מעט מזער השמטתי: אפילוּ דברים הנראים כּרפים הנחתי – תיאצר דמוּת הנלבּבים בּקוֹמתם וּבצביוֹנם!

מדברי שניהם, שני חוֹטרים מגזע טוֹב אחד, עוֹלה רוּח גבוֹה: אצילוּת ואוֹמץ, אמת וּפיקחוּת, תוֹם וּבגרוּת. הבּכוֹר – מתוּן, קרקעי, הכּרתו בנוּיה, בּיטוּיוֹ כמוֹהוּ כמעשׂה, טבעי וחינני (בּיחוּד בּמכתביו); והצעיר – מרקיע, חריף וּמבריק, נאבק עם רוּחוֹ, מבקש תיקוּן בּיוֹפי, בּשירה, בּעל תפיסה וכוֹח בּיטוּי, למעלה מן המצוּי בגיל זה, בּרשימוֹת, בּמכתבים וּבנסיוֹנוֹת פּיוּטיים מפליאים. הצד השוה שבּשניהם: הכּרה ברוּרה וּמוּחלטת של החוֹבה והסכּנה, הפּועל והקרבּן.

וּבתוֹך הדברים, דבריהם, בּשוּליהם וּמאחריהם, מתהלכת רוּח הבּית, בּית ישׂראל למוֹפת, אשר חוּבּרוּ בוֹ: מוֹרשת מסוּרה עם תרבּוּת רכוּשה, חריצוּת כּפּיים וּמשׂא־נפש, נאמנוּת ורצוֹן הקרבה, מעשׂה וחזוֹן, תביעה קפּדנית ואהבת הבּריוֹת, חרדה ליוֹנק העוֹלה וטיפּוּח גידוּלוֹ ביד רכּה ואמיצה כאחת, לפי מיטב הדרישה החינוּכית. והרי לפניך בּנין שלם, מרהיב עין וּמצוֹדד לב, יהוּדי־אנוֹשי, מן המסד עד הטפחוֹת.

והסיוּם המזעזע: גדיעת שני שתילי־הזיתים, שתילי־ההוֹד, לפני הגיעם אל עתרת התנוּבה. ואחרי הסיוּם: עמידה במסה, זקיפת קוֹמת־הנפש אחרי השברוֹן. עלוּמי הנערים וּבגרוּת ההוֹרים, כּביכוֹל, התערבוּ יחד בּשׂחוֹק וּבדמע.

בּין שאר הנערים והנערות, עזי־הרוּח וגדוֹלי־הנפש, שהלכוּ כמתרוֹננים אל זרוֹעוֹת המות נוֹשׂא החיים, ינוֹן שמם של אפרים וצבי. ירוּשתם שבּכתב משלימה את פּעלם הנעלה. “כּי אין יוֹדע נתיב הרוּח” – מי יודע, אפשר שספר תמים (תרתי משמע) זה, כּמעשׂיהם התמימים, עשׂוּי לעוֹרר בּלב קוֹרא פּלוֹני ואלמוֹני, כּבנים כּאבוֹת, מעט מסגוּלוֹת־היקר, שהן הן נשמתוֹ של “ספר האחים”!

---

הקדמה לספר "על גבול הישן והחדש" של פ. לחובר

מאת

אשר ברש

את סדר פּרקיו של הספר “על גבוּל הישן והחדש” קבע המחבּר המנוח בּעצמוֹ וקרא לוֹ שם. ועתה באים בּוֹ הפּרקים לפני הסדר שהניח המחבּר, אלא שלפי רשימת תוֹכן העניינים המצוֹרף, צריך היה פרק ג' להיוֹת מאמר בּשם “תהילת יוֹשר” ולא נמצא. בּמקוֹמוֹ נמצא המאמר הקצר “משל המגדל” ונתתיו במקוֹמוֹ כנספּח למאמר “בּשער המגדל” (כּנראה, עלתה לפניו לכתוֹב מאמר מיוּחד על “לישרים תהילה” ולא היה סיפּק בּידוֹ לכתבוֹ). פּרק ד' נקרא בתוֹכן העניינים בּשם “שירה ותפילה” ונתבּרר כּי הוּא המאמר שנדפּס בּינתיים בּ“אדר היקר” שיצא ליוֹבל הע“ה של ש. א. הוֹרוֹדצקי, וּבשם זה הבאתיו כאן. גם הפּרק ו', לפי אוֹתוֹ תוֹכן עניינים, “חכמת שלמה” ו”שירי ויזל" לא נמצא, ויש לשער שלא נכתב. וּבכן מכיל הספר י' במקוֹם י"א פרקים.

המאמרים הגדוֹלים רבּי־המשקל, שנכתבוּ בתקוּפת חייו האחרוֹנה (“להמשכוֹ של ריב היסטוֹרי”, “בּשער המגדל”, “שלמה מימוֹן” ושני המאמרים על רנ"ק) הם בּלי ספק פּריוֹ הבּשל בּיוֹתר של המבקר־החוֹקר. הם מצטיינים בּאוֹתה מידת יוֹשר ואחריוּת, שבּה היה בוֹחן ושוֹקל כּל פּרט וּמבקש שבילי דמיוֹן ויניקה מבּית וּמחוּץ, מבוּססים יפה על המקוֹרוֹת. אפשר לוֹמר, שהוּא לן בּעוֹמקן של הלכוֹת אלוּ ולא הניח כּמעט תג שלא האירוֹ מאיזה צד.

עיסוּקוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בּספרוּת הקבּלה, וּביחוּד בּספר הזהר, לרגל השתתפוּתוֹ בהכנת הספר “משנת הזהר”, פּתח לפניו אפקים חדשים בּחקר כּמה פּרקים בּתוֹלדוֹת ספרוּתנוּ, מה שנראה יפה ביחוּד בּמאמריו על רמח“ל ועל רנ”ק, והוּא חשב להמשיך בּדרך זוֹ ולהרחיבה. ההשגחה חשבה אחרת.

תשי"א

---

על ברוידס ושירו

מאת

אשר ברש

אברהם בּרוֹידס עלה לארץ מליטא עוֹדוֹ נער. פּה היה לאיש ולמשוֹרר. איש ארצישׂראלי וּמשוֹרר ארצישׂראלי. לא מן הטיפּוּס של החפשים ממסוֹרת, מסבל המוֹרשת, מדאגת המחר. הוּא בן “עדת יעקב מדוֹר דוֹר”, יוֹדע את ענות הגוֹלה ואת הכּיסוּפים “לארץ הבּחירה”. גם בּהיוֹתוֹ בארץ, תחת השמים החדשים, אינוֹ יכוֹל להסיח דעתוֹ מאחיו אשר “רקיעי הנכר שוֹקעים על ראשם וכבים”, אבל מאמין הוּא בגאוּלת העם ובגאוּלת הארץ: “מי לארץ מוֹרשת דרכּנוּ יחסוֹם ויגדוֹר?”

גם בּ“ארץ הבּחירה” אין הכּל כּשוּרה: יש ריב אחים, עניוּת מנַולת וקשיחוּת לב של חזקים לגבּי חלשים: “גם בארצי אראה חמס… בּכל פּנה עני מרמס…” ידים זרוֹת הוֹיוֹת בּנוּ: זוֹ מקנאה הוֹרסת וזוֹ משׂנאה תוֹחמת: “בּדרכּי להר הבּית לי הצבוּ תּחוּמים בּיד זדוֹן נכרית, בּירוּשלים…” אבל יש כּאן הרבּה נקוּדוֹת־אוֹרה: פּה גשם יצהיל עינים נוּגוֹת, כּזמר עליוֹן משק נחלים… פּה חרש נקשיב לגרעין הנזרע, להד רחשי נביטה בכפרים… אנחנוּ כּקדם דבקי רגבים – בּעמק בּהר…"

גם הילד הסוֹבל מדחקוּת מוֹצא תנחוּמים לאמוֹ העניה: “לבשי עוֹז אֵם נוּגה ודלה – יש אביב בּצינוֹק מלבלב – ולהבת בּאוֹפל עוֹלה…”

הנער היה לאיש. הוּא מוֹשך בּעוֹל החיים עם אֶחיו העמלים, משׂכּיר את שריריו לעבוֹדה מפרכת, “כּתּנתּוֹ הספוֹג לאנקת בּשׂרוֹ, הנרצע לטיט וּלבנים…” גוֹרל זה מחדד את עינו וּמצית את לבּוֹ למראה אחוֹתוֹ “הכּוֹבסת התּשוּשה” ואחיו “מצחצח הנעלים” והוּא שר להם שירי רחמים. הוּא רוֹאה את רעוֹ “ילד עני מילדי הפּרבּר” וּמתרפּק בּרגש על עניוֹ ורוֹצה להפליג עמוֹ למקוֹם “כּל בּני־בּלי־שמש ידליקוּ שמשם”.

אחר־כּך היה לבעל ולאב. השׂמחוֹת והיגוֹנים הקטנים שבּחיי המשפּחה מרעידים את מיתרי לבּוֹ והם משמיעים קוֹל זמר:

בְּעֵינֶיךָ, יַלְדִּי, גִּיל תָּמִים לִי יַבְרִיק וְיַצְהִיל עוֹלָמִי הַנּוּגֶה וְהַמָּר

אבל אָשרוֹ מהוּל בּחרדה:

בְּצַעַר אִלֵּם רְגָשַׁי בִּי הוֹמִים: מָה אוֹרֵב לְיַלְדִּי בְּחֶבְיוֹן הַיָּמִים?…

עם חיוֹתוֹ את חייו הפּרטִיים, המשפּחתיים, הוּא שלוּב בּחיי הכּלל. הוּא מתבּוֹנן לעמל בּוֹנים צעירים וּמקשיב לשׂיחת “ותיקים”, לספּוּרי הכּיבּוּש מתוֹך יסוּרִים, לדברי הנשארים מאלה אשר “בּגליל וּביהוּדה נפלוּ חללים…” מקשיב בּרטט וּבאמוּנת תוֹם.

מאוֹרעוֹת דמים כּי יפרצוּ בארץ – הוּא מלא פחד ודאגה: “אוֹי לי כי צעוֹד בּטוּחוֹת לא אהין בּארצי…”, וּבפרוֹץ אסוֹן העוֹלם יזהה את עצמוֹ עם כּל אֶחיו הנרדפים חינם ויטען תמרוּרים:

לֹא דָמִים וְשָׁלָל בִּכְנַף שַׂלְמוֹתָי;

בִּקַּשְׁתִּי לִבְצֹעַ פִּתִּי בִּבְרָכָה לְאֵל חָי,

אִוִּיתִי שְׁלוֹם־קֵן וּמְנוּחוֹת –

הַעַל זֹאת יַכְרִיעוּנִי קָמִים?…

וכשמשתלחת יד האסוֹן גם בּארצנוּ והמות יוֹרד כּברק רע ממרוֹמי האויר, הוּא קוֹרא כּגבעוֹל חרד שניצל מן הסערה: “חיי הם מתּת, בּם זכיתי בּנס…” אבל “משׂוֹשׂ” לא ידע עוֹד, בּזכרוֹ תמיד את “אחיו הנספּים”, שעוֹד מעט וגם הוּא היה כאחד מהם…

אך לא אדם וּמשוֹרר חיוּני כמוֹהוּ, ארוּג בּמסכת העם יתיאש יאוּש אחרוֹן. גם “לרעם כּלי קטל” יעיר את נפשוֹ לדברי שיר:

צַלְצֵל, חֲרוּזִי, לִיתוֹמֵי עָם וָעָם, לַכְּפוּתִים בְּאֶחָי, לְאוֹבְדֵי בּוֹר כִּלְאָם…

שירתנו העברית בּארץ זכתה באברהם בּרוֹידס למשוֹרר פּרוֹליטרי. והפּרוֹליטריוּת שבּוֹ תיקר לנוּ ביוֹתר, שהיא אינה תלוּשה לא ממקוֹרוֹת עמנוּ בעבר, לא מרחשי לבּוֹ בהוֹוה ולא מחזוֹן רוּחוֹ לעתיד. שירוֹ הפּשוּט, האנוֹשִי והחם, מדבּר אל לב כּל קוֹרא ישר ותמים. הוּא טבעי וערב כּלחם וכמים, הוּא טבעי וטהוֹר כּאנחת לבב אנוֹש.

* * *

– – – וּמשהוּ על אוֹפיוֹ הפּיוּטי ודרך סגנוֹנוֹ של בּרוֹידס. שירתוֹ, בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה, עוֹד רב בּה יסוֹד החוּלין והעממיוּת, נסוּך עליה צבע העפר והאֵפר. אך בּשנים האחרוֹנוֹת מסתמן אצלוֹ קו חדש. תכניו העמיקוּ והתלקחוּת פּנימית לפסוּקוֹ. טעוּת, איפוֹא, לראוֹת את שירתוֹ כמישוֹר אחד, כּצעידה חדגוֹנית, בּצליל הוֹלך ונשנה. חליפוֹת ותמוּרוֹת לריטוּטי קוֹלוֹ, הנשמע בּתוֹם וענוה ולעתים בּוֹקע וּמתגבּר בּעוֹז. סימן יפה לבּרוֹידס, המנסה לפרוֹץ תחוּמי עצמוֹ תוֹך התנערוּת ודריכוּת אוֹניו.

שירת בּרוֹידס אינה תלוּיה על בּלימה. היא ארצית ואנוֹשית מאֹד. בּערוּציה שוֹפעת חיוּניוּת של אדם בּמאבקוֹ לקיוּם. בּרוֹידס ניחן בּתחוּשת אמוּנים והוּא נוֹטע דבר־אמיתוֹ, נטיעה בת שרשים וּממשוּת. וזה המשכנע והסימפּאטי בנחלתוֹ השירית.

לפי שירה זוֹ, שנתבּרכה בנקוּדוֹת אחיזה, נוּכל לצייר לעצמנו את דמוּת המשורר, נוֹף גידוּלוֹ, חיבּוּטיו, כּסוּפיו ושליחוּתוֹ.

תשי"א

---

"לשֵם" ו"סולת"

מאת

אשר ברש

בּכינוּס הסוֹפרים השני עם ראש הממשלה דיבּר מ.בּוּבּר כּשעה על תכליתה הרוּחנית של המדינה, בּחברה וּבחיים בּכלל. כּדרכּוֹ, שיוה

לדברים פּשוּטים וידוּעים משמעוּת עמוּקה, מכרעת, מתוֹך חריפוּת פּשטנית

וריתחה של תלמיד־חכם עתיק־מוֹדרני. הוּא דרש את ה“לשם” של המעשׂה והקיוּם. כּשהגיע לסוֹף דבריו הרגיש, כּמַרצה ווכחן מאוּמן, מה שהרגישוּ השוֹמעים, מהם קצרי־רוּח, שהוּא נדרש לוֹמר בּפירוּש: “לשם” מה? מה הדבר שראוּי, לדעתוֹ, לשמש אוֹתה תכלית רמה ונכספת, שבּשבילה כדאי כל “משׂחק הילדים” הזה ששמוֹ מדינה, חברה, חיים בּכלל? והוּא השיב ללא שאלו: אין בּכיסי שוּם תשוּבה. אני אך דוֹרש את ה“לשם”, תכלית קיוּמנוּ הלאוּמי־האנוֹשי. אין אני יכוֹל להשלים עם חיים סתם, חיים של בּעלי־חיים, ואפילוּ יש בהם עשׂייה היסטוֹרית, גילוּיי גבוּרה וּמסירוּת נפש.

ועוֹד טען: כּל ההישׂגים שהשגנוּ בהתיישבוּת, בּלאוּמיוּת, בּמדינה, לא באו אלא בזכוּתם של אנשים בּעלי יעוּד (לא “תעוּדה”!) מסוּלתים, שהיוּ “רוֹתחים וּמרתיחים”, בּקיצוּר חלוּצים (לא “פּיוֹנרים”!), שידעוּ לשם מה הם הוֹלכים לארץ־ישׂראל הקשה, השוֹממה – האין נשקפת סכּנת היבּלעוּתוֹ של היסוֹד האנוֹשי הזה, המסוּלת, בּתוֹך הגלים החוֹמרים של העליה החדשה, הסטיכית, המבוֹהלת, המפוֹרדת, רבּת הפּנים, הלשוֹנוֹת והמנהגים? האם לא תהיה המדינה והחברה הבּאה (אחרי המשבּר הזה) ערב־רב אוֹבד־דרך, חסר “לשם”? האין לנוּ לדאוֹג דאגה עמוּקה ואקטיבית ליצירת חטיבה של אוֹתה “הסוֹלת הרוֹתחת והמרתיחה”?

לצערי, אנוּס הייתי ללכת מאוֹתוֹ כינוּס אחרי ארבּע שעוֹתיו הראשוֹנוֹת, ולא שמעתי אלא חלק מן ההשׂגוֹת על הנחוֹתיו של המרצה החשוּב. ועתה רצוֹני להעיר שתי הערוֹת על שתי ההנחוֹת הנ"ל, לא לשם פּוּלמוֹס אלא לשם בּירוּר.

א. אין “לשם” אחד ומיוּחד לא לפרט ולא לכלל, בּפרט בּזמן החדש, שרוּח האדם נתפּלגה ונתפּרדה וּמקבּלת הוֹראוֹתיה והדרכוֹתיה ממקוֹרוֹת רבּים ושוֹנים. רק כּל ה“לשמים” של הפּרט והחברה והמדינה מהווים את ה“לשם” הכּוֹלל, שעל פּי רוֹב קשה להגדירוֹ וליתן בּוֹ סימנים מוּבהקים. ולא מעטים האנשים (ואני מוֹנה גם את בּוּבּר בּתוֹכם), שכּל עיקר ה“לשם” של הוויתם הרוּחנית הוּא בחיפוּשׂ ה“לשם” בּדרכים שוֹנוֹת וּמתוֹך לבטים וחוֹסר אוֹנים למצוֹא את המכנה המשוּתף הכּלוּל בּוֹ. מי שנתקע בּמוֹחוֹ “לשם” אחד, יחיד ומיוּחד וּמוּגדר, שייך לסוּג אנשים, שנוֹהגים להוֹציאם מכּלל תקיני־הרוּח.

ואוּלם ישנם (עדיין!) “לשמים” אחדים מוּסכּמים בּרוֹב אוֹ במעט, שאף כּי גם הם אינם אלא כלים לתוֹכן, רב כּוֹחם להביא את נוֹשׂאיהם לידי מעשׂים גדוֹלים, בּהם של גבוּרה וּמסירוּת נפש. והם: חירוּת, עצמאוּת, שויוֹן, צדק, אמת, אהבה, יוֹפי. ואּוּלי עוֹד אחד או שניים. וגם אלוּ אינן מהוּיוֹת מוּחלטוֹת, אבל הן מקיפוֹת מן האחרוֹת בּמקוֹם וּבזמן.

רק אדם בּן־חוֹרין ואוּמה בת־חוֹרין יש בּידם להפוֹך ולהפּך בּ“לשמים” האלה, להאדירם ולעדנם. ואילוּ האסיר מרוכּז בּעל כּוֹרחוֹ ב“לשם” אחד: החוֹפש".

עתה שזכינוּ למדינה משלנוּ ונהיה, כּפי שאנוּ מקוים וּמאמינים, בּני־חוֹרין לטפּח את ה“לשמים” המנוּיים לעיל, נגיע בּמשך הזמן ממילא לאוֹתוֹ ה“לשם” הכּוֹלל, שהוּא קיים בּלא שתהא לוֹ הגדרה וסימנים מוּחשיים.

ב. אמת ונכוֹן: בּארץ־ישׂראל (ושוֹרשה בחוּץ־לארץ) נתהוותה, החל מראשית המאה הזאת, חברה לאוּמית־אנוֹשית בּעלת סגוּלוֹת מיוּחדוֹת, שמלבד מה שהיה בכוֹחה לבנוֹת ולנטוֹע וליצוֹר כּלים למה שעתיד לבוֹא – היה בה גם כּדי להשפּיע ולהפעיל ולמשוֹך כּוֹחוֹת (מעטים בּערך!) מן ההיקף. אבל אין לשכּוֹח, שהחברה הזאת, שגם היא היתה נתוּנה במאבק בּלתי פוֹסק וסוֹבלת מנגעים רבּים מבּית ומחוּץ נתהוותה בתוֹקף מציאוּת מסוּימת

וכוֹחוֹת מוּדעים וּבלתי־מוּדעים שפּעלו עליה. היא לא נוֹצרה מתוֹך מחשבה אחת מתוכּנת, מתוֹך ייסוּד אחד מתוּכּן, אלא ממחשבוֹת הרבּה וייסוּרים הרבּה. ואין בּינינוּ חכם, שיוּכל להוֹכיח איזה מן הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים היוּ מוּכנים מלכתחילה ואיזה מהם נעשׂוּ מה שנעשׂוּ רק לאחר שנצטרפוּ אליה. אַל לנוּ לשכּוֹח את המוֹפת של אגוּדת־המוֹפת המתוּכּנת לפרטיה ודיקדוּקיה “בני משה”!

יחד עם השׂמחה והחיזוּק למראה שטף העליה הבּא עלינוּ לטוֹבה, רבּוֹת בּלב כּוּלנוּ הדאגה לצלם דמוּתנוּ, ויש צוֹרך בּקידוּם פּני הסכּנוֹת בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ. אבל יש לזכּוֹר שאנוּ חיים בּזמן וּבאזוֹר־אידיאוֹלוגיה, שאין ליחיד, ואף לסגל יחידים, כּוֹח מכריע בּעניני־רוּח הדוֹרשים מחשבה וּפעוּלה וּביצוּע. כּל “הליכה אל העם” (שלאה גוֹלדבּרג דוֹרשת בּעקיבוּת מרוּבּה) לא תצלח, אף לא תצא לפוֹעל, מחמת הטעם הפּשוּט: אין לנו עוֹדף של כּוֹחוֹת רוּחניים פּנוּיים (כּאשר היה ברוּסיה בימים ההם) לעבוֹדה קשה, אחראית וּמפרכת זוֹ. אם המדינה, בּיכוֹלתה וּבסמכוּתה, לא תעשׂה – לא ייעשׂה כּלוּם בּנידוֹן זה. מוּטב שלא נשלה את עצמנוּ. ולא רק לגבּי העוֹלים החדשים. אלא גם לגבּי הבּקיעים הגדוֹלים והקטנים שניבעוּ בכל בּניננוּ הרוּחני יש לעשׂוֹת. לשם כּך יש להקים אוֹרגן מכוון ואוֹרגן מבצע. לא לשם הקמת גרעין של אריסטוֹקרטיה רוּחנית, אלא לשם חרישה וזריעה לאוֹרכּה ולרוֹחבּה של המענית. יש לקבּוֹע עיקרים, להכין כּוֹחוֹת ולהשתמש בּהם. יש להקים צבא הרוּח בּצד צבא הכּוֹח. צבא מוֹרים וּמדריכים, מוּדרכים על ידי מחשבה עליוֹנה, רחבה וחפשית, אך יוֹדעת את דרכּה. רק בּדרך זו אפשר לקווֹת לאוֹתוֹ הליכּוּד הלאוּמי־האנוֹשי, על כּל הגוֹנים שבּוֹ, שבּלעדיו אין קיוּם למדינה מבּית.

---

שִׁכְחָה וְנוֹסָפוֹת

מאת

אשר ברש

שִׁכְחָה וְנוֹסָפוֹת

מאת

אשר ברש

---

אחים

מאת

אשר ברש

אריס האחוּזה הגדוֹלה יצחק זיידן נשק בּהתרגשוּת אבהית כּבוּשה לשני ילדיו היפים, שבּתלתליהם הצהוּבּים, בפּניהם הסגלגלים וּבעיניהם הכּחוּלוֹת היוּ דוֹמים לתאוֹמי כרוּבים טהוֹרים. אף לזוּגתוֹ

העדינה, בּעלת גבּוֹת-האַטלס המלוּכּדוֹת והצדעים הכּחלחלים-השקוּפים,

שהציצה אליו ברגע זה של פּרידה במבּט, שחציוֹ תרעוֹמת-אשה מתרפּקת וחציוֹ ברכּת-אֵם לדרך, נשק, כּדרכּוֹ, על מצחה הלבנוּני, הרחיקוֹ והתבּוֹנן בּוֹ רגע ונשקוֹ שנית, הסתכּל עוֹד פּעם בּמעוֹנוֹ העשיר והנוֹשם שלוַת-משפּחה חשאית ויצא עם צקלוֹן-העוֹר שבּידוֹ, כּשבּני-ביתוֹ טוֹפפים אחריו בזהירוּת של חיבּה.

הרכּב בּעל הסנטר המגוּלח בּין שתי פּיאוֹת-הזקן המגוּדלוֹת, סייע לוֹ בעלוֹתוֹ על הכּרכּרה הנאה. הסוּסים הערמוֹנים, המבהיקים מדשן, נשׂאוּ ראשיהם בּגאוֹן וזזוּ ממקוֹמם בּהעויוֹת של התגדרוּת סוּסית מלאת-חן. התינוֹקוֹת צהלוּ, פּלטוּ קריאוֹת של בּרכה עליזוֹת וּמחאוּ כפּיהם הקטנוֹת. האשה הבּיטה עתה מחרישה ואצילית כּוּלה, והאב נפנף פּעמים אחדוֹת בּמצנפתוֹ השחוֹרה ונעלם בּעד השער הפּתוּח לרוָחה.

כּשעבר זיידן את הכּפר היה מטפל בּתיקוּן אדרתוֹ, רכס את הכּפתוֹרים וזקף את הצוארוֹן השׂעיר, ולפי שכּיפּת הרקיע היתה מסוּבלת עננים כּהים והאויר היה ספוּג רטיבוּת צוֹננת של מטר-סתיו מתרגש לבוֹא, האהיל על עצמוֹ בסוֹככוֹ הגדוֹל ולא הרגיש אפילוּ בקידוֹתיהם וגילוּי ראשיהם של האכּרים העוֹמדים מכוּוצים ליד בּתיהם הנמוּכים, הזוֹעפים והמדוּלדלים. וכשהעיף אחר-כּך את עיניו לצדדין, ראה כבר את מרחבי השׂדוֹת המשחירים והתחוּחים מריבּוּי הגשמים, שבּיניהם מוֹריקוֹת פּה ושם רצוּעוֹת צרוֹת של מזרע הסתיו. אלוּ היוּ חלקוֹת האכּרים שבּכפר האחוּזה. מיד נזכּר זידן בּניר-החיטה הגדוֹל שלוֹ, שקלט לפני שבועים כּמאתים כּוֹר חיטים לזרעים, ורעיוֹן חלף בּמוֹחוֹ, כּי בשנת-בּרכה יכוֹל ניר זה להצמיח עד ארבּעת אלפים כּוֹר, ואז יתמלה הכּיס צרוֹר כּבד של שטרוֹת, והכּל ילך למישרים. בּינתים הגיע אל ניר אחד רחב-ידים, שהיה חרוּש חרישה נאה ושיוּרי-הזבל מבצבּצים מבּין המגרפוֹת השחוֹרוֹת: כּאן יזרעוּ באביב, אם-ירצה-השם, תפּוּחי-אדמה מן המין הגדוֹל, האמריקני. היין-השׂרוּף נתיקר השנה וכבר מצוּיים קוֹפצים על זה שעתיד להיוָצר בּבּאה. בּשנת-בּרכה אף כּאן אפשר לחפּוֹר מטמוֹנים. והזבל הזכּיר לוֹ את הרפת שליד משׂרפוֹת היי"ש, שהכניס לתוֹכה לפני חוֹדש מאתים שוָרים, שקרניהם ישרוֹת וזקוּפוֹת כּדרבּוֹנוֹת. בּחדשים האחרוֹנים מכריזים העתוֹנים על יוֹקר הבּשׂר בּעיר

הבּירה. בּסוֹף החוֹרף יהיה השער בּוינה בלי-ספק “לעילא ולעילא”, ואז יפּתח גם ממקוֹר זה שפע של עוֹשר. וכיון שהיה מהרהר בּדברים שבּ“עסק” וּבהצלחתוֹ המתמדת, נזכּר, אגב, בּכבוֹד שחוֹלקים לוֹ בעיר-הגליל. הכּל נוֹהים אחריו, מחניפים לוֹ ותוֹלים בּוֹ את ממוֹנם בּעל-כּוֹרחוֹ, והוּא מנער מעליו את המלוים כּנעֵר אדם את הקוֹצים שדבקוּ בבגדוֹ. מתעב הוּא בכלל אוֹתוֹ מין בּני-אדם שאינם נוֹקפים בּאצבּע קטנה והם חיים רק על חשבּוֹנוֹ של סכוּם-ממוֹן המתגלגל בּלי רוּח-חיים. עסקוֹ שלוֹ, לפחוֹת, יש בּוֹ עבוֹדה, הצלחה, “סייעתא דשמיא”, וּבזמן שהגלגל חוֹזר בּתוֹך היקפוֹ המסוּים בּלי דילוּגים ושיגוּשים, הרי הכּל שריר וקיים ואין מקוֹם לא לדאגוֹת-סרק ולא למוּסר-כּליוֹת.

אבל כּלל ישן בּידוֹ – שלא להרבּוֹת בּמחשבה על הליכוֹתיהם של אחרים. שהרי האחרים אינם חוֹשבים עליך אפילוּ רגע אחד – אם לא להנאתם, ועל-כּן הפנה שוּב את דעתוֹ כלפּי עצמוֹ: אוֹתוֹ הצעד הדיפּלוֹמטי לגבּי הגראַף בּעל-האחוּזוֹת הרי היה באמת טוֹב ויפה בשעתוֹ, שאילמלא כך אנוּס היה לתוּר לעת כּזאת אחרי “עסק” אחר – ואין לך דבר קשה כשינוּי-מקוֹם. כּאן הרי אתה בקי בכל גרגיר של עפר והוֹלך אתה לבטח דרכּך, בּעוֹד שבּמקוֹם חדש בּעל-כוֹרחך אתה בבחינת “לוֹמד מכּל אדם”. ואין זיידן סוֹבל כּשאחרים נתקעים בּעל-כּוֹרחוֹ לתוֹך העסקים שלוֹ. השלמוּת וההרמוֹניה שבּחייו

נפגמוֹת על-ידי כך והוּא נפתל שוּב עם אוֹשרוֹ, שכּבש לעצמוֹ ברוֹב יגיעה, ורגשוֹת מענים, שכּבר עלה עליהם קרוּם, מתלבּים בּוֹ מחדש, – וזה אסוּר בּתכלית האסוּר. הרחק מפּיזוּר-נפש!

כּזה היה, בּקירוּב מהלך-רעיוֹנוֹתיו של יצחק זיידן, בּשבתוֹ ברוָחה בתוֹך הכּרכּרה, שתוֹכה רצוּף לבד ירוֹק ואגפיו מצוּחצחים

וּמבריקים, והיא מרפרפת וּמתנוֹעעת על הקפיצים החדשים כּעריסת-יוֹנק. הסוּסים הצרוּ קצת פּסיעוֹתיהם מחמת הקלקוּל שבּדרך, שמתרבּה

בימוֹת-הגשמים, והיוּ מתנהלים לאטם, אבל בּבטחה של גאוּת וּבהבלטת חשיבוּתם. זיידן העלה מכּיסוֹ מקטרת-ענבּר מבהקת, נעץ לתוֹכה סיגרה עבה, הדליקה מתוֹך נחת-רוּח גמוּרה ושלח את העשן הריחני לתוֹך שׂער שׂפמוֹ.

על תכלית נסיעתוֹ זוֹ ועל תוֹצאוֹתיה האפשריוֹת לא התחיל לחשוֹב עדיין. אף המחשבוֹת היוּ ערוּכוֹת בּמוֹחוֹ בסדר וּבחשבּוֹן קבוּע, כּעין דפּים של ספר, שמידפדפים זה אחר זה ואין האחרוֹנים קוֹדמים לראשוֹנים. הוּא ידע, שעליו להטלטל בּמסע של מסילת-הבּרזל כּשש שעוֹת רצוּפוֹת, ועדיין יש לוֹ שהוּת לטפּל בּזה; וּמתרחק הוּא מאד מן הבּהילוּת, שמוֹציאה את האדם מן העוֹלם. הכּל צריך להתנהל בּנחת וּבשיטה, ואין הרהוּר אחד רשאי לגעת בּחברוֹ.

מנגד היה משחיר וּמתקרב יער-האלוֹנים הגדוֹל, שאילנוֹתיו מוּצקים וענפיהם מגוּדלים וסבוּכים. אחר-כּך נשמעה גם אוֹתה האושה הסתונית העמוּמה והספוּגה לחלוּחית ועגמת-רוּח. כּאן היתה הדרך מקוּלקלת עוֹד יוֹתר, מלאה גוּמוֹת וּבוֹרוֹת, סעיפי-שרשים, שברי-דליוֹת ושלכת רקוּבה. הכּרכּרה, בּכל פּעם שחלפה על אלה, נזרקה בחזקה כלפּי מעלה, כּאילוּ אמרה לפלוֹט את בּעליה מקרבּה. אך זיידן התבּצר יפה במוֹשבוֹ וציוה לרכּבוֹ במנוּחת-נפש גמוּרה, שיעכּב בּעד מרוּצת-הסוּסים. אין רע, אם יסעוּ עוֹד חצי שעה. מתחילה היה זן עיניו בכל אוֹתם הגזעים היפים והמחוּטבים כּיצוּקי-מתכת והיה מוֹדדם דרך אוּמדנה. הוּא גוּפוֹ קנה לפני שנים אחדוֹת, עם שוּתף הגוּן אחד, חלקת-יער מעין זוֹ והיה כוֹרת את האלוֹנים וּמעבּדם לאדנים ולקוֹרוֹת, לקרשים וּלכרוּתוֹת. גם מנסרה בנה לנסר טבלאוֹת לריצוּף, פּרקיט בלע“ז, – ולסוֹף עמד וּמכר את כּל ה”עסק" בּריוח של שלוֹשים אלף זהוּבים. רוּח-שטוּת נכנסה בוֹ, הריוח הגדוֹל אחז את עיניו ולא יכוֹל לפטפּט בּיצרוֹ, אף-על-פּי שהשוּתף היה חוֹכך, וחבל! עכשיו הרי אפשר היה להוֹציא כפלים ממש.

אבל מחשבוֹתיו אלוּ נתנדפוּ חיש. בּדממת היער, בּתוֹך האפלוּלית הצוֹננת והסכּוּך שמלמעלה וּמלמטה וּמכּל העברים, התחיל גלגל-המוֹח מסתוֹבב מאליו ביתר זריזוּת. וּפתאוֹם הוּגה ממסילתוֹ הרגילה – והתחיל מעלה צבּוּרי זכרוֹנוֹת והרהוּרים, מבהירם רגע וּמפזרם שוּב כּמוֹץ לפני רוּח. הריחוּק מן הישוּב והשהיה בתוֹך ערב-רב של אילנוֹת עתיקים וענפים מסוּבּכים כּוֹפים על האדם את ההרהוּרים הפּרוּעים. נמחים הגבוּלים הרגילים וההזיה כּוֹבשת לה מקוֹם אפילוּ במוֹחוֹת צלוּלים וחזקים. השלוה הבּיתית והבּיטחה התקיפה מתנדפוֹת בּאיזוֹ דרך וּפחד לא-הגוּי תוֹקף את הנפש. נקרע האדם מאחיזתוֹ בעוֹלם והוּא כצפוּי לכל סכּנה שלא תבוֹא.

ולאחר זמן מוּעט של נסיעה זחלנית בּיער נתחלחל זיידן פּתאוֹם מפּני עצמוֹ. מתוֹך הסתכּלוּת רצוּפה במשך רגעים אחדים בּינוֹת לאילנוֹת התחיל דבר-מה מדמדם בּמוֹחוֹ ונדמה לוֹ, שגוּלגלתוֹ של אביו המנוֹח מציצה אליו מאחוֹרי הגזעים וּמגחכת לעוּמתוֹ מתוֹך מחילוֹת-פּניה האפלוֹת. הוּא נוֹפף את כּפּוֹ והעבירה על פּדחתוֹ, כּמי שרוֹצה להבריח זבוּב טרדן; אך ללא-הוֹעיל. הרי בעצם מרקד שלדוֹ של אביו כאן בּין האילנוֹת! יראה בנחמה, כּמוֹ שראה!

גניחתוֹ של הרכּב יִשבה את דעתוֹ, אבל קלסתר-פּניו של אביו עדיין היה מרחף לנגד עיניו. אביו העלוּי, בּעל המוֹח הגאוֹני, שההצלחה לא רצתה לשרוֹת בּמעשׂיו, אוֹתוֹ האדם הקוֹדר, שהיה נגרר על שמי משפּחתם כּענן-סתיו זוֹעם!… הנה הנן גבּוֹתיו המגוּדלוֹת-פּרע, שמתחתן סוֹקרוֹת העינים הקשוֹת עם להט-החוֹרף החד שלהן. ונדמה לוֹ שוּב לזיידן, שאֶל כּל אילן ואילן מצוּמדת דמוּת-דיוֹקנוֹ של אביו בפוֹזה אחרת: כּאן צדעיו תפוּשׂים בּכפּיו והוּא מעיין בּ“מוֹרה” אוֹ ב“עיקרים” בּלי-ניד כּקרוּש ושם הוּא מבוּדר-שׂערוֹת ושקוּע בּהרהוּרים סתם; כּאן הוּא זוֹעם ורוֹתח

ולוֹהט וּפרצוּפוֹ מעוּוה והוּא מטיח דברים כּלפי סדר העוֹלם, ושם – פּניו עייפים וּמפיקים יגוֹן שחוֹר ודכדוּך-נפש גמוּר, מצוּפּה בחיוּך ספקני של פּילוֹסוֹף מאוּנס. ולסוֹף הוּא מתגלה לעיניו כשהוּא מוּטל על ערשׂוֹ באחרית ימיו, שחוֹר כּשוּלי-קדרה וצפוּד-בּשׂר, חוֹרק שינים וּמגדף בּקריצת-שׂפתים משוּנה, בּוֹעט בּכוֹח בּכוֹתל המיטה וּפוֹלט רוֹק עכוּר.

כּך נאבק בּנגע הממאיר שבּקרביו וכך נאסף האיש!

זיידן נזדעזע פּתאוֹם בּכל גוּפוֹ, הדף את הרכּב בּקצה הסוֹכך שבּידוֹ וזרזוֹ מתוֹך התמרמרוּת, שקשה היה לעמוֹד עליה כלפּי מי היא מכוּונת:

– דפוֹק בּסוּסים, בּליעל! וכי נרדמת, לעזאזל?

הרכּב לא השמיע הגה ורק נוֹפף את השוֹט, עג עוּגה באויר והצליף בּוֹ מתוֹך שריקה על גב הסוּסים. הללוּ נתבּהלוּ משוֹט-פּתאוֹם זה שבּא עליהם והתחילוּ שוֹטפים בּגבוּרה, והכּרכּרה היתה נזרקת ונקלעת אילך ואילך. לאחר רגעים מוּעטים בּא סוֹף ליער. מרחבי שׂדוֹת נתגלוּ שוּב לעינים וּבקצהם השחיר גיבּוּב קטן של בּנינים ואילנוֹת. הגיעוּ פעם בּפעם לאזנים שריקוֹת מקוּטעוֹת ושקשוּק קטרים ורכּבוֹת, שנעתקוּ ממקוֹם למקוֹם.

זיידן קינח בּמטפּחת את הזיעה הצוֹננת, שכּיסתה את כּל פּניו, וחשב אגב חיוּך מלגלג: “תּוּף! לא חלמתי הלילה מתוֹך שינה – והרי לך חלוֹמוֹת בּהקיץ! פּטוּר בּלא חלוֹמוֹת אי-אפשר!”

ואף-על-פּי-כן, כּשקנה את כּרטיס-הנסיעה ונכנס לתוֹך הרכּבת, היה כוּלוֹ מוּרתח ולבּוֹ זע וּמהסס.

פּניו הזיותנים של יצחק זיידן, קוֹמתוֹ הזקוּפה, מלבּוּשיו הנאים והמגוֹהצים, וּביחוּד שרשרת-הזהב הכּבדה על התלאי בצוּרת כּוֹכב, שתמוּנת תינוֹקוֹת משוּבּצת בּוֹ, משכוּ מיד את עיני היהוּדים האחדים שנמצאוּ באוֹתה מחלקה. כּוּלם התכּנסוּ בצפיפוּת לתוֹך קרן-זוית זוֹ וכבשוּ להם מוֹשבוֹת על האיצטבּה בצדוֹ של זיידן ועל האיצטבּה שכּנגדוֹ. אחד, בּא בימים, עבדקן וחטמתן, השמיט את כּוֹבעוֹ והיה יוֹשב בּכיפּתוֹ הדשנה והמסוֹאבת בּמין הרחבת-דעת כּבעל-בּית זה, שמסב בסוּכּתוֹ בראש ושכניו העניים סמוּכים אצלוֹ. אחר, צעיר “ממוּשׂכּל”, בּעל זקן מגוּדע בדמוּת משוּלש קטן, חוֹלני ודק-צואר, התחיל מתלבּט על מקוֹמוֹ, העלה מכּיסוֹ חפיסת ניירוֹת מעוּכים וּפרשׂ גליוֹן גדוֹל, ששם איזוֹ חברה-לאחריוּת רשוּם על גבּוֹ באוֹתיוֹת שמנוֹת, והחליק בּעיניו האוֹרבוֹת לצד ה“גביר”: שמא יעלה בידוֹ לצוּדוֹ! עוֹד אחר, אברך-משי צהוֹב, הוֹציא עתוֹן-של-פּרוּטה פוֹלני ממוּשך וּממוֹרט והתחיל מעיין בּוֹ וּמשמיע לסירוּגין גניחוֹת של תמיהה וסקרנוּת מרוּבּה.

זיידן ניצב נשען אל מזוּזוֹת האשנב הסגוּר והסתכּל החוּצה בעינים יגעוֹת וּמעוּרפלוֹת. אחר-כּך רצה לפתוֹח את האשנב, אבל בּוֹ-ברגע בּקעה צוחת אשה, עטוּפה בבלוֹאים ויוֹנק מכוּרבּל בּחיקה, מתוֹך הזוית שכּנגד:

– יהוּדים בּני-רחמנים! ראוּ, הרוֹצח הזה אוֹמר לאַבּד לי את התוֹלעת הפּעוּטה, יהוּ-דים!

הוּא סילק את ידיו באפּתּיה וישב על האיצטבּה. והיהוּדי שבּכיפּה הדשנה היה צוֹחק בּגסוּת וּמתנדנד:

– התוֹלעת! התוֹלעת! חה-חה-חה! הצפּיני אוֹתה, יהוּדיה, תחת האיצטבּה, חה-חה: שם יחם לה, שם הצינוֹר משפּיע חוֹם רב! חה-חה, התוֹלעת! תוֹלעת יעקב!

והצעיר דק-הצואר השתמש בּמאוֹרע זה וזרק אף הוּא “מילי-דבדיחוּתא”, שיש להן נגיעה ב“עסק” שלוֹ:

– לדעתי, כּדאי וראוּי היה להנהיג “אַסיקוּראַנץ” להצטננוּת. הרבּה רשוּמים היוּ קוֹפצים על כּעין זה. אָה, המוֹן רב! אוֹמרים שבּאנגליה – הפסיק את דיבּוּרוֹ והניח, בּניע-יד של אוּמן רגיל, את הגליוֹן על בּרכּיו של זיידן, והוּא גוּפוֹ חיבּק זרוֹעוֹתיו על חזהוּ הצנוּם והיה יוֹשב דוּמם כּבעל-נצחוֹן ענותן.

זיידן, שלא היה מלוּמד בּנסיעוֹת והיה ממעט בּשׂיחה עם בּני-אדם, מאחר שהיה מתקן עסקיו בחשאי וּמצניע לכת בּכל דרכיו ושבּיחוּד אחרי הסכסוּך שנפל בּרוּחוֹ היוֹם היה נוֹטה להשאר יחידי, – הרגיש את עצמוֹ ברגע זה כאילוּ הוּא מוּקף אנשים העוֹינים אוֹתוֹ וּמבקשים רעתוֹ. ורגשוֹתיו נרתחוּ על-ידי כך עוֹד יוֹתר. נתחורוּ לוֹ החשיבוּת שבּנסיעתוֹ והצוֹרך להתעתד לאיזוֹ קבּלת-פּנים – והנה נפל לתוֹך חברה שכּזוֹ!

– אין אני נוֹסע לרגל שוּם “עסק”… כּלוֹמר, אין אני נוֹהג לעשׂוֹת “עסקים” אגב אוֹרחא. – פּנה אל הצעיר בּלשוֹן קצרה והחזיר לוֹ בנימוּס את גליוֹנוֹ.

אבל בּעל-דברוֹ כאילוּ המתין להוֹדעה קצרה זוֹ, קפץ עליו בהתלהבוּת קדחתנית וּבנענוּעים משוּנים:

– מה שייך: “אין אני נוֹסע לרגל עסק”?… ולכשתתארע לוֹ, נניח, “מציאה כשרה”, שאפשר להפיק ממנה תרפ“ט אלפים ריוח נקי?… וּבכלל, מה ענין נסיעה אצל עסק? נסיעה לחוּד ועסק לחוּד… כּל הצלחתוֹ של אדם היא רק דבר שבּמקרה… וּמנין לוֹ, בּכלל, רצוֹני לדעת, שכּוָנתי לשם עסק? להד”ם! אין כּאן שוּם עסקים… אדרבּה, איני מבקש ממנוּ כלוּם, רק שיעיין בּלבד. הרי לעיין מוּתר, לכל הדעוֹת. מגוּחך!

בּרוּר היה לזיידן, שאין עכשיו לאל ידוֹ להתנגד למבּוּל-הדברים של בּריה זוֹ, וּמאחר שסקר את הדוֹחק והזוּהמה ששלטוּ כאן, לקח את חפציו ויצא המסדרוֹנה, מלוּוה במבּטים של תמיהה ולגלוּג בּבת-אחת. שם פּגע בּממוּנה, תקע לוֹ מטבּע והלז פּתח לפניו, בּיראת-כּבוֹד של פּקיד קטן, אחת הקוּבּוֹת המיוּחדוֹת, שהיתה ריקה מאדם, וּמשנכנס – נעל אוֹתה הממוּנה בּעדוֹ. כּאן רוַח לוֹ במקצת. דעתוֹ נתישבה עליו, אלא שהיסוּס-הלב נשאר בּעינוֹ כבראשוֹנה. הוֹציא מילקוּטוֹ מכתב מקוּפּל, פּרשׂוֹ על בּרכּיו והסתכּל בּוֹ וּבכתבוֹ בעיוּן וּבהתעמקוּת. היה זה כתב-ידה של גיסתוֹ דוֹרה, אשתוֹ של שמעוֹן, אחיו הבּכוֹר.

אוֹתם המשפּטים המסוֹרסים והמקוּטעים ואוֹתוֹ הכּתב הכּבד

והמטוֹרף נקרוּ את מוֹחוֹ כשפּוּדין מלוּבּנים: “חזירתי לכאן לא שינתה את המצב אף כּמלוֹא נימא… אחיך, בּעל המחשבוֹת, מטיל זוָעה… ואוּלי קצרת-יד אני להשׂיגוֹ כראוּי! שוּב אוֹתוֹ הרישוּל, שוּב אוֹתה קהוּת-הרגשוֹת – האמן, חביבי, שחסרת-אוֹנים אני לעוּמתוֹ! כּמה גבוּרת האשה? כּגבוּרת החוֹמט. כל זמן שבּיתוֹ שלם עליו, הוּא זוֹחל, פּרצת בּיתוֹ מיד הוּא מתמעך. חדלתי מלהרהר על תכלית האדם בּכלל – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב, צחוֹק-עוֹל, אפשר שהללוּ הם דוקא סימנים של גאוֹנוּת… אלי, אלי! קוֹרסת אני תחת כּוֹבד המשׂא הזה… בּוֹא, הראוּ זה לזה. סוֹף-סוֹף אחים! קשת-לב אוֹ מרת-לב אני, אחת היא, ואוּלם בּרוּר לי, כּי רק למיתה אני מצפּה. זה יהא, כּמדוּמה לי, רגש של נקמה מתוֹק, מתוֹק מאד… הזדרז וּבוֹא, אחי-אחיך!”

הוּא חזר על המכתב פּעם ושתים, התעכּב על כּל מלה בפני עצמה, שקל אוֹתה, נתחה לפרטים ולדקדוּקים, וכשהגיע שוּב אל סיוּמוֹ: “הזדרז וּבוֹא, אחי אחיך!” – הרגיש מעין עלבּוֹן לעצמוֹ. – סוֹף סוֹף אין הוּא אחי-אחיו ממש. כּלוֹמר, הוּא, יצחק זיידן, הריהוּ סוֹף-סוֹף אדם, שבּיצר לוֹ מעמד איתן בּחיים ויוֹנק מן הוַדאוּת והבּטחה שבּחיים אלה יניקת אוֹשר מרוּבּה… אדרבּה, יבוֹא-נא איזה בן אדם ויסבּיר לו, שכּל הבּנינים שבּנה לעצמוֹ אינם מיוּסדים אלא על יסוֹדוֹת רעוּעים! והרי העוּבדה, שהם עוֹמדים וקיימים, תבוֹא ותטפּח על פּניו… לא, את החי והקיים אין להכחיש, ואף הרעיוֹנוֹת וההרהוּרים הבּטלים אין בּכוֹחם לקעקע את המציאוּת המוּכרחת…

בּיקש זיידן לפרוֹץ, מתוֹך הגיוֹן חוֹתך זה, בּצחוֹק של בּיטוּל כּלפּי אוֹתוֹ היסוֹד האנוֹשי, שמרפרף כּל ימיו למעלה מן הארץ וכל הויותוֹ – אין ואפס. אוּלם העפת-עין אחת על המכתב הפּרוּשׂ על בּרכּיו הטילתוּ שוּב לתוֹך רצינוּת כּבדה, כּיוצה את גבּוֹתיו וריכּזה את פּניו –

וגלגל-המוֹח נדחף פּתאוֹם בּכוֹח גדוֹל: “הגיסה העלוּבה! החיים הרעננים והענוּגים הללוּ, בּעטיוֹ של מי נקטפוּ? שמא בעטיוֹ של אחיו? – אבל הרי היא-היא שדבקה בוֹ ונתכּרכה אחריו תמיד, – ואף-על-פּי-כן הרי אין אחר חייב בּנפשה חוּץ מאחיו”… ואגב מחשבה זוֹ חש יצחק גם את עצמוֹ במידת מה שוּתף בּחטא זה: “כּיצד כּתוּב בּמכתב: “אחי-אחיך”, כּלוֹמר, הוּא ואחיו היינוּ הך!… היא רצוּצה כוּלה וּמצפּה למות, והוּא, יצחק, הריהוּ אחי-אחיו, זה שקיפּח את חייה… אימה! – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב – לא ולא! אין אלה בשוּם פּנים סימנים של גאוֹנוּת. להפך, סימנים של קטנוּת הם, של קטנוּת, של קטנוּת!… לכשיבוֹא שמה, יגיד לוֹ לאחיו כל אשר בּלבּוֹ. לא יכחד דבר…”

לאוּת מכאבת תקפתוֹ עד להתעלף. נדמה לוֹ, שכּל פּרקי אבריו מתפּוֹקקים, וּבבלי-דעת תפשׂ את צדעיו בכפּיו ולחצן בּכל מאמצי כוֹח. מיד נתישבה דעתוֹ, אבל פּרצוּפוֹ נתארך והחויר וּפיו היה מזיל חוּט של רוֹק על זקנוֹ הצהוֹב-הקצר, כּשהוּא יוֹשב ישיבת-תם. החרידוֹ הרעיוֹן, שלא יאה לאדם מכוּבּד שכּמוֹתוֹ להיוֹת רך-לב ורפה-רוּח בּמידה זוֹ, – נזדקף והתחיל משקיף בּעד האשנב החוּצה. האויר היה מעוּבּה ורווּי עלטת-מטר אפוּרה. רוּח זוֹעף התחוֹלל והיה מנענע בּרוֹגז את בּדי האילנוֹת העירוּמים, מהפּכם ורוֹעצם והקיטוֹר הנפלט נשאר אחוֹרי הקטר זוֹחל וּמתאבּך ליד האשנבים, שזכוּכיתם מזיעה טפּין וקלוּחים, וּמערפּל את העוֹלם בּעיני הנוֹסעים.

למראה השממה שבּיקוּם נידכדכה רוּחוֹ של זיידן עוֹד יוֹתר, ואנחה שלא פּילל לה התפּרצה מאיזוֹ פינה שבּפנים והבעיתה את בּעליה.

– על דברים כּעין אלה אסוּר להרהר הרבּה! עבוֹר, עבוֹר עליהם וּפטרם בּקצרה!

החלטה זוֹ רחפה לפניו בהירה וּמאירה, – ואף-על-פּי-כן הצטמצם על מוֹשבוֹ וחתר בּמוֹחוֹ הלאה: סיבּת כּל הרעוֹת המתרגשוֹת וּבאוֹת על האדם נעוּצה רק בּהתרשלוּת, בּמה שהוּא מתרשל בּהדרכת עצמוֹ וּמתמסר בּידי איזה מזל עיור, שמסייע תמיד רק לירידתוֹ. שקר! אין האוֹשר בּא בהיסח הדעת; אין הוּא נקנה אלא על ידי מלחמה תמידית ועקשנית. יש, אמנם, שהוּא בא גם בּמקרה, אבל אז הוּא רק רגעי וּמדוּמה. נצנץ לעיניך כּאבעבּוּעה של בּוֹרית – ואיננוּ! אוֹי להם לאלה, שאינם יוֹדעים מקוֹם-מכּתם, ואבוֹי לאלה, שיוֹדעים והם רפי-אוֹנים לעמוֹד בּפרץ!… וּביחוּד התחייב בּנפשוֹ שמעוֹן אחיו. הלז איבּד את עוֹלמוֹ בידים ממש. ולא את עצמוֹ בלבד איבּד, אלא גרר אחריו לאבדוֹן עוֹד שתי נפשוֹת אחרוֹת – אוֹתה ואת בּנם. נוֹרא! לבוֹא עד כּכּר-לחם, להיוֹת תלוּי בחסדוֹ של אח, לרדת עד הדרגה התחתוֹנה, עד שלא להרגיש כּמה עלבּוֹן ושפלוּת בּחיים אלה, שלא להזדעזע לשוּם פּחיתוּת-כּבוֹד כּלפּי חוּץ וכלפּי פנים, לעשׂוֹת את אשתוֹ העדינה משרתת, גרוּעה ממשרתת, ושלא לחוּש את עוֹמק העלבּוֹן, – הרי המוֹח מתפּקע!"

* * *

אבל מוֹחוֹ של זיידן לא נתפּקע. אדרבּה, הוּא נשתעבּד כּבר לגמרי למחשבוֹת ועשׂה את מלאכתוֹ מתוֹך רגילוּת, בּלי בעיטה וּמרדוּת. שקשוּק הגלגלים הקצוּב והנשנה בלי סוֹף, – אוֹתוֹ השקשוּק, שמתחילה היה מנקש על הצדעים כּקוּרנס כּבד וּמפרק כּל הרהוּר, – היה עכשיו כממוּנה דוקא על הסדר שבּמחשבוֹת, וכשנתפּרדה אחת ותעתה לצדדין, מיד בּאה חביטה עזה והחזירתה למסלוּלה.

– תימה: הרי בקטנוּתוֹ היוּ מנבּאים לוֹ גדוֹלוֹת. מוֹחוֹ החריף, תפיסתוֹ החדה ולשוֹנוֹ השנוּנה היוּ למשל בּכל העיר. ואירע לפרקים, שאפילוּ אביהם הנזעם עצמוֹ היה מעַות, למראה בנוֹ העילוּי, את פּרצוּפוֹ המכוּרכּם בּחיוּך עצבּני, וזיו של קוֹרת-רוּח הבהיק עליו לרגע. ואף סימני רשלנוּת-בּטלנוּת לא נראוּ בוֹ, להיפך, הוּא היה נוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ, מתהדר בּלבוּשוֹ וכל מעשׂיו מתוּקנים בּנימוּס וּבדרך-ארץ. הוּא, יצחק, היה נוֹשׂא עיני קנאה אל אחיו הגדוֹל ממנוּ בשנים וּבחכמה והיה משתדל לחקוֹת את דרכיו. הוּא היה בשבילוֹ איזה עצם נאצל בּבּית, שהיה מעריצוֹ בסתר וּבגלוּי. – אך משהתחיל מתבּגר ראה כי שמשוֹ של אחיו שוֹקעת והאפלוּלית התחילה מלפפתוּ מעט-מעט עד שבּלעתוּ לגמרי. הוּא היה נתוּן אז בּעיוּנים פּילוֹסוֹפיים, מטייל בּבית מחדר לחדר מעוּרפּל-עינים וּמכּה באצבּע-צרדה, פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לתוֹך החלל הריק, כּאילוּ רצה לתפוֹשׂ דבר-מה, וּמשקיען מתוֹך אכזבה פתאוֹמית. כּזוֹ היתה התקוּפה הראשוֹנה בירידתוֹ. אף-על-פּי שהשקידה על הלימוּדים והקריאה המוּפלגת לא פסקוּ גם אז, ישוּתוֹ בכללה כאילוּ נפל בּה פגם. כּהמשך ישר לכך בּאה העצבּנוּת, – אוֹתה העצבּנוּת הקשה, שחשבוּה לירוּשה מצד האב, אלא שאצלוֹ נתגלתה ביתר תוֹקף: יוֹתר רתחנית היתה וּבאין מעצוֹר. – מאוֹרע-זוָעה אירע בּזמן שנפטר אביהם. הוּא, יצחק, בּיחד עם אמוֹ הרגשנית, היוּ נמשכים אחרי הנפטר, סוֹפדים מרה וּמתעלפים מתוֹך זעקת-שבר, והוּא, שמעוֹן, התנהל דוּמם כּאבן וסייע בּטלטוּל ה“מיטה”. ולאחר שזוֹ הוּרדה אל הקבר הרענן, עמד לוֹ על פּיו, הסתכּל בּעפר השחוֹר המדרדר ונוֹפל עליה, – וּפתאוֹם פּרץ בּצחוֹק משוּנה,

שסמר את בּשׂר כּל המלוים. צחוֹק זה עדיין מצלצל בּאזניו. – אז נפלוּ גם הסכסוּכים בּינוֹ ובין האֵם. זוֹ, אף כּי אשה נוֹחה היתה, התחילה באה עליו בטרוּניוֹת וּבהתראוֹת, שיבקש לוֹ איזוֹ דרך בּחיים, שאין זוֹ תכלית להיוֹת נד בּעוֹלם של בּטלה, שצריך לבקש איזה מקצוֹע מעשׂי, שיפרנס את בּעליו: הרי ידוּע, ממוֹן-קוֹרח לא הניח אבּא ז"ל… והלה, מתחילה היה מתריס בּפניה דברי-תרעוֹמת על שהיא מפריעתוֹ ממנוּחתוֹ, אחר צחק לה בפניה ואחר-כּך היה דוֹמם כּאבן. היא קוֹבלת וּמפרשת בּכפּיה, בּוֹכה ואוֹכלת את בּשׂרה והוּא

– שוֹתק. נוֹתן בּה עינים גדוֹלוֹת וּמסתלק לצדדין, אוֹ רוֹקק בּקצף ושב לכסוֹס את שׂער שׂפמוֹ. המצב היה אז כּל-כּך מתוּח, עד שדמוּ, כּי בקרוֹב יתפּוֹצץ דבר-מה בקרב הבּית. ניכּר היה, כּי בקרבּוֹ של שמעוֹן תוֹסס דבר איוֹם, וּבעל-כּוֹרחוֹ יבוֹא לידי גילוּי. הוּא ואמוֹ חששוּ אז

לטירוּף-הדעת. וּמתוֹך כּך התחילוּ מתיאשים ממנוּ… אבל בּאוֹתוֹ זמן צנחה עליו קרן-אוֹר וּפיזרה במקצת את החשכה שהליטתוּ: דוֹרה! –

תוֹך כּדי מחשבה זוֹ ירד על יצחק זיידן גוּפוֹ נחשוֹל של אוֹר – ולא ידע מאין. עיניו התחילוּ ממצמצוֹת מכּאב. עם כּניסת הערב הוֹעלוּ מאליהם הפּנסים החשמליים העגוּלים, שהיוּ קבוּעים בּסיפּוּן הרכּבת

כּעין קערוֹת הפוּכוֹת. זיידן התנער, העיף מבּיט בּעד האשנב, שהיה עתה מכחיל וּמטפטף דמעוֹת-דיוֹ גדוֹלוֹת. המסע עבר בּאיזה יער, והאילנוֹת היוּ מזדקרים וּמסתוֹבבים, מחוֹללים ונגוֹזים כּצללים. סמרמוֹרת חלפה את בּשׂרוֹ. נתבּהר לוֹ שוּב אוֹתוֹ המחזה, שנראה לוֹ היוֹם בּיער, אלא שזה היה יוֹתר מבעית, מוּקף תמרוֹת-עשן שחוֹרוֹת ואש אדוּמה מבהקת עליו. בּתנוּעה קדחתנית זריזה הליט את הזכוּכית בּוילוֹן-הבּד המתחבּט, פּלט אנחה סוֹלדת כּלאחר בּכי, ונתפּרקד מלוֹא קוֹמתוֹ על גבּי האיצטבּה. המסע היה טס וּמטלטל בּבהילוּת משוּנה, רוֹתח ונוֹשף בּגבוּרה. לפרקים בּקעוּ מן הקטר שריקוֹת קצרוֹת, מקוּטעוֹת, מיוּאשוֹת, וכשנשתתקוּ נשמעה רחישה מרגזת, כּעין זמזוּם דבוֹרים, מכּל העברים, – רחישת הבּריוֹת, שנתלקטוּ במרכּבוֹת

הסמוּכוֹת וּמשׂוֹחחוֹת בּקוֹל המוּלה גדוֹלה. וזיידן חש בּרגע זה שׂנאה עזה לבּריוֹת הללוּ. זמן מה שכב נעדר כּל הרהוּר ותר מתוֹך עצימת-העינים אחרי הבּבוּאוֹת המטוּשטשוֹת, המרקדוֹת בּאיזה חלל דמיוֹני, בּעוֹד אזניו סוֹפגוֹת את ערבּובית הקוֹלוֹת שמסביב. וגם כּשנתעכּב המסע בּאחת התּחנוֹת, עדיין היה מוּטל מסוּר לטשטוּשוֹ. אך כּשזז המסע, שוּב נתנער וחיכּך בּשמוּרוֹתיו כלאחר נימה. חוֹם הקיטוֹר הכּבד, אוֹתוֹ החוֹם בּרכּבוֹת

מסילת-הבּרזל, שיש לוֹ ריח מיוּחד, כּבד וּמלאה, מדכדך וּמעיק על המוֹח, החליש אוֹתוֹ לגמרי; אבל הוּא התגבּר על חלישוּת זוֹ.

דוֹרה. בּת שכנתם-מיוּדעתם, שדרה באוֹתוֹ הבּית עצמוֹ. נערה צעירה מבקרת בּליציאוֹן, עליזה וּפזיזה. רק בּעיניה השחוֹרוֹת והמתמיהוֹת בּגדלן השתקפה תבוּנה של זקנה, שבּאה קוֹדם זמנה. שוּם אדם לא פילל לאיזה יחס בּינה וּבין אחיו. וּביחוּד לא ציפּוּ, שהוּא, שמעוֹן, יהא מסוּגל לדברים שבּאהבה. והנה בבוֹקר בּהיר אחד נמצאוּ שניהם עוֹמדים ליד גרם-המעלוֹת תפוּשׂים בּשׂיחה. בּוֹ ביוֹם קפצה על אחיו שׂמחה ילדוּתית. היה מדלג וּמכרכּר בּכל החדרים כּתינוֹק שוֹבב. עיניו נוֹצצוֹת בּברק של אביב והוּא מתלהב לכל קטנוּת, משׂתער אליו, אל יצחק, וּמגפפוֹ בחמימוּת משוּנה, דוֹחה וּמטלת פּחד. הבעיתם הרעיוֹן, שהמצב בּא עד משבּר… אך טעוּת היתה בידם. היא, דוֹרה, שיתוֹמה היתה, רכּה ויחידה לפני אמה האלמנה האמידה; אוֹתה העלמה, שלכאוֹרה היתה מלאה וגדוּשה כוֹחוֹת-חיים רוֹתחים, נמשכה דוקא אחרי יסוֹד-הקדרוּת שבּשמעוֹן ונתאהבה בוֹ. אז התחילו הטיוּלים הארוּכּים עד כּדי שכחת עוֹלם וּמלוֹאוֹ, חלוֹמוֹת ודיבּוּרים על העתיד, כּנהוּג (הוּא, שמעוֹן, עצמוֹ סיפּר לוֹ הכּל בּערבים לפני השינה). אבל כּל ההתלהבוּת הזוֹ היתה רק מדוּרה של קש, ששקעה מיד אחד שנדלקה. מיד חזרוּ הימים החשכים עם התעיה הערירית והמפוּזרת בּלי קץ, עם המבּטים המשרים צינת-חוֹרף בּכל מקוֹם שהם נחתים. ודוֹרה – כּיון שדבקה בוֹ שוּב לא היתה לה תקנה. להיפך, יוֹתר שהוּא היה עוֹמם ונוֹפל לתוֹך הקדרוּת והקהוּת שלוֹ, יוֹתר היתה היא כרוּכה אחריו, דבקה וּמתחכּכת בּוֹ, כּאילוּ רצתה לחמם סלע דוֹמם ודוֹקר זה בשלהבתה. מעין תעוּדה קבעה לעצמה: להיוֹת לוֹ גוֹאלת. ועוֹד בּאוֹתוֹ קיץ עצמוֹ נפל הדבר האיוֹם, שירד על משפּחתם המהוּגנת פּתאוֹם כּברק משמים. בּיחוּד המם המאוֹרע את אמה של דוֹרה. כּשנתגלה הדבר בּאחד הימים בּאה כוּלה רוֹתחת וחורוֹן-בּלהוֹת על פּניה האצילים וּבמין עזוּת-נקם התגוֹללה על אמם ותלתה בה את כּל האשמה. אבל אין לעקוֹר את זרע החיים, ויהי גם זרע פּוֹרה ראש… לאחר התרעמוּת והתיאשוּת התחילוּ לחבּל תחבּוּלוֹת, עד שנגמר לשלחם מן העיר: אין עצה! פּה אינם יכוֹלים להשאר… הם נמלטוּ לאחד הכּרכים שבּגרמניה, וּמכּאן היתה פרנסתם נשלחת להם מידי שתי האמהוֹת מדי חוֹדש בּחדשוֹ. בּמשלוֹח טיפּל, כּמוּבן, הוּא, יצחק. המכתבים המוּעטים, שנתקבּלוּ משם, היוּ באוֹתוֹ הסגנוֹן הרשמי הקר, שאינוֹ אוֹמר כּלוּם – חוּץ מתביעוֹת. וּביוֹם מן הימים נתקבּלה ידיעה קצרה: “נוֹלד לנוּ למזל-טוֹב בּן. שמוֹ אהרן, על שם אבינוּ המנוֹח”. האם קפצה ממקוֹמה וצעקה, שהיא מוֹחתוֹ מספרה: אין היא רוֹצה בבן, שגרם לה כל כּך צער וּבוֹשת-פּנים – לאט-לאט עבר הסוֹד מסוֹף העיר ועד סוֹפה – ושהוּא יוֹשב עוֹד כּיוֹם הזה עם בּת ישׂראל בּלא חוּפּה וקדוּשין, כּדרך הערלים, להבדיל, וּמוֹליד ממזרים… הוּא, יצחק, פּנה אליו בנידוֹן זה כמה פעמים וּביקש ממנוּ בלשוֹן תחנוּנים, שיעשׂה את “הצירימוֹניה הטפלה” שם בּכרך-מגוּריו וישלח להם תעוּדה של הרב המקוֹמי, רק לשם פּיוּסה והנחת-דעתה של האם העלוּבה. אבל שמעוֹן לא נענה לתחנוּניו. וכך נמשך המצב כּשנתים. חוֹתנתוֹ האלמנה לא היתה מבקרת בּביתם: טינה כבוּשה היתה בלבּה על כּל הבּית, שגרם לה אבדן הנפש היחידה היקרה לה מחייה. וּמאחוֹרי הפּרגוֹד נוֹדע להם, שאוֹצר-הממוֹן פּוֹחת והוֹלך אצלה. שׂערה הלבּין וּבריאוּתה נתרוֹפפה לגמרי. היא נפלה למשכּב, התענתה חדשים אחדים, ולסוֹף נפטרה לעוֹלמה. אז בּאה היא, דוֹרה, שתקנית וּפניה הנוֹבלים זעוּמים, וטיפּלה בקרירוּת-רוּח אכזרית בּעזבוֹן.

היא נשתמטה מפּגישת הבּריוֹת, ורק עמוֹ, עם גיסה, היתה מטיילת כּל זמן שהוּתה כאן, מסיחה עמוֹ על כּל ענין שבּעוֹלם בּישוּב-דעת וּבביטוּל מפחידים; ואך כּשהגיעוּ לדבּר על אוֹפן חייה, וּביחוּד על שמעוֹן, היתה מנענעת ידה: “אָט, למה לשעוֹת בּהבלים? נחלוֹף על זה!…” וכמה צער היה עצוּר בּקריאה זוֹ! – אחר-כּך, משנסעה, נשתתק הכּל, נסתם הגוֹלל! אף ידיעה קצרה לא נתקבּלה עוֹד, כּאילוּ טבעוּ בים. ואז הגיעוּ הימים הנוֹראים גם לוֹ לעצמוֹ: רכוּשם, שלא היה מרוּבּה גם בּלא זה, נפחת מעט-מעט על ידי החליים הרעים, שדבקוּ באמוֹ והיתה שוֹאלת בּרוֹפאים ונוֹסעת למעינוֹת-מרפּא וּמבזבּזת את המעט שנשאר. הצרוֹת והיסוּרים, שבּאוּ בעקב אבדן האח הבּכוֹר, שהיה לפנים תהילתם ותפארתם, והעלבּוֹן הגדוֹל, שהנחילם זה, גררוּ אחריהם עצבּנוּת וּמרה-שחוֹרה. כּמוֹ מארת-אלהים רבצה על בּיתם. הוּא ואמוֹ היוּ תדיר בּמצב של מי שמתוֹ מוּטל לפניו. קפּאוֹן, שממוֹן, התענוּת חשאית וגויעה אטית, – אלה היוּ סממני-החיים אז. ועם פּטירת האם הכבּיד המצב למעלה מכּוֹחוֹתיו של יצחק, קעקע את רוּחוֹ והטילוֹ לתוֹך רגזנוּת וחלישוּת-דעת עד כּדי יאוּש. וּמתוֹך כּך בּאוּ לזמן מה הוֹללוּת גסה, פּריצת כּל הגדרים, קלפים, שכרוּת מנַולת, זיהוּם, זיהוּם – – –

כּאן ניתק חוּט-ההרהוּרים. הוּא נזדעזע לזכר התקוּפה המכוֹערת ההיא שנשׂתרעה בעברוֹ. היא מלאתוּ עכשיו גוֹעל נפש וזוָעה. איך היה הוּא, יצחק זיידן, יכוֹל לאחוֹז בּדרכים כּאלוּ!… “אחי-אחיך!”… וּפתאוֹם נזדקף, התמוֹדד קצת, חיוּך מר נשתפּך על פּניו החיורים והוּא מלמל לעצמוֹ: “שוֹטה! הרי כל זה חלף ואיננוּ, חלף, ושוּב יצחק זיידן אתה, אדם מהוּגן, מכוּבּד על עצמך וּמכוּבּד על הבּריוֹת!” – ואף-על-פּי-כן הרגיש כּעין פּצע, שנגרד ונפתח וגוֹרם דאבה מתוּקה, וּמתוֹך רגש נקמה הוֹסיף להרהר: “ועם כּל הזהוּם, עם כּל הכּעוּר, שהיה בחיים הללוּ, היה בהם גם איזה “תּוֹך” נעלם, שמשך את הנפש ושיעבּד אוֹתה לעצם עצמוֹ. אפשר זוֹ החירוּת המוּחלטת, ההפקרוּת?… הן, הן, זוֹ בת-החוֹרין – דוקא היה הנוֹתנת לוֹ לאדם להיוֹת כּוּלוֹ מסוּר לעצמוֹ ולבבוֹ. אין חוּקים, אין צבתוֹת. הכּל הוֹלך לרצוֹנוֹ של אדם, והלב הוּא השליט היחידי. לא מצאתי אנשים דקי-הרגשה ואצילי-נפש כּאלה שמצוּיים בּין המוּפקרים והמוּחזקים, על פּי רוֹב, לפסוֹלת האנוֹשית… רגע אחד יש בּוֹ עליית-נשמה, התלהבוּת, התגבּרוּת כּוֹחוֹת-סתר שבּאדם עד מרוֹם-קצה והתבּטאוּתם המלאה, שאדם מן הישוּב לא יגיע אליה כל ימי חייו המעטים והרעים, ויש גם נפילה פתאוֹמית לתוֹך הבנת ה”הכּל“, פּסיעה מעבר לתחוּמי ההשׂגה הבּינוֹנית, השׂגת הצער העוֹלמי בנצנוּץ אחד והרגשת צער זה בכל בּלהוֹתיו. אדם מן הישוּב לא הגיע מעוֹלם לידי כך. אה, ההפקרוּת, ההפקרוּת!”

הוּא חייך בּעייפוּת על המחשבוֹת, שזרמוּ מאיזוֹ קרן-זוית חבוּיה שבּמוֹח בּכל עוֹז. והיא, ההפקרוּת, נצטיירה לוֹ ברגע זה כעוֹף-ענק, מעין נשר שחוֹר, שכּנפיו פּרוּשׂוֹת וחוֹצוֹת בּאויר כּלפי החמה.

– שוֹטה! הרי תיקנת את המעוּות בּעוֹד מוֹעד ועתה הנך מה שהנך! – מלמל הפּה שלא מדעת.

– אבל תמיד היה איזה דבר, שמשכך אליו, אל אחיך הקוֹדר, איזה כוֹח פּנימי דחפך להדמוֹת אליו. הערצת אוֹתוֹ, כּרעת בּרך לפני גאוֹנוּתוֹ – זרמה מחשבה מקרן-הזוית החבוּיה שבּמוֹח.

– נשׂאת אשה כשרה ונאה, הוֹלדת בּנים יפים וּברים כּכרוּבים וּבכל דרכיך תצליח.

– אוּלם על משכּבך בּלילוֹת תוֹקף אוֹתך רגש של בּדידוּת ויתמוּת מעיקה בתוֹך חיי משפּחתך. איזה כוֹח טמיר תוֹקף עליך, מטלטלך לעוֹלמוֹת אחרים ואתה כפוּת…

– הגע בּעצמך: אתה עלית מעלה מעלה והוּא ירד מטה-מטה וכיוֹם תלוּי הוּא בחסדך. סימן שעוֹלה אתה עליו.

– הבלים! לא היניקה מתוֹך תנוּמה בשלות-המערה מן השוּמן הצבוּר היא אוֹשר לגבּי הדוֹב. כָּמֵהַ הוּא למרחב, לחיי-פרא, לשפך האוֹנים.

– כּלוּם שכחת את מכתבי גיסתך, שהם מלאים תחנוּנים והתרפּסוּת: “שלח, אחא, ולא – נהיה חללי-רעב! גם לעבוֹד אין עוֹד כּוֹח”. מה נוֹרא! ואתה הן מלאת חוֹבתך ושלחת…

– אוּלם חייך אלה קטנוּנים הם, תפלים, משעממים, ואת אחיך אתה מעריץ!

הוּא לא נרגש עוֹד. עצבּיו נתרפּוּ כל-כך, עד שנמצא במצב של התנמנמוּת. הוּא לא הרגיש גם בּרחישה, שרבתה בתוֹך המרכּבוֹת, בּזריזוּתוֹ של המסע, בּניקוּשים שבּאוּ מתוֹך הוֹרדת האשנבּים פּה-ושם. רק אחת הרגיש: שהוּא נלאה מאד, שבוּר, רצוּץ, קצוּץ-כנפים. ואוּלם השאוֹן והרעש שבּמסדרוֹן-וּבשאר הקוּבּוֹת העירוּהוּ לבסוֹף. וכשסילק את וילוֹן הבּד המתחבּט ראה לפניו גיבּוּב ענקי של בּנינים, השוֹכן בּשפלה מעוּלפת אדים כּבדים וכהים, מעוֹרבים בּעתר-קיטוֹר ועשן-חרוֹשת. ארוּבּוֹת גבוֹהוֹת היוּ שלוּחוֹת למרוֹם כּמצבוֹת עתיקוֹת-ימים. אוֹרוֹת קטנים לאלפים בּקעוּ ונאבקוּ עם החשכה והעוֹבי שבּאויר. הגיע גם שאוֹן וצלצוּל עמוּם ורחוֹק. כּשנתחור לוֹ, שזהוּ כבר הכּרך, אחזוֹ פתאוֹם פּרכּוּס של קדחת. המסע פּרח עכשיו בזריזוּת מבוֹהלת והמליט שריקוֹת בּוֹקעוֹת, עזוֹת, מבשׂרוֹת-רעה.

זיידן בּא במבוּכה. כּל המחשבוֹת, שחלפוּ במוֹחוֹ בשעוֹת

נסיעתוֹ, פּרחוּ להן. רק הלאוּת נשתיירה וּפחד לא-ברוּר חילחל בּמוֹח. הוּא הרגיש צוֹרך לברוֹח לאיזה מקוֹם; אבל הכּל היה מטוּשטש, וכמעט שלא מדעת אסף את חפציו המעטים ויצא המסדרוֹנה. הדוֹחק היה כאן מרוּבּה עד כּדי התמעכוּת. זוֹ היתה אוֹתה העוֹנה, שבּה הכּל שוֹטף וזוֹרם אל הכּרך. הצוָחוֹת היוּ עוֹלוֹת מכּל צד והיוּ מנקשוֹת על צדעיו של זיידן כּקוּרנסים כּבדים. בּינתים עצר המסע בּעד מרוּצתוֹ, הגלגלים התחילוּ שוֹרקים וחוֹרקים וּמשתקשקים כּשהם מחליפים מסילוֹתיהם, וּפתאוֹם – רקיע של זכוּכית כּהה מלמעלה, אוֹרוֹת-חשמל מסביב, – והמסע נעצר.

יחד עם השטף, שנדחק כּלפּי היציאה, נפלט גם יצחק זיידן, וכשעמד על הרציף הלח תחת הכּיפּה הענקית היה בעיניו קטן וּמשוּלל חסוּת ולא ידע לאן לפנוֹת… ואוּלם הזרם טלטלהוּ, דחפהוּ וסחפהוּ אל אחד הפּתחים.

המרכּבה המדוּלדלת וּמחוּקת הריפּוּד, שבּתוֹכה ישב זיידן, כּרכּרה והתנוֹדדה, והסוּס הגדוֹל, הקרח וּמשוּפּע-הצלעוֹת, נקש בּפרסוֹתיו

על גבּי כביש הלבנים הלח והמרוּפּש. הרחוֹבוֹת עטוּ ערפל. סילוֹנוֹת של מטר צוֹנן וּמפרק-עצמוֹת נתכוּ והתערבּבוּ באוֹר פּנסי-החשמל לתערוֹבת בּלתי נעימה לעינים. הבּריוֹת נדחקוּ ונחפּזוּ על המרצפוֹת צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת, והסוֹככים הפּתוּחים והמתוּחים בּידיהן התנגחוּ זה בזה

בכידוֹניהם שלמעלה כמגנים וּפגיוֹנים על שׂדה-קרב. העגלוֹן המכוּרבּל, שישב על דוּכנוֹ כצרוֹר בּגדים, צוַח, התרה וקילל את חבריו, שבּאוּ לשׂטן לוֹ. מרכּבוֹת-הטראַם צלצלוּ והחרישוּ את האזנים, שמשוֹתיהן הגדוֹלוֹת היוּ

בוֹכוֹת ונדמוּ למחסנים של מגבּעוֹת-נשים תלוּיוֹת על קוּנדסי ברזל. הבּלשים היוּ רכוּבים על סוּסיהם עטוּפים בּגלימוֹתיהם המבריקוֹת וכוֹבעיהם המכוּדנים מהוּדקים מסביב לפניהם בּרצוּעוֹת שחוֹרוֹת והיוּ בעצמם כּתוֹעים ואוֹבדים בּתוֹך האנדרלוֹמוּסיה. המרכּבה עשׂתה הקפוֹת, קפנדריוֹת, פּנתה לרחוֹבוֹת ונתכּנסה לתוֹך סמטאוֹת אפלוֹת, שבּתי-חוֹמה מחוּקי-טיח כּחרבוֹת

עוֹלם עוֹמדים בּאמצעוּתן וּמטילים אימה. לסוֹף הגיעוּ לתוֹך סמטא אחת אפלה וּמלוּכלכת, שבּצדה האחד היה דייק של קרשים רקוּבים ושפעת מוֹדעוֹת דבוּקה על גבּיהם. הסוּס נתעכּב על יד אחד מן הבּתים, שהטיל אימה בגדלוֹ וּברחבּוֹ המשוּנים, העגלוֹן הפנה את עצמוֹ לצד ה“אדוֹן” ורמז לוֹ בקצה השוֹט כּלפּי השער:

– כּאן מספּר שבעים ושבעה.

בּאזני דייזן לא נקלט דיבּוּרוֹ היבש של העגלוֹן ושהה על מוֹשבוֹ, כּשעיניו תקוּעוֹת בּאוֹתוֹ הבּנין החרב לחצאין. אז חזר העגלוֹן על הוֹדעתוֹ בקוֹל מוּרם קצת:

– אדוֹני, כּאן כּבר מספּר שבעים ושבעה!

זיידן נזדקף מיכנית ויצא בלי-רצוֹן מתוֹך המרכּבה, שהיא היתה לוֹ עד עכשיו החסוּת היחידה בכּרך. הוּא מסר לידוֹ הגסה של העגלוֹן זהוּב והלז קרב אל הפּנס שבּמרכּבתוֹ וּבדקוֹ בעיניו, אחר-כּך התחיל מתיר את חיתוּליו ליתּן לוֹ את העוֹדף; אוּלם זיידן נענע בּידוֹ לאוֹת-ויתּוּר, והלז השתחוה, העיף מבּט חשדני בוֹ וּבבית שלפניו, התנדנד כּמתנער מדבר-מה, מחה כף אל כתף והתריס:

– אויר שכּזה נוֹח רק לכלבים. –

עלה על דוּכנו והצליף על גב סוּסוֹ אגב זרוּז:

– זחלי, “פּגירה”, זחלי!

זיידן ליוהוּ בעיני-קנאה על יכוֹלתוֹ להתרחק מכאן לרצוֹנוֹ, הפנה את עצמוֹ לצד הבּית וּמבּטוֹ נתקל בּכתלי-החוֹמה המחוּקים, הקוֹדרים והשוֹפעים זוּהמה לחה, נשׂא עיניו אל הדיוֹטאוֹת העליוֹנוֹת וראה שוּרוֹת של חלוֹנוֹת קבוּעים, מהם מוּארים וּמהם חשכים ושחרוּריתם מבהיקה במזימת-שׂטן; ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שאחיו מסתתר אחוֹרי כל אחד מן החלוֹנוֹת הללוּ וּמגחך לוֹ. אחר-כּך הסתכּל בּשער הרחב, שאך פּשפּש צר פּתוּח בּצדוֹ, כּמוֹ בכוונה כדי להעלים על החלאה המכוּנסת בּמסדרוֹן ואוֹר כּהה מטפטף עליה מן הפּנס המפוּיח שבּאמצעית הסיפּוּן הטחוּב. הוּא נכנס ורגשוֹתיו לא נפגעוּ על ידי כל זה: זהוּ. כּך צריך להיוֹת! – וכשמצא, אחרי תעיה מוּעטת, את המעלוֹת המרוּפּשוֹת והרקוּבוֹת, התחיל עוֹלה עליהן בּעצלתים. נתקלה בוֹ זקנה בלה, חיגרת, עטוּפת-בּלוּאים, שגנחה כבדוֹת בּשעת ירידה וריח-צחנה נדף ממנה, ונעצה בוֹ זוּג עינים מזוּינוֹת בּמשקפים שחוֹרים. מראֶהָ של אשה זוֹ עוֹרר בּוֹ גוֹעל-נפש ורוֹגז. מפלצת כּזוֹ לא ראה מימיו! – אחר-כּך הדף אוֹתוֹ במרפּקוֹ איזה בחוּר חסוֹן, קרוּע-בּגדים וּמגוּלח-זקן, שעיניו היוּ בוֹערוֹת כעיניה של חיה דוֹרסת ושניו היוּ מגוּלוֹת תחת השׂפם הפּרוּע. אף זה יצק בּוֹ אימת-זוָעה. לאט-לאט התנשׂא על המעלוֹת, וכשניצב בּפרוֹזדוֹר האפלוּלי של הדיוֹטא הראשוֹנה, הסתכּל סביביו והמתין. מאחת הדלתוֹת יצא עמוּד של קיטוֹר-חוֹם וריבה גסה בתוֹכוֹ. זוֹ נזדעזעה למראה הפּסל הגבוֹה, שעמד עטוּף-שחוֹרים בּתוֹך החשכה, ונרתעה לאחוֹריה מתוֹך קריאת-זיע:

– אוֹי!

– סליחה! היכן גר כּאן שמעוֹן, שמעוֹן זיידן?

הריבה פזלה עליו עינים נבעתוֹת והחזירה בבהילוּת:

– לא, לא. בּדיוֹטא זוֹ לא, בּודאי שלא. אוּלי בשניה? – יעלה! –

וּמיד נזדרזה אל צינוֹר המים ליתן את הקיתוֹן תחת הבּרז.

הוּא נשמע לה ועלה למעלה. רגליו היוּ עליו משׂא לעיפה ונגררוּ אחריו כבוּלי-עץ כּבדים, וכשהגיע אל הפּרוֹזדוֹר של הדיוֹטא השניה פתח את הדלת שלימינוֹ. חוֹם מעוֹרב בּסרחוֹן של גלד קידם את נחיריו ועירפּל את עיניו. על שרפרף נמוּך ישב סנדלר זקן, משקפים שבוּרים על עיניו, כּפוּף על הדלפּק וטיפּל בּמגף מדוּלדל. וּבזוית התנוּר התעסקה אשה צעירה, מכוֹערת וּמסוּבּלת בּשׂר, בּתינוֹק בּעל בּכי. לאחר הסתכּלוּת של רגע שאל זיידן בּקוֹל מדוּכּא:

– היכן גר כּאן מר זיידן?

האשה פרצה בצוָחה:

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראשוֹ! וכי ראיתם מימיכם יהוּדי, שיפתח את הדלת ויעמוֹד לוֹ כמסוּמר – וסוֹקר! הרי תינוֹק יש כּאן! כּלוּם עיור הוּא?

אוּלם הזקן, שישב מוּרם-גוּלגוֹלת והציץ בּעד משקפיו בסקרנוּת משוּנה, נזדקף והשתיק אוֹתה:

– האלמי שם, נבלה! כּיצד? כּיצד? “סיידל”? בּודאי זה הפּילוֹסוֹף, חי-חי! ילך בּטוּבוֹ דרך המעקה לצד ימין. הדלת הקיצוֹנית. כּך – וכך.

והסבּיר לוֹ בידוֹ הגרוּמה והמלוּכלכת, כּיצד הוֹלכים דרך המעקה לצד ימין, כּך וכך.

זיידן נענע לוֹ בראשוֹ לאוֹת הוֹדיה ויצא אל המעקה. מכּאן נתגלה לוֹ שוּב התוֹהוּ-ובוֹהוּ הלילי של הכּרך – ורעד חלפהוּ. פּנה לימין, חלף על כּמה דלתוֹת, ולסוֹף, כּשהגיע אל הדלת הקיצוֹנית, חש עייפוּת כּל-כּך מרוּבּה, שבּיקש להשען אל המזוּזה ולנוּח קצת מעוּמד. אבל התגבּר על רגש זה, וכשהבחין על הדלת רשוּם בּגיר “שמעוֹן זיידן”, דפק וּפתחה. החדר עטה אפלוּלית. עששית קטנה וכרסתנית היתה תלוּיה מעל כּירים וטפטפה אוֹר פּגוּם על השוּלחן הלבן, על המזנוֹן העלוּב שבּפינה ועל שאר הכּלים המוּעטים. מצד אחר ירדוּ שני חצאי וילוֹן אדוֹם מסוּלקים לצדדים, וחדר שני עם מיטה אחת ועוֹד רהיטים מוּעטים הציצוּ מתוֹך החשכה. נפש חיה לא היתה במעוֹן. דממה מעיקה וכבדת-יגוֹן שלטה בכל. אף טקטוּק של שעוֹן לא נשמע. יחד עם התמהוֹן לריקנוּת והעניוּת תקפה את זיידן עייפוּת מדכדכת. צנח על הכּסא שליד השוּלחן, הכניס גוּלגלתוֹ לבין זרוֹעוֹתיו, שהניחן בּצוּרת-קשת, והידק את מצחוֹ הלוֹהט אל העץ הצוֹנן. כּשנחה דעתוֹ קצת, נשׂא עיניו וסקר הכּל מחדש וּבעיוּן: הכּל הפיק עניוּת וסבל, – ואף-על-פּי-כן היה דבר-מה מהנה את העין: הנקיוֹן, שהזכּיר ידי אשה עסקניוֹת ושהסתמן מתוֹך הדלוּת בּיוֹתר. ורגש של חיבּה נתלבּה בוֹ ביחס לגיסתוֹ העלוּבה, והיא נצטיירה לוֹ ברגע זה רכּת-פּנים ונוּגה מאד, עיניה הגדוֹלוֹת מוּקפוֹת טבּעוֹת כּחלחלוֹת והיא מחייכת לעוּמתוֹ בכאב מסוּתר: “מה, נקטפוּ חיים יפים, נקטפוּ!” – כּך ישב רגעים אחדים בּלי-ניד, מסוּר כּוּלוֹ להזיה, שגרמה לוֹ הנאה במידת מה. אבל פּתאוֹם הגיעוּ לאזניו גירוּד וגירוּר של סנדלים מאחוֹרי החלוֹן – וּבוֹ ברגע התפּרצה פנימה בריה קטנה, מכוּרבּלת בּסוּדר בּלה וכיעכּעה אגב התרוֹצצוּת, וּמשהרגישה ביוֹשב, נרתעה לאחוֹריה וּפלטה קריאה

טרוּפה:

– אַה! יצחק!

וכשנתישבה דעתה קצת, הוֹסיפה לאחר רגע של נשימה סוֹערת:

– חה-חה! כּנראה הבהילך מכתבי כהוֹגן – וּבאת. הנה ננשק זה לזה קוֹדם כּל.

ולאחר ההתנשקוּת, שזיידן חש אחריה כעין זחילת עלוּקוֹת קרוֹת על שׂפתיו, פּנתה אל העששית והעלתה את השלהבת:

– בּעיקר הדבר, לא פיללתי כלל שתבוֹא. כּשנוֹטלים את הקוּלמוֹס וּמתחילים בּכתיבה, מיד נפלטים, בּלי-רצוֹן, דברים סנטימנטליים. אי, אנוּ, הנשים! – מה דעתך על צינה רקוּבה זוֹ? – ירדתי לרגע לקנוֹת נפט. אינך רוֹאה, שכּלה הנפט בּכּוֹנס? הי-הי, התּנוּר אינוֹ מוּסק עדיין. וּמה בביתך? מסתמא לא-כלוּם, כּנהוּג. התינוֹקוֹת גדלים, וּמה?

זיידן ישב כּל שעת שׂיחתה של גיסתוֹ כאילם. הוּא רק הסתכּל בּה וּבכל נענוּעי-גוּפה: הזוֹהי אוֹתה הבּחוּרה הפּזיזה, המלאה חיים?.. זעירה, כּחוּשה וּמצוּמקת כּגרוֹגרת יבשה; שׂערה נשר ונשתיירה לה רק קווּצה דקה וקלוּשה, שקרקע הראש מציץ מתוֹכה; שיניה אף הן נשרוּ וּבמקוֹמן הלסתוֹת שקערוּריוֹת, משוּכוֹת לפנים. הילוּכה – טפיפה של זקנה מוּכּת-שבר, וכל גוּפה רצוּץ כּמגרפה פסוּלה. העינים קטנוּ וּמבּטן זר וקר, כּבוּי ורחוֹק. הקוֹל – קוֹל כּזה משמיע כּלי-חרס מנוּפּץ כּשמנקשים עליו. ודיבּוּרה – חציוֹ מרוּשל וחציוֹ אוילי, כּזה של אשה קרתנית עוֹברת וּבטלה…

היא טיפּלה בפי התנוּר וּמלמלה לאחוֹריה:

– אצלך בּודאי היכל-רוֹזנים. רהיטים, קישוּטים, וּבכלל, מכּל זוית עוֹלה ה“גביר”… לבּי אמר לי תמיד, שאתה אחר לגמרי… לא כמוֹהוּ… ראה, אפילוּ האליתוֹת הללוּ נתיקרוּ; בּמקוֹם שתי פרוּטוֹת הצרוֹר משלמים עכשיו שלוֹש, ויש עוֹד הוֹנאה בדבר: הצרוֹר הוֹלך וּמצטמצם בּכל יוֹם.

קוֹלוֹ היבש הפסיק דיבּוּרה בתרעוֹמת קלה:

– והיכן הוּא?

דוֹרה הרגישה בהתרעמוּתוֹ והחזירה בגיחוּך ארסי:

– כּסבוּר אתה, שאני הוֹגה בוֹ יוֹמם ולילה? איני מחוּיבת…

ואחרי ששינתה את קוֹלה, הוֹסיפה:

– היכן הוּא? יוֹשב בּודאי ב“הכּלב הפּוֹרח” שלוֹ – מין בּית-יין ל“אוֹרחים” שכּמוֹתוֹ… לי, מוּבטח אתה, אין שם שוּם דריסת הרגל; אך מפּי הבּן שמעתי… כּן, יש שמזדמנים האב וּבנוֹ לפוּנדק אחד…

נשתתקה לרגע והתחילה מלהגת שוּב:

– לדעתי, ראוּיה אני למלקוֹת, שהטרחתיך וקראתיך לכאן. מוֹחך ודאי שאינוֹ פנוּי אלא ליסוּרים שלנוּ. כּמוּבן! ואם לתקנם, כּלוֹמר, אוֹתוֹ ואת בּנוֹ – למוֹתר, למוֹתר! טמאים מוּחלטים… יוֹדע אתה? הדבר תמוּה קצת: הרי, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הכּל הבל ורעוּת רוּח, קליפּת השוּם, ואף-על-פּי-כן כּמהה אני לפעמים לחיוֹת מעט גם כּמוֹתם, כּוָנתי, כּשאר הבּריוֹת… אפשר היה לדוּר בּדירה נאה, לקשטה ברהיטים נאים, לאכוֹל וללבּוֹש כּהוֹגן. אבל, מה? הנה פרוּסת הלחם החרבה בחסד היא באה לפיך, ועל כּל פּרוּטה מצוּיה שניהם נהרגים לבזבּזה… חי-חי, האב והבּן, צמד-חמד!

זיידן נזדעזע כּבקדחת. האשה, שעמדה לפניו, עוֹררה בוֹ בחילה והתמרמרוּת.

– מוּטב שנלך לבקשוֹ! – אמר בּתרעוֹמת גלוּיה.

היא נזדקפה:

– דעתך נטרפה?! הלא תסעד לבּך מקוֹדם – טלטוּל בּמשך חצי יוֹם, וכי קטנה היא! וּמה פּירוּש: “נלך לבקשוֹ”? – וכי לפי כבוֹדך הוּא, להיכּנס אל אוֹתוֹ ה“כּלב הפּוֹרח?” בּודאי! ממתינים שם ל“אוֹרחים” שכּמוֹתך. אל תשתטה! תנוּח קצת. אחר חצוֹת לילה רגיל הוּא לחזוֹר הבּיתה. אין בּכך כּלוּם, אם “העוֹנג” יבוֹאך בּאיחוּר קצת. – אם מצוּיוֹת אצלך פּרוּטֹת קטנוֹת, תנה וארד לקנוֹת דבר מה לאכילה. הרי תענית לא גזרת על עצמך…

המחשבה המהנה והמעוֹדדת, שהיא תצא ותעזבהוּ לנפשוֹ, עוֹררתוּ להזדרז לשלשל את ידוֹ לכיסוֹ, להעלוֹת מתוֹכוֹ את הארנק ולפתחוֹ. והיא, דוֹרה, נתקרבה, הציצה לתוֹכוֹ באלכסוֹן וקראה בהתפּעלוּת:

– הוֹ, יש, יש, בּלי עין הרע! זה שאמרתי: לבּי הגיד לי תמיד, שאחר אתה לגמרי…

ואחר שקיבּלה את המטבּע המוּשטת בּרטט של תּאוה, התעטפה בסוּדרה ונזדרזה לצאת.

זייקן רקק ודוֹבב לעצמוֹ:

– הנשים – זהוּ מין מכוֹער ושפל. תבעניוֹת וּבאוֹת תמיד בּטרוּניה. תּוּף!

ורעיוֹן של חשד אכזרי נצנץ בּוֹ:

– אילמלא היתה עדיין בּפריחת עלוּמיה וחינה עמה, מוּבטחני, שהיתה עוֹזבתוֹ ונוֹשׂאת עין לאחרים. כּמוֹ שהיא עכשיו, יצוּר עלוּב וּמאוּס – בּעל כּוֹרחה היא קשוּרה בוֹ. ואם תאמר: הוּא הביאה לידי כך? אף-על-פּי-כן, היתה צריכה לעמוֹד בּצלם אדם… אף-על-פּי-כן!…

לאחר שעברוּ עליו רגעים מספּר של התרגזוּת והתענוּת, חזרה דוֹרה וחיוּך של קוֹרת רוּח על שׂפתיה מחוּסרוֹת-הדם:

– חכּה, חביבי. אתקין לך חביתה, זוֹ תהיה לך, כּמדוּמני, הפּעם הראשוֹנה בחייך, שתטעם ממאכלי. למה אינך מתפּשט? אוּלי ניכּנס אל החדר השני, אל ה“אוּלם”, כּביכוֹל? – דוֹמה הוּא, בּלי ספק, בּכל לאוּלמיך, האַ?

זיידן נזדקף והשיב בּהחלטה אנרגית:

– לא אתפּשט… אף רעב איני כלל וכלל… היכן נמצא ה“כּלב הפּוֹרח?” – רצוֹני להתראוֹת מיד עם שמעוֹן. כּשנחזוֹר, נסעד כּוּלנוּ על שוּלחן אחד…

– אבל רק…

– דוֹרה, אין צוֹרך! הרוּח לא יקחני גם בּלא זה…

קוֹלוֹ המוּרם והרוֹתת הכניעה מיד. לקחה את הסוּדר ואמרה בחיוּך מר:

– אם לא תבוֹש בּי, גיסי היקר, אלוך ואוֹרך את הדרך.

– טוֹב, לויני!

דוֹרה פרשה ממנוּ מתוֹך שתיקה, והוּא, יצחק, נכנס לבדוֹ אל בּית היין, שכּניסתוֹ לא היתה מן השוּק, כּנהוּג בּבתי יין אחרים, אלא בקצהוּ של מסדרוֹן ארוֹך. כּתריס לדלת ירד עוֹד פּרגוֹד אדוֹם, כּבד וּבלה מיוֹשן. אחריו נתגלה אוּלם מוֹארך. מאוֹר-הגז לא היה בוֹ זך בּיוֹתר והכאיב את העינים בּהבהוּבוֹ התמידי. הכּתלים היוּ טיחם וכיוּרם מחוּקים ונראים כּמזיעים מן החוֹם; ועל גבּיהם היוּ מצוּמדוֹת תמוּנוֹת זוֹלוֹת גדוֹלוֹת של קירקוּסים ושל בּיברים: חיוֹת דוֹרסוֹת מתאבּקוֹת בּלשוֹנוֹת שלוּחוֹת וּמזילוֹת קצף, וריבוֹת מחוֹללוֹת וּמפשילוֹת רגלן האחת מבּין קפלי השׂמלה למעלה מקדקוֹדן. החלל היה ממוּלא עתר עשן של סיגריוֹת והבל-פּיוֹת, המלצרים לבוּשי השחוֹרים הרבוּבים התרוֹצצוּ אילך ואילך בּסבר פּנים רציני וקפּדני. מאצל המזנוֹן גיחכוּ בחוּצפּה שתּי בּחוּרוֹת שמנוֹת מכוּרכּמוֹת פּנים וּבצדן אחת צנוּמה, שגבנוּני לסתוֹתיה פוֹרחים, ירתה מבּטים משוּעממים, מחוּסרי סבלנוּת. וּבעל הבּית המפוּטם וגזוּז הקדקוֹד היה פוֹסע וּמשתחוה לסירוּגין בּהכנעה חצוּפה וּמזלזלת כּאחת. בּאמצעיתוֹ של האוּלם היה מוּצג מכוֹן מוֹטוֹת בּעל שני לוּחוֹת מרוּבּעים בּצוּרת-גג, ועל גבּיהם מוֹדעוֹת גדוֹלוֹת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וצעקניוֹת: “חדשה! צוֹענים וצוֹעניוֹת. מחוֹל זמרה. רק עוֹד הלילה!” – וּבזוית ניגן האַבטוֹמט השחוֹר את ניגוּניו העליזים.

זיידן העיף מבּטוֹ על כּל השוּלחנוֹת. מתכּוין לגלוֹת את אחיו; אבל בּוֹ-ברגע החזיק אחד מן המלצרים בּצוארוֹן אדרתוֹ מגבּוֹ וּמשכוֹ בכוֹח. מעשׂה זה הרגיזהוּ מאד ורצה לבעוֹט בּהלז לאחוֹריו, אך נתישב וּפנה אליו בשאלה:

– הגד, מצוּי כאן האדוֹן זיידן?

– מצוּי, מצוּי. שם למעלה, בּירכתי האוּלם – השיב המלצר בּלגלוּג דק. וזיידן הניח לוֹ שיפשיטהוּ.

– לך לפני ותראהוּ לי.

– בּעוֹנג גדוֹל.

אל שוּלחן גדוֹל וסגלגל היתה מסבּה כנוּפיה של בּריוֹת מנוּמרוֹת: זקנים וצעירים, מקצתם מגוֹהצים ורוּבּם מעוּכים וּבלוּיים, וכוּלם משוּקעים בּהקשבה של דבקוּת. גוּלגלוֹתיהם מוּבלטוֹת לפניהם

וּפרצוּפיהם מוּפנים כּלפּי נקוּדה אחת: כּלפי גבר מסַפּר, בּא בימים, בּעל פּרצוּף רחב, קוֹדר וצפוּד-עוֹר, מגוּלח-זקן וּמגוּדל שׂפם, שעין-הכּסף מבצבּץ בּוֹ, כּל קדקוֹדוֹ קירח וּמבהיק, כּוּלוֹ אוֹמר רשלנוּת ועזוּבה,

ורק הפּדחת הגדוֹלה והמקוּמטת והגבּוֹת המגוּדלוֹת, המסוֹככוֹת על העינים הזעירוֹת והמלגלגוֹת בּיגעוּת, משווֹת עליו איזה נוֹי, שיש בּוֹ כוֹח היפּנוֹטי.

– הריהוּ, ה“פילוֹסוֹף”! – אמר המלצר ונסתלק.

זיידן נתבּלבּל ורגש של חמימוּת התחיל סוֹער וּמכּה גלים בּלבּוֹ. הוּא הרגיש צוֹרך להשׂתער על אחיו, לנשקוֹ, להלחץ אל לבּוֹ וללחוֹש: “אספני, אחא, כּי יתוֹם אני! גפּף-נא וסלסל את אחיך הקטן, שבּיקש לדאוֹג לאשרך וּמצא את עצמוֹ חלכה ממך. הליטני בצל כּנפיך השחוֹר!” – אך מבּטוֹ של הלז שנרוֹם אליו ברגע זה, הניאוֹ ממעשׂה משוּנה זה. היה זה מבּט מקפּיא וּמרעיל והזכּירוֹ את עיני אבּא לפני הסתלקוּתוֹ. אף שאר המסוּבּים פּנוּ אליו כשהם מחזיקים בּכוֹסוֹת הממוּלאוֹת לחצאין וּמגנים עליהן, ונעצוּ בוֹ עינים תּמהוֹת. ושמעוֹן סקר אוֹתוֹ קצת מרוּכּז, כּתוֹהה על דבר-מה, אחר-כּך הניד ידוֹ באויר ואמר:

– אַה! יצחק, חי ראשי!

פּשט לוֹ במנוּחה מחצית הכּף השׂמאלית וּבחברתה רמז לוֹ לישב. וּבפנוֹתוֹ אל חבריו המסוּבּים אמר:

– הרי זה אחי. גם כּן אכּסמפּלר.

וּבלי לטפּל בּוֹ יוֹתר המשיך את דרשתוֹ, שנכנסה, כּנראה, אל אזנים קשוּבוֹת:

– וּמי מכּם נתנסה, למשל, נסיוֹן כּזה? – גרתי אז בּדיוֹטא השלישית. בּלילה שרוּי אני בחשכה ונוֹחר מתוֹך שינה אוֹ מתוֹך חלוֹם, השד יוֹדע! וּפתאוֹם – קוֹלוֹת, צוָחוֹת, יללוֹת: הבּית בּוֹער! ודוקא מלמטה, משׂיגים אתם? – ואנחנוּ למעלה. מתקרב אני לי אל החלוֹן, פּוֹתחוֹ במתינוּת וּבשלוה גמוּרה, מסתכּל החוּצה ורוֹאה – אַהאַ, לשוֹנוֹת של אש כּבר מטפּסוֹת על הכּתלים, מלחכוֹת וּמעלוֹת פּיח עד לחטמי. משׂיגים אתם? – האשה קוֹפצת מתוֹך המיטה מיבּבת, עוֹמדת בּפישוּק-רגלים ועוֹשׂה, בּמחילה, מעשׂה תינוֹק מרוֹב אימה, חה-חה, והבּן מתלבּט מבוֹהל וּפרוּע בּלוֹרית, תוֹקע גוּלגלתוֹ בחלוֹן וּמתעתד לקפיצה, והיא, האשה, מתנפּלת עליו מאחוֹריו ביבבה פּוֹלחת, אוֹחזת בּגב-חלוּקוֹ וּמוֹשכתוֹ לפנים החדר. ואני, כּסבוּרים אתם, מה? – הריני מצית לי זנב-סיגריה ויוֹשב לי על סף החלוֹן, חוֹבק זרוֹעוֹתי, מגחך וּמלגלג: “שוֹטים, גלמים! הרי בין כּך וּבין כּך אין מנוֹס וּמזוּמנים אתם למיתה, – מוּטב שתהא זוֹ על-ידי שׂרפה. מיתה זוֹ אינה מן הרגילוֹת בּיוֹתר והיא יפה מאחרוֹת”. – חה-חה, יפה אמרתי?

– וכיצד נמלטתם? – מתפּקעת סבלנוּתוֹ של אחד מן הסקרנים.

– תינוֹק שכּמוֹתך! מה פּירוּש – כּיצד נמלטנוּ? לא נמלטנוּ כל עיקר. אלא מה? בּין כּך וכך כּיבּוּ, כּיבּוּ בצוֹננים. ואנוּ חזרנוּ אל המיטוֹת כּמוֹ שירדנוּ מעליהן.

והוּא נטל את כּוֹסוֹ וגמע מתוֹכה גמיעה קטנה.

לרגעים אחדים נשׂתררה דוּמיה בין הכּנוּפיה. סיפּוּר-המעשׂה פעל על הדמיוֹנוֹת והטיל את הרוּחוֹת, כּנראה, לעוֹלמוֹת אחרים: העינים הבריקוּ מתוֹך לחלוּחית והמצחים היוּ מתוּחים. אף יצחק ישב כּל שעת שׂיחתוֹ של אחיו שוֹתק וכל חוּשיו מצוּמצמים בּפניו של הלה. היה בהם דבר-מה גאוֹני, שריתק את המסתכּלים בּוֹ. בּיחוּד נתרשם המצח הרחב, שהיה כל-כך יפה בחלקתוֹ המבהקת. ואף קוֹלוֹ, הפּגוּם והצרוּד בּמקצת, חלחלה בוֹ נימה של דאבה וגבוּרה כאחת. ויצחק הקשה את עצמוֹ: אפשר שעברוּ על אדם זה רגעים של סכּנת נפשוֹת בּמידה כזוֹ – והוּא נשאר בּתקפוֹ וּבשלותוֹ?! – וּפתאוֹם, בּפעם הראשוֹנה בחייו, נצנץ בּוֹ הרעיוֹן, שעליו הרי לא עברה מימיו סכּנה במלוֹא מוּבנה של מלה זוֹ. כּל ימיו היה נתוּן בּתנאים, שהם מבטיחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר את קיוּמוֹ של האדם. וּמה היה, למשל, בּרוּחוֹ אילמלא הוּצג הוּא פּנים אל פּנים עם המות? –

שמעוֹן, שהסתכּל בּפני אחיו החיורים והמפיקים יגוֹן הרגיש, כּנראה, בּהרהוּריו וּפתח שוּב בּאבק-נקמה:

– כּנגד מה דבר הסיפּוּר שסיפּרתי לכם? – כּנגד זה, שאין החיים בּשביל מי שאינוֹ להוּט אחריהם אלא מין שעשוּע משעמם, שאפשר לוֹ גם זוּלתוֹ, חה-חה! – ואף-על-פּי-כן, ידוֹע תדעוּ, כּי כוֹס יין אחת עוֹלה על כּל הפּילוֹסוֹפיה הנבערת. לחיים, חברה! לחיים, יצחק! הלא תגמע עמנוּ מן האדוֹם-האדוֹם הזה וגם תצוה למזוֹג לנוּ?! המלצר!

– חמש ליטראוֹת יין מן המוּבחר! – פּקד יצחק בּאוֹמץ-רוּח מעוּשׂה.

ולאחר זמן-מה בא היין החמוּץ קצת אל הלוֹעוֹת הפּעוּרים, והשיוּרים הצלוּלים צחקוּ בתוֹך הכּוֹסוֹת הדקוֹת וגבהוֹת-הכּנים. השתיקה והרוּח הנכאה, ששלטוּ מקוֹדם, נמחוּ כביד טמירה וּמקוֹמן כּבשוּ רוּח צהלה ושׂיחה ערנית. הבּריוֹת, שהיוּ קוֹדם לכן צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת ונראוֹת כּגוּש מוּצק אחד, נתפּרדוּ, נתבּדלוּ ונתבּלטוּ כל אחת בּפני עצמה לכל פּרטיה. אחד, אדמוֹני, בּעל פּנים מנוּקבים כּכברה ועינים מימיוֹת גדוֹלוֹת, ערה כל כּוֹסוֹ בבת-אחת וּפנה אל יצחק זיידן בּצחוֹק פּרוּע, כּאל מיוּדע משכּבר הימים:

– מזוֹג, אחא, עוֹד אחת! בּשתי חמדוֹת גנוּזוֹת נתבּרכתי: קיבתי נקוּבה וראשי סתוּם, זוֹ אינה מתרוה לעוֹלם וזה אינוֹ משתכּר לעוֹלם. שתי סגוּלוֹת-חמדה, הלא?

אחד, בּעל בּלוֹרית שחוֹרה כזפת ושחוּף-פּנים, כּרך אצבּעוֹתיו על ידוֹ של זיידן ולחצה כבמלקחים, כּשהוּא מצייץ בּקוֹל שוֹרק:

– אחיך לא סח לנוּ עליך עד היוֹם כּלוּם, וחבל! אילמלי כן היינוּ נוֹסעים ונוֹטלים אוֹתך לכאן. בּחיי, שאין זוֹ הלצה בעלמא, כּשם שאני יקיל, חצי כוֹס!

וּבריה אחרת, סוּמה מעין אחת, שגוּלגלתה נפוּחה וּפניה אויליים, גפפתוּ ונהמה לתוֹך אזניו, כּשהיא שוֹפעת עליו את הבל-פּיה המתוֹעב:

– את כּפּוֹת ידיו של אחיך אנוּ מנשקים. כּך, כּך! – אדם גדוֹל, בּחיי, ואנחנוּ מה? בּוּרים, הדיוֹטוֹת. אף אתה דוֹמה לאחיך, בּחיי. מזוֹג לי כוֹס זוֹ!

– מלא כוֹס זוֹ יין וימלא לך אלהים כּיסך דינרים.

– מי שזכה לאח כּזה מחוּיב ליתן משקה. צק!

– הוֹאיל ואחרים תוֹבעים, לא אפרוֹש גם אני מן הציבּוּר. הרכּן בּטוּבך את פּי הבּקבּוּק!

– קלסתר פּניך מעיד, שאתה “בּעל-יכוֹלת”, ואחיך קבּצן בּמחילה. תוּף, סינן!

יצחק שהיה תמיד פּוֹרש מן הבּריוֹת, בּדל וּמתכּנס לתוֹך קרן-משפּחתוֹ השקטה במין יראה מסוּתרת וּבקשת מגן, הרגיש כּאן, בּסביבתה של כּנוּפיה זוֹ, קירבת-נפש חמימה ולבבוֹ היה פוֹעם בּקרבּוֹ בחדוה ערבה לכל אלה הלפוּפים והגפוּפים, החלקוֹת והטענוֹת של הבּריוֹת שסבוּהוּ. אך להשמיע הגה לא היה יכוֹל עדיין. הוּא חש, שלשוֹנוֹ עמוּסה ואין בּיכוֹלתה להתהפּך. רק חייך וּמצמץ בּעיניו מתוֹך הרכּנת-ראש והסכּמה לכל הצדדין. ושמעוֹן, שהסב בּראש בּהרחבת-דעת גמוּרה וזרוֹעוֹתיו מוּטלוֹת על דף השוּלחן, עישן סיגריה עבה וּפלט גלילי-עשן גדוֹלים כּשהוּא מזין עיניו באחיו, המשמש את המסוּבּים בּזריזוּת וּבהתמכרוּת – וזיו של שׂביעת-רצוֹן הבהיק על פּרצוּפוֹ המעוּנן. בּמוֹחוֹ קיננה המחשבה: “עדיין תינוֹק הוּא אחי. מתלהט, מתרגש, חי-חי!”

מהוּתוֹ המצוּמצמת והכּפוּתה של יצחק הוּתרה והתפּשטה מעט-מעט. כּוֹחוֹת חדשים רעננים התנערוּ בוֹ, זרמוּ ונשׂאוּהוּ ברעש. הניגוּנים העליזים, שבּקעוּ בעזוּז מן האַבטוֹמט, סייעוּ לפשט בּנפשוֹ כל הקמטים הקטנים והטילוּהוּ לתוֹך מצב של חדוה לבבית, אמיתית. המסוּבּים, שלפני רגע היוּ נראים לעיניו בריה, בּריה בלבד, נתערבּבוּ ונתחלפוּ זה בזה, ולסוֹף קיבּלוּ כוּלם צוּרה אחת ידוּעה לוֹ מאיזוֹ תקוּפה רחוֹקה וקרוֹבה לנפשוֹ כל-כך. כּוּלם היוּ עכשיו חביבים עליו, ונדמה לוֹ, שכּוּלם משׂיגים אוֹתוֹ יפה וּמסיחים עמוֹ אף בּשעה שהם שוֹתקים ורק בּבוֹתיהם מסתוֹבבוֹת בּתוֹך לוֹבנן. הבּקבּוּקים כּבר נשתחררוּ ויצאוּ מרשוּתוֹ ונעשׂוּ הפקר לרצוֹן איש ואיש. שמעוֹן גמע שתי גמיעוֹת גדוֹלוֹת, כּרך את ידוֹ סביב ערפּוֹ של אחיו הצעיר והתחיל דוֹרש אגב עצימת עין אחת:

– בּעיקר הדבר, רבּוֹתי, אפשר לחלק את כּל בּני-האדם לשני סוּגים. כּשם שיש בּהוֹלכי תיאטראוֹת, קירקוּסים וקבּרטאוֹת כּאלה, שנכנסים

וכרטיסיהם בּידיהם, שמשמשים להם תריס בּפני כל בּקוֹרת שלא תבוֹא והם בּטוּחים בּקיוּמם, ויש כּאלה, שמתדחקים בּידים ריקניוֹת ונשמוֹתיהם החצוּפוֹת תלוּיוֹת וּמפרכּסוֹת בּחוּט השׂערה והם צפוּיים בּכל רגע לגרוּש, – אף כּלל האנשים כּך: אנוּ, למשל, מלקקים את הפּנכאוֹת מעל שוּלחן-העוֹלם בּגנבה וּבחטיפה ולבּנוּ מהסס בּכל רגע, שמא יבוֹא השמש וירוֹצץ מוֹחוֹתינוּ במטאטא שבּידוֹ; לא כן אחי יצחק: זה אינוֹ בא אלא אם-כּן כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ, ואם זה לוֹ – הכּל לוֹ, הכּל פּתוּח לפניו, הכּל מוּתר לוֹ…

– חייך, ה“פילוֹסוֹף”, שצדקת. מה אנוּ וּמה חיינוּ?… על צד האמת… לגבר זה יש, כּנראה, “אוֹצרוֹת-קוֹרח” הוֹ-הוֹ, “כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ”. עסק כּלל לא ביש!…

כּך התריעוּ המסוּבּים, שהיוּ כבר מבוּדחים בּמקצת, ונטלוּ את הכּוֹסוֹת בּהתלהבוּת. ויצחק, שתפס את עקיצתוֹ של אחיו, וּביחוּד אחר שהרגיש את ידוֹ החמה כרוּכה על צוארוֹ בחיבּה, נפל עליו רוּחוֹ ונתרגש הרבּה. בּסדקי עיניו בצבּצוּ טיפּוֹת של דמע. תמך ראשוֹ על כּתפוֹ של שמעוֹן וּמלמל בּאזנוֹ בקוֹל של נעלב וּמתחטא:

– טעוּת בידך, אחא! אף אני שייך לסוּג שלכם, אף חיי תלוּיים בּשׂערה… שמעוֹן, נזכּר אתה לפרקים בּאבּא?

– וכי מה, גוֹזלי?

– אני ראיתיו היוֹם. פּעמים נתגלה לי. יוֹם פטלי, לעזאזל!

– כּן, כּן, קטני. הרינוּ מתקרבים אליו יוֹם-יוֹם. אני, לפחוֹת, אוֹמר ל“הפתיעהוּ” בקרוֹב, חה-חה.

יצחק תפשׂ בּכפּוֹ הארוּכּה והרכיכה של אחיו, מעכה ברגשנוּת וקוֹלוֹ לחש בּבכיה תינוֹקית:

– אף-על-פּי שצעירים אנוּ עדיין כּל-כּך, מה?

הוּא גחן ונשק בּחטיפה את יד אחיו.

המסוּבּים הסיחוּ דעתם מן האחים המתלחשים, הזמינוּ שוּב בּקבּוּקי יין על חשבּוֹנוֹ של ה“אוֹרח השמן” והתעסקוּ בהרקתם של אלה אל קרבּם. נפערוּ הפּיוֹת וכוֹח הדיבּוּר פּעל כּהוֹגן. שׂיחוֹת מתוּבּלוֹת בּקריאוֹת ותמיהוֹת, הלצוֹת וּבדיחוֹת, זרוּזים ואיוּמים, – כּל אלה

נוֹצרוּ בערבּוּביה בין כּוֹס לכוֹס וּבין לגימה ללגימה. הכּנוּפיה נתרבּתה, נתוספוּ גם סקרנים, שעמדוּ מסתכּלים מעל לכתפיהם של היוֹשבים. האדמוֹני ה“תקיף”, בּעל הפּרצוּף המצוּלק, נקש בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן, הרקיד את הכּוֹסוֹת ושתה פי-שנים מכּל חבריו. ושכנוֹ שחוּף-הפּנים פּרחוּ גבנוּני-לסתוֹתיו, נלחץ אל גוּפוֹ של יצחק והעביר ידוֹ בליטוּף על גבּוֹ הרחב. גם בּאוּלם רבתה התנוּעה. הגוּלגלוֹת נעשׂוּ יוֹתר צפוּפוֹת, הקוֹלוֹת נתגבּרוּ והאויר נתחמם ונתעבּה יוֹתר ויוֹתר. נתגלוּ כה וכה גם נקבוֹת, אשה, אשה בחברת גברים אחדים. נתפּרצוּ צחוֹקים פּרוּעים, תאוניים וריקנים. נשמעוּ הניקוּשים בּכדוּרי-הבּיליארד ונפילתן של הגלמוֹת. האַבטוֹמט התפּרץ פּעם בּפעם בּניגוּני מחוֹל אוֹ במרש מלא אוֹן ועליצוּת.

יצחק חטף כּוֹס ממוּלאה מידי אחד המסוּבּים והריקה בבת-אחת. אבל מתוֹך בּהילוּת הקדים קנה לושט והתחיל משתעל וּמכעכּע כּשפּרצוּפוֹ מאדים ועיניו סחוּפוֹת-דמע, כּמי שבּלע בּצל חריף. הכּנוּפיה התפּרצה בצחוֹק דוֹמה לנעירת-חמוֹרים. ואף שמעוֹן לגלג:

– מפוּנק אתה ביותר. מוּטב שתשתה שמפּניה.

– כּוּלכם, כּוּלכם תשתוּ שמפּניה כרגע. המלצר!

בּינתים נשמע צלצוּל צרוּד וּממוּשך. העתיקו כּסאוֹת, שׂיחוֹת נפסקוּ. כּוֹסוֹת העמדוּ בנקישה והכּל נפנה לצד אחד. בּירכּתי האוּלם, על בּמת קרשים רעוּעה, נתגלה זוּג של צוֹענים. הוּא, גבר חסוֹן, לבש פראַק לבן וּמגבּעת נייר לבנה, גבוֹהה וּמכוּדנת לראשוֹ, תלתלי-הזפת הכתירוּ את פּניו האדוּמים והבּריאים ועיניו להטוּ. והיא – מפוּטמת קצת, שׂמלה קצרה, עשׂוּיה קפלים-קפלים, ירדה עד בּרכּיה, ורגליה מלמטה היוּ בפוּזמקאוֹת ירוֹקים, מקטוֹרן אדוֹם הדק את מתניה ואת חזה עד כּדי הבלטת שדיה המגוּדלים והערוּמים וּבקווצתה המבהקת משחוֹר קלוּעוֹת מטבּעוֹת של כּסף מנוּקבוֹת, גדוֹלוֹת וקטנוֹת, טוּרים, טוּרים. רגע ניצבוּ מסתכּלים זה בפני זוֹ, כּתרנגוֹלים הללוּ המזוּמנים למלחמה, אחר כּך נתפּרדוּ לאחוֹריהם; האַבטוֹמט פּרץ בּ“ואַלס” צוֹהל והם זימרוּ אחריו בקוֹלוֹת מרוּסקים והתחילוּ מרקדים זה כנגד זוֹ בפראוּת, בּהבלטת-הכּרס וּבזריקת הרגלים כּלפּי החוֹטם, כּשחרוּזי-הפּעמוֹנים סביב מתניהם מקשקשים וּמצלצלים על-פּי הקצב. נפנוּ וכרכּרוּ אחוֹריו של זה מוּל אחוֹריה של זוֹ, הסתוֹבבוּ, פּישקוּ את הרגלים וקיפּלוּן מתוֹך קפיצה באויר. היא גחנה פעם בּפעם כּחתוּל והוּא דילג מעל לראשה, – וכך נמשך המחוֹל בּלי לאוּת. האַבטוֹמט שפך את קוֹלוֹתיו הרוֹעמים והוֹסיף גבוּרה לתנוּעוֹת המחוֹללים.

“הקהל”, שנתפּעל למראה, התריע מתוֹך גרוֹנוֹת וצרוּדים:

– בּרַבוֹ! הדרן! בּרבוֹ! הוֹ-הוֹ!

היין הזוֹל והכּבד, שהוּערה לתוֹך גרוֹנוֹ של יצחק זיידן, עשׂה את שלוֹ: המוֹח נסתכסך והתחיל רוֹקם בּערבּוּביה תמוּנוֹת וּמחזוֹת נוֹראים וּמגוּחכים כּאחד. אף הרגשנוּת, זוֹ האוֹרבת לאדם, נתעוֹררה וּבאה בכל זוֹלוּתה. העינים היוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת כּמים, וכשנשפּכוּ על הלסתוֹת המאדימוֹת, נדמה, שאף מתוֹכן הן שוֹתתוֹת. הלב שיוַע בּלי טעם, כּשהוּא מתרחב וּמתכּוץ חליפוֹת בּתוֹך החזה הלוֹהט. פּתאוֹם נתקעה סיגריה בוֹערת בּלסתוֹ ועשׂתה בה מכוה צוֹרבת. אבל לא נוֹדע לוֹ מאין היא באה. צחקוּ ורקדוּ כנגדוֹ שני טוּרי-שניו של אחיו, ונדמה, שהם טסים ערטילאים בּחלל. קטעי פרצוּפים מזיעים וּמוֹאדמים צפוּ מתוֹך העלטה, זחלוּ ונתקרבוּ בעוֹד טיפּוֹת-דם ניגרוֹת עליהם… דחיפה עצוּמה מאיזה צד – והריהוּ גוֹלש משׂדוֹת רחבים, ירוּקים, מוּצפי-אוֹרה, לתוֹך עמק אפוֹר ונוֹפל לתוֹך אוּרוַת-הסוּסים… מהיכן זוֹרם האוֹר הגדוֹל הזה? חי-חי-חי!… הפּרים נתקוּ שלשלאוֹתיהם והם עוֹלים על הסוּסוֹת… הרי גם אריוֹת כּאן… וּפילים הפוּכים… חי-חי-חי! אבוֹי! והנה אחזה אש בּארבּע פּינוֹת האוּרוה… – – – – – – – – –

* * *

מכּל מה שנעשׂה אחר כּך לא נקלטוּ במוֹחוֹ של יצחק זיידן אלא תמוּנוֹת מרוּסקוֹת וקטוּעוֹת. כּמה שמוֹחוֹ חתר להסבּיר לעצמוֹ כיצד בּא לבית אחיו – לא עלה לוֹ דבר זה. רק דבר אחד היה ברוּר לוֹ: שהוּא מוּטל בּמיטה זרה ולצדוֹ מוּטלת גוּפת אחיו שמעוֹן צוֹננת ושקטה כבוּל קרח, בּעוֹד שגוּפוֹ שלוֹ לוֹהט וּמעלה זיעה. וקטעי-המחזוֹת תוֹעים בּדמיוֹנוֹ כקרעי-נס בּרוּח: עמוּד של פּנס, שמחץ את מצחוֹ באיזוֹ סימטה, מרקד כּנגדוֹ וּמשטה בוֹ… קטעי-צחוֹק מתגלגלים ואי-אפשר לעמוֹד עליהם, למרוֹת אמוּץ חוּש השמיעה שבּמחשבה, מהיכן הם מגיעים… בּמבוֹאי השער ניצב שמעוֹן פּנים אל פּנים עם בּחוּר חסוֹן וזעוּם-עינים, ושניהם נאבקים בּעקשנוּת וּבשתיקה חריפוֹת על שיוּר סיגריה… זהוּ הבּן… שמעוֹן גוֹבר, חוֹטף את הסיגריה ותוֹקעה בין שׂפתוֹתיו וּמתעתּד להציתה בגפרוּר, אבל בּוֹ ברגע מתגנב הבּן מן הצד, גוֹזלה מפּי האב ונס בּצחוֹק מנוּול… מתוֹך ערפל כּחוֹל מבצבּצת ועוֹלה דמוּתה של הגיסה, כּסת ענקית טעוּנה על גבּה והיא מחייכת לעוּמתוֹ בעינים קרוֹת, מחוּדדוֹת ועוֹקצוֹת – הנה היא שוֹלחת לוֹ לשוֹן… הוּא פוֹשט את ידוֹ ורוֹצה לתפשׂה בגרגרתה, ואוּלם היא נשמטת ונגוֹזה…

הדמיוֹן מסתכסך והוֹלך והתמוּנוֹת מתמעכוֹת וּמיטשטשוֹת

ונעשׂוֹת להזיה מוּפשטת, שאינה יוֹדעת עוֹד תחוּמין. עינוֹ האחת עצוּמה וחברתה הפּקוּחה נצמדת פּתאוֹם בּבן-אחיו, שהוּא מתקרב בּכתוֹנת שסוּעת-חזה וּפרוּע בּלוֹרית אל מיטתוֹ, נוֹטל את מכנסיו של יצחק וּמפשפּש בּכיסיהם… יצחק חש כּעס וּמוֹרא לסירוּגין. מתקוֹמם בּקרבּוֹ רצוֹן כּבּיר להתנער, לזנק אל המנוּול הבּא לחמוֹס את ממוֹנוֹ ולדוּנוֹ בחנק; אבל נתוּן הוּא בכבלים כּבדים ואין בּכוֹחוֹ להזיז את אבריו. שתי עינים איוּמוֹת נעוּצוֹת בּוֹ – וכל אוֹניו משתתקים תחת מבּטן… ואך כּשהלה נפנה וּמתרחק, נפלטת מתוֹך גרוֹנוֹ אנחה רסוּקה, כּמי שנתשחרר מאסוּריו. הוּא מתהפּך כּלפּי הכּוֹתל ורוֹאה פשפּש מפוּטם זוֹחל למוּלוֹ. זיע מקריש חוֹלף את גוּפוֹ – והוּא יוֹשב מתוֹך קפיצה. אפלת החדר כּבר הקלישה במקצת והארוֹן נראה שהוּא מוּצג בּאלכסוֹן והוּא מט לנפוֹל. יצחק מסתכּל בּוֹ מתוֹך המתנה לשמוֹע את רעש נפילתוֹ; אך לחנם. רבּוּע החלוֹן מסתמן בּכחילוּתוֹ מן הכּוֹתל השחוֹר והוּא משקיט את העצבּים כּמבטיח דבר מה… בּמיטה שכּנגד מציצה מתחת לשׂמיכה גוּלגלתה הזעירה של דוֹרה ועיניה פקוּחוֹת וּמוּפנוֹת אל יצחק, והן מבּיעוֹת חשד וּבקשת-רעה בבת-אחת. אוּלם הבּטה זוֹ אין בּה יוֹתר מן המרגיז; היא נתרחקה ממנוּ ואינה מגעת אליו כלל. שלא-מדעת הוּא מרתיע את עצמוֹ מעם שמעוֹן כּמעם איזה עצם מסוֹאב, אבל על ידי כך כּתפוֹ נתקלת בכוֹתל הטחוּב – והוּא מזדעזע מתוֹך גוֹעל נפש. לאחר רגע של ישיבת תהיה הוּא מקיף בּמבּטוֹ את כּל החדר והוּא מוֹצאוֹ כל כך מצוּמצם ודל, מעוּמעם וזר! נדמה לוֹ, שהכּתלים, התקרה והקרקע שוֹפעים הבל מפוּגל, ספוּג רקבוֹן, והוּא חש, איך זה מעיק על חזהוּ וסוֹתם את נשימתוֹ…

החלוֹן היה מכחיל וּמחויר יוֹתר ויוֹתר. מן החצר הגיעוּ חבטוֹת עמוּמוֹת מלוּוֹת בּשיעוּל צלוּל: השוֹער טיפּל בּפינוּי האשפּה,

שהמטר סחף אל פּי הבּיב. דוֹרה הרימה משהוּ את גוּלגלתה והריצה את עיניה העכבּריוֹת בּכל זויוֹת החדר. אחר-כּך שכבה שוּב דוֹממת וּמבּטה תקוּע בּגיסה.

יצחק הרגיש, שחייב הוּא לעשׂוֹת דבר-מה; אלא שלא ידע מה. הוּא נמצא במצב של זבוּב, השרוּי זמן רב בּטבּוּרה של רשת-קוּרים ואבד לוֹ רעיוֹן-היציאה. פּתאוֹם נשמע צלצוּל הטראם, צלצוּל מתרה ושאוֹן מלא אוֹנים מלוהוּ. רשת-הקוּרים נקרעה… הוּא ראה, שאדמוּמית חיורת מציצה בחלוֹן, וּבמרחק תקוּעה באוֹפק הכּחלחל מעשנה שחוֹרה, שמתוֹכה מתאבכים עמוּדי-עשן. ואז שמע את הלמוּת-דפקוֹ…

בּהנפת רגל אחת פּסע מעל גוּפתוֹ של אחיו וצנח מעל המיטה. העינים הקרוֹת, המחוּדדוֹת והעוֹקצוֹת של דוֹרה עדיין הסתכּלוּ בוֹ… הוּא התלבּש בּזריזוּת וּבזהירוּת ולא נוֹעז להוכח, אם בּאמת נגנב הממוֹן מכּיסוֹ, אף-על-פּי שרעיוֹן זה חילחל בּמוֹחוֹ. לאחר רגע ניצב בּמלוֹא-קוֹמתוֹ ולטף פּעמים את זקנוֹ המבוּדר. לא הפנה ראשוֹ לא אל שמעוֹן השקוּע בּשינה ולא אל דוֹרה, – וּפסע כּלפּי הפּתח, קוֹלה של דוֹרה דלק אחריו:

אין צוֹרך בּמפתח… שם פּתוּח… הדלת השלישית משׂמאל… משׂמאל!…

הוּא שמע רק את הקוֹל, שנדמה לוֹ ליליתי, ואת המלוֹת לא הבין.

על שׂפמוֹ רפרף חיוּך ענוֹג וּבאזניו כבר צללוּ צהלוֹת כּרוּביו הקטנים:

אבּא בּא! אבּא בּא!

תרע"א

---

כחה של הליה

מאת

אשר ברש

א

בֶּרתּה זוֹמֶר לא היתה יפה כלל, אלא שדקוּת גוּפה היתרה, צחוּת פּניה וגוֹדל עיניה הכּחוּלוֹת שלא כדרך הטבע עשׂוּה לבריה מלבּבת כּל רוֹאיה.

הגברים שסוֹבבוּה, שהיוּ לרוֹב צעירים גסי נפש הרגילים לאמוֹד את כּל העלמוֹת רק לפי הכּוֹח המוֹשך שבּגוּפן, בּשעת טיוּל עמה, היוּ מסיחים דעת משׂיחתה העירנית והמתוּבּלת בּקטעי ספרוּת וּבניבים נבחרים, וּמהרהרים בּהנאה.

– לא רע היה להתיחד עם עלמה זוֹ במקוֹם נסתר מעין רוֹאה!

בּעיקר היתה בּרתּה בעלת אוֹפי חלש, חלש מאד. רצוֹנה היה כחוּט פּשתן קלוּי באש, ואף על פּי כן כּמעט תמיד עלה חפצה בידה. כּשהיתה תוֹבעת משהוּ הרחיבה את פּתחי עיניה, סביב שׂפתיה המלאוֹת, בּניגוּד לפניה הצנוּמים, זע קמט ספק חיוּך ספק כּעס, וּברגלה הפּעוּטה, שעליה היתה גאוותה, בּעטה תחתיה:

– אני רוֹצה!

והנתבע סבר, שכּוֹחה של בּעיטה זוֹ רב הוּא באמת, ואם לא יציית לה, יביא, חס ושלוֹם, עלמה “רכּה וּמעוּנגה” לידי שפיכת דמעוֹת, מחזה שכּל בּעל נפש סוֹלד בּוֹ. וככה אף עלה לה להוֹציא הסכּמה מפּי אמה האלמנה העשירה, חוּליה בשלשלת יוֹחסין ארוּכּה, שתתארס עם מאכּס אוֹסטרוֹבר, תלמיד לרפוּאה אביוֹן, קצת משוֹרר דיקאדנט וקצת שוֹטה, שיצא לוֹ שם רע בּעניני צניעוּת.

על שוּם בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והצלקת הארוּכּה שעל לחיוֹ הימנית, מזכּרת למלחמת חרבוֹת עם אחד מחבריו, היוּ חברוֹתיו התלמידוֹת שבּפּרוֹסקטוֹריוֹן כּרוּכוֹת אחריו, נוֹהגוֹת בּוֹ חיבּה יתירה וּמתכּונוֹת למשכוֹ בניבּוּל פּה, שלדעתן יאה הוּא להן, לעלמוֹת בּנוֹת חוֹרין העוֹסקוֹת בּמדע מעשׂי והעתידוֹת לתפוֹס מעמד חשוּב בּחברה בשוּרה אחת עם הגברים.

אוּלם מאכּס זה, שנערוֹת נאוֹת וּמשׂכּילוֹת בּאמת היוּ מבקרוֹת בּין השמשוֹת בּחדר הרוָקים שלוֹ, המקוּשט בּתמוּנוֹת זוֹלוֹת ושלד גוּלגוֹלת לבנוּני על שוּלחנוֹ, ונענוֹת לוֹ בחטיפה, בּנשימה כבוּשה וּבעצימת העיניים, בּחר דווקא בברתה זוֹמר, שבּמקוֹם יוֹפי והשׂכּלה ניתנה לה מעלה אחרת השקוּלה כנגדם: קוּפּה של ממוֹן. לדבר זה, כּמוֹ לניצוּל חברוֹתיו קלוֹת הדעת, לא היה מאכּס אוֹסטרוֹבר שוֹטה כלל, על האמת צריך להוֹדוֹת.

היא כמוּבן לא פיקפּקה אף רגע, שרק משוּם חינה ועוֹשר נשמתה – מלים שגוּרוֹת בּפיה ביוֹתר – בּחר בּה ארוּסה, וּמכסת הכּסף שנטפּלה אליה היא רק דבר שבּמקרה, ואלמלי היתה מזדמנת לפניו בעירוֹם וּבחוֹסר כּל, אף אז, בּרי לה, היה בוֹחר בּה ולא באחרת.

אף לאחר האירוּסין הרשמיים (בּרתּה ליגלגה על “הצרמוֹניה התפלה”, ורק כּדי להניח את דעת אמה התרצתה לה…) לא יכוֹל החתן דנן לפטפּט בּיצרוֹ ולהרחיק בּידיים כּל אוֹתן הנערוֹת המתוּקוֹת המחזרוֹת אחריו, וּבחדרוֹ, בּאפלוּלית בּין השמשוֹת, אגב מציצת העסיס מעל השׂפתיים הרעננוֹת, היה נשבּע להן בּהתלהבוּת עשׂוּיה על אהבה נצחית, שנהרוֹת לא ישטפוּה, ואגב כּינוּיי החיבּה המלטפים שהיה לוחש על אזניהן, לא חש להשמיע דברי גנאי על ארוּסתוֹ.

וּבכלל, צריך להעיר, לא היוּ חביבים עליו הטיוּלים בּגנים וּמחוּץ לכרך. הטבע, שרגיל היה לכתוֹב עליו בלילוֹת שירי-הלל ארוּכּים וּמשוּנים בּסימני-הקריאה והקוים המרוּבּים שבּהם, לא לקח את לבּוֹ כאילוּ לא ראהוּ כלל. ולפעמים כּשהשתדלה בת-לויתו לעוֹרר את תשׂוּמת-לבּוֹ על איזה מחזה נאה, מעין שקיעה בלתי-מצוּיה, זוֹהר כּוֹכבים מיוּחד, צל-אילן פנטסטי, לא היה תוֹפס את דבריה מיד ושוֹאל כּמתוֹך יקיצה:

– ה? היכן?

אבל בּרתה מחלה לוֹ בלבּה על חטא זה מחילה גמוּרה, שהרי ברי היה לה, שבּמוֹחוֹ של מאכּס שלה נוֹצרים אוֹתה שעה חזיוֹנוֹת נשׂגבים על העוֹלם ועל המסתוֹרין שבּוֹ… בּעוֹד שבּעצם לא היה מאכּס מהרהר אלא על הכֵּרה הקטנה, שצריכה להיוֹת בּחצי-הלילה בחדר חברוֹ העתיד להיוֹת צייר בּהשתתפוּתן של שתי “מוֹדֶלקוֹת” יפוֹת, ושהוּא, מאכּס, הבטיח לקנוֹת בּכספּוֹ ולהביא בקבּוּק יין דוּבדבנים משוּבּח, “כּזה שאפשר יהא להשתכּר בּוֹ מהר”, ואין בּארנקוֹ אף פּרוּטה לפוֹרטה.

כּכה חי הזוּג שלנוּ בשלוֹם וּבשלוה ולא היתה טינא כל שהי בלב זה על זוֹ אוֹ להפך, כּשם שחיים כּל הזוּגוֹת הנבחרים שרק “ההבנה ההדדית” מקשרתם, וּבלי כל ספק היוּ הימים היפים הללו נמשכים לאין קצה, “עד אם הפריד ביניהם המות”, כּלשוֹן המליצים, אוֹ לפחוֹת עד יוֹם החוּפּה, אלמלא אוֹתה הקנאתנית הֶליָה וִינטֶר, חברתה של בּרתה וצרתה, שרצתה לבלבּל את אשרה ולא עלה בידה, כּמוֹ שנראה להלן.

ב

הליה וינטר היתה אחת מאוֹתן העלמוֹת, שפּרקן להנשׂא מגיע עוֹד בּמלאת להן שתים עשׂרה שנה, אלא שהן מצניעוֹת רז זה לעצמן, מתיחדוֹת עמוֹ בלילוֹת וּמשתעשעוֹת בּוֹ, מתגלוֹת בּאפלה, מתפּתלוֹת בתוֹך המצע הלוֹהט ונוֹשכוֹת את קיבּוֹרוֹת זרוֹעוֹתיהן אגב דמיעת העינים – וּבימים הרי הן שלווֹת וּמכוּנסוֹת בּתוֹך עצמן, צרוֹת-עין וּמבקשוֹת פּסוּלין בּכל בּריה, שׂיחתן מקוּטעת וּמלאה רמזים עוֹקצים, מלגלגוֹת על האהבה בבת-צחוֹק עלוּבה, דוֹחוֹת את הגברים בּדיבּוּרים גסים ולעוֹלם אינן מרשוֹת לנגוֹע בּהן אף בּראש האצבּע, אף-על-פּי שהן מתאווֹת לנגיעת גבר בּכל אבריהן.

עלמה ממין זה אינה חביבה ביוֹתר על הגברים, האוֹהבים את רכּוּתה, קלוּת דעתה, עגבנוּתה השטחית והתמסרוּתה התכוּפה של האשה, והם רוֹאים בּה את אוֹיבם המיני – השוֹטים! לא כן חברוֹתיה העלמוֹת, הללוּ מתיחסוֹת לבת-מינן זוֹ ביראת הכּבוֹד וּבחיבּה חיצוֹנית, נמלכוֹת בּה בכמה דברים, מתגאוֹת בּה ורוֹאוֹת בּה, כּביכוֹל, את התגשמוּת כּוֹחוֹתיה של האשה – התמימוֹת!

בּקיצוּר, נפשה של הליה חשקה דוקא באוֹסטרוֹבר למרוֹת פּקחוּתה המרוּבּה וידיעתה את כּל “חוּלשוֹתיו”. כּל דרכיו היוּ מזעזעים אוֹתה עד היסוֹד, בּכל דיבּוּר מדיבּוּריו ראתה טפּשוּת וקטנוּת-המוֹח, וכשסיפּר מישהוּ בשבחוֹ היתה עוֹנה בלגלוּג חריף:

– כּן מקוֹמוֹ של גאוֹן זה בין הכּוֹכבים, זה ברוּר!

וכשטיילה עמוֹ לפרקים היתה מקפּחתוֹ בדברי מוּסר, עוֹקצתוֹ בלשוֹנה השנוּנה ונהנית לבלבּל את דעתוֹ ולראוֹתוֹ בטשטוּשוֹ. וּבכל אלה היתה מהרהרת בּוֹ יוֹמם ולילה, מתקצפת וּמקללת את עצמה בכל לשוֹן של קללה על שאין בּכוֹחה וּבכוֹח שׂכלה לגרשוֹ מתוֹך מוֹחה, מתוֹך לבּה, מתוֹך כּל ישוּתה… ויש שהיתה ניצבת מוּל המראָה הגדוֹלה והמלוּטשה שבּחדרה המיוּחד, צוֹפה וצוֹפה בגוּפה וּבפניה, בּוֹדקת כּל חריץ, כּל תו וּמחליטה לבסוֹף

בּחריקת-שינים: לא הליה אני אלא מאכּס, מאכּס אוֹסטרוֹבר, הרי הכּל: העינים, החוֹטם, הצחוֹק, הכּל שלוֹ, ואיככה אגרש את עצמי? איככה אברח מפּני עצמי? הוֹי, לעזאזל!

וּמעוֹצם מכאוֹב צנחה על ספּת-הפּלוּסין הירוּקה, כּבשה את פּניה הבּוֹערים בּזרוֹעוֹתיה הרכּוֹת ויבּבה בחשאי, יבּבה וכרסמה את שׂפתיה עד זוֹב דם.

וכך קיבּלה על עצמה לנַוֵל על חברתה את ארוּסה ויהי מה. לא מתקוה לזכּוֹת בּוֹ היא, אלא – טעמוֹ של הדבר היה סתוּם אף לה גוּפה ולא השתדלה לחַורוֹ לעצמה – היא צייתה רק ללבּה. וכדי שלא תרגיש בּרתה בכוָנתה הרעה, היתה באה עליה בערמוּמיוּת:

– אַת לוּ שמעיני, יחידתי, הטוֹב שבּדברים – חוּץ ממאכּס

שלך, כּמוּבן – רצוֹץ את מוֹחוֹ! לכאוֹרה הריהוּ אוֹהב אוֹתך עד מות, נשבּע לך בּכל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלם, שאַתּ הנך: אוֹר-שמשוֹ, טל-חייו, נשמת-אפּוֹ ושבּלעדיך חייו אינם חיים וכו', ולאחר שעה הריהוּ חוֹבק בּזרוֹעוֹתיו אחרת ולוֹחש על אזנה אוֹתם הדיבּוּרים עצמם בּשינוּי סדר. הרי, לדוּגמא מיודענוּ הטוֹב… אבל – עפר לפי! למה אני מפטפּטת היוֹם כּל כּך הרבּה?

בּרתה היא כבר אכוּלת סקרנוּת לדעת כּלפּי מי מכוּונים הדברים ודוֹחקת בּחברתה שתגלה לה את הדבר, וזוֹ מתעקשת ואינה רוֹצה בשוּם אוֹפן – אבל, בּעיקר, אין הדבר נוֹגע לה. אמנם, אפשר שכּך הוּא הדבר אצל אחרים, למה אין הגברים מסוּגלים? ודאי שכּך הוּא, ועלוּבוֹת הן אוֹתן הנערוֹת המרוּמוֹת בּקלוּת-דעתן, הוֹי, כּמה עלוּבוֹת! אבל – אין זה נוֹגע לה, היא מאוּשרת!

אז תבוֹא עליה הליה בקדוּשה וּבטהרה:

– בּרתּה נשמתי! מצאתי היוֹם כּתוּב בּספר מענין, שאין הרוֹפאים בּכלל – יש כּמוּבן, יוֹצאים מכּלל – מסוּגלים לאהוֹב את האשה באוֹתה ההערצה וּבאוֹתוֹ הרטט שאוֹהבים אוֹתה זוּלתם. הטיפּוּל וההסתכּלוּת התדירים בּגוּפה עוֹשׂים את האשה לגבּיו חולי-חולין, הוּא יוֹדע את כּל חמוּקיה ועינוֹ מפשפּשת בּתוֹך המקוֹמוֹת הצנוּעים בּיוֹתר, שעל ידי כּך היא מתנולת עליו, – האהבה, גוֹזלי, היא רחוֹקה, וכשישנה – הרי היא דוֹרשת איזה נוֹשׂא טמיר, מחוּתל בּצעיף, בּלתי-נתפּס. עירוֹם הגוּף צריך להבהיק לפני הגבר רק לפרקים רחוֹקים וּמתוֹך האפלוּלית. וּמה דעתך, חתוּלי?

בּרם גם לוּלאה אוֹמנוּתית זוֹ לא תוּכל ללכּוֹד את אמוּנתה של בּרתה, והיא מראה לה בצחוֹק של אוֹשר כּמה תריסרים של כּוּתנוֹת, מַפּיוֹת וכיסוּיי-כרים רקוּמים יפה, מוּכנים ליוֹם חתוּנתה.

שלוָתה ושויוֹן נפשה של בּרתה הביאוּ אוֹתה כבר לא פעם לידי חריקת שינים. כּל התחבּוּלוֹת שחיבּלה בחריפוּתה היוּ כפתי-שלג הנוֹפלים על כּירה מלוּבּנת.

– עֶגלה טפּשה זוֹ אינה תוֹפסת שוּם דבר, היא חרשת, היא עיורת, היא חסרת-דעה. וּמה לעשׂוֹת? מה לעשׂוֹת? הרי אצא מדעתי!

כּכה הרהרה הליה בהתמרמרוּת וּברתיחה, אבל מדעתה לא יצאה, אלא שלא עָצמה עין כּל הלילוֹת וּבעטה ברוֹגז כּבוּש את הכּסת, שכּבדה עליה משוּם מה כגל של אבנים; וּבבוֹקר, כּשהיתה קמה ועוֹמדת כּלפּי המראה, היה פרצוּפה מוֹארך, חוֹד-חוֹטמה דק וטבּעוֹת תכלת תחת עיניה הבּוֹערוֹת.

וּפעם, לאחר מלחמוֹת פּנימיוֹת קשוֹת וּמדכדכוֹת, החליטה הליה לעשׂוֹת איזה מעשׂה מכריע, ויהי מה.

ג

בּשעה העשתּי עשׂרה קוֹדם הצהרים הלכה הליה אל בּיתה של חברתה וּמצאתה כשהיא יוֹשבת לבדה בחדר (האם הלכה אצל האפּיטרוֹפּוֹס לסדר את עניני העזבוֹן בּשביל בּתה) בּכסא-הנדנוּד הנאה, מוּל המראָה המכסה מחצית הכּוֹתל. שׂערוֹתיה הצהבהבוֹת והכּבדוֹת פּזוּרוֹת, וידיה, שבּאחת

מהן מסרק גדוֹל, תלוּיוֹת מעל סוֹמכוֹת הכּסא ברפיוֹן. המיטוֹת היוּ עדיין הרוּסוֹת והמצע המעוּך נדף ריח של זיעה מעוֹרב בּבשׂמים. האוֹר ששפע מבּעד לוילוֹן הורדי נסך על החדר ועל כּל אשר בּוֹ קסם מיוּחד, וּביחוּד יפוֹת היוּ באויר זה כתפיה הצרוֹת של בּרתה, שהבהיקוּ כעין הענבּר מבּעד למקטוֹרן-הבּוֹקר.

זוֹ לא הרגישה בכניסתה של הליה וחייכה כלפּי בבוּאתה שבּמראה בשׂביעת רצוֹן, אך פּתאוֹם השגיחה במראה בדמוּת חברתה הניצבת בּפתח זקוּפה וחיורת ונתחלחלה:

– הוֹי, מי שם? כּל כּך נתחלחלתי, ראי, כּמה לבּי הוֹלם!

הליה ניסתה לפסוֹע פּסיעה אחת כּלפּי חברתה, אבל רגליה היוּ כמסוּמרוֹת אל הסף; היא היתה חיורת כּסיד וּפרצוּפה עשׂה את הרוֹשם של מי שרוֹצה לבכּוֹת. רגעים מספּר עמדה דוֹממה וּבלי נוֹע, אבל לבסוֹף חגרה את כּוֹחוֹתיה ואמרה בבהילוּת:

– דעי לך בּרתה, שמאכּס הוּא נבל! הוּא משתמש בּתמימוּתך ויש לוֹ יחסים עם עלמוֹת אחרוֹת… רצוֹנך, בּוֹאי עמי היוֹם בּין-השמשוֹת, אני אכנס לתוֹך חדרוֹ ואַת תשמעי אחר הדלת… הוּא ישָקני, הוּא יתודה לפני באהבה, הוּא יגנה אוֹתך בּפני… בּוֹאי, בּוֹאי – איני יכוֹלה עוֹד לראוֹת בּמנוּחת נפש כּיצד בּן-בּליעל זה מרַמך ולחשוֹת… הוּא איש שפל, ואַת כּל כּך אוּמללה. כּל כּך עלוּבה!

היא התנפּלה על חברתה, וגפפתה בכל כּוֹחה ונשקתה בהתלהבוּת על עיניה הדוֹמעוֹת – וּבלבּה אמרה: אילוּ יכוֹלתי לחנקה, את העֶגלה הזאת?

שעה קלה עמדה ברתה ועיניה תקוּעוֹת בּעיני חברתה, כּאילוּ רצתה לדלוֹת מתוֹכן את הכּוָנה הזרה שבּלבּה. מרגע לרגע נצנץ על פּניה אוֹר של הבנה, ואז נקפצוּ כפּוֹת ידיה הדקוֹת, אבל לבסוֹף האפילוּ פּניה, על שׂפתוֹתיה החיורוֹת רעד חיוּך מר וּבקוֹל נמוֹך אמרה:

– מוּטב, לפנוֹת ערב אבוֹא אליך ונלך יחדו!

הליה העבירה את כּפּה על אטש חברתה בחליקה קלה ונסתלקה.

ד

דוֹמה היה שהן הוֹלכוֹת אל דוּ-קרב: שתיהן פּסעוּ במרץ וּבקוֹמה זקוּפה, מחרישוֹת ושרוּיוֹת בּרוֹגז, שׂמלוֹתיהן הנאוֹת רשרשוּ ושאר התכשיטים, שנתלוּ ונתבּלטוּ היוֹם בּיוֹתר, הכריזוּ ביהירוּת מעוֹררת רחמים: מי יוֹדע אם לא בפעם האחרוֹנה! שני הסוֹככים המהוּדקים, שנקשוּ לסרוּגין בּמרצפת אבנים, הפחידוּ כחרבוֹת.

כּשהגיעוּ אל שער-הבּית שבּוֹ נמצא מעוֹנוֹ של מאכּס, נתעכּבוּ רגע לפני הסף ונסתכּלוּ זוֹ בפני זוֹ בּמין הבּעה שקשה למסרה במלים, אח"כּ פּלטה הליה מלה אחת: בּוֹאי! והלכה בראש.

בּרתה נגררה אחריה.

מעלוֹתיהן של שתי הדיוֹטאוֹת נסוּ מתחת כּפּוֹת-רגליהן לאחוֹר, ולא הספּיקוּ להרגיש אימתי – אף על פּי שעלייתן היתה אטית וּמהססת.

– צאי אל המעקה והמתיני שם עד שאקרא לך בּשם. לימין, כך. בּחשאי.

בּרתה צייתה כמשוּללת-רצוֹן.

הליה התקרבה בשאוֹן מכוּון אל הדלת, שפּתקא מרוּבּעת ונרתיק-מכתבים פּרוּץ דבוּקים על-גבּה, ונקשה עליה בעוֹז (היא הוֹדיעתוֹ ע“י מכתב את דבר בּיקוּרה ב”ענין רב-ערך" וּברי היה לה שהוּא ממתין לה). מיד נשמעוּ פסיעוֹת אחדוֹת, הדלת נפתחה וגוּלגוֹלתוֹ של מאכּס עם הבּלורית הפּרוּעה (זוֹ היתה עלוּלה לעשׂוֹת רוֹשם, שמוֹחוֹ טרח הרבּה כשאצבּעוֹתיו מרקדוֹת בּבלוֹריתוֹ…) נתקעה בפתח. פּיו חייך, אבל עיניו העכוּרוֹת היוּ קרוּשוֹת וחסרוֹת-הבּעה. הליה נבלעה לפנים. לא עברוּ רגעים מוּעטים ומאכּס התפּרץ בּבהילוּת וּברעש גדוֹל קפץ מעל המעלוֹת למטה. הליה יצאה על הסף, בּלי המגבּעת כּבר, וקראה בקוֹל כּבוּש כּשכפּה שׂוּמה בצד פּיה:

– בּרתה!

זוֹ באה מבוֹהלת וּמבוּלבּלת ולא ידעה היכן עליה לתפּוֹס מקוֹם, אבל הליה הכניסתה בזריזוּת לתוֹך זוית-הבּיאה במקוֹם שנתוּן קוֹלב-הבּגדים, הצפּינתה תחת אדרת תלוּיה, ואת רגליה כסתה בתמוּנת-בּד גדוֹלה מאוּבּקת וּבלתי-נשלמת, שעמדה בזוית שכּנגד – מתנתוֹ של העתיד להיוֹת צייר.

– נוּ, כּאן סמוּיה אַתּ מעין אדם… אבל, למען-השם, התאפּקי ואַל תזיזי אבר… מוּבטחתני שלא תצטרכי לעמוֹד זמן רב…

היא נשקה לה בחטיפה, וּבחיוּך ערמוּמי נסתלקה אל החדר.

בּאוֹתוֹ רגע חזר מאכּס וּמסר לידה את אבקת האַנטיפירין שקנה בשבילה, והיא, שהיתה מהדקת בּאגרוֹפיה את רקוֹתיה להעיד על “מיחוּש הראש האיוֹם, שמעַנה אוֹתה”, פּרשה לקרן-זוית ושם הפשילה את ראשה ועשׂתה תנוּעה כאילוּ היא שוֹפכת את האבקה אל לוֹעה, וּבאמת שפכתה אל העביט.

מאכּס יעץ לה שתשכּב מעט על המיטה, כּדי “שינוּחוּ העצבּים מזעפם”, אבל הליה ישבה רק על פּאת המיטה ממוּלוֹ, הסתכּלה בפניו וענתה ברצינוּת:

– תשוּאוֹת-חן, אין צוֹרך, בּאמת, המיחוּש כּבר סר.

היא שיקרה, כּי בוֹ-ברגע חשה כעין דקירוֹת-מחט בּרקוֹתיה והתחרטה על ששפכה את האבקה.

היא השתדלה להרהר בּחברתה העוֹמדת בּמחבוֹא, רצתה לראוֹת את פּניה של הלזוּ המבּיעים צער, עיניה המבוֹהלוֹת, לחדוֹר אל לבּה המלא בודאי דאגה וחרדה – ולא יכלה. הלזוּ התרחקה בכל פּעם יוֹתר, כּעין שלפּוּחית שנשמטה מידי תינוֹקת, דמוּתה נלבעה באיזה ערפל כּתוֹם, ורק שׂרטוּטים בּלתי-נתפּשׂים הסתמנוּ בוֹ. הוֹי, מה זה נעשׂה בה? היא חזרה במוֹחה פעמים אחדוֹת על השם “בּרתה”, אך גם תנוּעה זוֹ, כּמוֹ גלגל שנדלף, הלכה ורפתה עד שפּסקה לגמרי.

בּלי משׂים נפל מבּטה על הגוּלגוֹלת הלבנוּנית שעל השוּלחן ונתחלחלה.

מיוֹם שעמדה על דעתה היתה רגילה לחשוֹב כּודאי גמוּר, שכּל הגברים, שראתה בהם רק “זכרים בּעלי תאוה”, מסוּגלים לחשוֹק בּאשה ולהתקרב אליה התקרבוּת מינית גם בּלי קוּרטוֹב של אהבה, אוֹ רגש אחר דוֹמה לה, ורק התנגדוּתה הנמרצת של האשה באמצעים שוֹנים היא-היא שמעכּבת בּעד “מאוייהם הבּהמיים”. ולא עוֹד אלא שנדמה לה, שהם אוֹרבים תמיד, ממש כּזכרי-חיוֹת אחרים, לאיזוֹ הזדמנוּת שתהיה, היינוּ, לרפיוֹן התנגדוּתוֹ של הצד שכּנגד, ואז אין עוֹד מעצוֹר לתאוָתם הגסה והמתפּרצת… וּביחוּד ראתה את התגשמוּתוֹ של ה“זכר” בּמאכּס. בּשעה שהלכה עמוֹ, נדמה לה, שבּעיניו ניצתת איזוֹ אש-זרה, העוֹרקים שעל צדעיו ועל צוארוֹ מתנפּחים וּבכל גוּפוֹ חוֹלף מעין רעד. בּמלה אחת, הוּא היה מסוּכּן – אלא שהיא, הליה וינטר, ידעה להשאר צוֹננת כּבוּל-קרח וּבמבּט-עיניה בלבד כיבּתה את הלהבה… היא לא ביקרה מעוֹלם בּמעוֹנוֹ, וּבכלל לא התיחדה עוֹד עם גבר, עם רוָק בּמעוֹנוֹ. בּמעוֹן כּזה, תארה לעצמה, אין אפשרוּת עוֹד להמלט מן הסכּנה, שם אף הכּלים ספוּגים אוֹתה תאוה קוֹדחת וּמאַנסים את האשה להיכּנע… ועכשו, כּשראתה את פּרצוּפוֹ הכּתוֹם-החיור של מאכּס ואת עיניו הקוֹפאוֹת-האַפַּתיוֹת, בּיתּק פּתאוֹם רעיוֹן מחריד את מוֹחה: שמא היתה טעוּת בּידה? שמא לא תוּכל לצוּדוֹ?!…

החמה שנטתה כבר לשקוֹע השרתה רצוּעה חכלילית על מחצית הכּוֹתל, וזה הבליט אחד מ“מחזוֹת-הרוֹעים” של רוּבּנס. שוֹקיה ושדיה העירוֹמים והמגוּשמים של האשה הבהיקוּ וגירוּ את כּל החוּשים, ועיני הגבר בּערוּ כשתי אבוּקוֹת. אוּלם מאכּס לא הרגיש בּזה, הוּא רק ישב בּאחת מאוֹתן הפּוֹזוֹת, שהוֹלמת את דממת בּין-השמשוֹת והסתכּל בּעיניו היגעוֹת לתוֹך עיניה של הליה. הוּא היה כל-כּך עייף, כּל-כּך חסר-חפץ: כּל הלילה שׂיחק בּקלפים ואת כּל הבּוֹקר בּילה בפּרוֹסקטוֹריוֹן וניתח שם את ה“פּגר” שלוֹ מתוֹך נמנוּם כּאילוּ כפאוֹ שד, לא פעם הפכוֹ על צדוֹ וטפח עליו בידוֹ הכּבדה אגב קללה. ולמה באה זוֹ עכשיו? מה היא רוֹצה ממנוּ? הרי ידוּע לוֹ שהיא שׂוֹנאת אוֹתוֹ…

שתיקתה הרגיזתוּ ושאל.

– וּמה הענין רב-הערך שכּתבת, מרת וינטר?

היא ננערה מקפאוֹנה: הרי צריך לגמוֹר את הדבר, הרי עליה לעשׂוֹת דבר מה. אבל כּיצד מתחילים? מאיזה צד? איך אפשר? לא, אינה יכוֹלה בשוּם אוֹפן! הוֹי, אלמלי יכלה לברוֹח מכּאן… לבּה נוֹקפה כל-כך, מימיה לא חשה אימה שכּזוֹ… איך זה עלה על דעתה “שגעוֹן” שכּזה? וּמה תעשׂה? מה תעשׂה? לעזאזל!

פּתאוֹם ניצנצה באישוֹניה להבה ירקרקת, וּבחשאי אמרה:

– מאכּס, שמא מצוּי במעוֹנך מעט משקה?

הוּא לא נתפּעל כּלל מאמירה זוֹ, כּאילוּ שמעה יוֹצאת מפּי אחד מחבריו, וּבקוֹלוֹ חסר-הגוֹן ענה:

– כּמדוּמני שמצוּי עוֹד מעט רוֹם בּבּקבּוּק, אך זה טוֹב רק עם תה. אַ–ה! – פּיהק בּפה פעוּר.

– בּבקשה, התקן לי כוֹס תה ברוֹם, חשה אני שבּני-מעי מתהפּכים בּבטני מבּחילה, פוּ!

מאכּס העיף עליה מן הצד הבּטה חשדנית, נענע בּראשוֹ והלך לטפּל בּמכוֹנת-הספּיריטוּס. היא התחילה פוֹסעת בּחדר אילך ואילך, כּשידיה מוּפשלוֹת לאחוֹריה. פּתאוֹם נתעכּבה בהילוּכה:

– מאכּס, הגד, מה יצרת בּאחרוֹנה?

הוּא נזדקף מעל למכוֹנה, ששלהבתה לפתה כבר את שוּלי הקדירה, וענה אגב ניגוּב המצב בּאלונטית:

– שלשוֹם סיימתי את הפּוֹאימה שלי “ארמוֹן-הקרח”. רצוֹנך, אקראנה לפניך.

– אם אין בּה אריכוּת יתרה.

– חלילה, היא קצרה עד מאד, לי אין סבלנוּת לכתוֹב דברים ארוּכּים. עד שירתחוּ המים אקראנה עד תוּמה.

– בּבקשה, קרא!

היא צנחה על המיטה, נשענה בראשה על הדוֹפן והאזינה בעינים עצוּמוֹת.

הוּא הוֹציא מתוֹך ספר-לימוּד כּרסני גליוֹנוֹת מלוּכלכים אחדים, עיין בּהם, יִשרם וסדרם, ישב על הכּסא ממוּלה, הרכּיב רגל אחת על חברתה, תיקן את בּלוֹריתוֹ והתחיל לקרוֹא בקוֹלוֹ חסר-הגוֹן, אבל בּהטעמה נכוֹנה. שוּם רעיוֹן שלם לא נקלט בּמוֹחה, רק מלים בּוֹדדוֹת צלצלוּ באזניה, מעין: שמים, שלג, איזמרגדים, קרח, ארמוֹן, שמש, אהבה, כּוֹכבים, מלאך, שדים, נשיקוֹת, עינים, קרח, קרח, קרח… מלה זוֹ נשנתה פעמים אין מספּר. וּפתאוֹם הרגישה, שיחסוֹ של הגבר היוֹשב וקוֹרא לפניה היה תמיד קר כקרח אליה, אף כל שאר הגברים התיחסוּ אליה כאל נציב-קרח, כּל חייה עברוּ עליה בתוֹך שריוֹן-קרח. קרח, קרח, קרח! – הוֹי, למה באה לכאן? למה?

– נוּ, המים כּבר מבעבּעים. – קרא מאכּס, זרק את כּתב-היד על השוּלחן ונחפּז להכין את התה.

הליה לחצה בגניבה את צדעיה והרהרה כמעט בּקוֹל: בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! אך מחשבה זוֹ נשנתה במוֹחה רק כּהד רחוֹק שאינוֹ פוֹעל כּלוּם.

– היכן הרוֹם? שאלה את מאכּס בּכעס גלוּי, כּשזה הציג לפניה את הכּוֹס המהבּילה. הוּא הביא את הבּקבּוּק ורצה לטפטף מתוֹכוֹ מעט אל תוֹך הכּוֹס.

– הנח, אני בעצמי!

היא חטפה מידוֹ את הבּקבּוּק, שפכה מחצית התה על הרצפּה וּמלאתה רוֹם. משקה אדוֹם זה נאבק עם התה ולא רצה להמהל בּוֹ, הסתלסל בּכוֹס והצהיר לאוֹרה של החמה השוֹקעת. הליה הסתכּלה בכוֹס וחייכה בכויצת-שׂפתים משוּנה. אחר-כּך הריקה את הכּוֹס בּלגימוֹת אחדוֹת.

מאכּס הרהר אגב חיוּך: היא רוֹצה דוקא להיוֹת אוֹריגינלית, אבל אין הדבר הוֹלמה כלל.

קרוּם פוֹספוֹרי-כחוֹל עלה על עיניה של הליה, וּבלחייה פרחה אדמוּמית. מתחילה נפלה עליה עצבוּת עמוּקה, היא חשה בוּשה וחרטה: היא באה לכאן בּכוָנה לעשׂוֹת מעשׂה רע מאד, מעשׂה שפל וּמנוּול. כּלוּם היא רעה כל-כּך? וּבמה אשמה לה חברתה, שהיא שוֹפכת את דמה? היכן היא עכשו? היא יוֹשבת בּודאי בביתה בכסא-הנדנוּד בּלי-נוֹע וּמזילה דמעוֹת. הדמעוֹת מתגלגלוֹת על פּניה המשוּחים בּפוּך וּמתווֹת עליהם קוים עקלקלים, הוֹי, כּמה מגוּחכת היא! ריסי-עיניה העליוֹנים נשרוּ ולוּח-חזה כל כך שטוּח, כּדף-הצבעים שלה, וזרוֹעוֹתיה דקוֹת כּגבעוֹלים, בּאחיזה אחת אפשר לשברן, חי-חי-חי! וּמפלצת זוֹ רוֹצה דוקא שמאכּס יאהבנה, שישׂאנה, שיתעלס עמה ביוֹם וּבלילה, מאכּס זה היפה כל-כך, היוֹשב לפניה מחריש וחוֹשב וחוֹלם וידיו חבוּקוֹת על לבּוֹ, כּמה מגוּחך הדבר!

ולפתע ניעוֹר בּה אוֹתוֹ הרגש שנאבקה עמוֹ זה עידן ועידנים לכבשוֹ, והתפּרצוּתוֹ היתה כל כך תקיפה, שלא עלתה על דעתה כלל להלחם בּוֹ. רגעים אחדים רפרף מבּטה, כּדבוֹרה רעבתנית, על פּניו של מאכּס שישב כּמנמנם, אחר-כּך התנפּלה עליו ונשקתוֹ בכל עוֹז על מצחוֹ.

וּמאכּס, אוֹתוֹ מאכּס שליטוּפי נשים ונשיקוֹתיהן היוּ לחם-חוּקוֹ, נעלב בּנשיקה פּתאוֹמית זוֹ במידה מרוּבּה כל כך, שדחף את הגוּף התלוּי עליו בכל כּוֹחוֹ, וזה הוּטל בּאנקה אחוֹרנית על המיטה. וכאן קרה דבר איוֹם: כּל גוּפה של הליה התחיל מפרכּס כּבקדחת, רגליה בעטוּ וחוֹללוּ באויר, אצבּעוֹתיה נתקעוּ בראשה והיוּ תוֹלשוֹת את השׂער, עיניה נתבּלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת שוֹתתוֹת וּמתוֹך גרוֹנה בקע קוֹל-צעקה מעוֹרב בּיבבה משוּנה:

– מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי? אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני

מה?… רק דבר אחד הגידוּ לי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב?… הגידוּ רק דבר אחד, אוֹי-אוֹי!

מאכּס, לאחר שעמד רגע בּרגלים מפוּשׂקוֹת וּבתמיהה קרוּשה על פּרצוּפוֹ המוֹארך, קרב אליה בּזהירוּת והתחיל משדלה:

– מה היה לך, מרת וינטר? מה אַת רוֹצה ממני? הרגעי, הרגעי, למה שתית כּל כּך הרבּה רוֹם? השד פּיתּני ליתן לה את הבּקבּוּק… נוּ, הישקטי, הישקטי! בּוֹשני בפני השכנים. נוּ, התּפסקי מצעוֹק? לעזאזל, היא יצאה מדעתה!

והוּא גוּפוֹ התחיל מתרוֹצץ בּחדר כּמטוֹרף.

ויללוֹתיה וּפרפּוּרי גוּפה נתגבּרוּ, שׂמלתה הוּפשלה

וּמתחתה הבהיקוּ התחתוֹנים הלבנים, הצחים, בּעלי הסלסלוֹת, מפּיה יז קצף וקוֹלה הצרוּד כּבר מקרקר את המוֹח:

– אני רוֹצה לדעת רק דבר אחד: מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה? הגידוּ לי, אוֹי-אוֹי-אוֹי!

הדלת נפתחה ברעש, ולפנים התפּרצוּ כמה שכנים עם השוֹער בּראש, גלוּיי ראש, מרתתים מזעם וצוֹעקים בּערבּוּביא:

– זוֹהי חוּצפּה!… זוֹהי נבלה!… כּשאתה מכניס לך “כּלבּה מוּפקרת”, סתוֹם את פּיה!… אני הוֹלך לקרוֹא לשוֹטר!… זוֹהי חוּצפּה!… התאָלמי שם, סחבה?… חוּצפּה!

מאכּס עמד מבוּלבּל ואוֹבד-עצוֹת. הדבר ציערוֹ כל כך עד שהיה קרוֹב לבכּוֹת, אבל פּתאוֹם התנפּלה על צואריו אשה אחרת, מפרכּסת וחיורת כּסיד, חבּקתוֹ ולחצתוֹ בכל כּוֹחוֹתיה וּבקוֹל נצחוֹן צעקה:

– צאוּ מכּאן מנוּולים! מה לכם ולארוּסי הנאמן, למאכּס שלי החביב, היחיד והמיוּחד.

וּמעוֹצם התרגשוּת נתעלפה.

ה

בּרתה, נישׂאה למאכּס שלה הנאמן, החביב, היחיד והמיוּחד; ואוּלם אוֹשרה לא הזהיר אפילוּ עד תּוֹם “ירחי-הדבש”. היא אמנם השלימה עם גוֹרלה המר וּבחברה היא משבּחת את בּעלה “שאינוֹ מוֹחה בידה לחיוֹת כּלִבָּה” – אבל בּלילוֹת, כּשהיא ממתינה לוֹ בשעה מאוּחרת בּחדר המיטוֹת, הרי היא שוֹפכת דמעוֹת כּמים על “יפיה ועוֹשר נשמתה” שנפלוּ בידי גבר שאינוֹ יוֹדע להעריכם…

והליה – אף היא נישׂאה לגבר מכוֹער בּא-בימים, אבל סוֹחר מהוּגן, פּיקח וּמעוֹרב עם הבּריוֹת, ואין כּמוֹה למסירוּת ולחיבּת הבּעל.

כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ מעסקיו הריהי מתרפּקת עליו כתינוֹקת וסחה בהתלהבוּת על ה“סדרים החדשים” שהנהיגה בהליכוֹת הבּית, והוּא מלטפה בחיבּה אַבּהית ונוֹשקה על מצחה. ולעתים רחוֹקוֹת, כּשזכרוֹן ה“מאוֹרע” עוֹלה לפניה, כּזכרוֹן חלוֹם רע ומבעית, היא תמהה על עצמה: כּיצד יכוֹלתי, אני הליה וינטר, להיוֹת כּל-כּך חלשה, כּל-כּך חלשה?

1912

---

פרקים ממגילת מלכיצדק

מאת

אשר ברש

לידתוֹ

אביו, יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאַפּיל, היה יליד בּרוֹד ושאר-בּשׂרוֹ של בּעל “החלוּץ”. היוּ לוֹ לחיים ורוּדוֹת, זקנקן שחוֹר וּמצוֹדד ושׂערוֹת רכּוֹת ונקיוֹת כּמשי הטוֹב. תחת המשקפיים עבוֹת-הזכוּכית ישבוּ עיניים קטנוֹת, כּחוּלוֹת וצלוּלוֹת מאד, ותחת החוֹטם הגבנוּני בלטוּ שׂפתיים בּשׂריוֹת ואדוּמוֹת כּתוּת-השׂדה. הוּא ידע יפה “פּסוּק” עם הבּיאוּר ועם תרגוּם אשכּנזי, מאוֹת פּתגמי חכמה של לסינג ושילר וריקרט, זכר את כּל הכּללים והיוֹצאים מן הכּללים שבּ“מירא כדיא” וּב“תלמוּד לשוֹן עברי”, והיה כוֹתב בּשביל כּל דוֹרש וּמשלם איגרוֹת בּמליצה עברית אוֹ אשכּנזית וּבאוֹתיוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּגננוֹת, תאוָה לעיניים; בּראש האיגרת “בּרוּך השם” בּצוּרת כּתר אוֹ סל אוֹ ציפּוֹר יפה וחתימת הכּוֹתב גוּנדלית.

כּשהיה בן עשׂרים ושתיים, לאחר ששוּחרר מעבוֹדת הצבא בשל קוֹצר-ראיה מוּפרז, נתגלגל לבּוּקוֹבינה ונתיישב בּעיירה קימפּוֹלוּנג. שם נעשׂה מוֹרה וּמלמד להוֹעיל, ושם לקח לאשה בתה של אלמנה עניה – נערה בעלת-בּשׂר וצחת-עוֹר, קוֹקה שמה, שידעה לבשל ולאפוֹת “מאמאליגה” בּכל האוֹפנים וּבכל הטעמים, בּחלב, בּחמאה, עם גבינה, וראה עמה חיים שלא ראה כמוֹתם בּחלוֹמוֹ. כּי בן עניים היה יהוֹשוּע-השיל מילדוּתוֹ (אביו היה סרסוּר קטן ואמו היתה מוֹרטת נוֹצוֹת בּמרתף שבּכיכּר קאליר), ואינם דוֹמים עניי גליציה לעניי בוּקוֹבינה לעסקי מאכל וּמשתה: הראשוֹנים מסתפּקים בּשניים-שלוֹשה “מוֹסקאלים” והאחרוֹנים – בּ“מאמאליגה” בּחמאה וּבגבינה.

בּני בּוּקוֹבינה, אחיהם הקטנים של בּני בּיסאראבּיה, אף כּי רחוֹקים גוּפם מתּוֹרה וּמהשׂכּלה, הם מוֹקירי תלמידי-חכמים וּמשׂכּילים, וכמעט אינם מבדילים בּין אלה לאלה. וּבכן נתכּבּדוּ כּבוֹד גדוֹל על-ידי המשׂכּיל התּוֹרני מו"ה יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, שבּא אליהם מירכתי גליציה וּממוֹשב החכמה והיחשׂ, ושלחוּ אליו את ילדיהם, בּנים וּבנוֹת, שיקחוּ לקח מפּיו, שנה אוֹ שנתיים, בּלשוֹן וספר, ואף-על-פּי שלא העניקוּ לוֹ שׂכר בּיד רחבה, כּדרך שהעניקוּ למוֹרה הנוֹכרי מבּית-הספר בּמחיר השיעוּרים שהוֹאיל ליתן לבניהם של בּני-העליה, והנה גם פּרנסתוֹ נמצאה לוֹ שלא בצער. גם פּירוּרים משוּלחנם של עשירים יש בּהם כּדי שׂביעה לעני.

חמש שנים פיטמה האשה קוֹקה את בּעלה עטרת ראשה וגם את עצמה בכל משמני בּוּקוֹבינה הבּרוּכה, עד שפּניהם היוּ דשנים וּמבהיקים וּבשׂר גוּפם ממתח את תפרי מלבּוּשיהם עד להתפּקע, אך דבר אחד מנעה מאישה וּמעצמה – פּרי בטן. אף כּי כרסוֹתיהם של שניהם היוּ מהלכוּת לפניהם כּמעוּבּרים, כּביכוֹל. יהוֹשוּע-השיל לא שׂמח על מניעת הזרע, אך גם לא נצטער, וגם האשה לא שאלה ברוֹפאים, וגם לא בצדיקים, להבדיל, ולא נסעה למעוֹנוֹת-קיץ ולמעיינוֹת-ישוּעה, ואפילוּ לדורנא וואטרא הקרוֹבה, המשוּבּצת כּאבן-חן בּהרי הקרפּאטים הירוּקים, לא יצאה לירחי הקיץ, כּדרך רוֹב נשי קימפולונג – לא מרוֹב בּטחוֹן בּישוּעת ד', אלא מעוֹמס נחת יוֹם יוֹם בּביתה עם בּעלה הנאה והנעים. בּרוֹב הימים דבק גם בּה מעט מן “הנפש המשׂכּלת”, שאם גם לא למדה חכמה, היא יוֹדעת לחיוֹת בּחכמה, כּמאמר החכם היוָני.

והנה בשנה השישית לנשׂוּאיה נתעבּרה כמעט בּהיסח-הדעת וּבלי שיהא ניכּר הרבּה, וּמקץ תשעה ירחי הריוֹן נוֹחים, ללא חמדה מציקה וללא הקאה, כּנוֹשׂאת אפרוֹח מתנמנם בּחיקה, אחרי שניים-שלוֹשה חבלי לידה קצרים וקלים, המליטה בן-זכר, תינוֹק ארוֹך ורזה שלא כדרך הטבע, וראשוֹ מכוּסה דיבלוּלי-שׂער שחוֹרים היוֹרדים על אזניו.

יהוֹשוּע-השיל יצא בכל זאת משהוּ מגדרוֹ ביום מכוּבּד זה. הוּא כמעט לא רעב ללחם כּל אוֹתוֹ יוֹם, בּשׂרוֹ ירנן והוּא מהלך בּבית על אליוֹני רגליו (לתלמידים שבּאוּ ללמוֹד הוֹדיע על המפתן בּפנים זוֹרחוֹת, כּי היוֹם הם נקיים לבתיהם), וּבערב שאחר הלידה (הלידה חלה ביוֹם חוֹרף רב-שלג וּבדיוּק בּחצי היוֹם. היוֹם והשעה נרשמוּ בידי בעל הבּרית על לוּחוֹת הכּריכה מבּפנים בּתוֹך שלוֹשה ספרים בּבת אחת, שאם יאבד הספר האחד והיה הספר הנשאר לפליטה). כּטוֹב ליבּוֹ באבהוּתוֹ, והיוֹלדת והמיילדת הזקנה יחד עם הרך הנוֹלד נמים את שנתם, ישב לוֹ בדוּמיית חדר התוֹרה אל השוּלחן החלקלק לאוֹר מנוֹרת-נפט קטנה, הכּיפּה של משי רוֹכבת כּלביבה שחוֹרה על בּלוֹריתוֹ הקטנה ורגליו הנתוּנוֹת בּגרבי-צמר עבים מתחכּכוֹת בּהנאה בכרעי השוּלחן, והוּא פוֹזם לנפשוֹ ניגוּן של חזני ברוֹד, ספר התנ“ך פּתוּח לפניו והוּא מחפּשׂ בּוֹ שם נאה לבנוֹ, שם אשר איש בּישׂראל בּימים האלה עוֹד לא קרא כמוֹהוּ לבנוֹ. כּשלוֹש שעוֹת הפך בּספר, כּשהוּא רוֹבץ עליו במשקפיים העבוֹת. עבר מ”בּראשית בּרא" עד “עמוֹ ויעל”, בּתוֹרה וּבנביאים וּבכתוּבים, חיפּשׂ כּל שם עצם פּרטי, בּדק כּל אחד לאוֹר הטעם הטוֹב והבּינה הישרה, ורק את הטוֹבים למען בּנוֹ אשם בּעט-עוֹפרת על הגיליוֹן הקטן שלפניו.

כּשכּילה את קריאת התנ"ך היוּ רשוּמים לפניו כחמישים שם. גם על אלה עבר פּעמיים בּרוֹב איזוּן וחיקוּר, בּירר וּמחק מחק אחר מחק, עד שנשארוּ בידוֹ רק חמישה שמוֹת, כּוּלם בּרוּרים, כּוּלם חמוּדים, כּל אחד כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ. אך בּין החמישה לא יכוֹל להכריע. מה עשׂה? כּתבם בּכתב אשוּרי על פּיסת-נייר, וכששכב לישוֹן בּאוֹתוֹ חדר על הדרגש שהציע לעצמוֹ, נתן את הפּתק תחת הכּר למראשוֹתיו, שבּהשכּימוֹ להקיץ בּבּוֹקר ודעתוֹ צלוּלה עליו, יבחר את הטוֹב.

הוּא ישן כּל הלילה שינה מתוּקה, וכשהקיץ אמנם היה מוֹחוֹ צלוּל להפליא, ואך הוֹציא את פּיסת-הנייר וּפרשׂה וכיוונה כנגד האוֹר שבּחלוֹן, מיד כּאילוּ נמחקוּ ונעלמוּ ארבּעה שמוֹת מן החמישה והאחד הזהיר כּאש שחוֹרה בשבע אוֹתיוֹתיו המהוּקצעוֹת בּרוֹב חן: מלכּיצדק. בּאה עליו התעוֹררוּת גדוֹלה, קם ונטל את ידיו והלך אצל היוֹלדת, סילק את הסדין המאהיל על מיטתה, וכשמצאה ערה על התינוֹק הישן, נקב לה את שם בּנם.

היוֹלדת, מקצתה מתפּנקת בּתוֹך הלבנים הצחים וּמקצתה מתבּטלת בּפני בעלה המשׂכּיל, אבי העוֹלל המוּטל בּחיקה, נתנה בוֹ את עיניה הנרחבוֹת מן הלידה וּמן הלילה וּמילמלה בקוֹל חשאי, שלא להעיר את המיילדת ואת הנוֹלד:

– ואתה סבוּר, יהוֹשוּע-השיל, ששם נאה הוּא?

– שטיה, אין כּמוֹהוּ לנוֹי! – מיהר בּעל השם וחרץ – עליך לדעת, קוֹקה יקרה, כּי הוּא שמוֹ של מלך שלם, לפנים, בּימי היבוּסי… מלכיצדק היה כוֹהן לאל עליוֹן, ואברהם, אחרי שוּבוֹ מהכּוֹת את כּדרלעוֹמר…

– טוֹב, יקירי, יהי כרצוֹנך. אני מרגישה חוּלשה…

והיא עצמה את עיניה ולחצה בעוית את ידוֹ עד להכאיב. הכּאב מתק לוֹ ליהוֹשוּע-השיל, עד שגחן ונגע בּשׂפתיו על מצחה הרחוּץ בּזיעה קרה, מלוּחה משהוּ. אחר עמד וכל רגשוֹתיו בידוֹ האחוּזה בין אצבּעוֹת יד אשתוֹ. האשה נתאוֹששה קצת ואמרה בהיסוּס:

– יהוֹשוּע-השיל, איזה שם אמרת?

– נדמה לי, שקשה יהיה לבטאוֹ. לא כך?

– מה הקוֹשי, פתיה קטנה? – אמר יהוֹשוּע-השיל בּחיוּך סלחני – מל–כי–צ–דק. שם פּשוּט וקל מאין דוּגמתוֹ. רק ארבּע הברוֹת, בּלי שוא נע, וּבלי דגש חזק…

– טוֹב, טוֹב, יקירי. יהא כך. הגישה לי בטוּבך טיפּה מן הלימוֹנאד שם בּכּוֹס על השוּלחן. יש לי חוּלשת הלב…

וּבכן נקבע השם, ולאחר שבוּע, בּשעת בּרית המילה בבית, נקרא שם היילוֹד בּישׂראל כּשם הכּוֹהן לאל עליוֹן, והמברך נוֹקבוֹ בקפידה יתירה.

משהוּ מימי ילדוּתוֹ

מלכיצדק נשאר בּן יחיד. גם אחוֹת לא היתה לוֹ. חלבּה השמן של אמוֹ והמזוֹנוֹת הטוֹבים שהעניקה לוֹ אחרי היגמלוֹ, מילאוּ עד מהרה את רזוֹנוֹ. אך אוֹרך גוּפוֹ נשאר גם להבּא שלא כדרך הטבע. בּן שלוֹש היה כבן חמש לקוֹמה, בּן חמש כּבן שמוֹנה וכו'.

– שמא גרים, – אמר עליו בשבּת בּבית-הכּנסת הרב דמתא, גם הוּא מיוֹצאי גליציה, מקצתוֹ תלמיד-חכם וּמקצתוֹ מעוֹרב עם הדוֹר החדש, וידידוֹ של יהוֹשוּע-השיל, וצבט את הנער בּלחיו – שם ארוֹך כּזה בעל-כּוֹרחוֹ מאריך את גוּף נוֹשׂאוֹ. אילוּ היה שמוֹ דן אוֹ גד, בּודאי היה בן-פטיטא, כּזה. עכשיו ששמוֹ מל–כּי–צ–דק, איך לא יהא תוֹרן?

– בּאמת איני זוֹכר בּמשפּחתי אף איש אחד גבה-קוֹמה, – אמר יהוֹשוּע-השיל כּמבוייש ולחץ את ראש נערוֹ אל כּריסוֹ – אם לא להביא בחשבּוֹן את הדוֹדה ריקיל, שבּאה אלינוּ מרוֹזוואדוֹב… אך זכוּרני שקראתי באיזה מקוֹם, כּי היבוּסים היוּ אנשי-מידוֹת, והרי שם יבוּסי הוּא.

– והרי לא בשלם כּי-אם בחברוֹן, היא קרית ארבּע, היו הענקים…

– ענקים לחוּד ואנשי-מידוֹת לחוּד… ויש לשער שכּל עניין הענקים אינוֹ אלא אגדה בלבד…

– אי, אתה מתחיל כּבר בּדברי מינוּת… אם כּן צריך להתפּלל.

והרב פּנה אל מקוֹמוֹ מאחוֹרי התיבה, כּששׂפתיו רוֹחשוֹת בּתפילה.

מראשית ילדוּתוֹ הצטיין מלכיצדק בּאוֹפי חזק וכבוּש. מלבד מה שנשך אחת מפּיטמוֹת שדיה של אמוֹ והיתה צריכה ריפּוּי כשלוֹשה שבוּעוֹת, התחיל מיד בּהליכה בלי עמידה תחילה, דבר שאינוֹ כמעט בּגדר הטבע. וכשהתחיל מדבּר לא היה בדיבּוּרוֹ כלוּם מלשוֹן-העילגים של תינוֹקוֹת. דברים מעטים, אך כּדרבּוֹנוֹת. כּל מה שדרוּש לוֹ היה מבטא בשלימוּת מפליאה. כּשנפל, לא השמיע קוֹל בּכי, מוּּטל היה בפישוּט איברים וקרא לגדוֹל שיבוֹא ויקימהוּ. עם ריבּוּי צרכיו נתרבּוּ המלים בּפיו, ומעוֹלם לא הוֹציא מפּיו מלה לבטלה. דבר דבוּר על אוֹפניו ולצוֹרך:

– אמא, תני דייסא! אבּא, הבא את הסיר! הרימוּ אוֹתי! חוֹר בּגרב!…

וכדוֹמה מן הדברים הקטנים, שהם גוּפי חייו של תינוֹק.

וכשגדל מעט, כּשנעשׂה בן שנתיים, לא היה כמעט דבר בּתחוּמוֹ שלא ידע לכנוֹתוֹ בשמוֹ המפוֹרש.

– אם יהיה קמצן בּכסף כּשם שהוּא קמצן בּדברים, – אמרה אמוֹ, כּנוֹח עליה רוּח ההוּמוֹר הבּריא, הבּוּקוֹביני – אין לקנא באשתּוֹ.

– מי יתן כּל האנשים ממעטים בּדיבּוּר כּמוֹהוּ! – גוֹנן האב על יוֹצא חלציו – “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה”, אמרוּ האבוֹת. ועליך לדעת, קוֹקה, שמשנת “אבוֹת” היא מקוֹר החכמה והלימוּדיוּת, לא כמשנת ההלכה…

עד שש לא שלחוּהוּ אל ה“חדר”. אביו בעצמוֹ לימדוֹ כתב וּמקרא, וכן גם בּספר “המדבּר בּלשוֹן עמוֹ”, וּבימים מאוּחרים יוֹתר, גם פּסוּקים אחדים עם פּירוּש רש“י ו”הבּיאוּר". אך את ראשית חכמת הדיקדוּק הקנה לוֹ מתוּן-מתוּן, כּידוֹ של אמן-פּדגוֹג. הנער היה קוֹלט הכּל ושוֹמר כּל דבר בּזכרוֹנוֹ.

– “ספוֹג”, “בּוֹר סיד”, “כּמוּנח בּקוּפסא”… – אמר

יהוֹשוּע-השיל שבחוֹ בפניו וּבאזני ידידוֹ הרב – כּשיגיע לשבע, צריך יהיה ללמדוֹ גם קצת גמרא. כּזית וככוֹתבת. ידע שיש גם הבלים כּאלה בעוֹלם… יש בּ"ה מקוֹם בּראש.

הרב טפח על גבּוֹ של ידידוֹ המשׂכּיל דרך נזיפה וחיבּה כאחת: אי, מין שכּמוֹתך!

לשׂמחת אמוֹ נמסר הנער לידי מלמד ירא-שמיים והיה עוֹשׂה חיִל בתוֹרתוֹ. משראה יהוֹשוּע-השיל שהנער מקבּל וניהנה, לא מיחה בידי המלמד שיתן לוֹ שיעוּר הגוּן בּגמרא. ידע מה שישיב למוֹרדי אוֹר!

יהוֹשוּע-השיל לימדוֹ בעצמוֹ כתיבה תמה, וכתבוֹ היה נאה להפליא, גם כּתב עברי וגם כּתב לוֹעזי, והיוּ האוֹתיוֹת מוּשלמוֹת, כּוּלן מתאימוֹת, כּיוֹצאוֹת מתחת מכבּש הדפוּס. ואם בּשעת כּתיבה היה זר גוֹחן על השוּלחן ורוֹאה את מעשׂה אצבּעוֹתיו של הילד, היה אביו, שחשש לעין-הרע, צוֹבטוֹ מתחת לשוּלחן ולוֹחש לוֹ: “כּער את כּתבך, כּער, אני אוֹמר לך…”

אך מן השמיים גזרוּ שיהוֹשוּע-השיל לא יזכּה לראוֹת את ה“ספוֹג” מלא את כּל נקביו וחלוּליו. בּשנת אלף תשע מאוֹת וחמש, היא שנת

פּוּלמוֹס רוּסיה ויאפּאן, פּרצה מגיפת הטיפוּס בּעיירה קימפּוֹלוּנג,

ויהוֹשוּע-השיל חלה את חוֹליוֹ, וּמקץ עשׂרה ימים יצאה נשמתוֹ על אדמת נכר, בּבוּקוֹבינה הרחוֹקה מעיר מכוֹרתוֹ, ואת הבית הקטן עם הגינה הנאה, שקנה מידי פקיד רומני “יוֹרד” מחוּץ לעיירה, יחד עם הפּרה ולוּל האוָזים, הניח ירוּשה לאשתוֹ ולבנוֹ בן השתּים-עשׂרה, שכּל זר הרוֹאהוּ היה חוֹשבוֹ לנער בּן חמש-עשׂרה, לכל הפּחוֹת.

אף משהוּ מימי בחרוּתוֹ

כּשנתייתם מאביו וראה את העצבוּת והריקוּת שנשתלטוּ בבית, שאל מאת אמוֹ, שתשלחנוּ אל בּית ספרם של הנוֹכרים. בּ“חדר” ימשיך לימוּדיו שעתיים בּיוֹם לעת מנחה.

האלמנה משכה את ראשוֹ למטה והתרוֹממה על בּהוֹנוֹת רגליה ונשקה לוֹ על פּיו (מלכּיצדק לא נהג לכוֹף קוֹמתוֹ), ולמחר בּבּוֹקר לבשה את שׂמלת השבּת, וגם את בּנה הלבּישה כן, והלכה עמוֹ לבית-הספר.

ראש בּית-הספר היה רוּתיני רחב-פּנים וּבהיר-שׂיער, שדיבּר אשכּנזית בּהתזת הרי"ש, איש טוֹב וּמיטיב, והנער הארוֹך שליו-העיניים, נשׂא חן לפניו וקיבּלוֹ באמצע השנה. וכשנוֹדע לוֹ, שהנער הוּא יתוֹם מאביו שהיה בעצמוֹ מוֹרה, העניק לוֹ גם ספרי-לימוּד חינם.

מלכיצדק נתחבּב עד מהרה על רוֹב המוֹרים, שהיה מכין בּהתמדה וּברוֹב דייקנוּת את כּל שיעוּריו, ולא היה דוּגמתוֹ בכל בּית-הספר. כּנגד זה שטמוּהוּ חביריו התלמידים. בּידוּע, שתלמידים שׂוֹנאים צדיקים גמוּרים וניהנים לירד לחייהם. גם מראהוּ המוּזר וּמנהגוֹ השוֹקט, מיעוּט דיבּוּרוֹ ותשוּבוֹתיו החוֹתכוֹת, עמדוּ לוֹ להשׂניאוֹ בעיני בני-גילוֹ. אבל מתייראים היוּ לרוֹדפוֹ בפוֹעל מאימת המוֹרים; רק בּליבּם שמרוּ עברתם לוֹ לעת מצוֹא.

אצל המלמד הוֹסיף ללמוֹד עוֹד שנה, וכבר הגיע ל“קריאה בפני עצמוֹ” בּמסכת בּיעא וגם בּספרי השׂכּלה שבּבּית, שנשארוּ בארוֹן אביו (בּתוֹכם כּרכים שוֹנים של “המאספים” וכרך אחד של “אוֹצר הספרוּת”), היה מעיין, וגם שני ספרים חדשים קנה לוֹ בעצמוֹ, כּשהיה עם אמוֹ בּצ’רנוֹביץ, את “גן שעשוּעים” ואת “ניב שׂפתים”, וכך ידע, נוֹסף על שלוֹש הלשוֹנוֹת הנלמדוֹת בּבית-הספר, אשכּנזית, רוּתינית ורומינית, גם שׂפת עבר, שׂפת עמוֹ מקדם.

קוֹדם שנעשׂה בר-מצוה סיים את שבע המחלקוֹת של בּית-הספר, וכדי להוֹסיף לימוּד מן ההכרח היה לנסוֹע לעיר גדוֹלה, לצ’רנוֹביץ אוֹ למצער לראדאוּץ, שיש בּה גימנסיה. אבל כּדי כך לא השׂיגה יד אמוֹ האלמנה, אף-על-פּי שהעגלה נעשׂתה אף היא לפרה ואת רוֹב החלב היתה מוֹכרת ללקוּחוֹת קבוּעים. גם אוָזים היתה מפטמת בּימוֹת החוֹרף, וּבקיץ היתה קוֹנה דגים מידי הדייגים הנוֹכרים וּמספּקת אוֹתם ללקוּחוֹתיה – אוּלם עוֹשר לא עשׂתה. וּמלכיצדק ידע ידיעה ברוּרה את מעמד אמוֹ, שהיה מנהל כּל חשבּוֹנוֹתיה, ולא שאל ממנה דבר שהוּא למעלה מכּוֹחה. כּחצי שנה לפני שמלאוּ לוֹ שלוֹש-עשׂרה שנה הזמין לוֹ בעצמוֹ זוּג תפילין אצל הסוֹפר שבּמקוֹם, למד בּעצמוֹ את הדינים בּ“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, ולמוֹעד הנכוֹן הלך לבית-הכּנסת והביא עמוֹ בּקבּוּק של יין-שזיפים ושׂקיק של פּרוּסוֹת דוּבשן, שאפתה אמוֹ, וּמסר הכּל לשמש, שיחלוֹק למתפּללים לאחר התפילה. מעתה היה כגדוֹל לכל דבר, לא רק בּקוֹמה.

לאחר שנמלך בּדעתוֹ במשך שבוּע ימים, בּא ערב אחד מן הרחוֹב, עטוּף בּאדרת וּמכוּסה כוּלוֹ שלג, התפּשט מתוּנוֹת, וּבעוֹדוֹ מחזיק את האדרת בּימינוֹ, לפני שחלץ מתוֹכה את שׂמאלוֹ, הוֹדיע לאמוֹ, שכּבר בּרר לוֹ את דרכּוֹ בחיים. עוֹד הערב יכתוֹב מכתב אל לאנגינשייד שבּברלין ויזמין את מכתבי-ההוֹראה, שמהם ילמד פּנקסאוּת וחשבּוֹן מסחרי וּמכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת התרבּוּת: אשכּנזית, אנגלית וצרפתית.

האלמנה קוֹקה נתבּלבּלה כלשהוּ, אך מיד הבּיטה בעיני בנה מתוֹך הערצה רבּה, ורק שאילה שאלה:

– וכמה יעלה כל זה, בּני?

– לא יוֹתר ממאה ועשׂרים כּתר. כּשאכלה ללמוֹד אשלח בּחינתי בכתב, ואם אצליח בּבחינה, אקבּל תעוּדה כדין. לאיש כּערכּי (הוּא הטעים שתי מלים אלוּ) אין לחלוֹם על השׂכּלה גבוֹהה. דיי, שתהא בידי אוּמנוּת מכוּבּדת המפרנסת את בּעליה ונוֹתנת לוֹ מעמד בּחיים.

לא יצאוּ שבוּעיים ימים וּבידוֹ היוּ המכתבים הראשוֹנים. היה עוֹשׂה לילוֹת כּימים ולוֹמד את תוֹרת הפּנקסאוּת, הפּשוּטה והכּפוּלה והאמריקאית, את החשבּוֹן המסחרי ואת נוּסחי המכתבים לסוּגיהם ולסוּגי-סוּגיהם בּשלוֹש הלשוֹנוֹת, תוֹאריהם וּפתיחוֹתיהם וסיוּמיהם, הכּל בּסדר נאה וּבשיטה מתוּקנת, מן הקל אל הכּבד, מן הפּשוּט אל המוּרכּב, מוּבל בּחוּט-המשי וּבחוּט-הזהב, עבוֹתוֹת אהבה, שנשזרוּ ברוֹב חכמה בידי בעל השיטה הגדוֹלה והמעמיקה של הפּרוֹפיסוֹר המהוּלל. שתים-עשׂרה שעה במעת-לעת היה שוֹקד על המלאכה: ארבּע ארבּע שעוֹת לכל מקצוֹע, וכתוֹם שנים עשׂר חוֹדש, והוּא בן חמש עשׂרה שנה, יצא מוּכתר בּתעוּדה מצוּיינה, המעידה על בּעליה כמאה עדים, כּי הוּכשר והוּסמך לנהל ספרי-חשבּוֹנוֹת ולכתוֹב מכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת בּכל בּית-עסק שיזדמן לוֹ.

המאוֹרע קישקש כּזוֹג בּכל קימפּוֹלוּנג, דרשוּ לשכנה של האלמנה, שיבּחוּ את פּרי בטנה בפניו, התקרבוּ למלכיצדק וביקשוּ ממנוּ שיהא מוֹרה לבניהם בּאוֹתם מקצוֹעוֹת שקנה לעצמוֹ בהצטיינוּת מרוּבּה כל-כך. והרי גם אביו, עליו השלוֹם, היה מוֹרה לבניהם, ויפה כוֹח הבּן מכּוֹח האב, וכיוֹצא באלה דברי שבח ושידוּל. מלכיצדק לא סירב וקיבּל.

התלמידים, שבּיניהם היוּ גם מגוּדלים, ושניים אפילוּ נשׂוּאים, היוּ מקבּלים את תוֹרתוֹ באוֹתוֹ כוֹבד-ראש וּבאוֹתה חשיבוּת שהיתה יוֹצאת מפּיו הגבוֹה. אצל העשירים, שהיה מביא תוֹרתוֹ לבתיהם, היוּ האימהוֹת מכניסוֹת לוֹ בשעת השיעוּר כּוֹס חמין בּחלב עם מאכל טוֹב, כּגוֹן נתח “מאלאי” מתוֹק, והוּא היה מוֹדה יפה וּמחכּה לגמר השיעוּר, שרק אז היה טוֹעם מן הכּיבּוּד בּצניעוּת מרוּבּה. לאחר הטעימה היה מוֹחה את פּיו במטפּחת לבנה שבּכיסוֹ וּבתנוּעת חן כּבן-כּרכים מלידה.

– כּמה משוּפּרים נימוּסיו! כּמה ישרה הנהגתוֹ! כּמלוֹא נימא מן השעה אינוֹ רוֹצה לגזוֹל. רוֹאים מיד שהוּא בן-טוֹבים. בּמה זכתה קוֹקה זוֹ, שהמשׂכּיל יהוֹשוּע-השיל נשׂאה לאשה!

אמוֹ, שהיתה בת-בּוּקוֹבינה פשוּטה בתכלית, ודאי שלא לימדתוֹ נימוּסים נאים, ונהפוֹך הוּא, כּשגדל התחיל תוֹבע מאמוֹ, שגם היא תאכל בּמתינוּת, לגימוֹת קטנוֹת, שתעמיד צלחת עמוּקה על גבּי צלחת צפה, שתהא חוֹתכת מן הפּת פּרוּסוֹת דקוֹת, שתניח כף וּמזלג וסכּין וּמפּית בּצד הצלחת מימין, וכיוֹצא באלה חוּמרוֹת שבּסעוּדה. הנימוּס, כּביכוֹל, נוֹלד עמוֹ.

– אפילוּ אביך, שהיה בן בּרוֹד וּמלוּמד גדוֹל, לא היה מקפּח את חיי בתביעוֹת כּאלוּ.

היתה אמוֹ קוֹבלת עליו לפני באי ביתה, אבל הוּא לא מחל על שלוֹ וּבעל-כּוֹרחה עשׂתה את רצוֹנוֹ.

כּשנתיים ימים היה עוֹסק בּהוֹראת-שעוֹת, שנתמחה בה יוֹתר ויוֹתר, והיה מכניס את הכּסף לבאנק וּפנקס-החשבּוֹן רשוּם על שם אמוֹ, והוּא מביאוֹ וּמוֹסרוֹ לידה, עד שהחזיר לה את ק“כ הכּתרים, שקיבּל ממנה בשביל מכתבי-ההוֹראה מבּרלין. וּבשנה השלישית הזמינוֹ בּכתב לבוֹא אליו בעל-האחוּזוֹת וּמנהל הבּאנק הגדוֹל “בּית וייסמאן”, הוּא וייסמאן הזקן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והציע לוֹ בלא הקדמוֹת להיוֹת עוֹזר למנהל חשבּוֹנוֹת הבּאנק וכוֹתב מכתביו הפּרטיים. לבּוֹ נתפּעם בּקרבּוֹ בשעת דיבּוּרוֹ של הזקן, כּמוֹ חישב להישבר. אבל הוּא שלט בּרוּחוֹ, ישב על הכּיסא זקוּף כּמקל והחזיק את כּוֹבעוֹ על בּרכּיו בלא תנוּעה (וייסמאן זה אף שחסיד ויז’ניצי היה, דרש מאת פּקידיו שישבוּ אצלוֹ בגילוּי-ראש. עסק הוּא עסק, וּפקיד צריך לנהוֹג כּבוֹד בּאדוֹניו, כּמוֹ אצל הגוֹיים!) והחזיר “הן הן” ו”לאו לאו".

למחר נכנס לעבוֹדה וּבשׂכר הגוּן. וּבזמן קצר נעשׂה יד ימינוֹ של העשיר, עד שהגיעה שעתוֹ לעבוֹד עבוֹדתוֹ בצבא הקיסר.

שני ירחים בּצבא הקיסר

בּעצם ידוֹ וּבכתיבתוֹ התמה המפוֹארת כּתב מלכּיצדק את

הבּקשה בשם אמוֹ האלמנה ואישרה בבית המאגיסטראט, ונאמר בּה בערך כּך: היוֹת והוּא, מלכיצדק אוֹיגאפיל, הוּא בן יחיד לפני אמוֹ האלמנה מבּעלה המנוֹח יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, יליד בּרוֹדי, והיוֹת והבּן האמוּר, שמלאוּ לוֹ

ביוֹם כך וכך עשׂרים שנה, הוּא הזן והמפרנס היחידי של אמוֹ האלמנה, על-כּן, לפי חוֹק המדינה סעיף כּך וכך, מתבּקש כ' שׂר-המחוֹז, בּמקרה שמלכיצדק האמוּר יימצא כשר וראוּי לעבוֹד בּצבא הקיסרי-המלכוּתי, להכניסוֹ לצבא-המילוּאים, שזמן העבוֹדה שם שני ירחים וכו' וכו'. ואת הבּקשה החתים בּידי אמא ושלחה אל שׂר-המחוֹז, כּדין.

לא היה לוֹ סיכּוּי כלשהוּ שישחררוּהוּ מחמת אי-כוֹשר, שהרי קוֹמתוֹ וּבריוּת גוּפוֹ היוּ גלוּיוֹת לכל עין, וכסף די שחד גם את הרוֹפא וגם את המאיוֹר לא היה בידי האלמנה; וגם אילוּ היה הכּסף בּידה – לא היה מלכיצדק מסכּים בּשוּם פּנים ואוֹפן להעמיד את חייו על יסוֹד תרמית. וּבאמת, כּשאך נתייצב בּפני הקוֹמיסיה שבּראדאוּץ בּחדר הגדוֹל והריק, ולוּחית-המדידה לא צריכה היתה לירד כּלל, כּי נתמכה מיד בּראשוֹ, והפלדפיבל המוֹדד השיק את עקבי מגפיו וקרא לפלדפיבל המזכּיר: “גוֹבה 198!” – נשׂאוּ כל חברי הקוֹמיסיה את עיניהם, והמאיוֹר הזקן את משקפי-הזהב הנוֹצצים, והבּיטוּ בוֹ כבאחד מפּלאי-תבל. בּבת-אחת נשמעוּ שלוֹשה קוֹלוֹת: “כּשר!” ועוֹד בּצאתוֹ עירוֹם עד לשתותיו כדי ללבוֹש בּחדר הסמוּך את בּגדיו, ליווּהוּ מבּטיהם בּהנאה יתירה. אם חיילים כּאלה במדינה, יכוֹל הקיסר להיוֹת שוֹקט בּמכוֹנוֹ!

וּמלכיצדק נתקבּל, לפי הבּקשה ולפי החוֹק, לצבא-המילוּאים בּגדוּד הרגלים שבּצ’רנוֹביץ. אך לא עברוּ עליו שבוּעיים ימים של אימוּנים קשים וכבר ישב בּמשׂרד והיה משׂרטט וּמעתיק בּכתיבתוֹ המוּשלמת כּל מיני תעוּדוֹת ורישוּמים, שהפלדפיבל האוֹסטרי טוֹב-הפּנים המציא לוֹ

בשפע.

מקרה לא מצוּי מצאהוּ. הקוֹרפּוֹראל שהיה יוֹשב לפניו על כּיסא זה חלה בצהבת ונפטר לביתוֹ לשלוֹשה שבוּעוֹת, וּמאין אוֹתה שעה אחר בּמקוֹם, איש-משׂרד ראוּי למלאכה זוֹ, שאלוּ בין הטוּראים, ואוֹיגאפיל נמצא ראוּי למלא את מקוֹם הנעדר. מעתה היה יוֹשב יוֹם יוֹם בּמדיו, שני בתי-זרוֹע של בּד אלפּגא שחוֹר מכסים את שרווּליו, שׂערוֹ הקצר מפוּלג יפה במסרק, מדוּהן בּדוֹהן וּמוּחלק בּמברשת, והוּא עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ

במסירוּת וּבאמוּנה, כּאילוּ היה מקבּל שׂכר כּפליים משׂכרוֹ אצל וייסמאן. רק פּעמיים בּיום, חצי שעה בבוֹקר וחצי שעה לפנוֹת ערב, היה חייב לצאת עם פּלוּגתוֹ אל כּיכּר-האימוּנים לשם התעמלוּת בּפיקוּדוֹ החמוּר של הצוּגספירר המעמל. אך בּן-חוֹרין היה בשעוֹת הפּנאי לילך העירה בלי רשיוֹן מיוּחד, וּבלבד שיחזוֹר בּשעה הקבוּעה לקסרקטין. מוּבן מאליו, שלא אירע אף פּעם אחת, שאוֹיגאפיל לא יבוֹא בדיוּק רבע שעה לפני התרוּעה. ותמיד עוֹד היה סיפּק בּידוֹ לצחצח את נעליו ולנקוֹת את תלבּוֹשתוֹ, וגם למרוֹט את הפּגיוֹן הקצר התקוּע לוֹ בחגוֹרוֹ.

וּמלכיצדק נתחבּב מאד על הפלדפיבל מנהל המשׂרד, וכשמילא את צבאוֹ, כּתוֹם שני הירחים, והקוֹרפּוֹראל לא חזר מבּיתוֹ (לפי תעוּדה שנתקבּלה ניתקה אצלוֹ הצהבת למחלת כּליוֹת קשה), הציע לפניו בשם האוֹבּירלייטנאנט להישאר בּשירוּת, והבטח הבטיחוֹ, כּי מיד יינתן לוֹ כּוֹכב אחד ושׂכר כּפוּל, כּדין הנשארים בּעבוֹדת הצבא מרצוֹן ואם יעמוֹד בּבחינה לאחר שנה – דבר שאינוֹ מטיל בּוֹ אפילוּ צל של ספק – מוּבטח לוֹ גם הכּוֹכב השני, ואחריו השלישי, עד שיהיה לפלדפיבּל גם הוּא. האפשרוּיוֹת בּצבא לגבּי אדם משׂכּיל וחרוּץ, והעיקר, בּעל נאמנוּת ואוֹפי – הן מרוּבּוֹת.

– מצטער, אדוֹני הפלדפיבּל. – השיב לוֹ מלכּיצדק – אֵם אלמנה, אשה בוֹדדה. מחכּה לי בבית. מצטער מאד.

ואוּלם הידידוּת בּינוֹ וּבין הפלדפיבל נמשכה להנאת שניהם גם אחרי צאתוֹ מן הצבא. איגרוֹת כּתבוּ זה לזה במשך כּמה שנים. הפלדפיבל (איגוֹן מינצמיאר היה שמוֹ) סיפּר לוֹ במכתביו על מצב משפּחתוֹ. היה משתפוֹ ברוֹב אימוּן בּצער חיי-הפּרט שלוֹ, שהיתה לוֹ אשה ושני ילדים נחמדים בּגראץ, אך גם אשה אהוּבה בווין. והאהוּבה אשתוֹ של לייטנאנט חבר, ולה אין ילדים. והרע מכּל, שהלייטנאנט חבירוֹ הוּא מוּכּה-שחפת, ואף-על-פּי שהיא, אשתוֹ, אוֹהבת את הפלדפיבל אהבה עזה כמוות, נפשה קשוּרה ברחמים רבּים בּבעלה החוֹלה. מלכיצדק הבין ללבּוֹ של הפלדפיבּל והיה משיב על וידוּייו מכתבים ארוּכים שוֹפעים השתתפוּת בּצער ואפוֹריזמים מחוּכּמים על תכלית חיי האדם ועל הטראגיוּת שבּחיים. רוּבּם של האפוֹריזמים עיבּד על-פּי ה“כסניין” של גיטה-שילר ועל-פּי פתגמיו של ריקרט, על-כּן היה סגנוֹנם מצוּיין להפליא. אך הפלדפיבל לא היה בקי בספרוּת עמוֹ וקיבּלם כּמקוֹריים בּהחלט.

גם בּהיוֹת מלכיצדק, לאחר שנים אחדוֹת, בּארץ-ישׂראל, עוֹד קיבּל מאת חבירוֹ זה שני מכתבים שלא השיב עליהם, עד שפּרצה המלחמה, והפלדפיבל נשלח לחזית, וּמאז נסתם ממנוּ כל חזוֹן. אך דמוּתוּ וזכרוֹ נקבעוּ בלבּוֹ של מלכּיצדק ולא שכחוֹ כל ימיו, כּפי שיתבּרר בּבּא.

מלכיצדק נעשׂה ציוֹני

לאחר שמילא חוּקוֹ בצבא הקיסר כּדין, שב מלכיצדק אוֹיגאפיל על כּנוֹ ב“בית וייסמאן”, והיה מעתה מכוּבּד על חבריו ועל בּעליו על אחת כּמה וכמה. אף תוֹספת ראוּיה על משׂכּוֹרתוֹ ניתנה לוֹ מאת אדוֹניו לשׂמחתוֹ ולשׂמחת אמוֹ.

ולוַייסמאן בּן יחיד, מפוּנק וּמסוּנק, שהיה תלמיד בּכּיתה השביעית של הגימנסיה בצ’רנוֹביץ הבּירה, אף שכּבר היה בן תשע-עשׂרה וּמעלה, אלא שפּיגר בּלימוּדיו ושתי פעמים ישב שנתיים בּאוֹתה כיתה. לא שתקפה עליו משנתוֹ (בּעל-מוֹח וּממוּלח היה), אלא שלא יכוֹל להבין למה לייגע עצמוֹ ולעשׂוֹת לילוֹת כּימים, אם אביו יגע ימים ולילוֹת והכין די לוֹ ולזרעוֹ אחריו. היה מרבּה בקריאת ספרים מוֹשכים את הלב כּיין, והיה מרבּה לבלוֹת שעוֹת בּבתי-שׂחוֹק, וכמה פעמים נתפּס ע"י מוֹריו דרך מקרה במקוֹם האסוּר ונענש, והיה חוֹזר לסוּרוֹ. סוֹף סוֹף חסוּ על ממוֹנוֹ של אביו והוֹציאוּהוּ לחלוּטין, והוּא חזר לביתוֹ בלי שמץ צער.

אביו, שפּיקח היה, רחש לבּוֹ מחשבה טוֹבה: יחבּרנוּ עם אוֹיגאפיל, שבּודאי תהא השפּעתוֹ על בּנוֹ לטוֹבה.

אמר לבנוֹ בשעת הסעוּדה וּבאוֹזני אשתוֹ:

– יוֹדע אתה, סאלוֹ (שמוֹ היה שלוֹם וסאלוֹ קראוּ לוֹ), כּדאי שתכּיר לעת מצוֹא את העוֹזר שלי בקוֹריספּוֹנדנץ, את מר אוֹיגאפיל.

– את מי? את זה – את כּדרלעוֹמר – כּמדוּמה, שכּך שמוֹ?

– לא כדרלעוֹמר אלא מלכיצדק. ולאו שמא גרים. תיוכח שהוּא מוֹפת של סוֹלידיוּת וחוֹבה. ואינוֹ שוֹטה כלל, אף שהוּא נראה כך מלבר. בּכל יוֹם אני שוֹמע מפּיו הערוֹת מחוּכּמוֹת בּעניני עסקים, כּשהוּא עוֹרך את מכתבי. יש מה ללמוֹד ממנוּ.

– מילא, – אמר הבּן ועשׂה העויה, תאוה לעיניים – לא אפסיד כּלוּם אם אכּיר אוֹתוֹ. בּאוֹסף הבּריוֹת המשוּנוֹת שבּידי תהיה גם בּריה זוֹ. העיקר, שאעשׂה לך נחת-רוּח. לא כן, אבּא? – וזרק מבּט רב משמעוּת לאמוֹ המידשנת מחכמת בּנה.

וזאת לדעת לענין סיפּוּרנוּ, שסאלוֹ וייסמאן נתפּס אוֹתה שנה זמן מה לציוֹנוּת והיה חוֹתם על ה“וולט”, וכשחזר לביתוֹ הביא עמוֹ כמה מחבּרוֹת של אוֹתוֹ כתב-עתי. כּששמע מפּי אבּא כך, מיד עלתה על דעתוֹ: “תוֹרן כּזה יש לעשׂוֹתוֹ ציוֹני. הוּא יהיה ציוֹני גדוֹל. אפשר שיעלה בידי לפתוֹתוֹ שיעלה לארץ ישׂראל” (כּל ציוֹנוּתוֹ של זה היתה מין אידיאה פיקס: צריך לשלוֹח בּחוּרים לא"י! והיה מדבּר על כּך בּהתלהבוּת מרוּבּה, ורק הוּא עצמוֹ לא עלה על דעתוֹ לעלוֹת, כּל זמן שלא כלוּ ענייניו כאן).

אחרי שדיבּר עם מלכיצדק (וייסמאן הזקן כּיון לזמנם בּביתוֹ בשעה שהוּא נעדר משם) דברי נימוּסין ודברי חיבּה בכה וּבכה, אמר לוֹ לבסוֹף:

– מר אוֹיגאפיל, רצוֹני שיקרא בעיוּן מחבּרוֹת אחדוֹת של עיתוֹן שאתן על ידוֹ.

והוּא הוֹציא ממגירת שוּלחנוֹ את חבילת ה“וולט” והוֹשיט לוֹ:

– אינוֹ חייב להחזירן לי. רצוֹני רק זה: שימצא בהן עניין, לא יוֹתר.

מלכיצדק הסמיק והחויר וּמיד נתגבּר ואמר:

– דבר זה אינוֹ בא בחשבּוֹן כּלל, כּלוֹמר, לאחר שאקרא את המחבּרוֹת אחזירן לכבוֹדוֹ בתוֹדה. אפס כּי אקרא אוֹתן בּעיוּן נמרץ, כּרצוֹן כּבוֹדוֹ. מתי עלי לבוֹא ולהרצוֹת לפניו על העניין?

– לכשיכלה את הקריאה. אבל יוֹדיעני תחילה על ידי אבי, שאמתין לוֹ.

וּמלכיצדק לקח את החבילה הבּיתה. לאחר סעוּדת הערב הראה את הגליוֹנוֹת לאמוֹ ואמר:

– ראי, אמא, את אלה נתן לי ה“שֶׁף” הצעיר לקריאה. אם המנוֹרה תהא דוֹלקת בּחדרי עד שעה מאוּחרת, אל תקפּידי – עלי לקרוֹא את החוֹמר עד תוּמוֹ.

“הריהוּ יהוֹשוּע-השיל עין בּעין!” – חשבה קוֹקה. רק עתה ראתה שדוֹמה הוּא קצת לאביו המנוֹח. בּיחוּד המבּט והשׂפתיים הבּשׂריוֹת.

עד אחרי חצוֹת הלילה קרא מלכיצדק בּה“וולט”, לא הניח פּסוּק אחד, שוּרה אחת, אוֹת אחת, למן המאמר הראשי ועד הידיעוֹת בּסוֹף, הכּתוּבוֹת בּאוֹתיוֹת של פּטיט, והמוֹדעוֹת בּכלל. גם אל התמוּנוֹת המעטוֹת שבּעתּוֹן הבּיט ושב והבּיט ועיניו לא שׂבעוּ מראוֹת. וכשכּילה היה חש, שכּל רוּחוֹ נהפך בּוֹ והיה לאחר. הוּא יצא לרגע החוּצה, כּדי להרגיע עיניו בחשיכה, אך האוֹתיוֹת לא נסתלקוּ מעיניו. הוּא חזר ונכנס, כּיבּה את המנוֹרה, התפּשט ושכב – ולא יכוֹל לכפּוֹת על עצמוֹ את השינה. כּל הסגוּלוֹת הבּדוּקוֹת שבּידוֹ וכל כּוֹח רצוֹנוֹ לא עמדוּ לוֹ להרדים את מוֹחוֹ הנסער.

אין ספק בּדבר, הוּא נעשׂה ציוֹני. והרי הדבר פּשוּט וּמוּבן כּל-כּך, כּשתי פעמים שתּיים שהן ארבּע: ישׂראל הם בּגלוּת, בּרוֹב מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתם הם נרדפים, נדחקים מכּל עמדוֹת הכּלכּלה הממשיוֹת, הם פּוֹרחים בּאויר, הם “לוּפטמֶנשין”, כּביטוּיוֹ השנוּן של נוֹרדוֹי;

וּמקוֹם שאינם נרדפים היוֹם, יהיוּ נרדפים מחר, מקרי ימי עוֹלם מוֹכיחים; הרי זוֹ להבה נישׂאת בּרוּח, היוֹם היא כאן וּמחר היא שם, וסוֹפה שהיא מגיעה גם אל בּית ישׂראל שבּבוּקוֹבינה, שחסד הקיסר הזקן החסיד לפי שעה עדיין חוֹפף עליה – ויש ארץ-ישׂראל עתיקה, שוֹממה, בּלתי-נוֹשבת, שאפשר לקוּם ולשוּב אליה ולבנוֹתה, לעשׂוֹתה מקלט בּטוּח לגמוּלי ממוֹלדת – ולמה לא ילכוּ שמה? למה לא ישוּב הבּן האוֹבד אל המכוֹרה העזוּבה? הכּל כּה פשוּט, כּה מוּכח מאליו, עד שאין צוֹרך בּנימוּקים כּלל.

כּל הלילה היה מחזוֹר מחשבוֹת זה חוֹזר בּמוֹחוֹ כגלגל, ולא יכוֹל לסלקן גם כּשרצה בכך, ורק בּסוֹף האשמוֹרה השלישית חס עליו מלאך-השינה והרדימוֹ לשעה, כּדי שיוּכל לעשׂוֹת למחר מלאכתוֹ בלא פגם.

סאלוֹ וייסמאן שמע בּאוֹרך-רוּח למוֹפת את הרצאת הדברים מפּי מלכיצדק, וכשגמר שיבּח אוֹתוֹ על בּהירוּת דיוּנוֹ ואמר לוֹ:

– אם כּן יש להוֹציא מדבריו רק מסקנה אחת: עליו לעלוֹת לארץ-ישׂראל.

– כּן, – השיב מלכיצדק בּמבּט צלוּל כּמים הצלוּלים – זוֹ

המסקנה. אלא שאיני יכוֹל, כּמוּבן, לעלוֹת לפני שהתקנתי עצמי לכך. אבל מאמין אני, שלא יארכוּ הימים ואשוּב לארץ-אבוֹת.

הוּא הדגיש את המלה “אשוּב”, שהיתה חשוּבה בעיניו מכּל, אחרי כל מה שאיזן וחקר.

מכּאן ואילך היה חוֹסך מהוֹצאוֹתיו והיה חוֹתם בּעצמוֹ על ה“וולט” (את שש המחבּרוֹת הניח סאלוֹ בידוֹ של מלכּיצדק בּעל-כּוֹרחוֹ) והיה ממתין בּלב נפעם לבוֹא העיתוֹן מדי שבוּע בּשבוּע. ולא אמר בּזה די, אלא הזמין כּמה מן הספרים החשוּבים, שהעיתוֹן המליץ עליהם, ספרים שעוֹסקים בּעניני הלאוֹם. את כּל הנאוּמים, שנשמעוּ בקוֹנגרס מפּי המנהיגים והצירים ושנתפּרסמוּ בהוֹצאה המיוּחדת, היוֹמית, קרא מתחילתם ועד סוֹפם, לא הניח שוּרה אחת, לא נעלם ממנוּ שוּם שם, שוּם מספּר, שוּם תאריך, שוּם מראה-מקוֹם, שוּם אימרה – הכּל נשמר בּזכרוֹנוֹ, שהיה כבוֹר סיד שאינוֹ מאבּד טיפּה. מסוּפּקני, אם בּין המנהיגים והפּקידים הציוֹנים, שהיוּ חיים על קוּפּת הלאוֹם, היה אחד בּקי בכל פּרטי המשׂא-וּמתן של הצ’ארטר כּמלכיצדק אוֹיגאפיל! לא רק בּלילוֹת על משכּבוֹ היה מנהל משׂא-וּמתן עם שׂרי-החוּץ של המדינוֹת על ענייננוּ, אלא גם בּשעת עבוֹדתוֹ ב“בית וייסמאן” היוּ עוֹברים בּמוֹחוֹ, אגב המכתבים והמספּרים שהיה מעתיק בּשביל העסק, גם קטעי דברים ונאוּמים שקרא אמש. “שיכּוֹר אני – ולא מיין”, אמר לעצמוֹ בלשוֹנה של חנה לעלי הכּוֹהן.

סאלוֹ וייסמאן השׂיג את שלוֹ ולא מצא עוֹד עניין בּמלכיצדק ולא יסף לראוֹתוֹ. אך חוּץ ממנוּ לא ידע איש בּקימפולונג, כּי מלכיצדק הוּא ציוֹני אדוּק. אמנם משלם היה את השקל וגם בּא לעתים לאסיפה ציוֹנית, אך קוֹמתוֹ הגבוֹהה וּפניו השליוים לא אמרוּ כלוּם. וקוֹראים בּנפש, מבּעד לארוּבּוֹת העיניים, לא נמצאוּ בעיר זוֹ.

מתוֹך ה“וולט” בּלבד לא יכוֹל מלכיצדק לקנוֹת לוֹ השׂגה ברוּרה וּמספּקת על הנעשׂה בארץ-ישׂראל. אמנם מזמן לזמן בּאוּ שם קצת ידיעוֹת על קניית קרקע, אוֹ על בּיקוּרוֹ של ציוֹני חשוּב, אוֹ על סיכסוּכים שבּין קוֹלוֹניסטים לבין פּקידוּת הבּארוֹן, על פּוֹעלים עברים המבקשים עבוֹדה אצל בּעלי פרדסים ואינם מקבּלים, על שבּוֹנים בּתים בּעבוֹדה זרה – אבל את דמוּתה של הארץ לא ראה מתוֹך העיתוֹן הרשמי של הציוֹנוּת (יש להוֹדוֹת, שכּוֹח דמיוֹנוֹ לא היה רב). את הדמוּת הזאת התחיל רוֹאה כשבּאוּ לידוֹ עיתוֹנים עבריים, תחילה העיתוֹן “המצפּה”, שהיה יוֹצא בקראקא ושהיה מדפּיס מכתבים מירוּשלים חתוּמים בּשם איזה מנדל קרמר. ואחר כּך בּ“הפּוֹעל הצעיר”, שהיה יוֹצא ביפוֹ. העיתוֹן האחרוֹן הזה העיר את דמיוֹנוֹ של מלכיצדק בּמידה כזוֹ, שהיה רוֹאה את עצמוֹ בשׂדוֹת יהוּדה והשרוֹן אוֹ בין הרי הגליל התחתוֹן והעליוֹן יחד עם חוֹרשים ונוֹטעים, רוֹעים ושוֹמרים. אפילוּ כמה מלים משוּנוֹת, כּגוֹן: “נבּוּט”, “בּחר”, “אינז’יל”, “חוג’ה”, “מטליק”, “קוּשן”, “מג’ליס” וכיוֹצא באלוּ נקלטוּ במוֹחוֹ, והוּא הבינן על פּי דרכּוֹ, לא תמיד כּמשמען.

ציוֹנוּתוֹ היתה לוֹ מקוֹר עוֹנג וסיפּוּק אמיתי. אבל גם מצער לא ניקה בשל ציוֹנוּתוֹ. סאלוֹ בן אדוֹניו, זה שהכניסוֹ תחת כּנפי התנוּעה הלאוּמית, מעל בּאידיאל שלוֹ. הצמיח לוֹ שׂפם קטן ושני “קוטליטין” קטנים משני צידי לחייו והיה מבלה כל ימיו עם קלי עוֹלם, מרדפי תענוּגוֹת. לא הוֹציא חצי השנה בקימפולונג וחזר לצ’רנוֹביץ, לא על מנת ללמוֹד אלא לראוֹת חיים. מלכיצדק שמע לא פעם בּצער עמוֹק מפּי הבּאים מן הבּירה, שהוּא שקוּע שם כּוּלוֹ בעסקים של פּריצוּת ואין לוֹ עוֹד שוּם זיקה לדברים שבּאידיאל (כּמזכּירוֹ הפּרטי של וייסמאן הוּטל עליו לכתוֹב ולשלוֹח לוֹ מדי חוֹדש בּחוֹדש את הצ’יקים לצרכי הוֹצאתוֹ – סכוּמים גדוֹלים וּמבהילים). וכשבּא הבּיתה לחג הפּסח, ניסה מלכיצדק דבר אליו (בּלבּוֹ עוֹד היבהבה תקוה רפוּיה, שמא אך סרה דיבּרוּ בוֹ) וּפנה אליו ברחוֹב בּשאילה גלוּיה ותמימה, אם עדיין נאמן הוּא עם הרעיוֹן הציוֹני. הלה מילא צחוֹק פּיו, נתלה מהנאה על בּרכּיו וטפח בּשתי ידיו על שוֹקיו המתוּחים, וכשנזדקף פּשט ידוֹ והניחה על כּתיפוֹ של מלכיצדק וקרא בקוֹל מפרכּס מצחוֹק:

– הרי אתה כלי-יקר, מלכיצדק. אוּניקוּם, חי נפשי! למלא קש ולשלוֹח למוּזיאוֹן!

מאז נעשׂה וייסמאן הצעיר לגבּיו אויר בּעלמא.

הישמרוּ לכם מנגוֹע בּקדשיו של מלכיצדק אוֹיגאפיל! בּבבת-עינוֹ אתם נוֹגעים.

מן השמים מסייעין לוֹ

תמה שנת 1913 ולמלכיצדק אוֹיגאפיל, מראשי הפּקידים בּ“בית וייסמאן”, מלאוּ עשׂרים וחמש שנים. אם בּגיל זה לא יעשׂה אדם צעד מכריע בּחייו, אין לוֹ עוֹד תקנה עוֹלמית! בּלבּוֹ גמלה זה כבר ההחלטה לעקוֹר עצמוֹ מן הגלוּת ולעלוֹת לארץ-ישׂראל, אף התקין עצמוֹ בכל מה שידוֹ השׂיגה. לא בנקל עלתה לוֹ ההחלטה הזאת, מכמה טעמים: ראשית, עליו להניח את אמוֹ האלמנה יחידה בעיירה הבּוּקוֹבינית (לקחתה עמוֹ לא יכוֹל, מפּני שלא היוּ האמצעים בּידוֹ, ולמכוֹר את הבּית לא היתה מסכּימה בשוּם אוֹפן. אדוּקה היא בירוּשת בּעלה. אך לפי התוֹכנית המתוּכּנת עתיד היה להעלוֹתה לאחר שנים מעטוֹת), וּבזה היתה כרוּכה גם שאילת פרנסתה; שנית, עליו להפסיק את הקאריירה שלוֹ בבאנק, זוֹ שהביאתוּ כבר למדריגה נאה, והדרך למעלה, עד לסגן מנהל היתה סלוּלה לפניו; שלישית, והוּא העיקר, הוּא לא ידע עדיין בּעצם מה יעשׂה בארץ-ישׂראל. כּמה שטרח לקבּל “אינפוֹרמאציה בת-סמך על האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת בּארץ” מכּל מיני מקוֹרוֹת, לא עלתה בידוֹ להגיע לידיעה ברוּרה. מה שנראה לך היוֹם בּרי נעשׂה שׁמא למחר.

אך כּל מעצוֹר לא יצלח על אידיאה שנקבעה בלב. מיוֹם שנתפס לציוֹנוּת היה רוֹאה על כּל פּסיעה וּפּסיעה חוֹמר הבּסיס שבּחיי היהוּדים בּגוֹלה. אפילוּ מקוֹם שאחרים ראוּ גדוּלה ועשירוּת ראה הוּא מעמד עלוּב של סמוּך על שוּלחן אחרים. אף מנהגיהם וּמשלחי ידיהם היוּ לוֹ לזרא. אפילוּ ב“בית וייסמאן” נראוּ לוֹ בקיעים. בּכּוֹל ראה שיעבּוּד ושפלוּת הרוּח והתכּחשוּת ל“יעוּד ההיסטוֹרי”, וכן היה הוֹלך ונתלש מקרקעוֹ, עד שחש כּאילוּ שוֹרשיו תלוּיים בּאויר. ודבר זה החרידוֹ חרדה גדוֹלה. אילן גבוֹה כמוֹתוֹ ושוֹרשיו בחוּץ – ולא יפּוֹל בּאחד הימים! אי-אפשר. וּבכן הגיע בּעל-כּוֹרחוֹ לידי ההחלטה רבּת האחריוּת – לעשׂוֹת מעשׂה ולעלוֹת לארץ. מעין קפיצת נחשוֹן. הוּא ניסה לדבּר בּצינעה עם אחדים מן החבירים הפּעילים של האגוּדה הציוֹנית על נסיעה יחד, אבל הם דחוּהוּ בכל מיני תירוּצים, עד שנתיאש מהם וגמר לעלוֹת יחידי. יהא הוּא שלוּחם הראשוֹן בּארץ אבוֹת, אפשר ממנוּ יראוּ ויבוֹאוּ אחריו!

מיוֹם שנקבעה ההחלטה בלבוֹ היה מניח על חשבּוֹנוֹ חלק ממשׂכּוֹרתוֹ (את רוּבּה הוֹסיף להביא לאמוֹ כּבתּחילה), כּדי לקבּוֹץ להוֹצאוֹת הדרך ולמחיה משך חדשים מספּר, עד שתזדמן לוֹ עבוֹדה כל שהיא, וּבינתיים הוֹסיף לבקש ידיעוֹת בּכל הדרכים. לכתיבת מכתבים לא היתה בוֹ עצלה (על זה עוֹד ידוּבּר בּהמשך סיפּוּרנוּ).

והנה עמד לוֹ רויח ממקוֹם שלא פילל.

בּדרך מקרה נוֹדע לוֹ, כּי בלשכּה ארץ-הישׂראלית, שמשכּנה

כבוֹד בּפרבר תל אביב הסמוּך ליפוֹ (זה נוֹסד רק לפני ארבּע שנים. הכּל ידע מפּי העיתוֹנים), מכהן בּכהוּנת פּקיד אחראי קרוֹב רחוֹק לאביו ע"ה, מנוֹח אלטריוּנג מזאלישצ’יק, ששינה שם את שמוֹ לקשישי. את הדבר קיבּל מפּיה של ארוּסת אחד הפּקידים העוֹבדים עמוֹ בבאנק, שבּאה מזאלישצ’יק לבקר את חתנה, והיא מכּירתוֹ של אלטריוּנג-קשישי זה, קרוֹבוֹ של אוֹיגאפיל, צעיר “כּך לא מעניין, אך ציוֹני נוֹרא”, והיא גם מחליפה עמוֹ מכתבים, מאחר שהוּא היה זמן מה מוֹרה שלה לעברית. עברית אמנם למדה ממנוּ רק על חוּדה של סכּין, עד כּדי כתיבת שוּרוֹת מעטוֹת בּשגיאוֹת מרוּבּוֹת, אבל ידידוּת אמת נתקיימה ביניהם, והוּא מעניק לה לעתים קרוֹבוֹת ממכתביו “המעניינים בּאמת”. בּמקרה היוּ עמה שניים ממכתביו האחרוֹנים, ולאחר שבּיקשה סליחה מאת חתנה, שהיא מחליפה מכתבים עם אדם צעיר אחר (אה, אין לוֹ מה לחשוֹש: הלה אידיאליסט “בּמאה אחוּז”, ואין לבּוֹ פנוּי לעסקי אהבים!) קראה באזני שניהם את המכתבים, שהיוּ כתוּבים, כּמוּבן, אשכּנזית צחה בתוספת כּמה שיטין של עברית דרדקאית, מכוּונת לידיעתה.

מלכיצדק שמע את דברי המכתבים בּשׂימת לב מרוּבּה. התאמץ לחקוֹק בּזכרוֹנוֹ כל פּסוּק וּפסוּק. לבסוֹף בּיקש ממנה את האדריסה ורשמה בפנקסוֹ בכתבוֹ המצוּין. מיד כּשבּא הבּיתה ישב וכתב לקשישי מכתב ארוֹך וּמפוֹרט, שבּוֹ הציע לוֹ את “הקוּריקולום וויטי” שלוֹ והרצה לפניו על דבר ציוֹנוּתוֹ מהכּרה והחלטתוֹ הנחוּשה לעלוֹת לארץ ישׂראל, וּביקש ממנוּ, לא עזרה חלילה, אלא עצה וידיעה נכוֹנה. עלייתוֹ לארץ אינה על תנאי, בּכל אוֹפן נסוֹע יסע, אך רצוּי לוֹ, כּמוּבן, שידע תחילה את כּל האפשרוּיוֹת, אוֹ אי האפשרוּיוֹת, למען ידע לכלכּל מעשׂיו. ללכת לעבוֹדת-שׂדה אינוֹ חוֹשב, מפּני שאין לוֹ לא הכשרה ולא נטייה לכך. גם בּמסחר לא ישלח ידוֹ. דיינוּ במה שסחרוּ אבוֹתינוּ. כּל שאר מקצוֹעוֹת כּשרים בּעיניו. אך בּיוֹתר התקין עצמוֹ לפקידוּת לכל סעיפיה. וגם בּזוֹ יכוֹל אדם לשרת את עמוֹ בכשרוּת ולהוֹעיל. ואלה פרטי הכשרתוֹ וכו'.

מנוֹח קשישי, כּשהגיע לידוֹ המכתב, נפתע ראשית כּל מן הכּתב הנפלא של קרוֹבוֹ, שמימיו לא ראה כמוֹתוֹ ליוֹפי ולדיוּק. אחר כּך מן העברית המדוּקדקת והבּרוּרה, וּלבסוֹף מן ההרצאה השיטתית על הכשרתוֹ המקצוֹעית. “הרי לאנשים ממין זה מצפּה הארץ!” קרא קוֹל בּלבּוֹ הנרגש של קשישי. ועוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם לקח דברים עם ה“שף” שלוֹ, הדוֹקטוֹר הגרמני מנהל הלשכּה, הראה לוֹ את המכתב ותירגם קטעים ממנוּ באוֹזניו, גם האדריסה הלאטינית, הקאליגרפית, שעל המעטפה הראה לוֹ, ושאלוֹ בכל הזהירוּת, כּמוּבן, וּבלי כל טרחנוּת, אם כּבוֹד המנהל, בּלי להתחייב, כּמוּבן, בּדבר וּבחצי דבר, יהא נוֹטה לסייע בּידי קרוֹבוֹ המדוּבּר מר אוֹיגאפיל, אם ימצאהוּ גם מקרוֹב ראוּי והגוּן לכך, “להסתדר בּאחת מן העבוֹדוֹת המשׂרדיוֹת” בּארץ.

המנהל הנערץ, שחיבּב את קשישי, שהיה באמת פּקיד מזוֹרז, תמים וּמסוּר, יד ימינוֹ בניסוּח ההרצאוֹת העבריוֹת, אמר לוֹ, בּכל הזהירוּת של איש המדע הסוֹציאלי, שאין הוּא מקבּל עליו שוּם התחייבוּת, אבל אם ימצא את מר אוֹיגאפיל ראוּי לעבוֹדה משׂרדית אחראית, לא ימנע ממנוּ את תמיכתוֹ בגבוּל יכוֹלתוֹ.

קרביו של קשישי עלזוּ. ליוֹתר מזה לא חיכּה. וזה גם די והוֹתר. המנהל אין דרכּוֹ להרבּוֹת דברים וּמה שהוּא אוֹמר עוֹמד בּכל שעה לגוּביינא.

וכשנזדמן בּין הערבּיים, אחרי שעוֹת העבוֹדה, עם שתי הגננוֹת מכּירוֹתיו, הארוּכּה והקצרה, מיהר לספּר להן על אוֹדוֹת המכתב שקיבּל מאת קרוֹבוֹ וגם קרא את המכתב באוֹזניהן והבטח הבטיחן, כּי בעוֹד זמן קצר מאד ייוסף על מניין הצעירים בּתל אביב (תלמידי הגימנסיה הרי עוֹדם בּחזקת ילדים) בּחוּר כּהלכה. בּודאי יהיה גם חבר רצוּי בקלוּב הרווקים שנוֹסד לפני ימים מוּעטים (שם משוּנה: “מרב”ץ" קראוּ לקלוּבּ זה, ויש אוֹמרים שהנוֹטריקוֹן שלוֹ: מוֹרים רווקים בּלי צעירוֹת. אפשר שכּן). הגננוֹת הראוּ שתיהן התעניינוּת מרוּבּה בקרוֹבוֹ של קשישי העוֹמד לבוֹא ארצה, התלוֹצצוּ קצת, כּדרכּן, על חשבּוֹנוֹ של קשישי, בּדקוּ את “ראשית בּיכּוּרי קרחתוֹ”, שהוּא משתדל לכסוֹתה בתלתל קלוּש מסוֹרק יפה, הזכּירוּהוּ את נפילתוֹ מעל גבּי החמוֹר בּטיוּל הידוּע להרטוּב ולמערת התאוֹמים, וכשהגיעה שעת ארוּחת הערב נפרדוּ ממנוּ בלב טוֹב. “אל נא תשכּח לכתוֹב בּשמנוּ דרישת שלוֹם לאדוֹן אוֹיגאפיל! כּשיבוֹא לכאן נשמוֹר עליו כעל בּבת-עיין!”

וּבאוֹתוֹ ערב כּתב קשישי איגרת מפוֹרטה אל מלכּיצדק, תיאר לפניו את החיים היפים בּפרבר החדש, את הלשכּה ואת מנהלה המצוּין, וגם על עצמוֹ כתב לא מעט. על האמת אין צוֹרך לחפּוֹת: ההצלחה האירה לוֹ בּ“ה פּנים בּארץ ישׂראל. רבּים מקנאים בּוֹ בשל המקוֹם שהוּא תוֹפס בּלשכּה… שׂהדוֹ במרוֹמים! אינוֹ עוֹשׂה כלוּם לשם הצלחה זוֹ… לסוֹף יעצוֹ לא לדחוֹת את נסיעתוֹ, כּי-אם לבוֹא עוֹד לפני הפסח, כּי אחרי הפּסח הבּע”ל עוֹמד המנהל את הלשכּה לנסוֹע, כּמנהגוֹ מימים ימימה, לכל הקיץ לאירוֹפּה, ואז יקשה עניין הסידוּר. אחר-כּך בּיקש ממנוּ לשלוֹח לוֹ למעה“ש ולמעה”ש, רצוּף בּמכתב הבּא וּבפּוֹסטה החוֹזרת, את קלסתר פּניו, ויהא אפילוּ צילוּם קטן, מוֹמינט-אויפנאמי בלע"ז, הרי עליו להכּירוֹ. מגוּחך!

איגרת זוֹ הגיעה כעבוֹר עשׂרה ימים לידוֹ של מלכּיצדק והיתה כצרי לנפשוֹ. הוּא לא הראה אוֹתה לאיש. גם לאמוֹ לא סיפּר. שלוֹש פּעמים קראה באוֹתוֹ יוֹם בבאנק. וּבערב, אחרי שכּילה לאכוֹל ארוּחתוֹ ואמוֹ שכבה לישוֹן והוּא נשאר יחידי ליד השוּלחן בּחדר האוֹכל, סילק בּסכּין את הפּירוּרים מעל המפּה וּפרשׂ את הגליוֹן לפניו וקרא את האיגרת בּפעם הרביעית, ועיניו מלאוֹת דמעוֹת של אוֹשר. רוֹאה הוּא שהחלטתוֹ מקוּבּלת בּשמיים. הלואי שמזלוֹ לא יעזבנוּ!

נכנס לארץ בּשלוֹם

וּבאביב 1914, ימים אחדים לפני הפּסח, הגיע מלכיצדק אוֹיגאפיל בּבוֹקר השכּם, אך עלה השחר הוורוֹד להאיר לים וליבּשה, בּאחת האניוֹת הגדוֹלוֹת והמפוֹארוֹת של “הלוֹיד האוֹסטרי” לנמל יפוֹ. אחד משני השוֹטרים התוּרכּים, כּל אחד לבוּשוֹ אחר, שעמדוּ במשעוֹל הסלעים הצר המוֹליך ממעגן הסירוֹת אל שער בּית-הנמל, קיבּל מידי הנוֹסעים את הפּספּוֹרטים וּמסרם לידי חבירוֹ, שהחזיק כּבר בּכפּוֹ הכּחוּלה מקוֹר חבילה גדוֹלה מהם. אך בּהיוֹת הדוֹחק רב (בּאניה באוּ למעלה משלוֹש מאוֹת נפש, כּמעט כּוּלם תיירים יהוּדים מכּל הארצוֹת) וצעקוֹתיהם של הספּנים הערביים עוֹד מרבּוֹת את המהוּמה, החליקוּ ועברוּ אחדים ולא מסרוּ את תעוּדוֹתיהם. מלכיצדק, שהתאוֹשש מעט מן הטלטלה בסירה ורגליו היוּ מוּקהוֹת כּשני בוּלי-עץ, זז בּפסיעוֹת דקוֹת בּתוֹך השוּרה הצפוּפה, וּבהיוֹתוֹ שוֹמר חוֹק וסדר מטבעוֹ, החזיק את הפּספּוֹרט שלוֹ, בּין אצבּע לאגוּדל, נכוֹן למסרוֹ לשוֹטר, לפי חוּקי המדינה, שהיוּ ידוּעים לוֹ יפה מן החוֹזר של הלשכּה הציוֹנית בּווינה. אך אירע מעשׂה מוּזר מאד: הוּא נדחף פּתאוֹם מאחוֹריו על-ידי בעל גוּף גדוֹל וחזק, וּבזיע אחד נמצא מלכיצדק מעבר למשמר. והנה עלה בדעתוֹ, שלא כדאי להבּיט לאחוֹר. מה עשׂה? תחב את הפּספּוֹרט לתוֹך כּיס חזייתוֹ ונישׂא הלאה עם הגל.

מחוּץ לשער הבּרזל עמד קשישי, פּיו פעוּר וראשוֹ זקוּר לפניו להכּיר את קרוֹבוֹ בין הבּאים. את קלסתר-פּניו קבע בּזכרוֹנוֹ קבוֹע היטב, וליתר ודאוּת החזיק את תמוּנתוֹ בכיסוֹ ואגב ציפּיה היה מוֹציאה לרגעים ונוֹתן בּה מבּט חטוּף. הוּא היה נמוּך קוֹמה וּבעל שׂפם בּהיר,

מגוּזז עד פּתחי פיו; עיניו הכּחוּלוֹת היוּ פזיזוֹת ועצוּבוֹת וכוּלוֹ אוֹמר מסירוּת נפש.

כּשראה את פּני אוֹיגאפיל צפים וּמתקרבים על גבּי גוּף ארוֹך ודק, כּדמוּת מיסיוֹנר אנגלי, לא האמין תחילה למראה עיניו. אך דמיוֹן הפּנים לתמוּנה היה בוֹלט כּל כּך, שמן הנמנע היה לפקפּק. פּנים כּאלוּ לא נראוּ בתוֹך כּל הקהל. השׂתער איפוֹא לקראת הבּא, עד שדחף את השוֹטר היחף שהחזיק בּשער, וקרא בקוֹל יבש מהתרגשוּת:

– אוֹיגאפיל!

– כּן, קשישי? – ירד עליו מלמעלה קוֹל גבר, עבה קצת, שליו עד מאד.

קשישי תפס את ידוֹ האחת, נזדקף על בּהוֹנוֹת רגליו וּפשט לוֹ את פּיו לנשיקה, כּשהוּא מוֹשך ידוֹ להשפּיל אליו פניו של קרוֹבוֹ. אוֹיגאפיל הבין לרצוֹנוֹ, גחן אליו ואצל לוֹ נשיקה צוֹננת סמוּך לחוֹטמוֹ. עכשיו ביקש קשישי ליטוֹל מידוֹ את המלתחה הגדוֹלה. אבל את זוֹ סירב מלכּיצדק להוֹציא מידוֹ והתקדם הלאה בתוֹך הדחק. קשישי נגרר אחריו כוּלוֹ התרגשוּת ושׂמחה. “הריהוּ ענק, מבּני הרפאים! אין כּקוֹמתוֹ בכל יפוֹ! אפילוּ זעירא שלנוּ קטן ממנוּ בראש שלם!” חשב קשישי ברטט של חדוה (זעירא היה הגבוֹה שבּפּקידי הלשכּה).

נראוּ שליחי האכסניוֹת, שהתנפּלוּ על הבּאים והתחילוּ מוֹציאים מידיהם בּכוֹח את המלתחוֹת.

ערבי בריא לבוּש סווידר כּחוֹל, שרקוּם על חזהוּ לבן וּבאוֹתיוֹת רוֹמיוֹת “מלוֹן קאמיניץ”, הבליט את חזהוּ ישר אל פּניו של מלכיצדק ושלח את ידוֹ החזקה לאחוֹז בּמלתחה. מלכּיצדק רצה למסרה לוֹ, אך קשישי ניענע בּידוֹ:

– מוּש לאזים! לא צריך! הוּא הוֹלך אתי, אל ה“קוֹמפּאניה” (מוֹשבה), אל תל אביב.

והוּא משך את קרוֹבוֹ אחריו.

– מסרת להם את הפּספּוֹרט? – נזכּר קשישי ושאל עייף וּמזיע, כּשיצאוּ מרחבת הנמל והלכוּ בסימטא המוֹבילה העירה.

– לא, – ענה מלכיצדק – אני… חפצתי למסרוֹ… אבל נדחפתי מאחוֹר ולא הספּקתי…

– אל תצטער, חבל אני מסרתי את שלי לפני שנתיים. עד היוֹם לא קיבּלתיו בחזרה. אצל “טֶרקילי” שלנוּ סדרים מוֹפתיים!

– איזה סדרים? – את המלה “מוֹפתי” שמע מלכּיצדק בּפעם הראשוֹנה בחייו. הוּא עמד, הניח את המלתחה לרגליו, העלה מכּיסוֹ פנקס קטן ושאל איך כּוֹתבים את המלה, בּטי“ת אוֹ בתי”ו.

– כּמוּבן, בּתי"ו. מלשוֹן מוֹפת. מוּסטירהאפט!

– אה, למוֹפת! אני למדתי, “למוֹפת”, ולא “מוֹפתי”, נוּ, אין צוֹרך לרשוֹם.

מלתחתוֹ של מלכיצדק היתה כבדה מאד, ואף כּי כוֹחוֹ היה במתניו, כּמעט גברתן היה, קשה היה לוֹ לטלטלה שעה ארוּכּה, ואנוּס היה לגחוֹן משהוּ הצידה. הוּא כיון את הגחינה לצד קשישי, כּדי להקל את השׂיחה עמוֹ. כּוֹבד המלתּחה בא בעיקר בּשל ספרי הקלאסיקנים האשכּנזים שהביא עמוֹ. מלבד המלתּחה לקח עמוֹ גם סל של בּגדים ולבנים, וגם ארגז-עץ מלא גלוּיוֹת מצוּירוֹת וּמכתבים בּשלוֹש לשוֹנוֹת (הוּא החליף בּמשך שנתיים מכתבים עם בּני ארצוֹת שוֹנוֹת, לפי מוֹדעוֹת בּעיתוֹנים, לבד מחליפת המכתבים שלו על הפלדפיבל מינצמיאר, כּמסוּפּר למעלה), אך אלה היוּ בתוֹך החפצים של השיירה, והסוֹכנּת שעל-ידה נסע עמדה להביאם מחר אל “מלוֹן קאמיניץ”, כּמוּבטח מראש.

– למה לך ללכת אל “מלוֹן קאמיניץ”? הרי זה בעיר, בּאויר רע, וגם תשלם שם בּיוֹקר. בּוֹא עמי לתל אביב. הנה עוֹד מעט נצא לרחוֹב הראשי, נקח עגלה ונסע. תראה בתים, ניקיוֹן!

אבל אוֹיגאפיל שילם מראש לסוֹכנוּת בּעד שלוֹשת ימי אכסניה, ולא איש כּמוֹהוּ יוותר על שלוֹ.

– אם כּן מוּטב שתמסוֹר את המלתחה לסבּל של המלוֹן… הי, שמע, “מלוֹן קאמיניץ”! זה אוֹרח שלכם! שמע, קח את המלתחה! חוֹד, חוֹד! השם רשוּם עליה. כּך. כּתר חירךּ! – מעתה הרי אתה כציפּוֹר דרוֹר. אקח עגלה ונסע ישר לתל אביב. אסמע, קוֹמפּאניה! – קרא קשישי לעגלוֹן ערבי שמן, שישב רווחוֹת בּשרווריו הרחבים על הדוּכן. הוּא התגדר בּפני אוֹיגאפיל בּדיבּוּרוֹ הערבי. אחר המשיך:

– אין דבר, תבלה איזוֹ שעוֹת בּתל אביב. כּך תשוּב למלוֹן לארוּחת הצהריים. האוֹכל שם דוקא לא רע. רק אל תהיה ביישן. אם המנה לא תספּיק לך, תדרוֹש עוֹד, אין דבר, הם לוֹקחים מחירים שמנים…

– מה זה שנוֹשׂא שם הערבי?

– מה, אתה רוֹאה זה בפעם הראשוֹנה? הרי זה עוֹר של עז ממוּלא מים.

– אוּלי זה “נאד”? מעוֹדי לא יכוֹלתי לתאר לי את הכּלי הזה שבּמקרא.

– אפשר. איני יוֹדע איך קוֹראים לזה בערבית. אי, הניקיוֹן שלהם! עוֹד תספּיק להכּיר אוֹתם… חבל שבּרוּאים אלה מזהמים את הארץ!

שניהם עלוּ אל העגלה הישנה, המשוּחה בלכּה חדשה, הרתוּמה לשני סוּסים כּחוּשים, ונסעוּ דרך הסימטאוֹת והרחוֹבוֹת המרוּפּשים, בּתוֹך צעקוֹתיהם של כּרוזוֹת וריחוֹת משוּנים של תבלים וצלי-אש על שפּוּד. הסוּסים ניקשוּ בפרסוֹת הבּרזל על אבני המרצפוֹת הבּוֹלטוֹת, הלחוֹת, וּפעם בּפעם התחלקוּ עליהן כּמתיישבוֹת על אחוֹריהם. מלכּיצדק חשש שמא יפּלוּ ונאחז בּכל פעם בּקשישי.

כּשיצאו לדרך תל אביב שקעוּ הסוּסים והעגלה בשכבה עמוּקה של אבק וחוֹל. ריח הפּרדסים הפּוֹרחים בּשני צידי הדרך מילא את האויר מתיקוּת משכּרת. מתוֹך ירק הפּרדסים התנשׂאוּ זעיר שם דקלים גבוֹהים, נראים כּרקוּמים על תכלת הרקיע. מלכיצדק זן את עיניו במראה, אחר עצמן ושאף בּמלוֹא ריאתוֹ את ריחה של ארץ ישׂראל. אה, מחיה נפשוֹת! איך כּתוּב אצל ר' יהוּדה הלוי?

מלכּיצדק מתקבּל לעבוֹדה ויוֹצא לטיוּל

למחרת בּבּוֹקר התיצב מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל לפני מנהל הלשכּה. מוּבן, שמנוֹח קשישי הכניסוֹ לחדר ועמד גוּפוֹ ליד השוּלחן מחייך וּמוּכן לדבּר, אם רק יפנה אליו המנהל. הדוֹקטוֹר הקטן, הרציני, ישב על כּיסאוֹ הגבוֹה וּבחן בּעיניו השקטוֹת והנבוֹנוֹת מבּעד למשקפי הזהב

המהוּדקים יפה את קוֹמתוֹ של מלכיצדק. שאלוֹ לשניים שלוֹשה פרטים מנסיעתוֹ וגם להתמחוּתוֹ בעבוֹדה. אחר כּך פּנה אל קשישי ואמר:

– האדוֹן אוֹיגאפיל נתקבּל לעבוֹדה בלשכּתנוּ. הוּא יעבוֹד

בּמחלקת הכּספים, ליד חדרוֹ של דוֹקטוֹר פריש. ייכנס לעבוֹדה ביוֹם שלאחר החג. כּן, תוֹדה, בּאיסרוּ חג. עד אז טוֹב שיטייל קצת, יסייר את הארץ, את משׂכּוּרתוֹ נקבּע לאחר שיעבוֹד שבוּעיים ונעמוֹד על טיב עבוֹדתוֹ. חבל, שדוֹקטוֹר פריש בּירוּשלים. עליך, קשישי, יוּטל איפוֹא למסוֹר את האדוֹן אוֹיגאפיל לידוֹ. להתראות, אדוֹני!

בּכן שילח אוֹתם מעל פּניו, כּי איש מאד מאד טרוּד היה המנהל ולא אהב דיבּוּרים מיוּתרים.

מעבר לדלת הסגוּרה הדפוֹ קשישי בצידוֹ, התמתח ולחש על אזנוֹ:

– מצאת חן בּעיני המנהל. הקאריירה שלך מוּבטחה. רוֹאה אתה, כּתבתי לך… עלי אתה יכוֹל לסמוֹך…

בּעצם לא זכר עוֹד מה כתב לקרוֹבוֹ, וגם מלכיצדק לא הבין את השייכוּת בּין מה שכתב לוֹ קשישי וּבין זה שמצא חן, לפי דבריו, בּעיני המנהל. אך מרוּצה היה, מרוּצה מאד. מוּכן היה לחבּק את ארץ-ישׂראל, שקיבּלתוּ בחביבוּת מרוּבּה כל כך. אויר אחר, אנשים אחרים – והעיקר, חיים אחרים, לא גלוּתיים. האינסטינקט שלוֹ בכל זאת לא הטעהוּ…

את רגשוֹתיו אלה תיאר מלכיצדק בּלשוֹן נמלצה כמעט בּמכתב ששלח בּאוֹתוֹ יוֹם לאמוֹ (כּל דמעוֹתיה לא הוֹעילוּ לעכּבוֹ מנסיעה. ואמנם הוּא דאג לפרנסתה עד שיוּכל לשלוֹח לה מ“שם”). אל כּלתוֹ של הפּקיד מזאלישצ’יק כּתב קשישי, וּמלכיצדק רק הוֹסיף כּמה שוּרוֹת.

מסתבּר, כי שלוֹשת הימים ששילם בּעדם מראש לסוֹכנוּת היה מלכּיצדק גר בּ“מלוֹן קאמיניץ” בּעיר, והיה יוֹשב שם שעוֹת שלימוֹת על המעקה וּמסתכּל בּעוֹברים ושבים שבּרחוֹב בּוּסטרוּס. בּפרוֹס הפסח, עוֹנת התיירים והעוֹלים, היתה מרוּבּה שם התנוּעה. יהוּדים היוּ רצים מן הנמל ואל הנמל. עגלוֹת-סוּסים ועגלוֹת-סבּלים התנגשוּ בתוֹך ההמוֹן. בּני תל-אביב נשׂאוּ חבילוֹת מן החנוּיוֹת אל הדיליז’אנס, שעמד בּמבוֹא הרחוֹב. היה זה אביב רב חיים וּברכה ליישוּב בּארץ. בּאוּ כמה שיירוֹת גדוֹלוֹת, בּיחוּד מרוּסיה, והתחילה תנוּעה של בּניין בּפרבר החדש וקניית פּרדסים וקרקעוֹת בּמוֹשבוֹת. הציבּוּר הלאוּמי הקטן היתה רוּחוֹ מעוֹדדת וּמרוֹממת אחרי המלחמה ב“עזרה” ונצחוֹנה של הלשוֹן העברית בּבתי הספר. בּכל פּינה התוכּחוּ על סיבּוֹת המלחמה הזוֹ ותוֹצאוֹתיה. כּמה תקווֹת טוֹבוֹת היוּ מרחפוֹת

בּאויר. דיבּרוּ על קניית עמק יזרעאל על ידי הדוֹקטוֹר מנהל הלשכּה, וכי עוֹד ידוֹ נטוּיה לקנוֹת כּהנה וכהנה. הוּא אדם מתוּן וזהיר, אך אוֹהב את ארץ ישׂראל וּמה שהוּא עוֹשׂה עשׂוּי כהלכה. מה שייך, “יסוֹדיוּת אשכּנזית”! את כּל אלה סיפּרוּ אנשים שוֹנים, שהיוּ באים אל המלוֹן לקחת דברים עם העוֹלים החדשים. היוּ גם שליגלגוּ על הדוֹקטוֹר, שבּא לתקן ונמצא מקלקל, משוּם שחשבוּ את אוֹיגאפיל לבעל הוֹן (שרשרת של זהב היתה תלוּיה לוֹ באבקת חזיתוֹ והיא מסתעפת בּשוה לכיס ימין ולכיס שׂמאל), והיוּ מקיפים אוֹתוֹ בכל מיני סיפּוּרים והרצאוֹת דברים, ואפילוּ הציעוּ לוֹ פעמים אחדוֹת קרקעוֹת והוֹרוּהוּ גם דרכים אחרוֹת להשקעוֹת נוֹשׂאוֹת רווחים בּארץ. “לחדרה! לחדרה! שם עפר זהב, כּאילוּ נוֹצר מששת ימי בראשית בּשביל ציטרוּסים. והעיקר – בּזוֹל!” – “נוּ, והקדחת?” זרק מן הצד אחד משוּקע בּכוּרסא וקוֹרא עיתוֹן. “איזוֹ קדחת? מי שצריך היה למוּת מת זה כבר… עצי האיקליפּטוּס ספגוּ את כּל הקדחת… לא חינם גדלוּ כל כך… לא ראית את היער של חדרה?…”

מלכיצדק היה מקשיב יפה עד גמירא, ואחר כּך אמר בּקיצוּר:

– בּאתי להיוֹת פּקיד בּלשכּה הארץ-ישׂראלית.

– כּך? – משך הדוֹבר מאוּכזב, אך גם בּמשהוּ דרך ארץ, כּי הלשכּה, מיוֹם שהמנהל האשכּנזי עוֹמד בּראשה, קנתה לה שם טוֹב וּפקידיה היוּ מכוּבּדים על רוֹב היישוּב.

ואוּלם את רוֹב יוֹמוֹ היה מבלה בתל-אביב, וכעבוֹר ימים אחדים לא היה כמעט איש בּפרבר, שלא ידע את “הפּקיד החדש” העתיד לעבוֹד בּלשכּה. שתי הגננוֹת בּאוּ עוֹד בּערב הראשוֹן לבוֹאוֹ אל חדרוֹ של קשישי, ושם התודעוּ אליו ברוֹב חמימוּת. הגבוֹהה, אביבה, הליצנית, לא הניחה לוֹ לקשישי הקטן ועקצתהוּ בכל המחטים שבּלשוֹנה. אבל הוּא לא נעלב, ידוֹע ידע, כּי היא מחבּבת אוֹתוֹ, והיתה לוֹ גם מעין מחשבה מסוּתרת בּיחס אליה. גם כשקטפה כדבעי את קרחתוֹ הקטנה, כּפף את ראשוֹ ברצוֹן תחת ידה הגדוֹלה והגרוּמה. אדרבּה, יראה אוֹיגאפיל איזה “יחסים חוֹפשיים” שׂוֹררים בּארץ ישׂראל!… בּרוּר היה לוֹ, שגם היא, אביבה, מתכּוונת לכך. והקטנה, חביבה, לא זזה מעל מלכיצדק. ראשה התינוֹקי, חלק התסרוֹקת, לא הגיע למעלה מלוּח לבּוֹ, אך היא ידעה כי רגש רב שוֹכן בּקרבּה, וזה נתן לה את הרשוּת להתהלך את גבוֹהים כּעם שוים לה. “אני כוּלי רגש, מכף רגלי עד ראשי”, היתה מדקלמת וחוזרת בּפני כל מכּיריה, כּשנשימתה נתכפת ועיניה הדבשיוֹת מתלחלחוֹת, וגם למלכיצדק כּבר הספּיקה להשמיע את דעתה על עצמה ולא גרעה עיניה מעיניו, עד שראתה בהן מעין אישוּר לדבריה (הוּא באמת הירהר מתוֹך רוּח הוּמוֹר שנחה עליו: “רגשך אינוֹ יכוֹל להיוֹת רב, מאחר שהמרחק בּין כּף רגלך וּבין ראשך אינוֹ רב”… אך כּבש את לשוֹנוֹ). ספּר סיפּרה לוֹ, שהיא בת ראש פּינה ולמדה בירוּשלים. גם בּפאריז היתה חצי שנה ו“השתלמה” שם. הוֹריה עם אחיה ואחיוֹתיה הקטנים ממנה (ששה הם יחד, והיא הגדוֹלה מכּוּלם) יוֹשבים בּמוֹשבה שבּגליל. הנה עלה “רעיוֹן נפלא” במוֹחה: מחר היא נוֹסעת לשבוּעיים לראש פּינה, אם רצוֹנוֹ בכך, יכוֹלה היא למסוֹר לוֹ את חדרה (חדר קטן אך נעים מאד. יראה.) לגוּר בּוֹ עד שתחזוֹר. יקמץ לוֹ איזוֹ פראנקים. עכשיו עוֹנת התיירים והחדרים בּיוֹקר בּתל-אביב. לפחוֹת נאפּוֹליוֹן וחצי לחוֹדש… הוּא הוֹדה לה יפה על הצעתה הנדיבה, הבטיח שיבקר מחר עם קשישי בחדרה, אך לקבּל את הצעתה אינוֹ יכוֹל. היא גם לא מעשׂית. שניהם, הוּא וקשישי, יוֹצאים לטיוּל בּארץ משך שבוּע ימים, וכשיחזוֹר הרי יצטרך למצוֹא לוֹ דירה של קבע (אוּלי פּנסיוֹן מלא!) – עד אז יעמדוּ חפציו בחדרוֹ של קשישי. הרי הם קרוֹבים. בּכל אוֹפן היא הוֹכיחה לוֹ, שאמנם “כּוּלה רגש”, והוּא לא ישכּח את הדבר. היא הוֹשיטה לוֹ את כּף ידה הדקה והוּא לחצה קלוֹת, שלא להכאיב לה. כּל כּך רפוּפה היא!

אחר כּך ליווּ את שתי הגננוֹת אל חדריהן. לפני חדרה של אביבה (חביבה גרה יוֹתר קרוֹב) עמדוּ שעה קלה והתפּעלוּ מיפי הלילה. אביבה חיקתה את דיבּוּרוֹ של הרוֹפא הבּיסאראבּי, שישב כּבר כּמה שנים בּארץ ועדיין לא ידע לבטא פסוּק בּעברית והיה מתפּעל מיוֹפיה של הארץ: “אוֹי, די שמים’ס, אוֹי, די שמים’ס!”. קשישי געה בצחוֹק, וגם מלכיצדק, שכּבש את צחוֹקוֹ, חש כּאב מעל לקיבתוֹ, מפירכּוּס לצחוֹק, עד שמוּכרח היה לאחוֹז את המקוֹם בּידוֹ.

קשישי, שעלה בידוֹ לקבּל חוּפשה לשבוּע ימים, נסע עם מלכיצדק לירוּשלים. שם סידרוֹ במלוֹן עם עשׂרוֹת תיירים מכל קצוי תבל, בּיניהם סוֹפר מפוּרסם מחוּץ-לארץ, והוּא עצמוֹ התאכסן אצל מכּיר. בּיוֹם הראשוֹן לחוֹל המוֹעד נסעוּ ליריחוֹ ולים המלח. קשישי הסבּיר לוֹ את מראוֹת עיניהם והקנה לוֹ כמה מלים ערביוֹת (ממה שידע בּעצמוֹ), התפּעל בּמקוֹמוֹ מן היוֹפי והפּראוּת והשממה וכו'; אחר כּך חזרוּ לירוּשלים ונסעוּ לחברוֹן, עלוּ שבע מעלוֹת בּמערת המכפּלה והציצוּ פנימה בעד החוֹר הקטן בּחוֹמה, אף זרקוּ לתוֹכוֹ אל קברוֹת האבוֹת, פּתקא, אחר הלכוּ לראוֹת את רחוֹבוֹת הגיטוֹ ולסוֹף יצאוּ אל מחוּץ לעיר לראוֹת את “אשל אברהם”. הם הקיפוּ את גדר הבּרזל שמסביב לעץ מכל צד. “אלמלא הקבּיים היה נוֹפל הזקן”, אמר קשישי, נהנה מלשוֹנוֹ הציוּרית. “כּנראה”, השיב מלכיצדק מפוּזר. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן התמוּנוֹת המצוּירוֹת בּקליפּת העץ, שקבעוּ ציירים נוֹצרים. אחר כּך חזרוּ שוּב לירוּשלים. בּחזירתם נשתהוּ בקבר רחל. נדחקוּ לעבוֹר בּין המוֹן הפּרכוֹת והנברשוֹת, תרוּמת נשים צדקניוֹת. מלכיצדק שילם לאברך המשמש שם בּעד נר נשמה לאביו. בּירוּשלים בּיקרוּ אחר כּך בּרוֹב “המקוֹמוֹת המעניינים”, אצל הכּוֹתל המערבי ולהבדיל בּמסגד עוֹמר. שם נשלוּ, כּמוּבן, את הנעליים לפני הכּניסה. המשמש הערבי דיבּר אל מלכיצדק אנגלית משוּבּשת, והוּא ניענע לוֹ בראשוֹ. הקיפוּ את החוֹמה וירדוּ למערת צדקיהוּ. אפילוּ אצל “המקוּבּלים” נכנסוּ לאיזוֹ רגעים, ולא היה חסר הרבּה, שייכנסוּ גם ל“סימטת הטריפה”, שסכּנת-נפשוֹת לעבוֹר שם. אף הספּיקוּ לבקר בּמוֹצא ולראוֹת לאוֹר הירח את ארז הרצל, שבּאמת לא היה אלא ברוֹש קטן. סרוּ אל בּרוֹזה וטעמוּ מפּירוֹתיו הטוֹבים, החיים והכּבוּשים שהחזיקוּ

מעמד. מלכּיצדק היה מתהלך כּל הזמן כּחוֹלם. המראוֹת היכּוּהוּ בשיממוֹן כּהה, עד שכּמעט פּסק לתפוֹס דבר, ואלמלא קשישי שתמך צעדיו היה אוֹבד לגמרי.

– יוֹדע אתה, – אמר מלכּיצדק יוֹם אחד לקרוֹבוֹ – בּין אלכּסנדריה וּפוֹרט סעיד היה הים סוֹער מאד וחלוּ כּל נוֹסעי הספינה, חוּץ משנַיים: כּוֹמר פּראבוֹסלאבי זקן ואני. עתה נדמה לי שאני חוֹלה-ים כּאן בּארץ, על היבּשה.

– אה, יפה אמרת! אני מוּכרח לספּר זה למנהל, יפה מאד! “חוֹלה-ים על היבּשה”!

וּבפעם אחרת:

– יוֹדע אתה מה עשׂה עלי בארץ רוֹשם יוֹתר מכּל? השינה בלילוֹת. מימי לא ישנתי שינה מתוּקה כל כך. אני שוֹכב לישוֹן בּשׂמחה, ישן בּעוֹנג וּמקיץ כּמוֹ לחג. כּך כּתבתי לאמי. שינה בארץ-ישׂראל תענוּג.

– נכוֹן מאד. בּדיוּק כּך היה גם אצלי. זה כוֹחה של ארץ-ישׂראל. אתה מבין? אין פּה שׂנאת ישׂראל בּאויר, על כּן מתוּקה כל-כך השינה. אפשר פּה לישוֹן ימים ולילוֹת…

קשישי הצטער מאד, שאין בּיכוֹלתוֹ לנסוֹע עם מלכיצדק לחיפה ולשני הגלילים.

– אי, הגליל העליוֹן, הגליל העליוֹן! העליה בהר מן הכּינרת לראש פּינה בשעת שקיעה, עין לא ראתה! אוֹמרים, שאין כּמראה הזה אפילוּ בשווייץ. והמראה בשעה חמש בּבוֹקר מעל הג’רמק! רוֹאים את ים התיכוֹן ואת ירוּשלים, את “יד אבשלוֹם” ואת המסגד. נפלא, נפלא! קוֹראים לוֹ עצמוֹן, אבל זה לא נכוֹן. כּך אמר לי הגיאוֹגרף שלנוּ מגליציה. אוּלי יעלה בידי להשׂיג בּשביל שנינוּ חוֹפש של יוֹמיים לל"ג בּעוֹמר, ואז נעלה יחד להדלקה במירוֹן. אני אוֹמר לך, כּמוֹ עליית רגל! יהוּדים מרקדים בּדרכים עם ספרי תוֹרה ונשים צדקניוֹת משקוֹת את העוֹלים מים מחביוֹת בּצל אילנוֹת. ממש בּסוּסים וּבחמוֹרים וּברגל. אוֹמרים, כּי השנה יהיוּ שם חמשת אלפים איש. אתה מבין, ארץ ישׂראל נכנסת לתקוּפה של גידוּל מתמיד. עוֹד עשׂר שנים כּאלוּ – ואנחנוּ אדוֹני הארץ. אין לך מוּשׂג מה המנהל שלנוּ עוֹשׂה. והכּל באוֹפן יסוֹדי, בּלי רעש וּבלי פירסוּם. בּשקט הוּא כוֹבש עמדה אחרי עמדה. שמעת על דגניה? זה מעשׂה ידיו. הוּא עוֹשׂה את הציוֹנוּת בּארץ ישׂראל לגוֹרם. אתה מבין? עד בּוֹאוֹ היינוּ “שמנדריקים”, עתה מתחילים לכבּד אוֹתנוּ. והכּל בּשלוֹ. אל תראהוּ שהוּא מלבר אדם בּלי רגש. רגש עמוֹק מקנן בּוֹ. חבל שלא תעבוֹד תחת ידוֹ. דוֹקטוֹר פריש, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הוּא אדם בּלי מעוּף, חלוּש אוֹפי. מה תפקידוֹ בלשכּה? ליצנים אוֹמרים, אם בּאים וּמבקשים תקציב, הוּא יוֹדע להציע החצי, וכבר למדוּ ודוֹרשים מלכתחילה כפליים… אתה רוֹאה שם את הגבר היפה, בּעל זקנקן השׂיבה המחוּדד? זה האדמיניסטראטוֹר של הבּארוֹן בּגליל העליוֹן. רצוֹנך, אציגך לפניו. אני מכּיר אוֹתוֹ מן הלשכּה. נוּ, לא צריך. כּשתהיה פּעם בּראש פּינה (מלכיצדק זקף את אוֹזניו. הוּא זכר פּתאוֹם את הגננת הקטנה חביבה ולבּוֹ התחיל פּוֹעם בּחזקה), תיכנס אליו. כּדאי. יוֹדע להתהלך עם השלטוֹן התוּרכּי ועם הערביים. אוֹמר לך בּלחישה: הוּא מסייע לא מעט בּידי המנהל… אבל סוֹד הוּא, לא התוּרכּים ולא הבּארוֹן צריכים לדעת זאת. בּאוֹפן רשמי הוּא מתנגד לציוֹנוּת…

מלכיצדק התאמץ להקשיב ולהבין את כּל שׂיחתוֹ של קשישי, אך רוֹב-הדברים לא נקלטוּ במוֹחוֹ קליטה שלימה. מימיו לא היה מפוּזר כּל כּך. ויש שמראוֹת ועניינים מעיירתוֹ הבּוּקוֹבינית נדחקוּ לתוֹך מראוֹת הארץ ונתערבּבוּ אלה באלה. אך היה איזה קסם בּתערוֹבת זוֹ, ואפשר שהיה מסכּים להיוֹת שרוּי במצב מדוּמדם זה עד סוֹף ימיו, אך על פּי שמן הצד השני ידע את חוֹבתוֹ וחיכּה ליוֹם, שבּוֹ ייכנס לעבוֹדה בלשכּה.

– חוֹששני שאיעשׂה בארץ ישׂראל אדם סנטימנטאלי, – אמר לקשישי, כּשישב בּפינת המיטה במלוֹן בּלילה, לפני עזבם את ירוּשלים, וחלץ את נעליו מרגליו הצוֹרבוֹת מרוֹב הליכה ואת הגרבּיים תלה על דוֹפן הכּיסא שיתיבּשוּ מן הזיעה (ריחם לא נעם לאפּוֹ של קשישי).

– כּן, הארץ עוֹשׂה אוֹתנוּ סנטימנטאליים, אך הלשכּה היא סם שכּנגד. אתה מבין? בּעבוֹדתנוּ עלינוּ לנהוֹג בּקשי-לב, שאם לא – “יאכלוּ” אוֹתנוּ הקליינטים. הקהל כּאן אינוֹ יוֹדע סדר ונימוּס והתחשבוּת עם עוֹבד. בּאיזוֹ חוּצפה הם תוֹבעים, בּיחוּד הרוּסים! והם הרוֹב. צריך לשמוֹר על הדיסטאנץ. כּך אוֹמר לנוּ תמיד הפּקיד הראשי. עוֹד יוֹתר קשה יהיה מצבך בּמחלקת הכּספים. עבדתי שם חוֹדש אחד ויצאתי בריסוּק עצבּים.

– אשתדל להתגבּר על הקשיים. – השיב מלכיצדק – עד היוֹם הצלחתי בעבוֹדתי. בּודאי לא תמנע ממני את נסיוֹנך. ליל מנוּחה! עלינוּ להשכּים קוּם לרכבת.

והוּא כיבּה את מנוֹרת הנפט שעל שידת הלילה והתכּנס לתוֹך המיטה הירוּשלמית הקרירה.

שניהם נשתתקוּ. מיד שמע מלכיצדק זימזוּם של יתוּש מעל פּניו, סמוּך לאוֹזנוֹ הימנית, זימזוּם עקשני וטוֹרדני, מתח את הסדין וכיסה את ראשוֹ.

למחר, בּאיסרוּ חג, בּשעה עשׂר בּבּוֹקר, כּבר ישב ליד שוּלחנוֹ בלשכּה. אף על פּי שניטלטל מעלוֹת השחר בּרכּבת, לא חש עייפוּת בּגוּפוֹ.

הוּא נכנס לחיים של עבוֹדה וסדר בּארץ אבוֹת.

מלכיצדק עוֹבד בּמחלקת הכּספים

את מיטב נסיוֹנוֹ שקנה לוֹ ב“בית וייסמאן” שבּבוּקוֹבינה הביא עמוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפיל אל מחלקת הכּספים של הלשכּה בתל-אביב. לא רק בּעיני ד"ר פריש, מנהל המחלקה, שהיה אדם רך ונוֹח, מבּטוֹ מלא השתאוּת ודיבּוּרוֹ ברפיוֹן, נשמע בּקוֹשי, אך נלהב תמיד וכעוֹלה מן העוֹמק – לא רק לפניו נשׂא חן וחסד, אלא גם הפּקיד הראשי של המחלקה, זעירא הארוֹך, הקפּדן, המפוּזר, בּעל העיניים העצוּבוֹת והקוֹל המנגן, ראה בוֹ מיד “כּוֹח”, והעיקר: אדם זה אלוֹהים עשׂאוֹ ישר ולא יחתוֹר תחתיו ולא ישתמש בּידיעוֹתיו לדחוֹק את רגליו (כּמוֹ זה השאפן הזריז רחמיאלביץ מזכּירוֹ של מנהל הלשכּה, המבקש להשׂתרר על הכּל!), אלא יעשׂה את המוּטל עליו בלי לבקש עטרה לעצמוֹ. וזעירא לא טעה בוֹ. מלכיצדק היה מקבּל הוֹראוֹתיו של הממוּנה עליו כדבר המוּבן מאליו, אף כּי בלי סילוּדים וּבלי הכנעה. ואם היה לוֹ מה להעיר (ועל פּי רוֹב היה לוֹ מה להעיר), היה מנסח הערתוֹ כך: “אם אין אני טוֹעה, מן הראוּי לנסוֹת לעשׂוֹת כּך וכך”… בּראשוֹנה השהה עליו זעירא את עיניו העצוּבוֹת בּתמיהה וּבמבוּכה כלשהוּ, אחר סירב לוֹ מתוֹך תשוּבה מהירה וּפסוּקה: “טוֹב, טוֹב, עשׂה כמוֹ שאמרתי לך!” – אבל אחרי שבוּע-שבוּעיים נתרכּך זעירא ואמר רק פּעם אחת “טוֹב”, והוֹסיף “אפשר לנסוֹת גם כּך. העיקר, שהעבוֹדה תיעשׂה בזמנה”… לא אמר “בּדיוּק”, כּי למוֹתר היה לוֹמר כּך למלכיצדק. “בּזמנה” היא מלה נייטראלית: לא תוֹעיל ולא תזיק. לבּוֹ של מלכיצדק עלץ: מעתה יעשׂה מה שראוּי לעשׂוֹת, בּלא שיעוֹרר התנגדוּתוֹ של זעירא, התנגדוּת של ממוּנה עליך, שאינה נעימה ואינה רצוּיה בשוּם מסיבּוֹת.

ואמנם כּך היה ברוֹב המקרים, מוּבן שזעירא זקף את ההצלחה תמיד על חשבּוֹן עצמוֹ, וכך היה אוֹמר לד"ר פריש לאחר מעשׂה: “לפי הוֹראתי עשׂה אוֹיגאפיל כּך וכך. פּקיד טוֹב הוּא: בּעל תפיסה ודייקן ועוֹשׂה בזריזוּת. הצלחנוּ בוֹ. גם קרוֹבוֹ קשישי פּקיד טוֹב, אבל – אין כּל דמיוֹן!”

זעירא וד“ר פריש מרוּצים היוּ, אבל ה”לקוּחוֹת" לא היוּ מרוּצים ממלכיצדק, כּשם שלא היוּ מרוּצים מזעירא. אמנם לא היה קפּדן ורתחן כּזעירא, אך היתה בוֹ מידה קשה אחרת: לא היה דבר נעלם מעיניו. בּשבוּעיים הראשוֹנים לעבוֹדתוֹ בלשכּה הקדיש את רוֹב לילוֹתיו לעיוּן בּ“תיקים”. על יוֹתר ממאה תיקים עבר, קרא וּבדק כּל מכתב, כּל תעוּדה וּפיתקה, איזן וחיקר, השוה וסידר, וּמעתה הכּל אצלוֹ כמוּנח בּקוּפסא, כּמוֹ שם בּ“בית וייסמאן”. אין לפניו לא שיכחה, לא טעוּת ולא משׂוֹא-פנים, הכּל שוים בּעיניו, ייתכן לוֹמר, על כּוּלם הוּא מבּיט מגוֹבה אחד. לא הוֹעילוּ כירכּוּרים אוֹ דברי-חן, גם לא טפיחוֹת על השכם. זעירא עם כּל קפּדנוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ הכּללית בּעניינים, שכח לפעמים התנייה קוֹדמת אוֹ קבּלה אוֹ שינוּי סכוּם ונכשל ונסתבּך – לא כן מלכיצדק: הוּא לא דיבּר הרבּה, רק הלך ו“הוֹריד” את התיק והוֹציא את המיסמך הדרוּש והגישוֹ לבעל-הדברים אוֹ לזעירא, ואם נדרש לכך, לד“ר פריש, ואפילוּ למנהל עצמוֹ, והמיסמך על-פּי-רוֹב “קילקל” את הענין. יש להוֹדוֹת כּי לעתים גם “תיקן”, שהיוּ מקרים בּהם התוֹבע עצמוֹ שכח והיה מוּכן לויתוּר, אבל גם בּמקרים אלה נהג מלכיצדק בּאוֹבּייקטיביוּת גמוּרה: המיסמך קוֹבע. מקרים כּאלה קרוּ, כּמוּבן, לעתים רחוֹקוֹת ולא היוּ רצוּיים לזעירא, ואפילוּ לד”ר פריש (הם הבּיטוּ זה אל זה מתוֹך הבנת-גוֹמלין: מה אתה אוֹמר על “תם” זה?!), אבל הוֹאיל ועל-פּי-רוֹב נהנוּ מ“גישתוֹ היישרנית” – ויתרוּ לוֹ גם כּששׂכרה יצא בהפסדה של השלכּה.

והנה, כּירח ימים לשבתוֹ בלשכּה, אירע “אינצידנט” לא נעים, שעלוּל היה להביא לידי שערוּריה, אבל הוֹדוֹת לרוּח הטוֹבה והמוּסרית שהשכּין המנהל בּחיי הלשכּה, לא הגיעוּ הדברים עד כּדי כך.

וזה המעשׂה:

מן החוָה השיתוּפית שבּגליל, אחרי שהאגרוֹנוֹם המנהל עזב את המקוֹם, בּא החבר-המרכּז אל הלשכה ודרש סכוּם כּך וכך. הסכוּם צריך היה להספּיק: לקניית שלוֹשה סוּסים, להקמת מוּסך-פּח למכוֹנוֹת החקלאיוֹת, לתיקוּן מכוֹנת-הקצירה, והשאר – לאספּקה. היתה שנת בּצוֹרת והיבוּל אינוֹ די לאדם ולבהמה.

האינסטאַנץ הראשוֹן היה: הפּקיד החדש אוֹיגאפּיל, והמרכּז, החבר גוּדגדני, אדם מנוּסה במשׂא-וּמתן, התייחס בּהיסוּס מה לפקיד החדש. לפי אוֹרכּוֹ דוֹמה הוּא לזעירא ועוֹלה עליו. אבל כּל סברוֹ, בּיחוּד סבר פניו, אוֹמר: זרוּת. לא ידע איזוֹ לשוֹן ינקוֹט עמוֹ. הם, בּחוָה, עוֹמדים כּבר בּשוּלי התקציב שהוּקצב להם לשנה זוֹ, והחוָה חייבת סכוּם לא קטן, שניתן לה כמפרעה לכיסוּי הגירעוֹן של אשתקד. לא אשמתם היא: הוּא והחברים עשׂוּ כל מה שבּכוֹחם למעט את הגירעוֹן, אך הדברים לא התנהלוּ לפי רצוֹן עוֹשׂיהם. הנה שני הסוּסים שנפלוּ והאחד שנגנב. איש לא יכוֹל היה לחזוֹת מראש שכך יהיה. גם הבּצוֹרת היא מכּה מן השמים. אבל – התקציב גדוֹל. נכוֹן הדבר. גם מה שנאסף בּמיוּחד לתכלית זוֹ כבר נאכל עד הפּרוּטה האחרוֹנה. אבל דוֹמה היה לוֹ, לחבר המרכּז, כּי סכוּם ניכּר אחד שקיבּלוּ לא נכנס בּחשבּוֹן, משוּם שקיבּלוּ אוֹתוֹ על ידי שליח שהיה בחוּץ-לארץ מידי הפּרוֹפיסוֹר הידיד ולא על ידי הלשכּה. אפשר שלא שׂמוּ לב. אין הוּא מתכּון חלילה להעלים את הסכוּם, חס ושלוֹם! אבל אנוּס על-פּי המצב נוֹח לוֹ שיעבוֹר עליו בשתיקה. על כּל פּנים הוּא לא יזכּיר את הסכוּם, לעת עתה לא יזכּיר, ואם גם “אצלם” אינוֹ רשוּם – לא איכפּת לוֹ, מאחר שהוּא עצמוֹ גמוּר עמוֹ לסלק ידוֹ כתוֹם השנה מעסק הריכּוּז, הגוֹרם לוֹ רק צרוֹת וּמפּח-נפש. וּבאמת בּשתי שׂיחוֹתיו, אחת עם זעירא ואחת עם ד"ר פריש – לא הוּעלה זכר הסכוּם הזה, והסכוּם – סכוּם הגוּן, כּאמוּר, ויספּיק לעבוֹר את השנה בשלוֹם. העניין הוּא בהחלט לא נעים, אבל – ההכרח לא יגוּנה…

וראה, בּתחילת שׂיחה ראשוֹנה עם אוֹיגאַפּיל (איזה שם משוּנה: מלכיצדק אוֹיגאפּיל!), אך הספּיק לוֹמר מה העניין (והלה יוֹשב וּמקשיב לוֹ, לא באזניו בלבד אלא גם בּעיניו וּבכל רמ"ח שלוֹ), התרוֹמם התוֹרן מעל כּיסאוֹ, התרוֹמם כּגזר-דין רע, וּבלי להוֹציא הגה מפּיו, ניגש אל מדף התיקים, הוֹריד בּידוֹ מן המדף העליוֹן תיק אחד, פּתחוֹ ועיין בּוֹ רגע, אחר סגרוֹ, והוֹריד אחר, שב עם מכתב בּין אצבּע לאגוּדל וקרא לפניו מתוֹכוֹ גרמנית לאמר:

בּרלין, תאריך זה וזה.

…ועוֹד זאת: היה אצלי נ. נ. ותיאר לפני את מצב החוָה, שהוּא בכל רע, וּביקש עזרתי. היה בידי סכוּם כּך וכך לטוֹבת… נתתי לוֹ את הסכוּם על חשבּוֹן התקציב של שנת 1914, סכוּם שאנכּה, כּמוּבן, מן הסכוּמים שיגיעוּ לכם לחשבּוֹן שנת התקציב הבּאה… וכו'.

כּשכילה לקרוֹא הרים את פּניו מן הנייר ושאל בּקוֹל שקט:

– הסכוּם המדוּבּר הגיעכם אל נכוֹן?

גוּדגדני נבוֹך רגע, על קרחתוֹ הוֹפיעוּ נטפי זיעה, התלבּט על הכּיסא, סוֹבב את הקאסקט בּשתי ידיו ואמר:

– כּן, כּמוּבן, קיבּלנוּ את הסכוּם בּשעתוֹ. אבל, אתה מבין, מר אוֹיגאַפּיל? הפּרוֹפיסוֹר, כּנראה, פּוּרתא לא דק… היה מגיע לנוּ עוֹד תשלוּם אחד לחשבּוֹן תקציב אשתקד… אז הקציבוּ לנוּ בועד הפּוֹעל…

מלכיצדק שיסע אוֹתוֹ:

– בּזה צריך להכריע סגן המנהל ד"ר פריש עצמוֹ. סמכוּתי מגעת רק עד כּאן.

גוּדגדני מילמל אילוּ דברים בּלתי בּרוּרים, אחר קם ואמר:

– כּמוּבן, כּמוּבן. אפנה אל ד"ר פריש. אין אצלי צל של ספק, שמגיע לנוּ מה שביקשנוּ. ועוֹד אשוּב אליכם בּענין זה…

חבש את הקאסקט בּמעוּקם קצת והלך.

מלכיצדק הוֹדיע את הדבר, כּחוֹבתוֹ, לזעירא. וּבאוֹתוֹ רגע שהראהוּ את המכתב מבּרלין ניגש אל שוּלחן-הכּתיבה שלוֹ ד“ר פריש, וּבעוֹד ד”ר פריש מחזיק את המכתב וקוֹרא בוֹ, עבר שם המנהל עצמוֹ, וד"ר פריש פּנה אל המנהל בּשאלה:

– יסלח לי אדוֹני, הידוּע לוֹ על-דבר מכתב של פּרוֹפ' נ. בּעניין סכוּם כּך וכך על חשבּוֹן ההקצבוֹת לחוָה השיתוּפית?

– מוּבן שלא ידוּע לי. איך אפשר שאדע, אם איש לא הביא את המכתב לידיעתי?

המנהל אמר את הדברים בּטוֹן הרשמי הקבוּע שלוֹ, אך ד“ר פריש שמע בּדבריו נעימה של נזיפה, והדבר לא נעם לוֹ, עם כּל יחסי הידידוּת והאמוּן ששׂררוּ בינוֹ וּבין המנהל. הוּא שתק. אבל כּעבוֹר רגעים מספּר קרא אל חדרוֹ את זעירא ודיבּר אליו קשוֹת, בּקוֹל שלא היה רגיל אצלוֹ כלל, על “ההזנחה הפּלילית”, שאילוּלא אוֹיגאפּיל וכו'. זעירא נתעצבּן וּביקש להתנצל, אבל ד”ר פריש, שקוֹלוֹ נעשׂה תוֹקפני וסבר ההשתאוּת נתסלק מעיניו, ניענע בּידוֹ:

– אין כּאן מקוֹם להתנצלוּת בּתירוּצים: פּקיד ראוּי לשם זה חייב קוֹדם כּל להיוֹת ישר ולהוֹדוֹת על כּשלוֹנוֹ – אם נכשל. דבר זה לפחוֹת יש לדרוֹש מפּקיד ראוּי לשמוֹ… מוּבן, שאין אני אוֹמר להסיק שוּם מסקנוֹת מן המקרה… אבל להבּא… נוּ, בּזה גמרנוּ.

זעירא היה נרגש ונבוֹך. הוּא הכּיר בּצדקת הממוּנה עליו וקיבּל את הנזיפה. אבל בּלבּוֹ נשארה טינה כלפּי זה ה“תם” מלכיצדק. הוּא לא אהבוֹ עוֹד, וקצת ירא ממנוּ. על כּל פּנים מעתה ינהג בּזהירוּת יתירה. בּעיקר חשש לשׂמחה לאיד של רחמיאלביץ, מזכּירוֹ של המנהל, השאפן, המבקש להשׂתרר על הכּל.

פּרחים ודיקדוּק

קשישי מצא לוֹ לקרוֹבוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפּיל חדר עם ארוּחה, ולא ביוֹקר, אצל זוּג אנשים לא צעירים, חשוּכי בנים: הוּא, גוֹלדין, מוֹרה עברית בּ“אליאנס”, מדקדק גדוֹל, והיא – גבּאית צדקה. הבּית היה קטן, אך החדר גדוֹל וגבוֹה, וכן חלוֹנוֹתיו ודלתוֹתיו, בּנוֹסח הבּניה הערבית, שהיתה נהוּגה בכמה מבּתיה הראשוֹנים של תל-אביב. והכּלים בּוֹ מעטים וּפשוּטים, מעין הכּלים בּעליית הקיר של האשה השוּנמית, כּמעט לא ניכּרוּ בחללוֹ. חדר ללא וילוֹן על החלוֹן וללא שטיח על הרצפּה. אך דעתוֹ של מלכּיצדק היתה נוֹחה מזה. הוּא עשׂה חשבּוֹן, שחלל האויר בּחדר גדוֹל משוּם כּך, נקי ויפה לנשימה. ואילוּ האוֹכל שהאכילתוּ האשה היה רע בּתכלית. רוֹב שעוֹת היוֹם היתה נעדרת מן הבּית בּענייני צדקה שלה ורק שעה קלה קוֹדם הארוּחה היתה מתקינה משהוּ על רגל אחת, אוֹ מגישה מן הנוֹתר, שיש בּוֹ מן הפּיגוּל. גוֹלדין רגיל היה בכך, אבל מלכיצדק, בנה של קוֹקה הבּוּקוֹבינית, שפינקה את חיכוֹ משחר ילדוּתוֹ, התענה בשעת אכילתוֹ, אך קיבּל את הדין. איך אוֹמר קשישי? “ארץ ישׂראל נקנית בּייסוּרים”.

כּנגד זה נהנה הנאה מרוּבּה מן העוּבדה, שהבּית הקטן עוֹמד בּחצר, בּאחוֹרי בית גדוֹל, בּתוֹך גינה של אילנוֹת צעירים ועתרת פּרחים ממינים שוֹנים. בּשעת הפּנאי יכוֹל היה להתהלך בּתוֹך הגינה, בּינוֹת לערוּגוֹת המטוּפּחוֹת יפה, אוֹ לעמוֹד ליד חלוֹן חדרוֹ ולזוּן בּה עיניו. אילנוֹת וּפרחים בּארץ ישׂראל! כּמה נאים, כּמה רעננים הם! ואין פּלא: שפע של אוֹר החמה ושפע של מי תהוֹם, וּבעל הבּית (בּעל שני הבּתים!), יהוּדי לוֹדזאי לא צעיר, לבוּשוֹ והליכוֹתיו אירוֹפּיים וחי על ריבּית (ריננוּ אחריו שפשט שם את הרגל), מטפּל בּה בשקידה וּבאהבה רבּה. לכשיתאזרח קצת בּדירתוֹ, יקח דברים עמוֹ, עם בּעל הבּית, שיקצה לוֹ ערוּגה אחת לעיבּוּד. משתוֹקק הוּא לעבוֹד את אדמת ארץ ישׂראל בּידיו ממש! אם אינוֹ יכוֹל להיוֹת איכּר – יהיה למצער עוֹדר בּערוּגה קטנה!

שאל את בּעל דירתוֹ המוֹרה לשמוֹת הצוֹמח בּגינה, ולא מצא מענה בפיו. גוֹלדין צחק לוֹ בפניו:

– מה, וכי גוֹי אני שאתן דעתי על מיני עשבים? שאל את פייגליביץ, שהוּא כגוֹי לכל דבר.

עשׂה מלכיצדק כּעצתוֹ ושאל את בּעל הבּית. הלה נענה לוֹ מיד ולימדוֹ את שמוֹת כּל העצים והפּרחים שבּגינה, כּפי שלמדם מפּי הגנן המוּמחה מתקין הגינה. אך לצערוֹ של מלכיצדק היוּ רוּבּם שמוֹת לוֹעזים. הוּא רשם כּל שם, אחרי שבּיקש לחזוֹר עליו בפיסוּק ההברוֹת והאוֹתיוֹת, בּפנקסוֹ הזעיר, מתוֹך עיוּן מדוּקדק בּצוּרת הצמח שלא יטעה בוֹ – שמוֹת שלא שמע כּמוֹתם מימיו (לא עלה על דעתוֹ בקימפּוֹלוּנג להתעניין בּכמוֹ אלה). ואם שכח איזה שם שייך לאיזה צמח, נהג לפי הכּלל שבּ“אבוֹת”: ‘ולא הבּיישן למד’, וחזר ושאל את מר פייגליביץ.

לא יצא שבוּע ימים והכּיר כּל עשׂב וכל שׂיח בּגינה בשמוֹ וּבמראהוּ ולא עירבּב עוֹד מין בּשאינוֹ מינוֹ. כּשני תריסרים מיני אילנוֹת וּפרחים היוּ מכוּנסים בּגינה הקטנה, וּמתוֹך שהעצים צעירים היוּ, מקרוֹב ניטעוּ, לא הצלוּ על אדמת מטעם ושוֹרשיהם לא קיפּחוּ את מזוֹנם של קטני ארץ. הנה מקצת מן השמוֹת שלמד מפּי פייגליביץ (על פּי סדר א"ב): אבּוטיליון, אזדרכת, ארוּקאריה, גראויליאה, לוֹע-הארי, מטה אהרוֹן, מנתוּר יפּאני, פלוֹכּס, פטוּניה, ציניה, תוּיה וכו' וכו'.

ידיעת צמחים רבּים כּאלה מילאה את ליבּוֹ של מלכיצדק יהירוּת ולא נתקררה דעתוֹ עד שהביא את הגננת הקטנה חביבה ולימדה את כּל מה שלא ידעה. אך לצערוֹ לא עמדה במבחן; למחר שכחה מה שלמדה היוֹם, אף כּי הוֹרתה ולידתה היוּ במוֹשבה, בּראש פּינה שבּגליל. בּאמת תימה הוּא! אף על פּי כן, קטף פּרח קטן ונתן לה.

המוֹרה גוֹלדין, שכּאמוּר, מדקדק גדוֹל היה, פּיצה את דיירוֹ על מה שפּגם בּשמוֹת הצמחים והכניסוֹ לכבשי הדיקדוּק העברי, שלא היה זר לוֹ גם קוֹדם לכן, כּמסוּפּר לעיל. לאחר שׂיחה קלה בענייני לשוֹן, ניבּא לוֹ גוֹלדין ידיעה יסוֹדית בּמקצוֹע זה. אף נתן על ידוֹ את הספר היקר עליו ביוֹתר, את גנזיוס-קאוּטש מהדוּרה כ“ח (משנת 1909!), וּמלכיצדק, שידע גרמנית על בּוּריה, היה חוֹרש בּמשך שבוּעוֹת בּספר יחד עם ספר התנ”ך בּיד, עד שנעשׂה בעצמוֹ מוּפלג בּדיקדוּק והיה מפליא לפעמים את גוֹלדין עצמוֹ, שלא היה בטוּח בּזכרוֹנוֹ כּמלכיצדק. אז נתן לוֹ גוֹלדין את ספר האגדה ויעצוֹ לקרוֹא בוֹ בעיוּן נמרץ, כּדי שילמד מתוֹכוֹ לשוֹן חכמים, שהיא משוּנה בכמה בחינוֹת מלשוֹן המקרא. גם דיקדוּק לשוֹן המשנה לווייס נתן לוֹ. וגם את הספר הזה למד מלכיצדק בּשקידה עצוּמה. וכך הגיע להתפּעלוּת גדוֹלה מיוֹפיה ועשירוּתה של לשוֹננוּ, עד שקרא עליה: “מה נאה לשוֹן זוֹ!”

כּשנתבּצר בּידיעת הדיקדוּק והלשוֹן התחיל מתקן טעוּיוֹתיהם של דוֹברי עברית, של קשישי ושל פּקידים אחרים בּלשכּה, שהוּא עוֹבד בּמחיצתם. בּפרט היה מדקדק כּחוּט השׂערה עם שתי הגננוֹת החבירוֹת אביבה וחביבה. הרי מפּיהן מקבּלים התינוֹקוֹת ואחריוּתן מרוּבּה!

אביבה, כּדרכּה, קיבּלה את הערוֹתיו בדברי צחוֹק וקלוּת ראש:

– הנה צוֹמח לנוּ גוֹלדין חדש!

– “גדל לנוּ” – תיקן לה מלכיצדק בּדרכּוֹ המתוּנה – “צוֹמח” ייאָמר על צמחים, וגם על שׂיער: “ושׂיער צמח בּוֹ” כּתוּב בּתוֹרה. גם על מוּשׂג מוּפשט יפּוֹל הפּוֹעל צמח, כּגוֹן “אמת מארץ תצמח” שכתוּב בּתהילים. אבל לא על בּעל-חיים.

– הלא זה לא דיקדוּק, – התגוֹננה אביבה – זה רק סיגנוֹן.

– גם סיגנוֹן הוּא חלק של דיקדוּק, – השיב מלכיצדק, – סינטאכּסיס בּלעז, וּבעברית שימוּש הלשוֹן.

היא, אביבה, צחקה עוֹד יוֹתר, עד שנעשׂוּ גּומוֹת של חן בּשתי לחייה המליאוֹת ועיניה קטנוּ ונסתתרוּ בּעוֹמקן, עד שלא נראוּ כמעט. אילוּ יכלה למרוֹט את שׂערוֹ כדרך שהיא מוֹרטת את קרחתוֹ של קשישי, היתה עוֹשׂה כן, אבל עד כּדי כך לא נתקרבוּ עדיין.

וראה, חביבה לא צחקה. אדרבּא, תיקוּניו מצאוּ חן בּעיניה.

– מה את צוֹחקת? – אמרה – בּאמת צריך לדקדק בּשׂפתנוּ, כּמוֹ עמים אחרים.

– הנה נלחמתם ללשוֹננוּ וניצחתם, – המשיך מלכיצדק את החוּט של חביבה – וכי לא יקרה היא לכם ולא תקפּידוּ על טהרתה?

– נכוֹן מאד, – החזיקה אחריו חביבה – הלואי שהייתי יכוֹלה ללמוֹד דיקדוּק. אבל כּבר התחלתי אוּלי עשׂר פּעמים, אפילוּ אצל גוֹלדין, והדברים לא נכנסוּ לראשי. גם בּבית הספר בּראש פּינה לא ידעתי דיקדוּק, והתבּיישתי בפני וילקוֹמיץ. אני פשוּט מטוּמטמת לדיקדוּק.

– “בּפשיטוּת מטוּמטמת”, – העיר מלכיצדק – שהרי “פשוּט” הוּא תוֹאר השם, וכאן חייב לבוֹא תוֹאר הפּוֹעל.

– את רוֹאה, אביבה: מר אוֹיגאַפּיל צוֹדק. כּוּלם אוֹמרים: “פּשוּט”.

– תסלחי שוּב, העלמה חביבה, הפּעם שגית פּעמיים: אין אוֹמרים “כּוּלם אוֹמרים”, אלא “הכּל אוֹמרים”, שלא קדם כּאן נוֹשׂא. אף אין בּלשוֹננוּ מלה “צוֹדק” כּלל, וצריך לוֹמר “אוֹיגאַפּיל צדיק”.

כּאן פּרצה אביבה בצחוֹק גדוֹל, שהרעיד את כל בּשׂרה:

– איך הוּא אוֹמר? “צריך לוֹמר אוֹיגאַפּיל צדיק”. נפלא, נפלא! מהיוֹם לא אגיד אחרת, רק “אוֹיגאַפּיל צדיק”. ידעוּ האנשים לפחוֹת עם מי יש להם עסק! לא כן, קשישי?

– מה את חוֹשבת? – ענה קשישי ספק בּכוֹבד ראש ספק בּליגלוּג – הוּא באמת צדיק תמים…

מלכיצדק נפגע קצת מצחוֹקה הפּרוּץ של אביבה, אבל אמר לנפשוֹ: תצחק, תצחק לה אביבה, אם היא נהנית מכך. סוֹפה שהיא מקבּלת את האמת.

רע מזה היה בלשכּה. משיצא לוֹ שם של מדקדק, ולאחר שתיקן כּמה פעמים לפקידים את טעוּיוֹתיהם, התחילוּ מקנטרים אוֹתוֹ בקוּשיוֹת של מה בכך. למשל: מכנסיים של אשה הם מין זכר אוֹ מין נקבה? אוֹ: מדוּע אוֹמרים הנהלה ואין הפּוֹעל נהל נמצא בהפעיל? אוֹ איזה בניין הוּא “מבליגיתי”?

ראש הפּקידים, זעירא, אף על פּי, שהוּא גוּפוֹ לא השפּיל עצמוֹ עד כּדי להתבּדח עם מלכיצדק, כּי מאז המקרה עם גודגדני, שמר עוֹד יוֹתר את הדיסטאנץ אגב דיפדוּף עסקני בניירוֹת שעל גבּי שוּלחנוֹ, חייך בּהנאה לשמע הקינטוּרים שמקנטרים אוֹתוֹ, וּבפרט אלה שהביאוּ את הנשאל רגע בּמבוּכה. והרע מכל רע, שהיוּ מערבּבים בּצדייה שאלוֹת של טעם בּמקשנוּת סתם. אפילוּ קשישי, שסבל ממה שנעשׂה מסביב לקרוֹבוֹ, לא יכוֹל תמיד לפטפּט בּיצרוֹ, ואף הוּא נתלוה לפעמים לכת הליצנים, אף כּי לאחר מעשׂה התחרט על כּך, וּפעם, בהיוֹתם אוֹכלים בּערב אצל פּוּריצקי אף העיר את אוֹזנוֹ של מלכיצדק, שיחדל מתיקוּניו. עיניו הרוֹאוֹת שהם אך מתקלסים בּוֹ. אבל הלה שאל בּתמיהה:

– למה? וכי אין מחוֹבתנוּ לדקדק בּלשוֹננוּ ככל אוּמה מתוּקנת?

– לך, אין לך תקנה! – פּטרוֹ קשישי ונטפּל לקציצה החמה, המתפּוֹררת בּשיני המזלג, שהגברת פּוּריצקי כל כּך הצטיינה בה.

סוֹד כּנגד סוֹד

יוֹתר מחוֹדש ימים דר מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל עם קרוֹבוֹ מנוֹח קשישי. בּמשך החוֹדש הזה, בּהיוֹתם לבדם בּחדר, אחרי שוּבם מארוּחת-הערב בּמרתפוֹ של פּוּריצקי, הרבּוּ שניהם שׂיחה על עניני הכּלל ועל עניני הפּרט.

קשישי, עם כּל דביקוּתוֹ באידיאל הציוֹני ועם כּל מסירוּתוֹ לעבוֹדה בלשכּה, שראה בה עבוֹדת הלאוֹם, היה מתּיר לעצמוֹ לפעמים הערה ספקנית, ואפילוּ לגלגנית, על המעשׂים בּארץ, על הישוּב הישן ועל הישוּב החדש, על האיכּרים והפּוֹעלים, על המוֹרים והתלמידים, ואפילוּ הממוּנה עליו, ד"ר פריש בּעצמוֹ, לא ניקה מעקיצתוֹ (מנהל הלשכּה, כּמוּבן, היה לעילא מכּל בּיקוֹרת!).

לא כן מלכּיצדק. הוּא הקשיב לכל דברי קרוֹבוֹ קשב רב ורק לעתים שאל שאלה, כּדי להעמיד את הדברים על דיוּקם, שאלה שהיתה מביאה את קשישי רגע בּמבוּכה, אך תמיד עמד לוֹ נסיוֹנוֹ למצוֹא מוֹצא, אף כּי ספק היה בּלבּוֹ אם מלכּיצדק מקבּל את תשוּבתוֹ. הוּא, מלכּיצדק, לא השמיע דבר בּיקוֹרת כּלשהוּ.

– אתה ספוֹג שסוֹפג את הכּל: הטוֹבוֹת והרעוֹת, – אמר לוֹ קשישי באבק טינה.

אבל מלכּיצדק לא נתפּעל מאמירתוֹ:

– חדש אני בארץ ואין לי רשוּת להוֹציא משפּט.

ואם העיר הערה היתה זוֹ הערה לטוֹבה. מה שראה ושמע מן הטוֹב והיפה הגיד, מה שראה ושמע מן הרע והמכוֹער, כּבש בּלבּוֹ וגם הכּרת פּניו לא ענתה בוֹ.

גם בּעניני הפּרט סיפּר בּעיקר קשישי, וּמלכּיצדק על פּי רוֹב רק היטה אוֹזן.

איש בּוֹדד היה קשישי. עם כּל היוֹתוֹ קל-לשוֹן וּמכּיר רבּים בּישוּב, לרגל עבוֹדתוֹ בלשכּה (וּבתל-אביב הכּיר קטוֹן וגדוֹל), מקדים שלוֹם וּמחזיר שלוֹם לכל אדם בּפנים מחייכוֹת וּבנענוּע יד בּאויר – בּוֹדד היה, בּלי קרוֹב וּבלי ידיד, וגם חבריו שחיבּבוּהוּ, “לא קרבוּ עד סוֹף נפשוֹ”, זה הבּיטוּי שהשתמש בּוֹ בשׂיחה אינטימית, גם חברוּתן של שתי הגננוֹת החברוֹת, אביבה וחביבה, לא הפיגה הרבּה את בּדידוּתוֹ, משוּם שלא ידע את יחסן האמיתי אליו. הוּא נמשך אחרי אביבה, הגדוֹלה והעקצנית, והיא נהגה בוֹ דרך חירוּת, אך גם בּדרך לגלוּג, ואם הרשה לעצמוֹ “יוֹתר מדאי”, היתה מרחקת אוֹתוֹ באמרת פּה אוֹ גם בּדחיפת יד. וחביבה – היתה חביבה לכל, ועל כּן לא נתחבבה עליו. וּבדידוּתוֹ העיקה עליו עד שסוֹף סוֹף גילה לקרוֹבוֹ, חברוֹ לעבוֹדה ולחדר (בּטוּח היה בּוֹ שישמוֹר סוֹד!), כּי גמוּר עמוֹ זה כּמה שנים שלא לישׂא אשה. לא משוּם שהוּא חלילה נזיר אוֹ כדוֹמה לזה. להפך, אלוֹהים דוקא נטע בּלבּוֹ חמדת נשים, אף חנן אוֹתוֹ עינים רוֹאוֹת, ויש בּתל-אביב שלוֹש אוֹ ארבּע צעירוֹת שמוֹצאוֹת חן בּעיניו, בּפירוּש מוֹצאוֹת חן – אבל אסוּר לוֹ, בּעיקר מטעמי בּריאוּת, לישׂא אשה: לבּוֹ אינוֹ כשוּרה. עוֹד שם, בּבּית, שוּחרר מן הצבא בשל מיחוּש הלב. אין מצבוֹ מסוּכּן, חלילה. כּלל וכלל לא. יכוֹל הוּא לעבוֹד עבוֹדתוֹ בּשלוָה וּלהאריך ימים – כּדבר הרוֹפא בזאלישצ’יק, וגם ד"ר ציפין כּאן אמר לוֹ כך – אבל מוּטב שיישאר רוָק. וכך החליט. כּמוּבן, לאחרים, שקשרוּ לוֹ את החניכה, “רוָק זקן מגאליציה”, לא גילה ולא יגלה את הסיבּה האמיתית (מגוּחך! וכי הכּל צריכים לדעת את מצב לבּוֹ, תרתי משמע?), אבל ממנוּ, מקרוֹבוֹ, אינוֹ יכוֹל לכסוֹת דבר. כּך. מצפּוּני לב אדם…

מלכּיצדק שמע את גילוּי סוֹדוֹ של קשישי, ולא הראה כל סימני התרשמוּת, רק הפליט, כּמעט בּסגנוֹן לשכּתי: – אם כּך הדבר, הרי זה ענין אחר לגמרי.

מתוֹך הערה זוֹ למד קשישי, שהיתה כּבר תּמיהה בּלבּוֹ של מלכּיצדק על רוָקוּתוֹ, ויפה עשׂה שסילק עתה את תּמיהתוֹ. אינוֹ סוֹבל שאדם קרוֹב לוֹ יהא מתהלך עמוֹ מתוֹך אי-הבנה…

הוֹאיל וּקשישי גילה את סוֹדוֹ למלכּיצדק, חשב מלכּיצדק צדק לנכוֹן לגלוֹת גם הוּא את סוֹדוֹ לקשישי. וּבכן סח לוֹ, בּדרכּוֹ הפשטנית, כּי גמוּר עמוֹ לא לצאת לעוֹלם את הארץ. עוֹד שם בּחוץ-לארץ, חשב כּי אחרי עלוֹתוֹ לארץ-ישׂראל, ידבּק בּה ולא יזוּז ממנה. כּך חשב עוֹד שם, אבל כּאן הפכה המחשבה החלטה. בּיחוּד לאחר שהוֹראה לדעת, כּי רבּים מַרבּים לצאת את הארץ לצוֹרך ושלא לצוֹרך, עד שהיא נראית כּתחנה בדרך בלבד. ולוֹ בּרוּר, שאין הארץ נקנית אלא על-ידי הידבקוּת בּה לעוֹלם, על ידי ישיבת קבע שאין אחריה כלוּם.

– מה פירוּש “לא תצא לעוֹלם”? – תהה עליו קשישי – אפילוּ לביירוּת אוֹ לדמשׂק?

– כּן, אפילוּ לביירוּת וּלדמשׂק, יוֹדע אני את תחוּמה של ארץ-ישׂראל היכן היא והיכן חוּץ-לארץ.

– מה זה? נדר?

– לא נדר. אבל כּך גמרתי בלבּי. יכוֹל אדם לקיים רצוֹנוֹ בלי נדר.

– כּלוֹמר, נתת ספר כּריתוּת לגלוּת?

– רצוֹנך, קרא לזה כריתוּת. לא השם עיקר אלא המעשׂה. איני מחזיק טוֹבה לעצמי על כּך. איני רוֹאה בזה משוּם מעשׂה גבוּרה, אבל מאמין אני שזוֹ תעוּדתי. משל לברית נישׂוּאים, שאדם נכנס בּה שלא על מנת לצאת, לכל החיים.

– חידוּש גדוֹל שמעתי מפּיך! – משך קשישי בלשוֹן תמיהה – על כּל פּנים ראוּי אתה לכבוֹד על החלטתך. והלוַאי שיסייעוּ בידך מן השמים לקיים אוֹתה. דברים כּאלה, ולא מפּי זקן שבּא למוּת בּארץ, לא שמעתי עד היוֹם.

– עד כּמה שהדבר תלוּי בי וּברצוֹני – קיים אקיים, בּעזרת השם.

– וּמוּתּר לי לגלוֹת את הדבר לאחרים?

– אין צוֹרך. אם דבר טוֹב הוּא – איני רוֹצה להתפּאר בּוֹ, ואם דבר משוּנה הוּא – למה יחשבוּני בריה משוּנה? די ששנינוּ יוֹדעים.

– מילא, רצוֹנוֹ של אדם זהוּ כבוֹדוֹ. – אמר קשישי, אף-על-פּי שידע כּי שמירת הסוֹד הזה תהיה קשה עליו.

מלכּיצדק נוֹתן דעתוֹ על חביבה¹

לא היה עוֹד ספק בּדבר: יוֹתר מכּל הצעירוֹת (כּך הם קוֹראים לעלמוֹת, וּמלכּיצדק מתקשה לסגל לעצמוֹ מלה זוֹ) המעטוֹת בּגיל שלמעלה מעשׂרים, שהיוּ בפּרבּר ושמלכּיצדק נתוַדע אליהן (בּמוֹעדוֹן מרב"ץ), לקחה את לבּוֹ חביבה, הגננת הקטנה, שכּדוּגמת חברתה אביבה, היה לה גן פּרטי, נתמך קצת ע"י הועד האוֹדיסאי, בּרחוֹב צדדי, קצר מאד, וּבוֹ לוֹמדים כּשני תריסרי תינוֹקוֹת מבּני שלוֹש עד בּני שש, היא המנהלת והיא הגננת, ועבדה אצלה נערה ספרדיה רזה וגדלת-עינים, קצת עוֹזרת וקצת משרתת, כּלוֹמר, בּזמן שחביבה היתה עסוּקה בשיעוּר לכיתה אחת “העסיקה” מזל (שמה היה פוֹרטוּנה ושינתה את שמה לעברית) את שתי הכּיתוֹת האחרוֹת, על-פּי-רוֹב בּחצר. היתה לה, לחביבה קוֹנצרטינה, והיא לימדה בה את התינוֹקוֹת שירים (קוֹלה היה חלש וּבלתי מדוּיק). בּחצר הגן, בּתוֹך לוּל, היה גם זוּג שפנים, צב גדוֹל, ולמעלה, על גבּי הלוּל, בּתוֹך פּח של נפט, זוּג יוֹנים, שכּבר החליפה אוֹתן פּעמיים בּאחרוֹת, כּי תלמידי בית האוּלפן “משכוּ” אוֹתן.

פּעם, אחרי חג השבוּעוֹת, הזמינה אוֹתוֹ לבוֹא אל הגן. – זוֹהי פינת החי שלנוּ – הראתה לוֹ חביבה את משק הגן שלה, וזירזה את הילדים להגיש לשפנים גבעוֹלי עשׂב ועלים, החיוֹת הקטנוֹת חטפוּ מידי הילדים, בּעד שלבי הלוּל, וכרסמוּ. היא הראתה לוֹ גם את ציוּרי הילדים, ואת “מלאכת היד” שלהם, שהיוּ מצוּמדים אל הקירוֹת יחד עם תמוּנוֹת שוֹנוֹת של בּעלי חיים וחצרוֹת כּאלוּ המצוּיוֹת בּבתי-ספר של בּרליץ. אף ציותה על ילדה אחת, שלוּלאה גדוֹלה, כּחוּלה, נזדקרה משני צידי צמתה הקטנה, שתדקלם את הפּזמוֹן “תינוֹק רצה להיוֹת גדוֹל”, אחר-כּך שרה עמהם, בּלויית הקוֹנצרטינה, את השיר “ציפּוֹר שרה ביער”. אחר הוֹשיבה אוֹתם יפה לשוּלחנוֹת הקטנים וּמסרה את השגחתם למזל ויצאה עם מלכּיצדק לחצר והתהלכה עמוֹ בשביל המוֹביל אל החוּץ, תחת העצים.

היא היתה נרגשת מבּיקוּרוֹ, והתנצלה שלא היתה מוּכנה לכך (אף כּי שעל-פּי הזמנתה בא בשעה הקבוּעה, אין לה אפילוּ סוּכּריה לכבּדוֹ). אחר שאלה אוֹתוֹ איך הסתדר בּדירתוֹ החדשה, ושוּב הבּיעה, אוּלי בפעם החמישית, את צערה שלא רצה להשתמש בּחדרה, אז כּשהיא היתה בחוּפשה בראש פּינה. עתה, אחרי שבּיקר אצלה בגן, היא מקוה שיבקר אוֹתה גם בּחדרה. אבל – הוֹסיפה, כּנבהלת קצת – לא בשעה מאוּחרת בּערב. בּעשׂר היא רגילה לשכּב לישוֹן. וכי לאן אפשר ללכת בּתל-אביב? כּשהיתה בוינה, למדה שם גננוּת, היתה הוֹלכת לתיאטרוֹן, למוּזיאוֹן, לפעמים גם לבית-קפה, עם מכּירים. אבל כּאן, יש לפעמים הוֹלכים אצל לוֹרנץ, בּדרך ליפוֹ, אבל אינה הוֹלכת שמה. פּעם אחת הלכה שמה בחבוּרה, והיוּ שם שיכּוֹרים: יוָנים וערבים וארמנים. רק לפעמים, בּשבּתוֹת, היא הוֹלכת שמה עם אביבה ועם עוֹד מי מן המוֹרים לאכוֹל גלידה. הגלידה שם טוֹבה, בּגינת החצר. עוֹד לא אכל גלידה אצל לוֹרנץ? ולא ראה את הקוֹף? קוֹף מצחיק, אבל פּיקח מאד… פּעם שׂרט את אצבּעה של אביבה, כּשהוֹשיטה לוֹ חתיכת שוֹקוֹלד, בּלי כּוָנה, אבל אביבה נבהלה ונסעה לירוּשלים לעשׂוֹת זריקוֹת נגד כּלבת… היא, אביבה, פּחדנית נוֹראה… אילוּ קרה לה, לחביבה, דבר כּזה לא היתה עוֹשׂה זאת. פּעם, בּראש פּינה, בּערב בּחוֹשך, על הגוֹרן, קפץ בּין האלוּמוֹת תַּן ונשך אוֹתה ברגל. נשיכה קלה, תּן זה לא קוֹף, יוֹתר מסוּכּן. בּבית אמרוּ לה, שתּסע למכוֹן פּסטיר לירוּשלים לעשׂוֹת לה זריקוֹת, אבל היא צחקה… וּבאמת לא קרה לה כלוּם… נשאר בּחבלה רק סימן של הנשיכה. צלקת קטנה מעל לבּרך. דיבּוּרה זה, גלוּי הלב, הילדוּתי כמעט, בּיחוּד “הצלקת הקטנה שמעל לבּרך”, חימם את לבּוֹ של מלכּיצדק. טוֹן אינטימי זה, כּמה חביב הוּא.

הוּא עוֹד חזר עמה אל הגן, עבר שוּב את החדרים וראה עוֹד כּמה מעבוֹדוֹת הילדים. היא, חביבה, אף הראתה לוֹ, ערוּך יפה על שוּלחן כּתיבה קטן, שוּלחנה, את החוֹמר שהיא מכינה בבית בּשביל עבוֹדוֹת הגן וסיפּרה לוֹ שהיא יוֹשבת לפעמים עד שעה מאוּחרת בּלילה להכין את החוֹמר, גוֹזרת וּמדבּיקה וכו', הנה אתמוֹל בּלילה ישבה עד 12.

– “אמש” – תיקן לה מלכיצדק בּרוֹך.

– וגם היוֹם בּערב…

– “הערב” – תיקן לה שוּב – כּמו שאוֹמרים היוֹם ואין אוֹמרים “היוֹם בּיוֹם”.

– תוֹדה! – אמרה חביבה, והמשיכה לספּר על הקשיים שבּעבוֹדת הגן. אגב הסיפּוּר ליותה אוֹתוֹ שוּב. הוּא החליט כּבר ללכת וניענע בּידוֹ לילדים שלוֹם.

– אמרוּ ילדים שלוֹם לדוֹד! – ציותה עליהם חביבה.

רוֹב הילדים צוחוּ שלוֹם, אבל אחדים לא פסקוּ מהתעסקוּתם. בּשער, ליד המדרכה, נפרד ממנה והרשה לעצמוֹ ללחוֹץ מעט את כּף ידה הקטנה, הרפה, הילדוּתית.

“כּשמה כן היא”, אמר מלכיצדק לנפשוֹ, כּשהוּא פוֹסע לעבר הלשכּה. “חביבה מאד…” אבל – האם לא נתחייבה כבר למישהוּ? הרי, לפי דברי אביבה, היא כבר בּת עשׂרים וחמש…

הוּא טרד מחשבה זוֹ.

מאז הבּיקוּר לא פסקה תמוּנתה מדמיוֹנוֹ. אף-על-פּי שראה אוֹתה פעמים אחדוֹת, בּרחוֹב, אוֹ בחברתה של אביבה, אוֹ במוֹעדוֹן – תמיד נראתה לוֹ בחברת התינוֹקוֹת בּגן, בּחצר הגן, איך שהיא מהלכת עמוֹ הלוֹך ושוֹב בּמבוֹי שבּין הבּית, ראשה אינוֹ מגיע עד כּתפוֹ, והיא נוֹשׂאת עיניה אליו כילדה והוּא משפּיל להבּיט אליה כאבּא גדוֹל. הנה יתּן לה ידוֹ ויוֹליכה לצידוֹ כתינוֹקת.

בּרוֹב מחשבוֹתיו בא לידי החלטה, שאם יחליט בּאחד הימים לישׂא אשה – ינסה את מזלוֹ אצל חביבה. וכבר תיאר בּנפשוֹ איך יבוֹא אליה (אל חדרה) בּהצעה, איך ינסח תחילה יפה את הצעתוֹ, איך יעמוֹד לפניה רציני וחגיגי. וּבדמיוֹנוֹ העלה לוֹ גם את תשוּבתה, שתהיה בתחילה מתחמקת, דוֹחה וּמקרבת כּאחת, והוּא יצטרך לשׁנוֹת הצעתוֹ, ואוּלי פעמים שתים אוֹ שלוֹש. בּכל פּעם יוֹסף נימוּק חדש, בּשיטה, עד שלאחרוֹנה היה תזמיננוּ לבקר אצל משפּחתה בראש פּינה, וזה יהיה האוֹת כּי הלך בּדרך הנכוֹנה. ואחרי הבּיקוּר וההסכּמה יכתוֹב לאמוֹ וּכבר ערך בּלבּוֹ את נוֹסח איגרת הבּשׂוֹרה. כּמוּבן, הוּא לא ישלחנה בעצמוֹ אלא ע“י שליח, כּלוֹמר, ע”י קשישי, כּשם שהוּא שוֹלח את כּל מכתביו.

כּל זה היה בדמיוֹן, אבל למעשׂה דחה את הדבר, כּי עצם ההחלטה להיכּנס לחיי נישׂוּאים היתה ממנוּ והלאה. יישב למצער שנתיים בּארץ, יכּיר את חייה ויתבּצר בּמשׂרתוֹ, עד שיהיה לתוֹשב יציב – ואז תגיע שעתוֹ “לבנוֹת בּית נאמן בּישׂראל”, כּמוֹ שנוֹהגים לכתוֹב בּעיתוֹן “הפּוֹעל הצעיר” בּברכוֹת הנישׂוּאים.

מתחיל לסעוֹד על שוּלחנה של מרת של"ה

כּשנתיאש מלכּיצדק מבּעלת-בּיתוֹ בענין מזוֹנוֹת, בּא אליה בהצעה שהכינה ותיקנה ימים אחדים: יישאר בּחדר כּדייר בּלבד ויאכל בּחוּץ – בּצהרים וּבערב. פּת שחרית יכין לוֹ בעצמוֹ בחדרוֹ מה שיכין, יקנה לוֹ פּרימוּס ושנים שלוֹשה כלים קטנים וחוֹמרי מזוֹן, וּבעד החדר, השירוּת (כּביכוֹל) וכביסת הלבנים, ישלם סך 40 פראנק לחוֹדש. הגב' גוֹלדין הסכּימה מיד, כּי יוֹתר מזה לא נשאר לה גם כּשאכל אצלה, ותהיה פטוּרה מדאגה לאדם זר. די לה במה שהיא צריכה לדאוֹג לגוֹלדין.

מעתה היה אוֹכל, בּצהרים על שוּלחנה של מרת שְל"ה, אלמנה שהיוּ לה שתי בנוֹת, תלמידוֹת בּבית-האוּלפן, יחד עם ששה אוֹכלים אחרים וּבערב בּמסעדת המרתף הקטנה של פּוּריצקי, בּמבוֹא הפּרבּר אחרי פסי הרכּבת, יחד עם קשישי, כּמו קוֹדם לכן, לפני כניסתוֹ לדירה. בּעליל ראה, כּי ההשגחה הוֹליכה אוֹתוֹ בדרך. כּעבוֹר שבוּע לאכילתוֹ שם נתפּנה מקוֹם וחביבה התחילה אף היא סוֹעדת שם בּצהרים. עוּבדה זוֹ הסבּה לוֹ התרגשוּת מעט: אצבּע אלהים! “גדוֹלה לגימה שמקרבת רחוֹקים” – קרוֹבים על אחת כּמה וכמה. וכך למדנוּ, בּמה שסיפּרנוּ למעלה, שהיה נוֹהג בּאכילתוֹ בּנימוּס נאה עוֹד שם בּקימפּוֹלוּנג.

גם את הפּנסיוֹן הזה מצא לוֹ קשישי, שהשתוֹקק בּעצמוֹ לאכוֹל שם (הארוּחוֹת אצל מרת של"ה מוֹניטין יצאוּ להן! גם מנהל הלשכּה בעצמוֹ, כּשאשתוֹ נוֹסעת לאיזה זמן, סוֹעד שם.), אבל הוּא קשוּר בּפנסיוֹן שלוֹ זה שלוֹש שנים ואינוֹ יכוֹל להחליפוֹ באחר. והוּא גם מרוּצה ממנוּ בדרך כּלל.

אצל האלמנה של"ה אכלוּ, כּאמוּר, ששה אנשים, וּבקוֹשי הסכּימה להוֹסיף עוֹד אחד. פּשוּט, החדר קטן והשוּלחן לא גדוֹל, וצר המקוֹם, ורק לשידוּליו של קשישי, נענתה, וגם הוּא, מר אוֹיגאַפּיל, פּקיד הלשכּה, עשׂה עליה רוֹשם אירוֹפּי והסכּימה להוֹסיפוֹ על אוֹכליה, שכּוּלם אנשים אירוֹפּיים.

ואלה האוֹכלים: מהנדס, רוָק זקן, שדיבּר רוּסית וקצת עברית בּמבטא רוּסי, בּעל עינים חמימוֹת, צלוּלוֹת מאד; פּקיד בּבית המסחר גרוֹס בּיפוֹ, שמשפּחתוֹ ישבה בוינה, דיבּר גרמנית; המוֹרה להיסטוֹריה בגימנסיה, אהרוֹני, ארוֹך גם הוּא; מוֹרה למלאכת יד בּסמינר, שדיבּרה בקוֹל שוֹרק צוֹרם את האוֹזן; קרוֹב של מרת של"ה, איכּר מגדרה, ליטאי, שדיבּר יידיש ועברית בּערבּוּביה, ועזב את איכּרוּתוֹ בגלל סיכסוּכים עם אשתוֹ; המוֹרה הפּרטי פּינטוּס – ועתה נוֹסף אליהם גם מלכּיצדק. מקץ שבוּע בּאה בתוֹ של האיכּר, נערה בוֹגרת, והחזירה את אביה לביתוֹ ונתפּנה מקוֹם בּשביל חביבה.

עוֹד לא סיפּרנוּ כי שם משפּחתה של חביבה היה פרידבּרג, וּמלכּיצדק הציע לה לשנוֹתוֹ להר-שלוֹם, והיא אמרה בקריצת עיניים בּת-משמעוּת, כּי “מישהוּ” כבר הציע לה הצעה זוֹ, ואמר לה, שהיה סוֹפר עברי בשם זה, אבל היא לא קיבּלה: השם פרידבּרג, צילצוּלוֹ יפה מזה למדי, בּעוֹד שהשם “הר-שלוֹם” נראה לה מוּזר: הר-שלוֹם, הר של שלוֹם, מצחיק.

על האמת יש להוֹדוֹת, שהחברה כּוּלה לא היתה מקוּבּלת עליו על מלכּיצדק. אין זוֹ ארץ-ישׂראל: מין קיבּוּץ גלוּיוֹת וּבילבּוּל לשוֹנוֹת וקלוּת ראש. לא היה כדאי אפילוּ לתקן למישהוּ שגיאה. ידבּרוּ איך שהם מדבּרים. הוּא ניסה לתקן שגיאה ברוּרה למוֹרה הגימנסיה, וזה חייך אף על-פּי שנתאדם וחזר לטעוּתוֹ. מילא, תלין עמוֹ משוּגתוֹ. אבל האוֹכל של מרת של"ה היה באמת מצוּין. בּלי הידוּר יתיר, בּלי פלפּלת, בּלי אוֹתם הקישוּטים, הנהוּגים בּמסעדוֹת מסוּימוֹת, אבל נקי וטעים וטוֹב. ארוּחוֹת אירוֹפּיות-בּיתיוֹת. לא שוֹנוֹת בּהרבּה מארוּחוֹת אמוֹ בּקימפּוֹלוּנג.

ואלוּ הארוּחוֹת, כּיפּרוּ על החברה. הוּא שמע את שׂיחת האנשים, הערוֹת טפלוֹת על הרוֹב, והשתקע בּקערתוֹ, אכל ושתק. רק משבּאה חביבה אל השוּלחן בּא שינוּי. “צעירה לא-מאוּסה”, כּמוֹ שאוֹמרים כּאן, אוֹהבת שׂיחה – זה ענין אחר לגמרי. הגברים נעשׂוּ ערים. המוֹרָה למלאכה (זקנה וּמכוֹערת) נעשׂתה מטרה לעקיצוֹת שוֹנוֹת וּמשוּם כּך נזדעפה. הכּל התחכּמוּ, ועלה על כּוּלם מוֹרה הגימנסיה (הרוָק בּן הארבּעים), שדיבּר על חיי נישׂוּאים ועל אהבה בסגנוֹן פילוֹסוֹפי, ציני קצת, עקץ את המוֹרה למלאכה ועשׂה מחמאוֹת לחביבה: זוֹ רתחה, היתה כסיר נפוּח וזוֹ נהנית, אף-על-פּי שמוֹחה על הבּיטוּיים החריפים. המוֹרה למלאכה מצאה לה אבּיר מגן בּמוֹרה פּינטוּס, שלא היה קטלא קניא בהיסטוֹריה וּפגע בּוֹ במוֹרה בית האוּלפן (היוּ לוֹ חשבּוֹנוֹת עם בּית-האוּלפּן וכאן מצא מקוֹם לגבוֹת את חוֹבוֹ), אפילוּ תפס אוֹתוֹ בטעוּיוֹת בּתאריכים. אהרוֹני נעשׂה אדוֹם כּוּלוֹ, אבל לא נכנע, והבטיח לעיין בּבית.

– אני עיינתי לפני ארבּעים שנה (הוּא בן ששים וּמעלה).

בּצאתם מן הארוּחה היה מלכּיצדק משתדל ללווֹת את חביבה, בּמידה ששעתוֹ היתה בידוֹ, לפחוֹת עד פּינת רח'…, נעים היה ללכת עמה, ואף-על-פּי שהוּא עצמוֹ, כּמקוּבּל בּידוֹ, לא דיבּר רעוֹת על חבריו לעבוֹדה, אבל כּשהיא ביקרה אוֹתן – ניענע לה בראשוֹ, לעשׂוֹת לה נחת רוּח. אך רב היה סבלוֹֹ כשגם אהרוֹני נטפּל אליהם ללווֹת את חביבה. מלבד קיפּוּח הרגש האינטימי, היה גם המראה מגוּחך, וּמלכּיצדק הרגיש בּדבר: שני תרנים מהלכים, וּביניהם תינוֹקת, הנוֹשׂאת פּניה פעם לזה וּפעם לזה. האנשים בּרחוֹב היוּ עוֹמדים וּמבּיטים כּתוֹהים על מראה עיניהם.

אף-על-פּי-כן טוֹבה עשׂה עמוֹ קשישי, שהביאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה של מרת של"ה.

מלכּיצדק בּין המטיילים בּרחוֹב הרצל

גם מלכּיצדק, כּשאר יוֹשבי תל-אביב, כּצעירים וכבלתי צעירים, היה יוֹצא לפנוֹת ערב לטייל בּרחוֹב הרצל, שהיה מקוֹם טיוּל לרבּים, אך את עיקרוֹ תפסוּ מאוֹת תלמידי בית האוּלפּן, שהיוּ מהלכים שוּרוֹת שוּרוֹת רחבוֹת, לפעמים ממדרכה עד מדרכה, וּממלאים את חללוֹ צחוֹק וזמרה וקריאוֹת עידוּד זה לזה. הסוֹפר פרישמן, שבּיקר לפני שנים אחדוֹת בּארץ, אמר על תל-אביב, שכּל ימוֹת השנה בה חוֹל המוֹעד, ספק ימי מעשׂה, ספק ימי חג. מלכּיצדק הסכּים עם דעתוֹ זוֹ של פרישמן, שכּנראה אדם פּיקח הוּא.

תמיד טייל עם קשישי, שהיה טרוּד תמיד להקדים ולהחזיר שלוֹם, עד שלא הספּיק לדבּר עמוֹ. דיבּר והפסיק. גם אביבה וחביבה נראוּ אז בּרחוֹב הוֹלכוֹת יחד, אבל הן החליפוּ כמעט יוֹם יוֹם את בּני-לוייתן, ורק פּעם אחת נתלווּ עליהם, על קשישי וּמלכּיצדק. מצב רוּחה הטוֹב, העוֹקצני, של אביבה נתאצל גם על חביבה, וגם היא התירה לעצמה דברי צחוֹק וקלוּת-ראש, וּמוּזר היה בעיניו כשנשתלחה ידה הקטנה אל קרחתוֹ של קשישי, כּדרך שעשׂתה לעתים קרוֹבוֹת אביבה, והדבר לא מצא חן בּעיני מלכּיצדק אף כּי סלח לה בדעתוֹ שלא תנוּעה שלה היא. הם לא הספּיקוּ לעבוֹר את הרחוֹב פּעם אחת מבּית-האוּלפּן עד שער הרכּבת (פּרבר קטן. אתה יוֹצא וּמיד מזדמן לך פּלוֹני ואלמוֹני), עד שנמצא להן המוֹרה לטבע, חיריק, שפּרש מחבוּרת התלמידים של בּית-האוּלפּן, ונטפּל אליהן. הוּא היה צעיר מעניין יוֹתר, מהדר בּלבוּשוֹ, מדבּר עברית בּנגינה צרפתית (למד בּצרפת) וצוֹחק הרבּה, צחוֹק נעים וּמגרה. הוּא גידל לוֹ זקנקן בּלוֹנדי עשׂוּי יפה, כּדרך האמנים הצרפתים, והיוּ לוֹ עיני-תכלת. הצעירוֹת אמרוּ עליו, שהוּא מתוֹק בּפני ישו שלוֹ. על כּל פּנים, ישו צוֹחק וקל-דעת משוּנה.

כּשנשארוּ לבדם, בּלי בּנוֹת הלויה, וּברכוֹת השלוֹם נתמעטוּ, מפּני שכּבר עברוּ את הרחוֹב פּעמים אחדוֹת, עמד מלכּיצדק ואמר לקשישי: – אין אתה סבוּר, קשישי, שאין טעם לטיוּלים אלה ברחוֹב הרצל בּתוֹך המוֹן טיילים? איני אוֹהב טיוּל בּציבּוּר. מוּטב שנטייל בּחברה חדשה² אוֹ בדרך ליפוֹ.

– מה אתה סח? בּחברה חדשה אי אפשר לטייל, מפּני החוֹל, וּבדרך ליפוֹ אי אפשר מפּני האבן. רק רחוֹב הרצל רצוּף כּדבעי וּמרוּבּץ בּכל יוֹם בּמים.

– כּן, אבל – איני מרגיש עצמי בטוֹב כּאן.

– לא יפה, מלכּיצדק, אתה מתחיל לדבּר בּגנוּתה של ארץ-ישׂראל?

– חס וחלילה. רק על הטיוּל בּצפיפוּת אני מדבּר.

– אין דבר, מלכּיצדק. עוֹד מעט נתחיל להתרחץ בּים, ואז נלך דרך החוֹלוֹת אל שׂפת הים. שם מרחב ואני אוֹמר לך: עוֹנג שאין לשער. רק מעטים מתרחצים מצד זה. אצלנוּ נוֹהגים להתחיל בּרחיצה אחרי שבוּעוֹת, שאז המים כּבר חמים, חמים למדי, ואין שעה יפה לרחיצה בים מזוֹ שעם שחר אוֹ לפנוֹת ערב. ניסיתי בשתיהן, ואיני יכוֹל להכריע איזוֹ מהן יפה יוֹתר… כּל שעה ונעימוּת שלה… לדאבוֹננוּ, לא רבּים המתרחצים בּים… – אתה יוֹדע לשׂחוֹת? שלוֹם, שלוֹם, ד“ר ריבּאייזן. מתי חזרת? מיוֹם שנסעת “פּנה זיווֹ של אפּ”ק”.

ד"ר ריבּאייזן חייך בּנעימוּת וענה במבטא פּרוּסי:

– בּרצוֹן עוֹד הייתי נשאר חוֹדש אחד בּגרמניה. זה לא תענוּג גדוֹל לשוּב הנה לחדשי הקיץ החמים. היה לי חמסין אחד. זה לא עוֹנג גדוֹל, לא כן? אמת?

ושוּב היוּ בתוֹך הדחק.

ד“ר ריבּאייזן, מן הפּקידים הגבוֹהים של אפּ”ק, הזכּיר חמסין וּמלכּיצדק אמר: קראתי בחוּ"ל על החמסינים בּארץ וחשבתי, מי יוֹדע איזוֹ פוּרענוּת היא. עלי משפּיע החמסין לטוֹבה. בּיוֹם חמסין אני חש התרוֹממוּת רוּח.

– אוּלי משוּם שאתה קר-מזג – ענה קשישי.

– אוּלי, – ענה מלכּיצדק.

– ואני איני מוֹצא לי מקוֹם בּיוֹם של חמסין, וּביחוּד בּלילה, כּל הלילה אני מתהפּך בּנדוּדי שינה מתוֹך קוֹצר נשימה.

– האם אתה חם-מזג כּל-כּך? – שאל מלכּיצדק.

קשישי עמד מלכת, הסתכּל בּוֹ, אחר הניע בּידוֹ ושב ללכת.

מלכּיצדק אמר:

– רצית לוֹמר מה?

– לא, לא כלוּם. אתה נחמד.

– מה פירוּש?

– בּלי פירוּש. כּך סתם.

וכה הוֹסיפוּ לטייל בּתוֹך המטיילים, עד אשר הגר, בּעל הזקן האדוֹם, שמש הוַעד, הדליק את שני הפּנסים הגדוֹלים, זה שליד בּית האוּלפּן וזה שבּכניסה לפרבר, מעֵבר לפסי הרכּבת, ואז פּרשוּ המטיילים לבתים לאכוֹל פּת ערבית.

מלכּיצדק מכריע בּיניהם

אי אפשר לוֹמר, שמלכּיצדק אוֹיגאַפּיל (אביבה קוֹראת לוֹ שלא בפניו “בּבת עיני”) נתחבּב על חבריו בלשכּה, כּשם שנתחבּב על המנהל ועל סגנוֹ. בּמידה שהללוּ קירבוּהוּ ודיבּרוּ בשבחוֹ, בּה במידה נעשׂה לטוֹרח על חבריו הפּקידים, והיוּ מלגלגים עליו, על דיבּוּרוֹ ועל תיקוּניו. הרע היה שהכניס מתיקוּניו גם למכתבים, ועל זה העירוֹ ד"ר פריש בּבהירוּת, שלא כדאי. משל לתלמיד המצטיין בּכיתה, שאינוֹ מעוֹרב עם שאר התלמידים, והם מחליטים שהוּא שאפן, וּבעל גאוה. אבל השם יוֹדע, שהוּא, מלכּיצדק, לא היה בוֹ כלוּם ממידוֹת מגוּנוֹת אלוּ. פּשוּט, הוּא לא ידע מה חבריו חוֹשבים עליו.

וּפעם, סמוּך לנעילת הלשכּה בצהריים, קרה מקרה ונתעוֹרר ויכּוּח חם בּלשכּה, אחרי שהמנהל נסע לרגל ענינים ציוֹניים ממדרגה גבוֹהה (אמרוּ שהוּא סיים קניית עמק יזרעאל ונסע לסדר את ענין הכּסף). כּבר כּלתה רגל לקוֹח כּשנתעוֹרר ויכּוּח סוֹער בּין רחמיאלביץ וּבין זעירא, שמשך את כּל העוֹבדים. רחמיאלביץ היה תוֹקפני מאד. הוּא טען נגד מתן התקציב לבתי הספר מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית. כּנגדוֹ יצא זעירא, שהיה חסידוֹ של אוּסישקין וקנאי נלהב ללשוֹן העברית, וטען, שנצחוֹן הלשוֹן העברית בּבתי הספר של עזרה, הוּא ראשית יסוּדה של מדינת היהוּדים.

– לא פחוֹת ולא יוֹתר? – התגרה בוֹ בליגלוּג רחמיאלביץ – ואני אוֹמר, שזה עלוּל להכשיל את כּל עבוֹדתנוּ בארץ. לא איכפּת בּאיזוֹ לשוֹן ידבּרוּ היהוּדים בּארץ. גם לד"ר הרצל לא היה איכפּת. העיקר לקנוֹת אדמה הרבּה וליישב יהוּדים עליה, וגם תעשׂייה. כּן, גם תעשׂייה. אילוּ היוּ לנוּ שלוֹשים אלף איכּרים וחמישים בּתי חרוֹשת הגוּנים בּארץ, היתה הארץ שלנוּ. כּיבּוּש כּלכּלי – זה האלף והתּיו בתוֹרת המדינה.

כּנגדוֹ טען זעירא:

– הנה יש ליהוּדים בּפוֹלין אלפי בתי חרוֹשת, הרבּה בעלי אחוּזוֹת יהוּדיים בּפוֹלין, – כּלוּם כּבשוּ את פּוֹלין? זוֹ דרך הגלוּת,

גם הרצל ימחוֹל לי בקברוֹ, לא הבין…

על זה כבר לא יכוֹל רחמיאלביץ להבליג:

– אינך ראוּי לבטא את השם הרצל.

– כּן, מוֹדה אני, שאני מחזיק בּשיטת אחד העם. אם לא נהיה פה כוֹח רוּחני – ישׂא הרוּח את כּל כּיבּוּשינוּ החמריים.

– הנה נכשלת בּלשוֹנך ואמרת את האמת: הרוּח ישׂא את כּל הישׂגינוּ החמריים. צדקת. די היינוּ עם הרוּח. יהדוּת שרירים נחוּצה לנוּ. זעירא נבוֹך ונשׂא עיניו אל צוות הפּקידים הממלאים החדר, מאין יבוֹא עזרוֹ, והנה נתקל בּפניו של מלכּיצדק, שעמד מאחוֹרי שוּלחנוֹ זקוּף וּמתוּח, מקשיב לויכּוּח שבּין שני עמוּדי-התווך של פּקידוּת הלשכּה. עיניו היוּ תמימוֹת מאד וצער נשקף מתּוֹכן, אבל חיוּך ריחף על שׂפתיו, חיוּך של יוֹדע. רגע פּיקפּק, אחר אמר:

– מוּטב שנשאל את אוֹיגאַפּיל. לוֹ בוַדאי אין פּניוֹת וישמיע לנוּ דעה אוֹבּייקטיבית. מה דעתך אתה, אוֹיגאַפּיל?

מלכּיצדק עמד זקוּף כּמקוֹדם. לא עיפעף עין, והשיב מיד בּקוֹלוֹ הגברי:

– דעתי היא, שיש לעבוֹד בּשני השׂדוֹת כּאחד: בּשׂדה הכּלכּלי וּבשׂדה התרבּוּתי. אפשר שהרצל ואחד העם ראוּ סתירוֹת בּתוֹרוֹתיהם, אבל אני איני רוֹאה כל סתירה ביניהם. הם משלימים זה את זה.

– הנה שמענוּ “מלה גדוֹלה” – אמר רחמיאלביץ. זה היה בדיוּקוֹ ביטוּיוֹ של המנהל כּשדיבּר בּאירוֹניה, וּבהעדרוֹ של המנהל מן הארץ, ראה רחמיאלביץ זכוּת לעצמוֹ לא רק להשתמש בסמכוּתוֹ אלא גם להשתמש בּלשוֹנוֹ. הוּא עצמוֹ לא ידע אם בּכוֹבד ראש הוּא אוֹמר כּך אוֹ דרך ליגלוּג.

נשמעוּ קטעי צחוֹק, אחר-כּך נשׂתררה שתיקה. והנה נשמע קוֹלוֹ של השמש, יהוּדי נמוֹך בּעל זקן צהבהב וכיפּה זעירה בראשוֹ, בּניגוּן של פּרקי אבוֹת:

– דברי אוֹיגאַפּיל נראים לי מדבריכם, שבּכלל דבריו דבריכם, וכבר הכריזה בת-קוֹל: אלה ואלה דבר אלקים חיים. רבּוֹתי, הגיע זמן סגירת הלשכּה. כּבר אחרי אחת.

בּזה נגמר הויכּוּח בּניצחוֹן הצד השלישי, כּנהוּג לפעמים, אבל קרנוֹ של מלכּיצדק לא הוּרמה על-ידי כך, לפחוֹת בּעיני בעלי הדין רחמיאלביץ וזעירא. זעירא בעצמוֹ העיר:

– אף-על-פּי-כן יש הבדל בּין תוֹרת שני המנהיגים. רק בּאוּסישקין סינתּיזה.

הטיוּל הגדוֹל בּרגל

בּאחת השבּתוֹת הקרוֹבוֹת לאחר חג השבוּעוֹת נערך טיוּל גדוֹל להר נאפּוֹליוֹן ומשם גם לעשר טחנוֹת שעל הירקוֹן (אם ימצאוּ שם סירה מוּטב, ואם לא – ילכוּ ברגל). השתתפוּ בטיוּל כּעשׂרים איש: מוֹרים וּפקידים. מארגן הטיוּל היה המוֹרה לטבע של הסמינר למוֹרוֹת. קשישי וּמלכּיצדק היוּ גם הם בּהוֹלכים. שלוֹש שנים ישב קשישי בתל-אביב ועדיין לא היה שם. גם חביבה הלכה, אביבה כבר היתה.

יצאוּ מתל-אביב בּבּוֹקר השכּם, בּעוֹד החמה במזרח והחוֹלוֹת רטוּבּים כּעבי האצבּע מן הטל. הפּרדסים הוֹריקוּ והדקלים עמדוּ כשוֹמרים. המטיילים הצטיידוּ במזוֹנוֹת, שיספּיקוּ להם עד הצהריים.

הם עברוּ את חברה חדשה, שהיוּ בה רק שלוֹשה בתים גדוֹלים בּמזרח, ליד פּסי הרכּבת, וּבית אחד, קטן, בּמערב מצד החוֹלוֹת. אחרי הבּית הקטן הזה, לפני בית הקברוֹת בּחוֹלוֹת, הוֹביל שביל, תחילה בין כּרמי החוֹלוֹת, אחר-כּך בּין שוּרת שיקמוֹת, ליד פּרדס עלוב, מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית שׂרוֹנה אל הדרך שבּין פּרדס גוֹלדבּרג וּבין הר נאפּוֹליוֹן. המוֹרה לטבע, שבּתאי, יבש גוּף וּפנים, דק שׂפתיים וקוֹל מצפצף, תלה לוֹ שני ילקוּטי-צד גדוֹלים מזה ומזה, לאסוֹף לתוֹכם צמחים וחרקים וכל דבר “מעניין”, קשר לראשוֹ מטפּחת ועליה נתן את כּוֹבעוֹ, בּידוֹ מקל ארוֹך כּמקל הרוֹעים, ורץ לפני המטיילים, מזרז אוֹתם שירוּצוּ אחריו.

– אנוּ מוּכרחים להגיע לראש ההר לפני שש, כּדי שנראה את הנוֹף למרחוֹק. עד שעה זוֹ האויר “זך כּבדוֹלח”, אחר-כּך הוּא מתחיל להתערפּל קצת. אל תחוּסוּ על הרגלים.

לא היתה ברירה אלא לרוּץ אחריו. אף אחד מן השלוֹשה לא היה עוֹד בּהר נאפּוֹליוֹן, על אחת כּמה וכמה בשבע טחנוֹת, והפקידוּ את עצמם לגמרי בידי שבּתאי. חביבה פיגרה, מפּני קוֹצר רגליה אף-על-פּי שהשתדלה לרוּץ. כּשהגיע לדרך המלך ואל גדר של פּרדס וּבאמצע קיר ושֶקע בּתוֹכוֹ, עמד שבּתאי.

– אתם רוֹאים את הבּרז הזה בקיר המקר מימיו לתוֹך השוֹקת? זהוּ סַבּיל… נציב ערבי בנה אוֹתוֹ, להשקוֹת את עוֹברי הדרכים הצמאים אוֹ להשקוֹת את בּעירוֹ. בּודאי קיבּלוּ את המנהג הזה מן העברים הקדמוֹנים בּארץ שדאגו לעוֹברי דרכים. נשתה מן המים ונלך הלאה. אין חשש לקדחת בּמים, כּי מי תהוֹם הם.

המטיילים כּוּלם צבאוּ על הקיר ושמעוּ בצמא את דברי שבּתאי, שנאמרוּ בפתוֹס מצפצף. הוּא פתח את הבּרז, הסתכּל רגעים אחדים בּזרוֹם המים לשוֹקת (איזה מים צלוּלים!), אחר רחץ את ידיו השזוּפוֹת והכּחוּשוֹת, את פּניו עד עוֹמק הצואר הפּתוּח, והרטיב את כּוּתנתוֹ וּבגדיו, אחר הגיש חוֹפן מים לפיו וגמע מתוֹכם:

– אה, מחיה נפשוֹת! מים קרים וּמתוּקים! ממני תראוּ וכן תעשׂוּ. בּבקשה!

המטיילים נדחקוּ אל הבּרז, רחצוּ את ידיהם וגמעוּ מחוֹפניהם עד אשר כּילוּ לשתוֹת.

– מנהג יפה בידי הערבים – אמר מלכּיצדק לחביבה – כּדאי שגם העברים בּימינוּ ינהגוּ כך. לא כן, חביבה?

– בּודאי. גם ליד ג’אוּני, אצל ראש-פּינה, יש “סַבּיל” יפה, שבּנה השיך הזקן.

– אם אהיה בראש-פּינה, אלך לראוֹת אוֹתוֹ.

– בּאמת? אתה חוֹשב להיוֹת שם? אז תבקר אצלנוּ בבית ותמסוֹר להם דרישת שלוֹם ממני.

– בּודאי. אבל נכוֹן לוֹמר: תדרוֹש את שלוֹמם בּשמי.

– מתי אתה חוֹשב לנסוֹע?

– הדבר תלוּי במסיבּוֹת ידוּעוֹת.

– למשל?

– כּשתגיע השעה – לא אכסה ממךְ.

– אתה אדם משוּנה.

על זה לא ענה.

מעתה נשאר על ידה, ושניהם פּיגרוּ אחרי ההוֹלכים. לא קל היה לוֹ למלכּיצדק לכון את רגליו הארוּכּוֹת לפסיעוֹתיה הדקוֹת של חביבה. קשישי הזיע ורץ עם שנַים מחבריו הפּקידים. אך עמד בּכל פּעם, הפך פּניו וניענע בּידוֹ למלכּיצדק וּבת לויתוֹ, שימהרוּ אחריהם.

לבסוֹף יצאוּ למרחב שׂדוֹת אבטיחים וקצת שׂדוֹת-בּוּר. מימינם פּרדס וּמשׂמאלם גבעה לא גדוֹלה, עגוּלה, כּתלוּלית של עפר.

– הנה לפניכם הר נאפּוֹליוֹן! – קרא המוֹרה – נעבוֹר ליד המקשאה (הדגיש את המלה הזאת) ונגיע עד רגלי ההר. למה קוֹראים לוֹ הר נאפּוֹליוֹן? הערבים מספּרים, כּי נאפּוֹליוֹן בּרדתוֹ ביפוֹ עם תוֹתחיו

וּבהתקדמוֹ צפוֹנה, נתקל בּהתנגדוּת חזקה של התוּרכּים, שהתבּצרוּ על שׂפת הירקוֹן, ולא היתה לוֹ עמדה טוֹבה לתוֹתחיו. ציוָה על אלפי חייליו לערוֹם בּן לילה גבעה, כּדי להעמיד עליה את כּלי-המשחית שלוֹ. וּבבוֹקר כּבר הרעישוּ התוֹתחים את עמדוֹת התּוּרכּים. – מוּבן, שאין יסוֹד לכל הסיפּוּר הזה – דמיוֹן מזרחי הוּא – הגבעה היא גבעה רגילה, כּגבעוֹת אחרוֹת בּשרוֹן, ספק הוּא אם נאפּוֹליוֹן ראה אוֹתה.

– על כּל פּנים שם נאה, לא כן? – אמר מלכּיצדק לחביבה.

– בּודאי.

הם טיפּסוּ ועלוּ על הגבעה, גבעת אדמה רגוּבה, אך בּדרך עיכּב אוֹתם המוֹרה הנלהב:

– עמוֹד! מצאתי! ראוּ מה מצאתי. שני צמחים בּבת אחת. כּדאי שתראוּ: לשישית!

הוּא החזיק בּין אצבּע לאגוּדל צמח קטן שתלש מן הארץ, והסתכּל בּוֹ בעינים מלטפוֹת:

– רוֹאים אתם צמח-שׂדה קטן, שעלעליו רחבים וזרעוֹ בתוֹך קוּפסא משוּלשת. תמיד, כּשתוֹלשים אוֹתוֹ מן הקרקע נמצאת נמלה מתחת לאחד העלים. בּשוֹרש העלה נמצאוֹת שתי בלוּטוֹת קטנוֹת, “צוֹפיוֹת”, כּדי לעצוֹר בּעד הנמלה שלא תוּכל להגיע אל הפּרח להשחיתוֹ. איך כּתוּב: “כּוּלם בּחכמה עשׂית”. והנה עוֹד צמח נאה שמצאתי, את “דם זכריה”, עלעליו קטנים כּמראה השרך. כּשמסתכּלים בּעלה לאוֹר החמה רוֹאים בּוֹ נקוּדוֹת אדוּמוֹת. הנה שיפשפתי בעלה את האצבּע. הבּיטוּ! אתם רוֹאים עליה קויה אדוּמים? מכּאן השם. בּודאי למדתם על דמוֹ של זכריה הנביא, שהיה רוֹתח על האבן בבית המקדש…

– וּמה עוֹשׂה הנמלה על זה, הצמח הראשוֹן. מה שמוֹ? – שאלה מוֹרה סקרנית ונדחקה בחזה השוֹפע, ששדיו מזדקרים לפנים.

– יוֹנקת את הצוֹפיוֹת, כּמוֹ שיוֹנקים שדים. – אמר המוֹרה בחטיפה רוֹמזנית וּבהדגשת המלה האחרוֹנה.

– הא לךְ, שׂכר הסקרנוּת. – עקצה הפּקיד ההוֹלך עמה.

המוֹרה תחב את הצמחים לתוֹך אחד מילקוּטיו, וטיפּס בּראש והשיירה אחריו עד שעלוּ על הגבעה. משם נפתח לעיניהם נוֹף השרוֹן: החוֹלוֹת והים מזה, שׂדוֹת וּפרדסים וחלקוֹת בּוּר מזה עם קצת בּנינים וכפרים ערביים, כּפרי בתי-חמר. רצוּעת הכּסף של הירקוֹן התפּתלה סמוּך מצפוֹן, מפּנים הארץ אל הים, בּתוֹכוֹ ראוּ כתמים צפים מתנוֹעעים. אחד המטיילים קפץ ושאל:

– מה האלה הצפים על פּני המים?

– ג’מוּסים, תוֹאים בּעברית. בּקר הבּצה. אתם רוֹאים את אהלי-קדר, השחוֹרים, הנפוֹצים שם משני עברי הדרך, שעשן גללים עוֹלה מתוֹכם? זהוּ שבט בּדוים, ג’מוּסינים קוֹראים להם – מין בּהמה דוֹמה לפרה – בּקר הבּצה. בּבצוֹת החוּלה תראוּ אוֹתם לאלפים.

– וּבשׂרם כּשר? שאל פּקיד אחד.

– בּשׂרם וחלבם כּשרים – אך לא יחד. – התלוֹצץ המוֹרה.

– “כּתוֹא מכמר” כּתוּב, לא ידעתי פירוּשוֹ.

– כּן בּישעיהוּ נ"א: “בָּנַיִךְ עֻלפּוּ שָׁכְבוּ בְּראֹש כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר”. פּירוּש תוֹא “מכמר”? תוֹא מכמר, מחוּמם,

בּיוֹם שרב, על משקל “מִשְׁחַת מאיש מראהוּ” בּמקוֹם מָשחת. גם זה בישעיהוּ.

– נכוֹן, בּפרק הבּא, נ"ב.

פּני הידען זרחוּ מהנאה, וּמלכּיצדק הוֹציא את פּנקסוֹ ורשם את הדברים.

– את דבריו על הצמחים איני יכוֹל לרשוֹם, איני זוֹכר אוֹתם בּדיוּק – אמר לחביבה כמוֹ מתוֹך התנצלוּת.

הם שהוּ כשעה על הגבעה. המוֹרה הספּיק למלא ילקוּט אחד צמחים. נתן להם שיעוּר מענין בּטוֹפּוֹגרפיה וּבהיסטוֹריה של המקוֹם, בּטבע ואפילוּ באסטרוֹנוֹמיה, אף-על-פּי שלא היה לילה. גם בּיוֹם השמים מלאים כּוֹכבים אבל אין רוֹאים. הדברים היוּ חדשים. סעדוּ את לבּם ממה שהביאוּ עמהם, ישבוּ יחד שלוֹשתם, קשישי וּמלכּיצדק וחביבה. וּמלכּיצדק מגיש וּמזרז את חביבה שתאכל עוֹד בּיצה קשה, עוֹד סרדין אחד מן הקוּפסא שפּתח. לקשישי היה גם “טרמוּס” וּבוֹ קהוה מתוּקה קרה, שמכסהוּ, מכסה האלוּמיניוּם, שימש כּוֹס קטנה. יצק והגיש לחביבה, אחר למלכּיצדק וּלבסוֹף לקח גם לעצמוֹ.

היה מצב-רוּח טוֹב. השמש כּבר ליהטה על ראשיהם, אבל לא היה מקוֹם צל על כּל הגבעה, רק שׂיחי-בּר ננסיים מפוּזרים פּה ושם.

– אתם רוֹאים את הגבעה החשׂוּפה עתה בקיץ, בּחוֹרף וּבאביב היא מלאה צמחים וּפרחים נהדרים. סביוֹנים וכלניוֹת ונרקיסים וכו'. – אמר המוֹרה.

הם ירדוּ מאוּששים והלכוּ לעבר הנהר. כּשהגיעוּ אליו, בּמקוֹם שהיה מסוּתר מאחוֹרי ערבים, על מוֹשבי-עמוּדים אחדים בּוֹלטים מן המים יוֹשבים ערבים וחכּוֹת בּידיהם: צדים דגים.

היה מי שהציע לנסוֹת לקנוֹת מהם דגים, אבל המוֹרה הניע אוֹתם מכּך:

– עד שנחזוֹר – יבאישוּ.

כּחצי שעה הלכוּ לאוֹרך הירקוֹן ולא נמצאה להם סירה. היוּ שתי סירוֹת מוּטלוֹת הפוּכוֹת על שׂפת הנהר, אבל שתיהן נמצאוּ נקוּבוֹת וּבלתי ראוּיוֹת לשיטה. לא היתה ברירה אחרת אלא ללכת הלאה. המוֹרה נשתתק. מזמן לזמן רץ הצידה ואסף לילקוּטוֹ צמח זה אוֹ אחר, אבל לא הכריז עליו. גם האחרים שתקוּ, רק לעתים השמיעוּ הלצה וקוֹל צחוֹק.

מלכּיצדק לא זז מצידה של חביבה, כּאילוּ כבשה לעצמוֹ. אף היא נוֹח היה לה ללכת עמוֹ. לעתים קרוֹבוֹת גחן אליה ושאל אם אינה עייפה, אם אין רגליה כוֹאבוֹת, והיא ענתה לוֹ בקוֹל רפה: עדיין לא. הם כּבר הלכוּ חצי שעה ויוֹתר.

– עוֹד מהלך חצי שעה עד עשׂר טחנוֹת. – הכריז המוֹרה. – שם נמצא את גן-העדן.

המלה “גן עדן” נסכה הרגשה טוֹבה בכל המטיילים, והליכתם נתאוֹששה, כּהוֹלכים בּמדבּר לשמע המלה “נוה”. הם הלכוּ על אדמת עפר, אדמת שׂדה, אפוֹרה וחוּמה, נתקלוּ ברגבים, בּשׂרידי שׂיחים, עשׂבים יבשים למחצה. ההליכה היתה מייגעת. החמה קוֹפחת על הראש, אך מראה המים הירקרקים, הערבים הרעננוֹת, הסוּף וכו', הפיגוּ את החוֹם.

– שכחתי לשאוֹל – אחר אחד – למה קוֹראים למקוֹם “שבע טחנוֹת”? האם יש שם שבע טחנוֹת טוֹחנוֹת קמח?

– היוּ פעם, – ענה המוֹֹרה – נחרבוּ. היוֹם יש רק שתים: אחת עוֹמדת ואחת טוֹחנת קצת. הערביים משתמשים בּה.

– בּקימפּוֹלוּנג היתה טחנת קיטוֹר, – אמר מלכּיצדק לחביבה – מימי לא ראיתי טחנם מים.

– אני ראיתי בגליל טחנוֹת אחדוֹת. לא ראיתי טחנת-קיטוֹר, אף-על-פּי שבּיפוֹ יש טחנה גדוֹלה של הגרמנים. רציתי ללכת שמה עם הילדים. אבל לא הספּקתי עד היוֹם. בּטחנת הגרמנים יש גם מרחצאוֹת חמים. בּני תל-אביב הוֹלכים שם להתרחץ.

– בּאמת?

– כּן. בּיוֹם שישי הוֹלכים שמה רבּים. מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית.

הלכוּ הלאה. והנה שמעוּ קוֹל המוּלת מים נוֹפלים.

– מה? יש מפּל מים? – שאל הסקרן.

– וּמה סבוּר היית, טחנה בלי מים נוֹפלים? – ליגלג המוֹרה. – יש הרבּה מפּלי מים. לא גדוֹלים כּאשדוֹת ניאגארה. אבל מספּיקים לסבב אוֹפן קטן.

אחדים התחילוּ לרוּץ לקדם את פּני ההמוּלה המתקרבת, והמוֹרה נשאר בּתוֹך המפגרים.

* * *

כּשחזרוּ ליוָה מלכּיצדק את חביבה עד בּיתה. היא היתה עייפה מאד מן הטיוּל. פּניה היוּ אדוּמים קצת מהתאמצוּת, אבל עיניה היוּ ככבוּיוֹת.

– לא אלך לאכוֹל היוֹם. אשכּב לישוֹן. אני עייפה מאד. תאמר לגברת של"ה.

מלכּיצדק ניסה עוֹד להשפּיע עליה. אוּלי תנוּח שעה ותלך לאכוֹל. אבל היא פיהקה פיהוּק גדוֹל, לכל רוֹחב פּיה הקטן.

היא נתנה לוֹ את ידה הקטנה, המזיעה.

– נוּ, שלוֹם. נתראה מחר בּצהריים.

אבל מלכּיצדק, לא מיהר להרפּוֹת את ידה. עמד עליה, מסתכּל אל פּניה מלמעלה ולא הרפּה מן היד.

– נוּ, תלך לאכוֹל. אתה צריך לאכוֹל. אתה גבר.

הוּא עוֹד עמד וּבפניו ארשת צער. אחר-כּך אמר:

– מחר אדבּר עמך.

– כּן, בּוַדאי. בּצהרים.

– לא. אני רוֹצה לדבּר אתך בּיחידוּת.

– למה? – שאלה תמהה קצת.

– בּענין חשוּב מאד.

– ואי אפשר לדחוֹת אוֹתוֹ?

– אם רצוֹנך, אפשר לדחוֹת לכמה ימים.

– טוֹב, אם כּן נקבע את היוֹם מחר. שלוֹם.

– שלוֹם!

והוּא הלך משם.

_ _ _ _ _ _

למחר סיפּרה חביבה על דבר ה“טיוּל המעניין” לאביבה, וּלבסוֹף מסרה לה מלה במלה את שׂיחת הפּרידה עם מלכּיצדק.

– בּאמת? – קראה אביבה – כּך דיבּר אליך “בּבת עיני”? לא אמרתי לך, שסוֹף-סוֹף יביא לפניך הצעה… אַת רוֹאה?…

– עוֹד לא הציע כּלוּם.

– אני מתפּלאת עליך שאינך מכּירה את “בּבת עיני”. הרי הוּא שקוּף כּזכוּכית.

– וּמה אגיד לוֹ? בּאמת, תתני לי עצה. האספּר לוֹ שכּבר נתחייבתי לאחר.

–“חֻיבתי לאחת ואהב השניה” – דיקלמה אביבה התחלה של שיר שנדפּס בּ….

– בּלי צחוֹק. רחמנוּת לי עליו. הוּא איש כּל-כּך הגוּן ורציני. איך אפשר להכאיב לוֹ?

– לעת עתה אל תספּרי לוֹ כלוּם. תדחי אוֹתוֹ בלך ושוּב. תמצאי לך תירוּץ. אין דבר, יפרפּר קצת, לויתן גדוֹל כּזה יפרפּר בּחכּה קטנה כּל כּך! מעניין יהיה לראוֹת (היא עצמה שׂיחקה באחרים וקשישי קרא לה “ספינכּס”).

אביבה נפלה על ספּתה של חביבה בצחוֹק שלא יכלה לכבשוֹ. הצחוֹק נדבּק גם בּחביבה, ואמרה: אוּלי את צוֹדקת. אשׂחק עמוֹ קצת.

לא בלתי נעים היה המשׂחק. הכּל ידעוּ שיש לה לחביבה צעיר, כּמעט חתן, בּן המוֹשבה שלה, ראש פּינה, בּנוֹ של איכּר ותיק, שהצטיין בּלימוּדים, והבּארוֹן הביא אוֹתוֹ על חשבּוֹנוֹ ללמוֹד אגרוֹנוֹמיה בצרפת. הוּא היה צעיר מחביבה בשלוֹש שנים, אבל דבק בּה ואף-על-פּי שלא היוּ אירוּסים רשמיים היה מוּסכּם בּיניהם, וגם בּין המשפּחוֹת, כּי בשוּבוֹ אחרי גמר לימוּדיו ויקבּל משׂרה באיק"א, יתחתּנוּ. הם היוּ מחליפים מכתבים. הוּא היה לץ גדוֹל. הוּא כבר היה שם השנה השניה והספּיק כּבר פּעם לבוֹא לחוּפשה הבּיתה. אז היתה גם חביבה בבית. הוּא הביא לה מתנה: מערכת כּלי טוּאליט וצלוֹחית של בּוֹשׂם יקר. אחר-כּך שב לצרפת. בּימי החוּפשה היחסים בּיניהם נתהדקוּ (אף-על-פּי שנפלוּ גם קצת אי-הבנוֹת) וחליפת המכתבים נעשׂתה תכוּפה יוֹתר, וּמצדוֹ גם רצינית יוֹתר. אביבה היתה קוֹראת כּל מכתב שנתקבּל ממנוּ, ולפעמים גם את מכתביה של חביבה לפני שלחה אוֹתם. לא היה כל ספק, שהוּא, חיים חרמוֹני, עתיד להיוֹת בּעלה של חביבה. הכּל ידעוּ – חוּץ ממלכּיצדק. גם קשישי ידע, אבל עד עתה לא עלה על דעתוֹ, שיש לספּר למלכּיצדק.

אילוּ נהג מלכּיצדק כּאחרים והיה מרמז רמז כּלשהוּ, בּהתנהגוּתוֹ אוֹ בדיבּוּרוֹ, היוּ מעמידים אוֹתוֹ על טעוּתוֹ, אבל הוּא לא נתן מקוֹם לכל חשד, ולא מצא שוּם איש לנכוֹן להעמידוֹ על המצב כּהוייתוֹ. ואביבה, חברתה ואשת-סוֹדה של חביבה, רצתה לראוֹת בּמשׂחק. בּכלל היתה לה נטייה למיסטיפיקאציוֹת שוֹנוֹת, וּביחוּד על יסוֹד ענינים שבּינוֹ לבינה.

וּמלכּיצדק לא אמר לקשישי דבר וחצי דבר על מחשבתוֹ בנוֹגע לחביבה, אף לא על הזמן שקבע היוֹם בּצהרים ל“שׂיחה נכבּדה” (הוּא לא גרס את המלה המחוּדשת “רציני”) שקבעוּ לשבוּע הבּא, אחרי שוּבה מחג השבוּעוֹת, מראש פּינה.

_ _ _ _ _ _

מעמדוֹ של מלכּיצדק בּלשכּה נתבּסס יפה. בּיחוּד משוּם יחסוֹ של ד"ר פריש, שקירב אוֹתוֹ והיה מפקיד בּידוֹ ענינים אחראיים לפעמים, יוֹתר ויוֹתר “מעל לראשוֹ” של זעירא. הדברים הגיעוּ לידי כך, שזעירא התחיל לשקוֹל בּדעתוֹ, אם לא כדאי שיפנה אל המנהל בּבקשה להעבירוֹ למחלקה אחרת, כּלוֹמר, אל מחלקתוֹ של המנהל. הוּא גם היה עוֹשׂה זאת, אלא שאימת רחמיאלביץ היתה עליו. זה שוֹמר את רשתוֹ ולא יתן לוֹ דריסת רגל אצל המנהל עצמוֹ. סבלוֹ זה של זעירא התבּטא דוקא ביחס נימוּסי מתוּן מדי אל מלכּיצדק. יחס מתוּן, בּלי שיתוּף פּעוּלה יתר (היה מפנה אוֹתוֹ אל ד"ר פריש), אבל מלכּיצדק, שהיה פּסיכוֹלוֹג גרוּע, קיבּל את דבריו של זעירא כפשוּטם והיה מרוּצה מכּך, שהרי כך מגיע לוֹ, למלכּיצדק, על-פּי מידת היוֹשר.

בּאוֹתוֹ זמן התחילוּ מדבּרים על נסיעתוֹ הקרוֹבה של המנהל לאירוֹפּה לזמן ממוּשך, אז ימלא את מקוֹמוֹ, כּנהוּג, ד“ר פריש, וזה מילא את לבּוֹ של זעירא דאגה נוֹספת, שאז יהיה ד”ר פריש נתוּן כּוּלוֹ להשפּעתוֹ של רחמיאלביץ, והסימפּטיה שלוֹ נתוּנה לזה התוֹרן מלכּיצדק – וּמה יהיה מקוֹמוֹ בין השנַים, לא היה ברוּר לוֹ. כּלוֹמר, מקוֹמוֹ הרשמי, כּממוּנה על ענייני הכּספים ישאר כּשהיה, אבל הפּרסטיג’ה שלוֹ? וּפעם גם עלתה מחשבה אחרת על לבּוֹ, מחשבה, שגירש אוֹתה, לפי שעה: אוּלי בכלל ינסה למצוֹא משׂרה באפּ"ק וייפּטר מן הלשכּה, האוירה בה נעשׂתה בשבילוֹ ללא נשׂוֹא. אבל – עוֹד לא הגיעה השעה.

מלכּיצדק לא ידע על כּל אלה, אף-על-פּי שנרמז על כּך מצד קשישי שהיה בקי בכל סדרי היחסים שבּין הפּקידים, אך מלכּיצדק, כּמוֹ בענייני אנקדוֹטוֹת וחידוּדים, היה שוֹמע ודעתוֹ מוּסחת מהם.

בּעל-הבּית הקצה לוֹ סוֹף-סוֹף ערוּגה אחת, והוּא היה עוֹדר בּה בהתמדה שקטה. מתוֹך כּך חדל כּמעט לגמרי להילווֹת לקשישי בטיוּלי שעת המנחה בימוֹת החוֹל, בּרחוֹב הרצל, כּי בחר להישאר ולעדוֹר בּגינה, אגב שׂיחה עם בּעל הבּית ועם בּעל דירתוֹ המדקדק. אם כּל הגינה היתה מטוּפּחת יפה, ערוּגתוֹ על אחת כּמה וכמה. כּי לא הניח עשׂב שוֹטה, ולא הניח שוּם פּרח ושוּם שׂיח ברשוּתוֹ בלי משען, עדר בּזהירוּת מסביב לשוֹרש, ונטל כּל עלה נוֹבל, והקפּיד להשקוֹת אוֹ עם זריחת החמה אוֹ עם שקיעתה, פּעם בּיוֹמיים בּמידה וּבמשוּרה, מתוֹך מזרק דק הנקב. כּל כּך, שהיה יוֹצא בערבים, בּיחוּד כּשהלבנה האירה, והיה מלטף את העלים הרטוּבים מהשקאה אוֹ מטל, בּלב נכמר, כּאילוּ היוּ יוֹצאי חלציו.

הוּא כל-כך נשתקע בּעבוֹדתוֹ בלשכּה וּבערוּגתוֹ, שחדל כּמעט לשמוֹע לדיבּוּרים על היישוּב, לויכּוּחים שנתעוֹררוּ בין הפּקידים

(כּאוֹתוֹ ויכּוּח שהתערב בּוֹ ונתחרט אחר-כּך) וּבשעת הארוּחוֹת אצל הגב' של"ה, די לוֹ בשלוֹ. את הענינים שהוּא עוֹסק בּהם הוּא יוֹדע על בּוּרים. כּל תעוּדה, כּל מכתב. כּל מאמר הנדפּס בּענינים מעשׂיים הוּא קוֹרא. בּזה

די לוֹ. די והוֹתר. די לוֹ וטוֹב לוֹ. בּרוּר לוֹ, אילוּ עסק כּל אחד בּשלוֹ בשלימוּת, היה מצב היישוּב טוֹב יוֹתר. אבל אין הוּא מתקן עוֹלם. די במה שהוּא מבקש לתקן את עצמוֹ. איך אוֹמר המאמר הגרמני? “יכבּד כּל אחד לפני דלתוֹ והרחוֹב כּוּלוֹ יהיה נקי.” יוֹתר מדי מבקשים כּאן לכבּד לפני דלתם של אחרים.

_ _ _ _ _ _

חביבה חזרה הבּוֹקר (כּל הלילה נסעה עד צמח בּקרוֹן של המוֹשבה וּמשם בּרכּבת), אבל הספּיקה לנוּח, כּי הגן לא נפתח עוֹד, וּבצהריים נזדמן עמה ליד שוּלחנה של הגב' של"ה. לבּוֹ נרעד למראה. רעננוּת של כּפר, ריח של שׂדה וּמים, היה בה. הוּא – – – – – – – – – – – – – – – – * * *

---

בשנת תרס"ד

מאת

אשר ברש

(לכ' תמוּז)

– כ“ב תמוּז. שתים אחרי הצהרים. העיירה כוּלה מתעלפת בּחוֹם. ה”טבּעת" – רחוֹב-החנוּיוֹת העגוֹל – ריקה מאדם. המגרש יבש, וגם מקוֹמוֹת השוֹפכין יבשים, נוּקשים, ירקרקים וּמבריקים, והמוֹני זבוּבים רוֹחשים עליהם. שתי האקקיוֹת הקלוּפוֹת והשחוּפוֹת, שבּטבּוּר המגרש, עוֹמדוֹת כּשקוּעוֹת בּהרהוּרים. פּתחי החנוּיוֹת פתוּחים. בּזה נערמוֹת תבוֹת זוֹ על-גבּי זוֹ כּמגדל, בּשני תלוּיים צרוֹרוֹת שוֹטי-עוֹר, בּשלישי, מבּעד לזכוּכית וּמתחת לכילת בּד, צעצוּעים שוֹנים. אבל אין איש נראה: לא קוֹנה ולא מוֹכר.

רק מתוֹך חנוּת-הגלנטריה הנקיה, הגדוֹלה והקרירה של הג' גבּאי, נשמע חתוּך-דיבּוּר שוֹטף, חד וקצוב בּז’רגוֹן של-כּרך מגוּרמן. וּבשעה זוֹ כּה נעים לשמוֹע את הקוֹל הזה ואת הז’רגוֹן הזה בתוֹך ה“טבּעת” הנרדמה. מצטיירים בּוֹ בדמיוֹן רחוֹבוֹת הוֹמים, מרכּבוֹת משתקשקוֹת, טרַם מצלצל, גדוּדים עוֹברים בּסך, מזרקוֹת מים וכיו"בּ.

ואני נמשך וסר אל החנוּת של הג' גבּאי. שכנים אנחנוּ ובנה הוּא חברי לשעוּרים אצל הסטוּדנט הרוּתיני סמל. אין דבר, רשאי אני לשבת שעה קלה בחנוּת הגדוֹלה והקרירה.

הג' גבּאי בעצמה הציעה לי כסא.

היא, בּעלת-החנוּת, אשה בחצי-ימיה, בּשׂרנית קצת, נקיה וּמחייכת תמיד, יוֹשבת לה בהרחבה מאחרי שוּלחן-החנוּת וּבידה אַמת-המידה. וּבתוֶך מתנוֹעע איש צעיר, מגוֹהץ, בּלי חתימת זקן, שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת משוּחוֹת, חלקוֹת וּמפוּלגוֹת בּאמצע, מכנסיו המשוּבּצים ישרים וקמט בּוֹלט לכל ארכּם, חצאי-נעלים של לכּה ברגליו ושׂרוֹכים רחבים, קשוּרים בּעניבוֹת עליהם.

בּאמצע החנוּת עוֹמד ארגז ענקי, מצוּפה-פח, וצמידוֹ הכּבד תלוּי על דפנוֹ; והוּא, טיפּוּס של סוֹכן-נוֹסע לבוּבי, מוֹציא מתוֹכוֹ חבילי חבילין של עניבוֹת, מטפּחוֹת, גרבּים, נעלי-יד, מניפוֹת, צלוֹחיוֹת וכו‘. את כּל אלה הוּא מסדר בּטוּב-טעם על השוּלחן לאוֹרך החנוּת ולרחבּה. מהלכוֹ קל וגמיש, והוּא נחפּז ורץ בּין השוּלחן, הארגז והג’ גבּאי; וּבשעת מעשׂה אין פּיו פּוֹסק מלדבּר על טיב הסחוֹרה, לשבּח את איכוּתה, חוֹזקה ודרישוּתה, בּיחוּד מתגבּר מעין-דיבּוּרוֹ, כּשהוּא ניגש אל הג' גבּאי וּמוֹשיט לה בתנוּעת-חן למשש את ה“חפץ”.

ואני יוֹשב וּמסתכּל בּבן-כּרך זה. הוּא משעשע אוֹתי בזריזוּתוֹ, בּמהלכוֹ הקל, בּחיתוּך-דיבּוּרוֹ החד והקצוּב, ונדמה לי שאין זאת אוּמנוּת גרוּעה כלל. ויתוּש-התכלית מתחיל לנקר בּמוֹחי, ואני זוֹכר שהריני כבר בּן ט"ו…

והנה הציץ בּפתח ראשוֹ של ישׂראל “קנקן”, זה בחוּר בּית-המדרש לבן-השׂערוֹת, החסיד, המבוֹהל והלהוּט אחרי חדשוֹת העתוֹנים. עיניו הבּהירוֹת והחיוֹת משוֹטטוֹת רגע בּחנוּת, אחר-כּך הוּא עוֹמק כּוּלוֹ בפתח, מראה גליוֹן ה“טאַגבּלאט” הלבוּבי, שתמוּנת איש בּעל-זקן עליו נתוּן בּתוֹך מסגרת שחוֹרה, וקוֹרא בלשוֹנוֹ הטרוּפה:

– הד"ר הרצל מת.

– מי?!

חתך את חלל החנוּת קוֹל שוֹרק-צרוּד. והסוֹכן עמד חיור וּמבוֹהל בּאמצע החנוּת, כּששתי ידיו מלאוֹת עניבוֹת, גרבּים וּמטפּחוֹת.

ה“קנקן” עמד בּפתח, וּבמעין שׂמחה-לאיד הראה על הגליוֹן, וחזר בּקוֹל:

– מנהיג הציוֹנים. הד"ר הרצל מוינא.

אז הפּיל הסוֹכן מידיו את העניבוֹת, הגרבּים והמטפּחוֹת, נעץ את אצבּעוֹתיו בתסרוֹקתוֹ הערמוֹנית-החלקה והתחיל מתרוֹצץ בּחנוּת הגדוֹלה, כּשהוּא מייבּב כּפצוּע, וּמבּעד לשניו ההדוּקוֹת התמלטוּ המלים הבּוֹדדוֹת:

– יתוֹמים… עטרת ראשנוּ… עם אוֹבד… יוֹם חוֹשך…

מפּני הג' גבּאי נסתלק החיוּך. רגעים מספּר ישבה כמאוּבּנה. אחר-כּך קמה וניגשה אלי, גחנה על השוּלחן ושאלה מבוּלבּלת:

– זה היה קרוֹבוֹ?

– אוּלי.

עניתי לה, והתחמקתי מתוֹך החנוּת, כּשאני מפנה את ראשי ורוֹאה את הסוֹכן, שעוֹדנוּ אוֹחז את ראשוֹ בידיו, וגוּפוֹ כפוּף וּמפרכּס על הארגז הפּתוּח, כּעל קבר.

*

וכשישבתי, כּעבוֹר חמשה-עשׂר יוֹם, עם חברי, הבּחוּר הציוֹני בעל-הפּאוֹת בּקלוֹיז ההוסיאטיני על ספסל הפוּך, שנינוּ אוֹחזים בּנר אחד וכפוּפים על “קינה” אחת, ור' יוֹסיל שוּ"ב קוֹרא בקוֹלוֹ הבּכייני והרוֹעד:

"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹ-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ".

לא התפּלאתי בשמעי את חברי מתיפּח בּחשאי, וּבראוֹתי את דמעוֹתיו נוֹטפוֹת על ה“קינה” המעוּכה. וכמוֹ כן לא התפּלאתי, כּאשר הרגשתי דבר-מה חם יוֹרד על לחיי, וּממליח את זויוֹת-שׂפתי.

---

מאמרות ואמרות

מאת

אשר ברש

תוהו־ובוהו בתוהו־ובוהו

מטבעוֹ של אדם לראוֹת, ויוֹתר מזה להראוֹת, את חסרוֹנוֹתיו כמעלוֹת. מטבע זה לא ניקוּ, כּמוּבן, גם המשוֹררים.

לכאוֹרה, האידיאל האמנוּתי הוא – להשיג את התוֹאם המוּחלט בּין הצוּרה והתוֹכן, וכיון שתוֹכן זמננוּ – קרי: החיים – הוּא תוֹהוּ־וּבוֹהוּ, גם על הצוּרה הפּיוּטית, המבקשת לתאר את התוֹכן הזה, לבוֹא בערפל ואי־סדרים. אבל בּאמת אין הדבר כּן. תקוּפוֹת של תוֹהוּ־וּבוֹהוּ דתי, מדיני ותרבּוּתי רבּוֹת היוּ בקוֹרוֹת האנוֹשוּת, וּמכל התקוּפוֹת ההן ניצלוּ פרקי שירה המאירים וּמגבּשים את הערפל ששׂרר אז בּלבבוֹת וּבמוֹחוֹת. כּל כּוֹח קיוּמם הארוֹך הוּא רק בּפשטוּת צוּרתם

וּבבהירוּת החיצוֹנית. ולהיפך, בּתקוּפה של משקע חיים, של שקיטה על השמרים, תבוֹא מבוּכה בנפש וניב המשוֹרר רוֹטט וּמתלבּט, ואז יטוּשטשוּ הדברים, וטשטוּש־צוּרה זה נוֹתן לדברים טעם לשבח לשעתם.

הקו של האסוֹן הוא תמיד ישר וחד. מה שהיה חשוּש ומשוֹער נעשׂה פתאוֹם גלוּי וּבוֹלט עד לאימה. צריך רק שיהא הכּוֹח לראוֹת את הדברים ולהגידם. בּעוֹד אשר העוֹמד והרגיל שבּחיים הוּא כשטח משַׂחק בּגוֹני־גוֹנים, הניתן לסברוֹת ולרשמים שוֹנים מן הקצה אל הקצה. ואמנם בשנים כּתיקוּנן פּוֹרחת אמנוּת הניוּאַנסים, בּעוֹד אשר בּשעת חירוּם

נוֹצרת אמנוּת הרלייף. אלפי הדאגוֹת הקטנוֹת, שהיוּ מוּבלעוֹת בּהלכי־נפש עמוּמים, נהפכוֹת עם התגלוּת האסוֹן לשתים־שלוֹש צעקוֹת קוֹרעוֹת־לב מעין: קרקע, לחם, חירוּת!

עמעוּם הצעקוֹת האלה מקוֹרוֹ לא ברצוֹן אלא בהעדר יכוֹלת.

הפּרזיטיוּת של היהודי והפטליזם של הגוי

מעלילת הפּרזיטיוּת של היהוּדים לא ניקינוּ גם אנוּ.

היהוּדים לא יכלוּ להיוֹת פּרזיטים מחמת הטעם הפּשוּט: הגוֹיים “התמימים”, שהיהוּדים ישבוּ בתוֹכם, לא נתנוּ לנצל את עצמם. היהוּדי היה מוּכרח להתחכּם בּכל מיני דרכים כּדי להתקיים בּצלם של הגוֹיים הדוֹחקים את רגליו.

גם הגוֹי, לא פחוֹת מן היהוּדי, משתוֹקק לשפּר את חייו, להגדיל את הכנסוֹתיו. המוּסר של הגוֹי מעכּב בנידוֹן זה פחוֹת ממוּסרוֹ של היהוּדי. אבל עוּבדה היא שהגוֹי הוּא עצל־מחשבה יוֹתר מן היהוּדי, ועל־כּן הוּא משלים זמן רב עם מצבוֹ יוֹתר מן היהוּדי. הפטליזם הזה אף מכשירוֹ למלחמה, מפּני שהוּא מאמין יוֹתר מן היהוּדי בגזירה, בחוֹסר המוֹצא האחר חוּץ ממוֹצא־הדמים.

תכלית היצירה הספרוּתית

כּל יצירה ספרוּתית גדוֹלה צריך שתהא לה איזוֹ תכלית. משל לבנאי הבֹּוֹנה בית, אי־אפשר שיהא בוֹנה סתם, אלא צריך שתהא כוָנה לבנינוֹ: אם רצוֹנוֹ להקים בּית־דירה, שיהא נוֹח וּמרוּוח; אם בּית־אמנוּת, שיהא בוֹ מקוֹם לקהל גדוֹל, הבּימה תהא נראית יפה והקוֹל נשמע בּרוּר; ואם בּית־תפילה, שיהא רם ונישׁא והקוֹל עוֹלה בוֹ למרוֹמים. על כּל אלה נוֹסף גם טיב הבּנין, חוֹזקו והדרוֹ, הכּל לפי הנצרך והיאוּת. אבל לא יתכן שבּנאי יקים בּמקוֹם ישוּב סתם בּנינים ויהיוּ גדוֹלים ונאים כּשהם לעצמם, ואין תכלית ואין שימוּש להם אלא לראוֹתם בלבד!

סניגורים וקטיגורים בסופרים

צא וּראה: הסוֹפרים היהוּדים בּמערב אירוֹפה, סניגוֹריה

המתוּקים של כּנסת ישׂראל, העמידוּ דוֹרוֹת מתכּחשים לעמם, ואוּלם סוֹפרי

ישׂראל בּמזרח אירוֹפּה, הקטיגוֹרים המרים, “שׂוֹנאי ישׂראל”, כּביכוֹל,

בּמידה שדברם הגיע אל הדוֹר, חינכוּ לנוּ בנים נאמנים לעמם וּלמשׂאוֹת־נפשוֹ.

סופר שפסק לכתוב סיפורים

למה חדל פּלוֹני הסוֹפר לכתוֹב סיפּוּרים?

הוּא הגיע למצב, שבּוֹ הוּא רוֹאה רק את עצמוֹ וּמתפּעל רק מעצמוֹ. והמספּר חייב לראוֹת אחרים וּלהתפּעל מהם.

לבני הנוער

למדוּ את עצמכם לבוּז לחיי בטלה, תפנוּקים והדר שוא. גם בּבתי הוֹריכם בּוּזוּ לאלה. לא רק הפּרט הנתפּס לאלה סוֹפוֹ ניווּן וכליה, גם הכּלל כּך. דעוּ, כּל החיים, וחיי האוּמה לא כל שכּן, הם ענין חמוּר מאד, ורק מי שנוֹתן את נפשו עליהם, הם מתקיימים בּידוֹ בצוּרה הראוּיה ונוֹתנים לוֹ את טעם ההויה האמיתית. המחַסר נפשוֹ – ממַלא נפשו.

התמרמרות לא כנה

רבּים מן המעמד האזרחי בּארץ מתמרמרים על הסתדרוּת הפּוֹעלים, שהיא כבשה את כּל עמדוֹת־המפתח בּישוּב וּבעם; וּבאמת, בעוֹמק לבּם, הם מרוּצים שאחרים עוֹשׂים את המלאכה הלאוּמית הקשה, רבּת האחריוּת והיסוּרים, והם יכוֹלים להיפּנות איש איש לבצעוֹ. מוּבן, שיש מעטים יוֹצאים מכלל זה.

שונות

הכּרתי שני מיני “משיחים”: בּעלי רוּח גדוֹלה שנפלה בה טיפּה של שטוּת; בּעלי רוּח שטוּת, שנפלה בה טיפּה של גדלוּת.

*

שתי מידוֹת בּמשוֹרר אמיתי: שׂמחה על הקטנוֹת ותוּגה על הגדוֹלוֹת.

*

מה בין משוֹרר פּלוֹני למשוֹרר אלמוֹני? פּלוֹני כוֹתב שירים פּלאסטיים, ואלמוֹני עוֹשה שירים מחוֹמר פּלאסטי.

*

יש אשר כּבלי החירוּת חוֹתכים בּנפש יוֹתר מכבלי השיעבּוד.

*

אילוּלא התאוה לצוּר צוּרוֹת בּכתב, לא הייתי יכוֹל לעמוֹד בּכיעוּר של המציאוּת. כּל נימוּקי התבוּנה אין בּכוֹחם לחייב את היקוּם בּמציאוּת זוֹ.

*

קלני מדוֹרי, שרוֹב אנשי־הרוּח שבּוֹ נעשׂוּ עבדים, אלה שלא מדעת ואלה מדעת. הצד השוה שבּהם, שהם מסייעים לכבילת הרוּח. מי יוֹדע בּכמה זמן וּבכמה קרבּנוֹת שוּב יעלה שיחרוּרה!

*

רוֹב בּני־אדם נוֹשׂאים בּקרבּם את התמוּנוֹת מימים שעברוּ כמוֹת שהן. למשל, מי שאביו מת בּן ארבּעים והוּא עכשיו בּן ששים, עדיין נראה לוֹ אביו גדוֹל וזקן ממנוּ.

*

מי שאינוֹ כוֹעס על עצמוֹ אינוֹ כדאי שיכעסוּ עליו.

*

סוֹפר סת"ם זקן, שהיה דר בּשכנוּתי בלבוּב, סח לי פעם: “עד ששים ידִי הוֹליכה את הקוּלמוֹס, מששים ואילך הקוּלמוֹס מוֹליך את ידי”.

*

תכלית האמנוּת – העלאת הנוֹרמוֹת הקיימוֹת. יצירת נוֹרמוֹת חדשוֹת הוּא ענין לאנשי־מדע, לפילוֹסוֹפים, ואוּלי גם – לנביאים.

*

אנוּ משתדלים להביא מן ההוי שלנוּ ליהדוּת שבּאמריקה. חוֹשש אני: עד שנביא את ארץ־ישׂראל לאמריקה, תבוֹא אמריקה אלינוּ, שפּסיעוֹתיה גדוֹלוֹת משלנוּ.

*

שׂנוּא עלי אלוֹהים עם ל"ב פּירוּשים מכוֹרך בעוֹר חזיר.

*

פּלוֹני המכסה את הרע שבּוֹ ואלמוֹני המכסה את הטוֹב שבּוֹ – אלמוֹני עדיף.

*

אם תבוֹא לידי הכּרה, שרוֹב דברים שבּני־אדם אוֹמרים בּחיי יוֹם יוֹם הם דברים בּעלמא – וניטל חצי המשׂא המעיק על רוּחך.

*

בּני־אדם רגילים לקרוֹא למי שתוֹבע מאחרים – אוֹפי חזק, ולתוֹבע מעצמוֹ – אוֹפי חלש. גם זוֹ אחת ההערכוֹת המסוּלפוֹת.

*

מה בצע לאדם, שהוּא טס וּמתנשׂא למרוֹמים רבּים – השמים מתרחקים ממנוּ לגוֹבה רב יוֹתר.

הקרוּם והתוֹך

גם את תוֹכה של התרבּוּת מקיף קרוּם חיצוני דק. הרבּים מזינים עיניהם בּקרוּם נעים־המראה, החלק, המבוּשׂם, וגם עליהם נאצל משהוּ מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוב. רק היחידים נוֹעצים את ידי־הנפש העסקניוֹת אל מעמקי התּוֹך ללוּש, להפוֹך ולצוֹר את החוֹמר מתוֹך צער ועוֹנג, שאין לרבּים מוּשׂג מהם. וכן הם גוֹרמים בּלי משׂים גם לשינוּי מראה וגוֹנים בּקרוּם – להנאתם הכּשרה של הרבּים.

אבל יש זמנים, שבּהם תוּטל פּתאום תסיסה עצוּמה בתוֹך החוֹמר גוּפוֹ, והוּא חוֹמֵר ונהפך כּמוֹ אֵש, ורק ידי־נפש מתכתיוֹת נשלחוֹת אז ללוּש בּוֹ. אז גם הקרוּם יתקמט ויתבּקע, יתעוה, יתנוֵל – וגם על הרבּים נאצל משהוּ ממראה העיווּי והניווּל. אוּלם תחת הקרוּם סוֹער גוּש גדוֹל ועמוֹק של מציאוּת, יצרי־חיים וכוֹחוֹת־יצירה. כּשהתסיסה תשקוֹט, יתישרוּ גם הדוּרי הקרוּם, ודוֹר הרבּים ישוּב ליהנוֹת הנאה כשרה מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוֹב – וגם עליו יאֶצל שוּב משהוּ מנעימוּת־המראה וכו'.

אנוּ, שרק תמוֹל נפּצנו את עריבת עברנוּ ושפכנוּ את עיסתנוּ בדרכינוּ המבוּהלוֹת, כּמדוּמה שבּידנוּ יש רק קרוּם דק, מתבּעבּע, תחתיו יפהק חלל קר. בַּתֹוֹך שאיננוּ אי אפשר שתוּטל תסיסה עצוּמה, לכל היוֹתר יהלכוּ שם רוּחוֹת שחדרוּ מבּחוּץ, אבל מראה הקרוּם משוּם כּך אינוֹ מתנול פּחוֹת. עלינוּ להשמר יוֹתר מעמים אחרים בּקרוּם תרבּוּתנוּ עד שיתמלא מתוֹכוֹ, שאם הוּא יתעוה ויתבּקע קוֹדם זמנוֹ – יפָּעֵר לעיני הרבּים החלל הגדוֹל. וּבמה נרתק אז את דוֹרוֹתינוּ?

העויה והחוֹמר

לרגע אוֹ לשעה חשוּבה לפעמים בּיצירה העויה החדשה, הנעימה שאינה שגוּרה. יש שכּוֹחה של זוֹ רב כּל־כּך על דוֹר שלם (אוֹ שהדוֹר השלם רפה כל־כך בּעצם מהוּתוֹ), שהוּא עוֹשׂה את רוּבּוֹ ככוּלוֹ למחַקים נלהבים־עלוּבים. זהוּ דוֹר הכּפוּף כּוּלוֹ לשלטוֹן הצוּרה המתגנדרת – החוֹמר שמתחת לצוּרה דל מאד. לשעתה אין לזלזל בּערכּה של העויה, שהיא כּוֹח פּוֹעל ממשי. אוּלם בּשביל הדוֹרוֹת, חשוּב בעיקר החוֹמר. הדוֹרוֹת הבּאים, אם גם עויה ונעימה אחרת להם, אי אפשר שלא תהיה בהם יראת־הכּבוֹד מפּני שׂאתוֹ של החוֹמר. אגב הצוֹרך ללמדוֹ, לסגלוֹ לעצמם (הם אנוּסים לכך, מפּני שממנוּ תעוּצב המהוּת הלאוּמית) הם תוֹפסים בּוֹ גם גילוּי צוּרה מהַנה – אם רק לא נשחת החוֹמר בידים בּלתי־אמוּנוֹת עד בּלתי יכוֹלת לקבלוֹ כלל (כּגוֹן גיבּוּב מוּפרז).

על־כּן, כּשאנוּ מרהיבים להוֹציא משפּט על כּוֹח קיוּמן של יצירוֹת תרבּוּת, עלינוּ תמיד למשש את עצם החוֹמר שמתחת לצוּרה. אם הצוּרה תענה למישוּשנוּ רק כּמטלית־משי מתוּחה על חלל ריק, אם לא נחוּש את עבי חוֹמר הימים והמעשׂים, נוּכל לפסוֹק כּמעט בּודאוּת, שעם התמַהּות המטלית בזלעפוֹת האויר, ימָחה בהכרח גם קיוּמה של היצירה.

דבר יום ביומו והצבע המשיחי

דברי יוֹם־יוֹם של חיי־המציאוּת אינם לוֹקחים את מקוֹמם הראוּי אצלנוּ, החיים בּימים האלה בארץ הזאת. לכאוֹרה רוֹב תוֹכנוֹ של הדיוּן הציבּוּרי סוֹבב על מעשׂים ועצמים, אך כל דיבּוּר פּה אוֹ כתב מצטבּע בּעל־כּוֹרחוֹ בצבע הפּתיטי אוֹ המשיחי. אי אפשר להזכּיר שתיל אוֹ מסמר אוֹ גלל־סוּסים – בּלי לקשרוֹ עם חזוֹן הגאוּלה, לחיוּב אוֹ לשלילה. העצמים כּאילוּ נעקרים בּעל־כּוֹרחם וּלרעתם מתוֹך משבּצתם האמיתית (ועל־כּן הקוֹסמית והקיימת), ונקלעים בּתוֹך ספירה מוּפשטת (ועל־כּן מוּגבלת וחוֹלפת).

וראוּ, גם יוֹשבי הארץ הערביים, גזע פלחי וּפרימיטיבי זה, גם הם כּאילוּ נתלשוּ בּהשפעתנוּ מקרקעם ונמשכוּ בחזקה לתוֹך חיי־צללים מתעוים. גם הם לוֹמדים לצבּע כל ציצית מדוּלדלה שבּטלית חייהם בּצבע הפּתיטי שלהם. גם הם הקימוּ לעצמם מעין חזוֹן־גאוּלה, ועל פּיו הם מוֹדדים כּל נקיפת אצבּע לחיוּב אוֹ לשלילה.

אפשר שבּזה יתבּאר משהוּ גם אוֹתוֹ החזיוֹן המתמיה בחיי הרוּח שלנוּ, שהכּל נוֹהגים לזלזל בגילוּיי המציאוּת והממש המשתקפים בּיצירתנוּ וּמחפשׂים אוֹתוֹ ברעבוֹן בּיצירת חוּץ. כּאילוּ הגענוּ לידי

חלוּקה טבעית, כּביכול: אצלנוּ – משיח, חזוֹן; אצלם – ממש, חיים.

יש ויתקפך הרצוֹן להתפּלל לגירוּש המשיח, כּדי שיתפּנוּ הלבבוֹת אל נבטי החיים, שרק הם יסוֹדי המהוּת הבּלתי־מדוּמה.

אם משוֹרר עברי הוא האיש…

גם האיש אשר אלהים נטע שׂמחה בלבּוֹ ואהבת הרֵע וחפץ לחבּק וּלנשק כּל עשׂב וכל רמשׂ, להזדווג עם כּל מאוֹר־עין ועם כּל איושת־רוּח, ותכלית חייו רק לחשׂוֹף יוֹפי וּלהנעים טוֹב בּשירה – גם האיש הזה, אם משוֹרר עברי הוּא, לא יוּכל לשמוֹר ימים רבּים על המאוֹרוֹת שבּלבּוֹ.

הרקע המתמוֹטט תמיד תחת רגליו ימלאהוּ סוֹף־סוֹף זוָעה קרה, העננים המקדירים את שמיו יהלכוּ עליו אימי השוֹאה הבּאה, הרוּחוֹת הרעוֹת המשַטוֹת בּוֹ תמיד יקפּיאוּ את דמוֹ מעלבּוֹן, ויין־לשוֹנוֹ, אם לא יהי למים, יהפוֹך ראש פּתנים.

הוֹי, חשבּוֹן־עוֹלמוֹ של משוֹרר עברי, ויהי גם הראשוֹן בּמעלה! אחרי אשר נתן את לשד חייו, עשׂרוֹת שניו מתוֹך אמוּנה, כּי יוּשלם ויֵרצה פעלוֹ – הנה הוא רוֹאה את עצמוֹ יוֹם אחד כמוֹ לא פעל דבר. הכּלי אשר לתוֹכוֹ שפך את לשד חייו עשׂרוֹת שנים עוֹמד לפניו ריק על עשׂרות סדקיו…

“מקנא אני בפועל…”

סח לי פרדסן, גבר צעיר ואלים, שירד מנכסיו בשנת 1929 (הוּא נטע יוֹתר מהשׂגת־ידוֹ וגם סיפסר מעט סמוּך למשבּר והריבּית אכלתהוּ): “ראה, עבדתי את הארץ בּאמוּנה, את כּל הוֹני שהבאתי עמי השקעתי בה, קיימתי מצוַת עבוֹדה עברית בּמלוֹאה – ולמה הגעתי? עוֹמד אני בפני פשיטת רגל. האמינה לי, מקנא אני בּפּוֹעל. לוֹ יש דוֹאג: הסתדרוּת, קרנוֹת, עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אני, להפך, הכּל רוֹצים לבלעני. כּאילוּ הרעוֹתי לכל. כּל עוֹרב מריח בּי את הפּגר…”

הוּא התרגש מאד בּדבּרוֹ. ואני הסתכּלתי בוֹ וחשבתי: “חביבי, למה תתרגש כּל־כּך? גם עתה ארוּחתך ומעמד בּיתך טוֹבים מארוּחתוֹ וּמעמד בּיתוֹ של הפּוֹעל. ואם יציעוּ לך עבוֹדה בשׂכר חצי לירה ליוֹם – לא תשמע ולא תאבה. לא העבוֹדה העברית דלדלה אוֹתך, כּי־אם היוֹתך אץ להעשיר. הרוֹצה להעשיר בּארץ־ישׁראל – רק מהפסדוֹ של אחיו היהוּדי הוּא יכוֹל להבּנוֹת. אין כּאן גוֹיים…”

אך לא קם בּי הרוּח להגיד לוֹ את הדברים הפּשוּטים האלה, כּי ראיתי לפני אדם שרוּי בצער. עכשיו, שנִתַּקֵן המשבּר וּמצבוֹ של האיש הוּטב לעילא וּלעילא, אמרתי את הדברים בּכתב, אוּלי יגיעוּ אליו.

פילוסופיה ומדע

סוֹפה של כּל פּילוֹסוֹפיה – פּוּבּליציסטיקה, כּלוֹמר,

הנחלת עיקריה לרבּים, הלכה למעשׂה; סוֹפוֹ של כּל מדע – טכניקה, כּלוֹמר, הנחלת עיקריו לרבּים, הלכה למעשׂה. הרוֹאים את הדברים מראש, יש שהם זוֹכים לקפיצת הדרך.

*

למה נברא רעיוֹן השלוֹם העוֹלמי בארץ־ישׂראל דוקא? מפּני שאין ארץ־ישׂראל, לפי מצבה הגיאוֹגרפי והמדיני, יכוֹלה להתקיים בּלי שלוֹם בּין העמים.

יהודים ונכרים מתנגדים לציונות

היהוּדים המתנגדים לציוֹנוּת עוֹשׂים כּך מתוֹך עיורוֹן:

אינם רוֹאים שבּלי הפּתרוֹן הציוֹני סוֹפם כּליה (בּדוֹמה לבעלי־חיים ידוּעים הנמשכים אל מקוֹם מיתתם). אבל הנכרים המתנגדים לציוֹנוּת (אעפ"י שאינם נוֹגעים בּדבר) עוֹשׂים כּך מתוֹך אדישות אוֹ גם מתוֹך כּוָנה: לא איכפּת להם שישׂראל יכלה, אוֹ רצוֹנם בּכך.

עם־עולם וחיי־שעה

לא יהיוּ חיים של כּבוֹד וּבטחוֹן למיליוֹני היהוּדים הנוֹתרים בּארצוֹת הגוֹלה, אם לא יהיוּ 2 – 3 מיליוֹני יהוּדים כּקיבּוּץ מדיני בארץ־ישׂראל. המיליוֹנים שבּגוֹלה יכוֹלים לעשׂוֹת את הקיבּוּץ הזה, אבל איך נקוה שיעשׂוּהוּ ואנוּ יוֹדעים אוֹתם, שהם מתענגים להיקרא עם־עוֹלם ואוֹהבים חיי־שעה, גם האדוּקים וגם הכּוֹפרים.

תורת הכלכלה של ר' זליקיל

מה לי התיאוֹריוֹת המוּרכּבוֹת והדקוֹת של כּלכּלנים וסוֹציוֹלוֹגים בדבר היעשׂוֹת היהוּדים בּכל ארץ מיוּתרים לאחר שמילאוּ תפקיד כּלכּלי מסוּים. שמעתי בנערוּתי מפּי החנוני הזקן ר' זליקיל בּעיירתי: “הגוֹיים צריכים ליהוּדי כּל זמן שאינם יוֹדעים חיבּוּר וחיסוּר. משעה שלמדוּ פעוּלה של חשבּוֹן – למה להם היהוּדי?”.

*

גם אדם מן השכבה הענייה, כּשהוּא בעמדת שלטוֹן, יכוֹל להתנכּר, להתאכזר, אבל יש בּוֹ בכל זאת מן ההתחפשׂוּת. ואילוּ אדם מגזע השליטים עוֹשׁה כן בּדרך הטבע, ועל כּן אין תקווה שימעל בּתפקידוֹ.

*

אין עוֹנג כּעוֹנג העשׂייה, אין צער כּצער הדחייה.

*

אפילוּ חכם כּשלמה אילוּ היה מתחמם כּל ימיו בחכמתוֹ מתוֹך הנאה היה נעשׂה סוֹף סוֹף שוֹטה.

הצורך לחרף

אבי עליו השלוֹם היה מספּר:

פּעם נסע לרגל ענין נחוּץ אל הדוֹד גרשוֹן (אחי אמי: איש עשיר וּבעל נימוּסין וראש העיר בּקריסטינוֹפּוֹל). כּשבּא שמה, מצא את דלתוֹת הבּית הגדוֹל פּתוּחוֹת לרוָחה, והחדרים ריקים מאדם. שיער, שאנשי הבּית יצאוּ, ועוֹד מעט ישוּב מי מהם. והנה שמע מחדר מרוּחק קוֹל מחרף וּמגדף. הלך אחר הקוֹל עד שהגיע לאוֹתוֹ חדר וראה את גיסוֹ עוֹמד, מנענע בּאגרוֹפיו וּמשמיע גידוּפים כּלפּי תמוּנת הרמב"ם שעל הקיר.

כּשהרגיש הדוֹד בּאבי העוֹמד בּפתח החדר, נשתתק וּפנה אליו נבוֹך:

– זה אתה?

– מה עשׂית? – קרא אבי נבהל – יצאת חלילה מדעתך?

– למה תחשוֹב כּן? יש לי לפעמים צוֹרך לחרף את מישהוּ. אני מרגיש שאם אתאפּק עוֹד – אתפּקע.

– דוקא את הרמבּ"ם?

– כּן… בּדברי הראב"ד.

קצרי־ראיה

אלה מן המדינאים וּמשמשיהם וסרסוּריהם המלבּים בּלי חשׂך את הכּרתם של הערבים כּי “כּוּלה שלהם”, הם אנשים קטנים וקצרי־ראייה. שהרי הם עצמם, בתוֹקף סייגי המציאוּת, יצטרכוּ בסוֹפוֹ של דבר לעשׂוֹת סייג לטענה זוֹ, ואז כּל הקצף של ה“מקוּפּח” יוּפנה אליהם, המתעתעים.

על אלמוני הפיטן האימפרסיוניסטי

בּראשוֹנה ראה ענף נע בּאויר, וכתב עליו שיר נאה. בּשנייה נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר פּחוֹת נאה. בּשלישית רצה שיהא נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר עוֹד פחות נאה.

כּשיכתוֹב שיר רק משוּם שרצה לכתוֹב שיר – לא יהיה נאה כלל.

קריאת הגבר

שמעתי בילדוּתי מפּי איכּר רוּתיני זקן:

– אילוּ בטוּח היה התרנגוֹל שקריאתוֹ יפה, היה קוֹרא מכל מקוֹם. הוֹאיל ואינוֹ בטוּח בּכך, הוּא פוֹרח וּמתיצב בּראש הגדר, מוֹתח את

צוארוֹ עד מקוֹם שמגיע, וקוֹרא בכל מאמצי כוֹחוֹ: קוּקוּריקוּ!

באין חזרה

קירקגאר דרש הרבּה בתוֹפעת החזרה, שהיא סוֹד כּל חיים ותרבּוּת. בּני אדם מתוֹך חוּלשה (תאוה אוֹ פּחד) רוֹצים בּזכרוֹן דברים, בּלי הסכּמה לחזרתם, אוֹ בּתקווֹת מעַנגוֹת הבּאוֹת בּמקוֹם החויה הממשית, מתוֹך שאין להם האוֹמץ לעמוֹד בּפני המציאוּת. אוֹמץ־רוּח אמיתי מגלה רק האדם המכּיר בּחוֹק החזרה והמקיים אוֹתה לטוֹבה. בּלשוֹנוֹ של הפּילוֹסוֹף הנ"ל: “האיש שאינוֹ משׂיג כּי החיים הם חזרה וכי בזה כל יוֹפים, מתחייב בּנפשוֹ ואינוֹ ראוּי לדבר טוֹב מן הכּלייה, אשר אמנם תהיה חלקוֹ”.

סוֹד הרציפוּת בּהתרשמות וּבהפריית הנפש מתוֹך הספרוּת היה

תמיד בּזה, שהקוֹרא הנאצל היה חוֹזר תמיד אל היצירוֹת של המשוֹררים “שלוֹ” וּמגלה בהן בּכל פּעם פּרטים נוֹספים הדרוּשים לוֹ להשלמת הדמוּת, וכן נעשׂה כביכוֹל שוּתף לבנין האישיוּת היוֹצרת. החזרה היתה לוֹ איפוֹא הליכה אל עָל.

עתה, בתוֹר של העיתוֹן, הראדיוֹ והקוֹלנוֹע, וּביחוּד

הייצוּר ההמוֹני של הספר, די לוֹ לקוֹרא בטעימה אחת, ואין בּוֹ הצוֹרך לחזוֹר לאוֹתה יצירה. רוּחוֹ המוּצלף תמיד על־ידי החדש והמגרה שוֹאף לטעימוֹת חדשוֹת. לכל היוֹתר הוּא נוֹטה לקרוֹא יצירה חדשה של הסוֹפר “שלוֹ”, עד שימצא נאה הימנוּ.

הוֹאיל וּביצירת הרוּח הנוֹתן והמקבּל הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, ישנן רק שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ שהמקבֹל ישַנה עצמוֹ, אוֹ שהנוֹתן יסגל עצמוֹ לדרכּוֹ של המקבּל. לפי הסימנים הרבּים מספוֹר, לאפשרוּת השנייה סיכּויים גדוֹלים יוֹתר. אך בּינתים חוֹק החזרה מוּפר וּבמקוֹם אוֹמץ־הלב שליטים התאוה והפּחד. רק לכשימצא שוּב האוֹמץ האבוּד, נחזוֹר אל החזרה – אֵם כּל חי ויוֹצר.

*

הקוֹרא בלשוֹן זרה ואינוֹ מבוּסס בספרוּת עמוֹ, דוֹמה למי שבּא לשתף עצמוֹ בעסק של אחרים בּלי כל השקעה משלוֹ.

*

למה הדבר הפּשוּט חשוּב מזה שאינוֹ פשוּט?

הפּשוּט הוּא בבחינת התפּשטוּת, אין־סוֹף, הדבר העקוֹם מדרכּוֹ להיוֹת חוֹזר אל עצמוֹ ואינוֹ יכוֹל להגיע למרחוֹק.

*

למה הספר המעוּלה אינוֹ נפוֹץ כּספר הקלוֹקל? – מאכל עניים נמכר בּכל מקוֹם בּכמוּת מרוּבּה. הוּא הדין בעניי הדעת.

*

רק על הכּעס אני כוֹעס, רק את השׂנאה אני שׂוֹנא.

*

הכנסת חוֹמר פוֹלקלוֹרי לספרוּת כהכנסת כּלה ענייה לחוּפּה. בּלי קישוּט מעט אי אפשר. אילוּלא קישטוּ האחים גרים את המעשׂיה האשכּנזית, לא היתה עוֹשׂה רוֹשם.

*

אינוֹ דוֹמה מי שרוֹצה לכתוב דבר למי שהדבר בּוֹ רוֹצה להיכּתב.

חליו של עמנו

יש חוֹלים, שרק רוֹפא המרגיש כאֵבם יש בּידוֹ לרפּאוֹתם. חוֹלה כּזה הוּא עמנוּ. כּל מנתח מוּמחה הבּא באיזמל קר של השׂכל והנסיוֹן בּלבד – עליו לא יצלח.

קללת החסד

כּל זמן שהעמים והמדינוֹת חוֹשבים, שכּל מה שניתן לנוּ לשם קיוּמנוּ בחסד ניתן, אינם חוֹששים להעליב ולהרגיז אוֹתנוּ. גם המתוּקנים שבּהם וגם את העשירים שבּנוּ. שהרי הם סבוּרים תמיד מימי לבן הארמי ועד היוֹם הזה: מאשר לנו עשׂוּ את כּל הכּבוֹד הזה. כשגם עוֹשרנוּ וגם עוֹנינוּ נעשׂה בביתנוּ – יכבּדוּ אוֹתנוּ וישָמרוּ מרוֹגז חינם. חבל שגם בּתוֹכנוּ הגיעוּ מעטים להכּרה זוֹ, ואפילוּ בארץ־ישׂראל!

המנהיגים הציונים המסכנים

לבּי לבּי על המנהיגים הציוֹנים: כּיתה א' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפּני שהם תוֹבעים הרבּה; כּיתה ב' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שאינם תוֹבעים מעט, כּיתה ג' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שהם תוֹבעים מעט. מתוֹך כּל אלה נוֹטה המסיק להסיק: אפשר שהם יוֹדעים בּאמת מה שהם עוֹשׂים.

גילוי טרגי

היוֹפי האמיתי, זה שמפעים את לבּנוּ וּמדהיר את דמנוּ ועוֹצר את הויתנוּ בהשתוֹממוּת וּבתשוּקה, יש בּוֹ תמיד משהוּ מן הרע, מן העריץ, מן הדוֹרס. היוֹפי התם, הכּשר, מניח לוֹ ליצר הכּיבוש שבּנוּ לישוֹן.

כאדמת בּוּר

האוּמה היהוּדית, בּבחינה הישוּבית, היתה במשך דוֹרוֹת רבּים כּאדמת בּוּר. אדמה כּזוֹ מצמיחה קוֹץ ודרדר, אך גם כּוֹחוֹת־פּריון רבּים נאצרים בּה. אין ספק שמגעה עם המחרשה והמשׂדדה יעוֹרר בה את הכּוֹחוֹת האלה, אבל יהיה צוֹרך בּמלחמה כבדה וּממוּשכה כנגד הקוֹצים והעזוּבה. את ראשית שניהם, גם של הפּריוֹן וגם של כּילוּי הקוֹצים, אנוּ רוֹאים בּארץ־ישׂראל. אל תרפּינה ידי החוֹרשים והמנכּשים – מאה שערים כּבר רוֹמזים ממרחק לא רב!

המשורר ושיריו

למה יקרה תכוּפוֹת, שמשוֹרר כּותב שיר רפה מאד והוּא מלא התפּעלוּת ממנוּ, ולהפך, כּתב שיר מצוּין ואינו יוֹדע כּמעט מה כתב?

אם כּל הרגש שבּנפש המשוֹרר עבר אל השיר, השיר כּאילוּ נפרש ממנוּ ונעשׂה כמעט זר לוֹ. לא כן כּשרוֹב הרגש נשאר בּלבּוֹ, שאז הוּא מוֹסיף להתפּעל מרגשוֹ הממשיך לפעוֹם בּוֹ. מעין תלי תניא בדלא תניא.

טוב ורע – יום ולילה

לא דבר ריק הוּא, שממשילים את הטוֹב והרע לאוֹר וחוֹשך, ליוֹם ולילה. שניהם נצחיים, שניהם בּאים חליפוֹת, שניהם אוֹחזים זה בעקב זה. תקוּפוֹת ארוּכּוֹת וּקצרוֹת לטוֹב ולרע. יש שעוֹת בּהן הטוֹב מוּקדר בּענני הרע, ולהפך, שעוֹת בּהן הרע מוּאר בּכוֹכבי הטוֹב.

מצד הטבע, כּנראה, חוֹק עוֹלם הוּא, יחד עם זרע וקציר, קוֹר וחום וקיץ וחוֹרף אשר לא ישבּוֹתו. רק בּיד האדם לשׂים קץ לחוֹשך הטבעי ולהאיר את מחשכּי הרע, ולוּ גם בּשיטוֹת מלאכוּתיוֹת. מלאכת־מעשׂה זוֹ צוֹרך טבעי היא לוֹ אשר אין לשברוֹ, גם הוּא חוֹק עוֹלם.

בּשוּם אוֹפן אין לבטוֹח בּטבע כּמוֹת שהוּא, שיגבּיר

מאליו את הטוֹב על הרע. רק יצר הטוֹב של האדם יוּכל לוֹ ברוֹב הימים.

כעץ השדה

האדם כּעץ השׂדה למינהוּ: יש שהוּא כיחוּר זה שבּכל קרקע שאתה נוֹעצוֹ הוּא עוֹשׂה שרשים; יש ששתילה קלה עם נימי שוֹרש כּל שהן מקלטתוֹ; ויש שכּדי לקיימוֹ במקוֹם חדש צריך להעתיקוֹ עם גוּש־עפר גדוֹל מאדמת מטעוֹ.

יש לזכּוֹר כּלל זה, כּשאנוּ באים לנטוֹע את אחינוּ בארץ.

קצב העתיד

במהירוּת הקצב של החיים, כּפי שהוּא מתהווה לעינינוּ, לא תספּיק לוֹ לאדם העתיד לבוֹא צוּרת חיים אחת לכל ימיו: אנוּס יהיה להחליף צוּרוֹת חיים פּעמים אחדוֹת בּימי חלדוֹ. בּתים חדשים שייבּנו יספּיקוּ רק לשנים מספּר; עד מהרה צריך יהיה לשנוֹתם, כּדי שימצא בהם האדם חפץ וסיפּוּק. רהיטים, כּלים, ספרים, צוּרוֹת חברה וּמדינה – כּל מה שצריך היה בימים עברוּ דוֹר וּתקוּפה, יוֹציא ימיו בתוֹך טפחוֹת ימי הפּרט. וּמתוֹך שהשינוּי יהא הוֹלם את מאוויי הנפש, יהא נראה כטבעי וכרצוּי. האין חזיוֹן החליפים בחיי המשפחה חלק מקצב עתיד זה?

על גוי ויהודי

בּאוֹמרנוּ “גוֹי טוֹב” אנוּ מייחסים לוֹ קצת תכוּנוֹת

ישׂראליוֹת: צניעוּת, רחמים, בּינה של רוּחניוּת וכו'. “גוֹי” בלבד אינוֹ יכוֹל להיוֹת טוֹב בּעינינוּ. התכוּנוֹת הגוֹייוֹת בּלבד אינן מספּיקוֹת

להערכתנוּ החיוּבית. וכך להיפך, בּאמרנוּ על איש מישׂראל לשבחוֹ, שיש בּוֹ משהוּ של גוֹי, אנוּ מתכּוונים לתכוּנוֹת החיוּביוֹת שבּגוֹי: אהבת הטבע והסדר, קבע שבּעשׂייה וּבדיבּוּר, אוֹמץ לב בּלי חוּצפה וכו'. כּל כּך הוּרגלנוּ במשך דוֹרוֹת רבּים לחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת כּאחד, היהוּדי

והגוֹיי, עד שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּרייה בתפארת אדם, אם אין בּה מן הטוֹב שבּשניהם. ורבּים מבּית וּמחוּץ מוֹנים אוֹתנוּ בדרישוֹת מוּפרזוֹת

עד כּדי טרחנוּת!

שתי הידים

גוּפה של אוּמתנוּ התנגד דוֹרוֹת רבּים לגדל את היד העוֹבדת. הגוּף היה מתפּתל וּמתעוה מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי הקשה לוֹ. יד זוֹ גדלה ונתפּתחה בכל זאת בּמשך דוֹר אחד, וּפריה נראה לכל עין. עכשיו מתנגד הגוּף לגדל את היד השנית, היד הלוֹחמת. גם עכשיו מתפּתל וּמתעוה הגוּף מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי השני, הקשה לוֹ עוֹד יוֹתר מן הראשוֹן. אבל גם היד הזוֹ תגדל, בּעל כּוֹרחה תגדל. רק שתי הידיים יחד, היד העוֹבדת לקיוּם הגוּף והיד הלוֹחמת להגנת הגוּף, תעשׂינה אוֹתנו לאוֹרגניזם נוֹרמאלי, המסוּגל לחיוֹת והראוּי לחיוֹת.

צרות ישראל ושירה

יש שאני מתקנא במשוֹררים, שצרוֹת ישׂראל משמשוֹת להם עניין והתעוֹררוּת ונוֹשׂא ליצירתם. כּל מה שהצרה מתגבּרת – רוּחם מתעוֹרר לוֹמר דברי זמר. כּאילוּ בזה שהם נוֹתנים בּיטוּי לצרה – הצרה מתרכּכת אוֹ גם מסתלקת. ושמעתי מפּי אחד, שסח לי על גזירת שמד שבּאה על שׂוֹנאיהם של ישׂראל בּאחת המדינוֹת והוֹסיף מתוֹך קוֹרת רוּח: “וּכבר תיארתי את הדברים בּשיר ארוֹך ונאה”. כּאדם האוֹמר: “כּבר עשׂיתי מעשׂה וּביטלתי הגזירה”.

ואני, להפך, כּל צרה המתרגשת על אחינוּ בני ישׂראל בּכל מקוֹם שהוּא מטילה עלי עצבוּת וּמרה שחוֹרה עד דיכדוּכה של נפש. בּחינת, מאנה לנגוֹע נפשי. לא זוֹ בלבד שאיני יכוֹל לאחוֹז בּקוּלמוס ולתנות את הצרה בעוֹדה טרייה, אלא נוֹשׂאים אחרים, נוֹשׂאי שלוֹם ונחת, כּאילוּ מסתלקים מתחת עטי ואיני יכוֹל לשעבּדם לרצוֹני. שוֹרה עלי אוֹתה עצבוּת, שהיא הגוֹרם לסילוּק שכינה. בקיצוּר, פּלוֹני

ואלמוֹני מחבֵרי בּצרת ישׂראל להם רוָחה, כֹביכוֹל, ואני בצרתם לי צר, דוֹחק גדוֹל בּנפש.

על דורנו הצעיר

רוֹב הדוֹר שגידוּלוֹ בארץ התכוּנוֹת החוֹמריוֹת, הגסוֹת, מכריעוֹת בּוֹ. אנוּ, האמוּנים על הספרוּת ועל המוּסר, מתמרמרים וּבאים בטענוֹת. ועל־פּי־רוֹב אנוּ נתקלים גם בטּענוֹתינוּ – בּאי־הבנה, בּגסות. “מה אתם רוֹצים”? איננוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיוֹת כּמוֹכם!"

נראה, שלמען יוּכלוּ לצמוֹח מקרקע חיינוּ איזוֹ נטיעים דקים ועדינים, מן ההכרח שהקרקע עצמוֹ יהא מגוּשם ועכוּר. רק הקוים הענוּגים העוֹלים מתוֹך חוֹמר גוֹלמי יש בּהם מן השלימוּת האמיתית, העליוֹנה. הפּסל רוֹדין השׂכיל מאד להעלוֹת את הקוים הטהוֹרים עד כּדי רוּחניוּת ישר מן האבן העכוּרה, והניח חלק ממנה כדי להראוֹת את הקשר שבּיניהם.

עד עתה היה קרקע חיינוּ גוּפוֹ רוּחני, כּביכוֹל, ועל־כּן הקוים הרוּחניים שעלוּ מתוֹכוֹ היו מעין הבל נידף בּאויר. עלינוּ לברך על גוּשי החוֹמר המתלכּדים לעינינו ונעשׂים לקרקע דוֹר. סוֹף הנטיעים העדינים לבוֹא, וכשיבוֹאוּ תהיה בהם חיוּת של ממש. לאלה אני מתפּלל.

פני הדורות הבאים

אין דבר מזעזע את הנפש יוֹתר מן המחשבה על־אוֹדוֹת פּני הדוֹרוֹת הבּאים. אוּלי עוֹד יוֹתר משתעסיקנה השאלה האחת: מה דמוּת יערכוּ לה הדוֹרוֹת הבּאים, תעסיקנה השאלה האחרת: מה דמוּת תהיה להם, לדוֹרוֹת הבּאים עצמם, שמהם היא מצפּה בחביוֹנה להערכת עצמה. יחסוֹ של האדם החוֹשב אל האנשים העתידים לבוֹא הוא בחינת יחסוֹ של האב אל יוֹצא חלציו. לשאלתוֹ של קוֹהלת הקדמוֹן על היוֹרש: החכם יהיה אוֹ סכל? מוֹסיף קוֹהלת החדש: הטוֹב יהיה אוֹ רע? הישׂא נפשוֹ אל ערכי רוּח אוֹ עניני החוֹמר יספּיקוּ לוֹ. היזדהה טעמוֹ עם טעמנוּ, הנראה לנוּ כקטגוֹריה מוּחלטת, אוֹ ישתנה עד כּדי התנכּרוּת? וכיוֹצא בשאלוֹת אלוּ.

כּל מה שניתן לאדם לנחש על העתיד מפּי הנסיוֹן ניתן לוֹ, מתוֹך הסתכּלוּת בּהווה וּבעבר, בּמה שהמציאוּת עשׂוּיה לחכּמוֹ וּבמה

שקוֹל המתים מדבּר אליו מעל לוּחוֹת הכּתב. אבל מן השמים גבוּל גבלוּ לנפש האדם, שתהא רוֹאה במציאוּת רק מהרהוּרי לבּה, שתקרא מעל הלוּחוֹת את הרצוּי לה. מתוֹך גבוּל זה אין היא יכוֹלה לחרוֹג הרבּה, ואפילוּ נחצבה מספיר הספירוֹת העליוֹנוֹת הוֹאיל וּבאה לדוּר בּעוֹלם התחתוֹן, בּעל־כּוֹרחה היא

משוּעבּדה לאוירוֹ, כּדבר הפּייטן ההוֹדי: “גוּפך הוּא הכּל: זמן ועוֹלם”. גם השׂמחה וגם התוּגה השלוּחוֹת אל העתיד נוֹפלוֹת על ההוֹוה שבּנפש.

התמיהה על טולסטוי

רבּים תמיהים על טוֹלסטוֹי, שפּסיכוֹלוֹג עז היה והכּיר את מעמקי לב האדם ואת יצריו, מה ראה לבקש מן האדם בּתוֹרת המוּסר שלוֹ, שיתנכּר לטבעוֹ? ואינם נוֹתנים את דעתם, שהיא היא הנוֹתנת: מפּני שהציץ וראה את יצרי לב האדם, את האימוֹת שבּוֹ, על־כּן צווח כּל־כּך לשינוּי נפשוֹ. המשוֹרר, כנביא, אינוֹ שוֹאל אם יש מקוֹם לזעקתוֹ.

היימן והרצל

סח לי חבר טוֹב: ”מוֹריץ היימן, שהכּיר את הרצל פּנים, אמר לי, שהוּא היה אדם לא פּיקח".

אמרתי לו לחבר: “מוֹריץ היימן, שכנראה פּיקח היה, מה העלה בפיקחוּתוֹ? נעשׂה אחרוֹן בּספרוּתם של הגרמנים. והרצל, שלא היה פיקח, נעשׂה ראשוֹן בּהיסטוֹריה החדשה של עם ישׂראל. אל תאמר חכמה למה ש’חכמים' אלה אוֹמרים חכמה!”

הנפט והאור

בּמנוֹרה למטה נפט, למעלה ממנוּ פתילה, למעלה מן הפּתילה, בּראשה, דוֹלקת השלהבת, אך למעלה מן השלהבת וּבעיגוּל גדוֹל נפוֹץ האוֹר הזך, המחמם, המחייה. גם האוֹר הנאצל בּיוֹתר יוֹנק מן הנפט רע הריח שלמטה, בּתחתית המנוֹרה.

המשוֹררים הגדוֹלים הוֹפכים את הנפט של הוייתם, של חוּשיהם וחיי חוּלם, דרך המסננת הטמירה שבּנפשם וּבכשרוֹנם, לאוֹר זך, מחמם, מחייה. אמר כך באים הקטנים וּמוֹזגים לנוּ את הנפט שבּהוייתם, מחוּמם מעט, ואוֹמרים: זוֹ שירה. ולהוֹכיח את צדקתם הם טוֹענים: גם המשוֹררים הגדוֹלים שלהבתם דלקה בכוֹח הנפט…

דרגות של שקר

פּחוֹת מכּל עלוּל לשקר האדם בּמחשבתוֹ, יוֹתר מזה בפיו, עוֹד יוֹתר בּעטוֹ, ויוֹתר מכּוּלם בּמכוֹנת כּתיבה.

עכשיו דמוּ לכם אדם, שמחשבתוֹ יסוֹדה בשקר והוּא כוֹתב בּמכוֹנת כּתיבה!

רשות לגיטימית

אוּלי יוֹתר מן הצוֹרך בּאהבה, בּמשען, מכריע בּחיי הנישׂוּאים הצוֹרך בּאדם, שיש לך הרשוּת הליגיטימית (אך לא המוּסרית!) לבקר את מעשׂיו בלי הגבּלה, לרגוֹז, לכעוֹס עליו – מה שאינך רשאי לעשׂוֹת כּלפּי זרים. צוֹרך זה מיוּחד לשני בני הזוּג. זכוֹר, כּי שלילתוֹ מן האחד מתנקמת קשה!

אירופה השדודה

כּמה דוֹרוֹת התענוּ והתייגעוּ, עד שהמהפּכה הצרפתית הקימה באירוֹפּה את האידיאל המשוּלש: חירוּת, שויוֹן ואחוה. בּא הקוֹמוּניזם וירק בּפני החירוּת, בּא הפאשיזם וירק בּפני השויוֹן (חבּש!), בּא לסוֹף הנאציזם וירק בּפני האחוה. עתה עוֹמדת אירוֹפה שדוּדה מכּל אידיאליה. כּמה סבל ויגיעה נכוֹנוּ לה עד אשר תשיב לה את הגזילה!

פיטנים ראשונים ואחרונים

פּייטנים שבדוֹרוֹת הקוֹדמים היוּ בוֹנים שירָם חטיבה של

רגש ודמיוֹן וציוּר והיוּ משתדלים שכּלל השיר יעלה יפה, והקוֹרא היה מקבּל יציר שלם שדמוּתוֹ נחרתה בדמיוֹנוֹ וּבזכרוֹנוֹ, והיה נוֹשׂאוֹ בחוּבּוֹ כמה שנים, חוֹזר אליו וּמשעשע בּוֹ את נפשוֹ לתיאבוֹן.

פּייטן שבּימינוּ נראה כרוֹדף בּעיקר אחר חרוּז אחד נאה, מפוּלפּל וחריף, וּכדי להשׂיגוֹ הוּא רץ וּמדלג על בּוֹרוֹת ושׂיחין, אבנים וקוֹצים. יש שהוּא משׂיג את החרוּז, אך על פי רוֹב הוּא מגיע עד סוֹף הדרך אוֹ עד סוֹף כּוֹחוֹ והחרוּז ממנוּ והלאה. ועלינוּ לקבּל את דילוּגיו המשוּנים על בּוֹרות ושׂיחין, אבנים וקוֹצים כּשיר. איך נשָׂאֶנוּ בחוּבנוּ, איך נזכְּרֶנוּ להנאה, איך נשעשע בּוֹ את נפשנוּ הרגישה – והוּא שיר של פּגעים?

גם במות הצדק נעדר

יש שסוֹפר מת בּדמי ימיו והמעט שיצר היה בוֹ מבּרק הכּשרוֹן, מן הטיסה אל על, והוּא גירה ברבּים את התשוּקה לראוֹתוֹ מגבּר חיילים ועוֹלה מעלה מעלה. מוֹתו נראה כעין אסוֹן הכּלל ודמיוֹנם של החיים משלים בּרגש את דמוּתוֹ של הנעדר עפ"י האפשרוּיוּת הגלוּמוֹת בּוֹ, כּביכוֹל. הוּא נשאר בּתוֹלדוֹת הספרוּת כטוֹרסוֹ של פּסל גדוֹל שנשבּר.

לעוּמת זה יש שסוֹפר מת בצעירוּתוֹ והוּא מסוּג היוֹצרים שגידוּלם לאט וּבהדרגה ועדיין לא היה סיפּק לעמוֹד על אפשרוּיוֹתיו, וּבמוֹתוֹ הוּא נראה כהתחלה בלתי נחשבה אוֹ גם נשכּח לגמרי.

ייתכן שהראשוֹן, אילוּ הוֹסיף חיים, היה עוֹמד מלדת ו“ילד הפּלא” היה נעשׁה ברוֹב הימים סוֹפר בּינוֹני אוֹ פחוֹת מזה ואפילוּ משתכּח בעוֹדוֹ בחיים, והשני היה עוֹלה מעלה מעלה, עד שהיה מגיע למלוֹא כוֹחוֹ ותוֹפס מקוֹם גדוֹל ונעשׂה לאחד מאבוֹת הספרוּת. אך המות הקדימוֹ וקיפּח את עוֹלמוֹ. מכּאן שגם בּמות מתגלה אי־הצדק שבּהשגחה. מה טוֹב היה, אילוּ הניחה לכל יוֹצר לחיוֹת את כל חייו, שלא יהיוּ נשכּר ומפסיד שלא כדין.

הקצוות הגבוהות ועמק החיים

הקצווֹת מעבר מזה וּמעבר מזה תלוּלוֹת כּגבעוֹת וכרכסים, וּביניהן, בּקו נוֹפל ישר, עמק החיים. כּל הגלים, אפילוּ המעפּילים בּיוֹתר, גוֹלשים אל העמק, מתחבּרים וּמהוים את זרם החיים שאינֹו פוֹסק. טוֹעים הסוֹברים, שהקו האמצעי אין בּוֹ מאוּמה מרוּם הקצווֹת. הגלים הגבוֹהים יירדוּ, בּעל כּוֹרחם יירדוּ, כּדי לזרוֹם עם הזרם הנצחי.

חיים עשירים

עשירים שבּחיים הם חיי האיכּר. שוּם אוּמנוּיוּת וספרים אינם נוֹתנים בּלבּוֹ של אדם כּל־כּך ענינים ויחסים יסוֹדיים כּמוֹ האיכּרוּת. כּמה בעלי־חיים, צמחים וכלים מוֹעילים בּרשוּתוֹ, כּל אחד מהם קוֹבע ענין ויחס לעצמוֹ בכל יוֹם תמיד, וכל אחד תוֹבע בשׂפתֹו את תפקידוֹ ואת אהבתוֹ של המטפּל בּוֹ. הוּא המפעיל בשביל מינוֹ את מחזוֹר המחיה והכּלכּלה. רק אוּמה שרוֹב בּניה איכּרים – עשירוּתה עשירוּת של ממש.

קנה לך חבר

אֵלים הוֹלכים ואלים בּאים והאדם, בּטבעוֹ וּבצביוֹנוֹ, לעוֹלם עוֹמד. מה יעשׁה אדם ולא תיפסד תעוּדתוֹ בהווייתוֹ? ילך ויקנה לוֹ חבר בּהכּרה, בּהרגשה וּבאהבה. בּהכּירוֹ את חברוֹ יכּיר את עצמוֹ וּבהרגישוֹ את חברוֹ ירגיש את עצמוֹ וּבאהבוֹ את חברוֹ יאהב את הטוב שבּעצמוֹ, האהבה העשׂוּיה כנגד היאוּש, אוֹיבה של ההוויה האנוֹשית.

היעה מידי הטבע

לכל אדם ניתן בּשעת לידתוֹ יעה קטן, שבּוֹ הוּא יכוֹל לנקוֹת את לבּוֹ מעצבוּת וּמיאוּש, כּמוֹ שמנקים את זכוּכית המנוֹרה מן הפּיח, והוּא מאיר שוּב. חשוּב מכּל לימוּד ללמד לאדם מילדוּתוֹ את השימוּש הנכוֹן בּיעה שקיבּל מידי הטבע הטוֹב והמיטיב.

אבן־הרגש

אבן־הרגש משוּקעת בּלבּוֹ של כּל אדם מטבע בּרייתוֹ. תפקידוֹ של המדינאי להקשוֹת את האבן, תפקידוֹ של המשוֹרר – למוֹגגה. מה צר, כּי בימינוּ נקטוּ רוֹב המשוֹררים דרכּוֹ של המדינאי!

מידות בתרגום

שלוֹש מידוֹת בּתרגוּם:

א. יש המניח את לשוֹנוֹ על לשוֹן המקור ואינה נוֹפלת עליה, ואוֹתיוֹת המקוֹר מציצוֹת בּין אוֹתיוֹת התרגוּם ומבלבּלוֹת את

ראייתוֹ של הקוֹרא. הרי זה תרגוּם מגוּנה.

ב. יש שלשוֹנוֹ של התרגוּם אינה מטיב הלשוֹן של המקוֹר, אבל הוא יוֹדע לחתך יפה את האוֹתיוֹת, עד שהן חוֹפפוֹת בדיוּק על אוֹתיוֹת מצען ואין כּל זיזים נראים. הרי זה תרגוּם אמנוּתי.

ג. ויש תרגוּם שלשוֹנוֹ תוֹפסת בּלשוֹן המקוֹר מתוֹך חיבּוּק עז ולוֹהט, עד ששתיהן משתפּכוֹת יחד לגוּף אחד ולא ניכּרת זוֹ מפּני זוֹ. זהוּ תרגוּם של יצירה. תרגוּם כּזה יש שהוּא עוֹלה, כּביכוֹל, על המקוֹר, משוּם שיש בּוֹ מן הזיווּג של שני כוֹחוֹת.

תרגוּם של יצירה אפשר לוֹ שייעשׂה רק בּמקוֹם שיש קירבה של בּחירה בין המתרגם וּבין המתוּרגם. אוּלם רוֹב תרגוּמינוּ נעשׂים מתוֹך חשבּוֹן, מעין שידוּך של חשבּוֹן, וּלעתים

קרוֹבוֹת גם בּדרך פּוֹליגאמית. פּלוֹני השוֹלט בּלשוֹן העברית ויש לוֹ סגנוֹן אחד שלוֹ, בּא וּמתרגם בּאוֹתוֹ סגנוֹן שלוֹ כל דבר שמציעים לוֹ. מה היוּ אוֹמרים כּל אוֹתם המחבּרים, שהוּא תרגם דבריהם, אילוּ שאלוּם אם מסכּימים הם לדבּר בּלשוֹנוֹ של זה?…

על הכרח ואונס בכתיבה

כּל מה שנעשׂה והוּא חלק ושלם נראה לנוּ כהכרחי, כּטבעי וכרצוּי, ולהיפך, כּל מה שנעשׂה והוּא מחוּספּס וּפגוּם נראה לנו כמאוּנס, מלאכוּתי וכמיוּתר, וּבאמת מתחלף לנוּ לעתים קרוֹבוֹת הכּשרוֹן בּהכרח.

עטוֹ החד של הסוֹפר המחוֹנן חוֹתך את הדברים בּקלוּת וּבהידוּר עד שהם נראים לנוּ כמחוּיבים על־פּי טבעוֹ, המאלצוֹ לחתוֹך מה שהוּא חוֹתך. משל לשני בני אדם החוֹתכים פּת. שניהם רוֹצים לאכוֹל, אבל זה סכּינוֹ חדה ועל כּן חיתוּכוֹ יפה, והשני סכּינוֹ קהה והוּא מנסר בּפת מתוֹך מאמץ וּפרוּסתוֹ עקוּמה וּמפוֹררת. אפשר שרעבוֹנוֹ של האחרוֹן גדוֹל משל הראשוֹן, ואנוּ פוֹקדים עליו את עווֹן סכּינוֹ.

הקנינים הארציים והקנינים הרוחניים

כּמוֹ קנייני הלאוֹם הארציים (עבוֹדת ההתיישבוּת המשמשת יסוֹד לחיינוּ הלאוּמיים בּעתיד), שאי אפשר להם שייעשׂוּ על־פּי יוֹזמתם של יחידים, עשיית יוֹם יוֹם, שתנאיה הטבעיים הם היצע וּביקוש, אלא יש הכרח לקנוֹת קרקע בּמחירים שאינם מסחריים, להשקיע השקעוֹת שלא לפי ערך הפּירוֹת הקרוֹבים לבוֹא, לעשׂוֹת נסיוֹנוֹת רבּים כּדי שמעטים יהא בהם סימן בּרכה – כּך, ולא פחוֹת מזה, גם קנייני הרוּח.

אם נמתין, כּפי שמייעצים לנוּ מגבוֹה, עד שהשוּק יפתח לנוּ מה שדרוּש לנשימת חיינוּ, יעלוּ עשׂבים בּלחיינוּ ולא נראה. ואפשר שגם הדוֹרוֹת הבּאים לא יזכּוּ לראוֹת, ואז גם הקניינים הארציים לא יהא להם קיוּם לאוּמי, שכּל רוּח מצוּיה עוֹקרתם מידינוּ וּמניחתם בּידיהם של אחרים.

הדברים אינם חדשים, אבל אוֹזניים ערלוֹת יש לנקוֹב תמיד בּאוֹתוֹ מרצע.

שונות

אדם המדבּר בּקוֹל רם מדי אינוֹ שוֹמע קוֹל לבּוֹ.

*

“אין נפש מצוּיינה, שאין בּה משהוּ טירוּף”, דברי אריסטוֹ. ויש להוֹסיף: לא כל נפש שיש בּה משהוּ טירוּף היא מצוּיינה.

*

מה נשתנה המשוֹרר שאינוֹ אמיתי מן המשוֹרר האמיתי? הראשוֹן כּוֹתב שיר, והשני – השיר כּוֹתב אוֹתוֹ.

*

מרצה המדבּר על נוֹשׂא ולא ניכּר בּוֹ, שהעניין תוֹפס בּלבּוֹ יוֹתר מאשר בּלב השוֹמעים – אינוֹ מרצה ראוּי לשמוֹ. וכן גם הסוֹפר שלא ניכּר בּוֹ, כּי העניין ממלא את כּל נפשוֹ עד כדי שכחה לשם מי הוּא כוֹתב.

*

“עני חשוּב כּמת” – כּשהוּא חשוּב הוּא דומה למת, אבל עני חצוּף וגס רוּח רוֹאה את עוֹלמוֹ בחייו.

*

מעטוֹת הנשים שנחַנוּ בסגוּלה לסבּוֹל בּלי יכוֹלת להבּיע.

רוֹב נשים סוֹבלוֹת פּחוֹת ממה שהן מבּיעוֹת. כּמוֹהן כּמשוֹררים גרוּעים.

*

אדם שאינוֹ נתוּן בּתוֹך תפקיד מסוּיים דוֹמה לתמוּנה שאין לה מסגרת והיא מתגוֹללת ונקלעת מפינה לפינה. רק כּשיימצא מי שירימנה ויחזיקנה באוֹר הראוּי – תזין את העינים. אבל לכמה מהן יזדמן המרים וכמה זמן יוּכל להחזיקה באוֹר?

*

מי שקל לוֹ לריב עם העוֹלם, קל לוֹ גם להתפּייס עמוֹ.

*

הבין לא אוּכל, איך יכוֹל מסַפּר־אמן לתאר אנשים מתוֹך שׂנאה ובוּז, לעשׂוֹת פּניהם קאריקאטוּרה, לא לשפּוֹך עליהם מעט זיו וחן. אפילוּ צלם נחוּת דרגה אוֹמר לדוֹרש אוּמנוּתוֹ:

–בּבקשה, סבר פּנים יפוֹת!

זרויות בפסיכולוגיה האנושית

אין קצה לזרוּיוֹת בּפסיכוֹלוֹגיה של בּני־אדם: מרחמים על זה שראה הרבּה טוֹבה והפסיד. ואין מרחמים על מי שלא ראה טוֹבה מימיו.

סופרים וסופרים

יש סוֹפרים שכל כּתיבתם נראית כּחתירה ארוּכּה להגיע אל העיקר, וּכנגדם יש אחרים, שכל כּתיבתם נראית כּטירחה בּלתי־פּוסקת להסתלק מן העיקר…

הגלוי והכסוי

הנקרה במסדרוֹן של בּית זר לפני דלת פּתוּחה יפעמנוּ רגש נכר וּמבוּכה יוֹתר מן הנקרה לפני דלת סגוּרה: מכאן שהגלוּי יש בּוֹ לפעמים מן הסוֹדי והמפעים יוֹתר מן הכּסוּי.

אמרות קטנות

יש לקרוֹע על כּך, שאת היפוֹת בּמחשבוֹתינוּ אנוּ נוֹתנים לפחוּתים שבּענינים.

*

הוה זהיר בשניים: בּגבר רציני, שאין מאחרי רצינוּתוֹ משהו קלוּת־דעת, וּמאשה קלת־דעת, שאין עם קלוּת־דעתה משהוּ רצינותּ.

*

חבל שרבּים מאחינוּ באוּ לארץ לא מרצוֹנם הטוֹב, כּי־אם מרצונֹם הרע – של הגוֹיים.

*

למה כל־כך הרבּה גבעוֹת בֹירוּשלים? כּדי שכל תלמיד־חכם יוּכל לעמוֹד על גבעתוֹ וּלהכריז: שלי גבוֹהה משלהם.

*

הזמן לגבּי היצירה דוֹמה על־פּי רוֹב לחרבון הקיץ: הוא מיבּש את נחלי האכזב, ואוּלם את העיינוֹת הוּא מעמיק ועוֹשׂה מימיהן קרים להשיב נפש.

*

קראת ספר ולא היה מאוֹֹרע בנפשך – חבל על הפסד זמנך שלא ישוּב.

*

יוֹתר משיש להיזהר מכּעס על בּיקוֹרת רעה, יש להיזהר משׂמחה על בּיקוֹרת טוֹבה.

*

אילוּ יכוֹלתי לשלוֹת את האמוּנה שבּלבּוֹת בּני־האדם ולהראוֹתה לעיניהם, אפשר שהיוּ מאמינים שהם מאמינים.

הגדרה ותיאור

גם הפּילוֹסוֹף וגם המשוֹרר הלירי שייכים לסוּג המגדירים. הפּילוֹסוֹף שוֹקד כל ימיו על הגדרת מחשבוֹת בּתפיסת העוֹלם, והמשוֹרר הלירי – על הגדרת רגשוֹת וּרשמים. על כּן שניהם נעשׂים תכוּפוֹת קשי ביטוּי עד לחידתיוּת. קוֹראי שניהם סיפּוּקם מחריף, כּשיש עמוֹ הרגשה של פּתרוֹן חידה. מכּאן גם האוֹפי הוַאריאציוֹני של הפּילוֹסוֹפיה והליריקה.

לא כן המספּר והדרמתיקן. אלה מתארים מראוֹת וּמקרים וּמצבים, ועל כּן עליהם להיוֹת תמיד מחדשים (לפחוֹת, בּחוֹמר) וּביטוּיים צריך להיוֹת מבליט, כלוֹמר, מלא ומפוֹרש. הנסתר והחידתי צריכים לשכּוֹן בּיצירתם מאחרי הדברים, כּמו המסתוֹרין שמאחרי הטבע הנגלה.

בּין דור אחד

עוֹד לפני שלוֹשים שנה וּפחוֹת מזה לא חששוּ מוֹרים עברים ללמד לנערי ישׂראל שירים, סיפּוּרים וּמאמרים של סוֹפרים, שהיוּ אז בּני שלוֹשים וּפחות מזה. בּימינוּ הגענוּ לכך, שסוֹפר עברי החי בדוֹר, ויהא גם בּן חמישים וּמעלה, חוֹששים להביא את דברוֹ לבית הספר. כּל כּך בּגרנו, כּל כּך עשרנוּ!

ואין שמים על לב, שניטלת מן הנער והנערה חדוַת ההשתתפוּת בּביטוּי הזמן שהם חיים בּוֹ, והם הוֹלכים לחפּשׂוֹ בשׂדה אחר.

חיים שבכתב ובעל פה

ספרוּתנוּ החדשה, בּדוֹרוֹת קיוּמה המעטים, בּעצם לא הגיעה עדיין: השיר לזמרה אוֹ לדיקלוּם בהמוֹן, הסיפּוּר – לקריאה ברבּים אוֹ במשפּחה, והדרמה – לחיים על הבּמה. ועל כּן בּעל כּוֹרחה נשתמר בּה עוֹד משהוּ מן התוֹם והצניעוּת הצמוּדים לדברים החיים רק בכתב. מכּאן נבין למה צוֹרם בּה הקוֹל ההמוֹני. מכּאן נבין גם התרשמוּתם של נוֹכרים (אוֹ יהוּדים שהם כּנוֹכרים) לפעמים מדברי ספרוּתנוּ בתרגוּם: הרי זוֹ שוֹנה מספרוּת אירוֹפּית, אף על פּי שהצוּרוֹת והנוֹשׂאים דוֹמים לה מאד.

אבל מצב זה מסתיים והוֹלך. עוֹד מעט וספרוּתנוּ במהוּתה תהיה ככל הספרוּיוֹת – לשבח ולגנאי.

כונת מבקרים

ראיתי אדם מחזיק פּרי נאה בידוֹ, שוֹלח עין לעבר הרוֹאים וּמברך עליו בקוֹל גדוֹל. דע, לא ההנאה מן הפּרי חשוּבה בעיניו אלא השמעת קוֹלוֹ, שישמעוּ כמה יפה הוא יוֹדע לברך. בּרכתם אינה מזיקה, אבל לעוֹלם אינך בטוּח בּהם שלא יצטרפוּ גם אל המקללים, שקוֹלם יפה באוֹתה מידה גם לקללה.

על גילוי לב מצוי ביותר

הכּל מסכּימים שגילוּי הלב היא מידה נאה באדם. אבל הרבּים מבינים את גילוּי לבּם לא כוידוּי לשם תיקוּן עצמם, אלא כמעשׂה גבוּרה, כּביכוֹל – לגלוֹת את קלוֹן חברם בּרבּים. אלה משתמשים על פּי רוֹב בּדיבּוּר המתחיל: “אוֹמר לך בּגילוּי לב…”

הוה זהיר בּגילוּי לב כּזה!

חולשת האופי והפּרצה הקוראה לגנב

חוּלשת האוֹפי והקלוּת לקבּל השפּעה, לכאוֹרה, אינה צריכה להיוֹת דוקא חסרוֹן, שהרי חלוּש האוֹפי עלוּל לקבּל גם השפּעה טוֹבה, ואין הדבר תלוּי אלא במשפּיע, אבל זוֹ רעה חוֹלה: חוֹק עוֹלם הוּא, שהפּרצה אין קוֹראה לישר כּי אם לגנב.

בינה יתרה באשה

בּדרך כּלל, האשה שׂכלה פחוֹת מפוּתח, זאת אוֹמרת, פּחוֹת

מסוּלף בּיסוֹדוֹ משׂכלוֹ של הגבר. אף על פּי שנראה תכוּפוֹת כּאילו אין לה הבנה לגבּי הדברים הגדוֹלים, לגבּי האידיאלים, כּמוֹ לגבר – אם נבחוֹן יפה, נראה שהיא מבינה יוֹתר מן הגבר את עיקרי הדברים בחיים וּבטבע ואפילו בחברה. מכאן יתבּרר למה האשה, ותהי גם אשתוֹ של גאוֹן, מתייחסת על הרוֹב בּמשהוּ זילזוּל לבעלה, כּמוֹ לשוֹגה במעשׁי ילדוּת. ואין תימה במאמרם של חז“ל: “בּינה יתירה נתן הקבּ”ה באשה יוֹתר מבּאיש”.

משהו על עצמי

כּמה ששקדתי לגלוֹת לעצמי את אחדוּת האוֹפי שבּי – העליתי חרס בּידי. ואוֹמנם איך אמצא אחדוּת בּמקוֹם שהריבּוּי צוֹוח בּכל פּינה? לא נשמת איש אחד שוֹכנת בּי, אלא נשמוֹת רבּוֹת (איני מבין את גיתה ואחירים, המדבּרים על שתי נשמוֹת בּלבד). וכל אחת מכריזה על מציאוּתה ותוֹבעת את תיקוּנה. כּאן סיבּת המבוּכה שאינה פוֹסקת.

אני מתייגע כּל ימי לשוא “לתקן המתקלא”, והם, המדבּרים בּי, סבוּרים שרוּחי שקוּלה מטבעה.

האור והחושך

האוֹר אינוֹ אלא כיבּוּש חלקי של החוֹשך. הכּל בּא מן החוֹשך והכּל שב אל החוֹשך. על כּן נאמר “יהי אוֹר!” ולא להיפך. אבל לא די לוֹ לעוֹלם בּמאמר ראשוֹן. בּכל יוֹם וּבכל שעה חייב אדם לקרוֹא: “יהי אוֹר! יהי אוֹר!”, כּדי שלא יבלענוּ החוֹשך בּעוֹדוֹ בחיים.

שונות

אחד ממלכי שוּמר הקדוּמה מספּר על עצמוֹ, שהיה “קשה לגדוֹלים ונוֹח לענָוים”. בּמשך אלפי שנים נתפּתח האדם, עד שבּימינוּ כל שליט קטן בּמקוֹמוֹ הוּא נוֹח לגדוֹלים וקשה לענוים.

*

סוֹפר המרבּה לצטט עצמוֹ אף הוּא שייך לסוּג “מבַלי עוֹלם”, כּאוֹתם התנאים “שהיוּ מוֹרים הלכה מתוֹך משנתם”.

*

עלינוּ לשקוֹד בּמאד מאד לבנוֹת כּאן את גוּף אוּמתנוּ, ולוּ גם ע"י צימצוּם הרוּח. אין לחשוֹש, עוֹד ישאר לנוּ עוֹדף הגוּן לגבּי אוּמוֹת אחרוֹת.

*

שניהם כּאחד רעים: זה שהמלים צוֹלעוֹת אצלוֹ אחרי הרעיוֹן, וזה שהמלים רצוֹת לפניו.

*

למה נאהב בּיוֹתר אנשים שיש בּהם חוּלשוֹת? משוּם שאנוּ אוֹהבים בּהם את עצמנוּ.

*

רוֹצה אדם בּקב של אחרים ולא בתשעה קבּין שלוֹ.

*

ר"נ מברצלב אמר על עצמוֹ: “אני הוֹלך בּדרך חדשה שעדין לא הלך בּה אדם מעוֹלם”. בּמחילה מכּבוֹדוֹ: אין דרך כּזוֹ.

*

עיקר ערכּה של האשה בה בעצמה, בּעצם הוייתה, בּשלימוּתה המשלימה. חכמתה וּפרי ידיה הם תוֹספת נעימה אוֹ מוֹעילה.

*

יש בּני אדם שבּגדיהם עוֹשׂים תמיד את הרוֹשם שהם ישנוּ בהם בּמיטתם. וכן גם סוֹפרים בּכתיבתם.

*

קראתי פעם אמרה של הגר“א: “המחרף את מחרפוֹ דוֹמה למי שרוֹחץ פּניו בליכלוּכוֹ”.. ראיתי היוֹם אדם שחירף וגידף את חברוֹ בכוח גדוֹל. אח”כ ראיתי את פניו, שהיוּ מכוערים ועלוּבים עד לגוֹעל.

*

האוֹמר תמיד: “אני, אני”, סוֹפוֹ שהוּא נעשׂה עני.

*

אל תירא מכשלונות! – זוֹ תוֹרת האדם כּוּלה, ואידך פּירוּשא.

*

“עוֹשׂה צדקה בכל עת” – זה המכּיר בּדיחה ושוֹמעה כאילוּ לא הכּירה.

*

האדם הוּא שלם כּמוֹת שהוּא כוּלוֹ – עם נעליו ועם האבק שבּנעליו.

*

מתוֹך הסתכּלוּת בּציפּוֹרים שירדוּ לגני:

לאהבתוֹ וחמלתוֹ של האדם דרוּש נוֹשׂא שאינוֹ קטן מציפּוֹר ואינוֹ גדוֹל מגמל. אין הן חלוֹת לא על היתוּש ולא על הפּיל.

*

פּנים אצילים בּאמת נפגוֹש רק בּאשה באה בימים. הצעירוֹת מבקשוֹת לעוֹרר שׂימת לב הגברים. פּניהן, גם היפים והעדינים, לא שקיטים, גשמיים, כּצוֹפנים מחשבה זרה. הזקינה שנצטללה מתאוָתה פניה נעשׂוּ רוּחניים. רוֹב זקינים אינם מצטללים מן התאוה.

*

מדברי תוֹמאס הארדי: ההסתכּלוּת בחזית של בּית סוֹהר גוֹרמת לנפש עוֹנג של הרגשה יוֹתר מן ההסתכּלוּת בּחזית של ארמוֹן.

*

אדם שנשאר יחידי במקום שוֹמם משמיע קוֹלוֹ כדי להפיג מלבּוֹ את אימת השממה. בּתחילה קוֹלוֹ מחזק את לבּוֹ. אבל פּתאוֹם ישגיח שהקוֹל חוֹזר אל אוֹזניו, אז תתקפהוּ אימה כפוּלה וּמכוּפּלת. כּמה פעמים תתקוֹף אוֹתנוּ אימה זוֹ בעצם חיינוּ החברותיים!

*

המליצה היא הבּיטוי המפריז מן הבּחינה הסגנוֹנית, והרוֹמאנטיקה – מן הבחינה החזוֹנית. על כּן אפשר שתהא גם מליצה או רוֹמאנטיקה נאטוּראליסטית.

*

המשוֹרר יוֹצא מן הרגש וּמסיים בּמלים, והקוֹרא בא מן המלים אל הרגש. על כּן לעוֹלם אין המשוֹרר מרוּצה מדבריו כקוֹרא הטוֹב – חוּץ מן המשוֹרר שאין לוֹ קוֹראים.

*

ההצלחה – שית זוֹנה ונצוּרת לב – מתחבּרת בּרצוּן עם הצבוּעים: בָּרָם – בּעלי מוּסר, ותוֹכם – בּעלי תאוה.

*

שתי מידוֹת בּפאטליסטים: האוֹמרים תמיד “גם זוֹ לטוֹבה”, והאוֹמרים תמיד “גם זוֹ לרעה”. הראשוֹנים מהנים את האחירים, והאחרוֹנים – את עצמם.

*

כּשנגיע לידיעה, כּי תכלית חיינוּ היא ההבנה, אפשר שנדע כּי לגבּיה המפּלה יש בּה עניין לא פחוֹת מן ההצלחה.

*

מדי אעלה ירוּשלימה אחוּש בּלבּי שתי התאהבוּיוֹת: בּעיר ירוּשלים וּבאנשי תל אביב.

*

למה זיווּג שני הוּא על פּי רוֹב זיווּג של שלוֹם? – מפּני שבּן הזוּג רוֹאה שהוּא רע מן הראשוֹן והוּא מתיירא מן השלישי.

*

מתוֹך שׂמחה יכוֹל אני לכתוֹב דברים עצוּבים, מתוֹך עצבוּת איני יכוֹל לכתוֹב כּלוּם.

*

אני מקנא בצייר וּבמוּסיקאי, שהם יכוֹלים להרגיש וליצוֹר בּנפשם תמיד: טבע, חיים, מות, שׂמחה, עצב וכו', בּלי שיידרש מהם לשרת בּמפוֹרש תוֹרוֹת ואידיאוֹת – כּסוֹפר.

*

אמר לי ידידי: מסַפּר אלמוֹני אוֹמנם מה שהוּא כוֹתב אינוֹ אמת, אבל אמן הוּא בצוּרה. עניתיו: מעוֹלם לא זייף שטר מי שאין לוֹ כשרוֹן קאליגראפי.

*

אין העוֹלם סוֹבל יהירוּת שאין עמה כוֹח. אין העוֹלם סוֹבל כּוֹח שאינוֹ עוֹמד על הקרקע.

*

עפר ארץ ישׂראל היא תאוַת נפשו של היהוּדי הדתי בגוֹלה – לכשתגיע שעתוֹ למוּת. תהא נא מעתה אדמת ארץ ישׂראל תאות נפשוֹ של כּל יהוּדי הרוֹצה לחיוֹת. יש לנטוֹע בּלב כל אדם מישׂראל את התאוה לאמת ארץ ישׂראל.

*

דוֹר שניתנה לוֹ חירוּת ולא ידע מה יעשׂה בה – מה תימה שהוּא מושך עליו את העבדוּת?

*

ההתפּעלוּת היא זיק שניצת מתוֹך מגע חזק של שני גוּפים; וּבעוֹלם הרוּח: מחשבתנוּ אנוּ עם מחשבתוֹ של אחר. ההתפּעלוּת מדברי עצמוֹ היא איפוֹא חזיון אנוֹרמאלי.

*

יש בּני אדם שבּריאוּתם של אחירים מכאיבה להם, דוּגמת אוֹר החמה לחוֹלי עיניים.

*

דוֹק ותמצא, שבּעלי המבינוּת הקטלנית מוֹצאים להם על נקלה חבר חסידים וּמחקים: מלבד ההתבּטלוּת מפּני ההעזה, קל מאד ללמוֹד את הז’ארגוֹן המבזה את קנייני הרוּח.

*

אם חכמתי קצת, לא חכמתי אלא מן הספרים הטוֹבים וּמן החיים הרעים.

*

אמוֹר לעצמך: אני מקבּל את פּלוֹני על כל חסרוֹנוֹתיו, ומיד יתגלה לך, שחסרוֹנוֹתיו אינם מרוּבּים כלל.

*

אשרי המאמין – בּעצמוֹ.

*

אמר לי פלוֹני בעל העין: “מן היסוֹד שהוּנח לבניין הבּית אני רוֹאה את מראה העשן שיתאבּך מתוֹך ארוּבּתוֹ.” גוּזמא אמר, אבל יפה אמר ורשמתי את דבריו.

*

לחיוֹת, לעבוֹד ולאהוֹב הם דברים פּשוּטים, שהכּל דשים בּהם. אך אילוּ כוֹחוֹת גדוֹלים הם דוֹרשים, כּשיש עמהם הכּרה.

*

עשׂה את מעשׂך עד גמירא ואל תניח בּוֹ פרט חסר. המניח "עין "אחת בּסוֹף הגרב גוֹרם להתרת הגרב כּוּלוֹ.

לפי ההרגל המשא

בּילדוּתי ביקרתי אצל דוֹדתי, שהיתה בעלת משק גדוֹל בּכפר. רגילה היתה כל ימיה לטלטל משׂאוֹת כּבדים בּבית וּבחצר. יוֹם אחד תפסה יוֹנה ונשׂאה אוֹתה בשתי כפוֹת ידיה שלא תפרח, וּבהליכתה דיבּרה אל העוֹמדים ורוֹאים: “אוֹי, אני נוֹפלת, איני יכוֹלה לשׂאת משׂא קל כּל־כּך!”

“לפום גמלא שיחנא” אמוּר לא רק בּמשׂאוֹת כּבדים.

*

אצל פּלוֹני הסוֹפר צוֹלעוֹת המלים בּמרחק רב מאחרי הרעיוֹן, ואצל אלמוֹני רצוֹת המלים בּמרחק רב לפני הרעיוֹן. לגבּי העיקר אין הבדל בּין השניים.

*

דוֹר דוֹר ואזניו, הקוֹלוֹת של ימינוּ, ימי הראדיוֹ והרמקוֹל, משמיע טוֹן שוֹנה בתכלית מן הטוֹנים של התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, והאוֹזן אינה רגישה עוֹד לגבּי הקוֹל הטבעי.

*

כּמעט כּלל הוּא: התוֹבעים תמיד כּבוֹד לעצמם אינם יוֹדעים שמגיע כּבוֹד גם לאחרים. אפשר שבּעוֹמק לבּם אינם מכבּדים גם את עצמם. *

מעריך אני את האדם לפי כוֹח נתינתוֹ ולא לפי כוֹח לקיחתוֹ. עקרתי מלבּי את ההתפּעלוּת מן הלוֹקחים הגדוֹלים, שיוֹפים הוא מיסוֹד הטרף.

*

חזית אדם המבּיע בקלוּת יתירה רעיוֹנוֹת וציוּרים ורגשוֹת יפים, בּדוֹק אם יש חיבּוּר בּין מה שהוּא מבּיע וּבין מהוּתוֹ האמיתית.

*

בּזמן הזה אין לך דבר שאינוֹ יפה – חוּץ מן היפה האמיתי.

בזה ובזה אל תּאמין!

נקוֹט כּלל זה בידך ואי אתה בא לידי מפּח־נפש: אם אמרוּ לך על פּלוני שהוּא כליל השלימוּת – אל תאמין. גם בּו חסרוֹנוֹת שעליך להישמר מפּניהם. ואם אמרוּ לך על אלמוֹני שהוּא רשע גמור – אל תאמין. גם בּוֹ מעלוֹת שאפשר להשתמש בּהן לטוֹבה.

פּוּלחן האדם

אני מחזיק טוֹבה להשגחה, שלא נטעה בתוֹכי את האכֶּסטאזה לגבּי אנשים; שמנעה אוֹתי מפּוּלחן האדם. פּוּלחן זה כפשע בּינוֹ וּבין פּוּלחן עצמוֹ. שהרי יש כּאן רק חילוּף אישיוּת בּאישיוּת.

הנוֹשׂא והחבּוּר

את הנוֹשׂא לחיבּוּרי נשׂאתי בקרבּי ימים רבּים כזרע טמוּן לשעה הכּשרה. עם הכּתיבה נבט הזרע והעלה צמח, עשׂה גבעוֹל וענפים ועלים, עד כּי היה לשׂיח אוֹ לעץ עבוֹת. ואוּלם הזרע עצמוֹ לא נראה עוֹד. וכשחיטטתי מעט ליד שרשי הצמח ראיתיו והנה הוא זג ריק ונבוּב, עפר עם האדמה, והיה כלא היה.

על הבזבוז

זה עוֹנשוֹ של בּזבּזן, שלעוֹלם אינוֹ נהנה הנאה אמיתית ממה שסיגל. רק דבר הנקנה אחרי חיסכוֹן והכנה וציפּיה נוֹתן סיפּוּק, הרוֹכש בּקלוּת וּמבזבּז תוֹך כּדי רכישה מזלזל בּמה שרכש.

מימי לא ראיתי בחיי יוֹם יוֹם בּיזבּוּז מחכמה – ואפילוּ ביזבּוּז לצדקה, שגם את זה הגבּילוּ חכמינוּ ז"ל, משוּם שחששוּ להפוֹך את הנוֹתן למקבּל.

קללת חוּלשתנו

חוּלשתנוּ הארוּרה: אך משמיעים לנוּ מלה טוֹבה, אך מבטיחים לנוּ משהוּ הנראה כטוֹב, מיד אנוּ מתמלאים רחשי תוֹדה ואמוּן וּמתפּרקים את אמצעי ההגנה. אין אנוּ יוֹדעים את עמדתוֹ של היצוּר הנוֹרמאלי, בּעל חוּש הקיוּם הבּריא: כּבדהוּ וחשדהוּ. מסַפּרים על מקרים, שתלייני הגרמנים רימוּ על נקלה קיבּוּצים ויחידים אוּמללים מאחינוּ בני ישׂראל בהבטחוֹת של הבל – והם האמינוּ להם והלכוּ כמוֹ מרצוֹן לטבח. אין, כּמוּבן, להאשים את הכּבשׂים בּכפּוֹת הטוֹרפים, והיוּ גם מקרים אחרים, של עמידה על הנפש. אבל, אוֹיה, מנַדינו עדיין יוֹדעים את חוּלשתנוּ וּמשתמשים בּה לרעתנוּ, מוּטב שנדענה גם אנחנוּ, כּדי להתגבּר עליה לטוֹבתנוּ.

מי הבין לנו

אנחנוּ היהוּדים מצאנוּ תמיד יחס משוּנה של הבנה ורצוֹן רק מצד אנשים אצילים, שיש הם זיקה לערכים רוּחניים. מידי מאטריאליסטים וּפלבּיים שׂבענוּ רק צרוֹת.

על אנשי העליה השניה

אנשי העליה השניה, בּהבדל מן הראשוֹנה והשלישית, בּאוּ בעיקר כּיחידים, כל אחד על דעת עצמוֹ. מתוֹך דחיפה וכוֹח אישיים. על כּן קמוּ מתוֹכם אישים, שכּוֹחם היה יפה גם בּמעשׂה גם בּאירגוּן.

הם בּאוּ לארץ בּעוֹדם צעירים. עם כּל הסבל (התנכרוּת, מחלוֹת, רעב) וכוֹבד־הראש היה בה גם משהוּ ילדוּתי: זוֹ העקשנוּת, זה הרצוֹן לתקן עוֹלם, זוֹ העמידה להכעיס, זוֹ השׂמחה וההתפּעלוּת מניצני החיים החדשים.

הישוּב החדש בּארץ רוּבּוֹ חי היה חיי ילדוּת. כּל התנאים והמעשׂים חוֹתם הילדוּת היה עליהם (הבּיל"ויים היוּ מעין תקוּפת לידה); גם ההתחדשוּת, גם השיכּרוֹן מן הנוֹף, מן העברית החיה, מן הילדים – מעין ילדוּת שניה עברה עליהם. על־כן ראוּיים הם אנשי העליה השניה לקנאה, שזכוּ לחיוֹת שתי ילדוּיוֹת: ראשוֹנה, טבעית, בּחוּץ־לארץ, וּשניה, מחוּדשת, בּארץ־ישׂראל.

על שלשה דברים

לא תמוּת נקמתנוּ

גם סיוּם מלחמת־הדמים שארכה שנים, גם חרדת־הלב לסוֹפוֹ של סיוּט זה, גם חוֹק החיים המצוה להסיח את הדעת מבּלהוֹת המות, חוֹק הפּוֹעל לגבּי הכּלל כּמו לגבּי הפּרט, גם החיוּניוּת היתירה של בּני עמנוּ וצמאוֹנם לפצוֹת עצמם בּחיים על קיפּוּח החיים, גם ערמת ההתחסדוּת של אידיאליסטי־האוֹפנה בעמים וּבישׂראל – כּל אלה לא יעצרוּ כּוֹח לעקוֹר מתוֹך הויתנוּ את זכר האיוֹם מכּל איוֹם שבּא לעמנוּ הנענה מידי מתוֹעבי גוֹי־הרצח. בּתחתית נשמתנוּ, בּחיפּוּי של חיבוּש פּצעים, של צחוֹק וצהלת־חיים, של עסק ועשׂיה, יפעל הזכר כגוֹרל ולא ירפּה, וּבאשר יוּכל לגמוֹל יגמוֹל. הנוֹכלים, הבּזוּיים, רוֹדפי־הבּצע, להוּטי־ההנאה, עבדי־החזקים – כּל אלה לא יחסרוּ גם אצלנוּ, אבל אלה יהיוּ רק הקצף על היוֹרה – על קרקעה יתבּשל נזיד הגמוּל, ורבּים יהיוּ אוֹכליו, בּגלוּי אוֹ בסתר.

אשרי הזוֹכה לטעוֹם את טעם הנקמה!

על העדר אחדוּתנוּ

אבוֹי לנוּ, גם עתה, אחרי כל מה שקרה אוֹתנו, אחרי הנוֹספוֹת הגדוֹלוֹת אשר שתה יד ההשגחה על כּל מה שהיה בכוֹח דמיוֹן החוֹזים לחזוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, עוֹד לא הוּשׂגה אחדוּת עמנוּ. "הוּא

לא יקוּם, אם לא יקימנוּ השוֹד" – השוֹד כּבר בּא מכל עבר, כּל המים הזידוֹנים כּבר עברוּ על ראשנוּ, כּבר בּלעוּנוּ חיים, ועדיין לא קמנוּ להיוֹת גוֹי אחד בּארץ. גם בּארץ הזאת לא קם הקיבּוּץ המעט, שניצל בּנס, טרם שככוּ גלי צמרמוֹרת הסכּנה מבּשׂרוֹ, לסמל את אחדוּת ישׂראל הנפוֹץ בּגוֹיים אוֹכליו. הפּירוּד הזה, המכלה אוֹתנוּ מבּשׂר ועד נפש, אשר אכל כּבר את רוֹב יגיענוּ ורק מעט הוּא אשר הוֹתיר בּשביל בּנין בּית חיינוּ – עוֹדנוּ מוֹסיף לרעוֹץ אוֹתנו בכל פּינה, לשׂמחת מנַדינו מכל

הגזעים.

אֵי ניב, אי לשוֹן, אי פטיש חזק אשר בּכוֹחוֹ לחשל את אחדוּתנוּ, שרק היא, היא לבדה, עשׂוּיה לשמוֹר על שלהבת חיינוּ! כּל הניבים, כּל הלשוֹנוֹת, כּל הרעמים נשבּרוּ אל רוֹך רצוֹננוּ להיוֹת עם. כּל הגיוֹן לב ודעת לא צלחוּ. אוּלי יצלח הגיוֹן הדם הגוֹאל דם.

מהפּכת־המהפּכוֹת

עוּנינוּ מכּל עם, אך לא בוֹשנוּ מכּל עם. עוֹד אנוּ בכללנוּ אבּירי עשׂרת הדיבּרוֹת. יֵדע זאת בּראש וראשוֹנה הנוֹער שלנוּ.

הוּא עתידנוּ. הוּא חייב להכּיר את עצמוֹ, למען דעת את דרכּוֹ. ועל כּן אל שמץ זלזוּל בּערכי העם המקוּדשים רק מפּני שעוֹלם אלילי־אֵלים ממאן בּערכים אלה. אל התבּטלוּת מפּני תוֹרוֹת עם זר, אם גם שׂיחקה לוֹ השעה לשבּוֹר את שוֹבריו. נשנן לבנינוּ (אין לנוּ שיוּר אלא התקוה הזאת!), שאסוּר לנוּ ליתן מעתה טיפּת דם אחת משלנוּ, דם הבּשׂר וּביוֹתר דם הנפש, למשוֹח בה גלגלי מרכּבוֹת של אחרים. ראינוּ את השׂכר ששוּלם לנו בעד דמנוּ שהגרנוּ בשפע לאחרים. רק על זכוּתנו נתן את דמנוּ, רק את חירוּתנו נקנה בדמנוּ.

כּל הטוֹב נלמד מכּל אדם ומכּל עם, ואם גם הם לא ירצוּ ללמוֹד את טוּבנוּ, אל נהא מזַכּי האחרים ללא חפצם בּכך. “ואתּנך לאוֹר גויים”, אך אין לנוּ לתת עצמנוּ לאוֹר גוֹיים.

הכּרה חדשה, כּספּיר לטוֹהר, צריכה לעלוֹת מתהוֹם חיינוּ

השפוּכים, מהפּכת־המהפּכוֹת בּנפשנוּ: לעשׂוֹת את כּל אוֹרנוּ קוֹדש לנוּ, כּי רב חָשכּנוּ.

הענין הלאומי

הענין הלאוּמי הוּא לנוּ, היהוּדים, בּני הדוֹר הזה, כּלחם, כּמים, כּיקיצה, כּנשימה – דברים פּשוּטים בּתכלית, דברים שהנפש היפה לפעמים סוֹלדת לדבּר בּהם, ואף על פּי כן הם הם גוּפי החיים. בּלעדיהם אין לנוּ חיים.

טעמה של מולדת

כּבר הגענוּ לראשית של מוֹלדת. כּבר יוֹדעים אנוּ מה רכשנוּ לנוּ וּביחוּד מה אנוּ עלוּלים לאַבּד עמה. על כּן אנוּ מסוּגלים כּבר לתת את נפשנוּ עליה. זכרוּ, רק בּידי אלה היא מתקיימת.

יהודי אמריקה

יהוּדי אמריקה, עם כּל עסקיהם הגדוֹלים ועשירוּתם המוּפלגת, עם כּל מעוּפם והשפּעתם, הם כּילדים לעוּמת הקיבּוּץ הקטן של יהוּדי ארץ־ישׂראל, המנוּסים בּחיים שיש בּהם משוּם יצירה עצמאית מתוֹך מלחמה לאוּמית־מדינית בּלתי פוֹסקת. לא שבח וּגנאי, כּי־אם ציוּן עובדה.

להט הכבשן

ללהט הכּבשן של דברי ימינוּ הוּטלוּ הפּעם בּערבּוּביה מאמינים וכוֹפרים, נאמנים וּמתכּחשים, תמימים וּמתחכּמים. הנמלט רק במקרה נמלט, ולא מבּינתוֹ.

אם גם להט איוֹם זה לא יתיך את רגבי עמנוּ הנשארים לחטיבה אחת, חטיבה חפצת חיים של חירוּת וכבוֹד, דוּגמת כּל עמי תבל – מה תקוותנוּ, מה אחריתנוּ?

האטום הפיסי והאטום הרוחני

חקר האטוֹם הפיסי נסתיים בּהצלחה: האדם שוֹלט באנרגיית החוֹמר שלטוֹן בּלי מצרים כּמעט. כּוֹח ההרס שבּידוֹ מרחף על שלוֹש ממלכוֹת הטבע לבטל את צוּרתן מששת ימי בראשית.

עתה הגיעה השעה למצוֹא את הכּוֹח שכּנגד, שיבטיח את קיוּמן של צוּרוֹת הטבע – כּוֹח זה יכוֹל להיוֹת אנרגיית הרוּח. על האדם לגשת מיד בּכל גאוֹניוּתוֹ ועוֹצמת רצוֹנוֹ לחקר האטוֹם הרוחני, כּדי שיגיע לשיחרוּר האנרגיה שבּוֹ בעוֹד מוֹעד.

גם הגאוה אינה קלה

גם הגאוָה דוֹרשת כּוֹח, אוּלי עוֹד יוֹתר מן הענוָה. שהרי גם הגדוֹל שבבּעלי־הגאוה צריך להתגבּר על רגשוֹת של חוּלשה, שאין כּל אדם פּנוּי מהם.

זוֹ וזוֹ דוֹרשוֹת בּיזבּוּז מרץ. מוּטב שיבוּזבּז על מידה טוֹבה משיבוּזבּז על מידה רעה.

ועוֹד: הענוה אין אחריה מפּח־נפש.

על הסדר והדיקנות

הסדר והדייקנוּת הם בּלי ספק מידוֹת טוֹבוֹת, שבּחסרוֹנן יוֹצא הרבּה מרץ ורצוֹן טוֹב לבטלה, והאדם שרוּי בשל כּך לעתים תכוּפוֹת בּמבוּכה וּבפחי־נפש. אבל גם הם יפים רק במידה, שאם הם יתירים על המידה הם מרפּים ומגבּילים את כּוחוֹת הנפש, שדרכּם בזינוּקים וּבפריצת

גדרים.

על כּגון זה אפשר לוֹמר מעין הפּסוק בקוֹהלת: יקר מסדר מדיוּק פּריעוּת מעט.

דלדול טוטלי

דוֹרנוּ (ולהט שת מלחמוֹת־העוֹלם סייעוּ לכך) הבשיל את המשבר הסוֹציאלי והפּסיכוֹלוֹגי של המין האנוֹשי בּהיקף עוֹלמי. בּאין בּלם דתי, מוּסרי וסמכוּתי נפרצוּ גדרי התאווֹת: הכּל רוֹצים הכּל. כּשמדוּבּר בּימינוּ על רעב אין הכּוָנה רעב ללחם. “ל”לא על הלחם לבדוֹ יחיה האדם" לא יקבּיל אצל האדם החדש “כּי על כּל מוֹצא פי ד'”, כּי נוֹסף על הלחם רוֹצה הוּא כּל מה שחידשוּ המדע והטכניקה להנאתוֹ, והוּא רוֹאה זכוּת לעצמוֹ לקבּלוֹ. בּמקוֹם שישנוֹ בימינוּ רעב ממש הוּא נראה לוֹ לאדם כּאסוֹן, אבל גם בּרעבוֹנוֹ אינוֹ משלים עם סיפּוּק הרעב בּלבד. עבר הזמן, שהרבּים קיבּלוּ עליהם את דין המחסוֹר כדי שהמעטים יוּכלוּ לקבּל הכּל. אך אין בּכוֹח הטבע ועוֹבדיו לספּק את הכּל לכּל. וכיון שגם מתוֹך שויוֹן אין הרבּים יכוֹלים להשלים מרצוֹן עם המחסוֹר, באה הדיקטאטוּרה וכוֹפה באין מוֹצא את המחסוֹר על הכּל. אמנם קיימת אצלה האשליה, כּי המחסוּר הוּא רק תוֹפעה עוֹברת, מכינה את השפע, אבל בּאמת אין אפשרוּת שהמצב ישתנה מיסוֹדוֹ, הוֹאיל וגוֹרמיו הם אוֹבּייקטיביים ועוֹלמיים. ועל כּן איני יכוֹל לראות את הזמן הזה אלא כקאטאקליסמה.

אפשר שהדילדוּל הטוֹטאלי עשׂוּי היה לשמש גוֹרם מוַסת, אילוּ היה עמוֹ גם דילדוּל בּכוֹח ההמצאה של האדם. אבל עם כל הירידה בכוֹח הנפש אין סימני ירידה במדע השימוּשי. ועל כּן איני יכול לראוֹת איך תגוּשר התהוֹם בּין הייצוּר והבּיקוּש להלכה וּבין מיעוּט האספּקה למעשׂה, אם לא בדרך של שויוֹן שהוּא כעבדוּת.

אימפולסים וחולשה

יש אנשים שלפי האימפּוּלסים הרעים שבּהם הם מסוּגלים לפשעים גדוֹלים, אלא שחוּלשתם מניאה אוֹתם מביצוּעם. ואוּלי הרגשת חוּלשתם היא היא שיוֹצרת בּהם את האימפּוּלסים הרעים, ואילוּ היו חזקים יוֹתר, היוּ האימפּוּלסים חלשים יוֹתר.

כך היא נוהגת בנו

אנגליה נוֹהגת בּנוּ כשם שנהגה שכנתנוּ הערלית בּתרנגוֹלת שלה. כּדי לעקוֹר מלבּה את תאות הדגירה שפכה עליה מים קרים (להָצֵן את אשה!), תלתה אוֹתה כפוּתה ברגליה, כּפשה את בּטנה בעפר… וכל אלה לא הוֹעילוּ: התרנגוֹלת הטילה את בּיציה בין סבכי הקוֹצים שבּגן ושם דגרה אוֹתן, ויוֹם אחד הוֹפיעה עם קהל אפרוֹחיה.

אוּלי לסוֹף תעשׂה אף האימפּריה כאוֹתה ערלית, שאספה אֵם על בּנים והתפּארה לפני שכנוֹתיה בבריכה הנאה… אוּלי!

נשים יפות ולא־יפות

חזיוֹן מצוּי הוּא: נשים שלא היוּ יפוֹת בּצעירוּתן מקבּלוֹת זיו של חן לעת זקנה. שקט הפנים, לוֹבן הראש, טוֹהר המבט – כּל אלה מצטרפים למשהוּ לוֹקח לב.

ולהפך: נשים שנחשבוּ בצעירוּתן יפהפיוֹת, שהיוֹ רוֹעצוֹת לבבוֹת, לוֹבשות לעת הזקנהצוּרה מגוּשמת, רוֹע־פּנים ורוֹע־עין, בּקיצוּר – מרירוּת הזקנה.

מה הסיבּה?

דוֹמני, הסיבּה היא בזה, שהאשה הלא־יפה אכלה את סבלה בדמי ימיה. החיים לא פינקוּה, הגברים רק סבלוּ אוֹתה. ואם בּכל זאת נצטרפוּ חייה לחשבּוֹן חיוּבי, הריהי אסירת־תוֹדה לגוֹרלה. למרוֹת הכּל – השׂיגה את מקוֹמה. מעתה ניתן לה לראוֹת את הדרך שעברה, על כּל המכשוֹלים שבּה, כי הוֹבילה אל על.

לא כן חברתה היפה היא אכלה את אוֹשרה בדמי ימיה. החיים העניקוּ לה הרבּה. הגברים בּיקשוּ להעניק לה יוֹתר ממה שהוּכשרה לקבּל. והנה סוֹף סוֹף “בּטל הדבר”, אחד אחד בּאוּ נגעי הזקנה. אין שׂימת לב. צרוֹת אחרוֹנוֹת אינן “מתחשבוֹת” בּזכוּיוֹת ראשוֹנוֹת. בּקצה דרכּה נערמים

המכשוֹלים הטבעיים בּגוֹבה רב. האוֹשר נראה רחוֹק, בּשפל. מכּאן היא רוֹאה את הניגוּד המשווע, האכזרי, הבּלתי־צוֹדק בּין העבר וּבין ההוֹוה. והמרירוּת שבלב, שבּכל נימי המהוּת, נוֹתנת אוֹתוֹתיה בפנים, בּעינים, ויוֹתר מכּול – בּארשת הפּה.

בארץ זו

כּאן, בּארץ זוֹ, בּהבדל מכּל ארץ שהעברים נחיתּים שם, יחד עם המאמצים לחשׂוֹף את טמוּני קרקע העבר, שלוּחים כּלי־הרוּח שלנוּ לחפּוֹרֹ בּחוֹמר האורירי של העתיד. תשוּקה היא המקננת לא רק בּלב יחידים, חוֹלמים והוֹזים, אלא בלב המוֹנים השוֹאלים יוֹם ולילה: מה דמוּת תהיה לאוּמה על אדמה זוֹ? מה דמוּת תהיה לאדמה זוֹ כעבוֹר שנים? מה אזכה אני לראוֹת מדמוּת זוֹ?

תשוּקה זוֹ היא כוֹח מניע בּמעשׂינוּ, שלא תמיד הניסיוֹן וההיגיוֹן מסכּימים עמהם.

הערכים והמעריכים

האמת והיוֹפי הם קוים בּמישוֹר; דעת הקהל וטעמוֹ – קשתוֹת מוּצקוֹת נטוּיוֹת עליהם. קצוֹת הקשתוֹת בּלבד נוֹגעים בּקוים. רק בּכוֹח לחץ גדוֹל אפשר לקרב את הקשת אל הקו הישר. אך ירפה הלחץ – מיד הקשת מתרחקת וחוֹזרת למקוֹמה.

אלה לעומת אלה

יהוּדי גרמניה ושכּמוֹתם, שעלוּ מאירוֹפּה וּמאמריקה

וּמארצוֹת־שפע אחרוֹת והביאוּ עמהם את ההידוּר ואת הבּרק ואת המוֹתרוֹת, בּרוֹב הימים קצתם הוֹלכים וּמשנים עצמם, אוּלי בבלי דעת, וּמסתגלים למנהג הארץ ולצרכיה.

לעוּמתם רבּים מבּני הארץ, מחקיהם, שטעמוּ בפעם הראשוֹנה טעם של גינוּני יפיוּת רוֹדפים אחרי אלה בלא כל יחס לאפשרוּיוֹת של הארץ, לתנאיה, למצבה.

מצוַת כּוּתים שהחזיקוּ בה ישראלים!

לְמה יפה הבזבוז

הבּיזבּוּז, כּל בּיזבּוּז, של היחיד לצוֹרכי עצמוֹ על חשבּוֹן אחרים (אין נכסי יחיד שלא על חשבּוֹן אחרים!) אינוֹ מוּסרי ואינוֹ מביא טוֹבה לכלל, אף כּי נדמה לפעמים שהוּא נוֹתן עבוֹדה וחיים לאלה המשמשים את תאוָתוֹ של המבזבּז.

כּנגד זה בּיזבּוּז הציבּוּר על דברים שבּתרבּוּת, בּנוֹי וּבנוֹחוּת לציבּוּר הוּא מוּסרי וּמוֹעיל. ואפילוּ הרבּים צריכים בּשל כּך

להצטמצם קצת ולוותר על משהוּ משלהם, יפה והגוּן הדבר, אף נוֹתן להם בּסוֹפוֹ של דבר את הסיפּוּק שבּהכּרה: משלנוּ כל החיל הזה. וגם למעשׂה הם נהנים.

לדידי, אין זיווּג יפה מזה: ציבּוּר חי חיים של הסתפּקוּת בּמוּעט (לא מחסוֹר!), של חסכנוּת יאוּתָה – ויש לוֹ בנינים וגנים וּמוֹסדוּת לתפארת לוֹ ולכבוֹד ואף לקנאה לבּאים בּגבוּלוֹ.

רוֹצה הייתי לזכּוֹת ולראוֹת את אוּמתנוּ ואת מדינתנוּ הוֹלכוֹת בּדרך זוֹ!

טבעוֹ של הנוֹתן

המקים מוֹסד ציבּוּרי (ואפילוּ מקוֹם קדוֹש) בּנתינתוֹ – לבּוֹ גס קצת בּמה שהקים, שהרי לא את נפשוֹ נתן עליו אלא חלק מן העוֹדף שיש לוֹ. יכוֹל היה לא ליתן, יכוֹל היה ליתן פּחוֹת, יכוֹל היה ליתן יוֹתר. בּזה שנתן רק חלק הוֹכיח (קוֹדם כּל לעצמוֹ), שהניח משהוּ גדוֹל וחשוּב מזה.

מוּבן, שאינוֹ נוֹתן כּלל גרוּע ממנוּ.

צירוף של כח ורוח

רק צירוּף של כּוֹח ורוּח מביא לידי ניצחוֹן של ממש. הראשוֹן בּלבד נצחוֹנוֹ נצחוֹן עוֹבר. השני בּלבד נצחוֹנוֹ מדוּמה. עַם

החפץ חיים חייב לטפּח את שניהם בּמסירוּת שוה. יש ימים, כּשהאחד נחלש, המחייבים טיפּוּח מוּגבּר של זה. אבל גם הצוֹרך הזמני אסוּר שיביא לידי הסחת הדעת מן הגוֹרם השני, שסוֹפה מפּלה.

כחות שרויים בסמוי

יש כּוֹחוֹת, בּיחוּד רוּחניים, השרוּיים בּסמוּי, והתגלוּתם בּאה רק מתוֹך התפּגשוּת עם כּוֹח אחר.

אלמלא קוֹמץ אנשי־רוּח עברים פּעילים, שהיגרוּ בתחילת המאה הזאת מרוּסיה לגליציה – אפשר שספרוּתנוּ לא היתה מקבּלת את תוֹספת השפע שהגיעה לה מארץ זוֹ.

זבל?

שמעתי מפּי יבנאלי שהספּיד את יצחק לוּפבן בּקירוּב כּך: "אנוּ היינוּ ועוֹדנוּ הזבל למדינה, למה שהוּקם ועוֹמד עוֹד לקוּם. מעשׂינוּ והוייתנוּ ייבלעוּ במעשׂים החדשים, הגדוֹלים

והנפלאים, שאין אנוּ יוֹדעים עוֹד להעריכם כּמוֹ".

שמעתי את הדברים, המה פגעוּ בי. אנוּ – הזבל? אם מ“השקפת הנצח” כּל דוֹר הוּא זבל לדוֹר הבּא. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּך בּטבע וכך בּחלק מן הטבע – בּאנוֹשוּת. כּל זמן שיש חליפוֹת לידה וּמיתה ולידה יהיה כך. אבל לקרוֹא דוקא לדוֹר המכין, המניח את היסוֹדוֹת, הקוֹפץ קפיצת נחשוֹן, הדוֹר שמרד בּהוייה אחת כּדי לפתוֹח בּהוייה אחרת, הדוֹר שלקח עליו מדעת ומרצוֹן מחסוֹר וייסוּרים וסכּנוֹת וקרבּנוֹת – לקרוֹא דוקא לדוֹר כּזה “זבל” – אם אין זוֹ ענותנוּת יתירה, הרי זוֹ התעלמוּת מן הנוֹהג ההיסטוֹרי.

לא כן יחשבוּ הדוֹרוֹת הבּאים עם כּל השכחה השכיחה, עם כּל מה שנגזר על המתים שישתכּחוּ מן הלב ועל המעשׂים החדשים שישכּחוּ את הישנים – זכוֹר יזכּרוּ את הראשוֹנים.

לא רק לעם אמריקה ישנם “אבוֹת עוֹלי־רגל”…

אלה שגידלה האדמה

אלה שגידלה אוֹתם אדמת ארצנוּ היוּ ראשוֹני גוֹאליה במערכה. הם שידעוּ שביליה ביוֹם וּבלילה, שידעוּ את ריחה מקרוֹב, שידעוּ לזחוֹל ולרבוֹץ עליה, שידעוּ להיוֹת עמה לאחדים – הם היוּ ראשי כוֹבשיה וגוֹאליה.

אין כּוֹח כּכוֹח האדמה, אין אצילוּת כּאצילוּתה. גם המתנשׂאים למרוֹמים על כּנפי פלדה צוֹפים אל האדמה, לשוּב אליה. גם המפליגים למרחקי ימים אל האדמה הם חוֹתרים, להגיע אוֹ לשוּב אליה.

היא הנגאלת והגוֹאלת, ממנה בא הכּל ואליה שב הכּל. כּל הכּיבּוּשים אין שמם כּיבּוּש, מלבד כּיבּוּש האדמה

על כּן בּימים אלה, שאוֹפקים רבּים וּרחוֹקים רוֹמזים

וקוֹראים לנוּ, וּביחוּד לדוֹר הצעיר, שׂוּמה עלינוּ לשיר את שירת האדמה, האחת והקרוֹבה, את בּרכתה ואת נצחה.

הם, הצעירים הכובשים

גם בּשׂדה הספרוּת הם כּוֹבשים הצעירים חמי־הסם וקרי־הלב. הם אחרים, הם חדשים, הם בּני דור עוֹלה וכוֹבש. הם דוֹהרים על פּנַי הלאה, הלאה, הם מגמאים שטחים, שטחי יישוּב ושטחי מדבּר. קוֹלם אחר, עיניהם אחרוֹת. הם למדוּ בקלוּת את המעט הדרוּש להם, סיגלוּ רכוּש בּאפס יד. הלשוֹן בּפיהם עמוּסה קצת, צרוּדה קצת, אך אמיצה, פּרוּעה וּמדוּבללת, אך עוֹברים בּה גם חוּטי כסף וזהב ושני־תוֹלעת.

הם דוֹהרים ועוֹברים על פּנַי, על היוֹשב על הרגב הכּבד בּפאת השׂדה לעת מנחה. הם רוֹאים את מבּטי המלוָם בּחיבּה, בּברכה. הן רבּים מהם תלמידי היוּ, מקשיבים ולא מקשיבים, וּמעט מלקחי בילקוּטם הקל. אין כּאן, כּמוֹ בשירוֹ של בּיאליק ("ילדוּת), לא “קרחת עלוּבה” ולא “לעג ילדים”, אלא דבר גוֹרלי מזה.

דהרוּ, דהרוּ על פּנַי. איני יוֹדע אנה אתם מגיעים, בּעוֹד אני יוֹשב על הרגב הכּבד והדשן והרוּח הטוֹבה משׂחקת בּשׂער ראשי המלבּין!

שוֹנוֹת

הסיפּוּר התנ"כי המוּבהק ביוֹתר בּספרוּתנוּ החדשה “אהבת “ציון”– אין כּמוֹתוֹ יצירה אנטיפּוֹדית לאוֹפי הסיפּוּר התנ”כי.

*

זה טבען של מטרוֹת הפּרט הגבוֹהוֹת: בּשעה שהוּא מתקרב אליהן הן מתגבּהוֹת והוּא תוֹפס רק צילן ועיניו תוֹהוֹת על ידיו הריקוֹת.

*

שתי סגוּלוֹת למסַפּר: א. כּוֹח להחיוֹת דברים שראה ושמע; ב. דמיוֹן לצרפם צירוּף חדש.

*

ה“כּלבים” הגדוֹלים סיריוּס וּפרוֹקיוֹן נמצאים קרוֹב לצדק. כּשאתה הוֹלך לבקש את הצדק, אל תסיח דעתך מן הכּלבים הקרוֹבים לוֹ.

*

להתרחבוּת הנפש וגידוּלה חשוּב להעריך את מה שאין, ואילוּ לבריאוּתה ולקיוּמה חשוּב להעריך מה שיש.

*

כּל אדם יש בּוֹ מקצת תאוה להיוֹת נביא.

אנו יודעים והם יודעים

עוֹד בּימי המאנדט, כּשראיתי מה פעלנוּ בארץ, מה נטענוּ, מה בנינוּ, מה רכשנוּ בחוֹמר וּברוּח, והעיקר בּהרגשה של חירוּת (אף כּי מוגבּלת על ידי שלטוֹן זר) שלא ידענוּ כמוֹתה בשוּם מקוֹם בּגלוּת – ידעתי, כי על כּל אלה, בּיוֹם פּיקוּח הנפש, נקוּם ונגן בּכל הכּוֹח וּבכל מסירוּת הנפש.

ועתה, אחרי מה שהשׂגנוּ, לא רק בּעמל וּבאהבה, אלא בּקרבּנוֹת דמים וּבתפארת שבּגבורּה, אחרי שטעמנוּ טעם של חירוּת בלתי מוּגבלת על־ידי אחרים, אחרי שהיינוּ למדינה בין מדינוּת, לאוּמה בין אוּמוֹת, אחרי שבּא החלוֹם הרחוֹק, הגבוֹה – לא ייקר עוֹד כּל מאמץ, כּל קרבּן, כּל נטף אחרוֹן של גבוּרה, לעמוֹד וּלהגן על הנרכּש, לבססוֹ ולחזקוֹ.

אנוּ יוֹדעים זאת, וגם האחרים, הזרים יוֹדעים וּמבינים זאת.

זלזול ביגיעם של אחרים

סחה לי אשה שנסעה לאמריקה וחזרה: “אין אתם, העם בּציוֹן, יוֹדעים כּמה קשים החיים בּאמריקה, זוֹ שנראית לכם מרחוֹק כּגן־עדן. כּמה עמלים וטוֹרחים שם בּני־אדם על הפּרנסה ועל הרכוּש. כּחמוֹרים, אוֹ כּמכוֹנוֹת הם עוֹבדים מהנץ החמה, ויש גם עד הַאֲחֵר בּלילה, אין גבוּל למאמצים. הכּסף שהם עוֹשׂים – כּמה זיעה, כּמה עצבּים, כּמה יגיעה משוּקעים בּוֹ. לא, אין רוֹב אחינוּ בני ישׂראל עוֹשׂים בּאמריקה כסף על נקלה. ואילוּ ראיתם איך יהוּדי אמריקה עמלים אלה נוֹתנים את כּספּם בּשביל ארץ־ישׂראל, בּכמה התלהבוּת, בּכמה אמוּנה תמימה, שהם בּוֹנים בּוֹ את מדינת ישׂראל, את כּבוֹד ישׂראל, את הוֹווֹ ועתידו, אילוּ ידעתם זאת – לא הייתם נוֹהגים כּל כּך בּיזבּוּז בּכסף זה!”

שמעתי דבריה וחשבתי: מלבד ק"ן הטעמים האחרים כּנגד הבּיזבּוּז, בּלי חשבוֹן ודעת נפש, שחלק גדוֹל מן הישוּב נוֹהג בּאוֹצרוֹת הנדיבוּת של אחינוּ בגוֹלה, יש עוֹד משקל מוּסרי כנגדוֹ. לפעמים יש לך הרוֹשם: יישוּב טוֹב, אמיץ־רוּח וגדוֹל־מעשׂ, אבל מאבּד בּקלוּת־ראש את יגיעם של אחרים, טוֹבים, נדיבי־לב ורבּי־אמוּנה. עד מתי? נזכּוֹר, יחד עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּביזבּוּז, גם מה שדבק בּפרוּטה זוֹ שאנוּ מזלזלים בּה!

הקליטה הרוחנית של הפרט

רבּוֹת ידוּבּר אצלנוּ על הקליטה הרוּחנית של העלייה החדשה, הבּאה עלינוּ בגלים גדוֹלים. אבל יש לדבּר גם על קליטתוֹ הרוֹחנית של הפּרט, של המשׂכיל בּעת הזאת.

הכּל מוֹדים: כּוֹח קליטתוֹ הרוּחנית של האדם המוֹדרני פוֹחת והוֹלך בּמידה שהידיעוֹת מתרבּוֹת וּמסתעפוֹת. דבר זה בדוּק

וּמנוּסה. אך מלבד הגבוּלוֹת הכּמוּתיים מתגלים גם גבוּלוֹת פּסיכוֹלוֹגיים. עם התרבּוּת הידיעוֹת מתיאש היחיד מידיעת הכּל, וּמתוֹך כּך רצוֹנוֹ וכוֹחוֹ תשים. אמנם דרך ההתמחוּת היא, כּנראה, הדרך היחידה במצב המדעים היוֹם, אבל זוֹ רעה חוֹלה, שהיא, ההתמחוּת האֶכּסקלוּסיבית, מביאה עמה בהכרח דילדוּל כּוֹחוֹת הנפש בּכללם.

שתיים סכּנוֹת לאדם החדש: מכוֹנוֹת החישוּב החדשוֹת ושיטוֹת־המחשבה החדשוֹת, הפּוֹטרוֹת את הלוֹמד ממאמץ מחשבתי רב־היקף!

על בעלי אפכא מסתברא

מימי לא ראיתי אדם, שנוֹהג תמיד בּמידת ההתנגדוּת, בּאמירת ההיפך, גם בּמקוֹם שאין כּל טעם וסיבּה לכך – והוּא אדם חזק, בּעל אוֹפי, אף על פּי שהוּא נראה כך מחמת העקשנוּת והקשיוּת שבּוֹ. להפך, תמיד נוֹכחתי לדעת, שהוּא סימן חוּלשה לוֹ; הפּחד התמידי שמא ייחשב וַתרן, חסר־עצמיוּת, מוּשפּע מאחרים, הוּא הוּא הנוֹהג בּוֹ וּבמנהגוֹ. כּל אדם משתוֹקק שיהיה בוֹ משהוּ משלוֹ, אבל לא לכל אדם ניתן הכּוֹח לבטוֹח בּעצמוֹ, כּי שלוֹ יקיים עצמוֹ בלי הדגשה מלאכוּתית.

על כּן אל תבוּזוּ גם לבעל איפּכא מסתּבּרא.

פּרידה ותשובה

רוֹב בּני־אדם חיים חיי כפילוּת. ויש בּזה מן הטוֹב והמוֹעיל. כּדי שיכּיר עצמוֹ ויוּכל להיוֹת נאמן לעצמוֹ על האדם מזמן לזמן להיפּרד מעצמוֹ, שאז יוּכל להתבּוֹנן בּעצמוֹ ולשוּב אל עצמוֹ. פּרישה צוֹרך פּגישה.

אבל כּל פּרידה כזוֹ צריך שיהא עמה מצער הפּרידה וּמכּוֹסף ההתחבּרוּת עם עצמוֹ. מי שמרגיל עצמוֹ בפרידוֹת תדירוֹת וארוּכוּתֹ מתוֹך קלוּת־ראש, סוֹפוֹ שאינוֹ מוֹצא עוֹד את דרך התשוּבה אל עצמוֹ, והפּרידה הוֹפכת פּירוּד וּתעייה בעוֹלם התוֹהוּ.

הקלקוּל שבתּיקון

זה ליקוּי יסוֹדי באדם וּבעוֹלם, שבּעקב התיקוּן אוֹחז הקילקוּל.

החשוּב שבּכל התיקוּנים הוּא בלי ספק התיקוּן הסוֹציאלי.

הדאגה והמלחמה להבטיח לכל בריה את מיעוּט צרכיה (ואם אפשר, כּל צרכיה) ודאי שהוּא מעשׂה רב וראוּי לכל הכּבוֹד, השבח וההתפעלוּת – אבל, וזה הצד הטראגי שבּדבר, מתוֹך שהוּא ענין של כּלל הוּא עשׂוּי לפגוֹם בּאהבת הזוּלת וּבחמלת הזוּלת בּלב הפּרט, זוֹ שהיתה מעוֹלם עיקר גדוֹל בּמוּסר האדם. מה ערך לפרט הקטן, אם אני עוֹסק בּתיקוּן הכּלל הגדוֹל, שהפּרט ימצא בוֹ ממילא את תיקוּנוֹ?

מכאן אוֹתה קשיחוּת, אוֹתה ביטחה ואהבה עצמית שאנוּ מוֹצאים על פּי רוֹב אצל מתקני־עוֹלם גדוֹלים.

חם הרגש ביצירה

חוֹם הרגש היצוּק בּיצירה פיוּטית

עוֹשׂה גם את סגנוֹנה הקשה מוּבן, בּעוֹד שהעדר הרגש עוֹשׂה גם את הלשוֹן הקלה והשוֹטפת אטוּמה. הרוּח הקרירה והיגעה הנוֹשבת מן היצירה מרדמת את הבנתוֹ של הקוֹרא.

הבית לפנים והיום

לפנים היוּ האיש והאשה בּבית כּעץ וצלוֹ הטוֹב, אוֹ כקוֹרה וצלה (הבּיטוּי: צל קוֹרה!), על כּן יכלוּ אחרים לבוֹא לחסוֹת בּביתם.

עתה האיש בּבית משוּל כּעץ יבש בּלי צל, והאשה אשר עמוֹ כעץ שני בדומה לוֹ, דבוּק אוֹ נפרד. איך יחסוּ בהם אחרים ואין צל להם?

גבוּרת סוֹפרינו בגוֹלה

בּכל פּעם שאני מהרהר בּיוצרי ספרוּתנוּ העברית החדשה בגוֹלה, אני מלא השתוֹממוּת על גבוּרת רוּחם. הם יצרוּ מה שיצרוּ כמעט בּלי כלים ראוּיים לשימוּש: שׂפה חיה, הוָאי טבעי, מסוֹרת אמנוּתית, וכמעט בּלי ריזוֹנאנס. רק גיבּוֹרי־רוּח, שיש בּהם מיסוֹד הנזירוּת, יכוֹלים לעמוֹד בּניסיוֹן כּזה!

יצירתו של שלום עליכם

ראית מים מינראליים חיים בּתוֹך כּוֹס שקוּפה: צלוּלים, מבעבֹעים, מגרים, מחזקים ומעוֹררים הרגשה של בּריאות – זוֹ יצירתוֹ של שלוֹם עליכם!

שונות

המשיח החדש, הדיקטאטוֹר, מהוּ אוֹמר? – “אני ורוֹכב על חמוֹר”.

*

הדרך הטוֹבה שיבוֹר לוֹ האדם: פּסימיוּת בּהערכה ואוֹפּטימיוּת בּמעשׂה.

*

שׂק־פּיטפּוּט גם אם הוּא עשׂוּי תכלת וארגמן ותולעת שני אינוֹ אלא שׂק־פּיטפּוּט.

כינוס מחייה וכינוס ממית

בּשביל החוֹקר יש ערך לפסוּק אחד בּספר ישן, למלה אחת, לפרט אחד. בגלל פּרט זה כדאי לוֹ לקרוֹא את הספר כּוּלוֹ. גילוּי הפּרט המאיר בּתוֹך ערימת הדברים הכּהים, המתים, הוּא בשבילוֹ חוָיה, שׂמחה לנפש. מבּחינה זוֹ אין ספר מיוּתר. כּוּלם צריכים להישמר בספריוֹת גדוֹלוֹת, לאוּמיוֹת, וּלהימצא לדוֹרשיהם בּדרך נוּחה לשימוּש.

אבל כּשהמדוּבּר הוּא בספרים שבּאים להכניסם שוּב בּברית החיים, כּדי שישפּיעוּ מרוּחם על הדוֹר, יש לעיין שבעה עיוּנים ולבדוֹק שלוֹש־עשׂרה בדיקוֹת אם לא יצא השׂכר בּהפסד. רבּים, רבּים לאין ספוֹר הספרים שהיוּ חיים בּשעתם, אבל מעטים מאד אלה שחיוּתם נשתמרה בהם, שלא נאכלוּ מחרצנים ועד זג. ואם נבוֹא לכנוֹס וּלהפיץ את כּוּלם, אוֹ את רוּבּם, אוֹ אפילוּ חלק ניכּר מהם – נסתוֹם בּעל כּוֹרחנוּ מקוֹרוֹת נוֹבעים מים חיים.

אין טעם להוֹציא ספר ממין זה, ויהי שמוֹ גדוֹל, בּאלפי טפסים, בּזמן שדיים טפסים מספּר לצוֹרך עיוּנוֹ של החוֹקר. אין למלא בדרך מלאכוּתית, ע"י ניצוּל הפּרסטיז’ה, את קלוּת דעתם וקלוּת אמוּנתם, את הסנוֹבּיזם הרוּחני, של אנשים רבּים, שימלאוּ את ארוֹנוֹתיהם ספרים שאין בּכוֹחם הרוּחני לא רק לקראם אלא גם לעיין בהם עיוּן חטוּף. מה רב ההפסד בּהרגל להחזיק ספרים בתוֹך ארוֹן שנים על שנים בּלי איורוּר של קריאה! המשנה שלנוּ מחייבת אדם לקרוֹא בספרים שמצא, אוֹ לפחוֹת לגוֹללם, אחת לשלוֹשים יוֹם, ואילוּ אלה מחיים אוֹתם כדי לחוֹנטם.

בּיאליק דיבּר נכבּדוֹת על כּינוּס, גניזה וחתימה. ואוּלם יש לדבּר גם על סתימה, על סכּנת הסתימה. ספרים כּאלה, כּבדים ומכוּבּדים, הדוּרים בּצוֹרתם, עם אפּאראטים מדעיים

משוּכללים אוֹ מפוּקפּקים, עשׂוּיים לסתוֹם כּמה צינוֹרוֹת חשוּבים בּיצירה

הרוּחנית בּמקוֹם לפוֹתחם.

יתנוּ נא דעתם על כּך העוֹסקים בּמלאכה זוֹ, גם אם יש לכאוֹרה שׂכר זמני בצדה. יש להביא בחשבּוֹן לא רק את הכּוֹח המחייה שבּספרים מסוּג זה אלא גם את הכּוֹח הממית שבּהם.

אכילת בשר – אידיאל

בּשל המחסוֹר בּמאכלי בשׂר וּבשל הפּירסוּם הרב הניתן יוֹם יוֹם למחסוֹר זה – נעשׂה בבלי דעת עצם העניין הגס הזה של אכילת בּשׂר לאידיאל, כּביכוֹל, בּעוֹד שצריך היה להיוֹת ההיפך מזה: דוקא המחסוֹר מאוֹנס צריך היה לשמש הזדמנוּת להוֹכיח לבני־אדם שאפשר להם גם בּלי בּשׂר, מאכל הטוֹרפים למיניהם.

ושוּב מתקיים הכּלל המשוּנה: טוֹב המקוֹם שאין אנוּ שם והדבר שאינוֹ נתוּן לנוּ.

על המסים

עניין המיסים עוֹמד עתה ברוּמוֹ של עוֹלמנוּ. גם לאחר שהחוּק נתקבּל בּכנסת עדיין הרוּחוֹת לא שככוּ, ורבּים הרוֹגנים בבתיהם. רבּים אינם יכוֹלים לשכּוֹח את הימים ה“טוֹבים” של שלטוֹן המאנדאט, כּשהיוּ נוֹקטים את התוֹרה של “מצוה לחסרוֹ”. ואעפ"י שאין לדרוֹש מכּל אדם את מידת החסידוּת של אוֹתוֹ רב בּעל מוּסר, שהיה שוֹלח מכתב בּידי שליח וּמדבּיק עליו בּוּל כּדי שלא להוֹנוֹת את המלכוּת, יש לדרוֹש ממנוּ מידה נכוֹנה בהבנת החוֹבה והערך שבּתשלוּם המיסים.

מן הראוּי להביא קטע מן “הקטעים האנטרוֹפוֹלגיים” של הפּייטן נוֹבאליס בּענין המיסים והמדינה:

“לעולם אין אוֹכלוסיה של מדינה מרוּבּים מדי, הבעיה העיקרית של איש המדינה היא להמציא להמוֹני העם התעסקוּת בּשיטה וּבתכלית, שלא ייבנה מעמד אחד מחוּרבּנו של מעמד אחר. בּמידה שמתרבּים המיסים וצוֹרכי המדינה, בה במידה משתכללת המדינה. אסוּר שיהיה מס שאין בּוֹ ריוח לפרטים. כּמה מרוּבּוֹת היוּ הוֹצאוֹתיו של אדם מחוּץ למדינה, אילוּ בא להמציא לעצמוֹ ביטחוֹן, משפּט, דרכים מתוּקנוֹת וכו'! רק מי שאינוֹ חי במדינה באוֹתוֹ מוּבן שאדם חי באהוּבתוֹ, יתאוֹנן על נטל המיסים. אין יתרוֹן נעלה יוֹתר מתשלוּם מיסים. יש לראוֹת את המיסים כּשׂכר למדינה, זאת אוֹמרת, לאדם רב־כֹּוח, רב־משפּט, רב־חכמה וּמרבּה־עוֹנג. צרכיה של המדינה הם צרכיו ההכרחיים של הפּרט. כּדי להיוֹת אדם ולהישאר אדם יש צוֹרך בּמדינה. למדינה זכוּיוֹת רחבוֹת טבעיוֹת כּמוֹ לפרט. אדם בּלי מדינה הוּא פרא־אדם. כּל תרבּוּת מקוֹרה ביחסים שבּין האדם והמדינה. בּמידה שהוֹא משׂכיל, הוּא נעשׂה איבר של מדינה משׂכּלת”.

על זה יש להוֹסיף: אם מדינה בנוּיה על תילה כך, מדינה שעוֹמדת בּתחילת בּניינה לא כל שכּן. ואוּלם אין להסיח את הדעת מן הצד השני של המטבּע: גם המדינה מחוּיבת לא רק ליטוֹל אלא גם ליתן. וזה העיקר, אצל הפּרט ואצל הכּלל, שרק אם הנתינה אינה פחוּתה מן הלקיחה – אפשר לדבר על מצב מוּסרי.

ועוֹד: המדינה חייבת לנהוֹג כּך, שלא תהיה לפרט ההרגשה, שמיסיו מתבּזבּזים על דברים של מוֹתרוֹת, על נוֹחוּתם היתירה של מבצעיה.

שלולית וזרם

עם כּל אהבתי את פּינת מוֹלדתי הטבעית, מכוֹרת ילדוּתי, מעוֹדי לא גרסתי את ההתבּדלוּת וההתיחדוּת, על אחת כּמה וכמה ההתפּארוּת וההתנשׂאוּת על פּינוּת אחרוֹת וקיבּוּצי אחים אחרים. וּמשוּם כּך קם בּי תמיד רגש של תמיהה ותהייה על הבּאים לפגוֹע בּפינתי, להעליבה בדיבּוּר פּה ולייחס לה מוּמים שאין בּה, אוֹ שיש כּמוֹתם, אצל יחידים, גם בּקיבּוּצים אחרים.

אנוּ שמנערוּתנוּ ינקנוּ את ההכּרה הציוֹנית, את

הכּיסוּפים לקיבּוּץ גלוּיוֹת, לאיחוּד פּזוּרינוּ לאוּמה אחת מכוּנסת

בּארץ־אבוֹת, נפשנוּ סלדה מן ההתגוֹדדות. וּמה תמוּה וּמצער, שגם כּאן, בּמחוֹז חפצנוּ עדיין אנוּ מטפּחים את הפּירוּדים על יסוֹד המוֹצא. עדיין מיישבים את נידחינוּ ביישוּבים שוֹנים, כּדי שיוּכלו לטפּח את שבטיוּתם כּאן בּמוֹלדת האמיתית, למען עשׂוֹת את האוּמה טלית שכּוּלה טלאים של גלוּיוֹת.

אני מאמין וּבטוּח, כּי מן “הגזעים” השוֹנים וה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת, שהבאנו ועדיין מביאים לארץ, תקוּם אוּמה מאוּחדת, משוּבּחת, גזע מוּשלם וּמפוֹאר, רב־יוֹפי ורב־כּוֹח, וּמן ה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת תצמח תרבּוּת לאוּמית גדוֹלה ואמיצה לכבוֹד וּלתפארת – אבל כּל “היסוֹדוֹת” הללוּ צריכים לנשק זה את זה, להשפּיע זה על זה וּלהתמזג זה בזה. אם נוֹסיף לטפּח את המפריד, תהיינה לנוּ הרבה שלוּליוֹת קטנוֹת ועכוּרוֹת, אך לא יהיה לנוּ זרם אדיר וטהוֹר אחד.

אל לנוּ לטשטש את העבר, חס לנוּ מלהתבּייש זה בזה. לכוּלנו יתרוֹנוֹת וחסרוֹנוֹת. עתה, שרוֹב המכוֹרוֹת שלנוּ נעשׂוּ רק זֵכר, נזכּוֹר את הטוֹב שבּהן, הטוֹב שהוּא תמיד המכריע והקוֹבע, נבליט וניטע את הטוֹב מכּל מקוֹם.

מה עלוּבה המראה, שאיש עברי פליט בּית־קברוֹת אחד עוֹמד וּמספר בּגנוּת אחיו פּליט בּית־קברוֹת אחר!

הזאת תוֹרת הציוֹנוּת, שהביאה לנוּ את הגאוּלה וּבשמה דוֹגלים כּל מחנוֹתינוּ?

חיסול גולות

גוֹלוֹת אחדוֹת נתחסלוּ כבר על ידי עלייה לישׂראל, ואחדוֹת עוֹמדוֹת להתחסל בּקרוֹב. הלב ירעד בּגיל: מה הגיע להם לקיבּוּצי ישׂראל בּני מאוֹת שנים! איזוֹ עקירה עם שרשים עמוּקים! יוֹתר מכּל נוֹגע אל הלב עזיבת בּתי־הקברוֹת לחרישת הגוֹיים. אך גם גיל לנוּ: הם בּאים לארץ החיים, לחיים של כּבוֹד־אדם.

מה שעשה עַם היטלר והחוֹסים בּצלוֹ ליהוּדים שבּידם לא יכלוּ לעשׂוֹת עמים אחרים. אבל הארס שהוּרכב בּהם וציוּר הדוּגמה שניטע בּהם לא פגוּ. אפשר מאד שבּסתר לבּם הם מתקנאים בּאלה שנפטרוּ מן הצרה ולוּ גם בצוּרה לא־אנוֹשית. לא מעטים הסימנים לכך. וּמעטים אף אינם מתבּיישים לגלוֹת את מה שבּלבּם.

זוֹהי הכּרה מזעזעת את הנפש. אבל אסוּר לחפּוֹת עליה. היא מציאוּת. וּבמקוֹם שיש מחפּים עליה עלינוּ החוֹבה לגלוֹתה. עתה יש מדינת ישׂראל, עתה יש בּחירה. שני נימוּקים מכריעים להכּרת האמת: רגש הכּבוֹד וּמציאוּת המוֹצא.

עוד עשר שנים…

די לוֹ לעוֹלם בּעשׂר שנים שתעבוֹרנה עליו מתוֹך אימת המלחמה האטוֹמית בּרוֹב ארצוֹת התרבּוּת, שרוּח האדם וּמוּסרוֹ יתמוֹטטוּ

לאין תקנה. הפּצצות עצמן, בּבוֹאן לאחרוֹנה, תפגענה באנוֹשוּת בּשילה מן הבּחינה המוּסרית להכחדה.

התעמוֹד להם לדברי האוּמוֹת מזה ומזה שארית הכּוֹח המוּסרי לעצוֹר בּעד “מפעל הכשרה” זה בעוֹדנוּ בראשיתוֹ?

הנאה והנאה

“המשוֹרר האמיתי אין לוֹ לא תוֹרה ולא השקפה ולא מוּסר, ואף לא עצמוּת. משוּם מה? משוּם שהמשוֹרר שׂשׂ על האוֹר והצל בּמידה שוה, ויצירת הטיפּוּס יאגוֹ גוֹרמת לוֹ הנאה ממש כּיצירת הטיפּוּס אימוֹג’ן” – דברי המשוֹרר האנגלי קיטס.

על דבריו אלה יש להשיב: בּמה דברים אמוּרים? בּהנאה האסתיטית. ואוּלם יש לוֹ למשוֹרר, לכל משוֹרר, גם הנאה אחרת, והוּא הסיפּוּק המוּסרי נוֹסף על הסיפּוּק האסתיטי. וּמבחינה זוֹ אינה דוֹמה ההנאה בשעת יצירת יאגוֹ ליצירת אימוֹג’ן. כּאן ההנאה היא איגוֹאיסטית שמקוֹרה ביכוֹלת העיצוּב וכאן ההנאה היא חברוּתית־מסוֹרתית שמקוֹרה במציאוּת היוֹפי הנאצל.

על הנגלה והנסתר

מיוֹם שעמדתי על דעתי ראיתי את הנסתר האמיתי בנגלה, והוּא ריתקני מתוֹך התפּעמוּת הדמיוֹן והרגש.

הנסתר שבּמכוּסה, שידעתי עליו מפּי השמוּעה או מפּי הכּתב, עוֹרר בּי פחד ויצר הבּריחה; ואילוּ הנסתר שבּנגלה עוֹרר בּי השתוֹממוּת והתרגשוּת של תוּגה אוֹ של שׂמחה ורצוֹן לשהוֹת עליו.

טוֹלסטוֹי מספּר, שעמד פּעם כּוּלוֹ התרגשוּת הנפש לפני סילוֹן של מים, הסתכּל בּוֹ ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ, הסתכּל וחזר לנפשוֹ פעמים רבּוֹת: “מים נוֹזלים, מים נוֹזלים!”

סוֹד גדוֹל נתגלה לוֹ למשוֹרר הנגלה הגדוֹל בּחזיוֹן שאין כּמוֹהוּ להתמד של נגלה והוּא הנסתר העמוֹק בּיוֹתר.

כוח ההיתר והאיסור

הרב שלנוּ ר' מנדלי היה ידוּע כּמֵקל. וכנגדוֹ הרב משטרוויץ היה מפוּרסם כּמחמיר גדוֹל. והיוֹ מרננים אחרי רבּנוּ, שאינוֹ גדוֹל בּתוֹרה וּביראה כהלה.

פּעם, בּשעה שלמדתי אצלוֹ שיעוּר, הפסיק ר' מנדלי ממשנתוֹ ואמר לי:

ראה כמה פּעמים נאמר בּגמרא “כּוֹחא דהיתרא עדיף”, ורש“י ז”ל במסכת בּיצה מפרש: “שהכּל יכוֹלין להחמיר, אפילוּ בדבר המוּתר”. ולא נאמר בּשוּם מקוֹם “כּוֹחא דאיסוּרא”. וּבאמת לאיסוּר אין צוֹרך בּכוֹח

כּלל. הרב משטרוויץ, למשל, יכוֹל לשכּב בּלילה במיטתוֹ, וּבאים אליו מבּית המטבּחיים, מעירים אוֹתוֹ משנתוֹ ואוֹמרים לוֹ:

“רבּי, יש סירכא” והוּא מפהק ואוֹמר: “טריפה!” – מתהפּך על הצד השני וחוֹזר לשנתוֹ. איזה כוֹח דרוּש לכך? ואילוּ כּשמעירים אוֹתי בלילה ואוֹמרים לי: “יש סירכא”, אני יוֹרד וּמתלבּש, נוֹטל את ידי והוֹלך בּחוֹשך וּבצינה לראות את הסירכא. אחר־כּך אני בוֹדקה וחוֹזר ובודקה ומסלקה בזהירות בציפורן הזרת, ואומר לקצב לנפח עוד ועוד, ואם אין האויר יוצא אני אומר: “כשר”! ולא אמרתי לך את הדברים אלא להראותך את חכמת חז"ל. עתה נשוב לעניננו.

על נכדים וזקניהם

מוקדש לחמשת נכדי

בּרגיל, בּנים בּאים לוֹ לאדם בּזמן שהוּא יוֹצא ליריד החיים והפּעוּלה, אוֹ בזמן שהוּא נמצא כבר בּעיצוּמוֹ, טרוּד וּמטוֹרד ואינוֹ רוֹאה אוֹתם אלא בחטיפה, לשעוֹת או לרגעים. וגם אז עיקר מוֹחוֹ ולבּוֹ שרוּיים בּמקוֹם אחר.

לא כן הנכדים. אלה באים לוֹ לאדם בּרגיל בּזמן שהוּא חוֹזר מן היריד. ראייתוֹ שהוּיה, תגוּבתוֹ בישוּב הדעת, מתוּן־מתוּן, צלוּל־צלוּל, חביב־חביב, מתרחק מן הרחוֹק וּמתקרב אל הקרוֹב.

הוֹאיל ואין עליו עוֹל הדאגה הישירה להם וכל הכּרוך בּה, דאגתוֹ לנכדיו היא מיסוֹד החיבּה בלבד והוּא רוֹאה בהם רק את החן, הזיו והנוֹגה.

והוּא הדין בּנכדים לגבּי זקניהם.

לדעתוֹ של מוֹנטיין, אהבת הילדים להוֹריהם אינה מרוּבּה באוֹתה מידה שמרוּבּה אהבת ההוֹרים לילדיהם, “הוֹאיל והיא פוֹנה לאחוֹר ולא לפנים”. וּנכוֹנים הדברים בּמידה מסוּייגת לגבּי ההוֹרים, שאוֹהבים

בּילדיהם גם את סיכּוי הנחת שהם עתידים להרווֹתם, ואילוּ הילדים רק מקבּלים מה שהכינוּ ההוֹרים, בּלי קיווּי לראוֹת בּהם טוֹבה, אבל אין הם נכוֹנים בּאוֹתה מידה לגבּי הוֹרי ההוֹרים, אף על פּי שבּמקרה זה אהבת הצאצאים צריכה להרחיק לאחוֹר יוֹתר מאשר בּמקרה הראשוֹן. כּי הגיוֹנוֹ של יוֹצר האדם שוֹנה לעתים קרוֹבוֹת מהגיוֹנו של יצוּרוֹ האדם, שהוּא נטע בּו בּצד הכּרת הטוֹבה גם את היפּוּכה, את כּפיית הטוֹבה, מידה שאינה פחוֹת חזקה וּנחוּצה בחיים. כּלוֹמר, את המרדוּת בּמיטיבים רק משוּם שהם מיטיבים. עצם החסוּת, הכּוֹח המפגין עצמוֹ כלפּי החלש, ואפילוּ לטוֹבתוֹ, מעוֹרר

אי־רצוֹן וּתשוּקה לפוֹרקוֹ. אף הקטן רצוֹנוֹ גדוֹל לקיים אישיוּתוֹ, שהיא מצוּמצמת בּהכרח על ידי אפּיטרופּסותם של ההוֹרים, הרוֹאים עצמם חייבים בּה, ואילוּ הוֹרי ההוֹרים, אם בּעלי נפש הם, וּמתוֹך שהם פּטוּרים מאפּיטרוֹפּסוּת זוֹּ, הם מסתלקים ממנה מעיקרא ונשארת בּהם רק החיבּה האבּהית הצרוּפה. אף הקיווּי לראוֹת נחת בּנכדים נחלש על ידי רפיוֹן האמוּנה שיעמוֹד להם כּוֹחם לקבּל את הנחת.

צא וראה: סבא קפּדן ורוֹטנן, שנוֹטל לעצמוֹ את זכוּת האפּיטרוֹפּסוּת על נכדיו הוּא על פּי רוֹב נלעג ושׂנוּא על הקטן יוֹתר מאב כּזה. שאת האב הוא ירא (אם ידע לשמוֹר כּבוֹד יראתוֹ), ואת אבי אביו הוּא מקלה בּלבּוֹ, משוּם שהוּא יוֹדע חוּלשתוֹ.

אפשר משוּם שיש בּהם בּזקנים משהוּ מ“ילדוּת שניה” הם קרוֹבים להם, מבינים להם וּמוּבנים עליהם. לא תחסר גם מקצת תהייה פיקחית שבּהנאה: הנה אדם גדוֹל ולא בן תחרוּת. אפשר שמתוֹך ראיית אוֹרך ההמשך הם גם מרגישים בּסתוּם בּשלשלת הקיוּם וּמגיעים מתוֹך כּך שלא מדעת לידי תפיסת השלימוּת שבּקיוּם.

גם להם, לקטנים, יריד משלהם: תשוּקוֹת ורוֹגז, תחרוּת ואכזריוּת, ואת רגעי ההשתלווּת הם מבקשים וּמוֹצאים בצל השליוים. סבּא הלוֹבש אצטלה של אבּא נוֹח לוֹ שלא נברא משנברא.

האמונה בהתקדמות ובהפוּכה

האמוּנה בהתקדמוּת היא יסוֹד מוּסד בּחיי האדם והחברה. בּלעדיה אין קיוּם. אבל אילוּ האמנוּ בהתקדמוּת מוּחלטת בּלבד, היינוּ

צריכים להתייאש. שהרי עם כּל ההישׂגים המדעיים ההתקדמוּת נראית לנוּ כדוֹהרת אל האבדוֹן.

לאוֹשרנוּ ניטע בנוּ יחד עם האמוּנה בהתקדמוּת גם האמוּנה בנסיגה אל ערכים מקוּדשים בּרגש וּבהכּרה. אמוּנה זוֹ היא נקוּדת המנוּחה בשטף המסע השגעוֹני והמשכּר אל הבלתי נוֹדע, הקוֹסם לדמיוֹן כּקסוֹם מקוֹם הסכּנה לבעל מחשבת ההתאבּדוּת.

המוּזר נחשב

יש סוֹפרים המשוים בכוָנה קצת זרוּת ועלטה לדבריהם, ולא בלי הצלחה. “אכתוֹב לוֹ רובי תוֹרתי כמוֹ זר – נחשבוּ”, אז הם חשוּבים בּעיני הקוֹרא.

טענת הקרתנוּת

רבּים הטוֹענים אצלנוּ: אל תהיוּ קרתנים. התפּשטוּ את הפּרוֹבינציה. למדוּ להיוֹת כּבני העוֹלם הגדוֹל. ואין הטוֹענים מרגישים כי הם־הם הקרתנים המטיפים לפּרוֹבינציה. כי מה פרוֹבינציה? עיירה המוֹאסת בּמסוֹרתה ורוֹצה לחקוֹת את הכּרך, להיחשב כּמוֹהוּ, וּמתוֹך כּך היא נעשׂית עלוּבה ונלעגה.

מעוֹלם לא שמענוּ, כּי מקוֹם קטן שיש בּוֹ מגילוּי יצירה עצמית, המצטיין באיזה גילוּי רוּח יחיד בּמינוֹ, יכוּנה בשם הגנאי פרוֹבינציה. להיפך, ידענוּ עיירוֹת וּכפרים וּמקוֹמוֹת נידחים, שנעשׂוּ

תלפּיוֹת לעוֹלי רגל הנוֹהרים אליהם מן הכּרכים וּמקצווי תבל. לעוּמת זה לא ראינוּ שבּני העוֹלם הגדוֹל ינהרוּ לאיזוֹ עיירה לראוֹת וּלהתענג מחיקוּייה

הנלעגים את הכּרך.

“מום מלידה”

אפשר שהיהדוּת היא לנוּ כ“מוּם מלידה”, מוּם שאין לוֹ תקנה, גם אצל הרוֹצים להירפא ממנוּ. וּכדרך הטבע, חס לוֹ לבעל המוּם להסיח דעתוֹ ממוּמוֹ. רגע שכח את מוּמוֹ, מיד הוּא נתקל ונפגע.

כּל פּעם שאיזה כלל יהוּדי ניסה לשכּוֹח יהדוּתוֹ והיה מדמה שהוּא כבר דומה בכל לשאָר בּריוֹת – היה נפגע קשה.

ישמוֹר אלהי ישׂראל את מדינת ישׂראל משכחה זוֹ!

תשובת השיך

בּן כּרך גדוֹל בּמדינת הים שנקלע למדבּר שאל את השיך הבּדווי:

– מה טעם שאצלכם בּמדבּר השמם, הריק מתמוּרוֹת וּממאוֹרעוֹת, מזרם חיים וּמעשׂים, נמצא לעתים אנשים בעלי הגוּת וחכמה עמוּקה, רבּת נסיוֹן וחדירה?

– שאלוֹ השיך:

– כּמה מחשבוֹת חוֹשב בּן הכּרך שלכם בּיֹוֹם אחד?

– עשֹׂרוֹת אוֹ מאוֹת.

– זה הטעם. איש המִדבּר חוֹשב מחשבה אחת בּמשך שנים אחדוֹת.