א: שְׁנֵי אַחִים שֶׁהֵם בְּדֵעָה אֶחָת

מנשה ואפרים אחים היו ודומים זה לזה. אותם הפּנים השחומים והעגולים, אותו השׂער הכהה והחלק ואותו המצח שאינו גדול, וגם אותן העינים מצבע דבש כהה עם ברק של ערמומיות כשרה. מנשה בן עשרים וארבע היה, נמוך מאחיו בטפח וגדול ממנו בשנתים, ועל־כן גוו נראה מלא יותר. לאפרים גוף רך וגמיש יותר ועל לחיו השמאלית שׁוּמה קטנה, שהוסיפה לפניו איזה חן, וגם מבט עיניו רוחני ומלבב משל אחיו שנראה ארצי כולו.

שניהם נולדו וגדלו בעיר לא גדולה יושבת במבוא הקרפּטים, בדרומה של גליציה, בבית אביהם קהת קליגר, חציו סוחר־עצים וחציו אכּר ונחשב על האמידים. אף־על־פי שלמדו בחדר וגם בבית־הספר הפולני שבמקום ולא היו נחשלים בלימודיהם, ראו את עולמם בגן ובשדה וביער, וההרים, הניצבים כשומרים מעולם למראשותי העיר, לימדו את עיניהם מבט מוגבל אך תקיף ויציב. את ערך הפרוטה והדרכים לרכשה למדו משחר ילדותם.

היתה להם אחות גדולה, שנישאה לבעל חנות חשובה בעיר אחרת וחייה שם היו מקור של נחת למשפחה, ואחות קטנה, בת־הזקונים, שגמרה את בית־הספר והיתה יושבת בית. מזומנה לה נדוניה הגונה וממילא גם חתן לא נחות־דרגא, כשיֵצא הדבר מאת ד', ובכן היתה נותנת דעתה כל הימים על לבוש וקישוט לפי המנהג החדש ונוסעת לעתים קרובות אל העיר הקרובה לבקר ראינוע, דוברת וקוראת פולנית ועושה מעט ברקמה ובסריגה, ובזמן האחרון למדה לצבוע את השפתים ולצחצח את הצפּרנים; ואולם את העבודות המרובות בבית ובחצר הניחה לאם החרוצה ולמשרתת הנכרית. כל מנהגה של הנערה היה לרצון לבני הבית, אבל לא יכלו להילחם אליה, כי רוב בנות גילה נוהגות כך.

מנשה ואפרים כמו ברית חשאית היתה כרותה ביניהם: נגיע למקום שנגיע – דרך אחת לשנינו. והיו עוזרים איש את אחיו בכל עבודה ובכל יגיעה, תחילה בבתי־הלימוד ואחר־כך בגן, בשדה וביער. אפרים היה מסוגל יותר ללימודים והגיע לריחה של תורה, אבל מנשה חוֹנן יותר ממנו בבינה מעשית, בזריזות ובחוּש נכון בכל מלאכת עבודה; ובכן היו משלימים זה את זה ברצון ובעין יפה, ולא שינו מדרכם גם כשהגיעו לבחרות ולקוּפּת חסכון קטנה משלהם.

– הרי הם כמו תאומים, – התברכה בהם האם טובת־המזג בפני שכנותיה – כמו לב אחד לשניהם.

אך הנערה האחות, אף־על־פי שנודעה לה מאחיה רק חיבה ורצון לשרת ולהיטיב, לבה היה גס בהם, הפשוטים כל־כך, והיתה מלגלגת עליהם תכופות:

– הרי הם גדלים כאכרים. ראו, איזו ידים להם. תחת הצפרנים אפשר לזרוע אצלם חיטה.

והאחים קיבלו את לגלוּגה של “העלמה” בצחוק, דחקו את כובעיהם על עיניהם וענו:

– אין דבר, ארץ־ישראל מחכה לשכמוֹתנו. שם נחַשב כ“פריצים”.

– ונשותיכם כ“פריצות”, מה?

– בודאי, אבל בלי שפתים צבועות ובלי צפּרנים כשל עופות טמאים. נשותינו תעבודנה כמו אמנו.

בעיר היו כמה אנשים ציונים, רובם בעלי־בתים מכובדים, וגם חבורה של נערים מתכשרים לעלות “ארצה”, חבורה קטנה כקוטן המקום. אלה, הצעירים, ביקשו למשוך את האחים קליגר ל“תנועה”, אבל הם היו מהססים ודוחים משנה לשנה: “נראה. אפשר לכשתתמעט העבודה. עכשיו באמת אין לנו פנאי”. אמרו עליהם על הצעירים, שנתפסו לסוציאליזם וזה קודם לציונותם. הם גם נוהגים “קלות” יתרה בדברים שבינו לבינה, ושני הדברים היו למורת רוחם של האחים קליגר, אף כי הם גופם לא דיברו עליהם רעות וגם לא רצו לשמוע דיבתם רעה מפי אחרים. פעם באו לאסיפה שלהם ושמעו אחד, בעל דעה, מתוכח וחורז לתוך הויכוח פסוק מעין זה: “הנה באים ומפרשים את הקונסטרוקציה של הקיבוץ הארצי, אשר בניגוד לארגון המפלגתי נותן מקום לגיבוש רעיוני מתמיד, כקונסטרוקציה של קיבוץ אשר יהא תמיד נתון בפרוצס של התגבשות ואף פעם לא במצב מגובש, אשר יהא תמיד מתגבש ואף פעם לא מגובש”. הרכין עצמו מנשה אל אוזן אחיו ולחש לו: “מדיבורים אלה מתחיל ראשי כואב.” ואפרים ענה לו מבויש: “באמת איני מבין כלום”. גמרו אומר שלא ילכו יותר לאסיפות.

אבל ענין ארץ־ישראל תפסם בלבותם בחזקה, ולא עבר עליהם יום, שלא דיברו ביניהם על גאולת הארץ ובנינה, וביותר היו כרוכים אחרי הצד הישובי: החקלאות והמלאכה שבארץ. ידיעות מעטות בענינים אלה קנו להם במתוך העתון הלבובי, שנתגלגלו לידיהם חוברות אחדות העוסקות בשאלות מעשיות של הישוב, למדו אותן בעל־פה ממש, והיו דורשים ומסבירים זה לזה את הכתוב בהן כתורה תמימה.

סוף־סוף גמרו ביניהם לעלות “ארצה”. הרי ברור שנכרתה כל תקוה מישראל פה בגלות פולין כמו בכל גלות אחרת. ההשליוֹת הראשונות שלאחר המלחמה, כי מרוח החירות יהנו גם היהודים, שקוֹרא להם מעתה שם חדש “מיעוט לאומי” – נתנדפו מהרה. כל מיעוט, חוץ ממיעוט ישראל. במקומן באה המלחמה הודאית, העקשנית והאכזרית, לדחוק את רגלי היהודי מכל מעמד במסחר ובתעשיה ומכל מלאכה שיש עמה מחיה. ביותר נגדרה כל דרך עתיד בפני דור הצעירים ליאשם ולהוציאם מן העולם.

“נעלה בעצמנו. אין לנו צורך בשום חבורות. הרי ב”הכשרה" אין אנו צריכים לעבוד. ידועה לנו, ברוך השם, כל עבודה בשדה ובגן. ורשיונות עלייה נשיג איך שהוא. עלינו רק ללמוד תחילה את הדיבור העברי, שלא נהא שם כאלמים". כך דיברו ביניהם יום אחד בשעת עבודה, והאחים קליגר כך טבעם: לתכוֹף מעשה לדיבור. עמדו ושכרו את המורה, בחור בן העיר הגדולה שנשתקע כאן ועסק בהוראת שעות ללשון העברית, ולקחו לקח מפיו במשך כל ימות החורף. הם התפלאו מאד שכל־כך מלים שמורות אצלם מן החומש ומן הסידור ואף ממשהו הגמרא שלמדו. יש רק ללמוד מעט דקדוק ומלים חדשות, העיקר, כמובן, לדבר בלי מכשולים בהברה הספרדית, היא ההברה הנהוגה בארץ. והם לא אמרו די בשנים או שלשת השיעורים בשבוע, אלא היו מרגילים לשונם לדבר עברית בכל שעה ובכל מקום שהיו מצויים שם (האב דעתו לא היתה נוחה מזה, שהם גוררים את לשון־הקודש גם ל“מבואות המטונפות”), כשהתחילו לקבל, בשותפות עם שני בחורים אחרים, עתון מארץ ישראל, וגם איזו חוברות שימושיות, אוֹרו עיניהם ולשונם הותרה בדיבור רהוט. ונדמה להם, שנקל לדבר עברית מיידיש, שלדעתם אינה אלא לשון של פחותים, עד שנעשו קנאים ללשון הלאומית והיו דורשים קיומה מכל הציונים שבעיר. אפרים, שהיה בר־סמכא יותר בענינים שבספר, היה מסלק ברצון ספקותיו של מנשה, שהיה מעריצו בחשאי על כך, אף־על־פי שבגלוי שמר על משפט בכורתו.

באביב נסעו ללבוב, ובידם אגרת מן האגודה הציונית שבעירם, בה עדוּת מקויֶמת בחותם, שהם בניו של אמיד ומסוגלים על הצד היותר טוב לעבודת האדמה, וגם אביהם נכון ליתן להם סכום כסף להתנחל בארץ, משום כך – “אלמנט רצוי ומועיל לישוב ארץ־ישראל” וכו'. שם, ב“לשכה”, רשמו מפיהם את כל הפרטים והבטיחום להודיעם תשובה בקרוב. וראה פלא: לא יצאו שלשה חדשים מיום שהגישו הבקשה, ונתקבל מכתב באחריות, שבו הם מתבשרים, כי מונחים בשבילם רשיונות לעלות ארצה. אכן, השנה היתה שנת רזון בעלייה והיו נותנים ברצון רשיונות לעולים רצויים.

כשנתקבל המכתב נושא הבשורה, חיבקו איש את אחיו בהתלהבות והתחילו רוקדים מחובקים. האחות שראתם בכך, הפטירה:

– מטורפים! נוסעים ל“הרי חושך” ושמחים.

– פתיה! עוד תתחנני אלינו, שנעלה אותך שמה. – ענו לה.

ובעצם חום הקיץ, אחרי שהכניסו תבואת אביהם הגורנה, נפרדו מבני הבית ומבתי השכנים הקרובים ויצאו ללבוב לשם בדיקה אחרונה, ומשם דרך קונסטנצה – לארץ הנכספה.

ב: עוֹלִים בָּאָנִיָּה לָאָרֶץ

באניה מקונסטנצה נסעו כמאה יהודים עולים, רובם מפולין, ובתוכם חבורה, כארבעים במספר, של חברי אותה ה“תנועה” ממקומות שונים בגליציה, שהגיע תורם לעלות, הם ודגליהם, הם ומנהיגיהם, כי מקבוצות שונות באו, בחורים ובחורות, אחדים מדברים עברית ורובם פולנית, מהם בהירי־שׂער וכחולי־עין כבני סלוים, לבושים פַֹּרְוִיוֹת קצרות ואפילו מרוקמות, כמנהג הפולנים יושבי ההרים, וקסקטים בראשיהם וגם ראשי כמה מן הבחורות. אבל היו מהם גם לבושים כבני טובים, כסטודנטים וכסטודנטיות, בתוכם גם שתים או שלש מפורכסות וצבועות שפתים, שהשתמשו בכל רגע בקופסת־הפוּך וב“עפרון” ובמראה הקטנה הקבועה בארנק. אלו “הלכו” אחרי בחוריהן, אף־על־פי שהיו בוחרות להישאר במולדת הנכרית, ניחא היה להן אילו “לא נשתגעו” הבחורים והיו גומרים, בעזרת הוריהן, את חוק לימודיהם ומשתדלים להסתדר איך שהוא במקצןע של בני־תרבות. אבל באין ברירה נלוו עליהם לדרך הרחוקה, בלבן תקוה מסותרת, שגם שם, בארץ החדשה, עוד יוכלו להיות ל“אנשים”.

מנשה ואפרים לבשו בגדים טובים, אך פשוטים, כבחורים יהודים בני העיירות. הם לא היו אדוקים כלל ולא היו מתפללים, בכל זאת לקחו עמהם את תיקי התפילין והסידור, כדבר שבלעדיו לא תתואר כל הויה בבית ובחוץ. באניה היו תמיד בכפיפה אחת, דואגים ומסייעים זה לזה, עד שהיו נראים כמחזרים איש אחרי אחיו, והיו בין הנוסעים, ובפרט הבחורות, שהתלוצצו על חשבון ה“זוּג”. אך הם ידעו להשיב הלצה תחת הלצה, לפעמים גם חריפה למדי, אך בלי מרירוּת, עד שהמתלוצצים נבוכו ולא ידעו מה לפניהם. ביחוד היו מנסים לפגוע בהם בשעת הארוחה, כשהיו יושבים יחד ומשמשים זה את זה ומזרזים איש את אחיו שלא ימעטו באכילה, שהרי שילמו מיטב כספם, וצריך להביא “כוחות” לארץ ישראל. “אכול, אפרים, אל תוֹתר!” – “אכול, מנשה, הדייסה מצוינת!”

הם הסתדרו באניה יפה. אף־על־פי שקנו כרטיסים בשביל ה“סיפון”, עשו עסק עם טבּח האניה, וזה פינה להם את תאו הפרטי שמתחת לגג, אמנם תא צר מאד עם משכב אחד גבוה על ארגז גדול ומפורזל, ואחד מן השנים אנוס היה לשכב על הרצפה וּלמלא את כולה. והאחד הזה היה מנשה, שטען כי בריאותו יפה משל אחיו (הוא פינק מעט את אחיו הצעיר, הרוחני יותר) והוא גם נמוך ממנו ורגליו מגיעות בדיוק עד הדלת. בלילות, כשהלבנה היתה מביטה באשנב העגול שבתא והמולת הגלים טעוּנת־המלח רעמה לתוכו, לא הופרעו האחים משנתם הטובה.

בדרך כלל היו פורשים מציבור הנוסעים, אך לעתים היו ניגשים עד חבורת הצעירים ויושבים מן הצד ונהנים הנאה מרובה מכל תנועותיהם ומעשיהם, חוץ מן הדיבור הפולני ומן החירות היתרה בחיבוקים ובגיפופים, שלא היו נהירים להם.

– אין דבר, בארץ ישכחו את השטותים ויהיו בחורים מצוינים. – אמר מנשה לאחיו.

– הם גם עכשיו בחורים טובים, – לימד עליהם אפרים סניגוריה – בריאים ורעננים ועליזים. ירבו כמותם בישראל. לכשאלה תיַחל הארץ.

הם טיילו על סיפון האניה והסתכלו מתוך סקרנות בכל דבר ורצו ללמוד ולדעת את הכל. פעם באו בדברים עם רב־החובל ודיברו עמו גרמנית משובשת קצת. הוא הסביר להם פנים והבטיחם להביאם לבית־המכונות, וכן עשה. הם היו מלאי התפעלות מכל מראה עיניהם: נקיון וברק ויפי תנועה כאלה לא ראו מעולם. גם בענין המזונות עשה מנשה נפלאות. אותו טבח שהשכיר להם את תאוֹ היה מעניק למנשה בחשאי גם מטעמי בית־הבישול, מן המאכלים המיועדים למחלקה הראשונה, ומנשה היה מביאם תחת שולי מעילו אל התא ושניהם אוכלים ונהנים וגם מוִֹתירים לסעד הלב.

– צריך להביא משהו גם ל“חברה” שעל הסיפון. – אמר אפרים. לאחר ששׂבע יפה.

– אבל הדבר יכול להתגלות. – העיר מנשה.

– אם כן, לא צריך. – חתך אפרים, עטף את הכלי עם המאכל בעתון, העמידו בין המזודה ולקיר, והניח את ה“פּלירינה” כדי להסתירו מעין רואים.

ובכל־זאת הביאו למחר אל הסיפון מן הנותר, נתנו לראש החבורה והיזהירוהו שלא יאכלו בפרהסיה, למען לא יבולע לטבח. ראש החבורה הבטיח, כמובן, אף־על־פי־כן אכלו את פירורי הפשטידא במצהלות בחורים ובחורות וקראו לחיי ה“זוּג” “האחים הבורגנים”. בחורה אחת יפת־קומה ורבת־חן הזמינה אותם, שיבואו לבקרם בארץ במחנה האהלים ושם יגמלו להם כפל כפלים. האחים קליגר צחקו ואמרו: “בודאי שנבוא, בכבוד גדול, אם רק נדע את מקום המחנה”.

– אין דבר, תמצאו: מחנה “פלוגת המישור” בשומרון או בעמק.

־ טוב, נשתדל למצוא את המקום ונבקרכם.

כשחזרו לתא, אמר מנשה לאפרים:

– זו הבחורה, שהזמינה אותנו ל“קיבוץ” היא בחורה נאה, לא?

– כן, סימפטית מאד. על פי דיבורה אינה גליצאית.

– בודאי מפולין. ניכר מדיבורה הפולני. כמדומה, שאין לה בחור.

– גם לי נראה כך. היא נוהגת בשוה עם כולם.

– פקחית ומלאת חיים.

– רצונך, אני אברר מהיכן היא.

ועוד באותו יום ידע אפרים, שהבחורה, מירה שמה, בת גרודנה היא, ואינה כלל חברה של ה“תנועה”, אלא שאחד החברים, קרובם מאיזה צד, הסכים לקחתי עמו כנשוּאה לו למראית עין. אביה מת לפני שנתים ודוד עשיר לה בתל־אביב. אפשר שתלך לעבוד עמהם ב“קיבוץ”. חשק גדול להיות בבית הדוד אין לה.

משהו ריתק את שניהם אל הבחורה הזאת. אם דבר היותה גם היא לא “משלהם”, אם עליזותה הנעימה, או הדוד העשיר שבתל־אביב. בעצמם לא ידעו מה גרם, אבל הם דיברו בה תכופות ובעונג, בכל פעם שנזדמנו יחד החליפו עמה איזה דבר חיבה או לצון. היא גם הזמינתם לבוא לשבת בחבורתם הגישה להם סוכריה או תפּוח.

מראה קושטא על צריחיה ושלל צבעיה, ריחות צלי־השפוד והמולת ההמונים שבחוצות, היתה בשבילם חויה גדולה. מעבר הדרדנלים מילאם חרדה של סקרנות. החתירה הכבדה בגלי ים התיכון לקראת החוף הנכסף גירתה והרגיעה כאחת. החנייה הקצרה בבירות היתה כעמידה מפעמת־לב בתוך פרוזדור גבוה רב־אור. כשבאו לחיפה עמד החלום בכל הדרו חי נגד עיניהם. הלב עמד רגע דום והפה נפער מעט. אחר ניעור חשק לקפוץ על היבשה ולרוץ אל ראש הכרמל לראות משם את מלוֹא הארץ. אבל לא כן אמרו פקידי הנמל, הם עצרום יומים בהסגר, ורק ביום השלישי הוציאום אחד אחד אחרי בדיקות וזריקות וחיטוי החפצים, שנראו כל־כך מיותרים ולא במקומם, כמעט מעליבים.

כשהגיעו לעיר ופרשו מן החבורה, נפרדו ממירה טמקיס (היא גילתה להם בינתים את שם משפחתה) מתוך לחיצת יד ולאחרים רק נפנפו בידיהם ובכובעיהם.

– אתם נוסעים לתל אביב? – עמדה מירה כנזכרת דבר ששכחה – אם לא תהא זו טרחה יתירה, תסורו נא אל דודי מר עוזר טמקיס. הרי לכם כתובתו. תמסרו להם דרישת־שלום, וגם – לא תכעסו עלי? – גם את החבילה הקטנה הזאת, שאמי שולחת בשבילם. הלא קלה היא. איני יודעת מה שם. אני נוסעת עם הקבוצה לעמק, ואיני יודעת מתי אבוא לתל אביב. הגידו את האמת: אינכם כועסים עלי? (היא דיברה אליהם תמיד בלשון אתם, גם בשעה שדיברה עם אחד מהם, הדבר היה טבעי בעיניה).

– חס וחלילה. אנו נכעס עליך? להיפך, נעים לנו מאד. איזו טרחה יש כאן? חבילה קלה כנוצה. בינתים נכיר את מר טמקיס, דרושים לנו מכירים בארץ. – אמר מנשה.

– אם כן, שלום, שלום! אני מודה לכם שוב על המטעמים באניה. אפשר שאשאר חדשים מספר בקיבוץ. תבואו לבקר אותנו! הרי הבטחתם…

– כן, נשתדל לבוא.

– שלום! שלום! אתם בחורים טובים. “חברה”! חכו לי!

והיא רצה אחרי החבורה, שעלתה בקול זמרה אל הדר הכרמל.

ג: מַחְלִיטִים לִלְמוֹד גַּנָּנוּת

כשבאו לתל־אביב היה להם הרגש כאילו נכנסו לעצם הטרקלין. הכול היה בעיניהם חידוש וצריך לימוד, אף־על־פי שהרבה ידעו עוד משם, ממה שקראו ושמעו. הזמן היה אחרי הפסקת עלייה גדולה ושלהי הקיץ עמדו בלהטם המכהה כל רוח. רבים בעיר התאוננו על ה“שפל” וה“משבר” – אך הם ראו בכול סימני גדולה וגאולה. איזה בתים! איזה רחובות! והעיקר, כמה גדולים ורחבים עוד שטחי החולות השוממים, כמה בתים עוד אפשר לבנות, לאלפים ולרבבות! מה שבא עיכוב בעלייה – אין דבר, לא ירחק הזמן ויעלו שוב רבבות והעיר תגדל ותגדל. כמה עיכובים כבר היו והתגברנו עליהם. הדיבור העברי, והשוטרים העברים עם סמל העיר, והילדים הנוהרים בצהרים מבתי הספר! בלי עין רעה! זה הדור הבא, אלה תקותנו. ומרחב הים החוגר את העיר והארץ לאורכה, עוד תהלכנה בו אניות עבריות! עוד נזכה ונראה!

בקיצור, הכול טוב ויפה ונעים, ולא נופל כחוט השערה ממה שתיארו להם שם, בגולה. להיפך, הם מצאו כאן כמה דברים שלא פיללו להם, והבין לא יוכלו את אלה רואי השחורות, שפיהם מלא טענות על הארץ ועל יושביה. אם יש לבוא בטענות על מישהו, הרי על אלה היושבים על אדמת נכר על סיר הבשר, המעלה כבר ריח רקבונו, ואינם רוצים לזוז, בשעה שהארץ משוַעת להם שימהרו לבוא ללחוננה. (“כי את לחֶננה כי בא מועד” – פיזם אפרים פסוק מן התפילה) עד מתי תחכו? עד שיאַבדו שארית הונם, או עד שיגרשום בחרפה ויהיו חסרי כול? ולמה נבהלו אלה שהפסידו מעט מהונם בארץ? שם מותר להפסיד הכול, וכאן אסור להפסיד מעט? שוטים, נבהלו ומכרו בתים ומגרשים בחצי מחיר ורצו שנית לתוך הלהבות. לוּ חיכו שנה או שנתים – ועלה רכושם כפל כפלים. בשוב העת הטובה לארץ – ימרטו שם שׂערם…

כך טענו האחים קליגר עוד בימים הראשונים לבואם באזני כל מי שנכנס עמהם בדברים. פנאי היה להם די והותר, והחדש גירה אותם לראות ולחשוב ולחוות דעה. היו גם אנשים שנענעו להם מתוך הסכמה ל“השקפתם האופּטימיסטית” ונצטרפו אליהם בהתמרמרות נגד המתלוננים המרפים את ידי העושים במלאכה. האחים קליגר אהבו את האנשים האלה אהבת נפש. אבל עבודה ומחיה בכל זאת לא מצאו. הנה הם יושבים כבר בתל־אביב זו כשלושה חדשים, וגם עברו בכמה ממושבות יהודה והשרון, גם בירושלים היו: הכול נפלא, הכל מרנין את הלב, יש חשק להתישב בכל מקום, כל מקום חנו גדול משל חברו, אבל התעסקות לא מצאו, לא משרה ולא עבודה.

אך לא אנשים כמוהם יתיאשו. הביתה הריצו מכתבים פעמַים בשבוע בתכלית הדיוק, מכתב אחד כתב מנשה ואחד אפרים (כשכתב האחד הוסיף עליו השני שורות אחדות) ובמכתבים רק שני ענינים: סניגוריה נלהבת על הארץ ושאלות מפורטות על הנשארים בבית. על עצמם כתבו, שהם בריאים ושלמים, ופרטו את המאכלים שאוכלים בארץ. מאכלי מלכים. משובחים מן הנאכלים באירופה. מאכלי הירקות נפלאים ממש, ערבים לחיך ומבריאים, כמה מבריאים. הנה כבר נוסף על משקלו של מנשה שני קילו ועל משקלו של אפרים קילו וחצי. כבר נראו פירות־ההדר בארץ. תפוחי־הזהב, אף שלא הגיעו עדיין לגמר בישולם, אפשר כבר לאכלם לתיאבון. והם נמכרים בחצי חנם. אפשר לחיות יפה על תפוחי־זהב בלבד. ויש פרי חדש, אשכולית שמו, מר מעט, אבל מבריא. אין צורך לשתות מים כלל. שתים שלש אשכוליות ביום ואתה רוה “עד כאן”. החום בקיץ אינו כבד כלל מנשוא. לחנם הפחידו אותם בחוּמה של ארץ־ישראל. נכון, חם קצת, אבל חום נעים וקל ומבריא. אומרים שנוא מכלה את המיקרובים. ועתה, משנכנס החורף, הרי כאן גן־עדן ממש. הארץ פורחת, החמה זורחת, הים כעצם השמים לתכלת. יפה מן האביב במקומותיהם. אומרים, כאן כמו ב“בריביירה”, מקום שנוסעים שמה הגבירים להריק את כיסיהם הגדושים. כהנה וכהנה כתבו הביתה, ונדמה להם, שעוד לא יצאו די חובתם בשבח הארץ.

כל זה יפה, אבל עם כל הזול ועם כל מידות החסכון שלהם, שהם דרים בחדר קטן לצד החצר, סמוך לשכונת התימנים, אוכלים על־פי־רוב בחדר, פעם מכין זה ופעם מכין זה, ומלבושיהם יש להם די מן הבית לפחות לשלוש שנים, – עם כל זה כבר אכלו שליש הכסף שהביאו עמהם, ועדיין לא השתכרו פרוטה אחת. אמנם ראו חלק מן הארץ והכירו תנאיה והשתלמו יפה בדיבור העברי, ואפילו כמה מלים ערביות כבר שגורות על לשונם, אבל מה תהא התכלית? הרי נטל עליהם לעשות מה גם לעצמם וגם לבנין הארץ. ואפשר צדקו אלה ההולכים אל הקיבוצים והקבוצות! אלה פטורים מכל דאגה, והעיקר – הם עובדים, אם בעבודת שדה ואם במשק ואם בכבישים, ועושים חובתם לארץ ולעצמם, כמו גם זו הבחורה הסימפּטית מירה טמקיס, שהלכה עם חבורת הצעירים והיא עכשיו באיזה מקום בעמק.

את דודה, את מר עוזר טמקיס, כבר ביקרו פעמַים. יהודי שפרקו נאה, בעל בית גדול וקצתו מלוה ברבית. אינו מתאונן על הארץ אלא מעט. אמנם ביתו הגדול שוה החצי ממה שהשקיע בו והכנסתו מועטת, אבל מקוה הוא כי בקרוב ישתפר המצב וההכנסה תגדל. בינתים קנה מגרשים אחדים לא ביוקר, ובודאי, אם ירצה השם, יראה ברכה בעמלו. איך אמרו חז"ל: “אין אונאה בקרקעות”. אין לו, ברוך השם, להתאונן על הארץ, חוץ מהתנהגותם של הצעירים בעניני יהדות, שהם קלי קלים ואינם רוצים לדעת שהם דרים בארץ הקדושה. אינם גרועים חלילה מן הצעירים שם, בורשה ובגרודנה, בזה הוא מודה, אבל הרי כאן צריך היה להיות אחרת… הודו להם יפה על החבילה, מתנת הגיסה שהביאו מחיפה. אשה משונה, סבורה שבארץ־ישראל אין מרקחת של פירות! אילו למדה גמרא היתה יודעת שיש כאן פירות גינוסר! מירה כתבה להם פעמים. הם הציעו לה שתבוא ותדוּר עמהם. ברוך השם, יש בבית כל טוב, – דיברה הדודה – וגם המשפחה אינה גדולה, בסך הכל שני ילדים, בת ובן, שיהיו בריאים. אבל היא, מירה, אינה רוצה בשום אופן. אם היא מרוצה שם? קשה לומר. מתוך המכתבים נראה, שחיים “כאלה” אינם לפי טעמה, אבל מי יודע? אפשר יש לה שם מישהו. אף שהיא מכחישה. מה שייך בחור? יש שם עשרות בחורים, אחד נחמד מחברו. ליצנית שכזו! כך הם בדור הזה. בתנו, ברוך השם, מתנהגת יפה, אבל – עלמה מודרנית, צבע ומַנִיקוּר לא יחסרו. כן, יושבת בית, בודאי יזַמן השם יתברך שידוך הגון. הבן? מחליף אוטומובילים. כבר הרביעי אצלו. מובן, מפסיד בכל אחד, אבל מה לעשות? טוב שאין עוד אוירונים בארץ, שאז היה מפסיד יותר. כך, כך, אנו צוחקים. אבוי לצחוקנו. פני הדור.

אחרי חג הסוכות היו עוד פעם בבית מר טמקיס, שפגשם ברחוב וביקש מהם מאד להיכנס. הכירו גם את הבנים, אבל נוכחו מיד, שאין אלה “בעלי דברים” שלהם. עולם אחר. מה להם ארץ־ישראל, מה להם פולין? עם הזקנים דוקא נוח להם. וכי מה? גם הם יהודים לא רעים ומסייעים לבנין הארץ על־פי דרכם. על־פי כל הדרכים יחד תִיבָנה הארץ. אין דרך אחת בחיים ואין דרך אחת בבנין. והנה ראינו, ברוסיה ביקשו ללכת רק בדרך אחת – ומה עלתה להם? האחים קליגר, עם כל האידיאליזמוס המפעם אותם, הם אנשים בעלי מבט מעשי ומבינים את החיים. ולואי היו מבינים המנהיגים של כל המפלגות בישראל! אבל אין דבר, אם אינם מבינים עכשיו, יבינו לאחר זמן. בעל־כרחם יבינו.

בוקר אחד קמו והלכו לחקל־תפוחים. היתכן, זה להם כמה חדשים בתל־אביב ועדיין לא ביקרו בבית־הלימוד הזה לחקלאות, הראשון בארץ, שיצאו לו מוניטין בכל העולם היהודי! הלכו ברגל לאורך פסי הרכבת ונהנו מאד מן הירק והפרחים שבשדות המוטלים בחמה של חורף.

– מה אתה אומר לארץ־ישראל שלנו? – אמר אפרים – בשעה שאצלנו בשדות שלג עד הברכים, פה הכל פורח כמו באביב.

– חידוּש חידשת, – אמר מנשה דרך אפוטרופסות – כך טבען של הארצות חמות. ארץ־ישראל – ארץ מבורכת. אם תתחברנה פה חריצותו של האדם האירופי עם פּוֹריוּתה של האדמה – תוכל הארץ לכלכל מיליונים.

– מי יתן! – קרא אפרים – כבר אנו רואים ראשיתה של התחברות זו. ובודאי נזכה לראות בארצנו לכל הפחות שלשה מיליוני יהודים, רובם עובדי אדמה.

האויר, לאחר גשם שירד במשך שלשה ימים, היה צלול מאד תחת התכלת העמוקה של השמים הקרירים מעט. שדרת האקליפטים התוחמת את שדות חקל־תפוחים הבהיקה בגזעים האדמומים־מכסיפים. בצלעותיה של סוללת הרכבת נראו כבר מקצת מ“בני היורה”: פרחים קטנים צהובים ולבנים. מנשה קטף ציצים אחדים והחזיקם בין אצבעותיו. גם אפרים עשה כמוהו.

כשהגיעו לשער המקום, עמדו והתבוננו יפה בכתובת שעל קורת השער, וכשנכנסו פנימה נהנו מאד משדרת הדקלים הארוכה והלכו בה מתוך הרגשה זו, המיוחדת לעולי הארץ" “שלנו זה”. התהלכו בין הבנינים בתוך החורשה, נחיריהם יונקות כל ריח ועיניהם סופגות על מראה. לא התביישו ושאלו לכל דבר. באו עד קברו של המנהל הראשון וקברם של שני הילדים האחים, שמתו תוך שבוע אחד. קבר הילדים, הגדור סורג של ברזל ונטוע שיחים, נגע עד לבם והקיפוהו מכל צד.

כשחזר לחצר ראו אדם אחד מנצח על כמה בחורים צעירים העוסקים במשתלה. נכנסו עמו בדברים, כשנודע להם שהוא מורה מנהל המשתלה, שאלוהו כמה שאלות בעסקי חקלאות. סיפרו לו, שגם הם, במקום מולדתם, היו עוסקים בעבודות שדה וגן ויש להם מעט ידיעה ונסיון באלו. שמע האיש דבריהם כלאחר אוזן ומתוך חיוך קל. אבל סיפר להם ברצון מה הם עושים כאן, וגם הראה להם כמה מיני שתילים, שמצבות־עץ קטנות עומדות עליהם ומסַמנות שמותיהם. זה היה חידוש בשבילם והתקשו בקריאת השמות הלטיניים, להנאתו של המורה. לפני שנפטרו ממנו הודו לו על טובו, ומנשה שאל, אם לא היו מקבלים אותם כאן בתור פועלים מתכשרים בעבודות משתלה וגן.

– פועלים? – אמר האיש – יש כמדומה די פועלים במקום. המשתלה היא בעיקר בידי התלמידים, הפועלים עושים רק בעבודות החקלאות הקשות.

– לא בשכר, – אמר מנשה – רק בתור מתלמדים.

– על כגון זה יש לדבר עם המנהל.

מובן, שיש לדבר תחילה עם המנהל, וכי הם סברו אחרת? אלא מה דעתו הוא? האם יתרצה להיות להם למדריך, לכשיסכים המנהל לקבלם?

– מה שייך מדריך? תוכלו לשמוע עם כל התלמידים. ואם אראה שאינכם מקלקלים – אניח לכם לעבוד קצת. מה, אינכם זקוקים לשכר עבודה?

– כך, זמן מה אנו יכולים לחיות בלי שכר.

וכשהתרחקו משם, באחד המשעולים, אמר אפרים תוהה כולו:

– דיברת ברצינות?

– כמובן. עלה על דעתי: אפשר נעסוק בגידול פרחים וירקות? תל־אביב כרך גדול וקונים לא יחסרו. נחכור לנו חלקת אדמה ונעסוק בגננות. יש כבר אחדים המתפרנסים מענף זה.

– הרי זה רעיון, חי נפשי! יודע אתה היכן יפה לעסוק בכגון זה? ליד “הר נפּוליון”. אפשר לחכור מידי גרמני משׂרונה חלקה בת דונמים אחדים ולטעת אותה. כמובן, לשם כך יש להשתלם תחילה במקצוע, ואין לך מקום יאה לכך מחקל־תפוחים. חי נפשי, צדקת.

– בתחילה נעבוד בעצמנו, כשתתרבה העבודה נקח לנו עזרה, פועל תימני או אשכנזי. הסכום שבידנו יספיק לעבודות ראשונות. אם יחסר לנו, נכתוב אל אבא וישלח לנו עוד חמישים לא"י. הרי הבטיח לשלוח.

– מי יודע, אולי נוכל להעלות גם אותם: את אבא ואמא ואת רוּזקה.

– מילא, רוז’קה לא תרצה לעלות ארצה. היא תתחתן שם.

– אתה יודע? אני רועד משמחה. נדמה לי, שמצאנו את יעודנו בארץ. נטע נינטע.

הם נשארו בחקל־תפוחים, ועוד באותו יום ביקרו אצל המנהל. הלה הקשיב לדבריהם בשימת לב יותר מן המורה. שמע וצחק ועיניו האירו. לסוף עמד משולחנו, נגש אליהם ופח בשתי ידיו על כתפי שניהם:

– בחורים כהלכה אתם! הרעיון מוצא חן בעיני. אני מסכים שתעבדו אצלי. אם עבודתכם תהא יפה, תקבלו גם שכר יומכם. תצטרכו להשכים לבוא בכל יום לעבודה. לצערי, איני יכול לתת לכם כאן מקום לינה, כי אין לי מקום. הכול תפוס למעלה מ“כוח הקליטה”.

המנהל היה מאושר בשל המבטא המוצלח שנפל לתוך פיו. גם האחים קליגר היו מאושרים. לחצו את ידו החמה של המנהל ודמעות נוצצו בעיניהם.

כשיצאו והחמה זרחה על הירק הרענן, היתה האחוזה יפה כל־כך בעיניהם, שנכונים היו לחבקה כולה.

– אני רואה כבר את ערוגותינו הערוכות יפה. – אמר מנשה.

– במקום תלול מעט, הנשקף על הנוף.

– כן, על אדמת חמרה קלה, כאדמת הפרדסים.

– ונקים לנו צריף צבוע ירוק.

– עם תריסים בהירים.

– ופרחים מטפסים עליו.

– יהיה טוב, אפרים.

ומנשה חיבק את כתפי אחיו וירדו יחד בשדרת הדקלים.

ד: מִגְרָשׁ שֶׁל חוֹל נַעֲשָׂה גִנָּה שֶׁל פּרָחִים

את מלאכתם בחקל־תפוחים עשו באמונה ובשלימות. הם הצטיינו לא רק בחריצות כפּים, אלא גם בתפיסה נאה, המורה העניק להם תורה נוספת על זו שהעניק לתלמידיו. והם לא מאסו גם בתורתם של ותיקי התלמידים מן הקורס השני והשלישי. כל דבר שראוהו מועיל רשמו בשקידה ובדיוק במחברת שהביאו עמהם. בענין הרשימות היתה ידו של אפרים על העליונה. המורה המציא להם גם רשימות מוכנות, אפרים העתיקן בבית בכתב־ידו הנאה. כמו בלימוד העברית בעירם, כן גם כאן התפלאו, שכל־כך תורות מצויות בידיהם מעבודתם הפשוטה בבית אביהם, אלא שלא ידעו לכנות את הדברים בשמות.

את שכר יומם התחילו לקבל רק כעבור שבועות אחדים, כי מתחילה לא שמו האנשים אליהם לב, והמנהל שכחם. וגם אחר־כך לא היו משלמים להם, אלמלא פנה מנשה אל המנהל והזכירו הבטחתו. “אין דבר”, אמר לאפרים, “אין להתבייש. כיון שהבטיח – עליו לשלם. הרי עבודתנו אנו עושים באמונה, לא כן?”. המנהל זכר בקושי הבטחתו. גמגם מה, אבל כשראה מבטו השוקט של מנשה, אמר לו:

– טוב. אתן פקודה לגזבר.

ביום התשלומים קיבלו את שכרם הקטן לשבוע האחרון, וכן בשבועות הבאים. “יהא בידנו יותר להשקיע בגן”. אמר מנשה, ואפרים הסכים בלב שלם.

ומקץ שלושת חדשים, הימים ימי ראשית האביב, נפרדו מחקל־תפוחים, מן החוה ומן האנשים, ועוד באותו יום “עלו על הקרקע”, לא על החלקה ליד “הר נפוליון”, אלא על מגרש של חול פנוי, שחכרו ברחוב קטן שבתל־אביב. הביאו חמרה וזבל והקימו צריף של קרשים מחולק לשנים, מדור לכלים ולצרכי גן סגור בדלת, ומדור פתוח מקוֹרה, כעין סככה, להעמיד שם עציצים ופרחים מוכנים למכירה. קבעו ברזי מים אחדים ועשו גדר גבוהה של תיל דוקרני, שהילדים לא יוכלו לעברה, ושער של ברזל עם מנעול.

– בחלקה קטנה זו לא נוכל, כמובן, לגדל ירקות. רק שתילים של ירקות. נסתפק בעיקר בפרחים.

– את גידול הירקות נדחה כשנעלה על החלקה הגדולה. – אמר אפרים.

והתחילו בעבודה. יישרו את חול המגרש, ליקטו והוציאו את כל שברי הפחים והגרוטאות שהתגוללו בו לרוב, ערמום לערימה בחוץ ליד השער, כדי שמובילי האשפה יקחום בעברם, אחר פיזרו את החמרה, השקוה מים רבים והפכוה פעמים ושלש עם החול. אחר פיזרו את הזבל הטוב, הישן והמתפורר, שהביאו מנוה שאנן, והשקו שוב, ולאחר ימים מספר הפכו שוב את הקרק עם הזבל. תקעו יתדות ומתחו חבלים וערכו ערוגות ישרות וקצובות, כל ערוגה מיועדת למין או לזן אחר. התקינו כמה מַלבנות של עץ סמוך לצריף, מילאום עפר רך ומפורר ביותר עם זבל, בשביל זרעי משתלה. על אחדות מהן פרשו רשתות צפופות מפני הצפּרים, ועל אחדות כפו חלונות של זכוכית מפני הצינה בלילות. מן השער ועד הצריף כבשו שביל צר לעוברים וזרעוהו חצץ של קוּרקר וכבשוהו יפה במכבש, ומשני צדיו העמידו חצאי פחים עם שתילים שקנו בחקל־תפוחים.

מנשה נסע לרמלה, ולמחר הביא להם ערבי זקן כמה חמורים טעונים עציצים מכל הגודלים. מיד מילאו חלק מהם עפר טוב ודשן, שיהיו מוכנים לשתילה, והשאר הניחו מסודרים יפה ליד כותל הצריף. הביא גם פרחים ושתילים משרונה וממעין־גנים, שהרי צריך להתחיל במכירה ואין להמתין עד שיהא להם הכול משלהם. ולא עברו ימים מועטים והרחבה שלפני הצריף היתה כעין חורשה קטנה, ירוקה, רעננה ופורחת בכל הצבעים, והערוגות מחולקות ומתולמות יפה, ומלבנות המשתלה זרועים נבטים דקים וצפופים. תאוה לעינים!

שמש אביב חיממה יפה והכל בחלקה נראה כמתעתד לצמיחה של שפע. ילדי בתי־הספר והגנים שעברו עם ילקוטיהם עמדוּ שעה ארוכה והסתכלו בעד הגדר Sלעולם צמחים זה המתהוה כאן בין הבתים חשופי הירק. השלט הקטן מעל לשער והחורשה הצפופה ליד הצריף משכו את עיני העוברים, והתחילו לבוא קונים לקנות פּרחים ועציצים ולהזמין שתילים בשביל גינותיהם. האחים קליגר הכריזו בכתובת מיוחדת שתלו בצד השער (על קרטון באותיות מרובעות, כתב ידו הנאה של אפרים), שהם מקבלים על עצמם גם נטיעת גינות והטיפול בהן. לשם כך באו בדברים עם פועל ותיק אחד, מנוסה בגננות, שהרבה לנדוד בארץ ונשתקע לאחרונה בתל־אביב, שיהא עושה במלאכה הזאת בשם הפירמה “האחים קליגר”.

עד מהרה נעשו מוּמחים למקצועם. באו בקשרים עם פירמות של זרעים ושתילים בהולנד ובאיטליה ובדרום צרפת, והיו מקבלים משם מינים שונים של זרעים ושל פקעות, וגם שתילים יקרי מציאות, והיו מוכרים ללקוחות שנעשו קבועים. במשעולי החלקה, שכעבור שבועות מספר נהפכה לגן משגשג, היו מוטלות כרכשות של גומי, והיו עומדים כמה מַזלפים כבדים עשויים פּח־אבץ עבה, עגולי בית־אחיזה, ובשעה שהאח האחד עומד בצריף ומשמש את הלקוחות, מהלך האחר בין הערוגות, מעדר ומשקה, מנכש ומדלל, מישר ומקשר.

ואחר זמן מה נראה שם גם נער תימני, כבן שתים עשרה, מסייע בעבודה, מאחר שרבתה ונסתעפה וידי האחים לא יכלו לעשות כולה. נער זה, סאלים שמו, היה משמש גם משלוח העציצים והזֵרים, לפי הכתובות שהניחו הקונים

– נא, העסק שלנו מתחיל לפרוח. – אמר מנשה בערב בחדרם, כשסיימו את חשבון השבוע.

– וגם יעשה, אם ירצה השם, פרי. טוב לעבוד בארץ ישראל, מה? – אמר אפרים ופניו מביעים אושר מוּעם מעט על ידי חשש של עין רעה. עם כל היותו חפשי בדעות, עוד היו בלבו חששות תפלים, שהביא עמו מן הבית.

המכתבים שהיו כותבים עכשיו הביתה היו מלאים שמחת עבודה ויצירה. צילמו את הגן עם הצריף והכתובת שעל גבי השער וצירפו את התמונה. בכל מכתב הניחו גם ציץ או עלה של פרח בשביל האחות, מפרחי הארץ, מאלה שאינם מצויים שם. תדע, שלא אכרים גסים הם אחיה בארץ,, אלא מגדלי צמחים אצילים, כמנהג “פריצים”.

הם למדו את משַב הרוחות ואת טבע החורב ביום והטל בלילה, לא רק אין להגן על הצמחים מפניהם, אלא גם איך לנצלם לטובת הצמיחה. ולימי החמסין היו להם מאות חרסים גדולם וקטנים, שהיו כופים אותם על השתילים הרכים, או השתמשו לשם כך בעלים גדולים, כמראה אשר ראו בשדות הירקות של הערביים. לטיוּבם של מקומות כחושים ולעזרתם של צמחים מדולדלים היו להם מוכנים תלים של עפר זבל ושחק של כבול שמורים בצל מפני היובש. כנגד המשחיתים היו בידיהם, שמוּרים בצריף הסגור, מיני תמיסות ואבקות, לפי הוראותיו של המורה המדריך בחקל־תפּוחים וגם ממה שלמדו מתוך ספרים וחוברות, שקיבלו מאת הפירמות בחוץ־לארץ, בקונטרסים שונים ומתוך הירחון “השדה”, שחתמו עליו וקראו בו בשקידה מרובה.

דירתם היתה, כאמור, ברחוב צדדי קטן, בבית ישן סמוך לשכונת התימנים, חדר קטן פונה אל חצר לא נקיה ביותר, שעלה להם בזזול; ובעלת־הבית, אלמנה רבת־ילדים, כיבסה להם את הלבנים וניקתה פעם בשבוע את החדר. לפני צאתם בהשכמה לפועלם הכינו לעצמם בחדר את פת השחרית ולקחו עמהם אוכל אל הצריף ואכלו בין עבודה לעבודה, ויש שעמדו בפני לקוח כשהם לועסים ומדברים, מניחים על העפר שבקדרת פרחים ומקטמים את גבעולי הורדים או הקרנפולים לעשות צרור, וחוזרים ולוקחים את הפּת בחמאה או בריבה מן העפר ואוכלים בתיאבון גדול. כל מה שהיו טרודים יותר והעסק הסתעף יותר – נוספו טעם ותבלין לפת הפשוטה, ולחייהם היו מעלות אודם ושזפון ומעיניהם נשקפת מחשבה תכליתית אחת.

בצהרים היו לפרקים מתחלפים וחוטפים ארוחה בבית־אוכל סמוך, תימני, שמאכליו מפולפלים ובזול הזול. צריך היה לחסוך כדי לסלק את חובות ההשקעה ולהוסיף השקעה, למלא את המגרש מזן א/ זן עוד עציצים ועוד שתילים ועוד תיקי זרעים. קיבלו והעמידו אצלם גם שתילים בני שנתים ושלש, שביאו להם למכירה מקבוצות וממושבות קרובות, והיו מסלקים לבעלים בדיוק ובאמונה, אחרי שניכו לעצמם ריוח קטן וקבוע.

ועם גמר עונת הקיץ, לפני ראש השנה, עשו חשבון כולל ומצאו שכבר הכפילו רכושם שהביאו עמהם מן הבית, ולא היו צריכים לבקש מאביהם שישלח להם.

ועל זה שמחו ביותר: אל ידמו שם בעירם, שבארץ־ישראל אין לעשות עסקים. אפשר ואפשר לעשות כאן עסקים יפים, אלא שיש לנהוג בחריצות ובזהירות וללכת מן הקל אל הכבד ולא להלך בגדולות. הארץ ארץ ברכה ונענית לעובדיה באמת, אשר תמיד עיני ד' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, כמו שכתוב בתורה, שזכרו עם הניגון מן הקריאה בבית־הכנסת. הרי גם בחורף היא מגדלת ירקות ופרחים ופירות. יש רק לדעת את טבעה, והנותן לה, היא מחזירה לו שערים רבים. ראו את חלקת החול הצחיחה, שגם לא נקיה היתה, מתוך שזרקו שמה על מיני אשפה וגרוטאות – ועתה כשעירבבו יפה את החול עם מעט חמרה וזבל ונותנים לה מים, מים בלי סוף, הרי זה אוצר כל צמיחה. חבל שכל־כך הרבה חלקות מוטלות כאן בוּר והאנשים בונים קומות על גבי קומות בלי סימן ירק מסביב!

– יודע אתה, מנשה? ימים רבים לא נוכל להסתפק במגרש פעוט זה. יש לחשוב על חלקה גדולה בת דונמים, בקרבת מקום. – אמר אפרים עם גמר החשבון.

– ליד “הר נפוליון”, – ענה מנשה – לאביב נחכור את החלקה, שראינו בשבת, בשעת הטיול.

בשבת היו משכימים, לפני הולכי בתי־הכנסיות, ומשקים מה שצריך השקאה ומצילים על מה שצריך צל ונועלים את השער במפתח ויוצאים בחשאי, כדי שלא ימצאום שומרי דת עובדים בשבת וינזפו בהם. אחר־כך היו שותים חמין עם עוגה, שהכניסה להם האלמנה, לובשים בגדיהם הטובים ויוצאים לטיול ארוך בסביבה. כשחזרו בצהרים אכלו ארוחה במסעדה טובה יותר, לכבוד שבת ולהשלמת ההנאה. מן הטיול היו מביאים יחד עם ריח השדה גם כמה ידיעות חדשות ולפעמים גם צמח־בר קטן, שעקרוהו עם השורש וצררוהו עם קומץ עפר מלוחלח במטפחת, כדי לשתלו ולעשות בו נסיונות של תרבות. אחר הצהרים יצאו עם המטיילים אל הים, והיו הולכים בנחת לבושים בשוה ופניהם מבהיקות. לעתים פוגשים מכיר מתלמידי חקל־תפוחים או מן הלקוחות יחד, מסיחים בקימוץ דברים ובשיקול הדעת, ולבם מצפה כבר לערב, שיוכלו לגשת אל הגן ולראות, אולי יש מה לעשות ולהיטיב.

וכך עבר עליהם גם הסתיו ורובו של החורף. קיבלו כמה גינות ליד בתים חדשים, והיו להם שתילים בשפע, וקנו שתי מגזזות לגזיזת המדשאות בגינות בעצמם, או על־ידי הפועל העובד מידם. הזמן עבר מהר ובלא שעמום. בימות הגשמים והרעמים הכבדים והקור הרטוב היו חוסים בצל הסככה של הצריף ומדברים על עירם ובית אביהם והנשארים שם בחיבה ובעדינות ובגעגועים, מתוך כך מגיעים אל התכניות לעתיד ואל החלקה הגדולה שתהיה בידם בקרוב, אולי גם יקימו לעצמם צריף לדירה, צריף נאה, מצובע מבחוץ ומטויח מבפנים כמו בית־אבנים.

– ואולי גם בית־אבנים ממש? – העז אפרים לחלום, ושיניו נקשו מעט מהנאה למפרע.

– אולי. אחר־כך. לאט לאט. לא נהלך בגדולות. – ענה מנשה.

על נערות ועל נישואים לא דיברו. רק פעמים או שלוש הזכירו את הבחורה שהכירו באניה, את מירה טמקיס.

– באמת אין אנו נוהגים יפה. צריכים היינו לסור לביתו של מר טמקיס. כבר כמה חדשים לא היינו שם. – אמר אפרים.

– נכון מאד. איננו יודעים כלל היכן היא עכשיו מירה זו. צריך להיכנס באחת השבתות.

אבל עברה שבת אחר שבת והם לא נכנסו. כאילו מתיראים היו, פן יוהגוּ ממסילתם הטובה.

ה: הַפְתָּעָה נְעִימָה וּמַחֲשָׁבָה בְּצִדָּהּ

בוקר אחד, כשבוע לפני הפורים, ובעיר כבר הורגשה התכונה לקראת ה“קרנבל” (השם “עדלידע” טרם נודע בארץ), הלך מנשה לחקל־תפוחים לבחור כמה שתילי עצים, שהזמינו אצלם בשביל גינה אחת ולא היו מצויים במשתלתם, ואפרים עמד תחת הסככה והסביר לאחד הלקוחות איך לטפּל בצמחי שרך ואיך לרבותם על ידי פילוג – והנה ראה בחורה בשמלה קצרה, יחפת רגלים נתונות בסנדלים – היה יום אביב חם כקיץ – לבושה חולצה מבהיקה מלובן, עולה בשביל אל הצריף.

“מירה!” חלף במוחו, וידיו שהחזיקו שרך מפולג כמו קפאו, ועיניו נפנו מן הדובר בו ולא ראוהו עוד.

מירה קרבה ואמרה שלום בקול מתרונן וגם הושיטה לו ידה. הוא הניח את הצמח על האצטבא ולחץ ידה בחזקה ובשמחה גלויה:

– שלום, מרת טמקיס, יפה שבאת לבקרנו. חבל שאחי אינו כאן. הוא יחזור בעוד שע קלה. מה שלומך? לא ראינוך מאז נפרדנו בחיפה. אה, כמה זמן כבר עבר!

– ואני הספקתי כבר להיות בשלשה קיבוצים, בשנים של “השומר הצעיר” ובאחד של ותיקים. ההייתי גם פעם אצל הדוד, אבל לא יצא שאזדמן עמכם. מה שלומכם? נעשיתם גננים? חיים בתוך פרחים. יפה כאן אצלכם.

– כן, לא מצאנו דבר אחר. איזה הבדל? תשהי זמן רב בתל־אביב?

– ימים אחדים. בכל אופן עד אחרי פורים. רצוני לראות ב“קרנבל”.

– סליחה, אדוני, – פנה אפרים אל הלקוח, שעמד בסבלנות מרובה – ובכן, כמו שאמרתי לו. בודאי יזכור. אחרי הצהרים אשלח לו את השתילים. אין דבר, ישלם לשליח לפי החשבון.

הלקוח הלך, ומירה שנשארה מלקה שרביט של הדס והיתה כוססת אותו בין שיניה.

– פניך טובים, – אמר אפרים – רק מעט רזית וחָוַרת. בודאי מרוב עבודה. עובדים קשה בקיבוצים, מה?

– הנה. – והראתה את שתי ידיה, שהיו בהן סימנים קלים של יבלות – אבל לא נורא. אפשר להסתדר.

– כלומר?

– מסתדרים – ועובדים פחות. הייתי מעט חולה.

– מ־ה? אולי קדחת? הנה כיסא. שבי נא. עוד מעט יחזור מנשה, אחי.

– תודה, לא צריך. לא קדחתי. כך, דבר לא חשוב.

– ויש בדעתך לחזור לקיבוץ?

– זאת לא ידעתי. אראה. אצלכם גן לתפארת. משתלה יפה מאד, יפה מזו שבקיבוץ.

– נו, אל תתלוצצי. משתלה קטנה כל כך… יתכן שבעוד איזה חדשים נעבור לחלקה גדולה, בת דונמים אחדים, ואדמה טובה.

– ואז תצטרכו לעזרה? הרי לא תספיקו בעצמכם.

– נראה. אולי תאבי לאכול תפוח־זהב? תפוח מצוין. תני, אני אקלוף לך. חבל שאין לנו פה צלחת.

היא ישבה והוא הושיט לה את פלחי התפוח ערוכים יפה על הקליפה, והיא לקחה פלחים מספר, נתנה אותם בכף אחת ובשנית לקחה ושמה בפיה.

והנה בא מנשה רוכב על אופנַים יושב בתוך פחי שתילים מגודלים מימינו ומשמאלו ולפניו. ירד ופרק את השתילים והעמידם בזריזות ליד השער.

אפרים הביט שמה בפנים שמחות, גחן ולחש למירה:

– נשתוק עד שיבוא. תהא לו הפתעה!

מנשה, כובעו שמוט לו על מצחו המזיע מן הרכיבה, עלה בשביל. כשראה את העלמה טמקיס, נעצר נתרגש רגע, אך מיד שלט בעצמו, מחה ידיו במכנסי־העבודה והעלה על פניו חיוך של הנאה.

– הכירך. – לחש אפרים.

אותו רגע הסיר מנשה כובעו מעל זערו הפרוע המיוזע והלך ישר אל היושבת על הכיסא.

– שלום, מרת טמקיס. סוף־סוף באת אלינו. מה שלומך? אחי בודאי כבר סיפר לך איך נעשינו גננים בישראל. זאת “אחוזתנו”, אמנם רק חכוּרה, ובכל זמן יכול בעל המגרש לבוא לסלקנו כדי להקים בית. – אפרים, השקו כבר את הפלוֹכס? אולי תלך ותכניס את השתילים? אתה כבר דיברת עם מרת טמקיס. נתחלף מעט.

– ברצון. – אמר אפרים והלך להכניס את הפּחים הכבדים. גם את האופנים הכניס מבית לשער והלך לסייר ערוגות אחדות. ניכר היה שהוא אחוז שמחה גם על שיחתה של מירה עם מנשה. העלמה מצאה חן בעיניו עד מאד ואינו בוש להודות לעצמו, שהיה נכסף כל הזמן לראותה וגם הצטער שלא נזדמנה לו אף פנם אחת. אבל לא פחות מזה ידע, שגם אחיו הגדול הגה לה חיבה והיה משתוקק להיפגש עמה. הם ידעו איש את רגשות אחיו בלא רוב דברים. ועתה שמח על מבוקשו של אחיו שנתמלא כמו על שלו. הוא גחן על ערוגה אחת ונגע באצבעות זהירות בשתילי הפרחים הרכים, יישר אחדים מהם ותחח באצבעו מסביב לשרשיהם את האדמה כשהוא מפזם לנפשו. “היא טובה בעיני מנשה…” הרהר לעמו כמעט בקול, “ואין פלא: בחורת חמד. כנראה, בת טובים. אם תתרצה והוא יסכים להתחתן – תהא זו בת־זוג נאה לו”. למחשבה זו עלה כאב קל, קל מאד, בלבו של אפרים, הרהור אנוכיי עברוֹ רגע, אבל הוא מיהר לטרדו כהרהור של עבירה. "הרי הוא הבכור, ולו מגיע תחילה… " הוכיח את עצמו, ולהגיון זה נרגע לגמרי ושוב קרנו פניו מהנאה. נשא את עיניו וראה שניהם תפוסים בשיחה והם צוחקים מרוצים – ובירכם בלבו.

– אפרים! – נשמע קול אחיו – בוא הנה. תשמע. כדאי שתשמע!

אפרים הלך שמה בצעד קל ופניו מוכנים מראש לשמוע את הדבר המהַנה. עמד בראש מוטה מעט הצידה כמַטה אוזן.

מירה סירבה לספר שנית מה שסיפרה לו, למנשה, ומנשה אנוס היה לספר בעצמו בשם מירה, כי שם, בקיבוץ, קורא כל אחד לילדים “הילד שנו”. חה־חה, אתה מבין?

אפרים חייך, אבל ניכר היה שהסיפור לא עשה עליו רושם.

אמרה מירה:

– באמת איני רואה בזה שום צד של גיחוך.

– חלילה, – תיקן מנשה – אין אנו מבקרים כלל את הקיבוצים. אבל זה בכל־זאת מגוחך. מה דעתך, אפרים?

– לקיבוץ מנהגי הקיבוץ. ומה שבדור הקודם היה מגוחך, אצלם פשוט בתכלית. אין לקטרג!

– וכי קטרגתי? רק צחקתי מעט. אסור לצחוק? – הערב אנו הולכים שלשתנו ל“אופיר”. איזה סרט השבוע?

– “הקונגרס רוקד”. אומרים סרט כדאי לראותו. – ענה אפרים – רצונכם, יכול אני לקנות לפנות ערב כרטיסים. לא נצטרך לעמוד אחר־כך בתור.

– באמת תלך ותקנה, – אמר מנשה – ןאני אלך לקחת את מרת טמקיס מבית הדוד.

הדבר הוסכם. אחר הוליכו את האורחת בין הערוגות (את הצריף והסככה מסרו בידי הנער התימני. השעה היתה לפני הצהרים ואין לקוחות) והראו לה כל מיני צמחים. אחדים הכירה וידעה שמותיהם שלמדה בקיבוץ ואחרים כינו הם בשמותם והראו לה את מצבות־העץ הקטנות עם השמות המדעיים, שהעמידו לפי דוגמת חקל־תפוחים. קטפו מן היפים שבפרחים ועשו לה צרור קטן, ערוך בטעם, מנשה קטף ואפרים הוסיף, מנשה צירף ואפרים קשר. היא הודתה על הצרור הנאה ופרפה אותו בסיכה אל חולצתה.

הם נהנו שהפרחים הולמים אותה. הרזון והחוָרון, שאפרים גילה בה קודם, כמו נעלמו ופניה נראו רעננים ובעיניה ברק טוב ונעים.

כשהגיעה שעת הצהרים הזמינוה לאכול עמהם במסעדה (בזו שהם אוכלים שם בשבתות ובמועדים), אבל היא דחתה ליום אחר, כי היום הבטיחה לאכול אצל הדודה, וזו מקפידה ועלולה להיעלב.

– טוב, יהא ביום אחר, – אמר מנשה – ואיפה תבלי עד הערב?

– יש לי פה חברה מן הקיבוץ, שוכבת בבית־החולים. רצוני לבקרה.

היא נפרדה מהם ברוב לבביות.

האחים היו נרגשים מן הביקור. כמעט הסיחוּ דעתם מן המשתלה ושאר עסקיהם. הביטו זה אל זה מתוך חיבה ורוך, משל לשני ידידי־נפש, שנודע להם סוד מרנין שאינו גלוי לשום אדם אחר.

– יודע אתה מה, מנשה? נאכל היום ב“ברכת־המזון”. הרי בעצם מעין חג לנו היום.

– לא, לא, לא! – ענה מנשה בחיפוז הדיבור – מה, ילדים אנו? נלך שמה עם מירה. אתה מתפעל יותר מדי. יש לשמור על שיווי־משקל. לך אתה לאכול אצל התימני, ואני אעביר את הגרַוִיליות מן העציצים הקטנים. הקדרות כבר מתבקעות. אם אין בקופה שלושה גרושים, תאמר לו, שאני אשלם בעד שנינו יחד. אתה, סאלים, תישאר פה ותשגיח יפה. אם יבוא מישהו – תקרא לי.

אפרים הלך לאכול ארוחת הצהרים, ומנשה ירד לירכתי המגרש להעביר את הגרויליות.

סאלים נשאר תחת הסככה. הוא הרגיש שאיזה דבר נפל בחיי האחים אדוניו. ישב בין שיחי דפנים, קלט את פניו הזעירים בכפּיו השחומות והביט אל השער ואל העוברים והשבים ברחוב, וחייך לנפשו.

ו: הַמַּחֲשָׁבָה קוֹרֶמֶת עוֹר וּבָשָׂר

לאחר ה“הצגה”, שהיתה בעיני כולם “יוצאת מן הכלל”, ליוו את מירה לבית הדוד ונפרדו ממנה ברגש רב. וכשהלכו בשנים בדרך אל חדרם, אמר מנשה כמדבר לנפשו:

– מי יודע מה עבר עליה שם בקיבוצים?

– מה שעבר עבר – אבל היא בחורה נחמדה. – ענה אפרים – חכמה ויפה, ויש לשער שגם למדה את העבודה. ראיתי יבלות בידיה.

– כלומר, עבודת חקלאןת, אתה סבור? לא ניכר בה כלל.

בו היה ניכר, שהוא שקוע בהרהורים. השעה היתה אחרי חצי הלילה והסימטא שנכנסו בה היתה אפלה ללא פנס. מתוך גדרות הבתים היו נוטות אל הרחוב קזוּארינות עבותות מאַושות על ראשיהם; בתי תימנים דלים עם צריפי־פחים רבצו במורד כעדר בעלי־חיים נרדמים; משברי הים רעמו כבדות, כאילו הם הורסים שם לעלות על החוף. הם עברו על חורבה של בית חרושת ל“בלוֹקים”, ובין ערימות ה“בלוקים” הנפוצות התרוצצו חתולים ויללו כמטורפים.

אפרים לחץ בכפו את המפתח שבכיס מכנסיו וחשב: אילו רצתה הנערה להינשא לו, למנשה, היתה בזה משום השלמה נאה לחיי שניהם. מנשה יהיה בעל אידיאלי, וגם היא, שראתה עמל בקיבוצים, ולבה אינה הולך, כנראה, אחרי החיים ההם, תדע להסתגל אליהם, ואולי גם תעבוד עמהם במשתלה ונוסף להם כוח, שיקל עליהם לגשים את תכניתם הגדולה.

לבו לא גילה לראשו, שגם הוא חמד לחזות בנועם פניה של מירה, שתהיה עמהם בביתם, כי לא יכול לתאר לעצמו אחרת, אלא ששלשתם ידורו יחד, ואפילו אם יוָלדו להם ילדים, הוא, אפרים, יהיה עמהם. אם מנשה יהיה בעל משפחה, ומירה תהיה אשתו, הרי לו, לאפרים, כמעט די בזה. לפחות, למשך שנים אחדות די לו. לגביו אין הדבר דוחק כלל, הוא יוכל להמתין. אפשר, ברוב הימים, כשיתבססו יפה, ויהא בידם רכוש הגון כדאי יהא לחלקו – אפשר שאז יחשוב גם על עצמו, או כמו שאומרים, יעשה לביתו. לפי שעה די לו, שיראה באשרו של אחיו, וגם יוכל לשרת את גיסתו מירה…

פתאום השמיע אפרים קול צחוק חרישי.

– מה אתה צוחק? – שאלוֹ מנשה ותפס בזרועו.

– חשבתי מחשבה של שטות.

– אמור, מה חשבת?

– שטות ותו לא.

– אמור, אמור. רוצה אני לשמוע לאיזו מחשבות של שטות אתה מסוגל.

– חשבתי, ש… מירה נישאה לך ויש לכם ילדים, ואני גר עמכם – וטוב לכולנו.

– וזוהי שטות בעיניך? אני חושב על כך בכובד־ראש.

– היא מוצאת חן בעיניך?

– מדוע לא? אילו התרצתה – הייתי נושאה.

– אפשר לשאול את פיה. עם נערות של זמננו אפשר לדבר גלויות. בפרט עם בחורה שהיתה בקיבוץ.

– נחכה עוד. נראה אם היא נשארת כאן. אולי יש לה איזה בחור. בכלל אין אנו יודעים מה מחשבותיה. נראה לי רק זאת: שהיא מאסה בחיים ההם ורוצה לחיות כשאר בני־אדם.

– לי ברור הדבר. יש לי טביעת־עין.

אחרי שהלכו רגעים אחדים מתוך שתיקה, אמר מנשה:

– ואולי היא טובה בעיניך ואתה רוצה בה?

– לך, אל תדבר הבלים. מה פתאום אני? כלום עלה על דעתך, שאני אשא אשה לפניך? לך, לא יעלה ולא יבוא.

– ואם הנערה בכל־זאת, מוצאת חן בעיניך?

– כן, היא מוצאת חן בעיני – בשבילך.

– כלומר, אתה לא היית רוצה בה?

למה לך לשאול שאלות? אם מירה תיאוֹת להינשא לך – אהיה מרוצה מאד.

– ואם תבחר בך? אתה צעיר ומשכיל ממני, וגם יפה ממני – אפשר שהיא תהא נוטה אליך יותר… כבר קרו מקרים כאלה.

– גם אז נסדר את הדבר. נמצא דרך. עלי אל תחשוב כלל. אתה ה“מועמד” הראשון – וחסל. אם יהא צורך בעזרתי – אעזור בכול.

מנשה לא אמר עוד כלום. מעתה נוח היה לו לשתוק.

הם הגיעו עד בית דירתם. הבית היה קטן ועזוב, טיחו מקולף ואין גדר לפניו, והיה שרוי כולו באפלולית דוממת. תריסיו היו תלויים עקומים ולא סגורים היטב. שיח הקיקיון שעלה מאליו בחול עמד במעבר אל החצר ושלח ענפיו אל פני העוברים. הם עברו תחתיו מתוך כפיפת הקומה. גם בחצר התהוללו חתולים. מנשה הרים חלוק אבן וקלע באחד החתולים וגם השמיע קול תסיסה מבהיל. האבן לא פגעה בחתול, אך הוא זינק על ערימת התיבות הריקות והפילן ברעש גדול ובעצמו עלה בחיבוט על גג הפּחים של צריף סמוך.

נכנסו החדרה ולא העלו אור. התפשטו בחשיכה ושכבו במיטותיהם.

אף כי רבות היו המחשבות בלב שניהם, לא שכבו שעה ארוכה ערים. גם העייפות וגם כנף האושר שריחפה על ראשיהם כפו עליהם עד מהרה את השינה הטובה.

ז: יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שִׂמְחָה

במשך אותו השבוע נזדמנו עמה עוד פעמים אחדות עד שנתקשרו מעט. בצהרי שושן פורים, הוא יום ה“קרנבל” בשנה ההיא, סגרו את המשתלה, נעלו את השער במנעול הקטן, שלחו לחופשה את סאלים ויצאו עם מירה לרחוב.

הפּעם לבשה מירה לבוש עירוני והיתה כעלמה אירופית לכול פרטיה, כאילו לא היתה בארץ־ישראל ולא ראתה את הקיבוץ בעיניה. גם את פניה שמה בפוך ואת שפתיה צבעה במעט קט וכל גופה היה רונן מהַדְרוּת. בעצם נהנו האחים קליגר מן התמורה הזאת. הנה בת ישראל כמעט כמו בדורות הראשונים. שעם כל חירות הדעות של האחים קליגר, עם כל “סבלנותם” כלפי החידושים בדור החדש ועם כל הסניגוריה שאפרים היה אוהב ללמד על הצעירים “בוני המולדת” – קינן עמוק בלבם הרצון לחיות כמו שחיו אבותיהם, אמנם ב“ארץ אבות” ולא בגולה, אבל בערך לפי אותם המנהגים ובאותה טהרה – ויהי גם בלי תפילה ובלי בית־כנסת. ועתה, כשמירה הגרודנאית הלכה בין שניהם, לבושה שמלה גזורה בטעם וחולצה בהירה מחזיקה את גזרתה הרכה והחמודה, שׂערה הקצר והשחום עשוי תלתלים נקיים וריחניים, ובפאת ראשה העליז תחוב מסרק יפה – לא הרגישו ביחפות רגליה בתוך חצאי הנעלים החוריים, או שכבר הורגלו בכך. “בת ישראל כשרה”, כינה אותה אפרים עוד בבוקר באזני אחיו, ועיניו המתוקות חייכו בהנאה מרובה.

היא הלכה עמהם בצעד נכון ומהיר, כמעט הקדימה את שניהם, כאילו היו רגילים בפסיעה מתונה, כבדה מעט, עד שהיו נראים כרצים אחריה. על זועה היה תלוי צעיף ירקרק, שקוף, ובידה ארנק־עור חדש. קומתה דמתה לאפרים, ואולי עוד מעט גבוהה ממנו. פניה היו משולהבים גם מלהט השמש וגם ממראה החג של ההמונים הממלאים את הרחובות עד אפס מקום בקול המולה חמה. האחים קליגר היו לבושים בגדיהם הטובים, שהביאו עמהם מן הבית והיו מעט צרים על גופיהם שהתפתחו בעבודה. את החזיות הניחו בבית, ועניבותיהם הצבעוניות היו משולשלות על כתונות בהירות מהודקות יפה למטה, שלא יתנפנפו ברוח. פניהם היו מגולחות יפה, מבהיקות מבריאות ומנחת, כולם אומרים חג.

הם הלכו בתוך ההמונים שנתכנסו מכל פינות הישוב, נדחקים ומתפרדים מתחברים שוב, ושניהם משתדלים להחזיק צעד עם הנערה ולא לסור הצידה. ראשה ומבטה היו נטויים לפניה כשואפת לאיזו מטרה והם רק מלוים אותה בדרכה, נכונים לעזרה בהשגת מטרתה. מחוז החפץ היה רחוב אלנבי, מקום נוח לעמידה שיש עמה ראיית התהלוכה המסורתית. אבל מיד נוכחו לדעת, שלא מצאו להם מקום כזה על המדרכות, שכבר היו תפוסות על ידי חומות אנשים עומדים צפופים, חומות שאין להבקיען, ואם יעמדו מאחריהן לא יראו כלום, אפילו אם יזדקפו על בהונות רגליהם. גם בתוך ענפי העצים שבצידי הרחוב ישבו ילדים וילדות. כל היציעים והגזוטראות בבתים בעלי שתים ושלש הקומות היו תלויים כבדים מהמון אדם רב, גם המעקות שעל הגגות היו כזֵרי אנשים לבתים. רבים הצטופפו על בתים שעמדו בבנינם, על כל זיז ועל כל עמוד היו תלויים אשכולות בני־אדם בבגדיהם המנומרים, צופים למטה אל הרחוב לראות במחזה שיתגלה לעיניהם בעוד שעה קלה. מהם עומדים בטוחות ומפצחים זרעונים, ומהם תלויים בנס ונראים כצפויים לנפילה ומראיהם מרגיז את רפי־העצבים העוברים ברחוב. ניסרו באויר קולות נפץ ויריות, גרגורי רעשנים שונים, טרטורי אוטומובילים ודהרות סוסי השוטרים על הכביש. הסדרנים, סרטים על זרועותיהם, השגיחו שהקהל לא ירד מן מהמדרכות.

מוסלמי זקן מתושבי יפו, לבוש אדרת יורדת על נעליו ובראשו תרבוש נמוך מצבע אפור, הלך בחשיבות קפדנית על המדרכה ואחריו שתי נשים מכוסות פנים וחמש או שש נערות, אחת קטנה מאחותה, כולן לבושות חגיגית, צמותיהן הקצרות קלועות ועיניהן יוקדות־בולשות בהמון. הזקן ניקש באלתו הכבדה, משל, הוא קוואס של קונסול. והנה פנה אל אחד העצים שבצדי המדרכה, נשען בגבו על גזעו והתחכך בו כמה רגעים בהנאה. הנשים חיכו עד שגמר ואחר הוסיפו ללכת אחרי אדוניהן הזקן.

אפרים צבט את שרוולו של מנשה ורמז לו בעינים צוחקות על הזקן, אבל עיני מנשה שוטטו בתוך ההמון לחפּש מעבר נוח ולא נתן דעתו על המחזה המבדח.

במקום הצטלבות הרחובות, בככר שהוקם עליה שער רם ונישא עם ציורי פורים מבדחים, הצטופף המון גדול והיה כקשר עבה בחבל ההמונים הנמשך מרחוב לרחוב, ויותר מהמה במקום הבימה המצוירת העומדת על קרשים, הוא “ארמון אסתר המלכה”, אשר שם יופיעו המשחקים מציגי המחזה הפּורימי, שנתחבר במיוחד ליום זה.

– אילו היה בית לעלות בו לקומה עליונה. – אמרה מירה בצער, מאחר שעיניה כבר נלאו מתוּר אחרי מקום עמידה למטה ברחוב. – חבל שבית הדוד הוא רחוב צדדי. לא יכול לבנות ביתו באחד המקומות פה!

אפרים משך את מנשה ולחש לו מה על אזנו. מנשה נענע לו בראשו כמסכים.

– ברחוב בן־יהודה גר רופא, שאשתו קונה אצלנו תמיד פרחים. ננסה להיכנס אליהם. הם גרים בקומה השלישית. – אמר אפרים.

– אנשים טובים. – אמר מנשה – התהלוכה עוברת שם

– באמת? איזה דוחק… – אמרה מירה מפוזרת ונרגזת.

מיד הבקיעו להם דרך בקהל והצליחו לעבור לעבר השני של הרחוב והגיעו לרחוב בן־יהודה. לא עברו רגעים מועטים עד שעמדו לפני הבית המדובר, ובצד השער השלט של הרופא.

הם נשאו עיניהם למעלה וראו כמה אנשים עומדים על היציע ובתוכם הרופא, אך אשתו אינה נראית. עודם מהססים אם להיכנס או לא, והנה יצאה אשת הרופא, וכשגחנה על השבכה וראתה את העומדים לפני השער, קראה להם בקולה הנעים:

– אדון קליגר! אדון קליגר! בואו למעלה, בואו! יש מקום! בבקשה!

האחים חיזקו את מירה שבוֹשה פתאם להיכנס לבית זר, ונכנסו. אחרי רגע עמדו גם הם בתוך העומדים נשענים אל השבכה. הציגו לפני אשת הרופא את העלמה טמקיס, וזו רק נענעה לה בראשה, כנהוג בביקור עראי כזה. הם עמדו בנימוס רב וסקרו מלמעלה את כל הרוחש והחוגג למטה. חומות האנשים בשולי המדרכות לא היו כאן צפוצות כמו ברחוב אלנבי, אבל גם פה עמדו אלפים. על המדרכה ובאמצע הכביש עברו בכל פעם מתחפשים יחידים, גדולים וקטנים, בלבושים שונים, מסַמלים ושאינם מסמלים, עשויים בטעם ובחוסר טעם. היו גם מרקדים קצת ועושים העויות משונות, והקהל הצופה נהנה מכול, כשעברה מסכה יפה יותר, מחאו לה כף וקראו לה קריאות של עידוד ולצון.

מעבר לרחוב, ממולם, היה בית נמוך שטוח גג, ומאחוריו נראה הים במלוא תכלתו החמימה, החֲלָבית, האביבית, ועננות צמריות שטות בשמים הכפריים עליו עד לאופק הישר. נראו גם סירות מפרשים אחדות קופאות בשורה וקלעיהן מזהירים בחמה, הרחק, מצד שמאל מול יפו העיר, עגנו כמה ספינות גדולות, שחורות בהירות, וארובותיהן שולחות עשנן לשמים באלכסון.

מירה נהנתה מן המראה, עד שקשה היה לה לעמוד על עמדה במנוחה. בכל גופה בא איזה גירוי מציק, שהמריצה להחליף רגל, להציגה על ברזל השבכה ולהורידה. האחים לא גרעו ממנה עין ושאלוה בכל רגע, אם נוח לה לעמוד כך, אפשר רוצה היא כיסא ויביאו לה?

– לא, לא – ענתה בעצבנות – מה אני, חולה? מי זה ישב כאן על כיסא? הרי אי־אפשר יהיה לראות כלום.

האחים קליגר הביטו זה אל זה בהנאה: “הצלחנו, מה? מקום כזה!”

והנה נשמע קול חצוצרה, מרחוק, מן הרחבה, שם “ארמון אסתר המלכה”, נראו רוכבים ונוסעי אופנוע ואופנַים: התהלוכה באה! הקהל התמתח, כולו סקרנות וצפייה. גם העומדים על היציע כאילו קפאו בצפייתם. גם מירה עמדה דום. והתהלוכה באה ברכב וברגל. בראש רכבו בשני צידי הכביש ובשורה מתאימה ראש העיר וזקן הפרשים שבמושבה הקרובה, שניהם זקנים, אך מושבם על סוסיהם באיתן, כגנרלים לבושים אזרחית. פניהם מתוחות ועיניהם מישירות נכחם. אחריהם הולכת תזמורת “מכבי האש”, והיא מריעה ניגוניה העממיים בשמחה ובצהלה. אחרי התזמורת נסעו לאט ובאוטו פתוח ומקושט חברי “ועדת הפורים”, מהם מחופּשים ומהם לבושים בגדי חג או עבאיות של משי וצילנדרים, זרועים קונפיטי, והם סוקרים את המראה כשלישי השעה. מכאן ואילך גדודים וחבורות וקבוצות ויחידים נושאי שלטים וכתובות וצורות ותבניות שונות מסמלות כל מיני רעיונות והמצאות מקורות השעה ומקורות העבר, כל אחד משתדל להבליט את שלו, כדי לזכות במחיאות כפּיהם של המוני הצופים, או גם לזכות בפרס ראשון או שני או שלישי לפחות. גם בעלי התעשיה והמשָקים הקרובים, וכן בתי־מסחר שונים, שלחו קבוצות מתחפּשים המסמלות את תוצרתם או סחורתם עם כתובות עשויות לעורר את הלב על־ידי בדיחה או מליצה נאה. יותר מכל זכו לתשואות שמחה הקבוצות המגוּונות של עדות המזרח, שמהן הצטרפו תמונות־הואי שלמות, כגון, חתונה צ’רקסית, שמחה בוּכרית, פרסית וכו'. נחשול של צחוק ועונג הטיל הקרון הענקי של התימנים, הם ונשותיהם, הצאצאים והצפיעות, שנקרא בשם המרנין “העלייה הפנימית”. היו גם תמונות שלמות ומורכבות, מחאות אלמות על נגישות היהודים בארצות שונות, שנגעו לפעמים עד הלב, והיו מן הצופים שעיניהם זלגו דמעות. אך מיד נזדקר ובא חבר עליזים רוקדים עם בקבוקים, או אוטו של משא עם חבורת ציירי שלטים, שהציגו קריקטורות מוצלחות, גרוטסקיות ביותר בגודלן ובצבעיהן. ותיקי העיר, שלבם גס במחזות האלה מימים ימימה, נהנו בפנים שלוות כמעט, אבל העולים החדשים היו פניהם זורחות ולבם מברך בחשאי על שזכו לעלות ולהגיע לראות כל זה. מהם חשבו בלבם: הנה עוד הערב או מחר ישבו ויתארו במכתב כל פרשת החג הזה לשלוח הביתה, אל חשכת הגלות. יקראו שם ויהנו ויראו, מה רב אשרם של אלה שבאו כבר אל הארץ חמדת הדורות…

– ראי, ראי! הנה הקרון של חקל־תפוחים!

קראו שניהם בבת אחת, ומירה אימצה עיניה לראות. קרון גדול, רתום לצמד שורים גדולים, עדוּי ענפי עצים ומחרוזות של פירות וירקות, ובחורים עם כלי־עבודתם עומדים בתוך הירק, ואחדים פוסעים פסיעות מתונות בצידי הקרון בלבוש התמלמידים בכיפּות עם סמל בית־הלימוד מוזחות על אזנם. האחים קליגר לא מצאו מנוח לכף רגלם ולא נתקררה דעתם, עד שקראו לבחורים אחדים מן ההולכים בשמותם, ולא יכלו לגרוע עיניהם מהם גם כשהרחיקו משם. גם מירה נהנתה ממראה הקרון, שהזכירה מראות ב“קיבוץ”, אך עיניה כבר נטויות היו לבאים.

כשעה וחצי התנהלה התהלוכה, ובכל פעם שבאה הפסקה חשבו: הנה כלתה השורה, הופיעה שוב חבורה או עגלה או “אסתר המלכה” של עדה חדשה, והיא רצה מתוך שפיגרה, או בקבוק גמלוני של יין כרמל, או כיוצא בזה. אך בסוף לא באו עוד אלא נמושות: קופצי רגל אחדים, נערים נושאי זקנים משונים של חסידים, שאין דוגמתם בעולם, בחורים לובשי שמלות בלות. הרחוב נעשה דומם ועגום קצת. הקהל התפזר. נערים וילדים נהרו בעקבות התהלוכה והתרחקו עמה, ומן הגדולים עמדו רגע, הביטו זה אל זה בחיוך ופנו איש לעברו. די להם. שעות רבות עמדו על רגליהם, עד שהרגלים כמעט היו לאבן. בעצם, לא כדאי היה לספוג את כל הרעש והאבק…

כשנשאו עיניהם מן הרחוב הביטו נכחם, מעל לבית הנמוך שמנגד, ראו את דיסקוס החמה התלוי בתוך שדה זך של זהב בהיר נוגע בשטח הים. ככל שגבהו השמים היה כְּחוֹלָם ירקרק מעמיק עד שנבלע בכחול הלֵילִי, ששנים או שלשה כוכבים כבר נצנצו בו. מן הים באו הגחות רוח חריפות שלפני המלקוש.

האורחים לשעה על יציע דירתו של הרופא הודו למארחיהם ופנו ללכת. גם האחים קליגר עם העלמה טמקיס הודו לאשת הרופא. היא ביקשה מהם, מאחר שנקלעו לביתה, להיכנס ולראות את עציציה, ביחוד את אוסף הצברים הגמדים, שרובם הביאה עמה מחוץ־לארץ. הדקל, כמה שהחליפה מקומו ועפרו, כפּותיו מצהיבות ומעלות כנימה. גם ההשקאה במי הבשר אינה מועילה. האחים התבוננו בצמח בעיני מומחים ויעצו כמה עצות טובות, פנו מפעם לפעם גם אל מירה, כמבקשים הסכמתה, הודו שוב וירדו לרחוב.

הרחוב כבר עמד בתוך הדמדומים. הפּנסים הרגילים וגם המחרוזות התלויות לכבוד פורים הועלו כולם והאירו באור דוקר. מקצה הרחוב כבר האיר “ארמון אסתר המלכה” על מאות מנורותיו. היתה עוד ברחוב תנועה קלושה ומעורבבה. בשנים שלושת בתי־הקפה, שרוב כסאותיהם עומדים על המדרכה, ישבו אנשים רבים עד אפס מקום. ביקשו האחים להיכנס גם הם לשבת, אבל לא מצאו מקום. המלצר עבר עליהם בחפּזון עם הטס המלוכסן בידו וזרק להם מתוך טרידות יתרה: “תיכף, תיכף נביא כיסאות, רגע אחד”. אבל הם עמדו כמה רגעים וכיסאות, כמובן, לא הובאו.

– נלך אל שפת הים. שם אין עתה הרבה אנשים. – הציע אפרים.

– ננוח מעט מן הרעש. – החזיק אחריו מנשה.

– טוב, אני באמת חשה קצת בראשי. – הסכימה מירה.

– אבל אין לך מעיל. שם יהיה קר. – העיר אפרים, הרואה הכול.

– אין דבר, אין מטבעי להתקרר. – ענתה מירה מתוך גינדור.

על שפת הים, לפני אחד מבתי־הקפה, ישבו אל שולחן קטן. מנשה הזמין שלושה ספלי קקאו עם אזני המן. אכלו ושתו ודיברו על התהלוכה וחזרו על זה, שמחר הם מוכרחים לכתוב הביתה ולתאר להם כל מראות עיניהם.

החמה ירדה למים והאופק הועם והפך סגול כהה, שהכהה מרגע לרגע יותר. האניות העוגנות דיברו בעשרות עיני אור, כמשתתפות גם הן בחגם של ישראל בארצם. הים עטה ערפל ורעשו גבר.

מירה ראתה שני גופות ערומים חוצים לצאת מתוך גלי הים. שאלה את בני־לויתה, אם הם מרבים לרחוץ בים. בשבילה אין תענוג גדול מזה. לא, מיום שהם בארץ רחצו שלוש או ארבע פעמים. אין להם פנאי. ובשבתות הם מבכרים לטייל בסביבה. היא מוכרחה לצאת עמהם פעם לטיול כזה. אין נעים מזה. אחר חזרו ודיברו על התהלוכה. אפרים חזר ותיאר מה שראו לפני שעה קלה ומנשה הוסיף פרטים. “למה הם מספּרים לי כל זה, כלום לא ראיתי?” שאלה מירה את עצמה והרגישה, שמצב רוחה הולך ורע. מעתה שמעה את דיבורם כמפוזרת וענתה למקוטעים לצאת ידי חובה. התאוננה על כאב ראש. אחר אמרה, שהיא חשה באמת צינה בגופה. אפשר שיש לה מעט קדחת. היא קדחה פעמַים ב“קיבוץ”. מנשה שלח בפשטות כף־ידו במהופך ונתנה תחת לחיה ועל הצואר.

– לא, אין לך חום. זה בודאי מן הרעש והעייפות.

– אפשר. היריות האלו כבר מרגיזות אותי. מאתמול בלי הרף…

– אם כן, נלך הביתה. חשבתי, אולי נלך הערב לנשף המסכות העממי. – אמר מנשה כמתעצב.

– כלום קניתם כרטיסים? – שאלה מירה ולא ניכר היה, אם רצונה ללכת, או ששואלת סתם.

– לא, אבל בודאי אפשר עוד להשיג. – אמר מנשה.

– אם תסכימי ללכת, יכול אני לגשת מיד אל הקופה. – אמר אפרים.

– אגיד לכם את האמת: אני הולכת אל נשף ה“אוהל”. עם בני הדוד. הבטחתי להם.

– זה ענין אחר. – אמר מנשה בחשיבות – אם יש לך כבר חברה…

– אבל ללוותך הביתה אפשר? – שאל אפרים.

– שאלה! אתם מחויבים ללוותני. – אמרה שוב מתוך גינדור, כאילו שכחה את כאב ראשה.

הם מיהרו לעבור ברחובות המוארים והחוגגים. בכל מקום נשמעו יריות של אקדחי־שעשועים, ילדים זרעו “קפּסוֹנים” על המדרכה ושפשפום ברגליהם, עד שנשמע נפץ צורם את האוזן. תחת חופת האוֹרוֹת שבככר אחת רקדו בחורים ובחורות מן “הנוער העובד” הורה דוממת ונלהבת. הם לא נראו מתוך ההמון הצובא מסביב אבל רקיעות רגליהם נשמעו היטב.

יצאו מן הרחוב ההומה ופנו לרחוב צדדי, שוקט, מוּצל אילנות. שניהם שילבו זרועותיהם בזרועות מירה ובצעדים רוקדנים, לקול הצהלה המנסר באויר, הלכו עמה ללוותה לבית דודה.

אף־על־פי שרצו מאד, שתלך עמהם לנשף־המסכות העממי, לא היתה בלבם כל טינה עליה, שהיא הולכת עם בני דודה. כלום יש דבר טבעי מזה?

ח: קוֹנִים לָהֶם אֲחֻזַּת־נַחֲלָה בָּאָרֶץ

משעברו כמה ימים ולא ראו את מירה, הלך אפרים בשעה פנויה אחר הצהרים לבית מר טמקיס לראות מה קרה. אפשר שהיא באמת לא בקו הבריאות, מאחר שהתאוננה בפורים על שפת הים.

מרת טמקיס היתה לבדה בבית וקיבלתו בחביבות מרובה. ביקשתו לשבת ולשתות עמה כוס תה. זה עתה רתח הקומקום ואין מי שישתה. אין איש בבית, כולם הלכו ועזבוה יחידה. אפילו העוזרת איננה, שנסעה אל חברתה בירושלים. הרי לא יסרב לשבת שעה קלה עם יהודיה זקנה.

ובשעת שתיית התה סיפרה לו כמה צרות יש להם ממירוֹצ’קה זו. מילא על זה, אינה חיה בשלום עם “הילדים שלהם” – אינה רוצה לדבר. אפשר שהיא אשמה אפשר שהם אשמים. העצבים של הדור הזה. אבל מה שתקעה לראשה, שהיא רוצה להשתלם באנגלית ובבוכלטריה, כדי להיות פקידה – זהו כבר, יסלח לה מר קליגר, טירוף פשוט. למה לה זה? הרי היא, ברוך השם, יפה וחכמה ומשכלת ממשפחה טובה. כידוע, שגמרה גימנסיה בהצטיינות ויודעת לשונות. תשב עמהם עד שיזדמן משהו. בודאי יזדמן. אין מחסור בבחורים טובים בארץ־ישראל (היא השהתה מבט בוחן על פני הדובר בה). תרצה – תעזור מעט בבית. לא תרצה – לא ידרשו ממנה. כמו בת שניה תהיה להם. ובלחישה: בינינו לבין עצמנו, וכי ההליכה לקיבוצים לא היתה מיותרת? מה דעתו?

– אפשר. והיכן היא עכשיו? – שאל אפרים להסיח את האשה מבקורת על מירה.

– לא שמעתם? הרי שכרה לה חדר ולומדת ב“קורסים”. תהיה בוכהלטר. אין מי שיצחק. חסרים בארץ בוכהלטרים גברים. הוצאה כזו: דירה ומזונות ושכר־לימוד. ביקשנו לתמוך בה. לא, אינה רוצה. נוח לה שתקבל מאמה האלמנה. אוי ואבוי לה, לאמה. ההכנסה שיש לה בגרודנה מן הבית הישן. ועוד לה בת צעירה לומדת בבית־הספר. אילו ידע מר קליגר איזו אשה יפה היתה זו, יפהפיה, ביאליסטוקאית! חמשה אחים היו לבעלי. לכולם, חוץ ממנו היו נשים יפות, אבל היא, אמה של מירה, עלתה על כולן. מירוצ’קה דומה לה, אף כי, לפי מה שאני זוכרת, גיסתי בצעירותה היתה יפה ממנה. והוא, גיסי עליו השלום, היה מגדולי הגבירים בגרודנה. מה היה עלי כנגדו? כמעט עני. והנה מה עלתה לו! אלמלא היה הבית רשום על שם אשתו – היו בעלי החובות לוקחים גם את זה אחרי מותו. טוב שבעלי עוד הספיק להעביר חלק מרכושנו לכאן לארץ־ישראל… ומה אתם? בעלי סיפר לי, שאתם מצליחים, ברוך השם. כמובן, השם יתברך אוהב את אלה, שסומכים קודם כל על עצמם. כך אני אומרת תמיד לילדי. אבל הם סומכים על רכושו של אבא. בימינו אפשר לסמוך הרבה על רכוש. ראינו מה שאירע לכל עשירי גרודנה. על עשירי רוסיה – אין לדבר. אלה הרי כאילו נמחו מעל פני האדמה, לא עלינו. ואחיו הגדול – אדוני הוא הצעיר, כמדומה? – למה אינו נושא אשה? בן כמה הוא, בלי עין רעה?

– בן עשרים ושש.

– באמת כבר הגיע הזמן. לאימתי יחכה? בדברים אלה, כל המקדים – הרי זה משובח. כך אני אומרת תמיד לילדי. והם צוחקים. יהא להם צחוקם לבריאות. אבל חכמה אין כאן. ראינו מה עלתה להם לאלה שמרבים לדחות שידוכים… אחרון אחרון גרוע…

– והיכן היא גרה, מירה?

– אני יודעת? וכי יוצאת אני מן הבית? בעלי יודע. יסור כבודו בערב ויגיד לו. מה הוא ממהר כל־כך? לא כדאי לשבת עם אשה זקנה? הצדק אתו. בשעה שיש כל־כך צעירות ונאות. ישתה עוד כוס תה? שכחתי, שאתם הגליצאים אינכם להוטים אחרי תה… ואפשר הצדק עמה, עם מירוצ’קה. מי יודע. תלמד מקצוע ותיכנס לעבודה ולא תצטרך לבריות. וגם לא תצטרך להיתלות בכל ארחי־פרחי. כמה צעירות עובדות עכשיו בבנקים ובממשלה. בעיני ראיתי. באמת אני כבר מבולבלת ממנהגי הזמן החדש…

אפרים חזר וסיפר למנשה מה שהעלה בביקורו.

הסתכל בו אחיו בעינים מוטרדות ואמר:

– נחכה, איננו צריכים לרדוף אחריה. אם יהי רצון לפניה לראותנו – תבוא בעצמה.

ואפרים מצא שהצדק עם אחיו. סוף־סוף אין הם ארחי־פרחי, כמו שאמרה הדודה טמקיס, שיתָּלו בה. ויכולים הם גם להמתין. דוקא אחרי כל מה ששמע מפי הדודה נעשה משום מה שקט ובוטח יותר.

המשתלה במגרש נעשתה צפופה מאד. העציצים והפחים והחביות מילאו כל מקום פנוי, כל שביל וכל מעבר, עד שברוּר היה שאין להמשיך עוד במגרש קטן זה. באופק הישוב נסתמן שינוי לטובה. התחילה תנועת בנין לשם עלייה מתגברת, והיה יסוד לחשוש, שבעל המגרש ימכור סוף־סוף את מגרשו, אם לא ימצא מלוה הגונה להקים עליו בעצמו בית גדול. אם כה ואם כה, עליהם לעשות מעשה ולא ירוצו להציל את השחת, אחרי שפשט השטפון…

מן החלום על־אודות החלקה ליד “הר נפוליון” לא יצא כלום. הם ניסו דבר אל הגרמני בשרונה, וזה ענה קצרות כדרכם: לא, מה יהא על הסלק ועל הדלועין שהוא זורע שם לסירוגין?… כל החשבונות וההוכחות, שהחכירה תכניס לו פי ארבעה וחמשה משווים של גידולי הסלק והדלועין, לא הועילו כלוב. הוא בשלוֹ. אחר־כך נמלכו וראו, אין זה כלל מום נאות למשתלתם, שהוא רחוק מן הישוב, ואיך ישארו שם בלילות, בסביבה מעורער השקט והבטחון איננו. יש איפוא לחשוב על מקום אחר, בתוך ישוב של יהודים. ואולי כדאי גם לעיין בענין רכישת חלקה, שאפשר יהא, אחר־כך, לכשירחיב, לבנות שם בית־קבע – כלומר, בית ומשפחה! – הרי מלבד ממה שיש להם ברכוש, במשתלה, שמורים להם כמאה לירות ויותר באחד הבנקים.

הנה כמו מן השמים זימנו להם דבר נאה ומתקבל על הדעת. על אחת הגבעות, לין מעין גנים, סמוך למנין הבתים המפוזרים בשכונה זו, עומדת למכירה חלקה בת עשרה דונמים: עשרים לירות הדונם. חצי הסכום מצוי בידם במזומנים והחצי יוכלו לצרף ממלוות בשלשה בנקים. הם היו מבקשים מאביהם, שישלח להם, כמו שהבטיח לפני נסיעתם, אבל בינתים נתערערו עסקיו, כעסקי רוב היהודים בפולין, ואנוס היה ליתן סכום הגון לחתנו (הנדוניא של אחותם רוּזקה) להצילו מפשיטת רגל. אילו גם רצה לשלוח לא היו מסכימים לקבל. להיפך, לפי מה שנראה להם, יצטרכו הם לשלוח שמה משהו. גם בריאותו של אבא לקתה בזמן האחרון. סובל בכליות, ואפשר שיהא זקוק לניתוח. גם רוז’קה בגרה בינתים, כפי שנראה מן התמונה האחרונה, וגם לה יש לדאוג, מאחר שנדוניתה נתבזבזבה. לפי מעמד היהודים בפולין, מי יודע אם לא יצטרכו להעלות בקרוב את כל משפחתם לארץ. חבל, שלא עלו אז עמהם, כשהרכוש היה שלם!

– ומיד כשנסתדר ונקים את הצריף – תשא אשה. – אמר אפרים – אם מירה תיאוֹת – מוטב, אם לא – נמצא אחרת. לא אלמן ישראל מבנות כשרות.

מירה מוצאת חן בעיני מאד. – ענה מנשה – אני מאמין שהיא תרצה בי. אבל לדבר עמה לא נוכל, כל זמן שלא באנו אל הנחלה.

והם באו עד מהרה אל הנחלה. מוכר החלקה, שהיה דחוק מאד, הסכים לקבל מהם מאה במזומנים, והשאר בשטרות, עם ערבות טובה, כמובן. מר טמקיס נתרצה בלי כל קושי לחתום בערב על השטרות. מה שייך, אנשים חרוצים ומצליחים כמותם לא יערוב להם סכום פעוט כל כך? שטות! “אם לא נעזור לאנשים כאלה, מי יבנה לנו את הישוב?”

ערבות זו קשרתם יותר אל בית טמקיס והיתה להם מעין הרגשה של ראשית חיתון.

למחרת יום הקנייה נזדמנה לו מירה לאפרים ברחוב, בישר לה ברוב שמחה את הבשורה. היא העמידה פנים שמחות, אבל מעינו של אפרים לא נעלם, שהדבר לא נגע אל לבה כלל. אלא שמטבעו של אפרים היה לראות, להבין ובכל־זאת לחשוב מה רצוי לו או לאחיו.

– בשבוע הבא אנו מתחילים בהכשרת החלקה לשתילה. – המשיך לשתפה בענין זה, שהוא כל־כך חשוב ויקר להם.

– אפשר תקבלוני בתור פועלת? – שאלה מירה (ענין הלימודים ב“קורסים” כבר היה רופף בידה).

– בכבוד גדול! – קרא אפרים בפּתוֹס, אך בלי אמונה יתירה – תהיי אצלנו פועלת ראשית. בודאי נצטרך לקבל עוד פועל או שנים. תחילה יש לעבוד בחרישה ולעקור את האינז’יל. ניסית פּעם עקירת אינג’יל?

– לא, איני יודעת מה זה.

– אינז’יל – יבלית. עשב שוטה, שמעמיק באדמה כגידים ומתפשט כספחת. באמת אין טובים לעבודה זו מן התימנים. טובים מהם ערביים זקנים, אבל תביני, שאנו לא נעסיק ערביים. מקוים אנו, שכל עבודתנו תיעשה תמיד בידי יהודים.

– בּרבווֹ! – קראה מירה – כך יאה לבוני הישוב. אבל מה אוכל אני לעשות?

– אל תדאגי, מרת טמקיס. תימצא, תימצא עבודה. הלואי שתהיי בריאה ויהא לך כוח לעבוד. עבודה לא תחסר בארץ־ישראל.

הוא הסתכל בה ברוב מתיקות. באמת חושק היה להחליק על כתפה שנתערטלה מתוך שהחולצה צנחה קצת, אבל נמנע מכך. והנה עלתה מחשבה טובה על לבו.

– מרת טמקיס, אנו מזמינים אותך לטיול בשבת אל חלקתנו ליד מעין גנים. יהא טיול יפה. נעבור את שרונה ואת שכונת מונטיפיורי. המראה מן החלקה נהדר. יופי. תראי.

– מתי נצא?

– אם תרצי, נצא בשבע בבוקר ונישאר שם כל היום. נקח עמנו צידה לדרך: ביצים וסרדינים ופירות. כל טוּב.

– אבל איך זה? בשבת אני אוכלת אצל הדוד, הדודה…

– אין דבר. אם יֵדעו שהלכת עמנו, לא ידאגו. הם מכירים אותנו יפה. הרי ידוע לך, שהדוד נתן לנו ערבות…

– טוב, אם כן, תבואו לקחתני. או אולי אבוא אני אליכם?

– מה שרצוי לך, רצוי גם לנו.

– טם כן, אני אבוא אליכם מוכנה בכול. רגעים אחדים לפני שבע.

– מצוין, באמת מצוין!

לבו של אפרים פירכס בקרבו משמחה. איך עלה על דעתו פתאום רעיון מוצלח כל־כך! כמה ישמח מנשה!

הוא ליוה אותה מעט, אחר רץ לבשר לאחיו את דבר הטיול בשבת.

ט: טִיּוּל נָאֶה וְהַכָּרוּךְ בּו

הטיול הצליח במידה שלא פיללו. באמת יצאו רק בשמונה. מעט איחרה מירה לבוא ומעט נתעכבו הם, עד שגמרו את השקאת המשתלה ואת כל הסידורים בבית. אך משיצאו – הלכו במרץ רב. היה יום אביב נאה, מן הימים המלבלבים שלפני פסח, כשריחות הפרדסים מגיעים עד רחובותיה של תל־אביב. השמש חיממה בנעימות רבה והשמים היו כחולים ורכים, כולם חן צעיר. הבתים הבהיקו בנחת וכל אילן ושיח עטה פקעים, יונקות ועלעלים, שירקותם חיורת ועסיסית. הרחובות היו שרויים בשלות שבת, והים נראה חציו כמראה הכסף הנוזל וחציו כְּחֵלֶת מחייכת. מעטים היו הולכי הרחוב. המתפללים כבר היו בבתי־הכנסיות ושאינם מתפללים עוד לא יצאו מבתיהם. הערבי הזקן מיפו רץ כצולע והכריז על העתונים המצריים, עתוני השבת. כמה צעירים וצעירות נראו פה ושם, הולכים להיועד, כנראה גם הם לטיול בחברותא, או שאיזה בחור עבר רכוב על אופנוע ומאחוריו יושבת בחורה ישיבה מצוּדדת ותלתליה פורחים ממהירות הנסיעה. מתי מספר ירדו עם כלי־רחיצה אל הים. באחת הגינות שלפני הבתים עמד בעל־בית לבוש פיז’מה צבעונית וזלף מים מתוך כרכשת של גומי על צמחי הנוי, והמים זרקו גם החוצה, על המדרכה והכביש. מראה העיר היה שבתי ואביבי, חמדת העין והלב.

– קח, תחזיק אתה את המפתחות. – אמר מנשה לאפרים. ובמלים אלה הובלט, כי אכן צעיר אפרים ממנו. באמת היו כיסיו של אפרים טעונים משא כבד: אולר גדול וקופסת סרדינים ועוד דברים, שלא מצאו להם מקום בתוך שק־השכם שעל גבו. גם מירה הביאה חבילה קטנה של אוכל, והאחים נתנוה לתוך השק, לאחר שהעירו, כי בעצם למותר הוא, שהם הכינו לכל המשתתפים בשפע.

הם פנו לרחוב חדש, שנפתח זה עתה, חציו יצוק ביטוֹן מכוסה עדיין חול עשוי בריכות בריכות מלאות מים, וחציו רק מצע חול מיושר,קצתו עשוי תבניות של קרשים וערימות חצץ פזורות לארכו. הם בחרו ללכת בדרך זו, היא קצרה ומובילה ישר לשרונה, וגם לא יצטרכו לעבור על בית־הכנסת, שמתפללים עומדים שם בחוץ ולא נוח להם שיראום בכלי הטיול בשבת. אחר ירדו במשעול שומם, ששימש לפנים דרך ועוד השקמים והתאנים העקומות עומדות בו עזובות לפני עקירה. באמצע המשעול היו מקומות חתומי דשא רך ומעט פרחי אביב בתוכו. אחר יצאו למקום תלול וראו מימינם ומשמאלם פרדסים שוכנים בשפל, טעונים פרחי לובן וריחם נודף ומטיל כובד בחושים. העצים הקרובים נשמע מתוכם זמזום דבורים אוגרות דבש. יפים מאד היו הדקלים הגבוהים שהיו מתמרים מתוך ירק הפרדסים כעמודי היכל קדמון. לא שׂבעו העינים ממראה המרחב ענוג־הצבעים. בחומת גדר אחת היה מעין כוך ובו קבוע ברז של מים מעל לרהט של אבן, אבל הברז היה מוחלד וסתום, שעוברי דרכים חדלו להשתמש בו, מאחר שמים שופעים עכשיו בכל פינה שאתה פונה. מירה הלכה באמצע והאחים כחומה לה מימינה ומשמאלה. הם התכונו להתאים צעדם לצעדה, והיא הלכה הליכה קלה אך נמרצה, כמכונת תמיד לאיזו מטרה והם מלוים אותה אל מטרתה. היא שתקה על הרוב, וגם הם דיברו רק מעט, כשומרים את הדיבורים לכשיגיעו אל המקום והחלקה.

כשעברו את שרונה נהנו משפע הירק, הסדר והשקט שבמושבה זו. על רוב הבתים טיפסה הבונגונויליה, או כמו שהגרמנים קוראים לה, “השושנה המצרית”, רבת־השנים ומפותלת־הגזעים. הבתים היו נראים דלים לעומת בתי תל־אביב המהודרים, אבל חן להם באפרורית כתליהם ובמבואיהם הצנועים והנקיים עם מעלות האבן החצובות.

– רוצה הייתי, שגם למושבות שלנו יהיה מראה כזה. – העיר מנשה.

– יש גם לנו, ברוך השם, מושבות נאות. – לימד אפרים זכות – וכי מה חסר לרחובות? ופתח תקוה, חוץ מן השוק, אינה נאה?

– אני אוהבת יותר מכל את ישובי העמק, – אמרה מירה – ביחוד כשרואים אותם מתוך האוטובוס, כשהם מסתובבים ומתגלים מכל צד, כרקומים על מרבד־שדות ענקי. והר תבור עם המנזר בראשו! ויער בלפור הזוחל במורד – איזה מראה נהדר!

האחים קליגר עוד לא היו, לבשתם, לא בעמק ולא בגליל. אפילו ממושבות יהודה והשרון ראו רק אחדות, אלו שבקרבת מקום לתל־אביב. כן, את מוצא ראו בדרכם לירושלים, ואת בתי קרית ענבים ראו מרחוק. לכשיתפנו מעט יסעו לתור את הארץ, את כל הארץ, “מדן ועד באר שבע”. כמובן, לא שניהם יחד. אלא תחילה אחד, ואחר־כך השני.

– אולי תצטרפי אלינו בטיול לגליל? – פנה אפרים אל מירה.

– למה לא? לנסוע אני מוכנה תמיד. אפשר יהיה לבקר בקיבוצים שלי.

– כלום יש לך געגועים על הקיבוץ?

– געגועים – לא. לחיי הקיבוץ אין לי געגועים. אבל יש מכירים אחדים, שנעים לי לראותם.

– והיית רוצה לחיות בתל־אביב? – שאל מנשה שלא מן הענין.

– למה דוקא בתל־אביב? – התערב אפרים, מתכון להקדים תשובתה של מירה.

– בתל־אביב או בחיפה. – אמרה מירה – בעצם אני עירונית מטבעי.

– כן, אין פלא. הרי נולדת וגדלת בגרודנה. – הסביר אפרים באין ברירה – אף־על־פי־כן, אני מבטיח לך, שהחיים במושבה, בטבע, נעימים יותר. כלום אינך מוצאת שהמראה הזה (הוא עמד רגע והקיף בידו את כל הנוף) הוא מחיה נפשות? כשאני נמצא במרחב כזה, מתעוררת בי אהבה לעולם כולו, ואני מוכן לחבקובזרועותי. – הרי אתה מדבר כמשורר – קראה מירה בקורטוב של לגלוג, אך עיניה נחו עליו בנצנוץ חם, כמעט אמהי.

– מה את חושבת? – אמר מנשה בחשיבות – יש בו באמת נפש של משורר. בילדותו היה יושב שעות בשדה או בגן ומסתכל בחמה השוקעת או בצפּרים העפות. היה מחבר ביידיש חרוזים לפורים, הוא גם כתב מכתבים יפים.

– לך, לך, מנשה. לא מצאתם לכם למי ללעוג? – אמר אפרים מאדים בכל פניו.

– ראו, כמה התאדם! – קראה מירה וטפחה בחיבה על לחיו של אפרים.

עתה ניצתו פניו כשלהבת, והשׁוּמה השחורה בהם היתה כצרור של פחם. אבל במבוכתו באה ישועה מאחור בדמות קול של ערבי: “הסידה!” (הצידה).

בחור ערבי רכוב על גמל, רגליו מקופלות תחתיו על האוכף וקומתו גחונה לפניו, כיפה קטנה על ראשו וסודר על צוארו, בא מתנדנד על הגמל הפוסע חשאית ואליו קשורים מאחור עוד גמלים אחדים, כולם נושאים על שתי צלעותיהם מגדלים של מרצוּפים מלאים מוץ. פסיעתם הריתמית של הגמלים לא נשמעה מאחור, ורק קריאתו של הרוכב מקרוב מאד עוררה את ההולכים. הם מיהרו להסתלק לצדדין, מנשה ומירה לצד אחד ואפרים יחידי לצד שכנגד. שלשתם עמדו והסתכלו בגמלים העוברים ונהנו מראשיהם הקטנים ורבי־החן, המקושטים בתורי זגוגיות כחולות ושפתם תלויה כמטלית אגב העלאת גירה. את הרוכב שעבר לא ראו עוד, רק גבו התנודנד בין שני מגדלות המרצוּפים.

אחרי שהאורחה עברה נתחברו שוב ההולכים.

– פרא אדם, כמעט עלה עלי! – אמרה מירה.

– אבל שמעת? הוא דיבר עברית. – אמר אפרים – אמר “חסידה”, כמו התימנים.

– הם למדו מלים אחדות, כמו אצלנו הגויים יידיש. – אמר מנשה – הנה נעבור את הגשר בַשביל הפונה ימינה. בעוד חמשה רגעים אנו ב“אחוזה” שלנו. תראי, מירה ­– “אחוזה”. יש מה לראות.

לבו של מנשה היה טוב עליו ונטה ללצון.

מירה נשענה בשתי ידיה על מעקה הגשר והסתכלה לתוך השלולית הזורמת בין גבשושיות של חצץ, נפתלת ונמשכת עד שאובדת בסיבוב בין שיחי־נחל עבותים.

– נזכרת בנהרות שבפולין, בויסלה, בנימן, מה? – שאל אפרים, מראה בקיאות בגיאוגרפיה.

מירה שתקה רגעים מספר. אחר אמרה לנפשה.

– אני אוהבת מים. מילדותי אהבתי מים. יכולתי לעמוד בחצר ביתנו שעות על שעות ולהסתכל במים הנוטפים מן הברז. המים נוזלים כאילו נושאים את נפשי בלי־הרף, בלי־הרף – וטוב לי.

– הרי אַת באמת משורת. – שילם לה עכשיו אפרים מידה כנגד מידה.

מנשה עמד ולא ידע מה לומר. פתאום קרא בקול צרוד מעט מהתאמצות:

– ואני אומר לכם: אצלי העבודה היא שירה. כשאני עובד במשך שעות אחדות ומרגיש את שרירי ואת עורקי זעים בגופי ברצון, אז כאילו כל גופי שר, ואני מרגיש תענוג גדול. תצחקו לי, אבל אני חושב, שאילו היו כל האנשים עובדים עבודה גופנית, אפילו שעות אחדות ביום, היו אוהבים זה את זה ולא היו עושים מלחמות וצרות אחרות. את המלחמות וכל הצרות עושים האנשים שאינם עובדים עבודה גופנית, האנשים בעיר, ראשי מפלגות ופוליטיקנים או גנרלים הולכי בטל, החיילים הפשוטים, שמוכרחים לעשות בכל יום תרגילים קשים, לא היו עושים מלחמה בשום אופן. כך אני חושב.

– אתה פּציפיסט? – שאלה מירה.

– כל אדם הגון הוא פּציפיסט. ואת לא?

– כלום איני אדם הגון?

– אֵי, חֲכָמָה! – התפעל אפרים. היה לו חשק לטפוח על לחיה, כמו שעשתה לו, אבל לא העֵז.

הם עלו בדרך חדשה, חתוכה בתוך החמרה החוֹלית, לא סלולה, והיה נעים מאד לדרוך על קרקע בתולה חמה זו. עברו על פרדס צעיר, שהורכב רק לפני שנה. שורות עציו היו כל־כך ישרות ואדמתו חרושה וכל־כך נקיה, והקשירה לסמוכות מדוייקת כל־כך – שהעין תענגה רוב עונג. אחר עברו על צריף עטוף כולו חבלבלים, שעדיין לא התנערו מכמשונם, שני חלונותיו הקטנים היו פתוחים ובעדם נראה שולחן של שבת עם פמוטות־כסף גבוהים, לא ארץ־ישראליים. אחרי הצריף בחצר הנקיה רבצו שתי פרות טלואות, ובחור ערום עד מתניו רחץ ראשו תחת הברז ושכשך במים מתוך קריאות תענוג. אחר עברו על בית “בלוֹקים” עומד על עמודים, שטרם נשלם בנינו. בור הסיד נגע עד הדרך, והסיד החתוך, במראה לבּן צח וצונן, גירה את התיאבון. עברו עוד על מגרשים אחדים, גדורים בתיל דוקרני או מסומנים בעמודי ביטוֹן קטנים, והנה קפץ אפרים קפיצה הצידה, עמד בפישוק רגלים וקרא:

– זאת “אחוזתנו”!

מנשה ומירה עלו גם הם על החלקה. הוא הוליכה להראותה את הגבולות.

– הרי זה שדה גדול! – קראה מירה – ומי גר שם?

אחרי חלקה בת־מיצר היה גן הדוּר ובתוכו בית בן קומותים, וילה בנויה בטעם רב, ובירכתי הגן מגרש טניס, ולפניו גרז' של אוטומוביל. הכול אומר עשירות והידור.

– יהודי מאוסטרליה. עשיר מופלג. אומרים, שיש לו שם עסקים גדולים. הוא יושב כאן ומקבל כספים משם. יש לו שם אח מנהל העסקים.

– טוב להיות עשיר. – אמרה מירה – גם אבי היה פעם עשיר. כשהייתי קטנה. אבל מאז המלחמחמה לא היה מוצא את פרנסתו אלא בצמצום. לפני ארבע שנים מת מרוב צרות, המסכן. מכל עשרנו נשאר לנו רק בית ישן, ובו דירה גדולה עם רהיטים כבדים, שיצאו מהמוֹדה.

– כן, הדודה סיפרה לנו. – אמר אפרים. הוא נהנה שהיא מדברת על ביתם בגילוי־לב כזה. משמע שהם כדאים בעיניה לשתפם בחייה.

אפרים הוציא משק־השכם שפרק מעל גבו מין סדין צבעוני ישן ומעוך, פרשו על הארץ, במקום גבוה, והזמין את מירה לשבת.

– הלכנו יותר משעה ומן הראוי שנטעם מה.

– באמת אני רעבה. תאמינו לי: מן הרגע שראיתי את בור הסיד, אני מרגישה כחלל תחת הלב.

– תיכף נכין הכול. רגע אחד. – משך אפרים בקולו המלבב, כשהוא מטפּל בשק־השכם. הוא עשה את מעשהו בחריצות וביסודיות: הוציא כל דבר בפני עצמו, גם מפּית נקיה, פּרשה באמצע הסדין וערך עליה מכל דבר מאכל שהיה עמהם. גם מלח לא החסיר. כל מאכל ומאכל ליוה בהערה טובת־לב, כמתכוין לגרות את התיאבון ולמַתְּגוֹ כאלד

– פּתח גם את חבילתי –. – אמרה מירה, שישבה, ברכיה זקופות מול פניה שמלתה מתוחה עד נעליה. השער שנתפרע ברוח הוסיף על חינה.

מנשה עוד עמד לפניה והסביר לה את תכנית הגן שינטע כאן.

הראה בידו היכן תהיינה ערוגות מין זה ומין אחר: שתילי העצים ושתילי הפרחים והירקות למיניהם. ישתמשו בהשקאה משלושה מינים: השקאה במזלפים של יד והשקאה בממטרות. מצויות עכשיו ממטרות מתוצרת הארץ, מסתובבות, ובזול. וגם השקאה בתעלות, כמו בפרדסים. ברבות הימים יהיה להם גם פרדס קטן, דונם או שנים, ובו כל מיני עצים מפרי־הדר וגם של פירות אחרים, ממינים משובחים.

– ומה יהא כאן, במקום שאנו יושבים?

– תארי לך, שאנו יושבים כאן שלשתנו והנה באים בעלי־מלאכה ויוצקים מסביב לנו יסודות של ביטון ועל היסודות מעלים קירות של לבנים, ואת הקירות מקָרים בתקרה של ביטון, קובעים חלונות ודלתות ואומרים: עכשיו זוזו, במחילה, הצידה, כי עלינו לרצף את הרצפּה. נחשי: מה יהא זה?

– בית. – ענתה מירה כילדה היושבת לפני רבה.

– הוא אשר אמרתי: – קרא אפרים, כשהוא מטפל בעריכת הסעודה – חכמה מחוכמת. אין דבר נשגב מבינתה.

– ובבית זה, במקום זה ועם אנשים אלה, סבור אני, יהא נעים לגור, ואפשר יהיה למצוא בו מעט מנוחה ונחת ועבודה שיש עמה ברכה ותקוות טובות. – אמר מנשה ועיניו נהו בחיבה על מירה.

– אני משערת. – אמרה.

– ואןלי תתרצי לעזור מעט בבנין הבית והגן הזה? – הוסיף מנשה לשאול.

– בתור פועלת – ברצון רב.

– כמובן, בתור עובדת. כולנו אנשים עובדים.

– “הָעֲבוֹדָה הִיא חַיֵינוּ מכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ” – נתן אפרים קולו הרָוה בשיר, כשהוא פותח במפתח את קופת הסרדינים.

– הרי אתה שר יפה! – קראה מירה בהתלהבות.

– קצת. – ענה אפרים בעניווּת – כשאני במצב־רוח טוב.

– אם כן, תשיר לנו משיריך.

– אפשר. נראה. אחר־כך, לאחר הסעודה. “זמירות של שבת”. בביתכם בודאי היו מזמרים זמירות של שבת?

– שאלה! אבא לא היה מניח אף זמר אחד. גם אחי הגדול היה מחזיק אחריו. לפעמים גם אני נצטרפתי למזמרים.

– משמע, שגם אַת יודעת זמר. הרי זה נפלא. נשיר אחר־כך דוּאֶט.

– מנשה?

– מנשה יהיה הקהל המבין. לא כך, מנשה? הרי כל מה שהזמרים מאמצים גרונם לשיר יפה, אינם מכונים אלא לפי הקהל. הוא הכול ובשבילו נברא הקול.

– יפה דרשת, אפרים. – אמר מנשה – אבל השולחן שערכת מגרה את גרוננו גירוי אחר, לא של זמרה.

– אם כן שב ונפתח בסעודה. הנה את, מירה, תחלקי לנו את הסרדינים, כבעלת־בית לכל דבר. אני אמרח את פרוסות החלה בחמאה, ואת תניחי על כל אחת סרדין אנו שנים, לפי מה שמצוי בקופסה. רואה את, כמה יפה היא פתוחה, אף נטף שמן לא נשפך.

אכילתם היתה ברוב תיאבון. הרוח הקרה שנשבה מצד הים, הנראה לעיניהם בעומק כאגן ענקי נמתח עד לאופק, בחשה בשׂער ראשיהם הגלויים. השמש חיממה מאחור את גביהם, והאצבעות הקופאות משהו נהנו לנוע מן המפּית אל הפּה ובחזרה. האחים קליגר לעסו כאנשים שתאבונם נכון עמהם תמיד.

הם השתדלו להעניק לה ממבחר המאכלים וקירבו לה פעם זה ופעם זה. היא מחתה. לא, כל־כך הרבה לא תוכל לאכול. לא, לא. היא הספיקה לטעום מה לפני צאתה מן הבית. יאכלו הם. באמת, זה לא יפה. מה הם חושבים, היא זוללת?

– אין דבר, אין דבר, – דיבר אפרים בפה מלא – אני מקבל עלי מה שיזיק לך. אתה זוכר, מנשה? היה לנו בעירנו שכן עשיר ועם־הארץ, שבּתּו הגיעה לפרקה ושידכו לה שידוכים. היה שואל תמיד את השדכנים, שהרבו לספר בשבחו של החתן המוצע: “נוּ, לאכול הוא יודע? – אם אכילה הגונה כאן – הכל כאן. אנשים שאין אכילתם אכילה – אינם ראויים לאכילת כלב”.

אפרים נהנה, שעלה בידו לנסח מאמר בסגנון חז"ל.

– יודעים אתם? – אמרה מירה – טיולנו זה מזכיר לי טיולים שהיינו עורכים על הנימן בגרודנה. היינו יוצאים בספינה ויורדים הרחק מן העיר, בשדה או בחורשה. אבל שם היינו יוצאים תמיד בחבורה גדולה. את שירינו וצעקותינו שמעו במרחק קילומטר. אבל בשנים האחרונות קשה היה לנו, היהודים, לערוך טיולים כאלה, מפני הבריונים הפולנים. לפני שעליתי “ארצה” התנפלו על קבוצת מטיילים יהודים והכו אותם מכות רצח. גם אני צריכה הייתי לקחת חלק באותו טיול – ומפני מחלת אמי נעצרתי בבית.

– רואה את? – אמר מנשה – בארץ־ישראל נוכל לטייל בכל מקום בלי פחד.

– הלואי! – קרא אפרים – ברוב השנים, כשנגבר בארץ

– כן, גם פה יש פחד – מפני הערביים. – אמרה מירה.

– אבל פה אחרת: – אמר אפרים – פה לנו מלחמה וסופנו לנצח. הנה הכפר הערבי הזה ממולנו, הריהו כבר מוקף ישובים עברים. וכך יהיה בעזרת ד' בכל הארץ.

הם הגיעו לסוף הסעודה. מירה ומנשה אמרו: דיינו. ואפרים צרר וארז הכול שוב בשק־השכם. ישבו רגע דום והשקיפו על הנוף. הכפר הערבי שנח מנגד, מעבר לנהר, על גגי בתיו האדומים ואילניו הגבוהים, דומה היה מרחוק לאחת ממושבות היהודים הישנות. כפר זה נתעשר מישובי העברים והיו בו גם בתי־אבן בעלי שתי קומות. מצפון, על הגבעות הרחוקות, נשקפו כדמות בתים ומגדל מים.

– זו הרצליה. – אמר אפרים – ישובינו, ברוך השם, מתרבים. גוש השרון הרי זה “גוש”, דבר של ממש. וזה אך הַחִלֵנוּ לעשות. מירה, יהיה טוב!

אפרים, אף־על־פי שבידח את מירה בהליכותיו התמימות־הערמומיות ולא נהגה בו כובד־ראש, רחש לו לבה חיבה. מנשה היה בעיניה בעל משקל יותר, אבל פּרוזאי ו“לא מעניין”. היא ידעה כבר את כונותיו ביחס אליה והשתדלה להסיח דעתה מהן, אף כי לא היתה בלבה שום החלטה מסויימת בנידון זה.

הם קמו ופסעו שוב לאורך החלקה ולרחבה. החלקה היתה עשויה מעלות ומורדות, במקומות אחדים היתה זרועה רבדים של אבן־חול וצריך היה לדלוג על האבנים או לקפוץ מעליהן. אז הושיטו לה בני־לויתה יד לעזרה. פעם אחת התחלקה רגלה על החמרה והשמיעה קול צוחה. לולא החזיקו בה היתה משתטחת לארץ. מנשה צחק צחוק גדול, צחוק של בעל נכסים, ואפרים מיהר וניער את העפר מעל שמלתה, תנועה קלה זו הגבירה בלבה את החיבה לאח הצעיר.

אחר יצאו לטייל בשכונה. הלכו בכביש ובדרכים לא סלולות, עלו גבעות וירדו בקעות, עמדו והסתכלו. על רמה מרוחקת נראתה קבוצה של “צופים” ו“צופות”, שעמדו מחנה מול מחנה והיו מאותתים בדגלים קטנים. עמידתם הצעירה בראשים זקופים וברגלים מפושקות ותנועות ידיהם ודגליהם באויר הצלול היו מלאות חן וחיוּת ויצקו עונג בלב המסתכלים. בעיני מירה מצא חן הפרדס הצעיר, היורד לתוך שוחה עמוקה. על קרקע השוחה היו ערוגות אחדות של שתילי ירקות. באחד הגנים עמדו שתי ממטרות ומניפות המים רָססו באור השמש ובהיקף גדול כאבקת־כסף וכאבנים טובות. המראה היה יפה מאד. הירק מתחת לממטרות הבהיק בירקות רוה עליזת־צמיחה.

– בעוד חדשים מעטים תעמודנה בחלקתנו כמה ממטרות כאלו. וכבר אני רואה אותן מסתובבות בשורה. – אמר מנשה.

– אמרתי לך, מירה: יהיה טוב! – חזר אפרים בהנאה יתרה.

– נראה ימים ימים טובים בארץ־ישראל. ואפשר שנזכה להעלות את משפחותינו. גם אַת רוצה להביא את משפּחתך, לא, מירה?

– אילו יכולתי. – אמרה מירה. היא היתה שוב מפוזרת מעט.

במורד השכונה עברו ברחוב חדש, דרך ארוכה של חול עמוק והמגרשים משני הצדדים מכוסים קוצים ושיחי־בר. ופרחים רבים: פרחי בבונג שן־אריה ונוּריות וצבעונים. אפרים ליקט צרור גדול וחילק לשלשתם. והנה יצאו לדרך המלך, כביש של אספלט שחור ומבהיק בחמה. הרבה אוטומובילים קטנים וגדולים, חדשים וישנים, טסו על־פני הכביש הלוך ושוב. היתה הדרך עליזה ועֵרה מאד והיושבים בתוכם נתנו פניהם לרוח האביב ועיניהם נטויות לפניהם כרתוקות אל קו המסע. שלשתם עמדו בפאת הכביש והביטו לימין ולשמאל, וכל אוטו חדש ונאה שעבר כאילו עבר בלבם והניח אחריו הרגשה קרירה ונעימה.

– אה, רוצה הייתי לנהוג פעם באוטו כזה. זה הכחול שעבר עכשיו! אמרה מירה.

– האם נהגת פעם באוטו? – שאל אפרים.

– בעצמי לא. פנמים אחדות נהגתי עם מכיר אחד בגרודנה. כן. פעם אחת את אוטו החלב של כפר יחזקאל יחד עם הנהג. הוא החזיק ידיו על ידי ויחד סיבבנו את ההגה.

– אנחנו אנשים קטנים, – אמר מנשה – ונוכל לחיות חיים מאושרים בלי אוטו.

– היום גם לאנשים קטנים אוטו משלהם. אומרים, שבאמריקה גם הפועלים יש להם מכוניות.

– אני מקוה שארץ־ישראל לא תהיה כאמריקה. – אמר מנשה בסמכות.

– למה לא? – אמרה מירה – כלום חטא הוא להיות בעל אוטו יפה?

– לא חטא, – המשיך מנשה ביתר סמכות – אבל מותרות. ובארץ קטנה וענייה כארצנו המותרות יכולות להיות לחטא. פה יש לבנות הכול מן היסוד, מן הקרקע. אפשר, כשהארץ תפתח לנו את אוצרה הטוב ונתעשר מפריה… בעוד דור או שנים…

– אני איני אוהבת חשבונות. יש לקחת מן החיים מה שהם נותנים. ואם הם נותנים אוטו יפה – לא צריך לדחותו.

תורתה לא ישרה בעיניהם, בכל=זאת היה לבם שמח. האין בדיבורה הגלוי משום אימון בהם?

אחרי שחזרו מרחק מה בכביש, נכנסו שנית לשכונה בדרך אחרת. כאן נתגלו לעיניהם מראות חדשים. מעבר לבקעה קטנה עטופה כולה שפע צהוב של סביונים היתה גבעה גבוהה של קוּרקר. במורד הגבעה היה חצוב סולם גבוה ורב קומות של מדרגות, רחבות מלמטה וצרות מלמעלה, שהובילו אל בית קיץ חמוד, שהתנוסס בראש הגבעה כצעצוע. בלבנוניתו ובחלונותיו הפתוחים נראה הבית כשולח צחוקו על פני כל הנוף.

– בבית כזה היית רוצה לגור? – שאל מנשה.

– לא. הוא בודד יותר מדי. אוהבת אני שכנותם של בני־אדם.

– אין דבר, ליד חלקתנו יהיה ישוב גדול. – הרגיעה מנשה.

אף־על־פי שתפסה יפה אנה דבריהם של האחים קולעים, עשתה עצמה כלא מבינה. ואם הזינה את כונתם בדיבור משלה – לא הצטערה. בעצם חביבים עליה שניהם, אף שהם מצחיקים קצת. אפרים נעים מאחיו, אבל בגדול יש יותר מן הבטחון והמשען. לפי שיכלה לעמוד על אופים. הרי הם שניהם קמצנים ושמרנים עד כדי להרגיז. אפשר שהם אנשים טובים, אבל מה ענין יש באנשים כאלה?… אלה שבקיבוץ רחבי־דעת מהם…

כשעברו על חנות־מסעדה וראו לפניה בחוץ פועלים אחדים בבגדי שבת יושבים ואוכלים ארוחת־צהרים (בינתים עבר חצי היום), ישבו גם הם אל שולחן קטן בצל, ואפרים הזמין שני בקבוקים לימונדה. צמאים היו מן המאכלים ומן ההליכה בחמה ושתו מתוך בולמוס. בעצמם הסתפקו בבקבוק אחד ואותה הכריחו לשתות בקבוק שלם. עשתה רצונם ושתתה בחשיבות, כשהיא מהרהרת: “הוא אשר אמרתי: קמצנים הם. אבל אם לי נתנו שתי כוסות – מה איכפת לי אם לעצמם לקחו כל אחד רק כוס אחת?” חייכה לעצמה וכיסתה על חיוכה במפּית־נייר שלקחה מתוך הגביע.

– ננוח כחצי שעה, אחר־כך נעלה מזרחה ונסייר את שכונת הפועלים. – אמר אפרים כמדריך מנוסה – בחורשה נאכל את יתר הפליטה, וננוח שוב כחצי שעה. אחר־כך נתחיל לחזור הביתה. בארבע, לכל המאוחר, עלינו להיות בתל־אביב. אינך עיפה?

עשו כתכניתו, סיירו את השכונה וישבו בחורשה. ובשעה שלש בדיוק, לפי שעונו של מנשה, יצאו מן החורשה, עברו ליד בית העלמין החדש, ירדו אל גשר־העץ שבחורשת האיקליפטים ויצאו לדרך־המלך לשוב העירה.

היו רגליהם עייפות מעט מרוב ההליכה, אך כל גופם רענן ורָוָה מן האויר הטוב, מזוהר החמה וממראה הירק הנוח. גם אכלו ושתו וגם דיברו דברים נעימים ורחשו אך טוב איש לרעהו. פסעו בפאת הדרך, ושתקו על־פי־רוב. כל אחד נושא בידו צרור פרחי־שדה ומעכל בדממה את רשמי היום לנפשו. ולפני ארבע הגיעו לרחובה הראשי ש תל־אביב. דרכיהם נפרדו מעתה, אבל הם ליווּה עד ביתה, נפרדו ממנה ברוב חיבה ורגש ושאלוּה אם נעם לה הטיול.

– אה, כן, היה נעים מאד. ביום כזה. תודה לכם, לשניכם. להתראות!

– להתראות! – ענה מנשה והחזיק ידה רגע ארוך. אחר לחץ אפרים את ידה בחזקה:

– את גרה פה לבדך? – שאל אפרים.

– לא. עם מכירה.

– להתראות, מרת טמקיס. אל תשכחי אותנו גם מחר וגם מחרתים. אנו רוחשים לך אך טוב.

– אני בטוחה בזה. – אמרה ורצה בשביל המרצפות הנאה אל מבוא הבית.

כשבאו לחדרם פשטו מעיליהם, ובעמדם איש מול אחיו בשרוולי־הכתונת לבנים, הרטובים מעט מזיעה, אמר אפרים:

– צריך יהיה לדבר עמה דברים ברורים.

– חכה, יקירי, – ענה מנשה – נשתול תחילה את החלקה. בעוד חודש, חדשים, אדבר עמה. היא תישאר בתל־אביב. בטוח אני בזאת.

– חמודה! – קרא אפרים, והניח באהבה שתי ידיו על כתפיו החמות של אחיו הגדול.

י: אֶפְרַיִם דּוֹחֵק אֶת הַשַּׁעָה

בשבועות הראשונים לאחר פסח היו האחים קליגר טרודים ביותר. עבודתם היתה עכשיו מחולקת לשני מקומות: במגרש הקטן בתל־אביב ובחלקה הגדולה שבמעין גנים. את החלקה צריך היה להכשיר, לסַֹקֵל ולהדריג, אחר־כך לגדור, לזרוע ולנטוע. לא רק השקעה הגונה נדרשה, אלא גם זמן וטורח אין קץ. גם את המשתלה בתל־אביב אי־אי־אפשר היה להזניח. דוקא באביב, כשכהכל שש לצמוח ולפרוח והקהל שרוי ב“מצב־רוח של פרחים”. ויש גם תיירים הסרים ברצון אל הגינה שליד הרחוב וקונים צרורות או פרחים יחידים, וגם ה“גינות הפרטיות” דורשות טיפול והשגחה – דוקא אז יש להיות עֵר ודרוך ושקוד לחרוז מעשה במעשה. אמנם נפתחו בינתים כמה חנויות ומשתלות חדשות של פרחים ונוספו על הגננים מבּוֹגרי חקל־תפוחים ומן העולים החדשים, המציעים את שירותם לכל בעל־בית – אבל האחים קליגר מוניטין יצאו להם ורבים משכימים לפתחם ותובעים מהם עבודה ושתילים ועצות. אשריהם שהם שנים. ובכן היה האחד, מנשה, מצוי בעיקר במעין גנים, הוא הגדול יהא בחלקה הגדולה, והוא גם מעשי וחזק מאחיו, שנשאר בתל־אביב וגם הוא עושה מלאכתו בזריזות ובצמצום כל החושים. נוסף על סאלים, שנתכשר גם הוא במלאכתו והפועל הגנן העובד בשמם, קיבלו עוד פועל מבוגרי חקל־תפוחים, שלמדו עמו באותו חורף, הוא מסייע על ידו של אפרים, ובמעין גנים עובד פועל חקלאי מן הותיקים, שקמוני שמו, פועל מצוין, המוציא עבודה של שנַים ומסתפק בשכר מועט והוא שמח תמיד בחלקו ופיו מלא בדיחות כרימון. פועל זה יודע מן המעשה כמה הלכות בנטיעות, שהם, בעלי־המקצוע, אינם יודעים אותן. ואין פלא: עשרים שנה בחקלאות בכל פינות הארץ! הוא גופו מראהו נעשה כמין צמח־ערבה: חרב ופתלתול ומלא חיוּת.

כל היום היו טורחים בגוף ובנפש, עד שהיו נראים תמיד מובלעים בטרדתם, שומעים לחצאין משיבים לשליש, מחלקים פקודות, מתכעסים ומתפייסים תוך כדי דיבור, אך מסבירים פנים לכל לקוח ונראים כמותרים מיד במקח, אף־על־פי שמרחיקים עצמם מהפסד. וכן מזריחת החמה עד שעה מאוחרת בערב, לאור הלבנה או לאורו של פנס, ואחר־כך יושבים בחדר ועורכים סדר יומם למחר. אכילתם בחטיפה בבולמוס של תיאבון, על־פי־רוב אגב עבודה, ושנתם במיטה כאבן בקרקע. רק בשבתות ינוחו מעמלם, אבל המנוחה מכבידה את נטל העופרת באיבריהם ואין לא כוח ולא חשק לצאת לטיול כמו בימים שלפני העמל הגדול.

את מירה ראו עוד פעמים אחדות, פעמים יחד ופעמים כל אחד לחוד, וכל ראיון השאיר בלבם מעט אורה ומעט תקוה לימים יבואו. חיבתם אליה גדלה מפגישה לפגישה, וזיו פניה נראה להם כל הימים, לרבות חלומות הלילה, ובמידה שמצאו עצמם רגע פנוי בצוות, היו מעלים את שמה ואת זכרה בחידה וברמיזה לרוב הטוב נצפון בעתיד הקרוב. הצטערו שענין עבודתה אצלם לא יצא לפועל, לא שביקשו עבודתה (הם החליטו להעסיקה בעבודות קלות ביותר), אלא שרצו לראותה במחיצתם, שיוכלו להתענג על מראיה ועל קולה. כל פעם אמרה, כי בבוקר פלוני תבוא לעבוד, אבל הבוקר בא והיא לא באה. מה היא עושה? לדבריה, יושבת בחדר עם חברתה (חבירה זו ראוּה פעם ולא מצאה חן בעיניהם כלל), לומדת וקוראה מעט, ומטיילת הרבה ורוחצת בים. לבית דודה אינה באה כמעט, שאינה יכולה לסבלם, אותם ואת גסותם (מה טיבה של גסות זו, אינם יודעים עדיין). פעמים אחדות ראוה עם איזה בחורים, פועלים ולא פועלים, ולא הקפידו. וכי יש לך דבר טבעי מזה, שבחורה נאה תהא מהלכת עם בחורים? מנהגו של עולם. אבל חכמה שכמותה, היא תדע להבחין בין בחורים סתם, ריקנים ועזי־פנים המצויים לרוב כל־כך בימינו, וביניהם הם, בני טובים וחרוצים ועובדים כשרים ומצליחים, שידעו להיות לה למחיה ולמגן, וגם מעט שם טוב וכבוד יתנו לה, כפי היכולת של אנשים כערכם. באמת לא הקפידו, וכמעט גם לא חששו. איזה בטחון שׂם קנוֹ בלב שניהם, ובפרט בלבו של מנשה, עד שברי היה להם, שאין זו אלא שאלה של זמן, כלומר, של חדשים מספּר, וכשתהא היכולת בידו של מנשה לבוא ולומר לה בלשון משלי (אפרים מצא את הפסוק): “הכינותי בחוץ מלאכתי ועיתדתיה בשדה לי, ועתה אני רוצה לבנות את ביתי, יחד עמך, מירה יקירה”, לא ידחה את הדבר הרבה, ואשר לתשובתה – ברור הדבר כשמש בצהרים: הרי הם כמו נוצרו זה לזה מששת ימי בראשית.

כשניסה אפרים לזרז את אחיו, שיקדים הצעתו, שהרי כבר עשו הרבה וצריף־הדירה כבר הוחל בבנינו ובעוד שנים או שלושה חדשים יוכלו לחנכו, ענה מנשה:

– אל תהא דוחק את השעה. מה שנגזר מן השמים בוא יבוא. מירה לא תבחר באחר. בזאת אני בטוח. רוצה אני, שהיא תבוא אל המוכן.

אפרים עוד ניסה לעמוד על דעתו: אפשר כדאי לשתפה מעט בהכנת המוכן הזה. אבל מנשה חתך את הדבר בתנועת יד של אח בכור, ואפרים נכנע.

פעם אחת מצאו להם ערב פנוי והלכו עמה אל קונצרט ב“אוהל שם”. הקונצרט נערך על ידי חבאת צדקה בכוחות לא מפורסמים ביותר. מנשה אמר לקנות כרטיסים זולים, אבל אפרים עשה על דעת עצמו וקנה כרטיסים בשורה העשירית. כשהביא את הכרטיסים אמר מנשה: “נא, מילא”, שפירושו: לכתחילה לא צריך היה לקנות כרטיסים יקרים כל־כך, אבל בדיעבד – תיהנה הבחורה!… בקונצטרט השתתפו מנגנת בפסנתר וזַמָר אורח. אפרים, שהיה מוסיקלי, נאבק בעייפותו והקשיב יפה, ומדי פעם בפעם פנה אל מירה היושבת בין שניהם בתנועות של התפעלות ולפעמים גם בדברי־הסבר קלים. ביותר נהנה מן הזמרה, שהזמרה קרובה ללבו מן הנגינה. קול אדם חי אינו קול של כלי. זה טבעי, וזה מלאכותי. אף־על־פי שאינו מזלזל חלילה גם בכמה כלים. הכינור, למשל, הוא כלי נפלא. ממלל בקול אדם. יפה ממנו הצ’ילו, הרציני יותר. מירה טפחה בכל פעם על גב ידו שלא ידבר. לא נאה לדבר בשעת נגינה ואפילו בלחש. צוארה היה מתוח והפּנים מובלטים ברוב קשב. מנשה מתחילה הקשיב מעט, אמר איזה דבר שלא נקלט באזנה וגם הרים לה את חולצת המשי שצנחה מעל כפתה, אבל אחר־כך התחיל “מאבד את הראש”, כלומר, הראש התחיל יורד כלפי החזה, והוא נאבק בו והרימו בכל פעם מתוך זיע של החלטה לרגע, עד שהתחיל יורד שוב.

– הוא עייף מאד, – הצדיק אפרים את אחיו בפני מירה. היא הביטה אליו, חייכה ושבה להקשיב.

“איזו עדינות!” אמר אפרים לנפשו, “אחרת במקומה היתה רואה בזה זלזול לעצמה, והיא, כמה הבנה ודקות־הנפש!” גם הוא חש עייפות מרובה בכל גופו. ביחוד גברה עייפותו עד לידי התקהות כל החורשים עם הסונטה הארוכה בכמה חלקים שניגנה הפסנתרנית, והעינים, כמו צבתות משכו את השמורות להיעצם! אבל למען אחיו ולמען מירה וגם הנגינה עצמה כבש את העייפות וגבר עליה.

עם הפינאל הרועם התנער מנשה ופלט, כאדם מקיץ משינה, קריאת תמיהה: “כבר?!”, אחר חייך אל מירה. ואפרים מיהר והקדים אמירה למבוכה:

– נו, נצא. עכשיו ההפסקה הגדולה.

באולם־ההמתנה היה מזנון של אותה חברת צדקה והדוחק רב. מנשה, כמו לפצות את מירה על נמנומו, נדחק אל המזנון והביא שלשה כריכים, בחר את היפה מכולם ונתן לה והשנים לעצמם. הם עמדו יתוּדים בתוך הדחק ואכלו בתיאבון את המזון הקל. כשגמרו אמר מנשה בפה תאב:

– רוצים לשתות איזה דבר?

– לא יזיק. –אמרה מירה – בחום הזה.

הבקיע לו שוב דרך אל המזנון, ומיד חזר והביא שני בקבוקים פתוחים ומזיעים עם שתי כוסות.

– בקושי השגתי שתי כוסות. אין דבר: אני אשתה מן הבקבוק.

והוא מזג למירה ולאפרים, וכשביקש להגיע את פי הבקבוק אל שפתיו, הוציא אפרים בזריזות את הבקבוק מידו ונתן לו כוס, והוא גופו הפשיל ראשו ומצץ מן הבקבוק. מירה ראתה את מעשהו וחיבבתו על כך. שתייתו הוא מן הקבוק, אחרי מה שעשה למנשה, לא פגעה בה עוד. להפך.

במחצית השנית של הקונצרט נרדם מנשה עוד פעמים אחדות, אבל עכשיו משכתהו מירה בכל פעם בשרוולו, מתוך תנועת משובה, והוא התעורר והקריב אליה את פניו בצחוק רחב. מצב־רוחה היה טוב, ואפרים היה עֵר ולא חש עוד כל עייפות.

כשליווּה ונכנסו לתוך רחוב מצל ואפלולי, שילבו שניהם, כמו על־פי החלטה מראש, את זרועותיהם בזרועותיה של מירה ולחצוּן קלות אל גופיהם. היא נענתה להם ברצון ולשלשתם הלכו לרוחב המדרכה בצעדים אמיצים, כמו על־פי הקצב של הנגינה בקונצרט.

סמוך למבוא ביתה עמדו עמה תחת הפנס, ליד גדר־הצינורות הנמוכה המשורגת בפרחים, ושוחחו בכובד־ראש.

אפשר שאסע לחיפה. – אמרה, והדברים היו כאנחה שנעקרה מלבה.

– למה זה? – שאל מנשה בחרדה קלה.

– אפשר שאמצא שם עבודה. במשרד של עורך־דין מכיר. הוא גרוֹדנאי ויש לו משרד גדול.

– וכי טובה לך עבודת משרד מעבודת גן? – שאל אפרים ופניו הביעו צער מתוק.

– אני יודעת? – אמרה בנעימה של היסוס והתפנקות כאחד – קשה עלי עבודה גופנית.

– בגן מצויות גם עבודות קלות. – ענו שניהם בבת־אחת.

היא הביטה לצדדין כמרגישה באיזה דבר מתקרב.

ברחוב נשמעו צעדים כפולים, דיבור וצחוק בלשון פולנית.

– בת דודי! – קראה מירה בלחש – בואו, ניכנס פנימה. איני רוצה שהיא תראה אותי, איני רוצה לראות אותה.

הלכו אחריה במבוא עד שעמדו לפני השער.

– אין שלום ביניכן? – שאל מנשה.

– לא. אין אנו סובלות זו את זו.

– בודאי בחורה ריקה.

– זה לא איכפת לי, אבל את הגסות שלה, את הרשעות שלה, איני סובלת. בכלל, כל בית דודי חושבים, שהכסף מטהר את הכול…

– כששמעתי אז את טענותיה של הדודה, שיערתי מיד שאינם מתנהגים אתך כהוגן. – אמר אפרים.

– כן, הדודה ה“עדינה”: רוצה היתה שתהיה אצלם משרתת – דיברה מירה בהתרגשות של גילוי־לב.

– וכי זקוקה אַת להם? – אמר מנשה כמוכיח – תבואי אלינו ונמצא לך עבודה שלא תכביד עליך, ולא יחסר לך כלום.

– תודה, תודה, עוד נראה. שכחתי: תודה על הכרטיס, כן, ועל הכיבוד. היה נעים מאד.

הם נפרדו ממנה בלי רצון, אבל משראו שהיא רוצה להיכנס, לא יכלו לעכבה. בודאי עייפה היא ורוצה לישון.

ובלכתם לבדם בסימטתם השוממה, אחרי שתיקה ממושכה, אמר אפרים:

– רחמנות עליה, היא סובלת.

– טוב, – ענה מנשה כעושה רצון אחיו – עוד השבוע אדבר עמה. אם תסכים, ניכנס לחופה בשבת נחמו.

אפרים הסכים, כמובן, והלך לימין אחיו שקוע בהרנורים.

יא: מְנַשֶׁה וּמִירָה בָּאִים בִּבְרִית הָאֵרוּשִׂים

לפי הצעתם של האחים קליגר אכלה עמהם מירה בצהרים ב“ברכת המזון”. רק בימים שמנשה לא יכול לבוא ממעין גנים אכלה עם אפרים בלבד. וביום המוסכם בין שניהם, בשעת הארוחה, הזמינה מנשה לטיול על שפת הים. אפרים התנצל שלא יוכל להצטרף אליהם, מחמת ענין דחוף שעליו לסדר. היא הסכימה ונדברו להיפגש בשעה שלש.

מנשה היה לבוש בגד טוב, לא הטוב ביותר, שהרי זה מגוחך לצאת ביום חול בלבוש חג, אבל גם בגדי עבודה לא יתכן ללבוש “ברגע כזה”. באמת נוח היה לו לא ללבוש מעיל על הכתונת, מפני החום, אבל גם זה לא יתכן, ובכן בחר חליפה קלה ואת צוארון הכתונת נפשיל על צוארון המעיל, והחזה השעיר חשוף וסומק מן החום. מירה היתה לבושה קיצית, מעין לבושה אז בפּורים. חוף הים היה כמעט ריק מאדם. שורות כיסאות־הבד הסכוכים היו עומדות ערוכות בקו ישר, שורה מאחרי שורה, מחכות למטטיילים ולמתרחצים, שיתחילו לבוא בשעה חמש. אלה שבבוקר ישבו עליהם המתרחצים, כבר התיבשו בלהט השמש. הים היה מוטל כולו חלק ומבריק ולא נראו עליו כלי־שיט, רק נחשי גלים היו זוחלים בלי־הרף אל חוף החול, רובצים עליו רגע, מניחים חופן של קצף קלוש וחוזרים למקורם, והחוף מבהיק רגע בלחותו הכהה, הנספגת מהר בחול והוא מלבין שוב. החול הסמוך למים היה כמרבד חלק ונקי שנעים לדרוך עליו.

– יש לי חשק ללכת יחפה על החול הלח. – אמרה מירה.

– לא כדאי, אפשר להצטנן. – אמר מנשה, וניכר היה שהוא חושב מחשבה אחרת.

– מה אתה מדבר? הרי אני רוחצת כמעט בכל יום.

– רחיצה – זה ענין אחר. אבל לבושה ויחפה – לא צריך.

– לך, אתה מצחיק אותי.

– ומה רצית: שאכאיב אותך?

הם הלכו זה בצד זה. השמש ליהטה ומירה סילקה ת מגבעת־הבד מעל ראשה. מנשה לקח מידה את המגבעת ונשאה בין אצבע ואגודל.

לבו פעם בחזקה, אף־על־פי שידע ברור מה אמר לה בעוד רגעים מספּר. היא הרגישה בדבר החגיגי העומד להתרחש והתפלאה על עצמה שהיא כל־כך שות־נפש.

כשהגיעו לתחתית בית־הקברות המוסלמי, תחת כף תלוי, עמד מנשה ואמר:

–מירה, רוצה אני לומר לך דבר חשוב.

– אני שומעת. – ענתה בלי צל של התרגשות.

– רוצה אני, שניכנס בשבת־נחמו לחופה.

– “אתה רוצה” – וזה מספיק?

– אם תסכימי, הרי זה מספיק.

– אם כן – אני מסכימה.

– תודה לך.

והוא הושיט לה שתי ידיו המיוּבלות, הכבדות והחמות מאד, והיא אחזה בידיה הקטנות והרכות את אצבעותיו הנוקשות והישירה מבטה אל עיניו.

– תודה לך. – חזר – עינים כשרות כאלו מבשרות אך חיים כשרים, נחיה חיים כשרים, לא?

– מה פירוש “כשרים”? נחיה כפי שנוכל.

– איני רוצה בחיים כאלה הנהוגים עכשיו בין ה“מודרניים”. אני מאמין, שגם אַת אינך רוצה בחיים כאלה.

– כל אחד חי לפי מה שמזדמן לו.

– ובכן לנו נזדמן לחיות חיים טהורים ואנו שמחים על כך, לא?

– אני חושבת כך.

– וגם אפרים ישמח עמנו.

– אני בטוחה בזה.

ורואה אַת? אפשר שאפרים טוב בעיניך יותר ממני. איני עיור. הוא צעיר ויפה ממני וגם משכיל ממני. אבל הוא יצטרך לחכות עוד שנים אחדות. הוא יהיה עמנו עד שימצא מה שמיועד לו, עד אז: אשרנו – אשרוֹ. ולך, מירה יקרה, לא יחסר אצלי מאומה. שנינו נעריץ אותך. אף כי לא נפַנק אותך. אני אומר לך זאת מראש. אין אנו מבקשים פינוק לעצמנו, וגם את האחרים איננו מסוגלים לפנק. אבל נשמור עליך מכל רע ונתן לך כל מה שיהא ביכלתנו לתת. אני מקוה, שההצלחה תאיר לנו פנים גם להבא ולא יחסר לנו כול. אם תהיה הברכה במעשי ידינו, כמו שאני מקוה – נוכל לעזור גם למשפּחותינו. בנידון זה לא יהיה הבדל בעיני בין משפחתך ובין משפחתי. מן היום והלאה היינו לאחדים.

– עתה אני אומרת לך: “תודה לך”. אדם טוב אתה. גם אני אגיד לך את האמת: אפרים טוב בעיני ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה. ואני שמחה גם על זה. רואה אתה? אני מדברת אליך גלויות, ואני מקוה שגילוי־הלב ילוה אותנו כל ימי היותנו יחד.

– עד זקנה ושׂיבה. – הוסיף מנשה – ויתן אליהם גם לאפרים אחינו ומצא נערה כמוך.

– אני דורשת לו אך טוב. – אמרה מירה. – הוא ראוי לכך.

– ועתה, הרוצה אַת שנטייל עוד מעט הלאה, או שנחזור? רוצה הייתי למהר לבשר לאפרים. יודע אני את לבו בשעה זו.

– אם כן, נחזור. אבל אני לא אלך עמך אל אפרים.

– טוב. אני בעצמי אגיד לו.

והם הפכו פניהם וחזרו בדרך שבאו בה, כמעט על עקבות רגליהם שעוד ניכרו בחול.

הם דיברו על החופה. הוא חשב שהחופה תהיה בתל־אביב, בבית־הקהילה, כדרך שנוהגים בימים אלה, אבל מירה התעקשה בדבר. אם החופה תהיה כאן בתל־אביב, יצטרכו להזמין את בית הדוד. לא נוח לה בכך. את הדוד עצמו היתה מזמינה ברצון, הוא אדם לא רע, אבל את הדודה ואת הבנים – לא, על הכבוד הזה היא מוחלת. היא תרגיש את עצמה ברע.

– אם כן, נעשה את החופה במעין גנים. יש שם רב המסדר קידושין. רבים מתחתנים שם. גם יעלה בזול יותר. אני אסע שמה ואכין הכל, ובערב שבת נחמו נסע ביחד עם אפרים. אם תסכימי, אזמין גם את שקמוני, זה הפועל העובד אצלנו. את מכירה אותו. הייתי רוצה שהוא יהיה בחתונתנו. בחור מצוין, חם.

– אני מצטערת שאמי לא תהיה בחתונתי.

– והרי גם הורי לא יהיו. מה לעשות? חלף זאת הם יראו בנו, אם ירצה השם נחת. אני מקוה, שנעלה את כולם לארץ.

הם מדברים והולכים והנה רץ לקראתם תינוק ערום כביום היולדו. שמַן איברים ופרוע שערות צהבהבות. התינוק רץ בידים פשוטות לפניו, ועל פניו העגולים זרוח צחוק בהיר מכַוץ את עיניו הכחולות. אמו דחפה אחריו את עגלת־העץ העשויה בצורת כיסא קטן והביטה אליו בהנאה של אהבה. התינוק כמעט עלה על מירה. היא גחנה אליו ותסה בשתי ידיו השמנמנות. התינוק עמד, נשא עיניו אל האשה הזרה המחזיקה בו וצחק בפניה בקול מפרכס.

– נחמד אתה. – אמרה מירה, ומנשה הניח ידו על ראש הילד.

– – נחמד כזה! – אמרה מירה, מנשה הניח ידו על ראש הילד.

– נחמד שכזה! – אמרה מירה לאם הקרבה, כשהיא יושבת תלויה על ברכיה ומחזיקה עוד בידי העולל הצוחק.

כן, שובב גדול. זה כחודש שהתחיל מהלך, והרי הוא אוהב לרוץ בלי הרף.

– והגברת רוחצת אותו בים?

– כן. בכל יום.

– והוא רוצה להתרחץ?

– אוֹ, אינו רוצה לצאת כלל מן המים.

– הגברת תרשה להרימו?

– בבקשה. – חייכה האם טובות – אבל הוא כבד.

– כמה אני אוהבת אותם, כשהם קטנים.

האשה העבירה מבטה על שניהם ואמרה:

– אין דבר, גם לגברת יהיה כזה.

מנשה חייך ומירה כבשה פניה בחזהו החם, המגולל בחול, של הילד הבריא, והוא נעץ אצבעותיו בשערה ומרטו בחזקה.

– הריהו באמת שובב. – אמרה מירה מתוך כאב והורידתהו לארץ. כשהיא מפקיעה בזהירות את האצבעות הקטנות מתוך שערה.

האם עמדה, הביטה ולא זעה, כאומרת: “אין דבר, תרגישי, תתרגלי. את שערה הוא מורט בכל יום”.

כשהלכו משם שילבה מירה זרועה בזרועו של מנשה. מנשה ידע, כי זרוע זו מגיעה לו עכשיו בדין. לבו גבה בקרבו וחום נעים השתפך בכל אבריו. הם פסעו יחדו על החול, פניו של מנשה נשואים למעלה והוא מביט נכחו כמנצח, ופניה של מירה מושפּלים אל רגליה המסונדלות כבוֹשה ושקועה בהרהורים. בעצם ראתה את עצמה, שההצלחה מאירה לה פנים בארץ־ישראל. אמנם היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי. אחרי הרומנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר־כך בקיבוץ בארץ, מהם שנים קשים מאד, שתקפו עליה כחליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תוראר ובעל עושר, שיתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על לבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפרים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפּשוט כל־כך, מנשה, אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי־סטחון ואותו ניחוש משפיל: “זה? לא זה?” והרי הוא על כל פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: “לא יחסר לה כול” אצלו. אינו קל־דעת ואינו אומר מה שלבו אינו מאמין ומה שדעתו אינה בטוחה בו, כדרכם של רוב בחורי הזמן הזה, ואפילו אידיאליסטים שבקיבוצים. אידיאל חברותי לחוד והיחס לאשה לחוד. בעצם אינו מכוער כלל. בריא וגברי ויפה־עינים. קצת ממידותיו ה“פשוטות” אפשר יהיה לשפּר ולהקציע. זה תפקידה של אשה משכלת. הריהו כל־כך ישר וגלוי־לב ומסור. לא, אין לה סיבה להיות בלתי־מרוצה, רבות אחרות, גם מאלו הסוערות שם ומדברות על אהבה חפשית, היו מאושרות במקומה, ולמה לא תהא מרוצה?…

וכדי להוכיח לעצמה שהיא מרוצה, הורידה את כף־ידה וחיפשה את כף־ידו, שילבה שתי אצבעותה באצבעותיו והלכה עמו על חוף הים, כמו שראתה זוגות־חמד אחרים עושים כאן בארץ.

כשעברו על שורות הכיסאות כבר היו שם הרבה טיילים ומתרחצים יושבים בפוזות שונות. אחדים הסתכלו בזוג ההולך שלוב־אצבעות ועיניהם הביעו: “הנה זוג מאושרים!” הם הרגישו במבטיהם של המסתכלים וקיבלום כדבר המגיע להם בדרך הטבע. מרוב רגש לא יכלו לדבר. רק לעתים העניקו זה לזה מבט מחייך.

יב: הַחֻפָּה בְּמַעְיַון גַּנִּים

בערב שבת־נחמו בבוקר לבשו מנשה ואפרים את חליפותיהם השחורות, ואלמלא פקע־הורד בדש מעילו של מנשה, אי־אפשר היה להבחין מי מהם החתן. גם שקמוני שוחרר מעבודה, לבש חולצת־בד נקיה וסרק מעט שערותיו על קרתו לכסותה. נתנו על ידו סל מלא בקבוקים ומגדנות לשם כיבוד. אחר נסעו באוטו מיוחד לקחת את הכלה מביתה, כדי לנסוע יחד למעין גנים אל הרב. אפרים החזיק על ברכיו צרור־פרחים גדול, ממבחר זמרת גנם.

מנשה ואפרים עלו אל חדרה ומצאוה כשחברתה לחדר, ליזה, עומדת עליה לפני המראה ומסייעתה בהלבשה. זו היתה בחורה גבוהה כדי ראש ממירה, דקת־פנים ומפורכסת מאד, עיניה תאוניות ומרוצצות. אך הכלה היתה שלוה ומחייכת. היא לבשה שמלת־בד לבנה, ישרת־גזרה, חגורה באזור עור אפור מבהיק. השמלה היתה מגוהצה בקפדנות ועל חזה עניבת־חן דקה עם סיכּת־הזהב, מתנתו של מנשה. ברגליה היו נעלים לבנות, חדשות, גרבי־משי מצבע קרוֹם. שערה העשוי מפולג סמוך לרקה וציץ כחול נעוץ בו. שפתיה צבועות מעט ופניה חיורים מבעד לאבקת הפּוּך. היה חינה רב בעיני האחים, שעמדו ליד הפּתח, מנשה כובעו על חזהו ואפרים עם צרור הפּרחים, הסתכלו בה כמעט מתוך יראת־הכבוד.

– את הצעיף תלבש הכלה פה או שם? – שאלה ליזה את העומדים אצל הפּתח, ורמזה בעינה לצעיף הפרוש על אחת משתי המיטות העשויות.

– מה, השתגעתי: בדרך אסע בצעיף? – אמרה מירה ותיקנה את צוארונה ותסרוקתה כנגד המראה.

– מה דעתך, אפרים? – שאל מנשה נבוך.

– הצדק עם הכלה, – ענה זה במאוֹר פנים – נקחנו בתוך תיק של נייר ולפני החופה תלבש אותו.

– בוא, אפרים, – אמרה מירה לתוך המראה – ואתן לך נשיקה.

– קודם לחתן. לך, מנשה, תתנשקו, ואני אבוא אחריך.

עשה מנשה כמצוּוה ואפרים מילא אחריו.

– אם כן, אנחנו יורדים. – אמרה מירה, עמדה והתבוננה רגע בחדר מסביב, כמחפּשת מה.

“קשה עליה הפרידה מחדר בתוליה”, עברה מחשבה במוחו של אפרים.

– בואי, ליזה.

לקחה ליזה ביד אחת את הצעיף בתוך הנייר פתחה את הדלת:

– בבקשה, צאו אתם ואני אנעל את הדלת במפתח.

שקמוני, שישב ליד הנהג והסל בין רגליו, קידם את בעליו בהעוית־פנים טרגית:

– חשבתי שתביאו אחת גם בשבילי…

– את שומעת, ליזה? – אמרה הכלה, כשהיא כופפת קומתה להיכנס לאוטו – הוא חושב, שאת הולכת להתחתן עם אפרים.

ליזה פרצה בצחוק גדול, לא טבעי, ואפרים ניסה לתקן בהלצה שכנגד:

– הרי אין כלל מקום פנוי לידך…

מנשה, שהכיר יפה את מעין גנים, נתן כל הזמן הוראות לנהג, עד שעמדו בתוך דרך חול לפני ביתו חסר־הטיח המסודק של הרב, מאחורי שני אוטומובילים שכבר עמדו שם. הבית הנמוך, חשוף מגדר ומצמח, היתה דלתו פתוחה אל מרפסת גדולה וגלויה, ושם התהלכו כמנין אנשים או יותר, מחכים לסידור קידושין שלהם או של קרוביהם או מכיריהם.

– ברוך השם, מנין לא חסר. – אמר אפרים, ירד הראשון מן האוטו ועזר לאחרים לירד. כולם עמדו רגע ליד האוטו, מסתכלים בקהל העליז שבמרפסת.

– כאן אין זו פיקציה, – התחכם שקמוני כשהוא מטלטל לפניו את הסל הכבד – מר קליגר. גם הרב עוסק במעשי הרכבה, כמונו הגננים.

והביט ברוב משמעות אל הכלה וחברתה.

– תתחכם בחתונה שלך. – הרביץ בו החתן. – לא נכון, מירה?

– הביטו, הביטו! – קראה מירה והצביעה בסנטרה אל פינת המרפסת. שם עמדה כלה לבושה שמלת־משי לבנה וצעיף ארוך עד לארץ וזר־הדסים דק בראשה. – הרי זו התקשטה כמו אצלנו בעיירות הקטנות.

– ולואי היו שומרים כאן את מנהגי ישראל שבעיירות הגלות! – אמר אפרים באנחה כלשהי – נוּ, רואה אני שנצטרך להמתין הרבה. יש, ברוך השם, תור גדול.

– תור ויונה. – לא יכול שקמוני להתאפק מחכמותיו.

הם עלו בשביל החול ועמדו עם המדרגות, כי המרפסת היתה כמעט מלאה. שקמוני העמיד את הסל על המדרגה.

והנה יצא השַמש, אדום־הזקן וזעום־גבות ולבוש קפּוטה ארוכה, ירוקה מיושן, ושאל באויר, אם כל שלושת הזוגות כבר סידרו הכול אצל הרב.

– הנה בא הזוג השלישי. ־ קרא אחד מן הקהל.

– היכנסו היכנסו מהר! עוד מעט יתחילו בסידור הקידושין. – פנה השמש אל העומדים למטה – גם העדים יכנסו. אין אתם קרובים של חתן־כלה? קרובים פסולים לעדות.

– רחוקים נעשו קרובים. – זרק שקמוני דבר חז"ל – אני אשמור פה על הסל, שלא “יתכבדו” פה לפני החופה.

השמש העביר את הזוג ועדיו החדרה כבני מרון.

הרב שאל את השאלות הנהוגות וקרא מה שקרא והחתים את הצדדים. הוא היה יהודי קטן־קומה, כחנוני בן עיירה, תנועותיו היו עליזות, אך עיניו עצובות מאד. נראה היה שהוא מרגיש נחיתות־דרגא בכהונתו בישוב עלוב זה. גם עבודה זו של סידור קידושין בהמון לבני בלי דת, לזרים כמעט, שרבים מהם גם חשודים על נישואים למראית עין או גם על נישואים אסורים – היתה לו למקור של צער. אבל על פת לחם יפשע גם רב בישראל, ובפרט בארץ־ישראל החדשה, זו שאין בה קדושת מסורת. הוא עשה מעשהו כמי שכפאו שד.

לאחר שהזוגות “סודרו” בפנים הבית (ליזה פרפה למירה את הצעיף בסיכות אחדות), יצא השמש למרפסת ולקח מאחרי תריס הדלת את החופה. ארבעה בחורים אחזו בארבעת המוטות ופרשוה באמצע המרפסת תחת כיפּת השמים. ואז התחיל הרב בסידור הקידושין לזוגות, זוג אחר זוג: אותו סיבּוב הכלה מסביב לחתן, אותה שאלה: “יש לך טבעת?”, אותה אמירה מצחיקה: “הרי אַת” וכו', אותו ניפוץ הכוס ברגל, אותה קריאת הכתובה תחת החוטם, מתוך גירוס המלים הארמיות והבלעתן, אותן הברכות, אותה גמיעה קלה מן הכוס, תחילה החתן ומידו הכלה. מזל טוב! מזל טוב! ברוך השם, נגמר. הטכס כולו ארך כשעה.

בינתים ערכו הרבנית ובתה, בעזרת השמש, את השולחן הארוך בחדר, והעמידו על מפה מרובבה כלים ישנים ופשוטים עד לחומלה, עם איזו כוסות קטנות, בלתי שוות. הקהל נכנס וכל אחד העמיד את ה“כיבוד” שלו, וזה שהעמיד שקמוני בעזרתה של ליזה היה נאה מכולם. אחר ישבו כולם משני עברי השולחן, כל חבורה ליד ה“כיבוד” שלה, והתחילו טועמים בלי הנאה מטוב השולחן. חבורתם הקטנה של הזוג שלנו ישבה לימין הרב, שהסב בראש השולחן. האורחים שתו לחיים, והרב נענע בראשו לכולם בשוה, ומכוס היין שלפיו טעם רק טיפּה אחת והעמידה חזרה על השולחן. האויר בחדר היה חם מאד והזבובים עטו על השולחן בזמזום רעבתני. הרב נראה כאדם עייף מעבודה קשה ועיניו נתעצבו עוד יותר. תנועותיו היו עצבניות בקול מת זירז את האורחים שישתו ויטעמו. השמש קלף תפוח אדום, חתכוֹ לחתיכות והניחם על צלחת לפני הרב. הרב לקח פלח קטן מאד ונתנו בין שיניו, והיה נראה כאילו הוא מונעו בתוך חיכו ואינו לועסו כלל. אפרים זכר, שהיה פעם בסעודתו של צדיק שבא לעירם, וגם הצדיק נהג כך. ועלה בדעתו: שאפשר שרב זה הוא ממקרובי אותו צדיק והוא מחקה את תנועותיו.

הוא גחן אל הרב ושאלו, מאין בא לארץ־ישראל.

מפּדוליה, פּדוליה שברוסיה הסובייטית. לפני המלחמה היה “נוסע” אל הרבי מצ’ורטקוב. הוא הכיר עוד את ר' דוד משה זצ“ל. עכשיו בא משם, משלטון הרשע, ימ”ש. כן, ראה הכול והתרגל בכול.

אחר־כך שאלו אפרים, למה משתמשים לקידושין בטבעת של כסף דוקא. נטה אליו הרב בחיבה והסביר לו, שזהו מנהג לפי הקבלה. כסף – יסוד החסד, הנישואים עומדים על החסד. הטבעת צריכה להיות חלקה, כדי שידעו בדיוק ערכה, הקידושין תופסים בדבר שיש לו שוּמא.

בשעה שהרב דיבר אליו פרצה אחת הכלות בצחוק וברחה מן השולחן. חתנה קרא: “טפשה’לה!” ויצא אחריה החוצה.

אחר־כך אמר השמש בקול צרוד את “שבע ברכות” והלך מסביב ותבע את המגיע לו. “הרי לא תשמעו יותר שבע ברכות”, אמר בקפדנות.

אחר־כך קם הקהל. שקמוני אסף את השיריים שלהם לתוך הסל. יהיה “כיבוד” בשביל שאר העובדים שלא באו. ידעו גם הם, שבעל־הבית שלהם “בנה בית בישראל”.

הרב נתן לכל אחד את ידו. גם לכַלות. חייך להן בשפתיו בעוד שעיניו נשארו עצובות. ניכר היה שבא מארץ הסובייטים.

בחוץ נתפּזרו האורחים. שני הזוגות הרחיקו שלובי־זרוע בדרך לצד החורשה הקלושה הנטועה על תלולית חוּמה. להט השמש היה נעים במקום שקט זה ואיזו שיחים פורחים בישמו את האויר, ונוח היה ללכת מעט טן־דוּ.

אבל משפּחת קליגר (מעתה יש לנו רשות לכַנותם כך) עם מלויהם נתכנסו מיד לאוטו שחיכּה להם. הם ישבו כישיבתם בדרך לכאן. אפרים הניח את הפרחים לרוחב ברכי שניהם, של החתן והכלה. ליזה תיקנה את הצעיף שנשאר בראש העלה. שקמוני ישב ליד הנהג ושתק. על שאלת הנהג השיב בהברה מקוטעה. סוף־סוף היה רוק זקן ולא היתה לו עד תקוה להיכנס לחופה גם הוא, ועם כל בדחנותו היה לבו צובטו מעט, ביחוד לאחר ששתה שלש כוסות יין כרמל.

ברחוב אלנבי נפרדו מליזה ומשקמוני, שהאוטו הסיעם הלאה, ושלשתם נכנסו אל הצלם להצטלם יחד: מירה בתָוֶך בצעיף ועל זרועה מוטל צרור־הפּרחים הנהדר, ושני האחים מימינה ומשמאלה, לבושי שחורים, חגיגיים.

אחר־כך מסרה את הפרחים לאפרים שישאם אחריהם, ואת הצעיף הסירה וצנפתו לצניפה ונתנו למנשה, שיתננו בכיס בגדו, ויחד הלכו ברגל ל“ברכת המזון” לאכול שם בצהרים.

בדרך סר אפרים לבית־הדואר ושלח שתי טלגרמות: אחת לוריהם ואחת לאמה של מירה, בנוסח שהיה מוכן אצלו על פיסת נייר: “מזל טוב. מירה ומנשה נכנסו לחופה. שולחים תמונה”.

בלבו היתה אורה.

יג: פְּגִישָׁה לֹא נְעִימָה עַל שְׂפַת הַיָם

עד שהצריף יהיה ערוך בכול לדירה, גר הזוג הצעיר בחדר ששכרו אצל זוג זקנים בבית סמוך לחדר דירתם, באותה סימטה, עם מעבר לחדרי השירות דרך חדר־המיטות של אותם הזקנים. לא נוח היה לגור עם זרים, אבל צריך היה לסבול כחודש ימים או מעט יותר, עד שהצריף יעמוד על תילו “עם כל הנוחיות”. כי מנשה דאג לכך, שהצריף יהיה משוכלל באמת, מטוּיח כבית־אבנים ומצובע מבחוץ כבית־עץ, עם חדר־אמבטי ומקלחת, גם במטבח לא יחסר כלום, כי מירה הודיעה (מאחר שהרגישה, שכך רצונם של האחים), שהיא רוצה לבשל בבית. לדוגמא עשתה לו ולאפרים פעם אחת לביבות של תפוחי־אדמה, וטעמן היה כטעם גן־עדן. שניהם חזרו בכל יום, שנפשם יוצאת למאכליה. אבל עד שתוכל לעשות להם מטעמים מעשה ידיה, נטל עליהם לאכול ארוחות הצהרים והערב ב“ברכת המזון”, מה שגרם להוצאה גדולה ומצערת.

אפרים נשאר דר בחדרו, ולמשכים, בעוד מירה ישנה, היה מנשה הולך אל אחיו, ושם מצא כבר פת שחרית מוכנה, והיו אוכלים יחד כבימי רוקוּתם ויוצאים לעבודתם בלב טוב. שאלתו הראשונה של אפרים היתה תמיד: “מה שלומה של מירה?” ומנשה השיב ברצון ושמחה, ובנעימה של בעלוּת שאין עליה ערעור. בכלל היה דיבורו מעתה ברוב סַמכות, ולפעמים היה בו כדי לפגוע משהו בעמדתו הנפשית של אפרים, אבל אפרים לא הקפיד וקיבל דברי אחיו כדרך הטבע, אך כתריס פנימי כנגד ההתנשאות הטיף לתוך דיבורו טיפת אירוניה קלה של אדם, שיש לו בכל־זאת יתרון רוחני מעט על בעל־דברו.

העבודה במעין־גנים נמשכה במרץ מזוֹרז. אף־על־פי שהוצאות החתונה עלו לסכום ניכר וההוצאה השוטפת הוכפלה גם היא: דירה נוספת ואכילה בשלושה ב“ברכת המזון”, והעיקר, ההשקעות בצריף ובחלקה – לא הרגישו דוחק, כי העסק בתל־אביב היה מכניס יפה, וכבר הביאו פרחים ושתילים מחלקתם ולא היו צריכים לקנות מזרים. מתוך שנתבססו ויצא להם שם טוב (בינתים עלה מחיר הקרקעות וידעו היה שהם בעלי־רכוש), מצאו להם בנקל אשראי בכמה בנקים, והם השתמשו בו רק מידת ההכרח; והואיל והפדיון היה תמידי כסדרו, היתה הפּרוטה המזומנה מתגלגלת בידיהם, וכשמירה ביקשה לצרכיה היו נותנים לה, מנשה בפשטות ובשתיקה של רצון, ואפרים בהסברת פנים ובהתעוררות של חיבה.

מירה היתה נשואה למנשה כמה שבועות והיתה כבר רגילה בו ובהליכותיו, ואף־על־פי־כן לא חדל כל הדבר מהיות מוזר בעיניה: זה בעלה?… היא הסתכלה בו והרהרה בו וחשה בגופה קרבת בשרו וניסתה להסיר עצמה את וילון הזרוּת החוצץ ביניהם בזה שהוא בן ארץ אחרת, כלומר, בן גליציה, והיא שמעה לא פעם בין ה“רוסים” דברי־גנאי על ה“גליצאים”; אבל הרגש הרגישה, שלא זו הסיבה האמיתית, – יש, כנראה סיבה אחרת, שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אשה נשואה, בעלת־בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ־לארץ ואחר־כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון־הנפש וגילוי־הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיסַפק לי מכסימום של תענוגות וחיי־רווחה. היו לה בחייה כמה רומנים, ותמיד היה הרומן קשור בציור זה: חיי רוחה ותענוגות. אפשר שניטעו בה כיסופים אלה לתענוגות בימי ילדותה, כשבית אביה היה שופע עושר וכל טוּב והכסף היה מוּצא דרך בזבוז. שנות המצוקה שבאו אחר־כך לא יכלו עוד לעקור את הנטוע בנפש. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוּים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות־גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עמו משיכה חזקה כל־כך, עד שהוא ממלא את כל בתי־נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפרים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה וצרכיה הקטנים ינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחרים קליגר, לא כן היא. הוֹ, היא מכירה את עצמה: שׂכליותה ושיווי־משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה. כמה פעמים בחייה פרצה סערה זו והביאתה לידי רצון, ואפילו לידי נסיון, לאבד עצמה לדעת. הוֹ, עד לידי כך. עצבים הם אלה? לא. אין היא עצבנית, שולטת היא בשכלה וברצונה מאין רבות כמוה. אבל יש משהו בדמה, העולה לעתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו. שהיא חשה מַחנק. ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו תיחנק. – רתיחה אחרונה ממין זה תקפתה בקיבוץ כשקוֹלְיָה עבר ממנה אל זו הבּוּקוֹבינית. לא עצם הליכתו ממנה אל האחרת הסעירה, אלא כשנודע לה, שהוא, הנבזה, התפאר בפני הלזו, שהיא, מירה, חיבקה רגליו ובכתה לפניו שלא יעזבנה. השקר הזה והשפלות הזו – אלה הוציאוה מכליה. קרובה היתה לשגעון. החברות שמרו עליה יום ולילה. ואחרי שלושת ימי הסערה אנוסה היתה לעזוב את הקיבוץ. אבל מאז היא כאן, לפני החתונה ואחריה, באה איזו שלוה ברוחה, כאילו שקע הכל למעמקים כאלה, שאולי לא ישוב עוד לעלות משם. ולואי שלא יעלה. נחיל של נמלים עובר בגופה כשהיא זוכרת את סערותיה. לא, היא תילחם בעצמה לדכא כל ראשית סערה שתנסה לקום בה. עתה, כשהיא נשואה, לא יכבד ממנה הדבר.

באֵין לה כמעט כל עבודה בחדרה היא יוצאת בכל בוקר אל שפת הים לרחוץ ולשבת על כיסא־בד, לקרוא או להסתכל במשחק הגלים ובאופק האטום או בספינות העוברות שם לאיטן כעולמות זרים, בלתי מושגים. כשהיא רעבה היא קונה קלח של תירס ומגרמת אותו בהנאה, וכשהיא צמאה היא שותה “עסיס” מתוך כוס של נייר, שמציע הנער־הרוכל המשתרך בחול בין הכיסאות. יש לה קצת “צרות” מן הבחורים הערומים למחצה הנטפלים אליה לפעמים על שפת הים וגם בתוך הים עצמו ומנסים “להתחיל” עמה. היא צוחקת ודוחה אותם בפשטוּת יתרה. המחמאות שהם משמיעים לה על יפי עיניה ויפי גופה – צונחות מעליה כאותם הגלים המלוחים אחרי שמשחה את בשרה בשמן הריחני מתוך צלוחית קטנה, שהיא מביאה עמה בילקוטה. אי־אפשר לומר, שאין הן נעימות לה כלל, אבל היא מצאה דרך להשתמט מאותם עזי־הפּנים. “אני אשה נשואה”. היא אומרת להם. מהם אומרים “סליחה!” ופורשים לאחרות. אך יש ביניהם חצופים המנסים לטעון: “אדרבא, כל ימַי אני נושא נפשי לנשואה”. אז תענה: “אבל אני איני נושאת נפשי לבחורים”. פעם נכשלה, שהתוקף ענה לה מניה וביה: “מצוּין, הרי גם אני נשוי”. אז נתבלבלה, אך לבסוף שלחתהו אל אשתו.

בוקר אחד, בוקר לוהט של תחילת אלול, היתה שוכבת על הכיסא, אחרי הרחיצה, בגד־הרחצה הרטוב והמתוח על גופה, והסתכלה מתחת לגַגית המצילה במשחק הגונים של הים השוקט, – והנה היא רואה את סטילה, זו הבּוּקוֹבינית שלקחה ממנה את קוֹליה, לבושה פנטסטית, והיא באה עם בחור גבוה, פניו ולבושו כאמריקני, אוחזת בכתפו כתלויה בו. דמה זינק למוחה. אבל כעבור רגע כבר שלטה בעצמה. “מה לי ולה? “סחורה” כזו תמצא לה תמיד מה שדרוש לה”.

בני־הזוג עמדו רגע והביטו אל מרחב הים, אחר פנו וביקשו להם כיסאות נוחים. והנה הרימה ההיא את שולי מגבעת־הפּנמה ועיניה נפלו על מירה. מיד עזבה את בן־לויתה ורצה אל מירה בזרועות שלוחות:

– מירה! אַת כאן? כמה אני שמחה לראותך!

מירה לבשה מיד גיאות, התרוממה מעט וענתה:

– אני גרה בת־אביב. התחתנתי לפני חודש, בערך.

– אה, מזל טוב! ידעתי שאַת תתחתני. מעשית שכמוך! ומי המאושר?

– על כל פנים אדם הגון.

– אם כן, זוג אנשים הגונים.

– בודאי.

– מסודר?

– אוֹ, כן.

– ואני הספקתי להיות בחיפה ובירושלים. עבדתי במשרד (היא עיקמה את חוטמה). עשיו אני אצלכם בתל־אביב. מחפּשת עבודה. אבל אין דבר. אפשר שאסע מן הארץ.

– לאן?

– אפשר – לפריז. יש לי שם אחות. אבל – הנה הנחתי את “הבחור שלי” לבדו. המסכן, משתעמם. בודאי נתראה. אַת באה בכל יום להתרחץ?

– כמעט בכל יום.

– יש לי לדבר עמך כל־כך הרבה. אין לך מושג. כבר התרחצת?

– כן. עוד מעט יבוא בעלי לקחתני הביתה.

– כך? הרי אַת חיה, כנראה, לא רע (היא בחנה את גופה ולבושה).

– כלל לא רע. – אמרה מירה מתוך הכרה מהנה, שהיא גורמת לה צער. זו רצה אל “הבחור שלה”, תפסה בידו, וכחוזרת לדבּר על ענין שנפסק, הלכה עמו לבקש “מקום מתאים”, הם התרחקו מעט וישבו בשורה אחרת, אך נראים יפה ממקום מושבה של מירה.

השנים התפשטו בגדיהם ולבושים בבגדי־הרחצה היבשים השתרעו בכיסאות, כאילו הם זוג של נשואים, או, לפחות, מאורשים. אף־על־פי שמירה בטוחה היתה שסטילה הכירה אותו רק אתמול או שלשום. כך דרכה של זו תמיד. באיזה אמצעים לא השתמשה כדי לצוד את קוליה… מוזר, השם קוליה כמעט לא הרעיד עוד בנפשה מאומה. בעצם טובה עשתה עמה זו, שהסירה אותו מעליה. אילו נשארה עמו בקיבוץ – חיי גיהנום היו נכונים לה. אגואיסטן חסר לב ומצפּון שכמותו! בעצם צדקה סטילה: מי שנוצרה להחליף גברים בכל חודש – מוטב שתעשה זאת במקום שאין עשרות עינים בוחנות אותך בכל יום…

“האמריקני” (כך קראה משום־מה ברוחה לבן־לויתה של סטילה) הוציא מכיס מעילו שעל גגית הכיסא תיק־סיגריות, נתן לסטילה ונטל לעצמו. הבעירו ועישנו. “העישון הולם אותה. על האמת צריך להודות”. חשבה מירה. היא גופה עישנה וחדלה, עישנה וחדלה. עכשיו לא תשוב עוד לעשן. עוד זה חסר לו למנשה: אשה מעשנת? כמה צער היתה גורמת בזה לשני האחים גם יחד!

השנים ישבו סרוחים גחונים זה לזה, מעשנים ומסיחים בחשק. היא לא פסקה מלמשש בכפּה את כתפיה, זרועותיה, רגליה. החליפה מצב הרגלים פעמים רבות כמבקשת להן פוֹזה נכונה. היה לה גוף יפה מאד, על זה יש להודות, אף כי דק מדי, הבחור הביט בה כמי שלבו גס בגופי נשים. משום מה זכרה מירה מה שסיפרו לה על בחורים יפי־תואר בכרכי אירופה ואמריקה, החיים על חשבונן של נשים המחזיקות בהם. “אפשר זהו טיפּוס ממין זה!” אמרה לעצמה. לא נעים היה לה להאריך בישיבה כנגד זו, המשימה עצמה כאילו אינה מרגישה בה כלל. לקחה את בגדיה ואת סלה ועברה לשורת הכיסאות האחורית. הלזו תחושב שהיא הלכה הביתה. אדרבה, תחושב לה. אך גם שם לא יכלה לישב בשלוה. הביטה אל השעון שבידה. גופה ובגדיה היו חמים ומעט יבשים. לא, היא לא תחכה היום למנשה. היא תלך הביתה. פתאום הרגישה צורך גדול להיות בבית עם מנשה ועם אפרים, להיות עמהם בחדר, במשתלה או במסעדה – כאילו מגן הם לה בפני זו, בפני הסכנה האורבת לכל אשה צעירה ולא־מכוערת פה על שפת ים זה, בעיר רבת־חירות זו…

קמה ולבשה שמלתה הקלה והלכה בתוך החול הלוהט בסנדליה החוֹריים, אחוריה לים ופניה אל מעלה העיר. ממקום גבוה עוד שלחה מבט אל השנים הסרוחים על הכיסאות. הם הוסיפו שם לשוחח כבראשונה. הוא בזלזול של יפה־יפה תואר והיא מחככת גופה ועושה תנועות בלתי־צנועות ברגלה. “כן, את תיקונה האמיתי תמצא לה זו בפריז”, חשבה מירה והסירה עיניה מן האשה שאינה אהובה עליה. “ואני אלכה לי אל הקליגרים שלי. מה אני חסרה בעצם?”

החול הלוהט צרב אצבעות רגליה והיא לא הרגישה.

יד: חֲנֻכַּת הַצְרִיף

לחנוכת הצריף בשבת שובה הוזמן גם בית הדוד טמקיס. מירה היתה “מוחלת על הכבוד הזה”, אבל מנשה ואפרים הוכיחוה על כך ואמרו שאין זה מן המידה. סוף־סוף אנשים הגונים ולא עשו להם כל רע; להפך, הדוד עזר להם בערבות. גם הצעירים אינם רעים כל־כך, אלא שהם חיים לפי מושגי אנשים שאינם עובדים. די שלא נקראו אל החופה, ובודאי עוד לא נעקרה הטינא מלבם. בני־אדם נוצרו לחיות בשלום זה עם זה ולא לריב שלא לצורך. מירה נענתה להם. באמת לא איכפת לה. היא אליהם לא תלך. “טוב, נראה, מירוצ’קה” (הם, הגליצאים, אהבו לקרוא לה דוקא בשם־ההקטנה הרוסי הזה). ביום הששי נתקבלה מבית הדוד מתנה נאה, אגרטל של גביש, ובשבת אחר־הצהרים באו הזקנים ברגל. שניהם היו עייפים ושטופי־זיעה, והדוד חזר בכל פעם:

– רואים אתם, ילדים, איזה קרבן הבאנו. בלהט חום שכזה. עשר לירות לא הייתי לוקח במחיר טיול כזה. ע־שר לירות.

הדודה צנחה על כיסא ולא יכלה לדבר, רק נפנפה על פניה במגש קטן של נייר שמצאה על השולחן הערוך.

לאחר שנחו מעט הלכו “לראות” את מעמד הבית. הכל מצא חן בעיניהם. הדודה פיתחה לשונה:

– מה אתם רוצים? הרי זה בית ממש. אין זה צריף כלל. הלא תשכני פה, מירוצ’קה, כמו “פריצה”. שלשה חדרים ומטבח גדול. אתה רואה, עוזר? לנו אין מטבח כזה. וחדר־אמבטי, ועוד, נו, והמרפסת! לנו בתל־אביב אין מרפסות כאלו. והמראה. כמה זה שוה! אין לקנות בכסף מראה כזה. אפילו את הים רואים כעל כף היד. ואנו בתל־אביב רחוקים מהלך חמשה רגעים מן הים ואיננו רואים אותו. בלי נזקכם, על כל ישראל! על כל ישראל! טפוּ, טפוּ!

היו שם עוד אורחים אחדים. שקמוני ועוד פועל אחד. סאלים התימני הביא גם את אביו הזקן, וזה ישב כל העת, גלגל עיניו ופצח זרעונים. גם יהודי רך־פנים, בן עירם של האחים קליגר, בא עם אשתו ועם בת־הזקונים הקטנה מתל־אביב. להם הדרך קרובה, והם גרים על גבול שרונה ממש. מכבסה להם, שם, בעיר מולדתם, היו אמידים, והוא הציוני הנלהב, לא חדל מהציק לאשתו, עד שמכרו הכל ועלו לארץ. מילא, מה שעבר עליהם, לא כדאי לספּר. ניסו בכה ובכה, עד שאכלו חצי הונם, וביתר הפליטה פתחו “מכבסה” עם “מעגילה חשמלית”. ברוך השם, פרנסה בדוחק יש, והעבודה מפרכת. אבל היכן כתוב, שצריך לחיות בארץ־ישראל שלא בדוחק וממלאכות קלות? אי, זו צרתנו, שאנו מבקשים לנו כולנו פרנסות קלות! הסוף הוא, שהן נעשות קשות מאד. ראו את הקליגרים: באו וקיבלו מיד עוּלה של עבודה קשה. וברוך השם, בלי נזקם, על כל ישראל.

האחים בעלי־השמחה פניהם היו זורחות. לא ידעו מה לעשות לאורחים. הרבו להגיש להם “כיבוד”. על כל ברכה ועל כל “חכמה” נענעו בראשיהם בשמחה גדולה, כאילו שמעו דבר חדש. שקמוני בחר לו מכל היינות יין חקל־תפוחים:

– אתם מבינים? כאן אני בטוח לגמרי מ“נסך”. שם אין עובדים גויים.

– אבל יש שם “שקצים”. – צחק הדוד טמקיס – כלום אין מראה פניהם של תלמידי חקל־תפוחים כ“שקצים”?

– רק בלי קטרוג, דודי. הם, ה“שקצים” האלה בונים את ארצנו. בזכותם ישבו בערים תלמידי־חכמים ויהגו בתורה. – אמר אפרים – וכי אנו אין מראנו כמראה אכרים מאומות העולם? ומה הרע? “רחמנא לבא בעי”.

– כן, צדקת. – נענה לו הדוד – רק לצון חמדתי לי. בעצם, כל השנים שישבנו שם, בגלות, התפללנו לנערים כאלה.

שקומוני החליט “להרביץ” בו, בבורגני הזה, כדבעי:

– אין דבר. כשנקח מכם את בתיכם ואת פרדסיכם – תהיה גם לנו צורה של יהודים נאים.

– לא תזכו.

– נזכה, נזכה, ובקרוב.

– ברוך השם, יש לנו מלכות של אנגליה. כן, אלמלא מוראה של מלכות…

– גם ה“מלכות” עצמה סופה שהיא סוציאליסטית.

– מ־נוּ, עד אז יכול אני לישב בשלוה, לבנות עוד איזה בתים ולנטוע עוד איזה פרדסים, העיקר, שעבודתכם תהא עבודה: בענין השכר – נתפּשר.

– אין פּשרות! – התעקש הפועל הותיק – הכל מגיע לעובד. הוא גם יקח הכל. ולכם – נתּן קצבה. בעין יפה ננהוג בכם. סוף־סוף “בני טובים” אנו.

– אמרתי לך, עוזר, – אמרה האשה, שהבינה מעט עברית – לא נורא, גזלנים יהודים.

– כן, אבל הפיות שלהם!

– אין דבר, הנה נסתום להם את הפּיות בחתיכת טוֹרטה. קח, קח כבר. את זו, את זו, החתיכה הגדולה. בטלן.

השומעים נהנו מן הויכוח ומילאו פיהם צחוק.

אותה שעה היתה מירה מרגיש עצמה לא בטוב. זה ימים אחדים שיש לה “בחילה” והיא חושדת באיזה דבר. למנשה אמרה: בודאי קלקול קיבה הוא. אפשר, שבאמת רק קלקול קיבה הוא. ואם יתברר אחרת – היתה רוצה מאד להיפּטר “מזה”. אין לה כל חשק להיות אֵם. כבר?! נדמה לה, שעדיין לא חיתה כלל. רק בת עשרים וחמש היא. כל מה שעבר עליה נראה לה כל־כך מעט ודל. אבל הוא, מנשה, ברי לה, לא יסכים לעולם, שתעשה לעצמה “הפּלה”. קונסרוטוֹרים כאלה! כמובן, הכונה לשניהם, למנשה ולאפרים. בנידון זה שוים הם כשתי טיפות מים.

עכשיו חרה לה, ש“הזוג הנחמד”, בני הדוד, לא באו. לא נאה להם. אצל גננים, כמעט אכרים. כן, אילו נישאה לבעל דיפלומה, היו באים להיראות ולהתנפח. אל כך. להם צפויים, כמובן, חיים אחרים. כסך לא יחסר – וגם תענוגות… אינה מקנאה בהם, בכלל רחוקה היא מקנאה (כרוב הנשים האמינה תום לבה, שאין בה קנאה), אלא – אילו, לפחות, היה כל זה מגיע להם, והרי הם שניהם ריקים בתכלית הריקוּת, לא חכמים ולא משכילים ולא מסוגלים לשום עבודה. אין צדק בעולם.

יחד עם הדודה הגישה לאורחים “כיבוד”, ביקשה מהם ליטול, אבל בפניה ניכר היה שהיא סובלת. שילחה מנשה לחדר־המיטות, שתנוח שם. נכנסה אחריה הדודה, הביטה כה וכה, גחנה עליה ושאלה בחשאי:

– אַת לא במצב “כזה”?

– חס וחלילה. רק קלקול קיבה. לקחתי מלח קרלסבדי.

– ואני, לפי פניך, בטוחה הייתי, שזה אצלך…

– לא, לא. איני רוצה.

– מה שייך: איני רוצה? בת ישראל אינה צריכה לדבר כך. אם מן השמים רוצים – גם היא צריכה לרצות. מה את חושבת: אני מקנאה באלו היום? אוי ואבוי, מה שהן גורמות לעצמן: כל מני חליים רעים. אני הולכת הם ה“כליות” שלי אל הרופא שלי, אַת מכירה אותו: ד“ר לייזר. פושט־עור שכמותו! שאלתיו, מה כל הצעירות הללו, היושבות בחדר־ההמתנה? – “עכשיו” הן באות אלי”, אומר הוא “וקודם הלכו לאחר. אם לא יפסיקו אצלנו את ענין ההפּלות – לא תהיה אשה בריאה בארץ, ואפשר לחַסל את הבית הלאומי…” אַת מבינה? הבריאות…

מירה רצתה לשאלה, אם בתה לא היתה עוד אצל רופא “כזה”, אבל התאפקה.

– אם יהא צורך בדבר – אבוא להימלך בדודה.

– כך תעשי, בתי. הלואי היתה רוזה שלי נמלכת בי. היתה נשמרת מכמה צרות. סבורה אַת, שחייה קלים? על כל שונאי, כבר הרביעי אצלה, וכולם “לא־יוצלחים”, אחד גרוע מחברו. יש לנו, ברוך השם, די ויכולים אנו ליתן לה נדוניה הגונה, אבל כלום תכלית היא זו? הנה פֶרדמן, אַת מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תנשא לנהג. כמובן, הוא יתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר? שם היה הכל אחרת…

– אַל תתאונן הדודה. מכירה אני בני־אדם, שצרותיהם מרובות מצרותיה.

– כלום התאוננתי? חס וחלילה! תודה לאל על זה. חפצתי רק לומר לך, שגם לנו לא חסר…

מירה הלכה ופתחה הדלת לחדר האורחים. נוח היה לה לקצר בשיחה זו.

בא גם אחד מתושבי השכונה, מן הבתים הקרובים, חבר פעיל בין חברי הועד. גילה שהיה לפנים מחברי “הפועל־הצעיר” ונעשה, בעוונותינו הרבים, בורגני. אבל סגנון “הפועל הצעיר” נשתמר בפיו. בירך את “המתישבים” החדשים, ואיחל למנשה, שיזכה להיבחר בקרוב לועד גם הוא. “אנו מעונינים, שבועד שלנו ישבו אנשים בעלי “יזמה” ועבודה כאחת. אם לדון לפי מה שעשו האחים קליגר בחלקה צחיחה זו (זו המלה ההולמת, אני מגדיש זאת) – אפשר לומר עליה בלי כל חשש הפרזה – אחינו אתם. רצויים אתם לנו מכל צד. וביחוד, שאינכם מפלגתיים. לפנים הייתי גם אני חבר של “הפועל הצעיר”, ולא מן האחרונים, אבל היום אני שייך למפלגה ששמה “כלל ישראל”. אילו היו כל העולם חברים למפלגה זו, רק לזו, לא היינו, לא היינו צריכים לחשוש לעתידנו כלל…”

הנאום הזה, על כוס היין הקטנה, בא כדבר הפתעה. איש לא פילל, כי חג משפחה צנוע זה יזכה גם לנאום.

מנשה השיב בלשון אכרים:

– אנו מודים לך מקרב לב. לכשנתבסס יפה ויהא לנו פנאי – אפשר שנרצה להיבחר לועדכם. לפי שעה, הלואי שימצא לנו הזמן לעבודתנו.

אפרים היה ותרן יותר:

– הרי אין עומדים, כמדומה, בבחירות. כשתגיע השעה – נראה.

אחרי יצאו עם האורחים הוליכום בשבילי החלקה ובין הערוגות להראותם את טוּבם. הלכו כל האורחים וגם הדודה הלכה ברגליה העייפות. רק מירה נשארה לבדה עומדת במרפסת הגבוהה, עומדת ומסתכלת באנשים הפזורים בחלקה הפורחת. היו מורי־הדרך מרובים על האורחים: שני האחים, שקמוני, הפועל האחר, חבר הועד, וגם סאלים, שאביו היה הולך אחריהם ומפצח זרעונים.

השבילים היו עולים ויורדים, כי החלקה היתה עשויה מדרגות ושיפועים, כי כן יפה יותר וגם מעשי יותר, שעל־ידי כך אפשר לערוך את הערוגות לפי הזנים השונים, לפי ריבוי החמה והצל. עשו כמה גדרות על אבנים, מלוקטות מן סיקול, יפות למשוך עליהן שריגים ושיחים. ליד צמחים יקרים או יקרי־מציאות העמידו מצבות־עץ קטנות, כנהוג בחקל־תפוחים. על אלה השגיח שקמוני, שלמד מעצמו בוטניקה והיתה לו בחדרו ספריה קטנה, בתוכה כל ספריו של לו, והיה מתגדר בביטוי השמות המדעיים הקשים ומהַנה עצמו בכך.

הלך מנשה, ולפי רמיזתו גם סאלים, ופתחו את הברזים בתוך הבריכות הקטנות שבקרקע, והממטרות התחילו להסתחרר ולרסוס את מטרן הדק כמניפות ענקיות של מרגליות. מיד הוריקו הצמחים יקרוּת עמוקה יותר. האורחים ברחו מפני המים, אך לכל מקום שפּנו קידמום מטרות אחרים, עד שהיו נבוכים בגן והתחילו מצעקים כתינוקות: “הנח! תן לעבור! חכה רגע! לעזאזל, נרטבתי!”

מנשה עמד בשביל צוחק בכל פניו, כשבלוריתו רטובה והוא נושא ידיו הלחות באויר. ואפרים רץ וסגר ברז אחד ועוד אחד והניח לאורחים שיעברו ויעלו אל הרחבה שלפני הצריף. אחר שב ופתח הברזים, וכל החלקה התכסתה בצעיפי־מים מתאבכים ומתנועעים וזורחים בזהרים ובברקים. היתה חבורת האורחים עומדת במקום אחד ומסתכלת במראה מגבוה והעינים שותות את מראה הירק והזוהר והם נהנים הנאה מרובה.

גם מירה הניצבת במרפסת רואה ומתענגת. היא רואה את מנשה, שהוא בריא מכולם, בלוריתו הכהה פורעה ופניו אדומים וכל גופו אומר בריאות ורעננות. אמרה לנפשה: “הריהו בחור נאה, בעצם, וגם אדם טוב והגון, וגם אפרים עמנו, אפרים העדין והנעים. ולמה לא ארגיש עצמי בטוב עמהם? מה אני רוצה? וכי איני חוטאה במה שאיני מרוצה ממה שהגורל מינה לי? וכי לא טוב לי, שאלמד מהם לא ללכת בגדלות?…”

ירדה במדרגות הרחבות, באה עד מנשה ועמדה בצדו. מיד עמד גם אפרים שם, משמאלה. הניחה מירה ידה האחת על כתפו של מנשה וידה השניה על כתפו של אפרים. נתנו שניהם כתפיהם ברצון למשא הנעים, עמדו ושתקו יחד עם כל העומדים.

פתאום קרא סאלים בקול:

– סריך לסַלֵם! יהיה סילום יפה!

– באמת איני יודע למה לא נצטלם? – אמר שקמוני – כתוב: “אך בצלם יתהלך איש”…

– חכו רגע – אמר השכן, חבר הועד, זה שנאם את הנאום.

רץ במורד השביל, יצא מן החלקה ורץ בדרך לעבר ביתו. לא עברו חמשה רגעים, עד שחזר ומצלמה ישנה בידו. בא והעמיד את החבורה כולה בפוזה: מירה בתוך נשענת על מנשה ואפרים, מימינם ומשמאלם הדוד והדודה, מאחריהם שני הפועלים והאורחים מעל גבול שרונה, היהודי מחזיק את בת־הזקונים על זרועו, ומאחרי כל החבורה מתנוסס הצריף, שחלונותיו פתוחים לרוחה. הדודה חזרה בכל פעם: “אי, אי, חבל שהילדים שלנו אינם אתנו. אי, חבל, חבל!” בעל המצלמה כיון מצלמתו וקרא לסאלים:

– שמע! בוא הנה. אני אעמוד שם, ואתה רק תמשוך בזה. פעם אחת, ועוד פעם אחת, אתה שומע?

הביט הנער התימני אל אביו בעינים שואלות. אמר האב:

– בשבת אסור. אני אלך לי. לא רוֹסה לראות.

נסתלק לאחורי הצריף, וסאלים עמד בפישוק רגלים וכיון את המצלמה. נתברר שהוא צילם כבר לא פעם תימנים ואשכנזים, ויודע יפה את המלאכה.

– כבר, כולם בתוך התיבה. – אמר סאלים.

צעק שקמוני:

– אה, – יחיא, יא חביבי. חלס, אפשר לבוא!

צחקו האנשים ועלו שוב אל הצריף. החמה כבר באה בענני ים. “יש לחשוב על הליכה הביתה”. – אמר הדוד טמקיס.

טו: בִּזְכוּתָם שֶׁל נוֹשֱׂאֵי מַשָּׂא

כל אותו החורף דיברו על ימים טובים והממשמשים ובאים לישוב. בעלי המגרשים זקפו קומתם: עוד מעט ויבואו בעלי־הכיס וישקלו על ידם טבין ותקילין. זריזים התחילו קונים חלקות גדולות במקומות מרוחקים שעדיין עלו בזול. התלחשו על קניות גדולות של חברות ובנקים ידועים. בעלי התרבושים נתרבו ליד בתי־הקפה בתל־אביב, וסרסורים היו יושבים עמהם ליד שולחנות קטנים וגומעים משקאות שונים, אגב דיבור של נימוסין שקודם מעשה ושלאחר מעשה. יש שחבורות שלימות של פלחים היו עוברות ביהירות ברחובות העיר בדרך אל עורך־הדין או ממנו, גלימותיהם מבודרות ונגררות לארץ ומצחיהם השזופים מבהיקים תחת טבעות ה“כּופיות”, כאומרים: אתם אדוני הממון ואנו אדוני הקרקע.

ובאביב באו ימי השפע לארץ. נפתחו שעריה לרוחה ופלגי אנשים, נדחפים בידי אדונים עריצים, גאו לתוכה ממדינות רחוקות. היו הפלגים נושאים עמהם און והון, שהניעו גלגליה הקטנים של הארץ הקטנה בחזקה. התחילו הגלגלים רצים ומשמיעים רעש וזורים על סביבתם חיים ומעשים. היו בני־אדם שיכורים מן הרעש ומן המעשים והיו רצים ברצון אחרי הגלגל, נאחזים בו ושמחים כילדים להחיש מרוצתו עד כדי סחרחורת.

האחים קליגר ישבו על חלקתם וסאון הגלגל הגיע אליהם מקרוב. את המגרש בתל־אביב פינו בעל־כרחם. בעל המגרש מכרוֹ לאחר, וזה מכרו ושב לאחר, והאחרון בונה עליו בית־מידות. את השתילים “הטובים”, שלא יכלו למכרם במחיר השוה, העבירו למעין־גנים, ואת “הפשוטים” מכרו בזול לכל מי שרצה לקנות. הם לא פיללו, שהמכירה המבוהלת תכניס להם סכום הגון כל־כך (“עכשיו מבין אתה למה החנונים מכריזים בכל פעם על מכירות זולות?” אמר מנשה לאפרים). אחר־כך התבצרו בחלקתם, שעם עלות מחירה נתיקרה בעיניהם במאד מאד. את “תוצרתם” היו מוכרים לחנויות שבתל־אביב וקצתה במעין־גנים, גם גבולות ישובה נתרחבו מעודף הפלגים שבעיר, והיה עליהם לספּק את הצורך בשתילים לגינות שצצו חדשות לבקרים.

ועתה באה ההתקפה הגדולה: לא היה יום שלא באו סרסורים, בני המקום ובני העיר, והשתדלו להוכיח להם ברוב דברים של טעם את כל חוסר הטעם שבהחזקת חלקה כל־כך גדולה, שיש בה כדי עשרות מגרשי בנין בכבוד גדול לשם גידול קומץ ירק כזה; הרי אחרי כל החשבונות, אם ינכו את ההוצאות: הזיבול והזרעים, והעיקר – שכר הפועלים (בלי להביא בחשבון עבודתם של הבעלים עצמם), לא תעלה הכנסתם אפילו כדי אחד אחוז ממאה משוויו של הקרקע. ואם ימכרו ויניחו את הכסף בבנק, לא במשכנתא, יקבלו פי חמשה וששה. “רבותי, אין העולם מתקיים על “סנטימנטים”, אלא על חשבון, על מספּרים, רבותי!”

האחים הרגישו תחילה עלבון: מה, לעסוק בספסרות באו לארץ־ישראל? אפילו יציעו להם פי עשרה ממה ששילמו, לא ימכרו. איך אמר להם אותו גרמני בשרונה: “מה יהא על הסלק והדלועין שהוא זורע לסירוגין?” הרי זה מגוחך: חלקתם גדורה, מטוּיבה ושתולה רובה, הצריף בנוי ומשוכלל והם יושבים בו בנחת – ובאים “חכמים” אלה ומציעים להם למכור הכול לשם פּרצלציה! מצאו את האכסניה!… אחר־כך חדלו להתרגז ושמעו את ההצעות בהנאה ובחיוך של לגלוג: “תבואו בטובכם בעוד שנה בדיוק. כמו שכתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה”. במעמדה של מירה החליטו על התשובה הסטירוטיפית הזאת והיו חוזרים עליה בלא שינוי כל שהוא. למירה היה הדבר גורם צחוק והנאה. כשראתה סרסור עולה בשביל כנגד הצריף, היתה קוראה למנשה או לאפרים, מי שהיה סמוך יותר:

– לך פסוֹק לו את הפסוק.

וזה יצא בכובד־ראש כנגד הבא. שאלו לחפצו, וכשהלה הסביר לו את הענין, פרש ידיו ואמר:

– תבוא בטובך בעוד שנה בדיוק. כמוש כתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה.

הסרסורים מסרו זה לזה את תשובת האחים והוציאו עליהם שם של “שני מטורפים”. אחד אמר להם בחיוך של רצון: “אתם צ’וּדַקים”. כינוי זה מצא חן בעיניהם, ומעתה התחילו מכנים זה את זה בשם “צ’ודק”, “שמע, צ’ודק, תן את המזלף, או המרסס” וכו'.

היו שוקלים בדעתם ושואלים גם בעצתה של מירה, אם לפתוח חנות של פרחים בתל־אביב או לא. וכשמירה יעצה לפתוח את החנות ואמרה, שהיא נכונה לשבת בה ולמכור, וגם אפרים היה נוטה לדעתה, גזר מנשה פתאום קצרות: לא! השנה לא, אפשר בשנה הבאה. כשיתברר שהגיאוּת יש לה סיכויים להאריך ימים. ולואי שיספיקו לעשות בשלמות כל מה שאפשר לעשות פה במעין־גנים. לא צריך “לכבוש את העולם”.

אפרים ראה עכשיו את דעתו של אחיו, בפרט כשנזכר שמירה הרה ולא תוכל לשבת בחנות, אבל קשה היה לו להתנגד לגיסתו. מה עשה? הסכים לדעתו של מנשה והלך לפייס את מירה, שיצאה אל המרפסת:

– אין דבר, מירוצ’קה. בשנה הבאה, באביב, נפתח חנות פרחים לתפארת. מנשה חושש מפני הסתבכות בכספים, ובודאי שהדין עמו.

עיניה של מירה נתלהטו ותוי פניה נתעקמו:

– רצונו להחזיק אותי פה, במדבר הזה. מה הוא ירא? לא אבגוד בו.

– איך אַת מדברת? – קרא אפרים בצער – איך יכולה אַת לדבר כך על מנשה? כלום הוא הגביל את חירותך אפילו במשהו? כלום אין אנו משתדלים לעשות רצונך בכול? מה שאלת ולא התאמצנו לתת לך? אבל איני תמה: עוד לא הספקת להכיר אותנו…

דיבורו זה של אפרים פרק את זינה מעליה. לאפרים היא נכונה להיכנע יותר מאשר למנשה. ואפשר שמנשה צודק. מצד אחר. הרי עובדה היא: היא הרה. אז, כשנכנסו לצריף, טעות היתה בידה. אבל עכשיו, כל הסימנים באו כתומם. ואם כך, איך תשב שם בחנות? והלא כבר מכירים. אפשר שמנשה באמת התכוין לכך, אלא שלא רצה להשתמש בנימוק זה… סוף־סוף צ’ודק גליצאי!

כך היה דרכה עם מנשה: רוגזת עליו ומכבדת אותו חליפות.

סאלים הביא אליה את אחותו הקטנה, את רוּמְיָה. הוא אומר, שהיא בת שתים־עשרה, אבל דמות לה כבת עשר. מתחילה מירה מעט נעלבה: זו תהא “עוזרתה”?! אבל אחרי יום או יומים נוכחה, כי הקטנה יודעת עבודה יותר מגדולה. לא חינם שירתה כבר שנתים בבית גברת אחת בתל־אביב, “כזאת רוּסיה מברלין”. היא לימדה אותה כל מלאכות־הבית. הגברת היתה יושבת כל הימים בבית־קפה, והיא, רוּמיה, עשתה הכול בבית. החודש הראשון היה קשה לה, שהגברת לפני צאתה היתה מצַוה עליה לעשות כך וכך, ואם שבה לעת הצהרים ולא מצאה כול עשוי כרצונה, היתה מכה לה ב“מקל קטן כזה” על האצבעות. אוי, זה כָּאַב! יאבּא־יֶה! ואבא שלה אמר לה: “התעני תחת גברתך. כל אשר תאמר לך – עשי”. בכל ערב שבת בא אבא והגברת נתנה לו חלה גדולה מן החנות עם אחד שילינג. כך, מתנה. “אחר־כך, כשידעתי כבר את העבודות, היתה הגברת טובה. כבר עשיתי הכול מה שהיא חפצה. גברת טובה מאד. היתה קונה לי “מַלַאן” (הרבה) מתנות. ולפורים עשתה לי כזאת שמלה של מסכה והתחפשתי. והאדון עם עוד אדונים וגבירות שהיו שם שחקו מאד. וגם לקחו אותי לנשף־מסכות. בחיי”.

אילו רצתה מירה לשמוע כל סיפוריה של רוּמיה, היתה מספּרת יום ולילה. כל פרט בחיי הגברת הראשונה ידעה. חבל, חבל שהגברת נסעה. היא נסעה פתאום רחוק, רחוק: לברזיליה. שם יש לאדון אח עשיר. ופה לא היתה לו, למסכּין, פרנסה. הוא כזה עורך־דין, אבל המסכּין לא נבחן בירושלים…

באמת למדה מירה מרוּמיה הרבה. חמדה גנוזה זימן לה הקדוש ברוך הוא. לא ילדה היא זו אלא שד משחת. טביעת־עין שאין דוגמתה. דומה לך, שהיא עושה ספוֹנג’י בחדש השני ואחוריה מופנים אליך, ופתאום היא קופצת כנגדך בראש־הכושים שלה וצועקת: “גברת! לא כך עושים לקפל שמיכה!” והיא עומדת בידיה הרטובות, שניגבתן בסינרה, להראות למירה איך “עושים לקפל”. מקבלת מירה בארבה את תורתה של רוּמיה ומשלחתה לעבודתה. כשהקטנה יוצאת לרגע אל הגן ורוצה לדבר עם סאלים, סאלים גוער בה: “לכי, טיפשה, לעבודה! אסור לרמות את הגברת!” והוא משתמט ממנה. קוטפת רומיה פרח קטן ונותנת גבעולו בין שיניה וחוזרת לעבודתה מתוך פיזוּם בחוטמה.

אושר קטן מרחף גם צריף (דומה, האושר בדמות רוח קלה מפריח את הוילאות הלבנים, שמירה תלתה על החלונות הפונים לצד החלקה והים) וגם בחלקה הפורחת בשלל צבעים. כחֵלת הים נחה הרחק במורד, מאחרי הכפר הערבי, ולפרקים נראות אניות עוברות לאורך האופק ושולחות תמירות עשן נטויות, או גוררות אחריהן שובל ארוך מאד של עשן מפוזר. האנשים העסקנים העמלים בגן עמל של תבונת־כפיים, הממטרות המסתחררות ופורשות מניפותיהן הרוססות, הצבעים והריחות העולים מן הפרחים למינים – כל אלה משרים אושר שקט וצנוע על הבית ויושביו. אבל מירה כמו החליטה בלבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפרים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי “לגמור”, כדי “להיפטר מכל זה”. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאד. מי מן הנערות, שאין בכוחן יפה לסעור או להיסער בחזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך “להיפטר מזה – וחסל”? היא עוד “נפטרה מזה” בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. וגם הללו שם, בגרודנה, היו חושבות אותה למצליחה. אבל היא יודעת מאד, שאת האושר לא השיגה. האושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי־שם רחוק, אי־שם אצל אחרים. אף כי “שם” זה ו“אחרים” אלה אינם מסוּימים כלל במושגיה.

מתוך ההרהורים־רגשות אלה היא באה לכלל החלטה, כי בעצם ההריון יפה לה. מתחילה היה מרגיזה וגם מבעיתה מעט, אבל לאט לאט נתברר לה, שכך צריך להיות. מוטב כך. זה נותן לה ענין. הנה שניהם, גם מנשה וגם אפרים, כשנודע להם הדבר, התחילו חרדים לשלומה, וכמו שאומרים אצלם בבית: “מַשׁיבים את האבק ממקום מוֹשבה”. וזה משעשע אותה. הרי קודם, אפילו לפני הנישואים, לא היו מחזרים אחריה כמו עכשיו וה“בחילה” התוקפת אותה גם היא לא שחדלה להפחידה, אלא שנעשתה לה צורך. היא פורשת אז לחדר־המיטות, שוכבת על הספּה הקטנה העטופה תכריך לבן, כובשת את ראשה בבשר זרועה וסובלת בחשאי. מנשה או אפרים, שקלעים לתוך החדר, מהלכים על בהונות רגליהם, ולפעמים ניגשים, נוגעים בראשה נגיעה של ליטוף ומסתלקים בחשאי, והיא נשארת עם ה“בחילה”, והיא אינה בחילה כלל.

מיום ליום הם נעשים חרוצים יותר, והחשבונות שהם עושים בערבים, בחדרו של אפרים, כשהיא כבר שוכבת במיטתה, נעשים ארוכים ומסובכים יותר. זאת היא יודעת מתוך הלחישות המגיעות מעבר לקיר הדק. יש שהיא מרחמת עליהם, שאחרי יום של עבודה מפרכת כזו הם צריכים עוד לאחר שבת ולהוגיע מוחם בחשבונות ובספירת הפּדיון ובמיוּן ההזמנות ובקביעת סדר־היום שלמחרת, ואפרים עוד מאריך לפעמים לשבת על שרטוט תכניות לגינות בשביל שקמוני. אלמלא הריונה, היתה מסייעת בחשבונות. אבל הריונה השרה עליה עייפות ורישול־אברים, וכמגיע הערב, אך הספיקו לכלות את הארוחה שהכינה בידיה (רוּמיה חוזרת לפנות ערב עם סאלים לתל־אביב), היא מרגישה מיד את הצורך לשכב. הרגלים כואבות והמוח כבד ומטומטם. הם גם לא היו מניחים לה לעשות זאת. כשאמרה להם פעם, שהיא רוצה “לנהל את החשבונות”, קיבלו בפנים שמחות, אך אמרו: “אחר־כך, מירוצ’קה, כשהכול יעבור, אם ירצה השם, בשלום”.

– “צ’וּדקים, הרי אז אצטרך לטפּל בילד”. – “אין דבר, אפשר נקבל אדם, שיגוּר עמנו ויעזור לך בטיפול”.

וכך עבר עליה הקיץ. היו ימים קשים, ימי חמסין, שאז היתה יושבת כל שעות היום במרפסת הפתוחה ויונקת תוכה את הרטיבות הרוססת על החלקה מעשר הממטרות. גם בצריף היתה רוּמיה שופכת פעמים אחדות ביום מים קרים. בימים האלה לא יכלה מירה לעמוד במטבח ולבשל. ואז היה אפרים חוגר סינר, כובש את רומיה כולה לרשותו ועומד במטבח ומבשל כטַבּח מלידה. רק מזמן לזמן היה יוצא ושואל עצות ממנה, ממירה. אף מביא לה בכף לטעום אם כיון במנת המלח והתבלין. מתחילה היה מעשהו של ה“צ’וּדק” מצחיקה מאד, והיתה חוששת שמא יבוא זר ויראהו בקלקלתו, אבל מעט מעט הרגילה עצמה גם בזה. חלף זה היתה גומלת לו ליד השולחן, שהיתה משבחת אומנות־הבישול שלו, והוא היה אוכל בתיאבון של זאב, מתמצמץ ועונה בפה מלא: “צחקי, צחקי לי, מירוצ’קה. צחוקך מוסיף לי תיאבון”. ומנשה עמד על דעתו, שאין דמיון כלל בין תבשיליה של מירה ובין אלה של אפרים, אלא כדי לא לביישו הוא מצוה על תאבונו לאכול גם אותם בחשק. לפעמים, כשתקפה החולשה על מירה היה אפרים מבשל גם בימים שאין בם חמסין.

יום אחד, כשהלכה לרגל קניות ברחובה של תל־אביב, נזדמנה מירה עם סטילה. היא נישאה לאותו בחור גבוה, שנראה כאמריקני ובאמת היה פולני שגר כמה שנים באלכסנדריה של מצרים, והספיקה כבר להיפרד ממנו. אבל אינה דואגת כלל, כי בינתים קיבלה עבודה בקופּה של קולנוע. היא אמרה למירה, שהיא מקנאה בה, על שהיא עתידה להיות הקרוב אֵם. ההריון הולם אותה מאד ואין כל שינוי בפניה, אין בהם אפילו כתם כלשהו. הזמינתה מירה שתבקר אצלם באחד הימים. הרי לא רחוק הוא.

מירה כבר היתה בחודש השביעי וכרסה היתה בולטת יפה במחודד, ורוּמיה הבטיחה לה בשבועה, שהגברת “תביא” ילד ולא ילדה. היא יודעת אצל אמה, שבכל פעם, שהיא עומדת “להביא” ילד – כרסה מחודדת, ואילו ילדה – הכרס מעוגלת. בחייה, הגברת יכולה לשאול את סאלים.

כשבאה סטילה בבוקר למעין־גנים קיבלוה מנשה ואפרים בגן ודיברו עמה מלים אחדות, אחר ליווּה עד המרפסת, ביקשו סליחה ופנו למלאכתם. והיא, אחרי ש“ראתה” את הדירה וכל מה שבתוכה, לרבות ה“טרוּסוֹ” (צרכי הלבוש) של הקטן, ישבה עם מירה כמה שעות במרפסת וסיפרה לה כל מה שהיא יודעת מן הקיבוצים, מאלה שנשארו שם ועוד יותר מאלה שיצאו, וגם מחייה סיפרה, כמה בחורים היו לה וכמה פעמים עשתה לה “הפּלות” (את קוֹליה הבליעה בנעימה), אבל אינה מתחרטת על שום דבר: חייה היו עשירים ומלאי ענין. היא כל־כך נסתחפה בסיפוריה, עד ששכחה לשאול את מירה לחייה היא. מירה שמעה את הסיפורים בפנים יגעים, כפני המעוברת שמקשיבה תמיד, מדעת ושלא מדעת, לחיים המתרקמים במעיה. בעצם מרוצה היתה, שזו אינה מרבה לשאלה לחייה, שאילו היתה מעתירה עלי השאלות, בודאי קשה היה לה להשיב על כולן, בפרט עכשיו במצבה. כמה שהיא מייגעת לפעמים את מוחה לברר לעצמה מקומה ותכליתה בחיים, אינה יכולה, כי המוח כאילו צף ומפעפע בחמימות עלוטה, והוא חוזר להרהר כמקשיב למתרקם במעמקי בשרה.

סטילה, אחרי שדיברה שעתים ויותר, אגב תיקון השפתים ב“עפרון” כנגד המראה הקטנה שבתיק־ידה, ומירה קלטה רק החצי או פחות מזה, קמה פתאום ואמרה:

– אבל לא ראיתי כלל את הגן שלכם. עליתי בשביל ולא התבוננתי. אפשר תרדי עמי מעט?

מירה יצאה עמה. רגליה הנפוחות מעט היו נתונות בסנדלי־בית, וכל גופה מרטט בלכתה. סטילה היתה דקה וגמישה ורגליה מחוטבות יפה בתוך גרבי־המשי מגון הגוף, נתונות בתוך נעלים חדשות, עדינות. שמלתה הצרה יפת־גזרה והיא מדלגת בקלוּת ובחן במורד השביל ומירה אחרה, והיא שולחת דיבורה לאחוריה וצוחקת בקול. התבוננה בה מירה מאחור והיתה מקנאה בה על קלותה ועליצותה וכמעט דיברה לנפשה: “מה הן חסרות, הללו? ואם עשתה כבר לעצמה חמש או שש “הפּלות” – לא ניזוקה כלל, וגופה כגוף של נערה בתולה, מה פטפטה הדודה אז בשבת, בשעת חנוכת הצריף?”

סטילה עומדת רגע, מביטה לצד הוילה של מיסטר קוייט; מתפעלת מן הבית ומן הגן, וביותר ממגרש הטניס; שואלת ליושבי הוילה; ניצתת לשמע הפרטים וזורקת שמה עינים רעבות. מנשה, שעלה מצד השער ונשא, חבוק בזרועותיו, שק כבד של זבל חימי וראה את השתים יורדות בשביל, עמד, הוריד את השק לארץ ופנה אל מירה:

– למה תדלגי על האבנים והמדרגות? אם סטילה רוצה לראות את הגן, אלך אני ואַראה לה, או אקרא לאפרים. בכל מקום מוטלת חמרה רטובה ואפשר, חלילה, להתחלק.

עמדה מירה נבוכה והביטה אל סטילה. זו כאילו נתפסה רגע בהרהורים, אחר נצנץ בעיניה ברק אנושי ואמרה:

– הרי הצדק עמו. עליך, מירה, להיות בבית. אני אשמה, שקראתי לך. בואי, תני את הזרוע ואשיבך. הצדק עם מר קליגר.

היא שילבה זרועה בזרועה של מירה והפכה אותה רכות כלפּי הצריף.

מנשה עמד רגע מרגיש את הריקות שבין זרועותיו. מה נעים היה מראה של מירה שלו המלאה, הכבדה כובד של ברכה, הנושאת בקרבה זרע חי וגדל, ממראה של זו האחרת, הדקה, היבשה, בעלת הגוף הפלדי, העקר. מגעה של זו בגופה של אשתו כמעט הכאיב לו.

גחן ולפת את שק הזבל, אימצוֹ בכל כוח אל לבו ובשפתים חשוקות נשאוֹ לפניו במעלה השביל אחרי השתים ההולכות שלובות־זרועות.

הנה כך, רק בזכותם של נושאי־משא מתקיימים החיים!

טז: בַּת תְּחִלָּה

בחדשיה “הגבוהים” היתה מירה כפותה למיטתה ימים ושבועות, וכל משק הבית היה מתנהל בידי רוּמיה ואפרים. מתוך כך הוכפלה עבודתו של מנשה בחוץ, ומרוב עבודה נצטמק ופניו השחירו, אבל בקרביו חלחלה תמיד חדוה עצורה, שהיתה מציצה מעיניו כשנחו עליה, על אשתו האהובה. מעולם לא שכח להכניס לה בבוקר, טרם תקום ממטתה, צרור־פרחים רענן מן הגן, ממבחר הפּרחים, נתונים בתוך האגרטל מנת הדוד.

לפני צאתו לפעלו, אחרי שאכל פת שחרית בחטיפה במטבח, בעוד שפתיו חמות מן התה או הקפה, היה גוחן עליה וטובע נשיקה במצחה, והיא פוקחת עיניה, פושטת יד ערומה וחיורת עם עורקי־כחול, וטופחת שלש טפיחות על חִספּוס לחיו, שלרוב אינה מגולחה, והופכת פניה אל הקיר. ידע מנשה, שמירה שלו סובלת, אבל סבלה זה לא הביא בלבו לא מורך ולא צער, מפני שידע כי מנהגו של עולם הוא. וסבל זה, סופו מבשיל פרי נאה בצורת ילד־חמודות. מעודו חיבב ילדים, כמהו כאפרים בנידון זה, ומיום שנודע לו דבר הריונה של מירה, היה רואה את הילד העתיד לבוא בדמות פּרח ורוד וריחני שפורץ מתוך הגבעול, כמגיעה שעתו. משום־מה האמינו כולם (אפשר בהשפּעת נבואתה של רוּמיה), כי היִלוֹד יהיה בן, ולא פעם נזדעקה מירה:,אוי, “הוא” קופץ. תן את היד ותרגיש! פּה, פּה!"

בשכונתם, שכונת מעין־גנים, היו האחים קליגר נודעים כבר כאנשים חרוצים ומצליחים, וגאותם של רוב התושבים היתה על “גן העדן” של המתישבים האלה, והיו מזכירים את גנם למופת ומשגרים שמה אורחים ותיירים, שיראו “מה אפשר לעשות בארץ־ישראל”. היו משפּחות אחדות, ובראשן אותו חבר הועד שנאם את נאומו אז בחנוכת הצריף, שביקשו קרבתם של האחים וגם באו לפעמים לבקר ברשותם. מתוך כך נתקשרו מעט גם במירה, ואף שהיא לא היתה מעורבת עם בריות ונמנעה מריבוי שיחה עמהם, חיבבוה והבינו, כי עתה, במצבה זה, אינה יכולה לצאת לביקורים. אף כי הנשים ידעו, וגם השמיעו באזניה, שאין יפה לאשה בהריונה מהליכה מרובה, ככל שהרגלים יכולות לשאת. אבל היא – שאני. מכיון שהריונה קשה וסבלה מרובה, אין להטיל עליה הליכה מכבידה. משום כך ראו שתים־שלש נשים חובה לעצמן לסור אליה לשעה קלה כדי להעניק לה מנסיונן. סוף סוף בודדה היא כאן, בלא אם ובלא חותנת, עם שני גברים ופועלים אחדים ועוזרת קטנה, תימניה פראית למחצה. מי, אם לא הן, ימציאו לה הדרכה, הדרכה נכונה? ומירה, אף כי לא הסבירה פנים ביותר לדורשות טובתה, גם לא הזעימה להן פּנים והיהה שומעת נסיונן ועצתן ומודה להן בפה.

בא לגור בשכונה (שהפכה בינתים לישוב רב־בתים) רופא חדש, מן העולים הגרמנים. הוא פתח מעין סנטוריון קטן בשותפות עם אחד מרופאי תל־אביב הותיקים, כי המגרשים כאן עדיין לא הגיעו לאותם מחירים מוגזמים כמו שם בעיר, והבונים יכלו להרשות לעצמם מעט רחבות־ידים. נעשתה מירה הפּציינטית שלו והיתה נתונה כולה להדרכתו (קצת מתוך רצון להיפּטר מהדרכתן של הנשים), פעמים הולכת אצלו ופעמים הוא בא אליה. עוד לא צריך היה לשלם בעד הביקורים, כי החשבון יבוא בסוף, אם ירצה השם, אחרי הלידה. כך נוהגים שם, בגרמניה. מנשה חשש מעט לסכום, אבל אפרים הרגיעו. לכשתגיע השעה הטובה, תצטרך לבוא אל הסנטוריון ותישאר שמה לפחות עשרה ימים, כי כן נוהגות היום רוב הנשים, שאינן יולדות בבית אלא בסנטוריון.

והרופא הזה גם רופא ביתם של שוכני הוילה, הקוייטים, והם שולחים לקחתו באוטו שלהם המהודר. הוא היה שוהה שם שעה ארוכה, ואז היה מגיע משם, מעבר למגרש הפּנוי, קול צחוק. מוזר היה הדבר: גם האחים קליגר וגם מירה היה להם הרגש כאילו שם, בוילה ההדורה, יושבים לא יהודים אלא איזה “פּריצים”, מעין אותם ה“פּריצים” הפּולנים שבגלות שם. היה להם גנן משלהם, ומפלא הדבר, שגם הגנן ההוא, בן מעין־גנים, בחור ככל הבחורים, נהג בעצמו חשיבות וזרות, כגננם של אצילים, והיה עובר על חלקתם של הקליגרים, כשהוא נושא כליו על שכמו ומגביה כתפיו ואינו מזכה אותם אפילו במבט־עין. ופעם אחת שאלו אפרים לאיזה מן צמח שהיה חסר בגנם, וענה בלי רצון: "כן, אצל מיסטר קוייט יש המין הזה (והוא ביטא את הוא"ו שבקוייט כדרך האנגלים).

והרופא, כשהיה יוצא מן הוילה, היתה הליכתו גם הוא בחשיבות יתירה כבא מבית עשירים, והלך ישר אל האוטו המחכה לו לפני השער. רק כשלא חיכה לו האוטו והיה עולה ברגל, נכנס בדרך גם אל מירה, שואל שאלות של מה בכך, טופח לה על גבה ואומר:

– רק לא לדאוג. הכל נורמלי בתכלית. יהיה טוב, יהיה טוב. ביום שתרגיש כאבים אחדים באים רצופים – תבוא מיד אל הסנטוריון. רק לא לדאוג.

כאילו היא דאגה! היא לא דאגה כלל. היא רק המתינה. לא איכפת לה אפילו שהיא צריכה לשכב. אפילו צעקות היולדות, שהיו מגיעות לפעמים מן הסנטוריון הרחוק, לא הביאו פחד בלבה.

מאמה היתה מקבלת מכתבים תכופים, ובהן תורות שלימות על ההנהגה בשעת הריון. באמת הין לה לזרא כל ההוראות האלו. בכלל לא היתה רגילה, שיעמידוה במרכז החיים, ועכשיו כמה אנשים דואגים לה. דאגה זו היתה מרַפּה את עצביה והתפללה שכבר תיפטר מכל זה (תמיד יש מה, שאתה מתפלל להיפטר ממנו!). אפשר אחר־כך תשוב להיות כשאר בני־אדם, תוכל ללכת, לבוא לתל־אביב, לבקר בקונצרט ובקולנוע, וגם להיפגש לפעמים עם מכיר מקודם, מן ה“אחים שבאניה” או עם חבר מן הקיבוץ.

והנה בא היום. הדבר היה לפנות ערב. דוקא אותו יום הרגישה עצמה בטוב. “הוא” ירד לגמרי למטה, והיתה הקלה טובה כל־כך. מנשה היה בעיר לשם איזה סידור. הפועלים כילו מלאכתם והלכו הביתה. גן רוּמיה עשתה לה מקלחת וקלעה צמתה השחורה, הקלושה וקשרה בה עניבה אדומה והלכה לה וסלה הגדול על זרועה הצנומה. מירה ישבה על מדרגות המרפסת ועיניה תלויות בחמה הנופלת הימה. אפרים היה בורר נובלות מתוך אמבטיה קטנה מלאה פרחים וזורקן לערימה על הארץ. והנה עבָרה כאב חדף ולא היה ברור לה היכן עבר. נתהתה והקשיבה לעצמה רגעים מספּר, והנה בא כאב אחר, חד מן הראשון, כמפרק עצמות הירכיים, נוקב ועולה כמקדח בגב.

“זהו!” חלפה מחשבת־סרק בלבה. קמה מן המדרגה ונשעה אל עמוד־העץ שבמרפסת והביטה אל אפרים העושה מלאכתו בחריצות דוממת.

בא כאב שלישי, חד מן השנים הראשונים. עתה נפל עליה פחד: אפשר לא יספיקו להביאה לסנטוריון! אף־על־פי שאמרו לה לא פעם, שאצל מבכירות אין הענין נעשה במהירות כל־כך, היתה יראה. מה יהיה אם ישפכו פתאום “המים”?

– אפרים! בוא נא הנה! – קראה אל גיסה.

– קראת לי, מירוצ’קה? – נשא אפרים פניו, שהיו זרוחים באור השקיעה ובידיו גבעולי קרנפול רטובים.

– כן. בוא נא הנה. – והיא לפתה בזרועה את העמוד.

זרק אפרים את הפּרחים בחזרה לאמבטיה ורץ אליה.

– מה, יקירה, אַת מרגישה כאבים? לרוץ להביא אוטו?

– אין צורך. אני חושבת, שנלך שמה ברגל. הרי לא רחוק הוא. ומאין תקח אוטו?

– אַל תדאגי. אבקש אצל מר קוייט. הנה האוטו שלהם עומד בדרך. רק לרגעים אחדים. תכולי להיכנס בעצמך הביתה? אם כן, אני רץ שמה.

והוא רץ, יצא לדרך ונכנס בשער הוילה. לא עברו חמשה רגעים והאוטו השמיע קול טרטוּר, נסע ועמד לפני שער גנם של האחים קליגר.

אפרים יצא מן האוטו ורץ אל מירה ובישר לה, כי מר קוייט הסכים מיד וברצון. באמת אדם יקר!… הטיל על כתפיה סודר לבן, חבק גופה בזרועו מאחור וירד עמה בזהירות בשביל ובמדרגות, עד שהוציאה מחוץ לשער והעלה אותה אל האוטו המהודר. הנהג הסיע את רכבו בקשת עולה אל הסנטוריון, שהיה נשקף מעל הגבעה לבן כולו עם מרפסת־עמודים ארוכה כקסרקטין, ומבין העמודים נראות האחיות בעלות השביסים המכניפים רצות רצוא ושוב.

למעלה מעשרים שעה ארכה הלידה. חליפות רצו שמה מנשה ואפרים, לפעמים שניהם יחד, לראות את שלום היולדת. צעקותיה נתערבו בתוך צעקותיהן של שתי יולדות אחרות, אך למחר, לאחר שהשתים ילדו, ניכר קולה יפה כשהוא נוקב מזמן לזמן את האויר. רוּמיה מיהרה בכל רגע אל המרפסת, לופתת את עמוד־העץ ומצמידה אליו לחיה, ומדי הישמע צעקת הגברת עיניה מתבלטות, כל גופה רוטט, ושפתיה רוחשות תפילה.

מנשה ואפרים הגבירו באותו יום עבודתם בגן, אף זירזו את הפועלים, אבל פּניהם חיורים היו ועיניהם יגיעות ומפיקות סבל. הרופא מתחילה צחק והרגיע את השואלים: “לכו הביתה. הכול כשורה”. אבל בצהרים כבר שינה את טעמו ואמר למנשה, שאם עד שתים לא יצא הולד מאליו, אפשר שיצטרך להשתמש במלקחים. “יש שעלינו הרופאים לסייע בידי הטבע. ממש כמוכם הגננים”. בשוֹרה זו החרידה את שניהם והיו מביטים זה אל זה כשואלים:,מה דעתך, להסכים?"… הגיעה שעה שתים והולד עוד לא הראה סימני התקדמות. אמר הרופא: “נחכה עוד שעה. מצב לבה של היולדת לא רע, אף כי נחלש מעט: מעשים בכל יום”. אחר־כך הוסיף עוד שעה. “נראה, ש’המעשים בכל יום' שאמר – אינם לרצון לו”, אמר אפרים ושיניו נקשו פתאום. כשראה מנשה כך, אמר לו:

– שמע, אפרים: אפשר תרד לתל־אביב. יש לגמור פעם את ענין הפקועות, כשֶׁמירה…

– והוא תפס באוזן המזלף הסמוך וירד להשקות ערוגת החרציות.

ובשעה חמש וחצי (הם עמלו שניהם להעתיק חצי חבית עם הרדוף מגודל) בא משרת הסנטוריון עד הגדר וצוח לתוך הגן:

– מזל טוב! בת!

האחים חיבקו זה את זה והסתובבו בריקוד, כמו אז כשנתקבלה הידיעה שמוכנים בשבילם רשיונות־עליה.

שקמוני עלה לאיטו מעומק החלקה, מן הצד, מצחת הקסקט שמוטה לו כלפי אזנו ושפתיו פתוחות בחיוך:

– מה, ברית או בריתה?

– בת.

– אין דבר. בת תחילה סימן יפה לבנים. אנו, ברוך השם, אשכנזים ואיננו מזלזלים גם בבנות.

והוא קפץ כנגד סאלים, שעמד והביט תוהה, ונעץ לו אצבע בטבורו.

הנער קפץ הצידה:

– לך לעזאזל! אתה – עָקָר!

– ואתה בנו בן בנו בן בנו של עקר! – אוי, ואני הכינותי שיר לקראו בשמחת הברית. מילא, אקראהו באזניכם עכשיו כמו שהוא. לשנותו לנקבה אין בי כוח…

והוא חטט באצבעותיו המעופרות בכיס מכנסיו, שגם הוא היה מלא קזוזות עפר, עד שהעלה פיסת נייר קטנה ומקומטה. יישרה על כף־ידו והגישה אל עיניו ולא יכול לפענח את האותיות.

– חי נפשי, פרחו האותיות, כמו מתוך הלוחות. הואיל והזכר נהפך לנקבה – פרח לו השיר.

ובאמת היו האותיות, שנכתבו בעפּרון על נייר גרוע, מלוכלכות בחמרה, ואי־אפשר היה לקרוא מלה. לחץ את הפּתקא בתוך חפנו עד שעשאה כמין כדור, וזרק את הכדור למרחוק, מעבר לגדר.

– נו, ושֵם יש כבר? מן ההכרח שיינתן לה שם של פרח או של צמח.

אמר אפרים:

– הכינותי שני שמות: בשביל ילד ובשביל ילדה. כמה לילות חיפּשתי בתנ"ך עד שמצאתי שנים טובים בעיני, אך לא שמות של צמחים.

– אם כן הם פּסולים מלכתחילה, בת של גננים – סליחה, של גנן! – ולא יהא לה שם של צמח, אי אפשר!

– אפשר אתה יגעת ומצאת?

– ומה אתם סוברים: לא יגעתי? עשיתי לילות כימים. גם לי יש, ברוך השם, תנ"ך, ומצאתי שמות בשביל בן ובת. רוצים לשמוע?

– אדרבא. – אמר מנשה.

– לבן: אַלוֹן, ולבת – קציעה.

אף־על־פי שידעו עברית והיו גננים בישראל, ואפרים חיפּש כמה לילות בתנ"ך, לא ידעו “קציעה” מה היא. מיד הוריד עליהם שקמוני ברד של ידיעות על השם, שניתן לאחת מבנות איוב (וכעדות כתוב: “לא נמצא נשים יפות כבנות איוב”), וגם בתהילים בא השם ברבים: “מור ואהלות קציעות כל בגדותיך”, אם כן מן השכנות מוכרח שהוא בושם, ובאמת הו אמה שנקרא בערבית “קציע”, ובלשון המדע Lauras cassia ובמשנה נמצא “קציעות” במובן אחר, גם הוא מעולם הצומח: תאנים יבשות. ועמנואל לֶו מביא את כל הדעות בנידון זה. הוא, שקמוני, חיקר ואיזן יפה את הדבר. יש לו גם מחקר על “אַלון”, אבל את השם הזה יש לדחות “לפעם הבאה”, כי כן מר קליגר?

מנשה היה מבולבל קצת ממחקרו של שקמוני (אפרים הסתכל בו בדרך־ארץ ובהתפּעלות: “אלה פועליך, ישראל. לאיזה עם יש פועלים כאלה?!”), וכשתאושש אמר בפשטות:

– אבל המחליטה בדבר היא אשתי. ואם השם המוּצע לא ימצא חן בעיניה – שוא כל עמלנו.

– כ־מוּ־בן. – אמר שקמוני רחבות וממושכות, כצופן קורטוב אירוניה – בפרט שם ראשון. שהוא מגיע ליולדת.

– אפשר שאשתי תרצה לקרוא שם אביה על הילדה. שמו היה צבי.

– עם כן, צִבְיָה. – אמר אפרים.

– רק לא צִבְיָה. אף שמצוי בתנ"ך. אבל צלצולו כשם גלותי. הקץ לגלות! – קרא שקמוני!

בתוך השיחה הנלהבת לא הספיק אפרים להשמיע את שמותיו, ובאמת נראו לו עכשיו חסרי־טעם ושמח בלבו, שהסיחו דעתם ואינם מבקשים אותם מידו.

בדיעבד שמחה מירה, שלא תצטרך “לעבור את הצרמוניה הברברית של הברית” (האחים נצרמה אזנם לשמע הדיבור הזה, בכל־זאת שחקו), וגם שלא יצטרכו הזמין את הדוד והדודה. אם ירצו אחר־כך לבוא לביתם בשבת – יבואו להם, כי אז לחנוכת הצריף. ואשר לַשֵם – רוצה היתה לקרוא לילד כשם אביה, אבל לא צְבִיָה ולא צִבְיָה טובים בעיניה, רוצה היתה בבשם, שצלצולו נאה גם בלועזית, למשל, עדה או צלה. אבל השמות האלה מצויים יותר מדי.

הביא לפניה אפרים את שמו של שקמוני “קציעה”. עיקמה מירה את החוטם החיור. אז הוציא אפרים את שמו “חמוטל”. לא האמינה מירה שיש שם כזה. “אולי שם ערבי הוא”. וצחקה. נעלב אפרים בלבו, שהיא מזלזלת בטעמו, אבל שתק. לבסוף הוחלט להחליף את השם “צביה” ב“עפרה” – וכך נקרא שם הבת בישראל, בשבת, במנין של מעין־גנים.

יז: מִירָה נֶחְלְצָה מִצָּרָה

מקץ החדש השלישי ללידה נפלה על מירה פתאום אימה חשכה: נראה לה שנתעברה שוב. המתינה שלושת ימים ושבוע ושבועים (ונקיפות הלב הולכות וחזקות) ולא בא הסימן הגואל. גם התקפות קלות של בחילה באו לה פעמים אחדות. הרי זו צרה גדולה! לא, למנשה, לא איכפת, אבל לה איכפת ואיכפת! היא לא תסכים לעולם להיות ל“מכונה של ולדות”. לא ולא! עצביה היו רושפים בה והכל מסביב נראה לה כעוין וכשמח לאידה. גמור היה עמה שלא תגיד למנשה (ולאפרים לא כל שכן), אלא תעשה את הדרוש עד כמה שאפשר שלא בידיעתם. והם, שראוה בשינוי שחל בה פתאום, ברגזנותה, בפיזור נפשה ובסבלה, שאלו כמה פעמים ביום לשלומה בדאגה אמיתית. אבל שאלותיהם גרמו לה תוספת רוגז, ביחוד שאלותיו של מנשה, של הבעל, זה שכבשה לתשוקתו ולמרותו, והרי היא כקנינו, כצריף וכגן.

בוקר אחד אמרה בבית, כי דבר נחוץ לה בעיר, וביקשה מאפרים שישגיח על עפרה. לצהרים תשוב ותיניק את הילדה. עד אז יכולה הילדה לישון. ואם תתעורר – יִשקנה כפּיות אחדות מיץ תפוח־זהב, שלוש או ארבע כפּיות. לבשה שמלה נאה ונסעה באוטובוס לתל־אביב. שם הלכה אצל רופאה אחת (ליזה סיפרה לה על רופאה זו, ש“הצילה” אותה ממש. ליזה המסכנה! חמש שנים סבב אותה בחור אחד בכחש ולבסוף בא והזמינה לחתונתו עם אחרת. כשראה החוָרת פניה כמתעלפת, אמר אליה: הוא לא ידע, שהיא נתכונה לענין רציני. אילו ידע… עד היכן מגיעה נולוּתם של גברים! עכשיו היא עובדת בירושלים ב“משק בית”), ואחרי חצי שעה יצאה משם מלאת תוקף והחלטה. אם “האמצעים הביתיים” לא יועילו במשך שבוע ימים – תבוא אל הרופאה לשם “האמצעי הרדיקלי”.

פלא הוא, כמה עשוי גופה של אשה לשאת ולסבול! כמה פעמים ביום בלעה טבליות גדולות של כינין, בוקר וערב נסתגרה בחדר האמבטי וישבה עשרות רגעים בתוך מים של ארבעים ומעלה ויותר. אחר־כך עשתה תנועות־גוף מפרכות לפי הוראות הרופאה, הרימה משאות כבדים ובלעה שוב כינין. האזנים היו מלאות תמיד זמזום אטום ומכאיב, הלב הלם כפטיש, הדם היכה בגופה כפולסין של אש ושל קרח. נחלי זיעה פלט בשרה. צמאון ממאיר היה יוקד בה ולרווֹתו שתתה מים וחלב ותה קר, כוס אחר כוס. בפניה עמדו כתמים אדומים וחיורים ומֶשֶך כאב בעורקי רגליה. האחים, שהסתירה מהם את מעשיה, הרגישו בדבר הזר שנפל בה, בפעלתנותה המשונה, במראה פניה ובאש הזרה בעיניה, אבל מכל הנהגתה ברור היה להם דבר אחד – שאסור להם לשאלה דבר. בעפרה היתה מטפּלת ברעש וברוגז, וכשהילדה נבהלה ובכתה ולא צרתה להירגע, השכיבתה בעגלה ורצה לטייל עמה בדרכים. אין דבר, גם הריצה יפה לה, למירה, בימים אלה! וביום הרביעי לסערה, כשהרגישה שכוחותיה כלים, עוד מעט ותפול למשכב, בא הסימן הגואל. כמה אושר הביא לה דמה השפוך! היא רצתה לצאת אל המרפסת ולצעוק אל תוך הגן: “רואים אתם, ניצחתיכם!” אבל חולשתה היתה רבה כל־כך שיומים שכבה במיטה חיורת ונמוגה, אך מרוצה מעצמה, וכמו אחר לידה, כביכול. רק לאחר חודש ימים נסעה אל הרופאה והודתה לה על העצה, וקיבלה הוראות להבא, ובשובה קראה למנשה אל חדר־המיטות וסיפרה לו מה עלתה לה. פניו עגמו לדבריה, הביט בה רגע נבוכות והחליק פעמים אחדות על ראשה, אחר נשק לה סמוך לאזנה ויצא בלא אומר ודברים. לאפרים לא יספּר, כי למה יצטער גם הוא? ולואי שמעתה תחזור השלוה לביתם.

והנה הגיע מכתב כתוב בידי רוּז’קה ובה הידיעה המהממת, שאביהם שבק חיים. זה כמה שנים שסבל מאבני־מרה והגיעו הדברים לידי כך, שהיה הכרח לנתחו. הניתוח נעשה בלבוב, אצל גדול המנתחים, ואחרי יומים מת. רוּז’קה כתבה את המכתב ותיארה את האסון מתוך שקט נפלא ובפרטי פרטים, והאם הוסיפה בכתב־ידה הרצוץ רק שורה עקומה אחת: “אתם שם, ואני פה אלמנה שוממה עם בת שהגיעה לפרקה. השם ירחם עלי”. שורה זו הלבינה פניהם יותר מכל המכתב, אבל הם פנו איש לעברו ושתקו.

מנשה ואפרים ישבו “שבעה” כדין, אחר־כך הלכו בכל יום אל ה“מנין” בצריף בית־הכנסת שבשכונה לומר “קדיש”. בבוקר הלך אחד ובערב אחד. יחדיו לא יכלו ללכת מפני עוֹל העבודה. “טוב שהבאנו עמנו את התפילין”, – אמר אפרים. לפני שלושים היה מראה שניהם מוזר מאד בספיח זקניהם, שבזה נעשו עוד יותר דומים זה לזה. מתחת לשער פניהם נראו חיורון כחלחל ועיניהם היו כבוּיות. מירה אמרה להם פעם ופעמים, שצורה זו של אבילות שטות היא בעיניה, וכי איזו נחת רוח תהיה למת מ“מברשות” אלו שגידלו על לחייהם?.. דבריה הכאיבו להם, אבל עברו עליהם בשתיקה. הם ידעו את נפש אביהם וגם את נפשם הם. מות האב הטיל בחייהם פגם שלא יתמלא לעולם. כך האמינו בתוך השלושים.

היתה מירה מלבישה את עפרה בגדים חמודות ויוצאת לטיילה בעגלה הקטנה בדרכי מעין־גנים ומשאירה את הבית על רומיה ועל אפרים. היו האם ובתה תואמות בפריחתן הרעננה. התינוקת מילאה כמעט את כל חלל העגלה בשארה הדשן והצח. מרוב שומן היו ידיה ורגליה עקודות בטבעות ובגומות והיא מבעטת ומניעה אותן בחדות־חיים וטוּב־מזג בתוך המצע הנקי והצח להפליא. צחוקה היה מאיר מעיניה הגדולות והנבונות ושערה השחור והחפוף הוסיף טוהר וריחניות לגולגלתה החמודה. והאם אף היא, לאחר שחזרה לשלותה, הוצקה בגופה עדנה וכל יצוריה פרחו בהנאה. היו עוברים ושבים משתּהים ומסתכלים בשתיהן, ומכירים עומדים וזנים עיניהם בתינוקת המוטלת בעגלה. נשים רוקקות לצדדין: “בלי עין הרע, כופתא שכזו!” והיו ממעכות לה בחזה, והיא צוחקת בקול עד שמתלעלעת ושלפוחיות של רוֹק מתפקעות על שפתיה.

ויום אחד, כשהלכה מירה בשעת צהרים במורד הדרך, בא לקראתה שכנם העשיר שוכן הוילה הנאה מר קוייט. הלך כבמתכוין מול העגלה ועמד כחוסם לפניה את הדרך. מירה עצרה את העגלה, כבית אחיזתה בשתי ידיה. הביט הגבר גבה־הקומה וכסוּף־הצדעים בעיניו האפורות כעין הפלדה אל פני הילדה מאחרור, אחר נשא עיניו אל האם הניצבת מחייכת על פרי בטנה וחייך כנגדה גם הוא.

– וויפיל אָלט? (בת כמה?) – שאל יידיש במבטא אנגלי.

– בעוד שבוע ימלאו לה ששה חדשים.

– בלי עין הרע. תינוקת חמודה. שכנה נעימה

– כן. היא “אצלנו” חמודה מאד.

– טובה?

– כן. אינה מציקה כלל.

– ישנה בלילות?

– כן. כל הלילה.

חשה מירה שדפיקות לבה הוחשו קצת והדם רחש בלחייה.

היה מיסטר קוייט מחזיק בידו, נטוי מעט מעל לעגלה, מקל תפארה. לבושו היה מהודר ומדוקדק וארשת נדיבה לפניו הגבריים.

– היו לנו תאומים: ילד וילדה. כשנעשו בני שש שנים מתו שניהם שבוע אחד – מאסכרה. – אמר האיש בפשטות וברול מלבב.

נזדעזעה מירה לשמע הדברים, גחנה וכיסתה את ילדתה בשמיכת הפִּיקֶה, כאומרת לגונן עליה מפני הסכנה.

– לפני זמן רב? – שאלה גחונה על העגלה.

– לפני שלש שנים. לפני שבאנו לארץ. לקחנו לנו נערה יתומה שם באוסטרליה. נערה אירית. כן, נוצריה. היא עתה בת שתים־עשרה.

– כן, אני רואה אותה לפעמים אצלכם. היא משחקת עם אדוני בטניס.

– אֶ פֵין גֵירְל. (נערה טובה). אלא שבריאותה רופפת. ריאותיה לא חזקות. הגברת אינה מדברת אנגלית? רק מעט? חבל, עברית אני איני יודע. רק מלים מעטות.

– הוא גלגל דבריו ביידיש מתוך קושי רב. גם דיבורה ביידיש התנהל בכבידות.

– הגברת אינה כועסת עלי שעיכבתיה? אני מבקש סליחתה.

– אה לא, כלל לא. הרי שכנים אנו, ואני גם חייבת לאדוני תודה.

– תודה? על מה?

– כשעמדתי ללדת את זו, הסיעוני לסנטוריון באוטו של אדוני.

– אס, דבר קטן הוא. לא כדאי להזכירו. הלא אנשים שכנים אנחנו. וגם האדונים – איך, קליגר? שמי קוייט – שני האדונים הודו לי אחר־כך.

– אחים הם: בעלי וגיסי.

– נעים מאד. שמעתי.

הוא עבר ממראשותי העגלה לצידה, סמוך יותר לאם, וכיון מבטו אל פני הילדה, כשעיניו מחוננות אותה ועונות על חיוכה המתוק.

מירה ראתה את מיסטר קוייט פעמים אחדות ותמיד עשה עליה רושם של אציל זר ומהודר, אבל מקרוב גדל חינו בעיניה לאין ערוך וקסמו הביאה במבוכה. פשטות דיבורו והתענינותו בילדה והתגלות לבו – היו לה כאיזה גילוי, כמו בא איזה אציל מבני הנכר להסיח עמה בלי כל מחיצה. בעצם, עם כל השכלתה וחירותה וחייה בקיבוץ, נשתמר בה משהו משל בת עיר יהודית טיפוסית. ביישנית וחסרת־בטחון וזוכרת תמיד את הקיר המבדיל בין בני עדתה ובין אצילי עם בן־חורין. פגישה ועמידה מקרית זו כאילו רמזה לה על חויות אחרות. שלא ידעתן עד עתה.

הוא נענע ראשו היפה לתינוקת וביטא עברית בלמ"דין קשות:

– שלום, ילדה.

אחר הרים מגבעתו והחוה קידה לאם:

– שלום. תודה.

ופנה ללכת במעלה הדרך אל וילתו.

“הרי הם אנשים עדינים ולא יהירים כלל”, דיברה לנפשה, כשהיא הודפת את העגלה ועיניה בעפרה, שסילקה שוב ברגליה את השמיכה. “על אשתו לא דיבר כלל. עכשיו מובן למה היא נראית עצובה תמיד, כמו אבלה. אסון כזה!” בתום לב השתתפה בגורלה המר של משפחת קוייט. “והילדה ההיא, המהלכת תמיד עירומה למחצה ויחפה ושזופת־שמש – ריאותיה לקויות. עכשיו מובן. אפשר שבגלל הילדה הזאת, המאומצת להם כבת, באו לארץ־ישראל, לאקלים נוח זה”.

מוחה של מירה היה מלא מחשבות על בית הקוייטים. היתה לה הרגשה טובה, כמו מעתה תוספת ענין לה בחיים. והנה חשה צורך מציק לשתף את מישהו במה שנודע לה זה עתה. הפכה את העגלה לחזור הביתה. מר קוייט לא נראה עוד בדרך, שכבר הספיק, כנראה, להיכנס לביתו, אבל קומתו עוד רפרפה נגד עיניה.

מיהרה לעלות במעלה הדרך, נשימתה מואצה ולחייה מעלות אודם, עד שעברה את השער ועלתה בשביל אל הצריף. בא אפרים לקראתה, וכשראה את פניה עמד כמוקסם ועיניו צמודות אליה. היתה תמהה רגע, אך מיד תפסה את התפעלותו של גיסה והאודם עוד גבר בלחייה.

– כל־כך יפה עוד לא ראיתיך. – אמר אפרים וצמצם את עיניו המתוקות.

– לך לךָ עם הקומפּלימנטים שלך. – אמרה – יודע אתה עם מי דיברתי?

– איך אוכל לדעת?

– עם מיסטר קוייט. הוא עמד בדרך להסתכל בעפרה ודיברנו כמה רגעים.

– נראה אדם הגון מאד.

– איש נחמד. מסכנים! איזה אסון קרה אותם.

– כונתך לתאומים שמתו עליהם?

– מנין לך?

– ידעתי עוד לפני שנה. שקמוני סיפר לי. שקמוני יודע הכל.

– וגם מנשה יודע?

– אפשר. איני בטוח.

– אם כן, ראו איזה אנשים אתם! ולי לא הגדתם כלום. כמה פעמים דיברנו על הקוייטים.

– למה לא תביני, טפשונה? כשהיית הרה לא חפצנו להבהילך.ועכשיו, כשאת מטפּלת בעפרה – למה נספּר לך סיפורים כאלה?!

– טפשים אתם. אילו שמעת איך הוא עצמו סיפר לי. באיזו פשטות ובאיזו אצילות!

– חסר עוד שתוסיפי כמו אחותנו בבית: “ואתם אכרים מגושמים”

– מה אתה סבור: כנגד מר קוייט (גם שלא בפניו לא יכלה לקרוא בשמו בלי “מר”) אתם אכרים פשוטים.

– מילא, מירוצ’קה, בטוח אני בך, שלא תסכימי להתחלף עם מרת קוייט.

– איזה גורל של אשה! עכשיו רוצה הייתי להכירה. והנערה שבביתם אינה שלהם. ידעת?

– כן, שמעתי. אבל אגיד לך את האמת: לא התענינתי הרבה.

– ובמה אתם כן מתענינים?

– בך, אשה מכוערת.

ועשה תנועה כאומר לנעוץ בפניה אצבעו. אחר נמלך והחליק על שרוולה:

– אצל מנשה מצוי מכתב בשבילך. מגרודנה.

– מנשה כבר חזר מתל־אביב?

– הוא בחדר.

אפרים ירד לעבודתו, ובאותו רגע יצא מנשה מן הצריף, וכשראה את מירה חזר והוציא לה את המכתב, ירד במדרגות ומסרו לידה. בעצמו גחן והוציא את התינוקת מן העגלה, הרכיבה על חזהו ונשקה בתאוה בלחיה ושפשף חוטמו בצוארה הריחני, והילדה שרטה בצפרניה את פניו וגעגעה בצחוק רוח.

– נו, מה כותבים לך מן הבית? – שאל מנשה לאחר שמירה כלתה לקרוא והחזירה את המכתב לתוך המעטפה.

– אותו דבר. מבקשים צרטיפיקט בשביל רחל. הריהי כבר כשנה ב“הכשרה” ותצטרך לחכות עוד שנים. עשתה שטות שלא גמרה את הגימנסיה.

– הרי אַת יודעת, שהגשנו בקשה עוד לפני חצי שנה. אפרים כתב כבר שלש פעמים ואין תשובה. בשבוע הבא אגש לירושלים. בסוכנוּת עובד בן עירנו, אפשר יוכל לעזור י בזה.

– באמת עליהם להביאה. נפשה יוצאת לעלות.

– טוב, טוב, אמרתי לך: בשבוע הבא אהיה בירושלים. עם מי עמדת שם בדרך? ראיתי מן הגן.

– ראית? נו, נחש! – עם מר קוייט. דיברת עמו פעם?

– כן, פעם או פעמים.

– גבר נחמד, לא?

– כן, איש סימפּטי. מה רצה?

– התבונן בעפרה. סיפר לי על שני ילדיהם שמתו בשבוע אחד. הם באו הנה בגלל הנערה השחורה. היא לא בתם, מאמצה היא להם.

– ידעתי, ידעתי. ועל אחיו לא סיפר לך?

– איזה אח?

– יש לו אח באוסטרליה, זה שמנהל שם את העסקים.

– לא, זאת לא סיפר לי. ולך סיפר?

– לא הוא, שקמוני סיפר לי. אין דבר נסתר משקמוני. רצונך לנסוע הערב להצגת ה“אוהל”?

– ומי ישאר עם עפרה

– או אני אסע ואפרים ישאר, או אפרים יסע אתך ואני אשאר.

– טוב, נדבר בזה אחר הצהרים.

מירה לקחה מידיו את התינוקת ונכנסה לצריף, והוא פנה לעבודתו.

יח: שִׂמְחָה בִּמְעוֹנָם

עסקם של האחים קליגר נתפתח יפה וההכנסות בעונות הטובות היו הגונות מאד. הם התחכמו לנצל גם את העונות הגרועות, בקור החורף על־ידי שיטה של חממות, ובחרבוני הקיץ על־ידי צל מלאכותי והשקאה נכונה – והמחירים הטובים פיצו מעט את מעוט התוצרת. עוד חייבים היו סכום הגון בעד החלקה והצריף והרהיטים והוצאות הלידה, שפרעוהו קימעה קימעה ובדיוק קפדני, והוצאות הבית אף הן רבו מאד, כי מירה לא יכלה להצטמצם במידה הרצויה לשני הגברים; אף הנסיעות לתל־אביב היו אוכלות כסף לא מעט, וגם – וזה העיקר – צריך היה לחשוב על העתיד. סוף־סוף גם אפרים תגיע שעתו לישא אשה, ואז צריך יהיה להוסיף אגף לצריף ולחלק את הרכוש בין שניהם, ויש לדאוג לכך שיהא מה לחלק. מן ההכרח היה, איפוא, גם להניח פרוטה מן הצד. וזאת עשו שלא בידיעתה של מירה. היא לא היתה מתערבת בעסקים ולא הבינה הרבה בעסקי כספים, וגם לא שאלה אלא מה שדרוש לה, ואם לא ניתן לה מה שביקשה היתה מעקמת פּניה ושותקת. הם התרגלו בעקימת פנים זו ולא עשתה עליהם רושם. אבל מצער היה הסכום, שהיה מונח על שם שניהם בבנק שבתל־אביב, סכום שהוסכם ביניהם להוסיף עליו אבל לא לגרוע ממנו ויהי מה. “הקרן לעת צרה” קראו לה. בסודם זה לא ראו משום העלמה ממירה, אלא דרך של זהירות בלבד. “על כל בנות ישראל”, אמר מנשה כשאפרים העירוֹ, שצריך היה ליתן לה בעבור נעלים כמה שביקשה, “מה היא חסרה אצלנו? אנו לא ראינו חיים יפים מאלה, ואיני יודע אם היא ראתה חיים יפים יותר בביתה. קודם, כשאביה היה עשיר גדול, בודאי בזבזו. אבל מתי היה זה? לפני המלחמה. איך חיים שם עכשיו – ידענו מן המכתבים ומפי אנשים. בעצם אנו חיים כאן כ”פריצים“. – “כן, אתה זוכר, שהיינו אומרים כך לאחותנו, לרוּז’קה, שנחיה בארץ־ישראל כ”פריצים”. – “ונשותינו כפריצות”. – הוסיף להזכיר מנשה – “אך לדאבוננו לא בלי צבע שפתים וצפרנים מצוחצחות. גם מירה עושה כן”. – “נו, אל תתאונן, מנשה. מירה היא עוד זהב לעומת האחרות. כגון, זו המפלצת, סטילה”. – “כזו לא הייתי מחזיק בביתי אפילו יום אחד”. – בך נחטא: מירה היא בת־ישראל צנועה. ובכמה צבע היא משתמשת? כמכחול בשפופרת".

בסופו של דבר היו שניהם מרוצים ממירה ותמיד היתה כרוכה במחשבתם עם עפרה הפורחת, והיו בעיניהם האם והבת כברכה גדולה אחת שנתברכו בה מן השמים, והיו תמיד מודים בלבם על כך.

במלאות שנה לעפרה חגגו יום הולדתה והזמינו, חוץ מחבר הועד ואשתו ושקמוני והפועל השני וגם סאלים עמהם, גם את מר קוייט וביתו. הוא בא ברוב הַדְרוּת עם הנערה המאומצה (מרת קוייט, לצערו, אינה הולכת לשמחות) והביא מתנה נאה, שהיתה יכולה להתפרש כמכוּונת לבת ולאם גם יחד: תמונה קטנה ויפה במסגרת יקרה. הושיבוהו בראש המסובים והוא עינה לשונו לדבר יידיש והנערה עמדה כל העת על ידו והחזיקה בכפו ולא הרפתה ממנה והוליכה מסביב עיניה הגדולות, התמהות. הפעם היתה לבושה שמלה קיצית, תפורה בטעם רב. והיה מפליא, שזו אשר על פני חוץ נראתה כה פראית, עוד יותר מרוּמיה, כאן היתה ביישנית ומנומסת ועל השאלות ששאלוה השיבה הברות זרות, בקול רך, כהגה יונה, כשהיא לועסת את הגומי בפיה המתוק.

בשם מציאות של מר קוייט היו האורחים כולם כבוֹשים, משהו בלתי־טבעיים, ושקמוני, שלא יכול להשמיע הלצותיו המפולפלות, השמיע לאורח הלכות פסוקות בעניני הישוב, ומר קוייט מקשיב ברצון ומשיב: “אוֹ, יֶס!”. הוא סירב לקבל שום כיבוד, רק חצי כוס מים קרים עם מיץ פטל שתה, והקטנה שתתה כוס מלאה. אחר־כך קם והלך עמה לחדר שני, שם ישבה כַּלַת היום על שטיח פרוש על הרצפה, מוקפת המתנות והצעצועים, שלא היו מרובים. הנערה עמדה על ברכיה ועשתה לתינוקת העויות יפות, מה שגרם לפעוטה שכחת הצעצועים וצחוק גדול. אחר עזבו את התינוקת לנפשה ושבו אל חדר־האורחים.

מנשה ואפרים שימשו את האורחים בהתלהבות, מזרזים אותם לטעום מן הכיבוד, ומירה השתדלה לעניין את “בתו” של קוייט, ולשם כך הרשתה לעצמה שיחה קלה באנגלית, שידעה עוד משם, מגרודנה. היא היתה כמעט מאושרת ביום הזה, בביתה ובעפרה, וביחוד בביקורו של מר קוייט, ואת מנשה ואפרים ראתה כאנשים שהם כאן בדרך הטבע, שעושים הכל למענה ולמען עפרה, ולא יותר.

לאחר ביקור של חצי שעה נזדקף מר קוייט (וראשו לא היה רחוק מן התקרה הנמוכה שבצריף) ונפרד בדברי חן ובסבר פנים נעימות מבעלי־הבית ולחץ בשתי ידיו כפּה הלבנה של בעלת־הבית. לאחרים רק נענע בראשו. הנערה הסתפקה בקידה יפה. האורחים חייכו כולם בהנאה של מבוכה ובעלי־הבית ליוו את היוצאים עד השער, והוא נענע להם עוד פעם בכובע שנשא ביד אחת ובשנית החזיק ביד הנערה.

אחר־כך המשיכו שאר האורחים בחגיגה.

– ברוך השם, עכשיו אנו חפשים, – הכריז שקמוני – ונוכל לשמוח באמת.

ואמנם כאילו רק עתה החלה שמחה האמיתית, וכל־כך שמחו עד שלא הרגישו במירה שהיתה בחדר השני עם התינוקת. ולא הרגישו גם כשיצאה משם, עפרה על זרועה, והתהלכה בין הערוגות הסתויות, שהיו עתה בעזוּבות ושקטות מאד ואפילו הממטרות זרועותיהן היו תלויות חלודות ויבשות ללא תנועה. היא נשאה את ילדתה על זרועה והיה בה איזה חוש של חשיבות ואצילות. כשהיא מתהלכת כך בשבילי הגן בלבוש של חג. נדמה לה, שזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה את הגן הפורח, והערוגות נאוו מאד בעיניה, והפרחים בריבוי צבעיהם והירק הרענן לאחר מטרוֹת היורה הרחיבו לבה. נשאה עיניה והביטה מסביב ולמרחוק וראתה מראה נוף לא עשיר אך נעים בצבעיו העזים. רק כמה בתים חסרי־יופי היו פוגמים במראה. שׂרונה, מושבת הגרמנים עבותת־הירק, שכנה בעמק, והים הוריק מרחוק תחת ענני־חורף נמוכים. גם תל־אביב ויפו היו מורגשות כיש גדול והרה־חיים מאחרי החורשות.

החמה התחילה שוקעת בתוך העננים המקורעים והגונים נתחלפו במהירות רבה, ורוח־ים צוננה באה ונשבה ושיחקה בפניה המשולהבות של מירה. הקולות שבצריף לא נכנסו לאזניה. היא ירדה במדרגות עד שהגיעה אל הגדר והשער. עמדה עם בתה והביטה אל דרך האספלט ואל האוטומובילים הטסים עליו אילך ואילך. זכרה את שיחתה הראשונה עם מר קוייט ואמרה לנפשה בהנאה: “בכל את יפה מצדו שבא ליום הולדתה של עפרה, ויפה שהביא את הנערה, שאינה פראית כלל כמו שהיא נראית בחוץ, כשהיא מתרוצצת עירומה למחצה. ואיזו תמונה נאה הביא! כנראה, מן התמונות שהביאו עמהם משם, מאוסטרליה”.

הפכה ראשה והסתכלה מעבר למגרש הפנוי, המכוסה צמחי בר מעטים, אל רשותם המפורשת של הקוייטים, והיתה מתגאה בלבה על ההיכרות הזאת וחשבה גם על מרת קוייט, האשה קשת־היום, שכנראה, קשה לה לבוא לבית שיש שם ילדים קטנים, שהם מעלים על זכרונה את מר אסונה.

והנה גברו באחת הקולות מן הצריף, וכשהפכה פניה ראתה את כל החוגגים עומדים בחוץ, במרפסת וברחבה, ומדברים בקול מצהלות. ומנשה צועק אליה בקולו העבה:

– מה זה, מירה? ברחת עם הכלה? בואי ותשמעי מה שאמר שקמוני. בואי, בואי, כדאי לשמוע. התפקענו מצחוק.

הרגישה מירה כאילו קוראים לה לעולם זר לה. מה לה ולדבריו ה“ווּלגריים” של הפועל הליצן. באמת לא עניינו אותה כל האנשים האלה גם יחד.

וככלות חצי שעה, כשכל האורחים נסתלקו וגם רוּמיה סידרה הכל והלכה לה (היא היתה היום שתקנית מאד), אפרים יצא לגמר המלאכה בגן ומירה נתנה את עפרה בערש מרושתת־הדפנות והלכה למטבח להכין לילדה את הדייסה שלה, – בא אחריה מנשה בצעד חשאי, הניח ידו על כתפה ואמר:

– נו, מירוצ’קה. עכשיו צריך לחשוב גם על ילד. מאותו מין עצמו. מה, לא כדאי?

היא בחשה את הדייסה בסיר הקטן על אש הפּרימוס וענתה לאחוריה:

– עבר הזמן, שהאשה היתה “מכונה של ולדות”.

– מה, גם אַת רוצה להיות אשה מודרנית?

– למה לא? כלום אתם, הגברים, חיים היום בדיוק כמו שחיו אבותיכם? כלום אתם מגדלים זקן והולכים להתפלל ונוסעים אל הרבי? אפילו קדיש חדלתם לומר. ממנו אתם דורשים שנהא כאמותינו. דרשו מעצמכם.

– אוהו, לא ידעתי שיש לך לשון חדה כל־כך. עד היום לא שמעתי מפיך “זמירות” כאלה.

– עוד תשמע ותשמע.

– באמת? – עם כן קבלי דמי־קדימה נשיקה ואלך לכפות את המחצלות על העגבניות. יהיה לילה קר.

והוא מיהר ואָצל לה נשיקה חטופה בכתפה המגולה ויצא.

כשנשארה יחידה התחילו נחיריה משמיעות זמר חשאי כשראשה מהרהר: “אנשים טובים וישרים הם, דורשים טובתי ונותנים לי מה שיכולים לתת, אבל איזה סיפוק יש לי כאן? הלעולם אשאר בצריף זה ואלד לו למנשה עוד ילד ועוד ילד, עד שאזדקן? לזה נשאתי נפשי מעודי? להיות אשת גנן או אכּר ולשבת תמיד בתוך הירק המשעמם הה, הרחק מבני־אדם ומתענוגות החיים? בשביל כך היה כדאי לגמור גימנסיה וללמוד שנה באוניברסיטה, לעזוב בית הורים ולנסוע למרחקים? אפשר שלחברותי בקיבוץ לא טוב מאשר לי, אפשר שרבות מהן היו שמחות בגורל כזה, אבל כנגדן ישנן אחרות, שמוצאות שם ענין בחיי השיתוף, באידיאל החברותי”…

וכשעברה במוחה המלה “אידיאל” צחקה לנפשה. “אידיאל” – וכי מתי הייתי אידיאליסטית? אף גם לא התראיתי כך ולא שיקרתי לאיש. השתוקקתי תמיד לחיים מלאים, לחיים של רווחה ותענוגות עם אדם שיבינני, שיכבדני, שיעריצני… וכי רוב חברותי היושבות בקיבוצים הן אידיאליסטיות? כל אחת מהן או שדבקה בבחור מבלי יכולת לעזבו, או שאין לה הכוח והאומץ לעמוד ברשות עצמה. שם היא פטורה מכל מעשה אחראי, מכל מלחמת קיום… אפשר ישנן אחדות יוצאות מן הכלל. אולי חייקין הזקנה.."

הדייסה היתה רותחת בקול פעפוע ומעלה אד חם, ומירה עמדה ובחשה בה בלי הרף, שלא תדבק ותיחרך על קרקע הכלי, ומחשבתה היתה בוחשת ומהפכת בחייה ועושה חשבונם, שלא היה טראגי, אבל גם לא נצטרף לאותו מספר שהיה נחשב בעיניה. ולבין מחשבותיה אלה היתה נדחקת בכל פעם דמותו של מר קוייט, קומתו הזקופה, פניו הארוכים, היפים, עם הצדעים המכסיפים, והבעתם השקטה, הנדיבה והנעימה. חיבה עמוקה חשה בלבה לאיש הזה. לוּ צעיר היה היתה מסוגלת להתאהב בו. דבר זה היה ברור לה. היא דימתה אותו למנשה ולאפרים, והם היו כל־כך קטנים ועלובים כנגדו! אלא שחוּט התוגה שהיה מתוח על ביתו של מר קוייט הרחיקוֹ והעמידוֹ במקום מובדל, שאין נתיב אליו.

יט: פָּנִים חֲדָשׁוֹת וּנְעִימוֹת

מנשה דחה את נסיעתו לירושלים משבוע לשבוע, והנה בערב היום שעמד לנסוע נתקבל מכתב מלשכת העלייה, שאוּשר רשיון בשביל גיסתו רחל לעלות לארץ. הלך מנשה אל מירה ובישר לה את הבשורה:

– רואה את, מירה, ממש כמו שאנו קיבלנו את הרשיונות אז בלבוב. בני־מזל אנו.

בא אפרים, מחה את ידיו המלוכלכות בעפר במכנסיו, נטל את המכתב וקראוֹ פעמים אחדים, אחר אמר:

– הפלא ופלא. אחרים מחכים שנתים ושלוש, ואנו הגשנו את הבקשה רק לפני שמונה חדשים – והכבר נתקבל הרשיון. ובכן, מירוצק’ה, למשפחתנו תיוסף עוד נפש אחת. אין לי שמחה גדולה מזו, כשאני רואה את הישוב גדל. ואני מקוה שרחל תעבוד אתנו.

– אפשר. אגיד להם את האמת: איני מכירה אותה. כשיצאתי את ביתנו היתה בת ארבע־עשרה, ילדה בבית־הספר. אם לשפוט לפי המכתבים, היא נערה רצינית – שלא כמוני…

– ליצנית שכמותך! – אמר אפרים ונתן בה עין מלאת חיבה.

– אם תרצה לעבוד אצלנו – מוטב, ואם לא – נכניסנה לבית־הלימוד של הגברת גרינשפון. תלמד שם שנה או שנתים, ואחר־כך תעשה מה שתרצה. – פסק מנשה כאיש־מעשה.

– אפשר שנפתח לה חנות פרחים בתל־אביב? ־ התלהב אפרים.

– תבוא תחילה. אחר נראה. על כל פנים אנו נעזור לה במה שנוכל.

– בודאי. ומי יעזור לה אם לא אתם? – אמרה מירה.

עתה שמחה לבוא אחותה. יהי עוד מי ממשפחתה עמה, שלא תרגיש עצמה כולה ברשותם של הקליגרים. מיום שניתקה יחסיה עם הדוד, ראתה עצמה כנתונה לחסדם של אלה, שהם סוף־סוף בני ארץ אחרת ועדיין זרים לה.

מירה ואפרים נסעו לחיפה לקבל פניה של רחל בנמל. ואף־על־פי שידעו מתוך התמונה שהיא בחורה נאה, היו מופתעים מיופיה הצעיר ורענן. רק חסרון אחד היה בה – קומתה היתה נמוכה, כראש פחות ממירה. אבל פניה הצחים והמדודים, אפּה הקטן ועיניה החמות והעליזות והמצח המלבב והשער השחור והמבהיק, הקלוע בשתי צמות מקושרות בנוסח גריטכן, וכן כל גופה הרך והמפרכס מחיים ומתנועה, החיוך רב־החן, שפיסק יפה כל־כך את שפתיה וגילה את שיניה הקטנות, הקצובות, החלביות – טשטשו את החסרון ללא הרגיש בו.

לבו של אפרים נזדעזע למראה הנערה בשמחה עד כדי כאב נעים. הוא תפס את כפה בשתי ידיו ולחצה, כשהוא מעגן מבטו הלח בעיניה החיות. “עוד יותר יפה מן התמונה!” חזר פעמים אחדות. היא צחקה מטוּב לב ופנתה אל אחותה והמטירה עליה שאלות על ביתה ועל בתה, על “זו החמודה, שמגרה את התיאבון לאכלה” (לפי התמונה שנשלחה אליהם מיום ההולדת).

הם נסעו באוטובוס. כל הדרך היתה קופצת מהתפעלות על יפי הנוף ועל המראות החדשים שנתגלו לה ומקטעי הסיפורים על הבית בגרודנה ועל הנסיעה בים – אל שאלות על חייה של מירה ועל חיי הארץ, על הקיבוצים ועל העמק. והיה חן ונוער רב בקפיצות האלה.

“מירה הנחמדה, וזו, רחלי, בתוך החלקה שלנו, בין השיחים והפרחים – היש פינת־חמד נאה מזו בעולם!” הגה אפרים ברוחו, כשהוא יושב על הספסל ממולן. לבו היה מלא חדוה, שעצרה בכוח, שלא תתפרץ בתנועות בלתי־נימוסיות. עתה נכון היה בכל רגע לשרת את שתיהן, והדבר לא היה עליו למשא, להפך, מאד נעים היה לו לעשות רצון שתיהן.

כשבאו בצהרים לעין־גנים עמד מנשה ברוּם המרפסת והחזיק על זרועו את עפרה לבושה שמלת חג, שהלבישתה רוּמיה, ורומיה עמדה מן הצד ומגבת המטבח על זרועה ועיניה כשני נרות של שבת. מנשה ירד לקראת העולם בשביל, נשק למירה ומסר לה את עפרה, אחר התנשק עם גיסתו, עם רחל, הרחיקה מעט מעליו, התבונן בה ואמר:

– הייתי להתנשק עמך עוד פעם.

– בבקשה! – אמרה רחל רוצה בחיוּכה רב־החן.

והוא עשה כן.

– עוד יותר יפה מן התמונה! – קרא אפרים – מה בעיניך “האחוזה” שלנו? יפה? – פנה אל רחל.

– נפלא! באמת נפלא! כמו אצל ה“פריצים”.

– אתה שומע, מנשה? גם היא אומרת “כמו אצל ה”פריצים!"…נספר לך בפעם אחרת. רצונך להיכנס הביתה או לעבור מעט בגן? אני אציג לפניך את הגן כולו.

– תודה. אחר־כך. – אמרה – אכנס ואתרחץ מעט מאבק הדרך. ואַת, חמודה, חמודה שכזאת! – תפסה את בראשה ונשקה לה בשתי לחייה – הבאתי לך מתנות חצי הסל.

– היא כמו… גליצאית. – אמר אפרים.

רחל הפכה אליו ראשה בעליצות:

– אפשר שהושפעתי ממורה גליצאי שלימדני בגימנסיה. רוב המורים שלנו – גליצאים.

– וזאת רוּמיה שלנו, מנהלת המשק. – אמר מנשה מתוך קורת־רוח.

התימניה הושיטה לאורחת את כפּה השחומה, הצנומה, הכתמתמה מבפנים, וכפפה ראשה מבוישת.

– אַת “חלוסה” (חלוצה?) – שאלה מתוך מבוכה.

– בודאי, תימניה נחמדה, חלוצה מארץ החלוצות. – אמרה רחל והעבירה ידה על ראשה של רומיה.

פתאום תפסה בקיבורת זרועה ועיותה פניה.

– מה לך? – חרד אליה אפרים.

– לא כלום. הזקירה הארורה שזרקו לי בחיפה.

– זה יעבור, זה יעבור. – הרגיעה אפרים הנרגע.

– בודאי תצטרכי לקבל עוד זריקה או שתים. – אמר מנשה.

– כן, ביפו. זה כל־כך לא נעים. אבל טוב שאני כבר בארץ, עמכם. כמה התגעגעתי עליהם! – תני לי את עפרה, אני רוצה להחזיקה מעט. הבאתי לה תלבושת שלימה שאמא סרגה לה. בובה, חמודה!

והיא לחצה את הילדה אל לבה, והתינוקת שנבוכה מעט מן המחזה נפחה את לחייה ובחנה בעיניה את הראש המעוטר צמה קלועה.

– אין דבר, כשתכיר אותך יותר, תמרוט את שערותיך. – אמרה מירה – עתה השיביה לי והיכּנסי הביתה. רומיה, יש מים חמים?

– ומה! – קרה התימניה הנעלבת.

– ולאכול יש?

– הכל יש, גברת. גם כבד מקוצץ עם בצל.

– והרי לא אמרתי לך להכין…

– מה? אני לא מבינה “לבד”? – ענתה רומיה וכפפה ראשה שלא יראו בהסמיקה, נסתובבה על עקבה וברחה אל המטבח.

– כמו צועניה קטנה. – אמרה רחל.

– התימנים שבט יקר. – העיר אפרים – אפשר השבט היקר בכל בית ישראל.

– כן יקר… – אמר מנשה כמתלונן – אילו ראית היום את סאלים, שהתעקש פתאום כפרד ולא רצה לעקור את היבלית בחלקה שלמטה. כמה שדיברתי עליו “בטוב וברע” – ולא זז. “זאת עבודה בשביל זקנים”. אמרתי לו: הנה בכל המושבות עובדים בזה גם צעירים. והוא בשלו: “כן, שיכנזים, אבל תימנים – רק זקנים. תזמין את אבי – ויעקור לך כמה שאתה רוֹסה”. כונתו, כמובן, שגם אביו ירויח. רואה אתה – התימנים, שאתה מתפעל מהם. אמרתי לו: לך לעזאזל! ונתתי לו עבודה אחרת. עכשיו אינו מעיז לגשת.

– סאלים! – סא־לים! – עלה קולו הרונן של אפרים. – בוא הנה! בוא תראה את האורחת שבאה אלינו.

– מה, אתה צריך מבינוּתו? – אמרה מירה. – התימני עוד יספיר לראותה.

– או, הוא מבין, הקטן. – אמר אפרים כמתנצל – טוב, טוב. אתה יכול לחזור לעבודתך. לא צריך. – אמר לנער שבא לאיטוֹ כמחכך אפו בשרוולו.

– והיכן שקמוני?

– יש לו יאר־צייט. – אמר מנשה – כך הוא סוציאליסט ואפיקורוס, אבל את היאר־צייט של אביו הוא שומר והולך לומר “קדיש”.

המשפחה כולה עלתה במעלות לבוא אל הצריף פנימה.

כ: חוֹשְׁבִים טוֹבוֹת עַל אֶפְרַיִם וְרָחֵל

סבורים היו שרחל תתרצה להישאר עמהם ולעבוד בגן, אבל היא סירבה בהחלט.

– רצוני להכיר את הארץ. איני רוצה להתקשר למקום אחד, עוד אספיק.

כמה שמירה דיברה על לבה ויעצה לה שלא תלך לקיבוץ, שצפויות לה שם אכזבה ואחר־כך יהיו חייה שבורים, היא באחר:

– אני לא מפחדת. אני מחוסנה. אם ארגיש עצמי לא טוב, אחזור אליכם. הן תקבלוני?

– בזרועות פתוחות! – קרא אפרים.

– אמרנו לך: תמיד תמצא בשבילך עבדוה בגן. – אמר מנשה.

ואחר שישבה עמהם שבועים צררה את צרורה הקטן והלכה לעמק. שם, באחד הקיבוצים, היתה לה חברה מן ה“הכשרה”, והיא קראה לה במכתבים לבוא.

יותר מכל הרגיש בחסרונה אפרים. והוא לא הסתיר את רגשותיו. בכל הזדמנות היה מזכיר שמה מתוך געגועים, עד שעובדי הגן היו מושכים אותו בלשונו ונהנים לראות את ברק עיניו כשהוא מדבר בה. למירה אמר פשוטות: "אם רחלי תרצה בי – נהיה שנינו מאושרים. אני מרגיש שהיא נוצרה בשבילי. כמו שכתוב אצלנו בגמרא: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת־קול מכרזת: “בת פלוני לפלוני”. ברור היה לו, שמאמר הגמרא מכוּון לו ולרחל. מירה לא התנגדה. אדרבה, בטוחה היתה, שהם יהיו זוג נחמד, ויעצה לו לאפרים שיחכה באורך־רוח. בטוחה היא, שרחל תחזור אליהם ותיאוֹת להינשא לו. לאות תודה נשק לה אפרים על לחיה.

מכתביה של רחל היו מגיעים פעם בכל שבוע ובכולם אותה התלהבות שאינה פגה. היא תיארה את החיים בקיבוץ, את המקום והסביבה והמלאכות, ויותר מכל את האנשים, כל אחד לחוד, את הקרובים לרוחה תיארה בפרטי פרטים, בתמימות ובהוּמוֹר כאחד, ואיזה טוהר טבעי, איתן היה עולה מדבריה הפשוטים והחמים. ברור היה לה, שהיא באה אל האֶלמנט שלה. רק באלמנט זה, באויר זה של שויון ועמל, של מאמץ אנושי וחברותי בלתי־פוסק, של הבלעת דאגת הפרט בתוך דאגת הכלל ושמחת הפרט בשמחת הכלל – רק זהו האויר היאה לה, אותו היא נושמת במלוא ריאתה והוא מרחיב את לבה ואת נפשה. זה שבתה שם רק שבועות מספּר, ואינה יכולה עוד להעלות על דעתה חיים ונשימה בסביבה אחרת. ביותר הרבתה לאתר את בית התינוקות, של הקטנים והגדולים. וכבר זכתה לעבוד שלושה ימים בבית התינוקות. כמה אושר הביאו לה הימים האלה! עם כל הרצינות והקפדנות שצריכה היתה לנהוג בהם, בפעוטות האלה, היתה מרגישה בעומק לבה, שגם היא תינוקת, כאחד מהם, מיצורי־חמד אלה! על עצמה לא כתבה הרבה, כי איך תטפּל בעצמה, והיא רק חלק קטן בחטיבה גדולה! היא גם הרבתה לשאול להם ולחייהם, לכל אחד לחוד, וגם לאפרים ולעובדי הגן, אף את רומיה לא שכחה. שפע של אהבה ומסירות היה עולה מתוך מכתביה, שהיו כתובים עברית בהירה ומעט מליצית, שלא כסגנונם של חניכי הארץ. ולפעמים, כשהיתה חסרה מלה עברית, היתה כותבת אותה פולנית, ובסוגרים מבקשת סליחה על כך.

הראשון לקריאת המכתבים אחרי מירה היה אפרים. היא עצמה קראה לו ומסרה לידו את המכתב, ואם טרודה היתה, נתנה לו את המכתב לקריאה ראשונה, והוא היה קוראו באזניה בהטעמה של התלהבות.

– לדעתי, כדאי היה לבקרה שם, בקיבוץ. – אמרה לו יום אחד, כשהיא יושבת בחדר ומתקנת מפּה שנקרעה ועפרה ישנה בחדר השני. – עליך לנסוע שמה. בכל אופן, הרי לא היית בעמק ואינך מכיר כלל את חיי הקיבוץ. אגיד למנשה, שישחרר אותך מעבודה למשך איזה ימים. לפנים חשבתי שנסע יחד

– אבל אני כבר נתיאשתי. אֵם לילדה, כמעט זקנה.

– והיא לא תכעס, כשאבוא פתאום?

– אל תהא ילד. מה פירוש “תכעס”? מה היא, תינוקת בגן ילדים? היא תשמח עליך. כלום אינך וראה, שהיא דורשת שלומך בכל מכתב?

– כן, כמו שהיא דורשת בשלום כל אחד, כמו בשלומו של סאלים.

– ואני אומרת לך, שהיא תשמח עליך. אני מכירה אותה.

– טוב. אדבר עם מנשה. באמת חפצתי לעבור פעם את העמק. ואולי גם את הגליל. אומרים, שהגליל העליון – יופי!

– תזמין גם אותה ותסעו יחד לגליל. אין דבר, תוציא פעם עשר לירות. השד לא יקח אתכם (היא ידעה שביטוי זה יש בו משום עלבון ולא הצטערה על כך), אם תוציאו סכום כזה. מגיע לך אחרי עבודת־פרך של שנים. הייתי מיעצת גם למנשה לנסוע, אבל יודעת אני, שהוא לא יסכים לעזוב את העבודה אפילו ליום אחד. ובאמת אי־אפשר ששניכם תסעו. אפשר, בפעם אחרת, באביב. ואז אפשר אוכל גם אני לנסוע. לא פּעם אני מתגעגעת על העמק.

– והרי את היית גם בגליל.

– כן, עד טבריה הגעתי. התרחצתי פעם אחת בכנרת. איזה עונג! אבל חפצתי להיות בגליל העליון, בתל־חי ובכפר גלעדי. יש לי שם מכירים.

– חפצתי שגם אַת תסעי עמנו. אבל אי־אפשר. טוב, אדבר עם מנשה, וגם אַת תדברי עמו. באמת רעיון נאה: לשבוע ימים, לא יותר. עם רחל. היא תשמח מאד לראות את הגליל, את שני הגלילים. צריך יהיה להביא לה גם איזו מתנה.

– בודאי. תמונה יפה בשביל חדרה. הנערות בקיבוץ אוהבות מאד תמונות יפות.

– כזו של מר קוייט.

– כמו זו או בדומה לה. ניגש פעם יחד לתל־אביב ונבחר תמונה יפה. ראיתי שם בחנות חדשה תמונות נהדרות.

– מירוצ’קה, מירוצ’קה, את חכמה מחוכמת. אם אחותך היא רחל – די בזה.

– אַל תעשה לי קומפלימנטים. אני כבר אשה זקנה.

– זקנות שכמותך – על כל הצעירים. הרי הכל מאוהבים בך. אפילו שקמוני. הוא רק מתחכם, אבל מתוך התחכמותו ניכר, כמה יקרה אַת בעיניו.

– נו, אמור כבר: אפילו סאלים.

– מה את חושבת? אפילו מר קוייט. לא ראיתי איך הסתכל בך ביום הולדתה של עפרה…

– כן, כשהחזקתי את עפרה על זרועי. טפשון שלי, בעפרה הסתכל ולא בי.

– בך, בך. יכולה את לסמוך עלי. אבל לו מוּתר.

– כמובן, זקן האיש. אבל הוא נפלא, לא?

– כן. אציל אמיתי. ראית איך החזיק בנערה היתומה? היא מוזרה קצת, לא?

– מדוע מוזרה? רק חינוכה אחר. אנו רגילים ביהודי מזרח אירופה, מתפרצים, מתחכמים, מרבים לדבר. וזו – בחוץ, כשהיא עזובה לנפשה, היא חפשיה בתנועותיה, כפראית קטנה, ובין אנשים ביישנית ומנומסת וממעטת בדיבורים. איני מוצאת בה כל זרוּת.

– אפשר צדקת. חכמנית שכמותך. נו, צריך לחזור לעבודה. עלינו לספּק לגן של חברת החשמל יותר מאלפּים שתילים. שני מינים חסרים לנו ונצטרך לקנות אצל הגרמני משרונה. חבל. אנו מעשירים אותם, את שונאי ישראל אלה.

– הנה גם אני גמרתי את התיקון. מה, הטלאי עשוי יפה?

– נפלא. אין מכירים כלל. ידים ברוכות לך. בודאי גם רחל יודעת מלאכת־יד?

– אצל אמי מוכרחות הבנות לדעת כל מלאכה. אותי היתה מושיבה לשעות. ואם לא הצלחתי פעם, מוכרחה הייתי להתיר את העשוי ולהתחיל מחדש. לא פעם בכיתי – ולא הועיל כלום, כד שעשיתי כמו שצריך. עוד מצלצל באזני פזמונה: “עוד רחוק מטוב, אבל אפשר לסבול”. אשה קשה אמי. לפי מה שסיפרה לי רחל, אין היא רואה נחת אצל גיסתי. זו אינה קפדנית בסדר. ולכלה קשה לצווֹת. זו לא בת. אי, אפרים, אפרים! (והיא נשאה שתי זרועותיה וחלצתן משולבות על עורפה, כשהיא מפשילה ראשה), אני כבר עיפה מן הצריף ומן הגן – ואם תרצה, גם עפרה. יום יום, כמה פעמים ביום, אותה עבודה: להאכילה, להשקותה, להחליף לבניה, להשכיבה, נמאס, נמאס. מה נמאס!

– אחדות, אני מקוה, נגיע לרכוש יפה. נבנה לנו בנית נאה “עם כל הנוחיות”, כמו שבונים עכשיו בתל־אביב, ואולי יהיה לנו גם איזה סכום בבנק, ונוכל להרשות לנו נסיעה לאירופה. אֹת עם מנשה ועם עפרה – תבקרו תחילה אצלנו, כמובן, ואחר תסעו לגרודנה. שם תעשו רושם גדול. אני בטוח בזה. אין לך להתבייש במנשה. אדם מצויין. בחיי, ראיתי, כשהוא מלובש יפה ועובר ברחובות תל־אביב, נשים אל תחטאי, מירוצ’קה. אלהים בירך אותך בילדה־פלא. וברוך השם, אין אנו חסרים כלום. בעוד שנים מסתכלות בו. אל תצחקי. אני אומר לך דברים כהויתם.

– אתה בכל־זאת ילד. – אמרה מירה וטפחה על ראוש במפה המקופלת שבידה. הוא קיבל את הטפיחות באהבה רבה, ובצאתו אמר במצמוץ עין:

– ואת עצמך אַת חושבת לגדולה, מה? גדולה מאד? ראינו גדולות ממך.

“ילד נחמד”, אמרה מירה לנפשה אחרי צאתו.

אף־על־פי שהיא גופה רחוקה היתה מסיפוק של אושר, ועם כל “הצלחתה” ועם הילדה המוצלחת באמת, לא עבר עליה יום שלא יכרסמנה רגש הזרות בבית הזה – רוצה היתה שרחל אחותה תינשא לאפרים. היא אחרת, היא אינה כמוה. היא כה בהירה ופשוטה וטובה, כה קצרת מבט וקטנת השגות, שאין בשבילה בעל נאה מאפרים הפשוּט, הטוב, המתלהב, הנאמן, הנכון תמיד לעזור, להיטיב. ברי לה, שרחל תהא מאושרת עמו. אבל ישיבתה שם בקיבוץ מערערת בלבה את האמונה במוצא הטוב הזה. נערה נחמדה כרחל אי־אפשר שלא תקח את לב של אחד הבחורים העזים, ואם יתקפנה – לא יהא בה כוח לעמוד בפניו. היא התפארה, הילדונת, שמחוסנה היא. ידועים אנו טיבו שלחיסון זה. ומירה כבר רואה אותה בדמיונה כיונה פצועה. לא, רחל לא תנהג כמוה, שבאה לתל־אביב ומיד הסכימה להינשא למנשה. רחל אינה קלת־הסתגלות כמוה, אם תישבר לא תביא את חייה השבורים לתתם לאפרים. על־כן רוצה היתה בלב תמים שאפרים ילך שמה ויזדמן עמה־ אפשר יטיל בה איזו זיקה. איך אמר עליה: “היא כגליצאית”. ובאמת יש בה משהו דומה למשפחת הקליגרים. את הנשים שבמשפחותם אינה מכירה, אבל לפי שניהם היא משערת שהן דומות לה, לרחל.

מנשה הטרוד תמיד בצמחיו, שהיא ועפרה מספיקות לו בהחלט ואינו מרבה שיחה בכלל, אמר לה בכל־זאת כמה פעמים, שהיה רוצה לראות את אפרים ורחל כזוג. והרי לו חוש מעשי מאין כמוהו. תמיד הוא ניגש אל הדבר בלי עקיפים. מה שטוב בעיניו הוא אומר ועושה. וכשהביעה לפניו ספק אם רחל תישאר בקיבוץ זמן רב “בלי בחור”, אמר, כדרכו, בפשטות:

– אני בטוח, שימצא שם בחור שיבלבל לה את הראש. על־כן צריך להשתדל שתשוב אלינו מהר ככל האפשר. עליך, כאחותה הבכירה, להשפיע עליה שתבוא אלינו ותיכנס לעבודת הגן. השאר יבוא מאליו.

– איך אשפיע עליה?

– כתבי לה והסבירי לה, שיאן זו תכלית בשבילה להישאר שם. אילו הייתי אני אחיה – הייתי מסביר לה את הדבר יפה.

– אני איני יכולה למלא תפקידים כאלה. אם תרצה באפרים – תבוא הנה ויתחתנו. ואם תמצא בחור אחר לפי רוחה ותרצה להינשא לו – מה אני שאתערב? לדעתי, הם היו מתאימים מאד – אפרים ורחל. אבל יש לה סוף־סוף דעה משלה ואינה ילדה עוד. היום גם בנות חמש־עשרה אינן רוצות להיכפף לדעות של גדולים.

– זוהי באמת רעה חלה. יש להשפיע על הצעירים. אני תקוה שעפרה שלנו, כשתגיע לכך, כבר תהיה אז מוֹדה אחרת: ישמעו אז בקול הורים.

– ואתם שמעתם בקול הוריכם? הם רצו שתעלו ארצה?

– הם לא התנגדו. הלואי היה אבי חי – היה עולה גם הוא. מי מיהודי פולין אינו רוצה לעלות? אני מקוה שעוד נעלה את אמנו – וגם את אמך.

– שתיהן תהיינה סבתות טובות לעפרה.

– מכולנו תהיה להן נחת. מה חסרים אנו? יושבים בארץ־ישראל, עובדים ורואים ברכה בעמלנו, איננו מנצלים שום איש ומפריחים את הארץ.

– אה, נעשית נואם.

– איזה נאום זה? את האמת אני אומר.

– ואני חלמתי על חיים אחרים.

– כלומר?

– חשבתי: אתפוס איזה מקום בחברה, אבריק מעט. סוף־סוף, כלום יכולה אשה בת זמננו למצוא סיפוק בחיים כאלה? אפשר רחל.

– לכי, אל תדברי הבלים. רוצה היית להיות כאותן הנשים הבטלות, הצבועות עד לגועל, היושבות בכל יום שעות בבתי־הקפה אכולות שעמום, מעשנות וקורצות עין לגברים מנוּולים?

– למה דוקא כך? רוצה הייתי להיות עשירה, מנהלת בית מפואר, נוסעת עם בעלי באוטו, מקבלת בביתי חברה טובה, הולכת בכל שנה למסעות…

– אם כן, צריכה היית להינשא לעשיר.

– איני אומרת לא. על כל פנים – בחיים אלה איני יכולה למצוא סיפוק.

– אם כן, אַת מקולקלת.

– אפשר.

– ואני אומר לך, שתסירי מלבך את ההבלים האלה. אילו יכולת לשאול אחת הנשים העשירות, החיות לפי האידיאל שלך, אפשר שהיתה מקנאת בך.

– לפי טעמך אתה.

– וכי טעמי גרוע כל־כך? וכי לא בחרתי בך?

– והוא ניגש אליה ולפת בידיו האמיצות שתי זרועותיה סמוך לכתפיה, לחצן בכוח וקירב פניו אל פניה.

– מה אתה רוצה? – אמרה ספק בצחוק ספר בכובד־ראש.

– למצוץ בנשיקה את השטויות מתוך ראשך הקטן.

– מאמין אתה, שבנשיקה אפשר להסירן?

– כן. הנה כך.

והוא תפס קדקדה מצד העורף והידק שפתיו אל מצחה ולא הרפה ממנה כמה רגעים.

– נו, עכשיו הראש נקי משטויות.

– כן. נקי.. – ענתה באירוניה.

– עכשיו עוד נטהר את השפתים, שדיברו שטויות כאלה.

– לך, הנח. אין לי עוד כוח.

– פתיה שלי, הכוח באהבה. נאהב ויהיה לנו כוח כזה, ששום כוח לא יוכל לעמוד בפנינו.

כשהרפה ממנה היה כולו אדום ונלהב ובעיניו נוצצה האהבה – הכוח הגדול.

כא: בִּקּוּר בַּקִּבּוּץ

לא קל לחַסר כוח־עבודה מעבודת הגן. על־כן היה אפרים דוחה נסיעתו מחודש לחודש ומעונה לעונה. עד שעברה שנה ויותר מיום שרחל נסעה לקיבוץ, ואז השתמש באחד השבועות שלאחר היורה ונסע אליה דרך הפתעה, שלא הודיעה על בואו כלל. מכתביה של רחל היו מתקבלים כמעט בקביעות, ופעמים אחדות הבטיחה, שתקח לה ימים אחדים ותבוא למעין־גנים, אבל ההבטחה נשארה תלויה ואפרים לא עצר עוד כוח לחכות. הוא רק חשש, שמא ימצאוהו שם הגשמים ולא יוכל לערוך את הטיול המתוכנן אל הגליל עם רחל כאשר חלם. אף המחשבה שיצטרך לשבת בקיבוץ כמה ימי גשמים לא נעמה לו, אמנם איש־עבודה הוא, כמעט חקלאי, אבל – הרי אין שיתוף רעיוני בינו ובין האנשים הטובים האלה, ואיך ישב עמהם בביתם? הכל תלוי כמובן בה, ברחל. אם היא תקרב אותו ותרצה להתהלך ולבלות עמו שעות בשיחה – יהא טוב. את הידיעה, שהוא עתיד לבקרה באחד הימים שם, בקיבוץ, קיבלה, כדרכה, ברצון ובשמחה – אף־על־פי שהתלהבות רבה לא היתה במכתביה לבשורה זו, ולא היה ברור לו, לאפרים, מה יהא מנהגה עמו שם, בתוך כלל האנשים כערכה אפשר ירָאה שם כזר ולא יהא נוח לה להעמיס עליהם אורח בלתי־קרוא. ואפשר שיהיה למעמסה עליה גופה.

הוא היגע שמה באוטו של התיירים, שנזדמן לו בחיפה בבוקר שלאחר גשם סוחף. נשבה רוח עזה והשמש היתה מתכסה ומתגלה חליפות ומזריחה את נוף ההרים הרוסס ואת חצר הקיבוץ הגדולה על בניניה החדשים, הלבנים והעליזים. לבו נתחמם למראה הבנינים ולמחשבה שידי אנשים עברים כוננו כל זה, והיה מחזק את התיירים בהתפעלותם.

האוטו עמד בתוך החצר, סמוך לאולם־האכילה, והוא ירד יחד עם ארבעת התיירים, רגליו היו מאובנות קצת מן הישיבה הדחוקה והמקום החדש נסך בו משהו סקרנות ומשהו עצבות. בחצר עברו אנשים ונשים צעירים בבגדי עבודה ולא נתנו דעתם על הבאים, כאילו לבם גס בכאלה, רק לאחר כמה רגעים בא אחד, נמוך ולבוש סוידר כבד, גלוי ראש קֵרֵח למחצה, וידיו בתוך כיסי מכנסיו, ועמד לפני האורחים, כמי שתפקידו להשיב על שאלותיהם של אלה.

התיירים ששאלו מה ששאלו וחבר הקיבוץ השיב מה שהשיב והזמינם להיכנס לאולם־האכילה. אז פנה אליו אפרים בשאלה:

– סליחה, אתה מכיר את רחל?

– איזו רחל? יש לנו כאן עדר “רחלים” – שש במספר.

– רחל טמקיס מגרודנה.

– אה, ה“ורוּדה”? כך אמור.

– למה אתם קוראים לה “ורוּדה”?

– מפני שהיא תמיד במצב־רוח ורוד. אין דבר, בחורה מוינה, ירבו כמותה בישראל! רוצה לראותה תיכף?

– בודאי.

– אם כן, פנה סוב לך, בחור, לצד זה ותגיע עד המאפיה, שם עבודתה היום. מה אתה, אחיה?

– וכי דומה אני לה?

– קצת.

לבו של אפרים צחק בקרבו. סימן טוב בוא. הוא הודה לבחור ופנה לצד שהראהו. צריך היה לעלות השביל של חצץ אל בית־אבנים ארוך וצר, שלאחר הגשם נראה כמסויד מקרוב. בדרך ירדה מולו בחורה גבוהה במכנסי־עבודה כחולים, נושאת על גבה בסדין משא כבד.

– המאפיה פה?

– כן, הדלת האחרונה למטה. במרתף.

– רחל ה“ורודה” שם?

– כמדומה, שהיא עובדת היום במאפיה.

– תודה.

אפרים עבר על כמה דלתות של חדרי־מלאכה, עד שהגיע אל דלת המאפיה. רעש מחריש־אזנים עלה משם. דפק על הדלת ולא שמע מענה. “מפני הרעש אין שומעים בפנים שם”, אמר לנפשו. פתח את הדלת והרוח דחפה בכוח עד שכמעט נפל אחריה.

– מהר סגור שם את הדלת! – עלתה גערה מלמטה, מעומק המרתף הגדול.

אפרים סגר אחריו את הדלת וירד בחמש או שש המדרגות. היה שם אולם גדול, שעמודי־ביטון נושאים את סיפונו, והוא מלא שולחנות־קרשים שעליהם ערוכות ככרות־בצק ארוכות ועגולות. ליד אחד הכתלים כוננית של קרשים להניח בה את הפת האפויה. בירכתים, כמו בעומק, היה התנור, שאש של גיהנום יוקדת ושואגת בו מתוך כמה מכונות־גז גדולות. לפני פי התנור עמד בחור צעיר, כמעט נער, ערום עד לשתותיו ועל ראשו כובע של נחתום לבן והוא נשען על המרדה הנעוצה ועומדת לפניו, מחכה לרדייה.

בין השולחנות ועליהם עסקו בחור אחד ושתי בחורות, שאחת מהן היתה – רחל.

כשראתה את אפרים ננס ופניו מאירות כנגדה, הניחה את ככר הבצק שבידה על קרש ורצה לקראתו בקול צוחה:

– אפרים! אתה הוא? יפה שבאת! איך ידעת שאני במאפיה?

– אין לי פה לשאול?

– היא הניפה את שתי ידיה הקמוחות והוא אחז בזרועותיה וכן התנשקו.

– זה גיסי. אפרים קליגר – הציגה בצחוק של מבוכה כלפּי הנמצאים במאפיה.

– רצונך, שלחי הנה אחרת במקומך ותוכל לצאת. – אמר הבחור המחתך את הבצק.

– רק לא את פנינה. – אמר הנחתום ולפת ברגלו את מוט המרדה.

– בהבל המאפיה היא נעשית עוד יותר מכוערת… קחי בשביל הבחור שלך פיתה חמה, וגם בשבילךץ

– תודה. אחר־כך אבוא ואקח.

נטלה את החולצה הסרוגה התלויה בפינה ולבשתה. הם יצאו החוצה. השעה היתה שתים. אף־על־פי שהשמש זרחה והשמים היו טהורים ברובם, היתה צינה חותכת נושבת עם הרוח ממרחב השדות ועלי האיקליפטים הצעירים שבחצר קשקשו בקול יבש.

– זו לך הפעם הראשונה שאתה בעמק? מה בבית? ועפרה’לי? כבר מדברת הכול? אוי, בּוּבּה’לי שלי! אליה אני מתגעגעת יותר מאשר על כולכם. יש לנו גם פה תינוקות נחמדים, אחד נחמד מחברו, אבל נדמה לי, שעפרה יפה מכולם. אתה תלון פה, כמובן. אין דבר, נסדרך איך שהוא. בעונה זו אין אורחים וימצא מקום. באמת יפה עשית שבאת. כבר כשנה שאתה מבטיח לבוא. אגיד לך את האמת: לא האמנתי עוד שתבוא. בטוחה אני שחיינו פה ימצאו חן בעיניך. העיקר, שכל זה נעשה כל־כך מובן מאליו. שאין כל אפשרות לחשוב על חיים אחרים. יש שאַת מתפלאה איך חיית עד עתה חיים אחרים…

– משמע, נעשית “קיבוצניצה” אדוקה.

– אילו חיית אתה עמנו חודש ימים, בטוחה אני שלא הייתה מסכים לעזוב את המקום בשום אופן. כן, כמובן, יש גם עוזבים. עכשיו כבר מעטים הם. הסיבות הן שונות. בכל אופן, הטובים נשארים… בוא, נעלה בחורשה. אני אוהבת לטייל בין עצים דוקא בחורף, ברוח ואפילו בגשם. נדמה לי אז, כאילו העצים מדברים בקולות שונים,במקהלה. אני נזכרת אז בסתיו שלנו שם, הרפש ובסגריר. גם באלה יש יופי.

דיבורה הער והטוב נסך באפרים קסמים. תקע את ידו בזרועה, אבל היא נטלה את ידו והניחתה על כתפה: “כך הולכים אצלנו. לא אצלכם, הבורגנים”. היה לו ניחא גם כך.

אחרי רגעים מספר נכנסו לחורשת הארנים והאקליפטים.

– אתה שומע? – אמרה, חוֹסה בו מתוך הקשבה.

הרוח טלטלה את צמרותיהם של העצים הרכים וכפנה אותם בעל־כרחם לעבר אחד, לעבר ההר המתנוסס מאחורי החצר, כאילו אמרה להכריח את החורשה כולה לעלות ולכבוש את ההר. הצמרות איושו ושרקו וגזעים הרכים אף הם היו מתעותים כמבקשים לעקור רגלם מתוך אדמת מטעם ואינם יכולים. עשרות שריקות בטוֹנים שונים היו רצות מעץ לעץ ועולות יחד בהמולה נסערה.

– יודעת אַת, רחלי, שמתי לבי, שהטבע בארץ, וביחוד בצפון ובימות־הגשמים, אינו שונה הרבה מן הטבע שלנו באירופה. שדות התבואה בדרך הזכירוני את מזרע החורף אחרי הפשרת השלגים, כשרוחות אביב ראשונות מנשבות.

– גם אני מרגישה לפעמים כך. ואפילו בפניהם של האכרים יש ושל הערביים אני רואה לפעמים קוים והבעה של אכרי־הגויים שם…

– סדנא דארעא חד הוא. – אמר אפרים וראה חובה לעצמו לתרגם לה לרחל את המלים הארמיות עברית.

אחוזים הלכו במעלה החורשה, כחותרים לאיזה מקום בלי דעת אנה הם חותרים. והנה יצאו אל רמה קטנה בלב החורשה. היתה שם סוכה של ענפים, שהעלים היבשים עוד דבקו בהם.

– בקיץ אנו מתכנסים כאן לפעמים לשיחות חברים. בחורף הסוכה עזובה. רק לפעמים מתחמק הנה איזה זוג…

– וגם אנו התחמקנו לכאן… אמר אפרים ולחץ את כתפה. היא החזיקה בכפה את אצבעותיו התלויות מעל כתפה ולא החזירה לו לחיצה.

– ספר לי, מה שם אצלכם, מה שלום מירה? אתה חושב שהיא מאושרה?

– למה לא תהא מאושרה? מה חסר לה? בעל – זהב. ילדה – אבן חן. פרנסה – הלואי לא רע מזה על רוב בנות ישראל. שנינו חרדים לעשות רצונה.

– בכל־זאת נדמה לי, שאין לה סיפוק בחייה. היא לא אמרה לי כלום, אבל הרגשתי בדבר. היא טיפוס אחר…

– כלומר?

– היא שונה ממני… וגם מכם. היא צריכה חיים, שיש בהם ברק ומעוף, שתוכל לתפוס מקום בחברה, שיהיה לה במה להתראות… אין היא יכולה להצטמצם באושר קטן, כפרי… אין לה נפש אידילית…

– וכי האושר ההוא, זה עם ברק שוא, ברק חיצוני, נוגה של עץ־רקבון? וכי לשם חיים כאלה באנו לארץ־ישראל? לשם כך חלמנו והתפללנו דורות על דורות, שפכנו דמעות וקוינו למשיח, שנחיה כמו שחיים אחינו היהודים שם, עקורים משורש, בארצות הגולה, מתוך ניצול של אחרים, העובדים בזיעת אפיהם?…

– כן, צדקת. בודאי שצדקת. אני בדעה אחת עמך. הרי תבין, שאנו בקיבוצים איננו יכולים לחשוב אחרת. אבל היא, מירה, הרי ידעת שלא יכלה להישאר בקיבוץ, שנמשכה בכוח שמה, אל העיר.

– אם היא באמת כמו שאַת מתארת אותה למה נישאה, איפוא, למנשה? למה לא ביקשה לה איזה סוחר עשיר, או פקיד או דוקטור?

– למה? וכי הבחירה בידי האשה? אפשר שלא חשבה הרבה, שלא נתנה דין־וחשבון לעצמה. קיבלה עול בלא מחשבה. רבות עושות כך…

– לא, את טועה, יקירתי. נדמה לי, שאני מכיר יפה את מירה שלנו. מובן שהיתה רוצה ביותר: היתה רוצה לשבת בעיר, בדירה נאה עם רהיטים נאים, אבל בעצם הרי היא אדם מוסרי ויודעת להעריך מה אנו נותנים לה, אנו שנינו.

– כן, זו אמת. לא אומר על אחותי, שאינה אדם מוסרי. אבל – אינך יודע את לב האשה. מה שנראה לכם מספיק, ואולי גם טוב או טוב מאד – לה אין בכל זה משום סיפוק.

– גם בעפרה?

– איך אסביר לך זאת? את עפרה היא אוהבת, ואיך לא תאהבנה? בובה’לי כזו. אבל לה דרוש גם מעט – “בלבול ראש”..

– וכי לא טוב יותר בלי “בלבול ראש”? למה נחוץ זה?

– לך אין זה נחוץ, כמובן. גם לי לא. אבל לרוב הנשים – זה נחוץ ונחוץ. אילו ידעת איזו סבכים יש כאן, בקיבוצנו, ובכל הקיבוצים. יש לפעמים דברים, שאי־אפשר להבינם בשכל הישר. זה כל־כך מכאיב. כך הוא. נשים – זה עולם בפני עצמו. אני איני בטוחה כל־כך במירה.

– כלומר? – עמד אפרים והרפה ידו מכתפה של רחל – במה אינך בטוחה בה?

– אם יזדמן לה איזה גבר, שידע להמציא לה את “בלבול הראש” הדרוש – אם תוכל לעמוד בנסיון.

– לכי, לכי, הרי את מדברת כאילו את באמת פסיכולוג גדול, בעלת־נסיון גדולה. הורי אינך אלא תינוקת.

– כן. כך חושבים אותי רבים. אבל באמת אני מבינה הרבה דברים. עוד בשבתי על ספסל התלמידים בגימנסיה – ראיתי והבנתי הרבה. ובכל מקום שאני פונה – אני רואה ומבינה. אבל יש כוח של קונטרולה על עצמי. חשובים אותי לנערה תמימה, ואולי גם קלת־דעת. יודע אתה איך מכנים אותי כאן? “ורודה”.

כשנשאה פניה העגולות והרעננות, רבות־החן, אל אפרים, ועיניה הזכות, החמות והעליזות, הביטו בו בתקיפות – ראה בה באמת פקחות וכוח רצון שהיו בעיניו כחדשים. מחשבתו הוּסחה פתאום ממירה ומכל מה שאמרה לו עליה ודבקה כולה בה, בנערה זו העומדת לפניו על תל זה בחורשה, בתוך רוח החורף העזה, במקום זה הרחוק כל־כך מקינו, מביתו.

על כל דבריה המחוכמים, הנועזים, היה רוצה להשיב לה תשובה אחת: לשים שתי ידיו תחת זרועותיה, להרימה וללחצה בכוח אל לבו. אבל אין זו דרכו של אפרים קליגר. אפשר אחר־כך, כשידע שהיא שלו. עכשיו לא.

– בעצם הרי אפשר לדבר איתך דברים גלויים, הלא? – אמר לה בקול, שהיה כשאוּל עמו.

– כמובן, רק דברים גלויים. כלום יש לך להגיד לי איזה דבר מיוחד?

– דבר פשוט מאד: אַת אהובה עלי, מיום שראיתיך לראשונה, ורוצה הייתי שנתחבר – לכל החיים.

– כלומר, באת להציע לי שאתחתן עמך?

– כן, אם לדבר דברים פשוטים.

– ולא שאלת את עצמך: אפשר קדמך מישהו אחר?

– היכן? פה בקיבוץ או בגרודנה?

– פה או שם – אחת היא. הן יתכן דבר כזה…

– כן, בודאי שיתכן. אבל – אילו היה לך משהו, בודאי הייתי יודע. מירה היתה יודעת ואומרת לי.

– מירה חושבת על עצמה. הן, מירה בודאי היתה רוצה בזה, שאתחתן עמך. וגם אני, אפשר שלא הייתי מסרבת. אתה בעיני אדם טוב ונעים, אבל – זה כשלשה חדשים שהכרתי בחור אחד, מקבוצה קרובה, הוא היה אצלנו כאורח וטיילנו פעמים אחדות. ופה, על תל זה, בסוכה זו הסכמתי להינשא לו.

– איך זה? – פרצה קריאה מגרונו היבש של אפרים – ולא הודעת לנו כלום? כתבת לנו מכתבים ולא רמזת על כך אפילו במלה אחת. איך אפשר?

– מה היה לי להודיע? חשבתי: כשנתחתן – נודיע לכם. אפשר שנבוא גם לביקור אצלכם. וכי מירה, כשהלכה להתחתן, הודיעה לנו?

– ואילו באתי אז, לפני בואו של הלז, היית מתרצה לי?

– מה אני יכולה להגיד לך עכשיו? אפשר כן ואפשר לא. לא חשבתי בזה. אני מחבבת אותך, את שניכם, את מנשה ואותך. אתם אנשים חביבים, “אנשים חיוביים”, כמו שהיה אומר ברנר שלנו. אבל כגון זה לא עלה על דעתי…

– ומה שסיפרת לי – אין להשיב?

– למה להשיב? הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, והחלטנו להתחתן. איני מבינה אותך.

– אינך מבינה אותי? זה פצעי, שאינך מבינה אותי. אילו הבינות אותי, אַת, שהתפארת לפני רגע, שאַת רואה ומבינה יותר מאחרים, אילו ראית – היית רואה ללבי עוד אז, כשהיית אצלנו. כלום לא הרגשת, שחיי תלויים בך?…

– באמת לא הרגשתי. ראיתי בך חביבות מרובה. אבל חביבות זו ראיתי מצדך גם למירה, וגם – לכל העובדים אצלכם בגן. אפילו לסאלים. חשבתיך לאדם טוב, בעל לב טוב, בעל נפש עדינה. אבל – איך יכול היה לעלות על דעתי…

– והרי אַת כל־כך צעירה…

– ואילו הסכמתי להינשא לך לא היית אומר עלי, שאני כל־כך צעירה… רואה אתה, יקירי, כי לא בהגיון תדבר. אבל אין דבר, אל תצטער, תמצא טובה ממני. אני בכל־אופן החלטתי לקשור את חיי בחיי הקיבוץ, ולוּ גם חופשיה הייתי, לא יכולתי ללכת אחריך. הרי אתה לא היית המסכים לחיות בקיבוץ.

– לא, זאת לא. אבל כלום חיים תוך גן מחוץ לעיר, בעבודה חקלאית, נופלים מן החיים בקיבוץ?

– איני אומרת, שכל בני־אדם צריכים לחיות בקיבוצים, אבל בעיני – אלה הם החיים האמיתיים.

– אם כן, הכאבת לי, רחלי, בשניים: בדברים שהשמעתיני על מירה שלנו, ובדברים שהשיבות לי על הצעתי.

– וכי תחשוב שחפצתי להכאיב לך? איזו סיבה יש לי לגרום לך צער, או לדבר רעות על אחותי? להיפך, רוצה הייתי להיטיב עמך בכל מה שבידי. אתה יקר לי מאד. ואת מירה אני אוהבת אהבת נפש. אבל הן תודה, שחובתנו היא קודם כל – לדבר אמת.

– כן, מה שנראה לך כאמת. אפשר גם לראות את הדברים באור אחר.

– אין לו לאדם אלא האמת שלו. אבל נניח את הפילוסופיה. אתה תישאר אצלנו ימים אחדים? באמת, אשמח מאד. אין לך מושג, כמה שמחה תגרום לי בזה. תכיר מעט את חיינו כאן. אפשר תשנה את דעתך. איני אומרת, שחיינו נקיים מליקויים, אבל האור מרובה מן הצללים. תתבונן ותראה. אני אעזור לך להכיר את הכול.

לשמע הדברים האלה ירדה עצבות על אפרים וכאילו ניטל ממנו הדיבור. הנוף החורפי, בקרבת ההרים, שהיה קודם מבהיק בין חמה לצללים, כאילו כבה בעיניו. הרוח היתה מרגישה בפרכוס העלים היבש מסביב. הוא עמד לפני רחל ודוק של דמעות רועד בעיניו.

– בוא, נרד. שמעת, קראו לארוחת־הצהרים. תאכל עם כולנו. אתה אוכל, כמדומה, הכול?

– באכילה איני בררן. – אמר מתוך חיוך מעוקם קצת.

– בחורים כאלה אני אוהבת. – אמרה והניחה ידה על כתפו הגבוהה ויחד ירדו במשעול שעלו בו.

בשעת הארוחה, באולם־האכילה הגדול והגדוש אנשים, השתדל אפרים להיות שמח והתלוצץ עם המגישות, שביקשו להאכילו יפה בזכותה של רחל האהובה על כולן. הוא אכל ברוב תיאבון והתפלא על עצמו, שמיאונה של רחל פגע בלבו ולא פגע בתאבונו. היא ישבה על הספסל ממולו וענתה על הלצותיהם של החברים וזרזה אותו שיאכל, כי עד ארוחת־הערב לא יקבל כלום. אם לא מתוך פרוטקציה מיוחדת…

ההמולה והתנועה שבאולם הכאיבו מעט את ראשו, אבל הוא קיבל הכל באהבה. סוף סוף, זו לו הפעם הראשונה שהוא בקיבוץ. הטיפוסים השונים של פני האנשים והנשים, כמעט כולם נוקשים מעבודה אך עליזי־עינים, עם ובלי משקפים, מצאו חן בעיניו והצטער כמעט, שאין הוא “בא בחשבון” בשביל החיים האלה.

הוא האריך מעט בסעודה וראה אנשים קמים מן הספסלים ואחרים יושבים במקומם, והכל נעשה בזריזות ובכובד־ראש, כמנהג אנשים טרודים במלאכתם. רק כשהם הולכים בכלי ביד לשתות מים הם נראים מתונים מאד.

אחר קם ויצא עם רחל לחצר. היא הוליכה אותו בכל פינות המשק, בעבירתו על הצריפים ועל הבתים. הסבירה לו תפקידו ושימושו של כל בנין לחוד. הכניסתו לבית־הילדים והראתו את חדרי־השינה עם המיטות הקטנות והנקיות, הסכוכות בכילות. אחר הביאתו אל חדר המשחקים והלימודים. הציגתו בפני המטפֹלות ובפני כמה מן הילדים הבריאים והיפים. גם את הפעוטות ראה בשנתם על משכבם הנוח. הכול היה עשוי יפה לתכליתו.

אחר נכנסו למשתלה. שם ראה כמה דברים שמשכו את לבו ביותר. מצא מינים וזנים של צמחים שלא ראה כמותם אפילו בחקל־תפוחים. דיבר מעט עם המדריכה, בחורה אמיצה במשקפים, והיא השיבה על שאלותיו ברוב ידיעה ובהירות. לבסוף, כשנודע לה שהם בעלי גן ומשתלה במעין־גנים, הציעה לו במתנה שתילים אחדים בעציצים קטנים – אם לא יקשה לו לקחתם עמו.

כשעמד בלב החצר הושקיף על המשק הנאה המשתרע על פני שטח גדול, היתה לו רגע הרגשה כאילו הוא שומע את ה“קיבוץ” אומר: “ראה, כמי החיים האמיתיים: בנין הארץ, יצירת ערכים ממשיים וקיימים וכו' – ואתם השאר, יושבי העיר ועושי הרכוש, אינכם אלא דבר טפל, עובר…”, אבל מיד תפס את עצמו במחשבה זו וחזר אל עצמו.

– הכל יפה, יפה מאד, רחלי, – אמר לנערה שהביטה תוהה בפניו – אבל עלי לשוב למעין־גנים.

וכשאמרה לו, שעליו להישאר עמהם לפחות עוד יומים (את הצעתו לנסוע הגלילה לא העלה עוד על שפתיו), ענה, שהוא חושש שמא ירדו גשמים גדולים, לפי מה שהוא רואה את השמים מצד מערב, ואז יקשה ממנו לחזור. הוא גם נזכר פתאום, כי מנשה לא יוכל לעמוד בעצמו, ואפילו בעזרתו של סאלים (שקמוני הלך לחודש ימים למקום חדש בדרך לחברון בענין הכשרת קרקע לנטיעה חדשה), בפני השטפון, שעלול לבוא עם ריבוי הגשמים. יש לחפור תעלות עמוקות, ועוד זכורות לו הצרות שגרם להם השטפון בשנה שעברה.

היתה בו אי־מנוחה שלא הלמה את כל טבעו. לא רק שלא נוח לו להישאר עם רחל זו, שיש לה בחור בקבוצה הסמוכה ושהוא יכול להופיע כאן בכל שעה (היא אמרה לו, שהוא בא לעתים קרובות בדרך הפתעה), אלא שחש באמת איזה גירוי בגופו לעבודה ודאגה לגנם, והחליט לנסוע עוד בו ביום. ולא הועילו כל דבריה החמים של רחל, עד שהלכה עמו אל “המרַכז” והזמינה בשבילו מקום באוטו־החלב שהלך לפנות ערב לחיפה.

עד שעת הנסיעה לא סרה מעליו והשתדלה בכל יכולתה להפיג את הכאב שגרמה לו פגיעתה.

לפני צאת האוטו התחיל מקלח גשם דק וקר מאד. קנקני־החלב עשויים פח־אבץ, גדולים וקרים, קשקשו, והאנשים שטלטלו אותם מן המחסן זרקום בכוח עד שנדמה לו לאפרים שהם ישָברו, אבל לא אונה להם כל רע, רק טיפות של חלב חיור ניגרו פה ושם. אחר צופפו אותם בתוך האוטו, עד שמילאו את כל בית־קיבולו. הניחו עליהם איזו חבילות ושקים, אחר מתחו את הבדים ורכסום בקרסים להגן מפני הגשם. חוץ מן הנהג נסע רק עוד חבר אחד וגם לאפרים הקצו מקום בתא הנהג, מקום צר, אבל מספיק. “אין דבר, מתוך הדחק יחַם לנו”" אמר החבר הנוסע, איש לא צעיר, והשתדל להצטמצם במקומו ככל האפשר.

רחל תלתה פַּרְוִית מבריקה על כתפיה ולחצה אותה בכפּה אל חזה. צוארה הקצר שקע כולו בכתפיה. היא בוססה במגפים הגבוהים בתוך הבוץ, פניה היו עתה אדומים־כחלחלים מצינה והקסקט שבראשה היה כבר רטוב כולו. לפני עלותו מסרה לו כל מה שיאמר לכל אחד בבית, ואחר לחיצת ידים נשנית כמה פעמים התנשקו.

האוטו עשה סיבוב בחצר הרפושה ויצא לדרך ורץ בתוך הגשם מול פרוכת העננים הכבדה התלויה על הר העמק.

הוא לן בחיפה ולמחר לעת הצהרים היה שוב במעין־גנים.

מירה לא היתה מופתעה ממה שקרה את אפרים בקיבוץ, אף־על־פי שהצטערה על כך. בכל לבה רצתה, שרחל תינשא לגיסה הטוב והנעים. היא הסתפקה במה שאמרה על אחותה, שאינה מבינה את החיים והלואי שלא תינחם, אחר השתדלה לחזק את רוחו של אפרים והבטיחתו שימצא אחרת, טובה מאחותה. מי יודע איזה בחור הוא שבלבל שם את ראשה. אם אין הוא איזה סדיסט. לא חסר שם המין הזה, בפרט אלה, שיצא להם שם בַּיָפִים.

ותגובתו של מנשה היתה בתכלית הפשטות. כשנכנס בצהרים ומצא את אפרים בצריף, שאל, אגב שפשוף הנעלים בסחבה שליד הפתח:

– מה? לא יצא כלום? הבינותי, כיון שמיהרת לשוב.

– לדאבוני – לא יצא כלום. – אמר אפרים בתוגה – יש לה כבר אחר.

– אה, קטנה זו! לא הודיעה אף מלה אחת…

– רק לפני שלושה חדשים הכירה אותו. בא אליהם מן הקבוצה הסמוכה.

– אם כן, אפרים: הוצא אותה מן הראש. יתן לה אלהים ותהיה מאושרה עם הבחור מן הקבוצה. כנראה לא נועדה לך. – הוא ניגש אל השולחן הערוך והתבונן מה יש בקערתו.

– כנראה. – ענה אחריו אפרים כהד.

הוא תפס את פצע לבו ביד חזקה ולחץ עליו לדכא את הכאב. מעתה היה מזכיר את רחל, כדרך שמזכירים קרובה ומכירה טובה, בחיבה וברוֹך, אבל בלי אותו רטט שהיה מתגלה קודם בכל פניו לשמע שמה. עתה העסיקתו מחשבה חדשה: איך יביא את רוּז’קה. אבא מת ואין מי שידאג לה. מנשה די לו בעוֹל שלו. הוא המחויב לעשות. היא כותבת, שהיא משתוקקת לעלות, וצריך להשיג בשבילה “דרישה”. האֵם רוצה לשבת זמן מה אצל אחותם הבכירה. אם תרגיש עצמה שם לא בטוב, תמכור את הבית בעירם ותעלה גם היא לארץ. בפרט לאחר שגם בת־הזקונים תהיה כאן.

כב: הִבְהוּב בָּרָק בָּאֹפֶק

היתה גאוּת בארץ. העליה גבר, היוקר האמיר והפרנסה היתה שופעת בכל פינות הישוב העירוני, אך בלב רבים נולדו חששות קשים. נראו סימנים לא־טובים במקומות שונים בארץ. הערביים נקטו בדרך של פגיעות ביהודים. היו כמה התנקשויות בדרכים וגם מקרי רצח. מצד השלטון ניכרה התנכרות לדרישות הישוב בדבר הבטחון. הוחל גם ברדיפות על עולים בלתי ליגליים, והעתונות נעשתה עצבנית.

האחים קליגר לא הרבו לעסוק ב“פוליטיקה”. קראו חלק קטן מן העתון היומי, אם לא נרדמו תוך כדי קריאה מרוב עייפות, ועברו לסדר יומם בעבודה שהיתה רותחת ממש. דוקא מירה היתה מרבה לקרוא בעתון, וכמעט כל מה שקראה בו היה מרגיזה. משום מה התחילה מקטרגת על הישוב ועל ארץ־ישראל. כמעט התחילה כופרת ביעוד הלאומי. הם שמעו את קטרוגיה בצער והחליטו לעבור עליהם בהלצה ובקורטוב של ביטול. ודבר זה הרגיזה ביתר שאת.

אחר־כך פרצו מהומות־דמים ובאו ירחים של מתיחות־עצבים ופחדים ומבוכה רבה. היו ימים, שאי־אפשר היה ללכת לתל־אביב מפני הסכנה. שקמוני, שעשה בסביבות חברון כמה חדשים, חזר משם כאדם אחר. הוא נעשה קטיגורם של מוסדות הישוב וההנהגה הלאומית, והיה מאשים אותם בכל התלאות שמצאו את הישוב. הם, הם אינם עומדים בפרץ. הם עיורים, הם אינם רואים את הנולד, הם אינם דורשים מן השלטון מה שיש לדרוש: יד חזקה. או, הוא מכיר את בני ישמעאל! הוא כבר למעלה מעשרים שנה בארץ. הוא יודע אותם בעל־פה. כמה היטיבו למשול בהם התורכים! “פַלַקִיס”, “פַלַקִיס” – זוהי דרך השלטון היחידה ההולמת אותם. אבל ההנהגה שלנו, כביכול, הרי היא דימוקרטית וליברלית, מלאה רחמים ורגשי הוּמניות אל הפורעים… כל תורות הסוציאליזם נשתכחו מלבו.

בתחילה התוכח עמו אפרים בכובד־ראש ובכובד־נימוקים ובלשון כבדה. אבל משראה שאין לו תקנה לשקמוני, שנתפס כולו לקיצונים, הרפה ממנו והיה מסתפק בתשובה קצרה, על־פי־רוב מתוך אירוניה. אחר־כך חדל גם מזה והיה נתון ראשו ורובו בעבודה, ורק דאגה אחת בלבו: להשיג רשיון עלייה בשביל רוז’קה.

הפצע שלבו נפצע בחורשת הקיבוץ כמעט הגליד, והוא רחש עתה אך טוב לרחל ולבחור בחירה, שגם את שמו לא ידע. הם כבר שרויים יחד בקבוצה, ואם יבואו אליהם לביקור – יקבל את שניהם באהבה ובלי כל טינא בלב. בזה הוא בטוח.

לעפרה כבר מלאו שנתים והיתה מתרוצצת בגן. הילוכה הוסיף על חינה על אחת שבע. במזג־אויר יפה היתה רצה בהשגחתה של מירה בשבילים ובערוגות וכל עובדי הגן היו “כפרתה”. שקמוני היה משתדל “להרגיזה”, אבל היא רק צחקה לקראתו, עד היה מעמיד פנים ככועס או כמיואש על שלא עלה בידו “להוציאה מן הכלים”. כשהציק לה ביותר, היתה עוקרת שתיל ובורחת בצחוק, והוא רודף אחריה, עד שהיא נופלת אל חיק אמה. “הגזע הקליגרי הטהור”, – גמר אומר ועיניו צוחקות במשובה של רוק זקן.

בטיולה עם עפרה ברחובות עין־גנים, שהיתה בשנות הגיאוּת כמעט לעיר (אמנם עם קרחות גדולות), נפגשה מירה כמה פעמים עם מר קוייט ושוחחה עמו ברוב עונג ונפשה כמעט נקשרה בנפשו, והיתה נושאת את דמותו המכסיפה, המעודנת, כנשוא דמותו של דוֹד אהוב. הנערה המאומצה, אליס, התפתחה וגבהה ונעשתה דקה מאד ובפניה חותם של עצב מה. מצב בריאותה של הגברת קוייט הורע, כי למרה השחורה שלה נסתפח חולי השגרון, שהטיל בפניה חיורון ונפיחות, ולא היתה יוצאת עוד מתחום הוילה. רק לעתים רחוקות נראתה מטיילת קצרות עם בעלה בדרך ליד שער גנם, והיא תלויה בזרועו וגוררת בקושי רגליה הכואבות. אך פעם אחת דיברה עמה מירה, אבל האשה דיברה אנגלית רהוטה ומתוך צער גדול ומירה לא תפסה כל מה שאמרה, והתאמצה רק להשיב על דבריה תשובה קצרה מתוך ניחוש. כנראה, גם במצב־רוחו של מר קוייט גופו חל איזה שינוי. קו של זקנה נמתח על פניו, ואף־על־פי שעדיין רואים אותו משחק בכל יום עם אֶליס בטניס, ובשעת משחק גופו זריז וגמיש כשהיה, הנה בלכתו ברחוב ראשו שח משהו וברק עיניו איננו עוד.

הוא סיפר למירה, שאינו בטוח אם יוכל להישאר בארץ, אף כי הארץ נתחבבה עליו מאד, ודוקא בימי סכנה היא אהובה עליו יותר, נפשו נקשרה בוילה ובגן שכונן לו ובכל מראה הנוף הזה, ובכלל אוירה של ארץ־ישראל נעים לו וגם אנשיה קרובים ללבו, וביחוד הדור הצעיר, הטבעי ועז־המעשה, ורוצה היה לבלות שארית ימיו פה בתוך עמו; גם אֶליס מרגישה עצמה בטוב ומתפתחת יפה, אף שהיא נראית רזה. (“היא יפתה, האין זאת?”) והוא חושש לאשתו, שמא תוּרע בריאותה עוד יותר, אם יצאו מכאן – אבל מה יעשה והעסקים שם באוסטרליה אינם כשורה, ואחיו דורש ממנו במפגיע שיחזור, לפחות לשנה או לשנתים. עיין הוא עומד בסירובו, אבל אינו יודע איך יפּול דבר. המקרים חזקים מרצונו של אדם.

ובדברו העלה מכיס־החזה שבמעילו תיק־עור נאה ומתוך התיק הוציא תמונה קטנה, צילום של חובב, ששלח לו אחיו. “אחי, לואיס”, אמר בנצנוץ עינים והגיש לה את התמונה.

ליד אוטו מהודר, רגלו האחת על הכבש, עמד גבר בלבוש בהיר (כמָראה לפעמים בריקלמות של אוטומובילים), דומה למר קוייט, אף צעיר ממנו, אף כי גם ברקותיו נראה השער כמכסיף מעט (ואולי אין זה אלא ברק האור), פניו ארוכות, עיניו גלויות ונועזות, מגולח כולו ושפתיו חשוקות, כמרַכזות רצון רב.

– צעיר ממני בחמש שנים. גבר נאה. הצלחה גדולה אצל נשים.

– דומה מאד לאדוני. כן, איש יפה. נשוי?

– היה נשוי. לפני שלש שנים נפרדו. אשתו באמריקה.

– וילדים אָיִן?

– לא. היא הקדישה עצמה לזמרה. מקוה להופיע פעם על הבמה. כן, הורים לה בסן־פרנציסקו.

מירה החזירה את התמונה לבעליה והוא קיבלה והחזיקה בהנאה למקומה.

– אחי מאיים עלי, שאם לא אבוא עד סוף השנה – יבוא הוא אלי.

– בזה לא יהיה כל רע, סבורה אני.

– בודאי שלא. אנו נשמח מאד לקבלו. הוא ג’נטלמן גמור, אף כי היה מעט קל־דעת.

– “היה” – ועכשיו?

– עכשיו, בגיל זה, אחרי הפירוד. בודאי נשתנה.

הם הגיעו עד שער הוילה ומר קוייט פרש לבית ברוב הַדרוּת, כדרכו.

אין לומר, שתמונת קוייט “הצעיר” עשתה רושם מיוחד על מירה. לא היה בו מן החידוש לגבי דמותו החיה של מר קוייט “הזקן”. אבל הדברים המעטים שסיפר לה השכן ניחתו באיזו פינה חבוּיה שבלבה, והיא לא ידעה. וכעבור ימים מספר, כשנראה לה כי כל השיחה עם מר קוייט נשתכחה מלגה, והיא כפופה על האמבטי הקטנה ורוחצת את עפרה, והתינוקת שקועה בנעימות הישיבה בתוך המים החמים, ראשה שמוט על חזה והיא שואבת בכפה מן המים ויוצקת על טבורה, שעוד האדים מעט מחיתוך הלידה, ולחייה נפוחות מתוך ריכוז במעשה שהיא עושה – נזקפה מירה פתאום ונתנה בילדה מבט מוזר. והנה נעלמה דמות הילדה ולפני מירה עלתה דמותו של הגבר האוסטרלי. ובעמדה כך, נשענת ביד אחת על שפת אמבטית־הפח, ראתה אותו עומד נשען על האוטו המהודר. ופתאום עשה לה דמיונה בלהטים, ונדמה לה ברור, שהוא מוריד רגלו מעל הכבש, ניגש ומרים את מכסה־המוטור, מציץ לתוכו ומורידו, פותח את דלת האוטו, מנפנף לה בידו ונכנס, ומיד נשמע טרטור המכונה (אזנה שמעה את הקול ברור) והאוטו זז והחליק קלות ורכות על־פני הכביש הארוך, הנמתח ישר־ישר לאין סוף, והוא מתרחק והולך וקטון, עד שהוא נבלע במרחק כנקודה זעירה. כמו משהו בלבה כלָה יחד עם נקודת האוטו במרחקי הכביש היפה. רטט עברה ועשתה תנועה בכפה כאומרת לטרוד את המראה הזה. באותו רגע הרימה הילדה את ראשה, תלתה עיניה הגדולות באמה וצחקה כנגדה במלוא פניה, כשהיא מחזיקה את כפה הקטנה באויר כיוצקת מים, אף כי הכף ריקה. תפסה מירה תחת זרועות הילדה והרימתה מתוך המים וחככה בתאוה את פניה בפניה, והתינוקת התכעכעה מצחוק, עד שהושיבתה שוב והתחילה מתיזה עליה מים במשובה רבה.

מאותו יום היה בלבה מעין רגש מפולג: היתה נמשכת אל מר קוייט ומתאוה לדבר עמו על אחיו שבמרחקים, וגם מתיראה מפניו ומתאמצת להסיח דעתה משניהם. מתוך מבוכה זו, שלא סרה מלבה, ריככה את מנהגה עם מנשה והיתה מדברת אליו בקול הוגה חיבה ורוֹך, ואת אפרים היתה פוטרת מעזרתו, שהיתה מסתפקת בעזרתה של רומיה, שגדלה מעט ואפשר היה “להטיל עליה עבודה”.

התקרבותה זו של מירה המתיקה צערם ודאגתם של האחים בימי רוגז ומצוקה אלה שבאו על הישוב ועליהם בתוכו. מירה ועפרה – כדאי היה כל עמל וכל מאמץ לשמור עליהן ולהרחיק מהן כל דאגה וכל מחסור. אין דבר, אנשים חרוצים וזהירים במעשיהם לא יאבדו גם בימי רעה.

כג: מְעַט חִשְבוֹנוֹת

ועוד באותו קיץ באה רוז’קה. האחים כתבו לה באר היטב, שלא תשלה את נפשה ולא תדמה, כי תוכל לשבת בארץ־ישראל ולצבע שפתיה ולצחצח צפרניה כמו בבית. אמנם ישנן בחורות כאלה גם בארץ־ישראל, אולי יותר מדי, ביחוד בתל־אביב, אבל אלו הן בנות הורים עשירים. עליה, על רוז’קה, אם החליטה לעלות ארצה אל אחיה, החובה לדעת, שהיא תצטרך לעבוד. כסף לא הניח אבא, והם האחים, אמנם מתפרנסים בלי דוחק רב, אבל עבודתם קשה מאד, ואם יתרפו ימים אחדים, ילך כל עמלם לטמיון. זה טבעה של גננות: קרקע זהב לה כל זמן שאתה מהפך בקרקע, אם תעזבנו יום – יומים יהא עזוב ויעלה קוץ ודרדר או שיתיבש לחרדת כל עין. עליה, איפוא, לדעת, שעד אשר יזדמן לה איזה “דבר הגון” ותוכל לחיות מהכנסת הבעל, תצטרך לעבוד קשה. הם נכונים לעזור לה למצוא עבודה, אפשר תוכל להסתגל למקצוע הגננות (כן, עליה ללמוד שם מעט עברית) – אבל דבר אחד צריך שיהא לה ברור: אם אין את נפשה לעבוד – מוטב שתישאר שם. היא הבטיחה, כמובן, הכול, וגם האם הבטיחה בשורותיה הנוספות, שאין זו עוד אותה רו’קה. “אוי ואבוי לה, משנתיתמה נפקחו עיניה והיא יודעת את מקומה בעולם” אז שלחו לה את הרשיון והיא באה בתוך עולים אחרים שעלו מגליציה.

ובאמת חל בה שינוי גדול בנערה זו. בחורה בריאת־בשר היתה, למעלה מעשרים. אמנם צבועה במקצת היתה ולבושה לפי המודה, אבל היה בה איזה אומץ ומבטה פיכח ומוחלט. לא עבר עליה שבוע ימים בבית אחיה וכבר לבשה בגדי־עבודה כלבוש החלוצות, והתחילה עובדת בגן, צמאה ללמוד כל דבר, כאילו ביקשה לכפר בעבודה על שהיתה מלגלגת לפנים על אחיה בעודם בבית אביהם. רק כתום העבודה היתה מתרחצת ומתלבשת יפה וגם צובעת מעט שפתיה ומשיחה עם מירה או משחקת עם עפרה. וכעבור שבועים נתנה את קופסת ה“רוּז'” שלה מתנה למירה. “לי אין עוד צורך בזה”.

– הרי את בחורה כהלכה. – אמר מנשה, נהנה מאחותו.

– אם כך תתנהגי, תמצאי מר חתן הגון. – הוסיף אפרים. עוקץ הכאב עוד היה נעוץ באיזה מקום בלבו והיה מעלה בדמיונו: אילו היתה רחל נשארת אצלם ונוהגת כרוז’קה…

בחורה מעשית היתה ובהירת־שכל ולא הלכה בגדולות. יחסה לבני־אדם היה ישר וטוב ולא נפגעה מהלצה. במבטאה הפולני היתה מחליפה חי“ת בה”א ולהפך, מה שגרם להלצות שונות מצד שקמוני וסאלים ואחרים. והיא גוּפה צחקה להלצותיהם. הכול אהבוה והיתה לעובדת טובה. עד מהרה הסתגלה לחיי הארץ והיתה מבקרת לפעמים בתל־אביב עם האחים או עם מירה, אך לא לבדה. בבית לא היתה לטורח, שהיתה עוזרת בכל דבר טרם יאמרו לה, ואף על ה“קפריסות” של מירה היתה עוברת בקלות, אם בשתיקה נעימה ואם בהלצה טובה, עד שנטלה כל יכולת לרגוז עליה, אף כי מציאותה בבית לא היתה נוחה לה ולא יכלה לברר לעצמה למה.

ומקץ חודש דיברה רוז’קה אל אחיה, שצריך להביא גם את האם, כי למה שתא היא למשא עליהם בגורה עמהם, והצריף קטן. מוטב, שאמא תמכור את הבית ותבוא ארצה ותגורנה יחד. תקחנה להן דירה פה, במעין־גנים, בקרבת מקום אליהם, אל האחים. רוצה היא, שלאמא תהא נחת מן הנכדה, מעפרה’לי המתוקה. והיא עצמה הרבתה לכתוב על כך לאמה, אבל האם דחתה, מפני שערך הבית ירד שם בעיירה, והיא מקוה שערכו יעלה שוב. היתכן: לפני שנה הציעו לה ארבעת אלפים דולר ועכשיו גם אלפּים אין נותנים. הרי לא תתן את הבית לזרים במתנה.

– אי, אמא, – אמר אפרים כאילו אמו נמצאת לפניו – הרי תצטרכי להסתפק אחר־כך באלף, וגם את זה לא תוכלי להוציא – וכך גם כתב לאם אבל היא גערה בו:איך תפזר כך את שארית רכושו של אבא, ועליה ליתן חלק גם לבת הבכירה, שהיא גרה אצלה ורואה איך הם מתענים. נכדתה, בת בתה, עומדת כבר בסיום הגימנסיה העברית ואינם יודעים מה יעשו בה. הנערה מתפרצת לעלות לארץ. כשתגמור, יצטרכו לשלוח גם לה “דרישה” ולהעלותה. הנערה הוסיפה שורות אחדות בעברית טובה, ואפרים שיבח את סגנונה. אחר־כך שלחו גם תמונה. נערה נאה, לא מטיפוסם של הקליגרים.

האם דחתה עלייתה לשנה הבאה, כשיעלה מחיר הבתים בעיירתם.

– היא תעלה רק אם אחד מכם יסע ויקחנה עמו. – אמרה רוז’קה – וגם נכון הוא: אשה זקנה היא אמר ולא תוכל לנסוע לבדה. חבל שלא הכרחתיה לנסוע עמי.

הסכים אפרים לדעת אחותו ואמר:

– לכשישתפר המצב בארץ. אפשר שאסע באביב.

ומנשה תמך בדעה זו. אפרים יצטרך סוף־סוף לנסוע ולהביא את האם. על הנכדה אין לדבר עוד. תגמור תחילה את הגימנסיה.

מחמת צוק העתים ותמעטו נוטעי גינות וקוני פרחים וכמה מבעלי־החוב לא פרעו את חובם, ואף כי הסכומים היו קטנים. האחים קליגר ידעו לכלכל ענינם, דברו עם בעלי־החוב רכוֹת והשתמשו באבק ערמה, קיבלו מעט מזומן והחליפו שטרות, אבל מהפסדים לא ניקו בכל־זאת. משנצטמצמו מקורות הפרנסה התחילו רבים עוסקים בגידול פרחים, וגם פרחי־שדה היו מוכרים ברחובות תל־אביב לרוב, ההתחרות גדלה מכל צד וקשה היה לעמוד בפניה. התחכמו האחרים והחליפו את הזנים והשתדלו להיות ראשונים לכל עונה. אבל היו גם מכות הטבע: רוחות קפּאון וחמסינים ממושכים, והגן סבל לא מעט. הפרחים לקו במחלות שגרמו הפסד ניכר. היה הכרח לצמצם את ההוצאה. ראשית כל שילחו את שקמוני (הוא לא הצטער על כך, שתמיד מצא לו עבדוה בכה או בכה) והאחים עצמם הלכו לטפּל בגינות הזרות. אף סאלים היה עובד מעתה כשכיר־יום. היו מזמינים אותו לשנים־שלושה ימים ואחר מסלקים לו שכרו אגב הודעה, שאם יהא צורך בו יקראו לו על־ידי רומיה. סאלים התגרד בראשו והסכים באין ברירה, שהיה מבין לאדוניו ומקוה עמהם לימים טובים מאלה. היה בלבו על זו האחות, “עגלת הבשן”, ש“אוֹחבת” לאכול “חַרְבֵּה לֶהֶם”, על שבאה ותפסה את מקומו בעבודה. אבל לא יכול לטעון כנגדה כלום, כי עבדותה היתה מצוינה בכל המובנים.

מנפשם חשׂכו האחים כמה שיכלו, אך בצרכיה של מירה נזהרו מאד. הפחיתו משהו משכרה של רומיה, אבל פחות משמפחיתים אחרים בימים אלה ל“עוזרות”. ולמירה המציאו כול כמקודם. הם גם לא התאוננו בפניה, אף כי דאגתם לא נעלמה מעיניה והשינוי בפניהם ובלבושם היה בולט.

יום אחד, כשמסר לה מנשה את הסכום השבועי הקצוב, אמרה לו מירה:

– אולי תתן לי חצי לירה פחות? אני רואה שהמצב קשה. אנסה – אולי אוכל להסתפק בפחות.

– לא מירוצ’קה, – התנגד מנשה מהירות – אַת אינך צריכה לשנות מהוצאותיך. דאגות אלו תניחי לנו.

וכששאלה את אפרים למצבם, ענה לה גם הוא:

– למה תבלבלי את ראשך בדברים אלה? השם יתברך יעזור. יש כבר סימנים להשתפּרות המצב. עוד מעט תתחדש העלייה, והימים הראשונים, הטובים, ישובו, ונחזיר את שקמוני וסאלים יעבוד בקביעות. ואני אסע הביתה להביא את אמא. רק – אל תדאגי דאגות, מירוצ’קה. יש, ברוך השם, מי שידאג במקומך.

ברוב הימים התרחקה מירה מכל זיקה אל הקיבוץ. רחל חדלה לכתוב. רק פעם הודיעה שנולד לה בן ולא הוסיפה. אם מכירים ראשונים לא נזדמנה, וכשנסעה לפעמים לשם קניות לתל־אביב וראתה שם עובר מי ממכיריה, היתה מרוצה שלא הכירה. גם את סטילה לא ראתה מאז ביקורה האחרון במעין־גנים. היא נסעה באמת לפריז. מה מעשיה שם, לא ידוע לשום איש. באמת היתה צריכה לכתוב פעם, אבל איגואיסטית כמוה תכתוב?!

גם במעין־גנים, שהיתה בינתים לישוב בפני עצמו עם כל המוסדות הנהוגים בישוב, היו כבר כמה סימנים של עיר, אף שלא היה שם אפילו רחוב אחד מושלם, ובצידם של בתים גדולים, בנויים לפי המוֹדה האחרונה, היו צריפים עלובים או בתי־בלוקים בלתי מטויחים, וליד גנים מפוארים, מטופחים בידי גננים מומחים, היו חלקות וחצרות עזובות, מקלט לאשפתות ולגרוטאות של בנין ותעשייה, ואצל בית מהודר בנוי לפי הסגנון החדש עם טיח של משכית, היו רועות פרות בעשב המגרש הפרוץ.

עם הירידה הכלכלית פחתה העבודה בגנם של האחים קליגר עוד יותר, ולא הספיקה גם לעובדים מבני־המשפחה והם היו פנויים להתהלך ברחובות ולהתבונן מתוך בטלה ולעמוד לפעמים לשם שיחה קלה עם תושבי המקום, או עם מי מעסקני הפועלים. היו מסיחים קצת בפוליטיקה ומשמיעים דעתם השקולה, הנוטה תמיד אל האדם העובד, אך במקום שמצאו כי התושבים בעלי־הרכוש צודקים בטענתם נגד הזלזול שהפועל מזלזל בהם ובעבודתו – וידעו שנכונים הדברים – היו מצדיקים את הראשונים. מתוך כך היו על־פי־רוב שני הצדדים מגלים להם צערם על שהם, האחים, מסרבים לעמוד על הבחירות, ברצון היו בוחרים באחד מהם, או גם בשניהם, לועד המקום. על אנשים כמותם אפשר לסמוך שיפעלו נכונה. אבל הם שמעו וענו, כמו אז בעירם: “אפשר כשתתמעט העבודה. באמת אין לנו פנאי”.

– והרי העבודה נתמעטה אצלכם, כמו בכל מקום. – העיר הפעיל, הבורגני הזעיר, שהיה לפנים מחברי “הפועל הצעיר”, והשקיף על גנם של האחרים, שלא ניכרה בו כל נזנחה.

– הרי שילחנו את האנשים שעבדו אצלנו, ובשבילנו – העבודה היא די והותר. הנה הקמנו לנו לוּל וקנינו פרה. כשאין פדיון הגון מבחוץ, יש לדאוג להספקה עצמית.

את הטיפול בבהמה ובעוף ידעו עוד מבית אביהם, אבל גם באחזם בענף זה לא רצו לסמוך על ידיעות שקנו בתנאים אחרים ובאקלים אחר, ולמדו את המקצוע בשכונת הפועלים הסמוכה, ששם היה משק מתוקן ביותר. המדריכים שבמשק הוֹרוּם ברצון מה שידעו, וגם נתנו להם מעט ספרות מקצועית. היתה כוס חלב משובח בבית וביצה טריה ולפעמים שחטו עוף, ומעט גם במכרו בתל־אביב. אפרים לא התבייש לרכוב יום־יום על אופנים עם שתי תיבות משני הצדדים, והיה עובר בכמה בתים של מכירים ומציע להם תוצרתם, ורובם נענו לו.

כשסיפר בבית על־אודות הלקוחות שהוא רוכש לו, אמרה מירה נרגשת:

– רק אל דודי אל תלך. עוד זה אני חסרה: שנהיה משרתים אותם.

באמת לא ראה אפרים כל רע במכירת תוצרתם לבית טמקיס, וגם הצטער על אבדן לקוח טוב, אבל לא עלה על דעתו למרות פיה של מירה. אם אינה רוצה בכך – בודאי טעמה ונימוקה עמה.

ומירה, אף כי העריכה יפה את מאמציהם להחזיק את מעמד הבית ולהתגבר על ה“משבר”, וגם נהנתה מן המזון המשובח – ראתה בעיסוקם החדש מעין ירידה. מילא, כשעסקו בפרחים בלבד, עוד היתה בזה איזו מדרגה, אבל עכשיו, נעשו ירקנים, חלבנים ועַיָפִים – אכרים ממש. הנה מה שעלתה לה. היא, שחלמה תמיד על חיים של כבוד ורוחה והצטיינות, היתה לאשת אכר זעיר וחיה בתוך צריף עלוב, בחצר שיש בה זבל ובהמות ועופות. רחל במקומה בודאי היתה מאושרה, אך היא אינה יכולה למצוא סיפוק בכל אלה. הנה רוז’קה אינה סובלת מזה. וגם את מראה אַחֶיהָ בלבושם המעוך, המלוכלך, היא מקבלת כדבר טבעי, שהרי גם היא לובשת כך בעבודה. אבל היא, מירה, כמה סבל גורם לה כל זה! אפילו בשבת, כשמנשה מתרחץ ולובש בגדיו הטובים – צורתו כל כך שונה. נדמה לה, כי קודם, כשהיה גנן, היתה צורתו בכל־זאת תרבותית יותר…

באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפּלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). על העיקר לא עוד השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את החייה. האם אצל כל בני־אדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל־כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל? או שאין עיקר וטפל, אלא הכול עיר או הכול טפל?… לא, אינה יכולה להסכים שכך הוא. שאילו היה כך, היו כל בני־אדם נראים בלתי־מרוצים, אומללים. והרי היא רואה אנשים, שכל מראיתם מעידה שהם מתענגים על חייהם הממלאים אותם עד אפס מקום. אף כי מן הצד השני, מי יכול לדעת את הנעשה בנפשם של אחרים? הנה גם הרואה אותה, את בריאותה, את רעננות פניה, את ילדתה, את לבושה ואת ביתה, – יוכל לחשוב: הנה אשה זו, מה היא חסרה? – באמת אנו מתהלכים כעיורים וכל אחד יודע את מומו הוא ואינו יודע מומם של אחרים…

בחשבה מחשבות מוזרות וחותכות אלו, התפלאה על עצמה שנעשתה חקרנית, וידעה שכל החקרנות הזאת אינה משנה את העובדה, שהיא, מירה טמקיס או קליגר, אחת היא, אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה…והרי עודנה אדם צעיר, שעוד לא ראה חיים, את החיים…

הנה היא מתהלכת עם אנשים אלה (עדיין לא יכלה להפריד לגמרי בין מנשה לאפרים) זה כמה שנים, וכמה פעמים, כשנפשה ירעה לה מאוד, היתה קרובה להתפרצות, לאותה סערה שהיתה תוקפתה לפנים, אבל הם כמעצורים לרוחה. בשקטם, בזהירותם, בחביבותם, ביחסם הטוב אליה, בותרנותם התמידית – הם חונקים את סארתה בראשיתה. והיא יודעת, כי בזה אינם מטיבים לה. אף שהיא בטוחה בכונתם הטובה, להפך: יותר ויותר מצטבר בה אותו חומר מעיק ודוחק מבפנים השׂם מחנק לנפשה, ואינה יודעת מה יהא אם ביום מן הימים תתפרץ הסערה. ברי לה, שהסערה מוכרחה להתפרץ באחד הימים. אי

זה למעלה מכוח אנוש…

והם גם אנשים מוזרים. כמותם לא ידעה לא בגרודנה ולא בארץ ולא בשום מקום. אי־אפשר להוציאם משיווי־המשקל, אנשים שבכל מצב הם שולטים ועל הכול הם עוברים אל סדר יומם, אל עבודתם. מכירה היא ביתרונם ויודעת, שאולי כך צריך להיות, ויש שהיא מכבדתם על כך, אבל חיבה אמיתית אין בלבה אליהם, וכל הטובות שהם עושים עמה, לפי יכלתם, אינן מעירות בלבה רגש אמיתי של תודה או רצון להשיב טובה תחת טובה. ויש לפעמים רצון להרגיזם, להרע להם מעט, להוציאם ממסלולם. אילו אפשר היה להרגיזם!

בשעה שמחשבות אלו או מעין אלו זוחלות במוחה, שלא מרצונה, וכשהיא מגיעה לאיזה סיום – נדחקת פתאום תמונתו של הלה, זה שעם האוטו המהודר, זה שאינה יכולה להפרידו מן האוטו, והוא מתגלה לה בצורות שונות: בעמידה ובישיבה, לפני האוטו או בצדו, כמשחק עמה, כביכול, במחבואים. ואינה יודעת מה יהא בסופו של דמיון זה המתעתע אותה תמיד. יש שהיא מתחילה להאמין, שיש בזה משום רמז, או גזירה מן השמים, ויבוא יום והיא תהיה מוכרחה להיכנע לגזירה זו. באיזו צורה – אינה יודעת. וטוב לה וצר לה, והיא חשה את דמה שהוא פורץ אל לבה ומלבה אל פניה להציתם באש, ואז בא בעורקיה כדופק הולם, והיא מביטה על סביבה להוכח אם לא ראה אותה מי בקלקלתה. והיא חוטפת את הילדה ומגישה לחיה אל לחיה כמו לצננה מעט, והילדה מתבוננת בה בעינים תמהות, בלתי מרוצות, והיא שואפת אויר בכבידות ונמשכת אל הגן, שהשקוהו לפני זמן מה והלחות עומדת ומרעננת את האויר הדרוש כל־כך לנשימתה הטרופה.

אילו יכלה לבוא לביתם של הקוייטים. אפשר על ידי הקרבה היה הדמיון מתנדף, כחלום המתנדף מיקיצה. אבל אין הבית הנאור מקבלה, אינו מקבל שום אדם. הוא, הזקן, אמר לה פעם, כמו מתוך התנצלות, שאינו יכול להזמינה לביתו בגלל אשתו ומצב־רוחה. באצילות ובפשטות המיוחדת לו אמר לה את הדברים, שלא היה בהם לא מן התלונה על גורלו ולא מן העלבון בשביל האשה, רק קורטוב של צער, וגם זה לא מן המין התובע השתתפות. כך הוא הדבר ויש להשלים. ובכן נשאר הבית מוקף איזו רוח של מסתורין, עם היותו עשוי פתוח לכל עבר, בהיר בצבעו ושקוף בחלונותיו הגדולים והגן המפולש וככר הטניס הגלויה עם משחקם רב־החן של מר קוייט והנערה. ומסתורין אלה פרנסו את דמיונה והלהיבוהו. מי יפרוק את המועקה שבנפשה?!

כד: אֲחִי הַשָּׁכֵן בָּא

בראשית החורף בא לואיס קוייט האוסטרלי לארץ. למעלה משני ירחים בילה בבירות אירופה, על הרוב בלונדון ובפריז, אחר בא אל אחיו הציוני. החודש שבידו מוטב שיבלה אותו כאן בעונת החורף, שכידוע לו יפה היא בארץ־ישראל. הוא הביא עמו את האוטו שלו, מכונה מפוארת, שקנה בלונדון על מנת לקחתו עמו לאוסטרליה.

ידיעה ראשונה על בואו קיבלה מירה מפיה של רוּז’קה. היה בוקר סתיו שמשי. אחרי היורה היה הגן שופע זוהר ורעננות. החרציות הגדולות, הלבנות עם הצהובות, תפסו כמה ערוגות וריחן המתקתק היה נודף באויר הזך. רוז’קה עבדה בגן ומירה ישבה בצריף, סרגה קומיניזוֹן של צמר בשביל עפרה ועיינה ברומן אנגלי ששלח לה מר קוייט. עפרה, אחרי הרחיצה, ישנה בערש־הרשת שלה בקיטון הסמוך. והנה נכנסה רוז’קה במכנסי־עבודה קצרים ובסוידר של טריקוֹ כחול, הנראה כמנופח, עם מרכּוֹס של ניקל על החזה המגודל, עמדה בפתח, סילקה ביד מעופרה קווּצה שנפלה על עינה ואמרה לגיסתה:

– אל הקוייטים בא איזה איש, דומה בדיוק למיסטר קוייט, רק מעט צעיר ממנו.

לבה של מירה נחבט אל צלעותיה. אש נישׂקה בפניה. מיהרה להשפיל עיניה אל המכונה ובקול מאומץ אמרה:

– בודאי אחיו… כן, הוא צריך היה לבוא.

– אבל דמיון כזה! אילו ראית – כמו תאומים!

– כן, מר קוייט הראה לי פעם תמונתו. באמת דמיון מפליא. מנשה לא אמר מתי ישוב?

– כן, בקש להגיד לך: אפשר יאחר מעט לארוחת־הצהרים, ביקש שלא יחכו לו. עפרה’לי עוד ישינה?

– אני חושבת. אין שומעים אותה.

רוז’קה ניגשה חרש אל דלת הקיטון, פתחה בזהירות את הדלת והכניסה ראשה בריוח. פתאום קראה בקול:

– גַנבת קטנה! יושבת ומשחקת לה. יקירה!

קמה גם מירה ונכנסה לקיטון. עמדו שתיהן נהנות ממשחקה וצחוקה של התינוקת היושבת בתוך הערש הרשוּתה ומהפכת בצעצועיה. וכשמירה עומדת ומדברת עם הגיסה בילדתה היא מהרהרת בחפּזון: "מה היה לי? כלום לא שטות היא להתרגש מבואו של אדם זר לי לגמרי? מה לי ולו? מה אני בשבילו? אפילו לא יסתכל בי כהוגן… ראה יפות ממני!… " ולבה פועם בקרבה עד כדי מכאוב.

ואפרים, שחזר לארוחה, סיפר גם הוא בצחוק רחב על פניו:

– אחיו של מר קוייט בא סוף־סוף. אילו ראית, מירוצ’קה, אוטו! כמדומה, שמעין־גנים לא ראתה עוד אוטו כזה, חדש כיציאתו מבית־החרושת.

ומנשה, שנכנס באמצע הארוחה ושמע את אפרים חוזר על תיאור האוטו, אמר:

– ואני לא הרגשתי כלל. עברתי וחשבתי: האוטו הישן עומד.

מירה לא אמרה עתה כלום. ישבה והאכילה את עפרה, ורוז’קה ורומיה היו מביאות מן המטבח את המנות.

מנשה סיפר מה עשה בתל־אביב. בקושי רב עלה לו להחליף בבנק את השטרות. דרשו ממנו פרעון של ארבעים למאה לפחות, והוא הציע להם רק עשרים. מה, אינם בטוחים בשטרות שהם חתומים עליהם כז’ירנטים! הלואי שכל שטרותיהם יהיו בטוחים כך! אבל סוף־סוף קיבלו. מעמידים פנים כמקופחים, ובאמת מכל חילוף שטר הם מרויחים.

אפרים ראה עלבון להם, ובפרט לאחיו הישר באדם, ואמר שצריך להשתדל להיפּטר מן הבנקים האלה, שהם לכאורה איגודי חברים ולכל חבר חלק ברוחים, ובאמת מנצלים אותו יפה, ואם לחַשב את כל הוצאות המלוה – הרי זה מגיע לשלושה־עשר אחוז, לפחות. מטב ללוות מאדם פרטי, שאתה יודע: זהו. תשעה הם תשעה – ולא שלושה־עשר…

פתאום נזכר מנשה, שנושא־המכתבים נתן על ידו מכתב בשביל מירה. הוציא מכיס מכנסיו מעטפה מקומטה, שהגישה לעיניו לרגע, אחר מסרה למירה:

– מפריז, מסטילה.

אחרי שמירה עברה ברפרוף על המכתב, פרצה בצחוק שלא יכלה להפסיקו.

– ספרי כבר, מה אַת צוחקת, טפּשה? – אמר מנשה רחבות אל אשתו, כשהוא מקנח בפת את שארית מיץ־העגבניות מן הצלחת ותוחב אל הפה. – הגידי כבר.

– איני זוכר כלל, שלסטילה היה הוּמוֹר. – אמר אפרים להוציא דברים מפיה של מירה.

מירה מחתה פיה במפית ואמרה:

– גם היא מבקשת “דרישה”. – ושוב פרצה בצחוק.

– מה פירוש “דרישה”? – אמר מנשה. – הרי ישבה שנים בארץ, ורק לפני שנה נסעה…

– זהו. – אמרה מירה בקול שָלֵו כבר, אך הצחוק עוד מפרכס על פניה – היא נשארה נתינה רומינית, ובפספורט שכחה לרשום שיש לה רשות לחזור. עכשיו אינה יכולה לבוא בלי רשיון־עליה חדש.

– ולמה לה בכלל לחזור “ארצה”? – הקשה מנשה מצד אחר.

– הרי זה סיפור מסובך יותר מדי, ועוד לא תפסתי הכול. אתן לכם ותקראו. – ושוב פרצה בצחוק.

– צריך שתישאר שם. – פסק מנשה. – על טיפוסים כאלה יכולה ארץ־ישראל לותר. הייתי מסכים לשלוח עוד אחדות שכמותה לפריז.

– ובפריז חסר המין הזה? – אמר אפרים ועיניו בצלחת.

– אני משער שיש שם די והותר. אבל בארץ־ישראל מין זה מיותר לחלוטין.

– מה היא כל־כך מקולקלה? – שאלה רוז’קה. – לא היה לי הכבוד להכירה.

– בחיי, ראיתי אותה בתל־אביב עם חייל אנגלי! – השמיעה רומיה צעקה, כשהיא עומדת כבר על מפתן החדר עם גל של כלים לצאת אל המטבח, ופניה המבוהלים.

– כמו התימניות. – אמרה מירה, שהצחוק עוד לא נסתלק ממנה. – אי, רומיה, רומיה! אילו היית רואה פחות.

– עם חייל נאה, לפחות? – שאל מנשה, שצחוק אשתו הדביק גם בו קורטוב של בדיחות־הדעת.

– בחיי, חייל נחמד, כזה גבוה, עם שפם קטן… – אמרה רומיה ופניה עוד מבוהלים – יודעת הגברת מה? יסע שקמוני ויביא אותה. כמו בן הדוד שלי, שנסע לפולניה להביא בחורה. מה יש? בחיי, הוא ירויח שלושים לירה…

– ואת אינך הולכת עם חיילים אנגלים? – שאל מנשה את רומיה במבט ערמומי.

– בחיי שלא. רק הנבזות הולכות. חייל אחד רצה “להתחיל” עמי, אז הראיתי לו את הלשון, כך… אז הוא צחק ורצה להכות אותי בזה המקל שיש לו בחגורה. אז ברחתי. אני לא “כזאת”…

– ברַווֹ, רומיה! – קרא אפרים – ירבו כמותך בישראל! רק את הלשון תני להם.

– נו, לכי לראות אם הקומקום כבר רותח. – שלחה מירה את התימניה אל המטבח.

– ואני אומר לכם: אני אוהב את התימנים, – אמר אפרים, – שבט יקר.

– הרי שמעת שיש ביניהן “נבזות”. אמרה רוז’קה בקפדנות.

– פחות משיש בין האשכנזיות. – ענה אפרים, – ואם יש מקולקלות – אשכנזים מקלקלים אותן.

– הכל מקולקלים עכשיו. – אמרה מירה בכובד־ראש שירד עליה פתאום.

– לא הכול. – אמר אפרים בניגון של הטעמה גליצאי – מי שאינו רוצה להיות מקולקל – אינו מקולקל…

– אבל רבים הם הרוצים היום. – עמדה מירה על דעתה בתנועה מרושלת, אך בכובד־ראש.

– הכול בשל הלוקסוס. – אמר מנשה – מגרים את החשק ללוקסוס, וכשאי־אפשר להשיגו בדרך כשרה, הולכים בדרך של “נבזוּת”.

– לוקסוס, לוקסוס, עד מתי אתה מכַלה ממונם של ישראל! – נאנח אפרים ונהנה, שעלה בידו לנַסח כל־כך יפה מאמרם של חז"ל – אבל עכשיו כל העולם כך. – מצא בכל־זאת צד של סניגוריה.

– בארץ־ישראל צריך להיות אחרת. – החמיר מנשה.

– אתה כבר מדבר כדוֹדי. – אמרה מירה ועיקמה פניה.

– מה את חושבת: דודך אינו צודק?

– ואיך חינך את בניו הוא?

– מה הוא יכול לעשות? הוא סובל, המסכן. – אמר אפרים.

– האמינה לי שהוא סובל יותר מזה שמחירי המגרשים ירדו.

– גם משה. – אמר אפרים – בכלל, אין לקטרג.

– אפרים מצחיק. – אמרה רוז’קה בחיוך טוב.

– כן, ידוע, שהוא מלמד זכות על כל העולם. – אמרה מירה, כשהיא מקפלת את מפּיתה.

– ואם אלַמד חובה – יוטב העולם?

– לא יוטב, – אמרה רוז’קה – אבל יש לראות את הדברים כמו שהם ולדבר אמת.

– שטיא שלי, – אמר לה אפרים כאח גדול – וכי אמת אחת בעולם? הכל תלוי בעיניו של הרואה (ובמחשבתו: “כך בערך אמרתי לרחל שם, בחורשת הקיבוץ”). איני יודע מה נזק צמח לי מזה, שאני מבקש את הצד החיובי שבבני־אדם, או מה טוב צמח לאלה האומרים תמיד רק רע…

– הניחי לו לאפרים להיות מאושר על־פי דרכו. – פסק מנשה וכיון לפתגם אשכנזי ידוע.

– לא היה המדובר על אושר. – המשיך אפרים, מתלהב משהו – השאלה היא רק זו: איזו מידה צריך אדם לפתח בעצמו. אין אנו מלאכי־השרת וכל אדם יכול להרגיל עצמו בכה או בכה. האמינו, גם אני רואה עול וגם לבי מתחמץ לא פעם ל“נבזוּת”, אבל אני משתדל תמיד למצוא לאדם צד זכות. וכשאני רוצה למצוא – אני מוצא. וכל אחד מכם יוכל כך – אם ירצה.

– בדבר הזה הצדק עם אפרים, – הסכים מנשה – אבל האמת היא, שעוד לא עמד בנסיון קשה.

– אינני מתפלל לנסיונות קשים, – אמר אפרים ועמד ליטול לו כוס מים – אבל לא ראיתי שרואי רע יעמדו בנסיונות קשים יותר מרואי הטוב. להפך.

– אמור את האמת: כשרחל אמרה לך, שיש לה בחור – לא סבלת? – שאלה פתאום מירה.

– סבלתי מאד. לבי כאב מאד, ואולי כואב עד היום. אבל ראיתי, שהצדק עמה. היא מצאה לה בחור כלבבה – ולמה תחשב בי? ואני מאחל לה אושר וכל טוב.

– אַת, מירוצ’קה, חייבת לכתוב לה ולשאול לשלומה. – אמר אפרים – באמת, כתבי לה היום. גם אני אוסיף שורות מספר.

מירה קמה ובלשה באצבעותיה בשערו הצפוף של אפרים, והוא כפף את ראשו תחת ידה האהוּבה.

כה: טִיּוּל עִם הַיַּלְדָּה בָּעֲגָלָה

כשנכנסה לקיטון ושכבה מעט על המיטה, כמנהגה בכל יום אחרי הצהרים, ועפרה שיחקה בחוץ עם רוז’קה, נראה לה, שקוייט, לואיס קוייט, שבא היום לשם ביקור אצל אחיו, אינו מעניינה כלל, והיתה תמהה על עצמה, שמתחילה, כששמעה על בואו, התפעם לבה בקרבה ומוחה ניצת במחשבה על אודותיו. “מגוחך, הרי לא אתחיל עכשיו פתאום ברומן, מאחר שמרצון או שלא מרצון נקלטתי בית זה ובמשפחה זו וגם הכיתי שרשים (אגב כך תפסה עצמה, שהיא חושבת בתמונות של עובדי־אדמה. כוחה של סביבה!), ויש לי ילדה חמודה, ובכלל אני שקטה, אף כי לא מאושרת, ואולי גם לא מרוּצה – אבל שקטה. הנה כמה זמן, שלא באו עלי סערות, ואיני מתגעגעת עליהן…”

כך חשבה, כמעט נהנתה מעצמה אגב הרגשת ברכת המזון הטוב בגופה הבריא והפורח. אבל מששכבה רגעים מספר, ידיה משולבות תחת ראשה, והיא מסתכלת בתקרת־העץ המצובעת, הנמוכה, ואור השמש, שפנתה מערבה, מפציע במלבן של פסים בעד רפפות התריס – היה דמיונה בכל־זאת מצייר לו את הבא וחוזר ומציירו, ותמיד באותה צורה עם האוטו על הכביש הארוך והוא מנפנף לה בכובעו ומחייך לה בעיניו הגדולות, האמיצות, הנועזות.

הפכה את פניה וכבשתם בכר, אבל דוקא בלחץ האפל היה דמיונה עושה תעתועיו באין מפריע, כלועג לה ולנסיונה לדכאו. ניסתה לעצום את העינים בחזקה ולאלץ עצמה להירדם, אבל התמונה לא פסקה לרפרף לעיניה ולגרות איוּתה עד למכאוב. הרישה שהדמיון מעורר את מחשבתה והמחשבה משתמטת מידי רצונה ומתחילה לארוג דיונים מסוכנים – התנערה ועמדה מן המיטה מתוך איזו החלטה, שלא היתה ברורה לה גופה. אך כשעמדה תחת התקרה ופניה אל המלבן המפוספס של אור החמה, אמרה לנפשה ברורות וחתוכות: “אצא ואתדע אליו ואפטר מן הדמיונות. בטוחה אני, שהמציאות תקרע את קורי־העכביש האלה”.

והתכנית היתה פשוטה בתכלית: היא תתלבש ותצא לכביש עם עפרה בעגלה ותעבור על בית הקוייטים. אפשר שיזדמנו לה שניהם והזקן יציגנו לפניה. תדבר שתים־שלוש מלים, לצאת ידי חובה, וחלומה יתנדף ותוכל לחזור לביתה מירה קליגר וחסל!

כשיצאה משער הגן והורידה בזהירות את העגלה עם הילדה לדרך, עמדה רגע וסקרה את עצמה. רק עתה הרגישה שהקפידה בלבושה יותר מבשאר הימים וחייכה לעצמה בלא חשש. גם את עפרה הלבישה את הגרבים הלבנות העולות עד ירכיה, את השמלה הבהירה, שקפליה מגוהצים וסדורים יפה, ואת המעילון הורוד עם כפתורי־התכלת. מראה הילדה היה כפרח רענן.

עוד עמדה רגע כמהססת אם לפנות שמאלה, לעבר הוילה של הקוייטים, או ימינה הכביש העולה אל הסנטוֹריון. משהו עצרה בכל־זאת מן השמאל. אפשר יחושב מר קוייט, שהיא יצאה באמת בכונה לפגוש את אחיו. דבר זה לא נעם לה כלל. אבל היה מקום גם לשיקול אחר: דוקא כשתרד בדרך, כמנהגה תמיד, יהא הדבר נראה טבעי יותר. הביטה שמה וראתה את האוטו המצוחצח עומד מבהיק כולו בשמש המשפילה כבר יפה. הפעים מראהו את לבה, ובלי היסוס עוד הטתה את העגלה שמה. תראה את האוטו, לפחות.

האוטו עמד ריק מאדם. אוטו ארוך ושחור עם מושב מרופד יפה לשלושה נוסעים בחיק. ראתה את המפתח תקוע תחת גלגל־ההגה הגבוה והשרשרת תלויה בו – סימן שהנהו נמצא כאן והוא מוכן בכל רגע לנסיעה. גן הוילה היה אף הוא ריק מאדם ומגרש הטניס על רציף־החצץ הנקי והמסומן היה חפשי לגמרי. אך מתוך הבית נשמעו קולות ערים, כמעט עליזים. מירה הלכה לאטה, מטה אזנה לצוד משהו מן הקולות, אך לא הבחינה כלום מן הדיבור האנגלי הרהוט. נדמה לה,ש היא מבינה בקולו של האורח, אבל לא היתה בטוחה בזאת, כי קולות שני האחים היו דומים זה לזה.

פתאום באה לה מחשבה משונה: האחים קוייט הרי הם הֵקבּלה נאה להם, לאחים קליגר. אף הם דומים זה לזה דמיון מתמיה, אף הם כנראה, דבוקים זה בזה. גם הם האחד נשוי והאחד פנוי. אמנם פנוי לאחר נישואים, אבל פנוי. חסר רק שידורו יחד. הצעיר, כנראה, היה רוצה בכך, לפי מה שהסיקה מדברי הבכור.

ירדה בכביש והעגלה הולכת לפניה במורד מאליה. עליה רק להחזיק בבית־האחיזה שלא תתגלגל למטה. עברו שני נערים, נערי בית־ספר, שהראו זה לזה קלע קטן, משכוהו איש מדי אחיו ודיברו עליו בהתלהבות מרובה. אחד העיף עין בדקנית בה ובילדה, השהה עליה רגע מבטו ויישר כובעו השמוט, אחר שב אל הקלע. מרחוק בבבא חמור דוהר נושא משא של חציר רענן יורד על רגליו, והיהודי נמוך עקום־רגלים ובעל זקן־שיבה מחמר אחריו בשבר ענף שבידו. החמור פשט את ראשו וסלסל נחיריו כמעוּנה מאיזה ריח שבאויר. עפרה נתעוררה למראה החמור המתקרב ורקעה ברגלה על הדום העגלה והשמיעה קול נעירה. הטתה מירה את העגלה לפאת הדרך והחמור עבר בדהרת בהלה והחציר רשרש על גבו והשאיר אחריו ריח חריף של אפר כסוח, והזקן רץ אחריו בחירופים של זירוז.

עוד לא נאלם קול הדהרה וכבר נשמע טרטור האוֹטו מאחור. הפכה מירה פניה: הנהג ישב אל ההגה ביהירות ולפתו בשתי ידיו, כשעיניו נטויות נכחן. התחילה הודפת את העגלה לצד הגדר כמפַנה את הדרך לאוטו. האוטו עבר בשקט, בלא תקיעה, מחליק קלות על־פני הדרך, ובעברו השיב עליה רוח מעט. כשהיה ממנה והלאה ראתה ראש מגולה מוּצא מן האשנב, מביט אליה אחורנית, ונראה לה שהוא מחייך כנגדה.

“מר קוייט דיבר עמו עלי”, עבר במחשבתה. האיש אסף ראשו והאוטו החליק במורד, עד שפנה הצידה ונעלם מן העין. צעדה נתמַתּן, מבטה נח על ראש של עפרה המוּטה על כתפה כאילו נרדמה. הלכה מירה והאזינה להלמות לבה. אם מתוך שידעה, כי דומה הוא לאחיו או שהבחינה מרחוק בפניו – היה לה הרושם, כי מר קוייט הבכור בשינוי צורה הביט אליה וחייך לה בחיבה. אך לא, זריזוּת מאומצה זו, מבע של מרץ וחיוך רב־חיוּת זה – לא היו מסגולות פניו של מר קוייט הזקן. אחר הוא האיש.

רגליה הלכו אחרי העגלה המתגלגלת ולא פסקה מהרהר בו. הוא היה לה כה קרוב, מובן, ממשי, שלא יתואר כלל שלא לחשוב בו.

רוח המנחה מצד הים גברה ובאה בהגחות תכופות. הקזוארינות שבצידי הדרך סאנו סאינתם הדקה ועלי הברכיטונים קשקשו קרות. התאבך אבק, התגלגל באויר ותקף פניהן של מירה וילדתה. עמדה מירה, הוציאה ביד אחת מן התיק התלוי בדופן העגלה מטפחת צחה ומחתה את עיניה והקטנה נעצה שני אגרופיה בעיניה וחיככה אותן בכוח. ניסתה מירה ללכת עוד מעט במורד, מרצונה להגיע עד מפנה הדרך (אפשר תראה עוד משם את האוטו!) אבל בראותה כי הרוח גוברת, חסה על עיניה של הילדה והפכה לשוב במעלה.

אך התחילה עולה, נדחפת מאחור על־ידי הרוח, ירד לנגדה על אופניו אפרים, כשהוא דוחף לפניו את ארגז הירקות והביצים. עצר על ידה ושאלה, אם אינה צריכה משהו בעיר. היא הסתכלה בו וראתה את פניו שהיו לה הפעם זרים מאד. הוא הביט בה ממושב האופנים, ממתין לתשובה.

– הָבא מה שאתה רוצה – אמרה פתאום בקול רוגז.

– מה פירוש? – שאל אפרים ואינס עצמו לחייך.

– הבא איזה דבר טוב. התנערה וביקשה לתקן את הרושם.

– תביא לי שקדים עם צימוקים, אעשה פטריות. – צייצה עפרה בעגלתה. היא אהבה לנעוץ חודו שקד בצימוק ולהגיש לבני הבית “פטריה”.

– טוב, יקירה. ומה בשביל אמה’לי?

– בשביל אמא’לי – הרבה בננות. אמא’לי אוהבת בננות.

שניהם מוכרחים היו לצחוק. בכל יום היתה מירה כופה את הילדה לאכול בננה והיא סירבה. אז היתה מירה נוגסת חתיכה ואומרת: “אי, כמה טוב!” עכשיו מצאה קטנה מקום לנקום באמה.

אפרים אמר שלום לגיסתו, נענע לקטנה ראשו במתיקות וזו נענעה לו באצבעות מפושקות, והתחיל מסבב ברגליו את גלגלי האופנים במורד כּרָץ אחרי הארגז. מירה הבחינה בשוּלי מכנסיו, שהיו מרופטים ולא נקיים.

“כמה הם למשא עלי בטוּבם”, הרהרה בעלותה, “אילו דאגו לי פחות, אפשר שלא היו עלי למשא כל־כך”. אי־המנוחה תקפה עליה. התחילה ממריצה צעדיה. הרוח מאחור הניף את צוארון חולצתה וטפח בו על ערפה, הצמיד את שמלתה בין רגליה ונדמה לה, שהוא מרים ומגלה את תחתוניה. שלחה ידה בכל רגע ומתחה את השמלה מאחור כלפי מטה. אגב תנועה זו חשבה משום מה על יופיה, על נקיון פניה וחמדת גופה. זכרה, כי עוד שם בגרוֹדנה, היו הגברים משבחים את יפי רגליה. גם קוליא היה מתפעל מתבנית רגלה “הקלסית”, כמו שהיה אומר. רק מפיהם, מפי האחרים קליגר, לא שמעה אף מלה אחת על רגליה. כמה הם בנליים!… באותו רגע חטף הרוח את שמלתה ביד חזקה והרימה באמת, עד שחשה צינה בשוקיה והיתה צריכה להרפות מן העגלה, להסתובב כמה פעמי ולהיאבק קשה, עד שעלתה לה להוציא את השמלה מידו של הרוח.

והנה נאחז מבטה בענן שחור עולה מן הים. “יהיה גשם”, עברתה מחשבה, ומיד שמעה בדמיונה את הגשם יורד ומנקש על מתכת האוטו הנוסע אי־שם ובתוכו האחים קוייט. מה טוב היה לשבת בין שניהם באוטו הסגור, כשהגשם ניתך עליו והמים זורמים על שמשות הצילולוֹיד משני הצדדים, בין שני הגברים הזקופים, ההדורים, המאצילים נקיון, תרבות וטוב טעם.

כבר נראו לה מרחוק עצי הגן וגגה של הוילה ולבה דפק בה למראה.

כשעברה על שער הגן ניצבה בשער הנערה אליס. הרוח מסערת את שערה השחור על ראשה ולתוך עיניה, והיא ידה אוחזת במוט־הברזל שלשער ומביטה נכחה כחולמת. למירה נדמה, שהנערה אינה רואה אותה כלל, כל־כך קפאה בעמידתה.

עמדה מירה מלכת ובירכה את הנערה לשלום.

נרעדה הנערה וענתה מפוזרות:

– אה, שלום, מיסיס קליגר. מה שלום הקטנה?

ומירה ראתה ברור,שאינה מביטה כלל אל הילדה. אמרה:

– תודה. טוב. לא קר לך, אליס, לעמוד כך ברוח?

– לא, לא. אני מחכה…

– לדוד לואיס?

– כן. לדוד לואיס.

– בא לזמן רב?

– אפשר לחודש ואפשר לשני חדשים. לא ידוע. יהיה גשם?

הילדה נענעה כל הזמן אצבעותיה כלפי אליס, אבל זו לא הרגישה בה.

– עפרה אומרת לך שלום. – אמרה מירה.

– אה, שלום, שלום, קטנה! סליחה, לא ראיתי. באמת לא ראיתי. סליחה, עפרה!

– אוטו נאה לדוד לואיס.

– אה, כן, יפה מאד. עוד לא נסעתי בו…

– עוד תסעי בו לא פעם אחת.

– מיס קליגר סבורה כך?

הנערה היתה כל־כך מאובנת ומפוזרת, שמירה שכחה עצמה בגללה. “מה היה לה, לנערה? כלום נתאהבה כבר בלואיס?”

– וכי הם עומדים לחזור תיכף? ראיתים יורדים באוטו רק לפני רבע שעה.

– אני יודעת? – אמרה הנערה בקול קפריסי, ילדותי, ופניה נסגרו בפני הדוברת בה. היא הביטה במורד הכביש בעינים קמות עטויות דוק של דמע.

עמדה מירה רגעים מספר, מסתכלת בנערה. אחר אמרה לה שלום.

– שלום, שלום, מיסיס קליגר! שלום, עפרה! – ענתה אליס בחפזון. ניכר היה, שהיא שמחה שמירה עוזבת אותה לנפשה.

“נערה מוזרה!” חשבה מירה והדפה את עגלת בתה אל שער ביתם.

כו: כְּאִלּוּ צָמְחוּ לָהּ כְּנָפַיִם

בטוחה היתה כי היום או מחר יבואו הקוייטים לבקר בביתם. לא במקרה הוציא לואיס את ראשו מן האוטו והביט אליה. ולמן הבוקר דאגה שלבושה יהא עשוי לקבלת אורחים.

כשבאה רומיה ציותה עליה מיד, שתסדר קודם כול את החדרים. במרפסת הביאה בעצמה סדר. הוציאה ותלתה את וילון הבד הצבעוני, שחשבה לא לתלותו עוד עד הקיץ. הימים יפים וחמים ואפשר לשבת שעה במרפסת. באמת עשתה כך משום שידעה, כי הבד עושה את הצריף ציורי יותר. רק הצטערה, שלא שמעו לה ולא ציבעו את הצריף ציבוע חדש. מנשה אמר: בקיץ הבא יצבעוהו, לכשיוטב המצב. אפרים הסכים, אבל מנשה התעקש בסירובו. בכלל נתגלתה בו בשנה האחרונה מידת עקשנות, שלא היתה בו תחילה. אפשר העייפות התמידית הקשתה את רוחו. רק אפרים לא נשתנה, אף־על־פי שעמל לא פחות ממנשה, ואולי יותר ממנו, שהיה נוסע יום־יום באופנים העירה.

לבה ידע מה ניבא. בעשר בבוקר באה אליס אל המרפסת ושאלה אם ה“דוֹדים” יכולים לבוא בעוד שעה לבקר אצלם.

מירה נתרגשה מאד: זו מידה של אנשי תרבות! אינם באים במפתיע, אלא שולחים להודיע תחילה. מובן, שהם רשאים לבוא. “נשמח מאוד לקבלם”.

פניה של הנערה סגורים היו, כמו אתמול בעמדה בשער. היא עמדה רגע מחכה לתשובה, ומששמעה את תשובתה של מיסיס קליגר, ירדה בקומה זקופה בשביל הגן להשיב לשולחיה דבר.

שעה זו היתה קשה למירה. אילו יכלה בשעה אחת להפוך את כל הצריף והגן והאנשים שברשותה, היתה עושה זאת. פניה בערו מהתרגשות ומבושה. איך תקבלם בדלות זו?! רוז’קה נקראה מעבודת הגן ורומיה הוצאה מן המטבח, ושלשתן עשו סדר כמה שיכלו, הכול לפי הוראותיה הנמרצות של מירה. העתיקו רהיטים וכלים ממקום למקום. רחצו את הרצפה והמדרגות. טאטאו לפני הצריף. שינו את סדר העציצים שעם הכניסה. פיזרו מעט חול לפני המדרגות. רומיה נצטותה לא לפתוח את דלת המטבח מצד המרפסת ולהשתמש רק בדלת האחורית. מנשה ואפרים ורוז’קה מוכרחים היו להחליף את בגדיהם בנקיים יותר. הם עשו זאת בלי חמדה, אך לא העיזו למרות רצונה של מירה, שהיה היום כל־כך מוחלט. ויותר מכל קישטו את עפרה וקשרו לה עניבה ורודה בשערה.

– טוב שאין אורחים כאלה באים אלינו בכל יום, – חמד לו מנשה לצון – צריכים היינו לקחת לנו דירה במקום אחר.

– מה אתה חושב, – אמר אפרים – באמת אורחים חשובים.

ורוּז’קה לא ידעה מה תגיד. בשבילה היה כל הענין זר ומוזר ועשתה רק מה שצוּותה.

מירה גופה לבשה שמלת־בית יפת־גזרה, נעלה את הנעלים הטובות והתאימה להן גרבי משי המשַוות לרגליה את תבניתן ה“קלסית”. איבקה מעט את הפנים וציבעה כלשהו את השפתים. אחר שלחה את רומיה להביא מן החנות מעט כיבוד משובח.

מנשה ואפרים היו מתהלכים כאנשים הנתונים במבוכה. להתחיל באיזו עבודה לא יכלו, והבטלה ביום חול הרגיזתם.

ובאחת־עשרה בדיוק באו שני הגברים רמי־הקומה, הלבושים הדר, הזקן בראש ואחיו עולה אחריו בשביל. האחים קליגר ירדו לנגדם והקבילו פניהם בחיבה. הִָרִי קוייט הציג לפניהם את אחיו. הם לחצו את ידו ברגש והוא השתחוה להם. אחר עלו יחדיו. מירה ראתה הכול בעד חלון החדר. רוז’קה ישבה על שרפרף ומנתה את הכתמים הלבנים על צפרניה של עפרה לראות כמה “דברים חדשים” תקבל.

– מירוצ’קה, באו אלינו אורחים! – נשמע מבחוץ קולו של מנשה.

– בואי, עפרה! – הוציאה מירה כמעט בחזקה את הילדה מידי גיסתה ויצאה עמה החוצה.

הגברים באו עד המדרגות והבכור הציג את הצעיר. גם זה התאמץ לדבר יידיש, אך מתקשה היה בדיבורו עוד יותר מאחיו. כששמע שהגברת קליגר יודעת מעט אנגלית, עבר מיד ללשון השגורה בפיו, אבל היא ענתה לו יידיש, שהתיראה לדבר אנגלית, אף לא רצתה להעמיד את מנשה ואפרים במצב בלתי נוח. לואיס התנצל שדיבורו בגמגום, שהרי שם באוסטרליה אין לו כמעט הזדמנות לדבר בלשון זו. זה לו שלושים שנה ויותר באוסטרליה והוא מזדמן רק מעט עם יהודים, וגם אלה רובם כולם דוברי אנגלית. אבל עודו זוכר מעט מפינסק…

– מה, אתם ילידי פינסק? – שאלה מירה בתמיהה.

– כן, מעירו של ד"ר ווייצמן. – אמר הזקן במאור פנים.

– ד"ר ווייצמן גופו ממוטילי, עיירה ליד פינסק. – תיקן אפרים.

– נכון מאד, מר קליגר. אבל הוא גדל בפינסק. – וזאת מיס קליגר הקטנה. – הציג הרי את עפרה לפני אחיו.

– מה שם הפרח הזה? – שאל לואיס בעינים צוחקות.

– עפרה. – ענו האחים קליגר קול אחד ובחיוך של עונג.

– למה לא באה אליס? – שאלה מירה.

– הריהי פראית גמורה. – אמר הרי ונשען על כתף אחיו.

הם נקראו לעלות, אבל לואיס הביע רצונו לעבור תחילה בגן ולראות את ה“ספֶּסימנים” שיש אצלם. הוא עצמו חובב פרחים נלהב. יש לו גן נהדר. מובן, שהכול עושה הגנן. אבל גם לו בקיאות מה בעולם הצומח, ביחוד בפרחים.

הלכו האחים לפני האורחים להראותם את הגן, ומירה נשארה במבוא המרפסת. לואיס הציע גם לה להילווֹת עליהם, אבל היא אמרה, שהיא בוחרת להישאר כאן מאחר שהיא מכירה יפה את כל הגן. בודאי יחזרו מיד ויואילו לשבת עמהם שעה קלה.

– אה, כמובן. ברוב עונג. – נענע לה לואיס בראשו המארך, יפה־התואר.

מירה התפלאה, שבתמונה שהראה לה מר קוייט לא הרגישה כי עצם חוטמו של לואיס מעוקמה כלשהו. זה הקו הבולט היחידי המבדילו מאחיו. מובן, שהוא צעיר ממנו הרבה. היתה אומרת – בעשרים שנה. הוא נראה כבן ארבעים, אף כי גם שערו כבר מכסיף מעט על רקותיו. אבל איזו רעננות! כל הזמן החזיק כובעו בידו ועיניו ליטפו אותה, עד שהיתה חשה בגופה קור וחום חליפות.

קראה לרוז’קה מן החדר ואמרה לה להחליף מפה על שולחן המרפסת. תשים את זו המשובצת. זו נאה יותר לשולחן של חוץ.

רוז’קה בחנה רגע את פני גיסתה, אחר הלכה ועשתה רצונה.

– את הכיבוד נגיש אחר־כך, כשישבו. לא נאה להעמיד הכול, כאילו חכינו להם.

לא עברו עשרה רגעים וארבעת הגברים חזרו, האורחים בתָוך והאחים קליגר הולכים הפעם אחריהם, עונים ומסבירים.

– כמה הם דומים לאנגלים! – אמרה מירה לרוז’קה.

– נכון. – אמרה רוז’קה כתפושה במחשבות. – צריך כבר להביא את הכיבוד?

– עוד לא, ילדתי. – אמרה מירה, ומתוך בולמוס של חיבה נגעה בשערה של רוז’קה. אחר ירדה עם עפרה אל הרחבה. הילדה היתה כנבוכה, חיורת ובהולת־עינים מפני שינוי הנוהג שבבית. היא נגררה בשקט רב אחרי אמה ולא רצתה להרפות מידה, כאילו נשקפת לה סכנה להילקח ממנה.

– גן מעניין מאד. – דיבר לואיס – יפה מאד, שהאנשים בפלשתיין עובדים את האדמה. ראיתי את המטעים בראשון: נפלא. הרי זה כוח. בכל פינה שאתה פונה אתה רואה את כוח היצירה של היהודים הצעירים, החלוצים. הם נפלאים. ד"ר צ’יים וייצמן עשה מעשה נאה. הוא נפלא. כדאי לתמוך בו.

– רואים אתם? – השמיע הרי בהנאה גלויה – אחי מתפעל מן הארץ עוד יותר ממני. עד עתה היה כמו “גוי גמור” (מלים אלו ביטא עברית במבטא אשכנזי), לא רצה לדעת כלום על “זייוֹניזם” – עכשיו הוא מודה שאני צדקתי.

– תחת להתפעל צריך לבוא ולפעול. – פסק מנשה.

– או, יס. מיסטר קליגר צודק בהחלט. אבל לא כל היהודים יכולים לפעול כאן. צריך לתת לאחדים את האפשרות להתפעל. אבל אתם נפלאים. כולכם.

– כל מי שקנה נחלה בארץ־ישראל, לא התחרט. – העיר אפרים מן הצד – אפילו אם לא בא מיד להתישב.

– או, יס. שמעתי. אחדים מיהודי רוסיה ניצלו על־ידי רכוש קטן שהיה להם בארץ. הנה אחי הרי קנה כאן אחוזה נאה.

– בטוח אני, שגם כבודו ירצה שיהי לו חלק ונחלה בארצנו. – עמד אפרים על שלו.

– או, יס. גם הבית הזה נאה מאד. כמו “בּוּנגלוֹ”. והקטנים בארץ – הוא גחן אל עפרה, וזו נרתעה מעט, נלחצת אל אמה – נפלאים. מה שמה? שכחתי.

– עפרה. – ענתה מירה – אל תיראי, עפרה’לי, זה דוד טוב. תני את היד. כך.

– “טוב, טוב”. – מלמל לואיס – היא נפלאה, הקטנה. דומה בכול לאם. – והשרה מבט מלא חיבה על פניה של מירה.

הם ניקו יפה את הנעלים, וגם האחים קליגר עשו כן, וכולם עלו אל המרפסת. הציגו לפני האורחים את אחותם, שלבשה עכשיו חולצה לבנה ורגליה היחפות בסנדלים של רצועות. היא האדימה מעט ועמדה מבוססת על רגליה כבת כפר.

– “חלוצה”. – אמר לואיס בהנאה. אחר שוטטו עיניו במרפסת ובחנו גם את התקרה, שלא היתה אלא גג משופע של רעפים אפורים.

באשנב הקטן שבדלת המטבח נראה פרצופה של רומיה, אבל משנתנה בה מירה עינה, נעלמה שוב.

האורחים ישבו, גם מנשה ישב. אחר קם לואיס והציע את כיסאו למירה. היא הודתה וישבה על כיסא אחר, ועפרה נלחצת אל רגלה. ליטפה מירה כל העת בלי דעת את שער הילדה.

הרי דיבר כל הזמן עם מנשה ולואיס פנה כולו אל מירה. הוא דיבר אליה יידיש מעורבת אנגלית, לפעמים משפטים אנגלים שלמים, והיא הבינה הכול. אמנם השתדל שדיבורו יהא מתון ומפורש.

אפרים עוד נשען אל פאת השולחן ושתי אזניו מקשיבות לדברי שני האורחים גם יחד. ברור היה שהוא מתענג על שניהם. רוז’קה ירדה אל הגן והתהלכה בין העציצים, מיטיבה ומתקנת ומפזמת לנפשה.

לואיס דיבר באזני מירה על אוסטרליה, על עיר־הבירה החדשה קנברה. אבל הוא עצמו גר במקום סמוך לסידני. כמו מעין־גנים הסמוכה לתל־אביב. יש להם וילה נאה מאד, בתוך גן של עשרה אקרים. עובד אצלם גנן ראשי ושני פועלים מומחים עוזרים על ידו. אוֹ, נָאוּ, מיהדות אינם יודעים שם כלום. עכשיו הוא משתעמם בוילה הגדולה בת שמונת החדרים – והוא יחידי. קודם דר שם גם הרי ומשפחתו, אבל מיום שהרי הלך לפלשתיין, ואותו עזבה האשה (“אחי בודאי סיפר לה משהו”) – הוא יחידי בוילה ובגן. מובן, שהוא מוכרח לבלות רוב זמנו בסידני. לעתים יבוא גם לקנברה, וגם למלבורן הרחוקה. עכשיו יש הרבה “זייוניסטס” בין יהודי אוסטרליה. אבל היהודים עצמם מעטים. אילו הרשו כניסתם של יהודים, בודאי היו באים רבים. אבל אינם רוצים להרשות. כן, רבים מן היהודים אינם יודעים כי יהודים הם. בפרט, הצעירים. ארץ מעניינת מאד. כן, יהודי ניו־זילנד הם “זייוניסטס” יותר גדולים. מלונדון לפריז טס באוירון. את האוטו קנה בלונדון. המודיל האחרון, כמובן, הוא יקחנו עמו לאוסטרליה. לכך קנהו. גם לאוסטרלים חלק בכיבוש הארץ הזאת. יש לו שם מכיר, גינירל, שהשתתף בכיבוש הארץ. גר כמה חדשים בתל־אביב. ידיד “נורא” של היהודים. זוכר את תל־אביב מתוך געגועים. אדם ליברלי ונעים מאד. כן, כבר זקן. כבן ששים. “זיוניסט” נלהב ותורם לקרן־היסוד. מיום שהרי נסע לפלשתיין, מוכרח הוא, לואיס, לתרום במקומו. מה לעשות?

מירה שמעה את שיחתו בצמא. גם הוא, כאחיו הגדול, פשוט בהליכותיו, גלוי־לב, אך הרבה יותר עֵר ממנו. כשהוא מדבר, נראית לשונו האדומה מבין שיניו ונחיריו מרפרפות בחיוניות מרובה. הוא גוחן אליה וסוכך עליה בעיניו הגדולות, הבהירות. אין בו שום הבעה יהודית… והיא חושבת כל הזמן: “לא ניכר בו כלל שהוא מפינסק.” והיא שואלתו, מתי בא לאוסטרליה.

או, עוד כמעט ילד היה. עם אביהם באו שמה. אביהם היה אדם אוריגינלי. התחיל כשוחט ונעשה פַרמיר, אחר־כך סוחר־בהמות. לסוף ייסד בית־חרושת למעשי חמאה וגבינה. בשנות המלחמה נתעשר עושר רב. אבל עם גמר המלחמה מת ב“אכּסידנט”. האם מתה סמוך לנסיעתו של הרי לפלשתיין. כן – אסונו של הרי: זה היה אסון גדול באמת. שני ילדים שכלו שבוע אחד. מאז גיסתו חולה. אפשר שאלמלא האסון לא היו נוסעים לפלשתיין. כן, גם הוא מסכים: מוטב היה שיסעו לארץ בלא אסונות. אבל כך טבעם של בני־אדם: מתרגלים במקום שהם יושבים שם – בפרט, כשטוב להם – ואינם רוצים לזוז. רק לעניים לא איכפת הכא או התם. באוסטרליה אין כמעט יהודים עניים…

מירה רמזה באצבע לרוז’קה שעברה, וזו עלתה למרפסת. אז קמה ומסרה את עפרה לידי מנשה (הרי שמח אל הקטנה) ונכנסה עם גיסתה הביתה להביא כיבוד. לואיס נזדקף, נתן שתי ידיו בכיסי מכנסיו ועמד ברגלים מפושקות לפני אפרים, שעמד כנגדו מחכה לדבר פיו. שאלו לואיס קוייט על מטעי הפרדסים, על כמות האקרים הנטועים ועל מספר התיבות הנשלחות לחוץ־לארץ. הוא מתעניין בענף זה, שגם שם, באוסטרליה, נעשים בשנים האחרונות נסיונות חשובים בגידול פרי הציטרוס. הסביר לו אפרים בטוב טעם ודעת כל מה שידע בענין זה, ותמה על עצמו שהוא יודע כל־כך הרבה. האורח הקשיב יפה ובכל פעם היה משמיע: “יֶס, יֶס”. הוציא מכיסו פנקס זעיר ורשם לו כמה מספרים. ואפרים חשב: “עוד זה אנו חסרים: שתתחרו בנו באכספורט היחידי שיש לנו פה בארץ”. אבל העניק לו ידיעות כמה שיכול.

הביאו הנשים את הכיבוד והעמידו על השולחן. ביקש אפרים לעזור, אבל מירה סילקתו בתנועת־חן. על טס של כסף עמדה צלוחית של גביש עם שרי־ברנדי נוצץ וששה גביעים קטנים של אותו גביש. קערת קרמיקא מלאה תפוחים אמריקנים וקלימנטינות, שעודן ירקרקות, וקופסא של סוכריות ממין משובח ומעט ביסקויטים אנגלים. יצקה מירה לתוך הגביעים והזמינה את האורחים וגם את בני הבית ליטול. נטל הרי ראשון את גביעו ואחריו לואיס בעמידה, וגם האחים קליגר לקחו את גביעיהם בין אצבע ואגודל. הגישה מירה גביע גם לרוז’קה, שסירבה תחילה, אבל לאחר רגע הסכימה ואמרה: “באמת איני שותה, אבל לכבוד האורחים…” הרי שתה לחיי השכנים “הבונים את הארץ” ולואיס בירך אחריו והגיש את הגביע אל פיו, אבל נזכר והשיק גביעו בגביעה של בעלת־הבית, אחר הריק הכול בבת־אחת ולקח ביסקויט אחד.

היתה השיחה קולחת מעתה ביתר עירוּת. היו יושבים וקמים וחוזרים ויושבים. הרי הרכיב את עפרה על ברכיו והיא שיחקה בכפתורים שבמעילו, והוא לא פסק מלגפף באצבעותיו את תלתליה, כשהוא מסיח עם מנשה על עניני הישוב בכובד־ראש ובהבנה רבה, עד שמנשה נבלע כולו בשיחה מתוך רוב הנאה, שהרגיש את עצמו משמיע דברים של טעם, יותר ממה שפילל, כי כן דרכו של מסיח נבון, שהוא מעורר גם את בינתך, ולא הרגיש כמעט באורח השני ובמירה ובאפרים העומד בתוך ונוטה פעם לכאן ופעם לכאן. ורוז’קה שוב נתחמקה וירדה לגן והיתה מתהלכת בין השיחים והשתילים, עד הגדר הגיעה ונשענה עליה והביטה אל התנועה שבדרך.

והנה הסתכל הרי בשעון שעל פרק ידו והכריז, שכבר חצי היום, והזכיר ללואיס שעליהם לחזור הביתה, שכן הבטיח לדורותי (היא אשתו) לחזור בדיוק בשתים־עשרה. נתעורר לואיס משיחתו, אבל קשה היה לו להסיח עיניו מפניה של מירה, שנשתלהבו מעט ועיניה היו מבריקות, כאדם שנתרחש לו נס ואינו יודע מה לעשות בנסו.

– הרי שכנים קרובים אנו ונוכל לבוא שוב, אם לא נהיה עליכם לטורח. – אמר הרי לאחיו וקם.

– בבקשה, בבקשה! – קראו מנשה ואפרים יחד. מנשה עמד גם הוא אחרי שאורחו קם, ואפרים נזדקף ממשען השולחן.

גחן לואיס אל בעלת־דברו ואמר לה כמעט בלחישה:

– עוד נתראה, הלא?

– בבקשה. – ענתה מירה כהד לקריאתם של מנשה ואפרים. צר היה לה שהביקור כבר נגמר. רוצה היתה שימשך עוד. מיום שבאה לארץ עוד לא שחה עם אדם שיחה, שתעורר בה רגשות עדנה והתעוררות כאלה. כאילו צמחו לה כנפים. הבינה כמעט כל מה שדיבר אליה אנגלית. וגם היא העיזה לשַלֵב בדיבורה כמה משפטים אנגלים, והוא שיבח את מבטאה, ורק פעמַים תיקן לה שגיאה קלה, שתוך כדי תיקון עמדה עליה בעצמה. הוא אמר לה, כי בטוח הוא, שאם תדבר חודש ימים אנגלית, תהא הלשון רהוטה בפיה. הספיק גם לגַנֵב לתוך דבריו רמזי קומפלימנטים על תפיסתה החדה, ונעים היה לה לשמוע שבחה מפיו. גם שיבח את בעלה ואת גיסה, וכמה פעמים חזר, שהם נראים אנשים ישרים וחרוצים מאד. כן, היא הסכימה בכל לבה, שהם ישרים וחרוצים. מי כמוה יודע חריצותם. אבל ידוע ידעה, כי שבח זה מוגבל הוא מאד. ובאמת, מה אפשר לומר עליהם עוד!

קמו גם הם ומבטו של לואיס כאילו אמר לה: “מצטער מאד, אבל צריך הפעם ללכת”.

– כמה אדוני אומר לשהות כאן?

– אפשר חודש.

הם ירדו מן המרפסת וכולם ליוו אותם בשביל: מנשה נשא את עפרה על זרועו והלך מימינו של הרי, ואפרים משמאלו, אלא שהיה מפגר מעט, כמתקשה להחליט אל מי יצטרף: לראשונים או למירה וללואיס ההולכים מאחור. לואיס דיבר עתה רק אנגלית. שאל ומירה ענתה, והוא, אפרים, לא הבין כלום.

כשהגיעו לשער, ניגשה גם רוז’קה מעם הגדר. שם נפרדו האורחים והרי ביקש מבית קליגר לבקר אצלם. הן לא היו עוד בביתם. באמת אשמתו היא, שלא הזמינם עד היום. אבל עד עכשיו לא יכול להזמינם. עכשיו נשתנה המצב מעט. והוא מבקש מהם מאד לבוא. גם בשם לואיס. לא כך, לואיס? כולם. אשתו עכשיו במצב־רוח טוב יותר. הקליגרים הבטיחו לבוא באחד הימים. אולי בשבת.

אחר עמדו כולם והביטו אחרי שני הגברים חמודי־הקומה, ההולכים בדרך אל הוילה הקרובה. לואיס עוד הפך את פניו ונפנף בכובעו. מירה ידעה למי הוא מנפנף.

כז: “תִּשָּׁאֲרִי עִם הַדּוֹד”

שלושה ימים לא נראו פני לואיס במעין־גנים. אפרים שפגש את הרי שמע מפיו, כי אחיו נסע באוטו שלו לירושלים והוא מסייר שם את הסביבה. בודאי ישוב היום או מחר. כך סיפר אפרים בבית. שכּן דרכו לספּר בבית, וביחוד באזני מירה, מה שנודע לו בחוץ. בזה היה שונה ממנשה, שהיה “שוכח” לספּר, וכשהיה מזכיר, אגב שיחה, דבר חדש, היה תמה על מירה שאינה יודעת. “איך אדע, וכי סיפרת לי?” – תמהה מירה. “נדמה לי, שסיפרתי”. גם משום כך היה אפרים חביב עליה מבעלה.

באמת התגעגעה מירה על פניו של לואיס. כמה שהשתדלה לפתות את עצמה, שאין לבה הולך כלל אחרי הגבר הזר הזה, לא יכלה לבטל את עצם רגש הנהייה אחריו. עכשיו לא ראתהו עוד באותה צורה עם האוטו, שהולידה בה התמונה, אלא בכמה מעמדים שנשתמרו ברוחה מיום ביקורו בביתם.

היה בה איזה פחד להזכיר את שמו, וכשחזרו האחים בהנאה, ולא בלי קורטוב של יהירות, על ביקור הקוייטים אצלם, היתה שומעת ושותקת. אפרים הרגיש, כנראה, בשתיקתה ונתן בה מבט חם ותוהה, אחר השתדל שלא ירגיש עוד בשום דבר.

אך הנה שמעה דברים מצד שלא פיללה לשמוע. כשעמדה במטבח, מטגנת קציצות של בשר במחבת, שקועה במחשבות, ורומיה קולפת תפוחי־אדמה אל סיר מלא מים, הגיע אליה פתאום קולה של התימניה:

– בחיי, זה האדון החדש שבא עושה עינים כמו בסינמא.

– איני מבינה מה את סחה. – אמרה מירה, כשהיא הופכת במזלג את הקציצה המתיזה שומן רותח.

– הוא עושה עינים כמו אוהב. – אמרה רומיה ואצבעותיה הדקות הריצו את הסכין מסביב לתפוח־האדמה.

– למי הוא עושה עינים כאלה? – צחקה מירה אל המזלג שבידה.

– אל הגברת! – ורומיה זרקה בכעס את התפוח המקולף לתוך המים.

– באמת? מנין לך?

– מה, לא ראיתי? אין לי עינים? ראיתי אולי עשר פעמים.

– מתי? טיפשה!

– אז, כשהוא היה אצלנו עם זה הזקן, האבא של אליס. בכל פעם שהביט על הגברת היו עיניו “כמו דבש”.

– לכי, לכי. אולי אצלכם התימנים האוהבים עיניהם “כמו דבש”. אצלנו האשכנזים כל הגברים מביטים כך.

– לא נכון! – קפצה רומיה ממקומה והקליפות שבסינרה נפלו לארץ. – אלה שבסינמא כולם שכנזים ואין שם אף אחד תימני, ואני יודעת מתי הם מביטים בעינים “חמוצות” ומתי בעינים “מתוקות”.

– ואילו הביט אליך בעינים “מתוקות” – היית כועסת?

– בחיי שלא. הוא יפה. רק האף שלו שבּוּר. חבל, המסכן! עשיר כזה, לא יכול לתקן לו את האף? הרופאים יודעים לתקן אַפִּים. באמת, שמעתי אצל הגברת הראשונה. – להעמיד את תפוחי־האדמה על הפּרימוס השני?

פטפוטה בגילוי־לב של רומיה נחרת עמוק בלב מירה. היא לא יכלה לשכוח את קריאתה המוחלטת של הנערה: “אל הגברת!”. כן, הוא אינו שוה־נפש ביחסו אליה. זה ברור. כל שעת הביקור לא זז ממנה ולא גרע ממנה את עיניו. הם לא הרגישו. וכי מה הם מרגישים, פלחים אלה?! – אבל היא יודעת כמעט בבירור, שכך הוא. וידיעה זו נוסכת בה גם נעימות וגם פחד. כי מה יהיה, אם יתברר באופן מוחלט שהוא אוהב אותה? האם תעצור כוח לעזוב את מנשה וללכת אחריו שמה, למרחקים? ומה יהא על עפרה? האם יסכים מנשה לתתה לה, אם תחליט להיפרד ממנו? ואם ידרוש ממנה שתשאיר את עפרה אצלו, התוכל לעשות כן? התוכל לחיות בלי הילדה? ואחרי ההפּלה והשנים שעברו עליה בלא הריון, אין לה כלל בטחון שתלד עוד. אמנם הם חיים מתוך “זהירות”, אבל אין לה בטחון כלל שתלד עוד. להפך, נדמה לה שלא תלד עוד לעולם… ואם הוא, לואיס, יציע לה ללכת אחריו, התאמר מיד הן?…

פתאום עברה רעד: מה זה היה לה? כלום נכנסה בה רוח שטות? מה זה עלה על דעתה? איזו מחשבות ממלאות את מוחה? כלום היא סטילה?… באמת היא חוטאת: למה אין לבה שלם עם חייה בבית בעלה? מה היא חסרה? יודעת היא, שהיא עתידה להיענש, אבל אינה יכולה אחרת… כנראה, המצע המוסרי בנפשה רופף… תמיד היתה כך…

ולמחר בבוקר בירכה את השם, שמזג האויר מוסיף להיות נאה כל־כך. התלבשה ויצאה שוב לטייל עם עפרה. אם הוא חזר, בודאי יזדמן לה. בטוחה היתה בזאת. והנה אך ירדה ממגרשם אל הדרך, הציף לבה גל של שמחה: האוטו שלו עמד לפני שער הוילה.

בצעד מוחלט ירדה שמה. עברה על האוטו שעמד מאובק וריק. נראה, שזה עתה חזר והנהג לא הספיק עוד לנקותו. הטתה אזנה לעבר הוילה, אך לא שמעה משם כל קול. אפשר אינו בבית?… בלי חמדה דחפה לפניה את העגלה, כמו קשה לה להינתק מן המקום הזה. וכשהרחיקה מעט במורד, הפכה פניה לראות אם לא יצא מישהו מן הבית לדרך. לא, האוטו עומד דומם בעזובת הכביש. היא גמרה בלבה לרדת עד הרחוב הראשי של מעין־גנים ולהקיף את המקום עד שתגיע לביתם מלמעלה, מצד הגבעה. כמעט בלי דעת התחילה להריץ את העגלה. הילדה הפכה פניה אל אמה, חייכה כנגדה וביקשה: “אמא’לי, יותר מהר. עוד, עוד!” ומירה נהנתה לרוץ אחרי העגלה, כדי להַנות את ילדתה. גל של אהבה מילא את לבה אל ילדתה הפורחת, המתוקה. וכן באה עד הרחוב הבנוי כולו בתי־מידות וחנויות. שם עמדה מרוץ. הילדה התחננה: “עוד, עוד!”, אבל מירה אמרה לה: “נו, די. פה לא יפה לרוץ. אנשים”. קיבלה הילדה ועצמה עיניה כדי שתוכל לישב במנוחה.

היא הלכה עתה בפאת הדרך, מפני התנועה שבאמצעה, והביטה אל החנויות ואל האנשים ההולכים במדרכה היחידה. כאן, בין הבריות, כמו הוקל לה ולא חשבה עוד עליו, על לואיס. והנה – הוא הולך לקראתה מרחוק במדרכה! כן, הוא הוא, מחזיק בכפו את כובע־הלבד הבהיר ופוסע ברגליו הארוכות הנתונות בתוך מכנסי־צמר צחים, מגוהצים. ראשו המארך, היפה, נישא בגאון ועיניו מישירות נגדו. האם יראנה?… היא הלכה כנגדו בלב פועם ובעינים פקוחות, מישירות אליו כתובעות: “רְאֵנִי!” והוא, רק צעדים אחדים מפרידים ביניהם ועדיין לא הרגיש בה. רצתה לצעוק אליו: “מיסטר לואיס, אינך רואה אותי?” ובאותו רגע, כאילו שמע צעקתה, נאחזו בה עיניו. הוא עמד דום כנפגע על־ידי משהו. מבוכה קלה נצטיירה בפניו, עיניו מצמצו כמו בחמה. אז עמדה וחייכה כנגדו. ובעוד רגע ניצב עליה בפאת המדרכה.

– אה, זו אַתּ, מיסיס קליגר? לא פיללתי לפגשך כאן. הרגשתי צורך לעשות טיול קצר ברגל ואמרתי לסור בחזירתי אליכם. כמה שמח אני שפגשתיך. הרביתי לחשוב עליך.

הוא דיבר את דבריו כנדחף על־ידי איזה כוח פנימי.

– מתי חזר אדוני מירושלים? – שאלה אנגלית זהירה.

– לפני שעה, בערך. לפני חצי שעה יצאתי לטייל. איני יודע בעצמי למה. אליס שוכבת חולה באנגינה.

– מאימתי? – שאלה כמבוּישת.

– מאתמול. הגברת יכולה לתאר לה מצבה של דורותי המסכנה. הרי האומלל. אילו ידעה מיסיס קליגר, כמה אחי אוהב את בתה הקטנה…

דבריו היו עתה מקוטעים, כאדם המדבר מתוך מבוכה.

– שמא אינה ראויה לאהבה? – צחקה ושלחה מבט מלא רוך אל הילדה השוקטת בעגלה.

– או, יס. ילדה נפלאה. ראויה לאמה. מיסיס קליגר תרשיני להילוות אליה…

– בבקשה. הרי אינו הולך לצד זה. רצונו, יכולה אני לשוב בדרך שבאתי.

– לא, לא. אני אלַונה ברצון מצד זה. אולי תעלה על המדרכה. יותר נוח.

והוא סייע בידה להעלות את העגלה על המדרכה הגבוהה: אחז בשתי ידיו את דפנות העגלה והרימה בקלות יחד עם הילדה והציגה על המדרכה. הילדה התמוגגה מהנאה.

עתה הלכו יחד על המדרכה החדשה. הוא פסע לשמאלה גבוה, זקוף, גלוי פנים רבי מרץ והבעה. בכל פעם נתן בה את עיני־הפלדה המחייכות, המרוצות. והיא התאמצה להחזיק צעד עמו ודחפה את העגלה לפניה במרץ. היא הרגישה, שכמה מן העוברים התעכבו והסתכלו בזוג המטיילים האלה, ונעימה היתה לה ההרגשה, שהם חושבים גם אותה לזרה כאן, לאשה מן העולם הרחוק, העשיר, וזה ההולך עמה הוא… לא, זאת לא הרהיבה לחשוב.

עתה דיבר לאט מתוך בטחה בלשונו הרוננת, המפורשת למרות החיטום האנגלי, כדי שתבין הכול. והיא השיבה תשובות קצרות, לפי הלשון המוכנה לה בפיה. כן, עוד רבה הדרך לפניהם. זה סיבוב גדול. הם יעלו ברחוב עד קצהו, אחר יפנו שמאלה ויעלו במעלה הגבעה, יעברו את הגן, משם יפנו לכביש החדש, ואחר־כך ירדו אל הדרך הפונה אל ביתם. חצי שעה, לפחות, עליהם ללכת. “אין זה הרבה!” – “כן, לפי המרחקים שבאוסטרליה…”

ליד חנות של צעצועים עמד לואיס:

– סליחה, תחכה לי הגברת רגע אחד.

והוא נכנס לחנות. אחרי רגעים מספּר יצא ובשתי ידיו נשא דוב גדול, חוּם ושעיר, ועל צוארו רצועת־עור עם מצילה קטנה. ניגש אל עפרה, צלצל במצילה והגיש לה את המתנה.

– לא, זה יותר מדי. – קראה מירה – הוצאה כזו!

כאילו לא שמע דבריה, טיפל במסירת המתנה לילדה. עפרה הביטה בו רגע כלא מאמינה, אך בראותה נענוע ראשו בחיוך, פשטה ידיה וקלטה את הדוב.

– מה אומרים, בתי? – גחנה עליה מירה מאדימה כולה.

– תודה! – פרעה הקטנה את חובה לנותן המתנה והתחילה מהפכת את הדוב הגדול אך הקל, מתבוננת בכל חמוקי גופו.

– מה עשה לי אדוני? הרי אני מתביישת לקבל מידו מתנה יקרה כל־כך.

– נוור מיינד! דבר קטן. תשמח לה הקטנה. תראה נא, כמה הילדה שמחה על “טדי” זה.

כאותו מוֹט נתון על ציר, שאם אתה מקרבו מזה הוא מתרחק מזה, כך היתה המתנה שקנה לואיס לילדה. היא קירבתו אל מירה וגם הרחיקתו ממנה. איך תביא את הדוב הנהדר הזה לביתה? מה תגיד “להם”?… אילו קנה איזה צעצוע קטן, בפרוטות! אבל זה, בודאי עלה חצי לירה… אך מצד שני, נעימה היתה לה שימת־לב זו המעידה על נטייה שבלב. מה, האומנם אמת בפתגם “הלב רואה ללב”?

– יש לו שינים. – הפכה עפרה פניה הנוהרות אל ההולכים מאחור לשתפם בגילוי שגילתה.

– מה היא אומרת? – שאל לואיס והקריב פניו אל פניה של מירה.

– שיש לו שינים לדוב.

– נפלאה! אני לא עלה על דעתי לבדוק בפיו.

– קטנים אלה רואים הכול.

– אם כן, עלינו להיזהר מפניה…

– אני סבורה, שאין לנו במה להיזהר.

– כן, לפי שעה…

היא תפסה יפה את הרמז, אבל עשתה עצמה, כדוגמת אפרים, לא מבינה. מעתה גברה שתיקתה. גם לואיס היה שוב כנבוך מעט אחרי מה שהעיז, והלך רגע שותק, כשהוא מעיף עיניו ברחוב אילך ואילך.

באו עד סוף הרחוב ומירה הטתה את העגלה שמאלה. שם לא היתה עוד מדרכה והיו צריכים ללכת בכביש הרעוע. שם נראו רק מעט בני־אדם. מראה כפרי נפתח לעינים. גבעות ועמקים. עצי האיזדרכת עמדו כפר פרוקי־עלים והאדמה היתה חרבה לפני הגשם. לפני צריף עשוי טוֹל שחור, שהאפיר מצד השמש, עמד פחח והיכּה בפטיש על כלי פח חדשים. כשהרגיש הפחח בבאים נזדקף והסתכל בהם, כשהוא מוחה מצחו בשרוול בגד־עבודתו המפויח.

– אדוני רואה: האנשים מסתכלים בנו, – אמרה מירה כמעט בלחישה.

– וכי כולם מכירים את הגברת?

– לא, אבל נראה, שהם מוצאים בנו איזה דבר מיוחד.

– זוג נאה, לא? כמעט אותה קומה…

והוא עמד על ידה כתף אל כתף כמתמודד. הוא היה גבוה ממנה כזרת בלבד. באמת היווּ יחד זוג נחמד למראה, כאילו נוצרו זה לזה.

– נו, ילך. מה הוא אומר? אני קטנה ממנו כדי ראש.

– אפילו לא כדי חצי ראש. הנה מצחי קרוב למצחה. – והיא חשה מגע ראשו באזנה. האוזן כאילו ניצתה בה אש.

– נו, די. נלך הלאה. באמת, מביטים.

עתה לא נראה איש, כי הפחח שב למלאכתו, והרחוב היו בו רק בתים מרוחקים אחדים מצד ימין, ומשמאלו השתרע מגרש ריק ופרדות אחדות רועות בו.

הם הלכו הלאה. והנה הגיעו למקום גבוה, שבמורדו היה פרדס כרוּת. לפי הנראה, הוכן המקום לבנין בתים, אך משבא המשבר נשארו גדמי העצים לא מבוראים והם עשו חוטרים מסביב, עד שנראו כשיחים משונים, ירוקים ועקרים. ליד אחד השיחים האלה עמד חמור קטן, ראשו כבוש בין החוטרים וכל גופו כמאובן. גם זנבו היה תלוי בלא ניד. לואיס עמד והסתכל רגע ארוך במראה.

– איזו תמונה יפה! – קרא והצביע על החמור. אך השמיע מלים אלו, הרגישה גם היא, מירה, ביפי המראה. והיה לה רגש פלאי: הנה האיש שפקח עיניה לראות יופי. ומיד נחרז עליו רגש־רעיון אחר: “הם” לא העירו בה אפילו פעם אחת את חוש היופי, אף־על־פי שעסקם תמיד בפרחים, והם בוחרים בשבילה את הנאים ביותר ומביאים לה מתוך רצון להנעים לה. נראה, שהם גופם משוללים חוש היופי. כל עסקם בפרחים אינו אלא כעסקם של יהודים בכל מלאכה מכניסה. רק הריוח מעסיקם. היה לה הרגש, כאילו, ברגעים אלה, בטיולה עם הגבר הזה שבא ממרחקים, מעולם של עשירות ותרבות, נעשתה גם היא משכילה יותר, תרבותית יותר, כאילו ניעורו בה כוחות־נפש שהיו מדוכאים ונרדמים משך שנים של חיים מסכנים. והיא ראתה את חייה עד כה, חייה במשך כל השנים מיום שבאה לארץ הזאת, כעלבון אחד גדול לעצמה.

– חבל שאין בידי כלי־צילום. הייתי עושה ממנו “סניפּשוֹט”.

– כן, תמונה יפה. עמידת בעל־חי מקורית. מזכיר לי מה שלימדוני בבית־הספר על היענה הטומנת ראשה בשיח כדי לא לראות רודפיה.

לשונה כמו הותרה והדיבור האנגלי יצא מפיה רהוט וטבעי למדי.

הספקתי לעשות כמה “סניפּשוטס” מעניינים בארץ. הרי זו ארץ מקורית. “דזי רִיאל אוריינט”. ידידי באוסטרליה ייהנו מאד. גם לגינירל אשלח העתקות אחדות. כמה הוא ישמח. אתנם לפיתוח בתל־אביב ואראם לגברת: אני מקוה שרובם עלו יפה.

הם עברו גם את הרחוב הזה ופנו שוב שמאלה לדרך חדשה, עוד לא סלולה, אך יבשה וטובה להליכה. דרך זו הובילה עד הכביש, לידו בנויים בית הקליגרים והוילה של קוייט. גם כאן היו רק בתים מספּר, חדשים ובנויים על רמה מעל לדרך. בראש הרמה היה סנטוריון חדש, בעל מרפסות גדולות עשוי בתבנית פרסה, אבל הבנין עמד עזוב והרוח התהלכה במרפּסות הריקות, בין העמודים. החלונות היו מוגפים בתריסיהם החדשים והיה צר לראות את הסיד המבהיק על כותלי הבית העומד שומם בלא שימוש.

– הנה! – קראה עפרה והראתה את הדוב לאחוריה. הרצועה ניתקה והמצילה תלויה בה, ורק קצה מסוּמר לצואר הדוב.

לואיס מיהר ונטל מיד הילדה את הדוב והתבונן ברצועה בעין בוחנת, מומחית כמעט. מיד מצא את הנעץ בקצה הרצועה, חזר ותקעו בנסר שבצואר הדוב. השיב לילדה את הצעצוע וחייך לה, כי לא ידע מה יאמר לה בעברית.

– מה אומרים? – הזכירה האם לילדה חובתה.

– תודה! – נענעה עפרה בידה הפנויה ל“דוֹד” הטוב.

– ילדה נפלאה. שקטה כיונה. – אמר לואיס והביט בעינים רעבות אל בת־לויתו.

– כן, דומה למשפחת אביה.

– מה, הם אנשים שקטים כל־כך?

– שקטים מאד.

– והגברת?

– למראית עין – שקטה מאד.

– כטעמי. – קרא לואיס. – איני סובל את הנשים העצבניות, הסוערות תמיד, הבוערות ואינן מחממות… אוהב אני את האש העצורה, כגץ בתוך השיִש, שאינו מתגלה אלא כשהיד המומחית מקישה עליו.

הוא דיבר כמעט בהתלהבות והיה בּדיבור גם התפעלות מתמונה, שהוא חוזה בכיסופים, וגם תלונה על תמונה, שהסבה לו הרבה כאב בחייו. מירה הבינה לו כל־כך!

על דיבור זה לא השיבה מאום. הדברים לא באו לה במפתיע, אבל היא ידעה, שעליה לעמוד על משמר עצמה.

– למה גברתי נשתתקה פתאום?

– אני שקטה. – ענתה מתוך הטעמה מיוחדת במינה.

– אה, כך, אני מבין. מבין יפה. – אמר וצעד מעתה שותק גם הוא.

וכן היה הולך לשמאלה שותק, עד שראו את הגן והצריף של הקליגרים. מן הצד ההוא לא היה המראה מרהיב עין כלל. הפרדס הקטן ואחריו כמה עצי־נוי לא שוים בגודלם, אחריהם משתלה של הדרים צפופה מאד, אחר־כך ערוגות ירקות ופרחים. מאחורי הצריף, כמודבקה אליו, היתה הרפת, עשויה קרשים פשוטים, עקומה קצת. אחריה הלול הגדור רשת גבוהה. היתה שם ערבוביה לא נעימה לעין.

לאחר שתפסה מבטו של לואיס, הביטה שמה מירה וחשבה: “מה לי? אני רואה כבר מבעד לעיניו”…

לפני השער אמרה עפרה:

– אמא, רוצה לרדת לרוץ אל אבא להראות לו את הדוב. גם לדוד אפרים וגם לרוז’קה וגם לרומיה. עמדי, אמא’לי.

– ותשאירי אותי לבדי?

– תשארי עם הדוד. – פסקה הקטנה וירדה מעגלתה ורצה אל השער, חובקת את הדוב.

– מה אמרה הקטנה?

– דברי ילדוּת. היא רוצה לרוץ להראות את המתנה לאביה.

עמדה מירה לפני השער, מחזיקה בידה את יד העגלה. אמרה:

– שלום, מיסטר קוייט. תודה על שליוָני דרך ארוכה כל־כך.

– עלי להודות לגברת. אבל אין אני מסתפק בזה. רצוני שהגברת תסע עמי לטיול באוטו. לכל מקום שתרצה לנסוע.

– זה יהיה יותר מדי. באמת, כבר שנים לא טיילתי.

– אם כן, מתי לבוא לקרוא לה?

– איני יודעת. איני מבטיחה כלום. איני יודעת, אם אוכל לנסוע…

– בכל־זאת אבוא.

– ינסה. עלי להיכנס כבר. הנה בעלי מדבר עם בתי. היא מראה לו עלינו.

לואיס נענע ראשו מרחוק למנשה, שעמד למעלה ליד הצריף והחזיק על זרועותיו את הילדה עם הדוב. אחר נתן ידו למירה, לחץ ידה רגע והלך לבית אחיו.

כח: כְּמוֹ שֶׁנִּחֵשׁ הַלֵּב

למחר בבוקר, בשעה עשר בדיוק, עמדה המכונית הנהדרת של לואיס קוייט לפני שער הגן. נכנס בשער ועלה בשביל אל הצריף. במרפסת עמד אפרים והוציא מתוך הסל הגדול קניות שקנה בעיר, ורוז’קה קיבלה אותן מידו. מיד יצאה מירה, וכשראתה את לואיס עולה בשביל והאוטו עומד למטה, עברה רעיון מיד: “הוא בא לקחתני. מה לעשות?”

עוד לא ביררה לעצמה מה תעשה וכבר נשמע קולו של העולה:

– הלוֹ, גוּד מוֹנינג! האוטו עומד למטה. מי רוצה לנסוע? כולו לרשותכם: ארבעה מקומות. הפעם אני בעצמי הנהג.

הוא עלה עד המדרגות, ובו ברגע בא גם מנשה מצד הרפת, נושא ידיו המלוכלכות ועל בגדיו שרידי מוֹץ ושׂער בהמה.

– האו דוּ יוּ דוּ, מיסטר קליגר? (ומיד עבר לאידיש הרצוצה שלו) אפשר רוצה לעשות “טריפּ” קטן? בבקשה, האוטו למטה מחכה.

– מה פתאום, ביום של חול? אולי אשתי רוצה לנסוע, עם הילדה – ומנשה הביט אל מירה הניצבת במרפסת נבוכה.

– באמת, תסעי מעט, מירוצ’קה. לא תמיד מזדמן אוטו יפה כל־כך. – אמר אפרים, שקם מן הסל ובידו חפיסה גדולה של גפרורים (היה קונה הכול בכמויות גדולות לשם חסכון).

– פתאום בבוקר? איני מוכנה כלל. ועפרה’לי ישנה אחרי האמבטיה.

– תסעי בלי עפרה. – אמר מנשה – יש פה מי שישגיח עליה. אם יש לך חשק לנסוע מעט – סעי. מיסטר קוייט בודאי יודע לנהוג ואין סכנה (את המלים האחרונות אמר אידיש כדי שהאורח יבין).

– או יס. שלושה פרסים קיבלתי ב“ריסינג”. אני נהג טוב.

– ואדוני חושב להסיעני כמו ב“ריסינג”? על תענוג זה אני מוחלת.

– מה זה? – ענה לואיס רחבות – איני ג’נטלמן? איני יודע להסיע גברת?

רוז’קה בחנה את הגבר הזר, הנאה, בעיניה הפקחות ולא אמרה כלום.

– אפשר תסעי גם אַת, רוז’קה? – פנתה אליה מירה בקול לבבי – בשתים יהיה יותר נעים.

– לא, יש לי עבודה. וגם – אין לי חשק. סעי לבדך. הן לא תרחיקו לנסוע?

– מה אמרה מיס קליגר? – שאל לואיס – ברור, הפעם לא נרחיק לנסוע. רק פה בסביבה. הנוף נהדר. נסתובב בפתח־תקוה, ואולי גם נגש עד תחנת הרכבת. איך קוראים לה?

– אבל – איני מוכנה. – היססה מירה, מביטה מאיש לאיש.

– מה יש כאן להיות מוכנה? הרי אינך נוסעת לחתונה. – אמר מנשה דרך בעלות.

– תקחי את הז’קיט הכחול. – אמרה רוז’קה – אם את רוצה, אביא אותו.

– עלי להחליף את הנעלים. הן לא אסע בנעלים כאלה. סליחה!

היא נכנסה לדירה פנימה.

– בבקשה לעלות ולשבת. מה שלום אליס? – אמר אפרים לאורח.

– תודה. הוטב לה. החום עבר לגמרי. אך אסור לה עוד לצאת. עוד יומים ציוה עליה הרופא לשכב. המסכנה, היא היתה רוצה מאד לנסוע מעט לטייל.

– נערה טובה. – אמר אפרים.

– או, יס. אבל – קפריסית מאד. אחי מפנקה יותר מדי.

– נערה עדינה מאד.

– או, יס. שי איז וורי ג’נטל. – תרגם לואיס – היא בגיל ה“פּבּרטי”, איך אומרים זאת באידיש? כן, התבגרות. זה גיל מסוכן אצל נערה.

הם המשיכו בשיחה, עד שמירה יצאה בנעליה החדשות שעשתה לחגים, לבושה בז’קיט הלימוֹני הסרוג מצמר. היא ידעה שהוא נופל יפה על גופה והולמה מאד. הצבע החי והבהיר הזה השרה על פניה אור רך ונעים ועורה נראה עדין ושקוף מאד. היא הרגישה בכך ולא רצתה לשהות הרבה תחת מבטי בני ביתה.

– רוז’קה, כשתקיץ הילדה, תשקיה חצי כוס מיץ. אל תגידי לה שנסעתי. היא תבכה.

היא ירדה במדרגות. לואיס נתנה לעבור עליו, אחר נענע בראשו לנשארים והלך אחריה בצעד של איש הנימוסים הנאים.

– תסע מעט. – אמר אפרים, מביט אחרי ההולכים ורואה את יופיה של מירה כחדש – תמיד רתוקה אל הבית. אדם חביב הוא, מיסטר קוייט זה.

– אחיו מוצא חן בעיני יותר ממנו. – אמרה רוז’קה ונכנסה הביתה.

– חבל, שלושה מקומות פנויים. – אמרה מירה כשעמדה לפני האוטו והביטה אל חיקו. ברור היה, שעליה לשבת על ידו, היושב אל ההגה.

– נוכל להיכנס פנימה – כשנעמוד בדרך. – אמר אגב הרמת מכסה המוטור.

“מה הוא מרשה לעצמו!” קרא בה הגיונה, והיא התפלאה, שרגשה אינו מתקומם כנגדו והיא הולכת אחריו. האם תלך אחריו לכל מקום שיקראנה ללכת?..

מוזר היה להרגיש מאחור את כל חיק האוטו ריק והמושב המרופד מונח בטל. האוטו החדש, יפה־המודיל, הלך על גלגלי־הגומי נוח ושקט. שלטי־הכתובות תחת ההגה היו מבהיקים. לואיס תפס את גלגל־ההגה בזרועות מקושתות כרגיל וכמנוסה, זוקף את פניו מול הזכוכית הלטושה. הם יצאו אל הכביש הראשי המזופת והחלק, המבריק בשמש. האוטו עבר כמו מתוך יהירות והכרת ערכו על פני המכוניות האחרות, שלא היה בהן מן הברק והזוהר כמוהו.

– הולך יפה? – שאל ולא גרע עין מן הזכוכית.

– יפה מאד. – ענתה והשתדלה גם היא שלא להביט אליו, אף כי חשקה לעשות כך.

ואחרי רגעים מועטים של שתיקה, כשנכנסו לתחום הפרברים של המושבה הגדולה:

– דבר נאה – הנסיעה. מה? איני מבין, איך יכול אדם בן זמננו לרתק עצמו למקום אחד. הכול בנו: המוח, הלב, הדם נתונים תמיד במצב של תנועה ושואפים להיות מונעים עוד, ביתר מהירות. בפרט כשניתן בידינו כלי נפלא כזה, אוטו השׂוחק לכל מרחק – אם רק כביש מתוקן לפניו. יש להודות, שכמה כבישים כאן בארץ ראויים לכל ארץ תרבותית. האנגלים בכל־זאת עשו משהו בארץ.

– בכספם של היהודים, ועל הרוב – בעבודתם של הערביים.

– לא חשוב. אבל הם עשו אותם ואנו נוסעים עליהם. זה העיקר, לא כן?

האוטו בכל אבריו היה דוֹמם, רק המים בכּוֹנס התחילו להשמיע קול רתיחה.

היא הביטה אליו. פניו בפרופיל היו יפים מאד: האף מהוקצע, השפתים דקות והסנטר חזק, מלא מרץ. כאילו הרגיש במבטה, הפך אליה פניו המחייכות. נענע לה נענוע קל בראשו. רק עיניה השיבו על נענועו, אך כולה נשארה יושבת בלא תנועה.

– מטעים נאים – הפרדסים. – אמר – אלה הם היערות של ארץ־ישראל. אני משוה בנפשי את הפרי בעוד חודש או יותר, לכשיזהיב כולו. בודאי מראה נהדר: ים של ירק עם נקודות־זהב.

– כן, המראה בחורף יפה מאד. וכי אדוני לא ישאר כאן עוד חודש או יותר?

–איני יודע, דרלינג, (מלה זו עברתה כזרם של חשמל) כמה זמן אוכל לעשות כאן. בכל אופן, עכשיו אני רוצה להיות כאן. – והוא הפנה אליה עינים מלאות רוֹך. (“כמו דבש”, זכרה מירה את מבטאה של רומיה).

–אולי היה מסכים גם להישאר בארץ?

– מה, זה לא. בשביל כך איני די זיוֹניסט. אבל יש פה מישהו, שרוצה הייתי לקחתו עמי שמה, לאוסטרליה שלי, לחלק עמו את כל טובי…

– בודאי את אחיו, את הרי.

– אה, ערמומית את, דרלינג, ערמומית מאד. הנה כמה האדימו פניך. כמה יפית! אודם הפנים החמודות האלה על הצבע הלימוני של הז’קיט!

האוטו נכנס לרחובה הראשי של המושבה ועבר על החנויות הגדולות, החדשות, עם חלונות־הראוה המתוקנים בנוסח תל־אביב. היתה שם תנועת בני־אדם לא כפרית כלל. נהגים עמדו ליד מכוניותיהם והתחכמו. אצל הקיוֹסקים עמדו קבוצות ושתו גזוז, כי חום השמש גבר גם ביום הסתיו.

– נעמוד מעט? – שאל לואיס.

– למה? נסע הלאה. לצד התחנה.

היטה לואיס ימינה וירדו בכביש החדש, שחצצוֹ עוד הלבין משני הצדדים. עברו על כמה בתים חדשים, אחדים בנויים בטעם, נאים לישוב כפרי, עם גינות צעירות בחזית, מעידים על אמידות בעליהם. היו שם גם בתים גדולים, של שתים ושלוש קומות, שכאילו הועמדו כאן על־פי טעות, ומקומם שם, בתל־אביב, או לכל הפחות במעין־גנים.

– רצונך לראות דוקא את התחנה? – שאל לואיס פתאום.

– אני יודעת? באמת למה לי התחנה? – ענתה מירה בשאלה.

– אם כן, נחזור.

והוא השתמש ברגע שהכביש היה פנוי מנוסעים, היטה הצידה, עשה קשת והפך לאחור.

– לאן אנו נוסעים?

– נקיף את המושבה.

ושוב עברו ברחוב הראשי ופנו אל כביש אחר, חדש גם הוא, בין פרדסים נחבאים מאחרי משוכות־שיטה. לאחר רגעים מספר הגיעו למקום, שפרדסיו פרוצי גדר וענפי העצים יבשים ברובם. חום שעת הצהרים נח על הסביבה והיתה דממה מתוחה בכול. פרפרים פרחו מעץ לעץ. היתה שם כברת דרך סלולה בין הפרדסים, שנפסקה באמצע. המקום הוקצה לבנין שכונה חדשה והבנין נתעכב בשל המשבר.

מירה הרגישה בו, ביושב על ידה ואוחז בהגה, שהוא מחפּש מה בעיניו, והיתה בה סקרנות לראות אם ימצא את מבוקשו.

– אולי בכל־זאת נעמוד מעט? – שאל ונתן בה מבט ממושך, כלה.

– לא. – ענתה בהחלט – איני רוצה לעמוד פה (ידעה שהיא מדברת כבר עזות, כי כן יאה לו).

– אם כן, אגיד לך, דרלינג, את דברי אגב נסיעה: אַת מוצאת חן בעיני במאד מאד.

– נעים לשמוע. – ושלא מרצונה השמיעה קול צחוק.

– אין זה “ג’וֹק”. אני מאוהב בך.

– כל־כך מהר? – השיבה חותכות.

– כלום דרוש לכך זמן רב? הרי זה בא כפגיעת ברק.

– Coup de foudre, לא?

– כן, נדמה לי, שאַתּ הטיפּוס שחיפשתי כל ימי.

– ולא מצאו אלא כאן, בארץ־ישראל, בבית הגננים האחים קליגר? (ידעה שדיבורה טבול בארס, אך לא יכלה אחרת).

– וכי חשוב הדבר היכן מוצאים. העיקר שמוצאים (וכל הזמן הביט נכחו). אולי בכל־זאת נעמוד מעט?

– לא. איני רוצה.

– אם כן, אברח עמך.

– כך, בפשטות, ויגזלני מבעלי וממולדתי… וגם על אחיו לא יחשוב… אני חשבתיו משום־מה לאדם רציני.

– אני מדבר ברצינות גמורה.

– וזו היתה כונתו כשהזמינני לטיול?

– ברור. אני נוהג לתפוס את השור בקרניו.

– ואני חושבת, שהוא נפל על שור שאין לו קרנים כלל.

– למה החריפות? אני אוהב את ההתנהגות האנושית.

– ובכן, כלום אנושי הוא לדבר כך אל אשה נשואה?

– אנושי מאד. אני בטוח, שאינך רואה אושר בחייך.

– זה מניין לו?

– לשם כך אין צורך להיות פסיכולוג גדול. אַת לא נוצרת בשביל תנאים כאלה, וגם לא בשביל אנשים כאלה.

– בעלי הוא אדם הגון מאד – ואוהב אותי.

– בזה איני מסופק כלל. אבל בטוח אני, שאת אינך אוהבת אותו.

– אל יהא בטוח כל־כך.

– ובכל־זאת אני בטוח.

האוטו עמד, כי הכביש נגמר, ומכאן ואילך היה שדה זרוע שיחי־קוצים יבשים.

– נחזור?

– כמובן.

– כך, בלא כלום?

– ברשמי טיול.

– בזה לא די לי.

– ומה אדוני רוצה עוד?

– שום דבר שפל. תאמיני לי. רצוני רק שתביני אותי.

– איני יודעת מה להבין.

– אם כן, זאת חפצתי: שתשמעי לי, דרלינג, ותביני לי. אספר לך בקצרה. לשם כך תרשי, שנעמוד מעט.

וכשראה עיניה תלויות בו, סיפר לה, כאדם הממהר להריק לבו, את קורותיו שם בארץ הרחוקה. דיבר תחילה על טבעה של הארץ, על התרבות הגבוהה שבעריה הגדולות. על זה שההפקרות האירופית עוד לא הגיעה שמה אלא מעט מאד. אחר תיאר את חינוכו, את עבודתו, את הצלחתו אצל נשים שלא ביקש להצליח ואת אי־הצלחתו אצל אלו שביקש להצליח. את טעות נישואיו עם קיטי, זו שנפרדה ממנו והיא עכשיו באמריקה. סיפּר על הוריו שמתו שם. שילב לתוך הדברים את אחיו ואת קורותיו. אחד דיבר עליה, על מירה, פרש לפניה את הכרקטריסטיקה שלה והשתדל להוכיח לה, כי היא האשה, שאותה ביקש כל ימיו ולא מצא עד שבא לכאן. לא צחוק הוא. עוד בפעם הראשונה, כשאחיו הזכירה לפניו כמסיח לפי תומו, כדבּר על שכנים טובים, נרעד בו לבו ונולד בו חשק נמרץ לראותה. כן, הוא זוכר שהוציא ראשו מתוך האוטו לראותה. הוא כבר מעבר לגיל הרומנטיקה וקלות־הראש. בן ארבעים וחמש. אם לא ימצא עכשיו את האושר – אַדִיוֹ!

שתי ידיו נחו על גלגל ההגה. מירה הקשיבה לדבריו בלא ניד, פניה כאילו נתרפּו ועיניה נמלאו שלא מדעתה אור של אימון. היא הרגישה, שניעור בה אותו הרגש האנושי, שהוא דיבר עליו קודם לכן, הרגישה ונעם לה, הרגישה ופחדה. האומנם זה האיש, שבא לקחתה אל חיים אחרים, חיים חדשים, רחוקים, קוסמים, אותם החיים שחלמה עליהם מיום שעמדה על דעתה, שכבר נתיאשה מהם, שהמירה אותם באחרים, קטנים ומסכנים, והשלימה?…

כל זה עבר ברוחה ולחץ בנעימות מכאיבה את לבה, עד שחשה את עיניה מתלחלחות.

כשראה לואיס כך, הושיט לה שתי כפיו. היא היססה רגע, אחר לקחתן באצבעותיה הצוננות.

– מאד רוצה הייתי לנשק לה, אבל לא אעשה זאת, כדי להוכיח לה, שאין זה מצדי ענין של קלות־ראש.

מירה הביטה בו ושתקה. מוחה עסק במהירות קדחתנית: רצתה לצלול ללבו, לראות מה בו, וגם לבחון את עצמה רצתה, אם אמנם תעצור כוח לעשות מעשה, לעזוב את ביתה – הבית הטוב והנאמן – וללכת אחרי איש זר. פתאום משכה אצבעותיה מידיו והתנערה בעינים לוהטות בדמע:

– יחזירני הביתה. אני רוצה אל ילדתי. יחזירני נא. איני רוצה לעמוד פה.

– מה לך, דרלינג? הן לא עשיתי לך כל רע, ואני נשבע לך, שאני חפץ לעשות עמך אך טוב. אני אוהב אותך. מן הרגע הראשון שראיתיך – אהבתיך. את כל חיי אני נכון לתת למענך…

– אני רוצה אל ילדתי, אל עפרה שלי, המתוקה, הטובה.

– לא שיערתי, שהגברת כל־כך סנטימנטלית, שחוש המשפחה מפותח בה כל־כך. הנה אני הופך ומביאה הביתה. אבל הן לא תקריבי, יקירה, את אָשרך – ואני מעיז לומר: את אָשרי – בגלל סנטימנט…

– שום כוח שבעולם לא יוכל להפרידני מעם ילדתי.

– אפשר יסכים בעלך להשאירה בידך. אז אהיה מאושר כפלים: כמו בת תהיה לי. ילדה נפלאה כזו!

– לא, לא, לא. הוא לא יסכים לכך לעולם. גם לא אוכל לדרוש זאת מידו. אינו ראוי לכך. הוא אדם טוב והגון מאד. וגם עקשן, עומד על דעתו. אין אדוני מכיר אותו. וגם את גיסי…

– ננסה. אפשר יסכים בכל־זאת. העיקר – שאַת תתרצי ללכת אחרי. שאַת תרצי בכל כוח רצונך ללכת עמי. שיהא מובן לבעלך ולגיסך ולכל העולם, שאַת מוכרחה ללכת אחרי, שאין דרך אחרת לפניך – אז, בטוח אני, אדם טוב וישר כמוהו, יסכים גם לתת לך את ילדתך שתהיה עמך. עם כל הצער שבלבו – יסכים.

– אני לא אדרוש זאת מידו לעולם. לעולם.

– אבל אַת רוצה ללכת אחרי? אמרי, את רוצה?

– מה אתה רוצה ממני? מי אתה? מה אתה לי? רק לפני ימים אחדים הכרתיך, ואיך יכול אתה לדרוש ממני דבר כזה? אך אכזר אתה. כן, אכזר.

– דרלינג, כל מה שאת מתרגזת יותר, את יפה יותר בעיני, אני חומד אותך יותר, ואני מרגיש יותר – כי מן השמים הוכיחוך להיות לי, להיות תומכת חיי וגורלי. הכעס והדמעות רק מוכיחים לי מה שבלבך. גם את הרגשות השליליים כלפי חייך עד עתה, וגם את הרגשות החיוביים – כלפי החיים האחרים, החדשים, היפים, הראויים לך…

מימיה לא דיבר אליה אדם דברים נאים כל־כך. היא, שחשבה, כי אין עוד בדור הזה אנשים עדיני־רוח בכלל, שכל אלה שהכירה, בתוכם רופאים, עורכי־דין, אמנים, אידיאליסטים – גם מפי אחד מהם לא שמעה כדברים האלה. כולם ביקשו בה, באשה, את הטבע, בפשטות, בגסות, כמעט באכזריות. רק בקליגרים מצאה מעט עדינות. אפשר שבגלל זו דבקה בהם. אבל עדינותם היא פרימיטיבית. והנה יושב לפניה אדם מבוגר ומדבר בלשון מושכלת, בכל־כך רגש ועדינות!

המבוכה סערה בנפשה עד כדי מכאוב.

– היום לא אוכל עוד, עלי לחשוב על כל זה. עלי לברר לעצמי מה אני יכולה ומה איני יכולה. עתה יואיל נא ויביאני הביתה.

פניה להטו, כאילו העתיר עליה מאה חיבוקים ונישוקים, אף־על־פי שלא נגע בה כלל.

הוא הפך בזהירות את האוטו והריצוֹ ישר בכביש. היא מיששה בכל פעם את פניה.

– אני אדומה מאד? – שאלה.

– כן. מעט. את נרגשת, דרלינג?

– מאד מאד.

– נרד במושבה ונשב מעט בקפה לנוח. נשתה משהו קר.

– לא, לא. אני רוצה הביתה.

– כרצונך, דרלינג.

ובשלישית עברו את הרחוב הראשי של המושבה. הכול היה כמקודם. אותם האנשים הביטו אל המכונית המפוארת. אך הוא נסע הלאה, הלאה. ומחוץ למושבה, בפרשת דרכים:

– אולי נסע עוד מעט לצד זה?

– לא. הביתה.

– כרצונך, דרלינג, אבל מתי נתראה שוב?

– איני יודעת. איני יכולה לומר לך כלום. איני יכולה להבטיח לך כלום.

– טוב. אני אשתדל לראותך. הירגעי נא יקירה. דעי לך, כי אך טוב אני דורש לך….

– מה, עודני אדומה כל־כך?

– הרבה פחות.

לקחה כפו והגיעה אל לחיה:

– באמת פחות?

– באמת.

אחרי רגעים מספר עצר לפני שער הגן. הוא פתח לה את הדלתה, שתרד. לחץ את ידה והיא פנתה ורצה בשביל לעלות אל הצריף. מה נאוו רגליה ברוּצה!

כט: קְרִיאַת הַחַיִּים

רוז’קה עבדה בבוקר בקשירת החרציות, שפשו והתפשטו במשך הקיץ ורבצו על הארץ, ואפרים עמד עליה להורותה את הקשירה הנכונה. היא היתה תלויה על ברכיה גלוית זרועות, לבושה מכנסי־עבודה כחולים ונעלי־עבודה גבוהות ושרוכות. היה שוב יום שמש אחרי שני ימי יורה שופע. הנעלים היו מלוכלכות בחמרה.

פתאום הביטה כה וכה ואמרה:

– ענין מירה והאוסטרלי אינו חלק.

– מה, גם לך אמרה רומיה?

– טיפּש’ל, אני צריכה שהתימניה תאמר לי? אין לי עינים לראות? אני מתפלאה עליכם, שלא ראיתם עד היום. כבר ארבע פעמים נסעה עמו לטייל. די לראות את פניה ואת עיניה.

– אַת חושבת, שצריך לדבר עם מנשה?

– כבר חשבתי בעצמי לדבר עמו.

– אפשר מוטב היה לדבר עמה תחילה?

– אתה לוקח על עצמך לדבר עמה?

– למה לא? אני מכיר בה, שהיא אדם ישר ולא תכחד מאומה.

– ואם תאמר לך, שהיא אוהבת אותו, את ההוא?

– מה אַת מדברת, רוז’קה? איני יכול להאמין. מירה לא תבגוד במנשה. לעולם לא תבגוד בו. איני מאמין.

– תמים אתה. אינך מכיר בנשים.

– כל הנשים בוגדות?

– לא בוגדות. אבל אינך יודע מה דרוש לאשה.

– וכי בעל רע הוא מנשה?

– אני הייתי מסתפקת בבעל כמוהו. אולי גם אחרות כמוני. אבל למירה דרוש בעל אחר. זאת ראיתי מן היום הראשון לבואי הנה.

– גם אחותה, רחל, אמרה לי כזאת.

– רואה אתה: לא נדברתי עמה.

– טוב, אני אדבר אליה. למנשה לא צריך להגיד כלום.

– אתה חושב, שאינו מבין? הוא נראה בזמן האחרון כל־כך מדוכא.

– הוא עייף, מרוב עבודה ודאגות. ההכנסות מן הגן ירדו פלאים. רבות המחלות בפרחים. ההתחרות מרובה, והמחירים – עד עפר.

גמוּר היה עמו לדבר עם מירה, ונדמה לו, שהדבר הוא קל מאד. אבל כמה פעמים שביקש באותו בוקר להיכנס עמה בשיחה, בא איזה עיכוב, ולא מצא לו הזדמנות יפה. כך עבר כל הבוקר, ובצהרים, ליד השולחן, לא יכול לדבר. ואחרי הצהרים נסעה שוב עם לואיס באוטו. הפעם לקחה גם את הילדה. רוח קרה נשבה והיא הלבישה אותה חמות. אחרי נסעה היו עצביו של אפרים גרויים מאד. כל מה שראה בעצמו ומה ששמע מפי רוז’קה ומראה החיור והמגוֹרה של מירה בשעת הארוחה – כל אלה פעלו על דמיונו והיה מתהלך בגן ובחצר, וכל עבודה שהתחיל בה לא הביאה לידי גמר, כמעט לא ידע מה הוא עושה: מחשבתו היתה אצל מירה שבאוטו עם הלז.

מנשה הלך השכם בבוקר לחקל־תפוחים בענין זן מיוחד של עצי־תומר, שאחת מקבוצות העמק ביקשה לקנות. את השתילים צריך היה להביא ממצרים, והוא ידע כי בחקל־תפוחים נעשו נסיונות בשתילי הזן הזה, והוא רצה לברר יפה את דרך הטיפּול בהם. הלך בבוקר ולא חזר לצהרים. אכלו בלעדיו, כי שיערו שהוא ישהה שם עד הערב. כל אחד מן האחים, כשהלך שמה, מצא לו ענין לבַלות שם כל היום. תמיד נמצא מה ללמוד שם, והמורה לנטיעות וגם הפועלים הותיקים היו שמחים להעניק להם מידיעותיהם, כי זכרו את הימים שעבדו עמהם וכיבדום על כל מה שעשו במקצוע הגננות.

התהלך אפרים בגן, עזר מעט לרוז’קה, שעבדה עתה בשיחי עגבניות הגדלים במקום מוגן במחצלאות מרוחות הים. מעגבניות אלו קיווּ להכנסה הגונה. את מירה לא הזכיר עוד במלה. גם רוז’קה שתקה מתוך ריכוז רב בעבודתה. רומיה כיבסה בחוץ לבנים קטנים ותלתם על החבל המתוח ליד הרפת. כשכילתה מלאכתה, ישבה על המדרגות, צנומה ומכוּוצת, מחכה ללבנים שיתיבּשו ותכניסם.

ועם תחילת השקיעה, כשהעננים הִוְרידו מנגד מעל לים, חזר מנשה. הוא נשא בידו אגד חוטרים, ששרשיהם עטופים וקשורים בשק. מתנה קיבל בחקל־תפוחים. הוא הניח את החוטרים בפאת ערוגה, עמד והשקיף על הגן, אם לא יראה את מישהו. ירד אליו אפרים ושאלוֹ מה הביא. אמר לו כלאחר פה וניכר היה שלבו סר. נכמרו עליו רחמי אפרים, ניגש והניח ידו על כתף אחיו הנתונה בבגד עבה, טחוב וקר.

– אתה נראה מדוכא. מה לך?

– לא כלום. אני עייף. מענין התמרים לא יצא כלום. אמרו לי בחקל־תפוחים, כי איש־הקבוצה היה שם בעצמו וחקר הכול. בעצמו יסע למצרים להביא את השתילים. יש בידו מכתב אל המחלקה החקלאית של ממשלת מצרים. חבל, חשבתי שנרויח איזה סכום.

– נדמה לי, שלא זה הקוץ שמכאיב לך…

– אתה מתכוין להתנהגותה של מירה?

אפרים כמו הוכה בראשו ולא הרגיש שפיו נפער מעט. הוא יודע, איפוא, הכול!

– גם אני לא הוכיתי בעיורון. – המשיך מנשה ועל שפתיו חיוך משונה – לפני ימים אחדים עצרני נוח זרחי – (זה שהיה לפנים חבר “הפועל הצעיר”) ואמר לי, כי בכל מעין־גנים מרננים אחרי אשתי, ויעצני לפקוח עין. הנה למה הגעתי. היא, שהבטיחה לי להיות עמי גלוית־לב תמיד…

– ולא ניסית לדבר עמה?

– אני צריך לדבר עמה? אם לבה סר ממני והולך אחרי ההוא, האוסטרלי, מן היושר שתבוא ותגיד לי.

– ומה יהיה אם תגיד לך?

– אז אדע מה אעשה.

– מאמין אתה, שמירה מסוגלה לבגוד בך? הרי היא אשה כשרה.

– מי יודע אותן היום. וכי לא היתה חברתה של זו, של סטילה?

– איך אתה מדבר? התבייש, לפחות. מירה ו – סטילה: איזה דמיון!… אולי כדאי שאני אדבר עמה. אגיד לך את האמת: דיברתי היום עם רוז’קה ואמרתי לה, שאני חושב לדבר עם מירה. לא חפצתי, שאתה תדע. אבל אחרי מה ששמעתי ממך, אין עוד מה להסתיר בפניך.

– כמה תמים אתה. אתם חפצתם להסתיר ממני. מה, היא לא אשתי? אינני בבית? איני רואה מה שעובר עליה? איני מרגיש במחיצה שגבהה בינינו?

פניו קיבלו הבעה של מעוּנה.

– אם כן, למה לא תדבר עמה אתה? למה אתה מחכה? במקרים כאלה, לגבר קל יותר להתחיל בדיבור. רגש הבושה אצל האשה חזק יותר.

– כן, רגש־הבושה אצל הנשים בזמן הזה!

מימיו לא דיבר מנשה דברי־ארס כאלה. הדברים חתכו בלבו של אפרים כאיזמל. הוא עמד בפני אחיו שוב כקטן, זקוק, כביכול, לחסותו והוא הסובל ולא מנשה.

– עוד בדרך מחקל־תפוחים החלטתי לדבר עמה. – המשיך מנשה – לא עלה על דעתי, שגם היום תצא עמו לטיול. ועוד עם הילדה.

הוא היה בולע את רוקו בדבּרו ופיקת צוארו עולה ויורדת. שפתיו היו יבשות, עיניו כמעוטרות דלקת.

– ועתה צריך להאכיל את הפרה. מאוחר. בוא ונכין לה בליל של כוּספה. הכוספה מרבה את חלבה.

מנשה פנה אל הרפת, ואפרים לקח מן המרפסת את הפטיש לנפּץ מנה של כוספה.

השמש ירדה והעננים נישאו מן הים שחורים ומשיבים רוח קרה. הירק שבגן קדר והצינורות החלודים של הממטרות נזדקרו באויר צוננים מאד והטיפות שזלגו מהם היו כטיפות של כפור. בכביש עלו עמודי אבק, שהתגלגלו ורצו על פניו בפחזות. בעננים מעל לים היה עוד מִפלש לבן וזורח אחד, וגם הוא הלך הלוך וצר. העצים רשרשו חרדים. ברור היה, כי בעוד חצי שעה או שעה יִתּך גשם כבד.

האחים יצאו בכל פעם אל הגן, עמדו על הגבוהה שברבידות וצפו לראות, אם אין מירה והילדה חוזרות מן הדרך. לא ארכו הרגעים והאוטו עמד לפני השער. לואיס קפץ לארץ ופתח את הדַלְתָּה, קיבל בשתי ידיו את הילדה מידי אמה והציגה על הארץ. אחריה יצאה גם מירה בקפיצה זריזה. היא נפרדה ממנו בנתינת יד מהירה. הוא נפנף לה ולילדה ונכנס שוב, מתוך כפיפת קומה, אל מושב־ההגה.

מירה עלתה בריצה, כשהיא מושכת אחריה את הילדה ושתיהן צוחקות בקול. פניה היפות כמו זרחו מתוך האפלולית של בין־השמשות.

מנשה עמד במרפסת ממתין לה.

– שלום, אבא! – קראה עפרה ופניה עוד צוחקות – ראינו דוב. באמת דוב.

– איפה, ילדתי? – ירד לקראתה מנשה בזרועות פשוטות.

– בדרך הלך ערבי עם דוב. כזה גדול, עם חבל על הצואר. הערבי דפק בתוף והדוד לוּס (לואיס) נתן לו שילינג. הדוב עשה התעמלות עם מקל ורקד כָּ־כַּך יפה! כזה צהוב ומלוכלך, פוּ!

– פטפטנית קטנה. – אמרה מירה, ומנשה הרים את בתו והושיבה יפה על זרועו.

– לא היה לכן קר? – פנה אל מירה.

– לא. הרי ישבנו באוטו הסגור. והילדה לבושה היטב.

הם עלו למרפסת, וגם אפרים יצא מן הצריף (רומיה הלכה לפני רבע שעה עם צרור ארוחת־הערב בידה), נתן מבט טוב במירה והצחיק פניו לעפרה:

– מה סיפרת, עפרה’לי?

הילדה חזרה מלה במלה על מעשה הדוב וקולה היה מתוק מאד. את המלים “כזה צהוב ומלוכלך” השמיטה הפעם, כאילו הרגישה שהן עומדות בסתירה עם המלים “ורקד כָּ־כַּך יפה!”

– את רוצה ללכת עמי? – שאלה אפרים – בואי, נלך אל הלול.

– אני רוצה, אני רוצה! – צהלה הקטנה.

– לכי עם אפרים. – הורידה מנשה, שהבין לכונתו של אחיו.

הם נכנסו הביתה. מנשה סגר אחריו את הדלת. איש לא היה בבית. מירה ידעה שהוא בא אחריה כדי לדבר עמה. פשטה את המעיל העליון ותלתהו בארון. תנועותיה היו מוחלטות בלי סימן של רוגז. אחר פנתה אל מנשה, שעמד גלוי־ראש, כאורח מחכה לדבר הגברת.

– רצית לדבר עמי בענין אדון קוייט?

– כן. רציתי להזכיר לך מה שהבטחת לי אז, על שפת הים, כשהסכמת להינשא לי: שבחיינו ישרור תמיד גילוי־הלב.

– אני זוכרת, ואני רוצה לקיים מה שהבטחתי. – היא הפסיקה רגע והסתכלה בעיניו התלויות בשפתיה. הדמדומים כבר עמדו בחדר, אבל הם ראו זה את זה בבהירות מרובה. אחר אמרה במתינות נרגשת:

– אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי. נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אף־על־פי־כן הוספתי לחיות אתך ולעשות את המוטל עלי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר. יודעת אני, כי לא פשוט הוא הדבר, בשבילך וגם בשבילי. יש לנו ילדה, שנפשות שנינו קשורות בה. אבל עלינו, כאנשים ישרים, לבקש את הדרך הטובה ביותר, שהניתוח לא יכאיב יותר מדי…

– זאת אומרת, החלטת לעזבני?

– הרי לא אוכל להיות אשה לשניכם…

דבריה אלה נראו לו ציניים והכאיבו לו, כמעט העלו בו כעס, אבל הוא כבש את עצמו.

– אני מוכרחה ללכת אחריו. חיי קוראים לי ללכת אחריו. אם לא אשמע לקריאתם – אין לי חיים עוד. אני יודעת זאת ברור.

– ויודעת את ברור, כי ייטב לך אצלו? שהוא אדם ראוי לך? שאין הוא שרלטן, כמו רבים בזמן הזה? ביחוד אלה הבאים מן העולם הגדול, ממרחקים…

– יהיה מה שיהיה: אני מוכרחה ללכת אחריו. עכשיו אין עוד דרך חזרה. כבר אמרתי לך פעם. – היא נשענה בגבה אל השולחן, כנכונה להשיב כל הסתערות.

– כמה זמן את מכירה אותו?

– זה לא חשוב. ביום הראשון שדיברתי עמו אצלנו במרפסת, ידעתי כי גורלי נחתך. עוד קודם הייתי חולמת עליו. מיום שאחיו הראני את תמונתו…

– ידעת וממני העלמת, ולא אמרת לי כלום, והמשכת לחיות עמי כבראשונה?… – דבריו היו טבולים במרירות רבה.

– ידעתי, אבל לא החלטתי. ועל כן לא יכולתי לדבר אליך… ההחלטה באה רק היום… אחרי יסורי־נפש רבים…

– וילדתי היתה עֵד להחלטתכם? – הדברים האלה הכאיבו לה מאד. ביחוד ההדגשה “ילדתי” בכינוי של יחיד. אבל חזקה היתה החלטתה לנהוג בו סבלנות. בעומק לבה ריחמה עליו.

– אם כן, אין למנוע את האסון? – אמר לאחר רגע של שתיקה ופניו האפירו. לא היה ברור לה למה הוא מתכוין במלה “אסון”. אסון בשביל מי? האין בדיבור זה מעין איוּם? איום של מה? רוצה היתה לנפול לרגליו, להתחנן אליו, שיבין לה, שלא יעצרנה מלעשות את המעשה היחידי, שחייה מכריחים אותה לעשות… אבל מוחה שלט בה שלטון קר, והיא זכרה יפה מה שגמרה בלבה, ובמחשבה היו חוזרות ונשנות המלים: “סבלנות, מירה, סבלנות, רק בלי סצינות”.

– הן לא תרצה שאשאר עמך, זרה לך, כפוּתה ואומללה, בעוד שכולי, כל מחשבותי, רוחי ובשרי הם אצל אחר. הן לא תרצה בזאת…

– לא, בזאת לא ארצה. אני ביקשתי לי אשה, שתהא כולה שלי. לא עלה על דעתי להסתפק בחלק של אשה. – הוא הרגיש בהוּמוֹר הרע שבדבריו אלה, אבל לא הצטער על כך – או הכול או לא כלום. אדם פשוט אני, כמעט עני, אבל את כבודי לא אתן למרמס. איך אומר הפולני: “כסף אין לי – אך כבוד יש לי”. אם עד כאן הגיעו הדברים – לא אעצור בך. לא. לכי אחרי קריאת חייך…

– ומה יהא… על הילדה? – היא הרגישה שהדמעות עולות בגרונה, עוד מעט ותפרוצנה מעיניה, אבל היא בלעה אותן חזרה במאמץ רב.

– תלדי לו אחרת. – הוא ידע שהוא פוצעה קשה, אבל לא איכפת לו.

המאמץ נשבר, הדמעות פרצו מעיניה, ויחד עם הדמעות זינק גופה אל הספה הסמוכה וצנח בפאתה, ידה נפלה על המסעד והראש נפל על היד וקול יבבה דקה נשמע.

– הילדה תישאר עמי, עמנו פה. – חתך מנשה ולא שת לבו ליבבה הגוברת והולכת. בשבתה על הספה, עמדו רגליה על הרצפה, מפושקות בצורה לא נאה, וצורה זו הגבירה בו את הרצון לפצעה עוד.

– שום בית־דין לא יחייבני לתת לאם כזו את ילדתי. שום רב ושום שופט לא יחייבוני לתת הכול, להישאר בלא כלום, רק מפני שאשתי, שנישאה לי מרצון וכדת משה וישראל, מצאה אחר, שהוא טוב בעיניה מאישה הראשון, והחליטה ללכת אחריו. לא, אין בזה לא מן החוק ולא מן היושר.

– מי הרה אותה? – התפרצה והרימה ראשה, ששׂערו נפרע, ועיניה הבריקו מבעד לדמעות – מי ילד אותה ביסורים ובסכנת־נפשות? מי היניק אותה? האין לי זכות על עצמי ובשרי?…

– לא, את זכותך איבדת בידים. היה עליך לחשוב ולהכריע: בעלי וילדתי – או הלה, החדש, המבריק, העשיר, בעל האוטו והוילה, המבטיח תענוגות ונסיעות והוֹללוּת…

– שקר, שקר! אינו מבטיח לי שום תענוגות, שום הוללות. הוא אדם עניו, אדם תרבותי. הוא מבקש רק תיקון לחייו. הוא סבל הרבה. ואני, איזה צחוק, אני מבקשת תענוגות? אין לי צורך בשום תענוגות. ואילו גם היה עני שבעניים (מוחה ידע שהיא משקרת, אבל הדברים נדחקו אל לשונה על־ידי דמה) הייתי הולכת אחריו. אתה רוצה להשפילני, לרמסני…

– היש לך רשות, אחרי מה שהכרתני במשך שנים, אחרי כל מה ששמרתי עליך, אני ואחי, והמצאנו לך הכול ולא חשׂכנו ממך מאומה, כפי הישג ידנו – היש לך רשות לומר, שאני רוצה להשפילך, לרמסך? לוּ ידעת, לפחות בושה…

היא עשתה שוב מאמץ ובלעה את דמעותיה. יישרה מעט רגליה והניחה שתי ידיה בחיקה ודיברה קרות:

– את הילדה לא אשאיר לך. זה לא. הוא יעזור לי למצוא דרך, איך לקחת עמי את ילדתי.

– שום דרך לא תימצא. אפילו אם תאמרי לחטוף את הילדה ולברוח עמה – גם אז אחזירנה אלי. גם אוסטרליה היא ארץ אנגלית. – היה בלבו בטחון גמור, שהחוק הוא על צידו.

– אל תירא. לא אחטוף אותה. גם לואיס לא יסכים לכך. אינו גנגסטר. אינך מכיר אותו. אבל אתה בעצמך תתן לי את הילדה. הן תאהב אותה ולא תחפוץ ברעתה. איך תוכל לנַתקה מאת אמה הורתה?

– האשה הכריעה את האם. אם יכולה את לעזוב את בעלך בשבילו, עליך לעזוב גם את הילדה.

– ואינך אומר “ילדתך”. אני מבזה אותך. איך יכולתי לחיות עמך? אני מתפלאה על עצמי. עם עריץ גס שכזה…

– חרפיני, חרפיני. כך מגיע לי בעד האימון בלי גבול שנתתי בך, גם אני וגם אחי. הלא על כפים נשאנוך. מה חסרת בביתנו? הלא שנינו הערצנוך ושמרנו את מוצא פיך. הכול עשינו לפי טעמך…

הוא עוד עמד כאורח בבית או כאדם טרוד, שנכנס רק לרגע ונתעכב בעסק ביש, בעוד שמלאכתו מחכה לו שם בחוץ.

– אַת ידעת מיד אחרי החתונה, כי נכשלת במקח טעות. ואני, המטומטם, לא ידעתי כלוּם. עיור הייתי. חשבתי, שזיווּגנו נתברך מן השמים. וכשנולדה בתנו, בטוח הייתי: מעתה לא יפריד עוד בינינו, כי־אם המות. וכך זה כמעט ארבע שנים. גם אני וגם אפרים, שנינו האמַנו בך וראינו בך אדם טוב, ישר, ראוי לאהבה, לאימון, לשירוּת. כן, כן, היינו לך כשני משרתים. אני ואחי. אחר־כך באה אחותנו, וגם היא שירתה אותך. כולנו היינו משרתיך. לא ביקשנו ממך כל עבודה…

הדמדומים כבר מילאו את החדר. זכוכית החלונות הכחילה והרוח טפחה עליהן בכנף לחה. מירה מחתה במטפחת הצנופה בכפּה את עיניה. קמה ואמרה:

– די. הצדק אתך. שניכם, גם אתה וגם אפרים וגם רוז’קה, כולכם אנשים טובים. לא עשיתם לי כל עולה ואין לי עליכם טענות. אבל איני יכולה להישאר עמכם. אני מוכרחה ללכת אחריו. איני יכולה לוַתּר על אָשרי.

היא עמדה לפני מנשה בקומה זקופה, כולה החלטה תקיפה. פניה הבריקו לַחוֹת.

– אם כן, עלינו להתגרש כדת ישראל.

– כן, עלינו להתגרש. ואם רצונך להתאכזר גם עלי וגם על ילדתנו – תישאר אצלכם. אני בטוחה, כי בעוד זמן קצר תציע לפני שאקחנה אלי.

– אני מקוה, שלא תזכי לכך.

– נראה. ועד שנסדר את הפירוד, אני מבקשת ממך, שלא נריב. מה יועיל הריב? אל נמרר את חייה של הילדה. גם לכם אל תמררו את החיים. גזירה היא מן השמים.

– טוב. לא נריב. אבל מה שצריך להיות, יהא נא מהר. הן לא נוכל לשבת כך ימים רבים בצל קורה אחת.

– אני אדבר עמו והוא יסדר את הכול.

– אם כן, אני יכול ללכת?

– כרצונך.

באותו רגע נשמע בחוץ בכיה של עפרה:

– אני רוצה אל אמא’לי. אל אמא’לי.

מירה עברה על מנשה והתפרצה החוצה.

ל: אֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְהָשִׁיב

אפרים ידע את הנעשה והיה כהלום־רעם. דומה היה, שצערו גדול מצער אחיו. הלה לבש פנים זועפים וסגורים ונעשה עסקני מאד. לא הניח רגע בלי עבודה, והיה עושה עבודתו ברוב קפדנות ובחומר אחריות ולא דיבר אלא באין ברירה. כולו היה דרוך על־ידי איזה מתח פנימי, שאינו מרפה ממנו אפילו רגע אחד. ההפך ממנו אפרים, שכמעט לא היה מסוגל לעבודה, כוחות נפשו כאילו נתרפו לגמרי והיה מתהלך חיור וסובל, מנסה לעשות דבר זה ודבר אחר ומיד מסלק ידו, כאדם שעולמו נתערבב עליו.

לא כן רוז’קה. היתה בה איזו צלילות־דעת שגבלה בשמחה. נתגלה בה כוח רצון לא־מצוי, ואילו בא מישהו מעיירתם לא היה מכיר את הנערה הריקה, שלא היה לה בעולמה כלום חוץ מקישוט וצבע ועיקום החוטם. גם בחיצוניותה הוּצק משהו איתן ונכון בדומה למנשה. פעמים אחדות דיברה עם אפרים, ודיבורה היה בקיצור, אך מוחלט וחותך: “אי־אפשר להכריח אותה. אם היא אוהבת אותו – תלך אחריו. אם ייטב לה אצלו – זוהי שאלה אחרת. את הילדה אין לתת לה. על עצמה היא שליטה ורשאית גם להפקיר עצמה. הילדה צריכה להיות בטוחה בקיומה ובחינוכה בארץ. אין דבר, מנשה הוא אדם ויוכל להתגבר. הוא יעשה בשביל עפרה הכול. לא, בדבר הזה אין לרחם עליה. אם לרחם – יש לרחם על הילדה. אין איש יכול לדעת במה יגָמר כל זה שם, במרחקים”.

ישוּב־דעת כזה ושליטה כזו – כאילו היתה לפחות בת ארבעים ומנוסה בחיים, והיא בסך־הכול בת עשרים ושתים ובאה הנה ישר מן העיירה הקטנה.

הצריף והגן והאנשים השרויים שם היו כולם כנתונים בצבת של איזה הכרח איום, המדכאם ואומר: “קבלו גזירתי, אחרת אי־אפשר”. וכולם קיבלו.

מירה לא עשתה עוד בבית כלום. מנשה עבר לישון בחדר־האכילה, והיא איחרה לשכב, וכשקמה אכלה ביחידות משהו מן המוכן על השולחן (ממה שרומיה הכינה מתוך כעס עצור), התלבשה והלכה להיפגש עם לואיס. הוא לא בא עוד אל רשותם של הקליגרים והיה מחכה לה באוטו או ברגל בשער הוילה של אחיו. משם הלכו יחדיו. את הילדה לקחה עליה רוז’קה וטיפלה בה רוב שעות היום. הקטנה ביקשה להיות עם האם, אבל אמרו לה, שאמא עסוקה ואין לה פנאי. רק שעות קלות ביום היתה עם מירה, ותמיד נראה לה, שהתינוקת מביטה בה בעינים רחוצות־דמע כלאחר בכי.

הכול חיכו לגמר הענין. הרי כך אי־אפשר להמשיך. ואמנם הגט נקבע ליום קרוב במשרד הרבנות שבתל־אביב.

אפרים ביקש לדבר עם האוסטרלי, שמשום־מה עוד רחש לו אימון, אבל מנשה אסר עליו את הדבר. “אין צורך בשום דיבורים. לא התחננתי אליה שתינשא לי ולא אתחנן לשום איש – שתישאר אצלי. אז הסכימה בטוֹב – עכשיו אנו מוכרחים להסכים. כך נגזר. אין גם תועלת, כי לא נשַנה. ואפשר הצדק עמה. סוף־סוף אין להכריח אדם, מתוך שלדעתו עשה פעם משגה, שיסבול כל ימיו. נראה, שטעתה, ולא ידעה, או ידעה ולא יכלה לשנות, עד שזה בא ונתבררה לה טעותה, וגם פתח לפניה דרך לחזור מטעותה. הקץ לדיבורים”. אפרים היה מבולבל לגמרי. הוא, שהיה תמיד שופט על כל דבר בישוב־הדעת ובאומץ־לב, לא ידע מה יעשה ומה לא יעשה, והיה כדונג בידי אחיו וביד אחותו, אף כי יחסם למירה נראה לו קשה, כמעט אכזרי.

פעם אחת נזדמן בחוץ עם קוייט הבכור, והלה התחיל בשיחה. גם הוא היה מדוכא ממה שקרה, ודיבר, כדרכו, בפשטות ובגילוי־לב מלבב:

– אני מצטער מאד על המקרה המעציב. גם אשתי סובלת מזה. אפילו אליס נרגזת. כמה שניסינו לדבר על לבו, שלא יהרוס חיי משפחה יפים (ידוע לנו, איזה חיים יפים היו אצלכם) – לא עלה בידנו כלום. בעיני הרי זה כמין מחלה, שבאה עליו. מיום שאני מכיר את אחי, לא ראיתיו בכך. תמיד היתה לי איזו השפעה עליו. וכאן – כמו סלע, אין להזיזו. גם אותה איני מבין כלל. אשה צנועה, לא להוטה אחרי מותרות, והיתה חיה אצלכם חיים ללא דאגה (אני יודע הכול) והיתה נראית תמיד כמרוּצה. בעל הגון וטוב וילדה כה נפלאה. איזו רוח עברה? האמינו לי, אנו סובלים מאד מן המקרה. יש לנו גם מוסר־כליות. כאילו אנו אשמים באסון. סוף־סוף אחי הוא ובא אלי, ואנשים שכנים אנחנו. כמו בגללי באה עליכם הצרה הזאת. מוטב היה, אילו לא בא כלל, אילו נשאר שם באוסטרליה. אבל מי יכול היה לראות מראש דבר כזה, על דעת מי יכול היה לעלות מעשה כזה? אנו כל־כך מצטערים…

פניו כמו רזו והשׂיבה רבתה בשערו. הוא לא היה יוצא עתה לטייל, ואת אשתו לא ראו כלל. גם אליס לא נראתה בחוץ. מיום שנודע הדבר, עמד מגרש הטניס שומם. האוטו של הבכור היה סגור בגרז' והנהג הסיע את האוטו החדש של לואיס, כי בעליו ישב עתה בפנים עם מירה בנסיעותיהם לתל־אביב ולמושבות ואפילו לירושלים ולחיפה.

כמה פעמים ביקש לואיס לקנות לה מתנות יקרות, אבל היא סירבה לקבל. לא, עכשיו אינה יכולה לקבל עוד כלום. “היכן אשים את זה? לביתי לא אוכל להביא כלום”. היא נאנקה כל הימים על שעליה להשאיר את הילדה. אמנם יודעת היא, שלא תהא חסרה מאומה, שהם יהיו לה במקום אֵם, אבל היא גופה, איך תוכל לחיות בלי הילדה?… ומדי הזכירה את הילדה, הזילה דמעות מרות, ולואיס צריך היה ללטפה ולנחמה.

– אין דבר, דרלינג, בעוד שנים מספר, לכשיגליד הפצע, נבוא יחד ותראי את הילדה. היא תהיה אז “עלמה”.

הוא ביקש ללחוש לה נחמה אחרת, אבל חשש שמא יכאיב לה. הסתפק איפוא בזה שתיאר לפניה את עפרה בעוד חמש או שש שנים, כשהיא תלמידת בית־הספר, והיא יודעת שאֵם לה בארץ רחוקה, והאם תבוא ותביא לה מתנות יקרות, ואולי גם תקחנה עמה לטיול, או יותר מזה…

– הוא לא ירשני אפילו לראותה…

– כל־כך אכזר הוא? בעצם הריהו אדם טוב. הם כולם אנשים עדינים וטובי־מזג.

– אבל הוא לא יסלח לי לעולם. אני יודעת זאת.

– למה לא יסלח? ישא אחרת ויסלח. גם יסכים לתת לך את הילדה. תזכרי, דרלינג, מה שאמרתי לך. אפשר שאחסל עסקי ונבוא לגור בארץ־ישראל. כמובן, לא במעין־גנים. ואז בודאי לא יסרב להשיב לך את בתך. גם עפרה עצמה, לכשתהיה בת־דעת, תבקש לחזור אל אמה. קול דמה יקרא לה לחזור…

וכך היה הולך ומנחמה, והיא היתה נראית כמקבלת תנחומיו, אף־על־פי שלבה היה מר לה ולא האמינה בדבריו, שהיא הכירה את מנשה יותר ממנו.

ובתוך מעין־גנים, אף שגדולה היתה ועשויה שכונות־שכונות מפוזרות, לא היו יוצאים לטייל יחד, מחשש שמא יכירום ויצביעו עליהם. ידוע היה לה, שזרחי העסקן מרבה להתעניין במה שקרה בביתם, ובודאי גם אחרים כך. לא מבט אחד תפסה בחוץ, ואינה יכולה שאת. אף אינה רוצה לגרום “להם” צער וחרפה. אינם ראויים לכך. סוף־סוף היא דורשת להם טוב. הם אנשים נחמדים. אנשי מעין־גנים אינם שוים את פסולתם… ולא הרגישה, שהיא כמעט מקנאה להם ולכבודם.

סידור הגט היה, כמדובר, בתל־אביב. היא חיכתה במשרד הרבנות, והוא בא ממעין־גנים לבוש חליפת־שבת שחוקה קצת. הרב, מסדר הגט, ניסה לדבר על לבם (ניכר היה שאינו מאמין בהשפעת דבריו הנאמרים רק על פי דין ומתוך הרגל) ולשאלם לסיבת הפירוד. אבל מנשה השיב קצרות: “אין אנו יכולים לחיות ביחד. זה הכול”. פניו היו חמוּרים וחגיגיים מאד. ופניה היא היו מפוזרים ועצובים מאד, כשהיא מקיימת את דבריו: “כן”. היא לא יכלה להביט בפניו ועיניה היו על הרוב מושפלות. הרב נתאנח וסידר מה שסידר והחתים עדים מן המוכנים שם. הענין נגמר מהר ממה ששיערו. היא יצאה בחיפּזון. מנשה התנודד כננער ממצב של תנומה וירד במדרגות לצד מוצא אחר. כשירד נתערב בהמון אנשים צפופים בתוך מסדרון ארוך ושאל מאיזה צד יוצאים לרחוב. אחד הראהו, וכשיצא משער קטן, ראה אותה עומדת במדרגות המבוא הראשי, מנפנפת בכף־יד קטנה למטה לעבר שורת האוטומובילים הערוכה לאורך השדרות. מיד התרוממה משם קומתו של לואיס קוייט והלכה לקראתה. קומה זו היתה לו כקוץ הננעץ בלבו.

הפך פניו והלך לעבר השני. בעצמו לא ידע אנה הוא הולך. אך לא שב להפוך את פניו, עד שבא אל סימטה צדדית, קטנה, שלא היתה מוּכרת לו כלל. משני עבריה של הסימטה היו אילנות מגודלים אחדים וגדרות־אבן גבוהות מקומת אדם, ומעליהן נשרכות ויורדות קָריסוֹת דשנות על עוקציהן, ירוקים ושופעים כל־כך. איש לא נראה בסימטה.

תחת חופת אחד האילנות עמד מנשה רגעים אחדים כמקשיב אל הכאב הנובר בלבו. אחר עשה בידו תנועה גוזרת ונשא רגליו לצאת אל הרחוב הראשי. תקפוהו פתאום געגועים עזים אל עפרה. והם דחפוהו לרוץ לראותה וללחצה אל חזהו.

לא: לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים

עברו כשש שנים. מן הראוי שנדע את יתר הקורות את הנפשות העושות בסיפורנו.

בשנים אלו היתה שוב עלייה גדולה לארץ ובא לה שפע של עשירות, שהישוב לא ידע כמוהו מיום היוסדו. תל־אביב גדלה כפלים ויותר והיתה באמת לכרך גדול. גם מעין־גנים הרחיבה גבולותיה ונתמלאה בתים ושכונות ובניני־פאר, והיו בה רחובות כדוגמת הרחובות של תל־אביב. באו מאירופה המונים, פליטי איבת הגויים, אנשי תרבות וממון, ועשו בממונם ובתרבותם מה שהעין והלב חומדים, כל תענוגות בני־אדם.

חלקתם של האחים קליגר פרחה. הפרדס הקטן נעשה פרדס ממש. קטן אבל משופע בפרי הדר להתפאר. כמה מעצי הנוי והפרי גדלו ועשו נוף. אלה שלא עלו יפה הוחלפו באחרים. חלקה בת שני דונמים בחזית, ליד הכביש, מכרו סוף־סוף לבנין והוקמו שם שני בתי־מידות מהודרים. בכסף הפדיון הקימו לעצמם בית־אבנים נאה, בן קומה אחת, ושני אגפים לו, במקום הצריף שמכרוהו על־מנת לפרקו. גם את הפרה מכרו ואת הלול הרסו, כי עסק הפרחים והשתילים שגשג שוב, ולא היה כדאי לטפל במשק החי. חלב וביצים משובחים לצרכי הבית אפשר היה להשיג מתוצרת “תנובה” בחנות סמוכה. רק ירקות גידלו לצרכי עצמם. על זה לא ויתרה שושנה (השם רוז’קה כמעט נשכח) בשום אופן. דומה היתה עתה דמיון מפליא לאמה.

שתי משפחות גרו עתה בבית. כמחצית שנה אחרי נסיעתה של מירה באה בת אחותם מגליציה, והיא נערה נבונה ובעלת־חן (זו ש“התפרצה לעלות לארץ” ועלתה עוד לפני שסיימה את הגימנסיה). אחרי שהיתה עמהם כירח ימים ועזרה בעבודות הבית, הציע לה אפרים שתינשא לו, והיא הסכימה ברוב שמחה, שאהבה מאד את הדוד… צעירה היתה ממנו כעשר שנים וקשה היה לה בתחילה לומר לו “אתה”. במשך ארבע שנים נולדו להם שלושה ילדים נחמדים.

שושנה נישאה רק לפני שנה לבחור ביסרבּי, העובד בבנק השיתופי שבמעין־גנים, והם יושבים באגף הבית יחד עם מנשה ועפרה. הואיל ואין לה עדיין ילד, היא עובדת גם בגן כשותפית שלישית לעסק. למנשה ובתו חדר מיוחד בדירתם. עפרה, אף־על־פי שקוראה לה “דודה”, יחסה אליה כאל אם. ושושנה משגחת עליה יותר מאם. הילדה שקטה, ושיקטה מבורך ורוה־עליצות והיא נבונה מאד. היא גופה מעין אם קטנה כשהיא עם ילדי הדוד אפרים, מדריכתם ועורכת להם משחקים בבית ובחוץ.

פני מנשה הזקינו וקומתו שחה מעט, אך גופו נשאר מלא ואמיץ כשהיה. בימי החג אינו מקפיד עוד לסרוק שערו כמלפנים. סוף־סוף נתפתה לרוב דבריו של זרחי ונעשה גם הוא עסקן מעט בועד המקום, והוא שם רצוי לכול ומכובד מאד. בשנה האחרונה נבחר גם למועצת הבנק ומחשיבים שם את דברו, שהוא אדם נבון ומעשי וממעט בדברים ואין דעתו על כבודו אלא על טובת המוסד.

אפרים השמין גם הוא, פניו מבהיקים מנחת ועיניו רכות כקטיפה. הוא בעל ואב רך־רגש, ונדמה לו שהוא אב לארבעה ילדים, ועפרה היא הבכירה. על־פי־רוב היא אוכלת על שולחנם עם שאר הילדים. אשתו, הדסה שמה, נמוכה ועגלגלה, גומות חן בלחייה ועינים מתוקות לה. היא טוּב־הלב עצמו. בעלת־בית מצוינה: העבודה “בוערת” תחת ידיה, ותמיד יש לה מעט פנאי לדבר דברים של טעם. מה שנעשה בגן ובעסק אינה יודעת, כל ענינה – הבית והמשפּחה. אפרים אוהבה אהבת־נפש, שהיא גם אשתו וגם בת אחותו ואם ילדיו. והרי זו מן אהבה כפולת־שלושה. ואהבתו את הילדים אין לה גבול, ולא איכפת לו אם הדסה שלו תלד לו שלושה ויותר. והמעניין מכול, שהיא מוצאת לה גם שעה פנויה לקרוא ספר, כפי שהיתה רגילה עוד שם בהיותה תלמידה, ומעוררת גם את אפרים לקרוא ספר ולדבר עמה בתוכנו.

וכשנה אחרי חתונתו, לאחר שנולד לו הבן הבכור, קיבל אפרים יום אחד מכתב מרחל, מן הקבוצה. במכתבה שאלה לשלום כולם (ענין מירה היה ידוע לה) והתנצלה על שלא כתבה להם זמן רב כל־כך. ועוד סיפרה, כי אחרי האסון שקרה את הבחור שלה, כששקע בחורף בבוץ, שמאז חלה ולקה בשחפת ואיבד את כשרון־העבודה, והיא בכל־זאת נישאה לו ועבדה במקומו בקבוצה, וגם ילדה לו ילד (ילד נחמד מאד), והקבוצה החזיקה אותו וגם הוציאה עליו סכומים גדולים, נוסף על הוצאות “קופת־חולים”, וגם שלחוהו לצפת ולגדרה – אחרי כל זה הורע מצבו מאד והרופאים אומרים, שהכרח הוא לשלחו לדַווֹס שבשוייץ. אין דרך אחרת להצילו. אבל מצב הקבוצה הוא בכל רע, כי בינתים נוספו עוד שני קרבנות: אחד פר נגחו בגבו ושיבר לו את עמוד־השידרה והריהו שוכב כבר כשנה, ויש לו גם אשה חולה, ואחד, בשעת טיפול בנשק נפלט כדור ופגע בעצם לסתּוֹ, ומאז בא מעין שיתוק בחצי גופו וכולו מרטט בלי־הרף. הבחור שלה אמנם עובד קצת במשתלה, אבל איזו עבודה היא זו! והנה באו שניהם, היא והבחור, לכלל דעה, שאין להם רשות להיות עוד למשא על הקבוצה, ועם כל הקושי שבדבר, החליטו בכל־זאת לעבור העירה. היא גופה נכונה לקבל כל עבודה קשה (“הרי אני בריאה כשור…”), ובלבד שתוכל לשלחו לשוייץ, שבודאי תימצא לו שם הצלה…

אפרים נתרגש מן המכתב עד לידי דמעות ומסרו מיד למנשה, ושניהם הסכימו לפתוח לה חנות של פרחים בתל־אביב. מעט כסף ישקיעו משלהם ומעט יקחו בהלואה. אם תוכל – תשלם, ואם לא – יגלגלו את החוב עד שירחיב.

אפרים נסע לתל־אביב ושכר חנות במקום טוב וכתב מיד לרחל, שתמהר לבוא, כי חנות פרחים מוכנה להם. הוא גם רמז, שאם תיזקק לאיזה סכום בשביל נסיעת בעלה, יעזור עד כמה שידו מגעת. כעבור שבוע באו האנשים מן הקבוצה, עניים וחסרי־כול ובאין כל תרעומת בפיהם. אפרים השיג מלוה נוספת ונתן לה לדירה קטנה ולרהיטים ולבגדים. אחר בא עם סאלים והתקינו את החנות. בעצמם עשו את הכונניוֹת וצבעוּן יפה. הביאו באוטו־משא מתוך גנם מיטב השתילים והפרחים ומילאוה עד אפס מקום. הוא גם סייע בידה להכניס את ילדם לבית־תינוקות ציבורי. רחל עבדה עם אפרים בכל כוחה, ומדי פעם בפעם לחצה את זרועו או את כתיפו ובעיניה תהום של הודיה. בעלה, בחור גבוה בעל פנים סלַוִיים, היה רזה מאד ומזיע תמיד זיעה לא טובה. ביקש גם הוא לעזור, אבל רחל לקחה את העבודה מידו, והוא התהלך כמיותר והיה מחייך לנפשו חיוך מוזר, חיוך של אדם שאינו מאמין עוד הרבה בחייו.

עד מהרה נתברר, שרחל מכלכלת יפה את עסקי החנות, יודעת למשוך לקוחות ולשרתם יפה. קיבלה ילד־שליח (סאלים הביא לה את אחיו הקטן, את זכריה, ואביו היה בא תכופות אל החנות לבקר את בנו, והיה יושב בפאת כוננית, ליד עציץ, מסתכל בלקוחות ומפצח זרעונים). הבעל נשלח סוף־סוף לדווֹס, וכתב משם פעם בשבוע ותיאר בפרטות את מהלך מחלתו ואת הטיפול שמטפלים בו. מכתב אחד היה שופע שמחה ואמונה בהבראתו, ומשנהו היה כולו קינה ויאוש מרירי. אך היא, רחל, קיבלה את מכתביו כולם בשוה: בטוחה היתה שיבריא, ומה שהוא כותב אינו מעניינה כלל. העיקר, שימלא בדיוק אחרי מצווֹת הרופא. וזאת דרשה ממנו בכל תשובותיה.

גם מנשה בא לפעמים לבקר בחנות, בדק את הפרחים והבטיח שישלח עוד מין, שימצא לו בודאי קונים. ועוד באותו יום הביא סאלים את המין המובטח. את החשבון עושים פעם בחודש ורחל נוהגת בדייקנות מפליאה, כל פרוטה רשומה בפנקס והיא מקפידה לסלק לאחים את המגיע בעד הסחורה. גם את זכריה הקטן לימדה דייקנות, והוא רץ להמציא ללקוחות את צרור הפרחים או את העציץ המוזמן.

בערב שבת בא אחד האחים ולוקח אותה ואת ילדה למעין־גנים, והיא שובתת אצלם וחוזרת עם צאת השבּת. כבת־בית היא אצלם ושושנה לה כאחות. גם הדסה חביבה עליה.

את שמה של מירה אין איש מזכיר. הכול יודעים מה קרה ושותקים, כמו מתוך הסכם חשאי. עפרה שכחה את האם, מאחר שדבקה כולה בשושנה. בתחילה הזכירה אותה בבכי, אבל לאחר חדשים מספר חדלה מהזכירה.

הרי קוייט חזר סוף־סוף לאוסטרליה אל העסקים, ואת הוילה מכר לזוג יהודים זקנים שעלו מגרמניה, ואלה עשו שם כמה שינויים. אוטו אין להם ובטניס אינם משחקים. הרסו את מגרש המשחק ונטעו במקומו עיגול של עצי־נוי והעמידו סוכה בתוכו. באים אליהם אורחים מתל־אביב, ואז הם יושבים בנחת בסוכה או על־ידה ושותים קפה מתוך כלים נאים ושיחת אנשי־תרבות.

בשנה הרביעית למקרה העלו האחים את אמם מגליציה, והיא יושבת עמהם ברוב נחת. האשה טובת־הלב, אף־על־פי שהיא חולה את רגליה, אינה פוסקת משמחה ומהתפעלות מזה שיש לה נכדים, שהם גם שִלֵשִים לה: בני בנה ונכדתה כאחד. הנאה לה מזה, שבניה נשארו אהובים ומסורים זה לזה, והיא מספרת זאת לכל מי שמזדמן לה וחוזרת על אימרתה מאז: “כמו לב אחד לשניהם”. לפעמים היא מזכירה את מירה בפני הנכדה הגדולה, אבל כשרואה אחד מבניה מתקרב, מיד היא משתתקת ומוחה את פיה ברמיזת עינים המובנת לילדה.

רחל קיבלה בהפסקות גדולות שלושה או ארבעה מכתבים ממירה ונתנתם לקריאה לאפרים. הוא חרד לקראת כל מכתב והיה קורא בצמאון כל פרט ופרט, אך קבר את הדברים בלבו ולא סיפר לשום אדם. מתוך המכתבים המעטים נתברר, שאין היא מאושרה כלל. ילדים אין לה. אמנם חיה היא בעושר למעלה מן הצורך ונוסעת הרבה, ולואיס מסור לה בכל נפשו, אבל כל העולם ההוא זר לה ואינה יכולה להסתגל אליו. גם הוא, לואיס, עודנו זר לה במובן מה. אולי האשם בה, שטבע רע הוא בה, שכל הקרובים לה והאוהבים אותה זרים לה. תמיד היתה כך. הגעגועים אל עפרה אוכלים אותה, ואין כמעט יום שיעבור עליה בלי דמעות. הוא, לואיס, משתדל לנחמה ולהשכיחה את צערה, מרבה תענוגותיה ואין דבר יקר ממנו בשבילה, אבל פצעה פתוח תמיד והדַלקת אינה פוסקת בו. היתה כבר פעם באמריקה, וגם ליפּן לקחה, רָאוֹת הרבה ראתה – אך נפשה ריקה. אשתו של הרי מתה סמוך לשובם לאוסטרליה, והבת המאומצת, אליס, נישאה לאנגלי נוצרי. הם גרים בקנבירה. לפני חדשים אחדים ראתה אותה: שלד ולא אדם. אימה לראותה. אף שהיא כל־כך צעירה! אומרים עליה, שהיא מורפיניסטית… בעלה, אומרים, אוהבה עד לטירוף… על ארץ־ישראל כמעט אין היא, מירה, מעיזה לחשוב: רגש לה, שאינה ראויה לחשוב על הארץ, המלאה כל־כך אידיאלים קדושים והקרבה עצמית. רק מרחוק נראה לה האור האמיתי. היא ביקשה לעזור לרחל בתמיכת־כסף, אבל רחל דחתה הצעתה. כל זמן שהיא יכולה למצוא מחיתה בעמלה – אינה רוצה לקבל עזרה. אפרים ביקש מרחל, שבכתבה למירה תוסיף דרישת־שלום ממנו ושלא תמנע מאחותה פרטים על עפרה. הרי היא ילדתה היחידה, וחוץ ממנה מה לה בעולם?… בסתר הביא את תמונת הילדה ומסרה לידה על מנת לשלחה אל מירה.

כל מה שעבר על שני האחים לא פגם באחוָתם אפילו כמלוא נימא. עכשיו, יותר מאשר בימיה של מירה, היו תמיד במחשבה אחת ובעצה אחת. מידת החסכון שבהם היתה עתה שלימה, שלא היה מי שיפגום בה. לא היה עמהם איש בבית, שידע את ערך הפרוטה פחות מהם. הבית, אף כי שתי דירות בו, היה כבית אחד. ומנשה היה מביא לפעמים מתנות קטנות ומשחק עם כל ארבעת הילדים, כאילו השלושה של אפרים הם אחיה של עפרה שלו.

ועפרה כבר ביקרה בבית־הספר של מעין־גנים, שהיתה כבר בת שמונה ויותר. והיתה אהובה מאד על מוריה, שהליכותיה נעימות והיא שוקדת על שיעוריה להכינם בדייקנות מרובה, ומתוך שכשרונותיה טובים, נשאר לה פנאי לשחק עם הילדים שבבית. והילדים, אף כי קטנים הם ממנה, מילאו את צרכיה במשחק ובריעוּת, ולא נמשכה אחרי חבריה למחלקה. לא פרשה מהם, אך גם לא התחברה עמהם ולא הלכה לבתיהם. ואם באה אחת מחברותיה לבקרה, היתה משַתּפתה במשחק עם שאר הילדים.

רומיה נישאה גם היא לאיש מבני עדתה, גדול ממנה בעשר שנים, והיתה עוזרת על־יד בעלה בחנות הירקות באחד משוקי תל־אביב. אבל לא יכלה להתאפק מלבוא לפרקים למעין־גנים לבקר אצל ה“אדונים”. היתה תופסת את שושנה באחת הפינות שבגן, מביטה כה וכה, ושואלת אותה, אם אין מכתבים מן “הגברת האמא של עפרה”. שושנה, שידעה משהו מפי רחל, היתה משתמטת ומשיבה לה תשובה סתמית לצאת ידי חובה. אבל רומיה תפסה יותר ממה שנאמר לה, היתה מתאנחת ואומרת: מַסְכִּינָה, למה לה עושר, אם אין לה ילדים? וגם אין לה בעל טוב ובית טוב, כמו זה. אתם האנשים הכי הטובים בעולם, בחיי".

ושושנה, כשמעה, היתה מניחה אצבעותיה הנוקשות על ראשה של התימניה, שהיה עתה עטוף מטפחת עשויה כעין צעיף עם שפה של זגוגיות דקות, מתוך רוך וחיבה רבה.

ובמקומה של רומיה היתה עובדת בבית נערה גליצאית, קרובה רחוקה של הקליגרים. הם לא ידעו כלל שהיא בארץ. שנתים התגוללה בשירוּת־בית בירושלים ובתל־אביב והיתה סובלת מ“גבירותיה”. לסוף כתבו לה מביתה, שיש להם קרובים במעין־גנים, והיא באה אליהם עם המכתב. באותו שבוע עמדה רומיה להינשא וקיבלוה לביתם. נערה פשוטה היתה, לא חכמה ביותר, אך נאמנה ונקיה וחרוצה ואינה חסה על שעות־עבודה. בעבודתה אצל קרוביה הרגישה עצמה בטוב, שהיתה כבת־המשפחה. מנשה ואפרים נדברו יחד והחליטו לשמור את רוב שכרה בידם, עד שיצטבר סכום הגון, ולכשיזדמן איזה שידוך יהא לה מעט נדוניא. הנערה הסכימה ברצון, וכבר היו בידם על חשבונה כמה עשרות לירות, והם הקפידו לצרף לחשבון פעם בשלושה חדשים את הריבית המגיעה לה. הם הסבירו לה מה שהם עושים בשבילה, והיא התאדמה ואמרה: “עשו מה שאתם רוצים, אני סומכת עליכם”. בזה לא היתה טיפשה כלל.

לעוזר טמקיס היו צרות גדולות מן הבנים. הבת נישאה לבחור אמריקני, שהתראה כעשיר גדול, ואחר־כך נתברר שאינו אלא אפיריסט. הון רב בזבזו עד שהצליחו להוציא מידו גט־פטורין. עכשיו היא יושבת בבית הוריה, גרושה מרת־נפש ולא צעירה. “עוד מזל שאין לה ילד”, התנחמה אמה. הבן נשא מבנות־הארץ ופתח לו מחסן של אוטומובילים. אבל העסק מביא לו הפסדים, ובכל פעם מוכרח האב להשקיע כסף נוסף, כדי למנוע פשיטת־רגל. חפץ הבן לעשות גם את אביו שותף ולא רצה. הם גרים על ראשם, בקומה השניה, ופעמים אחדות בשבוע נערכים שם נשפים עליזים כל־כך, שההורים והאחות, שאינה באה אליהם, חורקים שן מפני הרעש שמקימים שם. כל הבקשות לחדול מזה לא הועילו. כל זה נודע להם מפיה של רחל. היא מרחמת עליהם, אבל אין בידה להושיע. פעמים או שלוש היתה בביתם ושמעה את צרותיהם, אבל די צרות לה משלה.

סאלים ושקמוני עובדים שוב אצל האחים. שקמוני עסוק על־פי־רוב בגינות הפרטיות בתל־אביב. אפרים אמר לו פעם אחת: “אפשר תקח כמה גינות על חשבון עצמך? למה לך לשלם לנו חלק משכרך? כלום רוצים אנו לנצלך?” התגרד שקמוני בגבחתו וענה: “מבין אתה, רצוני למות כפרוליטרי. אם תקחו ממני גם את ההכרה שאני מנוצל ולא אוכל לשנוא אתכם על כך – מה יישאר לו עוד בחיים?” – אפרים טפח על שכמו וצחק: “שקמוני, שקמוני, אין לך תקנה”. – “למה לי תקנה בלי תקנת החברה?…”

סאלים מתקרב כבר לעשרים, ועל־פי הנהוג בשבטו, צריך היה להיות כבר אב לכמה ילדים. אבל יצוּק בו איזה דבר מוזר, וכשמציעים לו שידוכים הוא מחייך ושותק. אביו אומר בהנאה: “כל היצר שלו נכנס לתוך כיבוד אב”. ובאמת, כל פרוטה שהוא משתכר הוא נותן לאביו וזה מלוה בריבית, ועסקים לו עם רבים מאחיו התימנים, והכול בשקט, כמעט בלי דיבורים, רק במבט עין מתוך פיצוח זרעונים. את התורה הכתובה הוא יודע בעל־פה וחוזר עליה בלחש בכל מקום ובכל שעה.

חלקתם של האחים נתונה עתה במקום ישוב צפוף כמעט, בין בתים גדולים. הפרדס הקטן מעלים את ערוגות הפרחים והשתילים שמאחריו, רק הרבידות הגבוהות נראות, ועל הגבוהה מכולן – הבית הלבן. בחזית הקימו גדר־אבנים נאה וקבעו בה שער של ברזל צבוע אפור ולבן, ושלט קטן עליו: “גן ומשתלה של האחים קליגר”. משני צידי שביל הכניסה נטעו שורה של ברושים, והם מרהיבים עין ביושר קומתם ובירקותם השעירה, הרעננה. העובדים בכביש עומדים לפני השער, מסתכלים בהנאה בחלקה הפורחת, הנתונה תמיד תחת אבקת מים רוססת, וחדשים מקרוב באו אומרים זה לזה:

– הנה כך גרים יהודים בארץ־ישראל.

לב: לֵב אֵם

כשנה תמימה לא קיבלה רחל כל מכתב מאחותה וחששות באו ללבה.

היה יום אביב חם לאחר חג הפסח. אחרי חורף גשום היה כל הנוף השרוני עטוף שטיחים של ירק ופרחים. עשרות מינים של פרחי־בר, שבשנה אחרת הם כבר יבשים בעונה זו, לאחר החמסינים הראשונים – פרחו במין חדוה אביבית, צוהלת ומתפנקת כנגד השמים שכולם תכלת רכה וחמימה. חלקתם של האחים היתה שופעת צמיחה וצבעים, שהזיבול והטיפול והממטרות פעלו את פעולתם המבורכה. שני הפיקוּסים “המזהירים” שבכניסה לחלקה לבשו על אדרת־עליהם הכהה, החרפית, מעיל ירוק־בהיר, אביבי.

היתה שעת צהרים. לרגל ביקורו של הנציב מירושלים ועל־פי בקשתו שולחו הילדים מבתי־הספר. השליט ובני־לויתו כבר עזבו את המקום ונסעו למושבה הקרובה, אבל רוח הביקור הגבוה עוד עמדה בחללה של מעין־גנים כרוח של חג.

לפני החלקה, בפאת הכביש, שהיה רק כרצועת־ביטון באמצע הדרך ובצידיו היה עפר־חול תחוח שהעלה דשא ופרחים, שיחקו ארבעה ילדים: שתי ילדות ושני ילדים. הגדולה שבהם היתה עסקנית מכולם, יפת־פנים מאד, לבושה שמלת־פּוֹפּלין בהירה, חסרת־שרוולים ואזורה קשור לה בעניבה מאחור. יחפה היתה ורגליה השזופות כרגלי האיילה. תלתליה השחורים נפלו על עיניה והיא סילקתם בכל פעם בתנועה נשית רבת־חן. שפתיה היו אדומות מחום ומהתרגשות, על אפה הקטן עמדו רסיסי זיעה אחדים והצחוק המקסים לא נסתלק מעל פיה. היא קיפצה ודילגה וקראה לקטנים ופקדה עליהם, והם סרו למשמעתה בצייתנות נוגעת עד הלב. הילדה האחרת היתה בת גילה, חברתה לבית־הספר, ושני הילדים ילדי אפרים, אחד כבן ארבע ואחד כבן שנתים. הקטן הראה מרץ רב בחקותו ברוב התאמצות וכובד־ראש את מעשיהם של “הגדולים”. הילדה הגדולה היתה “גננת” ואימצה את מוחה הרך להמציא בכל פעם משחק חדש או לימוד חדש, מכל מה שראתה בגן־הילדים ובבית־הספר וגם ממה שדמיונה הביא לה. היא דרשה מהם שיקראו לה “פנינה”, אף־על־פי ששמה היה עפרה, שעל ידי כך היא “גננת באמת”.

באמת ניתנה לעפרה רשות לשחק רק בגן ובשביל, אבל היא עשתה על דעת עצמה ויצאה עם הילדים אל הדרך. התנועה בכביש הפנימי הזה היתה מעטה ובטוחה היתה ב“ילדיה”, שלא יעלו על הכביש שלא ברשותה. אינו דומה משחק במקום גדור למשחק בחוץ, במרחב. כשם שבעלי־החיים אינם אוהבים את הכְּלוּא, כך גם ילדי האדם, שטרם קיבלו את עול ההסגר שכופים עליהם החיים.

עפרה ישבה על אבן טוֹבעת בדשא ושלושת הילדים כרעו רבצו לרגליה, נשענים על ברכיה, והיא “פנינה”, סיפרה להם סיפור “יפה נורא”. ובעוד עיניהם תלויות בפיה, הפסיקה את סיפורה והביטה במורד הכביש. מלמטה בא אוטו חדש, יפה מאד. הילדה התפלאה שהאוטו נוסע לאטו כל־כך, אף־על־פי שאין כל מעצור בכביש, הילדים הרפו מן “הגננת” והביטו גם הם שמה. האוטו התקרב לאט לאט, כאילו הוא מחפש ומתבונן מימין ומשמאל למצוא את הבית שם יעמוד. כשהגיע עד מקום משחקם של הילדים, עצר הנהג. מתוך האשנב הוצא ראש של אשה זרה, רזת פנים עדינים, כובע קטן על ראשה, ידה בכסיית־מגן לבנה החזיקה במסגרת האשנב. עיניה תעו רגע על פני הילדים ועמדו פתאום על עפרה:

– מי גר פה, ילדים? – שאלה במבטא עברי מוזר קצת.

הילדה עמדה מן האבן עמידה אמיצה, עיניה ממצמצות בחמה והיא מבליטה חזה בעוז, הצביעה על השלט שעל השער ואמרה:

– הגברת לא יודעת לקרוא?

בו ברגע קרה דבר מוזר. דלתת האוטו נפתחה בחזקה ומתוכו קפצה אשה גבוהה, הדורה בלבושה, מיהרה אל הילדה, תפסתה תחת בתי־שחיה, הרימתה והצמידה פניה אל פניה, כשהיא ממלטת מפיה מלים נרגשות:

– עפרה’לי, יחידתי, בתי, בתי, לא הכרת אותי? בתי, בתי.

שלושת הילדים האחרים עמדו יחד, תלו ידיהם ופערו מעט פיהם. הקטן הביט אל הגדולים וחיקה עמידתם.

עפרה היתה נדהמה. מתחילה ניסתה להשתחרר מזרועות האשה, אבל המלים ששמעה עוררו בה מבוכה, תמיהה, ולסוף – התרגשות עזה. היא חפצה לבכות, אבל לא היו דמעות בעיניה.

כשעמדה על הארץ, הביטה אל האשה הנרגשת ואמרה:

– את לא אמא שלי. אמא שלי באוסטרליה.

– יקירה, הנה באתי מאוסטרליה… לא יכולתי לחיות בלי ילדתי…

– מתי באת? – שאלה הילדה בקול מרוכך.

– הבוקר. באניה.

– ולמה לא כתבת לאבא שתבואי?

– אבא שלך כועס עלי. הוא “ברוגז” עמי.

– מה עשית לו?

– העלבתי אותו. עשיתי לו רעה גדולה.

– למה? – שאלה הילדה בקול ניגון ילדותי נחמד.

– היא אשה רעה. – פסקה חברתה של עפרה ופסעה פסיעה הצידה. שני הילדים ראו ממנה וזזו גם הם ממקומם.

פתאום נשמע מתוך הגן, מרחוק, קול אשה קורא:

– עפרה! ילדים! היכן אתם? אל תצאו לדרך!

רעד עבר את האשה. הביטה מבוהלת כה וכה ומיהרה אל האוטו, שדלתתו עוד עמדה פתוחה. גחנה לתוכו והוציאה איזו חבילה, רצה אל הילדה ומסרתה לידה:

– קחי ילדתי, מתנה מאמא שלך. אמך אשה אומללה. את לא שונאת את אמא שלך?

הילדה היססה רגע, אחר שלחה ידה ולקחה את החבילה.

– תודה. – אמרה ולא זעה. עיניה היו עתה לחות מדמע. – להראות לאבא?

– בודאי, בתי. תראי לאבא ולדוד אפרים ולכל האנשים הטובים. של מי הילדים האלה? של דוד אפרים? אני עוד אשוב לראותך…

ושוב תפסה את פני הילדה בשתי כפיה ונשקה לה פעמים אחדות, בתאוה, בחרדה. אחר נמלטה אל האוטו וציותה לנהג לנסוע. עוד שלחה ראשה מן האשנב וקראה:

– מתנה מאמא שלך. אני אוהבת אותך, ילדתי… – ושלחה לה נשיקות אויר.

– פתחי ונראה מה יש שם. – אמרה הילדה החברה ופניה כולם סקרנות. גם שלחה ידה לקחת את החבילה.

– לכי, טיפשה. – אמרה עפרה ולחצה את החבילה אל לבה. – זאת אמא שלי נתנה לי. זאת לא אמא שלך. זאת קופסא. אבא יפתח אותה. בואו, ילדים.

מתנועת הילדה ברור היה, שאינה רוצה שחברתה תיכנס עמהם. העמידה זו פני “ברוגז” ופנתה ללכת לה לאט ובראש מושפל. שני הילדים רצו אחרי עפרה בשביל העולה אל הצריף.

נקל לשער את גודל המבוכה שקמה בבית המשפחה, כשבאה הילדה וסיפרה מה שקרה והראתה את החבילה שבידה, שבהיפתחה נמצאה בה שמלת־סרג יקרה, דקה ועדינה מאד, תריסר מטפחות־משי רקומות, ובתוך תיבת־חמד קטנה: שרשרת־זהב עם מדליון, ובו משובץ דיוקן זעיר – תמונתה של מירה. אבל יותר מן המבוכה גדולה היתה התמיהה: איך זה הופיעה מירה פתאום ואיש לא ידע על בואה? אלמלא המתנה, וביחוד המדליון עם התמונה, לא היו מאמינים לילדה, היו חושבים שנפלה איזו טעות. אבל אחרי כל מה שראו בעיניהם ומיששו בידיהם, לא היה עוד מקום לצל של ספק. במשך רגעים אחדים נאספו בני הבית אל המרפסת הגדולה שבאמצע הבנין, המשותפת לשני האגפים. אילו לא נמצא שם מנשה, היו מפקפקים אם לגלות לו את הדבר, אבל הוא ראה את עפרה רצה עם החבילה ושני הילדים כרוכים אחריה, והכיר מיד שאירע משהו יוצא מגדר־הרגיל, – הניח את מלאכתו וקרא לילדה שתעמוד. היא עמדה כבר סמוך למדרגות המרפסת, ובאותו זמן עמדו שם שושנה והדסה. הילדה היתה חיורת וקצרת־נשימה והחבילה רעדה בידיה. היא סיפרה:

–…אז אמרתי לה: את לא אמא שלי, אמא שלי באוסטרליה. אז היא אמרה: “היום באתי מאוסטרליה. לא יכולתי לחיות בלי הילדה שלי”. אז אמרתי לה: למה לא כתבת לאבא מכתב שתבואי? אז היא אמרה: “אבא כועס עלי נורא. הוא “ברוגז” עמי. כך. למה שאני העלבתי אותו נורא. הייתי אשה רעה”. באמת, אביבה אמרה לה כך… אז היא התנפלה עלי ונשקה לי עוד הרבה פעמים. חזק, חזק, עד שכאב לי. והשמלה שלה התקמטה. שמלה כל־כך יפה. כמו שאצל גברת מתל־אביב. אז שמעה כי שושנה צועקת: “ילדים, איפה אתם?” אז נבהלה המסכנה וברחה אל האוטו… תנו לי את הקופסא!

גם אפרים בא מעומק הגן ושמע את סיפורה של עפרה. כשסיימה, עמדו הגדולים ועל פניהם הצטיירו פחד ודאגה רבה. יותר מכול בלט סבלו של אפרים. אבל לאחר רגעים מספר התנער, כאדם המקבל החלטה חשובה, ואחז בידי שני ילדיו והחזיקם בכוח, כמגין עליהם מפני איזו סכנה. מנשה החליק כבלי־דעת על ראש בתו שנלחצה אליו ולא אמר כלום.

שושנה שאלה:

– והיא שבה באוטו?

– לא. היא לא שבה. היא נסעה הלאה. כשהאוטו כבר נסע, אז היא עוד עשתה לי ביד כך ואמרה: “אני אוהבת אותך, ילדתי. אני עוד אבוא לראות אותך”.

– היא בודאי בתל־אביב. – אמרה הדסה – אצל קרוביה.

– סבורה אַת, שהיא אצל רחל? – שאל אפרים ברוב צער.

– ואולי אצל הדוד. – אמרה שוב הדסה. היא דיברה כאדם צדדי, שבעצם אין הדבר נוגע לו.

– אתה תרצה לראות אותה? – פנתה שושנה אל מנשה.

– אני? לא. בשום אופן. אני מצטער שהיא ראתה את הילדה. – והוא הידק את ראש בתו אל בשרו.

– לא נכון. היא לא אשה רעה. – נשאה הילדה עיניה אל אביה ודיברה במַרְדוּת – היא אוהבת אותי. למה שהיא הביאה לי הרבה מתנות…

– ולמה עזבה אותך, ילדתי? – גחן אליה מנשה. – עכשיו אין לה רשות לראות אותך.

שושנה רמזה לאחיה בחזקה, שלא ידבר כך אל הילדה. כשנשתתק, ניגשה ואחזה ביד הילדה:

– בואי, ניכנס ותנסי ללבוש את השמלה.

פתאום קפץ מנשה בפנים מלאי־זעם, תפס את הקופסא מידי הילדה וצעק:

– אינני רוצה. אינני רוצה… אין לה רשות לתת מתנות לילדתי… היא הפקירה אותה ואין לה כל זכות עליה. אני אחזיר לה את הכל…

וכשהילדה הרימה קול בוכים, ושני הילדים האוחזים בידי אפרים געו אחריה בבכי גם הם, הוסיף לצעוק כפצוע:

– אינני רוצה, אינני רוצה! לא תכריחו אותי. אני לא אראה את פניה. אני אקרע את השמלה… – הוא עשה העויות של נער.

אפרים מסר את ילדיו לאשתו, ניגש בשלוה והוציא מידי מנשה את הקופסה ומסרה לידי שושנה, חבק את כתפי אחיו ואמר:

– מה אתה מתרגז? הרי היא אשה אומללה. שמעת איך נבהלה וברחה, כששמעה את קולה של שושנה… אתה מתאר לך את הגיהנום שבלבה, שהיא צריכה לבוא בהתגנב לראות את בתה יחידתה ולברוח בשמעה קול אנשים… מה לך, מנשה? אינני מכיר אותך. כלום אין בלבך רחמים, חלילה?… אינך יהודי?…

– אל תדבר אלי על רחמים. יותר משש שנים שתקתי. נשאתי את כאבי בלבי ואיני יכול יותר… רחמים! היא ריחמה עלי אז, כשהלכה אחריו, אחרי ה“לוֹרד” האוסטרלי?… מה חטאתי לה? מה רעה עשיתי לה?…

שושנה משכה את עפרה הביתה. גם ילדי אפרים נשמטו מידי אמם והלכו אחריה.

– בטוח אני, שהיא סבלה יותר ממך. – עמד אפרים על דעתו – אתה יודע, מה זה בשביל אֵם – להיות מרוחקת במשך שנים מפרי בטנה? אני משער מה עבר עליה בשנה האחרונה, כשלא יכלה עוד לכתוב אף מלה אחת… אסור להתאכזר כל־כך. אתה שומע, מנשה? אסור להתאכזר. אסור להיות נוקם ונוטר… אל תשכח, שהיא היתה אשתך והיא אם ילדתך…

באותו רגע יצאה מן הבית אמם של האחים, אשה זקנה, נמוכה וטובת פנים נתונים בתוך מטפחת־ראש, שקצותיה קשורים תחת סנטרה, חתימת שפם על שפתה ועינים רכות לה. היא ירדה בקושי, ברגליה החולות, במדריגות. ניכר היה, שהיא יודעת מה קרה, שהלכה ישר אל בניה. היא הניחה ידה על כתיפו של מנשה, נענעה ראשה ואמרה:

– שושנה סיפרה לי הכול. אל תהא אכזר, בני. וכי מה היא רוצה? לראות את ילדתה. הרי היא הרתה אותה ולה היו חבלי לידה… ואם חטאה לך – לא תחת אלהים אתה, בני, לענוש אותה. די לה בעונש מן השמים, שלא ילדה יותר, שנשארה כעץ ערער. הרי לא באה לקחת את הילדה. וגם לא נתננה לה. על זה אין מה לדבר. אבל הנח לה להתרפק עליה, למצוא בה מעט נחמה… לעולם אין אדם מתחרט על מעשים טובים, ומי שמתחרט אינו כדאי שהאדמה נושאת אותו…

– צדקה אמא. – אמר אפרים.

– כמה יכולה היא להישאר פה? ימים אחדים. תתנחם לה בילדה ימים מספר… לא יגרע מן הילדה מאומה…

– היא תגנוב את לב הילדה ולא תרצה עוד להישאר אצלנו…

– טי־טי־טי, אין גונבים לבבות כל־כך מהרה. אם תראה אותה פעמים או שלוש – לא יהפך לב הילדה. הילדה יודעת מה טוב לה… אפשר לסמוך עליה…

– אינני יכול. אינני יכול. – צעק מנשה שלא בקולו וברח לאחורי הבית.

– הניחו לו, הניחו לו. הוא רוצה לבכות מעט. יבכה ותצא המרה מן הלב. כמה שנים שתק המסכן. בני, בני. כמה סבלת כל השנים… רק לב אֵם יודע את יסוריך…

אמרה האם ומחתה בקצה המטפחת את הדמעות שירדו על לחיה הנובלת.

לג: תּוּגַת אַחֲרִית

אפרים נסע בו ביום לתל־אביב להיודע איה מירה. ראשונה הלך אל רחל, אך היא לא ידעה מאומה. כששמעה מפיו על דבר בואה של אחותה, כמעט התעלפה. מיד הניחה את החנות על זכריה הקטן ורצה עם אפרים אל בית טמקיס. גם שם לא ידעו כלום. הזקנים היו מופתעים מן השמועה ושאלו שאלות רבות, וחזרו והביעו את תמהונם. יצאו משם שניהם בפחי־נפש.

– ודאי שהיא יושבת באחד המלונות. – אמרה רחל ברחוב – היא לא רצתה שנראה אותה…

– ואיך נמצא את המלון? – שאל אפרים נבוך ומיצר מאד.

– בוא, נשאל במשטרה.

– במשטרה? נחפש אותה כפושעת?

– למה כפושעת? נשאל פשוט: אולי ידוע שם היכן מתאכסנת גברת קוייט מאוסטרליה?

– ואם גם שם לא ידעו?

– נחפש ונמצא.

במשטרה לא ידעו כלום. התחיל השוטר התורן לחקור אותם: מי ומה היא אשה זו? אל מי באה? מה הם מבקשים ממנה? מי ראה אותה ומתי?…

ענו מתוך השתמטות ונסתלקו.

שיערו, כי אשה עשירה כמוה מן הדין שתתאכסן במלון מפואר. רצו אל המלונות הגדולים ביותר, ובכל מקום קיבלו אותה תשובה: “לא. אצלנו אין גברת בשם זה”.

– אפשר שינתה את שמה?

– למה?

– כדי שלא ימצאוה.

נזכר אפרים שיש בתל־אביב לשכה לחקירות חשאיות, מתנהלת על־ידי מי שהיה לפנים קצין בבולשת. רץ שמה אפרים לבדו. המנהל רשם הכול והבטיח להמציא תשובה למחר בשעה עשר בבוקר.

בתשע בא שמה אפרים. לא, לדאבונו האמיתי, לא עלה ביד האיש למצוא עקבות האשה. הוא, המנהל בעצמו חקר גם אצל הנהגים ולא מצא. אפשר שהיא מתגוררת לא בתל־אביב. יכול היה להקים את כל המשטרה על רגליה, אבל שאלה היא אם רצוי להם הדבר. דבר זה יכול לגרום אי־נעימות לאשה…

לא, לא. בזה אין צורך. בעצם, אין הדבר נחוץ כל־כך. הם רק קיבלו ידיעה, שהגברת קוייט באה לארץ, וגם נראתה ברחוב, כמסופר, והם רוצים לראותה. היא קרובתם מאיזה צד, ולא ראוּה שנים רבות. אין כאן שום מעשה־מסתורין. אף לא שום דבר פשע, חלילה.

מנהל הלשכה סירב לקבל כל שכר, מאחר שלא העלה כלום.

באין תועלת בחיפושים נפטרו לבתיהם: רחל לחנותה ואפרים חזר למעין־גנים. גם בלא זה היה לבו נוקפו: מי יודע מה שלומו של מנשה, שהמקרה זעזעו כל־כך… ואפשר, שמירה באה שמה… דמיונו היה מגורה אחרי לילה של נדודי־שינה. בעיני רוחו ראה את מירה בצורות שונות.

כשחזר אפרים בבוקר הביתה מצא הכול על מקומו בשלום. עפרה היתה בבית־הספר. בנו בכורו בגן־הילדים. הדסה, שעמדה במרפסת, שאלתהו:

– נו?

– לא כלום.

הואיל והופעתה של מירה היתה מסתורית, נפל פחד על מנשה: שמא תחטוף את הילדה! סוף־סוף אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות. היא אמרה לילדה, כי עוד תשוב לראותה… הוליך בעצמו את עפרה לבית־ספרה וציוה עליה במפגיע שלא תשחק בחוץ, ואם תבוא “הגברת ההיא” ותרצה לקחתה באוטו, אל תאבה לנסוע עמה. היא יכולה להסיעה לאוסטרליה. הילדה אמרה: “אני לא אכנס לאוטו. אני אומר לה: אני סובלת מנסיעה באוטו, כמו הדסה”. מנשה חייך ונשק לה על שער ראשה. הבטיח לה, שיבוא בצהרים לקחתה הביתה, והזהירה שוב שלא תצא לרחוב.

אחרי הצהרים בא סאלים ברגל מתל־אביב (הוא עזר שם על־יד שקמוני באחת הגינות) וסיפר, כי בכניסה למעין־גנים עבר אוטו יפה, ופתאום שמע מתוך האוטו קוראים בשמו. כשהביט, ראה את הגברת מירה. בחייו, היא היא. האוטו עמד והיא קראה לו ודיברה עמו בעד האשנב. היא לבושה כמו פרנג’ית עשירה. שאלה לכל אחד. רצתה לדעת, מה אמרו בבית, כשעפרה באה אתמול עם המתנות. “אמרתי לה, שהאדון מנשה התרגז מאד. באמת, כך אמרתי. חפצתי שהיא תדע ולא תבלבל את המוח. אז שאלה אם אני רוצה להביא את עפרה אל הכביש של פתח־תקוה? היא אמרה, שתתן לי לירה. בחיי, לירה. אבל אני פחדתי. פניה היו כל־כך לבנים והעינים כמו אצל פראית… חשבתי, היא יכולה לברוח עם עפרה באוטו, ואני מה אענה לכם?… אמרתי לה: תבוא הגברת אל הבית ותראה את כולם… אז נזלו דמעות מעיניה. הרבה דמעות. והיא אמרה: ‘גם אתה, סאלים שונא אותי?’ – אז כמו נתקעו בלבי צפרנים, וגם אני חפצתי לבכות. בחיי. אבל היא אמרה לנהג, שיסע, והוא נסע. ואני עמדתי והבטתי אחרי האוטו. אוטו יפה כל־כך”.

– אולי אתה זוכר את מספר האוטו? – שאל אפרים מתוך נצנוץ של תקוה.

– לא, בחיי, לא ראיתי.

– ולאיזה צד נסע האוטו?

– שמה. לצד פתח־תקוה.

אפרים לבש מעילו וכובעו ואמר בבית, שהוא הולך לנסוע לפתח־תקוה. אפשר ימצאנה שם. אבל גם מפתח־תקוה שב לעת ערב בידים ריקות. בכל המלונות שאל ולא מצא כלום. הוא היה עייף ולפניו מראה עפר.

הרוח המסתורית גברה בבית הקליגרים משעה לשעה, ויחד עמה גברה האימה על מנשה. עליו לשמור בעצמו על הילדה, אינו יכול לסמוך בזה על שום אדם בבית. לא הניח לה שתלך לבדה לבית־הספר והקפיד ללכת לקחתה משם, שמא תצא לבדה. גם שאר בני־הבית משהו מפַּחדוֹ דבק בהם, ומהם היו יורדים בכל פעם אל הגדר לראות, אם אין האוטו הזר נראה בכביש. כך עבר כל היום השלישי. הילדה נעשתה עצבנית מאד. היא הרגישה, שאיזו שוֹאה מתגלגלת על ראשה. שמחתה על המתנות היפות שקיבלה מן האשה, שקראה לעצמה אמה, הוּמרה ברוגז ובפחד, רוצה היתה להחזירן לה, אילו באה. הכול מונח מקופל ומקושר בקופסא בארון־הלבנים כמו שהיה. היא כמעט שנאה את הקופסא והתחרטה על שלקחה אותה.

אפרים יצא שוב לרדת לתל־אביב. מנשה עצרו בחוץ ושאלו לאן הוא הולך. וכשאמר לו, נתכעס ונזף בו:

– למה אתה מתרוצץ לחפש אותה? אם תרצה לבוא – תבוא בעצמה. מה יש לך להגיד לה? מה יש לך לתת לה? דומה, שהיא יקרה לכם ממני ומילדתי… – שוב תקף עליו המְרִי הנוקשה.

– אתה שרוי בכעס ובפחד, ועל־כן אינך יכול לראות נכוחה. לבי אומר לי, שיקרה אותה, חלילה, איזה אסון…

– איזה אסון יכול לקרותה? מה השטויות שבפיך? עשירה היא ויש לה כל טוב, והתאותה גם לתענוג זה, לילדה. וכי עלינו לספק לה כל תענוגותיה?…

אפרים לא השיב עוד מאומה והלך לו.

כשבא בערב אל רחל, סיפרה לו, כי דודה טמקיס היה אצלה בחנות והגיד לה, שפגש אתמול את מירה ברחוב. היתה לבושה כנסיכה, אבל פניה רעים מאד. הוא לא היה מכירה, אבל היא עצרתהו, תפסה את שתי ידיו ולא הרפתה מהן. ידים קודחות כאש. הוא ביקש ממנה שתלך עמו לביתו ולא רצתה. סיפרה, שהיא בדרך מסעה לטיול עם בעלה. הוא נשאר במצרים, ממתין לה שם, והיא באה ארצה רק ליומים או שלושה. רצתה לראות את בתה. נראה, שהיא עשירה גדולה. ניכר מלְבוּשה. היא יושבת באחד המלונות כאן. באיזה – לא רצתה להגיד. היא תשתדל לסור אליהם בערב. המתינו לה – ולא באה. שאלה לה, לרחל. הוא רצה ללווֹתה אל החנות, שאינה רחוקה ממקום הפגישה, אבל היא השתמטה, באמרה שהיא ממהרת. היא תבקר בעצמה אצל אחותה. וכי עלה על דעתו, שהיא לא תראה את אחותה היחידה בארץ?… שאלה לשלום כל אחד מן המשפחה. לפי שעה ביקשה, שידרוש שלום כל בני־ביתו…

מתוך כך גברה התעלומה עוד יותר. היא שרויה, איפוא, כאן, בתל־אביב. אבל איך למצאה?… רחל היתה מבולבלת לגמרי. שכחה להראות לו את המכתב שקיבלה היום מבעלה ושבו הוא מודיעה, כי בעוד חודש ישוב הביתה…

בעשר בערב שב אפרים לביתו. הילדים כבר ישנו כולם. הגדולים היו מכונסים בחדר־האכילה שבדירת שושנה. גם בעלה היה שם. הם שוחחו מתוך המתנה לשובו של אפרים. כששמעו פסיעותיו עולות בשביל, צעק מנשה בעד הדלת הפתוחה אל המרפסת:

– אתה זה אפרים?

– אני. – ענה אפרים. מנשה יצא לקראתו למרפסת. אחר נכנסו שניהם.

– איננה. – הודיע אפרים וישב על כיסא. הוא סיפר מה ששמע מפי רחל והוסיף גם מה שעשה בעיר. הכול היו שרויים במבוכה ובדאגה ודיברו בחשאי, כמו בבית אבל.

– אשה מוזרה, – אמר בעלה של שושנה – למה לא באה ישר הנה? מי היה עושה לה רע?

מנשה הלך לראות את שלום עפרה, אם היא ישנה. כבר עשר פעמים היה אצלה. בעצמו השכיבה וישב ליד מטתה עד שנרדמה. הילדה, כנראה, נלחמה בלבה מלחמה כבדה: פעם ביקשה את המתנות של אמא ופעם דרשה שיחזירון לה. היא ראתה בחוש, שנעשתה לציר עליו סובבים כל חיי הבית, וזה שיוה לה חשיבות בעיני עצמה וגם גרם לה רוגז בלתי־פוסק. גם בבית־הספר נודע דבר בואה של האשה, והמקרה המשונה היה לשיחה בפי הילדות שחקרו את חברתן, ששיחקה אז עם עפרה. הילדה שינתה בכל פעם את סיפורה, וזה גירה עוד יותר את סקרנותן. גם המורים ידעו את הנעשה. נוח זרחי מצדו עשה הכול לפרסם את הדבר בשכונה, ורבים היו מסתכלים בילדה מתוך סקרנות ורחמים כאחד. במשך ימים אלה נשתנו פניה, שערה היה פרוע ועיניה לוהטות באותו אי־שקט המצוי לפעמים אצל חיות קטנות. באחת השעות התנפלה על חברתה מגַלַת־הסוד, הכתה על פניה באגרופים קמוצים ומרטה שערותיה, ורק בקושי רב הצילה המורה מידה. אחר־כך ישבה בפינת החצר מסרבת להיכנס למחלקה או ללכת הביתה, עד שבא אביה ולקחה על זרועותיו ונשאה משם.

– איני מבין: למה נשאר בעלה במצרים ולא בא עמה לארץ? איזו סכנה נשקפת לו? – הקשה הגיס, בעלה של שושנה.

– מי יודע, אפשר שגם סיפור זה בדוּי. – אמר אפרים כמדבר לנפשו – כל מנהגה זר ומוזר… לבי אומר לי, שכל זה יגמר, חלילה, ברע…

– לך, אסור לדבר כך. – גערה בו אמו – יהא רע לשונאי ישראל! מדוע צריך הדבר להיגמר לא טוב? היא באה ותסע ונשכח הכול…

– ואני דוקא מבינה אותה. – אמרה שושנה שהפכה סניגורית למירה – היא סובלת מאד. אני משערת כמה סבלה שם כל השנים. חוץ מן הילדה, אין לה פה כל נפש קרובה ללבה. גם לפני שבא ההוא, האוסטרלי, לא היה לבה לשום איש פה. אני יודעת. רק את הילדה ביקשה נפשה. את האחרים אינה רוצה לראות. קשה לה לראותם. והרי היא מתחמקת מהם. הנה ראו, עם סאלים דיברה. על ידו קיותה לראות את הילדה…

– טיפש כזה! – התפרצה הדסה, כשהיא מחזיקה את קטון ילדיה על זרועה – לא יכול היה לראות את מספר האוטו!

– מה אתם רוצים ממנו? – אמר הגיס – בחור תימני, שלא למד ואינו יודע לקרוא מספּרים.

נכנס מנשה. הדוברים נשתתקו. הוא עבר בחדר פעם ופעמים, אחר עמד ואמר:

– אפרים, מאוחר. בוא נכין את השתילים, שעלינו לשלוח בבוקר לתל־אביב. שקמוני יחכה להם. עליו להתחיל מחר בשתילה.

אפרים לקח את הפנס החשמלי ויצא עם אחיו לגן.

הנשארים עוד דיברו מעט, עד שקמו ופרשו לשינה.

בבוקר הוביל אפרים את השתילים באוטו של משא העירה. כשעה לאחר נסעו, בא נושא־המכתבים והביא מכתב על שם האחים קליגר. על המעטפה לא היה שם השולח. מנשה לא היה בבית, הוא הוליך את עפרה לבית־הספר. שושנה קיבלה בחוץ את המכתב ופתחתו. היא חשבה: “בודאי עסקי שתילים”. – כשעברה בסקירה על שורותיו המעטות, פרצה צעקה מפיה והמכתב נפל מידה ארצה.

הדסה באה במרוצה מן הבית, ואחריה, ברגליה החולות ובזרועות פשוטות ובפנים לבנות כסיד, האם הזקנה. שושנה עמדה נשענת אל עץ והתיפחה. ראתה הנערה העוזרת מפתח המטבח את שושנה בוכה, נשענה אל המזוזה וגעתה בבכייה גם היא.

הרימה הדסה את המתב וקראה בו:

"יקירַי!

בשעה שתקבלו מכתב זה, אפשר שימצאוני כבר טבועה על שפת הים. מה שעבר עלי מיום שעזבתיכם, ירד עמי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת־דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי לחיות עוד בלי ילדתי, בשרי ודמי, בלי עפרה המתוקה. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה בי כוח. טוב לי שראיתיה לפני מותי. חפצתי לראותה עוד פעם אחת – ולא עלה בידי. אבל זה לא היה משַנה את החלטתי – לגמור.

במלון נ… בראשון־לציון השארתי את כל חפצי: בגדי ותכשיטי וגם סכום כסף, יחד עם מכתב שימסרו הכול לכם בשביל בתי.

סלחו לי. השתדלו לנטוע בלב בתי זכר טוב מאמה האומללה – מירה"

ובאותו יום הובאה בעתון־הערב ידיעה קצרה על־אודות גופת אשה, שפלט הים בחוף תל־אביב, ליד בית־הקברות המוסלימי, תחת הכֵּף. לבושה של האשה היה טוב. לפרק ידה היה קשור בשרשרת תיק של עור, ובתוכו נמצא מכתב בשביל המשטרה. תוכן המכתב לא נודע.

תל־אביב, תרצ"ח

בימי “הדים” [תרפ"ח]

מימין: יושבים – אשר ברש, יעקב רבינוביץ, יצחק למדן

עומדים – ש. הרברג, א. שלונסקי, שלום שטרייט

א

באחד מבּוֹקרי אייר רכּי הירק והתכלת עברתי ברחוֹֹב הרצל. ראיתי המוֹני צרצרים שוֹרצים בכל מקוֹם. הרמשׂים השחרחרים רצוּ זריזוֹת ליד קירוֹת הבתים, טיפּסוּ על הגדירוֹת ועל גזעי העצים, פשטוּ על רצפוֹת החנוּיוֹת הלחוֹת, התעוֹפפוּ ועלוּ בחלוֹנוֹת, זחלוּ על הרהיטים. ברייה נוּקשה ונחבּאת זוֹ, שדרכּה להרגיז בלילוֹת מתוֹך חוֹרים וּסדקים, התרוֹצצה עתה בעזוּת דוֹממת לאוֹר היוֹם וּלעיני כּוֹל.

ניגשתי לחבוּרה של מַכּרים שעמדה בקרן הרחוֹב נתוּנה בשׂיחה עֵירנית:

– לעזאזל, שוּב דרכתי על אחד. מה הם ברוּאים אלה?

– צרצרים.

– מאין באה מכּה זו? נוּ, נוּ, בלילה תהיה מוּסיקה – אי אפשר יהיה לעצוֹם עין.

– אוֹמרים שהם יצאוּ מהריסוֹת ביתוֹ של קלדם.

– אפשר מאוֹד. שלשוֹם עברתי וראיתי שהוֹרסים את הבית. חבל, בית נחמד כזה, הבית היפה האחרוֹן של תל אביב הישנה.

– כשפּרצוּ את תקרת המרתף – עלה משם ארבּה של צרצרים. אני אוֹמר לכם: לאלפים!

– כן, הבית עמד סגוּר על מסגר יוֹתר מחצי שנה.

– המסכן! אוֹמרים, שהיתה לוֹ מחלה מכוֹערת…

– ראיתם, כמה נידלדל בזמן האחרוֹן? אדם אחר…

– רק החצי נשאר ממנוּ… חבל, יפה תוֹאר כזה…

– בחוּר חמד! לב זהב! יד פּתוּחה! אבל לא היה שׂוֹנא מה שאחירים אוֹהבים…

– עתה הוּא משלם…

– גם קוֹדם לא היה משׂיג חינם…

– חדל, גס שכמוֹתך!

– דוקא היה בעל הצלחה אצל המין היפה, איזה גבר!

– טיפּוּס ליבאנטיני.

– חצי ערבי.

– חוֹששני, שהיה יהוּדי טוֹב משניכם… מי לא קיבּל ממנוּ טוֹבה? אני בעצמי קיבלתי ממנוּ לא ערבוּת אחת. ופעם גם שילם בעדי ולא הזכיר לי את הדבר…

– מה פירוּש “היה”… וכי הלך כבר לעוֹלמוֹ?

– בוַדאי. לא שמעת? איבּד עצמוֹ לדעת לפני שנה בערך במוֹשבה הגרמנית, בבית מלוֹנוֹ של הארדיג…

– יוֹמַיים אחרי מוֹתוֹ, כשגָבר הריח והדלת היתה נעוּלה, שיבּרוּ משרתי המלוֹן את התריס ונכנסוּ בחלוֹן וּמצאוּהוּ יוֹשב בתוֹך כּוּרסה, עוֹרקי ידיו חתוּכים וּשלוּלית דם קרוּשה לרגליו. פניו וידיו כבר התחילוּ מרקיבוֹת…

אמרתי שלוֹם לחבוּרה, שנשארה עוֹמדת וּמַמשיכה שׂיחתה בקרן הרחוֹב, והלכתי לביתי.

בדרך, כשעברתי ברחוֹב נחלת בנימין הצר, הבטתי אל ביתוֹ של קלדם. הבית נעלם כוּלוֹ וּשני האֵיקליפּטים הגבוֹהים, שמאחוֹרי הבית ברחוֹב המקבּיל, מתנענעים קלוֹת ברוּח על רקע התכלת האביבית. מצד הרחוֹב היה המגרש גדוּר קיר של קרשים, שני מטרים גוֹבהוֹ, ושלט של קבּלן חדש, בעל שם משוּנה, מתנוֹסס עליו. נכנסתי מן הצד וראיתי לפנַי חלקת חוֹל ישרה, כמעט נקייה מאבנים וּמלבינים (חוּץ ממַלבּן המרתף באמצע). עצי הגינה ושׂיחיה נעקרוּ לבלי הכיר. הגדר נהרסה עד היסוֹד. חלקת החוֹל היתה רוּּבּה מקרקע בראשית נקייה, שלא שוּמש בה כלל. קרבתי אל שׂפת המרתף, התבוֹננתי לתוֹכוֹ: הרבה חוֹל נשפּך לתוֹכוֹ, אך לא נראה שם אף צרצר אחד. כוּלם נתפּזרוּ ברחוֹבוֹת הסמוכים.

מראה החלקה הפעים את לבי במידה כזוֹ, שגָחנתי וחָפנתי מלוֹא הקוֹמץ מן החוֹל החם, הגשתיו אל עינַי והריחוֹתיו בנחירי. מראהוּ וריחוֹ היוּ נקיים, כאילוּ נלקח מן החוֹלוֹת הרחוֹקים שעל שׂפת הים.

“גם אבנים וּברזל וּמלט עלוּלים להימחק כאילוּ לא היוּ. רק עפר וחוֹל נשמרים כיסוֹד נצחי”, הירהרתי, כשאני מַזיל לארץ את קוֹמץ החוֹל הזהוּב בין אצבעוֹתי, וּדמוּתוֹ היפה של קלדם עוֹמדת כמוֹ חיה לעינַי. לבי מתכּויץ לסירוּגין וכמעט נסחטוּ דמעוֹת מעינַי.

כשבאתי לביתי לא מצאתי לי מנוּחה, עד שישבתי וכתבתי את קוֹרוֹת הבית ההרוּס, אוֹ נכוֹן מזה – את קוֹרוֹת בעל הבית, שגם הוּא חי ושׂיגשׂג, עד שנהרס ונמחה מעל פני האדמה והיה כלא היה.

ב

בּוֹריס קלדם עלה לארץ שנתיים או שלוֹש לפני שנבנה הבית הראשוֹן בתל אביב. בעצמוֹ היה מסביבוֹת אוֹדיסה. גמר באוֹדיסה בית ספר למסחר, אך מיוֹם שעזבוֹ “לא החזיק ספר ביד”. כך התפאר לא אחת. לארץ ישׂראל בא מסטאמבּוּל, אחרי שבתוֹ שם כשלוֹש שנים. חוֹדשים אחדים נתעכּב בבירוּת, ניסה לכוֹנן שם עסק, וּמשלא הצליח, ירד באוֹנייה ליפוֹ וּבה נתאַחז. בן עשׂרים ושבע היה אז. בּרוּניט בעל פנים רחבים ויפים, יוֹפי גברי העשׂוּי לקחת לבבוֹת. עיניים חוּמוֹת וחמוֹת ישבוּ תחת מצחוֹ החָלק והצח, ושׂפם שחרחר נסמן כתיו ארוֹך ודק מעל לשׂפתיו הרווֹת והרעננוֹת. חוּט של עצבוּת טוֹבה היה מתוּח על כוּלוֹ. בקיצוּר, בחוּר סימפּאטי היה (מישהוּ סיפּר עליו בלי אבק תרעוֹמת, שהניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים), חבר וריע טוֹב לכל מַכּר. ידוֹ היתה פתוּחה תמיד לכל מבקש: מלוה, ערבוּת אוֹ נדבה אוֹ השתדלוּת אצל פקידי הקוֹנסוּלים אוֹ השלטוֹן התוּרכּי, שהיו לוֹ מהלכים בתוֹכם.

לא עברה עליו שנה אחת ביפוֹ (הוּא גר בסמטה “אירוֹפּית” של תחילת “נוה שלוֹם”) וּכבר נשלם בוֹ הטיפּוּס הליבאנטיני במלוֹאוֹ. מעוֹרב היה עם בני כל העממים המזרחיים השוֹכנים בעיר, דיבּר צרפתית ואיטלקית, יוָנית ותוּרכּית וערבית. וּכנשמע מפּיו דיבּוּר רוּסי אוֹ גם עברי – היה הדבר כמפתיע, משל, ערבי בן עג’מי מדבּר בלשוֹנוֹת אלוּ. אף כי מבטאוֹ וסגנוֹנוֹ היוּ תמיד נכוֹנים וטבעיים.

סוֹכן היה לכל מיני סחוֹרוֹת, ידוּעוֹת וּבלתי ידוּעוֹת, קשוּר בעיקר בפירמוֹת אוֹסטריוֹת וצרפתיוֹת, והיה יסוֹד להאמין ששלח את ידוֹ גם במסחר “הסמים האסוּרים”. עם פקידי המכס והנמל היה מתהלך כשוה בשוה, אל מנהלי בתי הדוֹאר השוֹנים היתה לוֹ קרבה של ידידוּת, עם פקידי הקוֹנסוּלים, ולפעמים גם עם הקוֹנסוּלים עצמם, היה שוֹתה יין שאמפּאניה וּמשׂחק בקלפים. לפי פזרנוּתוֹ ניכּר היה, שעסקיו אינם רעים כלל. אף קנה לוֹ שם טוֹב בשלוֹשת הבּנקים הגדוֹלים, שהיוּ אז ביפוֹ, ושטרי הטוֹבה שנתן למַכּרים שוֹנים ביד רחבה היוּ עוֹברים לסוֹחר בלי פּרכוֹת יתירוֹת. “מי חתוּם? אה, קלדם. טוֹב טוֹב!” והשטר נמסר מעל לשוּלחן ללבלר הקטן, שיכין את טוֹפס הניכּיוֹן.

בעוֹברוֹ ברחוֹבוֹת תל אביב (לאחר שנבנוּ רחוֹבוֹת אלה, חמישה במספר) היה אירוֹפּי יותר, אך ברחוֹב בּוּסטרוּס ביפוֹ, וּביחוּד למן “הסראיה” (בית השלטוֹן) ומעלה, אפשר היה לראוֹתוֹ תכוּפוֹת הוֹלך שלוּב אצבעוֹת עם אפנדי ערבי, נוֹצרי אוֹ מוּסלימי, אוֹ גם יחידי, ובידוֹ תלוּיה מחרוֹזת אלמוּגים ארוּכּה, אלמוּגי ענבּר גדוֹלים, והוּא מעבירם לצמדים בין אצבע ואגוּדל, כיחסן ישמעאלי מלידה. בשעה זו היה כוֹבע הלבד הטוֹב שבראשוֹ, רחב הסרט השחוֹר, שמוּט כלפּי מעלה וּמצחוֹ הרחב נראה כמעוּלף הירהוּרים טרוּפים. בלהט הקיץ היוּ עוֹמדים עליו נטפי זיעה גדוֹלים והוּא מוֹחם אגב טרדה מדי פעם בפעם באצבע כפוּפה וּמנערם בתנוּעה חזקה ארצה. שׂפתיו היוּ תמיד כחרוּכוֹת קצת, ואפילוּ עיניו – ראה פלא! – נראוּ כעיני בן המזרח, שנרפּאוּ מגרענת, אף כי מימיו לא חש בהן. אך בשבתוֹ בדיליז’אנס לנסוֹע לתל אביב, התערב מיד עם אֶחיו היהוּדים ויהי כאחד מהם: טוֹפח בחיבּה על גבּם והם טוֹפחים על גבוֹ, מתבדחים וצוֹחקים כבני חבוּרה.

כשעלתה מחשבה בלב יהוּדים ציוֹנים אחדים לבנוֹת את השכוּנה “אחוּזת בית” (שהיתה אחר כך לתל אביב), היה קלדם, המעוֹרב גם עם אלה, בין עשרת הראשוֹנים, שהתחייבוּ לקנוֹת חלקת חוֹל לבניין, וּמיד סילק את דמי הקדימה במלוֹאם (היחידי!), אך את הבית עצמוֹ הקים רק לאחר שכבר היוּ בנוּיים כשתי עשרוֹת בתים אחירים. וּברחוֹב צדדי בנהוּ. “הן ידעתם, שאיני אוֹהב את הפּרישוּת, אך נוֹח לי לגוּר מעט מן הצד”…

את תוֹכנית ביתוֹ תכן לו, לפי הוֹראוֹתיו, ידידוֹ, פקיד גבוֹה בקוֹנסוּליה האיטלקית, ארדיכל לפי השׂכּלתוֹ. וכשנשלמה בנייתוֹ נראוּ בוֹ טעם ועדינוּת יוֹתר מבשאר הבתים.

הבית היה בן קוֹמה אחת, בנוּי בפנים המגרש, הרחק כעשׂרים אמה מן הרחוֹב, שלא כשאר הבתים, שיוֹשביהם היוּ מסיחים מן החלוֹנוֹת הפתוּחים עם הוֹלכי המדרכה. לגגוֹ השטוּח היה כרכוֹב עדין כזר סביב. שני החלוֹנוֹת הויניציאנים שבשני אגפּיו מוּצלים מבפנים בוילאוֹת לבנים וּמבחוּץ בתריסים משתלשלים, וּבאמצע, בין האגפּים, יציע פתוּח, חציוֹ מוֹעמק וחציוֹ בוֹלט, גדוּר שׂבכת עץ מחוּטבה וּצבוּעה קרוֹם. לפני הבית גינה גדוּרה אף היא שׂבכת עץ כזאת, והגינה, אף כי צעירה עדיין, היתה כבר זרוּעה שׂיחים וּפרחים מן השכיחים אז בתל אביב: ארוּקאריה בת שש אוֹ שמוֹנה “קוֹמוֹת”, היבּיסקוּס לוֹהט בפרחיו הגדוֹלים, אבּוּטיליוֹן שעליו כעלי הגפן, וּבערוּגוֹת – קרנפוֹל צרפתי ויאפּוֹני, מנתוּר ופי אריה וּפטוּניה; בקיץ – מרבדים קטנים של שלהביוֹת מכל הצבעים, וּבחוֹרף – חרציוֹת לבנוֹת, סגוּלוֹת וּצהוּבוֹת. וחוֹלת הגינה, הזרוּעה חצץ צדפים נקי, סוּגה בתוּיוֹת נפלאוֹת במינן, צפוּפוֹת ודקוֹת שׂיער בלי סימן של אצטרוּבל, כדשא דק וּמגוּזז יפה. וּורדי בר מטפּסים כיסוּ את האוֹטם הגבוֹה ואת הקירוֹת עד לחלוֹנוֹת והשׂתרגוּ גם על חצי השׂבכה של היציע, ו“פיל”, יסמין מצרי דק, טעוּן פרחים לבנים נוֹדפי ריח מתוֹק מאוֹד, מתנת ידיד ערבי, התפּתל על מוֹט מצוּבּע ליד הכּניסה. הטיח הלבן נסדק בקצת מקוֹמוֹת והאפיר מאבק וּמגשמים ועל האוֹטם עלתה גם קצת ירוֹקה, כל זה שיוָה לבית מראה ישן משהוּ, שהוֹסיף על חינוֹ ואצילוּתוֹ.

– בית נאה כל כך – אין דבר חסר בוֹ אלא אשה נאה, – אמר לוֹ הטוֹב שבריעיו, דן קריס, מזכירוֹ של אחד המוֹסדוֹת הלאוּמיים בתל אביב, בחוּר ערוּם וקל דעת, אך חביב על הבריוֹת בשל עליצוּתוֹ המבדחת ובשל אי היעלבוֹ על ידי שוּם אדם ושוּם דבר. הוּא טפח על גב ידידוֹ והציץ בעיניו כמחַכּה לתשוּבה.

– אין דבר, גם זוֹ תהיה בקרוֹב. סמוֹך עלי! – ניחמוֹ קלדם בצחוֹקוֹ הטוֹב.

ואמנם טרם יוֹציא שנה בביתוֹ (חנוּכּת הבית היתה כיד המלך, וכמעט כל מאַת תוֹשבי השכוּנה באוּ אל השׂמחה), קם יום אחד ונעל את הבית, נתן את מפתח הניקל הקטן בארנקוֹ, ונסע עם מלתחת עוֹר קטנה ברכּבת הצפוֹנית. מקץ שלוֹשה שבוּעוֹת חזר והביא עמוֹ מבּירוּת אשה עם שלוֹש מזוָדוֹת גדוֹלוֹת.

זו היתה אשתוֹ הראשונה בארץ ישׂראל.

ג

האשה היתה בת גילוֹ בערך, קוֹמתה למטה מבּינוֹנית, צחת בשׂר רך ותפוּח, לביבת סוֹלת, כאשר יאהבוּ בני המזרח, שתקנית ונראית תמיד כנבהלת קצת. הוּא לקחה מבית אב חוֹרג, שבמשך השנים האחרוֹנוֹת היה מכה אוֹתה כמעט יוֹם יוֹם, כי דרש ממנה שתקבל “איזוֹ משׂרה”, והיא לא ידעה איך מקבלים “משׂרה” וּמה עוֹשׂים בה. היא ידעה רק לתפוֹר ולרקוֹם ולסרוֹג יפה וּבטעם (כי למדה שנים אחדוֹת אצל “האחיוֹת” הצרפתיוֹת), לבשל ולאפוֹת ולהחזיק את הדירה בסדר וּבניקיוֹן למוֹפת. אמה הרוּמינית, שהלכה אחרי בעלה הראשוֹן מאוּנגריה, היתה אשה חוֹלנית ורבת בנוֹת לא נשׂוּאוֹת וראתה את בעלה השני, ספרדי מבּוֹסניה, כאדם העוֹשׂה עמה חסד שאינוֹ מגיע לה, ועל כן פחדה להגן על בתה תכוּפוֹת מפניו, התּקיף, בעל “החנוּת הגדוֹלה” ברחוֹב הבּוּרג'.

לאחר שוּבוֹ עם האשה הזמין קלדם את מַכּריו וּנשוֹתיהם, כדי שיתוַדעוּ אל ה“מאדאם” שלוֹ, שתמצא לה חברה בהיעדרוֹ (לרגל עסקיו היה נוֹסע לפעמים לשבוּע ימים ויוֹתר), אך מהוּתה הפּחדנית והחשדנית, דיבּוּרה הצרפתי הרהוּט והיידישי המגוּמגם, לא הוֹעילוּ לקרב אליה את לבּוֹת הנשים האמיצוֹת ורחבוֹת הדעת, רוּבּן בנוֹת רוסיה, וּבכן חדלוּ לבוֹא אל ביתה, אף כי את הבית עצמוֹ וּסדריו הטוֹבים שיבּחוּ ברוֹב התפעלוּת. “אשה טוֹבה, אך אין על מה לדבּר עמה”, גזרוּ את גזירתן עליה. קלדם ניסה גם לערוֹך “נשף” בביתוֹ וּפתח את כל דלתוֹת הבית, “שכּל החדרים יהיוּ כחדר אחד”, הלביש את אשתוֹ שׂמלה עשירה ועדה אוֹתה עדיים רבים. ואמנם רבה היתה השׂמחה ב“נשף” (בימים ההם נוֹסדה חברת “טראסק” הראשוֹנה בראשוּתוֹ של הרוָק העליז, המוֹרה לציוּר בבית הספר לנערים, וקלדם תמך בה) – אך האשה (גינה היה שמה) לא נשתנתה וגם יחס “החברה” אליה לא נשׁתנה, וּלמחרת החגיגה שבה לחייה הבוֹדדים. לוֹ, לבעלה, היתה נכנעת ונשמעת תמיד כשפחה, מעין מה שראתה אצל אמה, אך דבר זה היה מרגיזוֹ ביוֹתר. “כלוּם אין לך שוּם רצוֹן משלך” – כן, ענתה לוֹ בעיניים חרידוֹת, יש לה רצוֹן אחד – שהוּא לא יכעס עליה… אין דבר מצער אוֹתה יוֹתר, משכּוֹעסים עליה, ניטל ממנה כל רצוֹן, אפילוּ הרצוֹן לחיוֹת… הוּא ביקש לקחת לה נערה עוֹזרת, אשכנזיה אוֹ תימניה, שלא תצטרך לעבוֹד בעצמה את העבוֹדוֹת הקשוֹת בבית, אבל דוקא בדבר זה הראתה רצוֹן והתנגדה במבּע פנים אוּמלל. אם לא תהיה לה עבוֹדה בבית – מה חיים יהיוּ לה?… בלבה פחדה להישאר יחידה עם אדם זר בבית.

היה גם ניגוּד מוּזר וּמרגיז בין חיצוֹניוּתה העצוּבה וּבין קוֹלה העליז, שהיתה עוֹלה ממנוּ תמיד כעין נעימה מזוּייפת, נעימה שדבקה בה בבית הספר של ה“אחיוֹת”. גם בשעה שכל ישוּתה גילתה עלבוֹן ואימה, היה קוֹלה מחלחל בצהלה צרוּדה. הקוֹל הזה היה צוֹרם את נפשוֹ של קלדם עד להידוּק השיניים. משהרגישה גינה בדבר, השתדלה להשמיע את דבריה המעטים בלחש, אך לחשה נשמע לוֹ כצחוֹק חנוּק, וּבזה עוֹד הרעה לעצמה.

עברה שנה ולא נראה בה סימן של היריוֹן (קלדם חיכּה לכך. חשב, אוּלי ההיריוֹן יביא בה איזה שינוּי. כה סח לנשי מכּריו, שהיוּ כוּלן נשי סוֹדוֹ). וּבינתיים מתה אמה בבירוּת מיתה חטוּפה ולא נשאר לה עוֹד כל משען בעוֹלם חוּץ ממנוּ, מבעלה היפה. וּבכן נעשׂתה שתקנית ונכנעת עוֹד יוֹתר. בבוֹאוֹ היתה נוֹשׂאת אליו עיניים שוֹאלוֹת: “לא תגרשני?” וּבצאתוֹ החוּצה סילקה את מסך החלוֹן והביטה אחריו עד שנתעלם מן העין.

התנהגוּתה זוֹ הזכּירה לוֹ תמיד, שאביה–חוֹרגה היה מכה אוֹתה. באוֹתם השבוּעוֹת שעשׂה בבירוּת לפני הנישׂוּאים תיארה לפניו חוֹתנתוֹ בכל יוֹם מתוֹך בּוּלמוֹס של אֵמוּן את המכוֹת, שבעלה היה מכה את “גינה החביבה”. אך מיוֹם שבא הוּא, גוֹאלה, חדל ב"ה מן המכוֹת… עתה העלתה גינה בדמיוֹנוֹ את מחזוֹת ההתעללוּת לכל פרטיהם. והדמיוֹן הזה, שנתגרה עליו, לא נתן לוֹ מנוֹח. הוּא ראה את האגרוֹפים הקפוּצים נחיתים בבשׂרה הרך, התפוּח, והיא מתכּוצת וסוֹככת בידיה רק על הפנים שלא יפגע בהם…

ויוֹם אחד התחיל גם הוּא להכּוֹתה. היא העלתה את חמתוֹ בשל סירוּבה העיקש לאכוֹל בצהריים. שלוֹש פעמים שאלה לסיבּת הסירוּב ושלוֹֹש פעמים ציוָה עליה לאכוֹל, וּכשעמדה במרדוּתה היכה באגרוֹפוֹ על כתיפה. איזוֹ נעימוּת משוּנה השתפּכה אז בכל גוּפוֹ. אך פתאוֹם אחזהוּ רגש בוּשה, קם ויצא מן הבית בחרי אף. היא רצה אחריו להשיבוֹ, אך הוא כבר הרחיק ברחוֹב, כשהוּא מטלטל את כוֹבעוֹ הפוּך בידוֹ ותלתל שחוֹר רטוֹב מזיעה דבוּק למצחוֹ.

מאז היכה אוֹתה לעתים קרוֹבוֹת. כיון להפגיע את אגרוֹפוֹ בכל מקוֹם רך שבגוּפה; וּמוּזר הדבר: מדי הכּוֹתוֹ אוֹתה, נדמה לוֹ שהוּא אביה–חוֹרגה, הספרדי התּקיף שבבירוּת. והיא היתה סוֹפגת את המכוֹת בלי להשמיע קוֹל, רק על פניה סוֹככה, כמוֹ שם בבית אמה. התנהגוּתה זוֹ היתה שוּב בעיניו כלעג מסוּתר, שהוֹציאוֹ מכל שליטה בעצמוֹ.

וּפעם, בשוּבוֹ בשעה מאוּחרת בלילה (היה ליל סתיו גָשוּם והוּא שיחק בקלפים בבית קריס עם חבוּרה של יהודים ונוֹצרים) וּבשבתוֹ על דוֹפן מיטתוֹ מתפּשט לשכב, והיא שכבה מצוּמצמת במיטה השנייה והביטה בוֹ בלי חשׂך בעיניים מעוּנוֹת וּשקטוֹת מאוֹד, שקט שיש בוֹ גם ציפּייה לחסד וגם תרעוֹמת מרה – לא יכוֹל להתאַפּק, שלף מהר את מגפוֹ וחבט בוֹ על פניה. “מה אַת מבּיטה, כּלבּה?” הדם זינק מאַפּה וּמפּיה וליכלך בכתם גדוֹל את המצע הלבן. היא השמיעה יבבה חדה אחת, קפצה מן המיטה וּברחה בכוּתנתה הארוּכה אל חדר האמבטי, נעלה את הדלת ונשארה שם עד הבוֹקר, עד ששמעה כי קם והלך מן הבית.

וּבאוֹתוֹ בוֹקר, בשעה תשע, כבר ראוּה העוֹברים המעטים מתהלכת בשבילי הגינה וּמשקה במזלף את הערוּגוֹת. על פניה היו שתי אספלניוֹת ורוּדוֹת והיא לבוּשה שׂמלה תחתוֹנית ירוּקה–דהוּיה קלה וּקצרה מאוֹד, ורגליה הלבנוֹת והדקוֹת מאוֹד (בניגוּד לגוּפה המלא) יחיפוֹת וּנתוּנוֹת בכפכפי עץ. רוּח הים הקרה והיבישה של מרחשוָן, הנוֹשׂאת גרגרי חוֹל חדים, היתה מנשבת באכזריוּת בשׂמלה הקלה וּמטפּחת בה על רגליה. ורחמנוּת היתה לראוֹת את המים הקרים נוֹזלים מן המזלף הכבד על רגליה החשוּפוֹת, החיורוֹת… הרוּח גם פרעה את שׂערה הבּהיר והקלוּש וצמקה את פניה והכחילה את אַפּה הקטן. אך היא לא נתנה דעתה על כל אלה והשקתה במסירוּת כל שׂיח וכל פרח לחוּד.

כשניתך היוֹרה החזק עמדה ליד החלוֹן, מסלקת ביד אחת את הוילוֹן ולוֹחצת את פניה אל הזכוּכית, עד שנעשׂוּ שטוּחים וּלבנים מאוֹד, והיתה מרגישה כאילוּ היא שוֹתה יחד עם הצמחים את מי העננים המתוּקים. כמוֹ רגש אמהי חריף היה זה, שמילאה רטט של אוֹשר מוּפלא, וּכשבא קלדם לארוּחת הצהריים ביקשה לספּר לוֹ על הרגש הזה, אך הוּא ציוה עליה להכין לערב שישה בקבוּקי שיכר, גבינה הוֹלאנדית וּלביבוֹת של “קוַאקר”, כי יבוֹאוּ “חמישה אנשים” לשׂחק בקלפים, – ונטל ממנה הדיבוּר. אך רטט האוֹשר, שלא היה מוּבן לה עצמה, עדיין היה חי בה.

בפורים של אוֹתוֹ חוֹרף עשׂה קלדם ניסיוֹן אחרוֹן (כך אמר לקריס): ערך בביתוֹ נשף מסכוֹת. שבוּעוֹת אחדים לפני פוּרים התחיל מתענה במוּסר כליוֹת. היה בעיניו כעריץ, שלקח לביתוֹ יתוֹמה מסכנה, “שלא ראתה מעוֹדה יוֹם טוֹב אחד”, וּבמקוֹם להיוֹת לה למחסה, לעוֹדדה בהוייתה העלוּבה, הוּא מתעמר בה ונוֹהג בה “כשיכּוֹר רוּסי”. כן, אפילוּ לא כאפנדי ערבי, השוֹמר קצת נימוּסי משפּחה מסוֹרתיים… אמנם מחיי משפּחה, חיים שיש בהם חמימות ועניין, כבר נתייאש, אבל הן לא יגרשנה ולא יקח אחרת על פניה. הרי אינוֹ ספרדי… עליו, איפוֹא, להתנהג עמה “בדרך אנוֹשית”. הרי בעצם הוּא הוֹגה לה רגשי רחמים. ועתה חיבּל תחבוּלה, שהיתה בעיניו מחוּכּמה מאוֹד וּממנה קיוה לאיזה שינוּי ב“פסיכוֹלוֹגיה” של גינה…

הוּא נדבּר עם חבירוֹ קריס, שזה יתחפּשׂ יפה (בכשרוֹן זה עלה קריס על כל “צעירי” תל אביב, אף שהיה כבר בן שלוֹשים ולוֹ אשה ושני ילדים. הוּא גם קיבל תמיד את הפּרס הראשוֹן בנשפי המסכוֹת והיה יוֹדע לחקוֹת קוֹלוֹת חיוֹת ועוֹֹפוֹת שוֹנים) ויהא מחַזר אחרי אשתוֹ. ישׂחק עמה “רוֹמאן קטן”, ימשכנה אחריו אל הגינה, אל פינה בצל אחד השׂיחים הגדוֹלים, ושם ישמיע לה דברי חן וחיבּה… אפשר תתעוֹרר בה על ידי כך קצת “העזה” של אשה… בכל ענייני נשים הרי היא נשארה כנערה בת שתים עשׂרה…

קריס נתרצה רק בתנאי, שהנשף לא יחוּל בליל הנשף המסוֹרתי הגדוֹל באוּלם הסינימה… הוּא הכין לוֹ “רעיוֹן נפלא” בשביל התחפּשׂוּת ובשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לוַתּר על הפּרס הראשוֹן… (הוּא לא גילה, שה“רעיוֹן” בא לוֹ מאת המוֹרה לציוּר וזה גנבוֹ מן העיתוֹן הצרפתי המצוּייר ל’אילוּסטראסיוֹן"…), אך לילה אחד קוֹדם, אוֹ גם לילה אחר כך – נכוֹן הוּא לעשוֹת את רצוֹנוֹ של קלדם. כמוּבן, רק “עד הגבוּל האחרוֹן, ולא עד בכלל, חה–חה!”, וּבאמרוֹ כך חייך לוֹ לקלדם חיוּך רב כוָנה, אך מוּבן כל כך.

בתחילה לא רצתה גינה לשׂים מסוה על פניה. מימיה לא עשׂתה כדבר הזה. יוֹדעת היא שתסבּוֹל מאוֹד… אבל לדרישתוֹ התקיפה של בעלה נכנעה. כדי שלא יכירוּה על פי גוּפה, יעצה קלדם ללבוֹש שׂמלת אשה מוּסלימית מוֹדרנית עם שכמיה קצרה ועל ידיה כסיוֹת לבנוֹת ארוּכּוֹת וּבלי אצבעות. מוּבן, שקריס ידע את דבר התלבוֹשת. אחרי אחת עשׂרה, כשהקהל נתחמם בריקוּדים לקוֹלוֹת שני הגראמוֹפוֹנים, ורבים מן הרחוֹב, במסכוֹת וּבלי מסכוֹת, היוּ נכנסים ויוֹצאים בחדרים הגדוֹלים והפתוּחים, התחיל קריס (הוּא היה לבוּש כמפיסתוֹפל והשתדל כל הזמן לנענע בשתי קרני הנוֹצוֹת שעל קוֹדקוֹדוֹ) בהתקפה שיטתית. הוּא מצא את גינה בקרן זוית של חדר המיטוֹת (המיטוֹת הוּצאוּ) והחוה לה קידה עמוּקה, מרעדת את הנוֹצוֹת:

– שלוֹם, מרתה בת המזרח!

– היא הכירתהו מיד, אף על פי ששינה את קוֹלוֹ, ונענעה לוֹ בראשה בשתיקה. היא רק תמהה למה קרא לה דוקא בשם “מרתה”.

יישר קריס את קוֹמתוֹ והמתיק את קוֹלוֹ:

– אני מאמין שאינה אלמנה…

– גינה ניענעה בראשה לצדדין לאוֹת לאו.

– ולא יחידה אצל בעלה…

– היא ניענעה שוּב ראשה לאוֹת לאו. קריס לא הבין פירוּשוֹ של לאו זה.

– וּמימיה לא גילתה את פניה לפראנג’י (אירוֹפּי)…

שוּב אוֹתוֹ נענוּע.

– אך לי כבר גילוּ את פניהן לפחוֹת עשׂרים מוּסלימיוֹת כשירוֹת…בּחיית אללה!

היא הוֹציאה את ידה הלבנה גלוּית האצבעוֹת מתחת לשכמיה השחוֹרה, טפחה טפיחה קלה על כף ידוֹ וּביקשה להסתלק.

– אה, לא, לא! יא חבּיבּתי, יא סית (אשה)! – קרא קריס ואחז בידה לעוֹצרה – אל תעזביני, עוֹד לא דיבּרנוּ אף חצי דברינוּ… נפשי יוֹצאת לדבּר עמך…

היא עמדה והביטה בוֹ בלי תנוּעה מבעד לצעיף הדחוּס שעל פניה.

קריס גחן ולחש על אוֹזנה:

– ואוּלי רצוֹנך לצאת עמי קצת אל ה“בּוּסתן” (גן)?… הלבנה מאירה שם כמוֹ ביוֹם… רוּח קרירה מנשבת… נוֹדף כבר ריח פרחי תפוּחי הזהב… האביב הגיע…

היא ניענעה לוֹ בראשוֹ הן. באמת היה לה חם מאוֹד תחת התלבוֹשת המכרבלת את כוּלה.

בצאתם נדחפוּ על ידי אנשים שוֹנים. כאילוּ איש לא שם אליהם לב. קריס אחז בזרוֹעה, לחץ אוֹתה יפה בין אצבעוֹתיו, וּמשכה לאחוֹרי הבית. שם עמד ספסל תחת אזדרכת המתחילה כבר לפתח פקעיה. הוֹשיבה על הספסל וישב על ידה.

– מי אַת? – התחיל ושינה שוּב את קוֹלוֹ לעשׂוֹתוֹ עבה יוֹתר.

– מַמנוּע, אסוּר להגיד, – ציפצפה המסכה ערבית בקוֹל עשׂוּי.

– ואני – יוֹדע…

המסכה ניענעה בראשה “לאו”.

– אַת גרה ברחוֹב הסמוּך… במוֹנטיפיוֹרי…

המסכה ניענעה “לאו”.

– אני מכיר לפי גוּפך… יש לך גוּף נחמד… רך ונעים תנוּעה… כגוּפה של חתוּלה צעירה בבית עשירים…

צחוֹק מפוֹרר עלה מתחת לצעיף.

– אם אלטפך, לא תשׂרטיני. מה? – והוּא התחיל מלטף את גבּה המעוּגל, הרך, ליטף וקירב אליה את פניו.

המסכה שמטה את שתי ידיה מתחת לשכמיה והן היוּ מוּנחוֹת לבנוֹת ודוֹממוֹת בחיקה המפוּשׂק.

קריס תפס בזריזוּת את שתי הידיים, גַחן ואָצל לכל אחת נשיקה נלהבת.

שוּב עלה הצחוֹק המפוֹרר מתחת לצעיף. הפעם נתלוה לוֹ גם גירגוּר דק בגרוֹן.

אוֹתה הצהלה הצרוּדה, שהיתה מרגיזה כל כך את קלדם, אך את קריס גירתה בנעימוּת.

– והיכן אשתך? – ציפצף הקול העשׂוּי.

– אשתי? זוֹ… היא מתעלסת עם אחירים… זוֹ גם זכוּתה… בפירוּש התנינוּ בינינוּ: כל אחד חוֹפשי לעשׂוֹת מה שלבוֹ חפץ… כך אצלנוּ האשכנזים… אני זה כבר נתתי עינַי בך… אַת מוֹצאת חן בעינַי… שׂערך השחוֹר, הרך…

הצחוֹק המפוֹרר קיבל גוֹן משהוּ היסטרי.

– אין שוּם פרט בגוּפך, יא חביבה, שנעלם מעינַי… חוּץ מן המקוֹמוֹת המכוּסים, כמוּבן…

היא סטרה בכפּה קלוֹת על פיו וקמה ללכת, אך מיד ישבה שוּב, כי באוֹתוֹ רגע בא זוּג אחר לאחוֹרי הבית. היא עשׂתה אוֹזנה כאפרכסת.

– איפה אשתך, קלדם? – שאל קוֹל בתוֹ הקטנה של הרוֹפא הזקן. היא למדה במחלקה השישית של הגימנסיה, היוּ לה שפתיים עסיסיוֹת וקוֹלה תאוָני וערב מאוֹד. – קוֹדם ראיתי אוֹתה וּפתאוֹם נעלמה. בוַדאי התחַפּשׂה…

– כנראה, – ענה קלדם בטוֹן אבהי – אבל אני לא יוֹדע את התלבוֹשת שלה, ועל כן אני לא יכוֹל להכיר אוֹתה. באמת.

– הססס!… אוּלי זאת היא… הערביה שיוֹשבת שם עם… הססס…

והנערה המחוּפשׂת ככפרית אוּקריינית נלחצה בכתיפה קלוֹת אל זרוֹעוֹ החזקה של קלדם.

– לא. זאת באה מרחוֹב מוֹנטיפיוֹרי… כשיצאתי לרחוֹב ראיתי שהיא באה משם…

– שמע, קלדם. מדוּע אשתך כל כך מוּזרה?… אוֹמרים שאתה “מרביץ” בה לפעמים… זה נכון? לך, נבזוּת שכזוֹ!

– בוַדאי, – ענה בקוֹל רם, כאוֹמר להבליט שאין חשש שמא ישמעוּהוּ – כל בעל הגוּן מכה את אשתוֹ… שאם לא יכה אוֹתה, אז איך תרגיש בבעלוּתוֹ?

– לך לעזאזל! אם הייתי אשתך, הייתי מראה לך…

– מה היית מראה לי, ילדוֹנת?

הנערה פרצה בצחוֹק גדוֹל, דחפה את קלדם בכוֹח, עד שנפל על הקיר וּבעצמה ברחה אל הבית. קלדם התנוֹדד, הזדקף ועמד ברגליים מפוּשׂקוֹת.

רגע הביט בעד המסוה אל הזוּג היוֹשב על הספסל, אחר קרא:

– ינעם לך, קריס… לא ראית את אשתי?

– כן. היא ברידינגוט צהוב… מתעלסת עם דרדק הזקן, בעל ה“שבר” – בחדר הגדוֹל – בפּינה, ליד החלוֹן… לך ותמצא אוֹתה…

– ייסכר פיך, מנוּול!

– יקירתי, – פנה קריס אל המסכה – אוּלי נרד אל שׂפת הים… אַת שוֹמעת! הים סוֹער כל כך, הוּא מרעיש שם עוֹלמוֹת… אני אוֹהב לשבת על החוֹלוֹת בשעה שהים סוֹער וּמתגעש כאילוּ הוּא רוֹצה לעלוֹת עליך ואינוֹ יכוֹל… הקצף מתנפּץ וניתז עליך, וריח של מלח עם מעט גוֹפרית… אַת יוֹדעת… אני משוֹרר… פעם הדפסתי שיר בז’ארגוֹן, עוֹד בהיוֹתי ברוּסיה… בחוֹרף שעבר הייתי הוֹלך אל הים ערב ערב עם אשה צעירה אחת…

המסכה לא השמיעה הברה. היא ישבה כמאוּבנת. אוֹר הלבנה הקר היה נוֹצץ על תלבוֹשתה השחוֹרה. רגליה הקצרוֹת והדקוֹת, הנתוּנוֹת בגרבּיים שחוֹרוֹת וּבנעלי בד לבנוֹת, ניענעוּ את כפּוֹתיהן מעלה וּמטה כילדה קטנה.

– אני לא יוֹדע למה, אבל חשק האהבה בוֹער הלילה בלבי… אני צריך לשלם חוֹב לאשתי… היא בגדה בי לפני שבוּע… חי נפשי… בוֹאי, מסכה יפה, אתי אל הים… אל החוֹלוֹת… שם כל כך נעים, כל כך טוֹב… איש לא ירגיש בנוּ… מסכה נחמדה…

אך פתאוֹם קרה דבר, שקריס לא פילל לוֹ: האשה נפלה מלוֹא קוֹמתה על הספסל והתחילה מיבּבת בקוֹל היסטרי, בהברוֹת מעוּכוֹת בקצף, עד לבלי הבין מלה.

מיד הוֹפיעוּ כמה מאוֹרחי הנשף. גם קלדם היה ביניהם. הוּא קרע את המסוה מעל פניו, שׂערוֹתיו היוּ פרוּעוֹת ועיניו מבוֹהלוֹת. התחילוּ לשדל את הבּוֹכה, אך בכיה הלך וגָבַר, עד שחָדר בעד החלוֹנוֹת והדלתוֹת הפּתוּחים אל הבית פנימה. אז קרעוּ מעל פניה את הצעיף השחוֹר והכוֹל ראוּ, כי גינה היא… ניסוּ להרגיעה בדברים. הגישוּ אל חוֹטמה צלוֹחית של אֶתר, תחבוּ אל פיה חתיכת סוּכּר עם טיפּוֹת וָאלריאן, דבר לא הוֹעיל, היא התפּתלה בעוית והתייפחה בקוֹל קוֹרע לב.

קריס וקלדם הרימוּה והכניסוּה הביתה, השכיבוּה על אחת המיטוֹת שעמדוּ צפוּפוֹת בחדר הבישוּל ושם טיפּלוּ בה יחד עם נשים נרגשוֹת אחדוֹת. גינה נרגעה סוֹף סוֹף וּפקחה עיניים גדוֹלוֹת, מביטוֹת בתימהוֹן, בלי להניע את הפנים העטוּרים שׂערוֹת פרוּעוֹת על הכּר. גמעה גמיעוֹת אחדוֹת מן הלימוֹנאד שהגישוּ לה והביטה שוּב בעיניים תוֹהוֹת, ריקוֹת.

שׂמחת הנשף נשבתה. לאט לאט הסתלקוּ האוֹרחים אל הרחוֹב. הוּרגשה פתאוֹם צינה גדוֹלה, ששפעה בעוֹז בעד פתחי החלוֹנוֹת והדלתוֹת. קלדם ליוה את קריס עד קצה הרחוֹב, אחר כך שב, הגיף את כל הבית וכיבה את מנוֹרוֹת הלוּקס. רק מחדר הבישוּל, מאחוֹר, נפל פס אוֹר קלוּש על החצר המוּצפה אוֹר הלבנה.

ד

אחרי הפסח, יוֹם אחד לעת ערב, טיפלה גינה בגן שלפני הבית. היא ישבה לפני ערוּגה קטנה תלוּיה על ברכּיה, באוֹפן ששׂמלתה נמתחה מעל לברכּיה הבוֹלטוֹת, וסלסלוֹת תחתוֹניה הלבנים נתגלוּ. היא עקרה באצבעוֹתיה מתוֹך האדמה התחוּחה ספיחי פטוניה קטנים, שעלוּ מאליהם, וערכה אוֹתם עם העפר שבשוֹרשיהם זה על גבי זה, כדי לשוֹתלם אחר כך בערוּגה החדשה שהכינה בשבילם. מצחה היה שטוּף זיעה וגם על חוֹטמה הקטן עמדו רסיסי זיעה צפוּפים אחדים, אך היא היתה שקוּעה בעבוֹדתה ולא הרגישה בהם. פתאוֹם נדקרה אצבעה בקוֹץ שהיה טמוּן בעפר. היא הקפיצה את ידה כאילוּ נכותה, קינחה את האצבע ביריכה, וּכשראתה דם זב ממקוֹם הדקירה, נתנה את אצבעה בפיה והיתה מוֹצצת וּפוֹלטת את הדם עם הרוֹק. כשנפסק הדם הוֹסיפה לעבוֹד עד שהחשיך. אז סידרה את הכלים בחצר. ובעצמה נכנסה הביתה להכין ארוּחת הערב. הדקירה לא הכאיבה לה.

כעבוֹר שבוּע אוֹ עשרה ימים חשה בלילה (על פי רוֹב נדדה שנתה, וּביוֹתר כשקלדם לא היה בבית) כעין מתיחוּת וּקרישוּת בשרירי הפנים, בסנטר וּבעוֹרף; וּבבוֹקר, כשביקשה לקוּם מן המיטה לא יכלה לכפוֹף את גבּה כדי לשבת. כל עמוּד שדרתה היה רוֹעד בעוית מוֹשכת וּמכוצת. בטוּחה היתה כי אחזתה צינה. קמה ברוֹב מאמצים, הדליקה ברוֹב ייסוּרים את הפּרימוּס והכינה לעצמה כוֹס תה עם לימוֹן. אך כשהעמידה את כוֹס התה על הכיסא וּבעצמה צנחה למטה וּביקשה לקחת את הכוֹס – לא יכלה להוֹשיט את ידה, כאילו נשתתקה היד לגמרי. הפנים נתעווּ עוית של צחוֹק, אף כי הפחד היה מקרקר את לבה. היא חשה בלהט חוֹם נוֹרא, העוֹלה מפּניה, מכל ראשה, וּכשאמרה להיאנח הרגישה, כי הגרוֹן מהוּדק והלשוֹן עמוּסה וכוֹאבת.

כה שכבה עד שעה עשׂר. בעשׂר בא קלדם הביתה. סַבּל ערבי נשא אחריו שתיל של מאגנוֹליה שתוּל בתוֹך חצי פח של נפט והעמידוֹ על המרפּסת ליד הכּניסה. הדלת היתה פתוּחה. נכנס קלדם אל חדרוֹ והוֹציא מן המגרה פרוּטוֹת אחדוֹת בשביל הסַבּל. וּבשוּבוֹ קרא בקוֹל צרפתית:

– גינה, אוּ, אֶ טי? (היכן אַת?).

מחדר המיטוֹת ענתה אנחה חרישית.

הוּא נכנס אל חדר המיטוֹת וּכשראה את פני אשתוֹ המוּטלת כמאוּבּנת על המיטה באלכסוֹן – נבהל מאוֹד.

– אני… חוֹלָה… – השמיעה בלחש וּמתוֹך התאַמצוּת גדוֹלה והביטה בוֹ בעיניים לוֹהטוֹת.

– מתי חלית? מתי?

הוּא הביא לה ספל מם מן הברז שבחדר הבישוּל. כשקירב את הספל לשׂפתיה להט חוֹם פניה על ידוֹ. גרוֹנוֹ יבש מרוֹב התרגשוּת ופחד.

– אני הוֹלך לקרוֹא את ד"ר ציפין. תיכף אביא אוֹתוֹ. והוּא נס מן הבית ושכח גם לקחת את הכוֹבע. שׂערוֹ השחוֹר והדק התנשב ברוּח. למכּירים שביקשוּ לעוֹצרוֹ ניענע בידוֹ:

– אשתי חולה אנוּשה… אל הרוֹפא…

ד"ר ציפין הזקן, הצפוּד וּמצוּדד הראש היבש, ידידוֹ של בּוֹריס, בא רכוּב על אתוֹנוֹ האפוֹרה, נכנס החדרה עם המקטרת היורדת לוֹ על זקנקנוֹ השׂב, ביקש להשמיע איזוֹ הלצה, כדרכוֹ, אך משראה את פניה של גינה, חשק את שפתיו ונשך בחזקה את עצם המקטרת. עיניו הפּיקחוֹת נעשׂוּ תמימוֹת־ילדוּתיוֹת. הוּא היה דיאגנוֹסטיקן מהיר וּמנוּסה – וראה מיד את פעוּלת הטטאנוּס בדרגה מסוּכנת.

– בּוֹריס יקירי, – גימגם הזקן והוֹציא את המקטרת מפּיו – רוּץ מהר אל ביתי ואמוֹר לבתי מירה, שתתן לך את הדברים שכתבתי פה. אבל – על רגל אחת. אנסה לתת לה זריקוֹת אחדוֹת.

אך הרוֹפא הטוֹב איחר את המוֹעד. בשעה שלוֹש אחר הצהריים, לאחר שבדק אוֹתה רגע, קרא את קלדם שיצא עמוֹ אל המסדרוֹן ואמר לוֹ, כי אבדה כל תקוה. היא לא תחיה עד הבוֹקר. הארס כבר מפעפע בכל עצביה. אם הוּא רוֹצה, יכוֹל הוּא לקרוֹא את הרוֹפא בּיין לקוֹנסיליוּם.

ד“ר בּיין הוּבא ודעתוֹ לא היתה שוֹנה מדעתוֹ של ד”ר ציפין.

פניו של קלדם הלבּינו כחתיכת בד ישן. הוּא כסס כל הזמן את זנב שׂפמוֹ הדק ועיניו ירוּ ברקים. לוּא יכוֹל היה לנפּץ באגרוֹפיו את הכתלים! כה גדוֹל היה המחנק אשר שׂם לוֹ החדר…

באוּ כמה מכּרים, ביחוּד נשים, וּביקשוּ לעזוֹר להביא את הדרוּש, אך הוּא שלח את כוּלם, כמעט בגערה. בין הערבּיים נשאר לבדוֹ ליד מיטת החוֹלה. היא לא יכלה להניע איבר. ייסוּריה היוּ, כנראה, קשים מנשׂוֹא. חוּמה הגיע לארבעים ושלוֹש וחצי. אך דעתה נשארה צלוּלה. מתוֹך עיניה נשקפה בינה נשׂגבה.

הוּא לא זז ממיטתה, ישב על הדוֹפן באמצעה וליטף בלי הרף את כף ידה היוֹקדת וקרא לה בשמוֹת חיבּה, שאוֹזנה לא שמעה כמוֹתם מימיה. היא הסתכלה בוֹ באהבה גדוֹלה. בערב, לאוֹר המנוֹרה הגדוֹלה, רמזה לוֹ שיקריב את אוֹזנוֹ אל פיה. הוּא הבין ועשׂה את רצוֹנה. היא לחשה בקוֹל נשמע בקוֹשי:

– תוֹדה, בּוֹריס… מאוּשרה הייתי אתך… מרסי… (תודה).

וּבקצה אצבעה ליטפה רכּוֹת את ידוֹ.

ראשה צנח הצידה, כשפיה פתוּח מעט. עיניה היוּ מוּצלוֹת בריסים הדקים. עוֹד זמן מה אחרי יציאת נשמתה, כשמישמש אוֹתה, לָהט גוּפה.

קלדם קימט בכפוֹ את פאת הסדין לצניפה וּתחבה לתוֹך פיו, שלא תפרוֹץ זעקתוֹ אשר אמרה לפוֹצץ את לבוֹ…

קברה היה השלישי או הרביעי בבית העלמין החדש בין גבעוֹת החוֹל.

ה

גינה מתה באביב 1913. קלדם התהלך שנה שלימה וסרט שחוֹר ורחב על שרווּלוֹ, כמנהג הנוֹצרים. היה נראה כמדוּכּא, אך בעצם גילגל את חייו כבראשוֹנה. גם המלחמה, שפּרצה בינתיים והביאה שינוּי בעסקיו, לא הביאה שינוּי באוֹרח חייו. וּבקיץ 1915 קיבל עבוֹדת קבלנוּת גדוֹלה אצל הממשלה התוּרכּית בדמשק. הוּא עשׂה שוּתפוּת עם הנגר התל–אביבי התּקיף לייסוֹבוֹי, שהיוּ לוֹ קצת מכוֹנוֹת, ועם תוּרכּי–ערבי מבּירוּת, דוֹבר צרפתית וּמקוֹרבם של פקידי הבּארוֹן בגליל העליוֹן, ויחד פתחוּ בדמשׂק בית חרוֹשת לתעשׂיית קתים לרוֹבים, שלוֹש מאוֹת קת ליוֹם, לפי החוֹזה.

לקלדם היוּ ידידים בין פקידי הממשלה ושׂרי הצבא (אף על פי שלא נסתלק מנתינוֹּתוֹ הרוּסית, היוּ בידיו כל מיני תעוּדוֹת עוֹתוֹמניוֹת, חבש תרבוּש אדוֹם וּבעיני הפּקידים היה חשוּב כנתין עוֹתוֹמני), וכן גם בין הקצינים הגרמנים והאוֹסטרים, וּבעזרת שני שוּתפיו החרוּצים היוּ כל השערים פתוּחים לפניו, והעסקים הטוֹבים היוּ, בלשוֹנוֹ, “נדחקים לתוֹך ידיו”. לא רק לירוֹת תוּרכּיוֹת של נייר, שערכּן היה יוֹרד מחוֹדש לחוֹדש, אלא גם כל מיני מטבעוֹת של זהב וכסף: “תרנגוֹלים”, לירוֹת אנגליוֹת, מארקים גרמנים, מג’ידיוֹת, פיאסטרים ועוֹד, היוּ מצוּיים תמיד בשפע אצל שלוֹשת השוּתפים בתוֹך כיסי בד קטנים וגדוֹלים, והם היוּ מסיעים אוֹתם מדמשׂק לארץ ישׂראל וּמארץ ישׂראל לדמשׂק ברכּבת וּבאוֹטוֹמוֹבּילים צבאיים, וכל אחד מוֹציאם אוֹ גוֹנזם כדרכוֹ.

מוּבן מאליו, כי בשנוֹת המצוּקה של המלחמה נהנוּ מידוֹ הפתוּחה של בּוֹריס קלדם כל מי שלבוֹ נדבוֹ ליהנוֹת. את ידידיו הקרוֹבים הציל, על ידי “ניירוֹת” שוֹנים שהמציא להם, מעבוֹדת הצבא, מ“בדל” (כוֹפר) אוֹ מן ה“עמליה” (אנגריה) הנוֹראה, שמן העניים, אשר נלקחוּ אליה בהמוֹן, רק מעטים שבוּ חיים. וגם לכמה מוֹסדוֹת ציבוּריים העניק תרוּמוֹת או הלואוֹת, לפי בקשתם של מנהליהם ידידיו.

לרגל עסקיו הטרוּפים היה עוֹשׂה רוֹב ימיו בדמשׂק, וּמשם היה נוֹסע לפעמים גם לקוֹשׂטא, והיה לו שם – כך סיפרוּ – מגע וּמשׂא עם המיניסטרים עצמם. כשבא ג’מל פחה לפקד את הדיביזיה הרביעית, נתחבּב עליו קלדם מיד – בשל התשוּבוֹת החוֹתכוֹת והאמיצוֹת שהשיב על שאלוֹתיו. “איש כלבבי אתה”, – אמר לוֹ הפּחה בעין עצוּמה – “אם לא אעלך לגרדוֹם – אעלך לגדוּלה”. “בראשוֹנה לגדוּלה”, ענהוּ קלדם חריפוֹת, “אחר כך נראה”.

ביתוֹ הנאה בתל אביב היה עתה סגוּר על מסגר, התריסים מוּגפים וּבלילוֹת אין אוֹר עוֹלה ממנוּ. רק שלוֹש פעמים בשבוּע היה בא משכוּנה קרוֹבה ערבי זקן וטוֹב פנים והיה פוֹתח את הבית, מטאטאוֹ ורוֹחץ את רצפוֹתיו, מנכּש וּמעדר בגינה, משקה את הערוּגוֹת ב“כרכשת” נקייה וּמקשר את השׂיחים והעצים אל הסמוֹכוֹת – ולפנוֹת ערב הוּא רוֹחץ את רגליו מן הברז והוֹלך לוֹ, כשהוּא נוֹשׂא את המפתח הקטן ביד קמוּצה, כנוֹשׂא אוֹצר יקר.

כשבא קלדם לימים מספּר לביתוֹ, היה מעלה בערב את אוֹר הלוּקס בכל החדרים (במחסנוֹ עמדוּ תמיד פחי נפט תלוּלים זה על גבי זה), מכנס את אנשי “חברת טראסק” ועוֹרך להם משתה קטן, והם שוֹתים אראק וקוֹניאק ושמפּאניה, ואוֹכלים שוֹקוֹלאדה וראחאט וּבטני חלבּ – עד כאב בטן. עד שלוֹש בבוֹקר היוּ רוֹקדים ומשׂחקים ושרים את ההימנוֹן הנלהב “יוּסוּף אפנדי” ואחר כך מתפּזרים לבתיהם המדולדלים ממחסוֹר.

– וּמה מכּוֹח אשה חדשה? – שאל קריס את קלדם כטוֹב לבוֹ ביין.

– איני יכוֹל לשכּוֹח את גינה. מלתה האחרוֹנה “תוֹדה!” אינה יוֹצאת מאוֹזנַי. כמשוּגע הייתי אחרי מוֹתה… ואתה הרי ידעת כמה הייתי מענה אוֹתה… מנוּוָל הייתי ביחסי אליה…

– שטוּיוֹת! גזירה על המת שישתכּח מן הלב. עליך, בּוֹריס, לשׂאת אשה. אני אוֹמר לך. והפעם חכמה מגינה, תמחוֹל לי שם…

– אין לי גם פּנאי לכך.

– עוֹמד פה בית מלא כל טוּב… צחוֹק! אי, קלדם, במסעיך אינך יכוֹל למצוֹא לך איזוֹ פרידה נאה?…

– כן. בודאי אביא לי אשה באחד הימים… – סיים קלדם את השׂיחה כמעט בעצב.

וּבתחילת החוֹרף 1916 הביא את אשתוֹ השנייה מקוֹשׂטא.

ו

אליגרה היתה שוֹנה תכלית שינוי מגינה. ספרדיה גבוֹהה ורזה ממשפּחה מיוּחסת (אביה היה “חכם” שנתעשר בשנוֹת המלחמה מחילוּף מטבעוֹת), פניה שחרחרים–ירקרקים וּפיה רחב משהוּ על המידה, אך הוּא מגלה שני טוּרי שיניים קצוּבוֹת וּמתאימוֹת כפנינים שווֹת. אי אפשר היה שלא להתבוֹנן בהם.

היה בה חיתוּך של אישיוּת. דבר זה ניכּר לא רק מקוֹמתה רבת האוֹפי, אלא גם מכל התנהגוּתה. אף על פי שדיברה ספרדית וצרפתית וּמעט גרמנית (שנה אחת עשׂתה אצל קרוֹביה בוינה) ורק מלים בוֹדדוֹת עברית, רכשה לה מיד אחדוֹת מידידוֹתיו של קלדם. וּבשתיים–שלוֹש אלוּ הסתפּקה. ביניהן היתה גם אשת ראש ועד השכוּנה. היא היתה בעלת טעם בלבוּשה, תערוֹבת נאה של טעם מזרחי ואירוֹפּי, ואלמלא המלחמה שדילדלה את החנוּיוֹת והכניסה פשטוּת יתירה בלבוּשם של יוֹשבי הארץ, היתה בודאי יוֹדעת “להוֹפיע” בכל הדר קוֹמתה המלכוּתית.

היא לקחה לה מיד מ“נוה שלוֹם” אשה ספרדיה באה בימים, שהיתה עוֹזרת לה בכל עבוֹדוֹת הבית ומשקה את הגינה (במלאכת העידוּר והטיפוּל המקצוֹעי היה ממשיך הערבי הזקן) וּמשגיחה יפה על לבוּשוֹ של בעלה, שלא יהא בוֹ פגם. דיבּוּרה הספרדי והצרפתי היה מהיר, אך תמיד ידעה לסיים את המשפּט בהטעמה יפה וּבמעין בת קוֹל נוֹספת, ששיווּ לדיבּוּרה אצילוּת מרוּבּה. הידיעה הקלושה בעברית, שהביאה עמה מקושטא, נתרחבה מיוֹם ליוֹם (היא הקשיבה ברוֹב עניין ללהגם של הילדים בבתי השכינים וגם משכה אוֹתם לשׂיחה אגב הענקת פירוֹת ודברי מתיקה), וּכשהיתה אוֹמרת “בעלי” – היה מוּרגש במלה זוֹ גם גאוה, גם הנאה, גם הכרת הקניין וגם הגנה עליו, אך לא נידנוּד של ביטוּל עצמוּתה.

בנשף הראשוֹן שנערך בבית היה שוֹלט טוֹן כבוּש. הכוֹל התיחסוּ בדרך ארץ לאשה הגבוֹהה והאצילה, בעלת הפּנים המאירוֹת, שהתהלכה בין השוּלחנוֹת והציעה ברוֹב חן את ה“כּיבּוּד” היקר. אפילוּ הצחוֹק הפּרימיטיבי קצת עם חשיפת השיניים המבריקוֹת, ואפילוּ פיצוּח הזרעוֹנים ופליטת הקליפּוּת התכוּפה אל כף היד לא יכלוּ להכהוֹת על אצילוּתה. המוֹרה לציוּר אמר עליה, שהיא “כאחת הדמוּיוֹת ממשפּחת וילאסקיז”. קריס ניסה אליה הלצוֹת אחדוֹת, והיא צחקה במלוֹא פיה, אבל הוּא הרגיש מיד, כי קיימת איזוֹ מחיצה בינה וּבין כל באי הבית, ביחוּד הגברים. ועל כן הסתלק מנסיוֹנוֹתיו.

– ראית כמה אריסטוֹקראטית היא? – אמר קלדם לראש הוַעד, שישב על ידוֹ ואָצל קוֹמפּלימנטים אבהיים לכל הנשים מסביב – רצוֹנך להכיר באשה מאיזה בית היא – תן דעתך על פרוּסוֹת הלחם שהיא חוֹתכת. אם דקוֹת הן – סימן שמבית אצילים היא… אני נתתי את דעתי על כך ביוֹם הראשוֹן שהכּרתיה בקושטא. קו זה הכריע – וּביקשתי לישׂא אוֹתה לאשה.

– ראוּי אתה להוֹקרה, – השיב ראש הוַעד – שהוֹספת יוֹפי על יוֹפיה של תל אביב שלנו…

לאחר ימים אחדים, כשישב קלדם עם קריס ליד כוֹס שיכר וזיתים בחצר הפוּנדק הגרמני בשרוֹנה, אמר לידידוֹ:

– לא. היא אינה מסוּגלה לאהוֹב כמוֹ גינה. חסירה היא אוֹתה ההרגשה, הייתי אוֹמר, הדתית באהבה. אבל היא אדם. כמה אנוּ יחד? – שישה שבוּעוֹת – וּכבר יעצתני כמה עצוֹת, שהצילוּני מצרוֹת רבוֹת. ואת התוּרכּים היא מכירה, אני אוֹמר לך, מאין כמוֹה. ג’מל פחה “הקטן” אמר לי, שלוּלא היתה אשתי, אשת ידידוֹ, היה לוֹקחה ממני בלי טענה וּמענה… היא היתה מביאה אוֹתוֹ אל המיניסטריוֹן… תאמין לי, דן? מיוֹם שנשׂאתי אוֹתה – כאילוּ נעשׂיתי אדם אחר. הנחתי לכל השטוּיוֹת… ברית כּרתּי לעיני – איני רוֹאה שוּם אשה, משוּם עם וּמשוּם גזע… אתה יכוֹל להאמין לי.

קריס טפח על שכמוֹ ודיבּר לתוֹך כוֹס השיכר:

– כן, סיר חדש אין עליו פּיח… נשמע מה “תשוֹרר” בעוֹד שנה… הוֹי, בּרילי, בּרילי, ייכּנס הרוּח בבן אביך! לעוֹלם אין אדם יוֹדע את מחשבוֹת לבך… ואוּלי אתה בעצמך אינך יוֹדע אוֹתן…

בעצם חשב קריס את בּוֹריס קלדם לאדם תמים, אלא שלא נאה היה לוֹ לגלוֹת מחשבתוֹ זוֹ.

– היוֹדע אתה, דן? קצה נפשי בחיי צוֹענים אלה. הייתי מוֹחל על כל הרוָחים הגדוֹלים ויוֹשב לי בביתי הקטן עם אליגרה. היא תלד לי בן זכר. בטוּח אני בזה. היא הרתה בלילה הראשוֹן… סימן לאהבה, מה?… ואחר כך עוֹד אחד, ועוֹד אחד, וּלבסוֹף בת… נוּ, כמדוּמה, שבזה אוֹמַר די… חלקי זה יספּיק לגידוּל האוֹכלוֹסין של תל אביב העברית. צר לי שאני צריך לעוֹזבה לשבוּעוֹת שלימים…

– אין דבר, יכוֹל אתה לנסוֹע בלב שקט. אנוּ פה נשתדל לעניין אוֹתה.

– לוּ רק התעניינה בכם! – ענה קלדם בצחוֹק של הנאה. בטחוֹנוֹ בה היה עשת ברזל.

באוֹתוֹ אביב גזר ג’מל פּחה גזירת גירוּש על יפוֹ ותל אביב, וּביוֹתר כבדה ידוֹ על תל אביב, שהיתה, “מיוּשבת כוּלה ציוֹנים, השוֹאפים להתפּוֹררוּתה של הממלכה העוֹתוֹמנית”. גם קלדם אנוּס היה להסיע את אשתוֹ. מוּבן, שקיבל רשוּת ישיבה בכל מקוֹם שיבחר. ביוֹם הראשוֹן לגירוּש הביא אוֹטוֹמוֹבּיל משׂא גדוֹל והעביר חלק מן הרהיטים והכלים והבגדים לחיפה. שם שׂכר במוֹשבה הגרמנית בית קטן חבוּי בתוך גן עצים גדוֹל. גם משפּחוֹת אחירוֹת מתל אביב התיישבוּ בחיפה. רבים “הסתדרוּ” בהשתדלוּתוֹ של קלדם וה“מוּחתאר” היהוּדי הזריז, ורבים ישבוּ באיסוּר, אך בלי סכנת גירוּש. בתוֹך אלה היה, כמוּבן, גם דן קריס וּביתוֹ. הוּא נעשׂה מזכיר ראשי באחד הוַעדים המטפּלים בפליטים והראה חריצוּת גדוֹלה – בהגדלת הכנסוֹתיו. כשמעמד ביתוֹ הרחב, שלא לפי המצב בארץ, משך את תשוּמת לבם של רבים והתחילוּ מרננים אחריו, התחיל מפיץ שמוּעוֹת, שיש לוֹ דוֹד עשיר בהאמבּוּרג המעביר לוֹ סכוּמים גדוֹלים במארקים להניסם מסכּנת האינפלאציה, וחלק מן הכסף ניתן לוֹ במתנה. הוּא גם סידר את העניין ברוֹב חכמה, שהכספים היוּ באמת מגיעים לוַעד מהאמבּוּרג על שמוֹ. ברוֹב ערבי השבוּע היוּ בביתוֹ נשפים וסעוּדוֹת כיד המלך, והמשתתפים תמיהים היוּ מאין הוּא לוֹקח את הכלים היקרים והמאכלים המשוּבּחים, שאינם מצוּיים כלל בארץ… אליגרה העירה על כך את אוֹזנוֹ של בעלה, אך קלדם, כדרכוֹ, לא קיבל כל חשדים…

אליגרה היתה הרה זה החוֹדש החמישי. קלדם, בבית וּבדרך, היה נתוּן תמיד במצב של התעוֹררוּת והתרגשוּת. בקוֹצר רוּח חיכּה ליוֹם שבּוֹ תלד לוֹ את הבן. דמיוֹנוֹ הראהוּ את הילוֹד בכל זיו יוֹפיוֹ: ילד שחרחר, גדוֹל עיניים ואדוֹם שׂפתיים זעוֹת תמיד, כלאחר יניקה. הדמיוֹן הזה העסיקוֹ כל כך, שהיה מפטפּט עליו באוֹזני ידידיו וּמכּריו, וּביחוּד באוֹזני הנשים, כאילוּ כבר היה הילד בעוֹלם. על אלוּ נתחבּב משוּם כך ביוֹתר, כי הן אהבוּ את קו התמימוּת בגבר. אפילוּ שם כבר הכין בשבילוֹ: יגאל, כשם השוֹמר הגיבוֹר בגליל. גם אליגרה הסכימה לשם, שמצאה את צילצוּלוֹ נעים מאוֹד לאוֹזן.

היה סוֹף ימי סיון. החוֹם בחיפה היה גדוֹל מנשׂוֹא. המפרץ הנח שקט, פניו חיורים–סגוּלים כעין צדף נמוֹג עם סלסוּלי קצף דק, דוֹמה לפינכת–ענק מליאה רוֹק חם, כמעט בלתי זע, הדיף את חוּמוֹ הלח, המכבּיד על הנשימה, על העיר והמוֹשבה עד הר הכרמל. ריבּוּי העצים שבמוֹשבה אמנם נתן צל, אך עצר בעד מַעבר הרוּח, ועל כן הוּרגש המחנק ביוֹם ובלילה. עצי החרוּב התכסוּ אבק לבן והתאנים התחילוּ להבשיל את פּריין המתוֹק והקריר כל כך עם טל השחר. וגרגרי הזיתים המאוּבּקים לא ניכּרוּ מן העלים המכסיפים. אליגרה ישבה עם הספרדיה הזקינה בבית הבוֹדד והיתה מרבה לשתוֹת מים מן ה“איבּריק” השחוֹר והמזיע. היתה שוֹלחת יוֹם יוֹם לקנוֹת מעשׂי חלב מן המחלבה, וירקוֹת קנתה אצל האלמנה שטיקר, שבעלה הספּיק ליהרג בחזית הצרפתית והניח לה שישה ילדים קטנים ואחד בבטן. היא חשה בבדידוּת, אך לא יכלה להתערב בחברה. מיוֹם שהתחילה מרגישה בהריוֹנה נעשׂתה עליה הסביבה כזרה. מן הנשים המכּרוֹת שבתל אביב היתה בחיפה רק אשתוֹ של קריס, אך זוֹ נתפּסה כוּלה לחיי תענוּגוֹת וּביזבוּז מרגיזים. אף ריננוּ אחריה, שאינה נוֹהגת בצניעוּת עם הקצינים והפּקידים המבקרים בביתה. חשד זה בלבד די היה לקוֹמם עליה את כל רגשוֹתיה של אליגרה בת הטוֹבים.

המלחמה נמשכה בכל תוֹקפה. הגיעוּ שמוּעוֹת תכוּפוֹת מחזית הדרוֹם. התוּרכּים נעשׂוּ עצבנים ותבעוּ מקלדם את מתכּוֹנת קתי הרוֹבים, והוּא לא יכוֹל להמציאם בשלימוּת, כי אָפס העץ הטוֹב, וּמפני הבּלוֹקאדה קשה היה להשׂיג עץ אחר. הוּא גם נכנס לעסק חדש, על חשבוֹן עצמוֹ: הספּקת פחמי עץ לרכּבת הארצישׂראלית. לשם כך קיבל מאת הפּחה רשיוֹן לגדוֹע כל עץ בארץ, שימצאהוּ טוֹב לעשׂוֹת ממנוּ פחמים, וגם לקחת אנשים ל“עמליה” מכל הבא ביד. אבל הוּא לא השתמש לרעה ברשיוֹנוֹ והיה כוֹרת רק את יערוֹת האלוֹנים שבשוֹמרוֹן וחוּרשוֹת זיתים עתיקים, שחדלוּ לתת תנוּבתם. בעבוֹדה זוֹ מינה כמה מידידיו וּממכּריו למשגיחים ולפוֹעלים (באמת לא עשׂוּ כלוּם ועל פי רוֹב לא נמצאוּ כלל במקוֹם העבוֹדה, רק “וסיקוֹת” היוּ בכיסיהם כקמיעוֹת טוֹבוֹת) כדי להצילם מאנגריה וּמצבא וּמכוֹפר. כעבוֹר שבוּעוֹת מספר היוּ ה“וסיקוֹת” שלוֹ מתהלכוֹת בכל פּינוֹת הארץ, כי נמצאוּ אנשים שעשׂוּ בהן מסחר, והוּא עצמוֹ היה טרוּד וּמתרוֹצץ כל הימים ברכבת וּבאוֹטוֹמוֹבּיל אוֹ גם בדיליז’אנס וּברכיבה בכל ארץ ישׂראל וסוּריה. גם בארוֹת חפר לצבא בדרוֹם, גם פחי שמן סיפּק להם משכם וּמן הלבנוֹן… וּכשהיה בא (על פי רוֹב לשבּת) אל ביתוֹ, אל אליגרה שלוֹ, לא היה יוֹצא מן הבית. עטוּף בחלוּק פסים ערבי יקר, שלוּב רגליים על כרי ספּה קטנה, היה יוֹשב וּמחזיק את ידה של אליגרה וּמאזין לדוֹפקה.

– יוֹדעת אַת, כשני דוֹפקים אני מרגיש, – אמר והציץ בעיניה.

– כן, אפשר זה דוֹפקוֹ של יגאל שלנוּ…

– אליגרה! – קרא והרפּה פתאוֹם מידה – אם אמוּת בדרך – אי אפשר לדעת: מקרה אסוֹן, דבר אוֹ כוֹלירה, אנוּ חיים בשעת מלחמה וּבאסיה – תקראי לוֹ גם אז יגאל. השם בּוֹריס אוֹ בּר אינוֹ מוֹצא חן בעינַי. טוֹב, אליגרה? אַת מבטיחה?

האשה נבהלה מדבריו וענתה:

– אַל תדבּר הבלים, בּוֹריס… אם יקרך אסוֹן – אמית את עצמי יחד עם הילד… מי שחי אתך יוֹם אחד, אינוֹ יכוֹל עוֹד לחיוֹת בלעדיך יוֹם אחד…

הוּא ידע, שהיא אוֹמרת תמיד מה שבלבה, ועל כן נתרגש מאוֹד מתשוּבתה. אף על פי שבדוֹמה למימרה זוֹ שמע בחייו גם מפי נשים אחירוֹת. לבש את בגדיו הטוֹבים והלך אל חנוּתוֹ של הגרמני שמידט, חיפּשׂ בין הסחוֹרוֹת “מלפני המלחמה” וּמצא חתיכת אריג־תחרים לבן ויקר, יפה לחוּלצה, וקנהוּ והביאהוּ מיד לאליגרה. היא קיבלה את המתנה בהשתוֹממוּת קלה, אחר הגישה את האריג אל לבה, אל פיה, אחר נשקה גם לוֹ על פיו, נשיקה ארוּכּה וּמוֹצצת, שמטה ראשה על כתיפוֹ (היא היתה גבוֹהה ממנוּ בחצי ראש) והשהתהוּ שם רגעים מספר. הוּא עמד כוּלוֹ רגש אהבה וּמסירוּת ואריג־התחרים הלבן ביניהם. “אתפוֹר לי חוּלצה ליוֹם הברית…”

וּלמחר נסע שוּב. הפעם לבירוּת.

שם נזדמן לתוֹך חבוּרה של קציני צבא תוּרכּים צעירים. יחד בילוּ עד חצי הלילה בקפה לוּכּסמבּוּרג שעל שׂפת הים. אחרי חצוֹת נסעוּ שיכּוֹרים כוּלם בכרכרה אל אחת מסמטאוֹת הבּוּרג', וּבאחד ה“בתים” נשארוּ עד אוֹר הבוֹקר. התהוֹלללוּת אכזרית כזוֹ לא ידע זה כמה שנים. רק באוֹדיסה עבר עליו פעם לילה כזה. הוּא שכח את אליגרה ואת יגאל, את בריאוּתוֹ ואת חייו. כחַיה משתוֹללת ספק בתוֹך הזוֹהמה. מפלצת המלחמה הטילה בוֹ את ארסה המכלה והוּא הקיא ממנוּ במקוֹם זה כמה שיכוֹל.

כששב לחיפה סח את דבר הלילה לאליגרה. לא החסיר פרט קטן.

– מבינה אַת: נתעוֹררה בי החיה הרעה. לוּא יכוֹלת להמיתה בי… אליגרה שלי… אינך יוֹדעת עד היכן מגיע כוֹחה של חיה זוֹ…

היא החליקה באצבעוֹתיה הארוּכּוֹת על מצחוֹ, על צדעיו, וּבעיניה עמדוּ דמעוֹת.

– יקירי, חשוֹב תמיד עלי ועל יגאל שלנוּ, ואז לא תהיה לחיה הרעה שליטה עליך.

והיא חתמה את דאגתוֹ בנשיקה טהורה, שהכמירה את כל קרביו.

לאחר חוֹדש ימים, כשהקיץ במלוֹן משנתוֹ, חש נקוּדת צבייה קטנה בשׂפתוֹ התחתוֹנה. משחה במעט ספּיריטוּס שהיה עמוֹ בילקוּט, כי אמר יתוּש עקצוֹ, והרבה לעשן.

רוֹפא צבאי, מאיוֹר גרמני מכירוֹ, פגשוֹ באוֹתוֹ בוֹקר ברחוֹב, התבוֹנן בוֹ רגע ואמר:

– ליבּער פרוֹינד, עליו להיכּנס אלי באחד הימים, בשעה חמש אחרי הצהריים. אפשר אוּכל לעוּץ לוֹ עצה.

– בעניין מה, אדוֹני המאיוֹר?

המאיוֹר שירבּב משהוּ את שׂפתוֹ התחתוֹנה, נגע בה בראש האצבע וקרץ לוֹ בעין אחת. קלדם נענה לוֹ בראשוֹ והלך לדרכּוֹ. הוּא לא תפס בעצם את כוָנת המאיוֹר, כי מוֹחוֹ היה נתוּן בסכסוּך שנתגלע בזמן האחרוֹן בינוֹ ובין לייסוֹבוֹי.

וּבהיוֹתוֹ בביתוֹ בחיפה, כשהקיץ בבוֹקר ושכב עֵר במיטתוֹ והחמה נקדה בחלוֹן הפּתוּח ורישתתה על פניו את צל עלי התאנה הנעים קלוֹת, הראה לאליגרה שבמיטה הסמוּכה את השׂאת הקטנה שבשׂפתוֹ וסח לה מה שאמר לוֹ המאיוֹר.

– עליך, יקירי, להיכּנס אל ד"ר נעמני. אוֹמרים שהוּא רוֹפא טוֹב.

– סבוּרה אַת? – ענה קלדם מפוּזר קצת.

הוּא ירד, פתח את דלת הארוֹן והסתכל במראה. השׂאת לא פשתה, אך גם לא קטנה. הוּא חש עתה גם איזה גירוּי בגרוֹֹן, באף וברוּם החך. חשד שחוֹר עבר במוֹחוֹ, אך מיד התגבר עליו: “הבלים!” התגלח, התרחץ, החליף לבנים (חוּלשה היתה לוֹ להחליף לעתים קרוֹבוֹת את לבניו) וּמשח את שׂערוֹ בדוֹהן הטוֹב שקיבל מידי קצין אוּנגרי, ואחרי שאכל את ארוּחת הבוֹקר יצא לעסקיו. אך לא היתה לוֹ מנוּחה בלבוֹ. הוּא מישש כל הזמן את השׂאת שבשׂפתוֹ. מכּרוֹ הערבי־נוֹצרי כוּרי התבוֹנן בו ברחוב, צחק ואמר:

– מאַין לך זה, חַוַג’ה קלדם? מעירנוּ אוֹ מבּירוּת?

– דוֹמני משתי הערים יחד…

ושניהם צחקוּ בהנאה. כשהתרחק ממנוּ הירהר:

– אם כך – הרי זה עניין נכבד. הם מבינים בכגוֹן אלה.

וּבעברוֹ על בית ד"ר נעמני סר אליו.

הרוֹפא, שהכיר יפה את קלדם ואף חיבּבוֹ, בדקוֹ בדיקה יפה, אחר כך הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר בקוֹל חוֹטמני וּבעצימת עין אחת, כדרכוֹ:

– תפשׂת עניין ביש, חביב… נצטרך להשתמש בסאלוירסאן… חוֹשבני, שאצל הרוֹפא הגרמני הוֹפמאן אפשר יהיה להשׂיג את המנה הדרוּשה… אינך צריך להצטער הרבה, עכשיו מרפאים “זאת” כמעט בוַדאוּת של תשעים למאה…

אך קלדם הרגיש שלבוֹ הוֹלם תחת כוּתוֹנתוֹ כפטיש חזק. הוּא חייך מרוֹת:

– לא כדאי היה… זוֹנה בלה בבירוּת… זה כמה שנים שלא השתמשתי בכגוֹן אלוּ, והנה נכשלתי באיוַלתי. האין חשש בשביל אשתי? היא, כידוּע לך, הרה…

– לפי שעה – הינזר, כשנקבע את הדרגה – נדע את מידת הסכנה. כך, כך, “מזרחנוּ המבוֹרך”.

– סיפּרוּ לי, שהמערב אינוֹ פחוֹת מבוֹרך בנידוֹן זה.

– כן, צדקת, בני אדם הם חזירים בכל מקוֹם.

הוּא כילה את עסקיו והלך הביתה לאכוֹל בצהריים ולא דיבּר עם אליגרה בעניין, וגם היא לא שאלתהוּ, כאילוּ נשכח מלבה הדבר.

הוּא לא סמך על ד"ר נעמני, הרוֹפא הרוּסי מלפני המלחמה, ונכנס אל המאיוֹר הגרמני, וּבמשך כמה שבוּעוֹת היה מבקרוֹ בימים קבוּעים. לבסוף אמר לוֹ הרוֹפא:

– אפשר כבר להפסיק, לפחוֹת למשך שנים אחדוֹת – נרפּאת.

– וּבנוֹגע לאשתי?

– מעתה אין כל חשד.

מצב רוּחוֹ הוּטב. אך לאליגרה לא סיפר עוֹד דבר וחצי דבר על המחלה ועל ריפּוּיה.

ז

בסוֹף החוֹדש השישי להריוֹנה נפלה על אליגרה אימה גדוֹלה: בשוּם אוֹפן אינה יכוֹלה להישאר בחיפה. יוֹם יוֹם דיבּרה באוֹזני הספרדיה הזקינה וּבאוֹזני קלדם, כשהיה בבית, על ספינוֹת מלחמה שתבוֹאנה לכבּוֹש את עיר המפרץ, על קרבוֹת דמים ברחוֹבוֹת, על הרוּגים ופצוּעים. וּבדבּרה היוּ עיניה הגדוֹלוֹת לוֹהטוֹת באש קדחת וקוֹמתה זקוּפה וּמתוּחה, כאוֹמרת להדוֹף איזוֹ סכנה מתקרבת.

– פה אלך לאיבּוּד. אני מרגישה זאת ברוּר. בשעת הקרב ברחוֹבוֹת אפיל את הילד. אני רוֹאָה זאת בעינַי… אם לא אסע לקוֹשׂטא, אל הוֹרי, אני אבוּדה. עליך, בּוֹריס, החוֹבה להצילני. הן לא תחפּוֹץ באוֹבדני… באוֹבדן יגאל… האין זאת, יקירי?… עליך להציל את שנינוּ…

קלדם ניסה להרגיעה בכל הדרכים, אך לא עלה בידוֹ אלא מעט מאוֹד. גם בחוּגי מכּריו בצבא התהלכוּ שמוּעוֹת מזעזעוֹת על התקפה גדוֹלה בדרוֹם, על “דיסאנט” קרוֹב בחוֹפי הארץ, על הסתערוּת אוירוֹנים. וקוֹרטוֹב מפּחדה של אליגרה דבק גם בוֹ. וכן התחיל להשלים עם הרעיוֹן, שאליגרה תסע לקושטא. על כל פנים מוּטב שתלד בבית הוריה, שהרי בין כך וּבין כך אינה בבית, כי אם בגוֹלה. הוּא גם טרוּד ביוֹתר, העסקים הוֹלכים וּמסתבכים יחד עם המלחמה, ואינוֹ יכוֹל לשהוֹת בבית אפילוּ שני ימים רצוּפים (לייסוֹבוֹי נעשׂה חשוּד…). גם ידידים אין להם. הכוֹל נתפזר ונקרע לקרעים. התחיל לבקש לוֹ שבוּע, שיוּכל ללווֹתה לקוֹשׂטא. בסוֹף תמוּז עלה הדבר בידוֹ. את כל חפציה, יחד עם ה“טרוּסוֹ” של הילד, ארזוּ יפה במזוָדוֹת וּבתיבוֹת טוֹבוֹת, לקח תא מיוּחד ברכבת, כיון ליוֹם שיש קרוֹן של שינה, ונסע עמה לעיר הבירה.

הדרך עברה בשלוֹם. למן הרגע שנכנסוּ לרכבת ירדה על אליגרה עליצוּת משוּנה, עם כל כוֹבד גוּפה היתה מרבה להתהלך בקרוֹן, תוֹפסת בכל פעם בקלדם וּמוֹשכתוֹ לרקוֹד עמה, כמוּבן רק סיבּוּב אחד אוֹ שניים, כי מיד עייפה. וּבשבתם יחידים בתא דיבּרוּ שוּב ב“יגאל” החביב. היא קוֹבעת בדיוּק את יוֹם הלידה, את סדר הברית, את פרשת החג שאביה יערוֹך, את הבגדים, שהוּא, קלדם, ילבּש. מנתה בשמוֹתם את כל הקרוֹבים הרבים שיבוֹאוּ לשׂמחה. תיארה את העגלה שתקנה לילד, את האוֹמנת שתקח בשבילוֹ. והוּא, קלדם, יוֹשב כפוּף, ראשה מוּטל על ברכיו והוּא מסלק את שׂערה הדק, הריחני, מאוֹזנה הזעירה, השקוּפה, גוֹחן פעם בפעם ונוֹשק את התנוּך הוָרוֹד באהבה רבה. “וכעבוֹר חצי שנה תכלה “המלחמה” ונשוּב שלוֹשתנוּ הביתה, אל ביתנוּ הנחמד בתל אביב…” – “ויגאל יישן בגינה, בתוֹך הפּרחים, בעגלה מכוּסה בצעיף מפני הזבוּבים…”

הוֹריה ידעוּ את דבר בוֹאם מן המכתב שכתב להם קלדם וּבאוּ לקבל את פניהם. באוּ כשני מניינים מבני המשפּחה, אנשים, נשים וטף, כוּלם חבקוּה ונשקוּה, כאילוּ שבה אליהם ממדינת הים, והוֹבילוּ את האוֹרחים במרכבה מפוֹארה לביתם בעל החצר הקרירה, עם עץ הלימוֹן ומזרקת המים בתוֹכה. האם טפחה כל הזמן על חזה ועל בטנה של בתה ולחשה: “בן פּוֹרת יוֹסף!”

קלדם נשאר ימים ספוּרים בקוֹשׂטא. התראה עם מי שהתראה, נשׂא ונתן עם שוֹנים. לבסוֹף קיבל הזמנה לבוֹא אל בא כוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, שישב בקוֹשׂטא לשם המצאת כספים ליישוּב העברי בארץ. הוּא נתן על ידי קלדם סכוּם גדוֹל במטבעוֹת זהב בשביל “ועד ההגירה” בחיפה. לא לעתים קרוֹבוֹת מזדמן להם שליח טוֹב כקלדם. מן השמיים שלחוּהוּ לקוֹשׂטא. דבר גדוֹל הוּא עוֹשׂה ליישוּב… בשוּבוֹ הלך מיד אל ראש “ועד ההגירה” (הוּא גם ראש ועד תל אביב) וּמסר לוֹ את כיס הבּד הכבד, המלא מטבעוֹת צהוּבּים, חדשים, כיציאתם מבית היציקה. הלה נתרגש מאוֹד למראה הזהב, שהוַעד חיכּה לוֹ כל כך, תפס בשתי ידיו את כתיפיו של קלדם וּמילמל:

– חסד גדוֹל עשׂית, קלדם, עם היישוּב כוּלוֹ. לעוֹלם לא אשכח את חסדך. יבוֹא יוֹם ונגמוֹל לך…

– אין דבר, אדוֹני ראש הוַעד. הדבר לא היה לי לטוֹרח כלל. מקוה אני, כי בקרוֹב לא יהיה עוֹד צוֹרך בשליחוּת כזוֹ.

– כלוֹמר?

– האנגלים יכבּשוּ את הארץ, ואז תקבלוּ את הכספים בדרך ישרה, בדרך מצרים, אוֹ גם באוֹנייה.

– וקרוֹב הדבר?

– אוּלי יוֹתר ממה שאנוּ משערים. אצל ממשלתנוּ הרוֹממה וכן גם אצל בעלי בריתנוּ פסים כל מקוֹרוֹת האספּקה. מעט כסף יש עוֹד, אך אין אפשרוּת לקנוֹת את הדרוּש גם בכסף. הבּלוֹקאדה מהדקת את החבל על הצואר. כך הדבר.

ראש הוַעד ניענע את ידוֹ בחָזקה, מרוּצה מאוֹד גם מן הכסף וגם מן הידיעה הטוֹבה, וקלדם הלך לעסקיו.

ח

לאחר חוֹדש, בערך, קיבל טלגרמה, כי אליגרה מתה מלידה קוֹדם זמנה. הילד הוּצא מת. הוּא מיהר לקוֹשׂטא. אליגרה והנפל כבר היוּ בבית העלמין. הוּא נסע שמה עם שני זרי פרחים הדוּרים. אחד גדוֹל ואחד קטן. אחרי שהניח את הזרים על הקברים, נפל על קברה של אליגרה וגעה בבכי. יוֹתר משעה שכב וּדמעיו וקוֹל בכיוֹ זוֹרמים מקרבוֹ בלי הרף, כמוֹ לא יהיה להם סוֹף. עד שניגש אליו שוֹמר בית העלמין הרזה ועצוּב הפנים, נגע בכתיפוֹ ואמר לו:

– די, אֶפנדים. למה הוּא מצער כל כך את המנוֹחה? ואז נפסק הכוֹל. זרם הדמעוֹת וקוֹל הבכי עמד. הוּא נעץ בשוֹמר שתי עיניים גדוֹלוֹת, כמוֹ לא מעוֹלם זה. קם מן הקבר, ניער את בגדיו מן האבק, נתן ביד האיש מטבע ויצא אל המרכבה שהמתינה לוֹ ליד השער.

מפי הרוֹפא האוֹסטרי נוֹדע לוֹ, שאליגרה נדבקה ממנוּ, והנגע פגע בעוּבּר. כשבוּע ימים היה הילד (בן זכר) מת בתוֹכה. לוּלא נתקפה אחרי הלידה ב“קדחת הלידה”, אוּלי אפשר היה להצילה על ידי שיטת הריפוּי החדשה. אבל הקדחת באה בצוּרה אנוּשה, וכל המאמצים לא נשׂאוּ פרי. לבה כבר נחלש מן הנגע ולא יכוֹל להתגבר. חבל, אשה אצילה כל כך! “אבל מהוּ אסוֹנוֹ הפרטי לעוּמת אסוֹן האנוֹשוּת במלחמת התוֹעבה הזאת! למשפחתה לא הגדתי את סיבּת האסוֹן, כי מה בצע! הם אנשי מזרח תמימים – יחיוּ בתוּמתם!” כה סיים הרוֹפא האוֹסטרי הטוֹב.

– כן, אבל אשמתי היא… גם הילד הלך לאיבּוּד… ארוּר אני! – קרא ועיניו נתרחבוּ בלהט פרא לח.

עוֹד בוֹ ביוֹם ענד את הסרט השחוֹר והרחב לשרווּלוֹ.

ט

רק בסוֹף החוֹרף 1919 שב קלדם לתל אביב. התארעוּת הדברים אילצתהוּ ללכת עם מטה הצבא הבוֹֹרח לקוֹשׂטא. וּבאמת היה מוֹחל על התענוּג הזה בחפץ לב. היוּ לוֹ כמה תביעוֹת של כספים לממשלה התוּרכּית והוּא קיוָה להשׂיג את שלוֹ בעיר הבירה. אך שם היה עד להתפּוֹררוּתה הגמוּרה של הממלכה, ועם כל קשריו הטוֹבים ותחבּוּלוֹתיו המחוּכּמוֹת, לא עלה בידוֹ לקבל אלא כמה אלפי לירוֹת תוּרכּיוֹת בנייר, שערכּן הגיע רק למאוֹת לירוֹת אנגליוֹת. על כן חרד ושׁמח לקראת היוֹם, שבוֹ יוּכל לשוּב לביתוֹ הנאה בתל אביב רבת האוֹר והנוֹעם. עייף היה עד לחוּלשה וּביקש לנוּח מנוּחה שלימה. אף השמוּעוֹת שהגיעוּ אליו על “הבית הלאוּמי” ליהוּדים, אף כי ידע שמוּגזמוֹת הן מאוֹד (“חלוֹמוֹת” הציוֹנים בעצם לא העסיקוּהוּ עד עתה), הנה עכשיו, אחרי תלאוֹת המלחמה, בשוֹמעוֹ אוֹתן מפי אנשים מלאי אמוּנה והתלהבוּת, עוֹררוּ גם בלבוֹ איזוֹ כמיהה להיוֹת עם אֶחיו, להשתתף במעשׂיהם, וּביחוּד לראוֹת בגידוּלה של העיר תל אביב, שהיה בין ראשוֹני בוֹניה.

לפני צאתוֹ את קוֹשׂטא ביקר שוּב בבית העלמין. את קברה של אליגרה מצא כמוֹ שעזבוֹ אז, גם השוֹמר נשאר כשהיה, רזה ועצוּב פנים, אך התלוּלית של הנפל נמחקה לגמרי, וגם השוֹמר, עם כל השתדלוּתוֹ, לא ידע להראוֹתוֹ את המקוֹם בדיוּק. “מאוֹת נפלים נקברוּ כאן, ואין דוֹרש לקברם”…

הוּא בא באוֹנייה רוּמנית, שהביאה מקוֹשׂטא כמה עשׂרוֹת יהוּדים צעירים פליטי רוּסיה, בדרך התוַדע אליהם והיה אוֹכל ושוֹתה עמהם, מספּר להם על ארץ ישראל, על תל אביב, על המוֹשבוֹת, וגם לוֹקח חלק בזמרתם וריקוּדם. הוּא נתחבּב על כוּלם בשל פשטוּתוֹ וחמימוּת מזגוֹ המלבּב. והיה שם בחוּר קרימאי אחד, שהתלחש עליו תמיד עם “חברתוֹ” מתוֹך חיבּה יתירה, שראה בוֹ, “בקלדם זה”, טיפּוּס ארצישׂראלי, מין אדם־עברי חדש, חוֹפשי מכל סבל ירוּשה, יפה, אמיץ, חסר דאגה וכו'. “החבירה” הסכימה לדעתוֹ של הבחוּר ונלחצה אל זרוֹעוֹ, כשהיא שוֹלחת מבטי הערצה אל קלדם.

את תל אביב מצא כמוֹ ביוֹם שעזבה. רק הבתים נראוּ בעיניו קטנים יוֹתר, תחת זאת גדלוּ העצים במידה מרוּבה. רק שלוֹשה אוֹ ארבעה בתים חדשים נוֹספוּ, אך הרחוֹבוֹת המוּ מרוֹב אדם וּתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים וּמרכבוֹת. לא רק רוֹב יוֹשביה שבוּ אליה, אלא גם רבים מבני המוֹשבוֹת קבעוּ את דירתם בתוֹכה. אך יוֹתר מכוּלם עשׂוּ עליו רוֹשם הפנים החדשוֹת, האוֹרחים מארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה. אנשי הצבא היהוּדים מן “הגדוּדים” היוּ מתהלכים הילוּך חוֹפשי, קל, רב הכרה. חגוֹרת הבד הדוּקה על הלבוּש האפוֹר־הירקרק והכוֹבע עם ה“מנוֹרה” הדקה שמוּט קצת כלפי מעלה. בחוּרים נעימי רוֹאי. בנוֹסעוֹ לאִטוֹ במרכבה הפתוּחה התבוֹנן, שחנוּיוֹת המכוֹלת

מליאוֹת צוֹרכי אוֹכל חדשים, ביחוּד קוּפסאוֹת של “משוּמרים” שוֹנים, והקהל מרבה לקנוֹת. נפתחוּ גם בתי אוֹכל אחדים, שהיוּ מליאים אדם, וּליד שני ביתני הגזוֹז עמדוּ אנשים “בתוֹר”, אף על פי שהקיץ טרם בא. וּבאמת עשׂתה השכוּנה את הרוֹשם, שאנשיה קמוּ מצוֹם ארוֹך והם מיטיבים את לבם בכל דבר מאכל וּמשתה הבא לידם. כל הפנים שעברוּ ברחוֹב היוּ כנשׂוּאים אל איזוֹ שמש נעלמת, שאוֹרה גוֹבר והוֹלך. קלוּת חיים וחדוַת חיים שפעוּ בכל פּינה.

בקצה רחוֹב הרצל, ליד בנין הגימנסיה המסוּיד חדש, עצרוֹ הסוֹפר־העסקן הזקן פּלטיאל הלוי, זה שעיניו הבטלניוֹת מסתתרוֹת תחת משקפיים מעשׂיים מאוֹד, שכל הלצוֹתיו מוֹצאוֹת חן בעיני עצמוֹ, קידמוֹ בתנוּעת יד וב“שלוֹם עליכם” רחבים מאוֹד, וּכשעמדה המרכבה ניגש במרוּצה, חבקוֹ וּנשקוֹ פעמיים:

– ראוּ, קלדם! לעזאזל! אמרוּ עליך, שנעשׂית וזיר גדוֹל ב“שער הגבוֹה”… הה, “השער הגבוֹה” מוּטל כבר באשפה… באת עם “הרוּסים”? כמה באוּ? חבל, שלא חיכּית עוֹד חמש שנים… היית חוֹזר לכרך בעל רבע מיליוֹן תוֹשבים… הכוֹל חזיתי מראש… אתה זוֹכר מה שאמרתי לכם בזכרוֹן יעקב במלוֹן גראף? כן, הגרמנים שלכם ניצחוּ… אתה רוֹאה שם את ה“קפּטין” האמריקני הזקן? הרי זה פישטון–הכהן מוַארשה… אידיאליסט מן הדוֹר הישן… כך, כשאדפּיס את הזכרוֹנוֹת שלי, תראוּ שהכוֹל חזיתי מראש…

– יאמר נא לי בטוּבוֹ, אוּלי יוֹדע אם מישהוּ גר בביתי?

– חכּה רגע! אחרי הכיבוּש ישבוּ בוֹ אוֹפיצרים אנגלים. אחר כך, נדמה לי, כי שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת נכנס שמה. באמת אני יוֹשב בירוּשלים, מנהל מחלקה במוֹסד הלאוּמי, ואיני בקי במה שנעשׂה בתל אביב… כלוֹמר, בקי וּבקי אני… – וה“זקן” מוֹסיף, כמוּבן, להיוֹת ראש הוַעד. את האמת אגיד לך: נמאס עלי. צריך היה שיבוֹא כבר אחר במקוֹמוֹ… הוּא אינוֹ מתאים כלל למסשטאבּ החדש… לוּא היה לקהל מוֹח בקוֹדקדוֹ, היה בוֹחר בי… ברצינוּת, מה דעתך?

– אין לי עוֹד דעה, הכוֹל כמוֹ חדש בעינַי… אני גם עייף מאוֹד… נוּ, להתראוֹת, אדוֹן הלוי.

– שלוֹם, שלוֹם! חפצתי לשאלך על כמה פרטים מימי שלטוֹנוֹ של ג’מל פּחה. הרי היית מקוֹרב אליו… הדברים דרוּשים לי בשביל הזכרוֹנוֹת, אבל – בפעם אחרת. שלוֹם, קלדם. אני אוֹמר לך, אשרינו שנפטרנוּ מן הפגר, כלוֹמר, מן התוֹגר… האנגלים, בצלם נחיה ונבנה את ארצנוּ. כמוֹ בימי כוֹרש… התנ"ך נכנס אל דמם… שלוֹם, שלוֹם! כשתהיה בירוּשלים תסוּר אלי – למוֹסד הלאוּמי… תשאל למר פלטיאל הלוי…

“שוּלקוֹב? הפּרדסן שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת, גר בביתי? מי הכניסו שמה?” וקלדם דחף בקצה מקלוֹ בעגלוֹן הערבי שימהר לנסוֹע.

ביציע הבית, שתריסיו היוּ מקוּפלים והוילאוֹת הלבנים מתנפנפים ברוּח, ישבה אשה בעלת בשׂר ויפת פנים, לבוּשה חגיגית ושיפשפה באצבעוֹתיה את קיבוֹרת זרוֹעה החשׂוּפה, השמינה. היא הסתכלה בעוֹברים ושבים בעיניים חסירוֹת כל מבּע. כשעמדה המרכבה לפני שער הגדר והזר ירד עם המזוָדה, שילם לעגלוֹן וּפנה אל שביל הגינה, הניחה האשה את שתי ידיה על משען היציע והביטה בבּא.

הזר צילצל והאשה קראה קוֹל גדוֹל לתוֹך הבית:

– אסנת! לכי ראי מי מצלצל.

הנערה הספרדיה באה מיד בעיניים מבוֹהלוֹת ואמרה:

– הוּא אוֹמר, שהוּא בעל הבית…

– הביאי אוֹתוֹ הנה.

– קלדם הוֹפיע כשהוּא נוֹשא ביד אחת את הילקוּט ועל זרוֹעוֹ האחרת מוּפשל המעיל המקוּפל.

– שלוֹם, גברתי. שמי קלדם. אני בעל הבית הזה. אני חוֹזר מקוֹשׂטא. לא ידעתי שאנשים גרים בביתי.

– שמי קארפּין. מר שוּלקוֹב שׂכר את הדירה מן הוַעד. אנוּ גרים פה יוֹתר מחצי שנה. הכוֹל בסדר. אני שוֹמרת על הניקיוֹן כמוֹ בביתי. יוּכל לראוֹת. הכוֹל בסדר גמוּר.

העפת עין אחת אילך ואילך הוֹכיחה לוֹ, כי אמנם עין משגחת על הכוֹל בבית וּבגינה.

– פעמיים בשבוּע בא הערבי וּמטפּל בגן. אך כל השבוּע אני בעצמי משקה ומעדרת. אני אוֹהבת פרחים. ברחוֹבוֹת היתה גינתי היפה בכל המוֹשבה… יוּכל לשאוֹל… אוּלי הוּא רוֹצה לשבת? ישתה כוֹס קפה בזבדה? אסנת, הביאי כוֹס קפה. עם הרבה זבדה. גם את צלחת העוּגוֹת!… בשבילי תביאי תפוּח זהב מחוּתך עם מעט סוּכּר. האדוֹן שוּלקוֹב עוֹמד לבוֹא בכל רגע…

קלדם הכיר יפה את שוּלקוֹב. לא עסק אחד היה לוֹ עם הפרדסן־הסוֹחר הממוּלח הזה. הוּא ידע גם את אשתוֹ, היהוּדיה הכחוּשה והדווּיה, ועתה אוֹמרת קארפּין דשינה זוֹ: “אנחנוּּּּּּ גרים פה”. בחוּשוֹ המנוּסה ניחש מיד מה פעל שוּלקוֹב חרוּץ זה… “יחד עם השינוּיים במפת העוֹלם…” – עברוֹ רעיוֹן מבדח.

אמר תוֹדה בהרכנת ראש נאה (תנוּעה שלמדה מן הקצינים הגרמנים) והניח את המעיל על דוֹפן אחד הכיסאוֹת.

– אם הוּא רוֹצה להתרחץ, יוֹאיל להיכּנס אל חדר האמבטי. הרי הוּא יוֹדע את הדרך…

קלדם הרכין שוּב את ראשוֹ והלך לחדר האמבטי. כשחזר רחוּץ פנים וּמסוֹרק שׂיער מצא כבר את ה“כּיבוּד” ערוּך יפה וּבטעם על שוּלחן הנצרים הקטן. האשה הכבידה לא משה ממקוֹמה.

– בבקשה! – הזמינתהוּ ברמיזת עין אל השוּלחן. הוּא ציית ברצוֹן – אוֹתי אינוֹ מכיר, מה?

– לצערי. נעים להכיר נשים נאוֹת…

– אני מחזירה לוֹ את הקוֹמפלימנט.

והיא סחה לוֹ בפשטוּת שעזבה את בעלה האיכר וּשלוֹשת ילדיו, וגם שוּלקוֹב עזב את אשתוֹ וּשני ילדיה, כוּלם במוֹשבה, והרי הם יוֹשבים “יחד” פה בתל אביב. מצבם חמוּר מאוֹד, כי קשה לשניהם לקבל גט. לוּלא התערבוּ זרים, אפשר היה לקבל גט. היא אינה דוֹרשת כלוּם מבעלה והיא גם נכוֹנה לקבל את הילדים… ושוּלקוֹב נוֹתן את חצי רכוּשוֹ לאשתוֹ (רכוּש לא קטן!) – אך ה“ידידים”, ישמרנוּ אלוֹהים מן הידידים, אלה כשהם מתערבים במוּסרם עלוּלים להוֹריד אדם שאוֹלה… הנה לפרקאל, הוּא מכיר את פרקאל? בתוֹ הצעירה לא חפצה להינשׂא. כמה שידוּכים טוֹבים הציעוּ לה. אחד, אינג’ינר, גם אהב אוֹתה, והיא…

קלדם שמע ולא שמע מה שהגברת קארפּין–שוּלקוֹב מספּרת, כשהיא תוֹחבת בתנוּעת אצבעוֹת אצילה את פלחי תפוח הזהב הזרוּיים סוּכּר אל פיה הקט. עתה סערוּ במוֹחוֹ מחשבוֹת שלוֹ. בכלל, מאז סיוּם המלחמה וּסבך העניינים בקושטא נעשׂה מפוּזר ולא יכוֹל היה להקשיב שני רגעים רצוּפים לדוֹברים אליו. הוּא הביט ישר בפני הדוֹבר, ניענע מזמן לזמן בראשוֹ כמסכים, אף השמיע איזוֹ הערה נכוֹנה – אך בעצם שמע רק קטעי דברים שלא נצטרפוּ במוֹחוֹ לעניין שלם, כי מרוּכּז היה בקשב רב לעצביו העֵרים.

לבסוף הפסיקה וּשאלה שלא מן העניין:

– עד שתוּכלוּ לצאת מן הבית – לא יכבּד מכם למסוֹר לי אחד החדרים לדירה?

– חוֹשבת אני, ששוּלקוֹב לא יתנגד… הרי ידידים אתם, אם איני טועה. אני אין לי כלוּם כנגד זה. אדרבה. יהא יוֹתר שׂמח בבית… אנחנוּ רק שני אנשים. לפעמים בא אחד הילדים מן המוֹשבה. שלי אוֹ שלוֹ.

לאחר רגעים מעטים בא שוּלקוֹב, גבר כבן ארבעים, רחב גרמים וּנפוּל לחָיים, מלא תנוּעה וּטרוּף תחבוּלוֹת, עיניו מבריקוֹת והוּא חוֹשף

שיניים גדוֹלוֹת ובריאוֹת וצוֹחק צחוֹק אדם הבטוּח, שאין איש יכוֹל לעשוֹת לוֹ רע. הוּא לחץ את ידי קלדם רגע ממוּשך וּבכוֹח גדוֹל עד להכאיב. הסכים לפנות תיכף וּמיד את הבית, אם כך רצוֹנוֹ של קלדם. מה שייך, הבית הוּא ביתוֹ והוּא רשאי לצווֹת. הוּא, שוּלקוֹב, רק השתמש בזה שהבית נתפּנה ולא היוּ לוֹ בעלים. את שׂכר הדירה לחצי שנה הכניס לוַעד העיר. אף על פי כן, דחילךּ, בבקשה! אינוֹ רוֹצה להיות עליו לטוֹרח אפילוּ יוֹם אחד… אבל אם הוּא, קלדם, מסכים, יגוּרוּ יחד חוֹדשים מספּר, עד “מוּחרם”. רק כארבעה חוֹדשים נשארוּ. כמוּבן, הוּא רשאי לבחוֹר לוֹ חדר כרצוֹנוֹ. נדמה לוֹ, כי לשני הצדדים ינעם לשבת יחדיו… הגברת קארפּין בוַדאי לא תסרב גם להאכילוֹ ממיטב מאכליה. הכּרת פניה תענה בה, שהיא יוֹדעת להכין מאכלים, מה?… הוּא יוֹדע מראש, שהיא תסכים ברצוֹן. אם כן, מנוּי וגמוּר, הוּא יקבל את החדר בפּינה, עם הכניסה מצד המרפּסת. וּבתוֹר שׂכר דירה יאכל את ארוּחתוֹ על שוּלחנם. עכשיו השוּלחן מלא דשן, לא כבימי התוּרכּים… עוֹד צפוּיים להם עסקים משותפים. עוֹלם חדש בארץ ישׂראל. רק עתה נפתחים אוֹפקים לעסקים. אשרי המניח עתה יסוֹד לבניין בעתיד! צריך רק להרחיק ראוֹת… ולא ללכת בקטנוֹת… לא, לא, לא! אין לוֹ שוּם טרחוּת עליהם… אדרבה… אם רצוֹנוֹ שיפנה את הבית…

עוֹד כחצי שעה ישב עם שוּלקוֹב והגברת, אחר הכניס את ילקוּטוֹ וּמעילוֹ לחדר שהוּקצה לוֹ והלך.

– בצהריים יביאוּ חפצי מן הנמל. תוֹאיל נא הגברת להראוֹת לסַבּל היכן יניחם.

– בחפץ לב. להתראוֹת!

י

קריס היה נתוּן בצרה גדוֹלה. את הבית הקטן, שבנה לוֹ עוֹד לפני המלחמה, תיקן ושיפּר אחרי שוּבוֹ מחיפה, הוֹסיף עליו אגף שלם וגם העלה עליו חצי קוֹמה. הגג של החצי השני שימש “מרפּסת נהדרת”, יפה לחגיגוֹת. בשל יוֹקר החוֹמרים והעבוֹדה אחרי המלחמה עלה לוֹ הדבר בסכוּם עצוּם. “כפליים כבית והמגרש יחד”, התפאר. רוֹב מכריו אמנם ידעוּ (הוּא טרח, כאמוּר, הרבה להקנוֹת להם ידיעה זוֹ…), שהוּא קיבל במשך כל שנוֹת המלחמה כספים מדוֹדוֹ שבהאמבּוּרג, אך נמצאוּ גם יחידים אשר ריננוּ אחריו, כי אין ידוֹ נקייה מאוֹצר המוֹסד הלאוּמי, שהוּא מזכירוֹ הראשי ועוֹשׂה בוֹ בעצם כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ, כי המנהל הוּא אדם בא בימים, וסוֹמך בכוֹל על קריס, שידע לקנוֹת את אמוּנוֹ.

לאוֹזני קריס הגיעוּ דברי הריגוּן, אך הוּא לא נתן את דעתוֹ עליהם, כי בטוּח היה ב“זקן”, שיגן עליו בכל כוֹחוֹ. והנה בא אחד העסקנים הפליטים מרוּסיה, שהיה ממלא בעירוֹ תפקידים חשוּבים בתנוּעה הלאוּמית, וּבבקשוֹ מקוֹם נאמן לתקוֹע בוֹ את יתידוֹ, נתן את דעתוֹ על המוֹסד שקריס עבד בוֹ. דרכיו של המנהל לא טוֹבוּ בעיניו, ועל כן התחיל חוֹתר תחתיו, וּמשהגיעוּ אליו השמוּעוֹת על מעילוֹתיו של קריס, נאחז בהן בחזקה והיה הוֹפך ודוֹרש בהן בכל החוּגים שהיוּ לוֹ מהלכים בתוֹכם. והדברים הגיעוּ לידי כך, שנתמנתה ועדת ביקוֹרת לבחוֹן את מצב העניינים במוֹסד. קריס צחק תחילה, אחר כך ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, תיקן מה שתיקן והעלים מה שהעלים, אך מיד עם התחלת הביקוֹרת נתקל בחבר אחד של הוַעדה, חטטן ועקשן מאין כמוֹהוּ, אדם שעינוֹ שוֹרה דוקא במקוֹמוֹת הסמוּיים, וּמיד הרגיש כי מאיש זה תיפתח אליו הרעה. בכל מיני תחבוּלוֹת ניסה להרחיקוֹ מן הוַעדה, אך חפצוֹ לא הצליח בידוֹ. הלז ראה את השתדלוּיוֹתיו של הנחשד, ועוּבדה זוֹ חיזקה עוֹד יוֹתר את רצוֹנוֹ לגלוֹת את הכוֹל. וכעבוֹר חוֹדש ימים ידעה כבר כל הוַעדה, וגם ה“זקן” וּבן תחרוּתוֹ, את כל האמת המחפּירה: כשמוֹנת אלפים לירוֹת מצריוֹת היה הסכוּם שנצטרף מכל המעילוֹת “הידוּעוֹת”, שמעל קריס בקוּפּת הציבוּר במשך כל שנוֹת שירוּתוֹ. היכן הוּא כסף תוֹעפוֹת זה? מי ידע? את רוּבּוֹ ביזבזוּ הוּא ואשתוֹ על חיי תענוּגוֹת עוֹד בחיפה. חלק היה מוּשקע בבית. רק את זה אפשר היה להוֹציא מציפּוֹרניו.

קריס, משראה כי כלתה אליו הרעה, שינה את תכסיסוֹ וניסה להשׂיג מה בתחנוּנים. ואלה אמנם הוֹעילוּ קצת: הוֹדיעוּ לוֹ, שאם ימסוֹר לרשוּת המוֹסד את הבית ויצא לחוּץ לארץ – לא יתנוּ את דברוֹ בפלילים. אבל כיון שחש בהקלה (ועדת הביקוֹרת כילתה את מלאכתה ואימת “החטטן הנבזה” לא היתה עוֹד עליו) התחיל משתדל להשיג הקלוֹת נוֹספוֹת והיה מבלה בעניין זה ימים ולילוֹת אצל ידידיו המרוּבים, נשבע ומבטיח, מחניף וּמשדל עד כדי מחיקת צלם האדם שבוֹ.

במצב זה מצאוֹ קלדם.

כשצילצל בפעמוֹן ביתוֹ של קריס, פתחה לוֹ האשה. היא היתה מפוּיכה וּמקוּשטה כמוֹ לנשף ריקוּדים. אפילוּ היד שהוֹשיטה לוֹ היתה מאוּבּקה מפני הזיעה. העיניים הגדוֹלוֹת בערוּ בתוֹך הפנים הרזים והארוּכּים כאש שחוֹרה, זרה. היא לא חפצה להיכּנע למצבוֹ החדש של קריס והמשיכה את חייה כמקוֹדם. השנה שלאחר המלחמה בתל אביב היתה טוֹבה גם מאלוּ שבחיפה. היוּ בה אנשים מעניינים ועליזים מכל קצוי תבל, בתוֹכם אוֹפיצירים איטלקים לוֹהטים…

– אה, קלדם, מפלה עליך! מתי שבת? רק מעט מאוֹד נזדקנת. מה? אין עיר עליזה כתל אביב. מאה שנה הייתי מסכימה לחיות בה – ואפילוּ עם קריס…

הוּא מימיו לא סבל אוֹתה. ביחוּד הרגיזתוּ חוּצפּתה וזה שהעלימה בכל מיני משחוֹת את סימני האבעבוּעוֹת שבפניה. זיוּף לא סבל.

– מה שלוֹמכם? בריאים? קריס בבית?

– לא. יש לוֹ צרוֹת למסכן. בוַדאי יספּר לך. כל מיני נבזים נטפלוּ אליו. נצטרך, כנראה, לעזוֹב את תל אביב. אבל איני מצטערת על כך. נמאסה עלי הפּרוֹבינציה הארוּרה, עם הרכילוּת הקטנטוֹנת… נסע לאירוֹפּה… מנוּי וגָמוּר!

היא שכחה שלפני רגע לא היתה “עיר עליזה כתל אביב”. הַסתירה מתוֺך קלוּת דעת העלתה חיוּך על שׂפתוֹ של קלדם.

– כך. והאמצעים ירשוּ לכם?

– מה זה עסקי? יחרוֹש קריס באפּוֹ וימציא לי. אנחנוּ, הנשים, חכמנוּ. נעשׂינוּ אֵיגוֹאסטיוֹת גמוּרוֹת. רוֹאים מה השׂגנוּ בזה שהיינוּ שפחוֹת נאמנוֹת לבעלים…

– הוֹ, הוֹ, מפּי נשי לא שמעתי דיבוּרים כאלה.

– אין דבר, קלדם, עוֹד תשמע ותשמע… עוֹד לא הגעת אל הסוֹף… למה אנוּ עוֹמדים במסדרוֹן? היכּנס וּתספר ממה שעבר עליך בקוֹשׂטא. מקצת שמענוּ עליך מפי חזן, זה הבחוּרוֹן השחרחר, אתה זוכר אוֹתוֹ, שגמר את הגימנסיה והיה קצין בצבא התוּרכּי… הוּא נעשׂה מעניין מאוֹד. יוֹדע הכוֹל…

וּבדבּרה הלכה אחריו לתוֹך הבית, שעדיין היה מלא כל טוּב, אף על פי שקריס פירפּר בעניבת החבל שנתהדקה על צוארוֹ.

היא אילצתהוּ לאכוֹל עמה ועם הילדים את ארוּחת הצהריים, אף כי קריס לא שב עדיין. השעה כבר היתה אחרי שתיים.

– אין דבר. הוּא רגיל בכך. אינני מחוּיבת לרעוֹב עם הילדים בשל עסקיו המלוּכלכים.

וּבשעת הסעוּדה חקרתהוּ ליוּז–בּאשי אחד, תוּרכּי צעיר, דוֹבר גרמנית, שעבד בימי המלחמה בחיפה וחזר עם השטאבּ לקוֹשׂטא.

כשחזר קריס ראה בוֹ קלדם שינוּי גדוֹל. האיש נצטמק וקוֹמתוֹ כאילוּ הוּמכה, עיניו הקטנוֹת עמקוּ תחת מצחוֹ והיוּ

עצוּבוֹת–נבעתוֹת. אחרי שאכל בחטיפה את מנתוֹ על שוּלחן השיש הקטן בפינה, הכניס את קלדם לחדר מיוּחד, נעל את הדלת במפתח ושם גוֹלל לפניו את כל פרשת ענייניו. ממנוּ לא העלים כמעט דבר. כשכּילה לדבּר, תלה את עיניו בקלדם, כמחכה לעזרה ממנוּ. אך קלדם לא הבין את פשר מבטוֹ ועוֹדדוֹ במלים:

– אין דבר, קריס, עוֹד תתאוֹשש. תמכוֹר בעצמך את הבית ותתן להם את הכסף, ואז יסתלקוּ מדרישתם שתעזוֹב את הארץ. כלוּם כדאי לעזוֹב את הארץ עתה, בשעה שנכנסה לתקוּפה של התפּתחוּת, עם שלטוֹן האנגלים?… במשך הזמן תבנה לך בית אחר…

– וכי אני רוֹצה לעזוֹב?… אני מוּכן לתת להם הכוֹל… פת חריבה נכוֹן אני לאכוֹל… אך מה אעשׂה והיא מוֹציאה אוֹתי מן העוֹלם… היא גם הביאה אוֹתי לידי כך… הן אתה ידעתני… כשבאתי לארץ הייתי פוֹעל, חבר ב“פּוֹעלי ציוֹן”… אך מיוֹם שהתחברתי עמה, עם ה… ה… עלוּקה הזאת…

קוֹלוֹ נחבּא פתאוֹם ועיניו נמלאוּ דמעוֹת, ברכּיו הדקוֹת

היוּ חשוּקוֹת זוֹ בזוֹ ורוֹֹעדוֹת יחד כמוֹ אצל נער שגוֹרש מבית ספרוֹ, אוֹ שלקה בידי חבירוֹ החזק ממנוּ.

עתה נכמרוּ רחמיו של קלדם על ידידוֹ והוּא ניחמוֹ בלב מתכּוץ:

– התחזק, דן. אם תתנהג כך, הרי אתה אדם אבוּד ללא תקנה… אני גוּפי נשארתי כמעט בלי אמצעים. הצלתי מן החוּרבה התוּרכּית אילוּ מאוֹת לירוֹת. את לייסוֹבוֹי עדיין לא ראיתי, אך בטוּח אני שבהיעדרי עשׂה “יד אחת” עם הערבי ולי לא השאירוּ כלוּם… עתה אני כקטן שנוֹלד. אצטרך להתחיל הכוֹל מחדש… אף כי כזר אני בעוֹלם החדש שנוֹצר פה… אבל אתה יכוֹל לסמוֹך עלי. בכל מה שידי תשׂיג אעזרך. מאה לירוֹת נכוֹן אני לתת לך מיד, ואם יהיה לך צוֹרך בערבוּת על עוֹד מאה אוֹ מאתיים – אתן לך ברצוֹן. לא אתן לך לנפּוֹֹל.

– חביבי, אין זוֹ שאלה של מאוֹת, כי אם של אלפים. זה המנוּול יוּרוֹבסקי (חבר ועדת הביקוֹרת), הוּא הכריעני… תאמין לי, בּוֹריס, יש שתוֹקף אוֹתי החשק לאבּד את עצמי לדעת… אוֹ – לברוֹח להרי חוֹשך, יחידי, בלי המשפּחה… כשל כוֹח הסבל… אוֹי, אילוּ יכוֹלתי לשוּב להיוֹת חבר בקבוּצת פוֹעלים, כמוֹ אז, בקוֹאוֹפּרציה במרחביה… אה, הגוֹרן… החליבה לפני עלוֹת השחר…

יוֹתר ממה שהציע לוֹ לא יכוֹל קלדם לעזוֹר לוֹ. ושׂיחתם אף נפסקה מפני ההמוּלה שקמה פתאוֹם מאחוֹרי הדלת בטרקלין: באה חברה עליזה וקוֹלנית אל הגברת קריס.

יא

עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, לעת ערב, חש קלדם צוֹרך מציק להרחיק מעט מרחוֹבוֹת תל אביב לעבר הים. אחרי מהלך רגעים מספּר עמדוּ רגליו שנית בתוֹך החוֹל, שהשׂתרע לפניו נקי ויבש וזע בלי הרף בגבעוֹת וּבבקעוֹת עד הים. כעוֹר צהוֹב של חיה שטוּח על מרחב גדוֹל זע לעיניו. שטח זה נשאר כמוֹ לפני המלחמה וּבשעתה. מן החיים החדשים לא הגיע שמה כלוּם. הוּא בוֹסס בחוֹל הנוֹזל, שמילא מיד את חצאי נעליו וחש מיד את דוֹפק לבוֹ ההוֹלך ונמהר. כשעבר את הגבעה הראשוֹנה ראה כי מצד אחד התחילוּ להתקין מצע לכביש, אך הפסיקוּ את העבוֹדה באמצע, כי שלוֹש הקרוֹניוֹת היוּ עוֹמדוֹת חלוּדוֹת ואחת היתה הפוּכה על הפסים המכוּסים חוֹל רב. “רבע מיליוֹן התוֹשבים” של פלטיאל הלוי עוֹד רחוֹק מן המציאוּת. הוּא הלך הלאה מערבה, וּכשעלה על ראש הגבעה הבאה, רבץ לפניו הים במלוֹא גאוֹנוֹ. הגלים הלכוּ אל החוֹף ירוּקים־עכוּרים, נוֹשׂאים בידיהם נחשי־קצף נמוֹגים. הד המחי נישׂא על פני ערבת החוֹלוֹת וכאילוּ שב עמוּמוֹת – משׂמאל, מכּף יפוֹ, וּמימין מתל בית הקברוֹת המוּסלמי. דממה וּשממה מסביב. איש לא נראה על פני החוֹף כוּלוֹ, והים היה כזוֹעף על בדידוּתוֹ. בצד הגבעה וּבמוֹרדה ניצבה חשׂוּפה ועקוּמה חומת בית העלמין של העיר הצעירה, הבנוּיה אבן גלל מקוֹמית, וּבין האבנים מתפּתל הטיט כרשת גסה מאוֹד. במקוֹמוֹת אחדים היתה החוֹמה נסמכת בקוֹרוֹת וּבקרשים שלא תתמוֹטט. שם קבוּרה גינה. נפשוֹ עגמה לה. אף לא היה סיפּק בידוֹ להקים מצבה על קברה. עלוּבה היתה בחייה ועלוּבה במוֹתה… על קברה של אליגרה הקים מצבה נאה, תימוֹרת שיש גבוֹהה ודקה, מעין דמוּתה היא. צריך יהיה להקים מצבה גם על קברה של גינה. די סבלה ממנוּ בחייה… עליו גם לפקוֹד את קברה… ראוּיה היא לכך… אבל לא היוֹם… אין לוֹ כוֹח… הוּא ירא מכל דבר שבהתרגשוּת… לבוֹ אינוֹ כשוּרה… הנה הוּא דוֹפק וּמזעזע את כל גוּפוֹ…

רגע עמד לנוּח, אחר כך הלך הלאה אל הים. כפוּף הלך, מפּני קשי הפּסיעה בחוֹל העמוֹק. כשהגיע אל שׂפת הים ישב לארץ, פשט את רגליו מוּל הגלים העוֹלים והתענג על מראה שטיח החוֹל החָלק, הנוֹצץ לחוֹת אחרי רדת הגל, והוֹלך ועוֹמם עד בוֹא גל חדש.

בדיוּק כך היה מראה הים לפני שבע שנים, שנתיים לפני טבח העוֹלם, כשישב פה יחידי לפני נסעוֹ לבירוּת להביא את גינה. הים והחוֹל אינם עשׂוּיים להתפּעל משוּם דבר. גם מלחמת העמים, שלא היתה כדוּגמתה מיוֹם היוֹת אדם על האדמה, לא הביאה בהם שינוּי כמלוֹא השׂערה. רק חיי האדם, חיי הפּרט, מליאים חליפוֹת וּתמוּרוֹת לאין קץ, מדעת ושלא מדעת…

והוּא ישב עצוּב ובוֹדד, כפּוֹת ידיו נשענוֹת על החוֹל הקר ועיניו צמוּדוֹת אל משחק הגלים, העננים והשמש השוֹקעת, עד שנעתם האוֹר ונשבה רוּח קרה. התנער והביט אחוֹרנית וראה אוֹרוֹת אחדים, קטנים ועוֹקצים, מנצנצים מאחרי הגבעוֹת הכּהוֹת. אז קם ושׂירך דרכּוֹ בחזרה אל האנשים.

יב

קלדם טעה בשוּתפוֹ לייסוֹבוֹי רק למחצה. את חלקוֹ הוּא גזל בשלימוּת, אך גם את חלקוֹ של הערבי גזל ברוּבּוֹ. עתה נטל על קלדם להתחיל מבראשית. בעסקים שהיוּ לוֹ קוֹדם המלחמה אי אפשר היה להמשיך, כי הפירמוֹת ההן רוּבּן עברוּ מן העוֹלם, ועם חדשוֹת קשה היה לבוֹא בקשרים. הסחוֹרוֹת היוּ ביוֹקר והאֵמוּן עדיין רוֹפף היה. הוּא גר בביתוֹ מתוֹך ידידוּת עם שוּלקוֹב והגברת קארפין והיה סוֹעד לפעמים על שוּלחנם והם השתדלוּ להנעים לוֹ בכוֹל. ולא עבר חוֹדש ימים עד שעשׂה שוּתפוּת עם שוּלקוֹב ועם יוָני מיוֹשבי עג’מי לפתוח בית חרוֹשת לעשׂיית קרח. ליוָני היה בית אבן גדוֹל בין תל אביב ובין יפוֹ, והוּא גם נטל על עצמוֹ להפיץ את התוֹצרת בין הערביים, לא רק ביפוֹ אלא גם בסביבה. בימים ההם אי אפשר היה להשׂיג מכוֹנוֹת ואמוֹניאק בארץ, גם להביא מאירוֹפּה קשה היה, מפני תנאי הטראנספּוֹרט שלא כתיקנם. הוּטל איפוֹא על קלדם, המלוּמד בנסיעוֹת, לרדת מצרימה. שמוּעוֹת הגיעוּ אליהם, כי שם אפשר לקנוֹת מכוֹנוֹת וחוֹמרים חימיים בתנאים נוֹחים מאוֹד. קלדם הכיר את מצרים יפה, לא פעם אחת היה שם לפני המלחמה. עתה נסע שמה ברכבת המדבּר, שהה שבוּע ימים ועוֹד ביוֹם השלישי לשבתוֹ שם שלח טלגרמה לשוּלקוֹב, שהכוֹל נקנה על הצד היוֹתר טוֹב, ועכשיו הוּא עסוּק בהעברת המשׂא ברכבת.

כחוֹדש ימים היוּ השוּתפים עסוּקים בהכשרת הבניין והקמת המכוֹנה, כי מעטים היוּ האוּמנים הטוֹבים בעיר. אחר כך התחילה המכוֹנה לעבוֹד. הרוָחים היוּ לא גדוֹלים, כי ההוֹצאוֹת היוּ מרוּבוֹת והשוּק

מצוּמצם. אך השוּתפים עבדוּ ברוֹב מרץ ולא הניחוּ כל תחבוּלה למען שפּר את העסק.

השנים היוּ נסערוֹת מאוֹד ביישוּב בארץ. יחסה השלילי של הפּקידוּת הצבאית והתנגדוּתם העיקשת של הערביים לעליית היהוּדים לארץ קיבלוּ צוּרה מאיימת. המאנדאט טרם אוּשר על ידי חבר הלאוּמים. במקוֹמוֹת שוֹנים היה מתנהל שיסוּי אכזרי לפגוֹע ביהוּדים פגיעה של אַלָמוּת. קלדם, שהיוּ לוֹ שוּב מהלכים בין הערביים, ביחוּד על ידי שוּתפוֹ היוָני שחיבּבוֹ מאוֹד, ידע מכל הנעשׂה, וּכשנזדמן עם מכרים אחדים מן העסקנים, סח להם מה שהוּא יוֹדע מתוֹך רצוֹן להזהיר על הסכנה וּלהביא לידי מעשׂים של זהירוּת. אך מאז שב מקוֹשׂטא לא שׂם אליו איש מן הנכבדים לב. היתה איזוֹ יהירוּת בלתי מוּבנת שוֹלטת באנשים. אוֹתוֹ ראש הוַעד גוּפוֹ, שכמעט נשבע לוֹ בחיפה, כי היישוּב לא ישכח את חסדוֹ, עתה, כשהיה מדבר עמוֹ, היה נראה מפוּזר וּמוּטרד מאוֹד, כאילוּ הוּא משקיף מעל לראשוֹ ורוֹאה מחוֹז של יקר ותפארת, אשר שם אין חלק ונחלה לקלדמים. תוֹפשׂי ההגה שביישוּב התנהגוּ כאילוּ יש להם חלק מַמשי בממשלת הקיסרוּת הבריטית בלוֹנדוֹן, וכל מה שמתארג כאן כנגד היהוּדים אין לוֹ שוּם חשיבוּת. אין דבר, הזרוֹע הארוּכּה והאדירה משם, ממרכז השלטוֹן האוֹהד אוֹתנוּ, תקרע את כל הארג הזה במגע אחד… וּלפי טבעוֹ, כשהרגיש שדעת אֶחיו היהוּדים אינה נוֹחה מהתערבוּתוֹ, הסתלק לצדדין וּפנה לעסקיו. אף כי בלבוֹ דאג עתה למצב בני עמוֹ ולחלוֹמוֹתיהם לא פחוֹת מכמה עסקנים ותיקים. לא פעם ישב בביתוֹ עם שוּלקוֹב ועם עוֹד מישהוּ מזקני הסוֹחרים והאיכרים ושׂוֹחח עמהם על ענייני הישוּב והיה מביע רעיוֹנוֹת, שעוֹררוּ אצל שוֹמעיו כוֹבד ראש מרוּכּז. פעם אמר להם:

– הם'(העסקנים) חוֹשבים בקלוּת דעתם שהם מכונים את המעשׂים, ואינם יוֹדעים, שאין שוּם דבר נעשׂה ברצוֹנם. רק שני כוֹחוֹת הם המכריעים בענייננוּ: השלטוֹן האנגלי והכוֹח הדוֹחף של צרוֹת היהוּדים. אילוּ נעשׂוּ הדברים לפי בינתם, היה הכוֹל פוֹרח באויר.

וּבפעם אחרת, אחרי המהוּמוֹת הראשוֹנוֹת בירושלים:

– את ערכּה האמיתי של יהירוּתם הריקה והמאוּסה רוֹאים בשעת פּוּרענוּת. איך הם מאַבּדים מיד את עשתוֹנוֹתיהם, איך הם נכוֹנים מיד לכרוֹת ברית שלוֹם עם כל צר ואוֹיב. גוֹעל נפש הם מעוֹררים. כן, קוֹם יקוּם יישוּב גדוֹל ותל אביב תהיה כרך, אך לא כדמוּת שהם רוֹאים בחלוֹמם תהיה ליישוּב וּלכרך. יצרים וחוּקים של מציאוּת ישווּ דמוּת לחיים. יקוּמוּ משפחוֹת עשירוֹת, לא מאלה המרבים עכשיו לקשקש בלשוֹנם, מתחתיוֹת, מן הנבזים ביוֹתר – כמוֹני למשל, צחקוּ, צחקוּ! – ואלוּ ייצרוּ שלשלת יוֹחסין

וּמעמדות שליטים ביישוּב. יבוֹאוּ אנשים, שלא ידעוּ את הארץ ולא נקראוּ אליה, אך תחבוּלוֹת מיישבים וכוֹח מעשׂים להם, והם יטבּיעוּ את חוֹתמם על היישוּב. כל משׂחקי הילדים שלהם יימחוּ אוֹ ייבּלעוּ, כשיעבוֹר עליהם גל המציאוּת הכבד. בעצם אין הם אלא ילדים. לפעמים גם חביבים. אך לא יוֹתר. איני אוֹמר, שאין הם ממלאים תפקיד ביישוּב, אבל התפקיד שהם ממלאים הוּא תפקיד עיור. הם מסייעים שלא מדעת ביד ההכרח. אוּלי יעלה בידיהם לברוֹא אילוּ “מעשׂיוֹת” שתתהלכנה בקהל, אבל המציאוּת, האנשים, שלהם יספּרוּ את ה“מעשׂיוֹת”, יהיוּ אחירים, אחירים לגמרי ממה שהם רוֹאים בדמיוֹנם… ואם אתם רוֹצים, גם הם גוּפם אחירים הם ממה שהתרגלוּ לראוֹת את עצמם…

– מה פירוּש? איני מבין.

– למעשה, הם שוֹאפים לעוֹשר, כלוֹמר, לכוֹח, לכיבוּשים, לשלטוֹן. פיהם הוא מסוה ללבם. טבע האדם הוא בדמוֹ ולא בפיו…

שוּלקוֹב והסוֹחרים ניענעוּ לוֹ בראשיהם והעריצוּהוּ בלבם על רוֹב ה“אינטיליגנטיוּת” שבדבריו.

– חבל שאינך רוֹצה להיוֹת מוּעמד בבחירוֹת לוַעד העיר. היינוּ “מעבירים” אוֹתך באמת.

קלדם השמיע צחוֹק גדוֹל, צחוֹק מוּזר, כמעט היסטירי. הגברת קארפין פסקה לרגע לנשוֹך מן הבּננה הקלוּפה שבין אצבעוֹתיה ועיניה נחוּ עליו מתוֹך ביטוּי משוּנה. שוּלקוֹב טפח על כתיפיו, חשׂף את כל שיניו הגדוֹלוֹת וקרא:

– יש לך ראש של מיניסטר, קלדם. לא לחינם התהלכת עם שׂרי תוּרכּיה.

יג

קריס קיבל את הלואתוֹ של קלדם בתוֹספת ערבוּת על סך מאה וחמישים לי"מ, אך גם אלה לא עצרוּ כוֹח להחזיקוֹ בתל אביב. ויוֹם אחד (קלדם נעדר אז מן העיר) נסע עם משפחתוֹ. הבית נשאר בידי המוֹסד, וכספוֹ של קלדם הלך לאיבּוּד. גם את השטר מוּכרח היה לפרוֹע בבוֹא זמנוֹ. כעבוֹר חוֹדשים אחדים נוֹדע, כי המוֹעל נתיישב בריגה וּפתח עם גיסוֹ בית חרוֹשת לשימוּרי דגים.

מעשׂהוּ זה האחרוֹן של קריס עוֹרר בקלדם רק רגש של בחילה ולא יוֹתר.

אחרי שבא “הנציב הראשון ליהוּדה” והיישוּב צהל לקראתוֹ, אמר קלדם לשוּלקוֹב:

– תראה, הפּקידים הקוֹלוֹניאליים יכשילוּ אוֹתוֹ. הוּא

ליבּראל ויהוּדי כאחד… וּשני אלה שׂנוּאים עליהם… אני כבר הספּקתי להכיר אוֹתם. וּבעד הכישלוֹן נשלם אנחנוּ בדמנוּ…

שוּלקוֹב הסכים לדעתוֹ, אף על פי שמוֹחוֹ היה נתוּן בשעה זוֹ לעניינים שלוֹ. הגטין כבר נסתדרוּ והוּא נשׂא את הגברת קארפּין כדת משה וישׂראל. הם יצאוּ מבית קלדם וגרוּ בדירה עשירה מאוֹד בשדירוֹת רוֹטשילד. שלוֹשת ילדיה היוּ אצלם, אך ילדי אשתוֹ הראשוֹנה נשארוּ כוּלם אצל אמם. עכשיו היה זוֹמם יוֹמם ולילה מזימוֹת איך לדחוֹק את רגלי היוָני וקלדם וּלהישאר יחידי בעסק. כמוּבן, לשם כך צריך היה להראוֹת לקלדם אוֹתוֹת ידידוּת כפוּלה ומכוּפלת, ולא קשה היה לוֹ הדבר.

– וּבאביב 1923, כאשר שקטה הארץ מן הזעזוּע הכבד של 1921 ונראוּ הסימנים הראשוֹנים של העלייה החדשה, ירד קלדם שנית מצרימה לקנוֹת מכוֹנה גדוֹלה לעשׂיית מי סוֹדה, אוֹ גזוֹז, כמוֹ שנקבע בלשוֹן בני תל אביב. חתירוֹתיו של שוּלקוֹב הביאוּ לפי שעה לידי סילוּק היוָני מן השוּתפוּת. הם קנוּ ממנוּ את הבניין והחליטוּ לחבּר אל בית החרוֹשת לקרח גם בית תעשׁייה משוּכלל לגזוֹז. הפּעם עשׁה קלדם במצרים כשבוּעיים ימים, וּכשחזר בא מיד אל בית שוּלקוֹב, וּלאחר שהרצה בפרטוּת על עניין המכוֹנוֹת, הוֹציא סיגאריה מצרית טוֹבה, כיבּד את הזוּג, וּבעוֹדנוּ מצית את הסיגאריה והעשן מכסה את פניו אמר:

– גברת שוּלקוֹב, תאמר לי מזל טוֹב.

– מזל טוֹב! עם מי?

– עם נערה טוֹבה. אף כי לא צעירה ונוֹסף לזה רזה ביוֹתר. אף צהוּבּת שׂיער וּבהרוֹת קיץ גדוֹלוֹת על פניה. בקיצוּר, לא יפה. אך נדמה לי – טוֹבת לב. יוֹתר מטוּב לב לא דרוּש לי עוֹד. שבוּע ימים הייתי נכנס לביתם: היא מבשלת ואוֹפה – אין מָשלה. כמוּבן, נתאהבה בי מן הרגע הראשוֹן. מזלי מאז וּמעוֹלם…

– וּמקבל נדוּניה? – שאל שוּלקוֹב, ספק בהלצה ספק בכוֹבד ראש.

– כמה שקיבלת אתה… חש אני בעצמי שאני מזדקן. הכוֹחוֹת פוֹחתים והוֹלכים, וקשה לי לשׂאת את חיי הבדידוּת בביתי. עברוּ ימי “חברת טראסק”. אפילוּ המוֹרה לציוּר נשׂא אשה הגוּנה וּכבר הספיק להוֹליד פעמיים תאוֹמים.

– הרי זה אצלוֹ, אדוֹן קלדם, זיווּג שני אוֹ שלישי? – שאלה הגברת שוּלקוֹב.

– בארץ ישראל – שלישי. לבי אוֹמר לי, כי זה יהיה גם האחרוֹן. אם היא לא תמוּת תחילה – אמוּת אני. יוֹתר אי אפשר.

– וּמתי תתחתנוּ?

– הייתי נכנס לחוּפה מיד, אך הכלה אמרה: אביה נפטר לפני שבוּעיים. היה פקיד בקוֹנסוּליה הצרפתית, אף על פי שבעצמוֹ היה יהוּדי פּוֹדוֹלי, אבל ישב כמה שנים בתוּניס ולמד לדבּר ולכתוֹב צרפתית.

הגברת שוּלקוֹב הציעה לערוֹך בביתה “נשף קטן” לכבוֹד המאוֹרע, אך קלדם סרב:

– לחתן שכּמוֹתי יאה שיעשׂה את מעשׂיו בצנעה. לא כן, שוּלקוֹב?

שוּלקוֹב הציע פשרה: ילכוּ הערב ל“קאזינוֹ” שעל שׂפת הים. וכן היה.

יד

שמה היה ליאָה. אמה נשארה מאישה וּמבתה עם שני בניה, שגדלוּ במצרים והיוּ משרתים שניהם בבית מסחר גדוֹל אחד. האשה הבאה בימים, ילידת גאליציה, נסתגלה כל כך לחיי אלכּסנדריה, שלא יכלה לשער בנפשה חיים אחירים. ועל כן כשהציע לפניה קלדם אחרי חתוּנתוֹ, שתסע עמהם לארץ ישראל, נבהלה ונתבּלבּלה ועשׂתה בשתי ידיה תנוּעוֹת של הגנה – כאילוּ בא כוּשי גברתן לקחתה לסוּדאן. גם דבריו על ירוּשלים, הכוֹתל המערבי וקבר רחל לא עוֹררוּ בה את הרצוֹן ללכת שמה, אף על פי שהיתה אשה אדוּקה וקוֹראת בכל שבת ב“צאינה וּראינה”. היא משכה את ה“שייטל” מאחוֹרי אוֹזניה, כדרך שהיוּ עוֹשׂוֹת אחיוֹתיה בגאליציה, וענתה לא בלי הנאה:

– דיי שאני נוֹתנת בכל ערב שבת פּיאסטר לקוּפת ר' מאיר בעל הנס.

בדרך, בעברם בלילה ברכבת את המדבר (היה עוֹד ליל לבנה ויוֹם אחרי ל"ג בעוֹמר), הציצה ליאה בעד החלון ונרתעה לאחוֹר בקריאת בעתה: “אוֹי, כמה גמלים מתים!” ונפלה על צואר בעלה ונלחצה אליו בכוֹבד כמתעלפת. וגם אחר כך, כשישבה על ידוֹ חיורת וּגדוֹלת עיניים, עוֹד הייתה רוֹעדת, אחזה בשתי אצבעוֹתיו ולא חפצה להרפּוֹת מהן עד שהגיעוּ ללוּד (“היא קצת היסטירית!” הירהר קלדם), שם החליפוּ את הרכבת, וּבשעה עשׂר הגיעוּ לתל אביב.

כשעברוּ במרכבה פתוּחה את הרחוֹבוֹת, עיקמה ליאה את פניה:

– עיירה קטנה. בין כל שני בתים יש שׂדה של חוֹל…

אבל משנכנסה בעד השער והגינה אל ביתוֹ הערוּך בטוּב טעם, ברהיטים וּבכלים נאים (כשיצאוּ השולקוֹבים נסע לחיפה והחזיר משם את כלי ביתוֹ, שנשארוּ שם מימי המלחמה, תיקנם וציבעם מחדש) נתרגשה שוּב, ושוּב נפלה על צואריו ונלחצה אליו, אך הפעם בלי כוֹבד וּבלי פחד.

קלדם היה מרוּצה: לא טעה בה. היא טוֹבת לב. אדם טוֹב וּמסוּר. יוֹתר מזה אינוֹ צריך.

אך לא עבר שבוּע ימים, עד שהתחיל מרגיש בה דברים זרים, שלא היוּ לוֹ לרצוֹן. ראשית היתה מרמזת לוֹ לעתים קרוֹבוֹת בדרך טראגית, שהוּא נטל ממנה “דבר יקר”. שנית, היה לה טבע, שכל מעשׂה אשר אמרה לעשׂוֹת, היתה מוֹדיעה עליו במלל לנפשה, שהיה מגיע לאוֹזנוֹ. מתחילה לא הרגיש בכך, אך הקביעוּת והמוֹנוֹטוֹניוּת, שבהן היתה מכריזה על כל מעשׂיה, היה בהן משהוּ מרגיז וּלבסוֹף גם מבעית, כאילוּ איזוֹ ישוּת אחרת, השוֹכנת בקרבּה, אוֹמרת את הדברים. וּביוֹתר היה הדבר מרגיזוֹ ומצערוֹ, כשהיתה משמיעה את מללה זה בפני זרים, אף על פי שהם כמעט לא הרגישוּ בדבר, אוֹ עשׂוּ את עצמם כלא מרגישים. “אני עוֹרכת את השוּלחן”, “אני הוֹלכת להביא את המרק”, “אני לוֹקחת את המספּריים לתקן את הוילוֹן”. הוּא ניסה בזהירוּת להעירה על זר מנהגה, היא הקשיבה בעיניים תמיהוֹת והבטיחה לחדוֹל. אך כעבוֹר רגעים מספר דיבּרה שוּב על מה שהיא עוֹמדת לעשׂוֹת. לבסוֹף מצא לה רמיזה על ידי הגבּהת אחת מגבּוֹת עיניו, בייחוּד בפני אוֹרחים, והדבר הוֹעיל פעמים אחדוֹת. אך אחר כך היה הרמז מכעיסה, וּכשנשארוּ ביחידוּת היתה מתגוֹללת עליו, שהוּא בוֹדה עליה עלילוֹת מלבוֹ, שאין מנהגה שוֹנה ממנהג שאר בני אדם: “מה אני? לא נוֹרמאלית?” וּבאישוֹני עיניה ניצנצה נקוּדת הטירוּף. כמה פעמים הגיע חילוּף הדברים ביניהם לידי קטטה ואחריה “ברוֹגז”, אך שוּם דבר לא נשתנה. כשנתיישבה דעתה עליה וחדלה מן ה“ברוֹגז”, התחילה שוּב מכריזה על מעשיה: “אני מכניסה את הסוּלם לתקן את המסמר שעל התמוּנה”, “אני לוֹקחת את הליזוֹל לנקוֹת את המקוֹם ההוּא”.

כמעט לא יכלה לפסוֹק פסוּק בלי המלה “אני”, כמין דיבּוּק היה אצלה ה“אני”. לא היתה זוֹ לא אהבת עצמה ולא תאות שׂררה, שלא היתה עוֹשׂה דבר בלי לשאוֹל את פי קלדם. בעת הכנת הארוּחה (את הנערה התימנית לא נתנה להיכּנס לחדר הבישוּל) היתה טוֹעמת רק לשם צוֹרך ממש, ולא אכלה אף אכילה קלה לפני בוֹאוֹ הביתה. וּכשהוּא נמצא במקרה בבית, היתה מביאה לוֹ אל חדרוֹ בכף שיטעם ויגיד את דעתוֹ. גם בשׂמלוֹת הרבוֹת שהיוּ תלוּיוֹת בארוֹן, ממה שעשׂתה לה באלכּסנדריה, וּממה שתפרה לה לדרישתו בתל אביב, לא השתמשה אלא בשתיים־שלוֹש, ואת השאר ראתה כמיוּתרוֹת. בכלל לא דרשה לעצמה שוּם דבר מסוּים. ואף על פי כן נראה ברוּר, שה“אני” מעסיקה תמיד, שאינה יכוֹלה לעוֹקרוֹ מתוֹך מחשבתה. זה היה מין אֶגוֹטיזם חוֹלני, בלי כל תערוֹבת של אנוֹכיוּת תוֹעלתית. ואם פגע בוֹ מישהוּ, אוֹ שנדמה לה כך, כאילוּ פגע בבת עינה. וגם אם התגברה והסתירה את כאיבה, לא יכלה סלוֹח לפוֹגע.

במשך שבוּעוֹת גישש קלדם סביביה, תוֹהה לדעת את מקוֹר “הכּרת האני” האיוּמה הזאת, מצא ונכזב, מצא ונתבּדה, עד שיוֹם אחד קפץ את ידוֹ כחתף: הוּא הוּא! היא סחה לוֹ, כי בהיוֹתה ילדה רכּה כבת שתים עשׂרה (כחוּשה מאוֹד היתה, אך מימיה לא חלתה) לקחה אביה בּוֹקר אחד אל מיטתוֹ, לחצה בחזקה אל לבוֹ החלש ולחש על אוֹזנה: “אַת חכמה, אַת יפה, אַת מתוּקה יוֹתר מכל הנערוֹת שבעוֹלם. עליך גאוָתי”. דמה סער אז בכל גוּפה והמלים נתקעוּ במוֹחה לבלי היעקר. זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא מגלה את “סוֹדה” לנפש חיה.

זמן מה לאחר שגילה את “סוֹדה”, היה קלדם נוֹהג בה רכּוּת ורחמים, כאילוּ גילה בה מחלה נסתרת. אך לא ארכוּ הימים והתחילה שוּב מרגיזתוֹ. עוֹד יוֹתר הבליטה את תביעוֹתיה להתחשבוּת, לחליקת כבוֹד, לשמיעת דעתה. אסוּר היה לוֹ בהחלט לחלוֹק על דעתה ויהי גם בדבר קטן שבקטנים. הוּא נזהר ליטוֹל את עוֹקץ התנגדוּתוֹ בדברי נימוּס: “ולי, יקרה, נדמה ש…” – “כן, יוֹדעת אני שאני בעיניך טיפשה, שאיני מבינה כלוּם…” ולא היוּ ימים מוּעטים עד שהתחילה להאשימוֹ שהוּא מתנגד לדבריה מתוֹך כונה להרגיזה. יש לוֹ תענוּג מיוּחד להרגיזה. בטוּחה היא, שהוּא נשׂאה לאשה רק כדי שיוּכל להרגיזה… כל העוֹלם רוֹצה להרגיזה, לשפּוֹך את דמיה… ניסה לעבוֹר על דבריה בשתיקה, אמרה: “כן, יוֹדעת אני שאתה מבטל אוֹתי ולוֹעג לי”. נרתח בוֹ דמוֹ לא אחת, עד שהעליב בה. היתה בוֹרחת אל חדר המיטוֹת, ננעלת בחרי אף ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה אינה משיבה על שאילת שלוֹמוֹ. ניסה לשדל את עצמוֹ, שהוּא מבטלה באמת ביטוּל גמוּר, שצרה היא אשר נטפלה לחייו, וּבעצם אינה נוֹגעת לוֹ כלל. אך בכל התנגשוּת שבינוֹ לבינה היה מוֹחוֹ נתקף תסיסה חמה, מעלפת וּמכאבת, וקשה היה לוֹ לעצוֹר ברוּחוֹ. לוּא היה כוֹחוֹ עתה ככוֹחוֹ אז!…

לא ראה לפניו דרך אחרת אלא להוֹקיר רגליו מביתוֹ, והיה מבלה שעוֹת בבית שוּלקוֹב, בשׂיחוֹת עם אשתוֹ אגב אכילת כיבוּד שוֹפע. הוּא גם הרשה לעצמוֹ לפעמים להיאבק עם הגברת שוּלקוֹב וּלהצמיד לה נשיקה חטוּפה אגב היאבקוּת. היא, בכוֹחה הגדוֹל, היתה צוֹבתת את עוֹרפּוֹ בין שתי אצבעוֹתיה וכוֹפה את ראשוֹ על הספּה. לליאה, כמוּבן, לא סיפּר היכן הוּא מבלה את שעוֹתיו. אך מעין רוּח נבוּאה נוֹססה בה בכל דבר שהיה נוֹגע אל חייה.

– כן, אני איני מספיקה לך. היא גדוֹלה וּשמינה ממני פי שניים. דמך הטמא אינוֹ יכוֹל להינתק ממנה…

וכל מה מן הזוֹהמה שהלב עלוּל להעלוֹת אל הפּה העלה. הוּא ישב שפוּף כתפיים ושתק, עד שחטף כלי מן השוּלחן, ניפּצוֹ אל הרצפה וּברח מן הבית. טוֹב שזרקוֹ לרצפה ולא אל פניה…

הכוֹל היה מספּר בבית שוּלקוֹב. כך היה טבעוֹ, לא יכוֹל לשמוֹר סוֹד. לא היה דבר שהיה בגדר סוֹד בעיניו. העיק מה על לבוֹ, מיד היה משׂיחוֹ למישהוּ, ויהיה מי שיהיה. הוּא גם לא נזהר וסח לה לליאה ממקרי חייו, גם חטאים קלים וכּבידים, ולא ידע שבזה יזוּן את דמיוֹנה החוֹלני, יזבּל ויפרה את כעסה. כשהיתה נוֹפלת ביניהם תגרה (כמעט לא עבר עליהם יוֹם בלי תגרה) היתה מוֹנה אוֹתוֹ במעשׂיו לשעבר, כדי להוֹכיח לוֹ את ניווּלוֹ, המצדיק את יחסוֹ העריץ אליה, קוֹרבּנוֹ.

– אַת מצליפה אוֹתי בשוֹט שנתתי בידך.

אך כל תשוּבוֹתיו והערוֹתיו, שעל כל אדם אחר היוּ משפּיעוֹת בכה אוֹ בכה, לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם. תמיד זכרה את ה“אני” שלה הנעלב, הנפגע, המקוּפּח ולא יכלה להבליג על הכאב, וּביוֹתר גדל הכאב שבא לה מידוֹ, מידי אדם שהיה חייב בכבוֹדה בכל יוֹם וּבכל שעה.

יוֹם אחד אמר בלחש, כמדבּר לנפשוֹ, בין שיניו:

– עתה מבין אני למה נבהלה כל כך אמך, כשהצעתי לה שתבוֹא לדוּר עמנוֹ…

אז פרץ מלבה כמו לבּה של הר שׂריפה. בשׂרה הוּצת אוֹדם כחלחל והיה סוֹער וּמרטט כוּלוֹ מכּף רגלה ועד קוֹדקוֹדה:

– אהא, היא סיפּרה לך הכוֹל, המנוּולת. היא השפּיעה עליך. היא השחירה את פנַי בפניךָ. ייחסה לי כל מוּם רע… אבל עוֹד אראה נקמה בשניכם… עוֹד תשלמוּ לי בעד דמי השפוּך… כן, כן…

ונתקפה על ידי היסטריה, שלא ראה כמוה מימיו. שתי שעוֹת היתה מתגוֹללת בפינת החדר, מַטחת ראשה בקיר, מוֹרטת שׂערוֹתיה ונוֹעצת אצבעותיה בגרוֹנה לשׂים מַחנק לנפשה. שׂמלתה נתפּשלה על בּרכּיה הערוּמוֹת וּצויחוֹת המרי לא פסקוּ מפּיה. כל הדרכים שניסה לא צלחוּ עליה, עד שנרגעה מאליה וסיימה באין אוֹנים:

– אה, כוֹס מים…

הוּא הביא לה כוֹס מים מן הברז. שתתה את המים, שכבה על הרצפה, הניחה ראשה על זרוֹעה ונרדמה.

שלוֹשה ימים לא דיבּרה אליו דבר והתחמקה מפּניו, שלא להיוֹת עמוֹ בכפיפה אחת.

הוּא היה מתהלך תמיד עייף וחיור. אפילו שפתיו האדוּמוֹת תמיד נבלוּ והחוירוּ. עצבוּת גדוֹלה ירדה עליו וּנקיעה מענייני החיים. גם בבית החרוֹשת וּבמשׂאוֹ וּבמתנוֹ עם הסוֹחרים והלקוֹחוֹת היה מדבּר דבריו ועוֹשׂה מעשׂיו כאדם המתהלך בתוֹך חלוֹם רע, אף על פי שדיבּר וּפעל בהשׂכּל וּבדעת ויוֹתר מעייפוּת לא הרגישוּ בוֹ. אבל מעט מעט התחיל תוֹקפוֹ פחד מפני הבית, וכמעט בבלי דעת היה מוֹקיר רגליו ממנו. הגברת שוּלקוֹב יעצתהוּ להחזיר את ליאה למצרים לזמן מוּעט, דבר זה בוַדאי ישפּיע עליה לטוֹבה, בטוּחה היא בזאת. מרחוֹק תרגיש בחסרוֹנוֹ וּלבבה הממרה ייכּנע. אף הוּא חשב כי הצדק עם הגברת שוּלקוֹב, אך לא העז להביא לפני ליאה את ההצעה. מי יוֹדע איזוֹ אש תוֹפת יבעיר…

הגינה לפני הבית היתה עתה עזוּבה במקצת. אחרי התגרוֹת של 1921 חדל הערבי הזקן לבוֹא לעבוֹדתוֹ. שכיניו ייראוּהוּ שהיהוּדים “יזבּחוּהוּ”. ולליאה לא היה כל עניין בצמחים חיים. אפילוּ את העציצים שבבית לא היתה משקה, כי אם סוֹמכת בזה על הנערה המשרתת. לפעמים היתה מעירה, וההערה היתה כמפתיעה: “כמה יפה הוּא הפרח הזה. מה שמו?” אף גם לא ניגשה לקטוֹף פרח לעצמה, ואם הגישוּ לה פרח קטוּף, הגישתוּ אל אַפּה ושתתה בתאוה ריחוֹ. אך כעבוֹר רגע היה מתגוֹלל בחוּץ. רק הנערה התימנית, ולפעמים קלדם עצמוֹ, היוּ עוֹדרים וּמשקים את הגן. צמחים חדשים כמעט לא נוֹספוּ, וגם מן הישנים נשארוּ רק מעטים. רוֹב השׂיחים השׂתגשׂגוּ והיוּ לאילנוֹת מצילים, שגזלוּ את האוֹר והאויר מן הערוּגוֹת הקטנוֹת, ועל כן היוּ עתה צמחיהם השפלים על פי רוֹב דלים וחיורי ירק. לעוּמת זה רבה היתה חריצוּתה בבית. קפדנוּתה בניקיוֹן היתה עוֹברת כל גבוּל. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים ביוֹם יכוֹלה היתה לדרוֹש מן התימניה הקטנה, שתנגב את הרצפה במקום אחד, כי מצאה רבב על המרצפוֹת. בקיץ צריך היה לשטוֹף פעמיים ביום את הרצפוֹת שבכל החדרים. את החלוֹנוֹת ניקוּ פעמיים בשבוּע. אם השאירה הנערה כוֹס לא רחוּצה היתה רוֹאָה בזה מעין עלבוֹן לעצמה ותבעה את עלבוֹנה בכל כוֹח גרוֹנה ועצביה. גם בגוּפה וּבבגדיה נהגה ניקיוֹן חמוּר מאין דוּגמתוֹ. פעמים אחדוֹת ביוֹם היתה נוֹטלת מקלחוֹת, וּמחליפה לבנים כמה פעמים בשבוּע, וכן דאגה ללבניו של קלדם, שיהיוּ נקיים וּמגוֹהצים למשעי. קלדם ראה את מידת הניקיוֹן שבה, נהנה ולא נהנה. וּפעם, כשלבוֹ היה מר עליו, אמר לגברת שוּלקוֹב:

– איני יוֹדע מה זה, הרי אשתי נקיה עד לשיגעוֹן, ואף על פי כן, כשאני מתבוֹנן בה, נדמה לי, כאילוּ משהוּ לא נקי שוֹפע ממנה.

– אדם משוּנה אתה, קלדם, – הוֹכיחתהוּ האשה השביעה – למה לך להתעמק כל כך? האשה היא אשה כמוֹ שגבר הוּא גבר. למה החקרנוּת? אני לא הייתי רוֹצה להיוֹת אשתך… איך אפשר לדבּר כך על אשה!…

ושוּלקוֹב חשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת בצחוֹק פרוּע, שניענע את בדלי שתי אוֹזניו:

– חה–חה–חה, כנראה, עוֹד לא הכּית אוֹתה אף פעם. אם לא תכניע אוֹתה פעם אחת, לא תהיה לך מנוּחה. כך הן הנשים.

– לא. בשוּם אוֹפן. מיוֹם שהיתה לי אליגרה נשבעתי לא להרים יד על אשה. היא יכוֹלה להוֹציאני מדעתי – אך ידי לא תהיה בה.

ופניו נתרפּוּ ונתעווּ בארשת של צער. סימן השׂאת פרח שוּב בשׂפתוֹ.

טו

כשל רוֹב כוֹחוֹ של קלדם. יד החיים לחצה כברזל על כתיפיו הרחבוֹת.

ימים קלים היוּ לוֹ כשנסע מתל אביב. במקוֹם הזר היה מסיח דעתוֹ מאשתוֹ והיה כמחדש את כוֹחוֹתיו. אך זמן רב לא יכוֹל לשהוֹת בניכר. עם כל הטינה והאימה מפני כעסה וּטרוּניוֹתיה ועצביה היה נמשך הביתה. כי לא מצא כל עניין אמיתי בחוּץ.

אך היחסים בינוֹ לבין ליאה הלכוּ הלוֹך ורע. היא תבעה ממנוּ בכל עוֹז, שבבוֹאוֹ הביתה ישׂיח לה מה עשׂה, מה מהלך עסקיו, ושישׂיח הרבה, בכל הפרטים. התשוּבוֹת הקצרוֹת, האוֹמרוֹת בעצם הכוֹל, לא הספיקוּ לה, כאילוּ צוֹרך לה, שקוֹלוֹ ירבּה ללטפה. היה לה בזה סיפּוּק, שכּל היגיוֹן קצרה ידוֹ לבטלוֹ. כי תמיד בער בה צימאוֹן למגעוֹ. וּכשהיוּ יחד בייחוּד שלם, היתה שוֹכחת כל תרעוֹמת והיתה מוֹצצת את ליחוֹ במין התרגשוּת של מסירה והכנעה:

– יקירי, חביבי, איני יכוֹלה לשׂבּוֹע אוֹתך… אתה נהנה ממני? מה? אמוֹר לי “כן”… אני רוֹצה לשמוֹע… עוֹד פעם… יקירי, אני רוֹצה להנעים לך, רק להנעים לך… כך טוֹב לך?… חביבי, יחידי, בּוֹריס שלי… שלי, מה?… אוֹי, אני משתגעת… אני יוֹצאת מדעתי…

ואמנם באישוֹניה הבריקה לוֹ בחשיכה נקוּדת הטירוּף והנכוֹנוּת להקריב את עצמה בשבילוֹ.

וּלאחר שעה, אם לא נרדמוּ ונתעוֹררה ביניהם שׂיחה כל שהיא, מיד נפגעה מדיבּוּר שלוֹ, ורק על ידי תכסיס מהיר מצידוֹ להעמיד פנים כישן – לא באוּ לידי שערוּריה. לעתים היה ברי לוֹ שהיא מוֹשכתוֹ בלשוֹנוֹ, לגרוֹת עליה דיבּוּרוֹ. הנה הוּא בא הביתה, לבוֹ היה משוּם מה טוֹב עליו וכוָנתוֹ היתה להגיד לה דבר מה נעים, להוֹדיעה על מתנה שהוּא אוֹמר לקנוֹת לה, חפץ נאה שראה בחלוֹן ראוה – והנה אך הוֹציא את הדיבוּר הראשוֹן מפיו וּכבר מצאה לה אחיזה באיזוֹ מלה תמימה וּמיד נתגלגלה השוֹאה. אז נתכּויץ לבוֹ, נאלם דוּמיה. וּמיד ככלוֹת הארוּחה נתחמק מן הבית – והמתנה לא נקנתה.

“כמה טעיתי בה. חשבתיה ליתוֹמה טוֹבת מזג, והנה שוֹכן בה שׂטן כזה!” היה חוֹזר ומדבּר במוֹחוֹ הירהוּר טוֹרד. אך בשעה שלא הציקה לוֹ במרי רוּחה, היה מרחם עליה והיה אוֹמר לנפשוֹ: "וּמה היא אשמה? טבע הוּא בה. מעין חוֹלי. בוַדאי היא אוּמללה מאוֹד בטבעה זה. הרי אחרי כל שערוּריה היא נשארת בלי כוֹחוֹת לגמרי, כחוּרבת אדם. יהי אלוֹהים עמה! אילוּ היה לה ילד, אפשר היתה מתרכּכת קצת, היתה מתעוררת בה איזוֹ חמימוּת אנוֹשית, איזה כוֹח של ויתוּר. הרי חיי גיהינוֹם צריכים להיוֹת אלה – באין יכוֹלת לוַתר בשוּם דבר… איך אפשר לחיוֹת כך?… כבר עברוּ עליהם שנתיים אחרי הנישׂוּאים ועדיין לא נתעבּרה. שמא היא עקרה!…

בשנה הראשוֹנה, כשמַכּריו היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ כמקוּבּל

ל“שלוֹם הגברת”, היה עוֹנה מתוֹך התעוֹררוּת אמיתית. אך ברוֹב הימים היתה השאילה לשלוֹמה גוֹרמת לוֹ אי נעימוּת, כי קשה היתה לוֹ התשוּבה. מימיו לא הסכין לזייף את רגשוֹתיו בעסקי חייו, ואם עתה היה תמיד בלבוֹ עליה, לא יכוֹל להשיב לשוֹאל מתוֹך נימוּס בלבד, וּמצד שני לא חפץ שזרים ירגישוּ ביחסים שבינוֹ לבין אשתוֹ, אף כי מידידיו לא היה מעלים כלוּם. אך ידידים היוּ לוֹ עתה מעט מזער. חוּץ מבית שוּלקוֹב שוּתפוֹ היה יוֹצא ונכנס רק בבתים מספר, אצל ידידים ישנים מלפני המלחמה. אבל גם שם הרגיש מעין מחיצה בינוֹ וביניהם, אם מפני שנזדקן מעט, אוֹ מפני שהם נזדקנוּ (בניהם של אחדים גדלוּ ונסעוּ לחוּץ לארץ ללמוֹד, אוֹ גם התחתנוּ), אוֹ שנוּסח החיים החדש גרפם והרחיקם, עד בלתי יכוֹלת להשׂיגם. בכלל, מיוֹם שוּבוֹ לא מצא אוֹתם יחסי הלב שהיוּ מצוּיים כאן קוֹדם. עם גידוּלה של העיר, עם הצטוֹפפוּת הבתים כאילוּ נתרחקוּ האנשים. רבים קבלוּ על כך. החיים היוּ עתה יותר טוֹבים, יוֹתר מגוּוָנים, יוֹתר עשירים, נפתחוּ בתי קפה וּבתי שעשוּעים, באוּ עוֹלים ותיירים מכל קצוי תבל והביאוּ עמהם את רוּח המרחקים וּברקם, היוּ הרבה נשפי ריקוּדים, נזדמנוּ יחד, דיבּרוּ בקוֹל וצחקוּ הרבה, אך הבתים, מדוֹרי המשפחוֹת, כאילוּ נתקדרוּ ונזדעפוּ.

– מה בין תל אביב הישנה לחדשה?

איש מן הנשאלים לא מצא תשוּבה מספקת, וקלדם השוֹאל השיב בעצמוֹ:

– הישנה היתה כבתוּלה קרתנית בשעת ארוּסיה, והחדשה – כקרתנית זוֹ גוּפה שנישׂאה לבן כרך ונעשׂתה מוֹדרנית והיא בוֹרחת מילדיה שבבית…

– אי, המשלים שלך, קלדם…

טוֹבוֹת עוֹד היה מוֹסיף לעשׂוֹת לאנשים שוֹנים, אך יכוֹלתוֹ נצטמצמה הרבה. הרוָחים לא היוּ עתה שוֹפעים כמלפנים. עם השלטוֹנוֹת האנגלים לא הצליח לקשוֹר קשרים של ממש. הם היוּ זרים לרוּחוֹ. הוּא, שהיה אמן מוּבהק בתכסיסי חברה ליבאנטיניים, לא ידע למצוֹא מסילוֹת ללב פקידים יהירים אלה, הנענים רק לכוֹח הממשי שמאחוֹרי האדם. וּמאחריו לא הרגישוּ כל כוֹח. עם הפקידים הערביים היה מזדמן והיוּ ביניהם יחסי נימוּס וידידוּת חיצוֹנים, עם כל הפרטים והדקדוּקים, אך הם יראוּ את האדוֹן האנגלי ולא היוּ חוֹפשים לעשׂוֹת דברים שיש בהם משוּם העזה. על כן אנוּס היה להצטמצם ב“עסקים סוֹלידיים” – בתעשׂייה. וּבשוּתפוּת מעוֹלם לא היתה ידוֹ על העליוֹנה. יוֹתר מדי היה מזלזל ברכוּש, יוֹתר מדי היה מתאַוה להיראוֹת כוַתרן – והשוּתפים היוּ מנצלים את חוּלשוֹתיו ככל אשר יכלוּ. אחרי שוּתפוּת של חמש שנים עם שוּלקוֹב נתברר לוֹ יוֹם אחד, כי הלז קיפּח את חלקוֹ במידה מרוּבה. הוּא ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, משך כמה ממכּריו הישנים, שיהיוּ לוֹ לעזר, הביא את הדברים לידי בוֹררוּת, אחר כך נשפּט גם בערכאוֹת, ושוּב בפני בוֹררים. ולבסוֹף יצא מן השוּתפוּת ובידוֹ אילוּ מאוֹת לא"י בשטרוֹת לזמנים ארוּכּים. אז הפסיק את ביקוּריו בבית שוּלקוֹב והיה מבלה את ימיו בחברת מכרים נוֹצרים ומוּסלימים ביפוֹ.

טז

באחד מלילוֹת החוֹרף ישב בבית קפה ערבי חדש ושׂיחק בקלפים בחברת ערבים נוֹצרים וּקציני אוֹנייה צרפתים. הוּא שתה הרבה ליקר ויין שאמפּאניה, וּבצאתוֹ החוּצה בשעה שתיים היה מתנוֹדד מרוֹב שיכרוּת. בפינת שדרוֹת ג’וֹרג' וּרחוֹב בּוּסטרוּס נפרד מבני חברתוֹ והיה חג ונע במוֹרד דרך יפוֹ תל אביב השוֹמם והצר. ראשוֹ היה כבד עליו וּשׂערוֹ פּרוּע (את המגבעת שכח תחת הכיסא בבית הקפה). לא היה גשם, אך רוּח לחה, קרה וחזקה מאוֹד הדפה אוֹתוֹ בלי הרף מאחוֹר ולא היה בוֹ כוֹח לעמוֹד בה והיה נדחף בעל כוֹרחוֹ קדימה. עננים כבידים רצוּ בשמַים והחלל הוּאר והוּעם חליפוֹת, והוּא מוֹלל ברגליו והביט לכביש המזופּת. שתי פעמים עמד להטיל מים ולא יכוֹל, אף כי חש צוֹרך בכך. מתוֹך כעס כירכר הלאה. ליד בית הקוֹנסוּל הגרמני באה לקראתוֹ מרכבה ריקה עוֹלה מתל אביב. רמז באצבע לעגלוֹן הערבי וזה עצר והמתין לוֹ שיעלה, אך קלדם לא יכוֹל לעלוֹת, כי בכל פעם התנוֹדד ורגלוֹ צנחה מן הדושה. ירד העגלוֹן והכניסוֹ. קלדם שׂחק וקילל ונפל על המוֹשב הריק. העגלוֹן הפך והוֹליכוֹ ישר לביתוֹ, כי הכיר את הנוֹסע. לפני הבית היה מאיר ממרוֹמי העמוּד פּנס חשמל גדוֹל. סייע העגלוֹן לקלדם לצאת מן המרכבה. הרחיב קלדם את כיס מכנסיו ורמז לעגלוֹן, שיוֹציא את שׂכרוֹֹ. העגלוֹן היסס רגע, אחר עשׂה כמצוּוה. וּכשהוֹציא את השילינג משך את קלדם קצת אל האוֹר להראוֹתוֹ את המטבע. אך קלדם לא רצה לראות, כי אם קילל ושׂחק, והעגלוֹן הפך ונסע לוֹ. ברחוֹב עבר בחיפּזוֹן זוּג שלוּב זרוֹעֹוֹת. קלדם הביט אחריהם וחייך בהנאה. אחר פתח את הפשפּש ונכנס בצעדים מאוּששים קצת. כשעלה במדריגוֹת האחדוֹת, מצא את הדלת נעוּלה. לא צילצל בפעמוֹן אלא דפק עליה באגרוֹפוֹ. כרגע נסב בפנים המפתח והדלת נפתחה. באפלוּלית הפּרוֹזדוֹר עמדה לפניו ליאה בחלוּק הלילה המגיע עד לרצפה.

– מה, עמדת ליד הדלת? – שאל קלדם בלשוֹן עמוּסה.

– כן, חיכּיתי לך, בעלי היקר, – וכל הארס שבאשה היה מצוּמצם בתשוּבה זוֹ.

– מאוּחר, מאוּחר, נלך לישוֹן. בוֹאי! – והוּא נעל מאחריו את הדלת במפתח.

– לא, בעלי היקר, אני כבר ישנתי דיי, עתה רוֹצה אני להיוֹת עֵרה, מאחר שבאת…

– לישוֹן, לישוֹן! – חזר קלדם בקוֹצר רוּח והרגיש כי שכרוֹנוֹ פג והוֹלך. הוּא גם נגע בכתיפה וּדחפה קלוֹת לצד חדר המיטוֹת.

היא הלכה לפניו ודיבּרה לאַחוֹריה.

– רוֹצה אני לשׂוֹחח עמך קצת, יקירי. חיכּיתי לך כמוֹ שמחכים למשיח. – הארס גבר והלך.

– מה זה? כבר אחר שתיים, אני עייף. ראשי כוֹאב.

באַפּה בא ריח היין שעלה מפיו. וזה כאילוּ עוֹררה יוֹתר.

– לא, חביבי, בוֹא נשב פה על הספה וּנשׂוֹחח. כמה שאלוֹת עלי לשאלך. בוֹא!

והיא משכתהוּ אל הספּה הסמוּכה לדלת והוֹשיבתהוּ לצידה. על פני שניהם נפל פס אוֹר חזק מן הפּנס שבחוּץ. פניה נראוּ חיורים מאוֹד, בהרוֹת הקיץ נתבלטוּ כאילוּ הן מדוּבּקוֹת, השׂיער היה תלוּי פרוּע על כתיפיה, צבעוֹ הצהוֹב היה משוּנה, הסנטר היה מעוּקם ורוֹטט. לפרצוּפוֹ הוּא היתה הבּעה נבוּכה, אוילית. עיניו עיפעפוּ בלי הרף. היא ישבה סמוּכה לוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ידיה מוּנחוֹת בְחיקה והחלוּק הלבן ירד על רגליה היחיפוֹת, הזעירוֹת, עד לרצפה. מן הפתח נראוּ שתי המיטוֹת הריקוֹת נוֹגעוֹת זוֹ בזוֹ.

– למה אתה נבזה כל כך? אמוֹר, האין בלבך כל רגש אנוֹשי? שוּם רגש של כבוֹד ואחריוּת? איך יכוֹל אתה להשאירני יחידה, טרף למחשבוֹת שיגעוֹן, וּלהתעלס שם עם שיכּוֹרים ועם זוֹנוֹת?

לשמע המלים האחרוֹנוֹת קפץ כנשוּך נחש. צריחה בלתי אנוֹשית נמלטה מחזהוּ:

– דוֹמי כלבה שוֹטה! מנוּולת! איני רוֹצה לסבוֹל ממך יוֹתר. איני רוֹצה, איני מחוּיב, מבינה אַת… איני מחוּיב…

– כך? אינך מחוּיב? ואני אַראה לך שאתה מחוּיב… איני נבהלת מצעקוֹתיך… יכוֹל אתה לצעוֹק כמה שאתה רוֹצה.

קוֹלה היה שליו עד להפליא, וּבשלוה זוֹ היה כדי להוֹציא מן הדעת.

הוּא עמד והוֹסיף לצעוֹק, אף כי היה ככוֹבש את קוֹלוֹ:

– הלא כל גרי הרחוֹב יתאספוּ לשמע הצעקוֹת…

– אין דבר. יתאספוּ, יבוֹאוּ. מה יש לי להסתיר?… אדרבה, ידעוּ את חיי… יראוּ איזה בעל נחמד נפל בחלקי…

הוּא ישב ולא הרגיש בה. רגעים מספר שתק. במוֹחוֹ חלף משוּם מה מחזה שראה ברחוֹבה של קוֹשׂטא: אפנדי כרסתן רץ במקל נטוּי להכוֹת מצחצח נעליים צעיר וזה בוֹרח אחוֹרנית ברגליו היחיפוֹת הנתוּנוֹת במכנסיים רחבים, כשהוּא מסוֹכך על עצמוֹ בשתי מברשוֹת גדוֹלוֹת וצוֹחק לעוּמת תוֹקפוֹ צחוֹק

מבוּכה. קלדם עקב בדמיוֹנוֹ אחרי התמוּנה המבדחת, כאילוּ היא לנגד עיניו. אך ליאה לא הניחה לוֹ לשהוֹת זמן רב בדמיוֹנוֹ.

– אמוֹר את האמת: אתה רוֹצה להיפּטר ממני, על כן אתה מענה אוֹתי… אינני די יפה, די חכמה, די משׂכּילה בשבילך… יש אחירוֹת, חדשוֹת, שבאוּ מאירוֹפה… לא, יקירי, לא יעלה בידך להחריבני. קוֹדם שתחריב אוֹתי, אחריב אוֹתך…

צחוֹק קם פתאוֹם בנפשוֹ:

– בכבוֹד גדוֹל! אין עוֹד מה להחריב. אני כבר חרב בלאו הכי…

– אוֹהוֹ, בשביל אחירוֹת אינך חרב כלל. העוֹלם אינוֹ הפקר. אקרא אוֹתך למשפּט. השוֹפטים האנגלים מגינים על נשים עזוּבוֹת… אני יוֹדעת…

– ברצוֹן רב. אני מסכים מראש לפסק הדין… אוּלי תגידי מיד מהוּ – ואקיימנוּ.

– יגידוּ לך, יגידוּ…

עתה נשתתקה היא. הוּא נתפּכּח לגמרי. נדמה לוֹ, טענוֹתיה נדלוּ והיא רוֹצה להשלים. פשט את ידוֹ והניחה על כתיפה החשׂוּפה (החלוּק צנח עד חצי זרוֹעה). אך נגעה בה היד, קפצה כנכוית. מגרוֹנה עלתה צוָחה חדה:

– אַל תגע בי! אני יוֹדעת למה אני נחוּצה לך?… כלך לך אצל הזוֹנוֹת הבלוֹת שלך… אל הערביוֹת, אל היוָניוֹת… שם ביפוֹ, בעג’מי… אלי, אלי, מה חטאתי לוֹ? מה עשׂיתי לוֹ? למה הוּא מענה אוֹתי? למה הוּא מתעלל בי? למה הוּא משפיל אוֹתי?… איך יכוֹל הוּא להיות כל כך שפל, כל כך אכזר?…

הוּא ישב, שמע ולא הבין כלוּם מטענוֹתיה. במה הוּא מענה אוֹתה? במה הוּא משפּילה? מה רע הוּא עוֹשׂה לה? לאילוּ זוֹנוֹת הוּּא הוֹלך?… כלוּם לא הבין, אך קוֹלה החד, כאילוּ חתך את בשׂרוֹ. הקינה הארוּכּה כאילוּ ניסרה את לבוֹ, נַסר והעמק, נַסר והעמק. הוּא עמד על רגליו, וּמתוך מאמץ שלא לפגוֹע בה נרתע אל ירכתי החדר וּמשם חירחר גרוֹנוֹ וידיו ניפנפוּ בעוית:

– חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… הפסיקי את קוֹלך המאוּס… אני אכּה אוֹתך… את פרצוּפך הנתעב ארסק… חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… אַת שוֹמעת? חדלי!

והוּא התחיל רוֹעד כוּלוֹ.

– מה? לחדוֹל? תכּה אוֹתי? אדרבה, בוֹא הכּני, רוֹמסני, רוֹמסני בשתי רגליך, בשתי רגליך… הוֹרגני…

והיא הטילה את עצמה על הרצפה הקרה, מוֹללה ברגליה, טפחה בידיה על המרצפוֹת הקשוֹת וצוחה:

– בוֹא, רוֹמסני, הוֹרגני! אוֹ, הרוֹג אוֹתי! ה–רוֹג אוֹ–תי!

אילוּ יכוֹל היה להוֹרגה, לשפּוֹך את דמה הארסי על כוּתנתה הלבנה, שאוֹר הפּנס שוֹרה עליה בפס רחב – אוּלי היה מקל לנפשוֹ, אוּלי היה נוֹשם לרוָחה… אבל הוּא עמד בפינה כנטוּל רצוֹן ואיבריו לא נשמעוּ לוֹ. הוּא רק הביט בעיניים קמוֹת בפירכּוּסיה של האשה על הרצפה, כמחכּה עד שייפסקוּ.

עייפוּת גדוֹלה היתה נסוּכה בכל גוּפוֹ. עתה שנא את האשה המוּטלת לפניו על הרצפה, שׂנאה קרה שניאה, היא היתה זרה לוֹ – אוֹיב זר ועריץ. בלי חשׂך נשנוּ בנפשוֹ, כמעט בקוֹל, השאלוֹת: “מי היא לו? מה היא לי? מה היא רוֹצה ממני? מי היא לי? מה היא לי? מה?”

כדי שלא יפּוֹל, נשען בחזקה אל הקיר.

הוּא לא ידע כמה זמן עבר עד שהאשה נרגעה, קיפּלה את בּרכּיה ושכבה על צידה, כשהיא כוֹבשת את פניה בזרוֹעה הכחוּשה. אך משראה אוֹתה בכך, מש לאט ממקוֹמוֹ, פסע על בהוֹנוֹת רגליו עד שנכנס אל חדר המיטוֹת, שם צנח על מיטתוֹ לבוּש בגדיו, ולא עברוּ רגעים מעטים עד שירדה עליו תרדימה כבידה ורבת מכאוֹבים.

יז

למן הלילה ההוּא נקבע יחסוֹ אל האשה: היא זרה לוֹ. אשה זרה קנתה לה שביתה בביתוֹ. אין לוֹ אלא להשלים עם עוּבדה מוּזרה זוֹ. הוּא השתדל לא לגרוֹם לה רוֹגז. היה מקדים לשוּב בערבים. היה נוֹתן על ידה בכל ראשוֹן בשבת את סכוּם ההוֹצאוֹת לכל השבוּע. שאָלה אם אין לה צוֹרך בהוֹספה, והיא ענתה קרוֹת ועצוּבוֹת: לא. מעתה אין צוֹרך. לא סח לה ממה שעשׂה, ממה שראה ושמע. היה יוֹשב מיד אל השוּלחן הערוּך, אוֹכל את ארוּחתוֹ בדממה ורק לפעמים פנה אליה:

– סלחי לי. את המלח. תוֹדה!

רק כשנטל עליו לנסוֹע לאיזה מקוֹם היה מוֹדיע לה באוֹתוֹ יוֹם:

– אני נוֹסע לשלוֹשה ימים. אשוּב ביוֹם הרביעי, לפנוֹת ערב…

והיה מתאמץ לשמוֹר על המוֹעד הקבוּע. מראה היה נוֹסך עליו רוּח עצבוּת ורוֹגז קרה, אך לא חשב לפרוֹק את עוּלה. לא כדאי. בין כך ובין כך אין חייו חיים. הרגש הרגיש, כי להבת החיים בוֹ דוֹעכת והוֹלכת. אין צוֹרך ברוּח חזקה כדי לכבּוֹתה. הנגע הממאיר אוֹכל את כל רקמוֹתיו.

ליאה נשׂאה את נפשה גם עתה “כפצע כוֹאב”, וּבהיוֹתה יחידה בביתה היתה דוֹברת אל נפשה בניע שפתיים וּמתנה לעצמה את מר גוֹרלה. אלף פעמים היתה שוֹאלת את עצמה, למה מגיע לה גוֹרל שחוֹר כזה, לה, שאביה היקר באדם אמר עליה שהיא חכמה, יפה ועדינה? למה לא תחיה עם בעל מבין לרוּחה כאחרוֹנה שבאחרוֹנוֹת?… וּמתוֹך שאלוֹת אלוּ היתה מַתחילה לבזוֹת לשׂנוא

את עצמה ושוֹאלת את נפשה למוּת… כן, רק במוֹתה תתנקם בוֹ… אך משנאחזה מחשבתה בוֹ, עלה בה שוּב הכעס, כּאֵב עכוֹר, חם וּמתפשט, עד שעטף את כוּלה ושׂם לה מחנק. לוּא היה עתה לפניה – כך נדמה לה – היתה יוֹרקת בפניו, ישר בפניו. אוּלי בזה, היתה מביאה הקלה לנפשה… ודמיוֹנה מעלה לה מחזוֹת הוֹללוּת עם ערביים, יוָנים, קציני אניוֹת ועם נשים מפוּרכסוֹת, זוֹנֹוֹת חצוּפוֹת… וּמחזוֹת דמיוֹן אלה היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. ורק כשחזר בשעה הקבוּעה היתה נרגעת מעט ושׂנאתה נעשׂתה שקיטה, כאילוּ שקעוּ שמריה.

תל אביב המתה מרוֹב אדם. בשנה אחת באו אליה אנשים חדשים לאלפים, רוּבּם מפוֹלין, והביאוּ עמהם רעש וּתנוּעה וּמהוּמה. ויוֹתר מכוֹל הנשים, נשים לבוּשוֹת פּאר, אוֹהבוֹת רחוֹב, מלהגוֹת בלשוֹן זרה, דוֹמה קצת לרוּסית, אך שוֹנה ממנה, יוֹתר רוֹננת, אך פחוֹת רכּה, פחוֹת לבבית. העסקים נתרחבוּ. התחילה ספסרוּת בבתים, במגרשי בניין. קמה תנוּעת בניין רחבה, מחירי הדירוֹת עלוּ. כל חלקה פנוּיה משכה את עיני הסרסוּרים והקוֹנים. מיוֹם ליוֹם נתייקרה אַמַת החוֹל, עד שהגיעה למחיר, שאיש מאנשי תל אביב לא חלם על כמוֹתוֹ. אנשים קטנים, שרכשוּ להם ברוֹב עמל וחיסכוֹן בתים קטנים לצוֹרך דירתם, מוֹרים ופקידים, מכרוּ את בתיהם שבמרכז העיר, פרעוּ חלק מחוֹבוֹתיהם וקנוּ חלקוֹת רחוֹקוֹת והקימוּ שם בתים אחירים, גדוֹלים ויפים מן הראשוֹנים. אך עד מהרה בא גם שמה גל הספסרוּת. אבל אי אפשר למכוֹר ולקנוֹת, למכוֹר ולקנוֹת בלי הרף. פקעת של גוֹעל העיקה בחזה, וּכנגד המחשבוֹת הטרוּפוֹת על התעשרוּת – היתה מחאה תדירה בלב. רק העוֹלים החדשים לא ידעוּ גבוּל בשיסוּי המחירים. ידי הפוֹעלים היוּ מליאוֹת עבוֹדה, חנוּיוֹת חדשוֹת וּמהוּדרוֹת צצוּ בכל פינה והישנוֹת הרחיבוּ את חלוֹנוֹת הראוה. הכֹוֹל נהנוּ מהתרחבוּת העיר, מהנחת הרחוֹבוֹת החדשים אל המרחב, צפוֹנה. אנשי דמיוֹן הוֹלכי בטל שאלוּ זה את זה בשעת פגישה ברחוֹב:

– מה דעתך, עד היכן תגיע תל אביב?

– עד הירקוֹן.

– בטלן! עד חדרה.

– מה אתה סח? עד חיפה.

– עד סוּלמה של צוֹר.

– עד הלבנוֹן.

– אי, צריך ללכת לראוֹת את השכוּנה החדשה ליד בית המטבחיים. אוֹמרים: עוֹלם חדש.

לא ראוּ מעצוֹר וּגבוּל להליכת הבתים צפוֹנה. ברחוֹבוֹ של קלדם, שבשנוֹת המלחמה הוּתרה בוֹ בקוֹשי חנוּת אחת, היוּ בוֹ עתה יוֹתר משלוֹשים חנוּיוֹת, וּכבר אוּשר הרחוֹב כוּלוֹ כאיזוֹר מסחרי. לבתים לא הוּנח עוֹד. הקטנים נמכרוּ או נהרסוּ בידי בעליהם הראשוֹנים וחנוּיוֹת גדוֹלוֹת, גבוֹהוֹת, הדוּרוֹת חזית, נבנוּ במקוֹמם, ועל החנוּיוֹת קוֹמה

וקוֹמוֹתיים. לא היה בעל בית ברחוֹב שלא צרוּ עליו הסרסוּרים יוֹמם ולילה. “יגיד רק את המחיר, כמה הוּא רוֹצה? הן רק משוּגע יכוֹל להחזיק לשם דירה צרה מקוֹם שערכּוֹ אלפי לירות. הוּא רוֹצה במגרש אחר, גדוֹל, גבוֹה פּינה? הנה תוֹכנית, יבחר מה שיבחר. בתנאים נוֹחים, בתשלוּמים לשלוֹש שנים. רק שוֹטה אינוֹ רוֹצה להיטיב את מצבוֹ.”

גם אל בית קלדם באוּ, אך על פי רוֹב נעדר מן הבית, ועם האשה אי אפשר היה לדבּר. היא לא פתחה להם את הדלת. יבקשוּהוּ באשר יבקשוּהוּ. מצאוּהוּ ברחוֹב, בבאנק, בנמל, בבית קפה, סַבּוּהוּ כדבוֹרים, פּיתוּ, הזהירוּ, תבעוּ, אִיימוּ. והוּא באחת: “לא אמכּוֹר. כל זמן שאני חי, לא ייהרס ביתי. אם תמלאוּהוּ כסף וזהב, לא אמכּרנוּ. רוֹצה אני שיישאר בית אנוֹשי אחד ברחוֹב…”

– אם כן, אינך יהוּדי.

– אני יוּכל להוֹכיח לך.

– לץ שכזה! אבל ברצינוּת…

– בכל הרצינוּת: איני מוֹכר. מַע סלאמי! (עם השלום!).

וּכשראה סרסוּר קרב אליו, הקדימוֹ ואמר: “ביתי? לא למכירה. מע סלאמי!”

סוֹף סוֹף נתייאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ. עֵשׂיו. פּרא אדם!

בשוּבוֹ בערב לביתוֹ, היה שוֹהה רגע בגינה, מתבוֹנן בה לאוֹר הפנס וּמהרהר: “לוּ מכרתי יכוֹלתי להיטיב את מצבי, אך למה אעשׂה זאת? בשביל מי, בשביל מה? הן הוֹלך אני למוּת, מוּטב שאמוּת בבית שבניתי באהבה… פה אהבתני גינה… פה ביליתי את הירחים הראשוֹנים עם אליגרה… לוּ יכוֹלתי לדוּר שוּב יחידי בבית… לחלוֹת יחידי, למוּת יחידי באין איש עמי, בתריסים מוּגפים, שהוֹלכי הרחוֹב יעמדוּ, יביטוּ ויחשבוּ: בעל הבית איננוּ, נסע בדרך מרחוֹק…”

אך הנה הוּפשל ברעש התריס, שתי ידיה הרזוֹת של ליאה נשלחוּ החוּצה, ניערוּ דבר מה ונאספוּ שוּב ביתה. קלדם כפף את ראשוֹ וּפנה לעלוֹת במדריגוֹת. לא חש כל תיאבוֹן לאכוֹל את הארוּחה, אף כי ידע, שהיא הכינתה בכל דיקדוּקי הטעם, כאשר ידעה.

יח

גל העלייה בא אל קצוֹ וקצהוּ התחיל ניגר מהר חזרה במוֹרד. קמה בהלה. הרעש קם לדממה. רבים מן העוֹלים התחילוּ חוֹזרים לארצוֹתיהם. הפיצוּ שמוּעוֹת מרגיזוֹת על ספינוֹת המפליגוֹת מנמל יפוֹ והן נוֹשׂאוֹת מאוֹת, אלפי יוֹצאים. מסחר המגרשים והבתים פסק. המחירים ירדוּ, ולא היוּ קוֹנים. כמה בניינים נפסקה בנייתם באמצע. שכוּנוֹת חדשוֹת, שהוּחל לָסוֹל אליהן כבישים, נשארוּ מנוּתקוֹת מן העיר, וּבהן בתים בוֹדדים מפוּזרים, כתיבוֹת ריקוֹת שהוּטלוּ על ערבת החוֹל. מחיר הדירוֹת ירד והדיירים הרחוֹקים ניסוּ להתקרב, וּכשראוּ שיש דירוֹת עזבוּ את הבתים הרחוֹקים וּבאוּ לגוּר במרכז. הבתים העזוּבים השרוּ עצבוּת על המקוֹם. כשנקלע שמה איש הדמיוֹן אגב טיוּלוֹ, נתחמץ לבוֹ בראוֹתוֹ תריס תלוּש תלוּי באלכסוֹן, החוֹל נערם על המדריגוֹת החדשוֹת, בית אחר רק חצי קירוֹ מטוּיח, אל בית אחר נשען מגדל של פחים חלוּדים. והוּא מלמל לנפשוֹ: “אילוּ נדחה המשבר לשתיים–שלוֹש שנים, היינוּ בכל זאת עוֹברים את הירקוֹן”. הוּא נקט עכשיו את הפּרוֹגרמה מינימוּם.

– תוֹדה לאל! עתה יתנוּ לי מנוּחה, – אמר קלדם אל שוּתפוֹ החדש, הספרדי הגבוֹה אבּוּטבּוּל (הם יסדוּ יחד סוֹכנוּת להוֹצאת סחוֹרוֹת מן הנמל).

– אבל צריך היית למכוֹר. היית משלם את כל חוֹבוֹתיך, והיית יכוֹל לבנוֹת לך בית קטן.

– לבנוֹת בית שני? לא, די לי בנשים שהחלפתי פעם לשנים אחדוֹת.

– ואנחנוּ ברוּך השם לא צריכים להחליף. אנוּ מוֹסיפים על הראשוֹנוֹת וחסל. אתם השיכּנז לא יוֹדעים לחיוֹת. בחיי, לא יוֹדעים.

עסקיו של קלדם הביאוּ לוֹ פרנסה בריוח, אך לנהוֹג קלוּת בכספים, כאשר הסכּין כל ימיו, לא יכוֹל, ואם הרשה לעצמוֹ הוֹצאה יתירה (למשל, קנה אוֹטוֹמוֹביל קטן מידי ערבי, שנמאס עליו חוֹדש אחרי קנייתוֹ וּמכרוֹ בשליש המחיר) היה מוּכרח ללווֹת את הסכוּם בבאנק. אך עדיין נוֹדע בחוּגוֹ כאדם הנכוֹן תמיד לעזוֹר בסכוּמים לא גדוֹלים וחתימוֹתיו על שטרי טוֹבה הגיעוּ לעשׂרוֹת.

עם ליאה לא היוּ לוֹ אחרי הלילה ההוּא אלא התנגשוּיוֹת מעטוֹת. היא ניסתה שוּב “למוֹשכוֹ בלשוֹנוֹ”, אבל הוּא הצליח על פי רוֹב להתחמק מן הבית לפני התגלע הריב, ואם נכשל והשיב לה דברים שפּתחוּ את “פצעה” וּלשוֹנה התחילה סוֹרקת את בשׂרוֹ, היה רק מנַהם מתוֹך חוֹטמוֹ במין עיקשוּת ילדוּתית ולא השמיע מלה מפוֹרשת, עד שנשתתקה וּפרשה לחדרה ככלי מלא זעם.

השלוֹם המזוּין נעשׂה ביניהם מצב של קבע.

והנה נוֹדע לוֹ יוֹם אחד דבר שהבהילוֹ מאוֹד: סוֹחר העוֹרוֹת בּרמאן מחיפה, מַכּרוֹ וידידוֹ מאז שבתוֹ שם עם אליגרה, עמד לפני פשיטת רגל. בין שטרי הטוֹבה הרבים, שאסף בכל פינוֹת הארץ, היה גם שטר על חמש מאוֹת לא“י של קלדם. אם יצטרך לפרוֹע את השטר הזה – לא תהיה לוֹ תקוּמה. יהיה מוּכרח למכוֹר את הבית, ודוקא עתה בימי השפל. הרעיוֹן הזה מילאהוּ חרדוֹת. אילוּ היה בידוֹ כסף היה פוֹרע את השטר, כוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ, ולא היה מספּר לאיש, כדרכוֹ. לא שטר אחד פרע בשביל זרים. אוּלם למכוֹר את הבית – זה היה למעלה מכוֹחוֹתיו. וּככל שהתעמק באפשרוּת זוֹ, כן גדלה מבוּכתוֹ וחרדתוֹ. נדמה לוֹ שעם אבדן הבית יאבדוּ מיד גם חייו (עליה, על ליאה, לא היה מסוּגל לחשוֹב אף מחשבה קלה). אגב כך עלוּ בזכרוֹנוֹ גם שטרוֹת אחירים, ששמוֹ היה עליהם בתוֹרת חוֹתם אוֹ ערב. זכר את ה”אזכּרוֹת“, שהוּא מוֹצא על שוּלחנוֹ כמעט בכל יוֹם בשוּבוֹ הביתה. זכר את מאות הלא”י ששילם בעד בעל המלוֹן גרסי שברח לקיפּטאוּן. וכל אלה שתוּ עליו פתאוֹם ויצקוּ בוֹ אימה אשר לא ידע כמוֹתה מעוֹדוֹ.

אוֹתוֹ יוֹם היה לוֹ גם רוֹגז גדוֹל בנמל. כמה חבילוֹת משי גדוֹלוֹת, שהוֹציא לפני שלוֹשה ימים בשביל אחד הסוֹחרים, נמצאוּ רטוּבוֹת במים ומקוּלקלוֹת. ברוּר היה שהקילקוּל נעשׂה בספינה וצריך היה לקבל דמי אחריוּת. אך הוּא לא הרגיש בדבר ולא קיבל אישוּר על כך מאת רב החוֹבל, והספינה הפליגה לבירוּת על מנת לחזוֹר. הוּא חיכּה בקוֹצר רוּח לשוּבה, והיוֹם אמנם שבה, אבל במקוֹם רב החוֹבל היה אחר, ממלא מקוֹמוֹ, קצין צעיר, שהלה חלה פתאוֹם והוֹרידוּהוּ לבית חוֹלים בבירוּת. הקצין לא רצה לחתוֹם על האישוּר. כיון שהוֹריד את הסחוֹרה בלי עירעוּר – אינוֹ יכוֹל לשנוֹת. יוֹצא שההפסד יפוֹל עליהם, על קלדם ושוּתפוֹ. שתי שעוֹת נשׂא ונתן עם הקצין וזה עמד בסרבנוּתוֹ: אוּלי כשיבריא רב החוֹבל ההוּא ויעגוֹן ביפוֹ, יכיר בטעוּת ויחתוֹם לוֹ. לוֹ אין רשוּת לעשׂוֹת זאת. קלדם ניסה בכל התכסיסים ולא הצליח. לבסוֹף הציע לקצין מתנה… אז נתמלאוּ פני הקצין דם, עיניו הבריקוּ בזעם אכזרי, והוּא ציוה להוֹריד את קלדם לסירת המוֹטוֹר. ובהיוֹתוֹ כבר על הגלים בדרך אל החוֹף, שמע מאחוֹריו את רעמוֹ של הקצין:

– רמאי ליבנטיני שכמוֹתוֹ! לוּ מחוּץ לשלוֹשת המילין עמדתי, הייתי נוֹתנוֹ באזיקים! לשחדני ביקש! רמאי ליבנטיני! כיון את הרוּח!

במשׂרד התנפל עליו אַבּוּטבּוּל וצעק, כי אשמתוֹ היא ועליו לשׂאת בנזק. צעק כל כך, עד שהכחילו שׂפתיו, כאילוּ אחזהוּ השבץ. שני הפקידים החזיקוּ בוֹ וּביקשוּ להרגיעוֹ, אך הוּא השתוֹלל לגמרי והתחיל מוֹרט את לחָיי עצמוֹ, כאילוּ נסתתרה בינתוֹ. קלדם עמד נשען בידוֹ על השוּלחן, חיור מאוֹד, וחייך חיוּך מוּזר. הוּא שמע את גידוּפיו של שוּתפוֹ וחייך. לבסוֹף לקח את מגבעתוֹ, דחקה על ראשוֹ עד לאוֹזניו, אמר שהוּא מבטל את השוּתפוּת ויצא. הדבר היה ביוֹם קיץ לפני הצהריים. הוּא לקח עגלה ונסע ישר לביתוֹ. ליאה, שיצאה מחדר הבישוּל לפתוֹח למצלצל, תמהה על שוּבוֹ בשעה מוּקדמת כל כך, כי רגיל היה לבוֹא לא לפני שתיים. הביטה בפניו והנה הם שחוֹרים כעפר ועיניו הגדוֹלוֹת שקוּעוֹת עמוֹק מתחת למצח.

– מה לך? – שאלה נבהלת. הקו העקוֹם שהיה קבוּע בפניה נתיישר מעט והם קיבלוּ ארשת אנוֹשית יוֹתר.

– הרגשה רעה. כאב ראש נוֹרא. – והוּא פנה אל חדרוֹ, סגר את הדלת ושכב על הספה.

ליאה שבה אל חדר הבישוּל ולבה לא ידע מנוּחה. קלדם לא יצא מחדרוֹ כל היוֹם. היא פתחה מעט את הדלת וּקראתהוּ לאכוֹל, אך הוּא ענה בעצב, שאין לוֹ תיאבוֹן. על שאלתה אם להזמין רוֹפא ענה רכּוֹת: “לא, אין צוֹרך”. רק כוֹס חלב קר שתה וּבעצמוֹ הביא את הכוֹס הריקה אל חדר הבישוּל.

אחרי שהביאה סדרים בחדר הבישוּל ישבה ליאה בחדר המיטוֹת על רוֹמאן משפחה אנגלי. אך לא תפסה מה שקראה; מחשבוֹתיה היוּ אצלוֹ. הפעם היה לה רגש שלא ידעה כמוֹהוּ, כאילוּ עוֹמד להתרחש איזה דבר נוֹרא וּמוּפלא מאוֹד. והיא לא פחדה. אדרבה. איזה רגש טוֹב, כמעט שׂמחה, תקפה. עתה, אמר לה לבה, יבוֹא אליה. כן, הוּא יבוֹא אליה. כמוֹ שבא אז בפעם הראשוֹנה לביתם באלכּסנדריה… וּבהיוֹת הדממה בבית וּבגבוֹר בה הרגש הזה, התחילה להשמיע בקוֹלה הסדוּק ניגוּן חשאי בנעימה מזוּייפת. קוֹל הניגוּן הגיע לאוֹזני קלדם והוּא התפּלא שהקוֹל אינוֹ מרגיז אוֹתוֹ. לא, לא איכפּת לוֹ כלל. תזמר לה כאַוַת נפשה. היה לוֹ אפילוּ יוֹתר נוֹח, יוֹתר קל כששמע את פיזוּמה שם, בחדר המיטוֹת.

עם חשיכה קם, נכנס לחדר האמבטי ועשׂה לוֹ מקלחת קרה. לבש את גלימת הרחצה, עבר בסנדלים את חדר האכילה, ובעוֹברוֹ ליד ליאה שישבה אל השוּלחן ואיחתה גרביים, את הגרביים שלוֹ, אמר לה:

– אני הוֹלך לשכב במיטה. רצוֹנך תביאי לי כוֹס תה חזק עם לימוֹן. עם הרבה לימוֹן. תה חם מאוֹד.

והחליק אל חדרוֹ, לבש את חלוּק הלילה ושכב במיטה המוּצעת.

היא הביאה לוֹ את התה על טס קטן. הוּא ישב במיטה והיא נתנה את הטס על ידוֹ. התה היה רוֹתח. העמיד את הטס על השידה והשהה מבטוֹ על פני אשתוֹ. ארשת פניה האנוֹשית, מבטה רב ההשתתפוּת המסוּ את לבוֹ. חש כמוֹ גל חם עוֹלה לגרוֹנוֹ. וּבעמדה סמוּכה למיטה תפס את שתי ידיה בידוֹ, לחצן אל לבוֹ ואחר התחיל לנשקן זוֹ אחר זוֹ, מנשקן ומלחצן אל לבוֹ, כשעיניו נוֹצצוֹת מדמעוֹת והוּא ממלמל:

– יקירתי, יקירה, לא תעזביני? תהיי עמי עד הסוף? יקירתי, ליאה שלי…

היא לא הראתה כל אוֹת תימהוֹן, כאילוּ לרגע זה חיכתה זה כבר ועתה הנה בא. היא הפקירה לוֹ את ידיה החמוֹת בהימשכה אליו, עיניה נוֹצצוּ והיא רק לחשה:

– כמוּבן, ילדי, כמוּבן… עד עוֹלם אהיה אתך… איך יכוֹל לעלוֹת על דעתך כי אעזבך?…

הוּא לא שמע את דבריה, אך ידיה שבכפיו היוּ לוֹ כעין אחיזה באבדנוֹ, והוּא הוֹסיף למלמל כתינוֹק:

– כן, אַת תהיי לי למשען, יקירתי. אם לא – נפוֹל אֶפּוֹל. רק אם תהיי לי למשען, אוּלי אוּכל עמוֹד… כך. זה מצבי…

ולא הרפּה מידיה. היא ישבה על דוֹפן המיטה וליטפה אוֹתוֹ בעיניה, שהתחילוּ זוֹרחוֹת באוֹר מוּפלא:

– כמוּבן, בּוֹריס, יקירי. אהיה לך משען, לא אתנך לנפּוֹל… בכלל לא תפּוֹל, הן חזק אתה… גבר חזק… האם רבים חזקים כמוֹך?… ראה אילוּ כתיפיים, איזה חזה לך… גיבוֹר אתה…

– לא, יקירתי. אינך יוֹדעת כמה חלש אני… כמה רע מצבי… מכל עבר שתוּ עלי לאַבּדני… אני מסוּבּך מאוֹד… היוֹם הפסקתי את השוּתפוּת עם אַבּוּטבּוּל… אַת מבינה, איני יכוֹל לעבוֹד עמוֹ עוֹד… הוּא גרוּע מערבי… סבלתי דיי, אך איני יכוֹל יוֹתר… נשברתי… כן, איש שבוּר אני… מכל צד שתוּ עלי… אצטרך לשלם חמש מאוֹת לא"י בערבוּתי לבּרמאן… ערבתי גם שטרוֹת אחירים… מאוֹת לירוֹת… מאוֹת לירוֹת… וגם אני עצמי חייב מאוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא כלוּם… אחיו עוֹרך דין… הם יעשׂוּ יד אחת… יציגוּני ככלי ריק… כמוֹ לייסוֹבוֹי, כמוֹ שוּלקוֹב… איך אמצא אחר כך את לחמי, את לחמך?… הן אשה נבוֹנה אַת, ליאה, לאה’לי שלי… הן תביני, אני איש אוֹבד… אני מוּכרח לנפוֹל… אין לי תקוה אלא – איבּוּד עצמי לדעת… מה אוּכל עוֹד לעשׂוֹת?… נחלשתי. אין לי כוֹח… אין לי רצוֹן לחיוֹת… אני ריק מכל רצוֹן, מכל חפץ… איני יכוֹל עוֹד לדבּר עם אדם כהוֹגן… איני יכוֹל להתנגד לשוּם הצעה… אני מבין שלא צריך לקבּלה – וּמקבּלה… אין לי כוֹח התנגדוּת… האמיני לי, אין לי תקנה אלא איבּוּד עצמי לדעת… זה המוֹצא… ליאה, יקירתי, חביבתי, מה יהא עליך? אנה תבוֹאי? מתוּקה, חביבה!

– אַל תתרגש, בּוֹריס. התאוֹשש. נדמה לך… הכוֹל רק נדמה לך… אתה קצת חוֹלה. רוּח רעה עברתך… מה אתה מפחד? השד לא יקח את בּרמאן. הוּא “יסתדר” עם נוֹשיו… הוּא לא הראשוֹן ולא האחרוֹן… גם בעד הערבוּיוֹת האחירוֹת לא תצטרך לשלם… כלוּם זוֹהי לך הפעם הראשוֹנה?… אבדה לך האמוּנה בעצמך… אסוּר שאדם יאבּד את האמוּנה בעצמוֹ… אני אעזוֹר לך, יחד נסדר הכוֹל… רק הירגע, התחזק… עוֹד נכוֹנוּ לך עסקים טוֹבים… עוֹד תרויח הרבה כסף… ואם לא, גם כן לא נמוּת… אני אינני רגילה בחיי מוֹתרוֹת… ביתנוּ היה בית עניים… את לחמנוּ נמצא… הנה אני רוֹאה שלבך נהפך עלי לטוֹבה… זה נוֹתן לי כוֹח לסבּוֹל… אם יהיה צוֹרך לסבּוֹל – אסבּוֹל ברצוֹן… גם אבקש עבוֹדה… אם רק אדע כי לבך עמי… האמינה לי, תהיה לי יקר מאשר בעוֹשר… לא עוֹשר חיפּשׂתי בך, בּוֹריס יקירי, אוֹתך חפצתי, פניך, עיניך, גוּפך – את אלה חמדתי, כשראיתיך בפעם הראשוֹנה… שטיא שלי…

– כן, אני יוֹדע, אני מאמין לך. אבל איני רוֹאה איך אֶחיה, איך אוּכל לצאת לעסקי… הם נמאסוּ עלי… הכוֹל נמאס עלי… מימַי לא אהבתי את העסקים… גוֹעל נפש עוֹררוּ בי… כל מה שעשׂיתי לא עשׂיתי מרצוֹן עצמי, אלא כסוּס עיור נהוּג בידי כוֹח נעלם, המעוֹרר עליו תמיד את שוֹטוֹ… אינך יכוֹלה להבין אוֹתי… הכוֹל חוֹשבים אוֹתי לאדם קל דעת, ריק, רוֹדף תענוּגוֹת… אך הם טוֹעים. אני אדם תוֹעה… כל ימַי הייתי תוֹעה… חיפּשׂתי ולא ידעתי מה אני מחפּשׂ… אך כוֹחוֹת החיים נהגוּ בי, הפעילוּני… עתה כלוּ כוֹחוֹת החיים… נפשי בי חרידה, נמוֹגה, מתחמקת… אני ירא את החיים… אני פוֹנה מהם… איני טוֹעם בהם טעם… איני מבין אוֹתם, איני מרגיש אוֹתם… למה הם לי?… האמיני לי, ליאה יקרה, יש שאני מקנא במצחצח נעליים זה היוֹשב מוּל ביתנוּ וּמצחצח בכל כוֹחוֹ עד שהזיעה מבצבצת על מצחוֹ… הוּא יוֹדע לשם מה הוּא מצחצח… הכעך שיקנה בפרוּטה וילכלכוֹ במשחה יערב לחכּוֹ… ואני כל ימי ציחצחתי, ציחצחתי – וּמה יערב לחכּי? לא כלוּם, לא כלוּם!… (“מה ציחצחתי כל ימַי?” תהה פתאוֹם במחשבתוֹ).

– נוּ, אַל תתרגש… שתה, חביבי, את התה, הוּא כבר נצטנן קצת… תישן, תזיע ותקוּם אדם אחר. תראה.

והיא הוֹשיטה לוֹ את כוֹס התה, ביד אחת עזרה לוֹ להחזיקה וּבשנית סילקה בזרתה את השׂערוֹת הרטוּבּוֹת מעל מצחוֹ, סַלק והחלק, סַלק והחלק. היה לה טוֹב, לבה רקד מאוֹשר. הנה הוּא שלה, כוּלוֹ שלה, הוּא ילדה, נתוּן לחסוּתה… כך חלמה עליו, כך רצתה לראוֹתוֹ עמה… אוֹדך, אֵלי, כי אחרי תעיוֹתיו שב אלי…

כיסתהוּ יפה, נשקתהוּ על מצחוֹ, על עיניו, חייכה לוֹ ויצאה בחשאי. אך לא יכלה לשבת על מקוֹמה בחדר הסמוּך, וּבכל פעם ניגשה לשמוֹע אם הוּא מתהפך. לא, הוּא ישן במנוּחה. יישן לוֹ היקר ויירגעוּ רעיוֹניו… כעבוֹר שעה כיבתה את האוֹר ונכנסה בחשאי אל חדר המיטוֹת ושכבה גם היא. מרוֹב אוֹשר ירדה עליה מיד שינה עמוּקה.

בחצי הלילה ניעוֹרה. ידי קלדם גיששוּ בשׂמיכתה וּביקשוּ את ידיה. היא הוֹשיטתן לוֹ. הוּא תפשׂ אוֹתן ברטט תאוה, לחצן ולחש:

– אינך ישינה, לאה’לי? החזיקי בידי. כך אני חש עצמי יוֹתר בטוּח… אלי, מה יהא בסוֹפי? מה יהא עלי? – והוּא ישב במיטה.

הפנס בחוּץ כבר כבה, אך הלילה האיר מעט את החדר והיא ראתהוּ היטב.

– נוּ, שוּב? מה פּחדך? אַל תהי תינוֹק. אוּלי אתן לך מעט בּרוֹם? תירגע ותירדם שוּב. עליך לישוֹן, לישוֹן. גרש את המחשבוֹת הרעוֹת מתוֹך מוֹחך! גרש אוֹתן!

– איך אוּכל לגרשן והן אוֹחזוֹת בי בחזקה… אוֹי, ליאה מתוּקה, אילוּ ידעת אילוּ מחשבוֹת רעוֹת אוֹחזוֹת בי… ירא אני שלא אוּכל לעמוֹד בפניהן… הן כל כך חזקוֹת… וגם כל כך מתוּקוֹת… נדמה לי, שהן קוֹראוֹת לי להוֹליכני למקוֹם נעים, קריר, טוֹב כל כך… מקוֹם אפילה שקיטה… החזיקי בי, יקירתי… לא, הבי לי את שתי ידיך. ככה.

והוּא גחן והעתיר עליהן נשיקוֹת כאחוּז בּוֹלמוֹס ולא יכוֹל להתיק את שׂפתיו מהן.

ייחוּד שני האנשים הבוֹדדים בשעת החצוֹת בבית הריק מאדם, מתוֹך חשׂיפת לבבוֹת גמוּרה, היה כה מוּפלא, כה מיסתוֹרי ויחד עם זה כה מוּבן וברוּר. הכוֹל כמוֹ נבלע בייחוּד זה. היא עברה אל מיטתוֹ והוּא הרתיע את עצמוֹ ברצוֹן הצידה, כמוֹ חיכּה לה. היא נלחצה אליו רכּוֹת והוּא ענה כלשהוּ ללחיצתה. היא לפתה את רגלוֹ השׂעירה ברגלה החלקה ושיפשפה אוֹתה קלוֹת. אך עיניו היוּ פקוּחוֹת כלפי התקרה והוּא חש, כי במוֹחוֹ מרפרף איזה דבר, כאילוּ כל רקמת מוֹחוֹ מרפרפת ונדה.

– ליאָנקה, הפּחד מהבהב במוֹחי… מוֹחי האוּמלל… ישמרך

אלוֹהים מדעת רגש כזה… מה יהא עליך, ליאָנקה? האוּמנם יצר לך בלעדי?… הן רק ענה עיניתיך, יוֹם אחד טוֹב לא ראית עמי… כל תענוּג לא גרמתי לך… גבר ארוּר אני… נוֹצרתי להכעיס, לענוֹת…

– ילדי, ילדי! כמה אינך מבין… חוֹשב אתה, כי אם כעסתי עליך, היה זה משׂנאה?… הוֹי, כמה אינך מבין… כמה אינך מכיר אוֹתי… הן רק מרוֹב אהבה, מרוֹב חשקי אוֹתך כעסתי עליך… לא יכוֹלתי נשׂוא, שדעתך מוּסחת ממני… שאתה עוֹזבני יחידה ושוֹכח מציאוּתי… חפצתי כי תהיה עמי תמיד, תמיד, תמיד… כמוֹ עכשיו… ראה… הן כוּלי שלך… לא ידעתי איש לפניך… חלמתי עליך שנים על שנים… הוֹי, לא תדע כמה טוֹב לי עתה… אתה שלי, בּוֹריס שלי, כוּלך שלי… אני אשמוֹר עליך מכל רע… לוּא… חלילה… היית נלקח ממני – לא הייתי נשארת בחיים… אף יוֹם אחד… אינך מכיר אוֹתי… אַל תמחה את דמעוֹתי… תשטוֹפנה, תשטוֹפנה להן… טוֹב לי… כך, לחצני אליך, אל לבך… רוֹאה אתה כמה כוֹח יש לך… וקוֹדם אמרת שאין לך כוֹח… בּוֹריס שלי, גבר שלי… גיבוֹר שלי… רוֹאה אתה כמה יפה כשאנוּ כמוֹ גוּף אחד…

הוּא לחצה בכל כוֹחוֹ, כי רצה להנעים לה, אך דמוֹ לא נענה. גוּפוֹ נשאר כמרוֹקן… הוּא חש שהיא רוֹעדת מתאוה, שדיה נתחכּכוּ בחזהוּ, אך הוּא לא יכוֹל לתת לה תאותה, אף כי חפץ בכל לבוֹ. מרוֹב התאמצוּת היה מוֹחוֹ מהבהב ביתר עוֹז, וּבלב מוּעקה, מוּעקה גדוֹלה אשר ביקשה להתפּרץ ורק ברוֹב מאמצים עלה לוֹ לכוֹבשה…

באצבעוֹת מרתתוֹת הרחיבה את פתח כוּתנתוֹ וכבשה את פניה הבוֹערים בשׂער חזהוּ, כבשה את פיה בבשׂרוֹ החם וכה שכבה בנשימה עצוּרה כמתעלפת. הוּא לפת את ראשה הקטן בשתי כפּיו, וּבהביטוֹ בעיניים נרחבוֹת מעל לראשה אל חלל החדר, התאַמץ לנשוֹם קצוּבוֹת וּלהקשיב לאיזה זרם בלתי נתפּס הזוֹרם בלי הפסק בחלל העוֹין.

יט

הימים הבאים היוּ לשניהם מליאים זרוּת מַתמיהה. הכוֹל נשתנה, הכוֹל היה אחר, לא אוֹתוֹ העוֹלם, לא אוֹתם החיים, לא אוֹתוֹ אויר לנשימה. כאילוּ סיערה אוֹתם סוּפה וּלאחריה מצאוּ עצמם לא במקוֹם שהיוּ. הוּא כמעט לא יצא מן הבית, כי רפה היה כתינוֹק. בלכתוֹ היה מתנוֹדד מעט. מיוֹם ליוֹם כחש בשׂרוֹ וּפניו נעשׂוּ חיורים וּשקוּפים ועיניו עמקוּ וּכאילוּ כהוּ, כאוֹמרוֹת לדעוֹך. המוֹח היה “מרפרף” רוֹב שעוֹת היוֹם

ועוֹד יוֹתר בלילה, כשלא יכוֹל לישוֹן. גם בשנתוֹ הקצרה והטרוּפה היה מסתכל בעצמוֹ וּבוֹדק את חייו ואת כוֹחוֹתיו וּמתמסר לבסוֹף לאוֹתוֹ הכוֹח הנעלם המוֹשכוֹ אל המקוֹם הטוֹב בהחלט, אל המנוּחה הנעימה, הקרירה… יש שהמוּעקה בסגוֹר לבוֹ גברה כל כך, שגרמה לוֹ כאב פיסי, כאילוּ עיקמה את צלעוֹתיו. הוּא תפס אז את חזהוּ בשתי ידיו ונאנק בשינים חשוּקוֹת. וּבחזוֹק הכּאב מאוֹד חרקוּ השיניים.

היא היתה כוּלה חג. רק דבר אחד ידעה: לשדלוֹ, לנחמוֹ, לעוֹדדוֹ. ברוֹב עמל עלה לה להשפּיע עליו שיגש אל רוֹפא, רוֹפא עצבים מַכּר. היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעוֹ והוֹליכתהוּ אט וּבזהירוּת ברחוֹב. מכּרים עברוּ, בירכוּ, עמדוּ והביטוּ בתימהוֹן.. היה מי ששאל שאלה מגששת, והיא ענתה בנעימה עֵרה, חברוּתית, אמיצה: “אוֹ, לא כלוּם! הוּא חלה באינפלוּאֶנצה ונחלש קצת. אבל מצבוֹ הוֹלך וטוֹב. עוֹד ימים אחדים וישוּב לעבוֹדתוֹ… לא כן, בּוֹריס?… ידרוֹש נא בשלוֹם הגברת, מה שלוֹמה?” – והוּא, כמדיוּם שלה, חזר אחרי דבריה, בלי רגש, אך כמוֹ מתוֹך חוֹבה רצוּיה. שלא בידיעתוֹ היתה עוֹד קוֹדם אצל הרוֹפא ותיארה לוֹ בטוּב טעם וּבפרטי פרטים את התנהגוּתוּ. הרוֹפא הקשיב בנידנוּד ראש שקט וחזר אחרי כל משפּט: “כן, כן… כן…”, לבסוֹף אמר, שעליו בכל אוֹפן לבדוֹק את החוֹלה.

כשהכניסתהוּ, הלך הרוֹפא לקראתוֹ, הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:

– חביבי, פניך חמוּצים כאילוּ בלעת לימוֹן שלם! בפנים כאלה אי אפשר להשׂתכּר כסף…

קלדם צחק בלבוֹ. אך באוֹמרוֹ לסלסל את שפתיו בחיוך, לא נשמעוּ לוֹ השׂפתיים. צנח איפוֹא על סַפּת העוֹר שבצד השוּלחן והרוֹפא ישב והתחיל משׂחק בסטיטוֹסקוֹפּ.

– אם כן מה כוֹאב לך? אבל אל תגזים.

קלדם התחיל בקינה ארוּכּה. השתדל להוֹכיח, לוֹ, לרוֹפא, שאין לפניו מוֹצא אלא אחד… שכוֹחוֹתיו אזלוּ לגמרי, שהוּא עבד כל ימיו

למעלה מכוֹח אנוֹש… שעתה הכוֹל נתרוֹפף בוֹ, הכוֹל כאילוּ מתפּוֹרר

והוֹלך, גם מבחוּץ וגם מבפנים… לא שכח גם את דבר מחלתוֹ בחיפה, הראה על השׂאת בשׂפתוֹ, קשרה עם מצבוֹ עתה…

– המוֹח שלי, אתה מבין? המוֹח נפגע, נתפּוֹקק, נתרכּך… אני יוֹדע. אני חש בזאת מאחוֹר, פה ליד העוֹרף. ולמה הוּא “מרפרף” תמיד? אך אנסה לרכּזוֹ באיזוֹ מחשבה, מיד הוּא מתחיל תוֹסס וּמרפרף… צר לי עליה… היא עוֹשׂה כל מה שביכוֹלתה לחזקני, להחזיקני בחיים… היא אדם נפלא, האמינה לי… אה, אילוּ פגעה בי עכשיו איזוֹ מחלה אַקוּטית: טיפוּס, דלקת הריאוֹת אוֹ מעין זה… כמה טוֹב היה לי! הייתי שוֹכח הכוֹל… זה המוֹצא…

וּבדבּרוֹ היוּ עיניו נבוֹנוֹת מאוֹד וחיוּך מר מרתת על שׂפתיו החיורוֹת. שׂפמוֹ הדק ירד משני צידי הפה בקצווֹת לא שוים. פה ושם הכסיפה בוֹ שׂערה.

הרוֹפא השיב בעיניו על רמיזוֹת עיניה של ליאה, אחר כך עשׂה כלפי קלדם תנוּעה של ביטוּל וקם לבוֹדקוֹ:

– נראה מה ברמ"ח איבריך! סוֹף סוֹף אלה העיקר. הגוּף הוּא אדוֹן הרוּח. כך, את המכנסיים אתה יכוֹל להשאיר. כך.

והוּא בדקוֹ ארוּכּוֹת, הקשיב, דפק, העביר קוים על גבּוֹ, על חזהוּ. הפך את שמוּרוֹת עיניו, נתן חבישה על זרוֹעוֹ, מדד את לחץ הדם. אחר שירבב את שׂפתוֹ התחתוֹנה, ניענע בראשוֹ ואמר:

– עליך, קלדם, לישוֹן כהוגן. זה הכוֹל. הכנסת למוֹחך שטוּיוֹת, וצריך שיתנדפוּ. אתן לך טבלאוֹת אחדוֹת “פאנוֹדוֹרם” ותישן יפה. גופך בריא כגוּפוֹ של שוֹר הבּר. וּלוַאי היוּ לי כלים ככליך. אני בעצמי “מרוּסק” בזמן האחרון, וּבלי “פאנוֹדוֹרם” איני יכוֹל לעצוֹם עין. – ואַת, הגברת קלדם, הכבּידי את ידך עליו. אם ידבּר אליך “שטוּיוֹת”, נזפי בוֹ כהוֹגן. הוּא יחזיק לך טוֹבה אחר כך. תזכּרי את דברי.

והרוֹפא ליוה את שניהם עד קצה הפרוֹזדוֹר והספּיק ללחוֹש על אוֹזנה של ליאה: “התקפה של היפּוֹכוֹנדריה. אין דבר, הוּא גבר חזק ויתגבּר. אך תהי עינה פקוּחה עליו”.

בערב בא אַבּוּטבּוּל בכל הנימוסים של איש המזרח המבקש טוֹבתוֹ. הוּא רצה לראוֹת את האדוֹן קלדם. זה יוֹתר משבוּע ימים שהאדוֹן אינוֹ בא אל “המשׂרד”. הוּא חוֹלה? כן, הוּא שמע. מה לוֹ? חבל שאי אפשר לראוֹתוֹ. אוּלי בכל זאת, רק לחצי הרגע. כשתיית סיגאריה. העבוֹדה “במשׂרד” כל כך מרוּבה. אחיו שלוֹ, של אַבּוּטבּוּל, עוֹזר לו, אך עליו לשוּב לחיפה, למשׂרתוֹ, ואינוֹ יכוֹל לעכבוֹ יוֹתר, אוּלי יוּכל לדבּר עם האדוֹן רק “מלה אחת”?… תעשׂה עמוֹ חסד!

ליאה נכנסה אל קלדם. הוּא שכב מכוּסה בסדין עד פיו ועיניו פקוּחוֹת, בהוּלוֹת. הוּא שמע את כל דבריו של אַבּוּטבּוּל. כשניגשה אליו לחש לה:

– אמרי לוֹ, שיפנה אל עוֹרך הדין שלי, אל יצהרי… מחר אחרי הצהריים… איני יכוֹל לראוֹת את פרצוּפוֹ… מחר בבוֹקר תקראי לי, יקירה, את יצהרי ואמסור את העניין לידוֹ. אני איני מסוּגל לטפּל בוֹ.

אַבּוּטבּוּל נבהל לשמע תשוּבתוֹ של קלדם. לטש עיניים גדוֹלוֹת ורעוֹת אל האשה, אחר ניסה להתפּרץ אל חדר המיטוֹת, אך ליאה חסמה לפניו את הדרך: הוּא חוֹלה, הרוֹפא אסר עליו את הדיבּוּר… לא, לא… אז נרתע הספרדי, חטף את הכוֹבע, מיעכוֹ בידוֹ וּברח בלי אמירת שלוֹם.

לפני שוֹכבה לישוֹן אמרה לוֹ:

– אוּלי נסע, יקירי, אל הכרמל?… חוֹם הקיץ מַתחיל… ננעל את הבית ונשב כמה שבוּעוֹת על ההר. אוֹמרים כי שם נפלא. אני עוֹד בשנה שעברה חפצתי לנסוֹע שמה…

הוּא הביט בעיניה בדבּרה ולא ענה כלוּם. מחשבתוֹ היתה פזוּרה לגמרי.

– מה אמרת, חמוּדה?

– נסע אל הר הכרמל. פה חם מאוֹד, נשב אילוּ שבוּעוֹת בפנסיוֹן. תנוּח מכוֹל…

– אה, דברים בטילים. הכרמל יוֹעיל לי כמוֹ הרוֹפא… אין לי מוֹצא אלא אחד… זה המוֹצא…

– שוּב הדיבּוּרים האלה!… לך, אינך מתבייש… מה, משפּחה גדוֹלה תלוּיה בצואריך?… אם גם נישאר בלי רכוּש – נוּכל להתקיים. אל תהי ילד…

הוּא חייך חיוּך עצוּב, טפח על גב כפּה שהיתה מוּנחת על שמיכתוֹ:

– צדקת, ליאַנקה… אני ילד… לוּ רק יכוֹלתי לישוֹן… כבר לקחתי שתי טבלאוֹת… נדוּדי השינה מטרפים את דעתי.

– על הכרמל תישן יפה. תראה. אקלים של הר…

– וכי בביתנו אין אויר טוֹב?… את לבי צריך להחליף… יש לי סמרטוּט במקוֹם לב… את כל שארית הוֹני הייתי נוֹתן לרוֹפא שיצוֹק מעט אוֹמץ ללבי… נוּ, די, יקירתי. מה אַת אשמה? למה את צריכה לסבוֹל?… האמיני לי, אך אשחררך – ייטב לך…

עיניה נמלאוּ פתאוֹם דמעוֹת עד להישפך. שׂפתה התחתוֹנה רעדה וסנטרה נתעקם. היא דחתה את ידוֹ בקצף:

– מה אתה מענה אוֹתי? מה רע עשׂיתי לך?.. אם תדבּר באוֹזני עוֹד דיבּוּרים כאלה – אאַבּד את עצמי לדעת… אינני יכוֹלה לשמוֹע…

הוּא שכב והחיוּך הנוּגה לא סר מעל שׂפתיו. חמלה גדוֹלה היתה בלבוֹ עליה, אך מוֹצא בכל זאת לא ראה לעצמוֹ… מאוֹד היה רוֹצה להבטיח לה קיוּם טוֹב, חסר דאגה, אך איך – לא ידע. במצבוֹ עתה, מה יוּכל לפעוֹל?… לא, לא ראה כל מוֹצא לעצמוֹ… איך יחיה, איך יחיה – ואין חיים בשבילוֹ?.. חלל גדוֹל וריק ואנשים זרים מתרוֹצצים בוֹ, וכל החוּטים שנמתחוּ בינוֹ וּבין האנשים ניתקוּ… אין כל חפץ לסחוֹר, לעמוֹל, לדבּר עם מישהוּ… אין כל חפץ ואין כל כוֹח… יש רצוֹן רק לנוּח, לנוּח – אבל מנוּחה שלימה, קרירה, נעימה – בלי חיים…

ליאה ישבה על מיטתה וּפניה מוּלטים בכפּיה הרוֹעדוֹת.

כ

קלדם התחיל יוֹצא לשם “סידוּר העניינים”. אף כי חוּלשתוֹ היתה מרוּבה, עשׂה מאמץ של רצוֹן והיה נוֹסע באוֹטוֹמוֹביל הקטן שלוֹ וגם הוֹלך ברגל, נפגש עם מכּרים, משיב על שאלוֹֹתיהם לבריאוּתוֹ וּמדבּר על עסקיו. כל מחשבה וּביטוּיה עלוּ לוֹ ביגיעה רבה, ותמה על עצמוֹ שאינוֹ משתבש וּמדבּר דברים של טעם. לפעמים השמיע גם איזוֹ הלצה, מחייך לשוֹמע ונפרד בידידוּת. אלה שפנה אליהם בהצעה אוֹ בבקשה הבטיחוּ לסדר הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב. לא, לא מתוֹך רחמים הסבירוּ לוֹ פנים. אף כי עייף ורצוּץ היה, שב בכל זאת מאוּשש קצת ברוּחוֹ, ולא יכוֹל להעלים זאת מליאה:

– הבריוֹת בכל זאת נוֹהגים בי קצת כבוֹד… עוֹד מתחשבים בדברי…

– מה אמרתי לך?! רוֹאה אתה, עליך רק לגרש את ההירהוּרים הרעים ממוֹחך והכוֹל יבוֹא על מקוֹמוֹ בשלוֹם.

– תקני לי מטאטא קטן…

– אקנה לך שניים. בשתי הידיים תגרש אוֹתם: צאוּ, צאוּ, מכוֹערים!… נוּ, עכשיו תאכל ותשכב… עייפת. בטוּחה אני שתישן. יצהרי יבוֹא בשעה שלוֹש.

הוּא אכל ושתה ושכב. והנה התחיל המוֹח שוּב “מרפרף”. ציוּרי החידלוֹן מילאוּ את דמיוֹנוֹ. כל ציוּר מתוֹק מחבירוֹ. הוּא לא הזיז איבר, רק שכב ועיניו אחוּזוֹת בתקרה, כאילוּ משם הוּא מייחל לבוֹא המוֹצא היחידי, הטוֹב, הנעים… וליאה ישבה בחדר הסמוּך בטוּחה בדממה שהוּא ישן וּמנהמת מנחיריה על מלאכת סריגה. “הוּא יבריא… הוּא יבריא… וּמעתה יהיה כוּלוֹ שלי… אוֹ, עתה לא יישמט עוֹד מידי!…”

עם יצהרי דיבּר ארוּכוֹת. שלף את המגירה והניחה על השוּלחן. בירר את כל החשבוֹנוֹת והתעוּדוֹת הנוגעים לשוּתפוּתוֹ עם אַבּוּטבּוּל וּמסרם בצירוּף הוֹראוֹת לעוֹרך הדין וביקש ממנוּ, שישתדל להביא את הענין לידי גמר במוּקדם ככל האפשר.

– אפשר שאצטרך לנסוֹע בדרך רחוֹקה. אוּלי לחוּץ לארץ. רוֹצה הייתי לחסל את העסקים עם שוּתפי עוֹד לפני צאתי, כדי שמוֹחי יהיה פנוּי לגמרי…

יצהרי שאל שאלוֹת אחדוֹת, רשם לוֹ את התשוּבוֹת והבטיח לעשׂוֹת כל מה שביכוֹלתוֹ. אף כי אנשים לא קלים הם הספרדים. יהיה לוֹ “אגוֹז קשה”. לעוֹלם אינך יכוֹל לדעת את הדרכים שלהם…

אחרי לכתוֹ רצה קלדם לראוֹת את ליאה. צוֹרך היה בנפשוֹ לראוֹתה. יצא מחדרוֹ ולא מצאה לא בחדר האכילה ולא בחדר המיטוֹת. והנה שמע את פּיזוּמה בחדר הבישוּל. הוּא פנה שמה. היא עמדה לפני שוּלחן שיש, סינר קטן, לבן ונקי, חגוּר במֹוֹתניה וּשתי כתיפוֹתיו מצוּלבוֹת על גבּה, עמדה וּבחשה בצלחת בליל של קמח וביצים.

– מה, הוּא כבר הלך? לא שמעתי…

– כן. הבטיח להחיש את העניין. אך איני מאמין שהדבר ייגמר כל כך מהר.

– ייגמר, ייגמר. אל תדאג. שמעתי שהוּא עוֹרך דין טוֹב. נַחש מה אני מכינה?

הוּא קרב, על כתיפה וּמעליה התבוֹנן בצלחת:

– לביבוֹת.

– נ–כוֹן, – אמרה בקוֹל ניגוּן שאמהוֹת מדברוֹת בוֹ אל תינוֹקוֹתיהן. – הבוֹקר בהיוֹתי בחנוּת, לימדתני אשה אחת מוארשה מין חדש של לביבוֹת. הן, הפּוֹלניוֹת, בקיאוֹת בכגוֹן אלוּ.

קלדם חש גירוּי חזק בחכּוֹ. פיו נתמלא רוֹק (ובכלל, היה תיאבוֹנוֹ חזק מאוֹד והוּא שׂנא את עצמוֹ בגלל זה. וּבלעסוֹ את מאכלוֹ בתאוה היתה מחשבתוֹ משננת: “זוֹלל אתה, לשם מה?!…”).

– אבל אני כבר רעב.

– עוֹד עשרה רגעים. הנה אני מוֹסיפה מעט פּילפּל.

– בינתיים אוֹכל אוֹתך…

והוּא כבש את פיו בכתיפה ונשכה.

והיא הפסיקה את הבּחישה והאזינה אל הכאב ברגש אוֹשר.

– ולא היה לך קשה לדבּר עמוֹ?

– עם מי? – (הוּא עמד כמטוּשטש).

– עם יצהרי.

– עם זה? לא.

– נוּ, רוֹאה אתה?… על כן תקבל מנה כפוּלה מן הלביבוֹת. אם רק יטעמוּ לך.

– תעשׂי לי, יקירתי, גם כוֹס קפה. אין טוֹב מלביבוֹת חמוֹת עם קפה צוֹנן, מתוֹק…

– אם רצוֹנך שיהיה מהר – עזוֹר לי. אף על פי שאיני אוֹהבת גברים מתעסקים בחדר הבישוּל… תדליק לי בטוּבך את הפּרימוּס. יוֹדע אתה איך מדליקים פּרימוּס? אף פעם לא ראיתיך עוֹשׂה זאת…

– למה אַת מעליבה אוֹתי? כשהייתי רוָק, עוֹד ברוּסיה, הייתי מבשל ומטגן על פרימוּס, לא רק לעצמי אלא גם לחבירי. יצא לי שם של טבּח מוּמחה. חבירי היוּ מלקקים את האצבעוֹת…

והוּא הדליק בזריזוּת את המכוֹנה. וּכשליאה הלכה להביא את החמאה מן המקרר, בחש את הבליל. אחר כך עמד עליה והתלוֹצץ בשעה שהלביבוֹת רחשוּ במחבת והיא ניקרה בהן במזלג והפכה אוֹתן. היא צחקה הרבה. אחר כך הגישה לוֹ בראש המזלג לביבה מוּכנה, קרוּמה ותוֹססת ונפחה עליה בפיה כדי לצננה קצת. הוּא לקח את המזלג, נשך חתיכה מן הלביבה, והגיש לפיה, שגם היא תשוֹך. היא עשׂתה רצוֹנוֹ. הוּא לא זכר אידיליה כזאת בביתוֹ. “הרי אינה נוֹפלת מאליגרה”, אמר לנפשוֹ. לבוֹ היה מלא הכרת תוֹדה לגבּיה. עיניו ליטפוּ את גזרתה הדקה. בסינר הלבן עם שתי הכתיפוֹת המצוּלבוֹת על גבּה היתה דמוּתה חמוּדה.

כא

כעבוֹר מספר ימים העירה בלילה:

– ליאה! רוֹצה אני לדבּר אתך.

– היא כבר הוּרגלה כל כך ביקיצוֹתיו, שמיד היתה יוֹשבת במיטה נכוֹנה לעזוֹר לוֹ במה שתוּכל.

– אינך יכוֹל לישוֹן, יקירי? תיכף ארד ואביא לך טבלה.

והיא סילקה את הסדין והרימה רגל דקה וּמַלבּינה באפלוּלית לרדת. אך הוּא אחז בזרוֹעה.

– לא. לא זאת. לא צריך… החלטתי למכוֹר את הבית.

– את הבית? למה?

– אחרת לא אוּכל עמוֹד… את הערבוּת בעד בּרמאן אנוּס אהיה לשלם. כל העריבים ישלמוּ… וגם ערבוּיוֹת אחירוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא הרבה. הוּא כבר הספיק להעלים הכוֹל… לכך הם מוּמחים…

– אבל חבל, בּוֹריס! בית כזה!… הן תמיד אמרת שלא תמכּרנוּ… אז כשהציעוּ לך אלפים… זוֹכר אתה איך היית מגרש את הסרסוּרים?… עתה הבתים בזוֹל. אוּלי כדאי לחכּוֹת עוֹד שנה, שנתיים. המשבּר יעבוֹר, יתחילוּ לבוֹא אנשים…

– איני יכוֹל לחכּוֹת. אם לא אמכּוֹר את הבית – אפשוֹט את הרגל.

– טוֹב. תמכּוֹר אוֹתוֹ וּתשלם את כל החוֹבוֹת, ואנוּ

נשׂכּוֹר לנוּ דירה קטנה: שני חדרים. לא, גם חדר אחד יספּיק לנוּ… תהיה בריא ותעבוֹד ותרויח – ואז, אוּלי נבנה לנוּ בית אחר…

מלבוֹ נעקרה אנחה. היא הניחה את ידה על מצחוֹ. המצח היה רוֹחץ בזיעה קרה. לקחה את כנף הסדין וּמחתה את זיעתוֹ. הוּא נתרגש, תפשׂ את ידה וּלחצה כמתיירא להרפּוֹת ממנה:

– למה אני מענה אוֹתך ליאֶנקה?… הרי אני אדם אבוּד, אין לי תקנה… וּמה אשאיר לך? נשארתי כמעט בחוֹסר כוֹל… אפילוּ אם אמכּוֹר את הבית, לא יישאר לך כדי מחיה לשנה אחת…

– שוּב! איזה “יישאר לך”?… אני אוֹסרת עליך לדבּר כך… שנינוּ נעבוֹד ונחיה… אם תוֹסיף לדבר כך – אקוּם ואלך לי… אין לי עוֹד כוֹח לשׂאת את הדיבּוּרים האלה… איך לא תבוֹש?!

– וּבשעה שהיא דיבּרה פסוּקוֹת וחמוּרוֹת, לחץ הוּא את ידה בעוית: הוּא חש בעליל שהוּא צוֹנח אל תהוֹם חלקלקה. טוֹב היה בתהוֹם, אך הצניחה מחרידה את לבוֹ.

– כלוּם רוֹצה אני להכאיב לך, מתוּקה? רוֹצה אני רק לוֹמר לך מה שבלבי… מה יוֹעיל לך אם אַשלה את נפשך?… אין לי מוֹצא, אין לי מוֹצא, איני יכוֹל לחיוֹת… איני יכוֹל לדבּר עם אדם… הכוֹל מרגישים בחוּלשתי… הכוֹל מרחמים עלי וסוֹטים ממני… אין לי כל רצוֹן, כל תאוה… הנה – אני אוֹכל הרבה, תאבוֹני גדוֹל, ואני הוֹלך ונרזה מיוֹם ליוֹם… היוֹם שקלתי את עצמי… הכרטיס נמצא בכיס מכנסַי… שישים ושישה… שנַיים עשׂר קילוֹ בשלוֹשה חוֹדשים… לא על הפּחת במשקל אני מצטער… אך הרי זה מראה לאן אני הוֹלך… יקירתי, עליך להתרגל לרעיוֹן: אני אעזבך… אם אַת אוֹהבת אוֹתי באמת: אַל תעצרי בעדי… האמיני לי, מאוֹד מאוֹד הייתי חפץ לחיוֹת בשבילך… רק בזמן האחרוֹן הכּרתי את עדינוּת לבך, את גוֹדל נשמתך… רוֹצה הייתי לעשׂוֹת בשבילך הכוֹל… להנעים לך… אבל אין לי כוֹל… ידי כשני סמרטוּטים… מוֹחי סמרטוּט… לבי סמרטוּט…

וכמוֹ מתוֹך קאפּריסה ילדוּתית הפך את גבּוֹ אליה, התקפּל וכבש את פניו בחזהוּ הכוֹאב. על כל שידוּליה ענה רק באנחוֹת מסתננוֹת בעד שיניים הדוּקוֹת.

בבוֹקר אמר לה בפנים מעוּנים:

– החלטתי לא למכּוֹר את הבית. אחפּשׂ מלוה. אנסה לדבּר עם מנהל הבּאנק… ביפו.

מנהל הבּאנק בן החמישים, הגבוֹה וחלק הפּרצוּף הנערוּתי, קיבלוֹ מתוֹך התעוֹררוּת, כמעט בשׂמחה. “אה, מוּסייה קלדם! מה שלוֹמוֹ?…” אך לאחר שהתבוֹנן רגע בפני האיש שלפניו, נצטנן במידה מרוּבה. קלדם הרגיש בשינוּי ולבוֹ נפל עליו. כמעט בטוּח היה שהלה יסרב… בכל זאת הסכים המנהל להלווֹת לוֹ על שטר עם ערבוּת טוֹבה – Aval – את חצי הסכוּם שביקש. רק 500 לא"י. גם סכום זה די היה להוֹציאוֹ מן המיצר. על כל פנים אפשר “להסתוֹבב” במשך חוֹדשים אחדים…

הוּא נפרד מן המנהל מתוֹך דברי נימוּס מקוּבלים, כמעט שׂמח בלבוֹ. אך בצאתוֹ לרחוֹב וּבראוֹתוֹ לפניו את שדרת הוַאשינגטוֹניוֹת הארוּכּה, הדוֹממת בשמש הצהריים, ואנשים רצים לעלוֹת אל האוֹטוֹבּוּס וכוּלם זרים וּמתנַכּרים, נפל עליו שוּב לבוֹ: ממי יבקש ערבוּת גדוֹלה כל כך? כל השמוֹת שעברוּ במוֹחוֹ נפסלוּ מיד. לא, אלה לא יתנוּ. די שיראוּ את פניו, שישמעוּ את קוֹלוֹ… לאחר מעשׂה בּרמאן נעשׂוּ האנשים זהירים. וכי הוּא גוּפוֹ היה נוֹתן?… הוּא חש חוּלשה גדוֹלה וניגש לקיוֹסק שבחזית בית הקפה לשתוֹת כוֹס גזוֹז. שם עמד הסוֹחר הערבי אַבּוּ־בּצל ולחץ את תרבוּשוֹ המעוּמד אל חזהוּ, מחכה לכוֹס משקה. שׂערוֹתיו המדוֹהנוֹת היוּ מבהיקוֹת מזיעה. כשראה את קלדם, נתן בזריזוּת את התרבוּש על קוֹדקוֹדוֹ, שמוּט לאחוֹריו, וּבירכוֹ בשׂימת יד אל החזה וכלפי המצח.

– פניך רעים, יא חבּיבּי. היית חוֹלה?

– כן, חוֹלה מאוֹד. אך חמדוּ־ללה, אני מוֹסיף בריאוּת על בריאוּת…

ורעיוֹן ניצנץ במוֹחוֹ: מזה יבקש את הערבוּת.

– אוּלי יוֹאיל כבוֹדך להיכּנס פנימה? נשתעה מעט. זמן רב לא התראינוּ.

קלדם הסכים ברצוֹן. נכנסוּ לבית הקפה וישבוּ אל שוּלחן קטן בפינה. שׂוֹחחוּ על כל מיני עניינים עד שהגיעוּ ל“סיאסה” (פוֹליטיקה). הערבי הראה לוֹ בכמה דוּגמאוֹת לקוּחוֹת מן המציאוּת, שאין היהוּדים יוֹדעים איך להתנהג עם הערבים… הם מרגיזים אוֹתם ללא צוֹרך… אילוּ היוּ קצת דיפּלוֹמטים, “טיפּה זעירה”, היה המצב אחר לגמרי… בזה שהם מתרחקים מהם, הם מקרבים אוֹתם אל האנגליז… אל הנוֹצרים… וּמזה יצמח אסוֹן לשני הצדדים…

קלדם ניסה להוֹכיח לוֹ, שהאשמה אינה ביהוּדים בלבד. גם הם אין אֵמוּן בהם… הנה הם מתחילים להתקרב, להראוֹת מידוֹת נאוֹת, כיאוּת לאצילי בני ערב, אך על רמז קל של השלטוֹן, אוֹ של פּוֹליטיקן מיסיוֹנר – ניצתת בהם שׂנאה עיורת ואינם יכוֹלים עוֹד לסבּוֹל כל דבר יהוּדי… בכלל, צרוּת עין ו“נפש קצרה”, שאינה יאה לגזע הערבי המפוֹאר, תקפה את ערביי ארץ ישׂראל. כעין מחלה היא להם… כל כיבוּש של היהוּדים בשׂדה הכלכלה והתרבוּת, שאינוֹ מזיק כלל לערביים, להפך, שהם נהנים ממנוּ “בראש” (ישרוֹת) אוֹ באמצעוּת, מעוֹרר בהם מיד את הקנאה. נכוֹן, וגם את הפּחד… והרי דוקא הפּחד אינוֹ מסגוּלוֹת הערבי… כשאתה רוֹאה את “העדר הנפש” (חוֹסר הסבלנוּת) שלהם, נדמה לך, שהשׂטן שוֹלט בהם… אמת, לא תמיד הוּא מצדיק את התנהגוּתם של בני עמוֹ, אך גם הערביים רחוֹקים מן התרבוּת האמיתית, מן ה“אַדבּ”…

השׂיחה ארכה כשעה. הערבי נתלהב, רבץ בחצי גוּפוֹ על השוּלחן, הבריק בעיניו, העתיק את התרבּוּש על ראשוֹ לפנים ולאחוֹר, וּלבסוֹף הציע לקלדם לייסד חברת שוּתפוּת ערבית־יהוּדית לבניין שכוּנה חדשה. אדמה יש לוֹ, לאַבּוּ־בּצל, על גבוּל תל אביב, צפוֹנה, אחרי בית הקברוֹת המוּסלימי. הוּא יתן את האדמה והיהוּדים יבנוּ את הבתים. אחר כך ישׂכּירוּ אוֹתם לעוֹלים.

– לאילוּ עוֹלים?

– יהוּדים, כמוּבן. בקרוֹב תתחיל עלייה גדוֹלה. כבר עברוּ שלוֹש שנים בלי עלייה גדוֹלה, והיא תתחיל בקרוֹב. שמעתי גם בחוּגי הממשלה… אוּלי גם נמכּוֹר את הבתים בתשלוּמים לשיעוּרים ונבנה עוֹד… אני אקנה אדמה בזוֹל, במחירים שקוֹנה ערבי מערבי…

קלדם שיבּח את הרעיוֹן והבטיח לעניין בוֹ כמה ממַכּריו.

הערבי נשתקע עתה רגעים מספר במחשבוֹת. פיו היה פעוּר קצת ותוּגה של עייפוּת נמתחה על פניו הכחוּשים. אז שאלוֹ קלדם, בקוֹל טבעי ככל האפשר, אם יסכים לתת לוֹ ז’ירוֹ על חמש מאוֹת לא"י.

– אין מניעה לגמרי. קח אלף, אַלפּיים, בכל לב ושׂמחה, – נתלהב הערבי.

– תוֹדה. יש לי צוֹרך רק בחמש מאוֹת.

קלדם נכנס לחנוּת שכנגד, חזר כרגע והביא שטר וּבוּלים. מילא את השטר, חתם בעצמוֹ והחתים גם את אַבּוּ־בּצל. כך, בצד הבּוּלים מימין, כּתר כירךָ! (ירבּה חילך!).

הערבי מיהר להיפּרד מקלדם. הוּא היה מפוּזר מאוֹד, והבטיח שיבקר את קלדם בביתוֹ.

קלדם מישש את השטר בכיס החזה ופנה ללכת הביתה. אך בהיוֹתוֹ עייף מאוֹד והאוֹטוֹמוֹבּיל לא היה אתוֹ, לקח עגלה ונסע. בשבתוֹ יחידי על המוֹשב הרחב ירדה עליו עצבוּת מדכדכת.

כב

אך נכנס הביתה, הראה לליאה את השטר עם חתימת הערבי:

– עוֹד יש אנשים הנוֹתנים בי אֵמוּן. מַכּיר ערבי.

– נוּ, רוֹאה אתה? צריך היית להתייאש כל כך? עוֹד יאמינוּ לך אלפים…

קלדם חייך לכאוֹרה בהנאה, אך לחץ לבוֹ לא פסק לרגע. דמיוֹנוֹ התרפק רכּוֹת על המות הטוב.

– מי יוֹדע אם הערבי לא יצטרך לשלם את השטר… אבל אחת היא לי. Apres moi le deluge (אחרי המבוּל!) אוּלי אתחזק מעט. מה שדרוּש לי ברגע זה – זוֹהי מנוּחה. מנוּחה גמוּרה. חוֹסר כל דאגה. אפשר שצדקת: כדאי לעלוֹת על הכרמל.

– בוַדאי, עכשיו עוֹנה יפה על הכרמל. הקייטנים טרם באוּ שמה. נהיה שם יחידים. איש לא יפריע אוֹתנוּ. נקח לנוּ חדר בוילה קטנה, בוֹדדת…

– טוֹב, יקירתי. עוֹד אחשוֹב בדבר. ערכי נא את השוּלחן. אני עייף עד מות. אוֹכל ואשכּב, אוּלי אֵרדם.

הוּא אכל שוּב את המאכלים העריבים, המוּכנים בטוּב־טעם, אכל לתיאבוֹן, כמעט מתוֹך בּוֹלמוֹס של רעבוֹן. את עצמוֹת התרנגוֹלת פּיצח בשיניו הבריאוֹת וּמצץ כל נטף מוֹח שבהן. ביקש עוֹד צלחת מקריש השוֹקוֹלאדה. שתה שני בּזיכים קפה תוּרכּי. בקוּמוֹ כיסה את ידה החשׂוּפה של ליאה נשיקוֹת מראש הזרת עד המרפק, אחר הקיף את כיסאה ועשׂה כן ליד השנית. היא צחקה מעל לקוֹמתוֹ הכפוּפה בעיניים מליאוֹת דמע, אך כשהביט בה, כאילוּ בלעוּ העיניים את הדמעוֹת.

– הרי אתה מתנהג, בּוֹריס, כנער בן שש עשרה…

– רצית לוֹמר, כתינוֹק בן שנתוֹ… כן, בלי משען ידך לא אוּכל לפסוֹע פסיעה אחת…

היא קמה, החזיקה באצבעוֹ והוֹליכתוּ אל חדר המיטוֹת. כיסתוּ בסדין ונפרדה ממנוּ מתוֹך מציצת שפתיים ממוּשכת. אחר סגרה אחריה את הדלת בחשאי.

אחרי שכבוֹ רגעים מספר בלי לעצוֹם עין, תקפה אוֹתוֹ אי מנוּחה מציקה: עליו למהר לנַכוֹת את השטר. הביט בשעוֹן: שתיים וחצי, את הבּאנק פוֹתחים בשלוֹש. מלבד לחץ הלב חש את המוֹח שהוּא תוֹסס בחמימוּת, תוֹסס וּמתפשט והמחשבוֹת נצנפוֹת, מטוּשטשוֹת, מסביב לרעיוֹן אחד – רעיוֹן

החידלוֹן. מכל צוּרוֹת המות הנעימוֹת, המפתּוֹת, חזרה תמיד אחת, הנעימה מכוּלן: חיתוּך העוֹרקים מעל לפיסת היד. קילוּח הדם נצטייר לוֹ משוּם מה קריר, נוֹפל ויוֹרד בנעימוּת על בּרכּיו, ואחריו באה התרוֹקנוּת, התרוֹקנוּת מליאת אוֹשר של החיים הכּוֹאבים מתוֹך הגוּף. המוֹח יחדל ל“רפרף”, ילך ויצטלל ויירגע, עד כי יבּוֹל ויעמוֹד מחשוֹב. הוֹי, חדלוֹן המחשבה! אין מתוֹק מן המחשבה על חדלוֹן המחשבה! כל מה שייעשׂה אחר כך בגוּף הדוֹמם, המאוּבּן, יהיה אך טוֹב ונעים. קרירות, קרירוּת רכּה ונעימה גם בחוֹל הקבר, בחוֹל הצהוֹב, הנקי מכל נקי אשר בבית הקברוֹת התל אביבי הקטן. כמה פעמים היה בשעת הוֹרדת ארוֹנוֹ של מת אל הקבר. החוֹל משתפך ונוֹזל כזהב מכל צד וּמכסה את הארוֹן. מעין קנאה היתה עתה בלבוֹ למתים האלה, שהם כבר שם. החוֹל הצוֹנן והנקי! כמה טוֹב היה להתהלך (ביחידוּת, כמוּבן) בין צללי המַצבוֹת ביוֹם אביב, כשרוּח קלה מנענעת את ענפי האקליפּטים שליד החוֹמה חסרת הטיח… לא הרחק מקברה של גינה ינוּח. גינה זוֹ כחיה דוֹממת אהבתוּ. הוּא הכּה אוֹתה במַגף. עוֹדנוּ רוֹאה את דמה על פּניה הצחים, על מַצע המיטה הלבן. עוֹד מצלצלוֹת באוֹזניו המלים: “תודה, בּוֹריס. מאוּשרה הייתי אתך. מרסי”… גוּפה של ליאה לבש את ראשה של גינה… גינה מדבּרת בקולה של ליאה… כמה רך הקוֹל, כמה נעים, כמה טוֹב!… “אוֹי ואבוֹי! מה נתתי לה לגינה, לליאה?… גם מה שכּל גבר בריא יכוֹל לתת לאשתוֹ – ניטל ממני. אוֹי ואבוֹי לה! אוֹי ואבוֹי לי…” והכאב גאה בוֹ, עד שכבש ראשוֹ בזרוֹעוֹ וחרק בשיניו.

“כבר שלוֹש!” נתחלחל, הרים את הסדין וקפץ מעל המיטה, נעל את נעליו הרכּוֹת, רחץ את פניו מן הכיוֹר שבחדר המיטוֹת (רק לפני חוֹדש קבעו כאן), פתח את ארוֹן הבגדים והתלבש מוּל המַראָה.

– אני הוֹלך אל הבּאנק לנַכּוֹת את השטר, – אמר לליאה, שישבה אחרי ניקוּי חדר הבישוּל לבוּשה בטעם, רגליה בגרבי משי רכוּבוֹת זוֹ על זוֹ וּבחיק השׂמלה המוּרמה הרוֹמאן האנגלי, שקראתוּ שבוּעוֹת על שבוּעוֹת.

– וּמתי תשוּב, יקירי?

– כעבוֹר שעה־שעתיים.

– ישנת?

– מעט.

– שלוֹם, יקירי. תסע באוֹטוֹבוּס, כי קשה עליך ההליכה.

את 485 הלא"י (חמש עשׂרה ניכּוּ כריבּית) תחב לתוֹך תיקוֹ ואת התיק נתן לתוֹך כיס חזהוּ. הספּיק להיוֹת עוֹד בשלוֹשה בּאנקים אחירים והכניס סכוּמים שוֹנים על חשבוֹן חוֹבוֹתיו וערבוּיוֹתיו. גם אצל יצהרי היה וקיבל ידיעוֹת על מהלך המשפּט עם אַבּוּטבּוּל. עוֹרך הדין הציע פּשרה. קלדם הסכים מיד. בכל אוֹפן לא קיוה להוֹציא הרבה מן השוּתפוּת הזאת.

– מזלי בשוּתפוּת! – אמר בחיוּך מר לעוֹרך הדין, שהסתכל ברזוֹן גוּפוֹ של שוֹלחוֹ מתוֹך קוֹצר רוּח. – מכל שוּתפוּת שהיתה לי יצאתי בשן ועין.

– ולמה לא סחרת ביחידוּת? – שאל יצהרי, כשהוּא מפשפש בניירוֹת שעל שוּלחנוֹ.

– חוּלשה היא בי. צוֹרך להאמין בבני אדם. אף על פי שאני מכיר בהם ויוֹדע בדיוּק למה הם מסוּגלים, אני נמשך אליהם. כאילוּ צוֹרך הוּא לי – להיוֹת מרוּמה… טבע מגוּנה, מה?

– על כל פנים טבע טוֹב מזה שיש לוֹ צוֹרך להיות מרמה, חה־חה… באמת אסוּר לוֹ לאדם שיסיח דעתוֹ מעצמוֹ. הסחת דעתך מעצמך – מיד איבּדת את שיווּי המשקל. זוֹהי נקוּדת ארכימדס בשביל קיוּם האדם. האמן לי, קלדם, אני מדבּר מתוֹך ניסיון. עברוּ הזמנים, שהאדם יכוֹל היה להרשוֹת לעצמוֹ להיוֹת סנטימנטאלי. בימים אלה הכרח הוּא לכל פרט שירגיש עצמוֹ כעוֹמד על משמר חייו… מתוֹך ניסיוֹן אני מדבּר…

– מימי לא עמדתי על שוּם משמר, והיוּ לי ימים טוֹבים מאוֹד. שעוֹת חיים מתוּקוֹת מכל מתוֹק.

– כן, היוּ. עכשיו נשתנה האדם.

– והרי ארץ ישׂראל שוֹרצת אידיאליסטים.

– כמוֹני, למשל? חה־חה! אל תאמין. ואם ישנם אחדים ממין זה – יימחוּ ולא ישאירוּ זכר אחריהם. החזיר עוֹלה לגדוּלה גם בארץ ישׂראל. חוֹק עוֹלם הוּא.

– חוֹק חזירים, חה־חה־חה!

קלדם צחק, צחק בכל לבוֹ. כבר זמן רב לא צחק בהנאה כזוֹ. גם יצהרי נדבק מצחוֹקוֹ והתנוֹדד בכוּרסתוֹ. הוּא קם מאחרי שוּלחן הכתיבה, נתן את ידוֹ על כתיפוֹ של קלדם וצחק עוֹד בפניו.

קלדם לחץ ארוּכוֹת את ידוֹ של יצהרי ופנה ללכת, אך לפני הפתח הפך את פניו:

– עיקר שכחתי: במעטפה זוֹ יש מאתיים לא"י. יכוֹל אתה למנוֹת את הכסף. את הסכוּם הזה רוֹצה אני להפקיד בידך על שם אשתי, ליאה קלדם, לכל מקרה שיקרה… אבקש רק קבלה על הסכוּם.

– מגוּחך. איזה מקרה יכוֹל לקרוֹת?… זהבי! “דפוֹק” קבלה על 200 לא"י פיקדוֹן מידי מר קלדם. כן, בּוֹריס קלדם, – פקד יצהרי וחזר לאחוֹרי שוּלחן הכתיבה.

כג

כשיצא מעם עוֹרך הדין כבר דלקוּ פנסי החשמל ברחוֹבוֹת. התנוּעה היתה מרוּבה. האוֹטוֹבוּסים החדשים, האדוּמים שטוּ אילך ואילך עמוּסי משׂא אדם רב. גם על המדרכוֹת זרמוּ האנשים בהמוֹן. היתה שעת החזרה מן העסקים, מן המשׂרדים, מן העבוֹדה. היוּ גם רבים שיצאוּ לרוּח ערב. ליד הקיוֹסקים עמדוּ אנשים וגמעוּ גזוֹז, אף כי רוּח קרה נשבה מן הים. בשמַיים היתה תנוּעת עננים גדוֹלה, חפוּזה, כאילוּ גשם מתרגש לבוֹא.

למחשבתוֹ של קלדם הוּקל: העניין מסוּדר. מאתיים לא"י מוּפקדים בשביל ליאה, השאר – השאר לא איכפּת לוֹ. יעשׂוּ בעלי החוֹב מה שיעשׂוּ, יקחוּ את הבית, ימכרוּהוּ, יהרסוּהוּ – לא איכפּת לוֹ כלוּם. בשוּם אוֹפן לא יכוֹל להשאיר את ליאה בלא כלוּם. אַבּוּ־בּצל יצטרך לשלם את השטר? ישלם! הכסף הוּא כסף יהוּדי, הוּא קיבּלוֹ בעד קרקעוֹת, ועוֹד יוֹסיף לקבל. יש לוֹ די קרקעוֹת. המשבּר עוֹמד לעבוֹר, יבוֹא זרם אנשים חדשים ושוּב תתחיל ספסרוּת וּמחירים של טירוּף בעד אַמַת קרקע. יוֹדעי עסק יעשׂוּ הוֹן. גם הוּא, קלדם, יכוֹל היה לעשׂוֹת עסקים. אפילוּ הצעתוֹ של אַבּוּ־בּצל יש לה יסוֹד בריא, אבל כלוּם יש לוֹ כוֹח? כלוּם יש לו רצוֹן? כלוּם יש לוֹ צוֹרך? די. מה יש לוֹ לקווֹת עוֹד מן החיים? האדמה תנוּט תחת רגליו, אין לוֹ מעמד, הכוֹל מתנוֹדד כמחיצה של נייר, כצל… והוּא אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח…

כמין עצבוּת פיסית מילאה את גוּפוֹ, מתחה את פניו עד שנעשׂוּ ארוּכּים וריקים מדם. השׂאת על השׂפה התחתוֹנה נתבּלטה. השׂפם נקלש ונראה כמקוֹרח קצת, עין אחת הוּזזה ולוּכסנה וּשמוּרתה התחתוֹנה הוּפשלה וגילתה את האוֹדם. מן העוֹברים הטילוּ בוֹ מבט בוֹחן. היה גם מי שבּירכוֹ בניד ראש ונחפז לעבוֹר. אין דבר, ירוּצוּ, ירוּצוּ! מה הם רצים? כן, הם אינם יוֹדעים את המוֶת. אך יבוֹא יוֹם וידעוּ, ואז יעמדוּ מרוּץ… אה, טוֹב לוֹ. התוֹכנית ערוּכה וגמוּרה. מחר לא יכאב הלב, לא יתכּויץ החזה, לא “ירפרף” המוֹח, לא יפעפּע העצב, לא תנוּט האדמה. מחר תהיה שלוה, מנוחה, חידלוֹן!

נכנס לבית רפוּאוֹת וקנה חפיסה של להבי “ואליט”, חמישה להבים בחפיסה. קוֹדם ששילם אמר למוֹכר: “יש ביניהם משוּמשים. כמעט בכל חפיסה אני מוֹצא אחד אוֹ שניים משוּמשים”. – “פלא בעיני”, ענה המוֹכר במשיכת גבּוֹת העיניים היגיעוֹת, “אנוּ מקבלים אוֹתם באריזה אוֹריגינאלית ישר מן הסוֹכנוּת הראשית במצרים”. – “אפשר נעשׂה שם הזיוּף”. – אפשר, תוֹדה!"

עבר את השער ואת פסי הרכבת ויצא לדרך יפוֹ. שם ישב באוֹטוֹבּוּס, שנתמלא מיד ונסע. לפני המוֹשבה הגרמנית צילצל. האוֹטוֹבּוּס עצר והוּא ירד. צריך היה לחזוֹר מעט עד הכּניסה אל המוֹשבה. לא הרחק מן הכביש, בסמטה קצרה, היה המלוֹן הידוּע, מלוֹן הארדיג. על השער היתה מנוֹרת חשמל מאירה את הפסוּק מישעיהוּ “וּפתחוּ שעריך תמיד יוֹמם ולילה לא יסגרוּ” בתרגוּם לוּטר וּבאוֹתיוֹת גוֹטיוֹת. במלוֹן זה לן קלדם לא לילה אחד לפני שבּנה את ביתוֹ בתל אביב, עוֹד לפני שנשׂא את גינה… עכשיו יגרוֹם להם, לגרמנים, קצת אי נעימוּת. אבל אחרת אי אפשר. הן לא ייתכן שיקפּח את חייו בחוּץ, תחת כיפּת השמיים… כל ימיו אהב סדר. בנידוֹן זה היה כגוֹי.

בשער המלוֹן, על המרפסת הקטנה, הראה לוֹ הנער הערבי על תיבת הצחצוּח המצוּפּה נחוֹשת מרוּטה: “please, בקשה! תפדל”. קלדם הציג את רגלוֹ על צוּרת האימוּם והנער התחיל עוֹשׂה את מלאכתוֹ בשׂימת לב, בזריזוּת, בתנוּעוֹת חן. נתן בצידי הנעליים גזרי קרטוֹן, שלא ללכלך את גרבי המשי, וסיבּן אוֹתן יפה. לבסוֹף החליק העבר והחלק במטלית קטיפה. “finish, חלס!” וניקש עדינוֹת באצבעוֹ על חוֹטם הנעל, אחרי שה“אדוֹן” השהה את הרגל על התיבה. קלדם נתן לוֹ שני גרוּשים והקדים תנוּעת ויתוּר, כדי שהנער לא ינסה לחפּשׂ עוֹדף במגירה הקטנה.

משרת לבוּש כוֹבע שׂרד העלהוּ לדיוֹטה השנית, הוֹליכוֹ דרך מסדרוֹן ארוֹך, כשהוּא אץ עם המפתח לפניו. פתח לוֹ את הדלת מספר 17 והעלה אוֹר בחדר. קלדם נזכר גירסה דינקוּתא: בגימטריא “טוֹב”, וחייך לנפשוֹ.

– תיכף אשלח את המצע וּמים. העוֹד לאדוֹני איזוֹ משאלה?

– לא, תוֹדה. אני עייף מאוֹד, באתי מדרך רחוֹקה. שלוֹשה ימים נסעתי באוֹטוֹ… אם אאריך לישוֹן, נא לא להעירני.

– לשירוּתוֹ, אדוֹני.

כעבוֹר רגע חזר עם גליוֹן האוֹרחים. קלדם הוֹציא מכיס חזיתוֹ את העט הנוֹבע ורשם את שמוֹ ואת שם משפּחתוֹ. סוֹחר. אך במקוֹם תל אביב כתב חיפה. הרי לא ייתכן, שאדם הגר בתל אביב ילך ללוּן מהלך רבע שעה מביתוֹ… המשרת עם הגיליוֹן עזב את החדר וסגר בזהירוּת את הדלת. זיעה שוֹפעת כיסתה את גוּפוֹ של קלדם, אף כי בחוּץ נשבה רוּח קרה. הוּא פשט את מעילוֹ, תלהוּ בארוֹן והוֹציא מן הכיס את חפיסת הלהבים. שרווּלי כוּתוֹנתוֹ הצחים התנפּחוּ ורישרשוּ, כי מוּקשים היו מעמילן, כאשר אהבה ליאה לגהץ. את מגבּעת הלבד הרכּה הניח על השוּלחן הקטן המכוּסה “רץ” חוּם וּבאמצעוֹ צלוֹחית מים עם שתי כוֹסוֹת. במיטה היה המזרן הטוֹב מגוּלה. כר ושׂמיכה לא היוּ כלל.

לא עברוּ רגעים מעטים ואצבע דפקה בחשאי על הדלת. נכנסה נערה גבוֹהה, זהוּבת צמוֹת וּשטוּחת חזה, והביאה כר וּשׂמיכה וּלבנים נקיים. ערכה בזריזוּת את המיטה, תלתה אלוּנטית מגוֹהצה, הביאה מים בכד, מחתה במטלית את שוּלחן הרחצה ואת המַראָה שעליו, אמרה “לילה טוֹב!” ויצאה בשקט. כנפוֹת החלוֹן היוּ פתוּחוֹת פנימה והלילה נשקף בעד סוֹרג הברזל.

קלדם ניגש לחלוֹן ונתן את פניו בין שתי רצוּעוֹת ברזל קרוֹת. החלוֹן פנה אל החצר המוּארה בפנס מקיר הבית. הפנס לא נראה, אך בחצר היה אוֹר מספּיק. היוּ מוּטלים שם ארגזים תלוּלים זה על גבי זה, ריקים כנראה. בצל קיקיוֹן גדוֹל עמדה סוּכּה עזוּבה, עשׂוּיה שתי וערב של קני חזרן. על ידה, אסוּר בשרשרת, התהלך קוֹף לא גדוֹל, חסר זנב. קר היה לוֹ לקוֹף, כי היה רוֹעד בלכתוֹ. קלדם ראה זאת ברוּר. עיגוּל העירוֹם על עכּוּזוֹ הבהיק בכל פעם, כשהפנה את אחוֹריו אל החלוֹן. הידיים הארוּכּוֹת הלכוּ על הקרקע בתנוּעוֹת רכּוֹת, מרפרפוֹת, כמוֹ מתוֹך ריקוּד ריתמי מהסס. פנכת עץ ריקה עמדה נשענת אל דוֹפן הסוּכּה. הקוֹף לא השגיח בה. הוּא פסע אנה ואנה כאסיר שקוּע במחשבוֹת.

“סמל הבדידוּת”, הירהר קלדם והסתלק מן החלוֹן.

המצע הנקי והטרי כאילוּ הזמינוֹ לשבת. ישב בפאת המיטה, לפת את רגליו המפוּשׂקוֹת מעל לברכּיו ותלה את ראשו לחשוֹב על המעשׂה שהוּא עוֹמד לעשׂוֹת. האם עליו למהר? לא, אין סיבה לכך. האם יעמוֹד לוֹ כוֹחוֹ ולא יתחרט? לא, חי לא יצא מפּה. העוֹלם נאטם בעדוֹ, נאטם בהחלט. הכוֹל זר וּמוּזר, מכאיב מבחוּץ וּבפנים… הוּא נאחז בשתי המלים שעלוּ במוֹחוֹ: מבחוּץ וּמבפנים. הכוֹל זר, הכוֹל מיוּתר, מכאיב מבחוּץ וּמבפנים… זה המצב. זה המצב…

הרגיש לחץ חם בתוֹך נעליו, שלפן והעמידן תחת המיטה זוֹ בצד זוֹ. הרגליים נתרוחוּ בגרביים והוּא העמידן על השׂמיכה, שילב את אצבעוֹתיו וחבק את שתי ברכּיו כאחת ושקע בהירהוּרים. כל הירהוּר היה מלוּוה בדמוּת הסוֹף. כעין חוֹבה היתה עליו לעשׂוֹת את חשבוֹן עוֹלמוֹ. אך הדברים עלוּ בזכרוֹנוֹ מעוּרבּבים בלי מוּקדם וּמאוּחר. פרטים ופרטי פרטים, מקרים פעוּטים, כמעט מבדחים, בצד עניינים גדוֹלים, מכריעים. פרט אחד חזר בעקשנוּת וּבידחוֹ ביוֹתר: סיפּרוּ עליו כל השנים, שהוּא הניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים. הוּא לא הכחיש מימיו את השמוּעה, אפילוּ נהנה מדברי הרכילוּת. אך האמת היא, שהיתה לו באוֹדיסה פּילגש יוָנית, אשת איש עקרה, שעלתה לוֹ במאוֹת רוּבּלים, ולא יוֹתר… שני ילדים! אין לוֹ בעוֹלם אפילוּ צאצא אחד… הילד של אליגרה… עוֹד עכשיו נצבּט הלב לזכרה וּלזכר הילד… יגאל… כך החליטוּ לקרוֹא לילד… קברוֹ של הנפל היה מחוּק לגמרי…

כמוֹ בחוֹם קדחת היוּ מחשבוֹתיו מקפצוֹת מעניין לעניין, ממקרה למקרה, ואינן שוֹהוֹת הרבה גם על אחד מהם. גם דיבּוּרים שוֹנים, קטעי אמרוֹת, קריאוֹת בלשוֹנוֹת שוֹנוֹת הילכוּ במוֹחוֹ, באוֹזנוֹ הפנימית,

נתחלפוּ, נתערבּבוּ, נסתרסוּ…

“יש למהר, למהר!” קראה בוֹ פתאוֹם מחשבה מעוֹררת. קוֹר חלפוֹ. באחת הוֹריד את שתי רגליו ועמד זקוּף על השטיח הקטן. עיניו שוֹטטוּ וחיפּשׂוּ את כפתוֹר הפעמוֹן. הוּא גילה אוֹתוֹ ליד הדלת, ניגש שמה על ראשי הבהוֹנוֹת ולחץ עליו וחזר וישב בפאת המיטה. אחרי רגעים אחדים בא המלצר: ערבי עצוּב פנים בשׂמלה ארוּכּה.

– אַמרךְ, יא סידי! (לפקוּדתך, אדוֹני!).

– סרויס תה עם רוּם. יאמאיקה!

– הכּוֹל?

– גם לחם שחוֹר בחמאה וחיתוּכים אחדים בשׂר חזיר.

– אַמרךְ, יא סידי.

– כן, עיקר שכחתי: גליוֹן נייר וּמעטפה.

– ועט ודיוֹ?

– יש לי.

– אַמרךְ, יא סידי.

המלצר הביא הכוֹל על שני טסים ויצא מתוֹך קידה. הכוֹל כלי אבן מזוּגגים, חוּמים. היוּ שני גליוֹנוֹת וּשתי מעטפוֹת.

קלדם נעל אחריו את הדלת. פעמיים סיבּב את המפתח.

אה, עכשיו! כעין עליצוּת ירדה עליו, עליצוּת הרעב, שהמזוֹן מוּכן לפניו. ישב על כיסא, נתן את כפוֹת רגליו שבגרביים על כּן השוּלחן, פרשׂ את המַפּית הנקייה על בּרכּיו, כהרגלוֹ בבית, מזג לוֹ כוֹס תה ויצק לתוֹך ההבל העוֹלה מן הרוּם הטוֹב. מיד עלה הריח החריף, הנעים, המגרה. התחיל לאכוֹל. הלחם השחוֹר היה טוֹב, החמאה היתה טעימה, טרייה מאוֹד. ציפּה את שכבת החמאה בחיתוּכי בשׂר. השיניים ננעצוּ בפרוּסה בעוֹנג. כל חלל הפה היה רר מבּוֹלמוֹס של תיאבוֹן, לעס בחשק. אגב לעיסה בחש יפה את הסוּכּר בכוֹס וגמע גמיעוֹת קטנוֹת. “הרי זה מאכל מלכים!”, הימהם לעצמוֹ והוֹסיף ללעוֹס. יוֹתר ממחצית המנה אכל ועדיין לא שׂבע. כבר שתה שני ספלי תה ועוֹד הרוּם מרוּבה בבקבוּק. ניסה גם לשתוֹת מעט רוּם נקי. “אוֹ, יוֹתר מדי חריף!”. הוּא גם נתכּעכּע ואנוּס היה לתקן בתה. פתאוֹם נזכר בקוֹף שבחצר. “המסכּן, הוּא רוֹעד שם מקוֹר וּמרעב”. ניגש לחלוֹן, השמיע בשׂפתיו פססט!, וּכשהקוֹף נשׂא אליו את עגמת פניו, זרק לוֹ פרוּסת לחם מקוּפּלת וּבשׂר בתוֹכה. הפּרוּסה נפלה לא הרחק מן הקוֹף. הקוֹף עוֹד הביט רגע אל הזוֹרק, היה כמנענע לוֹ בראשוֹ, אחר פנה במתינוּת אל הפרוּסה, ישב על מחשׂוֹף שתו, הרים את הפרוּסה בשתי כפיו וּבשתיים שלוֹש נשיכוֹת בלע הכּוֹל. אחר שב להתהלך, כמוֹ לא אירע כלוּם. פססט!, קרא לוֹ קלדם שנית. הקוֹף נשׂא שוּב את עגמת פניו, אך האיש בחלוֹן לא זרק הפעם כלוּם. אז נראה כזוֹעף ושב להתהלך.

“אילוּ אפשר היה שלא להפסיק כלל בסעוּדה (כמוּבן, מתוֹך תיאבוֹן), לא היוּ בני אדם מגיעים לידי איבּוּד לדעת…” פסק לעצמוֹ מאמר חכמה, פנה ושב לשוּלחן. צריך היה למהר לשתוֹת את התה בטרם יצטנן. חמימוּת מרוּבה נשתפּכה בכל גוּפוֹ והתחילה מכבּידה על מוֹחוֹ. בכל גוּפוֹ הוּרגשה חוּלשה, אף כי עמד בוֹ הגירוּי לעשׂוֹת מעשׂה. “טוֹב שאני שיכּוֹר קצת. כך יקל לי לבצע את הדבר”… והביט אל השעוֹן שהוֹציא מכּיסוֹ והניחוֹ על השוּלחן. שמוֹנה וחצי. השעה עדיין מוּקדמת. אך ליאה בוַדאי כבר בלתי שקיטה, כי מאז “מחלתוֹ” היה תמיד בבית אחרי שקיעת החמה. “בבוֹקר יביאוּ לה את הבשׂוֹרה”. הוּא לא חמל עליה, אף כי לבוֹ היה טוֹב עליה. מאחר שהניח בשבילה את מאתיים הלא"י, היה שקט לגמרי ביחסוֹ אליה.

נשמע הגוֹנג הקוֹרא לארוּחת הערב. כל הבניין כאילוּ נזדעזע פתאוֹם, כל חלליו ייללוּ ברננה. במסדרוֹן הארוֹך עברוּ אילוּ אנשים ודיבּרוּ ביניהם, אנגלית לפי הצילצוּל, אך קשה היה להבחין את דבריהם. נשמע גם קוֹל אשה בצחקה. אחר כך ירדוּ במעלוֹת. “עוֹנה מתה… הם יוֹרדים אל אוּלם האכילה… אוֹתי לא יראוּ שם…” והוּא הטיל את עצמוֹ על המיטה ושילב את ידיו תחת עוֹרפּוֹ. הרוּם היה מפעפע ועוֹלה אל המוֹח. “צריך לכתוֹב את המכתב”. השוּרוֹת המעטוֹת היוּ ערוּכוֹת במוֹחוֹ מלה במלה. ישב אל השוּלחן, סילק את הכלים הצידה וּבמהירוּת כתב צרפתית:

יוֹם… שעה 9 בערב.

ליאה חמוּדה!

הן תביני, שאין טעם להתענוֹת בחיים לא־חיים. איני מרגיש בי כל כוֹח לעשׂוֹת איזה דבר. והרי בעוֹלם זה אי אפשר לחיוֹת בלי עשׂייה. על כן עלי לצאת מן העוֹלם. אני עוֹשׂה זאת כמעט בעוֹנג. עוֹנג לי למוּת, מפני שאין לי עוֹד כל עוֹנג לחיוֹת. בשבילך רוֹצה הייתי לחיוֹת – לוּ יכוֹלתי להוֹעיל לך. אבל להיוֹת פּגר קשוּר אליך, הן תוֹדי שאין בזה מן המוֹעיל לא לך ולא לי. תפני אל יצהרי, הוּא ימסוֹר לך 200 לא"י, שהפקדתי בידוֹ בשבילך. תרצי – תישארי בתל אביב, תרצי – תשוּבי לאלכּסנדריה. את הבית סוֹף סוֹף ימכּרוּ הנוֹשים. אל תדאגי לערוֹך לוייה לטוֹרף נפשוֹ. גם מאחוֹרי הגדר החוֹל נקי וקריר. בדיוּק כמוֹ באמצע בית העלמין. העיקר – נקי וקריר. אני נכסף להיוֹת כבר שם.

כשהייתי ילד למדתי בחדר כתבי הקוֹדש. איני זוֹכר איזה ספר. בספר היה כתוּב: “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח”. אני יגיע כוֹח ואני רוֹצה לנוּח. זהוּ הכוֹל. הן לא תרצי למנוֹע ממני את רצוֹני זה האחרוֹן. הן אהבתיני מעט. בעוֹד רגעים אחדים אחתוֹך את עוֹרקי שתי ידי.

אני נוֹשק את עיניך באהבה,

בּוֹריס

לא קרא את הכתוּב, כי ידעוֹ בעל פה. כמה ימים חזר על הנוּסח במלוֹאוֹ. קיפל יפה את הגיליוֹן ונתן לתוֹכוֹ את הקבלה של עוֹרך הדין ויחד שמם במעטפה וכתב עליה ברוּרוֹת את הכתוֹבת: “הגב' ליאה קלדם, תל אביב, רחוֹב…” והניח את המכתב על גבי השוּלחן גלוּי לעין רוֹאים. “מחר ימציאוּהוּ לידה”…

עתה פתח את החפיסה האדוּמה והוֹציא את הלהבים, חמישה במספר. עירטל אוֹתם מן העטיפה, ניגבם בכנף המפּה מן הוַאזלין והניחם זה על זה. “טוֹב שהם חדים רק מצד אחד. לא יחתכוּ את האצבעוֹת”. חפת את שני שרווּליו עד המרפק, חיזקם יפה שלא ירדוּ, והתבוֹנן בידיו מעל לפיסה, המקוֹם הלבן והרך כל כך. פיסת היד נצטיירה לוֹ כראש והפרק כצואר. לצד חוּץ, ליד הדוֹפק, היוּ השׂערוֹת הכּהוֹת פוֹנוֹת בקו אלכסוני, מסתלסל, וּמכסוֹת את הזרוֹע מסביב, אך חלק קטן היה חָלק לגמרי, “יפה לשחיטה!” אמר לעצמוֹ, וּבזכרוֹנוֹ עלה צוארוֹ הפּשוּט של כבש שהשוֹחט מרט את צוארוֹ לפני השחיטה. שתי הידיים הפכוּ בעיניו שני יצוּרים חיים שעליו לשוֹחטם. חשק לא ירוּסן ניעוֹר בוֹ לתקוֹע את הלהב הקר בבשׂר, למען יזנק הדם ויריק את הגוּף מכל המעיק, המכאיב…

אבל היכן יעשׂה את המעשׂה? פה ליד השוּלחן לא טוֹב. הוּא יפּוֹל מן הכּיסא, ואינוֹ רוֹצה בכך. אה, כן, בכוּרסה ליד המיטה. אין מקוֹם יפה מזה! לקח אחד הכּיסאוֹת והעמידוֹ לפני הכּוּרסה, אחר העמיד עליו את מנוֹרת החשמל, החוּט נמתח באפלוּלית ממקוֹם ה“חיבוּר” עד המיטה. רק ספירת אוֹר לא גדוֹלה הקיפה את הכיסא. הביא את הלהבים והניחם בתוֹך עיגוּל האוֹר. בעוֹדנוּ עוֹמד הרגיש שעליו למהר להיפּרד ממישהוּ. ממי? המוֹח כאַב מתוֹך מאמץ לזכוֹר ממי. כן! בשתי פסיעוֹת ניגש אל החלוֹן. הקוֹף עדיין התהלך כבתחילה, התהלך ורעד. פססט!. הקוֹף נשׂא את עגמת פניו וניצנץ לוֹ בעיניו היוֹקדוֹת, עמד על רגליו ונתן את כפּוֹ על ראשוֹ. “היה שלוֹם, יקירי!” קרא לוֹ קלדם וניענע לוֹ בידוֹ. הקוֹף ניענע בראשוֹ וצילצל בשרשרת. “היה שלוֹם, אחי!”, והוּא הגיף את התריס ונסתלק מן החלוֹן.

הוּא ישב בכוּרסה, כנס את רגליו תחת הכיסא וכיבּה את המנוֹרה. רעש הים בא פתאוֹם לתוֹך החדר. האוֹר שבא מן החלוֹן הספּיק כדי להראוֹת את הלהבים. הוּא לקח אחד מהם. “העיקר שלא אֶפּוֹל… אני רוֹצה שימצאוּני יוֹשב… את שארית רצוֹני אאמץ שאשאר יוֹשב…”

פתאוֹם נעצר בפה פעוּר אחוּז מחשבה מתלהטת: “וּלאחר שאחתוֹך יד אחת – איך אחתוֹך את השנית?”. עיניו גדלוּ עד לזוָעה. “אין דבר. ביד השחוּטה. רק לא לדחוֹת, לא לדחוֹת!” והוּא נתן את הלהב בכף שׂמאלוֹ, קפץ עליו בכל כוֹחוֹ את האצבעוֹת, פשט את ימינוֹ וּבמאמץ פּרא העבירוֹ על צואר הפרק… קילוּח דם חם זינק על הכיסא, כיסה את חצי גוּלת המנוֹרה, וּמוֹחוֹ של קלדם ניצת בשיגעוֹן. ביד השוֹתתת דם מידבּק תפס להב שני, שנתכּסה גם הוּא מיד דם שמן, אך בלחץ אכזרי העבירוֹ על היד השׂמאלית, וּכשזינק גם דמה (הפּעם על הרצפה) היה מרוּצה ותלה את שתי ידיו השחוּטוֹת בין בּרכּיו, שהדם יהא נוֹזל כוּלוֹ על הרצפה. הוּא לחץ בשתי ברכיו את ידיו והקשיב לזיבת הדם. נדמה לו, שהדם מרטיב את מכנסיו, נוֹגע בסוֹבכי רגליו, וכל גוּפוֹ רעד בחזקה. “כך אֶפּוֹל, אֶפּוֹל”… והוּא הפריד את ידיו והרים אחת (נדמה לוֹ שהיא כבידה מאוֹד) ותלה אוֹתה מעל לדוֹפן הכּוּרסה.

החיים הנפצעים הלמוּ בלב קלדם כפרסוֹת סוּס משתוֹלל, אך הוּא נלחץ אל דוֹפן הכוּרסה, חשק את שיניו הנוֹקשוֹת וּבנשימה סוֹערת נהם: “לא נוֹרא… לא נוֹרא… לא נוֹרא…”, ונהמוֹ נפסק רק כאשר נדמוּ הפּרסוֹת, והחיים עזבוּ בגלים מקוּטעים את הבשׂר הנרגע והוֹלך.

כד

את גוּפוֹ הכּרוּך בסדין מלוּכלך בכתמי דם קברוּ, כנהוּג, ליד חוֹמת הגדר של בית העלמין. בשוּרה השנייה קברוּהוּ, כי הראשוֹנה היתה כבר מליאה. הלוייה יצאה לפוֹעל אחרי שהחשיך, והקבוּרה נעשׂתה לאוֹר פנס קטן. מלבד ליאה ונוֹשׂאי הארוֹן מ“חברה קדישא” היוּ רק מלוים אחדים, בתוֹכם עוֹרך הדין יצהרי, שתיכף אחרי שהגיעה אליו השמוּעה, מיהר אל האלמנה וּמסר לידה את הפיקדוֹן והזהירה שלא תגלה את דבר הסכוּם הזה לשוּם איש. אפשר שתקבל עוֹד איזה סכוּם ממכירת הבית – סוֹף סוֹף חוֹבוֹתיו של קלדם לא היוּ מרוּבּים כל כך.

באוֹתוֹ יוֹם נדפּסה בכרוֹניקה של העיתוֹן המקוֹמי ידיעה קצרה:

ב. ק., סוֹחר מתוֹשבי תל אביב הישנים, נמצא אתמוֹל מת במלוֹן הארדיג שבמוֹשבה הגרמנית. הוּא איבּד עצמוֹ לדעת על ידי חיתוּך עוֹרקי הידיים. הסיבּה, כנראה, מחלה חשׂוּכת מרפא.

כעבוֹר יוֹמיים באה באוֹתוֹ עיתוֹן ידיעה אחרת:

אתמוֹל נמצאה בבית העלמין, על קברוֹ הרענן של המתאַבּד ב.ק., אשתוֹ האלמנה במצב אָנוּש. לידה מצאוּ חצי בקבוּק ליזוֹל. העבירוּה לבית החוֹלים.

אחרי עשׂרה ימים בא אחד מאַחיה של ליאה ממצרים, וּלאחר שהרוֹפאים הסכּימוּ לכך, לקחה עמוֹ לאלכּסנדריה. כמה שהרוֹפאים ואַחיה השתדלוּ להציל מפּיה מלים, לא עלה בידם כלוּם. היא שכבה שליוה, שׂפתיה חרוּכוֹת ועיניה מזרוֹת שיגעוֹן, ועל כל הדברים שהשמיעוּ באוֹזניה לא השיבה אף בהגה קל. את כל עינוּיי ההצלה והריפּוּי קיבלה בשויוֹן נפש, כאילוּ מטפּלים בגוּף שאינוֹ שייך לה. האח שׂכר אחוֹת־חוֹבשת, שתלוה את החוֹלה ברכבת למצרים.

הבית נשאר נעוּל. למעלה מחצי שנה נמשכוּ בירוּרי התביעוֹת והכרזוֹת המכירה של הנכסים, עד שהבית קם למקנה לאשה עשירה מסינגאפּוּר, שהרסתוּ עד היסוֹד, כדי להקים במקוֹמוֹ בית מידוֹת שהכנסתוֹ מרוּבּה.

מסיפורי הארץ (תרע“ט–תשי”א)

מאת

אשר ברש

---

תַּחַת הֶחָרוּב

מאת

אשר ברש

גדוֹלים אילנוֹת בארץ ישׂראל, שייחדוּ להם ראש השנה. אזרח מעוֹרה בין עצי הארץ הוּא החרוּב. עוֹד בילדוּתי, בגלוּת הקרה והמרה, האחיז את דמיוֹני וכל ימי ביקשתי להכירוֹ מקרוֹב, עד שזכיתי לעלוֹת לארץ הקדוֹשה ונזדמנתי עמוֹ פנים אל פנים.

בשנה השנית למלחמה הגדוֹלה התודעתי אליו התודעוּת של ממש במוֹשבת הגרמנים, הנקראים “בני ההיכל”, אשר בחיפה, בתחתית הר הכּרמל, שם הוּא גדל בכל הוֹדוֹ. מיד נקשרה בינינוּ ידידוּת של אמת, ברית נוֹעם, אשר גם אחרי הינתקה – לא חדלה את מתקה.

מצאתיו עבה גזע ועבוֹת נוף; עליו יושבים צמדים משני צידי השרביט, סגלגלים ונוּקשים וּמשהוּ חריבים (כשמוֹ כן הוּא!) – עלים, שכוֹח בהם לעמוֹד בימוֹת החמה וּבימוֹת הגשמים. והוֹאיל והימים היוּ ימי אביב, סמוּך לל"ג בעוֹמר, היוּ בראשי הענפים גם עוּלי עלים, חוּמים, חיורים, רכים: אלה הם מתנת השנה שבאה להוֹסיף על הראשוֹנים. מחזה נוֹגע ללב האוֹהב היה זה, איך המגוּדל והאיתן נוֹשׂא בכפיו החזקוֹת יוֹנקוֹת רכוֹת וענוּגוֹת! וּבין העלים וסמוּך לבדים וגם על גביהם היוּ כתרמילי פּוֹל אוֹ שעוּעית קטנים – אלה שעמדוּ להבשיל לאחר ירחים מספר ולהיוֹת לפרי העץ.

האילן במראהוּ התקיף וּבעמידתוֹ הרחבה לקח מיד את לבי לאהבוֹ ולכבדוֹ. מה הוּרהבוּ עיני בראוֹתי את השׂדירה הארוּכה של בני המין הזה, כוּלם אזרחים בשנוֹת העמידה, הנטוּעה בשוּרה ישרה, מחוֹף הים המפוֹרץ עד מעלה הכרמל, בתוֹך אדמת הטרשים הרגוּבה והדשינה, הסוֹככת על בתי האבן הטוֹבים של “בני ההיכל”! מה נעם לי ללכת, הלוֹך ועלה, תחת חוּפתם הכבידה מעם שׂפת הים עד מעלה ההר!

בדממת הצהריים הלכתי יחידי מצל לאוֹר וּמאוֹר לצל, מחרוּב לזית וּמזית לחרוּב (זיתים בינוֹנים גדילים בין הרוחים לסירוּגין). הקטעים של גדרוֹת האבן הנמוּכוֹת והערוּגוֹת המפוֹררוֹת והנקיוֹת מכל עשׂב שוֹטה, המסַמנים את תחוּמי הבעלוּת, עיכבוּ את רגלי בתחוּמים מסוּימים ועיני נישׂאוּ למעלה, אל הסכך העבוֹת. קינים וציפוֹרים לא ראיתי בין הענפים. טבעוֹ הקשה של החרוּב, כנראה, אינוֹ מוֹשך את עם הנוֹצוֹת והרננים הקל.

כשישבתי על אבן גזית מצבע בשׂר וחלב בבדידוּת הזכה שבמקוֹם וּבשעה, השתדלתי לעוֹרר בזכרוֹני כל מה שנקלע במוֹחי מסביב לשם “חרוּב” מימי החדר וּבית המדרש והלאה. קוֹדם כוֹל זכרתי את מעשה חוֹני המעגל, שהיה הוֹלך יוֹם אחד (כמוֹני היוֹם?) בדרך וראה אדם שהיה נוֹטע חרוּב. אמר לוֹ: לכמה שנים הוּא טוֹען? אמר לוֹ: עד שבעים שנה. אמר לוֹ: ברי לך שתחיה שבעים שנה? אמר לוֹ: אני מצאתי את העוֹלם בחרוּבים; כשם שאבותי שתלוּ בשבילי, כך אשתוֹל אני בשביל בני. ישב חוֹני וכרך פיתוֹ; נפלה עליו שינה ונרדם. הקיפהו שן סלע ונתכסה מעין רוֹאים ונם שבעים שנה. כשהקיץ ראה אוֹתוֹ אדם שהיה מלקט מן החרוּב, אמר לוֹ: אתה שתלתוֹ? אמר לוֹ: בן בנוֹ אני. אמר לוֹ: שמע מינה שישנתי שבעים שנה.

וּבקפיצת הדרך זכרתי את ראש השנה לאילנוֹת בעיירתי הרחוֹקה, כשאבא האהוּב היה מביאוֹ בתוֹך תיק של נייר גדוֹל עם אחיו בני הארץ הקדוֹשה: עם התאינה והתמר והעינב המצוּמק, והוּא – הבכוֹר הגדוֹל מכוּלם. וצוּרוֹת שוֹנוֹת לוֹ: ארוֹך וישר כחוֹטר של המלמד; כפוּף בקצהוּ כציפוֹרן של תרנגוֹל; דק ועקוּם ככעך אוֹ כקרן העז; עדין וּמסוּלסל כפיאה על לחיוֹ של נער; גוּפוֹ כחוּש וראשוֹ נפוּח כמין צלוֹחית; ועוֹד צוּרוֹת נאוֹת וּמוֹשכוֹת את העין.

נטלתי אחד מהם וּפצעתיו בידי – החרצן החלק והיבש הציץ מתוֹכוֹ כמוֹ עין, וּבצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדוּתית נתקעה בוֹ בתאוה וּפי נתמלא מתיקוּת מקהה בחריפוּת נעימה את החיך והחניכיים. והשיניים היוּ לוֹעסוֹת והלשוֹת והחיך מוֹצצים, עד שפלטתי את הגפת השחרחוֹרת, שניטל כל ליחה וטעמה. אלא שהיוּ גם חרוּבים שהיתה בתוֹכם רימה, והנסוֹרת התפילה היתה משתפּכת בפה וגוֹרמת רקיקה ארוּכה וּמרגיזה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוּב בריא לחרוּב מתוּלע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרוּכרך מלא רימה. ותוֹרה זוֹ לימדתי את חבירי.

בזכרוֹני קמה תמוּנה נעימה אחרת של “חמשה עשׂר” ביוֹם צינה ושלג אכזרי. התינוֹקוֹת – ואני בתוֹכם – רצים כשלוּחי מצוה אל חנוּיוֹת המכוֹלת וקוֹנים בפרוּטוֹת תיקים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים וּקטנטנים, הכוֹל

לפי רוֹב הפרוּטה, לקיים את המצוָה המתוּקה. בדרך חזרה אנוּ מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינוּ הקוֹפאוֹת וכל אחד מתפאר בשלוֹ. מתוֹך התפארוּת אנוּ באים לכלל קנאה, וּמתוֹך קנאה לתגרת ידיים. התיקים נקרעים וּפרי הארץ החמה נוֹפל לתוֹך השלג הקר של ארץ הגלוּת וּקדוּשתוֹ מתחללת. כדוּרי שלג עפים על ימין ועל שׂמאל וּפוֹגעים בצד וּבכתף, באוֹזן, בחוֹטם וּבעין. וּכתוֹם התגרה כל אחד מלקט את שלוֹ וּמנגבוֹ בכנף בגדוֹ מצדוֹ השׂמאלי, היבש.

עוֹדני מדמה כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוֹק ושכחתי שאני דר בתוֹכה. הנה יוֹשב על הספסל, לפני ביתנוּ, היהוּדי הירוּשלמי הסגי־נהוֹר וּמספר, כי בארץ ישראל אין החרוּבים אלא מאכל בהמה, מאכל עיזים. וּכדרך העורים הוּא מסתכל ישר בעיניך וּמספר ומצייר: הענפים תלוּיים ויוֹרדים למטה והעז עוֹמדת על רגליה ונאחזת בידיה בענף ותוֹלשת בפיה את התרמילים התלוּיים כציציוֹת שחוֹרוֹת, וּזקנה נע בשעת מעשׂה עם הענפים. הוֹי, ארץ ישראל, ארץ החלוֹמוֹת הטוֹבים, ארץ התנ“ך וה”חדר"! מי יתנני כנף לעוּף אליך! לחיוֹת בתוֹכך וּלהתפרנס כעז זוֹ בקב חרוּבים! – ולבי מתמלא פתאוֹם כיסוּפים מוּפלאים לבוֹא שמה… אך הנה אני מעביר אצבעוֹתי על עיני כקוֹרע מעליהן קוּרים דקים, מביט סביבוֹתי ורוֹאה כי בארץ ישראל אני, לרגלי הר הכרמל, תחת עץ החרוּב החי והקיים. האם לא ישנתי כאן ע' שנה כחוֹני המעגל בשעתו? ואוּלי אני אני חוֹני המעגל, שחזרתי בשנתי לעלוּמי?

התרוֹננתי מנימנוּם, וּפשטתי רגלי בתוֹך רשת האוֹר והצל המתוּקה, שזבוּבים כחוּלים התלבטוּ בתוֹכה, וּבתוֹך השלוה השוֹלטת נאחזתי

שוּב בהירהוּרים על העץ הקדמוֹן הכפוּי עלי. וּראה פלא! זכרוֹני פוֹרח וּמלבלב והמאמרים והפסוּקים נוֹהרים בוֹ כדבוֹרים בתוֹך הכּורת, קלוֹת

גפּיים, עסקניוֹת וזמזמניוֹת וּדבש בפיהן: אמר רבי חנינא, כשעליתי מן הגוֹלה התרתי אזוֹרי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קוֹרתוֹ של חרוּב – ולא יכוֹלתי… אימצתי עיני והבטתי עד קצה השדירה לראוֹת, אם יש כאן חרוּב בעל קוֹרה כזוֹ – אך לא מצאתי. הצטערתי והתנחמתי: הרי לא בימיו של רבי חנינא אני חי, כשהיה תינוֹק פוֹצע חרוּב, נמשך חוּט של דבש על שתי אצבעוֹתיו… משמע, שהתינוֹקוֹת היוּ אוֹהבים גם אז לפצוֹע חרוּבים, כמוֹני אני בהיוֹתי תינוֹק. אך כבר בימי עמידתוֹ של ר' יוֹחנן נצטמק דבשוֹ של הפרי. כלוּם העווֹנוֹת גרמוּ? ושוּב: וחנינא בני די לוֹ בקב חרוּבים מערב שבת לערב שבת… כמה חנינא ישנם בארץ ישראל גם בזמן הזה, אלה הפועלים, שעזבוּ בתי אבוֹתיהם ועלוּ לארץ וּמוֹצאים עבוֹדה רק יוֹם או יוֹמיים מערב שבת לערב שבת והם מתפרנסים בקב חרוּבים ולא כחרוּבים של ר' חנינא! וּכלוּם לא נברא העוֹלם אלא בשבילם? אתמהה! ועוֹד: אין מרסקין בשבת לא את שחת ולא את החרוּבין לפני הבהמה… משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקים ונוֹתנים אוֹתם לפני הבהמה. משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקין ונוֹתנם אוֹתם לפנ הבהמה. וּבימינוּ אין אחינוּ בני ישראל עוֹשים כך בארץ ישראל. למה? יבוֹאוּ חכמי החקלאים והכלכלה ויוֹרוּנוּ הלכה חדשה!

וּמתוֹך לשוֹן המשנה והמדרש הדשינה, השוֹקטת והחרבה במקצת, דלגתי אחוֹרנית אל לשוֹן המקרא הרעננה, הקצוּבה והסוֹערת, ולא מצאתי בה משוּבץ השם חרוּב. לא, אנשי המקרא לא נהגוּ בוֹ חשיבוּת עד כדי להזכירוֹ מפוֹרש. אף שיש לשער, כי גם בימיהם היה קיים בארץ, אלא שאז היה נחשב עדיין בין אילני סרק וּפריוֹ היה גרוּע ולא שימש מאכל לאדם – שאלמלי כן היה נוֹתן מתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה במשל יוֹתם, יחד עם הזית, התאינה והגפן. אך אבוֹי, הוּא היה אז רק אחי האטד, והוּא לבדוֹ זכה להיקרא בשם. והוּא הנקרא בלשוֹן חכמים “החרוּב שאינוֹ מוּרכב” והוּא אחי “בתוּלת השקמה”.

ושנית נתעיתי בזכרוֹני וּבדמיוֹני לסבכי התוֹרה שבעל פה. לא רק באגדת חוֹני המעגל צוֹמח החרוּב, אלא גם באגדוֹת אחירוֹת. כשביקשוּ לתאר את גוֹבה קוֹמתוֹ של אבשלוֹם אמרוּ: “אבשלוֹם כחרוּבית גדוֹלה היה”. כשביקשו לענוֹש את ישעיהוּ הנביא על שהעליב בישראל באוֹמרוֹ “בתוֹך עם טמא שׂפתים אנכי יוֹשב”, עשׂוּהוּ שיברח מפני מנשה “וּפערה החרוּבית את פיה וּבלעה אוֹתוֹ”. הם ידעוּ כמה מעמיקים שוֹרשי החרוּב לבקוֹע בעוֹמק האדמה ואמרוּ: “שוֹרשי חרוּב ושוֹרשי שקמה עד תהוֹם”. ואחרוֹן אחרוֹן: “צריכים ישראל לחרוּב”. כלוֹמר, לעניוּת, שבשעה שישראל מתחילים להגדיל את צוֹרכיהם וסיפוּקם למעלה ראש, מיד צרוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם. ולא רק ישראל כך, אלא גם שאר אוּמוֹת העוֹלם כך. ואף שבני ארץ ישראל יוֹדעים דבר זה למעשׂה, צריך שידעוּהוּ גם להלכה, ואז מוּבטחים הם שלא יבוֹאוּ לידי תקלה ויישוּב ארץ ישראל ילך ויתגבר, עד שכל השׂוֹנאים יהיוּ נוֹשכים בוֹ כבחלמיש…

הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה עלוּ על לבבי, כשאני יוֹשב תחת החרוּב בדממת הצהריים בין הים והכרמל, עד שנשמע מבית המלוֹן הקרוֹב צילצוּל הגוֹנג וּבמעלוֹת האבן התחילוּ עוֹלים בזה אחר זה האוֹרחים ושׂרי הצבא העוֹשים במלחמה, והתנערתי פתאוֹם כמוֹ מחלוֹם מתוֹק, שמתיקוּתוֹ אינה פגה מן הלב ימים ושנים. והיוֹם כתבתי את הדברים לזיכרוֹן.

---

מִכְתָּבִים

מאת

אשר ברש

עתה, אחרי שנוֹת נדוּדים טרוּפים ויקיצוֹת רבוֹת מכאוֹב,

הריהוּ גבר נוֹשׂא עוֹל “סדר החיים הטבעי”. הוּא ורעייתוֹ הטוֹבה וּשלוֹשת ילדיהם המוּצלחים מהוים יחד מעין מַזלת קבוּעה בחלל ההוייה. אויר קריר ושלוה הרמוֹנית. זה שנים שהוּא מחייך בהנאה על שניטל ממנוּ החוּש בשביל הנכסף. וכי לא רדף כל ימיו אחרי זה, אחרי העדר הכוֹסף? אם המנוּחה היא האוֹשר – הנה הוּא תפוּשׂ בידוֹ!

אבל השד הצוֹחק אוֹרב בחדר.

בביתוֹ יוֹצא ונכנס עלם שבא משם, מן המרחקים שלוֹ. בן שבע עשרה שעלה עם חביריו לחדש מעשי בראשית. קוֹמתוֹ דקה ורוֹך נערה לוֹ. פיקס משי על השׂפה וּבפאוֹת הלחיים. שׂפתיים מתוּקוֹת לפה צר. נחיריים נקים ורוֹעדים. עיניים שוֹקטוֹת תחת קשת גבוֹת מתוּחה. ביישן הוּא, אך פשטוּתוֹ התמה פּוֹתחת לוֹ כל לב. כל עצמוֹ אינוֹ אלא כשליחה של איזוֹ מהוּת שוֹלטת לא כאן. מדי יוֹם ביוֹמוֹ יצניע לבוֹא לדרוֹש אחרי המכתבים המתקבלים תכוּפוֹת על פי כתוֹבת זוֹ, שנמצאה לוֹ בעצת חבירוֹ.

אמוֹ של העלם, כוֹתבת המכתבים, היא בת ארבעים, כגילוֹ של בעל הכתוֹבת, והוּא מעוֹלם לא ראה אוֹתה ולא שמע עליה, אף כי אגב נסיעה בילה פעם שעוֹת מספר בעיר מגוּריה. רק את שמה הוּא רוֹאה על גב המעטפה: הילינה ג. בעיר ס.

אך מאז דרך העלם על סף ביתוֹ נמלט האוֹשר מידוֹ. עוֹל “סדר החיים הטבעי” הוּזח מעל הצואר. את המעטפוֹת הכתוּבוֹת בכתב יוֹשר רך וריחני הוּא מוֹשיט לעלם מתוֹך רעד וסיפוּק לא מוּבנים לוֹ עצמוֹ. הוּא לא קרא אף אחד המכתבים האלה, וּבכל זאת ידוּע לוֹ תוֹכן כוּלם. באצבעוֹתיו הוּא קוֹראם, כשהוּא מוֹציאם מן התיבה שעל דלתוֹ. הם מדברי אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם בא ביתוֹ. כמה פסקאוֹת מהם כבר שגוּרוֹת על פיו, והוּא חוֹזר עליהן בינוֹ לבין עצמוֹ:

“ראה, בני, אל תעבוֹד עבוֹדה קשה שלא לפי כוֹחוֹתיך. אוֹמרים, שאתם עוֹבדים שם בחוֹמר וּבלבינים, בעפר וּבאבנים, ואתה לא נוּסית באלה. שמוֹר על בריאוּתך. אם יגיעוּך ימים קשים, זכוֹר אוֹתי, זכוֹר שלבי קשוּר כוּלוֹ בך ורק בך – ואז יקל לך. לי אל תדאג. אני שרוּיה תמיד רק באוֹשר אחד: בקבלת כתב ידך. הלילה ראיתיך שוּב בחלוֹמי. היית שׂמח מעט יוֹתר ממה שהיית בפעם הקוֹדמת. איני דוֹרשת ממך מאוּמה, אלא שתדע כי חיה אני בשבילך, ואז אפשר שגם אתה תרצה לחיוֹת מעט בשבילי. אני יוֹנקת לפעמים אוֹשר מזכר הצער של גידוּלך. אין אוֹשר גדוֹל מהכרת צער זה שעבר והוּא בכל זאת חי וקיים. אף עתה אני מלוה בצער וּבאוֹשר גדוֹל את גידוּלך. גדל, בני!”

– אני נוֹסע למשך שבוּעיים לעמק, – אוֹמר העלם, ועיניו נחוֹת על מיטיבוֹ כשוֹאלוֹת מה.

– אין דבר. המכתבים יהיוּ שמוּרים לך פה, על שוּלחני.

– חן חן, אדוֹני. אילוּ ידעה אמי…

אוֹדם הציף את פני העלם בדברוֹ. וּכשראה את האיש נוֹשׂא אליו עינים עוֹרגוֹת, מילמל:

– בעוֹד שבוּעיים אשוּב…

ויצא מתוֹך קידה נבוּכה.

המכתבים מתקבלים קבע. הוּא קוֹראם באצבעוֹתיו בנוֹגען במעטפה. הם מדברים אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם הנחוֹת עליו גם כשאיננוּ כאן. הוּא מניחם על שוּלחנוֹ ברעד וּבסיפוּק עמוֹק.

ברי לוֹ, שהמכתבים נכתבים לא רק לעלם…

---

אח ואחות

מאת

אשר ברש

במרוצה הם יוצאים יום־יום מסימטת־החול המלוכלכה, המובילה משכונת הערבים אל צומת הרחובות של תל־אביב. היא ילדה ערביה כבת שמונה או תשע, לבושה שמלה כחולה־כהה, ישנה, שרקמתה בשוּליה דהוּיה, וראשה נתון במטלית שחורה, שכנפה האחת כרוכה על הצואר והשניה יורדת עד מתניה. בסנטר נקודות־קעקע כחולות כסגול גדול ובחטמה הקטן נזם של מתכת כהה. פיה צר ודק ומלא חן ועינים פיקחות ויפות לה, אף כי לוקות בגרענת.

והוא קטן ממנה בשנה או שנתים, נמוך ושמנמן וציצית של שערות קלוּיות עומדת לו פרועה על קדקדו הגזוז מסביב, מעילו נטול השרווּלים נופל על חלוּק־פסים בהיר, מזוהם, ורגליו היחפות בולטות מתוך תחתוני־בד רחבים. עיניו עקומות ומלופלפות וחטמו שׂרוּע. היא נושאת בידה קופסת־פח דקה של סיגריות, והוא – חצי פח חלוד של נפט. אף כי קטן הוא ממנה – היא רצה אחריו.

כשהם באים אל “בּלד אל יהוּד” (עירם של היהודים), מיד פורשים איש־איש אל רשותו. היא למדרכות והוא לכביש. עינה החדה תופסת כל שיור סיגריה מתגולל, עטה עליו ומרימתו בזריזות, מניחתו על כף היד ומריחה בו הרחה חטופה, אחרי־כן פותחת משהוּ את הקופסה הלחוצה אל חזה, זורקתו לתוכה וסוגרתו בתנועת חן. ראשי אצבעותיה משוחים ב“חִנה” והן דומות לקני עישון של ענבר. כנף המטלית השחורה צונחת מן הצואר, והמטלית כולה מתבדרת ככנפי עורב מרקותיה ולמטה. שתי צמותיה השחורות והדקות פורצות חוצה ופניה השחומים מתלהטים קצת, העינים ניצתות כשתי סיגריות דולקות.

והוא – עיניו לגללי הסוסים, חמורים והגמלים, המצהיבים בצדי כביש־הביטון החלקלק ובאמצעיתו. בתנועה זריזה הוא כורע, חופן את הגלל, מבער אחריו פעם ושתים ונותנו לתוך הפח האחוז תחת בית־שחיו. ואם מרובים הגללים, או מעוכים באופן או ברגל, הריהו מפשיל הצדה את כנף מעילו, כורע על חלוקו, ובחפזון, טרם יעלה עליו האוטומוביל או סוסו של השוטר, הוא מאספם כליל לתוך פחו. גם הוא משתלהב ועיניו המלופלפות נוצצות כגצים מתוך אפר מקלה.

כחיות למודות רחוב הם מחליקים בין עוברים ושבים, בין אדם ובהמה ומכונה, לא מכשול ולא מעצור להם, כמו אין איש מרגיש בהם וכמו אין הם מרגישים באיש. רק מלאכתם לפניהם: שיורי טבק וגללי זבל.

יום אחד החליק הוא על ידי, כמעט נגע בי. אחזתיו בכתפו והעמדתיו: “מה שמך, וָלָד?”

הוא נשא אלי עין פוזלת, מיצמץ בה רגע כנגד החמה, מחה באצבע את חטמו השׂרוּע וטינפו בזבל, הרעיד קצת את שפתיו הכחולות, ולבסוף פלט בקול עבה, גברי:

“אחמד”.

“והלזוּ שם, מי היא?” צחוק הנאה נשתפך על פניו, רגליו נתפשׂקו וכפוּ נחה על דופן הפח המלא עד מחציתו. “אחותי, יה חַוַג’ה, אחותי, זריפה.”

עמידתו עזה וקולו קול גבר מלא הכרה וגאות: ראה, אדון, אחות כזו לי, לנבזה, למאסף הגללים. סיגריות היא מלקטת – סיגריות שזרקו חוג’את לבושי פאר.

הרפיתיו, הזהרתיו מפני האוטומוביל המתקרב ועברתי אל המדרכה שמנגד.

אחרי צעדים מספר השגתי אותה.

“שמעי, הבת!”

זוג סיגריות הדולקות בפניה ננעץ בפני ואת הקופסה הדקה לחצה אל לבה כמגינה עליה.

“מה שמך?”

“זריפה,” השיב קולה הנגיני.

פניתי ושלחתי אצבעי אליו, אל הכורע על מכיתת גלל צהוב, טרי, עוד מעלה הבל. “ומי הוא?” בפניה נצטיירה מבוכה רגע קט, אך מיד התאוששה ובקול אשה מבוּגר, קפדני וגנדרני, קראה:

“לא אדע, בחיי אללה, לא אדע. זר הוא, אולי מן הכפר… לא אדע…”

וכולה היתה כמתנערת ממגע גוף זר, מוקצה מחמת מיאוס – מגללים.

---

עַרְבִיאִים

מאת

אשר ברש

באביב 1917 טילטלני ג’מל־פחה, בתוֹך יתר הגוֹלה, אוֹתי ואת בני ביתי מתל אביב הרכה והקטנה למוֹשבה זכרוֹן יעקב, וּמשם לחיפה. שם ישבנוּ באיסוּר וּבהסתר וּבמוֹרא במוֹשבת הגרמנים בתוֹך מחסן ריק, גוֹרן גדוֹלה, שבעת הדיש הפריחה לנוּ בעד החלוֹנוֹת השבוּרים מוֹץ די האכל כמה פרוֹת, וּבשאר ימוֹת הקיץ רק אבק עפר נקי. מדירת גוֹלים זוֹ נטל עלי לעבוֹר יוֹם יוֹם כמה מרחוֹבוֹת המוֹשבה ואחריהם כמה סימטאוֹת ערביוֹת, כדי להגיע אל בית הספר הריאלי, שבוֹ ניתנה לי עבוֹדת הוֹראה.

באחת הסימטאוֹת האלה ישבה גם משפחת ידידי הסוֹפר הנעים, שמיוֹם עלוֹתוֹ לארץ לא חדל להטיף אחוָה וריעוּת לצאצאי שני בני אברהם העברי, אך מהיוֹת הדברים כתוּבים עברית (אכן, עברית נפלאה!), נצטמצמה פעוּלתם רק על זרע יצחק בלבד. וּבין הסוֹפרים בני ישמעאל לא נמצא, לצערנוּ, איש חמוּדוֹת כמוֹהוּ…

באוֹתה סימטה, בחצירוֹ של ערבי זקן וּבוֹדד, שׂכר לוֹ ידידי הנ"ל חדר עירוֹם, וּבעוֹד הזקן רב הסבלנוּת מעדר וּמשקה מן הבוֹר את גינת חציליו הזעירה, למדנוּ יחדיו כמה שבוּעוֹת מפי מוֹרה יהוּדי ירוּשלמי כתב ולשוֹן ערבי. הדבר קשה עלינוּ כקריעת ים סוּף, ואחרי קפיצת נחשוֹן ראשוֹנה חזרנוּ בנוּ. אכן ידידי, אף כי לא עשׂה חיל יוֹתר ממני, היה מיוֹאש פּחוֹת ממני.

וּבאוֹתה סימטה, שהייתי סר אליה לעתים תכוּפוֹת ותר בה כאדם זר ולא זר, הכרתי ערביאים אחדים. הימים ימי מלחמת העוֹלם בארץ מזרח מנוּתקת מן העוֹלם, מליאי אימים וּמצוּקה וחוֹליים ושיעמוּם של ציפייה לקץ, שאין איש יוֹדע מה יביא בכנפיו, ימים אין חפץ ואין מעשה בהם, ימים של דיכדוּך הגוּף והנפש. חיילים גרמנים ואוֹסטרים, המוֹפיעים וּמתעלמים, הם האוֹת היחידי לאירוֹפּה עקוּבּת הדמים והמזימוֹת. קצין־צבא ערבי, בנוֹ של אפנדי עשיר, צעיר ויפהפה עד להפליא, רוֹכב בטל ולבוּש הדר על סוּסה אצילה, מתחנחנת בתנוּעוֹתיה, במוֹרדוֹת העיר וּבמעלוֹתיה וזוֹרק כמתגנדר פקוּדוֹת קצרוֹת בתוּרכּית לשני החיילים משרתיו, הרוֹכבים אחריו תמיד, וּ“ממתיק עיניים” לנשים “פראנג’יות” (אירוֹפיוֹת) יפוֹת עוֹברוֹת לתוּמן. ניתנה פקוּדה לכסוֹת היטב בערבים את החלוֹנוֹת הפוֹנים הימה, מפני אוֹר פתילת השמן, שיכוֹל לשמש סימן לצי האוֹיב… הערביאים טרם היוּ “אוּמה” ואת היהוּדים טרם שׂנאוּ כמתחרים. גם הם, היוֹשבים בתוֹך בתיהם ועל אדמתם, היוּ רק מוֹץ קלוֹקל, הנאחז בחוֹרים וּבסדקים מפני הסוּפה המתהלכת בחוּץ ויוֹצאים רק לצוֹרך עבוֹדה לשם שׂכר אוֹ ריוח של מטאליק.

הסתכלתי בהם לא אחת, ואחדים מהם גם הכרתי מעט. שלוֹשה מאלה אנסה לצייר בקצה המַכחוֹל.

---

א. חַג' אִבְּרַהִים

מאת

אשר ברש

חנוּתוֹ, חנוּת הירקוֹת, לא היתה אלא מחסן גדוֹל וריק, ששׁערוֹ הכפוּל והגבוֹה מוּגף על הרוֹב בשני בריחי ברזל כבידים, והוּא עצמו יוֹשב על מפתן האבן, גדוֹל גוּף, לבוּש כפתן אפוֹר וארוֹך אזוּר באזוֹר, “לפה” נמוּכה וּמגוּונת בראשוֹ, זקנוֹ השׂב גזוּז יפה מסביב לפניו הרחבים, השזוּפים והיבישים מרוּחוֹת וּמזקנה, כפוֹת רגליו היחיפוֹת נתוּנוֹת בסנדלים גמלוֹנים, והוּא מוֹנה את אלמוּגי ה“מסבּחה” שניים שניים וּמהרהר שמוֹת “נביאים”, וּבטעוֹתוֹ הוּא חוֹזר וּמשמיט אלמוֹג כדי לחוֹטפוֹ שוּב יחד עם חבירוֹ.

הוּא עלה פעם למכּה הקדוֹשה וּמאז ייקרא חג‘, אך עתה הוּא מוֹכר ירקוֹת מגנוֹ וּממקשאתוֹ אשר מאחורי מוֹשבת הגרמנים. בימים שבהם היה תוֹלש מגידוּלי ירקוֹתיו היה מביאם בבוֹקר אל חנוּתוֹ, מניחם על שטח קטן מן המפתן ולפנים והם רעננים מאוֹד בשעה זוֹ על הקרקע הטחוּבה; אך בימים שלא היה כדי תלישה בגנוֹ ישב בדד על מפתן חנוּתוֹ הנעוּלה והירהר. לפרקים נטפל אליו ערבי מכיר אוֹ שניים והיוּ יוֹשבים יחד וּמסיחים מעדנוֹת. רק ביוֹם שישי, אחרי שוּבוֹ מן התפילה במסגד, היה מוֹציא הנער הקטן (בנוֹ אוֹ נכדוֹ, ואוּלי יתוֹם זר) שרפרפי נצרים אחדים וּמעמיד לחג’ וּלאוֹרחיו שלוֹש־ארבע נרגילוֹת עם “כּוֹבעים” של גחלים עוֹממוֹת.

בשבתוֹ כך יוֹם יוֹם במקוֹם אחד, היה מכיר ויוֹדע את כל העוֹברים והשבים מבני דת ושלא מבני דת. לכוּלם היה מחזיר ברכה באוֹתם הפנים הרחבים והשוֹקטים וּבאוֹתוֹ המבט המסתתר בין סדקי עפעפיים צרים, שלא ניצנץ בוֹ כלוּם ממה שבלב. את הקוֹנים העוֹברים לא הזמין לקנוֹת, אלא אם נוֹתרוּ לוֹ שיריים, שחשש לקילקוּלם בלינה והיה יכוֹל להציעם בזוֹל.

– קנה, יא חוג’ה; קני, יא סית. רצוֹני לנעוֹל את השער.

לא יוֹתר.

פעם אחת באב השני לשבתי בעיר וּבעוֹברי שם, הניח את ה“מסבּחה” בחיקוֹ הרחב ועצרני:

– מה חדשוֹת, יא מוּעלמי (מוֹרי ואדוֹני)?

– מלחמה וצרוֹת. – עניתיו במעט הערבית שבפי.

– אבל מתי יבוֹא קצה? מה כוֹתבים העיתוֹנים?

– אלה בכה ואלה בכה. ואת האמת יוֹדע אללה.

– כן דיברת, יא מוּעלמי. רק אללה יוֹדע. הוּא הביאה לעוֹלם והוּא יקחנה מן העוֹלם.

הוֹציא שוּב את ה“מסבּחה” מן החיק והתחיל מעבירה במתינוּת באגוּדל אל פרק האצבע.

– יש כבר קישוּאים?

– עוֹד רכים וקטנים.

– והרי כך הם טוֹבים ביוֹתר.

– רצוֹנך, יא מוּעלמי, תבוֹא אל המקשאה ותקטוֹף לך כמה שתרצה.

– מתי אמצאך שם, יא חג'?

– אינשאללה אחרי הצהריים. בוֹא.

לפי בקשת עקרת הבית הלכנו אחרי הצהריים אני וּשני גיסַי, הגדוֹל והקטן, אל מיקשאתוֹ של חג' אבּרהים. זוֹ השׂתרעה על שטח של עשרה דוּנם ויוֹתר מאחרי הבתים האחרוֹנים של המוֹשבה, עד תחתית הכרמל הגיעה. האדמה היתה חריבה, רגוּבה, נכוּשה יפה וגידוּלי הדלוּעין השׂתרגוּ עליה ככתמים ירוּקים־אפוֹרים פה ושם. חג' אבּרהים התהלך ביניהם בכפתנוֹ הרחב וּבסנדליו הגמלוֹנים וּמצחוֹ מבהיק בחמה תחת ה“לפה” כמגן ממוֹרט. אחריו נגרר ביראת הכבוֹד הנער הקטן, עוֹזרוֹ בחנוּת.

אך ראה אוֹתנוּ מתקרבים, נתן את ידוֹ על לבוֹ ועל מצחוֹ וּבאויר.

– תפדלוּ (בבקשה)! הנה הקישוּאים. שניים במטאליק.

המחיר היה מוּגזם, בהיוֹת הקישוּאים בפוֹעל קטנים מאוֹד, אך בהביאנוּ בחשבוֹן שבכוֹח הם עלוּלים להיוֹת גם גדוֹלים מאוֹד, אם יניחוּ להם לגדוֹל, – לא עירערנוּ על המחיר.

הוּא עצמוֹ גחן והתחיל בוֹלש בין השׂריגים והעלים פה ושם, קטף קישוּא ירוֹק־חיור וּנתנוֹ לתוֹך כנף כפתנוֹ. גם אנחנוּ שלוֹשתנוּ גחנוּ וחיפשׂנוּ בין הגידוּלים כדי למצוֹא את היפים לתלישה.

והנה קרב גיסי הקטן, נער בן אחת עשׂרה, וּבידוֹ שלוֹשה קישוּאים, ואחד מן השלוֹשה שוֹנה קצת בצבעוֹ מן הנוֹתרים, ירקוּתוֹ כהה יוֹתר והוּא שׂעיר מעט, אך בצוּרתו הוּא דוֹמה בכוֹל לאחירים. הוּא הוֹשיט את שלוֹשת הקישוּאים לחג' אבּרהים, שישׂימם בכנף בגדוֹ עם השאר. החג' הזדקף, זרק עין על ידוֹ של הנער, וּפתאוֹם שמט מידוֹ את כנף כפתנוֹ, כל הקישוּאים שבוֹ נידרדרוּ לארץ, והוּא פניו נתעווּ, עיניו נסתחפוּ דם ושיניו הבריקוּ באכזריוּת.

– מה עשׂית המקוּלל? הלא קרוָיה תלשת, יחרב ביתך!

חלוּקוֹ נתבדר וּמתחתיו נראתה, תקוּעה בחגוֹרתוֹ בתוֹך נדנה, “שבּריה” (סכין עקוּמה) דמשׂקית גדוֹלה. הוּא שלח את שתי ידיו הגדוֹלוֹת, היבישוֹת, גחן קצת ותפס את הנער במוֹתניו, הרימוֹ באחת והחזיקוֹ באויר. אני וגיסי הגדוֹל עמדנוּ רגע כקוֹפאים, מחכים בחרדה, שיטיח את הנער לארץ בחמת רצח. אך החג' נמלך והוֹריד את הנער בנחת, פנה והלך לוֹ, כשהוּא מקלל את עם היהוּדים. גיסי רוֹדף השלוֹם הלך אחריו צעדים אחדים לפייסוֹ ודיבר מאחריו:

– יא חג‘, עיניך הרוֹאוֹת, כי ה“ולד” לא הבחין ותלש בטעוּת. נקבה את מחירוֹ וּנשלם לך. יא חג’, לא יפה. באמת לא יפה. הכעס הוּא מן השׂטן, יא חג'. מע סלאמי!

אך החג' לא הפך פניו והוֹסיף ללכת וּלקלל.

ולא ידעתי על מה בערה עתה חמתוֹ בוֹ, אם על הקרוָיה שנתלשה בעוֹדה בוֹסר, אוֹ על שלא יכוֹל להטיח את הנער לארץ.

---

ב. שָׁפִיֶה הַנוֹצְרִיָּה

מאת

אשר ברש

אוֹתה אהבה אשת ידידי הסוֹפר אהבת נפש.

– כמה היא תרבוּתית! כמה עדינה! איזה יוֹשר! הלואי והיוּ בינינוּ היהוּדים כמוֹתה!

היא דיברה גרמנית כמעט לא משוּבשת. מילדוּתה שירתה ונתחנכה אצל משפחת “טמפּלרים”, ואפילוּ למדה שנה וּמחצה בבית ספרם של אלה במוֹשבה. כשנתבגרה נישׂאה לערבי מנצרת, שלא ידע אף מלה גרמנית. ואז שבה למקוֹר מחצבתה. גם חמשת ילדיה היוּ ילדים ערביים לכל פרטיהם: הכוּתנוֹת המזוֹהמוֹת, ציציוֹת השׂערוֹת, ואפילוּ דלקת העיניים הכרוֹנית לא חסרה. אל המוֹשבה הגרמנית כמעט לא היתה סרה. בעלה אסר עליה את ההליכה שמה.

הם גרוּ בבית אבנים נמוּך בתוֹך חצר גדוּרה, וּבצד המבוֹא לחצר היה כמין כוּך וּבוֹ ארגז גדוֹל, וּבארגז מעט חיטה, עדשים, דוּרה ואילוּ קלחי ירקוֹת נוֹבלים. אך בתוֹך הדירה פנימה היוּ שני החדרים מסוֹרגי החלוֹנוֹת הפתוּחים מליאים שׂקי תבוּאה וקמח, פחי שמן ועוֹד מיני מכוֹלת, שמחירם האמיר משבוּע לשבוּע.

עיקר העסק היה בידיה של שׁפיה. היהוּדים היוּ קוֹנים ממנה ברצוֹן. כי יכלוּ לדבר עמה “בלשוֹן בני אדם”.

היא היתה למעשׂה אדם חביב מאוֹד. קוֹמתה גבוֹהה ודקה. פניה השחרחרים צרים וּנעימים, ועיני הזיתים מביטוֹת בישרוּת אל פני הדוֹבר. תמיד היתה לוֹבשת שׂמלה חלקה וארוּכה מצבע כחוֹל דהה ורגליה יחיפוֹת וּמלוּכלכוֹת. ידיה גידיוֹת וחזה שטוּח. היה בכל גוּפה מן הכמוּש והאמיץ כאחד של אשה שילדה והיניקה ולדוֹת הרבה. קוֹלה היה נגיני וערב, וּמבטאה הגרמני כמעט כמבטא הוירטמבּרגים, שמהם קיבלתהוּ. בשבתה על השרפרף הנמוּך וּברכיה זקוּפוֹת היתה מוֹשכת וּמוֹרידה בלי הרף את שׂמלתה.

כשגברה המצוּקה בארץ וּמוֹרי בית הספר עשׂוּ אגוּדה אחת לשם הספקת מַכּוֹלתם, בחרוּ בי להיוֹת להם השוֹבר והמשבּיר, כי לא מצאוּ, כנראה, ביניהם אחר בקי בתבוּאוֹת יוֹתר ממני. ואז באתי בקשרי משׂא וּמתן עם שׁפיה.

– היא חכמה! – המליצה עליה לפני אשת ידידי הסוֹפר. – על ידיה תקנה הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב.

וּבכן הייתי בא כמה פעמים בשבוּע אל “חנוּתה” של שפיה, והיא היתה מכניסתני אל הדירה פנימה, במקוֹם שנמצאוּ לפעמים בעלה, ילדיה, אוֹ איזה ערבי אחר, מאלה שסחרוּ עמהם. שם הראתה לי את מיני החיטה, חיטת “נוּריס”, “חוֹראן” וּ“בּלדי”, את מיני העדשים, הלבנוֹת והאדוּמוֹת, ואת מיני האפוּנה והדוּרה הטוֹבה והפּחוּתה. גם קמח טחוּן היה לה למכירה עם וּבלי “זוָן” עם וּבלי “זבוּבוֹנים”.

אני בדקתי את התבוּאה על כף ידי והיא דיברה אלי:

– בעלי ואני עוֹסקים רק בסרסרוּת. באמת כל התבוּאה הזאת אינה שלנוּ. הערביאים (היא ביטאה מלה זוֹ, כמי שמבטא שם של בני עם זר) מביאים לנוּ דוּגמאוֹת אוֹ שׂקים אחדים, ואנוּ מוֹכרים את שלהם. לא יוֹתר ממטאליק ברוֹטל אנוּ מרויחים. בּיי גאָט! (באלהים!)

זכרתי את עדוּתה של אשת ידידי הסוֹפר והאמנתי לדבריה.

היא לא שאלתני אף פעם אחת, מתי יבוֹא הקץ למלחמה. סוֹף המלחמה היה בשבילה סוֹף לעסקים, לסרסרוּת הבעל, לרוחים, לצבירת כסף.

– בעלי שילם “בּדל” (כוֹפר). התוּרכים המזוֹהמים – שלוֹשים נאפוֹליוֹן זהב לקחוּ. וגם עתה עליו עוֹד לתת בקשישים. הם וילדע לוֹיטע (אנשים פראים).

– אין דבר, בקרוֹב יכבשוּ את הארץ נוֹצרים אירוֹפיים.

– אוֹ, לא בקרוֹב כל כך. הנה כבר עברוּ שלוֹש שנים. יכוֹלוֹת לעבוֹר עוֹד שלוֹש, ואפשר יוֹתר.

היא הוֹסיפה את השנים בשׂמחה גלוּיה.

בעלה, שהיה ככפרי שתקן וּמגוּשם, היה על פי רוֹב בחוּץ, מתהלך עם פלחים ועם סרסוּרים, ואת העסקים עם הקוֹנים, יהוּדים כוּלם, ניהלה אשתוֹ, שׁפיה.

יוֹם אחד, אחרי ישיבת המוֹרים, שבה החליטוּ לקנוֹת כמה קאנטארים חיטה, מפני היוֹקר המאמיר והוֹלך, וגם קיבלוּ הלואה מיוּחדת לתכלית זוֹ, הלכתי אל שפיה. הכוּך היה סגוּר, וּמבעד לשער בקעוּ קוֹלוֹת רבים וצוֹהלים. עברתי בהיסוּס את מפתן השער ונכנסתי אל החצר. הבית היה מלא ערביאים, והם הקימוּ שם רעש גדוֹל, שרוּ ורקדוּ, אף תוֹפפוּ ב“דרבּקה”.

מיד אמרתי לחזוֹר, אך נתעכבתי עוֹד רגע: כדאי לראוֹת את אלה כשהשׂמחה במעוֹנם. אך התחלתי מתקרב אל הפתח, והנה נשמעה מבפנים צריחה חדה, וּבאחת נפסקוּ קוֹלוֹת השׂמחה, התיפּוּף עמד, וקוֹלוֹת אחירים עלוּ מן הבית: קוֹלוֹת קטטה, קללוֹת, חירוּפים מלאי ארס וזעם. וּבעוֹדני עוֹמד תוֹהה, התפרץ החוּצה ערבי פרוּע ראש, קוֹפץ וּמדלג בכפתנוֹ כנס מן הסכנה, ואחריו – שמעוּ וּתמהוּ! – שפיה בכל אוֹרך קוֹמתה, אף היא פרוּעת שׂיער וּטרוּפת עיניים, הריר נוֹזל על שׂפתיה הפעוּרוֹת וּבידה היא מנוֹפפת סכין גדוֹלה, סכין אבטיחים נוֹצצת, והיא מצעקת בערבית קוֹלנית:

– תנוּני לשוֹחטוֹ, תנוּני נא! תנוּהוּ בידי! תנוּ בידי את הכלב הזה! תנוּהוּ!

כמה מן האוֹרחים וּבתוֹכם בעלה רצוּ אחריה ואחזוּ בה לעוֹצרה.

וּבראוֹתה אוֹתי – עמדה פתאוֹם כנדהמה. אך מיד התחילה גרמנית:

– זה אחי, כלב נבזה! ערבי אמיתי. הוא העליבני.

ושוּב התחילה נאבקת בכל כוֹחוֹתיה להיחלץ מידי המחזיקים בה.

אחיה כבר עבר את הגדר ועמד שם מביט חיור כמת.

פניתי והתחמקתי מן החצר.

כשסחתי את המעשה לאשת ידידי הסוֹפר, אמרה:

– וּמה בכך? כלוּם יהוּדיוֹת אינן מתקוֹטטוֹת עם אחיהן? בודאי הרגיז אוֹתה יפה.

– כן, אבל הסַכּין? וּבכלל ה“רציחה” הזאת?

– רציחה! ואני אוֹמרת לך: תרבינה כמוֹתה אצלנוּ!

---

ג. מַחְמוּד

מאת

אשר ברש

הוּא לא שילם “בּדל”, אך ברח מן הצבא, וּבשכר בּקשיש קטן, קצוּב לשוֹטרי המקוֹם מדי שבוּע בשבוּע, “הוּרשה” להסתתר בחדר קטן באחת החצירוֹת שבסימטה. מן החדר הזה היתה יוֹצאת כּוָה אל הסימטה, וראשוֹ היה מתגלה פעמים אחדוֹת ביוֹם בכּוָה זוֹ לאילוּ רגעים “לחטוֹף מבט על העוֹלם”. ראשוֹ היה מגוּלה תמיד והוּא מסוּלסל ניצת שׂיער שחוֹרה, כמעט כראשוֹ של כּוּשי. פניו העגוּלים והבשׂרנים מצוּלקים ממחלת אבעבוּעוֹת, שׂפמוֹ כשני תוים דקים מאוֹד, ועיניו כשתי גחלים מתרוֹצצוֹת. כל לבוּשוֹ היה כוּתוֹנת בד ארוּכה עד לקרסוּליים, וּבה היה יוֹצא בשעוֹת שאין בהן סכנה אל רחבת החצר, ולפעמים לרגע אוֹ לשניים גם אל מדרכת האבנים הצרה שבסימטה.

באוֹתה חצר ממוּל לחלוֹנוֹ, בקוֹמה מוּגבהה, היתה מתגוֹררת

ערביה נוֹצריה, היא וּמשרתתה הזקינה. בעלה היה נוֹשׂא משׂרה בסַלט שבעבר הירדן, ורק פעם בחוֹדש היה בא ליוֹם אחד לבקר את אשתוֹ. אשה זוֹ, שהיתה כוּלה אוּמצת בשׂר לבן ורך עם פני לבנה מחייכוֹת ועיניים טוֹבלוֹת בתאוַַת ממתקים ותוּפיני חמאה, היתה עקרה, וכל תפקידה היה לשכב כל הימים, לרבוֹת הערבים, על היציע הקטן על גבי מצע של כרים וּכסתוֹת, לבוּשה שׂמלה בהירה, דקה וּנקייה מאוֹד, לצווֹת על משרתתה לשנוֹת את משכבה, כדי שתמצא מפלט מאוֹר החמה, וּממקוֹמה היתה מדברת בקוֹל רם וצחקני עם השכינים והשכינוֹת שבכמה בתּים מסביב לחצר.

מחמוּד יכוֹל היה לדבר עמה בכל שעה וּבכל רגע, אך בראוֹתוֹ את לוֹבן בשׂרה, את נקיוֹן לבוּשה הדק, וּבייחוּד את הסנדלים הרקוּמים שברגליה היחיפוֹת והצחוֹת – היה קוֹלוֹ מת בגרוֹנוֹ, וּבדברה אליו בקוֹלה המתרפק, היה רק בוֹלע את רוּקוֹ וּתשוּבה לא באה מפיו. על כן בחפצוֹ לדבר עמה, היה מקפל את רגליו על הספסל תחת כוּתוֹנתוֹ וּפניו לתוֹך החדר פנימה והוּא מדבר מתוֹך עצימת עיניים. בערבים האפילים היה חוֹפשי יוֹתר בדבּרוֹ, אך קוֹלוֹ היה אז חשאי ועצוּב מאוֹד.

שנתיים וחצי “הסתתר” מחמוּד בחדרוֹ זה. פעמיים ביוֹם היתה דוֹדתו מביאה לוֹ את ארוּחתוֹ, שתי פיתוֹת ושלוֹש קציצוֹת של פלפל, והוֹלכת לה. והוּא נשאר במקוֹמוֹ להשתגע בלבנה הזוֹרחת על היציע מנגד. לפעמים שלחה לוֹ האשה אילוּ תוּפינים אוֹ כוֹס “שׂוּשׂ”, ואז היה מקבל את המתנה ברעד של קדחת.

פעם אחת בעוֹברי בסימטה עצרני הראש המסוּלסל שבאשנב:

– מתי יהיה הסוֹף, יא חוג’ה?

– אללה יוֹדע.

– כן, אללה יוֹדע. אבל גם היהוּדים יוֹדעים. האנשים אוֹמרים, ש“פלסטין” תהיה אחרי המלחמה להם, ל“יהוּד”.

– אפשר. אם כן יהיה רצוֹן אללה.

וּבהפנוֹתוֹ את ראשוֹ כה וכה אמר בלחש:

– היכן עוֹמדים האנגליז?

– אינם עוֹמדים כלל. הם הוֹלכים.

– וָלה שׁאטר! (פיקח!) התוּרכים המסכנים. אין להם לא “טרוּמבּילים”, לא אוירוֹנים.

– וה“אלמאני”? (הגרמני?).

– יש להם – – –

מחמוּד אסף פתאוֹם את ראשוֹ החדרה. בפינת הסימטה הוֹפיע קצין משטרה, צוֹעד יהירוֹת וּמצליף בפרגוֹלוֹ על מגפיו.

וּבסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, בשעת צהריים אחת, באוּ מחנוֹת הפּרשים האנגלים, ההוֹדים, האוֹסטרלים והסקוֹטים. הם זרמוּ העירה בכל הדרכים, ירדוּ בכל מדרוֹני הכרמל ונהרוּ גדוּדים גדוּדים בכל רחוֹבוֹת העיר וסימטאוֹתיה.

גם בסימטה זוֹ עברוּ בשעה שלוֹש וארבע וחמש רוֹכבים ורוֹכבים ורוֹכבים על סוּסים גדוֹלים, מפוּטמים, כבדי זין טוֹב. מהם ישבוּ על סוּסיהם דוֹממים וּרצינים, מהם הביטוּ לצדדין בשויוֹן נפש וּמהם חייכוּ לקהל הצפוּף, הצוֹבא ליד הקירוֹת וצוֹהל מי בשתיקה וּמי בקוֹל וּמי בניפנוּף מטפחוֹת וידיים. יש גם שאחד זרק חפיסת ביסקויטים, אוֹ שוֹקוֹלאדה. האשה העקרה עמדה על כיסא, שהוֹציאה לה המשרתת לרחוֹב, והיתה מרקידה כל העת בשׂמחה את מפלי בשׂרה וּפני הלבנה אשר לה זוֹרחים במלוֹאם.

מחמוּד עמד בתוֹך הקהל בכוּתוֹנתוֹ הארוּכה, גלוּי ראש וּפעוּר פה, ולא גרע את עיני הגחלים מן הרוֹכבים באמצע הדרך. בידוֹ היתה חגוֹרת עוֹר, שהיתה תלוּיה כמיוּתרת וחסרת טעם.

פּתאוֹם זע מחמוּד מקפאוֹנוֹ והתחיל מלקה בחגוֹרה משהו לרגליו, קוֹפץ וּמלקה בכל כוֹח, וּמשם, מתוֹך הצפיפוּת, עלתה נביחה־יבבה מתלעלעת, חוֹתכת וּמתאפקת כנוֹשכת את עצמה. העוֹמדים נדחקוּ זה לזה וּפינוּ קצת את המקוֹם, וּמחמוּד התרוֹצץ בתוֹך העיגוּל, דהר והלקה, והחיה, שנזדמנה שמה ולא יכלה להימלט מיד מַכֶּהָ האכזרי, צרחה בקוֹל קוֹרע לב. לבסוֹף גחן המכה, תפס את הכלבלב הפצוּע בשתי אוֹזניו, הרימוֹ עד למצחוֹ והתחיל מרקד עמוֹ בעיגוּל כשהוּא מחרחר כנגדוֹ ודוֹקרוֹ בעיניו הבוֹלטוֹת.

באוֹתוֹ רגע נשמע צחוֹק מצלצל וצורחני מעל הכיסא. האשה הבשׂרנית החזיקה את מוֹתניה והתעותה כאחוּזת שבץ:

– חי־חי־חי, יא נַאס (אנשים)! הביטוּ, מחמוּד נשתגע! חי־חי־חי, מחמוּד נשתגע! ידעתי שהוּא ישתגע… כן, ידעתי…

וּמחמוּד הוֹסיף לרקוֹד עם הכלבלב.

---

הַנִיר הַנִּשְׁלָם

מאת

אשר ברש

יאיר השׁמשׁי, בן איכרים וחבר המוֹשב הצעיר בעמק, יצא עם שחר לחרוֹש את חלקת שׂדהוּ. עד האשמוּרה השלישית שקד עם רוֹבהוּ בחפירה תחת שמי הכוֹכבים, וּכשמסר את הרוֹבה לאחר שבא להחליפוֹ, רץ אל חצירוֹ לקחת את הסוּס והמחרישה.

שעתיים יחרוֹש, כי קטנה החלקה, וכנכוֹן הבוֹקר ישלם הניר וישוּב אל צריפוֹ ואל חמדה אשתוֹ, אשת החיל, כמוֹ ממשמר הלילה שב אל המנוּחה בבית.

כפוּף בין שתי ידוֹת המחרשה, לחוֹץ היטב בכוֹבד גוּפוֹ, פּסע יאיר בתלם, אך בהישירוֹ מזרחה לא יכוֹל להשפּיל את עיניו מראוֹת את השמש העוֹלה.

השמש עלתה במרחק הגבוֹה, מעל להרים, וּבעלוֹתה סילקה באפס יד את הערפל הוָרוֹד, וזכּה וחמה יצאה להאיר על בּמתי ארץ. להקוֹת ציפוֹרים רטוּבוֹת־טל ירדוּ אל הרגבים ההפוּכים, ניקרוּ בהם מעט, אחר התנשׂאוּ ושטוּ עקלקלוֹת בגלי האויר וּברוֹן מצהלוֹת קידמוּ את פּני היוֹם העוֹלה. בשׂיחי הבּוּר אשר לא פּוּתח נוֹצצוּ ריבּוֹאוֹת עיני אוּר. עשׂבי הבּר אשר ניעוֹרוּ מקפאוֹן הלילה הפיצוּ קטוֹרת דקה.

יאיר השמשי חש, כי גם בלבוֹ מסתלק הערפל, אשר נסכוּ בוֹ ימי הדמים הממוּשכים בארץ, ושמש של אוֹשר גדוֹל עוֹלה בוֹ. האשה אשר נשׂא לפני שמוֹנה ירחים נמה עתה על ערשׂם, ערשׂ־הבּרזל, וּבחוּבּה נשלמת רקמת זרעוֹ החי. אמיצת זרוֹעוֹת היא, ישרת לב וּלמוּדת עמל וָעוֹני. מן הגליל העליוֹן, מבית איכרים דל וָטוֹב, לקחה והביאה אל המוֹשב הצעיר. אתמוֹל באה יעל אחוֹתה הבּכירה להיוֹת עמה עד אחרי הלידה, והיא, חמדה, רק בעבוֹדה קלה תשלח ידה בבית וּבחצר. בהישלח חמדה אל בית־החוֹלים ללדת, תשׂא האחוֹת בעוֹל כוּלוֹ. אלמנה יעל מבעלה, אשר נהרג בשׂדה בירח הראשוֹן לנישׂוּאיהם, אלמנה וערירית, אך חוֹסן רב בליבה.

אם בן ואם בת יהיה הילוֹד – השם כבר מוּכן וּמוּסכּם עם שלוֹשתם. שם חדש ורוֹנן כּרוֹן אשר בפי הציפּוֹר מוּל השמש העוֹלה. רק עוֹד ירח ימים!

וּבהישיר שמשי מוּל השמש העוֹלה, עוֹד שליש החלקה לחרוֹש, נתפּוֹצצה ירייה כפוּלת־קוֹל מן המארב וּפילחה את גבּוֹ. הכדוּר יצא מחזהוּ והיכה בברזל המחרשה. נפל יאיר על המחרישה, בין שתי ידוֹתיה נפל, והסוּס עמד ממשוֹך, זקף אוֹזניו הקטנוֹת וקפא על עוֹמדוֹ כפסל מסכה.

קוֹל הירייה הכפוּל הזעיק את אנשי המוֹשב אל מקוֹם האסוֹן. ביניהם היוּ ארבעה נוֹשׂאי רוֹבים מן הנוֹטרים בלילוֹת, והאחד מן הארבעה – האיש אשר לקח את הרוֹבה מידי יאיר עם האשמוּרה השלישית.

אחרי אשר הרימוּהוּ והשכיבוּהוּ ארצה, כרעוּ האנשים והקשיבוּ לליבוֹ. האחד מרט חוּט צמר כחוּט השׂערה מבגדוֹ ושׂמוֹ תחת אף הנרצח. החוּט לא זע. אז קמוּ האנשים ועמדוּ דוֹם עם חברם המת מזה וּמזה. פניהם היוּ כאבן, הדמעה קפאה בעינם ושׂפתיהם קמוּצוֹת.

אחר הפכוּ את המחרישה, כרתוּ ענפים ירוּקים מן האֵלה הסמוּכה, ערכוּ את הענפים על גבי המחרישה, ואת הגוייה המתה הציעוּ על הענפים החיים. הסוּס עקר את רגליו והישיר אל חצרוֹת המוֹשב. ראשוֹ מוּשפּל אל חזהוּ והוּא מוֹשך ברגש את משׂא אדוֹניו היקר.

עם שקיעת החמה ועם משב רוּח הערבּיים היתה הלוייה. מן המוֹשבים וּמן הקיבוּצים וּמן הקבוּצוֹת באוּ רבים ללווֹת את יאיר השמשי, אשר נפל שדוּד על מחרשתוֹ בשׂדה. עין לא ראתה תהלוּכה דוממת כזוֹ! העמק כוּלוֹ כמוֹ עצר את נשימת אפּיו. ההרים לבשוּ טלית שָׁני. קבר ראשוֹן ניכרה היוֹם בחלקה העתידה להיוֹת בית מוֹעד לכל חי. דברי זעם מעטים נאמרוּ, אמרי כאב מעטים נלחשוּ. חמדה ההרה השמיעה זעקה קצרה ולא יספה, כי אחוֹתה שׂמה כפה על פיה.

מחרישים וּשחוּחים חזרוּ המלוים למקוֹמוֹתיהם. רק ארבעת נוֹשׂאי הרוֹבים הלכוּ בפאת הדרך בצעד נכוֹן וּבראש מוּרם, צעד בעקב צעד, כאשר לימדוּם.

השמש בשוֹקעה נשקה את הקבר הבוֹדד והרטוֹב, וּכנף רוּח הערב עברה עליו בלטף אהבה.

כוֹכב קטן נדלק לנשמה.

*

בלילה הבא שכבוּ שתי האחיוֹת בערשׂ האחד אשר בחדר האבל. רק אחרי חצוֹת נמוּ את שנתן. ועם בת־אוֹר ראשוֹנה בחלוֹן, אשר תריסוֹ לא הוּגף, ניעוֹרה חמדה והעירה את אחוֹתה אשר לצידה:

– יעל, לא שמעת מאוּמה? נדמה לי, הסוּס יצא מן החצר וּמשך אחריו את המחרישה…

– חמדה, חמדתי, מה לך? שוּבי למנוּחתך, אך חלוֹם חלמת.

והאשה העייפה הפכה את גוּפה ונרדמה שנית.

אחרי שעה קלה ניענעה חמדה שנית את כתיפה:

– מה, גם הפעם לא שמעת? הסוּס שב אל החצר…

האוֹר כבר האפיר את מלבּן החלוֹן בקיר הצריף. היוֹם גישש בעדוֹ החדרה.

יעל ירדה מן הערשׂ:

– הנה כבר עלה השחר. יש לחלוֹב את הפרה. יש להלקיט לעוֹפוֹת.

חמדה נשארה שוֹכבת על גבה ועיניה בתקרה השרוּייה באפלוּלית וּבחזוֹן רוּחה.

כאשר עברה יעל בחצר, ראתה את המחרישה מוּטלת במקוֹמה. אך לבה, עם כל חוֹסנוֹ, התפעם בקרבה בעוֹז, ולא יכלה להתאפק מראוֹת את הסוּס.

בטרם תבוֹא אל הרפת, סרה אל האוּרוָה. לאוֹר הזריחה שהאדים בעד הפתח ראתה לחרדתה: קצף לבן כיסה את ידה על גבוֹ: היד רטבה מן הקצף החם.

וּבבּוֹקר נמצאה חלקת שׂדהוּ של יאיר השמשי חרוּשה כוּלה.

ואיש לא ידע מי השלים את הניר עד היוֹם הזה.

---

אשֶׁר צָעִיר

מאת

אשר ברש

עם בוֹקר, בטפּלי בגינה שלפני ביתי, אני רוֹאה את הנער המסגר עוֹבר ברחוֹב רכוּב על גבי אוֹפניו הישנים. על אחד משרווּלי חוּלצתוֹ הכחוּלה המתנפּחים ברוּח רבב שמן גדוֹל. מידיו האוֹחזוֹת בהגה ניכר שחוֹר הסדנה. אך שׂערוֹ רחוּץ וּמסוֹרק כראוּי, מתוּלל משהוּ מעל למצח, גם פּניו הצעירים רחוּצים יפה בסבּוֹן עד היוֹת להם בּרק. רכיבתוֹ על מוֹשב האוֹפניים כפוּף וּמרחף, ועיניו מטייפוֹת לעבר אחד. הנה הוּא ממַתן נסיעתוֹ סמוּך למדרכה וּמאוֹתת בציפצוּפים מספּר.

מן הבית החדש, הבנוּי על גבי עמוּדים, יוֹצאת הנערה העוֹבדת זה כמה שבוּעוֹת אצל אחת ממשפּחוֹת הדיירים. פּניה פּני בת טוֹבים אצילים. קוֹמה דקה לה, לא גבוֹהה. חן ונוֹעם בהילוּכה. לעיניה היפוֹת מבט איילה מפוּזר. בשתי ידיה הרכּוֹת היא מוֹתחת את שוּלי הסינר הלבן לצדדין.

הנער תוֹמך רגל אחת בפאת המדרכה וּמיישר מעט את קוֹמתוֹ על המוֹשב וחיוּך מאיר את פניו. היא מרפה מן הסינר, מנענעת לוֹ בידה ועפה אליו כיוֹנה אל שוֹבכה. הוּא תוֹפס ידה בחשק.

עוֹמדים השניים וּמסיחים ערים ונחפּזים, כאילוּ השעה הקלה לא תספּיק להם לספּר מה שעבר עליהם מאז נפרדוּ אמש, סמוּך לחצי הלילה. לא מעטים העוֹברים והשבים ברחוֹב. יש עוֹברים ואינם מרגישים בהם, ויש נוֹתנים בהם מבט זר, אך הרוֹב משרים עליהם מבּטם מתוֹך התעוֹררוּת של חיבה, כמוֹני אני. והם, השניים – כרוֹאים ואינם רוֹאים. מה להם בני אדם זרים?

רק עשׂרה רגעים ברשוּתוֹ של הנער המסגר. האוּמן בעל הסדנה מקפּיד על הדיוּק בזמן. ולה, לנערה, אין פּנאי כלל. העבוֹדה בבית מחכה לה. אך הגברת, גברתה, עינה טוֹבה עליה, כעין אֵם אל בתה, ואינה מקפּידה.

אי אפשר להם להיפּרד. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת להיכּרוּת וכל יוֹם מחזק את קשרי הלב. אילוּ יכלוּ להיוֹת תמיד, תמיד יחד!

שיניו הלבנוֹת, שיני מסגר צעיר, צוֹחקוֹת גלוּיוֹת. עיניו מזהירוֹת מוּל הפּנים היקרים, הנטוּיים אליו מן המדרכה. מדי רגע הוּא טוֹפח על כפּה אוֹ אוֹחז באצבעה. היא מחזירה טפיחה על כפּוֹ אוֹ משיכה באצבעוֹ. פּניה – האוֹשר בעצם טוֹהרוֹ, האוֹשר הראשוֹן בחלד. הנה היא נלחצת מעט אל גוּפוֹ. פניו מחייכים, שביבים עוֹלים בעיניו, גוּפוֹ נוֹהר כוּלוֹ על מוֹשב האוֹפניים הנטוּיים. מה יעשׂה בוֹ, בגוּפוֹ הנוֹהר?

הוּא משמיע לאוֹזניה דבר לחש. היא קוֹטפת עלה קטן מן האילן הכּפוּי מעל הגדר ונוֹעצתוֹ בשׂערוֹ. הוּא קוֹטף עלה אחד ונוֹעצוֹ באִבקת חוּלצתה. הם מביטים זה אל זה בצחוֹק, בתהייה, בשאלה. היא נמתחת אליו רגע, אך מיד נרתעת וּמיטיבה באצבעוֹת כפוּפוֹת בחן את שׂער ראשה.

קשה הפרידה, אך הכרחית. אין דבר, לעת ערב תהיה פּגישה חדשה, בידה הצבּיעה שמה, אל הבית המהוּדר. מבטה אוֹמר: “אין ברירה, היקר!” אחר פּנתה הלכה לה.

באמצע דרכּה עמדה וניענעה לוֹ בידה נענוּע אחרוֹן. הוּא עדיין שוֹהה על מקוֹמוֹ, רגלוֹ האחת על פּאת המדרכה, ספק יוֹשב ספק עוֹמד, פּניו משהוּ אויליים, אך נחמדים עד לנשק. בלחישה, אך בחיתוּך קוֹל נשמע יפה, הוּא שוֹלח אחריה דיבור מעוֹרר ביוֹתר. היא חוֹזרת לרגע. הרגע משתרבּב לכמה רגעים, עד שהיא הוֹדפת כתיפוֹ והאוֹפניים זזים ממקוֹמם. עתה היא בוֹרחת אל בין עמוּדי הבית המהוּדר ואינה מביטה עוֹד אחריה. והוּא, כּפוּף וּמרחף על מוֹשב האוֹפניים, השרווּלים מתנפּחים ברוּח, נישׂא וּמתרחק על פּני הכביש החלק. גבּוֹ מכסה את לבּוֹ הרץ.

אני מחזיר עיני אל גינתי: כוּלה פּוֹרחת פּריחה חדשה. קוֹרטוֹב מן האוֹשר הצעיר דבר בלבּי, הלב המזקין.

---

נֶכֶר

מאת

אשר ברש

א

ר' יחיאל דוּבּין, איש בּיאליסטוֹק, לוֹבש ארוּכּים וגוֹזז זקנוֹ משהוּ לשם נוֹי, שהיה בעירוֹ עסקן של “אגוּדת ישׂראל” ועכשיו אינוֹ אלא בעל בּית מפוֹאָר סמוּך לימה של תל אביב, השׂכּיר בשנת 1935 דירה בת שני חדרים בקוֹמה השלישית למשפּחה של פּליטי הנאצים. לשם בּיטחוֹן דרש וקיבל שׂכר דירה לשנה מראש וחוֹזה לשלוֹש שנים. כשהוּבאוּ שלוֹשת ה“ליפטים” הגדוֹלים וראָה מה הוּצא מתוֹכם הכּהוּ לבוֹ על החוּמרה שנהג בדיירים אלה: הרי הם אנשים עשירים!… אבל איך ייכּנס כל זה לשני חדרים לא גדוֹלים?… מילא, עסקם הוּא.

המשפּחה היתה בת ארבע נפשוֹת: הבעל ואשתוֹ, בנם וּבתם. לבעל (שמוֹ הרמאן בּאמבּרג) היה עוֹרף אָדוֹם ושׂפם קצר, בהיר וסוֹמר מעט, ועיניים כחוּלוֹת וצוֹננוֹת – פּרצוּף לא יהודי בהחלט. האשה היתה גבוֹהה מעט מבעלה, תסרוֹקתה כּהה וחלקה, לפניה צבע שחוּם, פּה עצוּב מגלה שיניים צחוֹת וּמתוּקוֹת, ועיני קטיפה טוֹבוֹת תחת גבּוֹת שחוֹרוֹת, מלוּכּדוֹת על חוֹטם דק. חזה היה שטוּח ורגליה הגדוֹלוֹת נתוּנוֹת בנעליים נמוּכוֹת עקיבים. הנער, כבן ארבע עשׂרה, קלסתר פּניה של אמוֹ, גבוֹה ורזה, ברגליו גרבּי ספּוֹרט ולבּיריוֹת לשוֹנוֹת עוֹר סביב, וּבראשוֹ כוֹבע ציידים עם נוֹצה קטנה; והנערה, כבת שתים עשׂרה, גזוּזת שׂיער כנער, אדוּמת לחיים ורגליים – דוֹמה לאָביה.

אנשים שקיטים היוּ ארבעתם וּפוֹרשים מן הציבּוּר. איש לא ביקר אצלם והם לא הלכוּ לבקר אצל אחירים. גם עם משפּחת היהוּדים הגרמנים האחרת, שגרה באוֹתוֹ בית, לא באוּ במגע של ריעוּת. אך ברוֹב נימוּסים היוּ מקדימים שלוֹם ליוֹשבי הבית (תשע דירוֹת היוּ בוֹ), וחוּץ מקוֹל הראדיוֹ המוּעם תמיד, לא נשמע מדירתם שוּם קוֹל – אם לא נביא בחשבוֹן את הקריאה לכּלב ריקס, כּשנשתהה לפעמים לשם ריחרוּח בחדר המדריגוֹת. גם הכּלב, חסוֹן וּמנוּמר וּקצוּץ זנב, לא השמיע נביחה והיה חוֹלף על הזרים כטרוּד וּמתנכּר.

במשך חצי שנה ויוֹתר לא שלח הר בּאמבּרג את ידוֹ בכל עבוֹדה. אחר כך התחיל עוֹבד באיזה מקוֹם בעיר. נוֹדע, שהוּא שיתף עצמוֹ על ידי השקעה הגוּנה בעסק קטן ונוֹשׂא שם משׂרה בשׂכר לא גדוֹל. לכשישׂא העסק פירוֹת, יקבל את חלקוֹ. העסק נמצא באחד הרחוֹבוֹת של המרכז המסחרי. כמה פעמים אמר ר' יחיאל לרדת שמה, כדי לראוֹת בעיניו מה טיבוֹ של העסק, אבל לא נסתייע הדבר. וּבאמת, מה נפקא מינה? על כל פּנים ניכּר היה שמלאכתוֹ נקייה, כי האיש הוֹלך וחוֹזר לבוּש הדר כביוֹם בוֹאוֹ משם, מגרמניה.

הילדים היוּ יוֹצאים יחד לרחוֹב עם כלבּם ולא בוֹששוּ לשוּב. בקיץ ירדוּ לשעה לרחוֹץ בים (עם ריקס, כמוּבן) וחזרוּ תמיד יחדיו רטוּבים ורעננים, נוֹשׂאים בשניים את הסל עם כלי הרחיצה וּמחזיקים שניהם את הכּלב ברצוּעתוֹ. בחוֹרף הלכוּ יחד (בלי הכּלב) ללמוֹד שעתיים בשיעוּרי הערב ללשוֹנוֹת וּלמסחר. עברית לא דיברוּ ועם בני המקוֹם לא התערבוּ, אף לא עם יוֹצאי גרמניה, כאמוּר.

ברוֹב הימים הגיעוּ לאוֹזניו של דוּבּין כמה ידיעוֹת נוֹספוֹת על דיירוֹ זה. בּאמבּרג היה בעל עסק מפוֹאר של כלי זכוּכית וחרסינה בּדרזדן. לפני עשׂר שנים המירוּ הוּא וּבני ביתוֹ את דתם. לפני שנה לקחוּ הנאצים את בית מסחרוֹ ושילמוּ לוֹ את החלק העשׂירי משוֹויוֹ והחזירוּהוּ לרשימת בני ברית. בתחילה תמה, אחר כך הצטער, לסוֹף חרה לוֹ והוֹדיע לקהילה, שהוּא וּבני ביתוֹ מבקשים לחזוֹר ליהדוּת. ליהדוּת חזרוּ בדרך רשמית, אך אל היהוּדים לא יכלוּ לחזוֹר. זרים היוּ להם, אפילוּ אלה שהיוּ לפנים מכּיריהם. בראשוֹנה אמר לנסוֹע לאנגליה, אבל לא עלה בידוֹ להשׂיג רשיוֹן כניסה. אַף שמע כי בעל הוֹן קטן משוֹלל שם זכוּת עבוֹדה. וּכשנוֹדע לוֹ מפּי מכּיר אחד, שכדי להיכּנס לפלשׂתינה די באלף ליטרוֹת¹ שטרלינג, והוּא יכוֹל להיוֹת שם אזרח חוֹפשי ולעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ (כל ימיו היתה גאוָתוֹ על זה, שהוּא יכוֹל “לעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ”, גם המרת הדת בכלל זה) – גמר אוֹמר לעלוֹת לארץ היהוּדים, החוֹסה בצל בּריטאניה הגדוֹלה. וכן הגיע לתל אָביב זוֹ, שעם כל זרוּתה מצאה מעט חן בעיניו.

ב

האשה היתה קוֹנה צוֹרכי ביתה בחנוּת המכּוֹלת היחידה שברחוֹב הקטן, והחנוני, אַברך פּוֹלני שחרחר, רך פּנים וטוֹב לב, חיבּב אוֹתה בשל שקטה הנעים וּבשל חיוּך פּיה העצוּב והמתוֹק. כמה “גרמניוֹת” היוּ קוֹנוֹת בחנוּתוֹ ואת רוּבן חיבב, אבל זוֹ נתחבּבה עליו יוֹתר מכוּלן. דיבּוּרה היה בקוֹל נמוּך, נגיני וּמתקבל על הלב. הכוֹל היתה מזמינה מן המוּבחר, נוֹתנת לתוֹך סל האריג הרקוּם, אינה עוֹמדת על המיקח וּמשלמת במזוּמן.

בחוֹדשים הראשוֹנים קנתה מנוֹת גדוֹלוֹת, די למשפּחה גדוֹלה כפליים, אך מעט מעט הקטינה את המנוֹת, ולאַחר שנה הגיעה לכמוּת, שהיתה מספּיקה לשלוֹש נפשוֹת בלבד. אבל לא פּסקה לשלם במזוּמן. החנוָני הציע ליתן לה בהקפה, אך האשה ניענעה בידה כנכוית: “לא, לא, דאַנקי שין! אי אפשר…” האדימוּ פני החנוָני ולא הציע לה עוֹד. אף חדל מן השאֵלה השגוּרה: “מה עוד, גנידיגי פראוּ?”…

מצימצוּם הקניוֹת למדוּ באי החנוּת, שאין העשירוּת שרוּיה בביתם של אלה, וּבוַדאי אין בידם להוֹסיף הרבה על הסכוּם החוֹדשי הקטן, שהר בּמבּרג מוֹציא מן העסק שבמרכּז המסחרי. אחר כך התחילה הנערה באָה לעתים במקוֹם אמה. כששאלה החנוָני: “מה לגברת אמא? לא בקו הבּריאוּת?” ענתה הנערה: “לא, מוּטי כּוֹבסת היוֹם”. פּעם בא הנער עם הסל לקנוֹת על פי רשימה שבידוֹ. החנוָני לא הרהיב לשוֹאלוֹ, אבל אשתוֹ שעמדה שם שאלתוּ בקוֹל יבש, היכן אחוֹתוֹ. “סטיפי מגהצת”, ענה הנער הגבוֹה, גחן והתבּוֹנן בחשק במיני הגבינה הערוּכים במגדל הזכוּכית שעל השוּלחן. אף ליקק בלשוֹנוֹ את שׂפתיו, אך מיד פנה לראוֹת אם לא ראה איש.

האשה כחשה מחוֹדש לחוֹדש, וּכבר נראוּ טבּעוֹת כחוּלוֹת תחת עיניה וחוֹטמה נעשׂה דק עד לחוּמלה, גם לבוּשה הנאה דהה מעט. אך בבעל וּבילדים לא ניכר כל שינוי: לבוּשים וּמטוּפּחים וזרים כשהיוּ.

– את יוֹדעת – אמר החנוָני כוּלוֹ צער וּבוֹשת לאשתוֹ, שעמדה בחנוּת עם ילדתם, שתיהן מקוּשטוֹת וּמוּכנוֹת לטיוּל ברחוֹב אוֹ על שׂפת הים, והיא מחכּה למעוֹת קטנוֹת, שיתן לה מתוֹך המגירה – הגברת בּאמבּרג קוֹנה רק בשביל שלוֹש נפשוֹת. אני חוֹשב שהיא עצמה אינה אוֹכלת כלל… ראית את פּניה?

– אם כן, היא טיפּשה, – ענתה האשה המפוּטמת, צחת הפּנים, לקחה את המעוֹת מיד בעלה וּמשכה בכוֹח את הילדה מאצל שׂק השעוּעית: – לכי, התלכלכת כחזירה…

עם גמר שנת השׂכירוּת הוֹדיע הר בּאמבּרג לבעל הבית, כי לדאבוֹן לבוֹ לא יוּכל לשלם לכל השנה בבת אחת, אבל ישלם בכל חוֹדש מראש.

– אצלנוּ בתל אביב נוֹהגים ליתן, לפחוֹת, שטרוֹת לכל השנה, – אמר דוּבּין.

– למה? – שאל בּאמבּרג.

– ליתר ביטחוֹן, חי־חי. – לא יכוֹל בעל הבית להתאפק מצחוֹק לשאלת ה“ייקה”, אך מיד הרצין פניו ותיקן: – אדוֹני מבין, בעל הבית מנכּה את השטרוֹת בּבּאנק ומשתמש בכסף. בעל הבית נהנה והשכן אינוֹ חסר.

– כך – אמר הלה מתוֹך הבנה, – לא אנהג אחרת ממה שנוֹהגים כאן.

אפילוּ הוֹדעה אחת לא קיבל ר' יחיאל דוּבּין מן הבּאנק, ששם ניכּה את השטרוֹת. הם נפרעוּ מדי חוֹדש בחוֹדש למוֹעד הקבוּע. וּכשנזדמן לבּאנק ושאל אגב את הפּקיד לתשלוּמי בּאמבּרג, השיב הלה אגב טרדתוֹ:

– בסדר גמוּר. הלואי וּשאר שכיניו ידייקוּ כמוֹהוּ. מסוּלסקי יש צרוֹת… שוּב לא פּרע את השטר האחרון. צריך לדבר עמוֹ…

יוֹם אחד לא יכוֹל החנוָני טוֹב הלב לכבּוֹש רחמיו ושאַל את האשה, שהקדימה לבוֹא לפני שאר הקוֹנוֹת:

– למה פני הגברת רעים כל כך? האַקלים אינוֹ יפה לה?

– פֶרשידיניס, – ענתה האשה סתוּמוֹת. היא ניסתה לחייך, אבל השׂפתיים העייפוֹת לא העלוּ את החיוּך.

– מה מצב עסקיו של הר בּאמבּרג? הגברת תסלח לי… – המשיך החנוָני שאלוֹתיו מתוֹך היסוּס. – הזמנים אינם יפים לעסקים… גם אצלי… כך… מה לעשות?…

– כן, בעלי אוֹמר, שהעסק מתנהל בכבידוּת… יוֹאיל נא לתת לי הפעם מן הגבינה רק חצי האוֹקיה.

– ואת המארמילאדה לא תקח הגברת היום?

פּניה המיוּגעים נבוֹכוּ מעט:

– הילדים אוֹהבים מאוֹד מארמילאדה, אבל – הרשימה כבר ארוּכּה מדי… אקח בפעם אחרת…

– אין דבר, תקח ונכניס אוֹתה לרשימה הבאה…

– לא, לא. דאַנקי שין. אי אפשר…

והפּעם עלה לה חיוּכה, אלא שמתיקוּתוֹ נעדרה והיתה בוֹ רק עצבוּת יהירה. היא תחבה במרץ מה שקנתה לתוֹך הסל ויצאָה בקוֹמה זקוּפה, שהפתיעה את החנוָני.

– מצבם, כנראה, רע מאוֹד, – אמר זה לאשתוֹ, שבאָה שוּב לקבל מעוֹתיה, הפּעם בלי הילדה.

– טיפּשה כזוֹ! – התרגשה הפעם האשה. – הבעל והילדים נהנים מכל טוּב. ראית אוֹתם? בריאים כגוֹיים. והכּלב גם הוּא אינוֹ חסר כלוּם. ראית איך הוּא קוֹנה יוֹם יוֹם באטליז מנה של עצמוֹת וגידים? רק את עצמה היא מסַגפת… אני במקוֹמה…

ולא סיימה כי נכנסה קוֹנה חשוּבה וּפתחה מיד בדיבּוּר קוֹלני.

ג

עם המהוּמוֹת שפרצו בארץ גבר המשבּר הכּלכּלי ביישוּב. רוֹב העסקים ירדוּ ורבּוּ המתאוֹננים על דוֹחק בפרנסה.

ר' יחיאל דוּבּין בדרכוֹ הביתה נכנס לחנוּת המכּוֹלת לקנוֹת קוּפסה של סיגריוֹת. החנוָני, שהגברת בּאמבּרג לא משה ממוֹחוֹ, שאל את בעל הבית:

– מה אצל הבּאמבּרגים?

– מה צריך להיוֹת? הלואי כל שכינַי כמוֹתוֹ. התשלוּמים בסדר גמוּר.

– אבל פרנסתם, כנראה, אינה בסדר…

– אצל אלה אי אפשר לדעת. אוֹמרים: בתוֹך קירוֹת ה“ליפטים” הם מביאים זהב ואבנים טוֹבוֹת. אני, כמוּבן לא ראיתי…

– אבל… לפי הקניוֹת… מצבם, כנראה, רע מאוֹד…

– אה, נכדי ישׂמח הפעם: שלוֹש תמוּנוֹת מצאתי בשבילוֹ… – אמר דוּבּין, כשפתח את קוּפסת הסיגריוֹת, זוֹרח כוּלוֹ למראה תמוּנוֹת ה“פּרחים”, ויצא מן החנוּת בלי אמירת שלוֹם.

מראה האשה נעשׂה ירוּד יוֹתר ויוֹתר. לסוֹף הערים לה החנוָני:

– רוֹאה אני, שקשה לגברת לשׂאת את הסל. אשלח לה הכוֹל הביתה. מנהג חדש בעיר: החנוָנים שוֹלחים את הקניוֹת לבתי הלָקוֹחוֹת. גם אני קיבלתי נער עם אוֹפניים… כמוּבן, על חשבּוני…

הוּא נתכוין לשלוֹח לה יוֹתר ממה שהיא מזמינה (שוּב הקטינה את המנוֹת) ולהביאָה לידי לקיחה בהקפה. אבל האשה סירבה מתוֹך התעוֹררוּת של קפידה: – לא, לא. דאַנקי שין. אני מוּכרחה לדעת מה אני לוֹקחת…

והוֹסיפה לבוֹא בעצמה אל החנוּת. עתה גם לא שלחה עוֹד את בניה.

את המנוֹת לא הקטינה יוֹתר. עיניה נעשׂוּ גדוֹלוֹת ויוֹקדוֹת, חוֹטמה הדק החויר מאוֹד, וּבמידה שלחייה נפלוּ, נתרחב פיה. אך מן המתיקוּת שבשיניה הצחוֹת לא ניטל כלוּם. להיפך, זוֹ כאילוּ נתבּלטה יוֹתר.

יוֹם אחד נתחכם לה החנוָני: בעוֹברוֹ על ידה השמיט לתוֹך הסל, שעמד על שׂק פּתוּח של אוֹרז, צנצנת קטנה של מארמילאדה. האשה לא הרגישה בדבר וּלקחתה עמה הביתה. לאחר עשׂרה רגעים באה במרוּצה, מבוֹהלת וחיורת וקצרת נשימה:

– יסלח לי האָדוֹן… לקחתי בטעוּת מעל השוּלחן צנצנת זוֹ… כשבאתי הביתה והתחלתי להוֹציא את הקניוֹת מן הסל, מצאתי את הצנצנת… כל כך נבהלתי… אדוֹני יסלח לי, הלא?

– מה יש? אין בכך כלוּם. יקרה לפעמים… הגברת יכלה להשאיר אצלה את הצנצנת על החשבּוֹן…

לבו של החנוָני הכהוּ על שגרם לה לאשה החלשה, הרעבה, ריצת חינם. כוָנתוֹ היתה לטוֹבה, והנה מה יצא…

הוּא ניסה שוּב לדבר עם אשתוֹ על הגברת בּאמבּרג, אבל זוֹ נתכּעסה וגערה בוֹ:

– מוּטב שתדאג לי… יש לי בסך הכל ארבעה זוּגוֹת גרבּי משי, וּבשניים מהם יש “רכּבת”… והילדה לבוּשה – חרפּה להביט… מצא לוֹ למי לדאוֹג…

אָז החליט, שלא יוֹסיף לדבר עם אשתוֹ על אוֹדוֹת הגברת בּאמבּרג המסכּנה.

זה כמה שבוּעוֹת שהר בּאמבּרג אינוֹ יוֹצא בשעה הקבוּעה ללכת אל בית מסחרוֹ. כנגד זה הוּא יוֹרד לפעמים עם תיק של ניירוֹת וחוֹזר לאַחר שעה אוֹ שעתיים. יש גם שעוֹרך הדין יפה הראש הסב קאוּפמאן (אין לוֹ רשיוֹן עבוֹדה והוּא עוֹזר על ידוֹ של עוֹרך דין צעיר) בא אליהם, שוֹהה אצלם שעה קלה ויוֹרד מוּטרד ועצוּב מאוֹד.

סוֹף סוֹף נוֹדע לר' יחיאל דוּבּין, כי הר בּאמבּרג נסתלק מן השוּתפוּת. כלוֹמר, שני השוּתפים האחירים הפסיקוּ לשלם לוֹ את משׂכּוּרתוֹ החוֹדשית, עד שכילה רגליו מן העסק והריהוּ מתדיין עכשיו עמהם כדי להציל מה שאפשר מהשקעתוֹ, שהיא שארית הוֹנוֹ.

אַף על פי כן פניו של הר בּאמבּרג נשארו כשהיו. אוֹתה בריאוּת, אוֹתוֹ שקט, אוֹתוֹ נימוּס קריר, כמוֹ ביוֹם שבא לארץ. אַף הילדים, שגדלוּ כאן בקוֹמתם, עדיין נוֹהגים כמקדם: אינם מדבּרים עברית, אינם מתערבים עם זרים, רק יוֹצאים יחד לשיעוּרי הערב, אוֹ לרחוֹץ שעה בים, כדי לחזוֹר משם רעננים וּבדוּחי דיעה, נוֹשׂאים יחד את הסל וּמוֹבילים יחד את הכּלב ברצוּעתוֹ.

רק בּה, בגברת בּאמבּרג, גוֹבר השינוּי מיוֹם ליוֹם.

כתיפיה צרוּ מאוֹד, וּמבּעד לחוּלצה הקיצית הדקה נשקפוֹת זרוֹעוֹתיה השחוּמוֹת כשני מקלוֹת. אך נעימוּת פּניה והמתיקוּת שבפיה וּבלוֹבן שיניה הקטנוֹת גוֹברוֹת אף הן. קוֹלה חוֹדר ללב כזמרה של תוּגה. המנוֹת בחנוּת עוֹמדוֹת כמעט על כמוּתן, אַך כל הזמנה מלוּוה רעידת קמט קטן שבצד הפּה.

אַחרי צהרי יוֹם אחד, שלא בשעה הקבוּעה, באה הגברת בּאמבּרג לחנוּת לקנוֹת דבר מוּעט, וּכשפּתחה את הסל הנתוּן על ברכּה המוּרמה ליתן לתוֹכוֹ את הקנוּי, נשמט מתוֹך הסל חפץ של מתכת שנפל על הרצפּה בצילצוּל כּבד. האשה נבעתה, מיהרה להרים את החפץ, והחנוָני, שחש אליה לעזוֹר לה, ראָה בידה פּסל קטן של בּרוֹנזה. בּרטט ידיים הפכה האשה את הפּסל אילך ואילך לראוֹת אם לא ניזוֹק. אחר עטפתהוּ מהר בנייר וּנתנתוּ בתוֹך הסל. החנוָני ראה אחר כך מן הפּתח, שהיא ממהרת לא לביתה, כי אם לצד רחוֹב אלנבּי.

“עד כדי כך הגיעה”… – הירהר האיש הטוֹב כמעט בקוֹל, “היא מוכרת כבר מכלי הבית לצוֹרכי אוֹכל נפש…”

וּלאחר ימים מספר ראָה אוֹתה בערב נוֹשׂאת חפץ כּבד עטוף באריג, חוֹלפת מהר על פּני החנוּת כחוֹששת לעין רוֹאה. וימים אחדים אחר כך היתה קוֹנה שוּב מתוֹך התעוֹררוּת משוּנה את מנת הגבינה והמארמילדה כבתחילה.

החנוָני לא יכוֹל להסיח דעתוֹ ממנה, אָרב לה על סף חנוּתוֹ וראה אוֹתה עוֹד כמה פעמים בעוֹברה והיא מטלטלת חפצים בצוּרוֹת שוֹנוֹת למטה, לצד הרחוֹב המסחרי הגדוֹל.

“מה יהיה כשלא יימצא לה עוֹד בבית מה למכוֹר?”… דיבּר בדאגה רבה אל נפשו, כי עם מי ידבר על הגברת בּאמבּרג?…

ד

באחד הבּקרים, עם השכּמה, שכבוּ ר' יחיאל דוּבּין ואשתוֹ ערים במיטוֹתיהם המחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ והיוּ מסיחים בלחישה של התרגשוּת בבת זקוּניהם, נערה בת חמש עשׂרה, תלמידת הגימנאסיה, הנוֹהגת בזמן האחרוֹן לאַחר בלילוֹת, והתרעמוּ על מנהגי תל אביב. גם הלילה שמע דוּבּין את סיבּוּב המפתח וּמיד צילצל השעוֹן אחת. הנערה גם לא השתדלה להתהלך בחשאי, שלא להעיר את הוֹריה. גסוּת שכּזוֹ! – עתה השמיע השעוֹן חמש, וּבעד חרכּי התריסים כבר בקע אוֹר השחר. עמד להיוֹת יוֹם של חמסין כּבד ואויר החדר כבר היה דחוּס, מכבּיד על הנשימה וּמייבּש את השׂפתיים עד כדי צוֹרך להרטיבן מדי פעם בפעם בלשוֹן.

לאַחר שהאשימוּ זה את זוֹ ברפיוֹן החינוּך, נשתתקוּ שניהם ועיניהם הפקוּחוֹת בתקרה.

לא שכבוּ בשתיקה רגעים מוּעטים, והנה נשמע בחוּץ, על מרצפת גינת הפּרחים, למטה מן החלוֹן (הם גרוּ בקוֹמה השנייה), קוֹל חבטה כבידה וּכמוֹ אנקת שבר אחריה.

דוּבּין ירד מעל מיטתוֹ, הלך אל החלוֹן וּפתח את חצי התריס להבּיט החוּצה. על המרצפת הנקייה, ליד מלבּן העשׂב הגזוּז, היה מוּטל גוּף אדם בכוּתוֹנת ורוּדה. גוּלגוֹלת אשה פרוּעה מתהפּכת מצד אל צד בתנוּעה של כאב עצוּם. אנחוֹת חרישיוֹת הגיעוּ לאוֹזניו.

ר' יחיאל נחרד. הגיד לאשתוֹ שבמיטה, וּבעצמו רץ לחדר אַחר, מרוּחק מעט, להעיר את בנם הנער. האשה שירדה וגחנה מן החלוֹן תפסה את שׂער ראשה והתרוֹצצה בחדר מתוֹך יללה בלתי מוּבנת לעצמה. בעל הבּית וּבנוֹ ירדוּ במדריגוֹת, האָב מתוֹך ריצה מבוֹהלת והבן במתינוּת מפליאָה, למטה, אל הגינה.

הגוּף הנוֹפל כבר דמם וּפניו כבוּשוֹת במרצפת, כמתבּיישוֹת להיראוֹת. השׂיער השחוֹר והקלוּש מבוּדר על כּתף כחוּשה וּגבוֹהה. יד אחת שלוּחה אל המלבּן ואצבעוֹתיה הקפוּאוֹת נעוּצוֹת בעשׂב. הרגליים היחיפוֹת מיוּשרוֹת והכּוּתוֹנת מוּפשלת עד הברכּיים החדוֹת.

– אשת בּאמבּרג! – השמיע דוּבּין קוֹל זעקה. ביקש לאחוֹז בשׂער ראשוֹ ונשמטה מעליו הכיפה.

– כן, הגברת בּאמבּרג, – אישר הנער הגבוֹה בקוֹל שוֹקט מאוֹד. – הפּילה עצמה מחלוֹן דירתה.

הוּא עלה על העשׂב, התרחק מעט והביט למעלה מתוֹך שירבּוּב שׂפתיו כמוֹ לשריקה. החלוֹן בדירתם של הבּאמבּרגים היה סגוּר.

– לא, – חזר ותיקן שליווֹת, כשהוּא פוֹסע על העשׂב, – מן הגג הפּילה עצמה. קפצה מן המעקה.

לקוֹל יללתה הגוֹברת של בעלת הבּית ניעוֹרוּ עוֹד אחדים מגרי הבית, וגם בבית הסמוּך נפתחוּ חלוֹנוֹת. מצדדים שוֹנים נשמעוּ שאלוֹת, תשוּבוֹת, זעקוֹת. אחדים ירדוּ אל מקוֹם האסוֹן. בתוֹכם אחד רוֹפא, שנכנס לפני שבוּע לגוּר כאן. הוּא עמד על ברכּיו וּבדק את האשה, ואישר בדרך מקצוֹעית, שאין בה רוּח חיים.

לאחרוֹנה נפתח גם החלוֹן בדירת הבּאמבּרגים, וראשוֹ הבריא של הרמאן בּאמבּרג שאַל: – מה קרה?

אַחרי רגעים מספּר עמד הוּא וּשני ילדיו על האשה המתה. הם לא ידעוּ כלוּם על האסון שקרה. הם ישנוּ את שנתם. האשה יצאָה, כנראה, בחשאי, יחיפה, מן הדירה, עלתה על הגג והפּילה עצמה. כך. אחרת אי אפשר… הדלת נמצאה לא נעוּלה…

בּאמבּרג עמד וחזר בנפשוֹ פּעמים רבּוֹת: “אבל היא לא אמרה לי כלוּם… אף לא מלה אחת…”

אַחר ביקש להעלוֹת את הגוּף למעלה, אל הדירה, אבל מישהוּ מהניצבים העיר, שאסוּר להזיז את המתה. יש להוֹדיע למשטרה, שתבוֹא ותערוֹך פּרוֹטוֹקוֹל. והמעיר גוּפוֹ רץ אל דירתוֹ לטלפן למשטרה.

האָב והבּן עמדוּ תלוּיי ידיים ולא גרעוּ עין מן המתה. רק הנערה, שאימה אילמת הצטיירה בפניה, גחנה וּמשכה את שׂפת הכּוּתוֹנת לכסוֹת את רגליה הרזוֹת של אמה. מן החלוֹן הפּתוּח שבקוֹמה השלישית ירדה נביחה אַחת ואַחריה נשמע ילל כּאב חרישי וּממוּשך. ריקס עמד בחלוֹן וראשוֹ מוּרד מן הסף כאוֹמר לקפּוֹץ למטה.

לאַחר שעה, הרחוֹבוֹת אַך ניעוֹרוּ לחיי יוֹמם, כבר היתה גוייה בחדר המתים של בית החוֹלים “הדסה”.

ה

לחנוָני טוֹב הלב נוֹדע הדבר מפּיה של קוֹנה ראשוֹנה שבאה לחנוּת. הוּא היה כהלוּם קרדוֹם. עיניו כמעט קפצוּ מחוֹריהן. הגברת בּאמבּרג! האוּמנם?.. איך… כבר נלקחה ל“הדסה”?… מתי? בחמש בבוֹקר?… איזה אָסוֹן! איזה אָסוֹן!

ידיו לא ידעוּ עוֹד מה הן מוֹדדוֹת ושוֹקלוֹת, מה הן נוֹתנוֹת ונוֹטלוֹת. עם כל הלָקוֹחוֹת שבאוּ לחנוּת דיבּר על האָסוֹן. עכשיו כבר הוּתר לדבר. עכשיו אינוֹ צריך להתבּייש. כאילוּ אחוֹת, כאילוּ אם מתה עליו פתאוֹם…

ואחר הצהריים כשהביאה לוֹ אשתוֹ את הארוּחה (נוֹהגת היתה להביא לוֹ ארוּחתוֹ אַחרי שהיא והילדה אָכלוּ בבית, ואז היתה נשארת שעה אוֹ שעתיים בחנוּת והוּא יוֹרד העירה לשם קניוֹת), ירדה עליו אבילוּת מדכּאָה.

גם היא, אשתוֹ, ידעה מה אירע אצל הבּאמבּרגים, אבל שוֹקטה היתה לגמרי… שקט זה הרגיזוֹ מאוֹד. איך יכוֹל אדם להיוֹת חסר רגש במידה כזוֹ! והנה בגוֹחנה על הסל להוֹציא את הסירים אחד אחד, העירה:

– אמרתי לך כמה פעמים שהיא טיפּשה…

אז תקף את החנוָני חשק לזרוֹק בראשה את הסירים עם האוֹכל. אַך לא ענה כלוּם, כי גרוֹנוֹ נחנק. וגם לאכוֹל לא יכוֹל.

– אין לי תיאָבוֹן. ארד להביא את הסחוֹרה. כשאחזוֹר – אוכל, – אמר מתוֹך התאמצוּת. דחק את כוֹבע הבּד הקטן והמגוּחך על ראשוֹ וברח.

בין ארבע לחמש הלך ברחוֹב, כשהוּא נוֹשׂא עמוֹ כמה חבילוֹת, שקנה בדרכּוֹ הביתה. בימים אחירים היה מוֹציא פרוּטה ונוֹסע באוֹטוֹבּוּס, אבל היוֹם נשׂאוּהוּ רגליו הנרגזוֹת בבלי דעת.

החמסין הדוֹמם ליהט את המדרכה, הבתים, העצים, האנשים. אֵד צהבהב־כּחלחל עטף את השמש וחלק מן השמיים. נחשוֹלי חוֹם רכּים התגלגלוּ וּבאוּ מדי פעם בפעם לסתוֹם את הנשימה ולהרגיז את הלב. בכל צד זימזם קילוּח הגזוֹז והגדיל את הרגשת החוֹרב שבפה. החנוָני, שמשׂא החבילוֹת הוֹגיעוֹ, היה מזיע, אך נדמה לוֹ שגם זיעתוֹ יבישה, ועל כן לא מחה אוֹתה. בכל פעם שגל שרב גלש על פניו, עמד, תוֹהה אל האויר המוּזר ואל פּרצוּפי בני האדם החוֹלפים עליו ואינוֹ תוֹפס כלוּם. רגע הניח את החבילוֹת בפאת המדרכה, כנמלך בדעתוֹ אם לטלטלן הלאה, אחר נטלן שוּב בידיו ורגליו נשׂאוּהוּ הלאָה.

אילוּ יכוֹל היה להיוֹת בלוייתה! מלבד הבעל והילדים השניים, לא ישתתף איש בלוייה. כנוֹכרים הם כאן. אין להם ידיד וריע… וּמי זה ילך אחרי אשה, שאיבּדה עצמה לדעת?… אפשר עוֹרך הדין הזקן קאוּפמאן? פּנים אצילוֹת לוֹ, וּמבטוֹ מבּיע טוּב לב… אוּלי כדאי לגשת אל חצר בית החוֹלים… אל חדר המתים?… אפשר שמעלים עתה את האָרוֹן על האוֹטוֹבּוּס השחוֹר להוֹבילה לקבוּרה… כמה עתה השעה? כמה? כמה?… (במאמץ רב עלה בידוֹ לקבוֹע את שעת היוֹם). מאַבּד עצמוֹ לדעת הרבה עיכּוּבים בקבוּרתוֹ… אפשר שהיא מוּטלת עוֹד בחדר המתים… בכל זאת ייכנס ויראה פניה בטרם יתנוּה בתוֹך הארוֹן?… הגם אחרי מוֹתה עוֹד פיה מתוֹק כל כך?… אי, האש הזאת שבאויר!… הכוֹל מהבהב ונע כמוֹ לא ממשי…

שוּב עמד והניח חבילוֹתיו על המדרכה. הפעם ליד קיר של בית, בתוֹך צל קלוּש, צל חם.

לגשת לבית החוֹלים אוֹ לא? מצוָה גדוֹלה היא לויית המת, ואפילוּ של מאבּד עצמוֹ לדעת… אבל הרי יוֹבילוּה לחוּץ לעיר, לבית העלמין החדש בנחלת יצחק – כלוּם יוּכל לנסוֹע שמה?… וּמה יעשׂה בחבילוֹת? הרי לא יטלטל עמוֹ את החבילוֹת לבית הקברוֹת… וּמתי יחזוֹר הביתה? עוֹד מעט והלקוֹחוֹת יבוֹאוּ לשם קניוֹת הערב, וּמי ישרת אוֹתם? אשתוֹ?… אשתוֹ?… כן, זוֹ… שטוּת! עליו למהר אל החנוּת… מה זה היה לוֹ?… מי היא לוֹ וּמה היא לוֹ? אַחת הקוֹנוֹת ולא יוֹתר… שטוּת! כמה השעה? כמה? אה!

הוּא תפס את החבילוֹת וּמיהר לדרכּוֹ. פּיו היה פּעוּר וּנשימתוֹ להטה, אך הוּא לא הרגיש.

כשפנה לרחוֹב בן יהוּדה ועבר על אחת המסעדוֹת הגדוֹלוֹת, ראה ברחבה הסמוּכה שבצידה, המליאה שוּלחנוֹת וכיסאוֹת אך ריקה מאדם, יוֹשבים ארבעתם: הר בּאמבּרג, בנוֹ וּבתוֹ, וּלידם על הרצפּה הכּלב ריקס. השלוֹשה ישבוּ אל שוּלחן קטן, עגוֹל, לאַחר סעוּדה. צלחוֹת וּמפיוֹת וכוֹסוֹת ללא סדר וּשני בקבוּקים ריקים. שלוֹשתם היוּ לבוּשים שחוֹרים וכל מראָם אוֹמר: לאחר הלוייה. פּניהם של בּאמבּרג והנערה היוּ אדוּמוֹת כאש. הוּא קינח בכל רגע את ראשוֹ המסוּפר, את פניו ואת עוֹרפּוֹ עד לעוֹמק צוארוֹ במטפּחת מכוּוצת בכפּוֹ. מטפּחתה של הנערה היתה מוּנחת על ברכּיה והיא ניפנפה על פניה במפית של נייר שלקחה מעל השוּלחן. הנער ישב מתוּח וּפניו השחוּמוֹת נבוּכוֹת וחיורוֹת. הכלב ישב על זנבוֹ הקצוּץ ולא גרע עין משלוֹשת אדוֹניו השוֹתקים.

החנוָני עמד באמצע המדרכה, בתוֹך תנוּעת העוֹברים והשבים, והבּיט אל היוֹשבים. בחבוּרה הדוֹממת, היוֹשבת יחידה בתוֹך הרחבה הריקה, בין השוּלחנוֹת הפּנוּיים, המכוּסים מפוֹת לבנוֹת, ראָה את דמוּת השכוֹל, הבּדידוּת והנכר. בצימאוֹן רב נצמדוּ עיניו אל היוֹשבים האבילים ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. מישהוּ מן העוֹברים נתקל במרפּקוֹ הבּוֹלט והרתיעוֹ פסיעה קטנה, אַך הוּא שם לעמוֹד כוּלוֹ הסתכלוּת ילדוּתית. והנה ראָה את שׂפתיו של הנער נעוֹת ושמע מרחוֹק את קוֹלוֹ בדברוֹ:

– הביטוּ, ריקס בּוֹכה…

הנערה הביטה, נרעדה, הרימה את המטפּחת מעל בּרכּיה, אחזה בראש הכלב וניגבה את עיניו מתוֹך התרפּקוּת של רחמים.

החנוָני חש חוּלשת לב מבלבּלת. הכוֹל התנוֹדד לעיניו. החזיק בחבילוֹתיו והתרחק משם בצעד מזוֹרז. ואחרי רגע חש חץ של כאב חוֹלף את לבּוֹ. ברכּיו פקוּ. החבילוֹת נשמטוּ מידיו, והוּא הספּיק עוֹד להישען בגבּוֹ אל הקיר הסמוּך. עמד והביט בעיניים מעוּלפוֹת.

סקרנים מן העוֹברים עמדוּ, הסתכלוּ בוֹ ושאלוּ מה קרה. הוּא הביט בהם ולא ראָה אוֹתם, שמע את קוֹלם ולא הבין. כתנוּעת צללים לפניו. רק אחת ידע: שהוּא אוֹנס עצמוֹ לחייך.

אשה זקינה, נמוּכה וּשמינה, עמדה מוּלוֹ, מנפנפת על פּניה המשוּלהבוֹת בכנף המטפּחת שבראשה ואוֹמרת מתוֹך לעיסת השיניים התוֹתבוֹת:

– מה הפּלא? ביוֹם של גיהינוֹם כזה! חוֹם של גיהינוֹם!

ילד תימני רזה מאוֹד, ארך פּיאוֹת וּקצר מכנסיים, אסף בשקט את החבילוֹת והניחן בסדר לרגלי האיש הנשען אל הקיר.

---

"לוֹטֶה, הִכָּנְסִי..."

מאת

אשר ברש

ימים מוּעטים אחרי ההפצצה השנייה של תל אביב, הפצצת הלילה, יצא הצייר קוֹלוֹרי, רוָק כבן ארבעים, בעצת ידידוֹ הסוֹפר, למוֹשב הצעיר “תל נוֹי” הסמוּך למוֹשבה הגדוֹלה בשרוֹן, כדי “לתקן קצת את העצבים”.

למן ההפצצה הראשוֹנה, הפצצת היוֹם, היה קוֹלוֹרי חי בעיר מתוֹך תחוּשת קבע, כי השמיים ממעל זוֹממים בלי הרף איזוֹ מזימה איוּמה, מין גזר שאי מפלט ממנוּ, העשוּי למצוֹא את האדם ולפגוֹע בוֹ גם במסתוֹרוֹ. בשעה שהיה מצייר על הבּד, אם בחדרוֹ ואם בחוּץ, היה לוֹ הרגש הקשה, שזימזוּם המטוֹס, אגב ניסוּרוֹ במרוֹמים, מַנחה את המכחוֹל שבאצבעוֹתיו. תחוּשה זוֹ, שנתגלגלה תכוּפוֹת במחשבה, היתה מענה אוֹתוֹ בשוֹכבוֹ וּבקוּמוֹ, בהיוֹתוֹ בביתוֹ וּבלכתוֹ ברחוֹב, עד שריפתה את עצביו, שלא היוּ חסוּנים גם בשנים כתיקנן.

כשהגיע ל“תל נוֹי” ראה כי “תל” אמנם היה שם, אבל ה“נוֹי” עדיין מוּעט היה. המראה המכריע היה – החוֹל. מקצתם של שלוֹשים הבתים הקטנים אוֹמנם מוּקפים ירק של פרדסים זעירים, גני פּרי וערוּגוֹת ירקוֹת, אך רוֹב הבניינים עוֹדם עירוּמים והדרך הרחבה בין הבתים היא ערבה של חוֹל עמוֹק, אדמוּמי. על הגבעה שבקצה המוֹשב, ליד בריכת המים העוֹמדת על רגלי ביטוֹן, מתנוֹסס ללא תפארה הבּניין הציבּוּרי: מחסן וצרכנייה – מין צריף ארוֹך, חסר צוּרה, שאקליפּטוּס גדוֹל מרשרש עליו יוֹם ולילה בעליו הנוּקשים. לא כן המוֹשבה הגדוֹלה, המשׂתרעת על שטח גדוֹל, שרוּבה יפה לעין וחלקים ממנה אפילוּ “ציוּריים”. גם הנוֹף, נוֹף שרוֹן טיפּוּסי, רך וענוֹג, עד ראי הים, כמה מראוֹת חמד בוֹ. אף על פי כן לא הצטער קוֹלוֹרי, שלא לקח עמוֹ את הכלים והוּא פּטוּר מציוּר. לנוּח בא ולא “למתוֹח את עצמוֹ”.

הבית, שבו ניתן לוֹ חדר, בית קטן של זוּג זקינים, חקלאים למחצה, היה לא רחוֹק מאוֹתוֹ בניין ציבּוּרי, מאוֹתה בריכת המים והאקליפטוּס המרשרש יוֹם ולילה. מאחריו היה בית מידוֹת בן קוֹמתיים, שהוּקם כדי לאכסן בוֹ “עוֹלים”, לפני בוֹאם אל “הסידוּר” בארץ. וּבירכּתי אוֹתוֹ בניין, בחלקת חוֹל שוֹממה, גדרת של צינוֹרוֹת בּרזל, וּבתוֹך הגדרת הפּר של המקוֹם, פּר בן בקר גזעי, בן שנתיים, מכוּנה בשם “גיבּוֹר”. קרניו הקטנוֹת, המעוּגלוֹת פנימה, פימתוֹ השחוֹרה והרחבה, עיניו הסכוּכוֹת שׂיער, חזהוּ הכּבּיר ועוֹרוֹ המבריק בשטחים שחוֹרים וּלבנים – גירוּ את החוּש הפלאסטי של קוֹלוֹרי. ילדי המוֹשב, כשהם בטילים מעבוֹדה, באים אל “גיבּוֹר”, קוֹראים לוֹ בשמוֹ להתגרוֹת בוֹ, מגישים לוֹ בעד שבכת הצינוֹרוֹת קלח של כּרוּב אוֹ תפּוּח אדמה, וּכשהוּא רוֹצה לתפּוֹס בוֹ בפיו, הם מרתיעים את ידם. הפּר מסלסל נחיריו, מלכסן ראשוֹ, נוֹתן בהם עיניים זעוּמוֹת, וּלבסוֹף – הוֹפך פניו וחוֹזר מאוּכזב למקוֹם רבצוֹ. לשמע שמוֹ “גיבּוֹר”, אפילוּ מרחוֹק, מפרזל הפּר מיד בקטע השלשלת התלוּי בצוארוֹ, משמיע קוֹל נשיפה, קם מריבצוֹ ורץ אל שער הגדרת, ואם אינוֹ מוֹצא אדם שם, הוּא עוֹמד נבוֹך, פּשוּט זנב, בוֹהה רגע בעיניו, אחר הוֹפך פניו וחוֹזר למקוֹמו ורוֹבץ – עד שישמע שוּב את שמוֹ. ויש שהוּא עוֹשׂה כך פּעמים רבוֹת בזוֹ אחר זוֹ, אם יש מי שרוֹצה להביאוֹ לידי כך.

כל זה למד קוֹלוֹרי שעה אחרי בוֹאוֹ למקוֹם מפיו של הילד, נכדם של הזקינים, שבא מן המוֹשבה לבקר את סבא וסבתא. הילד הוּא הוּא שהוֹליכוֹ להראוֹתוֹ את “גיבּוֹר”, וגם “הוֹכיח” לוֹ, כי אוֹמנם כך דרכּוֹ של הפּר.

הזקינים, שקיבלוּ את קוֹלוֹרי בחביבוּת, מתוֹך חיבה אל מכּירם הסוֹפר ידידוֹ, הכניסוּהוּ לחדר הקטן, הסמוּך לחדרם, והתנצלוּ לפני האוֹרח, שאין בביתם נוֹחוּת רבה. אבל מנוּחה ימצא כמה שהוּא חפץ. פשוּט אין מי שיפריע. והמזוֹנוֹת – יגיד מה הוּא אוֹהב, אַל יתבּייש. היא תשתדל להשׂיג מה שאפשר להשׂיג בכפר בימים אלה. היא ברוּך השם בעלת ניסיוֹן. גרוּ אצלם גם בעלי דייטא.

מאין בידוֹ של קוֹלוֹרי כל מעשׂה לעשׂוֹת, אחרי שטייל קצרוֹת בסביבוֹת הבית וּביקר יחידי אצל “גיבּוֹר” וגם “שׂוֹחח” עמוֹ שעה קלה והסתכּל בנוֹף, ואחרי שאכל כבר פעמיים ארוּחוֹת פשוּטוֹת וּמזינוֹת, שהזכּירוּהוּ את מאכלי אמוֹ בעיירה הווֹהלינית – שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת של הערב. הזקינה ירדה אל המוֹשבה לראוֹת אם אין איזוֹ עבוֹדה בשבילה אצל הבת, והזקן, שהיה נוֹסע בכל יוֹם (כך נוֹדע לוֹ מפי האשה) לרגל איזה עניין למוֹשבה אחרת, עמד לחזוֹר בשעה מאוּחרת, והוא, קוֹלוֹרי, נשאר יחידי בבית עם חתוּלה שתקנית ועם שעוֹן קיר מטקטק נוּגוֹת. מה יעשׂה איפוֹא ולא ישכּב?

הוּא שכב במיטה הנמוּכה, הסמוּכה לרצפּה, שבמקוֹם אחד היא רכּה מדי וּבמקוֹם אחר קשה מדי, ולא יכוֹל להירדם: תחוּשת הקבע עם מראה הבתי ההרוּסים בעיר, יחד עם מראוֹת הדמיוֹן מן הנעשׂה בשׂדוֹת הקטל, בערים וּבכפרים המוּפצצים, מראוֹת האימים בגיהינוֹם של משכנוֹת היהוּדים – כל אלה באוּ אליו גם כאן ועינוּ את מוֹחוֹ המעוּרער. במרחק לא רב סאן הים את סאינתוֹ הלילית, הדוֹמה להסתערוּת בלתי פּוֹסקת על איזה מעצוֹר כדי לשברוֹ – וגם זה הוֹסיף על גירוּיוֹ.

לשני החלונות שבחדר, המרוּשתים מפני היתוּשים, לא היוּ תריסים, ואוֹר הלבנה מילא את החדר. הצוּרוֹת הזרוֹת של הרהיטים המעטים זעוּ לעיניו בכל פעם שהסתכּל בהן. הוּא כמעט נתחרט על שבא לכאן. בחדרוֹ שבעיר, במיטתוֹ, רגיל היה לפחוֹת להירדם לכמה שעוֹת בלילה. כאן אינוֹ יכוֹל לישוֹן כלל. הוּא בא לחזק את עצביו, מי יוֹדע אם לא ירפּה אוֹתם עוֹד יוֹתר!

והנה: זוּמממממ… אהא! דבוֹרת הפּלדה נישׂאת גם בשמיו של המוֹשב הכּפרי! זימזוּם עוֹלה ויוֹרד, מתקרב וּמתרחק, משתתק ונשמע שוּב. הפּחד ההוּא, משם, קרע את עיניו והרים משהוּ את ראשוֹ מעל הכּר. הזימזוּם היה שוֹנה מן הרעש ששמע כאן ביוֹם, כשמטוֹסי המשמר היוּ חגים לאוֹרך שפת הים ועוֹברים, עבוֹר ושוֹב, מעל למוֹשב ולמוֹשבה. זה הנשמע עכשיו הוּא זימזוּם מאיים, בּוֹלש, שיש בוֹ מן הקוֹל של “ההם”, הנוֹראים, אלה שביקרוּ לפעמים את העיר ורוֹשמם מכביד כל כך בשעת הישיבה במקלט.

הזקינה חזרה הביתה. הוּא שמע שהדיחה את הכלים במטבח, אחר כך עסקה באיזה סידוּר בבית, יצאה אל החצר, אל הלוּל ואל העז, ונכנסה שוּב. לסוֹף שמע שנכנסה לחדר הסמוּך ולא יצאה עוֹד. שכבה לישוֹן, האשה העייפה, אחרי עמל יוֹמה הארוֹך. לא ארכה השעה וגם הוּא, הזקן, חזר. הלה התהלך בזהירוּת, שלא להעיר את הזר משנתוֹ, כביכוֹל. לא העלה אוֹר החשמל, כי נוֹגה הירח האיר את הבית כוּלוֹ. אחר כך דמם גם הוּא בחדר.

כּמה שקוֹלוֹרי התאמץ לשכב על צידוֹ האחד, כי המיטה חרקה מעט ולא רצה להפריע גם הוּא את שנת הזקינים, מוּכרח היה להתהפּך מזמן לזמן וקוֹל החריקה גרם לוֹ ייסוּרים. השעוֹן צילצל עשׂר ואחת עשׂרה, והוּא התענה על משכּבוֹ בנדוּדי שינה, וכל חוּשיו פּקוּחים לקוֹלוֹת ולבנוֹת קוֹלוֹת.

והנה: קוֹל מדבּר אי שם בחוּץ. קשה היה להבחין מאיזה מרחק בא הקוֹל. והקוֹל מדבּר בשׂפה לא מוּבנה, בהברה לא ברוּרה. קוֹל מבקש, מתחנן, משדל, גוֹער, ושוּב מתחנן, מפתה וּמשדל. קוֹלוֹרי הסיט עצמוֹ באחת וישב על משכּבוֹ, מַטה אוֹזן לקוֹל. כן, לא דימיוֹן הוּא. בחצי הלילה מדבר קוֹל יחידי בחוּץ, תחת השמיים הבּהירים, באוֹר הלבנה המליאה, כשדבוֹרת הפּלדה מנַסרת בהם… הוּ מתח את קשבוֹ עד שתפס מלים בּוֹדדוֹת בגרמנית. אך לא יכוֹל לתפוֹס את הקשר והרציפוּת שבמלים. כך נמשך הדבר כרבע השעה. המלים המוּבנוֹת חזרוּ פעמים רבוֹת, ותוֹכנם נשאר סתוּם ממנוּ. וּפתאוֹם נפסק הקוֹל כגמר איזוֹ תפילה. הוּגף חלוֹן. ושוּב שמע רק את הזימזוּם הרוֹצע בדממת הלילה, מתקרב וּמתרחק, עוֹלה ויוֹרד, כבוֹלש וּמחפּש מטרה לפגיעה.

וכך עבר על קוֹלוֹרי כל הלילה. אפשר שישן לסירוּגין אילוּ רגעים שינה טרוּפה, ואוּלי גם זה לא. לוֹ עצמוֹ לא ברוּר היה הדבר.

וּבבוֹקר, כשיצא עם המגבת לרחוֹץ בחדר האמבּטי, כבר עסקה הזקינה במטבח, וּבעוֹברוֹ על הפּתח שאלה:

– נוּ, איך ישן? שוּב היה אוירוֹן. כן, מאז הפצצת תל אביב הם מסתוֹבבים בלילוֹת. – וּכשהרגישה שלא זה מעסיק את מוֹחוֹ, הוֹסיפה: – אהה: בודאי שמע גם אוֹתוֹ, את הגרמני המטוֹרף. בכל לילה, כחצי הלילה, הוּא פּוֹתח את החלוֹן וּמדבר כך לתוֹך הלילה. לפעמים הוּא יוֹצא החוּצה ועוֹמד כרבע שעה וּמדבר. אל מי? אל אשתוֹ המתה. היא מתה עליו בדרך, בספינת “המעפּילים”, באיזה מקוֹם בים השחוֹר. כן, דרך רוּמניה נסע. שני בניו, בן וּבת, באוּ לארץ כשנה לפניו.

– מה הוּא מדבר?

– אדוֹני לא שמע? מה שכזה יכוֹל לדבר! הוּא מבקש ממנה, שתיכנס הביתה. השעה כבר מאוּחרת. קר בחוּץ. היא תצטנן… כמוּבן, הוּא דוֹאג לבריאוּתה!… דעתוֹ נטרפה עליו מרוֹב צער, המסכּן!

– וּמה מעשׂהוּ כאן, ב“תל נוֹי”?

– אדוֹני לא ראה? הרי יש לנוּ כאן “בית עוֹלים”. לפנים ישבה בוֹ קבוּצה של נוֹער בהכשרה. נערים וּנערוֹת – זהב! עכשיו הוּקצה הבניין ל“מעפּילים”. יש בוֹ יוֹתר מעשׂרה חדרים, והם יוֹשבים כאן יחידים וּמשפּחוֹת, עד שיימצא להם מקוֹם. אחדים עוֹבדים במוֹשבה. עוֹבדים ישרים!

– והיכן בניו?

– הבן “גפיר” באיזה מקוֹם. הוּא בא לפרקים לבקר את אבא, והבת – נערה צעירה – היא באיזה קיבוּץ בהכשרה. הוּא כאן ערירי.

– מאין הוּא?

– נדמה לי, מלינץ שבאוֹסטריה. היה שם סוֹחר בהמוֹת, אוֹ בדוֹמה לזה. אדוֹני יראה אוֹתוֹ: איזה גוּף בריא! איזה טמפּראמנט! גבר כבן שישים. עוֹד מעט יצא למוֹשב.

– וּממה הוּא חי?

– מי יוֹדע, אפשר יש לוֹ מעט כסף. ואפשר הוּא מקבל מן הבן. בודאי גם קצת תמיכה מן הסוֹכנוּת. מה צריך אדם אחד כמוֹהוּ? הכוֹל הוּא מכין לוֹ בעצמוֹ: האוֹכל, ניקוּי החדר, כביסת הלבנים.

וּלאחר שעה אוֹמנם ראהוּ קוֹלוֹרי עוֹבר בדרך ליד הגדר. גוּף חסוֹן, לא גבוֹה, כבד אך גמיש. גלוּי ראש וּשׂערוֹ הצהבהב, ששׂיבה זרקה בוֹ, מדוּבלל. לבוּשוֹ ישן וּמרוּבב. סוחב רגל אחת, אך מרץ וחיוּת עוֹלים מכל איבריו, שהוּא מטלטל אוֹתם בכוֹח, כשהוּא בוֹסס צוֹלע בחוֹל הכּבד לעבר בתי המוֹשב, נוֹשׂא ביד אחת חתיכת שׂק וּבשניה קוּמקוּם חבוּל. בלכתוֹ הוּא מנהם לעצמוֹ, מדבר אוֹ מתנשם מיגיעת ההליכה.

כשעבר על הפּשפּש, שמאחוֹריו עמד קוֹלוֹרי והסתכּל בוֹ, זרק לוֹ מבט חד וחטוּף, ואמר בקוֹל רם: “גוּט מוֹרגין!” ואץ צוֹלע הלאה.

הביט אחריו קוֹלוֹרי בסקרנוּת, עד שראהוּ פּוֹתח פּשפּש ונכנס לאחד הבּתים.

באוֹתוֹ רגע שמע מאחריו את קוֹלה של הזקינה הגוֹחנת על ערוּגת הבּוֹטנים:

– הוּא דיבר אל אדוֹני? לאוֹר היוֹם דעתוֹ שפוּיה עליו והוּא נטפּל לאנשים ברחוֹב לשם שׂיחה בטילה. כל היוֹם הוּא מתרוֹצץ מבית לבית לדבר בפּוֹליטיקה. הוּא מעריץ את האנגלים ורוֹצה בנצחוֹנם, אבל אינוֹ מאמין שאפשר לשבוֹר את כוֹחם של הגרמנים… אין כוֹח בעוֹלם כנגד כוֹחם של הגרמנים שלוֹ…

– וּמה דעתה? – שאל קוֹלוֹרי באבק אירוֹניה.

– דעתי? פשוּט, מי שאוֹכל יוֹתר מדי, סוֹפוֹ מקיא – גם הגרמנים כך.

את כל היוֹם בילה קוֹלוֹרי בארוּחוֹת טוֹבוֹת, בקריאת כּרך של גוֹגוֹל, שמצא בין הספרים שבבית, בטיוּל בחצר וּבסביבה הקרוֹבה. ניגש שוּב אל הגדרת של “גיבּוֹר” (הילדים היוּ בגן אוֹ בבית הספר שבמוֹשבה), קרא לוֹ בשמוֹ, התגרה בוֹ קצת. מפּלי בשׂרה של הבהמה רבת האוֹנים, הדמוּת היצוּקה, תנוּעוֹת המתכת של איברים, משׂחק הצבעים והצללים בגוּפוֹ, – כל זה שבה את עינוֹ של הצייר. הוּא חש גירוּי באצבעוֹתיו. אילוּ היוּ עמוֹ הכּלים, לא יכוֹל היה להתאפּק מלצייר את הפּר. הוּא ראה את דמוּתוֹ על גבי הבּד. כמוּבן, לא על רקע של חוֹל משעמם זה, אלא בתוֹך איזוֹ חצר, ליד אילן ירוֹק.

גם בתוֹך גן העצים של בעלת הבּית היה. גן לא גדוֹל וּבוֹ עצי פּרי למיניהם, עוֹמדים בתוֹך “צלחוֹת” גדוֹלוֹת. ביחוּד יפים היוּ עצי השזיפים. הזקינה (הזקן יצא שוּב לעבוֹדתוֹ במוֹשבה) הגישה לוֹ בקערה גדוֹלה מן השזיפים הבשילים ואמרה לוֹ שמוֹ של כל מין: “קלסי” ו“בּיוּטי” ו“סנטה רוֹזה” ו“ויקסוֹן”. כל פּרי וּמראהוּ וטעמוֹ וריחוֹ הדק. ערבוּ לחיכּוֹ ביחוּד שני המינים האחרוֹנים. לאחר שאכל אחדים מן הגמלוֹנים, רבי הבשׂר, ה“ויקסוֹנים”, היה שׂבע. אף על פי כן, כשהתהלך בין העצים המשוּפּעים בכוֹבד פּרי, שלא כפי עוֹבי הענפים המוּדלים על סמוֹכוֹת מסביב, וּמצא פּרי נאה – קטף אוֹתוֹ לאוֹכלוֹ על חוֹם השמש הספוּג בוֹ.

הזקינה רתוּמה היתה בעבוֹדה והוּא חשש להבטילה. מדי פּעם בפעם היתה נעלמת לשעה, אם שיצאה לעבוֹדה בפרדס המרוּחק, אוֹ שירדה למוֹשבה לעזוֹר שם לבתה. אבל בחזירתה היתה מתעכּבת רגעים מספּר על יד האוֹרח וּמדברת אליו מתוֹך בינת חיים רוָה, במבטא רוּסי רחב, בהוּמוֹר וּביישוּב דעת שלא שמע כמוֹתם זה שנים רבוֹת.

בצהריים אכל יחידי במרפּסת הגדוֹלה, הזגוּגה כוּלה. אכל והוֹתיר, לצערה של בעלת הבית, שהאיצה בוֹ לאכוֹל הרבה, כי עליו “להשמין”. ואחרי הצהריים בא שוּב הנכד, הילד הנעים. הביא חבילה של לבנים, כדי שסבתא תכבס אוֹתם. היא התירה את החבילה וּבדקה את הלבנים על הרצפּה מתוֹך העוייה מבדחת. – מה לעשׂוֹת? עצמוֹתי הזקינוֹת חייבוֹת ליטוֹל על עצמן גם עבוֹדה זוֹ. בתי תקים לי מצבה של זהב…

קוֹלוֹרי דיבּר עם הילד על בית ספרוֹ ועל לימוּד הציוּר. ביקש נייר ועיפּרוֹן ולימודֹ לצייר במשיכוֹת אחדוֹת כמה יצוּרים: עכבר, חתוּל, עוֹרב. הנער התפּעל מאוֹד והתחרץ לחקוֹת את מעשׂה הצייר, וּכשהצליח מעט, רץ להראוֹת לחביריו במוֹשבה.

הוּא ישן מעט, וּבערב עלה שוּב גלגל הירח וטל צוֹנן ירד על הצמחים. קוֹלוֹרי אכל את ארוּחת הערב לאוֹר הירח (הזקינה אוֹמרת, שאינה מעלה אוֹר, כדי שלא למשוֹך את היתוּשים. הוּא חוֹשד בה, שהיא מתכּונת לקמץ בחשמל), יצא וישב על המדרגוֹת, מסתכּל באויר הלילה.

לא עברה שעה קלה וזימזוּמה של דבוֹרת הפּלדה נשמע שוּב. גם במשך היוֹם היוּ טסים מזמן לזמן אוירוֹנים אילך ואילך, ביחידוּת אוֹ שניים־שלוֹשה יחד. פּעם עברה במהירוּת מטוֹרפת להקה של שישה עשׂר, ערוּכים חמישה חמישה ואחד מזנב אחריהם. אך ביוֹם לא עשׂוּ רוֹשם. ברוּר היה שהם “שלנוּ”, והם עסוּקים באימוּנים. לא כן זה שבלילה. בזימזוּמוֹ יש משהוּ מסתוֹרי, מַתרה, מאיים.

פּתאוֹם שמע במרחק מה, בדרך, צעקת אשה וריצה עמוּמה בתוֹך החוֹל. וּמיד ראה אוֹתוֹ, את הגרמני, עוֹשׂה דרכּוֹ במרץ הביתה, מתוֹך שתיקה זוֹעמת.

קוֹלוֹרי נכנס ושאל את הזקינה, שישבה במרפּסת וּפרטה אפוּנים מתרמיליהם לתוֹך חיקה:

– מה צעקה האשה בדרך?

– הרי זה שוּב הלה. בערבים, כשנקרית לוֹ אשה בחוּץ, ביחוּד בעלת בשׂר, מיד הוא נטפּל אליה: “לוֹטה, חזרת סוֹף סוֹף? תלכי עמי הביתה, אל הילדים? למה לא לקחת את הסוּדר? לוֹטכן, תצטנני, האויר קר”. כך הוּא מדבר אליה. אפילוּ אוֹתי, הזקינה, תקף פעם וּביקש לשלב זרוֹעוֹ בזרוֹעי. מצא לוֹ יפהפיה…

ושוּב ירדה הזקינה אל בתה, לעזוֹר לה. כמכוֹנה שאינה יוֹדעת מנוֹח היתה הזקינה. גוּפה המסוּרבּל, החוֹלני אך מלא המרץ, הפּנים הרחבוֹת, העיניים הנבוֹנוֹת, השׂיער הסב המפוּלג מעל למצח האציל, ידיה השלוּחוֹת תמיד בעבוֹדה, ועל הכוֹל מצב רוּחה הספקני העליז – הרי זה טיפּוּס יאה למכחוֹלם של ההוֹלאנדים הגדוֹלים!

הוּא נשאר שוּב יחידי בבית, שכב ולא יכוֹל להירדם. שוּב התענה בהזיוֹתיו, האזין לזימזוּם המטוֹס, שמע בשוּב הזקינה ואחריה הזקן, וכן שעה על שעה. וכחצי הלילה הגיע אליו שוּב קוֹלוֹ של ההוּא. עתה, ששמע את נוֹסח שׂיחוֹ מפי הזקינה, היתה ברוּרה לוֹ כמעט כל מלה שיצאה מפיו.

קוֹלוֹרי לא יכוֹל להתאפּק, ירד ממיטתו, פתח כּנף החלוֹן והבּיט אל הבניין הגדוֹל. ואוֹמנם באחד החלוֹנוֹת בקוֹמת הקרקע ראה את דמוּתוֹ של האיש גחוּן קצת החוּצה והוּא מדבר לתוֹך הלילה:

– לוֹטה, לוֹטכן, מתי תיכנסי סוֹף סוֹף? אני מחכּה וּמחכּה ואת משתהה שם בחוּץ. תצטנני. האויר קר. למה לא לקחת את הסוּדר? אני מכסה את הילדים והם מתגלים. בּוֹאי, היכנסי! אל תכעיסי אוֹתי. איך את יכוֹלה להיוֹת כל כך אכזרית? בוֹאי, לוֹטכן, בוֹאי. כבר מאוּחר. אני חוֹשש לבריאוּתך. היכנסי מהר. אני מחכה לך. הילדים דוֹרשים אוֹתך… הטל יוֹרד, תצטנני. מה יש לך לעשׂוֹת בחוּץ? נוּ, מהרי, מהרי!

וחוֹזר חלילה. אוֹתם הדברים בשינוּי סדר. כרבע שעה ארכה השׂיחה האבילה, עד שהפסיק, הגיף את החלוֹן והבניין כוּלוֹ עמד דוֹמם על שוֹכניו.

ושוּב לא יכוֹל קוֹלוֹרי לישוֹן. ושוּב התענה במחשבוֹתיו־מראוֹתיו. לתוֹך מראוֹת המלחמה והזוָעוֹת נדחקה וחזרה ונדחקה בעקשנוּת דמוּתוֹ של הפּר “גיבּוֹר”, והוּא ראה אוֹתוֹ רץ משתוֹלל, פּעם ברחוֹבוֹת הגיטוֹ וּפעם בשׂדוֹת הקטל, אוֹ שהוּא נראה לוֹ שוֹחה בים אוֹ פּוֹרח באויר, והוּא קיבל ממדים עצוּמים, כשוֹר דבי עילאה, רגלי נחוֹשת לוֹ וקרניו בּרזל, מפיו וּמנחיריו תיהלך אש, והוּא רוֹעץ וּמפרק כל מה שעוֹמד בדרכּוֹ.

ושוּב נרדם קוֹלוֹרי לרגעים, וחזר ונתעוֹרר באימה, והתהפּך והתענה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבאוֹר הבּוֹקר כאבוּ עפעפיו כל כך, שלא יכוֹל לעצמן עוֹד. ירד והטיל על עצמוֹ את המעיל ויצא בחשאי החוּצה.

החמה אך החלה להנץ באוֹפק מעל למִתְאֲרֵי הרי אפרים הרחוֹקים. שכבת הטל רבצה בכוֹל. גם החוֹל תחת הרגליים היה לח בעוֹמק חצי אצבּע. מכמה חצירוֹת נשמע כבר שאוֹן המשכּימים למשק. בדרך עבר קרוֹן ריק משוּך על ידי פּרדוֹת. גם אוֹטוֹ משׂא טעוּן משׂא תיבוֹת עשׂה דרכוֹ בחוֹל בחילחוּל ודירדוּר מתנפּץ.

הזקינה יצאה עם שׂק הגרעינים אל הלוּל, וּכשראתה את קוֹלוֹרי בחוּץ, אמרה:

– מה זה? למה השכּים אדוֹני כל כך לקוּם? מילא אני – העבוֹדה קוֹראת לי, אבל אדוֹני, הרי לנוּח בא.

– יש מה המעירני. – השיב קוֹלוֹרי בעצב.

– אה, המחשבוֹת, המחשבוֹת. גם אוֹתוֹ הן מטרידוֹת, אבל אני מגרשת אוֹתן במקל וּבמטאטא: א־קיש, א־קיש! כמוֹ פּגע רע. הן הן אסוֹנוֹ של אדם. בלי המחשבוֹת יכוֹל היה האדם לחיוֹת. הי־הי!

והיא ירדה ברגליה הבציקוֹת אל התרנגוֹלוֹת ואל העז.

קוֹלוֹרי חש את עצמוֹ כאילוּ כל גוּפוֹ חבוּל. כבר עברוּ עליו שני לילוֹת כמעט ללא שינה. עוֹד שניים שלוֹשה לילוֹת כאלה, והוּא מחוּסל. כן, כן. יצטרכוּ להכניסוֹ ל“מוֹסד”, כשם שהכניסוּ לפני חוֹדש את הפּסל נאוֹר. אבל איך אמרה הזקינה: “במקל וּבמטאטא, א־קיש, א־קיש!” גם עליו לגרש את מחשבוֹתיו טרם יכריעוּ אוֹתוֹ…

וּלשם גירוּש המחשבוֹת עשׂה בדיוּק מה שעשׂה אתמוֹל: אכל ושתה וטייל בסביבת הבית, השתעה עם “גיבּוֹר”, לימד את הילד ציוּרים חדשים, דיבּר כמה פעמים עם הזקינה החכמה, וּפעם אחת עם הזקן, שגם הוּא מלא חרדה מנצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים, אכל שזיפים מתוֹך הקערה וּמעל העצים, שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת, יחידי בבית, ושוּב שמע את זימזוּם המטוֹס, דבוֹרת הפּלדה, התהפּך ו“ראה מראוֹת” ושמע לבסוֹף את שׂיחוֹ של הגרמני האוּמלל באוֹזני לוֹטה אשתוֹ.

בבוֹקר היה שבוּר ורצוּץ. לא הוֹעילוּ הארוּחוֹת המזינוֹת, כל הדייסוֹת והביצים והשמנת. כּאב עכוֹר עמד בכל איבריו, וּמוּעקה בלב, והמוֹח חוֹתר, חוֹתר למקוֹם שלא צריך, עם כל הרצוֹן והמאמצים להטוֹתוֹ למסילה נכוֹנה…

שרתה עליו מרה שחוֹרה, שלא ידע כמוֹתה זה כמה. סגר עצמוֹ בחדר ושכב לבוּש על המיטה, דוֹגר על הזיוֹתיו באין אוֹנים. על שאלתה של הזקינה, שפתחה בזהירוּת את הדלת, השיב:

– לא כלוּם, מיחוּש ראש. זה יעבוֹר.

אך בשעוֹת שלאחר הצהריים תקפה עליו חרדת פּתאוֹם: לא, הוּא לא יישאר פה עוֹד לילה. אי אפשר. עליו לחזוֹר מיד הביתה, העירה. וּמה מוּזר: חדרוֹ הקטן, התפל, המלא וגדוּש תמוּנוֹת מאוּבקוֹת על הכתלים, על הכיסאוֹת והשוּלחן והארוֹן וּבכל פינה, שברי מוֹדילים, מַכחוֹלים פּסוּלים וקוּפסוֹת צבעים ריקוֹת, אי סדרים ואי נקיוֹן בכוֹל, ריח טחב וזיעה וכוּ', – אוֹתוֹ החדר נראה לוֹ עתה בדמיוֹנוֹ כה נוֹח, כה נעים, כה מביא אוֹשר… כן, אוֹשר לא יבוּטא הוּא להיוֹת שוּב בחדרוֹ, שהסכּין עמוֹ, שחי בתוֹכוֹ זה שבע שנים, עם המראה מחלוֹנוֹ היחידי על גגוֹת העיר. כל זרת בוֹ ידוּעה לוֹ, קרוֹבה לנפשוֹ, ממוּזגת וּמרוּכּבת עמוֹ… וכאן הכוֹל זר, עוֹין, לא ממשי, כן לא ממשי… איזוֹ הזייה היא שנפל לתוֹכה, הזייה זוֹממת, מסוּכּנת…

וּמשהוּ בקרבוֹ החליט, שעליו לחזוֹר. עוֹד היוֹם, לפני היוֹת הערב, עליו לחזוֹר אל חייו הנוֹרמאליים. מה רצה ממנוּ ידידוֹ הסוֹפר בעצתוֹ? הוּא ביקש להכשילוֹ. כן, רק להכשילוֹ נתכוין…

והוּא יצא והוֹדיע לבעלת הבית פּסוּקוֹת, שעליו לחזוֹר מיד לביתוֹ, נזכר שדבר נחוּץ, הכרחי לוֹ שם עוֹד היוֹם… אם לא יחזוֹר מיד, ייגרם לוֹ נזק כּבד…

הזקינה השרתה עליו את עיניה הטוֹבוֹת, הנבוֹנוֹת, הספקניוֹת־העליזוֹת, ואמרה במתינוּת רבה:

– יש לוֹ יוֹתר מדי מחשבוֹת אצלנוּ? כן, אין כאן מה שיפזר את המחשבוֹת… חבל! אבל אין בכך כלוּם. יסע, יסע, אם אץ לוֹ הדבר. אל יחשוֹש לנוּ. לנוּ לא יגרוֹם כל נזק. אוֹרח אחר מחכה לחדר זה כמה…

והוּא ארז את קוֹמץ חפציו וירד למוֹשבה, אל תחנת האוֹטוֹבּוּס.

לאחר שעה היה בביתוֹ.

את החדר שבקוֹמה השלישית לא מצא נפלא, כמוֹ ששיוה אוֹתוֹ לעצמוֹ ת“תל נוֹי”. אבל שׂמח היה שאיננוּ שם. במרץ מחוּדש ניגש לגרש (“במקל וּבמטאטא!”) את כל מה שקלטוּ חוּשיו שם: את מראה המקוֹם והנוֹף, את פּני הזקינים, הנכד, הפּר והאקליפּטוּס המרשרש, את זימזוּם המטוֹס הלילי ואת השזיפים הגמלוֹנים, שזיפי “ויקסוֹן”, ועל הכוֹל – אוֹתוֹ, את הגבר המדבּר לתוֹך חלל הלילה…

הוּא יצא ואכל ארוּחת הערב במחלבה קרוֹבה. ארוּחה עלוּבה, לעוּמת מה שהאכילתוּ הזקינה שם. אחר כך התהלך ברחוֹבוֹת. פּגש מכירים ודיבר עמהם בלב קל כמעט. סר לבית קפה וישב באוֹר המלא כשעה עם חביריו האמנים. כמוֹ סר ענן מעל הוייתוֹ.

בעשׂר חזר לחדרוֹ ושכב לישוֹן. עליו לפצוֹת את עצמוֹ על נדוּדי השינה שם, בכפר. שכב ונרדם מיד. – –

וכחצי הלילה חלה בוֹ איזוֹ תמוּרה. הרגשה מוּזרה תקפתוּ. כל גוּפוֹ רעד ושיניו נקשוּ בפיו. הוּא פקח עיניו והבּיט באימה בחדר המאוּפּל. משהוּ זר וּמוּזר נוֹלד בוֹ, משהוּ תקיף ודוֹחק בכוֹח עצוּם.

הוּא ירד ממיטתוֹ, גישש וּבא אל החלוֹן וּפתחוֹ. כל המבוֹך של בנייני העיר נגלה לעיניו מוּצף אוֹר הלבנה. רגע עמד והביט בעיניים לוּטוֹת דוֹק של דמע. אחר גחן החוּצה והתחיל מדבר בקוֹל לא שלוֹ:

– לוֹטה, היכנסי. אני מחכה לך. עד מתי תשהי שם בחוּץ? קר. תצטנני. מהרי, לוֹטכן, היכנסי!… וכו' וכו' באוֹתה לשוֹן, כשׂיחוֹ של הלה, המעוֹרב בדעתוֹ, בדממת הלילה ב“תל נוֹי”.

---

בְּאֵר לְחָי

מאת

אשר ברש

במוֹשבה קטנה ועניה שבגליל התחתוֹן, השוֹכנת במקוֹם גבוֹה, היה איש קטן קוֹמה, בעל צריף קטן ודוּנם אדמה, ולוֹ אשה וּשלוֹשה ילדים. והאיש ידוּע בשם נתן חי. פּוֹעל חקלאי היה נתן, שנתגלגל כמה גילגוּלים ביהוּדה וּבשוֹמרוֹן וּבשני הגלילים, קדח הרבה וחירף מאהבה את מערכוֹת היישוּב הישן והחדש, והקניט בלשוֹן רוָקים שנוּנה את החבירוֹת הפּוֹעלוֹת, וליגלג על הנישׂוּאים. אך כשמלאוּ לוֹ חמש וּשלוֹשים שנה, וּמראהוּ כגזע זית גמוּד וקמוּט, נשׂא לאשה את “התוֹפרת מראש פּינה”, בחוּרה צעירה ממנוּ בשנתיים, ונשתקע במוֹשבה הקטנה. בחמש שנים הביאוּ לעוֹלם שלוֹשה בנים בריאים, טוֹבי תיאבוֹן, ועוֹל החיים השתרג על צוארי שניהם.

מאין בא לוֹ השם “חי” והוּא לא ספרדי, כי אם בחוּר מסביבוֹת דוּבּנא? באמת לא היה השם “חי” אלא קיצוּר מ“חי וקיים”, שזוֹ היתה התשוּבה השגוּרה בפיו לכל מי ששאל לשלוֹמוֹ: “מה שלוֹמך, נתן?” – “חי וקיים!”. וּלדיוּק יתר יש להוֹסיף, שגם השם המוֹרחב “חי וקיים” לא היה אלא תרגוּם של חבר קנאי לעברית, שתרגם את תשוּבתוֹ במשך כמה שנים: “חי – געלעבט!”, ונתן קיבל ברצוֹן את התרגוּם הטוֹב. אוּלם ברוֹב הימים, עם צימצוּם דיבוּרוֹ בשל ריבוּי הצרוֹת, היה משיב בקצרה: “חי!”, ונשאר השם המקוּצר, והכוֹל, מדן ועד באר שבע, ידעוּהוּ בשמוֹ “נתן חי”.

כמוֹ מניין אחירים של בני סוּגוֹ בעלייה השנייה, היה גם הוּא “משוּגע לדבר אחד”. וּמה היתה “מחשבת התמיד” שלוֹ? מים! גאוּלת הארץ, וּממילא גאוּלת העם וקיבוּץ גלוּיוֹת אינם תלוּיים אלא במים, אם יוּתנוּ מים במידה מַספּקת לארץ ישראל – והיתה לגן עדן. והיוּ בידוֹ חבילוֹת של ראיוֹת, בעל פּה וּבכתב, ממאוֹת מקוֹרוֹת: החל מפּסוּק מפוֹרש בבראשית “ונהר יוֹצא מעדן להשקוֹת את הגן” (מכאן אתה למד, שבלי השקאה לא היה גן עדן!), ועד לאמרתוֹ המפוּרסמת של וילהלם קיסר להרצל מעל מוֹשב סוּסוֹ, כחוֹם היוֹם, ליד מקוה ישׂראל: “מים דרוּשים לה, הרבה מים” – ועד לנסיוֹנוֹ הוּא.

כי נתן חי לא הסתפּק בדברים על המים, אלא היה, ייתכן לוֹמר, משמשם של המים בכל מקוֹם. הוּא חקר את עניין המים בארץ, למן מי הים המלוּחים וּמי ים המלח המלוּחים מאוֹד, ועד מי הנהרוֹת והנחלים והואדיוֹת, מי המעיינוֹת וּמי השטפוֹנוֹת, מי תהוֹם וּמי גשמים, מים עליוֹנים וּמים תחתוֹנים, מים להשקאה וּמים לכוֹח. במשך ירחים ושנים עסק עם קוֹדחי בארוֹת במקוֹמוֹת שוֹנים בארץ; במשך ירחים ושנים עבד בתאי מוֹטוֹרים בפרדסים, עבד בניקוּז וּבייבּוּש בּיצוֹת וּבהנחת צינוֹרי השקאה. בקיצוּר – באשר מים שם הוּא. וּמעשׂה בסוֹפר הפוֹעל הזקן, רבּם של כל הפוֹעלים, שטפח פעם על שכמוֹ וקרא עליו פּסוּק מאיוֹב: “מריח מים יפריח”.

וּראה דבר משוּנה: דוקא נתן חי איש המים איוָה לוֹ למוֹשב את המוֹשבה החריבה בגליל התחתוֹן, הלבנה מאבק עפר רוֹב ימוֹת השנה, להקים בה את צריפוֹ ולקבוֹע בה ישיבתוֹ. כביכוֹל, ביקש לסמל בכך את גוֹדל כיסוּפיו למים. שאילוּ ישב באחת ממוֹשבוֹת השרוֹן, המשוּפעוֹת במים, היה מקוֹר כּיסוּפיו יבש. אבל במוֹשבה הגלילית, המתעלפת בצמא, פּרח מטה געגוּעיו וּלשוֹנוֹ לא נשתה מדבר על מים.

בלב מוֹשבה זוֹ היתה באר וגלגל עליה, שהיתה מקבלת מימיה מן הגשמים שבימוֹת הגשמים. אם חוֹרף גשוּם היה – וּמלאה הבּאר והספּיקוּ מימיה (רק לאדם ולבּהמה וּלאמת ירק ליד ביתוֹ) עד חוֹדש אב, וּמכאן ואילך לא העלוּ מקרקע הבּאר אלא רפש וטיט. ואם שנה של מיעוּט גשמים היתה – והספּיקוּ המים עד חצי סיון, אוֹ ראש חוֹדש תמוּז, וּמכאן ואילך היתה עבוֹדה למוֹביל המים (גם נתן היה, כמוּבן, עוֹסק במלאכה זוֹ זמן לא מוּעט), להוֹביל בפרד וּבחבית על שני גלגלים, בוֹקר וערב, את המים מן המעיין הרחוֹק, הנמצא בגבוּל אדמת הערבים, מים הנקנים בכסף. ואם איחר האיש לשוּב בערב, ועלה ענן על פני המוֹשבה: מה נשתה אנוּ וּבהמתנוּ?

אך לא איש כנתן יראה עמל וידוֹם. מיוֹם שנעשׂה בעל בעמיו, אזרח עם אזרחי המקוֹם (כאמוּר, בזכוּת הצריף והדוּנם), לא הניח לשוּם “גוֹרם בגוֹרמי היישוּב”, בלי להעלוֹת לפניו את שאלת המים בשביל יישוּבי הגליל בכלל וּבשביל מוֹשבתוֹ בפרט, שהיא לקתה בחיסרוֹן זה יוֹתר מכוּלם. ואין לוֹמר, שיגיעוֹתיו של נתן חי לא נשׂאוּ פּרי. את כל גלגלי היישוּב, למן הפּקידוּת הבּארוֹנית בארץ וּבחוּץ לארץ ועד לקרן הקיימת וּלכל מחלקוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, הניע לעניין המים. את כוּלם הטריד במכתבים וּבתזכירים וּבראיוֹנוֹת בעניין המים, שבלעדיהם אין חיים למוֹשבה. לא הוֹעילוּ כל תירוּצים: הם באוּ, חקרוּ, שלחוּ מוּמחים, חצבוּ וקדחוּ, קדחוּ וחצבוּ,

בתוֹך המוֹשבה, בתחתית ההר מזה וּבתחתית ההר מזה, במרחק מיל מן הבית הקיצוֹני מצד צפוֹן וּבמרחק מיל מן הבית הקיצוֹני בצד דרוֹם, קדחוּ והפסיקוּ, וחזרוּ וקדחוּ; מקדחים נשברוּ, פוֹעלים נפצעוּ, ואחד נפל מעל החצוּבה, שבר עמוּד שדרתוֹ ונעשׂה בעל מוּם לכל ימי חייו – אך מים לא נמצאוּ. במקוֹם אחד, אחרי קדיחה במשך שישה שבוּעוֹת, נמצא עפר לח והמשאבה אף העלתה כמה דליים של בוֹץ נוֹזל, וּמאנשי המקוֹם כבר רקדוּ “דבּקה” מסביב, אך לאחר קדיחה נוֹספת נסתם הכוֹל ושוּב העלה המקדח חצץ יבש, קר, מתנכר, לייאוּשם של בני המקוֹם.

ונתן לא פּסק מנבוּאתוֹ: “מים בשפע מצוּיים באדמתנוּ הטוֹבה. יש בה עוֹרק הוֹלם כעוֹרק הלב בגוּף האדם. יש רק לכוין למקוֹם, להעמיד את המקדח בנקוּדה הנכוֹנה”.

וּבאחד הימים (איש לא ידע איך העלה את זה בחכתוֹ) הביא נתן מן הנגב איש אנגלי בעל זקנקן צהוֹב, חוֹבש לראשוֹ כּוּפיה ועקאל, שישב שנים רבוֹת בסוּדאן, דוֹבר ערבית במבטא אנגלי וּבהרבה גימ"לין, וּביד האיש שרביט קטן, וּבוֹ הוּא מתהלך כּקוֹסם, נוֹגע בפני האדמה, מחזיק את השרביט וּמסתכּל ברעידתוֹ, וּמחליט על פיו, אם יש מים במקוֹם הזה אם אין.

והאנגלי קבע נקוּדה חדשה לקדיחת בּאר. אוּלם אחרי כל הנסיוֹנוֹת המרים וּביזבוּז הכּספים, לא נמצא עוֹד מי שירצה להשקיע לפחוֹת את מאת הפוּנטים הראשוֹנים הדרוּשים לתחילת המלאכה. אנשי המקוֹם האכילוּ את האנגלי מיטב המאכלים בביתוֹ של המוּחתאר, אף נתנוּ לוֹ חמישה פוּנטים שאספוּ במוֹשבה, ושילחוּהוּ בכבוֹד. אך הקדיחה לא יצאה לפוֹעל.

בינתיים תש כוֹחוֹ של נתן חי. הוּא כבר היה בן ארבעים ושלוֹש וארבע. שׂערוֹ שהיה מקוּרזל לפנים, שעוֹד “התוֹפרת מראש פּינה” בבתוּליה החליקה אוֹתוֹ בראשי אצבעוֹת רוֹעדוֹת ולחשה לוֹ: “יש לך שׂיער יפה, נתן” – שׂיער זה נשר רוּבוֹ וּבמקוֹמוֹ נשאר קוֹדקוֹד שזוּף, חלק וּמבהיק כמשי. שלוֹשת הילדים, כוּלם בנים, לא הרבוּ שלוָה בצריף הקטן, בפרט שעליה, על חוה לאה, נטל לתפוֹר תמיד במכוֹנה כדי להמציא רוֹב הפּרנסה (גם בשביל הערביוֹת שבכפרים הסמוּכים תפרה), והוּא, עם כל הכּרתוֹ בחוֹבה של בעל לאשה ואב לילדים, השׂתכּר מעט מאוֹד, ויש שהיה נוֹדד למשך שבוּעוֹת למרחקים לבקש עבוֹדה, וּבהיעדרוֹ לקה הדוּנם שלוֹ בצהבת וּבקרחת.

אך לידי עצבוּת לא הגיע. היינוּ, מראהוּ היה עגוּם למדי, ועוֹד יוֹתר – עיניו, שעמקוּ וּבערוּ באש התוּגה העצוּרה. אוּלם פיו עוֹד עמד לוֹ והיה מתבּדח קצרוֹת, וּכשהיה מגיע לפרשת המים, כאילּוּ הוּשקע גזעוֹ וּמים חיים באוּ בעוֹרקיו. עיניו נוֹצצוּ וּלשוֹנוֹ שירתה בזריזוּת את דמיוֹנוֹ הפּוֹרח: “לא יארכוּ הימים ושפע המים יעלה מן התהוֹם להשקוֹת את אדמת המוֹשבה וּלנוֹבבה. הם הוֹמים תחת רגלינוּ. אינכם שוֹמעים? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ!”

והשוֹמע טוֹפח לוֹ על גבוֹ הנמוּך, מציץ בעיניו ושוֹאל:

– וּמה אצלך, נתן, מכוח פּרנסה?

– חי ג… כך – חי וקיים. חי!

ב

וּכשהיה בן הזקוּנים שלהם בן שש, אחרי הפסקה של שש שנים, קרה המקרה – וחוה לאה נתעבּרה שוּב – בפעם הרביעית. חרדה גדוֹלה נפלה בבית. גם עליו, על נתן חי, ירדה אימה. עוֹד זה היה חסר! גם השלוֹשה מתהלכים כתנים רעבים, קרוּעים וּבלוּיים. בשביל הכוֹל תוֹפרת חוה לאה, ולילדיה היא אינה יכוֹלה לתפּוֹר כּוּתוֹנת אוֹ זוּג מכנסי בד. פשוּט, אין פּנאי. ואם תתן זמנה לתפּוֹר להם, מה תתן על פּיהם? והנה זה בא! לאחר שנתיאשוּ מזרע!

החוֹבשת המיילדת שבמקוֹם נזפה בה בחוה לאה, חירפה וגידפה אוֹתה ודרשה ממנה במפגיע, שתסע העירה ותעשׂה מה שצריך לעשׂוֹת. “בני אדם אינם חזירים!” – הרשתה לעצמה בּיטוּי של גסוּת. בתוּלה זקינה היתה וּבעלת פּרינציפּים (היתה לפנים מן “ההוֹלכוֹת אל העם” ברוּסיה). רגע התנוֹדדה חוה לאה ואמרה בלבה: “אוּלי צדקה וכדאי לשמוֹע בקוֹלה”. אך כשהגידה לנתן – פּקח עליה זוּג עיניים מבהילוֹת, אחר ירק יריקה גסה וקרא שלא בקוֹלוֹ:

– לעץ יבש זה תשמעי? לא, כל זמן שאני נתן חי – לא תעשׂי את התוֹעבה הזאת!

והדבר הוּסר מעל הפּרק.

יש להוֹדוֹת, כי מיוֹם זה והלאה באה רוּח חדשה בנתן. כוּלוֹ נהפך למין מכוֹנת קפיצים דרוּכה. היה מתרוֹצץ בנסיעוֹת לטבריה וּלחיפה, לעפוּלה וּלנצרת, ואפילוּ לתל אביב ולירוּשלים. היה שוֹהה כמה ימים אוֹ שבוּעוֹת וחוֹזר הביתה וּמביא עמוֹ בתוֹך שׂק הגב כמה דברים נחוּצים בבית. גם צוֹרכי מזוֹן בקוּפסאוֹת, גם חתיכת בּד, גם מעשׂי סריגה וכוּ' וּבארנקוֹ הממוֹעך גם מעט מזוּמנים.

והיה אוֹר מעט בצריף. פניו של נתן אמנם רעים היוּ. גוּפוֹ נרזה ונצטמק, משי הקרחת הפך נחוֹשת ממוֹרטה והעיניים בערוּ כבקדחת. אך רוּחוֹ היה טוֹב עליו. וכמה פּעמים השיב לשוֹאל לשלוֹמוֹ בנוּסח הישן: “חי געלעבּט!” וּמתקן עצמוֹ מניה וּביה: “חי וקיים!”. הילדים לבוּשם היה מתוּקן יוֹתר, כי בהיוֹתוֹ ימים אוֹ שבוּעוֹת בבית הכריח את חוה לאה להשיב פני כמה לקוֹחוֹת כדי לתפּוֹר לילדים בגד.

ויוֹם הלידה היה ממשמש וּבא. לפי החשבּוֹן, צריכה היתה ללדת כבחצי אב.

עבר תשעה באב וּמלאוּ ימי חוה לאה. הכוֹל היה מוּכן ללידה. כבר דיבּרוּ עם החוֹבשת המיילדת. חרוֹנה עוֹד עשן בה על “הפּראוּת הזאת”, אך באין ברירה השלימה, והיתה סרה לעתים קרוֹבוֹת אל הצריף לראוֹת אם הכוֹל כּשוּרה.

ובי“ח באב, אוֹ כמוֹ שאמר נתן, בח”י באב – באוּ חבלי הלידה. נתן מיהר וּמילא שתי גיגיוֹת מים. אף על פי שחוה לאה לא צעקה שמעה החוֹבשת וּבאה במרוּצה. המים נשפּכוּ והולד נראה. אך המיילדת המנוּסה ראתה מיד, כי הלידה אינה כשוּרה. לאחר שעה של טרחה בזיעת אפיים נתברר לה, שיש למהר וּלהביא את הרוֹפא המוּמחה מן המוֹשבה הסמוּכה, כי הסכּנה גדילה והוֹלכת. אמרה לנתן, והוּא לא שאל דבר, תפס את האַלה ויצא לרוּץ אל המוֹשבה הקרוֹבה.

השעה היתה לפני הצהריים, כחוֹם היוֹם. ברוֹם הרקיע שטוּ מטליוֹת לבנוֹת של עננוֹת רחוֹקוֹת, מתפּנקוֹת בשמש. המוֹשבה הקטנה היתה דוֹממת על בּתיה הדלים. הערוּגוֹת המעטוֹת היוּ אפוֹרוֹת עם שׂרידי ירקוֹת חרוּכים, ככתמי חלוּדה על פּח של אבץ. רק האקליפּטוּסים הקצוּצים בצדי הדרך הוֹריקוּ ביוֹנקוֹתיהם הצעירוֹת. הדרך במוֹרד אל הואדי היתה כוּלה שכבת עפר שחוּק. במרוֹמים חגוּ שלוֹשה עיטים במשוּלש: אחד בצפוֹן, אחד במערב ואחד במזרח. נתן השגיח בהם, וּמיד עלה בדעתוֹ: הם באים מן המים – זה מן הכּנרת, זה מן הים וזה מן הירדן. מחשבה זוֹ נתנה כנפיים לרגליו ולא הרגיש בזיעה הניגרת כזרמי מים חמים מעל ראשוֹ לתוֹך בית צוארוֹ. מהלך שעה, דרך הואדי, אל המוֹשבה הגדוֹלה, אוּלם הוּא יגיע שמה בחצי שעה, כי רץ הוּא. למה לא לקח סוּס אוֹ חמוֹר? לא עלה על דעתוֹ. עכשיו לא כדאי לחזוֹר. כבר עבר רבע הדרך.

השׂדוֹת הקצוּרים היוּ חריבים, רק בהרוֹת של סירים אפוּרים נראוּ זעיר שם. יש שהתרוֹמם האֶריגרוֹן המסוּלסל על זרעיו המצוּיצים, אוֹ חסת המצפּן עמדה כמעט בקוֹמת אדם ועליה המחוּטבים נטוּיים באלכסוֹן להימנע מלהט השמש, אוֹ עוֹקץ העקרב עיגל את ראשוֹ כראש נוֹצה על גבי הלהבה. כל אלה צמחי הבּר העקשנים, שלא נכנעוּ לחוֹרב ושמרוּ לנפשם טיפּת ליח בשוֹרש, אוֹ אגרוּ מטל הלילה ללחלח עצמם, אף כי יבישים היוּ למראה.

נתן עבר על בית הקברוֹת שעל התלוּלית, זרק מבט על קוֹמץ המצבוֹת הפּזוּרוֹת, שרק שתיים מהן היוּ בוֹלטוֹת בחשיבוּת מה והשאר מוּטלוֹת כאבנים בשׂדה. פּחד בא בליבוֹ למראה בית הקברוֹת וּלזכר חוה לאה המתהפּכת בציריה תוֹך סכּנה. והוּא המהיר צעדיו במוֹרד, עד שהיה רץ והאַלה שלוּחה לפניו. הזיעה זרמה מעל ראשוֹ על פניו, על פּיו, על צוארוֹ, ועל שׂער חזהוּ המגוּלה. כשהגיעה שמה כבר צוֹננת היתה וּמיטיבה לוֹ. הוּא הסיר כּוֹבעוֹ והיה מחזיקוֹ בידוֹ השנייה ונוֹתן את קרחתוֹ המבריקה לקלוֹט את להט החמה.

וּפתאוֹם, במבוֹא הואדי, חש דקירה קלה במוֹח. רגליו התנוֹדדוּ, דוֹמה, הן קלוּ וניתקוּ מעט מן הקרקע והתחילוּ מרפרפרוֹת באויר. הלב הלם כּמשתוֹלל, והאוֹר חשך פּתאוֹם. הוּא נפל על אַלתוֹ, פּירפּר מעט, התהפך בצד הדרך וצנח במוֹרד חפירה לא עמוּקה.

ג

לאחר שעברוּ שעתיים ויוֹתר ונתן לא שב, וגם הרוֹפא הגוֹאל לא בא, יצאה החוֹבשת המיילדת מתוֹך הצריף פּרוּעת שׂיער וזעקה זעקה גדוֹלה, אשר כּמוֹה לא שמעה המוֹשבה הקטנה מיוֹם היוסדה. מיד עמדוּ לפני הצריף שלוֹשת ילדי נתן מוּבהלים ממשׂחקם, עמדוּ והתסכּלוּ כנטוּלי חוּשים. בזה אחר זה באוּ גם מן הגדוֹלים יוֹשבי הבּתים. נתנה עליהם האשה בקוֹלה:

– מה אתם עוֹמדים כבוּלי עץ? מהרוּ את הרוֹפא מנ.! חוה לאה גוֹססת!…

לא יצאה מחצית השעה, וּבחוּר זריז מבחוּרי המקוֹם הביא בעגלתוֹ המרקדת את הרוֹפא. אך הלה מצא כבר את חוה לאה בלא רוּח חיים. הוָלד נשאר תקוּע במעי אמו.

את גוּפתוֹ של נתן חי מצא ערבי כּפרי לאחר חמישה ימים בתוֹך החפירה. ראה עֵיטים מחטטים וּמתעסקים שם, ניגש והכּיר את המת. בא והגיד למוּחתאר. וּכשהעלוּהוּ משם כבר נימוֹק בשׂרוֹ, פניו ועיניו נוּקרוּ בחרטוּמי עוֹף השמיים.

קברוּהוּ כמוֹת שהוּא, בלא טהרה, סמוּך לקברה של חוה לאה.

ואת שלוֹשת הילדים, היתוֹמים מאב וּמאם, חילקוּ לשלוֹשה בתים, בּן לבית בּן לבית. את הקטן אימצה לה החוֹבשת המיילדת, אשר נלחמה כלביאה במות ולא יכלה לוֹ.

אֵבל כבד היה במוֹשבה, בן יוֹם אחד עלה הכּוֹרת על שלוֹש נפשוֹת ונעקר בית אב מתוֹך העדה הקטנה. מי בא עד חקר חוֹתך החיים!

ד

ונתן חי, משבא לקבר ישׂראל, הוּנח לוֹ ממשׂא חייו שלא היה לפי כוֹחוֹ. חוה לאה שוֹכבת לא הרחק ממנוּ, ולדה בקרבה והיא נחה מנוּחת עוֹלמים. “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח” – וּמי עוֹד היה יגיע כוֹח כחוה לאה? גם לפני נישׂוּאיה, כל ימי היוֹתה בארץ, היתה רתוּמה בעוֹל עבוֹדה קשה, תחילה כפוֹעלת, אחר כך כעוֹזרת בית, ולבסוֹף כתוֹפרת לבנים. גם לאחר שנישׂאה לוֹ, לנתן, וילדה שלוֹשה בנים בזה אחר זה, עוֹד לא יצאה מעוֹנשוֹ של זה וּכבר בא אחר, – לא פּסקה מישיבה כפוּפה על מכוֹנת התפירה שמצצה את שארית דמיה. אך אדם טוֹב היתה, בעלת נפש ואוֹפי, וכמה שסבלה והתענתה, לא עברה תלוּנה את פּתחי פּיה. עתה באה אל המנוּחה הראוּיה לה. הילדים, שנשארוּ יתוֹמים מאב וּמאם, טוֹב להם עתה מאז. כל אחד מהם נמצא בבית טוֹב, לחמוֹ ניתן לוֹ בעתוֹ וּבגדוֹ לא יחסר. וטוֹב מכוּלם לקטן. זוֹ הבתוּלה הזקינה, הקפּדנית, מרת הנפש – עליו היא שוֹפכת המוֹן רחמיה ואהבתה, יחיד ורך הוּא לפניה.

והוּא, נתן חי, אף הוּא בא אל המנוּחה השלימה. עצמוֹתיו היגיעוֹת, השבוּרוֹת מעבוֹדה קשה, מתפנקוֹת עתה בבטלה, מוֹחוֹ הנלאה מרוֹב דאגה וּבהלה לנפשוֹת התלוּיוֹת בוֹ – אף הוּא יכוֹל לנוּח וּלהתפּנוֹת

כוּלוֹ למחשבה האחת, שמילאה את כל קרביו בחייו, המחשבה על – המים.

ימים על ימים, ירחים על ירחים שכב והקשיב, שלח כּביכוֹל את חוּשוֹ, כשלוֹח מחוֹש רגיש, אל מעבה האדמה. הכוֹל נשכח ממנוּ. לא הוּא ולא עוֹלם, רק אי שם בנקוּדת סתר דוֹפק מים מבעבע והוֹלם, שוֹאף להיגלוֹת. עבר קיץ, חלף החוֹרף, קיץ חדש בא לארץ. תחוּשתוֹ נעשׂתה חדה יוֹתר וּרצוֹנוֹ דרוּך כמיתר.

וּבקיץ הבא, בעצם להט ירח אב, שנה אחרי נוֹפלוֹ בדרך, הגיעה אליו תחוּשה דקה של לחוּת. תחילה לא ידע מאיזה צד. התרגשוּתוֹ היתה רבה. צריך היה אימוּץ כל כוֹח הרצוֹן לכוין את אוֹרך גל התחוּשה הנמשך אליו. והנה סוֹף סוֹף נתברר לוֹ בתכלית הדיוּק מאיזוֹ נקוּדה יוֹצא הגל. כזרם טחב קריר ונעים זרם מן הנקוּדה ההיא. הוּא הוּא! עוֹרק המים נתקשר בוֹ, בחוּשוֹ. והוּא לא רחוֹק. שנה תמימה צריך היה לחתוֹר בחוּשוֹ עד שמצא את הנקוּדה חה חה, כלל לא אוֹתה נקוּדה שקבע קוֹסם המים האנגלי! לא. המעיין הוּא כאן, בתחתית בית הקברוֹת, במרחק תשעים אמה בדיוּק בקו ישר מערבה מקברוֹ! תשעים אמה, כמניין מים!

כל עצמוֹתיו עלזוּ, עתה ידע מה עליו לעשׂוֹת. הוּא ידע. חלוֹם חלוֹמוֹתיו עלי אדמוֹת בא ונהיה. עתה ידע מה עליו לעשוֹת. הגל הנעוּל עלה יעלה!

ה

במשך שלוֹשה לילוֹת רצוּפים נראה נתן חי למוּחתאר המוֹשבה בחלוֹמוֹ וסימן לוֹ בפנים צוֹהלוֹת את מקוֹם הבּאר, וכה אמר לוֹ: “עוּרוּ, התעוֹררוּ! צאוּ וקדחוּ! תשעים מטר בדיוּק בקו ישר מערבה מקברי, בעוֹמק שלוֹשים וּשלוֹשה מטר מחכּה לכם הגל! אל תתמהמהוּ! שנה תמימה משכתי את המים מן התהוֹם, עד שהעליתים לנקוּדה זוֹ. אל תאחרוּ את המוֹעד. לא אוּכל להחזיקם ימים רבים במקוֹמם. חשפוּ את הגל בעוֹדנוּ קרוֹב!”

בלילה הראשוֹן הקיץ המוּחתאר, וּבחשכת הלילה הגיד לאשתוֹ את דבר החלוֹם המוּזר. וּשניהם גמרוּ אוֹמר: דברים בטילים! אך למחרת התהלך האיש כל היוֹם ולא ידע את נפשוֹ מרוֹב רגש. החלוֹם לא הרפּה ממנוּ אף רגע. ואחרי הלילה השני, בהישנוֹת החלוֹם פּעמיים, הגיד את חלוֹמוֹ לכמה מאנשי המקוֹם. וּראה, אחד מהם אמר: “לא דבר ריק הוּא”. ואחרי הלילה השלישי קרא המוּחתאר למוֹשב הועד, והאנשים החליטוּ ברוֹב דיעוֹת לנסוֹת. שלוֹשים

וּשלוֹשה מטר – ההוֹצאה כמוֹה כאין.

ואירע שבמקוֹם לא רחוֹק עמדה חברת מים בקדיחת בּאר. כבר העמיקוּ מאתיים מטר ויוֹתר, כבר קדחוּ שם שלוֹשה ירחים, כבר חצוּ שני רוֹבדי סלעים, ועתה הגיעוּ לרוֹבד השלישי, קשה מן הראשוֹנים – ואין סימן למים. ולפני שלוֹשה ימים שבתה שם המלאכה. רפוּ ידי הקוֹדחים, והכלים מוּטלים במקוֹמם כּפגרים מתים.

נסעוּ שניים מחברי הועד אל החברה בחיפה והפקידוּ פּיקדוֹן ל"ג פוּנטים, כמניין המטרים שעליהם לקדוֹח. וּלמחר באוּ העוֹשׂים במלאכה אל הנקוּדה, שהיתה כבר מסוּמנת ביתד של בּרזל, חפרוּ מעט, כּוֹננוּ את החצוּבה, והתחילוּ לקדוֹח.

הרבה דברי שנינה נשמעוּ עם הקדיחה. וּככל אשר העמיק המקדח, כן השפּיל רוּח האנשים לרדת וכן קטנה אמוּנתם בחלוֹמוֹ של המוּחתאר. וּכשעבר המקדח את גבוּל השלוֹשים – כמעט נתחרטוּ ואמרוּ לבקש מאת העוֹשׂים במלאכה כי יחדלוּ ממלאכתם. אך בּוֹשוּ לעשׂוֹת כן.

והנה –

השעה היתה שעת צהריים, כחוֹם היוֹם, כמראה השעה בה רץ נתן חי בדרך לבהל את הרוֹפא ונפל ברוּצוֹ וצנח לתוֹך החפירה. בשמיים התפּנקוּ פּוֹרחוֹת עננים לבנוֹת, שלוֹשה עיטים חגוּ במשוּלש, הלמוּת המקדח האחרוֹנה נפלה לתוֹך דוּמיית המוֹשבה – וּמוֹט הבּרזל בידי מחזיקיו נחבּט פּתאוֹם, וטרם יראוּ מה קרה, נפלה הברה שהתגלגלה בהדי הדים מסביב: מים! מים! והמשאבה הקטנה, המוּכנה במקוֹם, העלתה מתוֹך החוֹר סילוֹן מים, מים זכּים, מתבּדלחים בחמה, ונוֹפלים במעגל קשת רחב חזרה לארץ וּמציפים ברננה את המקוֹם מסביב. והשוֹאב לא חדל משאוֹב וּמשחת את הנוֹזל היקר ארצה.

לא היתה נפש חיה במוֹשבה, שלא באה לראוֹת במחזה. כוּלם התייצבוּ על שלוּלית המים, הביטוּ מבעד לדמעוֹת ורעדוּ מהתרגשוּת וּמאוֹשר גדוֹל.

מדדוּ המוּמחים את כוֹח הזרם: מאתיים מטרים מעוּקבים בשעה!

נפתח מעיין ישוּעה לחי ולצוֹמח. עתה תעלה המוֹשבה כּפוֹרחת. דבר נתן חי קם – חי וקיים!

ו

לא ארכוּ הימים והוּקמה בריכה גדוֹלה, גבוֹהה, על חמישה עמוּדים אדירים, ארבעה בקצווֹת ואחד בתוך, אף נבנה בית משאבה כהלכה, והגיע יוֹם החג – חג המים למוֹשבה.

מנקוּדוֹת יישוּב קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת נהרוּ רבים לשׂישׂ

משׂוֹשׂ עם בני המוֹשבה, אשר נשבּר צמאם במים רבים, איש איש וּמתנת ידוֹ מכל אשר בירכוֹ ד'. סביבוֹת הבּאר היוּ נטוּעוֹת שתילי עצים וּפרחים רעננים, מוּשקים לרוייה. גם כל הכּיכּר, אשר נוֹעדה להמוֹן החוֹגג, היתה מרוּבּצה מים. כל חוּלצה לבנה, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, היתה עדוּיה זלזל ירוֹק. בתוֹך רוֹכבי הסוּסים מבני המוֹשבוֹת התערבוּ גם פּרשי בני ערב השכינים. שוּלחנוֹת קרשים עמוּסים כל טוּב מאכל וּמשקה ניצבוּ מוּכנים לכל דוֹרש. שלוֹש מקהלוֹת תינוֹקוֹת משלוֹשה בתי ספר של שלוֹש מוֹשבוֹת עמדוּ על הבּמה (וּמוֹרה הזמרה מהסם במטה המנצחים שבידוֹ), מוּכנים לפתוֹח בשיר “וּשאבתם מים בשׂשׂוֹן”. וּבשוּרה הראשוֹנה, כחלוּצים לפני המקהלוֹת, עמדוּ

שלוֹשת בני נתן חי, אחד קטן מחבירוֹ, וּשלוֹשתם לבוּשים חליפוֹת צחוֹת כשלג.

בלב כוּלם פּיעמה רוּח אחת, רוּח עוֹז ואוֹמן, רוּחוֹ של נתן חי.

ועל חזית בית המשאבה, מעל לדלת הבּרזל, התנוֹססה כּתוֹבת קבע באוֹתיוֹת מאירוֹת כל עין:

באר לחי

היא הבּאר אשר לנתן חי. זה שמה וזה זכרה לעוֹלם.

רק איש אחד, הוּא האיש אשר כתב את הדברים, הבּיט בעצב אל מה שהוֹסיף באין רוֹאים בגיר על דלת הבּרזל וּבכתב יוֹשר קטן: “גם חוה לאה זכוּרה לטוֹב”.

---

בֶּן תִּשְׁעִים

מאת

אשר ברש

איגוּד הסוֹפרים ערך מסיבת כבוֹד לזקן חבריו, למסַַפּר העממי נ., במלאוֹת לוֹ תשעים שנה. מסיבּה כזוֹ אינה חזוֹן נפרץ בין אנשי הרוּח.

הכוֹל באוּ למסיבּה. זקינים וּצעירים, אנשי מסוֹרת

וּמוֹדרניסטים, כי איש לא נכוָה עוֹד מחוּפּתוֹ הצוֹננת. זה עשׂר שנים ומעלה שלא כתב אפילוּ שוּרה אחת. גם לקרוֹא אינוֹ יכוֹל עוֹד. מאוֹר עיניו לקה. רק לעתים לא קרוֹבוֹת, כשנזכּר איזה ידיד להיכּנס לביתוֹ, זוֹכה הוּא שייקרא באוֹזניו איזה דבר נדפּס. והזקן מגשש בידוֹ למצוֹא את כתיפוֹ של האיש הטוֹב וּמתרפּק עליו:

– החייתני, אחי. אלמלא חוֹשש אני להטרידך, הייתי מבקש ממך לבוֹא עוֹד פּעם.

אשתוֹ, האשה העממית, הפּשוּטה, הצעירה ממנוּ בעשׂרים שנה (זיווּג שני היא לוֹ), שאינה יוֹדעת קרוֹא וּכתוֹב, מתאוֹננת באוֹזני האוֹרח:

– שכחוּ אוֹתוֹ לגמרי. זקן – נוֹח לוֹ שלא נוֹלד.

בשנתיים האחרוֹנוֹת נעשׂה גם דבר זה קשה ביוֹתר: אף שמיעתוֹ לקתה. גם תפיסתוֹ אינה שלימה. תכוּפוֹת הוּא מתחנן:

– קרא נא, חביבי, עוֹד פּעם את הקטע הזה. לא שמעתי. מה לעשוֹת, האוֹזניים כּבדוּ מזוֹקן.

אוֹ רע מזה: שוֹכח הוּא שאיש יוֹשב וקוֹרא לפניו, משפּיל ראשוֹ ושוֹקע לתוֹך הירהוּרי בדידוּת של זיקנה.

עתה הוּא יוֹשב עם אשתוֹ באוּלם המוּאר חגיגית, לבוּשי חג, בראש השוּלחן העשׂוּי כחי"ת. פּרחים וּמגדנוֹת ערוּכים עליו בשפע. מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ בחירי הסוֹפרים הם וּנשיהם וכל חברי ועד האיגוּד. גם קרוֹבים וּקרוֹבוֹת, נין ונכד, שילש וריבע בתוֹך הבּאים. אלה מתכּבדים בכבוֹדוֹ ואינם גוֹרעים עין מפּניו. פּניו ערים וּמביעים מרץ וחיוּת מרוּככים על ידי שׂער השׂיבה.

לאחר הפּתיחה הקצרה והמחוּכמת של היוֹשב ראש נקראים אנשי הדברים שבסוֹפרים זה אחר זה להשמיע דברם על בעל היוֹבל. הפּעם אין מסרבים. רעיון יפה, שנתקבל ברצוֹן, השמיע הפּייטן הלירי: “עצם החיים הארוּכּים האלה יש בהם משוּם כשרוֹן לא מצוּי, הקוֹבע ברכה לעצמוֹ”…

המדבּרים אינם מקמצים בשבחים. פּלוֹני ואלמוֹני אוֹמרים: “איני רוֹצה להגזים”, ואף על פי כן הם מגזימים והוֹלכים.

הזקן אינוֹ רוֹאה כל פּנים. נדמה לוֹ שהוּא רוֹאה את דמוּת גוּפם של האנשים היוֹשבים בשוּרה, אבל אינוֹ בטוּח בכך. הוּא רק שוֹמע, כמוֹ מרחוֹק, את הדי הקוֹלוֹת. וגם אלה מטוּשטשים מאוֹד. מזמן לזמן נשמע לוֹ קוֹל מוּכּר. הנה תפס מלה, ועד שעמד עליה, כבר הפליג המדבּר, והמלה הבאה אינה מתקשרת בראשוֹנה. צער גדוֹל הוּא.

אבל אם בעיני הבשׂר אינוֹ רוֹאה מאוּמה, בעיני רוּחוֹ רוֹאה הוּא יפה את האוּלם, השוּלחנוֹת, הפּרחים והמגדנוֹת, ואת שוּרוֹת האנשים וסבר פּניהם היפוֹת, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים.

קימעה קימעה פּגה עירוּתוֹ והוּא נעשׂה אדיש. כל זה אינוֹ נוֹגע לוֹ עוֹד. פניו תלוּיים, עיניו הקמוֹת משׂיבוֹ נעוּצוֹת כנגדוֹ בחלל. עתה הוּא שוֹמע קוֹל דברים, אך הדברים אינם נכנסים לאוֹזניו. דוֹמה, תנוּמה אחזתוּ.

פּתאוֹם הוּא מיישר קצת את ראשוֹ וּמחייך לעצמוֹ חיוּך ענוֹג מאוֹד, חיוּך עילאי. החיוּך שוֹהה על פניו זמן ממוּשך.

עלה בדעתוֹ שהוּא מעלה על הכּתב פּרטי מסיבּה זוֹ. מחזה היתוּלי הוּא כוֹתב. פּרצוּפי האנשים, נאוּמי המדבּרים. לא דברים שהוּא שוֹמע, אלא מה שהם צריכים לדבּר במחזה היתוּלי. הנה המחזה הכּתוּב חי בשלימוּת ברוּחוֹ. הדברים מאירים וּשׂמיחים. לבוֹ מתפּעם בוֹ מהתעוֹררוּת

רוּח, מרטט יצירה, וּבת צחוֹק של רצוֹן מאירה את פּניו עטוּרי השׂיבה היפה. כבר שנים הרבה לא ידע הרגשה כזוֹ.

המסתכּלים בוֹ נהנים מן המראה. ראוּ, ראוּ, איזה אוֹר נפלא על פני הישיש!

הנוֹאם באוֹתוֹ רגע תוֹפס ממקוֹם עמידתוֹ את הפּנים

המחייכים, והוּא מאדיר את קולו. אכן נגעוּ דבריו אל לבוֹ של הזקן! עתה הוּא שוֹלח את יתר דבריו הנמלצים ישר אל עיניו העיורוֹת.

אך טרם יכלה זה את דברוֹ – והנה דעכוּ הפּנים, אָפלוּ, הפכוּ גוּש עפר.

הנוֹאם מקצר וּמסיים מתוֹך רגש לא נוֹח.

הבא אחריו מדבר וּפניו אל הקהל. הזקן הוּא רק עילה קטנה לדבריו שנוֹעדוּ לקהל השוֹמעים. יוֹדע הוּא את נפשם. יוֹדע הוּא שדיבּוּרוֹ חביב עליהם.

אחרי רגעים מספּר עוֹשׂה הזקן מאמץ, מרים את ידוֹ הכּהה וּמניח אוֹתה על כתף שכינוֹ ושוֹאלוֹ בקוֹל רווּי צער וּדמעוֹת בעיניו העוֹמדוֹת:

– חביבי, אפשר יכוֹל אתה להגיד לי מה חשבתי לפני רגע, מחשבה כל כך נעימה, כל כך נעימה. חבל, שכחתי. אילוּ זכרתי, הייתי אוֹמר את הדברים לידידי המסוּבּים כאן. הרי עלי לוֹמר איזה דבר. חבל, חבל. שכחתי הכוֹל. זקנתי. כן, זקנתי.

האיש מסתכּל בוֹ בתהייה סלחנית. והזקן עוֹשׂה בפיו חסר השיניים תנוּעה הדוֹמה למציצה של תינוֹק.

---

מְשׁוֹרֵר זָקֵן עַל סַפְסָל בַּגָּן

מאת

אשר ברש

המשוֹרר הזקן, הגבר הבּוֹדד, יוֹשב ביוֹם סתיו יפה בגן הציבּוּרי. שעת בוֹקר מאוּחרת. אין עוֹברים ושבים בגן והספסלים ריקים מיוֹשב.

השמש מחַממת להנאתוֹ את איבריו התשוּשים. עוֹד רוֹב חוּשיו עמוֹ. הראייה והשמיעה אף נראוֹת לוֹ לעתים חַדוֹת יוֹתר. אך הגוּף נרפה, הרוּח עייפה והמחשבוֹת מתחמקוֹת אל העוֹמק.

הוּא רוֹאה מחזה אהבים של זוּג ציפּוֹרים: ציפצוּפי חן-חן ודילוּגי אהבה. פעם על ענף האילן הצעיר וּפעם על שביל החצץ הלבן. מסתכּל הוּא בהתעלסוּתן מתוֹך עֵרוּת לא רגילה.

והנה מתקרבים וּבאים מן השער, שלוּבי אצבעוֹת, זוּג אנשים צעירים. לבוּשם פּשוּט וקל. אנשי עבוֹדה ביוֹם מוֹעד. איך פּטוּרים אלה בבוֹקר חוֹל זה מעבוֹדה? אוּלי באוּ העירה מאיזה משק חקלאי? אוּלי חוֹזרים הם מוַעד הקהילה, שם סידרוּ עניין פוֹרמאלי הנוֹגע לעתידם?

הוֹלכים השניים זה בצד זה וּמחייכים כילדים גדוֹלים איש אל פני אחוֹתוֹ. הנה עמדוּ מלכת. הוּא מביט כה וכה כמתייר אם אין רוֹאים. היא מביטה כמתייראה, אוּלי רוֹאה מישהוּ.

המשוֹרר הזקן, שלא להשבּית את אוֹשרם, משפּיל ראשוֹ אל חזהוּ וּמשׂים עצמוֹ מנמנם. אבל עינוֹ האחת פּקוּחה מעט ורוֹאה את הזוּג מתחבּק בשמש וּמאריך בנשיקה. רגע ממוּשך הם עוֹמדים חבוּקים בשביל הגלוּי. קשה להם להיפרד. אחר כך הם הוֹלכים הלאה, עוֹברים על הזקן וּמסתכּלים בוֹ. הוּא מצניח את ראשוֹ יוֹתר אל החזה, במצוּדד קצת, כשבוּי שינה.

והנה מגיע לאוֹזניו קוֹלה הנשיי:

– אפשר שגם זה אהב פעם, כמוֹך…

– כמוֹני? אי אפשר! – עוֹנה קוֹלוֹ הגברי.

וּלאחר שעברוּ מתיישר המשוֹרר הזקן על מוֹשבוֹ, מסתכּל אחריהם וּממלמל לנפשוֹ: “צדק הבּחוּר. לא אהבתי, אף לא חייתי כמוֹהוּ מימי. רק שרתי את האהבה, רק שרתי את החיים. לא ניתנוּ לאדם שניהם: אוֹ חיה ואהוֹב, אוֹ ראֵה וָשיר!”. אך הנה באה לסוֹף הזיקנה, השוָה וּמַשוה הכוֹל, ואינה מבדילה עוֹד: לא חיים ולא שירה. רק בבוּאה שקוּפה של שניהם. בשלה, בשל בבוּאה זוֹ, העדר שניהם בממש אינוֹ מצער עוֹד.

---

הַתְּחִיָּה

מאת

אשר ברש

באחד מירחי החוֹרף האחרוֹנים של שנת תש"ג, באתי למוֹשב שבשרוֹן להרצוֹת על משוֹרר גדוֹל ביוֹם זכרוֹנוֹ. בּאתי לעת שקיעה זכּה לאחר יוֹם גשוּם, ואחרי שעוֹת אחדוֹת שביליתי ביחידוּת בחדר שהוּקצה לי בבית אחד המתיישבים, הלכתי עם הממוּנה על התרבּוּת, לאוֹר ירח גבוֹה וקר וּבצל עצים מנטפים, אל מקוֹם ההרצאה. באוּלם הגדוֹל וחסר התקרה, שגג הרעפים הנישׂא על עמוּדי עץ אחדים משוה לוֹ מראה בניין ארעי וּמנוֹרוֹת החשמל המעטוֹת אינן מאירוֹת אוֹתוֹ כראוּי – נתאספוּ כמאה שוֹמעים. על ספסלי השוּרוֹת הראשוֹנוֹת ישבוּ בעיקר משפּחוֹת: גברים ונשים וילדיהם, בתוֹכם גם קטנים, וּבשוּרוֹת הבּאוֹת ישבוּ על הרוֹב בּוֹדדים, אנשי עמל, זקינים וּצעירים.

מראה האוּלם והקהל לא הרנינוּ את לבי. יש משהוּ משיב קרה בפניהם וּבלבוּשם של אנשי העמל היגיעים בבוֹאם בערב לשמוֹע הרצאה, אף על פּי שרוּבּם מביאים עמהם רצוֹן של קשב. עם כל החשיבוּת שהם לוֹבשים באסיפה, חסירה החגיגיוּת המעוֹררת שבאוּלם המשוּכלל וּבלבוּש המהוּדר שבעיר. אפשר שנעדר שם סבר הפּנים של אנשים שאינם רוֹאים זה את זה זמן מסוּיים וּכשהם מזדמנים יחד הם שׂמיחים לראוֹת ידידים וּמכּירים, מה שאין כן במוֹשב הקטן, שהאנשים רוֹאים זה את זה בכל יוֹם תמיד. אפשר חסר חפץ ההתראוּת הנוֹתן חוֹתם של ערוּת בבני אדם. ואוּלי ימי העמל המפרך שלפני האסיפה וימי העמל שלאחריה עוֹמדים ככרוּבים זוֹעמים וּמבריחים מהם את הרוֹך וההתפּעלוּת הקלים.

אמנם ידוּע לי מפי הניסיוֹן, כי אך מראה חיצוֹני הוּא, וכי רַב החוֹם והתוֹם בלב אנשי האדמה האלה, וכי עשׂוּיים הם להתלהבוּת עצוּרה, שאינה מתבטאת במחיאוֹת כּפּיים וּבקריאוֹת פה, כי אם בסבר פּנים מרוּכּז וּבמאוֹר עיניים שוֹקט. אף על פי כן כּנסת אנשים באוּלם כזה משרה עלי בתחילה רגש של מבוּכה. ורגש זה גוֹבר עוֹד עם דברי ההצגה המעטים, המגוּמגמים על פי רוֹב, של הפּוֹתח מטעם ועדת התרבּוּת שבמקוֹם.

אסיפה זוֹ, שאני מספּר עליה, לא נשתנתה בשוּם דבר מאחירוֹת דוּגמתה. בתחילה היה דיבּוּרי מאוּנס, מגשש למצוֹא את המגע עם הקהל החילוֹני על פי מראהוּ והמכוּבד על פּי מהוּתוֹ. עיני היוּ תרוֹת אחרי איזה פּרצוּף נעים, חי ורב קשב, הנוֹתן עצמוֹ בתמימוּת שבלב לדברי המרצה, כעין נקוּדת משען לפעוּלת רוּחי; ביקשתי וּמצאתי: בשוּרה הראשוֹנה, שלא שׂמתי עליה עין בראשוֹנה, ישב אדם כבן שישים, רזה וּבעל פּנים מקוּמטים, שׂערוֹת שׂיבה קצרוֹת וּמסוּלסלוֹת בראשוֹ ושׂפם דק תלוּי משני עברי פּיו. עיני האיש היוּ תלוּיוֹת בפי וכל מאמר היוֹצא ממנוּ מצטייר על פניו כמוֹ בצבעים. לידוֹ ישבה אשה צעירה ממנוּ הרבה (אשתוֹ אוֹ בתוֹ?), פניה נאוֹת מאוֹד ועיניה טוֹבוֹת וחיוֹת, והיא מחזיקה אצבּעוֹת ידוֹ על ברכּה, מסתכּלת בוֹ תכוּפוֹת, אך מאי רצוֹנה להפריעוֹ מקשבּוֹ היא חוֹזרת לשמוֹע אל דברי המרצה. משׂמאלה של האשה ישב בחוּר צעיר, שזוּף וחסוֹן וּבלוֹריתוֹ פּרוּעה קצת, ועל ידוֹ בחוּרה נמוּכה ממנוּ כדי ראש, לבוּשה מתוּקן וּפניה נעימוֹת. השניים הצעירים נראוּ כּנשׂוּאים מקרוֹב, כי טבּעוֹת היוּ מבריקוֹת מתוֹך הבלטה על ידי שניהם והם התרפּקוּ זה אל זה בכתפיהם בחיבּה גלוּיה. אחריהם ישב האיכּר, שבביתוֹ הוּקצה לי החדר, ואשתוֹ. שיערתי שיש קירבה בין המשפּחוֹת הללוּ, שכן ניכּר היה על פי רמיזוֹת העיניים זה לזה, ביחוּד בשעה שהפסקתי את דיבוּרי כדי לגמוֹע מכוֹס המים שעל השוּלחן.

מראה שוּרת האנשים הזאת נסך בי מיד רגש של ביתיוּת. התחממתי בדיבּוּרי וראיתי שהקהל מקבל את דברי בתנוּעוֹת של הסכּמה וקוֹרת רוּח. ויוֹתר מכוּלם השרתה על רוּחי טוֹבה האשה הנאה, פּני דם וחלב, טוֹבת העיניים, שלא היתה דוֹמה לשוּם אשה אחרת באוּלם. משהוּ אצילי, עֵר ונעים מאוֹד היה בכל מהוּתה, כמוֹ יצוּר של חן מעוֹלם אחר בא לשכוֹן כאן. אף הספּקתי להשגיח, שכל היוֹשבים בשכינוּתה, כשמבּיטים אליה, חיבּתם קוֹרנת מעיניהם. גם המאָרח שלי מנענע לה ראשוֹ באהבה, ואף אשתוֹ עוֹשׂה כן.

(כאן עלי להעיר, שאף כי ראיתי את האיכּר רק רגעים מספּר לפני צאתי להרצאה, ולא הספּקתי לשמוֹע מפיו אלא מלים ספוּרוֹת, ידעתי מפי איש התרבּוּת מדריכי, כי מרדכי פרידמן שמוֹ והוּא בן ארצי מעיר ב. וכי החדר בביתוֹ נתפּנה בשל נישׂוּאי בנוֹ, שעבר לגוּר אצל שרוֹני, כלוֹמר, אצל משפּחת אשתוֹ).

הארכתי בהרצאתי יוֹתר ממה שנתכונתי. איני יוֹדע, אם משוּם שמקוֹר הרעיוֹנוֹת נבע בי, אוֹ מחמת שנעים היה לי לעמוֹד וּלהסתכּל בסגל המשפּחוֹת היוֹשבוֹת ממוּלי, וּביחוּד בפניה הנלבבים של האשה הנאה. עֵרוּתי אני הטילה, כנראה, ערוּת גם בקהל ולא ניכר בוֹ סימן של עייפוּת. איש לא תלה ראשוֹ מתוֹך נים ואיש לא קם באמצע לצאת (דבר המקוּבּל במקוֹמוֹת כאלה) מן האוּלם. הכוֹל ישבוּ והקשיבוּ רב קשב, עד שסיימתי בפסוּק הוֹלם, שנשאר כתלוּי ורוֹעד בחללוֹ של האוּלם הדוֹמם, מאין מחיאוֹת כּפּיים.

עתה נראה האוּלם גם בעיני לא חילוֹני כלל. אף הצינה שבוֹ פּגה. הפּוֹתח, שישב כל הזמן על ידי ולחיוֹ בכף ידוֹ, עמד ונעל בדברי תוֹדה אחדים. וּראה זה פּלא, גם דבריו היוּ הפּעם חמים וחגיגיים, אף לא משוֹללי ברק של נוֹאם. אחר כך קם הקהל לאיטוֹ והתחיל יוֹצא, וּכפי שנדמה לי, בלי רצוֹן.

המשפּחוֹת הנזכרוֹת שבספסל הראשוֹן עמדוּ במקוֹמן,

וּפרידמן, המאָרח שלי, חיכּה לי, כדי לקחתני הביתה. הוּא ניגש אלי והוֹשיט לי את ידוֹ. מעל פּניו קראתי את ה“יישר כוֹח”. גם אשתוֹ ניענעה לי בראשה מתוֹך חיוּך של הכּרת תוֹדה. אחר כך הציג לפני את זה המקשיב המוּפלא (הוּא שׁרוֹני) ואת אשתוֹ מלכּה כחבירים וּמחוּתנים שלהם; אחר כך הציג את הזוּג הצעיר: את בנוֹ עתניאל ואת בתוֹ של שׁרוֹני אביבה, שהם נשׂוּאים זה כחצי שנה. בלי משׂים השפּלתי מבטי וראיתי את כּריסה המתעגלת של האשה הנערה.

יצאנוּ החוּצה. הירח עמד עתה בחצי הרקיע, מוּקף “חצר” גדוֹלה. לא היה טל ורוּח צוֹננת עלעלה בעצים. ואף על פּי כן נדמה היה, שפעת טל שוֹרה על הצמחים וּמרטיבה גם את החוֹל שבדרך הלא כּבוּשה. ממרחק רב הגיעה נהמת הים האטוּמה. מעברים נשמעה שׂיחת מהלכים, וּביחוּד עלה פּיטפּוּטם הקוֹלני של בני הנעוּרים. גם קטעי צחוֹק ושירה נשמעוּ. היה לי הרוֹשם, שלרבים מן הקהל אין חשק ללכת לישוֹן. על מגרש ריק, שדשא עשׂב צמח עליו, רעוּ שני סוּסים כבוּלים, שהיוּ מקפּצים אגב לחיכה. כּלב כוֹפרי השׂתרך בצד הדרך יחידי ודוּמם, כהוֹלך באיזוֹ שליחוּת.

נתברר מיד, שלא רק המאָרח אלא גם האשה היפה, המחוּתנת, היא בת ארצי וּמוֹלדתי, וּשניהם בני אוֹתה העיר. אף על פּי שלא הייתי מעוֹדי בעיר זוֹ, עוֹרר בי זכרה איזוֹ נימה מסוּתרת בלב. הכּרתי פעם בנוה קיץ משפּחה אחת, אֵם וּשתי בנוֹתיה, מן העיר ב., משפּחה משׂכּילה וּמדברת עברית, והתקרבתי אליה, ואחר כך הייתי מחליף שנה אוֹ שנתיים מכתבים עם האֵם ועם הבת הבכירה. מוּבן, שהיוּ שאלוֹת וּתשוּבוֹת על אוֹתה המשפּחה, שעתה אין איש יוֹדע גוֹרלה, כגוֹרל שאר משפּחוֹת ישׂראל שנפלוּ בידי המרצח הנתעב. אף כי הלב מיאן עוֹד להאמין בכל אימת הידיעוֹת המגיעוֹת משם. מתוֹך שׂיחה על המשפּחה ההיא קמה בינינוּ איזוֹ התקרבוּת.

הזוּג הצעיר ביקש סליחה וּפרש לבית שרוֹני, הוּא ביתם, והזוּגוֹת הזקינים הלכוּ לעבר ביתוֹ של פרידמן. לא ידעתי אם כונתם של השרוֹנים היא ללווֹת אוֹתי אוֹ את המחוּתנים שלהם. פרידמן וּמלכה התחרוּ בזכרוֹנוֹת על עירם ויוֹשביה. אחר כך, כנהוּג, התחילוּ למנוֹת מספר לנפשוֹת בני עירם הנמצאוֹת בארץ ישראל. יצא, שעם היוֹת שם ציוֹנים רבים ויוֹדעי עברית לא מעטים והעיר לא מצערה – לא רבים הם שעלוּ משם לארץ, והם מפוּזרים בה במקוֹמוֹת שוֹנים.

דעתה של מלכה היתה בדוּחה עליה. היא לא רק סיפרה ותיארה והצחיקה אחרים, אלא גם בעצמה צחקה צחוֹק צעיר וערב, כמוֹ נערה שוֹבבה, וּבצחוֹקה הדביקה אחרים לבדח את דעתם. לסוֹף החליק פרידמן על ראשה ואמר: “מלכה’לי, מאוּחר כבר, צריך ללכת לישוֹן”. גם אשתוֹ אמרה: “אנחנו שוֹכחוֹת, שעלינוּ לקוּם בשעה חמש לחליבה”.

ואוּלם שרוֹני לא היה לוֹ חשק ללכת, אף כי השעה מאוּחרת ועליו לנסוֹע בהשכמת הבוֹקר לחיפה באיזה עניין דחוּף. הוּא לא התעניין ביוֹתר בעסקי העיר ב., שלא הכיר אוֹתה כלל, והיה שוֹאל ממני שאספר לוֹ פרטים מחיי התרבוּת בכרך, וּבייחוּד מחיי הסוֹפרים. חוּלשה מיוּחדת היתה לוֹ לסוֹפרי ישראל וידע פרטים הרבה לא רק ביצירתם אלא גם בחייהם. מסתבר, שבצעירוּתוֹ היה שטוּף בעצמוֹ ב“חטאוֹת נעוּרים” של כתיבה.

סוֹף סוֹף נפרדנוּ מתוֹך לבביוּת מרוּבה, וּמלכה (בינתיים

נוֹדע לי, שהיא כבר בת חמישים) ביקשה ממני, שאסוּר לביתם לפני נוֹסעי מן המוֹשב. אין דבר, גם בשעוֹת הבוֹקר יכוֹלה היא להתפנוֹת לשעה של שׂיחה עם בן המוֹלדת. כדאי הדבר. וּבכן, היא תחכה לי.

הבטחתי לה להיכנס. נפרדנוּ בלחיצת ידיים. גם פרידמן ואשתוֹ לחצוּ בחיבה את ידה. אחר-כך הלכוּ השניים בדרך חזרה, שלוּבי אצבעוֹת כזוּג נאהבים צעיר. ואנוּ, שקרוֹבים היינוּ לבית, עמדנוּ רגע בשער הגדר, לפני הכניסה, כמתקשים להיפרד ממראה הלילה היפה.

בינתיים נתרוֹקן המוֹשב מן הגדוֹלים, רק מבני הנעוּרים עוֹד התהלכוּ מעטים, דיברוּ בקוֹל, צחקוּ וציפצפוּ ניגוּנים שוֹנים. נהמת

הים כאילוּ נתגברה. מרחוֹק ראיתי את שני הסוּסים מוֹסיפים לרקוֹד כנגד הלבנה וּפניהם אל העשׂב. הכלב, שראיתיו קוֹדם משרך דרכוֹ לצד זה, חזר כמוֹ משליחוּת חוֹבה, באוֹתה רצינוּת חייתית כבראשוֹנה. הנוֹטר, עטוּף באדרת

והרוֹבה על כתיפוֹ, עבר סמוּך לשער, שלח את ראשוֹ והתבוֹנן אל העוֹמדים, כאילוּ לא הכירם מתמוֹל שלשוֹם.

על נהמת הים נוֹסף עתה זימזוּם מטוֹסים עוֹלה ויוֹרד. שני אוֹרוֹת, כשני כוֹכבים קטנים, ניסרוּ ברקיע לאוֹרך נפת החוֹף. אלה היו, כפי שאמר לי פרידמן, שני מטוֹסי-הסיוּר המסיירים לילה לילה את רצוּעת החוֹף הלוֹך וחזוֹר. זימזוּמם עוֹרר רגש משוּנה, מעוֹרב מפחד וּמבטחוֹן.

כשנכנסנוּ הביתה צילצל השעוֹן בחדר שהוּקצה לי לשינה שעת חצוֹת. אף על פי כן הציעה בעלת הבית לשפוֹת את הקוּמקוּם וּלהכין תה. אבל שנינוּ, גם פרידמן וגם אני, סירבנוּ. אני, משוּם שלא הייתי צמא, והוּא – רק אחר כך נוֹדע לי נימוּקוֹ. הוּא רצה להישאר עֵר לבדוֹ.

אכלנוּ שתיים שלוֹש קלימנטינוֹת טוֹבוֹת עסיסיוֹת, שרק לפנוֹת ערב נקטפוּ מן העץ.

האשה פרשה לחדר המיטוֹת לישוֹן, וּבעוֹמדה כבר בפתח החדש פנתה אלי במאוֹר פנים:

– מה אתה אוֹמר על מלכה שלנוּ? אפשר “לתת לה” שלוֹשים שנה, לא יוֹתר. כל כך רעננה, כל כך יפה, כל כך ערה וּמלאת חיים!

הסכמתי לכל מה שאמרה על מלכה. וּבאמת לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן החידה: אשה בת חמישים, העוֹמדת להיוֹת בקרוֹב סבתא, כאילוּ היתה רק השנה לאיש.

פרידמן יצא לחצר שמאחוֹרי הבית, וגם אני יצאתי אחריו. במרחק מה, מאחוֹרי ערוּגת ירקוֹת, שׂיחי בננוֹת ועצי פרי אחדים, נמתח לכל רוֹחב המגרש הלוּל המוּאר במנוֹרוֹת חשמל אחדוֹת. התרנגוֹלוֹת הלבנוֹת מהן התהלכוּ בשקט וּמהן ישבוּ על השלבים מתוֹך תנוּעוֹת ערוֹת והשמיעוּ קירקוּר חשאי.

פרידמן, שהיה כפוּף שם על איזה כלי, אמר לי מרחוֹק:

– אתה רוֹאה? זהוּ “אוֹר רמייה”. מרמים אנוּ את התרנגוֹלוֹת לחשוֹב שיוֹם הוּא, והן, הפתיוֹת, מטילוֹת לנוּ ביצים.

נהמתי בנחירי איזוֹ תשוּבה, אבל מוֹחי היה אצל מלכה, שפניה לא משוּ מעיני, כשהם מוּארים אוֹר הלבנה. חתרתי למצוֹא את החידה. מיחסם של האנשים אליה הריחוֹתי איזה סוֹד. איך אעמוֹד עליו? אם גם אשהה אצלה מחר שעה ושרוֹני איננוּ בבית, האם תספר לי את סוֹדה? האם אוּכל לחקוֹר אוֹתה על כך? בכל זאת החזקתי בהחלטתי – להיכנס שמה בבוֹקר. אפשר אעלה משהוּ. התפשטתי למחצה ושכבתי על גבי לרוֹחב המיטה. לא חשתי כל צוֹרך בשינה. עוֹד מגוֹרה הייתי מן ההרצאה הארוּכה, וּפניה וקוֹלה של מלכה לא הרפוּ ממני. קמתי ולקחתי מעל המדף את “מלחמת היהוּדים” של פלאויוּס וקראתי בוֹ דלתוֹת אחדוֹת לאוֹר המנוֹרה שעל הכיסא. אך הספר צנח מידי וּמוֹחי תר אחרי האשה הגלוּיה-המסתוֹרית.

איני יוֹדע אם יש ממש בתוֹרת הטילפּאתיה, אוֹ שפרידמן הרגיש צוֹרך לספר לי את מקרה האשה, הוֹאיל וראה את תהייתי עליה. לא שכבתי חצי השעה והאוֹר בחדר דוֹלק – שמעתי פּתאוֹם נקישוֹת רפוֹת של פרקי אצבעוֹת על הדלת. בתחילה חשבתי: טעוּת שמיעה. אפשר משהוּ מגרד בבית, חתוּל אוֹ עכבר. ואוּלי כלב בחוּץ מתקרצף בקיר. אבל הנקישוֹת נשנוּ. ישבתי על דוֹפן המיטה וקראתי:

– כן, בבקשה!

הדלת נפתחה, וּפרידמן, לבוּש פּיג’אמה של פסים, עמד בפתח.

– ראיתי אוֹר וחשבתי: אוּלי נרדמת ושכחת לכבוֹת את המנוֹרה.

– לא, איני יכוֹל לישוֹן, – עניתיו – תמיד קשה עלי השינה על יצוּע זר. ממעט אני בנסיעוֹת. אבל אינך צריך לנַדד שינה מעיניך בגללי. אני אין לי כל עבוֹדה בבוֹקר ואוּכל לישוֹן שעה נוֹספת. אגב, הוֹאיל ונכנסת אוּלי תוּכל לוֹמר לי, כמה שנים הגברת שרוֹני בארץ…

כאילוּ חיכה לשאלה זוֹ, פסע פסיעה החדרה וסגר את הדלת מאחוֹריו.

– כמה שנים היא בארץ? כשנוֹת בתה, היא כלתי. כלוֹמר, שמוֹנה עשׂרה ועוֹד שנה, לפני שנוֹלדה אביבה.

ברי היה לי, שהוּא עבר על הנימוּס ונכנס כדי לדבר בה, במלכה. אף על פי שהכוֹל נהגוּ בה חיבה, ראיתי ממנהגוֹ יחס מיוּחד לגבּיה. אם כן, אמרתי בלבי, מן השמיים מסייעים אוֹתי לגלוֹת את הסוֹד שחפצתי לדעתוֹ.

הנחתי את הספר, ישבתי ישיבת אדם עֵר וּמוּכן לשמוֹע. הוֹריתי לוֹ את הכיסא הסמוּך:

– שב נא ונסיח מעט במלכה. היא מעניינת אוֹתי.

– ידעתי שהיא תעניין אוֹתך. את מי אינה מעניינת? טיפוּס אדם יוֹצא מן הכלל. רצוֹנך, אספר לך את סיפוּרה. אך הדברים יארכו מעט.

– לי לא איכפת. אך חס אני עליך ועל אשתך. אתם אנשים עוֹבדים ועליכם להשכים לעבוֹדה.

– אשתי ישינה כבר שנת ישרים. מוּטב כך. ואני – אל תדאג לי. רגיל אני בלילוֹת שימוּרים. בימים אלה שאנוּ חיים בהם, אנוּס כל אחד להיוֹת לפעמים עֵר בלילה. כונתי לשמירה על פי תוֹר.

– אם כן, ספּר, כי שוֹמע אני. אתה מעשן?

– תוֹדה. לפעמים. הפעם אעשן, אם תתן לי משלך. לא לקחתי בצרכניה.

הוֹצאתי את קוּפסת הסיגריוֹת שלי, והוּא הביא מן השוּלחן גפרוּרים וּמאפרה והניחם על כיסא, ליד המנוֹרה.

לאחר הצתת הסיגריוֹת פתח פרידמן בסיפוּרוֹ:

– אני עצמי יליד ב., כפי ששמעת כבר. למדתי בחדר וּבבית המדרש ואחר אצל סטוּדנט ואצל המוֹרה העברי. כן, עוֹד בימי פראנץ יוֹזף. בהיוֹתי בן י“ד שנה כבר הייתי ציוֹני נלהב וחלמתי על עלייה לארץ ישׂראל. אחר כך הייתי חבר פעיל באגוּדה ציוֹנית. בן י”ט התקרבתי לבתוֹ היחידה (בנים היוּ לוֹ שלוֹשה) של ראש הקהל שלנוּ, יקוּתיאל כ"ץ, יהוּדי בעל צוּרה, חסיד ויז’ניצי, עשיר ותקיף, שׂוֹרר בקהילה ושׂוֹרר בביתוֹ. בהשפּעת המוֹרה לעברית נוֹסד בעירנוּ קוּרס של נערוֹת מבוּגרוֹת ללימוֹּד השׂפה העברית. רבוֹת ביקרוּ בקוּרס הזה, וּבתוֹכן גם מלכה, בתוֹ של ראש הקהל. הדבר לא היה לרצוֹן האב, שהתנגד לציוֹנים. אבל התנגדוּתוֹ למעשה בתוֹ היתה משתמשת לשתי פנים. באמת נהנה מזה שבתוֹ קוֹראת וּמדברת בלשוֹן הקוֹדש. אני נחשבתי בעירי בחוּר משׂכּיל. היתה לי ידיעה בספרוּת העברית החדשה. גם את שילר והיינה וּקצת גיתה ידעתי. סנטימנטאלי לא הייתי. הצעירוֹת אמרוּ עלי שיש בי משהוּ מן הברזל של חנוּת אבי. מילא, כשלוֹש שנים “התהלכנוּ”. הכוֹל ידעוּ שאנוּ “זוּג”, אך על פי שלא היוּ אירוּסים. אביה לא סירב לשידוּך. לאבי היה בית מסחר גדוֹל ונחשב עשיר, ואני בן זקוּנים לוֹ. שני אחי וּשתי אחיוֹתי כבר היוּ נשׂוּאים.

כשגמלה בי המחשבה לעלוֹת לארץ ישראל ולהיוֹת בה עוֹבד אדמה, סיפרתי את החלטתי למלכה. היא הסכימה מיד לעלוֹת עמי, אבל רק ברשוּת אביה. התנאי לא הפחידני כלל. סבוּר הייתי: הוֹאיל והסכים לשידוּך וּלדיבּוּרה העברי של בתוֹ, לא יתנגד גם לעלייתנוּ לארץ, לאחר שנעשה את החתוּנה כדת משה וישראל במקוֹם. אבל טעיתי בסברתי: לדבר זה לא נתרצה. לא הוֹעילוּ כל הטענוֹת שלי ושל מלכה, הנימוּקים שלי והדמעוֹת של מלכה, הכוֹל היה לחינם. הוּא היה מתנגד לציוֹנים וידע מפי העיתוֹן “מחזיקי הדת” את כל “ערוַת הארץ”, אשר “שוּעלים הילכוּ בה”, ויש שם ישמעאלים פראים, הרוֹצחים את היהוּדים, כשם שרצחוּ את בעל “ציוֹן הלא תשאלי” ואת בעל “לכה דוֹדי”. רק בארבע הערים של ר' מאיר בעל הנס יוֹשבים היהוּדים כלוּאים בתוֹך גיטאוֹת, חיים על הצדקה ולוֹמדים תוֹרה וּמחכים למות. כלוּם גם אנוּ נעשה כך? על ה“קוֹלוֹניוֹת” לא שמע ולא רצה לשמוֹע. בקיצוּר, כל הדיבוּרים היוּ לבטלה. כל זמן שהוּא חי, לא תלך בתוֹ למדבר. אמנם מנהיגי הציוֹנים אוֹמרים, שהם יוֹציאוּ את בני ישראל שנית מ“בית העבדים” ויוֹליכוּם המדברה, אבל ב"ה, אין הם משה רבנוּ…

נמלכתי בדעתי והחלטתי להשפיע על מלכה, שתעלה עמי שלא ברצוֹן אביה. הרי אין אני מבקש ממנוּ כלוּם, לא מוֹהר ולא מתן. ואם יעמוֹד בסרבנוּתוֹ, נסע לעיר אחרת ונעמיד את החוּפה – ונעלה על דעת עצמנוּ. לא ילדים אנוּ. גם אבי אינוֹ מרוּצה, שבן זקוּניו יעזבנוּ לעת זיקנה. – אבל באין ברירה הוּא מסכים, ואפילוּ נוֹתן לי להוֹצאוֹת הדרך ויוֹתר מזה. בטוּח הייתי: נקל יהיה לי להשפיע עליה. אבל נתקלתי באבן שׂדה מוּשרשת יפה באדמה. כל כוֹח דיבוּרי, ק"ן הטעמים שבפי, כל אהבתי לא היה בכוֹחם להזיזה ממקוֹמה: בלי רשוּת אביה לא תעלה. עוֹד לא קרה מקרה בביתם, שמישהוּ ימרה את פי האב.

לא אאריך לך: המלחמה ההוֹרסת את שנינוּ ארכה כשנה תמימה. גם עצבי וגם עצביה היוּ לטרף. התערבוּ קרוֹבים וידידים, אלה בכה ואלה בכה, אלה מצדיקים צד זה ואלה מצדיקים את הצד שכנגד, והסוֹף היה – אוֹ שאני מוַתר על הנסיעה לארץ ישׂראל, אוֹ שהקשר בינינוּ מתנתק.

וארץ ישׂראל ניצחה. איך אוֹמר שילר? “עקרתיה מלב פצוּע” – ונסעתי לבדי. לא אתאר את ליל הפרידה, כשיצאנוּ שנינוּ אל החוֹרשה הסמוּכה, שהיינוּ רגילים לטייל בה. זוֹכר אני: היה לילה משוּנה. ירח מאחוֹרי ערפל והאויר כמוֹ עוֹמד להזיל דמעוֹת. עד חצי הלילה ישבנוּ שם. שנינוּ שפכנוּ דמעוֹת רבוֹת, וּלסוֹף, כשליויתיה עד שער ביתה, נפרדה ממני במלים אלו: “יוֹדעת אני: חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך. לפי שעה הקשר ניתק בינינוּ, ואני מבקשת ממך: אל תכתוֹב אלי וגם אני לא אכתוֹב אליך”.

כבר רגיל הייתי לשמוֹע מפיה במשך השנה דברים מוּזרים, דברים אשר אין להם שחר, ולא נתתי ערך גם לדבריה אלה, אף כי צילצלוּ באוֹזני בלי הרף.

למחרת הבוֹקר יצאתי לדרך. לא אלאה אוֹתך בתיאוּר הנסיעה וכל מה שעבר עלי בארץ בימים ההם. רק זאת אגיד לך: השיכרוֹן שנסכה עלי הארץ הענייה, החרבה רוּבה, מוֹשבוֹת השרוֹן על פרדסיהן, ים הכינרת והגליל הפראי, היה חזק כל כך, שלא יכלוּ לוֹ ימי הקדחת, חוֹסר העבוֹדה, התנכרוּת האיכּרים, ארס המקטרגים – דבקתי בארץ מן הרגע שרגלי דרכה על אדמתה ואהבתיה אהבה עזה מאהבת נשים. לבסוֹף נתחברתי לקבוּצת פוֹעלים, בחוּרים מצוּיינים, ושרוֹני בתוֹכם (אחדים מהם הם כיוֹם בין ותיקי החקלאים), ושם הכרתי את בתיה וּנשׂאתיה לי לאשה. היא ליטאית, בת ראש ישיבה, אשה מצוּינה בכוֹל, ויש לנוּ שלוֹשה ילדים, כוּלם נשׂוּאים, וזה שהכרת הערב, עתניאל, הוּא בן הזקוּנים. הבת והבן הגדוֹל הם לא פה: הבת בקיבוּץ, נשׂוּאה, כבר אם לשני ילדים, והבן – נתגייס מיד לאחר החתוּנה. הלך לנקוֹם את נקמתנוּ מן הצוֹרר הארוּר. והצעיר, בן פוֹרת יוֹסף, עבר לגוּר אצל משפּחת אשתוֹ, אצל שרוֹני.

ועתה נחזוֹר אל מלכה. לא קיבלתי ממנה כל מכתב, ואף אני לא כתבתי אליה. מה שניתק בצוּרה כזוֹ אינוֹ ניתן לאיחוּי, ואינוֹ צריך להתאַחוֹת. אף כי צילצוּל המלים שלה: “חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך” לא נשכח מלבי, וגם קוֹלה וּמראיה באוֹמרה לי את המלים האלה, אבל השתדלתי, וגם היה לי הכוֹח, לבטל את השפעתן עלי.

הניתוּק הוּקל גם על ידי העוּבדה, שהיא היתה שם לאיש. אני הגעתי ארצה כשנה לפני פרוֹץ מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, וכעבוֹר חצי שנה הוֹדיעוּני מביתי, כי מלכה נישׂאה לבן עשירים מדרוֹהוֹבּיץ‘, מאילי הנפט. כל כך עשיר האיש, שויתר על הנדוּניה, והיא עברה לגוּר בדרוֹהוֹבּיץ’. אמרוּ בב., כי הוֹריה וּקרוֹביה כפוּ אוֹתה, והיא הסכימה. רק חוֹדש עבר בין האירוּסים לנישׂוּאים. יפה היתה…

הוּא הפסיק את סיפוּרוֹ. הביט אל החלוֹן הכהה ברגע שזימזוּם המטוֹס הגיע בעדוֹ מקרוֹב מאוֹד. היה לי הרוֹשם כאילוּ הוּא מביט וּמקשיב אל רעיוֹן לבוֹ. הסיגריה השלישית, שהגשתי לוֹ כבר נשׂרפה, והוּא לחץ את זנבה העשן מתוֹך עצבנוּת אל פינכת האפר הקטנה. הגשתי לוֹ אחרת והוּא לקחה מידי אבטוֹמטית ולא אמר כלוּם. לאחר שהצתיה לוֹ, המשיך:

– במלחמה ההיא, כשרוּבה של גליציה נכבש על ידי הרוּסים, נפסק כל קשר ביני וּבין משפחתי שנשארה בעיר מוֹלדתי. אך נוֹדע לי מפי קרוֹב אחד בוינה, שמשפּחת כ“ץ נמלטה והגיעה אחרי טילטוּלים רבים לפּראג, וגם היא, מלכה, עם בעלה הגיעוּ שמה. שם מת אביה מעוֹצר רעה ויגוֹן, וגם בעלה נידלדל, כי נסתמוּ מקוֹרוֹת עוֹשרוֹ. והיא ילדה לוֹ בגלוּתם שני בנים. פרטים על חייהם לא ידעתי, כי לא כתבוּ לי. ואני, אף כי תאב הייתי לדעת, לא חפצתי לשאוֹל איש. נשמרתי לנפשי לא” להעלוֹת את האוֹב"… רוֹאה אתה, עוֹד מליצת המקרא בפי, אף כי פלח אני…

אחרי המלחמה ואחרי שחזרוּ הפליטים אל המדינה החדשה, הפוֹלנית, כתבה לי אחוֹתי שבבית (היא היתה עתה היחידה שכתבה לי. אמי שנתאלמנה היתה חוֹלה ולא יכלה לכתוֹב) על כל המוֹצאוֹת אוֹתם ועל חייהם הקשים אחרי מוֹת אבי וּשדידת החנוּת על ידי הרוּסים. בתוֹספת למכתב, על גיליוֹן מיוּחד, כתבה על מלכה, שהיא וּמשפּחתה חזרוּ לדרוֹהוֹבּיץ', ולבעלה הוֹחזר חלק גדוֹל מרכוּשוֹ, והם שוּב עשירים. אבל אוֹמרים עליה שהיא “לא בסדר”. היא יפה מאוֹד, יפה משהיתה, אבל כמוֹ קפוּאה. אינה מתעניינת בשוּם דבר. אינה אוֹהבת את בעלה, אף על פי שהיא נשמעת לוֹ בכוֹל וּמנהלת את הבית בסדר למוֹפת (לא חסירוֹת לה משרתוֹת). היא מתהלכת כאבטוֹמט, ממעטת בדיבוּר ונראית כשרוּיה בעוֹלם אחר. את כל אלה קיבלה אחוֹתי מפי אחיה של מלכה, רווק זקן, שהוּא מבאי ביתה.

ידיעוֹת אלה ציערוּני, אבל משהוּ בקרבי סירב בכל כוֹח לקשוֹר את מצבה עם ישוּתי אני. איחלתי לה כל טוּב, שתבריא ותהיה “בסדר” ותראה נחת בביתה – אבל נאחזתי בצפּוֹרני בשלי, בבתיה וּבשני הפעוּטוֹת שלנוּ, ולא רציתי לתת את דעתי על אחרת, ותהי אחרת זוֹ אהבתי הראשוֹנה…

בשנת תרפ"א נפתח זרם החלוּצים וחברי “השוֹמר הצעיר” לארץ, וּבתוֹכם רבים מגאליציה. באוּ גם שניים, בחוּר וּבחוּרה, מב., מעיר מוֹלדתי. עתה הוּא פּקיד באחד הבּאנקים שבתל אביב, אבל אז היה מפעילי התנוּעה, וּלרגל עבוֹדתוֹ עשׂה איזה זמן בדרוֹהוֹבּיץ' והתעניין, לפי בקשת אחוֹתי, במלכּה. אני לא שאלתי ממנוּ דבר, אך הוּא סיפּר לי, גם זה לבקשת אחוֹתי, שיש לה צמד ילדים קטנים, אחד נחמד מרעהוּ. היא יפה להפליא, אך מוּזרה מאוֹד. הכוֹל אוֹמרים, כי שוֹרש זרוּתה במה שאינה אוֹהבת את בּעלה. הוּא עשיר ואיש הגוּן מאוֹד, מסַפּק לה כל מנעמי עוֹלם, נוֹסע עמה למעוֹנוֹת קיץ, קוֹנה לה תכשיטים יקרים, שמלוֹת וכו' – הכוֹל ללא הוֹעיל: היא קפוּאה, כמוֹ אין בה רוּח חיים. הוּא, הבחוּר, היה בביתה ודיבר עמה. הוּא עצמוֹ לא מצא בדיבוּרה שוּם דבר לא נוֹרמאלי, מדבּרת מעט מאוֹד, אך בטעם וּבהבנה, אלא שבשעת דיבוּרה אין כל הבעה בפניה, ועיניה כזכוּכית ריקה. גם תנוּעוֹתיה הן כמשוֹללוֹת רצוֹן, כאבטוֹמט גמוּר. רק פּעם אחת הזכירה, שיש לה “חבר” בארץ ישראל. היא יוֹדעת שהוּא נשׂוּי, אבל אינה יוֹדעת היכן הוּא נמצא. יוֹתר לא אמרה עלי כלוּם.

שמעתי ולא שאלתיו דבר. אשתי, שידעה מפי מה היה בינינוּ, התחילה באילוּ שאלוֹת, אבל הוֹאיל ואני שתקתי, הפסיקה גם היא. וּבזה היה די. כן, לשנינוּ היה די…

שוּב מיעך את שארית הסיגריה אל הצלחת, ואני נתתי אחרת בין אצבעוֹתיו. הפּעם הרגיש בדבר ואמר בחיוּך מעוּקם:

– אתה מטריפני סיגריוֹת. טוֹב שאין החלוֹנוֹת סגוּרים. בעד חרכי התריסים יתנדף העשן. ואתה, למה אינך מעשן?… בקיצוּר, כמדוּמה שכבר אמרתי לך, כי גם לנוּ היוּ כבר אז שני ילדים. וּבינתיים הגענוּ להתיישבוּת. אחרי גילגוּלים וּתלאוֹת וייסוּרים רבים הגענוּ סוֹף סוֹף להתיישבוּת של קבע. לא אַלאה אוֹתך בתיאור כל מה שעבר עלינוּ. אתה ושכמוֹתך יוֹדעים יפה מה שעבר על ההתיישבוּת החקלאית בארץ, ואיני שייך לאלה הסבוּרים, כי הפּרה שלהם והתרנגוֹלוֹת שלהם הן הראשוֹנוֹת והיחידוֹת בבריאה כוּלה. היה לנוּ, כמוֹ שאוֹמרים, “צינים פחים”, קר וחם; ועם עתה, אחרי עשׂרים ואחת שנוֹת התיישבוּת במקוֹם, עוֹדנוּ רחוֹקים מעשירוּת. אבל אלוֹהים בירך אוֹתנוּ

בילדים טוֹבים, כוּלם חקלאים, וּבנוּ יש עוֹד מעט כוֹח לטפּל במשקנוּ, ואיך אוֹמר היינה: “חביבתי, מה תבקשי לך עוֹד?”…

והנה יוֹם אחד, שנתיים אחרי שעלינוּ על הקרקע, עוֹדנוּ יוֹשבים בצריף, קיבלתי פּתאוֹם מכתב מאת מלכּה. מכתב משוּנה מאוֹד. וּבוֹ גם תמוּנתה. יפה וּלבוּשה כמלכּה. המכתב היה כתוּב קצתוֹ יידיש וּקצתוֹ עברית. הראיתיו לבתיה שלי. לאחר שקראה אוֹתוֹ הביטה בי בעיניים תוֹהוֹת. את רוֹב הדברים לא הבינה וּמה שהבינה לא מצא חן בעיניה. רק התמוּנה מצאה חן בעיניה. “הרי היא יפה-פיה! ועל אשה כזאת יכוֹלת לוַתר? אילוּ הייתי גבר, לא הייתי יכוֹלה לעזוֹב אשה כזוֹ”… בתיה שלי, זה דרכּה: פיה ולבה שוים.

אחר כך בא עוֹד מכתב ועוֹד מכתב. אחרוֹן אחרוֹן משוּנה, אך גם ברוּר יוֹתר. היא כבר כּתבה גלוּיוֹת, שהיא שׂוֹנאת את בעלה, אף כי רק טוֹב הוּא עוֹשׂה עמה, והיא החליטה לדרוֹש ממנוּ גט. אביה ואמה מתוּ עניים, אך הוּא, בעלה, עשיר גדוֹל. בעלה, באין ברירה, הסכּים לתת לה גט וגם סכוּם כסף גדוֹל, אף על פי שהילדים יישארוּ אצלוֹ. אבל היא לא תקבל ממנוּ אלא להוֹצאוֹת הדרך בלבד, ועוֹד סכוּם קטן, שיספּיק לה לימים הראשוֹנים בארץ ישׂראל. כי אחת גמרה: לעלוֹת לארץ ישׂראל, לעבוֹד בה כל עבוֹדה בבית וּבשׂדה כדי לשוּב לחיים. ואחרי זה באוּ דברים מבוּלבּלים, מוּזרים וּתמוּהים, עם נקוּדוֹת הרבה. גם בתיה לא הבינה את כוָנת הדברים ואמרה, שהאשה נראית לה לא שפוּיה בדעתה. גם אני חשבתי כן.

שתי פּעמים עניתי על מכתביה. תיארתי לה בקצרה את החיים בארץ ישׂראל, את הקוֹשי שבחיי העבוֹדה הגוּפנית בתנאים שבארץ. סיפּרתי לה על אשתי הטוֹבה ועל ילדינוּ החמוּדים. אחר כך חדלתי להשיב על מכתביה, שנעשׂוּ מבוּלבּלים יוֹתר ויוֹתר. אחרי תשוּבתי האחרוֹנה כּתבה לי עוֹד

הרבה מכתבים. לפעמים קיבלתי ביוֹם אחד שניים שלוֹשה בבת אחת, וּלבסוֹף, אחרי הפסקה של כמה שבוּעוֹת נתקבל מכתב באחריוּת ועל המעטפה כתוּב בהדגשה של שלוֹשה קוים: סוֹדי. מוּבן שלא עלה על דעתי להעלים את המכתב מבתיה. אבל לפני שפּתחתיו לקחתיו עמי לשׂדה, ישבתי על ידוֹת המחרשה וּקראתיו. מה אגיד לך? טירוּף גמוּר, אף על פי שהדברים היוּ ברוּרים מאוֹד. היא דוֹרשת ממני, לא פחוֹת ולא יוֹתר, אלא להתגרש מאשתי ולשׂאת אוֹתה. היא כבר קיבלה גט מבעלה והיא יוֹשבת בעיר אחרת, בקרבת מקוֹם לחוַת הכשרה של חלוּצים. עתה היא עסוּקה בהכנוֹת לנסיעה אלי. היא הבטיחה לי אז, בשעת הפּרידה, לבוֹא – והיא מקיימת סוֹף סוֹף את הבטחתה. היא מבקשת ממני לספר הכוֹל לאשתי. בטוּחה היא שזוֹ תבין לה וּתפנה לה את המקוֹם המגיע לה בדין. מתוֹך מכתבי למדה, כי אשה טוֹבה וּבעלת יוֹשר היא. לב אשה יוֹדע אחוֹתה…

צחקתי ורגזתי בלבי. לא ידעתי את נפשי. הנה, עד היכן הגיעוּ הדברים. כמוּבן, בשוּבי הביתה אראה את המכתב לבתיה. היא יצאה שם מדעתה. אין ספק. אבל מה יהיה אם בבוֹקר לא עבוֹת אחד תוֹפיע כאן, במוֹשב, ותתבע את “המגיע לה בדין”, לפי דעתה? מה יהיה אז? איך ארחיק מעלי את הצרה?…

וּבכל זאת עלה בידי להתגבר על חששוֹתי. ראשית, האמנתי שהיא לא תבוֹא. מי יוֹדע, אפשר שכל עניין הגט והנסיעה אינוֹ אלא פּרי דמיוֹן חוֹלה. ושנית, לא ייתכן כי אֵם, ותהי גם מוּזרה במוּזרוֹת, תעזוֹב את ילדיה, פּרי בטנה. עוֹד לא נשמע כדבר הזה. איך אוֹמר הנביא: “התשכח אשה עוּלה מרחם בן בטנה?” ואם יקרה חלילה הרע מכוֹל, והיא תבוֹא – אמנם תהיה זוֹ צרה גדוֹלה – אבל אמצא, בעזרת בתיה, דרך לצאת ממנה. למדתי בשנוֹת חיי לא לחטט במחשבוֹת. אוֹ לעשׂוֹת – אוֹ לשכוֹח.

בתיה, לאחר שקראה את המכתב, ישבה רגעים אחדים כנדהמה. אחר כך אמר לי: “אין לי כל ספק ביחס אליך, אבל גוֹרלה של האשה נוֹגע עד לבי. ברוּר לי, שהיא תפוּשׂה לרעיון הבל מסוּכּן, וּמי יוֹדע מה צפוּי לה. עלינוּ להיוֹת מוּכנים לכוֹל. אפשר שהיא תבוֹא באחד הימים, וּמוּטב שנהיה מוּכנים לכך. מה נוּכל לעשׂוֹת, קשה להחליט עתה. הדבר תלוּי במצב האשה. בכל אוֹפן דעתי כדעתך, שיש להשיב לה הפּעם תשוּבה קצרה וּברוּרה. אוּלי תבין בעצמה, ואוּלי יבין מישהוּ אחר, שיש לוֹ שליטה עליה”.

וּבאוֹתוֹ מעמד, בלי דחייה כּלשהי, ישבתי וכתבתי לה שוּרוֹת אחדוֹת, בערך כך: “הוֹציאי מראשך את המחשבה האוילית. אהבתי את אשתי ואת ילדי. גם אשתי אוֹהבת אוֹתי ואת ילדיה, ואיש מאתנוּ לא יסכים לפירוּד. אין להחיוֹת מה שמת לפני שנים רבוֹת. חשבי על ילדיך ועל חוֹבתך כלפיהם”.

על המכתב הזה לא קיבלתי כל תשוּבה. גם אני וגם בתיה סבוּרים היינוּ, שמכתבי עשׂה את שליחוּתוֹ ואנוּ פּטוּרים מן הצרה. בתיה, כפי הנראה, חשבה עליה יוֹתר ממני, כי פעמים אחדוֹת אמרה: “לבי לאשה היפה והאוּמללה, מי יוֹדע אילוּ ייסוּרי גיהינוֹם עוֹברים עליה”. ואני שמעתי ושתקתי, כי מה אוֹמר וּמה אדבר?…

הוּא הפסיק את סיפּוּרוֹ בקריאה של רוֹגז כמעט:

– אל תתן לי יוֹתר סיגריוֹת. איני רוֹצה למלא את החדר עשן. אתה צריך לישוֹן פה.

וּבנעימה אחרת, כמוֹ לפייסני:

– אוּלי תאכל עוֹד קלימנטינוֹת אחדוֹת? הן טוֹבוֹת מאוֹד.

אביא מן החדר השני… – וקם לצאת. אחזתי בידוֹ וּכפיתיו לשבת. הוֹדיתי לוֹ ואמרתי, שסיפּוּרוֹ מספּיק לי וּביקשתי ממנוּ להמשיך.

הוּא שמע לי ושב לסיפּוּרוֹ:

– בקיץ של אוֹתה שנה נסע שרוֹני לבקר את אמוֹ הזקינה בברסטצ’קוֹ, היא עיירת מוֹלדתוֹ בווֹהלין. דרך אגב צריך היה למלא איזוֹ שליחוּת מטעם המפלגה. שהה שם כשני חוֹדשים וּבראשית אלוּל חזר. מתוֹך יחסי הידידוּת שבינינוּ קיבלתי על עצמי את הטיפוּל במשקוֹ. הוּא אמנם השאיר פּוֹעל טוֹב, אבל, איך אוֹמרים? “בידיים זרוֹת טוֹב גחלים לגרוֹף”, בלי עין משגחת של בעל בית ילך הכוֹל לאיבּוּד. שעה שעתיים בכל יוֹם הייתי מבלה במשקוֹ. גם בתיה היתה הוֹלכת שמה מזמן לזמן לעזוֹר במה שיכלה. רוָק זקן היה שרוֹני וּכבן אוֹ כאח היה לה, לבתיה. בחוּר משׂכּיל וּבעל נפש, אך גם בעל לשוֹן שנוּנה, וּמתוֹך שלא הניח איש במוֹשב שלא גילה את חוּלשוֹתיו בחריפוּת רבה, לא היוּ לוֹ אוֹהבים בין המתיישבים. רק בביתי היה קשוּר, בגדוֹלים כבקטנים, ואף כי גם אנחנוּ לא ניקינוּ מלשוֹנוֹ – לא נדלחוּ היחסים בינינוּ. אוֹדה ולא אבוֹש: הרגשנוּ בהיעדרוֹ כוּלנוּ, בתיה וגם אני וגם הילדים הקטנים התגעגענוּ עליו.

בקיצוּר, לאחר שני חוֹדשים חזר שרוֹני. כשלא מצאני בבית, רץ אל השׂדה (עבדתי אז בחציר), וּלאחר חיבוּק ונישוּק אמר לי בלשוֹנוֹ של אהוּד לעגלוֹן מלך מוֹאב: “דבר סתר לי אליך”. תמהתי: שרוֹני, שלא ידע סוֹד מימיו, הביא לי דבר סתר? היתה בי סקרנוּת לשמוֹע. ישבנוּ על ערימה של חציר ירוֹק, שזה עתה קצרתיו, להביא לרפת. הוּא הביט כה וכה, אם אין שוֹמע, אחר סיפר את זה המעשׂה: בדרך חזירתוֹ נסעה עמוֹ באוֹנייה אשה צעירה, יפה מאוֹד. בוֹדדה היתה בין הנוֹסֹעים והליכוֹתיה מוּזרוֹת קצת. הכוֹל הסתכּלוּ בה ואיש לא דיבּר עמה, כי על כל שאלה ענתה רק “כן” אוֹ “לא”, אוֹ לא ענתה כלל. וּביוֹם השלישי לנסיעה, בעוֹמדוֹ לפנוֹת ערב על הסיפּוּן נשען על המעקה וּמסתכּל בחמה הצוֹללת בים, ניגשה אליו האשה ושאלה אוֹתוֹ אם אינוֹ ארץ ישׂראלי. “כמוּבן”, ענה שרוֹני, “ארץ ישׂראלי מארץ ישׂראל”. וּכשאמר לה שהוּא חבר במוֹשב שלנוּ, שאלה אוֹתוֹ אם הוּא מכּיר את מרדכי פרידמן. “מכּיר וּמכּיר”, ענה לה, “הרי הוּא רעי כאח לי. בשנה אחת עלינוּ לארץ, התגלגלנוּ אוֹתם הגילגוּלים ויחד הגענוּ להתיישבוּת. רק הבדל אחד בינינוּ: הוּא, מוֹטי, הריהוּ בעל לאשה ואב לשני ילדים, ואני, שרוֹֹני, רוָק זקן, עץ יבש, כבן ארבעים”.

אז סיפּרה לוֹ האשה שהיא נוֹסעת אל פרידמן, כלוֹמר אלי, שהייתי ארוּסה לפנים, כדי שאקחנה לאשה. אתה יכוֹל לדמוֹת לך את פניו של שרוֹני. אבל הדבר עניין אוֹתוֹ. והיא סיפּרה לוֹ הכוֹל כאשר לכוֹל, מאלף עד תיו. גם על המכתבים שהיתה כוֹתבת אלי, והראתה לוֹ את המכתבים שלי (לשרוֹני לא היה מוּשׂג מכל העניין), רק את המכתב האחרוֹן לא הראתה לוֹ. והמעניין שבדבר, שעל כל אלה היתה מדברת בקוֹל שקט, רך וחשאי, בלי רגש, כמוֹ על עניין זר.

וּמאוֹתה שׂיחה ואילך לא הרפּתה ממנוּ והיתה שוֹאלת אוֹתוֹ עלי ועל חיי, אם עוֹדני עליז כמוֹ שהייתי בביתי, ואפילוּ על המאכלים שאני אוֹהב שאלה, מה אני לוֹבש בימי המעשׂה וּמה בשבתוֹת. הכוֹל באוֹתה נעימה קרה וזרה, כמוֹ הדברים מלוּמדים בפיה. לא שאלה לאשתי ולא לילדי. שרוֹני התלוֹצץ תחילה, כדרכּוֹ, אחר כך קם בוֹ רגש לא נוֹח. מתוֹך שלא ידע קוֹדם לכן כלוּם, היה הדבר בשבילוֹ חידוּש מתמיה, אף מפחיד. הוּא ראה, שיש לוֹ עסק עם אשה בעלת “רעיוֹן נטוּע” וניסה לדבּר על לבה, שתסתלק מן הרעיוֹן הזה, שהרי אני חי חיי נישׂוּאים מאוּשרים ולא יעלה על הדעת שאתגרש בשבילה. אבל דבריו לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם והיא חזרה על שלה בלי שינוּי כלשהוּ.

האשה, סיפּר, היתה יפה וּנעימה וּבעלת נימוּסים נאים, וּכשדיבּרה בעניינים אחירים היוּ דבריה מעטים, אך שקוּלים וּבטעם רב, ואפילוּ מתוּבלים בהוּמוֹר קל. לבוּשה היה טוֹב והחפצים המעטים שעמה – מן המין המשוּפר ביוֹתר. נראה היה, שהיא באה מבית עשיר. אף נסעה במחלקה הראשוֹנה, בתא מיוּחד.

בקיצוּר, ימי נסיעתוֹ הנשארים היוּ לוֹ ימים של התרגשוּת וּמבוּכה, וּבמידה שהתקרב לארץ גדלה מבוּכתוֹ. הוּא דאג לי, מה אעשׂה כשהאשה תבוֹא אלי ואל בתיה בדרישתה המוּזרה? ואוּלם היא, להפך, ככוֹל שהתקרבה לארץ היתה שקיטה וּמרוּצה יוֹתר. כמוֹ איזה ביטחוֹן שלט בה. רק סקרנוּת קלה היתה בה לראוֹת כבר את החוֹף ושאלה אם האוֹנייה תעגוֹן בחיפה אוֹ ביפוֹ, וּמאיזוֹ עיר קרוֹב יוֹתר אל המוֹשב. הוּא, שרוֹני, דיבּר על לבה שתסע לתל אביב ותשב שם במלוֹן, והוּא יוֹדיע לי במוֹשב על בוֹאה וישלח אוֹתי אליה.

והנה הוּא בא וּמיד רץ אל צריפי (עדיין ישבנוּ אז בצריף), בירך בחטיפה את בתיה, וּכשנוֹדע לוֹ שאני בשׂדה, מיהר אלי וסיפר לי את המעשׂה כמוֹת שהוּא בלי כּחל וּבלי סרק. מיוֹם שאני מכּירוֹ לא ראיתיו נרגש כל כך. הפחד נשקף מעיניו. לא הכרתי את שרוֹני. בלי בדיחה ובלי עקיצה וּבלי חריפוּת. התוֹם עצמוֹ דיבּר מתוֹך גרוֹנוֹ, והוּא מלא חרדה לי וּלביתי.

וכמה משוּנה הדבר, שאני צריך הייתי להשתדל להרגיע אוֹתוֹ: מה שסחה לוֹ האשה – אמת. אבל לא האמנתי, שהיא אמנם תבוֹא, כאשר כתבה. וסיפּרתי לוֹ מה שכתבתי לה במכתבי האחרוֹן לפני חצי שנה, בערך, אוֹתוֹ מכתב שלא קיבלתי עליו תשוּבה ושהיא העלימה אוֹתוֹ משרוֹני.

אף אני הייתי נבוֹך בלבי. לא ידעתי מה המעשׂה אשר עלי לעשׂוֹת. וּכנהוּג אצלי במצבים כאלה, אני מחליט להפקיד את עצמי בידי בתיה. בטוּח אני בה, שהיא תמצא את העצה הנבוֹנה ביוֹתר. ידעתי זאת מן הניסיוֹן במשך כל חיינוּ המשוּתפים. וּלשרוֹני אמרתי: להחזירה למוֹלדתה אין בידי. תבוֹא אלינוּ הערב ונתייעץ שלשתנוּ.

אך עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, בין הערבּיים, באה מלכּה מתל אביב. באה באוֹטוֹבּוּס, שאלה והראוּ לה את צריפי. באה הדוּרה בלבוּשה. השכינים היוּ מלאי סקרנוּת: גברת עשירה באה אל מוֹטי. בוַדאי קרוֹבה. אוּלי מאמריקה. גם הילדים שלנוּ עמדוּ בחדר פעוּרי פה מרוֹב סקרנוּת. ביקשנוּ מהם שילכוּ לשעה אל חבריהם. היא סקרה אוֹתי ואת בתיה. נתנה לכל אחד ידה וּבתיה הזמינה אוֹתה לשבת. היא ישבה על הכיסא, הניחה את ידיה עם הכסיוֹת הארוּכוֹת כמעט עד המרפּק על השוּלחן ואמרה: “אם כן זה ביתך, מוֹטי? בית עץ בלי טיח בחוּץ, אבל בפנים הוּא נעים למדי. נקי וּמסוּדר. מתי תסדר את הגט?”

שנינוּ, אני וּבתיה, הסתכּלנוּ זה בזה. כל טיפּת דם ברחה מפּנינוּ. “עוֹד חזוֹן למוֹעד”, אמרתי, “עוֹד נדבּר בזה”. – “רוֹצה אני שהעניין יגמר מהר ככל האפשר. כמה זמן אוּכל לשבת במלוֹן? אין לי הרבה כסף. כמה זמן יש לחכּוֹת בחתוּנה לאחר הגט?”

איני יוֹדע איך בתיה, אבל אני חשתי כמוֹ נמלים זוֹחלוֹת על כל בשׂרי.

שאלתיה בזהירוּת: איפה תליני הלילה? – “מה השאלה? במלוֹן. בוַדאי עוֹד אפשר יהיה לחזוֹר הערב לתל אביב? הן לא אפריע אתכם כל זמן שאתם איש ואשה”…

לא אאריך לך. אילוּ באתי לספר לך את כל הפרטים, לא הייתי מספּיק, אף אין ביכוֹלתי למוֹסרם כמוֹ.

שלחתי אוֹתה בעגלה שׂכוּרה לתל אביב.

למחר ידע כבר כל המוֹשב את ה“סנסאציה”, והכוֹל ריחמוּ עלי. אף על פי שמלבד שרוֹני לא בא איש לביתנוּ, ידענו שהם יוֹדעים וּמדברים בעניין. אף כי החבירים והחבירוֹת רחשוּ לנוּ אך טוֹב, לא יכלוּ, ביחוּד החבירוֹת, להתגבר על החוּלשה האנוֹשית לעסוֹק בקצת רכילוּת. אחר כך סיפּרוּ לנוּ שהיוּ אפילוּ נשי חבירים אחדוֹת, שחשדוּ בי, כי עזבתי אשה עם ילדים, ועתה באה האשה על שלה… מילא, טבע הוּא באדם.

גם חוֹכמתה של בתיה לא עמדה לנו. הן היא עצמה היתה קוֹרבּן המקרה הבּיש הזה. התחילוּ בשבילנוּ, בשבילי וּבשביל בתיה וגם בשביל שרוֹני, שהשתתף עמנוּ בכל העניין כמוֹ אח, כמוֹ אב, ימים קשים, מטוֹרפים. מיוֹם ליוֹם נסתבּך העניין יוֹתר. היא באה בכל יוֹם אחרי הצהריים וחזרה על אוֹתה השאלה: “מתי נסדר את הגט?” לא ידענוּ חיים. הזנחנוּ את המשק. בתיה, עם כל שליטתה בעצמה, היתה אוֹבדת עצוֹת. לא שחששה חלילה לעצמה אוֹ לי, היא היתה מליאה צער ודאגה לאשה האוּמללה, ולא ידעה עוֹד איך לדבר עמה, איך לכלכל את דבריה, שלא תכאיב לה. כבר ניסינוּ בכל הדרכים לעוֹרר את הגיוֹנה ולא העלינוּ כלוּם. על כל נימוּקינוּ, הצעוֹתינוּ וּבקשוֹתינוּ היתה בפיה רק תשוּבה אחת: “מתי יהיה הגט?”. שרוֹני לא עסק בשוּם דבר חוּץ מזה. נסע עמה לתל אביב, ישב עמה שעוֹת במלוֹן, הלך עמה לטייל על שׂפת הים, הזמינה לראינוֹע (קוֹלנוֹע עוֹד לא היה אז), להצגה, דיבר על לבה, על מוֹחה. ללא הוֹעיל: היא בשלה.

השמוּעה כבר התפשטה למקוֹמוֹת אחרים. חבר מנהלל שנזדמן עמי יעצני להכניסה לבית חוֹלי רוּח, אבל עצה זוֹ, מלבד מה שקוֹממה את כל בי, היתה גם חסרת כל טעם. איזוֹ רשוּת ואיזה תוֹקף יש בידי לעשׂוֹת כן? לשם כך עלי לקבל קוֹדם כל צו מבית המשפּט; ואיך אביא אוֹתה, את האשה המכוּבדת היוֹשבת במלוֹן ואינה עוֹשׂה רעה לשוּם איש, למשפּט?

לילוֹת לא ישנוּ. כאבילים התהלכנוּ. האנשים שראוּ את פנינוּ הרעים נדוּ לנוּ. אך לא מצאוּ עצה. אילוּ הראתה סימני טירוף. אילוּ היתה עוֹשׂה שערוּריוֹת…

בלי להגיד לבתיה, נסעתי לתל אביב ונכנסתי אל עוֹרך דין, סיפּרתי לוֹ את המעשׂה וּביקשתי את עצתוֹ. לאחר שאלוֹת מייגעוֹת הרבה אמר לי, שאבוֹא אליו בעוֹד ימים מספּר ויאמר לי מה לעשׂוֹת. ראיתי את המבוּכה שבפניו. כל העניין היה זר וּמוּזר בעיניו. לא האמנתי, כי זה יוֹשיעני. בכל זאת באתי אליו ביוֹם המוּעד. אמר לי: “עניין פאטאלוֹגי, כדאי להימלך ברוֹפא למחלוֹת רוּח”… מוּבן, שהעצה לא היתה שוָה אף החלק המאה משתי הלירוֹת שלקח ממני.

כבר עברוּ עשׂרה ימים והיינוּ על סף הייאוּש.

והנה ערב אחד חזר שרוֹני מתל אביב וּפניו רציניים מאוֹד, כמעט חגיגיים. שאל אם הילדים כבר ישינים בחדר השני. כן, הם ישנוּ כבר (אבוֹי לי, גם הם שמעוּ בין חבריהם על האשה שבאה “לקחת את אבא שלהם לחוּץ לארץ”, והם כּעסוּ עליה ואיימוּ ש“ירבּיצוּ” לה, לכשתבוֹא עוֹד פעם…).

ישבנוּ שלוֹשתנוּ על הספּה ושרוֹני אמר:

– נמצא המוֹצא.

אמר והפסיק. וגם אנחנוּ שתקנוּ, מצפּים לדברוֹ. פעמים אחדוֹת בלע את רוּקוֹ, אחר אמר במתינוּת:

– אני אשׂא אוֹתה לאשה.

וּדברוֹ היה כאילוּ עקר אבן כבידה והניחה במיצר השׂדה.

– איך?! – פּרצה שאלה-קריאה מפּי שנינוּ בבת אחת.

– פּשוּט מאוֹד. יש בידה גט כדת וכדין. אלך עמה אל הרב ואקדש אוֹתה בפני עדים. בלי צרמוֹניוֹת יתירוֹת. אחר כך אביאנה אל צריפי ונחיה יחד.

– איך יחד? – גימגמתי – איך זה? מה זה עלה על דעתך? והיא מסכּימה?

– אחרי דיבּוּרים רבים הבינה סוֹף סוֹף, שהתוֹכנית שלה אינה ניתנת לביצוּע. כשתפסה את הדבר בכתה קצת. ניחמתי אוֹתה והצעתי לה – לשׂאתה. אמרתי לה כך ספק בצחוֹק ספק ברצינוּת. לתמהוֹני, ניענעה בראשה כן. הרי היא יפה מאוֹד… – הוֹסיף כמוֹ שלא מן העניין.

בקיצוּר, המאוֹרע השני היה אצלנוּ במוֹשב “סנסאציה” גדוֹלה מן הראשוֹנה. שרוֹני בן הארבעים, שאיש לא פילל עוֹד שישׂא אשה, נוֹשׂא את זוֹ, האשה המקוּשטת, הגברת לבנת הפּנים והידיים, האשה שאין ברוּחה נכוֹנה, שבאה להפריד ביני וּבין בתיה… תדהמה כללית השׂתררה במוֹשב.

היתה לנוּ הרוָחת מה, רק כלשהוּ, מפני שקשה היו לנוּ להאמין בנס זה הכּפוּל והמכוּפּל. יש שעלה על דעתי: לצוֹן חמד לוֹ שרוֹני. אבל כל מראהוּ, דיבוּרוֹ, וּביטוּי עיניו אמרוּ רצינוּת וחגיגיוּת כזוֹ, שאי אפשר היה להטיל ספק בדבריו.

הכלל, לא עברוּ יוֹמיים ושרוֹני הביא את מלכּה לביתוֹ ותהי לוֹ לאשה. איש מן המוֹשב לא היה בשעת החוּפּה.

עתה ברוּר היה לנוּ שניצלנוּ. אני וּבתיה הבטנוּ זה אל זה כזוּג נאהבים. הילדים שוּב היוּ ילדינוּ, הצריף צריפנוּ, המשק משקנוּ. כאילוּ קמנוּ ממחלה קשה אוֹ מחלוֹם רע..

פרידמן הפסיק, ניגש בתנוּעה עצבּנית אל החלוֹן והביט בעד חרכי התריס החוּצה, אל הלילה הדוֹמם. מה חיפּש שם, איני יוֹדע. חזר וישב על הכיסא.

– עדיין לא עייפת משמוֹע? וַדאי שעייפת. שמעתי, השעוֹן צילצל זה כבר אחת. לא אַלאה אוֹתך עוֹד הרבה. אני מתקרב לסוֹף סיפּוּרי.

שתי “הסנסאציוֹת” שככוּ. הראשוֹנה כמעט נשכּחה מלב. ביתי שב להיוֹת מה שהיה, בית כרוֹב בתי המוֹשב. לא כן ביתוֹ של שרוֹני. היא, מלכּה, ישבה עמוֹ בצריף, שהוּא ייפּה אוֹתוֹ בכל מה שיכוֹל. היא עבדה את כל העבוֹדוֹת בבית וּבחצר, אך לא נראתה על פני חוּץ. איך כתוּב: “כבוּדה בת מלך פּנימה”. החבירים, כמוֹ מתוֹך איזוֹ הסכּמה חשאית, לא באוּ אל ביתוֹ. הוּא, שרוֹני, היה חשוּב וחגיגי תמיד. עשׂה את עבוֹדתוֹ בחריצוּת רבה, קנה בצרכניה והביא את תוֹצרתוֹ למחסן. הכוֹל בכוֹבד ראש וּבמיעוּט דברים. רק לעתים רחוֹקוֹת היה בא לאסיפה חשוּבה. וּכשבא היה יוֹשב וּמקשיב, מצביע אוֹ לא מצביע, וּמקדים ללכת הביתה.

הכוֹל ידעוּ שאיזה סוֹד שוֹכן בצריף, שנראה עתה מבוּדד, כאילוּ גדל הריוח בינוֹ וּבין הצריכים שכיניו. ונוֹשׂא הסוֹד: אשה מוּזרה, יפה וּנזירה מן העוֹלם.

כעבוֹר חוֹדשים מספּר נוֹדע שהיא מעוּבּרת. קיווּ,

העיבּוּר ירפּא אוֹתה. אך לא כן היה. מלאוּ ימי ההריוֹן. הוּבאה לבית החוֹלים בעיר, ילדה בת ושבה עם הילדה הביתה. החבירים, כשנפגשוּ עם שרוֹני, בירכוּ אוֹתוֹ, אבל לא הלכוּ לביתוֹ לברך גם אוֹתה, את האֵם, כי הוּא לא הזמין איש. פירוּש הדבר, שאין הביקוּר רצוּי להם.

הילדה גדלה וּמלכּה טיפּלה בה. אמרוּ, כטיפוּל הזה לא ידע המוֹשב. שרוֹני אהב את הילדה אהבה בלי מצרים. היה מטייל עמה בחוּץ. אך מלכּה לא נראתה מטיילת עמה. הכוֹל ידעוּ, שהיא בעלת בית למוֹפת ואֵם מסוּרה. אך בחוּץ לא ראוּה.

אף כי אוֹשרוֹ של שרוֹני היה נשקף מעיניו וכוּלוֹ נראה צעיר יוֹתר, כמחוּדש, בכל זאת ריחמנוּ עליו. ידענוּ שהיא, מלכּה, “אינה בסדר”. חבר אחד שלנוּ, אך הוּא חריף בלשוֹנוֹ, אמר עליה, שהיא חיה “כמוֹ בתוֹך מקרר”. והיוּ דיעוֹת שוֹנוֹת על שרוֹני. היוּ שנדוּ לוֹ, שנגזר עליו לחיוֹת עם “גוּש קרח”, והיוּ שקינאוּ בוֹ בסתר, על שוּם יוֹפיה של האשה.

הילדה? אם היתה יפה כאמה? אביבה הרי עתה כלתי, ואני אוֹהב אוֹתה וּבני מאוּשר עמה, וגם אתה ראית אוֹתה הערב. יש להוֹדוֹת: אינה יפה כאמה, אבל חן וּנעימוּת יש בה. הוּא, שרוֹני, אוֹמר, שהחלק שלוֹ פגם בשלימוּת היוֹפי. היא בחוּרה מוּצלחה מאוֹד: שקיטה וטוֹבה, בת דעת ונאמנה. בעלת בית להפליא. עתה היא הרה. כמעט ילדה וּכבר הרה.

קשה להאמין, אבל עוּבדה היא: עד חתוּנת אביבה, כשמוֹנה עשׂרה שנה, לא יצאה מלכּה מרשוּת החצר שלה. גם כשחלתה הילדה, היה שרוֹני מביא את הרוֹפא לביתוֹ, גם לגן הילדים וּלבית הספר הוֹביל אוֹתה בעצמוֹ. וּכשבנה את בית האבנים במקוֹם הצריף והם עברוּ לגוּר בוֹ – לא עשׂה חנוּכּת הבית, כאחירים. הכוֹל הבינוּ לוֹ ולא התרעמוּ עליו. פעם שמעתי אשה אחת אמרה בצרכניה: “הוּא מחזיק לוֹ פריצה’טי בבית”. היסתה אוֹתה חבירה ואמרה: “איך לא תבוֹשי לקרוֹא כן לאשה עוֹבדת קשה בכל עבוֹדוֹת הבית והמשק?”

שנה על שנה עברה. אביבה גדלה. היתה תלמידה טוֹבה בבית הספר ואהבה את אמה אהבה לא רגילה. שׂמחה היתה לה לרוּץ הביתה, להיוֹת עם האֵם. הילדים לפעמים הכאיבוּ לה בהערוֹת עוֹקצניוֹת על אמה “הנזירה”. אבל שרוֹני לימד אוֹתה, שלא תשׂים לב למה שאוֹמרים אחירים על אמה. יש לה אם טוֹבה ויפה וּמסוּרה וּראוּיה לאהבה. וּכשגדלה היתה מגלה גם גאוָה על אמה, שאינה כשאר הנשים במוֹשב. ודבר זה לא נעם לכמה חבירוֹת. היא למדה מן האֵם כמה מלאכוֹת יד שאחירוֹת לא ידעוּ כמוֹתן ועזרה לאמה בכל עבוֹדה, וּבכן למדה מילדוּתה כל עבוֹדה בבית וּבחצר. משקוֹ של שרוֹני היה מן הטוֹבים במוֹשב. לא קרהוּ שוּם אסוֹן: לא מתה אצלוֹ פּרה, סוּסוֹ לא שבר רגל, נחיל לא בּרח ממכוַרתוֹ, וּבלוּלוֹ לא פּגעה מחלה. מצבוֹ היה טוֹב. נטיעוֹתיו הצליחוּ (הוּא מוּמחה גדוֹל לנטיעוֹת) ולא היה זקוּק להלוָאוֹת, כרבים אחירים.

הוּא, שרוֹני, נזדקן ונתקמט מעבוֹדה קשה, אך קוֹמתוֹ נשארה זקוּפה ורוּחוֹ רעננה. והיא, מלכּה, כל מי שראה אוֹתה לפעמים, בחלוֹן אוֹ לפני הבית, בגינה אוֹ בחצר, אוֹ כשסר שמה לרגל צוֹרך דוֹחק – השתאה למראיה, שנשתמר בה כמוֹ שהיה, ורק מעט מאוֹד ניכּר בה מה שחרשוּ בה השנים. אוּלי צדק החבר באוֹמרוֹ, שהיא חיה “כמו בתוֹך מקרר”…

עברוּ שנים, אביבה גדלה והתפּתחה. היא למדה בכיתה אחת עם בננוּ הצעיר עתניאל, והילדים התקרבוּ זה לזה. עוֹדוֹ ילד בן שש אמר פעם בבית: “אני אתחתן עם אביבה”. צחקנוּ, אבל שמרנוּ את הדבר בלבנוּ. ויוֹם אחד אמרה לי בתיה: “אתה יוֹדע, מוֹטי? אילוּ נתקיימוּ דברי עתני שלנוּ – הייתי מאוּשרה”. – “אם מד' יצא הדבר” – עניתי לה בפסוּק מן התוֹרה. תמיד אהבתי פּסוּקים יפים.

כן, רשוּת מוּפרשת וּמוּבדלת היה ביתוֹ של שרוֹני במוֹשב. איך אוֹמר לך: שייך ולא שייך לוֹ, כאילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ שייך לעצמוֹ בתוֹכנוּ… קשה לי להגדיר זאת… בלב רבים היתה מין הרגשה מעוֹרבת מזרוּת וּמסיפּוּק. יש אצלנוּ במוֹשב איזוֹ תעלוּמה, איזוֹ נקוּדה שאינה כאחירוֹת.

אני עצמי השתדלתי להיוֹת שוה נפש ולא דיברתי עם אחירים על זה. גם האחירים מנעוּ עצמם מדבּר עמי על נוֹשׂא זה. לא שכחוּ את החלק שיש לי במקרה הזה. ואני – כתוֹלעת דקה היתה בכל זאת כּוֹססת בלבי, וחיי – איך אסביר זאת? – אף הם היוּ כמוֹ נגוּעים באיזה נגע, שאמנם נצטלק ואין בוֹ סכּנה של התחדשוּת, אבל הנגיעה במקוֹם הרגיש היתה מעלה איזוֹ תחוּשה של כּאב רחוֹק… קשה לי להסביר לך את הדבר…

בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת משם, מן הגוֹלה, כי בעלה הראשוֹן של מלכּה איבּד עצמוֹ לדעת. יש אוֹמרים, שלאחר שהפּוֹלנים החרימוּ את מכרוֹת הנפט והוּא נידלדל, שלח יד בנפשוֹ, ויש אוֹמרים, שמאז עזבה אוֹתוֹ מלכּה, תקפה עליו מרה שחוֹרה, עד שהוֹציא עצמוֹ מן העוֹלם. וּכשגברוּ שם הצרוֹת והתחילה עליית הנוֹער, הביא שרוֹני את שני הנערים, בניה של מלכּה, וסידר אוֹתם בקיבוּץ. עתה הם נשׂוּאים וחבירים באוֹתוֹ קיבוּץ. לכאן, למוֹשב, שגדל ושׂיגשׂג, לא רצה להביאם. והטעם מוּבן.

ברוֹב הימים נתקרבוּ הילדים, עתני ואביבה, עוֹד יוֹתר. וּביחוּד אחרי ששניים הגדוֹלים שלנוּ עזבוּ אוֹתנוּ: הבּת לקיבּוּץ והבּן לצבא ואשתוֹ יוֹשבת בבית אביה בחיפה. עתני כבר היה בן תשע עשׂרה, וגם הוּא רצה להתגייס – יחד עם אביבה. אבל יוֹם אחד סיפּרה לי הנערה, כי היא הוֹדיעה על כך בבית, והאם אמרה: “טוֹב, בתי, אם את רוֹצה שאמוּת – התגייסי”. כששמעה על כך נבהלה מאוֹד, ולא חשבה עוֹד על התגייסוּת. משהוּ בדוֹמה לה, למלכּה, אז כשאביה התנגד לנסיעתה… עתני שלנוּ היה במצב קשה… איך יתגייס הוּא ויעזוֹב את אביבה? הבחוּר דבק בה עד לשיגעוֹן. הוּא אמר לנוּ בפירוּש: בלעדיה לא יוּכל לחיוֹת. הוּא מרגיש כאילוּ היא “עצם מעצמיו וּבשׂר מבשׂרוֹ”. עוֹדוֹ זוֹכר פּסוּק מסיפּוּרי המקרא. וגם הוּא ויתר סוֹף סוֹף על התגייסוּתוֹ. את חוֹבתוֹ מילא ב“שוּרה”. שנינוּ, אני וּבתיה שׂמחנוּ בדיעבד. די לנוּ בבן אחד שנתנוּ לצבא הוֹד מלכוּתוֹ. מי יתן וזה ישוּב בשלוֹם!

אין אנוּ נוֹהגים כאן במוֹשב לעשׂוֹת אירוּסין, אבל הם נעשׂוּ מאליהם. עתני הוֹדיע לנוּ ואביבה הוֹדיעה בביתה, וההוֹרים הסכּימוּ. וכי יעלה בימינוּ על הדעת שההוֹרים לא יסכּימוּ? אבל הסכּמה זוֹ היתה שוֹנה מאחירוֹת…

מאז היתה אביבה באה יוֹם יוֹם אל ביתנוּ. כבת היתה לנוּ. ועתני גם הוּא התחיל לבוֹא אל ביתם. הוּא סיפּר לנוּ, שמלכּה מסתכּלת בוֹ בעיניים כל כך טוֹבוֹת, מלטפוֹת. היא כמוֹ מתבּיישת לדבר אליו. היא רק מגישה לוֹ משהוּ לטעימה: פּרי או כּוֹס תה ועוּגה טוֹבה, ואוֹמרת ברוֹך: “עשׂה לי טוֹבה, קח ואכוֹל, אוֹ קח וּשתה!” יוֹתר מזה לא שמע מפיה.

יוֹם אחד בא שרוֹני לביתי. ישב כמוֹ זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה לשבת אצלנוּ. מבטוֹ המפוּזר תעה בחדר. אחר כך אמר פּתאוֹם, ודוֹק של דמע בעיניו: “בוַדאי ידוּע לכם מה שילדינוּ החליטוּ ביניהם. נראה לי, כי מד' יצא הדבר”. הפעם השתמש אף הוּא בפסוּק, אף על פי שלא נהג להשמיע פּסוּקים.

בּתיה ואני, כאילוּ נדברנוּ קוֹדם לכן, קראנוּ קוֹל אחד: “לא יכוֹלנוּ לאַחל לעצמנוּ דבר טוֹב מזה!”

אז אמר שרוֹני: “נדמה לי, שמשהוּ הוֹלך ונמוֹג בנפשה של מלכּה. מי יתן ודבק בנינוּ יביא את הגאוּלה לנפשה!” ודמעה גדוֹלה התגלגלה על לחיוֹ הצוֹמקת.

אני הסתכּלתי בוֹ ולא מצאתי מלה בפי. אך בּתיה אמרה: “אפשר שריחמוּ עליה מן השמיים. היא סבלה דיה”.

הבטחתי לך לסיים ואיני רוֹצה להאריך עוֹד. אף על פי שנדמה לי, כי לבי נעשׂה רק עתה מלא.

הקיצוּר, נכבּש שוּב שביל בין שני הבתים, ביתנוּ וּבית שרוֹני. וּבאחד הימים קמה בּתיה, ואני אז בעיר, והלכה אליהם. היא סיפּרה לי אחר כך, שאיזה קוֹל פּנימי לא פּסק מלקרוֹא לה: “קוּמי לכי אל מלכּה. היי את הראשוֹנה לתת לה פּתחוֹן פּה”. כשבאה שמה מצאה אוֹתה לבדה בחדר, יוֹשבת ליד החלוֹן וּמתקנת גרבּיים של שרוֹני. מלכּה לא היתה מוּפתעת כלל, כאילוּ ידעה שבתיה תבוֹא אליה. היא ענתה לה שלוֹם וּביקשה ממנה לשבת, כאילוּ היא רגילה לקבלה בכל יוֹם, ורק אתמוֹל היתה בביתה.

במאמץ גדוֹל עלה לה לבתיה לשאוֹל אוֹתה לשלוֹמה. והיא ענתה: “תוֹדה, ברוּך השם, אני בריאה”. אחר כך שאלה אוֹתה בתיה, אם היא מרוּצה מהתקשרוּת ילדינוּ. על זה ענתה בצוּרה משוּנה: “הרי לשם כך באתי לארץ ישראל”. שאר תשוּבוֹתיה היוּ קצרוֹת ואל העניין. וּבתיה היתה במצב לא נוֹח. כדי לקיים את משך השׂיחה היתה מוּכרחה להמציא שאלוֹת רבוֹת, וּתשוּבוֹתיה הקצרוֹת והענייניוֹת של מלכה הביאוּ לידי הפסקוֹת מעַנוֹת קצת.

אף על פי כן היתה בּתיה מרוּצה מאוֹד מן הביקוּר. היא נוֹכחה לדעת, כי אמנם זז משהוּ בנפשה של מלכּה. לא טעה שרוֹני בהסתכּלוּתוֹ.

נקבע יוֹם החתוּנה. אנחנוּ במוֹשב נוֹהגים להסתפּק בסידוּר

קידוּשין על ידי אביו של חדר אחד, זקן תלמיד חכם, אבל מלכּה גילתה את רצוֹנה, שיביאוּ רב. מוּבן, שאיש לא מרה את פיה. נעשׂוּ הכנוֹת. נתברר, שהיא הכינה לבתה במשך שנים צוֹרכי נישׂוּאים רבים. הרוֹב מעשׂי ידיה, מעשׂה תפירה ורקמה וּסריגה.

אם אבוֹא לתאר לך את כל פּרטי החתוּנה אעכּב את הסיוּם. גם כך הארכתי יוֹתר מן המידה. אגיד לך רק זאת: נישׂוּאי הילדים האלה היוּ מאוֹרע במוֹשב. כמדוּמה שאיש לא נעדר מן החתוּנה, חוּץ משנים שלוֹשה חברים שהיוּ חוֹלים באוֹתוֹ יוֹם. עתה פּיצוּ את עצמם האנשים על כל השנים שלא דרכה רגלם על סף ביתוֹ של שרוֹני. באוּ גם שני בניה של מלכּה עם משפּחוֹתיהם. וגם בתי באה מן הקיבּוּץ עם שני נכדי. בני לא יכוֹל לבוֹא, כי שירת מעבר לים, אבל כּלתי באה.

החתוּנה היתה בקיץ, בערב שבוּעוֹת, בביתוֹ וּבחצרוֹ של שרוֹני. עזרנוּ להם לקשט את הבית ואת החצר, עד שהיוּ טבוּעים בירק, בענפים וּבפרחים. בא הרב ושמשוֹ מן המוֹשבה הגדוֹלה. אף על פי שכוּלנוּ היינוּ מדוּכאים מן הידיעוֹת המרוֹת משם, מתפוּצוֹת ישׂראל באירוֹפה, בביתנוּ

הישן, וגם המלחמה וסכנוֹתיה השרוּ את צּלן הכבד על הישוּב בארץ, היתה השׂמחה שלימה ואמיתית. הכוֹל הרגישוּ, שלא חתוּנה בלבד היתה זוֹ במוֹשב, אלא כמוֹ גאוּלה, כמוֹ הוּסר מעלינוּ איזה כישוּף כבד. הכוֹל היוּ כל כך אהוּבים וּברוּרים, כל פנים אמרוּ רצוֹן וּדרישת טוֹב. הכוֹל נהגוּ ברוֹך

וּבנעימוּת. מקהלת הנערים והנערוֹת, שהמוֹרה הכין במשך שבוּעוֹת, התנהגה בנימוּס רב. והיא, מלכּה עצמה, קישטה את אביבה ביוֹם החוּפּה. היא רוֹצה לעשׂוֹת אוֹתה כּלה, כפי שהיה נהוּג שם אצלם: שׂמלה לבנה וצעיף שקוּף נגרר לארץ, וזר של שרביטי הדס עדינים לראשה. נחמדת היתה אביבה, ולא חדלה להחליק וּלנשק את לחיי אמה.

מלכּה היתה זוֹרחת, אך עדיין מאוּפּקת. האוֹרחים היוּ זהירים בה, אך לא גרעוּ ממנה עין, כי יפה היתה להפליא.

ואחרי החוּפּה, ואחרי ברכוֹת מזל טוֹב ואחר כיבּוּד חוֹזר ונשנה וריקוּדים של זקינים וצעירים, ניגשה מלכּה אל שנינוּ, אל בּתיה ואלי, ואמרה:

– רוֹצה אני לרקוֹד עמך, מרדכי, ריקוּד אחד. זוֹכר אתה ריקוּד שרקדנוּ פּעם, בחגיגה אחת, בב.? הן לא תתנגדי, בּתיה?

וּבתיה אמרה:

– רקדוּ וישׂמח לבי גם אני. אחרי כן ארקוֹד אני עם שרוֹני. הרי מחוּתנים אנוּ, כמדוּמה, אוֹ לא?

רקדנוּ שנינוּ. הקהל פּינה לנוּ מקוֹם באמצע החצר. הכוֹל עמדוּ בעיגוּל, צוֹפים בעיניים מאירוֹת, וּבוַדאי בלב פּוֹעם…

וּלאחר הריקוֹד החזיקה מלכּה בידי ואמרה באוֹזני כל השוֹמעים:

– ראה, מרדכי, קיימתי מה שהבטחתי לך. באתי אליך. מתה באתי אליך וּמתה התהלכתי כל השנים. אך עתה, שדמינוּ נתערבוּ בינינוּ, קמתי לתחייה ביניכם. אנא, קבלוּ אוֹתי לחיוֹת בתוֹככם ועמכם, עם שרוֹני ועם כוּלכם!

דמעה גדוֹלה נשרה מעינה ונתגלגלה על לחיה והאירה את יוֹפיה, שהיה עתה חי וער וּמצוֹדד כל לב…

לא אוֹסיף עוֹד. הן ראית אוֹתה הערב. היא עתה האוֹר של המוֹשב כוּלוֹ.

אם גזלתי משנתך – סלח לי. גם בזכוּת המכוֹרה האחת אשר לשנינוּ ואשר מי יוֹדע מה עלתה לה…

והוּא קם, ניגש לחלוֹן וכבש פניו בתריס. הדממה היתה גדוֹלה. רק זימזוּם רחוֹק רחוֹק של המטוֹסים המסיירים רצע אוֹתה.

גם אני הייתי מזוּעזע ממה ששמעתי. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי ואמרתי לעוֹמד וגבוֹ המפוּספס אלי:

– תוֹדה לך, פרידמן, על סיפּוּרך.

הוּא עמד ושתק. כאילוּ לא שמע את דברי.

בבוֹקר נסעתי משם ולא נכנסתי אל מלכּה, כאשר הבטחתי.

יראתי לראוֹת את החידה הפתוּרה.

---

זִקְנָה וּבַחֲרוּת

מאת

אשר ברש

שם, ברוּסיה הרחוֹקה והגדוֹלה, יש לה צאצאים רבים, בּנים וּבני בּנים, שילשים וריבעים; לא תדע את מספּרם, כמה מהם מתוּ וכמה חיים, אבל ברוּר לה שהם רבים, זרוּעים כנקוּדוֹת מאירוֹת בים של אוֹכלוֹסין מטוּשטשים. שבעה עשׂר ילדה, שבעה מתוּ ועשׂרה נתקיימוּ, דשנים ורעננים כצמחים בערוּגה שנוּכּשה יפה, כוּלם נשׂאוּ נשים ונישׂאוּ לאנשים, הוֹלידוּ וילדוּ ונפוֹצוּ בארץ.

בשנים הראשוֹנוֹת לאחר שבאה לארץ ישׂראל היוּ מגיעים משם מכתבים, שסיפּרוּ על עסקי משפּחה: מי עוֹד נשׂא אשה, מי עוֹד ילדה, יוֹם הוּלדתוֹ של מי חגגוּ; רק מי התחיל להניח תפילין לא הוֹדיעוּ אף פּעם. מילא, גם נכדה כאן, שהיא יוֹשבת עמוֹ, וגם בנוֹ אינם מניחים תפילין ואינם הוֹלכים לבית הכנסת. בזה אינם שוֹנים מן ההם. היא, בתפילתה יוֹם יוֹם, מתכונת להוֹציא את כוּלם. ואולם זה כמה שנים שאין כל מכתב בא משם. היתה עוֹד מלחמה אחת שארכה שנים, שנים של דאגוֹת וּפחדים, ואחריה נסתם הכוֹל. נכדה כתב שמה פעמים אחדוֹת, אך תשוּבה לא הגיעה משם. רק זאת היא יוֹדעת, שהם מפוּזרים בכל רחבי הארץ הגדוֹלה: בחארקוֹב, במוֹסקבה, בפטרבּוּרג (אצלה לא נשתנה השם!), באירקוּסטק, בטוֹבוֹלסק וכו'. מהם פּקידים ורוֹפאים ואינז’ינירים וּמלוּמדים. אחד הנכדים הוּא פּרוֹפיסוֹר. כך כתבוּ לה פּעם. אך אין דבר, אפילוּ הם שוֹתקים, אפילו הם שכחוּ אוֹתה – נפשה קשוּרה בנפשם, והיא מהרהרת בהם תמיד ורוֹאה אוֹתם בחלוֹם וּבהקיץ.

שנוֹתיה שמוֹנים וחמש, והיא דרה, כאמוּר, אצל נכדה, אצל אהרוֹן, שגם לוֹ כבר נער גדוֹל, דני הטוֹב, הנפש האצילה.

דויד שלה, שהיה ציוֹני בּוֹער כאש עוֹד בצעירוּתוֹ בחארקוֹב ועלה לפני שנים רבוֹת לארץ ישׂראל ונעשׂה איכּר, העלה אוֹתה לכאן זמן קצר לפני המלחמה הראשוֹנה, כשהיתה כבר אלמנה יוֹשבת אצל בתה, על כל טוּב". רך ויקר היה לה דויד יוֹתר מכוֹל בניה וּבנוֹתיה, והיתה מתגעגעת עליו עד כדי חוֹלי. וגם הוּא לא יכוֹל לחיוֹת בלעדיה, ולא נח ולא שקט עד שהביאה אליו, אל המוֹשבה בשרוֹן. היא לא מצאה אצלוֹ “כל טוּב” כמוֹ אצל אחוֹתוֹ, אבל הוּא עצמוֹ היה לה טוֹב מכל טוב. היא לא שׂבעה משמוֹע מפיו את קריאת הרוֹך המיוּחדת לו: אמי. קוֹל כזה, נדמה לה, לא שמעה מפי האחירים. “קוֹל נשמה”, אמרה עליו.

אחרי מוֹת בנה נשארה עם כּלתה, ואחרי מוֹת כּלתה הלכה אצל נכדה אהרוֹן, בנם היחידי, חקלאי אף הוּא במוֹשבה אחרת. אף הם אנשים טוֹבים, הוּא ואשתוֹ, ומהדרים את זיקנתה כמצוַת התוֹרה. וּכשעברוּ העירה, והוּא נעשׂה פּקיד ב “יכין”, עברה עמהם העירה. וגם לוֹ, לאהרוֹן, בן יחיד (מה היה להם כאן, בארץ ישׂראל, שיש להם רק בנים יחידים, אף על פי שהם אוֹמרים כוּלם, כי הארץ צריכה לרבים?!) בן יחיד, נער חמוּדוֹת, דני, הבן היקיר, תהא כפּרתוֹ. היא אוֹפה בשבילוֹ תמיד רקיקים שהוּא אוֹהבם, רקיקים קטנים, פּריכים וּמלוּחים עם פּרג.

בן תשע עשׂרה הוּא כיוֹם הזה דני. כשגמר דני את “מאכּס פיין” התחיל לעבוֹד במסגרוּת עדינה. יפהפה הוּא, לא רק כשמתרחץ וּמתלבש לשבּת וּלחג, אלא גם כמוֹת שהוּא בימי המעשׂה, בפניו פני המסגר וּבבגדי העבוֹדה הכּחוּלים, המלוּכלכים בפיח וּבשמן. הנערוֹת כוּלן כּפּרתוֹ,

בוֹלעוֹת אוֹתוֹ בעיניהן. ולא רק יפה הוּא, אלא גם עליז וטוֹב לב, אמיץ ונאמן, לץ ורקדן. ואהבה רבה ביניהם, בין סבתא־מאמי (כך הוּא קוֹרא לה, להבדילה מסבתא מצד האֵם הגרה בחיפה) וּבינוֹ הריבע היחידי לה בארץ.

עמה מדבר דני בלשוֹנה, לשוֹן יידיש, שהוּא מתרגם בשבילה מעברית לצחוֹקם של השוֹמעים, אף על פי שהיא מבינה, ברוּך השם, כל דיבּוּר עברי. למשל: “סבתא־מאמי, פארוואָס דוּ נישט גיסט הארץ, אַז מאמי בעט נישט גיין אין די רעגן?” (למה אינך שׂמה לב כשאמא מבקשת ממך שלא תלכי בגשם?").

היא שוֹמעת, נהנית ואוֹמרת: “חייך, דני, אתה מדבּר יידיש כמוֹ ניקוֹלקא החצרן שלנוּ בחארקוֹב”. וּלאוֹת חיבּה היא מעניקה לו חופן מלא מן הרקיקים הטוֹבים.

אף היא עליזה ודעתה בדוּחה עליה תמיד. כמוֹהוּ כמוֹה, כשתי טיפּוֹת מים. דוֹמה, בשמוֹנים וחמש שנוֹתיה עוֹד מסוּגלה היא לצאת בריקוד – אם תזכּה להיוֹת בחתוּנתוֹ.

כשעזבה את רוּסיה, אלמנה לא צעירה היתה, כבר היוּ לה נכדים מכל התשעה, ואף על פי כן לא חשה בעצמה זיקנה, וּבדרך לארץ ישׂראל עזרה לנוֹסעים עמה, חילקה להם ממה שלקחה עמה צידה לדרך, נזפה במי שראוּי היה לנזיפה וניחמה את מי שצריך היה נחמה, וּבידחה את דעת כוּלם. “קוֹזאק ולא אשה”, אמרוּ עליה הנוֹסעים; והיא ענתה: “יהי מן הקוֹזאק – וּבלבד לחיים!” וסתמה את פיהם לא רק בתשוּבתה אלא גם ב “דבר טוֹב”.

עוֹד רוֹב שיניה בפיה ועיניה רוֹאוֹת בסידוּר גם בלי משקפיים. זריזה וקלה ברגליה, אף כי קוֹמתה הגבוֹהה כבר כפוּפה מעט. אך תשמע כי משהוּ חסר בבית, מיד היא רצה אל החנוּת הקרוֹבה להביא את החסר. גשם ורוּח לא יעצרוּה. תוֹפסת את הסוּדר, מטילתוֹ על ראשה ועל כתיפיה ואיננה. כל הבקשוֹת והנזיפוֹת אינן משפּיעוֹת עליה. “נוּ, נוּ, אספּיק להיזהר ולא לעשׂוֹת כלוּם בקבר”… אבל יש שהיא מצטננת בהליכתה ושוֹכבת כמה ימים במיטה, מתענה קשה בחוֹם וּבשיעוּל, אבל גם אז אין רוּחה נעכרת עליה. שוֹתה כוֹסוֹת אחדוֹת תה רוֹתח עם הרבה לימוֹן, מזיעה יפה והחמה חוֹלצת אוֹתה, והיא שוּב על רגליה. ואך תקוּם ותתהלך, היא רצה שוּב לחנוּת. צריך להוֹדוֹת, שיש לה שם עניין יוֹתר מאשר בבית, שרוֹב השעוֹת היא שרוּיה רק עם כּלתה העסוּקה בבישוּל וּבניקוּי, אהרוֹן במשׂרדוֹ וּבנוֹ בבית מלאכתוֹ אוֹ

ב “עניינים” שלהם. כל קוֹני החנוּת הם מכּיריה, והיא חוֹטפת עמהם שׂיחה של צחוֹק וקלוּת ראש, שיש עמהם הרבה כוֹבד ראש, כדרכה.

כשירדה המלחמה על היישוּב, היה דני מן הראשוֹנים שיצאוּ לחזית. פלמ"חי ותיק שכמוֹתוֹ! משנתוֹ הארבע עשׂרה, בעוֹדוֹ על ספסל בית הספר, כבר עסוּק היה באוֹתם הדברים שהם קוֹראים להם “פעוּלוֹת”. לעתים היה נעדר מן הבית ימים אחדים, וּפעם אוֹ פעמיים אף שבוּעוֹת אחדים. וּכשבא לפעמים אחרי חצי הלילה, ושכח לקחת עמוֹ את המפתח, היתה היא היוֹרדת לפתוֹח לוֹ. הם, ההוֹרים שלוֹ, לא שמעוּ אוֹתוֹ בבוֹאוֹ, שנמנע מלצלצל ורק בפרקי אצבעוֹתיו הקיש קלות על הדלת. אך היא, בשנת הציפוֹר שלה, שמעה וּמיהרה לפתוֹח לוֹ. מפי אביו שמעה פעם, שהוּא מוּמחה גדוֹל לכל מיני כלי משחית. לא לחינם למד ב “מאכּס פיין”, וּבודאי אוּמנוּתוֹ דרוּשה שם.

במשך ארבעה שבוּעוֹת של קרבוֹת הספיק דני להיוֹת בחזיתוֹת שוֹנוֹת. ותמיד בקו הראשוֹן, בתוֹך האש. גם אביו, כשהיה עוֹד חקלאי במוֹשבה, נפצע פעם בליל שמירה על ידי ערבי, וכדוּר אחד נעוּץ לוֹ עד היוֹם בקיבּוֹרת ידוֹ וגוֹרם לוֹ לפעמים כאב, בפרט במזג אויר לח וקר.

עד שנסעה מ “שם”, לא ידעוּ בני משפחתה מלחמוֹת ויריוֹת וּכלי קרב. איש מהם לא עבד בצבא. אבל כאן בארץ ישראל למדוּ היהוּדים גם את המלאכה הזאת. הלואי שלא היוּ צריכים לה!… שתי פעמים נפצע דני בקרבוֹת, אבל ברוּך השם, הפּצעים היוּ קלים, ואחרי שבוּע אוֹ שבוּעיים של ריפוּי בבית – חזר לחזית.

“אני מתפללת עליו ג' פעמים ביוֹם, ורעה לא תגע אליו” – אמרה, והאמינה באמוּנה שלימה שתפילתה סוֹככת בעדוֹ.

בכל פעם שהיה בא ליוֹם אוֹ ליוֹמיים הביתה, היה ממהר קוֹדם כל אליה, אל סבתא־מאמי, והיא היתה מניחה את שתי ידיה, הגרוּמוֹת אך החמימוֹת, על ראשוֹ (גבוֹהה היא ממנוּ כדי ראש), לוֹחצת אוֹתוֹ אל גוּפה וּמברכתוֹ לחזירתוֹ, כשם שמברכתוֹ ביציאתוֹ. אחר כך מסתכלת בפניו ואוֹמרת: “טפוּ! הרי אתה כתימני: שחוֹר ורזה ויבש! מה, בודאי מרעיבים אוֹתך שם, אהיה כפרתך!… תיכף אביא לך רקיקים אחדים…”

והוּא ענה בחיוּך: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך “אייזן”. שלאג אראבּער בּיז זיי לוֹיפין מיט א בּהלה”. (אין דבר, סבתא, אני “אייזן”. מכה ערבים עד שהם נסים בבהלה).

היא מנענעת ראשה כנגדוֹ: "הכה, הכה בהם, ילדי. כמה שתכה בהם, בגוֹיים הרשעים – לא תכה אפילו החלק האלף ממה שהם הכוּ אוֹתנוּ במשך כל הדוֹרוֹת. אבל הוה זהיר. אל תהי גיבוֹר ללא צוֹרך. אל תהי כאלה שלנוּ קלי הדעת, שחייהם הפקר, הרצים באוֹטוֹמוֹבילים כמטוֹרפים…

“זיין גוּט, זיין גוּט… גיבּ קיכאלאך!” (יהיה טוֹב, יהיה טוֹב.. הבי רקיקים!).

באחד הקרבוֹת האחרוֹנים נפצע דני ברגלוֹ. לא הביתה הוּבא עוד, אלא לבית החוֹלים בעמק הביאוּהוּ, יחד עם פצוּעים אחירים. זקוּק היה לניתוּח והוֹדיעוּ להוֹריו. הם נסעוּ אליו וּמצאוּהוּ שוֹכב במיטה. בחדר גדוֹל מלא מיטוֹת וחוֹלים שכב, והיה מחייך לקראתם וּמנענע להם בידוֹ. על שאלת האם אם הוּא מרגיש עצמוֹ כאן בטוֹב, השיב: “מאה אחוּז!” והצטער שהטריחוּ אוֹתם לנסוֹע נסיעה רחוֹקה בתנאי תחבוּרה רעים כל כך.

וההוֹרים חזרוּ מדוּכאים. פצע אנוּש ברגל. צרוֹר כדוּרים

פוֹצץ את העצם למעלה מן הקרסוּליים. ספק הוּא אם אפשר יהיה להציל את הרגל. וּמי יוֹדע בכלל? חוּמוֹ אינוֹ פוֹסק, וּמפי הרוֹפאים אין להציל דבר ברוּר. והוּא המסכן שוֹכב בחוֹם וּמתבדח וּמכחיש שיש לוֹ מכאוֹבים, אף כי מתוֹך העוית העוֹברת בכל פעם בפניו צוֹעק הכאב. הרוֹפאים אינם אוֹמרים מתי ייעשׂה הניתוּח. כנראה, לא מהר. ועל כן לא יכלוּ להישאר וחזרוּ, מתוֹך חרדה שלא יקראוּ להם פתאוֹם בטלגראמה…

בחזירתם לא כיסוּ כלוּם מן הזקינה. לא היוּ רגילים לכסוֹת ממנה דבר. פניה האפירוּ לשמע הדברים, אך במקוֹם להתעניין בעצם הפצע, הפצירה בהם להגיד לה בדיוּק באיזה יוֹם נפצע. וּכשאמרוּ לה, כאילוּ נחה דעתה: הרי באוֹתוֹ יוֹם שכבה בקדחת ולא יכלה להתפּלל. השתמש השׂטן בשעת הכוֹשר וּפצע אוֹתוֹ, את היקיר.

ההוֹרים נסעו עוֹד פעם אחת לפני הניתוּח, וּפעמיים לאחריו, וּבכל פעם חזרוּ בלי בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. רק זאת סיפרוּ, שמצאוּ שם בפעם האחרוֹנה איזוֹ נערה, חצי חיילת וחצי “אחוֹת”, שבאה אליו מאיזה מקוֹם ונשארה עמוֹ. אין הם יוֹדעים מי וּמה הנערה. לפי הנראה, אין היא זרה לוֹ. מסכנה גם היא…

הזקינה נצטמקה פתאוֹם. קוֹמתה נכפפה. הוֹקירה רגליה מן החנוּת והיתה יוֹשבת בפינת הספה בטילה מעבוֹדה ועצוּבת רוּח, ורק שׂפתיה נעוֹת: עתה התפללה להחלמתוֹ של דני בכל שעוֹת היוֹם. בלכתה וּבשבתה וּבשוֹכבה היוּ שׂפתיה רוֹחשוֹת בתפילה. אבל תפילתה עשׂתה רק מחצה. הוּא חי מן הפצע, אלא שחצי רגלוֹ, עד סמוּך לברך, מוּכרחים היוּ לקטע.

כשבא לביתוֹ, מלוּוה אוֹתה נערה, הלבוּשה חציה כחיילת וחציה כ “אחוֹת”, והוּא צוֹלע על קבּוֹ, והמכנס מקוּפּל וּמהוּדק בסיכּוֹת אנגליוֹת, רחוֹק מן הרצפה, היוּ פניו חיורים, כאילוּ הלבינו, ועיניו עמוּקוֹת וּרחוֹקוֹת, אך מאירוֹת באוֹר רך וטוֹב. הוּא היה שׂמח וטוֹב לב. אוֹתוֹ דני. קוֹדם כל רץ על קבּוֹ אליה, אל סבתא־מאמי, וחיבק את ראשה ביד שׂמאלוֹ, כי תחת יד ימינוֹ היה נתוּן הקב, שהיה עשׂוּי עץ חדש. קשה היה לוֹ לעמוֹד על רגלוֹ האחת, אף כי נשען אליה, כי עדיין לא הסתגל למוּמוֹ. כשראה את פניה העצוּבים, אמר: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך קענין לוֹיפין. מיר מאכין אַ פּרוֹטיזה. אַ נייע פוּס. וידער גיין שלאגין אראבער… דאָ קיכאלאך?” (אין דבר, סבתא־מאמי, עוֹד אוּכל לרוּץ. יעשׂוּ לי תוֹתבת. רגל חדשה. שוּב אלך אכּה ערבים… יש רקיקים?)

אבל היא הסתכלה בוֹ בעיניים מליאוֹת רחמים וּדמעוֹת. והפעם אמרה לוֹ בלי צחוֹק: “די, ילדי, מעתה תישאר בבית. די להכוֹת… אבוֹי לי, כמה ילדים יקרים כבר הלכוּ לאיבוּד!… בחתוּנתך לא תוּכל עוֹד לרקוֹד. אבל אני ארקוֹד בה… כן, כן, ארקוֹד “קוֹזאק”… באוֹנייה אמרוּ עלי שאני קוֹזאק, וארקוֹד “קוֹזאק”… ודבר אחד תבטיח לי… אתה שוֹמע, דני? תבטיח מיד: שיהיוּ לך הרבה ילדים. לא כמוֹ לאבא וּלסבא שלך. צריך שיהיוּ לך הרבה בנים, הרבה מאוֹד. כמה שהיוּ לי שם, ברוּסיה, וכמה שנחוּצים כאן לארץ… וּרקיקים תקבל כמה שאתה רוֹצה…”

“מה אַת אוֹמרת, דליה?” – פנה דני במבט רב משמעוּת אל הנערה, שעמדה ליד הוֹריו והסתכלה בחיבה בוֹ וּבזקינה.

פני הנערה הסמיקוּ קצת, אך מיד התעשתה, כראוּי לאחוֹת בצבא ישראל ולבחוּרתוֹ של דני, ואמרה בחיוּך מלא חן: “כמה שהארץ תהיה צריכה וכמה שסבתא רוֹצה…”

וחיוּכה הטוֹב הוּשרה על פני כל הנמצאים בחדר, לרבוֹת התמוּנוֹת על הכּתלים.

---

סִפּוּרוֹ שֶׁל זָקֵן

מאת

אשר ברש

הגיעני צילצוּל רפה, מהסס. הלכתי וּפתחתי את הדלת ונכנס זקן חיור, עיניו מרפרפוֹת והוּא מתנוֹדד כעוֹמד להתעלף. החזקתי בידוֹ, הבאתיו אל חדר עבוֹדתי והוֹשבתיו בכוּרסה.

־ אין דבר – אמר, כמדבר לנפשוֹ – הלב… הנה אני לוֹקח גלוּלה אחת – וזה יעבוֹר…

העלה מכיסוֹ שפוֹפרת קטנה, הפכה על כף ידוֹ ונתן בפיו גרגר של רפוּאה.

מיהרתי והבאתי לוֹ מים בכוֹס.

אך הוּא ניענע בידוֹ לסירוּב:

־ Thank you!. אין צוֹרך. כבר בלעתי… רק שתי דקוֹת – וזה יעבוֹר…

עמדתי עליו ממתין מתוֹך רגש של מבוּכה וחרדה. רוֹשמוֹ היה כעוֹשׂה מאמץ פנימי להתגבר אל חוּלשתוֹ.

־ נוּ, כבר… אמרתי למר: רק שתי דקוֹת… עכשיו יכוֹל אני לדבר את דברי. אני חירש, ־ אמר והראה על אוֹזנוֹ – איני שוֹמע כלוּם. מה שלא אוּכל לקרוֹא מעל שׂפתיו, יוֹאיל לכתוֹב לי על פיסת נייר. ראייתי, ב"ה, עוֹד אתי…

ישיש קטן קוֹמה היה, לבוּשוֹ נאה, עשׂוּי בקפדנוּת. פנים רזוֹת, קוֹדקוֹד קריח וּזקנקן לבן, מסוּפּר ומחוּדד יפה, מאריך את הסנטר ועוֹשה את הגוּלגוֹלת כוּלה משוּלש עוֹמד על חוּדוֹ. משקפי זהב עוֹטרים את העיניים הקטנוֹת, העצוּבוֹת.

הוֹשיט לי במאוֹר פנים את ידוֹ:

־ שמי ציטרוֹן. יהוּדי ליטאי שחי באפריקה הדרוֹמית וּבאמריקה, ואין אני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר. הסוֹפר ציטרוֹן לא היה קרוֹבי. כל ימי כתבתי רק מכתבים, בעיקר מכתבי מסחר. אבל קראתי ספרים הרבה. שתי תאווֹת היוּ בי כל ימי: קריאת ספרים וציוֹנוּת. עוֹד אספר למר על כך. כמה פעמים חיפשׂתיו בבית ההוֹצאה שלוֹ ולא מצאתיו. עתה באתי לביתוֹ להטריח עליו. בודאי לא יקפיד עם אדם בן שמוֹנים וארבע (למען הדיוּק, בעוֹד ירח ימים…), שבא לגזוֹל מזמנוֹ היקר. אמרוּ לי, מר יוּכל לעמוֹד לי בצרתי…

הוּא הדגיש את המלה האחרוֹנה והסתכל בפני לראוֹת מה רוֹשמה עלי. הוֹציא מטפחת צחה וּמחה את קרחתוֹ המזיעה, אחר ניקה בה את זכוּכית משקפיו, הרכיבן שוּב ואמר:

־ גם אם יצעק אלי לא אשמע. חירש מוּחלט. זה חמש שנים.

עשיתי תנוּעה, שפירוּשה: ואין לוֹ מכשיר של חירשים?

־ יש ויש! – מיהר להשיב בחיוּך עליז־נוּגה – שלוֹשה מכשירים לי בבית: אחד משוייץ, אחד מארצוֹת הברית והאחרוֹן מאנגליה. הראשוֹנים לא יצלחוּ למאוּמה, השלישי, העובד בחשמל, מוֹעיל קצת, אבל איני יכוֹל לטלטלוֹ עמי בגלל התיבה, שהיא כזוֹ.

וּלהראוֹתני את שיעוּר התיבה, הקיף בידוֹ תיק של עוֹר נאה, מקוּפל על משהוּ מרוּבע, תבנית ספר, קשוּר בחוּט של גוּמי, שהחזיק על ברכּוֹ.

־ הריני בא מרמת גן. יוֹתר מארבע שנים שאני דר שם. מאז בוֹאי לארץ בפעם האחרוֹנה מאמריקה, שנה לפני ייסוּד מדינת ישׂראל. כל ימי, בליטא, באפריקה וּבאמריקה, הייתי תחילה חוֹבב ציוֹן ואחר כך ציוֹני. יש שנדמה לי, כי נוֹלדתי ציוֹני. פעם ראשוֹנה הייתי בארץ בשנת 1935, לפני פרוֹץ המרד הערבי, אחרי שעשיתי באמריקה כחמש עשרה שנה. עוֹד אשוּב אספר למר על כך. אבל – למה אין מר יוֹשב? איך אדבר אליו מלמטה למעלה? אי אפשר. עלי גם לבקש ממנוּ סליחה וּמחילה, שנהגתי שלא כשוּרה ולא שאלתיו תחילה, אם יכוֹל הוּא להקדיש לי מסבלנוּתוֹ כשעה אוֹ כדוֹמה לזה. באמריקה נוֹהגים לשאוֹל תחילה בטלפוֹן. אבל אין למר טלפוֹן… כדי שיבין את צרתי, עליו לדעת קצת מקוֹרוֹת חיי. אחרת אי אפשר שיבין. יחשבני לחסר דעה, רחמנא ליצלן…

לא יכוֹלתי שלא להקדיש לישיש יפה וחוֹלה לב כמוֹתוֹ מסבלנוּתי כמה שביקש. בייחוּד שבא אלי מרחוֹק וּביוֹם קיץ חם כזה. הזמנתיו לצאת עמי למרפסת חדרי, מרפסת שרויה בצל ורוּח הים מהלכת בה.

־ Thank you!. אה, פה טוֹב. צל ורוּח. מחייה נפשוֹת! ישב מר פה על ידי ואמשיך סיפוּרי. ישיבתי הראשוֹנה בארץ ארכה כשלוֹשת רבעי שנה, עשיתי בה עסק מה וחזרתי לאמריקה לחסל את עסקי שם. אבל מלחמת איטליה־חבּש והמרד הערבי עצרוּני שם כמה שנים. וּבקיץ 1939 נסעתי אל אחי בלאטביה, ושם מצאתני המלחמה. נתין אמריקה הייתי ויכוֹלתי לצאת בדרך הים, אבל התמהמהתי אצל אחי, עד שאיחרתי את היציאה (סבוּר הייתי, כמוֹ רבים וּכמוֹ תמיד, כי המלחמה תיגמר במשך ירחים מספר), וכן נתגלגלתי במחילה בגילגוּל מחילוֹת דרך רוּסיה לשאנחאי, ורק אחרי פּירל־הארבּוֹר חזרתי לביתי, לאמריקה. כן, כבר אמרתי למר, שאיני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר, ועלי להוֹסיף עוֹד זאת: מעוֹדי לא הייתי לא גיבוֹר ולא חכם ולא אידיאליסט, אלא יהוּדי פשוּט, כמוֹ שאוֹמרים “,בלי חוֹכמוֹת”. לא ענותנוּת היא, אלא אמת לאמיתה… שמא נוֹהג מר לאכוֹל בשעה זוֹ סעוּדת הצהריים? אם כך הוּא, אל יצר לעצמוֹ בגללי, אמתין לוֹ כאן עד שיכלה סעוּדתוֹ. ואפילוּ ירצה אחר כך לחטוֹף נימנוּם שלאחר הצהריים – לא איכפת לי. אוכל להמתין גם כמה שעוֹת. Time is no longer money to me. אשב לי פה בצל וּברוּח הים ואמתין. פה טוֹב מאוֹד!… ארבעים שנה הייתי נוֹהג לישוֹן בכל יוֹם שעה אחת אחרי הצהריים. עכשיו אין לי צוֹרך בכך. משני טעמים: אין לי שעת צהריים, משוּם שאיני אוֹכל בצהריים. רק פעמיים ביוֹם אני אוֹכל: בבוֹקר וּבין הערבּיים. מעט מאוֹד וּממה שאני מכין לי בעצמי, ועל פי דייטי חמוּרה, שקבע לי הרוֹפא שלי באמריקה. והטעם השני: גם בלילה איני יכוֹל לישוֹן, אלא שעוֹת מוּעטוֹת בלבד… איך כתוּב בקוֹהלת? “ויקוּם לקוֹל הציפוֹר”.

רשמתי לו: הריני מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע מה שבפיו אפילוּ שעתיים.

־ Thank you!. יחידי אני. אשתי מתה עלי לפני עשׂרים שנה בבּוֹסטוֹן. שם גרתי אז. כבר אמרתי למר כי ליטאי אני. בן שאוולי… בהיוֹתי בוילנה הכרתי את סוֹפרי וילנה הזקינים. גם את קלמן שוּלמן הכרתי. משם נסעתי לפני ארבעים וחמש שנה לאפריקה הדרוֹמית. כעשׂרים שנה הייתי שם ועשיתי מעט הוֹן, כרוֹב יהוּדי ליטא שהיגרוּ לשם. אחר כך נסתאבה עלי “היבשת השחוֹרה” ועברתי עם משפּחתי לאמריקה. לפני עוֹזבי את אפריקה נישׂאה בתי לגוֹי ונשארה ביוֹהאניסבּוּרג. אוּלי גם זוֹ היתה סיבה לעוֹזבי את הארץ ההיא. אף על פי שאיני אדוּק – לא יכוֹלתי “לעכל” את המעשׂה הזה. ואני ואשתי וּבננוּ נסענוּ לאמריקה. רציתי להיוֹת בתוֹך קהל יהוּדים. גם שם עשׂיתי עסקים לא רעים. סחרתי בחוֹמרי דלק… כבר אמרתי למר, כי כל ימי הייתי ציוֹני וארץ ישראל היתה ראש חלוֹמוֹתי. זקן כמוֹני אינוֹ חוֹשש לוֹמר את האמת: חלמתי תמיד על ארץ ישראל, והאמנתי בקיוּם החלוֹם, אך לא עלה על דעתי לנסוֹע שמה, כרוֹב הציוֹנים שנהגוּ כך. די היה לי במה שהייתי קוֹרא ושוֹמע על הארץ בספרים, בעיתוֹנים, באסיפוֹת וּבקוֹנגרסים, וגם בנתינוֹת שהייתי נוֹתן בעין יפה לקרנוֹת וּלכל מיני מגבּיוֹת… מימַי לא הייתי לא ציר ולא עסקן ולא יוֹשב ראש, אף לא חבר ועד – את כל אלה שנאתי. אבל את ארץ ישראל אהבתי – מרחוֹק, כמוּבן… ציוֹנוּת מהי? נתינה. רוֹב הציוֹנים בגוֹלה עדיין סבוּרים כך…

ואיך נסעתי בשנת 1935? בהשפעת “הילד”. מי “הילד”? בן אחוֹתי, המוֹרה למתימטיקה, ד"ר קב־ונקי, זה שנפטר אשתקד בתל אביב. פתאוֹם, בשעת השיעוּר בכיתה. מר הכירוֹ? בודאי. רבים הכירוּהוּ. לא רק מתימטיקאי טוֹב היה, אלא גם תלמיד חכם גדוֹל, בלשן מצוּיין, איש תמים וציוֹני נאמן. מילדוּתוֹ נקשרה נפשי בנפשוֹ. במשפחת קב־ונקי היוּ הרבה תלמידי חכמים ואנשים מצוּיינים במידוֹת. גם אביו היה למדן מוּפלג וּבעל מידוֹת וּמת בדמי ימיו. מאוֹד אהבתי את אחוֹתי, ואת בנה זה אהבתי עוֹד יוֹתר, ותמיד קראתי לוֹ “הילד”. גם היוֹם, שנה אחרי מוֹתוֹ, איני יכוֹל לקרוֹא לוֹ אחרת. באמת היה ילדי יוֹתר מילדַי… כארבעים שנה הייתי מחליף עמוֹ מכתבים, ועתה שׁכלתיו…

הוּא הפסיק רגע ודחק את מטפחתוֹ אל תחת משקפיו.

־ מתל אביב, שישב בה משנת 1910, היה “הילד” כוֹתב אלי מכתבים, וּבהם דברי תוֹכחה, שאני, ציוֹני וָתיק כמוֹני, שהייתי קשוּר בקוֹנגרס החמישי, שנוֹסדה בוֹ הקרון הקיימת, שהכרתי את הרצל ואת נוֹרדוֹי ואת זנגביל וּפשיטא, את כל מנהיגי הציוֹנים ברוּסיה: אוּסישקין, צ’לינוֹב וּמוֹצקין, את אחד־העם ולילינבּלוּם ואת האחים גוֹלדבּרג ורבים אחרים – אין אני בא לארץ ישראל, ולוּ לשם ביקוּר בלבד, לשם מראה עיניים והלך נפש. ולמה לא אעשה משהוּ כאן, בארץ, לשם בניינה? עד מתי אהיה “עכברא דשכיב אדינרי” אצל הגוֹיים? גוּזמא נקט “הילד”. לא שכבתי על הדינרים שלי. מיוֹם שעמדתי על דעתי הציוֹנית נתתי לצוֹרכי היישוּב והמעשה בארץ, נתתי מעשׂר ולפעמים יוֹתר ממעשׂר. וּמה שנתתי בעילוּם שם נתתי, כי שנאתי את הפירסוּם. וּבכן בזה לא צדק “הילד”. אבל בכלל היה הדין עמוֹ. וּבאמת, נמאסוּ עלי העסקים אצל הגוֹיים. אפילוּ באמריקה המרוּבּה באוֹכלוֹסין יהוּדים העסקים הם אצל הגוֹיים. אף לא היה עוֹד בשביל מי לטרוֹח ולסחוֹר, בייחוּד, אחרי שאשתי נלקחה ממני ונשארתי יחידי. בתי הגדוֹלה, כבר סיפרתי למר, נשוּאה לנוֹכרי, והיא כבר סבתא לנכד לא מהוּל. בעלה עוֹסק בייצוּא של בשׂר חזיר והוּא עשיר כקוֹרח. מה אני חייב לה וּמה היא חייבת לי? וּבני, מהנדס גשרים מהוּלל בקאליפוֹרניה, רוָק בא בימים, אף הוּא, לצערי, רחוֹק מן היהדוּת, וּממילא רחוֹק ממני. כל עמלי ונסיוֹנוֹתי לקרבם ליהדוּת, קוֹדם באפריקה ואחר כך באמריקה, עלוּ בתוֹהוּ. הם, פשוּט, לעגוּ לי ול־Whims שלי. אוּלי משוּם שרציתי ליתן להם חינוּך ציוֹני בלי ציוֹנוּת אמיתית. איני יוֹצא מן הכלל בעניין זה. לצערי, באתי לכלל הכרה זוֹ, כשאני עוֹמד כבר על פי הקבר.

יסלח לי מר, שאני מאריך בהקדמה. זה כשנה שכמעט לא דיברתי עם אדם חי. מיוֹם שנסתלק “הילד”, אין לי עם מי לדבר. את בעל הבית שלי ברמת גן איני יכוֹל לדבר לשלוֹם, אחרי מה שעוֹלל לי. איני כוֹעס עליו, איני כוֹעס על שוּם אדם, אבל לדבר אליו איני יכוֹל. אוּלי עוֹד אשוּב לעניין זה בהמשך הדברים. לא זאת הצרה שלי…

סוֹף סוֹף נעניתי לוֹ ל“ילד”, כלוֹמר, לד“ר קב־ונקי, וּבאתי לארץ, כאמוּר, בשנת 1935: יהוּדי אמיד מאמריקה שבא לארץ, מיד מקיפים אוֹתוֹ סרסוּרים וּבעלי עצוֹת. גם בנידוֹן זה לא הייתי יוֹצא מן הכלל. גם בקרן הקיימת, שהכירוּני שם יפה בשל התרוּמוֹת שתרמתי להם כל השנים מיוֹם שנוֹסדה הקרן, יעצוּני בכה וּבכה. שוֹחחתי עם אוּסישקין ע”ה ועם ד"ר גראנוֹבסקי. לסוֹף הקימוֹתי בית חרוֹשת לצינוֹרוֹת ביטוֹן ליד כפר סבא, עם שוּתף אחד בעל מקצוֹע מחיפה, ציוֹני ותיק ואדם הגוּן, שהכוֹל המליצוּ עליו. גם בקרן הקיימת דיברוּ עליו טוֹבוֹת. הבאתי את המכוֹנוֹת והמכשירים מאמריקה. השקעתי בעסק כעשׂרים אלף דוֹלר והתחלנוּ לעבוֹד. בית החרוֹשת עבד כחצי שנה. עשינוּ צינוֹרוֹת יפים, ורבים היוּ הקוֹפצים עליהם. רוחים עדיין לא ראינוּ, כמוּבן. השוּתף, שניהל את בית החרוֹשת במקוֹם, קיבל משׂכוֹרת “לפי עבוֹדתוֹ וּלפי צרכיו”, כאידיאל הסוֹציאליסטי השלם… ראיתי, שיש מקוֹם בארץ לעסק הגוּן וּמוֹעיל ויש לי על מי לסמוֹך – קמתי ונסעתי לאמריקה על מנת לחסל שם את עסקי ולחזוֹר להשתקע בארץ. איך אוֹמר הרוּסי? “מוּטב מאוּחר מאפס דבר”. עד שאני מתמהמה באמריקה פרצוּ המהוּמוֹת בארץ. הערבים מרדוּ באנגלים וּפרעוּ ביהוּדים. יוֹם אחד קיבלתי ידיעה, כי הפוֹרעים תקפוּ את בית החרוֹשת שלנוּ. שוּתפי והפוֹעלים עזבוּהוּ וסגרוּהוּ על מסגר. אין לדבּר על חידוּש העבוֹדה, עד שתשקוֹט הארץ. מה לעשׂוֹת? פּוּרענוּת היא. ניסיתי לעשוֹת בעצמי משהוּ לבניין הארץ, וראיתי סימן ברכה במעשה וּמן השמיים עיכבוּ. אפשר שהפסדתי כל השקעתי. אבל לא על ההפסד הייתי מיצר, כי אם על כשלוֹן המעשׂה הראשוֹן שלי בארץ. ידעתי כמה גדוֹל יהיה צערוֹ של בן אחוֹתי, שהיה הגוֹרם בדבר. אך דבר אחד השגתי: הוּא לא יוֹסיף להוֹכיחני עוֹד. שילמתי, כמוֹ שאוֹמרים “,שכר לימוּד”. בלעתי את הגלוּלה. האמריקני אומר – Every man must skin his own skunk כל אדם חייב לפשוֹט את נבלתוֹ הוּא. כשתשקוֹט הארץ אסע ואראה. שוּתפי, איני רוֹצה לפרש בשמוֹ, ישב בחיפה. איני יוֹדע במה התפרנס. פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב לי על המצב. הרבה נחת לא שבעתי ממכתביו. גם “הילד” כתב לי מעין דבריו. המצב בארץ הלך הלוֹך ורע. יהוּדים למאוֹת נהרגוּ ונפצעוּ. המצב הכללי היה בתכלית השפל. והבריטים הפיחוּ את האש, כדי שיוּכלוּ לצלוֹת את ערמוֹניהם. כך דרכם של שליטים זרים מאז וּמעוֹלם… בית החרוֹשת נפרץ ונגנבוּ מתוֹכוֹ לא רק סחוֹרה אלא גם כלים, רצוּעוֹת וחלקי מכוֹנוֹת. השוּתף כתב לי, שסתם את הפרצה וחיזק את ברחי הבניין. מכספוֹ הוֹציא. כך כתב לי.

והנה פרצה מלחמת־העוֹלם השניה. ואני אז, כפי שסיפּרתי כבר למר, אצל אחי בלאטביה, וּכשחזרתי לאמריקה, היתה גם היא כבר בתוֹך המלחמה. עתה אי אפשר היה לחשוֹב עוֹד על נסיעה לארץ ועל בית החרוֹשת. קיבלתי משוּתפי עוֹד שניים אוֹ שלוֹשה מכתבים, שבהם הוֹדיעני, כי לא נשארוּ מן המכוֹנוֹת אלא שברי כלים, גרוּטאוֹת בלבד. אחר כך נשתתק. “הילד” כתב לי, כי הארץ שקטה עם סערת המלחמה, אבל הוּא עצמוֹ נתגייס לצבא הבריטי, מתוֹך רצוֹן לעשות נקמה בנאצים הארוּרים רוֹצחי עמנוּ. לפי מה ששמע, נכנס שוּתפי בעסקים גדוֹלים עם הרשות ועם הצבא, וּמה לוֹ וּלבית החרוֹשת החרב למחצה? יש להמתין עד סיוּם המלחמה.

המלחמה נסתיימה וּבן אחוֹתי חזר לעבוֹדת ההוֹראה. שלחתי לו ייפוּי כוֹח, שיגמוֹר את עניין השוּתפוּת שלי ויציל מה שאפשר להציל. לא לכסף נתכּוַנתי, אלא לסילוּק עניין רע שהעיק עלי. והוּא, שלא היה בקי בהויוֹת העוֹלם, מסר את הדבר לעוֹרך דין. והרי יוֹדע מר דרכם של עוֹרכי דין: מאריכים בהנאתם. בקיצוּר, העניין עלה לי בהרבה מאוֹת דוֹלרים ששלחתי לבן אחוֹתי – ולא נגמר. השוּתף, אף על פי שלא השקיע בבית החרוֹשת אפילוּ פרוּטה אחת, תבע את חצי הרכוּש הנשאר. אף תבע משכוֹרת בעד השנים שבית החרוֹשת היה סגוּר, שהרי משׂכוּרתוֹ נפסקה, והוּא חי על מלווֹת. כך טען. לא היה קץ למשפטים. ואני תמהתי על בתי הדין של ארץ ישראל, שאינם יכוֹלים להביא case קטן כזה לידי גמר. ו “הילד” אף כעס כעס גדוֹל. מתמטיקאי טוֹב היה, תלמיד חכם וּבלשן ואדם יקר, אבל בטלן במחילה. ספר ישן היה חשוּב בעיניו מכל ענייני העוֹלם הזה. אף על פי שלא הזכיר עוֹד עניין בוֹאי לארץ, תקף עלי החשק לעשוֹת שוּב משהוּ בשביל בניינה. כל ימי הייתי מפריש מהוֹני לארץ ישראל, ועתה שהגעתי לגבוּרוֹת, ולעסקים אין עוֹד יצר סוֹכן בי, פשוּט נתבלה מרוֹב זוֹקן, וּממוֹן מעט יש לי וּליוֹצאי חלצי אין צוֹרך בממוֹני, שיש להם רב משלהם, ולי בודאי אין צוֹרך ברוּבוֹ – מה אשב על אדמת ניכר? עסקן לא הייתי ולא אהיה עוֹד. תמיד שנאתי את העסקנוּת, אף על פי שהוֹדיתי בנחיצוּתם של העסקנים. גבּאי לא אהיה, משוּם שאיני הוֹלך לבית הכנסת. בני אינם זקוּקים לא לירוּשתי ולא לזקנוּתי. יוֹדע אני בנים של היוֹם בארצוֹת התרבוּת שהזקינים הם כקוֹץ בעיניהם. החלטתי איפוֹא: "חסל סדר ארצוֹת הגוֹיים! גרתי בשלוֹש יבּשוֹת. הייתי ציוֹני של גלוּת. די. וכי גרוּע אני מאנשי הדוֹר הישן, שהיוּ עוֹלים לארץ הקדוֹשה למוּת שם? הריני כבן שמוֹנים: אעלה לארץ ישראל, ארץ חלוֹמוֹתי, ואחיה שם כמה שנגזר עלי לחיות עוֹד עם המיחוּשים שלי. אני בעצמי אמצא דרך ליישב את הסיכסוּך עם שוּתפי.

אמרתי ועשיתי: מכרתי מה שהיה בידי למכוֹר. הוֹן נאה היה בידי. וּבשנת 1947, בעצם המרד היהוּדי בארץ (באמת חשקה נפשי לראוֹת במוֹ עינַי איך קוֹמץ יהוּדים מוֹרדים במלכוּת עוֹלם…), באתי על מנת להשתקע. אשב בתוֹך עמי, וּמה שיקרה את כלל ישׂראל, יקרה את רֶבּ ישׂראל! באתי עם כספּי ועם מיחוּשי אל “הילד”. נמלכתי בוֹ, והוּא יעצני להכניס את מחצית הקאפּיטאל שברשוּתי לקרן הקיימת כעיזבוֹן בחיים (כך הם קוֹראים לזה) ואקבל מהם קצבה חוֹדשית, והמחצית הנשארה אחזיק בבאנק על כל צרה שלא תבוֹא. הפעם יעץ דוקא כמבין בהויוֹת העוֹלם. לא יכוֹלתי לחשוֹד בוֹ, שיש לוֹ איזוֹ כוָנה, כי איש יחידי היה וחי מעבוֹדתוֹ. עשׂיתי כעצתוֹ.

נסעתי אל שוּתפי בחיפה וּבשׂיחה של חצי שעה באתי עמוֹ לידי השתווּת. כל מה שטען, נעניתי לוֹ. על פי הכלל האמריקני: “כל אימת שאתה מוַתר לאדם, אתה מתיש כוֹחוֹ וּמיפּה כוֹחך”. האמנתי לוֹ, שרוֹב הרכוּש נגנב והשאר אכלה החלוּדה וצריך למכוֹר הכוֹל לגרוּטאוֹת; האמנתי לוֹ, שאין ערך רב לקרקע, משוּם שהיא רחוֹקה מן היישוּב; האמנתי לוֹ, שישב שנים בלא עבוֹדה וּפרנסה כלשהי; האמנתי לוֹ, שרק לטוֹבתי הוּא מוּכן לקנות אל חלקי וכי עליו לקבל מלוה בריבית גדוֹלה כדי לסלק לי את המחצית המגיעה לי; האמנתי לוֹ הכוֹל – וסוֹף סוֹף קיבלתי ממנוּ צ’יק על אלף לא"י וחסל סדר העסקים בכלל וּפטוּר גם מן העסק בארץ ישראל. ציטרוֹן גמר את עסקיו בעוֹלם הזה! אין לוֹ צוֹרך עוֹד בעסקים, ויצא מן העוֹלם בטהרה!

כשחזרתי מחיפה וסיפרתי ל“ילד” שגמרתי את עניין השוּתפוּת בסכוּם זה, היה מלא חימה: הייתכן? איך יכוֹל יהוּדי בעל בעמיו, ציוֹני מכוּבד, להתנהג כך? והיכן? בארץ ישראל?.. אמרתי לוֹ: “אל תצטער, ילדי, מה שיש לי יספיק לי אפילוּ אם עד מאה שנה אחיה. ואילוּ הוּא – אדם שלא הגיע לחמישים, וּבעל משפחה גדוֹלה. אין דבר, גם כספי שבידוֹ ישמש לבניין הארץ. לא חשוּב באיזה צינוֹר עוֹבר הכסף. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ בדבר הזה עשירי ישׂראל בחוּץ לארץ!” – הוּא שמע והסתכל בי רגע, אחר כך קם ונשק לי. אדם יקר, אך בטלן היה…

לאחר ימים אחדים דיבר עמי על המיחוּשים שלי, גלוּיוֹת וּפשוּטוֹת דיבר, כדרך אנשי המדע. הוּא ידע, כי מלבד החירשוּת שאין לה תקנה, אני זקוּק לשני ניתוּחים: שבר מעיים ותחתוֹניוֹת, במחילה – תחלוּאי ישׂראל מדוֹרי דוֹרוֹת. ואני אמרתי לו: “את התחלוּאים היפים האלה הבאתי עמי מאמריקה, ארץ הרפוּאה והרוֹפאים הגדוֹלים. ואני כל ימי זילזלתי ברוֹפאים. איך אמרוּ חז”ל? “טוֹב שברוֹפאים לגיהינוֹם”, ואחת גמרתי: לעשׂוֹת להם צחוֹק לרוֹפאים – אמוּת ואקח עמי את מיחוּשי כמוֹת שהם לעוֹלם האמת. אפשר שם יהיוּ לי תכשיט. כבר הסכנתי עמהם ואיני רוֹצה להתגרוֹת בהם. אדוּר עמהם בנחת, ואראה מה אוּכל לעשׂוֹת בגוּפי לטוֹבת ארץ ישׂראל. כל זמן שהנשמה בקרבי חייב אני בעשׂייה. בלי עשׂייה אין לי חיים. איני רוֹצה להיוֹת, כמוֹ שאוֹמר הרוּסי: “פגר חי”.

הסתכל בי “הילד” ברחמים והציע לי לדוּר עמוֹ (עדיין שרוּי הייתי בבית מלוֹן). אמרתי לוֹ: “לא, בשוּם פנים ואוֹפן. עם בני לא רציתי לגוּר ואיך אדוּר עמך? וכי שׂוֹנא אני לך?… מימי לא הייתי לטוֹרח על בני אדם, על אחת כמה וכמה על קרוֹבים שלי, שאני אוֹהבם… עם המיחוּשים ועם החירשוּת – עדיין אני יכוֹל לשמש את עצמי”. וּבכן חיפשׂתי לי דירה. ביקשתי לי מקוֹם שקט מתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים. את אלה אנוֹכי ירא, שהם מן הדברים שאינם בידי שמיים וּפגיעתם רעה… איש זקן וחירש לא טוֹב לוֹ שיתלבט ברחוֹבה של עיר גדוֹלה, שהוּא צפוּי בה לכל מיני פגעים רעים. סוֹף סוֹף מצאתי לי דירה נאה: חדר גדוֹל וּמרפסת זגוּגה אצל משפחה טוֹבה ברמת גן. יהוּדי בן תוֹרה ואדם מהוּגן, אף על פי שהוּא מ“אגוּדת ישראל”. באמת, כבר נכשלתי באדם מהוּגן, אבל הלה ציוֹני היה… הבית מצא חן בעיני, מין בּוּנגאלוֹ של שלוֹשה חדרים ברחוֹב צדדי, ירוֹק, בלי כביש. בשני חדרים גרה המשפחה, והאחד, היפה מכוּלם, עם המרפסת הזגוּגה, השׂכיר לי, עם קצת מזוֹנוֹת וּקצת שירוּת. לא כיסיתי ממנוּ, שאין אני מדקדק במצווֹת, והוּא השיב לי בצחוֹק: “על כך יצליפו אוֹתוֹ בעלמא דקשוֹט ולא אוֹתי…” שילמתי להם בעין יפה, והם צריכים היוּ הכנסה זוֹ: משפחה בעלת חמש נפשוֹת, רחוֹקה מעשירוּת. הבאתי עמי כל מיני כלים וּמכשירים, מאלה שאמריקה מצוּיינת בהם, דברים המקילים חייו של אדם, בתוֹכם מקרר חשמלי משוּבח, והעמדתיו לרשוּתם. עוֹד כמה כלים, מאלה שלא היוּ דרוּשים לי, נתתי להם לשימוּשם. שני הצדדים היו מרוּצים. הם נהגוּ בי כבוֹד וחיבה, הם וּשתי בנוֹתיהם וּבנם, כוּלם אנשים טוֹבים וחביבים, יוֹצאי בּוּקוֹבינה. לשוּם צד לא היוּ טענוֹת על הצד השני. לא הטרחתי עליהם בשוּם דבר, והם לא הטריחוּ עלי. אף לקחוּ מספרי למקרא. הרבה ספרים הבאתי עמי, ועוֹד אשוּב לעניין זה, שהוא העיקר. אמרתי להם: “רעש בדירתכם אינוֹ מגיע אלי, וּלטייל בסביבוֹת הבית אני יכוֹל בכל שעוֹת היוֹם, שהרחוֹב הוּא צדדי, בנוּי רק מקצתוֹ ואין בוֹ תנוּעה, ואני זהיר שלא אפּגע. זקן וחירש חייב לנהוֹג בזהירוּת יתירה. איך כתוּב בקוֹהלת: “אשר לא ידע להיזהר עוֹד” – אפילוּ הוּא מלך, הוּא – “זקן וּכסיל”. יש אילנוֹת ברחוֹב וגן נאה בסמוּך לוֹ. רמת גן מצטיינת בגניה. באמת, מן הראוּי היה לקרוֹא לה רמת גנים, ברבים. מעוֹדי אהבתי עצים וירק: בליטא, באפריקה וּבאמריקה. תמיד דר הייתי בבית שיש לוֹ גן אוֹ ליד גן ציבוּרי. חן הגן על שכיניו. וכך תיארתי לי את ארץ ישראל – כולה כגן רטוֹב, אשר “עיני ה' עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה”. וכך יוֹשב הייתי בכל יוֹם שעוֹת אחדוֹת בגן הסמוּך, בצל האילן, קוֹרא ספר אוֹ מסתכל בעוֹלמוֹ של הקב”ה וּבבריוֹתיו. ביוֹתר נהניתי מן הילדים, ילדי ארץ ישראל היקרים, המסוּלאים בפז. לפני שהיתה המדינה והקיצוּב ואפשר היה לקנוֹת ממתקים בכל יוֹם שרוֹצים וכמה שרוֹצים – הייתי קוֹנה בחנוּת וּמחלק להם. וּכבר הכירוּני והיוּ סבּים עלי על ספסלי, צעקוּ אל תוֹך אוֹזני “סבא” וקיבלוּ מידי בשמחה ובצהלה. אי, ילדי ארץ ישראל הכשירים, אהיה כפרתם! הם הם שהביאו לנוּ את התמוּרה והגאוּלה! מדי דברי בהם דמעוֹת עוֹלוֹת בעיני…

ושוּב נשתתק רגע ודחק את המטפּחת אל תחת משקפיו.

־ I know, I bother you. לא כן? זה כשנה, שלא דיברתי עם אדם, מיוֹם שנסתלק “הילד” ונתפרדה החבילה ביני וּבין בעל הבית שלי, ויש לי צוֹרך להשׂיח את לבי. “דאגה בלב איש – ישׂיחנה”.

החויתי לוֹ תנוּעה, שפירוּשה: אתה רשאי להמשיך. אף הארתי לוֹ פני, להגיד לוֹ, שדבריו עניין לי בהם, אף על פי שעדיין לא למדתי מה צרתוֹ, שאני יכוֹל, לפי דבריו, לעמוֹד לוֹ בה.

־ כשנכנסתי לדירה הבאתי עמי ספרים הרבה, בכמה לשוֹנוֹת שאני קוֹרא: עברית ויידיש, גרמנית ורוּסית ואנגלית. מעוֹדי לא היה בי יצר הכתיבה, אבל תמיד שטוּף הייתי בקריאה. לא עבר עלי כמעט יוֹם, שלא קראתי, הרבה אוֹ מעט. אבל העסקים הפריעוּ. ספרים מכל הסוּגים: ספרוּת יפה והיסטוֹריה, דברי היגיוֹן וּמדע קלים. שלוֹשה ארוֹנוֹת גדוֹלים הבאתי עמי, מליאים ספרים, בהם עוֹד כמה שקניתי ברוּסיה. עתה פנוּי הייתי לקריאה כל הימים, לרבוֹת הלילוֹת. יכוֹלתי לקיים בעצמי “והגית בוֹ יוֹמם ולילה”. כשאני קוֹרא אני נהנה כל כך, שנדמה לי: לא רעיוֹנוֹתיהם של אחירים הם אלא רעיוֹנוֹתי שלי. הדברים אמוּרים בספרים שהם טוֹבים בעיני. ספר שאינוֹ לפי רוּחי הייתי מוֹציאוֹ מביתי, כדי להקטין את “המהוּמה בבית”, חי־חי! אבל רוֹב ספרים שקניתי מצאוּ חן בעיני. נמניתי מיד על שני עיתוֹנים, שמביאים לי בכל יוֹם הביתה והייתי קוֹרא את שניהם, מן הקצה אל הקצה, בייחוּד הייתי נהנה מהם בערבי שבתוֹת וחגים, שהם מליאים וּגדוּשים דברים שהם בבחינת מזוֹן רוּחני. את שאר הזמן נתתי לספרים. ספרים שקראתי פעם, אני חוֹזר וקוֹראם – ואין לך הנאה גדוֹלה מזוֹ. משל, אתה חוֹזר למקוֹמוֹת יפים שביקרת בהם, אוֹ לבית ידידים אהוּבים…

עשׂיתי כעצת “הילד” והכנסתי לקרן הקיימת מחצית הקאפּיטאל שלי, לפי התנאים המקוּבלים, והפקדתי בידם צוואה שלא על מנת לבטל, כי אחרי הסתלקוּתי יהיה כל הנוֹתר מן המחצית הנשארה מחצה על מחצה – לקרן ול“ילד” (מוּבן, שלוֹ לא הגדתי מאוּמה. יראתי את כעסוֹ…). אם היוֹרשים יהיוּ בני מזל – ימעט הזמן וירבה הסכוּם… אף כי אין אדם יוֹדע יוֹמוֹ. דוקא בעל מיחוּשים כמוֹני עשׂוּי להאריך ימים. כדבר המשל היהוּדי: “שבר חרס מבלה קדירה שלמה”.

פעם בשבוּע היה בן אחוֹתי בא לבקר אצלי. היה משלם לי מידה כנגד מידה – אהבה תחת אהבה. הוּא השׂריד היחידי מכל משפּחתי הגדוֹלה בליטא, שרצח הצוֹרר, שחיק עצמוֹת. אדם יקר היה וּמוֹתוֹ בלא עת פגע בלבי. מיוֹם שמת אין לבי כשוּרה ואני צריך לחזקוֹ בגלוּלוֹת… גלוּלה אחת מספקת לי לכמה ימים! רוֹפא ברמת גן רשם לי את הרפוּאה והבאתיה מאמריקה. אפשר שיוֹם אחד תחדל הגלוּלה מפעוּלתה – ואז יקיץ הקץ. אין ציטרוֹן ואין צרה…

הנה כי כן הגעתי אל הצרה שלי, שבגללה אני מביא מבוּל של דברים על מר…

עשׂיתי אוֹזני כאפרכסת.

־ כשנסתדרתי בדירתי ברמת גן והשתקעתי בקריאת ספרי, היוּ עלי כל הימים כימים טוֹבים. שכחתי עוֹלם וּמלוֹאוֹ. כל מה שנעשׂה בארץ ישראל היה טוֹב בעיני. מעט נסעתי בארץ וּמעט ראיתי וּפחוֹת משתיהן שמעתי, אבל לבי אמר לי: זה החוֹף וזה הסוֹף. אף המהוּמוֹת בארצנוּ ומעשׂיהם של צעירינוּ לא ציערוּני ולא הפחידוּני. כלל לא. ידעתי: מרדם יביא לנוּ את הגאוּלה. בטוּח הייתי בכך ולא היה בלבי צל של פיקפוּק בנידוֹן זה. זוֹ שעת הכוֹשר ואשרינוּ שהחזקנוּ בה! נוֹסף על מה שקראתי בעיתוֹנים (קיבלתי גם שני עיתוֹנים מאמריקה: אחד ביידיש ואחד באנגלית), סיפר לי (בכתב, כמוּבן) בנוֹ של בעל הבית שלי על הנעשׂה ברמת גן. נער צעיר, אבל בקי בכל ענייני המחתרת. גם בן אחוֹתי “הילד” היה מחסידי המחתרת, אף על פי שאדם טוֹב מזג היה, לא מסוּגל לפגוֹע בזבוּב על הכוֹתל, אך את הבריטים שׂנא ורצה לראוֹת בגירוּשם מן הארץ. ויש שלבי השוֹטה, הזקן, חשב: מי יתנני צעיר, ונתתי ידי עם המוֹרדים! ידי לא היתה עוֹד שוב פרוּטה אחת. אבל הענקתי לשליחיהם לא פעם מתנת כסף, שהיוּ זקוּקים לה במאוֹד מאוֹד.

והנה יוֹם אחד, בשעת קריאת ספר חשוּב, נבהל רעיוֹני פתאוֹם: “מה אני עוֹשׂה, כלוֹמר לא עוֹשׂה?… כל ימי הייתי שרוּי בעוֹלם העשׂייה, ועתה אהיה אוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה, בחינת בהמה וחיה, שאין עליה עוֹל?”… אין אני יהוּדי מאמין, איני הוֹלך לבית הכנסת ואיני מתפלל גם בבית, ואין אני יכוֹל לעסוֹק בתוֹרה לשמה, אף לא על מנת לקבל פרס בעוֹלם הבא, שאיני מאמין במציאוּתוֹ… מצד שני, אין לי צוֹרך לעשׂוֹת שוּם דבר לי וּלביתי. די לי במה שיש לי, אפילוּ עד מאה שנה. ושוּב: איך אפשר שאהיה יוֹשב בארץ ישראל ולא אעשׂה דבר בשביל בניינה? הכסף של הגוֹיים שהבאתי ונתתי לקרן הקיימת בוַדאי שהוּא פוֹעל ועוֹשׂה משהוּ. אבל הרי זה כאיבר שנחתך מגוּפי, מעין ציפּוֹרן אוֹ שׂיער, ואיני חש כלל בפעוּלתוֹ ואין לי כל הנאה מזה. בשעת נתינה היתה לי הנאה של עשׂיית חוֹבה מרצוֹן, וּמכאן ואילך איני טוֹעם במעשׂה שנעשׂה שוּם טעם. מן המזוּמן, שנשאר בידי אני נוֹטל וּמוֹסיף על הקיצבה החוֹדשית, מוֹציא קצת על מתנוֹת לילדים ועל ספרים חדשים, שסוֹכני ברמת גן מביא לי הביתה – אבל איך אוּכל לישב בבטלה ולא לעשׂוֹת דבר של ממש בשביל הארץ והעם? והרי עם כל המיחוּשים שלי, אין אני עדיין עוֹבר וּבטל, אין אני אינואליד במוּבן הרוּחני. מוֹחי ב"ה עוֹבד כדבעי. הזיכרוֹן עדיין פוֹעל כהלכה. יש שנדמה לי, שהוּא אפילו השביח. אפשר קריאת הספרים מחדשת וּמחזקת אוֹתוֹ. אוּלי משוּם שאינוֹ מוּטרד בעסקים וּפנוּי כוּלוֹ למחשבה מתוּנה, שאינה תלוּיה בדבר, מתוֹך הסתכלוּת והתבוֹננוּת… אמת, הנאה גדוֹלה לי במקרא ספרים – אבל זוֹהי הנאת הפרט, שאין בה שוּם תוֹעלת לכלל. אם גם אחכּם יוֹתר – עמי תמוּת חכמתי… מה תוֹעלת בה לעוֹלם, לישׂראל? מה שעשׂיתי לביתי הוּא די והוֹתר. ואם אין אני עוֹשׂה דבר לבית ישראל – למה לי חיים?… כבר אמרתי למר: כל ימי נתתי מכספי לצוֹרכי האוּמה. חוֹבתי היתה זוֹ ועשׂיתיה. לא לכבוֹדי ולא לכבוֹד בית אבא. מעוֹלם לא הלך לבי אחר הכבוֹד. לא הייתי לא נשׂיא ולא סגן, לא גזבר ולא חבר של ועד. לא נאמתי אף נאוּם אחד לא נאמוּ לכבוֹדי אפילו פעם אחת. רבים הכירוּ אוֹתי, אבל כיהוּדי פשוּט, מיצר בצער כלל ישראל. מה שתרמתי, בעילוּם שם תרמתי. גם בשעת סידוּר העיזבוֹן התניתי בפירוּש שלא יפרסמוּ את שמי, וּמר הוּא הראשוֹן, אחרי בן אחוֹתי, שאני מגלה לוֹ את הדבר, וגם לוֹ לא הייתי מספר, אלמלא היה זה צריך לגוּפה של הצרה שלי… בקיצוּר, דוקא משוּם שנהניתי מן הקריאה, ראיתי את הנאתי זוֹ כבטלה. יוֹצא, שאני עוֹשׂה שוּב לעצמי, לטוֹבתי ולא לטוֹבת הכלל… וּמאוֹתה שעה התחילה מחשבה זוֹ מציקה לי, עד – שקשה היה לי שוּב לקרוֹא. ולא עוֹד אלא שחדלתי להבין מה אני קוֹרא, כי המחשבה נתקעה במוֹחי ולא הרפּתה ממני: “מה אתה עוֹשׂה? האם חייך קרוּאים חיים?”… מחשבה משוּנה, לא כן? בפרט אצל אדם העוֹמד על פי הקבר. מה?

ימים אחדים הייתי מעוּנה בהירהוּרים אלה, עד שיוֹם אחד עלה במוֹחי רעיוֹן, שנראה לי מוּצלח מאוֹד, כמוֹ הוֹערה עלי רוּח ממרוֹם. יוֹדע אני את דוֹרי, שנתמעטוּ בוֹ הלבבוֹת, וּכמוֹ שאמר הרמב“ם בהקדמתוֹ למשנה תוֹרה: “ודחקה השעה את הכוֹל”, לא מפני שתכפוּ הצרוֹת, אלא מפני שהכוֹל שטוּפים בקנייני העוֹלם הזה וּבתענוּגוֹת בני אדם ועסקי פּוֹליטיקה והתנגדוּת וריבוֹת מפלגוֹת, ואין בני אדם מסוּגלים לקרוֹא ספרים הרבה, בפרט ספרים שלימים, גדוֹלים וּכתוּבים בלשוֹן קשה קצת, כמוֹ שאוֹמר הרמב”ם: “שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וּזמן ארוֹך”. כך באמריקה וּבשאר ארצוֹת התרבוּת החדשה, וכן גם כאן. סדנא דארעא חד הוּא. אין בני הדוֹר מסוּגלים לקרוֹא את כל אוֹצרוֹת הרוּח שיצרה האנוֹשוּת, כמוֹנוּ אנוּ, כשהיינוּ צעירים. הדוֹר הצעיר בימינוּ שטוּף בספוֹרט, בהנאוֹת קלוֹת של שעשוּעים וּמיזמוּטים, קוֹלנוֹע וריקוּדים וקוֹקטייל וכיוֹצא באלה תענוּגוֹת של קלי עוֹלם. והזקינים, הסתכלתי וראיתי גם בעוֹלם הגדוֹל וגם כאן, אף הם אינם קוֹראים על דרך העיוּן, אוּלי אחד מני אלף, שׂריד מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבאמת רוֹב זקינים בימינוּ גוּפם חלוּש וּמוֹחם עייף ואינוֹ סוֹבל אריכוּת העניין ועמקוּתוֹ. מצד שני ראיתי איך מתחכמים בעוֹלם לקוֹראים הבהוּלים וּמגישים להם מיני קיצוּרים ותמציוֹת של ספרים וּמאמרים בכל מיני צוּרוֹת, ואפילוּ בחוֹברוֹת עשׂוּיוֹת לכך בשם Digest, שפירוּשוֹ “עיכּוּל”, צוּרה נוֹחה לעיכּוּל, אפילוּ לקיבה לקוּיה. ויפה הם עוֹשׂים: מוּטב שידעוּ מעט וּבדרך שטחית משלא ידעוּ כלוּם. ולמה לא נעשׂה גם אנוּ כן קוֹראינוּ ההוֹלכים ורבים, כן ירבוּ? למה לא אעשׂה אני? והרי, ברוּך השם, השׂפה העברית עמי, שכחתי הרבה, אבל הרבה אני נזכר אגב שימוּש. גדוֹל שימוּשה של לשוֹן מלימוּדה. מיוֹם שבאתי לארץ והתחלתי לקרוֹא עיתוֹנים וּספרים חדשים – גירסא דינקוּתא מקיצה בלבי. אף למדתי הרבה מן המלים החדשוֹת והמחוּדשוֹת, ויש לי מילוֹנים שקניתי לי. ערכתי לי גם מילוֹן לצוֹרך עצמי: כל מלה, כל ביטוּי חדש שאני מוֹצא מיד אני רוֹשמם לפי העניין, שיהיוּ מצוּיים לי לעת הצוֹרך. ולמה לא אטוֹל על עצמי מלאכה זוֹ, שיש בה בלי ספק ברכה לרבים? ותכפתי מעשׂה למחשבה: קראתי מאמר אחד וקיצרתי את הנקרא. וּראה פּלא, שוּב התחלתי תוֹפס וּמבין, ולא עוֹד אלא שתפיסתי והבנתי נתחדדוּ לרגל הצוֹרך. איני שוֹטה לדמוֹת עצמי לרמב“ם, אף על פי שחז”ל אמרוּ: “יכוֹל כל אדם להיוֹת כמשה רבנוּ”, והגאוֹן מוילנה אמר: “יכוֹל כל אדם להיוֹת גאוֹן – וויל־נאָר”… לא משה רבנוּ ולא גאוֹן מוילנה – אל רקח וטבּח אוּכל להיוֹת, להביא תוֹעלת כלשהי לדוֹר, ואוּלי גם לדוֹרוֹת הבאים, לעם היוֹשב בציוֹן, השטוּף במלאכת הבניין הגשמי, העוֹשׂה ארבעים אבוֹת מלאכוֹת, הן ותוֹלדוֹתיהן ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהן, ואין שעתוֹ פנוּיה לקרוֹא

ספרים הרבה, בפרט ספרים גדוֹלים וּבלשוֹנוֹת שוֹנוֹת, כּתוּבים בעמקי שׂפה. ואל תביא ראיה מריבּוּי הספרים הנמכרים בשוּק (כן, יוֹדע אני שרבים נמכרים עתה) – מנהג אמריקה פּוֹשט כאן: מין תכשיט הם לקוֹניהם, לנוֹי ולא למקרא, וּכמוֹ שאמר הפּייטן ר' שמוּאל הנגיד:

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה סְפָרִים

וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם –

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם.

אמרתי איפוֹא לנפשי: אעשׂה מעשׂה טוֹב למען העם בציוֹן, אם אכין לוֹ קיצוּרים ותמציוֹת מן הספרים שאני קוֹרא, מתוֹך שעיתוֹתי בידי. אשוּב ואקרא את הראשוֹנים וגם מן האחרוֹנים לא אניח ידי – עד שאכין לוֹ “בשׂפה קצרה וּברוּרה”, בעברית פשוּטה וקלה, שירוּץ הקוֹרא בה, מין קיצוּר שוּלחן ערוּך, מין “חוֹק לישׂראל” של ספרוּת הדוֹרוֹת האחרוֹנים, משלנוּ וּמשלהם, והיה לוֹ אוֹצר חי עדי עד… הרעיוֹן כל כך קסם לי, כל כך שבה את לבי ונצטייר לי בקרני הוֹד – שנעניתי לוֹ מיד. אחרי שעשׂיתי קיצוּר ראשוֹן על גליוֹן נייר, פּישפּשתי וּמצאתי בין ספרי פּנקס חשבוֹנוֹת גדוֹל בתבנית פוֹליוֹ, מן הפּנקסים שהיוּ משתמשים בהם לפנים בבתי המסחר. עוֹד מרוּסיה נתגלגל אצלי, איני יוֹדע כיצד, לאפריקה ולאמריקה, וּמשם לארץ ישׂראל. רק עשׂרת הדפּים הראשוֹנים היוּ בהם חשבוֹנוֹת, כתוּבים בלשוֹן הרוּסית, והשאר נייר חלק, משוּרטט כחוֹל ואדוֹם, תאוה לעיניים. נייר משוּבּח מן הימים ההם, וּכריכה טוֹבה, חזקה. תלשתי את הדפּים הכּתוּבים, ועל החלקים התחלתי לכתוֹב. והכתיבה עלתה לי בקלוֹת וּבנעימוּת, כמין מזמוֹר, והלשוֹן נענתה לי יפה. ביטוּי שלא מצאתי לוֹ תרגוּם עברי הנחתיו לפי שעה בלשוֹן המקוֹר, עד שיימצא לי. אני אוֹמר לוֹ, למר, טעם אחר היה מעתה לקריאה. לא קריאה לשם הנאה וּלשם שכחה – אלא קריאה לשם תכלית. אתה קוֹרא ורוֹאה את הדברים מצידי צדדים, חוֹדר לתוֹכם וּמבדיל בין עיקר לטפל. בקיצוּר,קראתי וכתבתי, קראתי וכתבתי, עד שבמשך שבוּעיים מילאתי כחצי הפּנקס. מין שיכּרוֹן ניסך עלי, מין דיבּוּק של כּתיבה. והדברים הכתוּבים נראוּ לי מאירים וּשׂמיחים…

אחר כך שבתי ועיינתי במעשׂה שאני עוֹשׂה. ונתגנב ספק ללבי: אוּלי רעיוֹן רוּח הוּא? אוּלי אני מוֹציא זמני וכוֹחי לבטלה?… למחר, בא אלי “הילד” וסחתי לוֹ את הרעיוֹן, ולא סיפּרתי לוֹ שאני עוֹמד כבר בתוֹך המעשׂה. שמע והשיב לי בתוֹם לבב: “באמת רעיוֹן לא רע. וכי יש לך, דוֹדי, מעשׂה טוֹב הימנוּ? עשׂה והצלח! כשתעשׂה חלק מן המלאכה – תראה לי. אוּלי אוּכל להשׂיאך עצה”.

נתחזקתי בדעתי אם כן לא אויל, לא משוּגע אני. והמשכתי במלאכתי ביתר שׂאת, כי ראיתי בה מלאכת הקוֹדש.

וכעבוֹר חוֹדש ניעוֹר שוּב הספק בלבי. הנה מילאתי כבר רוּבוֹ של הפּנקס. כבר שוּרה של ספרים ש“עיבּדתי” עוֹמדת על המדף, כאוֹתם אימוּמי הסנדלר לאחר גמר המלאכה, ועוֹד לפני ספרים למאוֹת ואוּלי לאלפים… מה העבוֹדה הזאת לך? אוּלי אתה בכל זאת עוֹבר וּבטל ורוּח שטוּת נכנסה בך?… הראיתי ל“ילד” מקצת עבוֹדתי. הוּא קרא פרקים אחדים וּמצא את העבוֹדה בכללה טוֹבה. העיר אילוּ הערוֹת קטנוֹת, בייחוּד בענייני לשוֹן (בלשן שכמוֹתוֹ!) וקיבלתי הערוֹתיו בתוֹדה. מכאן ואילך לא הראיתיו יותר כלוּם. אף כשבא לבקר אצלי וּשאלני, אמרתי לוֹ שאני ממשיך, אבל לא הראיתיו דבר. ידעתי שהוּא טרוּד בשלוֹ ולא רציתי להטרידוֹ עוֹד. לוֹ הרי אין צוֹרך באלה. אין הוּא זקוּק לקיצוּר שוּלחן ערוּך. כל ימי שׂנאתי טרדנים ולא רציתי ליהפך לטרדן, בפרט טרדן זקן, שטרחוּתוֹ קשה, משוּם שאי אפשר לסלקוֹ בקלוּת, דרך זילזוּל, לא כן?

לשמע דבריו האחרוֹנים חייכתי. הוּא לא שׂם לב לחיוּכי והמשיך:

־ אף על פי כן עוֹד יתוּש הספק היה מנקר בי. אפשר הוּא, בן אחוֹתי, בעל נפש שכמוֹתוֹ, חס עלי ועל זקנוּתי ואינוֹ רוֹצה לצערני. עלי להימלך במי שאינוֹ חוֹשש לוֹמר לי את האמת לאמיתה. עליתי לירוּשלים ונכנסתי ללשכת הקרן הקיימת. אוּסישקין כבר איננוּ וגם הד"ר יוֹרש מקוֹמוֹ נסע לחוּץ לארץ. קיבלני מנהל מחלקת ההסבּרה. אדם משׂכּיל וּבעל נימוּסים. באמת אדם חביב וּנבון דבר. הוּא מכּיר אוֹתי, בייחוּד אחרי מעשׂה העיזבוֹן. אמרתי לו: “הנה זקנתי ושׂבתי. אף כי בעל מיחוּשים אני – עוֹד יפה כוֹחי לעבוֹדה כלשהי. סבוּרני, שלא תהא זוֹ עזוּת מצידי, אם אבקש מאת הקרן הקיימת להעסיקני במשהוּ”.

נסתכּל בי האיש הטוֹב וחיוּך נראה על שׂפתיו, כחיוּך שנראה לפני רגע על שׂפתי מר, וכתב לי על פּיסת נייר: “צעירים מכבוֹדוֹ אנוּ מוֹציאים לפנסיה – וּבמה נוּכל להעסיק אוֹתוֹ?”

קראתי את הכתוּב ועניתיו: “אין אני מתכוון לעבוֹדה ששׂכרה בצידה ב”ה איני זקוּק לכך. כונתי היא לעבוֹדה כלשהי, שלא על מנת לקבל פּרס, שלא אהיה נידוֹן לבטלה מסאבת. עוֹד כוֹחי עמי לעשׂוֹת. יוֹדע אני כמה לשוֹנוֹת – אפשר אוּכל להביא למוֹסד הלאוּמי תוֹעלת פּוּרתא?"…

נסתכל בי שוּב באוֹתוֹ החיוּך וכתב לי: “באמת איני יוֹדע מה אדוֹני יוּכל לעשׂוֹת בשבילנוּ. יש לנוּ מזכירים יוֹדעי לשוֹנוֹת והם מתרגמים בשבילנוּ כל מה שדרוּש לנוּ. אוּלי יש בידוֹ להציע בעצמוֹ משהוּ? אנוּ רוֹצים בכוֹל לב לעזוֹר לוֹ”. לדבריו אלה שׂמחתי מאוֹד, שהרי לכך חיכיתי. הרציתי לפניו את רעיוֹני. ישב האיש, ראשוֹ שעוּן על כּפּוֹ, והקשיב יפה לדברי. אחרי כן כתב לי: “רעיוֹן נאה מאוֹד, וּבוַדאי תהיה בהגשמתוֹ משוּם תוֹעלת. יעשׂה ויצליח. אם הקרן הקיימת תוּכל לסייע לוֹ במשהוּ – בוַדאי תסייע”.

השׂגתי מה שרציתי. אם כן, לא שוֹטה אני וליבי רחש דבר טוֹב.

חזרתי הביתה מלא מרץ והשקעתי עצמי ראשי ורוּבּי בעבוֹדה. כדי שלא יהיה עיכוּב בעבוֹדתי, נסעתי לתל אביב וּמצאתי אצל חנוָני של כלי כתיבה עשׂרה פּנקסים כאלה, אוֹ בדוֹמה להם, שהיוּ מוּנחים אצלוֹ כבר כמה שנים באין קוֹנה. קניתי ממנוּ כוּלם. אף קניתי בקבוּק גדוֹל של דיוֹ טוֹבה, ווֹטרמאן, והתחלתי עוֹבד על הספרים שלי. אף חיפּשׂתי וקניתי ספרים נוֹספים. גם בספרייה של רמת גן שאלתי ספרים שלא היוּ אצלי. לא עבר עלי יוֹם, שלא עשׂיתי קיצוּר של ספר אוֹ שניים, אוֹ קיצוּרים של כמה מאמרים: ספרי היסטוֹריה, סיפּוּרים, מחזוֹת, מַסוֹת ודברי ביקוֹרת, ביוֹגראפיות, מדע, כל המינים. שכחתי את מיחוּשי, שכחתי את הזיקנה, שכחתי את הזמן. הכּתיבה היתה שעשוּעי יוֹם ולילה. לא נחתי ולא עייפתי. בלייק סאכּסס הוֹחלט על חלוּקת הארץ וּמתן מדינה ליהוּדים. היישוּב הכריז על ייסוּד מדינת ישׂראל וּמינה ממשלה. חילוֹת שבע מדינות פּלשוּ לארץ מתוֹך מחשבת זדוֹן להטילנוּ לתוֹך הים, והנחלנוּ להם מפּלה גדוֹלה והרחבנוּ הרבה הגבוּלוֹת שהוּקצוּ לנוּ. ידעתי את כל אלה וליבי פּחד ורחב. אבל לא הסחתי דעתי מעבוֹדתי. אדרבה, מעתה יש טעם לעבוֹדתי ושׂכר לפעוּלתי. לא לי אלא לאוּמה, שתתכּנס בארץ ותקרא בלשוֹנה. הכוֹל אניח לקרן הקיימת והיא תאכל את הפירות…

וכאן אני מגיע אל ראשית הצרה שלי. אבל עלי לסטוֹת עוֹד פעם אחת, רק פּעם אחת, מן העיקר וּלספּר למר עניין אחר הקשוּר בוֹ. ואוּלם חוֹשש אני, אוּלי באמת כבר הייתי לטוֹרח עליו, וּשעת ארוּחתוֹ קרוֹבה. אם כן הדבר, אפסיק ואמתין לוֹ, אוֹ שאבוֹא פּעם שנית…

הראיתיו את השעוֹן של פּרק ידי: עוֹד לפני שהוּת כשעה עד הארוּחה.

־ טוֹב מאוֹד! – קרא בהתעוֹררוּת – אני מתקרב כבר לסוֹף המעשׂה, to the bad end. מר בוַדאי תמיה עלי בליבוֹ: אדם שעוֹסק זה כמה שנים בקיצוּרים של דברי אחירים, בדברי עצמוֹ הוּא מאריך. זה משוּם שלא דיברתי כשנה עם אדם וצוֹרך לי להשׂיח ליבי. לוּ “הילד” חי, הייתי משׂיח ליבי לפניו. הוּא ידע אוֹתי ואהב אוֹתי. אמרוּ לי על מר, שהוּא אדם טוֹב, מסייע בידי עוֹברי עבירה שבכתב… וּבכן נחזוֹר לענייננוּ: בעל הבית שלי, לפני שנה, מיד אחרי מוֹת ה“ילד”, ד“ר קב־ונקי, ואני מדוּכּא מאוֹד ממוֹתוֹ, ואחרי שבאה עלי התקפת הלב הראשוֹנה – נכנסוּ אלי יוֹם אחד הוּא ואשתוֹ וּבתוֹ הבּכירה, והוּא מספּר לי (בכתב, כמוּבן): בתוֹ זוֹ עוֹמדת להינשׂא. אם כן הם מבקשים ממני, שאעשׂה עמהם חסד ואתן להם את חדרי לשלוֹשה ירחים, עד שייכנסוּ לשיכּוּן בבית העוֹמד בגמר בניינוֹ. כלוֹמר, הבית כבר גמוּר, ורק חסר את השיכלוּלים האחרוֹנים. החתן הוּא קצין בצבא ישׂראל, אדם טוֹב וישר וּמקבל שיכוּן של קצינים. הם ישלמוּ לי בעין יפה, יוֹתר ממה שאני משלם להם שנה שלימה בעד כל הדירה עם המזוֹנוֹת והשירוּת… אף מוּכנים ליתן לי כל התחייבוּת שאדרוֹש, לפנוֹת את החדר כתוֹם שלוֹשת הירחים. וּבוַדאי שארצה לסייע בידי זוּג צעיר ההוֹלך לבנוֹת בית בישׂראל, בפרט, אם המדוּבּרת היא בתם, בת ידידי, והמדוּבּר הוא בגיבוֹרי ישׂראל, שהביאוּ לנוּ את הניצחוֹן… פּעם כתב הוּא, וּפעם הבת, והאם עוֹמדת וּמנענעת ראשה על כל מה שהם אוֹמרים, אף על פי שלא השמיעוּ את הדברים. לא אהיה צבוּע ולא אוֹמר, ש”הייתי מאוּשר" בהצעתם. שאלתי את בעל הבית: הרי יש לכם שני חדרים ולזמן קצר תוּכלוּ להסתדר בלי לטרוֹד אוֹתי ממקוֹם מנוּחתי. וּבעל הבית השיב: הרי יש להם עוֹד שני ילדים מגוּדלים בבית, ואנה ישׂימוּ אוֹתם? והרי זה רק לשלוֹשה ירחים… במשך הזמן הקצר הזה אגוּר במרפּסת הזגוּגה, שקיץ הוּא והאויר שם קריר וכו'. הם בעצמם יעבירוּ את חפצי שמה. לא אצטרך לנקוֹף אצבע. יוֹדעים הם לקיים “והדרת פּני זקן”. וכי לא נהגוּ בי בכבוֹד עד עתה? רצוֹני, יביאוּ אלי את הקצין, כלוֹמר, את החתן עצמוֹ: אדם הגוּן מאוֹד, ואפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ. אבל הוּא מוּכן ליתן לי גם התחייבוּת בכתב… והאם והבת עוֹמדוֹת וּמסתכלוֹת בי בעיני תחנוּנים… בקיצוּר, חוּלשה היתה בי והסכּמתי. כמוּבן, בלי תשלוּם כלל. אמנם צר יהיה לי המקוֹם, אבל – חלק גדוֹל מספרי אוּכל להוֹציא, שאני רוֹאה אוֹתם כאילוּ פּרחוּ אוֹתיוֹתיהם, אחרי שהשתמשתי בהם, יחד עם שני ארוֹנוֹת. והשאר – מילא, שלוֹשה ירחים – אסתדר איך שהוּא, והימים ימי קיץ, והמרפּסת באמת אורירית… וכאן אני יכוֹל לקצר: הם העבירוּני עוֹד שבוּעיים לפני החתוּנה, וּכבר חלפה מאז שנה תמימה – ואין סימן לשיכּוּן. ולא עוֹד, אלא שהאשה הצעירה כבר ילד יוּלד לה. והקצין יצא מקצינוּתוֹ ונעשׂה פּקיד. עבר עלי חוֹרף קשה. במרפּסת גדוֹלה היתה הצינה. טוֹב שיש עמי שׂמיכה טוֹבה וּבגדים חמים מאמריקה. אף על פי כן הצטננתי. והיוּ לי פּעמיים התקפוֹת לב. והמקוֹם צר, אין דרך לנטוֹת ימין וּשׂמאל, כמוֹ שכתוּב אצל בלעם, מפני הרהיטים והכלים הממלאים אוֹתוֹ עד אפס מקוֹם… ניסיתי לדבר עמהם, אבל הם הביטוּ עלי כזרים. שכחוּ פּתאוֹם את חכמת הכּתיבה. צוֹעקים אלי, וּכשאיני שוֹמע הם עוֹשׂים תנוּעה של חוֹסר ישע וּמסתלקים… הבינוֹתי, שנפלתי בפח. הערימוּ עלי. לפי מצב הדירוֹת והחוּקים במדינה – אין לי תקנה. גם עוֹרכי הדין לא יוֹעילוּ. מן הצד השני, מצד היוֹשר, מה ערך שכר הדירה שאני משלם להם? והיכן יקחוּ בימים האלה דירה בשביל ילדיהם?… נגזר עלי לישב במרפּסת זוֹ עד שיהי רצוֹן, אוֹ יכוֹלת, לפניהם להחזיר לי את החדר. הם בוַדאי אינם חוֹשבים על כך. הם צוֹפים לאחריתי, כדי שגם המרפּסת תתפנה. איזה שיכּוּן, מה שיכּוּן? דברים בטילים. פשוּט, הערימוּ עלי, ולא היה מי שיזהירני מפּניהם. לא על עצם החדר יחרה לי, אלא על שרימוּ אוֹתי, זאת לא אוּכל לסלוֹח להם.

מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? חדלתי לדבר עמהם. חדלתי גם לאכוֹל על שוּלחנם, והרי אני מכין לי בעצמי, באוֹתה מרפּסת מליאה וּגדוּשה, מה שמכין. כבר אמרתי, כמדוּמה, למר, שאיני אוֹכל אלא פעמיים ביוֹם וּמוּעט מאוֹד ועל פי דייטי חמוּרה… לא, לא קל הדבר. מבחינה זוֹ, אין לי זיקנה טוֹבה… אבל לא זוֹ הצרה. זוֹ רק תוֹספת לה. הצרה היא אחרת: בשבתי על עקרבים במרפּסת (באמת, נמצא שם פּעם עקרב!), עוֹד המשכתי עבוֹדתי. בקוֹשי, אבל המשכתי. לפני ימים מוּעטים מלאוּ ארבע שנים מיוֹם שניגשתי אל המלאכה. כבר מילאתי עשׂרים פּנקסים גדוֹלים (קניתי אחר כך, במחיר אגדי כמעט, עוֹד נייר דוֹמה לראשוֹן ונתתי לכּוֹרך לכוֹרכוֹ באוֹתה תבנית!), עשׂרים פּינקסים כעגלי מרבּק, גדוֹלים וּכבידים, מליאים קיצוּרים, כּתוּבים בכתב יד ברוּר למען ירוּץ הקוֹרא בוֹ. בשארית כוֹחוֹתי, בתמצית חלבּי ודמי כתבתי את הדברים עד שסיימתי את הפּנקס העשׂרים, האחרוֹן שנשאר לי. והרי הם ערוּמים זה על גבי זה על שני כיסאוֹת במרפּסת שלי. לא נוֹתר בי עוֹד כוֹח להרימם ממקוֹמם. כך. נחלשתי, לא עליכם, במאוֹד מאוֹד. בפרט הלב…

ושוּב, כן, שוּב, כמוֹ באוֹתוֹ בוֹקר שהבהילני ראשוֹנה הרעיוֹן, שוּב נתייצבה לפני שאלה גדוֹלה, אכזרית: "מה עשׂיתי? מה תכלית עבוֹדה זוֹ שעבדתי ארבע שנים תמימוֹת? ואם יש ממש בדברים שכתבתי, איך יגיעוּ לתעוּדתם? מי יקרא את הפּנקסים הגדוֹלים האלה ויחוה דעתוֹ עליהם? ואם ארצה לפרסמם – איך אפרסמם? מי יתרצה להוֹציאם? לא ראיתי בין הספרים היוֹצאים כאן לאוֹר מאוֹתוֹ המין והסוּג. וגם הגוֹיים, העוֹסקים בקיצוּרים, אין להם חיבוּר ממין זה. אפשר שאין זוֹ סחוֹרה כלל והיה מיקח טעוּת מלכתחילה. ואם תאמר – אדפּיסם בעצמי, על חשבוֹני – אמנם יש עוֹד מעט כסף בידי – אבל כלוּם רשאי אני להוֹציא שארית כספי, שערכוֹ ירד מאוֹד, על דבר המוּטל בספק, שאוּלי לא ימצא לוֹ קוֹראים כלל, ונמצא אני נוֹטל, כמוֹ שאוֹמרים, מן החי ונוֹתן על המת. וּמי יוֹדע כמה נגזר עלי עוֹד לחיוֹת, עם כל מיחוּשי. יש אשר שבר כלי מבלה קדירה שלימה… מי יוֹדע, אפשר אלה שעוֹדדוּני, “הילד” הטוֹב והפּקיד המנוּמס בקרן הקיימת, ביקשוּ רק לצאת ידי חוֹבה ואמרוּ לי מה שאמרוּ רק כדי לעשׂוֹת לי נחת רוּח, שיהיה לי שעשוּע, מין hobby לעת זיקנה, שאמצא לי איזה עניין ולא אחשוֹב על יוֹם המיתה – אבל לא התייחסוּ לדבר בכוֹבד ראש… וּכפי שידוּע לי מן העיתוֹנים שאני קוֹרא, הגיעוּ אצלנוּ ימים קשים לספר: אין נייר, אין בּד לכריכה, והדפוּס עוֹלה ביוֹקר גדוֹל – וּמי יעמוֹד לוֹ, לזקן שוֹטה,

שכל ימיו היה איש מעשׂה וּבערוֹב יוֹמוֹ תקף עליו יצרוֹ להיעשׂוֹת סוֹפר בישׂראל ועלה בידוֹ למלא עשׂרים פּנקסים גדוֹלים מזן אל זן דברי חכמים וסוֹפרים, שעשׂה אוֹתם, במחילה “,מעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת”, אשר “לא תקריבוּ לה' וּבארצכם לא תעשׂוּ”… ואל יאמר לי מר: “מה איכפּת לוֹ?” – איכפּת ואיכפּת. מימי לא עשׂיתי מעשה לבטלה. לא הייתי לא עסקן ולא נוֹאם, לא בעל עצה ולא יוֹשב קרנוֹת – ועתה שהגעתי לזיקנה מוּפלגת, וזכיתי למה שלא זכוּ רבים וכן שלימים מבני דוֹרי – זכיתי לדוּר בארץ ישׂראל, ולראוֹת את הגאוּלה בזריחתה – אמוּת כבטלן שוֹטה?… איני רוֹצה ואיני יכוֹל לצאת מן העוֹלם מתוֹך מחשבה שהכל טעוּת, שכל החיים וכל העוֹלם טעוּת, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת, העמים והמדינוֹת וכל מעשׂי האדם טעוּת וּשטוּת ורעיוֹן רוּח… והא ראייה, אני ציטרוֹן…

הוּא נתרגש בדבּרוֹ והפסיק, כשראשוֹ מוּשפּל וּמביט אל חזהוּ הנוֹפל. בא פּחד בליבי, שמא נתקף ליבוֹ. אבל רק רגעים מספר דמם. אחר הרים ראשוֹ, נסתכל בי בחיוּך עייף ואמר:

־ הנה הבאתי עמי את הקאטאלוֹג, אראהוּ למר.

והוּא הסיר את חוּט הגוּמי מעל התיק, שהיה מוּטל על ברכיו, פתח במתינוּת את קיפוּליו והעלה מתוֹכוֹ פּנקס קטן, כדמוּת ספר רגיל, מכוֹרך יפה.

־ זה הקאטאלוֹג שלי. בוֹ רשוּם כל מה שפּעלתי בקוֹלמוֹסי במשך ארבע שנוֹתי האחרוֹנוֹת, על פי אלף בית של שמוֹת הספרים והמאמרים, על פי העניינים ועל פי הלשוֹנוֹת שמהן תירגמתי והעתקתי. יעיין נא כבוֹדוֹ בקאטאלוֹג ויראה מה עשׂיתי. לא דבר קטן הוּא. על כל פּנים, נייר, דיוֹ ושעוֹת השקעתי די…

פּתח את הספר וּנתנוֹ על ידי בארשת פנים של מנצח מבוּייש.

עיינתי בוֹ: רשימה שאין לה סוֹף של ספרים וּמאמרים, מהם ידוּעים לי וּמהם בלתי ידוּעים, מהם חשוּבים וּמהם תפילים, מהם של ספרים גדוֹלים בעלי כרכים אחדים, וּמהם של מאמרים קטנים, של סיפוּרים, מחזוֹת, נוֹבילוֹת ואף של שירים. דיפדפתי זעיר שם. כתב היד נקי וּברוּר, אף כי עשׂוּי בציפּוֹרן רוֹעדת. תחת כל כוֹתרת שם הספר והמחבר, במתוּרגם – גם בלוֹעזית. הכוֹל בסדר וּבקפדנוּת. צדק בקוֹראוֹ לספר זה בשם קאטאלוֹג – קאטאלוֹג משוּנה של דברים מקריים, שאינם מצטרפים לשוּם מניין. אימה נפלה עלי למחשבה, כי ישיש תשוּש זה, בעל המיחוּשים, חוֹלה הלב, בערוֹב חייו, שהיה בהם בוַדאי עניין וראה בהם גם טוֹבה לא מעט, שעם היוֹתוֹ אב לבנים וסב לנכדים ואפילוּ לריבע, והוּא כה בוֹדד באחרית ימיו בתוֹך מרפּסת קטנה, נידוֹן לשרת את עצמוֹ וּלהכין מאכלוֹ הדל – לא מצא לוֹ עניין אחר לענוֹת בוֹ אלא כתיבה זוֹ ללא טעם וּללא תכלית. מה אוֹמר לוֹ ואחזקנוּ? מה אוֹמר לוֹ בכלל?

כל זמן שדיפדפתי בספר, הסתכל בי במין מבט מעוֹרב מסקרנוּת, מציפּיה, מתחנוּנים, וגם – מאירוֹניה. אירוֹניה כלפּי מי? כלפּי, כלפּי

עצמוֹ אוֹ כלפּי העוֹלם? והרי בעצם אדם תמים הוּא העוֹמד על נפשוֹ ואינוֹ מניח עצמוֹ להתייאש…

סוֹף סוֹף ראיתי חוֹבתי להגיד לוֹ מה. סגרתי את הספר ואמרתי:

־ עבוֹדה עצוּמה.

לא הבין וּביקש שאכתוֹב לוֹ את הדברים.

עשׂיתי רצוֹנוֹ.

– כן, – הסכּים עמי וניענע בראשוֹ – ארבע שנים. לא פּחוֹת מעשׂר שעוֹת ביוֹם. וימים רבים יוֹתר מזה. יוֹאיל מר לפתוֹח את הדף האחרוֹן וימצא שם את חשבוֹן השעוֹת. אחרי כל הניכּוּיים של ימי שבת וּמוֹעד, ימי מחלה וחוּלשה וכדוֹמה, יוֹצא בסכוּם עגוֹל לא פּחוֹת מעשׂרת אלפים שעה. ריבוֹא שעוֹת של קריאה וּכתיבה. מספּר הקיצוּרים עוֹלה על שלוֹשת אלפים. מה דעתוֹ על כך? האם לא הייתי כדבר יל"ג: “שוֹמר רוּח, חוֹרש אבן, חוֹשׂף מים בכברה, דש תבן?” האם לא רוּח שטוּת היא שנכנסה בי והעבירה אוֹתי על דעתי ארבע שנים רצוּפוֹת?… מר אוֹמר: “עבוֹדה עצוּמה” – מה שראה בקאטאלוֹג הוּא רק זכר לדבר ולא הדבר עצמוֹ. אילוּ היה לי כוֹח, הייתי מביא לוֹ פּנקס אחד, שיראה את גוּף העבוֹדה. אבל כבד הוּא מכוֹח ידי. גם את עצמי ואת הקאטאלוֹג הבאתי הנה ברוֹב יגיעה, למעלה מכוֹחי…

שוּב נשתתק רגעים מספר. פניו האפירוּ. עיניו נתערפּלוּ. חששתי להתקפה. אך בכוֹח רצוֹנוֹ המשיך:

– לא אכחד מכבוֹדוֹ: כבר הייתי בירוּשלים, אצל אוֹתוֹ פּקיד משׂכּיל וּבעל נימוּסים, שיעצני אז, בראשית עבוֹדתי, לעשׂוֹת את המלאכה ושיבח בפני את עצם הרעיוֹן. הפּעם היה האיש במבוּכה גדוֹלה. לא זכר, כי אכן יעצני לעשׂוֹת כן. אפשר, לא האמין שאעשׂה. עתה היה מלא ספיקוֹת. קוֹדם כוֹל בדבר העבוֹדה גוּפה וטיבה. צריך להראוֹתה למוּמחה. ושנית – אין הוּא מאמין, שאפשר להדפּיס עתה חוֹמר רב כל כך: עשׂרים פּנקסים גדוֹלים, מאוֹת גליוֹנוֹת דפוּס. והרי ידוּע: הנייר והדפוּס והמחירים… ומי זה ישקיע כּספוֹ בדבר המוּטל בספק?… אפשר אז, לפני ייסוּד המדינה, אמר לי מה שאמר, אבל מאז נשתנה הרבה… רוֹאה מר, אני אוֹמר לוֹ את כל האמת. לאדם העוֹמד על פּי הקבר לא יאה לוֹמר דבר אשר לא כן. אף על פי כן החלטתי לבוֹא אל מר. אמרוּ לי שהוּא בקי בעניינים אלה. רצוֹני לשמוֹע מפיו דבר אמת, שיגיד לי את כל האמת בלי כחל וּבלי סרק, ולא יחוּס עלי. יכוֹל אני לשׂאתה. בין כך וּבין כך חיי אינם שוים כלוּם. שבר כּלי אני, אין בי עוֹד מתוֹם. כוּלי חוּלשה וּמכאוֹבים. כל יוֹם וכל שעה אפשר שהגלוּלה תחדל לפעוֹל את פעוּלתה – ואז חסל ציטרוֹן, חסל סדר עסקים, בנים וּנכדים, ציוֹנוּת, מדינה וכו‘, ואין לי שיוּר אלא מעט האמת. לפחוֹת הכּרה זוֹ אקח עמי אל קברי, שלא הוֹניתי את עצמי. אבל לשם כך מן ההכרח שיראה את גוּף העבוֹדה. עיני ה“ילד” ראוּ אפס קצה. שוּם אדם אחר לא ראה אוֹתה. הפּנקסים מוּטלים אצלי במרפּסת על שני כיסאוֹת זה על גבי זה וקשה לי להרימם. זרוֹעי נידלדלוּ ושברי גדוֹל. עשׂרים כרכים גדוֹלים וּכבידים, כּתוּבים בכתב יוֹשר, בסך הכוֹל כעשׂרת אלפים עמוּד. ספרייה שלימה בתמציתה… וזאת בּקשתי וּתחינתי, שאני שוֹטח לפני כבוֹדוֹ: יעשׂה חסד של אמת עם מי שכבר קרוּי מת, ויכבדני לבוֹא אלי לשעה לראוֹת את עמלי. אם ימצא את עבוֹדתי פּסוּלה – יגיד לי. הריני מבטיחוֹ, לא אקבּל משוּם כך התקפת לב. יאמין לי. ואם ימצא בה סימן בּרכה – יגיד לי וישׂמח ליבי בטרם יעמוֹד… מה לי הבּנים אשר חנני ה’? הוֹספתי להם לגוֹיים עוֹד נפשוֹת אחדוֹת. כלוּם הם חסירים אוֹתן? אין להם די משלהם? איני אכזר – אבל אין הם זקוּקים לא לרחמי אב ולא לאהבת אב… מה לי מעשׂים ועבוֹדה – כיליתי את מלאכתי ואצא. מחר, אוֹ בעוֹד חוֹדש אוֹ בעוֹד שנה, מי יוֹדע? אין גם נפקא מינה. מעתה איני דוֹאג לא לחיי, אף לא לבטלתי. כּלה כוֹחי ואיני יותר בגדר עוֹשׂה. עתה לא איכפּת לי. יוֹם אחד תחדל הגלוּלה לפעוֹל ויקיץ הקץ. ואוּלי – לא אקח את הגלוּלה… יוֹדע אני: אין בכך משוּם טראגדיה. אף לא משוּם חידוּש. מעשׂה ישן נוֹשן מימי אדם הראשוֹן. די לוֹ לאדם בפ"ד שנים, ואם עד פה אבוֹא – די והוֹתר. אין לי צער על מה שאני מניח כאן. אדם פשוּט שכמוֹתי – מה יכוֹל היה להשׂיג יותר? היה לי גם צער, גם הנאה, במידה שהיה לפי כוֹחי לשׂאת. הגדוֹלה שבהנאוֹת חיי – שזכיתי לראוֹת בקוּם מדינת ישׂראל. מעט היא שעשׂיתי למענה: פּרוּטוֹת נקלוֹת אחדוֹת שנטלתי מקוּפתי ונתתי למענה. ואיני מחזיק טוֹבה לעצמי על כך. אבל על דבר אחד אני מחזיק טוֹבה לעצמי: על שהאמנתי בקץ החזוֹן. גם בשעה שאחירים נתייאשוּ, ליגלגוּ וקיטרגוּ, אני האמנתי, רציתי להאמין והאמנתי. ועתה, עם כל מראוֹת הנגעים שברך הנוֹלד הזה – אני מאמין בקיוּמוֹ, בגידוּלוֹ וּבשׂיגשׂוּגוֹ עם קיבּוּץ גלוּיוֹת רבוֹת. אי אפשר לי שלא להאמין. כל ימי הייתי אֶפּיקוֹרוֹס מאמין. כן.

הקשבתי לדבריו ושתקתי. לא היה לי מה לוֹמר לוֹ.

– וּבכן, מר יאוֹת לבקשתי, בקשת שכיב מרע, ויבוֹא אלי לרמת גן לראוֹת מעט ממה שעשׂיתי? איך יסרב לקטן שכמוֹתי? יקרא שתיים שלוֹש דלתוֹת ויאמר לי את האמת. גם מחיבוּריו קיצרתי, אבל את אלה אַל יקרא, שאין אדם יכוֹל לראוֹת עצמוֹ בשינוּי צוּרה, כמסתכּל לתוֹך אספּקלריה עקוּמה…

הוּא נטל מידי את הקאטאלוֹג, קיפּל עליו את התיק והקיפוֹ בחוּט הגוּמי כשהיה. הניחוֹ על ברכּיו ונשׂא אלי את עיניו העצוּבוֹת:

– אם כן, מר מבטיח לי לבוֹא? לא דוקא היוֹם. אפשר בעוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיים. At your own convenience. נוֹציא יחד פּנקס אחד אל הגן, נשב בצל האילן, וּמר יקרא בוֹ שם. רק ידפדף ויראה.

נתקשיתי להשיב לוֹ דבר ברוּר. לא חסתי על זמני ולא על טרחתי, אך חוֹשש הייתי למה שאגיד לוֹ לאחר הקריאה. ברי היה לי, כי עמל שוא היה עמלוֹ. והוּא מבקש ממני משפּט אמת. את האמת יכוֹלני לוֹמר לוֹ לאלתר, לפני הקריאה, אבל לא אוּכל לאוֹמרה לוֹ גם אחרי הקריאה. הייתי נבוֹך ומהימהתי את תשוּבתי. ישבתי ושתקתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שתיקה זוֹ שעמדה בין שנינוּ. אבל לא אני, אלא הוּא הפסיקה פּתאוֹם. הוּא עמד על רגליו, נתן את התיק תחת זרוֹעוֹ בתנוּעה זריזה והחלטית, שלא כגילוֹ, נתן לי את ידוֹ ואמר:

\(־\) Thank you!. אין עוֹד צוֹרך בתשוּבה. אין גם צוֹרך שיטריח עצמוֹ ויבוֹא אלי לרמת גן. אני יוֹדע כבר את חַוַת דעתוֹ. לא משׂפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קוֹרא מעיני אדם מה שאיני יכוֹל לשמוֹע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוֹז את הפּנקסים וישלחם לירוּשלים, אל הקרן הקיימת. יעשׂוּ בהם מה שיעשׂוּ. העיקר, שאחרי מוֹתי לא יפלוּ בידי בעל הבית שלי, שישׂמח להעלוֹתם על המוֹקד כדברי כּפירה שדינם בשׂריפה… לא, לא. להפך, עלי להתנצל לפניו שגזלתי את זמנוֹ היקר, ואל יטריח עצמוֹ ללווֹתני אל האוֹטוֹבּוּס, שתחנתוֹ קרוֹבה. הגיעה שעתוֹ לאכוֹל בצהריים. אשתוֹ בוַדאי מתרעמת. זכוּרני, אשתי, עליה השלוֹם, היתה מקפּידה מאוֹד בסעוּדה שתהא בשעתה. זוֹ זכוּתן של נשים בעלוֹת בית.

כשעמדתי על דעתי ללווֹתוֹ לפחוֹת עד פּינת הרחוֹב, נענה לי לבסוֹף. הוּא הלך על ידי הליכה מפוֹשׂקת קצת, כהליכתם של אנשים מוּכּי שבר, הלך ושתק. חפצתי לתוֹמכוֹ בידי, אבל חששתי שמא ירגיש בכך אבק צביעוּת.

כשהגענוּ אל הפּינה, נזדקף ונתן לי שוּב ידוֹ:

־ Many, many thanks!. באמת אני מחזיק לוֹ טוֹבה מרוּבּה. מר נהג בי מנהג ג’נטלמן, כיאוּת לסוֹפר יוֹדע נפש האדם. השׂחתי לו את לבי, אחרי שתיקה של שנה. תוֹדה! ואשר לצרתי, באמת אין היא צרה כלל. רק חלוֹם. איך אמר ד"ר הרצל בסוֹף דבר ל “אלטניילאנד”? “כל מעשׂה אדם תחילתוֹ חלוֹם וסוֹפוֹ חלוֹם”. הוּא ידע מה שאמר. בעינינוּ ראינוּ.

---

אֲנִי וְהַזָּקִית

מאת

אשר ברש

כצהרי יוֹם. אין שמש. כיפּת עננים נגוּהה כלשהוּ במרכזה. אויר אפוֹר, רך ונעים – כאשר אהבתי. בני ביתי הלכוּ כוּלם ונשארתי יחידי בדירה רבת החדרים. ריקוּת חלליהם זרמה אלי מכל עבר.

נשׂאתי פני מן הספר שקראתי וראיתי: ממוּלי, מעבר לשוּלחן עבוֹדתי, בכוּרסה המיוּעדת לאוֹרחים, יוֹשב איש זר, לא ידעתיו מתמוֹל שלשוֹם. לא אדע מתי ואיך נכנס. לפי מראהוּ ולבוּשוֹ: איש בוֹדד, איש נוֹדד. בגדיו ירקרקים־מהוּהים, נראים כמאוּבקים, פניו כחוּשים־מתוּחים, ביישנים וּמחייכים, כמי שראה הרבה סערוֹת והרבה אוֹר חמה.

שקוּע הייתי בספר חדש שהגיעני ממדינוֹת הים, ספר מכרסם את שוֹרשי ההויה האנוֹשית, ספר מרתק וּמרעים, מן הספרים שכוֹתב דוֹרנוּ האוּמלל, ולא הרגשתי בנכנס. אפשר הקיש על הדלת ולא שמעתי, אפשר אמר שלוֹם ולא הגיע לאוֹזני.

שאלתי:

– מה חפצך, אדוֹני?

האיש הביט אלי בעיניים גדוֹלוֹת, בוֹלטוֹת. אל פני הביט ואל עיני וּמאוּם לא אמר. אחר סיבב והרים עין אחת, רמז בה אל החלוֹן מימיני, הפוֹנה אל הרחוֹב, כאוֹמר: ראה!

הבטתי שמה: המוֹן אדם רב עוֹברים ברחוֹב. כוּלם זרים לי, לא ידעתים מתמוֹל שלשוֹם. אלה נוֹהרים ימינה ואלה שׂמאלה ואלה בעירבוּביה. מעוֹלם לא ראיתי אנשים רבים כל כך ברחוֹבי. רציתי לקוּם ולגשת לחלוֹן, כדי שאיטיב לראוֹת, אך מרוּתק הייתי למקוֹמי. לא יכוֹלתי להתרוֹמם מכיסאי.

והאיש ניענע לי בראשוֹ וחייך, כמאַשר את המראה ואת היוֹתי מרוּתק למקוֹמי.

שאלתי שוּב:

– מה חפצך ממני?

לא השיב. רק עינוֹ אוֹתתה אל החלוֹן.

אמרתי בלבי: אוּלי אילם הוּא וחירש ולא ישמע את קוֹלי בדבּרי. קירבתי אליו את פנַי מעל לשוּלחן וּשאלתיו בקוֹל מוּגבה:

– מה פשר ההמוֹן הזה הנוֹהר ברחוֹב?

הוּא לא שׂם לב לדברי, רק עינוֹ רוֹמזת אל החוּץ: ראה, ראה עוֹד!

הבטתי שוּב בחלוֹן. אוֹתה נהירה. לא פחתוּ האנשים ולא רבוּ. אך הפעם הבחנתי בפניהם של ההוֹלכים: מהם עליזים ומהם קוֹדרים, מהם מברכים זה את זה בניד ראש, אוֹ בניע יד ושׂפה, וּמהם עוֹברים זוֹעפים וּמבטם דוֹקר את הנקרים לפניהם, וּמקצתם מחייכים לנפשם חיוּך מוּזר, כאוֹתוֹ איש היוֹשב ממוּלי.

הפעלתי את שׂפתי בחזקה, כדי שיראה את דיבוּרי:

– אנשים שׂמיחים ואנשים עציבים אני רוֹאה. מה חידוּש אתה מראני?

ניענע הזר ראשוֹ לעבר החלוֹן. עתה שׂמתי לב כי לא שמר, כדרך החירשים, את תנוּעת שׂפתי. וּבכן החלטתי: לא חירש ולא אילם האיש. מדעת הוא כוֹבש דיבוּרוֹ.

נמלכתי בלבי לשאלוֹ במפתיע וּבמוּדגש:

– וּמה עוֹצבי וּמה גילי? האין ערך להם?

זיע של עירוּת וסיפוּק חלף בפניו, כמו הבין שאני מבין אוֹתוֹ. עתה חייך חיוּך חדש, מאיר יוֹתר. ושוּב רמזה עינו אל החלון. הפעם בצוּרה דוֹחקת.

אמרתי לוֹ:

– מי אתה? מה שמך? מאין ולמה באת לגזוֹל זמני וּמנוּחתי? מה רצוֹנך להראוֹתני, ללמדני?

עינוֹ הרוֹמזת עמדה עוֹד על החלוֹן, אך באחרת, המישירה אלי, קראתי: מה עוֹצבך וּמה גילך, אם לא בבוּאת עוֹצבם וגילם של אלה המהלכים שם בחוּץ? הם מידתם, הם מקוֹרם.

שאלתי ברעש וּברוֹגז:

– האם לא עצבתי, לא גלתי מעוֹמק נפשי ולבי? האם ידעוּ הם מה עוֹצבי, מה גילי? האם ביקשוּ לדעת?

עתה הביטה אלי עינוֹ הדוֹברת בי ברוֹב בינה וחמלה: אך תמים אתה בחוֹשבך, כי כל אלה מחוּייבים לדעת את רגשוֹתיך.

לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוּחי. גמרתי אוֹמר לגעוֹר בוֹ. אך תחילה נשקפתי שוּב בעד החלוֹן: נשתנוּ פני האנשים הזוֹרמים ברחוֹב. כוּלם, כוּלם הביטוּ אלי, כוּלם מנענעים לי ראשם בחן וּמחייכים כנגדי ברצוֹן.

למראה זה נבהל לבי. שאלתיו:

– מה? כל אלה מכירים ויוֹדעים אוֹתי?

חייכה אלי עינוֹ: הן.

נרעשתי עוֹד יוֹתר וקראתי בצר רוּחי:

– איך אשׂא ידיעתם וחיבתם של כל אלה ההמוֹנים? ידעתי, כל מכיר, כל מוֹדע, כל ריע ואוֹהב תוֹבע ממני משהוּ. מה יש עמי ליתן לכוּלם? מה אוּכל ליתן לכוּלם? ולמה לי כל אלה? מה לי מהם וּמהמוֹנם? מה לי ידיעתם, מה לי חיבתם? האין די לי ביחידוּתי, בייחוּדי עם נפשי, עם נגעיה ושׂשׂוֹניה? גם הם עצמוּ מנשׂוֹא.

כנוֹגה אוֹר הוּצק על פניו היבישים. עתה הרים שתי עיניו וּשתיהן הזמינוּני לשוּב וּלהביט החוּצה.

ראיתי: חל שינוּי במראה, האנשים לוֹבשים בגדי חג. כוּלם, כוּלם שׂמיחים. כמוֹ מאוֹרע גדוֹל, מקרה אוֹשר גדוֹל אחד איחד את כוּלם. זה אל זה שׂוֹחקים, זה אל זה מניעים ראש, כמוֹ לאחר תפילת נעילה ביוֹם הכיפוּרים: ברוּכים, ברוּכים! לאלתר לחיים! – אוֹתי לא ראוּ כלל. לא הויתי בשבילם.

שׂמחתם מוּזרה היתה בעיני, שׂמחת רבים כל כך, שֹמחה חרישית, שׂמחה אילמת, חדגוֹנית. מה לי ולה? למראה שׂמחה זוֹ לא באה שׂמחה בלבי. להיפך, שיממוֹן זר, מבהיל, לחץ את לבי עד לכאב.

אמרתי לוֹ:

– מי הם כל אלה? מה לי ולהם? מה לי שׂמחתם וּבלבי אין כל שׂמחה! הם זרים לי, זרים.

הוּא שינה מעין לעין. בדוֹברת רמז החוּצה, והראשוֹנה, הרוֹמזת, דיברה אלי: הם – אתה. אבל עדיין אין אתה – הם. עליך לעמוֹל בנפשך עד היוֹתך עמהם לאחדים. ואז…

– מה אז? – נזעקתי – מה אז? מה אז?

והעין דיברה, בנחת: אז תיגאל מעצמך, מחפצך, מפּחדיך וּמייחוּליך, בכל מאוייך הטוֹבים והרעים גם יחד. אז תנהר עמהם.

– לאן? – צעקתי ולא קוֹלי.

והעין הרוֹמזת דוֹחקת בי: הבט, הבט!

הבטתי: המראה נשתנה מכוֹל וכוֹל. פנים רעים משוּסים, עיניים שׂוֹטמוֹת. האנשים משתערים זה על זה. מוֹרטים, מכים, נאבקים, יד איש באחיו. יד הכוֹל בכוֹל. אחד צעיר, שפל קוֹמה, שפניו שרוּטים וּמגוֹאלים בדם, מבטוֹ תפס את פני בחלוֹן, והוּא עוֹמד ושוֹלח לי לשוֹן.

– מה האוּמללים האלה עוֹשׂים? – פניתי ושאלתי את בעל דברי.

שתי עיניו עמדוּ עלי. נדמה לי: דוֹק של דמע פרוּש עליהן. הן אמרוּ: קראת להם “אוּמללים” – הנה אתה מתחיל להיוֹת הם. המשך, המשך!

לא ידעתי כמה זמן עבר עלי במצב זה.

והנה – מן החדר הסמוּך נשמע קוֹל האוֹרלוֹגין הגדוֹל, פעימוֹת קוֹלניוֹת, מתכתיוֹת: אחת… שתיים… שלוֹש…

בעיניים עצוּמוֹת עדיין וּבלב מתפעם ספרתי את פעימוֹתיו, עד שגועה הפעימה האחרוֹנה, השתים עשׂרה. “חצוֹת של יוֹם… חצוֹת של יוֹם…” חזרתי לעצמי –“שעה מפסקת, חוֹתכת…” – וּפקחתי את עינַי.

הכוּרסה היתה פנוּיה, ריקה מיוֹשב. בכלי הכרוֹם הממוֹרט, העוֹמד לפני על השוּלחן, ראיתי בבוּאת זקית גדוֹלה מסתכלת בי. הקסם סר מעלי. יכוֹלתי לנוּע. קמתי והבטתי בחלוֹן אשר מאחוֹרי: על ענף ההיבּיסקוּס ישבה זקית חיה, ממשית, חציה ירוּקה וחציה אפוֹרה, ועיניה הבוֹלטוֹת תלוּיוֹת בי.

פניתי אל החלוֹן מימיני: מעוֹדי לא ראיתי את הרחוֹב ריק כל כך. נפש חיה לא נראתה בוֹ. אין סימן לכל ההמוֹנים שמילאוּהוּ לפני שעה קלה. הכביש והמדרכה מטוּאטאים. הכוֹל שלם, דוֹמם.

שבתי והסתכלתי בזקית החיה. עדיין עיניה תלוּיוֹת בעיני. מבטה נוֹקב אוֹתי, אך אינוֹ אוֹמר כלוּם. מבט כמבט מן התוֹהוּ. האויר שרוּי בעצבוּת כבידה. עצבוּת גדוֹלה ירדה גם עלי. ריק העוֹלם. מת העוֹלם. רק אני והזקית נשארנוּ בעוֹלם ריק, בעוֹלם מת.

אבל לא ארכוּ הרגעים והזקית נעה, קיפלה את זנבה בעיגוּל יפה. גבה המגוּבן, החד, נע. עוֹרה, עוֹר המשי הדק, הירקרק, המאוּבק, התחיל זוֹרם במוֹרד. רגליה הדקוֹת, החשאיוֹת, פסעוּ לאט, בתנוּעוֹת ארוּכוֹת, במוֹרד הענף, עד שכל עצמה החליקה, נבלעה ונתעלמה בסבך העלים.

וּבחלוֹן השני, הפוֹנה אל הרחוֹב, נראה לי שכיני, זה הדר בבית השלישי, הוֹלך על המדרכה, וּבן זקוּניו, תינוֹק בן שנתיים, רוֹכב על כתיפיו וּמוֹרט בחזקה את שׂער ראשוֹ ששׂיבה כבר זרקה בוֹ, מוֹרט וצוֹחק, והוּא, האב, מייבּב בקוֹל עשׂוּי וּמקבל את מריטוֹתיו בהנאה מרוּבה.

העוֹלם חזר למנהגוֹ.

משירות נכר

מאת

אשר ברש

---

משירי מצרים

מאת

אשר ברש

משירי מצרים

מאת

אשר ברש

---

הַשִּׁקְמָה הַקְּטַנָּה

מאת

אשר ברש

הַשִּׁקְמָה הַקְּטַנָּה,

זוּ יָדָהּ נָטָעָה,

פָּתְחָה פִּיהָ לְדַבֵּר,

וּדְבָרָהּ יִזַּל כַּדְּבָשׁ.

קֶסֶם לָהּ, יְפִי צַמַּרְתָּהּ

הוֹרִיק מִגֹּמֶא;

וּפְרִי מָלְאָה כֻּלָּהּ,

יֶאְדַּם מֵאֹדֶם.

עָלֶיהָ כְּעֵין הַזְּכוּכִית,

מַצַּבְתָּהּ כְּעֵין הַלֶּשֶׁם;

צִנָּה בְּצִלָּהּ.

---

[הנה אודיעה]

מאת

אשר ברש

[מתוך האוסף: “שירים יפים ומשעשעים מאחותך האוהבת את לבך והולכת בשדה”]

את האח שאהבה נפשה, תבקש בשדה, לבה לא ידע שמחה, רק נשמת אפיו תשובב רוחה.

הִנֵּה אוֹדִיעָה אוֹתְךָ מָה אֲנִי עוֹשָׂה:

אֵצֵא וְאֶטְמֹן הַפַּח בְּמוֹ יָדָי;

כָּל עוֹפוֹת עֲרָב יַחְלְפוּ עַל פְּנֵי מִצְרַיִם

מְשׁוּחֵי מֹר;

הָרִאשׁוֹן יִלָּכֵד בְּתוֹלַעְתִּי;

אֶת רֵיחוֹ יָבִיא מֵעֲרָב,

צִפָּרְנָיו לְבוֹנָה מָלֵאוּ.

מַה יֵּצֵא לִבִּי אֵלֶיךָ.

נִפְתְּחָה יַחְדָּו הַפָּח,

אֲנִי וְאַתָּה, שְׁנֵינוּ לְבָד.

אֲנִי טוֹמְנָה הַפָּח.

מַה נָּאווּ רַגְלֵי הַבָּא בַּשָּׂדֶה,

כִּי אֲהַבְתִּיו!

אך האח לא ישמע ולא יבוא. עולה קול האַוז אשר נלכד בתולעת.

אַהֲבָתְךָ תַּרְעִיד אֶצְבְּעוֹתַי,

נִלְאֵיתִי פַּתַּח הַפַּח.

מָה אֹמַר לְאִמִּי בְּשׁוּבִי?

כָּל הַיָּמִים טֶרֶף הֵבֵאתִי,

אַךְ הַיּוֹם לֹא טָמַנְתִּי פַּחִי,

כִּי חָזְקָה עָלַי אַהֲבָתֶךְ.

לאחרונה תמצא את דודה ותריע בקול:

קוֹל הַתּוֹר יְדַבֵּר,

יֶהְגֶּה: “רְאִי, הָאָרֶץ אוֹר!”

קָרָאתָ לִי, הָעוֹף,

אֶת אָחִי מָצָאתִי בְּחֶדְרוֹ

וְלִבִּי בִּי יַעֲלֹז…

לֹא אָסוּר עוֹד מִימִינֶךָ,

יָדִי תִּשְׁכֹּן בְּתוֹךְ יָדֶךָ:

רַק עִמְּךָ אֵצֵא

לְכָל הַמְּקוֹמוֹת הַחֲמוּדִים.

---

משירי הודו

מאת

אשר ברש

משירי הודו

מאת

אשר ברש

---

[האדמה – אמי]

מאת

אשר ברש

הָאֲדָמָה – אִמִּי, וְאַתָּה אָבִי – הָאֲוִיר,

אַתָּה רֵעִי – הָאֵשׁ, וּשְׁאֵרִי – הַנָּהָר,

וְאָחִי – הָרָקִיעַ! לְכֻלְּכֶם אֹמַר בְּרֶגֶשׁ:

רַב תּוֹדוֹת! עִמָּכֶם חָיִיתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וְעַתָּה בְּצֵאתִי לָעוֹלָם הַבָּא – בְּשִׂמְחָה אֵצֵא.

שָׁלוֹם, אַחַי וְרֵעַי, אָבִי וְאִמִּי, שָׁלוֹם!

---

[נַמְדֶב, 1270–1328]

מאת

אשר ברש

א

אֱלֹהִים הוּא קָרוֹב, אֱלֹהִים הוּא בַּכֹּל;

אֱלֹהִים הוּא רָחוֹק, אֵינֶנּוּ בַּכֹּל –

אִישׁ אִישׁ וּדְבָרוֹ.

לָמָּה לֹא יַעֲלוּ הַדָּגִים

עַל הַדְּקָלִים הַגְּבֹהִים?

אֵלִי, הַגִּידָה, לָמָּה

שִׂיחֲךָ תָּפֵל אֶל בְּנֵי אֱנוֹשׁ?

אַחֲרֵי אֲשֶׁר מְצָאוּךָ

יַחֲרִישׁוּ עַד תֹּם.

הַחֲכָמִים יְמַלְלוּ וֵדוֹת,

יַאֲרִיכוּ לְשׁוֹנָם בְּלַהַג –

נַמְדֶּב בְּתֻמָּתוֹ,

הָהּ, אֲדוֹנִי, הִכִּירֶךָ –

עַל כֵּן יָשִׁיר.

ב

כַּאֲשֶׁר תִּיגַע הַנְּמָלָה

לָגֹל אֶת גְּלַל הַפָּרָה,

כֵּן יַחֲרֹג בַּעֲבִי הַדֹּמֶן

הַקָּרוֹן – אָדָם.

עָלָיו יֵשֵׁב, שׁוֹט בְּיָדוֹ,

הָרַכָּב – חַיִּים.

נַפְשִׁי יוֹצְאָה אֶל הַבְּאֵר,

שָׁם הַכּוֹבֵס

יְכַבְּסֶנָּה מֵאֲבַק הַדְּרָכִים

בְּמֵימֵי שְׁמוֹ.

---

[כַּבִּיר, 1440–1518]

מאת

אשר ברש

א

צְלִיל חֲרִישִׁי נוֹדֵף מִמֵּיתְרֵי נִבְלִי,

יֵשׁ בּוֹ מָה יִרְקֹד, מָה לֹא יֻשָּׂג,

יִשָּׁמַע בְּלֹא אֹזֶן, יֵרָאֶה בְּלֹא עָיִן.

כִּי הוּא הוּא הַשָּׁר וְהָרוֹקֵד,

הוּא אֹזֶן וּצְלִיל, רִקּוּד וָעַיִן גַּם יָחַד.

הַשְּׁעָרִים אֶל גַּן־הַנִּיחוֹחַ נְעוּלִים,

רַק יוּחַשׁ כִּי פְּרָחִים שָׁם פּוֹרְחִים,

רַק נֻחוֹשׁ יְנֻחַשׁ הַדָּבָר,

כְּנַחֵשׁ הֶחָכָם פֵּשֶׁר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה.

ב

סַפְּרָה לִי, בַּרְבּוּרִי, שִׂיחֲךָ הָעַתִּיק:

אֵי מִזֶּה תָּבוֹא, אָנָה תָּעוּף?

אֵיפֹה תַּעֲמֹד לָפוּשׁ,

לְמִי תָּשִׁיר שִׁירְךָ בְּרֶדֶת הַיּוֹם?

הָהּ, אִם תַּשְׁכִּים תֵּעוֹר הַיּוֹם, בַּרְבּוּרִי,

הַמְרִיאָה נָא אַחֲרָי.

בּוֹא אַחֲרַי לְאֶרֶץ אֵין־שְׂפֵקוֹת,

אֵין יָגוֹן בָּהּ מִתְהַלֵּךְ,

אֵין פַּחַד מֵעִיק בָּהּ מִמָּוֶת.

עוֹד שׁוֹכֵן הָאָבִיב בַּעֲצֵי פְרָחִים,

עוֹד רוּחַ רַךְ נוֹשֵׂא רֵיחַ:

אני בְּתוֹכוֹ, הוּא בְּתוֹכִי.

דְּבוֹרַת לִבִּי טוֹבְלָה בִּפְרָחִים

וְלֹא תִשְׁאַל עוֹד מְאוּם…

---

[בַּבַּא נַנַק, 1469–1538]

מאת

אשר ברש

א

מַה לַּדָּג תַּכְלִית מְצוּלַת הַיָּם

וְלַצִּפּוֹר מָה רוּם רָקִיעַ?

הַסֶּלַע לֹא יִקְפָּא בַּקֹּר

וְהַסָּרִיס לֹא יֵדַע אַהֲבָה.

אִם מָשַׁחְתָּ כֶּלֶב בְּצַנְדָּל

וְנִשְׁאַר מַה שֶׁהָיָה:

וְאִם נִמְשַׁח עוֹדוֹ כֶּלֶב.

כִּי תֹאבֶה אַלֵּף אֶת הַחֵרֵשׁ,

אַל תִּקְרָא לוֹ כְּתָבֵי־הַקֹּדֶשׁ:

אַלְלַי, לֹא יִשְׁמַע קוֹלֶךָ.

אִם לִפְנֵי עִוֵּר תִּתֵּן נֵר

וְעוֹד חֲמִשָּׁה תּוֹסִיף – לֹא יִרְאֵם.

זָהָב טָהוֹר תִּזְרֶה לָעֵדֶר,

הַבְּהֵמָה תּוֹסִיף לַחֵךְ עָפָר.

נַנַּק אוֹמֵר:

זֶה דֶרֶךְ הַכְּסִילִים,

שָׁוְא תְּשַׁחֵת דְּבָרְךָ אֲלֵיהֶם.

ב

הַקְֶשֶׁר קָשְׁרוּ הַחַיִּים

נִתַּק לְפִי חָרֶב.

קוּמָה, קוּמָה! זְמַנְּךָ עָבָר!

גִּיל וְיָגוֹן לֹא יָרִיעַ, לֹא יָחִיל.

הַמָּוֶת נָשָׂא שְׁלָלוֹ בְּצִפָּרְנָיו.

קוּמָה, קוּמָה! זְמַנְּךָ עָבָר!

לֹא־נִשְׁמָע וְלֹא־נִרְאֶה

יָבֹא לִקְצֹר קְצִירוֹ,

בִּרְצוֹת הָאֵל,

בַּשָּׂדֶה לְעֵת הָאָסִיף.

אֵין צְלִיל צָלוּל לְמַגָּלוֹ,

אֵין רֹן שָׁלֵו לְמַגָּלוֹ –

הַכֹּל נָפֹל יִפְּלוּ,

הָהּ נַנַּק,

בִּרְצוֹת שַׁדַּי.

---

[אַרְיַן, 1581–1606]

מאת

אשר ברש

הָהּ, לוּ מַצָּעוֹ אֶהְיֶה,

בְּעֵינַי כִּסִּיתִיו!

לוּ מַבָּט אֶחָד נָדַב לִי,

וְאֻשַּׁרְתִּי לְעוֹלָם!

הָהּ, לוּ אוּכַל הֱיוֹת הַכִּסֵּא

לְמֶלֶךְ לְבָבִי!

אַךְ יָשֵׂם רַגְלוֹ עָלַי –

וּפָרַחְתִּי כְּצִיץ הַלּוֹטוֹס!

---

[פָרִיד, מת 1552]

מאת

אשר ברש

א

לֹא רָאִיתָ אֶת הַגּוֹנְגְ

בְּשַׁעַר הֶחָצֵר?

אִם הַגּוֹנְג, אֲשֶׁר מֵעוֹדוֹ

לֹא פָּעַל אָוֶן,

כָּכָה יֻכֶּה –

מַה יְּהִי עָלֶיךָ, חוֹטֵא,

בְּיוֹם־הַדִּין?

ב

פָרִיד, אִם הִכְּךָ אִישׁ,

אַל תָּשֵׁב מַכָּה לוֹ.

נַשְּׁקָה רַגְלָיו,

לֵךְ לְבֵיתְךָ

וּשְׁכַח –

אֶת שְׁתֵּיהֶן.

---

[תּוּקָא רָם, מת 1649]

מאת

אשר ברש

אִישׁ אֲשֶׁר לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ,

אִם שְׂעָרוֹ יַעַד פְּרָחִים וְאִם לֹא;

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ הוּא הִכְנִיעַ,

אִם מַחְלָפוֹת לְרֹאשׁוֹ וְאִם לֹא;

אֲשֶׁר אֵשֶׁת רֵעוֹ יֵרֶא וְלֹא יַחְמֹד,

אִם בְּאֵפֶר מָרַח בְּשָׂרוֹ וְאִם לֹא;

וַאֲשֶׁר עִוֵּר הוּא לְעשֶׁר זָרִים,

וְאִם עֵינָיו אוֹרוֹת מִן הַשֶּׁמֶשׁ;

וַאֲשֶׁר חֵרֵשׁ הוּא לְמִשְׁפַּט זָרִים,

וְאִם תֵּטִיב אָזְנוֹ שְׁמֹעַ מִן הַשּׁוּעָל –

הוּא הוּא, תּוּקָא, צַדִּיק תָּמִים.

---

משירי סין

מאת

אשר ברש

משירי סין

מאת

אשר ברש

---

שָׁלַךְ־הַכֶּסֶף [לִי־טַי־פֵּי]

מאת

אשר ברש

גַּלְמוּד עַל הָאֲגַם הָאָפֹר בַּסְּתָו

נֶחְפֵּה־שֶׁלֶג יָחוּג שָׁלַךְ־הַכֶּסֶף שָׂב.

גַּלְמוּד גַּם אָנֹכִי אֶעֱמֹד עַל הַחוֹף,

יָד עַל עֵינַי, אֶסְקֹר אִלֵּם לְלֵב הַנּוֹף.

---

[יד אלהים]

מאת

אשר ברש

יַד אֱלֹהִים לָנוּ תִּלְעַג,

מִבְּרָקוֹ יְהִי אוֹרֵנוּ לַחֲשֵׁכָה;

יַשְׁלִיך מִכִּסְאוֹ אֶת הָאָדוֹן,

הוֹשַׁבְנוּ עַל כֵּס הַמְּלוּכָה.

אֶת נִיר אַרְצֵנוּ יִתֵּן טֶרֶף

לָאַרְבֶּה, אֲשֶׁר כֹּל יַחֲסֹל;

הַשּׁרֶשׁ יָמוּת, יִמַּל הַקָּנֶה,

הַשִׁבֹּלֶת תִּשָּׁדֵף וְתִבֹּל.

הָהּ, אֶרֶץ מִסְכֵּנָה! תַּחַת

יַד מַחְסוֹר תִּמְעַט, תָּשֹׁחַ;

אִם אָמַרְנוּ נְשַׁוַּע לֵאלֹהִים –

אָזְלַת יָדֵנוּ וְאֵין כֹּחַ.

---

הָאִשָּׁה הָרַכָּה עַל הַמִּצְפֶּה [לִי־טַי־פֵּי]

מאת

אשר ברש

הָאִשָּׁה הָרַכָּה תִּצֶף מֵעַל הַצְּרִיחַ.

מִגִּבְעוֹת יֶן־צִ’י תִּנָּשֵׂא הַשַּׁלֶּכֶת

כְּצִפֳּרִים חוּמוֹת. חַשְׁרַת עָבִים תָּגִיחַ,

בִּסְתָו וּמָטָר, רַעַשׁ וְאֵשׁ נִתֶּכֶת

יְזַנֵּק פְּרִיץ הָעַמִּים מִן הַיְשִׁימוֹן;

צִיר הַחַאן נִכְנָס אַט בְּשַׁעַר הָרִמּוֹן.

בְּרִבּוֹא קָדְקָדִים זוֹחֲלָה תּוֹלַעַת מָוֶת.

הָאִשָּׁה הָרַכָּה עַל הַמִּצְפֶּה נִצֶּבֶת.

---

משירי יפן

מאת

אשר ברש

משירי יפן

מאת

אשר ברש

---

[נעים זמיר]

מאת

אשר ברש

נְעִים זְמִיר הַצִּפּוֹר יִשָּׁמַע בֵּין בַּדֵּי הַפָּגָע,

אַךְ אֶל הָאָבִיב עוֹד יִפֹּל הַשֶּׁלֶג בְּלִי־חָשָׂךְ.

רַק צִיצֵי הָאָבִיב יַעֲלוּ עַל לִבִּי רַב־הַכִּסּוּפִים;

כַּעֲדִי פְּרָחִים בְּעֵינַי הַשֶּׁלֶג הַחוֹפֶה עוֹד הָעֵצִים.

עַרְבַת אָבִיב חֲמוּדָה! עַל חוּטִים מַזְהִירִים בְּיַרְקָם

תַּחַרְזִי אֶת נִטְפֵי הַטָּל כִּפְנִינִים מַבְהִיקוֹת.

הַכֹּל יְחַדֵּשׁ נְעוּרָיו בָּאָבִיב, תּוֹר זִמְרָה מַאֲלִיפָה,

רַק אֲנִי לְבַדִּי הָלוֹךְ אֵלֵךְ וְזָקֹן מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

אוֹמְרִים: אֵין לֵב לַפְּרָחִים. אֲנִי רֶגֶשׁ בָּם אֶרְאֶה,

כִּי הֵם יִחֲלוּ לְךָ, אֲשֶׁר תָּבֹא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת.

כִּי תֹּאמַר לַפֶּרַח: שֵב וְאַל תִּשּׁר מֵאִילָן!

הֲיֵשׁ יָפֶה מִזֶּה, לוּ שָׁמַע לְקוֹל תִַחֲנוּנֶיךָ?

הָהּ, מַה דָּמָה הַפֶּרַח לַחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת,

בְּעוֹד רְאִיתִיו פּוֹרֵחַ, כְּבָר גָּז וַיֵעָלַם.

---

משירי פּרס

מאת

אשר ברש

משירי פּרס

מאת

אשר ברש

---

[חָפִיז הַשִּׁירָזִי]

מאת

אשר ברש

אָכֵן מַרְבֶּה לַהַג חָפִיז,

כִּי יַשְׁמִיעַ רֹב הֲבָלִים;

אָכֵן פַּיטָן טוֹרֵד חָפִיז,

פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ כְּצִלְצָלִים.

אוּלָם מִי אִישׁ יָעֵז לֵאמֹר:

“חָפִיז, עִתְּךָ לַחְשׂךְ גָּרוֹן!”

צֵא לַשָּׂדוֹת וְשָׁמַעְתָּ:

מִכָּל שִׂיחַ זֶמֶר יָרֹן…

מִי זֶה יָנִיא אֶת הַצִּפּוֹר

מִסִּלְסוּלֵי־רֹן בִּקְסָמִים –

וְהֵם בּוֹקְעִים מִגַּרְגַּרְתָּהּ

כָּל עוֹד יֶהֱמוּ בָהּ הַדָּמִים?!

---

משירי הערביים בארץ

מאת

אשר ברש

משירי הערביים בארץ

מאת

אשר ברש

---

עַל יְפִי הָאָהוּב

מאת

אשר ברש

נִשְׁקַפְתִּי מֵעַל מִצְפֶּה רָם וְנִשָּׂא,

הָהּ, דִּמְעוֹת עֵינִי עַל לְחָיַי הִגִּירוּ!

וְעַל פְּרִידָתְךָ, הָאָהוּב, עִנִּיתִי כֹּחִי,

וָאָלִין לֵילִי כְּאִישׁ שִׁנָּיו כָּאָבוּ.

הָהּ, גְּבִינָיו כְּתָו הַקּוֹלְמוֹס בִּדְיוֹ,

וּבְלוֹרִיתוֹ כְּנוֹצַת־הָעוֹף לוּ צְבָעוּהָ,

חָטְמוֹ – נִצַּב הַסַּיִף הַהֹדִּי, יַבְרִיק

כְּבָרָד, וְיָאִים מִמֶּנּוּ טוּרֵי שִׁנָּיו,

וּלְחָיָיו – תַּפּוּחֵי דַמֶּשֶׂק מַוְרִידִים,

וְעֵינָיו עֵינֵי לַיִשׁ לוּ יַזְעִימוּהוּ,

וְחָזֵהוּ רִמּוֹנֵי־הָדָר תְּלוּאִים,

וְצַוַּאר הָרְאֵם צַוָּארוֹ לוּ יַבְהִילוּהוּ,

וּזְרוֹעָיו – בַּדֵּי כֶסֶף מְזֻקָּק,

וְאֶצְבְּעוֹתָיו – קוֹלְמוֹסֵי־זָהָב לוּ יְבָרוּם¹

---

אֵם הַמָּטָר

מאת

אשר ברש

אֵם הַמָּטָר, תְּהוֹם שָׁמַיִם,

מַלְּאִי נֹאדֵנוּ מָיִם;

תִּגְבַּהּ חִטָּתֵנוּ כְּשַׁעַר,

וְהַשְּׂעוֹרָה – כַּעֲצֵי יָעַר.

אֵם הַמָּטָר, הַשְׁקִינוּ,

הַרְטִיבִי מְעִיל רוֹעֵנוּ –

רוֹעֵנוּ חַסַן הַקֵּרֵחַ,

זֶה שְׁנָתַיִם אֵינוֹ זוֹרֵעַ.

---

אֶל הַנָּאוָה

מאת

אשר ברש

הַנָּאוָה, נִתְעָרֵבָה!

אִם תְּנַצְּחִינִי קָחִינִי,

אִם אֲנַצְּחֵךְ אֶקָּחֵךְ.

אִם תְּנַצְּחִינִי קָחִינִי:

עֲשִׂינִי שֵׁרַת־כֶּסֶף,

עַל חָזֵךְ נַעְנְעִינִי;

עֲשִׂינִי סוּת־תִּפְאֶרֶת,

עַל גֵּוֵךְ לְבָשִׁינִי;

עֲשִׂינִי עֲגִיל־כֶּתֶם,

עַל אָזְנֵךְ תְּלִינִי!

---

משירי יוָן

מאת

אשר ברש

משירי יוָן

מאת

אשר ברש

---

[מימנֶרמוֹס מקוֹלוֹפוֹן]

מאת

אשר ברש

עֲלֵי כָל יְצוּרַי יַחְדָּו,

אָחוּשׁ, זֵעָה קָרָה יוֹרְדָה,

חִיל בְּבִרְכַּי, עֵת אֶזְכֹּרָה

תּוֹר אֲבִיבִי אֲשֶׁר פָּרַח –

מַה יָפִיתָ, מְלֵא־הַשְּׂמָחוֹת!

לָמָּה לֹא הֶאֱרַכְתָּ יוֹתֵר?

מַה קָּצָרְתָּ! לְעֵינַי גַּזְתָּ,

כְּחֶזְיוֹן־לַיִל בַּחֲלוֹמוֹת,

אָבִיב רְוֵה חֵשֶׁק, כָּבוֹד!

עוֹד מְעַט וְכִבְדַת־תּוּגָה,

רָעַת־מַרְאֶה עַל רֹאשֵׁנוּ

תֵּט מִמַּעַל עֵת הַזִּקְנָה

לְלֹא כָבוֹד, לְאֵין אַהֲבָה!

כִּי לְצַלְמוּת תּוֹרִיד אָדָם,

סְבִיבוֹת עֵינוֹ תִּצּוֹק קַדְרוּת,

קַדְרוּת תַּעַט אֶת בֹּר רוּחוֹ.

---

[אַרְכִילוֹכוֹס יְליד פָּרוֹס]

מאת

אשר ברש

הַשְׁלֵךְ עַל הָאֵלִים הַכֹּל! יֵשׁ מֵחֶמְלָה בְּרַכּוּת יָד

הֵם יַגְבִּיהוּ הָאֲנָשִׁים, נִטְּשׁוּ עֲלֵי אַדְמַת שְׁחוֹר,

וְיֵשׁ יַשְׁפִּילוּ וְיַגִּיעוּ אֶת הַגֶּבֶר נִצַּב רוֹם

שֵׁנִית אָרְצָה. וְאִם הֹוָה אַחַר הֹוָה תִּפְגַע בּוֹ,

יֵתַע חֲסַר־דֵּעַ, יִפְשֹׁט יָד לְלֶחֶם וְלִלְבוּשׁ.

---

שִׁיר הַסִּיסִים בְּרוֹדוֹס

מאת

אשר ברש

¹

הַסִּיסִים, הַסִּיסִים,

רְאוּ, שֵׁנִית הוֹפִיעוּ,

עִמָּהֶם הַיָּמִים

הַחֲמוּדִים לָאָבִיב.

מַה תַּלְבִּין הַבֶּטֶן,

גַּבֵּיהֶם מַשְׁחִירִים!

מִבַּיִת רַב־שֶׁפַע

הוֹצִיאוּ פַּת־סֹלֶת,

גַּם קַלְתָּה שֶׁל גְּבִינָה

וְיַיִן בִּגְבִיעוֹן,

הַסִּיסִים יְקַבְּלוּ

גַּם חַלָּה שֶׁל בֵּיצִים!

הַנְקַבֵּל פֹּה מְאוּמָה?

אוֹ יֹאמְרוּ: הִסְתַּלְּקוּ?

אִם תִּתֵּן וְטוֹב לְךְ,

הַסִּיסִים לֹא יַרְפּוּ.

הַדֶּלֶת נַסִּיעָה

עִם אַמּוֹת הַסִּפִּים,

עֲקֶרֶת הַבַּיִת

נַצְפִּינָה, לֹא תִמְצָא.

הִיא קְטַנָּה וְנָאוָה,

לֹא יִכְבַּד לְשֵׂאתָהּ.

אֶפֶס כִּי תוֹצִיא –

מִמִּבְחָר הוֹצִיאָה.

פְּתַח נָא לַסִּיסִים!

פְּתַח נָא הַדֶּלֶת!

לֹא זְקֵנִים רַטְנָנִים,

כִּי יְלָדִים אֲנָחְנוּ.

---

[לֵיאוֹנידַס מִטָרֶנְטָה]

מאת

אשר ברש

אִם אֶת דֵּמוֹקְרִיט חוֹמֵד־הַתְּאֵנִים תִּרְאֶה,

אֱמֹר, הַהֵלֶךְ, לוֹ בִּשְׁמִי כִּדְבָרִים אֵלֶּה:

הַפְּרִי מְלֵא־הַנֹּפֶת הִבְשִׁיל, וְהוּא נָטוּי

עַל רֹאשִׁי, מְצַפֶּה לוֹ כִּי יָבֹא יֶאֱרֶה:

אַךְ גָּדֵר אָיִן: וְאִם נַפְשׁוֹ אִוְּתָה לִטְעֹם –

טוֹב כִּי שְׁנֵיכֶם, אַתָּה וְגַם הוּא, תְּמַהֲרוּ.

---

חֲצִי חַיִּים

בְּאַגָּסִים כְּתֻמִים נָטוּי

וּמָלֵא וַרְדֵי־בָר

הַנּוֹף הַיְאוֹרָה.

הָהּ, בַּרְבּוּרִים נָאוִים

וְשִׁכּוֹרִים מִנְּשִׁיקוֹת

תִּטְבְּלוּ רֹאשְׁכֶם

בַּמַּיִם הַפִּכְּחִים בַּקֹּדֶשׁ.

אוֹיָה לִי, אֵי אַשִּׂיג,

בִּהְיוֹת הַחֹרֶף, הַפְּרָחִים,

אֵי אֶת זִיו הַחַמָּה

וְצֵל הָאֲדָמָה?

הַחוֹמוֹת נִצָּבוֹת

בְּאֵין־קוֹל וְקָרוֹת, בָּרוּחַ

יִשְׁתַּקְשְׁקוּן הַדְּגָלִים.

---

מְשַׁל הַזּוֹרֵעַ

מאת

קונרד פרדיננד מאייר

מָתוּן הָנֵף, מָתוּן צְעַד:

קַרְקַע־בְּתוּלָה רַכָּה לָעַד!

גַּרְגֵּר נָפַל שָׁם מֵת וָנָח.

עָרֵב מָנוֹחַ. יְצוּעוֹ רַךְ.

הִנֵּה אֶחָד מֵרֶגֶב צָץ,

לִקְרַאת אוֹר־יָהּ מָתוֹק פָּרַץ,

וְאֵין דָּבָר בַּיְּקוּם חָדֵל,

הַכֹּל נוֹפֵל כִּרְצוֹן הָאֵל.

אלה אזכרה (תרפ“ג–תשי”א)

מאת

אשר ברש

---

לִפְנֵי הֱיוֹת הַיַּלְדוּת

מאת

אשר ברש

משנוֹת חיי הראשוֹנוֹת, עד שלוֹש, תוֹעים בזכרוֹני רשמי מראוֹת מקוּטעים, לא התחלה ולא סיוּם להם, והם בהירים מאוֹד, כמעט בלי קליפּת נוֹגה של חלוֹם. איני יוֹדע אם עוּבדוֹת הן אוֹ יִלדי דמיוֹן, שנשתקעוּ בנפש וחוֹזרים וּמתגלים מתוֹך עקיבוּת מוּזרה, ללא תביעת פירוּש. אפשר שבּוֹהר זה הוּא הוּא החלוֹם. מיוֹם שעמדתי על דעתי אראה הדברים נוֹגהים ורוֹטטים מתוֹך השטחים האפילים של הבלתי נוֹדע. ידעתי כי לא יבוֹאוּ בי אל המנוּחה, כל עוֹד לא הביאוֹתים אל נחלת הכתב.

א. הָאָחוֹת שֶנּוֹלְדָה

יד של אשה (גוּפה וּפניה אין זכרוֹני רוֹאה) אוֹחזת בי, וקוֹל ערב יוֹרד אל אוֹזני:

– בוֹא, תראה את אחוֹתך הקטנה.

בלי חשק אני צוֹנח מעל ערשׂי, ועוֹמד יחף על רצפת הקרשים. כוּתוֹנת ארוּכּה לבשׂרי. אוֹר המנוֹרה אי מזה דוֹקר את עינַי המיוּשנוֹת ואני עוֹצמן כמעט. היד האוֹחזת בי מוֹציאתני מן “החדר הגדוֹל” וּמוֹליכתני דרך המסדרוֹן המחלק את ביתנוּ לשני אגפּים. הקרקע הטחוּב מכאיב בצינתוֹ את כפּוֹת רגלי. על האח לוֹפתת שלהבת זהוּבה קנקן גבוֹה, מהבּיל ומקשקש בצמידוֹ.

היד פוֹתחת לפנַי דלת גבוֹהה מאוֹד, צבוּעה לבן – ואני עוֹמד בחדר קטן, שרק מיטה אחת בפינתוֹ, סכוּכה בסדינים גבוֹהים. דלפק וכיסא לבנים. על הדלפק צינצנוֹת וספל וּמטליוֹת בד לבן. כוֹס גדוֹלה עם נוֹזל כתמתם מכוּסה מפּית מקוּפּלת. הכוֹס מעירה את עינַי. על הכיסא יוֹשבת אשה נוֹכריה, בעלת בשׂר, שׂערה מַלבּין, חָלק מאוֹד, מפוּלג בפסוֹקת ישרה.

ישיבתה ברחבוּת איתנה. סינר צח עד חצי שוֹקיה השמינוֹת. אני יוֹדע היטב כי היא המיילדת. היא מַבליטה כנגדי פניה בצוּרה מבדחת ומדבּרת בלשוֹני וּבמבטא נוֹכרי, קפדני:

– רצוֹנך לראוֹת את אחוֹתך אוֹ לשתוֹת לימוֹנאדה?

מבוּכה של בּוּלמוס תוֹקפת את לבי: אני רוצה את שני הדברים. מרוֹב המבוּכה אני נוֹעץ אגרוֹפי בעיני ומחכּכן בכוֹח, כמעט בכעס.

– בוֹא אלי, ילדי, – יוֹצא קוֹל אמי, הקוֹל הנוֹדע, רפה ורך ואהוּב, מבּין הסדינים. איני רוֹאה כל תנוּעה במיטה.

הזקינה קמה. רגליה העבוֹת נתוּנוֹת בנעלי לבד חשאיוֹת. היא אוֹחזת בשתי כתיפי מאחוֹר וּמקרבתני אל בין הסדינים הגבוֹהים.

שׂערה הגזוּז של אמי מציץ מתחת לשביס הטהוֹר. ידה ניגרת כנגדי חיורת ורכּה. אני תוֹפס אחת מאצבעוֹתיה ולוֹחצה בכפּי בהתרגשוּת.

– אתה רוצה לראות אותה?

רוֹצה אני לענוֹת “כן” ורק ממַצמץ בעינַי.

– הנה היא.

ידה השנייה מַצבּיעה על כּר ארוֹך וּמקוּשר המוּטל למַרגלוֹתיה.

המיילדת נוֹטלת את הצרוֹר וּמגישה את קצהוּ אל פּנַי. העויוֹת משוּנוֹת בחתך של פה קטן. עינַיים קטנוֹת עצוּמוֹת וּבזויוֹתיהן נקוּדוֹת לוֹבן כמשקע של מלח. אף זעיר־זעיר וּשתי נחיריים כראשי סיכּות.

– תכּה אוֹתה? לא תכּה אוֹתה. אסוּר! – מאַיימת המיילדת.

– למה יכּה אוֹתה והיא ילדה טוֹבה? – אוֹמרת אמי, ואצבעה נענית ללחץ כפּי.

– אני רוֹצה לימוֹנאדה, – משתחרר סוֹף סוֹף הקוֹל מגרוֹני. אני מסַלק עינַי מן הכּר, משוּעמם ממה שראיתי.

בנוֹזל הכתמתם צפים פתוֹתים של בשׂר לימוֹן. שׂפת הכוֹס מוּגעת אל שפתי ואני טוֹעם בזהירוּת טיפּה אחת. טוֹב: מתקתק־חמצמץ. פתאוֹם אני לוֹפת את הכוֹס בשתי כפּי ושוֹתה מתוֹך בּוּלמוֹס גדוֹל וּמעמידה על שינַי למַצוֹת את הנטף האחרוֹן מתוֹך סיפּוּק של איזה ניצחוֹן.

– שתה הכּוֹל, סוֹבא שכּמוֹתך! – אוֹמרת המיילדת, ואני נהנה.

אוֹתוֹ רגע נתקע ראש אבי חרש בפתח, כאילוּ בא ממקוֹם אחר. עיניו מחייכוֹת ברוֹב רצוֹן מתוֹך הפנים המעוּטרוֹת הרבה הרבה שׂיער.

איני זוֹכר איך הרימני מן הרצפה, אבל אני נישׂא בזרוֹעוֹתיו, נלחץ אל חזהוּ ואל זקנוֹ הרך, הטוֹב, המוּזר כל כך – דרך המסדרוֹן בחזרה אל “החדר הגדוֹל”, בוֹ עוֹמדת ערשׂי. הוּא משכּיבני ברוֹב זהירוּת וידיו הגדוֹלוֹת טוֹרחוֹת לכסוֹתני יפה בשׂמיכתי הקלה, הקיצית. עירוּת רבה באה בי מציפּוֹרני רגלי עד שׂערוֹת ראשי, עירוּת וּמשוּבה גדוֹלה. אני נתקף צחוֹק גדוֹל. כל קרבי בי צוֹחקים, מתפּלצים מצחוֹק. ואני תוֹפס את ידי אבי, מפרכּס ברגלי וּבכל גוּפי וצוֹחק, וצוֹחק, כשזקנוֹ תלוּי ורוֹטט עלי וקצהוּ נוֹגע בפנַי.

ב. הַתְקָנַת הַתַּרְנְגֹלֶת

יוֹם סתיו. בחוּץ קוֹל שפך הגשם. כשפוֹתחים את הדלת מן המסדרוֹן מגיח גל של צינה וּמעלה סמרמוֹרת על שוֹקי המגוּלים תחת השֹמלה (עד מלאת לי שלוֹש שנים לבשתי שֹמלה). ב“חדר הגדוֹל” מתהלכים אנשים. רק תנוּעוֹת גוּפים אני רוֹאה וּדמוּת הגוּף איני רוֹאה. רהיטים עם הקירוֹת ושוּם רהיט אינוֹ מסוּים במראהוּ. רק רגלי האנשים נראוֹת בשלימוּת.

על כיסא ועל גזירי עצים אחדים מוּטלת תרנגוֹלת מרוּטה, כרוּתת כרעיים, צהוּבּה משוּמן. הראש מכחיל מדם והוּא משוּלשל למטה, אל גליוֹן נייר פרוּשֹ על הרצפה. עביט קטן. מים קרים ניבטים מתוֹכוֹ.

אמי יוֹשבת תלוּיה על ברכיה, סכין בידה והיא אוֹחזת בראש התרנגוֹלת וּמנסרת במקוֹם השחיטה. הראש אינוֹ רוֹצה להיפּסק, והיא מסַבּבת אוֹתוֹ פעמים אחדוֹת עד שהוּא נמלק. מחַתכת את עוֹר הצואר השמן סמוּך לחזה, מפשילתוֹ מעט ופוֹשטתוֹ בחוֹזקה מוּל הצואר. הצואר נחשׂף והוּא דק ואדוֹם מאוֹד. אז תפריד אמי את הגרגרת ותתננה ביד אחוֹתי הגדוֹלה ממני, הניצבת בסמוּך מחכה. אחוֹתי תוֹפסת את שללה וּבוֹרחת לפינת החדר וּמשמיעה משם קוֹל גירגוּר. אוֹזנַי נזקפוֹת בתימהוֹן גדוֹל, אני איני גוֹרע עינַי ממעשׂה ידי אמי.

בחוֹד הסַכּין היא מנקרת מתוֹך הצואר גיד דק, הנקרע פעם בפעם והיא מפקיעה את קרעיו ברוֹב עיוּן. חוֹרקת בצואר כמה חרקים וּמעבירה עליהם את חוֹד הסַכּין. הוֹפכת את גוּף העוֹף, אחוֹריו אליה, וּפוֹתחת את הבטן לכל אוֹרכּה. עוֹקרת את כל הקרביים וּמניחתם בצד הגוייה שנתרוֹקנה. נוֹטלת אחד אחד את החלמוֹנים הצהוּבּים. מפרידה מעין תוֹלעת לבנה מעל המעי וּמסירה בזהירוּת את המרה מעל הכּבד. את המעיים היא מצניחה אל הגיליוֹן שעל הרצפה. החתוּל, שהתהלך, כה נרגז וּמיילל, חוֹטף את המעיים וּבוֹרח עמהם בנהימה אל תחת המיטה.

אני עוֹמד וּמרגיש את עינַי, שהן בוֹלטוֹת וקוֹלטוֹת כל תנוּעה של אמי. מראה הגוייה הריקה והאיברים המקוּצצים מכאיב לי וּמסערני וּמוּתחני עד לבכי. וּפתאוֹם תוּפקני רגש של בדידוּת ואימה גדוֹלה נוֹפלת עלי. אני מביט כה וכה: רגליים מהלכוֹת בחדר. קוֹלוֹת דוֹברים למעלה ואינם מגיעים אל אוֹזנַי. אחוֹתי מגרגרת בלי הפסק בקנה. הרהיטים עוֹמדים כזוֹעפים. הכוֹל זר ועוֹין אוֹתי בחדר הגדוֹל, ואיני יוֹדע אנה אני בא ואל מי אפנה לבקש חסוּת. לבּי מכּני בחוֹזקה והדמעוֹת נדחקוֹת אל עינַי ואינן יכוֹלוֹת לצאת. אני נבהל מפני עצמי וגוֹעה בבכי גדוֹל. אמי מדַדה אחרי בישיבה וידיה המלוּכלכוֹת בדם נשׂוּאוֹת אלי. אבי בא להרימני מן הרצפה, ואני בוֹרח מפניו בקוֹל צעקה מרה, כאילוּ הוּא אוֹמר להכּוֹתני נפש.

ג. נֵר נְשָׁמָה

על צידי אני שוֹכב בערשׂי ואיני יכוֹל לישוֹן. הכוֹל ישינים בחדר. משׂפתי אחוֹתי הגדוֹלה מתפקעוֹת שלפּוּחיוֹת: פּהוּ, פּהוּ.

על המדף הקטן שבצד החלוֹן המשחיר החוּצה מהבהבת פתילה קטנה בתוֹך בזיך של שמן (אמי נהגה להעלוֹת נר נשמה ביוֹם המיתה של אביה) ואני מביט ממשכבי אל השלהבת הדקה בעיניים משתאוֹת.

הכוֹל בחדר דוֹמם ולוֹבש צל. רק משלהבת הפּתילה נמשך אוֹר קלוּש ורוֹעד אל חלל החדר הגדוֹל, הנראה אין סוֹפי באפילה הזוֹממת. פתאוֹם הוֹחוַר לי מי היא השלהבת. כדי להרהר עד תוֹם מה שאני יוֹדע, אני מתהפּך ושוֹכב על בטני וכוֹבש פנַי בכּר.

עכשיו אני יוֹדע הכוֹל ברוּר:

השלהבת באה הנה מרחוֹק, מן היער. מן החלוֹן השחוֹר נכנסה, דרך הזכוּכית. היא ציפּוֹר אש קטנה. שם, ביער, ציפּוֹרי אש רבוֹת כמוֹה. הן עפוֹת כניצוֹצוֹת גדוֹלים מסביב לאילן גבוֹה ואפל עלים. בתוֹך ענפי האילן יוֹשב סנאי אדוֹם וּבטנוֹ בהירה (בבית שכיננוּ הפּוֹלני היה סנאי חמוּד ואני ראיתיו לפעמים מקפּץ בגן). הסנאי יוֹשב כפוּף בתוֹך הענפים כבתוֹך סוּכּה והוּא עצוּב מאוֹד. הוּא בוֹכה ודמעוֹתיו נוֹשרוֹת לתוֹך החשיכה הרכּה. ציפּוֹרי האש עפוֹת וּמקיפוֹת את האילן, מצפצפוֹת בחרדה ושוֹאלוֹת את הסנאי למה הוּא בוֹכה. אך הסנאי שוֹתק ואינוֹ עוֹנה. רק דמעוֹתיו הכבידוֹת נוֹשרוֹת מעיניו בלי קוֹל אל החשיכה. הציפּוֹרים שלחוּ את אחוֹתן אלי לשאלני למה הסנאי בוֹכה. אני רוֹצה לוֹמר לה, אבל איני יוֹדע. ציפּוֹר האש ניצבת על המדף וּמחכה לתשוּבתי, ואני פנַי כבוּשוֹת בכּר וּמוֹחי חוֹתר לדעת למה הסנאי בוֹכה ביער, למען תת בפיה תשוּבה לאחיוֹתה. רגעים ארוּכּים אני שוֹכב וּמענה את מוֹחי הכוֹאב למצוֹא את הסיבה לבכיוֹ של הסנאי ואיני מוֹצא, ואני סוֹבל מזה מאוֹד…

וּכשאני מרים לאט את ראשי מן הכּר לראות את הציפּוֹר, והנה – חוֹשך כבר בחדר. המדף אינוֹ נראה. אחוֹתי פסקה להפקיע שלפּוּחיוֹתיה, וּבאמצע החלוֹן השחוֹר אני רוֹאה כנקוּדת זהב מפליגה הרחק, הרחק, אל תוֹך החשיכה, מפכּה וּקטנה, מפליגה וּקטנה, ואינה דוֹעכת, ואינה פוֹסקת… ולבי מלוה אוֹתה בדרכה הרחוֹקה…

---

מַגָּפוֹ שֶׁל דּוֹדִי

מאת

אשר ברש

דוֹדי אחי אמי אברם בּר היה יהוּדי ארצי וּמגוּשם, וּמשוּם כך ראינוּהוּ כוּלנוּ כפסוּל במשפּחה. אחי הבכוֹר, נער משׂכּיל וּמליץ, היה קוֹרא עליו בניגוּן של ערב שבת: “כעץ היער בין התפּוּחים, כן אברם בּר בין הדוֹדים”. ניסוּח קוֹמי של הפסוּק משיר השירים שמעתי בהיוֹתי כבר נער עם נערי החדר, וחזרתי עליו מתוֹך רטט של עוֹנג, שהוּא הלם יפה את מקוֹמוֹ של דוֹדי זה בין שאר דוֹדי, כוּלם בני תוֹרה, נשׂוּאי פנים בעֵדה.

אוּלם עוֹד בראשית ילדוּתי, טרם ימלאוּ לי שלוֹש שנים, תפסתי בחוּש המיוּחד לגיל זה את יחס בני הבית אל דוֹדי, וּלפיו קבעתי בדרך החיקוּי גם את דעתי ויחסי אליו.

גבר חסוֹן היה, כבד־כתיפיים ולבוּש כאחד האיכרים הנוֹכרים. רוֹב פניו החזקים היוּ עטוּרים זקן קצר, אדמוֹני וסבוּך, זרוּע כבר חוּטי־שׂיבה רבים. וכן היוּ גם שתי פּאוֹתיו הרחבוֹת והגבּוֹת העבוּתוֹת מעל לעיניו הקטנוֹת, הצוֹחקוֹת תמיד, ואפילוּ מצנפת הכבשׂים הקרוּחה שבראשוֹ.

הוּא וּמשפּחתוֹ רבת הבנים גרוּ מחוּץ לעיירה במשכּנוֹת הנוֹכרים, בבית שקנה מיד איכּר, שהיגר בתוֹך שיירה של מהגרים למדינת ים רחוֹקה ששמה ארגנטינה. הבית עמד בתוֹך חצר גדוֹלה עם אמבּרים וּרפתים, הוֹמה תמיד מבהמה וּמעוֹף, כוּלם מן המין הכפרי הנחוּת, כחוּשים וּפרוּעי שׂיער אוֹ נוֹצה. אך מאחוֹרי החצר השׂתרע שׂדה כשוּת רב עמוּדים, מטוּפּח יפה, שבימוֹת הקיץ דוֹמה היה ליער שאין לוֹ סוֹף. שׂדה כשוּת זה, שדוֹדי נטעוֹ בעצם ידוֹ וטיפּל בוֹ ברוֹב חריצוּת, הכניס לוֹ בכל שנה מאוֹת זהוּבים, אך מהכנסה זוֹ לא נתן לצוֹרכי הבית אפילוּ פרוּטה אחת, אלא צירף כוּלה לכספוֹ המזוּמן, שהיה מלוה לאיכרים בריבּית קצוּצה. כלכלת הבית היתה מוּטלת כוּלה על תבוּאת השׂדה, גן הירק, הבהמה והעוֹף ועל מה שהשׂתכּרוּ הבנים הגדוֹלים בעבוֹדת הסוּסים. הרבה בנים ובנוֹת היוּ לוֹ, גדוֹלים וּקטנים, מזיווּג ראשוֹן וּמזיווּג שני, כוּלם חזקים ומגוּשמים, לבוּשים קרעים וּמזוֹהמים.

בשבתוֹת וּבמוֹעדים, כשעבר בבוֹקר עם בניו על ביתנוּ לבית המדרש, מקוֹם תפילתוֹ, היתה אמי מסתלקת מן החלוֹן בפנים מאדימוֹת מבּוּשה וּמכּעס:

– גרוּעים מגוֹיים! בגדי שבת שהם לוֹבשים… אבוֹי להם, אלה של פרץ שוֹאב המים נאים משלהם.

– אוֹמרים, שהוּא נוֹשׂא צרוֹר כספּוֹ עמוֹ לבית המדרש, מיראה שמא יגנבוּהוּ בבית, – אמר אחי הבכוֹר, כשהוּא מחזיק נעלוֹ על שוּלי הכיסא וּמקנחה במטלית.

– טוֹב שהוּא מתפּלל בבית המדרש. אילוּ בא עם ה“בנים” שלוֹ אל הקלוֹיז, לא היתה לפנינוּ ברירה אחרת, אלא ללכת לאיזה “מניין”, – אמר אבי, כשהוּא קם מן ההעברה על פרשת השבוּע ונוֹתן את החוּמש הכבד לתוֹך תיק הטלית.

כל בני ביתנוּ היוּ מבזים אוֹתוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, ולא היוּ מסתירים את ביזוּיָם לא מזרים ולא מקרוֹבים, ואפילוּ לא ממנוּ עצמוֹ.

וּראה מעשׂה שׂטן: הוּא דוקא דבק בביתנוּ לאהבה, והיה סר אלינוּ כמעט בכל יוֹם לשעה קלה. גם בימים של רתחת העבוֹדה מצא לוֹ רגעים מספּר לבוֹא אלינוּ. ואוֹתי אהב יוֹתר מכל הילדים, אפשר מפני שקטן הייתי מהם. וּבבוֹאוֹ יביא לי תמיד בכיסוֹ מתנה קלה: פרי עץ אוֹ גזר נאה, חליל עשׂוּי מקנוֹקנת של דלעת, נוֹצת תרנגוֹל אוֹ נימה מזנב סוּס. כאילוּ אין לוֹ ילדים קטנים בבית. פעם, זכוּרני, הביא לי מין צעצוּע, שקרא לוֹ שם משונה “זוֹלל־תוּת”: קנה עץ זעיר עם מחט קשוּרה בחוּט, קוֹפצת ונבלעת, תוֹפסת גרגר של תוּת וּמשמטתוֹ, שלקח בשבילי מאחד בניו הקטנים. את המתנוֹת שהביא הייתי חוֹטף מידוֹ כמעט בזעף, כדבר המגיע לי בדין, והרגש שבלבי לא נשתנה על ידי כך. כאשר בזיתיו בזיתיו.

בגיל זה שעד שלוֹש הייתי פעמיים בביתוֹ: פעם עם אמי וּפעם עם אחוֹתי הגדוֹלה (עד היוֹם איני יוֹדע למה הלכוּ שמה), וּמכל מה שראיתי שם מצאה חן בעינַי נדנדת החבל שבאמבּר הגדוֹל והריק. שני החבלים העבים תלוּיים היוּ במריש גבוֹה תחת גג חלוּל, שעמדוּ בוֹ חרגי יוֹם מאירים. כמה מילדי דוֹדי וגם אחוֹתי ישבוּ בנדנדה, עפוּ בתנוּפה גדוֹלה, מסחררת ראש, שעברה את רוֹב חלל האמבּר, עד שהיוּ נוֹגעים בכפּוֹת רגליהם במריש. גם אוֹתי הוֹשיבוּ פעם אחת והוֹליכוּני הוֹלך ושוֹב לאט וּבזהירוּת. מלאתי פחד ולפתּי בקוֹשי את החבלים העבים, אך לבי פירכּס בי מעוֹנג ללא הבעה. יראתי וּפירכּסתי בידי וּברגלי: “עוֹד! עוֹד! יוֹתר גבוֹה! עוֹד יוֹתר! הרפּוּ מן החבל!” – אבל המניעים אוֹתי רצים אחרי החבל ואינם מַרפּים ממנוּ אפילוּ רגע אחד, והתנוּפה גדוֹלה והלב פג מעוֹנג וּמפּחד.

אשתוֹ, נמוּכה ומכוֹערה ועיורת מעין אחת, היא זיווּגוֹ השני שהביא לוֹ מאחד הכפרים ושילדה לוֹ חצי תריסר ולדוֹת (מביתי ידעתי שהיא לכלוּכית נוֹראה, וכן ראיתיה ממבט ראשוֹן), היתה טרוּדה כל כך בעבוֹדוֹת הבית והחצר, שלא הרגישה בנוּ, ואני הסתכלתי בה וּבאי נקיוֹנה וּבזיתי בלבי גם אוֹתה. את הילדים הקטנים ריחמתי, ורגע תיארתי לי, שהם עוֹזבים אוֹתה כוּלם וּבאים אלינוּ לביתנוּ, ואמי ואחיוֹתי שוֹקדוֹת עליהם לרוֹחצם וּלטהרם וּלהלבישם בגדים נקיים וּמתוּקנים. איך חזרתי משם הביתה, לא זכרתי. אבל דמוּת הבית והחצר, הדוֹדה והילדים, נחרתה במוֹחי כמשהוּ שוֹפע ליכלוּך וזוּהמה, ואילוּ הציעוּ לי ללכת שמה שוּב, הייתי מסרב, ואפילוּ הנדנדה לא היה בכוֹחה למוֹשכני שמה.

ביוֹם סתיו גשוּם אחד, אחרי הצהריים, בא אלינו הדוֹד אברם בּר, לבוּשוֹ הגס היה רטוֹב מן הגשם עד שנראה כתפוּח מעט. רסיסים ככפוֹר דק עמדוּ על סיבי הצמר של בוּרנסוֹ. המצנפת הקרוּחה נגעה כמעט בגבּוֹת עיניו. המגפיים הגבוֹהים שברגליו היו מרוּפּשים. בכניסתוֹ לא ניקה אוֹתם במסדרוֹן בשׂק שהיה מוּטל שם, וּבמקוֹם שדרכוּ רגליו על הרצפה נשארוּ רישוּמי הרפש. אחוֹתי הגדוֹלה, “המשוּגעת לניקיוֹן”, כפי שקרא לה אחי, שיפשפה והדיחה בבוֹקר את קרשי הרצפה, עד שהיוּ צהוּבּים “כמערוֹך האטריוֹת”, וּמהיוֹת היוֹם קר וגשוּם עדיין לא נתייבּש העץ כראוּי. שׂק גדוֹל היה פּרוּש עם הסף, שהנכנס ינגב נעליו בשנייה, אחרי שניגבן פעם במסדרוֹן. והוּא, אברם בּר, עבר על השׂק ולא נתן דעתוֹ עליו, כדוֹרך בשוּק. בכל מקוֹם שדרכה רגלוֹ נראה חוֹתם של רפש כרישוּמה של סוּליית המגף.

אחוֹתי לא היתה בבית, שאילוּ היתה שם היתה מחרפת אוֹתוֹ אוּלי גם פוֹגעת בוֹ במטאטא, כי מהירת חימה היתה. אמי שישבה ותיקנה כוּתוֹנת צחה מאוֹד וראתה את הכתמים שעל הרצפה הרחוּצה, אמרה לוֹ בצער:

– ראה, אברם בּר, מה עשׂית: טינפת את כל הרצפה. אילוּ ראתה אטילי, היתה בוֹכה מכעס…

תחת להתנצל, להירתע עד השׂק וּלנגב את מגפיו המסוֹאבים, העלה דוֹדי מתוֹך חזהוּ צחוֹק גס:

– מה אתם? פריצים? הרצפה חשוּבה אצלכם כשוּלחן?

אני רבצתי אוֹתה שעה על גחוֹני על גבי הדרגש, ראיתי ושמעתי הכוֹל, אך עשׂיתי עצמי כלא רוֹאה וכלא שוֹמע. טוֹרח הייתי ברוֹב סבלנוּת להעמיד קוּפסה ריקה של גפרוּרים על ארבעה גפרוּרים דקים – מה שאחי הגדוֹל היה עוֹשׂה כלאחר יד, כמשׂחק. כבר עשׂרת מוֹנים נכשלתי וחזרתי שוּב על הניסיוֹן, כיוַנתי יפה כל גפרוּר, תמכתים באצבעוֹתי, אך משהרפּיתי מהם – מיד נתמוֹטט הבניין ונפל, לרוֹגזי הגדוֹל. שלחתי שוּב מבט אל הרצפה ואל דוֹדי וּמחשבת חרוֹן ננעצה במוֹחי כקוֹץ, אבל לא רציתי להסיח דעתי ממלאכתי, שטרחתי בה בעקשנוּת מוֹסיפה והוֹלכת. פשטתי רגלי לאחוֹר והפכתי פנַי, שלא אראה את הנעשׂה בחדר. מן השתיקה הסקתי שאמי יצאה. בראִייה אחרוֹנה עמד דוֹדי ליד הקַמטָר מנגד.

והנה חשתי לפתע צביטה צוֹרבת באחוֹרי. נזרקתי כנשוּך נחש וראיתי את גבוֹ הצוֹחק של דוֹדי, המתרחק בחשאי במגפיו המלוּכלכים מן הדרגש כלפּי הקמטר. איבת שאוֹל ניצתה בלבי לוֹ, לכילי, לבּוּר, למסוֹאב, ויוֹתר מכוֹל למגפיו הגבוֹהים, הלחים מגשם והמטוּנפים ברפש מאוּס. רגע עבר בי איזה רגש חם כמלַהט את כל קרָבי, אחר חתכה מוֹחי מחשבה כסכּין – וּפתאוֹם קפצתי מעל הדרגש וזינקתי אחרי המתרחק, כרעתי ולפתּי בשתי זרוֹעוֹתי את מגפוֹ האחד והתחלתי מוֹשכוֹ בזעם משתוֹלל. הוּא נעצר מלכת ושמעתי את קוֹלוֹ, קוֹל שליו וּמלגלג, יוֹרד אלי מעל שכמוֹ:

– מה אתה עוֹשׂה?…

קוֹל זה וּשאלה זוֹ היוּ כקילוּח של נפט על מדוּרת זעמי. מחזי נתמלט מין חירחוּר תוֹסס בלי דברים, נעצתי ברכּי ברצפה וּבכל עוֹצמת כוֹחי טילטלתי את מגפוֹ מתוֹך רצוֹן להעמידוֹ ולהפּילוֹ. עלי להפּילוֹ ויהי מה!

הוּא עמד רגעים אחדים, כנוֹתן עצמוֹ למשיכת זרוֹעוֹתי הקטנוֹת. אחר התחיל פוֹסע וגוֹרר אוֹתי אחריו על פּני הרצפה, כשברכּי מתחכּכוֹת בקרשים הקשים.

– טוב כך?… – ליגלג מגבוֹה – אני עוֹשׂה לך מגררה… כך, ויוֹ, ויוֹ!…

שמעתי את ליגלוּגוֹ, כשאני נסחב על פּני הרצפה וּמוֹחי לוֹהט בחיפּוּשׂוֹ אחרי נקמה אחרת, יוֹתר ממשית, בוֹ, בחזק בנמאס…

אוֹתוֹ רגע שמעתי קוֹל אמי מעם הפתח:

– אבוֹי לי, מה אתה עוֹשׂה, אברם בר? יצאת מדעתך?… ראה, כמה ליכלכת את הילד…

הקוֹל ריפּה באחת את ידי מעל המגף. קמתי ורצתי אל אמי, כבשתי פּנַי בחיקה, וּלתוֹך שׂמלתה החמה, הריחנית, התייפּחתי וגעיתי:

– איני רוֹצה שהוּא יהיה אצלנוּ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה… אני שׂוֹנא אוֹתוֹ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה. ועד היוֹם לא אזכוֹר, מתי עלה ביד אמי להפסיק את בכיי.

---

מְחָטִים וְחוּטִים

מאת

אשר ברש

המַעבר מן העוֹלם שלפני היוֹת הילדוּת לעוֹלם הילדוּת מצוּין בזכרוֹני במקרה אחד שיש בוֹ מן ההסתכּלוּת, מיצר העשׂייה וּמחפץ העזרה; אך סוֹפוֹ שוֹבר את ראשוֹ, והנגלוֹת נבלעוֹת במקוֹם שמתחילוֹת נסתרוֹת נפש הילד הנאבקת עם הכרתה.

אמי היתה קצרת ראייה, וּבשעת עבוֹדה המצריכה פעוּלת העין, כגוֹן קריאה, כתיבה, תפירה וכדוֹמה, היתה מרכּיבה את משקפיה, שהיוּ מוּנחים תמיד בסידוּר קרבן מנחה שלה, הסידוּר שהיתה מתפּללת בוֹ בכל יוֹם.

עמדתי על ידה. כשהיא יוֹשבת אל השוּלחן וטוֹרחת להשחיל חוּט במחט, כדי לתקן כּוּתוֹנת שהיתה מוּנחת לפניה על השוּלחן. אף על פי שהמשקפיים היוּ על עיניה, החטיאה אוּלי עשׂר פּעמים את קוֹף המחט, ובכל פעם שניסתה למשוֹך בראשי אצבעוֹתיה את ראש החוּט, נמצא שהוּא בצד המחט. עם כל סבלנוּתה, ראיתי בפניה סימני אכזבה ורוֹגז.

אמרתי לה:

– הבי לי את החוּט ואשחיל לך את המחט.

הייתי כבן ארבע, קטן וצנוּם, וּבעוֹמדי על ידה היה סנטרי גבוֹה רק מעט מברכּה.

היא חייכה כנגדי ואמרה:

– אדרבה, נסה. נראה אם תוּכל.

והוֹשיטה לי את המחט והחוּט.

לבי נתפּעם בי. נטלתי את שניהם מבין אצבּעוֹתיה, צימצמתי את עיני, וּלמזלי בא החוּט בשחילה ראשוֹנה בחריר המחט, עד שראשוֹ נזדקר מעברה השני.

בתנוּעת ניצחוֹן הגשתי לה את המחט השחוּלה, והיא קיבלה אוֹתה מידי באמירה השגוּרה בפיה:

– אהיה כפּרת עיניך הכשירוֹת!

החוּט שהשחלתי הספּיק לה לגמוֹר את תיקוּן הכוּתוֹנת. אספה והכניסה הכוֹל לארוֹן וּפנתה לעבוֹדה אחרת.

אבל לי לא נתן הדבר מנוֹח.

לפני שכילתה מלאכתה, אמרה כמדבּרת לנפשה:

– אחרי הצהריים אתקן עוֹד לבנים. תעזור לי שוּב להשחיל את החוּט?

ואני לא עניתי לה, כי מוֹחי “עבד” בי.

ואחרי הצהריים, בהיוֹתה בחוּץ טרוּדה בעבוֹדתה – כביסה אוֹ ניקוּי, איני זוֹכר – איש לא היה ב“חדר הגדוֹל” מלבדי, והנה גמלה בי המחשבה להכין לה הפתעה. פּישפּשתי בארוֹן וּמצאתי את תיבת כלי התפירה (סליל חוּטים, כּפתוֹרים, מספּריים קטנים והרבה הרבה מחטים מגדָלים שוֹנים), בחרתי לי שש מחטים שווֹת. ניתקתי מן הסליל שש חתיכוֹת חוּט לבן, שווֹת בערך, והשחלתי את כוּלן במחטים. יישרתי את ראשי החוּטים והנחתי את כוּלם בשוּרה זה בצד זה על השוּלחן.

כשגמרתי את מלאכתי יצאתי אל חצרנוּ וּמשם עברתי אל חצר שכיננו לשׂחק עם הילדים הנמצאים שם תמיד. מיד שכחתי את המעשׂה אשר עשׂיתי ונסחפתי עם בּוּלמוֹס המשׂחק. לא זכרתי לא את אמי ולא את המחטים ולא את טעם עשׂייתי זוֹ.

לא עברה שעה לצאתי מן הבית – ואמי באה רצה ביעף אל חצר שכיננוּ. נפלה עלי, הרימתני על זרוֹעוֹתיה והעתירה עלי נשיקוֹת רבוֹת, כשעיניה מליאוֹת דמעוֹת.

לא הבינוֹתי את סיבת אוֹתוֹת אהבה סוֹערים אלה, וּמתוֹך שלא הבינוֹתי, והילדים, חבירי למשׂחק, עמדוּ תוֹהים וצוֹחקים למראה – חרה לי מעשׂה אמי וּפירכסתי להיחלץ מידיה. וּכשלא הרפּתה ממני, עשׂיתי את ידי שני אגרוֹפים והכּיתי בהם את ראשה, את פּניה וכל מקוֹם שהשׂגתי.

אבל אמי לא נתפעלה ממכּותי, אלא הראתה אוֹתי לשכנתה, אֵם הילדים, שיצאה והסתכלה במחזה, והתפּארה לפניה:

– יוֹדעת את מה שעשׂה לי? ראה שאני מתקשה בהשחלת החוּט, הכין לי שש מחטים שחוּלוֹת, שיספּיקוּ לי לתקן את הלבנים. לא אמר כלוּם, ורק בהיוֹתי בחוּץ, השחיל את כוּלן והניחן על השוּלחן עם החוּטים. בוֹאי, תראי, עדיין הן מוּנחוֹת כל השוּלחן…

וּככלוֹתה לדבּר לחצה אוֹתי שוּב אל לבּה וּנשקתני בחוֹזקה. כדי להימלט ממכּוֹת אגרוֹפי שגברוּ, הצניחתני ארצה.

סיפּוּרה העליבני עוֹד יוֹתר מנשיקוֹתיה. כל דמי פּרץ אל ראשי, דמעוֹת עלוּ בעיני, וּכשאני מבעט ברגלי בקרקע, צעקתי:

– לא נכוֹן, לא נכוֹן. לא אני השחלתי את החוּטים. לא נכוֹן, לא אני…

וּברחתי בבכי גדוֹל.

---

רַגְלַיִים מְקֻצָּצוֹת

מאת

אשר ברש

מיקיטא התַּנָר, מומחה גדוֹל בכל סוּגי בנייה, היה ידיד ביתנוּ. לא היתה שנה שלא עבד אצלנוּ יוֹם אוֹ יוֹמיים. היו לו עיניים אפוֹרוֹת, קטנוֹת ועצוּבוֹת מאוֹד, שפמוֹ הבּהיר גזוּז עד השׂפה, פּיקה חדה בּוֹלטת מגרוֹנוֹ ואגוּדל ימינוֹ שסוּע. כוֹס קטנה של יי"ש היתה מעוֹררת בוֹ שפע של חיים, רגש ודמיוֹן. בשל כל אלה אהבתיו וּביקשתי חברתוֹ.

באחד מימוֹת הסתיו בא וסיפּר: הראבּיא¹ מוֹלוֹדֶצקי מת בפּאריז. שבץ אחזהוּ ברחוֹב ונפל מת. צאוּ וּראוּ: כבר מתנפנף דגל שחוֹר מעל גג הארמוֹן. בעוֹד שבוּע ימים יביאוּהוּ חנוּט בארוֹנוֹ לשימוֹ בקברוֹת ההראביוֹת ליד הקוֹשצ’וֹל. זה עשׂרים שנה שלא הוּבא בר מינן לקברוֹת ההראבּיוֹת. אה, תהיה לוָיה – עין לא ראתה!

הראבּיא כסאוירי מוֹלוֹדיצקי היה אדוֹני העיירה וכמה אחוּזוֹת של כפרים בסביבה, נצר אחרון ויבש לגזע ההראבּיוֹת האדירים לבית זאמוֹיסקי. רוָק היה ויוֹשב בבירוֹת העוֹלם וּמבזבּז הכנסוֹתיו וּרכוּשוֹ.

רוֹב אחוּזוֹתיו כבר מכר ואֵלוּ שנשארוּ בידוֹ משוּעבּדוֹת היוּ למלוים בריבּית. תחילה נוֹהג היה לבוֹא בקיץ עם אחוּזת מרעיו לשם צַיִד ביערוֹת אחוּזוֹתיו ועוֹשׂה במשך כמה שבוּעוֹת הילוּלוֹת פּרוּעוֹת בארמוֹן. אך בשנים האחרוֹנוֹת תקף עליו חוֹלי, וּבבקרוֹ בעיירה היה מתוּן וּפוֹרש מן הבּריוֹת. גבוֹה היה חוּץ לדרך הטבע, רחב כתיפיים וארך זרוֹעוֹת, אך גוּלגוֹלתוֹ קטנה וחלָקה כראשוֹ של נער. פניו ועיניו היוּ מחייכוֹת תמיד, עד שנדמה לכל עוֹבר שהוּא מחייך לוֹ. בבוֹקר בבוֹקר, במשך חוֹדש ימים וּבשעה קבוּעה, היה יוֹצא גלוּי ראש מחצר הארמוֹן, עוֹבר בזוֹהר החמה את הדרך הרחבה וּפוֹנה אל האגם ואל חצר בתי המלאכה, עד שבא אל המפּחה. פּשט מעילוֹ ונטל את הקוּרנס הכּבד, פּישׁק את רגליו והיה מכּה במשך מחצית השעה על הסדן ועל מוֹט הבּרזל המלוּבּן האחוּז בצבתוֹ של הנפּח רב הכוֹח, מכּה וּמתנשם עד שהזיעה שטפה את כל ראשוֹ. שני השוּליוֹת עמדוּ מן הצד מתבוֹננים מתוֹך דרך ארץ בתנוּפותיו של “הוֹד מעלתוֹ”. גם עוֹברים ושבים עמדוּ להסתכל במראה.

מיקיטא הסביר לי, כי מצוַת הרוֹפאים היתה על ההראבּיא להכּוֹת בקוּרנס. אם קיץ אחד לא יכּה בקוּרנס, ימוּת בחוֹרף שלאחריו. וּבאמת באוֹתוֹ קיץ שלפני מוֹתוֹ לא בא ההראבּיא אל ארמוֹנוֹ ולא הכּה בקוּרנס. עין בעין ראיתי את חוֹכמתוֹ של מיקיטא.

ידעתי כי בקברוֹת ההראבּיוֹת, מעין מצוּדה בנוּיה בתוֹך האדמה בין הקוֹשצ’וֹל וּבין גם הארמוֹן, מוּנחים ארוֹנוֹתיהם של כמה הראבּיוֹת, הם וּנשוֹתיהם, בניהם וּבנוֹתיהם, זה דוֹרוֹת רבים. לא פעם אחת סיפּר מיקיטא (וגם אחירים) על בניין זה העשׂוּי חדרים חדרים מקוּמרים וּמקוּשטים בסמלים ואוֹתוֹת כבוֹד וּכלי נשק וּשלל ציד, שבהם עוֹמדים אוֹ מוּנחים הארוֹנוֹת עם החנוּטים, לכוּלם כּפּוֹרוֹת זכוּכית ונראים בעדן הגוּפוֹת הלבוּשים בגדי חג, הגברים בגדים שחוֹרים והנשים שׂמלוֹת לבנוֹת, כלקוּחים מתחת החוּפּה, הפּנים המאוּבּנים וגלוּיים כמוֹת שהיוּ בשעת חניטתם. וּבתוֹך הארוֹנוֹת וּמסביב להם ענפים וּפרחים יבישים, שדהה צבעם וּפג ריחם. אסוּר לנגוֹע בארוֹנוֹת, בפרט באלה מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. נגיעה כל שהיא עלוּלה לגרוֹם התפּוֹררוּת החנוּט, ועל כן ישנן כתוֹבוֹת בכל פּינה: אסוּר בנגיעה! פּעם בכמה שנים הביאוּ ברוֹב פּאר את מישהוּ מן המשפּחה לשימוֹ עם הארוֹנוֹת… אך משפּחת זאמוֹיסקי ירדה בדוֹר האחרוֹן. כמה ענפים נגדעוּ מן האילן, מתוּ ונקברוּ במקוֹם מיתתם. וכבר עשׂרים שנה לא הוּבא ארוֹן חדש לקבר האבוֹת, ועתה כסאוירי מולודיצקי, הרוָק שלא הניח אחריו זרע, הוּא החנוּט האחרוֹן, הוּא יסגוֹר את שוּרת הארוֹנוֹת. מעתה יעמדוּ שם דוֹר על דוֹר, איש לא יגע בהם, עד שהחנוּטים יתפּוֹררו מאליהם ויהיוּ לאבק…

כל העיירה דיבּרה במאוֹרע מוֹתוֹ של ההראבּיא, זה שהכוֹל הכירוּהוּ, תחילה מביקוּרי הצּיִד ואחר כך מבּיקוּריו ביחידוּת לשם טיוּל ברכיבה והכּאה בקוּרנס על הסדן במפּחת אחוּזתוֹ.

אף על פי שגלוּי וידוּע היה לכוֹל, כי חוֹבוֹתיו עצמוּ מאוֹד, ועתה, אחרי מוֹתוֹ, ימכרוּ הנוֹשים את אחוּזוֹתיו ואדוֹנים חדשים יבוֹאוּ לשלוֹט בהן – עוֹד היתה רוּח אדנוּתוֹ מרחפת בחלל וּמאוֹרע מוֹתוֹ במרחקים וּדבר קבוּרתוֹ במקוֹם היוּ לשׂיחה בפי הכוֹל. הכוֹל, נוֹצרים ויהוּדים, חיכוּ ליוֹם בוֹ יוּבא ארוֹן המתים בעל כּפּוֹרת הזכוּכית מפּאריז להיקבר בקברוֹת ההראבּיוֹת שבין הקוֹשצ’וֹל ולארמוֹן. מאז ביקוּרוֹ המפוֹאר של המטרוֹפּוֹליט שׁפּטיצקי לפני שלוֹש שנים לא היה כל פּוּמבּי בעיירה. הכוֹל התפּללוּ, שאוֹתוֹ יוֹם שישי, בוֹ יוּבא הארוֹן מזאבּלוֹצי, תחנת הרכבת הקרוֹבה, יהיה יוֹם שאוירוֹ נאה ולא יוֹם גשוּם, כדי שיוּכלוּ לצאת וליהנוֹת מן המראה. נוֹדע ברוּר, כי הארוֹן יגיע עם רכּבת השחר (בקרון מיוּחד!) אל התחנה, וּמשם, נסיעת שלוֹש שעוֹת בדרך כתיקנה, יוּבל במרכּבת הארמוֹן אל העיירה, וּבצהריים תהיה תהלוּכת הקבוּרה.

אבל במשך כל אוֹתוֹ השבוּע ירדוּ גשמים, גשמי סתיו כבידים וקרים, וכל הדרכים הפכוּ ביצה, ובייחוּד הדרך אל התחנה, שהיתה תמיד ראשוֹנה לקילקוּל. ביוֹם הרביעי רפה הגשם מעט, אך בלילה ולמחרתוֹ גבר שוּב. הגשר על הנהר סטיר נשבר ונסחף והיוּ עוֹברים במעבּרה עראית, שגם היא לא היתה בטוּחה ביוֹתר. החיבוּר הרגיל של זאבּלוֹצקי נפסק, אבל את ארוֹנוֹ של ההראבּיא מן ההכרח להביא. הרי לא יניחוּהוּ שם בתחנת השׂדה! על כן יצאה עוֹד ביוֹם החמישי לעת ערב המרכּבה השחוֹרה, מרכּבת הארמוֹן, רתוּמה לארבעה סוּסים שחוֹרים ועמה ארבעה רוֹכבים על סוּסים אחירים, מוּכנים לכל פּוּרענוּת, כדי להגיע אל התחנה לפני בוֹא הרכּבת. וּלמחרת בבוֹקר, אף כי הגשם ניתך בחוֹזקה, כבר מוּכנה היתה במבוֹא הקוֹשצ’וֹל כל כבוּדת הלוייה, הדגלים והסמלים הקדוֹשים, והפּעמוֹנים, הגדוֹלים עם הקטנים, שלחוּ בלי הרף את קוֹלוֹתיהם המקוֹננים לתוֹך המוּלת הגשם, שלא פסקה אף לשעה קלה. רבים מן העם הפשוּט כבר היוּ שם וחבוּרוֹת חבוּרוֹת עמדוּ במבוֹאי החנוּיוֹת וּבתי המרזח, שוֹלחים ראשיהם וּמציצים לדרך העוֹלה מן התחנה. אף על פי שברוּר היה, כי המרכבה תאחר לשוּב ולא תגיע לפני הצהריים.

אבל גם שעת הצהריים עברה, הגשם חדל לשעה ושמש סתיו מבוּיישת, חמה כמעט, זרחה בין עננים שחוֹרים, ואין כל סימן לבר מינן. שַמָשֵי הקבוּרה הוֹציאוּ את הדגלים והסמלים אל הרחבה רצוּפת האבנים שלפני הקוֹשצ’וֹל, שילבוּ ידיהם לאחוֹריהם והסתכלוּ בעבים. אלה שהסתוֹפפוּ במבוֹאוֹת יצאוּ לרחוֹב. מחצר הארמוֹן יצאוּ כמה רוֹכבים, גברים ונשים, לבוּשי שחוֹרים, עשׂוּ כמה סיבּוּבים וחזרוּ לחצר. לאוֹרך גדר הארמוֹן עמדוּ על העשׂב נשענים אל הגדר זרי פּרחים גדוֹלים, הז’אנדארמים התהלכוּ על המדרכוֹת משני צידי הרחוֹב במדי טקס מבהיקים, רוֹביהם מכוּדנים, מוּכנים למשמר הסדר. קוֹלוֹת הפּעמוֹנים היוּ צלוּלים בהיכּלא הגשם. אך הארוֹן טרם הגיע. נשלח רוֹכב אל מעבר ליער, אך הוּא חזר והוֹדיע בשליחת יד לצדדין, שלא ראה כלוּם.

רוֹב יהוּדים בעלי זקן הלכוּ למרחץ. מה להם ולקבוּרת נוֹכרי ולוּ גם הראבּיא הוּא? אך הנערים השתמטוּ מלכת שמה עם אבוֹתיהם. עוֹד בבוֹקר השתמטוּ מן החדרים, ועתה ילכוּ למרחץ ולא יראוּ כלוּם?… ביוֹתר היוּ עֵרוֹת הנערוֹת, הגדוֹלוֹת עם הקטנוֹת. דמיוֹנן המגוֹרה היה אחוּז בלוייה המפוֹארה, והן ברחוּ מפעם לפעם מן הבית וּמאחרי התנוּר והכּיריים וּמן ההכנוֹת לכבוֹד שבת לראוֹת אם לא התחיל הדבר. גם שתי אחיוֹתי, הגדוֹלה עם הקטנה, נשתמטוּ מן הבית וכל עבוֹדת הבית נשארה לידיה של אמי.

אני מצאתי תירוּץ ולא הלכתי עם אבי, כדבר שבוּע בשבוּע, אל בית המרחץ והייתי עוֹמד על הספסל וּמשקיף במתיחוּת מן החלוֹן לראוֹת, אם אין בחוּץ סימן להתחלת הלוייה, אף כי ביתנו רחוֹק היה ממרכּז העיירה, ששם היתה צריכה התהלוּכה לעבוֹר. כבר הייתי שם שלוֹש אוֹ ארבע פעמים וידעתי, שאם תתחיל הלוייה, יהא ניכר הדבר גם ממראה רחוֹבנוּ. והגשם החל לרדת שנית ובכל עוֹז. אף על פי כן עוֹד נהרוּ איכּרים מיוֹשבי הכפר, רוּתינים וּפוֹלנים, אל העיירה. אחדים נמלטוּ מפני סערת הגשם אל אכסדרת ביתנו הקטנה, הצטוֹפפוּ תחת אמת הקוֹרה, פיטפטוּ וצחקוּ בעליצוּת. יצאתי אליהם לרגע, נתחלחלתי באדרוֹתיהם הרטוּבּוֹת ושבתי הביתה.

לעת ערב נתגלתה החמה השוֹקעת מתחת לחשרת העבים. חפצתי לרוּץ “העירה”, אבל אבי שחזר מבית המרחץ מטוֹהר ומקוּדש לשבּת קרא לי לסייעוֹ בסחיטת יין הצימוּקים ולא יכוֹלתי לסרב לוֹ.

אמי גמרה בעצמה את מלאכת הבית, ערכה את השוּלחן והעמידה בשתי שוּרוֹת את שבעת פּמוֹטוֹת הכסף להדלקת הנרוֹת ויצאה אל הקיטוֹן להחליף שׂמלוֹתיה. אבי אמר אלי:

– התלבש מהר ונלך להתפלל.

– מה? כבר? (הקלוֹיז, שבוֹ התפלל אבי, היה בקצה סימטה ארוּכּה וידעתי, שאם תעבוֹר התהלוּכה בשעת התפילה, לא יישָמע שם כלוּם).

– נקדים מעט, לפני שירד שוּב הגשם. איזה חוֹשך בשמיים. נוּ, יש לוֹ מזל להראבּיא שלנוּ…

זוֹ הפעם הראשוֹנה, שאבי הזכיר את עניין הלוייה. בכל זאת לא היה שוה נפש לגמרי לגבי המאוֹרע…

רק נערים מספּר באוּ לקלוֹיז, ונדמה לי שבעל התפילה אינוֹ מכוין לבּוֹ לשמיים, אלא להשתיק את קוֹלוֹת הפּעמוֹנים. כל שעת התפילה הייתי כשרוּי על גבי גחלים. בטוּח הייתי, שהלוייה עוֹברת שם, ברחוֹב החנוּיוֹת, ואני איני רוֹאה.

כשיצאנוּ מן הקלוֹיז היתה החשיכה עבה וגשם דק ירד, מאוֹתם הגשמים הטרדנים שאינם פּוֹסקים מהר. הקהל נזהר בלכתוֹ על קרש המדרכה הלח והמעוּקם. אני רצתי יחידי לפני ההוֹלכים להגיע ראשוֹנה אל הרחוֹב. פנס הנפט הקטן דלק בתקרת קוּבּת האיקוֹן שבטבּוּר השוּק והאיר את המסתוֹפפים שם מפני הגשם. אלמלא אלה סבוּר הייתי שהלוייה כבר עברה. הרחוֹב היה דוֹמם מאוֹד. מחלוֹנוֹת בתי היהוּדים ניצנץ אוֹרם הצנוּע של נרוֹת השבּת. רק מרחוֹק, מן הארמוֹן וּממבוֹא הקוֹשצ’וֹל, בקע אוֹר גדוֹל יוֹתר.

חזרתי אל אבי ואחזתי באצבעוֹת ידוֹ הרטוּבוֹת. הוּא אמר:

– בוַדאי יביאוּהוּ רק מחר… נוּ, התרוֹצצת דייך. מה לנוּ, ליהוּדים, ולקבוּרתוֹ של ערל?… שבת היוֹם, נלך הביתה, נקדש ונסעד וּנזמר זמירוֹת, כדבר ד'…

מתוֹך שייאשתי כבר את לבי מן המחזה, שנכספתי כל כך לראוֹתוֹ, הלכתי אחרי אבי בשתיקה יגיעה.

ביתנוּ רחוֹק היה מרחוֹב החנוּיוֹת מהלך חצי שעה. איש משוֹכני רחוֹבנוּ לא התפלל בלילי שבתוֹת של סתיו וחוֹרף “בעיר”, כי היה שם מניין עראי באחד הבתים. אבל אבי לא רצה לוַתר על “שכר הליכה” והלך אל הקלוֹיז גם בלילוֹת גשמים וּסערוֹת. עתה הלכנוּ יחידים בדרך השוֹממה והגשם מרטיב אוֹתנוּ בלי רחמים. כשקרבנוּ אל ביתנוּ ראיתי את שתי אחיוֹתי מכוּרבּלוֹת בסוּדרים רצוֹת לפנינוּ אל הבית

– נערוֹת פּתיוֹת, – אמר אבי – בודאי רטבוּ עד בשׂרן. וגם לא ראוּ כלוּם…

אבי ואמי היו שרוּיים כל שעת הסעוּדה בבדיחוּת הדעת. הם ביקשוּ לפצוֹת את אחיוֹתי ואוֹתי על האכזבה שנחלנוּ. גם אנוּ נענינוּ פעמים אחדוֹת להלצוֹתיהם, אבל המנוּחה רחקה מלבנוּ. גם אחיוֹתי גם אני התגנבנוּ בין מנה למנה וּבין זמר לזמר אל החלוֹן, סילקנוּ את הוילוֹן והשקפנוּ החוּצה לתוֹך החשיכה. והחשיכה בחוּץ היתה אטוּמה ורוֹעדת מן הגשם. במקוֹמוֹת שהחלוֹנוֹת השרוּ אוֹר רפה הבהיק קרש המדרכה הלח והקר. איש לא עבר בוֹ. כאילוּ עצר החוּץ בעד כל תנוּעתוֹ.

– הס! – קראתי, ניצת פּתאוֹם בקרבּי – הפּעמוֹנים מצלצלים בקוֹל רם יוֹתר. כן, בוַדאי. הביאוּ אוֹתוֹ…

אחיוֹתי עטוּ אל החלוֹן.

– נדמה לך: הגשם גָבר. – אמרה אחוֹתי הגדוֹלה מיוֹאשת. עתה אפסה כל תקוָה לצאת.

הסעוּדה כלתה. ברכת המזוֹן נסתיימה. השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת. אחוֹתי הקטנה נרדמה, ראשה על השוּלחן, והבּכירה, עייפה וּגרוּיה מרוֹגזוֹ של היוֹם, קמה ואמרה שהיא הוֹלכת לישוֹן. את הכלים תשטוֹף בבוֹקר השכם.

– קחי גם את לאה’לי, – אמרה אמי. וּשתיהן פּרשוּ אל חדר משכבן.

נשארתי לבדי עם הוֹרי. אמי סילקה בעצמה את הכלים מעל השוּלחן אל המסדרוֹן, ששם דלקה העששית של שבּת (תלוּיה היתה בקיר ודוֹלקת כל הלילה באוֹר קטן). אבי יצא אל הרפת, שהה שם מעט וחזר. נטל את ידיו, הוֹציא ספר מן הארוֹן וישב לעיין בוֹ. גם אמי הוֹציאה את “מנוֹרת המאוֹר” שלה, הרכיבה משקפיה וקראה בשׂפתיים נעוֹת.שניהם נראוּ לי כמשתדלים להסיח דעתם ממה שנעשה עכשיו שם “בעיר”. אבל אני לא יכוֹלתי להסיח דעתי. הוֹצאתי את ה“מעשׂה בז' בּעטלערס” וניסיתי לקרוֹא, אך תפסתי רק מעט מן הנקרא. פעם בפעם הפסקתי ושקעתי בדמיוֹני על מה שנעשה שם בתוֹך הגשם והבּוֹץ לאוֹרך הדרך וּרחוֹב החנוּיוֹת לצד הקוֹשצ’וֹל וקברוֹת ההראבּיוֹת. וּבדמיוֹני תהלוּכת המוֹן רבה וארבע סוּסים שחוֹרים רטוּבים מוֹשכים בחשיבוּת מרכבה כבידה, וּבתוֹך המרכּבה ארוֹן ארוֹך, בּוֹלט כאמה מאחוֹר, טוֹבע בסרטים שחוֹרים וּבפרחים לרוֹב. משני עברי המרכּבה וּמאחריה אנשים נוֹשׂאים אבוּקוֹת, שהרוּח מנענע שלהבתן והגשם אוֹמר לכבוֹתן, אך כפוֹת ידיים רטוּבוֹת סוֹככוֹת עליהן. ואני שוֹמע את פסיעוֹת הסוּסים, פסיעוֹת מתוּנוֹת, חגיגיוֹת, בתוֹך הבּוֹץ והשלוּליוֹת, ואני רוֹאה חשיבוּתם בזה שאינם מניעים זנבוֹתיהם הארוּכים, הרפוּשים מן הדרך הארוּכה מזאבּלוֹצי ועד הנה…

עוֹררתי עצמי מדמיוֹני מתוֹך מוּסר כליוֹת והתחלתי שוּב

קוֹרא, מכוין להבין, אבל אחרי כמה דלתוֹת שקעתי שוּב בדמיוֹני. הלכתי עם תהלוּכת האבל רבת העם, שמעתי את זמרת הכמרים, שקוֹלוֹ של כוֹמר זר, גבוֹה מכוּלם, התנשׂא בה על כל שאר הקוֹלוֹת. הגעתי עם התהלוּכה עד הקוֹשצ’וֹל. עמדתי בחוּץ וּבגשם בשעה שהכניסוּ את הארוֹן פנימה לשם תפילת אשכּבה, אחר כך הלכתי עם הלוייה אל מצוּדת הקברוֹת… רק אנשי הכהוּנה והשלטוֹן, השׂרים והפקידים שבארמוֹן וּבאחוּזה הוּרשוּ לרדת במעלוֹת אל הקבר פנימה… וכל העם עמד בחוּץ תחת הלמוּת הפעמוֹנים מקרוֹב…

ושוּב נתעוֹררתי מהזייתי והטיתי אוֹזני אל החלוֹן השחוֹר, אבל לא שמעתי כלוּם, חוּץ מהמוּלת הגשם וצילצוּל הפעמוֹנים הרחוֹק בוֹקע מתוֹכה.

לסוֹף עייפתי וראשי צנח על הספר, ואמי באה וּבידה הרכּה הוֹליכתני אל הדרגש, שהיה כבר מוּצע בשבילי לשינה. גם עזרה לי להתפּשט. שכבתי, כוּתוֹנתי לעוֹרי.

בדרגש היה סדין חדש מן הכביסה האחרוֹנה. הסדין היה משהוּ נוּקשה ומחוּספס וריח הכביסה נוֹדף ממנוּ, ריח רך ונעים. מגע הסדין היבש והריחני נעם לבשׂרי. התעטפתי בוֹ למעלה מראשי וחיכּכתי בוֹ את חוֹטמי. דמיוֹן הקבוּרה עוֹד חי בי רגעים מספר, אך תחוּשת הסדין הנעימה והעייפוּת מרוֹגז הצפייה גברוּ על דמיוֹני ונרדמתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שנתי, אך לשמע נקישוֹת על זכוּכית החלוֹן נתעוֹררתי בבהלה.

אבי בא מן הקיטוֹן בחלוּק הלילה (שייר הנר הגדוֹל שבאמצע עוֹד דלק בין הפּמוֹטוֹת הכבוּיים של השוּלחן), ניגש אל החלוֹן ושאל לדוֹפק. כששמע את קוֹלוֹ של מיקיטא, פתח לוֹ. הלה נכנס וניער את מצנפתוֹ אל הרצפה:

– סבוּר הייתי: אתם ישינים.

– באמת ישנו: אחרי חצוֹת.

– זה עתה אני חוֹזר מן הלוייה… כוֹס קטנה… תחייה את נפשי, הירצקוֹ!…

– מי שם? מיקיטא? – נשמע קוֹלה העֵר מאוֹד של אחוֹתי הגדוֹלה מן החדר הסמוּך.

– כן, עלמה נכבדה! מן הלוייה של הוֹד מעלתוֹ… – ענה התּנר, מתענג למראה אבי המטפל במזנוֹן למצוֹא את המשקה.

אני שכבתי מכוּסה עד סנטרי בסדין הטרי, הריחני, עינַי פקוּחוֹת אל התקרה ואיני זז כלשהוּ, שלא להיראוֹת כסקרן. אך אחיוֹתי עמדוּ כבר יחיפוֹת, עטוּפוֹת שתיהן בסדין אחד, בפתח חדרן, מטוֹת אוֹזן לשמוֹע.

– הס, אמא ישינה! – אמר מיקיטא בקוֹל לא חשאי כלל.

– אני שוֹמעת, אני שוֹמעת… – בא קוֹלה של אמי כמענה מן הקיטוֹן.

מיקיטא עֵירה את הכוֹס ואבי מזג לוֹ עוֹד אחת. באה בוֹ עֵירוּת רבה. הוּא ישב על כיסא באמצע החדר ותיאר את הלוייה בצבעים כל כך חיים, עד שנדמה לי שאני נמצא שם. הרבה ממה שסיפּר עלה בד בבד עם מה שראיתי בדמיוֹני, אך היוּ גם פרטים רבים שלא ראיתי. בייחוּד מה שנעשׂה בפנים הקבר, שהוּא, מיקיטא, ירד שמה עם כל הגדוֹלים. הוא לא יֵרֵד? הוּא שעבד שם כבר חמש פעמים, וגם באביב הבא יצטרך לתקן שם פינה אחת שנסדקה ועוֹמדת להתערער…

אגב סיפּוּרוֹ המרתק היה דבר אחד שלא נתן לי מנוֹח: האוּמנם בלט הארוֹן כאמה מתוֹך המרכּבה? כי ארוֹך היה הראבּיא מוֹלוֹדיצקי, ארוֹך מכל האנשים שהכּרתי. לסוֹף לא עצרתי כוֹח וּשאלתיו לדבר.

– לא. כלל לא. כלוּם עשׂוּ בשביל “הוֹד מעלתוֹ” ארוֹן מיוּחד?… ארוֹנוֹת אלה של מתכת נמכרים בפאריז כשהם מוּכנים בחנוּת… רק אצלנוּ עוֹשׂים ארוֹנוֹת של עץ לפי המידה…

– אבל… האם יש ארוֹנוֹת ארוּכּים כל כך?… – שאלתי, כשאני שוֹכב פרקדן וּמביט אל התקרה.

– וַדאי שאין ארוֹן ארוֹך כל כך…

– וּמה עשׂוּ, שייכּנס לתוֹך הארוֹן?…

– מה עשׂוּ… קיצצוּ לוֹ לבר מינן את רגליו עד הבּרכּיים והניחוּ אוֹתן ליד שוֹקיו… כשהעמידוּ את הארוּן בקברוּ, ניגשתי עם הנר שבידי והתבוֹננתי בעד הזכוּכית וראיתי: שתי רגליים כרוּתוֹת וחנוּטוֹת מוּנחוֹת בתוֹך פרחים ליד שוֹקיו… חי נפשי!

לשמע דברים אלה לא יכוֹלתי לשכב עוֹד במנוּחה, הפכתי פנַי והסתכלתי בפניו של המסַפר: חוֹתמן היתה אמת!

אבי חיכּך באצבעוֹ את חצי זקנוֹ, שהיה כמוּדבּק אל לחיוֹ מתוֹך שכיבה, ואמר:

– מה הפּלא? ענק שכמוֹתוֹ. עוֹג מלך הבּשן.

אחרי כן לא היה עוֹד עניין בכל מה שהוֹסיף. עוֹד ישב רגעים מעטים, אחר קם, הוֹדה על היי"ש וּביקש סליחה על ההפרעה ויצא כמתגנב.

שעה קלה אחרי צאתוֹ כבה הנר וחוֹשך היה בבית. החוּץ דמם. הגשם חדל וקוֹל הפּעמוֹנים לא נשמע.

חשתי סמרמוֹרת בגוּפי ולא יכוֹלתי להירדם עוֹד. שמעתי גם את שאר השוֹכבים בבית מתהפּכים על משכבוֹתם. ארוֹנוֹ של ההראבּיא על הרגליים המקוּצצוֹת, המוּטל עתה בדממה וּבחשיכה של מצוּדת הקברוֹת, לא מש מדמיוֹני. בבלי דעת פשטתי מפּעם לפעם את ידי תחת הסדין וּמיששתי את שתי רגלי תחת הבּרכּיים.

---

הַשְׂעוֹרָה

מאת

אשר ברש

אחרי חוֹרף קשה, שאמי חלתה בוֹ מחלה רעה וממוּשכה והפרנסה בבית היתה דחוּקה ביוֹתר מחמת הקוֹר המר והשלגים הגבוֹהים שסגרוּ עלינוּ את הדרכים, נתקבלוּ פּתאוֹם, כנס מן השמיים, עשׂרים וחמישה דוֹלארים מאת הדוֹד הנשכח כמעט שבאמריקה. וּבכן היתה לנוּ הרוחה ויכוֹלנו לעשׂוֹת את הפסח כהלכתוֹ: בבית מסוּייד, בבגדים חדשים, במַצוֹת לבנוֹת וּבעוֹפוֹת מפוּטמים, והעיקר – בלב שׂמח. אמי הבריאה עד כדי יכוֹלת לעבוֹד בבית, ואבי עשׂה עסק של תבוּאה, שקיוה ממנוּ לריוח הגוּן, והאביב היה בארץ בכל זיווֹ וּמוֹתקוֹ.

וּכשסיפרה סבתא, זקינה מוּפלגת, בצהרי ערב החג, שהיא כפוּפה על האיצטבה שעם הכּיריים ועוֹשׂה את העוֹפוֹת השחוּטים, על דבר השׂעוֹרה, שנמצאה לפי שישים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשוֹן, ומשוּם כך נשבּת אז כל החג והיוּ כמעט רעיבים כל שמוֹנת הימים, ואת רוֹב כלי הפסח היקרים היו מוּכרחים להשליך לתוֹך הנהר – גערה בה אמי ואמרה:

– אמא, אל תפתחי פה לשׂטן! מוּטב שתרכיבי את המשקפיים ותשגיחי יפה בעוֹפוֹת. באמת, נזהרת אני שלא להאכילם זרעוֹנים ימים אחדים קוֹדם החג, ואף על פי כן – ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!

“ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!” חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סוּלם, שקוּד לחזוֹר ולתלוֹת את התמוּנוֹת המנוּקוֹת במקוֹמן על הקירוֹת המסוּיידים. הרעיוֹן שחג הפּסח, החביב עלי יוֹתר מכל החגים, יישָבת חלילה, היה בשבילי נוֹרא מנשׂוֹא. היה לי רגש כמוֹ הסוּלם נתרוֹפף תחת רגלי.

כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית המרחץ רענן וּמטוֹהר וּמהלך ברגש לקבל את קדוּשת החג עם כל עדת ישׁראל. אבי, כדרכוֹ מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוּש. הוּא חָפת את שרווּליו והוֹריד בזהירוּת מעל הארוֹן את הצלוֹחית הגמלוֹנית, בה היו שרוּיים הצימוּקים הטוֹבים זה שלוֹשה שבוּעוֹת. את המשׁרה האדמדמת, המתוּקה, יצק דרך כיס של בּד נקי לתוֹך קערה גדוֹלה וסחט את הצימוּקים, אך לא יוֹתר מדי, שלא לעַכֵּר את היין. אחר סינן דרך נייר סוֹפג את היין מצוּלל וזך לתוֹך צלוֹחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהוּרדה היוֹם מן העלייה בתוֹך שאר כלי הפסח. הוּא מרוּכז מאוֹד במלאכתוֹ וּמלחש: “לכבוֹד פּסח!”, ואני עוֹזר על ידוֹ מתוֹך אוֹתה מחשבת “לשמה” הממלאה אוֹתוֹ.

אחרי כן הגישה לנוּ אמי, שפניה היו משוּלהבים מלהט הכּיריים וכוּלה מאירה בשׂמלת הבית החדשה וּבבריאוּת החדשה, מעט תפוּחי אדמה חמים, מפוֹררים, ספוּגים בשוּמן אוזים ריחני עם שניים שלוֹשה שְוִיסָקִים טריים. מתוֹך סל הנצרים העגוֹל והגבוֹה שעמד על הדרגש בלטוּ המצוֹת האסוּרוֹת עדיין באכילה. אבי שׁחק במגרד את החזרת ל“מרוֹר” ועיניו זלגוּ דמעוֹת של חריפוּת ושל צחוֹק כאחד. על השידה המכוּסה מפה מצוּייצת היוּ ערוּכוֹת הכוֹסוֹת המגוּונוֹת, מהן עם פרחים ועם שוּליים מוּזהבים, וּבתוֹכן כוֹסוֹ של אליהוּ בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת הסוּכּר של כּסף וכל שאר כלי השוּלחן הנאים, וּבתוֹכם הפינכּה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים “מזל טוֹב” מכחילוֹת על קרקעיתה.

רצפּת העץ היתה כתוּמה כחלמוֹן של ביצה, מעשׂה ידיהן המשפשפוֹת של שתי אחיוֹתי הגדוֹלוֹת ממני. עתה, ככלוֹת העבודה, לבשוּ את שׂמלוֹתיהן הקלוֹת, שריח הצבע המתוֹק עוֹד נדף מהן, והן גוּפן היוּ כל כך רכוֹת, טהוֹרוֹת, אביביוֹת, שהתענגתי להסתכל וּלהתחכּך בהן אגב הליכה בחדר. את אחוֹתי הקטנה, כבת שנתיים וחצי, לקחה לביתה שכנתנוּ הטוֹבה, אשת השוֹחט הצעירה, לשׂחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוּקשה קצת, כבר היוּ מליאים אגוֹזים, וּבתוֹכם אחד כּפוּל, “תאוֹמים”, ששמרתיו לסגוּלה בשעת המשׂחק. גם סבתא לבשה קאפּוֹט לבן וארוך, שהעלים את חוּרבת גוּפה, והקפליט החוּם היה חָלק וּמהוּדק יפה אל קוֹדקוֹדה. היא הזהירה בנזמיה הארוּכּים, המשוּבּצים אבנים טוֹבוֹת, מתנת חתוּנתה, כאילוּ ניטלוּ לפחוֹת עשׂר משמוֹנים שנוֹתיה.

בכל רגע ניגשה לראוֹת אם משקפיה מוּנחים בתוֹך ה“מחזוֹר” כמוֹ שהניחתם, התהלכה בחשיבוּת של זיקנה ולא עשׂתה עוֹד כל עבוֹדה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכיריים וטיגנה את הלביבוֹת, והשוּמן צוַח וזוֹרר במחבת ושלח את ריח ניחוֹחוֹ אל חדרי הבית החוֹגגים באוֹר השקיעה.

וּכשניגשה אמי לברך על הנרוֹת לקחני אבי לבית הכּנסת. הרבה אבוֹת וּנערים לוֹבשי חג נהרּו בדרך לבית הכּנסת, וּבתוֹכם חבירי, שהראוּ לי דרך התפארוּת את כיסי בגדיהם הגדוּשים אגוֹזים.

אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגוּנה, שבנוּ הביתה עם אוֹרח ל“סדר”, כנהוּג. זכינוּ באוֹרח בעל הדרת פנים, לבוּש נקיים, אך עצוּב מעט. כנראה, מצטער היה שאינוֹ יכוֹל “לסַדר” בביתוֹ, עם אשתוֹ וילדיו.

אבי נתן על ידי צנצנת אצבּעוֹנית וּשלחני אל שכיננוּ השוֹחט להביא מעט חרוֹסת, זכר לטיט, שהוּא היה מוּמחה בהכנתה. שבתי משם מלא שׂמחה, כי בינתיים, עד שהכינוּ לי את המנה הקטנה, שׂיחקתי וזכיתי מבן השוֹחט חמישה אגוֹזים גדוֹלים. אבי בדק את “הקערה” אם הכוֹל מוּנח בה על מקוֹמוֹ כמצוּייר בסידוּר, אחר כך לבש את הקיטל הצחוֹר, ניגש וניסה ליסב בראש השוּלחן, חציוֹ יושב וחציוֹ שוֹכב על מצע הכּרים. כשמצא את ההסיבה כתיקנה, התרוֹמם קצת וישב ישיבת קבע והוֹרה גם לאוֹרח ולי את מקוֹמוֹתינוּ: האוֹרח השתקן על הכיסא מימינוֹ, ואני, בנוֹ יחידוֹ בבית, על הספסל משׂמאלוֹ, מוּכן ומזוּמן לשאוֹל את ארבע הקוּשיוֹת השגוּרוֹת בפי עוֹד מן השנים שעברוּ (האחוֹת התינוקת נרדמה והשכּיבוּה בקיטוֹן).

ראשוֹנה קידש על היין אבי, בעמידה, בניגוּן הרוֹנן של חג החירוּת. מרוֹב כוָנה וּמתיקוּת הניגון רעדה ידוֹ מעט, ונטף יין נשר על תיק המצוֹת אשר לפניו. אחריו קידש האוֹרח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרוֹן למקדשים, בקוֹל רם וּבגאוה של גבר קטן.

אחוֹתי הצעירה הגישה לנוּ כד מים וּקערה ואלוּנטית לנטילת ידיים, ואחנוּ הגברים הרגשנוּ עצמנוּ “בני חוֹרין” גמוּרים, כדין. אבי חילק את הכּרפס, תפוּח אדמה טבוּל במי מלח, למסוּבין, פרס רוּבה של המצה האמצעית לאפיקוֹמן, שם את הפרוּסה רגע על שכמוֹ, זכר ליציאת מצרים, שהיוּ נוֹשׂאים כן את אוֹכלם, אחר טמן אוֹתה תחת הכּר מראשוֹתיו. אחרי כן אמרנוּ יחד “הא לחמא עניא” והראינוּ בנגיעת האצבעוֹת על המצוֹת הצפוּנוֹת, של אבי – בתיק המרוּקם יפה, מתנת כלתוֹ אשת אחי הבכוֹר הדר בעיר אחרת, ושל האוֹרח ושלי – בתוֹך מפּיוֹת צחוֹרוֹת: “כוֹהן, לוי וישׂראל”. אחרי כן שאלתי בקוֹל צלוּל “מה נשתנה” ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסוּבין “עבדים היינוּ”, כנהוּג, וכן המשכנוּ בהגדה עד שהגענוּ ל“גאל ישׂראל”. גמענוּ מן הכוֹס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוֹני ניחר מעט מן ההתרגשוּת ומן ההגדה הארוּכה, והיין היה מתוֹק וצוֹנן וגוֹלש בנעימוּת אל בית הבליעה. אחוֹתי הגישה שנית מים. נטלנוּ את ידינוּ וּבירכנוּ בכונה וּבקוֹל “המוֹציא” ו“על אכילת מצה”. אחרי כן אכלנוּ מן “המרוֹר” המוּפג בחוֹם הכיריים, טבוּל בחרוֹסת מתקתקה, ואכלנוּ “כּוֹרך”, הכוּל ככתוּב בסידוּרוֹ העבה של אבי.

עתה הגישה אחוֹתי הגדוֹלה את מרק העוֹף השקוּף, הריחני, רב העיניים, עם אטריוֹת הביצים, שצפוּ בוֹ כפתילי זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספּר גם את הבּשׂר הרך והטוֹב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלימה, חזה של אפרוֹח, חצי קוּרקבן גדוֹל וחלמוֹנים קטנים אחדים, גוּלוֹת זהב חמוּדוֹת, מאלה שנמצאוּ בבטן התרנגוֹלת.

פתאוֹם זכרתי את סיפוּרה של סבתא בשעת עשיית העוּפוּת ורחש חרדה חלף את מוּחי. העיפוּתי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבּשׂר לראוֹת – ותארוּ לכם את בהלתי! ליד חצי הקוּרקבן היה מוּנח גרגר שׂעוֹרה גדוֹל, מבוּשל, נפוּח וּמבוּקע. כִּלְיַת גרגר! לבי עמד מדפוֹק. העיפוֹתי שנית עינַי בזקנתי: פניה היוּ כבוּשים בצלחת שלפניה והיא לוֹעסת בחניכיה מתוֹך בּוּלמוֹס משוּנה. גם שאר המסוּבין היוּ שקוּעים בשלהם ולא שׂמוּ אלי לב.

כל התמוּנה המחרידה של פסח שנשבת ניצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנוּ החיורים והמבוֹהלים, כשם מניחים את המזלגוֹת וּמסיעים מלפניהם את הצלחוֹת עם הבשׂר; ראיתי את אבי נוֹתן עין תוֹהה באמי, ואמי תוֹלה עין נוֹזפת באמה, היא זקנתי; ראיתי את אחיוֹתי מתעטפוֹת בסוּדריהן ויוֹצאוֹת לרוּץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הוֹלכוֹת למחרת בבוֹקר כעוֹטיוֹת, טעוּנוֹת כלי הפּסח להשליכם לתוֹך הנהר הקר, כלי הפּסח העתיקים, המשוּמרים והחביבים, וּבתוֹכם גם פינכּתי הזעירה, ירוּשת זקנתי, עם שתי המלים היקרוֹת, הכחוּלוֹת, “מזל טוֹב”….

וּפתאוֹם, בן רגע, כעין הבּרק, קמה בי החלטה תקיפה – נעצתי את מזלגי בגרגר וּבחצי הקוּרקבן ויחד תחבתים לתוֹך פי, וּבשתיים שלוֹש לעיסוֹת חזקוֹת בלעתים, כמי שבוֹלע רפוּאה מרה, אך נחוּצה לבריאוּת הגוּף. אחרי כן הבטתי בגניבה אל כל המסוּבין לשוּלחן: ברוּך השם, איש לא הרגיש בדבר!… אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דוֹפק בי עד כדי להתפּקע, וכדי להשתיק את סערת רוּחי, מיהרתי ללעוֹס ולבלוֹע את יתר הבשׂר שבצלחת בחטיפה כזוֹלל אמיתי, עד שאבי העמדני בגערה:

– מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדוּמה!

בשארית ה“סדר” לא יכוֹלתי עוֹד להשתתף בלב טהוֹר וּבקוֹל רם כבתחילה. עשׂיתי את עצמי עייף ואחוּז שינה, עד שאבי ציוה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלוּלית הקיטוֹן, סמוּך לערשׂה של אחוֹתי התינוֹקת, לא הוּנח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטירף את רוּחי. התכּסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפּכתי מצד אל צד ולא יכוֹלתי להירדם, אף כי רציתי בכך. הרעיוֹן שאכלתי זה עתה, ליד שוּלחן ה“סדר” חמץ ממש, לא חדל לענוֹתני.

שמעתי את אמי ואחיוֹתי, שהסתלקוּ מן החדר הגדוֹל אל משכבן; שמעתי את קוֹלוֹת אבי והאוֹרח, שנשארוּ לבדם בחדר ואמרוּ “שיר השירים” בניגוּן ערב; שמעתי את צחוֹק אחיוֹתי במיטתן המשוּתפת – וּבי בכה הלב על העבירה הגדוֹלה שעברתי בזדוֹן בליל התקדש החג. מוֹחי הקטן והאוּמלל הפך והיפך בדבר וכל בשׂרי נתכסה זיעה חמה, אף כי רעדתי ושינַי נקשו בפי.

פתאוֹם היתה דממה מוּזרה בחדר הגדוֹל. גם האוֹר כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוּץ ואמר:

– אה, איזה ליל לבנה נפלא!

והאוֹרח ענה לעוּמתוֹ בקוֹלוֹ הרפה:

– כן, לילה – כאוֹר היוֹם.

ואני – עוֹלמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינוֹם.. וכך היה לי רוֹב הלילה ההוּא ליל שימוּרים, ליל יסוּרים…

למחרת הייתי מבוּייש וּמדוּכּא וּמתוּעב בעיני, כאילוֹ נהפכתי בעצמי, כביכוֹל, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוֹך איזה רגש מרדוּת שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוֹע בכל דבר בבית, אחר שידעתי כי הכוֹל חמץ גם בלא כך.

רוֹב שעוֹת היוֹם השתדלתי להימצא מחוּץ לבית, והייתי שטוּף עם חבירי במשׂחק האגוֹזים בהתלהבוּת גדוֹלה, שהיתה מוּפסקת לעתים על ידי אנחה. וּבבית הייתי עצוּב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חוֹלה אני. וּפעם, בהיוֹתי יחידי בבית, הוֹצאתי מן הארוֹן את ה“קיצוּר שולחן ערוך” ועיינתי בדיני פּסח כדי ללמוֹד מתוֹכם את גוֹדל העבירה. למדתי קל וחוֹמר בעצמי: ישׂראל שהיה לוֹ בפסח חמץ ברשוּתוֹ עוֹבר בכל רגע ורגע על בל ייראה וּבל יימצא – אני שהחמץ הוּא בבני מעי וּבכל גוּפי… דמעוֹת עלוּ בעיני.

כשחשבתי וּמצאתי כמה גדוֹל חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחירים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשירים, את הסבתא החסוּדה, את אחיותי התמוֹת, וגם את היהוּדי הזר, הוּא האוֹרח השתקן, בעל הדרת הפּנים הנראה כצדיק, ועוֹד הנחתי שייחָמצוּ כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנוּ מוֹסיפים כוּלנוּ לאכוֹל חמץ יוֹם יוֹם, וּבכלים אלה יוֹסיפוּ בודאי לאכוֹל גם בשנה הבאה וּבכל יתר השנים הבאוֹת – כשהרהרתי בכל התקלה הגדוֹלה הזאת המשתלשלת לאין סוֹף, סמר שׂער בשׂרי, ושוּב לא יכוֹלתי להתאפּק מבכי.

ביחוּד היתה קשה עלי צרת הכלים. יוֹם יוֹם, לאחר הפּסח, הייתי עוֹלה בסוּלם אל העלייה, מתייחד עמהם ואפלוּלית הזוֹממת שעוֹת תמימוֹת, ממשש וּמתבוֹנן בהם בצער וּבשנאה וחוֹשב מחשבוֹת להעבירם מן העוֹלם, שלא יוֹסיפוּ להיוֹת למכשוֹל לביתנוּ וּלמזכּרת עווֹן לי, החוֹטא

והמחטיא… יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצוֹ אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוּח והחזקתיו בחשאי למקוֹמוֹ בסל הגדוֹל, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.

אך מה לא יעשׂה שׂכלוֹ ואוֹמץ רוּחוֹ של ילד – עשׂה הזמן הרוֹפא לכוֹל. בסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, במוֹצאי שׂמחת תוֹרה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנוּ הישן עלה על המוֹקד, וּכלי הפסח, שנשכחוּ מפני המהוֹמה בעלייה, נשׂרפוּ ונמחוּ מתחת שמי ד'. וּבכן הוּקל ללבי, וזכר עווֹני גם הוּא כלה כעשן.

---

נוֹי סֻכָּה

מאת

אשר ברש

לא היינו צריכים להקים לנוּ סוּכּה מדי שנה בשנה, כדרך שעשׂוּ שכנינוּ הקרוֹבים והרחוֹקים, כי אבי, בשעה שבנה את ביתנוּ, עשׂה לגגוֹ, גג הגבים, כּנף גדוֹלה, שאפשר היה לזוֹקפה על פּאתוֹ ונעשׂה בגג פּתח מפוּלש ד' על ד' מוּל השמיים ואוֹרם. ד' על ד' אלוּ מקוֹרוֹת היוּ זרדים וּמקלוֹת, והן פינה אחת של לשכת התבוּאה והקמח שלנוּ (אבי סחר בתבוּאה וּבקמח), מקוֹם ששימש לנוּ סוּכּה נאה וּכשירה בחג הסוּכּוֹת וכל ימוֹת השנה לא נבדל משאר הלשכּה.

במוֹצאי יוֹם הכיפּוּרים, לפי מנהג ותיקין, אם לא ירד גשם והלבנה המקוּדשת, הסתוית כבר, היתה תלוּיה בנוֹגהה הצוֹנן ברקיע הטהוֹר, אחרי הסעוּדה הטוֹבה – היינוּ עוֹלים שלוֹשתנוּ, אבי, אחוֹתי הגדוֹלה ואני הקטן, בסוּלם שברפת, המחוּברת אל הבית, אל עליית הגג – אני נוֹשׂא את הפנס הדלוּק ואחוֹתי את החבל לקשוֹר בוֹ את המוֹט – כדי לפתוֹח את הכנף. לא יכוֹלנו להתחיל בבניין הסוּכה ועשׂינוּ לפחוֹת משהוּ להתקנתה.

אני, שזה שנתיים, מאז היוֹתי בן שש שנים, שיתפתי עצמי בסידוּר סוּכתנוּ, הייתי מספּק את סקרנוּתי בעלוֹתי מזמן לזמן לעליית הגג, הוֹלך בדממה הדקה, המסתוֹרית, לאוֹרם הקלוש של שני האשנבּים מזה וּמזה, עוֹבר ליד הארוּבּה הגדוֹלה, שבעד פתחה נראה חלל שחוֹר ואוֹר החמה מזריחוֹ מלמעלה, קוֹרע בפנַי את קוּרי העכביש המתוּחים באויר, וּבוֹדק לבסוֹף את המוֹט ואת הטבּעת שהוּא מחוּבר אליה בטבּוּר הכנף, אם הם כשוּרה. נהניתי להחזיק את המוֹט בידי, שהיה שעיע מרוֹב שימוּש, אף ניסיתי לדוֹחפוֹ כדי להרים קצת את הכנף, אבל כל מאמצי כוֹחי הדל לא הספיקוּ להזיז את הצמיד הכבד אפילוּ הזזה כלשהי. ועוֹד מעשׂה גבוּרה עשׂיתי: בסוֹמכי על מיעוּט משקלי דרכתי על הזדרדים והמקלוֹת הדקים המקרים את הסוּכּה ועברתי עליהם מקציהם ועד קציהם. לבי דפק מפחד, פּן יישבר אחד מהם ואפוֹל לתוֹך הלשכה ואנזק, אף כי ידעתי שמשקלי קל. ידעתי זאת, כי קטן וצנוּם הייתי מכפי גילי וחבירי היוּ מלעיגים עלי בשל כך וקוֹראים לי “תרנגוֹלוֹן”. דוֹדי אברם בּר, עוֹבד האדמה המגוּשם, כשביקר אצלנוּ היה מקניטני ושוֹאלני למשקלי. וּכשאמרתי לוֹ בלי חשק: “י”ח קילוֹ“, העמיד עלי פני תם וקרא בתמיהה: “כך, רק י”ח קילוֹ? כמדוּמה שזה היה משקלך גם לפני שנה ולפני שנתיים. אתה עוֹמד, חביבי, על מקוֹם אחד, מה יהא בסוֹפך? הנה יוֹסקי שלי, שהוּא קטן ממך בשנתיים, משקלוֹ כבר בלי עין הרע כ' קילוֹ, וּבכל שנה נוֹספים לוֹ שלוֹשה קילוֹ לפחות…”

נפגעתי מדברי דוֹדי, וכדי לשלם לוֹ מידה כנגד מידה, עניתיו בחריפות: “ליוֹסקי שלך נוֹסף בשׂר – ולי נוֹסף שׂכל…” – “כן, שׂכל לא חסר לך,” השיב לי דוֹדי במנוֹד ראש, “אבל שׂכל בלי גוּף – כפתילה בלי שמן”.

וּבאמת, אף על פי שגדלתי בכל שנה כשיעוּר פרק האצבּע – על משקלי לא נוֹסף כלוּם. אבי תלה את רזוֹני בריבוּי התנוּעה, בריצתי במשׂחקים עם חבירי; ואמי מצאה את הסיבה בתוֹלעים. “מה הפלא”, אמרה, “שאין הילד מקבל כלוּם ‘על המשקל’, אם הם (התוֹלעים) מכלים כל מה שהוּא מכניס. כל עיקרי היחנוּן שאני נוֹתנת לוֹ אינם מוֹעילים…”

ובכן סמכתי על קלוּת גוּפי ועברתי בזהירוּת על מצע הסכך הרוֹפף לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ, תוֹמך את ידי ליתר ביטחוֹן בשיפוּע הגג, ושׂמחתי כשחזרתי בשלוֹם אל קרקע התקרה האיתנה, המרוּחה בטיח עבה. אחזתי שוּב במוֹט, נוֹעץ רגלי בתקרה ודוֹחף בשתי ידי וּבחזי – לשוא! אף לא זיז כלשהוּ! אף לא חרך אוֹר! אף לא חריקה אחת! כאילוּ מסוּמרת במסמרים.

ניחמתי עצמי: כשיתוֹסף לי משקל של חמישה־שישה קילוֹ, אוּכל לה לכנף. הנה אחוֹתי, שאינה חזקה כלל, מזיזתה קצת.

באוֹתה שנה הייתי כבר, כאמוּר, בן שמוֹנה. כבר למדתי גמרא עם רש“י, וּבעצמי עברתי בסידוּרוֹ של אבי, סידוּר “בית יעקב”, על הלכוֹת סוּכּה, וּכשמצאני אבי בכך, נהנה מאוֹד ושיבחני בפני – אך הוֹסיף ללמדני טעמה של מצוַת סוּכּה על פי ה”יערוֹת דבש": להוֹרוֹתנוּ כי גָרים אנוּ עלי ארץ בלי קבע – וכן עשׂוּ אבוֹתינוּ אברהם יצחק ויעקב, שהיוּ יוֹשבי אוֹהלים, ועל כן האריכוּ ימים, כי לא חרדוּ לאש שתשרוֹף את ביתם ולא פחדו מאוֹיב, מרעב וּממגיפה, כי בכל עת יכלוּ לנתק מהר את חבלי האוֹהל וּלהתהלך בארץ…

דברי ה“יערוֹת דבש” היוּ מקוּבלים על דעתי, שהיתה נוֹטה לחיים של הסתפקות במוּעט, כדרכוֹ של אבי, שהיה מוּרגל בפיו דבר “משלי”: “ריש ועוֹשר אל תתן לי, הטריפני לחם חוּקי”. הם גם נטעוּ בי אמוּנה, כי ביתנוּ, אשר הסוּכּה נמצאת בתוֹכוֹ כל ימוֹת השנה, שמוּר מפגע רע, ביחוּד מפּגע האש, שהיה מצוּי בעיירה (לאחר שנה עלה ביתנוּ באש במוֹצאי שְמחת תוֹרה, כמוֹ שסיפרתי במקוֹם אחר).

סבוּר הייתי שגדלתי וחזקתי והפעם אעצוֹר כוֹח, לא להרים את הכנף, אך להזיזה קצת, וגם דבר זה היה גדוֹל בעיני. עליתי שוּב אל עליית הגג ואזרתי כל כוֹחי – לחינם. נדמה לי ששמעתי חריקה, אבל בכנף לא ראיתי כל שינוּי. ירדתי אפוֹא בבוֹשת פנים וזכרתי במרירוּת את דברי הליגלוּג של דוֹדי.

וּבמוֹצאי יוֹם הכּיפּוּרים, אחרי הסעוּדה, אף על פי שלא נראתה הלבנה וכיפת העננים ריססה באויר מעין ריסוּס של טל פוֹשר, אמר אבי:

– אין זה גשם, וּרצוֹני לפתֹח את הכּנף, לפחוֹת, לשעה קלה, לקיים “ילכוּ מחיל אל חיל”. אם יהיה גשם נעלה ונסגרנה שוּב.

הפעם נתתי לאחוֹתי את הפּנס, ואני נשׂאתי את החבל (יש לזה יוֹתר שייכוּת לגוּף המצוָה!), יצאנוּ אל הרפת ועלינוּ בסוּלם. הריסוּס שבאויר ירד על הגבים חשאי ורך, אך נדמה לי שאני שוֹמעוֹ מפעפע בעץ. שתי הפּרוֹת עמדוּ באפילת הרפת, העלוּ גירה והצליפוּ על עצמן בזנבוֹתיהן הכבידים, המטוּנפים, צליפוֹת סוֹטרוֹת בקוֹל, ואלינוּ לא הביטוּ כלל. אך הצללים נחפּזוּ נבהלים לכל עבר והציצוּ אלינוּ סקרנים מכל פּינה. התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על מרישי הרפת השמיעוּ קירקוּר דאגני. אחת מהן טפחה בכנפיה בשנוֹתה מרגל לרגל על המריש כמצילה עצמה מנפילה. עברנוּ את מסתוֹרי הגג והגענוּ אל מקוֹם הסוּכּה. אחוֹתי כיונה את הפּנס אל טבוּר הכנף. אבי תפס את המוֹט בשתי ידיו, פישק רגליו וּבדוֹחפוֹ פעם וּפעמיים נתפּקפּקוּ שוּלי הכנף (איזה גיבוֹר הוא אבי!). עוֹד דחיפה והיא מתרוֹממת, והפתח גדל והוֹלך. עתה חרד הייתי שיזקפנה על ציריה ישרה, שלא תוכרע לאחוֹר אל מעבר לגג החוּצה. אבל הוּא החזיק יפה במוֹט הדחיפה, וּכשעמדה הכנף נכוֹנה, השיקוֹ אל מוֹט הקשירה והחזיקוֹ ביד אחת.

– הבה את החבל! – ציווה, נוֹשך את שפתוֹ התחתוֹנה.

מיהרתי בלב פּוֹעם להגיש לוֹ את החבל, והוּא ענבוֹ בזריזוּת בידוֹ הפּנוּיה במקוֹם החיבוּר.

– משוך! כך, בחוֹזקה!

משכתי בכל כוֹחי. אחר כך עשׂה בשתי ידיו את הקשר, והסוּכּה שלמטה עמדה תחת השמיים המעוּננים, שרק אוֹר קלוּש נסתנן מהם, אוֹר מלא ריסוּס דק, פּוֹשר.

– רואים אתם, בצד מערב, מפלש בהיר בעננים? אפשר שמזג האויר ישתפר ולא נצטרך לשוּב לסגוֹר את הכנף. – אמר אבי.

– הלואי! – ענתה אחוֹתי, שלא היה לה כל חשק לקוּם בלילה מן המיטה החמה.

כשירדנוּ, אמרה אמי:

– אפשר היה לדחוֹת את המצוָה למחר.

– כשאין הכרח לדחוֹת אין דוֹחים, – השיב אבי – אפשר שהשמיים יתבהרוּ והכנף תישאר פתוּחה. בוֹאוּ, נפנה את השׂקים בלשכּה.

מלאכה זוֹ עשינוּ כוּלנוּ. אני הארתי בפנס, אבי ואמי ואחוֹתי הסיעוּ את השׂקים, הכבידים והקלים, לצדדין, וּפינוּ את כל השטח תחת הסכך, אחר כך כיסוּ את השׂקים מסביב בחמילוֹת הצמר הגדוֹלוֹת. אף נטף לא ירד מלמעלה.

אבי יצא החוּצה ושהה שם רגעים מספר, אחר שב, כשהוּא משפשף ידיו זוֹ בזוֹ בהנאה:

– נוּ, ברוך השם, השמיים מתבהרים. “הבא ליטהר מסייעין אוֹתוֹ”. קיימתי בעזרת השם “ילכוּ מחיל אל חיל”, ועתה נשכב לישוֹן. השעה מאוּחרת.

– הלואי שלא תצטרך לקוּם לסגוֹר את הכנף, ־ אמרה אמי, ספקנית, כדרכה. אבל ספקנוּתה לא עלתה לה.

הימים שבין יוֹם הכיפּוּרים לסוּכּוֹת היוּ יפים וּנעימים. כוּלנוּ עבדנוּ על התקנת הסוּכּה וקישוּטה. אמי ואחוֹתי תלו סדינים רקוּמים על קירוֹתיה וּשתי מפּוֹת רקוּמוֹת להוֹסיף לה דפנוֹת ולעשוֹת לה פתח. אבי הביא מן הנחל חצי עגלה קני סוּף ירוּקים – סכך משוּבח ביוֹתר, שרק מעטים זכוּ לשכמוֹתוֹ. נוֹסף על כך גררנוּ והבאנוּ, אני וּשניים מחבירי, ענפי ערבים רעננים, ערכנוּ את הסכך על מצע המקלוֹת והזרדים יפה, שצילתוֹ תהא מרוּבּה מחמתוֹ, אבל גם למנה מספקת של חמה דאגנוּ, שיהא אוֹרה המתוֹק זרוּע בתוֹך הסוּכּה. פעמים אחדוֹת שלחנו אבי למטה לראוֹת את שיעוּרי הצל והחמה וּלהוֹדיעוֹ על כל מקוֹם הטעוּן תיקוּן, ואני תיקנתיו בעצתי. יפה היה הסכך, ישר וחלק, מעשׁה ידי אמן (האמן הוּא אבי!), ועתה לא היה חסר אלא לתלוֹת בוֹ תכשיטים, לשם נוֹי סוּכּה.

קבלה היתה בידינוּ מימים ימימה: אלוּ תכשיטי הסכך: תפוּחים אדוּמים, אשכּוֹלוֹת ענבים (ענבי בּר שאינם ראוּיים למאכל אבל נחמדים לעין – מתנת שכיננוּ הגוֹי ממרפּסתוֹ!), פּקוּעוֹת שׂדה מצוּפּוֹת כסוֹפת

וּזהוֹבת, פּנסי נייר צבעוֹניים, בצוּרת מפּוּחיוֹת, ועל הכוֹל – ציפּוֹרים

ויוֹנים עשוּיוֹת קליפוֹת ביצים, שאני נתמחיתי בעשׂייתן.

וזה סדר עשׂייתן: מלפני ראש השנה מזהירין את אמא, שלא תשבוֹר את הביצים לצוֹרכי בישוּל ואפייה, אלא תיקוֹב בהן שני נקבים, אחד בחוּדן ואחד בכוּדן, אחר כך תפּח בחוֹזקה באחד הנקבים, עד שהחלבּוֹן והחלמוֹן יצאוּ בשלימוּת מתוך הקליפּה, והיא תישאר ריקה וּשלימה. ולא סמכתי על אמי ועל אחוֹתי, אלא בעצם ידי עשׂיתי את מלאכת ההרקה. אף לארוּחתי ביקשתי ביצה חיה, כדי שאוּכל לספק לעצמי קליפּוֹת שלימות רבוֹת. וּבכן היוּ בידי בערב סוּכּוֹת שנה זוֹ כעשׂרים קליפוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמוֹת לביצים שלימוֹת. קניתי והבאתי מן החנות גליוֹנוֹת של זהוֹבת וּכסוֹפת וּנייר צבעוֹני. את הנייר גזרתי וקיפלתי קפלים קפלים (את כל השוּלחן הגדוֹל בחדר הגדוֹל כבשתי למלאכה זוֹ!), ולא הנחתי לאחוֹתי לנגוֹע בקליפוֹת, שעשׂיתי שני נקבים נוֹספים בצידיהן. בנקב הראשי הכנסתי ראש ציפּוֹר, עשׂוּי פת נילוֹשה מצוּפה זהוֹבת, באחוֹריה קיפּוּל נייר נפרש כזנב, וּמשני צידיה שתי כנפיים פּרוּשוֹת, ועל גבּה, בנקב זעיר, הכנסתי שבר גפרוּר ואליו קשוּר חוּט דק, לתלוֹת בוֹ את הציפּוֹר.

היוּ אלוּ ציפּוֹרים עפוֹת, ססגוֹניוֹת, מרחפוֹת במרוֹמי

הסוּכּה תחת הסכך, בין פירוֹת הבּר של כסף ושל זהב, מתנוֹעעוֹת חרש ברוּח הקלה המנשבת מן האשנב הפּתוּח וּמן הסכך הריחני שלמעלה. בעצם ידי תליתי את כל הפאר הזה, בעוֹמדי על הסוּלם, שהכנסנוּ מן הרפת אני ואחוֹתי. עוֹד אשתקד עשתה אחוֹתי את המלאכה הזאת בהשגחת אבי, והשנה עשׂיתי אני הכוֹל, ולה הרשיתי רק להחזיק את הסוּלם וּלהגיש לי כל חפץ. שאלתיה מדי פעם בפעם, כמנהג אבי, אם הכוֹל תלוּי כראוּי, אוֹ שיש צוֹרך לשנוֹת וּלתקן.

היה ערב החג. אבי נסע לרגל עסק דחוּף לכפר הסמוּך, וּכבר עברה שעת הצהריים ועדיין לא חזר. אמי, שהיתה טרוּדה בהכנת החג והתאוֹננה על שגזלתי ממנה את עזרת אחוֹתי, באה פעמים אחדוֹת לראוֹת את הסוּכּה, ועם כל ספקנוּתה לא יכלה להתאפק מקרוֹא קריאוֹת של התפעלוּת. וּבאמת יפה מאוֹד היתה הסוּכּה על דפנוֹתיה העשׂוּיים יריעוֹת רקוּמוֹת ועל סיכּוּכה הנאה עם כל הפאר התלוּי בוֹ.

אחרי שכיליתי את מלאכתי והחזרנו את הסוּלם למקוֹמוֹ, שבתי והיניתי את עיני ואת לבי במעשׁה ידי. בעיני רוּחי ראיתי כבר את השוּלחן הערוּך עם כלי החג וצלוֹחית היין המזהירה וקצת פּרחים פּזוּרים בין הכלים, כאשר אהבו אמי ואחוֹתי (את השוּלחן והכיסאוֹת היוּ נוֹהגים להכניס לפנוֹת ערב, בשוּב אבי מבית המרחץ, ועריכת השוּלחן נעשׁית בידי הנשים בהיוֹת הגברים בבית הכּנסת.), וּבאוֹזני רוּחי שמעתי את הזמנת האוּשפּיזין הקדוֹשים.

אבי בוֹשש משוּם מה לשוּב. אמי אחוֹתי עסקוּ בשלהן. כבר הייתי אוּלי עשׂר פעמים בסוּכּה ועיני לא שׂבעוּ מראוֹתה. גם הבאתי את שני חבירי והם הסכימו עמי, שזוֹהי סוּכּה לתפארת. רק חבירי הגדוֹל ממני, עקיבא, העיר, כי היוֹנה הגדוֹלה אינה תלוּיה בדיוּק באמצע הסכך, ויש להזיזה קצת ימינה. חבירי השני, איצי, דעתוֹ היתה כדעתי: היוֹנה היא בדיוּק באמצע. עקיבא שינה את מקוֹמוֹ, הסתכל בעיני מוּמחה (הוא ידע לצייר!) – ולא שינה את דעתוֹ: יש להזיזה שתי אצבעוֹת ימינה. ואני ואיצי עוֹמדים על דעתנו: היוֹנה היא במקוֹמה. אף ניעוֹרה בלבי טינה על חבירי המוֹצא פגם במעשׂה ידי. אין זאת כי הקנאה מדבּרת מגרוֹנוֹ.

חבירי הלכוּ, ואני, כדי לוַדא עצמי, קראתי לאחוֹתי והעמדתיה בסוּכּה פעם מצד זה וּפעם מצד זה, שתסתכּל ותאמר לי, אם היוֹנה היא בדיוּק באמצע הסכך.

– אוּלי יש להזיזה קצת לצד שׂמאל…

צחקתי: עקיבא אמר בדיוּק את ההפך.

וּבכן, מעתה היה לבי סמוּך ובטוּח, כי היוֹנה במקוֹמה תלוּיה.

כבר התקרבה שעת ההליכה לבית המרחץ, ואבי איננוּ. מקוֹצר רוּח יצאתי לקראתוֹ. ידעתי שהוּא צריך לבוֹא מצד התחנה. אבל עברתי מהלך חצי שעה – ואין הסוּס והעגלה שלנוּ נראים בדרך. עניין היוֹנה לא נתן לי מנוֹח. אוּלי בכל זאת צדק עקיבא. הרי הוּא בעל טביעת עין, מצייר ציוּרים כמוֹ חיים…

חזרתי הביתה ונכנסתי שוּב לסוּכּה. הפעם היה ברוּר לי: עקיבא צדק. יש להזיז את היוֹנה לצד ימין. פשוּט, להעבירה למקל השני, שאז תהיה בדיוּק בתוֶך. מוּטב גם להאריך קצת את החוּט, שתהא נמוּכה יוֹתר ועל ידי כך בוֹלטת יוֹתר משאר הציפּוֹרים.

איני יוֹדע איזה שד השׁיאני לעשׂוֹת את התיקוּן מלמעלה, מעל גבי הסכך שבעליית הגג. אוּלי לא רציתי להטריח את אחוֹתי, שתטלטל עמי את הסוּלם הכבד, אוּלי לא רציתי שחבירי ידע כי עשׂיתי את השינוּי, ואוּלי אמרתי להערים ולשאלוֹ: “נוּ, באמצע אוֹ לא באמצע?”; אם כה ואם כה – עליתי הגגה, זחלתי על גחוֹני עד אמצע הסכך, עשׂיתי באצבעוֹתי ריוח בין הענפים והקנים והתחלתי מתיר את חוּט היוֹנה. איני יוֹדע אם מתוֹך התרגשוּת או מתוֹך שהקשר שהיה סבוּך – התקשיתי זמן רב בהתרת הקשר. אחר כך נתברר לי, שעלי לרַוֵחַ גם את הקנים, כדי שאוּכל להעלוֹת את גוּף היוֹנה, על אברוֹתיה הפּרוּשוֹת. עוֹדני עוֹשׂה כה וכה להעלוֹת את היוֹנה, ואני מחזיק בין אצבעוֹתי את החוּט שהיא קשוּרה בו – קרה דבר שהקפּיא את דמי: הסכך נתמוֹטט תחתי בקוֹל שבר וכל גוּפי נדחק בין ענפים ועלים למטה. עוֹד רגע ואני על הרצפּה… אבל נתרחש נס: נתליתי תחת הסכך ממש. לבוּש הייתי מכנסי החדשים עם כתיפוֹת משוּלבוֹת על גבי, ואחת הכתיפוֹת נאחזה בסיקוּס של ענף ונשארתי תלוּי. חשתי איך הכתיפה מתוּחה על גבי וּמחזיקה אוֹתי. ראיתי תחתי את דפנוֹת הסוּכּה ואת רצפּתה הזרוּעה נשר עלים ותפּוּחים אחדים. היא נראתה לי קרוֹבה, וּבכל זאת יראתי לנפוֹל עליה. לא ידעתי מה אעשׂה: אם אתנוֹעע – בוודאי אפוֹל, ואם אשקוֹט במקומי – מה הביטחוֹן שלא אפוֹל? וַדאי שעלי לצעוֹק, לקרוֹא את אמי אוֹ את אחוֹתי לעזרה. אבל התביישתי. איך זה קרני מקרה ביש כזה? איך זה עלה על דעתי לעלוֹת על הסכך וּלחטט בוֹ? מי יוֹדע, אולי באמת נוֹסף הרבה על משקלי… כבר חצי שנה שלא שקלתי עצמי…

סוֹף סוֹף החלטתי לקרוֹא לעזרה. בתחילה ניסיתי להשמיע קוֹל לא גדוֹל, “שׂ־רה! – שׂ־רה!”, אבל קוֹלי לא הגיע אל אחוֹתי. הרימוֹתי קוֹלי. אין עוֹנה. עד שאזרתי על קוֹלי וצעקתי: “א־מא!”.

בוַדאי היה זה קוֹל פחדים, קוֹל חרדה, ואוּלי החלל המצוּמצם של הסוּכּה גרם. לי עצמי נראה קוֹלי נוֹרא ואיוֹם. ואוֹמנם מיד נשמעו צעדי אמי ואחריה צעדי אחוֹתי, ומיד נראוּ שתיהן בפתח הסוּכּה מלמטה.

לא אדע מה הרוֹשם שעשׂה עליהן מראה ה“תכשיט” התלוּי תחת הסכך המעוּרער, בין שלל התכשיטים המְנָאִים את הסוּכּה, גבּוֹ וראשוֹ לחוּצים אל הסכך ורגליו תלוּיוֹת בלי תנוּעה (אחר כך שמעתי מפי אחוֹתי, שפּנַי היום אדוּמים כדם ועינַי בוֹלטוֹת מלחץ וּמפחד).

אמי ואחוֹתי קראוּ קוֹל אחד:

– אוי ואבוי! איך זה נתלית כאן?

ואחוֹתי הוסיפה:

– אמרתי לוֹ, שלא ידרוך על הסכך. טיפּש כזה!

וּפתאום פרצה בצחוֹק:

– ראי איך הוא מחזיק בחוּט היוֹנה!

באוֹתוֹ רגע התרחש נס שני: אבי עמד בפתח הסוּכּה.

– הביאי את הכּסת מן המיטה! – נשמע קוֹלוֹ המתוּן, כדרכוֹ בשעת סכנה.

אמי, ואחריה אחוֹתי, רצוּ להביא את הכסת.

– יפה, יפה, – דיבר אלי אבי, מפשיל אלי ראשוֹ – תכשיט יפה. תכשיט מהדר את הסכך! באמת צריך הייתי להניח אוֹתך תלוּי בין הציפּוֹרים, ציפּוֹר שכּמוֹתך! תכשיט יפה! באמת, נוֹי סוּכּה! איזה נוֹי!

החוּט נשמט מבין אצבעוֹתי והיוֹנה צנחה פרוּשת כנפיים ארצה.

אמי הביאה את הכּסת הענקית, ואחוֹתי עוֹזרת עמה, הטילתה על הרצפה (על העלים, על התפּוּחים, ועל היוֹנה!) תחתי ממש. (טוֹב שאין עוֹד השוּלחן הערוּך!).

– עתה נוּכל לטפל בוֹ בשקט, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – אימת הנפילה לא תהיה עוֹד עלינוּ. מעניין, איך הוּא נאחז שם? רוֹאים בחוּש – שלוּחי מצוָה אינם ניזוֹקים. עסקת בהידוּר מצוה. תכשיט יפה. תלוּי כאילוּ תלוּהוּ שם במתכוין. באמת, נוֹי סוּכּה! אם שׂכל אין כאן – מזל יש כאן…

– טוֹב מזל טוֹב משׂכל טוֹב, – פּסקה אמי את פּסוּקה.

– כמה פעמים אמרתי לוֹ, שלא ידרוֹך על הסכך, – טענה אחוֹתי.

ואני – אני לא מצאתי לגוּפי טוֹב אלא שתיקה. הייתי תלוּי ושוֹתק. שוֹמע חרפּתי ושוֹתק. הפקדתי עצמי כוּלי בידי אבי הטוֹב. הוא יצילני.

אבי הלך במתינוּת וחזר במתינוּת, כשהוּא נוֹשׂא את הסוּלם מן הרפת. הכניסוֹ באלכסוֹן לתוֹך הסוּכּה, הציבוֹ בזהירוּת נשען אל הקיר. עלה בשלביו, מתוּן מתוּן, כשהוּא מחטם איזה ניגוּן, וּכשהגיע עדי, נתן את כּף שׁמאלוֹ הגדוֹלה והחזקה תחת חזי, סמוּך לבטן, וּבכף ימינוֹ פישפש וּמצא את הכתיפה של מכנסי והתירה. מיד חשתי שאני נח בכל משקלי על ידוֹ החזקה – כמוֹ שרגיל היה בילדוּתי להרימני, מעשׁה צחוֹק, למעלה מראשוֹ, כשאני מפרפר מעוֹנג באויר.

עמד רגע, אחר ירד לאיטוֹ בשלבי הסוּלם, הוֹשיט את ידוֹ הנוֹשאת אוֹתי לאמי ואמר:

– הנה לך ה“תכשיט” שלם באיבריו!

אמי נטלתני מידוֹ, לחצתני אל לבה ונשקה לי בחוֹזקה. אחר הוֹרידתני לארץ, ליד הכּסת.

הדיבּוּר הראשון שיצא מפי היה:

– מי יתקן את הסכך?

– מי שקילקל – חייב לתקן. – אמר אבי. לא ידעתי אם בכוֹבד ראש אוֹ בהלצה ידבּר.

– טוֹב, – עניתי, מחזק את לבּי – אבל שהיא, שׂרה, תעזוֹר עמי?

– חכם שכמוֹתך. עם עזרה יכוֹל אני בעצמי לתקנוֹ. – אמר אבי – החלף את הבגדים ולך הכנס את הסוּס!

הבינוֹתי, שאין אבי רוֹצה שאשוּב לטפּל בסוּכּה.

הלכתי איפוֹא לטפל בסוּס. נשתהיתי בכוָנה שעה ארוּכה באוּרוה.

כשחזרתי כבר היה הסכך מתוּקן כראוּי. לא ניכר מקוֹם הפּרץ. הכּסת הוֹחזרה הביתה. הרצפה היתה נקייה. סוּכּה כהלכתה!

אך יוֹתר מכוֹל הפליאתני העוּבדה: היוֹנה היתה תלוּיה בחוּט מוֹארך, יפה וּבוֹלטת מכל הציפּוֹרים מסביב – וּבדיוּק באמצע הסכך.

גל של אהבה הציף את לבי, אהבת אבי החכם והטוֹב, אך מפני הדמעוֹת שבעיני לא ראיתי את פניו. רק את קוֹלוֹ שמעתי מדבר אלי מקרוֹב:

– בוֹא, בני, נלך עוֹד לבית המרחץ לכבוֹד יוֹם טוֹב. אם נמהר נספּיק לחזוֹר בעוֹד יוֹם. באמת סוּכּה נאה!

---

כָּשׁוּת

מאת

אשר ברש

א

בני עניים ובינוֹנים שבעיירתי היוּ הוֹלכים באב וּבתחילת אלוּל “לקטוֹף כּשוּת”. צמח ריחני זה, הנוֹתן תבל בשׁיכר, עלה לגדוּלה במקוֹמותינוּ וכמה יהוּדים קנוּ אוֹ חכרוּ מאת הגוֹיים חלקוֹת שדה ונטעוּ נטעי כּשוּת. היוּ שנים שהצליחוּ והיוּ שנים שלא הצליחוּ. הכוֹל לפי רוֹב הענוה במחוֹז זאץ שבארץ בּיהם. כשהיבוֹל היה שם זעוּם, היוּ באים ממרחק סוֹחרים אשכּנזים גדוֹלי בשׂר ואדוּמי פּנים וקוֹנים את הכּשוּת בכל מחיר שביקשוּ מהם, במחוּבר או במקוּטף; וּבשנת ברכה שם מכרוּ המגדלים שלנוּ את הפּרי לסוֹחרי המקוֹם בכל מחיר שהציעוּ להם, ויש שהיוּ אנוּסים להניחוֹ כבוּש בשׂקים אוֹ במרצוּפים גדוֹלים (ואנטוּכיס בלע"ז) לשנה הבאה, אוּלי ירחם.

בביתנוּ, גם בשנים שאבי סוֹחר התבוּאוֹת הרויח יפה, ועל אחת כמה וכמה בשנים של שפל בפרנסה, היוּ הילדים מבקשים להם דרך להשׂתכּר. ההוֹרים לא דרשוּ מהם את ה“רוָחים”, להפך, היוּ מצטערים על כך, מלגלגלים עליהם ואפילוּ נוֹזפים בהם, אבל רוּח היתה בכוּלם – להשׂתכּר לפחוֹת להוֹצאות שלהם: לבגד וּלמתנה, לשׂכר לימוּד וּלספר. היה בכך משוּם הכּרה נעימה של עמידה ברשוּת עצמם.

אני בן האחת עשׂרה ואחוֹתי בת החמש עשׂרה עשׂינוּ יד אחת לעבוֹד בשוּתפות. במה יכוֹלנו לעבוֹד יחד? בקטיף הכּשוּת. זוֹ עבוֹדה של עוֹנה שאינה קשה ביוֹתר ואינה צריכה אלא זריזוּת יד וסבלנוּת, בדוֹמה למריטת נוֹצוֹת. הלימוּד ב“חדר” לא עיכּב. ימים אחדים קוֹדם הקטיף וימים אחדים אחריו יספיקוּ לי ללמוֹד בפני עצמי מה שאחסיר אצל המלמד. גם אבי וגם המלמד ידעוּ שכן הוּא ולא הקפידוּ.

גם לאבי היה שׂדה כּשוּת לא גדוֹל. הוא הפך את גן הירק הגדוֹל שהיה לנוּ מוּל ביתנוּ מעבר לדרך לשׂדה כּשוּת מעוּבד יפה. הצמח היה משתרג אל קוֹנטוֹסים (טיצ’קיס בלע"ז) גבוֹהים למעלה מעשׂר אמוֹת, ואבי חָלם להחליפם בעמוּים וּבתַיִל, כפי שהוּנהג בשנים האחרוֹנוֹת בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים, אלא שנתקשה בהשקעה הגדוֹלה ודחה משנה לשנה.

קטן היה השׂדה ודי היה בשלוֹשה ימים יפים לאסוֹף את כל היבוּל, שהגיע בשנת ברכה לעשׂרים שׂקים גדוֹלים וּלאחר הייבּוּש בעליית הגג היה נכנס כוּלוֹ לשני מרצוּפים, שמשקל על אחד קנטאר אוֹ קנטאר וחצי. יש שאבי היה קוֹנה מאיזה בעל כּשוּת עני את היבוּל “על הקוֹנטוֹסים”, ואז היתה לנוּ עבוֹדה עוֹד ליוֹמיים או שלוֹשה ימים ולא יוֹתר. אבל עוֹנת הקטיף בכללה ארכה שניים וּשלוֹשה שבוּעוֹת ולא רצינו לוַתר על השׂכר היפה מן החוּץ, שתוֹעלתוֹ תהיה מרוּבּה “בימים הטוֹבים” וּבחוֹרף הבא אחריהם. וּבכן החלטנוּ לילך לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים של “החצר”, כלוֹמר, של אדוֹני האחוּזה.

ב

מיוֹם שניטעה הכּשוּת בגננוּ נעשׂיתי בקי בעבוֹדוֹת הכרוּכוֹת בגידוּלוֹ של צמח רב שנתי זה.

פּוֹעל נוֹכרי, מוּמחה במקצוֹע זה, היה בא באביב, מיד לאחר הפשרת השלג, והיה פוֹתח את האדמה מסביב לכל נטע, שרק שלוֹשה או ארבעה שריגים יבישים, כחבלים נוּקשים, נשארו בוֹלטים מתוֹכה, וּכשהגיע אל השוֹרשים, היה מזרד באוֹלר רחב את שׂריגי אשתקד וזוֹרקם לערימה נידוֹנה לשׂריפה, וּמניח “עיניים” אחדוֹת לעשׂוֹת שׂריגים חדשים. אחר כך היה חוֹפר עוּגית במרחק מסוּיים מן השוֹרשים, מפזר בתוֹכה זבל טוֹב, מפוֹרר ורך, וּמכסה הכוֹל בעפר. לאחר שבוּע אוֹ עשׂרה ימים, לפי החמימוּת שבאויר, הציצוּ מתוֹך העפר הנבטים, אדמוֹנים קצת, דוֹמים לתוֹלעים כפוּפי ראש – תאוה לעין ושׂמחה ללב. הנה שלוֹשה גסים וּשניים דקים, כמעט לא ניכרים, ועוֹד אחד נדחק לצאת! מיוֹם ליוֹם גדילים וּמתרבים השׂריגים, בתחילה עוֹמדים זקוּפים, אחר כך מתכוֹפפים ונעשים כרגליוֹת של גפן, נטוּשים על סוֹללת העפר מסביב לעוּגית. והנה גדלוּ כבר במידה שצריך לברוֹר את הבּריאים והטוֹבים וּלקצץ ברפים ורעים. גם עבוֹדה זוֹ צריכה מוּמחיוּת. ושוּב בא אוֹתוֹ פּוֹעל, מַזמרה קטנה בצוּרת אוֹלר רחב וּמתקפל בבית מגפוֹ, והוּא הוֹלך מתוּן מתוּן מנטע אל נטע, בּוֹרר באצבעוֹתיו את הטוֹבים ומקצץ את הרעים ואינוֹ מניח אלא שניים אוֹ שלוֹשה לגידוּל. ואני הלכתי בעקבוֹתיו והסתכלתי בכל מעשׂי ידיו ונדמה לי שאוּכל לעשׂוֹת כמוֹהוּ. אבל הוּא עוֹשׂה את מלאכתוֹ במין בטחה של יהירוּת ואינוֹ נוֹתן דעתוֹ עלי, כמוֹ רק צלוֹ אני על יד ימינוֹ.

לאחר שניים אוֹ שלוֹשה שבוּעוֹת הגיע זמן נעיצת הקוֹנטוֹסים הגבוֹהים, שעליהם כוֹרכים את השׂריגים הרכים וקוֹשרים בקני קש שרוּיים במים, כדי שישׂתרגוּ ויעלוּ משׂמאל לימין, לפי טבעם, עד שהם מגיעים אל ראש הקוֹנטוֹס, ועוֹד נתלים מסביב כעין צמרת קטנה מסתבכת והוֹלכת. מלאכה זוֹ, נעיצת הקוֹנטוֹסים, יישוּר השׂריגים וּקשירתם, נעשׂית כוּלה על ידינוּ, כלוֹמר, על ידי אבי ואחוֹתי, וגם אני הקטן מסייע עמהם. פעמיים אוֹ שלוֹש במשך העוֹנה עוֹדרים מסביב לכל נטע ומסַעדים אוֹתוֹ בקשירה, תחילה בעמידה על הקרקע ואחר כך על הסוּלם, עד שהוּא עוֹלה לשליש הקוֹנטוֹס, שאז מניחים לוֹ לטפס ולגדוֹל כמוֹת שהוּא בטל וּמטר וּבחוּמה של שמש עד שיעשׂה את הפּרי המיוּחל.

כמה חוֹליים רעים צפוּיים לוֹ לצמח הכּשוּת עד הפּריחה וּלאחריה, והקשה בכוּלם היא הכּנימה, המשתכּנת מאחוֹרי העלה ועוֹשׂה מיני זבוּבוֹנים ירקרקים שקוּפים המכלים את העלים וּמדלדלים את הצמח. אוּלם בקיץ בגשמיו באים בעתם והחמה והטל ממוּזגים, עוֹלה הצמח וּמשׂגשׂג ועוֹשׂה ענפים ועלים ירוּקים וּנקיים עד להפליא; אחר כך באה הפּריחה הדקה בזמנה והוֹפכת עד מהרה פּרי בצוּרת אצטרוּבלוֹן ירוֹק ונחמד, עשׂוּי קשׂקשׂים קרוּמיוֹת חוֹפפוֹת זוֹ על זוֹ. משבוּע לשבוּע הוא מתארך וּמתבלט בחן מבין העלים ביחידוּת וּבצֶוֶת. אם גדל הפּרי והקשׂקשׂים צפוּפוֹת וּסגוּרוֹת וכוּלוֹ קשה, עד שהוּא משמיע קוֹל איושה דקה כשהוא נלחץ בין האצבעוֹת – סימן טוֹב לוֹ, שהוא בריא וּמשקלוֹ רב, האבקה הצהוּבה מרוּבּה בוֹ וּשמוּרה יפה בתוֹכוֹ, והמין ייחשב “פּרימה”. אך אם הקשׂקשׂים רוֹפפוֹת וּמפוֹרדוֹת, כדמוּת ציצה פּוֹרחת, משקל הפּרי קל והאבקה מעטה, אז יהיה המין קלוֹקל וזוֹל.

עם גמר בישוּלוֹ מכתימה החמה את הפּרי, סימן שהגיעה שעתוֹ להיקטף. אצבּעוֹת הממַששוֹת בוֹ מעלוֹת חוֹמר דביק וריחני, תאוָה לנחיריים. אבל יש שיוֹרד פּתאוֹם גשם קר פּתוּך בברד ואחריו בא יוֹם שרב, ואז הפּרי “נשׂרף”, מראהו כחרוּך וטיבוֹ ניזק והוּא נחשב “בּראַק” (פּסוֹלת), הנמכר בזיל הזוֹל לבתי הבישוּל שבמקוֹם, ורב הצער ורבה הדאגה בבית המגדל הרוֹאה את עמלוֹ וסיכוּיוֹ עוֹלים בתוֹהוּ.

ועתה אספר מה שאירע אוֹתי ביוֹם ראשוֹן לקטיף בשׂדה זר.

ג

כששמעה חברתה של אחוֹתי, ציפּוֹרה בת אייזיק הפּחח, שאנוּ הוֹלכים “לקטוֹף כּשוּת”, חשקה גם נפשה בעבוֹדה זוֹ.

אייזיק הפּחח היה גר לא הרחק מביתנוּ, וציפּוֹרה בת זקוּניו, הגדוֹלה ממני בשנתיים, נערה רזה וּצנוּמה שלא כדרך הטבע. אני, שידעתי פירוּש השם ציפּוֹרה, ראיתיה תמיד בצוּרת ציפּוֹר (כך ראיתי גם את ציפּוֹרה אשת משה רבנוּ). פנים לבנים וּקטנים, אף דק וּבוֹלט, רגליים כמקלוֹת ועיניים פּוֹזזוֹת וכוּלה תנוּעה – מראה ציפּוֹר. אחוֹתי, אף כי גדוֹלה ממנה בשנים, התחברה עמה והיוּ מבקרוֹת זוֹ אצל זוֹ לשם שׂיחוֹת וּלחישוֹת שאין להן סוֹף.

פּיקחית וחריפה היתה ציפּוֹרה זוֹ, שטוּפה בדברי רכילוּת, ודיבוּרה כבוֹגרת. גם אמי היה מדבּרת עמה כעם גדוֹלה. בקיאה היתה בכל עסקי המשפּחוֹת שבעיירה ובכל מוּמיהן הגלוּיים והנסתרים. היוּ לה שתי אחיוֹת נשוּאוֹת שהלכוּ אחרי בעליהן לערים אחרוֹת, והיא, שנוֹלדה לאמה אחרי הפסקה של עשׂרים שנה, היתה משוּם כך לשׂיחה בפי הבריוֹת. הוֹריה הזקינים פּינקוּה הרבה והיא היתה מזלזלת בהם. בשל לשוֹנה העוֹקצנית היו חברוֹתיה מתרחקוֹת ממנה והנערים מתגרים בה. אף אני לא אהבתיה, משוּם יחסה אלי מגבוֹה, כאילוּ תינוֹק אני לגביה. מעוֹלם לא רצתה לקבל בביתנוּ אפילו כּיבּוּד כלשהוּ, לא פרי ולא תוּפין, וסירוּבה היה במשיכת כתיפיים בלבד, ולא ידענוּ אם משוּם יהירוּת אוֹ משוּם אסתניסוּת היא מסרבת. אבי אמר בהלצה: “חוֹששת היא שמא תצטרך לוֹמר תוֹדה”. וּבאמת לא שמענוּ מעוֹלם מלה זוֹ יוֹצאת מפיה.

כששמעה ציפּוֹרה, כי שנינוּ, אחוֹתי ואני, יוֹצאים לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת של “החצר”, ביקשה להצטרף אלינו. אחוֹתי הטוֹבה והישרה הסכּימה ברצוֹן, ואף הציעה לה שוּתפוּת, אבל ציפּוֹרה רצתה לקטוֹף בפני עצמה. בכוֹל נהגה לפי הכלל: שלי שלי ושלך שלך. ואני גרסתי בלשוֹן פּרקי אבוֹת: לפי “מידת סדוֹם”.

אביה, זקן מפוּיח ומלוּפלף עיניים, שריח חוּמצת נחוֹשת נוֹדף ממנוּ תמיד, היה עסוּק כל הימים בצריף קרשים קטן מחוּבר לביתוֹ בפּחחוּת הזעירה שלוֹ, עוֹמד כפוּף בין כלי הפּח החדשים והישנים, גוֹזר וּמחבּר וּמַלחים מתוֹך עיוּן רב. והיא, ציפּוֹרה, באה אליו לעתים קרוֹבוֹת לתבוֹע מעוֹת קטנוֹת לצרכיה. מתוֹך אנחה של כּילי ועיניים ממצמצוֹת בתמיהה היה מעלה מכיס מכנסיו העמוֹק את הפּרוּטוֹת ונוֹתנן בידוֹ השחוֹרה לתוֹך היד הלבנה של בתוֹ, וּכשביקש ללטף את לחיה אוֹ את שׂערה, היתה דוֹחפת אוֹתוֹ בכעס וּבוֹרחת. לוֹ לא היתה כל דיעה אצל בת זקוּניו, ועל כן לא אמר כלוּם; ואמה, כששמעה שהילדה אוֹמרת לצאת לקטיף, ניענעה ראשה ואמרה: “כלוּם יש לה כוֹח? בוַדאי תחלה אחרי יוֹם עבוֹדה אחד”. אבל דוקא התנגדוּת האם חיזקה בציפּוֹרה את ההחלטה לצאת לעבוֹדה.

היה בוֹקר שכוּלוֹ זיו, בלי עב קל בשמיים. ניכר היה שהיוֹם עוֹמד להיוֹת חם. השכמנוּ לקוּם עוֹד לפני ההוֹרים, אכלנוּ משהוּ בחיפזוֹן ולקחנוּ עמנוּ צידה לכל היוֹם. הוֹצאנו מן המטמוֹרת שתי כברוֹת ישנוֹת וּשני שׂקים, ואני השחזתי השחז היטב את אוֹלרי לחַתֵך בוֹ את השׂריגים הקשים (כמוֹ הפוֹעל המוּמחה!). גם צפּחת חרס שחוֹרה, שהיתה בביתנוּ, לקחתי ליתן בה מים. אחוֹתי מצאה שׂמלה בּלה לפרוֹשׂ על הקרקע לישיבה ותחבה אוֹתה לתוֹך שׂקה. עשׂינוּ הכוֹל מתוֹך רגש חם של אחוה ושוּתפוּת.

הלכנו לקרוֹא לציפּוֹרה, כמדוּבּר, ורגזנוּ הרבה, שהיינוּ

צריכים לחכוֹת לה כחצי שעה, עד שיצאה מצוּידת בכלים, מבוֹהלת ונרגשת מאוֹד. אביה עמד בפתח צריפוֹ ומצמץ אחריה בעיניו המלוּפלפוֹת, ואמה רצה אחריה ותקעה לידה תפּוּח גדוֹל, אך היא סירבה ליטלוֹ ודחפה אוֹתֹ עד שנפל לארץ. האם השביעה את שנינוּ שנשגיח על הילדה ונעזוֹר לה בעבוֹדה הקשה. “שוּבי הביתה, טיפְשה!” קראה ציפּוֹרה לאמה הזקינה, וּדבריה היוּ לנוּ, הרגילים בכיבוּד אב ואם, מוֹרת רוּח. הלכנוּ, כל אחד נוֹשׂא את כברתוֹ ושׂקוֹ, מהלך חצי שעה דרך היישוּב הכּפרי, אל מחוּץ לעיירה, עד שבאנוּ אל שׂדה הכּשוּת הגדוֹל, שהשׂתרע כיער של עמוּדים גבוֹהים וּצמחים תלוּיים, יער שאין רוֹאים את קצהוּ, כוּלוֹ מעשׂה תרבוּת: השוּרוֹת ישרוֹת וקוֹמה אחת לכוּלן, הרוחים בין השוּרוֹת שוים, והאדמה מתוּלמת וּנקייה.

סבוּרים היינוּ שאיחרנוּ, אך מצאנו את השער סגוּר עדיין, וכמה מניינים של קוֹטפים, רוּבּם מבנוֹת הערילים וילדיהם, חיכוּ שם עם כברוֹת, קערוֹת פח, גיגיוֹת ושׂקים, התלוֹצצוּ וצחקוּ ודחפוּ זה את זה במשוּבה. הקוֹטפים מבני ברית היוּ מעטים, רק נשים וּנערוֹת אחדוֹת מדלת העם. הצטערתי שאין שם אף נער אחד מלבדי.

אמרוּ לנוּ שעלינו לחכּוֹת כחצי השעה עד יבוֹשת הטל מעל הכּשוּת. וּבאמת עברה שעה עד שבא פייבל המשגיח, איש כבן שלוֹשים, בריא ועליז, לבוּש בּורנס קצר ומגפיים גבוֹהים, נוֹשׂא בידוֹ מפתח גדוֹל לפתוֹח את השער. מיד שתוּ עליו הקוֹטפים, ביחוּד הבתוּלוֹת הנוֹכריוֹת החצוּפוֹת שהכירוּהוּ מימים ימימה, וּכשפתח את השער נדחקוּ בהמוֹן פּנימה. אחר כך פתח פייבל את מחסן הפּחים הגדוֹל, ישב על ארגז הפוּך ורשם על גיליוֹן פּרוּשׂ על ברכוֹּ את שמוֹת הבאים. אחר הלך להראוֹתם את החלקה שבה יתחיל בקטיף. צריך היה לעבוֹר לאוֹרך כל השׂדה בין השוּרוֹת הגבוֹהוֹת והדוֹממוֹת, כי מן הקצה השני, הדרוֹמי, יחלוּ לקטוֹף, ששם הגיעה הכּשוּת לגמר בישוּלה.

ציפוֹרה הלכה עמנוּ. היא כבר עיפה מן ההליכה וּמן המשׁא שנשׁאה. אגלי הזיעה עמדוּ על גפּי אפּה הדק, וּפניה היו מתוּחים, יגיעים ועצוּבים מאוֹד. הסתכלתי בה וחמלתי עליה. צדקה אמה, שביקשה להניאה מעבוֹדה זוֹ שאינה לפי כוֹחה. צריך יהיה לעזוֹר לה מעט.

האדמה הקלה, חוֹמר וחוֹל, היתה נקייה מרוֹב עידוּר, רק צמחי בּר מעטים, מאלה המצוּיים בשׂדוֹת התבוּאה, נראוּ זעיר שם, דקים וּמשׂתרגים על הארץ. והרגל אוֹ שדרכה עליהם אוֹ שקרעה אוֹתם דרך הילוּכה. פּרוֹת־משה־רבּנוּ זחלו וחרגוֹלים ירוּקים דילגוּ למרחקים גדוֹלים וציפּוֹרים טסוּ מתוֹך ציוּץ מצמח לצמח, התלהלהוּ רגע בין העלים, נתכסוּ ונתגלוּ וּפרחוּ שוּב. אחירוֹת פיזזוּ על התַיִל המתוּח בראשי העמוּדים וּמשמיע זימזוּם דק, כזימזוּם שמשמיעים חוּטי הטלגראף. ראיתי כמה חתוּלים, יפים וּגמישים כחתוּלי בּר, רוֹדפים זה אחר זה במשׂחקם וּפתאוֹם מתרַבצים בפישוּט רגליים על העפר הרך ועיניהם אוֹרבוֹת במשוּבה דוֹלקת ללא דבר. איזה טוֹן חגיגי עמד ביער התנוּבה הזה הזה מעשׁה ידי האדם, שתפס את אוֹזנַי ועינַי.

הגענוּ למקוֹם הקטיף ונשׁאנוּ עינינוּ אל השׂריגים הכבידים, התלוּיים במרוֹמים בקרס קטן. רוּבּם טעוּנים היוּ פּרי כּשוּת בשפע, מצהיב יפה מתוֹך העלים הירוּקים, בשל לקטיפה. מראה הפּרי גירה את האצבעוֹת ואת הנחיריים.

בחרנוּ לנוּ מקוֹם נוֹח על תלוּלית עפר רכה: אני ואחוֹתי בשוּרה אחת וציפוֹרה בשוּרה שכנגד, במרחק פּסיעוֹת אחדוֹת. היא לא הביאה עמה דבר לפרוֹשׂ על הארץ ואחוֹתי אמרה לקרוֹע את בּלוֹי השׂמלה שבידה וליתן לה החצי, אך היא מיאנה לקבל גם מתנה זוֹ וּפרשה לפי שעה את השׂק הריק. הלכתי וּמילאתי מן המשאבה את הצפּחת מים. הנחנוּ את הכלים ואת הצידה ועמדנוּ ממתינים שיקראוּ לנו לקחת “תיילים”.

לאחר שכל הקֹטפים קנוּ להם שביתה זה בכה וזה בכה, בא המשגיח והתחיל מפּיל את ה“תיילים” לארץ. משך בשני ידיו וּבכוֹח את הצמח התלוּי – וּפתאוֹם הרפה ממנוּ, הקרס ניסט מאחיזתוֹ והתַיִל על משׂאוֹ נפל ברעש ארצה. לא כוּלם נפילתם שוה. יש תַיִל שנוֹפל תחתיו ונערם לערימה גדולה של ענפים, עלים וּפרי, ויש שנוֹפל באלכסוֹן או בעקלתוֹן בתוֹך השדירה, ויש שנאחז באחר תלוּי וצריך לשחררוֹ במוֹט, ויש שנוֹפל על ראש המוֹשך וּמסַבּכו לאין מוֹצא. צמח שלא נראה לוֹ בשל כל צוֹרכוֹ הניחוֹ תלוּי. אחרי שהפיל כמאה “תיילים”, עמד וקרא לקוֹטפים. כעין קרחה נפלה בעבי היער והקוֹטפים רצוּ למקוֹם הסבך וּבחיפּזוֹן בחרוּ להם את הטוֹב הטוֹב מתוֹך צעקוֹת: “זה שלי! וזה שלי! אל תיגע בוֹ!”. ולא עברוּ רגעים מוּעטים עד שכּל הענפים על הפרי כבר היו תלוּשים מן השׂריגים הארוּכּים, וכל אחד חבר בזרוֹעוֹתיו ערימה ככל שיכוֹל שׂאת להביא למקוֹמוֹ.

אחוֹתי נשׂאה ערימה גדוֹלה, כי זרוֹעוֹתיה היוּ ארוּכוֹת.

ציפּוֹרה נשׂאה ערימה קטנה משלה, ואני קטנה משל שתיהן, כי זרוֹעוֹתי קצרוּ מחבוֹק הרבה. התביישתי בקוֹצר ידי והייתי צריך ללכת פעמיים כדי להביא הכוֹל. את השׂריגים השדוּדים השארנוּ מוּטלים במקוֹמם כנחשי עקלתוֹן מחוּבּרים לארץ, וישבנו לקטוֹף. בשעת הטיפּוּל בשׂריגים המשוּננים נשׂרטוּ ידינוּ עד זוֹב דם. גם פּנַי וצוארי נשׂרטוּ וצרבוּ, ביחוּד הצואר, שהזיעה מצוּייה בוֹ הרבה ועוֹרוֹ רגיש ביוֹתר. אך נשׂאתי את ייסוּרי באהבה. “זה חלקוֹ של פוֹעל”, אמרתי. אף מנוּסה הייתי בכך.

ד

שנינוּ, אחוֹתי ואני, מנוּסים היינו בעבוֹדה זוֹ מן הקטיף בשׂדה שלנוּ, והיינוּ מוֹרטים בזריזוּת באצבע ואגוּדל את הפרי מן הענפים לתוֹך הכברה. במקוֹם שהפּרי היה צפוּף, כעין אשכוֹל נקי מעלים, הייתי פוֹרט במשיכה כמה מהם בבת אחת. אבל צריך היה לנהוֹג זהירוּת, שהפּרי ייקטף מעוּקצו שלם ולא ייקרע, שאז מתפּרדים העלעלים והאבקה נשפּכת, והמשגיח בעוֹברוֹ ובחוֹפנוֹ מן הכלי, מגלה מיד את התקלה, ונוֹזף בקוֹטף. בצד העירמה נערמת ערימה אחרת, של ענפים נטוּלי פרי. הראשוֹנה פוֹחתת והשנייה מתרבה. כברתה של אחותי מתמלאה מהר, ואני מציץ מזמן לזמן לראוֹת כמה אני מפגר אחריה.

החמה מתנשׂאה ברקיע וחוּמה גוֹבר. עשׂרוֹת הקוֹטפים

מפוּזרים בחלקה החשוּפה מלַהגים וּמתבדחים אגב עבוֹדה. אחת, נוֹכריה, נוֹשׂאת קוֹלה בזמר של קציר:

הָלְכוּ קוֹצְרִים קָמָה לִקְצֹר,

מַגָּל נָטְלוּ, הַפַּת נָשׁוּ –

ואחירוֹת עוֹנוֹת אחריה בקוֹל רינה:

קוֹצְרִים כָּאֵלֶּה הֵם הָיוּ.

שעה ראשוֹנה של יוֹם ראשוֹן לעבוֹדה היא ויש בה התעוֹררוּת של שׂמחה. הפּרי רענן וגדוֹל, נוֹפל כצרוֹר אבן, מצטבר ועוֹלה בכברה. גם אחוֹתי וגם אני משמיעים קצת דברי הלצה וקוֹטפים־קוֹטפים, זוֹרקים ענף ונוֹטלים ענף, וכפוֹת הידיים המפוּדרוֹת מרקדוֹת מהר. לא כן ציפּוֹרה. עם כל חוֹכמתה וחריפוּתה וקלוּת לשוֹנה אין פיה נפתח כאן לוֹמר מלה וּפניה מתוּחים־חמוּצים עד לחמלה. ניכר שהיא מתאמצת וּמתחרצת במלאכתה, ואין הדבר עוֹלה בידה. סוֹבלת היא מאוֹד מן השׂריטוֹת בעוֹרה העדין, ואני רוֹאה שהיא מלקקת בכל פעם את היד השׂרוּטה להקל את הכאב ומעַוה פניה מפני המרירוּת. אך אין מוֹעיל בליקוּק, להפך, הרטיבוּת מגבּירה את הצריבה. הזיעה פּוֹרצת מעוֹרה, והיא מרימה את שׂפת שׂמלתה הדקה ולוֹחצתה אל צוארה לספוֹג את הזיעה וּבפניה מצטייר כאב גדוֹל. גם חוֹטמה נשׂרט וּמכער את פּניה, שאינם יפים גם בלי זה. הפּרי משתמט מבין אצבעוֹתיה הלא זריזוֹת, ורבים נקרעים אגב מריטה, למרבה רוּגזה. יש שאינה משגיחה וּמשליכה ענפים עם פרי מסתתר בין העלים. מוֹרטת ונאבקת עם חוּלשתה, ועדיין לא נתכסה קרקע הכברה בפרי. המשגיח כבר סנט בה פעמיים. אף נטל ענף קטן והוֹרה לה איך לתפוֹס את הפּרי שייקטף יפה. אך היא לא רצתה להביט אל ידיו וקראה בתרעוֹמת: “אני יוֹדעת, אני יוֹדעת. הנח!” וּבלכתוֹ שוּב גיששוּ אצבעוֹתיה נרגזוֹת ואוּמללוֹת, וּפרי רב נקרע וקרעי עלים נתערבוּ בפרי בתוֹך הכּברה.

דיבּוּרה ושינוּנה כאילוּ ניטלוּ ממנה והיתה דוֹגרת על עבוֹדתה במין כוֹבד ראש רוֹגזני, שעוֹרר צחוֹק מהוּל בחמלה. אחוֹתי הציעה לה להעביר את ערימתה עם הכלים אלינוּ ונקטוֹף יחד וּנחלק את הריוח, שני שלישים לנוּ וּשליש לה, אבל היא עמדה במריה: אין היא רוֹצה בשוּתפוּת. כמה שתקטוֹף תקטוֹף, ולא איכפת לה אם תשתכר קמעה.

הנחנו לה להתענוֹת, אם כך רצוֹנה. אין כּוֹפין טוֹבה על אדם.

קוֹטפת מן העבריוֹת, שישבה בקרבת מקוֹם, אמרה בהשתתפוּת מעוּשה:

– איני מבינה הוֹרים כאלה: לוֹקחים פּאניינקה־של־קש כזוֹ ושוֹלחים אוֹתה לעבוֹדה בחוּץ. עדיין היא צריכה עזרה בלבישת בגדיה – ואיך תסכוֹן לעבוֹדה?

וּבתוּלה גדוֹלה, אדמוֹנית ודַדָנית, שישבה גם היא בסמוּך, ענתה ואמרה:

– אילו נתנוּ לה תוּת יער מתוֹק שתפרוֹט בשיניה – בוַדאי היתה מצליחה.

ציפּוֹרה השיבה איזוֹ תשוּבה חריפה, אבל השוֹמעת לא נכותה והוֹסיפה ללגלג עליה.

– מי יודע? – אמרה הראשוֹנה – אי אפשר לדעת. אוּלי אין פדת בבית וההוֹרים מוּכרחים להוֹציאה לעבוֹדה… וכי אני הוֹלכת לקטוֹף לשם תענוּג?

– לכי, – אמרה האדמוֹנית – וכי אין אנוּ מכירים אוֹתה? הרי היא בת זקוּנים ויחידה בבית. אביה פּחח וּמשׂתכּר יפה. בוַדאי רוֹצה היא לאסוֹף לעצמה נדוּניה… אם תעבוֹד כך עשׂר שנים, תאסוֹף סכוּם הגוּן ותוּכל להשׂיג חתן הגוּן…

באוֹתוֹ רגע בא שוּב המשגיח, והאדמוֹנית אמרה לוֹ:

– שמע, פייבל, תביא לפּאניינקה זוּג כּסיוֹת. אצבעוֹתיה העדינוֹת נשׂרטוֹת…

האיש לא ענה דבר. כשניגש וראה את החוֹפן המכסה בקוֹשי את קרקע הכברה והפּרי מרוּסק וּמעוֹרב בעלים, אמר:

– מוּטב שתקטפי פחוֹת וּתקלקלי פחוֹת.

הערה זוֹ הציתה את ציפּוֹרה. קפצה ועמדה על גבעוֹלי רגליה וצעקה:

– אם אין אני מוצאת חן בעיניך, יכוֹלה אני ללכת הביתה.

– את דוקא מוֹצאת חן בעיני, – אמר האיש בקריצת עיניים אל האדמוֹנית – רק עבוֹדתך אינה טוֹבה בעיני.

– אם עבוֹדתי אינה טוֹבה בעיניך, אפסיק ואלך הביתה.

– ואצטרך ללַווֹת אוֹתך, כדי שהשקצים בדרך לא יפגעוּ בך?

– אין לי צוֹרך בטוֹבוֹת שלך.

– ובכן, ילדתי, אל תשתטי. שבי וקטפי כמה שתוּכלי ותגמרי את יוֹם העבוֹדה יחד עם הכוֹל. אך עצתי לך, שלא תבוֹאי מחר.

– אם כן אני הוֹלכת מיד.

התערבה אחוֹתי ואמרה:

– הנח לה. אני עריבה לעבוֹדתה. כשתגמוֹר את הערימה הזאת נקטוֹף יחד.

– לא! – רקעה ציפּוֹרה ברגלה – בשוּם אוֹפן! הנה! – וּברוֹב כּעסה תפסה את הכברה ופיזרה את הקטוּף המעט על הארץ.

– ראוּ, כל כך צעירה וכבר משוּגעת… – התחכּם המשגיח.

– כן, אני משוּגעת ואיני רוֹצה לעבוֹד אצלך. ודאי שהאדמוֹנית רצוּיה לך יוֹתר. אני הוֹלכת.

פּניה החיורים העלוּ סוֹמק כלשהוּ ועיניה האדימוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת.

אחוֹתי קמה והלכה אליה וליטפה את שׂערה:

– אל תשׂימי להם לב, ציפּוֹרה. הישארי וקטפי עד הערב, ומחר – אם לא תרצי, לא תבוֹאי עוֹד. הנה נעזוֹר לך לאסוֹף את הכּשוּת שפיזרת.

שנינוּ אספנוּ את הפּרי המעוּפר קצת לתוֹך הכברה הריקה.

ציפּוֹרה ניגבה בשׂמלתה את עיניה, נשכה את שׂפתה וישבה לקטוֹף מתוֹך מרי.

המשגיח הלך ואיש לא הביט אליה עוֹד. רק אני זרקתי מזמן לזמן מבט לראוֹת מה היא עוֹשׂה. ניעוֹר בלבי זיק של חיבה אליה. ידעתי שהיא מפוּנקת וחלשה ולא הוּרגלה בשוּם עבוֹדה. אך רצוֹנה וקפדנוּתה טוֹבוּ בעינַי. אם כוֹח אין לה, אוֹפי יש לה וּכבוֹדה יקר בעיניה.

היא קטפה עתה מתוֹך שתיקה זעפנית. נזהרה שלא לקרוֹע את הפּרי, ועל כן קטפה לאט, כל פּרי לחוּד. ראיתי שהיא קוֹטפת עם העוֹקצים השלימים, שגם זה שלא כדין, אך אל אמרתי לה כלוּם, כדי שלא להוֹסיף על צערה ורוּגזה.

אנחנוּ כבר גמרנוּ ערימה אחת והבאנוּ שנייה וּשלישית, והיא עדיין קוֹטפת מן הראשוֹנה. השמש התרוֹממה עוֹד והענפים בערימתה התחילוּ נוֹבלים, והיא מפסיקה בכל פעם, חוֹלצת את ידיה הכוֹאבוֹת וּמפהקת רחבוֹת; אחר חוֹזרת לקטוֹף באצבעוֹת יגיעוֹת כאילוּ כּפאה שד.

ה

בא המשגיח והכריז, שלא יוֹסיף להפיל כאן כּשוּת, כי עליו ללכת לשׂדה אחר, שגם שם קוֹטפים היוֹם, וּבתחוּם המסוּים עד העמוּד העשׂירי, המסוּמן בקו שחוֹר, רשאי כל קוֹטף לבחוֹר לוֹ “תַיִל” וּלהפּילוֹ בעצמוֹ.

אני שׂמחתי להכרזה זוֹ, שגדוֹל היה חשקי להתמחוֹת במלאכה זוֹ, שלא נוּסיתי בה עד היוֹם. עקירת קוֹנטוֹסים, אף על פי שהיא צריכה כוֹח, ידעתי, אך הפּלת “תַיִל” לא ידעתי. הסתכלתי במעשׂה המשגיח, וּבטוּח הייתי שגם אני אצליח לעשׂוֹת כמוֹהוּ, הוֹאיל והבינוֹתי כיצד הדבר נעשׂה. החלטתי להפּיל “תיל” אחד גם בשביל ציפּוֹרה, ואם לא יספּיק כוֹבד גוּפי, אקרא לאחוֹתי ויחד נמשוֹך.

וכך היה. עוֹד קוֹדם שגמרנוּ את העירמה האחרוֹנה (ועל הארץ לא נשארו אל “תיילים” מעטים, לא חשוּבים) הלכתי וּבחרתי לי צמח מהוּדר ביוֹתר וקראתי מרחוֹק לאחוֹתי וּלציפּוֹרה:

– מצאתי “תיל” – אין כמוֹהוּ. ראינה, הנה אני מפיל אוֹתוֹ…

נתליתי בצמח עד כדי התקת כפּוֹת הרגליים מן הקרקע. הצמח נמשך קצת לארץ, הקרס חרק למעלה, הרפּיתי פתאוֹם, אך הוּא נשאר תלוּי. ניסיתי עוֹד פעמים אחדוֹת, מצד זה וּמצד אחר, וה“תיל” נשאר אחוּז בראשוֹ. לא היתה לי ברירה אלא לקרוֹא לעזרת אחוֹתי בעלת המשקל. שנינוּ נתלינוּ בכל כוֹחנוּ, אך לא כּיוַנוּ יחד את ההרפּייה. ניסינוּ בשנייה וּבשלישית ואל עלה בידינוּ. וּפתאוםֹ, כשלא פּיללנוּ לכך, וּבמשיכה קלה בלבד, צנח הצמח וכיסה את שנינוּ, וּזמן רב נאבקנוּ עד שנשתחררנוּ מן הסבך העוֹקצני שׂרוּטים וּפצוּעים וּפרוּעי שׂיער, אך צוֹחקים בהנאה מרוּבּה.

היתה זוֹ ערימה לתפארת. בוַדאי תתן שתי כברוֹת גדוּשות. פעמיים הלכנוּ וחזרנוּ שנינוּ עד שהעברנוּ למקוֹמנוּ את כל הערימה.

וּבינתיים גמרה ציפּוֹרה סוֹף סוֹף את ערימתה, הלכה והביאה “תיל” אחר, מן הנשארים שהפּיל המשגיח והיוּ מוּטלים בחמה, אך לא נבלוּ, מפני שהיו מחוּברים לקרקע. היא נשׂאה את הערימה הגדוֹלה ברוֹב יגיעה. ענפים נגררוּ ונשמטוּ. היא דרכה על הפּרי והשחיתה אוֹתוֹ. רגלה ניגפה והפילה חלק מן המשׂא. כמעט שנפלה בעצמה.

קמתי והלכתי לעזוֹר לה.

– אל תעזוֹר לי! – אמרה – איני אוֹהבת כשעוֹזרים לי.

– מדוּע? – שאלתי.

– כך, כל אדם צריך לעזוֹר לעצמוֹ.

– והרי תוֹרתנוּ ציותה לעזוֹר אפילוּ לשוֹר וחמוֹר…

– איני לא שוֹר ולא חמוֹר. אל תרגיז אוֹתי.

אף על פי כן הרימוֹתי מה שהפילה ונשׂאתי אחריה למקוֹמה. מן רגש אבירוּת פעל בי.

היא ישבה והתחילה לקטוֹף. עמדתי על ידה וקטפתי ענפים אחדים לתוֹך כברתה. היא שתקה זוֹעפת, וידעתי כי לא לרצוֹן לה הדבר. חזרתי איפוֹא למקוֹמי.

אחר כך הוּטב קצת מצב רוּחה. נעצה את אצבעוֹתיה בפּרי וּמדדה את העוֹמק. פעם הרימה אוֹתן, הראתה את צבען הכתוֹם, עיותה את פּניה בצער ושאלה:

– מה אתם סבוּרים? זה ירד במים וּבסבוֹן?

– מעט ירד, אמרה אחוֹתי המנוּסה – רק אחרי ימים אחדים, אם לא תקטפי, ירד הכוֹל.

האדמוֹנית ששמעה אמרה:

– אם תשׂימי את האצבעוֹת בדוּד עם הכּביסה – ירד הכוֹל בבת אחת.

– בלמי את פיך! – קראה אליה ציפּוֹרה – אין כאן מי שייהנה מחוֹכמוֹתיך.

והבתוּלה שהבינה את הרמז אמרה:

– אל תהיי כּעסנית כל כך. פּניך גם כך ירוּקים, ואם תשתפּך מררתך יוֹריקוּ עוֹד יוֹתר.

– מוּטב שאהיה ירוּקה ולא פּרה אדוּמה כמוך.

– אבל פּרוֹת אדוּמוֹת אוֹכלוֹת את העשׂב הירוֹק…

כיון שלא מצאה תשוּבה פּוֹגעת, לא השיבה ציפּוֹרה כּלוּם.

סוֹף סוֹף נמלאה כברתה, הוֹציאה את השק מתחתיה, ניסתה להלבישוֹ על הכברה, כדי להריקה לתוֹכוֹ, אך פי השׂק היה צר וחלק מן הכּשוּת נפזר לארץ.

הלכה אליה אחוֹתי, לקחה מידה את הכברה והריקה את כוּלה לתוֹך השׂק, וגם אספה את הפּרי השפוּך. ציפּוֹרה ישבה וידיה בחיקה וּמבטה מטוּשטש. הביטה אל מעשׂה ידי אחוֹתי ולא אמרה דבר.

– את עייפה? – שאלה אחוֹתי – אל תתביישי. תפסיקי מעט. אין דבר – תשׂתכרי פחוֹת.

– אוֹי לי מן הריוח. – נרנחה, סילקה את השׂיער שהיה נוֹפל על עיניה וּמחתה את הזיעה מעל פניה.

היתה זוֹ תנוּעה נשיית מאוֹד ולבּי הקטן נרעד למראה. ראיתי קו של חן בפניה הלֵאים, והוּא נטבע בי.

מעתה ראיתיהָ בעיניים אחירוֹת ורציתי להגן עליה מפני המתגרים בה. אם תפתח עתה האדמוֹנית את פיה המשוּקץ, אדע מה לעשׂוֹת.

ו

לא היתה לעוֹבדים שעה קבוּעה לאכילה, וכל אחד אכל בשעה שרצה. כל ביטוּל זמן היה על חשבוֹנוֹ, שהרי לא עבוֹדת שׂכיר יוֹם הוּא עוֹבד, אלא על פי משקל פּרי העבוֹדה. היוּ שאכלוּ אגב קטיפה בידיים המלוּכלכוֹת, המרירוֹת, נוֹשכים מן הפּת וקוֹטפים, נוֹשכים וקוֹטפים.

אנחנוּ, שבביתנוּ הקפידוּ על אכילה “כבני אדם”, לא יכוֹלנוּ לעשׂוֹת כך. הציעה אחוֹתי לציפּוֹרה שנפסיק ונאכל.

– אין לי כוֹח לאכוֹל, – אמרה וחיוּך עצוּב על שׂפתיה החיורוֹת.

– אין דבר, כשתתחילי לאכוֹל, יהיה לך כוֹח. בוֹאי אלינוּ ונאכל יחד. שמא תרצי ביצה קשה? יש לנו אחת מיוּתרת.

היא קמה מערימת הכּשוּת שלה ועברה אלינוּ עם חבילתה הקטנה. נטלנוּ את ידינוּ מן הצפּחת העוֹמדת על הארץ. המים היוּ כמעט חמים, שעמדוּ שעה ארוּכה בחמה ולא הרגשנוּ. גם היא נטלה ידיה. אכלנוּ ממה שהבאנוּ. הצענוּ לה שוּב את הביצה, אבל היא סירבה, כמנהה, ואכלה משלה, חלה לבנה מרוּחה בשוּמן תרנגוֹלת. היה לה גם קוּרקבן קר וכבד של תרנגוֹלת. ראיתי ונזכרתי במאכל התינוֹקוֹת ביוֹם הכיפוּרים בבית הכּנסת. אחר כך הוֹשיטה לה אחוֹתי אחד מן האגסים הגדוֹלים שבסלנוּ, אבל גם לאלה סירבה:

– אינני אוֹהבת פירוֹת מתוּקים. רק דוּבדבנים חמוּצים אני אוֹכלת.

כילינוּ לאכוֹל וחזרנוּ לעבוֹדה.

השמש כבר עמדה ברוֹם הרקיע וחוּמה גבר מאוֹד. אילוּ הוּרשינוּ לקטוֹף בתוֹך השוּרוֹת התלוּיוֹת, היינוּ מוֹצאים לפחות צל קלוש; אבל המשגיח אסר לקטוֹף שם. מקוֹם שלא הוּפלוּ ה“תיילים” חייב להיוֹת נקי. אף על פי כן קטפנוּ, אחוֹתי ואני, מחוּזקים ומרוּעננים אחרי סעד הלב.

התקרבה שעת הצהריים והחמה היתה קוֹפחת על ראשינוּ וּמעלה זיעה על פנינוּ. ציפּוֹרה יצקה מים מן הצפּחת על מטפחת האף שלה וכיסתה בה את ראשה. המים היו נוֹזלים על פניה, וכל צוּרתה היתה מצחיקה וּמעוֹררת חמה כאחת.

– ראוּ, סבתא קטנה, – אמרה האשה הקוֹטפת.

– צריך לתת לה למרוֹט נוֹצוֹת, – ענתה כנגדה האדמוֹנית.

הדברים נאמרוּ הפעם ברוּח נמוּכה, כמתוֹך שיגרה. אף ציפּוֹרה שמעה ולא ענתה. קטפה בלי חשק, ולא הסירה את המטפּחת מעל ראשה.

כשגמרה את העירמה הקטנה, פּתחה את השׂק ובחוֹפניה הקטנים העבירה לתוֹכוֹ את הכּשוּת הקטוּפה. אחר כך הניחה ידיה בחיקה, פיהקה ואמרה:

– אני רוֹצה לישוֹן.

– באמת מוּטב שתשכבי ותישני מעט, – אמרה אחוֹתי – הרי לך השׂמלה, היכּנסי בין השוּרוֹת ושכבי בצל.

ציפּוֹרה שמעה לה. קמה, לקחה את השׂמלה הבּלה וּפרשׂה לתוך השדירה ושכבה על הארץ בצל צמח.

לאחר רגעים מוּעטים ראיתיה שוֹכבת מכוּוצת, פעוּטה כתינוֹקת. בין נעליה וּבין שׂמלתה נראוּ רגליה הלבנות, הרזוֹת, שׂרוּטוֹת למכביר. לבּי נכמר עליה. את הסינר הפשילה על פניה, מפני הרמשים. פסי צל חתכוּ את גוּפה. אילוּ יכוֹלתי לגשת וּלכסוֹתה כוּלה, אוֹ לקחתה על זרוֹעוֹתי וּלשׂאתה אל בית הוֹרתה!

המשגיח בא שוּב. כשראה את המקוֹם הפּנוּי והכלים העזוּבים שאל:

– היכן הפּאניינקה?

– משׂחקת במחבוֹאים, – אמרה האדמוֹנית – הנה התחבאה שם.

הבּיט פייבל אל המקוֹם שהוּראה וראה את הגוּפיף המצוּמצם על הארץ, ניענע בראשוֹ:

– ישינה – הנאה לה והנאה לנוּ. לא תקלקל פּרי.

הלך והפּיל כמה עשׂרוֹת “תיילים” רעננים. אחר בא, ישב אצל האדמוֹנית וקטף לתוֹך כברתה כשהוּא גוֹחן אליה ולוֹחש לה דברים שגרמוּ לה עוית של צחוֹק עד כדי נפילה אחוֹרנית. אחרי שעה קל קם, פרע בידוֹ את שׂער ראשה, והלך שוּב לשׂדה האחר.

וציפּוֹרה ישנה כאפרוֹח מוּשלך מקינוֹ.

ז

הבאנוּ כמה “תיילים”. ערימת הענפים המקוּטפים גבהה. שׂק אחד מן השניים שהבאנו כבר עמד מלא וגדוּש וּכבר הריקוֹנוּ שתי כברוֹת לתוֹך השׂק השני. השמש השפּילה דרוֹמה מערבה, אך חוּמה לא רפה; וציפּוֹרה עדיין ישינה.

– אפשר אלך ואעירנה? – אמרתי לאחוֹתי.

– רחמנוּת עליה. הנח לה לישוֹן.

כן. צדקה אחוֹתי. מוּטב שתישן. היא נשארה בלי כוֹח.

הלכתי וכפיתי על שׂקה את הכברה הריקה ונתתי עליה קוֹמץ ענפים ועלים, שלא יבוּלע למעט הכּשוּת שקטפה על ידי החמה.

היוֹם עוֹד היה גדוֹל, כשלוֹש שעוֹת עד שקיעת החמה וּגמר העבוֹדה. גם אני עייף הייתי, וברצוֹן הייתי שוֹכב על האדמה הקרירה לישוֹן מעט כמוֹ ציפּוֹרה. אך לא יכוֹלתי לפגר אחרי אחוֹתי החרוּצה, שכל “תיל” חדש שהבאנוּ יצק בה כוֹח חדש, וּממרצה האצילה גם עלי. עלינוּ למלא את שני השׂקים ויהי מה! כך החלטנוּ וכך נעשׂה.

וּכבר ראיתי את עצמנוּ נוֹשׂאים בשניים, בגמר העבוֹדה, כל שׂק כּבד לחוּד להביאוֹ אל המחסן, כדי לשוֹקלוֹ וּלקבל מידי המשגיח את הפּתקה בשביל הגזבר היוֹשב אחת לשבוּע אל אשנב הקוּפּה באחוּזה. אך מה יהיה על מעט הפּרי של ציפּוֹרה? גם אם תתעוֹרר ותשוּב לקטוֹף עד ערוֹב היוֹם, אוּלי תגיע לשלוֹש כברוֹת.

הקוֹטפים נשארוּ לבדם באין משגיח. החוֹם והעייפוּת נסכוּ עליהם מוּכניוּת והיוּ עוֹשׂים מלאכתם במיעוּט קוֹל. שנתה של ציפּוֹרה נטלה מן הנשים, שהתגרוּ בה תחילה, את העילה להתגרוּתן. רק “תיל” חדש, שהוּבא אל מקוֹם הקטיף, ריענן קצת את הקוֹטפים. אף אני ישבתי בצד אחוֹתי החרוּצה והשַרתי כמוֹה מוּכנית את הכּשוּת הקטוּפה לתוֹך הכברה, אך לא יכוֹלתי להסיח את דעתי מציפּוֹרה הישינה וּמזמן לזמן שלחתי אליה מבט תוֹהה.

והנה, כעבוֹר שעה, אוֹ קצת יוֹתר, ראיתי שנתעוֹררה כמוֹ מתוֹך בהלה, ישבה והסתכּלה בעיניים מבוֹעתוֹת, כמוֹ לא ידעה היכן היא נמצאת והיא תמיהה שהיא בחוּץ, במקוֹם זר לה, ביער צוֹמח זה, שאנשים יוֹשבים מפוּזרים על קרקעוֹ וידיהם עוֹשׂוֹת במלאכה. היא ישבה, שיפשפה את עיניה והביטה כה וכה. אחר כך קמה בעצלתיים על גבעוֹלי רגליה וניגשה אלינוּ.

– אני הוֹלכת הביתה. איני יכוֹלה לקטוֹף עוד. כל גוּפי כּוֹאב. – דיבּרה אל שנינוּ.

– טוֹב, – אמרה אחוֹתי כמוּכנה לכך

– תקחי אתך את הכברה, רק את מעט הכּשוּת תשאירי בשׂק וּנקבל בשבילך פּתקה. אתה – פּנתה אלי – תלך ללווֹת אוֹתה עד אחרי ה“כּפר”, עד המדרכה. משם תוּכל ללכת לבדה.

ואני, כמוֹ חיכיתי להצעה זוֹ, קמתי מתוֹך התעוֹררוּת, ניערתי מעלי את העלים והגבעוֹלים ועמדתי מוּכן ומזוּמן ללווֹת את ציפּוֹרה. וּראה, אוֹתה ציפּוֹרה, שלבי היה גס בה קצת, היתה עתה כחדשה בעיני: נערה זרה שנמסרה לידי ואני חייב בכבוֹדה וּבהגנתה. קם בי מעין רגש מעוֹרב של חוֹבה ויהירוּת. רציתי, שכל אלה הקוֹטפוֹת, שקוֹדם לגלגוּ עליה וזילזלוּ בה, תראינה שאני הולך ללווֹתה, כמנהג גבר המלוה אשה לשוֹמרה בדרך.

ח

כשיצאנוּ מתוֹך שׂדה הכּשוּת קטפתי ליד הגדר פּרחי בּר קטנים וּנתתים בידה, ואת כברתה נטלתי ממנה וּתליתיה בכתיפי, וכן הלכנוּ בדרך העפר הרכּה, החשוּפה לחמה. היא החזיקה את קוֹמץ הפרחים בידה האחת, וּבידה השנייה היטיבה את שׂער ראשה כמעשׂה גדוֹלה. גבעוֹלי ידיה ורגליה העירוּמים היו מפוּספסים אדוֹם. משנינוּ נדף ריח הכּשוּת, ריח מריר־חריף. היא גבוֹהה ממני כדי ראש, ונדמה לי שהיא מביטה מעל לראשי. אך בהתרחקה מעט הביטה ישר בעיני וּמבטה היה טוֹב, עצוּב קצת וּמלא מחשבה. והיא נראתה לי יָפָה. היה בעיניה איזה רוֹך, שלא ידעתי כמוֹהוּ אצלה, והוָרוֹד שבפניה הקטנים, הילדוּתיים, לאחר שכיבה, הוֹסיף לה חיוּת וּתמימוּת. חמימוּת טוֹבה עלתה ממנה.

הדרך בין גדרוֹת הגנים והערוּגוֹת היתה דוֹממת. זוֹ השעה לפני גמר העבוֹדה שאין עוֹברי דרכים מצוּיים. החמה חיממה את גבינוּ מאחוֹר. מלבד זימזוּם חרגוֹלים בעשׂבים וּפרה גוֹעה במרחק לא נשמע כלוּם. שׂדה הכּשוּת הלך והתרחק מאחורינוּ, ואנוּ מתקרבים אל בתי היישוּב הכּפרי, זה שאנוּ רגילים לקרוֹא לוֹ סתם “הכּפר”; עוֹד מעט ונגיע אל המגרש הגדוֹל המשׂתרע בין שוּרוֹת הבקתוֹת והאסמים, המשַמש למרעה, לאיסוּף המקנה, לתרנגוֹלים ולכלבים ולחזריזים וּלמשׂחק הילדים. אחרי שנחצה באלכסוֹן את המגרש הזה, נגיע אל ראשית היישוּב היהוּדי ואל מדרכת הקרשים. שם אפרד ממנה ואשוּב אל שׂדה הכּשוּת לכַלוֹת את מלאכת היוֹם, והיא תלך עם הכברה הריקה לביתה, אל הוֹריה הזקינים, שבוַדאי ישתאוּ לה שחזרה בעוֹד יוֹם, אך ישׂמחוּ לראוֹתה כבר בבית בריאה ושלימה.

לא הייתי ביישן, שרגיל הייתי בחברת נערוֹת: אחיוֹתי וחברוֹתיהן ואחיוֹת חבירי, והייתי מדבר עמהן בכוֹבד ראש ובבדיחוּת הדעת בלי כל מחיצה. אבל הפעם נתמלא לבי רגש חדש, שלא ידעתי כמוֹתוֹ עד עתה. הליכה זוֹ עם ציפּוֹרה, נערה גדוֹלה ממני בשנים, במרחב הפּתוּח, בין שׂדוֹת וגנים, מתוֹך התרגשות הבשׂר אחרי מאמץ גוּפני כל היוֹם – נסכה עלי הלך רוּח לא רגיל, וּמחשבתי לא יכלה להרפּוֹת ממנה. מצד אחד רציתי שהשתיקה בינינוּ תימשך, כי היא הנעימה לי, אך מצד שני רציתי להפסיק את השתיקה וּלדבּר עמה, כדי למצוֹא מגע של קרבה מאוּוה. וּכבר אמרתי לפנוֹת אליה בשאלה שהכינוֹתי לי, אך היא הקדימתני, שעמדה פתאוֹם ואמרה:

– הגידה לי את האמת: אתה שׂוֹנא אותי?

השאלה הפתיעתני והביאתני במבוּכה. רגע עמדתי והסתכלתי בה. אחר כך אמרתי מתוֹך תוכחה וצער:

– למה תשאליני שאלה כזאת?

– למה? מפני שאני יוֹדעת, כי הכוֹל שׂוֹנאים אותי.

– לא נכוֹן! – קראתי כנגדה במרי – והוֹריך גם הם שׂוֹנאים אוֹתך?

– אפשר שהם אוֹהבים אוֹתי, אבל… אני שֹוֹנאת את אהבתם.

– ואחוֹתי? ואמי?

– הן אוּלי לא שֹוֹנאוֹת, אבל מבזוֹת אוֹתי.

– למה את חוֹשבת כך?

– כי יוֹדעת אני שכך הוּא. אנשים טוֹבים אינם מגלים את שֹנאתם, אבל אני יוֹדעת מה שבלבם. וּבאמת ראוּיה אני שישֹנאוּ אוֹתי ויבַזוּ אוֹתי.

– לא נכוֹן. למה?

– מפני שאין אני כנערוֹת אחירוֹת. אני גאה ורעה ולא מאמינה לשוּם אדם. המוֹרה בבית הספר אמרה במחלקה שאני כך, והיא אמרה את האמת. תמיד נדמה לי, שהאנשים רוֹצים להרע לי, להעליב אוֹתי וּלהכאיב לי. אני רוֹצה להיוֹת אחרת ואיני יכוֹלה. תמיד אהיה כך, אני יוֹדעת, ותמיד ישֹנאוּ אוֹתי, כן, כן…

ידעתי שיהוּדים אוֹמרים וידוּי לפני מוֹתם, ידעתי בעל פה את הוידוּי שבסידוּר בסדר אלף בית, ידעתי שהנוֹצרים מתוַדים על חטאיהם לפני הכוֹמר – אבל מימי לא שמעתי וידוּי נוֹרא כזה מפי שוּם אדם, וּמה גם מפי נערה צעירה. דבריה של ציפּוֹרה עוֹררוּ בי סערת נפש וּמבוּכה והתרגשוּת עד לדמעוֹת. רציתי לנחמה, לדבּר באוֹזניה דברים טוֹבים, רכּים, אבל לא ידעתי מה אגיד לה. והרגשתי צוֹרךּ להוֹכיח לה, כי יש מי שאוֹהב אוֹתה. וּבאין בפי מלים אחירוֹת, חזרתי על טענתי האחת:

– אבל בעצמך אמרת, כי הוֹריך אוֹהבים אוֹתך?…

– טיפּש! כבר אמרתי לך, שאני שֹוֹנאת אותם. הם אינם מבינים אוֹתי, הם מפחדים מפני, הם מפנקים אוֹתי ונוֹתנים לי כל מה שאני רוֹצה. זה מרגיז אוֹתי. זה עוֹשׂה אוֹתי לרעה. אילוּ יכוֹלתי לברוֹח מן הבית הזה…

פּנתה ממני והתחילה פּוֹסעת לפני הלאה, אל המגרש. הלכתי אחריה ולא ידעתי נפשי. עתה לא דיבּרה עוֹד, אף לא הביטה אלי. ניכר היה שגם היא נסערת.

כשהגענוּ אל המגרש הפּתוּח לפנינוּ למרחב, עמדה ואמרה:

– די! הבה לי את הכברה. מכאן יכוֹלה אני כבר ללכת לבדי. אם אתה רוֹצה, תעמוֹד ותביט עד שאעבוֹר את המגרש. רק ילדים משׂחקים בוֹ ואיני יריאה אוֹתם…

– מה איכפת לך, אם אלוה אוֹתך עד המדרכה? – אמרתי ולא הסירוֹתי את הכברה מעל כתיפי.

נפש חיה לא נראתה בקרבת מקוֹם. משני צידי הדרך השׂתרעוּ מאחוֹרי הגדירוֹת הנמוּכוֹת גני ירק גדוֹלים ושוֹתקים, והבתים רחוֹקים.

ציפּוֹרה הביטה כה וכה בעיניה הפוֹזזוֹת, וּפתאוֹם תפסה בשתי ידיה את ראשי, גחנה אלי והטביעה במצחי נשיקה מצלצלת. הכברה נפלה לארץ, ואני עמדתי נדהם ולא ידעתי מה אעשׂה.

לא הספקתי להתאוֹשש, והיא הרימה את הכברה, עשׂתה בה תנוּעה כאוֹמרת להכוֹתני בה, הצטחקה ואמרה:

– לך שוּב אל אחוֹתך. אל תספר לה מה שעשׂיתי לך. אתה מבטיח לי?…

אמרה וּברחה במוֹרד המגרש, בנתיבה הצרה החוֹצה אוֹתוֹ באלכסוֹן.

עמדתי והבטתי אחרי הרצה ברגליה הדקוֹת כציפּוֹר, רצה וּמנפנפת בכברה כבכנף משוּנה. עמדתי מבוּיש ועזוּב, נבוֹך ונרעש. לבי רץ אחריה, וּבמוֹחי חזרה מחשבה אחת: “היא לא רעה, היא לא רעה, היא לא רעה…”

---

שְׂרֵפַת בֵּיתֵנוּ

מאת

אשר ברש

לאחר שבוּע של סוּכּוֹת מרנין את הנפש במיעוּט גשמים אך מייגעה בריבוּי עניינים, לאחר יוֹם של שׁמחת תוֹרה, יוֹם של הקפוֹת וּקריאת התוֹרה לגדוֹלים ולקטנים, לאחר ה“רימפּל”, אלה נדוּדי החג מבית לבית לשם טעימה ושׂמחה של מצוָה, וּלאחר תוֹספת הילוּלה רעשנית בקלוֹיז עד שעה מאוּחרת בערב, וּלבסוף אחרי שׂיחת חוּלין יגיעה בבית על מה שיש לעשׂוֹת מחר, בראשית ימי המעשׂה, שלפי מראה השמיים וּמשב הרוּח בודאי גשוּמים וּרפוּשים יהיוּ – שקעה משפּחתנוּ בשינה עמוּקה. שנתם היתה עמוּקה כל כך, שאיש מהם לא שמע את צילצוּל האזעקה של פּעמוֹני בית היראה הרחוֹק ואיש לא ראה את החלוֹן הצפוֹני הגדוֹל, שהפך כוּלוֹ מַלבּן של ארגמן, ואת אוֹר החרדוֹת שרחש וּפיזז על הכתלים ועל הרהיטים. רק כשטפח שכיננוּ הזקן, בעל הבית הסמוּך, ר' פּיני ה“שׂוֹרף” (עוֹשׂה יי"ש), על זכוּכית אוֹתוֹ חלוֹן בשני אגרוֹפיו הצנוּמים, כשהוּא מצעק בקוֹלוֹ הצרוּד מרוֹב אימה – הקיץ אבי, ירד ממיטתוֹ, התלבש והעיר בנגיעת יד את הישינים “לקוּם, כי שׂריפה פּרצה אי בזה”. לא היה צוֹרך להעלוֹת את המנוֹרה, כי הבית היה מוּצף אוֹר כוּלוֹ.

הוּא עצמוֹ יצא לרגע החוּצה לראוֹת היכן השׂריפה וּלהיכן נוֹשבת הרוּח, וּכשחזר אמר לאמי, שכבר לבוּשה היתה:

– נוּ, האש עוֹד רחוֹקה. אני הוֹלך להוֹציא את הפּרה והעֶגלה. אַת ושׂרה עשׂינה בינתיים את החבילוֹת. בלי בהלה. נעביר את הכוֹל אל ה“חמיליאַרניה” (שׂדה הכּשוּת). לפי שעה אין גשם, אבל הוּא תלוּי באויר.

שׂרה, אחוֹתי בת הארבע עשׂרה, ואני בן התשע ישינים היינוּ בדרגשים שבחדר הגדוֹל, ואחוֹתי הקטנה חנה’לי, כבת שלוֹש, ישנה עם אבא־אמא בקיטוֹן המחוּבר אל החדר בפתח מפוּרגד למחצה. הדרגש השלישי פנוּי היה, שאחוֹתי הבכירה נסעה לביקוּר אצל הדוֹד.

לאחר שנארזוּ שתיים אוֹ שלוֹש חבילוֹת גדוֹלוֹת, הביאה אמי מן הקיטוֹן את התינוֹקת מכוּרבלה יפה (רק עיגוּל הפּנים המיוּשן והשוֹקט הציץ ברוֹב חן מתוֹך הכרבּוּל) וּמסרתה לאחוֹתה:

– הביאי אוֹתה, שׂרה’לי, אל הבאר. תחזיקי אוֹתה שם על הידיים עד שאבּא ואני נביא את מצע המיטוֹת. הילד ישאר כאן ויעזוֹר לי.

אחוֹתי צייתה ויצאה אל אימת הלילה.

לפי הוֹראוֹת אמי מילאתי סל גדוֹל כלים שוֹנים, כלי מתכת וּכלי חרס בעירבּוּביה. אמי הלבישתני את אדרת החוֹרף וכרכה מטפחת של צמר על צוארי, נתנה בידי את המטאטא והיעה שליד הכּירה, ואת ה“מזרח” וּתמוּנת “דוד המלך” שהוֹרידה מעל הקיר שׂמה תחת זרוֹעי, ואני עצמי לקחתי ביד השנייה את מקלוֹ וסוֹככוֹ של אבי, וחמוּש כל אלה עמדתי מוּכן לצאת, מסתכל בינתיים בקוֹצר רוּח במעשׂי אמי.

בינתיים חזר אבי חיור וּמתנשם, כנראה מרוֹב התאמצוּת בהוֹלכת הבהמוֹת הסרבּניוֹת. מקטוֹרן המוֹך העבה שלבש השיב עלי צינה כשעבר על ידי.

– קשרתי את שתיהן ליד הבאר. שׂרה כבר עוֹמדת שם עם התינוֹקת. האש עדיין רחוֹקה, אבל היא “הוֹלכת” לצד זה. צריך להוֹציא כל מה שאפשר. נכין הכוֹל, אחר כך אצא להביא את מישהוּ שיעזוֹר לנוּ להוֹציא את המטלטלין.

והוּא ניגש למלאכת הפינוּי. מתוּן מתוּן עשׂה את מלאכת ההסעה והקשירה (דוֹמני, שחיטם בשעת מעשׂה את הניגוּן החדש של הקלוֹיז) ואמי עוֹזרת על ידוֹ בשתיקה.

– על מה תשכּיב שׂרה את חנה’לי? – שאלתי בניקוּש שיניים, כי קצרה רוּחי לצאת.

– וי לי, הילד צדק. – קראה אמי – שכחנוּ לגמרי, שהיא עוֹמדת שם.

הוֹציאוּ שניהם מן הקיטוֹן גל של כּרים וּכסתוֹת ונדחקוּ בעד הפּתח להביאם אל הבאר. הלכתי אחריהם עם מטעני הכבד.

רוּח קרה נשבה בעוֹז וצרבה את הפנים. באפילה המעוֹרבת באוֹר מוּזר ראיתי תנוּעה רבה. בני אדם, רוּבם איכּרים, רצוּ באמצע הדרך, מבוֹהלים אך שוֹתקים, כבדי נשימה, אחוּזי אוּנקליוֹת, קרדוּמוֹת, חבלים וּכלי שאיבה. רק ההד העמוּם של רגליהם הרצוֹת היה כמדַבּר. אחירים טענוּ על גבּם שׂקים. מרחוֹק נשמע סאוֹן האש המתלקחת, ילל נשים וילדים, קוֹל פקוּדוֹת המכבּים וּשניים אוֹ שלוֹשת הז’אנדארמים וקילוּחה המתנפּץ של המשאֵבה הקטנה, שזרקה מים לתוֹך הלהבוֹת. ממעל, מעל לראשי, זחלוּ והתאבכוּ ענני עשן אפוֹרים וּכחלחלים, ורוּדים ואדוּמים, מין קמרוֹן בראשית, תוֹהוּ ובוֹהוּ זרוּע גיצים פּוֹרחים, כציפּוֹרי אש, ויד אלוֹהים בוֹחשת בוֹ. פּה ושם נישׂאה אלוּמת קש בּוֹערת, אוּד אוֹ סמרטוּט אדוֹם, מתפּוֹצצים אוֹ

מתקרעים, עוֹלים ויוֹרדים ועוֹלים שוּב וצוֹנחים לבסוֹף צניחה חשאית לארץ. עינַי נאחזוּ בלהט הסוֹער וּמקיף שטח גדוֹל במרחק לא רב, במקוֹם שמצוּיים בתיהם של יהוּדים ונוֹכרים ידוּעים לי. ריח חריכה חריף, כריח קלי, בא באפי. שמעתי צניפת סוּסים, געיית פּרוֹת וּפעיית כבשׂים מחצרי האיכּרים. לא חשתי עוֹד בצינת הסתיו המוֹשכת מעברים והעוֹלה גם מן האדמה הטחוּבה. בדרך אל הבאר עברוּ עלינוּ בריצה נוֹשׂאי דליים וקנקנים – משם מלאים וּבחזרה ריקים.

הבאר היתה באמצע משעוֹל מוֹביל אל שכוּנת איכּרים, ממוּל לביתנוּ, בירכתי שׂדה הכּשוּת שלנוּ, שעמד עתה בשממת הסתיו, שׂריגי הכּשוּת כּרוּתים והוּא חשוּף כוּלוֹ בין טוּרי עמוּדי העץ הגבוֹהים, שחוּטי ברזל מתוּחים עליהם מלמעלה והם מזמזמים נוּגוֹת ברוּח כחוּטי הטלגראף. לאוֹר השׂריפה ראיתי ציפּוֹרים מתלהלהוֹת על חוּטי הבּרזל, באוֹת וּפוֹרחוֹת

וחוֹזרוֹת אחוּזוֹת אימה, מהן מצפצפוֹת וּמהגוֹת נכאים. זכרתי את קיני הציפּרים תחת פּאתי הגגוֹת ואת קן החסידוֹת הגדוֹל על גוֹרנוֹ של איואן צ’וֹבּיט. “טוֹב שהחסידוֹת הספּיקוּ ‘לנסוֹע’ אל מעבר לים, חשבתי, אבל מה תעשׂינה הציפּוֹרים הנשארוֹת?” רחמַי נכמרוּ עליהן.

הבּאֵר היתה בתוֹך השׂדה וּמחוּצה לוֹ, בחלקה קטנה בפני עצמה, מעין כּרמלית, גדוּרה גדר נמוּכה להפריד בינה וּבין השׂדה. עתה היתה הגדר פּרוּצה, שהשוֹאבים־המכבּים פרצוּה, וגם אנוּ נכנסוּ לשׂדה הכּשוּת דרך אוֹתה פּרצה.

את הפּרה והעגלה מצאנוּ קשוּרוֹת בחבלים אל שני עמוּדים, והן מרקדוֹת בזנבוֹת מוּרמים כלפי האש, מפרכּסוֹת לרוּץ שמה. הפּרה אף גוֹעה מזמן לזמן בקוֹל אימה. אחוֹתי עמדה סמוּך להן, מחזיקה בזרוֹעוֹתיה, הדוּקה אל לבה, את התינוֹקת שבּכתה מעט וקוֹבלת:

– רגלי כוֹרעוֹת תחתי מן המשׂא. היא כל כך כבידה…

הטילוּ הוֹרי את המצע על האדמה הרפוּשה. אמי נטלה את חנה’לי והוֹשיבתה על כּסת, תמכה את גבּה בשני כּרים, הניחה כּסת אחרת על רגליה ועטפה בה את הקטנה עד ראשה המכוּרבל:

– כך יהיה לך חם, ציפּוֹרי. ועכשיו תעמוֹד אתה – פּנתה אלי – ותשגיח עליה, ושׂרה תלך עמנוּ, לעזוֹר לנוּ בהעברת החפצים. זכוֹר, אַל תמוּש מפה. שים עין על הבהמוֹת ועל החפצים. שׂריפה היא שעה יפה לגנבים…

שלוֹשתם חזרוּ אל הבית להציל מה שאפשר להציל

ביתנוּ עמד מרוּחק משאר בתי הסימטה, רק ביתוֹ של ר' פּיני ה“שׂוֹרף” קרוֹב לוֹ כשלוֹשים אמה מעבר לגינה שבּינוֹתם. מרחוֹק, מבּין לעמוּדים הגבוֹהים, ראיתיו מַבהיק כוּלוֹ בלוֹבן הסיד (הקיץ סיידנוּהוּ מחדש) בתוֹך מאוֹר האש האיוֹם המשתוֹלל וּמתקרב מצד צפוֹנית מזרחית, מעבר הסימטה הצפוּפה. בינתיים ניצחוּ הלהבוֹת את הרוחים הקטנים שבין בתי העץ, של הנוֹכרים והיהוּדים, והציתוּ אוֹתם זה אחר זה. לא עמדוּ להם השׂקים הלחים על הגגוֹת המשוּפּעים, שאנשים ישבוּ עליהם, יוֹצקים מים וּמחניקים כל גץ שנוֹפל באוּנקליוֹת ארוּכּים. הלהט המתקרב הניסם סוֹף סוֹף משבתם, וּברגע האחרוֹן אנוּסים היוּ לרדת בסוֹלמוֹת אוֹ בקפיצה.

גם על גג ביתנוּ ישבוּ כבר כמה דמוּיוֹת מוּצפוֹת נגוֹהוֹת מסתוֹריים, הניחוּ שׂקים שרוּיים במים וכיבוּ באוּנקליוֹת את האש היוֹרדת עליו. תנוּעוֹתיהם היוּ כשל צללים.

קוֹלוֹת הפעמוֹנים נשתתקוּ כבר, אך קוֹלוֹת האנשים קוֹרבּנוֹת השׂריפה גברוּ, כי האש אחזה בכל פעם בבית נוֹסף בסימטה, ואז פּרצה יללה חדשה, עשׂוּיה כמה קוֹלוֹת. רק המכבים והמגישים עשׂוּ מלאכתם בשתיקה מחרידה.

אבי מצא שני פּוֹעלים נוֹכרים, שעזרוּ עמוֹ להסיע לכאן את המשׂאוֹת הכבידים, אך גם אמי ואחוֹתי באוּ מדי פּעם בפעם וידיהן מליאוֹת חפצים שוֹנים. הכוֹל הטילוּ לתוֹך שׂדה הכּשוּת, לא הרחק מן הבּאר, והגל גדל ורחב. עלי, השוֹמר האסוּר למקוֹם, ניטל להשגיח על הכוֹל.

אמא תיקנה בכל פעם שבאה את מוֹשב התינוֹקת, נשקה לה וּמחתה דמעה מעל פניה, כי הקטנה בכתה ושתקה חליפוֹת. היא לא ידעה את הנעשׂה, למה הוֹציאוּה ממיטתה החמה החוּצה, אל הלילה האפל והקר, אל המהוּמה הגדוֹלה, והביטה בבעתה מוּל האש הסוֹערת מנגד. גם את פני גיפפה אמי באצבעוֹתיה הצוֹננוֹת כקרח ונשקה לי על לחיי:

– לא קר לך, בני? שמוֹר יפה על חנה’לי. שמוֹר על הכוֹל, יקירי; אוּלי ירחמוּ עלינוּ מן השמיים וּביתנוּ יהיה לפליטה. וי לי, כמה נשׂרף ביתוֹ של ווֹפצ’י הגרסי, של זיינביל חיימ’קיס, של זלמן לייבּ סגל… וגם שלהם, של איואן, של דניס, של פּאן קוֹנסקי, של… עכשיו בּוֹערים עוֹד חמישה בתים… איזה אסוֹן!

כּפּוֹת ידי בכיסי אדרתי, ראשי מכוּנס בצוארוֹן הזקוּף ושינַי נוֹקשוֹת בפי, עמדתי וּפנַי אל האש. בחרדת תאוָה הסתכלתי בבתים הנאכלים, שבנפוֹל כוֹתליהם רוֹאים את פנימם, והם דוֹלקים כמדוּרוֹת גבוֹהוֹת, מתמוֹטטים ונוֹפלים וזוֹרקים למרוֹם תמרוֹת עשן, אוּדים,

צרוֹרוֹת וּשביבים פּוֹרחים ועוֹלים אל הקמרוֹן המגיע עד העננים. עד מקוֹם שעיני מגעת ספרתי את הבתים שכבר היוּ למאכוֹלת אש ואת אלה הבוֹערים עדיין. כבר ספרתי שישה, שבעה, שמוֹנה… וּכבר נתהַוה חלל גדוֹל, מראה מפוּלש, שרק גוּפי תנוּרים עוֹמדים בוֹ, אלא שהוּא נבלע בחשיכה הרחוֹקה.

והנה אני רוֹאה מפּינת גגוֹ של שמוּאל הסנדלר מתאַבּכת תימרה קטנה, לבנבנה, עוֹד מעט ותפרוֹץ מתוֹכה הלהבה ותתפשט מסביב עד שתשב ככתר של זהב על הבית כוּלוֹ. איני יכוֹל לעצוֹר ברוּחי. רוֹצה אני לרוּץ שמה, להזהיר, להזעיק את המכבים, אבל אני כפוּת למקוֹם. איני יכוֹל להשאיר את חנה’לי, את הבהמוֹת, את המוֹן החפצים. אם לא יצילוּ את ביתוֹ של הסנדלר – תהיה הסכּנה קרוֹבה לביתנוּ, שהרי ממנוּ עד ביתוֹ של ר' פיני לא רב המרחק. והרוּח נוֹשבת וסוֹערת בחוֹזקה משם. כבר מטר של גיצים ואוּדים בוֹערים יוֹרד על גגוֹ וגם על גגנוּ.

– אתה רוֹאה, בני – שמעתי פתאוֹם קוֹל אמי מדבּר אלי מקרוֹב – ים של להבוֹת. איזה אסוֹן! וּמתי? דוקא במוֹצאי שׂמחת תוֹרה… במוֹצאי החג הקדוֹש… אם רעב אתה – בקש ותמצא משהוּ שם בסל. שׂרה הביאה כל מה שהיה בתנוּר. גם את ה“הוֹלּבּצ’וֹת” (עלי כּרוּב ממוּלאים בשׂר ואוֹרז) שנוֹתרוּ מן החג. עוֹד חמוֹת היוּ. אפשר שעוֹדן חמוֹת. הסל מכוּסה בכּר… תקח לך, ילדי, וגם לתינוֹקת תתן… אני ממַהרת שמה…

והיא חזרה אל מקוֹם הסכּנה. רגליה כּאבוּ מרוֹב ריצה, כל גוּפה היה שבוּר מרוֹב סחיבה וטילטוּל, אבל לא יכלה לשקוֹט: אפשר תמצא ידה להציל עוֹד משהוּ.

אני עמדתי כעל גחלים. רציתי לרוּץ עם הרצים, לגשת עד מקוֹם השׂריפה, עד מקוֹם שאפשר לגשת, לראוֹת את האש מקרוֹב, לעזוֹר למצילים, למכבים. אפשר יתנוּ גם לידי דלי ואוּכל לצקת מים על האש. אבל לא יכוֹלתי לזוּז מן המקוֹם. גמרתי איפוֹא בלבי לחכוֹת עד שאחוֹתי תבוֹא הפעם ואז אכריח אוֹתה להישאר, לפחוֹת לרבע שעה, ואני ארוּץ אל האש. אערים ואגיד לה: “אבא קוֹרא לי”…

ואמנם אחרי שעה קלה באה אחוֹתי, נטוּיה לאחוֹר וחוֹבקת איזה דבר כּבד (אוּלי מדוֹכת המצה!), שמטה אוֹתוֹ לארץ, וּבעצמה צנחה בגניחה כבדה על החבילה, סמוּך למשכבה של התינוֹקת.

השתמשתי בשעת הכוֹשר:

– אַת נשארת כאן להשגיח – ואני ארוּץ אל אבא. אני דרוּש שם…

שׂרה לא עצרה כוֹח להשיב דבר, ואני לא חיכיתי לתשוּבתה. העייפוּת פּגה מרגלי והן נשאוּני בקלוּת אל דרך המלך, למקוֹם שעמד ביתנוּ. אבל לא יכוֹלתי לעבוֹר את הרחוֹב מפני להט האש: שני הבתים, שלנוּ ושל ה“שׂוֹרף”, כבר עמדוּ בלהבוֹת. אבי ואמי עמדוּ נשענים זה על זה והביטוּ לתוֹך האש המכלה את קנם.

הכוֹל אבוּד. אין הצלה עוֹד. ארבעה עשׂר בתים, שישה של יהוּדים וּשמוֹנה של נוֹכרים, עלוּ על המוֹקד. שני הבתים האחרוֹנים בשוּרה, אף שמרוּחקים מן השאר, גם הם לא ניצלוּ. הרוּח ממש נשׂאה את האש אליהם. אילוּ היה במקוֹם גדוּד מכבים הגוּן, בוַדאי אפשר היה להצילם, אבל עשׂרוֹת אנשים לא־לוּמדים, עייפים ממה שפעלוּ עד עתה, אזלה ידם ולא יכלוּ עוֹד לעשׂוֹת דבר. אף המשאבה הקטנה, שבמשך שעה שילחה קילוּח מים דק לתוֹך הלהבוֹת, אף היא נתקלקלה וּפסקה לפעוֹל. עתה רפוּ כל הידיים. רק אחדים, מן הנוֹעזים, עמדוּ וקירקרוּ מרחוק, באוּנקליוֹת ארוּכּים, את קירוֹת העץ של שני הבתים להפּילם למַשׁוּאוֹת.

מעתה לא היתה עוֹד סכנה של התפּשטוּת האש. במרחק מאוֹת מטרים מסביב לא היה כל בניין. רק גנים עזוּבים, גני סתיו שוֹממים, מגרשים ריקים וּשׂדה הכּשוּת השׂתרעוּ משלוֹשה רוּחוֹת. תלתל אש שנפל עליהם כבה מיד אוֹ לאחר רגעים מעטים.

הסקרנים שבאוּ ממרכּז העיירה כבר חזרוּ לבתיהם. גם האיכּרים, שבאוּ מרחוֹק לעזוֹר, עזבוּ את מקוֹם המערכה. נשארוּ רק מעטים. הנשׂרפים התהלכוּ בין המַשׁוּאוֹת, מהם פּרשׂוּ ידיים וּבכוּ וּמהם הסתכלוּ במה שעלה לעמלם, לצל קוֹרתם, לעת הסתיו, עוֹנת הגשמים, הבּוֹץ והקוֹר, לפני החוֹרף עם שלגיו וקרחוֹ, ולבם היה מלא פּחד וייאוּש, מעין רמץ שכּבה.

וּכמוֹ להוֹסיף מכאוֹב על מכאוֹב – עם שנתמוֹטט ביתנוּ, פּסקה הרוּח. אילוּ פּסקה לפני חצי שעה עוֹד אפשר היה למַלט את שני הבתים, שלנוּ ושל שכיננוּ ר' פּיני.

ר' פּיני! עוֹד קוֹדם שאחזה האש בביתוֹ אחזתהוּ פתאוֹם חוּלשת לב ונפל, ואנשי ביתוֹ נשׂאוּהוּ מכאן אל הבית היהוּדי הראשוֹן של גוּף העיירה. נשארה רק הבת, שאינה שפוּיה כל צוֹרכה, לשמוֹר על החפצים, שהיוּ מוֹשלכים על מגרש ריק. מקרה זה דיכדך מאוֹד את הוֹרי והם דיבּרוּ בוֹ בלי הרף. אבי גם רץ לראוֹת מה שלוֹם הזקן. בשוּבוֹ שמעתיו אוֹמר לאמי:

– אינוֹ מוֹצא חן בעיני. השם ירחם.

בינתיים האפיר חלל העוֹלם. כּיפּת עננים כבידה צימצמה את האוֹפק מסביב, אך השחר, כנראה, כבר עלה, כי הכוֹל נתבהר לעין, אף כי לא היה סימן לזריחה. נטפי גשם דקים נפלוּ על הידיים ועל הפּנים. גם אל תילי השׂריפה נפלוּ ללא רוֹשם.

הנשׂרפים התהלכוּ שחוֹח, אוּמללים. כל אחד עיניו אל משׁוּאוֹת ביתוֹ העשינוֹת. הגברים נאנחים והנשים מייבּבוֹת בחשאי, בלי כוֹח. אחדים מתנים את גוֹדל האבידה, מסַפּרים מה רב היה טוּב ביתם שנשׂרף.

לא עלה על דעתי לשוּב אל משמרתי. תשב שם שׂרה, עד שנבוֹא שמה כוּלנוּ.

והנה החזיק אבי בכתיפה של אמי ואמר:

– עשׂינוּ כל מה שיכוֹלנוּ. מן השמיים נגזר שגם ביתנוּ יעלה באש. אין עוֹד מה לעשׂוֹת. טוֹב שהצלנוּ את הפּרה והעגלה וכמעט את כל כלי הבית. גם רוֹב התבוּאה הצלנוּ. גם זוֹ לטוֹבה. דיברתי עם יאַשקוֹ סמירני. הוּא הציע לי חדר בביתוֹ. גם מקוֹם ברפת לבהמה. אדם הגוּן הוּא יאַשקוֹ. נעבוֹר שמה לפי שעה, עד שנמצא לנוּ דירה בעיר. הבטיח לסדר לך פּינה לבישוּל במסדרוֹן הבית. מה לעשׂוֹת? חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוֹבה. נזקם של אחירים גדוֹל משלנוּ…

אמי, כאילוּ נקרע פּצעה, פרצה בּיבבה חדה. אך התגברה מהר, הרימה כנף סינרה וניגבה עיניה ואת כל פניה.

– בודאי אנוּ ראוּיים למה שבא עלינוּ… בוֹא, נלך אל הבאר. בוֹא, ילדי, שׂרה שם לבדה עם התינוֹקת.

– ואני הוֹלך אל יאַשקוֹ – אמר אבי – ואבוֹא עם הקרוֹן להעביר הכוֹל שמה.

לא עברה שעה ויאַשקוֹ עם עבדוֹ באוּ בקרוֹן גבה הסוּלמוֹת. גם אבי ישב בקרוֹן.

בשלוֹש פעמים העתיקוּ הכוֹל לחצירוֹ, שהיתה בפרבר האיכּרים בדרך אל הנהר והטחנה.

איכּר אמיד היה יאַשקוֹ. חצר בנייני המשק היתה רחבת ידיים. החדר שפּינה לנוּ היה גדוֹל וּמסוּיד לבן. אף חם היה, שגוּף תנוּר האפייה היה בתוֹכוֹ. את האיקוֹנין סילק מעל הכתלים. כלי הבית, המצע, החבילוֹת היוּ מוּטלים בלי סדר על רצפּת החוֹמר הנקיה. לכשננוּח קצת נתחיל בסידוּר.

האיכּרית, אשת יאַשקוֹ, בעלת שׂער שׂיבה קלוּש וּפנים טוֹבוֹת, הביאה כד חלב מבוּשל וחם, וגם כוֹס איכּרים כבידה. אבי התיר לקטנים, לי וּלחנה’לי, לשתוֹת מן החלב, שנתבשל בכלי של נוֹכרים.

היה לחלב טעם גן עדן. מימי לא טעמתי טעם חלב כזה. שתיתי שתי כוֹסוֹת גדוּשוֹת.

האשה הטוֹבה זירזה אוֹתנוּ לשתוֹת עוֹד. אם נסכים לאכוֹל מה – תביא לנוּ. אבל יוֹדעת שהיא שהיהוּדים אוֹכלים רק “כשר’ני”…

אמי הוֹדתה לה. אמרה לה, שהצלנוּ את כלי הבישוּל ואם תמכוֹר לנוּ מעט תפוּחי אדמה – תבשל אוֹתם.

האיכּרה הלכה להביא.

ישבנוּ על שׂרידי מחמדינוּ המוּטלים על הקרקע עצוּבים וּמדוּכדכים, עייפים וּרצוּצים מתלאוֹת הלילה, מרוֹב יגיעה ומרוֹב צער האסוֹן שבא עלינוּ.

רק חנה’לי, לאחר ששתתה את החלב הטוֹב, הסתגלה מהר למצב החדש. אדרבה, העניין מצא חן בעיניה. היתה מטפּסת על החבילוֹת, על הכּרים והכּסתוֹת, מתהפכת וקמה וּמטפסת שוּב, גם על גב אמא עלתה ועל כּתף אבא ישבה.

פּתאוֹם פרצה אחוֹתי שׂרה בצחוֹק גדוֹל ולא יכלה לכוֹבשוֹ. מרוֹב צחוֹק נפלה על חבילה, מפרכסת בכוֹל גוּפה.

אבא ואמא הביטוּ אליה בתימהוֹן.

– מה את צוֹחקת, מטוֹרפת? – נזפתי בה הראשוֹן. צחוֹקה הפּרוּע נראה לי כפוֹגם בעצבוּת החגיגית של מצבנוּ.

אבל היא התהפּכה והוֹסיפה לפרכּס בצחוֹק.

– נוּ, הגידי כבר, מה הצחוֹק. – אמר לה אבי.

ישבה שׂרה, מחתה פניה בכנף השׂמלה וסיפרה: כשנשארה לבדה עם חנה’לי, התחילה התינוֹקת בוֹכה: היא רעיבה. חיפּשה וּמצאה את קדירת ה“הוֹלוּבּצ’וֹת”. באמת עוֹד חמוֹת היוּ. וּכשהוֹשיטה לתינוֹקת אחת מהן – סירבה לקחת וּבכתה עוֹד. שאלה אוֹתה: “למה אינך לוֹקחת?” ענתה הקטנה (ואחוֹתי חיקתה יפה את קוֹל התינוֹקת): “עשׂיתי… ולא נטלתי את ידי… אסוּר לאכוֹל בלי נטילת ידיים…” ולא אכלה עד שהביאה לה בתוֹך כפּוֹת הידיים מעט מים מן הבּאר ורחצה ידיה.

ושוּב פּרצה בצחוֹק. הצחוֹק דבק גם בנוּ. הבּטנוּ אל הקטנה, שהמשיכה בטיפּוּסיה ולא השגיחה בנוּ וּבמה שמדוּבּר בה. הבטנוּ אליה באהבה וצחקנוּ, צחקנוּ בלב טוֹב.

אמא החזיקה בה וכיסתה את פניה בנשיקוֹת: “צדקת שלי, צדקת קטנה שלי!” עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת שׂוֹחקוֹת.

צחוֹק זה האיר פּתאוֹם את אפילתנוּ.

ברוּר היה לכוּלנוּ: אסוֹן זה שבא עלינוּ אינוֹ אלא רע עוֹבר, מקרה לא חשוּב. הוֹאיל וכוּלנוּ חיים וּשלימים – יתוּקן הכוֹל בעזרת השם.

---

פְּשֶׁיֶמְסְקִי

מאת

אשר ברש

א

כחישוּק בּרזל הקיפה מציאוּתוֹ את הֲוָיָתי הילדוּתית הרוֹפפת. “שמשוֹן הגיבּוֹר” שבספר שוֹפטים שיעשע את הדמיוֹן וההכרה הלאוּמית, בארץ וּבעבר רחוֹקים רחוֹקים. ואילוּ זה, הזר, היה הוֹוה מסביב והעיק על העצבּים הרכּים. “ציוּר” חי ממנוּ קניתי לי בחדר הדרדקי, כשחברַי, בני חמש ושש, עם וּבלי ציציוֹת נגררוֹת, שׂיחקוּ “בפּשיימסקי”. הוּא: הגנב, השוֹדד, המוֹרד ברָשוּת, הבוֹרח מבתי הסוֹהר, היה חוֹשק שׂפתיו, מנַפּח לחָייו, לוֹטש שתי עיניים בּוֹטוֹת ונוֹתן לכל גוּפוֹ תבנית מה שהוּא מוּצק ונטוּע, מעין גזע האילן הנמוּך וּקצוּץ הראש, שעמד בצד החצר של ה“חדר” – והכוֹל ראוּ אוֹתוֹ כמוֹ חי.

ברטט תאוה היה הדמיוֹן מטפל בתילֵי הסיפּוּרים, שהתהלכוּ בין יהוּדים ונוֹכרים, עליו ועל מעשׂי תוֹקפּוֹ ועזוּתוֹ. כוֹח של מַגניט היה בשׂפתי המסַפּר על פּשיימסקי.

תפיסתוֹ הראשוֹנה היתה בשלב גניבת תפוּחי אדמה בליל חוֹרף מתוֹך “מַטמוֹנוֹ” של איכּר עשיר. חוֹרף קשה, חוֹסר עבוֹדה ויקרוּת מאמירה. הוּא, פּשיימסקי הבחוּר האַלים, היה מפרנס מיגיעוֹ, יגיע שׂכיר יוֹם, אם אלמנה זקינה. הרעב והקוֹר הציקוּ לשניהם ימים על ימים. לא ראה לפניו דרך אחרת כי אם לגנוֹב. בחצוֹת הלילה בא עם אֵת ושׂק אל ה“מטמוֹן”, שנתלל לכל רוֹחב הגן במרחק מה מאחוֹרי ביתוֹ של האיכּר, והיה חוֹצב בשלג וּבאדמה הגלוּדים. האיכּר הקמצן, שהיה חרד על תפוּחי האדמה היקרים שלוֹ וחשש לגנבים, שמר לילה לילה ברפת, וּכשראה את הגנב נתנוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ. הלה חצב וחפר, הגיע אל שכבת הקש והשַלֶכֶת, קיצֵץ את זוֹ ואחר כך חפר בקלוּת בתוֹך האדמה התחוּחה, עד שהגיע אל הערימה. החוֹר שחצב היה עמוֹק, ואנוּס היה להכניס את חצי גוּפוֹ כדי שיוּכל להוֹציא את תפּוּחי האדמה. אז יצא האיכר ממארבוֹ וחבל בידוֹ, קרב בחשאי אל הגנב, וּבזריזוּת של מאַלם קשר את הרגליים הבוֹלטוֹת. וּכשהגנב זינק בכוֹח מתוֹך החוֹר מצא את עצמוֹ כפוּת… כשחזר אחרי חוֹדש מאסר, שׂרף את ביתוֹ ואסמוֹ של האיכּר ונמלט, וּמאז היה לחיתַת הסביבה.

גירסה אחרת: הוּא היה בבחרוּתוֹ עבד שקט וּמסוּר אצל ה“גראף הזקן”, וזה, שהיה כּעסן גדוֹל, ציוָהוּ פעם בשעת כּעסוֹ, לנשק את זנב כּלבּוֹ. מאימת השוֹט שבידי האדוֹן כרע על הרצפּה והחזיק בזנב הכּלב העצלן לנשקוֹ – אך פתאוֹם נמלך, הזדקר וסטר אחת וּשתיים על לחיי הגראף וּברח. הוּא פחד לשוּב, וכן נעשׂה לגנב ושוֹדד.

מאז גנב סוּסים בלילוֹת, שחט פּרוֹת בתוֹך הרפתים, שׂרף גדישים בחצֵרים, הוֹציא חֶלבֵי החזירים והאוּמצוֹת המעוּשנוֹת מתוֹך המטמוֹרוֹת הנעוּלוֹת, ליסטם עוֹברים ושבים ביער ועל אֵם הדרך, אינס בנוֹת איכּרים בתוֹך קמת השׂדה, וּלבסוֹף התחיל גוֹנב גם מתוֹך בתי העירוֹנים. אחרי מעשׂה הפּשע הגדוֹל היוּ אוֹרבים לוֹ שבוּעוֹת וירחים, ורק ארבעה אוֹ חמישה ז’אנדארמים מזוּינים יכלוּ לתוֹפסוֹ.

פעם, אחרי ששוֹפט העיירה דן אוֹתוֹ לשלוֹש שנים מאסר, ברח מקץ שבוּעיים, וּבאוֹתוֹ הלילה חתר אל מעוֹנוֹ של השוֹפט וגנב את בגדי השׂרד שלוֹ. רק את אלה. אחר כך פּגשוּהוּ האיכּרים לבוּש בגדי שוֹפט ביער:

– תאמרוּ לוֹ, מעתה לי המשפּט.

ונעלם.

על כוֹחוֹ היתה מתהלכת, בין אגדוֹת אחירוֹת, גם זוֹ: שני ז’אנדארמים חזקים מצאוּהוּ ישן בתוֹך חפירה וכפתוּ את ידיו בשרשרוֹת בּרזל. הוּא הלך אתם כנכנע, אך פּתאוֹם, בעוֹברם תחת עץ בשׂדה, ניתק במשיכה אחת את השרשרוֹת, אחז בשני הז’אנדארמים, נשׂאם והעמידם משני צידי העץ, וּבחבל שבכיסוֹ קשרם אל הגזע, אחד מכאן ואחד מכאן.

את חמש מאוֹת הזהוּבים מתוֹך מגירתוֹ של זֶלִיקִיל הכּילי, גנב כך: זליקי, שכל גוֹפוֹ היה צנוּם ועלוּב וּמכוֹער וּלבוּש קרעים, החזיק את המוֹנוֹפּוֹלין של המלח לכל העיירה והכּפרים מסביב, והיה צוֹבר זהוּבים להלווֹתם אחר כך ליהוּדים וּלנוֹכרים בריבּית קצוּצה. הכוֹל תיעבוּ אוֹתוֹ.

ביתוֹ היה מוּקף מחסני מלח מליאים, ורק באמצע, כבתוֹך מבצר, היתה לוֹ דירה קטנה, שבה שכן כבוֹד עם אשתוֹ הפּוֹזלת. על דעת איש לא היה עוֹלה, שגנב יוּכל לחתוֹר פעם לתוֹך המבצר הזה. והנה בחצי לילה אחד הוֹפיע בחדר משכּבוֹ פּשיימסקי: בידוֹ האחת עצם היָרֵך של מת, וּבשנייה גוּלגוֹלת חלוּלה ונר דוֹלק בתוֹכה, וּבין שיניו החזיק, כשוֹחט את החלף, סכּין מלוּטשה. הוּא נהם פּתאוֹם נהימת חיה וזליקיל ואשתוֹ הקיצוּ בבת אחת במיטוֹתיהם, אך למראה עיניהם נתאבּנוּ תיכף, לשוֹנם דבקה לחיכּם ועיניהם קפאוּ בחוֹריהן. וּבכן ניגש הגנב אל בעל הבית, הרים את הכּר שלמראשוֹתיו והוֹציא מתחתיו את צרוֹר המפתחוֹת, פּתח במתינוּת את המגירה, לקח את ארנק הבּד הארוֹך, בדקוֹ היטב וּנתנוֹ בחיקוֹ. אחר כך פתח את החלוֹן, קפץ החוּצה ונעלם בחשיכה.

זליקיל ואשתוֹ היוּ אסוּרים במיטוֹתיהם כחוֹדש ימים, וּפּשיימסקי נתפּס רק כעבוֹר חצי שנה.

אחרי שרָצָה פעם את כל עווֹנוֹ במשך ארבע שנים ב“מצוּדה”, שב אל העיירה גזוּז ראש וּמגוּדל שׂפם. הוּא התהלך ברחוֹבוֹת והראה את כתוֹבוֹת הקעקע וחוֹתמוֹת האש שבבשׂרוֹ. האיכּרים ראוּ כן תמהוּ, אף מישמשוּ באצבעוֹתיהם הגסוֹת וּביקשוֹ לכבדוֹ ביי“ש, אך הוּא סירב: קוֹנם עליו, אין הוּא שוֹתה. גם צבר כּסף רב ב”מצוּדה". אחר כך התיישב על שׂפת הנהר, בתוֹך סוּכּת נצרים (הדבר היה בראשית הקיץ) והיה קוֹלע סלים יפים, סלים ירוּקים וּלבנים, סלים שליוים וּכשירים, וּמביאם אחר כך למכירה אל העיירה.

והנה יוֹם אחד חזר פַּרְנַס העיירה, פּוֹלני תקיף ועשיר, מעיר המחוֹז עם סוּס אחד רתוּם בעגלתוֹ, וריתמת בן זוּגוֹ תלוּיה על גבּוֹ של הסוּס המיוּתם. את השני, הצעיר והטוֹב, גזל פּשיימסקי בדרך, ישב עליו וּברח. העיירה היתה שוּב לחרדוֹת. שוֹטרים וז’אנדארמים ארבוּ לוֹ, ראוּ אוֹתוֹ פה ושם, אף הוּכּוּ פעמים אחדוֹת על ידוֹ, וּלבסוֹף הוֹבילוּהוּ פּצוּע וּקשוּר ידיים ורגליים בתוֹך קרוֹן קרשים ישר אל עיר המחוֹז.

– עכשיו יתלוּ אוֹתוֹ.

– לא יתלוּ, אבל הוּא ירקב שם ב“חד גדיא”.

– אל תדאג, הוּא יוֹפיע בקרוֹב.

– בחלוֹם.

– נראה.

ב

וּפעם בקיץ, כעבוֹר שנתיים למאסרוֹ האחרוֹן, ישבוּ איכּרים אחדים בביתנוּ על כּוֹס יי"ש, וסיפּרוּ על פּשיימסקי שנתגלה שוּב בסביבה. נמצאוּ כּוֹפרים שליגלגוּ, אבל המאמינים עמדוּ על דעתם, קראוּ בשם עֵדי ראייה ונתנוּ סימנים מוּבהקים, כיד דמיוֹנם. לבסוֹף הגיעוּ לידי מחלוֹקת, שהיתה נגמרת במהלוּמוֹת, אלמלא התערב אבי, הפריד בין הנלהבים וּביאר אחר כך באריכוּת וּבטוּב טעם, שהדבר הוּא מן הנמנע: מבית העלמין אין מחזירין.

אבל אני, שעמדתי עם קרן השוּלחן ושתיתי את סיפּוּריהם בצמא יוֹקד, שמרתי את הדבר בלבּי. וּכשבאה, כעבוֹר אילוּ שבוּעוֹת שקיטים, חברתה של אחוֹתי הגדוֹלה, ליפְשָה בת השכינה האלמנה, בתוּלה בשׂרנית וּבעלת עיניים עקשניוֹת, רעוֹת, והזמינה את אחוֹתי הגדוֹלה ללכת אתה מחר אל היער ללקוֹט פטָלים, קפצתי ממקוֹמי כחתוּל שנשתטה וצעקתי שלא בקוֹלי:

– פּשיימסקי ביער!

אני כמעט התעלפתי מהתרגשוּת, אך כל בני ביתי פּרצוּ בצחוֹק, וליפשה, השׂנוּאה עלי, התגנבה אלי מאחוֹר ומשכתני באוֹזני.

למחרת הבוֹקר באה ליפשה עטוּפה בסוּדר ישן אפוֹר, מהוּדק אל גזרתה הבוֹלטת וקשוּר על גבה, כדרך הגוֹיוֹת, וּבידה סל עם חבילת צידה בתוֹכוֹ. שׂפתיה היוּ כחוּלוֹת קצת מצינת הבוֹקר ועיניה הרעוֹת הבריקוּ מליאוֹת חיים. היא זירזה את אחוֹתי, שתמהר להכין את עצמה. את אחוֹתי זוֹ אהבנוּ אני ואמי במידה שוה, מפני ישרנוּתה וּמסירוּתה הטוֹבה.

– חוֹששני שירד גשם היוֹם, – אמר אבי שנכנס מן החצר והגרזן בידוֹ – העשן רוֹבץ על הגגוֹת.

– אין אנוּ של סוּכּר, – זרקה לפישה בחוּצפה – וּביער אפשר להתחבּא תחת עץ.

לפני צאתן התגנבה אלי שוּב וצרמה את אוֹזני:

– פּשיימסקי!

היער היה במרחק מהלך שעתיים אוֹ יוֹתר מן העיירה, אחרי דרך חוֹל כבידה, אחרי הנהר והטחנה. פעמים אחדוֹת בקיץ היוּ שתי אחיוֹתי עם חברוֹתיהן הוֹלכוֹת אל היער ללקוֹט תוּתי אדמה, אוּכמניוֹת, פּטלים ואפילוּ פּטריוֹת. אף פעם לא אירע להן כל פּגע רע. איכּרי הסביבה היוּ אנשים שקיטים, וכוּלם הכירוּ את אבי כאדם תקיף וישר, וּבכן היוּ אחיוֹתי כתריס גם לאחירוֹת.

אך כשנבלעה פתאוֹם השמש בפי ענן שחוֹר, שגָאָה מצפוֹן, פּלטה אמי בדאגה:

– אַ, הילדוֹת המסכנוֹת תירטבנה בדרך!

– טירוּף כזה! בפרוּטוֹת אחדוֹת אפשר לקנוֹת דלי פּטלים – השיב אבי בטרוּניה, – ולחץ את פּניו אל זגוּגית החלוֹן. אני עמדתי ליד החלוֹן השני והסתכלתי באי מנוּחה אל סחרחרוֹת האבק והגְבָב על פני החוּץ. פּתאוֹם הצליף ברק והבעיתני לאחוֹר, וכעבוֹר רגעים אחדים דירדר רעם רחוֹק. מסך הגשם כבר היה תלוּי כבד במרחק חצי שעה מצד היער.

השתררה דמעה מעיקה בבית. אמי התהלכה כתרנגוֹלת בבין הערבּיים המקרקרת חרש לעצמה, ואבי, כדרכוֹ במקרים כאלה, הוֹציא מתוֹך הארוֹן את הספר “מסילת ישרים” והשתקע בוֹ בשתיקה עשקנית. האחוֹת הצעירה ישבה כשגבה אל החלוֹן וסרגה מחוּטי צמר את מקטוֹרנה הכחוֹל. פּתאוֹם התחילה אמי להתלבש. היא חפצה לצאת לקראת המלקטוֹת. אבל אבי הרים את עיניו מן הספר, האפיל גבּוֹתיו וקרא:

– התפשטי!

המעיל נפל מידיה הרכּוֹת, הנאמנוֹת, של אמי. היא הרימתוּ ותלתה אוֹתוֹ שוּב בארוֹן, וּבעצמה ניגשה לעבוֹדת הבּצק.

הגשם בה כדהרוֹת אלפי סוּסים גמדים. המים והאש רחצוּ את החלוֹנוֹת והרעמים הרעידוּ את קירוֹת העץ העבים של ביתנוּ. הוּא נמשך ונמשך, ונדמה שהוּא הוֹלך וגוֹבר. כל קוֹנה לא בא אל הבית. היתה אפלוּלית זרה וקרה. אמי חתכה ולשה את העוּגוֹת, קילקלה את צוּרתן ולשה אוֹתן שנית. אחוֹתי הצעירה סרגה חיש־חיש וּבאצבּעוֹת מרוּגזוֹת, אבי דגר בזעף על “מסילת ישרים” שלוֹ, ואני בכוֹרעי על הספסל וּפני אל החלוֹן הייתי ביער: הסערה ביער האוֹרנים הגדוֹל עברה ברוּחי והרעידתני בזוָעוֹת דוֹלקוֹת. העצים שרקוּ וטפחוּ זה אל זה. קוֹלוֹת עוֹפוֹת משוּנים צרחוּ מתוֹך קינים מסוּתרים. צבאים מבוֹהלים וחזירי יער משוּסים חלפוּ כחיצים בין הגזעים המבוֹהרים בברקים. וּשתי המלקטוֹת, ליפשה בת האַלמנה, ואחוֹתי, אחוֹתי הטוֹבה, המסוּרה, לוֹפתוֹת גזע עץ עבה: שׂמלוֹתיהן נוֹזלוֹת מים, שׂערוֹתיהן תלוּיוֹת שחוֹרוֹת מרטיבוּת וסליהן מתגוֹללים לרגליהן על קרקע המחטים החוּמה. וּפתאוֹם התחילוּ שׂפתי נעוֹת־נעוֹת בתפילה אילמת: “אלוֹהים, אלוֹהים! שמוֹר את אחוֹתי מכל רע. אל יפגע בה הברק, אל יחרישנה הרעם, אל יטרפנה החזיר, אל יבוֹא אליה”… – וּכברק פילח את מוֹחי השם – “פּשיימסקי”!…

ג

אחרי הצהריים, כשהבהירוּ השמיים הכחוּלים והשלוּליוֹת היוּ רצוֹת בעליצוּת במדרוֹן הדרך, והחפירוֹת שמשני הצדדים היוּ מוֹליכוֹת ים של “קַהֲוָה” לבנה עם קרוּם של קליפּוֹת עצים, שבבים ושיוּרי שלכת – עמד קרוֹן לפני ביתנוּ, וּמתוֹכוֹ ירד, קוֹדם איכּר זקן, ואחריו שתי המלקטוֹת. הן התנוֹעעוּ בקוֹשי על רגליהן, הסלים לא היוּ אתן, גם סוּדרה של ליפשה חסר. השׂמלוֹת הרטוּבוֹת דבקוּ לבשׂרן והן רעדוּ. עיני אחוֹתי היוּ ככבוּיוֹת,

ועיני ליפשה בּערוּ בעצב עמוֹק. על שאלוֹת אמי ואחוֹתי מה קרן, ענוּ באנחוֹת, ישבוּ על דרגש העץ, זוֹ מעבר מזה וזוֹ מזה ונשענוּ כלאחר התעלפוּת אל דפניו.

אז ניגש אבי אל האיכּר המוּדע והתחיל לחוֹקרוֹ בקוֹל רוֹטט על המאוֹרע, וזה סיפּר כדברים האלה: הנערוֹת העמיקוּ ביער וליקטוּ שם פּטלים ולא הרגישוּ בעננים המצטברים מעל לצמרוֹת העצים. וּפתאוֹם מצאן הגשם והסער. הן החלוּ לרוּץ אל מוֹצא היער, אבל הגשם רחץ אוֹתן בלי רחמים. והנה ראוּ לא הרחק, מן הצד, חוּרבת תנוּר של זַפָּתים, מיהרוּ שמה למצוֹא מסתוֹרו, וזוֹ, הזרה, השמינה, לפנים. ויהי אך הכניסה ראשה לתוֹך פּתח החוּרבה, ראתה שם ברייה מזוּינת וארוּכּת שׂפם נשענת אל הקיר בזוית. היא הכירה תיכף את פּשיימסקי (הוּדלקתי כוּלי בשוֹמעי), פנתה וצעקה לאחוֹתי המתקרבת שתברח, וגם היא עצמה ברחה אחריה. אך הגנב רדף אחריהן. אחוֹתי רצה הראשוֹנה, ליפשה אחריה, וּפּשיימסקי אחרי שתיהן. הגשם סחף, הרעמים רעמוּ והברקים טפחוּ בשלהבוֹת על העצים הזוֹרמים, והן רצוֹת רצוֹת בין הגזעים – והגנב אחריהן. ליפשה הפכה פניה לראוֹת, והנה ראתה לאוֹר הברק, שהוּא זוֹרק אחריה סכין ארוכה. אך הן רצוּ בלי נשימה, בכוֹח לא אנוֹש, עד שיצאוּ מן היער; וּבראוֹתן מרחוֹק את ביתוֹ, בית האיכּר, פּנוּ שמה באלכסוֹן הכּר. הגנב, כנראה, לא העיז לרדוֹף אחריהן מחוּץ ליער. וכן באוּ ונפלוּ לתוֹך ביתוֹ, כמעט מתוֹת מפּחד וּמעייפוּת. שם התחממוּ וה“זקינה” השקתה אוֹתן חלב:

– ועתה ראה, הֶרשקוֹ, בת חדשה הבאתי לך ואתה תן מחירה!…

כשהלך האיכר באה שכנתנוּ האלמנה בבכי ולקחה את ליפשה הביתה. אחוֹתי החליפה את שׂמלוֹתיה והיתה כל כך נעימה בעליצוּת החיים השקיטה שתקפתה, ושׂמלת הצמר האפוֹרה שלבשה היתה כל כך רכּה ויבישה־יבישה, שהתחככתי בה בעוֹנג לא יוּבּע. ועוֹד בשעת ארוּחת הערב, אחרי שאחוֹתי חזרה ותיארה כמוֹ חיים את כל פרטי המאוֹרע, הניע אבי ראשוֹ בחיוּך ענוֹג וטוֹב:– אם כן צדקוּ הגוֹיים. הוּא נתגלה שוּב בסביבה.

כן. הוּא נתגלה שוּב בסביבה, והיה יוֹשב בתוֹכי, וּממלא את מוֹחי ואת כל ישוּתי. וּבלילה על משכּבי, כשמתחתי את השׂמיכה מעל לראשי בן שבע השנים, רעדתי בכל גוּפי הצנוּם וּברכי החדוֹת נוֹקשוֹת אל חזי, ואני חי את מוֹראוֹת היער, וּשׂפתי מתחילוֹת שוּב נעוֹת־נעוֹת בתפילה חרידה ואילמת: “שמוֹר אלוֹהים את אחוֹתי… אחוֹתי… אחוֹתי…”

אבל מתחת לתפילה וּלחרדת הנפש הסתתר צער טוֹרד, מוּחש, כמעט פיסי, על שהוּא לא הדביק אוֹתה בכל זאת, את ליפשה הבשׂרנית בעלת העיניים העקשניוֹת, הרעוֹת…

---

הַנְּסִיעָה עִם הֲרַסִּים

מאת

אשר ברש

בילדוּתי מתיירא הייתי מפני שדים ורוּחוֹת, מפני מתים וּנשמוֹת מתהלכוֹת בעוֹלם התוֹהוּ; גם את האלוֹהים יראתי, ויוֹתר ממנוּ את העבירה, שהיא גוֹרמת צער ממוּשך של חרטה, אך לא יראתי אדם חי. כשנדמה לי, נער מבקש לפגוֹע בי, לעשׂוֹת לי רעה, קם בי רוּח מרי, רצוֹן להתגרוֹת בוֹ, להתנגד לוֹ, להכניעוֹ.

מילדוּתי מעוֹרב הייתי עם הערילים שכינינוּ, נער עם נעריהם, וּבשעוֹת שהייתי פּנוּי מלימוּד הייתי רוֹכב על סוּסיהם וּמתרוֹצץ עם כלביהם, עוֹשׂה עמהם בשׂדה, בגן וּבגוֹרן, בחצר וּבסדנה (אך נשמרתי לנפשי מהתגאל במאכלם), ולא יראתי לא גוֹי גדוֹל ולא גוֹי קטן, והייתי מתגרה בשניהם, מתוֹך צחוֹק וּמתוֹך רוֹגז, פּוֹגע ונפגע לפי חשבוֹן צדק. ואף על פי כן לא פּסקה מלבּי ההכּרה, שניטעה בי בבית, אוֹ שינקתי אוֹתה עם חלב אמי, כי סכנה נשקפת מהם תמיד ליהוּדי. לא לי הילד היהוּדי, ששמוֹ פלוֹני בן אלמוֹני, אלא לכלל היהוּדי. לא מפלוֹני הגוֹי, אלא מכּלל הגוֹי. מין אידיאה של גוֹיוּת, כביכוֹל, מתנקשת תמיד בחייה של אידיאה של יהדוּת.

סבתא חנה, אֵם אמי, ישישה גבוֹהה וּכחוּשה, חכמנית וקפּדנית, שמכוֹרתה היתה רוּסיה הגדוֹלה, אהבה לספר ולחזוֹר וּלספּר את המוֹראוֹת שבאו “לנוּ” מהם, מן הגוֹיים. מפי אבי שמעתי פעמים אחדוֹת את סיפּוּר המעשׂה בסוֹחר יהוּדי מכוּבּד מבּרוֹד, שנרצח בשעת לינה בביתוֹ של כּוֹפרי. אך יוֹתר מכל הסיפּוּרים חרת בי רוֹשם הפּתגם שהיה שגוּר בפי אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב. אל תלין בביתוֹ, אל תלך עמוֹ יחידי בדרך, אל תאכל מפּיתוֹ…” ועוֹד כמה לאוין כיוֹצא באלה. לא פעם, אגב ריצה מטוֹרפת עם חבר “שקצים”, אוֹ אגב רחיצה קוּנדסית בנהר, אוֹ בשעת שׂיחה של גדוֹלים עם ערל זקן – הפסקתי פתאוֹם מתוֹך תהייה כמביט לתוֹך תהוֹם.

באחד מימי סוֹף האביב נתקבל בבית מכתב מאת דוֹדי בעל השׂדוֹת שבכפר רוּדנוֹ. רבוֹת ושוֹנוֹת כתב הדוֹד במכתב ארוֹך זה, עסקים שלוֹ ועסקים של אבי, עסקי ממוֹנוֹת ועסקי משפּחה. וּבסוֹף המכתב, באוֹתיוֹת זעירוֹת, כי כבר קצר המצע, היה כתוּב: “אם תשלחוּ אלינוּ לשבוּע שבוּעיים את ה”תכשיט" שלכם, תגרמוּ נחת רוּח מרוּבּה ל“תכשיטים” שלנוּ. התוֹרה שיפסיד תצא בשׂכר הלחָיים שירויח".

לנסוֹע! לשנוֹת מקוֹם! להיוֹת ברשוּת עצמי בלי הוֹרים וּמוֹרים! היש לך תענוּג גדוֹל מזה? רקדתי משׂמחה.

– מה דעתך, – אמרה אמי אל אבי – כדאי לשלוֹח את הילד? הרי רק עתה מלאוּ לוֹ עשׂר שנים. וּמי יביאנוּ שמה? אני צריכה להכין את החתוּנה של מירילי, וערב שבוּעוֹת כבר קרוֹב. אתה – כלוּם תוּכל לנסוֹע בימים אלה? כמדוּמתני, שאתה צריך להיוֹת בבית (אבי היה נוֹסע על פי רוֹב לרגל מסחר התבוּאה, ויש שצריך היה לשהוֹת כמה זמן בבית, כדי לערוֹך את חשבוֹנוֹתיו וּלסדר את הפּרעוֹנוֹת.) – לא כך? והרי אתה בוֹרר במשפּטוֹ של שלוֹם השַמָן, לא כך?

אבי ישב ושתק על פּנקסוֹ, כאילוּ אינוֹ שוֹמע את שׂיחה. וגם כשגמרה אמי את כל שאלוֹתיה, לא אמר כלוּם. אך לאחר שגמר את החשבוֹן מקץ חצי שעה, נשׂא את פּניו עם המשקפיים, החליק את הדרת זקנוֹ ואמר לתוֹך החלל:

– מסתבּר שאיני יכוֹל לנסוֹע, וגם אַת אינך יכוֹלה לנסוֹע – ונסתחפה שׂדהוּ של הבחוּר שלנוּ. באין ברירה יצטרך להסתפּק בעוֹנג של פרשת השבוּע ודף גמרא ב“חדרוֹ” של ר' זוּסיא…

אלמלא אבי היה, נכוֹן הייתי לקוֹרעוֹ כדג. הדמעוֹת עלוּ ודיגדגוּ בגרוֹני. אבל ידעתי שדמעוֹת לא יוֹעילוּ הפעם. למה לא כתב דוֹדי הטיפּש, שהוּא יבוֹא בעגלה לקחתני? אך עוּבדה היא שלא כתב – ואיך אבוֹא שמה בהיוֹת אבי ואמי שניהם עסוּקים כל כך! אילוּ נתרחש נס וחתוּנתה של אחוֹתי היתה נדחית!… אבל אין תקוָה לכך… עקרתי את חשקי מלבּי בחזקת היד וחזרתי למנהג חיי. אך שוֹרש קטן נשאר תקוּע בקרקע הלב. השם רוּדנוֹ לא פּסק מאוֹזני.

לא עברוּ יוֹמיים. בבוֹקר השכּם, עוֹדני שוֹכב כרוּך בסדין, והנה נכנס איוַאן סוֹלוּבּ, ידיד ביתנוּ, האיכּר העשיר, יפה הקוֹמה, זה שיוּלד לוֹ לפני ימים מספּר הנכד הראשוֹן. הוּא נכנס, כבן בית, ישר אל “החדר הגדוֹל”, הסיר את המצנפת, ושׂערוֹ הסב, הקלוּש, דבוּק בזיעה אל מצחוֹ הקמוּט, וכך אמר:

– הֶרשקוֹ, כך וכך זהוּבים דרוּשים לי. שמעתי, ברוּדנוֹ יש למכירה פּר בן בּקר מגזע משוּבּח, ואני מוּכרח לקנוֹתוֹ. הפּר שלי כבר מלאוּ לוֹ שש שנים ותש כוֹחוֹ.

כששמעתי את שם הכפר קפץ לבּי אל גרוֹני. הרי זה כּפרוֹ של דוֹדי בעל השׂדוֹת! מן השמיים מסייעים אוֹתי!

אבי נכנס לקיטוֹן, חזר ונתן על יד איואן את הסכוּם המבוּקש. הזמנת דוֹדי נשכּחה מלבוֹ. והוּא חזר ושאל:

– למתי אתה נוֹסע?

– מחר עם שכבת הטל.

– אם כן, סע לשלוֹם, וּבהצלחה!

– היוּ בריאים! אם תהיה סיבה ולא אוּכל לנסוֹע בעצמי, יסע הראסים. הוּא מבין יפה בבהמה.

כשהלך הרימוֹתי ראשי מן הכּר ואמרתי בקוֹל שליו ככל שיכוֹלתי:

– אבא, אסע עם סוֹלוּבּ אל הדוֹד?

– אין לי פנאי. דבר אל אמא. – פטרני אבי ויצא מן החדר.

עתה קפצתי מעל משכּבי ורקדתי לאוֹרך החדר וּלרוֹחבּוֹ. הנסיעה כמוּנחת בקוּפסא! על אמא אתגבר אחת־שתיים!

כל אוֹתוֹ יוֹם וכל הערב טרוּד הייתי בהכנוֹת לנסיעה. ה“חדר” – מי זכר שמוֹ! גם אמי, שהלכה בעצמה לבית סוֹלוּבּ לסדר את עניין נסיעתי, טרחה בשבילי: תיקנה את לבי, תיפרה כפתוֹרים בבגדי, הכינה לי מרחץ באמבּטי של עץ. בלילה כמעט לא עצמתי עין מרוֹב מראוֹת חוֹזרים. ועם הנץ החמה שמעתי מתוֹך התפעמוּת הלב את רעש האוֹפנים העליז של עגלה ריקה מתקרב. העגלה עמדה לפני ביתנוּ, וּמיד דפק קוֹל בחלוֹן:

– הנה העגלה.

לא קוֹלוֹ הנעים של סוֹלוּבּ הזקן היה זה, אלא קוֹלוֹ היבש, הצרוּד קצת, של הראסים בנוֹ, זה שלפני ימים מספּר נוֹלד לוֹ בן זכר! חבל! מוּטב היה לנסוֹע עם איוַאן החביב, הטוֹב והמבדח.

לא הוֹעיל כלוּם: את החלב המצוּמק, השׂרוּף משהוּ, יחד עם ה“פּרוה”, אנוּס הייתי לשתוֹת מידי אמי מתוֹך הקדירה הזגוּגה. כדי שלא אתחרט באמצע, לחצה את פני אל הקדירה. בחוּץ ראינוּ את הראסים מטפּל בסוּסים כאילוּ אינוֹ מרגיש בנוּ. אבי הרימני והטילני לתוֹך העגלה המוּצעת יפה. כל בני הבית עמדוּ במרפּסת הקטנה והזהירוּני על התנהגוּתי שם, בבית הדוֹד, שלא אבייש אוֹתם, חלילה.

התיישבתי כ“פריץ” על מוֹשב הכבוֹד הרך, שהיה מוּצע במיוּחד בשבילי. קטן וצנוּם ישבתי באמצע מוֹשב גבוֹה ורחב, די לשלוֹשה אנשים גדוֹלים, כל טוּבי בכיס של כּר אדוֹם לרגלי בתוֹך הקש הנקי.

– היוּ בריאים, אבא ואמא! היי בריאה, מירילי! היי בריאה, עטילי! תנוּ נשיקה לחנה’לי (בת שנתיים היתה ועוֹד ישנה).

הראסים עלה וישב על דוּכן העגלוֹן, הרעיד את המוֹשכוֹת על גבי הסוּסים, וּמיד שטפוּ על פני הדרך.

מרגיש הייתי את עצמי כאדוֹן חשוּב, הנוֹסע למרחקים בעגלתוֹ הטוֹבה של סוֹלוּבּ. זקפתי את קוֹמתי ככל שיכוֹלתי כדי להבליט את עצמי. קראתי לעוֹברים ושבים המעטים “בוֹקר טוֹב!”, כדי למשוֹך עיניהם אלי: ראוּ, אני נוֹסע יחידי בעגלה מפוֹארת! לאן? למקוֹם רחוֹק. אוּלי לבּרוֹד, ואוּלי ללבוּב. כשאחזוֹר, אספּר לכם ממראה עיני. יהיה מה לספּר.

את הראסים הכרתי מיוֹם שעמדתי על דעתי. ידעתיו כשהוּא כבר בחוּר מגוּדל, חזק, תלתל שחוֹר כעוֹרב נוֹפל על מצחוֹ, ועיניו חצוּפוֹת. ידעתי כי שלוֹש שנים עבד בצבא הקיסר, וגם הגיע לדרגת “קאפּראל”. אבל גם משנוֹתיו הראשוֹנוֹת ידעתי לא מעט, כי בביתנוּ דוּבּר בוֹ לא פעם. נער משוּלח היה, ללא רסן. אביו איוַאן, שבעל מידוֹת היה, פּיו ולבוֹ שוים, היה מתַנה בביתנוּ את צרוֹתיו מבנוֹ בכוֹרוֹ. יחד עם חביריו היה עוֹשׂה מעשׂי חבּלה בכל מה שהשׂיגה ידוֹ. גם מתגרה היה ביהוּדים וּפגע בהם לפרקים. אביו ייסרוֹ קשה, אך מוּסר האב לא פעל עליו הרבה והיה חוֹזר לסוּרוֹ. בי נחרת רוֹשמוֹ בייחוּד בשל ההעויוֹת המשוּנוֹת שהיה עוֹשׂה לעיני עוֹברים ושבים. לא אירע שיעבוֹר על מישהוּ ברחוֹב, גדוֹל אוֹ קטן, ולא יעשׂה כנגדוֹ העוייה מכוֹערה בפניו היפים, על פי רוֹב בשליחת הלשוֹן. ואוּלם אבי הטוֹב היה מלמד עליו סניגוֹריה בפני אביו: “אל תצטער, איוַאן. הכוֹל יוֹדעים שהוּא ליצן. לכשיגדל וישכח ליצנוּתוֹ – יהיה בחוּר מיוּשב. עוֹד תראה בוֹ נחת”.

ואכן משחזר מן הצבא (ראינוּהוּ פעמים אחדוֹת כשבא לחוּפשה הדוּר במדיו המצוּחצחים) כאילוּ הוּחלף באחר: נהג חשיבוּת בעצמוֹ, לא עשׂה שוּם העוייה, נרתם בעבוֹדת המשק מתוֹך בּוּלמוֹס של חריצוּת. רק בשבת וּמוֹעד שלהם היה נראה ברחוֹב, לבוּש הדר, בתוֹך חברת בחוּרים וּצעירי איכרים. לאחר חוֹדשים אחדים נשׂא אשה – בתוֹ של ראש כּפר עשיר מן הסביבה. ולפני ימים מספּר ילדה אשתוֹ בן.

בביתנוּ שׂמחוּ על התמוּרה שחלה בוֹ, כאילוּ בן משפּחתנוּ הוּא, כביכוֹל. כה אמיצים היוּ קשרי הידידוּת בינינוּ וּבין בית סוֹלוּבּ.

רק דבר רע אחד סיפּרוּ עליו: אינוֹ אדוּק עוֹד בדתוֹ וּמשתמט מהליכה לבית היראה. סיפּרוּ, שאפילוּ על טקס הנישׂוּאין שנעשׂה בידי הכוֹמר ליגלג. כנגד זה הוּא מרבּה לילך אל ה“טוֹרהוֹבלא”, חנוּת שהאיכרים ייסדוּ אז בעיירה, למנוֹע קנייה אצל היהוּדים.

הוּא נעשׂה באמת “בחוּר מיוּשב”, הליכוֹתיו בנימוּס

וּמשהוּ מחן המרחקים וּמזוֹהר הצבא חוֹפף עליו. אף התחברוּתוֹ אל משׂכּילי בני עמוֹ (יוֹשב ראש ה“טוֹרהוֹבלא” היה הנוֹטאריוֹן, אנטישמי מוּבהק) שתה עליו תוֹספת חשיבוּת בעיני.

אמנם בוֹחר הייתי שסוֹלוּבּ עצמוֹ יסיעני, אבל בדיעבד מרוּצה הייתי גם בוֹ, בהראסים סוֹלוּבּ.

כל זמן שנסענוּ ברחוֹבוֹת העיירה ואחר כך בעיבוּרה הכּוֹפרי – שתק. זקוּף ישב על דוּכנוֹ וגבּוֹ אלי, הנוֹסע הקטן. השוֹט עם ציץ הצמר הכחוֹל נעוּץ בטבעת שלימין הדוּכן, והוּא מחזיק מתוֹך רישוּל במוֹשכוֹת ורק לעתים ירעידן קלוֹת, כבלי משׂים. הסוּסים הטוֹבים לא היוּ צריכים זירוּז והיוּ דוֹהרים ברצוֹן.

עלי להוֹדוֹת שגם שתיקתוֹ הוֹסיפה בעיני על חשיבוּתוֹ. הוּא כמעט מצא חן בעיני. צדק אבי בנבוּאתוֹ. לבוּשוֹ הנאה, חלקת פניו המגוּלחים, תספּוֹרתוֹ הכּרכּית, יישוּב דעתוֹ, אבהוּתוֹ – כל אלה היוּ

נהירים לי ולבי הלך כמעט אחריו. מה שהוּא מתחבר אל שׂוֹנאי ישׂראל, הרוֹצים לגזוֹל את פּת לחמם של החנוָנים היהוּדים, הוּסח מלבי. הרי בעצם לא ניזוֹקוּ היהוּדים נזק של ממש על ידי ה“טוֹרהוֹבלא”, עדיין די לָקוֹחוֹת להם, אחרי כל השיסוּי בכפרים, בבתי היראה וּבבתי המרזח (בביתנוּ דוּבּר על זה הרבה, ואני דנתי על הדברים כמגוּדל).

גם כשיצאנוּ אל השׂדוֹת הפּתוּחים שתק. ניסיתי לדוֹבבוֹ, בשוֹאלי אוֹתוֹ לשלוֹם היילוֹד, אך הוּא לא השיב לי כלוּם. נפגעתי מהתנהגוּתוֹ, אוּלם חשבתי בלבי: אוּלי הוּא שקוּע במחשבוֹת ולא שמע. והרי גם אבי יש שאינוֹ שוֹמע מה שאמי מדברת אליו. כעבוֹר רגעים מעטים שאלתיו שנית, בשינוּי נוּסח קצת וּבקוֹל מוּגבּר. וגם הפעם שתק. נתברר לי, כי במתכוין אינוֹ משיב לי. נעשׂה לי לא נוֹח. מה, אינוֹ רוֹצה לדבּר עם יהוּדי? לא נאה לוֹ? לא לפי כבוֹדוֹ הוּא? וזכרתי את מנהגוֹ בבוֹקר, כשיצאתי לנסיעה: לא אמר שלוֹם להוֹרי, לא פנה אלינוּ, כל הזמן טיפּל בסוּסים, כמוֹ לא רצה להביט אלינוּ… “רשע!”, גמרתי בלבי, “אינך רוֹצה לדבּר עמי – אל תדבּר. גם אני אשתוֹק, עד שתביאני לבית דוֹדי”.

השׂדוֹת היוּ יפים מאוֹד בעוֹנה זוֹ. הקמה היתה צפוּפה, מתנפנפת וירוּקה אחרי הגשמים בעתם. השיפּוֹן גבוֹה מן החיטה, והחיטה גבוֹהה מן השׂעוֹרה, זרוּעת האביב. רוּח מוֹליכה את הקמה בגלים של כּסף מבהיק

ועוֹמם חליפוֹת. היוּ גם נירים ארוּכים זרוּעים בשוּרוֹת ישרוֹת תפּוּחי

אדמה וסלק, פּסים ירוּקים על שחוֹר האדמה; פה ושם היה שׂדה תלתן, כּוּסמת ודוֹחן, שוֹנים בצבעיהם משׂדוֹת הלחם. לעתים נזדמן לעינַי גם שׂדה בּוּר, והוּא מכוּסה כוּלוֹ צמחי בּר פּוֹרחים בכמה צבעים. זעיר שם נשמע צירצוּר מן המחבּוֹא. ציפוֹרים התלהלהוּ באויר.

אף על פי שלא עברתי מימי בדרך זוֹ, ידעתיה יפה מתוֹך מה ששמעתי בבית, וּבייחוּד מפּי אחוֹתי הגדוֹלה, שהיתה אצל דוֹדי כבר שלוֹש פּעמים. ילד סקרן הייתי וּבעל דימיוֹן מגשים כל משמע אוֹזן. לשאוֹל לפרטי כל דבר, וכל מה שסיפּרוּ לי היה ניצב כמוֹ חי לנגד עיני. ידעתי כי עלינוּ לעבוֹר תחילה יער קטן, אחר כך יש כפר קטן, וּבמרחק מה ממנוּ כפר גדוֹל, ארוֹך מאוֹד. באמצע הכפר הזה, הארוֹך, בית יראה עתיק, “צירקבא” של עץ משחיר מיוֹשן, וּלידוֹ מגדל פּעמוֹנים, אף הוּא עשׂוּי עץ ישן, דוֹמה ל“צירקבא” שבעיירתי. סמוּך לבית יראה בית ספר חדש בעל שתי קוֹמוֹת, בנוּי כּוּלוֹ לבינים אדוּמוֹת וּלבנוֹת לסירוּגין. אחר כך שוּב שׂדוֹת, וּבאמצע כברת דרך של חוֹל עמוֹק. אחרי כן יער גדוֹל, וּבקצה היער בתי איכּרים וּפוּנדק של יהוּדי, תחנה לנוֹסעים בדרך רחוֹקה. אחריו דרך עמק קטן, וגשר על נחל, שטחנה עוֹמדת על ידוֹ; וּמשם, מהלך רבע שעה, – הכפר של דוֹדי, היוֹשב במבוֹא הכּפר ליד שׂדוֹתיו. אחרי חצר בית דוֹדי הכּפר גוּפוֹ, והוּא ארוֹך מן הכפר הגדוֹל שבדרך. אחוֹתי סיפּרה, שבני דוֹדי העלוּה על גג האסם, וּמשם ראתה את מראה הכפר כוּלוֹ, “הנמשך עד קצה הארץ”.

כל כך השתקעתי במראוֹת השגוּרים בלבי, עד שהסחתי דעתי לגמרי מהראסים וּמשתיקתוֹ. והנה תמוּ השׂדוֹת ונכנסנוּ ליער הראשוֹן. מילדוּתי היתה בי הרגשה עם כניסה ליער, בין ברגל וּבין ברכב, כאילוּ אני נכנס להיכל. רוּח מרוֹמים עטתני וכל חוּשי בי נטוּיים אל המראוֹת, הריחוֹת והקוֹלוֹת, שהיוּ בעיני חטיבה סגוּרה אחת. עֵרב ירוֹק וחוּם ושחוֹר נָקוּד בצבעי עוֹפוֹת משׂחקים בין העפאים – ועל הכוֹל כתמי החמה הקוֹסמים על הקרקע הרפוּד מצע של שלכת מחטים ועלים, עם צמחי תוּת פּעוּטים נוֹשׂאי פּרי אדוֹם, ניצנוּצי אמוֹת מים בין העצים, כתעלוּמוֹת של יער. מזמן לזמן חוֹלפת ברישרוּש חיה קטנה, אוֹ איילת יער חוּמה, חטוּבת גו דק, גוּלגוֹלת צרה רבת חן ועיניים תמימוֹת־נבהלוֹת. לא אימה באה בלבי, כי רגש של מסתוֹרין מרוֹמם.

נסענוּ כבר כרבע שעה וּכבר עברנוּ כחצי היער. רק לעתים רחוֹקוֹת נפגש לנוּ עוֹבר אוֹרח אוֹ נוֹסע בעגלה. היתה דממה מאליפת קוֹלוֹת ממשיים אוֹ מדוּמים. החזקתי בשני הסוּלמוֹת בידי הפּרוּשׂוֹת, הקצרוֹת, מתגבּה קצת על מוֹשבי כמרחף עליו ועיני קרוּעוֹת למראוֹת. והנה אני משגיח בתנוּעת ידוֹ של הראסים, תנוּעה מהירה מאוֹד, וּמאחוֹרי כתיפוֹ נזרק אלי איזה עצם קשה, כּבד. העצם פּגע בברכי וצנח לרגלי לתוֹך הקש: תפּוּח.

התנערתי וּמחשבתי שבה לקדמוּתה: מה? הוּא זרק לי תפּוּח? הוּא רוֹצה להנוֹתני? לי, לילד העברים, שאינוֹ רוֹצה לדבר עמוֹ מטוֹב ועד רע? הוּא, גלית, לדויד הקטן?…

– תוֹדה לך, הראסים! – קראתי מתוֹך התפעמוּת הלב, אחרי שהרימוֹתי את הפּרי, תפּוּח מהוּדר, חציוֹ אדמוֹני, מאשתקד, מן המשוּמרים בעליית ביתוֹ של סוֹלוּבּ משנה לשנה.

וגם הפעם לא ענה. הוּא ישב לוֹ מתנדנד קלוֹת עם תנוּדוֹת העגלה בדרך הלא סלוּלה, כמוֹ חירש הוּא, כמוֹ לא עשׂה כל מעשׂה.

היטב חרה לי. אמרתי להחזיר לוֹ את מתנתוֹ. אך איזה מרי בקרבי אמר לי: “אכוֹל אוֹתוֹ!”

לעסתי את התפּוּח העסיסי, המתוֹק־הייני, כמעט בחירוּק שיניים וּבדמעוֹת בעיניים. את ה“לב” עם החרצנים זרקתי בחימה לבין האילנוֹת.

“הוּא שוֹתק, אשתוֹק גם אני. כלוּם לשׂיחתוֹ אני צריך?”

לאחר שעה קלה יצאנוּ שוּב לאוֹר וּלמרחב השׂדוֹת מוּצפי הזוֹהר. התפוּח הטוֹב סימכני קצת ונסך בי רוּח טוֹבה. לא הרחק נראה הכּפר הקטן: גיבּוּב של בקתוֹת מצטוֹפפוֹת כחוֹסוֹת זוֹ בצל זוֹ. מימין הדרך רמה של שׂדוֹת תבוּאה ישרים, וּמשׂמאלה – מוֹרד של אפר כסוּח כיסוּח ראשוֹן. איכּרים, על פי רוֹב נשים, היוּ עוֹסקים בעירוּם השחת. אחד, סמוּך לדרך, עמד נשען בשתי ידיו על המלגז והסתכל בעגלה הנוֹסעת. הראסים לא בירכוֹ והאיכּר הבּיט בוֹ בעיניים לטוּשוֹת.

בכניסה לכפר עמד צלב עם המוּקע העצוּב, מצוּדד הראש הרזה, בתוֹך גדר רבוּעה של פּסיסי עץ. הראסים עבר על הצלב כאילוּ לא ראה אוֹתוֹ. הדבר לא טוֹב בעיני. נזכרתי את תוֹרתה של אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב…”, אך אמרתי לנפשי: “צלב פּשוּט כזה – בוַדאי לא הרגיש בוֹ. נראה כיצד ינהוֹג כשנעבוֹר על בית היראה בכפר הגדוֹל…” עברנוּ את הכפר, שהיה קטן עוֹד ממה ששיערתי. אפילוּ בית יראה לא היה בוֹ. גינוֹת ירק זעירוֹת לפני הבּקתוֹת המדוּלדלוֹת וּבאר הרוּסה למחצה עם קילוֹן נטוּי בטבוּר מגרש קטן, שחזירים ועוֹפוֹת התהלכוּ בוֹ. בקצה הכפר, על יד גדר הגינה של הבית האחרוֹן, סמוּך לדרך, ישבה חתוּלה לבנה, מבהיקה באוֹר החמה, והסתכלה בעגלה המתקרבת. כשעברה העגלה בסמוּך שירבּבה את ראשה והשמיעה קוֹל מיאוּ עצוּב. הראסים תפס את השוֹט וּפגע בוֹ בחתוּלה. הוּא כיון יפה וּלשוֹן השוֹט לפתה את גוּף החיה הקטנה, הניפה והטילה לארץ. היא נשארה מוּטלת במקוֹמה, מתפּתלת וּמייבּבת בקוֹל קוֹרע לב.

– מה עשׂית לחתוּלה? – פּרצתי בתלוּנת זעם – מה רעה עשׂתה לך? – איש רע!

אך תשוּבה לא קיבלתי.

העגלה כבר נתרחקה, והוּא ישב שוּב משוּקע קצת בדוּכן, מתנדנד עם תנוּדוֹת העגלה, והשוֹט תקוּע בטבעת, ישב וניענע ברפיוֹן את המוֹשכוֹת. ממראה גבּוֹ נראה לי, שהוּא מחייך לשאלוֹתי התמימוֹת.

עתה הוּרע מצב רוּחי במידה כזוֹ, שהייתי בוֹחר לחזוֹר מן הדרך הביתה. לא יכוֹלתי להירגע. כמה פעמים הפכתי פני לראוֹת את החתוּלה המתעַוֶתֶת עוֹד בדרך.

אבל העגלה נישׂאה בדרך השׂדוֹת הקשה. רוּגזי היה סוֹער בי ולא ידעתי מה אעשׂה לוֹ, לאכזר. החלטתי לספּר את המעשׂה המגוּנה תחילה בבית דוֹדי, אחר כך, לכשאחזוֹר, בבית הוֹרי, וגם לאביו. ידעוּ הכוֹל איזה עריץ הוּא הראסים זה!

היוֹם כבר היה נכוֹן. השמש חיממה יפה. זבוּבי שׂדה זעירים חלפוּ בזימזוּם רך על פני ועל אוֹזני. מהם גם ליווּני בעקשנוּת ולא יכוֹלתי להבריחם, כי תמיד חזרוּ להתעוֹפף על פני. בדרך רבוּ עתה הנוֹסעים וההוֹלכים ברגל. אך בשׂדוֹת עצמם נראוּ בעוֹנה זוֹ, עוֹנת הצמיחה, רק עוֹבדים מעטים. והנה אנוּ נכנסים לכפר הגדוֹל, וּכבר ראיתי את מגדל בית היראה ואת גג הפּחים המבריק של בית הספר.

“בזאת ייבּחן”, אמרתי בלבּי בלשוֹן החוּמש, “אם יצטלב ליד ה”צירקבא“…”

בקוֹצר רוּח חיכיתי לרגע.

העגלה עוֹברת דרך הכפר, בין שוּרוֹת הבתים הארוּכוֹת. בין הבתים הרבים, בתי עץ קטנים של איכּרים, יש אחדים יפים וּגדוֹלים, בתי אבנים. מימין וּמשׂמאל סימטוֹת של גני פּרי מטוּפחים יפה. הכפר נראה עשיר. יוֹשבים בוֹ, כידוּע לי, בעירבּוּביא רוּתינים וּפוֹלנים, אך יהוּדי אין בוֹ. והנה אנוּ מתקרבים לטבּוּר הכפר. הבתים פּוֹנים לצדדים בעיגוּל רחב וּפוֹתחים כּיכּר גדוֹלה, כעין כּר דשא עם באר מתוּקנת באמצע וכמה שקתוֹת על ידה להשקוֹת את הבהמה והעוֹף. ליד הדרך הנמשך בימין הכּיכּר, ליד הבתים, בנוּיים השניים: ה“צירקבא” וּבית הספר, זה אחרי זה. לפני ה“צירקבא”, מאחוֹרי גדר קרשים נמוּכה, משׂתרע בית הקברוֹת הגדוֹל, זרוּע כוּלוֹ צלבים נמוּכים. והנה הוּא גוּפוֹ, בניין העץ העתיק, העשׂוּי גג על גג, כסוֹכך על גבי סוֹכך, שוּליו מחוּטבים, והנה גם מגדל הפּעמוֹנים העשׂוּי כך. פּעמוֹנים, שניים קטנים ואחד גדוֹל, במרוֹמיו המפוּלשים. לפני השער הפּתוּח עוֹמד ה“דיאַק” (סגן הכוֹמר) בתוֹך חבוּרה של נערים וּנערוֹת. הם מדברים בהתלהבוּת באיזה עניין. ברי לי שהם חברי המקהלה. מכיר אני את אלה לפי מראיתם. אך לבּי נתוּן כוּלוֹ למחשבה אחת: “הראסים יצטלב, אוֹ לא?”

והנה העגלה עוֹברת על בית הקברוֹת, על השער ועל המגדל – והראסים אינוֹ נע ואינוֹ זע. הוּא מחזיק ברישוּל במוֹשכוֹת וּמניח לסוּסים ללכת בצעד מתוּן, עד שהם עוֹברים גם את חזית בית הספר, שחצרוֹ הוֹמה מילדים, ואת עיגוּל הכּיכּר ועוֹלים שוּב בין שתי שוּרוֹת בתים, דרך היציאה מן הכפר.

“מה, הוּא אינוֹ ירא כלל את אלוֹהיו? אם כן למה אני נוֹסע עמוֹ? עוֹד עלינוּ לעבוֹר את היער הגדוֹל. איך אסע עמוֹ אשר אין יראת אלוֹהים בלבבוֹ?…” ותוֹרת אמי מנסרת במוֹחי בלי הרף: אל תלין בביתוֹ, אַל תלך עמוֹ יחידי בדרך… – “מה יהיה אם יקוּם עלי בלב היער וירצחני נפש?”… בפעם הראשוֹנה בחיי היה עלי פּחד אדם. אך עד מהרה דחיתי את פּחדי ואמרתי לנפשי: “הוּא לא יעשׂה לי כלוּם. הרי הכוֹל יוֹדעים, שהוּא מוֹליך אוֹתי אל דוֹדי. אביו הטיל עליו זאת. הוּא יערבני, מידוֹ יבקשוּני”. זכרתי את טענת יהוּדה אל יעקב כשלקח עמוֹ על אחריוּתוֹ את בנימין מחמל נפש אביו. גם אני הייתי בעיני מעין בנימין קטן כזה, מחמל כל בני ביתי. אף על פי כן הוּצקה בי איזוֹ גבוּרה של יישוּב הדעת. החלטתי לנסוֹת וּלשוֹאלוֹ על הדבר הרע הזה. אבל דחיתי את השאלה עד שנהיה לבדנוּ שוּב בדרך השׂדוֹת.

העגלה רצה ברעש גדוֹל על הדרך הקשה. אמרתי, מוּטב שאחכה עד שנגיע אל דרך החוֹל, שם תתנהל העגלה לאיטה וּבלי רעש אוֹפן – מקוֹם יפה לשׂיחה. ואוֹמנם לאחר שעה קלה ירדה העגלה מן הדרך הקשה לתוֹך חוֹל יבש, נוֹזל, כמעט לבן. האוֹפנים חתרוּ בתוֹך החוֹל העמוֹק, והסוּסים, מרוֹב

מאמץ, הגביהוּ שוֹרש זנבם וכפפוּ ראשיהם בלכתם.

– הגידה נא לי, הראסים, למה לא הצטלבת, כשעברת על ה“צירקבא”?

במקוֹם תשוּבה התחיל הראסים לשרוֹק איזה זמר, כשהוּא מטפּח במוֹשכוֹת על גב הסוּסים לזרזם.

החלטתי לא לפנוֹת אליו עוֹד, עד שאבוֹא אל בית דוֹדי ואפּטר ממנוּ. ביקשתי לי בלבי קפיצת הדרך, שאגיע שמה מהר. אוּלם עלינוּ לעבוֹר עוֹד את היער הגדוֹל. קרוֹב לשעה נוֹסעים בוֹ ביער זה בסוּסים טוֹבים. אילוּ יכוֹלתי להירדם. אך איך אירדם בעגלה המרקדה כבר על דרך סלוּלה בזרדים?

לא ידעתי מה צפוּי לי בכניסה אל היער.

היער שנכנסנוּ בוֹ בתחילתוֹ נמוּך היה וּבוֹ עצי אלמוֹנים, שנוֹפם מרוּבּה בענפים וּבעלים וּקליפּת גזעם דקה ואמוּצה, וּבתוֹכם זעיר שם אלוֹן חסוֹן גזע וענפים. רוּח אחרת ביער זה, שוֹנה מן הרוּח שביער עצי מחט, המזמזמים בקוֹל דממה דקה. איושת העלים הרעשנית פּוֹגמת בשׂגב היערי וּמרגיזה את הנפש.

לא עברנוּ מהלך רבע שעה בדרך היער העוֹלה ישר, והנה נראתה מרחוֹק פּרה ברוּדה מתקרבת וּבאה ואיש מחמר אחריה במקל. כשקרבוּ יוֹתר, ראיתי כי איש יהוּדי הוּא המוֹליך את הפּרה, כנפוֹת מעילוֹ מוּפשלוֹת ואחוּזוֹת באזוֹרוֹ. לאחרוֹנה הכרתי את לעזר־איסר הקצב בן עיירתי. מוֹליך הוּא לשחיטה פּרה שקנה באחד הכפרים. השגחתי בגבוֹ של הראסים, שבאה בוֹ איזה התעוֹררוּת. הוּא נזדקף במוֹשבוֹ. אף כי לא ראיתי את פניו, ברי היה לי, שעֵרוּת רבה בהן. הוּא אחז בשוֹט וניענע בחוֹזקה את המוֹשכוֹת והסוּסים החישוּ צעדם. הפּרה והקצב אחריה נטוּ הצידה, וכמעט שעברוּ עליהם הסוּסים, היטה הראסים גוּפוֹ החוּצה וּבכל כוֹחוֹ היכּה בשוֹט על הפּרה, וּכשזוֹ החליקה מן הדרך והקצב ניסה לקפוֹץ כנגדוֹ, קידם בשוֹט גם אוֹתוֹ. ביד אחת עצר בסוּסים וּבשנייה הצליף עליו בשוֹט בלי רחמים, בכל מקוֹם שפּגע, בגוּפוֹ, בפניו, על ראשוֹ. מתוֹך תנוּעה לסוֹכך על עצמוֹ נפל כוֹבעוֹ של הקצב ארצה והוּא גחן להרימוֹ. באוֹתוֹ רגע השמיע הראסים שריקת פּרא ועוֹרר את השוֹט על סוּסיו, והם עקרוּ את העגלה וּנשׂאוּה אחריהם בשטף דוֹהר על פני הדרך הישרה ללא מכשוֹל.

הייתי מזוּעזע עד היסוֹד ממעשׂה התוֹעבה והבטתי לאחוֹרי לראוֹת מה עוֹשׂה המוּכּה על לא חמס. לעזר־איסר ידוּע היה בעיירה כגברתן וּמהיר חימה, כדרך רוֹב הקצבים. ואוֹמנם ראיתי שהוּא קוֹשר בזריזוּת את הפּרה בחבל אל גזע עץ, והוּא גוּפוֹ חוֹזר ורץ בחמת כוֹחוֹ אחרי העגלה להשׂיגה, כנפוֹת מעילוֹ נשמטוּ מן האיזוֹר וידיו פּרוּשׂוֹת לצדדין. אבל איך יתחרה את סוּסיו המהירים של סוֹלוּבּ? אחרי רגעים מעטים גדל המרחק בין העגלה וּבין הרוֹדף, עד שלסוֹף לא נראה עוֹד.

בסערת רוּחי לא ידעתי מה אעשׂה, האתנפּל על הרשע מאחוֹריו, אלפוֹת את צוארוֹ בשתי ידי ואכריחוֹ לעצוֹר את הסוּסים? לא, הוּא גדוֹל וחזק כל כך, וגם לא אוּכל לעשׂוֹת זאת בעגלה הדוֹהרת. כמה פעמים ניסיתי לעמוֹד על רגלי ונפלתי אחוֹרנית על המוֹשב.

רק זאת יכוֹלתי לעשׂוֹת: אחזתי בחוֹזקה בשני הסוּלמוֹת, הזדקפתי וצעקתי מנהמת לבי:

– למה היכּית אוֹתוֹ? מה חטא לך? אני אספר לאביך, אספר לכל האנשים. רשע שכמוֹתך! ידעוּ הכוֹל איזה רשע אתה. אביך יגרש אוֹתך מביתוֹ… אני יוֹדע את אביך, שהוּא אדם הגוּן… הוּא לא יסבוֹל בן כזה… גם אשתך תגרש אוֹתך… תראה… תראה…

הכעס והכאב נתנוּ כנפיים ללשוֹני. שמעתי בת קוֹל עוֹנה מבין העצים לדברי, והד זה שהגיע לאוֹזני עוֹד דירבן אוֹתי והוֹספתי להצליף עליו בשוֹט לשוֹני, שוֹט שוֹטף בזעם.

אבל הוֹאיל והוּא שרק לוֹ, נשׂא ראשוֹ פעם בפעם והצליף בשוֹטוֹ על ענפי העצים, הפסקתי פתאוֹם דיבוּרי כמבוּיש וּכמתחרט: למה שיחַתי דברי על אוֹזניו הערילוֹת? מה בצע כי אוֹכיחנוּ? “יוֹסֵר לץ לוֹקח לוֹ קלוֹן” – זכרתי פסוּק ממשלי שלמדתי השנה. לא, שוּם דבר לא ימריצני עוֹד לדבר אליו. לעזר־איסר בוַדאי התנער מן הפגיעה. אין כל סכנה צפוּיה לוֹ. זכרתי, שגם אני נפגעתי פעם בצליפת שוֹט של איכּר, כשנאחזתי בקרוֹנוֹ מאחוֹר. הרצוּעה פּגעה אז בצוארי תחת הסנטר. פס אדוֹם וצוֹרב כאש הבאתי הביתה, וּבדיתי מלבי מעשׂה שלא היה. יוֹתר משבוּעיים עברוּ עד שהפּס השחוֹר נתייבש ונתקלף. והסימן לא נמחה עד היוֹם. שלחתי אצבעוֹתי וּמיששתי בצוארי.

אילוּ יצאנוּ מן היער הזה שאין לוֹ סוֹף! נכספתי לראוֹת כבר את כפר דוֹדי. היה לי רגש כאילוּ הוּכיתי אני. כאב היה בכל גוּפי. בלי משׂים עלתה אנחה מלבי וּפרצה החוּצה.

הראסים הפך פניו אלי ואני מיהרתי והעמדתי פּנים שליווֹת. ראיתי בפניו הבעה לגלגנית, אכזרית. כוֹבעוֹ היה שמוּט למעלה והתלתל השחוֹר מפוּזר על מצחוֹ האדוֹם. רק כהרף עין הביט אלי. ושוּב ישב וניענע קלוֹת את המוֹשכוֹת כמשׂחק. הסוּסים שעיפוּ קצת מן הדרך הסתפּקו בדהרה רגילה. הראסים לא חשש עוֹד לקצב שישׂיגנו.

והנה ירדה הדרך לתוֹך אַמת מים גדוֹלה, שעמדה כאן אחרי הגשמים שירדוּ לפני שבוּע, אמת המים השחירה בצל העצים וּכבר העלתה ירוּקה. היא שלחה זרוֹעוֹת של מים שהתפשטוּ בין האילנוֹת.

וכאן קרני הדבר המחריד מכל מקרי הנסיעה. הוּא עצר את הסוּסים בלב אמת המים, במקוֹם העמוֹק ביוֹתר, קשר את המוֹשכוֹת אל זרוֹע העגלה. רגע ישב דוּמם כאדם הנמלך בדעתוֹ מה יעשׂה. הסתכלתי בדמוּתוֹ בלב כּבד וּבעיניים סקרניוֹת לראוֹת את המעשׂה אשר יעשׂה.

והנה – הפך אלי חצי גוּפוֹ, באוֹפן שראיתי את כל פניו, ועשׂה כנגדי העויה של רוֹצח: חשף את שיניו והבליט את עיניו, אחר התרוֹמם קצת וּבתנוּעה מהירה, תנוּעת שוֹחט, העביר את כּפּוֹ במשוּטח על צוארוֹ, העבר ושוֹב פעמיים שלוֹש אוֹ ארבע. אחר כך נעץ אצבעוֹתיו בגרוֹנוֹ ושלח לשוֹנוֹ כחוֹנק עצמוֹ…

למוֹרת רוּחי פרצה מגרוֹני צוחה. זינקתי ממקוֹמי לקפוֹץ מעל העגלה, בלי שׂים לב כי אמת המים סוֹגרת עלינוּ מסביב. אך הוּא כבר ישב על דוּכנוֹ. כבראשוֹנה, גבוֹ שקט, המוֹשכוֹת בידיו והוּא מזרז את הסוּסים המשכשכים בתוֹך המים. בעוֹד רגע הלמוּ פּרסוֹתיהם שוּב בדרך הקשה.

ישבתי שוּב, אך לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד. פּרצתי בבכי וּבזעקה:

– החזירני הביתה!… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה שוֹמע? החזירני מיד הביתה!… אם לא – אקפּוֹץ מן העגלה ואחזוֹר ברגל… על אחריוּתך… אם אוֹבד ביער – אתה תצטרך ליתן את הדין עלי… אני רוֹצה הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה… אתה… אתה רוֹצח…

ולא היה מעצוֹר לבכיי־זעקתי.

איני יוֹדע אם נבהל מקוֹל בכיי, אוֹ חשש לנוֹסעים עוֹברים בדרך – הוּא העמיד את הסוּסים וּפנה אלי:

– מה עשׂיתי לך, יהוּדוֹני? הרי לא עשׂיתי לך כלוּם. אך לצוֹן חמדתי לי. חדל לצעוֹק! חדל!

ואני לא חדלתי למלא את חלל היער צעקתי:

– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את לצוֹנך… אין אלוֹהים בלבך. אתה רוֹצח, גזלן… תחילה היכית את החתוּלה, אחר כך את הקצב – והם לא עשׂוּ לך כל רע… החזירני, איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אסוּר לנסוֹע עמך… עם איש שאינוֹ… שאינוֹ… מצטלב… שאין אלוֹהים בלבּוֹ…

הוּא ירד וניגש אלי, נשען בזרוֹעוֹתיו על סוּלם העגלה ואמר, כשחיוּך לא נעים על פּניו:

– ראה, עוֹד חצי השעה ואנוּ בבית דוֹדך. אך נצא את היער, תוּכל לראוֹת את אחוּזתוֹ. היא עוֹמדת במקוֹם גבוֹה. חי נפשי!… אתה רוֹצה עוֹד תפוּח?

– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את תפוּחיך… על הראשוֹן שאכלתי אני מצטער… כמסמרים הוּא בבטני… איני רוֹצה במתנוֹת מידי רוֹצח… החזירני הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע אל דוֹדי… אני רוֹצה הביתה… הביתה…

– נער שוֹטה, – טען הוּא בחיוּכוֹ הנתעב – והרי אל הדוֹד תסע עמי רק חצי שעה, וחזרה הביתה – חמש פּעמים חצי שעה. והלא בשליחוּת אבי אני נוֹסע – לקנוֹת פּר בן בקר… חדל לצעוֹק, פן – אכעס.

– איני ירא את כעסך… יוֹדע אני, שאין אלוֹהים בלבך. הכוֹל יודעים, שאין אתה מתפּלל כלל… אתה רוֹצה להכוֹתני – בוֹא, הכּה. קח את השוֹט… הכּני, כשם שהיכית את החתוּלה המסכנה, כשם שהיכית את לעזר־איסר הקצב… חבל שלא הדביק אוֹתך… היה עוֹשׂה ממך עפר ואפר… גיבּוֹר הוּא ממך וּמעשׂרה שכמוֹתך… ברחת מפניו… פחדן אתה…

שׂנאתיו מעוֹמק נפש. אף על פי כן הרגשתי שכעסי פג והוֹלך. אך עוֹד המשכתי לפגוֹע בוֹ בקוֹל רם.

מן הדרך, מאחוֹר, נשמע רעש אוֹפנים ושעטת סוּסים.

– ראה, – קרא בלי חיוּך – באים בני אדם. חדל, חדל. לא נאה לנער נבוֹן שכמוֹתך לבכוֹת ולצעוֹק ביער…

קפץ ועלה על דוּכנוֹ והריץ את הסוּסים.

לא ראיתי ברירה לפני, אלא – להשתתק.

וכן הייתי יוֹשב סר וזעף, כמוֹ צר לי המקוֹם במוֹשב הרחב, עד שיצא מן היער, עבר את העמק ואת הנחל עם הטחנה, ועד שעמד להוֹרידני במבוֹא שדירת הערמוֹנים העוֹלה אל חצר דוֹדי.

עשׂיתי בבית דוֹדי כשבוּעיים ימים. כל בני הבית שׂמחוּ עלי והשתדלוּ להנעים לי. פּיטמוּני במיטב המאכלים; המציאוּ לי משׂחקים שוֹנים; העלוּני על גג האסם להראוֹת לי את מראה הכפר כוּלוֹ. אך בי דבקה איזוֹ רוּח כבידה, שלא הניחה לי ליהנוֹת מכל אלה. אף הרביתי להתבוֹדד בפינוֹת החצר, בשדירה וּבגן וּבמשעוֹלי השׂדה.

לא סחתי לשוּם בריה את הקוֹרוֹת אוֹתי בדרך. גם כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאיש.

את הראסים שׂנאתי, וּכשראיתיו עוֹבר בחוּץ, הסירוֹתי עיני ממנוּ.

על איוַאן סוֹלוּבּ, האדם היפה, ידיד ביתנוּ, חסתי בלבי, שזה יירשנוּ. אך גם לוֹ לא סיפּרתי כלוּם. וּכששאלני:

– נוּ, איך נסעת עם בני?

עניתיו מתוֹך השתמטוּת:

– כך… סוּסיך טוֹבים מאוֹד…

וּמאז באה בלבּי, ולא סרה עוֹד – יראת האדם.

---

הַחַלָּף וְהַסֵּפֶר

מאת

אשר ברש

ר' מיכל השוֹחט היה שכנינוּ, בית ליד בית. אשתוֹ הגדוֹלה, הלבנה והחכמנית, ילדה יוֹתר מעשׂרה, יחידים וּתאוֹמים, ואַף אחד מהם לא הוֹציא את שנתוֹ. כּשעמדה מלדת לקח לוֹ האֵבל דירת קבע בבית הקטן והנקי.

בבוֹקרי הקיץ החמים, כשהייתי תוֹעה בדממה ליד גדירוֹת הגנים בשכוּנתנוּ — מפני שלא הלכתי אל ה“חדר” — היה ר' מיכל קוֹרא לי לפעמים באצבּעוֹ בעד החלוֹן הפּתוּח שאכנס אליו. בן השמוֹנה המוּזמן על ידי בן החמישים נכנס ברצוֹן וּבהכּרת החשיבוּת. האשה לא היתה בבית. הכוֹל היה מנוּקה וּמסוּדר מהשכּמה, ואת הארוּחה הקטנה בּישלה אצל אחת השכינוֹת — כדי להרחיק מן הזבוּבים. “משוּגעת” היתה לניקיון, ועל פּי דרישתה הוּקם הצריף לשחיטת העוֹפוֹת, לקוּפּוֹת הנוֹצוֹת וּל“מתנוֹת השחיטה” במוֹרד החצר, הרחק מן הבית. הוילאוֹת המצוּיצים היוּ מוּרדים על החלוֹנוֹת שמצד השמש, והכּתלים המסוּידים כּחוֹל עמוֹק השיבוּ קרירוּת רכּה וּנעימה.

ר' מיכל עמד במלוֹא גוֹבה קוֹמתוֹ הדקה לפני השוּלחן קטן ליד החלוֹן הפּתוּח, לבוּש “טלית קטן”, מכנסיו קשוּרים על ברכּיו, רגליו נתוּנוֹת בפוּזמקאוֹת לבנים ושרווּלי כּוּתוֹנתוֹ רחבים וּפתוּחים, עמד וּבדק את החלופוֹת. השעוֹן ארך המשקלוֹת טיקטק על הקיר שכנגד ארוֹן הספרים חסר הדלתוֹת, המאַחסן מאוֹת ספרים צפוּפים עד אפס מקוֹם. הספרים היוּ ישנים ברוּבּם, בכריכוֹת של בּד פּשתן גס אוֹ של עוֹר שחוֹר, מבהיק מרוֹב שימוּש. לא שלט בהם העש ולא היה עליהם האָבק, רק ריח ספרים חריף וּמשוּמר נדף מתוֹך דפּיהם. הפּתח אל הקיטוֹן הקטן היה מוּסך במסך חוֹרי דק. פּה ושם על הקירוֹת דממוּ ציפּוֹרים וראשי צביים עשׂוּיים גבס וּצבוּעים בצבע.

– שב על הכּיסא ותראה במלאכתי.

חלפוֹת אחדים, לגסוֹת וּלדקוֹת, נתוּנים בנרתיקים וּשלופים

מנרתיקיהם, היוּ מוּנחים לפני ר' מיכל על השוּלחן בצידן של משחזוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, שחוֹרוֹת וּלבנוֹת. בכל פּעם ניגש אל ארוֹן הספרים, הכניס נרתיק והוֹציא אַחר, מחהוּ במכנסיו והניחוֹ על השוּלחן. מקוֹם מיוּחד היה מוּקצה לחלפוֹת בארוֹן על הגבוֹהה שבאצטבּוֹת, ושם היוּ נחים באין מחיצה ביניהם וּבין הספרים.

הוּא פּתח במתינוּת את קרס הנחוֹשת הזעיר, הרים את המכסה והוֹציא מתוֹך משבּץ הקטיפה השחוֹרה את החלף רחב הלהב, בעל הניצב של עץ אדמדם, הפכוֹ פעם וּפעמיים, עוֹפפוֹ בקלוּת לעיניו והניחוֹ מן הצד. לקח אַחת המשחזוֹת, טיפטף עליה טיפוֹת אחדוֹת מכוֹס המים והתחיל משחיזו, העבר והשחז, ביד קלה וּבתנוּעוֹת גוּף רחבוֹת כמתפלל. פּניו העידוּ על מאמצים גדוֹלים, אַך עיניו היוּ שקיטוֹת והיד כמרפרפת באויר. ישבתי, ידי תמוּכוֹת אל פּאַת השוּלחן, וגמעתי את הריתמוּס המבהיק שבמלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש. פּעמים הניף את החלף והעביר חוּדוֹ על ציפּוֹרן זרתוֹ, כהעביר שרביט על הדק שבנימי הכּינוֹר, וּלסוֹף חָלק את שׂפמוֹ ושלח מבין שׂפתיו את קצה לשוֹנוֹ וּבדק את החלף על הלשוֹן. בדיקה זו מילאתני חרדה. אך עיניו השקיטוֹת של השוֹחט הרגיעוּני.

– שוּב לא הלכת אל ה“חדר”? — שאָלני לאַחר רגעי שתיקה ארוּכים, והוֹציא חלף יוֹנים דק מן הדק להשחיזוֹ על הקטנה שבמשחזוֹת.

– חשתי בראשי. אמא אָמרה שאשאר בבית. היוֹם כבר יוֹם רביעי ואת ה“שיעוּר” ידעתי עוֹד שלשוֹם בעל פּה. גם את פּרשת השבוּע אני זוֹכר עוֹד מדאשתקד.

– איך כתוּב? “והגית בּוֹ…”

– יוֹמם ולילה" — אני מסיים מהר — אבל באמת חשתי בראשי.

– איך כתוּב? “חש בראשוֹ…”

– “יעסוֹק בתוֹרה”. אבל אברהמ"ל אפּיקוֹרס אוֹמר, שיש לקרוֹא בתמיה: “חש בראשוֹ — יעסוֹק בתוֹרה?!”

אלמלא החזיק את החלף היה מאיים עלי באצבּע יד ימינוֹ, כך הוּא מוּכרח לעשׂוֹת זאת באצבּע שׂמאלוֹ. וּבי מפרכּס הלב הקטן כדג בסל של נצרים.

פּעם, אַחרי שכילה מלאכתוֹ, נתן את המשחזוֹת על כּרכּוֹב התנוּר ואת החלפוֹת טמן בארוֹן, שאלתיו:

– למה ישׂים את החלפוֹת עם הספרים? האין בזה משוּם חילוּל הקוֹדש?

החליק ר' מיכל באצבּעוֹתיו הדקוֹת על לחיי וענה:

– מוּבא במדרש: “הספר והסַיִף ירדו מכוֹרכים מן השמים”. מה סַיִף כך — סכינים של מצוה לא כל שכן. הרי ידוּע לך כמה הלכוֹת תלוּיוֹת בחלף. ודע לך, בני, שגם בין הספרים יש משוּלים לחלפוֹת. מהם ששוחטים את היצר הרע: אלה הם הספרים הקדוֹשים שלנוּ, המליאים מוּסרים טוֹבים, העוקרים את התאווֹת הרעוֹת מלבּוֹ של אדם; וּמהם, רחמנא ליצלן, העלוּלים לשחוֹט, חלילה, את היצר הטוֹב: אלה הם ספרי המינים והמדיחים, שאָסוּר להחזיקם בבית יהוּדי. ואַתה, בני, הרחק מהם וּמן הדוֹמה להם, כי כסַיִף הם וּכחלף זה, שחוֹתך שׂערה דקה באויר…

לבּי עמד בי לדברים האלה כדג מתעלף על דף חדר המבשלוֹת.

מאוֹתוֹ יוֹם היתה מנשבת עלי משערוֹ של כל ספר כעין צינת הלהב של החלף.

כעבוֹר שנה אוֹ שנתיים היה שוּב בּוֹקר קיץ נאה ושוּב לא הלכתי אל ה“חדר”, אַך הפעם עמדתי על ברכּי על גבּי הספסל והסתכלתי מן החלוֹן הפּתוּח החוּצה. והנה ראיתי את אבי, שהיה פּנוּי באוֹתם הימים מעסקיו, מטייל עם ר' מיכל ארוּכּוֹת בסימטת הגנים והם עוֹסקים, כּדרכּם, בדברי הלכה. לויתי בעיני את אָבי היקר ואת השוֹחט הנעים בהליכתם הנאה, הליכת תלמידי חכמים, והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם. אָבי רחב הכתפיים ועב הזקן החזיק ידיו משוּלבוֹת מאחוֹריו על ה“בּקישה” הארוּכּה, ור' מיכל הגבוֹה והדק התנענע והשתבּר על אַבנטוֹ המהוּדק. הוּא נראה כמתחנן לפני אָבי שיוֹדה לוֹ בהלכה, אבל אָבי היה שוֹקט וּמתוּן מתוּן, כדרכוֹ תמיד, ולא נע ולא זע, רק פּניו הבּריאים היוּ מרוּכזים וּמוּשׂכּלים מאוֹד ועיניו הביטוּ כלמרחקים רבים. המטפּחת הצבעוֹנית בלטה מכּיס ה“בּקישה” מאָחוֹר והיה בה משוּם תקיפוּת תוֹרנית, כמעט אכזרית. ידעתי את אבי, שמשנתוֹ ברוּרה ודעתוֹ סדוּרה. לא לחינם שקד תמיד בשעוֹת הפּנאי על ה“יד החזקה”. בשעה של ספק מציק היה נוֹשך משהוּ את שפתוֹ התחתוֹנה, אך הפּעם היוּ שׂפתיו רוֵחוֹת כוֶרד פּתוּח וּדבריו נוֹטפים מוֹר, מוֹר ולא מרירוּת. חסתי בלבּי על ר' מיכל, שתנוּעוֹתיו היוּ מתרגשוֹת והוֹלכוֹת. כוֹבע הסאמיט שבראשוֹ התרוֹמם וגילה

את מצחוֹ, והפּאוֹת היוּ מרקדוֹת על לחייו הרזוֹת. המטפּחת שבידוֹ פּעם היא נלחצת באגרוֹפוֹ וּפעם היא מתנפנפת באויר סביב אצבּעוֹ, והציציוֹת טוֹפחוֹת ברטט על מכנסיו המתגלים מדי רגע בהתבּדר ה“בּקישה”.

והנה עמד אבי מלכת ואמר לוֹ איזה דבר מתוֹך תנוּעת יד קלה כלפּי ביתנוּ. הבנתי: הוּא הזמינוֹ להיכּנס.

בקפיצה ירדתי מעל הספסל, תפסתי את הגמרא וישבתי אל השוּלחן. נכנסוּ שניהם. אָבי הזמין את השוֹחט לישב אל השוּלחן מנגדי. הוּא ציית וישב נרגש מאוֹד. בי לא השגיח הפּעם כלל. אָבי ניגש אל ארוֹננוּ הסגוּר, פּתח את דלתוֹ לרוָחה, וּבתנוּעה זריזה שלא כדרכּוֹ הוֹציא כרך גדוֹל וכבד מכּרכי ה“טוּרים”, נוֹפפוֹ באויר וטפף בהנאה (דוֹמני, שהיה מנַהם מתוֹך נחיריו מעין ניגוּן), הניח את הכרך על השוּלחן, ליד בּר פּלוגתיה, נעץ בתנוּעת חן שתיים מאצבּעוֹתיו בראש הספר, פּתחוֹ, וּלאחר שהפך דפּים אחדים, נתן את אצבּעוֹ על המקוֹם המבוּקש.

ר' מיכל הוֹריד את עיניו בחרדת צמאוֹן אל האוֹתיוֹת של הפּנים, הריצן הרץ ושוֹב, משם עבר מהר אל “נוֹשׂאי הכּלים” מימין וּמשׂמאל וּמלמטה ו…צנח על הכּיסא וּפניו חיורים בלי טיפת דם.

אָבי עמד והביט בוֹ בלא תנוּעה. סבר ניצחוֹן זרח על פניו, וּבעיניו לא נראה כל נידנוּד של צער על סבלוֹ של המנוּצח.

ואני הבטתי אל ר' מיכל ולא יכוֹלתי לגרוֹע ממנוּ עין. זכרתי בבהירוּת רבּה את דבריו על הספרים המשוּלים לחלפוֹת, וּבמוֹחי התחילוּ חוֹזרוֹת כבזק שתי מלים איוּמוֹת מתוֹך ההגדה של פסח: “ושחט לשוֹחט”…

וּבאוֹתוֹ רגע לא אהבתי את אבי.

---

מְתַקֵּן עוֹלָם

מאת

אשר ברש

בעיירתי הקטנה לא היה כּוֹרך ספרים והיוּ מסתפּקים בכוֹרך שבעיירה הסמוּכה, היוֹשבת על נהר סטיר. בשל אוֹתוֹ נהר יפה וריחני ידעוּ כל יהוּדי העיירה לשׂחוֹת; בשלוֹ, כך האמינוּ, היוּ לנערוֹת ישׂראל צמוֹת ארוּכּוֹת ועבוּתוֹת, וּבשלוֹ היוּ עוֹרכים שם את הגיטין המעטים שבסביבה.

פּעמיים אוֹ שלוֹש פּעמים בשנה היה הכוֹרך בא עם השׁק על שכמוֹ, הוֹלך אל הבתים המוּכרים לוֹ להחזיר את הספרים המכוֹרכים והמתוּקנים ונוֹטל את החדשים, שאינם מכוֹרכים, אוֹ את הישנים הקרוּעים.

גבוֹה היה וכחוּש וּבעל ציצת זקן קלוּשה, ששׂיבה זרקה בה; כפוּף קמעה, העיניים קצרוֹת הראייה ללא משקפיים היוּ מאוּמצוֹת ועוֹשׂוֹת מִדי פּעם בפעם תנוּעה מימין לשׂמאל כקוֹראוֹת בספר.

עני מרוּד היה מחמת מיעוּט העבוֹדה וּמיעוּט השׂכר, ואלמלא שתיים מבנוֹתיו הבכירוֹת, שעבדוּ בשירוּת והביאוּ שׂכרן הביתה, לא היה יכוֹל לקיים את נפשוֹת ביתוֹ המרוּבּוֹת.

בשעת מגיפת טיפוּס חלה בנוֹ היחיד, נער קטן, וּכבר נתייאשוּ ממנוּ הרוֹפא והשכינים. מה עשׂה? הלך לבית הכנסת, עלה לארוֹן הקוֹדש והתפּלל על רפוּאת בנוֹ ונדר נדר, שאם יקוּם הנער מחוֹליוֹ, יתקן כל טעוּת דפוּס בספרים הבאים לידוֹ לשם כריכה.

הנער נתרפּא והכוֹרך קיים את נדרוֹ לכל פּרטיו ודיקדוּקיו.

מאוֹתוֹ זמן היה מצרף בסוֹף כל ספר, ספרי קוֹדש וספרי חוֹל, וּבלבד שכתוּבים בכ"ב אוֹתיוֹת, דף חלק אוֹ שניים, הכוֹל לפי הצוֹרך, וכוֹתב את תיקוּני הטעוּיוֹת שבדברי תוֹרה ואחירוֹת שמצא עם מראי המקוֹמוֹת, בתכלית הדיוּק וּבכתב מרוּבע יפה להפליא וּבדיו שחוֹרה מעשׂה ידיו, כעשׂוּי בדפוּס — וכוֹרכם יחד. הכוֹל היוּ מתפלאים על טביעת עינוֹ ועל דייקנוּתוֹ בדברים דקים מן הדקים, אף על פי שלא נוֹדע כלמדן גדוֹל.

מעוֹלם לא התפּאר במעשׂה ידיו זה ולא הראה לבעל הספר את הדף הנוֹסף. הלה היה מוֹצא אחר כך את תיקוני הטעוּיוֹת, משתוֹמם ונהנה הנאה מרוּבּה. ברוֹב הימים היה זה כדבר המוּבן מאליו, ולא התפּלאוּ עוֹד על עצם המעשׂה, כי אם על טיב המלאכה.

זכוּרני, יוֹם אחד בא אל אבי מחבר מן המחברים שהיוּ מחזרים על פּתחי נדיבים לאסוֹף “פּרינוּמראנטין” על חיבוּריהם, והביא את הספר שיצא לאוֹר באיחוּר של שנים. האיש העניו הוֹשיט לאבי את הספר, שהיה גדוֹל וצנוּם ועטוּף בעטיפה דקה בעלת צבע משוּנה, קצרה מגוּף הספר, והתנצל מתוֹך ביישנוּת, שרק חלק מן הטעוּיוֹת, הגסוֹת שבהן, תוּקנוּ בסוֹף הספר. השאר לא יכוֹל לתקן, מפני שלא השׂיגה ידוֹ להוֹסיף דף על הגיליוֹן הנדפס.

אָבי הסתכל רגע במחבר המיצר, אחר כך הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:

— אל יצטער, ר' פלוֹני, הכוֹרך שלי יתקן הכוֹל ולא יניח אפילוּ טעוּת קטנה אחת…

המחבּר הבהה את שתי עיניו, כי לא הבין כלוּם.

ניגש אבי אל הארוֹן והוֹציא ספרים אחדים, בתוֹכם אחד של אוֹתוֹ מחבּר, והראה לוֹ את הדפּים המצוֹרפים.

היהוּדי תפס את ספרוֹ, גחן על השוּלחן וּבלע בעיניו את טוּרי תיקוּני הטעוּיוֹת. כשגמר נזדקף וקרא:

— לא, אין זה יהוּדי פשוּט. הרי זה מתקן עוֹלם, מתקן עוֹלם. אחד מלמד-ואו. צדיק הדוֹר!

ונשבע שלמחר ילך לעיירה הסמוּכה לראוֹת את הכּוֹרך הנפלא הזה, אף על פי שאין לוֹ שם אפילוּ “פּרינוּמראנט” אחד…

כל הוֹן יקר הייתי נוֹתן כיוֹם הזה, אילוּ נזדמן לי ספר שכּרך אוֹתוֹ מתקן עוֹלם!

---

אַנְחוֹת אָבִי

מאת

אשר ברש

איש בריא בגוּפוֹ היה אבי. עד זיקנה ושׂיבה לא ידע מיחוּשים של ממש. בעל צוּרה היה ורבים ביקשוּ קרבתוֹ, מפני שהסביר פנים לכל אדם וחיזקוֹ בדבריו.

גם על בני המשפּחה היה נוֹהג מנהג של בעל ביטחוֹן ולא הניח לדאגוֹת שישתכּנוּ בבית. לא כדרך “הדלים השׂמחים” תמיד מתוֹך בדחנוּת וקלוּת ראש, אלא מתוּן מתוּן, בשיטה וּבטעם היה מתחכם לפגעי הזמן והאדם.

לא כן כשנשאר יחידי לנפשוֹ באין רוֹאים. אז היה מתאנח וגוֹנח בדחיפוּת, כמשתמש בשעת הכּוֹשר לשלח לחוֹפשי קצת מן הדאגוֹת שכלא בלבּוֹ.

מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי עד חרש לאנחוֹתיו, לצד העצבוּת שבוֹ, לא כשאר אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים ממני, שקיבלוּהוּ כמוֹת שהוּא.

בשעת רצוֹן, כשזרים היוּ משבחים באוֹזני אמי את בדיחוּת דעתוֹ של בּעלה, היתה מעירה בשׂחוֹק נעים: “אילוּלא גניחוֹתיו בלילה, לא היה יכוֹל להיוֹת בדוּח ביוֹם”. היא נתכּונה לדבר הלצה ואמרה דבר אמת. ואני, שכרוּך הייתי אחריו בכל זמן, ידעתי שהוּא מתאנח גם ביוֹם.

במשך הימים למדתי את אנחוֹתיו ועמדתי על כמה מניעים שלהן.

ראשוֹנה לאנחוֹת היתה על צרוֹת ישׂראל. את הידיעה והדאגה לצרוֹתיהם של ישׂראל ינק עם חלב אמוֹ. אוֹתן קיבּל עם כל מה שהביא מן הבית, מן ה“חדר”, מבית המדרש, מבית הכנסת וּמכל מה שקרא ושמע. אנחה זוֹ, אנחת מתקני חצוֹת ואוֹהבי ישׂראל מכל הדוֹרוֹת, היה משמיע לפעמים גם בציבוּר. אבל לא הסתפּק באנחה בלבד והיה ממהר לתקן טעמה בדברי חיזוּק ואמוּנה, שאת רוּבּם שאב מן “הכּוּזרי”, הספר האהוּב עליו יוֹתר מכל ספרי ימי הביניים.

שוֹנה מזוֹ היתה אנחתוֹ על צער שנגרם לוֹ לפעמים על ידי מי מבניו. פּעם אחת אמר אחי הבכוֹר (מאשתוֹ הראשוֹנה) על הרוּז’יני, שהיה נערץ מאוֹד על אבי: “הוּא אהב את ישׂראל מפני שסיפּק לוֹ חצר מלכוּת וכיסא של זהב”. אבי החויר לשמע דברי העזוּת, אך ניענע בידוֹ ולא השיב דבר. אחר כך גנח זמן רב על מה שעלתה לוֹ לשמוֹע מפי יוֹצא חלציו, וּלבסוֹף הסבּיר לאחי בסעוּדה של שבּת, כי חרה לוֹ אז לא משוּם שפּגע בכבוֹד הצדיק הגדוֹל ז"ל, אלא משוּם שאין בלבּוֹ אמוּנה באהבת ישׂראל שאינה תלוּיה בדבר.

לעתים היה מתאנח על קשי הפּרנסה. פּרנסתוֹ בכללה היתה עשׂוּיה כל השנים מעלוֹת ומוֹרדוֹת. מימיו לא היה אץ להעשיר, ואלמלא האחירים התלוּיים בוֹ, היה אוֹמר עם אחירים “ברוּך ה' יוֹם יוֹם” וּמסתפּק במה שמזמנים לוֹ מן השמַיים. הוּא גוּפוֹ לא היה לוֹ צוֹרך במוֹתרוֹת, אף כי היה מקפּיד מאוֹד על הניקיוֹן, על שלימוּת הבּגד והכּלי, וּבייחוּד על הידוּר מצוָה, כגוֹן סוּכּה ואתרוֹג וכלים של פּסח. אך הצרכים שגדלוּ עם גידוּל הבּנים וצוֹרכי צדקה וּקרוֹבים שבאוּ לבקש עזרה בצרה, הוציאוּהוּ מזמן לזמן ממידת ההסתפּקוּת, שהיתה טבוּעה בנפשוֹ כטבע וּכהכּרה, והיה נעשׂה “בעל העזה”. כשהצליח באיזה עסק והרויח סכוּם ניכּר, מיד סילק ידוֹ מעסקים נוֹספים, וּבבית היה אוֹמר במין ודאוּת של חוכמת חיים: “למה אסַכּן מה שנתן לי המזל?”, עד שנידלדל, ואחרי גניחוֹת רבוֹת בסתר היה אנוּס לפנוֹת שוּב למזלוֹ בעזרת השם.

ממין אחר היתה אנחתוֹ על צער הפּרט מישׂראל. מכיר היה בצערם של אחירים, וּבייחוּד של תלמידי חכמים עניים, והיה דוֹאג לתמוֹך ידם, אם בשלוֹ ואם בשל בעלי צדקה אחירים, כמוּבן, הכוֹל בצנעה. וּפעם ציפּה גגוֹ הרעוּע של המלמד החסיד ולא הוֹדיעוֹ תחילה.

בעל יוֹעץ היה לרבים, ורבים היוּ משכּימים לפתחוֹ לבקש עצה מפיו, אם בעניין דין קשה אוֹ צרוֹת משפּחה, וגם בענייני מיקח וּממכּר וּבעסקי ציבוּר. כשנמצא העניין רק מסוּבּך וקשה מצד עצמוֹ, היה שׂשׂ להסבּיר וּלייעץ וּלפשר, אבל אם הריח בדבר מעשׂה תרמית והוֹנאה מצד בן ישׂראל — היה מתכּעס וּמתנער מן הכיעוּר, והדבר גרם לוֹ כמה זמן גניחוֹת קשוֹת.

והיתה לוֹ עוֹד אנחה, עמוּקה ושוֹברת משאר אנחוֹת, ולא עמדתי על טיבה אלא כשהגעתי לגיל של בּינה. זוֹ היתה אנחתוֹ על דברי אמוּנה.

אף על פי שחסיד תמים היה, מאמין בצדיק וקוֹרא ברצוֹן ספרי חסידים העשׂוּיים לחזק את האמוּנה (ביוֹתר היוּ חביבים עליו הספרים “ליקוּטי עצוֹת” למוֹהר“ן ו”נוֹעם אלימלך"), היה מעיין מזמן לזמן גם ב“מוֹרה” וּב“עיקרים”, שעמדוּ במדוֹר העליוֹן בארוֹן ספרינוּ. את הספרים האלה היה מוֹציא מן הארוֹן מתוֹך רעד ידיים. לא הבינוֹתי לרעד זה, עד שיוֹם אחד הראני את החרוּז בראש ה“מוֹרה”: “טמא וּכסיל לא יעבוֹר בה”. הוּא הסתכּל בי בחרדה ואמר: “מי יכוֹל להיוֹת בטוּח בעצמוֹ שאינוֹ טמא אוֹ כּסיל?”

כמה ימים לאחר שעיין בספרי מחקר אלה היה ממעט בדיבּוּר וגוֹנח גניחוֹת דקוֹת מתוֹך פּיזוּר נפש משוּנה. לא רק כשאין עמוֹ איש בבית, אלא גם בשעת התעסקוּת, בין עשׂייה לעשׂייה, כגוֹן שהיה מסיע את שׂקי התבוּאה הכּבידים במחסן, היה עוֹמד רגע, עיניו מבוֹעתוֹת כמוֹ הציצוּ לתוֹך התהוֹם, ולבּוֹ פּולט גניחה חטוּפה, שהיה ממהר לטשטשה בזימזוּם של ניגוּן חסידי אחריו.

עברוּ שנים, אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים נישׂאוּ ואני הייתי לבר מצוָה וּכבר קראתי ספרי השׂכּלה, וגם מן הגמרא לא הנחתי את ידי. מעתה הייתי מכוּבּד בעיני אבי והיה מוֹשכני לפעמים לדברי ויכּוּח קצרים בענייני חוֹכמה ואמוּנה, אף שכמעט תמיד היה מצטער אחר כך, מחמת שהייתי משמיע לוֹ דברים, שאוּלי בּיקש לשמוֹע, אך לא רצה שאני אשמיעם. כשראה שהדברים מקבלים צוּרה מסוּכּנת — הפסיק מיד וּזמן מה היה נשמר לנפשוֹ מלהיכנס בשׂיחה עמי. אבל אנחתוֹ זוֹ המיוּחדת שמעתי לעתים קרוֹבוֹת.

מעוֹלם לא ניסה להשפּיע עלי בדברי הסבּר מפוֹרטים. רק הערה חדה, אימרה דרך אגב, פּסוּק מן המקרא אוֹ מאמר מן הגמרא, של איזה קדמוֹן, אוֹ מדברי צדיק גדוֹל — וחסל. ידעתי שהוּא חוֹשש מפני דיוּן ממצה, לא בשל הדיעה של מתנגדוֹ אלא בשל מחשבת עצמוֹ. יוֹם אחד מצאני יוֹשב משוּקע בספר “מוֹרה נבוּכי הזמן” שהגיע לידי. הציץ בספר מעל לכתיפי ואמר: “בקשה אחת לי אליך: שלא תהיה אָפּיקוֹרוֹס לתיאבוֹן. בטוּח אני בך, שמתוֹך התעמקוּת וּבחינת נימוּקי הכּפירה בצער שבלב תגיע מעצמך אל עיקרי האמוּנה”. שמעתי את דבריו וחשבתי בלבי: ואתה המתעמק בעיקרי האמוּנה, לְמה אתה מגיע?… אך שתקתי.

חוֹרף אחד באה להתארח אצלנו אחוֹתי הנשׂוּאה, שישבה בעיר אחרת, ואני פּיניתי לה את חדרי וישנתי על דרגש בחדר הגדוֹל, המחוּבּר לקיטוֹן הקטן, בּוֹ ישנוּ אָבי ואמי. בלילה, לאחר ש“הזקינים” שכבוּ לישוֹן, היתה דלת הקיטוֹן סגוּרה, ואני איחרתי לשבת על ספרי לאוֹר המנוֹרה על השוּלחן הקטן ליד התנוּר. לא פּעם הייתי שוֹמע את קוֹל אבי בא אלי מן הקיטוֹן: “עדיין אתה ער? שכב לישוֹן!”, ואז הייתי מכבּה את המנוֹרה ושוֹכב.

אני לא צריך הייתי לשוֹאוֹלוֹ אם הוּא ער אוֹ ישן; גניחוֹתיו אוֹ שתיקתוֹ המתוּחה הוֹדיעוּ לי על כך. בשוֹכבי לא הייתי נרדם מיד, שעדיין המוּ בי מחשבוֹת וּרגשוֹת שנטע בי הספר שקראתי, אך התאמצתי לשכּב בלי תנוּעה, כי הדרגש היה חוֹרק ולא רציתי להעיר את הישינים. שכבתי על הגב אוֹ על הצד בעיניים פּקוּחוֹת, ער וּמהרהר, עד שיד השינה היתה עלי, ואז גם גניחוֹת אָבי לא העירוּני עוֹד.

והנה באחד הלילוֹת, לאחר חצוֹת, שכבתי ער וּמעוֹרר מאיזה עניין רוּחני חזק שתפס בלבּי. שכבתי בלי זוּז והסתכלתי בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה של סוֹף חוֹדש. דממה כבידה לחצה על קירוֹת הבית מבחוּץ וּמבפנים. גם הקיטוֹן דמם. כמוֹ אטרה הדממה על הכוֹל כדי לפתוֹח מרחב למחשבת הבּודד. חדלה כל נשימה. שעה ארוּכּה שכבתי כן וידעתי שהשעה מאוּחרת מאוֹד. אך טוֹב היה לי עם מחשבתי ולא התפללתי על השינה שאינה באה.

וּפתאוֹם נקרעה הדממה והגיע אלי קוֹל אבי הקוֹרא אלי בלי נקיבת שמי וּכמוֹ מתוֹך קפידה מוּזרה:

– למה אתה מתהפּך ואינך ישן? למה אתה גוֹנח כל הזמן?

לא עניתי דבר. רגעים מספר נתאַחתה שוּב הדממה והיתה מתוּחה מתח של כאב.

והנה נשמע קוֹלוֹ שנית, הפּעם קוֹל חרד, מלא רחמים:

– מה? אינך יכוֹל לישוֹן? מה לך?

ושוּב לא עניתיו. שכחתי כל מחשבוֹתי הראשוֹנוֹת, רק תמיהת נפשי גדלה ועמקה בי בלי גבוּל.

– לא טוֹב לאדם כשאינו יכוֹל לישוֹן.

ושוּב לא עניתיו, כי שקוּע הייתי בשלי.

אך הפעם נדם הקוֹל ולא נשמע עוֹד, כאילוּ נחתך מעל שוֹרשוֹ.

שיני התחילו נוּקשוֹת בפי. ראיתי בעיני רוּחי את אבי שוֹכב עֵר כמוֹני, שני עֵרים בתוֹך כמה נפשוֹת ישינוֹת בבית, וּמסתכּל כמוֹני בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה האטוּמה. אפשר שנתחרט על שקרא לי. אפשר שלא ידע כלל שקרא לי. אבל אני חשתי כמוֹ זרם מסתוֹרי מעביר דרך החשיכה את מצוּקת נפשוֹ אלי, והיא באה לשכּוֹן בי כמצוּקת נפש שלי.

בלילה ההוּא, ואני אז כבן ט"ז שנה, נתרוֹפפוּ נימוּקי כּפירתי.

---

יְדֵי אִמִּי

מאת

אשר ברש

מי בּדה את משל ההדיוֹט: “ידיים חמות סימן ללב קר”? — מדי אזכּוֹר ידי אמי, אחוּש חוּמן הטוֹב וחם וטוֹב ללבּי. כל הטוּב האנוֹשי יצוּק היה בחמימוּת ידי אמי, היקרוֹת בכל הידיים שבעוֹלם.

עוֹד דיעה מקוּבלת הכחישוּ ידי אמי: כי העבוֹדה מקַשה את הידיים. מימי לא ראיתי ידיים עסקניוֹת כידי אמי, אף על פי כן לא ידעתי כמוֹהן לרוֹך וּלעדנה.

ארבעים אבוֹת מלאכוֹת ותוֹלדוֹתיהם ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהם עשׂוּ ידיה. אם אבוֹא למנוֹת את כוּלם לא אספיק.

והרי מקצתם: לישה וּקליעת חלוֹת (עשׂרים צוּרוֹת ידעה לקלוֹע), אפייה וּבישוּל, מריטת נוֹצוֹת וּסריגת פּוּזמקאוֹת, ריקמה וּתפירה והטלאה, כּביסה וגיהוּץ, חליבה, חיבּוּץ חמאה וגיבּוּן גבינה, נטיעה וניכּוּש, הנחת פּתילוֹת והתכת נרוֹת של שעוה, וכיוֹצא באלוּ לעין שיעוּר.

כּפּיה קצרוֹת היוּ, סגלגלוֹת, גידיוֹת, הציפּוֹרניים קהוֹת מרוֹב חיכוּך, אך רכוֹת וחמימוֹת עד להפליא.

אגוּדל ימינה לקה בחוֹלי, שהיה חוֹזר פעם לכמה שנים, והיה מעוּקם ונפוּח ככדידית. ציפּוֹרנוֹ חבוּלה וּשמוֹרה למחצה. עוֹרוֹ התפוּח

היה נוּקשה, אך נענה לנגיעה קלה ועוֹשׂה גוּמה, שהיתה מתיישרת ועוֹלה לאיטה. על כן אהבתי למַשמש וללחוֹץ בוֹ קימעה.

על כל ריחוֹת החוֹמרים, שידי אמי מישמשוּ בהם, גבר הריח המיוּחד לידיה היא, הריח האמהי. בּרי היה לי, שאין לוֹ ריע בכל העוֹלם כוּלוֹ. על כן חימדתי לכבוֹש פּני בין שתי כּפיה ולשאוֹב בנחירי את ריחן, עד כי צחקה ואמרה: “די, פּתי שלי!” רק דמיוֹן כלשהוּ מצאתי לריח ידיה: ריח האתרוג לאחר סוּכּוֹת.

בלילוֹת חוֹרף, באשמוּרה האחרוֹנה, הייתי ניעוֹר לקוֹל

ציפצוּפה של העיסה במשארת, וּבעד מחיצת הקרשים, לאוֹר עששית הקיר, ראיתי את אמי גחוּנה על האצטבּה שעם הכּיריים, שׂמאלה תוֹמכת דוֹפן המשארת וימינה דוֹרכת בתוֹכה כמשׂחקת ודוֹברת עם הבּצק הרך. מדי פעם בפעם זקפה קוֹמתה והרימה את שׂפת סינוֹרה למחוֹת את הזיעה מעל פניה.

מה יפוּ ידי אמי בהרקידה את הנפה לנפוֹת את הקמח, אוֹ בגששה במרדה באפלוּלית התנוּר לבחוֹן איזוֹ כּיכּר יפה לרדייה, אוֹ בטפּחה את כּיכּר הלחה לפני שהכניסתה לתנוּר. כך טיפּחה בשעת רצוֹן את ראשי בין שתי כפּיה, בפזמה בקוֹל דק ורוֹעד ורחוֹק, כמשוּך משנוֹת בתוּליה:

אַחַת וְאַחַת — כִּכַּר פַּת

גֻּלְגֹּלֶת, גֻּלְגֹּלֶת — פַּת שֶׁל סֹלֶת.

כשהטליאה קרע שבלבנים, חיכיתי לרגע שתכַלה מלאכתה ותעביר האצבּעוֹן שבראש אמתה על מקוֹם האיחוּי להחליקוֹ וּלהרטיבוֹ. יחד עמה התענגתי על שלימוּת הטלאי.

וּבערבי חוֹרף, לאחר שהוּמג כל שוּמן האוזים, בני הבית ישבוּ איש איש שוֹקד על מלאכתוֹ בשתיקה, פּרשה אמי אל פּאת הדרגש, הרחק מן האוֹר. מתוֹך כּיס של בּד מילאה כפה נוֹצוֹת שלימוֹת והיתה מוֹשכת מתחת לחוֹפן נוֹצה נוֹצה למוֹרטה לתוֹך הכברה, שמעין תלוּלית של שלג עלתה בה לאט. את הקנים עם שיוּר הציצה השירה לתוֹך חיק הסינוֹר. אמנוּת רבה היתה במריטה זוֹ, שהחוֹפן המלא לא עיכּב בעד ראשי האצבּע והאגוּדל למרוֹט את הנוֹצה משני עבריה.

צער ואוֹשר וּזריחת קדוּשה היוּ לידי אמי.

אבי קנה פּרה קשת חליבה, ואמי, לאחר שהיתה יוֹשבת כחצי שעה בצל כריסה של הפּרה וּמוֹשכת בכל מאמצי כוֹח את הפּטמוֹת הסרבּניוֹת, באה החדרה, העמידה את הדלי עם החלב המלבּין מתוֹכוֹ, נשׂאה שתי ידיה מעל לראשה באנחה שוֹברת לב: “אבי בשמיים, איני יכוֹלה עוֹד! העצמוֹת נשברוֹת בתוֹך ידי!” אז ידעתי צער ידיה.

ויוֹתר מזה בשעה שנעשׂתה מוּרסה באגוּדלה. ייסוּריה גדוֹלים היוּ לאין נשׂוֹא. וּגדוֹלים מייסוּרי הכּאב היוּ הייסוּרים, שלא

יכלה לעשׂוֹת כל מלאכת הבית, כהרגלה תמיד. יוֹם אחד תקף עליה כאיבה כל כך, שישבה בפאת הדרגש ונאנקה עמוּקוֹת, כשהיא מנשבת בפיה על האגוּדל העירוֹם הנוֹצץ מן השׂאֵת. אז נעתרה לבקשת אָבי והרשתה לוֹ להביא את ה“רוֹפא”. הלה, שלפי אוּמנוּתוֹ גלב היה, בא עם תערוֹ, התבּדח וחתך לה שני חתכים באגוּדל מגבוֹ, והיה עוֹמד בפישׂוּק רגליים וּמפקיע מתוֹך הבּשׂר פּתילוֹת של מוּגלה. ואמי, שפניה נתעווּ מכּאב לא יתוֹאר, אמרה אלי: “למה תעמוֹד ותביט, ילדי? לך חזוֹר על פרשת השבוּע”.

וכך ראיתי את ידי אמי באוֹשרן:

בשבּת, לאחר שינה של צהריים, ישבה, משקפיים על עיניה, וקראה ב“צאינה וּראינה”, והספיח המאפיר של שׂערה הגזוּז מציץ מתחת למטפּחת השבּת (לכבוֹד ה“צאינה וּראינה” חבשה בבית את מטפּחת המשי), וּכשנגשתי אליה והנחתי את ראשי עם הכּיפה הקטנה על ברכּה, הרפתה ידה האחת מן הספר העבה, וּבעוֹד שׂפתיה קוֹראוֹת בניגוּן בּלשה באצבּעוֹתיה תוֹך שׂערי. בזהירוּת בּלשה, שלא להמיט את הכּיפּה, ולא הביטה אלי, ואני חשתי כמוֹ אצבּעוֹת חשמל בלשוּ בשׂערי והרטיטוּ את כוּלי. אוֹשר אצבּעוֹתיה הרטיטני.

ועוֹד: כשנקבע יוֹם חתוּנתה של אחוֹתי הבּכירה, הראשוֹנה לנישׂוּאים: אבי ואמי והוֹרי החתן ישבוּ אל השוּלחן הערוּך ב“מפּה היפה” (זוֹ שאוֹרג הפּוֹלני הזקן ארג בשביל אמי במשך חוֹרף שלם‎), כבר נטלוּ פעמים אחדוֹת מן הכּיבּוּד, ועתה דיבּרוּ בנחת על סדרי החתוּנה (זוּג המאוֹרשׂים יצא לטייל בסביבי הבית), ואז הניחה אמי את שתי ידיה זוֹ על גבי זוֹ על מפּה והן נחוֹת מנוּחה נעימה, ואצבעוֹת הכּף העליוֹנה מטפּחוֹת ענוּגוֹת על אחיוֹתיהן שמתחת. ישבתי בפאת השוּלחן וּבירכתי בעיני את אוֹשר ידיה של אמי, שהגיעוּ למנוּחה יפה כל כך.

וּבקדוּשתן ראיתי את ידי אמי, כשעמדה יחידה בלבוּש חג בתוֹך לשכּת המזוֹנוֹת, אוֹר החמה שוֹרה עליה מן האשנב הגבוֹה. לפניה, על שׂק של קמח, פּתוּחה ה“תחינה”, והיא מוֹתחת חוּטים דקים, לבנים, מצרפתם וּמניחתם פּתילוֹת זוֹ ליד זוֹ, פּתילה למת וּפתילה לחי, פּתילה לגדוֹל וּפתילה לקטן, וכל פתילה תחינתה עמה, והדמעוֹת נוֹשרוֹת על החוּטים ועל ידיה להזריח את שניהם.

ושוּב: בכל יוֹם חמישי בשבּת, אחרי הצהריים, היתה אמי יוֹצאת עם השוֹחטית לאסוֹף נדבוֹת לנצרכים. השוֹחטית נתנה בחלקה את מענה לשוֹנה והשביע את הנתבעים בכל השבוּעוֹת המתוּקוֹת שבעוֹלם, ואמי אך ניענעה בראשה והוֹשיטה את המטפּחת, בה במידה רבתה הקדוּשה בידיה.

אוּלם בכל זריחת קוֹדשן ראיתי את ידי אמי בשעת הבּרכה על הנרוֹת. עשׂרה פּמוֹטוֹת של כסף צחוֹר עמדוּ בפאת השוּלחן הערוּך בערב שבּת אוֹ מוֹעד עם חשיכה, שוּרה מאחוֹרי שוּרה, שרוֹחב השוּלחן לא הספּיק לכוּלם. לאחר שבירכה על הנרוֹת, הדליקה כוּלם ונתנה את שתי כּפיה על עשׂר אצבּעוֹתיהן על פניה הנאצלים, הליטה את עיניה ברוָחים דקים, והיוּ אצבּעוֹתיה כעשׂרה נרוֹת דלוּקים מוּל עשׂרת הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחן, ולא ידעתי איזה מהם זוֹרחים יוֹתר.

לאחר פּטירתה נחוּ ידיה של אמי מנוּחה אחרוֹנה, המנוּחה המוֹחלטת, האמיתית. זוֹהר לא מעוֹלם זה היה על צוֹהב הידיים המתוֹת. הצער, האוֹשר והקדוּשה חוּברוּ בהן יחד. עוֹד מבעד לאריג השחוֹר והקר, שפרשוּ עליהן נשים זרוֹת, הזהירוּ ידיה.

אך, אהה, אני הייתי מעבר לארצות וימים ולא ראיתין במנוּחתן האחרוֹנה, המוֹחלטת, האמיתית.