פרקי רוּדוֹרפר (תר“פ–תרפ”ז)

מאת

אשר ברש

---

בכפרים (תרפ"ה)

מאת

אשר ברש

בעצם נַתּחוֹ במחלקה ו' של הגימנסיה בלבוּב את פרקי האיליאדה במקוֹרם הקשה, וּבחַלקוֹ באוֹזני המוֹרה הכבידוֹת מזוֹקן את הפסוּקים הסבוּכים לצוּרוֹתיהם הדיקדוּקיוֹת; בעצם תסיסת גיל עלוּמיו, גיל הגידוּל וסערת הרוּח אצל רוֹב התלמידים – תקף את יעקב רוּדוֹרפר בּוֹלמוֹס האידיליה. אף על פי שהיה בן שבע עשׂרה וקטעי שיטתם של שוֹפּנהוֹאֶר וניצשה היבהבוּ בתוֹך המחשבה המשׂתרעת כשני לפּידים ברוּח, נצטרפוּ אצלוֹ יפה “הרמן ודוֹרוֹתיאה” עם “אהבת ציוֹן” ו“אנשי סלדוילה” עם סיפּוּרי שׂ. בן-ציוֹן.

עוֹד מילדוּתוֹ הוּבלט בוֹ, ביעקב רוּדוֹרפר, קו רציני מוּרכב מהסתכלוּת רכּה ואהבת חיי האוֹשר של אחירים. הוּא גוּפוֹ לא ביקש לוֹ את האוֹשר, אף לא את זה התמים שבמשׂחקי הילדוּת. עוֹרך היה משׂחקים בזריזוּת וּבכשרוֹן לחביריו, מסַדר וּמפקד, אך ברגע המכריע ממַלא תפקיד של מסתכל מן הצד. כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים לא היה להם סיכּוּי להצלחה פרטית, אך הצלחתם של אחירים היתה לעתים ממַלאה את לבּוֹ רגש של אמת. “הקו הרוּדוֹרפרי”, היה קוֹרא לתכוּנה זוֹ, בשנים הבאוֹת, לאחר שעמד על אוֹפיוֹ שבא לוֹ בירוּשה וידע להגדירוֹ לעצמוֹ. אביו, שלוֹם רוּדוֹרפר, הבּאנקיר ישר המעשׂים, הדוּר הפנים וּפתוּח היד, המכוּבד בעדת עיירתוֹ עד כדי יִראה קלה מפניו – היה חש בחוּש המציאוּת הנפלא שלוֹ, שבּנוֹ, עם כל כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, לא נוֹעד לגדוֹלוֹת. אך לא מצא זכוּת לעצמוֹ להוֹכיחוֹ על טבעוֹ. עוֹד מילדוּתוֹ, כמעט מגיל עשׂר, התיחס אליו כאל מגוּדל: יחס מצוּי רק אצל אצילי רוּח. יתוֹם היה יעקב מאמוֹ, והאֵם החוֹרגת ידה לא השׂיגה לקנוֹת את לבוֹ, והאב ראה את חוֹבתוֹ היחידה במילוּי רצוֹנוֹ של הבן “הנבוֹן והמוּזר”. אף הדאגוֹת לעתידוֹ של זה הוּעמוּ הרבה בתוֹך הרגשת מילוּי חוֹבה זוֹ. “הקו הרוּדוֹרפרי”!

הלימוּדים הקבוּעים, “הפּיהוּק הארוֹך שבין צילצוּל לצילצוּל”, כמוֹ שקראוּ להם התלמידים, נמאסוּ עליו, ואם לא יכוֹל לכבּוֹש את עיניו בספר קריאה שהוֹציא בגניבה מילקוּטוֹ, היה מניח ידיו לפניו על הספסל, סוֹמך עליהן את סנטרוֹ וּמביט ישר בפני המוֹרה המדבר על הקתדרה ורוֹאה את פרצוּפוֹ פוֹשט ולוֹבש צוּרוֹת משוּנוֹת. לבסוֹף נמאסה עליו גם הסתכלוּת שטוּת זוֹ, וּבהיוֹתוֹ רגיל לעשׂוֹת את רצוֹן עצמוֹ, בלי להימלך באיש, החליט יוֹם אחד, כשבוּעיים לפני גמר שנת הלימוּדים, לעשׂוֹת “מעשׂה רב”. הסיפּוּר “מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף מילא את נפשוֹ ריח פרחי אביב וּצלילי חליל, והחבירים היוּ טרוּדים בסידוּר קבוּצוֹת טיוּל לימי החוּפשה לטאטרה, לטירוֹל וּלשוייץ, והוּא החליט ללכת מיד ברגל הביתה, אל עיירתוֹ, דרך הכפרים, במישוֹר, מהלך חמישה אוֹ שישה ימים. הוֹדיע להנהלת הגימנסיה במכתב שהוּא חוֹלה (“חוֹלה נדוּדים”, חשב בשעת כתיבה, לצדק את נפשוֹ משקר) והכין עצמוֹ לצאת לדרך. את הערים והעיירוֹת שבדרך החליט להקיף. אֵלוּ לא עניינוּ אוֹתוֹ, אחרי שבתוֹ שנים אחדוֹת בכרך. קנה גרביים של צייד, תרמיל גב של בד, גלימת גשם, כוֹבע טרוֹפּי וסוֹכך גדוֹל ועבה, שיכוֹל לשמש עתים מקל ועתים מטריה, וּלעת הצוֹרך גם אוֹהל קטן. את “כלי היקר” הזה, שהיה משוּמש קצת, גילה באחד מבתי הממכּר לישנוֹת. נתן לתוֹך התרמיל את גלימת הגשם, מעט צידה לדרך, מעט אך מן המוּבחר, ולא לקח אתוֹ שוּם ספר. “כהלך קל על אדמת יה”, טירטר במוֹחוֹ חרוּז משיר נשכּח.

כדי שיתחיל את מהלכוֹ ישר בכפר “בלי הקדמוֹת”, החליט לנסוֹע ברכבת תחנה אוֹ שתיים, ושם ירד וייכּנס אל הכפר הראשוֹן, וּמשם ילך ברגלוֹ הלוֹך ונדוֹד מזרחה, עד בוֹאוֹ הביתה.

כשירד בתחנה הקטנה בשעת בוֹקר מוּקדמת והתחיל ללכת במוֹרד הדרך המוֹליכה אל הכפר, עמד פתאוֹם והביט בתימהוֹן: הכפר היה עשן כוּלוֹ. תימרוֹת עשן כהוֹת התאַבּכוּ מן הבתים החבוּיים בין אילנוֹת, והרוּח ניצחן וּפיזרן על פני מרחב השׂדוֹת. “שׂריפה אין כאן”, חשב רוּדוֹרפר, בעמדוֹ בשׂדה וּבשמש וּבתקנוֹ על זרוֹעוֹתיו את רצוּעוֹת תרמילוֹ, “שאִלמלי כן היה העשן מרוּכּז במקוֹם אחד וחוֹמרי שׂריפה היוּ פוֹרחים באויר והיה נשמע צילצוּל פעמוֹנים וקוֹלוֹת קוֹראים לעזרה. מה אפוֹא עתר העשן הזה? אין זאת כי מן השמיים מזמנים לי נפלאוֹת”, כה חשב כמעט בקוֹל והחיש צעדיו לקראת הכפר. כשקרב יוֹתר השגיח, שהעשן אינוֹ עוֹלה מן הארוּבּוֹת שעל גגוֹת הבתים, אלא מתוֹך ארוּבּוֹת בוֹלטוֹת קצת בחצרוֹת. הוּא נכנס אל החצר הראשוֹנה. איכּרית זקנה עמדה פשׂוּקת רגליים וּבידה תרנגוֹלת והיא נוֹעצת אצבע בפי טבעתה למשמש אם היא מעוּבּרת בביצה. רוּדוֹרפר הסיר את הכוֹבע, כפף ראשוֹ ושאל נדיבוֹת:

– הגידי נא, זקנתי, לאיש עוֹבר אוֹרח: מה העשן הגדוֹל העוֹלה מחצרך?

– אוֹפים לחם, אדוֹן צעיר. לחם אלוֹהים. – ענתה הזקינה, כשהיא מחזיקה את האצבע בתוֹך התרנגוֹלת.

– ושם בחצרוֹת האחירוֹת?

– גם שם אוֹפים לחם אלוֹהים, אדוֹן צעיר.

– ולמה לכם, זקנתי, כל כך הרבה לחם?

– לא לנו, אדוֹן צעיר, לא לנוּ. בני אדם מוֹבילים את הפּת הריחנית ללבוּב וּמוֹכרים אוֹתה שם לאדוֹנים. לחם אלוֹהים מן הטחנה שלנוּ וּמאפיית ביתנוּ מאד ינעם לחיך האדוֹנים בלבוּב.

עתה הבין רוּדוֹרפר. כפר זה הסמוּך לכפר מצא לוֹ פרנסה נוֹספת על המשק החקלאי. הדבר מצא חן בעיניו.

– כל השנה אתם אוֹפים?

– ישמוֹר אלוֹהים, אדוֹן צעיר! – התנערה הזקינה והשמיטה את התרנגוֹלת, שנמלטה פרוּעת נוֹצוֹת אל פינת החצר – רק בימים שאין עבוֹדה בשׂדה.

רוּדוֹרפר נזכר, כי פעמים אחדוֹת בשנה מוֹפיעה בבתי האוֹכל בלבוּב, ביחוּד באלה שברחוֹבוֹת הצדדיים, פת כפרית, פת שיפּוֹן כהה מתוּבּלת בכמוֹן אוֹ בקצח, מליאת טעם, שהיתה ניתנת ימים אחדים, לשׂמחת האוֹכלים, ואחר כך היתה נעלמת שוּב. זוֹהי הפּת!

הוּא ביקש רשוּת להיכּנס לפנים החצר לראוֹת בעבוֹדה, והרשוּת ניתנה לוֹ ברצוֹן. התנוּר היה נמצא בתוֹך בניין של חוֹמר אדוֹם, וּבתוֹכוֹ עבדוּ בחצי אפילה האיכּר הזקן, בניו וּבנוֹתיו, כוּלם בכוֹתנוֹת בד עבוֹת וּנקיוֹת. זה ניפּה ואלה לשוּ, זה תלש מן העיסה, וזוֹ עיגלה את המקרצוֹת לכיכרוֹת, והצעיר עמד לפני התנוּר הלוֹהט ורדה לתוֹכוֹ את הכיכרוֹת העגוּלוֹת, שהיה מרקידן קוֹדם בשתי ידיו שטבל בכל רגע בכלי עץ מלא מים, וּטפיחוֹת הידיים על הבצק היו משמיעוֹת קישקוּש לח ונעים, אחר כך היה מפזר סוּבּין על המרדה, מניח את הכיכר ורוֹדה בזריזוּת לתוֹך החלל האפל. כוּלם עבדוּ עבוֹדתם בזריזוּת וּבביטחוֹן כאוֹפים מלידה.

– יתן אלוֹהים הברכה! – בירך רוּדוֹרפר את העמלים הברכה הרגילה.

– יתן אלוֹהים הבריאוּת! – ענוּ כוּלם קוֹל אחד.

– התרשוּ לעוֹבר אוֹרח להסתכל קצת?

– נבקש! – ענה הזקן, ואיש לא הפסיק עבוֹדתוֹ.

רוּדוֹרפר עמד והסתכל. החוֹם בבניין היה מרוּבה. ריח הלחם הטרי מילא את החלל ונדף החוּצה – ריח מתוֹק וּמגרה את שקדי הרוֹק. האנשים העוֹבדים הזיעוּ וכוֹתנוֹתיהם היוּ רטוּבּוֹת מזיעה. רק זה שלפני התנוּר היה חצי גוּפוֹ העליוֹן ערוֹם וּמכנסי הבד הדוּקים באזוֹר עוֹר אל מתניו הדקוֹת, וגוּפוֹ נראה כרוֹקד כנגד פי התנוּר הלוֹהט. אחרי עמדוֹ רגעים מספר, נזכר רוּדוֹרפר שעליו ללכת הלאה, אך לפני פנוֹתוֹ ללכת שאל:

– אפשר לקנוֹת כיכר אחת?

– לעוֹבר אוֹרח ניתן בלי כסף, – ענה הזקן שהיה מנַפּה את הקמח, הניח את הנפה, מחה את ידיו במכנסיים וניגש אל כוֹננית הכיכרוֹת וּבחר אחת אפוּיה יפה, חוּמה, זרוּעה קצח שחוֹר, והגישה לרוּדוֹרפר שפּסע פּסיעה לקראתוֹ. רוּדוֹרפר קיבל את הכיכר ברוֹב תוֹדוֹת וּבכפיפת הברך, וּבצאתוֹ מן החצר הוֹשיט לזקינה, שהיתה כבר עסוּקה בשיפשוּף אילפּס נחוֹשת, חפסית “גאלא פּטר”.

– תקחי, זקנתי, וּתחַלקי לנכדים.

– חן חן, אדוֹן צעיר, ישׂים נא שם על החלוֹן. הקטנים רוֹעים את האַוָזים, בערב ישוּבוּ. דרך צליחה!

– היוּ בריאים!

בצאתוֹ מן החצר העיף רוּדוֹרפר את עיניו העירוֹת והתמיהוֹת על הדרך והבתים והחצירוֹת, שמכל אחת מהן עלה העשן ונאפה הלחם, שאף אל קרבוֹ את הריח הנעים והמרעיב, נשען אל גדר הקרשים וחשב מחשבה “סוֹציוֹלוֹגית”: ראה, כמה משלימים צוֹרכי הכרך ההוֹמים את מפעל הכפר השליו! התבוּאה, שהאיכר מוֹציא מן האדמה בזיעת אַפּיו, אינה באה רק לחַיוֹת את נפש בעליה, אלא מתגלגלת במקוֹם גידוּלה כל גילגוּליה הטבעיים עד היוֹתה מוּגשת בקרוּמה החוּם והמבריק לחיכּם של המוֹנים הטוֹרחים בלי קשר ישר עם זרע האלוֹהים! כמוּבן, משער אני בנפשי את בגדי הצבעוֹנין והתכשיטים הזוֹלים, אשר יעדוּ בני הכפר הנבחר הזה בשבתוֹת תמוּרת יתרוֹן עמלם בהכנת הלחם לפי הרבים. מכוֹנת היישוּב בצוּרה זוֹ, אין בה, בכל אוֹפן, כלוּם מן המַבעית…

ככלוֹתוֹ לחשוֹב חייך לעצמוֹ על המדע והפּאתוֹס, כביכוֹל, שבמחשבתוֹ, ואף על פי כן חש כי הכּרתוֹ נקשרה במקוֹם זה עם שפע הטבע החי והזוֹרם בלי מחיצה וּבלי הפסק בין האדמה וּבין האדם. “מן הכיכר שבתרמילי, הוֹסיף לחשוֹב, אניח לי שיוּר לזכרוֹן קוֹדש”, ונזכר את “צנצנת המן” ואחר כך את ה“ריפתא”, פאת הכיכר הקשה והחמה, שאמוֹ המנוֹחה היתה מוֹרחת לוֹ בילדוּתוֹ בחמאה ריחנית, נספּגת בפת. סנטימנטאלי לא היה התלמיד יעקב רוּדוֹרפר, אך בזכרוֹ את אמוֹ המנוֹחה נאנחה בוֹ נשמתוֹ בלי קוֹל!

הוּא הלך הלאה בדרך המלך בין שתי שוּרוֹת הבתים שבכפר. כמעט בכל חצר ראה אוֹתוֹ מחזה שראה בראשוֹנה. מחצירוֹת אחדוֹת יצאוּ מן השער ילדים לבוּשים כוֹתנוֹת בד ארוּכּוֹת וּגלוּיי ראש, הביטוּ אחריו, אחדים אף בצחוֹק וּבהעויוֹת של ליגלוּג שוֹבבני. פה ושם נבח עליו כלב כפרי צרוּד. בהגיעוֹ אל הבאר הגדוֹלה עמד ושאב לוֹ בדלי התלוּי בקילוֹן מים חיים, שתה קצת, אחר כך שפך המים הישנים שב“מימיתוֹ” וּמילאה חדשים. ה“יד” שאצל הכפר הראתה בכתוֹבתה הכתוּבה ביד לא אמוּנה כלפי הכפר הסמוּך, שלפי המפּה שבכיסוֹ היה רחוֹק מכאן מהלך ארבע שעוֹת ואשר החליט ללוּן שם הלילה. השעה היתה עתה אחת עשׂרה. רוּח מרחב קרירה נשבה, פּוֹרחוֹת קטנוֹת שטוּ במרוֹמים והאפילוּ מדי פעם בפעם על הארץ, אך אוֹתוֹת גשם לא נראוּ והוּא יכוֹל ללכת הלאה. לשאוֹל לא היה צוֹרך, הדרך היתה ישרה לפניו מזרחה.

בצאתוֹ את הכפר שמע פתאוֹם המוּלת מים רבים, ועדיין לא ראה מאין היא באה, אך בעוֹד רבע שעה עבר על טחנת המים כפוּלת הקוֹמה, שעמדה במוֹרד מעבר לאגם גדוֹל, מוֹריק ורענן בצלילוּתוֹ הקיצית. שלוֹשה מרזבים רחבים הוֹליכוּ את המים מתחת לגשר קרשים אל שלוֹשת האוֹפנים הגדוֹלים, שחוֹרי השיניים, לנַפּצם שם לאשד קצף סוֹאן עם סיבּוּב הגלגל. ההמוּלה מקרוֹב היתה מחרישה את האוֹזניים, אך היה בה מן ההימנוֹן הדתי שיש בכל רעש שבטבע, ורוּדוֹרפר, ברוּחוֹ הרכּה והגרוּיה, שמע בה את הקוֹל הקוֹרא: לחם נכין, לחם, לחם! – איכרים אחדים מאוּבּקי בגדים יצאוּ ונכנסוּ בה, ועגלוֹת אחדוֹת, טעוּנוֹת וריקוֹת, עמדוּ כמַמתינוֹת באוֹרך רוּח על הרחבה הקטנה, השרוּיה כוּלה בצל נוֹפי עצים גדוֹלים. מראה המים הצלוּלים, הרסיסים הנישׂאים באויר ורישרוּש העלים הוֹסיפוּ על הרגשת הקרירוּת. רגעים אחדים עמד רוּדוֹרפר נשען על משען הגשר והציץ לתוֹך הטחנה, אחר ירד והלך לדרכוֹ. כחצי שעה הקשיב עוֹד לאחוֹריו, עד כי גועה ההמוּלה כליל.

באמצע הדרך, בשׂדה, בצל קוּבּה של “קדוֹש”, ישב רוּדוֹרפר לסעוֹד את לבוֹ. הדרך השׂתרעה כמעט לבנה באבקה הדק בין שׂדוֹת הקמה. איש לא נראה בה. זימזוּם הצרצרים מילא את האויר ואִושת ארבע האֵלוֹת הצעירוֹת שבארבע פינוֹת קוּבּת ה“קדוֹש” ענתה לעוּמתם. הדשא תחתיו היה קריר בצל, וגם בגבּוֹ שנשען על מַסַד האבנים חש צינה נעימה. במרחק מה, מאחד השׂדוֹת, נשמעוּ קטעי זמרה שהגיעוּ ונפסקוּ וניעוֹרוּ שוּב. רוּדוֹרפר עלה על המסד ואחוֹריו אל ה“קדוֹש” וּמשם השקיף על פני השׂדוֹת, עד כי ראה בעוֹמק, באחד מהם המוֹריק בירקוּת עדינה וּמהבהבת, סוּדר צבעוֹנים מוֹפיע ונעלם, וּצלילי זמר עוֹלים משם וּמשתתקים חליפוֹת. בת איכרים תלשה, כנראה, אפוּנים בשׂדה, והיתה נוֹתנת מן התלוּש פעם בפעם אל פיה, ואז נאלמה הזמרה. בגרוֹנה דירדרוּ הקוֹלוֹת כגרגרי אפוּנים ונשתפּכוּ באויר הצלוּל והמבוּשׂם כצלילי כנף רננים. רוּדוֹרפר בלע את רוּקוֹ להרטיב את גרוֹנוֹ היבש, אחר ירד וישב לסעוֹד. מתוֹך תרמיל הגב הוֹציא מַפּית לבנה, פּרשׂה על ברכיו והניח עליה את מאכלוֹ: ביצים שלוּקוֹת וּגבינה אֶמנטאלית. אך לפני אָכלוֹ הוֹציא בקבוּק קטן וגמע מתוֹכוֹ מעט יי"ש דוּבדבנים, אחר חתך מן הכיכר שקיבל בכפר, טבל במלח, ליפּת בביצה וּבגבינה ואכל בתיאבוֹן.

הארוּחה היתה מליאה טעם וּפילפּל.

הגרביים ירדוּ אצלוֹ אגב הליכה והוּא לא העלם. והנה פה דיגדגוּ קני העשׂב את מחשׂוֹף הרגליים, וּמזמן לזמן עמד עליהן זבוּב ועקץ עקיצה נשכנית מציקה. אז העלה את הגרביים, אך הזבוּבים, מזבוּבי השׂדה, הכניסוּ את עוֹקצם הארוֹך גם דרך הגרב. רוּדוֹרפר הפך פניו כמבקש עזרה מאת ה“קדוֹש”, אך זה עמד לוֹ עמידתוֹ הצנוּעה, עיניו עצוּמוֹת וראשוֹ שמוּט לוֹ על כתיפוֹ, כמתנמנם. “כל הזבוּבים עליך, גוֹלם נבער!” קיללוֹ העלם וחתך לוֹ עוֹד מן הפּת העריבה.

אחרי כלוֹתוֹ לאכוֹל החזיר הכוֹל בסדר לתוֹך התרמיל. הצית לוֹ פּפּירוֹסה עשׂוּיה, התפּרקד על העשׂב, באוֹפן שרגליו היוּ תלוּיוֹת קצת במוֹרד, שׂם תחת ראשוֹ את קרן התרמיל וטיבּע את עיניו בתכלת האויר, כשהוּא רוֹדף אחרי העשן הכּלה מפּליטוֹת פיו. מחשבוֹת לא היוּ במוֹחוֹ בהחלט. מילא אוֹתוֹ רק רגש חירוּת מתוֹק, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. לוּלא קוֹל הריבה בשׂדה האפוּנים מלפניו וה“קדוֹש” מאחריו, שהמריצוֹ להפנוֹת אליו מדי פעם בפעם את מבטוֹ, היה נרדם מיד, כי העייפוּת שברגליו והכוֹבד שבכל גוּפוֹ מן הנסיעה המעטה ברכבת (עוֹפרת זוֹ, שאויר הרכבת יוֹצק בגוּף הנוֹסע שאינוֹ רגיל!) ורוּח השׂדה אשר שׂיחקה על פניו עיצמוּ את עפעפּיו; אך שניים אלה החזיקוּהוּ במצב של תיר-ונים במשך רגעים ארוּכּים, ומתוֹך עֵירוּת נמה זוֹ צפה בנוֹף וראהוּ מתנוֹעע וּמחליף מצב, מתרוֹמם מצד אחד ושוֹקע מן הצד השני, מתפּשט וּמצטמצם, מַבהיר וּמַכהה. אף שׂריטת הציפּוֹרים וליבוּטיהן בתוֹך ענפי העצים מעל לראשוֹ גירוּ בקרבוֹ איזוֹ נימה מציקה, אך לבסוֹף נרדם מתוֹך התנגדוּת שבנפש.

כמה ישן לא ידע, אך פתאוֹם כאילוּ ניערוֹ מי בחָזקה: קרע את עפעפּיו, ישב מתוֹך קפיצה של אֵימה וראה לפניו יוֹעֵר-צייד פּוֹלני בעל פאוֹת-זקן ושׂפם לבנים, רוֹבוֹ על שכמוֹ והוּא מתבוֹנן בישן בשׂפתיים מוּכנוֹת לצפצף.

– יקיצה ברוּכה, עלם נכבד! זה רגעים מספר אני עוֹמד וּמסתכל בפנים צעירים וחביבים אלוּ, וזוֹכר אגב את עצמי בהיוֹתי עלם גם אני. סטוּדנט נוֹדד, מה? ירשני: שמי זארמבּא.

– רוּדוֹרפרסקי שמי.

– מאַין וּלאָן?

– מלבוּב הביתה, אדוֹני.

– אם מלבוּב ולא ללבוּב, הרי על העלם לרדת לצד ימין, וגם אני שמה. ועתה, אם אין הרגליים מתנגדוֹת לכך, יקוּם נא ונלך יחדיו. בעוֹד שעה של הליכה “צעירה” נהיה, העלם, ביער.

– וגדוֹל הוּא היער? – שאל רוּדוֹרפר. הוּא שכח לגמרי שעליו לעבוֹר ביער לפני הגיעוֹ אל הכפר הקרוֹב; עתה שׂמח שנזדמן לוֹ בן לוייה “יערי” כזה. יוֹעֵר פּוֹלני בעל נימוּסים נאים, מה טוֹב!

– לאוֹרך הדרך כמהלך שעה, אך לרוֹחב – חי נפשי, מהלך חמש שעוֹת לכל הפּחוּת, למי שיוֹדע להקיף את האגמים. חתיכת יער נאה.

– אקוה שאין שם פריצי חיוֹת. ולוּ גם היוּ לא הייתי חוֹשש להם בחברתוֹ של צייד מנוּסה כמוֹהוּ. טוֹב, אני מוּכן.

והוּא עמד על רגליו, פישר ויישר את בגדיו, חבש את הכוֹבע, כיתּף את התרמיל, לקח את הסוֹכך וירד מן התלוּלית.

כעבוֹר צעדים אחדים עמד רוּדוֹרפר וּבפנים מוּצפי צחוֹק:

– אוֹ, שכחתי להיפּרד מן ה“קדוֹש” – וניפנף לוֹ בכוֹבעוֹ.

היוֹער עשׂה כמוֹהוּ וּכמדבּר אל עצמוֹ פלט: “עלם נחמד!”. את רוּדוֹרפר שיעשע הרעיוֹן, שהיוֹער התמים חוֹשבוֹ לבן דתוֹ. הסיוּם שהוֹסיף לשמוֹ וּמבטאוֹ הפּוֹלני עשׂוּיים היוּ לסייעוֹ במשׂחקוֹ.

אחרי מהלך חצי שעה נראה בדרך תל אדמה גדוֹל ועליו אבן מרוּבּעת כבדה.

– מה זה? – שאל רוּדוֹרפר את בן לוייתוֹ.

– קבר! – ענה פּאן זארמבּא ונאנח – נשאר מימי המרד של 1863. קבר אחים. האיכרים מספרים, שהם שוֹמעים כאן בלילוֹת שריקוֹת כדוּרים עפים. אני עברתי פה פעמים רבוֹת בלילוֹת, אך את האמת צריך לוֹמר: לא שמעתי דבר. ינוּחוּ להם הגיבוֹרים בשלוֹם על משכבם! – סיים והרים כלשהוּ את כוֹבעוֹ.

רוּדוֹרפר לא חיבּב ביוֹתר לא את הפּוֹלנים ולא את גאוָתם הלאוּמית, אך ספרוּת הגאוּלה שלהם וּטראגיוּת השיעבּוּד המתמרמרת שבה עוֹררוּ בוֹ רחשי אהדה מסוּימים ביחס אליהם ונזהר שלא לפגוֹע בהם. הוּא שתק, אך היוֹער המשיך:

– אני נוֹלדתי שנה אחת אחרי המרד. הה, כי נגזר עלי לירוֹת כל ימַי בבעלי חיים תמימים, תחת לנַפּץ קוֹדקוֹדיהם של אוֹיבי העם שבמערב וּבמזרח! (הכּוָנה היתה לגרמנים וּלרוּסים) אך מתנקם אני לפחוּת באלה בני ההידאמאקים (הכוָנה לרוּתינים), נכדיו של חמיל, זכרוֹנוֹ לקללה! כשאני תוֹפשׂם בגניבת עצים ביער הריני יוֹרה ישר לרגליהם. לא אחד מהם נוֹשׂא ברגליו מתנה מעמי כדוּר גדוֹל אוֹ ליטרא בּרד-ציפּוֹרים – דם כלבים!

הוּא התרגש בדבּרוֹ, ורוּדוֹרפר ראה חוֹבה לעצמוֹ לפנוֹת אליו כמתנצל:

– אני הנני מרחוֹק, מעם הגבוּל הרוּסי. שם מכר הראבּיא מוֹלוֹדצקי את רוֹב אחוּזוֹתיו ליהוּדי סוֹחר, וזה חילקן חלקוֹת חלקוֹת וּמכרן לרוּתינים. הללוּ מתחזקים שם!

– תתחזק הכוֹלירה בתוֹכם! – התפּרץ היוֹער – השלאכטה שלנוּ

כיוֹם הזה בוֹגדת בעמה לגמרי. זמנם של הוישנוֹביצקים והסאפּייהים עבר, ידידי הצעיר!

מאחוֹר נשמעה חריקת אוֹפנים איטית וּכבידה וקוֹלוֹת מאיצים בסוּסים. רוּדוֹרפר הביט לאחוֹריו: שוּרה ארוּכּה של קרוֹנוֹת גבוֹהים התנהלה וּבאה וגלגליהם מוּקפים ענן של אבק.

– מוֹבילים שׁיכר מלבוּב – אמר היוֹער – לעיירה נ. השוֹכנת שם מימין. מכינים של משקה לחג “פיוֹטר וּפאול”.

בינתיים הגיעוּ הקרוֹנוֹת העמוּסים מגדלי חביוֹת. הסוּסים,

סוּסי הכרך הגבוֹהים, הגסים, כבדי הרגליים השׂעירוֹת מעל לפרסוֹת ורחבי החזה, פסעוּ מדוּדוֹת והיוּ עוֹד יוֹתר “חשוּבים” מאשר בכרך, אך התקדמוּ מהר, כי פסיעוֹתיהם היוּ גסוֹת. שני ההוֹלכים עמדוּ בצד הדרך ליד שׂדה התבוּאה, ורק בהתרחק הקרוֹן האחרוֹן וּברדת האבק, הלכוּ הלאה. במרחק לא רב כבר האפיל היער, והיה נמתח כענן סתיו הסוֹגר את האוֹפק. מן הגשם שירד בלילה עלה עתה, עם גבוֹר החמה, אד כעין העשן.

– הארנבוֹת אוֹפוֹת לחם, – אמר היוֹער – סימן לגשם נוֹסף.

רוּדוֹרפר תמה על הביטוּי הזה, בייחוּד אחרי שהיה בכפר הלחם. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן היער. זה שנים לא עבר ברגל בתוֹך יער, ורוֹשמי ילדוּתוֹ קמוּ בוֹ חיים, וראה וחָש בכל נימי גוּפוֹ ונפשוֹ את רקמת הצמיחה והחיים הנפלאה שבממלכת האילנוֹת.

היוֹער, שקרא כנראה את מחשבוֹתיו, השתפּך:

– הוֹי, היערוֹת פוֹחתים והוֹלכים. הכוֹל נמכר עתה בכסף. כמה קרחוֹת כבר הוּטלוּ ביער זה שלפנינוּ, דוֹמה הוּא כבר לכברה קרוּעה. גם השבוּע מכרוּ האדוֹנים מאה וחמשים מוֹרג. עוֹד מעט ואדם כמוֹני יישאר כצבי מוּדח בלי מחסה סבך. אשרי, שזקן אני וּלחיי עוֹד יספיק איך שהוּא. אוֹ!

פתאוֹם נשתנוּ פניו והוּא קפץ קפיצה משוּנה, אוֹזניו כמוֹ נזדקפוּ וכל מראהוּ קיבל הבּעה של כלב אוֹרב. בבת אחת וּבנקישה הוֹריד את הרוֹבה מעל שכמוֹ, פנה ורדף במבטוֹ המאוּמץ איזוֹ תנוּעה נעלמה בשׂדה, כשהוּא מסנן בעד שיניו ההדוּקוֹת:

– קאנאליא! איזוֹ “חַלוֹת” היא קוֹלעת! עתה היא שוֹטפת בתוֹך השיפּוֹן. בעוֹד רגע תיכנס לתוֹך הכּוּסמת. הרגישה בי, המנוּולת! הנה, כמה היא זוֹרקת את אחוֹריה וּמהבהבת בזנבנבה! ארנבת מוּגת לב! הנה לך!

וּפף-פף-פף! ירה פעמיים ושלוֹש; אחר כך קפץ ועלה על אבן שהתגוֹללה בפאת שׂדה, אימץ עינוֹ ושוּב: פף-פף-פף! רץ אל השׂדה שכנגד, גחן ותלה עצמוֹ על ברכּיו, הוֹריד ראשוֹ כמַטה אוֹזן אל האדמה. – אחרי ישיבה-תלייה כזוֹ במשך רגעים אחדים עם רוֹבה מוּכן, קם בפנים אדוּמים כדם וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצידה והוּא מגדף:

– למאה שדים! נבילה ארוּרה! ברחה הפחדנית! אך מסוּפּקני אם בכל ארבע ה“כּפּוֹת”. חבל ש“דיאנה” אינה אתי. חוֹלה היא המסכנה. זה שלוֹשה ימים שכּלבתי רוֹבצת בבית בנזלת וכוּלה רוֹעדת, אף כי תפרתיה בתוֹך שׂק. בעשׂרה רגעים היתה מניחה אוֹתה לרגלי. חבל!

כיון שניעוֹר בוֹ ה“צייד” לא יכוֹל עוֹד לעצוֹר ברוּחוֹ והיה הוֹלך וּמספר לרוּדוֹרפר את כל מאוֹרעוֹת הציד שאירעוּהוּ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הזכיר שמוֹת ציידים שוֹנים ושמוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת בר. בייחוּד הרבה לתאר את ציד חזירי היער, את הסכנוֹת הכרוּכוֹת בציד זה, תכוּנוֹת החיה הזוֹ והתחבוּלוֹת כנגדה, אך לבסוֹף נאמר ואמר:

– עתה שׂמיחים אנוּ כשעוֹלה בידינוּ לצוּד עוֹפר עלוּב אוֹ איילה מסכנה. היערוֹת הוֹלכים וּמתרוֹקנים, הוֹלכים ונעשׂים יישוּב. עוֹד מעט יוּכלוּ לגוּר שם בשלוה “זוּגוֹת” צעירים. – והוּא מיצמץ בלשוֹנוֹ מיצמוּץ לא צנוּע. הרוָק ביצבץ מתוֹך דבריו.

– האדוֹן אינוֹ נשׂוּי?

– כמוּבן. אינני טיפּש. גר אני עם שתי אחיוֹתי. גם הן לא נשׂוּאוֹת. אף על פי שאי אפשר לוֹמר עליהן שאין הן טיפשוֹת. נשים – שאני.

“אוֹ, כך אני אוֹהב אוֹתך!” חשב רוּדוֹרפר. בעברם על פּרשת דרכים וּבפנוֹתם אל היער, שהיה כבר קרוֹב, עמד שוּב “קדוֹש” אחד בדרך. זה היה מתוּח וּבעל זקן ארוֹך. פאן זארמבּא הסיר עתה כל כוֹבעוֹ והצטלב, אך רוּדוֹרפר לא נע ולא זע. היוֹער העיר:

– בודאי פארן מאסוֹן? (בוֹנה חפשי)

– מעין זה, – השיב רוּדוֹרפר וצחק בלבוֹ. וּשניהם נשתתקוּ. גם שני האיכרים שעברוּ לא עוֹררוּם משתיקתם.

כשנכנסוּ לתוֹך היער, והרוּח דמם, והחמימוּת הספוּגה ריח שׂרף ליפּפה את רוּדוֹרפר יחד עם הדממה הסוֹאנת תמיד, המחטים החוּמוֹת היבישוֹת על הקרקע, הסיכּוּך המצל עם בהרוֹת האוֹר הנוֹשרוֹת בין העצים, – קם בנפשוֹ התימהוֹן, זה התימהוֹן שהיה תוֹקפוֹ מעוֹדוֹ בבוֹאוֹ אל היער ואל בית הכנסת. וּלהפך, בפאן זארמבּא נגלתה מיד עירוּת רבה, כאילוּ נעשׂה צעיר בכמה שנים, תנוּעוֹתיו נעשׂוּ קלוֹת וּגמישוֹת והיה פוֹסע באוֹתה ארשׁת החוּשים, שנראתה בוֹ בירוֹתוֹ בשׂדה אל הארנבת הבוֹרחת. בן לוייתוֹ שעניינוֹ כל כך עד עתה, כאילוּ נעשׂה לוֹ זר וּמיוּתר, כאדם שמסיח עם אוֹרח וּפתאוֹם הוא נזכר את חוֹבת עבוֹדתוֹ והוּא נעשׂה אי שקט וחסר סבלנוּת. הוּא עוֹד פסע בדרך הפתוּחה, אך עיניו היוּ משוֹטטוֹת בין העצים.

– רוֹאה הוּא את הטבלאוֹת ההן, המצוּמדוֹת שם אל הגזעים? לעזאזל! החלקה הזאת נמכרה השבוּע לכריתה. יבנוּ כאן מנסרה. יקח האוֹפל את האדוֹנים של היוֹם! לוּ צעיר הייתי בחרת לי “אוּמנוּת” אחרת. – ושוּב הלך שוֹתק אך מבריק עיניו.

אחרי זמן מה, כשרגליהם דרכוּ על כביש של זקדים חדש, אמר פאן זארמבּא:

– פּאניה רוּדוֹרפרסקי, יכוֹל אני ללווֹתוֹ עוֹד מהלך רבע שעה, אחר כך עלי להיכנס אל יערי, אל עוֹלמי. צר מאד!

– הוֹ, אין דבר, פּאניה זארמבּא, עלי להוֹדוֹת לוֹ על חברתוֹ הנעימה עד עתה. אל יטריח את עצמוֹ בגללי. הדרך ישרה לפני והיוֹם גדוֹל ואני מקוה להגיע הכפרה בשלוֹם. אף איני מחוּסר נשק. – והוֹציא מכיס שתוֹ את הברוֹנינג הממוּלא.

– ירשני כבוֹדוֹ! – וּפאן זארמבּא לקח את האקדוֹח והתבוֹנן בוֹ בעין מוּמחה וּבתאוה גלוּיה. “חתיכה יפה!” קרא והחזירוֹ לוֹ, "אך אל נא ירבה לירוֹת בוֹ בשׂדוֹת אוֹ גם ביער, כי מתהלכים כאן בסביבה ז’אנדארמים, וּכלבים אלה יכוֹלים לגזוֹל מאדם את נשקוֹ, פשוּט לגזוֹל. בייחוּד, אם יזדמן לוֹ “חזיר” רוּתיני! מכירים אנוּ במין הזה! אם ישמע הוּא יריוֹת – אל יירא! פּה זה הוּא המדבר! – והראה על פּי רוֹבוֹ.

פּאן זארמבא לא קיים את הבטחתוֹ בשלימוּת, ואחרי לוייה של חמישה רגעים נפרד מאת רוּדוֹרפר כוּלוֹ אי מנוּחה, אך לחץ לוֹ את היד בשתי כפיו החסוּנוֹת והזמין אוֹתוֹ, שאם ייקלע שנית למקוֹמוֹת אלה, יסוּר אל ביתוֹ, וקרא בשם הכפר ותיאר לוֹ בדיוּק את מקום הבית וּמראהוּ. וּבדברוֹ התרגש מאד והתאדם, עד שחטף את כוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, עקר מתוֹכוֹ אחת הנוֹצוֹת הברוּדוֹת והוֹשיטה בתנוּעה אבירית לבן לוייתוֹ מַזכּרת. אחר המעשׂה הזה, שהתמיה את רוּדוֹרפר, התחמק לבין העצים.

רוּדוֹרפר הלך עתה לבדוֹ, נפעם מפרידת היוֹעֵר. השעה היתה שעת אחר הצהריים. הדרך היתה מוּארה יפה, אך בשחוֹר אדמתה וּבין חוֹמוֹת העצים נראית היתה כרטוּבה, אף על פי שגשם לא ירד זה יוֹתר משבוּעיים. גזעי האוֹרנים הישרים והגבוֹהים, כנרוֹת שעוה ענקיים, אִיושוּ במרוֹמיהם, אך פה ושם צמח ביניהם עץ עלים ענף, וזה ברחבוּתוֹ היה נראה כ“אישיוּת עיקרית” כאן, והאוֹרנים כהמוֹן צבא השוֹמר עליה. משהוּ נקבי היה בעץ העלים המעוּגל לעוּמת רוֹשמם הזכרי של האוֹרנים הזקוּפים. מאד נעם לצעוֹד על פני דרך העפר הרכה. עייפוּת לא הוּחשה, כי הדממה הרוֹננת שביער, עם המסתוֹרין הריחניים עד כדי פחד כבוּש, נתנוּ ענפיים להוֹלך. ניעוֹר חשק גם להרים קוֹל ולשיר, אך הפחד מפני ההד עיכּב.

והנה נשמעה ירייה! לעשׂרוֹת שברים, נדמה לרוּדוֹרפר, נתנפּץ הקוֹל. העצים השתקנים כאילוּ הכריזוּ קוֹל אחד על איזוֹ סכנה קרוֹבה, אוֹ כקוֹל מבשׂר השׂתערוּת על מחנה צר. ההד לא ארך כבמקוֹם גלוּי, אך הדממה נצטרפה אל הקוֹל כהמשך הד, ועוֹד לא הספיק רוּדוֹרפר לבאר לעצמוֹ את קוֹל הירייה והנה באה עוֹד אחת. “דיבוּרוֹ של פאן זארמבא!” לחש לעצמוֹ רוּדוֹרפר והביט בהנאה לתוֹך היער.

באוֹתוֹ רגע גילתה עינוֹ, לא הרחק מן הדרך, איכּר זקן, לבוּש בגד דוֹמה לשׂק ממוֹרט, מהלך כפוּף בין העצים וּמחַפּשׂ. זה לא שׂם לבוֹ ליריוֹת. גם לא הרים ראשוֹ, רק היה זוֹחל וּמתבוֹנן לרגלי העצים וּכנף בגדוֹ אחוּזה בידוֹ. “פטריוֹת הוּא מלקט”, החליט רוּדוֹרפר, וטעם פטריוֹת טריוֹת מבוּשלוֹת בשמנת וּבחמאה, כפי שהיה אוֹכלן בילדוּתוֹ, עלה בחכּוֹ, ונדמה לוֹ שכל היער נוֹדף את הריח המגרה והנעים הזה. יחד עם זה ניעוֹר בוֹ תיאבוֹן חזק, עד כדי כאב בטן. “אוֹכל כשאצא מן היער”, אמר בלבוֹ, הידק את חגוֹרתוֹ וּפסע הלאה. מזמן לזמן שמע רישרוּש פתאוֹם, הברה משוּנה, אך עד מהרה התרגל בהם. פעם חלף סנאי את דרכוֹ וכעבוֹר רגע ישב על ענף עץ, זבנוֹ מוּרם וּמעוּגל, והוּא מציץ בעיניו המהירוֹת כלוֹעג לוֹ, להוֹלך. שם עמד נקר כהה נשען על זנבוֹ, כדבוּק אל הגזע העתיק, וּפיסל במקוֹרוֹ, פיסל והפסיק וחזר לפיסוּלוֹ. ציפּוֹרים שאינן נראוֹת ביישוּב הגלוּי, גדוֹלוֹת וּברוּדוֹת, דילגוּ פה ושם בין הענפים. במקוֹם אחד ראה מבעד לעצים ככתם מבריק גדוֹל, וּכשהתבוֹנן יוֹתר ראה שאין זוֹ אלא ביצה עוֹמדת, כאגם שחוֹר, וקירקוּר מוּזר נשׂא משם. האַוַז-בּר הוּא?

באה עגלה מאחריו, מרכבה עירוֹנית נאה, וּבתוֹכה ישב נשען אל הדוֹפן הרך פקיד הרשוּת בבגדי שׂרד (מבית הדין, אין ספק!) וּבצידוֹ איש לבוּש הדר (עוֹרך דין, ברוּר!) ועל הדוּכן, ליד הרכּב, יהוּדי (התוֹבע, נשבעתי!) פוֹלני מקוּמט (שמש בית הדין!) תלוּי ועוֹמד מאחוֹר. “ברי לי שאלה נוֹסעים מעיקוּל רכוּשוֹ האחרוֹן של שלאכצ’יץ בעל חוֹב!” חשב רוּדוֹרפר כמעט בקוֹל וליוה את המרכבה ברגש בוּז קל. אחר כך באוּ מאחריו זוּג איכרים. היא אשה צעירה במגפיים גבוֹהים, אך שׂמלתה מוּגבהה למעלה מהן וּמן הברכיים, וּמגלה בשׂרה, על ראשה מטפחת צבעוֹנין וּפניה רכים, עדינים וחיורים כחיורוֹן יוֹלדה. וּבצידה הוֹלך הוּא, בעלה, גוּפוֹ חסוֹן וּכתפיו רחבוֹת והוּא נוֹשׂא בקלוּת את משׂא השׂק על שכמוֹ, ראשוֹ מוּרם, אך פניו כאילוּ רק עתה נתקלפה צרעתם, במקוֹם החוֹטם יש לוֹ שני חוֹרים אפילים בלתי שוים והשׂפה העליוֹנה שסוּעה והשיניים מגוּלוֹת מבעד לשסע. האיכרית הלכה בצדוֹ והשתדלה להתאים צעדה לצעדוֹ הגס, וּבפניה הרכים והעדינים לא היה נידנוּד של גוֹעל נפש, כאילוּ בטבע הדברים הוּא, שבעלה יהיה בעל פנים רקוּבים. “כוֹחה של אשה”, חשב רוּדוֹרפר וחש שכּל האירוֹטיקה שבדמוֹ שקעה באיזה עוֹמק לא מוּשׂג. הוּא הלך לאִטוֹ והם עברוּ עליו והאיכר בירך בקוֹל מוּזר, ריק ונבוּב, כיוֹצא משני החללים שבפניו, והוּא הסתכל אחריהם זמן ארוֹך אחרי עברם.

כעבוֹר איזה מהלך בא לקראתוֹ בן איכרים צעיר, כמעט נער, רוֹכב יחף על סוּס בלי אוּכף, והוּא יוֹשב ישיבה מרוּשלת. בעבוֹר הסוּס ליד רוּדוֹרפר הקטין את פסיעתוֹ, הרים את זנבוֹ, ניפנף בוֹ לכאן וּלכאן והטיל את גלליו הצהוּבים, שנידרדרוּ ונפלוּ על הדרך הנקייה ככדוּרי זהב. רגע עלה מהם אֵד חם וריח חריף עלה באפּוֹ של רוּדוֹרפר, והסוּס הלך לוֹ הלאה מתוֹך זנב מוּרם, מצליף לצדדין כמניפה. “אין כיעוּר בטבע”, הירהר רוּדוֹרפר, “הדבוֹרה מוֹציאה מגוּפה דבש והסוּס מטיל צניפוֹת זהוּבוֹת, יפוֹת לזיבּוּל וּלהסקה”, והלך הלאה.

לסוֹף התחילוּ עצי היער פוֹחתים והוֹלכים והאוֹר מבהיר לקראתוֹ. נתרבוּ עצי העלים ולא היוּ עוֹד אוֹתם הסדר והשלימוּת שבצמיחה הפנימית. נראוּ פה ושם ענפים רצוּצים וּתלוּיים. “גניבת האיכרים”, ביאר לעצמוֹ רוּדוֹרפר. אחר כך נסתיים היער מצד אחד, והדרך עברה רק בצד לשוֹן יער נמשכת משׂמאל. מימין השׂתרע אפר גדוֹל עם ביצה מכוּסה פה ושם טרפים רחבים וירוּקים וקנים צהוּבים על גדוֹתיה. במקוֹם אחד עבר על מעברת קוֹרוֹת אחדוֹת, שתחתיה זרמוּ מן היער מים אל הביצה הזאת. נראוּ פרוֹת ועגלים בוֹדדים רוֹעים, ורוֹעה אין עליהם. אחר כך כלתה גם הלשוֹן שמשׂמאל ורוּדוֹרפר יצא למרחב. נשבה פתאוֹם רוּח קרה ולקראת האוֹפק התנוֹעעה מחגוֹרת עננים אפילה. “גשם לא יהיה”, דיבר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ “כי העננים נוֹסעים מפה”. השׂתרעוּ שׁדוֹת בוּר אחדים וּבמוֹרד השחיר איזה גיבוּב, ספק בניין ספק חוֹרשה, אך כשקרב יוֹתר ראה בניין ארוֹך בצל עצים ולפני הבניין עוֹמדוֹת עגלוֹת אחדוֹת.

“הפוּנדק!” אמר רוּדוֹרפר לעצמוֹ עברית, וזכר מתוֹך חיוּך את פוּנדקוֹ של מנדלי מו"ס.

הפוּנדק נמצא בתוֹך בניין ארוֹך מאד, שנראה כקסרקטין בעל עשׂרוֹת חלוֹנוֹת, אך רוֹב החלוֹנוֹת היוּ שבוּרים אוֹ סתוּמים בקרשים וּברשתוֹת חלוּדוֹת, ורק בקצה הבניין נמצא אוּלם הפוּנדק. לפני אוּלם זה עמדוּ העגלוֹת. לפני הבית, מן הצד, על רחבה זרוּעה שׂרידי מוֹץ וגללי בהמה, היתה משאבה של ברזל וּבצידה שוֹקת עץ רקוּבה וּמכוּסה ירוֹקה עבישה בקצה. שם השקוּ את הסוּסים. אוּלם הפוּנדק עצמוֹ היה ארוֹך וגבוֹה וחסר רצפה. וּבעלוֹת הבא מן הפּתח אל שוּלחן המזיגה, נדמה לוֹ שהוּא עוֹלה למקוֹם גבוֹה. ליד הכוֹתל העליוֹן עמד שוּלחן מן הכוֹתל הצדדי כמעט עד שוּלחן המזיגה, כששה מטר אוֹרכוֹ, וּמשני צדדיו ספסלים כבדים בלי משענוֹת. ליד השוּלחן החשׂוּף הזה ישבוּ אנשים אחדים, עגלוֹנים ונוֹסעים, על כוֹסוֹת יי"ש ושיכר, כיכרוֹת לחם וצלחוֹת פח קטנוֹת. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר סבכה של עץ עמדה המוֹזגת, יהוּדיה באה בימים, וראשה הגזוּז מלבּין קצת מתחת לשביס השמוּט. נער גיבּן ורזה-רזה, שפּניו הזקינים והחדים יוֹשבים תחת מצנפת שׂיער גדוֹלה, הגיש לאוֹרחים והתהלך בתוֹך האוּלם, כשהוּא מכניס בכל פעם את ידוֹ לתוֹך צורוֹן מעילוֹ וּמגרד את גּבוֹ מתוֹך העויוֹת משוּנוֹת.

על ברכתוֹ של רוּדוֹרפר השיבה רק המוֹזגת בקוֹל עבה, אך עצוּב ורך, כשהיא מפשפשת וּמקשקשת בארוֹן הבקבוּקים, והנער הציץ בוֹ מן הצד והוֹסיף להתגרד בגבוֹ הבוֹלט. רוּדוֹרפר עלה עד קצה השוּלחן והזמין לעצמוֹ כוֹס שיכר שחוֹר: בּוֹק. הנער הגיבן רץ בלהיטוּת והביא לוֹ את השיכר. ואחרי שנתן באוֹרח מבט חוֹדר וּממוּשך, הוֹציא מתוֹך כיס מעילוֹ עיתוֹן יהוּדי מקוּפל וּמקוּמט, הציץ שוּב לצד האוֹרח, כמבקש לעוֹרר את תשׂוּמת לבוֹ, וּבהישענוֹ בגבוֹ אל שוּלחן המזיגה פתחוֹ והתחיל קוֹרא בוֹ מתוֹך חיטוּם קל. מרגע לרגע הרים את עיניו הבוֹערוֹת והעגוּמוֹת, כעיני בעל חיים חוֹלה, והעיפן על רוּדוֹרפר. האוֹרח הזה משך את לבוֹ והוּא הביאוֹ כנראה בקשר עם העיתוֹן שבידוֹ. רוּדוֹרפר פרק בינתיים את תרמילוֹ, הוֹציא את לחמוֹ וּגבינתוֹ, הזמין אצל המוֹזגת שתיים מן הביצים הקשוֹת שבקערה, פרשׂ את מפּתוֹ ואכל את הלחם הכפרי והביצים הקרוֹת ושתה אחרי כל שתיים שלוֹש לגימוֹת מן השיכר המריר והמגרה את התיאבוֹן. הנער הגיבן, בראוֹתוֹ את שויוֹן נפשוֹ של האוֹרח הצעיר, נתקרב אל השוּלחן, עלה על הספסל מוּל פניו של רוּדוֹרפר, פרשׂ את הגיליוֹן לכל גוֹדלוֹ וכבש בוֹ את פניו בשתיקה. באוֹתוֹ רגע נכנס המוֹזג: גבר עבדקן, כנפוֹת מעילוֹ הארוֹך תחוּבוֹת באבנטוֹ והוּא מזיע מעבוֹדה קשה. לפי ליכלוּך בגדיו והידיים, שנשׂא אוֹתן מוּרחקוֹת מגוּפוֹ, ניכר היה שהיפּך בזבל. בסקירה אחת הקיף את כל החדר וּפנה אל הנער:

– פּיני, רשמת את חוֹבוֹ של ה“שחוֹר”?

– וּמה? – זרק לוֹ בנוֹ, בלי הרים את פניו מן העיתוֹן, בקוֹל של קפדנוּת המיוּחד לבעלי מוּמים.

האב ניגש בידיו הנשׂוּאוֹת כמַשׂא אל שוּלחן המזיגה, פנה כה וכה ויצא שוּב – כנראה להמשיך בעבוֹדתוֹ.

כשכּל האוֹרחים יצאוּ לנסוֹע, וגם המוֹזגת יצאה אל המסדרוֹן ורוּדוֹרפר כילה לשתוֹת את השׁיכר ונשאר לבדוֹ עם הנער, פנה אליו בשאלה:

– אתם מקבלים כאן את ה“טאגבלאט”?

– בכל יוֹם! – ענה הגיבּן ביהירוּת – שלוֹשה חדשים בכיתי עד שאמי נתנה לי כסף להזמינוֹ. זה יוֹתר משנתיים שאני מקבלוֹ. איני מניח שעה אחת בלי קריאה.

– כלוּם יש לכם פה דוֹאר?

– לא, אני מקבלוֹ בכל יוֹם אצל סוֹכן הגראף. יוֹם יוֹם מביא עבד רוֹכב את המכתבים מן התחנה ואני הוֹלך שמה בכל ערב לקבל את העיתוֹן. – והוּא הביט סביביו בעיניו העמוּקוֹת והעצוּבוֹת, אחר כך השׁרן על רוּדוֹרפר, כמוֹ ביקש לגלוֹת לאוֹרח שלקח את לבוֹ איזה סוֹד ועדיין הוּא חוֹכך בדבר. רוּדוֹרפר החליט להקל עליו את הדבר ושאלוֹ:

– וּמה עוֹשׂה נער מפוּתח שכּמוֹתך בכפר נידח כזה?

גבנוּני לחָיו של הנער הוּצפוּ באוֹדם חוֹלני, ידיו הארוּכּוֹת התחילוּ רוֹעדוֹת וּבשׂפתיו החיורוֹת התחיל ממַלמל כבקוֹל זר:

– אני כוֹתב שירים וסיפּוּרים וּמאמרים… הרבה מאד… שלחתי פעמים אחדוֹת ל“טאגבלאט”, אך עד היוֹם לא קיבלתי מהם תשוּבה… הם אינם מכירים אוֹתי ויש לי כתב מכוֹער… – הוֹסיף כמלמד זכוּת עליהם.

יצר ההוּמוֹר של רוּדוֹרפר חש גירוּי חזק, אך מיד נתערב בוֹ רגש אחר, רגש אנוֹשי ביחס לבעל מוּם גוּפני ורוּחני זה, והוּא נכנס עמוֹ בשׂיחה ארוּכּה, חציה ליגלוּג וחציה כוֹבד ראש. הוּא גם עיין קצת בדברים שהגיבּן הביא והראה לוֹ. הדברים היוּ כתוּבים על פיסוֹת נייר מלוּכלכוֹת וּמקוּמטוֹת בכתב יד איוֹם, שבוּר ורצוּץ וּמטוּשטש וּבכתיב מבהיל. רוֹב הדברים היוּ דברי שטוּת וּפיטפּוּט ילדוּתי, אך פה ושם ביצבץ איזה ביטוּי של תאוה חזקה, חוֹלנית, ולפעמים היה גם איזה ציוּר חזוּי, רענן ולקוּח מן הטבע, קצר וּרווּי מציאוּת מפרכּסת. בייחוּד הפליאהוּ ונקבע בלבוֹ ביטוּי אחד, שהיה חוֹזר פעמים אחדוֹת ב“יצירוֹת” שוֹנוֹת: “נפשי פזוּרה עלי שׂדוֹת – הלילה יאספנה ביתה”. ועוֹד אחד: “הערב אוֹכל את שיירי היוֹם”. הגיבּן שאל את רוּדוֹרפר אם הוּא מלבוּב. הוּא הרגיש בזה תיכף. אם כן, יש לוֹ בקשה אליו: שייכּנס אל המערכת של העיתוֹן ויגיד להם, שהוּא מכיר אוֹתוֹ וישפּיע עליהם, שידפּיסוּ איזה דבר שלוֹ. רק דבר אחד. זה יספּיק לוֹ לעת עתה. אם לא ידפּיסוּ, חש הוּא, שלא יוּכל עוֹד עמוֹד. שמוֹ מוּכרח להתפּרסם, וּבזמן קרוֹב ככל האפשר. הוּא שכב כל החוֹרף במיטה חוֹלה את רגליו ולא יכוֹל לרדת. בכל חוֹרף שוֹכב הוּא חדשים אחדים, אך בשנה האחרוֹנה הוּרע מצבוֹ מאד. יש לוֹ שני אחים גדוֹלים, אך הם עוֹבדים ביער וּבאים הביתה רק לשבתוֹת. האחוֹת נישׂאה לאיש לפני חצי שנה ויש לה חנוּת בקצה השני של הכפר. היא כבר מעוּבּרת. אח, לוּ הדפיסוּ איזה דבר משלוֹ! בן כמה הוּא? הוּא מתבייש לוֹמר: כבר מלאוּ לוֹ שש עשׂרה. קטן קוֹמה הוּא. לא, ספרים כמעט אין לוֹ. יש בביתם רק מעט ספרי מוּסר של אביו, “עין יעקב” וספרי תפילה. פעם כבר פה יהוּדי סוֹחר מעיר רחוֹקה ושכח ספר אחד יקר מאד, שם הספר “עיט צבוּע”. הוּא קראוֹ כבר כעשׂרים פעם, בלי גוּזמא. אך חסרים בוֹ באמצע כארבעים עמוּד. אוּלי יוּכל לספּר לוֹ את החסר והוּא יכתוֹב אחר כך על נייר וימַלא את החסר? הוּא בעל זיכּרוֹן טוֹב, ואם ישמע עתה יזכוֹר אחר כך הכוֹל מלה במלה, אפילוּ בעוֹד שנה. יש משוֹרר אחד ב“טאגבלאט”, כמילניצקי שמוֹ, כוֹתב מלים, שהן כמוֹ קרני השמש בעת שקיעה. אך אין שם אחד, שכוֹתב מלים כאֵלוּ, שהן כמוֹ קרני השמש בעת זריחה. חבל, שאין משוֹרר כזה! הוּא שוֹאף להיוֹת משוֹרר כזה. אם ידפּיסוּ אוֹתוֹ ויהיה בריא – הוּא יסע בעוֹד שנים אחדוֹת לארץ ישראל ושם יגוּר על הר הגלבוֹע! שם נפלוּ שאוּל ויהוֹנתן, ודוד המלך אמר: “הרי בגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם וּשׂדי תרוּמוֹת!” והוּא המשוֹרר החדש, יזיל עליהם טל כשל שיטה, שהמלים שלה יהיוּ כמוֹ קרני השמש בעת זריחה… רוּדוֹרפר, שאהב ספרי פיוּט יפים לפעמים עד כלוֹת הנפש, לא היה לוֹ כל עניין וכל ידיעה בצד האוּמנוּת שבספרוּת. עניין הסוֹפרים והמערכוֹת וכל הקשוּר בהם היה זר לוֹ, ועל כן התחיל לחוּש שיעמוּם בדבריו של הגיבּן לעוּמת העניין שעוֹרר בוֹ מתחילה. אך הבטח הבטיחוֹ, כשהוּא מלטפוֹ בחיבה, שילך בשבילוֹ לבית המערכת וישתדל שידפּיסוּ אוֹתוֹ. וּבלבוֹ צחק: הן מימיו לא היה במערכת ואין לוֹ שם שוּם מַכּרים.

וּבקוּמוֹ מן הספסל חש, שרגליו כבידוֹת כשני בוּלי עץ וכל עצמוֹתיו אוֹמרוֹת מכאוֹב. היוֹם ערב כבר, וּבאוּלם הוּרגשה כבר אפלוּלית. לא, אל הכפר לא ירד עוֹד היוֹם. הוּא מבקש רק מקוֹם נקי לישוֹן, וּבבוֹקר השכּם ירד לראוֹת את הכפר ויצא לדרכּוֹ הלאה. הגיבּן רץ אל אמוֹ, וּכעבוֹר שעה קלה שב וּמסר לאוֹרח, שמוּכן בשבילוֹ חדר מיוּחד ואמוֹ מציעה לוֹ שם את הדרגש בלבנים חדשים. רצוֹנוֹ, יכוֹל הוּא ללכת לישוֹן, הרי בוַדאי עייף הוּא מן ההליכה. אם יפריעוּהוּ בערב האיכרים באוּלם בצעקוֹתיהם, יתכּסה נא מעל לראשוֹ בסדין, ואז לא ישמע. גם הוּא עוֹשׂה כך. רוּדוֹרפר הבטיחוֹ לעשוֹת גם הוּא כך וּפרש לישוֹן. צעקוֹת האיכרים לא העירוּהוּ עד הבוֹקר.

אוֹר החמה האיר את החדר דרך סדקי תריס הקרשים הסגוּר. שלוֹשה חרגים רוֹטטים נמתחוּ באלכסוֹן מן החלוֹן עד משכבוֹ של רוּדוֹרפר. לא היה לוֹ חשק לקוּם. מתוֹך עצלוּת פשט את ידוֹ ולקח את השעוֹן מעל הכיסא וראה כי כבר שבע, אך הניחוֹ שוּב והתמסר לעוֹנג השכיבה ברגליים כוֹאבוֹת, אך במוֹח צלוּל מאד. הכתלים הרמים, הריקים והאפוּרים, והחרגים המאירים על בזק האבק שבתוֹכם הפכוּ בעיניו את החדר למין עליית גג, בדוֹמה לזוֹ שהיתה בביתם, והוּא שוֹכב בה אחרי הצהריים ביוֹם שבת של קיץ בתוֹך ערימת שחת. בחוּץ טיפּל מישהוּ ברתמה והוֹביל סוּס להשקאה. במסדרוֹן הגדוֹל חטב מי עצים וּמאוּלם המזיגה נשמעה תפילת שחרית קוֹלנית, ברינה וּבקוֹל ערב, מתוֹך התלהבוּת והשתפּכוּת מתוּקה. מי המתפּלל? האב? זה מגוּשם מדי בשביל תפילה כזוֹ! אוּלי איזה עוֹבר אוֹרח חסיד? אך בעוֹד רגעים מוּעטים נשמעוּ דפיקוֹת קלוֹת, זהירוֹת על הדלת. רוּדוֹרפר ירד וּפתח קצת את הדלת, והנה הגיבּן מעוּטר בתפילין עוֹמד לפניו: “וּבכן אתה הוּא המשתפּך כל כך יפה בתפילה!” חשב רוּדוֹרפר מתוֹך הנאה. פני הגיבּן האירוּ כנגדוֹ:

– השעה כבר מאוּחרת. אוּלי אביא לוֹ כוֹס חמין?

רוּדוֹרפר הוֹדה לוֹ ואמר, שיתלבש ויבוֹא בעוֹד כמה רגעים אל אוּלם המזיגה. אחרי שהתלבש בחצי האוֹר שבחדר יצא אל המסדרוֹן הגדוֹל והמקוּמר גג בלי תיקרה. ריח סוּסים חריף נדף שם וציבּוּר של גזי עצים צהוּבּים, חטוּבים זה עתה, היה מוּנח באמצע ועל ידוֹ הגרזן הנוֹצץ. דלת האוּלם היתה פתוּחה והנער התהלך שם והשתפּך בתפילתוֹ, כשהוּא אוֹחז בכף ימינוֹ את מרפּק שׂמאלוֹ הכפוּתה ברצוּעה. לפני היכּנסוֹ לאוּלם יצא רוּדוֹרפר דרך המסדרוֹן המפוּלש אל אחוֹרי הבניין. שם היתה גינת ירקוֹת נאה ותרנגוֹלוֹת היוּ מדדוֹת וּמחליקוֹת בתוֹך הירק הטלוּל גוּשי טל גדוֹלים, ביחוּד שפעה הרעננוּת מקלחי התירס, ששיבּוֹלתם אך החלה להבקיע מתוֹכם. איכרית זקינה, שׂבת ראש במטפּחת קשוּרה על הצואר ונוֹפלת על גבּה, ישבה על הערוּגה וניכּשה באצבעוֹת מהירוֹת, שלא לפי גילה, בין הירקוֹת.

– יתן אלוֹהים הברכה!

– יתן אלוֹהים הבריאוּת!

והוּא עמד רגעים אחדים על הסף והסתכל. מראה בוקר נחמד אחרי ליל שינה בניכר! עיניו אוֹרוּ מן הירק הרענן, מן הטל המזהיר, מן האויר הזך. אחר הלך אל האוּלם. רק עגלוֹן אחד, תלוּי שׂפם וּמקוּמח, ישב אל השוּלחן בהרחבה וחתך באוֹלר איכרים את פיתוֹ השחוֹרה, טבלה במיץ “מוֹסקאלים”¹ והכניס בקביעוּת זהירה את הפרוּסוֹת אל פיו. היתה באכילת בוֹקר זוֹ מעין “עבוֹדה”. הפּוּנדקית הגישה לרוּדוֹרפר, בלי שאוֹל את פיו, ספל רחב ועמוֹק, כגיגית קטנה, וּבוֹ תה עם חלב, ושׂמה תחת הספל, במקוֹם מַפּית, נסר עץ קטן ועגוֹל, שנוֹתנים תחת כוֹסוֹת השׁיכר. אחר כך הביאה לוֹ גם רקיק טרי, חם, זרוּע בצלים חרוּכים וּפרג, ואף חתיכת חמאה יפה בתוֹך צלחת חימר מזוּגגה.

– אוּלי יאכל גם ביצים אחדוֹת? חמוֹת. (בקוֹלה היתה נעימה אמהית: תשוּאוֹת חן לך בעד יחסך היפה אל בני!)

– שתיים, אבל קשוֹת. צנוֹנית וּמלפפוֹן מן הגינה.

– בכבוֹד גדוֹל. עם שמנת טרייה.

אחרי אכלוֹ ניגש אל שוּלחן המזיגה והציץ דרך הסבכה. בתוֹך צנצנת רבוּבה על ידי הזבוּבים היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת עטוּפוֹת בניירוֹת, וּבקוּפסת פּח חלוּדה היוּ אגוֹזים תוּרכּיים. הוּא קנה מעט מאלה וּמעט מאלה, שׂם בשני הכיסים, מסר את התרמיל לגיבּן לשמירה וּבעצמוֹ יצא לרדת אל הכפר. בעוֹד שעה יחזוֹר. את חיי הבוֹקר בכפר כבר אֵחַר. האיכרים כבר יצאוּ לעבוֹדתם בשׂדה והבהמוֹת אל המרעה. הכפר הקטן היה נח במדרוֹן שקט ורך בשמש. מחגוֹרת העננים, שאפדה אתמוֹל את האוֹפק, נמסה, והיוֹם החם כבר עמד נכוֹן. בפאת הדרך עמדוּ ערמוֹנים אחדים, אחריהם אֵלָה עניפה. אחר כך נכנס בין בתי הכפר. זה היה שוֹנה מן הכפר הקוֹדם. בתיו לא היוּ בנוּיים בשוּרה ישרה, כי אם מפוּזרים בין הגנים, וּמחוּבּרים זה לזה על ידי שבילים וּמשעוֹלים וחצירוֹת גדוּרוֹת עם עצי פרי שוֹנים. הוּא חָדר יוֹתר פנימה. איזה כלב הרים עליו קוֹל נביחה, אך נחבא שוּב במלוּנתוֹ. אחר כך ראה על חלקה פנוּיה, בצל עץ רחב ענפים, תינוֹקוֹת אחדוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, חמש אוֹ שש במספר, משׂחקוֹת במשׂחק של ריצה וחטיפה, כשראוּ את הזר הקרב התחילוּ מתנגחוֹת וצוֹחקוֹת צחוֹק שוֹבב חנוּק. אחת קטנה, ערוּמה למחצה, ברחה במהירוּת כזאת, שנראתה כמתגלגלת על פני הדרך והאבק מיתּמר אחריה. רוּדוֹרפר התקרב בכל זאת, הוֹציא בשתי ידיו מכיס אחד סוּכּריוֹת וּמן השני אגוֹזים וזרק להן. הן התנפּלוּ על הארץ וחטפוּ. רק אחת לא גחנה ולא חטפה. היא נשארה עוֹמדת זקוּפה, צמת הפּשתה הכוֹרכת את קוֹדקוֹדה הקטן והסגלגל הלבּינה בשמש, וּמבעד לרקמה האדוּמה של כתוֹנת הבד התרוֹממוּ שני גלי שדיה הזעירים. היא נתנה בוֹ מבט ישר וקבוּע כזה, שפּני רוּדוֹרפר הוּצפוּ אוֹדם. כמה אצילוּת היתה בעמידתה זוֹ, כשמחצית פניה נתוּנה בצל האילן והרגליים היחפוֹת והמאוּבּקוֹת עוֹמדוֹת מתוֹך קלוּת של ביטחוֹן על הקרקע השחוֹרה והקשה! הוּא קרב צעד, בירך ושאל רוּתינית:

– היש בכפרכן בית ספר?

– יש, – ענתה הניצבת. האחירוֹת שבוּ התלקטוּ סביבה וכמעט נלחצוּ אליה.

– ואַתּן לוֹמדוֹת כוּלכן?

– לא, רק אני ואֵלוּ השתיים. האחירוֹת עוֹדן קטנוֹת.

– ואביך הוּא ראש העדה?

– לא. השנה בחרוּ באחר, בסטפּאן מוֹלוֹטוֹק.

– ויש אצלכם גם קאתוֹליקים?

– אחדים, אבל הם מתפּללים אתנוּ ב“צרקבה”; אין כאן “קוֹסטיוֹל”.

– למה לא חטפת מן הסוּכּריוֹת?

– איני אוֹהבת לחטוֹף.

רוּדוֹרפר הצטער שאין אתוֹ חפיסת “גאלא פּטר”. אך באין ברירה נתן את ידוֹ בכיסוֹ וחפן את האגוֹזים האחרוֹנים והוֹשיטם לה.

– חן חן! – אמרה הנערה ולקחה מידוֹ את האגוֹזים והתחילה חוֹלקתן בין חברוֹתיה התלוּיוֹת בה בפניהן המשוּלהבים וּבעיניהן הנבעתוֹת.

– הן חטפוּ… – אמר רוּדוֹרפר בתרעוֹמת אמיתית, כי סבל מזה שאינה אוֹכלת בעצמה.

– אין דבר, אני גדוֹלה מהן… והנה גם אני אוֹכלת – וּכדבּרה שׂמה אגוֹז בפיה, פצחתהוּ בלחיצת שיניים אחת והוֹציאה את המפוּצח על כף ידה, מפוֹרר וּמרוּטב ברוּקה. מראה רוֹק זה על לוֹבן תוֹך האגוז כיוץ את לבוֹ וּבילבל את חוּשיו, כמה רוֹצה היה לנַשק לנערה כפרית זוֹ על פיה הילדוּתי! לא, לזאת לא היתה כאן כל אפשרוּת.

כמעט מתוֹך מכאוֹב פנה רוּדוֹרפר בקידה קלה ושב בדרך שבּא. מה יכוֹל לראוֹת עוֹד בכפר? השמש גברה, חמתה והיתה קוֹפחת על ראשוֹ. רוּח יבישה חלפה והוּחש בה מעין להט הקש של אשתקד, שהיה נערם וכבוּש בין ארבעה כלוּנסאוֹת גדוֹלים. עלי האילן קישקשוּ זה בזה וקילוֹן הבּאֵר התנוֹדד וחָרק מתוּנוֹת וֹקצוּבוֹת עד להרגיז. בבוֹאוֹ אל הפּוּנדק לא מצא את הגיבּן. זה הלך, לפי דברי אמוֹ, אל אחד האיכרים להביא פירוֹת. יחכה נא האדוֹן רגע, הוּא יחזוֹר כרגע. והיא נאנחה. כל צערה של האם על בנה נשמע לרוּדוֹרפר באנחה זוֹ, ולא יכוֹל עוֹד לפרוֹש מכאן בלי לראוֹת את הגיבּן. הוּא השׂתרע על אחד הספסלים, שילב ידיו תחת ראשוֹ והביט אל הסיפּוּן, שכתמי טחב גדוֹלים הוֹריקוּ בוֹ מימוֹת הגשמים. היתה קרירוּת בחדר ושלוה זרה. הריח החריף שנדף משוּלחן המזיגה נסך הרגשה כבידה אך נעימה, ושוּב חש את הכבידוּת שביצוּריו. הנערה שיקבלה מידוֹ את האגוֹזים במגע אצבעוֹת קריר עמדה עתה בתוֹך דמוֹ הצעיר. הוּא הבריחה מעיניו, אך היא שבה וּמילאתהוּ נעימוֹת הזיה. “פרח מפּרחי השׂדה, פרי מפּירוֹת הגן!” חשב.

כעבוֹר חצי שעה חזר הגיבּן והביא בתוֹך עלים גדוֹלים, שנשׂא בשתי ידיו, דמדמניוֹת אדוּמוֹת, מלאוֹת ורעננוֹת שגירוּ את החיך, בהשקיפן מתוֹך העלים הירוּקים והגסים, שהאיכריוֹת רגילוֹת להביא בהם את החמאה למכירה. דוֹמה היה לרוּדוֹרפר, שנטפי הטל עוֹדם עליהן. הגיבּן הגיש לאוֹרחוֹ את הפרי מתוֹך מסירוּת והציע לוֹ לאכוֹל ממנוּ ולקחת את הנוֹתר לדרך. הרי הוּא אוֹמר ללכת כבר, האין זאת? הוּא ירד בכונה אל גן האיכר להביא בשבילוֹ את הפרי. פרי אחר אין להשׂיג בשעה זוֹ. בעוֹד שבוּעיים שלוֹשה יהיוּ תפוּחים נפלאים: “ספּאסוּבסקי”, ביכּוּרי תפוּחים מן המין הייני, השקוּף! חבל שאינוֹ יכוֹל לשהוֹת פה, יש גם חזרזרים, אך עוֹדם קשים וחמוּצים. הנה הביא אחדים להראוֹת לוֹ. מקהים את השיניים.

עתה לא ניכּר בנער כלוּם מן החוֹלניוּת שבתאוַת הכתיבה, שנתגלתה בוֹ אתמוֹל. הוּא עשׂה עתה רוֹשם של נער עֵר, טוֹב לב ודוֹרש טוֹב. אפילוּ בצבע פניו השׁעוָניים בא שינוּי לטוֹבה. הם הפיקוּ רוּחניוּת טוֹבה. רוּדוֹרפר נכוֹן היה ללחצוֹ אל לבוֹ. אך הקוֹל התוֹבע לקוּם וללכת גָבר בוֹ יחד עם איזה רוֹגז לא מוּבן. הוּא לקח אשכוֹלוֹת אחדים, הוֹדה לנער, פרט גרגרים אחדים לתוֹך פיו, אחר כך שילם למוֹזגת את המגיע, נפרד משניהם בברכה לבבית וּבנתינת יד (האב ירד הכפרה לגבוֹת אֵילוּ חוֹבוֹת), כיתּף את התרמיל ויצא. הגיבּן הלך עמוֹ ללווֹתוֹ קצת. הוּא שתק והיה נרגש מאד; ליד אחת הגדירוֹת עמד ועיניו מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר ליטף את המצנפת הקירחה שעל ראש הגיבּן ואמר: – נוּ, להתראוֹת, ידידי. עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל. את הבטחתי לא אשכח. אך אשוּב ללבוּב – אסוּר מיד למערכת. שלוֹם! – ועזב אוֹתוֹ, וּבמאמצים עלה לוֹ הדבר, שלא להפנוֹת את ראשוֹ.

אחרי הליכה של שעתיים ויוֹתר בדרך שׂדוֹת רעוּעה, שקוֹראים לה “דרך פּוֹלין”, עלה על כביש חדש וטוֹב, זרוּע כוּלוֹ חצץ דק ולבן, עם שׂפה של עפר מחוּלחל וטרי ועם אבני מילין קטנוֹת מסוּידוֹת וּמסוּמנוֹת בצבע אדוֹם. גם עמוּדי הטלגראף מימין היוּ חדשים, תרבוּתיים, מעלים את תמוּנת העוֹלם הגדוֹל. פה הלך רוּדוֹרפר מן הצד, לא על החצץ החד, כי אם על העפר הרך והיבש. העגלוֹת שעברוּ תכוּפוֹת היוּ שׂשׂוֹת לרוּץ והסוּסים היוּ מנַקשים בפרסוֹתיהם המפוּרזלוֹת על הכביש, זוֹקפים אוֹזניהם כנהנים לשמוֹע ניקוּשי עצמם. אבק רב לא עלה, כי החצץ טרם נטחן לדק. ההליכה בכביש זה היתה נעימה וּמעוֹדדה, והיתה הרגשה כמי שנכנס אל עיר גדוֹלה. רוּדוֹרפר חשב רגע שתעה, אבל הנה באוּ לקראתוֹ כמה קרוֹנוֹת עמוּסים לבינים שׂרוּפוֹת. אז הבין, כי בכפר זה יש מלבּן גדוֹל, וגם הכביש הזה נכבש בלבני המלבּן הזה ולשמוֹ. הוּא הלך הלאה והביט נכחוֹ, והנה כבר הלבּינוּ לעיניו הבתים הראשוֹנים. אחדים היוּ מכוּסים רעפים אדוּמים, ועליהם מסוּדרוֹת ספרוֹת: שנת היבּנוֹת הבית. על אחדים היוּ גם צלבים. “מוּבטחני, שגרי הכפר הזה הם גרמנים”, הירהר רוּדוֹרפר, בזכרוֹ כי בגאליציה המזרחית פזוּרים כמה כפרים של גרמנים, “שוַאבּים” בפי העם. כמה שוֹנים כפרים אלה מכפרי הרוּתינים ואפילו הפּוֹלנים! איזה ביטחוֹן, איזה כוֹח, איזה גידוּל, איזוֹ קוֹמה, יהירוּת וחירוּת! לא פעם ראה את האיכרים האלה בקוֹמתם הגבוֹהה, בפניהם האדוּמים משמש וּמשׁיכר, את מכנסי הקוֹרדרוֹי אוֹ העוֹר הנתוּנים בתוֹך מגפיים גבוֹהוֹת וּמגוֹהצוֹת, השוֹט הארוֹך עם הניצב הגָמיש ביד, אוֹ המַגלב הקלוּע בתוֹך בית השוֹק של המַגף. אוֹ בבוֹאם אל העיירה יוֹשבים על דוּכן עגלוֹתיהם הקטנוֹת והמצוּחצחוֹת, עגלוֹת יוֹם ראשוֹן, אוֹ בתוֹך קרוֹנוֹתיהם הגבוֹהים, אדירי הסוּלמוֹת. אף סוּסיהם היוּ אחירים, בני גזע אחר. הם דיברוּ את הגרמנית השוַאבּית שלהם מתוֹך הכרה של גאוֹן, כשהיוּ באים בעידן רתיחת העבוֹדה לשׂכוֹר פוֹעלים וּפוֹעלוֹת מבּין האיכרים. והוּא זוֹכר איך הם היוּ מעמיסים אוֹתם שלוֹשים-ארבעים על קרוֹן אחד וּמוֹבילים אוֹתם, כשאֵלה שרים בצפיפוּתם וצוֹחקים בקוֹלוֹת פרוּעים. אין ספק שבכפר זה גרים “שוַאבּים”. זה ניכּר מיוֹשר הרחוֹבוֹת בכפר, מגגוֹת הרעפים, מן העצים הנטוּעים בשדרוֹת, מן הכביש הנאה, מגוֹן החדש בכּוֹל… כל הסימנים היוּ ברוּרים וּוַדאים.

מימין הכביש הבהיקה לעיניו פתאוֹם רצוּעה, כעין סרט כסף מתפּתל במוֹרד, בשׂדוֹת וּבאפרים. הוּא האהיל על עיניו וראה: נחל זוֹרם. במרחק צעדים מספר ירדה מן הכביש נתיבה יפה, צרה וּנעימה, רצה לתוֹך שׂדה תלתן וכרשינה וּמשם אל אפר ירוֹק, לקראת הנחל. ריח המים עלה באַפּוֹ. כמה אהב את הנחלים הריחניים האלה! עוֹד בהיוֹתוֹ ילד היה יוֹצא אל מחוּץ לעיירה, יוֹשב שעוֹת וּמסתכל לתוֹך המים הצלוּלים, עוֹקב את משׂחק בני הדגים הפּזיזים, אוֹ גם עוֹמד על ברכיו וּמשליך חַכּה. שיר קטן של גרילפּארצר בשם “הדייג” היה ניעוֹר תמיד בזכרוֹנוֹ בחשבוֹ על דבר נחל. גם עתה טירטר בוֹ כבר השיר הזה:

דּוּמָם פֹה אֵשֵּׁב וּבְרִפְיוֹן יָדַיִם,

הַמְּנוּחָה הַשְּׁקֵטָה נְעִימָה הִיא לִי:

בְּנֵי-דָגִים עַלִּיזִים מְצַחֲקִים בַּמַּיִם,

וְהַמַּיִם מַזְהִירִים וּצְלוּלִים כִּרְאִי.

הֵם חוֹפְזִים, נַעֲלָמִים וְשֵׁנִית מִתְגַּלִּים,

אַךְ תִּפֹּל הַחַכָּה וְתַרְעִיד הַגָּל –

וּכְבָר לְכָל עֵבֶר הִתְפַּזְרוּ וְאֵינָם,

וְשׂוֹב אָשׁוּב לְבֵיתִי וּמְאוּם אֵין בַּסָּל.

אָמַרְתִּי אֲֲנַסֶּה לִדְלֹחַ הַמַּיִם,

אוּלַי עָרְמָתִי לִי תַעֲמֹד בַּצָּר,

אַךְ אִירָא, פֶּן עָנְגִי אֲקַפַּח לִרְאוֹתָם

מְצַחֲקִים עַלִּיזִים בַּנַּחַל הַבָּר.

הוּא לא יכוֹל למשוֹל בחשקוֹ לרדת בנתיבה זוֹ אל הנחל. הן לא יאחר כלוּם בכפר: ה“עסקים” שיש לוֹ שם ימתינוּ לוֹ. כמשיכה סוּסית חש אל הנתיבה הזוֹ. הוּא תיקן על גבּוֹ ועל זרוֹעוֹתיו את התרמיל והידק את חגוֹרתוֹ. באה עליו אוֹתה ההתעוֹררוּת, שהיה יוֹדעה רק לעתים רחוֹקוֹת. תחילה היה חוֹלף בכל גוּפוֹ זעזוּע נעים וּמגרה, בייחוּד לאוֹרך חוּט השדרה, אחר כך עוֹד זעזוּע ועוֹד אחד; נחיריו התרחבוּ ורעדוּ והוּא חש שהן נמתחוֹת למעלה; חוּש הריח ניעוֹר בעזוּז וּבתאוה; הלב כאילוּ נתפּשט בכל הגוּף, והיה קם בוֹ חפץ שליט להתפּרץ מתוֹך עצמוֹ. במקרים כאלה היה משׂתער אל אילן וּמתחיל מטפּס עליו בקלוּת וּבפראוּת, אוֹ היה חוֹבק את האיש שעמד לפניו ולוֹחצוֹ עד פירוּק עצמוֹת, אוֹ שהיה מתחיל רץ כמטוֹרף באמצע הרחוֹב. חביריו הקרוֹבים הכירוּ בוֹ את “התקפוֹת הפּראוּת” האלוּ והיוּ אוֹהבים אוֹתוֹ עליהן, אך כעברן היה שוּב פּרוּף וקר, מתוּן וּפיקח עד כדי זרוּת. גם זה “קו רוּדוֹרפרי”.

גם בנתיבה זוֹ חש רוּדוֹרפר בוֹאה של התעוֹררוּת זוֹ. כל חפצוֹ היה להפיל עצמוֹ לתוֹך התלתן העבוֹת והפּוֹרח וּלהתגלגל בוֹ איזה זמן, אך מראה הכפר הקרוֹב, כפר ה“שוַאבּים”, עיכּבוֹ מעשׂוֹת זאת. התחיל אפוֹא רץ בנתיבה במוֹרד, והתרמיל מכה על גבּוֹ וּמעוֹררוֹ עוֹד יוֹתר, כסוּס זה שברח ואוּכפוֹ מתחבּט עליו, עד שנתעייף וישב על פאת שׂדה דשוּאה לָפוּש. כוּלוֹ היה שטוּף זיעה. הוֹציא את מטפּחתוֹ וניגב בה את ראשוֹ ועוֹרפּוֹ, עד כי רטבה כוּלה. מיד באה רוּח והשיבה את שׂערוֹתיו בנעימוֹת וציננה את פניו הלוֹהטים. “הה, רוּדוֹרפר הזקן”, דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “עוֹד לא שכחת את דרכיך, דרכי הכסל!” וצחק בקרבוֹ על שקרא לעצמוֹ, בן השבע עשׂרה, “רוּדוֹרפר הזקן”. אחרי שבתוֹ שעה קלה ואחרי הרגישוֹ שכוּתּוֹנתוֹ לבשׂרוֹ הוֹלכת וּמתיבּשת ברוּח, קם והביט שוּב כאוֹרב לצד הנחל. עתה הבחין שם דמוּת אדם שוֹכבת על שׂפת המים בעשׂב על הגָחוֹן, והראש מוּרם וּמביט למרחקים, נשען על שתי הידיים העוֹמדוֹת על מרפּקיהן. כשקרב יוֹתר ראה, כי השוֹכב הוּא נער כבן עשׂר אוֹ אחת עשׂרה. הוּא הוֹעיד פניו ישר אליו, וּבגשתוֹ הרים כוֹבעוֹ וּבירך. הנער נראה מקרוֹב עוֹד יוֹתר קטן. הוּא לא זז בשכיבתוֹ, כי אם נתן בבא את מבט עיניו הכחוּלוֹת והעזוֹת, וּבפישׂוּק שׂפתיים קל מן הקל השיב על הברכה. היתה בשכיבתוֹ של נער זה מן המשוּבה והעייפוּת כאחת. ניכּר היה ששכיבה זוֹ באה אחרי מרוּצה והתאמצוּת ועבוֹדת הכוֹח המדמה. היה בה דבר מה אנוֹשי וחַּייתי כאחת. רק ילדי הטבע יכוֹלים לשכב וּלהסתכל כך. גם איזה עצב מסתוֹרי הוּכּר בוֹ אחרי התבוֹננוּת קצרה. הטבע הגרמני הבהיר והנאה. השׂכליוּת והפּריצוּת, הארץ והשמיים, החסיד והשׂטן, נתלכּדוּ בנער רוֹבץ זה, רגלוֹ האחת היתה מתוּחה וחברתה כפוּפה. כנכדוֹ של ווֹטאן שכב כאן על שׂפת הנחל השוֹטף וההוֹמה חרש. מלבוֹ של רוּדוֹרפר נמחה הגיבּן במחי אחד. את מקוֹם החמלה לקחה ההשתאוּת.

– זה כפר גרמני? – שאלוֹ רוּדוֹרפר גרמנית.

– כן, אדוֹני. – והעיניים הביטוּ בוֹ בהבעה מעין זוֹ: הייתי יכוֹל לקפוֹץ עליך וּלחנקך, אך לא כדאי לי הדבר.

– וחוּץ מגרמנים אין כאן תוֹשבים אחירים?

– יש, אבל הם רק פוֹעלים.

– התוֹשבים עוֹסקים בחקלאוּת?

– כן, עד הזמן האחרוֹן. בזמן האחרוֹן התחילוּ אחדים לעסוֹק גם בחרוֹשת. יש כאן מַלבן גדוֹל ועתה בוֹנים גם בית מבשל לשיכר. – והוּא הסב לאט את עיניו, בלי לשנוֹת את מצב גוּפוֹ, אל שטחי השׂדוֹת. וּבראוֹתוֹ שאין הזר תוֹפס את הרמז, הוֹסיף מתוֹך קפדה:

– הלא אדוֹני רוֹאה את שׂדוֹת השׂעוֹרה הנרחבים! רק השנה קנוּ איכרינוּ את האדמה הזאת וּזרעוּה שׂעוֹרה.

את רוּדוֹרפר תקף פתאוֹם חשק נמרץ להתגרוֹת בנער. הוּא ישב לוֹ על העשׂב, הרגליים אל הנער, פרק את התרמיל ואמר:

– מה עוֹשׂה נער שכּמוֹתך בשעה זוֹ כאן, והוּא צריך ללמוֹד?

בעיני הנער ניצת זיק חי. הוּא זקף את המרפּק והראש התרוֹמם, הסתכל רגעים אחדים בדוֹבר, אחר אמר:

– אבי הכּני היוֹם – וּברחתי הנה. – בוַדאי על לא דבר? מה?

הנער עיקם את פניו לשמַע האירוֹניה. נשך את שׂפתוֹ והשיב:

– קילקלתי לוֹ שתי נטיעוֹת צעירוֹת. אחזני טירוּף וכרתּי אוֹתן באוֹלרי.

– וּמפחד אתה לשוּב? – אָ, לא. רק חשבתי לטבּע את עצמי. אך לא היה לי אוֹמץ. על זאת אני שׂוֹנא את עצמי. עתה אשוּב הביתה לעת ערב. – ועיניו נתמלאוּ פתאוֹם עצב גדוֹל.

רוּדוֹרפר הוֹציא מן התרמיל חפיסת שוֹקוֹלאדה והוֹשיט לנער.

– תוֹדה, גרוֹני חנוּק. לא אוּכל לבלוֹע כלוּם.

– אבל כשבאתי לא היוּ פניך אוּמללים כלל!?

– וּמאַין אדוֹני? – שאל הנער שלא מן העניין.

– אני הלך עוֹבר ברגל מכפר לכפר.

– בהרבה כפרים עבר?

– עד עתה בשלוֹשה, אבל לפנַי עוֹד כפרים רבים. רוֹצה אתה להילווֹת עלי?

– לא. בעוֹד שנים אחדוֹת אסא לקאמרוּן. יש לי שם דוֹד.

– ולא תירא לנסוֹע בים?

מבט מבטל, כמעט של בוּז, היה המַענה.

וּבעוֹד הם תפוּסים כך בשׂיחה, קפץ הנער וישב כוּלוֹ התבוֹננוּת ועיניו מוּפנוֹת למרחוֹק, מעבר לנחל. רוּדוֹרפר הביט גם הוּא שמה, והנה ראה תימרוֹת עשן גדוֹלוֹת עוֹלוֹת באוֹפק, מתאַבּכוֹת וּמשחירוֹת, יוֹרדוֹת וּמלבּינוֹת. שניהם קמוּ להיטיב ראוֹת. והנה נדמה לרוּדוֹרפר, כי בתוֹך גאוּת עשן אחת ראה גם כברק להבה, שהבהיקה וכבתה באוֹר השמש. והנער הגרמני, שתחב את ידיו לתוֹך כיסי מכנסיו, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ונידנד את ראשוֹ לכאן וּלכאן:

– אָ, שׂריפה היא זוֹ, בכפר מידוודי. כפר קטן אבל צפוּף ויכוֹל להישׂרף כוּלוֹ.

– רחוֹק הכפר?

– כשעה בקו ישר דרך השׂדוֹת. צריך רק לעבוֹר את שדרת העצים ואז רוֹאים את הכפר.

והנה נשמע גם צילצוּל פעמוֹן, והרוּח שנשבה וּבאה מעבר הנחל הביאה גם קוֹלוֹת כקוֹלוֹת אדם.

– באיזוֹ דרך שוֹכן הכפר?

– בדרך לעיר ר., ואפשר לפנוֹת משם לצד ג.

– רצוֹנך, נער, נמהר שמה ונעזוֹר להם!

בעיני הנער ניצנצה מזימה רעה:

– לנוּ אין פנאי לדברים כאלה, אנוּ עסוּקים יוֹתר מדי.

– מי “אנוּ”?

מַבּטוֹ התּקיף של רוּדוֹרפר שינה את קוֹלוֹ המבוּגר של הנער, והוּא אמר מתוֹך התעוֹררוּת של ילדוּת:

– אם רוֹצה אדוֹני, ארוּץ ואביא מקצה כפרנוּ שני דליים ונרד שמה.

גאוּת העשן הלכה וגברה, הלכה והתרחבה. נראוּ בתוֹכה גם נקוּדוֹת כהוֹת עפוֹת. שם נישׂאוּ כבר באויר אלוּמוֹת קש עשינוֹת וגזרי קרשים בוֹערים.

הנער שב עם הדליים.

– קמה רוּח – אמר רוּדוֹרפר – והיא בוַדאי תגדיל את השׂריפה. נמהר, אפוֹא. אך איך נעבוֹר את הנחל?

– הנה מצד ימין, שם גשר קטן.

הם עברוּ את הגשר ורצוּ לקראת הכפר הבוֹער. תחילה דרך אפר עבוֹת, ולא השגיחוּ לרוּץ דוקא בנתיבה הכבוּשה, אלא באוּ גם בעשׂב המגוּדל, נתיגעוּ אך רצוּ הלאה. אחר כך יצאוּ לדרך שׂדוֹת רחבה, והקמה סוֹאנת מימינם וּמשׂמאלם. תרמילוֹ של רוּדוֹרפר דפק על גבוֹ וסוֹככוֹ נגרר על הארץ וּשניהם מנעוּהוּ להשׂיג את הנער קל הרגליים, והלה צריך היה לעמוֹד בכל פעם וּלחכּוֹת לוֹ אֵילוּ רגעים. החמה יקדה על ראשיהם בחוֹם כבד וּמן הקמה כאילוּ עלוּ גיצים. ככל שהתקרבוּ התאַבּך העשן ביתר עוֹז, הוּחש גם ריח חריכה והתחילוּ נישׂאים ונוֹפלים פה ושם קיאֵי אש קטנים וּגדוֹלים.

– טוֹב שהקמה עוֹדנה ירוּקה, – העיר הנער – הניצוֹצוֹת היוּ יכוֹלים להבעיר את השׂדוֹת.

והם רצוּ הלאה. וּפתאוֹם היה האויר מלא סנוּניוֹת והן עפוֹת וחָגוֹת באויר כמיוֹאשוֹת, חוֹתכוֹת את החלל במשוּפּע, משפּילוֹת לעוּף, מתרוֹממוֹת ויוֹרדוֹת שוּב. כחיצים שוֹקטים נישׂאוּ בתוֹך האויר הרה האסוֹן. ריח החריכה וגלי הלהט הביאוּ את הרצים לידי עטיפה וזיעה שוֹטפת, אך הם רצוּ הלאה לקראת הבעירה. שלהבוֹתיה כבר רקדוּ בתוֹך תימרוֹת עשן שחוֹרוֹת לאוֹר השמש, נשמעוּ נפץ אוּים ודירדוּר בניינים מתמוֹטטים בתוֹך מאכוֹלת אש. לא הרחק מאחרי רוּדוֹרפר נפלה כריכה בוֹערת.

שׂריפה בכפר בעצם יוֹם הקיץ, מה שוֹנה היא משׂריפה בעיר! שם רבה התשוּאה: אלפי אדם מתגוֹללים תחת שוֹאַת הלהבה המשתוֹללת עצוּרה בתוֹך חוֹמוֹת הבתים הגדוֹלים. צבא מכבים עוֹבד במכוֹנוֹת וּבתכסיסי התקפה. לכל העניין צוּרת קרב נגד אוֹיב תוֹקף וּמשׂתער מן המארב. לא כן בכפר הקטן. כמוֹ אסוֹן הטבע הוּא הבא פתאוֹם וגָלוּי דרכּוֹ. גם פה קם האדם לעמוֹד על קנוֹ וּרכוּשוֹ, אך הכוֹל נעשׂה בטבעיוּת וּבפשטוּת יתירה, כמעט בשתיקה. הדאגה הראשוֹנה היא להניס את הבהמה, והנה היא מוּצאת אל מחוּץ ליישוּב על המגרש הגדוֹל, והזקינים והילדים מוּצבים שם להשגיח עליה, שלא תתפּזר ולא תרוּץ לתוֹך הלהבוֹת. כל זקן אוֹ זקינה וכל ילד נצרים בידיהם, והם משתדלים לקבץ את נידחי רפתם הם, כמוֹ השאר, של האחרים, הוּא הפקר. אספסוּף סוּסים, פרוֹת, חזירים, כבשׂים, אַוָזים ותרנגוֹלים. וּבעלי החיים נראים כמבליגים על המהוּמה והמבוּכה והם לוֹחכים וּמנקרים בירק המגרש. מן הפּרוֹת יש רוֹבצוֹת וּמעלוֹת גירה וּמן הסוּסים יש רוֹבצים וּמתגלגלים; ושם, בפנים הכפר, בוֹער בית אחר בית ואָסם אחר אָסם. האיכרים קלוּ רגליהם הכבידוֹת והם מתרוֹצצים בקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת ארוּכּים, אלה המוּברחים בימים כתיקוּנם

על כל בית בין המריש וּלגג הקש וּבקציהם על האַנקוֹל תלוּיה אגוּדת האזוֹב היבישה והמקוּדשה במי קוֹדש. מהם נוֹשׂאים בדלייהם מים מן הבארוֹת וּמהם מהרסים במוֹטוֹתיהם את הבתים והמטמוֹרוֹת הסמוּכים, מהם עוֹמסים על קרוֹנוֹת פּיראמידוֹת להמליט וּמהם רוֹכבים על גגוֹת, מניחים חמילוֹת ושׂקים ושוֹפכים עליהם מים בלי הרף. רצוֹת נשים הרוֹת, חשׂוּפוֹת כתיפיים וחזה וּמפרשׂוֹת בכפּיהן. איזה בחוּר רץ ורגלוֹ שוֹתתה דם, והוּא צוֹרח לעוֹברים בגרוֹן ניחר לעלוֹת על הגג הסמוּך ללהבה. שם מגלגל איכר ארוֹך חבית כבידה, מליאה כנראה כרוּב כבוּש. פה רצה בת איכרים עמוּסה כלי בית שוֹנים: מַחבּצה, שׁוֹחק פּרגים, קערוֹת חוֹמר מצוּירוֹת, וּלמעלה על הכוֹל

– כלוּב עם חוֹחית. הרוּח נוֹשבת וּמפיחה את העשן בפני המצילים, זבוּבים גסים מזמזמים באויר, ציפּוֹרים טסוֹת וחָגוֹת כשיכּוֹרוֹת, עוֹברים גם עטליפים כנוֹפלים מאיזה מקוֹם, והשמש מלהטת בשמיים, מלהטת באש של מעלה כנגד אש של מַטה.

רוּדוֹרפר והנער נכנסוּ לתוֹך הכפר. עוֹד על מגרש ההצלה ליווּ אוֹתם הזקינוֹת בניפנוּף ידיים וּבברכוֹת. רוּדוֹרפר מסר לאחת מהן את תרמילוֹ וסוֹככוֹ וּשניהם רצוּ עד הבאר הראשוֹנה והתחילוּ מקבלים מים מאת השוֹאב ונוֹשׂאים אל אחד הבתים הבוֹערים. בסך הכוֹל בערוּ שבעה בתים ואסמים, אך הנוֹתרים לא היוּ מרוּבּים משלוֹשים. הכסף היה קטן וצפוּף. האיכרים כמעט לא הרגישוּ בבוֹאם של המצילים הזרים, כאילוּ נמצאוּ אלה כאן מלכתחילה. הם עברוּ ממקוֹם למקוֹם והשתדלוּ לעזוֹר במקוֹם שהעזרה היתה נחוּצה ביוֹתר. אך פתאוֹם נעלם הנער, וכעבוֹר רגעים אחדים ראהוּ רוּדוֹרפר יוֹשב בצמרת עץ גבוֹה, הגיצים עוֹטרים אוֹתוֹ והוּא מחפּשׂ בתוֹך הענפים אחרי קיני ציפּוֹרים. אז הוּברר גם לוֹ פתאוֹם, שהוּא זר פה ולא ידע מה לוֹ כל העבוֹדה הזאת. עמד, אפוֹא, באמצע הדרך, הציג את הדלי המלא על הארץ לפניו והתבוֹנן מסביב. האיכרים הרצים עברוּ עליו ואיש לא שׂם לבוֹ אליו, והוּא עוֹמד וּמביט: שלוֹשה בתים כבר היוּ למאכוֹלת אש והיוּ מוּטלים לארץ כעיי מפּלה והלהבוֹת עוֹלוֹת מן המפּוֹלת. בית רביעי, אוֹ אסם (קשה היה להבדיל), חציוֹ נשמט והשאר עמד בתוֹך הלהבוֹת, וּשלוֹשה בתים אחרים היוּ גגיהם בוֹערים עליהם כמצנפוֹת זהוֹרית אדוּמוֹת. והנה הוּא שוֹמע בצדוֹ קוֹל רך וּמבוּיש:

– האדון הצעיר עייף כבר. יתן נא את הדלי. – ריבה כבת שש עשׂרה אוֹ שבע עשׂרה גחנה ואחזה בדלי המלא להרימוֹ. רוּדוֹרפר תפס בדלי וּבידה; פניו היוּ משוּלהבים וּבעצמוֹ חש שהם לוֹהטים כאש. בתפסוֹ ביד הנערה נכוֹן היה להרימה כוּלה וּלשׂאתה לאיזה מחבוֹא. מימיו לא סער בוֹ כה הדם. עיני הנערה היוּ רכּוֹת וּמלטפוֹת. שתי צמוֹת דקוֹת וכהוֹת הקיפוּ את קוֹדקוֹדה הסגלגל. פניה היוּ צחים מאד ועגוּלים-מליאים. הכוּתוֹנת היתה רקוּמה אדוֹם-כחוֹל, ועל חזה היה צלב קטן שחוֹר. “בשביל זה באתי הנה”, חלף ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר, ולחץ בשיגעוֹן את פרק ידה מעל לכּפה. היא הביטה ישר בעיניו. היתה בעיניו מרוּצה טרוּפה של תאוה וּמסירוּת, פחד והחלטה.

– זקנתי מחזיקה על המגרש את ה“חבילה” של האדוֹן הצעיר… – אמרה בקוֹל נבעת – ביתנוּ כבר נשׂרף, ועתה צריך להציל את בית דוֹדי זה. את זה שם. הבה לי את הדלי, אדוֹן צעיר! הבה אוֹתוֹ לי!

– לא אתן! – התיז רוּדוֹרפר בנשימה יוֹקדת – רצוֹנך, נשׂאהוּ יחדיו ונכבה יחדיו. אך אל תלכי מעמי. אתי תהיי עד הסוֹף, עד הערב, עד החשיכה ובחשיכה. מה שמך?

– ייבקה.

– שנינוּ נכבה את האש. – ושיניו נקשוּ.

– טוֹב, – ענתה הריבה – אבל הרפּה את ידי.

– הישבעי לי, כי תבוֹאי אלי הערב.

רגע עמדה תפוּשׂת מחשבה, נשכה שׂפתה, הבריקה עליו עיניה ואמרה:

– בישוּ וּבמרים!

הם אחזוּ באחת בשני קצוֹת הקשת של הדלי ונשׂאוּהוּ עד הבית, מסרוּהוּ שם לאיכרים המכבים וקיבלוּ דלי אחר, ריק, ורצוּ יחד על הבאר למלאוֹתוֹ. כמה פעמים רצוּ כך עם הדלי הריק, כשהם מטלטלים אוֹתוֹ מעשׂה משוּבה באויר וחוֹזרים עם הדלי המלא במרוּצה, אך בזהירוּת שלא לשפּוֹך את מחציתוֹ. רוּדוֹרפר היה בטוּח בשׂכרוֹ. הערב יקבלנוּ במלוֹאוֹ, אחרי שקוֹע האש והשמש. הוּא חש כי כוֹחוֹתיו הוֹלכים וכלים, רגליו היוּ כמאוּבּנוֹת, ידיו כאבוּ וכל גוּפוֹ היה רצוּץ, אך מחשבת העדנים הצפוּנים לוֹ יצקה בוֹ אוֹנים חדשים. כעבוֹר שעוֹת מספר נוּצחה האש. השמש כבר השפּילה רדת. רוֹב האיכרים התפּזרוּ והלכוּ לבתיהם, כשהם נוֹשׂאים וּמכניסים את הכלים שהוֹציאוּ. אף את המקנה אספוּ אל החצירוֹת. הוּעמדוּ רק שוֹמרים מסביב לעיים העשינים לשמוֹר על האש, שלא תצא שנית ללהב, ואלה עמדוּ עם דליים וכיבוּ באוֹרך רוּח כל לשוֹן אש שנשתרבּבה. רעב אכזרי לחץ את קרביו של רוּדוֹרפר והוּא אמר את הדבר לייבקה. כשמעה רצה הריבה לאיזה מקוֹם. והוּא ישב על קוֹרה מוּטלת בצד הדרך ותמך ראשוֹ הפּרוּע בתוֹך ידיו המפוּיחוֹת מתוֹך עייפוּת וציפּייה. פתאוֹם הרגיש נגיעה בכתיפיים. הוּא ניעוֹר כנבהל מתוֹך שינה. והנה עוֹמד לפניו הנער הגרמני וּמחזיק בשתי ידיו כוֹבע קש ישן מלא אפרוֹחים וּביצי ציפּוֹרים.

– אני הוֹלך הביתה, אדוֹני. – כבר? – שאל רוּדוֹרפר מתוֹך פּיזוּר נפש.

– האש כבר שקעה לגמרי. יראה נא, כמה אפרוֹחים אספתי על העצים. ראיתי שׂכר טוֹב בעמלי, אבל עייף אני, לעזאזל!

– ולא רעב?

– גם רעב. אך אני ממהר הביתה. את הדליים מצאתי. אבי יהרגני אם לא אשוּב בעוֹד יוֹם. עלי לרוּץ עתה כחוּלדה. אַדְיֵי, אדוֹני.

– אדיי! – ענה רוּדוֹרפר וראשוֹ שקע שנית בכפּיו.

בעוֹד רגעים מעטים שבה ייבקה עם התרמיל, הסוֹכך ביד אחת וּבשנייה צרוֹר מזוֹן וכד מים. היא כרעה על בּרכּה האחת, פתחה את הצרוֹר והוֹציאה מתוֹכוֹ פרוּסת פת קיבר ונתח הגוּן, כליטרא, בשׂר מעוּשן ריחני. הוּא חטף מידה את המזוֹן ואכלוֹ בתאוה. היא ישבה על ידוֹ, התגנדרה בפניה הרחוּצוֹת וּבראשה המסוֹרק מחָדש וצחקה. אחרי שהשקיט את רעבוֹנוֹ שתה מן הכד מעל ידה, הוֹציא מתרמילוֹ את המַפּית וּמחה את פיו. היתה לוֹ הרגשה, כאילוּ שב עתה מחטיבת עצים ביער אל כפרוֹ. הוֹציא חפיסת שוֹקוֹלאדה, קלף את הנייר, וּבכרכוֹ את זרוֹעוֹ על גבּה החזק, הכניס את הטבלא לתוֹך פיה. היא תפשׂה בשיניה את כל הטבלא עם חתיכה מאצבעוֹ. בנשכה את אצבעוֹ גוע בוֹ לבוֹ.

“פת קיבר טרייה, בשׂר מעוּשן ריחני, מי מַעיין וייבקה צעירה וּבריאה”, חשב רוּדוֹרפר וּברכּיו רעדוּ ונקשוּ זוֹ לזוֹ.

הריבה הסירה פתאוֹם את ידוֹ מעליה, קפצה ואמרה:

– “שלנוּ” מחכים לי. אוּלי תבוֹא אלינוּ?

– לא, – ענה רוּדוֹרפר כבידוֹת והביט ישר בפניה

– רוֹצה אני לישוֹן. פה בחוּץ על ערימת תבן.

– כחפצך. אבל אני הוֹלכת.

– אבל לא שכחת מה שגמרנוּ בינינוּ כשהחזקתי את ידך על הדלי?

היא הרימה את כנף סינרה והתחילה מוֹללת אוֹתוֹ בין אצבעוֹתיה. נחיריה רעדוּ וּשׂפתיה נחשקוּ.

השמש השוֹקעת האירה את פניה באוֹדם מַצית.

– היוֹם קידשתי אוֹתך ואַתּ לי. – דיבר רוּדוֹרפר כבידוֹת ונוּגוֹת – עליך לבוֹא אלי הלילה.

היא הוֹסיפה למלוֹל את כנף הסינר ועיניה היוּ מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר הביט עוֹד ישר בעיניה. והנה עבר רעד בגוּפה, היא התישרה קצת ושאלה:

– אבל אתה תלך לך מחר מפה?

– אֶרצה – אלך, אֶרצה – אָשאר

– טוֹב, אחוֹרי הגוֹרן ההיא.

וּבאמה זאת פנתה ממנוּ וּברחה.

“הגוֹרן ההיא” עמדה בקצה הכפר וּמאחוֹריה השׂתרע אפר גדוֹל. האיכרים יישנוּ שינה עמוּקה אחרי עמל היוֹם. אין, אפוֹא, פחד, ייבקה, ייבקה!

היא הלכה ממנוּ כפוּפה, כזוֹחלת, והוּא מישש בחשיכה את פצעיו אשר נשכתהוּ בשׂפתיו, בצוארוֹ. בגוּפוֹ היתה עייפוּת כזוֹ, שלא יכוֹל לקוּם מן העשׂב. הוּא תחב את שתי ידיו לתוֹך העשׂב רטוּב הטל הקר, נשען עליהן והתנוֹדד. הרוּח נשבה מפּינת הגוֹרן, אילנוֹת רישרשוּ, ולוֹ נדמה שהיא לוֹחצתוֹ עוֹד בתוֹך זרוֹעוֹתיה החזקוֹת. לא לאט נתברר לוֹ היכן הוּא. התרמיל עם הרצוּעוֹת והסוֹכך היוּ מוּנחים בקצה הגוֹרן על הארץ. הוּא התעוֹדד וקם, הבחין בחשיכה את כוֹבעוֹ, הרימוֹ וניגש אל התרמיל והסוֹכך והרים גם את אלה, וּברגליים כוֹשלוֹת יצא לצד הכפר. מן המאכוֹלת עוֹד עלה אוֹר, וּפה ושם נראוּ גם להבוֹת קטנוֹת. לאוֹר הלהבוֹת ראה איכרים אחדים מתהלכים, מכוּרבּלים באדרוֹת צמר ארוּכּוֹת, מהם בידיהם אנקוֹלים ארוּכּים והם גוֹחנים וגוֹרפים בין האוּדים, וּמהם בידיהם דליים והם שוֹפכים אוֹתם פה ושם לתוֹך הרמץ וּמעלים תסיס עם תימרת קיטוֹר מתפּשטת. ברגליים צוֹננוֹת, כמוּרקוֹת מדמן, התקרב שמה. לא הרחק מאחת המפּוֹלוֹת היתה מוּטלת ערימת קש. הוּא צנח עליה, תרמילוֹ על שכמוֹ וסוֹככוֹ על ידוֹ, וכן שכב וּפניו כנגד האוּר. כעבוֹר רגעים אחדים נעצמוּ עיניו מרוֹב עייפוּת ונרדם.

* * *

מתוֹך שינה חש שגוּפוֹ הוֹלך ונרטב. פקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שוֹכב בבוֹקר תחת כיפּת עננים נמוּכה וּמטר דק וקר רוֹסס עליו, אך מכוּסה הוּא חמילת איכרים כבידה. מאַין זוֹ עליו? האמנם ייבקה כיסתוּ בשנתוֹ? הוּא ישב על הערימה והביט סביביו. המפּוֹלת עוֹד היתה עשינה וּמקטרת ברדת עליה המטר. קרוֹן גבה סוּלמוֹת עמד לא הרחק, ואיכר באדרתוֹ החוּמה טיפּל ברתימת הסוּסים. רוּדוֹרפר השליך מעליו את החמילה. התרמיל הכבּיד על שכמוֹ, אך הסוֹכך לא היה. “בכל זאת גנבוּ את סוֹככי”, חשב. קם, יישר את הרגליים המאוּבּנוֹת, ירד מן הערימה וניגש אל האיכר:

– דז’ין דוֹבּרי! (יוֹם טוֹב!).

– דז’ין דוֹבּרי! האדוֹן הצעיר כבר ישן די צרכוֹ. הוֹ, הוּא עבד אתנוּ יפה אתמוֹל. כוּלנוּ ראינוּ.

– כן, אבל איך זה בא פתאוֹם גשם?

– פתאוֹם? והוּא יוֹרד כבר כשעתיים. כנראה, לא ייכּלא כל כך מהר. – והאיכר התגרד בפדחתוֹ.

– וּלאן הוּא נוֹסע?

– הה, רחוֹק מכאן. יש לי קרוֹב מצד אשתי, וזה הבטיח לי עֶגלה מגזע משוּבּח. עתה יש לנוּ עוֹד איזה זמן עד הקציר, ורוֹצה אני להביא את העֶגלה. אם אחכה עוֹד לא אוּכל לנסוֹע הקיץ. כשמתחילה עוֹנת העבוֹדה – היה שלוֹם, עד החוֹרף! אני מוֹביל לוֹ פה שׂק דוֹחן, שנשאר לי מן השנה שעברה.

– אוּלי יקחני אתוֹ עד הכפר נ.?

– ברצוֹן, הקרוֹן ריק בין כך וּבין כך. אבל למה לוֹ לאדוֹן הצעיר לנסוֹע בגשם? יישאר בכפר עד כלוֹת הגשם. האיכרים יאָרחוּהוּ בעוֹנג, אחרי כל מה שפּעל בשביל הכפר. לא כפוּיי טוֹבה אנחנוּ.

הרעיוֹן להישאר בכפר, אפילוּ עוֹד שעוֹת אחדוֹת, מילא את רוּדוֹרפר אימה. לא, אחרי הלילה הזה אסוּר לוֹ להתמהמה כאן אף מעט. אסוּר לוֹ לראוֹת עוֹד פעם את הריבה.

– לא, – ענה לאיכר – גם בלא כך התמהמהתי פה יוֹתר ממה שהוּרשיתי. עלי למהר לנסוֹע, כי עסקים חשוּבים ממתינים לי. הנה הזדמנוּת נאה: הוּא נוֹסע עד הכפר נ., וזה מוּנח בדיוּק בדרכּי. משם אמצא לי בוַדאי הזדמנוּת לנסוֹע הלאה.

– אם כך, – אמר האיכר – אביא חמילה גדוֹלה ואציע לוֹ “מוֹשב”, כיאות לאדוֹן שכּמוֹתוֹ, יתעטף ולא ירטיבוֹ הגשם. חבל, אילוּ היה לוֹ סוֹכך…

רעיון ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר: זה גנב את סוֹככוֹ.

האיכר נכנס אל הבית הקרוֹב, ביתוֹ, והוֹציא משם חמילה ענקית, כיריעת אוֹהל, ונתנה בתוֹך הקרוֹן. ניגש עוֹד איכר ודיבר עם שכינוֹ המתקין עצמוֹ לנסיעה. רוּדוֹרפר הביט כל הזמן על סביביו, אם לא תוֹפיע מאיזה מקוֹם הריבה. לא, היא לא נראתה בשוּם מקוֹם. “בוַדאי עוֹדנה ישינה”, החליט. אחר כך היה הכוֹל מוּכן לנסיעה. רוּדוֹרפר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ את גלימת הגוּמי, לבשה וישב על ה“מוֹשב” המוּצע יפה על שׂק הדוֹחן קש וכמה שׂקים מקוּפּלים. האיכר שׂם קש גם למרגלוֹתיו, שהקרשים לא ירקידוּ את רגליו. משני צידי ה“מוֹשב” היוּ סוֹמכוֹת של עץ ורוּדוֹרפר אחז בהן וישב בהרחבה. האיכר כיסה את ברכּיו ורגליו בחמילה, וּבעצמוֹ עלה וישב על מוֹשב המספּוֹא בקדמת הקרוֹן עטוּף באדרתוֹ השׂעירה.

כשפּנה הקרוֹן לעבוֹר בזוית של אוֹסם מט, הבניין האחרוֹן בעבר השני של הכפר, נזרק פתאוֹם אי מזה צרוֹר פרחים גדוֹל וכבד ונפל לתוֹך הקרוֹן על הקש למרגלוֹת רוּדוֹרפר. האיכר לא הרגיש בדבר. רוּדוֹרפר הרים את הצרוֹר וחש בוֹ משהוּ קשה. נתן בוֹ את ידוֹ והוֹציא מתוֹכוֹ חבילה קטנה. בחבילה היתה פרוּסת לחם טרי מרוּחה בחמאה, חתיכת גבינה ותפּוּחים אחדים, אדוּמים כדם, מתפּוּחי אשתקד.

“ברוּכה תהיי לי, ייבקה!” דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “לעוֹלם לא אשכּחך. אך למה לא הראית לי את פניך לפני נסעי לבלי שוּב? ייבקה, ייבקה!”

עוֹד התאַוה אליה, וּבלבוֹ שאל את אוֹשרה.

הוּא נסע עם האיכר כל היוֹם. פעמים אחדוֹת עמדוּ בדרך להאכיל את הסוּסים ונסעוּ הלאה. המטר ירד עוֹד דק וקריר ועטף הכוֹל רשת אפוּרה נעה בלי חָשׂך. רוּדוֹרפר חש צינה מכאיבה, התעטף בחמילת האיכר על גבי מעיל הגשם שלוֹ. גם נאחז בתנוּמה פעמים אחדוֹת כשהוּא נשען קצת על מוֹשבוֹ לרוֹחב הקרוֹן, אך בכל פעם ניעוֹר עד מהרה וסקר לתוֹך רשת המים המתחשרת על פני השׂדוֹת. היה ערב ולילה, וּלרוּדוֹרפר נדמה שהם נוֹסעים ונוֹסעים ואין קצה לנסיעה. הדרך לא היתה רעה, אך הסוּסים כבר התיזוּ רפש ושיכשכוּ בשלוּליוֹת קטנוֹת. אחר כך נכנסוּ ליער והאפילה גברה עוֹד יוֹתר. אך הנה הוּאַר היער לאט לאט. רוּדוֹרפר הקיץ מתנוּמה בתמיהה: מה, כבר מאיר היוֹם? אך כששאל את האיכר, ענהוּ הלז, שהעננים התפזרוּ והירח זוֹרח. וּבאמת נראה כעבוֹר זמן מה אגן הירח תלוּי קר וכסוּף בין העצים הרוֹססים, מציץ כרוֹדף אחרי הקרוֹן, שהיה נראה כנוֹסע נסיעת כשפים במעגל בין העצים המסתוֹבבים. הצינה גברה עוֹד עם פסיקת הגשם. היא היתה עתה כה חריפה, שרוּדוֹרפר צנח מעל המוֹשב והצטמצם בתחתית בקרוֹן בתוֹך הקש. הוּא לא ראה עוֹד כלוּם מסביביו, רק מבעד לסדק עפעפּיו העצוּמים הבחין את פס השמים מתכלת כהה, שלפעמים היה איזה קרע ענן, מוּאר מקצתוֹ, חוֹלף עליו. הוּא הקשיב לצעדי הסוּסים על פני הדרך המרוּכּכה. את תרמיל הגב נתן תחת המוֹשב בתוֹך השחת, וזה העסיקוֹ משוּם מה בתוֹך חבלי התנוּמה, אוּלי מתוֹך חשש גניבה, אחרי שנגנב ממנוּ הסוֹכך. והנה נשמע קוֹל האיכר בדבּרוֹ לאחוֹריו:

– הנה אנוּ באם אל הכפר נ.!

רוּדוֹרפר התרוֹמם, עלה וישב שנית על המוֹשב שנרטב בינתיים ושיניו נוֹקשוֹת מצינת הלילה. האילנוֹת היוּ עתה קלוּשים וּמרוּחקים זה מזה; ניכר היה שהיער קרב אל קצהוּ. אחרי רגעים אחדים נראה איזה בניין עיור חלוֹנוֹת וּציבוּרי עצים חטוּבים מוּנחים על ידוֹ. אחר כך יצאוּ אל רחבה גדוֹלה. נראוּ פה ושם בתים חבוּיים בין אילנוֹת, ועל מגרש פנוּי, מעין מַערה יער מוּצף כוּלוֹ אוֹר הירח הקר, עמד בית המזיגה שבכפר. לפניו היתה באר של קרשים עם קילוֹן גבוֹה. הבניין היה קטן, בניין עץ, ושימש בית מזיגה וחנוּת כאחד. בבית זה דר זוג זקינים, שרוּדוֹרפר שמע עליהם לא אחת בהיוֹתוֹ ילד בבית אביו. הוּא, ר' הירש, “זקן אשמאי”, בעל הדרת פנים, שעשׂה חברוּתא עם בעל מלאכה אחד (רצען, כמדוּמה) והיה נוֹסע עמוֹ במשך שנים בעגלה קטנה רתוּמה לסוּס אחד, מתחפּשׂ כ“צדיק” (הדרת זקנוֹ וּמגבּעת הקטיפה רחבת השוּליים עמדוּ לוֹ‎), בייחוּד באוּנגרן עם הארצית, והיה מאסף פדיוֹנוֹת. בעד פדיוֹן קטן היה משפּיע רוֹב ברכוֹת ועל כן רבּוּ לקוֹחוֹתיו, בייחוּד נשים. אך לבסוֹף חלה בדרך את רגליו ונתגלה בהן ריקבוֹן. וּבאחת הערים הגדוֹלוֹת כרתוּ לוֹ רגל אחת וּמחצית השנייה. הרצען לקח את רוֹב הכסף, ו“הצדיק” שב אל בית המזיגה קיטע משתי רגליו וּבידיו שני קבּים גדוֹלים וסכוּם כסף מצער. אשתוֹ היתה מרשעת מפורסמת, שגירשה מביתה את בתה היחידה, וזוֹ היתה משרתת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת ולא היתה באה הביתה. בעת היעדרוֹ של ר' הירש היתה אשתוֹ מנהלת בעצמה את בית המזיגה והחנוּת. לפעמים היתה יוֹרדת אל עיירתוֹ של רוּדוֹרפר לקנוֹת שם שיכר מבית המבשל, והכוֹל הכירוּ אוֹתה שם בפני המכשפה הגרמיים שלה וּבבגדי הכפר עם המגפיים הגבוֹהים והשׂמלה המוּגבּהה למעלה מאחת הברכּיים, שלא כדרך היהוּדיוֹת. הערילים אמרוּ עליה שיש לה “מאהב” בין השדים וגם מטמוֹן קבוּר ביער. כל הסיפוּרים האלה נחרתוּ בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר ועתה קמוּ וחיוּ בוֹ, והוּא רצה להכיר את הזוּג הנחמד הזה.

האיכר הטה את הקרוֹן ועצר לפני הבית, השקה את הסוּסים מן הבאר והראה לרוּדוֹרפר (היתה שם פרשת שתי דרכים) את הדרך שעליו, על האיכר, לנסוֹע בה, כדי להגיע אל כפר דוֹדוֹ. כאן עליהם, אפוֹא, להיפּרד. רוּדוֹרפר ירד, אך לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, קצת מעייפוּת וקצת מן הישיבה המכוּוצה. הן היוּ כמשוּתקוֹת לגמרי ולא יכוֹל גם ליישרן. הוּא עמד זמן מה נשען אל סוּלם הקרוֹן וּלאט לאט יישר את הרגליים, התכוֹפף ושיפשף אוֹתן. אחר כך התחיל מהלך כעל שני בוּלים על פני המגרש. הבית היה עתה מוּאר כוּלוֹ באוֹר הירח, והחלוֹן הקטן וחסר התריס בצד הדלת הנעוּלה היה מבהיק כמוֹ במזימה רעה. האיכר ניגש אל החלוֹן, הציץ לתוֹכוֹ, ניקש בניצב השוֹט ניקוּש קל וחזר. האילנוֹת רישרשוּ רישרוּש יבש וקר, כאילוּ לא ירד גשם כלל.

– כדאי היה “ללגוֹם לגימה”, אם רק יחפצוּ לפתוֹח – אמר האיכר בקוֹל דאגה.

ניגש גם רוּדוֹרפר והציץ לתוֹך החלוֹן. נוֹגה הירח האיר את הפנים. היה שם חדר נמוּך ולא גדול. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר היוּ גם דפּים אחדים ועליהם מעט סחוֹרה. לפני החלוֹן עמד שוּלחן וספסל. בכוֹתל שמנגד היתה דלת סגוּרה.

– הם ישינים שם בחדר הסמוּך, – אמר האיכר, שנתיצב לידוֹ והסתכל גם הוּא פנימה – בוַדאי לא יחפצוּ לפתוֹח. בוֹא נשב פה על הקוֹרה.

הם ישבוּ על הקוֹרה הרטוּבּה. אחרי ישיבה קלה קם רוּדוֹרפר והוֹציא מתרמילוֹ את בקבוּק יין הדוּבדבנים, גמע מעט ונתן את המוֹתר לאיכר. זה שתה הכוֹל, קם והתחיל מתהלך וחוֹבט בידיו על כתיפיו להתחמם, כמוֹ בחוֹרף. אחר כך התחיל מתקן את רתמת הסוּסים ושאל את בן לוייתוֹ, מה הוּא סוֹבר לעשׂוֹת עד הבוֹקר, לכשיישאר לבדוֹ. השעה היתה עתה אחרי חצוֹת ועד זריחת החמה היוּ עוֹד כארבע שעוֹת. את רוּדוֹרפר תקף עתה עצב נוֹקב, אוֹתוֹ העצב שהוּא ידע אוֹתוֹ לעתים תכוּפוֹת כל כך. כל החיים וכל הטבע נצטמטמוּ בנפש בהרגשת עצב חריפה זוֹ, שהיתה מכוצת את לבוֹ וּממלאה את חזהוּ מוּעקה כבידה ועוֹלה עוֹלה עד לדמעוֹת.

– אשב פה זמן מה. אוּלי ארד אחר כך הכפרה. – ענה מתוֹך אינטימיוּת ורוֹך, כמדבר אל אחד מבני משפּחתוֹ. אך בלבוֹ התפּלל שהאיכר יסע לדרכוֹ. היה לוֹ צוֹרך נפשי להישאר יחידי עם עוֹצבוֹ המוֹצץ. המקוֹם החשׂוּף הזה, עם האילנוֹת הבוֹדדים מצדדיו, הקילוֹן והבאר, הבית הנעוּל יחיד החלוֹן, הכוֹל נוֹטף רטיבוּת וצינה, ועל הכוֹל הירח הקר – כל זה נסך עליו רגש ניכר מיוּחד, וטוֹב היה בעיניו להישאר כאן יחידי יוֹשב על הקוֹרה. האיכּר טיפּל וצילצל איזה זמן ברתמה, תיקן את המוֹשב, אף על פי שאיש לא היה צריך עוֹד לשבת עליו, אחר כך ניגש והשוֹט בידוֹ ונפרד מרוּדוֹרפר בכף כבידה וקשה, עלה על הקרוֹן, משך במוֹשכוֹת והסוּסים הלכוּ לדרכם בקלוּת וּבחריקת אוֹפנים עליזה, וכעבוֹר רגעים מעטים נדם הכוֹל.

העצבוּת והצינה טילטלוּ את גוּפוֹ של רוּדוֹרפר. האחרוֹנה גברה והראשוֹנה הוּמרה ברוֹגז דוֹמה לכעס. כפּוֹת רגליו כאבוּ וצרבוּ בתוֹך הנעליים הלוֹחצוֹת. הוּא חש הכרח לנשוֹל את הנעליים ולנוּח קצת במקוֹם יבש, והחליט להיכנס אל תוך הבית ויהי מה. קם והלך אל החלוֹן והתחיל מקיש עליו, תחילה בחשאי אחר כך בחזקה. מן החדר הסמוּך נשמעה כעין גניחה. הוּא הגבּיר את הדפיקוֹת. נשמעה קללה בלשוֹן הרוּתינית. הוּא ניגש אל הדלת, החזיק בכף המנעוּל והתחיל מוֹשך וּמטלטל אוֹתה:

– פתחוּ, – צעק יהוּדית – ולא, אשבוֹר את הדלת!

מן החדר הפנימי נשמעוּ שני קוֹלוֹת יחד, קוֹלוֹת נבהלים, רוֹטנים. רוּדוֹרפר מיהר אל החלוֹן והציץ לתוֹכוֹ. מאחרי הדלת הסגוּרה נשמע ויכּוּח-ריב:

– לכי פתחי שם, מכשפה! הרי אַת שוֹמעת: יהוּדי.

– וּלוַאי שייפּתח קוֹדקוֹדך, תרח זקן, כלב בני שיניים, צפרדע עוֹמדת על אחוֹריה. השמעתם, “משלחת” באמצע הלילה! עוֹמק ודוֹפק – ידפוֹק לוֹ שם בראש!

– פתחי לוֹ, אני אוֹמר לך, ולא – אשלח בך את הקב.

– ישלח בך אלוֹהים את הדבר! איזה פגע רע שם! מה הוּא רוֹצה?… אין אצלנוּ כלוּם. – צעקה הזקינה כלפי חוּץ.

– פתחי! – הרעים רוּדוֹרפר בקוֹל אֵימוֹת – שימשה אחת לא תישאר שלימה. – וּבאגרוֹפוֹ הכּה על השמשוֹת. הוּא חש איך עוֹצבוֹ הוֹלך ונהפּך במהירוּת לכעס.

פתאוֹם נשמע כדבר שעף ונפל ואחריו עוֹד אחד, וזרם קללוֹת בשני קוֹלוֹת ניתך. אה, רוּדוֹרפר, הקיטע שלח בה ממיטתוֹ, כהבטחתוֹ, את הקבּיים. היתה דממה רגע, אחר-כך באה צריחה: “הלואי שתחיה כך, כמוֹ שתרד מן המיטה במשך שלוֹשה ימים! את הקבּיים לא תקבל עוֹד. מכוֹת בטן תקבל. כנבילה תסריח לי במיטה. אין דבר!” וּכלפי חוּץ: “חכּוּ שם, חכּוּ, יהוּדי מסוֹאב. תיכף אפתח. לכוּ אל הדלת!”

רוּדוֹרפר הלך אל הדלת ושמע איך הקיטוֹן נפתח. צעדים יחיפים, מהירים, נרגזים. הבּריח מאחרי הדלת נעתק בדפיקה. הוּא הדף את הדלת לפתחה, אך זוֹ החזיקה בכוֹח מבפנים:

– חַכּוּ שם, אינני לבוּשה! – והצעדים היחיפים, הקפדנים, ברחוּ ודלת הקיטוֹן הוּברחה בכעס מבפנים. הם הפקירוּ את בית המזיגה ביד האוֹרח, בלי שראוּהוּ אפילוּ. הקללוֹת והחרפוֹת עוֹד נמשכוּ שם בקוֹלוֹת חנוּקים ממיטה למיטה, שעמדוּ כנראה מרוּחקוֹת ליד שני הכּתלים.

רוּדוֹרפר התהלך מעט בחדר הזר והקר, שהיה מוּאר דרך החלוֹן כמעט כביוֹם. אחר כך פשט את מעיל הגשם. הנהימה מאחרי הדלת נשתתקה. הוּא רצה לשכּב, לנוּח. ישב על הספסל העירוֹם, חלץ את הנעליים, ואת הרגליים בגרביהן העלה על הספסל והתמתח, ואת אגרוֹפוֹ שׂם תחת ראשוֹ. אחר שעה קלה נרדם כך, אך שנתוֹ היתה טרוּפה ונרגזה, וּבכל פעם פקח את עיניו כנבעת וראה את החדר המוּזר שהוּא שׁרוּי בתוֹכוֹ. הקוֹר לא היה גדוֹל בחדר, אבל היה לוֹ הרגש, כמוֹ איזוֹ רוּח רעה נוֹשבת בוֹ. האוֹר לא נשתּנה. הוּא התבּוֹנן מתוֹך חצי תנוּמה בשוּלחן המזיגה, בכּתלים, בתקרה, בחלוֹן המוּאר, מתח את רגליו הכּוֹאבוֹת, אך הקוֹר הכאיב את כּפּוֹתיהן. כּיוצן אפוֹא שוּב והניען. וכך שכב תיר-נים כשעתיים אוֹ יוֹתר. אך יוֹתר לא יכוֹל לשכּב. קם, נעל את הנעליים, הזדקף, יישר את הבגדים, הפשיל את מעיל הגוּמי על יד אחת וּבשנייה לקח את התרמיל, ויצא כשהוּא סוֹגר אחריו בזהירוּת את הדלת. שעוֹנוֹ כבר הראה ארבע. הירח ירד אל האוֹפק והחויר וּמצד מזרח כבר התחיל מפציע משהוּ מאוֹר השחר.

“יישנוּ להם המנוּוָלים הזקינים”, אמר בלבוֹ, “ואני ארד אל הכפר. לא הרחק מפּה נמצאת האחוּזה של היהוּדי קרדימוֹן – שם אנוּח כהוֹגן”.

והוּא ירד בדרך העפר המוֹבילה הכּפרה.

הכּפר הנרדם כבר היה מאחריו. מתוֹך חצירוֹת אחדוֹת, ליד הגדר, נבחוּ הכלבים בעברוֹ. אחד גם יצא ורץ אחריו כּברת דרך, אחר שב לאִטוֹ. הצינה היתה עתה מרוּבּה, אבל מתוֹך הליכה אמיצה לא היתה מוּרגשת כל כך. דרך השׂדוֹת היתה פּה של חוֹל כּהה, ואחרי הגשם הממוּשך היתה חלקה ונוֹחה. האויר היה צלוּל מאוֹד, אף כי אפרוּרית הלילה עוֹד לא נמוֹגה כּליל. הכוֹל היה רטוֹב ורוֹסס ורענן וּמלא ריח מסביב. לא נשמע כל צירצוּר בשׂדוֹת התבוּאה, רק מאחוֹר, מן הכפר הנם, ליווּהוּ וּרדפוּהוּ מזמן לזמן קריאוֹת תרנגוֹלים, זה לזה מבשׂרים את בוֹא היוֹם. אך במידה שהתרחק נשתתקוּ הקריאוֹת. במזרח, שהיה גלוּי על פני המישוֹר בלי כל חציצה של הר אוֹ גבעה, התחיל עוֹלה אוֹר הבוֹקר. הורוֹד הבוֹקע התפּשט מתוֹך גישוּש כוֹבש ונבלע

בתוֹך האפוֹר הכּהה של רוֹב הרקיע. רק מצד אחד, בשיפּוּליו, עמד ענן מתוּלל בהיר, אך פּאתיו הלכוּ הלוֹך והוריד. ציפּוֹרים בוֹדדוֹת מציפּוֹרי השׂדה התנשׂאוּ באויר בצוּרה מאוּנכה, הסתוֹבבוּ וירדוּ מתוֹך ציוּץ מקוּטע, לא בטוּח, כמוֹ עלוּ לראוֹת אם כבר עלה היוֹם, וחזרוּ. השׂעוֹרה כבר הצהיבה, ואחרי הגשם היתה רחוּצה ועלוּבה, אף כי לא נוּכּתה ברוּח והיתה עוֹמדת במלוֹאה בלי מרבּצים. השיפּוֹן היה זקוּף ושיבּוֹליו שלאחר הפריחה היוּ כצבוֹת וּמחזיקוֹת את רסיסי המים בין סאסאיהן. היוּ גם שׂדוֹת חיטה, עוֹד ירוּקה ברוּבּה, וּשׂדוֹת תפּוּחי אדמה שתלמיהם ארוּכים, אך יוֹתר מכוּלם הרהיבוּ את העין רצוּעוֹת התלתן, גם הנקי וגם המעוֹרב בשיבּוֹלת שוּעל. התלתן, אף על פי שבמקוֹמוֹת רבים, סמוּך לדרך, היוּ בוֹ כיסוּחים גדוֹלים, מעין קרחוֹת, היה מלא ועליו צפוּפים וירוֹק ירקוּת מוֹעמקת על ידי הפּריחה האדמדמה. רוּדוֹרפר תיאר לוֹ שוֹר, הנכנס לשׂדה כּזה וּמתחיל לוֹחך, וּמתוֹך הציוּר החַי שבדמיוֹנוֹ נתמלא פּיו רוֹק: כה חש את עסיס המספּוֹא הטרי הזה. גם הדוֹחן היה רענן מאד, ושיבּוֹליו השׂעירוֹת כמטאטאים קטנים פּרצוּ מתוֹך הקנים בשפע וּבכוֹח.

שעת השחר בשׂדה לא היתה הראשוֹנה לרוּדוֹרפר. הוּא ראה כבר בחייו כמה זריחוֹת וספג את כוּלן אל חוּשיו, אך הפעם נמלא כוּלוֹ רחשים לא רגילים. “רחשי קוֹדש”, היה קוֹרא להם, אלמלא היה כל כך ראציוֹנאלי. בלכתוֹ כן נכחוֹ מזרחה וּבראוֹתוֹ בלי הרף את תגבוֹרת האוֹר על האפרוּרית בת החשיכה, ההוֹלכת ונהדפת והשמיים הוֹלכים וּמבהירים, אף כי הכּוֹכבים הבוֹדדים עוֹדם דוֹלקים והלבנה עוֹד עוֹמדת ברקיע, אך כמנוּצחה וכמסוּלקה הצידה – היה לוֹ הרגש, כמוֹ הוּא עצמוֹ הוֹלך ועוֹלה לקראת איזה דבר גדוֹל, ודאי, תקיף ושוֹלט. הוּא הלך וכל הרשמים, שנחרתוּ בוֹ בדרך מאז יצא את לבוּב, נרתעוּ ונחבאוּ בעמוֹק שבחדרי נפשוֹ, ועתה חיתה בוֹ רק אוֹתה ההרגשה של הרוֹממוּת והשׂגב. גם הייחוּד המוֹחלט בשעה זוֹ ברחבי הטבע המלא פעוּלה טמירה, דוֹממת, הגביר בוֹ את ההרגשה ההיא. הוּא הלך והאזין לרגשוֹתיו וניתח אוֹתם לעצמוֹ ותמה כמה שוֹנה היה אצלוֹ רגש הזריחה מרגש השקיעה: לפנוֹת ערב היה תוֹקפוֹ תמיד הלך נפש רך וענוֹג, מין התמוֹגגוּת עם חליפוֹת הגונים וּגויעתם עד כדי היקווֹת דמעוֹת בעיניו, ועתה עמדה בוֹ איזוֹ בהירוּת מוּצקה, שהיתה מַפעִילתהוּ וּמדרכיתהוּ עוֹז. “בשעה כזאת”, חשב, “הוּשרוּ ודאי שירי הניצחוֹן הגדוֹלים שבמקרא: שירת דבוֹרה ושירת הים”.

הוּא הלך הלאה. האוֹר הלך וגבר, שירת הציפּוֹרים עלתה, נשמע הפּיטפּוּט הקבוּע של השׂלוים החבוּיים בקמה: פּוּט-פּוּלוּט! פּוּט-פּוּלוּט! אלפי חרגוֹלים מסתתרים כּינרוּ כבר. הוּא סר לפאת שׂדה שיפּוֹן וקטף לוֹ דגניוֹת אחדוֹת, כחוּלוֹת, צפוּפוֹת, שקוּיוֹת טל ואוֹר, ביניהם פרג לוֹהט אחד, קשרם בגבעוֹל עֵשׂב ארוֹך וּתחבם בתוֹך סרט כוֹבעוֹ. הנה מימינוֹ, לצד השמש הנוֹלדת, השחיר איזה דבר, כסרגל אפל על האוֹפק הניצת, וּכשהתקרב יוֹתר ראה, שזוֹהי שוּרת אילנוֹת ארוּכּה נטוּעה על מיצר שני שׂדוֹת. השמש היתה עתה מאחרי השוּרה הזאת. ככל שהתקרב היתה השמש מסוּתרה יוֹתר מאחרי השוּרה. אבל ככל שהתקרב קיבלה שוּרת האילנוֹת קסם נפלא ואדיר. אוֹר הזריחה השתפּך לאוֹרך כל השוּרה. האילנוֹת עמדוּ מוּארים וּמוּזהבים, והשמש עצמה, שגלגלה לא נתבלט עדיין, היתה יוֹקדת בתוֹך ים הכּתם כלהבה איוּמה. כל צבעי הקשת נוֹצצוּ בתוֹך ענפי האילנוֹת ועל כוּלם ניצח הבדוֹלח הטהוֹר. הדממה שרתה על הכוֹל כמַקפיאה את השירטוּטים והעלתה בזכרוֹנוֹ את “החוֹרש הקדוֹש” של בקלין, אך בלי כוֹהנים פּוֹסעים. “כך נאה יוֹתר”, הירהר רוּדוֹרפר, “בלי אנשים כלל. חוֹרש קדוֹש לשמש, לאויר, לצמיחה”. הוּא רצה לפסוֹע הלאה, אך מוּכרח היה לעמוֹד וּלהשקוֹת עיניו את המראה הזה, שריתק וּמוֹגג את נפשוֹ בתימהוֹן דתי גדוֹל. פסע כמה פסיעוֹת ועמד, וכן פעמים אחדוֹת. לבסוֹף החליט לעמוֹד כן, עד שיתרוֹמם גלגל החמה מעל לצמרוֹת האילנוֹת, ואז, כשיתערטל מקוֹר האוֹר, יכבּה הקסם. “איזה רעיוֹן נפלא!”, קראה וחזרה וקראה בוֹ מחשבתוֹ, “איזה חרוּז אדיר! איזה פייטן היה נוֹטע שוּרת העצים הזאת!”.

כשעבר משם כבר היה נכוֹן היוֹם. הכוֹל השׂתרע כבר רחב, בהיר, שוֹפע ונע קצת ברוּח הקלה. מעט מעט הוּחַמוּ כתיפיו, אחר כך יתר גוּפוֹ. האדמה היתה עתה כיוֹרדת לתוֹך איזה עמק, וכשהתאמץ להביט הבחין כבר את בתי האחוּזה המעטים מכהים יחד עם אילנוֹת אחדים, רמים וּנמוּכים. בעוֹד חצי שעה יגיע שמה. השעה תהא עוֹד מוּשכּמה, אך האחוּזה תהיה כבר עירה. שם יישאר כל היוֹם וינוּח כהוֹגן. הוּא מַכּיר אחד מבני קרדימוֹן הנמצא עתה בבית. לפני שנתיים היה הלה חבירוֹ בלבוּב. הם מכּירים את אביו, וּבודאי יקבלוּהוּ בסבר פנים יפוֹת, ואם יבקש מהם חדר וּמיטה, יתנוּ לוֹ בעוֹנג. הוּא פּסע, אפוֹא, הלאה עד שחש שגם שוֹקיו הוֹלכים וּמתחממים משמש וּמהליכה. בדרך ליד שׂדה מספּוֹא עמד קרוֹן בלי סוּסים ויצוּלוֹ נטוּי לארץ. המספּוֹא היה כּסוּח בשׂדה, אך טרם נטען. בקרבוֹ יוֹתר ראה את העשן המסתלסל ועוֹלה מחצר האחוּזה. אחרי רגעים מעטים שמע גם את קוֹל הקוּרנס מקיש במפּחה.

הוּא ירד כל הזמן במדרוֹן, עתה החיש את צעדיו. לבוֹ כמוֹ נשׂאהוּ קדימה אל אנשים קרוֹבים וּמכּירים, וּנקישוֹת הקוּרנס שהלכוּ וגברוּ כמוֹ קראוּהוּ והזמינוּהוּ לבוֹא. נתבּלטוּ לעיניו בנייני האחוּזה

המעטים. הבית בעל שתי הקוֹמוֹת עמד בקצה שטח, שמאחריו היה מוֹרד נוֹפל וירוֹק. מעבר למגרש הגדוֹל שלפני הבית היוּ כמה בניינים מבנייני המשק, בתי המלאכה של הנפּח והנגר היוּ תחת גג אחד וּבצל עצים ענקיים, וכן גם הבית עצמוֹ. לפני היכּנסוֹ אל המגרש עבר על יד בניין קטן עשׂוּי גג תלוּי על כלוֹנסאוֹת ותחתיו עוֹמד יהוּדי ושוֹזר חבלים. היהוּדי גוּפוֹ היה לבוּש מקטוֹרן מוֹך אפוֹר וּזקנוֹ העבה היה זרוּע אניצי פּשׁתּן, וכן גם כל לבוּשוֹ, ואלה התלכּדוּ יפה עם הציציוֹת שנגררוּ לוֹ מלפניו וּמאחוֹריו. כל מראהוּ היה כיצוּר אגדי. הוּא עמד וטיפּל מאחרי גלגל כץ לא גדוֹל ויתרי הפּשתן היוּ מתוּחים משם עד היתידוֹת הנעוּצוֹת בטבּוּר המגרש, ונער קטן וזריז היה רץ וחוֹזר מן הגלגל אל היתידוֹת וּבחזרה. את עיני רוּדוֹרפר משך בייחוּד הנער, ורגע נדמה לוֹ, שהוּא הוּא הגיבּן, הסוֹפר הנסתר, אך בהתבוֹננוֹ יוֹתר נוֹכח שטעה. ואף על פי כן היה משוּם מה בטוּח שגם זה כוֹתב בצנעה.

“העבוֹדה היא בעידן הרתיחה”, חשב רוּדוֹרפר בלכתוֹ הלאה לקראת הבית, “מכינים הכוֹל לקציר”. לפני בתי המלאכה היוּ מוּנחים הרבה חרמשים וּמַגָלוֹת וחלקי מכוֹנוֹת ואוֹפנים וחצאי עגלוֹת ויתידוֹת וטבּוּרים חדשים-מלבּינים וישנים-משחירים. “בעוֹד שבוּע שבוּעיים יוּצא הכּוֹל אל השׂדה ועבוֹדת ה”גילוּח" תחל". והוּא נפנה וזן עיניו ברחבי שׂדןֹת הקמה שנהרוּ מימין וּמשׂמאל. במוֹרד הדרך, בקצה האחוּזה, התנוֹסס בית המשׂרפוֹת עם ארוּבּתוֹ הגבוֹהה. רוּדוֹרפר קרב יוֹתר. בצל האילן שליד הבית עמד אחד מבני קרדימוֹן והשקיף בכף מאהילה לקראת ההלך הבא. אחר כך יצא מתוֹך הצל וצעד לקראתוֹ לאט וּמתוֹך סקרנוּת. רוּדוֹרפר ניגש אליו ישר, בחשבוֹ שזהוּ מי שהיה חבירוֹ בלבוּב, אך נוֹכח שזה אחיו, הדוֹמה לוֹ. בּירך והגיד את שמוֹ.

– מר רוּדוֹרפר מלבוּב? – התעוֹרר הלה, – אה, תיכף אקרא לאחי. ישב נא פה תחת העץ. הוּא ירד לפני רגעים אל בית המשׂרפוֹת. אדוֹני רק עוֹבר-אוֹרח, אוֹ רוֹצה לשהוֹת פה זמן מה? אחי סיפּר לי עליו.

– איני יוֹדע עדיין, – ענה רוּדוֹרפר – לעת עתה חפצתי לנוּח קצת. מאד עייפתי.

– בעוֹד חמישה רגעים יהיה אחי כאן.

והוּא רץ במוֹרד גלוּי ראש וּפשוּט המעיל. כוּתוֹנתוֹ הלבנה מאד התנפּחה ברוּח תחת הכתיפוֹת החדשוֹת. רוּדוֹרפר ישב על הספסל שמתחת לאילן ולא פרק עוֹד את תרמיל גבּוֹ. הוּא רק הביט על סביביו. התנוּעה היתה רבּה על המגרש וּבתוֹך גדרוֹת הרפת והאוּרוה. מתוֹך הבית, מן הקוֹמה השנית, הוֹציאה ראשה משרתת כפרית כשוֹפכת מעט זמרה והחזירה ראשה. מן הפּתח למטה יצאוּ שתיים אחירוֹת נוֹשׂאוֹת גיגית גדוֹלה מליאה כבסים וּפנוּ לצד הגן שלפסיסי גדרוֹ קשוּרים חבלים. אחר כך יצאה גם אשה באה בימים, כבידה וּכבוּדה, ראשה בתוֹך קפלט חלקלק, עגילי ברקוֹת באזניה וכוּלה רכּה וחסוּדת פנים יפוֹת. “הגברת קרדימוֹן”, חשב רוּדוֹרפר, “כבר הספּיקה לעדוֹת את עדיה”. קם מעל הספסל וּבירכה בקידה. היא ענתה על הברכה בהסבּרת פנים, אך פּנתה אל הכּוֹבסוֹת.

בינתיים בא חבירוֹ, פּוֹסע מהר בשוּרה אחת עם אחיו, אוֹתה הכוּתוֹנת ואוֹתם הפּנים, רק שוֹנים בקויהם. הוּא לקח את יד רוּדוֹרפר וטילטלה בידוֹ בחזקה.

– כיצד זה נתגלגלת לכאן?

– הוֹלך אני לביתי, דרך הכּפרים.

– מצוּין, ותשב אתנוּ ימים מספּר?

– לא, ימים לא אוּכל, אבל אם לא אהיה לטוֹרח למשפּחתך – אלוּן פה הלילה וּמחר אלך לדרכּי. עלי לבוֹא עוֹד לשבּת הביתה.

– יוֹדע אתה מה? הישאר אצלנוּ עד יוֹם ה‘, וּביוֹם ה’ תלך עגלה שלנו לראדיחוֹב ותסע בה. משם עד ביתך מהלך שעוֹת מספּר. אוּלי אוּכל גם אני לנסוֹע, אף כי מסוּפּק אני, מפּני העבוֹדה המרוּבּה לפני הקציר. בכל אוֹפן, היכּנס הביתה, חבל שכּל שלוֹש אחיוֹתינוּ נסעוּ היוֹם אל הדוֹד שבאחוּזה ס.

רוּדוֹרפר לא הצטער על נסיעתן של כל שלוֹש האחיוֹת, כי לא הכּירן, אך חביבוּתוֹ של מי שהיה חבירוֹ פּעלה עליו ברגע זה נעימוֹת.

– אמי תשׂמח עליך מאד. דיברנוּ עליך בבית, ואמי מצאה שאתה קרוֹב לנוּ מצד אמך, שלישי ברביעי, אוֹ כדוֹמה לזה. אם להאמין לה וּלחשבוֹנוֹת ייחוּסה, אין לך יהוּדי שאינוֹ קרוֹב לנוּ מאיזה צד.

הם פּינוּ לוֹ את הדרך בכבוֹד והוּא נכנס הביתה. היה זה בית יהוּדי עשיר, מרוּבּה מסדרוֹנוֹת וּכבד רהיטים. הציגוּהוּ לפני האֵם. זוֹ הוֹשיטה לאוֹרח יד רכּה וחמימה, והוּא נשקה, כמנהג. היא דיברה בקוֹל חוֹטמי מתוּן, וניכּר היה שהיא השוֹלטת כאן, ואפילוּ על בעלה הגביר וּגדוֹל העסקים. בדיעבד לא היה בלבוֹ של רוּדוֹרפר כלוּם נגד זה, שיהא איזה קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ. אך בתוֹקף חשב רק על אחת: על החדר השוֹקט ועל המיטה הנקייה, מעין זוֹ שמוּכנה לוֹ מדי שנה בשנה בבית אביו בשוּבוֹ מן הניכר. נדמה לוֹ, שזה שבוּעוֹת לא ישן במיטה הגוּנה. הוּא החליף קצת דברי נימוּס וידידוּת. התרחץ מן האבק ואכל סעוּדה קלה על השוּלחן שעמד ערוּך בכּוֹל. ברוּר היה לוֹ, שכּן הוּא עוֹמד כאן כל הימים.

החבר ביקש סליחה ויצא לעבוֹדה, והצעיר שנשאר הבטיחוֹ, כי אחר הצהריים, אם ירצה בכך, ירתוֹם את הכּרכּרה הקטנה ויסע אתוֹ בשׂדוֹת וּבסביבה להראוֹתוֹ את כל האחוּזה. אחר כך העלהוּ אל הקוֹמה השנית והכניסוֹ לתוֹך חדר מיוּחד, מרוֹהט יפה, עם מיטה מוּצעת וּכלי רחצה, דוּגמת חדר בבית מלוֹן טוֹב, רק בלי הבּרק העירוֹני הקר. המשרתת הכניסה בכד החרסינה מים, הציצה בוֹ מן הצד בעיניים דוֹרסוֹת. אחר כך, יצאה, וּמיד התחילה שוֹפכת זמרתה במסדרוֹן.

“כמה טוֹב!” דיבּר רוּדוֹרפר לנפשוֹ וישב על המיטה הרכּה, מיהר לחלוֹץ את נעליו, לפשוֹט את בגדיו העליוֹנים ולשכּב על השׂמיכה. התריס היה מוּגף, והאוֹר שחדר בעד הרפפוֹת היה רוֹעד על השוּלחן הקטן והמכוּסה מַפּה לבנה, סרוּגה ודקה. אחרי שהתהפּך פעמים אחדוֹת נרדם וישן עד שעת מנחה.

את הסעוּדה במסיבּת המשפּחה אֵיחַר ולא הצטער על כך. לחינם עלוּ פעמים אחדוֹת שני הבחוּרים והמשרתת לראוֹת אם ניעוֹר, וּכשמצאוּהוּ ישן הלכוּ להם, כי להעירוֹ לא חפצוּ. אך חיכּתה לוֹ ארוּחה שוֹפעת טוֹבת טעם בראש השוּלחן בחדר האוֹכל הגדוֹל והאפלוּלי. נערה אחרת, בת ישׂראל ביישנית בסינר רחב, הגישה לוֹ את האוֹכל החם. איש מבני הבית לא היה בבית. השמש כבר נטתה לערוֹב. וּכשיצא ראה תנוּעה רבּה על פּני המגרש: העדר שב מן המרעה, שבוּ גם עגלוֹת טעוּנוֹת חציר כּבד ועסיסי, נגרר לארץ. העוֹבדים התהלכוּ לעשׂרוֹת עסוּקים בעבוֹדוֹת שוֹנוֹת. הקוּרנס במפּחה הקיש ביתר

עוֹז, כמוֹ אץ לכלוֹת איזוֹ מלאכה נחוּצה. שני הבחוּרים לא נראוּ, אך פתאוֹם הוֹפיעוּ שניהם כשהם יוֹשבים זה בצד זה על דוּפנית יפה וּזנב שחת ירוֹק נמתח מאחריה. נראוּ גם שניים-שלוֹשה פקידים. לבסוֹף בא גם קרדימוֹן עצמוֹ במרכּבה רתוּמה לשני צמדי סוּסים, כדרך הפּריצים. הרכּב היה מקוּשט חגיגית, וּכשפּתח האֶקוֹנוֹם ביראת הכּבוֹד את פשפש המרכּבה, יצא מתוֹכה יהוּדי גדוֹל וּבעל בשׂר, שזקנוֹ קטן צהבהב וּפניו אדוּמים וּמבהיקים

ועיניו קטנוֹת. היתה איזוֹ רחבוּת ואצילוּת בהוֹפעתוֹ. הוּא פּסע בצעדים מאוֹששים, כשהוּא מבליט את כרסוֹ וּמרעיד את בשׂרוֹ וּמקטרת הענבּר עם הסיגרה העבה, הריחנית, בזוית פיו. על זרוֹעוֹ האחת נשׂא שמיכת צמר יקרה עשׂוּיה פּסים. הוּא לא פנה לשוּם צד, לא בירך איש ונכנס ישר הביתה. אחריו נכנסה אשתוֹ, כשהיא נוֹשׂאת-מחבּקת בשתי זרוֹעוֹתיה גל לבנים יבישים. הבנים ירדו וחילקוּ פקוּדוֹת, אחר כך הרגישוּ ברוּדוֹרפר וניגשוּ אליו.

– ראית את אבא? דיברת עמוֹ? – שאלוֹ מי שהיה חבירוֹ.

– ראיתיו כשיצא מן המרכּבה, אך הוּא לא ראני ולא ניגשתי אליו.

– אין דבר, תוּכל לראוֹתוֹ בערב. רצוֹנך, נוּכל עוֹד לעבוֹר פעם אחת בשׂדוֹת. הנה יסירוּ את השחת והדוּפנית תתפּנה. אכלת?

– ושׂבעתי… – ענה רוּדוֹרפר – אך אוּלי תוּכלוּ להגיד לי, ידידים חביבים, אם לא “גזלתי” את חדרוֹ של מי שהוּא? להיוֹת עליכם לטוֹרח איני רוֹצה.

– אל תהא בטלן. יש אצלנוּ חדרים, שהיוּ מספּיקים לשלוֹש משפּחוֹת כמוֹנוּ. החדר שנתנוּ לך הוּא של אחוֹתנוּ הגדוֹלה, וזוֹ לא תשוּב אלא כעבוֹר שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים.

– אם כן, ניחא.

והם נסעוּ בשׂדוֹת. רוּדוֹרפר והחבר על המוֹשב לפנים והצעיר ביניהם לאחוֹר. הכל הוֹראה, הכל הוּסבר. יחד עם הבקיאוּת העירה, היתה בביאוּריהם גם מין גסוּת-לב, איזוֹ זרוּת לכל זה. לא הוּרגש, שאלה הם אנשים הקשוּרים קשר טבעי ונפשי אל השׂדוֹת האלה. ועל כן לא התפּלא רוּדוֹרפר, כשהחבר התחיל לדבר על דבר אפשרות “פּארצלאציה” של האחוּזה בקרוֹב, ודיבּר בתיאבוֹן מיוּחד על המחירים שאפשר להשׂיג מאת האיכּרים הרוּתינים בעד החלקוֹת. הקמה היתה יפה בכל מקוֹם, סדר וחריצוּת נראוּ בכוֹל, אך היתה ניכּרת גם איזוֹ עייפוּת באדמה.

– השנה כבר לא זיבּלנוּ כראוּי. אבּא חוֹשב ברצינוּת על דבר “פּארצלאציה”. אין עתיד לאחוּזוֹת כאן. העבוֹדה מתייקרת ושוּק התבוּאה הוּא בשפל המדרגה. רוֹב בעלי האחוּזוֹת היהודים סוֹפם שהם מוֹכרים את אדמתם לאיכרים.

– כך! – ענה רוּדוֹרפר ותמה על עצמוֹ ועל הטוֹן שלוֹ, כאילוּ היה, לפחוֹת, סוֹחר אחוּזוֹת.

הם שבוּ כבר אחרי שקיעת החמה. החצר כבר שקטה לגמרי. בתי המלאכה היוּ סגוּרים על מסגר והחבלן ועוֹזרוֹ לא היוּ בחוּץ. רק הגלגל עמד דוֹם על חמשת היתרים המתוּחים עד טבּוּר המגרש. החלוֹנוֹת בקוֹמה העליוֹנה היוּ רוּבּם מוּארים באוֹר גדוֹל, וּמלמטה רק חלוֹן אחד בפינה: שם היה המטבח. עלוּ שלוֹשתם והצעיר הלך תמיד אחרי שני החבירים. הכניסוּ את רוּדוֹרפר אל חדר האוֹרחים הגדוֹל. שם ישבוּ עתה אל השוּלחן הארוֹך כמה אנשים: קרדימוֹן בראש ואחריו, מזה וּמזה לשוּלחן, שני יהוּדים יפים, לבוּשים חסידית, ואגב שׂיחה נאצלה עסקוּ בתיאבוֹן לא-נאצל במאכלי החלב הדשינים; אחריהם ישבוּ: הגברת קרדימוֹן, האֶקוֹנוֹם ועוֹד פקיד אחד. בפינת החדר ליד שוּלחן מיוּחד, בלי מפּה, ישב החבלן ועוֹזרוֹ, אוֹכלים גם הם ברוֹב תיאבוֹן. רוּדוֹרפר התעניין משוּם מה לדעת, אם הנער הוּא קרוֹבוֹ של החבלן אוֹ לא. אך לא יכוֹל עתה לגשת וּלשאלוֹ. בעל האחוּזה דרש ברחבוּת לפני המסוּבּין, והגברת ישבה ודיברה ראש-אל-ראש וּמתוֹך לחש של אינטימיוּת עם אחד החסידים האוֹכלים, כמתחרשים על דבר הידוּע רק לשניהם.

החבר הגיש את רוּדוֹרפר והציגוֹ לפני אביו:

– מר יעקב רוּדוֹרפר, סטוּדנט, בנוֹ של מר שלוֹם רוּדוֹרפר מל.; הוּא עבר פה בדרכוֹ ביתה וּביקשנוּ ממנוּ שיסוּר אלינוּ.

– בנוֹ של ר' שלוֹם רוּדוֹרפר מל.? – חזר הגביר בקוֹל שמן וצרוּד קצת – יהוּדי חשוּב! אדם ישר ונכבד מאד! יש לי אתוֹ עסקים חשוּבים. מאין? ה? מלבוּב? הי, כל היהוּדים עוֹשׂים עתה את בניהם סטוּדנטים, ומי יהיה שוֹמר את התוֹרה והיהדוּת? שבע’ניוּ! – פּנה אל אשתוֹ – תצוי להכין ארוּחה טוֹבה למר רוּדוֹרפר. הרי אַת מכּירה את אביו. אדם חשוּב, מבין במילי דעלמא.

וּפנה שוּב לשׂיחתוֹ עם המסוּבּין. האֶקוֹנוֹם ישב, ידיו מוּנחוֹת על השוּלחן והוּא נשען עליהן בזקנוֹ הקטן וּבפניו הבּעת עם הארץ תפוּס יראת הכּבוֹד. עיניו עמדוּ בתוֹך פניו הפּוֹרחים כשתי בריכוֹת תכלת. החסידים כּילוּ אכילתם, בירכוּ במזוּמן והבעירוּ את מקטרוֹתיהם הארוּכוֹת וקרדימוֹן את הסיגארה העבה במקטרת הענבר הקצרה. עקרת הבית שאלה ממּקוֹמה את רוּדוֹרפר, שישב בינתיים על הסַפּה בין שני הבחוּרים, אם יסכים לאכוֹל תרנגוֹלת קרה, שהרי מאכלי חלב אסוּר לוֹ עוֹד לאכוֹל אחרי הארוּחה שאכל בין השמשוֹת. רוּדוֹרפר קם והוֹדה בקידה וּביקש רק כוֹס תה. רעב איננוּ, שהרי אכל לשׂוֹבע לפני שעוֹת מספּר. הנערה הביאה מיד כוֹס תה על טס כסף עם סוּכּר ולימוֹן ונתחי דוּבשן אחדים. אחד הבחוּרים העמיד ליד הספּה שוּלחן זעיר ועל זה הוּצג הטס. שניהם ישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ ודיברוּ אליו, והוּא שוֹתה את התה וּמקשיב לשׂיחת המסוּבּין אל השוּלחן. קרדימוֹן סיפּר עתה על אביו ע“ה והגראף האציל. מן הגראף דלג ועבר אל האציל מהוּסיאטין, תיאר ברחבוּת את ה”חצר“. אמנם נעדרוּ שם עתה העשירוּת והתפארת, שהיוּ בחיי ר' מוֹטילי ז”ל, אבל הקדוּשה והיוֹפי רבּים שם גם היוֹם. ה“גאזוֹן” הגדוֹל והסעוּדוֹת ב“שאלאש” – עין לא ראתה! אחרי סַפּרוֹ פּרשת פּלא אחד מפלאי הצדיק, התחיל לדבּר על עצמוֹ ועל כבוֹדוֹ בחצר הצדיק, על הפּדיוֹנוֹת שהוּא מפזר שם, על המתנוֹת שהוּא קוֹנה בשביל ה“רבי” וה“רבנית”. הוֹציא מפּיו את המקטרת והראה אוֹתה למסוּבּין. אלה לקחוּה מידוֹ בחרדת כבוֹד, מיששוּה, התבוֹננוּ והריחוּ בה והחזירוּה לבעליה. את ה“ענבּר” הזה היה מעשן הצדיק ר' מוֹטילי ז“ל, והוּא, קרדימוֹן, קנה אוֹתוֹ מידי בנוֹ ר' ישׂראל (הוּא דיבּר על הצדיק החי כעל חבירוֹ: ר' ישׂראל ותוּ לא) באלפּיים רייניש זהב. סיפּר, איך ישן לילה אחת במיטתוֹ הפּנוּיה של הצדיק ז”ל, וּבעד לינה זוֹ שילם אלף רייניש.

רוּדוֹרפר הקשיב לדברי התפּארוּת ורחבוּת נפש אלוּ מתוֹך עניין. אף על פי שהכּיר את החסידים מעיירתוֹ וידע היטב את הליכוֹתיהם ושׂיחוֹתיהם, מצא חידוּש בדברי הגביר, אך בלבוֹ זעף על אריסטוֹקראטיה חסידית זוֹ, שאין בה כלוּם מן האצילוּת האמיתית: “כסף ונפש רחבה”, כך הגדיר לעצמוֹ את הטיפּוּס שישב לפניו. אף הגברת קרדימוֹן, עם כל עדינוּתה ורוֹך פניה תחת הקפלט החלק, היתה בנפשה הרכּבה של שני יסוֹדוֹת אלה. “הריני נעשׂה שוּב אנטישמי”, תפס רוּדוֹרפר את עצמוֹ והשתדל לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת. הוּא היטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים. הגדוֹל סיפּר על דבר חיי הכרך (הוּא בילה שם בסך הכוֹל שלוֹשה חדשים) והתפּעל מן ההפקרוּת והתענוּגוֹת המצוּיים שם לרוֹב. סיפּר על הקאבּארט ועל “קאזינוֹ די פּארי”, על המזמרוֹת והשאמפּאניה שהן דוֹרשוֹת מאת הגברים המסיבּים אתן לאחר ההצגוֹת. לא לצוֹרך עצמן אלא לצוֹרך בעל העסק. בעיקר היה מספּר לאחיו, אך פּוֹנה היה בכל פעם אל רוּדוֹרפר, כמבקש את עדוּתוֹ. הצעיר אף הוּא התערב בהערוֹת, כאילוּ היה גם הוּא בכּרך, אף על פי שלא יצא מימיו מסביבוֹת האחוּזה. הרבה דברים היוּ נהירים לוֹ מסיפּוּרי אחיו וּמשׂיחוֹת האוֹרחים, שהיוּ מתאכסנים בביתם.

החבלן עם הנער העוֹזר יצאוּ בחשאי, והאֶקוֹנוֹם פרש מן השוּלחן ונספּח אליהם, כשהוּא רוֹכב על דוֹפן הספּה וּמַטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים, באוֹתה דביקוּת עם הארצית שהקשיב קוֹדם לשׂיחת החסידים. וּפתאוֹם תקף את רוּדוֹרפר שיעמוּם מכאיב, אוֹתוֹ שיעמוּם שהיה תוֹקפוֹ כמעט תמיד בחברת אנשים רבים. הוּא קם ושאל את הבחוּרים, אם גם הם רוֹצים לצאת מעט החוּצה, לאויר. אוֹ, בחפץ לב! אבל לאן זה ילכוּ עתה בערב? כל החצר ישינה כבר. אך אין דבר, יתהלכוּ קצת במגרש. וּבלבוֹ אמר: לוּ יכוֹלתי לצאת וּלטייל קצת לבדי! אבל אפשרוּת כזאת לא היתה פה. האֶקוֹנוֹם קם, מתח את ידיו למעלה מראשוֹ וּפיהק:

– צריך ללכת לישוֹן. עלי לקוּם ולצאת לשׂדה בשלוֹש וחצי, עוֹד עם חשיכה. כך.

הוּא ניגש עוֹד אל קרדימוֹן, קיבל ממנוּ הוֹראוֹת למחר, אבל למסוּבּין “ליל מנוּחה!” ויצא אחרי הבחוּרים. בחוּץ, בחשיכה (היוּ עננים והלבנה לא נראתה), שאל את רוּדוֹרפר מתי הוּא נוֹסע מפּה.

– איני נוֹסע. הוֹלך אני מחר לכפר ר.

– לכפר ר.? אם כן יסוּר שם אל הוֹרי. אבי הוּא שם “הוּמניק” (משגיח בחצר האחוּזה). אם ירצה יוּכל ללוּן שם. הוּא ישׂמח מאד להלינוֹ בביתוֹ. יתן לוֹ חדר מיוּחד. את החדר שאני הייתי ישן בוֹ בבחרוּתי. עוֹברוֹת שנים ואין איש בא אליהם. הוֹרי הם אנשים זקינים מאד. אמי אשה חלשה, סוֹבלת ברגליה מריבמטיסמוּס. אשה טוֹבה מאד. באיזוֹ שעה הוּא יוֹצא?

– אני חוֹשב, בערך בעשׂר בבוֹקר.

– אם כן עוֹד אספּיק להמציא לוֹ מכתב בשבילם. בתי תכתוֹב אוֹתוֹ עוֹד הלילה ותביאהוּ אליו בבוֹקר. הוֹרי ישׂמחוּ מאד.

אמר “ליל מנוּחה!”, הלך לוֹ ונעלם בחשכת המגרש. ביתוֹ היה בקצה האחוּזה.

רוּדוֹרפר התהלך עם מלויו במגרש מסביב. עברוּ על בתי המלאכה הנעוּלים והדוֹממים, ניגשוּ אל הגדרת ונכנסוּ לתוֹכה. באוּרוה הפּתוּחה צילצלוּ הסוּסים באפסרים, לעסוּ שחת והצליפוּ אילך ואילך בזנבוֹתיהם. גוּפיהם עמדוּ כגוּשים קוֹפאים בתוֹך החשיכה. אחרי האוּרוה,

לפני הרפת הנמוּכה והארוּכּה, בתוֹך הזבל, רבצוּ פרוֹת והעלוּ גירה ונאנחוּ מתוֹך כריסוֹת מלאוֹת. הם עברוּ הלאה. מתחילה המשיכוּ הבחוּרים שׂיחתם. סיפּרוּ על חיי האחוּזה: על הריבוֹת הפוֹעלוֹת הרחוֹקוֹת מצניעוּת, על העבוֹדה בשׂדה וּבגוֹרן, על משׂרפוֹת היי"ש, על הרחיצה בתוֹך גיגיוֹת מוּחַמוֹת בקיטוֹר, על פּיטוּם השוָרים, על הרבּעת הסוּסוֹת, וחזרוּ בכל פעם אל הריבוֹת ברמזים עבים על חוֹסר צניעוּתן; אך בראוֹתם שרוּדוֹרפר שוֹתק נשתתקוּ גם הן, ורק מזמן לזמן ביארוּ את הצריך ביאוּר. אחר כך ישבוּ עוֹד שעה קלה תחת האילן. הקשיבוּ אל המוּלת הנחל שנישׂאה והגיעה מרחוֹק יחד עם קירקוּר הצפרדעים שנשמע כצילצוּל: פּוּממ, פּוּממ! הטל התחיל יוֹרד בשפע. האויר העלה שׂיבה. הבחוּרים היוּ לבוּשים מעילים תלוּיים על כתפיהם והשרווּלים ריקים. קמוּ ונכנסוּ הביתה. בבית כבר ישנוּ הכוֹל. גם האוֹרחים החסידים ישנוּ באיזה מקוֹם. הבחוּרים הציעוּ לרוּדוֹרפר להיכּנס אתם לחדרם וּלשׂחק שם בקלפים, אך הוּא התנצל שהוּא עייף. הוֹבילוּהוּ אפוֹא אל חדרוֹ. נפרדוּ ממנוּ מתוֹך חיבה וירדוּ במדרגוֹת אל חדרם שבקוֹמה התחתוֹנה.

בעשׂר בבוֹקר נפרד רוּדוֹרפר מאת משפּחת קרדימוֹן והוֹדה להם בלב תמים על מידת הכנסת האוֹרחים שנהגוּ בוֹ. השאיר גם דוֹרוֹן לנערה המשרתת. קרדימוֹן לא היה בבית. הוּא כבר נסע ב“רביעיה”. הגברת קרדימוֹן, אחרי שביררה את עניין ה“קוּרבה”, הצטערה אף היא שה“ילָדוֹת” אינן בבית. היא ביקשה ממנוּ לדרוֹש בשמה וּבשם בעלה בשלוֹם אביו. הזכירה את אמוֹ המנוֹחה, שהיא ראתה אוֹתה פעם בחייה, ונאנחה בחסידוּת מרוּבּה. הקפלט על ראשה היה חָלָק כמוֹ אמש בלילה, והעגילים באוֹזניה כאילוּ לא הסירה אוֹתם כלל. הבחוּרים ליווּ אוֹתוֹ מעט. בהיוֹתם בקצה החצר באה במרוּצה בת האֶקוֹנוֹם וּבידה פיסת נייר מקוּפּלה, שהוֹשיטה מתאדמת לרוּדוֹרפר בבקשה למסרה לזקינה בר. היא היתה ילדה לא מבוּגרה, כבת שתים עשׂרה אוֹ שלוֹש עשׂרה. היוּ לה שׂערוֹת פּשתה כהוֹת ועיני מים חיוֹת. הפּנים מוֹארכים קצת, שזוּפים-צהבהבים, הידיים והרגליים דקוֹת אך אמיצוֹת וּדרוּכוֹת וסנטרה חד וּמלא חן. טיפּוּס חביב מאד על רוּדוֹרפר. הבחוּרים אף לא הרגישוּ בה. היא לא היתה “שקצה”. אך לבוֹ של רוּדוֹרפר נתכּוץ למראיה וּנחיריו רעדוּ. עלה בהן ריח דגניוֹת בשׂדה כחוֹם היוֹם. אוּלם התרמיל ישב על גבּוֹ והדרך קראה ללכת הלאה.

כל היוֹם הלך רוּדוֹרפר בדרך. מזג האויר היה שוּב נאה. בעמקים שעמדוּ בהן ביצוֹת, מבהיקוֹת בחמה. (האדמה השחירה שם כבידה ודשינה ורק שכבת דשא דלה ושלפית כיסתה אוֹתה), עמדוּ איכרים וחפרוּ כבוּל. היוּ בידיהם מכשירי חפירה, כעין מרזבי פח עם בתי אחיזה ארוּכּים, והם דחקוּ אוֹתם ברגליהם לתוֹך הכּבוּל הרך והרטוֹב, חתכוּ כעין חַלוֹת ארוּכּוֹת, רבוּעוֹת, הוֹציאוּ אוֹתן מתוֹך המים והניחוּן להתייבּש בחמה. במקוֹמוֹת רבים נתהווּ מן החפירה בוֹרוֹת גדוֹלים שנתמלאוּ מים שנראוּ שחוֹרים, וּבצידיהם היוּ מפוּזרוֹת קוֹרוֹת הכּבוּל, שלימוֹת וּשבוּרוֹת, אוֹ גם סדוּרוֹת בשוּרוֹת כלבינים. הוּא לא ראה את חוֹמר ההסקה הזה מימיו, ועתה התעניין בדרך חפירתוֹ, אף שׂוֹחח עם האיכרים על טיב הכבוּל והתבוֹנן במינים השוֹנים: זה שסיביו מרוּבּים וּספוֹגיים ועפרוֹ מוּעט וּבהיר וקל, קראוּ לוֹ האיכרים בשם “אשוּח”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ קל זה, המהיר לבעוֹר וּמהיר לכבוֹת ואינוֹ עוֹשׂה פחם; וּלהפך, למין הכבד, שסיביו דקים וּמעוֹרים בתוֹך עפר כהה ודשן קראוּ בשם “אַלוֹן”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ הקשה לבעוֹר ועוֹשׂה פחם אוֹצר חוֹם במשך שעוֹת רבוֹת. הוּא לקח שתי פרוּסוֹת יבישוֹת, כשיעוּר הביצה מכל מין, צררן בתוֹך נייר ושׂמן בתוֹך תרמיל הגב. בבית יראה אוֹתם לאביו.

אחר כך עבר בשׂדוֹת תבוּאה רחבים וישן כשעה בצל אגס דרכים עתיק וענף, שעמד מוּרחק קצת מן הדרך בתוֹך שׂדה. אלמלא הלטאה שעברה על צוארוֹ היה ישן כמה שעוֹת. אחר כך עבר בתוֹך כפר מצער. בכפר זה קרהוּ דבר אשר התמיהוֹ והרגיזוֹ לא מעט. בדרך, בתוֹך האבק, ישבה כנוּפית ילדים ושׂיחקה. עוֹד מרחוֹק ראה את הילדים משׂחקים והחליט להיכּנס אתם בשׂיחה. הוּא אהב תמיד את משׂחקי הילדים ושׂיחתם. אך גם הילדים ראוּהוּ בא וּמתקרב אליהם בדרך. הוּא ראה אוֹתם מַטים את גוּלגלוֹתיהם זה אל זה כמתלחשים, אחר כך, כמוֹ על פי פקוּדה, קמוּ כוּלם ונכנסוּ לתוֹך שער גדר פתוּח. הוּא לא הבין את סיבת הסתלקוּתם פתאוֹם. אך בעברוֹ את החצר, עמדוּ שם הילדים כוּלם מסוּדרים בשוּרה, כל אחד מחזיק את כנף בגדוֹ אוֹ כוּתוֹנתוֹ בצוּרת אוֹזן, והם מתנוֹעעים ועיניהם צוֹחקוֹת והם שרים בקוֹל מעוּוה:

אַי וַי לִי,

מֵאַחֲרֵי הָהָר

יוֹשֵׁב יְהוּדִי

וְ… עַל נְיָר.

כל דמיו של רוּדוֹרפר קלחוּ לתוֹך פניו. עד עתה, בכל הכפרים שעבר, לא קרהוּ מקרה, שמישהוּ יעליבהוּ על יהדוּתוֹ. לא הגדוֹלים ולא הקטנים. נדמה לוֹ, שאף לא הרגישוּ בזוֹ. ואיך זה הכירוּהוּ הזאטוּטים האלה? הן בכל חיצוֹניוּתוֹ אין שוּם דבר יהוּדי מיוּחד! העלבוֹן הוּמַר עד מהרה בתימהוֹן וזה נסתיים ברגש דיכדוּך כבד. הוּא ביקש לוֹמר להם דבר מה, אך נשך את שׂפתוֹ ועבר הלאה. כעברוֹ יצאוּ הילדים מן החצר, רצוּ אחריו צעדים אחדים, וּבעוֹדם מניעים את כנפוֹת הבגדים שבידיהם, הוֹסיפוּ לשיר את השיר המאוּס וּלהעלוֹת אבק ברגליהם הקטנוֹת. רוּדוֹרפר לא הוֹסיף להפוֹך פניו אליהם.

מאוֹרע זה הדריך את מנוּחת נפשוֹ והוֹציאוֹ משיווּי משקלוֹ. הוּא הלך הלאה בשׂדוֹת, הליכה מהירה, כנרדף. הליכה זוֹ הפיגה קצת את רגשוֹתיו, אך לא יכוֹל עוֹד לשוּב אל ההסתכלוּת השליוה, וּבלי הכּרה כמעט היה חוֹזר על שתי המלים הפּוֹלניוֹת: “פּשא קריב!” (דם כלבים).

והנה הגיע אל פרשת דרכים: אחת הוֹליכה אל יער והשנית אל הכפר ר., שנראה לוֹ כבר מרחוֹק. השמש כבר הזהיבה את ענני המערב. בדרך היער בא והתקרב עדר לא גדוֹל. רוּדוֹרפר חיכּה בפאת הדרך עד עבוֹר העדר השב אל הכפר. אחרי העדר הלך נער רוֹעה, שׂק תפוּר תלוּי על גבּוֹ, שוֹט ארוֹך בידוֹ האחת וּבשנייה הוּא נוֹשׂא בזהירוּת כעין כוֹס עשׂוּיה קליפת עץ מליאת תוּתי אדמה. הכוֹס היתה עשׂוּיה יפה, תפוּרה בנצר דק של ערבה. אדמוּמית הגרגרים גירתה מיד את תאבוֹנוֹ והוּא שאל את הרוֹעה בכמה ימכוֹר לוֹ את הכוֹס. הנער מכרה לוֹ במחיר לא נמוּך והתנצל:

– כל היוֹם לקטתי את הכוֹס הזאת. אלה הם האחרוֹנים ביער. לפני שבוּע היוּ עוֹד רבים, אך עתה כמעט לא נשארוּ.

רוּדוֹרפר הלך בעקבוֹת העדר שהתרחק ואכל לאט מן התוּתים. הם היוּ בשילים, רכּים וּמתוּקים מאד. לא היה צוֹרך לזרוֹת עליהם אבקת סוּכּר, כנהוּג. הוּא זכר את טעמם בתוֹך זבדה, וזה גירה עוֹד יוֹתר את חכּוֹ. חבל רק שאין השעה שעה שלאחר גשם. כמה נעים היה עתה שהדרך תהיה לחה והקמה רוֹססת!

עם חשיכה נכנס אל הכפר והלך ישר אל חצר האחוּזה. היתה זוֹ חצר לא גדוֹלה, סגוּרה משלוֹשה עברים בבניינים לא-גדוֹלים. בעל האחוּזה לא ישב בכפר זה, רק האֶקוֹנוֹם וה“הוּמניק” היוּ כאן היהוּדים היחידים בין העבדים והשׂכירים הרוּתינים, והם ניהלוּ את ענייני האחוּזה הקטנה. בעל האחוּזה היה בא מן העיר רק פעם בשבוּעיים אוֹ בחוֹדש ליוֹם אוֹ ליוֹמַיים, להשגיח על הסדרים והעבוֹדה, והיה נוֹסע שוּב. רוּדוֹרפר שאל את אחד העוֹבדים בחצר לדירת ה“הוּמניק”. זה נתן בוֹ מבט קהה ולא ענה כלוּם, רק נכנס אל האוּרוה וקרא ל“הוּמניק” עצמוֹ, שיצא מיד כשהוּא מחזיק בידוֹ סמלוֹן עוֹר כבד וכוּלוֹ נוֹדף ריח סוּסים חריף. היה זה יהוּדי זקן, רזה, זקוּף וגבוֹה. זקנוֹ הקצר היה אפוּר וזרוּע מוֹץ ותבן, באוֹפן שמן הנמנע היה לעמוֹד על צבעוֹ לאוֹר הפּנס הקטן, שהיה תלוּי על הקיר מבחוּץ. הוּא עישן מתוֹך מקטרת קטנה, שהיתה יוֹרדת מפיו כחוֹתכת את סנטרוֹ באלכסוֹן.

– ערב טוֹב! – בירכוֹ רוּדוֹרפר – יש בידי מכתב מבּנוֹ שבנ.

– א, מלייבּל. בבקשה, ייכּנס נא אל דירתנוּ. תיכף אבוֹא, רק אגמוֹר את העבוֹדה. פילקוֹ! הבא מיד את האדוֹן אל דירתי. אבל היזהר במדריגוֹת, הן רקוּבוֹת. אבוֹא תיכף וּמיד. שם אשתי.

דלת הדירה היתה פתוּחה, ובעברוֹ את החדר הראשוֹן, שהיה מוּאר קצת באוֹר הרפה שהסתנן דרך מחצית הדלת הפּתוּחה לחדר השני, דפק בזהירוּת על דלת זוֹ. אז שמע העתקת כיסא נבהלת, ולקראתוֹ יצאה אש הזקינה, נפוּחה קצת, והיא מטלטלת בשתי ידיה כברה מלאה נוֹצוֹת מרוּטוֹת. בראוֹתה את הזר כמעט השמיטה את הכברה מידיה התשוּשוֹת.

– ערב טוֹב! – מיהר רוּדוֹרפר להרגיעה בקוֹל טוֹב – אני מביא לכם מכתב מאת בנכם שבנ., הבוֹקר ראיתיו. הוּא בריא ושלם, וגם נכדתכם דוֹרשת בשלוֹמכם.

– אַי, מלייבּלי שלנוּ, תחיוּ מאה ועשׂרים שנה! – רוּח

חיים באה בגוּפה העגוֹל והיא התחילה לבקש מקוֹם להעמיד את הכברה. רוּדוֹרפר לקחה מידה.

– תוֹדה, תוֹדה! ישׂים אוֹתה פה. אין דבר, יהי פה. למה הטריח את עצמוֹ? מכתב הביא? ישב נא פה, הנה כיסא! מלייבּלי? אה, אה!

רוּדוֹרפר זכר שהיא חוֹלת שיגרוֹן והבין למה ידיה ורגליה כה צבוֹת. בכל זאת היא מתאמצת ורצה ורוֹצה להנאוֹתוֹ. מהירוּת תנוּעוֹתיה הקוֹמית נגעה עד לבוֹ. הוֹציא את פיסת הנייר וּביקש למסרה לידה, אבל היא ביקשה ממנוּ שיקראנה לפניה. היא אינה יוֹדעת לקרוֹא. היא בת כפר זקינה. את המעט שלמדה בילדוּתה כבר הספּיקה לשכּוֹח. אז פתח רוּדוֹרפר את הנייר המקוּפּל וקרא את הכתוּב בוֹ לאוֹר העששית המפוּיחה.

– כך, – אמרה האם אחרי גמר הקריאה בקוֹל בוֹכים אך בעיניים יבישוֹת – מסכן הוּא לייבּלי שלנוּ. מתה לוֹ פרה טוֹבה. אבל – כפּרה “נאה וּטהוֹרה” הפּרה! העיקר שאין לוֹ “שלוֹם בית”. זאת אשתוֹ השנייה – והיא קירבה אליו את כיסאה – מרשעת גדוֹלה. היא מכה את ילדיו מכוֹת רצח. מה “אתם” יוֹדעים, כמה על נכדתי ריקילי לסבוֹל ממנה. אך אין דבר, אלוֹהים ישלם לה הכוֹל, עד פרוּטה אחרוֹנה! הוּא, איני כדאית להזכיר שמוֹ, אינוֹ נשאר בעל חוֹב! לייבּלי הוּא מזג טוֹב, והיא אשתוֹ – מה יכוֹל הוּא לעשׂוֹת? ישלם לה אלוֹהים בעד היתוֹמים הרכּים! ונתנה קוֹלה בבכי, אך עיניה נשארוּ יבישוֹת.

כשנשמעוּ צעדיו הכבידים של הזקן על המדריגוֹת רצה הזקינה לקראתוֹ, ואף על פי שדיברה בלחישה, שמע רוּדוֹרפר שהיא אוֹמרת לוֹ לשלוֹח תיכף וּמיד רוֹכב עם אפרוֹח אל הכפר הסמוּך לשחטוֹ שם אצל השוֹחט. אין דבר, בעוֹד שעה ישוּב, האפרוֹח רך וּבשעה אחת יתבשל. הי, הי, אוֹרח כזה! אדם יקר! הביא מכתב מלייבּלי וראה את ריקילי! אלוֹהים יגמוֹל לוֹ!

ה“הוּמניק” נהם תשוּבה קצרה ושב, וּמיד נשמע קוֹלוֹ תוֹקע לתוֹך החצר: פילקוֹ! וכעבוֹר רגעים מעטים נשמעוּ צריחת תרנגוֹל צעיר ודהרוֹת סוּס מתרחק. היא ביקשה סליחה ויצאה אל המטבח להכין ספל קפה. “שב עם האוֹרח, שמוּאל! דבּר עם האדוֹן! אין לך פה?” פנתה אל בעלה, שהתהלך בחדר ולא ידע מה לעשׂוֹת עם עצמוֹ. אחרי דברי אשתוֹ ישב על קצה כיסא, כאילוּ היה בבית זרים, פּיטם במתינוּת של מבוּכה את המקטרת מתוֹך שלפּוּחית צהוּבּה. באמת לא היה לוֹ על מה לשׂוֹחח עם האוֹרח. הוּא גם לא חיכּה לכלוּם מן המכתב ולא התעניין בוֹ. לבסוֹף פלט:

– מתי אמר לייבּל, יתחילוּ שם את הקציר? אצלנוּ אין כלל שׂעוֹרה השנה. האדוֹן ציוה לא לזרוֹע.

– איני יוֹדע – ענה רוּדוֹרפר – מתי יתחילוּ לקצוֹר, אבל יש שם שׂעוֹרה יפה.

– הוֹ-הוֹ! – נתעוֹרר הזקן – איזוֹ שׂעוֹרה שם! הייתי שם פעם אחת לפני שלוֹש שנים. איזוֹ שׂעוֹרה! ואֵילו סוּסים! אצלנוּ – דלוּת גדוֹלה! אין מזבּלים. כך. לאן אדוֹני נוֹסע?

– הוֹלך אני לל. כמה עוֹד שמה?

– לל.? עוֹד רחוֹק. יסלח לי, אני צריך לשוּב אל האוּרוה.

– אוּלי יש פה בקרבת מקוֹם חנוּת? רוֹצה אני לקנוֹת סיגאריוֹת.

– ילך בדרך לצד ימין. אחרי שישה בתים, תחת הערמוֹן, יש חנוּת קטנה. אלמנה ענייה. – והוּא יצא אחרי רוּדוֹרפר.

מן החצר המוּארה בפנס הקטן יצא רוּדוֹרפר אל הרחוֹב האפל, מלא האבק והשׂיחים. השמיים היוּ מעוּרפּלים באֵד כבד רטוֹב, שהאפיל על הלבנה והכוֹכבים. אך הרחוֹב נדמה לוֹ בחשיכה הקלוּשה יפה ונעים מאד. העצים רישרשוּ זרוֹת ונדמה שצלליהם נראים מתנוֹעעים. ברוֹב הבתים המרוּחקים לא היה כל אוֹר. הוּא ספר אוֹתם וּפסע בתוֹך האבק הכבד, עלה וירד, עד שראה תחת צמרת עץ ענקי כבד עלים דלת פתוּחה ואוֹר נמוּך אך גדוֹל למדי בוֹקע מתוֹכה. נכנס לחנוּת הצרה והדלה וקנה מן האלמנה עצוּבת הפנים קוּפסת סיגאריוֹת מאוּבּקה, ושב בזהירוּת וּבגישוּש אל החצר ועלה הביתה. על השוּלחן החשׂוּף בחדר הפנימי כבר חיכה לוֹ ספל קפה מהבּיל ונוֹדף ריח. הספל היה גדוֹל וּמגוּשם, כדי שלוֹשה ספלים רגילים. אוֹזנוֹ היתה שבוּרה וּבמקוֹם מפּה היתה פרוּשׂה תחתיו אלוּנטית לא נקיה.

– אוֹ, הרי זאת אמבטי ולא ספל, – התלוֹצץ רוּדוֹרפר לפני הזקינה.

– כל הספלים נשברוּ אצלנוּ. נשארוּ רק אחדים של פסח בעליית הגג. – הצטדקה בעת הבית וּמשכה נוֹצוֹת מתוֹך הסיר למרטן לתוֹך הכברה – אצלכם בוַדאי מוֹרטים נוֹצוֹת רק בחוֹרף, ואני מוֹרטת גם בקיץ. בננוּ הצעיר, בן הזקוּנים, איציק, צריך להתחתן בקרוֹב (הוּא עוֹזר ל“שׂוֹרף” בכפר קוּסטין) ואני מכינה לוֹ מצע. הוּא לוֹקח ב“ה כּלה נאה וגם נדוּניא הגוּנה: ה”אדוֹן" שלוֹ הבטיח, שלאחר החתוּנה יתן לוֹ משׂרת “שׂוֹרף” באחת המשׂרפוֹת שלוֹ. יש לוֹ כמה אחוּזוֹת. אוּלי ישתה עוֹד ספל? למה לא? יש לנוּ ב"ה חלב די והוֹתר. יש לנוּ גם בת והיא נשׂוּאה לטוֹחן בכפר לא רחוֹק. לפני שבוּעיים היתה אצלם “ברית”. אם רוֹצה הוּא לנוּח, ישכב לוֹ בתוֹך הדרגש בחדר הראשוֹן. זהוּ חדרוֹ של איציק. כשהוּא בא לחגים הרי הוּא ישן בתוֹך הדרגש. כל בנינוּ ישנוּ בדרגש זה. הוּא גידל את כוּלם. עתה הוּא עוֹמד רוֹב ימוֹת השנה פנוּי. אה, אה.

רוּדוֹרפר הוֹדה. לנוּח אינוֹ רוֹצה, אבל הוּא יתהלך קצת בחוּץ וישוּב.

הוּא התהלך בחוּץ, עמד בשער הפּתוּח והביט לתוֹך חשכת הכפר. והנה שמע שעטוֹת סוּס. שב הרוֹכב עם האפרוֹח השחוּט. כששב אחרי רגעים מספר אל החצר ראהוּ יוֹשב על אבן מתחת לפנס כפוּף על האפרוֹח ומוֹרט את נוֹצוֹתיו. באמת לא התנגד רוּדוֹרפר בשעה זוֹ למעט מרק עוֹף טרי, ואפילוּ לנתח אפרוֹח. רק הניקיוֹן שבבית היה קצת חשוּד בעיניו. חוּץ מזה חש את עצמוֹ לא ברע כאן. האנשים הפשוּטים והתמימים האלה התיחסוּ אליו בחיבּה וּביקשוּ להנעים לוֹ, כאילוּ היה אחד מבניהם. בעברוֹ הלאה נתקל ב“הוּמניק”. זה קרא לוֹ להיכּנס אל הרפת והאוּרוה. הראה לוֹ את הפּרוֹת ואת הסוּסים, בייחוּד עיכּבוֹ אצל הפר הגזעי. אחר הכניסוֹ לתוֹך ה“מוּשטארקה” (לשכת הכלים) והראה לוֹ את הרתמוֹת השוֹנוֹת. שם היה גם נער קטן, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם. אביו לן הלילה בשׂדה עם העגלוֹת הטעוּנוֹת תלתן. לאחר שעה בערך בא העבד לקרוֹא לרוּדוֹרפר: המרק מוּכן. בשוּבוֹ אל הדירה ראה את הנער שהיה קוֹדם בלשכת הכלים רץ אחרי דמוּת אשה בוֹרחת וקוֹלע בה גזר עץ מתוֹך קריאה: “מטוֹרפת!”

אוֹתה האלוּנטית ששימשה קוֹדם מַפּה היתה פרוּשׂה עתה בחדר הראשוֹן, “חדרוֹ”, בראש השוּלחן ועליה קערה גדוֹלה, פגוּמה בשוּליה וּצבוּעה בפרחים, מעלה הבל חם: בתוֹכה היה המרק יחד עם בשׂר האפרוֹח. כף עץ גדוֹלה היתה בתוֹך הקערה. בצלחת קטנה, פגוּמה אף היא, היה מעט מלח כהה ועל ידה כיכר של פת קיבר עם סכין של מטבח. זאת היתה אפוֹא הסעוּדה. דלת החדר השני היתה סגוּרה. הזקינה כבר שכבה, כנראה, לישוֹן. הזקן יצא משם בחשאי, עבר בחדר על בהוֹנוֹת רגליו ויצא שוּב אל החצר. אחרי צאתוֹ הכניס שוּב את הראש והראה לרוּדוֹרפר בעיניו על הדרגש הפּתוּח והמוּצע, שמכסהוּ עוֹמד נשען אל הכוֹתל, ואמר לוֹ שכאן משכבוֹ; הוּא ישוּב רק בחצוֹת הלילה.

ריח המרק היה טוֹב. רוּדוֹרפר היה רעב. הלחם היה בוֹ טעם של שׂדה וגוֹרן. הוּא אכל אפוֹא בתיאבוֹן ולא שׂם לב לצוּרת הסעוּדה. “בכל אוֹפן אנשים חביבים”, רטן לעצמוֹ מתוֹך לעיסה מליאה וּמהירה, “הזקינה טרחה בשבילי, כאילוּ הייתי לפחוּת איציק שלה”. על השוּלחן דלקה אוֹתה עששית מפוּיחה, שהאירה קוֹדם את החדר ההוּא. על כיסא עמדה קערת חוֹמר עם כד מים. הוּא כילה לאכוֹל, הוֹציא את מַפּיתוֹ מתוֹך התרמיל וּמחה את פיו, מחה היטב, כי ריח המרק עמד בעקשנוּת על שׂפתיו. יצא לרגע ושב. עיניו לא היוּ עייפוֹת וּבכל זאת היה רצוֹן לשכב ולישוֹן. בדק קצת את המצע עם המנוֹרה ביד. הניקיוֹן לא היה מוֹפתי, נראוּ גם אֵילו נקוּדוֹת חשוּדוֹת, אך הוּא כבר הוּרגל בכפרים ואסתניסוּתוֹ פגה הרבה. העמיד כיסא ליד הדרגש, התפּשט, כיבה את האוֹר, עלה על משכבוֹ והתכּסה בשׂמיכה. החשיכה בלעתהוּ. היתה דממה כבידה.

כעבוֹר רגעים מעטים חש עקיצה חדה ברגלוֹ. הוּא שלח חיש את ידוֹ לאחוֹז במקוֹם הנעקץ והנה חש עקיצה אחרת בצלעוֹ. “הוֹ, יש פה חברה יפה!” חשב, “נפלתי בפח. אם הם יביעוּ לי כך את חיבּתם במשך כל הלילה, לא אוּכל לעצוֹם עין”. הוּא ניסה לסלק מעליו את השׂמיכה, אך העקיצוֹת לא חדלוּ. עתה בהיוֹת בוֹ הכּרת הפּרעוֹשים, נדמה לוֹ שהוּא חש על כל גוּפוֹ זחילה, והעוֹר זע עליו מתוֹך גירוּי חם וּמרגיז. הוּא ידע כי במקרים כאלה הרבה עוֹשׂה הדמיוֹן. קם, אפוֹא, מצא גפרור והדליק את העששית, סילק את כל השׂמיכה וּבדק את המצע בדיקה מעוּלה. “הוֹ, הוֹ, יש פה ריפּוּבּליקה שלימה!” ניסה לתפּוֹס אחד וּשניים, אך בינתיים חש בעקיצוֹת אכזריוֹת ברגליו היחיפוֹת העוֹמדוֹת על רצפת העץ המעוּפּרה. הם באים, כנראה, מן הרפת והאוּרוה, אך מה לעשׂוֹת? לא, על יצוּע זה לא יעלה עוֹד. הוּא יכסנוּ במכסה העץ וישכב על המכסה, כדרך ששכב על הספסל בפוּנדק של הקיטע. אמר ועשׂה. וּכשכבוֹ נפתחה הדלת מבחוּץ בזהירוּת והזקן עבר את החדר בחשאי. רוּדוֹרפר לא זז, כדי לא להעיר השגחתוֹ של הזקן. אחרי שזה שכב שם בחדרוֹ, ישב רוּדוֹרפר והתחיל משפשף בחימה את רגליו העקוּצוֹת. הפּרעוֹשים מצאוּ את עוֹרוֹ העדין גם על המכסה. “לא, פה בחדר אין מפלט מאלה, צריך לברוֹח”. וּבכל זאת שכב. ירדה עליו עייפוּת מציקה ועיצמה את עיניו, אך מתוֹך עיניים עצוּמוֹת התהפּך וייסוּריו המכוֹערים הלכוּ וגברוּ. פתאוֹם קפץ ועמד שוּב

על הרצפה. העיניים כאבוּ ורצוּ להשתפשף והגוּף כוּלוֹ כמוֹ בער. הוּא חש עתה איך הפּרעוֹשים קוֹפצים על רגליו החשׂוּפוֹת. מן החדר השני הגיעוּ גניחוֹת. “הריבמטיסמוּס גם הוּא אינוֹ מניח לישוֹן!” חשב רוּדוֹרפר והתגרד בכל עוֹז ויחד עם הכעס התחוֹלל בוֹ גם איזה צחוֹק למַה שבא עליו. הוּא התלבש בחשיכה, תלה את מעילוֹ על כתיפיו וחרש פתח את הדלת ויצא אל החצר. ישב על המדריגוֹת וגירד את רגליו עד שחש את הדם מידבּק על אצבעוֹתיו.

הפּנס על קיר הרפת היה כבוּי. הערפל נתגבר יוֹתר וירד עד לארץ. החצר נחה בתוֹך החשיכה והחשיכה עמדה בתוֹכה כנד. רוּדוֹרפר ירד וישב על המדריגה התחתוֹנה, זקף את צוארוֹן מעילוֹ, העמיד ידיו על ברכיו ונשען בסנטרוֹ. אחרי שבתוֹ רגעים אחדים התחיל להבחין בקוֹשי שׂירטוּטי מה בתוֹך אפרוּרית הערפל. והנה נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע אִוֹשה במרחק כמה צעדים וחיכּוּך בקיר. הטה אוֹזנוֹ לצד ההוּא. אבל האִושה נדמה. “בודאי זעה שם בהמה בקצה הרפת”. אך הנה נשמע הרעש שנית וּכעין זחילה אחריו. “מי זה יכוֹל להיוֹת שם? אוּלי בהמה מתהלכת בחוּץ?” הוּא חיכּה מתוֹך אוֹרך רוּח. פתאוֹם זכר את גזר העץ שזרק בערב הנער וצעקתוֹ: מטוֹרפת! – “זוֹהי!” הבהיק בוֹ רעיוֹן ברוּר. “טוֹב, תבוֹא!” החליט והתבצר עוֹד יוֹתר על המדריגה. הדממה מסביב הוּפרעה רק לפעמים על ידי צילצוּל אפסר מרחוֹק אוֹ גניחת בהמה. פחד לא היה בלבוֹ, רק סקרנוּת. מוֹחוֹ היה עתה עֵר וצלוּל לגמרי. כעבוֹר רגעים מספר הבחין כבר סמוּך אליו את הגוּף הכפוּף, גוּף אשה בשׂמלה, הזוֹחל וּמתקרב אליו. הוּא הביט שמה ולא זע. וּפתאוֹם הגיח הגוּף בבת אחת, נפל לרגליו על הארץ ולפת את שתי רגליו, וכמעט בלי קוֹל נשמע לחש תאוָני מקוּטע, חציוֹ יהוּית וחציוֹ רוּתינית:

– אל תברח… אל תברח… כבר חלבתי את הפרוֹת… חוֹשך… חוֹשך… מרח לי את הלב… בחזקה… הוּא קוֹפץ ויוֹצא… שפשף היטב… אתה יחידי, יחידי, יחידי…

צמרמוֹרת עברה בכל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר, אך החליט לשבת. רק השתדל להסיר את ידיה הלוֹפתוֹת כמלקחיים את רגליו החשׂוּפוֹת, אך לא עלה לוֹ לפתוֹח את המלקחיים:

– למה אתה מגרשני? אתה יחידי, יחידי, יחידי… אני אבוֹא אלי שוּב בלילה… כמוֹ אז, על התבן… חוֹשך… חוֹשך… הם הכּוּ אוֹתי היוֹם, פצעוּ, קשרוּ לי את הרגליים והוֹציאוּ לי עצם מן הצד, מפּה… תן, תן היד וּמשש… העצם איננה, הוֹי-הוֹי-הוֹי! – וּפתאוֹם פרצה ביבבה חנוּקה ולחצה את ראשה בכוֹח פרא אל רגלי היוֹשב – הם לא האמינוּ, שאתה תבוֹא… יוֹם יוֹם אמרתי להם… והם הכּוּני… את הילד סגרוּ בעלייה, בתוֹך התבן… הוּא בוֹכה שם תמיד, תמיד בוֹכה… שוֹמע אתה, חביבי?… כך הוּא בוֹכה תמיד… דם נוֹזל מעיניו… הדם נוֹטף על הפּרוֹת ברפת… והם מכים אוֹתוֹ… אַל תברח, יחידי, יחידי, יחידי… – והיא ייבּבה יבבה חשאית וחוֹתכת, כשהיא נוֹפלת על פניה וּמהדקת אוֹתם אל כּפּוֹת רגליו של רוּדוֹרפר, אחר כך הרימה את ראשה וחזרה שוּב על פזמוֹנה, שהיה כנראה שגוּר בפניה, בשינוּי סדר קצת, אך באוֹתן המלים ממש. נשלבוּ גם שמוֹת, שרוּדוֹרפר לא ידעם, אך במהירוּת תפיסתוֹ צייר לעצמוֹ את מאוֹרע חייה של המטוֹרפת ונחשוֹל חם של רחמים הציף את לבוֹ. כל הזוָעה, שהוֹפעה זוֹ נסכה בוֹ בעלטת החצר הזרה בחצוֹת הלילה, המלוּוה קריאוֹת תרנגוֹלים וצילצוּל שרשרוֹת ברפת, חלפה עברה, ונתמסר ברוּחוֹ להתרפּקוּתה הטרחנית של הנפש האוּמללה, החַיה הנרדפת והמעוּנה, שבאפילת טירוּפה הגיה לה עתה אוֹר אנוֹשי חיור, ואם גם אוֹר מַתעה. הוּא ליטף בראשי אצבעוֹתיו את ראשה באפילה, חש את דיבלוּל שׁערה הפּרוּע עם הגבב וזוֹהמה בתוֹכוֹ, אך לא שׂם לב לכך, כי אם החליק וליטף ולחש כפוּף: “לא אברח, לא אברח, אַל תיראי!”

לדבריו הרכּים התיפּחה המטוֹרפת עוֹד יוֹתר, והידקה ביתר כוֹח את פניה הקרים אל רגליו היחיפוֹת וכוּלה רעדה. המלים בפיה הלכוּ הלוֹך ורפה. אחר כך נשמע רק מילמוּל חלש, כמוֹ מבּעד לשׂפתיים מכוּסוֹת קצף, ולבסוֹף נדם חלשה לגמרי. הוּא גחן עליה ושמע שהיא נרדמה. החזיק בראשה וּלאט לאט שיחרר את רגליו, עלה מדריגה אחת וישב והשתדל להתבוֹנן בגוּפה המכוּוץ המוּטל על הארץ. כך ישב רגעים ארוּכּים קוֹפא וּמרוּכּז. אך הנה חש בקוֹר החוֹדר את גוּפוֹ. רגליו כאילוּ נתרוֹקנוּ מן הדם והתחילוּ כוֹאבוֹת כאב חריף. הוּא קם, אפוֹא, ונכנס החדרה. שם ישב על כיסא נשען על דוֹפנוֹ. מרוֹב עייפוּת נשמט ראשוֹ על כתיפוֹ והוּא נתנמנם מתוֹך כאב בשמוּרוֹת העיניים. התרנגוֹלים התחילוּ קוֹראים שוּב בקוֹלוֹת שוֹנים ונשמע גם צילצוּל חזק וקוֹלוֹת העבדים שקמוּ. רוּדוֹרפר קרע את עפעפּיו. החדר כבר האפיר. הוּא התלבש מתוֹך רעידה ויצא החוּצה לתוֹך הערפל המלא קריאוֹת תרנגוֹלים. הערפל נתקלש מהר ואוֹר השחר גבר. על הארץ בסמוּך לוֹ, רבצה עוֹד המטוֹרפת בתוֹך סחבוֹתיה. פניה המלוּכלכים היוּ רזים מאד, עין אחת נראתה כפקוּחה קצת והלוֹבן הבהיק מתוֹכה. שׂפה כחוּלה ונפוּחה היתה נחה לארץ. רוּדוֹרפר ניגש אליה בזהירוּת, הסתכל בה מקרוֹב ויצא לרחוֹב. הוּא היה נסער וּביקש להתהלך קצת בתוֹך דממת הכפר עם הנץ.

בשש חזר רוּדוֹרפר ונפרד מאת הזקינים. כדי שלא לביישם שתה עוֹד כוֹס קפה, אף על פי שקשה היה לוֹ לכבּוֹש את גוֹעלוֹ. שניהם ליווּהוּ עד השער והוֹדוּ לוֹ בלב שלם על שהוֹאיל לסוּר אליהם. הם כל כך אוֹהבים לקבל אוֹרחים! חבל שאין איש בא אליהם. כשיצא לדרך הפך את פניו וראה את הזקינה מתקשה לעלוֹת ברגליה הצבוֹת על המדריגה הראשוֹנה, מרימה רגל וּמחזירה אוֹתה למקוֹמה. הזקן נוֹשׂא את צרוֹר המפתחוֹת בידוֹ והוּא כבר באמצע החצר, וּבפינה, ליד האוּרוה, מוֹשך הנער, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם, זה שהיה אתמוֹל ב“מוּשטארקה”, את שׂמלתה של המטוֹרפת, והיא סוֹחבתוֹ אחריה כממהרת, כשהיא מוֹרה באצבע אל העלייה.

בלילה הבא לן רוּדוֹרפר במלוֹן בעיירה, וּבבוֹקר יצא אל הכפר הסמוּך. משם היה עוֹד מהלך כמה שעוֹת לעיירתוֹ. בנסיעה – פחות מזה. אחרי הליכה של שעה הגיע אל כפר לא גדוֹל. הכפר הזה היה נקי מאד. כל חציריו גדוּרים וגני עצים יפים להם. היה בוֹ משהוּ ממעוֹן קיץ, אף כי מלבד איכרים, לא נראה בוֹ שוּם אדם זר. הוּא שאל לפוּנדק. לא, אין כזה; אף בית מזיגה אין. יש יהוּדי אחד חנוָני וישנוֹ איכר אחד, שהעמיד ספסלים אחדים בגנוֹ, ושם אפשר להשׂיג תמיד מאכל, אוֹ לשתוֹת איזה משקה קר. בכל שבת באים טיילים מן היהוּדים שבעיר ואוֹכלים פה. הוֹ, הוּא עוֹשׂה עסקים מצוּינים! אבל יש לוֹ אשה וּבנוֹת, שיוֹדעוֹת לשרת יפה וּלהתהלך עם האדוֹנים שבעיר, מוּטב שילך שמה. והראו לוֹ את הבית. שני תינוֹקוֹת ליווּהוּ. הם היו מנוּמסים, וּכשנתן להם את הפּרוּטוֹת האחָדוֹת, הוֹדוּ בכריעת ברך יפה. הוּא נכנס אל הגינה בצל העצים, עצי הכפר, המגוּדלים. תחת העצים עמדוּ שוּלחנוֹת קרשים וספסלי קרשים משני צידיהם. בהרוֹת אוֹר וצל רעדוּ כרשת ריחנית על הקרשים, שהיוּ חקוּקים בהם פה ושם שמוֹת בכתבים שוֹנים, מליאים וראשי תיבוֹת. היוּ שם גם הרבה רבבים של צוֹאַת ציפּוֹרים. על ענף אחד, שהיה חָלָק בלי קליפּה מרוֹב חיכּוּך, היתה תלוּיה מגבּעת קש ישנה, קרוּעה. במקוֹם אחר היתה תלוּיה סלסילה של תינוֹקוֹת. רוּדוֹרפר ישב על אחד הספסלים, פרק את תרמיל הגב, הסיר את הכוֹבע והניח את שניהם על השוּלחן מן הצד, נשען על ידוֹ והסתכל מסביב. בקצה הגן עמד הבית וּלפניו נתיבה זרוּעה חוֹל חדש ונקי, ועציצים אחדים צבוּעי צהוֹב עמדוּ לאוֹרך הקיר הלבן. החלוֹן הקטן והדלת היוּ פתוּחים. מבפנים הבית הגיעה צוחת טיגוּן וּמן החלוֹן נישׂא קוֹל זמרה חרישי. משׂמאל גבל הגן בשׂדה וצירצוּר החרגוֹלים בתבוּאה היה מנַסר כמַנסרה בלי הפסק. רוּח לא נשבה. עלה לא זע. אבל החמימוּת הצילית שבגן היתה נוֹחה וזרמה לתוֹך הנפש והשרתה מרגוֹע. אחרי רגעים מספר קם רוּדוֹרפר והתקרב להציץ לתוֹך הבית מן הפּתח. זה הראה רק את הפרוֹזדוֹר חסר הרצפה וּבמפוּלש נראתה החצר, חצר האיכרים, והתנוּעה שבּה. הוּא שב אל מקוֹמוֹ, ישב והבעיר לוֹ סיגאריה. הסתכל בראש מוּפשל בתפוּחים וּבאגסים שעוֹד לא הבשילוּ. מצא גם עץ שזיפים מן המין הלבן, “רינגלוֹטים”, אלה שהיוּ חביבים עליו בהתבשלם. אחר כך דפק בנצר שבידוֹ שלוֹש פעמים על השוּלחן. כעבוֹר שעה קלה יצאה ריבה כפרית לבוּשה נאה. מקטוֹרן קטיפה קצר משני צבעים הידק את גיזרתה, הבליט את חזה וירד על מתניה בלשוֹנוֹת קטנוֹת. שתי העיניים המימיוֹת הביטוּ ישר וּבחוּצפה. “זה יוֹתר טיפּוּס גרמני”, חשב רוּדוֹרפר, “אך לא, היא יוֹתר מדי עגוּלה”. צוארון הבד הרקוּם היה מוּפשל על המקטוֹרן. “היא נחמדה, אך לא לפי טעמי. יוֹתר מדי בריאה”.

– מה אדוֹני מבקש? – שאלה פּוֹלנית.

– וּמה אפשר להשׂיג?

– היוֹם אין מבחר גדוֹל. – ענתה כשהיא מנגבת במגבת את השוּלחן לפניו, וריסיה הבהירים נטוּיים אל חזה הבוֹלט בשני פקעים הנשקפים צחים מתוֹך המחשׂוֹף שלמעלה. – אוֹרחינוּ באים רק ביוֹם שבת וראשוֹן. אם אדוֹני רוֹצה, יוּכל להשׂיג בקבוּק שיכר לבן אוֹ שחוֹר, אוֹ כוֹס שמנת, אוֹ לחם טרי עם חמאה וגבינה.

– כל מעשׂי החלב! – פיקד קצרוֹת, והסתכל בה בפניו העייפים. טוֹב היה לחבק את מתניה ההדוּקים, אך לא היה לוֹ כל חשק לכך. עוֹד חי באוֹזניו הד לחשה של המטוֹרפת אמש. היא הגישה לוֹ את המבוּקש בפשטוּת וּבחן ונסתלקה. הוּא אכל מתוֹך תיאבוֹן, עד כי שׂבע את המזוֹן הטרי. אחר כך העלה את רגליו על הספסל וישב והסתכל ברשת האוֹר הרוֹעדת על גוּפוֹ. היה נוֹח. היה טוֹב. היה חמים. הצרצר בשׂדה ניסר ולא פסק. הפירוֹת הירוּקים, שלא נבדלוּ עוֹד היטב מן העלים, נמוּ בלי תנוּעה. מן הבית הגיעה שוּב זמרה חשאית. בדרך לא עבר איש. האבק נם והאפיר באוֹר השמש. רוּדוֹרפר חש את עצמוֹ ככורת שנצטבר בתוֹכה הרבה דבש ודוֹנג. עתה עפוּ להן הדבוֹרים והכּורת שוֹקטה על שפעה. הרבה אי אפשר להכניס עוֹד, כי התאים מלאים. כמלכה בוֹדדת זימזמה בוֹ ההכּרה, כי צעיר הוּא וּמלא כוֹחוֹת. אך לא ידע דרכם ותכליתם.

הוּא שכב על גבּוֹ, כיסה את פניו במטפחת ונרדם קצת. כשניעוֹר היה מזיע. התנגב במטפחת. ישב עוֹד אֵילוּ רגעים, אחר כך הקיש שוּב על השוּלחן. הריבה יצאה, אספה את הכלים וקיבלה את התשלוּם. הוּא קם, עמס את תרמיל הגב, לקח את הנצר, בירך ויצא את הגן בלי חשק. יהיה עליו ללוּן עוֹד בכפר אחד, הסמוּך לעיירתוֹ, וּבבוֹקר יהיה בבית. הוּא כבר נכסף להיוֹת בבית. הכּורת היתה כה מלאה!

היתה השעה שלפני הצהריים. בצאתוֹ מפשפּש הגינה קלטוּ אוֹתוֹ אוֹרה וחוּמה הרחבים של שמש הקיץ. הוּא הביט לצד ימין וּלצד שׂמאל של הדרך, אחר פנה לשׂמאל, לדרכוֹ. אחרי בתים אחדים ראה רחוֹבה, מאוֹתן רחוֹבוֹת הכפר הריחניוֹת, הירוּקוֹת, שגדירוֹת יפוֹת בשני צידיהן ועצי פרי שוֹלחים ענפיהם המסוּבּלים לתוֹכן. “צריך עוֹד לעבוֹר ברחוֹבה זוֹ”, החליט רוּדוֹרפר ונכנס. הוּא עבר על גן אחד. אחריו היה מעין אוֹסם לא גדוֹל ואחריו גן ירקוֹת, שרוֹב הירק כבר היה תלוּש ועריית האדמה הרגוּבה, היבישה, האפירה בשמש. מן האוֹסם הלכה על נתיבת הגן הדשוּאה, נערה צעירה יחיפה, דקת קו, במעיל צמר קצר על שׂמלת הבד הלבנה. היה רוֹך לאין קצה בגוּפה הגבוֹה והעדין. השׂערוֹת הכּהוֹת היוּ קלוּעוֹת בצמה דקה שנפלה על הגב הישר והצר. מעיל הצמר היה תלוּי על כתיפיה ברישוּל מלא חן. בידה התלוּיה החזיקה בציצת גזר, והקלח הצהוֹב והצח האיר כיתד זהר באויר. היא הפנתה את ראשה ורוּדוֹרפר ראה את עיניה. ככוייה נעימה חש בלבוֹ. הן היוּ כּהוֹת-נוֹהרוֹת וישבוּ מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת וּמעל למשקעים אפילים. הריסים הארוּכּים האפילוּ עליהן כמעט קט. הם הביטוּ אליו ארוּכּוֹת ואוֹרן שׁרה על הפנים הרכּים, הפּה הצר והסנטר החד. נפשוֹ של רוּדוֹרפר כאילוּ נתאַלמה פתאוֹם. הוּא עמד ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. אך הנערה עברה והלכה הלאה, על הנתיבה הדשוּאה, לקראת הבית שהלבּין בטוֹהרוֹ בקצה הערוּגוֹת בצל עץ צעיר. רוּדוֹרפר ליוה אוֹתה בעיניו. הן היוּ צמוּדוֹת אל צמתה, אך ראה את עיניה. הוּא לא יכוֹל לזוּז מכאן. כמה היה רוֹצה ללכת אחריה, להיכּנס אל הבית הלבן. אך הן דבר זה לא ייתכן. התגבר ושב על עקיביו. אך בצאתוֹ את הרחוֹבה נפנה והביט שוּב שמה: הנערה הלכה עתה מן הבית באוֹתה הנתיבה הדשוּאה אל האוֹסם. רוּדוֹרפר שב גם הוּא אל הרחוֹבה, לחץ את פניו בין שני פסיסי הגדר וּבלע את המחזה בעיניו. היא הלכה שקיטה, האוֹר נח על ראשה הסגלגל, המעיל צנח עוֹד יוֹתר והצר את כתפיה. היא ראתה את פניו הלחוּצים בגדר והלכה דרכה שקיטה, ואוֹר עיניה רוֹעף על פניה. זמן מה שהתה בתוֹך האוֹסם. את רוּדוֹרפר תקף עצב עד לידי דמעוֹת. לבוֹ היה רך להימוֹג. וּבפנוֹתוֹ כבר ללכת יצאה שוּב מן האוֹסם והלכה שוּב בנתיבה מוּל הבית. עתה נשׂאה בין אצבעוֹתיה הורוּדוֹת והשקוּפוֹת ביצה לבנה. כגוֹרל עדנים אכזרי פעלה עליו הליכה דוֹממה זוֹ. הוּא היה קרוֹב לצעוֹק בקוֹל, לגעוֹת ולקרוֹא לה בשם עדנה וחיבּה כזה, אשר יביע את כל נפשוֹ. אך היא הלכה לה הלאה, ועתה גם לא הביטה אליו. אך עיניה לא משוּ מנגד עיניו. יוֹתר לא יצאה. רוּדוֹרפר רצה לקפוֹא פה עם הגדר, להיוֹת אחד מעמוּדיה, לעמוֹד כך יוֹמם ולילה. לא כיצוּר בשׂר ודם פעלה עליו הוֹפעה זוֹ, שחלפה עליו בשקט, מתינוּת, חן וּצניעוּת שלוֹש פעמים, אלא כסמל, כחזוֹן, כציר הטבע המרעיד וּמזעזע את כל תהוֹמוֹת נפשוֹ. הוּא צנח וישב על הגבשוּשית הדשוּאה בתחתית הגדר, ישב והפיל את ראשוֹ על חזהוּ. יבוֹא מי וירצחהוּ נפש. רצוֹן אחר לא היה לוֹ. – –

כמה ישב כך לא ידע. הוּא ניעוֹר פתאוֹם לקוֹל האנחה שפּרצה מלבוֹ. כמוֹ מתוֹך חלוֹם סמוּך ניעוֹר. הוּא הביט אל הגן: הערוּגה נחה רגוּבה, עירוּמה ואפוּרה, רק שׂריגים נוֹבלים אחדים השׂתרגוּ עליה. האוֹסם עמד בעצוֹ הקוֹדר כוּלוֹ שרוּי באוֹר. הבית דמם בצל העץ הצעיר. אך לא נראתה נפש חיה. אוּלי חזה חזוֹן תעתוּעים? אוּלי חלם חלוֹם? אוּלי ראה פה את משׂאת נפשוֹ? לא, יוֹתר מדי ראציוֹנאלי היה רוּדוֹרפר, שיאמין בכמוֹ אלה, אף על פי שמחשבוֹת אלוּ סערוּ ברוּחוֹ.

הוּא התרוֹמם בכבידוּת ויצא מן הרחוֹבה והלך לדרכוֹ ברוּח כבידה: כל הדבש כאילוּ נצטמצם בטיפּה אחת, שעמדה רוֹטטת וּמבהיקה במרכז הכּורת, והיה פחד גדוֹל לגעת בה.

בהיוֹתוֹ למחרת למשכים בדרך, עוֹד מהלך שעתיים לביתוֹ, הדביקתהוּ מאחריו עגלה שוֹטפת בדהרה. הוּא הפך את פניו: כרכרה רתוּמה לסוּס אחד ואיש נטוּי על הדוּכן ודוֹפק את הסוּס בכל כוֹחוֹ. הוּא נסתלק וחיכּה בצד הדרך. האין זה שאוּל נימירוֹבר? כן – הוּא הוּא! חתן הגביר בעיירתוֹ היוֹשב על אחוּזתוֹ הסמוּכה. רוּדוֹרפר ניפנף לוֹ ביד שיעצוֹר. הלה לא הכּירוֹ וצעק מתוֹך הכרכרה השוֹטפת:

– אין לי פנאי. בשמוֹנה יש לי משפט.

– עצוֹר, שוֹטה! אני יעקב רוּדוֹרפר.

נימירוֹבר הרתיע את הסוּס לאחוֹריו והכרכרה השתרקה בחזקה לפאת הדרך.

– עלה מאחוֹר! מהר!

רוּדוֹרפר עלה בקפיצה אחת, והכרכרה זזה ונשׂאתהוּ ביעף לביתוֹ. הרוּח סאנה על שתי אוֹזניו, והוּא ישב נשען בשתי ידיו על המוֹשב, כחרד פן ינוּד ונשפך מעט ממה שאגר בכפרים.

---

לינה בעיירה (תרפ"ו)

מאת

אשר ברש

– אם כן, יעקב, מבטיח אתה לסוּר בדרכך לח.? אם לא למענך – עשׂה זאת למעני. רצוֹני, שתכיר עוֹד את ביילה דבוֹרה. זקינה היא, ועד שתשוּב משוייץ, חוֹששני, לא תמצאנה עוֹד בחיים. כדאי שתכיר אוֹתה. נוּ, דרך צליחה!

– בוַדאי, בוַדאי, אבא! ענה יעקב רוּדוֹרפר מעל עגלת האיכרים הגבוֹהה והמוּצעת יפה, גחן ונשק עוֹד פעם את שׂפמוֹ הריחני של אביו. זה פנה ונכנס הביתה והעגלה יצאה לדרך אל תחנת הרכבת הקרוֹבה.

הבאנקיר שלוֹם רוּדוֹרפר היה יליד ח…, עיירה נידחת במזרח גאליציה. לפני כחמישים שנה היה לוֹ שם אח יחיד, בכוֹר, יעקב יצחק דוֹרפר – אברך חוֹלני וּמוּפלא בתוֹרה וּבפרישוּת. האח הזה נשׂא אשה גדוֹלה ממנוּ בכמה שנים, והיא אשת חיל בריאה, נבוֹנה וחרוּצה. היא האשה והיא המפרנסת. אחרי שחסה שנים אחדוֹת בצלה של האשה־האם הזאת, והיה נתוּן כל הזמן בגמרא וּבחסידוּת, מת משחפת והניח את אשתוֹ, ביילה דבוֹרה, אלמנה עם יתוֹם קטן, שמוּאל שבח שמוֹ, על שם אביו־זקינוֹ הדיין. האלמנה נשארה באלמנוּתה ונתנה את כל חייה לגידוּל הבן היחיד. מכל משפּחת אביו של יעקב רוּדוֹרפר (עם שינוּי המקום שינה שלוֹם את שם משפּחתוֹ על ידי הוֹספת “רוּ”, ואוּלם את השמוֹת הפרטיים הכפוּלים לא סבל, וכן קרא לבניו ולבנוֹתיו כוּלם שמוֹת יחידים) נשאר רק הענף הזה, שגדל בינתיים ונעשׂה יהוּדי בעל נכסים מטוּפל בבנים וּבבנוֹת גדוֹלים, ואמוֹ הזקינה יוֹשבת עמוֹ בביתוֹ. על פי בקשת אביו, וּקצת גם מרצוֹן עצמוֹ, החליט יעקב רוּדוֹרפר לסוּר עתה אל עיירה זוֹ, “להתבוֹנן אל שוֹרשי הגזע”.

העיירה ח… היתה שוֹכנת בתוֹך תחוּם אחוּזוֹתיו של הגראף בּאדיני. האציל רב ההשפּעה הזה פעל סוֹף סוֹף אצל השלטוֹן המרכזי בוין, שיסללוּ סניף לקו מסילת הברזל פּוֹדווֹלוֹצ’יסק-וין, אשר יחתוֹך את רוֹב אחוּזוֹתיו. בזכוּתוֹ נפקדה גם העיירה הנדחת בתחנה קטנה, בצוּרת צריף עץ במרחב השׂדה – שלטוֹבת בעל האחוּזוֹת נבנתה במרחק שתי פרסאוֹת מן העיירה ולא השפּיעה כמעט על מצבה ולא כלוּם.

הימים היוּ ימוֹת הגשמים הדקים והקרירים שלאחר סוּכּוֹת. רוּדוֹרפר היה הנוֹסע היחידי שירד הפעם בתחנה זוֹ. כשזזה הרכּבת ונישׂאה הלאה, ראה, שליד הפסים נשארוּ גם כמה תיבוֹת סחוֹרה לא גדוֹלוֹת, מלבּינוֹת בעצן החדש. הוּא עבר אל הצד השני של הצריף וּמצא שם קרוֹן קטן רתוּם לסוּס עלוּב אחד, וּבעל עגלה יהוּדי יוֹשב מכוּרבל על דוּכנוֹ. בטוּח היה זה, שהנוֹסעים הבאים יבוֹאוּ אליו ולא יסעוּ עם אחר, כי אחר לא היה.

– לח..? – שאל רוּדוֹרפר.

– לח…, בבקשה לעלוֹת ונסע לקחת את התיבוֹת. – ענה בעל העגלה משוּעמם.

– אם כן למה לעלוֹת? “עזוֹב תעזֹוב עמוֹ”: אעזוֹר לך להעלוֹת את התיבוֹת.

– מהיכי תיתי.

כשטענוּ את התיבוֹת עלה רוּדוֹרפר וישב על שׂק השחת, וּבעל העגלה הפך את השוֹט והכּה בחוֹטר את הסוּס המגוּבּן.

אחרי רגעים מספר שאל:

– אל מי כבוֹדוֹ נוֹסע? – אל ר' שמוּאל שבח דוֹרפר. מכּירוֹ?

– את ר' שמוּאל שבח? פּיי, שאלה! ירבּוּ כמוֹתוֹ בישׂראל! בעל מטבע וּבעל יראת שמים, בלי עין הרע. ויוֹ־ויוֹ פגירה! אבל קפדן, קפדן גדוֹל, אכזר, רוֹצח: הוּא הוֹרג את ילדיו. ביילה דבוֹרה גידלה אוֹתוֹ על עוּגוֹת סוֹלת, על כן אין לוֹ לב בשׂר. ויוֹ־ויוֹ פגירה! ר' שמוּאל שבח – פּייי, כל הערילים מוּנחים בכיסוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! עשיר? אוֹמרים שהוּא בעצמוֹ אינוֹ יוֹדע כמה יש לוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! בכל יוֹם הוּא לוֹמד שיעוּרוֹ בבית המדרש, ויוֹ־ויוֹ! וּמכּה את בניו.

כה סיפּר בעל העגלה בשבחוֹ של ר' שמוּאל שבח, בהכּוֹתוֹ על סוּסוֹ הממַהר לרוּץ בחישוּר המטר הדק והקר להביאוֹ אל העיירה, ותיבוֹת הסחוֹרה מקפחוֹת את גבוֹ של הנוֹסע. כשהגיעוּ שמה אחרי כשלוֹשת רבעי שעה, כבר היה המטר למטר סתיו צפוּף וכל העיירה היתה חתוּלה בערפל. בכל זאת השׂכּילה עינוֹ החדה של רוּדוֹרפר להבחין את כוֹתלי בית הכנסת הישנים וקרוּעי הטיח, את המגדל הנמוּך עם הפּרצה העגוּלה שבראשוֹ, זכר לשעוֹן שהיה קבוּע בוֹ לשעבר, את שני בתי העשירים עם מרפּסוֹת העץ הקטנוֹת, את מעט החנוּיוֹת הדלוֹת. המראה הידוּע בתוֹספת סגנוֹניוּת עתיקה. כי עתיקה היתה העיירה, וכיסא רבנוּתה עמד בה יוֹתר ממאתיים שנה.

אחרי רגעים מעטים של נסיעה בתוֹך הבּוֹץ העמוֹק, עמד הקרוֹן בטבּוּרה של העיירה, ליד בית ישן בן קוֹמה אחת בעל חזית צרה וחנוּת בתוֹכה. שלט לא היה על החנוּת, ורק מבעד לחלוֹן רחוּץ הגשם נראתה תיבת עץ עשׂוּיה קינים אחדים וּבהם קצת מיני תבוּאה; לידה התגוֹללוּ נרוֹת אחדים, חפיסוֹת גפרוּרים מעוּכות; על המזוּזה היוּ תלוּיים צרוֹרי רצוּעוֹת וחבל מפוּתּל. תיכף לעמידת הקרוֹן נפתחה הדלת ויהוּדי עב זקן ועב פאוֹת צהוּבּוֹת – דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' אלתר יקנה"ז – עמד על המפתן. לבוּש היה מין מקטוֹרן חוּם, מרוּפּד מוֹך, ששרווּליו ירוּקים, זוּג מגפיים יבישים הגיעוּ למעלה מבּרכּיו ואוֹזניהם תלוּיוֹת חוּצה, וּמתחת למקטוֹרן ירדוּ על מכנסיו האפוּרים ציציוֹת עבוֹת וכהוֹת. כוּלוֹ היה מאוּבּק בקמח. הוּא עיפעף רגע בעיניו בעד הגשם והתבוֹנן בּבּא, וּכשירד הלה וּפנה אליו, פסע לקראתוֹ פסיעה אחת והוֹשיט לו יד לשלוֹם.

– בנו של שלום מל… אני, – אמר רוּדוֹרפר, כשהוּא הוֹלך להיכּנס בלי לעמוֹד.

– אה, אתה! שלוֹם עליכם! – ענה ר' שמוּאל שבח מוּפתע קצת, פניו נצטדדוּ בבת צחוֹק משוּנה וּפינה לאוֹרח את הכניסה.

כשנסגרה הדלת והאוֹרח הניח את ילקוּטוֹ בפינת החנוּת, העבירוֹ ר' שמוּאל שבח לפינה אחרת והתחיל מכרכּר סביבוֹתיו ושוֹאלוֹ לשלוֹם אביו, הוּא דוֹדוֹ, וּמשפּחתוֹ, בעוֹד רוּדוֹרפר בוֹחן בעיניו את החנוּת, שבאמת לא היתה אלא חדר גדוֹל ונמוּך, וּבוֹ ארוֹן סחוֹרוֹת כמעט ריק. רק קוּבּיוֹת סבוֹן אחדוֹת ועוֹד כמה חפיסוֹת מאוּבּקוֹת התגלגלוּ בלי סדר בתוֹך רפּיו. על הרצפה, ליד הקיר, היוּ מוּנחים קרשים אחדים ועליהם ארבעה־חמישה שׂקים של קמח ושל דגן, מליאים וחצאים. באחת הזויוֹת עמדוּ על חבילוֹת חבלים שניים־שלוֹשה מטאטאים. זאת היתה כל החנוּת. בצינה וּבריקוּת התהלך הלוֹך ושוֹב כפרי כבן שלוֹשים בפרוה כתוּמה חדשה, מפיצה סרחוֹן, וּשׂפמוֹ הפּשתּי תלוּי לוֹ מזה וּמזה והוּא שקוּע במחשבוֹת.

– זאת היא כל חנוּתך? שאל רוּדוֹרפר.

– כן, – ענה שמוּאל שבח בלי רצוֹן – כן, זה הכוֹל. יש לי ב"ה פרנסה. נוּ, כך. אתה למדת, כמדוּמה, פעם בבית המדרש? – פנה לצד אחר, כי לא נעם לוֹ לדבר על עוֹשרוֹ.

– כן, למדתי מעט, אבל שכחתי הרבה.

– כך, כך. ואחיך הגדוֹל? הרי – המשיך בבת צחוֹק וסילסל את פיאתוֹ – היתה לוֹ, כמדוּמה, “הרמנא” (סמיכה)? חשבוּ שיהיה רב… היה חריף ובקי…

–אוֹ, עתה הוּא “גוֹי גמוּר” – ענה רוּדוֹרפר בכונה, לראוֹת איזה רוֹשם יעשׂוּ הדברים על שׁאֵרוֹ האדוּק בתוֹרה וּביראת שמים. הלה לא נתפּעל כלל וענה בעניווּת:

– מה לעשׂוֹת? כך דרכוֹ של עוֹלם בימינוּ. וּמה, פרנסתוֹ מצוּיה?

– לא בשפע.

– יש לוֹ משפּחה גדוֹלה?

– “חשוּבה אשה וּבנים חמישה”. – ענהוּ רוּדוֹרפר בלשוֹן

“איש חסיד”, וחשק תקפוֹ להעמיד את ר' שמוּאל שבח תכף בניסיוֹן – שמעתי אוֹמרים עליך, שעשיר אתה – אוּלי תוּכל לתמוֹך בוֹ באיזה סכוּם בתוֹרת הלואה, אוֹ כדוֹמה? עסקיו של אבינוּ אינם מזהירים בזמן הזה, והוּא עייף כבר מתמיכוֹת. באמת, תקיים כמה נפשוֹת מישׂראל.

ר' שמוּאל שבח הסתכל רגע באוֹרח הצעיר, כבּוֹחנוֹ, אך מיד שב למנוּחתוֹ:

– טוֹב. עוֹד נשוּב לדבּר בזה. בוַדאי עוֹדך “אליבּא ריקנא”?

השעה היתה כבר אחרי הצהרים, וּבאמת עוֹד לא טעם רוּדוֹרפר כלוּם היוֹם. לא סירב אפוֹא לטעוֹם משהוּ.

– אתה נוֹהג ליטוֹל ידיים? – שאל ר' שמוּאל שבח כשוה נפש, כשהוּא מכניס את האוֹרח לפנים הדירה, שהיתה של שני חדרים קטנים וּמליאים שׂקים וחבילוֹת סחוֹרה למכביר (אה, בחנוּת אינוֹ מחזיק את סחוֹרתוֹ מחשש עין הרע!), וּליד הפּתח המוֹליך מחדר לחדר עמד תנוּר כרסני, התוֹפס חצי הקיר, והחדרים מליאים חמימוּת טחוּבה והבל של סתיו.

מעל התנוּר, מתוֹך הכָּוה הפּתוּחה נשמע קוֹל פּוֹזם, צרוּד, חד ויבש, שאינוֹ פוֹסק לרגע.

– אמי תח' אוֹמרת תהילים. – ביאר ר' שמוּאל שבח. כל מה שידע רוּדוֹרפר על דבר דוֹדתוֹ זוֹ, גיסת אביו, שנשארה אלמנה לפני חמישים שנה ולא נישׂאה שנית מתוֹך כבוֹד המנוֹח ואהבת הבן היחיד, נתרכז וחי עתה בדמיוֹנוֹ. וּבשעה שיצק על ידיו התרבוּתיוֹת את המים הקרים מתוֹך נטלת הפּח הגדוֹלה והפּגוּמה, שמע בדבּר שאר בשׂרוֹ אל תוֹך הכּוָה:

– בנוֹ של שלוֹם. כן, אמא – מאשתוֹ הראשוֹנה. רוֹצה אַת לראוֹתוֹ? תכף וּמיד אקרא לוֹ.

רוּדוֹרפר טעם כזית מן הפּת השחוֹרה, שהיתה ערוכה בשבילוֹ על מפּית לא נקייה פרוּשׂה בפאת השוּלחן, וניגש אל התנוּר.

– אמא רוֹצה לדבּר אתך אלוּ מלים, – פנה אליו ר' שמוּאל שבח, כמתנצל על שהוּא מטריחוֹ כל כך.

– הדוֹדה ביילה דבוֹרה? בכבוֹד גדוֹל! – ענה רוּדוֹרפר,

עמד על בהוֹנוֹת רגליו והציץ לתוֹך הכּוָה הגבוֹהה. – בוֹקר טוֹב, דוֹדה! מה, חם שם על התנוּר?

– דבּר בקוֹל רם, איני שוֹמעת, – ענה מבפנים הקוֹל הצרוּד – חם, חם! וּמה עוֹשׂה שלוֹם? יש לוֹ עוֹד ילדים קטנים?

– לא, דוֹדתי. אני בן זקוּניו. אשתוֹ השנייה היא חשׂוּכת בנים. הוּא כבר יהוּדי זקן.

– מה אתה מדבר שטוּיוֹת? – נתרגז הקוֹל – הרי הוּא צעיר מיעקב יצחק בשלוֹש שנים, ואני גדוֹלה מיעקב יצחק בחמש שנים. איזה זקן הוּא?!

דבריה על בעלה שמת לפני חמישים שנה, כאילוּ הוּא חי ונמצא כאן בבית, שיעשעוּ את רוּדוֹרפר.

– שמוּאל שבח, מהר בוֹא הנה! – קראה פתאוֹם בקוֹל מצוה רוֹעד.

היהוּדי הבא בימים ניגש ועמד נכנע תחת הכַּוָה.

– תן תכף את המגבת ואתן לך מכוֹת אחדוֹת!

הוּא מיהר ולקח את המגבת הרטוּבּה התלוּיה על קרן התנוּר, הוֹשיטה לה ועמד ממתין לעוֹנשוֹ.

היא התרוֹממה מעל מצעה, הוֹציאה ראש ישישים גָרוּם וצמוּק וּבמגבת שבידה הרוֹעדת הצליפה על ראשוֹ ועל עוֹרפּוֹ של היהוּדי שעמד כפוּף וקיבל את המלקוֹת באהבה.

– הא לך, שמוּאל שבח בני, הא לך – סיננה בפיה חסר השיניים – תדע כיצד לא לשמוֹע בקוֹל אמא. אמרתי לך שתלך לבית המדרש ללמוֹד, ואתה הלכת לגנוֹב תפוּחים. הא לך, תדע להשחיר את פני אבא הצדיק – הא לך עוֹד ועוֹד. אין דבר, יכוֹל אתה לבכוֹת… הדמעוֹת ימרקוּ את עווֹנוֹתיך…

וּככלוֹתה לענוֹש את בנה יחידה נרתעה שוּב פנימה, צנחה על המצע וגנחה שם רגעים מספר. אחר כך המשיכה את פּיזוּם התהלים. את רוּדוֹרפר שכחה כבר לגמרי.

– אמי תחי' כבר באה בימים, בלי עין הרע, למעלה משמוֹנים. ויש שנדמה לה, כי עודני נער קטן. – התנצל ר' שמוּאל שבח לפני האוֹרח והזמינוֹ שנית לסעוּדה.

– תחטוֹף לפי שעה פרוּסת לחם בגבינה כבוּשה. עוֹד מעט תשוּב פייגה לאה ותכין את הארוּחה. היא עכשיו אצל חיה רייזיל בתנוּ. היה שם “ברית” אתמוֹל ואשתי הוֹלכת שמה בכל יוֹם. הבנים? שניים הקטנים לוֹמדים בבית המדרש. כך, אני מלמדם כשעה ביוֹם. הגדוֹל יעקב יצחק לוֹמד אצל הרב. גם הם יבוֹאוּ הביתה בעוֹד שעה שעתיים. בן הזקוּנים, חיים לייב, הוא שם עם האם.

הניח את האוֹרח יוֹשב על הספסל ולוֹעס בלי חשק, וּבעצמוֹ שב אל האיכר, שהתהלך בחנוּת וידיו נתוּנוֹת בכיסי הפּרוה הגדוֹלה. מיד הגיע משם קוֹל דיבוּרוֹ של ר' שמוּאל שבח תקיף וצלוּל, בעוֹד האיכר עוֹנה מדי פעם בפעם תחנוּנים וּבקוֹל שפל. רוּדוֹרפר הבין, כי מדוּבּר שם על פרעוֹן חוֹב ישן, והאיכר עוֹמד על נפשוֹ.

הוּא ישב ולעס את הפת התפילה עם הגבינה הנוּקשה, והיה כוּלוֹ נבוֹך מרשמי הזרוּת הכּהה שבבית שאר בשׂרוֹ, הענף היחידי מגזע משפּחת אביו האהוּב.

לא עברה מחצית השעה והביתה התפּרץ נער כבן ארבע עשׂרה, לבוּש מעיל שחוֹר ארוֹך, טבוּל למטה בבוֹץ, כוֹבע סאמיט רחב שוּליים בראשוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלוֹת ורוֹטטוֹת על לחָייו כשתי צלוֹחיוֹת שחוֹרוֹת.

השמוּעה על דבר האוֹרח מל… הגיעה אליו אל בית המדרש ולא יכוֹל היה להתאפּק מלרוּץ הביתה. אביו עיכבוֹ בחנוּת, אך הפעם לא נזף בוֹ על ביטוּל התוֹרה, אלא שלחוֹ רכּוֹת לקרוֹא לאם. הנער, דוֹב בּר, נחפּז החדרה, נתן שלוֹם לאוֹרח ביד רטוּבּה מגשם, וּמבלי דבּר דבר יוֹתר פנה ויצא מן הבית. כעבוֹר רגעים מעטים בא גם השני, כבן שש עשׂרה, ועמוֹ עוֹד נער זר, חבר, וּשניהם תקעוּ שלוֹם לאוֹרח ויצאוּ מהר לחנוּת. שם עמדוּ בפינה והתלחשוּ זמן רב, זרקוּ מבטים לתוֹך החדר, עד שמבגדיהם הרטוּבּים נקותה שלוּלית מים לרגליהם. רוּדוֹרפר, מאפס מעשׂה, עיין בספר דרוּש צהוֹב, אכוּל עש וחסר שער שמצא על השוּלחן.

לבסוֹף שב דוֹב בּר עם האם. היא היתה טיפּוּס של אשה רכּה ונכנעת, בעלת פנים חסוּדים ועייפי בכי. סוּדר חוֹרף גדוֹל עטף את כתיפיה הצרוֹת ואת ראשה הקשוּר במטפחת אפוּרה-משוּבּצת. עיניה היוּ עמוּקוֹת וחמימוֹת וּבתוֹך המסגרוֹת האפילוֹת נראוּ כזיקים בתוֹך גחלים עמוּמוֹת.

בהיכּנסה נבוּכה קצת, הסירה את המפּית המזוֹהמת מעל השוּלחן ואמרה, שעוֹד מעט יאכלוּ מרק. וּבינתיים שלחה מבטים שוֹאלים אל ר' שמוּאל שבח. בסינרה היה מחזיק כל הזמן ילד כבן חמש, שהביט בגניבה אל האוֹרח – בן הזקוּנים.

– צריך יהיה להקדים היוֹם את ארוּחת הערב. הוּא לא אכל היוֹם לשׂוֹבע. כל הבוֹקר נסע ברכּבת. – פנה בעל הבית אל אשתוֹ ושיפשף את ידיו זוֹ בזוֹ מפני הצינה.

– אוֹיה לי, – ענתה האשה – כל כך התמהמהתי אצל חיה רייזיל. רק אתמוֹל היה ה“ברית” והיא עוֹדנה חלשה, צריך לעזוֹר לה קצת בבית. תכף אשלח את דוֹב בּר להביא חצי תרנגוֹלת.

ושוּב שלחה מבט שוֹאל אל בעלה.

היא לא סילקה את הסוּדר מעל כתיפיה והיתה נחפּזת בתוֹך החדר, כרוֹצה להביא בוֹ סדר, אך לא ידעה במה להתחיל. ר' שמוּאל שבח בא לעזרתה:

– זוֹכרת אַת? אמוֹ ע"ה היתה מקשה לילד וחלתה וּמתה אחרי שנים אחדוֹת. זה הוּא שנוֹלד אז. אמרוּ עליו שיש לוֹ “ראש” טוֹב. אביו גם הוּא למדן. הוּא היה לוֹמד אצל הרב. – הוּא דיבּר על רוּדוֹרפר, כאילוּ לא היה זה מצוּי בחדר.

– כן, – ענתה האשה בקוֹלה הבכייני – גם אצל אחירים לוֹמדים גמרא.

– נוּ־נוּ! – זרק בפניה ר' שמוּאל שבח ונפנה. רוּדוֹרפר שמע ב“נוּ־נוּ!” זה: אף על פי כן יש הבדל בין בני ר' שמוּאל שבח וּבני האחירים. אך לא היה לוֹ יוֹתר חשק להצטיין בפני קרוֹבוֹ זה; הוּא רצה רק לחדוֹר קצת אל תוֹך סבך החיים שבבית. בכל חוּשיו כבר תפשׂ את כוֹבד הסבך. היתה כבר שעה שתיים אחרי צהרי סתיו. רוּדוֹרפר ידע, שבעיירוֹת נוֹהגים היהוּדים לאכוֹל את הסעוּדה העיקרית בערבים אוֹ בין השמשוֹת. הוּא שמע שלכבוֹדוֹ יטרחוּ ויקדימוּ היוֹם את הסעוּדה, והבין שר' שמוּאל שבח יצטרך לתת היוֹם לאשתוֹ מעט פרוּטוֹת יתירוֹת בשביל “חצי התרנגוֹלת”, לא לחינם שלחה אליו מבטה השוֹאל – אך כל זה לא נגע לוֹ. אדרבה, הוּא נהנה לראוֹת ש“מוֹרטים” קצת את היהוּדי העשיר והכּילי הזה, וכך היה חוֹשב עליו: הרי לכאוֹרה יהוּדי שפל ברך הוּא ונכנע, פילוֹסוֹף במקצת, אך בזה יש להכיר עוֹד יוֹתר את קשי אוֹפיוֹ ועריצוּתוֹ. אנשים כאלה מסוּגלים לכוֹל! עתה ביקש להכיר את כוּלוֹ, שלא יצא מכאן מחר בבוֹקר ויישארוּ לוֹ אילוּ נקוּדוֹת בלתי מבוֹררוֹת באדם זה שהוּא חוֹטר מגזעוֹ.

ר' שמוּאל שבח היה יוֹצא ונכנס בפתח שבין החדר ולחנוּת. באוּ אליו עוֹד איכרים, והוּא דיבּר אתם תמיד בלחש וּמלים ספוּרוֹת, וּבכל פעם היה מניחם לבדם בחנוּת ונכנס אל החדר ושוֹאל שאלת תם את רוּדוֹרפר. עוֹד פעם קראה לוֹ ביילה דבוֹרה מעל התנוּר, הטיפה עליו מוּסרה, אף הצליפה אוֹתוֹ, והוּא קיבל שוּב את מוּסרה וּצליפוֹתיה בשקט וּבאהבה. הוּא גם הציע לרוּדוֹרפר לשכב מעט על הדרגש והביא לוֹ כר קטן מן החדר השני, כנראה, חדר המיטוֹת.

פייגה לאה היתה כבר טרוּדה במסדרוֹן אפל, שהוֹביל בצד התנוּר לאיזה מקוֹם לא נוֹדע וששם היו הכּיריים, וּבן הזקוּנים כרוּך אחריה ואינוֹ מרפּה מסינרה, אך הנערים זוֹרקים מבטים סקרניים אל האוֹרח. לוֹמדי בית המדרש הלכוּ להם. האב שלחם ללמוֹד ולא נתן להם רשוּת לשוּב אלא לסעוּדה. גם האיכרים הלכוּ להם אחד אחד. אז לבש ר' שמוּאל שבח את ה“בּקישה” ואת כוֹבע הסאמיט, לקח בידוֹ סוֹכך בד אפוֹר גדוֹל והלך גם הוּא לבית המדרש ללמוֹד את שיעוּר היוֹם. רוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ שוֹכב על הדרגש הקשה, מאזין לזרם המטר המוֹנוֹטוֹני בחוּץ ולפיזוּם התהילים התפל של הזקינה על התנוּר. איש לא בא עתה אל הבית. האפלוּלית הלכה וגברה בוֹ. האשה פייגה לאה בקעה במסדרוֹן קיסמים, נפחה באש, קצצה בקוֹפיץ, כּיהתה בילד הטרדן – אך אל החדר לא נכנסה ואל רוּדוֹרפר לא פנתה. כוּלה היתה נתוּנה לדבר אחד – לארוּחה. רוּדוֹרפר שכב בלי נוֹע והסתכל בסיפּוּן הקוֹדר. הכוֹל היה לוֹ פה זר וּמוּזר. אך לא חש כל מרירוּת. אדרבה, היה לוֹ גם ניחא קצת. זכר את שירוֹ של לינאוּ, שבוֹ מרגיש הפּייטן בשכיבתוֹ באסם וגשם מקשקש על גבּוֹ כשכיבה בתוֹך הקבר. מעין הרגשה זוֹ היתה גם לוֹ. והנה נתגלה ראשה של ביילה דבוֹרה בריבּוּע הכּוָה – קטן וצמוּק, נתוּן בתוֹך שביס גדוֹל והוּא מתנוֹעע באויר, כראשוֹ של צב שנפשט מתוֹך קליפּתוֹ. “שמוּאל שבח! שמוּאל שבח!” קראה בקוֹל כבוּש, סוֹדי. אך כיון שלא נענתה, החזירה את ראשה פנימה, גנחה גניחוֹת אחדות והתחילה פוֹזמת שוּב. הוֹפעה זוֹ פעלה על רוּדוֹרפר פעוּלה מיסטית. היא הרעישה אוֹתוֹ עד שוֹרשי נפשוֹ. ההרגשה הלינאוּאית גברה בוֹ. גם משהוּ פחד נמהל בה. כמעט התחרט מתוֹך רוּגזה על שהניח לשמוּאל שבח ללכת ללמוֹד את שיעוּרוֹ בבית המדרש. אין דבר – יוֹם אחד, לכבוֹדוֹ, לכבוֹד בן דוֹדוֹ, רשאי היה להיבּטל מתוֹרתוֹ. אף לבניו יכוֹל היה לתת חוּפשה. הרי הוּא לא בא הנה לשכב כאן על דרגש קשה ותפל זה, בתוֹך האפילה והקרירוּת, כשמטר הסתיו זוֹרם בחוּץ לתוֹך הרפש וּזקינה־חשוּבה־כמת מפזמת בקוֹל שלא מעוֹלם זה!

הוּא קם, סמך את עוֹרפּוֹ בכפּיו השלוּבוֹת, התמתח וניגש אל החלוֹן הקטן, מחהוּ באצבעוֹ והביט החוּצה. היה לפניו קיר ועליו שפך מים עכוּרים. התחיל פוֹסע בחדר אחת הנה ואחת הנה, כאוֹתוֹ האיכר שפּסע בחנוּת עם בוֹאוֹ. אילוּ צילצל מישהוּ בדלת החנוּת! במסדרוֹן היתה כבר האש בכיריים זהוּבה ועליזה. רוּדוֹרפר עבר על התנוּר, עמד על המפתן והסתכל ממוּשכוֹת בעבוֹדתה של האשה הקטנה והרזה. היתה בכל ישוּתה איזו חביבוּת מעוֹררת רחמים: אף שהרגישה בוֹ לא הפסיקה את עבוֹדתה. הוּא רמז לילד שיגש אליו, אך זה, בראוֹתוֹ את הרמיזה, נלחץ עוֹד יוֹתר אל אמוֹ וכיסה את פניו בסינרה.

– מפחד הוּא – הסבּירה האם – מפני זרים. כך דרכוֹ תמיד, כשבא אדם זר אינוֹ מרפּה עוֹד מסינרי. כקרצית הוּא דבק בי. לוּלא הגשם בחוּץ הייתי משלחתוֹ אל ה“חדר” אוֹ לשׂחק עם התינוֹקוֹת. מה אתה מתיירא, חיים לייבלי? מה יעשׂה לך הדוֹד?

– בוֹא, אתן לך את שעוֹני – ניסה רּודוֹרפר להשׁיאוֹ.

הקטן פשט את גוּלגוֹלתוֹ הקטנה, ארוּכּת הפּאוֹת, הבריק עליו בעיניו השחוֹרוֹת, הצטחק, אבל לא זז ממקוֹמוֹ. אז ניגש אליו רוּדוֹרפר ישר, תפסוֹ מתחת לזרוֹעוֹתיו הקטנוֹת וּביקש להרימוֹ. אך פני הקטן קיבלוּ פתאוֹם הבעה של “רוֹצח”, התחיל מפרכּס בחימה, וּלבסוֹף בעט לוֹ לרוּדוֹרפר ביריכוֹ. אז הניח לוֹ. האם האוּמללה עמדה תלוּית ידיים ולא ידעה מה להגיד. אך רוּדוֹרפר הקדימה ואמר:

– אוֹ, הוּא ילד חזק. כיון שכּך, ראוּי הוּא למתנה באמת! – והוֹציא מכיסוֹ פרוּטה לבנה ונתנה לקטן. את זוֹ לקח הילד בחטיפה.

– נוּ, היכּנס כבר החדרה. תשׂחק שם. – אמרה האם ודחפה את הילד לפניה. עכשיו, שהפּרוּטה היתה בידוֹ, נשמע לה והלך.

עתה השתוֹקק רוּדוֹרפר להיכּנס בשׂיחה עם פייגה לאה. כל הסימפּאטיה שבלבוֹ היתה נתוּנה לה: בגוּפה הצר והחלש, בפניה הליאים והרכּים, בפחדנוּתה התמימה – ראה את כל קו חייה. אך ביקש לשמוֹע מפּיה מלים. היא תספּר, היא תגלה לבה, מימיה לא דיבּרה עם אדם גלוּיוֹת. יש להשׂיחה.

– הילד הראשוֹן הוּא זה שנוֹלד לבתכם?

– לא, לא, השני. ואך הראשוֹן מת, לא עלינו, מאסכרה.

– וּמה פרנסתה?

– ברוּך השם. בעלה סוֹחר בביצים. קוֹנה ביצים ב“ירידים” ושוֹלח ללבוּב. נתנוּ לה ב“ה נדוּניא יפה. ארבע מאוֹת רייניש. השנה קנוּ להם בית ישן. איה”ש בקיץ יתקנוּהוּ. בפרט הגג רעוּע מאד. עתה דוֹלפת שם התקרה.

– וזוֹ בתכם הבּכירה?

– לא. יש לנוּ בת גדוֹלה מזוֹ. ההיא נשוּאה לסוֹחר עוֹרוֹת בסוֹקאל. יהוּדי ירא שמיים, “נוֹסע” לבלז. אך לא צעיר. היא ב“ה גבירה גדוֹלה. אך לא עלינוּ עצוּרה על בנים. כבר היתה אצל רופאים בלבוּב וּבוין – ואין תשוּעה. בכל קיץ הם נוֹסעים ל”מרחצאוֹת". יש לה בעל – זהב.

– כך. וּמה עם בנכם הגדוֹל? (שמץ המאוֹרע הגיע לאוֹזני רוּדוֹרפר בהיוֹתוֹ בבית).

פניה החיורים של האשה הוּצפוּ פתאוֹם אוֹדם בוּשה. עיניה התנוֹצצו מתוך עינוּי נפש ועפעפּיה ריפרפוּ. היא ייצבה את הסיר המתבשל על הכיריים, אחר פנתה ונכנסה הביתה. רוּדוֹרפר הלך אחריה בצעדים זהירים. שם ישבה על הדרגש ורוּדוֹרפר על כיסא לפניה. הוּא קלט את סנטרוֹ בשתי כפּיו ונשען במרפּקיו על הבּרכּיים. את עיניו הצמיד אל פניה הנעימים של האשה העלוּבה. אף כי החדר שרוּי היה באפלוּלית, ראה אוֹתם היטב. מעל התנוּר היה נשמע הפּיזוּם הצרוּד, אך האשה שהוּרגלה בו זה שנים, הרגישה בוֹ רק כבניסוּר החתוּל הרוֹבץ ליד הכיריים. היא היטיבה את המטפּחת על ראשה והניחה את ידיה החיורוֹת בתוֹך חיקה:

– הרי בוַדאי שמעת בבית, איך שמוּאל שבח מתנהג עם הילדים. בל אחטא: הוּא אב קשה. מכה אוֹתם, את הבנים, מכוֹת אכזריוֹת ואינוֹ מניח להם לשאוֹף רוּח. רק לימוּד ולימוּד. תוֹרה הוּא נוֹתן להם ביד רחבה, אך פרוּטה אינוֹ נוֹתן להם אף פעם. ויעקב יצחק היה כבר בחוּר “לבריוֹת”, בן שבע עשׂרה. הייתי מתחננת לפניו: שמוּאל שבח – הסוֹף לא יהיה טוֹב. חדל, לפחוּת, מן המכוֹת. איך כתוּב שם? “וּכאב את בן ירצה”. אַל תחשוֹב, שהוּא בעצמוֹ אינוֹ סוֹבל מכך. כשהוּא חוֹזר מבית המדרש, אחרי שהכּה אוֹתם שם, אין טיפּת דם בפניו. הוּא שוֹתק וּמתאַנח, וכל מראהוּ קוֹרע לב. צער אב. אך כשהוּא בא שמה למחר, ורוֹאה שהנער לא חזר על השיעוּר, אוֹ שאינוֹ מקשיב בשעה שהוּא מלמדוֹ, הריהוּ יוֹצא שוּב מכליו וּמכה וּבוֹעט ורוֹמס בלי רחמים – אלמלא הלוֹמדים בבית המדרש, המתערבים וּמצילים את הילדים מידוֹ, היה הוֹרגם זה כבר. מה לעשׂוֹת? דם כזה אצלוֹ. זה דמה שלה! (והיא הצבּיעה על התנוּר) תוֹרה כזוֹ! צריך ליהרג עליה! אם לאו – נדמה להם, אין מקיימים אוֹתה… אוֹי לה לתוֹרה שצריך לקיימה ביד חזקה… וּכבר התערבוּ קרוֹבים וּרחוֹקים. גם הרב בעצמוֹ דיבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת – אך אין פעוּלה. לא לחינם קוֹראים לוֹ בעיר “שמוּאל שבח כוֹהן”, אף על פי שגם “לוי” איננו.

אבק ההוּמוֹר, שהזהיר בדברי האם קשת הגוֹרל, נגע עד לבוֹ של רוּדוֹרפר. אלמלא חשש לפגוֹע בה, היה אוֹחז בשתי ידיה.

– בשנים האחרוֹנוֹת באה צרה חדשה. הבחורים התחילוּ להתעסק בהשׂכּלה וּבציוֹניזמוּס… בבית המדרש, כששמוּאל שבח נמצא שם, אין איש מן הבחוּרים מעיז להפסיק מתלמוּדוֹ, וכל שכּן לדבּר בעניינים שלהם. אבל הרי גם הוּא אדם מכוּר, סוֹחר, יש לוֹ עסקים עם פּריצים ו“ערילים”. וּבשעה שאיננוּ בבית המדרש מדבּרים הנערים ביניהם, ואוּלי גם קוֹראים איזה ספר. באמת התחילה הצרה מספר, שמצא אצלוֹ שמוּאל שבח בבית. איזה ספר עם תמוּנוֹת של רבנים אפּיקוֹרסים. מילא, את הספר קרע לקרעים קטנים, ואת הקרעים שרף בתנוּר – אך את יעקב יצחק הכּה באגרוֹפיו עד שנקעה ידוֹ של הנער. אחר כך לא נתנוֹ להיכּנס הביתה, והיה לן שלוֹשה לילוֹת בבית המדרש ביד חבוּשה. ביוֹם הרביעי כתב לוֹ הנער מכתב, וּבוֹ דרש ממנוּ לשלוֹח אוֹתוֹ לפרשׂבּוּרג אל הישיבה – אם לא, יברח מן העיר. שמוּאל שבח הראה לי את המכתב – “מבין” גדוֹל בלשוֹן הקוֹדש אינני – אך קראתי וחשכוּ עיני. לנער לא ענה כלוּם. הנער שב הביתה, אך לא מצא חן בעיני. כזר התהלך בינינוּ. האב לא הכּהוּ יוֹתר. אבל הם היוּ חיים בבית כשני שׂוֹנאים. חשבתי שלבי ישבר בי כשראיתים בכך. בקיצוּר, הנער התכוֹנן בחשאי לדרך. איש לא ידע איך. היה לוֹקח בסתר מן החנוּת ומוֹכר, היה לוֹוה וחוֹתם בשם אביו – עד שקבץ לוֹ סכוּם מספּיק, וּבאחד הימים נעלם. הנערים הקטנים ידעוּ להיכן נסע, אך הם היוּ בעצה אחת עמוֹ, ולא רצוּ לספּר דבר. שמוּאל שבח ניסה “בטוֹב וּברע” להוֹציא מפּיהם דבר, אך הם אמרוּ, שאם גם יהרוֹג אוֹתם לא יגלוּ את הסוֹד. וראה, כשם שהוּא מכה אוֹתם על ביטוּל תוֹרה, אוֹ על אפּיקוֹרסוּת – כך הוּא רך וטוֹב וחלש בדברים אחרים. אינוֹ יכוֹל להרים יד. אתה אוֹמר, שהוּא קמצן? כן, הוּא חרד על הפרוּטה. וּבאמת הזמנים קשים, אין פדיוֹן וה“ערילים” – יש מהם שאינם פוֹרעים את החוֹבוֹת. ההוֹצאה מרוּבּה, בלי עין הרע. וּבפרט שהוֹצאנוּ הרבה מאוֹת רייניש על נדוּניא ונישׂוּאים של הבנוֹת.

רוּדוֹרפר ראה ברוּר, שאין לה ידיעה כל שהיא בעסקיו של בעלה ושהיא מאמינה לתלוּנוֹתיו. ואוּלי גם הוּא אינוֹ יוֹדע את מצבוֹ. כך אמר גם בעל העגלה. אלא שלא רצה להפסיקה.

– הוֹי, כמה ייסוּרים היוּ לנוּ! הנער נעלם ואיש אינוֹ יוֹדע היכן לחַפּשׂוֹ. לך חפּשׂ את “הרוּח בשׂדה”. היינוּ חוֹקרים ודוֹרשים בעיר וּבסביבה, בין יהוּדים ונוֹכרים, להבדיל, אצל קרוֹבים ורחוֹקים – אין קוֹל ואין קשב. חשבנוּ, אוּלי נסע באמת לפרשׂבּוּרג. אך על המכתבים שכתבנוּ שמה קיבלנוּ תשוּבה, שלא בא שמה בחוּר בעל סימנים כאלה. בקיצוּר, הדבר עלה לנוּ באיבּוּד דמים וּבאיבּוּד ימים. ישמרנוּ השם מעוֹד ניסיוֹן כזה. יכוֹל אתה לשער לך את הלילוֹת שעברוּ עלינוּ. מילא אני – רגילה אני בכך: אֵם לשישה ילדים – עין לא עצמתי. אך גם הוּא, האכזר, כביכוֹל, התהלך – לא בר נש כלל. לא יכוֹל לאכוֹל ולסחוֹר, אפילוּ מתוֹרתוֹ הרפּה קצת. ולוּלא חתננוּ, בעלה של חיה רייזיל, אוּלי לא היינוּ מוֹצאים אוֹתוֹ עד היוֹם. חתננוּ הרי נוֹסע, כפי שסיפּרתי לך, אל הירידים לרגל מסחר הביצים. והנה נוֹדע לוֹ בדרך, שבעיר קצ’קי (קצ’קמט, תיקן לה רוּדוֹרפר) – יהי כך! על גבוּל אוּנגארן יוֹשב שם אצל יהוּדי עשיר, בעל יערוֹת, איזה בחוּר, שביקש לנסוֹע לאיזוֹ גימנאזיה בברוֹד, כמדוּמה לי, ועיכּבוּהוּ שם מחמת שאין לוֹ “ניירוֹת”". הוּא גזז לוֹ את הפּיאוֹת והשכיר את עצמוֹ להיוֹת מוֹרה אצל היהוּדי העשיר. על פי כל הסימנים, שׁגָבה חתננוּ – הרי זה יעקב יצחק. הוּא בא הביתה וסיפּר את הדבר. אז נסעוּ שניהם, הוּא וּשמוּאל שבח, לעיר ההיא, וּבאמת מצאוּ אוֹתוֹ. הוּא הוּא. הבוּשה היתה גדוֹלה. אך במקוֹם זר – מילא, אין מכירים אוֹתך. מתחילה לא רצה לשוּב, בשוּם אוֹפן. טען, שאין לוֹ צוֹרך בבית. הרי הוּא עוֹמד מעתה ברשוּת עצמוֹ ויכוֹל לפרנס את עצמוֹ. הוּא עוֹד יגיע לגימנאזיה ויהיה לדוֹקטוֹר. ועוֹד שטוּיוֹת כאלוּ. בקיצוּר, האב והגיס פעלוּ עליו איך שהוּא. הבטיחוּ לוֹ, שלא יכּוּהוּ יוֹתר, שיהא בן חוֹרין ללכת לבית המדרש, אוֹ ללמוֹד אצל הרב, אוֹ גם בפני עצמוֹ, הכוֹל כרצוֹנוֹ. חתננוּ גם הבטיח לוֹ שילמדוּהוּ את לשוֹן המדינה. שמוּאל שבח נתן לוֹ שעוֹן של זהב, שקנה לוֹ בדרך. ואז נתרצה ושב עמהם. הבוּשה בעיר היתה גדוֹלה. הכוֹל היוּ מדברים בנוּ. אך היה זה לקח בשביל שמוּאל שבח. עתה היה הוּא המוּכּה. אחר איזה ימים בא אלי ואמר לי, שצריך לארס את הנער. וד' זימן לנוּ שידוּך טוֹב בקריסניפּוֹלי. יהוּדי סוֹחר עצים, שוֹלח רפסוֹדוֹת בנהר

בּוּג. הנערה מצאה חן בעיני יעקב יצחק. קנינוּ מתנוֹת לכלה, והוּא קיבל קוּפסת זהב בשביל סיגאריוֹת (שעוֹן זהב הרי היה לוֹ!). בקרוֹב תהיה החתוּנה. ושוּב הוֹצאה גדוֹלה. הוּא יהיה סמוּך שנים אחדוֹת על שוּלחן חוֹתנוֹ, וּלאט לאט ייכּנס לתוֹך המסחר. – – עוֹד מעט יבוֹא הביתה. עתה הוּא הוֹלך יוֹם יוֹם לשעתיים אל הרב ולוֹמד קצת. כמה שהוּא רוֹצה. שמוּאל שבח אינוֹ נוֹגע בוֹ עוֹד לרעה. אך לנערים הצעירים הוּא מציק עוֹד. לא כמקדם, אך עדיין הוּא מכה אוֹתם. הלואי, רבוש"ע, שלא נתנסה ניסיוֹן שני! – הנה סיפּרתי לך מקצת צרוֹתי, ועלי לרוּץ אל המרק, שלא יגלוֹש.

והיא עזבה את איש שׂיחתה בחדר. הילד הניח פתאוֹם את משחקוֹ ורץ אחריה כמטוֹרף.

רוּדוֹרפר נשאר שוּב לבדוֹ בתוֹך הצינה והאפלוּלית והפּיזוּם המנַסר של ביילה דבוֹרה. כל מחשבוֹתיו ורגשוֹתיו היוּ נתוּנים לגוֹרלה של האשה האוּמללה. פתאוֹם שמע אִושה מלוּוה גניחוֹת. אחר כך ראה איך נשלחוֹת מתוֹך כּוַת התנוּר שתי נעליים גדוֹלוֹת, בלתי רכוּסוֹת, ואחריהן זוּג רגליים דקוֹת, ערוּמוֹת, ואחריהן צוֹנח גוּפה של הזקינה. היא עמדה רגע על הרצפּה זקוּפה וּפיה הצמוּק, חסר השיניים מגיע עד חוֹטמה הארוֹך, היא הביטה ישר ברוּדוֹרפר, אך כנראה לא ראתהוּ. פנתה ויצאה במהירוּת אל המסדרוֹן. כעבוֹר רגעים מספר שבה והיא מנגבת בחיפּזוֹן את ידיה בשׂמלה התחתוֹנית וּמלחשת בפיה. הסתכלה שוּב רגע ברוּדוֹרפר, אחר גערה בוֹ: “שייגיץ, למה אינך מעמיד לי את הכסא?” רוּדוֹרפר קם, העמיד לה כסא ועזר לה לעלוֹת עליו. מן הכיסא טיפּסה ועלתה בעצמה אל התנוּר.

אך נגמר המחזה הזה ודלת החנוּת צילצלה פעמיים, וכעבוֹר רגע נכנס בחוּר כבן שמוֹנה עשׂרה, נמוּך קוֹמה, לבוּש יפה. תחת המעיל הפּתוּח חזייה של משי מפוֹרח ושרשרת זהב עליה. כוֹבע סאמיט חדש לראשוֹ וּפיאוֹתיו קצרוֹת וישרוֹת. הפנים רעננים, מאדימים בבריאוּת של נוֹער, והעיניים טוֹבוֹת, משהוּ מלגלגוֹת. הצואר היה כרוּך במטפּחת משי טוֹבה. הוּא ניגש ישר אל רוּדוֹרפר, כאדם שראה את העוֹלם, הוֹשיט לוֹ ידוֹ ואמר:

– שלוֹם עליכם! מל…?

– כן, יעקב יצחק. ואתה מן הרב?

– כן, אני לוֹמד קצת… – וחייך, כמבקש סליחה על שהוּא עוֹסק בהבלים כאלה. – שמעתי שאתה נוֹסע לחוּץ לארץ. בוַדאי ללמוֹד באוּניברזיטט?

– ללמוֹד הייתי יכוֹל גם באוֹסטריה. הרי יוֹדע אתה שגמרתי גימנסיה. אלא שרוֹצה אני להיוֹת איזה זמן בשוייץ. בעיקר שוֹאף אני להכיר שם את הנוֹער היהוּדי מרוּסיה הלוֹמד שם. יש לי עניין בכך.

– חבל, חבל! – אמר יעקב יצחק, כמדבר אל נפשוֹ.

רוּדוֹרפר לא ידע על מה חבל לוֹ לנער פוֹרח זה וחיכּה בפנים שוֹאלוֹת לפירוּש.

– מצ, חבל בכלל, ש… ש… לא יכוֹלתי ללמוֹד מה שחפצתי. אתה מבין? אבל מקוה אני, שעוֹד אשיג איזה דבר. בקרוֹב אני עוֹבר לקריסניפּוֹלי.

– קריסניפּוֹלי עיר גדוֹלה יוֹתר, – דיבר רוּדוֹרפר רצינוֹת – יש בה בוַדאי גם מעט משׂכילים.

– אוֹ, הרבה משׂכילים! גם מחוּתני הוא אדם משׂכיל. יש לוֹ ארוֹן גדוֹל מלא ספרים גרמנים. יש לוֹ כל בּרוֹקהויז. הוּא הבטיח לי להזמין בשבילי ב את המכתבים של לאנגגנשייד בשביל בּוּכהאלטריה וצרפתית. עכשיו איני דוֹאג עוֹד.

“בגלל אידיאלים כאלה לא כדאי היה לברוֹח”, חשב רוּדוֹרפר בלבוֹ, אך לבחוּר אמר:

– והנערה היא נערה מַשׂכּלת?

– כך. היא מדברת לא רע פּוֹלנית. אך מה אפשר לדרוֹש מנערה? – הוּא דיבּר כגדוֹל. יחסוֹ אל אשתו להבא כבר היה קבוּע ועוֹמד.

– ואחיך הקטנים? הם עדיין ברשוּתוֹ של אבא?

– לא כל כך. אַל תדאג, עתה נשתנוּ הדברים הרבה. שלא בידיעתוֹ של אבא הם קוֹראים ולוֹמדים מה שהם רוֹצים. יש להם אגוּדה “מזרחית” בצינעא. הם מקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת־קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא ברוּסיה. הם גם משלמים שקל. אוֹמַר לך את האמת: אוֹתי כל זה אינוֹ מעניין. אני איש פּראקטי. איני מאמין בציוֹניזמוּס. ואתה?

– אני? אני בעל כוֹרחי אני מאמין.

– דהיינוּ?

– מפני שאני חוֹשב לנסוֹע לארץ ישראל ולחיוֹת שם.

– זה עניין אחר! – אמר יעקב יצחק בחשיבוּת. לרוּדוֹרפר ברוּר היה, שאת המבטא הזה למד מאיזה סוֹכן נוֹסע.

ובעוֹדוֹ ממשיך את שׂיחתוֹ המעניינת עם יעקב יצחק חזר ר' שמוּאל שבח עם שני הנערים מבית המדרש. לכבוֹד האוֹרח קיצרוּ בכל זאת בשיעוּר והתפּללוּ מנחה ביחידוּת, כדי שימהרוּ לשוּב אל ארוּחת הערב. כשנכנס ר' שמוּאל שבח נשק את המזוּזה, הביט כה וכה, וּבהשהוֹתוֹ מבטוֹ על התנוּר שאל את יעקב יצחק, אם כבר התפּלל מנחה.

– לפני רגע, – ענה הבחוּר – הנה הוּא ראה . – ולא בּוֹש להעיד את רוּדוֹרפר עדוּת שקר.

הנערים העיפוּ מבטים ברוּדוֹרפר והתלחשוּ. חיים לייבלי, שנכנס בעצמוֹ בשקט מן המסדרוֹן, ישב עתה אל קצה השוּלחן, נשען בסנטרוֹ והביט בעיניים מליאוֹת מחשבה כגדוֹל ולא פחד.

עוֹד קוֹדם השגיח רוּדוֹרפר באיזה ראש, שהיה מתגלה מזמן לזמן בחלוֹן ונעלם. עתה נתרבוּ הראשים. אלה היוּ נערי העיירה, שלא יכלוּ להתאַפּק מלהציץ ולראוֹת את האוֹרח ה“מלוּמד”, שנקלע אליהם. אוּלי הם הם חברי “האגוּדה המזרחית”, שיעקב יצחק סיפּר לוֹ עליה! רוּדוֹרפר חס עליהם, שהם מתרוֹצצים בחוּץ בגשם וּבקוֹר. אילוּ יכוֹל היה לאספם לאיזה חדר, מוּאר וחם – היה עוֹשׂה זאת בעוֹנג. הוּא תיאר לעצמוֹ את הפנים התמימים והחביבים של נערי בית המדרש האלה. אך פה בחדר, כשר' שמוּאל שבח בבית, אין מקוֹם בשבילם. האפילה בחוּץ הלכה וגברה והגשם התחזק. ר' שמוּאל שבח, שעכשיו אפפהוּ מעין רוֹך של חנינה, הוֹריד בעצמוֹ את המנוֹרה מעל הארוֹן, הדליקה והעמידה באמצע השוּלחן. מרוֹמי התנוּר עם ביילה דבוֹרה נבלעוּ בצל הגוּלה. פּיזוּם התהילים פסק שם לפני זמן מה. אוּלי היא נרדמה – הירהר רוּדוֹרפר. פייגה לאה נכנסה מן המסדרוֹן ובישׂרה, כי בעוֹד חצי שעה יוּכלוּ לשבת לאכוֹל. אך ר' שמוּאל שבח, שהרחבת דעתוֹ גברה עליו, אמר לה, שתגיש לעת עתה תה. יש להתחמם מעט. בוַדאי גם ליעקב קר. והוּא הביט בפני רוּדוֹרפר בחמימוּת כמעט אבהית. בעוֹד רגעים מעטים עמדוּ כוֹסוֹת התה על השוּלחן, וכל בני הבית ישבוּ איש איש על כוֹסוֹ. פייגה לאה הביאה כוֹס גם בשביל ביילה דבוֹרה. עלתה על הכיסא והכניסה את הכוֹס הלוֹהטת לתוֹך הכּוָה. מיד נשמעוּ שם לגימוֹת רעבתניוֹת. “האש אינה שוֹלטת בה עוֹד”, הירהר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח ישב עתה בהרחבה במקטוֹרנוֹ החוּם בעל השרווּלים הירוּקים, כּיפּתוֹ שמוּטה הצדה וזקנוֹ וּשׂפמוֹ וּפיאוֹתיו המליאים והצהבהבּים מזהירים עתה וכל שׂערה בהם נראית לחוּד. הוּא היה כמעט נרגש מקוֹרת רוּח והיה מעביר את צפּוֹרן זרתּוֹ על שׂפת הכוֹס סחוֹר־סחוֹר, במהירוּת וּבחן ידוּע, ולא שתה עוֹד. הוּא התחיל לדבּר מתוֹך רצוֹן וּדרישת טוֹב:

– וּבכן אתה אוֹמר, יעקב, שאבא כבר יהוּדי זקן. חכּה, מתי ראיתי את הדוֹד שלוֹם באחרוֹנה? לפני שמוֹנה שנים. כן, בדיוּק, לפני שמוֹנה שנים בחוֹרף. היה לי אז משפט בראדיחוֹב בדבר תפוּחי אדמה שקניתי אצל הפּריץ, ונמצאוּ רקוּבים למחצה. שם מצאתי אוֹתוֹ לרגל עסקיו. כך. הוּא חדל “לנסוֹע”, אתה אוֹמר, להוּסיאטין. יהוּדי חכם. זאת אוֹמרת, לא מפני שחדל לנסוֹע אל הצדיק. אף אני נוֹסע פעם בשנה לבלז, רק פעם, אף כי קרוֹבה היא. כך. אף בנסיעוֹת אל הצדיק יש משוּם ביטוּל תוֹרה. “הוֹקר רגלך” נאמר גם על בית צדיק. ואחיך השני, שרגא, הוּא באמריקה, אתה אוֹמר. ה? פוֹעל פשוּט, מגהץ? מילא, אין להתבייש במלאכה. גם בין התנאים היוּ בעלי מלאכה. בוַדאי עוֹד זוֹכר אתה. אבא עשׂ‎‎ה בוַדאי כל מה שבידוֹ להקנוֹת לוֹ תוֹרה וחכמה. ויש לוֹ פרנסה? כמדוּמה, שהוּא מטוּפל בבנים. איך, הוּא נשׂא אלמנה עם שני ילדים? כן, כן. לא יכוֹלתי לנסוֹע אז אל החתוּנה. אמי תחי' היתה אז חוֹלה מסוּכּנת. כך. ואתה, לאן אתה נוֹסע עכשיו? לשוייץ? עיר גדוֹלה זוֹ שוייץ? אַה, כך, זוֹהי מדינה. באמת איני בקי כלל בגיגראפיה. רק פעם אחת הייתי בלבוּב. אח, אח! היוּ שם גדוֹלי תוֹרה לפנים. ה“ישוּעוֹת יעקב” וה“טוּרי זהב”. מה? אתה חפץ לדעת מה על אוֹדוֹת סבא שלנוּ? באמת איני בקי כל כך במעשׂי אבוֹת. אמי תחי' היתה מספּרת הרבה, אבל אין לי זיכּרוֹן לדברים כאלה. חבל, לפני שנה שנתיים עוֹד אפשר היה לדבּר עם אמא. היא היתה מספּרת לך דברים הרבה על אבא שלי ז“ל ועל סבא ז”ל וּשאר קרוֹבינוּ שמתוּ. סבא היה בסוֹף ימיו דיין בח… מתחילה היה דיין בלבוּב, אצל ה“ישוּעוֹת יעקב”, אבל אחר כך בא הנה לח.. ונעשׂה מלמד. ואחר כך היה שוּב לדיין. הרב הזקן, שהיה לוֹמד אִתּוֹ בכל יוֹם, הכריחוֹ לכך. הוּא בעצמוֹ לא רצה. היתה איזוֹ מחלוֹקת בינוֹ וּבין ה“ישוּעוֹת יעקב”. אם יש כאן איזה זקן שזוֹכר מה מן הימים ההם? כן, יש יהוּדי פשוּט אחד, סַכּך של גגוֹת. אוֹמרים עליו, שהוּא למעלה מבן מאה שנה. יוֹשב הוּא ב“שטיבּל” שעל יד בית המדרש. אלמלא הגשם והרפש – היית יכוֹל לגשת שמה וּלדבּר עמוֹ. הוּא בעל זיכּרוֹן גדוֹל, אף כי יהוּדי פשוּט מאד ויוֹדע רק תפילוֹת ותהילים בעל פה. הכוֹל אצלוֹ כמוּנח בקוּפסא. טוֹב – אם רוֹצה אתה, יוֹליכוּך שמה הנערים אחרי הארוּחה. זה לא רחוֹק. ח… אינה נינוה. אוּלי תלוה אוֹתוֹ אתה, יעקב יצחק?

כל הנערים הביעוּ את רצוֹנם ללכת עם האוֹרח. עד הארוּחה וּבשעתה חש רוּדוֹרפר אי מנוּחה בחברת בני הבית, אף כי ר' שמוּאל שבח השתדל להסביר לוֹ פנים. הוּא רצה לצאת קצת, לראוֹת אדם זר. אוֹתה המשיכה לאנשים זרים, שהיתה בטבעוֹ, בדמוֹ, ניעוֹרה עתה והציקה לוֹ. אף הזקן בן המאה עניינוֹ טרם ראהוּ. הוּא השתוֹקק לשמוֹע מפיו חסר השיניים זכרוֹנוֹת בני תשעים שנה. וּכבר טעם את טעם הדברים כמעט בחוּש.

אחרי הארוּחה, הדלה אך הריחנית, התלבשוּ שלוֹשת הנערים. גם רוּדוֹרפר לבש את אדרת החוֹרף ואת הערדליים. הנער השני חזקאל (היחידי בבית, שהיה לוֹ רק שם אחד, וּמשוּם כך נתחבּב על רוּדוֹרפר), הדליק פּנס קטן ותלהוּ על חזהוּ. זה הזכיר לרוּדוֹרפר את ילדוּתוֹ, כשהיה חוֹזר עם חביריו בערבי חוֹרף מן החדר. היה זה זיכּרוֹן מלבּב. כשיצאו מפּתח הבית עמדוּ בחוּץ נערים אחדים וחיכּוּ להם. הגשם היה עתה דק ורך מאד, כמעט לא מוּרגש. רק המרזבים סאנוּ. הם ניגשוּ אחד אחד ותקעוּ לאוֹרח “שלוֹם עליכם”. הוּא הרגיש שהם רוֹעדים כוּלם מהתרגשוּת. ברוּר היה לוֹ, שאלה הם בני ה“אגוּדה המזרחית”, המקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא. הם היסוֹד הריבוֹלוּציוֹני, כביכוֹל, כאן בביצת עיירה נידחת זוֹ. הם החוֹתרים תחת שלימוּתה. תחת ייחוּסה, תחת מסוֹרתה, מסוֹרת מאתיים שנה ויוֹתר.

מה ייוָלד מן הבקיעים הנבעים בבית ישׂראל? חשב רוּדוֹרפר. החתן מילא חוֹבת “הצגה” וּמילמל כמה שמוֹת, אך הם לא נקלטוּ באוֹזני האוֹרח בתוֹך החשיכה והגשם שבחוּץ. הם התחילוּ ללכת בשוּרת יחידים ארוּכּה על מרצפת אבנים צרה ולא ישרה, ליד קירוֹת הבתים, וחזקאל עם הפּנס בראש. אך הנה כלתה המרצפת וצריך היה להיכּנס לתוֹך הבּוֹץ. רוּדוֹרפר ניסה להציג רגלוֹ, אך הערדל טבע תיכף בבוֹץ הרך. בקריאת בהלה וּבקוֹשי הוֹציאוֹ יחד עם כיכר רפש. הנערים היו כוּלם נעוּלים מגפיים ועמדוּ מסביבוֹ. פנסוֹ של יחזקאל האיר אוֹתם ואת הבּוֹץ הנוֹרא.

וּפתאוֹם תפשׂוּ לוֹ לרוּדוֹרפר בגוּפוֹ כמה ידיים, הרימוּהוּ ונשׂאוּהוּ קדימה לאוֹר הפּנס המאיר להם הדרך. תפישׂה זוֹ באה לוֹ כל כך פתאוֹם, שהדהימה אוֹתוֹ לרגע. אי נעימוּת ורגש בוּשה תקפוּ אוֹתוֹ, אך הוּא לא יכוֹל להתנגד, אף כי רצה בכך. בחשיכה להטוּ פניו ממבוּכה, אך הבחוּרים טילטלוּהוּ במסירוּת וּבדביקוּת חסידית. קשה היה לוֹ לגעור בהם, אף כי חס מאד על ידיהם הרפוֹת, ידי לֹומדי גמרא.

– אין דבר, עוֹד צעדים אחדים – הכריז יעקב יצחק שהלך לבדוֹ ונזהר לדרוֹך במקוֹמוֹת שאינם עמוּקים.

רוּדוֹרפר ראה שהוּא נישׂא וחוֹלף על המגדל הפּרוּץ, על חנוּת מצנפוֹת מוּארה, וכעבוֹר אֵילוּ רגעים הוּרד על רצפת אבנים לפני שער בית המדרש. חזקאל פתח את השער, האיר, וכל החבוּרה נכנסה לתוֹך אוּלם בית המדרש הגדוֹל, העמוֹק והאפל. רק נר נשמה בוֹדד היבהב בתוֹך הפּנס המפוּיח במרוֹמי הקיר, מעל לכּיוֹר. איש לא היה שם. ארוֹן הקוֹדש היה מוּבלע כמוֹ ברשוּת זרה. הם ירדוּ בשתי מדריגוֹת עץ, עברוּ לרוֹחב האוּלם, עלוּ בשתי מדריגוֹת אחרוֹת, פתחוּ דלת מאירה מתוֹך סדקיה ונכנסוּ לתוֹך ה“שטיבּל”. שם היה חם. ליד שוּלחן, לא הרחק מן התנוּר, ישב בחוּר חיור, ארך פּנים וּפאוֹת צהוּבוֹת כשני אניצי פּשתן, והתנוֹעע על גמרא לאוֹר נר קטן שבידוֹ. המנוֹרה הקטנה היתה תלוּיה על הקיר. תחתיה על הספסל שכב איזה גוּף מכוּוץ בתוֹך “בּקישה” שחוֹרה. ליד התנוּר ישב ישיש גבוֹה זקוּף קוֹמה ונגס בלי שיניים מתפּוּח אדמה גדוֹל מבוּשל אך לא מקוּלף. קערה של תפּוּחי אדמה, צוֹננים כנראה, עמדה לידוֹ על הספסל.

– הנה ר' אלי הסכּך! – אמר יעקב יצחק בהנאה – הוּא לן על פי רוֹב כאן ב“שטיבּל”. רק לפעמים הוּא הוֹלך לישוֹן אל בית נכדתוֹ האילמת. היא גם השוֹלחת לוֹ תפּוּחי אדמה ותה.

רוּדוֹרפר התבוֹנן סביבוֹתיו. בהיוֹתוֹ ילד היה בא לבית המדרש בעיירתוֹ קצת ללמוֹד, אך בעיקר לראוֹת, לשוֹחח עם חביריו. אך מאז עברוּ כבר כמה שנים. כּרך, גימנסיה, תיאטראוֹת, בתי תפילה מהוּדרים של יהוּדים ושל נוֹצרים. והנה הוּא שוּב באוֹתוֹ מקוֹם צר ודל וחם, שקיבל אצלוֹ טעם וּמראה אחר, אחרי שספג אל קרבוֹ את “המתמיד” של ביאליק. הציוּרים הנלבבים שבּפוֹאימה זוֹ צילצלוּ במוֹחוֹ. הנערים שהביאוּהוּ מילאוּ תיכף את החדר חיים וּתנוּעה. הם הרגישוּ את עצמם כאן כמוֹ בביתם. אחד מיהר אל פי התנוּר, פתחוֹ וגרף בוֹ בין האוּדים הלוֹהטים. אחד עלה על הספסל והעלה את שלהבת המנוֹרה. אחירים עמדו על ר' אלי והקיפוּהוּ בשאלוֹת. רק הבחוּר הלוֹמד הסתכּל רגע בבּאים, ביחוּד בזר, שתק בפניו הקוֹפאים, אך מיד שב אל תלמוּדוֹ בהגבהת הקוֹל, כמוֹחה על שהפריעוּהוּ וכרוֹצה לפרוֹשׁ מהם לגמרי, מאלה המסיתים והמַדיחים.

– בבקשה לשבת! – הזמין יעקב יצחק וקירב ברגלוֹ ספסל קצר. – הנה זה מקוֹמוֹ של אבא. פה הוּא לוֹמד יוֹם יוֹם עם שני אחי. בכל יוֹם, בארבע לפני שחר הם הוֹלכים הנה ולוֹמדים עד שש, וּבשש הם מתפּללים עם המניין הראשוֹן. גם את הטלית וּתפילין הוּא מחזיק כאן, נעוּלים בתוֹך עמוּד זה. רוֹאה אתה, יעקב? דוֹב בּר חָרת באוֹלרוֹ את שם אבא על העמוֹּד.

אחר ניגש אל רוּדוֹרפר, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ולחש על אוֹזנוֹ:

– התבוֹנן אל שׂערוֹ של ר' אלי. אוֹמרים ששׂערוֹ הוֹלך וּמַשחיר. הוא כבר עבר גם את גבוּל הזקנה וחוֹזר לילדוּתוֹ.

– תיכף יגמוֹר ר' אלי את סעוּדתוֹ וכבוֹדוֹ יוּכל לדבּר אתוֹ, – הוֹדיע אחד הבחוּרים הזרים בנימוּס לרוּדוֹרפר, שישב והביט אל הישיש האוֹכל בחניכיו וּפירורי תפוּחי האדמה מתרבּים בתוֹך זקנוֹ האפוֹר־כּהה. הישיש הביט נכחוֹ בלי תנוּעה; היה במַבּטוֹ משהוּ של סגי נהוֹר, אוֹ של אדם הצוֹפה למרחוֹק. קוֹלוֹ של הבחוּר הלוֹמד רפה שוּב. אחר כך נפסק לרגעם אחדים. פתאוֹם קם, יצא אל פנים החדר, עברוֹ באלכסוֹן פעם וּפעמיים, מתוֹך ראש מצוּדד וּמוּנע וטילטוּל הפּאוֹת על הכּתיפיים. אחר ניגש באחת, תקע את ידוֹ בחפזה לזר, וּמַהר שב למקוֹמוֹ ללמוֹד בקול.

– פּרוּשׁ! – לחש דוֹב בּר על אוֹזן שׂמאלוֹ של רוּדוֹרפר – היתה לוֹ כבר אשה וילד. אך היא נתגרשה ממנוּ. הוּא למדן מוּפלג. אך לא אדם מן היישוּב. פּרא אדם.

ר' אלי גמר את אכילת תפוּחי האדמה. שתה גם את התה הקר, כשהוּא מחזיק את הספל העמוֹק בשתי כּפּוֹת ידיו השׂעירוֹת כמחממוֹ. הגמיעוֹת נשמעוּ בכל החדר, וּלרוּדוֹרפר נדמה כאילוּ שמע הדן גם מתוֹך אוּלם בית המדרש האפל. עלתה בזכרוֹנוֹ שתייתוֹ של פוֹליפימוֹס הקיקלוֹף מספל היין שהגיש לו אוֹדיסאוּס במערה. בחוּץ נתגבּר שוּב הגשם ורחץ את השמשוֹת. רוּדוֹרפר הכּיר בפני הבחוּרים, שהם רוֹצים לדבר עמוֹ על ענייניהם הממלאים את לבם, ענייני השׂכּלה וציוֹנוּת, אך לא העזוּ להסיחוֹ מן העניין שלוֹ, שלשמוֹ בא לבית המדרש. אף אוֹתם עניינה שׂיחתוֹ עם הזקן שלהם, כלוֹמר, מה יגיד הוּא לזקן. את דברי הזקן הכּירוּ. בקוֹלוֹ בלבד, הקוֹל הזר, הכּרכּי, המעוּדן, התרבוּתי, היה מן העוֹנג וההתעלוּת.

הם ניגשוּ אל ר' אלי, ויעקב יצחק פתח בקוֹל מוּגבה:

– שמע נא, ר' אלי, בא הנה קרוֹב שלי. בחוּר כהלכה. בא בכונה לדבּר אתך, ר' אלי. הוּא רוֹצה לשאלך על זקינוֹ של אבי. על הזקן הדיין, ר' שמוּאל שבח הלבוּבי.

– שאַל, בני, שאַל – אמר הזקן וזקף את קוֹמתוֹ בישיבה עוֹד יוֹתר. הסעוּדה האדימה קצת את פניו המצוֹררים. ועיניו נוֹצצוּ מבעד הליפלוּף. פּירוּרי תפּוּחי האדמה הלבִּינוּ בתוֹך זקנוֹ האפוֹר.

– יסלח לי ר' אלי, – אמר רוּדוֹרפר שהתקרב – הוּא זוֹכר בודאי את ר' שמוּאל שבח הדיין. איזה יהוּדי היה?

– איזה יהוּדי? – ענה ר' אלי, כשוֹאב מבּאֵר תשעים שנה בלי כל קוֹשי – יהוּדי שחוֹר וגבוֹה היה, והיה לוֹ בראשוֹ קוֹלפּק גבוֹה מאד. פה ב“שטיבל” היה נוֹגע קוֹלפּקוֹ בתקרה. הי, הי, זכוּרני, כשמתה אשתוֹ ירד גשם, כמוֹ היוֹם. ואחר הקבוּרה בבית העלמין, עמד הוּא בגשם על אבן, זקוּף, עיניו פקוּחוֹת תחת הגבּוֹת העבוֹת, הידיים חבוּקוֹת על לבוֹ בתוֹך השרווּלים, ואחר “קדיש היתוֹם” של בניו, אמר גם הוּא “קדיש”. היא היתה זיווּגוֹ השני. לעת זקנה נשׂאָה והיתה חביבה עליו ביוֹתר. שני הילדים קוֹדם, יעקב יצחק ושלוֹם, ואחר כך אמר הוּא בעצמוֹ “קדיש”. ויהי הדבר לפלא, כי אין הבּעל אוֹמר “קדיש” אחרי אשתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם יהוּדים כאלה.

– היוּ אוֹמרים עליו, שהוּא כתב איזה “חיבּוּר”?

– מה אני יוֹדע ב“חיבּוּרים”? אני הייתי כל ימי על הגגוֹת. אף על גגוֹת של “טוּמאוֹת”. ואבי, זכרוֹנוֹ לברכה, היה “מדפּיס” מכנסיים בשביל הגוֹיים בכפרים, ורק לשבּתוֹת היינו באים שנינוּ אל העיר, אני מכפר מזה, והוּא מכּפר מזה, וּמביאים בתוֹך השׂקים מ“זמרת הארץ”. היוּ שנים של שפע, ואפשר היה לחיוֹת מן ה“ערל”. בשבתוֹת אחרי הצהריים הייתי יוֹשב כאן ב“שטיבל” ושוֹמע “עין יעקב” שלימד ר' זליקיל השׁמן. וּבאוֹתה שעה היה ר' שמוּאל שבח יוֹשב שם בבית המדרש ולוֹמד גמרא לפני מניין. יוֹתר ממניין לא יכלוּ להבין אוֹתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם למדנים כאלה.

– וּבצדקה היה עוֹסק?

– בצדקה אתה שוֹאל? חי־חי־חי, ילד אתה. הוּא עצמוֹ היה עני ואביוֹן, ואחרי שמתה אשתוֹ השנייה, אִמם של יעקב יצחק ושלוֹם, נשׂא בשלישית את אלמנת השֹוחט. וגם היא מתה בחייו. אך אז עבר כבר לגוּר אצל ביילה דבוֹרה שנישׂאה ליעקב יצחק, ושלוֹם נסע לל… רק כחצי שנה ישב עמהם ונסתלק. ר' שמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה נקרא על שמוֹ. עוֹד כמה ילדים בעיר נקראוּ על שמוֹ. צדקה? חי־חי־חי, הוּא היה מכריח את העשירים שיתנוּ צדקה הרבה. היה מחַזר בכל שבוּע עם מטפּחת לבנה (ממש כיהוּדיה גבּאית) והיה מאסף בשביל הכנסת כּלה וּביקוּר חוֹלים וספר תוֹרה וש“ס וכו‘. זכוּרני, פעם אחת בא אל ר’ מנדלי בעל הפּרוֹפּינאציה (מוֹכסן המַשקאוֹת), ודרש ממנוּ שיכסה על חשבוֹנוֹ את גגוֹ של הרב הזקן ז”ל, שהיה רקוּב כוּלוֹ ודוֹלף בימוֹת הגשמים, סכּנת נפשוֹת. ר' מנדלי, שהיה עשיר ותקיף אצל הפּריצים, טען: הייתכן? הוֹצאה כזוֹ! אבל ר' שמוּאל שבח הזעים עליו את גבּוֹת עיניו ושאל: וּמה יהיה אם הרב יצעק אל הקבּ“ה מתוֹך המים הרבּים שבביתוֹ ויגרוֹם חלילה לעצירת גשמים? וּמה יהיה על פּרנסתם של ישׂראל? וּמה יהיה על פּרנסתוֹ של ר' מנדלי? הא? – בקיצוּר, ר' מנדלי נכנע ושלח לקרוֹא לי, סיפּר לי את המעשׂה וציוַני לכסוֹת את גגוֹ של הרב ז”ל על חשבוֹנוֹ. אך השׁבּיעני, שהדבר יישאר בסוֹד ואיש לא ידע מי שלחוֹ. רק כשנסתלק ר' שמוּאל שבח סיפּרתי את הדבר ויהי לפלא. כך, כך, אברך. אין היוֹם בעלי צדקה כאלה.

– היה יהוּדי נוֹח לכעוֹס, אוֹ רצוּי לבּריוֹת?

– אתה מתכּוין, אם היה דוֹמה לשמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה? לא, לא, לא! מימיו לא הרים את קוֹלוֹ על אדם, מכּל שכּן את ידוֹ. היה לוֹ קוֹל יוֹנים. כשהיה מדבּר היה כמוֹ לוֹמד, וּכשהיה לוֹמד היה כמוֹ מדבּר. והייתי אוֹהב מאד לשמוֹע את קוֹלוֹ. גם בשעה שישבתי ב“שטיבל” ושמעתי את שיעוּרוֹ של ר' זליקיל, היתה אוֹזני נטוּיה אל בית המדרש לשמוֹע את קוֹלוֹ של ר' שמוּאל שבח. הי הי, היוֹם אין לוֹמדים כך: אוֹ שמתנמנמים על הגמרא, אוֹ שמַכּים את הבנים… כך, כך, אברך. היוֹם אין לוֹמדים כך.

– אוּלי יוּכל ר' אלי להגיד לי, למה אין השעוֹן במגדל?

– ראית? – נתעוֹרר הזקן כניצת בזכרוֹנוֹת קדוּמים

– רוֹאים את הפרצה במפוּלש, אַ? חוֹר הגוּן, אַ? כשר' מנדלי בנה את המגדל וקרא לי ואמר לכסוֹתוֹ בפח של נחוֹשת, אמרתי לוֹ: ר' מנדלי, לנוּ היהוּדים אין צוֹרך לא במגדל ולא בשעוֹן. יעשׂוּ להם הגוֹיים בעריהם מגדלוֹת ושעוֹנוֹת, ואנוּ, שזכינוּ לעיר של יהוּדים, שאין בה אף מניין “משלהם”, נשב בשפל ונמנה את ימינו לפי פרקי משניוֹת שנלמוֹד. אך הוּא תקיף היה, התעקש ואמר, שרצוֹנוֹ של הגראף בכך, רוֹצה הוּא להפוֹך את ח…. לעיר גדוֹלה. מילא, למה נהפכה ח… הרי רוֹאה אתה. זה כארבעים שנה לא נוֹסף בה אף בית אחד. ולא עוֹד אלא ששניים נשׂרפוּ ואחד נתמוֹטט. אבל השעוֹן לא היה קבוּע במגדל אפילוּ שנה אחת. הדבר היה בקיץ, בחג השבוּעוֹת. אנוּ חסידי בּלז התפּללנוּ כוּלנו בבית המדרש וּבחוּץ היתה סערה גדוֹלה; מַבּוּל של גשמים וּרעמים וּברקים – השם ירחם! פתאוֹם ברק גדוֹל ואחריו – רעם! חשבנוּ, בית המדרש נוֹפל על כוּלנוּ. כל הקהל נעשׂה לאבן. אחר כך רצה כל אחד להתפּרץ החוּצה, כי חשב אוּלי בביתוֹ פּגע הבּרק. ואני קמתי ממקוֹמי – גבוה היתי ב"ה מכל הקהל – הרימוֹתי יד וקראתי בכל כוֹחי: “אַל תרגזוּ, יהוּדים! הבּרק פּגע בשעוֹן!” חי־חי־חי, מה אתה חוֹשב? כך הוה. הקהל המשיך את התפילה ואחרי שעה, כשהבהירוּ השמיים והלכנוּ הביתה ועברנו ליד המגדל – והנה פרצה גדוֹלה במפוּלש נראית בוֹ מלמעלה, וּרסיסי השעוֹן מתגוֹללים על הארץ בתוֹך הרפש. מאז, זה כששים שנה, עוֹמד המגדל פּרוּץ. הוּא אשר אמרתי: למה ליהוּדים מגדל? כך, כך, אברך. נפשוֹ של ר' מנדלי חשקה בשעון.

הרים יד רוֹעדת קצת והניחה בקלוּת על כתיפוֹ של רוּדוֹרפר:

– וּמה כוֹתבים העתוֹנים? תהיה מלחמה? עדיין אני זוֹכר את המלחמה בשנת 48. קיר“ה היה אז, – כדוד בברחוֹ מפני אבשלוֹם. המדיארים מרדוּ בוֹ ולא יכוֹל להם. קרא את הקוֹזאקים מרוּסיה, שיבוֹאוּ עם הרצוּעה. זכוּרני, איך שהם עברוּ פה בשוּקה של ח…, פראים גבוֹהי מצנפוֹת על סוּסים קטנים, ארוּכי זנבוֹת. כל היהוּדים התחבאוּ, כמוֹ שכתוּב “בקוּם רשעים יסתר אדם”. עוֹד זוֹכרים פּסוּק ב”משלי", אַה? ואני שישבתי בירמוּלקא וּבטלית קטן ותיקנתי את גגוֹ של בית הכנסת, האהלתי בידי על עיני והסתכּלתי במחנה העוֹבר, והנה אחד מהם נוֹתן את רוֹבהוּ אל לחיוֹ ויוֹרה בי. חי־חי־חי! הרכּנתי את ראשי קצת הצידה והחץ עבר ונתקע בגג. הפּח נשבּר – ואני נמלטתי. חי־חי־חי! הוּא, הקוֹזאק, נתכּוין לקצר את ימי – והוּא גוּפוֹ בודאי לא נשאר מעצמוֹתיו שׂריד וּפליט. כך, כך, אברך. היוֹם אין מלחמוֹת כאלה.

לרוּדוֹרפר היה די במה ששמע. הביט בשעוֹנוֹ: השעה כבר הית קרוב לעשׂר. הנערים עמדוּ מסביב בקוֹצר רוּח. בסיפּוּריו של ר' אלי גס לבם. הם ביקשוּ לדבּר אתוֹ על העיקר, על העניינים שלהם. הוּא הרגיש ברצוֹנם, נפרד בנתינת יד מר' אלי, ניענע בראשוֹ לבחוּר הלוֹמד, שהחליף בינתיים את הנר, ויצא עם בני הלוייה מן ה“שטיבּל”. הם הזמינוּהוּ לפינה באוּלם בית המדרש. חזקאל האיר בפנסוֹ ושם ישבוּ על ספסל ושׂוֹחחוּ על ענייניהם. הם סיפּרוּ לוֹ בקצרה על סבלוֹתיהם ועל מעשׂיהם הקטנים בסתר, בפחד, בחסרוֹן ידיעוֹת. נתברר שחזקאל הוא המזכּיר של האגוּדה, כוֹתב המכתבים אל הרב ריינס. יש לוֹ כתב יד יפה להפליא והוּא יוֹדע דיקדוּק ולשוֹן. את האדריסה מצאו ב“טאגבּלאט”. הם משלמים כשלוֹשים שקלים, אך חסירה להם הסבּרה בכמה עניינים. אין כאן איש, שיוּכלוּ לפנוֹת אליו, שיאיר את דרכּם.

רוּדוֹרפר הוֹדיעם כל מה שידע בעניין זה. עוֹדד אוֹתם ודיבר אליהם טוֹבוֹת. אמר להם אפילוּ, שהוּא מקנא בהם, שהם מליאים אמוּנה ומסירוּת כזאת. הבטיחם לשלוֹח להם מעט ספרים. הוּא נוֹסע בעצמוֹ לשוייץ לשנה שנתיים, ולא יקח עמוֹ את כל ספריו שבלבוּב. ישלח להם אפוֹא חלק מהם, את אלה שיכוֹלים להוֹעיל להם. הם הוֹדוּ לוֹ ונתנוּ לוֹ אדריסה. כמוּבן, לא של שמוּאל שבח. וּמה שנוֹגע לדוֹר הישן, לאלה שרוֹצים להחזיק אוֹתם במסוֹרת ובלימוּד התוֹרה בלבד, אין לחשוֹש, כבר היוּ הדברים לעוֹלמים. אדרבה, הם צריכים, לדעתוֹ, להוֹסיף ללמוֹד גמרא וספרי יהדוּת, הרי הם מתכּונים לדעת יפה עברית – אוּלי גם לדבּר עברית (אוֹ, אנוּ מדברים בינינוּ עברית, אבל איננוּ יוֹדעים את ההברה. אוֹמרים שבלבוּב מדברים ב“הברה הספרדית”, כמוֹ בארץ ישׂראל. אוּלי הוּא יוֹאיל להגיד לנוּ על רגל אחת את עיקרי הכללים של ה“הברה הספרדית”? – בחפץ לב!) ולזאת אין יפה מתלמוּד תוֹרה. אחר כך הבטיחם להחליף עמהם מכתבים, ע"י חזקאל, כמוּבן. הוּא יכתוֹב להם מכתב ראשוֹן משוייץ עם האדריסה. מקוה הוּא שכּמה דברים מעניינים יוּכל להוֹדיעם משם: מאוֹתה הארץ, ששם מתרקמוֹת אידיאוֹת שיחרוּר של כמה עמים משוּעבדים. לעת עתה יוֹסיפוּ נא ללמוֹד, גם לימוּדי חוֹל וגם לימוּדי קוֹדש. מן הדוֹר הישן אין מה לדרוֹש. הרי קראתם את שירוֹ של ביאליק “מתי מדבּר האחרוֹנים”?

כן, הם קראוּ. נכוֹן מאד. מה יש לצפּוֹת מהם?

הם רצוּ שידבּר עמהם עוֹד ועוֹד. אבל הוּא קם ואז קמוּ גם הם. היה מצב רוּח רציני, מרוּכּז, מעוּדן, כל אחד התיחד באהבה עם הדברים ששמע. הסימפאטיה שיצאה מלבוֹ של האוֹרח עֹוררה גם את רגשוֹתיהם הנאצלים. אם כן כדאי לסבוֹל ולהתענוֹת בעיירה הנידחת בשביל עתידוֹת האוּמה הדווּיה. ואוּלי יזכה מי מהם גם לעלוֹת לארץ ישׂראל? מי יוֹדע! בעזרת השם והמנהיגים הציוֹנים הכוֹל אפשר. חבל רק שהרצל איננוּ. כמה מעוֹדדים ונלבבים דברי הגאוֹן ריינס! הוֹ, הם ישמרוּ על הקניינים הלאוּמיים והדתיים במלוֹאָם! מי עוֹד כמוֹהם מסוּגל לשמוֹר עליהם! אפילוּ אחד העם מחייב את מוּסר היהדוּת! הם יוֹדעים.

כוּלם יצאוּ אל החשיכה. העיירה היתה טבוּעה כוּלה בתהוֹם הלילה, אף האוֹרוֹת הבוֹדדים, שהאירוּ בבתים בלכתם הנה, כּבוּ. הגשם חדל אך המרזבים ריננוּ מכל צד. כוּלם להטוּ מסביבוֹ וּביקשוּ לשׂאתוֹ שוּב. אבל הפּעם היה מוּכן ולא הניח להם בשוּם אֹופן. רק שלף את ערדליו וּנשׂאם ביד וּבוֹסס בנעליו בתוֹך הביצה העמוּקה. הוּא חש בפעימת לבּוֹתיהם של ההוֹלכים עמוֹ. פּנסוֹ של חזקאל האיר רפוֹת, אך במסירוּת רבה.

פתאוֹם הבהיק מתוֹך סמטא אוֹר גדוֹל, אוֹר כתמתם־פנטסטי, כנוֹגה זהב מתפּשט בפסים וּביריעוֹת. והאוֹר פעם גוֹבר וּפעם עוֹמם, פעם מתפּשט וּפעם מצטמצם. בתים אחדים, חתיכת חלל ושמיים הוֹפיעוּ במראה דמיוֹני, מסתוֹרי. רוּדוֹרפר עמד פקוּח עיניים: מה זה כאן? נוֹגה צפוֹני? פאטה־מוֹרגאנה?

– אייזיק הנחשי יוֹצק מנוֹרוֹת. – אמר איזה קוֹל רוֹעד – בבית המלאכה שלוֹ מרוּבּים הסדקים, ועל כן בוֹקע כך האוֹר בעת היציקה.

– אוּלי ניגש שמה? – שאל רוּדוֹרפר. מימיו לא ראה מחזה כזה.

בלב כוּלם היה הרצוֹן להנוֹתוֹ, להראוֹתוֹ דבר מה. והנה נזדמן דבר.

וכל החבוּרה פנתה לתוֹך הסמטא. מיד נגלה לעיניהם בית המלאכה, צריף של קרשים ישן. מתוֹך הרוחים שבין הקרשים, מבין הגג ולקירוֹת ודרך שני החלוֹנוֹת הקטנים בקעוּ עמוּדי האוֹר הנוֹזל, הזהוּב, הרך. הצריף עצמוֹ נראה כמוֹ עצם שחוֹר תפוּס בתוֹך ארג האוֹר הענקי. הם ניגשוּ עד לבניין, עמדוּ ליד הקיר והביטוּ פנימה דרך הסדקים. בתוֹך תנוּר הכּוּר, שעמד בתוך, היה פתח קטן, וּמתוֹכוֹ שפע האוֹר, למטה אדוֹם יוֹתר, מלוּבּן, לוֹהט, וּככל שהתנשׂא החויר, הכתים. הנחשי, יהוּדי קטן, החזיק בשתי צבתוֹת גדוֹלוֹת את הדפוּס השחוֹר, ונער משוּלהב פנים וּפזוּר פיאוֹת שאב בכלי ארוֹך מתוֹך הכוּר ונשׂא את מתּך הנחוֹשת הנוֹטף אש על הקרקע לצקתוֹ לתוֹך הדפוּס. המלאכה נעשׂתה בדממה, בלי דפיקה, בלי הברה, רק זימזוּם דק מן הדק נמשך מן הכּוּר הלוֹהט.

המראה פעל על כל הנערים, אך יותר מכוּלם נפעם רוּדוֹרפר. מחזה האוֹר והיצירה בשעה זוֹ בתוֹך אפילת העיירה הנרדמת, מילאהוּ איזה רגש מיתּי. זכר את סדנתוֹ של היפייסטוֹס. בשביל מראה זה בלבד כדאי היה לבוֹא הנה.

אחרי שעה קלה פּנוּ כוּלם והלכוּ משם, כשהם מגבּלים בכבידוּת את הרפש. יצאוּ אל כיכר השוּק. עברוּ על המגדל. רוּדוֹרפר נשׂא עיניו לראוֹת את ה“פרצה במפוּלש”, אך אוֹר הנחוֹשת לא הגיע שמה ואי אפשר היה לראוֹת כלוּם בחשיכה. אחר פּנוּ לצד ביתוֹ של ר' שמוּאל שבח. הם ביקשוּ כוּלם ללווֹתוֹ וּלהיפּרד ממנוּ, שהיה עליו לנסוֹע בבוֹקר השכּם, ברכּבת של שבע שעוֹת. השתדלוּ ללכת ליד קירוֹת הבתים, על שברי מרצפת. והנה בעברם ליד אחד הבתים נשמעה מתוֹכוֹ געייה איוּמה, עמוּמה־חנוּקה, כצעקת נתקף ביער העוֹמד על נפשוֹ. רוּדוֹרפר, שעצביו כבר היוּ גרוּיים במידה יתירה מרוֹשמי היוֹם, עמד כנטוּע ולא יכוֹל לזוּז. אך בתוֹך כך נשמע קוֹל צחוֹקוֹ של יעקב יצחק, והוּא מתעוות כוּלוֹ וידיו על חלציוּ:

– חה־חה־חה! אתה שוֹמע, יעקב? זה בוּנים עוֹשׂה המוֹכין צוֹעק משנתוֹ. כך דרכוֹ, פעמַיים בשבוּע הוּא מעיר את השכינים לתיקוּן חצוֹת. קוֹלוֹ מגיע עד לתוֹך ביתנוּ. חה־חה־חה, איזה קוֹל, כפר הנעקד. לכבוֹדך, יעקב, הקדים הלילה לתקוֹע. תמיד הוּא עוֹשׂה זאת בשתים עשׂרה מתוֹך חלוֹמוֹת רעים…

אך רוּדוֹרפר לא שמע את דבריו. בנפשוֹ הגרוּיה חבטה הצעקה כקרדוֹם קהה.

ראשוֹן נפרד ממנוּ לפני הפתח יעקב יצחק. הוּא הלך, כמדוּבּר בבית, לישוֹן אצל אחוֹתוֹ, לפנוֹת מקוֹמוֹ לאוֹרח. אחר נפרדוּ בלי חשק יתר הנערים. שלוֹשת הנשארים שׂמוּ את מגפיהם תחת המרזב לרחצן קצת מן הרפש.

דלת החנוּת לא היתה נעוּלה וּבחדר הפּנימי האיר אוֹר מעט. חזקאל פתח בשקט, שלוֹשתם נכנסוּ בלי שאוֹן. מבעד לפתח נראה ר' שמוּאל שבח יוֹשב אל השוּלחן וּמתנענע על ספר בלי קוֹל. כל הבית היה שקוּע בדממה. אף פיזוּמה של הזקינה לא נשמע. בחנוּת, ליד הקיר, על קרשים היה מוּצע משכּב רחב – בשביל חזקאל ודוֹב בּר. רוּדוֹרפר צריך היה לישוֹן לבדוֹ בחדר על ספּתוֹ של יעקב יצחק. הוּא שאל בחשאי את דוֹב בּר אם הזקינה ישינה על התנוּר. לא, ענהוּ הנער, אבא לא ירשה דבר כזה. היא ישינה בחדר המיטוֹת, בתוֹך מיטתה העתיקה. שם ישן גם הילד.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח יצא לקראתוֹ באנפילאוֹת לבנוֹת גבוֹהוֹת. הוא דיבר כמעט בלי קוֹל:

– אוּלי תשתה כוֹס חלב קר? פייגה לאה הכינה בשבילך על השידה. וּמה, דיברת עם ר' אלי? נוֹדע לך מה שביקשת לדעת? כך, זקן לא עוֹבר וּבטל כלל. נוּ, עכשיו תלך לישוֹן, כי עליך להשכּים בבוֹקר. בשעה שבע יוֹצאת הרכּבת, אם כן עליך לקוּם בחמש וחצי. יש לך קערה עם כּד מים לנטילת ידיים. אני בודאי אהיה עוֹד בבית המדרש, אך הזמנתי את בעל העגלה, זה שהביאך הנה. הוּא ידפּוֹק על החלון. חבל, שאינך יכוֹל לשבת אתנוּ לפחוֹת עוֹד יוֹם אחד. באת בגשם ותסע בגשם. חבל, חבל! באמת כלה ונחרצה: אתה נוֹסע לעוֹלם הגוֹיים? אי אפשר לך בלי תוֹרתם? חבל, חבל!

רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ ולא השיב על שאלוֹתיו.

שני הנערים נפרדוּ ממנוּ בלחיצת ידיים וּבעיניים ממללוֹת. כשיצאוּ אל החנוּת לשכּב שם, סגר אחריהם ר' שמוּאל שבח את הדלת: אל תשכחוּ לנעוֹל במפתח את דלת החנוּת! הם לא הדליקו שם נר. וכשרוּדוֹרפר שכב כבר תחת השׂמיכה החדשה, והם שכבוּ שם תחת שׂמיכתם הישנה, ור' שמוּאל שבח היה בחדר המיטוֹת, שמע איך הם מתלחשים שם. הוּא ראם בדמיוֹנוֹ נשענים על מרפּקיהם וּמביטים בחשיכה זה בעיני זה במסירוּת וּבאהבה, כשני אנשי סוֹד. עליו ועל “ענייניהם” הם משׂוֹחחים שם.

הוּא טרם יכבּה את הנר ור' שמוּאל שבח נכנס בלי המקטוֹרן, רק באנפילאוֹת וה“טלית קטן” הגדוֹל תלוּי לוֹ מחוּלק מפּניו וּמאחוֹריו וציציוֹתיו נגררוֹת עד ברכּיו ויארמוּלקה לבנה בראשוֹ. “הרי הוּא מידת הרחמים עצמה”, חשב רוּדוֹרפר למראהוּ.

– אינך ישן עוֹד? – דיבּר בלחשוֹ הצרוּד, וקוֹלוֹ היה דֹומה מאד לקוֹלה של ביילה דבוֹרה – הבאתי לך עשׂרה רייניש בשביל אחיך הגדוֹל. תשלח לוֹ.

– אַ, לא! סכוּם כזה לא כדאי. יוֹתר מזה שוֹלח לוֹ אבא בכל חוֹדש. חשבתי, סכוּם הגוּן שיתקן את מצבוֹ.

– האמינה לי, יוֹתר איני יכוֹל עכשיו. אני עני בשעה זוֹ. אתה מבין: הזמנים רעים – העסקים רעים. אוּלי – לכשירחיב, אשלח לוֹ עוֹד איזה סכוּם. הנה בקרוֹב צריך אני להשׂיא את יעקב יצחק. הרי ידעת: המחוּתן יהוּדי עשיר, וּמפּני הכבוֹד…

– אם כן, אין צוֹרך. עד אז יש גם לאחי “מראה מקוֹם” על “לכשירחיב”. למה תצר לעצמך? באמת, אין צוֹרך.

– נוּ, אתה יוֹדע יוֹתר ממני, – הסכּים ר' שמוּאל שבח ותחב בחזרה את השטר, העמיקוֹ לתוֹך כיס מכנסיו, וּביקש לצאת.

– אוּלי תשהה עוֹד כמה רגעים? נשׂוֹחח קצת לפני הפּרידה. מי יוֹדע מתי נתראה עוֹד פנים. אני נוֹסע לחוּץ לארץ, ואפשר שלא אקלע עוֹד למקוֹמוֹת אלה.

בלי דבּר דבר עמד ר' שמוּאל שבח נשען בגבּוֹ אל השוּלחן, וראשוֹ מוּרד משהוּ, כעמידתוֹ תחת כַּות התנוּר לקבל את המלקוֹת מידי אמוֹ.

רוּדוֹרפר שתק רגע נשען כמסב על מרפּקוֹ, אחר אמר בלחש, אך באוֹמץ:

– תסלח לי, שאני, הבחוּר הצעיר, מחוה לך דעה בעסקי אבהוּת: אבל הנהגתך עם בניך אינה טוֹבה בהחלט. הרי ידעת בודאי כמוֹני, שדברי חכמים – זוֹ תוֹרה – בנחת נשמעים, ולמה אתה כוֹפה על בניך את התוֹרה וּמשׂניאה עליהם, ככל דבר שבאוֹנס?

– חס ושלוֹם! – ענה ר' שמוּאל שבח ולא זז ממקוֹמוֹ – בנַי לוֹמדים, ב"ה, מאהבה.

– ואם הם לוֹמדים, כדבריך, מאהבה – למה תכּה אוֹתם? איני רוֹצה לוֹמר לך חלילה שרשע אתה, אבל טוֹעה בודאי. והרי בעיניך ראית את הפּירוֹת: יעקב יצחק גרם לכם ייסוּרים וּבזיוֹנוֹת, מלבד ההוֹצאוֹת להשיבוֹ הביתה – ועכשין פסק מללמוֹד לגמרי.

– הוּא לוֹמד בכל יוֹם אצל הרב. – ענה ר' שמוּאל שבח בשׂפה רפה.

רוּדוֹרפר לא רצה להכאיב לוֹ ביוֹתר, ועל כן לא גילה לוֹ מה בלבוֹ של יעקב יצחק על לימוּד התוֹרה בכלל. הוֹסיף, אפוֹא, בעקיפין:

– ידעתי את מימרוֹת הקדמוֹנים: “חוֹשׂך שבטוֹ” ו“ספי ליה” ו“כוֹפין אוֹתוֹ” וּ“מתוֹך שלא לשמה” וכו', אך כנגדן הרי יש גם מימרוֹת אחרוֹת. אתה יוֹדע, בודאי, את כוּלן. אף הזמנים נשתנוּ, וּמה שהיה יפה לשעתוֹ אינוֹ יפה בימינוּ. וחוֹששני לבניך שלא ישׂנאוּ חס ושלוֹם את אביהם. וטינה שבלב – שבט מוּסר לא ירחיקנה. אבי אף הוּא שוֹמר מצווֹת, ואף על פי כן לא כּפה על בניו את התוֹרה בזרוֹע. כמה שרצוּ לקבל – קיבלוּ. וּבזיוֹנוֹת, ב"ה, לא גרמוּ לוֹ, אף על פי שאינם אדוּקים במצווֹת.

– כשתינוֹק מסרב לקבל מזוֹנוֹת, אמוֹ מכּה אוֹתוֹ עד שהוּא אוֹכל. והוּא הדין במזוֹנוֹת הנפש. והרי לטוֹבתם אני מתכּוין. כך, כך. גם אנוּ יוֹדעים פרק בחינוּך. גם הרמב״ם בהלכוֹת תלמוּד תוֹרה…

– לא, אֵם בת דעת אינה מכּה גם על מזוֹנוֹת הגוּף, אלא משדלת וּמפתה את תינוֹקה עד שהוּא אוֹכל מידה ואינוֹ מרגיש. כך, כך, תסלח לי, אם פגעתי בך בדברי. גם אני רק לטוֹבה אני מתכוין.

ר' שמוּאל שבח כפף את ראשוֹ עוֹד יוֹתר, אך לא ענה עוֹד דבר. וּלרוּדוֹרפר נתברר, שאין מוֹעיל בדברים. אמר “לילה טוֹב וחיה בשלוֹם!” והתכּסה בשׂמיכה עד לפיו. ר' שמוּאל שבח השיב ברכה ויצא אל חדר המיטוֹת. בהתפּשטוֹ שם אמר “קריאת שמע” בלחש, אך בכונה עצוּמה וּבחיתוּך מבטא מפוֹרש, שהגיע לאוֹזני האוֹרח.

בבוֹקר, כשהקיש בעל העגלה בחוֹטר השוֹט על זכוּכית החלוֹן, היה רוּדוֹרפר עֵר. באמת לא ישן רוֹב הלילה, אף כי היה עייף ורצוּץ עד לידי מכאוֹבים בכל איבריו. הרשמים מאתמוֹל נחרתוּ בנפשוֹ וליהטוּ את דמיוֹנוֹ ולא נתנוּהוּ להירדם, אף כי עיצם את שמוּרוֹת עיניו בכל יכוֹלתוֹ. הוּא שמע את גניחוֹתיה ופיזוּמיה של ביילה דבוֹרה והן נתערבבוּ עם קוֹלוֹ השקט, המספּר של בן המאה; דבריו העצוּרים והקרים של ר' שמוּאל שבח, התוכּחוּ עם לחישוֹתיהם הנלבבוֹת של הנערים; קוּבלנוֹתיה של פייגה לאה התנגשוּ בצחוֹקוֹ של יעקב יצחק; הקוֹזאק ירה ברקים אל השעוֹן שבמגדל ור' אלי ישב על הגג ולעס תפוּחי אדמה. אך על כל הרשמים עלוּ ושלטוּ כפעוּלה סמלית: מראה הנוֹגה מצריף הנחשי וּגעייתוֹ של עוֹשׂה המוֹכין מתוֹך הבית המת. הוּא התאמץ בכל כוֹח רצוֹנוֹ שלא להתהפך על משכבוֹ, כי שלא להפריע שנתם של קרוֹביו.

כשעה קוֹדם לכן שמע בהיכנס ר' שמוּאל שבח אל החנוּת. הנערים התלבשוּ שם בחפזה וּבניקוּש שיניים מפּני הקוֹר. אחר יצאוּ כוּלם לבית במדרש ללמוֹד. את דלת החנוּת לא נעלוּ עוֹד, כי ידעוּ שרוּדוֹרפר צריך לצאת אל העגלה שתבוֹא לקחתוֹ.

הוּא ירד, התלבש מהר, רחץ את ידיו וּפניו במים הקרים. התעטף באדרת ויצא אל החנוּת לקחת את הילקוּט. היוֹם כבר האפיר קצת דרך החלוֹן על שׂקי הקמח ועל המשכּב הסתוּר. הוּא שב אל החדר והביט מסביב מפוּזר כמחפּשׂ מה. נתברר לוֹ הרצוֹן להיפּרד מפייגה לאה. אך להיכנס אל חדר המיטוֹת לא העיז. התהלך פעמים אחדוֹת נרגז, אחר ניסה לאמר בקוֹל לא רם: חיוּ בשלוֹם!

– סע לשלוֹם! סע לשלוֹם! – ענה מיד קוֹלה של פייגה לאה מתוֹך החדר.

משוּם מה היה לוֹ ברוּר, לרוּדוֹרפר, שגם היא לא ישנה הלילה. “אשה עבריה, מי ידע חייך”… עלה בזכרוֹנוֹ.

כשיצא החוּצה לא היה עוֹד גשם. אך ענני עוֹפרת היוּ תלוּיים קרים ונמוּכים על העיירה האפוּרה. המרזבים ריננוּ בהפסקוֹת. בעל העגלה ישב שחוֹח על הדוּכן וחיכה. כשנראה האוֹרח הנוֹסע משך קצת את השׂק שעל המוֹשב להיטיבוֹ.

וּבעת שהציג רוּדוֹרפר את רגלוֹ באוֹפן העגלה לעלוֹת, שהה רגע, לסיים את המחשבה הנעימה לסיכּוּם ביקוּרוֹ:

“אַשרי, שאני נקוּדה בקו הנמשך מר' שמוּאל שבח הראשוֹן!”

---

בבית ליאון ריינהארד (תרע"ט)

מאת

אשר ברש

אחרי שהייה קצרה בשוייץ חזר יעקב רוּדוֹרפר ללבוּב. רשוּם היה במחלקת המשפטים שבאוּניברסיטה הלבוּבית זו השנה השלישית. דירתוֹ היתה ברחוֹב הירוֹק “29 בנוֹבמבּר” אשר מחוּץ לעיר, בבית אלמנת רוֹפא עיניים באה בימים, אשה עדינה, דוֹרשת טוֹב. את ההרצאוֹת לא היה מבקר אלא פעם אוֹ פּעמיים בחוֹדש; תחת זאת היה מַתמיד לשבת בקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, יחידי על יד שוּלחן יאפּאני קטן, מעשן סיגאריוֹת ריחניוֹת והוֹפך אגב פיהוּק בירחוֹנים וּבעיתוֹנים המצוּירים הנמצאים שם בשפע. ורק כשהיוּ ניצתים פתאוֹם עשׂרוֹת נוּרוֹת החשמל בסיפּוּן המכוּיר מסגרוֹת מסגרוֹת מרוּבּעוֹת, וּליד השוּלחנוֹת הרבים צצוּ אוֹרחים אחד אחד וחבוּרוֹת חבוּרוֹת, הקיש בכלי הגפרוּרים, שילם את המגיע עם תוֹספת למלצר, נכנע ברגש הנאה מיוּחד לשוֹער שסייע לוֹ בלבישת מעילוֹ, ויצא ל“קוֹרסוֹ”. שם עבר פעמים אחדוֹת, כשמקלוֹ הדק נתוּן תחת בית שחיוֹ וּבוֹלט מעל לכתיפוֹ, בתוֹך זרם הטיילים, תחת אוֹר החנוּיוֹת החזק, בצעדי ריפרוּף, בשׂפתיים עשׂוּיוֹת לצפצף וּבעיניים שׂוחקוֹת. חביריו שנפגשו בוֹ היוּ אומרים זה לזה, אחרי שבירכוּהוּ בקוֹל ועברוּ עליו:

– אין עליו, כנראה, מוֹרא “בחינת המדינה”.

– אוֹמרים, שהוּא בעצמוֹ “בוחן” יוֹם יוֹם את הפּוֹלניוֹת שב“29 בנוֹבמבּר”.

– מה הפּלא? באנקיר!

וּכשבּא אחרי הליכה של שעה אל חדרוֹ, לחץ בכפתוֹר שליד הדלת, ויהי אוֹר. הטיל את עצמוֹ על הספּה השחוֹרה, וידיו לוֹפתוֹת את עוֹרפּוֹ. מתחילה ציפצף כלפּי הסיפּוּן איזו אריה שגוּרה, אך לאט לאט נדם הציפצוּף והוּא שקע לתוֹך חשכת עוֹלמוֹ. ואז התרוֹמם מקרקע נשמתוֹ חפץ מוּזר ותקיף: להיות מוּטל ליד איזה מפתן ושהמוֹני אדם ינהרוּ אל הבית, וּבעברם ירמסוּ אוֹתוֹ בעקבוֹת נעליהם. פעם בפעם התנער, אך דמיוֹנוֹ היה חוֹזר וּמשקיעוֹ בתוֹך הרגשת כאב הרמיסה הנעים.

בשכבוֹ שעה ארוּכּה במצב טרוּף כזה, היה כמתנמנם בחוּשים פקוּחים וכוֹאבים, וּפתאוֹם קפץ ועמד, כשהוּא סוֹקר את עצמו בפרצוּף מעוּוה: הוּא ראה בחרדה את גוּפוֹ בּלה וּמסוֹאב, מוּכן לרקבוֹן הקבר. רגע ארוֹך השהה את מבטוֹ המעוּנה על ידיו הבוֹלטוֹת מתוֹך המאנשטים הלבנים, חיורוֹת-כּחלחלוֹת באוֹר החשמל, אחר כך התנוֹדד פעמים אחדוֹת מתוֹך סמרמוֹרת ויצא לטייל גלוּי ראש פּרוּע וּבשרירי פנים מכוּוצים בסביבות הבית, יוֹצא מצל העצים לאוֹר הירח, משׂתּרך על יד הגדירוֹת וצוֹבט את שוֹקיו בתוֹך כיסיו, עד אחרי חצות. ואז היה שב לביתוֹ, מכבה את האוֹר וּמוֹסר את עצמוֹ לנדוּדי השינה… בן כ"ב היה ותוֹרת קוֹהלת מחלחלת בוֹ עם פירוּש שוֹפּנהוֹאֶר וטוֹלסטוֹי. והנה בשבוּעוֹת הראשוֹנים שאחרי הפסח בא קרוֹבה של בעלת ביתוֹ, ליאוֹן, בעל אחוּזוֹת עשיר, ונתוַדע לוֹ. היה זה גבר במיטב שנוֹתיו, בעל קוֹמה וּפנים יפים, הליכוֹתיו בנימוּס וקוֹלוֹ ישר ונעים; ואחרי שׂיחה קצרה, שרוּדוֹרפר התאונן בה על ריקנוּת ועצבנוּת בכרך, הציע לפניו ללכת אליו לירחי הקיץ ללמד קצת את בנוֹ הקטן.

– בכל יוֹם שירצה לעזבנוּ הרשוּת בידוֹ, ואם יהיה עלינוּ לטוֹרח, אגיד לוֹ, – אמר והסתכל ישר בעיני רוּדוֹרפר. ורוּדוֹרפר, מוּקסם מן הגבר היהוּדי שלא היה דומה לאחירים, נתרצה לנסוֹע עמוֹ בוֹ ביוֹם בלי להיפּרד מאיש. בדרך, בשבתם שניהם בתוֹך הדוּפנית הקלה והנוֹצצת, המתגלגלת במהירוּת אחרי הסוּס המקיש ברגליו בקצב על הכביש החדש, סיפּר ריינהארד על מצב ביתוֹ באחוּזה ועל התכוּנה השׂוֹררת שם בפשטוּת וּבהתגלוּת לב כזאת, שרוּדוֹרפר ניתק מן המציאוּת שלוֹ המרגיזה וחסרת היסוֹד, ונתעטף במציאוּת אחרת, זרה, אך שקוּפה, כבוּשה וחמימה. לבוֹ, שהורגל כבר, בעשׂרים וּשתים שנוֹתיו, לדפיקוֹת החוּלין הקרוֹת, נתכּוץ שוּב בדאבה ילדוּתית חמה, והמה לקראת הפּינה שהלך והתקרב אליה. וּכשבּא שמה, אחרי נסיעה של ארבע שעות במרוּצה בינוֹנית, כבר היה בוֹ בעצמוֹ קוֹרטוֹב מאוֹתה התכוּנה, באוֹפן שלא היה צריך עוֹד לתמוֹה על דבר.

רק שׂריגי קיסוֹס קלים הצלוּ על מרפּסת הזכוּכית העליזה וּקצוֹתיהם נאחזוּ בשוּלי הגג האדוֹם, ואוּלם הקירות מזה וּמזה היו גלוּיים, לבנים וצוֹחקים בחלוֹנוֹתיהם הצרים וּגלוּפי המסגרוֹת מעל לערוּגוֹת הפּרחים הגדוּרוֹת.

לפני הבית השׂתּרע מגרש תלוּל וּמוֹריק עד בנייני המשק שמנגדוֹ. מימינוֹ וּמאחוֹריו היה מאַוש, לפנים מגדר הפּסיסים הירוּקה, גן העצים הצעיר המפוּלש והמרעיד את ירקוֹ הרך באויר הקיץ הצלוּל. משׂמאלוֹ היה גן ירקוֹת גדוֹל, אחריו חצר הרפתים, וּמשם והלאה השׂתרע שׂדה כוּסמת צעיר וחוּם, לפני הפּריחה, ונתיבה דשוּאה וישרה הוֹבילה במדרון קל אל פלג הכפר, ששיכשך במרחק עשׂרה רגעים.

אך בירכתי גן העצים פנתה דרך הכפר, כביש זרדים ועפר שחוֹר, הצידה, וּברדתה אל הכפר החבוּי בירק לרגלי הגבעה המזהירה, עברה את שפלת האלמוֹנים. עשׂרוֹת האילנוֹת האלה עמדוּ שם משני עברי הדרך עמידה מעוֹרה ואזרחית, וּבקליפּתם נראוּ קמטי זקנה רחבים. גזעיהם היוּ מוּצקים וּגבוֹהים ושוֹרשיהם זללוּ את שוֹד האדמה השחוֹרה מסביב עד בלתי השאיר מזוֹן לצמחי בר אחירים. צלם היה רב וכבד וטחוּב; בזה הרגיש כל עוֹבר, והיה אץ לעבוֹר תחת חוּפּה קוֹדרת זוֹ גם כחוֹם היוֹם. כי עדה זרה, שחוֹרה ורעה שכנה במרוֹמי העצים: עדת עוֹרבים. ורבה היתה שם התנוּעה תמיד: שׂריטה וניקוּר וּצניחה וליבּוּט כנפיים; ורב היה הלהג: נהימה וקינטוּר וּצריחה וּפישׂוּק שׂפתיים.

כשעברה הדוּפנית תחת האילנות האלה, חש רוּדוֹרפר כאילוּ עבר שער המכניסו לעוֹלם חדש.

עוֹד בוֹ ביוֹם, כשעה לפני שקיעת החמה, ירד רוּדוֹרפר עם משפּחת ריינהארד: הוּא, ליאוֹן ואשתוֹ וּבנם, כוּלם ארבעה, בנתיבה הצרה אל הפּלג. שם התענג על המרחב רוה הצבעים, על האפר הגדוֹל, שסוּסים כבוּלים נראוּ רוֹעים עליו מרחוק, על שטף הפּלג הירקרק. אף רגע לא חדל להרגיש את יחסם המלטף של האנשים הזרים האלה אליו, את רצוֹנם להנעים לוֹ בכוֹל. אחרי שנפלוּ אילוּ דברים קלים על יפי הנוֹף, על הכפרים שמסביב, ועל היער המאפיל באוֹפק, קרא ריינהארד על ידי הילד לשני שׂכירים, וּכשבּאוּ ציוָם להביא מיד מן האסם את אוֹהל הרחצה וּלהעמידוֹ על ארבע הקוֹרוֹת הבוֹלטוֹת מתוֹך מי הפּלג. הפקוּדה נתמלאה במהירוּת וּבדממה.

– מחר בהשכּמה צריך יהיה לתקן את המדרגוֹת – אמר אחר שניסה לעמוֹד עליהם מתוֹך הכבּדת הגוּף והן רעדוּ וחרקוּ קצת.

– אם אדוֹני ירצה לשׂחוֹת בחוּץ, – פנה אל רוּדוֹרפר – יוּכל לצאת מן החוֹר שבקיר מצד ימין.

עיני רוּדוֹרפר ניתקוּ מן הגדיל הסבוּך שבקצה סוּדרה הירוֹק של הגברת ריינהארד וענה:

– או, כן.

למחרת הבוקר, עם הנץ החמה, נסע ריינהארד לרגל עסקיו לימים אחדים.

נינה ריינהארד היתה כבת שלוֹשים וּשתיים, גבוֹהת קוֹמה וּקטנת אף, עיניים אפוּרוֹת וקרוֹת לה ותסרוֹקת שחוֹרה אַ-לא-גרטכן. מפני זוֹ נראתה צעירה בעשׂר שנים מגילה. גוָה היה רך וריתמי ותלבּושתה עשׂוּיה להישמע לכל מעמד שהיא עוֹמדת. אך על הרוֹב היה תלוּי על כתיפיה סוּדר ירוֹק, רך וטוֹב, שליאון הביא לה מוין. שׂיחתה הפּוֹלנית היתה עֵרה וּנגינית ורק לפעמים היתה מפסיקה וּפוֹלטת שאילה אוֹ קריאה שלא מן העניין. והיה הדבר זר וּמַתמיה את שוֹמעה. דבר זר זה נשאר לה ממחלת רוּח שתקפתה לפני שנים אחדוֹת בסיבת מיתתה המשוּנה של בתה היחידה. הילדה היתה אז בת שנה, והנערה האוֹמנת הפכה עליה מתוֹך אי זהירוּת מיחם רוֹתח וּבוֹ ביום מתה הילדה בייסוּרים גדוֹלים. הרבה סבל אז ליאוֹן ריינהארד עד שעלה בידוֹ לכוֹנן את רוּח אשתוֹ האהוּבה, נסע עמה למעוֹנוֹת הרים, לחוֹפי ים, עבר עמה את איטליה; וּמשהבריאה היה נזהר מאד בעצביה ונתן לה את הבחירה הגמוּרה בכל מעשׂיה. בסאלוֹן האפלוּלי עמד “בּליטנר” שחוֹר, אבל מיוֹם שקרה האסוֹן לא הרימה את צמידוֹ: בקוֹלוֹתיו, אמרה, היא שוֹמעת את יבבת הילדה לפני מוֹתה.

ליאוֹן ריינהארד לא היה מצוּי על הרוֹב בבית, בלכתוֹ לרגל עסקיו לאחוּזוֹתיו הסמוּכוֹת אוֹ לכרך הרחוֹק. הגעגוּעים על ביתוֹ בצירוּף החרדה לשלוֹם אשתוֹ היוּ אוֹכלים אוֹתוֹ בדרכוֹ, אך גם את הרגש הזה היה מעלים מפּניה, מיראה פן עלוּל זה לסער אוֹתה במקצת. אף הילד אַלק, כבן שמוֹנה, תמים עיניים וּלבן בשׂר, שהיה שוֹתה מתוֹך עיניו של אביו כשהיה בבית, קבע לעצמוֹ יחס זכוּכית אל אמוֹ, ויוֹתר מלחיצת לחיוֹ אל כף ידה וּנשיקת קצוֹת אצבעוֹתיה לא הרשה לעצמוֹ. אפילוּ הכלב, שעם אחירים היה משתוֹבב, נגרר אחריה בדממה, אוֹ שהיה יוֹשב על אחוֹריו ושוֹמר את כל תנוּעוֹתיה. – וכן נתהותה בבית אוירה יחידה במינה. צחוֹק רם לא נשמע כמעט. משרתת הבית פּאולינקה, נערה רוּתינית רכּת פנים וּצנוּעת עיניים, שנתחנכה שנתיים במנזר פּוֹלני, היתה לוֹבשת תמיד שׂמלה אפוּרה-כהה, על חזה המתעגל היה תלוּי צלב כסף קטן, וּבכל פעם שהיתה פנוּיה להיכּנס אל חדרה האפלוּלי והנקי היתה כוֹרעת ליד מיטתה העשׂוּיה, לפני תמוּנת האם הקדוֹשה, מצטלבת, משפּילה ראשה וּמתפּללת בלי קוֹל. המבשלת היתה זקינה חירשת, קמוּטת פנים חוּמים ועוֹשׂה את עבוֹדתה בדייקנוּת, זריזוּת וּדממה כזאת, שמציאוּתה לא היתה מוּרגשת כלל. השׂכירים המעטים, שהיוּ מתגלים פעמים אחדוֹת ביוֹם לעל המגרש, וּשני הרוֹעים שהיוּ מביאים פעמיים ביוֹם את העדר המצלצל והגוֹעה אל חצר הרפתים, היוּ עוֹברים מרחוֹק, ליד הגוֹרן, והיוּ רק כדמוּיוֹת החוֹלפוֹת על האוֹפק בעוֹמקה של במה.

אחר ליל שינה ראשוֹן, בבוֹקר, פּסע רוּדוֹרפר בחדרוֹ המיוּחד שבאגף הבית הגדוֹל, בלוֹריתוֹ השחוֹרה רחוּצה, מכנסי הספּוֹרט מתוּחים על שוֹקיו וּבעיניו מפרכּס צחוֹק עשׂרים וּשתיים שנוֹתיו.

לא רק דרך ארבעת החלוֹנוֹת הגבוֹהים הבהיק האוֹר, גם לוֹבן הקירוֹת השרהוּ על המיטה המוּצעת לבן וָרוֹד, על שיש שוּלחן הרחצה עם כלי החרסינה הלבנים אשר עליו, על עציץ ההדס הירוֹק, על שני הכיסאוֹת והשוּלחן הקלוּעים. על השוּלחן היוּ מוּנחים זה בכה וזה בכה ספרים שרוּדוֹרפר הביא אתוֹ: תנ"ך קטן מיסיוֹנרי בכריכת עוֹר נפלאה, שירי הלדרלין, איגרוֹת גיתה אל הגברת פוֹן שטיין, שירי ר' יהוּדה הלוי מהדוּרת הרכבי, כתבי שניצלר וכרך של סיפּוּרי בּאנג, שירי מיצקיביץ וספר האהבה ליאן קאספּרוֹביץ, מסוֹת מוֹנטין וקוֹבץ תמוּנוֹתיו של רוּבּנס בצבעים.

אצבעות זעירות וּזהירוֹת דפקוּ על הדלת.

רוּדוֹרפר קרא בקוֹל רענן, כרחוּץ גם הוּא:

– לבוֹא!

הדלת נפתחה כלשהוּ וקוֹלוֹ הענוֹג של אַלק קרא לתוֹך החדר:

– אמא מבקשת לבוֹא לארוּחת הבוֹקר.

רוּדוֹרפר, לבוּש כבר, הלך עם הילד, כשהוּא חוֹבק את ראשוֹ הגזוּז והבּהיר. כשנכנס נשק את ידה של הגברת ריינהארד וישב לאכוֹל. היא פנתה אליו:

– אם יש לוֹ מאכלים החביבים אליו ביוֹתר, יגיד נא לי. לא יכבּד ממני להכינם לוֹ.

רוּדוֹרפר ענה בצחוֹק:

– אוֹ, גם התערוּכה שעל השוּלחן מביאתני במבוּכה. קשה לבחוֹר בשפע כזה. על הגברת ריינהארד לדעת שאני בא מפּנסיוֹן – סליחה, של דוֹדתה!

כשהגישה לוֹ בעצמה את ספל הקפה הלבן אמרה:

– אם ניחא לוֹ, נצא שלוֹשתנוּ לפני הצהרים לטייל מעט בכרכרה בשׂדוֹת.

– אחרי השיעוּר, מַסכּים, – ענה רוּדוֹרפר וקלט את קרוּם החלב מעל הקפה והניחוֹ על פּנכּה קטנה. חכּוֹ אינוֹ גוֹרס את זה.

בעשׂר יצאוּ שלוֹשתם בחצי הכרכרה, שנרתמה על ידי פידקוֹ העגלוֹן, אל מרחב השׂדוֹת. מזרע הסתיו היה צפוּף ורענן, נירי הקיץ היוּ חרוּשים וּזרוּעים, זעיר שם זעיר שם עוֹד ביצבצוּ שיוּרי זבל וּסנוּניוֹת עליזוֹת היוּ מתיצבוֹת עליהם מתוֹך טיסה אלכסוֹנית נמוּכה, מנקרוֹת פיד אוֹ שניים וּמתעוֹפפוֹת שוּב. היתה באויר איזוֹ שקיפוּת לא רגילה. במרחק חרשוּ צעצוּעי איכרים בצעצוּעי סוּסים, ועננת עשן כחלחלה שאפה מאיזה בית אל האוֹפק. בצל הגבעוֹת הרחוֹקוֹת הלבּינוּ כפרים וּבצד אחד הכחיל היער. הכּרכּרה טסה משׂדה לשׂדה וּמניר לניר וזרם רוּח חד רן משני עברי האוֹזניים, כשציצת השוֹט הכחוּלה טסה לפניהם כציפּוֹר.

כשחזרוּ מצא רוּדוֹרפר בחדרוֹ על השוּלחן קיתוֹן נאה וּבוֹ צרוֹר פרחי גן טריים, שאגלי מים נוֹצצים בין עליהם. בפני פּאולינקה לא היה ניכר כלוּם, אך ברוּר היה כי ידה עשׂתה זאת. כמוּבן, לפי פקוּדת גברת הבית.

את האהבה הרגילה, המסוֹערה, אהבת הבשׂרים ידע רוּדוֹרפר לכל קמטיה, ולא לחינם היה חשוּב בעיני יוֹדעיו כ“גבר מצליח”. עוֹד בהיוֹתוֹ נער בגימנסיה היה מבקש את קרבתן של בנוֹת גילוֹ ואוֹרג סביבן הירהוּרים מתוּקים, וּכגדלוֹ גדלה גם המית לבוֹ וצעקת בשׂרוֹ. גם בהיוֹתוֹ בדרך וּבבקרוֹ בעיירת מוֹלדתוֹ היה נתפּס לעסקי נערוֹת אוֹ נשים מתוֹך רתחנוּת שאינה נוֹתנת פוּגה. וגם אחרי כן, כשישב בקביעוּת בכרך ולבוֹ גס ב“רוֹמאנים”, עוֹד נתייסר מזמן לזמן בתשוּקת בשׂרים, אשר הציקתהוּ ולא נתנה לוֹ מנוֹח במשך שבוּעוֹת וירחים – עד כי שׂבעה. ואוּלם את האהבה האמיתית, הצרוּפה, זוֹ שתּגה בלב כאוֹר בהיר ושקט ותתן גבוּרה ואוֹרך רוּח לאין קץ, אוֹתה לא ידע, אף על פי שהיה מרבה לקרוֹא שירת אהבה נבחרה וּמזדכּך וטוֹעם בשעת קריאה את כל ייסוּריה ומנעמיה הדקים והמזוּקקים.

וגם עתה בימים הראשוֹנים לשבתוֹ באחוּזה עוֹד היוּ מתעוֹררים בוֹ פעם בפעם רגשוֹת מאויים עמוּמים ביחס לפאולינקה וּלגברת ריינהארד עצמה, ואז היה מעכב את אַלק אחרי השיעוּר, לוחץ את שתי כפיו הזעירוֹת, ונוֹשק לוֹ בגוּמת לחיוֹ הרכּה כמשי. רגשות אלה פה היוּ מענים וּמרגיזים אוֹתוֹ ביוֹתר, כי לא חפץ בהם, אך כעבוֹר ימים מעטים נרדמוּ, ויחסוֹ אל שתי הנשים הצעירוֹת שבבית נעשׂה אנוֹשי-צלוּל לגמרי. את הספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ וכתבי שניצלר הפך, שעריהם למטה ואחוֹריהם למעלה. תחת זאת היוּ שירי הלדרלין ואיגרוֹת גיתה מוּנחים פתוּחים, ובר' יהוּדה הלוי חזר יוֹם יוֹם על “שירי ציוֹן”.

וּכתוֹם שבוּע ימים הרגיש מתוֹך שׂמחה, כי ממציאוּתוֹ הקוֹדמת לא נשאר לוֹ כלוּם. כל מה שעבר עליו בענייני אהבה מיוֹם שעמד על דעתוֹ, ואפילוּ מאוֹרעוֹת השנה האחרוֹנה בכרך, חי בזכרוֹנוֹ רק כסבך עלילה מטוּשטש מתוֹך ספר שנקרא אשתקד.

השמיים היוּ תכלת בהירה ורכּה, ורק קצף עננים לבן היה מתגלה ונמוֹג, מתגלה ונמוג. ליד החלוֹנוֹת רישרשוּ עצי הגן הצעירים, רכּי עלים, מהבהבים ברוּח, המגרש שלפני הבית היה דשוּא ושטוּף זוֹהר, השׂדוֹת הוֹריקוּ מיוֹם ליוֹם יוֹתר וּמי הפּלג היו רכּים וריחנים. מרחוֹק ראה את צבעם והריח את ריחם.

לפני הצהריים שב ריינהארד בדוּפניתו הנוֹצצת. פידקוֹ יצא גלוּי ראש, אחז ברתמת הסוּס, טפח בחיבה על צוארו וּמשכוֹ אחריו אל חצר הרפתים. פאולינקה החותה לאדוֹניה קידה יפה ולקחה מידוֹ את ילקוּט העוֹר האדוֹם. הוא עלה ברגליים קלוֹת, כמרקד, אל מרפּסת הזכוּכית, נשק לאשתוֹ על ידה ועל מצחה, נתן לאַלק את ידוֹ לנשיקה, אחר כך הרימוֹ ונשק לוֹ על שתי לחָייו, לאחרונה הוֹשיט את ידוֹ לרוּדוֹרפר שעמד על המדריגה:

– וּמה שלוֹם אדוֹני?

– כדג במים.

– רוֹאה הוּא? אני שׂמח מאד. ידעתי כי ייטב לוֹ אצלנוּ.

וּבעיניו התמימוֹת האיר חיוּך טוֹב.

– נינה, – פנה אל אשתוֹ – הטיילתם בכרכרה? הרי כל הימים לא היה גשם.

– כן, שלוֹשתנוּ, – ענתה – אך מה זה אצלך?

– או, לא כלוּם – ענה ריינהארד, כשהוּא ממשמש באצבעוֹתיו על לחיוֹ – בעברי ביער שׂרטני ענף.

הוּא פשט את המעפוֹרת הרחבה, מסרה לפאולינקה ולקח מידה את מברשת הבגדים.

– הבאתי שח-מַט חדש – פנה ריינהארד שוּב אל רוּדוֹרפר, כשאַלק מנקה במברשת את מכנסיו – אם יחוּש שיעמוּם – ישׂחק עם אשתי. הדוֹדה אמרה לי שהוּא מיטיב לשׂחק.

– בחפץ לב, – ענה רוּדוֹרפר, התאַדם קצת ולא ידע בעצמוֹ מפני מה.

למחרת, אחרי הצהריים, יצאוּ ארבעתם לטייל בכרכרה. ריינהארד ואשתוֹ ישבוּ על המוֹשב העליוֹן, ורוּדוֹרפר עם אַלק על המוֹשב הנמוּך, ממוּלם. ריינהארד סיפּר מתוֹך הרצאה לבבית על מצב שתי אחוּזוֹתיו האחירוֹת, על התיקוּנים שהנהיג שם בראשית האביב, על הפקידים, על אחיו הגר באחת מהן, שהוּא אגרוֹנוֹם מצוּין, אלא שהוּא להוּט ביוֹתר אחרי ציד והוּא מתחבּר אל הפּריצים הפּולנים וּמבלה עמהם את זמנוֹ ביערוֹת, ועל ידי כך סוֹבל מעט המשק.

– אך מה לעשות? טוֹב כשיש לוֹ לאדם עניין חזק אחד בחיים, שהוּא תלוּי בוֹ בכל נפשוֹ, – סיים בלי אבק של תרעוֹמת אוֹ קנאה.

נינה ישבה וּכתיפיה הרכּות הדוּקוֹת בסוּדר הירוֹק, שוֹמעת לחצאין וּבבבוֹתיה הגדוֹלוֹת משתקפים השׂדוֹת והעצים החוֹלפים.

פתאוֹם הוֹציאה את ידיה והסוּדר נתבדר וקראה בפנים מעוּוים:

– ראיתם איך העץ שם רץ על פני השׂדה?

ַריינהארד נתן מבט תקיף בעיני רוּדוֹרפר, לעצוֹר בעד דיבוּרוֹ, ובעצמוֹ לפת את כתיפיה של אשתוֹ ואמר בקוֹל שקט:

– כן, ראיתי, נינקה, הרי זה באמת מפליא. לא קר לך? התעטפי. כך. אַלק, בוֹא, תשב מעט ביני וּבין אמא.

רוּדוֹרפר סייע לילד לעבוֹר, וכן עבר המקרה בשלוֹם.

ריינהארד נסע. כל הבוֹקר צרחוּ העוֹרבים בשפלה, עגו עוּגוֹת מסביב לצמרוֹת האלמוֹנים, התרחקוּ והתקרבוּ וצרחוּ. החוֹם היה מעיק.

– ירד גשם, – אמר אַלק בחשאי וּבעיניים נשׂוּאוֹת אל רוּדוֹרפר אחרי השיעוּר.

– אוֹהב אתה את הגשם?

– כן, מאד. אבל אמא מפחדת מפני הברקים והרעמים.

– ואתה אינך מפחד?

– לא, הלא זה רחוֹק, בשמיים.

ארוּחת הצהריים עברה בשקט. פּאולינקה הגישה את המנוֹת זוֹ אחר זוֹ והליכתם על הלינוֹליאוּם שבחדר האכילה היתה חשאית כיוֹנה. פניה היוּ חיורים קצת והריסים הארוּכּים הצלוּ עליהם. ַַהגברת ריינהארד ישבה היוֹם גם על יד השוּלחן וסוּדרה על כתיפיה. היא רק אמרה:

– ימים כאלה מרגיזים אוֹתי.

ואַלק הוּסיף:

– הפּרפּרים פּיזזוּ כל הבוֹקר בין השׂיחים. הם שׂמחים לגשם.

אז ראה רוּדוֹרפר לעצמוֹ חוֹבה לוֹמר:

– הגשם הרי הוּא ברכה לשׂדוֹת.

אך באמרוֹ זאת פרצה הגחת רוּח צוֹננת מן החלוֹן הפּתוּח, הפריחה את שוּלי המפּה והרנינה את כלי הזכוּכית על השוּלחן.

– פּאולינקה! – קראה נינה – מהרי סגרי את החלוֹנוֹת בכל החדרים.

החדר קדר פתאוֹם, אחרי רגע הוּאר שוּב. עיניה של נינה עמקוּ, כמוֹ ביקשוּ מפלט באיזוֹ מצוּלה.

כשיצאה לראוֹת מה במטבח, צנח אַלק מכיסאוֹ, ניגש על בהוֹנוֹת רגליו אל רוּדוֹרפר ולחש על אוֹזנוֹ:

– אנחנוּ נישאר פה עם אמא, טוֹב?

רוּדוֹרפר חפץ לנשקוֹ על ראשוֹ. אך בידוֹ היה מזלג וּבפיו לגימת פּרפּרת חמה, על כן רק לטף אוֹתוֹ בצד כפוֹ, ותנהם בעיניים מליאות אהבה והסכמה:

– אוּמהוּ.

הרהיטים החוּמים והכבידים שבחדר האוֹכל כמוֹ שׁחרוּ; העצים הצעירים מאחרי החלוֹנוֹת שרקוּ והתכוֹפפוּ, על הדרך ועל המגרש נישׂאוּ עמוּדי אבק. פּאולינקה סילקה הכוֹל מעל השוּלחן, הסירה בחיפּזוֹן את המפּה הלבנה וּפירשׂה שוּב את הירוּקה, הכבידה. כשיצאה החותה קידה ואמרה:

– אני נוֹשקת את היד.

שלוֹשתם ישבוּ על הספּה הגבוֹהה: אַלק באמצע.

– “זה” יבוא עוֹד מעט, – אמרה נינה בדאגה.

– אין דבר, אנחנוּ נשב כך, – אמר אַלק, התרוֹמם ולפת בשתי ידיו הקטנוֹת, בימינוֹ את צואר אמוֹ וּבשׂמאלוֹ את צואר מוֹרוֹ.

– מה אתה עוֹשׂה? – שאלה נינה בצחוֹק של תימהוֹן.

– כך יהיה טוֹב. שלוֹשתנוּ לא נפחד.

פתאוֹם הבהיק החדר והחוּץ היבהב כתמוּנה בעד החלוֹנוֹת. נינה פלטה קריאת בעתה: “אוֹי!”, אך אַלק לפת את הצוארים בכל כוֹחוֹ.

הנשימוֹת כמוֹ נתאפּקוּ, רעם כבד דירדר במרחק, התגבר ועוֹד לפני הסתּיימוֹ נפסק ונשתתק. טיפּוֹת גדוֹלוֹת טפחוּ על השמשוֹת, רבּוּ וּמעטוּ וּלבסוֹף ניתך מטר עוֹז עם ברקים ורעמים. החדר היה כמעט אפל, ורק מזמן לזמן הוּצתוּ החלוֹנוֹת הזוֹרמים והחדר הוּכּה באוֹר מסנור. וכל הזמן, כחצי שעה, ישבה קבוּצת השלוֹשה אחוּזה וּדבוּקה, עד כי שככה ההמוּלה, וּבחלוֹנוֹת נשקף חוּץ רחוּץ וּמוּאר.

בעשר בערב יצא רוּדוֹרפר מחדר משפּחת ריינהארד לבוֹא אל חדרוֹ.

אלק כבר ישן במיטת אביו. הגברת ריינהארד ישבה עמוֹ כשעה, שׂיחקה בשח-מט וסיפּרה לוֹ על דבר קארלסבּאד שהיתה שם אשתקד. ורוּדוֹרפר סיפּר לה על דבר ישיבתוֹ הקצרה בשוייץ, על הבדידוּת שהיה חש שם בתוֹך חברת הסטוּדנטים היהוּדים מרוּסיה. רבוֹת השתוֹקק להכירם מקרוֹב, אך הם כל כך סוֹערים, כל כך לא צנוּעים ביחס לנפש האדם, כל כך להוּטים לחַשב כל דבר, לזלזל בהוֹוה וּלכרסם את העתיד… הגברת ריינהארד, בטוּח הוּא, לא היתה יכוֹלה להיוֹת אִתּם אף יוֹם אחד… היא “נכשלה” פעמיים בסַפּרה בהפסקוֹתיה המוּזרוֹת, אך רוּדוֹרפר כבר למד מריינהארד וּמאַלק להשיב לידה בזהירוּת את החוּט השמוּט, ואז ידעה לצייר את המחזוֹת בקוים ישרים וּמליאים חיוּת. וכשיצא החוּצה עמדה בדמיוֹנוֹ שוּרת האנשים הארוּכּה המתקרבת לאט ועל פי התּוֹר אל ה“שפּרוּדל” המקלח בשמש, הגברים הגרמנים השמינים בעלי הקרחת, הכוֹפפים ראשיהם לפני הקהל להראוֹתם את המוֹדעוֹת הכתוּבוֹת על קרחוֹתיהם. הגשם חדל, אך השמיים עוֹד היוּ מעוּננים וּבחוּץ היה חוֹשך עמוֹק. עיני רוּדוֹרפר, שהיוּ רגילוֹת זה כמה שנים בלילוֹת הכרך, לא יכלוּ לשׂאת את חוֹשך הכפר הזה. איזה חוֹמר רך ודחוּס רבץ כחוֹמה אין סוֹפית על הכוֹל. קשה היה לוֹ לתאר לעצמוֹ שדבר מה בעל צוּרה נמצא בתוֹך עבי החוֹמר הזה. רק הטיפטוּפים הבוֹדדים והמרוּחקים מעל העצים פה ושם נתנוּ איזוֹ אחיזה לדמיוֹן. הוּא אחז בגדר והלך על האדמה המרוּכּכה, כשהוּא מחַכּך את צעדיו בדשא הרטוֹב להגיע אל חדרוֹ.

כשהדליק את המנוֹרה בעלת הגוּלה הירוּקה ישב בתוֹך הכיסא והתחיל לקרוֹא במכתבי גיתה. המנוֹרה סאנה חרש וליהטה את פניו; הוּא קרא על אוֹדוֹת איטליה המזהירה, על מצבוֹת האמנוּת הלבנוֹת, על הלימוֹן וההדס, על החרבוֹת המוּטלוֹת בשמש ועל הרי השׂריפה הדוֹממים; וּלאט ניטשטשוּ מעיניו האוֹתיוֹת, והספר עם השוּלחן ניתק ונמוֹג, וּמוֹחוֹ רקם לוֹ תמוּנוֹת נוֹף וּפני אוֹר. הוּא הלך בנתיבת הר גבוֹה אחרי נינה ההוֹלכת לפניו עצוּמת עיניים, סוּדרה הירוֹק מהדק את כתיפיה והיא הוֹלכת לפניו לקראת עיר עתיקה רבת מגדלים וגגוֹת מוּזהבים. הליכתה נעשׂית מהירה יוֹתר ויוֹתר, צלע הר מוּאר מימינם ותהוֹם משׂמאלם, והיא מַתחילה לרוּץ, הסוּדר מתרפּה על כתיפיה, מתבּדר ועף במרוּצתה כשתי כנפיים, והוּא רץ רץ אחריה לקראת העיר הגדוֹלה ורבת המגדלים. הם מגיעים עד לפני השער; שם עוֹמדים באבק הדרך ליאון ואַלק, וּשניהם מנוֹפפים לקראתם בכוֹבעיהם וקוֹראים בקוֹל מצהלוֹת:

– מהרוּ, מהרוּ! עוֹד מעט וסגרוּ את השער. החג כבר התחיל, ראוּ את הדגלים!

וּבאמת מתנוֹססים אלפי דגלים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים, על כל גג ועל כל מגדל.

התמוּנה מתחלפת: הם עוֹלים ארבעתם על הויזוּב. במקוֹמוֹת הזקוּפים ביוֹתר הם מטפּסים ותוֹמכים בידי נינה ההוֹלכת ביניהם עצוּמת עיניים; בעוֹמק רוֹאים צעצוּעי בתים, שׂדוֹת וגנים קטנטנים, מגדלים כאצבעוֹת וּפלגים מבהיקים כסרטים. הם מגיעים עד לפני ראש ההר, והנה פוֹקחת נינה את העיניים ורוֹאָה סביביה, מהדקת את הסוּדר על כתיפיה ואוֹמרת:

– מי יביאני אל הלוֹע?

ליאוֹן ואַלק מַחוירים וּשניהם מביטים אליו בעיניים מליאוֹת זוָעה. אז הוּא לוֹקח אוֹתה על זרוֹעוֹתיו ונוֹשׂאה אל הלוֹע, אך בדרכוֹ הוּא פוֹגש בגיתה הזקן הרץ משם, צוֹעק וּמרמז בידיים, כי יברחו מהר מן הלבּה הפוֹרצת. הנה כבר עוֹלה העשן, והוּא נפנה ובוֹרח אִתּה במוֹרד, וּפתאוֹם הוּא מתחיל לצנוֹח על עקבוֹת נעליו וצוֹנח צוֹנח - - -

וראשוֹ של רוּדוֹרפר צנח על הספר בעיניים עצוּמוֹת.

כשהתעוֹרר, התפּשט ושכב במיטה, אך לא יכוֹל להירדם זמן רב. וּבתוֹך החשיכה חתר מוֹחוֹ לברר לעצמוֹ מה והיכן הוּא. לאחרוֹנה דיבּרה בו מחשבתוֹ כך: “ליאוֹן ריינהארד הריהוּ אדם לא רגיל; רוֹאה הוּא את הדברים בקו ישר וחוֹדר, ולכן אין נסתר ממנוּ. יחסוֹ לכּוֹל הוּא צלוּל וגלוּי, ולכן אין רצוֹן אחר יכוֹל לעמוֹד בפניו. את אשתוֹ הוּא אוֹהב, אך יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתה הוּא נכנע לחוֹבה לשמוֹר עליה מכל סערת נפש. הגברת ריינהארד היא אשה בעלת מצוּלוֹת סוֹערוֹת, אך ליאוֹן הצליח להשבּיח את שטחן, והיא משתקפת בהן ויוֹנקת מן השקט כברבּוּר על המים בדימדוּמי קיץ. אַלק הוּא בבוּאַת אביו, והוּא כבר נבוֹן וצלוּל ממני וּמכמה אנשים כערכּי. פּאולינקה מַשרה צל זר ונעים על שטח המצוּלה. ואוּלם נינה היא מרכז הכוֹל, כל המחשבוֹת והמעשׂים נתוּנים לה, והיא אינה כן אלא מפני האסוֹן – נמצא שהכוֹל יוֹנק כאן מן האסוֹן, וגם אני יושב בצל האסוֹן. אני הצטרפתי לאוירה זוֹ, בקסמה הזר אני חי בעל כוֹרחי וּבעוֹמקה שכחתי את עצם הוייתי. מה ימריצני לחיות כאן, לא אדע; כמה יארך זה, לא אדע ולא חפצתי לדעת”.

כה דיברה בוֹ מחשבתוֹ הגרוּיה ונסתיימה בהרגשה ענוּגה וּמרוּכּזה עד כדי רעד הלב.

ביוֹם שריינהארד היה בבית הזמין את רוּדוֹרפר אחרי הצהריים אל חדר עבוֹדתוֹ המרוֹהט בטעם, לעשן שם סיגארה טוֹבה. כשראה את רוּדוֹרפר מציץ לתוֹך ארוֹן הספרים, פּתחוֹ לפניו. במדוֹר העליוֹן עמדו ספרי שירה וּפרוֹזה פּוֹלנים, בשני – מלוֹנים שוֹנים, בשלישי – הקלסיקנים הגרמנים בכריכוֹת מהוּדרוֹת, וּלמטה, באחרוֹן, ש"ס, ספרי מוּסר וּקצת ספרי השכּלה עברים.

– רוֹב הספרים הגרמנים – אמר ריינהארד – וכל העברים באוּ לי בירוּשה מאבי המנוֹח. היה אדם משׂכּיל ואוֹהב ספר. בהיוֹתוֹ צעיר היה מוֹרה פרטי וגם כתב שירים עברים, אחרי כן היה לסוֹחר וּלבעל אחוּזה. את הפּוֹלנים הביאה אשתי מבית אביה. לדאבוֹני, אין אני פנוּי לספרים. לפני שנים אחדוֹת עוֹד הייתי קוֹרא מזמן לזמן איזה ספר טוֹב, אך עתה אני עסוּק, ואם אינני בדרך, עלי לכתוֹב הרבה מכתבים. גם אשתי בוֹחרת לטייל אוֹ להתעסק בבית מאשר לקרוֹא. ואמנם מה הם הספרים? טוֹבים הם רק עד גיל ידוּע, כשתכלית חייו של אדם אינה ברוּרה עדיין לפניו, והוּא מבקש להם, מדעת אוֹ שלא מדעת, פתרוֹן בספרים. אך אשרי האיש שעלה בידוֹ להפוֹך את חייו הוּא לספר שירה קצוּב, וקצבּוֹ מוֹליך אוֹתוֹ אל הבלתי נוֹדע…

שׂערוֹ, שכבר זרקה בוֹ פה ושם שׂיבה, היה סרוּק בקפדנוּת, וּמדי דבּרוֹ לא סר החיוּך הטוֹב מעל פניו. הוּא גחן והוֹציא מחבּרת מכוֹרכה, פתחה והראה לרוּדוֹרפר:

– הנה שירים כתוּבים בידי אבי. אוּלי הייתי חייב להוֹציא איזה סכוּם וּלהדפּיסם במחבּרת. אבל איני רוֹאה את ערכם הספרוּתי, וחשיבוּתם האינטימית, הרליקוית, אך תוּפחת על ידי כך. היוֹם נכתבים בעברית שירים מעוּלים מאלה, האין זאת, אדון רוּדוֹרפר?

רוּדוֹרפר עיין מעט בכּתב הזעיר והנקי, שנכתב בידי מוֹרה עברי אידיאליסט צנוּע וחָוַר מרוֹב שנים. אחר כך החזיר את המחבּרת לריינהארד ואמר:

– שירי השׂכּלה, שהיוֹם אין להם, לדאבוֹננוּ, עוֹד קוֹראים.

– הוּא אשר אמרתי. איש תמים היה אבי. בבקשה! – אמר ריינהארד והוֹשיט לרוּדוֹרפר עוֹד סיגארה שחוֹרה בתיק היקר.

– אם יהיה פעם בית ספרים לאוּמי בירוּשלים – אשלח את כתב היד שמה. היש לקווֹת לדבר כזה בימינוּ, אדון רוּדוֹרפר? הרי הוּא ציוֹני. לי חסירה, לדאבוֹני, ההתייחסוּת הרוּחנית אל האידיאלים שלכם, אף על פי שאני מוֹדה כי נעלים הם, לא פחוּת נעלים מאלה של הפּוֹלנים השרוּיים בחלוּקה וּבשיעבּוּד.

על פי עצת הגברת ריינהארד התחיל רוּדוֹרפר ללמד את אַלק בתוֹך הסוּכּה שעמדה בגן העצים סכוּכת קיסוס וּבצל תפּוּחה עניפה.

העלים רישרשוּ מסביב ברצינוּת עגוּמה, כמתאוֹננים על מה. הפּרפּרים התחוֹגגוּ מסביב בדממה. בתוֹך הדשא רבץ הכלב עצוּם עיניים ורגליו מוּשלכוֹת לפניו. אַלק מיצמץ בריסיו הבהירים על מַחבּרת החשבוֹן, ורוּדוֹרפר ישב, רגליו השוּלחן וגבּו נשען אל דוֹפן הסוּכּה, וקרא בפעם השלישית ב“מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף, אשר הוֹציא מתוֹך ספרי ריינהארד. העלם הבהיר והמחַלל נתקע גם הפעם בנפשו. כוֹחה של רוֹמאנטיקה!

– סליחה, אדוֹני, הנה הפּתרוֹן, – אמר הילד וסמך את העט בזהירוּת על פי הקסת. פתרוֹן השאלה שהיתה מוּרכּבת מכּפל וחילוּק עלה בידו בלי קוֹשי.

רוּדוֹרפר השרה עליו את מבטוֹ וחייך:

– אצלך כבר נפתר הכוֹל, אַלק? אם כן לך וטפּס מעט על העצים.

– תוֹדה! – ענה הילד והלך לעשוֹת כדבר המוֹרה.

אף על פי שהחליט לבלי כתוֹב לאיש, לא יכוֹל רוּדוֹרפר להתאַפּק, ושלח כעבוֹר שלוֹשה שבוּעוֹת אל אביו (אמו מתה בעוֹדנוּ ילד, וּלאם החוֹרגת לא היה בלבוֹ כל יחס) מכתב קצר כדברים האלה:

"אבא,

בהיסח דעת גמוּר יצאתי לפני שלוֹשה שבוּעוֹת לבלות את ירחי הקיץ באחוּזת אדם מצוּין, ששמוֹ ליאוֹן ריינהארד. הכוֹל כאן כאילוּ נוֹצר והוּתאם בשבילי. בכסף אין לי צוֹרך.

נוֹשקך, יעקב".

ועל זה קיבל היוֹם תשוּבת אביו:

"יעקב יקר!

מכתבך מן הכפר ג. הפתיעני. איככה זה לא הוֹדעתני מקוֹדם, כי בדעתך להפסיק לזמן מה את לימוּדיך? ואם עייפת, למה זה לא באת אלינוּ? הלא גם אצלנוּ היית מוֹצא טיפּוּל וּמנוּחה. וּמי הוּא האדוֹן ריינהארד? הידעתוֹ מתמוֹל שלשוֹם? יהוּדי הוּא אוֹ נוֹצרי? אני שוֹמע את שמוֹ זאת הפעם הראשוֹנה. וּמה משמע, אין לך צוֹרך בכסף? רגיל אני אמנם בסגנוֹן הטלגראמוֹת שלך, אך הפּעם נשׂגב ממני להבין. שני לוֹוים פשטוּ לנוּ את הרגל בסכוּמים גדוֹלים. הנני שוֹלח לך על פי כתוֹבתך החדשה 100 ר"כ על כל צרה שלא תבוֹא.

אביך אוֹהבך, שלוֹם רוּדוֹרפר".

“‘זקן’ מסכן! – נהם לעצמוֹ רוּדוֹרפר אחרי קראוֹ את המכתב – הוּא דוֹאג לבנוֹ העתיד להיוֹת דוֹקטוֹר כלבבת עינוֹ. וּמה אני יכוֹל להוֹדיעוֹ? האכתוֹב לוֹ כי הוּצגתי במקוֹם שעוֹבר עמוּד אוֹר מזכּך? מה יבין בזה ה”זקן" הנחמד? לא, מוּטב שיחקוֹר היטב את מצב לוֹוָיו ואני לא אכתוֹב לוֹ".

בבוֹקר אחד בא אַלק במרוּצה וּבישׂר לרוּדוֹרפר בהתלהבוּת:

– אדוֹני, הסוּסה השחוֹרה ילדה סייחה קטנה. יבוֹא עמי ויראה בטרם תקוּם אמא.

היה עוֹד קוֹדם הארוּחה. הגברת ריינהארד עוֹד לא קמה. הילד רץ ליד רוּדוֹרפר וּביאר לוֹ:

– כשאמא תראה את הסייחה הקטנה תזכוֹר את אחוֹתי ותצטער.

הם עברוּ לכל אוֹרך הגדר והגיעוּ אל חצר הרפתים. אַלק מיהר וּפתח את השער וחיכּה עד שרוּדוֹרפר נכנס. ליד המשאיבה הנמוּכה עמדו שלוֹש “שקצוֹת” רעננוֹת, חשׂוּפוֹת ידיים ויחיפוֹת ושטפוּ ברעש את כלי החלב. כשראוּ אוֹתוֹ התחילוּ להיהדף במרפּקיהן ולצחוֹק, כשהן משׂקרוֹת בעיניהן החצוּפוֹת. מרחוק עמד שׂכיר, פּרוּע חזה, רגליו טוֹבעוֹת במדמנת הזבל, המלגז בידוֹ והוּא עוֹשׂה העויוֹת טיפּשיוֹת.

רוּדוֹרפר הסתכל בהם בבת צחוֹק, כאדם המסתכל בחיוֹת בית משתוֹבבוֹת. כשנכנס אל האוּרוה, אל תוֹך ריח הסוּסים החם והחריף, ראה את הסוּסה השחוֹרה שעמדה עתה גדוּרה וכוּלה התעוֹררוּת אֵם, מתרוֹצצת, מפשׂקת

את רגליה וּמצליפה על עצמה בזנבה ברפיוֹן וּבהתפּנקוּת, מביטה חליפוֹת אל בר בטנה ואל המסתכלים בעיניים מליאוֹת גאוה וחמימוּת.

– אבא ימכוֹר אוֹתה – אמר הילד, וּבלחש הוֹסיף: מפני אמא.

בשוּבם רץ הילד ראשוֹנה לראוֹת אִם אמוֹ כבר קמה, ורוּדוֹרפר הלך לוֹ לאט. וּבעברוֹ ליד המשאיבה הצטחקוּ ה“שקצוֹת” שוּב, ואחת מהן קילחה עליו בכונה סילוֹן מים דק שפּגע מאחרי אוֹזנוֹ, וּברחה. השתיים הנשארוֹת עמדוּ ברגליים מפוּשׂקוֹת ואמיצוֹת, כשהן תוֹמכוֹת את מוֹתניהן בידיהן וּפרצוּפיהן האדוּמים צוֹחקים.

איזוֹ נימה רחוֹקה נזדעזעה בלבוֹ של רוּדוֹרפר, עיניו כמוֹ נסתחפוּ בעלטה עכוּרה והוּא הסתכל ב“שקצות”, בזרעוֹתיהן החשׂוּפוֹת והרטוּבּוֹת וּברגליהן הבריאוֹת והרפוּשוֹת. אך מיד זכר את הגברת ריינהארד, חייך אליהן כבראשוֹנה ושב הביתה בהיר ושקט.

שלוֹשה ימים ירד גשם בלי רעמים. היוּ אלה כימי סתיו דוֹלפים, מחלידים, הטיפטוּף הדק לא חדל, השמיים היוּ תלוּיים נמוּכים ואפוּרים והצינה היתה מכוצת את העוֹר. השׂכירים היוּ עוֹברים מרחוֹק עטוּפים בשׂקים רטוּבּים וקרן השׂק עוֹמדת על ראשם. היוּ רחמים בלב על העצים והעשׂבים שנראוּ כבוֹכים בדמעוֹת של ייאוּש. האדמה השחוֹרה נתרכּכה והיה דוֹמה שהיא מפעפּעת ועוֹלה על הקירות והעצים. הרפש היה בכוֹל.

ליאוֹן ריינהארד היה כל הזמן בבית; וכל שלוֹשת הימים האלה היוּ כל בני הבית יחד. הוּא לא נתן את רוּדוֹרפר ללמד את אַלק:

– חוֹשך בחדר וחבל על העיניים.

אבל רוּדוֹרפר הבין מתוֹך סיפּוּק פנימי את הדברים כך:

– טוֹב כי נהיה כוּלנוּ מסביב לנינה.

בבוֹקר איחרוּ לישוֹן, ואחרי הארוּחה ישבוּ יחד בחדר האכילה, טעמוּ ממיטב המגדנוֹת, עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת ושׂיחקוּ במשׂחקים שוֹנים. גם נינה עישנה בפשטוּת קוֹסמת. חפצו לשתף גם את פּאולינקה. כשהציעוּ לפניה, התאַדמה וסירבה. הלכוּ אליה ריינהארד ורוּדוֹרפר ולא הסכימה, לבסוֹף הפצירוּ בה נינה ואַלק והסכימה, אך משהתחילוּ לשׂחק וצריך היה לשבת על כיסא מרוּפּד, האדימה שוּב וּברחה בראש כפוּף.

אחרי הצהריים סיפּרוּ זכרוֹנוֹת ילדוּת ורשמי מסע, גם אַלק השתתף; וכל המספּרים נזהרוּ שלא לנגוֹע בפצעה של נינה. היא היתה כל הימים האלה שקיטה וּכבוּדה וּמרוּכּזה ולא סילקה מעל כתיפיה את סוּדרה. שלוֹשת הגברים והכלב התהלכוּ סביב לה קלים וּזהירים. פעמים נתגלתה מעין ארשת צער על פניה, ועיניה כמוֹ ביקשוּ להן מפלט במצוּלה. אך ליאוֹן מצא תמיד תנוּעה חביבה וחמה להתיר את הקשר. רוּדוֹרפר הרגיש בדבר.

וּכתוֹם היוֹם השלישי ניטהרוּ השמיים וירח צעיר הגיה בערב על הארץ הרחוּצה, הירוּקה והרוֹססת. אך נינה חשה מעט ברגליה, מעין דקירוֹת שיגרוֹן, וּבשבתם יחד בחדר המוּאר החליטוּ, כי ליאוֹן עם נינה יסעוּ מחר העירה לשאוֹל ברוֹפא, ואם לא יצטרכוּ להישאר – ישוּבוּ בוֹ ביוֹם.

ליאוֹן עם נינה נסעו עם הנץ החמה בכרכרה.

רוּדוֹרפר ואַלק השכּימוּ לקוּם, עמדוּ במרפּסת הזכוּכית

הפּתוּחה וניפנפוּ שלוֹם לנוֹסעים. פּאולינקה עוֹד עמדה רגעים אחדים, כשפּניה כבוּשים בין פסיסי הגדר והסתכלה אחרי הנוֹסעים. אחרי כן עלתה שמש גדוֹלה שלא כרגיל. הכוֹל נוֹצץ וּבער מסביב. וּבעשׂר היוּ כבר הדרך והשבילים יבישים.

באחוּזה הוּרגשה מעין התרוֹקנוּת, אך גם הקלה. אחרי השיעוּר יצאוּ רוּדוֹרפר ואַלק אחוּזי יד לטייל בגן העצים. משם יצאו אל הדרך אשר בה נסעוּ הנוֹסעים והמוֹבילה אל שפלת האלמוֹנים. בעקבוֹת האוֹפנים זרמוּ פה ושם מים עכוּרים. והנה ראוּ שני יהוּדים עוֹלים וּבאים בדרך: כנפוֹת קפטניהם תקוּעוֹת באזוֹריהם, מקלוֹת בידיהם וּמכנסיהם נתוּנים בתוֹך

מגפיים רפוּשים; האחד כוֹבע לבד ישן בראשוֹ, והשני – מצנפת כבשׂים מרוּטה. כשעברוּ על המטיילים השתחווּ קצת ועלוּ אל האחוּזה.

רוּדוֹרפר עם אַלק טיילוּ עוֹד מעט, אחרי כן שבוּ. כשבאוּ מצאוּ את שני היהוּדים עוֹמדים מעבר לבית, בזוית שליד כניסת המטבח, ועל הרחבה עוֹמדוֹת שלוֹש ה“שקצוֹת” מחצר הרפתים וּמשׂוֹחחוֹת עמהם בהתלהבוּת וּבצחוק גדוֹל. כשראוּ את רוּדוֹרפר הפשילוּ את צמוֹתיהן על הגב והתלהבוּ עוֹד יוֹתר. גם פּאולינקה יצאה ועמדה מן הצד ליד הגדר, כשהיא מתאַמצת להוֹריד את שרווּליה המוּפשלים וּפניה הרכּים משוּלהבים מעט מעבוֹדה. היא הביטה ביהוּדים בסקרנוּת מהוּלה בפחד קל.

אחרי שידוּלי הלצה מצד היהוּדים וסירוּבי צחוֹק מצד ה“שקצוֹת”, הסכימו האחרוֹנוֹת לשמוֹע, בשתי פרוּטות כל אחת, “שׂיחת בטן”. בעל הכוֹבע לקח מהן את הכסף מראש, וּבעל המצנפת ניגש עם מקלוֹ אל האיצטבה ליד הקיר, גחן שמה, וּמיד התחיל בוֹקע מתחתיה קוֹל רחוֹק ועמוּם של איכר רוֹדף וּמתקרב אל בוֹרח; לבסוֹף השׂיגוֹ וקוֹל שני של מוּכּה התחיל צוֹוח וּמילל, והיה נראה לעיניים כיצד הלז נוֹפל וּמתגוֹלל על הארץ, פצוּע, מייבּב ושוֹתת דם, בעוֹד רוֹדפוֹ מחרף וחוֹבט באַלתוֹ.

ה“שקצות” נאלמוּ, נרתעוּ ועמדוּ מרחוק על המגרש. פאולינקה עמדה וּהחזיקה בגדר וּבפניה הצטיירוּ כל כעסה ורחמיה.

כשקוֹל המוּכּה נסתיים ביבבה גוֹועת, נפנה היהוּדי והוּא בוֹלע את רוּקוֹ וּפיקת גרגרתוֹ עוֹלה ויוֹרדת.

ה“שקצוֹת” ערבוּ את לבן לגשת שוּב, אך עתה דיברוּ עם היהוּדים כבר בלי צחוֹק וּבעיניים נבעתוֹת.

– עתה יתנפל הכלב הרע על ואסילקא הפחדן.

הכריז בעל הכוֹבע. ה“שקצוֹת” נרתעוּ אינסטינקטיבית, וּבעל המצנפת גחן שוּב אל תחת האיצטבא. מיד נשמעה נהמת כלב רתחן. פתאוֹם פרץ הכלב בנביחת פרא, וקוֹל זועה של איכּר בוֹרח חתך את האויר, והיה נראה: איכר הדיוֹט נבעת פרצוּף וצוֹרח מסתובב כנאבק וּמתאמץ להיחלץ משיני כלב מגוּדל האוֹחזוֹת ברגלוֹ היחיפה. וּכמו לפייס את השוֹמעים, התחיל היהוּדי להכּוֹת במקלוֹ תחת האיצטבא והכלב נבח וצעק, אחר ברח והתרחק ביללה.

פאולינקה עמדה כמרוּתקה וּפניה היפים מסמיקים וּמרוּכּזים.

ה“שקצוֹת” נתקרבוּ שוּב.

– עתה יחַזר סטפּאן אחרי מארישקה.

הוֹדיע בעל הכוֹבע באחרוֹנה.

הבּעת הנאה השתפכה על פרצוּפי ה“שקצוֹת”. בעל המצנפת גחן שוּב, וּמיד נשמע קוֹלה של הבחוּרה המסרבה ודוֹחה את הבחוּר הטרחן. הוּא מתחנן וּמקצף, והיא דוֹחתוּ בחרפוֹת של חיבה. הנה הוּא תוֹפס בשתי ידיה וּמוֹשכה אליו, אך היא מתאמצת ונחלצת. הנה הוא מתחטא לפניה, והיא משיבה לוֹ בלעג שנוּן.

עיני רוּדוֹרפר חיפּשׂוּ את פאולינקה, אך היא התחמקה ורק שׂמלתה האפוּרה עוֹד ניפנפה לוֹ בפתח המרפּסת.

הבחוּר הוֹסיף לתבוֹע, והנערה הוֹסיפה להתחמק וּלהיחלץ מתקיפוֹתיו, כשהיא מאיימת שתשׂרוֹט את עיניו, שתכּהוּ לחי. לאחרוֹנה נאנק מישהוּ והקוֹלוֹת נשתתקוּ. להגבּרת הרוֹשם עוֹד נשאר היהוּדי רגעים מספּר כפוּף אל תחת האיצטבה.

ה“שקצוֹת” שהקשיבוּ כל הזמן בעיניים צוֹחקוֹת פרצוּ פתאוֹם בצחוֹק גדוֹל ונתפּזרוּ על המגרש.

כל הזמן לחץ אלק את יד מוֹרוֹ אל לחיוֹ ושתק ברעדה.

אחרי שאכלוּ במטבח ממה שהעניקה להם החירשת, לקחוּ היהוּדים את מקלוֹתיהם והלכוּ לדרכּם.

כל אוֹתוֹ היוֹם היה רוּדוֹרפר נרגז. כאב עיצבון חריף מצץ את לבוֹ, והוּא לא מצא לוֹ מקום. ולפנות ערב, כשפּאולינקה נכנסה, כדרכה יוֹם יוֹם, להציע את מיטתוֹ וּלמלאוֹת את הכּד מים, נכנס גם הוּא אחריה, התגנב אליה בחשאי, וּבתפסוֹ אוֹתה מגבּה הפשיל את ראשה אחוֹרנית וּנשקה בחזקה על פּיה.

היא נחלצה מידיו וברחה בבכי כבוּש. ורוּדוֹרפר צנח על מיטתו נבוֹך, מוֹאס בעצמוֹ.

ריינהארד ואשתו איחרוּ לשוּב בערב. הרוֹפא לא נתן שוּם חשיבוּת למחלתה של נינה, ורק יעץ לה שתטוֹל ארבע אוֹ חמש אמבטיוֹת פּוֹשרוֹת, ותרבה לטייל, ברגל דוקא. אלק היה מאוּשר, אך רוּדוֹרפר בוֹש להביט בפני ליאוֹן.

בבוֹקר צררה פאולינקה את חפציה, נפרדה לביתה והתעקשה לבלי הגיד את סיבת לכתה.

לרוּדוֹרפר היה ברוּר, כי ריינהארד יוֹדע הכוֹל, וזה הציק לוֹ מאד.

אחרי השיעוּר שלפני הצהריים הלך לבדוֹ לרחוֹץ בפּלג. נדמה לו כי בזה יוּקל לוֹ. שם שהה שעה ארוּכה במים, הסתכל בגוּפוֹ הרענן, שיפשפוֹ עד אדמוּמית ורץ על החוֹף הדשוּא. מרחוֹק, אחרי הגשר, נח איזה כפר קטן מפוּזר בתים, וּכלבים התרוֹצצוּ שם על פני הדרך, נבחוּ, התגלגלוּ כצניפוֹת והעלוּ אבק.

כששב סמוּך לארוּחת הצהריים מצא כבר את המשפחה מחכּה לוֹ ליד השוּלחן הערוּך, וּבפניהם לא ניכּר כלוּם. ריינהארד סיפּר חדשוֹת מן העיר. הגברת ריינהארד הגישה בעצמה את האוֹכל והחירשת עזרה על ידה. היא היתה דוקא במצב רוּח טוֹב. איזה ברק מאויר העיר נשאר על פניה, וּבעיניה הקרוֹת נשקפה רעננוּת השׂדוֹת שעברה בהם. אלק היה עליז וּהשתוֹבב עם הכלב שהיה מתחכּך תחת השוּלחן. יוֹתר שהגברת ריינהארד חזרה מן המטבח עם הפנכוֹת והקערוֹת, יותר משכה עליה את עיניו של רוּדוֹרפר. הפעם לא היה עליה הסוּדר והיתה לבוּשה חוּלצת משי בהירה. דוֹמה היה, כמוֹ נשרה מעליה איזוֹ רקמה אפוּרה והיא הוֹפיעה חדשה. ריינהארד יצא הפעם מגדרוֹ והרבה לדבּר על אוֹדוֹת חיי-העיר, וגם היא התערבה פעם בפעם באיזוֹ הערה.

רוּדוֹרפר הרגיש כי הוּקל לוֹ, אך עוֹד מיעט בשׂיחה, ואחרי האוֹכל לקח ברעד אצבעוֹת מתוֹך תיקוֹ של ריינהארד סיגארה, נכנס אל חדרוֹ ושכב על מיטתוֹ. וּמדי עשנוֹ הרגיש מתוֹך אי מנוּחה, כי צינוֹרוֹת דקים מן הדקים הוֹלכים ונפתחים בדמיו.

כעבוֹר ימים מספר, לפנוֹת ערב, שב ריינהארד מדרכוֹ והביא עמוֹ בדוּפנית איש יהוּדי בעל הדרת פנים כבן חמישים, לבוּש כוֹבע סאמיט רחב שוּליים, “ירוּשלמי”, קפטן ארוֹך ואבנט עבה.

– ר' ולויל נוֹפת, – הציגוֹ ריינהארד לפני רוּדוֹרפר, כשזה נכנס אל המרפּסת. היהודי הוֹשיט לוֹ יד קצרה ורכּה, ואמר בחיתוּך דיבּוּר מפוֹרש מאד:

– עליכם שלוֹם. מה שם יהוּדי?

– יעקב רוּדוֹרפר.

– דוֹקטוֹר?

– ערב דוֹקטוֹר, – ענה רוּדוֹרפר בהלצה.

היהוּדי הרגיש את עצמוֹ כאן כבן בית. שאל ל“אלכּסנדר” (כך קרא לאַלק), וּמדי דבּרוֹ אל ריינהארד ניענע בראשוֹ בבת צחוֹק רחבה וטוֹבה וּכריסוֹ רעדה. הוּא היה נוֹסע משמוֹ של הצדיק הקוֹמארני לאסוֹף “מעמדוֹת”, וריינהארד, אף על פי שבעצמוֹ היה רחוֹק מחסידוּת וּמאמוּנה בכלל, היה מקרב גם אנשים כאלה, מלין אוֹתם בביתוֹ וּמעניק להם נדבה הגוּנה, והם היוּ נראים כאוֹהבים אוֹתוֹ.

ריינהארד היה עסוּק עם אֶקוֹנוֹם מאחוּזה קרוֹבה, שחיכּה לוֹ היוֹם. נינה היתה שוּב מכוּנסה בתוֹך עצמה ונסתלקה אל חדרה, נשאר אפוֹא היהוּדי עם רוּדוֹרפר. זה הרגיש משוּם מה איזוֹ קרבה אל היהוּדי הזה. למראהוּ צפוּ ועלוּ בזכרוֹנוֹ כמה פתגמים וּמאמרים תלמוּדיים מגירסא דינקוּתא, וּבשׂיחתוֹ עמו השתמש בהם להנאתוֹ, וגם ר' ולויל התקרב על ידי כך אל הבחוּר ה“גוֹי”, שריח התוֹרה לא פג ממנוּ.

אחרי הארוּחה יצא רוּדוֹרפר והתהלך מעט גלוּי ראש על פני המגרש. היה ערב לבנה נפלא. הבניינים היוּ מוּטלים באוֹר המת דוֹממים כמכוּשפים. מגן העצים וּמערוּגוֹת הפּרחים נדפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הערב. מן הפּלג הגיע צילצוּל ממשוּך של צפרדע בוֹדדה: פּוּם-פּוּם-פּוּם! עצי האלמונים רבצוּ בשפלה ככתם שחוֹר אחד. רוּדוֹרפר פסע לאוֹרך המגרש ולרוֹחבּוֹ, הגיע עד הגוֹרן ושב, ניגש אל חצר הרפתים, נשען על הגדר והסתכל מעט בבהמוֹת הרוֹבצוֹת על הארץ והן לוֹעסוֹת ונאנחוֹת מתוֹך כריסוֹתיהן המליאוֹת, אחר כך שוב להתהלך. וּפתאוֹם אחזתּוּ תשוּקה עזה להיכּנס אל חדרו ולקרוֹא בספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ. הוּא נכנס, הדליק את המנוֹרה, התפּשט, הגיש את השוּלחן אל המיטה, שכב וקרא בספר. הדלת לא היתה נעוּלה והחלוֹן הפּוֹנה אל המגרש היה פתוּח לגמרי. הוּא קרא וספג לתוֹכוֹ את צעקת הדם שבחרוּזי הספר הזה עמוּד אחרי עמוּד. הוַאריאציוֹת השוֹנוֹת והמרוּבּוֹת שהפּייטן שיוה לאהבתוֹ הלהיבוּהוּ. פתאוֹם הקיש מי על הדלת, ועוֹד טרם הספּיק לקרוֹא “מי שם?” פתח ר' ולויל ונכנס בחשאי.

– יסלח לי, הוּא כבר במיטה? חפצתי לשוֹחח עמוֹ מעט. איני יכוֹל עוֹד לישוֹן. בליל לבנה כזה קשה להירדם.

רוּדוֹרפר נבוֹך קצת מביקוּר לא מבוּקש זה. זקני של היהוּדי היה מבוּדר ולבן למחצה, קפטנוֹ פתוּח וציציוֹתיו טפחוּ על מכנסיו שירדוּ עתה על רגליו היחיפוֹת. כריסוֹ בלטה עתה רכּה וּמפוּנקה.

– יקח לוֹ כיסא, – אמר רוּדוֹרפר והניח בלי חמדה את הספר על השוּלחן.

ר' ולויל גחן והעביר מבט סקרני על הספרים המוּנחים וישב על הכיסא שקירב אל המיטה.

– בליל לבנה קשה לי לשון – חזר על דבריו הראשוֹנים – אמרתי לי, אכּנס לשעה קלה אל אדוֹני, הלא הוּא קצת בן תוֹרה ונשׂוֹחח מעט.

רוּדוֹרפר חייך ולא השיב מאוּמה.

– כבוֹדוֹ מלמד את אלכסנדר גם “עברי”?

– כן, – ענה רוּדוֹרפר.

– והוּא בעצמוֹ חוֹשב להיוֹת אדבוֹקאט אוֹ שוֹפט בערכאוֹת

שלהם? אַי-אַי-אַי, “הווּ מתוּנים בדין”, אמרוּ. יש לוֹ כבר כלה?… – שינה פתאוֹם את הטוֹן.

– לא! – ענה רוּדוֹרפר במרץ.

– טוֹב לאדם כי ישׂא אשה. “טב למיתב טן דוּ”, אמרוּ חז"ל. רוֹאה הוּא? אני הנני אלמן זה יוֹתר מעשׂר שנים…

והוּא התקרב יוֹתר אל המיטה.

– למה לי אשה, “עוֹל של ריחיים”? – אמר רוּדוֹרפר נשען על ידוֹ ונהנה שהוּא משתמש במבטא של תלמיד חכם.

– כן, אמת ויציב, – ענה ר' ולויל בצחוק מרוּסס – ואף על פי כן, אילוּ נזדמנה לוֹ, למשל, אשה כגברת ריינהארד, אַ? אשה נאה, מה?

נפשו של רוּדוֹרפר כמוֹ עמדה בוֹ מתימהוֹן.

– מיוֹם שאני מכיר אוֹתה, כך היא. “ירקרקת אך חוּט של חן משוּך עליה”, – המשיך ר' ולויל במיצמוּץ עיניים מוּבלעוֹת, והתקרב יוֹתר אל המיטה – כשהייתי צעיר הייתי להוּט אחרי נשים. אוֹי, אש להבה הייתי… אַל יראני שאני חסיד… היצר הרע גם הוּא “רבי”… הרע הוּא כיסא לטוֹב… וּמה אדוֹני? האדוֹן ריינהארד נוֹסע הרבה…

זרם של דם פרץ לתוֹך פניו של רוּדוֹרפר, הוּא קפץ מעל המיטה, אחז ביהוּדי המטוּשטש ודחפוֹ כלפי הדלת:

– ימחוֹל נא לצאת. ילך לישוֹן… השינה – “הנאה לוֹ והנאה לעוֹלם”… כך. כך.

וּכשהוֹציאוֹ נעל את הדלת, כיבה את המנוֹרה ועלה שוּב על המיטה.

שעה ארוּכּה הירהר רוּדוֹרפר מתוֹך כעס ביהוּדי, אך כשנרדם חם לבוֹ בחלוֹמוֹת על הגברת ריינהארד.

ימים אחדים לא היה ריינהארד בבית.

במקוֹם פאולינקה היתה עתה משרתת נוֹכרית חדשה: בריאת בשׂר אך מצוּלקת וּמכוֹערה, לבוּשה חזיית קטיפה אדוּמה, הדוּקה וּבעלת לשוֹנוֹת מסביב למוֹתניים, כעוֹמדת להיכּנס לחוּפּה. היא עשתה את עבוֹדתה בחריצוּת, אך נראתה ככוֹעסת על הכוֹל. על רוּדוֹרפר היתה עוֹברת כאילוּ לא ראתהוּ כלל. בוַדאי היתה מאוֹרסת לחייל העומד לחזוֹר מעבוֹדת הצבא.

רוּדוֹרפר התהלך כאדם חוֹלם וּמבטוֹ מלוה תמיד את נינה. היא עטפה שוּב את הסוּדר הירוֹק, אך הוּא ראה כמוֹ שנראתה לוֹ אז בשוּבה מן העיר. כמה שהשתדל לשווֹת לנגדוֹ את ריינהארד, לא עלה הדבר בידוֹ. ותמוּה: הוּא לא יכוֹל לתפּוֹס גם את שׂירטוּטי פניו, רק קטעים מהם הוֹפיעוּ לוֹ בדמיוֹנוֹ ולא יכלוּ בשוּם אוֹפן להצטרף לפרצוּף שלם. בלי משׂים הרבה עתה לקרוֹא בשניצלר, לראוֹת בתמוּנוֹת רוּבּנס. וּבשעת השיעוּר היה תוֹפס פתאוֹם את כף ידוֹ הקטנה של אַלק ולוֹחצה ברגש עינוּי כבוּש. הילד החזיר לו מבט אהבה. נינה היתה שוּב קרה וזרה וּמַבעיתה במצוּלוֹתיה, אך הוּא לא יכוֹל לגרוֹע את עיניו מעוֹרפּה הארוֹך, הנטוּי והמלבּב בנקיוֹן בשׂרוֹ החמוּד.

– מר רוּדוֹרפר כנראה כבר משתעמם אצלנוּ, – פנתה אליו נינה בשבתם לפנוֹת ערב במרפּסת הפּתוּחה והוּא עצוּב ושוֹתק.

– כמדוּמה שמתוֹך שיעמוּם מרבּים לדבּר, – ענה רוּדוֹרפר בטרוּניא, והתפלא בעצמוֹ על עזוּתוֹ.

– איני יוֹדעת, אבל בימים האחרוֹנים אני רוֹאה בוֹ איזה שינוּי, – ענתה נינה כמצטדקת.

– המרגיש בשינוּי צריך לדעת מי גרם לוֹ.

ושוּב התפּלא על עצמוֹ. נינה נתנה בוֹ מבט ארוֹך.

– נעשׂה קריר, – אמרה, קמה ונכנסה.

כל הערב היה נרגז. הוּא טייל עד חצוֹת על פני המגרש, ונדמה לוֹ כל הזמן שהוּא מתהלך ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”.

וּכשהקיץ בבוֹקר היה עוֹד כממשיך חלוֹם סבוּך וּמענה

ואוֹזניו היוּ מליאוֹת קוֹלוֹת משוּנים מגרים וּמכאיבים. ורק אחרי שישב רגעים אחדים במיטה נתברר לו כי צריחת העוֹרבים היא היוֹם לא כתמוֹל שלשוֹם.

הוּא צנח מעל המיטה, ניגש אל החלוֹן הפּתוּח והוֹציא את ראשוֹ החוּצה. באמצע המגרש עמד אחד השׂכירים, האהיל על עיניו והביט לצד הכפר.

– מה שם? – שאלוֹ רוּדוֹרפר בקוֹל חוֹתך.

– בני הכפר נוֹטלים את האפרוֹחים.

– למה?

– לאכלה, – ענה השׂכיר בקוֹר רוּח. – כך הם עוֹשׂים בכל קיץ.

רוּדוֹרפר מיהר להתרחץ וּלהתלבש ויצא. השמש כבר עלתה, אך הטל עוֹד רעד ונוֹצץ על כל ירק עלה. האויר היה שקוּף וריחני. הוּא הרחיק מעט מן הבית, האהיל על עיניו והביט גם הוּא: המוֹן איכרים היוּ בשפילה, מהם על העצים וּמהם תחתיהם, הריעוּ, רצוּ וזרקוּ אבנים וּמקלוֹת כלפּי מעלה; וּמחנה עוֹרבים חגוּ ועגוּ מסביב לצמרוֹת העצים, התקרבוּ והתרחקוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת לב.

המחזה הזה זיעזע את רוּדוֹרפר עד היסוֹד. והרעיוֹן הראשוֹן שניצנץ במוֹחוֹ היה: איך יפעל כל זה על נינה? והשם “נינה” היה לוֹ הפעם כל כך טבעי וקרוֹב, כשמה של אחוֹת אוֹ אשה. הוּא רץ לראוֹת אם כבר קמה, וּכשבא אל המרפּסת יצא לקראתוֹ אַלק בכתוֹנת השינה הארוּכּה.

– שלוֹם, אדוֹני! – אמר – אמא מבקשת לגרש את האיכּרים. זה מרגיז אוֹתה.

רוּדוֹרפר רץ מהר במדרוֹן מוּכן לכוֹל. וּכשהגיע שמה החל לחרף את האיכרים, אבל הם לא הוּפרעוּ על ידי כך מעבוֹדתם האכזרית. אחת, איכרית מעובּרת וחשׂוּפת שדיים לבנים וּמגוּדלים, הקשיבה לוֹ, אך כשגמר משכה בכתיפיה וגחנה לאסוֹף את האפרוֹחים הנוֹפלים. המהוּמה היתה מזעזעת. כשראה שלא יוֹעיל כלוּם עמד לו מן הצד והתבוֹנן במראה: מקלוֹת, אבנים ורגבי עפר פרחוּ למרוֹם, נקלעוּ בין הענפים ונפלוּ ברעש לארץ. בני איכרים אחדים ישבוּ בתוֹך נוֹפי העצים וּבמקלות הכּוּ והרסוּ את הקינים, תפשׂוּ באפרוֹחים שרק העלוּ נוֹצוֹת שחוֹרוֹת, חנקוּם והשליכוּם לארץ, היו אפרוֹחים, מן החזקים, שנאחזוּ בציפּוֹרניהם בענף אוֹ בגזע ולא חפצוּ לנפוֹל – אז דחפוּם בני האיכרים במקלוֹת; הם צנחוּ מעט ונאחזוּ שוּב בליבוּט כנפיים מיוֹאש, עד שפּגעה בהם אבן מלמטה והפּילתם. כשנפלוּ התנפלוּ עליהם האיכרים בתרוּעוֹת וחטפוּם. אחדים כבר נשׂאוּ בידיהם חבילין של אפרוֹחים, מהם תלוּיי כנף וראש וּמהם עוֹד מפרפּרים. וּלמעלה הסתוֹבבוּ העוֹרבים בצריחוֹת אסוֹן, התנפלוּ במַקוֹריהם על החוֹמסים ונהדפוּ במקלוֹת, חגוּ מסביב לנוֹפי העצים, התרחקוּ, שלחוּ קריאוֹת עזרה מיוֹאשוֹת למרחק ושבוּ.

כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר פּירכּס כבקדחת. פתאוֹם חזר במרוּצה אל האחוּזה, אץ אל חצר הרפתים והבהיל שני שׂכירים שילכו עמוֹ לגרש את האיכרים. אלה התגרדוּ, אחרי כן הלכוּ אחריו כבדי צעד וּבבת צחוֹק מטוּמטמת. כשבאוּ שמה אמרוּ לאיכרים דברי תוכחה, אך הללוּ קידמוּם בתרוּעה וזרקוּ בפניהם פגרי עוֹרבים אחדים.

– לא תעשׂה כלוּם, בן אדם – פנה אל רוּדוֹרפר אחד השׂכירים, כשהוּא מגוֹלל לוֹ סיגאריה באצבעוֹתיו הגסוֹת – הם רעבים לבשׂר. כך הם עוֹשׂים מדי שנה בשנה. כשה“פּאן” בבית אינם מעיזים, אך הם בוֹחרים להם יוֹם שהוּא בדרך. ערוּמים, תפּח רוּחם!

רוּדוֹרפר שב אל האחוּזה עייף ונדכּה ונכנס אל חדר האכילה. נינה התהלכה עטוּפה בסוּדר וּבפניה הבעה איוּמה. כשנכנס השתדלה להסביר לוֹ פנים, אך לא יכלה.

– נבלים כאלה! – אמרה בכעס – הם חיכּוּ ליוֹם שבעלי אינוֹ בבית.

– מה לעשׂוֹת? אני הייתי שם פּעמיים ולא שמעוּ לי

– הצטדק רוּדוֹרפר.

– יוֹדעים אתם מה? – קפץ אַלק – נקח את הכרכרה ונצא ליער.

– רעיוֹן נפלא! – קרא רוּדוֹרפר, אחז בילד ונשק לוֹ על ראשוֹ.

– טוֹב, – הסכימה נינה כגאוּלה – אבל צריך יהיה לקחת שמה אוֹכל.

אַלק רץ בעצמוֹ אל חצר הרפתים לצווֹת לפידקוֹ כי ירתוֹם.

הם מיהרו לאכוֹל את פת השחרית בתוֹך קוֹלוֹת העוֹרבים המקעקעים וּמזעזעים את הקרב. אחרי רגעים מעטים יצאוּ במרכבה.

– דפוֹק! – פקדה נינה ופידקוֹ דפק. הסוּסים פנוּ לדרך השׂדוֹת ורצוּ, רצוּ. שׂדוֹת ונירים הסתוֹבבוּ, עצים חלפוּ, וּכעבוֹר חצי שעה לא נשמעה עוֹד צריחת העוֹרבים. עתה נסעוּ עוֹד רבע שעה במרוּצה בינוֹנית והגיעוּ אל היער. הכרכרה עמדה וכוּלם ירדוּ.

רגע התהלכוּ עוֹד מסביב לעגלה נרגזים, קצת מן המהוּמה וּקצת מן הנסיעה המהירה. אחר כך נכנסוּ לבין העצים: נינה אוֹחזת ביד הילד ורוּדוֹרפר נוֹשׂא אחריהם את השטיח ואת הסל עם האוֹכל. אִושת המחטים הדקה וּמראה הגזעים הישרים והגבוֹהים הנראים כרוֹעדים ברשת האוֹר נסכוּ עליהם רוּח אחרת. רוּדוֹרפר פרשׂ את השטיח תחת אחד העצים וכוּלם ישבוּ. עיניה של נינה נראוּ פה ביער יוֹתר כּהוֹת ויוֹתר חמוֹת. היא משכה את ראש אַלק אל חיקה, החליקה בידיה הלבנוֹת על קוֹדקדוֹ הגזוּז ודיבּרה אל רוּדוֹרפר בקוֹל עֵר, שלא כדרכה:

– כמה פעמים חפץ ליאוֹן לשלם לכפר את מחיר העצים וּלכרתם, אך אני לא נתתיו. אמרתי: חבל על העוֹרבים המסכנים! עכשיו אני מתחרטת, הלא הם היוּ בוֹחרים להם מקוֹם אחר, למשל, פה ביער, ולא היוּ צריכים לסבּוֹל שנה שנה מן האיכרים המנוּולים. האין זאת, מר רוּדוֹרפר?

– נכוֹן! – ענה רוּדוֹרפר, ואף כי היה עוֹד נרגש ונפעם הביט ישר בפני נינה וחשב: כמה נחמדה אַתּ?

היא הוֹסיפה לדבּר, ובדבּרה עברה מעניין לעניין והתחילה לספּר זכרוֹנוֹת מנסיעוֹתיה הרבוֹת. רוּדוֹרפר לא גרע ממנה עין. וּככל אשר הוֹסיף להביט בה גילה בגוּפה חמוּדוֹת חדשוֹת. קיבּוֹרוֹת ידיה הורוּדוֹת גירוּ אוֹתוֹ מבעד לשרווּלי החוּלצה הדקים שהתנפּחוּ ברוּח החרישית. צוארה החלק, נדמה לו, ריחוֹ עלה באַפּוֹ, בייחוּד לא יכוֹל להתיק את מבטוֹ מתנוּכיה הקטנים והדקים שבלטוּ מתחת לשׂערה הדק והבּשׂוּם.

אחרי שנחוּ ואכלוּ כּעכים מרוּחים בחמאה קמוּ והתחילוּ לשׂחק. אַלק רץ בין הגזעים וְשניהם רדפוּ אחריו לתפשׂוֹ. שׂמלתה של נינה התרוֹממה מעט אגב ריצה ונגלוּ פּוּזמקוֹתיה הדקים אשר מעל לנעליה הגבוֹהוֹת. כזרם יין חם עבר בדמוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן עשׂוּ בידיהם “כיסא” ונשׂאוּ אוֹתוֹ, כשהוּא מחבק את שניהם.

מה זה היה לה? שאל רוּדוֹרפר את עצמוֹ, וּמיד חשב: כמה היא רעננה! כמה אמיצוֹת מתניה! וּכשעמדה זקוּפה והביטה אחרי אַלק המטפּס על עץ צעיר, תקפוֹ חשק נמרץ לעשׂוֹת לה כמוֹ שעשׂה לפאולינקה…

באוֹתוֹ רקע הוֹדיע פידקוֹ מרחוֹק, כי ראה את דוּפנית ה“פּאן” בדרך הכפר. אַלק קפץ משׂמחה:

– אבא בא! אבא בא! הוּא יגרש את המכוֹערים! בוֹאוּ, בוֹאוּ, נשוּב מהר הביתה!

גם נינה היתה שׂמיחה, רק רוּדוֹרפר הרגיש את עצמוֹ כנתפּשׂ בקלקלתוֹ. אך התגבר ועזר להרים את השטיח ונשׂאוֹ יחד עם הסל אל הכרכרה. פידקו “הפך” בינתיים. הם עלוּ וּמיהרוּ לנסוֹע בדרך אל האחוּזה.

כאשר עברוּ חצי הדרך נוֹכחוּ כי הפּרעות בשפילה חדלוּ. אחרי כן נטה פידקוֹ הצידה ונסע בדרך הכפר. כשעברוּ תחת האלמוֹנים ראוּ על הארץ הרמוּסה: אבנים, מקלוֹת, עלים ושברי ענפים, וּלמעלה ישבוּ עוֹרבים שוֹתקים ואבילים, ורק מזמן לזמן ניעוֹרה צריחת קינה ונשתתקה.

ריינהארד היה נלהב ונרגש מן התגרה שהיתה לוֹ עם בני הכפר. הוּא היה מרוּצה שאשתוֹ נסעה היערה, בכל זאת היה לבוֹ מלא חרדה וחשב לרדת שמה; והנה באה המשרתת וּבישׂרה שהם חוֹזרים מן היער.

וּכשעמדה הכרכרה הוֹשיט לה את היד ועזר לה לרדת. היא קפצה וקראה בשׂמחה:

– איך לדעת לבוֹא בזמן, ליאוֹן?

– לבי אמר לי, – ענה. וּכשראה את פניה המאירים הוסיף: יישר כוֹח, נינה!

אַלק קפץ ונתלה על צואר אביו ונשקוֹ בחזקה, אחרי כן ירד גם רוּדוֹרפר.

ריינהארד לקח את ידוֹ, לחצה, בחנוֹ בעיניו ואמר:

– חן חן!

– זאת היתה המצאתו של אַלק, – ענה רוּדוֹרפר ברגש לא נעים, ביקש סליחה ונסתלק לחדרוֹ.

בערב טייל הרבה בסביבוֹת הבית. קסם הלבנה הנוֹצץ בחלוֹנוֹת האפילים. הפּרחים הדיפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הלילה. צילצוּל קוֹלה הממוּשך של הצפרדע הבוֹדדה כמוֹ קרא לצאת לראוֹת ביוֹפי, אך רוּדוֹרפר לא ראה כלוּם: מוֹחוֹ חתר בערפל ואת לבוֹ מצץ יגוֹן מר. וּכששכב אחרי כן במיטתוֹ בנדוּדי שינה כמוֹ הוּאר לוֹ פתאוֹם, וּמחשבתוֹ דיבּרה בוֹ: “יוֹתר מחמישה שבוּעוֹת היית עטוּף מעטה חיים זר, דק וּפלאי, ושמרי נפשך קפאוּ. את הקרע הראשוֹן במעטה קרע היהוּדי ה”קוֹסם" הארוּר, ר' ולויל הוֹסיף לקרעוֹ, והעוֹרבים פשטוּהוּ מעליך לגמרי. עכשיו אתה עירוֹם כשהיית ושמרי נפשך תוֹססים. אסוּר לך להישאר פה עוֹד יוֹם אחד. ראוּי הוּא ליאוֹן ריינהארד שתעזוֹב את ביתוֹ מיד. ואם תתמהמה, מוּבטח אתה שהוּא בעצמוֹ ישלחך. תן סיוּם נאה לפרשת חיים נאה."

בבוֹקר קם, התרחץ, התלבש, ויצא מעוֹדד בהחלטתוֹ. ריינהארד עמד כבר רחוּץ וסרוּק ונתן פקוּדוֹת לפידקוֹ. כשגמר ניגש אליו רוּדוֹרפר, עמד לפניו עמידה ישרה, צבאית, ואמר:

– אדוֹן ריינהארד, אתכּבּד להוֹדיע, היוֹם אני עוֹזב אתכם.

– הגיע הזמן? – שאל ריינהארד בשלוה.

– כן.

– בעוֹד שעה תהיה הדוּפנית רתוּמה. פידקו!

כל המשפּחה עמדה במרפּסת הפּתוּחה וניפנפה אחריו. והנה תפשׂ רוּדוֹרפר בידי העגלוֹן ובמוֹשכוֹת, העמיד את הסוּס וקרא לריינהארד. כשניגש גחן ולחש על אוֹזנוֹ:

– עתה יכוֹל הוּא להשיב את פּאולינקה.

– כמוּבן, – ענה ריינהארד – עוד היום נשלח לקרוֹא לה.

בקוֹלוֹ לא הוּרגש אף נידנוּד של הקלה אוֹ הנאה, וּבכל טוֹהר הלב הוֹסיף:

– חן חן על הימים היפים. דרך צליחה!

---

נסיעה (תר"פ)

מאת

אשר ברש

למכּיריו של יעקב רוּדוֹרפר כבר ברוּר היה, שהוּא “סטוּדנט נצחי”. ואף כי אישיוּתוֹ המוּזרה במקצת לא נכנסה בעצם בתחוּם רגשוֹתיהם, נדוּ לוֹ בסתר וּבגלוּי.

יוֹתר משבע שנים היה רשוּם במחלקת המשפּטים שבאוּניברסיטה בלבוּב, ולא היתה בידוֹ אפילוּ “בחינת מדינה” אחת. בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והשוּפעת לשעבר הקלישה מעט, עד שחשש לקרחת וגזזה, ועוֹר קוֹדקדוֹ היה מאפיר מבעד לכיסוּח השׂיער; מצחוֹ גבה ונחרש, פניו האריכוּ והיוּ מחוירוֹת מעל לשׂפמו, היוֹרד לוֹ על פיו אַ-לא-ניצשה; רק בעיניו נשתמרוּ ניצוֹצוֹת הנוֹער. הליכתוֹ ונימוּסיו נעשׂוּ מרוּשלים משהוּ, רק בבגדיו עוֹד נהג הקפדה, ושׂיחתוֹ היתה גרוּיה וחדה, אף כי, כדרכוֹ, מוּעטת.

עד לפני שנים אחדוֹת עוֹד היה מתאוֹשש מתקוּפה לתקוּפה וּמחליט “לגמוֹר”, ויהי מה; ואז היה נסגר בחדרוֹ לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וּמפטם את מוֹחוֹ בתוֹרת החוֹברוֹת הכתוּבוֹת במכוֹנה, שלקח מאחד ה“חבירים” הצעירים. בתחילה היוּ מעוֹררים בוֹ המוֹני הסעיפים, העוֹסקים בדיני נישׂוּאים וּכהוּנה, צחוֹק וּבחילה כאחד, אך לאחר שינוּן של ימים אחדים נדמה לוֹ, ברגש סיפּוּק תפל, כי מוֹחוֹ נהפּך סוֹף סוֹף לאוֹתוֹ חוֹמר ספוֹגי שאינוֹ מבחין, הדרוּש להוֹלכים לבחינוֹת. את יחסיו הענוּגים אל חיי הכרך, שהיוּ אהוּבים עליו עתה עד לידי רוֹגז, ואל כמה וכמה גילוּיים קטנים וּמגרים שבהם, ניתּק בחזקת החלטה; את הקריאה המרפרפת והמוֹצצת לסירוּגין בספרי שירה וּמחשבה נבחרים, הניח בכאב לב; על התעייה על פני הקוֹרסוֹ, בגנים וּבחוּרשוֹת, ויתּר ברחמים רבים על עצמוֹ, והיה מסַפק את כל תביעוֹתיו “האנוֹשיוֹת באמת” בשׂיחה הקצרה והנימוּסית עם גברת ביתוֹ לבנת השׂיער, אלמנת רוֹפא העיניים הזקינה, העדינה ודוֹרשת הטוֹב שברחוֹב “29 בנוֹבמבּר” בשעת ארוּחת הצהריים. בערב וּבבוֹקר היתה המשרתת מכניסה לוֹ את ארוּחתוֹ הקלה לתוֹך חדרוֹ והוּא היה לוֹעס ולוֹגם אגב פסיעה ושינוּן. וּכשהיה יוֹצא לרגע מתוֹך חדרוֹ לעבוֹר את המסדרוֹן רפוּד השטיח, לבוּש מעיל בית משוּמש וצוארוֹנוֹ זקוּף מחוּסר עניבה, היה מחליק חרש ליד הקיר, וחוֹשש פן יראנוּ מי מן העוֹלים במעלוֹת. אך פתאוֹם, באמצע ה“טחינה” וה“נזירוּת”, היתה תוֹקפת אוֹתוֹ בחילה מזעזעת, ואז היה נעצר בהליכתוֹ, עוֹמד וּמסתכל רגעים אחדים בניירוֹת המפוּזרים על שוּלחנוֹ, אחרי כן היה חוֹטפם בפנים עמוּמים מכעס וּמשליכם מתוֹך קללה ארצה, תוֹפשׂ את אדרתוֹ מעל הקוֹלב, וּממהר לברוֹח אל הקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, וחוֹזר אל מציאוּתוֹ הרוֹפפת והגרוּיה.

יסוֹד נפשוֹ המכריע נשאר כמאז האירוֹטיקה הקלה והמציקה, וּבסיבּתה היה נמשך אחרי גילוּיי אמנוּת תמציתיים, בייחוּד אחרי השיר והנוֹבילה שנוֹשׂאם אהבה, אוֹ אחרי פרקי מחשבה שיסוֹדם בהתבוֹננוּת הנפש הגרוּיה, כגוֹן שוֹפּנהוֹאֶר וקירקגוֹר, אך גם תכוּנה זוֹ היתה ניצתת ודוֹעכת בוֹ חליפוֹת, וּמעוֹלם לא מילאה את נפשוֹ.

– באמת לא נבראת אלא להיוֹת פּייטן, – אמר לוֹ פעם אגב טיוּל חבירוֹ בן עירוֹ, שנשׂא כבר אשה וּפתח לוֹ “קאנצלריה” משלוֹ.

– כן, לוּלא אהבתי את האמת ולא הייתי עצל כל כך, – השיב לוֹ רוּדוֹרפר ברצינוּת מַתמיהה.

ממי ירש את אוֹפיוֹ הפּגוּם והפּוֹגם בחייו – אוּמלל לא היה מימיו, כשם שלא ידע את האוֹשר האמיתי – לא ידע בבירוּר: אמוֹ מתה בהיוֹתוֹ ילד קטן ולא הכּירה, ואביו היה איש מעשׂה חרוּץ, מתוּן וּמחַשב דרכוֹ כנגד התוֹעלת הממשית; וּלכל אלה לא היה סימן בוֹ. לכל היוֹתר יכוֹל היה ליחס לאביו את הנטייה לנתח את עצמוֹ וּלנסח לעצמוֹ את המסקנה ההגיוֹנית של מחשבוֹתיו בגוּף ראשוֹן אוֹ שני, כזוֹ שהיה מעלה תכוּפוֹת בשנים האחרוֹנוֹת: “תאות ההצטיינוּת אין בי כלל; לקיים את זרע הרוּדוֹרפרים המפוֹאר אין לי כל צוֹרך נפשי; את השיגעוֹן לחיוֹת ולמוּת לטוֹבת מישהוּ אוֹ משהוּ איני מבין – למה, אפוֹא, לא אתעה ואתהה ואמצה מזמן לזמן מנוֹפת החיים? אף על פי כן איני סיבּאריט והחוֹמר מכביד עלי ואוֹשרם של אחירים נוֹתן סיפּוּק לנפשי.”

תוּגה גדוֹלה ודמעות גוֹאלוֹת לא ידע זה כמה שנים, וּכשהיה לוֹכד את ציפּוֹר האוֹשר היה נהנה שאינה נוֹתנת פּוּגה!

את ה“זקן”, הוּא אביו, אהב בתוֹר “אדם הגוּן ותמים”, עם כל מעשׂיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בעסקים. אך לא היה כוֹתב לוֹ אלא לעתים רחוֹקוֹת, כשמשלוֹח ה“תקציב” שלוֹ היה מתאַחר משוּם מה. וגם אז הסתפּק בשוּרה קפדנית אחת. זה שלוֹש שנים סבל הלז ממחלה פנימית קשה, וּבמשך כל הזמן הזה ראהוּ רוּדוֹרפר רק פעם אחת, כשבא אל הכרך לשאוֹל ברוֹפאים. רגש מוּזר היה אז בלבוֹ, כשעבר עמוֹ פעמים אחדוֹת ברחוֹב, מעין רגש בוּשה וטרחה כאחת. “עם ה’זקנה' מתנדף האַלטרוּאיזמוּס”, אמר לעצמו ברגש כאב לא טוֹב. מאז לא בא אביו יוֹתר, והוּא עצמוֹ לא חפץ לעזוֹב את לבוּב, אפילו בירחי הקיץ הלוֹהטים: “אין לי עתה כל עניין בפרוֹבינציה. מראה התרנגוֹלוֹת הדוֹגרוֹת והפּרוֹת המיניקוֹת אינוֹ מלבּב אוֹתי. תקוּפת ההליכה בכפרים לא תשוּב עוֹד. אף כי יפה היתה, איני משתוֹקק לחזוֹר עליה.” כה התנצל לנפשוֹ, והעצבוּת הציצה לתוֹך עיניו מכל עבר.

היו ימי סתיו נפלאים. הכרך כבר נתמלא יוֹשביו, שחזרוּ ממקוֹמוֹת המרגוֹע, והחיים המוּ בוֹ קלים ואמיצים, כאילוּ שבוּ גם הם ממעוֹנוֹת קיץ רחוֹקים. היה זוֹהר שמש מזוּקק ונעים, ועל פני השמיים רצוּ עננים לבנים, ורוּח צוֹננת הלהיטה את הפּנים. בניין הסיים עמד בבטחוֹנוֹ האפוֹר והשקיף על “גן הישוּעיים”, שהתפּרק כבר את עליו והבדים הקירחים השׂתרגוּ בחלל התכלת כסבכה ברוּרה של קוים שחוֹרים. הטיילים היוּ מרוּבּים, כתפיהם רמוֹת מוֹתניהם אמיצוֹת בלכתם וּפניהם מפיקוֹת שׂמחה על חסדי הטבע האחרוֹנים.

גם רוּדוֹרפר נמצא רוֹב הימים בחוּץ: בין שתים עשׂרה לאחת, עת שוּב התלמידוֹת מבתי הספר, עבר בטיוּל חטוּף על פני הקוֹרסוֹ “לחַדש קצת נעוּריו”, ויתר היוֹם נסע בטראם בלי מגמה, תעה בגנים ו“סר” פעמים אחדוֹת לקפה “שׁטוּקה”, שהיה עתה “קריר ונעים ותמוּה”, בייחוּד בזמן שמעטים היוּ בוֹ האוֹרחים. אך בעמדוֹ יוֹם אחד לפנוֹת ערב בקצה החוּרשה הסטריית אשר מחוּץ לעיר, והתבוֹנן בשמי המערב, חש לחץ לב: “העננים מתקשרים”. וּכשאיחר לצאת בערב הבא מן הקפה החם, היה קוֹר טחוּב ומטר דק מתחשר ארצה. רעד עבר את כל גוּפוֹ וּבמחשבתוֹ החליט: “מחר אני ישן עד הצהריים”.

ואוּלם כשנכנס אל חדרוֹ ולחץ בכפתוֹר החשמלי שליד הדלת, מצא על שוּלחנו טלגראמה סגוּרה. פתחה מתוֹך סקרנוּת וקרא:

“אבא אָנוּש. בוֹא מיד”. חתוּמה – האֵם החוֹרגת.

הדברים לא עשׂוּ עליו רוֹשם מיוּחד. להפך, קם בוֹ מעין רגש פתרוֹן מקל: “סוֹף סוֹף!” רגעים אחדים עמד בלי נוֹע, אחרי כן עלה מעין חיוּך על שׂפתיו: הוא זכר, כי בעת שגנבוּ ממנוּ לפני שנים מספּר את מלתחתוֹ עם כל החפצים, והוּא נכנס החדרה ולא מצאה, חשב גם כן ברגש קל כזה: “סוֹף סוֹף!”. בכל זאת ישב על הספּה השחוֹרה. פּרשׂ את הגיליוֹן הדק על בּרכּיו, וּלאוֹר החשמל החזק קרא את הכתוּב בעיפּרוֹן וחזר וקרא. אחרי כן התבוֹנן בתאריך ונוֹכח, כי הטלגראמה נשלחה אתמוֹל לפנוֹת ערב. כמוֹ תימהוֹן קם בנפשוֹ: "היא נמסרה, אפוֹא, באיחוּר; בכל אוֹפן רק אחרי הצהריים. תמה ושכח להתמרמר על סדרי הדוֹאר.

השעה היתה כבר קרוֹבה לשתים עשׂרה, מסביב שׂררה דממת שינה, רק שעוֹן הקיר שבחדר האכילה הסגוּר טיקטק. הוּא התחיל מהלך בחדרוֹ וּמשתדל “לברר לעצמוֹ את המצב האמיתי”. לבסוֹף בא לכלל מסקנה כזאת: “בעת הישלח הטלגראמה נמצא אבא במצב של גסיסה, שאילוּ היה עוֹד בר הכּרה, לא היה נוֹתן בשוּם אוֹפן לשלוֹח לקרוֹא לי. הוּא אהב אוֹתי יוֹתר מדי, מאשר יחפוֹץ לצערני בעינוּיי גסיסתוֹ. כן, ברוּר: אבא מת בינתיים; השאלה היא רק, אם יש עוֹד איזוֹ אפשרוּת להגיע אל הלויה…”

הסתכל שוּב בשעוֹנוֹ: שתים עשׂרה; בארבע יוֹצאת הרכּבת אל התחנה ג., בשמוֹנה יגיע שמה, וּבשתים עשׂרה יוּכל להיוֹת בעיירה; עד שלוֹש אפשר, אפוֹא, עוֹד לישוֹן.

הוּא התקין את מזודת העוֹר הקטנה, הניח את אדרת החוֹרף על ידה, ושכב בבגדיו, כשהוּא מתאַמץ להשפּיע על רצוֹנוֹ שלא לאחר בשנתוֹ. שעה קלה שכב בעיניים פקוּחוֹת והירהר מתוֹך גירוּי של נסיעה. כמה שנים חיתה בוֹ ההכּרה, כי סוֹף סוֹף מוּכרח לבוֹא היוֹם, אשר בוֹ ייקרא אל לוָיית אביו, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת עם התגברוּת מחלתוֹ, אבל מעוֹדוֹ לא הרבה לחשוֹב בזה. הבן הבין כי אין בזה מן הנוֹרא. להפך, הדבר הוּא טבעי מאד: עץ החיים מצמיח יצוּרים וּמַשׁירם ואחרים צצים ועוֹלים תחתיהם. מה שהיה הוּא שיהיה ואי אפשר שהאדמה תתכּסה יצוּרים כרצפה של אכסניית עניים. Debemur morti nos nostraque (נוֹעדנוּ למות אנוּ ושלנוּ), אוֹמר הוֹראציוּס, והפּייטן שלנוּ: “אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר”, עוּבדה שכּל בעל הכּרה יוֹדע וזוֹכר תמיד, אלא שלמעשׂה, ביחס לאביו הוּא, היה המאוֹרע העתיד וההכרחי הזה מטוּשטש קצת בהשׂגתוֹ. לגבי אחירים: איש בא בימים הלך לעוֹלמוֹ, מה בכך? ולא עוֹד אלא שגם כדאי לחתוֹר בדמיוֹן וּלהסתכל בכל פרטי תהליך החידלוֹן; ואפילוּ במוֹת עצמוֹ וּבשׂרוֹ היה חוֹתר להסתכל בשעוֹת תכוּפוֹת של מבוּכת נפש, אך למוֹת אביו התנגדה מחשבתוֹ תמיד התנגדוּת ילדוּתית. “סוֹף סוֹף יקר היה לי אבי תמיד, אף כי רחוֹק הייתי ממנוּ ברגש וּבמחשבה. תמיהני, שאיני כוֹאב עתה על מוֹתוֹ”. אחרי כן שכב שכיבה קוֹפאת, כמקשיב לעלוֹת הצער בנשמתוֹ, אך מכיון שחוּץ מגירוּי וּפיזוּר נפש קלים לא חש כלוּם, התהפּך לצד הקיר וחשב: “טפוּ, העיירה בימי הרפש של סתיו, כמה רחוֹק אני עתה מזה! אך אין ברירה, בעל כוֹרחי אסע.”

מוֹכרת הכרטיסים בעלת התסרוֹקת הבּלוֹנדית הגבוֹהה שבבית הנתיבוֹת לחצה בזריזוּת את הכרטיס לתוֹך ידוֹ הנתוּנה בתוֹך אשנב הקוּפּה, וּמַגָעה החם עוֹרר בוֹ הרגשה רכּה, מַדמיעה. אחרי כן, עד שיוּכרז על הרכבת שלוֹ, התהלך באוּלם הגבוֹה והמקוּמר המוּאר באוֹר חזק וחם, שהיה עתה נעים ביוֹתר מפני הגשם הדק והקר שטיפטף בחוּץ. הוּא התבוֹנן בשעוֹן הגדוֹל, בפלס המצוחצח וּבאבטוֹמטים האדוּמים, המוֹכרים ממתקים, וּפסיעוֹתיו היוּ קלוֹת וּמראהוּ עסוּק וחסר סבלנוּת, כמראה רוֹב הנוֹסעים. עתה לא היתה במוֹחוֹ כל מחשבה. כל ישוּתוֹ היתה מסוּרה לרגש הציפּייה הקל. אחרי כן נכנס אל חדר ההמתנה שלמחלקה השנית, עבר לאוֹרכּוֹ וּלרוֹחבּוֹ, הציץ אגב לתוֹך המראה הגדוֹלה, בחן את המחכים, אחרי כן ישב על ספסל פנוּי וּבהישענוֹ בגבּוֹ אל העץ הטוֹב חבק בזרוֹעוֹ את מזוַדתּוֹ העוֹמדת לידוֹ. המחַכּים לרכבת היוּ הפּעם מעטים, וּבשבתם היוּ נראים כעייפים מחמת השעה המאוּחרת.

דרכּוֹ היתה במסילה צדדית, דרך ארבע שעוֹת ברכבת הרגילה. רכבת מהירה לא היתה במסילה הזאת. הוּא לא חשב מאוּמה על תכלית נסיעתוֹ, והיה שקט לגמרי בהסתכלוּתוֹ; רק שריקוֹת הקוֹנדוּקטוֹרים, שהגיעוּ מעת לעת מעבר לדלת המרפּסת הרחבה, גירוּ בוֹ איזוֹ נימה צפוּנה.

לא ארכוּ הרגעים והדלת נפתחה. נכנס הקוֹנדוּקטוֹר לבוּש אדרת השׂרד הכבידה וּזקוּפת הצוארוֹן וּפנסוֹ דוֹלק לוֹ על חזהוּ, צילצל בפעמוֹן שבידוֹ, והכריז בנשימה אחת על שוּרת תחנוֹת ארוּכּה; בין האחרוֹנוֹת היתה גם זוֹ של רוּדוֹרפר.

כשנכנס ראה כי הרכבת בכל זאת מליאה נוֹסעים. אך הוֹרדת החלוֹנוֹת, ריצת הנוֹסעים, הסעת החפצים, הקריאוֹת והשׂיחוֹת נראוּ בשעה זוֹ כבאוֹת מתוֹך איזוֹ כפייה נעלמה, כי מעבר לכל אלה רבצה החשיכה הזוֹממת הגדוֹלה. הקוֹלוֹת היוּ כשרוּיים באיזוֹ דאגת בהלה, המלוים המעטים שעמדוּ בחוּץ בתוֹך הטיפטוּף הקר, נשׂאוּ מלמטה פנים חיורים באוֹר פנסי החשמל, והקיטוֹר הלבן הפּוֹרץ מן הקטר סאן וזעף, כאילוּ הוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּמעכבים אוֹתוֹ. כל זה נסך על רוּדוֹרפר רוּח נכיאה קצת, אך הוּא נעשׂה שוּב צלוּל וקל נפש, כאשר ישב כבר בתוֹך התא הרפוּד; בייחוד כשראה אחד הנוֹסעים פוֹתח את מזוַדתּוֹ וּמוֹציא מתוֹכה לחם וּביצים ונקניק שמן. “הרי אין זה אלא בית אוֹכל מאַחר”, הירהר, ורק כאשר הרכבת זזה, ואחרי נקישוֹת מרגיזוֹת התחילה שוֹטפת בקצב הוֹלם אדיר וּבשריקוֹת דחוּפוֹת, מַתרוֹת לתוֹך חלל ריק ואפל, כבשה אוֹתוֹ העצבוּת, וּמתוֹכה התחיל עובר לאט לאט גם לרחש הירהוּרים סתוּם, שאין להם ראשית ואין להם תכלית.

עם כל תחנה פחתוּ הנוֹסעים, ועצבוּתוֹ של רוּדוֹרפר רבתה. הוּא ישב מכוּוץ ליד החלוֹן הסגוּר והירהר מתוֹך שיקשוּק הגלגלים הקצוּב בדברים שוֹנים וּמשוּנים, אך מדי פעם בפעם ניעוֹר בתוֹך מחשבוֹתיו כמוֹ קוֹל מזכיר וּמזהיר: “אבא מת!” הוּא היה מתעוֹדד, ועוֹנה במחשבתוֹ כמוֹ ברוֹגז: “וּמה בכך? הכוֹל מתים; גם אני אמוּת”. וּכמוֹ לענוֹש את עצמוֹ על חוּלשתוֹ חשב הלאה: “טוֹב, אבי מת, ואני אקח את חלקי בירוּשה ואסע לארצוֹת רחוֹקוֹת, אֶכּסוֹטיוֹת”. ואגב מחשבה זאת היבהבוּ לעיניו פתאוֹם כבמחזה: נפות דקלים שטוּפוֹת אוֹר, חוֹפי ימים, כּיפּוֹת וּמגדלים, תלבוֹשוֹת מזרחיוֹת ורגליים שחוֹרוֹת מבהיקוֹת ברוּצן. הוּא זכר את אשר קרא בספרי מסע שוֹנים; בייחוּד עשׂוּ עליו רוֹשם תיאוּריו של סוין הדין. וּבזכרוֹ את השם הזה אמר לעצמוֹ: “הוּא צייר נעים, אף כי שטחי קצת”. אחר בקע והוֹפיע לוֹ הנוֹף הארץ ישראלי עם פינוֹת היישוּב העבריוֹת, ושוּב נאחז בדמיוֹנוֹת על הפּינוֹת ההן, כמוֹ לפני שנים אחדוֹת כשעסק הרבה בציוֹנוּת. “בוַדאי אהיה גם שם. יש לראוֹת את הכוֹל”. אבל פתאוֹם שיוַע בוֹ הקוֹל המזהיר: “אבא מת!” והרעיד אוֹתוֹ מתוֹך ישיבתוֹ. הוּם קם והתחיל מתהלך תוֹעה מחלוֹן לחלוֹן וּמאַמץ רגע מבטוֹ לחדוֹר לתוֹך החשיכה העבה.

באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת ירדוּ רוֹב הנוֹסעים, ורוּדוֹרפר נשאר עם שני גברים. האחד ישן מתוּח על הספסל, ראשוֹ נשען על כר גוּמי קטן והוּא מכוּסה שׂמיכת נוסעים משוּבּצה למעלה מעיניו. רוּדוֹרפר התבוֹנן בוֹ רגע וחשב: “סוכן נוֹסע”. אבל שכיבתוֹ הבטוּחה הרגיזה אוֹתוֹ עכשיו, והיה רוֹצה לפשוֹט מעליו את השׂמיכה במשיכה אחת. השני עמד כפוּף לתוֹך החלוֹן הפּתוּח ושרק לתוֹך החשיכה הקרה, שריקה סתם בלי נעימה. הלה היה לבוּש חליפת ספּוֹרט, ועל ידוֹ עמדוּ מכשירי שירטוּט אגוּדים. “מהנדס-מוֹדד” החליט רוּדוֹרפר. שוּב ישב תחת בזיך החשמל שבסיפּוּן. השתקע באדרתוֹ והקשיב לריתמוּס של הגלגלים על פּסי הברזל. בכוָנה להסיח דעתוֹ מתכלית נסיעתוֹ, התחיל להעביר בדמיוֹנוֹ מקרים וּמחזוֹת שוֹנים ממה שראה אוֹ שקרא, אך בכל פעם חתך את מחשבתוֹ הקוֹל המזכיר את מוֹת אביו, והקוֹר הזוֹרם מן החלוֹן הפּתוּח התלכד עם קוֹר אחר העוֹלה מן הקרב. הוּא ניסה עתה להתמסר כוּלוֹ להירהוּרים, הבאים בערבּוּביה, ולכפּוֹת עליהם רציפוּת והסתבבוּת כל שהיא, אך הם נשמטוּ מרצוֹנוֹ ולקץ כל הירהוּר, שנמשך במוֹחוֹ כחוּט דק, מתמתח וכוֹאב, עלה כגל ממצוּלת נפשוֹ הקוֹל הקוֹרא וּמשכוֹ אל העיקר.

בקוֹשי שלף את שעוֹנוֹ מתחת לאדרתוֹ והסתכל בוֹ: המחוֹגים זעוּ לאִטם, וּבכל זאת התקדמוּ, והקטן כבר עבר מרחק של שני קוים וחצי בלוּח הספרוֹת – עוֹד שעה וחצי עליו לנסוֹע. קם והתחיל מהלך לאוֹרך התא, וּבכל פעם בעברוֹ על יד הגבר המשקיף החוּצה, הסתכל במוֹתניו המתוּחוֹת וּבאגוּדת המכשירים העוֹמדת על ידוֹ: “נכוֹן, מהנדס!”

כפּוֹת רגליו היוּ צוֹרבוֹת מרוֹב הליכה וּמתוֹך שהיה ער כל הלילה; הוּא ניסה, אפוֹא, לשכב על הספסל הפּנוּי. זמן מה שכב במצב מטוּשטש, וּמוֹחוֹ נתוּן בסבך הירהוּרים חם, עד כי לבסוֹף חטפתּוּ תנוּמה נרגזה. וּפתאוֹם קפץ מתוֹך סמרמוֹרת של צינה, ועיניו מביטוֹת בשברוֹן כאב אל השעוֹן שבידוֹ: הוּא נימנם רק כחצי שעה.

כדי להתעוֹרר קצת יצא אל המסדרוֹן הארוֹך. שם היה פתוּח חלוֹן מנגד, ורוּח פּרצים עזה וחוֹתכת חטפה את פניו, טפחה עליהם ברטיבוּתה, סתמה את נחיריו ועיצמה את עפעפּיו. הוּא מיהר לשוּב, והדלת נסגרה אחריו בדפיקה מזעזעת. הנוֹסע הישן נבהל משנתוֹ, הוֹציא מתחת לשׂמיכה פרצוּף אוילי, הסתכל רגע בתימהוֹן ושכב שנית. “המהנדס” לא זע ממקוֹמוֹ ולא הפסיק את השריקה כשראשוֹ בחוּץ, באפילת הלילה. רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ עתה במחשבת קנאה: “אילוּ עצבים!”, וּבחפצוֹ לעשׂוֹת גם הוּא כמוֹהוּ ניגש אל החלוֹן שמנגד, פתחוֹ והוֹציא את ראשוֹ, אבל עדת גיצים ורסיסי פחם חדים התנפּלוּ על פניו העייפים בתוֹך גל קיטוֹר מסריח, צרבוּ, עקצוּ והכריחוּהוּ להשיב את ראשוֹ ולסגוֹר את החלוֹן מתוֹך משיכת רצוּעת העוֹר הקרה. “לא טוֹב”, חשב, “עצבי נרדפים”. נדוּדי השינה וכוֹבד האויר שברכבת יצקוּ מכאוֹב בכל יצוּריו, וּמחשבתוֹ נטרפה וסאנה בעלטה. עתה ישב, שיקע את ראשוֹ בצוארוֹן אדרתוֹ עד אוֹזניו, וּמתוֹך חוּלשה הפקיר עצמוֹ לדמיוֹנוֹ: גוּפוֹ של אבא מוּטל בתוֹך אדמת בית הקברוֹת הגדוּר שליד החוּרשה. הארוֹן הפוּך, והגוּף העטוּף תכריכים לבנים הוּטל על האדמה השחוֹרה; גם על דפנוֹת הארוֹן ועל הגוֹלל מעיקה האדמה. זקנוֹ הנאה והרחוּץ בחלמוֹני ביצים מבוּדר וּמלא רגבי עפר. הרימה עוֹד לא שלטה בוֹ, אך מחר אוֹ מחרתיים יבצבּצוּ וירחשוּ בגוּף, בבשׂר, כמוֹ פתילים מתנוֹעעים ממראה הבשר. כן, כל זה יהיה כמוּבן בתוֹך חשכת הקבר, עין לא תראה…

וּפתאוֹם התעוֹרר, קפץ והתחיל מתרוֹצץ בתוֹך התא בין הספסלים המרוּפּדים ולא שׂם עוֹד לב, לא ל“סוֹכן” הישן ולא ל“מהנדס” המשקיף החוּצה. וכן היה מתלבט, עד שהוּצפוּ החלוֹנוֹת אפרוּרית עכוּרה, וּשריקת הקטר היתה כבר ברוּרה וּמוּבנה, ועד שמוֹנה לא חסרוּ אלא חמש דקוֹת.

התחנה היא קטנה וּמיוּתמה. בתי הכפר המעטים חבוּיים בצלע גבעה שחוֹרה במרחק חצי שעה, ורק שתי מערכוֹת פסים מתוּחוֹת על המסילה הזרוּעה חצץ מפוּחם. בית הנתיבוֹת הוּא בניין לבינים אדוֹם אחד, וּמן הצד, על הרציף, מוּטלים ציבוּרי קוֹרוֹת אחדים. גם צילצוּל הפּעמוֹן הוּא רפה ונוֹסך עצבוּת. ליד הפּשפּש מוֹסרים את הכרטיס לידי השוֹמר היחף הלבוּש כאחד הפוֹעלים ורק כוֹבע שׂרד על ראשוֹ, עוֹברים תחת שלוֹשה אוֹ ארבעה עצי ערמוֹן, חשׂוּפים ברוּבּם, ויוצאים אל הרחבה. שם מוֹצאים על פי רוֹב איזוֹ עגלה, שהביאה נוֹסעים אוֹ המחכּה לנוֹסעים, ויש שגם זאת לא תימצא.

כשירד רוּדוֹרפר מעל המדריגה הרחוּצה בגשם, ראה שני אנשים ממַהרים לבוֹא לתוֹך הרכבת. את האחד הכיר: בן עירוֹ, ר' אהרוֹן סרסוּר הכּשוּת. חסיד בּלזי, אדוּק וקנא, הרוֹדף את הבחוּרים הציוֹנים, וּבתוֹכם את בנוֹ. רק בעוֹנת הכּשוּת הוּא נוֹהג גיהוּץ בעצמוֹ למצוֹא חן בעיני הסוֹחרים הבאים ממרחק. לפני כמה שנים, כשרוּדוֹרפר עוֹד היה בעיירה, הכּה ר' אהרוֹן זה את בנוֹ הנער, שנמצאוּ אצלוֹ ספרי השׂכּלה, מכוֹת אכזריוֹת, והנער חלה מאז במחלת הנפילה. עם ר' אהרוֹן היה עתה גרמני גדוֹל וּמפוּטם, לוֹבש גלימת גשם רחבה. רוּדוֹרפר נזכר כי עוֹנת הכּשוּת עכשיו, והגרמני הזה הוּא, כנראה, סוֹחר מזאץ, מאלה הרגילים לבוֹא בכל שנה לסביבה זוֹ. וּבדמיוֹנוֹ עברוּ שׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים והעזוּבים בעוֹנה זוֹ, רבּי העמוּדים החשׂוּפים, הקרים והרטוּבּים שבסביבוֹת עיירתוֹ. ר' אהרוֹן, אף על פי שהיה טרוּד בגרמני שלוֹ ומיהר אל הרכבת, הכיר את רוּדוֹרפר, ניגש אליו ותקע לוֹ את ידוֹ ב“שלוֹם עליכם”. רוּדוֹרפר בחן את פניו השׂעירים וחיפּשׂ את עיניו, אבל עיניו של הלז הסתתרוּ מתחת למשקפיים, ורק בפנים המאדימים מבעד לזקן השחוֹר היתה כעין הבעה של השתתפוּת. הוּא רמז ביד אחת אל הרכבת ודיבּר בחיפּזוֹן:

– ממַהר בוַדאי הביתה, הרי יום שישי היוֹם. טוֹב, תוּכל לנסוֹע בעגלה שלי. סוּסים לא רעים, אבל הדרך רעה מאד. כאן ירדוּ גשמים כל השבוּע. חיה בטוֹב, מר רוּדוֹרפר. זמן רב לא ראיתיך. נוּ, היה בריא!

רוּדוֹרפר לא מצא עוֹז לשאלוֹ על העיקר. הוּא מסר את כרטיסוֹ לשוֹמר ויצא אל הרחבה. שם עמדה עגלת סוּלמוֹת מוּצעה מוֹשב כבוֹד, ועליו פרוּשׂה חמילת איכרים בעלת פּסים, והאיכר עמד כפוּף וניקה בקיסם את יתדוֹת האוֹפנים. הוּא ניגש ישר אל האיכר וּשאלוֹ, אם יסכים להוֹבילוֹ תיכף לעיירה. הלז הפך לאט את פניו וענה בשויוֹן נפש:

– נראה. אוּלי יבוֹאוּ עוֹד אילוּ “פּאנים” ברכבת הבאה.

רוּדוֹרפר חייך בעצב, וטפח על גב אדרת צמרוֹ השׂעירה של האיכר:

– אין דבר, אני אשלם שׂכר כל העגלה.

– טוֹב, פּאן – הזדקף האיכר מעבוֹדתוֹ אדוֹם כוּלוֹ, – אבל צריך שהסוּסים ינוּחוּ שעוֹת אחדוֹת. שבע שעוֹת, דמה בנפשך, ב“שמנת” כזוֹ. ראה, הם עוֹד מקטרים כדוָדים. הי, דרכּוֹנת.

פני האיכר היוּ זרים לוֹ. הוּא הכיר כמעט את כל איכרי העיירה, וזה היה, כנראה, בן אחד הכפרים.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר באדנוּת עשׂוּיה – ואם אשלם לך יפה, מתי נוּכל לצאת?

– בעוֹד שלוֹש שעוֹת, חי נפשי, לא קוֹדם.

– וּמתי נגיע לל…?

– האלוֹהים יוֹדע! הנה נסענוּ הנה שמוֹנה שעוֹת, ורק פעם אחד “עמדנוּ”.

– כן, אמנם הרפש רב; וּבכל זאת הרי לפני שלוֹש שנים נסעתי בשלוֹש שעוֹת.

– הוֹ, ואני, פּאן, נסעתי לפני עשׂרה ימים בשתי שעוֹת וּמחצה, חי נפשי! – אמר האיכר והוֹציא מתוֹך העגלה, מתחת למוֹשב, את תרמיל ארוּחתוֹ – אגמי-מים כאלה עוֹמדים ביער.

והראה בשוֹטוֹ על טבּוֹרוֹ.

– בן אדם, אני מוּכרח להיוֹת עוֹד היוֹם בל… אשלם כמה שתבקש, – התחנן רוּדוֹרפר.

– בערב, נהיה שם, אם ירצה השם, לא קוֹדם, – ענה האיכר, וחתך לוֹ באוֹלרוֹ מן הפּת השחוֹרה, ליפּת בשוּמן חזיר ונתן לתוֹך פּיו.

הכוֹל במתינוּת מרגיזה.

המטר פסק מעט, אך העננים היוּ תלוּיים אפוֹרים וּנמוּכים. רוּדוֹרפר פנה והלך מעט במדרוֹן הדרך המוֹבילה אל הכּפר. היתה זאת דרך שׂדוֹת שחוֹרה וּרפוּשה. במרחק מעט עמדוּ אילני סרק אחדים, רוּח הסתיו נשבה בהם וענפיהם הערוּמים טפחוּ ושרקוּ בזעף. “בדרך כזוֹ מצאתי פעם חבוּרה של ילדוֹת איכּרים צוֹהלוֹת. ביניהן אחת, שזכרתי את פניה שנים אחדוֹת. היוּ ימים של אוֹרה. ועתה הכל שמם, קר וזר”. וּמחשבתוֹ מהדהדת בוֹ: “אבא מת, אבא מת”.

כשישב אחרי כמה שעוֹת המתנה מענוֹת בעגלה חש מעין הרוחה. נוֹח היה לוֹ לצאת לדרך לבדוֹ עם האיכּר הזר. כל נסיוֹנוֹת החיים וּמחשבוֹת הכּפירה, המחוּכּמוֹת והישרוֹת גם יחד, נתנדפוּ, וּבלבּוֹ קם מעין אוֹתוֹ רגש של ילדוּת, התוֹקף את האדם הנוֹסע הביתה. זמן מה נסעוּ במרוּצה עירנית, ונדמה לוֹ כאילוּ נעשׂה לוֹ נס והדרך הוּטבה למענוֹ, אבל עד מהרה הגיעוּ אל דרך חוֹמר מרוּכּכה. אוֹפני העגלה חתכוּ את האדמה השמינה, וכיכרוֹת החוֹמר הכבידוֹת נשרוּ מעל היתידוֹת והחישוּקים ונפלוּ בטפיחה אל מקוֹרם. הסוּסים התחילוּ נוֹשמים בכבדוּת, ואחרי משכם איזה זמן בהתאמצוּת יתירה – עמדוּ. האיכּר חיכּה רגע, שרק, דפק שוּב בשוֹט, הסוּסים משכוּ מחדש, עד שהתחילוּ לנענע בשוֹרשי זנבוֹתיהם וּלצפצף מתוֹך חזוֹתיהם וחמוּקי רגליהם העלוּ קצף לבן.

מראה זה העסיק את רוּדוֹרפר. הוּא גחן גם הצידה מעל לסוּלם והתבוֹנן באוֹפנים וּברפש, הביט מאחרי העגלה וראה את החריצים המתאַחים מהרה כעיסה חתוּכה, וליוה ברגש חם של התאמצוּת את משיכת הסוּסים, מעין הרגש של אב המאכיל את ילדוֹ. הוּא חמל עליהם, והצטער שאינוֹ יכוֹל להגיד לאיכּר שלא ידפוֹק אוֹתם. רוּח קרה וזוֹעפת נשבה על השׂדוֹת השוֹממים תחת שמי העוֹפרת הכּבידים. רשת המטר הדקה הליטה שוּב את האויר.

הוּא התכּוץ באדרתוֹ ונתן את עצמוֹ שוּב למחשבוֹתיו.

כל כך רחוֹק היה עתה מן הכּרך, מן העוֹלם, מחייו שם וּמכּל מה שעבר עליו בשנוֹת בגרוּתוֹ. נדמה לוֹ שעוֹדנוּ נער קטן בבית אביו, והוּא נוֹסע לאיזוֹ עיירה קרוֹבה. נפלה מעליו כל רקמת הנימוּסים והתרבוּת, שהתעטף בה בכּרך, והוּא נעשׂה כה פשוּט, אינטימי וּממוּזג עם הסביבה הזאת, הידוּעה לוֹ, העגוּמה והמקרבת אוֹתוֹ אל עיירתוֹ, קן מוֹלדתוֹ. אך פתאוֹם תקפהוּ רעיוֹן זועה קר, והפּעם בתוֹקף גדוֹל: לאן אתה נוֹסע? הרי אביך, שלוֹם רוּדוֹרפר, היהוּדי האמיד, הדוּר הזקן וטוֹֹב העיניים, מוּטל כבר באדמה. הבאנק סגוּר על מסגר וטבלא קטנה דבוּקה על דלתוֹ: “מסיבּת אבל יהיה הבּאנק סגוּר שלוֹשה ימים”. ואגב מחשבה זוֹ לא יכוֹל להתאפּק מלהביט למטה אל השׂדה לראוֹת, אם אמנם ייתכן להיוֹת קבוּר בתוֹך אדמה זוֹ.

כדי לגרש את מחשבתוֹ זוֹ, השתדל להקשיב לציפצוּף הסוּסים המתייגעים וּלרעש האוֹפנים החוֹתכים את הרפש, אבל המחשבה המענה חזרה ועינתה אוֹתוֹ, עד כי גברה עליו העייפוּת וישב כמוֹ נרדם, כשראשוֹ צוֹנח מעט על כתיפוֹ בתוֹך צוארוֹן האדרת. אך העגלה שנתחבטה במהמוּרה הרקידה אוֹתוֹ משנתוֹ. הוּא קרע את עיניו, וּבתוֹך עריית השׂדוֹת האפוּרה לא ראה דבר, חוּץ מגבּוֹ הרחב של האיכּר היוֹשב לפניו כפוּף בתוֹך אדרת הצמר האדמדמת. כשנתיישב קצת נזכר שלא טעם היוֹם כלוּם. רעב לא חש כלל, אף כי ידע שעליו לאכוֹל דבר מה. הוּא לא לקח אתוֹ דבר, ולוּ גם היה לוֹ מה, לא היה יכוֹל לאכוֹל, כי איך ישׂים הוּא אוֹכל בתוֹך פיו, בעת אשר פּי אביו מלא עפר… קרירוּת תפילה מילאה את גוּפוֹ, והוּא הוֹציא את ידוֹ וּמישש בפניו, באַפּוֹ, להיוכח אם בשׂרוֹ, זה שנפרש מבּשׂר אביו, איננוּ אוּמצה מתה, קרה ורכּה.

מרחוֹק, בתוֹך עלטת המטר, נראה דבר מה משחיר וּמתקרב: בא לקראתם קרוֹן טעוּן קרשים ארוּכּים, צהבהבּים, רעננים וּרחוּצי גשם. האיכּר, בעל הקרוֹן, בוֹסס ברפש וּכשגוּפוֹ שלוּח לפניו הצליף על הסוּסים בכל עוֹז. “שלוֹשה קרשים כאלה…” חשב רוּדוֹרפר רתת והתכּוץ עוֹד יוֹתר בתוֹך אדרתוֹ. הם נסעוּ עכשיו בדרך שׂדוֹת שחוֹרה מלאה רפש נוֹזל וּמבריק. האוֹפנים אמנם העמיקוּ ברפש, אך על הסוּסים כנראה הוּקל, כי צעדיהם היוּ עליזים והצליפוּ על עצמם בלי חשׂך בזנבוֹתיהם המלוּכלכים. הרפש ניתז מרגליהם לאחוֹר, על העגלה, גם אדרתוֹ של רוּדוֹרפר היתה כבר רבוּבה בכמה מקוֹמוֹת, אך הוּא לא מחה את הרבבים, ניחא היה לוֹ שכּוּלוֹ יתכּסה לאט לאט ברפש זה. והנה טפחה טיפּה גדוֹלה וקרה גם על פניו, מתחת לעינו: זרמת קוֹר חלפתוּ, והיה מוּכרח למחוֹתה בקצה אצבעוֹ.

אחרי כן עברוּ דרך כפר קטן. הגשם התגבּר. בקתוֹת האיכּרים הנמוּכוֹת סכוּכוֹת הקש נראוּ כיוֹשבוֹת ישיבת אבילוּת. העגלה עברה על פני מגרש גדוֹל, שעוֹד ניכּרוּ בוֹ פה ושם שׂרידי ירק. חזירים אחדים רצוּ בצידי הדרך כפוּפים וּזריזים הביתה; זנבוֹתיהם הדקים היוּ מסוּלסלים כקפיץ לבן. בתוֹך אמת המים שטוּ אוזים וברוזים במהירוּת רבה. איכּרית זקינה נעוּלת מגפיים בוֹססה ברפש, ושׂמלתה מוּרמה למעלה מברכּיה והיא מחשׂיפה רגלים כחוּלוֹת שׂרוּגוֹת גידים עבים. “בשׂר אדם, ברר…” הירהר רוּדוֹרפר ברעד. אחרי כן התחיל להתעניין במראה הכפר, שעבר אוֹתוֹ כבר פעמים רבוֹת בחייו. הוּא ידע, כי עוֹד מעט עליהם לעבוֹר על בית התפילה הגבוֹה הבנוּי דיוֹטאוֹת של עץ בסגנוֹן סלאוי וקרשיו משחירים, ובהגיעוֹ שמה התמיה אוֹתוֹ בניין לבינים חדש ויפה מנגד, מן הצד השני של הדרך.

– מה זה? – שאל את האיכּר.

האיכּר שהתנוֹדד לאטוֹ בלכת העגלה לאט, ענה, כשהוּא מסיר את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב:

– הרי זה בית הספר החדש, ויוֹ!

“התרבות מתפּשטת”, אמר לנפשוֹ רוּדוֹרפר.

הם יצאוּ כעבוֹר רגעים מספר את הכפר ונסעוּ הלאה, הלאה, עד שהגיעוּ אל ה“בּיצה” הידוּעה. באמצע האגם הטוֹבעני הזה השחירוּ פה ושם גבשוּשיוֹת של כבוּל, צפוּ עוֹד עלים ירוּקים, דשינים וּרחבים, ועל גדוֹתיה צמחוּ קנים, מהם זקוּפים וּמהם שבוּרים. הם נסעוּ על שׂפת הבּיצה לאט וּבזהירוּת. מדי פעם בפעם באה העגלה במים, ואז נשמעה זרימה שוֹפכנית מתחת לגלגלים, ורגלי הסוסים שיכשכוּ במים הקרים. במשך כל העת הזאת עברוּ זרמים קרים גם בנפשוֹ של רוּדוֹרפר.

אחרי כן נכנסוּ לתוֹך חוּרשת ערבים קטנה. שם היה חבוּי בית איכּרים דל וּבתוֹכוֹ ישבה, מיוֹם שרוּדוֹרפר זוֹכר, משפּחת יהוּדים ענייה. ליד הבית הזה עמד האיכּר בעל העגלה והאכיל לסוּסים כשעה. רוּדוֹרפר לא ירד כל העת מן העגלה. פעמים אחדוֹת, בעת שהאיכּר היה פנימה, יצא מי מבני הבית והציץ בסקרנוּת לתוֹך העגלה, אך הנוֹסע הצטמצם באדרתוֹ ועשׂה עצמוֹ כאילוּ אינוֹ רוֹאה כלוּם.

כשיצא שוּב לשׂדה ראה רוּדוֹרפר את האוֹר, והנה הוּא הוֹלך וכהה, ולא הרחק לפניהם השחיר כבר היער, שהיה עליהם לעבוֹר בוֹ. זה היה יער של אֵלוֹת וליבנים עתיקי ימים, שגם בדרך כתיקנה צריך היה לנסוֹע בוֹ שעה שלימה, עד שהיוּ יוֹצאים אל מישוֹר השׂדוֹת אשר לפני העיירה. הפעם, אמר האיכּר, יצטרכוּ לנסוֹע בוֹ כשלוֹש שעוֹת, וּבזהירוּת יתירה, מפני אגמי המים העוֹמדים בוֹ לרוֹב.

כשראה רוּדוֹרפר את היער מקרוֹב חלפוֹ גל חרדוֹת. הרגש הרגיש כי עצביו כבר נחלשוּ היוֹם יוֹתר מדי, וקשה יהיה לוֹ לשׂאת את הנסיעה הזוֹחלנית בתוֹך החשיכה הקרה והזוֹממת הזאת. גם פחדנוּתוֹ הילדוּתית, שהוּסחה ממנוּ במשך שנוֹת שבתוֹ בכּרך, ניעוֹרה בוֹ מחדש. כאז כן עתה לא פחד איזה דבר ברוּר, אילוּ יצוּרי הזיה מקוּבּלים – פחדוֹ היה סתוּם: החשיכה, הלילה, עירוֹם הטבע והסיכּוּך הסבוּך מכל צד מילאוּהוּ מגוֹר.

העגלה נכנסה לבין העצים הראשוֹנים, בעוֹד אוֹר היוֹם הוֹלך מאחריהם וּמבהיר את הגזעים הקרוּעים והכפוּפים בצוּרוֹת שוֹנוֹת. רקב עלים חלוּדים ודשא רפוּש כּיסה את פני האדמה משני צידי הדרך. בכל אשר נחה העין היוּ בוֹלטים סעיפי שוֹרשים חשׂוּפים, שהשׂתרגוּ גם על פּני הדרך, וּבעבוֹר עליהם העגלה היתה מתרוֹממת וצוֹנחת אלכסוֹנית בגניחה כבידה. הרישרוּש היה כּבד וספוּג טחיבוּת בלה. ככל אשר העמיקה העגלה ביער, כן התגבּרה החשיכה וכן הוּרעה הדרך. רבּוּ המהמוֹרוֹת והשׁוּחוֹת המלאוֹת מים, וּפתאוֹם ניצנצה מתוֹך האפילה שלוּלית מים שחוֹרה וּרחבה, גדוֹתיה כוֹתלי עפר גבוֹהים, והדרך ירדה לתוֹכה רק כמרזב צר.

– היזהר, פּאן!

קראה אדרת הצמר הכפוּפה והתחילה מוֹשכת במוֹשכוֹת בחזקה. העגלה רבצה על צידה, הגיעה כמעט עד לארץ, אחרי כן התגלגלה במהירוּת למטה, וּכרגע נשמע שיכשוּך הסוּסים במים, שיכשוּך קר וּמצלצל וּמזעזע.

אך לאט לאט הוּמר פחדוֹ של רוּדוֹרפר בתוּגה גדוֹלה, שתקפה עליו עד כדי דמעוֹת. הוּא נעשׂה פתאוֹם כה רך, ילדוּתי וחסר חסוּת. מחשבתוֹ ניסתה פעמים אחדוֹת להיאָחז באיכּר היוֹשב לפניו, אך זרוּתוֹ וּשתיקתוֹ של זה עיכּבוּ, והוּא היה שוּב יחידי בלילה העמוֹק והסגוּר. בכל פעם שעברוּ איזוֹ שלוּלית בשלוֹם ונסעוּ שוּב ליד גזעים, יוֹתר מוּחשים מאשר נראים, חתר מוֹחוֹ שוּב בעיקר, והוּא התאַמץ שלא לראוֹת את דמוּת אביו המת. אבל זה היה הוֹלך בעקבוֹת העגלה בצעדים נשמעים וּבנשימה כבידה. כן, הוּא ליוה את בנוֹ. התוּגה נאחזה שוּב בפחד. הוּא הפך את פניו וקרע את אישוֹניו לאחוֹריו להיוכח, שאביו איננוּ הוֹלך אחרי העגלה, אך כשהחזיר את ראשוֹ, היה הלז שוּב צוֹעד, ונדמה לוֹ שהוּא גם אוֹחז בקצה הסוּלם.

אחרי כן ניטשטש דמיוֹנוֹ ואביו התחיל חי בוֹ. הנה הוּא, יעקב, יוֹשב בביתם, בחדר המיטוֹת החם, ליד מיטת אביו החוֹלה. הלז התרוֹמם מעט, נשען על שני מרפקיו הנעוּצים בכּר וּמסתכל בוֹ בחיבּה רבה. אין עוֹד איש אִתם בחדר; האם החוֹרגת ישינה בחדר השני. הוּא נוֹטל את יד אביו וּמגיש אליה לאט את פיו. אחרי כן הוּא לוֹחש בקוֹל רווּי דמעוֹת:

– אבא, כל כך נבהלתי כשקיבלתי את הלטגראמה.

– ואני אמרתי להם, – עוֹנה האב בקוֹל רפה מאד וּבהפסקוֹת של חוּלשה – שלא ישלחוּ לקרוֹא לך. למה עוֹד לך לראוֹת בייסוּרי? אבל עתה, כיון שבאת, ולי הוּטב, ב"ה, טוֹב מאד. אני שׂמח לראוֹתך, יעקב.

והוּא עוֹנה בהתרגשוּת של רוֹך אין קץ:

– אבא יקר…

– כן, זה שנים אחדוֹת – ממשיך האב – לא ראיתיך. נדמה לי שפניך רעים. – והוּא מעביר את ידוֹ הרזה בליטוּף על השׂמיכה.

– קשה לחיוֹת,

– קשה, – עוֹנה אביו, והוּא נראה כרוֹדף אחרי איזוֹ מחשבה שקשה לוֹ לתפשׂה – כן, אבל חייב אדם להתגבּר. כשאמך ע"ה מתה, אמרתי, עוֹלמי עלי חרב, אך בעבוֹדה מצאתי תנחוּמין.

– כן, בעבודה, אבא. אבל איך אפשר לעבוֹד, אם אין אמונה בתוֹעלת העבוֹדה, שוּם אמוּנה…

– יחד עם העבוֹדה באה גם האמוּנה, ילדי. היא האמוּנה…מבּשׂרי חזיתי…

והוּא מחזיק את ידוֹ בתוֹך כּפּוֹ הרוֹעדת והחמה. רוּדוֹרפר שוֹתק מתוֹך התרגשוּת רבה. לבוֹ מלא והוּא רוֹצה לדבר וּלדבר אל אביו, אך אינוֹ יכוֹל עוֹד. הוּא התרחק ממנוּ יוֹתר מדי, ועליו לעבוֹר דרך ארוּכה, עד כי יגיע אליו שוּב. וּבעוֹד הוּא טס וּמתקרב בדרך הדמיוֹנית הזאת, עמדה העגלה פתאוֹם מתוֹך חבטה. חריקת האופנים וציפצוּף חזוֹת הסוּסים נפסקוּ, והדממה הזאת העירתוּ מדמיוֹנוֹ. אדרת הצמר התרוֹממה וירדה מעל העגלה. היא הלכה וגיששה אילוּ צעדים לפניה.

– מה קרה? – קרא רוּדוֹרפר בקוֹל פחדים, וקוֹלוֹ כמוֹ נתקע בתוֹך גוּש עבה.

– לעזאזל, ירדנו מן הדרך. – ענה קוֹל מקלל.

האיכּר התרחק ורוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ בעגלה אפוּף חשיכה וּסבך עצים. כל בשׂרוֹ הוּצת בפחד לוֹהט. נדמה לוֹ כמוֹ העצים מסביב מסתוֹבבים וּמכרכּרים בדממה. רק נטפי הגשם ניקשוּ על השלכת בנגינת שׂטן שחוֹרה. הוּא התחיל לגשש סביבוֹ, וידוֹ נגעה בסוּלם העגלה הקר והרטוֹב. הרתיע את ידוֹ והתכּוץ שוּב באדרתוֹ. ושוּב נתגברה תוּגתוֹ עד לידי דמעוֹת. אך הדמעוֹת לא באוּ, והלחץ שבחזה לא הוּקל. “לוּ יכוֹלתי לבכוֹת”, הירהר, “זה לי יוֹתר מעשׂר שנים שלא בכיתי”. וּראה, דוקא הירהוּר זה הקל לוֹ מעט והסיח את דעתוֹ מן האימה. העגלה עדיין עמדה, והאיכּר רישרש שם זמן רב בין העצים. ודמיוֹנוֹ של רוּדוֹרפר נאחז שוּב בחלוֹם: החוֹם בחדר המיטוֹת גדוֹל. המנוֹרה דוֹלקת ליד מיטת אביו. אמוֹ החוֹרגת עוֹמדת כפוּפה וּמשקה את החוֹלה מכּף כסף גדוֹלה, והיא לוֹחשת לעצמה: למה זה בוֹשש יעקב? לוּ בא, בודאי היה מביא בזה קצת הקלה לאביו הסוֹבל. לוּ בא כבר! עוֹד אתמול שלחתי לוֹ טלגראמה. – “וּבכן עוֹדנוּ חי!” התעוֹרר פתאוֹם, ואיזוֹ תשוּקה תקיפה ומכאיבה מילאה את כל ישוּתוֹ למהר ולבוֹא הביתה ולמצוֹא את אביו חי. האיכּר כבר חזר, אחז ברסן הסוּסים וּמשכם בנהימה קוֹבלת הצידה.

– מה? מצאת את הדרך? – שאל רוּדוֹרפר בניקוּש שיניים.

– לעזאזל! – קילל האיכר בקוֹל עמוּם – חשיכה כזאת, את העיניים אפשר לנקר. הרי לך נסיעה! הי, דרכוֹנת, דרכוֹנת.

והוּא עלה בעצמוֹ על העגלה והתחיל לנסוֹע בדרך הנכוֹנה.

עיני רוּדוֹרפר כבר היוּ רגילוֹת עתה בחשיכה והיוּ מבחינוֹת את גזעי העצים, שהיוּ מתנוֹעעים וּמסתוֹבבים אגב נסיעה כצללים. הדרך הוּטבה מעט, והעגלה רצה עכשיו בעליצוּת עיורת, כמוֹ לתוֹך תהוֹם פתוּחה. וּפתאוֹם צנחה שוּב לתוֹך מים, והזרימה הקרה עברה שוּב בנפשוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן יצאה העגלה והתחילה מתנענעת שוּב בעצלתיים, והסוּסים נשמוּ כבידוֹת וציפצפוּ מתוֹך חזוֹתיהם. הוּא הכניס את קצה הצורוֹן של האדרת לתוֹך פיו, ומצץ בנשיכת שיניים הדוּקה את אריג הצמר החם. החלוֹם שׂיחק בוֹ שוּב מתחת לעיניים העצוּמוֹת: אוֹר של יוֹם קיץ בטרקלין ביתם. אביו שב זה עתה מחתוּנתוֹ עם האם החוֹרגת. הוּא גבר במיטב שנוֹתיו, רענן וּשחוֹר זקן, אך פניו חיורים מעט, וכמעט לא יביט אל האשה הגדוֹלה, הכּבוּדה והמקוּשטת היוֹשבת לה על הספּה כפוּפה קצת, בעיניה רוֹעדוֹת דמעוֹת והיא מחזיקה בכף ידה מטפּחת קמוּטה, לבנה מאד ולוֹחצת אוֹתה בלי הרף. היא ניסתה פעמים אחדוֹת לדבּר אליו, אל יעקב הקטן, פעם ניסתה גם לנשקוֹ, אך הוּא דחה אוֹתה. אביו מתהלך בחדר, וּמדי פעם בפעם הוּא שוֹלח מבט חם ונוּגה בוֹ, בילד, הכּוֹרע על הכיסא הרפוּד ליד השוּלחן וּמתראה כמתבוֹנן בספר התמוּנוֹת הגדוֹל שלוֹ. האשה הזרה והיפה יוֹשבת שקוּעה בהירהוּרים – אוּלי היא מתחרטת על שבאה הנה! – ואביו עדיין מהלך שוֹתק וחיור. והוא, אף על פי שילד הוּא, לבּוֹ מפרכּס בוֹ ברגש נקמה והוּא נהנה מצערוֹ של אביו. הוּא רק מחכּה שזה יתפּרץ פתאוֹם בזעקה גדוֹלה, ויגרש מן הבית את האשה הזרה. הלא אחרת אי אפשר! אך אביו עדיין פּוֹסע בחדר, והוּא, הילד, כפוּף על תמוּנה אחת וּמסתכּל, מסתכּל, אף כי אינוֹ רוֹאה כלוּם… פתאוֹם ניעוֹר בוֹ שוּב הקוֹל: “אבל אבא מת!”, והפעם נשמע הקוֹל כאנחה הבאה אחרי בכייה ממוּשכה. הוּא פקח את עיניו: מה זה? הם נוֹסעים כבר במרחב. כנראה, יצאוּ כבר מן היער. השמיים חשוּכים, חלל האויר אטוּם, אין כוֹכב מגיה בערפל. הרוּח מנשב מצד אחד ושוֹבט את המטר הקר באלכסוֹן. הסוּסים מגבּלים ברפש ואדרת הצמר יוֹשבת כפוּפה, והשוֹט הבוֹלט מעל כתיפה גדוֹל וּמבעית בחשיכה כקוֹרה נטוּיה. הפּחד נמוֹג לאט, והמוֹח נעשׂה צלוּל יוֹתר. קרבת העיירה הפעימה את לבוֹ. “עוֹד מעט”, חשב, “יש רק לעבוֹר עוֹד את חוּרבת “הטחנה”, אחרי כן את “חוּרשת החיוֹת” הגדוּרה, אחרי כן שׂדה גדוֹל ואפר גדוֹל, אז יתחילוּ בתי האיכּרים הראשוֹנים. בית איואן צ’וֹבּיט הוּא הראשוֹן, איואן צ’וֹבּיט שסוּע השׂפה, שבתוֹ ילדה לוֹ לזנוּנים. אך אל מי אני נוֹסע? אל מי? שכחתי… אה, אל אבי המת! – ואוּלי עוֹד אמצאנוּ חי”… למחשבה אחרוֹנה זוֹ פּעם לבוֹ בחזקה. פּתאוֹם היבהב לעיניו כשביב מבעד לעלטת המטר. אך האוֹר כּבה שוּב, והחשיכה רבצה כבידה ועבה וזוֹרמת על השׂדוֹת. העגלה הלכה וחתכה את הרפש לאִטה. עתה היבהבוּ שני אוֹרוֹת בבת אחת. והפעם לא כּבוּ. הלב דפק ודאַב. הוּא לא הרגיש, כי הרים את ראשוֹ מתוֹך הצורוֹן וכי התיישר על מוֹשבוֹ.

– כבר ל…? – שאל את האיכּר.

– ומה? – ענתה האדרת והצליפה בעצלתיים על הסוּסים.

רוּדוֹרפר ישב זמן מה מיוּשר על המוֹשב והקשיב להלמוּת לבוֹ הכוֹאב. עתה עינתהוּ בהירה וּמהירה השאלה: “העוֹד אמצאנוּ חי? העוֹד אבי חי?”

האוֹרוֹת המרוּחקים הלכוּ וגדלוּ, הלכוּ והתקרבוּ. העגלה התקרבה אל היישוּב. פתאוֹם באוּ באיזה סיכּוּך מרשרש: הם עברוּ מתחת לעצי שׂדה אחדים. שוּב חלפוֹ גל של צינה: “רוּח המת התהלכה פה”. בית האיכּר הראשוֹן, ביתוֹ של צ’וֹבּיט, נראה בתוֹך החשיכה כערימת קש רקוּבה, ששני אוֹרוֹת מבהיקים מתוֹכה. כלב זקן השמיע אי מזה תלוּנה צרוּדה, ועוֹד תלוּנה, ונשתתק. ולבוֹ של רוּדוֹרפר הוֹלם בחזקה, וּבמוֹחוֹ עלתה שוּב השאלה הבהירה: “העוֹד אבי חי?”

הוּא עבר על עוֹד בתים אחדים. דרך החתחתים הרקידה קצת את העגלה והכאיבה את כל עצמוֹתיו, אך עתה הרגיש בהתעוֹררוּת מרוּבּה רק אחת: “אוּלי עוֹדנוּ חי!” לבסוֹף התקרבוּ אל היישוּב היהוּדי. בית אביו היה מעבר השני של העיירה. צריך היה, אפוֹא, לעבוֹר קוֹדם את “רחוֹב המנזר”, אחרי כן את ה“שוּק”, אחרי כן את “כּיכּר הצלב”, ורק אחרי זה היה רחוֹבם. הוּא ציוה לאיכּר לעצוֹר וירד בקוֹשי מעל העגלה. כל איבריו היוּ כמאוּבּנים. שבּת היה ולא נאה היה להיכּנס אל העיירה בעגלה. הדבר היה עכשיו כה פשוּט וּמוּבן מאליו.

– כבר? – שאל האיכּר.

– קח את הכסף! – הוא תקע לאיכּר את שׂכרוֹ, והתרחק כצל כבד מן העגלה העוֹמדת באמצע הדרך ברפש.

רגליו הכּוֹשלוֹת מרוֹב ישיבה וּמחוּלשה גיששוּ רגעים אחדים על גבי מדרכת הקרש המשוּפּעת והלחה שבצד הרחוֹב, על שׂפת חפירה מוֹבילה מים מנצנצים. המדרכה היתה מוּארה פה ושם באוֹר הרפה שזרח מחלוֹנוֹת הבתים הנמוּכים. “אוֹר של שבּת”. והנה עמד לפני הבית היהוּדי הראשוֹן, הוּא ביתוֹ של חיים הסמרטוּטר, בית עץ ישן ושקוּע באדמה. רגע עמד וּפיקפק לפני המדריגה הרעוּעה. אחרי כן ירד, פתח את הדלת ונכנס ישר אל החדר הקטן. על מפּת השוּלחן היוּ מפוּזרים שיוּרי הסעוּדה הדלה, בשני פמוֹטוֹת הנחוֹשת דלקוּ עוֹד רביעי נרוֹת של שבּת. בני הבית ישנוּ כבר בקיטוֹן הסמוּך, ורק ר' חיים הזקן ישב עוֹד כפוּף על ספר וקרא בוֹ מבעד למשקפיו החלוּדים והקשוּרים בחוּט.

– שבת טוֹבה! – אמר רוּדוֹרפר וקוֹלוֹ היה זר באוֹזני עצמוֹ כקוֹלוֹ של נער קטן. לבוֹ רץ בוֹ כמטוּטלת.

הזקן נשׂא את עיניו מעל הספר, כּוֹנן את משקפיו בתימהוֹן, אחרי כן התרוֹמם ועמד בחלוּק השבת הפתוּח והקרוּע. הוּא לא הכיר את הבא. וגם כשפסע שתי פּסיעוֹת תחת התקרה הנמוּכה והתבוֹנן בוֹ מזה וּמזה, לא הכּירוֹ. הוֹשיט לוֹ יד זקינה, רוֹעדת ואמר:

– שלוֹם עליכם. מאין בא יהוּדי?

רוּדוֹרפר הבליט את פניו ככל אשר יכוֹל, בחפצוֹ כי הזקן יכּירנוּ, ואז בודאי תתגלה בפניו כל האמת; אך הזקן עדיין לא הכּירוֹ, וּבפנים לאים הזמינוֹ לשבת:

– ישב מר. מה, בודאי איחר לבוֹא מן הרכבת? מה הפּלא, דרך רע שכזה, ביצה שכזוֹ…

דמוֹ של רוּדוֹרפר הכּה גלים, אך לא העיז לשאוֹל שאֵלָה ישרה.

– לא, – גימגם – אנו בנוֹ של שלוֹם רוּדוֹרפר… כן, תעינוּ ביער…

– כּ-ך, – קרא ר' חיים בקצת התעוֹררוּת – יענק’ילי? לא הכּרתיך. אם כן, שב נא. בודאי עייפת מן הדרך…

שביב תקוה האיר בנפשוֹ של רוּדוֹרפר: היהוּדי אינוֹ יוֹדע כלוּם, משמע…

– תשוּאוֹת חן, – מילמל – אני ממהר הביתה.

– שב ותנוח מעט. ראה, כוּלך שרוּי במים… אתה יוֹשב, כמדוּמה, בוין, ה?

– לא, בלמבּרג, – ענה רוּדוֹרפר והספק ליהט בוֹ שוּב – קיבלתי ידיעה…

– אה, כך, – משך היהוּדי בעצבוּת ושב אל מקוֹמוֹ – שבה נא, הנה כיסא. מה, גם שם ירדוּ גשמים כל השבוּע? כאן היתה חשרת מים…

– לא, שם היה יפה… יפה מאד… יגיד נא לי ר' חיים… – אך לשוֹנוֹ כמוֹ דבקה לחכּה ולא יכוֹל לגמוֹר את השאלה.

– מה? – תמה ר' חיים כחירש, לקח מקוּפסת הטבקא והציע גם לרוּדוֹרפר.

– תשוּאוֹת חן, – לחש רוּדוֹרפר בגרוֹן יבש וּבקוֹצר נשימה – אבל… מתי…

– הקבוּרה? – ענה היהוּדי בשלות עיצבוֹן – הוֹי, הוֹי, אתמוֹל בבוֹקר, ד' מרחשון… בודאי תשמוֹר את היאֶר-צייט…

שתי בהרוֹת שחוֹרוֹת ריפרפוּ לעיניו של רוּדוֹרפר, אחרי כן נסחף הכוֹל בדם, והדמעוֹת שהיוּ עצוּרוֹת יוֹתר מעשׂר שנים שוּלחוּ עתה לחפשי לעיני העני השליו בשבּתּוֹ.

---

מן המאסר (תרפ"ז)

מאת

אשר ברש

בבוֹקר סתיו שב יעקב רוּדוֹרפר מקראקוּב ללבוּב. אחרי מוֹת אביו קיבל את חלקוֹ בירוּשה, וחלק זה הספיק למחיתוֹ רק לשנים אחדוֹת. הוּא החליט, איפוֹא, עד תוֹם הכסף, לבלוֹת כל שנה בעיר אחרת. “אחר כך – המַבּוּל!” שינן לעצמוֹ בעצב. שנה שלימה ישב בקראקוּב בבית בוֹדד על שׂפת הויסלה ויוֹֹם יוֹם היה נוֹסע בטראמויי העירה, מבלה שם שעוֹת אחדוֹת בשדרוֹת ה“פּלאנטים” אוֹ בבית הקפה “מיכאליק”, נפגש עם צייר פּלוֹני אוֹ עם סוֹפר אלמוֹני, וחוֹזר הביתה לקרוֹא את הדוֹאר שנתקבל: מעט מכתבים, “השלח” מאוֹדסה, “הפוֹעל הצעיר” מיפוֹ, ה“קוּנסט” המינכני, ה“נוֹיאה דוֹיטשה רוּנדשוֹי”, ה“צוּקוֹּנפט” של מכּסימיליאן הארדן וה“קריטיקה” של וילהלם פלדמאן. עסקים אחרים לא היוּ לוֹ בקראקוּב. אף ציד האהבים (ברוּבוֹ הצטמצם בהסתכּלוּת בלבד) שעסק בוֹ בראשית בוֹאוֹ, רפה מהר וחדל. הפּצע של מוֹת האב, שהוּא הבּיעוֹ באחד המכתבים אל חבירוֹ הרוּסי שמעוֹן שטארק, שלמד בפּוֹליטכניקה בלבוּב, במלים אלוּ: “מיוֹם מוֹת אבי הריני מרגיש את עצמי תמיד כענף שנחתך מגזעוֹ” – אף פּצע זה כמעט הגליד. אחרי שנה של חיים נוֹחים, אך בעצם חסרי טעם עם משהוּ געגוּעים על ארץ ישראל, שאוירה התחיל מנשב וּמגרה את הדוֹר הצעיר בגאליציה, שב בסתיו ללבוּב.

היוֹם היה מעוּנן וקריר: מזג אויר אהוּב על רוּדוֹרפר. העצים ברחוֹבוֹת כבר היוּ חשׂוּפים. הר הארמוֹן היה עוֹטה ערפל קר. פה ושם עוֹד החויר בעצבוּת אוֹר שכוּח בפנס. מתוֹך נבוּאת לב רפוּיה, שימצא חדר פנוּי ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”, נסע ישר שמה בטראמויי עם מזודתוֹ. בעלת ביתוֹ, אלמנת רוֹפא העיניים, לא הכּירתהוּ מתחילה ולא רצתה לפתוֹח לוֹ את הדלת. בעד החוֹר המזוּגג ראה את אימת השוֹדדים מהבהבת מתחת למשקפיה. אך הוּא העליז את קוֹלוֹ ודיבר אליה בסגנוֹן הישן, החביב עליה, ואז פתחה לוֹ ונראתה כשׂמיחה לקראתוֹ. היא נזדקנה מאד וקוֹמתה הוּמכה הרבה. הכניסתוּ לתוֹך חדר האכילה והוֹשיבתהוּ על כיסא (מה עוֹשׂה כאן המיטה?!), הרכּיבה עוֹד זוּג משקפיים והתבוֹננה בוֹ מקרוֹב וּמרחוֹק, כדרך שמתבוננים בתמוּנה פוֹטוֹגראפית שהגיעה ממדינת הים, אך על שאלתוֹ לחדר ענתה בבהילות: לא, חדר אין לה עתה. היא עצמה גרה פה בחדר הזה. הוּא מכיר בודאי את מיטתה? אף משרתת אין לה. את שאר החדרים השׂכֹּירה למשפּחה טוֹבה: שני אנשים עם ילד. שקיטים. אצילים פּוֹלנים. מחזיקים “בּוּּנה” צרפתית. לא, חדר אין לה. מה, הוּא לא שמע? ליאוֹן ריינהארד מת משבץ הלב בדרך, בכרכרה. אשתוֹ נמצאת בוינה בסאנאטוֹריוּם. היא חוֹלה (ןהזקינה גחנה על אוֹזנוֹ ולחשה לוֹ בהטעמה רבּת כונה את המלה “חוֹלה”), הבן אלכּסנדר לוֹמד בגימנסיה בקראקוּב. בקראקוּב? איך זה, והוּא רוּדוֹרפר בא זה עתה מקראקוּב. שנה תמימה ישב שם. הה, למה זה לא ידע, שאלק נמצא שם? כמה משוּנה!

היה לוֹ חשק רב להוֹסיף דבר עם הזקינה על משפּחת ריינהארד, אך היא נתקררה ונסתגרה פתאוֹם. איזוֹ דאגתנוּת תקפתה. היא העיפה מבטים חרידים בחדר, ועל יתר דברי רוּדוֹרפר השיבה מתוֹך התנכּרוּת וּפיזוּר, אוֹ שלא השיבה כלל. “לא, לא, אין אצלי חדר”, חזרה פעמים אין מספר. רוּדוֹרפר ראה, שלפניו זקינה שכבר לקתה קצת ברוּחה, והפסיק בכוֹח רצוֹנוֹ את רגשוֹתיו. קם ולקח את המזודה ונפרד ממנה בחביבוּת. היא שׂמחה בגלוּי על לכתוֹ, וּבצאתוֹ שמע שהיא נוֹעלת אחריו מהר את הדלת במפתח.

“לבי רימני… בית ריינהארד נחרב סוֹף סוֹף…” – דיבר לעצמוֹ בלי קשר הגיוֹני – “עלי לסוּר, אפוֹא, לעת עתה למלוֹן. כמה לא אהבתי את המלוֹנוֹת! ללכת עם המזודה ההדוּרה הזאת אל שטארק לא ייתכן. בתוֹך עניוּת חדרו תהיה זוֹ כלעג לרש”.

קרא ברחוֹב למרכּבה פנוּיה עוֹברת ונסע למלוֹן “צנטראל”.

עייף מנסיעת לילה שלם נרדם במלוֹן ואחרי שינה של שעתיים קם מעוֹדד וּבמצב רוּח שקט. אחרי ארוּחת הצהריים הלך אל שטארק. אשתקד הכּירוֹ בזאקוֹפּנה ונתקשר בוֹ. אדם אמיתי וחבר טוֹב. מחוּכּם וחריף כלפּי חוּץ, אך בתוֹך תוֹכוֹ תמים כילד. שוּם אדם ממכּיריו של רוּדוֹרפר לא הלם את מצב רוּחוֹ בשנה האחרוֹנה כשטארק. הנוֹחוּת ושיווּי המשקל, שהיוּ בשנים הקוֹדמוֹת היסוֹד הנפשי המכריע בוֹ, נפגמוּ הרבה ולא החשיבם גם אצל אחירים. עתה ביקש את יסוֹד הגירוּי. עתה לא היה יכוֹל לשבת שבוּעוֹת בבית ליאוֹן ריינהארד. כמה צר על אדם יקר זה! בדרך, בתוֹך הכרכרה!

מתוֹך חדרוֹ של שטארק עלוּ קוֹלוֹת מתוכּחים. " אה, יש אצלך חברה!" חשב רוּדוֹרפר והקיש באצבעו על הדלת.

– פתח שם! – בקע קוֹלוֹ הסוֹער של שטארק מבפנים.

אך נראה רוּדוֹרפר על המפתן זינק לקראתוֹ שטארק מעל כיסא הבד הארוֹך, בלוֹריתוֹ האדוּמה פרוּעה וחוּלצתוֹ השחוֹרה מתנפּחת, לפת את צואר רעהוּ בתאוה וּנשקוֹ בעוֹז על שׂפתיו פעמים אחדוֹת.

– שוּב בלי כל ידיעה מוּקדמת. חי נפשי, כבר קצה נפשי ב“ארטיסטיוּת” זוֹ! התבּייש!

– במה היא נוֹפלת מן ה“ארטיסטיוּת” הרוּסית, זוֹ שלך?

– נא, נא! – הפשיל שטארק קוֹקיטית את שׂערוֹתיו הבוֹערוֹת וּפניו העצבנים התקמטוּ במאוֹת קמטים קטנים מסביב לפיו הרחב וגדוֹל השיניים.

– בוֹא! – והוּא לפת באצבעוֹתיו את זרוֹע חבירוֹ וּמשכוֹ לפנים החדר.

– בחדר הקטן, המסוּדר למחצה, שנראה כמפוּיח קצת, ישבוּ על המיטה פּוֹליה, “חברתוֹ” של שטארק, ועוֹד צעיר גבוֹה בעל פאוֹת זקן מסוֹפּרוֹת יפה ושׂפתיים שמינוֹת.

– את פּוֹליה הרי אתה מכּיר. זוֹ שהיתה לפני שנתיים עם דאנצ’נקוֹ האנארכיסט, זה שאיבּד את עצמוֹ לדעת. נפגשנוּ כמה פעמים במחלבה. וזה רוֹטמאן – בן סטאניסלאבוּב, גמר השנה את האקדמיה למסחר. התודעוּ: רוּדוֹרפר – רוֹטמאן!

שטארק הציע לאוֹרח את כיסא הבד, אך זה בחר לשבת על כיסא פשוּט ליד השוּלחן וּפניו מוּל היוֹשבים על המיטה מזה וּּמוּל שטארק המשׂתרע על כיסא הבד מזה.

– עוֹמדים אנוּ בויכוּח על חלוּקתה של אוֹסטריה, שתהיה בקרוֹב – הכניס שטארק את האוֹרח לתוֹך הנוֹשׁא – בודאי קראת בעיתוֹנים שסרבּיה התחילה שוּב לבעוֹט. הבּאטיוּשקא שלנוּ, ימח שמוֹ, הצאר, אינוֹ ישן. לבוּב זוֹ שאנוּ יוֹשבים בתוֹכה, אינה נוֹתנת לוֹ מנוּחה, וּכדי שתהא לוֹ עילה הוּא משלח בה את הסרבּי. עתה יהיה, כנראה, הסוֹף. דעתי אני, שבשביל יהוּדי גאליציה תהא זאת תשוּעה גדולה. תחת היוֹתם איבר דל וּמדוּלדל באוּמה יתחבּרוּ עם היהדוּת הרוּסית הגדוֹלה, העֵרה, רבּת המרץ, ויהיוּ יחד לכוֹח גדוֹל. וּמי יוֹדע אוּלי הם גם יכריעוּ את הכּף כלפּי הדמוֹקראטיזאציה של רוּסיה כוּלה…יש מצבים, בהם משקל קטן נוסף מכריע את כף המאזניים כוּלה. לכל היוֹתר צפוּיה סכנה לשטריימיל. רוֹטמאן טוֹען, שתרבוּתם של יהוּדי גאליציה תרד. שמעת איך צחקנוּ. חוֹשבני, שגם אתה, בתוֹר גאליצאי טהוֹר, תצחק. תרבוּת של יהוּדי גאליציה, חה-חה-חה!

רוּדוֹרפר לא צחק. באמת לא עניינה אוֹתוֹ כל התימה הזאת. שׂיחוֹת כאלוּ שמע מפי בחוּרים רוּסים למאוֹת. הוֹּא ישב והביט בפני האנשים אשר ממוּלוֹ בלי תנוּעה ועיניו מביעוֹת: דבּרוּ עמי על עניינים אחרים!

– וּמה בקראקוּב? – עבר שטארק – פּניינקוֹת נאוֹת?

ה“פּלאנטים” הם מקוֹם רוֹמאנטי מאד. ביחוּד בערבים. הכּנסייה נהדרת! איזה סגנוֹן! כשלמדתי שם לפני שלוֹש שנים היה לי רוֹמאן עם אשת צייר פּוֹלני. אשה – אֵש!

והביט אל פּוֹליה ואל רוֹטמאן.

גם נוֹשׂא זה לא נקלט בנפשוֹ של רוּדוֹרפר, והוּא השיב רק לצאת ידי חוֹבה:

– הרוֹמאנטיקה היא בדם ולא בעיר. בשבילי היתה לבוּב לפני עשׂר שנים רוֹמאנטית מאד.

פּוֹליה קמה ואמרה שהיא הוֹלכת להכין תה. יש גם תוּפינים ממוּלאים – אפיית בית – שהביא רוֹטמאן אתמוֹל. קוֹלה היה רך ועדין בניגוּד לגוּפה הגברי.

– קיבלתי מביתי, מסטניסלאבוּב, חבילה גדוֹלה – אמר רוֹטמאן והביט בעיניו הלחלחוֹת אחרי קוֹמתה הגבוֹהה של פּוֹליה. היה בגוּפה משהוּ רבוּע וקשה, כמוֹ בפניה, אך הגבּוֹת המלוּכדוֹת על עיניה המלטפוֹת והסינר הלבן והנקי הקשוּר לה שתי וערב מאחוֹריה, עלוּלים היוּ למשוֹך את העין.

שטארק קם, הקריב לוֹ כיסא אל רוּדוֹרפר, ישב והתחיל טוֹפח על גבוֹ ועל שוֹקוֹ בחיבה ושוֹאלוֹ פרטים על חייו בקראקוּב. הוּא היה מלא סקרנוּת וחיים, ואם היה פעם באיזה מקוֹם היה מתעניין לדעת את הנעשׂה שם בפרטי פרטים. לא היה קץ לשאלוֹת. רוּדוֹרפר השתדל לספּקוֹ ככל יכוֹלתוֹ.

רוֹטמאן ישב עתה כעזוּב לנפשוֹ, השתעמם, פּרשׂ את ידיו באויר, והתחיל לבסוף מהמה מחוֹטמוֹ את ההימנוֹן הרוּסי של “ליגת האהבה החוֹפשית” במבטא גאליצי, וּבשירוֹ גילגל את עיניו כלפי הסיפּוֹן בדביקוּת של חסיד.

מבטאוֹ והעויוֹתיו שיעשעוּ את רוּדוֹרפר, אף על פי שהשתדל להתראוֹת כאילוּ אינוֹ משגיח בהם.

– וּמה מצבך בפּוֹליטכניקה? – שאל לבסוֹף את שטארק.

– אָ, שטוּיוֹת! בקרוֹב תהיה פה רוּסיה.

– ואז יטהרוּ את הפּוֹליטכניקה מיהוּדים…

– אל תדאג, את היהוּדים הרוּסים ישאירוּ. ואתה, רוּדוֹרפר, תסע לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה, עוֹד נעשׂה אוֹתך ל“אדם רוּסי אמיתי”, חה-חה-חה!

– וּזכוּת ישיבה?… אפשר – אם לא אעלה בינתיים לארץ ישׂראל.

– מה, אתה חוֹשב בכוֹבד ראש לעלוֹת לארץ ישׂראל? כשכתבת לי חשבתי, שזה יהיה כמוֹ ה“דוֹקטוֹראט” שלך. שיגעוֹן!

– מילא, בעשׂיית “דוֹקטוֹראטים” איני רגיל, אבל בנסיעוֹת הרי רגיל אני.

– תוּכל לנסוֹע עם פלאם. הוּא נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים. – התערבה פּוֹליה, שהיתה כפוּּּפה בפינת החדר על הפּרימוּס להיטיבוֹ במחט שבידה.

– נכוֹן! – קרא שטארק בהתעוֹררוּת – חבל שאיננוּ בלבוּב. היינוּ ניגשים אליו הערב. הרי אתה אוֹהב ספרוּת עברית, והוּא, אוֹמרים, סוֹפר גדוֹל. אני מוּכרח להוֹדוֹת על האמת, שאיני מחסידיו, הגניחוֹת התמידיוֹת והצדקוּת הטוֹלסטוֹיית נמאסוּ עלי עוֹד ברוּסיה. גם הסיפּוּרים שלוֹ מן הגיטוֹ באטורפן מחניקים את הקוֹרא. אדם זה עיור הוּא כלפּי כל מה שיש בוֹ מן החיים והאוֹר. שלשוֹם היתה לוֹ שוּב היסטריקה בגלל איזוֹ שטוּת. ילדה של בעלת הדירה שלוֹ, אלמנת סנדלר, חלתה באסכּרה. באוּ מן המגיסטראט ולקחוּ את הילדה לבית החוֹלים האיזוּלאציוֹני. דבר רגיל. נא, נא, היית צריך לראוֹתוֹ מפרכּס על הספּה. אחר כך בילה את כל היוֹם מחוּץ לעיר ליד גדר בית החוֹלים ולא זז משם עד שנוֹדע לוֹ, שהסכנה עברה. הבוֹקר נסע לטארנוֹפוֹל לבלוֹת כמה ימים עם שני נעריו של המטיף הלאוּמי יצחקזוֹן. אביהם הביא לוֹ איזה עיתוֹן שהם מוֹציאים בכתב, והוּא גילה בהם סימני גאוֹנוּת. הוּא אמר שיפרסם עליהם מאמר, צ’וּדאק!

– והעניין עם “המכוֹנה”? – זרק רוֹטמאן כלאחר יד.

– אני אוֹסרת עליכם לספֹּר על חייו הפרטיים של פלאם! – קראה פּוֹליה בהזדקפה משוּלהבת מן הפֹרימוּס.

– מה פירוּש אוֹסרת? אצלנוּ חוֹפש הדיבוּר. – השׂתער פרצוּּפוֹ האדוֹם של שטארק.

– פשוּט, אוֹסרת – ודי! אדם אינוֹ אלוּנטית, שכּל הרוֹצה יבוֹא ויתנגב בוֹ. יוֹדעים אתם יפה, שאני מעריצה את פלאם. מה שיש בזרת שלוֹ מן האנוֹשיוּת – אין בכם מכּף רגל ועד ראש. הוּא דוֹסטייבסקי שלנוּ. לא היסטריקן הוּא כי אם גאוֹן הרחמים. ואין לכם רשוּת לדבּר עליו לשוֹן הרע.

– מילא, אוֹסרת– אוֹסרת. נמצא לנוּ שעה לדבר כשאַת לא תהיי בתוֹכנוּ.

– כמה שתרצוּ, אך לא בפנַי… אתה, רוּדוֹרפר, אוֹהב מעט קוֹניאק אל התה? הנה ארד אל החנוּת למטה ואביא.

– אני יכול לרדת. – קפץ רוֹטמאן. אבל פוֹליה כבר היתה בחוּץ וּצעדיה הכּבידים נשמעוּ בקפצה לרדת במדרגוֹת העץ.

– וּמה, לבוּב אינה משעממת עכשיו? – שאל רוּדוֹרפר.

– משעממת? מעוֹלם לא שיעממה אוֹתי. – אמר שטארק – הנה מתחיל החוֹרף, יבוֹאוּ האַתליטים. כן, אתה עוֹד לא ראית את “היכל הספּוֹרט”? בניין נהדר, רק השנה נגמר. בכלל נוֹספוּ בלבוּב כמה בניינים נאים. “המלה האחרוֹנה” של הטכניקה. אחר כך נצא לראוֹת. היוּ גם הקיץ הרבה מקרים של איבוּד לדעת. ערכתי לי סטאטיסטיקה ויוֹצא שהרוֹב הם: אמיגראנטים מרוּסיה וגימנזיסטיוֹת יהוּדיוֹת.

– אוּלי היה איזה קשר בין אלה?

– בודאי! – קרא רוֹטמאן.

– איני חוֹשב כן, – השיב שטארק ועיוה שׂפתיו – לצערי, לגימנזיסטיוֹת היהוּדיוֹת יש “עסקים” עם ארטיסטים פּוֹלנים ולא עם אמיגראנטים רוּסים. בכלל, האמיגראנט הרוּסי כאן הוּא בריה עלוּבה. האינטליגנציה היהוּדית כאן אינה מתפּעלת מאחיה הרוּסים – חוּץ מבּוֹדדים יוֹצאים מן הכלל, כמוֹך, רוֹטמן, וּקצת רוּדוֹרפר.

שטארק קם, פתח את הארוֹן והוֹציא משם תיבת עץ קטנה, מעשׂה ידי ההרריים בקארפּאטים. התיבה היתה מליאה מכתבים. הוֹציא חבילה אחת כרוּכה בחוּט פשוּט.

– רוֹאה אתה? – הראה את החבילה לרוּדוֹרפר – הנה כל מכתביך. כוּלם שמוּרים אצלי. אוהב אני את סגנוֹנך. אני קוֹרא בהם לעתים קרוֹבוֹת, כמוֹ בדוּגמאוֹת טוֹבוֹת של פרוֹזה. חבל שאתה לא היית לסוֹפר.

רוּדוֹרפר האדים כוּלוֹ.

– נכוֹן! – אמר רוֹטמאן חלקוֹ – שטארק הראני אחדים ממכתביך. פּרוֹזה נפלאה! עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל, אני בטוּח בזה.

בינתיים שבה פּוֹליה. פניה הכחילוּ משהוּ והגברוּת שבהם נתבלטה עוֹד יוֹתר. אך עיניו של רוֹטמאן נצמדוּ אליהם וּשׂפתוֹ השמינה נתלתה באוֹפן מעוֹרר רחמים. שטארק כאילוּ לא הרגיש בוֹ.

כעבוֹר רגעים מספר ההבילוּ הכוֹסוֹת בתוֹך תחתיוֹת אֶמַאל

מפוּצלוֹת. בתוֹך קוּפסה של זכוּכית היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת. עמד בקבוּק

חדש מלא קוֹניאק.

– תני, אפתח את הבקבוּק! – שלח רוֹטמאן את ידוֹ.

– אין צוֹרך, – טפחה לוֹ פּוֹליה על היד – כבר פתחוּ לפניך.

בשבתוֹ במסיבּה זוֹ הוּחַם לוֹ לרוּדוֹרפר והוּא שׂמח מאד ששב מקראקוּב. לפינה מעין זוֹ כמהה נפשוֹ זה כמה. איזוֹ פשטוּת, איזוֹ לבביוּת נוֹדפת מן האנשים האלה! אם האלמנט הזה יפרה את הנפש הגאליצית, הפּאסיבית קצת, אך התמימה ואוֹהבת הבניין השקט – ברוּך יהיה! חבל, אם הפּרוֹצס הזה יצטרך לבוֹא בדרך כיבּוּש על ידי רוּסיה הפּראית, האפילה, הרצחנית…

נוֹדעוּ לוֹ לרוּדוֹרפר כמה דברים שהיה רוֹצה לדעתם. קוֹדם כוֹל נוֹדע לוֹ, שפּוֹליה היתה ברוּסיה חוֹבשת-אחוֹת, ועכשיו היא עוֹבדת אצל הנַתּח היהוּדי המפוּרסם ד"ר רוּף. היוֹם יש לה חוֹפש, ואוּלם לפנוֹת ערב עליה לשוּב לעבוֹדה כל הלילה. את העסקנוּת הסוֹציאליסטית הזניחה לגמרי, בייחוּד אחרי מוֹתוֹ של דאנצ’נקוֹ – ועתה היא קוֹראת בשקידה ספרוּת יפה – בינתיים למדה קצת גרמנית –, וּבהשפעתוֹ של פלאם היא לוֹמדת גם עברית.

הוּא, פלאם, דוקא לוֹעג ואינוֹ מאמין בהתמדתה, אך היא תראה לוֹ. היא תקרא בעוֹד זמן מה את “בּסתו” שלוֹ. בעזרת התרגוּם הרוּסי, כמוּבן. נוֹדע לוֹ שפלאם אף הוּא שׂוֹנא עתה את ה“בּוּנד” ונתקרב אל “ההשקפה הלאוּמית” והריהוּ הוֹלך עתה לארץ ישראל כאל התחנה האחרוֹנה. אחרי כל מה שראה ברוּסיה וּבמערב אירוֹפּה אין לוֹ אלא הניסיוֹן הקטן בארץ ישׂראל. הוּא רוֹֹֹצה, כמבטאוֹ, לסגוֹֹר את עצמוֹ בין המדבר וּבין הים, שאם יוּכרח ללכת גם משם ימצא רק את המות. ולוֹ לפלאם, אפשר להאמין. הוּא נוֹשׂא בכיסוֹ חלוּק אבן מאחד הגנים הציבוּריים שבלוֹנדוֹן. מחוֹסר אמצעים היה לָן על ספסל הגן וה“פּוֹליסמן” היה בא וּמגרשוֹ ממקוֹם למקוֹם. פעם העירוֹ ה“פּוליסמן”, וּבהקיצוֹ והנה הוּא מחזיק חלוּק אבן קר באגרוֹפוֹ; שׂם את האבן בכיסוֹ והריהוּ נוֹשׂאה עד היוֹם. נוֹדע לוֹ, שגם שניים ממיוּדעיו הטוֹבים, אחד שריכּז בביתוֹ את כל התנוּעה העברית וּשדיבּר עם אשתוֹ וילדיו רק עברית, אדם בעל כוֹח היפּנוֹטי, הוּזמן ירוּשלימה להוֹרוֹת שם; והשני, אדם יקר וציוֹני מסוּר ותמים, נוֹסע לעבוֹד ביפוֹ במשׂרד לאוּמי גדוֹל. כל דבר שהיה לוֹֹ איזה יחס לארץ ישׂראל עניין אותוֹ עכשיו במאד מאד. כן סיפּרוּ לוֹ עוֹד, שבאה לפני חדשים אחדים ללבוּב מארץ ישׂראל עלמה, קרוֹבה של זה הנוֹסע לעבוֹד במשׂרד. אביבה שמה. שם ארץ ישׂראלי אמיתי. עלמה מוּזרה, כבת שמוֹנה עשׂרה. באה לקנוֹת השׂכּלה. “ספינכּס” קרא לה רוֹטמאן. בכל גאליציה לא תמצא פנים כאלה: פנים עגוּלוֹת, עיניים קטנטנוֹת-אפוּרוֹת וּפה קטן, והשׂערוֹת הבּהירוֹת קלוּשוֹת והדוּקוֹת אל הקוֹדקוֹד. בקיצוּר מאדוֹנה סלאוית. שוֹתקת ורק לפעמים מחַייכת. בּשׂרנית, אך כנראה לא פלגמאטית, אף כי נראית כך. בארץ ישׂראל היתה מתחכּכת אצל סוֹפרים צעירים, אוֹ להפך. פלאם אוֹמר עליה שהיא “הלבנה במלוֹאה שזרחה על חשכּת גאליציה”. אבל בלי שמץ אירוֹניה. בענייני עלמוֹת, כידוּע, אין אצלוֹ אירוֹניה. אפשר גם התאהב בה. פּוֹליה מכחישה בכל תוֹקף.

לבסוֹף בא גם המוֹרה העברי לשעוּרים פרטיים, חיימוֹביץ, הרוָק הזקן, הפּזיז והסקרן, יוֹדע כל הסוֹדוֹת, המריח, הלוֹחש, המדבר ב“שׂין” וקרחתוֹ מכוּסה ספיח שׂערוֹת דליל, שהוּא מסרקוֹ וּמברשׁוֹ בלי הרף כדי שיהא סוֹמר. החדר נתמלא מיד דברי רכילוּת וּצחוֹק ועקיצוֹת טוֹבוֹת לב. וכן עברוּ מעניין לעניין עד שהתחילוּ לשׂחק ב“ערבוֹנוֹת”.

– חבל שׂישׂ בינינוּ רק “בחוּרה” אחת! – מיצמץ חיימוֹביץ בשׂפתיו – אילוּ ידעתי, הייתי מביא את אביבה. הייתי מכריחה לבוֹא.

– אני מסתפּק בּאחת, – זרק רוֹטמאן כלאחר יד וּפניו נבוּכים. בין שטארק וּפוֹליה היתה הסכמה גמוּרה ביחסם לבחוּר תמים זה: ידבר לוֹ מה שרוֹצה וכמה שרוֹצה.

פּוֹליה נפרדה מהם לפני שער ביתוֹ של ד"ר רוּף. טיפטף מטר קר, לא נעים. שלט הרוֹפא – זהב על זכוּכית שחוֹרה – כאילוּ זירז: “אין פּנאי, חוֹלים אנוּשים מוּטלים אסוּרים ברצוּעוֹת על שוּלחן הניתוּח – ואתם מעכּבים כאן? כל רגע יקר!” רוֹטמאן עוֹֹד הציץ לתוֹך המסדרוֹן אל המדריגוֹת. פני פּוֹליה המצטחקים החליקוּ ועלוּ על משענתן; הבטיחוּ לה שיבוֹאוּ לקחתה בשעה שש בבוֹקר, אחר כך פנוּ והלכוּ אל הקוֹרסוֹ. שטארק ורוּדוֹרפר היוּ לבוּשים פּלירינוֹת שחוֹרוֹת, ארוּכּוֹת;

רוֹטמאן – אדרת סטוּדנטים מהוּדקה וּזקוּפת צורוֹן; וחיימוֹביץ טפף אחריהם בלי אדרת כלל ורעד מקוֹר. “אין דבר, אני מהלך כך גם בשׂלג ואיני מרגישׂ קוֹר”. דיבּר עברית ושיניו נקשוּ. מבּעד לרשת הגשם ספג רוּדורפר בעיניו את מראה הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ כל כך וּביקש לגלוֹת בהם איזה שינוּי, אך מצא אוֹתם כשהיוּ. “הכוֹל כדאשתקד”, דיבּר אל נפשוֹ. רק האנשים העוֹברים מתוּחים וּמצוּמצמים מתחת לסוֹככיהם נראוּ לוֹ כחדשים, אף כי גם בגוּרוֹ בלבוּב הכיר רק יחידים מהם. “הם שוֹנים מן הקראקוֹבים. יותר כּרכּיים, אך פחוֹת תרבוּתיים, פחוּת אצילים, כוֹחוֹ של הוַאויל גדוֹל!” והם הלכוּ הלאה. הפּנסר כבר רץ מעמוּד לעמוּד עם המוֹט הבוֹער והצית בזריזוּת את הפּנסים. חלוֹנוֹת החנוּיוֹת ושלטיהן כבר הוּארוּ באוֹר חזק וּמגרה, אך גם הגשם הלך הלוֹך וגָבוֹר. לאן הם הוֹלכים? לכבוֹד האוֹרח מן הראוּי היה לאכוֹל סעוּדת ערב טוֹבה אצל ה“צ’יכי”. בכל לבוּב אין מטבח כזה. הם פנוּ שמה. השעה היתה עוֹד מוּקדמת והאוֹכלים מעטים. בעל הריסטוֹראן עצמוֹ, צ’יכי בעל גוּף, גזוּז שׂערוֹת ראשוֹ וּפניו, הגיש להם את המנוֹת. רוּדוֹרפר, שאכל אצלוֹ פעמים רבוֹת בשנים שעברוּ, שאלו לעסקיו.

– תוֹדה, לא רע! אני זוֹכר את אדוני מלפני שנתיים. איפה היה עד עתה?

– בקראקוּב, – ענה רוּדוֹרפר – יוֹתר קרוֹב לצ’יכיה.

– אין דבר, בכל מקוֹם ישנם אנשים – ענה הצ’יכי נדיבוֹת. ניכּר היה שהעסקים אינם רעים כלל. המאכלים היוּ מליאי טעם. הניקיוֹן, באוֹר וּבלוֹבן של האוּלם הגדוֹל הערוּך בטעם, הרחיב את הדעת. השׂיחה בחבוּרה היתה קלה ועירה. על שטארק צלחה הרוּח, כמוֹ תמיד בחברה אינטימית. הוּא סיפּר מאוֹרעוֹת ואניקדוֹטוֹת משנוֹת עבוֹדתוֹ בצבא הרוּסי וּמחברת הסוֹפרים העברים בהוֹמל. אלה היוּ בשבילוֹ מעיין לא אכזב של סיפּוּרים, הערוֹת חריפוֹת והשתפּכוּת הנפש. עתה הם מפוּזרים בעוֹלם. גם פלאם הוֹּא מן החבוּרה ההיא. אחד, חוֹלה שחפת, הוּא בארץ ישׂראל. שניים במוֹסקבה ואחד באמריקה. אך גם עתה ישנוֹ איזה דבר המאַחד את כוּלם. גם הוּא, שטארק, אף שהוּא רחוֹק מספרוּת, מקבל מרוּבּם מכתבים. אַי, היוּ ימים! – והוּא גירם את ה“קארמנאדל” הריחני בשיניו הגדוֹלוֹת, כאילוּ היה מגָרם את הימים ההם. אחר כך שתוּ שׁיכר פּילזני. אחר כך הזמינוּ עוֹד מנה פּוּדינג. אחר כך שתוּ סוֹדה חזקה עם מיץ דוּבדבנים. אחר כך עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת, עבוֹת. חיימוֹביץ כבר שתק מרוֹב התעדנוּת ושׂוֹבע. רוֹטמאן עוֹד סיפּר איזה דברים פּיקאנטיים מן האחוּזה של דוֹדוֹ, שהוּא ישב שם הקיץ יוֹתר משני חדשים. הדברים היוּ מעניינים, אך הוּא לא ידע לסַפּר, ועל כן צבט שטארק את רוּדוֹרפר בשוֹקוֹ, אחר קמוּ והלכוּ ל“קפה גראנד”, לחצי שעה, עד שיסעוּ בשמוֹנה ל“היכל הספּוֹרט”.

– חבל, שפּוֹליה איננה אתנוּ! – אמר רוֹטמאן בדרך.

– היא כבר ראתה את הפּרוֹגראמה הזאת, – השיב שטארק כמתנצל.

חיימוֹביץ הלך וחייך לעצמוֹ, אף כי לא שתה טיפּת אלכּוֹהל.

בקפה נזדמן רוּדוֹרפר עם מכּרים ישנים, אנשים שחיבּב אוֹתם, אף על פי שהיה משׂוֹחח אתם רק מעט וּלעתים רחוֹקוֹת. לחץ את ידי הפּרוּפ' בּאלאן, זה הגבר הנמוּך, העממי, טוֹב הפנים, המספּר אניקדוֹטוֹת היסטוֹריוֹת באידית ואינוֹ צוֹחק. בירך מרחוֹק בניד ראש וּבקימה מעל השוּלחן את מר קסלר, עוֹרך השבוּעוֹן החריף “מוֹניטוֹר”, התוֹקף תמיד את השלטוֹן באחריוּתוֹ של הציר אהוּב הקהל ברייטר. החליף מלים אחדוֹת עם המוֹרה ב“בית ספר הקהילה” מאלר, שמשׂחק פּוֹלני ברח עם אשׁתוֹ. ניענע בראשוֹ לאחירים. אחר שתוּ את המלאנז' הטוֹב, הפכוּ איזה דפּים בעיתונים היוֹמיים והמצוּירים. הכוֹתרוֹת של הידיעוֹת המאַיימוֹת, המרעישוֹת על מלחמה קרוֹבה, הבהיקוּ באוֹתיוֹת שמנוֹת, אך לא עניינוֹ בשעה זוֹ את חבוּרתנוּ. עם צילצוּל שמוֹנה יצאוּ לנסוֹע אל “היכל הספּוֹרט” שבקצה הכרך. מרכבוֹת הטראמויי היוּ מליאוֹת נוֹסעים מפּה לפה, וצריך היה לחכוֹת כמה רגעים עד שיכלוּ להידחק לתוֹך אחת מהן. היתה צפיפוֹת נוֹראה, והם עמדוּ ב“פּלוּש”. נדחפוּ ודיבּרוּ, נלחצוּ ודיבּרוּ. פעם משך חיימוֹביץ את רוּדוֹרפר בשרווּלוֹ ולחש לוֹ “יוֹדע אתה? אני מתכוֹנן לכתוֹב רוֹמאן בזארגוֹן. ישׂ לי כבר שׂם נפלא: “בריליאנטן”. האין זאת? אין כּוָנתי לאבני חן ממשׂ, כי אם לאנשׁים טוֹבים כאבני חן. חה-חה, מה דעתך, שם יפה?” במקוֹם תשובה נזדעזע הטראמויי וכל שמשוֹתיו ריננוּ. היתה התנגשוּת קלה עם אוֹטוֹמוֹבּיל של משׂא. ההתנגשוּת עברה בשלוֹם ורוּדוֹרפר נפטר מתשוּבה לחיימוֹביץ.

– מה הם נדחקים כל כך, לעזאזל? מה יש שם? – שאל שטארק נרגז.

– השד יוֹדע אוֹתם. כמעט אוֹתוֹ דבר שיש בקוֹלוֹסיאוּם, – החזיק אחריו רוֹטמאן.

– כנראה, מאוֹתוֹ טעם שאנוּ נדחקים, – צחק רוֹּדוֹרפר.

והטראמויי כבר החליק ברחוֹבוֹת הרחוֹקים, מחוּץ לעיר, שרוּדוֹרפר היה שם אפשר פעם אחת בחייו.

האוּלם של “היכל הספּוֹרט” היה באמת נהדר. אוּלם גדוֹל כזה לא ראה רוּדוֹרפר גם בחוּץ לארץ. הקשתוֹת והעמוּדים והקירוֹת הגבוֹהים עשׂוּ רוֹשם של בית נתיבוֹת ענקי. הכוֹל היה חדש וּמבהיק וגדוֹל ויצוּק ישר וּבחשבוֹן. “המלה האחרוֹנה של הטכניקה”, נזכר רוּדוֹרפר בדברי שטארק. כבר ישב קהל גדוֹל והמתין מתוֹך המוּלה רבה. הסדרנים הביאוּ את החבוּרה למקוֹמוֹת טוֹֹבים, מוּל הבמה. ה“מסמר” של הפּרוֹגראמה היה “הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן”. זה היה בעל זיכּרוֹן פינוֹמינאלי. כתבוּ לוֹ מאחוֹרי גבּוֹ, על שלוֹשה לוּחות עוֹמדים, מספּרים בני שש ועשׂר ספרוֹת, לפי הקריאוֹת מתוֹך הקהל, וּלאחר שמילאוּ בהם את כל הלוּחוֹת, הביט הפּרוֹפיסוֹר אל הקהל וקרא את כל המספּרים על הסדר ישר והפוּך, רצוּפים וּלסירוּגין, אחר כך חיבּרם ישר וּבאלכסוֹן, אחר נקב את הספרה האחרוֹנה וכו' וכו'. הקהל האינטליגנטי ישב נדהם מרוֹב תימהוֹן והתפּעלוּת, אך ההמוֹן התחיל להשתעמם.

– יש לוֹ מַראוֹת קטנוֹת קבוּעוֹת בעיניים, – שמע רוּדוֹרפר קוֹל מדבּר מאחריו.

– שטוּּיוֹת! ישנה מראה באיזה מקוֹם בקיר שמנגד, והוּא רק בעל ראייה מצוּינה, – ביאר השני.

– לך. זוֹהי מנימוֹניקה. פשוּט מאד. ואיך יוֹדעים חשבוֹן הסוּסים באלבּרפלד? זהוּ פשוּט כשרוֹן טבעי.

– הרי זה שד ולא אדם! – סיכּם הראשוֹן. אחר כך קראוּ לוֹ מן הקהל מספּרים חדשים, ענקיים, עם פסיקים, עם מחַלקים וּמכפּילים, ודרשוּ את התוֹצאה. הפּרוֹפיסוֹר תמך באגרוֹֹפוֹ את סנטרוֹ, צימצם את עיניו וּביטא מיד את התוֹצאה, שהתאימה בדיוּק למספר הרשוּם אצל השוֹאל ושעלה לוֹ ביגיעה של עשׂרה רגעים.

אחר כך בא ריקוּד תפל של רקדנית ערוּמה למחצה. כמה שזוֹ זרקה את הרגליים העירוּמוֹת וגילגלה את שׁמלת-המניפה והשתדלה להראוֹת את חמוּקיה – לא נתפּעל הקהל. רק שטארק לחש לרוּדוֹֹרפר:

– ראה את סוּליוֹת רגליה הורוּדוֹת!

– הרי אתה קוֹנסייר (ידען-מוּמחה בדברים שבטעם) ולא ידעתי! – השיב לו רוּדוֹרפר.

אחר כך בא איזה בּאריטוֹן שנפסל, בעל קוֹל מעוּך והתרפּק על האַריה של טראויאטא, וּכשראה שבזה לא “לקח” את הקהל, עבר אל הפּזמוֹן הלבוּבי “שׁם אצל בּוֹֹמבּאךְ…” לזה עזר קצת הקהל ורבתה השׂמחה. הזמר קיבל את מנת מחיאוֹת הכּפּיים שלוֹ בעין יפה. אחר בא עוד נוּמר עיקרי: “כוֹח ושיווּי משקל”. הלוּליוֹן העמיד שוּלחן קטן מרוּבּע, על השוּלחן כיסא, על כיסא כתריסר בקבוּקים, על הבקבוּקים טס, על הטס שש כוֹסוֹת גבוֹהוֹת, ושוּב טס קטן, ועל הטס בקבוּק יחידי ועל הבקבוּק טבלא קטנה. אחר הביא מאחרי הקלעים ילד כבן שלוֹש, לבוּש כיוֹרש עצר ספרדי עם חרב קטנה למַדיו, והילד התחיל מטפּס ועוֹלה, מתוֹך השגחה בלתי פוֹסקת מצד הלוּליוֹן, עד שהגיע אל הטבלא, עמד עליה בזקיפת קוֹמה, זקר רגל אחת לאחוֹר, פרשׂ ידיו לקהל והבליט פניו בצחוֹק חן מאוּנס. הקהל עצוּר הנשימה התפּרץ בסערת מחיאוֹת כּפיים. הילד לא זע, רק פניו האירוּ באוֹתוֹ חיוּך מאוּנס. אז הכניס הלוֹליוֹן סוּלם גבוֹה, חיזקוֹ במרוֹמי הבמה עד שעמד זקוּף ואיתן, הידק אל דף השוּלחן רצוּעת ברזל, אחזה בשיניו והרים את השוּלחן עם כל הפּיראמידה אשר עליו והסתוֹבב עמוֹ על הבמה. לב הקהל דמם מרוֹב התרגשוּת. אחד ניסה למחוֹא כף, אך שכינוֹ החזיק בידוֹ ולא נתנוֹ. הלוּליוֹן ניגש אל הסוּלם והשוּלחן בפיו והתחיל מטפּס ועוֹלה עליו מגבּוֹ. הקהל קפא מרגש ההתאַמצוּת. כשהגיע הלוּליוֹן למעלה טרח רגעים אחדים להפוֹך את פניו והדבר עלה לוֹ כנראה בקוֹשי. רוֹב הקהל ישב בפיוֹת פעוּרים, כאילוּ הוּא מטפּס יחד עם הלוּליוֹן. לאחר שהדבר עלה בידוֹ, התחיל לרדת מן הצד השני. הקהל רצה שהירידה תהיה מהירה, כטבעה של כל ירידה, אך הוּא לא נחפּז וּכשהוּא קוֹלע את זרוֹעוֹתיו משלב לשלב ירד במתינוּת זהירה וגבּוֹ אל הסוּלם. כשעמד על הרצפה והציג את השּוּּלחן עוֹד לא מחא הקהל כף, כל כך מוּקסם היה. אך במחוֹא האחד התפּרצוּ כוּלם בסערת דפיקוֹת בידיהם וּברגליהם, שכּמוה נשמעת רק לפעמים אחרי נגינת סימפוֹניה אדירה.

– נוּמר לא רע! – העיר רוֹטמאן. – מדוּע אינך אוֹמר “טוֹב מאד”? צרוּת עין גאליצית! – לא יכוֹל שטארק להתאַפּק. בעיניו הזהירוּ דמעוֹת. רוּדוֹרפר נהנה משטארק “בחוּר יקר!” חזר לעצמוֹ.

כשנגמרה ההצגה כולה, היתה כבר השעה קרוֹבה לשתים עשרה.

ההצגה ארכה הפעם יוֹתר מן הרגיל, רו­ֹטמאן פשט את ידיו כמתעמל משוּעמם ואמר:

– מחכּה אני לאתליטים בכליוֹן עיניים. הללוּ הם דבר של ממש, לא אחיזת עיניים.

– אני אסדר את עניין הכרטיסים. סמכוּ עלי… להשׂיג גם בשׂבילך, מר רוּדוֹרפר? – שאל חיימוֹביץ. הוּא היה מוּמחה להשׂיג כרטיסים גם להצגוֹת יוֹצאוֹת מן הכלל. הכרטיסים לא היוּ באמת אלא קוֹנטרמארקוֹת, שקנה אצל השוֹער.

– בבקשה!

– חבל, שהשעה כבר מאוּחרת. היינוּ הוֹלכים עוֹד אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה, אבל חוֹפשית וּמקבלת בחדרה בחפץ לב. רק כבר מאוּחר. אה, תענוּג לשמוֹע מפיה על דבר ארץ ישׂראל והשוֹמרים. המשוֹרר ר. כוֹתב לה מכתבים. גם הוּא שוֹמר בנס ציוֹנה. שם מוֹשבה יפה? הא?

החבוּרה מצאה לה סוֹף סוֹף מקוֹם בטראמויי. הדוֹחק היה עתה עוֹד יוֹתר גדוֹל וצריך היה לעבוֹד במרפּקים. עבד ביחוּד רוֹטמאן ואחריו חיימוֹביץ, הם היוּ כשני פּיוֹנירים ורוּדוֹרפר וּשטארק באוּ אחריהם. הטראמויי היה רוֹטט וחוֹרק עכשיו בנסיעתוֹ, מפּיל את העוֹמדים וּמרגיז את העצבים. בכל רגע התלקח החשמל למעלה על החוּטים. זה היה מהלכוֹ האחרוֹן. הגשם לא חדל, והנהג, מכוּרבּל באדרתוֹ הכבידה, עמד על יד ההגה זוֹעף. הוּא צילצל בלי הרף והביע בצילצוּל את כל כעסוֹ. כשחוּלקוּ הכרטיסים והמרכבה זזה, הרגישוּ הנוֹסעים את עצמם בטוֹב, שזכוּ במקוֹם שהוּא. חיימוֹביץ לא פסק מלספּר על פלאם ועל אביבה.

כשירדוּ בקוֹרסוֹ רצוּ ארבעתם, כמוֹ על פי פקוּדה, ל“מקוֹם ציבוּרי” שמתחת לאדמה. אחר כך עלוּ מן הצד השני ועמדוּ מפוּזרים באמצע הרחוֹב, כמחפּשׂי דרך. מרכבוֹת הטראמויי עברוּ עתה בזוֹ אחר זוֹ במהירוּת רבה ולא התעכבוּ בתחנוֹת. הן נראוּ כבוֹרחוֹת מפני סכנה.

– רצים הם הביתה כסוּסים, – העיר רוּדוֹרפר.

– יפה מאד! – נהנה חיימוֹביץ מן המשל – חבל שכבר מאוּחר ואי אפשר לסוּר אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה מאד.

– נסוּר עוֹד לחצי שעה אל בית המרזח של הרוּתיני. אתה יוֹדע, רוֹטמאן, זה שברחוֹב קוֹטלארסקה. בשעה זוֹ מוֹצאים שם אכּסמפּלרים מעניינים. מן האמיגראנטים, – אמר שטארק.

– כן, גם שליחי הבּוֹלשת מסתוֹבבים שם בחוֹץ, – העיר חיימוֹביץ – אתם יוֹדעים מי עוֹבד בבוֹלשת? זה המוּמר, שהיה פעם מלצר ב“קפה אֶדיסוֹן”. הוּא כל כך השמין, שאי אפשר להכירוֹ. חזיר!

בקרן רחוֹב קוֹטלארסקה עמד חיימוֹביץ ונפרד לביתוֹ. בבוֹקר השכם צריכה לבוֹא אליו עלמה אחת לקבל שיעוּר. היא עוֹבדת בחנוּת הוֹריה ואין לה שעה פנוּיה אחרת. עליו אפוֹא לישוֹן שעוֹת אחדוֹת.

איש לא הצטער על פרידתוֹ.

בית המרזח היה קטן, חם וּמלא עשן סיגאריוֹת. על המזנוֹן היוּ מוּנחים רק מיני מזוֹנוֹת מעטים וּפשוּטים, בייחוּד מליחים ממינים שוֹנים. העיקר היה כאן – השתייה. כשליש החדר היה גדוּר בסבכת עץ והיוּ עוֹלים שמה בשלוֹש ארבע מדרגוֹת עץ. שם ישבוּ זוּגוֹת של סוֹחרי חזירים ושׂיחקוּ בקלפים. בדרך כלל היוּ שוֹתקים בעת משׂחקם, אך פתאוֹם היה מתפּרץ משם נַַהם כנַהם פר ושוּב היה משתתק, רק הקלפים קישקשוּ בהיטרפם וּבהיזרקם על השוּלחן. מזמן לזמן היה אחד נוֹקש על השוּלחן, ב“האלבּה”¹) בדרשוֹ עוֹד שֹיכר.

– ידידי אהוּבי, שׂימה נא שׁם הרבה רוּם! – התחנן אחד בכל פעם אל המלצר, שבא לקחת את ה“האלבּוֹת” הריקוֹת.

– אוֹתוֹ יוֹציאוּ מפּה על הידיים, – אמר שטארק.

– כדאי לחכּוֹת לראוֹת במחזה, – אמר רוֹטמאן.

הם הזמינוּ שלוֹש כוֹסוֹת קטנוֹת ליקר ירוֹק, השׁיקוּ והריקוּ אותן בבת אחת וקינחוּ בסארדלים מכוֹרכים עם אפוּנה אחת באמצע.

שטארק נעשׂה פתאוֹם שׂמח מאד, וּכדרכוֹ, שׂמחתוֹ מהוּלה בעצב רב. עיניו עמקוּ מאד והוּא היה מעבירן מדי רגע בלטיפה על רוּדוֹרפר. הוּא גם נתקרב אל כיסאוֹ והיה מחבק בכל פעם את שכמוֹ.

– יוֹדע אתה, יעקב? אני חוֹשב לפעמים לילוֹת שלימים על המפלצת רוּסיה. אני שוֹנא אוֹתה תכלית שׂנאה. עברתי כמעט את חציה. הערבוֹת והערים הגדוֹלוֹת: קיוֹב וּמוֹסקבה וּפטרבּוּרג. שׂוֹנא אני את הטוּמאה שבה, את “דם הטריפה” העכוּר העלוּל תמיד להתלהט, את האלילוּת האפילה ואת ה“יוּרוֹדיבוֹסט” – אתה יוֹדע פירוּשה של מלה זוֹ? – לדידי, לא היה העוֹלם חסר כלוּם לוּלא היה דוֹסטוֹייבסקי. אני מוַתּר על ה“אנוֹשיוּת” שלוֹ ועל האינקויזיציה שלוֹ. וּלהפך, אוֹהב אני את המערב עם סדריו הנאים ועם תרבוּתוֹ הדקה, אהבת העבוֹדה והתענוּגים הקלים. כשרוֹן ההסתגלוּת ונוֹחוּת החיים. ואף על פי כן – הזאב אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את היער. יש שאני חש כאן מחנק נוֹרא, איזוֹ ריקוּת האויר, חסרוֹן איזה אלמנט עיקרי לנשימה; ואז הלב מתכּוץ והדמעוֹת נסחטוֹת ועוֹלוֹת אל העינים, אז נעשׂים הם, החזירים הלבנים ההם, מוּבנים וּקרוֹבים ללב, ואני נמשך כבכבלים שמה אל ארץ הראסקוֹלניקוֹבים והגוֹרדייבים, ושירי פּוּשקין ולרמוֹנטוֹב עוֹלים בזיכּרוֹן, וזכר הימים בהוֹמיל והצבא שלהם והרחבוּת שלהם והאכזריוּת המשעבּדת עד הנימים האחרוֹנים שבנפש, והפּחד והאימה ואפילוּ – הפּרעוֹת וּמעשׂי האוֹנס… אֶח, אֶחָא, אֶחָא! כמוֹ זאפּוֹי!… (שיכּרוֹן) כל זה ממלא את נפשך אימפּוּלסים כאלה, שאתם כאן אינכם מסוּגלים אף לשערם… אי, רוּסיה, עד זנוּני אִמך!

והוּא לחץ את כתיפיו של רוּדוֹרפר עד למכאוֹב והתחיל מדקלם קטעים שלמים מ“דימוֹן” וּ“מייבגני אוֹניגין” בהטעמה רוּסית מיוּחדת. בלוֹריתוֹ האדוּמה נתפּרעה והעיניים הוּצפוּ דמעוֹת. כתיפיו רעדוּ וקוֹל החזה העמוֹק ניסר מלא תוּגה פצוּעה.

– אח, אחא! גם האהבה ברוּסיה אחרת היא – יש בה מפּרחי הדוּבדבנים וּמריח הדם. היא מתרפּקת ונלחצת אל הלב, כ, כ, כ-אנוּסה… מה לעוּמתה המסירוּת התמימה של הנערה הגאליצית! מה הרוֹך הקריר הזה! מה הדמעוֹת המימיוֹת הצלוּלוֹת האלוּ! – סוּפת אהבה הבוּ לי, כ“טרוֹיקה” נשׂאת על ערבת-שלגים!

פִּתְחוּ נָא לִי שַעֲרֵי כִלְאִי,

הָבוּ שֶׁמֶשׁ לִי וָאוֹר!

רִיבָה שׁחוֹרַת גַּבּוֹת עַיִן עִם סוּס בַּעַל רַעֲמַת שְׁחוֹר!…

רוֹטמאן ששמע דיקלוּמים אלה לא פעם, חזר אחריו באוֹתם החרוּזים שזכר ושיכוֹל לבטאם.

פתאוֹם הפסיק שטארק וּבפניו הצטייר פחד מוּזר. הוּא גחן על השוּלחן ושאל את רוֹטמאן:

– מי זה היוֹשב שמה יחידי בפינה ואינוֹ גוֹרע עין ממנוּ?

רוֹטמאן חיכּּה רגע, כדי שלא לעוֹרר שׂימת לב, אחר הפך פניו, העיף עין מסביב, וּכשהשיב פניו גחן על השוּלחן ולחש:

– הרי זה הבּלש המוּמר, שהזכיר חיימוֹביץ בדרך. מה אתה ירא? הרי אתה רשוּם בפוֹליטכניקה. אני מצפצף עליו.

– אצלי, הרי אתה יוֹדע, יש עניין עם הפּאספּוֹרט. בפוֹליטכניקה סידרתי את העניין במשהוּ זיוּף, אך עם אלה… בפרט עכשיו, במתיחוּת הפּוֹליטית, ששוּב נוֹתנים עין לרעה ברוּסים…

– גם בכיסי אין שוּם תעוּדה. והרי שנינו כמוֹ שהננוּ לבוּשים בפלירינוֹת וּבמגבעוֹת הארטיסטיוֹת, יכוֹלים להיוֹת חשוּדים על רוּסיוּת, – אמר רוּדוֹרפר ספק רציני ספק מתלוצץ.

– “יא חוֹצ’וּ טווֹאי ניז’ניא גרוּדי לאסקאט…” (עדנת שדיך חפצתי לטף…) – התחיל רוֹטמאן משתפּך ב“הימנוֹן ליגת האהבה החוֹפשית”. הוּא התכּון להרגיז את הבּלש. אדרבה, ינסה להתעסק עמהם… שטארק לא יכוֹל עוֹד לישב בשלוה. התחיל לספּר בלחש על יריוֹת ותליוֹת שראה בעיניו בשבתוֹ ברוּסיה במאסר. אחר הציע לקוּם וללכת. בכל אוֹפן השעה כבר מאוּחרת: אחת וחצי. יש לקוּם וללכת.

רוּדוֹרפר חשב: “עכשיו, יקירי, אינך מתגעגע עוֹד על רוּסיה שלך, והיית מסכים להיוֹת כמוֹני – נתין אוֹסטרי כשר”.

הם קמוּ ושילמוּ ליד המזנוֹן ויצאוּ, הגשם לא חדל, אך גם לא התגבר. רק הצינה חזקה עם הרוּח המנשבת.

אך הרחיקוּ צעדים אחדים ברחוֹב השוֹמם ועברוּ את הפּנס הראשון, שמעוּ מאחריהם קוֹל קוֹרא:

– עמדוּ אדוֹנַי!

שטארק הפליט: “נמהר ונימלט!”, אך רוֹטמאן ורוּדוֹרפר עמדוּ. הבלש זקוּף צורוֹן באדרת ציוילית וּבכוֹבע קדירה, השׂיגם.

– אוּלי תוֹאילוּ, אדוֹנַי, להראוֹתני את תעוּדוֹת הזהוּת שלכם?

– בעוֹנג רב! – הזדקף רוֹטמאן בדיבוּרוֹ הפּוֹלני הצח וּבעזוּת של סטּוּדנט – אבל יבוֹא עמנוּ הביתה. שם נכבּד אוֹתוֹ יפה. גם אנחנוּ יהוּּדים. – והטעים את המלה “גם” לעקצוֹ. הלז נפגע בעוֹקץ וּשׂפמוֹ הדק על פניו הרחבים רעד.

– את תעוּדוֹת הזהוּת, אדוֹני.

– וּתעוּדת הזהוּת של אדוֹני? – התלוֹצץ רוֹטמאן – אני מכּיר, כמדוּמה, את דוֹדתוֹ. היא אשת השוֹחט בקיליקוֹב…

– הנה היא! – אמר הבּלש, בבת צחוֹק רעה, הפך את דש האדרת והראה את הסימן.

– אני אטיח לוֹ אחת תחת העיניים – אמר רוֹטמאן עברית אל שטארק ורוּדוֹרפר.

רוּדוֹרפר רצה להתערב וּלדבּר עם הבּלש בהיגיוֹן וּבנימוּס, אך איזה רגש פּנימי מוּזר עצר בעדוֹ ושתק. היתה בוֹ איזוֹ מבוּכה של לא איכפת יחד עם איזוֹ שׂמחת לצוֹן ולא יכוֹל לפצוֹת פּה. החיכּה אף הוּא לאיזוֹ הרפתקה? הביקש לראוֹת את התנהגוּתוֹ של שטארק, הגיבּוֹר הרוּסי? סכנה בכל אוֹפן אין. לכל היוֹתר יוּבאוּ אל המשטרה לזהוֹת את עצמם.

הבּלש הוֹּציא מכּיסוֹ משרוֹקית קטנה, הצמידה אל פיו ונשמעה שריקה חוֹתכת. מיד הוֹפיע השוֹטר הקרוֹב.

– אל תחנת המשטרה, אדוֹני!

זירז הבּלש. השוֹטר הלך אחריהם במתינוּת כבידה.

בחדר התחנה היה אוֹר וחוֹם. נעים היה להיכנס שמה מן הגשם והצינה. השעה המאוּחרת כבר הפיגה את השינה מן האנשים שהיוּ שם. על שני הספסלים הארוּכים ישבוּ “תפוּסים” אחדים. רוּבּם נשים – זוֹנוֹת. אחדים התהלכוּ הלוֹך ושוֹב, שקוּעים במחשבוֹת. מאחרי מחיצה, תחת אוֹר גז חזק, עבד על שוּלחן הקוֹמיסאר. בפתח הפתוּח עמד שוֹטר עם רוֹבה שכּידוֹנוֹ שלוּף. הוּא עמד כמנמנם, חצי גוּפוֹ שכלפי חוּץ רטוֹב מגשם, וחציוֹ השני, שכּלפּי פנים, יבש. את רוֹטמאן תקף בּוֹלמוֹס של צחוֹק. תיכף נדבק גם שטארק, אחריהם גם רוּדוֹרפר. הם נתכּנסוּ לתוֹך זוית, דחפוֹּ זה את זה וצחקוּ. הבּלש שראה את צחוֹקם נתעותוּ פניו מזעם ומרשעוּת – רשעוּת של מוּמר. הוּא ניגש אל הקוֹמיסאר, שצורוֹן הזהב שלוֹ היה פתוּח וצוארו הדק, הצהוֹב, היה בוֹלט בפיקתוֹ החדה; משקפי הזהב שהיוּ קשוּרים לבגדוֹ בפתיל שחוֹר, היוּ רכוּבים ברפיוֹן על קצה חוֹטמוֹ; עיניו היוּ עייפוֹת מאד כשהרים אוֹתן מעל הניירוֹת. הבּלש לחש לוֹ מלים אחדוֹת ורמז לוֹ בעיניו אל השלוֹשה. אחדים מן התפוּסים פיהקוּ, המחוֹגים הגדוֹלים על השעוֹן זזוּ בכל רגע כרמשׂים זוֹחלים בהפסקוֹת קצרוֹת.

רוּדוֹרפר השגיח בשטארק שהוּא רוֹעד. אחז בידוֹ והציץ לתוֹך עיניו:

– אתה חושש לאיזה דבר? הבלים! אחרי החקירה ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה. מה ימצאוּ אצלנוּ?

– אה, אל תדבר כך: הנבזה הזה – המשוּמד – הוּא החליט לכלוֹתנוּ… רוֹטמאן, איך מכריזוֹת אצלכם בסטניסלאבוּב התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים? – “לא תפוּחוֹנים, יין מתוֹק!”, חה-חה-חה!

“לא טוֹב, ההיסטריה כבר אחזה בוֹ”, חשב רוּדוֹרפר ונזכר משוּם מה בפלאם.

רוֹטמאן התיל לחקוֹת בקוֹל את צעקוֹתיהן של התגרניוֹת בעיר מוֹלדתוֹ. הבּלש רקע כנגדוֹ מרחוֹק ברגל: “חסוֹם פּה!” – רוֹטמאן הפנה לוֹ את אחוֹריו. הבּלש ניגש שוּב אל הקוֹמיסאר, לחש לוֹ כמה רגעים בהתרגשוּת. אחר נפרד ממנוּ בלחיצת יד.

– אין שוּם צוּרה רשמית אצלכם באוֹסטריה, – אמר שטארק – הבּלש והקוֹמיסאר נראים שניהם כשני פקידי בית מסחר, “פּריקאשצ’יקים”. איזוֹ אינטימיוּת שפלה! הוּא לוֹחץ את ידוֹ! אי אמא רוּסיה, עד זנוּני אמך! – אף על פי כן יכוֹלים הם לכלוֹא אוֹתנוּ וּלהחזיקנוּ עידן ועידנים – וּמי זה ידאג להוֹציאנוּ?

– אני מצפצף עליהם! – חזר רוֹטמאן – לוּ היתה לי רק אפשרוּת לשלוֹח פתקא קטנה אל דוֹדי עוֹרך הדין, היה העניין נגמר תיכף וּמיד. ואני רוֹאה כבר, שיחזיקוּ אוֹתנוּ פה עד הבוֹקר. מתי כבר תתחיל החקירה?

– איך הן מכריזוֹת? “לא תפּוּחוֹנים – יין מתוֹק”…

רוּדוֹרפר לפת באצבעוֹתיו את זרוֹעוֹ של שטארק וּצבטה בחיבּה. הוּא נשתתק.

והנה נקראוּ אל הקוֹמיסאר.

– מה שם אדוֹני?

– יעקב רוּדוֹרפר.

– מאין?

– יליד, ל., ישבתי שנים רבוֹת בלבוּב. קאנד. יוּר. בוַדאי אני רשוּם במשטרה. היוֹם שבתי מקראקוּב. לא, לדאבוֹני הניירוֹת אינם אתי. הם נמצאים בילקוּטי, עם חפצי במלוֹן “צנטראל”. כן, בן 28.

– ימסוֹר לי בטוּבוֹ את כל הניירוֹת שבכיסיו.

– בבקשה!

ורוּדוֹרפר הוֹציא כל פיסת נייר שהיתה לוֹ בכיסים וּמסרה לידיו הרזוֹת והארוּכוֹת של הקוֹמיסאר. האיש מצא חן בעיניו. היתה בוֹ איזוֹ פשטוּת נעימה. הוּא הזכירוֹ את הנגר הפּוֹלני, שכינם, שהיה מבלה אצלוֹ בילדוּתוֹ שעוֹת שלימוֹת להתבוֹנן במלאכתוֹ.

– אין יוֹתר?

– נראה שאין, – ענה רוּדוֹרפר בבת צחוֹק – מתי חוֹשב אדוֹני הקוֹמיסאר לשלחנוּ הביתה? השעה מאוּחרת ואנוּ רוֹצים לישוֹן. הרי זה “גאוּדיוּם”: תוֹפסים אזרחים שקטים ברחוֹב וסוֹחבים אוֹתם למשטרה. אוּלי יוֹאיל להוֹדיענוּ במה אנוּ חשוּדים?

– כך, כך, אדוֹני. נראה עוֹד מעט. תחכּוּ פה. בבקשה, אדוֹני. – בדבּרוֹ היה סמל החביבוּת.

רוּדוֹרפר התבוֹנן כל הזמן, שצל מסגרת משקפיו מרפרף על הנייר שלפניו. אחר כך נקרא רוֹטמאן. הוּא הטה את כוֹבעוֹ “על הצד”, הידק את האדרת, זקף את הקוֹמה ועמד עמידה סטוּדנטית. אתוֹ דיבר הקוֹמיסאר קשוֹת יוֹתר. אך הוּא לא נכנע. הוּא איים על הקוֹמיסאר בקוּבלנא. איך זה? הייתכן? כבוֹד האזרח המשׂכּיל – ראשית הכוֹל ואחרית הכוֹל! מצחיק! פגע רע נטפל לסטוּדנטים…

אחרי שמסר את כל ניירוֹתיו נצטוה לשלוֹח את השלישי, את שטארק. אצלוֹ ארכה החקירה ביוֹתר. כנראה, שהבּלש בחר בוֹ כב“אישיוּת מרכּזית”. שטארק השיב פּוֹלנית טוֹבה, אך במבטא לקוּי, רוּסי. מלבד זה היה חיור ורוֹעד.

– הוּא יכשיל את כוּלנוּ, – לחש רוֹטמאן על אוֹזן רוּדוֹרפר – אבל, אין דבר, בבוֹקר אמצא לי דרך לשלוֹח פתקא אל דוֹדי.

– כמדוּמה שאתה קילקלת יוֹתר מכוּלנוּ. למה התגרית בּבלש?

– אני מצפצף עליו! הם לא יכלאוּ אוֹתנוּ אני ערב לך.

כעבוֹר חצי שעה הוֹפיעוּ שלוֹשה שוֹטרים מזוּינים, רוֹביהם על כתפיהם שלוּפי כידוֹנים, הם חלקוּ כבוֹד לקוֹמיסאר, אחד קיבל פקוּדוֹת ושלוֹש פתקאוֹת, והוֹבילוּ את שלוֹשתם החוּצה. רוֹטמאן קלט את השם “פוּרדיגארניה” ²) “א, ליד רחוֹב ברנשטיין, לא הרחק מסניף הדוֹאר. גם זה לי בית אסוּרים! אין דבר, בבוֹקר ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה!”

הם הוּבלוּ עתה בשוּרה ברחוֹבוֹת הלחים, החשוּכים כמעט. שטארק בראש ושוֹטר מזוֹין אחריו; השני רוֹטמאן ושוֹטרוֹ אחריו; ולאחרוֹנה רוּדוֹרפר – ושוֹטרוֹ אחריו. הם ניסוּ להתלוֹצץ ולקרוֹא זה לזה, אך השוֹטרים אסרוּ עליהם את הדיבוּר. נתעטף הלב. הרי מוֹבילים אוֹתם כפוֹשעים ממש, כפוֹשעים מסוּכּנים לשלוֹם הציבוּר. כל אסיר ושוֹטרוֹ בצידוֹ. מי יוֹדע מה בדה עליהם שם הבּלש המוּמר! אבל בעצם היה עדיין המאוֹרע משעשע. רוּדוֹרפר חשב: “צריך להכּיר גם את ה”פוּרדיגארניה“. הזדמנוּת נאה. וּמה הם יכוֹלים למצוֹא בי, שהנני אזרח כשר וכמעט תוֹשב לבוּב? וכן גם רוֹטמאן. וּבאשר לשטארק – אף הוּא רשוּם בפּוֹליטכניקה ואין עליו שוֹם חטא. אין ספק, שזוֹהי מלאכתוֹ של המוּמר”. והם פסעוּ בגשם וּבצינה על המרצפת המבהיקה מרטיבוּת. עברוּ רחוֹב וּפנוּ לאחר. כשיצאוּ ל“רחוֹב הרחב” ראוּ רץ לקראתם איש צעיר בלי סוֹכך וראשוֹ מכוּנס בצורוֹן אדרתוֹ. כשעבר עליהם קרא אליו שטארק בנשימה אחת:

– פרידמאן! תוֹדיע ל“טאגבלאט”, שאסרוּ את שלוֹשתנוּ על לא דבר… ישתדלוּ שם הציוֹנים…

הצעיר עמד רגע, הביט בעוֹברים והלך לוּ בלי לוֹמר מלה.

– חזיר! – הפליט שטארק וקיבל בגבּוֹ דחיפה מאגרוֹפוֹ של השוֹטר.

אל המאסר הוּכנסוּ דרך מעבר צר מאחוֹרי הבניין. הדלת היתה נעוּלה וסוֹרג האשנב למעלה היה אפל. השוֹטר נוֹשׂא הפקוּדוֹת דפק בקת רוֹבוֹ פעמים אחדוֹת בחזקה. בקעה מבפנים קללה. הוֹעלה אוֹר והדלת נפתחה. פרוֹזדוֹר קטן, מאוּבּק. מעל מין משכּב גבוֹה ירד השוֹמר גלוּי ראש וֹמנוּמנם, לבש את האדרת הקרוּעה וקיבל מן השוֹטר את הפתקאוֹת יחד עם הוֹראת חשאים.

– למאה שדים! אך נרדמתי קצת. איזה קוֹר! – רטן וניגש עם הפתקאוֹת אל העששית שהיתה תלוּיה על הקיר המרוּסק, החזיק פתקא אחת בשתי כפּיו והתאמץ לקרוֹא בה.

– נֹ-ת-ֹן – קרא הברוֹת – רוֹל-רוֹט – לעזאזל, איזה כתב!

– רוֹטמאן – עזר לוֹ בעל השם ועמד מוּכן. השוֹמר בחנוֹ מכּף רגל ועד ראש.

– התר את המלבוּשים! – המשיך בלשוֹן אתה. רוֹטמאן ציית כּכבשׂ. השוֹמר פישפש בכל כיסיו והוֹציא כל מה שהיה בהם. לקח גם את האוֹלר, גם את העיפּרוֹן. ספר לעיניו את הכסף שבארנקוֹ. לאט לאט, ביגיעה רבה, רשם הכוֹל על פּיסת נייר מלוּכלכה. אחר הוֹשיטה לרוֹטמאן לחתוֹם.

– כשתצא, תקבל הכוֹל בחזרה!

וכן נעשׂה לשני הנוֹתרים. העבוֹדה הזאת ארכה כרבע שעה.

כתוֹם ההכנוֹת האלוּ במעמד שלוֹשת השוֹטרים המזוּינים, הוֹריד השוֹמר את צרוֹר המפתחוֹת הגדוֹלים מעל הקיר, פתח את הדלת הכּבידה, האיר בנר דוֹלק לתוֹך מסדרוֹן ארוֹך וּפקד:

– אל ה“פּלטין”, אדוֹני!

שלוֹשתם הלכוּ אחריו. בלכתוֹ מילמל לעצמוֹ, בירר את המפתחוֹת ושינן לעצמוֹ אילוּ מספּרים. ליד אחת הדלתוֹת עמד, האיר את חוֹר המנעוּל, תחב את המפתח, סבבוֹ וּפתח:

– מי רוּדוֹרף? כאן! – דחף את רוּדוֹרפר לתוֹך האפלה.

– ליל מנוּּחה! – קרא אחריו רוֹטמאן – להתראוֹת בבוֹקר!

– להתראוֹת, שטארק! היה כשמך – חזק! – קרא רוּדוֹרפר כבר מפנים. שטארק נהם איזוֹ תשוּבה, אך היא לא הגיעה אליו עוֹד. הדלת כבר סגרה עליו. הוּא שמע שהוֹבילוּ את חביריו הלאה.

הרוֹשם הראשוֹן שתקף את רוּדוֹרפר בחדר היה: אפילה וצינה. האפילה היתה מוּבנת מאליה. אך מאין נמשכת הצינה החריפה הזוֹ? הוּּא עמד עוֹד ליד הדלת הנעוּלה והסב את פניו אילך ואילך לכון את הצד שמשם באה הצינה, ולא יכוֹל. אחרי רגע ניעוֹרה בוֹ השאלה, אם יחידי הוּא כאן, אוֹ יש עוֹד מישהוּ בחדר. אין דרך אחרת אלא לנסוֹת להתקדם לפנים החדר. רצפה לא הוּרגשה תחת הרגליים, רק קרקע רכּה: עפר כּבוּש אוֹ אבק? הפלירינה הרטוּבה הכבידה עליו ודבקה לבגדיו, וגם הם רטבוּ עד שבמקוֹמוֹת אחדים טפחוּ המים עד בשׂרוֹ. כחבוּק קרח חש את כל גוּפוֹ. פסע שתיים שלוֹש פסיעוֹת ועמד. יש אמצעי טוֹב יוֹתר. הוּא ציפצף, מתחילה בחשאי, אחר כך הגביר ציפצוּפוֹ הלוֹך והגבר. “מה נפשך, אם יש כאן מישהוּ עֵר – יענה, ואם ישן – יתעוֹרר”. אך החשיכה קלטה את קוֹל הציפצוּף כמרבד רך ולא נשמע שוּם זיע, מלבד זרם הגשם והרוּח בחוּץ. “לבדי”, החליט. “אם כן צריך למצוֹא איזה מקוֹם שכיבה. צריך לפשוֹט את הפּלירינה הנוֹטפת והכבידה הזאת. אילוּ אפשר היה גם לחלוֹץ את הנעליים הממוּסמסוֹת במים וּברפש!”

הוּא פשט את שתי ידיו כעיור והלך מגשש לפניו. לבסוֹף נפגעוּ שוֹקיו באיזה זיז חד, הוֹריד את ידיו וּמישש משני צידיו וּמצא שלזיז שני ממדים, אך מתוֹך עמידה לא יכוֹל לכון את האוֹרך והרוֹחב. הניח את ידיו על השטח והיה מהלך מתוֹך גישוּש – והנה העצם נמשך ונמשך כמה מטרים. “אוֹ, הרי זוֹ איצטבה גדוֹלה. משמע שגם החדר גדוֹל. כאן אפשר יהיה להתמתח כהוֹגן. מילא, עד הבוֹקר לא נשאר עוֹד הרבה. עתה בודאי שתיים וחצי, עד שש – שלוֹש וחצי. לא נוֹרא!” והוּא טיפס ועלה על האיצטבה והרגיש שהיא במקצת משופּעת ועוֹלה ועשׂוּיה קרשים חלקלקים. לעת עתה ישב על שׂפת האיצטבה וצפה לחדוֹר לתוֹך האפילה. כעבוֹר רגעים מעטים נדמה לוֹ, שהוּא מבחין משׂמאל, הרחק ברוּם הכוֹתל, איזה ריבּוּע אפוֹר, אך קשה היה לשער את גוֹדלוֹ. בוַדאי חלוֹן שם אוֹ אשנב והלילה מאפיר בעדוֹ החדרה. מרגע לרגע התגלם הריבּוּע יוֹתר ויוֹתר, עד שהבחין את מסגרתוֹֹ בדיוּק. כן, אשנב רחב. בודאי יש עליו סבכת ברזל. פתאוֹם זכר את שאלתוֹ של שטארק: “איך מכריזוֹת התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים?” וצחק לעצמוֹ בקוֹל. גם לצחוֹקוֹ לא ענה הד. “כמה לא נעים לצחוֹק כאן באפילה!” הוּא התרוֹמם והרתיע את עצמוֹ במעלה האיצטבה עד שהעלה את כל רגליו. פשט את הפלירינה. קיפּלה והניחה בזהירוּת לצידוֹ, הסיר את המגבעת והניחה על הפלירינה וּבעצמוֹ השׂתרע וגישש בראשוֹ אם לא ייתקל בקיר. “לא, האיצטבה כנראה רחבה דיה”. הניח לאט את הראש, שׂם תחת ראשוֹ את אגרוֹפוֹ וּביקש להאחיז את עצמוֹ בתנוּמה. “כמוֹ אז, לפני שנים, בפוּנדק של הצדיק הקיטע, כשנדדתי בכפרים”, הירהר לעצמוֹ במשהוּ הקלה, “הה, אז הייתי אחר: איזוֹ קלוּת, איזוֹ אהבת חיים, איזה חוֹסר דאגה, איזוֹ קליטת רשמים!” אך שכב רגעים מספר התחיל רוֹעד. עתה הרגיש בעליל שהצינה הוֹלכת ונמשכת בזרם ישר מן הריבּוּע המאפיר שם ברוּם הכוֹתל. “האשנב פרוּץ”, החליט. “איזה סקאנדאל! מכניסים אדם מן היישוּב, שלא נמצא בוֹ כל חטא, לתוֹך מרתף כזה, בליל סתיו, בגשם וקוֹר, והחלוֹן פרוּץ! הרי הם יכוֹלים לגרוֹם למחלה אנוּשה וגם למיתה! אֹוֹ, בבוֹקר אגיש קוּבלנא למשגיח בית האסוּרים! סדרים כאלה נאים לרוּסיה!” אך הצינה נמשכה ונמשכה, כאילוּ מצאה לה עתה נקוּדת אחיזה והכאיבה לוֹ ושברה את גוּפוֹ המיוּגע, עד ששיניו התחילוּ נוֹקשוֹת . הוּא ישב שוּב, לקח את הפלירינה, פרשׂה על עצמוֹ ושכב. את המגבעת קיפּל והניחה מתחת לראשוֹ. אך הקוֹר לא פחת. אדרבא, רטיבוּת הפלירינה וכוֹבדה הכאיבוּ עוד יוֹתר. “אה, אמש ביליתי כל הלילה ברכבת, כמעט לא עצמתי עין. כל היוֹם ניטלטלתי ממקוֹם למקוֹם – ועתה לינת לילה כזוֹ. ווֹסטבּיה!” קרא לעצמוֹ בלשוֹנוֹ של שטארק, “הגם אוֹתם הכניסוּ לתוֹך חדרים כאלה? מי יוֹדע? בבוֹקר יספּרוּ את קוֹרוֹתיהם. אני מתאר לי את פרצוּפוֹ של שטארק. תפּוחוֹנים!”

עוֹדנוּ אחוּּז הירהוּרים אלה ושוֹקע לתוֹך עצבוּת – והנה הבהיק אוֹר קלוּש בחוֹר שבטבּוּר הדלת ונשמעוּ צעדים נגררים וצילצוּל מפתחוֹת. רוּדוֹרפר חיכּה במתיחוּת. הדלת נפתחה ונכנס השוֹמר המנוּמנם, הטיל על הקרקע שׂמיכה ישנה, אחר סחב והכניס סוּלם, סמכוֹ בקיר, עלה בוֹ והעלה אוֹר רפה במנורה קטנה שהיתה תלוּיה שם. נתבהר קצת החדר. האיצטבה היתה רחבת ידיים והיה עליה מקוֹם לעשׂרה אנשים, לפחוֹת. בפינה, מתחת למנוֹרה, היה “כיסא” פתוּח. יוֹתר לא היה דבר. האשנב היה קטן ממה שנדמה בחשיכה, סרוּג בסבכה וּשמשוֹת אין לוֹ.

רוּדוֹרפר פנה אל השוֹמר בניקוּש שיניים:

– אפשר להצטנן כאן. יראה אדוֹני. כוּלי רטוֹב מגשם. אוּלי אפשר לסתוֹם את האשנב?

– לא יזיק לך כלוּם. אינך כאן לא הראשוֹן ולא האחרוֹן. – השיב השוֹמר והסיר את הסוּלם.

– אוּלי יעבירני לחדר אחר? יקבל “מתנה”.

השוֹמר הביט רגע באסיר, יצא ונעל.

עצב וחרוֹן אחזוּ את לבוֹ של הנשאר. איזוֹ התעללוּת באדם! מעוֹלם לא תיאר לוֹ, שיש באוֹסטריה מעין זה! יד השלטוֹן! הנה טעם את טעמה!…

ירד ואחז בשוּלי השׂמיכה, משכה אל האוֹר, הרימה והתבונן בה בעיוּן: כּינים בהירוֹת וגסוֹת זחלוּ עליה בין השׂערוֹת לרוֹב. הוּא השליכה בגוֹעל לאמצע החדר. “לא, את זוֹ הוּא מוּכרח להחליף לי באחרת. אם כבר דוֹאגים לאסיר שיהא לוֹ במה להתכּסוֹת – צריך שהמכסה יהיה נקי”. והוּא התחיל דוֹפק באגרוֹפיו על הדלת המפוּרזלת. הרעש היה גדוֹל. “אין דבר, יתעוֹרר כל בית האסוּרים. הוּא מוּכרח להחליף לי את השׂמיכה. נא, סדרים כאלה!” והוּא דפק עוֹד. כשעברוּ רגעים ארוּכים ולא נענה, התחיל בוֹעט בדלת ברגליו. נדמה לוֹ, כל בית האסוּרים רוֹעד. אך איש לא בא. עוּבדה זוֹ יצקה בוֹ עוֹפרת של יגוֹן. “אם כן אני בסוֹהר ממש”, דיבר לעצמוֹ בקוֹל, “רגילים הם בכמוֹ אלה”. בכלל דיבּר כאן אל עצמוֹ בקוֹל לפכּח את הבדידוּת. הוּא הסתלק מן הדלת האכזריה והסתכּל במנוֹרה הקטנה, הרחומה. היה לוֹ חשק להגדיל אוֹרה, אך בלי סוּלם אי אפשר היה להגיע אליה. התחיל אפוֹא מתהלך בחדר הלוֹך ושוֹב, לאוֹרך ולרוֹחב, כדי לחמם את עצמוֹ משהוּ. הקרקע היתה באמת עפר כבוּש, קצת טחוּב. לא ענה כל הד לצעדים. נשׂא את עיניו גם לאשנב הפּרוּץ בגעגוּעים: הלילה ניבּט בתוֹכוֹ אפל, ממטיר וסוֹאן. הצל שגוֹּפוֹ הפּיל היה כל כך קלוּש, שכמעט לא הסתמן על הקיר הקוֹדר. הוא גחן והתבוֹנן מתחת לאיצטבה: תהוֹם ריקה ניבטה בו, רק פיסת נייר נחה שם. הוּא רצה להוֹציאה ולראוֹתה, אך התעצל. התהלך שוּב. “מילא, עד הבוֹקר לא רב. עוֹד שעוֹת מספר, לוּלא הצינה הארוּרה הזאת!” והתחיל לרוּץ. אחר עמד וחבט בידיו המשׂוּכּלוֹת את כתיפיו, כדרך שעוֹשׂים האיכּרים בחוֹרף, אך תחת להתחמם פרצה זיעה על כל גוּפוֹ ונפל עליו פחד של הצטננוּת מסוּכּנת. גם רגליו כאבוּ, בפרט הסוּליוֹת שהיוּ צוֹרבוֹת מאד. ישב על שׂפת האיצטבה, קלט את סנטרוֹ בכפּיו והשתקע בהירהוּרים. מוֹחוֹ נאחז מיד בדימדוּם ודמיוֹנו ניעוֹר. הנה הוּא מתנדנד באיזוֹ נדנדה גדוֹלה, מטוּשטשת, אך הנה הנדנדה הוֹלכת וּמתבהרת וּמתבלטת עד שהיא נעשׂית… אנייה גדוֹלה. האנייה נוֹסעת לחוֹפי ארץ ישׂראל. חברת בחוּרים צעירים, רוּבם רוּסים, נוֹסעים באנייה. כוּלם עליזים, שׁרים, לוֹבשים חוּלצוֹת לבנוֹת

וּנקיוֹת. ביניהם נערוֹת אחדוֹת. אחת דוֹמה לפּוֹליה, לא, באמת פּוֹליה. כוּלם מדברים עברית במבטא רוּסי. פנים שׂמיחים להם, אך העיניים משוּם מה עצוּבוֹת. איזוֹ אש חבוּיה יוֹקדת בהן, איזוֹ אש נאצלת, אש המפעל, אש הקוֹרבּן. פּוֹליה מתהלכת ביניהם כאחוֹת חוֹבשת… והנה צנח ראשוֹֹ הצידה והוּא התנער בבהלה. מראה החדר קרע, הפיץ באחת את אריגת חלוֹמוֹ. “היכן שטארק?” קרא, “היכן פּוליה? פּוֹליה?” והשם פּוֹליה היה עתה כל כך חמים, כל כך ממוֹגג. לבוֹ נמלא כיסוּפים לראות את פניה, לשמוע את קוֹלה הנגיני, המשעבּד. איזה חן במבטאה! איזוֹ חסוּת בגוֹּפה החסוֹן! אילוּ יכוֹל לבכוֹת לתוֹך חיקה הרחב, הנאמן! עתה מוּבן גם רוֹטמאן… והוּא ירד והתחיל מהלך שוּב בסוּליוֹת צוֹרבוֹת. נשען בגבּוֹ אל הקיר שמנגד והסתכּל ישר במנוֹרה התלוּיה. אך גם בעמדוֹ תקף עליו הנימנוּם, ורק מתוֹך יראת נפילה התאוֹשש והתחיל מהלך שוּב. בעברוֹ ליד האיצטבה גחן שוּב וּפיסת הנייר גירתה אוֹתוֹֹ. הוּא מוּכרח להוֹציאה. אך עוֹד התעצל.

צריך בכל זאת לשכּב. עלה על האיצטבה, התעטף במרץ בפלירינה, עצם את עיניו בחזקה וּבכל כוֹח רצוֹנוֹ התאמץ להירדם, אך דוקא הכּרה זוֹ מנעה ממנוּ את השינה. התחיל מתהפך במכאוֹבי נפש מצד אל צד. והצינה הוֹלכת וּמתגברת. “עוֹד מעט יהיה בוֹקר!” ניסה לנחם את עצמוֹ, “תמיד הצינה מתגברת לפנוֹת בוֹקר”. ושיניו נקשוּ והברכּיים רעדוּ והתנקשוּ. “ישיבת כרכים ריככה והתישה אוֹתי. אדם עוֹבד לא היה סוֹבל כל כך. הנה, זה כוֹחוֹ של האינטליגנט במצב ביש. גם מטעם איגוֹאיסטי זה, לחזק את הכוֹֹחוֹת החיוּניים, צריך לנסוֹע לארץ ישׂראל. שם מוּכרח האדם היהוּדי לעבוֹד בטבע, באויר. פּוֹליה! פּוֹליה!” קרא בכלות נפש מכאיבה עד מאד, “אילו יכולתי לשמוע רק את קוֹלך, ולוּ גם דרך חוֹר הדלת הזו?” מהוּתוֹ של שטארק הלכה הלוֹך והיטשטש, רוֹטמאן לא היה במציאוּת עוֹד. פּוֹליה, פּוֹליה! – והלב גוע. פתאוֹם שמע גירוּד מתחת לאיצטבה. אהא! גחן והביט: עכבר גרר את פיסת הנייר. כשנראוּ פניו מתחת לאיצטבה עמד העכבר ונתן בוֹ עיניו הזעירוֹת והדוֹקרוֹת, כשני ראשי סיכּה. רוּדוֹרפר תיסס בקוֹל שמגרשים בוֹ חתוּל, אך העכבר לא זז. הוּא ספק עליו בשתי כּפּיו. העכבר עמד בלי נוֹע. איזה חצוּף! בודאי הוּא תוֹשב פה ואינוֹ מתפעל מן הגר. אין גם מה לזרוֹק בוֹ. רקע ברגל, והעכבר התחיל שוּב גוֹרר וּמרשרש בפיסת הנייר. אין ברירה, צריך להוֹציאה. הוּא התמתח על הקרקע, הסיע את עצמוֹ לתוֹך הצל, פשט את ידוֹ ואחז בנייר. כשעמד והתבוֹנן בוֹ לאוֹר המנוֹרה ראה שבידוֹ חצי דף קרוּע מאיזה קאטאלוֹג של מכוֹנוֹת חקלאיוֹת. חצי מכוֹנת הדיש היה קרוּע, אך שוּרת השׂקים לקליטת התבוּאה התלוּיה בחזית המכוֹנה היתה בוֹלטת. קטע תמוּנה זה החיה בוֹ את זכרוֹן הכפרים, הגרנוֹת, שמי הקיץ הבהירים, זימזוּם המוֹטוֹר, קריאוֹת הפּוֹעלים, צוחוֹת ה“שקצוֹת” וקישקוּש הרצוּעוֹת החלקוֹת, הקישקוּש הקר, המהיר, הממריץ. אף כדוּרי הלוֹקוֹמוֹבּיל טסוּ סבבוּ והבהיקוּ, סנורים לעין. האבק העטיש את האף. והוּא התחיל מתעטש: אחת, שתיים, שלוֹש. “כמה גדוֹל כוֹחה של אילוּזיה!” עינוֹ נפלה על ה“כיסא”: “את פיסת הנייר יש לשמוֹר…” אחרי שקרא את כל הנדפס עליה קיפּלה במתינוּת וּבדיוּק וּנתנה בכיסֹוֹ.

הוּא ישב שוּב על קצה האיצטבה והביט בעצב לתוֹך החלל. וּבשבתוֹ כך זכר בית אחד מתוֹך שיר “האסיר” של לרמוֹנטוֹב, זה ששטארק דיקלמוֹ בבית המרזח:

גַּלְמוּד אָנִי, אֵין נִחוּמִים,

כְּתָלִים חֲשׂוּפִים כֹּה וָכֹה,

קַו הַפַּנָּס יָאִיר נוּגֶה,

הַשַּׁלְהֶבֶת גּוֹוְעָה בוֹ.

“אין שירה עצוּבה כשירה הרוּסית”, החליט, וראה עתה שוּב בבהירוּת את פרצוּפוֹ של שטארק בשעה שהוּא מדקלם את המשוֹררים האהוּבים עליו. גם הוּא, רוּדוֹרפר, קרא בשנים האחרוֹנוֹת מעט רוּסית. שתי הלשוֹנוֹת הסלאויוֹת שידע, פּוֹלנית ורוּתינית, הקלוּ עליו את קריאת הרוּסית, אף כי לא יכוֹל להתגבר לגמרי על הזרוּת שבלשוֹן זוֹ בשבילוֹֹ. ביחוּד קרא את צ’יחוֹב והיה מדמה אוֹתוֹ אגב קריאה למוֹפּאסאן. “הוּא יוֹתר לירי, אך פחוֹת מסַפּר, פחוֹת מבין את העוֹלם והאדם… אין בוֹ אכזריוּת של אמן… הליריוּת והבדחנוּת יוֹנקוֹת שתיהן מאוֹתוֹ מקוֹר של חוּלשה…”

המחשבוֹת הספרוּתיוֹת שיכחוּהוּ לרגע את מצבוֹ וגם את גוֹדל הקוֹר לא הרגיש עוֹֹד. אך מתוֹך מחשבוֹת אלוּ נאחז ברוֹמנוֹ של דימא: “לי קוֹנט די מוֹנטי קריסטוֹ”. תיאוּרי האסיר החוֹתר שנים בתחתיוֹת בית האסוּרים, פגישתוֹ עם דאנטס – פעלוּ על דמיוֹנוֹ הגרוּי. האין הוּא האסיר ההוּא? והוּא רוֹאה את עצמוֹ מוּטל על גחוֹנוֹ בתוֹך מחילה אפילה וחוֹתר בציפּוֹרניו, אוֹ בחתיכת ברזל קטנה. כל רגשוֹת האסיר ההוּא עברוּ בוֹ ברגעים אחדים. הוּא פקח את עיניו; הקיר שמנגד משך את תשׂוּמת לבוֹ. ירד וניגש אליו. שחה והתחיל מנקש עליו בפרק אמתוֹ. נשמעוּ דפיקוֹת דקוֹת וּרצוּפוֹת. הוּא המתין רגע לתשוּבה. והנה באמת הגיעוּ מן העבר השני נקישוֹת אחדוֹת בסדר מסוּים. האין שם שטארק, רוֹטמאן? הוּא נקש שוּב ושוּב, בצוּרוֹת שוֹנוֹת – אך מעבר לקיר ענוּ עוֹד שתיים שלוֹש פעמים ואחר נדמוּ הנקישוֹת. “שם יוֹשב בודאי אסיר מנוּסה – ואני בּוּר, אינני שוֹמע את לשוֹנוֹ”. והוּא נקש שוּב ושוּב, אך תשוּבה לא באה עוֹד. הוּא לא רצה להרגיז יוֹתר את מנוּחתוֹ של האסיר האוּמלל והתרחק ביגוֹן רב מן הקיר. אך עתה נעשׂה צר ללבוֹ עד להתפּקע. “אלי, אלי, בבדידוּת איוּמה זוֹ!” והוּא פסע פסיעוֹת מרוּשלוֹת וּמפוּזרוֹת, רעד וחש מתוֹך צער את צריבת הסוּליוֹת בתוֹך הנעליים הכבידוֹת. לבסוֹף עלה על האיצטבה, התרוֹמם, זחל והצטמצם מכוּוץ בזוית וכה שכב חצי ער וחצי נם. ראשוֹ טמוּן בחיק מעילוֹ וּמוֹחוֹ חתוּל בהזיוֹת חַמוֹת.

קריאוֹת וּצוָחוֹת העירוּהוּ. חלל החדר היה אפוֹר-ירקרק. המראה היה עוֹד עגוּם מבלילה. השלהבת במנוֹרה הבליחה חיורת: “קו הפּנס יאיר נוּגה”. האשנב הפּרוּץ היה מלוּכלך וּמאוּבּק.

הגשם חדל, אך הצינה היתה גדוֹלה עד להקפּיא. אוּלי מפני היקיצה. ממרחק רב הגיע צילצוּל הטראמויי. הקוֹלוֹת במסדרוֹן באוּ מצדדים שוֹנים. נשמעה גם ריצת רגליים וצילצוּל מפתחוֹת. אחד צעק, כאילוּ רצחוּ אוֹתוֹ, אחר נשתתק. נשפּכוּ בהמוּלה מים רבים וּמישהוּ שיכשך בהם במטאטא. קרת המים שוּב מילאתהוּ חלחלה. הוּא זחל וירד מן האיצטבה, העוֹרף כאב והרגליים היוּ כבוּלי עץ. ניגש אל הדלת להשקיף בעד החוֹר אל המסדרוֹן. החוֹר הקטן, כטפח, היה אטוּם בפח וּבוֹ נקבים נקבים קטנים, כמסַננת. דרך הנקבים האלה אפשר היה לראוֹת רק כדי אמה אחת. ראה רגליים יחיפוֹת רצוֹת ועוֹברוֹת במים וּדלי מיטלטל לצידן, רגלי אשה. אחר פסעוּ ועברוּ בתוֹך המים זוּג מגפיים גסים. עתה הבחין גם את דברי הצעקוֹת:

– חזיר! גָנַב שוּב שתי פרוּסוֹת גדוֹלוֹת.

– הוּא, הוּא! חי נפשי, נתתי לוֹֹ בשלשלת על הראש.

– ה“סחָבה” עוֹמדת כל הזמן עם יאשק ותוֹחבת לוֹ טבּק דרך הסדק שבדלת.

– שפוֹך עליה את הדלי. כוּלוֹ. בעוֹד רגעים אחדים יבוֹֹא המשגיח.

–אוּי-אוּי-אוּי, יזוּס מריה! אני אכרסם לך את… – צרח קוֹל אשה שׁרוּק וסדוּק.

– כן, כן, הם משפשפים עד שאחוֹריהם עפים.

– לכבּוֹת את המנוֹֹרוֹת בחדרים!

– אני רץ, אני רץ, פּאניה ולאדיסלאביה, אני רץ.

– דררר!

וּדבר מה כבד, כחבית, נתגלגל בדירדוּר כמוֹ מעל מדריגוֹת רבוֹת.

“הרי אני בבית סוֹהר ממש. ארסטאנט,” חזר רוּדוֹפר לעצמוֹ בניקוּש שניים וכמעט בעליצוּת. “עוֹד מעט אקבל פני אוֹרח חשוּב, את המשגיח.” והוּא התחיל מהלך וּמסַדר לעצמוֹ את הטענוֹת שיטען באוֹזני המשגיח. קוֹדם כל ידרוֹש שיעבירוּהוּ לחדר אחר, שאין שם אשנב פּרוּץ, ושנית יבקש שׂמיכה נקייה. ואוּלי יוֹציאוּהוּ הבוֹקר לגמרי? לא, לזאת אינוֹ מקוה כלל. מי זה ישתדל בשבילם? פרידמאן לא יגיד לאיש. ביחוּד אחרי ששטארק קרא אחריו “חזיר”. ו“הם” אינם ממַהרים. מה איכפּת להם? בוַדאי יצטרך לבלוֹת פה כמה ימים, עד שיעשׂוּ בדיקוֹת בבתים ויבררוּ את ישרוּתם. צריך לדאוֹג אפוֹא, לפי שעה, ל“תנאים אנוֹשיים”.

ניסה לדפּוק על הדלת, אך לא קיבל מענה. כעבוֹר רגעים מספר דפק שוּב.

– מה שמך? – שאל קוֹל אשה חרש מאחרי החוֹר שבדלת וּפרצוּפה נלחץ אל הפּח.

–קוּבּה! – ענה רוּדוֹרפר במבטא הקראקוֹבי, קצת מאזוּרי – הבי מעט טבּק!

– כרגע, קוּבּצ’וּ!

והיא רצה ברגליה היחיפוֹת על הרצפה הרטוּבּה. כעבוֹר רגע שבה ולחשה דרך הנקבים:

– בסדק שלמעלה. התרוֹמם. משוֹך ביד את הדלת!…יוֹתר לא השׂגתי. אוּלי אחר כך. גפרוּרים יש לך? טוֹב… קח עוֹד אחדים. הנה פה…

והיא תחבה לוֹ חמישה-שישה גפרוּרים דרך הנקבים.

– מאַין הביאוּך הנה?

– משם, מבית הסוֹהר הגדוֹל.

– כשתצא אל הביקוֹרת אעמוֹד מאחרי המדריגוֹת.

– ותביאי עוד טבּק?

– זה אביא לך.

והיא הוֹשיטה לוֹ לשוֹן ונסתלקה. אחר רגע שבה:

– פסט, קוּבּצ’וּ ֱ! יש לך כסף אצל השוֹמר? אביא לך יי"ש. חי נפשי, לא אשתה בדרך.

– מכירים אתכן… וּמה שמך?

– סטפצ’ה. קוֹראים לי חרוּמת אף, אך חי נפשי, יש לי אף שלם, רק קטן. תחת זאת יש לי…

– לכי לכל הרוּחוֹת, זוֹנה מסוֹאבה! – הגס רוּדוֹרפר את קוֹלוֹ.

כעבוֹר שעה קלה שמע פתיחת דלתוֹת וּנעילתן. עתה נשׂאוּ במסדרוֹן את האוֹכל. הדליים קישקשוּ. הנוֹשׂאים התקוֹטטוּ וצעקוּ. מישהוּ חירחר בגרוֹנוֹ חירחוּרים שחוּפים, מרגיזים. והנה חרק המפתח גם בדלתוֹ של רוּדוֹרפר, הדלת נפתחה מעט והוּשט לתוֹך החדר כרבע פת. הוּא לקח את הפּת המוּשטה והדלת ננעלה שוּב. המוֹשיט לא נראה כלל. כבר עמד אוֹר הבוֹקר בחדר ואפשר היה לראוֹת היטב את הפּת: פּת קיבר שחוֹרה, נוּקשה, מליאת סוּבּין, וּכשהגישה אל אַפּוֹ עלה בוֹ ריח חמץ חריף. “איך אפשר לאכוֹל עיסת רפש זו?” הניחה בקצה האיצטבה וּבעצמו נשך את שׂפתוֹ והתהלך וּמחשבוֹתיו טסוֹת בוֹ כנרדפוֹת באויר. הקוֹר רפה מעט, אוֹ שהוּא התרגל בוֹ. הוּא חיכּה עתה בכליוֹן נפש למשגיח, בוַדאי תהיה איזוֹ חקירה. אוּלי כשיצא לביקוֹרת יתראה עם שטארק ועם רוֹטמאן. הוּא התגעגע עתה על שניהם במידה שוה. שניהם היוּ אחיו לצרה. והנה נפתחה הדלת שוּב, הוּכנס הסוּלם, ואחד האסירים, איכר רותיני לפי לבוּשוֹ, עלה בוֹ וּכיבּה את המנוֹרה, יצק מים לתוֹך ה“כיסא” ולקח את השׂמיכה המוּשלכת על הקרקע, ולא אמר כלוּם, כאילוּ כך היא צריכה להיוֹת מוּשלכת. רוּדוֹרפר ביקש להיכּנס עמוֹ בשׂיחה, אך ההוּא גימגם משהוּ, ורק מלה אחת הציל מפיו: “יוּשׁקה” (נזיד). מצב רוּחוֹ של רוּדוֹרפור הוּקל בכל זאת. התנוּעה וּּמציאוּת האנשים בקרבת מקוֹם פעלוּ את פעוּלתן. מראה החדר – אחרי צאת האסיר-המשרת היה כמסוּדר וּמפוּנה. רוּדוֹרפר סרק את שׂערוֹ הקלוּש באצבעוֹתיו, שיפשף במטפחת את עיניו, יישר את קמטי בגדיו, קיפֹל את הפּלירינה והניחה בקצה האיצטבה, כמתכוֹנן לצאת אוֹ לקבל את פני מישהוּ. הוּא גם עשׂה מה שהיה עוֹשׂה לפעמים בילדוּתוֹ: הרטיב את קצה אצבעוֹ ברוֹק והעבירה על גבּוֹתיו ליישרן. אילוּ הכניסוּ לוֹ לפחוֹת כד מים! חבל שלא ביקש מן האסיר לתת לוֹ לרגעים מספר את הכד להתרחץ. “איך זה: גם מים אין נוֹתנים כאן?” הדלת נפתחה קצת וקוֹל עבה רעם בעדה:

– קח את ה“יוּשקה”!

הוּא מיהר וקיבל בידיו הכחוּלוֹת והרוֹעדוֹת את קערת החוֹמר החמה והמהבּילה, נשׂאה בזהירוּת והעמידה ליד הפּת. היתה בה כף עץ גדוֹלה כתרוָד וידה שבוּרה. הנזיד שבה היה כליטרא מים מבוּשלים, עכוּרים, וּבתוֹכם צפה פּקעת אפוּרה. הוּא הגיס את המים בתרוָד ושלה מתוֹכם את הפּקעת: היתה זוֹ כוּפתת בצק שצבעה משוּנה. ניסה לחצוֹתה בשׂפת התרוָד ולא יכוֹל, התרוָד החליק מעליה, רק קרוּם דק היה מבוּשל, אך התוֹך היה קשה כאבן. “פת שחרית נאה! כמוֹ בבית האוֹכל של הצ’יכי”, צחק רוּדוֹרפר לעצמו. עליצוּתוֹ נתגברה. אך צימאוֹן גדוֹל הציק לוֹ בגרוֹֹֹנוֹ וּלהבל המים החם גבר צמאוֹנוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא גחן, הטה את הקערה על פיה וניסה לטעוֹם מן המים. טעם תפל מילא את פיו והוּא ירק את הלוּגמה על הקרקע. פרס כזית מן הפּת הנוּקשה ולעס, אך לא יכוֹל לבלוֹע את הלעוּס. לקח את הקערה ושפך כל מה שבתוֹכה על הארץ. הכוּפתה היתה מוּנחת עלוּבה בתוֹך השלוּלית והרגיזה את חוּש נקיוֹנוֹ. הפריחה אפוֹא בקצה נעלוֹ אל מתחת לאיצטבה. “תהיה ארוּחה לעכבר!” אחר ישב וחיכּה. התנוּעה במסדרוֹן עוֹד נמשכה, אך חדלה לעניין אוֹתוֹ.

הוֹפיע בפתח השוֹמר, זה שהכניסוֹ אמש אל החדר.

– לביקוֹרת הרוֹפא!

והוּא המתין על המפתן עד שיצא האסיר. השוֹמר ליוָהוּ דרך המסדרוֹן, פנה ימינה: מנגד על הדלת היה רשוּם באוֹתיוֹת מטוּשטשוֹת: Profos, כלוֹמר, משגיח בית הסוֹהר. אחר כך עברוּ ליד גרם מדריגוֹת. רוּדוֹרפר זכר והביט שמה: סטפצ’ה לא היתה. “ודאי קיבלה מכוֹת בינתיים. אחת צעקה. ודאי היא.” אחר כך נראה על דלת אחרת: Lekarz, כלומר, הרוֹפא. הדלת היתה סגוּרה וּלפניה עמדוּ אסירים אחדים והמתינוּ לתוֹר. גם רוֹטמאן היה ביניהם, מקוּמט קצת. הוּא פסע פסיעה לקראת רוּדוֹרפר מלא התלהבוּת, כרוֹצה לחבּקוֹ:

– כבר שלחתי פתקא לדוֹדי.

– היכן שטארק?

– בקוֹמה השנייה. עליו שוֹמרים ביוֹתר.

השוֹמר אסר עליהם את השׂיחה והעמיד את רוּדוֹרפר בתוֹר. חייל מזוּין הלך לאוֹרך השוּרה הלוֹך ושוֹב.

כשיצא רוֹטמאן מן חדר היה אדוֹם ומבוּיש. רוּדוֹרפר שאלוֹ ברמיזת עיניים לסיבת הדבר. רוֹטמאן ירק בבחילה.

כשנכנס רוּדוֹרפר ראה בתוֹך החדר הקטן והקוֹדר ליד שוּלחן גדוֹל, חשׂוּף, על הכיסא הבוֹדד יוֹשב ישיבה מרוּשלת, כזוֹ שבקפה אחרי חצוֹת הלילה, איש בא בימים, כמנמנם. עיניו הצפוּנוֹת בתוֹך כיסי הדמעוֹת הנפוּחים כמעט לא נראוּ, לחָייו האפוּרוֹת היוּ תלוּּיוֹת לוֹ כארנקאוֹת

ריקים וּשׂפמוֹ המפוּזר ירד על סנטרוֹ הגלוּח-הכחוֹל. ראשוֹ היה חבוּש מגבעת גדוֹלה. “יהוּדי! ניכּר על פי החוֹטם. לעבוֹדה כזאת לא ישלחוּ משלהם.” חשב רוּדוֹרפר וחיכּה לפקוּדה.

– נוּ, הראה! – אמר הרוֹפא בקוֹל חוֹטמי קר ולא זע, רק הרחיב משהוּ את חגוי עיניו.

רוּדוֹרפר לא ידע מה להראוֹת.

– נוּ… – חזר הקוֹל.

רוּדוֹרפר הבין. אוֹדם בוּשה הציף את פניו וגל התמרמרוּת חבט אל קירוֹת לבוֹ.

– לא יכוֹלת לפתּח את הכפתוֹרים בחוּץ? אל תירא. הרי אתה טירוֹן כאן…

באצבעוֹת נרגזוֹת ציית רוּדוֹרפר. הרוֹפא התמתח קצת, שלח את ידוֹ הבּשׂרית, הקרה, הפך וּמישש, כמוֹהל בוֹדק, והניחה שוּב על מסעד הכיסא.

– לך!

רוּדוֹרפר נדחק לשוּב אל “חדרוֹ” ודוֹק של ערפל על עיניו.

נוֹסף על העלבוֹן אחזוּהוּ שיעמוּם ורוֹגז. אחרי התהלכוֹ

פעמים אחדוֹת בחדר, ניגש אל הדלת וּבעט בה פעמיים ושלוֹש. הוֹפיע השוֹמר מאחרי החוֹר.

– ישלח לי את המשגיח. תלוּנה לי אליו.

– המשגיח כבר מחזר על החדרים, – ענה השוֹמר הפעם נדיבוֹת – מיד יגיע גם הנה.

בסיפּוּק מה שב רוּדוֹרפר להתהלך הלוֹך ושוֹב. הוּא הביט אל האשנב. ברצוֹן היה מציץ בעדוֹ החוּצה. גשם לא ירד. העננים זחלוּ. אך איך יעלה שמה?

כשנכנס המשגיח הגבוֹה, הדוֹמה מאד לאוֹתוֹ קוֹמיסאר בתחנת המשטרה, כאח לוֹ ממש, עמד לפניו רוּדוֹרפר עמידה אמיצה וּפניו רצינים. הוּא הבליט את מבטאוֹ הקראקוֹבי והרצה את כל טענוֹתיו על הסדר בקצת סגנוֹן משפּטי. לא לחינם למד משפּטים במשך שנים אחדוֹת, המשגיח שמע הכוֹל בסבלנוּת, והשוֹמר עוֹמד כל הזמן מאחוֹריו עמידה של כבוֹד. ככלוֹת רוּדוֹרפר את דבריו, התבוֹנן המשגיח בחדר אילך ואילך. העיר על דבר המנוֹרה שהיא מפוּיחה. גחן והביט אל מתחת לאיצטבה. אמר שיש לטאטא תחתיה. הסתכל בכתלים אם שלמים הם ולא נפרץ בהם מאוּם. אחר זיכּה גם את רוּדוֹרפר, שעמד כל הזמן תּמיה וזוֹעם, בתשוּבה קצרה:

– אחרי הצהריים נעבירנוּ אל חדר אחר. שם לא ישתעמם.

רוּדוֹרפר רצה לוֹמר עוֹד איזה דבר, אך המשגיח כבר פנה ויצא עם השוֹמר.

בצהריים הביאוּ לוֹ שוּב אוֹתה ארוּחה, שהוּבאה לוֹ בבוֹקר. להבל התבשיל החם חש רוּדוֹרפר, כי מעיו מצטמקוֹת בכאב. הרעבוֹן הציק לוֹ מאד. ניסה שוּב לחתוֹך את הכוּפתה ולא יכוֹל. התכוֹפף וגמע מן המים החמים. הפעם לא עוֹררוּ בוֹ עוֹד בחילה כזוֹ. היה בהם טעם קמח ערב גם גירד בשׂפת התרוָד את הקרוּם הרך שעל הכוּפתה ולקקוֹ בתיאבוֹן זהיר. בזה היה טעם הקמח עוֹד יוֹתר מרוּכּז. הפּה נתמלא רוֹק. את התוֹֹך החי הניח. חדר הוּחם משהוּ. גם הפּלירינה, אף כי לא נתייבּשה, הנה נתקשתה בהיוֹתה פרוּשׂה על האיצטבה. כּיסוּפים עזים לאנשים התחילוּ לסעוֹר בלבוֹ. למה זה הפרידוּ בין שלוֹשתם? האמנם חשוּדים הם באיזה פשע נוֹרא? ודאי העניינים עם סרבּיה נסתבכוֹ ועל הגבוּל הרוּסי הוּרגשה תנוּעה צבאית חשוּדה, והאוֹסטרים מוּכרחים לנהוֹג זהירוּת חמוּרה –

אוּלם כאן הרי אין שוּם יסוֹד, רק מלשינוּת שפלה מתוֹך נקמה מצד הבּלש המוּמר… חבל, שרוֹטמאן לא נתן לוֹ, כרצוֹנוֹ, “אחת תחת העיניים”… שערוּריה כזאת! הייתכן! אילוּ נוֹדע הדבר לקסלר היה עוֹשׂה מן העניין מַטעמים ל“מוֹניטוֹר”, גם הציר ברייטר עצמוֹ היה מכניס, אפשר, אינטרפּלאציה בבית הנבחרים בוינה. הוּא אוֹהב “עניינים” כאלה. אבל מי זה יוֹדיע לקסלר? פרידמאן עבר כמתנכּר. למה קרא אחריו שטארק “חזיר”? נשארה רק פתקתוֹ של רוֹטמאן. הבחוּר הזה לא עוֹרר בוֹ אֵמוּן יתר. אפשר שגם שיקר ואין לוֹ כלל דוֹד עוֹרך דין… סטוּדנטים מסוּפּקים אלה מן הפּרוֹבינציה!… בינתיים, עד שיעשׂוּ את החיפּוּשׂים בבית כל אחד ואחד (אצלוֹ יצטרכוּ לחפּשׂ במלוֹן. הללוּ שם יחשבוּ, מי יוֹדע איזה “סוּבּייקט” בא להתאכסן אצלם!) יכוֹלים לעבוֹר כמה ימים. הוּא היה מלא סקרנוּת על החדר החדש, שהבטיח לוֹ המשגיח בהוֹספה ששם לא ישתעמם. בוַדאי יהיה שם עוֹד אסיר אוֹ שניים…

בשעה שתיים בערך, לפי ההשערה, בא השוֹמר לקרוֹא לוֹ. – הנה שׂמיכה נקייה. יקחנה ונעלה למעלה, למספר 52.

– “בגימטריה כלב”, חשב רוּדוֹרפר והלך אחריו. על כל דלת נעוּלה שעברוּ שאל את עצמוֹ: “אוּלי כאן שטארק?” מרוֹטמאן הסיח דעתוֹ. בטוּח היה בוֹ, שהוּא שקרן. תמיד היה חשוּד בעיניו על התפּארוּת שוא.

מתוֹך מספר 52 הגיעה המוּלה. השוֹמר פתח את הדלת, דחף בקלוּת את רוּדוֹרפר פנימה ונעל אחריו.

מחיאוֹת כפּיים אחדוֹת, רחוֹקוֹת, קידמוּ את פניו. הן באוּ מאצל הקיר, מאיצטבה נמוּכה, כחצי אמה מעל לקרקע. בחדר עמד ערפל, הסרחוֹן היה נוֹרא. ה“כיסא” היה באמצע החדר. זה היה קטן עד החצי מן החדר שהוּא בא משם, וּבכל זאת נצטוֹפפוּ בוֹ כעשׂרים איש. הם המוּ והתנוֹעעוּ בלי חָשׂך; אחד ישב חשׂוּף שת רחב על ה“כיסא”, גבוֹ אל הדלת וּרצוּעת חגוֹרתוֹ מוּפשלה לוֹ על עוֹרפוֹ; אחדים התהלכוּ, אחדים עמדוּ בזוית ודיבּרוּ, וּכמניין, אוֹ פחוּת, היוּ סרוּחים בשוּרה צפוּפה על האיצטבה. אחדים מאלוּ מחאוּ כף לנכנס.

במחיאוֹת כּפּיים מעין אלוּ קיבלוּהוּ פעם בילדוּתוֹ בקליניקה הגדוֹלה בלבוּב, כשאביו הביאוֹ שמה לניתוּח. הפּרוֹפסוֹר לבוּש הלבנים הכניסוֹ בתנוּפת יד לתוֹך אוּלם ענקי, מוּאר וּמבריק כוּלוֹ, עשׂוּי גזוֹזטראוֹת, גזוֹזטראוֹת מסביב, וּכשהוּנח על השוּלחן מחאוּ כף כל הגברים לוֹבשי השחוֹרים, שמילאוּ בצפיפוּת את הגזוֹזטראוֹת, לחרדת לבוֹ הקטן. היוּ אלה סטוּדנטים ורוֹפאים שהפּרוֹפיסוֹר הציג לפניהם חוֹלים “מעניינים”. עד היוֹם לא יכוֹל לבאר לעצמוֹ מה היה פירוּשן של מחיאוֹת הכפּיים ההן. הוּא עמד רגע נבוֹך, עיפעף בעיניו בערפל ולא ידע היכן יעמידן. “אוֹ, כאן לא תשתעמם!” הירהר, “אבל יש למהר ולמצוֹא את הטוֹן הדרוּש”. וּכשׂחקן, שפּשט את עצמיוּתוֹ ונכנס כוּלוֹ לתוֹך התפקיד, הכניס רוּדוֹרפר את ידוֹ לתוֹך צורוֹנוֹ מצד העוֹרף והתחיל מתגרד בחזקה.

– ואתה על שוּם מה? – הרעים קוֹל מעל האיצטבה. קוֹל ניחר, אך שליט.

– בשל תרנגוֹֹלוֹת, – השיב רוּדוֹרפר במבטא מאזוּרי.

צחוֹק פרוּע פרץ מכל העברים. גם היוֹשב על ה“כיסא” התנדנד מצחוֹק.

– קוּם, אָדוֹם, פּנה מקוֹם לחבר חדש! – הרעים שנית הקוֹל השליט. ויצוּר מעוּך וּמדוּבלל זקן אדוֹם התרוֹמם בלי חשק מעל האיצטבה והראה לרוּדוֹרפר את מקוֹמוֹ. רוּּדוֹרפר הניח את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, ולבוּש בפלירינה ישב על המקוֹם הצר שנתפּנה בין שני גוּפים סרוּחים. הוּא חש שהוּא דוֹחק בחזקה שתי ירכיים. בשבתוֹ כך בפלירינה הנוּקשה, המגבּעת המעוּכה יוֹרדת לוֹ על אוֹזניו וּפניו כחוּלים וּמנוּמנמים והשׂפם פזוּר - היה מראהוּ כמראה אסיר ותיק. “אילוּ ידעוּ האנשים האלוּ ספרוּת רוּסית, היוּ חוֹשבים אוֹתי ל”מרגל" של אנדרייב. חסרים לי רק המשקפיים השחוֹרים“. וּבחשבוֹ כך התחיל להבחין בפרצוּפים שבחדר. ה”שליט" שלצידוֹ היה גבר כבן ארבעים, נמוּך אך רחב חזה וּכתיפיים. שׂפמוֹ הצהבהב היה יוֹרד לוֹ משני עברי פיו. על לחיוֹ האחת היתה “להבת” גדוֹלה עד לאחוֹרי אוֹזנוֹ. הוּא היה מתוּח על האיצטבה וכפּוֹת רגליו הקצרוֹת, הנתוּנוֹת במגפיים טוֹבים, זקוּרוֹת באויר. השכן מן הצד השני היה ארוֹך ולבוּש אדרת שחוֹרה, שירדה יחד עם רגליו עד הרצפה. הוּא שכב פרקדן וּפניו מכוּסים במצנפתוֹ. האחירים היוּ טיפּוּסים שוֹנים. אחד שעמד בזוית ודיבּר עם שניים אחירים היה מעיף בכל רגע מבט לצד ה“חדש”, ואת רוּדוֹרפר הפליא מוּם מקוֹרי שבפניו: עינו האחת היתה יוֹשבת חדה והפוּכת שמוּרוֹת למטה, לצד הלסת, כאילוּ מישהוּ נעץ בה קרס וּמשכה הצידה והיא נשארה כך. היה פחד להביט בעין זוֹ. בפרט משך את שׂימת לבוֹ של רוּדוֹרפר נער כבן ארבע עשׂרה, בתלבוֹשת קרוּעה של גימנזיסט ותיו כסף בוֹדד, שׂריד מאחרים, מוּצמד באלכסוֹן על כנף אחד מצורוֹנוֹ. הצורוֹן היה פתוּח וצואר מזוֹהם נראה בעדוֹ. כוֹבע גימנזיסטים מלוּכלך, שבוּר וחסר מצחה, היה מהוּדק על ראשוֹ והשׂערוֹת הפּרוּעוֹת שצבען עכוֹר פוֹרצוֹת מתחתיו. שרווּל אחד במעילוֹ היה קרוּע מן הכתף עד כף היד.

– סַפּר, חבר, איך היה שם עם התרנגוֹלוֹת? – דיבּר אליו ה“שליט” בקוֹלוֹ המנסר וחוֹתך.

– תן מנוּחה, אנטוֹני. אני רוֹצה לישוֹן, – מחה מכוּסה המצנפת מתחת למצנפתוֹ.

אנטוֹני צרם את אוֹזנוֹ מאחרי גבוֹ של רוּדוֹרפר, וההוא התהפּך.

– אדרבא, – אמר רוּדוֹרפר – יכוֹל אני לספר. אין במה להתבייש. – הגילגוּל של השׂחקן פעל בוֹ בחזקה. “נפלת בפח, חביבי ועליך לשׂחק את התפקיד.”

שניים מן השוֹכבים ישבוּ וחיככוּ כתפיהם, שניים שלוֹשה מן המתהלכים עמדוּ, גם היוֹשב החדש על ה“כיסא” העמיד את פניו המטוּמטמים מוּל המסַפּר. הגימנזיסט נדחק ותפס מקוֹם ישיבה על קרן האיצטבה.

רוּדוֹרפר בדה סיפּוּר זה בסגנוֹן המתאים:

– מכירים אתם רחוֹב קוּרקוֹב, לא הרחק מן הקסרקטין? שם בית אבי. זקן – כעץ ריקבוֹן. שנים רבוֹֹת היה שוֹמר בלילוֹת בבית החרוֹשת לנקניקים של פינקלשטיין, וכל היוֹם היה ישן בבית על הרצפה. אני עבדתי שנים אחדוֹת בתחנה הראשית של הטראמויי. פעם שבר “אדם” שתי צלעוֹת לבן הכלב ה“מוֹנטיר” הראשי, ואז שׂמוּני לחצי שנה בבוֹר. כשיצאתי – מצאתי את אבי אלמן, כי אמי הזקינה – והוּא חינן את קוֹלוֹ וּמחה דמעה – מתה. אפילוּ בלוייה לא היה “אדם” – איזה גוֹרל ארוּר! אז התמסר “אדם” לשיכרוּת. מעט כסף היה לי, וגם חבירים טוֹבים נמצאוּ, והייתי מבלה ימים ולילוֹת אצל “בּוֹמבּאך”. יוֹדעים אתם? עם ה“נפקוֹת”, ימח שמן! כשכּלתה הפרוּטה התחיל “אדם” לגנוֹב. בלי בוּשה גנבתי – אך לא מעניים. הלב לא נתן. “אדם” היה בעצמוֹ עני. והנה חלה אבי את רגליו – פֹּוֹדגרה ארוּרה, ולא יכוֹל ללכת לשמוֹר. היה “אדם” מטפּל בוֹ וּמביא לוֹ כל מה שהשׂיג. יראה הזקן חיים בטרם ימוּת! עד כאן הכּוֹל בסדר, האין זאת? והנה נתקלקלה אצלוֹ ה“מכוֹנה”: יי"ש לא יכוֹל עוֹד לשתוֹֹת, פת שחוֹרה – מקיא. רק לעשן, כל היוֹם וכל הלילה. הבאתי לוֹ רוֹפא. צריך דייטה! למאה שדים, מאין אקח לוֹ דייטה? מה אני – אשה? יכוֹל אני לבשל לוֹ? אך הרוֹפא בשלוֹ: “אם אדוֹני רוֹצה להחזיקוֹ בחיים – יתן לוֹ בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת”. היסטוֹריה נאה! בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת! אחרת לא הסכין עץ הריקבוֹן! – שילם “אדם” לרוֹפא כתר – האחרוֹן שהיה בכיסי, ושילחתיו לכל הרוּחוֹת. וּמוּל בית אבי, חבירים, בית חוֹמה בן שלוֹש קוֹמוֹת בתוֹך גן וחצר גדוֹלה: יוֹשב שם מאיוֹר זקן, אלמן עם שש בנוֹתיו, אחת זקינה מאחוֹתה. אנשים אצילים, באלוֹהים! וּבחצר לוּל של תרנגוֹלים: אפשר מאה אוֹ מאתיים. כל היוֹם קוּר-קוּר, קוּר-קוּר. וּבלילוֹת התרנגוֹלים הקוֹראים אינם מניחים לישוֹן, והזקן מתהפּך ונאנח וּמקלל את עצמוֹ וקוֹרא לאמא, שתחוּס עליו ותבוֹא לקחתוֹ אליה. והנה עלתה מחשבה במוֹחי: למה לא “אסחוֹב” לפעמים איזוֹ תרנגוֹלת משם – בשביל אבי הזקן החוֹלה? וּכשבאה המחשבה, יוֹדעים אתם, חבירים, אין עוֹד מנוֹס ממנה – –

פתאוֹם קמה מהוּמה בין האסירים. נשמעוּ צעקוֹת וּמכּוֹת ויללוֹת, אחדים קמוּ ורצוּ, אחדים מן הישינים נבהלוּ וישבוּ, אך היוּ גם כאלה שלא זזוּ. מה קרה? האדוֹם, זה שפּינה את מקוֹמוֹ לרוּדוֹרפר, התהלך כל הזמן בחשאי ליד הקירוֹת, וּכשכוּלם היוּ שקוּעים בהקשבה לסיּפּוּרוֹ של החדש, ניגש בלאט אל המדף שעל הקיר ו“סחב” משם פרוּסת לחם גדולה. הגימנזיסט ראה את הדבר ורמז לאחד התקיפים וזה התנפל על ה“גנב” במכוֹת, על ידוֹ עזרוּ אחרים וכן קמה המהוּמה. אך היא דוּכּאה מיד על ידי קוֹלוֹ של אנטוֹני.

– קשרוּהוּ!

מיד הוּצא מאיזה מקוֹם חבל ארוֹך, שלבוּהוּ פעמים אחדוֹת מסביב לידיו וּלגוּפוֹ של ה“גנב”, הידקוּהוּ היטב וקשרוּהוּ מאחוֹר. הוּא התהלך עתה כפוּת ידיים.

– ואיך “סחבת” את התרנגוֹלוֹת? הן לא צוחוּ? – תבע אנטוֹני בקוֹל מרוּכּך את המשך הסיפּוּר.

רוּדוֹרפר המשיך:

– אף הגה לא השמיעוּ. כיוֹנים באוּ אל ידי. פּרצה פרץ “אדם” בחוֹמה, מאחוֹרי החצר, ישר לתוֹך הלוּל, פרצה ככיכר לחם. ואבן הכינוֹתי לי, לסתוֹם את הפּרצה, אבן מתאימה, עד כי כמעט לא ניכּר. אחר התקנתי לי שוֹט ארוך וּבקצהוּ עניבה דקה אך חזקה, וּבלילה הייתי בא אל הפּרצה, מחַלץ את האבן, שוֹלח בפנס חשמלי אוֹר אל אחת התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על המוֹט, אחר כך מוֹשיט את השוֹט עם העניבה ישר אל ראשה – משוֹך! והיא על הארץ, אף קרקר לא תקרקר! וכן סוחבה “אדם” אל הפּרצה וּמוֹציאה חַמה וכמעט לא מפרפּרת. הדבר נעשׂה בשקט גמוּר. שאר התרנגוֹלוֹת רק החליפוּ את רגליהן על המוֹט וניענעוּ ראש מחמת האוֹר ולא יוֹתר. וכן היה לזקן בכל בוֹקר מרק ניחוֹח. גם אני, צריך להוֹדוֹת, אכלתי מן הבשר, אך המרק היה כוּלוֹ לזקן. כך נמשך הדבר כחוֹדש. הוֹצאתי לוֹ למאיוֹר יוֹתר מעשׂרים תרנגוֹלת. הם הרגישוּ כי בכל בוֹקר נעלמת תרנגוֹלת אחת, אך לא הבינוּ איך נעשׂה הדבר. המאיוֹר הוֹסיף מנעוּל מוּכני, אך ללא הוֹעיל. העמיד מלכּוֹדת, כי חשב: נמייה היא אוֹ חוּלדה. אין כלוּם. כמה לילוֹת לא עצם עין, המסכּן, כדי שיוּכל לשמוֹע את צעקת התרנגוֹלוֹת בשעת החתף: לא כלוּּם. אני בעצמי הייתי מדבּר לפעמים עם האב והבנוֹת והם סיפּרוּ לי אסוֹנם. יעץ להם “אדם” לפזר בערב מסביב ללוּל שכבת אֵפר, כדי לראוֹת בבוֹקר את עקבוֹת הגנב, אדם אוֹ חיה… לעג להם “אדם”. והנה אמש ירד גשם ואני עשׂיתי את מלאכתי כדבר לילה בלילה – אבל מן השמיים גזרוּ להכשילני. תחת לשׂים את העניבה על ראש תרנגוֹלת, טעיתי ושלבתי אוֹתה על זנבו של תרנגוֹל, וּבמשכי במהירוּת מרטתי לוֹ נוֹצוֹת אחדוֹת. לא זה העיקר, אך הוּא, השׂכוי, ימח שמוֹ! הרים קוֹל צוָחה ואחריו כל התרנגוֹלת והתרנגוֹלוֹת, חרדת אלוֹהים, כאילוּ שחטוּ אוֹתם. נפל עלי פחד גדוֹל. מן הבית נשמעוּ מיד פתיחת חלוֹנוֹת וּצעקוֹת הבּנוֹת. ואני נמלטתי עם פּנסי הכּבוּי בכיס והשוֹט ביד ישר לביתנוּ. והנה, מתלאה! מפני הגשם עמד שוֹטר הרחוֹב על המדריגה מתחת לפתח ביתנוּ, עטוּף בסרבלוֹ. אני, מרוֹב בהלה, לא הרגשתי בוֹ וכן נפלתי ישר – לתוֹך זרוֹעוֹתיו. חפצתי לתת לוֹ סנוֹקרת – אך הוּא, שד חזק שכּמוֹתוֹ; חבקני בשתי זרוֹעוֹתיו ושרק – ועוֹד אני נאבק עמוֹ באוּ עוֹד שני “בני כלבה” וכן נתפּסתי…

ככלוֹתוֹ לספר הוֹסיף רוּדוֹרפר לנפשוֹ: “מחזה לא רע בשביל קינוֹ”. הרוֹשם על ה“חבירים” לא היה אדיר, אבל הספּיק שלא לבזוֹת אוֹתוֹ.

– והיכן היית עד עתה? לא בפוּרדיגה? – שאל אנטוני.

– בחדר אחר. בין שוֹדדים, ימח שמם! מסריחים כנבילוֹת.

וּבאמרוֹ זאת חש כי מחמת הדיבוּר חדר הריח הממית שבחדר לתוֹך גרוֹנוֹ וּלתוֹך ריאתוֹ והציק לוֹ מאד, אך הוּא התאפּק בכל כוֹח רצוֹנוֹ, שלא להראוֹת איסטניסוּת של “אינטליגנט”. לאט לאט התחילוּ דימדוּמי בין הערבּיים. גשם לא ירד עתה בחוּץ, אבל פיסת השמיים שנראתה בעד האשנב הפּתוּח היתה אפוּרה ורוּח קרה התחילה נמשכת משם, כמוֹ אמש בחדר ההוּא. הגימנזיסט קם אחר סיפּוֹרוֹ של רוּדוֹרפר וּביקש מאחד התקיפים שירשהוּ לקחת מעל המדף פּרוּסת לחם. “כזאת!” הראה בקצה אצבעוֹ.

– קוֹליק בבטן! – ענהוֹ הלז – למה זללת את חלקך מיד כשקיבּלתוֹ? צפרדע פעוּטה כזוֹ ואין קרקע למעיה!

– תראוּ, בלילה אגנוֹב את כל הלחם. תוּכלוּ אחר כך להרגני. לא איכפּת לי– אִיים הגימנזיסט והתגרד בזרוֹעוֹ לאוֹרך הקרע בשרווּל.

– הא לך דמי קדימה! – בעט התקיף בבטנוֹ של הנער. הלה נעץ מיד את שני אגרוֹפיו בבטן וּפרש ביללה אל הפּינה ושם עמד כפוּף וּמיבּב ולא זע. איש לא צחק ואיש לא מחה.

רוּדוֹרפר ניסה להתפּרקד ולשכב וכיון את חוֹטמוֹ לעבר החלוֹן, כדי לצוּד מעט אויר נקי. רגעים אחדים שכב כך נשען בצלעוֹתיו אל שני הגוּפים שמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, אך בשׂרוֹ כאב עליו ולא יכוֹל לשכב. התרוֹמם וישב שוּב. קלט את סנטרוֹ בכפּיו ונשען על ברכּיו, וכן היה יוֹשב והוֹגה יחד עם שאר האסירים, שנשתתקוּ כוּלם.

נשמעה שׂריטה בדלת. הגימנזיסט ששכח את מכת בטנוֹ וּמיהר אל הדלת.

– קוּבּה כאן? – שאל קוֹל דק מאחרי החוֹר האטוּם. רוּדוֹרפר הרים את ראשוֹ: קוֹלה של סטפצ’ה.

– אין לנוּ כאן שוֹם קוּבּה. ואני לא טוֹב לך?

– העבירוּ אוֹתוֹ הנה לפני שעה.

– ילך, היא קוֹראה לוֹ, - פנה הגימנזיסט אל רוּדוֹרפר – בוַדאי הביאה טבּק.

רוּדוֹרפר קם בלי חשק וניגש אל הדלת.

– אתה זה, קוֹבּצ’וּ? תסלח לי, שלא הייתי מאחרי המדריגוֹת. סגרו אוֹתי. הבאתי לך מעט טבּק. למעלה, דרך הסדק. גם גפרוּרים. קח, מחמדי. עוֹד אחד.

– וּבשבילי, חרוּמת אף? – הרעים אנטוֹני קוֹלוֹ – שלחי לי את ואנדה הקדוֹשה!

– בשבילך אנטק, אחר כך! חי נפשי! יהיה לי הרבה, תראה, בלילה, – השיבה סטפצ’ה וקוֹלה רעד מפּחד.

רוּדוּרפר קיבל את כל הטבּק והגפרוּרים. היה כדי חמש שש סיגאריוֹת.

– למי נייר פּאפּירוֹסים? – פנה מסביב.

– לי יש אחד, – ענה אנטוֹני וישב – יהיה בשביל שנינוּ. האחירים יכרכוּ בנייר פשוּט. אין דבר, הם רגילים לעשן גם עלי כרוּב.

באה תנוּעה בכל החבוּרה. הקיפוּ את רוּדוֹרפר, וכל אחד הוֹשיט פיסת נייר, שיתן עליה קמצוּץ טבּק. הוּא צבט במידה ונתן לכל אחד כדי חצי אוֹ שליש סיגאריה. כעבוֹר רגע האירוּ כמה אישים בפיוֹת האסירים. רק אחדים, הנמוּשוֹת, אוֹ אלה, שלא קמוּ מן האיצטבה, נשארו בלי סיגאריוֹת. גם הגימנזיסט לא קיבל חלקוֹ. רוּדוּרפר נתן גם לוֹ, אך אנטוֹני הרעים על הנער שיתן לוֹ את החלק, מאחר שהוּא חייב לוֹ הרבה טבּק. הגימנזיסט לא רצה, אז תפסוֹ אנטוֹני בעוֹרפּוֹ ורצה להוֹציא מידוֹ את הטבּק בחזקה, מיהר זה ונתן את הטבּק לתוֹך פיו והרטיבוֹ ברוֹק. אך אנטוֹני הפך את פניו והוֹציאוֹ מתוֹך פיו, ואז הרפּה מן הנער. הגימנזיסט השלים מיד עם מצבוֹ, רק התחיל מתחנן אל האסירים שיתנוּ לוֹ, למצער, “משיכה” אחת. הם הביטוּ בשאלה בפני אנטוֹני – וסִירבוּ. גם רוּדוֹרפר סירב, אך מטעם אחר: הוּא לא יכוֹל היה להגיש אחר כך את הסיגאריה אל פיו, וּלעשן רצה. אך הבטיח לתת לוֹ את ה“זנב”. הגימנזיסט התהלך מאיש לאיש והתחכּך בהם והעביר פניו סמוּך להם, כדי לשאוֹב משהוּ מעשן הסיגאריוֹת. תאוַת עישוּן כזוֹ לא ראה רוּדוֹרפר מימיו. המעשנים דחפוּהוּ איש אל רעהוּ, צחקוּ והתלוֹצצוּ. אך הוּא תעה ביניהם כשיכּוֹר, כהלוּם קסמים. הוּא עמד רגע לפני אחד המעשנים וּבלע אוֹתוֹ בעיניו. פתאוֹם ניצתה הן החלטה: הוּא פשט בתנוּעה אחת את מעילוֹ, הוֹשיטוֹ למעשן ואמר חיור ורוֹתת:

– קח את זה ותן את הסיגאריה.

האסיר לקח את המעיל, הפכוֹ פעם וּפעמיים, הרימוֹ והפנה את השרווּל הקרוּע אל הרוֹאים. כוּלם אחזוּ בבטנם מרוֹב צחוֹק. אז השליך האסיר את המעיל על ראש הנער, ואחר דחפוֹ בחזקה עד שנחבט בפינה. “כך הם בוַדאי מעשני האוֹפּיוּם”, חשב רוּדוֹרפר. האסירים שכּילוּ לעשן, כיבוּ את ה“זנבות” בקצוֹת אצבעוֹתיהם והחביאוּם בזהירוּת בתוֹך ניירוֹת, רק רוּדוֹרפר ביקש ליתן את “זנבוֹ” לנער, ששב להתהלך בין המעשנים, אך אנטוֹניה הכה בזריזוּת במרפּקוֹ וה“זנב” נפל לארץ. לא היה בוֹ כדי אחיזה להרימוֹ. אז כרע הנער על ברכּיו ועל ידיו, הגיש את פיו הפּעוּר אל הפּרוּר העשן וגמע את העשן בנשימה תאוָנית. מזה לא הפריעוֹ איש.

בדבּרוֹ אחר כך באפלוּלית הגוֹברת עם אחדים מן האסירים נוֹדע לרוּדוֹרפר על קוֹרוֹתיהם וחייהם וישיבתם כאן ב“פוּרדיגארניה”. אין זו אלא מאסר ארעי, מעין תחנת מַעבר לנכנסים וּליוֹֹצאים, ועל כן מרוּבּים בה העזוּבה והסבל. בבית הסוֹהר ישנם סדרים וּמנהגים קבוּעים; האסיר עוֹסק בעבוֹדה, בפנים אוֹ בחוּץ באויר; יש לוֹ מקוֹם קבוּע, כלים שלוֹ, המאכלים ניתנים בזמנם וּבמידה קבוּעה, יש מים די הצוֹרך; גם משׂתכרים איזוֹ פרוּטה. כאן – הכוֹל הפקר; הכוֹל נתוּן בידי השוֹמר, והמשגיח, ימח שמוֹ, גרוּע פי אלף מן השוֹמר. “מחר!” “מחר!” בנחמה זוֹ הם פוֹטרים את כוּלם… אילוּ אפשר היה לשׂרוֹף את ה“פוּרדיגה” הלזוּ! – אנטוֹני כבר רצה את עווֹנוֹ, עווֹן השתתפוּת ברצח, שלוֹש שנים “מאסר כבד”, ועתה הוּא מתגוֹלל זה שלוֹשה שבוּעוֹת כאן וּמחכּה לסידוּר ניירוֹתיו, ל“כתוֹבת הקעקע” החדשה וּלצילוּם, כדי שיוּכל לצאת. יוֹם יוֹם יכוֹל הוּא לצאת, אך הם, הכלבים, מעכבים. יודעים הם שיש לוֹ כסף. אבל, אם גם שנה יחזיקוּהוּ – יקבלוּ את “זה”. והראה אצבע משוּלשת. אחד ה“תקיפים” גנב במשך שנה שלימה חבילוֹת סחוֹרה מתחנת רכבת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת. חצי שנה ישב בזלוֹצ’וּב, עתה העיברוּהוּ ללבוּב, אך לעת עתה אין מקוֹם פּנוּי בשבילוֹ בבית הסוֹהר הגדוֹל. האדוֹם המדוּבלל “שיחת את דרכוֹ” עם סוּסה. הגימנזיסט, יאנק שמוֹ, ברח זוֹ הפעם הרביעית מבית אביו, פקיד בית המכס בעיירה רחוֹקה בגאליציה המערבית, ועתה שוֹלחים אוֹתוֹ שוּב ב“שוּבּפּאס (אֶטאפּ) הביתה; אך בינתיים נתפּס בגניבה ו”תקעוּהוּ בפוּרדיגה“. אחד, בעל העין המשוּכה, העקוּמה, קראוּ לו ה”זכרן“, היה כייס בשוּק. עתה הוּא משגיח כאן בשעת משׂחק הקלפים. היה שם זקן אחד, יוֹער פוֹלני, שהרג בשגגה איכר רוּתיני, ישב שנתיים ועכשיו ממתין לתוֹרוֹ לצאת. “הנה הוּא. כמעט תמיד הוּא ישן. הוּא כבר קצת…” והמסַפּר עשׂה באצבעוֹ עיגוּל על מצחוֹ. זה שיוֹשב שם הוּא “פּייסי” (פּאוֹת) יהוּדי, אך כבר האכילוּהוּ כאן חזיר כמה פעמים. גם משכוּ לוֹ… והריהוּ כבר כגוֹי לכל דבר. הם כבר עייפים מלהכּוֹת אוֹתוֹ. והוּא כבר חדל לדבּר. את מנתוֹ הוּא מקבל בשלימוּת. צדק הוּא צדק. מה עווֹנוֹ? היה רוֹכל ונמצאוּ בידוֹ אבני משקל מזוּיפוֹת. היוּ שם עוֹד פוֹשעים מסוּגים אחרים: נשבעים לשקר, מפתים, אוֹנסים, רוֹצחים אך הרוֹב – גנבים, גנבים מכל המינים. ביניהם חדשים, שחיכּוּ למשפּטם, כדי לעבוֹר אל בית הסוֹהר להיוֹת שם אזרחים קבוּעים, וּביניהם ישנים, שחיכּוּ לגמר שיחרוּרם. אך איש לא היה מעוּניין להחיש את יציאתם. אלה חיכּוּ בכל בוֹקר להיוֹת קרוּאים אל ה”פּרוֹפוֹס", אוֹ אל תחנת המשטרה, וּכשהיוּ נכזבים –היוּ מקללים חצי היוֹם, עד שהיוּ משתתקים ונכנסים שוּב לענייני יוֹם יוֹם. ביחוּד ידוּע היה יוֹם החמישי בשבוּע כיוֹם של שיחרוּר לרבים. וערב יוֹם זה וּבבוֹקר היוּ רוֹב האסירים נרגשים ונרגזים. הערב היה אוֹר ליוֹם חמישי.

לאט לאט חשך החדר. וּבחשיכה לא ראוּ כמעט כלוּם, לבד מצללי האנשים, שהיוּ מתהלכים אנה ואנה, כחיוֹת בסוּגר. היוּ אחדים, שמרוֹגז וּמקוֹר, לא עמדוּ רגע. מרגע שנכנס רוּדוֹרפר לא פסקוּ מלכת. גם מאלה ששכבוּ על האיצטבה קמוּ והתחילוּ מהלכים. רבה היתה באפילה התנוּעה על ה“כיסא”: זה יוֹרד וזה עוֹלה, הלבּין בשׂר ולפעמים גם חתיכת לבנים. נשמעוּ גם רעשים מרגיזים. אנטוֹני התחיל דוֹרש שיסגרוּ את האשנב מפני הצינה, אך אחרים מחוּ, מפני הריח הרע. “אפשר לקפוֹא, לעזאזל!!” “אפשר להיחנק, לשדים!” שני נימוּקים אלה נשמעוּ חליפוֹת ברוֹגז כבוּש, בשׂנאה וּבחירוּק שיניים. אך עדיין לא נגע איש באשנב. בא השוֹמר והעלה אוֹר רפה. בין האסירים היוּ לוֹ, כנראה, מכירים. הללוּ נגשוּ אליו ולחשוּ על אוֹזנוֹ. הוּא העמיד פנים כאינוֹ שוֹמע, אך ניכר היה, שהוּא קוֹלט הכוֹל, וּבוַדאי יקבל מישהוּ חלף אילוּ פרוּטוֹת את מבוּקשוֹ. מיד אחרי צאתוֹ קפצוּ שלוֹשה ארבעה מן השוֹכבים ואנטוֹני ביניהם, הגיחוּ ממקוֹמוֹתיהם וישבוּ בחבוּרה. אחד עמד על כתפי חברוֹ והוֹריד מתוֹך סדק שבקיר צרוֹר קלפים, וּמיד התחילוּ במשׂחק, בלי להשמיע הברה. גם באוֹר זה שבחדר אפשר היה לראוֹת כי הקלפים ממוֹרטים וּמטוּשטשים, עד שבקוֹשי אפשר היה להבחין את הציוּרים והסימנים שעליהם. כסף לא נראה, אך אחד האסירים – ה“זכרן” – ישב מן הצד והתבֹוֹנן במשׂחק. לוֹ היוּ מוֹסרים בלחישה את תוֹצאוֹת כל “מהלך” וּ“מהלך” והוּא היה שוֹמר את המספּרים בזכרוֹנוֹ. סיפּרוּ לוּ לרוּדוֹרפר,

שמעוֹלם לא טעה ה“זכרן”. זה עסקוֹ מיוֹם שבתוֹ בבית האסורים. כשמעירים אוֹתוֹ בלילה ושוֹאלים כמה יש לכל אחד מן ה“צדדים” הוּא עוֹנה מיד וּבדיוּק. לא פעם אחת ניסוּהוּ. בדברים אחירים הוּא בּעיר – אך מספּרים הוּא זוֹכר. “פינוֹמן!” אמר הגימנזיסט והתגרד לאוֹרך השסע שבשרווּלוֹ, ישב על הקרקע לרגלי המשׂחקים והסתכל במשׂחק. “כמוֹ הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן” חשב רוּדוֹרפר. הוּא הקיף במבטוֹ את כל החדר: איזוֹ תוּגה ללא ביטוּי שפוּכה על המקוֹם הזה! המחזוֹת מ“רשימות מבית המות” של דוֹסטוֹייבסקי קיבלוּ כאן את מוּבנן הנכוֹן. אך שם יש בכל זאת איזה מרחב, איזה משטר קבוּע, וכאן הכוֹל קטן, צפוּף, עירוֹם, מקרי ואָיוֹם, כה אָיוֹם! – רוּדוֹרפר לא היה סנטימנטאלי, אך לבוֹ נלחץ בוֹ בכאב אמיתי למראה עלבוֹן האדם בצוּרה זוֹ. הוּא חמל על כוּלם, הוּא כמעט אהב את כוּלם, וּמאוּשר היה אילוּ יכוֹל לעשׂוֹת דבר מה לטוֹבתם. אך תוֹך כדי מחשבוֹתיו תפס את עצמוֹ, כטבעוֹ: “הרי אני פילאנטרוֹפֹוֹס ונוֹסף לזה אסיר, שאינוֹ יוֹדע בעצמוֹ מה יהא בסוֹפוֹ”.

– כמה פעמים אמרתי לסגוֹר את החוֹר, למאה שדים! – בקע פתאוֹם קוֹל חרוֹנוֹ של אנטוֹני – יאנק, עלה על כתיפיו של הריצ’קוֹ וּסגוֹר!

נשמע הגימנזיסט והאשנב נסגר. כעבוֹר רגעים מספר עמד אֵד חם וכבד בחלל והנשימה הלכה הלוֹך והסתתם. רוּדוֹרפר לא יכוֹל לשבת עוֹד על מקוֹמוֹ. קם והתהלך, זקף את צורוֹנוֹ והליט בוֹ את פניו, העמיק נעץ בוֹ את חוֹטמו, כדי שלא ינשוֹם את האויר ישר, כי אם מסוּנן בעד האריג. כך, נדמה לוֹ, הוּקל לוֹ קצת. אך ברגליו חש עתה קוֹר גדוֹל, הן כאבוּ וּמשכוּ והתעותוּ בשברוֹן עצמוֹת. ההליכה המהירה הוֹעילה משהוּ, אך לא היה כוֹח ללכת. בעברוֹ על יד המדף ראה שם מוּנחת עוֹד פרוּסת לחם אחת. תקפוֹ תיאבוֹן ורוֹק מילא את פיו.

– שלמי הפּרוּסה?

– שלי! – ענה אחד המשׂחקים – קח החצי. אך לא יוֹתר, אתה שוֹמע?

רוּדוֹרפר דייק לחצוֹת את הפּרוּסה ולעס את חלקוֹ ברעבוֹן.

“מה יהיה?” הבהילוֹ פתאוֹם רעיוֹן מחריד, “אם יניחוּני כאן עוֹֹד לילה אחד כזה – אמוּת. ברי לי. איזה ניווּל! איך אפשר שיהיוּּ סדרים כאלה באוֹסטריה, במדינה תרבוּתית! הרי זה גרוּע מרוּסיה!” חזר פעמים אחדוֹת, וּמיד צחק לעצמוֹ! “הרי לא הייתי מימַי ברוּסיה!”

השוֹמר הביא את ארוּחת הערב: פת חריבה, אך מתוֹך כיסי אדרתוֹ הוֹציא גם אילוּ כריכוֹת נייר וּמסרן כריכה כריכה לבעליה ויצא. כל אחד התיחד עם כריכתוֹ והוֹציא מה שהיה בתוֹכה. היוּ גם שוּתפים. נשמעוּ קוֹלוֹת רצוֹן וגם נזיפוֹת וּקללוֹת. לא אחד רוּמה. היוּ כאלה שקיבלוּ מעט טבּק, אך בלי גפרוּרים. היוּ שקבלוּ בשׂר, גלדנים, מלח. באוּ בחדר תנוּעה וחיים. חבוּרת אנטוֹני, שהעלימה עוֹד קוֹדם את המשׂחק, עסקוּ גם הם ב“צידה” שנתקבלה. התחילה חלוּקה. אנטוֹני קיבל את חלקוֹ וגם “מס” מן האחירים. וכל מה שקיבל חָלק עם שניים אחירים, מן ה“תקיפים” תוֹמכי ידוֹ. אחר קרא לרוּדוֹרפר ונתן גם לוֹ פרוּסת לחם טוֹב עם נתח בשׂר.

– למה לא הזמנת אצל השוֹמר? אין לך כסף?

רוּדוֹרפר התבייש להוֹדוֹת, שלא ידע כי אפשר להזמין, וענה בעקיפין:

– גם מחר יוֹם, חבר. וגם – מחרתיים!

אכלוּ ואת הנוֹתר המעט הניחוּ על המדף. היוּ עיניים פקוּחוֹת ששמרוּ, ואוֹי לוֹ למי שיגע ברכוּש זר בלי נטילת רשוּת! השלטוֹן פה לא היה גרוּע בהרבה מן האזרחי. הגימנזיסט קיבל את נייר הבשׂר ללקקוֹ.

– מים! מים! – השמיע מישהוּ – לא נתן “בן הכּלבּה” כד מים.

– אמרתי שצריך לקמץ במים. עתה צריך לחכּוֹת עד עשׂר.

– לוּ באה ואנדה הקדוֹשה!

זוֹנה זוֹ היתה מכניסה להם לפעמים מים בצינוֹר דק מסדק הדלת. אך ואנדה לא היתה.

– כשתבוֹא סטפצ’ה אבקש ממנה.

– טיפּש! אין לה צינוֹר, וּוַאנדה אינה נוֹתנת את שלה לאיש.

– יש לה, אך לא למים טהוֹרים, טפוּ!… – התחכּם אחר.

כמוֹּ מתוֹך תהוֹם עמוּקה הגיע צילצוּל שעוֹן העיר: תשע, במסדרוֹן קמה תנוּעה. החזירוּ לאסירים את השׂמיכוֹת שנלקחוּ בבוֹקר. לתוך החדר 52 זרקוּ גל של סחבוֹת. האסירים ניגשוּ ולקחוּ איש איש את שׂמיכתוֹ.

– נוּ, ילדים, צריך לישוֹן. מחר יוֹם חמישי. – הכריז אנטוֹני רכּוֹת. הוּא היה עתה נוֹח, כמעט אבהי. שוּמן החזיר שאכל הבהיק על שׂפמוֹ.

– וצריך יהיה לפתוֹח מעט את החוֹר, כרוֹחב האצבע. – התחנן אחד.

– מי שיהין – ייעשׂה קציצה! – פּסק אנטוֹני קצרוֹת והתחיל חוֹלץ את מגפיו הטוֹבים.

“טוֹב שאין חיתוּלים רקוּבים ברגליו”, חשב רוּדוֹרפר.

אחרי אנטוֹני התחילוּ להתקין את מצעוֹתיהם גם אחירים. היוֹער הזקן קם עתה משנתוֹ. סיפרוּ לוֹ לרוּדוֹרפר, שכּן דרכוֹ לישוֹן בימים ולהיוֹת עֵר בלילות. “כמו הסוֹפר סת”ם אצלנוּ בל…" – בלילוֹת הוּא יוֹשב על שׂפת האיצטבה וּבוֹכה חרש, כתינוֹק שסרח ולקה. “תיקוּן חצוֹת”, חשב רוּדוֹרפר. הוּא התבוֹנן בזקן: איש נמוּך זקנוֹ מגוּדל ולבן, פניו חיורים, אך בעיניו הכחוּלוֹת איזה ניצנוּץ רחוֹק, יערי. הזקן קם וניגש אל כּד המים, אך העמידוֹ נכזב. בכל תנוּעוֹתיו היה דבר מה אצילי. “וזה הרג איש?” תמה רוּדוֹרפר. “יש להיכּנס אתוֹ בשׂיחה”. וּפתאוֹם הוּכּה בדרך הארה פנימית: משהוּ מוּכּר לוֹ בזקן זה.

– רצה לשתוֹת מים? – פנה אליו רוּדוֹרפר נדיבוֹת.

– כן, צמאתי מאד. מה השעה?

– לפני רגעים מעטים צילצל שעוֹן העיר תשע. אתכּבד להציג עצמי: רוּדוֹרפר.

– זארמבּא שמי, – גחן הזקן והוֹשיט לוֹ ידוֹ הקמוּטה, הרוֹעדת בתנוּעה נימוּסית.

כדבוֹרה זריזה טס וזימזם השם הזה רגע בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר, לבסוֹף מצא לוֹ אחיזה. הוּא הוּא! היוֹעֵר הצייד, שנזדמן לוֹ, לפני שנים, בדרכוֹ מאחד הכפרים אל היער. לבוֹ נכוץ עד לדמעוֹת. זארמבּא מסכּן! סוֹף סוֹף הרג אחד הרוּתינים שׂנואי נפשוֹ… והוּא ביקש מאת הזקן, שיספּר לוֹ את פּרשת חטאוֹ. הזקן, שרגיל היה בסיפוּר המעשׂה, לא סירב, ישב וסיפר לאט וּבקוֹל אבל, כקבצן המנגן בלירה. המקרה היה פשוֹּט מאד: היה רוּתיני אחד, דם כלב, שהיה מציק לוֹ, לפּאן זארמבּא, בגניבת עצים. כמה פעמים נתפּס וישב במאסר, כמה פעמים הרביץ ברגליו מנה של בּרד ציפּוֹרים, וזה ברח עם המשׂא. אך פעם אחת: היה יוֹם קיץ יפה, הוּא, זארמבּא, רב בבית עם אחיוֹתיו והלך היערה נרגז מאד, והנה הוֹפיע לעיניו האיכּר ההוּא, כשהוּא עוֹמד מפוּשׂק רגליים וחוֹטב בגרזן מבהיק בגזעוֹ של עץ צעיר. כל דמוֹ של היוֹער פּרץ לתוֹך לבוֹ, והוּא כוֹנן את רוֹבהוּ לירוֹת אל רגליו. סוֹבכיהן השׂעירוֹת, המנוּולוֹת, בלטוּ בפס אוֹר שמש, כאילוּ התחננוּ לקלוֹט את העוֹפרת. אך בוֹ ברגע הרגיש האיכּר ביוֹרה, וטרם הספּיק זארמבּא לעצוֹר את המַקוֹר, כהרף עין, השתטח האיכר לארץ והבּרד ניחת ברקתוֹ. “רק פעם התהפּך – ונפח את נפשוֹ הכלבית!” סיים הזקן והתחיל לבכוֹת, וּמתוֹֹך בכיוֹ המשיך:

– שׂנאתי אוֹתוֹ, אמת, כשם שאני שׂוֹנא את כוּלם, אוֹיבי עמי המאוּסים, אך לרצוֹח נפש לא חפצתי, שׂהדי במרוֹמים! הבתוּלה הנעלה, הקדוֹשה בצ’נסטוֹחוֹבה תעיד עלי! גם ה“אדוֹנים” בבית המשפט האמינוּ לי ודנוּני רק לשנתיים. יגמוֹל להם האלהים בשמיים חסדם זה! אך גם בשנתיים אלוּ נשברתי והייתי ללא איש. כן, אין נחת בזקנה, אוּלם בטוּחני, שאילוּ נשארתי על משמרתי ביער, היית עוֹד בריא ורענן ושׂמח, כאשר הייתי עד אז. לא התלאוֹת והמחסוֹר שנשׂאתי פה דילדלוּני, כי אם הגעגוּעים אל החוֹפש, אל היער עוֹלמי. תאר לך, ידידי האהוּב, אדם שכּל ימיו התהלך עם חיוֹת בר וציפּוֹרי שמיים יוֹשב כלוּא שנתיים תמימוֹת, שבע מאוֹת ושלוֹֹשים יוֹם. פלא שלא יצאתי מדעתי. אך, ברוּך השם! רציתי את עווֹני – עווֹן גדוֹל, צריך להוֹדוֹת. השנתיים מלאוּ ואני יוֹצא מכאן בקרוֹב. ימלאוּ ה“אדוֹנים” רק את ה“פוֹרמאליוּת”. אבל אנה אני בא, זקן עלוּב! היערה לא אוּכל לשוּב, יש כבר אחר במקוֹמי. האדוֹנים של היוֹם אינם זוֹכרים חסד לאדם. עלי ללכת אל אחיוֹתי אשר עברוּ העירה, אל אחיוֹתי האוּמללוֹת כמוֹני. הוֹי, אחיוֹתי! כמה מיררתי את חייהן בשגעוֹנוֹת וּבקפּריסוֹת טיפשיוֹת! והן היוּ נאמנוֹת לי תמיד, תמיד. פעם בכל חוֹדש היוּ באוֹת לבקרני במאסרי: פעם זוֹ וּפעם זוֹ, פעם זוֹסיה וּפעם מאלגוֹסיה. נשים זקינוֹת, חלשוֹת, היוּ

מטלטלוֹת את עצמוֹתיהן הנכאבוֹת לראוֹתני, לנחמני, להגיד לי מלה רכּה, להביא לי מטעם. יגמוֹל להן האלהים בשמיים את חסדן עמדי! אני לא אוּכל להביא להן עוֹד נחמה. למשׂא אהיה עליהן. הן תכלכּלנה את שׂיבתי הבּזוּיה, עד כי אעצוֹם את עיני שכּהוּ בבוֹר. כך, כך, ידידי האהוּב. גוֹרל הוּא באדם והאלהים חפץ דכּאני…

והוּא בכה חרש, חרש לתוֹך כפּיו הרוֹעדוֹת.

רוּדוֹרפר חשק מאד להתודע אליו וּלהזכירוֹ ימים עברוּ, אוּלי בזה יקל לוֹ:

– פּאניה זארמבּא! אני מכיר אוֹתוֹ מלפנים. לפני כעשׂר שנים בקיץ, כשהייתי עוֹד תלמיד הגימנסיה, נדדתי בכפרים ונזדמנתי עמוֹ בדרך והוּא ליוני עד היער. זוֹכר הוּא, בחוּר צעיר לבוּש כתייר, עם סוֹכך גדוֹל? בשעת הפּרידה נתן לי למזכרת נוֹצה מכוֹבעוֹ?…

– איני זוֹכר; אהוּבי. זכרוֹני לקה. אך אפשר, אפשר, כמה אנשים פגשתי בדרכי יוֹם יוֹם היערה. אם כן, יוֹדע הוּא מה גדוֹל שברי. מן היער אל הבוֹר… שנתיים בלי אויר…

ושוּב בכה, בכה לתוֹך כּפּיו.

– הרי הוּא יוֹצא בימים אלה.

– כן, יוצא, אבל לא לחיים… היער, היער!

הוּכנס כּד מלא מים והוּצא הריק. רוּדוֹרפר מיהר והגיש את הכּד לזקן. אחרי שתוֹתוֹ קמוּ גם אחירים, מאלה שהיוּ ערים, ושברוּ את צמאם. אחד יצק גם מעט לתוֹך ה“כיסא”. אחר כך שכבוּ גם הם, מי על האיצטבה ומי על הקרקע. מקוֹמוֹ של רוּדוֹרפר על האיצטבה אמנם היה פנוּי, אך הוּא נתנוֹ ברצוֹן לאחר וּבעצמוֹ פרשׂ את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, התבוֹנן בה בעיוּן וּכשלא מצא בה דבר, שכב והצטמצם מתוֹך החלטה להירדם. את חוֹטמוֹ נעץ בחיקוֹ. הבית היה עתה שקט כוּלוֹ. רק מרחוֹק הגיע צילצוּל הטראמויי, כמוֹ בעד לקיר של מרבדים. בעד האשנב הסגוּר נשמעוּ נשיבוֹת הרוּח, זוֹעפוֹת, רעוֹת. האוֹר בחדר היה רפה והאויר עכוֹר מן הנשימוֹת והרצפה הטחוּבה. מראה החדר כוּלוֹ היה כבית מתים והאנשים היוּ מוּטלים כחללים. על הקרקע התגוֹללוּ הניירוֹת של כריכוֹת המאכלים. רק פּאן זארמבּא היה יוֹשב כפוּף וּמתנוֹעע קלוֹת וצלוֹ הקלוּש מתחקה אחריו על הקיר. נשמעוּ נחרוֹת כבידוֹת וציפצוּפי חזוֹת סדוּקים, פגוּמים. "מה שלוֹם

שטארק עתה? הגם הוּא ב“חברה מעניינת” כמוֹני פה? וּמה רוֹטמאן? על זה בכל זאת רחמנוּת. הוּא בודאי אל חלם על מאוֹרע מעין זה. עכשיו איננוּ “מצפצף עליהם” יוֹתר. ודוֹדוֹ – אוּלי באמת לא בדה?… בכל אוֹפן מחר מוּכרח אני לצאת לחפשי, ולא – שלוֹם, החיים! שלוֹם החלוֹם האחרוֹן על ארץ ישׂראל! שלוֹם, היציאה מעוֹלם התהייה לעוֹלם העשׂייה! ודמיוֹנוֹ נאחז שוּב בארץ ישׂראל, וּכדרכוֹ, היה רוֹאה בחלוֹמוֹ בהקיץ הכל ברוּר ומפוֹרט. מתוֹך מה שהיה קוֹרא בגליוֹנוֹת התמימים של “הפּוֹעל הצעיר” יצר לעצמוֹ תמוּנה כל שהיא מן החיים שם. היתה בלבוֹ סימפּאטיה עמוּקה לחיי הפּוֹעלים המעטים, לסבלם וליצירתם בשׂדה וּבכּרם, ואף על פי שהרגיש ברוּר, כי מעט הוּא אשר עשׂוֹּ שם, ברי היה לוֹ שהם הם המהוים את נשמת היישוּב החדש המתכּוֹנן שם, דוּגמת בחוּרי “ביל”וּ" בעבר. הנעימה המרוּגזה שבה דוּבּר שם כנגד האיכּרים, שטפש לבם במעט הרכוּש שעשׂוּ, התביעה של “וחי אחיך עמך” בפיוֹת צעירים אידיאליסטים נלהבים וּבמוּבן של יצירה מתוֹֹך עניוּת ועבוֹדה קשה – נעשׂוּ לנעימה וּתביעה שלוֹ. הוּא נכסף להיוֹת בחברתם. גם בני ארצוֹ הקטנה, גאליציה, ביניהם. אפשר יהיה למצוֹא גם משען נפשי, ידידוּתי, שבלעדיו אין אדם עברי מגאליציה יכוֹל להתקיים. אפשר וטוֹב יהיה לחיוֹת שם. היוּ בוֹ געגוּעים ברוּרים לחיים של עבוֹדה, פשטוּת והסתפּקוּת במוּעט. תאר תיאר לוֹ, כי בהיוֹתוֹ בארץ ישׂראל יחיה על פרוּסת לחם, מעט זיתים וּתמרים. כמה נחוּץ לוֹ, לאדם יחידי כמוֹהוּ! את מחייתוֹ זוֹ ימצא ביגיע כפּיים. הוּא יקשוֹר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל מאוֹת הטהוֹרים, המאוֹת שיהיוּ לאט לאט לאלפים, וייטב לוֹ. מחזוֹת של עבוֹדה בשׂדוֹת וּבכרמים, בחצר וּבגן, ברפת וּבלוּל קמוּ והעסיקוּ את דמיוֹנוֹ ומילאוּהוּ נעימוֹת ואוֹשר רחוֹק.

נשמעה תנוּעת צעדים חרישית. הוּא פקח עיניו: שניים מן האסירים הלכוּ כמתגנבים לצד האשנב. אחד כרע על ברכיו והשני עלה על כתיפיו וּפתח את האשנב, אחר שבוּ בלאט אל מקוֹמוֹתיהם ושכבוּ. זרם האויר התחיל סוֹבב בחדר. רוּדוֹרפר הוֹדה להם בלבוֹ והוֹציא את האף לאויר. כעבוֹר רגעים מספר בקעה צעקה, צעקתוֹ של אנטוֹני:

– ממזרים, תיכף וּמיד לסגוֹר את החוֹר!

אחדים התנערוּ בבהלה. כמה נחרוֹת נפסקוּ, כמה עיניים נבעתוֹת הביטוּ מסביב. שני האסירים קמוּ כבראשוֹנה וסגרוּ את האשנב.

“איזה עריץ!” חשב רוּדוֹרפר, “אף על פי שעמי התנהג משוּם מה בחסד”. וּכששקע הכוֹל שוּב בתרדמה, נאחז רוּּּדוֹרפר שוּב בהזיוֹתיו.

הזמן, נזל, נזל בכבידוּת אטוּמה, כמַשׂוֹר קהה החוֹתך בעץ רטוֹב. המרחק בין צילצוּל שעה לצילצוּל אחרת נתמתח לאוֹרך שאין לעברוֹ והכאיב והרגיז. הוּא לא יכוֹל להירדם, אף כי רצה בכך כל מהוּתוֹֹֹ. “עצבי נרגזים” החליט, “תמיד אני כך, מרוֹב עייפוּת איני יכוֹל לישוֹן”. בכל זאת עבר הזמן והוּא שמע בצלצל שעוֹן העיר אחת עשׂרה וּשתים עשׂרה ואחת… כמה פעמים ראה בעלוֹת אסיר על ה“כיסא”. כמה פעמים התהפּך מצד אל צד והתאמץ לבלי התאנח. כמה פעמים חרק מי שן, בעט בחבירוֹ אוֹ באויר, צעק איוּמוֹת מתוֹך שינה – ושוּב נשתקע הכוֹל בדוּמיה הכבידה, העכוּרה. המחנק היה גדוֹל.

בין אחת וּשתיים קמוּ שני אסירים אחירים וּפתחוּ שוּב את האשנב.

כעבוֹר זמן קצר התרוֹמם אנטוֹני, הביט והרעים:

– מי פתח?

כעשׂרה אנשים התנערוּ כמוֹ על ידי קפיץ וישבוּ על מקוֹמוֹתיהם בהוּלי עיניים.

– מי פ-ת-ח?

איש לא ענה. מבטוֹ של אנטוֹני, מבט נץ או נמר, עבר מאיש לאיש ונח על אחד שישב ורעד.

– אתה, בן זוֹנה, תינזף אם אביך! – זינק עליו וּבשני אגרופיו הכּה עליו, על ראשוֹ, על כתיפיו, על גבּוֹ, אחר השכיבוֹ, כרע על חזהוּ וּפגע באגרוֹפיו בכל אשר מצא.

יאנק! – צרח בשיניים הדוּקוֹת. הגימנזיסט קפץ ממקוֹמו ֹ מוּכן למלא את הפקוּדה.

– סחב את הריצ’קוֹ וּסגוֹר את החוֹר! – הנער ניגש אל האסיר הישן, נידנדוֹ, משכוֹ וּצבטוֹ. הלה התהפך, נהם וּבעט ברגלוֹ. האסירים צחקוּ. גם יאנק צחק. לבסוֹף קם ויאנק עלה על כתיפיו וסגר את האשנב.

– נא, תהיה מנוּחה עד הבוֹקר. – סיכּם אנטוֹני את המאוֹרע ושכב על בטנוֹ. “חוֹק הג’וֹּנגל”, סיכּם לנפשוֹ רוּדוֹרפר וחיכּה לבוֹקר, לתוֹֹרוֹ, שיקראוּ לוֹ לצאת לחוֹפשי. אך האשנב נעשׂה לוֹ לרוּּח רעה שלא חדלה מלענוֹתוֹ.

כקשקש מספּריים ביד גלב קישקש קוֹל והכאיב במוֹחוֹ. הוּא קרע מעט את שמוּרוֹת עיניו, ולא ידע היכן הוּא נמצא. רק לאחר רגעים אחדים של התבוֹננוּת זכר הכוֹל והבחין באפרוּרית שלפני השחר את תמוּנת החדר. הכל רבצוּ כהרוּגים. אף ה“כיסא” הפנוּי הבריק קר. האשנב היה עתה פתוּח לרוחה והקוֹר תעה בחלל ונשב על הפנים הדוים. כשהקשיב יוֹתר הבחין רעש של קרוֹן מוֹביל מוֹטוֹת ברזל עוֹבר על מרצפת הרחוֹב. “בודאי ממחסנוֹ של ראפּאפּוֹרט”, הירהר. זה יוֹתר מעשׂר שנים שידע את מחסן הברזל הגדוֹל הזה ברחוֹב הקרוֹב. הוּא התרוֹמם וישב וּפיו מלא מרירוּת תפילה. “זה לי הלילה האחרוֹן עם האנשים האלה”, חשב וגל של רחמים הציף פתאוֹם את לבוֹ. בפינת האיצטבה ישב פּאן זארמבּא נשען על ברכיו וגנח חרש. היהוּדי התהפך על הקרקע בלי הרף. יאנק שכב מכוּוץ כפקעת, אך בכל פעם מילמל מתוֹך שינה. רוּדוֹרפר קם ועטוּף בפלירינה הקמוּטה, הנוּקשה, צעד חרש מישן לישן, גחן והסתכּל בפניהם האפוּרים, התפוּחים, עצוּמי העיניים וּפעוּרי הפּה. כל אחד ואחד מהם היה בשבילוֹ פרשת יגוֹן בפני עצמה. כשהגיע אל יאנק ונגע בוֹ נשתלחה ידוֹ של הנער ולפתה את רגלוֹ. רוּדוֹרפר צנח וישב על ידוֹ. הנער עוֹד ישן וּמתוֹך שנתוֹ התהפּך ושכב על בטנוֹ, לחץ את רגל רוּדוֹרפר והניח עליה את ראשוֹ הפּרוּע בלי הכוֹבע וּמילמל:

– אמא יקרה, יוֹתר לא אברח, לא אברח! כּסיני, כּסיני… – והתיפּחוּת כבוּשה הרעידה את כל גוּפוֹ הכּחוּש והקישה את שיניו. רוּדוֹרפר החליק על שׂערוֹ, העבר והחלק, עד שהנער נרגע. אז זכר כי לפני כמה שנים ישב כך והחליק על ראשה של הדיוֹטית אוּמללה בחצר אחד הכפרים. כמוֹ אז שיחרר לאט את רגלוֹ וקם.

את צילצוּל יתר השעוֹת לא שמע עוֹד, כי התחילה עוֹלה כבר ממרחק המוּלת הכרך המתנער.

האוֹר הלך הלוֹך והבהר. והנה שוּב אוֹתן הצוחוֹת והקריאוֹת שנשמעוּ אתמוֹל בבוֹקר. אוֹתה ריצת רגליים ואוֹתוֹ צילצוּל מפתחוֹת. נשפכוּ מים רבים והמטאטא שיכשך בחזקה. אחדים מן האסירים הקיצוּ. אנטוֹני ישב, הביט באשנב הפתוּח, אך הפעם רק התגרד בעוֹרפוֹ ולא אמר כלוּם. התחיל שוּב סדר העליוֹת על ה“כיסא”. הפעם הוּצרך גם רוֹּדוֹרפר, והרגיש מעין אוֹתוֹ עלבוֹן עוֹקץ שהרגיש אתמוֹל בשעת הביקוֹרת אצל הרוֹפא. האסירים שקמוּ התחילוּ מיד מתהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב. אחדים דיברוּ ביניהם אוֹ עם עצמם על מה שמחכה להם היוֹם, יוֹם החמישי, יוֹם ההכרעה. הם היוּ נרגשים ושיניהם נקשוּ מקוֹר. יאנק עוֹד ישן וּפאן זארמבּא שכב על האיצטבה וישן שנתוֹ השקיטה. “כבר הגיעה לוֹ, לאוּמלל, שנת השינה. מי יתן והוֹציאוּהוּ היוֹם לחוֹפשי”, התפּלל רוּדוֹרפר. כעבוֹר זמן מה באוּ אסירים תוֹרנים ולקחוּ את השׂמיכוֹת והכּד הריק. אחר הכניסוּ מים וּמטאטא. אחד מאסירי החדר כיבד את הקרקע, הרים את קרעי הנייר, התבוֹנן בהם והשליכם שוּב, ואת האשפּה צבר בפינה עד שיבוֹאוּ ליטלה. אחר הביאוּ את לחם הבוֹקר: שוּב פת חריבה. השוֹמר עצמוֹ לא בא. “הוּא עסוּק היוֹם אצל הפרוֹפוֹס”, אמר אנטוֹני בנעלוֹ את מגפיו. הוּא היה עתה נוֹח ושקט. גם הוּא קיוה לצאת היוֹם. “אילוּ בא השוֹמר, הייתי מזמין אצלוֹ מעט מטעמים לכבּד את ה”חבירים" – חשב רוּדוֹרפר בצער.

נשמעוּ הצעדים הקלים, היחיפים, וּשׂריטה בדלת.

– קוּבּצ’וּ!

רוּדוֹרפר מיהר אל החוֹר. קוֹלה של סטפצ’ה היה עמוּם וצרוּד.

– מה לך, סטפצ’ה? חוֹלה? – שאלה רוּדוֹרפר בדאגה.

– אל תתקרב, קוּבּצ’וּ, אל החוֹר. יש לי נזלת חזקה. אתמוֹל רחצתי את המסדרוֹן למטה והצטננתי. כל פּנַי נפוּחים. בעוֹד שלוֹשה ימים אצא לחוֹפשי, אז אביא לך, קוּבּצ’וּ, כל מה שלבך חוֹמד. מן החלוֹן שבחצר אכניס לך. חי נפשי! את החייל העוֹמד שם אשחד.

רוּדוֹרפר לא רצה לגזוֹל ממנה את האשליה, אם יספּר לה שגם הוּא מקוה לצאת היוֹם.

והיא המשיכה:

– חפצתי להביא לך מעט טבק, אבל לא יכוֹלתי להשׂיג. בעוֹד שעה אביא. חבל, היוֹם אין “ביקוֹרת” ולא נוּכל להתראוֹת. עד שתהיה "ביקוֹרת " תעבוֹר אצלי הנזלת. גפרוּרים יש לך? ארוּץ ואביא.

– היכן ואנדה הקדוֹשה? – צעק אנטוֹני מרחוֹק.

– לקחוּ אוֹתה, המסכנה, אל הקליניקה. גילוּ אצלה מחלה. המסכנה! היא… – קללה משוּלשת הפסיקה את שׂיחתה של סטפצ’ה והיא ברחה בצעדיה הקלים, היחיפים.

בשעה שמוֹנה, לפי השערתוֹ הבטוּחה של אנטוֹני, התחילוּ לקרוֹא לאסירים יחידים. הנקרא היה נרעד ועוֹנה במבוּכה: “הנני”! אחר היה ממהר ויוֹצא. כעבוֹר רבע שעה נקרא אחר. אחר כך עוֹד אחד. אף אלה, שלא חיכוּ לשוּם דבר, היוּ נרגשים, בגלל חבריהם.

את העיקריים עוֹד לא קראוּ, רק את הנמוּשוֹת. אחד הוּשב וקילל.

אנטוֹני התהלך ונשך את שׂפמוֹ. בעברוֹ על יד יאנק השוֹכב בעט בוֹ קלוֹת.

– לא ישנתי כלל, – התנצל הנער וקם בעצלתיים. את שׂמיכתוֹ הסירוּ מעליו עוֹד קוֹדם כשבאוּ התוֹרנים. הוּא התהלך בחדר וחיפּשׂ בעיניו על הקרקע ומילמל:

– כבר כּיבּדוּ, לעזאזל, את הרצפה!

כשראה שאנטוֹני אינוֹ שׂם לב אליו, ניגש אל הפינה, גחן על ציבוּר האשפה והתחיל מחטט בוֹ, אוּלי ימצא פליטת סיגאריה.

בדרך הילוּכוֹ עיכּב אנטוֹני את רוּדוֹרפר, משכוֹ הצידה ולחש על אוֹזנוֹ:

– שמע, אתה, יינטליגנט. ידעתי. כשעלית על הכיסא ראיתי את כוּתוֹנתך.

רוּדוֹרפר נתבלבל ולא ידע מה לענוֹתוֹ.

– גם אתמוֹל הכרתי, אך לא חפצתי לעשׂוֹת לך רעה. ודאי שתצא היוֹם.

– מניין לך?

– סמוֹך עלי, יש לי חוֹטם. כשתצא תכתוֹב בשבילי פתקא לאיש ידוּע. – והוּא מסר לוֹ את שם האיש ואת תוֹכן הפתקא. – לא תשכח אף מלה?

– לא אשכח.

– הבה את היד!

הבטחתוֹ של אנטוֹני היתה בעיני רוּדוֹרפר בת ערך. הוּא חיכה עתה להיקראוֹ כמעט בודאוּת. והנה נקרא האסיר היהוּדי. הוּא נזדרז כל כך לשמע הקריאה, כאילוּ לא חדל אף רגע לחכוֹת לה. שוּם אסיר לא חש לקראת הגאוּלה כמוֹהוּ. “שוּבה לבצרוֹן, אסיר התקוה”, הירהר רוּדוֹרפר מליצה בהנאה מיוּחד. האסירים ליווּ את ההוֹלך בקריאוֹת בוּז, אך היהוּדי, בעמדוֹ על המפתן לצאת, הפך פתאוֹם פניו ושלח להם לשוֹן. באוֹתוֹ רגע דחפוֹ השוֹמר ונעל את הדלת.

– אין דבר, אני אברח בדרך… ארמה את השוֹמר המלוה… – אמר יאנק, כאילוּ באוּ כבר לקחתוֹ אל ה“שוּבּפּאס”. האסירים צחקוּ, אך רוּדוֹרפר זכר את אשר החליק את שׂערוֹת ראשוֹ בטרם בוֹקר והתחטאוּתוֹ לפני אמוֹ מתוֹך שינה.

כל האסירים, חוּץ מפּאן זארמבּא הישן, התחילוּ עתה מהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב, אלה מוּל אלה, אלה בצד אלה, ישר וּבאלכסוֹן, באמצע החדר וּליד הקירוֹת, מהלכים בשתיקה, מתכּוצים בלבוּשיהם, זקוּפי צורוֹניהם, וּמהלכים, מהלכים. הקוֹר מפרק את העצמוֹת וּמכאיב את הבּשׂר והם מהלכים, מהלכים. מעין תחרוּת חשאית תקפה את כוּלם והם מחישים את צעדיהם. הנה הם נראים כבר כמוֹ רצים, רצים. גם רוּדוֹרפר הלך במרוּּצה. “מטוֹרפים אנוּ כוּלנוּ”, חשב רוּדוֹרפר והלך.

הדלת נפתחה שוּב:

– הריצ’קוֹ בּלוֹכה כאן?

– כאן, אדוֹן רב חסד!

פּאן זארמבּא נזדעזע, הרים קצת ראשוֹ והביט אחרי היוֹצא בקנאה וּבשׂנאה. ושוּב התחיל ההילוֹּך העקשני, הכּבוּש, המקל והמהמם כאחד.

אחרי שעוֹת של דיכדוּך וכעס וייאוּש, לפני הצהריים, נקרא גם רוּדוֹרפר.

– להתראוֹת! – אמר בצאתוֹ מתוֹך מבוּכה לנשארים.

– אֵי, אתה, חבר, לא תשוּב עוֹד! – ענה מישהוּ בקנאה וּבדרישת טוֹב.

במסדרוֹן שאל רוּדוֹרפר נרגש את שוֹמר: – חוֹפשי אני?

– כן. בעוֹד שעה יוּכל אדוֹני לצאת.

– “אדוֹני” זה היה עתה לרצוֹן לרוּדוֹרפר.

– והיכן השניים?

– הם מחכים לאדוֹני במספר 6.

– כבר זמן רב?

– כשעה.

החדר 6, למטה, היה פתוּח. חדר קטן, נקי למדי. שטארק ורוֹטמאן ישבוּ על כיסאוֹת אל שוּלחן קטן ועליו סאנדויצ’ים טריים אחדים וּבקבוּק שׁיכר גדוֹל. היוּ עוֹד שני כיסאוֹת פנוּיים. הם נשכוּ מן הסאנדויצ’ים ולגמוּ מן השיכר בתיאבוֹן זאבים.

– שב! קח סאנדויץ', שיכר! גם פּוֹליה כאן, גם חיימוֹביץ. עוֹד מעט ייכּנסוּ.

דיבּר רוֹטמאן בפה מלא.

שטארק רק ניענע בראשוֹ, וּכשבלע את הלוּגמה שאל:

– נוּ, איך היה?

– רע מאד. אך ראיתי שם…

– מה שלא ראתה שפחה על הים… חה-חה!

– אנחנוּ “הסתדרנוּ” עוֹד אתמוֹל. – אמר רוֹטמאן – שיחדתי את השוֹמר והעבירני אל שטארק. ביקשתי ממנוּ שיביא את שטארק אלי – לא חפץ, פחד מפניו. “אנארכיסט” קרא לוֹ. הסאנדויצ’ים מצוּינים. עוֹד כוֹס?

– ואיך נשתחררנוּ?

– מה? אינך יוֹדע כלוּם? – תמה רוֹטמאן – דוֹדי היה פה היוֹם עם קסלר. קוֹדם היה אצל הקוֹמיסאר. אַל תדאג: כל סיפּוּר המעשׂה, מקוּשט וּמפוּלפל כדבעי, יבוֹא השבוּע ב“מוֹניטוֹר”. מפני ברייטר מתייראים בכל זאת. עתה אוֹמַר לוֹ לקוֹמיסאר כל מה שבלבי…

– עשׂוּ חיפּוּשׂים בבתינוּ?

– אצלי לא. גם אצל שטארק לא. אצלך על אחת כמה וכמה. לא הספּיקוּ.

שטארק הביט כל הזמן בפני רוּדוֹרפר במשהוּ ליגלוּג: “וּבכן, אתה אוֹמר, היה מעניין. כן, בשביל בן גאליציה שכמוֹתך”… רוּדוֹרפר קרא את הדברים האלוּ בעיניו של שטארק ברגש לא נעים.

נכנסוּ פּוֹליה וחיימוֹביץ: הם הלכוּ להחתים איזה נייר. פּוֹליה היתה עתה מעוֹררה מאד, עיניה הבריקוּ, אך חוּץ משטארק לא ראוּ איש. הן ליטפוּ, חיבקוּ ונישקוּ אוֹתוֹ. היא שׂמה לפניו אל השוּלחן תיק נייר מלא סוּכּריוֹת משוּבחוֹת והאיצה בוֹ לקחת מהן. אחר זכרה גם את האחירים והציעה גם להם מתוֹך בקשת סליחה וּמתוֹך מבוּכה. היא לא יכלה לנוּח, כל גוּפה התרגש, והיא סיפּרה, איך התפּלאה בשש בבוֹקר, כשהם לא באוּ לקחתה, לפי ההבטחה; איך באה הביתה וּמצאתהוּ נעוּל כמוֹ שהניחתהוּ; איך התרוֹצצה כל היוֹם ולא יכלה להיודע כלוּם; איך חיימוֹביץ הביא לה את גליוֹן ה“טאגבּלאט” עם הידיעה; איך הם, שניהם (חיימוביץ ניענע כל העת בראשוֹ ועיניו הדמוּעוֹת נדדוּ מאיש לאיש) הלכוּ אל קסלר. דוֹדוֹ של רוֹטמאן בא רק אחרי הצהריים. קסלר זה – איזה אדם נפלא. לא, ברוּסיה אין אנשים כאלה. שקט כזה יחד עם אהבת בריוֹת וּמסירוּת כזוֹ! לא, את האדם הזה לא תשכח לעוֹלם… רק במערב ייתכנוּ “טיפּוּסים” כאלה…

– לבי אמר לי שׂיקרה איזה דבר, ועל כן נפרדתי מהם, אף כי חפצתי מאד לבלוֹת בחברתם. – דיבר חיימוֹביץ והביט אל פּוֹליה. יוֹצאי המאסר היוּ כל כך רחוֹקים, והוּא לא יכוֹל להגיע וּלדבר אליהם בשוּם אוֹפן. אחר הוּסיף עוֹד שיש בידוֹ כרטיסים לקוֹנצרט של קוּבּליק, בשביל כוּלם… כעבוֹר חצי שעה הוּבלוּ על ידי שוֹטר יחידי, בלתי מזוּיין, אל תחנת המשטרה. שם השיב להם הקוֹמיסאר את כל ניירוֹתיהם וחפציהם, גם את אלה שלקח שוֹמר בית האסוּרים. הוּא היה עתה אדיב וחביב מאד. קרא להם “אדוֹנים” והתנצל:

– מה לעשׂוֹת? ימי חירוּם. יש לנוּ פקוּדוֹת חמוּרוֹת בנוֹגע לרוּסים. כן, כן, צדקתם, אדוֹני, סליחה! אבל עליכם להיוֹת זהירים. אַל תדברוּ רוּסית…

– אבל, הרי חזירוּת כזאת אין גם ברוּסיה… – התנצח רוֹטמאן.

– מה לעשוֹת? הרשוּת אינה נוֹתנת אמצעים לתיקוּנים הדרוּשים…

פּוֹליה משכה אוֹתם לשוּב הביתה: יתרחצוּ, ישתוּ קקאוּ, ישכבוּ לישוֹן. ושוּב הרצתה את כל פחדיה והשתדלוּיותיה.

– פרידמאן בכל זאת פירסם, אך אל הציוֹנים לא הלך, חזיר שכזה! – אמר שטארק, בדרכם הביתה. כשעברוּ את “הרחוֹב הרחב” הביט רוּדוֹרפר אל בניין ה“פוּרדיגארניה”. מבחוּץ היה זה בית תמים, בית ככל הבתים. היתה גם איזוֹ פשטוּת חביבה בסגנוֹנוֹ. המאסר היה מאחוֹר, מצד החצר. לזכר מה שנעשׂה שם בפנים חלף אוֹתוֹ רעד. הוּא חש עתה רק צוֹרך אחד: להתרחץ ולשכּב במיטה נקייה.

בקצה הרחוֹב נפרד מהם רוֹטמאן, וחיימוֹביץ (עתה לא היה לוֹ שיעוּר, שאינו סוֹֹבל דחייה) ורוּדוֹרפר הלכוּ עם שטארק ועם פּוֹליה לביתם. האויר היה קר, אך בהיר וּמלא נעימוּת. התנוּעה ברחוֹבוֹת היתה מלאת רעננוּת וקלוּת וחן של חיים חוֹפשיים, חוֹפשיים.

עד למחרת בבוֹקר, בלי הפסק כל שהוּא, ישן רוּדוֹרפר על הספּה המוּצעת בחדר שטארק. שטארק ישן במיטתוֹ, וּפוֹליה הלכה לעבוֹדתה אצל ד"ר רוּף. כשהקיץ זכר את הפתקא, שעליו לכתוֹב בשביל אנטוֹני. ביקש מאת שטארק כלי כתיבה, ישב וכתבה מתוֹך הנאה של מילוּי חוֹבה.

כששבה פּוֹליה וישבוּ לאכוֹל ארוּחת הבוֹקר, שאלה רוּדוֹרפר:

– וּבכן, פלאם נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים?

– כן, נתקבלה אתמוֹל גלוּיה מטארנוֹפוֹל.– השיבה פּוֹליה מפוּזרת – מחר ישוּב ויהיה אצלנוּ, תוּכל להידבר אתוֹ שתסעוּ יחד. הוּא בודאי ישׂמח לבן לוייה כמוֹך.

אחר הלך רוּדוֹרפר לחפּשׂ לוֹ חדר. אם יצטרך לעשׂוֹת בלבוּב שניים שלוֹשה חדשים, למה לוֹ לשבת במלוֹן? – הוּא הציע לפּוֹליה ולשטארק שילכוּ אתוֹ, אך מיד תפס שפֹּוֹליה רוֹצה להישאר לבדה עם שטארק, וחזר מהצעתוֹ.

אחרי ששׂכר חדר טוֹב ברחוֹב צדדי, שקט, הלך למלוֹן “צנטראל” לקבל את חפציו. מוּכרח היה לבדוֹת איזוֹ אמתלא: קיבל פתאוֹם טלגראמה מברוֹדי לבוֹא שמה תיכף וּמיד, ושהה שם עד היוֹם. בעד החדר, כמוּבן ישלם. פקיד המלון קיבל את הדברים ואת הכסף כדרך הטבע. אחר נסע בטראמויי אל מערכת ה“מוֹניטוֹר” להוֹדוֹת לקסלר.

בלילה, לפני הירדמוֹ בחדרוֹ החדש בקוֹמה השנייה, העביר בדמיוֹנוֹ כל מה שראה במאסר. עיצבוֹן עמוֹק מילאהוּ. כאילוּ רק עתה ידע את החיים ונתבגר. עתה ראה את חיי האדם בשוֹרשם, דבר שלא פילל לראוֹת בגאליציה שלוֹ האידילית. אך יחד עם זה, כאילוּ הוּרד איזה מסך חוצץ בינוֹ ובין העוֹלם הזה. הכל התרחק ונזוֹר לאחוֹר. אף את שטארק ראה עתה רק מעוֹרפוֹ. פניו מוּפנים אל פּוֹליה וּמסתירים אוֹתה… מן המאסר החליק עבר דמיוֹנוֹ אל שׂדוֹת ארץ ישׂראל, אל המרחב המאיר, אל שׂדה קוֹצרים, ושמע שירה עברית רואה פני אחים בעבוֹדה, וּמתוֹך מחזה נעים זה נרדם.

בשתיים אחרי חצות נדמה לוֹ בשנתוֹ שהוּא שוֹמע שעטוֹת שעטוֹת על מרצפת הרחוֹב, והקיץ בחרדה. הביט מסביב: האין הוּא עוֹד במאסר? מיהר והדליק את החשמל. הספר שקרא היה מוּנח פתוּח על שידת הלילה. החדר היה מסוּדר יפה ונקי מאד. שם עמד שוּלחן הרחצה, וכוּלוֹ חרסינה לבנה. הוילאוֹת הקלים, החוֹריים, נגררים על לרצפת הטבלאוֹת המבריקה. על הקירוֹת שטיחים… אך אמנם בחוּץ נשמעוֹת שעטוֹת, שעטוֹת בלי הרף, בלי סוֹף. מה זה? כוּלוֹ תימהוֹן ניגש אל החלוֹן וסילק את הוילוֹן לראוֹת, אבל נזכר שהחלוֹן פוֹנה לצד החצר. לא, מוּכרח הוּא לראוֹת מה שם. התעטף על לבניו בפלירינה היבישה, הרכּה, הקלה, שׂם סנדליו ברגליו, ויצא בלאט מחדרוֹ, ירד בזהירוּת במדריגוֹת המרוּבדוֹת עד שבא אל המסדרוֹן הראשי. דרך הסבכה שבשער בקע אוֹר פנס רפה. במסדרוֹן היה קר והוּא נראה ארוֹך מאד. להעלוֹת את החשמל לא רצה, שמא ירגיש השוֹער. עבר את כוּלוֹ וּבא עד השער והציץ מבעד לסבכה החוּצה.

ברחוֹב הדוֹמם, על המרצפת הבוֹלטת, עברוּ חיילוֹת, חיילוֹת. חיל הנשק הכבד. הסוּסים הגסים, כבדי הצעד, היוּ רתוּמים ארבעה ושישה לתוֹתחי שׂדה קלים. חיילים בגלימוֹת נוֹצצוֹת וּבקסדוֹת שחוֹרוֹת ישבוּּ עליהם. התוֹתחים היוּ מכוּסים אף הם ביריעוֹת גדוֹלוֹת, ורק קצה הקנה היה בוֹלט מאחוֹר. אחר נמשכוּ קרוֹֹנוֹת גדוֹלים טעוּני כדוּרים וחוֹמרי נפץ, אף הם מכוּסים. לידם הלכוּ גם חיילים רגלים. גדוּד אחר גדוּד עבר לאט וּבקו ישר באמצע הרחוֹב הנרדם. הנה עברה כירת שׂדה עם מעשנתה הדקה, אחריה שוּב תוֹתחים קטנים, עשׂרה, עשׂרים, שלוֹשים. הנה אחד גדוֹל, ענק. ושוּב כירה ושוּב קרוֹנוֹת ושוּב תוֹתחים. הם נמשכוּ זה אחר זה בשקט, אך בביטחוֹן של הכרח, והסוּסים מכּים בפרסוֹתיהם החדשוֹת במרצפת הבוֹלטת כתיפתוּף של גזר דין איוֹם. כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר רעד והוּא לחץ יוֹתר ויוֹתר את פניו בברזל הסבכה. בדידוּת גדוֹלה ירדה עליו. הוּא עוֹמד יחידי כאן, הכוֹל ישינים, אף הבתים, וכאן עוֹבר המשחית, נמשך לאִטוֹ אל הגבוּל, לקראת האוֹיב היוֹשב במארב. הסוּסים מקישים בפרסוֹתיהם, אך התוֹתחים שוֹתקים והחיילים שוֹתקים, אוּלם כעבוֹר ימים אחדים יגיע הד התוֹתחים האלה גם הנה, לעיר זו. פצוּעים יוּבאוּ בעגלוֹת, המוֹנים המוֹנים. העוֹלם השליו הזה עוֹמד על צינוֹרוֹת ממוּלאים אבק שׂריפה. דאגת עצבוּת פיעפעה בוֹ, סימרה את בשׂרוֹ והקישה את שיניו. הוּא התעטף יוֹתר בפלירינה. ברגעים מתוּחים אחדים חלפוּ לעיניו כל המראוֹת והמאוֹרעוֹת שראה בחייו. הם עברוּ עליו במסע ארוֹך, בוֹלטים וּמוּארים באוֹר מציאוּת עליוֹנה, כחזוֹן אשר יחזה האיש ההוֹלך למוּת. וּבעבוֹר כוּלם נשאר חלל ריק. ואז גברה בוֹ למאוֹד הכּרת הבדידוּת: “מה לי עוֹד פה, יעקב רוּדוֹרפר, איש בלי מעמד, בלי אב ואם, בלי גוֹאל, בלי ריע, בלי קרקע, בעוֹלם תוֹהה זה, החוֹלם חלוֹם ביעוּתים רע, וּבעוֹדוֹ חוֹלם מעמיסים אוֹתוֹ בחשאי להעלוֹתוֹ לגרדוֹם? הגם אני אעלה יחד עמוֹ? לשם מי? לשם מה?…” וּבעוֹד החַיל הוֹלך ושעטוֹת הסוּסים מתוֹפפוֹת את גזר הדין, פנה ושב לעלוֹת לחדרוֹ, וּבעלוֹתוֹ דיבר לעצמוֹ: “לא, איני מחכה לפלאם. מחר אני הוֹלך לסדר תעוּדתי. היוּ שלוֹם, חיים בעוֹלם שניטל טעמוֹ!”.

סיפורי רודורפר אוֹ בְּצֵל אֲנָשִׂים טוֹבִים (תרצ“ו–תש”ד)

מאת

אשר ברש

---

רקמה

מאת

אשר ברש

זכרתי את הנצ’י, הרוֹקמת הגיבּנת, אשר בילדוּתי גרה שנה אחת בביתנוּ ורקמה את נפשי הרכּה לתוך עוֹלמה המוּזר. אנסה לתאר מקצתוֹ של עוֹלם רחוֹק זה.

א

מעֵבר למסדרוֹן הגדוֹל שחצה את ביתנוּ היה חדר יחיד ולא גדוֹל, מוּבדל משאר חדרי הדירה. בשנים כתיקנן גרה בוֹ המשרתת העברייה. אבי עדיין לא נכנס לנהל את הבּאנק הקוֹאוֹפּירטיבי שנוֹסד בהשתדלוּתוֹ, ועסקיו באוֹתה שנה היוּ ברע. היתה שנת ברכה, וכל תבוּאה, בכל מחיר שקנה, אנוּס היה למכרה בהפסד. ה“דוֹדה”, היא אמי חוֹרגתי היפה, שביקשה להקל מעל אבי את עוֹל הפּרנסה, שילחה את המשרתת וקיבלה על עצמה לאפוֹת פעמיים בשבוּע, מלבד ערבי שבתוֹת, לחם וחלוֹת למכּוֹר. החדר נשאר פּנוּי ומראהוּ היה כמיוּתּם על מיטת העץ הצרה והריקה, הכסא הפּשוּט, חסר המשען, והמסמר הגדוֹל על הקיר. החדר עצמוֹ גבוֹה היה וּמשוּפּע באוֹר משני חלוֹנוֹת, אך חסרוֹן אחד היה בוֹ: תנוּר האפייה, שפּיו היה במסדרוֹן וגוּפוֹ המגוּשם בתוֹך החדר, תוֹפס כשלישי מחללוֹ וּמשׁוה לוֹ צוּרה משוּנה. בחוֹרף היה בכך משוּם מעלה, שלא היה צוֹרך להסיקוֹ, כי תנוּר האפייה הספּיק לחממוֹ כראוי. אך בקיץ, בימים החמים, היה שם בימי האפייה החוֹם כבד מנשׂוֹא, בית יזע מַמש. ואף על פי כן אפשר היה להשׂכּירוֹ בשנַיים אוֹ שלוֹשה זהוּבים לחוֹדש, סכוּם שאין לזלזל בוֹ בשעת הדחק.

כשבוּע אחרי הפּסח גילתה ה“דוֹדה” לאבי את מחשבתה זוֹ, ואבי השיב על כך בדרכוֹ המתוּנה:

– לדעתי, לא כדאי הדבר. סכוּם פּעוּט זה לא יעלה ולא יוֹריד. אבל – אַת בעלת הבית והרשוּת בידך לעשׂוֹת כרצוֹנך. אם טוֹב ואם לא טוֹב יהיה – לא אבוֹא עליך בטענות.

הוא אהב אוֹתה ולא רצה להמרוֹת את פיה.

ולמחר באה האלמנה אסתר מלכּה עם הנצ’י, בתה הגיבּנת, לראוֹת את החדר.

ה“דוֹדה” הישרה גילתה להן מיד את חסרוֹנוֹ בימוֹת הקיץ, אבל הן לא נתרשמוּ מן החסרוֹן הזה. הנצ’י, לאחר שסקרה את החדר בעיניה העצוּבוֹת והפּיקחוֹת, היוֹשבוֹת תחת שמוּרוֹת עייפוֹת, אמרה בקוֹל מתנגן:

– בימים חמים הרי אפשר לפתוֹח חלוֹן וייכּנס אויר, וֹבימים של גשם וקוֹר – מוּטב שיהיה חם בחדר. שתינוּ, אמי ואני, צריכוֹת חוֹם.

מראה פניהן החיורים, מעוּטי הדם, ענה בהן כי אמנם כן הוּא.

בן תשע הייתי אז, עֵר וסקרן וּמקשיב וּבקי בעסקי העיירה ואנשיה, אף כי מיעטתי לצאת מן הבית. וגם את שתי הנשים האלה ידעתי, ממַה שקלטתי עליהן. ידעתי כי האֵם היתה אלמנה זה שנים רבוֹת. היוּ לה שני בנים גדוֹלים, אחד באמריקה ואחד בוינה. האחרוֹן, שהיה נַגר רהיטים מוּמחה, היה שוֹלח לאמוֹ לעתים רחוֹקוֹת סיוּע כלשהוּ; וזה שבאמריקה, שעבד פעם בצבא הקיסר, וכששוּלח מן הצבא לא מצא לוֹ משלח יד ולא נשׂא אשה והיה נוֹדד מעיר לעיר עד שהגיע לאמריקה, וגם שם לא עשה חַיל, – זה לא יכוֹל לעזוֹר לאמוֹ הענייה, ורק פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב מכתב ארוֹך ביידיש מגוּרמנת, מכתב מלא דברים של קלוּת ראש וּצחוֹק על עצמוֹ. והבת, הנצ’י, בעלת המוּם, היתה נשׂוּאה לר' פּינחס שפּרלינג, מלמד בעל הדרת פנים ומהדר בלבוּשוֹ, שהיה מרבּיץ תוֹרה בכפרים רחוֹקים, בגבוּל הוּנגריה, אוֹ גם בהוּנגריה עצמה, ורק פעם בשנה, לחג הפסח, היה בא הביתה לשבוּעיים, “למלוֹך”, כמוֹ שאמרוּ הבריוֹת, וחוֹזר מיד לאחר החג למלמדוּתוֹ במרחקים. לימים נוֹראים לא בא, מפני שהיה שם שליח ציבוּר בשׂכר. לאשתוֹ לא היה שוֹלח כל ימוֹת השנה אפילוּ פרוּטה אחת. אמרוּ עליו, שהוּא צוֹבר כסף ונוֹתן בריבּית, וּכבר יש לוֹ סכום גדוֹל בידי לוֹוים שוֹנים בעיירה, ואפילוּ בידי נוֹכרים. נשוּי היה להנצ’י קרוֹב לעשׂרים שנה והיא לא ילדה לוֹ. למה לוֹ הכסף? מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת בוֹ? בעניין זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת. יש שאמרוּ סתם: “אוֹהב כסף לא ישׂבּע כסף”; ויש שאמרוּ: כשיגיע לסכום גדוֹל יתן לה גט לבעלת המוּם וישא צעירה וּבריאה. והנצ’י היתה מפרנסת את עצמה ואת אמה בצימצוּם מיגיע אצבעוֹתיה. מפוּרסמת היתה ברקמה. אמנית גדוֹלה היתה במלאכה זוֹ ושמה היה גדוֹל בכל הסביבה. כל הכלוֹת, אוֹ הנשים הצעירוֹת המהדרוֹת בנוֹי, היוּ פוֹקדוֹת אוֹתה

לדרוֹש למעשׂי ידיה. גם בידי ה“דוֹדה” שלי היוּ מפּה וסינר רקמת ידיה להתפּאר. ר' פינחס בעלה היה בחוּר עני וצנוּע כשנשׂא אוֹתה בחיי אביה. ואביה היה “נאמן” ביער וּמעמד בית יפה לוֹ, “בית פריצי”, ור' פּינחס היה סמוּך על שוּלחנוֹ, ורק אחרי מוֹתוֹ (מנשיכת נחש ביער) כשאזלה הפּרנסה מן הבית, אחז במלמדוּת במקוֹמוֹת מרוּחקים, והנצ’י התחילה לרקוֹם בשביל אחירים. רק עם שוּבוֹ לכהוּנתו היה מניח לה סכוּם של מה בכך, נוֹסף על המַתּנה הקטנה שהביא לה לחג.

שנים רבוֹת גרוּ שתי הנשים הבוֹדדוֹת בקצה העיירה השני, בחדר אחד, אצל סוֹחר הבהמוֹת פּוֹדהייצר, אבל האיש נתעשר ועמד לסתוֹר את ביתוֹ הישן כדי לבנוּת במקוֹמוֹ בית חדש וגדוֹל, וּבעוֹד שבוּע על הנשים לפנוֹת את החדר, שאין שעה יפה לבניין אלא האביב, והוֹדיע על כך לר' פּינחס לפני צאתוֹ לדרך.

ה“דוֹדה” שׂמחה, שהנצ’י, הרוֹקמת המפוּרסמת, תבוֹא לגוּר בביתנוּ. מעין רוּח של חן ואמנוּת תשרה בגללה על הבית. גם אסתר מלכּה האלמנה היתה ידוּעה כאשה שקיטה וטוֹבת נימוּסין, ואין כל חשש של תגרה בבית, אף על פי שתצטרך לבשל את תבשילה המעט ולכבּס את קוֹמץ כבסיה במסדרוֹן, המשמש את דירתנוּ. כוּלנוּ אהבנוּ את השלוֹם והשלוה וחששנוּ להפרתם. הללוּ ודאי שלא תפירינה אוֹתם.

ב

לא עברוּ ימים מוּעטים, וּלאחר שהחדר פוּנה וסוּיד, הביאו הנשים בקרוֹן לא גדול את כל חפציהן: רהיטים וכלים. כשהוּכנס הכוֹל לחדר והעגלוֹן נסע, סגרוּ את הדלת, כדי לא להפריע את מנוּחת הבעלים, וּבמשך יוֹמיים שמענוֹ שם הסעוֹת והזזוֹת, קישקוּש בכלים ודפיקוֹת בקיר – עד שנדם כל קוֹל.

אז באה אסתר מלכה לדירתנוּ והזמינה בסבר פנים טוֹבוֹת את ה“דוֹדה” לבוֹא לראוֹת את מראה החדר בסידוּרוֹ. ה“דוֹדה” קיבלה את ההזמנה ברצוֹן ולקחה גם אוֹתי עמה.

לפני הפּתח, במסדרוֹן היתה מוּטלת מטלית לניקוּי הנעליים, וּכשנכנסנוּ לחדר היינוּ כמוּקסמים מיפי עריכתוֹ. לא הכּרנוּהוּ. התנוּר היה מפוּרגד בוילוֹן נאה, מן התקרה עד הרצפה, שעל ידי כך כאילוּ הוּצא מכלל החדר. ארוֹן בגדים לבן, עם מַראָה לטוּשה באחת מדלתוֹתיו עמד ליד הקיר ועליו אגרטל עם צרוֹר פּרחי נייר הדוּרים בצבעיהם. גם זערוּרוֹת אחדוֹת בצוּרת חיוֹת

ועוֹפוֹת עמדוּ שם. שתי מיטוֹת עץ מבריקוֹת כחדשוֹת, מוּצעוֹת מצע צחוֹר עם כיסוּיי רקמה יפים. עציצים קטנים עם פרחי חמד על סיפּי שני החלוֹנוֹת, וּבשתיים מפּינוֹת החדר על הרצפה, בעציצי חרס גדוֹלים, דקל ננסי ירוֹק ואספּרגוּס מהוּדר, שוֹפע וּמשׂתּרג על סוּלמוֹן צבוּע אדוֹם. שבע שנים גידלה את הדקל וכמעט לא נשתנתה צוּרתוֹ.

היה שם שוּלחן קטן מכוּסה מפה רקוּמה וּשלוֹשה כיסאוֹת לבנים. שתי תמוּנוֹת רקמה על קיר אחד, וביניהן – תמוּנת האב המנוֹח: יהוּדי בעל הדרת פנים, עשוּי זקן וּפיאוֹת, וכיפּה קטנה על ראשוֹ; וּבצידה תמוּנת האח הבכוֹר במַדי אוּלאני מצוּחצח רוֹכב על סוּס אבּיר, שוֹטף במרוּצתוֹ.

תמוּנה מוּגדלת וּצבוּעה בצבעים. ואילוּ על הקיר שכנגד, יחידה וכלוּלה בהדרה, תמוּנת הקיסרית אֶליזאבּט, יפת התוֹאר, בעלת השׂיער הגבוֹה, השוֹפע, הנוֹפל בצמה רחבה וּכבידה על הגב הנהדר. תמוּנה גדוֹלה זוֹ היתה כשלטת על החדר כוּלוֹ. הפּנים המוּארכים, האף הישר, השׂפה המרוּחקת קצת מן האף, הגבּוֹת המליאוֹת, העיניים המפיקוֹת רוֹך עצב, הצואר הגבוֹה, הנתוּן בתוך צורוֹן צר של שׂמלת משי כהה – הוֹד מלכוּת ותפארת אשה!

כל אלה עשׂוּ עלי רוֹשם גדול, ועמדתי כמה רגעים נפתע ונפעם. וּכשעברה ההפתעה נמשכוּ עיני אל חתוּלה צהוּבּה, רוֹבצת על כר קטן בפאתי המיטה, מסתכלת בנוּ בעיניים עגוּלוֹת, טוֹבוֹת וּשקיטוֹת, פושטת ראש לאֶה וּמפהקת מזמן לזמן. חתוּלה אצילה כזוֹ לא ראיתי מימַי. היתה שם גם שידה כפוּלת דלתוֹת, בה החזיקה הנצ’י, לפי שהראתה ל“דוֹדה”, במחציתה את כלי הרקמה וּבמחציתה את כלי הבישוּל והאכילה, שהיוּ ערוּכים בסדר, נקיים וּמבהיקים כחדשים. על כל כיסא היתה כּרית רקוּמה ועל שני החלוֹנוֹת וילאוֹת של מַלמלה ענוּגה. הכּוֹל קל ועדין ונחמד עד להפליא.

– קוּפסת צעצוּעים ולא חדר, – אמרה ה“דוֹדה”, – עוֹנג לראוֹת. לא כל חדר יש לוֹ מזל כזה.

פניה החיורים של הנצ’י הוּצפו ורוֹד:

– יוֹתר מזה אין ידנו משׂגת. אנוּ יכוֹלוֹת לקיים את הסדר והניקיוֹן, כי אין מי שילכלך ויקלקל.

אסתר מלכה עמדה, מאַשרת בניע ראש את דברי בתה, ולא אמרה כלוּם.

כשחזר אבי בערב מעסקיו אמרה לו ה“דוֹדה”:

– אלמלא השעה המאוּחרת ודיוֹרוֹתינו ישינוֹת – הייתי מכניסה אוֹתך לחדר להראוֹתך דוּגמה של טוּב טעם.

ואני הוֹספתי:

– יפה עשתה ה“דודה”, ששילחה את המשרתת. אתם זוֹכרים איזה “מוֹשב” היה בחדר? והן עשׂוּ אוֹתוֹ לחדר מלכים. באמת.

– צדק הילד – אמרה ה“דוֹדה” – חדר מלכים – כאילוּ נוֹצר בשביל הקיסרית, שתמוּנתה תלוּיה על הקיר.

– אם כן זכוּת גדוֹלה זכינוּ, – אמר אבי ספק בצחוֹק ספק בכוֹבד ראש – הקיסרית בכבוֹדה וּבעצמה באה לדוּר עמנוּ.

אני שמעתי וקיבלתי את הדברים בכוֹבד ראש.

ג

למדתי אז ב“חדר” ונחשבתי בין התלמידים הטוֹבים. את שיעוּר השבוּע הייתי יוֹדע בעל פה ביוֹם ב' בשבת, והחזרוֹת יוֹם יוֹם הטילוּ עלי שיעמוּם. אף אבי לא דיקדק עם בנוֹ יחידוֹ, שיהיה כל הימים ב“חדר”, על כן הייתי רוֹב שעוֹת היוֹם בבית, או סמוּך לוֹ, לוֹמד שעה אצל “המוֹרה הפּרטי” לשוֹן וּכתב גרמנים וּפולנים, אוֹ מכין שיעוּרים וּמצייר (היתה לי נטייה לציוּר), משׂחק קצת עם ילדי השכינים, יהוּדים ונוֹכרים, אוֹ מטייל להנאתי בסביבה. נמשך הייתי לבדידוּת ולהסתּכּלות בטבע וּבבריוֹת.

כשבאוּ שתי הנשים לגוּר אצלנו, חשתי מיד כי חל בחיי איזה שינוּי. הרוֹקמת הגיבּנת השפיעה עלי גם בחיצוֹניוּתה המשוּנה (היתה לא גבוֹהה ממני, רזה וגבנוּן קטן לה מפּנים וּמאחוֹר, ראשה הגדוֹל בערך הנתוּן במטפּחת משי, היה משוּקע בין כתיפיה הגבוֹהוֹת וּבהליכתה היתה מתנדנדת על שתי מוֹתניה הבוֹלטוֹת, שהיוּ עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת חליפוֹת כמנגנוֹן מכוּון,

וגוּפה נזרק מימינוֹ לשׂמאלוֹ ומשׂמאלוֹ לימינוֹ) וגם בהבּעת פניה העדינה, בדיבּוּרה המתנגן וּבכל הליכוֹתיה רבוֹת הנוֹעם. רגש מוּזר היה לי, כשעמדה וּפניה המבוגרים מוּל פנַי הצעירים. אף טבעת הכסף הלבנה, טבעת הקידוּשין שלה, על אצבעה הוֹסיפה לה קסם בעינַי.

בגילי הרך היה בי אוֹרך רוּח לעמוֹד אוֹ לישב שעוֹת וּלהסתכל מתוֹך שתיקה בעוֹשׂי מלאכה שוֹנים. ועתה בבוֹא הנצ’י לשבת בביתנוּ, הסחתי דעתי מכל בעלי אוּמנוּיוֹת אחירים והייתי מבקר בחדרה, בשעה שאין לקוֹחוֹת מצוּיוֹת שם, יוֹשב ברשוּתה על הכיסא הפּנוּי וּמתבוֹנן במעשׂה אצבעוֹתיה שהן עקוּמוֹת קצת, אך דקוֹת וּשקוּפוֹת עד להפליא, והן נעוֹת בזריזוּת וּבחן על פיסת האריג, משי אוֹ קטיפה, אוֹ בד פּשתן משוּבּח, נכנסוֹת תחתיו ויוֹצאוֹת, וקסמי נוֹי בשלל גוֹנים צוֹמחים ועוֹלים מתחתיהן, יוֹשב ושוֹמע את קוֹלה הערב בדבּרה, כשהיא כפוּפה על נפת הרקמה אוֹ על האריג הנגרר מידה. אך ראיתי כי נשארה לבדה, הייתי משפשף נעלי במַטלית ומקיש בפרק אצבע על הדלת וּמיד נשמעה קריאתה: “בבקשה, יעקב”, ואני כבר בתוֹך החדר, מתקרב בחשאי וקוֹנה לי שביתה על הכיסא סמוּך לה.

– אכלת ושתית? – היתה שוֹאלת.

– כן. אני שׂבע.

– מה שלוֹם אבא ואמא?

– תוֹדה. שלוֹם להם.

– שב, יעקב.

דוּ שׂיח קצר זה חזר בדיוּק יוֹם יוֹם.

אסתר מלכה על פי רוֹב לא היתה בחדר. אם לא הלכה אל הלקוֹחוֹת אוֹ לקנוֹת בחנוּת, היתה עסוּקה בירכתי המסדרוֹן בבישוּל אוֹ

בכביסה, אוֹ בשאר עבוֹדוֹת המשק הננסי שלהן. והנצ’י, מעשׂה אמנית, היתה נתוּנה כוּלה לאמנוּתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת היתה יוֹצאת מן החדר ועוֹברת את המסדרוֹן, והיה אז רגש מוּזר לרוֹאה אוֹתה קטנה כל כך וּמתנדנדת על שתי יריכיה וגוּפה נזרק לכאן וּלכאן.

ידעתי שהיא שׂמיחה לביקוּרי, מקרבת אוֹתי ומדברת עמי, חוּץ מן השאלוֹת הנ"ל, כעם גדוֹל. גם אני דבקתי בה. עד מהרה למדתי לדעת את חפצה והייתי מגיש לה את החוּטים או המספּריים הזעירים אוֹ מרים לה את פּיסת האריג שנשמטה מידה. מתוֹך הסתכלוּת במלאכתה למדתי להבחין בצבע החוּטים הדרוּשים לה באוֹתוֹ רגע והגשתים לידה, כמוֹ הקוֹרא בתוים היוֹדע לכון בהפיכת הדף שלפני המנגן. רגליה הקצרוֹת עמדוּ על הדוֹם גבוֹה, ואם זז קצת ההדוֹם ממקוֹמוֹ, הייתי ממהר להשיבוֹ למקוֹמוֹ, והיא ניענעה לי בראשה אוֹת לתוֹדה וחיבּה.

– רוֹאה אתה? – אמרה לי – יש צבעים שאוֹהבים זה את זה וּכנגדם אחירים שאינם סוֹבלים זה את קרבתוֹ של זה. ויש לכון לרגשוֹתיהם.

על הקיר, מעל לראשה, היה תלוּי מדף קטן ועליו ספרים אחדים: ספר אחד על מריה תריזה בגרמנית בן שני כרכים גדוֹלים, וספר אחד ביידיש על קוֹלוּמבּוּס וגילוּי אמריקה (ספר זה שלח לה אחיה הבכוֹר), כרך אחד של דראמוֹת שילר וכרך בוֹדד של שירי היינה, ועוֹד כרך של סיפּוּרי צ’וֹקה. גם שלוֹשה או ארבעה ספרי קוֹדש של ר' פּינחס עמדו שם. בין אלה לאלה היתה מחיצה של גוּלת זכוּכית, שדגיגים אחדים נעוּצים בה כקרוּשים בתוֹך הקרח. אף כי ידעתי קרוֹא – עדיין לא הלך אז לבי אחר הקריאה. רק מן השנה העשׂירית התחלתי בוֹלע ספרים. אבל כל הדבש שאגרה הנצ’י מספריה המעטים (מאֵין לה אחירים, קראה אוֹתם פעמים רבוֹת) היתה מוֹשיטה לי במוֹתק לשוֹנה.

ד

אוֹתוֹ קיץ היה בשבילי קיץ שכולו הנצ’י. חברי בני השכינים וגם הילָדוֹת, שהתרחקתי מהם וּממשחקיהם, היוּ מקניטים אוֹתי בכינוּיים שוֹנים, ואחד מהם: “הפּרש של הנצ’י הרוֹקמת”. ואני שמעתי ולא עניתי, ולא חדלתי מביקוּרי אצלה. וּכשנשתהוּ אצלה הלקוֹחוֹת, הייתי כוֹעס עליהן מקנאה. רק כשאמרה לי ה“דוֹדה” יוֹם אחד, כי לא מן הנימוּס הוּא לבלוֹת בכל יוֹם שעוֹת אצל זרים, נתתי את דעתי על דבריה ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה הוֹקרתי רגלי מן החדר, אך ביוֹם הרביעי הקשתי על הדלת, וּלאחר רגע ישבתי על הכיסא לידה.

– היית לא בריא? – שאלה.

חשתי כי פנַי ניצתוּ באש וגימגמתי:

– הרגשתי עצמי לא טוֹב.

וּדברים אלה בפי היוּ אמת לאמיתה.

קמעה קמעה התחילה הנצ’י משתפת אוֹתי במחשבוֹתיה וּבחייה. יחס זה אלי כאֶל גדוֹל, מתוֹך גילוּי לב ואֵמוּן, תפס את לבי. והיא סיפּרה לי מה שסיפּרה בלי הדגשוֹת וּבלי שׂפת יתר, בפשטוּת וּבטבעיוּת. היה איזה שיווּי טוֹן בקוֹלה וּבדבריה, כאדם ששקל הכּוֹל ויוֹדע הכּוֹל ואינוֹ יוֹצא

מגדרוֹ. גם הטוֹבוֹת וגם הרעוֹת יצאוּ מפיה כשקוּלוֹת במאזניים הדקוֹת של רוֹקח, ותמיד כף הטוֹבוֹת מכרעת.

על אביה דיבּרה, ששמרה את זכרוֹנוֹ באהבה רבה. איש טוֹב היה, לא חסיד אך שוֹמר דת ונוֹתן חוֹפש לילדיו לנהוֹג כחפצם ולא הקפיד אם הם שוֹמרים מצווֹת אוֹ לא. רק את הפּראוּת את הדיבוּר בקוֹל רם לא סבל. כל ימוֹת השבוּע היה ביער, עם הפוֹעלים הנוֹכרים, וּכשחזר הביתה לשבּת הביא עמוֹ תמיד, מלבד ריח האוֹרנים הטוב, גם איזוֹ מתנה, כי היער נמצא מעֵבר לעיירה גדוֹלה מעיירתנוּ וּבחנוּיוֹת שם סחוֹרוֹת מרוּבוֹת יוֹתר. ואת המתנוֹת היה מביא על פי תוֹר: באֵם החל ובצעיר הילדים, בזה שבּוינה, כילה, וחוֹזר חלילה. ומכיון שהתוֹר נשמר בקפדנוּת, לא היתה קנאה בלב המקבלים. קפדן גדוֹל היה בנקיוּת וּבלבוּש, והיה לוֹקח עמוֹ היערה בילקוּטוֹ כל מיני כלי רחיצה וחפיפה והיה מדקדק בסדר וּבניקיוֹן בבית. הנה כך היה תמיד, מסוּדר ומצוּחצח כמוֹ בתמוּנה. כשבא הצלם לצלמוֹ לא צריך היה כל הכנה. ועל זאת כיבדוּהוּ וחיבּבוּהוּ יהוּדים ונוֹכרים. ממנוּ קיבלה, כנראה, את החוּש הזה. וגם את אִמה הרגיל בכך. חמישה ילדה אמה ורק שלוֹשה נשארוּ בחיים. הבכוֹר, זה שבאמריקה, גרם להם צרוֹת רבוֹת עד שנלקח לצבא, וּכשמילא את ימי שירוּתוֹ לא בא אל המנוּחה. ישב בבית כמה חוֹדשים וסיפר מעשיוֹת והרפתקאוֹת מן הצבא, ואחר כך נסע ונדד עד שהגיע לאמריקה ולא הקים לוֹ בית וּמעמד. צוֹעני הוּא מטבעוֹ. וגם באמריקה הוּא נוֹדד ממקוֹם למקוֹם. גם האח הצעיר גרם צער לאִמה, שלא רצה ללמוֹד ונעשׂה בעל מלאכה, נַגר רהיטים. אבל הוּא חרוּץ במלאכתוֹ והגיע לאיזוֹ תכלית. מבּרוֹד הלך ללבוּב, וּמשם לוינה, ושם נשׂא אשה ויש להם שני ילדים חמוּדים. הנה התמוּנה העוֹמדת על השידה, המראה את ארבעתם, לבוּשים יפה וּמרוּצים. יש לוֹ שם בית מלאכה קטן לרהיטים וינאיים וּפרנסתוֹ מצוּיה בשוֹפי. אשתוֹ אינה יהוּדיה, והיא מוֹסיפה תמיד שוּרה אחת של שאילת שלוֹם על מכתביו, לאם ולה. האֵם יוֹדעת שכּלָתה נוֹכריה, אך אינה מדברת על כך. היא, הנצ’י, מקנאה בוֹ, באחיה זה, שהוּא גר בוינה, וּלפי מה שכתב לה, כבר ראה פעמיים אוֹתה, את הקיסרית. לפי בקשתה הוּא שוֹלח לה מזמן לזמן קטע מתוֹך עיתוֹן, שמסוּפּר בוֹ על הקיסרית.

כשהזכירה את הקיסרית, הביטה אל התמוּנה, זקפה ראשה ועיניה הבריקוּ מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת. כמה רגעים נח אריג הרקמה על בּרכּיה ללא תּך והיתה כחוֹלמת חלוֹם אוֹ כרוֹאה חזוֹן.

– עוֹד נדבּר על הקיסרית, – אמרה לי בקוֹל מסתוֹרי, וחזרה לרקוֹם.

ואני, אף כי החשיתי, הייתי מלא כיסוּפים לשמוֹע את דיבוּרה על הקיסרית.

ואוֹר של צחוֹק נראה על פנַי כשדיברה על “רגינה”, החתוּלה. כשרק השמיעה הנצ’י את שמה, קפצה החתוּלה מעל מרבּצה, התקרבה בפסיעוֹת חשאיוֹת והתחילה מתחַּככת בשוּלי שׂמלתה, הלוֹך וחָזוֹר. “יודעת היא שאנוּ מדברים עליה טוֹבוֹת והיא מתרגשת”, אמרה הנצ’י מתוֹך הנאה.

ראיתי שגם החתוּלה רקוּמה בנפשה וּבחייה.

היה בה מַעגָל מסוּיג ויציב של רעיוֹנוֹת על החיים, שהביעה אוֹתם לפני בצוּרה פשוּטה כל כך, שגם לי, לנער בן התשע, היוּ מוּבנים. לא העוֹשר, לא הכבוֹד ולא התאוה חשוּבים בחיים אלא היוֹשר, האהבה והיוֹפי. הדברים האלה עלוּ בקנה אחד עם מה שלמדתי בספרינוּ, ביחוּד בפרקי אבוֹת, על הדברים המוֹציאים את האדם מן העוֹלם. היא רק הוֹסיפה את היוֹפי, וּבזה היה חידוּש בשבילי, שהרי ב“אבוֹת” מדוּבּר בגנוּתוֹ של האוֹמר “מה נאה אילן זה”. ואת היוֹפי שעליו דיבּרה ראיתי בכל מה שהקיף אוֹתה: בניקיוֹן, בטעם הטוֹב של סידוּר החדר, בשקט שבוֹ עשׂתה את מלאכתה, בהסתפקוּתה במוּעט, בתמוּנת אביה ואחיה, ועל הכוֹל בתמוּנת האשה הנפלאה שעל הקיר, הקיסרית, שהכוֹל אהבוּה, שהכוֹל דיברוּ עליה בהערצה, והבּקיאים – גם ברחמים רבים, מאז מיתתוֹ המשוּנה של בנה יחידה, אהוּבה, רוּדוֹלף, וּביחוּד בשל הדוּרי היחסים שבּינה לבין הקיסר עצמוֹ וּנסיעותיה המרוּבּוֹת בגלל כך. קמעה קמעה גילתה לי הנצ’י את מחשבוֹת לבה על הקיסרית. היא דיברה עליה באהבה רבה. יוֹם אחד הראתה לי מעטפה גדוֹלה וּבה קטעי עיתוֹנים שוֹנים, שקיבלה מאת אחיה, וּבהם מסוּפּר עליה, על נסיעוֹתיה, על מנהגיה ויחסיה עם חצר המלכוּת, עם אנשים ועניינים שוֹנים. גם את דבר אהבתה לישׁראל ולמשוֹרר האוּמלל, החוֹלה, היינה, ידעה הנצ’י, וּדבר מצבת הזיכּרוֹן שהקיסרית הציבה לוֹ באִי קוֹרפוּ, מוּל ארמוֹנה. אף השמיעתני את אִמרתוֹ הידוּעה: “חוֹלה ויהוּדי – חוֹלה כפליים”. רבוֹת סיפּרה לי גם על ארמוֹנה האחר בשם “שלוַת יער” סמוּך לבירה, שכּינסה שם את כל דברי האמנוּת החביבים עליה, על החדר המיוּחד שהיה לה שם לשם כתיבתה, כתיבת שירים ויוֹמנים. ועל ארמוֹן הפּאֵר “גידילה” סמוּך לבוּדאפּשט, שהעם האוּנגרי נתן לה במתנה, לה ל“אֵם ההוּנגרים”. היא סיפּרה לי על שויוֹן נפשוֹ של רוּדוֹלף לגבי אשתוֹ, בת מלך בּלגיה, שנשׂא אוֹתה שמוֹנה שנים לפני מוֹתוֹ, על רוּחוֹ היפה, החוֹפשית, וגם על קלוּת דעתוֹ.

כשסיפּרה בחייה של הקיסרית הרגשתי שהיא מדברת על נפש קרוֹבה לה, שהיא מכּירה אוֹתה ויוֹדעת את סתרי לבה. ואז הייתי אנוּס להעיף מדי פעם בפעם מבט על התמוּנה שעל גבי הקיר, וּראה פּלא: התמוּנה חיתה בעיני, וכל מה שאמרה לי עליה הנצ’י קראתי בארשת פניה, כאילוּ אמרה: “אמת ויציב. כל מה שמספּרת לך הנצ’י אמת”… ואז הרגשתי עצמי, כביכוֹל, שוּתף לשתיהן, להנצ’י ולקיסרית, כאילוּ איש סוֹדן אני.

יוֹם אחד, אחר שהרבּתה לספּר לי על הקיסרית, הקריבה פניה אל אוֹזני ולחשה לי:

– היא אחוֹתי. הוּסכם בינינו שנהיה אחיוֹת. אל תגלה את הדבר לשוּם אדם, כי סוֹד הוּא…

דבריה אלה נראוּ לי מוּזרים קצת, אך קיבלתי על לשמוֹע סוֹדה של הנצ’י ויהי מה. קיבלתי וקיימתי.

על אמה לא דיברה אלא דרך אגב. לא מתוֹך זילזוּל, אלא מתוֹך שהיא

מציאוּת, שהיתה כאן ולא העסיקה את דמיוֹנה.

רק כעבוֹר שבוּעוֹת מספּר הזכירה אוֹתוֹ, את בעלה, את ר' פּינחס. מפי השמוּעה ידעתי, שאין ר' פּינחס מרוּצה ביוֹתר בבת זוּגוֹ, שבכל פסח, בהיוֹתוֹ בבית, הוא מדבר על גט. מה תהיה התכלית, רוֹצה הוּא בזרע, ועל פי דין, לאחר עשׂר שנים, הוּא חייב לגרשה ולישׂא אחרת. וּכבר עברו עשׂר שנים, וכמעט עוֹד עשׂר. בימים הראשוֹנים לבוֹאוֹ הוּא רך וּמשוּח וּמסוּר, ויוֹם אחד הוא בא ואוֹמר לה, שהוּא מוּכרח להתגרש ממנה, והיחסים ביניהם נעשׂים מתּוחים וקשים – עד אחרי החג. אך אחרי החג, לפני נסיעתוֹ, הוּא משלים עמה שוּב ודוֹחה את הגט וּמניח לה את הפּרוּטוֹת, כמשפּטוֹ מימים ימימה. היוּ אוֹמרים: אין לחשוֹש, מפני כילוּתוֹ לא יגרשנה לעוֹלם. ראשית, יצטרך ליתן לה את ה“כתוּבּה”, ושנית – הוּא מפחד לישׂא אחרת, שיצטרך לפרנסה. ואם יהיוּ ילדים ירבּוּ ההוֹצאוֹת, והוּא, עם כל רוֹך המשי שבוֹ, הכסף הוּא כל חייו, כל נשמתוֹ. והנצ’י אינה עוֹלה לו כמעט במאוּמה. ויש אוֹמרים: היכן ימצא נעימוּת כזוֹ שהוּא מוֹצא בביתוֹ בפסח? סדר כזה, ניקיוֹן כזה ונוֹי כזה – לא ימצא אצל שוּם אשה. על כן, אין איש מאמין שיגרשנה. רק דיבוּרים הם מן השׂפה ולחוּץ. ואם הוּא מענה אוֹתה שבוּע אוֹ שבוּעיים בכל שנה – מלוּמדת היא, המסכּנה, ביסוּרים…

היא דיברה בוֹ, הרחוֹק, באהבה, וּביראה. על בקיאוּתוֹ בתוֹרה דיברה, על דיבוּרוֹ הנאה, השקט, על נקיוּת דעתוֹ, על יפי מראהוּ. אף לא כיסתה את חמלתה עליו, שנשׂא אותה, אשה בעלת מוּם, שאלוֹהים מנע ממנה פרי בטן. הוּא אוֹהב ילדים, שאלמלא כן לא היה יכוֹל להיוֹת אמן פּדגוֹג כזה, הילדים לא היוּ אוֹהבים אוֹתוֹ כל כך וההוֹרים לא היוּ קוֹנים לוֹ מתנוֹת רבוֹת כל כך, שהוּא מביא להראוֹת לה. אבל מה היא יכוֹלה לעשׂוֹת לסיפּוּקוֹ? אוּלי – אוּלי עוֹד ירחמוּ עליה מן השמים ויתנוּ לה זרע, אף כי לא צעירה היא עוֹד. נדמה לה, כשהוּא נוֹסע, הוּא מאמין, שתגיענוּ באחד הימים בשׂוֹרה טוֹבה…

וּמדי דבּרה בוֹ נוֹצצה דמעה בעיניה. אך מיהרה וסיפגה אוֹתה בקצה הסינר הדק ושבה לרקמתה ולמנוּחתה.

ה

ב“חדר” הרגשתי עצמי נבדל משאר הילדים בני גילי. רוּחי היה במקוֹם אחר, אצל הנצ’י. הייתי בעיני מבוּגר וחייתי בעוֹלם של אצילוּת. הרי ברוּחי התהלכתי בחצרוֹת מלכים והייתי במידת מה, יחד עם הנצ’י, ריעה ואיש סוֹדה של הקיסרית היפה, העדינה, גדלת הנפש והצער. למדתי את פרשת השבוּע עם רש"י, פרקי “פסוּק” ושיעוּר בגמרא, בלי קוֹשי ובלי מכשוֹל, אך חיי רוּחי היוּ במקוֹם אחר. ולא פעם נדחקה תמוּנתה של הקיסרית לתוֹך דברי תלמוּדי.

לבי לא הלך אחרי משחקי חבירי, וּבשעה שהם שׂיחקוּ, הייתי עוֹמד מן הצד וּמסתכל בהם כזר וכתפוּס בהירהוּרים, והילדים הוֹסיפוּ על כינוּיי חדשים: “בעל החלוֹמוֹת” אוֹ “יוֹסף הצדיק” וכדוֹמה, אך אני לא שׂמתי לב לדבריהם. מה לי ולהם, נערים שעוֹלמם גדוֹל כזית?… לסוֹף פרשתי מהם כמעט לגמרי.

גם בבית הייתי מתהלך כנטוּל מן המציאוּת ונעשיתי בלתי מוּבן לאבי ול“דוֹדה”. נתפתחה בי רגישוּת יתירה והייתי מקפיד על נימוּסים ועל סדרי הבית והכלים. וה“דוֹדה”, שהיתה בדרך כלל מתגאה בהנצ’י, התחילה עוֹקצת אוֹתי בה: “ראוּ, נעשׂה אסתניס. רוֹצה הוּא שהכוֹל יהיה אצלי כמוֹ אצל הרוֹקמת. ראשית, איני כמוֹתה, ושנית – כלוּם יש לי אוֹתה הסבלנוּת לשמוֹר על כל דבר קטן? אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת ב”קוּפסה של צעצועים".

אף על פי כן היתה ה“דוֹדה” מקפידה יוֹתר מאשר קוֹדם לכן. אלא שדאגת הבית והפרנסה, האפייה שלוֹש פעמים בשבוּע והלקוֹחוֹת השוֹנים, שהיוֹ באים לקנוֹת את מעשׂה המאפה (מוֹניטין יצאו לאפיית ה“דוֹדה” והיוּ באים בעיקר מפּקידי הרשוּת לקנוֹת ושילמוּ בעין יפה), כל אלה עיכּבוּ.

הקיץ גָבר, והחדר של הנצ’י נעשׂה חם מאוֹד. גם החלוֹנוֹת הפּתוּחים לא הפיגוֹּ את כל חוּמוֹ, שהיה שוֹפע אל הגב מן התנוּר המפוּרגד, ביחוּד בימי האפייה. היא, הנצ’י, לא סבלה מזה, אך אלי היתה פוֹנה בשאילה:

– לא חם לך אצלנוּ?

ואני, כמרגיש עצמי אשם, ש“אנוּ” מסיקים את התנוּר, הייתי עוֹנה כמשתמט:

– לא נוֹרא. בבית המרחץ חם יוֹתר.

רוֹצה הייתי שה“דודה” לא תאפה כל כך הרבה, אבל ידעתי כי חלק מפּרנסתנוּ תלוּי בזה, כל עוֹד לא הצליח אבי בעסקיו. בימים שלא היתה אפייה נעם לי יוֹתר לשבת על הכיסא. והנצ’י אמרה אז:

– כבר התרגלתי בחוֹם התנוּר, עד שהוא חסר לי בימים שהגברת רוּדוֹרפר אינה אוֹפה.

היה לה מזלף של פח, צבוּע ירוֹק, כזה של ילדים, שבוֹ היתה משקה את העציצים. עבוֹדה זוֹ עשׂתה בעצמה, ולא על ידי אמה. לשם כך היתה יוֹצאת למלא את המזלף מים מן החבית שהיתה עוֹמדת במסדרוֹן הגדוֹל תמיד מליאה כמעט. היתה מתרוֹממת בקוֹשי על בהוֹנוֹת רגליה ושוֹאבת בנַטלה מן החבית וּממלאה את הכלי, אחר כך נוֹשׂאת אוֹתוֹ בזהירוּת, כשהיא מתנדנדת על יריכיה אל חדרה, הוֹלכת מעציץ לעציץ וּמַשקתוֹ לרוָיה. הייתי מבקש ממנה שתתן בידי את המזלף להשקוֹת, אוֹ גם ללכת למסדרוֹן וּלמלאוֹתוֹ מים מן החבית. רוֹב ילדים אוֹהבים מלאכה זוֹ, אך אני עשׂיתי אוֹתה גם מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לה. וכן היתה משתפת אוֹתי בקשירת הצמחים בחוּט משי אל הסוּלמוֹנים.

בשעוֹת קבוּעֹוֹת היתה מוֹציאה את החתוּלה מן החדר החוּצה, שתלך ותעשׂה צרכיה (כך לימדה אוֹתה), ועד שתחזוֹר לרבצה היתה מתקנת לה את יצוֹּעה, וּמַשיבה בפיה את נשר שערוֹתיה, ובשוּבה היתה מלטפת את ראשה, אחר מניחה את לחיה על עוֹרה החם וּמשהה אוֹתה כמה רגעים מתוֹך עוֹנג רב.

– יש בגוּפה חשמל. כשאני מַגיעה אליה את לחיי זרמי חשמל נעימים עוֹברים את כל בשׂרי.

ניסיתי גם אני לעשוֹת כן, ולא חשתי כלוּם.

אסתר מלכה נהגה בי לפי היחסים שנוֹצרו בין בתה וביני, כלוֹמר, היתה מכבדת אוֹתי כגדוֹל והיתה מפנה לי את הדרך בכל מקוֹם שעברתי ונזהרה שלא לוֹמר לי “אתה”: כאֶל גדוֹל לכל דבר. לא ידעתי אשה שתקנית כמוֹתה. כל עבודה שעשׂתה, עשׂתה בשתיקה. גם במסדרוֹן, כשה“דוֹדה” היתה עסוּקה בשלה, היתה היא מטפלת בקדירוֹתיה הקטנוֹת בשתיקה. רק כשצריכה היתה לשאוֹל איזה דבר, היתה פוֹתחת פיה ושוֹאלת שאילה קצרה וּמחכּה לתשוּבה. וּכשקיבלה את התשוּבה, ניענעה בראשה ושבה לעסקה ולשתיקתה. כאילו חתמה בקרבה את כל הצערים: צער מוֹת הבעל בלא עתּוֹ, צער נדוּדי הבן הבכוֹר במדינוֹת הים, צער נישׂוּאיו של הבן הצעיר, ועל הכוֹל צער הבת בעלת המוּם, שאין לה חיים כל ימוֹת השנה בלי הבעל, וּכאֵבה בימים המעטים שהוּא בבית, שאז עליה להסתלק מן הבית וּלבקש לה לינה אצל זרים, אבל ידוּעים לה כל העינוּיים שהוּא מענה את הנצ’י בדרישת הגט שלוֹ. כל הצער המרוּבּע הזה היה חתוּם בה ולא השׂיחה אוֹתוֹ לאיש. כל ישוּתה נתכנסה בחוֹבתה – לשמוֹר על הבת, לדאוֹג לה, לשרת אוֹתה, ללכת אל הלקוֹחוֹת, אל החנוּת, לכל מקוֹם שהיא שוֹלחת אוֹתה, לבשל בשבילה, לכבּס את לבניה, לנקוּת את החדר, לשתוֹק עליה תמיד, לראות בצערה ולשתוֹק ולשתוֹק. מי יודע, אם לא קינן בה הפחד, פן יבצע ר' פּינחס סוֹף סוֹף את איוּמוֹ ויגרש את הנצ’י, וּמה יהיה אז על שתיהן?

ו

הגיע ערב חג השבוּעוֹת. הלכתי עם שניים מן הנערים חבירי אל הנחל הסמוּך לעיירה והבאתי חצב ירוֹק ורענן לשטוֹח על הרצפה, וגם להנצ’י הכנסתי מקצת ממנוּ. היא הוֹדתה לי ואמרה, שלא תשטח אצלה חצב, משוּם שהוּא מפריע בהליכה וּמלכלך את הרצפה, אך אם אוּכל להביא לה מעט ענפים וּפרחים של אזדרכת אוֹ של שיטה – תשׁמח מאוֹד. אוֹהבת היא את חג השבוּעוֹת כשיש עמוֹ ריח של שׂדה וגן. לא עברה מחצית השעה עד שהבאתי לה צרוֹר גדוֹל של ענפים פוֹרחים, גם אזדרכת וגם שיטה, ונוֹסף על אלה אגוּדת יסמין, כל אחד וצבעוֹ וריחוֹ עמוֹ. את היסמין קיבלתי מאת בת הנגר הפּוֹלני הגר בסימטה, לא הרחק מביתנוּ, בתוֹך גינת נוֹי חמוּדה. “בשביל פּאני הנצ’ה? ברצוֹן רב. הרי היא רקמה את כתוֹנתי…”, אמרה הפּאניינקה והעניקה לי מפּרחיה אגוּדה גדוֹלה.

בשׂכר מתנה זוֹ אנוּס הייתי לאכוֹל בחג מן הלביבוֹת של גבינה שבישלה אסתר מלכה. הלביבוֹת היוּ דוֹמוֹת לאלוּ שאכלתי בביתנוּ, וּבכל זאת נראוּ לי שוֹנוֹת מהן, אצילוֹת יותר. אסתר מלכה הגישתן לי על פי הנצ’י בצלחת קטנה. הצלחת קו של תכלת הקיף אוֹתה, והיא נראתה לי עדינה ביוֹתר והוֹסיפה על טעמן הדק של הלביבוֹת. מילוּין נראה לי צהוֹב ושקוּף יוֹתר משלנוּ. אף על פי כן הכּני לבי שאכלתי אצלן. ידעתי מה קשים חיי שתי הנשים.

כשנכנסתי לחדר מצאתי את שתיהן לבוּשוֹת שׂמלוֹת חג וּמטפּחוֹת חג לראשיהן. המטפּחוֹת היוּ מתנת ר' פּינחס שהביא להן לפסח של שנה זוֹ. אסתר מלכה היתה בבוֹקר בבית הכנסת, ראיתיה בחלוֹן של עזרת הנשים, והסידוּר שלה עדיין מוּנח היה על השוּלח הקטן, היא, הנצ’י, הוֹלכת לבית הכּנסת רק ביוֹם הכּיפּוּרים. קשה עליה מאוֹד ההליכה בדרך ארוּכּה, וּביחוּד העלייה במדריגוֹת אל עזרת הנשים.

השעה היתה ארבע אוֹ חמש. אבי וה“דוֹדה” ישנוּ שינה שלאחר הצהריים, ואני קצרה רוּחי לישב באפס מעשה בביתנוּ הדוֹמם. הלכתי והקשתי על הדלת של הנצ’י, וּכשנקראתי להיכּנס נכנסתי ואמרתי בשפה רפה: “יוֹם טוֹב”, וענוּ לי שני קוֹלוֹת בבת אחת. תמהתי בראוֹתי את הנצ’י יוֹשבת בלי עבוֹדה, ועוֹד יוֹתר תמהתי במצאי את אמה יוֹשבת כנגדה. הענפים הפּוֹרחים היוּ מקשטים את התמוּנוֹת שעל הקירוֹת וּפרחי היסמין עמדוּ בשתי צנצנוֹת גביש מליאוֹת מים צלוּלים, אחת על השוּלחן ואחת על השידה. רוּח חג ושלוה היה נסוּך על החדר ועל שתיהן וראיתי כי שתיהן שמיחוֹת לבוֹאי.

אסתר מלכה הקריבה לי את הכיסא הפנוּי והזמינתני לישב.

ישבתי ושתקתי, כי לא היתה מלה בפי.

אמרה אסתר מלכה:

– יפה שבא אלינוּ אוֹרח בחג. בימוֹת החוֹל באוֹת לקוֹחוֹת. אך בשבתוֹת וּבחגים אין איש נכנס אלינוּ. אין לנוּ קרוֹבים כאן.

מימַי לא שמעתי מפּיה דיבּוּר ארוֹך כזה.

והנצ’י אמרה:

– יעקב הוא בן בית אצלנוּ.

הוֹסיפה אסתר מלכה:

– הגבר היחידי הנכנס אלינוּ לפעמים.

והנצ’י תיקנה:

– הידיד היחידי שיש לנוּ כאן.

והביטה בי בעיניה הפיקחוֹת כאוֹמרת: אין איש יוֹדע את סוֹדנו, לא כן?…

ואני עדיין אין מלה בפי, ומבוּכתי גדלה למראה שתי הנשים בשבתן יחד בטילוֹת מעבוֹדה מתוֹך מנוּחת שבּתוֹן, כי מיוֹם שבאוּ לגוּר עמנוּ, לא הייתי בחדרן, אלא בימוֹת החוֹל.

– אילו ענפי פרחים הביא לנו יעקב! – קראה אסתר מלכה, בהעבירה את מבטה העייף אך הקוֹרן קצת על הקירוֹת, על השוּלחן ועל השידה.

– הוּא קאוַאליר אמיתי!

לא הכרתי את אסתר מלכה השתקנית, הנראית תמיד כשרוּיה בפחד, ועתה – דיבוּר כזה בפיה! חשתי להט צוֹרב בלחָיי, ועדיין לא מצאתי דיבוּר כל שהוּא.

– אם כן, אמא, תכבּדי אוֹתו בלביבוֹת, – אמרה הנצ’י – מיוֹם שיעקב מבקר אצלנוּ לא הגשנוּ לוֹ שוּם “כיבוּד”. באמת לא נהגנוּ בוֹ כיאוּת…

ושוּב נתנה בי אוֹתוֹ מבט רב כוָנה.

עתה מצאתי מלים.

– חן חן, – קראתי בהתעוֹררוּת. – אכלנוּ היוֹם הרבה לביבוֹת. אני שׂבע. באמת. אל תטריחוּ עצמכן בגללי.

– הן לא תבייש אוֹתנוּ, – אמרה הנצ’י – לא תתן “סל” לשתי גבירוֹת.

– תוֹדה. באמת לא צריך," – ניסיתי לעמוֹד בסירוּבי.

– צריך, צריך, – אמרה אסתר מלכה וקמה ממקוֹמה – קדירת

הֹלביבוֹת עוֹמדת בתוֹך הרמץ והן חמוֹת וטוֹבות. הנה אביא צלחת קטנה.

הוֹציאה צלחת מן השידה, אוֹתה צלחת המוּקפת קו של תכלת, והביאה לי מן המסדרוֹן כחצי תריסר מן הלביבוֹת הטוֹבוֹת, שהעלוּ אד חם וטוֹב של בצק מבוּשל, גבינה וחמאה, אֵד עוֹלה וּמתמזג עם ריח שדה וגן ועם רוּח החג הנאצל, חג השבוּעוֹת.

לא היתה לי ברירה ואכלתי בדרך נימוּסית מאוֹד במזלג. נהגתי כקאוַאליר ושיבּחתי את טעמן, וכשניסיתי להשאיר שתיים, אמרה הנצ’י: – יותר מדי קאוַאליר אינך צריך להיוֹת. אינך צריך להשאיר כלוּם. לא זר אתה אצלנוּ…

באין ברירה אכלתי גם את השתיים הנוֹתרוֹת. הן ערבו מאוֹד לחכּי. ניגבתי שפתי יפה במטפּחת המקוּפּלת שבכיסי.

כשיצאה אסתר מלכה עם הצלחת הריקה למסדרוֹן, לחשה לי הנצ’י בהתעוֹררות משוּנה:

– אמא תלך לשעה ואני אקרא לפניך מתוֹך העיתוֹנים על “אחוֹתי”.

– טוֹב, – אמרתי בהתרגשוּת.

– קיבלתי מאחי קטעים חדשים. אבל הן גם את הישנים לא תדע. עוֹד לא קראתי לך כלוּם.

קמה בי סקרנוּת לשמוֹע מה מסוּפר בעיתוֹנים על הקיסרית. נשׂאתי עיני אל התמוּנה וקראתי בעיניה: מוּטב שתשמע מה הנצ’י תקרא לפניך.

אסתר מלכה שבה והחזירה את הצלחת הנקייה אל השידה והנצ’י אמרה לה:

– מה את סבוּרה, אמא? על ביתוֹ של פּוֹדהייצר כבר העלוּ את הגג?

אסתר מלכה הסתכלה רגע בשנינוּ, אחר אמרה:

– רצוֹנך שאלך ואראה?

– אם לא קשה לך.

האם נטלה את הסוּדר מתוֹך הארוֹן, תלתה אותו על כתיפיה והלכה.

ז

כשנשארנוּ לבדנוּ בחדר אמרה לי בלחש, כחוֹששת לזר שומע:

– עתה, יעקב, נוּכל לקרוֹא באין מפריע.

הלכה והעלתה מבּין כלי הרקמה המסוּדרים שבשידה את המעטפה הגדוֹלה והוֹציאה מתוֹכה כמה קטעי עיתוֹנים, ישבה על כיסאה הרגיל, ואת רגליה נתנה על ההדוֹם, והתחילה קוֹראה באוֹזני בקוֹל נמוּך וּבהטעמה קלה את הכתוּב. מלים שנראוּ לה קשוֹת בשבילי הסבּירה לי.

קטע ראשוֹן סיפּר על ביקוּרה של הקיסרית אצל אחוֹתוֹ הזקינה של היינה בהאמבּוּרג, אצל שארלוֹטה מאֶמבּדן, בת התשעים. הכוֹתב סיפּר על שיחתה עם הזקינה המוּפלגת ודברי התפּעלוּתה של הזקינה מן הביקוּר הרם הזה. היא אמרה: “שוּם סוֹפר בעוֹלם שכתב על אחי לא הבין אוֹתוֹ כקיסרית אֶליזאבּט”.

בעיניה של הנצ’י עלה נוֹגה לרגע.

בקטע אחר היה מדוּבּר על שמוּעוֹת מתהלכוֹת, כי דיכדוּך נפש כבד תקף את הקיסרית, והיא חוֹזרת ואוֹמרת כי “האנשים מבקשים לרצחה נפש”. הכוֹתב הכחיש את השמוּעוֹת כמשוּללוֹת יסוֹד. להפך, מצב רוּחה של הגבירה נשתפּר בזמן האחרוֹן… אבל הנצ’י אמרה לי, שהיא דוקא מאמינה בשמוּעוֹת. יוֹדעת היא את נפש “אחוֹתה” בזמן האחרוֹן.

בקטע אחר, מזמן קדוּם יוֹתר, היה מסוּפר, כי בהגיע אל הקיסרית השמוּעה על מוֹתוֹ הטראגי של בנה, אמרה: “לכל אדם רגע בחייו בו מתה נפשוֹ. ואין זה מחייב, שגם גוּפוֹ ימוּת באוֹתוֹ רגע”. לדברי הקטע הזה הבטנוּ שנינוּ בתמוּנה שעל הקיר, והנצ’י אמרה: “אחוֹתי האוּמללה”.

אני ראיתי חיורוֹן גדוֹל בפניה של הקיסרית ושאלתי את הנצ’י אם אפשר דבר כזה: נפש מתה וגוּף קיים? הנצ’י הניחה את כפּה על ראשי ואמרה בעצב: “כן, אפשר”.

אחר קראה עוֹד קטע, הוּא הקטע האחרוֹן, המתאר את האסוֹן שקרה בשנה שעברה בפאריז את אחותה סוֹפיה מאַלאַנסוֹן, שנשׂרפה יחד עם יותר ממאה קרבנוֹת אחירים, כשנתפּוֹצצה מכוֹנה של קינוֹמאטוֹגראף בשוּק מפוֹאר, שנערך שם לטוֹבת מוסד חסד ידוּע. הכוֹתב לא קימץ בצבעים ותיאר את פרטי האסוֹן, כאילוּ היה באותו מעמד. אחר כך דיבר על רוּחה של הקיסרית שזוֹעזעה מאוֹד על ידי האסוֹן, וכי בחוּגי החצר בוינה רבה הדאגה לשלוֹמה.

ראיתי דמעה בעיניה של הנצ’י, וגם אני התאַפּקתי בקוֹשי מבּכי. אני הייתי נרגש ביחוּד מתיאוּר ההרוּגים והפּצוּעים. נשׂתררה דוּמיה בחדר, עד כי הרגשתי צוֹרך להפסיקה בשאלה:

– מה כוֹתב ר' פּינחס?

הנצ’י לא הוּפתעה מן השאילה וענתה:

– אינוֹ כוֹתב. רק לראש השנה הוּא שוֹלח כרטיס של ברכה. הנה הם כוּלם על השוּלחן, קשוּרים בחוּט של משי. חמישה עשׂר כרטיסי ראש השנה.

מצא חן בעינַי הדבר שהיא שוֹמרת את כרטיסי הברכה של ר' פּינחס, אך לא מצא חן בעיני שאינוֹ כוֹתב לאשתוֹ ואין הוּא יוֹדע מה שלוֹמה ואין היא יוֹדעת מה שלוֹמוֹ מפּסח עד פּסח?… חשתי בלבי טינה עליו.

– ואם אַת חוֹלה, אין הוּא יוֹדע? ואם הוּא חוֹלה אין את יוֹדעת? – שאלתי בתמיהה.

– כן, גם אני איני כוֹתבת אליו. כי איך אכתוֹב אליו ואיני יוֹדעת אם לרצוֹן לוֹ הדבר? וּבאמת סיפר לי בפסח זה, כי חלה שם השנה, וימים אחדים היה חוֹלה מאוֹד, ולא ידעתי. מה אעשׂה וכך הוּא פּינחס?

לא הוֹספתי לשאלה שאילוֹת בעניין זה. השלמתי בלבי, כי כך הוּא, מאחר שראיתי שגם היא השלימה. כך הוּא ר' פּינחס.

היא אספה בזהירוּת את קטעי העיתוֹנים לתוֹך המעטפה, הלכה והחזירה את המעטפה למקוֹמה בשידה, אחר אמרה לי:

– במה נחשב סבלי לעוּמת סבלה של “אחוֹתי”? חיי קטנים וסבלי קטן… הנה אקרא לך שיר קטן של היינה, שיר אהוּב מאוֹד על “אחוֹתי”. אפשר מתוֹכוֹ תבין לנפשה יוֹתר.

נזדקפה על בהוֹנוֹת רגליה והוֹרידה מן המדף את הכרך של שירי היינה, פתחה אוֹתוֹ, וּבעמידה קראה את השיר הזה:

בְּבֹקֶר קַיִץ רַב־זֹהַר

בַּגָּן אֶתְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַיּוֹם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִׁים וְדוֹבְרִים,

וַאֲנִי כְּאִלֵּם אֶתְהַלֶּךְ דֹּם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִים וְדוֹבְרִים,

מַבִּיטִים בִּי שׁוּב וְשׁוּב:

אַל יֵרַע לִבְּךָ עַל אֲחוֹתֵנוּ,

הָהּ, גֶּבֶר חִוֵּר וְעָצוּב!

היא קראה את השיר ברגש רב, וחזרה פעמיים על שני החרוּזים האחרוֹנים. מדגישה את המלה “אחוֹתנוּ”. ובהחזיקה את אצבעה בין דפּי הספר אמרה:

– אתה מבין, יעקב? הפּרחים קוֹראים לאהוּבתוֹ “אחוֹת”. כי אמנם פרח היא כמוֹהם. ו“אחוֹתי” הקיסרית יוֹדעת גם יוֹדעת את נפש המשוֹרר, “הגבר החיור והעצוּב”, והיא רוֹצה רק דבר אחד – שגם הוּא ידע את נפשה. בטוּחה אני שקיים קשר בין שניהם: בין “אחוֹתי”, שנפשה מתה וגוּפה חי, וּבין המשוֹרר, שגוּפוֹ מת ונפשוֹ חיה לעד. אתה מבין אותי, יעקב?

– כן, אני מבין אוֹתך, עניתי ברעד שפתייים.

היא החזירה את הספר למקוֹמוֹ, ניגשה אלי והניחה את לחיה על ראשי. איני יודע אם היא הרגישה “זרמי חשמל”, אבל את גוּפי עברוּ זרמים כאלה.

באוֹתוֹ רגע נשמע שיעוּלה של אסתר מלכה במסדרוֹן.

– אמא חזרה כבר, – אמרה הנצ’י נבהלת, כנערה שנמצאה בעווֹנה.

ח

בתחילה מוּזר היה בעיני, כי הנצ’י זוֹ, שכל מעייניה ורגשוֹתיה נתוּנים לקיסרית, לקטעי העיתוֹנים ובמקצת גם לר' פּינחס, כשהיא מדברת עם בני אדם אחירים, חוּץ ממני למשל, ועם ה“דוֹדה” אוֹ עם אמה, וּביחוּד עם הלקוֹחוֹת (יש שאני קוֹלט שׂיחתן מבעד לדלת הסגוּרה, אוֹ בצאתן והדלת פתוּחה רגעים מספר) – היא ככל האנשים. גם קוֹלה אז אחר, גבוֹה יוֹתר וּצלילוֹ אחר, בלי נידנוּד של מסתוֹרין, פשוּט, גלוּי, מעשׂי, אך לאט לאט תפסתי את הדבר ולא תמהתי עוֹד: היא חיה חיים כפוּלים – בסתר וּבגלוּי. שתי הנצ’וֹת הן. ואני גאה הייתי שהיא משתפת אוֹתי בחיי הסתר שלה, שהיא עוֹשׂה אוֹתי, בן התשע, לאיש סוֹדה. ידיעה זו מילאה אוֹתי רגש מעוּדן והכרה של חשיבוּת, אך מגוֹרה הייתי תמיד, לעתים עד דמעוֹת. שמרתי את הסוֹד, אבל לא יכוֹלתי לשמוֹר שיווּי משקלי כמוֹה ולחיוֹת חיים כפוּלים, והכוֹל הרגישוּ

בשינוּי שחל בי, ולא ה“דוֹדה” בלבד, שהיתה מתבוֹננת בי הרבה, אלא גם אבי, שהיה מפוּזר וּמוּטרד בעסקיו, היה שוֹאלני מה לי. השתמטתי מתשוּבה ברוּרה ככל שיכוֹלתי.

יוֹם אחד לקחה אוֹזני, בהיוֹתי במטמוֹרת שלנוּ, שיחה בין אבי וּבין ה“דוֹדה”, כששניהם עמדוּ בערוּגת הירקוֹת שמאחוֹרי ביתנוּ. אפשר שה“דוֹדה” כיונה שהשׂיחה תהיה בחוּץ, כדי שאני לא אשמע, והיא לא ידעה שאני נמצא אותה שעה במטמוֹרת והקוֹלוֹת מגיעים אלי ברוּר בעד סדקי הנסרים שבקיר.

ה“דוֹדה” אמרה:

– הוּא לא אוֹתוֹ הילד. מיוֹם שהן באוּ לגוּר אצלנוּ הוּא שקוּע בחלוֹמוֹת, מתרחק מחברת ילדים.

– תמיד היה קצת פוֹרש מן הילדים, – אמר אבי.

– אבל לא במידה כזוֹ. גם המוֹרה הנכנס לביתנוּ אוֹמר, שהוּא מרגיש בוֹ שינוּי לא לטוֹבה. הוּא מפוּזר ואינוֹ שוֹמע מה שהמוֹרה מסבּיר, ושוֹאל מה שכבר הוּגד לוֹ.

– באמת איני מבין מה עניין לוֹ לנער אצל הגיבּנת. האם לא שמעת על מה הם מסיחים?

– מעוֹלם לא שמעתי שׂיחתם. אוֹ שהם מדברים בלחש אוֹ שהם שוֹתקים. מתוַדה אני, כי כמה פעמים, בהיוֹתי במסדרוֹן, נטיתי אוֹזן לשמוֹע ולא שמעתי. וּכשאני נכנסת, אני מוֹצאת אוֹתוֹ יוֹשב לידה על הכיסא וּמסתכל במלאכת ידיה. מימי לא ראיתי נער בן גילוֹ, שישב ויסתכל במלאכת רקמה של אשה.

– וּבכן, מה יש בדעתך לעשות?

– יוֹדעת אני? כבר דיברתי אליו כמה פעמים והסברתי לוֹ, שלא מן הנימוּס הוּא לשבת שעוֹת אצל אנשים זרים. בוַדאי הוּא לטוֹרח. הוּא שמע לי ויוֹם או יוֹמיים לא נכנס, אחר כך התחיל שוּב הוֹלך שמה. איני מבינה מה הכוֹח המוֹשכוֹ שמה.

– ואין הוּא מספּר כלוּם עליה?

– לא. הרוֹשם שלי הוּא, שיש איזה סוֹד ביניהם. יוֹתר מדי הוּא שוֹתק עליה. ניסיתי למשכוֹ בלשוֹנוֹ, ולא עלה בידי להוֹציא ממנוּ מלה. הרי אתה מכּיר אוֹתוֹ, שהוּא עקשן.

– על כל פנים איני חוֹשש שיש ביניהם רוֹמן, – אמר אבי, כדרכוֹ, בהלצה.

– אף על פי כן הדבר מדאיג אוֹתי. שמעתי גם מפי שכינים: “מה היה לוֹ ליעקב? הוּא מתהלך כ”פּרינץ" (יוֹרש עצר). אי אפשר לדבּר עמוֹ".

– ואת השיעוּרים הוּא מכין?

– כן. הוּא בא תמיד ואוֹמר לי: “הדוֹדה”, הנה גמרתי את שיעוּרי. אני נכנס אל הגברת שפרלינג". כגדוֹל הוּא מדבּר. בתחילה צחקתי בלבי, עתה אני דוֹאגת. ילד צריך להיוֹת ילד.

– מילא, היא לא תקלקל אוֹתוֹ. ואוּלי מן הראוּי לשלחוֹ לשבוּעוֹת מספר אל גיסי לאחוּזה? יש גם שם מלמד ומוֹרה.

– מה אתה חוֹשב: רעיוֹן לא רע הוּא. כדאי היה…

באוֹתוֹ רגע נפלה הנפה מעל המסמר שקיר, ואני נתבהלתי ויצאתי מן המטמוֹרת ולא שמעתי את סוֹף השׂיחה.

לא היתה בי התלהבוּת לרעיוֹן הנסיעה אל דוֹדי, אף על פי שידעתי יפה, כי לעת אחרת הייתי שׂש על בשׂוֹרה כזוֹ.

אבי הוֹציא את מחשבתוֹ אל הפוֹעל, וּבעצמוֹ הוֹליכני בדוּפניתוֹ אל האחוּזה. ביליתי שם כחוֹדש ימים. השׁיחה ששמעתי במטמוֹרת לא נשכחה מלבי והשתדלתי להיוֹת מעוֹרב עם ילדי דוֹדי, ילדים מחוּנכים שעשׂוּ כל מה שיכלוּ לשעשעני וּלהנעים שבתי עמהם והכניסוּני בכל סוֹדוֹת האחוּזה הגדוֹלה. אבל גם הנצ’י לא משה מזכרוֹני, והייתי חוֹשב תמיד בה וּבכל מה שלמדתי מפיה. ביחוּד בלילוֹת על משכבי, בטרם ארדם, אוֹ בחלוֹמוֹתי, הייתי רוֹאה אוֹתה, את הקיסרית, את וינה, ארצוֹת ואיים, וגם אחיה ור' פּינחס ואסתר מלכה לא חדלוּ לפקדני.

וּכשתמוּ ימי ביקוּרי שׂמחתי בסתר לבי לשוּב לביתי, כלוֹמר, לביקוּרי בחדרה של הנצ’י.

כשנכנסתי בחזירתי אל חדרה, ראיתי שגם היא חרדה לקראתי, אף כי התאפּקה מלגלוֹת את אשר בלבה.

ט

עבר הקיץ והימים הנוֹראים התקרבוּ.

מראש חוֹדש אלוּל ואילך נשמע קוֹל השוֹפר מבית שכיננוּ השוֹחט. הוּא היה בעל תוֹקע בבית הכנסת והיה משמיע בכל בוֹקר תקיעוֹת וּשברים וּתרוּעוֹת, מקצת מפני מצוַת החוֹדש וּמקצת לשם אימוּנים לימים הנוֹראים. זכוּרני שקוֹל השוֹפר השפּיע עלי באוֹתה שנה יוֹתר מבשאר שנים. בוַדאי בשל רגישוּתי היתירה. הכּמישה בגנים, העגמימוּת המתוּקה שבאוֹר החמה, הרוּחוֹת המנַשבוֹת כבר בחריפוּת סתוית – על כל אלה ייבּב השוֹפר והטיל בי חרדה מהדהדת.

ביתנוּ היה מרוּחק מטבּוּרה של העיירה. אבי קיבל ידיעה דחוּפה, שעליו לנסוע מיד לאיזה מקוֹם, וּבחפזוֹ מסר על ידי מכתב להביאוֹ לסוֹֹחר תבוּאוֹת הגר בעבר השני של העיירה, בשכינוּת ביתוֹ של פּוֹדהייצר העוֹמד בגמר בניינוֹ.

באמצע הדרך בין ביתנו וּבין מרכז העיירה, מאחוֹרי גדר פסיסים מצוּבּעת, עמד בית נאה, וילה של עץ, מוּקף אילנוֹת וערוּגוֹת פרחים, וּלפניו מרפּסת סכוּכה, מגוּלפת, וחבלבלים משׂתרגים עליה. בבית זה שכן כבוֹד גזבר האחוּזה לאשצ’וֹבר. היה זה הבית הנאוֹר ביוֹתר שבעיירה כוּלה. שם ישבוּ, כדרך הפּרצים, במרפּסת המוּצלה, שתוּ קפה בספלים נאים ואכלוּ עוּגוֹת טוֹבוֹת בכל ימוֹת השבוּע, שׂוֹחחוּ בנעימוּת וצחקוּ בקוֹל כבוּש, וקראוּ ספר לוֹעזי, אוֹ את העיתוֹן "נוֹיה פרייאֶה

פּריסה", שהיה מתקבל בשבילם בדוֹאר. גם האשה וגם הבנוֹת והבנים, כוּלם מגוּדלים, היוּ משׂכילים. אם מישהוּ רצה לדעת מן הנעשׂה בעוֹלם הגדוֹל, היה ניגש בערב לבית לאשצ’ובר. אך מעטים הלכוּ שמה, כי הטוֹן שבבית היה עצוּר, אף כי בלי כל יהירוּת, והאנשים הלבוּשים יפה נראוּ כפוֹרשים לחיים ביניהם לבין עצמם ולא התערבוּ בענייני העיירה. אף על פי שגרוּ בה זה כעשׂר שנים, אבק של זרוּת עוֹד דבק בהם. רק בשבתוֹת וּבחגים הלכוּ ההוֹרים והבנים לבית הכנסת, וגם שם נהגוּ בהסתייגוּת מנוּמסת ונאה וחזרוּ לביתם יחד לחיוֹת את חייהם הנאצלים.

אוֹתוֹ יום שהלכתי להוֹליך את המכתב שהשאיר לי אבי היה מעוּנן ורוּח נשבה בחזקה. מעטים היוּ העוֹברים והשבים בשעה זוֹ שלפני הצהריים. הרוּח טרפה את העלים מעצי הערמוֹנים הגדוֹלים שבצד הדרך וגילגלה אוֹתם באויר ועל פני הדרך. חוּטי הטלגראף, שהוּעמד מקרוֹב, זימזמוּ תמיד למרחקים וּממרחקים רבים. הרגשתי באויר הנרגש משהוּ לא רגיל, כציפייה לאיזה דבר חדש, לא נוֹדע.

לא עברתי חצי הדרך עד שבקעוּ פתאוֹם צילצוּלי פעמוֹנים משני בתי היראה: הקוֹסטיוֹל הקאתוֹלי והצירקבה הרוּתינית, צילצוּלים המוֹדיעים על מת. אוֹזני רגילה היתה בצילצוּלים אלה, אבל לא משתי הכנסיוֹת בבת אחת. והפעם היה בהן איזה כוֹבד, איזה עוֹמק מיוּחד, כעין קריאה לעוֹלם, כזעקת שבר גדוֹלה.

הייתי כוּלי תמיהה. אף נראוּ לי אנשים ניצבים ברחוֹב, בחלוֹנוֹת וּבמרפּסוֹת הבתים, תמיהים זה אל זה ועוֹשׂים בידיהם וּבפניהם תנוּעוֹת של שאילה ואי ידיעה. וּכשקרבתי אל בית הגזבּר ראיתי את כל בני המשפּחה במרפּסת, נרגשים מאוֹד, והבן הגדוֹל עוֹמד על סוּלם וּמתייגע לחזק מוֹט של דגל גדוֹל, דגל שחוֹר, מוּרר ונגרר וּמפרפר ברוּח. לא סמל, לא אוֹת על הדגל, רק יריעה שחוֹרה מחוּבּרת אל מוֹט. מיהרתי שמה ועמדתי במדרכה מוּל המרפּסת שמאחוֹרי הגדר, נושׂא פנַי וּמסתכל במראה ולבי מתפּעם בחזקה. שבתי והבטתי בדרך הלאה, וראיתי על ביתוֹ של השוֹפט, במרחק מה, כבר תלוּי דגל שחוֹר כזה, מתחבט וּמקוֹנן, מתחבּט ומקוֹנן. והלאה מזה – שוּב דגל, ועוֹד אחד, מבית הרוֹפא וּמבית הנוֹטאריוֹן, כוּלם כסוֹפקים כּפּיים על איזה אסוֹן, איזוֹ שוֹאת פתאוֹם.

האנשים שבמרפּסת ראוּ את פני התוֹהים, ואחת הבנוֹת, שצמה קלוּעה מקיפה את ראשה, צעקה אלי:

– לא שמעת מה קרה? הקיסרית נרצחה. אנארכיסט דקר אוֹתה בלבה וּמתה…

“הן, הן”, ניענע האב בראשוֹ היפה וּבזקן השׂיבה המסוֹרק, כשהוּא מחזיק בידוֹ גיליוֹן גדוֹל של העיתוֹן הגרמני.

לא ידעתי מה זה “אנארכיסט” וחשבתי כי פירוּשוֹ “רוֹצח” או “גזלן”. כוּלי הייתי נרעש ונפחד. האוּמנם נהרגה הקיסרית? האפשר? למה? האשה הנפלאה, הטוֹבה, הרחמניה, אוֹהבת הבריוֹת… האשה גדלת הנפש, האוּמללה… הקיסרית שלנוּ… של הנצ’י.. ומה יהיה? מה יהיה?… מה יעשׂוּ כל האנשים?… והנצ’י – איך תפּוֹל הידיעה עליה? היא בוַדאי תמרר בבכי ולא תקבל תנחוּמים. הן נפשה קשוּרה בנפשה (זכרתי את דברי יהוּדה על יעקב ויוֹסף). זוֹ תהיה בשבילה מכה קשה מנשׂוֹא. להסתיר ממנה את הדבר – מן הנמנע השמוּעה בודאי מקיפה כבר את כל המדינה, כל עיר וכל כפר וכל בית, וגם אליה תגיע בעוֹד רגע אוֹ רגעים…

– שבוּע ימים יהיוּ תלוּיים הדגלים, – דיברה אלי הנערה נשענת בגוּפה אל מעקה המרפּסת – כל העוֹלם יתאבּל על מוֹתה של הקיסרית… “כן, כן”, ניענע אביה היפה בראשוֹ ובזקנוֹ.

עמדתי ושמעתי ולא עניתי דבר. מה אעשׂה עתה? האלך בשליחוּתי למסוֹר את המכתב, אוֹ אחזוֹר הביתה לספּר מה קרה, אם עדיין אינם יוֹדעים, ולראוֹת מה שלוֹם הנצ’י? אם אבוֹא ואמצא כי אכן נוֹדע להם הדבר – בודאי אראה את הנצ’י שוֹכבת על מיטתה מכוּוצת ומיבּבת בחשאי, אמה עוֹמדת עליה, כוס לימוֹנאד בידה והיא מתחננת אליה כי תלגוֹם מן הכוֹס, לפחוֹת טיפּה אחת, אך היא, הנצ’י, מקוּפּלת וּמצוּמצמת כילדה, מתלעלעת בבכי חשאי ואפילוּ אינה עוּנה לה…

עמדתי רגעים מספר נמלך בדעתי אם ללכת הלאה אוֹ לשוב, וּלסוֹף החלטתי לעשׂוֹת שליחוּתי. אבל אחרי פסיעוֹת אחדוֹת עמדתי שוּב, תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל, מסתכל בדגלים השחוֹרים המתלבטים ברוּח, מקשיב ללבטיהם וּלקינתם ואיני יכוֹל ללכת הלאה. הפעמוֹנים צילצלוּ ביתר עוֹז, והאנשים ברחוֹב, רוּבם נוֹכרים, נראוּ לי משוּנים, כעטוּפים איזה דוֹק שקוּף המבדיל אוֹתם מן המציאוּת. מתוֹך מאמצי לב הגעתי אל שדרת הערמוֹנים, ושוּב עמדתי, מקשיב להלמוּת לבי. לבסוֹף, כמו אינסטינקטיבית, הפכתי פני והתחלתי רץ בחזרה, הביתה.

הדגל במרפּסת בית לאשצ’ובר כבר היה מחוּזק היטב. אך המרפּסת היתה ריקה מאדם. היה לי הרוֹשם: האנשים נכנסוּ פנימה להתאבל על המתה. אבילוּת נשבה לא רק מן המרפּסת הריקה אלא גם מן החלוֹנוֹת המוּגפים, שזגוּגיוֹתיהם נראוּ לי קוֹדרוֹת – בוַדאי מחוֹסר אוֹר השמש. השמיים היוּ נמוּכים וזוֹעפים והרוּח גברה, כאוֹמרת לטאטא את כל הנמצא בחוּץ.

אילו הגעתי עד טבּוּר העיירה, מקוֹם הבתים הגדוֹלים והחנוּיוֹת, בוַדאי הייתי רוֹאה שם דגלי אבילוּת רבים, אך רגלי נשׂאוּני הביתה. לבי פעם פעימוֹת חזקוֹת, כמוֹ רץ גם הוּא למצוֹא חסוּת.

י

בבית ידעוּ כבר הכוֹל מה קרה. עם צילצוּל הפּעמוֹנים שאינוֹ מצוּי התחילוּ השכינים שוֹאלים זה לזה מה נהיה. ולא עברוּ רגעים מעטים עד שנוֹדע דבר הרצח של אֵם המדינה, אשת הקיסר האהוּב, האשה האוּמללה, הנערצה והאהוּבה על הכוֹל.

אבי, כאמוּר, לא היה בבית, ואת ה“דוֹדה” מצאתי עוֹמדת בפתח חדרה של הנצ’י וּמדברת עמה על המאוֹרע. אסתר מלכה עמדה אף היא בתוֹך החדר, שרווּליה חפוּתים למחצה וידיה הזקינוֹת צפוּדוֹת מן הכביסה שהניחה באמצע. הנצ’י לא שכבה במיטה, כפי שדימיתי לי, אלא עמדה ליד הכיסא והחזיקה במשענוֹ הגבוֹה ממנה. כלי הרקמה היוּ מוּטלים על הכיסא. פניה היו ורוּדוֹת קצת ושמוּרוֹתיה העייפוֹת עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת על עיניה העצוּבוֹת. מיד ראיתי שאין אני צריך לא להוֹדיע ולא לשאוֹל כלוּם. אבל ה“דוֹדה” פנתה אלי בשאלה:

– מה ברחוֹב?

– לא כלוּם, – אמרתי – דגלים שחוֹרים על בתים רבים, והאנשים נראים כהמוּמים.

– אילוּ כבר פסקוּ הפּעמוֹנים האלה! הם כל כך מַרגיזים… – אמרה ה“דוֹדה”.

– אוֹתי אינם מרגיזים, – אמרה הנצ’י, מתאמצת לדבּר בקוֹל שקט וּשמוּרוֹתיה עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת – נדמה לי שאין די פעמוֹנים להוֹדיע לעוֹלם מה קרה. אני משערת את צילצוּל הפּעמוֹנים בערים הגדוֹלוֹת, בוינה. אלפי פּעמוֹנים מצלצלים, גדוֹלים וּקטנים וּקטני קטנים. מיליוֹני אוֹזניים שוֹמעוֹת, מיליוֹני לבבוֹת מתרגשים…

– לאוֹזניים יהוּדיוֹת קשה לשמוֹע את פעמוֹניהם… – אמרה אסתר מלכה, וּכמו נתחרטה על מה שאמרה, הוֹסיפה מיד כמוֹ לעצמה: “אבוֹי לי, הנחתי את הכביסה באמצע”, ויצאה למסדרוֹן.

גם ה“דוֹדה” נסתלקה לעבוֹדתה. באוֹתוֹ יוֹם לא היתה אפייה, אך לפני החגים היתה עליה עבוֹדה מרוּבה אחרת, וּמרוֹב התרגשוּת שכחה לשאלני אם עשיתי את שליחוּתי.

חשבתי: “אחרי שעה קלה אלך עוֹד פעם”. ונשארתי לבדי עם הנצ’י.

היא הסתכלה בי רגע ממוּשך, אחר אמרה:

– באמת רק את גוּפה רצח הרוֹצח. נשמתה נשארה חיה. בשבילי היא חיה עתה יוֹתר משחיתה עד כה. ראה, יעקב, וכי אינה חיה?

הבטתי אל התמוּנה. כן, הקיסרית חיה כמו תמיד. רק תיו העצבוּת שבפניה נתבלט יוֹתר.

הנצ’י המשיכה בקולה השקט:

– עתה תהיה פטוּרה מסבלה. נשמתה תיפגש עם נשמת בנה, עם רוּדוֹלף, עם נשמת היינה, זוֹ תהיה פגישה רבת רגש.

לא ידעתי מה אגיד, אף כי לבי היה מלא. עמדתי מסתכל פעם בתמוּנה, פעם בהנצ’י.

– הרצח לא הפתיעני – המשיכה – איך אוֹמר המשוֹרר: Undank ist. der Welt Lohn. הלב שחָבק את כל האנוֹשוּת נדקר בידי אדם. עוּבדה זוֹ עוֹד מעלה אוֹתה בעינַי. עוֹדך קטן, יעקב, כשתגדל תבין זאת כמוֹני, ואני – אהבתיה ואוֹסיף לאהוֹב אוֹתה כל עוֹד נשמתי בי. ואוּלי, אחרי מוֹתי… גם אתה, יעקב. אוֹהב אוֹתה מעט. האין זאת? הגידה לי.

מרגיש הייתי שדבריה סוֹחטים את לבי וּדמעוֹת נדחקוֹת אל גרוֹני. אצבעוֹתיה הגרוּמוֹת, החיורוֹת של הנצ’י, עם טבעת הכסף הקרירה, ריפרפוּ ונגעוּ בלחָיי, ואז עלוּ הדמעוֹת אל עיני.

– אַל תבכה, ילדי, – דיבּרה אלי – הנה אתה רוֹאה, גם אני איני בוֹכה. נאהב אוֹתה גם עתה. אתקין לה מקרפּ זר שחוֹר סביב. הזר יהלוֹם אוֹתה מאוֹד. תעזוֹר לי?

– כן, – עניתי בניקוּש שיניים.

– קרא נא לאמי ואשלחנה להביא לי מן “העיר” פיסת קרפּ, ואז תעזוֹר לי לעטוֹר את התמוּנה.

אסתר מלכה גמרה את הכביסה והלכה בשליחוּת הנצ’י להביא את המבוּקש. ואני הלכתי בלב כבד בשליחוּת אבי אל סוֹחר התבוּאה, הדר בקצה השני של העיירה. לבּי ניבא לי, שאבא יחזוֹר היוֹם הביתה (איך אפשר שלא יחזוֹר, אחרי מה שאירע), ולא ינעם לי, אם לא יהיה בפי מה להשיב לוֹ.

יא

אך גמרנוּ את עיטוּר התמוּנה בגלי מלמלה עשׂוּיים כזר פרחים שחוֹרים סביב, וּשנינוּ, הנצ’י ואני, עמדנוּ מרוּחקים קצת, מתבוֹננים במעשׂה ידינוּ, והדמוּת החיורת בתוֹך

המשבּצת השחוֹרה כמוֹ נוֹסף על יוֹפיה, כמוֹ ניטל משהוּ מעצבוֹנה והיא מאירה יוֹתר, ואני אמרתי, שאני רוֹצה לקרוֹא ל“דוֹדה” כדי שתראה – שמעתי פתאוֹם את קוֹל ה“דוֹדה”, קול צוָחה לא רגיל אצלה, וּמיד אחריו נשמע קוֹל אבי עוֹנה לעוּמתה. מיהרתי לצאת לראוֹת את אבי שחזר.

בעד פתח המסדרוֹן ראיתי בחוּץ את דוּפניתוֹ עם הסוּס עוֹמדים לפני הבית, ואת אבי מצאתי מתהלך בחדר הגדוֹל אנה ואנה, בעוֹד ה“דוֹדה” יוֹשבת על הספּה, חיקה מפוּשׂק, והיא מנפנפת על פניה בסינרה.

– משוּנה, משוּנה, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – דוקא ביוֹם זה, יוֹם בשׂוֹרה רעה למדינה כוּלה, יש בפי בשׂוֹרה טוֹבה לביתי. עשׂיתי בעזרת השם עסק טוֹב, ואני מאמין כי מעתה ישתנה מצבנוּ לטוֹבה. הלכתי אל הגראף מתוֹך מחשבה על עסק של תבוּאה והציע לי עסק של יער. חשבתי: איך אֵעשׂה פתאוֹם סוֹחר יערוֹת ואין אני מבין בזה כלוּם? אמרתי לו: “אנסה למצוֹא לרוּם מעלתוֹ קוֹנה הגוּן”. אמר לי: “העניין דחוּף ביוֹתר. הכסף נחוץ לי מיד. לא אוּכל להמתין יוֹתר ממעת לעת”. אמרתי לוֹ: “אנסה, אוּלי יעזרוּני מן השמיים”. הלכתי מיד לראדיחוּב והצעתי את העסק לר' ווֹלף הוֹלצמאן. וּבו ביוֹם, שלשוֹם היה הדבר, נסענוּ יחד עם הגראף (הוּא לקח גם את המוּמחה שלוֹ), ראינוּ את היער וחזרנוּ יחד אל הארמוֹן – והעסק נגמר בכי טוֹב. משני הצדדים קיבלתי בוֹ במקוֹם שש מאוֹת ר"כ. והרי זה סכוּם גדוֹל. רק בבוֹקר, כשעמדתי לצאת מראדיחוּב, נוֹדע עניין הרצח של הקיסרית. משוּנה, משוּנה, איך בשׂוֹרוֹת רעוֹת וטוֹבוֹת עוֹלוֹת לפעמים בזיווּג אחד!

הוּא לא היה שרוּי בעצבוּת כלל. ראיתי זאת מכל ניד שבגוּפוֹ. אך ה“דוֹדה” היתה נרגשת מאוֹד. היא לא יכלה להירגע ממעשׂה הרצח וטענה:

– אני שוֹאלת: איך רוֹצחים אשה נפלאה כזאת? אשה שעשׂתה רק מעשׂים טוֹבים, שלא נגעה לרעה בשוּם בריה. למה עשׂה זאת אוֹתוֹ איטלקי, בן העם הזר, שלא הכיר אוֹתה, שלא היה בלבוֹ עליה ולא כלוּם?.. ראיתי בחדרה של הנצ’י את תמוּנתה: מלאך ולא אדם. איזה טוּב! איזה יוֹפי! אמוֹר בעצמך, איך אפשר לחיוֹת בעוֹלם כזה?…

ניכר היה כי לבה מלא כל כך מרוֹשם הבּשׂוֹרה הרעה, שבּשׂוֹרתוֹ הטוֹבה של אבי לא מצאה לה מקום בו. ולהפך, אבי, אף כי דיבר גם הוּא על הרצח דברי צער, ניכר היה שלבוֹ מלא כל כך מן המזל ששׂיחק לוֹ פתאוֹם, העשׂוּי להוֹציאוֹ ממצוּקתוֹ, שלא יכוֹל היה ליתן דעתוֹ כראוּי על המאוֹרע הטראגי.

ואני עמדתי נבוֹך בין השניים ולבי לא הלך אחרי אחד מהם, כי כוּלי הייתי אצל הנצ’י ואֶבלה השוֹנה מאֶבלם של אחירים.

מסרתי לאבי מה שאמר לי סוֹחר התבוּאוֹת, והיה גם בזה משוּם בשׂוֹרה טוֹבה בשבילוֹ: הסוֹחר יעץ לוֹ לחכוֹת במכירת חטיו, כי לפי הידיעוֹת שבידוֹ נשבה רוּח אחרת בשוּק התבוּאוֹת. הדברים מצאוּ חן בעיני אבי וּביקש ממני פעמיים לחזוֹר עליהם.

אחר כך קראני לעזוֹר עמו לפתּח את הסוּס וּלהכניסוֹ לאוּרוה.

עבר שבוּע האֵבל. הדגלים השחוֹרים הוּרדוּ בזה אחר זה, גם הדגל שבבית לאשצ’וֹבר. שוּב היוּ ימי שמש של שלהי קיץ, ושוּב ישבוּ בני המשפּחה במרפּסת, שתוּ קפה מספלים יפים, אכלוּ עוּגוֹת משוּבּחוֹת ושׂוֹחחוּ בנעימוּת. עלי האילנוֹת נשרוּ בחשאי

ונפלוּ תחתיהם, אל חללי אחיהם הנחים על הארץ.

ה“דוֹדה” נרגעה, כמעט הסיחה דעתה מן המאוֹרע, ואבי היה שרוּי במצב רוּח טוֹב. הוּא נתן ל“דוֹדה” סכוּם הגוּן להכין את צוֹרכי החגים, והיא יצאה כמעט בכל יוֹם לקניוֹת. את האפייה לשם מכירה ציוה עליה להפסיק. גם מלכתחילה התנגד לכך.

– עתה אני מצטערת ששילחתי את הנערה המשרתת, אני מרגישה בחסרוֹנה כבחסרוֹן ידי, – אמרה לאבי.

תמַהתי לשמוֹע את הדברים האלה מפיה, שהרי ידעתי כמה היתה מתפּארת בשכינוּתה של הנצ’י, ואילוּ היתה חוזרת המשרתת, צריך היה לשלח את הנצ’י מן החדר, ולבי לא היה שלם עם ה“דוֹדה” בעניין זה.

אך אבי תיקן את הרוֹשם באמרוֹ:

– מה יש לדבּר: השׂכּרנו את החדר לשנה, ולא נלין אדם זר בדירתנוּ. – וכי אני חשבתי על כך? אמרתי סתם, – ענתה ה“דוֹדה”.

– בכלל, – אמר אבי – מחשבוֹת בלבי על שינוּי הפּרנסה. קצתי בחיי מפני דרכי המסחר עם העליוֹת והירידוֹת, הסיכּוּנים וההערמוֹת, ואני חוֹשב על פּרנסה אחרת, פּרנסה שיש בה קבע ואין עמה פיזוּר הנפש.

– מה, למשל, יכוֹל אתה לעשוֹת אם לא מסחר? הרי לא תהיה פתאוֹם לרוֹפא או לעוֹרך דין.

– יש לי רעיוֹן. לכשאברר לעצמי אם הוּא דבר של ממש – אגיד לך. ידעת, אין לי סוֹדוֹת מפני שוּם אדם, אבל איני אוֹהב לגלוֹת מחשבוֹת בוֹסר.

ה“דוֹדה” הכירה את אבי, ולא ביקשה ממנו גילוּי מחשבתוֹ קוֹדם זמנה. אך לבי ניבּא לי, כי גם מחשבת אבי לא לטוֹבת הנצ’י היא.

יב

רק פעם בשנה, ביוֹם הכיפּוּרים, היתה הנצ’י הוֹלכת עם אמה לבית הכנסת. קשה היתה עליה ההליכה בדרך רחוֹקה. וּבפרט העלייה במדרגוֹת העץ הזקוּפוֹת אל עזרת הנשים. אבל ביוֹם הקדוֹש הזה לא יכלה להישאר בבית. אף אמרה לי, שהיא מאמינה, כי הצוֹם והתפילה ביוֹם זה עשׁוּיים לשנוֹת את מזלה. למה נתכּונה בשינוּי המזל לא הבינוֹתי, עד שאמרה לי, כי רצוֹנה שר' פּינחס ישוּב הביתה וישב עמה כל הימים.

וּביוֹם הכּיפּוּרים בהשכמה, לפני לכתנוּ אנוּ, יצאוּ שתיהן, אסתר מלכה והנצ’י, ללכת לתפילה בבית הכנסת שב“עיר”.

שתיהן היוּ לבוּשוֹת כהוגן. אצל אסתר מלכה נשתמרוּ קצת מן התכשיטים והמתנוֹת שקיבלה מבעלה המנוֹח, וגם אצל הנצ’י, מה שקיבלה מאביה וּמר' פּינחס. שעה ארוּכּה הלכה בצד אמה, שוֹלחת את מבטה התוֹהה מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת אל החלל החדש בשבילה, וּמתנוֹדדת ביגיעה על מנגנוֹן יריכיה בדרך אל בית הכנסת. רבים הסתכלוּ בהליכה משוּנה זוֹ. גם אני, שיצאתי עם אבי וה“דוֹדה” כחצי שעה אחריהן והשׂגתיה באמצע הדרך, הסתכלתי וריחמתי עליה. אילוּ היה הכוֹח בידי ולא התביישתי, הייתי מרימה ונוֹשׂאה על זרוֹעוֹתי עד בית הכנסת. עברנוּ עליהן וּבירכנוּ אוֹתן, ואני לא יכוֹלתי להפוֹך פני ולראוֹת שוּב את הנצ’י, אף כי רציתי לעשׂוֹת כן.

מכיון שהתפילה עוֹד לא התחילה, נשארתי בחוּץ, יחד עם ילדים אחירים, עד שהגיעה ועמדה כמה רגעים עייפה מאוֹד, נשענת על אמה.

אחר כך ראיתי בכמה קוֹשי עלה לה לעלוֹת במדריגוֹת. פעמים אחדוֹת ניסתה אסתר מלכה להעלוֹתה, ולא עלה בידה. אלמלא עזרתן של שתי נשים, שהחזיקוּ בזרוֹעוֹתיה וכמעט הרימוּה, לא היתה יכוֹלה לעלוֹת. בהגיעה למעלה ראיתי את פניה שהיוּ אדוּמוֹת מהתאמצוּת וּמבּוּשה. אך קיבלה עליה ייסוּרים אלה באהבה, כי לא יכלה להעלוֹת על דעתה שלא תהיה ביוֹם זה עם המתפּללים בבית הכנסת.

ה“דוֹדה” סיפּרה אחר כך, כי הנצ’י ישבה כל היוֹם על מקוֹמה ולא זזה משם עד שקיעת החמה וגמר התפילה. רק שׂפתיה נעוּ כל הזמן וקוֹלה לא נשמע. היו שראוּ דמעה גוֹלשת מעינה על המחזוֹר, שהחזיקה יחד עם אמה. היוּ שהתלחשוּ ואמרוּ: “על ר' פּינחס שהוּא בניכר היא בוֹכה”, אוֹ “על המוּם שלה היא מזילה דמעוֹת”, אוֹ, “על שאין לה פרי בטן היא מצטערת”.

ועלי עבר כל היוֹם בתפילה ליד אבי. נהגתי כגדוֹל ולא יצאתי אלא בשעת ההפסקוֹת, ואף כי שקוּע הייתי במחזוֹר (קוֹל הש"ץ ולשוֹן התפילה משכוּני, ואבי היה מפרש לי מלים קשוֹת שבפיוּט), לא הסחתי דעתי מהנצ’י היוֹשבת למעלה, בעזרת הנשים. את ראשה של ה“דוֹדה”, שישבה בשוּרת המזרח ליד האשנבים הפּתוּחים, ראיתי פעמים אחדוֹת, אבל אוֹתה, שישבה בודאי באחת השוּרוֹת האחרוֹנוֹת, לא יכוֹלתי לראוֹת. כבר גדוֹל הייתי בעיני ולא עליתי עוֹד אל עזרת הנשים, שרק תינוֹקוֹת עוֹלים שמה לראוֹת את אמוֹתיהן ולקבל מהן את מנת האוֹכל (קוּרקבן אוֹ כבד אוֹ כנף “כּפּרה”, עם פרוּסת חלה). נערי גמרא אינם עוֹלים עוֹד שמה, ואם אחת יוֹרדת לחצר ותוֹפסת את בנה הוּא נעלב וּמשתמט ממנה כדי שלא להיראוֹת קטן. ואני באמת גדוֹלה היתה תשוּקתי לעלוֹת, לראוֹת את הנצ’י בתוֹך המתפּללוֹת, רק לראוֹתה ולרדת – אבל הבוּשה עצרתני. מנת האוֹכל הקטנה שהתרציתי לקחת עמי (באמת רציתי לצוּם, אבל אבי אסר עלי את הצוֹם) היתה בכיסי, צרוּרה יפה בנייר כפוּל וּמכוּפּל, וּבתיק הטלית של אבי היה מוּכן בשבילי גם תפּוּח גדוֹל וריחני. ואני דחיתי את האכילה כמה שיכוֹלתי.

ברבוֹת שעוֹת היוֹם הרבּיתי להרהר בה, בהנצ’י, וּככל שהרבּיתי להרהר בה היה לי דוֹאג וחרד לירידתה במדריגוֹת. מי יוֹדע אם תרד בשלוֹם; אפשר שתיכשל ותפּוֹל ותתגלגל למטה! גם בראוֹתי איך העלוּה הנשים, יראתי פן יקרנה אסוֹן, ועתה רציתי לעמוֹד בחוץ ולראוֹת ברדתה.

עברוּ על שעוֹת התפילה של היוֹם הקדוֹש: שעוֹת ההתעוֹררוּת והשעוֹת הכהוֹת; הקריאה בתוֹרה, העמידוֹת והכּריעוֹת בשמוֹנה עשׂרה. פעמים

אחדוֹת נתן לי אבי להריח מצלוֹחית ה“טיפּוֹת” שהיתה עמוֹ בתיק הטלית, כתרוּפה כנגד חוּלשת הלב מן הצוֹם, ושכּיבּד בה גם את היוֹשבים סמוּך לוֹ. שאלתי עצמי אם הנצ’י אינה זקוּקה ל“טיפּוֹת”, שהרי היא תמיד חלשה והצוֹם בודאי החלישה עוֹד יוֹתר. אילוּ יכוֹלתי לעלוֹת שמה עם הצלוֹחית! ויש שהוֹכחתי את עצמי: איך בחוּר גדוֹל שכּמוֹתי מסיח דעתוֹ מן התפילה ביוֹם נוֹרא זה וּמהרהר באשה?…

היה יוֹם חם וּמעיק. האויר בבית הכנסת היה דחוּס מפּיח הנרוֹת, מן הזיעה וּמאבק הקש שנטחן בגרבי האנשים. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים הוֹציאוּ החוּצה את מישהוּ שתקפתוּ חוּלשה, וּפעמיים קם רעש בעזרת הנשים: אחת המתפּללות התעלפה והנשים צעקוּ למים. האין זאת הנצ’י? לא, ברוּך השם, אין זאת הנצ’י…

הגיעה שעת נעילה. רוֹב הנרוֹת המעוּכים בארגזי החוֹל כבר דעכוּ, ורק חלק מהם דלקוֹ עוד מוּקפים ציציוֹת וּסרכים של מתּך שעוה, והילדים מחכים בקוֹצר רוח ל“בּרכוּ” של חוֹל כדי שיוּכלו לחטוֹף מן השיירים בשביל “הבדלוֹת” שיעשׂוּ בבית. ואני לא לאלה חיכּיתי, אלא להנצ’י בלבד.

דיסקוּס החמה שלהט בחלוֹן המערבי כבר התחיל יוֹרד מאחוֹרי ענפי האילן הצנוּם, ואבי קם ממקוֹמוֹ ועשׂה דרכּוֹ אל התיבה.

חזקה היתה בידי אבי להתפּלל “נעילה” לפני התיבה. ואני נשארתי יחיד, מעשׂה גדוֹל, על מקוֹמי והשתמשתי בעצמי במחזוֹר (היה לוֹ בתיק עוֹד אחד, שאוֹתו לקח עמוֹ אל התיבה). אבי התפּלל בקוֹל ערב וברגש רב, אך לבי היה מלא חרדה לה, להנצ’י: התעמוֹד בתעניתה? האם לא יקרנה אסוֹן ברדתה במדריגוֹת?… בשמוֹנה עשׂרה עמדתי והתפללתי עם כל הקהל. אבי עבר על חזרות הש"ץ והקהל ענה אחריו בהתעוֹררות הרגילה בתפילת נעילה. רוּח ערבית נשבה פתאוֹם מאיזה צד, עברה בין המתפּללים והחיתה את נפשם. כבר קראוּ בהתלהבוּת גדולה ז' פעמים “ד' הוּא האלוֹהים”, כבר תקעוּ תקיעה גדוֹלה וקראוּ בקוֹל רם “לשנה הבאה בירוּשלים”. למעלה בעזרת הנשים נשמע זימזוּם של תנועה והמוּלת קוֹלוֹת. אלוּ אינן מחכּוֹת למעריב של חוֹל וּממהרוֹת הביתה. גם בין הגברים נמצאוּ אחדים שיצאוּ, אלה שלא נתכּונוּ לקדש את הלבנה בחצר בית הכנסת, כנהוּג. אילוּלא התפּלל אבי לפני התיבה, הייתי יוֹצא לראוֹת אם הנצ’י כבר ירדה, אך לא יכוֹלתי לעזוֹב את המקוֹם לפני שוּב אבי.

והנה – אהה! קוֹל צוָחה חד ורעש גדוֹל מן החצר! לבי נחרד. לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוֹחי ומיהרתי לצאת החוּצה.

ליד גרם המדריגוֹת היה דוֹחק של נשים וּגברים. שאלוּ: מה? מה קרה? ושמעתי: הרוֹקמת הגיבּנת, ברדתה, נתחלקה וצנחה ממדריגה אחת. טוֹב שתפסוּ בה, שאלמלא כן היתה מתגלגלת מכל המדריגוֹת וּמוֹשכת את אמה אחריה. אבל היא נחבּלה ברגלה ואינה יכוֹלה ללכת. הנה היא יוֹשבת על ארגז שהעמידוּ לה.

נדחקתי בכוֹח וראיתי את הנצ’י יוֹשבת על הארגז הגדוֹל. אסתר מלכה כפוּפה ולוֹחשת עליה בלי הרף. קוֹלה של הנצ’י אינוֹ נשמע. אף לא אנחה. היא רק יוֹשבת בלי תנוּעה ורגליה על הארגז, שוֹתקת ולוֹפתת בידיה את הבּרכּיים הזקוּפוֹת. מפני האפלוּלית לא יכוֹלתי לראוֹת היטב את פניה, אבל הם נראוּ לי חיורים וצרוּרים בכאב גדוֹל.

“איה יעקל מוֹסקאל?” – “איהוּ?” “יקראוּ ליעקל מוֹסקאל!” – “הוא ישׂאנה הביתה”, נשמעוּ קוֹלוֹת מכל צד.

לא עברוּ רגעים מוּעטים ויעקל מוֹסקאל, הבחוּר הגברתן, יצא מבית הכנסת, ניגש אל הארגז ונטל את הנצ’י, כנטוֹל תינוֹקת, על זרוֹעוֹתיו, אחת תחת כתיפיה ואחת תחת בּרכיה, וכן מקוּפּלת וּפניה לשמיים. נשׂא אותה בקלוּת להביאה לביתה, ואסתר מלכה הלכה אחריו, נוֹשׂאת את המחזוֹר ואת המטפּחת שנפלה מראש בתה, ואנשים ונשים שוֹאלים זה לזה, משמיעים דברי תהייה וחמלה.

גם ה“דוֹדה” ירדה, וגם אבי, נרגש מתפילתוֹ, יצא כבר נעוּל ותיק הטלית תחת זרוֹעוֹ. כששמע מה אירע, אמר:

– בוֹאוּ, נלך הביתה ונראה מה קרה אוֹתה. אקדש את הלבנה מחר. אפשר שנצטרך לקרוֹא לרוֹפא. כך, כך. בתר עניא אזלא עניוּתא. וה“דודה” ענתה אחריו:

– במקוֹם הדק נקרע הקרע… כן, נלך הביתה. בוֹא, יעקב. נראה במה נוּכל לעזוֹר להן, לאוּמללוֹת.

הדברים הרכּים והטוֹבים, אחרי הזדכּכוּת הלבבוֹת ביוֹם הקדוֹש, היוּ מוּבנים לי מאוֹד, אף כי לי לעצמי לא הספּיקוּ.

יעקל כבר הרחיק מאוֹד עם משאוֹ הקל, וּמרחוֹק ראיתי את אסתר מלכה הזקינה, הנבהלת, החלשה מן הצוֹם, רצה אחריו בצעדים קטנים, נמרצים ואוּמללים מאוֹד.

גם אני רציתי לרוּץ אחריהם, אך כפוּת הייתי אל הוֹרי.

יג

חדשים רבים שכבה הנצ’י במיטתה, כי לא יכלה הציג את כף רגלה על הארץ. ניסתה פעמים רבוֹת ולא יכלה. הכאב היה גדוֹל והרגל רעדה באין אוֹנים, ולא היתה ברירה אלא לחזוֹר למיטה בעזרתה של אמה. פעמיים ביקרה הרוֹפא, בדקה יפה והחליט שאין שבר ברגל, רק מתיחת מיתר בפרק הירך, וריפּוּיה בשכיבה בלבד. העוֹל המוּטל על אסתר מלכה הוּכפל, כי מעתה היתה צריכה לשרתה בכּוֹל והיא קיבלה את העוֹל כדרכה, בשתיקה. גם הנצ’י קיבלה ייסוּריה בלי תלוּנה וּמצב רוּחה לא נשתנה. בשעוֹת היוֹם ישבה במיטה הצחה, רגליה וחצי גוּפה מכוּנסים תחת השׂמיכה הרקוּמה (הימים היו ימי סתיו קרים ותנוּר האפייה לא הוּסק אלא בערבי שבתוֹת בלבד), בפינה, על הרצפה, עמד סיר גחלים לוֹחשוֹת ועליו קערת מים מהבּילים, והיא, לבוּשה חוּלצית צמר חמה וּמטפחת צבעוֹנית לראשה, ישבה ורקמה, כמוֹ שהיתה עוֹשׂה קוֹדם לכן על הכיסא, ו“רגינה” רוֹבצת למרגלוֹתיה בקצה השׂמיכה, עוֹשׁה עצמה כאינה רוֹאָה, וּבאמת שוּם תנוּעה שלה אינה נעלמת מעיניה העצוּמוֹת־הפּקוּחוֹת.

הלקוֹחוֹת לא נתמעטוּ, להפך, הן באוּ במספר רב יוֹתר, זוֹ יוֹצאת וזוֹ נכנסת, ואני מצאתי לי רק הזדמנוּיוֹת מעטוֹת להיכּנס אליה לשם שׂיחה כל שהיא.

אף טרוד הייתי יוֹתר מבקיץ. אבי נענה סוֹף סוֹף לדרישת ה“דוֹדה” והכניסני לבית הספר הממשלתי, במקוֹם לימוּדי בבית אצל המוֹרה הפּרטי. בית הספר לקח ממני את כל שעוֹת הבוֹקר, ואחרי הצהריים הלכתי אל ה“חדר” ללמוֹד לימוּדי קוֹדש, ובערב שקדתי על הכנת השיעוּרים.

בכל יוֹם שרתי בבית הספר עם שאר התלמידים את ההימנוןֹ הקיסרי, ואגב הזכּרת הקיסר זכרתי את הקיסרית, ועם הקיסרית את הנצ’י. עתה היה בלבי חמלה על שלוֹשתם.

בבוֹאי אליה שׂמחה לקראתי, הניחה את הרקמה והוֹרתה על הכיסא ליד מטתה:

– שב, יעקב. יוֹדעת אני שאתה טרוּד הרבה בלימוּדיך. יפה עוֹשׂים הוֹריך ששוֹלחים אוֹתך לבית הספר. כשתגדל תהיה אדם מלוּמד.

היא הדגישה את שתי המלים האחרוֹנוֹת והסתכלה בי ברוֹב חיבּה ורוֹך.

אבל אוֹתי העסיקה מחשבה אחרת ולא יכוֹלתי עוֹד לכבשה. שאלתיה:

– ר' פּינחס יוֹדע מה אירע לך?

– חלילה! – קראה כנבהלת. – איך יכוֹל הוּא לדעת? אני לא הוֹדעתי לוֹ. ושוּם אדם אחר לא כתב לוֹ. אף לא יכוֹל לכתוֹב לוֹ, שהרי אין כאן איש יוֹדע את כתוֹבתוֹ. אין דבר, עד חג הפּסח אקוּם מחוֹליי, וּכשיבוֹא אספּר לוֹ הכוֹל. למה ידאג שם? למה יסבוֹל? למה יחשוֹב רע יוֹתר מן ההוֹוה? הנה המכאוֹב כמעט חלף עבר, ואני יכוֹלה להניע את רגלי בתוֹך המיטה. אתה רוֹאה? מרגישה אני, כי בקרוֹב אוּכל לעמוֹד וללכת. תראה.

העיפה מבט על התמוּנה המעוּטרת זר האבילוּת, הירהרה רגע, אחר גחנה אלי ולחשה לי:

– אחרי שגוּפה מת – נפשה קמה לחיים. אין לי כמעט לילה שאינה באה אלי בחלוֹם. היא זוֹרחת, היא מאוּשרת. שם היא רוֹאָה את בנה, את אחוֹתה, את היינה… כוּלם אוֹהבים אוֹתה, כוּלם מאוּשרים באוֹשרה…

בדיבוּרה לא היה אוֹתוֹ השקט, אוֹתוֹ שיווּי הטוֹן, שהיה בוֹ לשעבר, גם עיניה נראוּ לי אחירות. אש זרה, רחוֹקה, יקדה בהן.

ואפשר שבגרתי קצת. אפשר שהליכתי לבית הספר, העניינים והאוֹפקים שנפתחוּ לפני, הוֹציאוּני מאוירתה. התחלתי מפקפּק קצת בבריוּת רוּחה. אבל לבי עדיין היה נתוּן לה. אמרתי לה:

– מה את סבוּרה: הקיסר לא ישׁא אחרת?

– לא, לא, לא! – קראה כמתנערת – איך אפשר לוֹ לישׂא אחרת אחריה? רק עתה, בטוּחה אני, הוא יוֹדע את כל ערכּה.

ובעצבוּת רבה הוֹסיפה: אילוּ מַתּי אני, היה גם פּינחס יוֹדע את ערכּי…

– וכי רוֹצה היית למוּת?

– רציתי, אבל שאלתי את “אחוֹתי” והיא אמרה לי: "אַל תעזבי את פּינחס לבדוֹ. חייו לא יהיוּ חיים בלעדיך… גם הוּא, פרנץ יוֹזף, אין חייו חיים… בבוֹא חג הפסח, אנה…

והפסיקה, מפני לקוּחה שנכנסה בקוֹל גדוֹל בלי אמירת שלוֹם:

– נוֹדע לי כי הגב' הנצ’י אוֹמרת לרקוֹם תחילה את תיק המצוֹת בשביל מחוּתנה של בת זוּכמאן. אני מוֹדיעה לה, שלא אסכים בשוּם פנים ואוֹפן. אני מסרתי את שלי שלוֹשה ימים לפניה ואעמוֹד על שלי. היא מתפארת, כי למענה תעשה הגב' הנצ’י כל מה שהיא רוֹצה. בשבוּע הבא נוֹסע בן דוֹדי לטוֹפּוֹרוֹב ואני מוּכרחה לשלוֹח את התיק על ידוֹ… חוּצפּה של ריבה! הנה הבאתי גם “רץ” לרקוֹם…

הנצ’י הקשיבה עד שסיימה, אחר אמרה:

– אל תדאגי, העלמה בּרנהוֹלץ. כל ימי אני רוֹקמת ראשוֹן ראשוֹן, וגם את שלך אעשׂה בזמנוֹ. תביני שאין אני יכוֹלה להיוֹת עריבה לדברי התפארוּתה של העלמה זוּכמאן…

אמרתי שלוֹם ויצאתי. שׂיחת השתיים הגיעה לאוֹזני גם אחרי סגירת הדלת. שׂיחה רגילה מאוֹד.

יד

אבי גילה סוֹף סוֹף את מחשבתוֹ: כדוּגמת מה שראה וחקר בראדיחוּב, הוּא עוֹמד לייסד אצלנוּ בעיירה “בּאנק קוֹאוֹפּיראטיבי”,

כלוֹמר אגוּדת חבירים שמייסדת באנק. כל לוֹוה נעשׂה בה חבר על ידי סכוּם מסוּים שמנַכּים לוֹ מן המלוה. אבי ועוֹד שלוֹשה אנשים, אף הם חבירים, ילווּ לאגוּדה הוֹן מספּיק להתחלת הפעוּלוֹת. הם, הארבעה, ייבּחרו להנהלת הבּאנק, ואבי, הבקי בחשבוֹן ובניהוּל פנקסים, יהיה המנהל הראשי העוֹבד בשׂכר, וכך ייפּטר בבת אחת מכל ענייני המסחר הבזוּיים עליו וּמעתה ידע: אלוּ שעוֹת עבוֹדתוֹ וזוֹ משכוּרתוֹ. אף עשׂה כמיטב יכוֹלתוֹ לא לנצל את הלוֹוים, שרוּבם ככוּלם יהיוּ מדלת העם, יהוֹדים ונוֹכרים, ויהיה להם לברכה. לכשיקנה לוֹ הבּאנק אמוּן הציבוּר, יקבל פקדוֹנוֹת רבים וגם מלווֹת מבּאנקים אחירים, והריוַח המעט שבין אחוּז לאחוּז יספּיק לפרנסתוֹ ולפרנסת פקיד אוֹ שניים, לפי הצוֹרך. המשקיעים האחירים יקבלוּ, נוֹסף על הריבּית, את חלקם מן הריוח השנתי – הענקה שהאסיפה תעניק להם בתוֹרת פרס. וֹכבר עשׂה את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת על ידי עוֹרך דין, וּכבר ניתן הרשיוֹן מטעם הרשוּת; וגם שׂכרוּ שני חדרים ב“עיר”, וּבעוֹד ימים מספר ייפּתח הבּאנק. והרי דבר גדול הוּא: בּאנק ראשוֹן בעיירה! שני מַלוי בריבּית שבעיירה רוֹגנים, מתוֹך שחוֹששים להפסיד את לקוֹחוֹתיהם המשלמים להם ריבּית שמינה. אבל אין בכוֹחם לעשׂוֹת כלוּם, אם לא ימצאוּ לוֹוים – סוֹפם שיפקידו גם הם את כספּם בבּאנק ויסתפּקוּ ברוָחים קטנים, מוּתרים על פי החוֹק.

הוּא הסבּיר לנוּ את עניין הבּאנק הסבּר היטב, ואף על פי כן לא נתחַור הדבר לא ל“דוֹדה” ולא לי. אבל היה לנוּ אֵמוּן רב באבי, ואם הוּא אמר כך, בוַדאי עניין הוּא. הוא חבק את כתיפי ה“דוֹדה” ואמר לה, כדרכוֹ, ספק בצחוֹק, ספק בכוֹבד ראש:

–מעתה ייקרא שמך “גברת דירקטור”.

וה“דוֹדה”, כדרכה, השיבה:

– באמת איני חסירה כלוּם אלא את התוֹאר המשוּנה הזה.

ואבי, כטוֹב לבוֹ עליו, הוֹסיף:

– וּתקבּלי בחזרה את הנערה, שאַת כל כך מתגעגעת עליה.

אמרה ה“דודה”:

– והרי החדר תפוּס.

– גם את החדר תקבלי. מעתה לא יהיה לך עוֹד צוֹרך בשׂכר הדירה. –– לא, כל עוֹד הנצ’י חוֹלה, לא אשלח אוֹתה מן החדר.

– כמוּבן, לאחר שתבריא, אז לא קשה יהיה לה למצוֹא דירה אחרת, טוֹבה מזוֹ. פּוֹדהייצר שאלני, אם הן נשארוֹת אצלנוּ גם לשנה הבאה. בביתוֹ החדש יש חדר עם מטבח קטן, פנוּיים מדיירים, והוּא מוּכן להחזירן אל ביתוֹ.

– הלואי שתבריא עד סוֹף השנה! – סיימה ה“דוֹדה” את השׂיחה.

אני שמעתי את שיחתם ולא אמרתי כלוּם. ובלבי חשבתי: “הנצ’י לא תוֹסיף לגוּר אצלנוּ”.

הצטערתי ולא הצטערתי.

טו

אוֹתה שנה היה חוֹרף קל. השלג ירד יוֹם אוֹ יוֹמיים וּמזג האויר הלח מיסמסוֹ. היוּ רוּחוֹת טעוּנוֹת טחב ואפילוּ גשמים. רק שלוֹשה או ארבעה שבוּעוֹת היה קוֹר יבש וקיפּאוֹן עז, חוֹבק הכּול. אמר אבי ל“דוֹדה” להסיק שעה בכל יוֹם את תנוּר האפייה, כדי שייחם בחדרה של הנצ’י. הדיר שלנוּ היה מלא עצים יבישים, שאבי קנה בזוֹל גדוֹל. ואסתר מלכה באה אל דירתנו להוֹדוֹת לנוּ על כך בשמה וּבשם בתה. “חיוּת הכנסתם בנוּ”, אמרה ולא יספה.

רק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹלתי להיכנס לחדר, אם מפני הלקוֹחוֹת אוֹ מחוֹסר פּנאי. אף לא הציקתני עוֹד התשוּקה לבוֹא שמה. זכרתי את סוֹדה של הנצ’י, גם שמרתיו יפה, אבל הוּא לא היה עוֹד סוֹדי. הבטחתי ושמרתי הבטחתי.

ערב אחד, אחרי הפסקה ממוּשכת, נכנסתי אליה וּמצאתיה יושבת במיטה. מלאכת הרקמה מוּטלת על השׂמיכה, לפניה צלחת קטנה והיא קוֹלפת בסכין תפּוּח צהוֹב לאוֹר המנוֹרה הקטנה עם הגוּלה הגדוֹלה, שאסתר מלכה העמידה לה על דלפּק גבוֹה. בחדר היה חם, כי אחרי הצהריים הוּסק התנוּר במסדרוֹן. אסתר מלכה יצאה לפני רגעים מספר להביא חתיכת מלאכה גמוּרה לאחת הלקוֹחוֹת.

מימַי לא ראיתי אמנוּת כזוֹ בקליפּת תפּוּח. בטוּח הייתי שלא דבק בקליפּה מבּשׂר התפּוּח כשיעוּר החרדל. נחש קרוּם דק כמשי ושקוּף השתלשל מאחרי הסכין, הסתלסל והגיע עד הצלחת, וכדוּר התפּוּח לא שינה תבניתוֹ במשהוּ. כמדוּמה שגם עינוֹ לא נשתנה אחרי שנעניתי לה וישבתי, אמרה:

– אחי הגדוֹל לימדני, כי כל אוֹנוֹּ של הפרי הוּא בקליפּתוֹ אוֹ סמוּך לה, והוּא בעצמוֹ אוֹכל תפּוּחים ואגסים על קליפּתם. ואני – רק את הקרוּם העליוֹן אני מסירה. ראה, האין זה נייר סיגריוֹת? – היא הרימה את נחש הקליפּה והחזיקה אוֹתוֹ בין המנוֹרה ובין עינַי. דמיוֹנה היה כנערה קטנה.

לאחר שחיטטה וניקתה בראש הסכין את גוּמוֹת הפּיטם והעוֹקץ, חתכה נתח מן התפּוּח והוֹשיטה לי בסכין:

– קח ואכוֹל ותגרוֹם לי הנאה. אַל תסרב.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב.

אחרי שהעמדתי לבקשתה את הצלחת עם הקליפּה והסכין על השוּלחן, הביטה בי בעצב רב ואמרה:

– גם אתה אינך מתעניין יוֹתר ב“אחוֹתי”. כל העוֹלם שכח אוֹתה. זוֹכר אֹתה איזה אֵבל היה לאחר שנרצחה? ועתה חוּץ ממני אין איש שוֹמר זכרוֹנה. כן, גם הוּא, הקיסר, זוֹכרה יוֹם ולילה. היא יוֹדעת זאת. גם אוֹתוֹ היא פוֹקדת בחלוֹם וּבהקיץ. ואחי אף הוּא פסק משלוֹח לי עיתוֹנים. שלוֹש פעמים ביקשתי ממנוּ ולא עשׂה בקשתי. בפעם הרביעית כתב לי: “הקיסרית מתה ואיננה, ולמה תהרהרי בה? האמיני לי, גם בוינה שכחוּ אוֹתה. האנשים אוֹהבים חיים ועליצוּת וּמתרחקים מן המות ומן העצבוּת…” איש פשוּט הוא אחי. אינוֹ יכוֹל להבין שיש קשר בין החיים והמתים, שיש מתים חיים וחיים מתים… לוֹ לא אכתב על כך, כי הוּא לא יבין. גם אשתו לא תבין. רק מעטים מבינים זאת. אתה, יעקב, מבין – לא כן?

– הייתי במבוּכה. לא ידעתי מה אשיב לה. והיא לא גרעה ממני מבטה, מבט עצוּב, כבד, תוֹבע תשוּבה. במבוּכתי הפכתי פני והסתכלתי בתמוּנה. התמוּנה היתה שרוּיה בצל, אבל בתוֹך הצל וּבתוֹך זר האֵבל נראוּ לי הפּנים חיים, לבי נתפּעם בי. היא הרגישה בדבר ואמרה, מטעימה כל מלה:

– אם תחשוֹב בה – תתגלה גם אליך.

– היא לא תתגלה אלי, – עניתי. קם בי מעין מרי בשל התפּעמוּת הלב שלא רציתי בה.

– ואני אוֹמרת: היא תתגלה אליך. – שמעתי בקוֹלה מעין מרי כנגד מריי.

– מוּטב שתתגלה לי אמי, – אמרתי, והרגשתי את המרי שבּי עובר להתרגשות. וגם בזו לא חפצתי. התיראתי פן תעלינה דמעות בעיני.

עם כל מה שהסכנתי עם ה“דודה”, האשה היפה, הטוֹבה והישרה, שכיבדתיה, אף כי לא אהבתיה, דימדם בי תמיד זכר אמי, שמתה עלי בהיוֹתי ילד קטן, ומקצת מתוֹאר פניה היה שמור עמי כסוד יקר, ולא ידעתי אם זכר מציאות הוא אוֹ זכר חלוֹם.

– אפשר שהיא תביא לך גם את אמך. רק חשוֹב בה היטב, היטב. – שמעתי קולה הדובר, והוא נראה לי פתאום זר. קם בי רגש לא נוח. המנורה הקטנה, שעמדה על הדלפק סמוך למיטה וגוּלת משי ירקרקת וגדולה עליה, האירה רק תחוּם מצומצם, והחדר, ביחוד הכתלים והפינות, היו שרויים באפלולית. עתה, אחרי דברי הנצ’י על הקיסרית ועל אמי, הנפשות המתות, נדמה לי שנוספה תנוּעה בצללי החדר. אף נדמה לי, כי שומע אני קול אִושה קלה. האין היא באה מאחרי הפּרגוֹד? היה בי משהו קשוּב וּפזוּר כאחד.

גם היא הנצ’י, נעשׂתה כבלתי מציאוּתית בעיני. ראיתי מַראיה ושמעתי קוֹלה, וּבכל זאת צל היתה עם הצללים. צל שבא לשרות בתוך תחוּם האור, צל מואר וחי. אך צל. פניה היו חיורים־כתוּמים ושמוּרוֹתיה העייפות ריטטו על עיניה. המטפחת העוֹטה את ראשה היתה כמַצניעה משהו.

– רצוֹנך שאבקש ממה להביא לך ברכה מאת אמך? – שאלה, וקוֹלה נשמע לי כקול אחר, לא של הנצ’י, שרגיל הייתי בה.

– לא, איני רוצה, – עניתי במרי מתגבר.

– מדוּע? הן אהבת את אמך…

– אם אמי תרצה להתגלוֹת אלי, תתגלה בעצמה.

התחלתי מרתיע על הכיסא בקוֹצר רוּח.

– אתה רוֹצה ללכת? – שאלה.

– אני – עלי להכין שיעוּר לבית הספר.

– אם כן – לך הכן שיעוּריך. שכח מה שאמרתי לך.

– לא אספר לאיש, – אמרתי.

– יפה. ואני אשוּב למלאכתי.

אמרה ונטלה את כלי הרקמה בידיה.

– מתי תיכּנס שוּב?

– כשאמצא לי שעה פנויה. ליל מנוּחה!

– ליל מנוּחה, יעקב. אַל תכעס עלי.

– לא אכעס. על מה אכעס? ליל מנוּחה!

יצאתי מן החדר וסגרתי אחרי את הדלת.

טז

כשחזרתי יום אחד מבית הספר, בישׂרה לי ה“דודה” בשׂוֹרה: הנצ’י התחילה מהלכת. והוֹסיפה: “עתה יש תקוה כי באביב נוּכל להחזיר את הנערה”.

שׂמחתי על הבשׂוֹרה ולא הצטערתי הפעם על התוֹספת של ה“דוֹדה”.

– מהלכת כמוֹ לפני הנפילה?

– לעת עתה היא מתהלכת קצת בחדר, נשענת ברהיטים כתינוֹק. אבל כיון שהתחילה – בוַדאי תשוּב להלך כמקוֹדם.

אבי חזר מעבוֹדתוֹ בבּאנק (הוּא בא תמיד אחרי), וגם לוֹ בישׂרה את הבשׂוֹרה הטוֹבה.

– ברוּך השם, ברוּך השם! – קרא אבי – כל הזמן הייתי דוֹאג שמא ימצאנה ר' פּינחס רתוּקה למיטה, שאז בוַדאי היה דוֹרש שתקבל גט.

– אלוֹהים שמע את תפילתה של אסתר מלכה. תמיד, בשעת עבוֹדתה במסדרוֹן, הייתי שוֹמעת אוֹתה מלחשת בשׂפתיה. פעם שאלתיה מה היא מלחשת, וענתה: “מתפּללת אני לבריאוּתה של בתי”.

– “אם תסכים – אתקין לה מקל להישען עליו”, אמרתי בלבי, “מקל טוֹב וקצר, לפי שיעוּר קוֹמתי…”

בקרן זוית שבלשכת הכלים שלנוּ עמדוּ כמה מקלוֹת פסוּלים של אבי, שמרוֹב שימוּש נשתחקוּ אוֹ נתבקעוּ למטה וה“דוֹדה”, חסה עליהם להשתמש בהם לכביסה. אחד המקלוֹת הללוּ אמרתי להתקין בשביל הנצ’י.

מיד לאחר הארוּחה נכנסתי וּמצאתיה יוֹשבת על הכיסא ורוֹקמת וההדוֹם תחת רגליה, כבימים שלפני הנפילה. המראה הדיץ את לבי.

בירכתיה והיא ניענענה לי בראשה במאו­­­ר פנים.

– התינוקת התחילה מהלכת, – אמרה בחיוּך.

– ברוּך השם! – נקטתי לשוֹן אבי.

– שב, יעקב, לידי על הכיסא – אם אין אתה עסוּק בלימוּדיך. אסוּר שתאבּד זמנך לבטלה. אי אתה יוֹדע כמה אני שׂמיחה שאתה מרבה ללמוֹד.

אחרי שׂיחה קצרה שאלתי אם רצוֹנה שאכין לה מקל. עד שהרגל תתחזק.

במקוֹם תשוּבה הניחה ידה על ראשי והסתכלה בי בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

כעבוֹר רבע שעה הכנסתי לה מקל טוֹב, לפי מידתי, שקיצצתיו ושיבּבתיו יפה בנייר זכוּכית וקבעתי שפוֹפרת ברזל ברגלוֹ.

היא הסתכלה בוֹ הפוֹך והסתכל, אחר כך ניסתה ללכת בוֹ ואמרה:

– נפלא, “קאוַאליר” שלנוּ, כך קוֹראת לך אמי. הרי אתה אוּמן יד!

עבר חג הפּוּרים בא חוֹדש ניסן. הילוּכה נשתפּר, וּבאחד הימים החזירה לי את המקל:

– ראה, למדתי להלך בלי משענת. שבתי לאיתני. תוֹדה לך.

אחר כך התבוֹננה בי רגע ממוּשך, כבוֹחנת אוֹתי, העיפה מבט אל תמוּנת הקיסרית ואמרה לי בקוֹל כבוּש:

– אם לא תצחק, אגיד לך: ידעתי כי אקוּם ואתהלך לפני שיבוֹא פּינחס לפסח. “אחוֹתי” הגידה לי…

וּפניה לבשוּ פתאוֹם ארשת חמוּרה, שלא הלמה את שׂמחת לבה. אוּלי משוּם שהרגישה בי ככוֹפר באמוּנתה והדבר הסב לה מוֹרת רוח.

ה“דוֹדה” דיברה עתה בגלוּי על גמר שנת דירתה של הנצ’י אחרי הפּסח. כתוֹם השנה תשיב את הנערה המשרתת (הנערה ישבה בבית אביה בעיירה הסמוּכה וּמיאנה לקבל כל מקוֹם עבוֹדה אחר). אבי, שהיה שרוּי במצב רוּח טוֹב בשל עבוֹדתוֹ החדשה והצלחת מפעלוֹ, היה עמה בדעה אחת. השכינים ידעוּ כבר, והדבר נוֹדע גם להן, לאסתר מלכה וּלהנצ’י, ואיש לא התפלא על כך. לאבי יצא שם מכוּבּד של מנהל בּאנק, ומדרך הטבע היה שלא יוּשׂכּר עוֹד חדר בביתוֹ הקטן.

פּוֹדהייצר נזדמן ברחוֹב עם אסתר מלכה ושאלה אם אין ברצוֹנן לחזוֹר לדוּר אצלוֹ. יש לוֹ בבית החדש חדר טוֹב מן הראשוֹן, וגם מטבח קטן סמוּך לאוֹתוֹ החדר. ואשר לשׂכר דירה – ישתווּ. לא יצטרכוּ לשלם הרבה יוֹתר ממה שהן משלמוֹת לנוּ.

אסתר מלכה דיברה, כנראה, בעניין זה עם הנצ’י, כי בהיוֹתי אצלה אמרה לי:

– כך, יעקב. אחרי הפּסח עלינו להיפרד. אנוֹ חוֹזרוֹת אל פּוֹדהייצר. אוּלי מוּטב כך.

– כן, – אמרתי – רצוֹנם של הוֹרי הוּא.

אמרתי בכוָנה “רצוֹנם”, שלא תחשוֹד בי, כי גם רצוֹני הוּא. באמת הייתי מסכים שתישאר אצלנוּ. אילוּ שאלוּני, בוַדאי הייתי אוֹמר, כי מן הראוּי שתישאר.

– עוֹד תספּיק לראוֹת את פּינחס.

– ראיתיו פעמים אחדוֹת בימי הפּסח, בחוּץ וּבבית הכּנסת.

– אבל לא דיברת עמוֹ. איזה דיבוּר טוֹב ונעים! יש בוֹ ממידת האצילוּת. רוֹצה אני שתדבר עמוֹ מלים אחדוֹת.

– כן, הוּא יהוּדי נאה וּמהדר בלבוּשוֹ.

– כאָבי, עליו השלוֹם. קצת למד מאבי, וּקצת – טבע הוּא לוֹ. הוּא אסתיט.

והיא הסבּירה לי פירוּש המלה.

– מתי הוּא רגיל לבוֹא?

– כשבוּע לפני הפּסח. הנסיעה ממקוֹם עבוֹדתוֹ נמשכת כרגיל שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים. השנה חל פּסח ביוֹם החמישי. סבוּרה אני שיבוֹא לשבת הגדוֹל.

– חיכּיתי בקוֹצר רוּח לבוֹאוֹ. חשקתי לדעת אם ר' פּינחס יוֹדע על יחסה של הנצ’י אל הקיסרית. אבל לא מצאתי עוֹז בנפשי לשאלה על כך.

יז

– הוּא בבית! – הוֹדיעה לי ה“דוֹדה” כשחזרתי ביוֹם החמישי בערב משיעוּרי ב“חדר”. זה היה השיעוּר האחרוֹן לפני “בין הזמנים” ולמדנוּ את ההגדה של פסח. הרבי לימדה אוֹתנוּ בניגוּן ערב, בתוֹספת קצת מדיני הפּסח. והדברים היוּ מאירים ושׂמיחים. היה בהם מריח החג, ממאכליו, מן המלבוּשים החדשים מזיו החמה, מליבלוּב אילנוֹת ודשאים, מרינת שיר השירים, מנס הגאוּלה וממתן החירוּת. הכּוֹל בּישׂר חדש. וחדש מכּוֹל היה בעיני בוֹאוֹ של ר' פּינחס. רציתי לראוֹת מקרוֹב את האיש, שכל ימוֹת השנה היה בניכר ולא כתב לביתוֹ מלּה (חוּץ מברכּת ראש השנה) וששמעתי עליו דברים הרבה. רציתי לראוֹת איך ינהוֹג בה, בהנצ’י. בוַדאי תספּר לוֹ על המקרה הרע שקרה אוֹתה בבית הכנסת. איזה רוֹשם יעשׂה עליו הדבר? האם גם השנה ידרוֹש ממנה, אחרי שהייה ימים אחדים בבית, שתקבל גט ואחר כך יתפּייס ויסע ויניח לה מתנת כסף פעוּטה, הכּוֹל כמשפּטוֹ מימים ימימה, אוֹ ינהוֹג השנה אחרת? האם יתן את דעתוֹ על תמוּנת הקיסרית שהיא מעוּטרת אבילוּת? מאוֹד מאוֹד התאַויתי לדעת כל אלה. חפצתי לראוֹתם בעינַי ולשוֹמעם באוזנַי.

– הוּא בחדר, עם הנצ’י, – המשיכה ה“דוֹדה” – אסתר מלכה כבר הלכה למקוֹם הלינה שהכינה לה.

– מדוּע לא נלין את אסתר מלכה אצלנוּ, עד שיסע?

– יאריכוּ ימיך! באמת הצעתי לה. אבל היא סירבה. רוֹצה היא להניחם לבדם. רוֹצה היא רק לשרתם כל היוֹם (מה יש לה לעלוּבה זוֹ בעוֹלמה חוּץ משירוּת זה?) וּלהניחם בערב לנפשם. לא דיברתי על לבה. גם אבא אמר, כי יש להניח לה שתעשׂה כהבנתה. בנידוֹן זה היא בעלת ניסיוֹן.

כשיצאתי אל המסדרוֹן ראיתיו מחליק ועוֹבר ונכנס לחדר. לבוּש היה איצטלה שחוֹרה וארוּכּה וכיפּה של משי כעין סירה על שׂער ראשוֹ המסוֹרק. רוּח ניקיוֹן וחשיבוּת עלה ממנוּ. אך לא יכוֹלתי להתבוֹנן בו היטב, כי מיהר לעבוֹר.

“בעלה של הנצ’י!” כינוּי זה בלבד די היה לעשׂוֹתוֹ בעינַי בריה לא רגילה. כל הערב הרהרתי בוֹ, וגם בשכבי על ערשׂי עוֹד הרבּיתי להרהר בוֹ עד שנרדמתי. וּבבוֹקר ראיתיו בעד החלוֹן הוֹלך לבית הכנסת ותיק הטלית־והתפילין הרקוּם תחת בית שחיוֹ. פנים יפים וּשקיטים, נהנים מעצמם, עטוּרים זקן שחוֹר, מטוּפּח יפה, עם קצת שׂערוֹת מכסיפוֹת, וּפיאוֹת קטנוֹת, מסוּלסלוֹת, יוֹשבוֹת לוֹ הדוּקוֹת ליד האוזניים.

אוֹתוֹ יום התחיל גם חוֹפש הפּסחא בבית הספר, על כן יכוֹלתי לעמוֹד שעה ארוּכּה ליד החלוֹן וּלהסתכל אחרי ר' פּינחס עד שנתעלם מן העין. מראהוּ וּדבריה של הנצ’י עליו גירוּ אוֹתי לדבר עמוֹ, אבל חוּשי בי הגיד לי, כי עלי להוֹקיר רגלי מן החדר, כדי ל“הניחם לבדם” כמוֹ שאמרה ה“דוֹדה” משמה של אסתר מלכה. וכן גמרתי בלבי: כל זמן שהוּא כאן לא אכּנס לחדר – אלא אם יקראוּ לי. אפשר שתהיה לי הזדמנוּת לדבּר עמוֹ “מלים אחדוֹת” – אף כי לא ידעתי מה ועל מה אוּכל לדבּר עמוֹ.

אסתר מלכה באה והביאה עמה סל כבד מלא צוֹרכי אוכל נפש. מיד התחילה בעבוֹדה. היוֹם טרחה יוֹתר מבשאר הימים. עזרה עם הנצ’י בסידוּר החדר לכבוֹד האוֹרח עד שוּבוֹ מן התפילה. בעברי ראיתי בעד הפּתח את הנצ’י, על ראשה מטפּחת לבנה, קשוּרה מאחוֹר, וּמטאטא־נוֹצוֹת בידה. מראה פניה היה כשל נערה. אחר כך בישלה אסתר מלכה הרבה במסדרוֹן ואפתה בתנוּר יחד עם ה“דוֹדה” מיני מאפה ריחניים שהכינה, הכּוֹל בשתיקה, אך מתוֹך התעוֹררוּת של הנאה.

– מוּטב שתחזיקוּ את החלוֹנוֹת פתוּחים. הוּא בודאי אינוֹ

רגיל לשבת בחוֹם כזה, – יעצה ה“דוֹדה” לאסתר מלכה, שעמדה על ידה אצל התנוּר. וזוֹ ענתה:

– כן, בוַדאי.

והמשיכה בעבוֹדתה בזריזוּת יתירה.

הימים היוּ ימי אביב נוֹהרים. מאפס מעשׂה וּמרגש חוֹֹפש יצאתי לטייל מחוּץ לעיירה וזנתי עינַי בשׂדוֹת החרוּשים חריש אביב, בתבוּאת החוֹרף הרכּה, המתפּנקת בחמה, וּבניצני הפּרחים בתוֹך העשׂב שבצידי הדרך וּבמצרים. פסוּקי שיר השירים היוּ כתוּבים בכל מקוֹם בכתב של אוֹר.

אחרי הליכה של הסתכלוּת ביחידוּת במשך שעתיים אוֹ יוֹתר חזרתי, נוֹשׂא עמי ריח השׂדה וּמראה המרחב וּצרור ציצים קטנים בידי – חציוֹ בשביל ה“דוֹדה” וחציוֹ בשביל הנצ’י, שמסרתיו לאסתר מלכה. היא הגישה את הפרחים אל אַפּה וקראה בקוֹל לא לה, קוֹל של נערה:

“אה, מחיה נפשוֹת! הנצ’י תשׂמח מאוֹד”.

יח

לפני שקיעת החמה נכנס אלינוּ ר' פּינחס, לבוּש שבּתּית והסידוּר בידוֹ. אבי, שהיה מוּכן ללכת לבית הכּנסת, הלך לקראתוֹֹ ונתן לוֹ שלוֹם. גם אני ניגשתי ונתתי לוֹ שלוֹם, לפי המנהג. הוּא בא להצטרף אלינוּ בהליכתנוּ לקבלת שבת. היה רך ומשוּח, קרוֹב ורחוֹק כאחד.

אם מפני מראהוּ וּלבוּשוֹ הטוֹב אוֹ מפני היוֹתו אוֹרח מרחוֹק בא, כניסתוֹ לבית הכנסת עשׂתה רוֹשם ורוֹב המתפּללים ניגשוּ אליו ונתנוּ לוֹ שלוֹם בחיבּה מרוּבּה. אפילוּ חשוּבי העדה, אפילוּ הרב בכבוֹדוֹ

בעצמוֹ עזב את מקוֹמוֹ ליד עמוד הש"ץ ונשׂא אליו כפּוֹ לשלוֹם. ראיתי רבים מסתכלים בוֹ, וּנערים, מחבירי ולא מחבירי, מתכּונים לעבוֹר עליו וליתן בוֹ עיניהם הסקרניוֹת.

הדבר התמיהני, שהרי ידעתי מה שמספּרים עליו שלא בפניו.

בדרך הביתה נלווּ אלינו מן הגרים בשכוּנתנוּ, חבוּרה לא קטנה, כוּלם מטים אוֹזן לשׂיחת אבי עם ר' פּינחס ונכנסים לתוֹך דבריהם בשאילה אוֹ באמירה כל שהיא. הוּא סיפּר על המקוֹמוֹת שהוּא נמצא שם, על הארץ ועל היהוּדים היוֹשבים בה. יהוּדים עוֹבדי אדמה ויראי שמיים. לבוּשם לבוּש חסידים אדוּקים ועבוֹדתם בבית וּבשדה כעבוֹדת האיכּרים הנוֹכרים. מפרישים מַעשׂר לעניים ונוֹהגים מעין שמיטה. הדברים היוּ מתמיהים, אך דיבוּרוֹ היה נאה, במתינוּת, בטעם וּבלשוֹן ציוּרית. השוֹמעים נהנוּ מאוֹד מדבריו.

כשפּרשו האחירים לבתיהם ונשארנוּ שלוֹשתנוּ, הרגיש בי. הניח ידוֹ על ראשי ושאלני:

– אצל איזה מלמד אתה לוֹמד?

אמרתי לוֹ.

– מלמד חשוּב, – ענה כמדבּר אלי ואל אבי כאחד – ילד שנפשוֹ חשקה בתוֹרה יכוֹל ללמוֹד ממנו הרבה. בעל הסבּרה גדול וּמשנתוֹ ברוּרה.

זוֹ היתה כל השׂיחה בינינוּ, כי מיד חזר לשׂיחתוֹ עם אבי. לא ידעתי אם הנצ’י דיבּרה עמוֹ עלי אוֹ לא. נטיתי לחשוֹב שלא דיבּרה עמוֹ.

אחרי הסעוּדה פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה. אך השינה רחקה ממני, כי הירהרתי בשניהם: בר' פּינחס ובהנצ’י. והנה הגיע לאוזני מן החדר הסמוּך לחשה של ה“דוֹדה” אל אבי:

– אין לוֹ מזל, למסכּן.

– למי? – השיב אבי בקול.

– דבּר בלחש. אפשר שהנער עוֹדנו עֵר… לר' פּינחס.

– מה קרה לוֹ? – המיך אבי את קוֹלוֹ.

– לא קרה לוֹ מאוּמה. היא, הנצ’י, אינה מוּכנה…

– מה פירוּש?

– לך, אינך מבין?…

– אה, כך.

– אבל אין דבר. ל“סדר” תהה לוֹ מלכה.

– ברוּך השם! תיכף אשוּב, – סיים אבי את השׂיחה.

מה ששמעתי לא קירב את שנתי, אף כי התאמצתי מאוֹד להירדם.

יט

מפני החג הקרוֹב ולכבוֹדוֹ של ר' פּינחס הפסיקה הנצ’י את כל עבוֹדוֹת הרקמה לאחירים ואת הגמוּרוֹת שלחה בידי אמה אל הלקוֹחוֹת.

אל חדרה לא באתי, ולא ראיתיה כל הימים. ובבוֹקר יוֹם שלישי, יוֹמַיים לפני החג, בהיוֹת ר' פּינחס בבית הכנסת, ראיתי את אסתר מלכה והנצ’י יוֹצאוֹת שתיהן מן הבית, מעוּטפוֹת בסוּדרים ורק קצת מפּניהן נראה מתוֹכם. בתחילה תמה הייתי למראה עיני, אבל זכרתי את שׂיחת ה“דוֹדה” עם אבי בליל שבת והבינוֹתי: אסתר מלכה מוֹליכה את בתה לטבילה בבית המרחץ, שהיה לא רחוֹק מביתנו.

לאחר שעתיים בערך חזרו שתיהן כעוֹטיוֹת. עדינוּת רבה היתה בפניה הדקים של הנצ’י. עיניה היו מליאוֹת פחד צלוּל, לא מעוֹלם זה. ההליכה על מנגנוֹן יריכיה היתה כהליכה אל הקוֹדש. אסתר מלכה ליותה אוֹתם כאֵם וּככוהנת.

התחמקתי מן הגדר שמאחוֹריה עמדתי והסתכלתי, שלא תראינה אוֹתי.

וּבליל פסח היו בביתנוּ שני “סדרים”: ה“סדר” של אבי בחדר הגדוֹל שלנוּ, וה“סדר” של ר' פּינחס בחדר הקטן מעבר למסדרֹון.

כשנשלחתי לפתוֹח את הדלת לפני קריאת “שפוֹך חמתך”, מצאתי להפתעתי את דלת החדר שכנגד פתוּחה אף היא, וקוֹלוֹ הערב של ר' פּינחס יוֹצא לקראת קוֹלוֹ הנאה של אבי, והקוֹלוֹת כאילוּ מתגפּפים.

האוֹרח העני שישב ליד שוּלחננוּ זקף את ראשוֹ בתמיהה, אך אבי המשיך בקריאה ולא נשׂא עיניו מן ההגדה.

כ

בשני ימי החג וּבימים הראשוֹנים של חוֹל המוֹעד התהלך ר' פּינחס כחתן היוֹצא מחוּפּתו. כל מַראִיתוֹ וכל תנוּעתוֹ היוּ רוֹך והתענג. ואילוּ את רגשוֹתיה של הנצ’י ראינוּ בפניה של אסתר מלכה, שהיתה חגיגית מאד ועשׂתה עבוֹדתה בלבוּש חג. עתה דיברה קצת יוֹתר מבשאר ימוֹת השנה. פעם ראיתיה אף מעלה בת שׂחוק על פניה הנוֹבלים.

בהסתוֹבבי בבית ראיתי את הנצ’י עתים מתהלכת בחדרה ועתים יוֹצאת ועוֹברת את המסדרוֹן ואדמימוּת של נערה פוֹרחת בלחָייה הרזוֹת.

וּפעם, בעברה במסדרוֹן ואני שוֹאב שם מים מן החבית, עמדה ושאלה אוֹתי:

– דיברת עמו?

– כן, מלים אחדות, – עניתי.

– לא הפרזתי?

– לא.

– אמרתי לך, שהוּא אֶסתיט.

– כן, הוא יפה ודיבוּרו יפה.

– עוֹד יוֹם או יוֹמיים יהיה כן.

הסתכלתי בה בתמיהה. לא ירדתי לדעתה.

– תראה בעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמיים. אבל לא איכפּת לי. בין כך וּבין כך לא אאריך ימים…

והיא פנתה אל חדרה.

באוֹתוֹ יוֹם נכנס ר' פּינחס אל אבי והסיח עמוֹ ביחידוּת. אחרי צאתוֹ מסר אבי את שׂיחתם ל“דוֹדה”, ואני בחדר.

הוא בא להימלך באבי, מה יעשׂה במאתיים הזהוּבים שהביא עמוֹ ממקוֹם כהוּנתוֹ. אילוּ היה אבי מסכים לשלם לוֹ ריבּית עשׂרה למאה היה מכניס את הכסף לבּאנק. הסביר לו אבי, שהבּאנק עצמוֹ אינוֹ מקבל יוֹתר מתשעה למאה, והיא הריבּית המוּתרת לפי החוֹק, ואיך ישלם לוֹ יוֹתר, הרי הבּאנק לא יוּכל להפסיד.

ר' פּינחס לא נתפּעל מן הדברים וענה בבת צחוֹק: “אם כן אצטרך לקבל גם בעד הסכוּם הזה חמישה עשׂר למאה”.

אבי סיפּר את הדברים בהנאה רבה וה“דוֹדה” צחקה. ואילוּ אני לא צחקתי. חשבתי: אם כן “כזה” הוּא!

וּלמחר בא שנית אל אבי. הפעם בא לדבּר על חיי המשפחה שלוֹ. אין לוֹ חלילה כל טענוֹת עליה. היא אשה טוֹבה, כשירה, בעלת בית, אוּמנית יד, משׂתכרת יפה. אבל מה יעשׁה ועל פי דין אסוּר לוֹ לישב עמה בלי זרע. כבר עברוּ שנים כפליים ממַה שקבעוּ חכמים והוּא לא צעיר עוֹד. כבר שׂיבה זרקה בוֹ. והיא בעלת מוּם, וּכנראה אפסה תקוה. צר לוֹ עליה. יוֹדע הוּא שהיא מחבּבת אוֹתוֹ. גם היא חביבה עליו. אבל דין הוּא דין. אסוּר לאדם מישׂראל להיבּטל ממצוה ראשוֹנה שבתוֹרה. איך כתוּב אצל אברהם אבינוּ: “מקץ עשׂר שנים…” ברוּך השם, הוּא חסך מעט כסף (לא כמה שאוֹמרים הבריוֹת!), והוּא מוּכן ליתן לה חלק ממנוּ. אף כי אין היא זקוּקה לכספוֹ. ידי זהב לה. אילוּ יכלה לספּק דרישוֹתיהן של כל הלקוֹחוֹת, היתה יכוֹלה לחיוֹת בריוַח. אבל יוֹדע הוּא, כי חלשה היא. ביחוּד אחרי מה שאירע לה ביוֹם הכיפּוּרים. היא סיפּרה לוֹ הכוֹל. גם כך היא עוֹבדת למעלה מכוֹחוֹתיה, כל ימיה כפוּפה על הרקמה, ממעטת חלבּה ודמה. לבוֹ מלא רחמים עליה. אבל רחמנוּת לחוּד ודין לחוּד. אין הוּא יכוֹל יוֹתר. כמה פעמים ניסה לדבּר על לבה שתקבל גט. מאתמוֹל לא פסק להסביר לה את מצבוֹ, הסביר בכל לשוֹן של הסבר והיא באחת: “למה לי לקבל גט? הנח לי, עוֹד מעט ואמוּת, ואז ממילא תוּכל לישׂא אחרת”. ניסה דבר אל אמה, אל אסתר מלכה, וזוֹ שוֹלחת אוֹתוֹ אליה, אל הנצ’י. מה שהיא תחליט – יהיה מקוּבל עליה… אפשר אבי יתרצה להתערב בדבר, להסביר לה, כי לא משׂנאה חלילה הוּא אוֹמר להתגרש ממנה, אלא כדי לקיים מצוַת התוֹרה הקדוֹשה. הוּא אוֹהב ילדים, נפשוֹ יוֹצאת לילד. הנה כמה מאוּשר היה אילוּ היה לוֹ בן כנער שלוֹ… (הכּוָנה אֵלי!).

את כל אלה, וּפרטים רבים כיוֹצא באלה, סיפּר אבי ל“דוֹדה” בפנַי, וּשניהם ידעוּ כי אלה הם דברים מן השפה ולחוּץ. הוּא לא יגרשנה.

אבל הימים הבאים היו ימים קשים, לא רק להם אלא גם לנו. שני ימי החג האחרוֹנים עברו בשקט מאוּנס. בבית הכנסת ניטל זיווֹ. איש לא ביקש קרבתוֹ. הכוֹל ידעוּ את עניין הגט שלוֹ, שכבר דיבר על כך עם רבים. וגם אצל הרב היה ודרש ממנוּ שיקרא אוֹתה לדין תוֹרה.

וּבימים שלאחר החג נעשה מרוּגז, תוֹקפני, צעק הרבה. ברח מן הבית לשעוֹת רבוֹת, וּכשחזר צעק שוּב. לא אוֹתה המתינוּת, לא אוֹתוֹ הרוֹך, לא אוֹתוֹ ההידוּר, פניו הביעוּ רוֹע לב. דעתוֹ היתה כמבוּלבלת. בגדיו כאילוּ נתקמטוּ ונתישנוּ.

אילוּ האמינוּ לוֹ, שהוּא מתכוין באמת לגרשה, אפשר שהיוּ נמצאים אנשים עוֹמדים לימינוֹ, ולוּ מטעמי דת אוֹ מרחמים עליו – אבל הכוֹל ידעוּ, כי המשחק לא יארך, שהרי עליו לחזוֹר בעוֹד ימים מספר למקוֹמוֹ. וּמה נשתנתה שנה זוֹ מכל השנים?

וּבאמת כך היה. אחרי שהוֹציא את כל רוּחוֹ, עיניה של הנצ’י היוּ נפוּחוֹת מבכי ואסתר מלכה נהפכה לצל, והרב אמר לוֹ, כי גט בעל כוֹרחה הוא עניין חמוּר מאוֹד – בא אל הנצ’י וּפייס אוֹתה. שוּב היה רך ומשוּח, שׂערוֹ וּלבוּשוֹ מתוּקנים ודיבּוּרוֹ במתינוּת וּבמתיקוּת. הבטיח לה,

שהוּא נוֹסע רק עוֹד לשנה אחת. גמוּר עמוֹ לשים קץ לנדוּדיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוּב לביתוֹ וישב עמה, כי טוֹבה היא לוֹ מעשׂרה בנים. כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוֹד. ואם נגזר מן השמיים, שיהיוּ חשׂוּכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה. יעשׂוּ מעשים טוֹבים ויהיוּ חשוּבים להם כזרע.

את הדברים האלה, והרבה יותר מהמה, אמר לה להנצ’י באוֹזני אמה וּבאוֹזני ה“דוֹדה” שעמדה בפתח החדר, נשענת במזוּזה.

אדרבה, רצוֹני שמרת רוּדוֹרפר תשמע. לא דברים סתם הם, אלא דברים היוֹצאים מן הלב. רוּח שטוּת נכנסה בי וגרמתי לך צער על לא דבר. שכחי, הנצ’י, ואַל תזכּרי אף דיבוּר אחד מן הדיבוּרים שהשמעתי לך מתוֹך כעס. באמת אמרוֹ “כל הכוֹעס משׁכּח תלמוּדוֹ ומוֹסיף טיפשוּת”. הרי אַת יודעת יפה כמה אני מחבב אותך. וגם אמך חביבה עלי. הנה אמרת לי, שאַתן עוֹמדֹות לחזוֹר לבית פּוֹדהייצר. בוַדאי תהיינה לך הוֹצאוֹת יתירוֹת. אניח לך עוֹד עשׂרים זהוּבים. למה לי הכסף? ואם יארע לך חלילה שוּב משהוּ, אל תנהגי עוֹד כאשר נהגת, אלא תכתבי לי מיד ואבוֹא, אוֹ שאשלח לך עוֹד כסף. סוֹף סוֹף למי אני עמל? גדוֹל אני ממך בחמש שנים, ואיני בריא ובוַדאי אמוּת לפניך…

הנצ’י שמעה כל הזמן את דיבוּרוֹ בלי להשמיע מלה, רק שמוּרוֹתיה העייפוֹת ריפרפוּ על עיניה העצוּבוֹת, אך כאן לא יכלה להתאַפּק עוֹד:

– לא, פינחס, – אמרה – בדבר הזה לא צדקת: אני לא אאריך ימים כמוֹך. יוֹדעת אני ברוּר.

– אַל תהיי שטיה, – אמר לה בהתעוֹררוּת, כמעט בקוֹל בוֹכים – אסוּר לדבּר דברים כאלה, אַל תפתחי פה לשׂטן…

ונשתתק תפוס במחשבות.

כא

יוֹמיים לאחר נסיעתוֹ של ר' פּינחס מצאתי לי שעה ונכנסתי לחדרה של הנצ’י. היא ישבה על הכיסא ורקמה כמקוֹדם.

– שב, יעקב, – אמרה – יפה עשׂית שנכנסת.

ישבתי על הכיסא סמוּך לה והסתכלתי במעשׂה אצבעוֹתיה. היא רקמה ענף תפּוּח פּוֹרח על משי כחוֹל. הצבעים היוּ חיים וטבעיים עד להפליא. כאילוּ הניחה ענף חי על גבי המשי.

– אמי הלכה, ואנוּ יכולים לדבּר באין מפריע.

חיכּיתי להמשך דבריה.

– אַל יהא בלבך כעס על ר' פּינחס. גם בלבי אין עליו כעס. אוֹי לוֹ שחיו נקשרוּ בחיי, אבל גם גאוּלתוֹ קרוֹבה.

הפסיקה וחיטטה עדינוֹת במחט ליישר חוּט בציץ רקוּם, ואני מחכה להמשך, שלא איחר לבוֹא:

– השנה אמוּת. לפני שוּבוֹ הביתה אמוּת. באמת מכינה אני עצמי למוּת זה כמה שנים. זאת לא סיפּרתי לך. לא נהגתי ביוֹשר, ועל כך לבי נוֹקפני. אבל מוּטב שאקרא לפניך מה אמרה “אחוֹתי” לאיש היוָני שהיה קוֹרא לפניה באִי קוֹרפוּ. התוּכל להגיש לי את המעטפה? הוּאילה בטוּבך.

הלכתי אל השידה והבאתי לה את המעטפה. הניחה את כלי הרקמה וחיפּשׂה בין הניירוֹת שבמעטפה, עד שהוֹציאה קטע עיתוֹן, מַצהיב קצת, יישרה אוֹתוֹ על בּרכּיה וקראה:

“המחשבה על המות מנקה את הנפש, כאוֹתוֹ גנן המכלה את העשׂבים השוֹטים מגנוֹ. אבל גנן זה אוֹהב לעשׂוֹת מלאכתוֹ ביחידוּת וקשה לוֹ כשסקרנים באים להסתכל בעבוֹדתוֹ. לפיכך נוֹהגת אני להסתיר פנַי בשמשיה אוֹ במניפה, כי רוצה אני שגנני יעשׂה מלאכתוֹ באין מפריע”. שמעת יפה, יעקב?

– שמעתי.

היא קיפּלה והחזירה את הנייר למעטפה וּנתנתה על ידי להשיבה למקוֹמה.

– גם בקרבי עוֹבד גנן כזה, – המשיכה – ואוֹתך ראיתי כשר לדעת מלאכת גנני. באתי לכלל הכּרה: יוֹשר ויוֹפי אפשר שאשׂיג בעוֹלם הזה, ואילוּ האהבה, כמוֹ אצל “אחוֹתי”, ממתינה לי רק בעוֹלם האמת. גם היא, “אחוֹתי”, אשר קוֹדם יעצתני לחיוֹת למענוֹ, למען פּינחס שלי, הסכימה אמש, שאסתלק מן החיים.

נראה שהבטתי אליה בעיניים תוֹהוֹת, כי היא דיבּרה אלי:

– מה אתה מפחד, יעקב? לא אטרוֹף את נפשי. לא, לא. לא יהיה כל צוֹרך בזה אף לא ידקרני שוּם אנארכיסט. אשה פשוּטה אני, איני ידוּעה לשוּם אדם. מוֹתי אינוֹ דרוּש לשוּם אדם. אך גנני עוֹבד בי בשקידה רבה. הוּא מנקה ומטהר את נפשי מכל סיגי התאווֹת והפּחדים ומקרב את גאוּלתה. היא תבוֹא, הגאוּלה, היא קרוֹבה, קרוֹבה מאוֹד. לא חוֹדשים רבים אשב בבית פּוֹדהייצר. וּמוּטב שאמוּת שם ולא כאן. למה אעציב אוֹתך? תשמע על מוֹתי מרחוֹק. ראה, יעקב, אין אני עצוּבה כלל, להפך, שׂמיחה אני. טוֹב תענוּגי זה מתענוּג מאכל ומשקה. ועוֹד זאת: שוּם אדם בעוֹלם הזה אינוֹ צריך להתאַבּל עלי. שוּם אדם! שמעת יפה?

– שמעתי.

– אתה לא תתאַבּל עלי. אתה מבטיח? רק זכוֹר תזכּרני מעט. ואם תזכוֹר אוֹתי, יחד עם “אחוֹתי” תזכּרני. כשאעבוֹר לגור שם, בקצה השני, לא תוֹסיף לראוֹת את תמוּנתה. על כן הסתכל נא בה היטב וקלוֹט את כל תוי פניה, את חן פיה וחסד עיניה, למען תזכרנה. לי אין צלם תמוּנתי. מעוֹדי לא הצטלמתי. איש לא ביקש ממני. אף אין צוֹרך בתמוּנתי. אם תזכּרני מעט, זכרני לפי מי שראיתני בחיים. אשה פשוּטה אני. כן, רוֹקמת גיבּנת, אך נפשי בי ישרה, זקוּפת קוֹמה. אתה ידעת ־־ האין זאת, יעקב?

היא השרתה עלי מבט ממוּשך, כבוֹחנת את לבי. לבי נרחב ונכוץ, נרחב ונכוץ. אחרי שתיקת מה הוֹסיפה:

– תלמד הרבה ותהיה איש מלוּמד. בכל משפּחתי לא היוּ אנשים מלוּמדים. גם ר' פּינחס רק דברי תוֹרה הוּא יוֹדע תוֹרת ישׂראל, אבל אינוֹ יוֹדע כתב וספר של אוּמוֹת העוֹלם. אתה תלמד הכוֹל. תקרא ספרים הרבה, ספרי חכמה ויוֹפי בלשוֹן הקוֹדש וּבלשוֹנוֹת העמים. יש גם להם סוֹפרים גדוֹלים וחכמים. תדע חייהם וגוֹרלם של אנשים, את חלוֹמוֹתיהם ואת אכזבוֹתיהם, את שׂמחתם המעטה ואת יגוֹנם הרב. רוֹצה הייתי, שגם הספרים המעטים המצוּיים אצלי – תקח אחרי מותי. לא יהיה מי שיקרא בהם.

הרגשתי משהוּ מצטבּר בי, מצטבּר והוֹלך, מצטבּר וּמעיק. לסוֹף התפּרצתי:

– לא תמוּתי! אינך צריכה למוּת!… איני רוֹצה שתמוּתי…

– כל האנשים מתים וצריכים למוּת. אחד המַקדים ואחד המאַחר. אין איש אשר יחיה לעוֹלם. האלוֹהים אשר נתן את החיים נתן גם את המות. לכל אדם ניתנה מנת חיים אחת, מנה גדוֹלה, אוֹ קטנה, אין הבדל. אין איש מת ולא בעתּוֹ. יוֹדעת אני – עתּי קרבה.

– וּמה יהיה על אמך הזקינה? על מי תעזבנה? ־ לא יכוֹלתי משוֹל ברוּחי.

– גם אמי תבוֹא אחרי. לא תבוֹשש לבוֹא. במוֹתי לא יהיה לה בשביל מי לחיוֹת.

– ואם תחיה? – עמדתי על שלי בעקשנוּת ילד, כוֹבש דמעוֹתי.

– בלעדי לא תחיה. אני אקראנה אלי ותבוֹא. עוֹד לא אירע, שאקרא לה ולא תבוֹא…וּבקשה אחת לי אליך, יעקב.

– מה?

– כשנצא מביתכם – תשׂא אתה את תמוּנת “אחוֹתי” אל דירתנוּ החדשה. אני לא אוּכל לשׂאתה, וּכמוֹ שהיא, במסגרת האֵבל, אין אני רוצה שאחר ישׂא אוֹתה. נפש טהוֹרה וידיים טהוֹרוֹת.

סמרמוֹרת של בוּשה מתרגשת עברה על בשׂרי. קמתי.

– טוֹב. עתה תלך הביתה. אל תבוֹא אלי יוֹתר. עליך ללמוֹד, ללמוֹד הרבה. רק ביוֹם שנצא מכאן – תבוֹא לקחת את התמוּנה.

– אבוֹא, – אמרתי ויצאתי.

כב

ביוֹם ראשוֹן בשבת עקרוּ דיוֹרוֹתינוּ את דירתן מביתנוּ. אוֹתוֹ עגלוֹן בא באוֹתוֹ קרוֹן וטען עליו את כל הרהיטים והכלים והחפצים. שתיהן נפרדוּ מן ה“דוֹדה” בשלוֹם ובחיבּה (אבי כבר יצא לפוֹעלוֹ) והלכוּ ברגל אחרי הקרוֹן. אסתר מלכה נשׂאה בשתי ידיה כמה חפצים קטנים, והנצ’י צוֹלעת על ידה על שתי יריכיה. ואני הוֹלך אחריהן במרחק מה ונוֹשׂא בזהירוּת, חבוּקה בשתי ידי על לבי, את תמוּנת הקיסרית, שעטפנוּה יפה בנייר וקשרנה בפתיל משי.

כשהגעתי שמה מסרתי את התמוּנה לידי הנצ’י, שהיתה מיוּגעת מן ההליכה. היא ישבה על ההדוֹם שהעמידה לה אמה באמצע החדר, ואת התמוּנה הניחה על ברכּיה והחזיקה אוֹתה בשתי ידיה. נטפי זיעה זכּים עמדוּ על מצחה ועל גפּי נחיריה, ועיניה הביטוּ כמוֹ לתוֹך חלל ריק.

– אפשר אוּכל לעזוֹר לכן עוֹד במשהוּ? – שאלתי.

– רב תוֹדוֹת! – ענתה אסתר מלכה – כבר השתמשנוּ בך יותר מן הראוּי.

והנצ’י ענתה אחריה, כמדבּרת אל נפשה:

– לימוּדיך מחכּים לך. עליך לחזוֹר הביתה.

נפרדתי מהן וחזרתי לביתי.

לימוּדי בבית הספר וּב“חדר” העסיקוּני הרבה. זכרה של הנצ’י עלה בי לפעמים כאנחה העוֹלה מלבוֹ של ילד שבכה הרבה. השתדלתי להסיח דעתי ממנה. כמדוּמה לי, שלא שאלתי עליה אפילוּ פעם אחת.

כג

בסתיו, בחוֹדש אלוּל, סמוּך ליוֹם שבוֹ נרצחה אשתקד הקיסרית, הגיעה אלינוּ השמוּעה: הנצ’י מתה.

אמרוּ: מרעב מתה. פשוּט, הפסיקה אכילתה. מדי שבוֹע בשבוּע המעיטה מנתה, עד שפסקה חיוּתה.

בחוֹרף הבא, ביוֹם קרה וסוּפת שלג, נפטרה אסתר מלכה.

אמרוּ: הקברנים אנוּסים היוּ לחצוֹב קברה בקרדוּמוֹת.

ראשוֹן בא לעיירה האח מוינה, נגר הרהיטים, ועשׂה בה ימים אחדים. מגוּלח זקן ושׂפמפם בּלוֹנדי לוֹ. מראהוּ היה כמראה נוֹכרי. היה בבית העלמין, וּפעם בא לתפילת מנחה־וּמעריב לבית הכנסת וקרא בקוֹשי "קדיש, מתוֹך הסידוּר שנתנוּ לוֹ. בחזירתוֹ לקח כמה מן החפצים, וּבתוֹכם תמוּנת הקיסרית, לביתוֹ, לוינה.

ר' פּינחס (לא נוֹדע איך הגיעה אליו הידיעה) בא אחרי פוּרים. עשׂה שבוּע ימים בעיירה, סידר מה שסידר, ונסע. מאז לא נוֹדעוּ עקבוֹתיו.

עברו שנים. חלוּ תמוּרוֹת. ביתנו נשׂרף ובית אחר, שּוֹנּה מן הראשוֹן, הקים אבי במקוֹמוֹ. גדלתי ויצאתי את עיירת מוֹלדתי. מקרים וּמראוֹת אחירים מילאוּ את לבי.

לעתים רחוֹקוֹת, כשבאתי לבקר בבית אבי וה“דוֹדה” היתה פּוֹרשׂת על השוּלחן את המפּה היפה, רקמת אצבעוֹתיה של הנצ’י, היתה מעלה את זכרוֹנה בדברים אלה: “כל אשה שיש ברשוּתה משהוּ ממלאכת ידיה של הנצ’י, אי אפשר שלא תזכוֹר אוֹתה. רקמה כזוֹ לא היתה ולא תהיה.”

ולבי הוֹסיף לחשוֹב: “אחיוֹת” כאלו לא היוּ ולא תהיינה. מי יוֹדע אם לא דבק מה מהן גם בי, באוֹתם הימים המעטים, שהייתי מעין “אח” קטן לשתיהן?

---

יַנֶק יוֹנָה

מאת

אשר ברש

אנשים טוֹבים ביקשוּ ממני, שאבוֹא אליהם להוֹרוֹת את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשׂרה ועשׂר, עברית חדשה. הם ישבוּ בקרית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.

הסכּמתי וּבאתי. הימים היוּ ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.

בית האנשים הטוֹבים בן הקוֹמתיים, בית ישן וּמסוּיד כחוֹל, עמד בצל שני ערמוֹנים גדוֹלים ועתיקי ימים, שרוֹב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקוֹמוֹת מחוּבּרת על ידי חדר מדריגוֹת פנימי, כעין פּרוֹזדוֹר נקי מרוֹהט לבן, שיש לוֹ גם מוֹצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוּח טוֹבת עין מציצה מזויוֹת כל ששת חדריו הגדוֹלים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידוֹ. תמוּנוֹת נבחרוֹת, אוֹרגיגינאלים והעתקוֹת משוּבּחוֹת, מפארוֹת את הקירוֹת

הצבוּעים, וּבחדר עקרת הבית עוֹמד בפינה, “בּליטנר” יקר, פעמיים בשבוּע, בכל מוֹצאי שבת וליל רביעי, היוּ בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שוֹפע ושׂיחת רעים נעימה.

היוּ בעיר שישה אוֹ שבעה רחוֹבוֹת לא גדוֹלים וּשדרת אילנוֹת ארוּכּה מאוֹד עד לבית הנתיבוֹת וריבּוּע של חנוּיוֹת (של יהוּדים, כמוּבן), וארמוֹן עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדוֹת רבוֹת מפארוֹת אוֹתוֹ, מוּקף חוֹמה גבוֹהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרוֹת המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוּח לרוָחה וּמדרכוֹת אבן חלקוֹת וּנקיוֹת. בכוֹל נקיוֹן וּרוָחה, שלוָה ועין יפה. מין סגנוֹן ממוּזג משלוֹשה יסוֹדוֹת: פּוֹלני־אוֹסטרי־יהוּדי.

בימים הראשוֹנים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלוּלה וּבקרביה חיים ועוֹבדים אנשים למאוֹת, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצוֹת, כשהם חוֹזרים לבתיהם עייפים ויגיעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרוּשתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוֹזן לשמוֹע אם אין הד עוֹנה מתחת.

– קרית המלח קטנה, אך טוֹבת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוּף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרוּפּד וּבאָספה את רגליה המליאוֹת תחת שׂמלת הצמר הכּחוּלה. היא לא יכלה ל“תרגל” באוֹתוֹ יוֹם, כי נפצעה באצבעה בפתחה קוּפסה של אפרסקים משוּמרים.

– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.

– וגם לא סוּכּר, – הוֹסיפה במיצמוּץ עיניים צרוֹת וּמתוּקוֹת. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפוֹלין מעלוֹת גיל משלהן. ביוֹם השלישי לבוֹאי יצאתי לרחוֹבוֹת העיר. היה יוֹם שכּוּלוֹ זוֹהר שמש, אך גם צינה צוֹבטת את הפּנים. יוֹם שקט מקוֹנים וּשעת עשׂר בבוֹקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוֹחנוֹת את הזר הבא לגוּר. אמרתי להיכּנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במוֹרד הרחוֹב מוּל השלט המזדקר לתוֹך הרחוֹב עם תמוּנת הגלב גבה השׂפם, השוֹלח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.

והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוֹב, מקפּצת ועוֹלה דמוּת אדם אשר כמוֹה לא ראיתי מעוֹדי: כוּלה גלימה כהה וארוּכּה תלוּיה על כתיפיים צרוֹת, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחוֹ, את כל אוֹזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוּג עיניים חוּמוֹת פּוֹזזוֹת בעליצוּת עצוּבה בפּנים, ושׂפם דק וארוֹך מצבע הדבש יוֹרד משני צידי הפּה הצר. כשהוּא חוֹשׂף שׂפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אוֹרך הגוּף, וּמשני עברי החזה עשׂוּיים בה שני כיסים שוים. מן האחד בוֹלטת קוּפסת סיגאריוֹת. בכל הדמוּת אין סימן של יד.

אלמלא הפּנים הנקיוֹת, היה דוֹמה לגוֹרף ארוּבּוֹת בעל מוּם.

האיש עמד רגע וניענע בראשוֹ לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועוֹלה שוּב לקראתי.במרחק שתיים שלוֹש פסיעות ממני עמד, השרה עלי אתת עיניו החוּמוֹת, גילה את שיניו בבת צחוֹק וניענע לי בראשוֹ.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – זימר פּוֹלנית מוּטעמת.

נפתעתי לשמע התוֹאר. מנַין לברייה זוֹ שאני מוֹרה כאן?

– בוֹקר טוֹב! – החזרתי לוֹ שלוֹם ונתתי בוֹ עין תמיהה.

– אַל יתמַה אדוֹני. יוֹדע אני כי מוֹרה הוּא בבית האדוֹנים בּינשטוֹק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.

בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטוֹבים, כּרוּב בּלוֹנדי בעל עיניים אפוֹרוֹת, גדוֹלוֹת, אשר לא הגיע עוֹד לשנוֹת לימוּד, כבן חמש בסך הכוֹל.

הוֹצאתי מנחירי נהימת מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלוֹ האחת ועד כדוּר קוֹדקדוֹ המהוּדק. על חצי מצחוֹ ועל אַפּוֹ עמדוּ נטפי זיעה גדוֹלים.

– בית טוֹב הוּא בית הבּינשטוֹקים, – המשיך האיש לזמר בקוֹל צוֹהל וּבעיניים עליזוֹת־עצוּבוֹת – ישׂראלים נפלאים. פּאן

פּרוֹפיסוֹר ישׂבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוֹצא חלציהם. הגברת בּינשטוֹק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבוֹת בקריה רוֹחשים להם אך טוֹב. ימים טוֹבים נכוֹנוּ לוֹ בבית הבּינשטוֹקים.

לשוֹנוֹ הפּוֹלנית היתה צחה ונמלצה. חיתוּך דיבּוּרוֹ היה מצוּין, והמלים התגלגלוּ מפיו אל אוֹזן השוֹמע כאפוּנים על טס של כסף.

– אני מקוה, – עניתי, עוֹדני נבוֹך ממַראה עינַי וּממשמע אוֹזנַי.

גם בשעת עמידתוֹ היה מקפּץ על רגלוֹ וּמשנה עמדתה.

– אין כל ספק, אדוֹני היקר. יזכוֹר מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוֹד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השׂמאלי. יוֹאיל לתת בוֹ נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבוֹ הטוֹב. כל האנשים הטוֹבים נוֹדבים לכיסוֹני. חן, חן. עתה יוֹאיל עוֹד לעשׂוֹת עמדי חסד קטן: יוֹציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקוּפסה שבכיסוֹני השני. כך, כאן. גם גפרוּרים בכיסוֹן. כך, חן חן!

הוּא נשתתק, הוֹשיט אלי את פּיו, פּעוּר כמעט קט, בתנוּעת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שׂפתיו והדלקתי לוֹ גפרוּר בקוּפסתוֹ, אחר החזרתי את הכוֹל לכיסוֹ כשהיה.

– עתה יוּכל אדם לרקוֹד לוֹ הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תוֹדה נאה! להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! עוֹד נוֹסיף להתראוֹת.

והוּא קפץ הלאה במעלה הרחוֹב. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי, הפכתי פּני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוּקה על כדוּר הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלוֹשים קפיצוֹת, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין וּשׂמאל. לא ידעתי מה פשר הנענוּעים. וּכשהתחילה לקפּץ שוּב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספּרה.

בערב, בהיוֹתי מוּזמן לארוּחה אצל האנשים הטוֹבים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:

– אתה סיפרת עלי ליאנק?

– כן, אני סיפרתי. הוּא שאל אוֹתי מי האדוֹן הצעיר בביתנוּ והגדתי לוֹ.

– ואתה אוֹהב את יאנק?

– כן, מאד. אמא נוֹתנת לי בכל יוֹם הלר ואני שׂם אוֹתוֹ בכיסוֹ. הוּא לא צריך להתכוֹפף אלי – אני כבר מגיע אל כיסוֹ. אדוֹני יוֹדע למה דוֹמה יאנק?

– למַה, חביבי?

– ליוֹנה. כשהוּא מדדה כך כפוּף לפניו… שימק אוֹמר, שהוּא דוֹמה לעוֹרב. זה לא נכוֹן. לעוֹרב יש מקוֹר עבה ושחוֹר… ראיתי על הערמוֹן שלנוּ… אני לא אוֹהב עוֹרבים… יאנק לא צוֹרח. יאנק מדבר בקוֹל נעים, כמו יוֹנה הוֹגה. כן, כן.

– ברוּך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשוֹ.

– ולמה הוּא מנענע בראשוֹ כשהוּא עוֹמד?

– אדוֹני לא יוֹדע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוּא כל כך מתעייף בקפיצתוֹ. קשה לקפוֹץ על רגל אחת. לילד יוֹתר קל, אבל הוּא איש גדוֹל וכבד. הוּא כבר בן ארבעים. באמת. אדוֹני ראה אילוּ טפוֹת גדוֹלוֹת עוֹמדוֹת על מצחוֹ? הוּא מנענע בראשוֹ “לעשׂוֹת רוּח”.

לחצתי את ראש הילד אל חזי.

הוּא גר אצל אחוֹתוֹ. יש לוֹ אחוֹת אלמנה. בעלה נהרג במכרוֹת. היא מבשלת לוֹ אוֹכל, מלבישה אוֹתוֹ בבוֹקר וּפוֹשטת אוֹתוֹ בלילה. אין לוֹ ידיים. אינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם בעצמוֹ. גם את האוֹכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!

– מאַיִן אתה יוֹדע כל זאת, ילדי?

– יאנק סיפּר לי. הוּא מסַפּר לכל איש. הוּא איש משוּנה, לא כן? עצוּב וצוֹחק. אבא אוֹמר עליו, שיש לוֹ נשמה גדוֹלה: שמעתי שאבּא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכוֹן. כן, כן.

– וילדים רעים אינם מתקלסים בוֹ?

– לא. כל הילדים אוֹהבים אוֹתוֹ. כי הוּא אוֹהב את הילדים. הוּא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוּא יוֹדע כל ילד בשמוֹ, מתי נוֹלד, איך הוּא לוֹמד בבית הספר. הכוֹל יוֹדע יאנק. גם מן הגדוֹלים וגם מן הקטנים. גם לוֹ מסַפּרים האנשים הכוֹל.

למחר פּגשתיו שוּב ברחוֹב.

– איך התיאבוֹן בעירנוּ? – שאלני.

– תוֹדה לאל, משׂבּיע רצוֹן.

– פעוּלת המלח. גם באויר, גם במים אצלנוּ יש יסוֹדוֹת מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרוֹפיסוֹר, אין סוֹדוֹת בטבע. הכוֹל מיוּסד על המדע.

השתאיתי לדיבּוּרוֹ המוּשׂכּל.

– יאנק למד בבית ספר?

– חלילה. לא לבעל מוּם כמוֹני ללמוֹד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקוֹרטוֹב שאני יוֹדע. מפּי האנשים הטוֹבים. גם המשׂכּילים אינם מוֹנעים את שׂיחם מיאנק. אין איש רע בעירנוּ. זאת היא עיר בּירכה אלהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדוֹשה… – בוֹקר טוֹב, אדוֹני יוֹעץ ההר! יסלח לי ברוֹב טוּבוֹ! הנה הדרך פּנוּיה.

הוּא קפץ הצידה כדי לתת מעבר לאדוֹן פוֹלני גבוֹה וּמפוּטם, כפוּף עוֹרף אדוֹם, הנוֹשׂא שׂאת גדוֹלה כטפח.

– בוֹקר טוֹב, יאנקוֹ! – השיב האדוֹן נדיבוֹת – איך העסקים, בודאי שמעת, שאוֹמרים להעלוֹת שוּב את מס המלח…

– כן, האדוֹנים בוינה אינם יוֹדעים תמיד את וֹרכי העם… דרוּשה הסברה רחבה בעיתוֹנים… מה בריאוּתוֹ, אדוֹני יוֹעץ ההר? לא רעה?

– תוֹדה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שׁלמה” (ממוּלח!), פתח פּיך!

יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדוֹן זרק לתוֹכוֹ סוּכּריה.

– להתראוֹת! אני נוֹסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.

– להתראוֹת! דרך צליחה, אדוֹני יוֹעץ ההר! אַל יפנק אוֹתם, אדוֹני יוֹעץ ההר, ראוּיים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלהים!

בקפיצה אחת חזר למקוֹמוֹ.

– ועֹץ ההר פּאן דלוּגאץ'. אדם מצוּין במינוֹ. זה שלוֹש שנים שסַפּחת זוֹ רוֹכבת על עוֹרפּוֹ.

– יאנקוֹ, אני יוֹדע ילד הקוֹרא לוֹ “יוֹנה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשוּת מה.

– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרוֹמים. לנַשק כל איבר בוֹ. יוּם יוֹם הוּא נוֹתן הלר לתוֹך כיסוֹני. בימוֹת הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוֹזדוֹר, והכּרוּב יוֹרד וּמביא לי את הפרוּטה בידוֹ העדינה… כבוֹדוֹ יעשן פּאפּירוֹסיה?

עשׂיתי לוֹ קוֹרת רוּח והוֹצאתי מן הקוּפסה שבכיסוֹ שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.

– אין עכשיו טבק טוֹב בשביל אנשים עניים. מיוֹם שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילוּ לזייף. רק שמוֹת יפים נוֹתנים לסיגאריוֹת: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קוֹנה חפיסה וּבת אחוֹתי מפטמת לי את המכסה הדרוּשה לי לכל יוֹם. לא פחוֹת משלוֹשים ליוֹם. טוֹב לשלח את הדאגוֹת עם העשן.

– אילוּ דאגוֹת לוֹ ליאנק?

– עצמוּ משׂערוֹת ראשי. אך שׂערוֹתי אינן נראוֹת, וכן גם צרוֹתי… עלי להוֹדוֹת כי מצבן קשה – אוֹיב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבוֹאוּ ימים קרים. ענן ורוֹד ברקיע סימן לקוֹר. בדוּק וּמנוּסה.

שׂמתי לב, שעם היוֹת עיניו וּפניו צוֹחקוֹת תמיד, אינוֹ משמיע קוֹל צחוֹק. לכל היוֹתר הוּא מגלה את שיניו היפוֹת, הילדוּתיוֹת.

נתתי הלר אל כיסוֹ.

– חן חן, להתראות, פּאן פרוֹפיסוֹר. עלי לרקוֹד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוֹד עוֹד. פּנַי כבר כפני חזיר זיפי. שלוֹשה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריוֹת. לא כן?

את המלים האחרוֹנוֹת זרק אלי אחוֹרנית וניענע לי בראשוֹ ברוֹב חיבּה.

באוֹתוֹ יוֹם אחר הצהריים נזדמן לפני שוּב מגוּלח למשעי. עוֹר סנטרוֹ היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנוּ. השׂפם התבּלט מן העוֹר החלק. שעתי לא היתה פּנוּיה ועברתי עליו מתוֹך שאילת שלוֹם בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:

– הסַפּרים מגלחים אוֹתוֹ יוֹם יוֹם חינם. על פי תוֹר: בכל יוֹם סַפֹּר אחר. הם קבעוּ לוֹ את התוֹר והוּא הוֹלך בכל יוֹם אל ספּרוֹ.

– ולמה לא התגלח זה שלוֹשה ימים?

הוּא כעס על שני הספּרים שהיוּ צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אוֹתוֹ ונדר שלא ייכּנס אליהם.

– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?

– הם אוֹהבים לשׂוֹחח עמוֹ. כשהוּא נכנס הוּא מבדח את ה“אוֹרחים”. הם יוֹדעים מפּיו את כל החדשוֹת שבעיר. הכוֹל הוּא יוֹדע, והכוֹל הוּא מספּר.

– אם כן הוּא הוֹלך רכיל?

– חלילה! יאנק מספּר רק טוֹבוֹת. ואם מוֹסרים בשמוֹ דבר רע, הוּא נעלב וכוֹעס. ימים אינוֹ מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסוּר לספּר רעוֹת על אדם, – אוֹמר הוּא – די לוֹ לאדם שהוּא מייסר את נפשוֹ על רעוֹתיו. את הטוֹבוֹת צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדוּ בני אדם לעשׂוֹת אוֹתן”. כך הוּא אוֹמר תמיד. הוּא מצחיק, לא?

– אדוֹני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹרגינאלי, מה? – נתערבה בשׂיחתנוּ חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוֹהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשיגעוֹן, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוֹח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.

– כן, גברתי. התוַדעתי אליו ברחוֹב, והרי אנוּ ידידים.

– הכוֹל ידידיו, לרבּוֹת אוֹתי. אני אוֹהבת את קוֹלוֹ. איזה קוֹל! הרי זוֹ מוּסיקה צרוּפה… כבוֹדוֹ יוֹדע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנוֹרא?

– לא, עדיין לא שמעתי.

– אם כן כדאי לשמוֹע. אביו (חייט היה) הנחיל לוֹ מחלה מכוֹערה… כבוֹדוֹ מבין?… עוֹד בילדוּתוֹ נתגלה ריקבוֹן באיבריו. ראשוֹנה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיוֹם שכּרתוּ את רגלוֹ – הבריא. בן עשׂר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגוּפוֹ הוּא בריא בהחלט…

העלמה הבלתי צעירה דיברה בעוֹנג על “מחלתוֹ” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באוֹתוֹ רגע התחיל הדוּאֶט של הכינוֹר והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוֹהוֹת הגיעוּ עד חזה, עיניה נתעצמוּ בכוֹח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתוֹ.

לאחר שבוּעיים אוֹ יוֹתר ירד לעוֹלם קוֹר גדוֹל. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצוֹת הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בוֹ ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוּח והתריס נקרע חציוֹ והיה דוֹפק בלי הרף על החלוֹן, וּשנינוּ אני והחיה הקטנה, לא יכוֹלנוּ לעצוֹם עין. בבוֹקר הקוֹדר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטוֹבים לתת את שיעוּרי לילדיהם. הילדים חיכּוּ לי כבר בחדרם שבקוֹמה השנייה והיוּ משהוּ חיורים אך נעימים מאד באפלוּלית וּבצינה.

כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לוֹ להימצא בחדר בשעת השיעוּר), תפס שתי אצבעוֹתי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:

– אמא לא יכלה לישוֹן כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישינה. יבקש מהם אדוֹני, שלא יקימוּ רעש. סטפצ’ה צוֹחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.

– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדוֹלים בקוֹל מוּנמך ותקיף.

– כן, נשב כזוּג יוֹנים. – אמר שימק ולטש זוּג עיניים תמימוֹת עד להתפּקע.

וּסטפצ’ה פּרצה פתאוֹם בצחוֹק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרוֹפה בין שיניה, אך הצחוֹק חילחל ויצא לאויר.

– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימוֹת לא זעוּ.

– אכלתם ארוּחת הבוֹקר? – שאלתי ברוֹב כוֹבד ראש.

– אכלנוּ ושׂבענוּ. – ענה שימק.

– אם כן, הספרים!

הם הוֹציאוּ את שני הספרים, אחד לקחוּ לעצמם ואחד הניחוּ בראש השוּלחן בשבילי, פתחוּ במקוֹם שצריכים היוּ לפתוֹח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוֹא את הסיפּוּר “בערב” של פייארברג. פניה הרצינוּ וקראה בהטעמה טוֹבה, אך בקוֹל לא רם. בּנק עמד בקצה השוּלחן, לחיוֹ נשענת על ידוֹ, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.

לא עברוּ רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מן הכניסה למטה, צילצוּל מתאַפּק וחרד.

– יאנק בא! יאנק בא! – השׂתער בּנק אל הדת ורץ במעלוֹת למטה.

– הוּא בא לקחת את נדבתוֹ, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפּרצה שוּב בצחוֹק, והפעם כבשה פניה בשוּלחן להחניק צחוֹקה.

– מה היא צוֹחקת היוֹם, הטיפשה? משעה שהקיצה היא צוֹחקת.

– באמת, מה הצחוֹק? – שאלתי בנעימה אבהית. אך במקום תשוּבה נתרעדוּ כתיפיה של הנערה בצחוֹקה עוֹד יוֹתר. ראיתי שאינה יכוֹלה לשלוֹט בעצמה. כעבוֹר רגע הרימה את פניה, עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת מזהירוֹת וּלחייה מאדימוֹת:

– יסלח לי אדוֹני. איני יוֹדעת בעצמי למה אני צוֹחקת. הצדק עם שימק, אני טיפּשה.

ועוד פעם הטילה את ראשה על השוּלחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילוּ נמחה מעליהם משהוּ.

– נגמר. יוֹתר לא אצחק.

– אוּלי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.

אך פניה לא זעו.

– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלוּם אפשר לוֹ לעלוֹת במעלוֹת? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפּסוּקים האלה, וּבכל מקוֹם תהפכוּ את המין מזכר לנקבה, השמוֹת והפּעלים…

ירדתי במעלוֹת העץ המצוּבּעוֹת חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גוּפי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלוֹת המצוּחצחוֹת והיבישוֹת בשעה שבחוּץ סוֹחף וסוֹער הגשם הקר.

יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגוּרה, כוּלוֹ שוֹתת מים, ושׂוֹחח עליזוֹת עם בּנק היבש.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוּא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלוּ מכּבינתוֹ. – גם הוּא פה? כמה נעים לראוֹתוֹ יבש וּבריא! הצינה חוֹדרת לעצמוֹת! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפוֹר. מין קוֹר רקוּב…

הסתכלתי בוֹ, כשהוּא יוֹשב וּמנענע בנעלוֹ האחת העוֹמדת על עקבה השׁחוּק. ראיתי שסוּליתה שטוּחה מאד. הבנתי כי מרוֹב הקפיצה והמשׂא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכוֹלתי להבין איך ישב על הספסל.

– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.

– למה? – נתעורר יאנק וניענע בראשוֹ במבוכה, – תוֹדה לאל, יכוֹל אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינוֹ עשׂוּי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!

הוּא העמיד את הרגל על כּפה, ניתר מעל מוֹשבוֹ, כאילוּ קפץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנוֹדד רגע – עמד איתן.

– זוֹהי אוּמנוּת הקימה. ועכשיו – אוּמנוּת הישיבה.

קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גוּפוֹ אחוֹרנית, גבוֹ נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלוֹ – וישב איתן.

– כמוֹ על קפיצים! – דיבר – המקוֹם ממלא חסרוֹנן של הנפשוֹת שבּרא. יהי שמוֹ מבוֹרך!

המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנוּ.

– איך הוּא מתרוֹצץ באויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוּא מזיע כל כך…

– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטוֹבה וטיפה לא תגיע אל בשׂרי. כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרוֹפיסוֹר מכּיר בודאי את ציוּרי החנוּטים. והרי כבוֹדי גדוֹל מכבוֹדוֹ של פרעה: אוֹתוֹ חנטוּ רק אחרי מוֹתוֹ, ואוֹתי – בחיי…

– יש לוֹ הוּמוֹר, יאנקוֹ.

– בלי מעט ההוּמוֹר הייתי כבר אזרח רענן בבית המוֹעד לכל חי…

– אף על פי כן קר לוֹ. שׂפתיו כחוּלוֹת כטחוֹל.

– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…

עוֹד לא כילה את המשפּט וּבּנק טס כחוּלדה במעלה המעלוֹת ונעלם בבית.

אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישׂר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוּכה ולבנת פנים, צמת פּשׁתים דקה מכתרת את קוֹדקדה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נוֹשׂאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוּגה גדוֹלה, סוֹפגנית, מגרה את התיאבוֹן.

– יגמוֹל לך אלהים, קאשה, לא תיכּשלי עוֹד כל ימי חייך…

– תוֹדה, ינק! ישתה ותהי לך לבריאוּת.

הרמז לילד שנוֹלד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידוּשין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דוֹרש לה אך טוֹב.

– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לוֹ תה עם חלב. את החלב של אתמוֹל שתה החתוּל, והיוֹם עוֹד לא הביאוּ. מה שלוֹמוֹ, בריא?

– חן חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיוֹת אלמן… קשה מאד…

– כלוּם היה נשׂוּי, יאנקוֹ? – שאלתי בתמיהה.

– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשׂוּי לבת מלכה, אף התקוֹטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוֹקר הקיצוֹתי והנה אני אלמן…

קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרוּבה, שיגמוֹר לגמוֹע את התה המתוֹק מידה.

הוּא שתה והתלוֹצץ:

– פּאן פרוֹפיסוֹר, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…

– מנַיין לוֹ?

– עוֹדוֹ מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוּי… אבל לא יארכוּ הימים ויבוֹא מה שצריך לבוֹא… אין אויר יפה לאהבה כאויר קרית המלח… כמוֹ נוֹצר לכך…

– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.

– הכוֹל תלוּי בהרגל. יתרגל בפנים החדשוֹת ויתחיל להבחין… לוּלא היוּ יפוֹת, לא היוּ כל כך הרבה טראגדיוֹת בעירנוּ… השנה היוּ אצלנוּ ארבעים וארבע אהבוֹת אוּמללוֹת… מספר מסתוֹרי, לפי מיצקיביץ', מה?…כוּלן רשוּמוֹת פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תוֹדה!

הוּא כּילה לשתוֹת, אכל גם את מחצית העוּגה. קאשה מחתה בסינרה את שׂפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתוֹ את גלימתוֹ וּלתוֹך כיס פנימי הכניסה את שארית העוּגה.

– עכשיו מרגיש עצמוֹ אדם מעשׂה אדם. תה טוֹב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוֹד הלאה.

עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתבי אלטנבּרג. “הריהוּ אמן!” עבר במוֹחי.

הוּא ניתר ממקוֹמוֹ ועמד בן רגע.

– בּנק, פּרישׂת שלוֹם נאה לאמא האלוֹהית! תזהיר אוֹתה בשמי, שלא תעיז להוֹציא היוֹם את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אויר כזה נוֹצר רק בשביל כלבים, אוֹ – בשביל יאנק… להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! יזכוֹר נא, כי תוֹרוֹ מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אוירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תוֹדוֹת! אני יוֹצא לי אל האויר הראוּי לי…

האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוֹששה לבוֹא.

לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוּסיקאלית עד מאד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפוֹת בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.

במסיבוֹת המוּסיקאליוֹת נוֹדע לי, כי זה שנתיים נמצא בקרית המלח חזן מפוֹאר, שהקהילה הביאה מעיר הגבוּל המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילוּ בקראקוּב אין דוֹמה לוֹ. קוֹלוֹ אינוֹ בגדר הקוֹלוֹת

המצוּיים. הכוֹל התפּלאוּ שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילוּ היה החזן הוֹלך לאוֹפּירה היה נעשׂה טינוֹר ראשוֹן, מעין קארוּזוֹ. הוּא גם מוּסיקאלי לאין שיעוּר. אף על פי שהוּא קוֹרא תוים בקוֹשי, הבחנה דקה לוֹ בגוֹני טוֹנים, וכמעט אין פגם בזמרתוֹ. פעם אחת הציעוּ לוֹ לקחת חלק במסיבוֹתיהם, אך הוּא נבהל והאדים כנער קטן. פּשוּט, הלשוֹן ניטל מן המסכּן. יוֹתר לא הציעוּ לוֹ.

ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תוֹאר, אך מוּזרה מאד, כבת שש עשׂרה ונוֹהגת כגדוֹל. מין יהירוּת שלא ראוּ כמוֹתה בקרית המלח. ואוּלי תמימוּת היא, מי יוֹדע. אינה מתחבּרת עם שוּם אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חוֹלנית ואינה נראית על פּני חוּץ. אוֹמרים, מיוֹם שילדה את בתה לא ראתה אוֹר עוֹלם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קוֹרא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשוֹ. הוּא מאוֹהב בה. בלי הלצה. עוֹד לא ראוּ אב מאוֹהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינוֹ פוֹסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּוֹת, אך הנערה סירבה. אינה יכוֹלה לעזוֹב את האֵם. הכוֹל מאוֹהבים בה, כל קרית המלח. גם בני הנוֹכרים. בנוֹ של מנהל המכרוֹת, בחוּר נאה ו“רוֹעץ לבבות” מפוּרסם, נשבּע לכבשה. סיּפּרוּ לה והיא חייכה, כמוֹ ממרוֹם נוֹגה. ספינכּס שוֹכנת בתוֹכה, בתוֹך קריינדיל זוֹ. מוּבן שנכספתי לראוֹתה. ואת הראיוֹן סידרה, כמוּבן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לב היא וּנכוֹנה להיטיב עם כל אדם.

באוֹתם הימים הכריז העיתוֹן הציוֹני בקראקוּב על רשימת העסקן הותיק, עוֹרך הדין ד"ר פ.נ. ב’ספר הזהב'. אין ספק שראוּי הוּא לאוֹתוֹ כבוֹד. עשׂרים שנה עמד בתוֹך התנוּעה וכל הרוּחוֹת שבעוֹלם לא הזיזוּהוּ ממקוֹמוֹ. וּביוֹתר היה שמוֹ נערץ בערי השׂדה, שזכוּ לשמוֹע את נאוּמיו הנהדרים. והטילוּ על קרית המלח סכוּם מסוּים. עסקני המקוֹם היוּ מליאי התלהבוּת, וּבהיוֹת רוּבּם משתתפים במסיבוֹת

המוּסיקאליוֹת, הוּסכּם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוּג ויחד יחזרוּ בעיר לאסוֹף את הסכוּם. אוֹתי הוֹכיחוּ להיוֹת בן זוּגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כוֹשר להביאני אל בית החזן.

– הבטחתי שאַראנה לוֹ?… הנה קיימתי…

והיא זרחה כּוּלה.

היה בוֹקר שלג וחמה. כל העוֹלם צחק. שמיים וארץ צהלוּ זה מוּל זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנוּיוֹת כאילוּ רקדוּ מרוֹב צחצוּח. ציפּוֹרי החוֹרף התלהלהוּ בענפים הקירחים וּבזקוּ אבקת סוּכּר באויר. הלכנוּ על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוּחה היה מזהיר.

– מה, לב הילד דוֹפק? ישקוֹט נא, עוֹד שני בתים… הנה פה…

לאוֹשרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החוֹלנית, יצאה הנערה בשׂמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קוֹמה ממוּצעת, רכּה וחטוּבה כאחת, והראש – כלקוּח מציוּר קלאסי. נטוּי משהוּ הצידה. שׂער שאטיני חלק וּמחוּלק בתּוך, קלוּע מאחוֹר למה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוֹהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוּך עצוּב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.

הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואוֹדם קל פּרח בלחייה הקטנוֹת. בת לוייתי לא נבוֹכה.

– אפשר לראוֹת את אביה?

– אבּא אינוֹ בבית.

– חבל. באנוּ בשליחוּת מצוה.

– אוּלי אוּכל למסוֹר לאבא, לכשישוּב?

– חה חה, אביה צריך למסוֹר לנוּ… כלוֹמר, באנוּ לבקש השתתפוּת קטנה במגבית – לטוֹבת הקרן הקיימת. שלנוּ… כלוֹמר, הועד המחוֹזי שלנוּ החליט לרשוֹם את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוֹני קפּיטאלי! בוַדאי שמעה את שמוֹ. נאם אצלנוּ אשתקד… נוֹאם בחסד עליוֹן…

– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… אוּלי יש עמה כּסכוּם הזה.

– סליחה, העלמה. לא מדוּבּר כאן על סכוּמים קצוּבים. תרוּמה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתודע: העלמה… בת החזן שלנוּ… רבּוֹת שמע כבוֹדוֹ על העלמה במסיבוֹתינוּ…

פּסעתי פּסיעה והוֹשטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצוֹן הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוֹננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוייתי:

– עשׂרים הלר יספּיקוּ? אנחנוּ אנשים לא עשירים…

– מוּבן שיספּיקוּ בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. תרוּמה היא. העיקר – ההשתתפוּת.

וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוייתי להתאפּק ודחפה אוֹתי במרפּקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלוֹת יחד.

הייתי כאיש נדהם. יכוֹלתי רק לחייך. ודאי חיוּך לא מחוּכּם ביוֹתר.

– אלוֹהית, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוֹחנת אל פּני.

– כן, אלוֹהית, – עניתי מצפּה לשוּב הנערה.

בת לוייתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהוֹנוֹת רגליה. על ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוֹך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגוּן אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדוֹת שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חוּשים.

– תסלחוּ, אם מצער הוּא. איננוּ יכוֹלים יוֹתר. – אמרה הנערה בשוּבה.

– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותוֹדה!

כל העת חיפּשׂתי איזוֹ מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוֹחי נקראה לי אוילי עד כדי מיאוּס.

עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפּרד. ראשוֹנה לחצה את ידה בת לוייתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוֹח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוּץ, לא הרחקנוּ שלוֹש פּסיעוֹת מן הבית, אמרה בת לוייתי בניצחוֹן:

– נוּ, הילד מאוֹהב למעלה מן האוֹזניים?

– כן, כנראה, אהבה אוּמללה. חד צדדית.

מוּזמן הייתי לסעוֹד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קוֹדם הארוּחה, לאוֹר השלג והחשמל, מיהרתי אל החנוּת הגדוֹלה לקנוֹת לי עניבה חדשה. בעברי בבוֹקר ראיתי בחלוֹן הראוה עניבוֹת חדשוֹת, שמצאוּ חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקוֹר היה צוֹפד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אוֹר הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשׂה חד משוּם כך, כמעט דוֹקר.

נשען בגבּוֹ אל אחת החוֹמוֹת עמד יאנק.

– ערב טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! עוֹד קוֹדם הארוּחה? – קידמני בקוֹל עליז.

– אה, מה שלוֹמוֹ יאנקוֹ? כן, אני ממהר לחנוּת הגדוֹלה.

– להתנאוֹת? אני מאחל לוֹ כל טוּב.

מגלימתוֹ הכּהה כאילוּ נשב קיפּאוֹן. שׂפמוֹ היה תלוּי

משני צידי פיו, רוּוֹ מוּקשה מכּפוֹר. אך על חצי מצחוֹ עמדוּ נטפים שלא קפאוּ עדיין. העיניים האירוּ בעצב כשני נרוֹת נשמה קטנים. הפּעם לא ניענע את ראשוֹ.

– לא קר לוֹ לעמוֹד כך?

– עייפתי מרוֹב ריקוּד. צריך להינפש רגע. אן מקוֹם לשבת בחוּץ, הכוֹל קוֹפא. אפילוּ מעלוֹת בית הכּנסייה.

– נבוּאתוֹ, יאנקוֹ, כנראה, מתקיימת. הבוֹקר נתאהבתי.

– בבת החזן? אפשר היה לחזוֹת מראש. טבעי הדבר.

– מניין לוֹ?

– היתה לי היוֹם שׂיחה ארוּכּה עם העלמה ר.; ואוּלם הרי זוֹ רק התחלה. חוֹם וקוֹר מתחלפים תחת השמיים…

– יוֹפי שלם כזה לא ראיתי מימי.

– כן, אלוֹהית. חוֹששני שסוֹפה יהיה טראגי. בטעוּת הוּרדה לעוֹלם אכזרי זה. פרח שמיימי…

– אני ממהר. עלי עוֹד להחליף בגדי. להתראוֹת, יאנקוֹ. אל יעמוֹד בקוֹר. חבל על הבריאוּת.

– תוֹדה. כן. אני רוֹקד הביתה. להתראוֹת, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתוֹ – ביד אלוֹהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עוֹלה השמימה כקטוֹרת טהוֹרה. העפעפּיים טוֹוים כסף… אה! להתראוֹת! השמש תזרח מחר.

ושמעתי מאחרי את קפיצוֹתיו העמוּמוֹת בשלג.

כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראוֹת כמוֹשל ברוּחי, לא יכוֹלתי להעלים את רגשוֹתי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוֹררתי”. היא וחברתה החליטוּ, שאהבה כזוֹ מוּכרחה לעוֹרר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.

– איני יוֹדע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קרית המלח.

– יש לי עצה. יבקש את ידידוּת אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאוֹ לחוֹפש הדעוֹת אני לוֹקחת עלי!) וישמע אל תפילתוֹ. אחר כך יתודע אליו ויעניק לוֹ קוֹמפּלימנטים אחדים. אמנים אוֹהבים קוֹמפּלינטים. כמוֹהם כנשים. מי כמוֹהוּ יוֹדע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוֹחש לוֹ רק הצלחה. יאמין לי. באוֹשרוֹ לנוּ אוֹשר…

והיא המתיקה לי את עיניה הקטנוֹת והטוֹבוֹת עד להתמוֹגגוּת.

העצה ישרה בעיני.

בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמוֹ אל הכוֹתל המזרחי, הראני אוֹתוֹ: יהוּדי כבבן ארבעים, גבוֹה וכחוּש וּלחייו הנפוּלוֹת חלקוֹת משׂיער. רק בקצה סנטרוֹ זקנקן שחוֹר, נראה כמדוּבּק. גם סילסוּלי פּאוֹתיו אינם מגיעים למטה מן האוֹזניים. עיניו עצוּבוֹת ולא שקיטוֹת) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוַדעני אליו עוֹד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתודעוּת לאחר התפילה.

עם השמעת נהם הקוֹל הראשוֹן, ההוֹלך בחלל, ב“לכוּ נרננה” עברני רעד. לא יכוֹלתי להגדיר לעצמי טיבוֹ של הקוֹל, אך נעשׂיתי כמין ספוֹג צמא, השוֹאף לספוֹג עוֹד ועוֹד מנוֹזל אוירי משכּר זה… משהוּ מרוֹמם, רליגיוֹזי, שלא הרגשתי כמוֹהוּ שנים רבוֹת, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאוֹת מתפּלליו, נראה לי כבית אלוֹהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוֹך ורב. ב“לכה דוֹדי” הביאני קוֹלוֹ לידי התפּעלוּת עצוּמה ולידי קשב פּנימי מתוּח כל כך, שהייתי עוֹמד וּמרעיד. וּבמשוֹך קוֹלוֹ ב“כמשׂוֹש חן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קוֹלוֹ מתנשׂא כלפי הסיפּוּן המצוּיר בדמוּת בתוֹ המעוּלפת כוּלה צעיף לבן וגוּפה זוֹרח בעדוֹ בכל זיו הדרוֹ וטוֹהרוֹ. עצמתי את עיני, אך התמוּנה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.

לאחר שסיים שמט את הטלית על כתיפיו. הכּיפּה הקטנה ישבה באחוֹרי קוֹדקדוֹ, והוּא מחה במטפחת לבנה את מצחוֹ ואת כל פניו, ואפילוּ את זקנקנוֹ. כוּלוֹ הבהיק מאדמוּמית וזיעה. עיניו העצוּבוֹת יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשוּ אליו ובירכוּהוּ בברכת “יישר כוֹח!” והוּא ניענע להם בחביבוּת של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרוֹעי והקריבני אל החזן:

– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעוֹן גוּטשטים. מר רוּדוֹרפר מבין יפה בחזנוּת – ישב כמה שנים בברוֹד – והוּא מלא התפּעלוּת מזמרתוֹ.

– תוֹדה, תוֹדה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבוֹדוֹ בודאי שמע את זיידיל רוֹבנר?!

– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוּא בלי ספק בעל דרגה מוּסיקאלית גבוֹהה, אך קוֹלוֹ של כבוֹדוֹ הקסימני יוֹתר. יש בוֹ בקוֹלוֹ משהוּ מ“בשׂר ודם”.

הוּא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתוֹאר “בשׂר ודם”, כמקוּבּל בלשוֹן, ממעט את דמוּת זמרתוֹ, כי הטה את הדברים לצד אחר:

– “קרוֹין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוֹק הביא מוֹרה לילדיו… כבוֹדוֹ בודאי יעשׂה זמן רב בקרית המלח?

– עד חג הפסח.

– ויבוֹא גם מחר לבית הכנסת? יש לי “ישׂמחוּ” חדש – אוֹזן לא שמעה!

– אבוֹא ברצוֹן.

והוּא החליק בטליתוֹ בתוֹך המתפּללים כחוֹתר בגלי אפרסמוֹן.

לא עבר שבוּע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוּכרח הייתי לשמוֹע את כל החזרוֹת ביחידוּת ועם ה“משוֹררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוּך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.

לבסוֹף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סירבה. אין היא חפיצה ללמוֹד חינם, וּלשלם אין ידה משׂגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שׂכר תוֹרה – תוֹרה. הוּא ילמדני תוים. ראה אראה, כי הבנתי במוּסיקה תיכּפל על ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוֹזן…

מפי המסיבוֹת ידעתי, שאין הוּא מוּמחה גדוֹל לתוים ולא אתעשר מתוֹרתוֹ, אך נכוֹן הייתי ללמוֹד אפילוּ היראלדיקה, וּבלבד שבשׂכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יוֹתר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קוֹלי. קוֹלי בלבד ישׂיח לה את לבי. והעיקר – לשמוֹע את קוֹלה. כל הגה שיצא מפיה יגרוֹ לי עוֹנג לא יבוּטא. איך אגדיר את קוֹלה: היה בוֹ מין שקט מסעיר…

יש להוֹדוֹת, היא לא היתה מהירה לשמוֹע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוֹק, עמוֹק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוֹס את ביטוּי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוֹז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוֹא לה: “קרוֹין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּוֹרנך!”

היא ידעה, כנראה, את רגשוֹתי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה וּמבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.

את פני האם לא זכיתי לראוֹת אפילוּ פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החוֹלנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כונוֹתי, אך הוּא נשמר לנפשוֹ מדבּר עמי על בתוֹ. רק את מבטוֹ העצוּב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוֹך לבי וּמפנה אוֹתוֹ משם חוֹשש וּמרוּצה כאחד.

על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בניסיון. נלאיתי נשׂוֹא. וּלמחר, בשעת השיעוּר בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאוֹם שלא מן העניין:

– הגידי נא לי, האִם אָהבתּ מעוֹדך?

היא לא גרעה ממני את מבטה המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילוּ לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוֹב וקראתי בהטעמה:

– היש בך לב יוֹדע לאהוֹב?

עיניה נסתחפוּ דמע וקוֹלה רעד:

– כן, את אבי ואמי.

– לעוֹלם?… איני יוֹדעת מה זה לעוֹלם…

דמעה גדוֹלה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוֹך שרווּל חוּלצתה.

– יסלח לי.

והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.

רגע ממוּשך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכוֹלה להמשיך את השיעוּר; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאד. שאלתיה אם לא נעלבה על ידי.

– לא, לא, לא! – קראה בעצבנוּת והוֹשיטה לי את ידה היקרה.

יצאתי כמטוּשטש.

גם הילדים ידעוּ כי אוֹהב אני את בת החזן. אך מן המדוּבּר בין הגדוֹלים שלא בפני למדוּ, שאני ראוּי לרחמים. התהלכוּ איפוֹא עמי כעם אדם שאינוֹ בקו הבריאוּת. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמוֹתיו” של שימק, שנתמעטוּ במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיוֹת טבעית ככל האפשר כדי שלא לעוֹרר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבוּת נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרוֹם לי קוֹרת רוּח, הכין תמיד איזוֹ תוֹספת על מנת השיעוּר. וּבּנק לא פסק מלחכּך את לחיוֹ בשׂערוֹת שעל גב כף ידי.

במסיבוֹת לא הניחוּ לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש לי כּיבּוּד.

– יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנוּ בצוּרה כזוֹ לביתוֹ – יקללוּנוּ שם. עלינוּ האחריוּת לבריאוּתוֹ.

מר בינשטוֹק הוֹגיעני בסיגארוֹת ההוֹלאנדיוֹת שלוֹ.

המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוּצה ב“תוֹכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.

את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיור קצת.

– שלוֹשה ימים שכבתי במיטה. אחוֹתי אספה במקוֹמי את מעט הנדבוֹת… רק ברוֹנכיטיס קל, לא יוֹתר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביוֹם הראשוֹן ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד לוֹ את האמת: בינינוּ הפּוֹלנים אין אנשים כאלה. בטוּחני, שבזכוּת אנשים כד"ר מיזס מתקיים העוֹלם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…

– עסקים רעים. איני יוֹדע את נפש הנערה.

– כעננה גבוֹהה ביוֹם קיץ: שוֹכנת מרוֹמים וגשם אינה מוֹרידה… אמרתי לוֹ, כמדוּמה, שאני חוֹשש לסוֹפה… לא נוֹצרה בשביל עוֹלם זה. כמוֹה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:

"לְאַחַר אֹמַר ‘הִנֵּנִי’,

כּרוּב תָּמִים יִקָּחֵנִי…"

דבריו הכעיסוּני תמרוּרים. האין בהם אבק של שׂמחה לאֵיד? האין הוּא מתכּון לזרוֹת מלח על פצעי?

– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יוֹנה”?

– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוֹב אני דוֹרש לשניכם יאמין לי: אוֹשרכם – אוֹשרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוּחוֹ?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…

והוּא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוֹהוּ בפניו.

הוֹצאתי את הסיגאריוֹת שלי ונתתי אחת בין שׂפתיו. הן רעדוּ משהוּ. הגשתי לוֹ גפרוּר דוֹלק. הוּא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשוֹ:

– חן חן, פּאן פּרוֹפסוֹר! ידידוּתנוּ לא נעכרה במאוּמה, הא?… קשה לעמוֹד. עדיין אני חש חוּלשה. להתראוֹת! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לוֹ. לא פחוֹת ולא יוֹתר… להתראוֹת!

– להתראוֹת, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!

בתחילת אדר בא האסוֹן.

היתה מגיפה בין תינוֹקוֹת של קרית המלח. על דלתוֹת רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצוֹר בעד המגיפה לא נשׂאוּ פרי. קרוּ גם מקרי מות אחדים.

גם שני ילדי בית בינשטוֹק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוֹזרת על יד ה“אחוֹת”, שהוּבאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקוּ. פעמיים ביוֹם הייתי בא אל הבית לשאוֹל לשלוֹם הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוֹק, אוֹ סטפצ’ה אוֹ קאשה, הוֹדיעוּ לי קצרוֹת על המצב. הוֹדיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קוֹרא מתוֹך פיזוּר ושוֹקע בתוֹך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קרית המלח היתה נתוּנה בהסגר. הרכּבת לא קיבלה נוֹסעים לעיר הבירה. כל תוֹשביה היוּ נאנחים. ד"ר מיזס התרוֹצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קוֹמתוֹ שחה, כאילוּ הזקין בעשׂר שנים.

– רע, פּאן פּרוֹפיסוֹר, – קידם את פּנַי יאנק ברחוֹב – הגדוֹלים חוֹטאים והקטנים לוֹקים. גם בת אחוֹתי נפלה שלשוֹם למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תוֹדה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוֹקים עוֹברת כשוּרה… עד היוֹם נסתלקוּ בעיר חמישה ילדים…

מראהוּ היה עלוּב מאד. כתיפיו צרוּ עוֹד יוֹתר. הגלימה היתה תלוּיה עליו ברפיוֹן. רגע לא יכוֹל לעמוֹד על רגלוֹ. היה יוֹם חמה, השלג הפשיר והבּוֹץ עלה על המדריכוֹת. שוּלי גלימתוֹ היוּ זרוּעים נקוּדוֹת רפש, שניתזוּ עליו אגב קפיצה.

– נקוה שלא יהיוּ יוֹתר קרבנוֹת, – ניחמתיו.

– נתפּלל וּנקוה. החשק בוֹער בלב לעזוֹר – אך ידיים אָין… בימים כאלה לא מן ההוֹגן הוּא לבקש נדבה. אך ההכרח לא יגוּנה…

הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוֹך כיסוֹ נדבה כפוּלה.

– נתמעטוּ הנוֹתנים. הבריוֹת שרוּיים בצערם הם ואינם יכוֹלים להרגיש צערם של אחרים.

– ואל בית בּינשטוֹק תבוֹא?

– יוֹם יוֹם. הכּרוּב הקטן שוֹלח לי את נדבתוֹ בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוֹד כל סכּנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היוֹם בצאתוֹ מן הבית… – בוֹקר טוֹב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהוּדי העוֹבר – וכי אין מעלת כבוֹדוֹ סוֹבר, שמן הראוּי לגזוֹר תענית למען אפרוֹחים שלא חטאוּ? אפשר שתוֹעיל…

רבּה של קרית המלח, שעבר כפוּף ועטוּף בפרוַת נמיוֹת ארוּכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרווּל זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוֹה:

– צדקת, יאנקוֹ, צדקת. נעשׂה את חוֹבתנוּ. עת צרה היא לעירנוּ. נתפלל ונקרא לתענית…

– בכּנסייה כבר צילצלוּ הפעמוֹנים פעמיים…

– בידוּע שאנוּ הישׂראלים מתפללים בלי צילצוּל… – ענה הרב וזרק לאחוֹר מבט רב משמעוּת, שעיקרוֹ היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנוֹכרי?…

לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:

– הרבנים בעצם ניזוֹנים מצרוֹת העם. כמוֹהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיוֹת…

הייתי מפוּזר ולא יכוֹלתי להרבּוֹת שׂיחה עמוֹ.

הרחקתי רק פסיעוֹת אחדוֹת מעם יאנק וּפניתי לרחוֹב אחר, והנה החזן רץ ועוֹלה מעבר ביתוֹ, עיניו משוֹטטוֹת וּפניו לבנים כסיד.

– מה קרה?

– הילדה חוֹלה!

לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתוֹ:

– איזוֹ ילדה?

– קרוֹין, קריינדיל… בוֹערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?

– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?

– כחצוֹת הלילה הקיצה בצעקוֹת נוֹראוֹת. ועתה היא מוּטלת בחוֹם של ארבעים…

– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?

– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם בסקארלאטינה היתה זוֹ אוֹ אדמת…

רצתי עמוֹ לבקש את הרוֹפא. – –

לאחר שבוּע ימים ליוינוּ את הנערה לבית עוֹלמה.

את השבוּע הזה לא אנַסה לתאר. כוֹחי לא יעמוֹד לי. רק עם בוֹא המות כאילוּ נקרם עוֹר כלשהוּ על להט היסוּרים.

כמחצית התוֹשבים של קרית המלח היוּ בלוייה. בתוֹכם גם נוֹצרים רבים. הפעם לא רצוּ נוֹשׂאי המיטה כמטוֹרפים, כנהוּג בעיירוֹת ישׂראל. מתוּנים וּבחרדת קוֹדש עברוּ ברחוֹב הדוֹמם.

בפעם הראשוֹנה נראתה אשת החזן ברחוֹבוֹת העיר. אוֹי לעיניים שראוּה! פּסל שעוה גבוֹה ורזה לבוּש שחוֹרים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקוּ בזרוֹעוֹתיה, כי רגליה החלשוֹת לא יכלוּ לשׂאת את הגוּף הגבוֹה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחוֹר וארוֹך, שהתעוֹפפוּ באויר. שמוּרוֹת עיניה היוּ עצוּמוֹת, אך מתחתיהן זרמוּ הדמעוֹת בלי הפוּגוֹת, ירדוּ על לחייה ועל השׂמלה השחוֹרה. זרמוּ ולא דמוּ. שׂפתיה היוּ חשוּקוֹת כבעוית ואנחתה לא באה. קשה היה לשׂאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראוֹתה.

האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגוּפוֹ התנער והלך שוּב, וּלאחר צעדים מספר שוּב התעלף והפּיל את ראשוֹ על הקרוֹב אליו. גניחוֹתיו חתכוּ בלב המלוים והוֹציאוּ קוֹלוֹת בכי מגרוֹנוֹת הנשים.

השמש זרחה בשמיים. שוּלי הגגוֹת טיפטפוּ. על ענפי העצים החשׂוּפים עמדוּ הציפּוֹרים והביטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיוֹאָשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמוֹ עטוּף ברשת לחה ורוֹעדת.

בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאוֹם, שאני הוֹלך יחידי וּבהקפה גדוֹלה בדרך השׂדוֹת. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היוּ כבידוֹת מן הבּוֹץ התלוּי בהן. גם מכנסי ואפילוּ מעילי היוּ מלוּכלכים כהוֹגן. אבל נהניתי מן הליכלוּך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באוֹפק וצינה חדה של שלהי חוֹרף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוּח. זקפתי את צוארוֹני, ואז חשתי כי שתי אוֹזנַי בוֹערוֹת כאש וכוֹאבוֹת מן הנגיעה.

כשפּתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עציבוֹת וּשׂמיחוֹת, כּישכּש בזנבוֹ, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפוֹ הסגלגל, נקי השׂיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּוֹתיו, העמקתי להציץ לתוֹך עיניו ואמרתי לוֹ:

– חסל. קרוֹין איננה. איננה.

הוּא מיצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירוֹת, האדמדמוֹת, כאוֹמר: יוֹדע אני לבבך, יוֹדע.

וּכשהוֹרדתיו לרצפה התנפל שוּב על נעלי.

כמוֹ בשעה עשׂר באוֹתוֹ ערב ישבתי אל שוּלחני בזוית החדר, ידי עוֹמדוֹת במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוֹללוֹת בתוֹך שלהבתה של מנוֹרת הנפט, כצוֹללוֹת בתוֹך תהוֹם אדוּמה. והנה הגיע לאוֹזני כקוֹל קפיצה עמוּמה בחוּץ, על פני החצר וסמוּך לחלוֹני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאוּמה: בחלוֹן נשקף רק הלילה השחוֹר.

לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוֹש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלוֹן. נפניתי שוּב וראיתי פּרצוּף משוּטח באמצע הזכוּכית התחתוֹנה.

מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחוֹ התדפּק על חלוֹני!

פתחתי לוֹ את כנף החלוֹן:

– יאנקוֹ, אתה הוּא? אוּלי תיכּנס? אוּלי – נטף יין? קר בחוּץ.

– אלף תוֹדוֹת! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחוֹתי חוֹלה, אך תוֹדה לאל, לא בסקארלאטינה…

– לא ראיתיך כל היוֹם.

– ואני ראיתיו, פּאן פּרוֹפיסוֹר. הייתי מרקד בזנב הלוייה. עד בית הקברוֹת. כל הזמן ראיתיו. גם בפנוֹתוֹ לעבר השׂדוֹת. לוייה יפה. מחזה נוֹגע עד הלב. תוֹשבי עירנוּ הראוּ כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…

– וחסל. הנערה האלוֹהית איננה…

כן, בעוֹלם הזה… יגיד את האמת: כלוּם לא יפה למוּת כך? נשמה זכּה, טהוֹרה, לא נכתמה בחלאת העוֹלם השפל. ביקוּר קצר ביקרה אוֹתנוּ, כציפּוֹר מגן העדן, הרהיבה את עיננוּ, הרנינה את לבנוּ – ושבה למעוֹנה…

– כן. אבל אנוּ הנשארים…

– אנוּ נשוּב לחפּשׂ את הטוֹב, היפה, הטהוֹר…

– כן, אתה יאנקוֹ… ואוּלי גם…

– כן, גם הוּא, מיטיבי…

– לא, גם כלבלבי…

הוּא שתק רגע, כאילוּ נשתקע במחשבוֹת. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שׂפתיו וכמעט בלי קוֹל לחשוּ:

– היא… אהבה… אוֹתוֹ…

– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.

– אביה אמר לי… ליל מנוּחה! ליל מנוּחה, פּאן פּרוֹפיסוֹר! השעה מאוּחרת… יש לשמוֹר על הבּריאוּת… הבּריאוּ שקוּלה כנגד הכוֹל… ליל מנוּחה!

והוּא פנה וקפץ מהירוֹת לתוֹך הלילה.

הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזוֹרחת באפילה.

---

עַמּוּד אֵשׁ

מאת

אשר ברש

א

בחצי סיון שנת תרס… (ואני יוֹשב בלבוּב) שבתי בשעה מאוּחרת בלילה מ“הר הארמוֹן” לביתי. בעוֹד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה עמדתי לצאת לכמה שבוּעוֹת לזאקוֹפּאנה, ומתוֹך הסמרמוֹרת הנעימה שבנפש לקראת הטיוּלים בהרים, וגם מתוֹך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב“חוֹרש קילינסקי” הרחוֹק וּבשדרוֹת “הר הארמוֹן” הקרוֹב, שגם בהם מראוֹת לוֹקחי לב. גרתי אז בחדר הטרקלין של משפּחת פּוֹלנים יוֹרדים, וּכדי לבוֹא אל חדרי צריך הייתי לעבוֹר חדר מבוֹא קטן, שבּוֹ ישן הבן הבכוֹר שבמשפּחה, בחוּר הדיוֹט כבן שלוֹשים, הוֹלך בטל שתקן וּבעלת העויוֹת משוּנוֹת; וּכשאיחרתי לשוּב בלילה, הייתי נזהר לעבוֹר את החדר הקטן בחשאי, שלא להעיר את הישן. דלת חדרי היתה תמיד לא נעוּלה, כי המשפּחה החזיקה שם כמה חפצים, שהיוּ דרוּשים להם לפעמים, וגם ניקוּי החדר היה נעשׂה תמיד בהיעדרי. והוֹאיל והשׂוֹכר והמשׂכּיר הגוּ זה לזה אמוּן גמוּר, לא היה לי צוֹרך במפתח מיוּחד לחדרי. רק מפתח הדלת החיצוֹנה היה תמיד עמי.

בשוּבי באוֹתוֹ ערב מצאתי את פּס האוֹר הנוֹפל מפּנס הרחוֹב נח באלכסוֹן על ערשׂ הבחוּר הישן מקוּפּל וכרוּך בסדין למעלה מראשוֹ כבר מינן. מתוֹך רגש לא נוֹח עברתי על בהוֹנוֹת רגלי וּפתחתי את דלת חדר הטרקלין, והנה – על שוּלחני דוֹלקת המנוֹרה באוֹר קטן, סַפּתי מוּצעת, כנהוּג, וּבכוּרסה הגדוֹלה, בצד שוּלחני, יוֹשב אדם צעיר, רגליו שלוּחוֹת לפניו על השטיח וראשוֹ נשען אחוֹרנית אל דוֹפן הכוּרסה והוּא ישן, כשפּיו פתוּח קצת וקוֹל נשימתוֹ נשמע. הוּפתעתי, אך לא נבהלתי. מיד דנתי בלבי: הרי זה נכנס ברשוּתם של בעלי הבית, וּבודאי הוּא ממַכּירי. קרבתי אל הישן וגחנתי אליו מעט להסתכּל בפניו: יוֹלס, חי נפשי, יעקב יוֹלס. חברי למחלקת המשפּטים. הבחוּר היקר, העברי המוּבהק, בבחינת מה נזיר החיים, שמפּני רוֹע מצבה של משפּחתוֹ בעיר השׂדה, שבּא ביחוּד בשל מחלת אביו הזקן, קיבל למשך הקיץ משׂרת מוֹרה עברי בבית הספר שבקרית הנפט בּוֹריסלאב, כדי שיוּכל לתמוֹך בנפשוֹת היקרוֹת לוֹ. מה עוֹשׂה זה כאן, באמצע הקיץ, ועוֹד לא הגיעוּ ימי החוֹפש? דבר הוּא.

היססתי להעירוֹ, כי ראיתי את העייפוּת השפוּכה בפניו, שהוּבלטה עוֹד יוֹתר על ידי ספיח הזקן, שלא גוּלח כנראה זה ימים אחדים, וּבפּה הפּעוּר מעט אגב שינה. ישבתי על ספּתי והסתכּלתי בוֹ רגעים מספר מתוֹך מחשבוֹת על סיבּת בוֹאוֹ פתאוֹם, אך לא העליתי במחשבוֹתי כלוּם, וּבראוֹתי שהוּא מוֹסיף לישוֹן, ננערתי ואמרתי לנפשי: “הן לא ייתכן שיישן כך כל הלילה. יש להשכּיבוֹ מעשׂה בן אדם”. קמתי והנחתי את ידי על ראשוֹ. כמוֹ ממגע חשמל זרק את ראשוֹ וּפקח את עיניו:

– אה, אתה זה, יעקב? כבר שבת? בודאי נבהלת, כשמצאתני כך. עייף הייתי ונרדמתי…

והוּא קם מן הכוּרסה והתאמץ לקרוֹע את חבלי השינה מעל עיניו.

– לא נבהלתי, אבל הוּפתעתי. מה פתאוֹם בלבוּב?

– צרוֹת, יקירי. אבי מוּטל פה בקליניקה. מחר עוֹשׂה לוֹ פּרוֹפיסוֹר שראם ניתוּח. אבני מרה, וּבגיל זה, אתה מבין? ואני מוכרח להיוֹת עמוֹ, לפחוֹת שבוּע, עד שיתברר מצבוֹ. כך, “ביקש יעקב לישב בשלוה”…

והוּא סיפר עוֹד, שאמר ללכת למלוֹן, אבל היה לוֹ הכרח לראוֹתני עוֹד הלילה, כי הניתוּח ייעשׂה בבוֹקר השכם ועליו לברר עמי תחילה איזה דבר. כשהגיד לבעלת הבית, שהוּא חבירי הטוֹב והוּא רוֹצה לחכּוֹת לי, הכניסתהוּ לחדר וסגרה בעדוֹ. הדבר שיש לוֹ אלי הוּא פשוּט מאד: מצב בית הספר בקרית הנפט אינוֹ איתן, כנהוּג בבתי ספר ממין זה, והוּא שם המוֹרה היחידי (קוֹראים לוֹ מנהל, כביכוֹל), ואם יהיה בית הספר סגוּר במשך שבוּע אוֹ יוֹתר, אפשר שלא יהיה עוֹד מה לפתוֹח. רוֹב ההוֹרים לא יצטערוּ. אם כן הוּא בא אלי בהצעה, אוֹ נכוֹן מזה, בבקשה, בתחנוּנים ממש, שאני אסכּים לנסוֹע שמה מחר וּלמלא את מקוֹמוֹ – עד שוּבוֹ. מקוה הוּא, שהניתוּח יעבוֹר בשלוֹם וּבעוֹד שבוּעיים ימים יוּכל לשוּב וּלהמשיך עבוֹדתוֹ עד סוֹף הקיץ, לפי ההתקשרוּת. “והרי, לפי מה שכתבת לי, אתה עוֹמד לצאת בכל אוֹפן. תסע אפוֹא לזאקוֹפּאנה משם. העבוֹדה אמנם אינה קלה, אבל תוּכל לקצר מעט בשיעוּרים ואחר כך תנעם לך המנוּחה כפליים. אני אף הבטחתי לאנשים, כי חבירי (לא הגדתי להם את שמוֹ) יבוֹא למלא את מקוֹמי”.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב לחבר טוֹב כיוֹלס, וּביוֹתר במצב כמצבוֹ, והבטחתיו, כי מחר בצהריים, לאחר שאדע את התוֹצאוֹת הראשוֹנוֹת של ניתוּח אביו, אסע ברכבת לבּוֹריסלאב ו“אכּנס אל התפקיד”.

עוֹד התקנתי שתי כוֹסוֹת תה במכוֹנת הספּיריטוּס הקטנה אשר אתי בחדר. הוּא מסר לי את כל הסימנים לעבוֹדתי בבּוֹריסלאב, גם נתן על ידי מכתב אל מר שפּיגל, ראש ועד בית הספר, אחר הצעתי לוֹ משכּב על כוּרסוֹת אחדוֹת (חילקתי עמוֹ את המצע שעל ספתי) ושכבנוּ לישוֹן.

כשהקיצוֹתי בבוֹקר, לא מצאתיו בחדר. הוּא התחמק, כנראה, בחשאי, כדי שלא להעירני. ירדתי לאכוֹל פּת שחרית במחלבה הסמוּכה, ואחר ישבתי בטראם, ונסעתי אל הקליניקה שמחוּץ לעיר. כשבאתי שמה, מצאתי את חבירי מתהלך במסדרוֹן הארוֹך, הלבן ורב העמוּדים, עוֹבר ושב על דלת חדר הניתוּחים הסגוּרה וּפניו צרוֹר של צער.

– כבר שעה וחצי שמטפלים בוֹ שם בפנים.

– הפרוֹפיסוֹר בעצמוֹ?

– כן.

יצאה נזירה-אחוֹת מחדר הניתוּחים, לחָייה עוּגוֹת סוֹלת משוּחוֹת וָרוֹד, עיניה שני בּזיכי כּחלת, וכנפי השביס סוֹככוֹת עליה מזה וּמזה. היא עברה עלינוּ בחיפּזוֹן, כמוֹ לא הרגישה בנוּ. ריח של כלוֹרוֹפוֹרם נמשך אחריה. הבטנוּ זה אל זה שוֹתקים. פניו של יוֹלס היוּ כפני אדם שעקרוּ את כל קרביו מתוֹכוֹ. רק עיניו היוּ חַיוֹת מאד.

והנה הוּזחה לצדדין הדלת הכפוּלה, וּמיטת גלגלים צרה נדחפה מבפנים על ידי שׁמש בית החוֹלים אל המסדרוֹן, ואחוֹת אחרת הוֹלכת אחריה. באוֹתוֹ רגע הוּבא שמה, מוּבל על ידי האחוֹת הראשוֹנה, חוֹלה אחר, והדלת נצטמדה אחריו בלי רעש. על המיטה, במעמק הבד, היה מוּטל אביו של יוֹלס, ראש יהוּדי טיפּוּסי, גוּפוֹ הצנוּם חבוּש בשׂמיכה לבנה וראשוֹ מוּטל בלי

יארמוּלקה במנוּחה איוּמה באמצע הכּר הדק. הפּנים היוּ אפוֹרים כעפר והזקן הגדוֹל, השׂב, היה מבוּדר על השׂמיכה ושיוה לוֹ מראה שלא מעוֹלם זה. העיניים היו עצוּמוֹת והשׂפתיים החיורוֹת ריטטוּ בלי הרף.

חבירי נזדקר כלפי האחוֹת המלוה את המיטה, אבל זוֹ רמזה לוֹ בידה אחוֹרנית:

– תיכף יצא כבוֹד הפרוֹפיסוֹר.

הוּא נתקע במקוֹמוֹ כאיש מבוּלבּל, ואני הלכתי אחרי המיטה המתגלגלת רכּוֹת על פני רצפת השיש.

בקצה המסדרוֹן הכניסוּהוּ לחדר קטן, מיוּחד (האחוֹת אמרה לי, כי אחרי כן, לכשיקיץ מן הנארקוֹזה, יעבירוּהוּ אל אחד מחדרי החוֹלים הגדוֹלים), העמידוּ את המיטה באמצע החדר הריק; השמש חזר, והאחוֹת נשארה עם החוֹלה. עברתי את סף החדר ואמרתי לאחוֹת, כי אני חבירוֹ של בן המנוּתח, וּשאלתיה לתוֹצאוֹת הניתוּח. היא הסבּירה לי פנים ואמרה:

– היה ניתוּח קשה מאד. נטפי זיעה כאלה עמדוּ על חוֹטמוֹ של כבוֹד הפרוֹפיסוֹר. לפי שעה הכוֹל בסדר. אך את התוֹצאוֹת אין לדעת עוֹד. ביחוּד אצל חוֹלה זקן כל כך. נקוה, אדוֹני, לרחמי שמיים.

הוֹדיתי לה וחזרתי אל יוֹלס וּמצאתיו עוֹמד לפני דלת חדר הניתוּחים עם הפרוֹפיסוֹר לבוּש החלוּק הלבן, הסגוּר והמוּכתם בדם (ראשוֹ היה גחוּן אל חבירי וּשׂרוֹכי פי החלוּק, הקשוּרים לוֹ מן העוֹרף, היוּ זקוּפים מזה וּמזה). חבירי חיור מאד וקוֹפא מכּאֵב; והפרוֹפיסוֹר ורוּד הלחיים בתוֹך הזקן הלבן מטה את ראשוֹ בחסד, מרעיף נחמה בעיניו הזכּוֹת וּמדבר בשלות השקט. ידיו ואצבעוֹתיו היו דקוֹת עד להפליא. עמדתי בריחוּק מקוֹם ושמעתי את דבריו האחרוֹנים:

– נקוה, ידידי, שהכוֹל יעבוֹר בשלוֹם. לחששוֹת מיוּחדים

אין סיבה. הניתוּח גוּפוֹ עלה יפה. והשאר בידי שמיים. כמוֹ תמיד. יירגע נא ידידי, ילך הביתה אוֹ ישב בגן. בעוֹד שעתיים יוּכל לראוֹת את החוֹלה. ועוֹד פעם: אין סיבה לחששוֹת מיוּחדים.

חבירי השתחוה לפרוֹפיסוֹר האנוֹשי, וזה ניענע לוֹ בראשוֹ אגב חיוּך וחזר אל חדר הניתוּחים.

ניגשתי אל יוֹלס. אחזתי בזרוֹעוֹ וּמשכתיו אל היציאה.

– גם האחוֹת אמרה לי כדברי הפרוֹפיסוֹר. בוֹא, נשב מעט בגן.

ישבנוּ על הספסל הראשוֹן באחד ממשעוֹלי הגן הגדוֹל, המטוּפח להפליא על מדשאוֹתיו ואילניו. לא הרבּינוּ בדברים, כי דעתוֹ של חבירי היתה מוּסחה ממני. בראוֹתוֹ שאני רוֹצה לקוּם, הוֹציא מכיסוֹ מפתח קטן ואמר:

– הנה מפתח חדרי, שכחתי וּלקחתיו עמי. בבית הגברת גוֹרדוּס. את הבית יראוּ לך שם. אני מקוה לשחררך בעוֹד שבוּע ימים. לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים. עליך למהר, יעקב, כי הרכּבת יוֹצאת באחת עשׂרה. תמצא שם כמה אנשים טוֹבים וחביבים.

בירכתיו ברפוּאה שלימה לאביו ונפרדתי ממנוּ בנשיקה של רחמים.

ב

כשהגעתי לעת מנחה אל קרבת קרית הנפט, היוּ העננים הנמוּכים מחַשׁרים דלף קיצי חמים על שׂדוֹת תבוּאה ירוּקים מאד. עוֹד מרחוֹֹק, מחלוֹן הרכבת, ראיתי מן הצד השני של העיר את שׂדוֹת הנפט הרחבים, הזרוּעים בארוֹת נפט למאוֹת, בצוּרת מגדלי עץ וּברזל גבוֹהים מאוֹד, וּבין הבארוֹת שטחי קמה וּדרכים מצטלבוֹת. לפני התחנה, לאוֹרך מיל ויוֹתר, משני עברי הדרך היוּ בנוּיוֹת בריכוֹת גדוֹלוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבעוֹת, לקיבּוּל שמן

האדמה. כשקרבתי יוֹתר מילא את נחירי ריח חריף מעט אך בריא וּמרענן, וידעתי כי עלי יהיה לנשוֹם את האויר הזה כל ימי שבתי בקרית הנפט. התנוּעה ליד הבארוֹת והבריכוֹת לא היתה מרוּבה, רק המשאיבוֹת היוּ עוֹנוֹת זוֹ לזוֹ בשיקשוּק שלא ידעתי כמוֹתוֹ, ויש אשר נשמעה גם קריאת אדם מלוה את השיקשוּק, אוֹ פּירזוּל מכוֹנה וקוֹל חבטה עמוּמה: אלוּ היוּ, כפי שאמרוּ לי הנוֹסעים, נקישוֹת המקדחים הקוֹדחים בבארוֹת. אחר כך נוֹדע לי, שקוֹראים לבארוֹת “שאכטים”, וּלשמן האדמה השחוּם המוֹעלה מתוֹכן יקראוּ “קיפּיצ’קה”, וגם אני השתמשתי בשמוֹת אלה כבני המקוֹם.

בנסעי מבית הנתיבוֹת, המרוּחק מעט מן העיר, בתוֹך מרכּבה גבוֹהה רתוּמה לסוּס אחד, רטבה מגבּעת הפאנאמה על ראשי, עד שראיתי את שוּליה התלוּיים והנוֹטפים מים. וּכשנכנסה המרכּבה לתוֹך הרחוֹב הראשי,

שהיה צר וּכבישוֹ מקוּלקל, ירדה עלי עצבוּת כלשהי. ראיתי את אי הניקיוֹן שהיה שוֹפע מרוֹב הבתים הנמוּכים מזה וּמזה ללא סימן של גינה ושל גדר, וזכרתי את עיירת מוֹלדתי, הטוֹבעת בירק והמלאה פינוֹת נוֹף חמוּדוֹת, את גני לבוּב ואת הרי הטאטרה שעמדתי לנסוֹע שמה, וכמעט נצטערתי שבאתי לכאן. האנשים המעטים שברחוֹב התרוֹצצוּ מי תחת סוֹכך וּמי בגלימת שעונית ליד קירוֹת הבתים וּבין המרכבוֹת הרבוֹת, המרקדוֹת ריקוּד מזעזע על פני מהמוֹרוֹת הכביש. בכלל התמיהני ריבוּי המרכבוֹת, וּפני היוֹשבים בתוֹכן, לפי הסקרנוּת שבמבטיהם, נראוּ לי רוּבן כפנים זרוֹת בעיר. ואמנם לא טעיתי. אלה היוּ ברוּבם אנשים שבאוּ לבּוֹריסלאב לרגל עסקי הנפט.

העגלוֹן היהוּדי, אדוֹם הזקן והפיאוֹת, הביאני עד האכסניה של ריינמאן. הוּא הגיד לי את שבחה של אכסניה זוֹ עוֹד בכיכר בית הנתיבוֹת, והוּא: שלוֹש בנוֹת בעליה, המשמשוֹת כוּלן באכסניה, דוֹברוֹת בלשוֹן הקוֹדש ביניהן לבין עצמן, וגם עם האוֹרחים שיוֹדעים לדבר בלשוֹן זוֹ, אף כי מעטים הם. תוֹשבי בוֹריסלאב עצמם רוּבם עמי הארצוֹת, אנשי יגיע כפּיים אוֹ סוֹחרים, וכן גם בניהם. רק הבנוֹת מלוּמדוֹת בלשוֹן הקוֹדש. וכל זה בשל המוֹרה מפּליטי רוּסיה, שנתגלגל לכאן. המוֹרה הזה, בחוּר נאה, בעל בלוֹרית ועיניים של צוֹעני, עשׂה להן “כישוּף” וכוּלן למדוּ מפיו לדבר בלשוֹן הסידוּר, כמוֹ בארץ ישׂראל. אגב סח לי אוֹתוֹ עגלוֹן, כי בתוֹ של הגביר מוֹצמאן נתאהבה באוֹתוֹ מוֹרה, ואף על פי שאמרוּ עליו, כי עזב ברוּסיה אשה וּשלוֹשה ילדים, עשׂתה מעשׂה ונתעבּרה ממנוּ, ולא היתה לוֹ לאביה התקיף ברירה אלא לתתה לוֹ לאשה, עם נדוּניה הגוּנה, כמוּבן. הם נסעוּ יחד לארץ ישׂראל. אוֹמרים, שהם נעשׂוּ שם איכּרים, כמוֹ הערילים אצלנוּ… ולמה הוֹליכני לאכסניה ויש לי חדר מוּכן לדירה, בביתה של הגברת גוֹרדוּס? על זה השיב לי, שאם באתי ללמד לשוֹן הקוֹדש, אין טוֹב לפני אלא לבוֹא אל האכסניה של ריינמאן וּלדבר עם הבנוֹת וידעתי את אשר לפני. גם המוֹרה שנסע היה מבּאי בית האכסניה. נעניתי לוֹ לעגלוֹן החכם והנחתי לוֹ שיביאני אל האכסניה. אך עמדה רגלי על מפתן הבית, הרגשתי ברבב כתוֹם שהוּטל באחד מבתי מכנסי, סמוּך לנעל, ולא ידעתי מאין הוּא בא. ניסיתי למחוֹתוֹ במטפחת שבכיסי, אבל המטפחת נכתמה והרבב נשאר בעינוֹ.

– הרבה כתמים כאלה יוּטלוּ במכנסיו בקרית הנפט, אדוֹן. של “קיפּיצ’קה” הוּא ולא יעבוֹר, – העירני יהוּדי בלבוּש פוֹעלים שעבר עלי להיכּנס לאכסניה.

מאחרי שוּלחן המזיגה (חדר הכניסה הארוֹך היה משמש בית מרזח, וּמשם היוּ יוֹצאים למסדרוֹן עקוּם, שהוֹביל אל חדרי המלוֹן) עמדה נערה גבוֹהה ורזה, בעלת פנים חיורוֹת ושיניים קטנוֹת וּמפוּשׂקוֹת וטיפּלה בבקבוּקים של מַשקה. עיניה היוּ עייפוֹת מאד, שׂערה הקלוּש מצוּמם גבוֹה, והסינר האפוֹר שהידק את גוּפה הדק עוֹד האריך את קוֹמתה. ניגשתי אל השוּלחן ואמרתי את שמי ואת שם חבירי ששלחני הנה. קוֹרטוֹב של אדמוּמית עלה בלחיי הנערה, הבקבוּק שבידה השמיע צילצוּל רוֹעד וענתה עברית ספרדית:

– נעים לי מאד. שמי שׂרה ריינמאן. ישב מר. יסלח לי. עוֹד מעט תיכּנס אחוֹתי. היא חוֹפשיה וּתקבל את פניו.

אמרתה לה, שאין צוֹרך בכל קבּלת פּנים. שמעתי כי שלוֹש אחיוֹת הן וכוּלן דוֹברוֹת עברית, מכּירוֹתיו של חבירי – אמרתי אפוֹא, אסוּר ואשמע מפּיהן דבר על בית הספר.

– אבל ישב מר. באמת לא נעים לי, שהוּא עוֹמד כך. אפשר תיכף ייכּנס אבי, אז אתפּנה לדבּר עם מר. מה שלוֹם מר יוֹלס? כבר עשׂוּ לאביו את הניתוּח? מסכּן, כל כך נבהל כשקיבל את הידיעה.

– כן, הבוֹקר הייתי בבית החוֹלים וראיתי את אביו מיד אחרי הניתוּח. עצם הניתוּח הצליח, לפי דברי הרוֹפא.

הנערה שימשה שני אוֹרחים שעמדוּ לפני השוּלחן בעיניים צמיאוֹת ודיברה גם אלי:

– אוּלי רוֹצה מר לשתוֹת מה? אם אינוֹ שוֹתה אלכּוֹהל, אביא לוֹ כוֹס תה. יש אצלנוּ תמיד תה.

– תוֹדה. תמזוֹג לי הגברת כוֹס קטנה של יין קל.

– סליחה, אצלנוּ אוֹמרים “העלמה”. גברת אוֹמרים על אשה נשׂוּאה. כך לימד אוֹתנוּ מוֹרנוּ הראשוֹן, מר שוֹמרוֹני. מר בודאי שמע על אוֹדוֹתיו. הוּא עכשיו בארץ ישׂראל. איכּר.

– כן, שמעתי עליו – מפּי העגלוֹן. הוּא עשׂה לכן “כּישוּף” והייתן לעבריוֹת. – אמרתי וגמעתי מכּוֹס היין.

– מדוּע “כישוּף”? כלוּם בנוֹת ישׂראל אינן צריכוֹת לדבּר

עברית? – הנה אחוֹתי. חנה! זהוּ המוֹרה, – איך? מר רוּדוֹרפר? – מר בא למלא את מקוֹמוֹ של מר יוֹלס. אוּלי תעמדי מעט ליד השוּלחן ואני אלך ואַראֶה למר את הדירה של מר יוֹלס?

הנערה חנה, צעירה מאחוֹתה, נמוּכה וּשמנמוֹנת, חן בפיה ועיניה יפוֹת מאד, נתאדמה עד תלתלי שׂערה השחוֹר, החותה לי קידה קלה ואמרה בקוֹל מנגן:

– נעים לי מאד. באמת הילדים ישׂמחוּ, שיוּכלוּ להמשיך ללמוֹד. טוֹב, אַת יכוֹלה ללכת, שׂרה. מר ילמד גם את ה“קוּרס הגבוֹה”?

העלמה שׂרה הסבירה לי מיד: ה“קוּרס הגבוֹה” אלוּ הן העלמוֹת הגדוֹלוֹת, עשׂר במספּר, שלמדוּ עוֹד אצל מר שוֹמרוֹני, ועכשיו הן מוֹסיפוֹת “להשתלם” בלימוּדי היהדוּת: ספרוּת ודברי ימי ישׂראל, אצל מר יוֹלס. כמוּבן, בערב, משבע עד שמוֹנה. ביוֹם הרי הן עסוּקוֹת רוּבּן.

אמרתי להן, כי בנוֹגע ל“קוּרס” עוֹד נדבּר.

– מר מוּכרח ללמד אוֹתנוּ… – אמרה חנה בעמדה כבר מאחוֹרי השוּלחן וּפניה בערוּ עוֹד יוֹתר.

– אם אהיה מוּכרח – אלמדכן באין ברירה.

– אחוֹתי תמיד מתלהבת. תאמרי לאבּא, כי אשוּב בעוֹד רגעים מספר. לא, לא, אַל יקח בעצמוֹ את המלתחה. נשלחנה אליו בידי סַבּל. בבקשה!

שׂרה הוֹרידה את שרווּליה עד פרק הכּף, וּכתלמידה קטנה נתנתני ללכת בראש.

בחוּץ שאלתיה לאחוֹתן השלישית.

– מרים? היא מבשלת היוֹם עם אבּא בחצר תמד. היוֹם – יוֹם הבּישוּל. מרים היא עלמה מצוּינת באמת. כן, היא גדוֹלה מכּוּלנוּ. השבוּע מלאוּ לה עשׂרים וּשתיים שנה, כשרוֹנית באוֹפן יוֹצא מן הכלל, ולב זהב לה. אידיאליסטית נוֹראה. משתוֹקקת לנסוֹע לארץ ישׂראל לעבוֹד עבוֹדת האדמה. מר שוֹמרוֹני כוֹתב, שהוּא נכוֹן לעזוֹר לה. הוּא בעל מרץ רב ועבוֹדת האדמה בארץ ישׂראל היא בשבילוֹ הכוֹל. תמיד היה חוֹלם להיוֹת איכּר בארץ ישׂראל.

היא הוֹליכתני אל מעֵבר לרחוֹב הראשי, עברנוּ על הפּינה, ליד חנוּת הגאלאנטריה המהוּדרת, שעלוּ אליה במדריגוֹת אחדוֹת ושעל פּתחה היה שלט גדוֹל ועליו כתוֹבת של שלוֹש מלים, לתמהוֹני באנגלית: The great Mikado. נכנסוּ אל רחוֹב צדדי, עברנוּ על גשר עץ קטן נטוּי על פּלג צר, המוֹליך לאִטוֹ את מימיו השמנוּנים ועל גדוֹתיו שלוֹשה אוֹ ארבעה עצים עקוּמים אך טוֹבי צל, והתקרבנוּ אל גבעה בוֹדדה, שעליה בנוּי בית חמוּדוֹת בן קוֹמה אחת, עליז מראה, עם גזוּזטרת עמוּדים גבוֹהה שהרוּח מתהלך בה, גינה רעננה סביב לוֹ ועתרת ורדים מטפּסים ולוֹפתים את העמוּדים.

– בבית הזה חדרוֹ של מר יוֹלס. בפינה מצד ימין. בית נחמד, הלא?

הייתי נפעם בנעימוּת למראה הוילה היפה, העוֹמדת ביחידוּת רבּת נוֹעם בעיר עסקנית וחסרת חן זוֹ. האוּמנם בבית זה אגוּר? בירכתי בלבּי את יוֹלס.

– מחלוֹן החדר רוֹאים את כל הסביבה, את שׂדוֹת הנפט ואת מכרוֹת דוֹנג האדמה. המראה אינוֹ רוֹמאנטי ביוֹתר. אבל נעים לראוֹת מרחב גדוֹל וּפתוּח, הלא?

– וּלמי הבית?

– מר ראה את החנוּת היפה בפינת הרחוֹב הראשי? כתוּב עליה באנגלית The great Mikado. בעלת הבית הזה היא אחוֹתוֹ של בעל החנוּת ההיא. היא יוֹשבת כאן יחידה עם בנה הקטן, נער כבן שבע אוֹ שמוֹנה.

– אלמנה?

– לא, בעלה עזבה לפני שנים אחדוֹת; נסע ואין יוֹדעים היכן הוּא. יש אוֹמרים באמריקה ויש אוֹמרים באוֹסטראליה. כן, קרוֹבה לארבעים. לא, שם בעלה היה אחר, אך לאחר שנעלם חזרה לשמה הראשוֹן. היתה עמה בבית אֵם זקינה וּמתה לפני הפּסח. היא כזרה פה בקרית הנפט. אשה יפה וטוֹבה, אך מתבוֹדדת לגמרי. יש לה חלק בחנוּת אחיה, אך אינה באה שמה אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוֹמרים, כי גם מניוֹת לה במכרוֹת הנפט.

נכנסנוּ בפשפּש הגדר הנמוּכה ועלינוּ בשלוֹשים אוֹ ארבעים

מדריגוֹת אבן קבוּעוֹת במעלה הגבעה. מזה וּמזה שׂיחי ליגוּסטרוּם מגוּזזים במרוּבּע. עלינוּ על הגזוּזטרה הנאה והעלמה שׂרה רצה לפנַי וסיבּבה את כף הפּעמוֹן שבדלת.

מיד פתחה לנוּ משרתת נוֹכרייה, צעירה מאוֹד ועיניה מבוֹהלוֹת משהוּ:

– אל הגברת גוֹרדוּס?

– כן, הגברת בבית?

– תיכף.

באה הגברת גוֹרדוּס, אשה גדוֹלה צחת פנים וּשחוֹרת שׂיער מסוֹרק בקפדנוּת טוֹבת טעם, עיני קטיפה גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מליאוֹת מעל לסנטר ארוֹך וּבוֹלט מעט, לבוּשה בהידוּר פשוּט: חצי שׂמלה כחלחלה וחוּלצית של משי ארגמן אזוּרה באזוֹר דק, הצטחקה לבּאים בחן:

– בבקשה להיכּנס.. בודאי האדוֹן המוֹרה. האין זאת, מרת ריינמאן?

נתוַדעתי בשמי ונשקתי את ידה, כמנהג.

– מר רוּדוֹרפר יוּכל לגוּר בחדרוֹ של מר יוֹלס עד שוּבוֹ? – שאלה העלמה שׂרה.

– כמוּבן. החדר מסוּדר. בבקשה, מצד זה. את מפתח הדלת החיצוֹנה לקח עמוֹ מר יוֹלס.

– הוּא מסרוֹ לי, הנה הוּא עמי.

– יפה! פלצ’וּ, תכניסי לחדר כּד מים חמים. מתי ישוּב מר יוֹלס?

– לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים.

שׂרה נכנסה עמי לחדר המרוּוָח, גבה החלוֹנוֹת, הערוּך בכלים עשירים ונאים מאד, תמוּנוֹת עמוּקוֹת צבעים על כתליו ושטיח פּרסי מכסה כמעט את כל רצפּתוֹ. ביקשתי ממנה לישב, אבל היא סירבה ורק תמכה ידיה בדוֹפן כיסא מרוּפּד. היא ביקשה לספּר לי על בית הספר, על “התנוּעה העברית” בקרית הנפט. אך כיון שבאתי מדרך רחוֹקה, בודאי רוֹצה אני “להתרוח”, והיא חוֹששת להפריע לי, אם כן נפרדה ממני וּביקשה רשוּת לבקרני בערב עם אחיוֹתיה, ואוּלי עם עוֹד חבירה אחת אוֹ שתיים, ואז גם נדבר על ה“קוּרס”. אם אסכּים, תלכנה עמי אחר כך אל ראש הועד של בית הספר, אל מר שפּיגל. אדם משׂכּיל וּמסוּר לעברית בכל נפשוֹ וּמאוֹדוֹ.

מוּבן שקיבלתי את הצעתה בשׂמחה. אך לא פחוֹת מזה שׂמחתי להישאר יחידי בחדר. ספּת העוֹר הקרירה עם הכּר המרוּקם למראשוֹתיה הזמינתני להשׂתרע עליה.

ג

בערב באוּ אלי רק שׂרה וחנה. מרים נשארה בבית. כי עייפה היתה מן הבּישוּל וראשה כאב עליה. במקוֹמה באה עמהן שאֵרתן יוֹכבד, אבל היא לא חפצה להיכּנס וחיכתה לנוּ בחוּץ. משוּם כך קיצרנוּ בשׂיחה בחדר ויצאנוּ על מנת ללכת אל ראש הועד, כמדוּבּר. בתחתית המדריגוֹת נתוַדעתי אל יוֹכבד. ואף על פי שלאוֹר הלבנה לא יכוֹלתי להבחין יפה את מראה פניה וּביטוּי עיניה, קניתי לי אחרי חילוּפי דברים מעטים מוּשׂג מסוּים מאוֹפיה: נערה רבוּעת פנים וגוּף, קשת רוּח אך חזקת רצוֹן וּצמיאת דעת. גרעין אשה קטן עטוּף בקליפה עבה של אקטיביוּת רצוֹנית. את דבריה דיברה ברוֹב היגיוֹן וּבכוֹבד ראש מוּבן מאליו. למה לא נכנסה עם שארוֹתיה אל חדרי? “זה לא חשוּב. מוּטב שנדבר בענייני בית הספר. אישיוּתי בכלל אינה מעניינת”. היא תיארה לפני בדברים מעטים אך ברוּרים מאד את טיב העבוֹדה בשלוֹש הכּיתוֹת, שכּל אחת מהן לוֹמדת שעה וּשליש בכל יוֹם, והציעה לי את עזרתה, אם רצוֹני בכך, כמוּבן, שלא על מנת לקבל פּרס. גם למר יוֹלס היתה עוֹזרת, לפעמים. ואפילוּ אצל מר שוֹמרוֹני כבר נתנה אילוּ שיעוּרים בכיתה הראשוֹנה. את החוֹמר הדרוּש לכיתה זוֹ היא יוֹדעת על בוֹריוֹ… לא הטלתי אף צל של ספק בידיעוֹתיה. לעוּמת זאת רוֹצה היא, שהלימוּדים ב“קוּרס” יעמדוּ על הגוֹבה הדרוּש. מר יוֹלס, האמת צריכה להיאָמר, לא טיפּל ב“קוּרס” מתוֹך אהבה. אמנם אחדוֹת מעשׂר התלמידוֹת אינן מסוּגלוֹת לקבל הרבה, אבל הרוֹב הן נערוֹת מפוּתחוֹת למדי, והעיקר – “נפשן חשקה בתוֹרה”, וּבראש וראשוֹנה – מרים. “חבל שאיננה. כשמר יכּירנה – יכבדנה מאד”.

אצל מר שפּיגל, שגר הרחק מעט מטבּוּר העיר, שהינוּ רק שעה קצרה. מצאנוּ בביתוֹ אנשים רבים שבּאוּ לרגל עסקים ועסקנוּת. הוּא קיבלנוּ בשׂמחה גדוֹלה. על מכתבוֹ של יוֹלס עבר בחטיפה, מיעכוֹ וּתחבוֹ לתוֹך כיסוֹ. מאין חדר פנוּי אחר הכניסנוּ לחדר הילדים. שני ילדיו, שהגדוֹל מהם למד בכיתה הראשוֹנה של בית הספר העברי, כבר שכבוּ במיטוֹתיהם הנקיוֹת, אך עוֹד עֵרים היוּ והשתוֹבבוּ מתוֹך עליזוּת שקיטה וּנעימה. האב הציג לפניהם את “המוֹרה החדש” וציוה עליהם לשכּב במנוּחה, עד שיכלה את דבריו עם האוֹרחים. ליתר ביטחוֹן ביקש מאת חנה (עוֹד קטנה היתה בעיניו מלשתפה בשׂיחה), שתשגיח על ה“פראים”. ואוֹתנוּ הזמין לשבת על הכיסאוֹת הקטנים, כיסאוֹת הילדים. הוּא היה אברך משׂכּיל טיפּוּסי, בהיר פנים ועיניים, שזקנוֹ מגוּזז יפה וּבלוֹריתוֹ מסוֹרקת כלפי מעלה ועל קוֹדקדוֹ הגבוֹה יוֹשבת כּיפּה קטנה, כמעט לא ניכּרת. עליז היה וּמדבר בקוֹל לבבי וּבבדיחוּת הדעת, שאינה ממעטת את הדמוּת. ניכּר היה, שעסקנוּתוֹ נוֹתנת לוֹ בעיני עצמוֹ יתרוֹן ערך על שאר סוֹחרי המקוֹם, אף כי אינוֹ נמנה עם העשירים הגדוֹלים והוּא מצפּה עוֹד לירוּשת חוֹתנוֹ. דיבר עברית במבטא האשכנזי וּבסגנוֹן מליצי קצת, וּמכל סוֹפרי ישׂראל העריך את בריינין, שהכּירוֹ מאחד הקוֹנגרסים וּממריינבאד. הוּא לא העלים את מצבוֹ הקשה של בית הספר והזכיר את ה“קרבנוֹת” שהביאוּ ידידי “המוֹסד” מיוֹם היוָסדוֹ, והבליע בנעימה גם את הסכוּם הכּוֹלל, שהוּא גוּפוֹ הוֹציא למטרה זוֹ מכיסוֹ. הילל מאד את חבירי יוֹלס על רוֹב ידיעוֹתיו ונוֹעם מידוֹתיו, אך בּיקרוֹ קצת על שאינוֹ מעוֹרב כל צוֹרכוֹ עם הבריוֹת, והציבוּר במקוֹם כמעט שאינוֹ מכּירוֹ כלל. אבל בעזרתוֹ של “המוֹרה החדש” (מחיתי נגד התוֹאר הזה, שהרי באתי רק למלא את מקוֹם חבירי במשך ימים מספר, אבל הוּא לא שׂם לב למחאתי), העוֹשׂה עליו, אגב, רוֹשם של “אדם מן הישוּב” (יוֹלס מסכן! – צחקתי בלבי – אתה אינך “אדם מן הישוּב” כלל…) אל נכוֹן יעלה בידיהם להרים כל מכשוֹל מדרך המוֹסד והוּא יעלה ויפרח… הצטער מאד על שמצאנוּהוּ טרוּד כל כך וּמטוּפּל באנשים רבים המחכים לוֹ, אבל מבטיח הוּא לעשׂוֹת ככל יכוֹלתוֹ וּלמעלה מיכוֹלתוֹ, למען הרים את קרן המוֹסד החינוּכי, שאין ערוֹך לתוֹעלתוֹ הלאוּמית… לבסוֹף גם הזמינני בשמוֹ וּבשם אשתוֹ, שהוּא מצטער מאד על היוֹתה נעדרת בשעה זוֹ מן הבית (הלכה לראוֹת בהצגה החדשה של הקינוֹ. “מר גוֹרס את אמנוּת הקינוֹ?”), לארוּחת הערב מחר בשעה שמוֹנה בדיוּק. שניהם, הוּא ואשתוֹ, דייקנים גדוֹלים ונא לדייק גם כן. בנוֹת לוייתי ניסוּ להעיר אילוּ הערוֹת מעשׂיוֹת בענייני בית הספר, אך הוּא שיסע אוֹתן בצחוֹק: “בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, עוֹד חזוֹן למוֹעד, אתכן הן אוּכל לדבר בכל שעוֹת היוֹם, לרבּוֹת הלילוֹת. האין זאת?” ושילחנוּ בכבוֹד גדוֹל. גם ליוָנוּ כמה צעדים בחוּץ ונפרד מכל אחד מאתנוּ בלחיצת יד חמה. “כן כן, מחר בשעה חמש בדיוּק אבוֹא בלי נדר אל בית הספר, עם עוֹד מתי מספר מחברי הועד, ואציג את כבוֹדוֹ לפני הילדים. אוּלי גם אשמיע מלים מספר. נראה. שלוֹם, שלוֹם!”

כשיצאנוּ מבית מר שפּיגל אל הלילה הבהיר היה לבי טוֹב עלי. האיש ושׂיחוֹ בידחוּני ולא הרגיזוּני. כל הזמן חזרה במוֹחי שאילה מנוּסחת: “מי נוֹצר בשביל מי: מר שפּיגל בשביל בית הספר אוֹ בית הספר בשביל מר שפּיגל?” והשאילה, יוֹתר משחזרה בי יוֹתר בידחה אוֹתי. מרוֹב הנאה שילבתי זרוֹעי בזרוֹעה הגרמית של העלמה יוֹכבד, צחקתי ולחשתי לה את השאילה. אבל היא קיבלה את השאילה בכוֹבד ראש, כמוֹ את שילוּב הזרוֹע, וענתה בקוֹל מעשׂי: “מוּבן, מר שפּיגל בשביל בית הספר”. וּלאחר פסיעוֹת אחדוֹת פנתה פתאוֹם באיזוֹ שאילה אל שׂרה וּבהזדמנוּת זוֹ שמטה את זרוֹעה מזרוֹעי.

חזרנוּ אל טבּוּר העיר והעלמוֹת ליווּני עד המדריגוֹת העוֹלוֹת אל בית דירתי. לפני עלוֹתי במדריגוֹת שאלתי את יוֹכבד, אם תסכּים לצאת אתי מחר בבוֹקר אל שׂדוֹת הנפט ולהיוֹת לי למוֹרת דרך.

– ברצוֹן, – אמרה, – אם מר רוֹצה, אקרא גם למרים.

– בעוֹנג רב, – עניתי, – חפץ אני להכּירה. ונפרדתי משלוֹשתן בלב טוֹב.

לפני שכבי לישוֹן עמדתי עוֹד שעה קלה במסגרת החלוֹן הפתוּח והשקפתי מבין עמוּדי הגזוּזטרה על פני שׂדוֹת הנפט הזרוּעים באוֹרוֹת חשמל ככוֹכבים נפילים מנצנצים מוּל אחיהם שבשמיים. ה“שאכטים” וצלליהם הרכּים נראוּ לי כרוֹעדים בנוֹגה הירח. רוּח קרירה נשבה מן השׂדוֹת והביאה בכנפיה כמה קוֹלוֹת מסתוֹריים, וּבתוֹכם קישקוּש משאיבוֹת וגם קריאוֹת אדם, שהיוּ כוּלם באוֹזני כחוֹזר של ניגוּן אחד.

הגפתי את תריסי שני החלוֹנוֹת ושכבתי במיטה המרוּוחת והמנדפת ריח של כבסים חדשים. זכרתי לטוֹבה את בעלת הבית על הניקיוֹן, הטעם והסדר היפים שבחדר, וּמיד נרדמתי מתוֹך רגש טוֹב וקל: “סוֹף סוֹף לא הרע לי יוֹלס בשלחוֹ אוֹתי הנה…”

וּכשהקיצוֹתי לקוֹל צפירוֹת רבוֹת, שנשמעוּ מעברים שוֹנים,

הפציע כבר אוֹר היוֹם בעד התריסים. אוֹר רענן וטוֹב. הבטתי אל שעוֹני: חמש. חלל החדר התמזג עם רשמַי מאתמוֹל בקרית הנפט ושכבתי תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל. מה עתיד להיוָסף כאן על פקעת חיי, המתגלגלת ללא תכלית בדרכי עוֹלם?

ד

פלצ’ה, הנערה המשרתת, דפקה ענוּגוֹת על הדלת שבין חדרי לחדר האכילה, והכניסה לי על טס של עץ פת שחרית קלה: ספל קאקאו עם שני כּעכי חמאה. וּבעוֹדני יוֹשב וטוֹבל את הכּעך בספל, שמעתי בעלוֹת שתי העלמוֹת אל הגזוּזטרה. החלוֹן לצד הגזוּזטרה היה פתוּח לרוחה. יוֹכבד דיברה אל מרים בלחש, וּבכל זאת הכּרתי את קוֹלה. חיכיתי לראוֹת כמה תשהינה בחוּץ, וּכשארכוּ הרגעים ניקשתי בכפית על הטס וקראתי בלשוֹנוֹ של מר שפּיגל:

– בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, הוֹאלנה לבוֹא פנימה!

יוֹכבד פתחה את הדלת ודחפה לפניה את מרים, שהביטה לאחוֹריה וקראה: “פתיה!”. העלמה מרים היתה טיפּוּס של בת ישׂראל כּשירה, בעלת פנים עגוּלוֹת, דוֹמוֹת קצת לפני חנה, אך בהירוֹת ורכּוֹת מאד, עיניה מצבע המים מלאוֹת רגש עד להישפך, ותסרוֹקתה צנוּעה מאד. לבוּשה בפשטוּת, אך לא בלי חן.

– יסלח לי מר, – פתחה בקוֹל נעים, וּבדברה עיקמה קצת את הפה – חפצתי לבוֹא עוֹד אמש, אבל עייפה הייתי וחשתי בראשי.

– אין דבר, – עניתי – מוּטב שאכּירנה לאוֹר היוֹם. הנה הכּרתי את העלמה יוֹכבד לאוֹר הלבנה, ועתה אני רוֹאה כי שגיתי מעט.

באמת הרגשתי עתה בפניה של יוֹכבד, נוֹסף על הפיקחוּת המעשׂית וכוֹח הרצוֹן, גם משהוּ חוֹלני וּמוּזר. בעוֹמק מבטה הישר אָרבה איזוֹ סכּנה. ואמש חשבתיה לסמל הנוֹרמאליוּת. להערתי הביטה בי בסקרנוּת מעוֹרבת בקוֹרטוֹב של ליגלוּג, ולא אמרה דבר.

הזמנתין לשבת. אבל שתיהן סירבוּ.

– יגמוֹר מר את ארוּחתוֹ ונצא לדרך. רצוֹנוֹ לנסוֹע במרכּבה אוֹ ללכת ברגל? – שאלה יוֹכבד.

– כרצוֹנכן.

– לנוּ נעים ללכת ברגל, – אמרה מרים.

– וכן גם לי. הנה אקח את המשקפת. רגע אחד.

בדרך לא הרבּינוּ לדבּר. מרים הגבוֹהה מעט מיוֹכבד נשענה בלכתה על כתיפה של חברתה, כמבקשת מחסה בה. ברוּר היה, שהיא מעריצה אוֹתה. ויוֹכבד טרם תמצא עניין להסבירוֹ לי, ועל כן החרישה. יצאנוּ אל מחוּץ לעיר וּשׂדוֹת הנפט השׂתרעוּ לפנינוּ באין מעצוֹר. מרחב גדוֹל זרוּע “שאכטים” האוֹבד בערפלי האוֹפק. יוֹם הקיץ היה רך וּמבוּשׂם. משׂדוֹת הקמה ההוֹלכים בגלים מהבהבים נישׂא אוֹתוֹ ריח דק וּמגרה את התיאבוֹן, המזכיר את ריח הפּת החמה. ה“שאכטים” הקרוֹבים נראוּ בבהירוּת יתירה, מהם בצוּרת מעשינוֹת ענקיוֹת, סכוּכוֹת מכל צד בקרשים משחירים, וּמהם בצוּרת קוֹנוּסים של סוּלמוֹת ברזל. במרוֹמיהם היוּ מעין סוּכּוֹת לעוֹבדי הבאירוֹת, שישבוּ

בתוֹכן כעוֹפוֹת בקיניהם. השמיים היוּ גבוֹהים מאד, נראוּ אילוּ עוֹפוֹת חגים באויר, כמוֹליכים ידיעוֹת מ“שאכט” ל“שאכט”. מתוֹך השקט עלוּ שיקשוּקי המשאיבוֹת, הלמוּת המקדחים וקוֹלוֹת בוֹדדים של העוֹבדים, פעם מצד זה וּפעם מצד אחר.

במידה שהתקרבנוּ הגיע לאוֹזני כקוֹל ניגוּן נישׂא ממרוֹמי

“שאכטים” יחידים, ניגוּן ממוּשך וּמסוּלסל, המסתיים במלה שהיתה כעין הוֹלם חוֹתך, ולא יכוֹלתי לתפוֹס את המלה. עוֹד זה מנגן ו“שאכט” אחר עוֹנה לעוּמתוֹ באוֹתוֹ ניגוּן וּבאוֹתה מלת סיוּם. שאלתי את יוֹכבד לפשר הדבר והיא ענתני:

– מה, מר אינוֹ יוֹדע? אלה הם הקוֹדחים בבאירוֹת, עד שהם מחַבּרים צינוֹר לצינוֹר הם מוֹשכים בניגוּן, וּכשגמרוּ הם קוֹראים

“גוֹ–טוּב!”. כלוֹמר, “מוּכן!” – אוֹת לעוֹמד למטה, שיוֹריד את המקדח לעוֹמק האדמה.

– וה“שאכטים” האלה, שקוֹדחים בהם, אינם נוֹבעים “קיפיצ’קה”?

– למה לא? כל זמן שהזרם הוּא חלש מוֹסיפים לקדוֹח: אוּלי יפגעוּ בעוֹרק עשיר. הנה מר רוֹאה שם מימין את ה“שאכט” הגדוֹל, שהוּא שוֹנה משאר ה“שאכטים”, זה שלידוֹ בריכוֹת גדוֹלוֹת וּתנוּעה רבּה? זהוּ ה“אוֹיל סיטי”. רק לפני חוֹדש פגעוּ שם במעיין חזק שלא כרגיל, והשמן התחיל מקלח מן האדמה בגוֹבה של עשׂרים מטר ויוֹתר. מאוֹת קרוֹנוֹת של שמן ביוֹם. בעלי ה“שאכט”, חברה לא עשירה, לא היוּ מוּכנים לשפע כזה ולא הכינוּ בריכוֹת במידה מספקת. גם המשאיבוֹת היוּ קטנוֹת ונשברוּ מיד. וה“קיפיצ’קה” נשתפּכה בכוֹח איתנים על פני האדמה וזרמה בפלגים רחבים במוֹרד השׂדוֹת. האיכּרים הרימוּ קוֹל זועה: שׂדוֹתיהם נשחתים למשך שנים רבוֹת. שלח השלטוֹן גדוּד אנשי צבא והיוּ חוֹפרים תעלוֹת עמוּקוֹת, לכנס את השמן הזוֹרם, שלא יסַחף את השׂדוֹת, עד שהספיקוּ להקים את הבריכוֹת הגדוֹלוֹת ליד ה“שאכט”, שיקבלוּ את השמן. הנה מר רוֹאה שם את תילי העפר הארוּכים: אלוּ הן החפירוֹת שחפרוּ. אוֹמרים, כי זה עשׂרים שנה לא נמצא עוֹרק עשיר כזה. עתה החברה מתעשרת עוֹשר רב. כל יוֹם מכניס לה רבבוֹת כתרים, ואם הזרם לא ידל, אם לא יקרה מקרה של בעירה – תהיה החברה לאחת האדירוֹת שבעוֹלם – בשל ה“שאכט” האחד. אוֹמרים, שגם לבעלת ביתוֹ, למרת גוֹרדוּס, מניוֹת בחברה זוֹ, וגם היא, כמוּבן, מתעשרת עוֹשר רב.

– ולא תרצה עוֹד להשׂכּיר את החדר למר יוֹלס?

– וכי ולשם הכנסה היא משׂכּירה את החדר? – אמרה מרים כנעלבת – רק משוּם שהחדר מיוּתר ולא נעים לה לגוּר בבית גדוֹל, היא וילדה בלבד.

– ולמה לא משכתן את הגברת גוֹרדוּס לועד בית הספר? אשה עשירה כמוֹה יכוֹלה להיוֹת לתוֹעלת לבית הספר, הסוֹבל ממיעוּט אמצעים.

– ניסינוּ, – אמרה יוֹכבד – אבל לא הצלחנוּ. היא מתבּוֹללת מכּף רגלה ועד ראשה. “פתחוּ בית ספר אנגלי ואתן לכם את בני”. כך אמרה. היא היתה שנים אחדוֹת באנגליה ויוֹדעת היטב אנגלית.

– בכל זאת, צריך היה לדבּר אתה עוֹד פעם, – העירה מרים.

– אין אני אוֹהבת לעשׂוֹת נפשוֹת. “קשים גרים לישׂראל כספּחת”. כך כתוּב, כמדוּמה? – ענתה יוֹכבד בקפידה ביישנית קצת.

– אין זוֹ עשׂיית גרים, – העירוֹתי אני – כי אם החזרה למוּטב, וּבזה חייב כל אדם. “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” היא מצוה מפוֹרשת בתוֹֹרה.

– רוֹאָה אַת, יוֹכבד, קיבלת מנה. – אמרה מרים לחברתה והביטה אליה ביתר הערצה.

– רצוֹנך, דבּרי עמה אַת. אני איני יכוֹלה לסבוֹל את הטוֹן שלה. איזוֹ יהירוּת סנוֹבּיסטית!

– אבל היא אשה נחמדה, כל כך תרבוּתית! – אמרה מרים.

– נניח לגברת גוֹרדוּס ונחזוֹר אל ה“שאכטים”, – אמרתי – יוֹדעוֹת אתן: עניין הקדיחה בשעה שהבאר נוֹבעת נראה לי מאד, הרי זה כסמל יפה לאדם בן התרבוּת: אין לוֹ להסתפּק במעיינוֹ הנוֹבע במילא, ברב אוֹ במעט, אלא עליו להעמיק תמיד קדוֹח בקרקע עצמוֹ, מתוֹך מאמצים בלתי פוֹסקים, על ידי לימוּד, התעמקוּת וּמיתוּח הרצוֹן – ואז יגלה בעצמוֹ מקוֹרוֹת נעלמים.

– רעיוֹנוֹ של מר יפה בעיני, – אמרה יוֹכבד, והנאתה נמתחה בפניה בקמט של צער בצד חוֹטמה.

– גם בעיני, – הידהדה אחריה מרים, והרגש האיר מתוֹך עיניה.

“מה היה, אילוּ שילבתי את שתי זרוֹעוֹתי בזרוֹעוֹת שתי העלמוֹת הטוֹבוֹת הללוּ”, עברה בי מחשבה, אך לא הוֹצאתיה לפוֹעל. עוֹד חשתי בתנוּעה, שבה שמטה אמש יוֹכבד את זרוֹעה מזרוֹעי. “בנוֹת פרוֹבינציה!” קראתי בלבי, וּמיד תהיתי על עצמי, שהרי בעצם חיבּבתי את הפּרוֹבינציה עד מאד.

הגענוּ עד אחד ה“שאכטים”. מקרוֹב ראיתי והנה הוּא גדוֹל וגבוֹה מאד, וּלתמהוֹני מצאתי שהוּא מוּקף חלקה מגוּדרת, כעין חצר גדוֹלה המשמשת מקוֹם למכשירים וּלמעשי ברזל שוֹנים, וּמרחוֹק נראה לי כעוֹמד בתוֹך שׂדה התבוּאה. ברשוּת המהנדס נכנסנוּ לחצר. הלה היה פּוֹלני חביב, והראה לנוּ את בניין ה“שאכט”, הכניסנוּ פּנימה והראה לנוּ כל כליו וּסדריו והסביר לנוּ את כל פרטי מלאכת השאיבה והקדיחה. אף ציוה על העוֹבד בראש המגדל, שינגן לכבוֹדנוּ את הניגוּן של “גוֹטוּב!”, וזה סילסל את סילסוּליו מתוֹך השתדלוּת יתירה. בשבילי היה חידוּש בכל פרט, לא כן בנוֹת לוייתי, שהדברים היוּ ידוּעים להן יפה. הן התהלכוּ בקרבתנוּ משקיפוֹת על פני המרחב, כמשתעממוֹת קצת.

אחרי כן עוֹד עשׂינוּ סיבּוּב ארוֹך בין השׂדוֹת, ליקטנוּ דגניוֹת וּשאר פרחי שׂדה. התנאינוּ שלוֹשתנוּ בפרחים וּשׂמיחים וטוֹבי לב חזרנוּ העירה

ה

בשעה שלוֹש אחרי הצהריים נאספוּ כל תלמידי הכיתה הראשוֹנה באוּלם בית הספר (חדר גדוֹל מיוּחד בין שתי חנוּיוֹת ורחבה של עפר לפניו). בא מר שפּיגל עם עוֹד חבר מחברי הועד, וגם מן ההוֹרים המכוּבדים באוּ שניים אוֹ שלוֹשה “לכבוֹד המוֹרה החדש”, ישבוּ על ספסל אחד סמוּך לקיר וחיכּוּ. מר שפּיגל קם, ניגש אל השוּלחן, לקח את הפּעמוֹן וצילצל, אחרי כן גחן אל אוֹזני ולחש לי, שעלי יהיה לצלצל בעצמי, כי אין בבית הספר שמש בשעוֹת הלימוּד. בוֹשתי מפּני הזרים היוֹשבים וּמחכּים למוֹצא פי. השיעוּר שנתתי לילדים הסקרנים לא היה טבעי ביוֹתר (כל הזמן שאלתי את עצמי: “למה כל ההצגה הזאת לשם אדם שבא למלא מקוֹם חבירוֹ במשך ימים מספר?”), גם נכשלתי פעמיים בטעוּיוֹת מצערוֹת, אך ה“קהל” היה, כנראה, מרוּצה, כי לחצוּ את ידי אחרי השיעוּר וּפניהם היוּ כרוֹחשי טוֹב. מר שפּיגל חזר על הזמנתוֹ מאתמוֹל לבוֹא אליהם לארוּחת הערב ולא שכח להזהירני על הדיוּק, שהוּא ואשתוֹ מקפידים בוֹ.

בשעה שבע צילצלתי בעצמי לגמר השיעוּרים, ואחרי התלמיד האחרוֹן, יצאתי גם אני. אף כי החמה עוֹד לא שקעה, כבר דלק מנגד פנס הרחוֹב, ואוֹרוֹ תלוּי ברפיוֹן. בצד הרחבה עמדה חנה וחיכּתה לי.

– יתן לי מר את המפתח. השמש יבוֹא לביתנוּ לקבּלוֹ. תמיד הוּא נוֹהג כך. בבוֹקר השכם הוּא מנקה את החדר.

אחר הוֹסיפה עוֹד, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר, שהיא שלוּחה מאת מרים לבקש ממני, כי אסוּר אל ביתם לשעה הפּנוּיה, עד שאלך אל בית שפּיגל לארוּחת הערב.

– למענך, חנה, אלך, – אמרתי לה, עוֹדי מפוּזר ונרגש מעבוֹדתי. בכונה אמרתי לה כן, כדי להעמידה בניסיוֹן. ראיתי כי פניה האדימוּ מאד.

– מר אוֹהב להתלוֹצץ.

– לפעמים. אך הפעם דיברתי בכוֹבד ראש.

– גם זוֹ הלצה… יגיד לי מר, מה בעיניו אחוֹתי הגדוֹלה, מרים? אדם נפלא, הלא?

– עלמה חשוּבה, – עניתי קצרוֹת, ראוּיה לראוֹת חיים של אוֹשר.

– כן. אבל קראתי באיזה ספר, איני זוֹכרת את שמוֹ, – כי אנשים עשירי נפש אינם מאוּשרים בחיים.

– הספר לא צדק. העוֹשר שבנפשם הוּא הנוֹתן להם את האוֹשר. ואפילוּ החיים מתנכּרים להם וּמוֹנעים מהם את טוּבם – הם מוֹצאים עוֹד תנחוּמוֹת בנפשם. וּלהפך, אם אין שפע בנפש האדם פנימה והוּא צריך לקבל תמיד מבחוּץ, והחוּץ אינוֹ נוֹתן לוֹ כמה שהוּא מתאוה – והרי אין החיים יכוֹלים לתת לאדם אפילוּ את חצי תאותוֹ – הוּא מרגיש תמיד אי סיפּוּק, מחסוֹר מציק. מכאן יש ללמוֹד, למה אנשים ידוּעים נוֹטלים עצמם מן החיים בשעה שלכאוֹרה אין סיבה לכך, ולא עוֹד אלא שאחירים חוֹשבים אוֹתם למצליחים.

– מעניין מאד, – אמרה חנה ותלתה את ראשה בהירהוּרים, כשהיא צוֹעדת על ידי כמתוֹך זהירוּת של כבוֹד.

לאחר רגע של שתיקה, ואנחנוּ כבר קרוֹבים לאכסניה, עמדה ונשׂאה פניה:

– וּמי משלוֹשתנוּ, האחיוֹת, הענייה בנפש?

– ובכן אין גם אחת ענייה בנפש. אשה אחת אני מכּיר פה, בקרית הנפט, שהיא ענייה בנפשה – וגם אוּמללה.

– מי היא?

– הגברת גוֹרדוּס.

– איך? מר כבר הכּיר אוֹתה כל כך? הוּא שׂוֹחח עמה?

– לא. אבל זהוּ הרוֹשם שעשׂתה עלי. בטוּחני שאיני טוֹעה.

– ואנחנוּ חשבנוּ אוֹתה לאשה מעניינת וּשׂמיחה בחייה, אף על פי שבעלה עזבה.

– מעניינת – ייתכן. העניים על פי רוֹב מעניינים יוֹתר מן העשירים.

– מר כבר בילבל אוֹתי לגמרי. אבל אין פלא: איני מפוּתחה ואיני מבינה הרבה…

ליטפתיה בעיני, ואלמלא חששתי, שמא יראוּ ברחוֹב, הייתי מעביר ידי על לחיה, כה נגע תוּמה עד לבי.

בחדר המזיגה, אל השוּלחן, עמד עתה האב. יהוּדי צנוּם כבן חמישים, גבוֹה וּבעל זקן קלוּש, זרוּע שׂיבה, ועיניו ישרוֹת ועצוּבוֹת, דמוּת צלמה של שׂרה. האלמן היה בוֹלט מכל מהוּתוֹ. הוּא עצמוֹ שירת את מעט האוֹרחים שעמדוּ וישבוּ בחדר, כי לבּנוֹת נתן הערב חוּפשה מעבוֹדתן. חנה הציגה אוֹתי לפניו, והוּא הוֹשיט לי את ידוֹ הרזה והרכּה מעל לשוּלחן ואמר שתי מלים עבריוֹת בהברה האשכּנזית, מבוּיש קצת, אך עיניו מלאוֹת חיבּה. אחר הוֹליכתני חנה דרך מסדרוֹן עקוּם, עד ששמעתי קוֹלוֹת עליזים של עלמוֹת אחדוֹת, וּמיד פתחה לפני את הדלת ונכנסתי החדרה, והיא אחרי.

העלמוֹת קיבלוּני בקריאוֹת שלוֹם וּפינוּ לי מקוֹם ליד השוּלחן העגוֹל, המוּקף כיסאוֹת נמוּכים. לא ידעתי מה אעשׂה. ישבתי וחייכתי לכוּלן. מלבד האחיוֹת ריינמאן היוּ שם עוֹד שלוֹש אוֹ ארבע עלמוֹת, ויוֹכבד בתוֹכן. התוַדעתי לחדשוֹת. התלוֹצצנוּ קלוֹת ונכנסנוּ בשׂיחה על הלימוּדים, שנתחיל בהם מחר. יוֹכבד הרצתה על מה שלמדוּ עד עתה וּמה שרצוּי להן ללמוֹד מכאן ואילך. התאוֹננה, אגב, על ספר ההיסטוֹריה של פרנקל, שבמידה שלוֹמדים ממנוּ יוֹתר, יוֹדעים פחוֹת היסטוֹריה, כי לשוֹנוֹ והרצאתוֹ מטשטשוֹת את

העוּבדוֹת והרעיוֹנוֹת. הסכּמתי ברצוֹן לדעתה ויעצתי להן להסתפק בספרוֹ הקטן של א. ז. רבינוֹביץ, אף על פי שהוּא נוֹעד לקטנים. אפשר יהיה למלא וּלהוֹסיף. גרץ-שפ"ר מפוֹרט יוֹתר מדי בשבילן, וגם לשוֹנוֹ אינה מצטיינת בפשטוּת יתירה. וכן יעצתי להן להזמין את מבחר הספרוּת של טביוב לשם קריאה שיטתית בספרוּת ההשׂכּלה. וּבספרוּת ימינוּ נתרכּז בעיקר בקריאת כתבי אחד העם, ביאליק וּברדיצ’בסקי, אוּלי נוֹסיף גם את פייארבּרג. כל הזמן שדיברתי הקשיבוּ כוּלן כתלמידוֹת קטנוֹת.

שׂרה התחמקה בחשאי ושבה עם טס קטן ועליו כוֹס שיכר, וּבקערית קטנה אפוּנים עשׂוּיים במלח וּבפילפל. זכרתי כיבּוּד זה בעיירתי בלילוֹת “שלוֹם זכר”. הא העמידה את הטס לפני וישבה חשאית בכיסאה.

– בבקשה לשתוֹת, – אמרה מרים, וכוּלן הסתכּלוּ וחיכּוּ שאשתה.

ואתן? – שאלתי את המסוּבּוֹת.

– לא, אנחנו איננוּ שוֹתוֹת אלכּוֹהל. – אמרה יוֹכבד, כמסבירה דבר המוּבן מאליו.

השיכר הפילזני היה קר וטוֹב והאפוּנים חריפים-מלוּחים וּנעימים לחיך. שתיתי שליש הכוֹס וּמחיתי פי במטפּחת. הרציתי לפניהן על מידוֹת שוֹנוֹת בשוֹתי שיכר. הן נהנוּ וצחקוּ. וּכשכּיליתי לשתוֹת את כוֹסי, הבטחתי בשעוֹן.

– אם כן, מחר בשעה שבע ורבע, בבית הספר.

– כן, אנחנוּ נוֹדיע לשאר החבירוֹת, כוּלנוּ נבוֹא.

– וּמי מכן תתנדב ללווֹתני אל מר שפּיגל?

– כוּלנוּ, – אמרה שׂרה.

– לא, לא, – עניתי – קטוֹנתי מכל הכבוֹד הזה. באמת יכוֹל אני ללכת בעצמי. הרי את הדרך אני יוֹדע מאתמוֹל.

– טוֹב, תלוהוּ אפוֹא הפעם מרים. אַת רוֹצה? – אמרה יוֹכבד.

– בחפץ לב.

קמתי וּמרים קמה גם היא. נפרדתי מן העלמוֹת הנלבּבוֹת ויצאנוּ בפתח היוֹצא מן המסדרוֹן אל סמטת הבית, וּמשם אל הרחוֹב.

ו

העבוֹדה בבית הספר, אף על פי שבעיקרה לא היתה לפי רוּחי, לא חסרה גם נעימוּת מה. אם משוּם שהייתי פנים חדשוֹת בעיר אוֹ שבאמת נשׂאתי חן מעט בעיני הילדים – הם שמעוּ את תוֹרתי הדלה ברוֹב קשב, והעיקר, בעיניים מלאוֹת תוֹם וחמימוּת לב. לפעמים שמעתי את לחשה של אחת הילדוֹת אל חברתה היוֹשבת לפניה: “אַל תסתירי, אני רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ”. אז השתדלתי לעמוֹד כך, שהילדה תראני. פעם בעברי בערב על חבוּרת ילדוֹת שהתגוֹדדה בפינת הרחוֹב, לקחה אוֹזני שׂיחה קצרה, שנתקטעה מיד כשהרגישוּ בי. הן התוכּחוּ כנראה על השאילה, מי משנינוּ, יוֹלס אוֹ אני, מוֹרה טוֹב יוֹתר. עוֹד תפסתי את הדיאלוֹג הזה: “אני אוֹמרת לך, הלואי שהמוֹרה הזה כבר יישאר פה תמיד”. – “לכי, אַת טיפּשה גדוֹלה. הלא צריך שאבּא של מר יוֹלס יהיה בריא, ואז הוּא ישוּב הנה”. בכלל צייתוּ לי הילדים בכל דבר שביקשתי מהם, וּברחוֹב היוּ מברכים אוֹתי בחיבּה גלוּיה, כשׂמיחים שאני שייך להם. גם מר שפּיגל מסר לי בשם כל חברי הועד על הצלחתי “היוֹצאת מן הכלל”. ואני לא יכוֹלתי לשׂמוֹח על הצלחה זוֹ, כי לא חפצתי בה, וגם הרגשתי את עצמי כמקפּח בבחינת מה את חבירי הטוֹב, השרוּי שם בצער וּבפחד.

אך אם אל לימוּד הילדים התיחסתי בקלוּת לב, הנה העבוֹדה ב“קוּרס הגבוֹה” דרשה ממני מאמץ ידוּע. מצד אחד צריך הייתי להכין את החוֹמר הנלמד (אחדוֹת הגיעוּ כבר למדריגה הגוּנה בידיעוֹת היהדוּת, וּביוֹתר היתה עלי אימתה של יוֹכבד), וזה היה לי לעוֹל כבד יוֹם יוֹם, וּמצד שני נטל עלי לעמוֹד על משמר היחסים ביני וּבין עשׂר הנערוֹת הבוֹגרוֹת, שכּל אחת היתה בעיני כעוֹלם בפני עצמוֹ. וּביוֹתר גרמוּ לי אי מנוּחה הקטנה חנה ויוֹכבד הגברית: הראשוֹנה בחן פניה וּבטוֹהר רגשה, שהפחידני מעט, והשנייה במבטה השוֹקט והבוֹחן וּבדרכה לגלוֹת את דעתה בישרוּת וּבפשטוּת עד כדי שיעבוּד קל. דוקא מרים, האידיאליסטית, ה“כשרוֹנית”, המתרפּקת על ארץ ישׂראל, לא העסיקה אוֹתי במאוּמה.

שעה של קוֹרת רוּח, כעין הפשרה שבנפש, היתה לי בחדר הקטן, שמאחוֹרי חדר המזיגה, בחברת חמש אוֹ שש החבירוֹת של “הקוּרס הגבוֹה”. שם, אגב שתיית כוֹס השיכר עם האפוּנים המלוּחים, אוֹ התמד המתוֹק עם רקיקי תפוּחי האדמה, ועישוּן הסיגאריה הטוֹבה, יכוֹלתי לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי, להתבדח, לשמוֹע הערוֹת אישיוֹת (העלמוֹת נעשׂוּ “נוֹעזוֹת” יוֹתר), והכוֹל מתוֹך טהרת הלב וּפשטוּת היחסים, שהיטיבוּ ללבי. בן ימים אחדים נוֹצרה איזוֹ אינטימיוּת משוּתפת ביני וּבין כל החבוּרה, ואף על פי שבחוּץ וּבכיתה ראיתי תמיד את חנה ואת יוֹכבד, בחדר וּבחבוּרה הלהגנית נתחלק רגשי כמעט בשוה בין כוּלן, ונוֹח היה לי בכך. אבל אחרי ישיבה של שעה אוֹ יוֹתר היתה באה כעין תזוּזה בפנים והרגשתי צוֹרך לקוּם ולשוּב הביתה, אל חדרי שבבית הגברת גוֹרדוּס. מלוּוה על ידי אחת אוֹ אחדוֹת מן החבוּרה, הלכתי קלוֹת וּנעימוֹת ברחוֹבוֹת הליליים, יוֹצא משטח האוֹר של פנס החשמל אל אזוֹר האפלוּלית וּלהפך, חש במבטיהם הטוֹבים, חסרי הקנאה, של העוֹברים והשבים, מספּר בלב קל, עוֹבר על גשר הקרשים תחת העצים האחדים, המרשרשים בעליהם בקוֹל רזים, ועם מעלה הגבעה נפרד מתוֹך לחיצת יד כשירה וּפוֹנה אל המדריגוֹת העוֹלוֹת אל הגזוּזטרה המוּצפה אוֹר הלבנה, וּבתוֹכה חלוֹני האפל וּבצידוֹ חלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס מוּאר מבפנים באוֹר חזק.

למראה החלוֹן הזה היה כל ההוֹוה והרוֹחש שם למטה, בקרית הנפט, עם בית הספר ועם הילדים ועם “הקוּרס הגבוֹה”, ואפילוּ החדר בבית ריינמאן, כמוֹ שוֹקע בעלטה, והמחשבה ניתקת משם ונאחזת בה, באשה הגדוֹלה, רמת התסרוֹקת השחוֹרה, בעלת הגבּוֹת המלוּכּדוֹת על אַפּה והסנטר הבוֹלט במרץ רצוֹני.

רק פעמיים אוֹ שלוֹש דיברתי עמה רגעים מספּר על סף חדרי (היא פתחה את הדלת מחדר המיטוֹת אוֹ מחדר האכילה ועמדה לשאלני, אם לא אחסר מה מצוֹרכי דירתי), אך המעט הזה, יחד עם מה שקלטתי מדברי העלמוֹת, נצטרף בדמיוֹני לציוּר דמוּת כמעט מוּגמר: אשה, שיסוֹד נפשה הוּא השיעמוּם. נישׂאה לאיש כשהיא מבוּגרת יוֹתר מן המידה, לאיש חלש וחם המזג, אשר לא הכּירה קוֹדם, וּקרירוּת מזגה יחד עם גוֹבה מבטה גרמוּ לוֹ רוֹגז מוֹסיף והוֹלך. גם הילד הנוֹלד לא הפשיר בנשימתוֹ החמה את האויר הקר אשר בבית. השוּתפוּת בחנוּת עם אחיה השפּילה אוֹתוֹ, כי קטן היה מגיסוֹ ולא תקיף במסחר. וכך היה ברוֹב הימים לצחוֹק בעיני המשפּחה. וגם היא, אשתוֹ, כינתה אוֹתוֹ בכינוּיי הקטנה מתוֹך ליגלוּג מה. ילד שני לא בא, מפני סירוּבה ללדת עוֹד. וכן נוֹלדוּ מחשבוֹת בלב הבעל הקטן, והמחשבוֹת גברוּ מיוֹם ליוֹם. ויוֹם אחד נתגלע ריב חריף בינוֹ וּבין גיסוֹ בחנוּת, במעמד לקוֹחוֹת מן הנוֹכרים, וּבלב האיש גמלה ההחלטה: להימלט. לקח כמה מאוֹת זהוּבים במזוּמנים וּבבאנק עשׂה ניכּיוֹן של שטר חתוּם על ידי הפירמה, ועם כל הסכוּם התחמק מן העיר, ואיש לא ידע את מקוֹמוֹ. האשה היתה נדהמה מתחילה. העלבוֹן היה צוֹרב בנפשה: הוּא, הקטן, החלש, הלא יוּצלח עשׂה לה וּלאחיה מעשׂה כזה! לא ייאמן! אִמה, הגדוֹלה והתקיפה, גדוּשת קפדנוּת של זקינה, קיללתהוּ קללוֹת נמרצוֹת ואמרה, שהיא הכּירה בוֹ את המנוּול למן היוֹם הראשוֹן אחרי החתוּנה. אחיה ניסה לרדפוֹ על ידי המשטרה החשאית, וּכלוּם לא עלה בידוֹ. היא סגרה את עצמה בבית היפה (הוּא נבנה על ידי מהנדס מכרוֹת שוידי, והיא קנתהוּ ממנוּ אחרי בריחת בעלה) ואת יחסה אל האיש העבירה על בנוֹ: כי דוֹמה היה לוֹ בכוֹל, חוּץ מן העיניים והגבּוֹת המלוּכּדוֹת מעל לאף. הגבוֹת הללוּ היוּ ניגוּד בוֹלט לפנים הרכּים ולסנטר הקטן, חסר הרצוֹן. בכל פּנייה שפנתה אליו היה משהוּ של טינה ושל בוּז. אך דוקא משוּם כך חיבּבתי אני את הנער, וּברצוֹן הייתי מעכּבוֹ בגזוּזטרה אוֹ בחוּץ, שוֹאלוֹ לשלוֹמוֹ וּללימוּדיו וּמתבוֹנן ברחמים בצירוּף הניגוּדים שבפניו

המקוֹריים. הוּא היה עצוּב רוּח ושתקן, ואף כי ראיתי שהוּא הוֹגה לי מעט חיבּה בדבּרי אליו, היה משתמט מלהזדמן עמי, כחוֹשש, שמא יתגלה לי איזה סוֹד.

אוֹתוֹ ערב, סמוּך לאחת עשׂרה, שבתי לביתי, גוֹרר אחרי מעט מן הדיכדוּך הקוֹפץ עלי תמיד בהישארי לבדי. בחלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס היה אוֹר גדוֹל, אך דממה כבידה עטתה את הבית. העליתי את מנוֹרת השוּלחן, וישבתי לתקן את גל המחבּרוֹת שהבאתי מבית הספר, עבוֹדה שהיתה לי למוֹרת רוּח וּלרוֹגז עד כדי כאב גוּפני, ואחרי כל שלוֹש אוֹ ארבע מחבּרוֹת, מוּכרח הייתי להפסיק וּלדכּא את ההתנגדוּת שבנפשי. עוֹד אמרתי לקרוֹא מאמר גדוֹל ב“על פרשת דרכים”, שהטלתי על ה“קוֹרס הגבוֹה” וּלמחר קבעתי שׂיחה עליו. האויר בחדר היה חסר תנוּעה וחם מאד, וּבעד החלוֹן הפתוּח של שׂדוֹת הנפט זרמה רק דממה דחוּסה. העיר שכנה למטה, מן הצד השני של הבית, ולא הגיע משם כל קוֹל. אוֹרוֹת ה“שאכטים” פּירפּרוּ מתוֹך המרחב כמוֹ מתוֹך יאוֹר ענקי חתוּל בערפל דק. רק לעתים רחוֹקוֹת נשמע ממרחק רב כעין קוֹל אדם קוֹרא, והדממה נאטרה שוּב על המרחב. רמשׂים קטנים אחדים, ירוּקים וקפצנים, שנמשכוּ מבחוּץ על ידי אוֹר המנוֹרה, רחשוּ בזריזוּת על עיגוּל האוֹר ועל חלקת המחברת הפתוּחה לפני. גירשתי אוֹתם והם חזרוּ בעקשנוּת. הייתי עייף וראשי נמשך למטה, כמעט צנח על המחברת. והנה – נקישת אצבע קלה על הדלת. מצד חדרה של בעלת הבית.

– לבוֹא! – קראתי בקוֹל מוּרם שלא כטבעי. הגברת גוֹרדוּס הוֹפיעה בריוח הפתח שנפתח כמעט, כל גוּפה נתוּן בקאפּוֹט ארוֹך, נגרר על הרצפה, מרוּכס בכפתוֹרים קטנים בקו ארוֹך למן הצואר ועד לשוּליו.

– יסלח לי, הנערה הכינה הכוֹל? היא מיהרה היוֹם והקדימה ללכת וחששתי, שמא שכחה מה. יסלח עוֹד פעם. ליל מנוּחה!

הדלת נסגרה והפעם במפתח. אך האוֹר החזק הוֹסיף להסתנן בעד המסך אשר על אשנב הדלת מלמעלה.

ניסיתי להמשיך בהגהת המחברוֹת, אך אחרי שניים שלוֹשה שירטוּטים תחת הטעוּיוֹת לא תפסתי עוֹד כלוּם מן הכתוּב ונשתקעתי בהירהוּרים על האשה שמעֵבר לדלת הנעוּלה. ראיתי ברוּחי את ערשׂוֹ של הנער בפינת החדר, והוּא שוֹכב בה הפוּך וּמגוּלה רוּבוֹ מפּני החוֹם. היא יוֹשבת עדיין בקאפּוֹט בתוֹך כוּרסה בעלת מעטה משי כחוֹל, תחת מנוֹרה דוֹלקת על כּן גבוֹה, וקוֹראת רוֹמן גרמני אוֹ אנגלי. חפצתי לחדוֹר מעט אל מוֹחה של האשה הבוֹדדה הזוֹ, ולא ידעתי איך. אוּלי אקיש על הדלת ואשאלנה, אם אין רצוֹנה לשׂוֹחח מעט. הן גם אני רציתי לשׂוֹחח בעיר זוֹ, אחרי שלוֹשת ימי שבתי בה, עם אדם, שאין לוֹ עסק לא עם בית ספר ולא עם עברית ואף לא עם עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל. אבל לא יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת. עם כל מה שחבירי חשבוּני לאדם חוֹפשי וּבעל העזה, רגש הבוּשה עוֹד היה המנצח ברגשוֹתי. ואיך אטיל את עצמי לשׂיחה בשעת לילה מאוּחרת על אשה זרה, הנוֹשׂאת גוֹרל חיים מוּזר בשתיקה, כמעט ברגש נכר, בתוֹך סביבה של אנשים, הנראים כוּלם כזרים לה? אלמלא נעלה, לפחוֹת, את הדלת במפתח.

קמתי וניגשתי אל החלוֹן, נשענתי על סיפּוֹ והוֹצאתי חצי גוּפי החוּצה. המרחב הכחוֹל-האפרוּרי, הזרוּע כוֹכבי ה“שאכטים”, היבהב לעיני היבהוּב של מסתוֹרין. הערפל זחל בשפל בתנוּעוֹת משוּנוֹת אך מוּחשוֹת מאד. צללי המגדלים נראוּ ככתב רזים בתוֹך ספר הלילה. נחירי התרחבוּ ושאפוּ את ריח האדמה הזאת, הרווּיה שמנוּנית כהה, נוֹחה להתלקח. אך יחד עם הריח הזה, המדוּמה יוֹתר ממוּחש, בא אל אַפּי ריחם המתוֹק של הורדים הלוֹפתים בשׂריגיהם את עמוּדי הגזוּזטרה, המוּארה באוֹר שני החלוֹנוֹת, שלי ושל הגברת גוֹרדוּס. עתה הטיתי אוֹזני לצד החלוֹן ההוּא והקשבתי רב קשב. מתוֹך הדממה הגיע מזמן לזמן קוֹל הפיכת דף של ספר, קוֹל רעש ברוּר של נייר. התנערתי בשׂמחה: אם כן לא טעיתי. היא קוֹראה ספר, וּבודאי רוֹמאן צרפתי מתוּרגם גרמנית. מי יוֹדע אם אין זה הרוֹמן “מאפילה לאוֹרה” של אוֹני מהוֹצאת הרוֹמאנים של אנגלהוֹרן! מחשבתי דבקה פתאוֹם כוּלה באשה מתוֹך חיל פנימי, סתוּם, מענה. והרעיוֹן לנסוֹת דפוֹק על דלתה חזר בי פעמים אחדוֹת, אף כי ברוּר היה לי בתכלית הבירוּר, שלא אעשׂה זאת.

והנה, כמעַנה על מחשבוֹתי, נשמע טיקטוּק של כפתוֹר חשמל וּמחצית הגזוּזטרה כהתה פתאוֹם. האוֹר בחדר הסמוּך כּבה. כמוֹ מתמהוֹן

פתאוֹם נתחדד קשבי ושמעתי את רגלי האשה מתהלכוֹת בחדר על השטיח הגדוֹל הלוֹך ושוֹב. יכוֹלתי להישבע, כי זרוֹעוֹתיה משוּלבוֹת על חזה בלכתה ועיניה עצוּמוֹת בצער. הפכתי את פּני מן החלוֹן והסתכּלתי בדלת. אז ניגשה האשה והוֹרידה את הוילוֹן על החלוֹן הפתוּח, חזרה וּפשטה את הקאפּוֹט, ישבה על דוֹפן המיטה, חלצה את הסנדלים והעמידתם תחת שידת הלילה ושכבה על המיטה, כשסדינה מקוּפּל חציוֹ ולא התכּסתה. הפּרטים האלה היוּ ברוּרים לי, כאילוּ ראיתים בעינַי ממש.

ביד אחוּזת עוית הוֹרדתי גם אני את וילוֹני, כּיבּיתי את המנוֹרה והתפּשטתי את בגדי לשכּב.

ז

למן הלילה ההוּא לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן האשה. לא שחמדתי אוֹתה; רחוֹק הייתי מהרהר בה הירהוּרי עבירה. גדוֹלה היתה ממני בתריסר שנים, וגם כל עצמה וּמראה לא היוּ לפי טעמי. לא היתה בלבי כל חיבּה לנשים גדוֹלוֹת רבּוֹת מרץ המוֹשלוֹת בבעליהן. אבל גוֹרלה של האשה לא נתן לי מנוֹח. מה שנקבע בלבי על דמוּתה נשאר איתן, אך חפצתי יוֹתר מזה, חפצתי לשמוֹע מפּיה את סיפּוּרה, חפצתי לראוֹתה יוֹשבת ממוּלי, מביטה בי באמוּן וּמגלה לפנַי את נפשה הריקה, אוֹ כמוֹ שאמרתי לחנה הקטנה, נפשה הענייה. ניעוֹרה בי בעוֹז תאותי הישנה: לחיוֹת את גוֹרלם של אחירים. ואוּלי היה בזה גם משהוּ מרצוֹן רע: להשפּילה קצת על מה שעוֹללה לבעלה הקטן, החלש. אף כי ידעתי, מאידך גיסא, שהיא כבר לקחה כפליים בחטאוֹתיה. בין כה וּבין כה – חיכיתי לוידוּיה של הגברת גוֹרדוּס. וידעתי כמעט ברוּר, שהוידוּי לא יאחר לבוֹא. גם החשש, שמא יחזוֹר בינתיים חבירי, נתבּטל, כי קיבלתי ממנוּ מכתב קצר, שבּוֹ הוּא מוֹדיעני על מצב אביו שהחמיר מאד, וגם הוּא גוּפוֹ חוֹשש שהוּא “ערב מחלה”, והלואי שיוּכל לחזוֹר מעתה בעוֹד שני שבוּעוֹת. מידת האמת מחייבת אוֹתי להוֹדוֹת, כי הצטערתי על צערוֹ של חבירי, אבל לא הצטערתי על איחוּר שוּבוֹ.

נקראתי לישיבה דחוּפה אל ביתוֹ של מר שפּיגל, ישיבה משוּתפת של ועד בית הספר עם חבירוֹת אחדוֹת מן “הקוּרס הגבוֹה” בעניין חשוּב מאד: חגיגת גן לטוֹבת בית הספר. מצב הקוּפּה הוּא בכל רע, ואם לא ימהרוּ “לתקן את בּדקה, ייבּרא משבר קשה”, כלשוֹנוֹ של מר שפּיגל בפתיחתוֹ. מוּבן, שהעלמוֹת (שתי בנוֹת ריינמאן הגדוֹלוֹת, יוֹכבד ועוֹד אחת) הציעוּ מיד לערוֹך את החגיגה המסוֹרתית (הם קראוּ לה “פסטין”). אין להעלוֹת על הדעת שבית הספר “יסבוֹל מחוֹסר אמצעים”. הן נכוֹנוֹת לקבל על עצמן כל עבוֹדה קשה, וגם תצרפנה לעבוֹדה בחוּרים אחדים מבחוּרי הקריה. את כל צוֹרכי החגיגה יאספוּ מתוֹשבי המקוֹם, בצוּרת תרוּמוֹת, כמוּבן. הן גם תלכנה מבית לבית למכוֹר כרטיסים. אבל גם חברי הועד צריכים להוֹשיט ידם לעזרה. ראשית, יקנוּ נא אילוּ חפצים יקרים, שישמשוּ כוֹח מוֹשך ל“טוֹמבּוֹלה”, ושנית ישפּיעוּ נא על הגבירוֹת שלהם, שתאפינה אילוּ “טוֹרטוֹת” יפוֹת. כלים וצעצוּעים יקבלוּ מן החנונים לרוֹב. הנה מר גוֹרדוּס, בעל החנוּת The great Mikado, הבטיח לתרוֹם עגלת ילדים מהוּדרת, אנגלית. זוֹ תמשוֹך את כל הזוּגוֹת הצעירים, אוֹהוֹ! והמשׂחק ה“מסע לארץ ישׂראל” – אוֹצרוֹת אפשר יהיה להכניס. וּכבר באוּ בדברים עם ראש האזרחים (פּוֹלני אנטישמי, אבל בפני מרים ויוֹכבד לא יכוֹל היה לעמוֹד) והוּא נוֹתן להן את גן העיר בחינם. מעט קוֹנפיטי וסרפאנטין נשאר להם עוֹד מאשתקד, והשאר יקבלוּ אצל החנוני הכט. בנוֹ הבטיח להן חמישים חבילוֹת מכל מין. יש רק להתפּלל למזג אויר יפה, ליוֹם שלא יהא בוֹ גשם, כמוֹ בשנה שעברה, שהגשם קילקל שני שלישי ההכנסה. “בעבוּר ידידנוּ מר רוּדוֹרפר, איש משׂכּיל בכל דרכיו, ימנעוּ מים מן השמיים”, אמר מר שפּיגל ברוֹב חריפוּת. בקיצוּר, הוּחלט לערוֹך את ה“פסטין” ביוֹם א' הבא, יוֹם שבּתּם של נוֹצרים, כדי שגם הם יבוֹאוּ, בפרט המהנדסים והפקידים, שאין כסף נחשב בעיניהם. אין דבר, פרוּטתם כּשירה והם אוֹהבים לבלוֹת עם צעירוֹת יהוּדיוֹת. שׂרה אמרה, שאין זה יפה ואין צוֹרך להזמינם כלל. אבל יוֹכבד עמדה על כך בכל תוֹקף. הם, הבחוּרים הנוֹצרים, ייפּגשוּ שם עם אוֹתן העלמוֹת, שהם רגילים להיפּגש עמהן גם בלאו הכי. ואילוּ האחירוֹת, כלוֹמר, בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה”, אין סכּנה בשבילן. הן יוֹדעוֹת את מקוֹמן ואת כבוֹדן. לעוּמת זאת תגדל על ידי כך ההכנסה כפליים, ואין לזלזל בסכוּם כזה בשעה של מצוּקה לבית הספר.

בקיצוּר, החגיגה נקבעה ליוֹם א' הבא, וכל הנאספים קיבלוּ על עצמם להתפּלל למזג אויר יפה. נבחרה ועדה מצוּמצמת, ועלי הוּטל להיוֹת היוֹעץ בענייני קישוּט הגן. לשם זה הוּסכם, כי מחר בבוֹקר נצא אל הגן לראוֹת מה אפשר לעשׂוֹת, כדי לפאר את החגיגה במידה הראוּיה.

הגן היה מחוּץ לעיר, הרחק כשלוֹשה קילוֹמטרים מן המרכז, כי שם נמצאה חלקת שׂדה, שהשאיר מהנדס אנגלי שמת בלא יוֹרשים (הוּא אמר להקים לוֹ שם בית וּמשק), ואוֹתה הוֹכיחה הנהלת העיר לגן ציבוּרי. רק לפני חמש שנים ניטע הגן, ואף על פי שהשתדלוּ להעתיק שמה נטיעוֹת מגוּדלוֹת, עוֹד היוּ רוֹב העצים רכים ודלי צל, מלבד אחדים יוֹצאים מן הכלל. היוּ שם ערוּגוֹת פרחים נאוֹת עשׂוּיוֹת בצוּרוֹת שוֹנוֹת, קערוּריוֹת כאגנים

וגבנוּניוֹת כמגינים. היתה גם בריכת מים גדוֹלה למדי, עם מסגרת של שיש וּמזרקה קטנה בתוֹכה, חסידה מפשלת מַקוֹר עוֹמדת על עמוּד של צדפים. במי הבריכה התרוֹצצוּ דגים קטנים, בתוֹכם דגי זהב אחדים. הגן היה מוּקף גדר של שׂוֹכוֹת ותיל מתוּח ביניהן, וכל הגן נראה מבחוּץ. העירוֹתי על זאת את חברי הועדה, ויוֹכבד ענתה כנעלבת: מוּבן, שזה יסוּדר, איש לא יראה דבר מבחוּץ. יש להם לוּחוֹת נייר, שהם מעמידים לכל אוֹרך הגדר וּמהדקים אוֹתם בחוּטי ברזל. העיקר שיהיה יוֹם שמש. אם ירד, חלילה, גשם, יתמקמקוּ הלוּחוֹת ונפלוּ באמצע החגיגה, כמוֹ שקרה לפני שנה. “אַת זוֹכרת, מרים, איזה מראה עלוּב היה לגן?” אוֹרך הגן היה כשלוֹש מאוֹת מטר ורחבוֹ כמאה. עברנו את כוּלוֹ ושמעתי את כל “התוֹכניוֹת המסוֹרתיוֹת” לסידוּרוֹ. לא היה לי להוֹסיף הרבה. העירוֹתי רק שתיים או שלוֹש הערוֹת, שנתקבלוּ, כמוּבן, ברצוֹן, אף כי בלי התלהבוּת.

עד יוֹם החגיגה נשארוּ עוֹד חמישה ימים, והשבּת בתוֹכם. כיון שהגן הוּא רחוֹק מן העיר ועוֹרכי החגיגה אינם אדוּקים, חלילה, אפשר יהיה לעשׂוֹת שם כמה עבוֹדוֹת בשבת. אלא שמן הראוּי להיזהר, שהדבר לא ייודע בעיר עצמה, כי סוֹף סוֹף ההכנסה היא בשביל בית הספר, וּבית הספר תלוּי בדעת הקהל, וּכשם שנוֹהגים ללמוֹד שם תנ“ך בכיסוּי ראש, כדי להוֹציא מלב המקטרגים, כך יש להישמר גם בעניין החגיגה שלא לפגוֹע ברגשוֹתיהם, אף על פי שהחגיגה עצמה פסוּלה בעיניהם והם רוֹאים בה משוּם “דרכי האמוֹרי”. מוּבן שלימים אלה בטלוּ שיעוּרי “הקוּרס הגבוֹה”, כי כל התלמידוֹת היוּ טרוּדוֹת בהכנוֹת לחגיגה, וגם השיעוּרים בכיתוֹת של הקטנים לא התנהלוּ כשוּרה, כי רוּח החג הקרוֹב לבשה את הילדים, שאין דבר נסתר מהם, והם נהגוּ קלוּת ראש בהכנת השיעוּרים, ואפילוּ בשעת הלימוּד היוּ משוּלהבים וּמתבדחים, אמנם מטוּב לב וּמתוֹך זהירוּת בכבוֹד המוֹרה. גם אני, שלא ראיתי מימַי חגיגה כזוֹ בפרוֹבינציה, הייתי קצת מעוֹרר וחיכּיתי לה בקוֹצר רוּח כלשהוּ. לא רק בשעת עבוֹדתי בבית הספר, אלא גם בשעוֹת שישבתי בחדר, היוּ באוֹת אלי העלמוֹת הטוֹבוֹת, ועמהן גם בחוּרים אחדים מ”אגוּדת הנוֹער הציוֹני", ואפילוּ מר שפּיגל עצמוֹ, לשמוֹע עצתי בנוֹגע לפרט זה אוֹ אחר. כמה שביקשתי מהם, שיעשׂוּ הכוֹל על דעת עצמם, שהרי הם בקיאים ממני בתנאי המקוֹם, וסוֹף סוֹף אין אני מוֹרה כאן, אלא ממלא מקוֹמוֹ של חבירי למשך ימים מספר – לא הוֹעלתי כלוּם. הם לא עשׂוּ קטנה או גדוֹלה בלי להימלך בי, אוֹ לפחוֹת בלי להוֹדיעני תחילה. בעצם בּידח אוֹתי הדבר.

ביוֹם השישי ישבתי בחדר האחוֹרי שבאכסנית ריינמאן, כי החדר הזה נהפך מאתמוֹל למעין “לשכּה” לכל ענייני החגיגה, ויחד עם שתי תלמידוֹת גדוֹלוֹת ותלמיד אחד מן הכיתה השלישית, שהצטיין בכשרוֹן ציירים, הכינוֹתי גליוֹנוֹת עם כתוֹבוֹת שוֹנוֹת, לתלוֹתן כשלטים במקוֹמוֹת השעשוּעים שבגן. השגחתי, שהכתוֹבוֹת, שנכתבוּ גרמנית, פּוֹלנית ועברית, תהיינה נאוֹת, והעיקר בלי שגיאוֹת. והנה התפּרצה יוֹכבד לתוֹך החדר, נלהבת מאוֹד, עד שפּיה נראה כצוֹחק בעוֹד שפּניה נראים כסוֹבלים מאיזוֹ בוּשה מסוּתרת,

וּבנשימה טרוּפה וּבקוֹל צוחני קצת קראה:

– טוֹב שמצאתי את מר. אין לנוּ גברת שתנהל את המזנוֹן. מרת שפּיגל קיבלה על עצמה, אך היוֹם התחרטה. כנראה, הרבּנית, שכנתם, השפּיעה עליה, והיא מסרבת בכל תוֹקף. נכוֹנה היא לשלם חמישה זהוּבים “פדיוֹן נפש”, וּבלבד שלא תעמוֹד ליד המזנוֹן. גם “טוֹרטה” גדוֹלה תאפה. והיא אשה בעלת צוּרה. חבל מאד! אם לא נמצא אשה כזוֹ – לא יצליח המזנוֹן. החלטנוּ אפוֹא לפנוֹת למרת גוֹרדוּס. מה דעתוֹ?

– אם רק תסכּים – אין טוֹבה ממנה.

– אוּלי ידבר אִתּה מר. הרי הוּא גר אצלה. אנחנוּ לא נוּכל להשפּיע עליה.

– טוֹב, יכוֹל אני להציע לפניה את הדבר, אף על פי שעד היוֹם דיבּרתי עם האשה עשׂר מלים, לכל היוֹתר, ואתן מכּירוֹת אוֹתה יפה.

– בטוּחה אני, שלמר היא לא תסרב.

– אני איני בטוּח, אבל אנסה. כמדוּמה, שאין בזה משוּם עלבוֹן בשבילה.

– איזה עלבוֹן? למטרה כזוֹ? ואפשר שעל ידי כך תתקרב בכלל לבית הספר ותשלח לשנה הבאה גם את בנה… אם כן, מר ידבּר עמה. אבל מן ההכרח לדעת עוֹד היוֹם את תשוּבתה.

– מיד אחרי ארוּחת הצהריים אֶכּנס אליה.

– וּבשתיים אבוֹא לקבל תשוּבה.

– אני רוֹצה מאד, שהתשוּבה תהא חיוּבית. הגברת גוֹרדוּס היא בלי ספק בעלת צוּרה. ואם לדוּן לפי סדרי ביתה – גם יוֹדעת כלכל עניין.

– היא מצוּינה! – קראה מרים, שנכנסה מחדר המזיגה ועמדה על המדוּבּר.

– אם כן בשתיים. שלוֹם רב! עלי לרוּץ אל מר שפּיגל.

והיא פּרחה לה בחיפּזוֹן, שלא כדרכה, עד כי שכחה לסגוֹר אחריה את הדלת.

ח

הגב' גוֹרדוּס קיבּלתני בטרקלינה, בסמוּך לחדר האכילה. כמדוּמה, שצבע קירוֹתיו היה חוּם. על כל פנים כּהה. וכן הרהיטים היקרים. ישבנוּ זה מוּל זה בתוֹך כוּרסאוֹת עמוּקוֹת, רפוּדוֹת אטוּן יקר, וּמבטה קוֹלע ישר אל עיני.

מסרתי לה את שליחוּתי. היא שתקה רגע, אחר הרימה את ידה לתקן את המכבינוֹת בתסרוֹקתה, השרווּל הרחב הוּפשל וגילה את זרוֹעה היפה להפליא, זרוֹע אשה מבוּגרת אך חטוּבה יפה, ואמרה בחן:

– את האמת אגיד לוֹ, מר רוּדוֹרפר: איני אוֹהבת את העסקנוּת, וגם את הנשים העסקניוֹת איני סוֹבלת. אבל נכוֹנה אני לקבל את הצעתוֹ – למענוֹ.

– לא אדע במה זכיתי, הגברת.

– אדוֹני מצא חן בעיני. אוֹהבת אני אנשים תרבוּתיים.

– נעים מאד לשמוֹע. וּבלב שלם יכוֹל אני להחזיר לה את המחמאה.

– אַל נא יחשוֹב, שיש לי איזוֹ Arrière-pensée – הוֹסיפה.

– לאנשי תרבוּת אין אלא מחשבוֹת תרבוּתיוֹת.

– אם כן, אנוּ מבינים זה את זה.

– לחלוּטין.

– אדוֹני ישתה כוֹס לימוֹנאד קר?

– ראשית הפעוּלה המזנוֹנית?

– עקיצה היא? פלצ’וּ! שתי כוֹסוֹת לימוֹנאד. גם את תיבת הביסקויט. כן, האנגלי.

והנערה הביאה על מגש נאה את הכּיבּוּד. נכנסה בקידה ויצאה בקידה.

הגברת גוֹרדוּס קמה, ניגשה אל שוּלחן קטן, מזרחי, שבזוית, והביאה קוּפסת סיגריוֹת עם גפרוּרים.

– תחילה נשתה. שיקוּי קר בחוֹם הזה אינוֹ מיוּתר.

שתיתי, וגם היא שתתה. לקחתי סיגאריה וגם היא לקחה אחת. הגשתי לה אש. בזוית פיה על הכישוּת הדקה שעל שׂפתה נשאר משהוּ מרטיבוּת המשקה, וזה הוֹסיף לה חן טבעי. השריתי עליה מבט תוֹהה.

– וּמר יוֹלס אינוֹ עוֹמד לחזוֹר מהר?

– לפי מכתבוֹ נראה, שאביו נתוּן בסכּנה גדוֹלה, וגם הוּא עצמוֹ אינוֹ בקו הבריאוּת. במצב כזה אי אפשר לדעת מאוּמה.

– כך. אדוֹני חשב להיוֹת אצלנוּ, בקרית הנפט, לכל היוֹתר שבוּעיים, והרי כבר עבר עליו כזמן הזה, ואינוֹ יוֹדע עוֹד מתי יוּכל לנסוֹע. האין הוּא משתעמם כאן?

– כלל לא. עלי להגיד לגברת גלוּי: גם העבוֹדה וגם האנשים הסוֹבבים אוֹתי גוֹרמים לי נעימוּת למעלה ממה ששיערתי. בפרט העלמוֹת הלוֹמדוֹת בערב. כוּלן חמוּדוֹת, כל אחת לפי דרכה.

– ואדוֹני אוֹהב את כוּלן, מה?

– כמעט.

– אם כן, אין סכּנה.

– אה, כלל לא.

– לדעתי, זוֹ הקטנה, בת הזקוּנים של ריינמאן, היא נחמדה.

– וּמדוּע לא העלמה יוֹכבד?

– זוֹ גברית יוֹתר מדי, ראש אינטליגנטי, אבל…

– לא נוֹצרה לאהבה…

– היא תאהב רק גבר הזקוּק לחסוּתה: זקן, אוֹ חוֹלה, אוֹ סתם לא יוּצלח.

– לגברת טביעת עין. גם אני חשבתי כך.

– אם כן, רוֹאה אדוֹני, שאיני ריקה, כמוֹ שהוּא חשב עלי.

מבטי עמד על פניה מלא תמיהה: כלוּם פיטפטה הקטנה?

– כן, אדוֹני, בקרית הנפט ה“שאכטים” מוֹליכים את הקוֹל. ואפשר הצדק אתוֹ. אני באמת אשה ללא כל תוֹכן פנימי.

ביקשתי לי עוֹגן הצלה:

– אם הגברת עלוּלה לוֹמר כך על עצמה, סימן שיש בה תוֹכן.

– חן חן. אבל אדוֹני בכל זאת אינוֹ חוֹשב כך.

היא עוֹררה בי עניין רב וחפצתי להמשיך עמה את השׂיחה בדרך זוֹ. קיויתי להביאה כך לידי הוידוּי שחיכּיתי לוֹ. אבל באוֹתוֹ רגע נשמעוּ צעדים על הגזוּזטרה וגם נפתחה דלת חדרי.

– אה, יוֹכבד. סליחה רגע! – קמתי והלכתי אל חדרי.

בחזרי אמרתי:

– באה לשאוֹל, אם הצלחתי לקבל את הסכּמת הגברת.

– עכשיו אני עוֹשׂה זאת במקצת גם למענה. היא באמת ראוּיה לכך. מסירוּת כזוֹ! והרי המטרה לעצמה נאה מאד: בית ספר לילדי עניים.

– כמדוּמה, שגם ילדי עשירים לוֹמדים שם. למשל, בנוֹ של מר שפּיגל.

– לא ידעתי. מעניין. ואני חשבתי, לפי צוּרתוֹ החיצוֹנית של בית הספר, כי לילדי עניים הוּא. באמת לא התעניינתי בכך. אשמתי היא.

– ואוּלי תסכים הגברת לשלוֹח שמה גם את בנה? הילד עוֹשׂה רוֹשם טוֹב מאד.

– את בני? אה, אילוּ היה זה בית ספר אנגלי. אני מעריצה את האנגלים. אחי ישב עשׂר שנים בלידס, ואני ביקרתי אצלוֹ פעמיים. פעם חצי שנה וּפעם שנה שלימה. הם נפלאים, האנגלים. אין עוֹד כמוֹהם אנשים המוֹשלים ברוּחם. אני מעריצה אוֹתם כטיפּוּס עליוֹן של בני אדם.

– והגברת קוֹראה אנגלית?

– כמוּבן. יש לי גם ספריה קטנה באנגלית. – והיא רמזה במבט עין אל מדף קטן מלא ספרים בכריכוֹת מהוּדרוֹת שבזוית הקיר מנגד.

– אני מכּיר את ספרוּתם, לדאבוֹני, רק מתרגוּם גרמני.

– היא נפלאה, האין זאת?

– שקספּיר – כן; וגם ביירוֹן.

– את שקספּיר לא קראתי. רק ראיתי אילוּ ממחזוֹתיו בלוֹנדוֹן. באמת לא הבינוֹתים יפה, מפּני הלשוֹן העתיקה. אדוֹני ישתה עוֹד כוֹס?

– לא, תוֹדה. אם תרשה, אקח עוֹד סיגאריה. מצריוֹת, מה?

שאפתי את העשן הדק והמגרה בנעימוּת, כשעיני נחוֹת בסקרנוּת קלה על פניה של האשה היוֹשבת ממוּלי וחיוּך אירוֹני דק משׂחק בזוית פיה, שנתיבּשה בינתיים מן המשקה. חפצתי, שהיא תדע מה שבלבי עליה. כלוֹמר, שאני משתוֹקק לשמוֹע מפּיה דברים מסוּימים על עצמה, על חייה. וּפתאוֹם הוּצתוּ פני בלהבוֹת בוּשה.

– בפעם אחרת, – אמרה הגברת גוֹרדוּס, וחיוּכה נתפּשט על רוֹב פניה. – הוּא רוֹצה לדעת את סיפוּר חיי. ידעתי. בפעם אחרת אספּר לוֹ הכוֹל, אף כי לא רב הוּא. אשה ענייה ברוּח כמוֹני – לא רב הוּא אשר עבר עליה.

דבריה לא הוֹעילוּ לכבּוֹת את הבעירה בפני, וּלהפך, הם הגדילוּ אוֹתה.

– אדוֹני, כנראה, עוֹד צעיר מאד.

– אם בן עשׂרים ושש יכוֹל להיקרא צעיר…

– כונתי היתה – ברוּחוֹ.

– גם זה לא, למרבית צערי. זה כמה שנים שאני חש בי זקנה.

– אין אדם מוּסמך להיוֹת דיין לעצמוֹ. גם בזה שאדוֹני חוֹשב את עצמוֹ זקן, יש משוּם נערוּת. וכן גם להפך. אדוֹני בודאי שׂם לב, שהזקינים ממש מתאַוים בחוּלשתם להיראוֹת צעירים.

הוּפתעתי מהערה זוֹ.

רגיל הייתי לישוֹן שעה קלה אחר ארוּחת הצהריים, וּבהגיע השעה הייתי חש עייפוּת; אבל הפעם, במסיבּתה של הגברת גוֹרדוּס, היוּ חוּשי עֵרים מאד ונכוֹן הייתי לשבת וּלדבר עמה שעוֹת על שעוֹת. גם האויר בטרקלין, המוֹאפל בחכמה וּבטעם, וּמשב האויר הקריר העוֹבר בלי הרף בין שני החלוֹנוֹת הפתוּחים, נעם לי מאד. אף מראה האשה, עם הקוים העבים, הרצוֹניים, שבפניה, היה בוֹ בשעה זוֹ משהוּ מרתק. בפרט העיניים החכמוֹת, המשׂחקוֹת את משׂחקן תחת הגבּוֹת השחוֹרוֹת, המלוּכּדוֹת בעוֹז.

– למה לא תספר לי הגברת את סיפּוּרה תיכף וּמיד? נדמה לי, ששעה יפה היא, – ניסיתי דברי אליה.

– כבר? בשׂיחה ראשוֹנה? לא, אדוֹני. סחוֹרתי אינה מן המין המוּצע מיד למכירה.

– וּבכן תכסיס של חנונית?

– מבטא חזק מדי. ג’נטלמן אנגלי לא היה אוֹמר כך בשוּם אוֹפן, הם יוֹדעים מהוּ “שוֹקינג”.

– ואין הגברת מעריכה כלל את גילוּי הלב?

– מעריכה מאד. אבל האדם מצוּוה לשמוֹר תחוּמים. רגילה אני לשכּב שעה אחרי ארוּחת הצהריים. גם אדוֹני, כמדוּמה, רגיל בכך. אם כן…

– האין זה “שוֹקינג”?

– האין זה גילוּי לב? חשבּוֹננוּ מאוּזן…

קמתי מן הכוּרסה. גם היא קמה. שׂמלתה השתפּכה כגל נוֹזל עד ראשי נעליה. קוֹמתה היתה מלכוּתית, והיא נראתה לי הפעם יפה.

– נשתדל להרבּוֹת את ההכנסה מן המזנוֹן, – אמרה – אם רק לא יהיה גשם.

– נשתדל שלא יהיה.

– בתפילה? נראה, ששׂפתיו לא התפללוּ זה שנים רבּוֹת.

– הגברת מייחסת כפירה למוֹרה עברי?

– העברים של הזמן הזה!

נשקתי את ידה. יד יפה מאד. אצבעוֹת ארוּכוֹת וּמטוּפּחוֹת, נשיוֹת מאד, בניגוּד לפניה.

פּרשתי את חדרי ורגשוֹתי נבוּכים.

ט

אפשר לשער, שכאן מתחיל רוֹמאן ביני וּבין הגברת גוֹרדוּס. ולא היא. נעים היה לי לבלוֹת שעה אוֹ יוֹתר בחברתה, אך יוֹתר משמיעת סיפּוּרה לא שאלתי ממנה. ולא עוֹד אלא שידעתי, כי אחרי וידוּיה יהא לי נוֹח בלעדיה.

יוֹם החגיגה התחיל בשמש עוֹלה על שמיים בהירים מאד. ראיתי זאת, כי השכמתי קוּם. לא רק בגן העיר הרחוֹק, אלא גם ברחוֹבוֹת העיר גוּפה ניכּר החג מאז הבוֹקר. התהלכוּ זוּגוֹת אחדים של ילדים ענוּדים סרטי תכלת-לבן רחבים והצמידוּ לעוֹברים ושבים, לרבוֹת נוֹכרים שאינם מבני ברית, לרצוֹנם, עניבוֹת סרטים לדשי בגדיהם. התרוֹצצוּ עלמוֹת ועלמים לבוּשי חג, שנשׂאוּ חפצים שוֹנים בדרך אל הגן, מהם גם נסעוּ בכרכּרוֹת, והרכּבים ישבוּ על דוּכניהם מתוּחים כמוֹליכים זוּגוֹת לחוּפּה.

עלי ועל יוֹכבד הוּטל ללווֹת את פקיד המכרוֹת, בחוּר גרמני נוֹצרי, ידיד הנוֹער היהוּדי, שהתנדב לנהל את סוּכּוֹת המשׂחקים והספּוֹרט השוֹנים. בכל העיר לא היה מוּמחה כמוֹהוּ למשׂחקים. החל משעה עשׂר, בערך, היוּ אנשים נוֹהרים, רוּבם ברגל וּמקצתם גם ברכב, אל מקוֹם החג. משני צידי הדרך, ברוחים לא גדוֹלים, ניטעוּ עמוּדים עטוּפים כחוֹל-לבן עם ידיים מצביעוֹת לצד הגן. הם היוּ מיוּתרים, כי הדרך עלתה ישר אל הגן ואיש לא היה תוֹעה בדרך, אך תוֹספת של חג היתה בזה. במבוֹא הגן הוּקם שער גבוֹה עם שני דגלים משני הצדדים, דגל המלכוּת והדגל הציוֹני, וּכתוֹבת גדוֹלה בלשוֹנוֹת המדינה וגם בעברית התנוֹססה עליו: ברוּכים הבאים! אך נוֹסף על זה עמד זוּג, בחוּר וּבחוּרה, וקיבלוּ את הבאים בסבר פנים נעימוֹת.

מוּבן שמגן דוד גדוֹל היה קבוּע באמצע הכתוֹבת וּבתוֹכוֹ האוֹתיוֹת “ציוֹן”. לוּחוֹת הקארטוֹן המדוּברים עמדוּ במקוֹמם לאוֹרך הגדר

וחצצוּ בעד כל הגן מסביב, חוּץ מבמקוֹמוֹת שהיוּ סכוּכים בשׂיחים סבוּכים. לפי עצתי צוּבּעוּ הלוּחוֹת בצבע ירוֹק עם צוּרוֹת עצים, והרוֹשם היה רענן מאד.

החמה התנשׂאה יוֹתר ויוֹתר והיום שפר מרגע לרגע. אפילוּ הרחוֹבוֹת והבתים רעי המראה היה עליהם איזה ברק. הגן כבר המה מהמוֹן אדם עלז. התזמוֹרת של המשטרה ישבה בסוּכּה מיוּחדת, באמצע הגן, על הרצפה מוּדלה על גבי עמוּדים, ושלחה לתוֹך אויר היוֹם היפה וּלבין העצים הרעננים ניגוּנים עליזים וּמרקידים, מעוֹררים וּמחשיקים. את החוֹם השוֹפע מגבוֹה

ציננה הרוּח הנוֹשבת בלי הרף מן השׂדוֹת הפתוּחים וּמזעזעת את צללי העצים, ועוֹד יוֹתר המשקים הקרים, המוּשטים לכל דוֹרש ליד המזנוֹן הגדוֹל, הערוּך על מעמד של קרשים חדשים, כעשׂרה מטר אוֹרכּוֹ, בכל מזוֹן וּמשקה טוֹב למראה וערב לחיך, ושש עלמוֹת לבוּשוֹת כוֹלן שׂמלוֹת בד לבנוֹת, רקוּמוֹת בנוסח הררי, אך עניבה כחוּלה בשׂיער וּמגן דויד על הזרוֹע, משמשות את הקהל רב התיאבוֹן, ועל כוּלן, באמצע הדוּכן, מנצחת הגברת גוֹרדוּס ברוֹב חשיבוּת.

לבוּשה היתה שׂמלה אפוֹרה ישרת גזרה, נוֹפלת חלקוֹת על גוּפה המהוּדק יפה במחוֹך, ועל חגוֹרה שחוֹרה עם נקוּדוֹת זהב חוּלצית בהירה, גאזית, ציצי לוֹבן עדינים על מרפד ורדרד, ארוּכּת שרווּלים צרים, מבליטים את צוּרת הזרוֹע, עם מאנשטים מקוּפּלים למעלה בחן, מזדקרים קצת לצדדין עם כפתוֹרי צדף מחוּטבים, לא רכוּסים. תסרוֹקתה היתה גבוֹהה מאוֹד והשׂיער השחוֹר, המטוּפּח, מתבּדר מעט ברוּח, אך מוּחזק יפה במכבּינה עשׂוּיה בצוּרת נחש כסף עדין. גם בשׂערה היתה עניבה כחוּלה ועל זרוֹע ימינה סרט עם מגן דויד. כפתוֹר צורוֹנה היה פתוּח, חוֹשׂף משהוּ את צוארה הנהדר. עוֹר פניה החוַרוָר קיבּל את השלמתוֹ הנאה בגבּוֹת העבוּתּוֹת והמלוּכּדוֹת על עיניה החכמוֹת.

על שש העלמוֹת היתה צוֹפיה כגבירה וּכאֵם כאחת, וכוּלן שקוּדוֹת לשמוֹר את מוֹצא פיה וּרמיזת עינה. והיא גוּפה עוֹנה לפוֹנים אליה בבדיחוּת של מטרוֹנית וּבנעימוּת שיש עמה חציצה. המזוֹנוֹת והמשקים קיבלוּ ק"ן טעמים מידי המַגישוֹת הנעימוֹת, והנהנים הריצוּ את מחירם אל הכּפּיים השלוּחוֹת בהנאה כפוּלה וּמכוּפּלת.

גם אני ניגשתי פעמים אחדוֹת אל המזנוֹן ולקחתי מטעם זה אוֹ אחר, וּבכל פעם נתבשׂרתי על ידי גברת גוֹרדוּס, כי העסקים, ברוּך השם,“פּוֹרחים”. אחת העלמוֹת מן ה“קוּרס” סירבה לקבל ממני את המחיר, שהרי בעל השׂמחה אני, אבל הגברת גוֹרדוּס נזפה בה יפה באמרה: “אינך יוֹדעת, יהוּדית? בעלי השׂמחה משלמים כפליים”. ואכן שילמתי הפעם כפליים. גם יוֹכבד באה ביעף ושאלה שאילה לאקוֹנית: “וּבכן?” – “מצוּין, – אמרה הגברת גוֹרדוּס – כמו ששיערנוּ”. גם למרים, גם לשׂרה וגם לחנה ענתה כן. נתברר, כי מאַת בקבוּקי השיכר לא יספּיקוּ, וּשני בחוּרים נשלחוּ להביא עוֹד.

וּביוֹתר רבתה השׂמחה אחרי הצהריים. מקצת מפני שהאנשים גמרוּ את עבוֹדת יוֹמם ואת סעוּדתם ונתפּנו לחגיגה, אך בעיקר מפני שרבים ממבקרי החגיגה חזרו לשעה העירה ועשׂוּ פּירסוּם גדוֹל ל“חג המוצלח”. עתה באו משפּחוֹת שלימוֹת. גם משפּחוֹת הנוֹכרים של המהנדסים וּמנהלי המכרוֹת, בני גזעים וּמדינוֹת שוֹנים. אלה באוּ במרכבוֹת פרטיוֹת אוֹ שׂכוּרוֹת. הגן היה כפוֹרח כוּלוֹ פרחי אנשים לבוּשי חג, עליזי שמש, אויר וּשׂחוֹק. בשעה ארבע בדיוּק הוֹפיע מר שפּיגל עצמוֹ בלויית אשתוֹ וּשני ילדיהם, ועמהם עוֹד שניים מחברי הוַעד בלי נשוֹתיהם. מר שפּיגל שילב זרוֹעוֹ בזרוֹעי, גחן על אוֹזני ולחש: “לא האמנתי, בחפזי, כי העניין יעלה יפה כל כך, בטוּח הייתי, שתהיה מגרעת בקוּפּה. והנה רוֹאה אני בעליל, כי צפוּיה לנוּ הכנסה הגוּנה. על הכוֹל יש להוֹדוֹת למר. רק הוֹדוֹת לאישיוּתוֹ ה…” הפניתיו בחָזקה אל המזנוֹן, שאשתוֹ כבר פנתה שמה עם הילדים. שמעתי, שהגברת גוֹרדוּס שאלתה אגב מלאכתה לסיבת איחוּרה, והרי היא, כמדוּמה, מחוּתנת חשוּבה בשׂמחה זוֹ. הגברת שפּיגל ענתה מה שענתה ועברה בעין בוֹחנת לאוֹרך כל המזנוֹן, ואף על פי שאמרה על הכוֹל “יפה, יפה מאוֹד!” מחוֹטמה היה ניכּר כי היטב חרה לה על שהגברת גוֹרדוּס, זוֹ הזרה, הרחוֹקה מן הציבוּר, היא פה ה“עלי שבמַכתּש”, בעוֹד שהיא, אשתוֹ של ראש הוַעד, אינה אלא כאחת המבקרוֹת. בלבה כעסה כבר על הרבנית, שמנעתה מן העמידה ליד המזנוֹן. אבל ההצלחה היתה כל כך בוֹלטת ושׂמחת הקהל היתה כל כך אמיתית, וּביחוּד שׂמחתן של העלמוֹת העסקניוֹת, וגם פניהם של מר שפּיגל וחביריו כל כך זרחוּ, שלא מצאה עוֹז בנפשה להשמיע את דברי הביקוֹרת שהיוּ מוּכנים לה על לשוֹנה.

מר שפּיגל השמיע מחמאה מוּצלחה לגברת גוֹרדוּס, קנה כּיבּוּד בשביל כל בני לוייתוֹ ושילם ביד רחבה, ואחר עבר עמנוּ בכל נתיבוֹת הגן. לבסוֹף כבש לעצמוֹ את הקוּפּה הכללית מידי הבחוּר, שהוּפקד עליה למן הבוֹקר, שלחוֹ למלאוֹת תפקיד אחר, וישב במקוֹמוֹ ליד השוּלחן הקטן עם תיבת הכספים המוּנחת עליו.

פּרשתי ממנוּ ועברתי יחידי בתוֹך הקהל. מה חפצתי להתהלך פה כזר, כרוֹאה ואינוֹ נראה. אבל כל יוֹדעי מבּאי המוֹעד הזה עיכּבוּני אוֹ ניענעוּ לי בראשיהם. תלמידי בית הספר, וגם ילדים אחירים מבני המקוֹם, ליווּני בעיניים עוֹרגוֹת ורוֹחשוֹת טוֹבה. בנתיב זה אוֹ אחר הציעה לי ילדה פרח בקידה נאה, ביתר נימוּס מן הרגיל בכיתה. בנוֹת ה“קוּרס הגבוֹה”, אף על פי שהיוּ טרוּדוֹת מאוֹד, נתעכּבוּ על ידי, שאלוּ וענוּ במזל היוֹם, הציעוּ לי מגדנוֹת והראוּני את נפלאוֹת המשׂחקים. יוכבד החזיקה בי במשעוֹל אלכסוֹני, שבקצהוּ נראה אמצע המזנוֹן עם הגברת גוֹרדוּס, ואמרה לי בפנים מבוּישים ומעוּנים מרגש אוֹשר: "היא אלוֹהית, האין זאת? – “לא אלוֹהית, – אמרתי – אבל נהדרת”. – “זה אוֹתוֹ דבר”, – זרקה לי מעוּנה וּמאוּשרת עוֹד יוֹתר – “חטאתי לאשה הזאת. אך מרגישה אני, כי מהיוֹם והלאה אוֹהב אוֹתה בלב וּבנפש, וּמר?” – “אני לא אוּכל לאהֹב אשה גדוֹלה כל כך. טעמי הוֹלך אחרי הקטנוֹת”. – “נכוֹן, ידעתי”, – ענתה בכוֹבד ראש. ברוּר היה לי, שהיא מתכּונת כּוָנה טהוֹרה לחנה, וּבאוֹתוֹ רגע זכרתי גם את דברי הגברת גוֹרדוּס, שהיא “נחמדה באמת”. צחקתי בלבי, כי ידעתי שרחוֹק אני מכל אהבה.

עם רפוֹת היוֹם הוּרגשה תנוּעת חיפּזוֹן בגן. רבים עזבוּ את החגיגה והיוּ נוֹהרים בדרך לחזוֹר העירה, והנשארים בגן מיהרוּ לגמוֹע את כוֹס השׂמחה הנטוּיה בידם. היוּ עוֹמדים קבוּצוֹת קבוּצוֹת ליד סוּכּוֹת

המשׂחקים וּמנסים את מזלם ב“גלגל האוֹשר” וּבקליעה אל טבּוּר ה“גוֹלם” וּכדוֹמה בפעם העשׂירית אוֹ גם המאה, מתוֹך צחוֹק וּמתיחוּת שבמשׂחק הקרב לקצוֹ. הממוּנים על הסוּכּוֹת זירזוּ את המשׂחקים והציעוּ שני כרטיסים במחיר אחד, “וּבלבד שלא יישארוּ חפצים מן הטוֹמבּוֹלה”. היוּ גם מקרים מבדחים שהוֹסיפוּ על רוּח העליצוּת. היוּ שהציעוּ להמשיך את החגיגה בערב, “לאוֹר הירח שאיננוּ”, כי היתה תחילת החוֹדש. מוּבן, שהשוֹמעים מילאוּ צחוֹק פיהם, ואפילוּ העלמוֹת ההגוּנוֹת צחקוּ בקוֹל. רבים התהלכוּ זרוּעי

קוֹנפטי וקרעי סרפּאנטין, נרגשים ועייפים כלאחר קרב נעים, וניסוּ עוֹד לחטוֹף ריקוּד בכּיכּר עזוּבה. התזמוֹרת ניגנה עתה את ניגוּניה בתכיפוּת וּבחיפזוֹן גדוֹל.

והנה שקעה באמת החמה, רק אוֹר הדימדוּמים החזק עוֹד הגיה את שבילי הגן. ברוּר היה שצריך לסיים, שהרי לא יישארוּ כאן בחוֹשך. לבוֹ של מר שפּיגל רחש דבר טוֹב. הוּא נעל את הקוּפּה וּמסרה שנית לידי הבחוּר שיביאה לביתוֹ, ואת המפתח שׂם בכיסוֹ. בא ועמד לימין הגברת גוֹרדוּס וציוה לאסוֹף את כל הנמצאים עוֹד בגן. וּכשבאוּ וצבאוּ על המזנוֹן, כחמישים נפש ויוֹתר, פקד להגיש לכל אחד משקה וּמזוֹן, מן הנוֹתר, חינם אין כסף! מגיע להם לרוּבּם אחרי כל היגיעוֹת שיגעוּ. והוּא עצמוֹ עמד על הספסל ונשׂא כוֹס של ברכה. אמנם נכשל בלשוֹנוֹ פעמיים אוֹ שלוֹש, וגם קוֹלוֹ בגד בוֹ והצריד פתאוֹם, אף על פי שלא חש בגרוֹנוֹ כלל, וּבכל זאת היה זה נאוּם קצר וּמוּצלח מאוֹד. וּמוּצלח היה בעיקר משוּם שהרגיש בהצלחה הגדוֹלה של החג והיה בטוּח בתקציב בית הספר עד גמר השנה, מה שהקל מאוֹד את העוֹל, שאך אתמוֹל הכבּיד עליו כל כך. לא שכח להביע תוֹדה נאמנה לכל העמילים והשוּתפים בהצלחת היוֹם היפה, וּבראש וּבראשוֹנה “לשכנתוֹ הנחמדה הניצבת לשׂמאלו”, הלא היא הגברת גוֹרדוּס, אשר אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מטעהוּ, הרי זוֹ לה הפעם הראשוֹנה לקחת חבל במעשׂה ציבוּרי-עברי (בדבּרוֹ את הדברים האלה הביט בעין מתוּקה אל אשתוֹ, שהחזיקה בידי שני הילדים ולא הבינה כלוּם מדברי בעלה, אך ניענעה לוֹ בראשה); ואחר כך לי, “הנוֹשׂא העיקרי של המוֹסד”, אשר לשמוֹ נערך החג (“המשׂכּוֹרת היא בעיקר ממקוֹר זה”, חשבתי ברגש לא טוֹב); אחר כך לחברי הוַעד המנהל את המוֹסד, שיש לוֹ הכבוֹד והאוֹשר לעמוֹד בראשוֹ; ולאחרוֹנה, אחרוֹן אחרוֹן חביב, לעלמוֹת הנכבּדוֹת והנחמדוֹת, אלוּ

הלוֹמדוֹת ב“קוּרס הגבוֹה”, בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, שמלבד מה שהן נוֹתנוֹת כבוֹד לעמן בהיוֹתן עבריוֹת נאמנוֹת, הראוּ גם כשרוֹן מעשׂה וחריצוּת ידיים של בעלוֹת בית בעתיד (רוּבּן פניהן האדימוּ בשמען, אך נהנוּ בלבּן מן הדברים), וּמי יתן וירבּוּ כמוֹתן בישׂראל, בכל תפוּצוֹת הגוֹלה, ואפילוּ בארץ ישׂראל.

כשכּילה את דבריו מחוּ לוֹ כל הניצבים כף והריעוּ לכבוֹדוֹ, ואחד מחברי הוַעד נדחק אל השוּלחן וּ“ביקש את המלה”. הוּא הביע תוֹדה לראש הוַעד, ש“אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת לעצמוֹ”, אחר הוֹסיף במעט הוּמוֹר דתי: “ויש גם להוֹדוֹת לשמיים, שלא הוֹרידוּ לנוּ גשם. כי בזה עיקר ההצלחה”. גם לוֹ העניקוּ מחיאוֹת כפּיים למכבּיר. ואז ניתן אוֹת לתזמוֹרת שבסוּכּה והיא פרצה בניגוּן “התקוה”, וכל הקהל עמד על רגליו מתוּח ישר יחד עם חברי התזמוֹרת, ולב רבים דץ וּמפרכּס מתוֹך רגש, כי אכן יוֹם גדוֹל היה היוֹם הזה.

וּבכן שבנוּ כוּלנוּ שׂמיחים וטוֹבי לב.

וּבערב, בשעה אחת עשׂרה, כשסרתי לבית שפּיגל עם יוֹכבד ועם חנה, שרצוּ לדעת את “התוֹצאוֹת המַמשיוֹת” של היוֹם, מצאנוּ את בעל הבית יחד עם שני עלמים מן העוֹזרים הראשיים בחגיגה עום מרים ושׂרה מסוּבּים אל השוּלחן החשׂוּף, מוֹנים לתיאבוֹן את המטבעוֹת השוֹנוֹת וראשי אצבעוֹתיהם משחירים מרוֹב מישמוּש, בערכם אוֹתם במגדלים קטנים וּגדוֹלים, לכרכם בנייר וּלסַמנם במספּרים. והגברת שפּיגל עוֹד מַגישה תה לרוֹצים לשתוֹת וּמעירה הערוֹת של ביקוֹרת על דא ועל הא, מתוֹך צער על שהיא לא לקחה חלק בסידוּר העניינים. אך המוֹנים החרוּצים, מרוּצים מן התוֹצאוֹת, צוֹחקים וּמבטלים את דבריה בטוּב לבב. גם אני נקראתי לסייע בספירת הכסף, אך הסתפּקתי ברשימת הסכוּמים על גבי הניירוֹת. וּבחצי הלילה, עם צילצוּל השעוֹן, היה כל הסכוּם מנוּי וכרוּך. וּמר שפּיגל קם והכריז על “פרי עמלנוּ”, שיספּיק בשוֹפי לתקציב כל השנה, ועוֹד יתרה מעט תישאר לשנה הבאה.

י

אוֹתוֹ לילה ישנתי שינה כבידה ואטוּמה, וגם איחרתי לישוֹן. אך הגחת רוּח חזקה, שפּרצה בעד החלוֹן הפתוּח למחצה וזיעזעה את כל חלל חדרי, העירתני משנתי. קפצתי מעל המיטה, סגרתי את החלוֹן והצצתי החוּצה: כבר היה נכוֹן היוֹם, אך חשרת עננים נמוּכה היתה כפוּיה על שׂדוֹת הנפט, כמעט נגעה בראשי ה“שאכטים”, שנראוּ כרוֹעדים מאימה, אך עוֹמדים על עמדם כמתגוֹננים בפני הסכנה. הגבוֹהים שבהם היוּ כמתוּחים וּזקוּרים בתוֹקף של רצוֹן מוּל השמיים המאַיימים. תימרוֹת אבק נתגלגלוּ בזמרה הרוּח האדיר, וּכבר ירוּ העננים נטפי גשם גדוֹלים, כבידים וקרים, מתנפּצים אל כל שטח שפּגעוּ. שטחי הקמה סערוּ בגלים מתערבּלים. “תהיה סערה גדוֹלה”, אמרתי לנפשי. נתעטפתי בסדין המיטה ושבתי להשקיף בעד החלוֹן. והנה הכּה את החלוֹן היבהוּב של ברק חזק, בלש את חלל החדר ונתעלם כלעוּמת שבא. אחריו הרעים רעם, שהיה כמחריב עוֹלם מלא. זכרתי מה שסיפּרוּ לי באכסניה של ריינמאן, כי כמעט בכל סערת רעמים יקרה, שאחד ה“שאכטים” נפצע וניצת באש; ויש אשר ברק אחד פוֹגע באחד ה“שאכטים” בפאת השׂדוֹת מזה, ומשם הוּא נקלע כהרף עין אל “שאכט” אחר שבפאת השׂדוֹת השנייה, ולפעמים גם אל שלישי וּרביעי, וכן יוּצתוּ בברק אחד כמה מגדלים בבת אחת. לא היה לי כל מוּשׂג על סכנת הדליקוֹת ב“שאכטים”, וּבלבּי התפּללתי לברק, שיעשׂה את שליחוּתוֹ ויצית לעינַי לפחוּת “שאכט” אחד, למען אראה את המראה.

הגשם גָבר וּכבר מילא את חלל האויר רשת עבה של סילוֹנוֹת אפוֹרים ורוֹטטים, נקרעת וּמוּנפת בכל פעם בידה החזקה של הרוּח. סילקתי את כנף הוילוֹן הצידה וּזכוּכית החלוֹן כבר היתה כוּלה נקוּדה רסיסי מים גדוֹלים תלוּיים בנס, ואני מביט בעדם בצימאוֹן במראה המתחוֹלל בחוּץ. והנה צליף-צלף! כנף אש לבנה טפחה וחלפה מקצה השמיים ועד קציהם, ואחר נשמע רעם בגלגל, רעם שוֹבר וּמשתּבּר, מפוֹצץ וּמתפּוֹצץ בקוֹל מחוֹלל “שאכטים” אדירים; וּכהימוֹג הקוֹל ראיתי בלב השׂדוֹת, כנגד חלוֹני וּבמרחק קילוֹמטרים אחדים, עוֹלה מקרקע “שאכט” גדוֹל, העוֹמד מבוּדד קצת, שלהבת קטנה ועשן כתרה, והיא מַבלחת ועוֹלה, נקלעת וּגדילה, עד אשר עטפה את כל המגדל, ויהי כוּלוֹ כאדרת אש מתנפנפת ברוּח, אוֹ כעמוּד אש גדוֹל נישׂא השמַימה בתוֹך מהוּמת הסערה וּמטר העוֹז הניתך ארצה.

לא הרגשתי בזמן העוֹבר, כי ניצבתי אל החלוֹן, מצחי מצוּמד אל הזכוּכית הקרה ועינַי נעוּצוֹת בעמוּד האש החי והמתנוֹדד – אבוּקת ענק דוֹלקת תחת שמי ה' הזוֹעמים, מוּדלקת בידי אלוֹהי האש להגיד כוֹחוֹ לבאי עוֹלם. עמדתי ושתיתי בעיני את המראה ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי, ולא הרגשתי כלל בשתי אבוּקוֹת אחירוֹת, קטנוֹת ממנה לאין ערוֹך, אשר הוֹעלוּ יחד עמה במרחקים שוֹנים בשׂדוֹת הנפט! ורק כעבוֹר זמן, כאשר העברתי את מבטי הנדהם על פני המרחב, ראיתי את שתיהן והיוּ בעיני כשני עדים ענוים המאַשרים את עוֹצם העוּבדה של האבוּקה הגדוֹלה. מרוּגע משהוּ על ידי שני ה“שאכטים” הבוֹערים האחירים פניתי מן החלוֹן אל פנים החדר, כמתוֹך רצוֹן לראוֹת, אם אין בבוּאַת האש משתקפת על כוֹתל חדרי, והנה באוֹתוֹ רגע דפקה יד על הדלת הפנימית, ועל קוֹלי המוּרם “לבוֹא!” נראתה הגברת גוֹרדוּס בפתח, עטוּפה כוּלה שׂמיכת משי כחוּלה כחוֹל עמוֹק, שׂערה סתוּר וּפזוּר על עוֹרפּה

ועיניה גדוֹלוֹת שלא כדרך הטבע:

– אדוֹני רוֹאה? הברק פגע ב“אוֹיל סיטי”. איזה מקרה! איזה אסוֹן!

– מה? “אוֹיל סיטי” הוּא שנפגע? – שאלתי בתימהוֹן גדוֹל, כי הראוּני את ה“שאכט” מצד אחר, וּמחלוֹני לא הכּרתיו.

– בוַדאי! אדוֹני עיור? – היא הידקה בחזקה את כנפוֹת השׂמיכה על חזה ותחת סנטרה וחזרה על קריאת חרדתה: – איזה מקרה! איזה אסוֹן! ה“שאכט” יבער שבוּעוֹת. אין בכוֹח אדם לכבּוֹתוֹ! איזה מקרה! איזה אסוֹן! איזה אסוֹן!

והיא עמדה בפתח כפסל עטוּף המסמל את התמיהה הגדוֹלה.

– זוֹ הפעם הראשוֹנה שבּרק פוֹגע ב“שאכט” גדוֹל?

– לא, לא. אבל ב“שאכט” כזה! תוֹצרתוֹ היתה כתוֹצרת עשׂרה “שאכטים” שוֹפעים יחד. החברה עמדה להכניס מיליוֹנים!

– ואין יכוֹלת לכבּוֹת את השׂריפה?

– מה הוּא מדבּר? רק לאחר שיכלה מקוֹר השמן… מיליוֹנים עמד ה“שאכט” להכניס. עתה יבערוּ המיליוֹנים…

– ואבוּקה זוֹ תהא דוֹלקת כך יוֹם ולילה?

– במשך שבוּעוֹת ואוּלי חוֹדשים.

– הבדלה יפה! – אמרתי בבדיחוּת הדעת שתקפתני פתאוֹם – סבוּרני, שאוֹרה יספּיק לכל הקריה.

– כן, אפשר, – ענתה בפיזוּר הנפש – אמנם מראה נפלא יהא זה בלילה… וּבדיוּק מוּל חלוֹנוֹתינוּ…

– בוַדאי לא נוּכל לישוֹן מרוֹב אוֹר.

– כן, צריך יהיה להתקין וילאוֹת עבים.

– אבל הן אז נחסר אויר ונחנק מחוֹם.

– יאמין לי: אני נרעשת עד יסוֹד נפשי. איני יוֹדעת את נפשי…

– ממה: מעצם המקרה, אוֹ מהפסד המיליוֹנים?

– משניהם. אין אדוֹני יוֹדע כמה פירנס ה“אוֹיל סיטי” את דמיוֹני בשבוּעוֹת האחרוֹנים. אלמלא ה“אוֹיל סיטי”, כלוּם הייתי יכוֹלה אתמוֹל לעמוֹד ליד המזנוֹן… לדעת, כי יוֹם יוֹם מַשפּעת לך האדמה רבבוֹת זהוּבים… כי לך, רק לך פתחה את אוֹצרה… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת גמרוּ את יציקת הבריכוֹת הגדוֹלוֹת לכנוֹס את הזרם… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת הוּפנה הזרם אל הבריכוֹת… ודוקא בו, ב“שאכט” זה צריך היה הברק לפגוֹע… אין זה אלא קנאת בני אדם אוֹ קללתם…

– והרי המחזה האדיר עצמוֹ, בפרט בלילוֹת, יהא שוֹוה בנזק הרכוּש… הגברת בוַדאי יוֹדעת, שנירוֹן קיסר ציוה להטיל אש ברוֹמא כדי לראוֹת במחזה השׂריפה…

– כן, אבל מה אעשׂה והמחזה מכאיב לי? אני מרגישה ברוּר, כי מהיוֹם לא אדע מנוּחה. כאילוּ בי בעצמי אחזה האש…

– הגברת מַפריזה. בוַדאי הרעמים והברקים הם שזיעזעוּ קצת את עצביה. לאחר שתישן מעט תראה את המקרה באוֹר אחר. הכּרתי פעם אשה, שרעמים וּברקים היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. אשה מאוֹד עדינה היתה…

– לא, לא, לא! חשה אני, כי הוּטל בי איזה דבר, אשר לא בנקל אעקרנוּ מקרבי…

דבריה האחרוֹנים היוּ כחידה בעינַי. פניתי שוּב אל החלוֹן: הלהבה גבהה ועבתה מאוֹד. ביחוּד למטה, אך החוירה מעט מפני אוֹר היוֹם הגוֹבר.

– דוקא לפני חלוֹנוֹתינוּ… – מילמלתי לאחוֹרי.

– כן, – בא קוֹלה מעם הפּתח – וזה המצער ביוֹתר. אני מקנאת באדוֹני, שהוּא יכוֹל להיוֹת כה שליו למראה אימים כזה.

לא הפכתי את פנַי ודיבּרתי:

– סוֹף סוֹף הרי אין בזה משוּם סכנת נפשוֹת, והפסד הממוֹן נוֹגע בעיקר לחברה אמריקנית מנוּסה בנסיוֹנוֹת כאלה. וחלקה של הגברת ברוָחים אינוֹ גדוֹל כל כך… וגם אין הפסד של מה שהיה, אלא העדר מה שיכוֹל היה להיוֹת. קוֹראים לזה “מניעת רוָחים”. ההבדל הוּא גדוֹל. האין זאת?

פניתי מן החלוֹן והבטתי ישר בפניה. הם היוּ חיורים מאוֹד, כמעט לבנים, שעל ידי כך הוּבלט עוֹד יוֹתר שחוֹר גבּוֹתיה, ואפילוּ הכּישוּת הדקה על שׂפתה נראתה באוֹר האפוֹר שבחדר, ועיניה, אף כי יקדה בהן איזוֹ אש זרה, רחוֹקה, נראוּ לי כאחוּזוֹת חבלי מות. יחד עם התהייה שעוֹררה בי קם בי גם מעין רגש השתתפוֹּת.

– אדוֹני חוֹשב אוֹתי לאשה מעשׂית, כמעט אשת עסקים, האין זאת? ואמנם משהוּ מזה יש בי. אילוּ סחרתי, הייתי סוֹחרת רק בגדוֹלוֹת… המניוֹת בחברת “אוֹיל סיטי” היוּ רק התחלה… אבל מאחרי אלה – יש בי איזוֹ מצוּלה עמוּקה וריקה שאין למלאוֹתה. ואני כוּלי פחדים מפני סערוֹת המצוּלה הריקה…

– הגברת מדבּרת כמשוֹררת.

– לא, איני משוֹררת, אשה פשוּטה אני, פשוּטה עד לחוּמלה. רק פחדים גדוֹלים אני יוֹדעת. כל חיי היוּ רק מאמץ אחד – לכסוֹת על פחדי. הברק הזה, שפּגע זה עתה ב“אוֹיל סיטי”, פגע גם במכסה הפּרוּשׂ על מצוּלת פחדי וקרעה…

– אוּלי תאבה הגברת לשבת מעט פה, בכוּרסה?

– תוֹדה, תוֹדה. לא, לא. אני חוֹזרת למיטתי. אנסה עוֹד לישוֹן. אדוֹני יעץ לי קוֹדם לישוֹן. שׂמיחה אני שבני לא הקיץ. ישמרנוּ אלוֹהים מפּחדים. יסלח לי אדוֹני, שהפרעתיו. בטוּחה הייתי, שהוּא עוֹמד ליד החלוֹן וּמתבּוֹנן במחזה. יסלח לאשה סוֹבלת…

עתה חפצתי לעצרה עוֹד בחדרי. נדמה לי: הנה הגיע הרגע, בוֹ תשמיעני את הוידוּי הנכסף. ניסיתי להזמינה שנית, וּבקוֹל מפתה ככל אשר יכוֹלתי, אך ראיתי כי לא אצליח. עלה בלבי רעיוֹן אחר. אמרתי:

– וּכשיטהרוּ השמיים, אוּלי נצא במרכבה לראוֹת במחזה מקרוֹב?

– טוֹב, זה אפשר, – אמרה בהחזיקה כבר ביד אחת את שוּלי הדלת לסגרה אחריה. – אם יחדל הגשם. המוֹני אנשים יסעוּ שמה – אבל לא איכפּת. רצוֹני לנסוֹע עם אדוֹני שמה. הן אדוֹני לא ראה מימיו “שאכט” בוֹער?

– לא, ואני משתוֹקק לראוֹתוֹ. אתפּלל שיהיה יפה בחוּץ, כמוֹ אתמוֹל, בחגיגת הגן.

– טוֹב. יתפּלל גם בעדי. אני איני יכוֹלה להתפּלל. להתראוֹת. אנסה עוֹד לשכב. אוּלי אֵירדם. לוּלא הרעמים הארוּרים האלה!

במשך כל שעת שׂיחתנוּ היוּ הרעמים והברקים מעקבים אלה את אלה בהפסקוֹת שווֹת עד להפליא.

יא

כל אוֹתוֹ היוֹם ירד גשם, ואף על פי כן היתה הקריה הוֹמיה כוּלה מן המאוֹרע ב“אוֹיל סיטי”. החגיגה המוּצלחה, שכל כך מילאה אתמוֹל את הלבבוֹת, כאילוּ נמחה זכרה, וּבלכתי אחרי הצהריים לבית הספר תחת הסוֹכך הפּתוּח שמעתי בדרך קריאוֹת ושׂיחוֹת על המאוֹרע, שלא נוֹדע כמוֹהוּ בקרית הנפט זה עשׂרים שנה. גם מרכבוֹת מכוּסוֹת רבוֹת נסעוּ במגמה אל ה“שאכט” הבוֹער ושמעתי בפירוּש מפי העוֹלים למרכבוֹת: “אל אוֹיל סיטי”!“. בית המרזח של ריינמאן היה מלא סוֹחרים וּפוֹעלים, שהתוַכּחוּ על הפסד החברה. גם מראה הילדים שבאוּ ללמוֹד היה משוּנה: רטוּבּים כוּלם מן הגשם והם רוֹעדים משׂמחה וּמנענעים בידיהם בהנאה: “אוֹיל סיטי” בוֹער! אבי אמר, שהשׂריפה תימשך יוֹתר מחוֹדש ימים”. – “ואבא שלי אמר, שיספּיקוּ לבוֹא מאמריקה לראוֹת את השׂריפה”. – “אם כן, הוּא צריך לבעוֹר שישה שבוּעוֹת”. – “ואוּלי הגשם יכבּה אוֹתוֹ?” – “שוֹטה! הגשם עוֹד מגדיל את האש”. גם בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה” בערב היוּ נרגשוֹת מן המקרה. ביחוּד חנה הקטנה, שנראתה משוּם כך קטנה משהיתה, כמעט ילדה. אבל יוֹכבד היתה זוֹעפת, כבשה את עיניה ואת כוּלה בחלק הראשוֹן של “על פרשת דרכים”, כאילוּ כל הדבר אינוֹ נוֹגע לה. זכרתי את אוֹר פניה אתמוֹל ואת התפּעלוּתה מן הגברת גוֹרדוּס ותמַהתי על התמוּרה הגדוֹלה שחלה בה בן לילה.

ורק למחר, בשעה עשׂר בבוֹקר, יכוֹלתי להוֹדיע לגברת גוֹרדוּס שאני הוֹלך להביא מרכבה. כעבוֹר חצי שעה שבתי במרכבה (מחיר הנסיעה הוּכפּל בינתיים), שנעצרה ליד המדריגוֹת ואני עליתי לקרוֹא לבעלת ביתי. עוֹד לא הגעתי עד הגזוּזטרה, והגברת גוֹרדוּס כבר עמדה בחוּץ, לבוּשה תלבוֹשת של תיירים אפוֹרה וּלראשה מגבּעת קטנה עם צעיף מקוּפּל על שוּליה. גם מקל קטן החזיקה בידה. היתה נחמדה למראה, אף כי חיורוֹן פניה לא סר עוֹד נכנסתי לחדרי והחלפתי את נעלי הקלוֹת בכבידוֹת מהן, אף קיפּלתי את מכנסַי (הרבה רבבים של “קיפּיצ’קה” היוּ כבר עליהם) על הנעליים והידקתין ברצוּעוֹר עוֹר, כי חששתי לרפש שבשׂדוֹת. לא שכחתי גם את המשקפת. כשיצאתי נתתי לה את זרוֹעי ויחד ירדנוּ אל המרכבה.

שמש גדוֹלה ולוֹהטת עמדה ברקיע, כמתכּונת לייבּש מהר ככל האפשר את עקבוֹת הגשם מאתמוֹל. אף על פי כן היה האויר המטוֹהר נעים למַדי, כי נשבה רוּח מן השׂדוֹת, כמסַייעת לשמש במלאכתה, וריננה על האוֹזניים שהיוּ עוֹד ככוֹאבוֹת מן הרעמים. ברחוֹבוֹת היוּ רצים נערים יחיפים וּמכריזים בקוֹלי קוֹלוֹת על העיתוֹנים שהגיעוּ והם מוֹדיעים על השׂריפה שנפלה ב“אוֹיל סיטי”. בדרך הכביש נסעוּ מרכבוֹת ועגלוֹת לעשׂרוֹת, כוּלן מגמתן אחת: אל ה“שאכט” הגדוֹל העוֹמד בלהבוֹת (השניים הקטנים עשנוּ באש קטנה ואיש לא שׂם אליהם לב). העגלוֹנים היוּ במצב רוּח מרוֹמם וישבוּ על דוּכניהם חגיגיים, זקוּפים וּמשעשעים במוֹשכוֹת על גבי הסוּסים. הם ידעוּ כי ימים של רוָחים גדוֹלים מזוּמנים להם.

עד מהרה נתגלה לעינינוּ השׂדה לכל מרחביו, וּבאמצע, על רמה קטנה, סוֹער עמוּד האש של ה“אוֹיל סיטי”. במידה שקרבנוּ אל ה“שאכט” נתגלה המחזה בכל עצמתוֹ. עם תחילת הרמה, במרחק חצי קילוֹמטר, עמדוּ מרכבוֹת רבוֹת וּלידם קהל אנשים עוֹמדים וּמהלכים: אלה הסקרנים שבאוּ לראוֹת בשׂריפה. גם במרחק מעט מסביב ל“שאכט” הבוֹער היתה תנוּעה של אנשים, אך הם לא נראוּ היטב מפני תימרוֹת העשן והאֵד המתאַבכים מסביב למקוֹם המוֹקד. מרכבתנוּ עמדה גם היא ליד שאר המרכבוֹת. ירדנוּ ועמדנוּ עם יתר הצוֹפים, אילמים למראה.

מפי אחד העוֹמדים מקרוֹב שמעתי, כי קוֹטר עמוּד האש בבסיסוֹ מגיע לשלוֹשים מטר (הצינוֹר הוּתך באש וקילוּח השמן הכבד היה נוֹפל וּמשתפּך לארץ) והוּא הוֹלך וצר למעלה, עד הגיעוֹ, עם לשוֹנוֹת הלהבה, לגוֹבה של ארבעים מטר ויוֹתר. לאוֹר השמש היתה תערוֹבת העשן, הפּיח והלהבוֹת מהוה גוּש אחד רב גוֹנים חמים וּמשתנים, רוֹתח וזוֹעף כלפי מעלה ושוֹלח תלתלים נקרעים ברוּח ונישׂאים לעברים. סאוֹן הלהבוֹת בא רגע עם משב הרוּח ורגע שני הוּסע עמוֹ. אחרי רגעים אחדים התחילוּ הפּנים להרגיש בלהט האש.

– עבוֹדת הכּיבּוּי התחילה עוֹד אתמוֹל, בתוך הגשם – המשיך האיש, כנראה, מהנדס, את ביאוּרוֹ – אבל לך וּכבוֹש גיהינוֹם כזוֹ!

– כן, – ענה חבירוֹ – הכוֹל תלוּי בעצמת הזרם. אם לא יחלש הזרם במידה ניכרת, אי אפשר יהיה לכבוֹת את ה“שאכט”.

– אבל שפך סוֹללה של עפר רב מסביב עלוּל להחליש את הזרם, אם העפר יחדוֹר בכמוּת מרוּבה אל פי הבאר.

– כסבוּר אדוֹני? לדעתי, כוֹח הזרם ידחוף הצידה כל עפר שיגיע אל הפּתח. אין לשער את עוֹצם כוֹח הגאזים ב“שאכט” כזה. על כל פנים, לפני חוֹדש ימים אין לדבר על כיבוּי האש. אבל הכרח הוּא לשפּוֹך עפר בלי הרף, כדי למנוֹע בעד השתפּכוּת הלהבה הנוֹזלת על פני השׂדוֹת. רוֹאה הוּא, הבסיס של עמוּד האש מתרחב והוֹלך, ביחוּד לצד דרוֹם, שהוּא נמוּך יוֹתר, ואמנם בצד ההוּא ריכזוּ את רוֹב העבוֹדה.

– כמה יפה עוֹבדים הם, היהוּדים האלה! – נשמע קוֹלוֹ של אחר, – שניגש אל השניים, על פי מראהוּ נוֹצרי. – אמנם שׂכרם יפה! אבל עבוֹדת שדים כזוֹ לא ראיתי…

– בעינַי ראיתי: יש בתוֹכם זקינים בני שבעים. ניגשים עד האש. והאדמה שמינה והרגל מתחלקת. סכנת נפשוֹת. כוֹחוֹ של שׂכר! מה לא יעשׂה אדם בעד בצע כסף!

לשמע הדברים האלה כיוַנתי את משקפתי אל תנוּעת העמל מסביב לעמוּד האש. אנשים לעשׂרוֹת, עטוּפי שׂקים מקוֹדקדם ועד כף רגלם נדדוּ אל האש וּמן האש חזרה. הם הלכוּ אל האש כפוּפים וּבצעד כוֹשל, נוֹשׂאים על גבם סלי עפר כבידים, וּמשאֵיבוֹת עוֹמדוֹת מרחוֹק וּמריקוֹת עליהם בלי הרף סילוֹנוֹת של מים להרטיב את עטיפתם, שלא תשלוֹט בהם הלהבה. קיטוֹר עלה מן השׂקים הרטוּבּים ועטף את האנשים, עד כי דמוּתם כמעט נתעלמה בתוֹכוֹ. היה זה מראה שלא מעלמא הדין.

הוֹשטתי את המשקפת לגברת גוֹרדוּס. היא התרכּזה במראה, כשהיא מחזיקה את המשקפת רק ביד אחת.

והנה קראה “אה!”, השמיטה את המשקפת ואחזה בכתיפי. גם בעין פשוּטה ראיתי, כי אחד מנוֹשׂאי העפר מעדה רגלוֹ בהתפּרקוֹ ממַשׂאוֹ על סף הלהבה וצנח לארץ. שתי משאֵיבוֹת כיונוּ אליו את סילוֹנוֹתיהן וכיסוּהוּ מים רבים וּשלוֹשה אוֹ ארבעה מן הפוֹעלים מיהרוּ אליו וּמשכוּהוּ בחפזה להרחיקוֹ ממקוֹם הסכנה. כל זה נעשׂה בן רגעים מספר. בקהל הסקרנים קמה בהלה קטנה.

– מה אדוֹני חוֹשב? המסכן לא ניזוֹק? – דיבּרה הגברת גוֹרדוּס כבר שוֹלטת בעצמה. – אוּלי ניגש לראוֹת מה קרה את הנוֹפל?

הלכנוּ בקשת גדוֹלה על פני השׂדה היבש כמעט (למרוֹת הגשם מאתמוֹל), בשאפנוּ להתקרב אל האנשים העוֹבדים, אך במידה שקרבנוּ אל האש ליהט החוֹם את הפּנים עד לבלי נשׂוֹא. פניתי אל בת לוייתי:

– האם לא כבד ממנה לשׂאת את החוֹם?

– אבל חפצתי לראוֹת את האוּמלל. יבוֹא מהר. הנה הם הוֹשיבוּהוּ לארץ. נראה, שרוֹפא הוּא זה ההוֹלך שמה. למה הוּא זוֹחל? אה!

הלכנוּ בתוֹך הלהט כעשׂרה רגעים עד שהגענוּ אל מקוֹם שבתוֹ של הנוֹפל. זה היה כבר מחוּץ לתחוּם הלהט. הרוֹפא כבר פנה לשוּב באוֹתוֹ צעד מתוּן כמקוֹדם. הגברת גוֹרדוּס עצרתוּ:

– יסלח לי אדוֹני: מה קרה את האיש?

– קילקוּל רציני בכלי הנשימה. יצטרך לשכב כמה שבוּעוֹת.

– וישוּב לאיתנוֹ?

– מי יוֹדע. האנשים האלה מאַבדים את עצמם לדעת. במחיר שש קרוֹנוֹת ליוֹם הוּא יוֹרד לגיהנוֹם. הגוֹיים לא חפצוּ לקבל את העבוֹדה…

הרוֹפא היהוּדי בירך בניד ראש והלך לדרכוֹ. הגברת גוֹרדוּס עמדה רגע שקוּעה במחשבוֹת. אחר כך אמרה:

– באמת ניזוֹק האיש בעבוֹדתוֹ אצלי. הן ידוּע לאדוֹני, שיש לי חלק ב“שאכט” הזה. עלי אפוֹא לפצוֹתוֹ. הנה עשׂר קרוֹנוֹת – אדוֹני יסכים לגשת וּלמסרם לאוּמלל?

– והגברת לא תגש?

– לא. הרוֹפא אמר לי מה לוֹ. יעשׂה לי טוֹבה וימסוֹר לוֹ את מעט הכסף. רוֹצה אני לטהר את מצפּוּני.

לקחתי מידה את השטר המקוּפּל וניגשתי אל האיש, היוֹשב על הארץ ואיש אחר גָחוּן לשמוֹע את חפצוֹ. פני היוֹשב היוּ אדוּמים-כחוּלים. את השׂק פשטוּ מעליו, אך גם בגדיו הקרוּעים היוּ כבידים מרטיבוּת. חזהוּ היה מגוּלה, שׂעיר ורטוֹב, והוּא החזיק אוֹתוֹ בשתי ידיו, והחזה היה סוֹער והעיניים מביטוֹת מעוּנוֹת מאוֹד. על שׂפתוֹ התחתוֹנה של האוּמלל היה קוֹרט של דם קרוּש.

– הנה הגברת הניצבת שם שלחה לוֹ מעט כסף, – אמרתי לאיש היוֹשב, ואל העוֹמד עליו פניתי: – אוּלי יביא מרכבה ויסיע את החוֹלה לביתוֹ? הן לא ייתכן שישב פה בשׂדה.

– כבר הלכוּ להביא מרכבה. מן ה“חברה” הלכוּ, – ענה האיש שנזדקף. החוֹלה לא שמע את דברי, כי אם לחץ את החזה וגילגל את עיניו.

אמרתי לעוֹמד:

– אם כן יקח הוּא את הכסף בשבילוֹ. לא יהיה מיוּתר.

– כלל לא. אשתוֹ מתה לפני ימים אחדים וּביתוֹ מלא ילדים. הנה אשׂים את השטר בכיס בגדוֹ.

והוּא גָחן על החוֹלה פּישפּש בכיס מכנסיו וּמצא בוֹ חריט קטן, פתחוֹ ונתן לתוֹכוֹ את השטר, אל מטבעוֹת הנחוֹשת האחדוֹת שהיוּ שם.

פניתי לשוּב אל הגברת גוֹרדוּס ועוֹד שמעתי מאחרי את דברי האיש העוֹמד אל היוֹשב: “יענקיל, את הפּרוּטוֹת אקח לי בשביל משקה”. לא הקפדתי על כך, וגם כשסיפרתי אחר כך לגברת גוֹרדוּס לא הקפידה.

בחזירתנוּ מצאנוּ, שאנשים נתרבוּ במקוֹם. נראוּ גם פנים זרוֹת. בוַדאי הספּיקוּ לבוֹא מן העיר הסמוּכה, ואוּלי גם מן הבירה. רוּבם היוּ עוֹמדים כמוּקסמים מן המראה, הפּנים לוֹהטים וּמזיעים והם מכונים את משקפוֹתיהם מוּל עמוּד האש. הפוֹעלים מהם חוֹפרים באִתים מתילי העפר של החפירוֹת, וּמהם ממַלאים את הסלים, עוֹמסים ונוֹשׂאים במרוּצה אל הלהבה תחת סילוֹנוֹת המים, וּבגדיהם הלחים מקטרים יוֹתר במידה שהם מתקרבים אל האש, שוֹפכים את העפר בחיפּזוֹן וּממַהרים להימלט על נפשם. כמה פעמים חפצתי להתיק את עיני מן המראה ולא יכוֹלתי, כי עיני נמשכוּ וצללוּ בתוֹך הלהבוֹת והרגשתי מעין התאוָה הילדוּתית לשקע את המבט בלהבה שבתנוּר. גם קוֹל נפץ המים, המזרזפים מתוֹך המשאֵיבוֹת בקשתוֹת גדוֹלוֹת אל נוֹשׂאי העפר ואל האש, מילא את לבי מעין רטט קדמוֹן, פּראי.

הגברת גוֹרדוּס היתה משוּלהבת מאוֹד ועיניה מביטוֹת זרוֹת על סביבוֹתיה ואלי. הצעתי לה את המשקפת, אך היא סירבה לקחתה. אחזתי בזרוֹעה ואמרתי לה, כי עלינוּ לשוּב, עוֹד מעט שעת הצהריים.

– כן, עלינוּ לשוּב, – הידהדה אחרי – מסוּפּקת אני אם תהיה לי עוֹד מנוּחה. למן הרגע שראיתי אתמוֹל את ה“שאכט” בוֹער – אין מנוּחה בלבי. איה מרכבתנוּ?

וּבנסוֹע המרכּבה ואנוּ בתוֹכה אמרה לי:

– יעשׂה לי טוֹבה: אַל יביט אחוֹרנית אל ה“שאכט” הבוֹער.

הבטחתי בה ולא עניתי דבר.

יב

קיבּלתי מכתב כתוּב בידי אחוֹתוֹ של יוֹלס. אביהם מת עוֹד בשבוּע שעבר וּבינתיים חלה חביבי בדלקת הסימפוֹנוֹת, ואף כי חוּמוֹ אינוֹ גבוֹה, לא יוּכל לעזוֹב את המיטה אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ עשׂוֹר. הוּא נחלש עד מאד, עד שאין בכוֹחוֹ לכתוֹב בעצמוֹ. הוּא מבקש את סליחתי על ש“הכשילני” כל כך. אך יקוּם על רגליו, ימהר לשוּב לקרית הנפט. לוּ ידעתי את מצבוֹ, בטוּחה היא שהייתי סוֹלח לוֹ…

“מן השמיים מעכּבים אוֹתי כאן”. אמרתי לנפשי, והתפּלאתי על עצמי, שאין בלבי כל רגש השתתפוּת בצערוֹ של יוֹלס.

מיוֹם הסערה חל שינוּי רב בקרית הנפט. ה“שאכט”, הבוֹער יוֹם ולילה כאבוּקה ענקית שהוֹעלתה בידי שמיים, העסיק את יוֹשביה למגדוֹל ועד קטן. אף כי לאוֹר השמש לא ראוּ את נוֹגה האבוּקה, אלא אם כן הסתכלו לעֵבר השׂדה ההוּא, היתה מציאוּתוֹ מוּרגשת תמיד בעיר. כעין תנוּעה וחוֹם שפעוּ משם בלי הרף, והם הרעידוּ את האויר רעד עצבני. ברחוֹבוֹת העיר רבתה התנוּעה מאד, בייחוּד בשל התיירים המרוּבים, שהיוּ באים יוֹם יוֹם במסילת הברזל לראוֹת במחזה, שכמוֹתוֹ יתרחש רק לעתים רחוֹקוֹת מאד. המרכבוֹת היוּ מתגלגלוֹת תמיד על הכביש ההוֹלך ורע מיוֹם ליוֹם, והעגלוֹנים יהירים וּמרוּגזים מרוֹב טרדה ושׂכר. מיוֹם ליוֹם נשמעוּ יוֹתר לשוֹנוֹת, כי

הספיקוּ לבוֹא ממקוֹמוֹת רחוֹקים. האכנסיוֹת וּבתי המרזח המוּ מרוֹב אדם

(באחרוֹנה הרבוּ לבקר גם בני המקוֹם, שהשׂתכּרוּ עתה יפה) וגם החנונים נהנוּ מן התנוּעה. במשך זמן קצר הספיקו להתאים את הסחוֹרוֹת לצוֹרכי התיירים וּלערכן בצוּרה מוֹשכת את העין בתוֹך חלוֹנוֹת הראוה הקטנים.

גם על בית הספר השפּיעוּ ימי השׂריפה. כמה מן הילדים היוּ משתמטים מן השיעוּרים, כי היוּ רצים אל שׂדה הנפט, למקוֹם האוֹרחים הרבים. זריזים שבעיר העמידוּ שם שוּלחנוֹת וּמעמדוֹת עם מגדנוֹת וּמשקים קרים בשביל האוֹרחים. כי חמים היוּ הימים, ימי תמוּז, וּבהיקף ה“שאכט” הבוֹער היה חוֹם רב מנשׂוֹא. שם היוּ הילדים קוֹנים מן המגדנוֹת והמשקים, וּמהם היוּ שעזרוּ לקרוֹביהם במכירה. שלוֹשה מתלמידי, מבני העניים, עשׂוּ שוּתפוּת והעמידוּ להם מעמד משלהם, וּלפי מה שסיפּרוּ לי חבריהם, “עשׂוּ עסקים נפלאים”. גם ב“קוּרס הגבוֹה” נבעה פרץ: ארבע תלמידוֹת, שתיים בנוֹת בעלי מלוֹן וּשתיים בנוֹת חנונים, חדלוּ ללמוֹד. הן באוּ ארבעתן אל ביתי וּביקשוּ סליחה על שהפסיקוּ את לימוּדן. העבוֹדה מרוּבה אצלם, וההוֹרים דוֹרשים בכל תוֹקף לעזוֹר בבית. אך הנוֹתרוֹת, האחיוֹת ריינמאן בתוֹכן, דייקוּ לבוֹא אל שעת הערב, אך ביקשוּ שלא אתן להן שיעוּרים הביתה, כי לא תוּכלנה להכין אוֹתם. רק יוֹכבד עשׂתה את עבוֹדתה בשלימוּת. ואפילוּ במידה יתירה, כאילוּ נטל עליה למלאוֹת, כביכוֹל, מה שמחַסרוֹת האחירוֹת. אף שלא אמרה לי דבר וחצי דבר, ראיתי שהיא נוֹשׂאת מיוֹם ליוֹם יוֹתר ספרים תחת בית שחיה וּפניה מרוּגזים ועקשנים, כאוֹמרת: “אני בעצם איני שייכת לכל זה. כל המהוּמה הזאת אינה נוֹגעת אלי ולא כלוּם. עלי לעבוֹד, לעבוֹד, לעבוֹד”. (חנה גילתה לי באחד הימים סוֹד: יוֹכבד גם מתכּוֹננת בבית לבחינוֹת הבגרוּת, כדי שתוּכל, אם תרצה, להמשיך את לימוּדיה באוּניברסיטה) בשׂר לחייה שקע מיוֹם ליוֹם והלסתוֹת הרחבוֹת נתבלטוּ באדמוּמית חשוּדה. העיניים היוּ יוֹקדוֹת באש התוֹרה, אש שלא תכבּה.

אך יוֹתר מכּל העסיקני השינוּי שחל בגברת ביתי, בגברת גוֹרדוּס, היא היתה עצבנית במידה מרוּבה. התחילה לבקר יוֹם יוֹם בחנוּת אחיה וּמדברת שם עם קוֹנים חשוּבים, גרמנית ואנגלית. היתה מרבּה לנסוֹע במרכּבה, אך לא לצד ה“אוֹיל סיטי”, כי אם לצד בית הנתיבוֹת, בין שׂדוֹת התבוּאה ואל היער הסמוּך.

– במידה שהנסיעה במרכבוֹת מתיקרת, מתגברת בי התשוּקה לנסוֹע. הנסיעוֹת הללוּ כבר עלוּ לי בהוֹן, אבל איני יכוֹלה לשבת בבית – אמרה לי בוֹקר אחד, כשהזמינתני ללווֹתה. – מרגישה אני, כל זמן שלא תכבה האש, לא אמצא לי מנוּחה.

ניסיתי, כמוּבן, לדבּר על לבּה, שתתגבּר על החוּלשה הזאת, אף יעצתי לה להעתיק את חדר המיטוֹת לצד השני של הבית, ליד חדר האכילה, אשר ממנוּ אין רוֹאים את שׂדוֹת הנפט. גם אני בחדרי סוֹבל מנדוּדי שינה בגלל האוֹר הבוֹקע בלילה בעד החלוֹן וּמרקד על הקיר, ולא פעם מוּכרח אני לקוּם, לפתוֹח את החלוֹן וּלהסתכל בעמוּד האש הסוֹער למַטה וּמטיל את אוֹרוֹ מהבעית על השמיים ועל העיר כוּלה.

– הנה אדוֹני רואה, – אמרה כמתלהבת – אף הוּא אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן האש, אדוֹני, שבעצם אינוֹ נוֹגע בדבר, כי בעוֹד ימים מספר יחזוֹר חבירוֹ והוּא יוּכל לעזוֹב את המקוֹם וּמה אעשׂה אני, אני שמניוֹתי בוֹערוֹת שם, שחלק ממני, מחיי, ממהוּתי, בוֹער שם יוֹם ולילה?…

ראיתי שבנקוּדה זוֹ לא אוּכל להשפּיע עליה, והשתדלתי להסיח דעתה לעניינים אחירים.

אבל אני ליויתיה רק פעם אחת. בכל יוֹם, וּלעתים פעמיים ביוֹם, היתה שוֹלחת את המרכבה הריקה להביא את מהנדס החברה, אירי-אמריקני צנוּם, בעל ראש ארוֹך ודק, אדוֹם שׂיער קלוּש מאוֹד וחסר גבּוֹת לגמרי, שפּניו וידיו זרוּעים נמשים גדוֹלים. למחרת נסיעתנוּ אל ה“אוֹיל סיטי” ביקר בביתה בעסקי החברה, וּמאז ראיתים יחד בכל יוֹם. מימַי לא ראיתי זיווּג הפכים כשני אלה: אך בימים מטוֹרפים אלה בקרית הנפט לא התמיה שוּם דבר. פעם אחת, כשהיה אצלה בטרקלין, באה אל חדרי וּביקשה שאכּנס גם אני. הם משׂחקים בקלפים, אפשר אקח “יד” במשׂחק. “לצערי – אמרתי לה – איני משׂחק בקלפים”. – “אם כן ישתה עמנוּ קוֹקטייל אחד. מיסטר סינג הוּא מוּמחה להכנת קוֹקטייל”. מימַי לא טעמתי את המשקה האמריקני הזה, אך לא לשמוֹ נכנסתי לטרקלין, אלא לראוֹת את מיסטר סינג מקרוֹב. לכבוֹדי דיבּר גרמנית רצוּצה, שהיה רגיל בה בקרית הנפט. הוּא נהג בשנינוּ נימוּס מדוּקדק, כמעט טרחני. קוֹלוֹ היה כלא מוּשלם, כמעט ילדוּתי, וכל דיבוּר שפּלט מפּיו היה מכיל משהוּ ציני עוֹקץ, כמחט עטוּפה במוֹך. הוּא צחק הרבה, וּבכל פעם הפסיק את צחוֹקוֹ לפני הגמר. ראיתי שיש לי עסק עם טיפּוּס פּרוֹבּלימאטי, ורציתי להשתמט מחברתוֹ. ואמנם אחרי ששתיתי כוֹס קטנה של ליקר חריף מאוֹד, שלא נעם לחכּי, ואחרי שהחלפתי עם מיסטר סינג “חכמוֹת” מאוּנסוֹת אחדוֹת, ביקשתי סליחה וחזרתי אל חדרי לעבוֹדתי “המחכּה לי”. אחרי הצהריים נכנסה אלי הגברת גוֹרדוּס וּשאלתני לרוֹשם שעשׂה עלי סינג. לא כיחדתי את אשר עם לבי. “אמנם מוּזר הוּא, – אמרה לי – אבל מעניין עד אין שיעור”. והיא סיפּרה לי, שיש לוֹ אשה וארבע בנוֹת באמריקה. ארבע הבנוֹת נוֹלדוּ בשתי לידוֹת וּבמשך שנתיים לאחר חתוּנתוֹ. באחד הימים נפלה תגרה קשה בינוֹ וּבין האשה, וּמאז עזבה, זה חמש עשׂרה שנה, הוּא שוֹלח לה בכל חוֹדש כך וכך דוֹלארים. אף כי אינה זקוּקה לתמיכתוֹ, כי עשירה מוּפלגה היא והכנסתה מנכסיה עוֹלה לאלפי דוֹלארים לחוֹדש. אוּלם הוּא עוֹשׂה את המוּטל עליו. רק פעמיים בשנה, ליוֹם הוּלדתן של הבנוֹת, הוּא שוֹלח להן ברכה וּמתנה. וכן עוֹשׂוֹת הן ליוֹם הוּלדתוֹ פעם בשנה. יוֹתר מזה אין ביניהם ולא כלוּם. כן, יחד עם הברכה הן שוֹלחוֹת לוֹ את תמוּנוֹתיהן, והרי בידוֹ אוֹסף של תמוּנוֹת בנוֹתיו בגידוּלן. ארבעתן דוֹמוֹת לוֹ כאילוּ נחתכוּ מגוּפוֹ. את התמוּנה היחידה של אשתוֹ שׂרף. מאז עזבוֹ את אשתוֹ לא ידע אשה. כך אמר לה, והיא מאמינה לוֹ, כי ציניקן כמוֹהוּ אינוֹ יוֹדע התחַסדוּת. אף כי אירוֹטיקן הוּא, כך הוּא מעיד על עצמוֹ, ולפני חתוּנתוֹ היה “מגוֹר לנשים”. בשעה שעזב את אשתוֹ נשבע לה ברוֹב כעסוֹ, שלא ידע עוֹד אשה. והרי הוּא מקיים את שבוּעתוֹ.

– אף על פי כן לא הייתי מיעץ לה לגברת גוֹרדוּס להעמידוֹ בניסיוֹן, – העירוֹתי והשתוֹממתי על העזתי.

– אוֹדה ולא אבוֹש: כבר ניסיתי ונכשלתי.

– ואילוּ נכשל הוּא?

– לא הייתי נכשלת אני.

– הרי זה משׂחק מלים, שאין לעמוֹד על כּוָנתוֹ.

– כמוּבן.

בהיעדרוֹ היתה משתדלת לדבּר עמי עליו. הדבר נעשׂה קצת חשוּד בעינַי.

– האין בעיניו של סינג מגוֹן הפּלדה? – שאלה.

– כן, פּלדה נוֹזלת.

– רוֹאה אדוֹני: זוֹהי כבר ספרוּת. אני מתיראה מעיניו ונמשכת אליהן.

– האין הגברת מאוֹהבת כלשהוּ במיסטר סינג?

– מאוֹהבת? אני? חה-חה, אדוֹני יצא מדעתוֹ. אני מאוֹהבת? עוֹד לא נברא הגבר שאני אוֹהבנוּ.

– ידענוּ את הנשים “המשוּריינוֹת”, ידענוּ. יש פה אתנוּ עלמה אחת, גם היא “משוּריינת” כביכוֹל.

– אה, יוֹכבד. וּמה אדוֹני חוֹשב? אני מבטיחה לוֹ, שהוּא לא יצליח להטוֹת את לבה.

– אני, אפשר שלא, אבל אחר… הגברת זוֹכרת מה שאמרה לי אז: אם יזדמן לה זקן או חוֹלה אוֹ סתם לא-יוּצלח…

– זה עניין אחר: היא עלוּלה להיטפל לאדם מתוֹך Idée fixe. ואני גם לזה איני מסוּגלה. יאמין לי…

– ולמה בכל זאת מעסיק אוֹתה כל כך המהנדס?

– הוּא בשבילי חידה, ואני רוֹצה לפתוֹר אוֹתה.

– יש שאדם מתמַכּר לפתוֹר חידתוֹ של אחר, ונמצא האחר פוֹתר את חידתוֹ.

– חידתי בכלל אינה עשׂוּיה להיפּתר, כי אינה חידה כלל. גם כשהייתי נשׂוּיה כאילוּ הייתי פנוּיה. אני אשה משתעממת, ושוּם דבר אנוֹשי אינוֹ כלוּל להפיג את שיעמוּמי – חוּץ מכסף רב. בכסף רב הייתי מַמציאה לעצמי שגעוֹנוֹת רבים, שגעוֹנוֹת לאין קצה. ועל כן דעתי מיטרפת עלי בראוֹתי את מניוֹתי עוֹלוֹת באש…

– ואף על פי כן הרי הגברת עזרה לפני זמן מה במסירוּת רבה כל כך למפעל חינוּכי.

– יוֹם אחד.

– וּבכן, יוֹם אחד היא עלוּלה גם להתאַהב…

– יוֹם אחד – אפשר. ואוּלם במה נחשב יוֹם אחד באהבה?

– אפילוּ שעה אחת יכוֹלה להיוֹת הכוֹל.

– על זה לא חשבתי, וגם… לא קראתי.

– אם כן הגברת חשבה מעט, וגם קראה מעט.

– צר לי על אדוֹני, הוּא קיוה לשמוֹע את סיפּוּרי, ושמע את סיפּוּרוֹ של מיסטר סינג.

– גם הוּא סיפּוּר מעניין, אבל עד כדי לבוֹא במקוֹם סיפּוּרה של הגברת.

– בדרכים אלה לא יצליח אדוֹני. על כל פעם, לא אצלי.

השׂיחה השנוּנה הזאת בוַדאי היתה נמשכת עוֹד, ואוּלי גם מגיעה לאיזוֹ תכלית, אלמלא נזכרתי פתאוֹם, כי בעוֹד עשׂרה רגעים עלי להיוֹת בבית הספר.

יג

מר שפּיגל וּבני ביתוֹ נסעוּ לנוה הקיץ ווֹרוֹכטה, “להיטיב שם את הבריאוּת” במשך חוֹדש ימים. גם משפּחוֹת אחירוֹת נסעוּ לנאוֹת קיץ שוֹנים, כנהוּג, אצלנוּ, וּמשוּם כך נתמעט עוֹד יוֹתר מספר התלמידים בכיתוֹת. גם החוֹפש שניתן לתלמידים מלימוּדיהם בבוֹקר בבית הספר העירוֹני התיש את חשקם ללמוֹד, ועבוֹדתי ניטל טעמה לגמרי. כשהתלוֹננתי באוֹזני יוֹכבד, עיותה את פניה מתוֹך הבּעת העינוּי והעלבּוֹן המיוּחדת לה ואמרה:

– בכל שנה מתמעטים בחוֹדש זה התלמידים. לי נדמה, כי במעוֹט התלמידים תהיה העבוֹדה אינטנסיבית יוֹתר.

ידעתי את עבוֹדתה ה“אינטנסיבית” שלה וחמלתי עליה בלבי.

השׂיחוֹת בחדר האחוֹרי שבאכנסית ריינמאן פסקוּ מאליהן. שלוֹש האחיוֹת היוּ מטוּפּלוֹת בעבוֹדה ללא הפסק. פעם אוֹ פעמיים ניסיתי לטייל מעט עם יוֹכבד, אבל היא ביקשה לנצלני לשם “קניית ידיעוֹת”, ואני, בפיזוּר הנפש שתקף עלי בימים האחרוֹנים (יש שעלתה מחשבה בלבי, כי הגברת גוֹרדוּס היא היא ש“הדביקה” אוֹתי), החזרתי לה תשוּבוֹת מקוּטעוֹת, אוֹ גם שלא מן העניין, עד שלא עמדה לה כל סבלנוּתה הגדוֹלה ואמרה לי בסוֹף: “מר כאן ורוּחוֹ במקוֹם אחר”. הוֹדיתי לה בדבר הזה, וּמאז השתמטה מלטייל עמי.

רק חנה היתה באה לפעמים בבהילוּת נחמדה לבית הספר, בשעת ההפסקה אוֹ עם גמר הלימוּדים, וּמבקשת שאסביר לה מקוֹם קשה בספר שהיא קוֹראה. השתוֹממתי, שהיא מוֹצאת לה בימים אלה פנאי לקריאה. אך היא ענתה:

– אני חוֹטפת בכל פעם רגעים מספר לקריאה. אני מוּכרחה לקרוֹא. מיוֹם שמר בא אלינוּ – אני קוֹראה הרבה.

– מה עניין בוֹאי לכאן לקריאתך?

– ככה. – והיא קרצה לי עין במשוּבה ילדוּתית וּברחה, כשהיא מרקידה את תלתליה באויר.

בעצם נשארתי בוֹדד בקרית הנפט. ניסיתי בעצמי לקרוֹא, אבל עצבי לא הניחוּ לי לשהוֹת יוֹתר מחמישה רגעים על דפּוֹ של ספר, וגם מזה תפסתי רק שברי דברים שאינם מצטרפים לרעיוֹן. ניסיתי לטייל לבדי ברחוֹבוֹת העיר, באתי בדברים עם פוֹעלים כבדי גוּף ועם ילדים קלי רגל, אך הם הרגישוּ בפיזוּר נפשי וּפטרוּני בתשוּבוֹת קצרוֹת. עמדתי רגעים ארוּכּים על גשר הקרשים הנטוּי על הפּלג הקטן, בצל העצים האחדים המרשרשים בבדידוּתם כעזוּבים גם הם מכל תוֹשבי העיר, נשען על משען הקוֹרה וּמסתכל במים המפכּים כמוֹ מתוֹך אוֹנס ונוֹשׂאים עליהם צחצוּחי “קיפּיצ’קה” לרוֹב – וגם הסתכלוּת זוֹ היתה עקרה ולא נתנה לנפש כלוּם.

וּביוֹם השישי, כשעתיים לפני החשיכה, קמתי והלכתי אל בית הנתיבוֹת, וּמשמצאתיו שוֹמם ודוֹמם, הפלגתי מעט בשׂדוֹת התבוּאה, שהתחילה כבר להצהיב לפני גמר בישוּלה, עד שהגעתי לרמה אחת שעמד עליה אילן בוֹדד, אגס בר עתיק ועבוֹת ענפים. ישבתי תחת האילן, וּמתוֹך הצל הטוֹב והדממה שמסביב השקפתי על הקריה ועל שׂדוֹת הנפט, המשׂתרעים מעֵבר לה במוֹרד, השקפתי והשקפתי ולא ידעתי את נפשי.

וּפתאוֹם, כמוֹ גילוּי מבפנים, צפה בי מחשבה זוֹרמת מצוֹרפת משאילוֹת: “איך לא שאלת את נפשך עד היוֹם, מה בעצם לעיר זוֹ של מכרוֹת נפט ודוֹנג אדמה, עיר של ספסרים ועמילים להוּטים אחרי הממוֹן, עיר השוֹרצת מנהלים וּמפקחים וּמהנדסים מכל המדינוֹת והגזעים, בּליל עסקים וּלשוֹנוֹת, ההוֹמיה מתיירים וּמסקרנים לרגל להבה גדוֹלה העוֹלה מן האדמה, כאש שאוֹל שפּרצה ממעמַקים – מה לעיר זוֹ וּלדיבוּר העברי, הקשוּר ברעיוֹן קדוּמים, תמים ונאדר בקוֹדש, רעיוֹן שיבת ציוֹן? מה לילדי יהוּדים אלה, שסוֹפם להיוֹת ספסרים, חנוָנים אוֹ גם עוֹרכי דין ורוֹפאים, אוֹ נשיהם של אלה, מה להם וּלשׂפה זוֹ, הקדוֹשה והנזירה ביסוֹדה? מה להם וּללימוּד שׂפה זוֹ, לא לשם תפילה ולא לשם שעשוּעי מליצה, כאשר היתה לדוֹרוֹת הראשוֹנים? וּמה למניין העלמוֹת הללוּ, שכּוּלן, ואפילוּ מרים החוֹלמת על עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל, תינשׂאנה בעוֹד שנים אחדוֹת לאנשי מעשׂה שוֹאפי רוָחים וחיים של רוָחה ותסענה בכל שנה לנוה קיץ. מה להן וּלכתבי אחד העם, פייארבּרג, בּרדיצ’בסקי וּביאליק? וּמה לך, הנוֹדד קל הרגל וּכבד הלב, פה בעיר הזאת? וּמה פה ליוֹלס, העברי הנאמן, החוֹלם הכוֹאב? מי הוּא המסַבּב במשׂחק הקטן והתמים הזה שלא במקוֹמוֹ ושלא בזמנוֹ?”

אך ככלוֹת השאילוֹת תמַהתי וצחקתי לעצמי על כוּלן.

מן המוֹרד הרחוֹק עלה עשן ה“אוֹיל סיטי”, והרוּח שנשבה משם הרבּיצה את העשן בתימרוֹת רחבוֹת כלפי העיר, כאילוּ אמרה לעטוֹף בהן את כוּלה וּלגררה על בתיה ושוֹכניהם למַטה, אל פי השאוֹל היוֹקדת. אך העיפוֹתי את מבטי לעברים וראיתי במרחק את מאוֹת ה“שאכטים”, “שאכטים” חיים ו“שאכטים” מתים, גדוֹלים וּקטנים, רחוֹקים וּרחוֹקים יוֹתר עד האוֹפק, וּמהם גם הנבלעים באוֹפק, והיה זה בעיני נוֹף מוּזר וּמתעתע.

השמש כבר התחילה לשקוֹע והציתה אש בחלוֹן שבעליית בית הנתיבוֹת, אש בלתי מציאוּתית המגרה את הנפש. עצבוּת ירדה עלי וּבאה בי, אוֹתה עצבוּת שידעתיה כל כך יפה מכמה פרקים בחיי ושלא ניסיתי לברוֹח מפּניה, כברוֹח יוֹנה בשעתוֹ מפני האלוֹהים, וכל פקעת חיי המתגלגלת בדרכי עוֹלם ללא תכלית נסתבכה על עצמה והעיקה, והעיקה.

וּפתאוֹם נדמה לי כמוֹ כנף כהה עוֹלה מקצה שׂדוֹת הנפט מזה ונפרשׂת על השמיים לעֵבר העיר, לעברי, אחריה עוֹלה כנף שנייה, מקצה השׂדוֹת מזה, וגם היא כבר נטוּיה על העיר: וּממַעל לשתי הכנפיים, בתוך, צץ וּמתנשׂא כעין ראש גדוֹל, ראש יוֹשב על צואר ועל גוּף שׂרוּע לאחוֹר, כדוֹאה וגוֹרר אחריו שפעת עננים; וּלראש פנים מכוּוָנים אלי, וּבהסתכלי בפנים הבחנתי את רשמי פניה של הגברת גוֹרדוּס. ולא קם בי תימהוֹן למראה, כאילוּ בעוֹמק לבי חיכיתי לוֹ, וגם ידעתי כי יתגלה לי פה בשעה זוֹ וכי למענוֹ יצאתי לשׂדה. הדמוּת צפה והתקרבה אלי, וּבמידה שהתקרבה ראיתי את מראה הפנים: הם היוּ מאוּבּנים כמוֹ בלי רוּח חיים, הגבּוֹת מלוּכּדוֹת במרץ רב על העיניים הפּקוּחוֹת והמבּיטוֹת בלי תנוּעה, הסנטר בוֹלט וּמזדקר בתקיפוּת של רצוֹן, והפּה, רוּבּוֹ חשוּק בהבּעה של תאוה חסרת רגש, ורק בזוית אחת השׂפתיים והלחי משׂחק חיוּך חי, טוֹב וענוֹג, הנראה כבהרת חמה קטנה על שטח הפנים הקוֹפאים והחמוּרים.

עוֹד מבטי טוֹבע במראה הנישׂא לקראתי, עוֹד אני חש בהנאה הנוֹלדת יחד עם היוָלד ראשית הבנה בדבר אשר הציק ימים רבים כחידה אוֹ כסמל – והנה נשמעה מאחוֹרי צפירה עליזה ונוֹקבת, ואחריה יבבוֹת רצוּפוֹת אחדוֹת, מבשׂרוֹת וּמַתרוֹת כאחת, וּכשהפכתי את פנַי ראיתי את נחש הרכבת מתפּתל בין שׂדוֹת הקמה, דגל עשנוֹ לפניו ושוֹבלוֹ מתגוֹלל ונמשך מאחוֹר, והוּא רץ במסילתוֹ לקראת העיר, לקראת בית הנתיבוֹת.

התנערתי מישיבתי. המראה שנגלה לי לפני רגע בחלל העוֹלם נמוֹג, וּבמקוֹמוֹ ראיתי עננה לא גדוֹלה, מפוּלגת באמצע, עוֹלה מן האוֹפק. החמה כבר שקעה רוּבּה, וּמן האש אשר בחלוֹן בית הנתיבוֹת נשאר רק פס עמוּם צר באחת השמשוֹת. ברציף הארוֹך והריק כבר דלקוּ פּנסים אחדים בשוּרה ושוֹמר המסילה עמד נטוּי, הביט אל הרכבת הבאה ואוֹתת כנגדה נמרצוֹת בדגל אדוֹם קטן שהחזיק בידוֹ. קמתי וירדתי מן הרמה כנגד בית הנתיבוֹת, כדי לשוּב משם העירה יחד עם כל קהל הבאים ברכבת.

יד

ביוֹם הראשוֹן בשבת (כבר מלא חוֹדש מיוֹם בוֹאי לקרית הנפט, ושוּב היתה הלבנה במלוֹאה בלילוֹת) ירד מן השמיים להט חוֹם, אשר לא ידעתי כמוֹהוּ בארץ מוֹלדתי. כל החלוֹנוֹת בבתי העיר היוּ פתוּחים לרוָחה, והתוֹשבים הביטוּ מתוֹכם החוּצה חיורים, נרגזים ונוֹאשים. על פתחי החנוּיוֹת שפכוּ פעמים אחדוֹת ביוֹם מים, שהיוּ מתאַיידים לאחר שעה קלה. אבק הדרך היה יבש מאוֹד ושמנוּניתוֹ החריבה עשׂתהוּ כעין טבּק הרחה. העגלוֹנים המעטים המוֹבילים את האוֹרחים (רוּבם ישבוּ ספוּנים בבתי המלוֹן) ישבוּ על דוּכניהם כפוּפים וּמרוּשלים, כנכוֹנים בכל רגע להפּיל את המוֹשכוֹת מידיהם. קוֹל החיים שבעיר הוּמך עד מאוֹד. תחת זאת נשמעוּ ביתר צלילוּת הקוֹלוֹת המגיעים משׂדוֹת הנפט. המשאֵיבוֹת שיקשקוּ כמוֹ מתוֹך כעס עצוּר, וזמר הפוֹעלים בראשי ה“שאכטים” כאילוּ מחה נגד פוּרענוּת הטבע, שביקשוּ להעבירה, לחסלה: “גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב!”

התלמידים הבוֹדדים שבאוּ ללמוֹד ושישבוּ מפוּזרים בספסלים

הריקים הטילוּ את ידיהם וראשיהם על השוּלחנוֹת שלפניהם, אוֹ התפּשטוּ על מוֹשבם, והביטוּ אלי, המוֹרה המדבר וכוֹתב על הלוּח, בעיניים ריקוֹת מכל מחשבה. את שיעוּרי ה“קוּרס הגבוֹה” ביטלתי בעצמי, כי שעוֹת הערב היוּ קשוֹת משעוֹת היוֹם. המחנק היה גדוֹל כל כך, שאי אפשר היה לשבת חמישה רגעים במקוֹם אחד, בבית כבחוּץ. יוֹכבד אמרה לי, כי מאחוֹרי ביתם, בירכתי החצר, יש עץ קטן, וּבצלוֹ היא יכוֹלה ללמוֹד בלא הפרעה. בערב היא מוֹציאה מנוֹרה ויוֹשבת וקוֹראת, אלא שמלחמה לה עם רמשׂי הלילה, הזוֹחלים על דפּי הספר וּמטשטשים את האוֹתיוֹת.

הריח הכּבד שהיה ממַלא את אוירה של קרית הנפט הכבּיד עלי עד לטירוּף, והיה לי הרגש כאילוּ אדמת שׂדוֹת הנפט כוּלה מזיעה “קיפּיצ’קה” חמה. ברוֹב הבתים לא העלוּ אוֹר, כי נוֹגה ה“אוֹיל סיטי” עלה בחלוֹנוֹת וּמילא את הבתים. גם פּנסי הרחוֹב היוּ כבוּיים. הכלבים והחתוּלים שוֹטטוּ כמוֹ לאוֹר היוֹם. וּבכלל הרבּוּ בני העיר, ואפילוּ תינוֹקוֹת, להתהלך בלילוֹת, כאילוּ ניטלה מהם השינה לגמרי.

באחד מאוֹתם הלילוֹת, כחצי הלילה, עמדתי בחלוֹן חדרי הפּתוּח כוּלוֹ מוּל עמוּד האש. האוֹדם והעשן שלמעלה על פני השמיים הגיעוּ להיקף גדוֹל וּבלעוּ את הכוֹכבים המעטים שבליל הלבנה. אלפי ניצוֹצוֹת, גדוֹלים וּקטנים, התעוֹפפו כמחנוֹת ציפּוֹרים יוֹצאוֹת מתוֹך קן ענקי, כבוּ

בעשן וּבאויר, ואחירים נהרוּ אחריהם לאין קצה. את הלבנה לא ראיתי, כי היא עמדה מעל לגג הבית, אך ידעתי שהיא משקיפה על פני קרית הנפט בלעגה הרגיל.

הגברת גוֹרדוּס, כנראה, לא היתה בבית, כי כל הבית היה שרוּי בדממה עמוּקה, וגם מן החלוֹן הסמוּך, חלוֹן חדר המיטוֹת, הפּתוּח לגזוּזטרה, לא הגיע קוֹל תנוּעה. ידעתי כי הנער שוֹכב שם יחידי בערשׂוֹ. בוַדאי גם הוּא אינוֹ יכוֹל לישוֹן ושוֹכב בעיניים פקוּחוֹת ועוֹקב אחרי תנוּעוֹת הנוֹגה הזע על הקיר שממוּל לחלוֹן. ניעוֹרוּ בי רחמים על הנער, שאמוֹ לא אהבתהוּ ואביו איננוּ. אלמלא היתה הדלת נעוּלה, הייתי נכנס וּמדבּר עמוֹ בחיבה, להפיג את רגש יתמוּתוֹ החיה.

והנה, כמוֹ נמשך על ידי מחשבתי, וּבלי כל רעש, הוֹפיעה בחלוֹן דמוּתוֹ הלילית של הנער, גלוּי ראש גזוּז וגוּפוֹ הדק נתוּן בכתוֹנת לילה מבהיקה מלוֹבן. כחתוּל גמיש עלה בחשאי על סף החלוֹן ותלה את רגליו היחיפוֹת והדקוֹת החוּצה. נוֹגה ה“שאכט” הבוֹער נפל עליו וצבע את פניו באוֹר רזי רוֹטט. הוּא הביט נכחוֹ אל האש ולא הרגיש בי העוֹמד בחלוֹן השני, במרחק אַמוֹת אחדוֹת.

נמלכתי רגע בדעתי, אחר גחנתי החוּצה וקראתיו בשם. הוּא הפך אלי את פניו ושאל בעצב:

– אדוֹני קרא לי?

– כן, – אמרתי לו – אתה יחידי בבית?

– כן, אמא הלכה לה.

– ולא יכוֹלת לישוֹן?

– לא, כל כך חם. אמא לבשה את ה“סאראפאן” האדוֹם ואת הסנדלים הצהוּבּים ויצאה. היא שאלה, אם לא אפחד להישאר יחידי. אמרתי לה: לא, אַת יכוֹלה ללכת. שמעתי, כאשר אדוֹני בא והתהלך כל הזמן בחדר…

הוּא זקף את בּרכּיו ושוּלי הכתוֹנת נתלוּ החוּצה, העמיד את זרוֹעוֹתיו על ברכיו וקלט את פניו בשתי כפיו והסתכל באש בדביקוּת מרוּכּזת, כחיה שקטה, אחוּזת-תוּגה.

– אתה אוֹהב את אמא?

– כן. אבל היא לא אוֹהבת אוֹתי.

– למה זה לא תאהב אוֹתך?

– היא כוֹעסת על אבא שברח “כמוֹ גנב”. והיא אוֹמרת, שאני דוֹמה לאבא… אדוֹני ראה? סוּס גדוֹל עף מתוֹך האש ועלה השמימה…

– לא סוּס היה זה, אלא גל של “קיפּיצ’קה” בוֹערת.

– לא, זה היה סוס. ראיתי.

– ואמא הלכה אל הדוֹד?

– אל איזה דוֹד?

– מן החנוּת.

– לא. היא הלכה אל הדוֹד סינג. אני יוֹדע… האש כבר שׂרפה כוֹכבים אחדים. ואם יבוֹא שמה הירח, הוּא גם כן יישׂרף?

– לא. גם הכוֹכבים לא נשׂרפוּ. אין רוֹאים אוֹתם מפני העשן ונוֹגה האש.

– הם כן נשׂרפוּ. אדוֹני לא יוֹדע כלוּם.

– צדקת, בני. אני יוֹדע מעט מאוֹד…

– איה הירח? רוֹאים את האוֹר שלוֹ ואוֹתוֹ לא רוֹאים.

– הוּא עכשיו מעל לגג. אילוּ ירדת מן המדריגוֹת, היית רוֹאה אוֹתוֹ היטב.

– והוּא לא ילך שמה, אל השׂריפה?

– לא. הוּא הוֹלך לצד מערב.

– וגם מחר וּמחרתיים ילך לצד מערב?

– כן, כל הלילוֹת, עד שייעלם בסוֹף החוֹדש ואחר כך יתגלה שוּב.

– אני לא רוֹצה שהירח יישׂרף… אמא לא תשוּב עד הבוֹקר…

– ואתה רוֹצה שתשוּב תיכף?

– כן. אבל היא לא תשוּב. אני יוֹדע.

מצחוֹ של הילד הבריק מזיעה. הוּא הרים את כנף הכוּתוֹנת וּמחה את מצחוֹ. אחר ישב שוּב מכוּוָץ והסתכל באש.

– חם לך?

– כן. אבל אני לא רוֹצה לדבּר עם אדוֹני.

– מדוּע?

– אדוֹני רוֹצה, שאספּר לוֹ על אמא, ואני לא רוֹצה.

– מדוּע?

– ככה. אני לא רוֹצה.

בוֹשתי מדברי הילד. שהרי כוָנתי היה באמת להציל מפיו משהוּ על אמוֹ. ידעתי שהוּא מתחרט גם על המעט שהגיד לי. אמרתי לפייסוֹ בדברים ולא מצאתי מלים. והנה תקפני חשק נמרץ לרדת העירה. האויר שבחדר כאילוּ דחפני מאחוֹר.

– הנה אני יוֹרד מעט העירה. לא תפחד להישאר יחידי?

– לא.

תליתי על כתיפי את מקוֹרן הבד שלי וּבנעלי הבית שברגלי יצאתי לגזוֹזטרה. עתה הייתי קרוֹב יוֹתר לילד ונתאויתי לגשת אליו וּלהחליק על ראשוֹ, אבל לא עשׁיתי כן, כי אם ניענעתי לוֹ בראשי בחיבה. אך הוּא ישב בלי נוֹע, כאילוּ אינוֹ מרגיש בי. קטפתי ורד וירדתי במדריגוֹת. פניתי ללכת בשביל אל הגשר הקטן. בסביבה זוֹ לא נראה איש. העצים עמדוּ דוֹממים ועליהם צבוּעים באוֹר מסתוֹרי. עמדתי על הגשר, גבי נשען אל משען הקוֹרה, והבטתי אל העיר. ראיתי ברחוֹב תנוּעה. גם מרכבוֹת נסעוּ נסוֹע ושוֹב. והנה – מה מלבין שם תחת העץ בצל הגשר? על אבן יוֹשבת דמוּת כפוּפה כקוֹפאת על עצמה. דמוּת הגוּף היתה מוּכּרה לי. פניתי לצד היוֹשבת והיא נשׂאה את פניה. ראיתי לפנַי – את יוֹכבד.

– מה לך פה בשעה זוֹ? – שאלתי מוּפתע.

– לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי מעט. איני יוֹדעת למה נשׂאוּני רגלי דוקא הנה…

– גם אני לא יכוֹלתי לישוֹן ואיזה כוֹח דחפני לצאת – והנה מצאתיך פה.

– רבים נוֹסעים עתה שמה, לראוֹת ב“שאכט” הבוֹער. משמרת פוֹעלים עוֹבדת שם גם בלילה. אני עוֹד לא הייתי שם.

– וּרצוֹנך לצאת שמה?

– לא, לא. רק סיפּרתי למר. לא, לא, אני לא אלך שמה. זה לא בשבילי…

אוֹדם הבּעֵירה נח עליה מאחוֹר, ואת פניה הכסיף אוֹר הלבנה והם נראוּ כמתים.

– אוּלי נטייל מעט לצד בית הנתיבוֹת? הייתי שם בערב שבת. היתה לי שם מעין התגלוּת.

– לא, לא. רצוֹני לשבת פה. טוֹב לי פה.

והביטה בי בשתיקה מַבעיתה. ניענעתי לה שלוֹם והלכתי הלאה. בפינת הרחוֹב, על הרחבה הגבוֹהה של החנוּת The great Mikado, לפני הדלת המוּגפה בבריח כבד, ישב על כיסא אחיה של הגברת גוֹרדוּס. שרווּלי כתוֹנתוֹ היוּ פתוּחים וּתלוּיים מידיו. המכנסיים

שמוּטים למטה מטבּוּר כריסוֹ הגדוֹלה. בידוֹ מטאטא נוֹצוֹת והוּא מנפנף בוֹ על ראשוֹ הגדוֹל והחָלָק כאבטיח. לרגליו עמדוּ כד וכוֹס. מדי רגע חיכּך בסנדליו על הרצפה. “אינוֹ יודעֹ שאחוֹתוֹ איננה בבית”, הירהרתי והלכתי הלאה.

ברחוֹב הראשי עמדתי רגע וסקרתיו לכל אוֹרכוֹ. מן האנשים שהתהלכוּ כצללים לא נתן איש את דעתוֹ עלי. הלכתי באמצע הדרך, בתוֹך האבק. כשבאה מרכבה לפנַי אוֹ מאחרי סרתי הצידה וחיכּיתי עד שתעבוֹר. היה לי הרגש של חיה הוֹלכת באבק דרכים.

האכסניה של ריינמאן היתה סגוּרה על מסגר. רק החלוֹנוֹת שבסימטה הצרה היוּ פתוּחים כוּלם. נכנסתי לסמטה ועמדתי באמצעה. “מרים, שׂרה, חנה”, מילמלתי לנפשי ולא ידעתי למה. אחר נדמה לי, שאני שוֹמע קוֹל לוֹחש. הלכתי עוֹד צעדים מספר. מחלוֹן חדרן של העלמוֹת הגיע קוֹל בכי עצוּר, וּכנגדוֹ קוֹל לחשה של שׂרה, קוֹל היוֹצא מבּין שיניים מפוּשׂקוֹת:

– מ-רים, הן אי אפשר. אחרי החגים תסעי לארץ ישׂראל. תראי, שם כל כך יפה בחוֹרף. שוֹמרוֹני כוֹתב, כי כל החוֹרף שם כמוֹ אביב פוֹרח. מרים, הם ידעת כמה אנוּ אוֹהבוֹת אוֹתך כוּלנוּ, כל הלוֹמדוֹת ב“קוּרס” ויוֹכבד פשוּט אינה יכוֹלה לחיוֹת בלעדיך… פתיה, לך יש סיבה לבכּוֹת?… נוּ, חדלי, מרים, הירגעי…

וקוֹל אחר, קוֹלה של חנה, הוֹסיף:

– אם ייוָדע למוֹרה, מה יאמר? אַת זוֹכרת: הוּא אמר עליך, שאַת עלמה חשוּבה…

כנכוה מן הדברים ששמעתי נפניתי והתחמקתי מן הסמטה. הלכתי הלאה, לצד בית הנתיבוֹת. “רק לא אל האש, רק לא אל האש”, שיננתי לנפשי.

עם הבית האחרוֹן שברחוֹב עמדתי והבטחתי אל השׂדוֹת המוּטלים בלבנה ואל בית הנתיבוֹת הבוֹדד העוֹמד במרחק. דרך צדדית הוֹבילה אל שכוּנת נוֹצרים, רוּבם זרים, שליחי חברוֹת הנפט. שם גר גם מיסטר סינג. כמוֹ בבלי דעת פניתי שמה. זוֹ היתה דרך שׂדוֹת רגוּבה, וּבתי השכוּנה המפוּזרים נחוּ מרחוֹק על רמה עגוּלה כגוּשים אפילים. רק זכוּכית החלוֹנוֹת התנוֹצצה פה ושם.

לא עברתי חצי הדרך וּדמוּת אשה באה לקראתי. אשה יחידה הוֹלכת באמצע הדרך השוֹממה. ידעתי מיד מי האשה. כסהרוּרית הלכה, כי קוֹמתה היתה מתוּחה ב“סאראפאן” הארוֹך והילוּכה אבטוֹמטי. כשקרבנוּ זה אל זה אמרתי:

– מאַין, הגברת גוֹרדוּס?

– יוֹדעת אני, – ענתה בצל קוֹלה – בני הגיד לאדוֹני, כי הלכתי אל סינג. אבל לא נכוֹן הוּא. לא אל סינג הלכתי. אף איננוּ בבית. חלוֹנוֹת חדרוֹ פתוּחים ואין איש בבית. הקפתי פעמיים את השכוּנה. חי נפשי, לא אליו הלכתי…

– האלוה את הגברת בחזרה העירה, לביתה?

– למה זה אלך לביתי? מה אעשׂה בביתי? מי לי בביתי? וכי יש לי בית?…

– אוּלי אקח מרכבה ונצא לשׂדוֹת הנפט, לראוֹת את ה“אוֹיל סיטי” בלילה? רבים הנמצאים שם.

– לא, לא. מה לי וּל“אוֹיל סיטי”? ילוני עד הרחוֹב הראשי, אחר יעזבני לנפשי. הלילה איני רוֹצה באיש.

פניתי לשׂמאלה והלכתי עמה צעד בצעד. שתקנוּ. עם הבית הראשוֹן של הרחוֹב עמדתי, והיא הלכה הלאה, העירה. הבטתי אחריה עד שנתעלמה מעיני. והנה דמוּת גבר יוֹרדת בדרך מבית הנתיבוֹת. ידעתי מי ההוֹלך. כשקרב אמרתי לוֹ:

– ערב טוֹב, מיסטר סינג. הגברת גוֹרדוּס שבה זה עתה מביתוֹ.

– ידעתי שהיא תבוֹא. על כן הלכתי מביתי. ליל טירוּפים הוּא הלילה.

– כן, ליל טירוּפים. ואדוֹני הוֹלך אל ה“שאכט” הבוֹער?

– כן. ואדוֹני רוֹצה ללכת עמי?

– לא. הלילה איני רוֹצה באיש. – בכוָנה חזרי על דברי הגברת גוֹרדוּס.

– אם כן, להתראוֹת!

– להתראוֹת!

כשנרתחק שבתי בדרך העירה. התנוּעה רפתה מעט. סמטת בית ריינמאן היתה שוֹקטת על החלוֹנוֹת הפּתוּחים בבתים. מר גוֹרדוּס עוֹד ישב לפני חנוּתוֹ, כריסוֹ בוֹלטת והוּא מנפנף במטאטא הנוֹצוֹת וּמחכּך בכל פעם בסנדליו. האבן, שקוֹדם ישבה עליה יוֹכבד, היתה עתה חשׂוּפה וּמכסיפה לאוֹר הלבנה. קרשי הגשר השמיעוּ הד ריק. ריבּוּע החלוֹן של חדר הגברת גוֹרדוּס היה חָלוּל כוּלוֹ. הנער שב אל ערשׂוֹ. ברי היה לי, כי אמוֹ עוֹד לא שבה מנדוּדיה. הבטתי בשעוֹני: שתיים. עוֹד שעתיים אוֹ שלוֹש עד אוֹר הבוֹקר.

עליתי לאִטי במדריגוֹת וּבאתי אל חדרי. התפּשטתי את בגדי ושכבתי על יצוּעי. מחשבת אֵימים אחת חזרה בי בלי חָשׂך: “עוֹד לילה כזה – וקרית הנפט משתגעת”.

טו

יד נגעה בראשי והקיצוֹתי. הבוֹקר האיר.

חבירי יוֹלס עמד לפנַי. פניו היוּ מגוּלחים יפה, אך הגילוּח הבליט את שלד פניו עד לזוָעה. עיניו גדלוּ כפליים וּשׂפתיו היוּ כחרוּכוּת.

– סלח לי, – דיבּר בקוֹל לא שלוֹ – ידעת כל מה שעבר עלי. הייסוּרים שלי – אין לשער. לא יכוֹלתי להקדים ולשוּב. רצוֹנך, תשב עמי ימים מספר ותנוּח מעבוֹדתך. גם לי ינעם בחברתך. האמינה לי.

– לא, לא. “עוֹד לילה כזה…”. לא, לא, יוֹלס יקירי, עוֹד היוֹם אמלט נפשי מפּה כמו מגיהינוֹם…

– ואני לא אירא עוֹד… כי על כן באתי מגיהינוֹם…

לעוֹלם לא אשכח את חיוּכוֹ.

---

נֵפֶל

מאת

אשר ברש

א

שמוֹ היה פישל גוּטשאל, ואילוּ הכוֹל קראו לוֹ פילק. נתוַדעתי אליו ראשוֹנה אצל ליאוֹן ריינהארד, שהייתי זמן קצר מוֹרה לילדוֹ בבית אחוּזתו. בן אחוֹתוֹ של ריינהארד היה, ולה בית מלוֹן קטן בעיר הקטנה צ., תחנה בקו לבוּב–קראקוּב. באוֹתוֹ קיץ שהייתי באחוּזה בא פילק להתארח שם שבוּעיים ימים, “להיטיב את הבריאוּת”, ושם הכּרתיו, אף נקשרה ידידוּת בינינוּ.

משהו ידעתי עליו קוֹדם בוֹאוֹ מפי ריינהארד ואשתוֹ (שניהם אנשים אצילים, בעלי נפש), וּמשהוּ זה אפשר לצמצם בג' סעיפים: א‘, הוּא בחוּר בעל מזג טוב ואידיאליסט בטלן הבּז לכל תכלית; ב’, הוּא ציוֹני “נוֹרא”, וציוֹנוּתוֹ קוֹדמת אצלוֹ לכל דבר, ולה הוּא נוֹתן את כל כוֹחוֹ וכל זמנוֹ; ג', הוּא בן יחיד להוֹריו, אחד בתוֹך ארבע בנוֹת, והם ההוֹרים, הכשילוּהו, משוּם שגידלוּהוּ לפינוּק ולרוֹך וּלחוֹסר מעשׂים. הריהוּ כבר

בן עשׂרים ושלוֹש ועדיין מאוּמה אין בידוֹ, אפילוּ לא מאטוּרה.

כשראיתיו פעם ראשוֹנה עשה עלי מיּד רוֹשם נעים, אף כי לא יפה היה. פנים רחבים ואדוּמים, עוֹר שקוּף ורגיש עד כדי ריטוּט. האף בשׂרי ובעל תנוּעה, והעיניים התכוּלות צלוּלוֹת וחיוֹת מאוֹד, הוֹלמוֹת את שׂערוֹ הבהיר, הגזוּז עד לשוֹרשיו. המצח אינוֹ גבוֹה, אך מעוּלף תמיד עננת מחשבה. קוֹמתוֹ כפוּפה קצת כנוֹשׂא משׂא לא נראה; ודיבּוּרוֹ, אם פוֹלני ואם אידי, בניגוּן וּברגש וּבהתלהבוּת, עם משהוּ עוֹדף תנוּעוֹת הידיים, אך בלי אבק פּוֹזה וזיוּף. כך הוּא. הוּא הרבה לדבר דברי נימוס וחן, שאילוֹת ותשוּבוֹת בעסקי בית ומשפחה, בענייני אדם ועוֹלם, והדברים משוּבּצים אמרוֹת חכמים ופייטנים, פתגם וחרוּז, והם יוֹצאים מלב פשוּט וגלוּי, ומשוּם כך נקלטים ברצוֹן. אך מאחרי כל דבריו מוּרגש היה: לא זה העיקר, העיקר הוּא עניין הלאוֹם, שהוּא לוֹ עבוֹדת הקוֹדש, מין אמוּנה אדוּקה, שאדם חייב למסוֹר נפשוֹ עליה. והוּא לוֹ גם דבר פשוּט ומובן מאליו, כטבע וכחיים, ואין לוֹ צוֹרך להצדיקוֹ אוֹ להדגישוֹ באיזוֹ צוּרה שהיא. כך הוּא.

ביוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לאחוּזה כבר טיילנוּ שנינו כשעתיים בשׂדוֹת. השגחתי בוֹ, שאף כי לא הרבּה להסתכּל, ראה לא מעט, והעיר הערוֹת חיוּניוֹת מאד על מראה עיניו, אך תמיד הפסיק וחזר אל העניין הלאוּמי. הוּא גילה את לבוֹ לפני, שאלמלא התקוה, כי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל, לא היה יכוֹל לחיות. אינוֹ רואה כל טעם בחיים כאן, בשממוֹן הגלוּת. אף כי כל זמן שהוּא עדיין כאן הוּא עוֹשׂה כל מה שבידוֹ ובכשרוֹנוֹ בשביל העניין הלאוּמי. והוּא סיפּר לי בעניווּת טבעית על כל מה שהוּא פּוֹעל בעירוֹ, בתוֹך חלק קטן מן הדוֹר הצעיר (הרוֹב, לצערוֹ, אינו ניתן להשפּעה במוּבן הלאוּמי), אבל הרי זה כטיפּה ממה שצריך לעשות. עיקר הצרה היא, שאחינוּ בני ישׂראל עדיין אינם מרגישים בצרתם והם מַשלים את נפשם בכל מיני צוּרוֹת תפילוֹת של חיי שעה, כגון המשׂחק הרע של “לאנדספּוֹליטיק”, שגם הציוֹנים נוֹתנים לוֹ יד, לצערנוּ הרב.

כשנודע לוֹ שאני מדבר עברית, שׂמח כילד, פתח מיּד בדיבוּר עברי רהוּט למדי והיה חוֹזר ואוֹמר:

– איך זה לא כתב לי דודי ליאוֹן על כך! הכול כתב לי עליך, ואת העיקר לא כתב.

והוּא הוסיף לגלוֹת לבוֹ לפני: ידיעתוֹ בספרוּתנוּ אינה מרוּבה. כל מה שקנה בכוֹח עצמוֹ קנה. אין בעירוֹ אדם שיודע יוֹתר ממנוּ. כביכוֹל, הוּא המלוּמד. איך כתוּב? “במקוֹם שאין איש”… לא מרוּבים גם הספרים של ספרוּתנוּ החדשה במקוֹם. הוּא עצמוֹ חתוּם על “השלח” ועל “העוֹלם” וגם על “המצפּה”, וּכמוּבן, על “הפוֹעל הצעיר” היוֹצא ביפוֹ – אבל יוֹדע הוּא שאין די בזה… היכן למד עברית? מילדוּתוֹ, בחדר, ואחר כך מקריאה. שנה אחת היה קיים אצלם בית ספר עברי, והמוֹרה, פליט מרוּסיה, היה ידען מוּפלג בספרוּת העברית, העתיקה והחדשה. ממנוּ קיבּל מעט ספרים ועמוֹ דיבּר עברית בהברה הספרדית. אך בית הספר נסגר בגזירת הרשוּת הרשעה והמוֹרה נסע. אמר לנסוֹע לארץ ישׂראל ונסע לאמריקה. מאז הוּא לוֹמד בכוֹחוֹת עצמוֹ ויוֹתר מזה הוּא לוֹמד ממה שהוּא אנוּס ללמד לאחרים. איך כתוּב באבוֹת? “ויוֹתר מכוּלם מתלמידי”.

שאלתיו לכמה סוֹפרים מן החיים. קצתם ידע וּקצתם לא ידע. למשל, את השם גנסין שמע פעם ראשוֹנה מפי. את השם שוֹפמן ידע, אך היה מבטאֹו שוּפמן. אבל כל מה שקרא עברית היה בעיניו טוֹב ויפה ונעלה. אמנם בגרמנית ובפולנית יש סוֹפרים גדוֹלים יוֹתר, למשל, ודקינד וטטמייאר, אך גם בסוֹפרינוּ אין לנוּ להתבייש. ומיד חרוּז של שיר פּוֹלני ידוּע:

“הַזָּר תְּשַׁבֵּחוּ, מַה לָּכֶם לֹא תֵדָעוּ” וכו',

וּכנגדוֹ חרוז חזק מ“אכן גם זה מוּסר אלהים”.

פתאוֹם פנה ועלה על פאת שׂדה, תלש שיבּוֹלים אחדוֹת, וּכשחזר אלי עמד, התבוֹנן בהן ודיקלם מתוֹך דמע בעיניים:

“לא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֵן טִפֵּחָה”.

וראו, גם תנועה תיאטראליה זוֹ היתה טבעית אצלו ולא פגמה בו.

ליאוֹן ריינהארד, איש העסקים, היה טרוּד מאוֹד אוֹתוֹ שבוּע, ורוֹב הימים לא היה בבית כלל. אשתוֹ המוּזרה קצת, השתדלה לשעשע את האוֹרח בשׂיחה, אבל מצב בריאוּתה הכריחה לפרוֹש לשעוֹת לחדר המיטוֹת. נשאר אפוֹא פילק רוֹב שעות היוֹם עלי ועל אַלק, תלמידי הקטן. הוּא הצטער מאוֹד על סבלה של הדוֹדה, ביקש לשרתה, אבל היא דחתה את שירוּתוֹ בחן רב. הנערה המשרתת פאולינקה יודעת ועוֹשׂה כל חפציה. וּלהפך, צר לה מאוֹד, שהוּא בא אליהם בזמן שליאוֹן נעדר על פי רוֹב מן הבית, והיא אינה יכוֹלה לעשׂוֹת הרבה לרוחתוֹ. חבל. אז ביקש הוּא סליחתה, שהוּא בא להכביד עליהם. וּבאמת אין צוֹרך לטפּל בו כלל. ב"ה, אינוֹ חוֹלה, והוּא בא רק ליהנוֹת מן המנוּחה, וזוֹ הרי ניתנת לוֹ במידה גדוּשה. הוּא נהנה מאד כשהוּא יכוֹל לטייל שעה בשׂדה, אוֹ לרחוֹץ בפלג הקרוֹב, להתהלך בחצר המשק אוֹ סתם לשבת בסוּכּה ולקרוֹא בספר. נוֹסף על אלה הרי יש לוֹ חברה נעימה מאד: אני ואַלק המתוֹק. והוּא מנצל אוֹתנוּ יפה לשׂיחה. ביחוּד, כמוּבן, אוֹתי. אבל נוֹח לוֹ שלא להפריע גם אוֹתנוּ.

כך התנצל וצימצם את עצמוֹ, שלא להיוֹת לטוֹרח. אבל השגחתי בוֹ, כי בשעה שהוּא נשאר לבדוֹ עיניו כאילוּ כּבוֹת וּמתעצבוֹת, ואילוּ כשהוּא מוצא לוֹ בר שיחה הן נדלקוֹת באוֹר עליז. איש שׂיחה היה מטבעוֹ והשׂיחה היתה יסוד חיוּתוֹ. לא פעם ראיתי, שאחרי קריאה במשך שעה קלה הוּא מניח את הספר ויוֹשב מעוּמעם ועיניו משוֹטטוֹת כמבקשוֹת אדם. ולא הבדיל בין משׂיח למשׂיח: אם הדוֹדה נינה אוֹ הדוֹד ליאוֹן, אני אוֹ אַלק הקטן. עם כל אחד דיבּר בחן וּבאדיבוּת, בתוֹם ובחוֹם, וחוּש דק היה בוֹ לכוין את הדברים לפי שמיעתוֹ של כל אחד ואחד. וּפעם ראיתיו עוֹמד בדברים בחצר עם פידקוֹ העגלוֹן באוֹתוֹ כובד ראש, באוֹתה נעימוּת ובאוֹתוֹ עניין שהוּא מדבר עם אחירים. ועיניו של בן האיכרים, הרותיני המגושם, ערות ומאירות והוּא משיב מתוך הכרת טובה לפאביץ, הטוב, המעורב עם כל הבריות מתוך הסברת פנים יפות.

בתחילת דיבוּרוֹ עם אדם היוּ פניו של פילק מאדימוֹת פתאום, כמתוֹך ביישנוּת, אבל נוֹכחתי שאין זה רגש בוּשה כלל, אלא מין רפלכּס קבוע של תחילת דיבּוּרוֹ, שהוּא מסתלק לאחר רגע. נראה, שגם מידה זוֹ שבּוֹ היתה מאהיבה אוֹתוֹ על בני אדם.

אוֹדה, לאחר שהסתכלתי בוֹ יוֹמיים אוֹ יוֹתר, היה משהוּ קנאה בלבי: הרי זה טיפּוּס של אדם טהוֹר, מחוֹנן בסגוּלה שרק מעטים זכוּ לה: ללבּוֹת את עֵרוּת רוּחם של הבריוֹת. היש מעלה גדוֹלה מזוֹ באדם? דברי חכמה עמוּקים לא השמיע, רוֹב דבריו היוּ אפילוּ באנאליים. אף על פי כן לא שׂבעה האוֹזן לשמעם מפיו. היה הרוֹשם: מים חיים נוֹבעים ממקוֹר טהוֹר.

מתוֹך דבריו למדתי, אף שלא אמר כך, כי השפּעתוֹ מרוּבה על חוּג בני גילוֹ בעירוֹ. והדבר היה מוּבן כל כך. חוֹם המזג, אמוּנה וטהרת כונה כזוֹ – אי אפשר שלא יקחוּ לב הנוֹער.

מהיכן לוֹ השׂכּלתוֹ הכללית? בבית ספר לא למד (עד שתים עשׂרה שנה למד בחדר וגידל פיאוֹת קטנוֹת לרצוֹן אביו, אחר כך קיצץ בהן), אך קיבל שיעוּרים אצל גימנזיסטים שוֹנים, שהכינוּהוּ לבחינוֹת אחת המחלקוֹת כדי להיכּנס לגימנסיה. משנה לשנה נדחתה הבחינה (תמיד חסר היה משהוּ באחד המקצוֹעוֹת) וכן עד היוֹם. והריהוּ “גימנזיסט נצחי”.

כמוֹני אני, “סטוּדנט נצחי”, – עניתיו. סבוּר הייתי, שהוּא ישׂמח על גילוּי זה, שמשוה אוֹתנוּ מאיזה צד, אבל הוּא השיב בצער:

– חבל! פגם הוּא בחיי אדם שאינוֹ מביא את עמלוֹ לידי גמר. Finis coronat opus. אני, עלי להוֹדוֹת, הכשלתי עצמי קצת מדעת. כשעמדתי בקוּרס של המחלקוֹת העליוֹנוֹת, הייתי אוֹמר לנפשי: אם תהיה לך מאטוּרה, ודאי שתלך להמשיך לימוּדיך באוּניברסיטה וסוֹפך תהיה עוֹרך דין אוֹ רוֹפא, תשׂא אשה עם נדוּניה ותרכוֹש לך פראקטיקה – ותשכח את ארץ ישׂראל. מוטב שתישאר תלמיד כוֹשל – ותהיה פוֹעל מצליח בשדמוֹת ציוֹן. מנקוּדה זוֹ בודאי יפה עשׂיתי. בכל זאת יוֹדע אני שפּגם היא בי. ואנשי מעשׂה וכן קרוֹבי חוֹשבים אוֹתי למבלה עולם ודוֹאגים לסוֹפי. הם בוַדאי צוֹדקים מנקוּדתם. אבל אין הם יוֹרדים לנפשי, לעוֹלמי הפנימי… אין גם לדרוֹש מהם שיבינוּ.

מכּלל דבריו עמדתי על אופי ביתוֹ ומשפחתוֹ: נודע לי, שהם מתפרנסים בכבוֹד, אך כלל לא בריוח, ממלוֹן האוֹרחים הקטן, בעל הביתי. ידעתי, כי שלוֹש אחיוֹתיו הצעירוֹת ממנוּ (הבכירה נשׂוּאה לאיש בעיר אחרת) עמילוֹת, יחד עם האב החסיד המשׂכּיל, בהנהלת הבית וּבשירוּת האוּרחים. כי לאֵם היפה מאד ליקוּי בלב והיא שוֹכבת רוֹב הימים. היא נערצה על כל בני הבית והם מוֹנעים ממנה כל יגיעה. להפך, הם משרתים אוֹתה מתוֹך חרדה ורק מקבלים ממנה עצה והוֹראה. אין ידם משׂגת להחזיק עזרה, חוּץ ממבשלת. שלוֹשתן נערוֹת טוֹבות. השפּעה, במוּבן הלאוּמי, יש לוֹ רק על אחת, האמצעית.

למחרת בוּאוּ לאחוּזה היתה לוֹ “שׂיחה רצינית” עם הדוֹד. ריינהארד החליט לנקוֹט כנגדוֹ טוֹן חמוּר, מתוֹך חמלה על אחוֹתוֹ החוֹלה. השׂיחה היתה בחוּץ, בסוּכּה. פילק עצמוֹ מסרה לי אחר כך לפרטיה. צער רב גרמה לוֹ השׂיחה. בפרט, שהוּא מוֹדה כי כל דבריו של דוֹדוֹ צדקוּ יחדיו. והוּא גם יוֹדע את טוֹהר כונוֹתיו. אבל כנגד כל הטענוֹת הצוֹדקוֹת הללוּ יש בפיו (וּבלבוֹ) רק תשוּבה אחת: הרי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל להיוֹת שם עוֹבד אדמה, ובכן למה זה יעמוֹל לבקש “תכלית” כאן?… לסוֹף, כשריינהארד ראה שאין לוֹ תקנה בדברים של טעם, אמר לוֹ: “אם באמת זוֹ החלטתך ואוֹתה אתה אוֹמר לקיים, עליך לקנוֹת תחילה קצת ניסיוֹן בעבודת האדמה. אם כן שב עמנוּ “ימים אוֹ עשׂוֹר” ועבדת בכל עבוֹדה בשׂדה וּבחצר, כדי שתבוא שמה פוֹעל חקלאי מנוּסה”.

לרעיוֹן זה נתפס פילק בלבוֹ. הוּא העיר את דמיוֹנוֹ וחיזק בוֹ את אמוּנתוֹ הציוֹנית למעשׂה. הוּא נתן צדק לדברי דוֹדוֹ, אף הוֹדה לוֹ על ההצעה הטוֹבה והבטיחוֹ, כי באביב הבא יבוֹא לכל ירחי הקיץ (הרי בחוֹרף כאן עבוֹדת השׂדה שוֹבתת! ) לעבוֹד ולהכשיר עצמוֹ כראוּי, וּבחוֹרף הבא, בטרם אביב, יסע לארץ ישׂראל. איך זה לא בא בעצמוֹ לכלל רעיוֹן זה! יוֹם תמים התהלך כחוֹגג. דיקלם פסוּקים מתהילים וחרוּזים של הוֹראץ בשבח עבוֹדת האדמה. אף התחיל להתבוֹנן במעשׂי המשק ולשאוֹל שאילוֹת את העוֹבדים. אף הלך אל האוּרוה ואל הרפת ואל לשכּת הכלים וחקר ודרש באוֹתה העֵרוּת וההתלהבוּת המַדבּקת המיוּחדות לוֹ. גם נגע בכלים וּנטלם בידוֹ וניסה להניעם, כשוֹקל את משקלם וּבוחן את כוֹחוֹ לעבוֹדה.

וּלמחר חדל לדבר בזה, כאילוּ נשתכחוּ הדברים מלבוֹ. הדוֹד נסע והדוֹדה הרגישה עצמה בטוֹב. ישב עמה רוֹב שעוֹת הבוֹקר תחת העץ ושיעשע אוֹתה בשׂיחה נאה, רצוּפה חכמת חכמים וחרוּזי פייטנים. קטעי שׂיחתם הגיעוּ לאוֹזני כשישבתי בחדר פתוּח החלוֹנוֹת ולימדתי את הילד תוֹרה. בשעת סעוּדת הצהריים (בלי ריינהארד) היה שרוּי במצב רוח מרומם וּבידח את כוּלנוּ, ביחוּד את אַלק. ואת עניין החקלאוּת ואת הנסיעה לארץ ישׂראל לא הזכיר אף במלה אחת. אחרי הצהריים, לאחר שינה קצרה, בא אל חדרי ושׂיחקנו באשקוּקי. הוּא שׂיחק יפה, בתאוה, ככל הוייתוֹ. אך משניצחני שתי פעמים רצוּפוֹת, נפל לבוֹ עליו והשגחתי בוֹ שלא נוֹח לוֹ, כאילוּ גרם לי עלבוֹן, וּבמערכה השלישית ראיתי שהוּא משתדל להחליש משׂחקוֹ. קיבלתי את מתנתוֹ – וזכיתי. הוּא היה מאוּשר. אחר כך בא הילד, כדבר יוֹם ביוֹמֹו, ויצאנוּ אל הפּלג. הילד התפּשט, קפץ לתוֹך המים והשתכשך בתוֹכם כדג. ואנוּ ישבנוּ על העשׂב והפלגנוּ בשׂיחה. עוֹד היוֹם גדוֹל לפנינוּ.

והנה נתפס פילק לדיבוּר אלגי. בעצם הוּא חלש בגוּפוֹ. דוֹמה הוּא בנידון הבריאוּת לאמוֹ. את כיעוּר הפנים ירש מאביו (אצל אביו מכסה הזקן על הכיעוּר), אבל את מבנה הגוּף קיבל מאמוֹ ("שלא כגיתה! ") וחבל מאד. אינוֹ יוֹדע, אם יספיקוּ כוֹחוֹתיו להיוֹת פוֹעל בארץ ישׂראל, והרי עבוֹדה אחרת אין טעם לבקש שם. מה, יהא לבלר? מוֹרה? מה שדרוּש לארץ ישׂראל (וּבעיקר לעם ישׂראל) הרי זה איכרים, איכרים ועוֹד איכרים. עליהם לכפּר בזה עוון דוֹרוֹת לעצמם וּלאדמת האבוֹת. “וכפּר אדמתו עמוֹ” – העם חייב לכפר את החטא שחטא לאדמתוֹ. את הפּירוּש הזה שמע פעם מפי המטיף הציוֹני לייבל טויבשׂ, וּמאד מצא חן בעיניו. אמנם אין בוֹ שוּם מיחוּש מסוּים, אבל יוֹדע הוּא שכוֹחוֹתיו מעטים. כבר היה אצל רופא, וזה טען, שעיקר הליקוּי בוֹ – זוֹהי צרוּת החזה. ואת זה נקל להרחיב בשיטה של התעמלוּת. כמה ימים עשׂה תרגילי גוּף לפי השיטה השוידית של מילר (אחד מחביריו נתן לוֹ את הספר), אך לא הרגיש הטבה רבה, והניח לה להתעמלוּת זוֹ השוֹברת את חצי הגוּף. וּבאמת אין לוֹ פנאי לכך. כל כך מרוּבים התפקידים המוּטלים עליו: הקוּרסים, החוּגים, הקרן הקיימת, השקלים, המניוֹת וכו', הכוֹל, הכוֹל עליו. אם הוּא ימשוֹך את ידוֹ מן העבודה במשך זמן קצר – הכוֹל ירד לטמיוֹן. ועליו האחריוּת. כי על מי יטילנה? פעמים אחדות ניסה למסוֹר אחד התפקידים לאַחר, והעבודה לא נעשׂתה. והוּא השתמש בפתגם העממי: "שלח את השׁמשׁ ולך עשׂה בעצמך! " – אמר וצחק מטוּב לב.

למחרת נתקל בי ריינהארד בחוּץ, בתוֹך הגן, והוּא לבוּש ספּוֹרטיבית, מוּכן לצאת ברכיבה. עצרני רגע ואמר לי:

– איני רוֹאה לוֹ תקנה, לפילק שלנוּ. בחוּר יקר הוּא, נפש פנינית – אך לא יצלח בחיים. רק תקנה אחת תוּכל להיוֹת לוֹ – אילוּ נשׂא אשה בת חיל, שתגרש מראשוֹ את כל ההבלים ותציג את רגלוֹ בדרך החיים.

אבל, לצערי, הוּא לא ישׂא אשה, אם לא תימצא אחת שתשׂא אוֹתוֹ… הוּא יבזבז את חייו על עסקנוּת סרק קרתנית. גם לארץ ישׂראל לא יסע. בזה אני בטוּח. גם אני נוֹטה להטיל רוֹב האשמה על אחוֹתי וגיסי. הם לא לימדוּהוּ עוֹל מנעוּריו. דוֹמני, כך כתוּב ב“איכה”: “טוֹב לגבר כי ישׂא עוֹל בנעוריו”. לא כך? הם, הקדמוֹנים, ידעוּ יפה את חכמת החיים.

משעת שׂיחה זוֹ ראיתי את פילק בעיניים אחירוֹת, בעיניו של ריינהארד. ראיתי שעם כל השתדלוּתוֹ למלא פה כל שעה עניין – צר לוֹ המקוֹם, חסר לוֹ שׂדה פעוּלה, חסירים לוֹ אנשים רבים.

– יוֹדע אתה, אני מרגיש, שעלי לחזוֹר למקוֹמי. בית נעים מאד כאן, אנשים נפלאים, הכוֹל שוֹקדים להנעים לי, גם בך נקשרה נפשי, וקשה יהיה לי בלי חברתך – אבל – חוֹבוֹתי קוֹראוֹת לי. הכוֹל יחרב שם, אם לא אמהר לשוּב. אני מכּיר את ה“פּאפּנהיימרים” שלי. חבל. עוֹד שלשוֹם סבוּר הייתי, שאעשׂה כאן שבוּעיים ימים. כך גם היתה מחשבתי מלכתחילה. חבל.

עננת המחשבה על מצחוֹ הקדירה. הוּא חדל לראות אנשים ועצמים. עיניו לא היוּ כאן.

ניסיתי לדבר על לבוֹ, שיישאר עוֹד שבוּע, הרי גם אנשי הבית יראוּ את עצמם נעלבים, כאילו הוּא מוֹאס, כביכול, בהכנסת אוֹרחים שלהם. אבל לא עלה בידי לשנוֹת את דעתוֹ, אוֹ נכוֹן מזה, את יצר לבוֹ – לחזוֹר לעסקנוּת, שנעשׂתה לוֹ טבע שני, כמו שאמר יפה ליאוֹן ריינהארד. עצבנוּת ופיזוּר נפש נראוּ בוֹ.

הוּא כבר גילה את דעתוֹ לדוֹדה נינה. היא רק הסתכּלה בוֹ בעיניים גדוֹלוֹת וּתמיהוֹת ושתקה. וּכשחזר על דבריו, מתוֹך חשש שמא לא שמעה יפה, אמרה קצרוֹת ותמוּהוֹת:

– לא טוֹב לך… תדרוֹש בשלוֹם כל הבית.

וּפרשה אל חדר המיטות.

וּלמחר בבוֹקר שמעתי בעד החלוֹן את ריינהארד מצוה על פידקוֹ, שיסיע היוֹם בשעה שתיים את הפאניץ' האוֹרח אל תחנת הרכבת, למסע של שעה ארבע.

בסעוּדת הצהריים היתה שׂיחה ערה וטוֹבה מאד, מלאה בדיחוּת הדעת. פילק היה כדג שהוּחזר למים. ראה הכוֹל והתעניין בכוֹל. הוּא שפע דברי חן וחכמה. הדוֹד ליאוֹן היה אבהי־עליז. גם הגברת נינה צחקה לתיאבוֹן, אף השמיעה עצמה דבר הלצה. אפילוּ אַלק התמים התבדח על חשבוֹן הקוּזין הגדול “המפחד מפני הכלב” (בכל פעם שהכלב מתקרב אליו, הוּא מסתלק בתנוּעת פחד. וּכשהכלב רוֹבץ תחת השוֹלחן לרגליו – הוּא מכנס רגליו לאחוֹריו תחת הכיסא). "הנה ראוּ, איך פילק מחזיק את רגליו! " צהל הקטן בגחנוֹ להביט אל תחת השוּלחן. כוּלנו צחקנוּ וּפילק עמנוּ.

כחצי שעה לפני הנסיעה, טרם ירתוֹם פידקוֹ ויעצוֹר במדשאה לפני הבית, ישב פילק עמי בחדר. כל הזמן דיבר על ארץ ישׂראל, על מראוֹת הארץ, על תנאי החיים שם, על נסיעתוֹ. אם לא יוּכל להיוֹת שם איכר, ימצא עבוֹדה אחרת. העיקר – עבוֹדה. פה, בגאליציה, הוּא אדם אוֹבד; כמוֹ שאוֹמר טוּרגנייב – “אדם מיוּתר”, רק למשׂא על משפחתוֹ האהוּבה, העוֹבדת קשה. לעתים מזדמן לוֹ שיעוּר, שהוּא משׂתכּר בוֹ פרוּטוֹת, אבל אלוּ אינן מספיקוֹת אפילו למעוֹת של כיס. ואלמלא אמוֹ, הבוֹדקת בכל לילה את ארנקוֹ, ואם הוּא ריק, היא מכניסה לתוֹכוֹ – היה לעתים קרוֹבוֹת משוֹלל את הפּרוּטה לצורכי החברה. לבסוֹף השביעני ברוֹב רגש, כי אשיב על מכתביו שיכתוֹב לי. כן, הוּא יכתוֹב לי, אין כל ספק בזה. בכל עירוֹ אין איש שיביננוּ כמוֹני. והרי אני גם אח לדעה לוֹ, הרי גם אני סוֹף מחוֹזי – ארץ ישׂראל. והרי זה הדבר המקשר אוֹתנוּ. לא כן?

נעניתי לוֹ ולבי חלוּק בי.

כשנסע כּהה קצת האויר בבית האחוּזה, כאילוּ עננה קלה כיסתה את פני השמש.

ב

מאז עברוּ כשנתיים. עזבתי את בית ריינהארד וחזרתי ללבוּב, וגם משם העתקתי למקוֹם אחר. כמה שבוּעוֹת הייתי בבית אבי – וּבכל מקוֹם היוּ מלוים אוֹתי מכתביו של פילק. מכתבים ארוּכים, מפוֹרטים, תמימים, בכתב גדוֹל, ילדוּתי, עם קצת שגיאוֹת דיקדוּקיוֹת, אך מלאים צוֹרך להוֹדיע, לשתף, מליאים חיבה ואמוּן ובקשה לענוֹת לוֹ, לכתוב לוֹ תכופות וּבאריכוּת, כי בוֹדד הוּא, וחרוּז של שיר לא ידוּע לי:

בְּקוֹל הֲמוֹן הַיְדידוּת

אֶחֱזֶה אֶת פְּנֵי הַבְּדִידוּת.

אוֹדה על האמת: מכתביו שיעממוּ אוֹתי מעט, אף בידחוּ לפעמים את דעתי, אבל לא יכוֹלתי להימנע מחבּבוֹ על טוהר לבוֹ, על זוֹ עֵרוּת הרוּח, על זוֹ האמוּנה באדם וּמפעלוֹתיו, שפּיעמוּ אוֹתוֹ בכוֹח

כזה, והייתי משיב לוֹ לעתים מזוּמנוֹת. בכל כוֹח רצוֹני התאַפּקתי, שלא לבקר את מעשׂיו, שלא לסתוֹר את אשליוֹתיו. ידעתי שלא אוֹעיל בכך, ואשׂים עצמי רק אחד נוֹסף על “מדריכיו” הרבים, מן הקרוֹבים והרחוֹקים “המבקשים טוֹבתוֹ”. כבר אז ידעתי מה כוֹחוֹ של אדם בדעת נפש תבירוֹ, מה ערך למדריכים הקפדנים, בעלי העצה, היוֹדעים, כביכוֹל, מה טוֹב לוֹ לאדם והדרך שיבוֹר לו. ידעתי, כי בעצם אין טוֹב לאדם אלא להיוֹת ישר עם טבעוֹ, וכל זמן שהוּא יכוֹל לחיוֹת לפי טבעוֹ ואינוֹ בא בסיכסוּך קשה, המסַכּן את קיוּמוֹ, עם תנאים וסיבוֹת מתקוֹממים לטבעוֹ, אין רשוּת לעוֹקרוֹ מטבעוֹ.

כמה פעמים הפציר במכתביו, שאבוֹא לבקרוֹ בביתוֹ, לוּ ליוֹם אוֹ יוֹמיים. חייב אני לראוֹת במוֹ עיני את חייו, את הסביבה שהוּא חי וּפוֹעל בה. חייב אני להכּיר את ביתוֹ. וּביוֹתר רוֹצה היה שאכּיר את אמוֹ. איזו אשה נפלאה היא! עם כל חוֹליה וחוּלשתה היא אדם, שאין, כמדוּמה, דוּגמתוּ בעוֹלם. כל נים שבּה עשׂוּי הבנה מתוֹך אהבה, והרי זוֹ ההבנה האמיתית. מה שלא ישׂיג השׂכל באיזמלוֹ החד, תשׂיג האהבה בקרן המישוּש הדקה שלה. הוּא מתרגם לפניה את מכתבי, והיא אוֹהבת אוֹתי וּמשתוֹקקת להכּירני. בדבּרוֹ על האם היוּ דבריו חוֹצבים שירה, הימנוֹן של הערצה.

והנה מצאני אחד ממכתביו במקוֹם נידח, שהעיק עלי מאד. קראתי את המכתב, שבּוֹ דחק בי ביוֹתר לבוֹא אליו, וגמרתי בלבי: אלך שמה לימים מספר. כל מקוֹם חדש מוֹסיף מה לנפש. ישבתי וכתבתי לוֹ מיּד גלוּיה: ביוֹם כך וכך ברכּבת של 3. 30 אחר הצהריים אני בא לצ.

לקחתי עמי במזוָדה קטנה רק את הנחוּץ ביוֹתר, ויצאתי שמה. את קו לבוֹב–קראקוּב עברתי פעמים רבות ולא היה בוֹ שוּם חידוּש בשבילי. גם את תחנת צ. עברתי כמה פעמים ולא ידעתי בה שוּם דבר מיוּחד, חוּץ משתי הצפצפוֹת הגבוֹהוֹת השוֹמרוֹת על מבוֹאָה, והשלט הקטן השלוּח כיד ושם המקוֹם עליו. אף על פי כן, כשקרבתי שמה, התפעם בי לבי: לא ידעתי אם היטבתי לעשׂוֹת שנעניתי לוֹ לפילק. לא ידעתי איך אתנהג שמה. אף דאגה קטנה זוֹ: אם אשלם בבית מלוֹן הוֹריו (הרי פרנסתם היא! ) אוֹ לא, הציקה לי. האם לא אתחרט על כל הנסיעה?

כשהגעתי לתחנה חיכּה לי שם פילק עם שתי עלמוֹת. במראהוּ החיצוֹני נתבגר, כלוֹמר, נתמלא קצת. אוּלם כל שינוּי אחר לא ניכר בוֹ: אוֹתה התלהבוּת, אוֹתוֹ תוֹם, אוֹתוֹ טוֹהר בעיניים, אוֹתוֹ קוֹל מתנגן.

בנוֹת לוייתוֹ: האחת – אחוֹתוֹ השלישית, בת שמוֹנה עשׂרה. התפּלאתי בראוֹתי לפנַי עלמה מבוּגרת, שחוּמה, ששׂערה שחוֹר ועיניה כּהוֹת, גדוֹלוֹת וחמוֹת,

שתקנית; האחרת – עוֹזרת על ידוֹ בהנהלת הקוּרסים, “בעלת השׂכּלה פינומינאלית”. למדה שלוֹש שנים פילוֹלוֹגיה חדשה באוּניברסיטה היאגילוֹנית, אך מסיבּוֹת שוֹנוֹת הפסיקה וחזרה לבית הוֹריה. חיה משיעוּרים בכל המקצוֹעוֹת שבעוֹלם, אפילוּ בציוּר. ציוֹנית טוֹבה – אף כי צינית במקצת. “הלא תסלחי לי, העלמה ווּרצל, שאני אוֹמר כל שבחך בפניך”…

– לך, פילק, סוֹלחים הכוֹל. – השיבה העלמה.

פילק רץ וקרא למרכּבה. זוֹ התקרבה על רחבת החצץ החדש. עלינוּ למרכבה וירדנו יחד העירה. כל הדרך לא פסק פיו של פילק מהבּיע את שׂמחתוֹ על בוֹאי. העלמה ווּרצל החזיקה אחריו. באמת, אחרי כל מה שפילק סיפר עלי, רצתה להכּירני.

בית המלוֹן היה בניין נחמד למראה. בית עץ בן קוֹמתיים, בתבנית הוילוֹת שבמעוֹנוֹת הקארפאטים, נקי וּמסוּדר, וּלפניו רחבה קטנה סוּגה משלושת עבריה בּיגוֹניוֹת מטוּפחוֹת יפה, פוֹרחוֹת בכמה צבעים, וּבאמצע הרחבה עץ אדר רב צל, תחתיו עומד שוּלחן גן קטן עם ספסל פסיסים צבוּע ירוֹק – (אחר כך נוֹדע לי, שהוּא ביתוֹ של נוטאריוֹןֹ פּוֹלני, שבצאתוֹ לקצבה, עבר לגוּר אצל בתוֹ בטארנוּב ואת הבית השׂכּיר לתקוּפת עשׂר שנים לגוּטשאל על מנת לעשוֹתוֹ מלוֹן). בפרוֹזדוֹר, שהיה גם חדר מדריגוֹת, מאחרי מַכתּיבה קטנה, שהיוּ מוּטלים עליה פנקס האוֹרחים, בית מכתבים וּמתקן הטלפוֹן, ישב אביו עסוק בכתיבה – יהוּדי בעל שיבה, מסוּדר ונקי להפליא, בעל משקפיים, ועל שערוּ המסוֹרק רוֹכבת כיפּת משי נאה. גבר לא כעוּר כלל.

פילק הציגני לפני אביו:

– ראה, אבא, הנה מר רוּדוֹרפר.

האיש הניח את הקוֹלמוֹס בזהירוּת, קם והוֹשיט לי ידוֹ בסבר פנים:

ברוך הבא! אנו שמיחים מאד לבואו. תוֹדיע, פילק, לאמא, היא תשׂמח ביוֹתר. כן, הכּרנוּ את כבוֹדוֹ שלא בפניו. רבוֹת סיפר לנוּ פילק עליו. באמת אנוּ שׂמיחים.

הוּא נשתתק והסתכּל בי, מאין לוֹ מה להוֹסיף.

העלמה ווּרצל נפרדה ממני בלחיצת יד גברית: "עוֹד נתראה! " – כנראה, מיהרה לאיזה שיעוּר. האחוֹת פרשה לעבוֹדת הבית. פילק עצמוֹ הכניסני אל חדרוֹ שמעֵבר למדריגוֹת. חדר נאה; כוֹננית מליאה ספרים ואגרטל פרחים רעננים על השוּלחן. החלוֹן היה פתוּח אל גן אילנוֹת מתנוֹעע וּמרשרש נעימוֹת.

בודאי תרצה לרחוֹץ. הנה יש לי בחדר קערת רחצה וּברז. הרי זה מלוֹן ויש לנוּ בכל חדר אינסטלאציה. תנוּח מעט. כן, עיקר שכחתי: הן לא אכלת עוֹד בצהריים. כך? הספּקת? כן, עמי תישן. אני אשכב על הספה, ואתה – במיטה. מנוּי וגמוּר ואין לדבר. בעוֹד רבע שעה אבוֹא.

הוּא הניחני יחידי. פשטתי מעילי ורחצתי את ראשי וידי. אחר שבתי ולבשתי את המעיל וישבתי על כיסא ליד החלוֹן הפתוּח והסתכלתי אל תוֹך הגן, שקטן היה, נקי וּנעים צל. בתוֹך עציו עצי פרי אחדים טעוּנים פּירוֹת יפים, תפוּחים ואגסים וּשזיפים. היוּ שם שׂיחי אמרנתוּס אדוּמים אחדים ויוֹנים באוּ לנקר את הזרעים שהשׂיחים הזריעוּ. רגיל הייתי בבתי מלוֹן, רגיל הייתי להיוֹת יחידי במקוֹמוֹת ניכר, רגיל הייתי להתאכסן אצל מכּירים וידידים – אבל הפּעם שרוּי הייתי ברגש זר מוּזר. מה אעשׂה פה ימים אחדים? למה נפתיתי לבוֹא הנה? מה מזוּמן לי כאן? מה יוָדע לי פה ולא ידעתי מקוֹדם? מה אגלה עוֹד בפילק זה ולא ידעתי בוֹ?… אך הבית עצמוֹ נחמד אף נעים. האנשים עוֹשׂים רוֹשם טוֹב, ולמה אחטט?… שבתי לזוּן עיני בירק הגן, במשחק השוֹקט של אוֹרוֹתיו וּצלליו, ביונים המנקרוֹת בחן. המראה העלה בי את זכר גן העצים אשר בבית אבי, והוּא עמד פתאוֹם כמוֹ חי לעיני. הגן שבהוֹוה נתחלף לי בגן ילדוּתי, ועמוֹ ניעוֹרוּ בי רשמי מראוֹת נשכחים. כמעט שכחתי היכן אני. משהוּ מן השלוה הנכספת ירד עלי, שלוה שבחלוֹם ארוּג מציאוּת נעימה.

והנה שמעתי אצבע מקישה על הדלת.

לקריאתי פתח פילק את הדלת וּפינה את המעבר לאשה גבוֹהה, זקינה אצילה לבוּשה כהים. שׂער כסף, עשׂוּי יפה משני צידי ראשה, יוֹרד וּמכסה את אוֹזניה. פנים חיורים, אף גבנוני הלחיים פוֹרחים באוֹדם ענוֹג. חיוּך דק מרכּך את קוי הסבל סביב פיה.

הכּירי, אמא, את אחי ורעי, את מר רוּדוֹרפר. –אמר פילק אידית.

קמתי וּפסעתי לקראתה.

למה הטרחת את אמך הנה? הייתי נכנס אליה. – נטלתי את ידה וּנשקתיה, כמנהג.

אין דבר, אין דבר, – אמרה האם – באתי להבּיע לוֹ תוֹדה על יחסוֹ הנאה אל בני. רבות סיפר לי בני עליו, גם קרא לפני ממכתביו. אין, לדעתי, דבר מרוֹמם יוֹתר מידידוּת אמת. פילק הוּא בעל נפש רכּה. אף על פי שהוּא עסקן וּמדריך אחירים – הוּא זקוּק למשען. אדוֹני משמש לוֹ משען רוּחני, ועל זאת עלי להוֹדוֹת לוֹ.

השתוֹממתי על לשוֹנה המוּשׂכּלת. אך נזכרתי מה־שסיפר לי פילק פעמים אחדוֹת, שהיא מרבה לקרוֹא ספרי אידית, שהוּא מביא לה – הלשוֹן היחידה שהיא יוֹדעת לקרוא בה.

הגשתי לה כיסא ושבתי לשבת. פילק בהתרגשוּתוֹ רצה לעמוֹד.

– כלוּם אין הוּא כמוֹ שתיארתיו לפניך? – דיבר כנער המדבר על אהוּבתוֹ. ואלמלא הכרתיו, היוּ הדברים גוֹרמים לי מוֹרת רוּח. מפי פילק לא יכוֹלתי לחכוֹת לדברים אחירים.

– כן, כמעט כך תיארתיו לי. – אמרה הגברת גוּטשאל בשבתה על הכיסא ובהשרוֹתה עיניה החכמוֹת העצוּבוֹת על פני. – יסלח לי, אם ארשה לי להגיד לוֹ, כי יש בלבי אליו רגש כאילוּ הוּא בבחינת מה בן שני לי – אחיו הגדוֹל של פילק.

לא היה לפני אלא להרכּין ראשי לאוֹת תוֹדה.

– כבוֹדוֹ ישב עמנוּ, למצער, שבוּע ימים. – אמרה – אין לוֹ מוּשׂג, כמה קשוּרה בוֹ נפשוֹ של פילק שלנו. כוּלנוּ נהיה מאוּשרים לראוֹתכם יחד. כאן הוּא מוּקף תמיד רק אנשים צעירים, שהוּא משפּיע עליהם. טוֹב שיהא עמוֹ איזה זמן מי שעלוּל להשפּיע עליו.

– הוּא אשר אני מדבר אליו, – התערב פילק במאוֹר פנים, כשהוּא סוֹמך ידיו על גב הכיסא של אמוֹ.

– אַל נא תייחס לי הגברת כוֹח השפּעה כזה, – עניתי חלקי, – איני רוֹאה גם את הצוֹרך להשפּיע על אנוֹשיוּתוֹ של פילק. יפה וּשלימה היא מטבע ברייתה.

– כן, זה נכוֹן, מכּירים אנוּ את בננוּ. אבל רוֹאה הוּא יוֹתר מדי את האחירים וּמעט מדי את עצמוֹ. אדוֹני האוֹהב אוֹתוֹ – אני מרשה לעצמי להניח כך – יוּכל לעזור לוֹ לפקוֹח את עיניו גם על דרכוֹ הוּא. זוֹהי גם דעתוֹ של אחי ליאוֹן. אדוֹני יסכים עמי, שאחי הוּא אדם נבוֹן וּבעל נפש… ידעתי, שיש לאדוֹני השפעה טוֹבה על בני.

בטוּח הייתי, שרק אהבת בנה מדברת מתוֹך גרוֹנה, בלי אבק חשבוֹן. אבל ראיתי צוֹרך להשיב לה דברי אמת:

– כּלוּם בטוּחה הגברת, שאני רוֹאה את דרכי יוֹתר ממה שבנה רוֹאה את דרכו?… גם אני, אם כי שוֹנה ממנוּ בכמה בחינות, שייך לאוֹתוֹ סוג בני אדם, שדרכם סתוּמה בפניהם…

– רק מן הדוֹמה אפשר לקבל השפעה. טעוּת היא בידי הסוֹברים, כי השוֹנה משפּיע עלינוּ. אוּלי השפּעה עראית, עוֹברת…

הייתי מלא תמיהה על דקוּת הגדרוֹתיה של האשה הפשוּטה.

היא שבה להוֹדוֹת לי על בוֹאי לביתם וחזרה על בקשתה, שלא אמהר לעזבם. אחר ביקשה סליחה: רוֹב מאמץ בדיבוּר גוֹרם לה חוּלשת הלב. – ויצאה בעזרת בנה, כשהיא משגרת לי חיבּה בנענוּע ראשה.

לאחר רגעים מוּעטים הביאה לי הבת הגדוֹלה שבבית ארוּחה קלה לתוֹך החדר. הציגה את עצמה: שמה רבקה, ואוּלם קוראים לה רגינה. לצערה, אינה יכוֹלה לקחת חבל בעוֹלמוֹ של פילק. יוֹתר מדי היא טרוּדה. חלק גדוֹל מעוֹל הבית מוּטל עליה. פעמים אחדוֹת ניסתה לבקר בקוּרס לעברית, אבל אינה מסוּגלת לקלוֹט הרבה. יוֹתר מדי עייפה היא. אחוֹתה קלארה יוֹדעת עברית… היא הביאה לי משהוּ לכאן, כי חדר האכילה משמש בשעה זוֹ מעין סאלוֹן מיוּחד. דוֹמה היתה במראיה לפילק, כלוֹמר לא יפה. אך אוֹתוֹ הטוֹהר נשקף מעיניה החיוֹת עם תוֹספת רוֹך של אשה. גם היא האדימה בתחילת דיבּוּרה. פתחתי לוֹמר לה דברי חן אחדים, אבל אוֹתוֹ רגע נשמע קול קורא לה, והיא התנצלה ועזבה אוֹתי עם המַגש הגַדול על השוּלחן.

אחרי שסעדתי את לבי (אמנם רעב הייתי) שכבתי על הספּה לנוּח מעט. התנמנמתי, וּמתוֹך נימנוּם ראיתי את רגינה, שנכנסה בחשאי והוֹציאה את המגש.

בשעה חמש, בערך, הקישה אצבעוֹ של פילק שוּב על הדלת. כשנכנס קרא בזריחת הפּנים:

– אם כן, נחת מעט ותוּכל להילווֹת עלי. רצוֹני שתראני בפעוּלתי, איך אני עוֹשׂה נפשוֹת לענייננוּ. רצוֹני שתכיר את הנוֹער שלנוּ, הנוֹער הטוֹב. עכשיו שוֹהים כאן גם אחדים מן הלוֹמדים באוּניברסיטאוֹת. לצערי, פחוֹת מחציים, כלוֹמר, ארבעה, הם אחינוּ לדעה. השאר הם מתבוֹללים גמורים – פּוֹלנים בני דת משה. בנים כחשים.

התקנתי לבוּשי ככל האפשר ויצאתי עמוֹ.

עכשיו עמד אביו בפרוֹזדוֹר מאחוֹרי המכתיבה ודיבר נלהבות, אך בקוֹל עצוּר (מפני האוֹרחים שבחדר האכילה הסמוּך), עם שני יהוּדים בעלי זקן ופיאוֹת. בכל זאת הספּיק לנענע לי שלוֹם בראשוֹ ובידוֹ מתוך חיוּך של רצוֹן.

כשיצאנו החוּצה אמר לי פילק:

– אבא, אף שטרוד הוּא מאד בעסקי הבית, אינוֹ מדיר עצמוֹ מעסקנוּת ציבוּרית. הוֹאיל ואינוֹ יכוֹל לשתף עצמוֹ באסיפוֹת וּבישיבוֹת,

באים ראשי הקהל אליו. כאן הם נמלכים בוֹ בכל עניין חשוּב. יוֹדע אני, שהם עוֹשׂים על פי רוֹב כעצתוֹ. אכן אדם בעל ניסיוֹן ונבוֹן הוּא. אף כי ציוֹני איננוּ. את הציוֹנוּת אינוֹ יכוֹל לתפוֹס. כל הויכוּחים בינינוּ לא הוֹעילוּ לעשׂוֹתה מקוּבלת על דעתוֹ… אפשר שחוּש זה של ציבוּריוּת, אוֹ כמוֹ שאוֹמרים אצלנוּ, “העוֹרק הציבוּרי”, הנחיל לבנוֹ, לדאבוֹן לב שנינוּ…

ראיתי לפני רחוֹבוֹת עיר לא גדוֹלה, אך נקייה ומטוּפּחת, כרוֹב ערי מערב גאליציה, ורבים בה הבניינים החדשים. העירוֹתי על כך לפילק, והוּא ענני:

– כן, עירנוּ יש בה התחדשוּת, בשל התעשׂייה הקטנה המתפּתחת בה. מצב אחינוּ בני ישׂראל כאן לא רע. אבל האנטישמיוּת מרימה את ראשה. צריך להיוֹת עיור שלא לראוֹת זאת.

לא עברנוּ עשׂר פסיעוֹת בלי שמישהוּ ינפנף ברכה לפילק. רוֹב המברכים צעירים וּצעירות, ואפילוּ תינוֹקוֹת. כמה עיניים סקרניוֹת נתלוּ גם בי, הזר. הוּא השיב לכל אחד אם בהסרת הכוֹבע, אם בניפנוּף יד, אוֹ בקריאה: “מה שלוֹמך, יקירי?” אוֹ “מה שלוֹמך, יקירתי?”.

נוֹכחתי כי אמנם הכוֹל מחבבים אוֹתוֹ במקוֹם. ולא התפלאתי על כך: אוֹתוֹ רצוֹן שפיעם אוֹתוֹ תמיד להיטיב, לעוֹרר, לזכּוֹת, בלי לחשוֹב על עצמוֹ, בלי לבקש לעצמוֹ לא רק טוֹבת הנאה, אלא גם עמדה וכבוד – הוּא זיכּהוּ בדרך הטבע, כמוֹ החיבּה שהיתה לוֹ למנה בביתוֹ מאת אמוֹ ואביו ואחיוֹתיו. ומתוֹך שלא עלתה על דעתוֹ, כי מישהוּ יכוֹל לפרש את מעשׂיו לרעה (גם המתנגדים לציוֹנוּת, וגם המרשים לעצמם ללגלג עליו לפעמים) אוֹ גם להעליבוֹ – לא העליבוֹ שוּם אדם ולא נכוה מחוּפּתוֹ. ואם צריך היה לעשׂוֹת לפרקים רצוֹנם של אחירים, אמר במאוֹר פנים: “אחר רבים להטוֹת. אנוּ חיים במדינה וּבתקוּפה של דימוֹקראטיה”. להפך, ברוֹב המקרים ראה זכוּת לעצמוֹ, שאינוֹ מעמיד על דעת עצמוֹ, ודעת האחירים, הוֹאיל והוּטל עליו להגשימה – היתה לוֹ ממילא כדעתוֹ הוּא.

בשביל להכינני סיפר לי בדרך הליכתנוּ על האיגוּדים והחוּגים והקוּרסים שהוּא אב וּפטרוֹן להם, על כל הפעוּלוֹת שהם פוֹעלים והלימוּדים שהם לוֹמדים. שירטט לפני בכשרוֹן דמוּתם של צעירים וּצעירוֹת אחדים, שאוֹתם כדאי לי להכיר במיוּחד – נוֹסף על העלמה ווּרצל שכבר הכּרתי.

ידעתי שאין בידי לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח גדוֹלה מזוֹ, שאראה לוֹ רצוֹן להכיר את מכּיריו וידידיו־חניכיו וחברי־החוּגים שהוּא מנהלם. עוֹד בדרך הליכתנוּ עיכּב אחדים והציגם לפנַי. אחרי חילוּף דברים מוּעטים ראיתי, שקוֹרטוֹב מן החיבה שהגוּ לוֹ אצלוּ גם לי, ריעוֹ שבא לבקר אצלוֹ (הוּא בישר קוֹדם לכוּלם בוֹאי). וּראה, שלא כדרכי, נתפסתי גם אני במקצת לאוֹתה אוירה תמימה וחמימה והתחלתי להתעניין במעשׂים וּבפעוּלות, בדאגוֹת וּבשאילוֹת וּבפתרוֹנים המעסיקים את הדוֹר הצעיר הזה בעיר הקטנה. וּראה, כל אוֹתם הדברים, שקיבלתים כל ימי היכרוּתנוּ רק מפני שהם גוּפי חייו, נראוּ לי, בתוֹך אויר זה, גם חשוּבים חשיבוּת מה מצד עצמם.

ראשוֹנה הביאני אל חדר גדוֹל בבית פרטי. מעין טרקלין עם הרבה תמוּנוֹת גדוֹלוֹת על הקירוֹת. שם ישבה. חבוּרה לא גדוֹלה, כמניין צעירים וּצעירוֹת, בתוֹכם אחדים במדי גימנזיסטים. זה היה החוג להיסטוֹריה של גרץ (“גרץ הקטן” בפוֹלנית! ), שאחת מבנוֹת החוּג איכסנה אוֹתוֹ בהסכמת הוֹריה בביתם. תלמיד אחד היה עוֹזרוֹ של פילק, והוּא הרצה לפני החבירים, ופילק הסתפּק במה שהציג אוֹתי לפני החוּג, אחר ביקש רשוּת מאת העוֹזר, שאל כמה שאילוֹת והעיר הערוֹת. אחר התנצל, שאנוּ מוּכרחים לבקר במקוֹם אחר – ויצאנוּ.

– הם מתעניינים מאוֹד במקצוֹע. גרץ פוֹקח את עיניהם על עבר עמנוּ. לא היה להם מוּשׂג, שהיינוּ פעם עם. הם חשבוּ, שתמיד היוּ יהוּדים כאלה שהם רוֹאים בעירנוּ. – עתה בוֹא אנהגך אביאך אל החוּג הגבוֹה לספרוּת עברית. את החוֹדש הזה אנוֹ מקדישים למבקר ראוּבן בּריינין (אוֹתה שנה ביקר הסוֹפר המפוּרסם את גאליציה ועבר את כוּלה במסע תפארה, וגם בצ. דיבר באסיפת עם). את הקוּרס הזה אני מנהל בעצמי. אין לי למי למסרוֹ. בודאי תשתעמם לשמוֹע מפי שיעוּר בספרוּת העברית. אבל לא זה חשוּב, חשוּב העניין העמוֹק שבני החוּג מוֹצאים במבקר עברי. הם לוֹמדים לדעת, שגם לנו וילהלם פלדמן, אוֹ בּראנדס שלנוּ. הכרה זוֹ חשוּבה לעוֹרר בנוֹער שלנוּ את הגאוֹן

הלאוּמי, להחליש בלבם את ההתבטלוּת מפני הזר. שיטת אחד העם!

ישבתי שם קרוֹב לשעה והקשבתי באוֹרך רוּח להרצאתוֹ הנלהבת והשטחית, שלא חסרה גם טעוּיוֹת גסוֹת אחדוֹת – אבל הם, בני החוּג, שתוּ את דבריו בצמא. כשסיים ליווּהוֹ כוּלם בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

אחר כך, עם דימדוּמי השקיעה, הייתי אוֹרח מַחריש בישיבה של איזה ועד להקמת בית עם. הישיבה נתקיימה בביתוֹ של אחד מפּרחי הגבירים. איחרנוּ קצת ונכנסנוּ באמצע הדיוּן. פילק הלך על בהוֹנוֹת רגליו, ביקש סליחה והציג אוֹתי לפני הנאספים המעטים, שעיטרוּ את השוּלחן עמוס ה“כּיבּוּד”. הכלים וה“כּיבּוּד” היוּ נהדרים. עקרת הבית, היא היא היוֹשבת ראש בוַעד הזה, בּרוּניטית צעירה, בעלת עיני קטיפה מתוּקוֹת, ניהלה את הישיבה וגם פיקחה על האוֹרחים, שיתכּבּדוּ מטוּב השוּלחן. משרתת נוֹכרית, יפה מאוֹד בצמת גרטכן וּבסינר לבן, הגישה את התה בספלים עדינים.

נוֹדע לי באוֹתה ישיבה, שכבר נקנה המגרש במקוֹם סמוּך למרכזה של העיר, וכי מצוּי כבר חצי הסכוּם הדרוּש לבניין וּבקרוֹב יחוֹגוּ את חג יריית אבן הפּינה. פילק ביקש רשוּת הדיבוּר והביע תוֹדה לעסקנים, וּביחוּד לבעלת הבית, שחלקה במגבית הוּא “יחיד במינוֹ”. הישיבה לא ארכה הרבה, וּכשקמוּ הנאספים ממקוֹמוֹתיהם, הגישני פילק אל בעלת הבית הגברת קליין (היא רישרשה חמוּדוֹת בשׂמלת משי כהה עם שרשרת זהב דקה על צוארה שהסתעפה עד אזוֹרה) והיא הוֹשיטה לי שנית את ידה מתוֹך מצב רוּח וָרוֹד ביוֹתר בשל הישיבה הפוריה וקראה:

– ובכן זהוּ ידידוֹ של פילק שלנוּ. נעים מאוֹד. אדוֹני ירגיש עצמוֹ בחוּגנוֹ כמוֹ בחוּג משפּחה.

פניה היוּ משוּלהבוֹת קצת והעיניים התיזוּ גיצים. היא לא יכלה ברגע זה להקדיש עצמה לנוּ, כי נטל עליה לוֹמר כמה דברי חיבה לכל אחד מן הנפרדים.

– הרי זוֹ אשת חמוּדוֹת, – לחשתי על אוֹזנוֹ של פילק.

ציוֹנית נפלאה! – השיב לי בברק עין – הערב תכיר אוֹתה. קבענוּ טיוּל לילי אל החוּרשה. גם היא תהיה שם. וּבכן – פנה שוּב אל הגברת קליין – לא נפריע יוֹתר. אני שׂמח מאוֹד על עניין בית העם שמתקדם יפה. הצלחה יוֹצאת מן הכלל. כשיהיה לנוּ בית עם, נהיה לכוֹח, יכבדוּ אוֹתנוּ. כך טבעם של בני אדם: מי שיש לוֹ נוֹתנים לוֹ עוֹד. וּבכן, בערב לפני ביתך. יוֹצאים יחד בשעה עשׂר.

– כמוּבן, כמובן. אני כבר טוֹעמת מראש את נעימוּת הטיוּל. להתראוֹת, יקירי. להתראוֹת, מר רוּדוֹרפר, לא ניתן לוֹ להשתעמם אצלנוּ. בזה יהא בטוּח. אנוּ נדאג לכך.

ירדנו לרחוֹב. החמה כבר שקעה שקיעה קיצית ריחנית. הרחוֹב היה מן החדשים, רוּבוֹ בנוּי וילוֹת נאוֹת עם גני פרחים ועצים צעירים. בשעה זוֹ היה מראה הרחוֹב רך ונעים מאוֹד, כמעט חגיגי. התנוּעה, כנראה, לא היתה רבה בוֹ, כי כמה זוּגוֹת וחבוּרוֹת טיילוּ בוֹ באמצע הדרך.

– “רחוב המיליונרים”, כך קוֹראים לרחוֹב זה. מאחינוּ בני ישׂראל גָרים בוֹ רק עשירים מספר, – הסביר פילק – רוּבוֹ תפוּס בידי הפּקידוּת הגבוהה. גם אחדים מן הפּרוֹפיסוֹרים של הגימנסיה גרים כאן. אלה ואלה אנטישמיים גמוּרים.

– במה בעצם האנטישמיוּת שלהם? כלוּם הם מזיקים ליהוּדים? – שאלתי, כמעט מתוֹך פיזוּר הדעת.

– לאוֹשרנוּ, עדיין אינם יכוֹלים להזיק. החוּקה האוֹסטרית מגינה עלינוּ. אבל את רעלם אינם חוֹשׂכים ממנוּ בכל מקוֹם. גם בגימנסיה. אף כי רוֹב התלמידים משלנוּ הם, והם גם המצוּינים שבתלמידים – הם מגלים לנוּ את בוּזם תמיד. אבל, הרי זה השׂאוֹר שבעיסת הציוֹנוּת, לא כן? כך לימדנוּ הרצל. בלי האנטישמיוּת לא היינוּ יכוֹלים לפעוֹל גם המעט שאנו פוֹעלים. הנה לא רחוֹק מכאן, בודאי קראת בעיתוֹנים, בבּוֹכניה, היוּ הפגנוֹת של פוֹעלי המכרוֹת נגד היהוּדים עם שבירת חלוֹנוֹת, שדידת חנוּיוֹת וגם מכוֹת לא מעט. חמישה פצוּעים קשה. כמוּבן, מן היהוּדים. מעשׂה ה“לוּדוֹבצים”. גם אצלנוּ מתגברת מפלגה זוֹ, המוּנהגת בעיקר על ידי כמרים שׂוֹנאי ישׂראל. לצערנוּ, יש גם יהוּדים המחזקים ידיהם. הנה רוֹפא הבהמוֹת שלנוּ, ד“ר פּוֹרדס, אף הוּא מכריז על עצמוֹ כ”לוּדוֹביץ" והוּא נדחק אל הקלוּב שלהם… בוּשה וחרפה! ערכנוּ לוֹ פעמיים “סירינאדוֹת” – והוּא בשלוֹ… אדם חסר רגש כבוֹד.

הפסיק בעניין זה וסיפּר לי, כי יש לוֹ שיעוּר בשעה זוֹ, אבל הוּא דחה אוֹתוֹ ליוֹם אחר, כדי שיוּכל להקדיש עצמוֹ לי. כשעברנוּ על פינת רחוֹב אחת, ביקש ממני שאמתין לוֹ בפינה, והוּא עצמו רץ אל אחד הבתים הקרוֹבים, עמד, הפשיל ראשוֹ וקרא אל הקוֹמה השנייה:

– הללוֹ, מוֹסבּאך! הללוֹ! הודיעוּ לך, כי בעשׂר נצא אל החוּרשה? ובכן, תדייק! אין לי את מי לשלוֹח להוֹדיעך שוּב. – וכשחזר אלי:

– הוּא בחוּר מצוין, לוֹמד בלבוּב רפוּאה. חוֹשב ללכת

לאיטליה כדי להתמחוֹת במחלוֹת טרוֹפּיוֹת בשביל ארץ ישׂראל. הוּא גם כוֹתב מאמרים חשוּבים. כבר הדפּיס אחדים. דוקא על ענייני דימוֹגראפיה של היהוּדים. מוּמחה גדוֹל במקצוֹע. עוֹמד בחליפת מכתבים עם גדוֹלי הסוֹציוֹלוֹגים היהוּדים. מנבּאים לוֹ עתידוֹת… עוֹד מעט שמוֹנה, נלך

הביתה לאכוֹל, תספיק לנוּח מעט, וּבעשׂר נצא לטייל. יהיה טיוּל מעניין. ואני – בין תשע לעשׂר אלך לסדר כמה עניינים דחופים.

בעשׂר הדקות שהלכנוּ עוֹד בדרך הביתה סיפּר לי פילק על הגברת קליין. היא בת משפּחה טוֹבה מאוֹד, אף כי חסידית. בת גילוֹ. יש לה שתי אחיוֹת צעירוֹת הלוֹמדוֹת בחוּגים. נישׂאה רק לפני חמש שנים, ויש לה ילדה בת ארבע וילד בן שנה. אינה צריכה לטפּל בהם, יש לה שירוּת מספּיק. בעלה בן למשפּחה פּשוּטה, אבל מצליח מאוֹד בעסקים, ונתעשר מאוֹד באיזוֹ קבלנוּת צבאית יחד

עם שוּתף בטארנוּב. היא, ריינה’לי, כך הם קוֹראים לה, היא עטרת ראשוֹ, הוּא מעריץ אוֹתה ונוֹתן לה אמצעים וּרשוּת לעשׂוֹת כל מה שלבה חפץ. אשה הגוּנה מאוֹד, אף כי נראית כחוֹפשיה ביוֹתר ביחסים. את כל זמנה (וגם חלק הגוּן מהוֹנה – לחש על אוֹזני, כאילוּ מישהו שוֹמע) היא נוֹתנת לעניין הלאוּמי. טמפּרמנט ציבוּרי נפלא! ויחד עם זה – אשה במלוֹא מוּבן המלה.

כשבאנוּ למלוֹן כבר ישבוּ האוּרחים אל השולחנוֹת ואכלוּ,

לפילק ולי היה ערוּך שוּלחן קטן בפינה (המשפּחה אוֹכלת לאחר שהאוֹרחים יוֹצאים מחדר האכילה), הוּא, פילק, הממהר תמיד לאיזה תפקיד, אוֹכל תדיר, חוּץ משבת וּמוֹעד, עם האוֹרחים.

בעצם נוֹח היה לי כך. לא נעים היה לי להסב כאוֹרח בטלן אל שוּלחן אחד עם אנשים מיוּגעים מעמל יוֹמם.

לאחר הארוּחה, שהוּגשה לנוּ בידי האחוֹת הקטנה, מאניה, שבגלל שוּמה שׂעירה בלחיה הימנית היתה מצדדת פניה תמיד, שלא תיראה, קם פילק, וּבגחנוֹ אלי אמר:

אתה תיכּנס לחדר ותשכב מעט, ואני אסדר אילוּ עניינים ואשוּב לקרוֹא לך. כדאי לך שתישן שעה.

אמר ונעלם.

בחדר מצאתי כבר את המיטה והספה מוּצעוֹת. זכרתי כי לי יוּחדה המיטה, אף ראיתי על ידה על כיסא את מזודתי הקטנה. הוֹצאתי מכּוֹננית הספרים את “כה אמר זרטוּסטרה” בתרגוּם פרישמאן, שכבתי בהסיבה וקראתי לאוֹר מנוֹרת החשמל הקטנה שעל השידה.

לא קראתי זמן רב, כי העייפוּת של הנסיעה וריבּוּי העניינים של היוֹם גברה עלי ונרדמתי.

פילק העירני בזמן:

– שׂמח אני שישנת מעט. עתה לא יכני לבי, אם הטיוּל יארך עד אחרי חצוֹת. בדיוּק עכשיו מתחיל הירח עוֹלה. אם לא יהיה ערפל – וּנקוה שלא יהיה – ניהנה מטיוּל נפלא.

ירדתי וסידרתי קצת לבוּשי.

בפרוֹזדוֹר אמר:

– סלח רגע. אלך ואוֹמַר לילה טוֹב לאמא.

וּבשוּבוֹ פנה אל אביו, שהיה תפוּשׂ בשיחה עם יהוּדי יוֹשב למוּלוֹ:

– המפתח יהיה תחת הסף.

– כן, פילוּש, כמוֹ תמיד. אני יוֹדע.

עברנוּ את הרחוֹב הארוֹך. אחר פנינוּ למרכז החנוּיוֹת. בדרך נלווּ עלינוּ שניים מן החבוּרה, שהלכוּ גם הם שמה. פילק הציג אוֹתנוּ ופתח בשׂיחה עֵירה. משם פנינוּ לרחוֹב אחר ולבסוֹף ל“רחוֹב המיליוֹנרים”. לאוֹר הלבנה שכבר התרוֹממה באוֹפק, טהוֹרה מאדמוּמיתה, ראינוּ ליד ביתה של הגברת קליין חבוּרה שרוּיה בתנוּעה, וקוֹלוֹת הגיעוּ משם. היה שם כמניין אנשים צעירים, בחוּרים ובתוּלוֹת. אחדים הכרתי כבר מבעוֹד יוֹם. אחד הוֹביל עמוֹ כלב גדוֹל קשוּר ברצוּעה.

מוֹסבּאך כבר בא? – שאל פילק מתוֹך התעוֹררוּת.

כן, הוּא למעלה.

יוֹתר מדי הם מתייחדים שם. קליין איננוּ בבית… – התחכם מישהו

– Honni soit qui mal y pense! – קרא פילק.

על ריינה’לי אפשר לסמוֹך, – אמרה אחוֹתה של הגברת קליין.

אחד נתן פיו בין שתי כפוֹת ידיו וקרא קריאת גבר: קוּקוּריקוּ!

מה? כבר אחרי חצוֹת? – נראה ראשו של מוֹסבּאך בעד החלוֹן שבדירת קליין.

השוֹמעים צחקוּ.

– רדוּ כבר! רדוּ! כבר רבע אחרי עשׂר.

נתברר שהם לא היוּ שם ביחידוּת. גם האחוֹת הצעירה מיתה אִתם. הם ירדוּ במדריגוֹת ומוֹסבּאך נשׂא בידו סל. האחוֹת ביקשה כל הזמן לקחתוֹ מידוֹ והוּא סירב למסרוֹ: – "איני רוֹצה לתת לך “סל”.

– בשביל הפּיקניק? – גחן אחד על הסל.

– תראה, לכשתגיע השעה.

– האוֹרח פה? – שאלה הגברת קליין – מכיר את אחוֹתי שרה? ואת בת הזקוּנים שלנוּ, את מירה’לי? זוֹהי! וזה מוֹסבּאך. – רבוֹתי, אַל נקים רעש לפני שיצאנוּ מרחוֹב זה. הערילים יצדקוּ, אם יכעסוּ עלינוּ. כבר שעת שינה.

היא היתה לבוּשה שׂמלה בהירה וסוּדר משי, שנראה לאוֹר הלבנה ככחוֹל, על כתיפיה.

נסתדר זוּגוֹת־זוּגוֹת! – פיקד מוֹסבּאך – בדיוּק ששה זוּגוֹת וחצי. אני לוֹקח עלי גם את החצי, כלומר, את העלמה… נוּ, מי היא החצי?…

החבוּרה זזה בהמשך הרחוֹב. בראש הלכה הגברת קליין. מוֹסבּאך עם הסל מימינה והאחוֹת הצעירה משׂמאלה. פילק הלך עם העלמה ווּרצל. בחלקי עלתה שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. הלכוּ באמצע הדרך. הרחוֹב היה שקט, לילי. רק מבית זה אוֹ אחר נשמעה נגינת פסנתר. באילוּ מן הגזוֹזטראוֹת ישבוּ אנשים ושׂוֹחחו, אף צחקוּ. כמה בתים כבר היוּ שרוּיים באפילה, שדריהם הקדימוּ לשכב. מאחוֹרי אחת הגדירוֹת נשמעה נביחת כלב, שעמד בפנים נשען בכפוֹתיו אל יסוֹד האבנים וצעק על חבירוֹ המוּבל ברצוּעה. זה השׂתער עליו בזעם, אך בעליו משכוֹ ברצוּעה והרגיעוֹ בלטיפה. הלבנה התרוֹממה, הבתים והעצים, וּבפרט גגוּת הפּחים, הבהיקוּ באוֹר מכסיף, צוֹנן. האויר היה יבש ללא סימן של טל.

פּסט! – פנה מוֹסבּאך וקרא לאחוֹר.

נסתפּקוּ ההוֹלכים בשׂיחת שניים.

בת זוּגי, שחשבה אוֹתי לאדם רציני ביוֹתר, דיברה על עיר מוֹלדתה צ. ועל חיי החברה בה. היא קבלה על הריקנוּת של הדוֹר הצעיר: הנערוֹת שוֹאפות רק לנישׂוּאים, והצעירים – לקאריירה ול“פּארטיה” טוֹבה. אלמלא פילק, אפשר היה להתייאש. הוּא היחידי המלבּה בהם את זיק האידיאליזמוּס. אבל כמה זמן יוּכל להחזיק את הזיק חי? החיים חזקים יוֹתר. לא די ללמוֹד קצת עברית וקצת היסטוֹריה וּלדבר על ארץ ישׂראל. בזה לא די. צריך לעשׂוֹת מעשה – לקום ולעלוֹת לארץ. היא קוֹראה את “הפּוֹעל הצעיר” המתקבל משם, והיא רוֹאה באיזה סבל נתוּנים הפּוֹעלים שעלוּ לארץ: במחסוֹר, בקדחת, ביחס לא הוֹגן מצד האיכּרים. אבל בסבלם יש טעם, הם עוֹשׂים דבר של ממש, הם מניחים את היסוֹד לחיים שיצמחוּ ויעלוּ. והנה מעירם צ. לא עלה עוֹד איש לארץ ישראל, רק מדברים ומדברים. פעמים אחדוֹת בשנה עוֹרכים חגיגה, אוֹ נשף לטובת הקרן הקיימת, מדברים גבוֹהה, אבל לידי מעשׂה אין מגיעים. פילק אמנם החליט זה כבר לעלוֹת, אבל אין היא מאמינה שהוּא יוּכל לבצע את החלטתוֹ. יוֹתר מדי הוּא קשוּר במשפּחתוֹ, יוֹתר מדי רך הוּא וּמפוּנק. ואילוּ גם עלה – כלוּם הוּא יוּכל להיות פּוֹעל, עוֹבד אדמה, לעמוֹד בכל הפּגעים? הוּא חלש בגוּפוֹ. הם אוֹהבים אוֹתוֹ כוּלם, הם מחזיקים לוֹ טוֹבה על כל מה שהוּא עוֹשׂה בשבילם מתוֹך אידיאל – אבל הם יוֹדעים גם את “גבולוֹתיו”. בשוּם פנים אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את פילק עוֹבד אדמה.

הנערה הדוֹברת היתה צעירה, אוּלי בת שמוֹנה עשׂרה אוֹ תשע עשׂרה, והתפּלאתי על כוֹח שפיטתה, על בהירוּת מחשבתה וּראייתה האמיצה.

– וּמדוּע לא תקוּמי אַת, שאַת כל כך דעתנית, ותעלי לארץ? לא רק פוֹעלים, גם פוֹעלות דרוּשוֹת שם, – אמרתי לה.

– אני? – ענתה והשהתה רגע תשוּבתה – אני? להגיד לוֹ את אשר עם לבי? יחידה אני מתיראה לצאת לעוֹלם רחוֹק וקשה זה. לכך אין בי האוֹמץ. הסביבה שגדלתי בה לא פּיתחה בי את הכוֹח הזה. ואני – יחידה…

מה יכוֹלתי להשיב על נימוּק גלוּי וחוֹתך זה, שיוֹצא מפי נערה צעירה, לחלל את אמיתה בדבר בדיחה לא נתנני לבי. אחרי שתיקת מה אמרתי:

– גם אני מתלבט זה כמה ברעיוֹן זה – לעלוֹת לארץ – ואיני יכוֹל לקוּם ולעשׂוֹת מעשׂה, חוּלשה היא בנוּ.

– נכוֹן, רק חוּלשה, – ענתה כנוֹזפת בעצמה וגם בי.

בינתיים כלה הרחוֹב ויצאנוּ למרחב פתוּח. ממרחק לא רב נראתה החוּרשה כגוּש שחוֹר מסתמן בחלל המוּצף נוֹגה הלבנה; מזה היה שׂדה תפּוּחי אדמה גדוֹל וּמזה שׂדה סלק לבהמוֹת. הקלחים הכבידים של אלה ואלה נחוּ בשוּרוֹת ישרוֹת, נמתחוֹת לאין סוֹף, מַשחירוֹת וּמכסיפות לסירוּגין.

אחרי השׂדה נראה כר דשא רחב. האדמה היתה משתפּלת לצד החוּרשה, חוּרשת ליבנים לא צפוּפה. עתה הוּתרה הרצועה (גם של הכלב! ) והמהלכים היוּ מדברים וקוֹראים זה לזה בקוֹל, אף כי עדיין הלכו בשוּרה זוּגוֹת־זוּגוֹת.

מוֹסבּאך! שמא כבר תראה לנוּ מה שאתה יכוֹל? – קרא מישהוּ.

בת זוּגי הסבּירה לי, כי מוּנדק מוֹסבּאך זה הוּא שד משחת. יוֹדע הוּא לחקוֹת לא רק קוֹלוֹת של חיוֹת ועוֹפוֹת, אלא גם של כל מיני כלי זמר, מחליל וחצוֹצרה עד לבטנוּן וּפסנתר. גם תזמוֹרת שלימה יוֹדע הוּא לחקוֹת. אפשר להתפקע מצחוֹק.

לא! – ענתה הגברת קליין בטון אפּיטרוֹפּסי, כשהיא עוֹמדת וּפניה לאחוֹר – הנוּמר שלוֹ יהיה אחד האחרוֹנים בתוֹכנית – כשנשב במעגל על העשׂב.

אחרי מהלך עשׂר דקוֹת נסתיימוּ השׂדוֹת והתחיל האפר הגדוֹל. היה מי שרצה לעלוֹת מיּד על העשׂב, אך ההוֹלכים בראש הוֹסיפו לילך בדרך, ורק לפני החוּרשה פנוּ שׂמאלה, וּכשהרחיקוּ מן הדרך כמאה צעדים, עמדוּ. זה היה המקוֹם, שבוֹ היוּ נוֹהגים להתאסף מזמן לזמן. במקוֹם זה נכנס האפר בצוּרת לשוֹן לתוֹך החוּרשה, והליבנים עמדוּ מסביב בחצי גוֹרן כשוֹמרים זקיפים. פה ושם היוּ מוּטלוֹת אבנים, ששימשוּ להם מוֹשב, כשהעשב היה לח. אבל בלילות יבישים ישבוּ כוּלם על העשׂב, דיברוּ את דבריהם ושׂיחקוּ את משׂחקיהם. כשעמדוּ רגלינוּ בתוֹך החלקה הנאה, המסתוֹרית משהוּ, כבר עמדה הלבנה על החוּרשה וכתר של כסף עוֹטר את ראשה. הזוּגוֹת נתפרדוּ ונתערבּבוּ זה בזה. פילק נתן זרוֹעוֹ בזרוֹעי ונלחץ אלי באהבה:

– אין לך מושׂג, איזה נוֹער יקר הוּא זה. אף על פי שלא כוּלם ציוֹנים מוּשלמים והם מדברים פּוֹלנית. אני מאמין שיעלה בידי להביא אחדים מהם שיעלוּ לארץ ישראל. מוּבן, שעלי לשמש להם מוֹפת – אם אני לא אעלה, לא יעלוּ גם אחירים. איך כתוּב? “קשוֹט עצמך תחילה”.

תחילה התהלכוּ קצת בחלקה. אחדים רדפוּ זה אחר זה באפר אוֹ בין האילנוֹת. מוֹסבּאך העמיד את הסל בין רגליו המפוּשׂקוֹת והמשיך שׂיחוֹ עם הגברת קליין.

והנה מחאה זוֹ כף אל כף וקראה:

– בוֹאוּ, חברה, ונשב. יש אתנוּ אוֹרח חשוּב, ידידוֹ של פילק שלנוּ. נשב ונספר לוֹ מחיינוּ, והוּא יספר לנוּ מחייו, ונכּיר זה את זה לתוֹעלת שני הצדדים. אנוּ מקוים שהוּא יבלה עמנוּ ימים יפים. לא רב הוּא מה שאנוּ יכוֹלים להציע לוֹ, ואם נישאר חייבים לוֹ – ידע שאנוּ בעלי חוֹב ישרים ונאמנים לשלם למוֹעד הנכוֹן.

– בּראווֹ, רייבה’לי! – קרא פילק – גם הפעם הצטיינת כנוֹאמת בחסד עליוֹן.

לא עברו רגעים מוּעטים והחבוּרה כוּלה ישבה על העשׂב היבש, ערוּכה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת, אף כי בצירוּף אחר. הפעם ישבתי אני מימינה של מלכת הערב וּפילק משׂמאלה, ולא ברוּר היה, בעצם, בת זוּגוֹ של מי היא. באין מוֹצא הייתי מסיח חליפוֹת עמה ועם זוֹ שמימיני: עלמה קצת כבידה בגוּפה, ואף שלא מנעה עצמה מצחוֹק, היוּ כל דרכיה בכובד ראש. שמה מאניס, מרים מאניס, והיא בחרה לדבּר אידית, מפני שחיבּבה לשוֹן זוֹ והיא “מאמי־לשון” שלה בבית מיוֹם שנוֹלדה ועד היוֹם.

– כמה שנים היא מדברת בלשון זוֹ? – הערמתי לשאול.

– אני יכוֹלה להגיד לוֹ. התחלתי בת שנה, והריני מדברת זה עשׂרים וארבע שנים. נמצא, שאני בת עשׂרים וחמש. בתוּלה זקינה, בעצם.

– נא, נא, – טפחתי על ידה – חיבבתי כבר זקינוֹת ממנה…

נתנה ריינה’לי את רשות הדיבוּר לפילק, שיספּר בקצרה, מה עוֹשׂים ומה היוּ רוֹצים לעשׂוֹת ואינם יכוֹלים.

אבל פילק העיר, שכדאי להציג תחילה במלים אחדוֹת לפני האוֹרח את כל הנאספים, אף שעל אחדים מהם כבר סיפּר לי.

אמרה ריינה’לי:

– את הדבר הזה ייטיב לעשׂוֹת מוֹסבּאך. אך בתנאי מפוֹרש: מינימוּם של הוּמוֹר.

– טוֹב, – השיב מוֹסבּאך – אני יכוֹל לעשׂוֹת זאת בלי הוּמוֹר כלל.

– זה לא! – ענוּ קוֹלוֹת אחדים בבת אחת.

עלי להוֹדוֹת: מימַי לא ידעתי מעיין נוֹבע כזה של חריפוּת דקה. לכל אחד נתן כאראקטריסטיקה קצרה, אך חַדת קוים וּמליאה חיוּת, משהו של קאריקאטוּרה דוֹקרת, אך לא פוֹצעת, וכן אמנם חשבתי בלבי: קאריקאטוּריסט בעל־פה מצוּין! ויוֹתר מכוֹל הצליח בכאראקטריסטיקה של הכלב, שישב על אחוֹריו בלי הרצוּעה, גבוֹה כמעט כאנשים והקשיב בכוֹבד ראש לדברי מוֹסבּאך. וכן נוֹדע לי, כי שכנתי לימיני, מרים מאניס, היא סוֹציאליסטית אדוּקה, כלוֹמר, חבירה של פוֹעלי ציוֹן, אך נתוּנה בקוֹנפליקט מוּסרי קשה, מיוֹם שהפסיקה את לימוּדיה באוּניברסיטה וּבאה לנהל את בית החרוֹשת לפארקיט של אביה. אמנם ניצוּלם של שלושים פוֹעלים, נוֹכרים רוּבם, אינוֹ משׂא כבד על המצפּוּן, אך מבחינת הצדק המוֹחלט, כידוּע, דין פרוּטה כדין מאה…

נכוֹן? – שאלתי את שכנתי.

כנכוֹן הלילה, – ענתה. ולא ידעתי, אם היא מאַשרת את דבריו אוֹ סוֹתרת אותם.

אחר כך תיאר פילק, בלי הוּמוֹר אך בנעימה מלבּבת, את פרשת פעוּלוֹתיהם הלאוּמיוֹת במקוֹם. השתדל לא להבליט את עצמוֹ, אך לא יכוֹל לסלק עצמוֹ ממרכז כל הפעוּלוֹת. היה הרבה צער בדבריו על מיעוט הנעשׂה, וּבעיקר על שׁעירם האהוּבה לא זכתה עדיין לשוּם בא כוֹח בארץ ישראל, והרי ערים קטנוֹת משלהם יש להן אחד אוֹ שניים שעלוּ לארץ.

– נוּ, ור' חיים יוֹאל? – זרק מישהוּ.

הכוֹל פרצוּ בצחוֹק גדוֹל. הסבּירה לי ריינה’לי, שזהוּ זקן מוּפלג, שעלה לפני שנה למוּת בירוּשלים.

עתה הגיע תוֹרי לספּר על עצמי. ניסיתי להשתמט ולא עלה בידי.

– פשוּט, נשב ונשתוֹק עד שיספר, – אמרה ריינה’לי, ושילבה ידיה על לבה.

הכוֹל נשתתקוּ, נשמע רק רישרוּש עלי הליבנים בחוּרשה, רישרוּש מסתוֹרי כמעט בשעה זוֹ.

– סבּוֹטאז'? – אמרתי.

– מעין זה, – השיב מוֹסבּאך – נקוה שלא יצא לבטלה.

פילק התחנן אלי בעיניו.

באין ברירה נקטתי טוֹן של בדיחה וסיפּרתי להם בקצרה משהוּ מחיי וּמנסיוֹנוֹתי. סיימתי: “לפי טיב ציוֹנוּתי אני שייך לסוּגכם, והרי אתם רוֹאים, כי אכן באתי אליכם”.

דברי, כמוֹ דברי כל השאר, נתקבלוּ ברצוֹן.

עתה הגיעה שעת סעד הלב. נתברר, שהסל של הגברת קליין הכיל הרבה. גם כיסיו של פילק, שלא היוּ חשוּדים על שוּם דבר, שפעוּ המוֹן דברים טוֹבים. הופיע גם בקבוּק של יין “כרמל” וכוֹסית אחת. הכוֹל שתוּ על פי התוֹר מאוֹתה כוֹסית. מלבד הפירוֹת הרעננים, היוּ גם תמרים מצוּיינים, כליוֹת של דבש, זכר לארץ ישראל; אף כי אחד הבחוּרים, בנוֹ של בעל חנות דיליקאטסין, העיד עליהם, שהם מארם נהריים.

– אין דבר, ארם נהריים אינה רחוקה מארץ ישראל. והרי גבוּלנוּ ההיסטוֹרי הוּא נהר פרת, – אמר פילק.

אחרי הטעימה, שהיתה מלוּוה אמרוֹת בדוּחוֹת לרוֹב ושנתברר שאינה מספּקת כלל, כי אחירים תבעוּ עוֹד, קמה החבורה על רגליה והתפזרה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת לשם שׂיחה בשניים. בחלקי עלתה הפעם ריינה’לי עצמה, כלוֹמר, היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעי וּמשכתני אל האפר הגלוּי.

היא דיברה אלי על פילק. הם אוהבים אוֹתוֹ כוּלם. וּמדוּע לא יאהבוּהוּ? נשמה כשירה ואידיאליסט נלהב כמוֹהוּ, שאינוֹ חי אלא בשביל האחירים וּבשביל האידיאה, איך אפשר לא לאהוֹב אוֹתוֹ? פגם קשה יוּטל בחייהם, אם הוּא ייעדר מתוֹך חבוּרתם. יש סכנה שהכוֹל יתפּוֹרר. אבל ברור להם, בייחוד לה, שהוּא לא יוּכל לבעוֹר כך זמן רב. הוּא יאוּכּל סוֹף סוֹף. הוּא כבר בן עשׂרים וחמש (אדוני ראה, שיש כבר סימני קרחת בראשוֹ?) ולא הגיע לשוּם תכלית. אף לא יוּכל להגיע. יוֹתר מדי הוּא נתוּן לאחירים משיחשוֹב על עצמוֹ. וּבכן אין לפניו דרך אחרת אלא לעלוֹת לארץ ישראל. והרי זה חלוֹם חייו. אבל הוּא לא יצלח להיוֹת פּוֹעל. ידוּע להם, שבריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא ירש, לאסוֹנוֹ, את לב אמוֹ. הוּא גוּפוֹ חוֹלם על עבוֹדת אדמה, אבל זהוּ חלוֹם מסוּכּן בשבילוֹ. הוּא יוּכל להיוֹת שם אוֹ מוֹרה אוֹ פקיד. ויש לסייע לוֹ בכיווּן זה. אוּלי אני, שיש לי בודאי קשרים בלבוּב, בין גדוֹלי הציוֹנים, אוּלי אוּכל להשׂיג בשבילוֹ איזוֹ המלצה בעלת ערך. הם נכוֹנים לעזוֹר לוֹ לעלוֹת באביב הבא. הוֹריו אינם אמידים כלל ולא יוּכלוּ לשׂאת בהוֹצאוֹת הדרך. אבל הם, חביריו, יסדרוּ את הדבר בדרך כבוֹד – יסדרוּ לוֹ הלואה (אסתניס הוּא ולא יסכים לקבל פרוּטה מאחירים). נכוֹן, יש גם צד של אמבּיציה בדבר, הם מעוּניינים, שיהיה להם בא כוֹח בארץ ישראל, ואין כפילק ראוּי להיוֹת ראשוֹן…

לא יכוֹלתי שלא להסכים לדבריה. הם נראוּ לי, אבל מה כוֹחי לעשׂוֹת בשבילוֹ? נזכרתי, כי פעם בעברי באחד:הכפרים ביקש ממני נער גיבּן בפוּנדק, כי אמליץ עליו ב“טאגבּלאט”, שידפיסוּ שם את “יצירוֹתיו”. אמנם הכּרתי אחדים מן הציוֹנים בלבוּב, אבל מסוּפק הייתי, אם יש להם איזוֹ השפּעה על העניינים בארץ ישראל גוּפה. הבעתי לה את ספיקוֹתי בנידוֹן זה, אך היא עמדה על־דעתה, שאנַסה. מוּבן, בשביל פילק אעשׂה כל מה שבכוֹחי. גם אני רוֹצה, שפילק יהיה בארץ ישראל. גם מטעם אֶגוֹאיסטי – כשאעלה ארצה, אמצא שם ידיד נאמן כמוֹהוּ…

עוֹד הרבינוּ שׂיחה על פילק, היא דיברה עליו בחוֹם רגש, באהבת אם ואחוֹת, ואני לא נוֹח היה לי, שאיני יכוֹל לדבּר בחוֹם כזה. הסתפּקתי במה שאישרתי את כל דבריה. אחר כך דיבּרה מעט גם על עצמה, על בעלה, על שני ילדיה, וּביחוּד על אחיוֹתיה. היא היללה אוֹתן מאוֹד. גם אני יכוֹלתי לשׂמחתי להוֹסיף דברי שבח אמיתיים על אחוֹתה שׂרה, שהלכה עמי בדרך. בעלה מצליח מאוֹד בעסקיו. ייתכן לוֹמר, שהוּא כבר עשיר. בכל הנוֹגע לחיי המשפחה – הוּא סוֹמך עליה. אֵמוּן כזה באשה הוּא בימינוּ חזוֹן לא נפרץ, לא כן? והיא – תוֹכניתה זוֹהי: אחרי שנים אחדוֹת, וּכשיגדלוּ הילדים מעט, והם יגיעוּ למצב שיוּכלוּ להבטיח קיוּמם בארץ – יעלוּ. לפי חשבוֹנה יכוֹל הדבר לצאת לפוֹעל לאחר ארבע אוֹ חמש שנים. בעלה מסכים לעלוֹת, הוּא חוֹשב להקדיש עצמוֹ לפיתוּח התעשׂייה בארץ. לעת ההיא הם מביאים, כמוּבן, בחשבוֹן את פילק. העיקר, שיוּכל להתקיים שם בשנים הראשוֹנות, עד עלוֹתם.

בינתיים נשמעוּ קריאוֹת לשוּב וּלהמשיך בתוֹכנית, כי הזמן אינוֹ עוֹמד. שני זוּגוֹת, שהעמיקוּ בין הליבנים, התמהמהוּ, וּמבדחוֹת מאוֹד היוּ הקריאוֹת שהליצנים שלחוּ אחריהם. סוֹף סוֹף ישבנוּ שוּב כוּלנוּ

על העשב, בסדר אחר קצת. היה, כנראה, מי שדאג לסדר הזה. אני ישבתי הפעם בין פילק ובין אחוֹתה הצעירה של ריינה’לי. אחת הצעירוֹת שרה בקוֹל קטן אך ערב מאוֹד כמה שירים, בתוכם “שם במקוֹם ארזים” ו“אוֹיף דעם פּריפּיצ’יק”, וגם שיר פּוֹלני־עממי אחד.

הגיעה שעתוֹ של מוֹסבּאך החַקאי. אבל הוּא דחה באמתלאוֹת שוֹנוֹת. נקטה ריינה’לי את התכסיס המנוּסה שלה: “נשב ונשתוֹק” – ונתרצה. הייתי פעמים רבוֹת בקאבּאריטים, בוַארייטה – חַקאי כזה לא שמעתי מימַי. אלוֹהים חננו עשׂרוֹת קוֹלוֹת והוּא שלט בכוּלם שליטה גמוּרה. היוּ מקוֹמוֹת שהמסוּבּים נפלוּ על העשׂב והתפּתלוּ מצחוֹק. שכנתי החזיקה ברגלי כמוֹ בעוית. ביחוּד הייתי נדהם בשעה שנתן את “הקוֹנצרט־הסימפוֹני” עד היוֹם איני יכוֹל להסבּיר לעצמי את היכוֹלת הפינוֹמינאלית הזאת, לחבּר קוֹלוֹת רצוּפים בזמן כאילוּ הם נשמעים בבת אחת.

בכל פעם שסיים צרחוּ אחדים בקולות לא להם: "בּיס, מונדק! עוֹד פעם! " הוּא נענה פעמיים אוֹ שלוֹש. אחר כך הודיע בבאס רציני: “פיניטא לא קוֹמדיה”. שוּם הפצרה לא הוֹעילה עוֹד. היה למוֹסבּאך אחר.

– חבל, אילוּ היה עוֹד “כּיבּוּד” אפשר שהיה מתרצה, – התלוֹצץ הפעם גם פילק.

שוּב שרה הזמרת שירים אחדים, שרוּ גם בשני קוֹלוֹת, וגם במקהילה. לסוֹף קמה העלמה מאניס וקראה:

עתה נשיר את “השבוּעה” באידית.

השיר הזה היה חביב על הכוֹל. קמוּ כוּלם על רגליהם, עמדוּ וּפניהם למזרח, כלוֹמר, לחוּרשה, הרימו ידיהם וּפתחו: “מיר הייבין די הענד קעגין מזרח אוּן שווערין”.

על כל הקוֹלוֹת גבר קוֹלוֹ של מוֹסבּאך, שעשה אוֹתוֹ טינוֹר רוֹעד.

– הוֹאיל וכך, נשיר גם את “התקוה” – אמר פילק. ולא חיכּה להסכמת האחירים ופתח מיד: “כּל עוֹד בלבב פּנימה”.

הכול עמדוּ דוֹם ושרוּ ברגש.

כשסיימו, אמרה הגברת קליין:

– וּבכן, כנראה, נגמרה התוֹכנית. מה השעה?

– רק שתים עשׂרה וחצי, – ענה מוֹסבּאך.

כלוֹמר, באחת נהיה בבית. כך הבטחתי לבעלי.

– התוֹכנית הצליחה למעלה מכל תקוה, – אמר פילק, מביט כשוֹאל אל כל בני החבוּרה.

הכוֹל הסכימוּ עמוֹ.

זזנוּ בדרך חזרה העירה. הלבנה עברה כבר את רוֹם הרקיע. לא היה סימן לערפל. הכוֹל נראה בוֹלט בנוֹגה הכּחלחל. הכוֹכבים המעטים שנראוּ באור החזק נוֹצצוּ

כמו בליל חורף. מרחוֹק נראוּ גיבּוּבי הבתים והעצים של העיר כצללים עבים רוֹבצים על הארץ. כל הבתים היוּ אפילים, חוּץ ממגדל גבוֹה אחד, שאוֹר קטן, אדמדם, ניצנץ בראשוֹ. הוּא מגדל השעוֹן המוּאר כל הלילה. רוּח קלה נשבה מאחוֹר, מן השפילה. קלה, אך צינה בה. בעוֹד הכוֹל מסיחים בעליצות, נשמע קוֹלה של מרים מאניס:

– רבוֹתי, אני רוֹעדת מקוֹר. – והתחילה לרוּץ לפני המחנה על פני הדרך, כאוֹמרת לחמם עצמה. אחר עמדה וחיכתה לבאים.

– באמת כל כך קר לך? – ניגש אליה פילק ראשוֹן.

– באמת. איני יוֹדעת מה היה לי, אבל אני רוֹעדת מקוֹר. – שיניה נקשוּ בפיה.

פשט פילק את מעילוֹ ותלה אוֹתוֹ על כתיפיה. היא סירבה תחילה והחזירתוּ לוֹ. אבל הוּא לא הניח לה. ולא עוֹד אלא שהכריח אוֹתה ליתן את ידיה לתוֹך שרווּלי המעיל. גם פּרף את כפתוֹרי המעיל על חזה.

הוּא נשאר בשרוולי הכוּתוֹנת הלבנים, החזייה הקצרה גילתה את מַחשוֹף הלבן שבּינה ובין המכנסיים. מראהוּ היה מצחיק, אבל מצב רוּחוֹ היה מצוּין.

הגברת קליין משכה אוֹתי בידי, וּבגחנה אל אוֹזני:

– זהוּ פילק. את הנשמה הוּא מוּכן ליתן.

העלמה ווּרצל, ששתקה בשעת כל הטיוּל, מכוּנסה בתוֹך עצמה, ריטנה בקירוּב מקוֹם:

– שטוּת כזו!. הוּא עלוּל להצטנן יוֹתר ממנה.

הכלב רץ בראש ההוֹלכים כשהוּא מוֹתח בכוֹח את הרצוּעה שבידי מוֹסבּאך. פה ושם נתן עליו מאחוֹרי הגדר אח נרגז קוֹל, שהיה דוֹמה בדוּמיית הלילה כמהדהד בחלל ריק. הכלב ניסה להשיב, אך בעליו השתיקוֹ: “דוֹם, פּשא קריב!”

כשנכנסנוּ לרחוֹבוֹת העיר, היה שוֹטר מזוּין מתהלך על המדרכה, הוּא עמד וקרא אל החבוּרה:

פאנוֹביה! (אדונַי! ) הביתה. השעה מאוּחרת.

ליוינוּ כוּלנוּ את הגברת קליין עד ביתה, הבעל עמד למעלה והשקיף מן החלוֹן הפּתוּח ומוּאר באוֹר רפה, הוּא חיכּה לה.

– כבר אחת? – תמהה ריינה’לי, מלמטה.

– ורבע, אבל אין בכך כלוּם. גם אני חזרתי רק לפני חצי שעה. היה מעניין?

מאוֹד, – ענוּ קוֹלוֹת אחדים.

היא נפרדה מכוּלנוּ ברוֹב חביבוּת. נתנה למרים מאניס את הסוּדר, וזוֹ החזירה לפילק את המעיל. אחר כך ליותה כל החבוּרה את פילק ואוֹתי, אוֹרחוֹ, עד בית המלוֹן. נפרדנוּ בחשאי, שלא להעיר את הישינים בבית.

על השוּלחן עמדוּ שתי כוֹסוֹת חלב וצלחת מליאה עוּגוֹת טוֹבוֹת.

יד רגינה במעל הזה. קח עוֹד עוּגה, הן טוֹבוֹת, – אמר פילק, כשהוּא גוֹמע מן החלב הקר ולוֹעס בתאוה את העוּגה.

סבוּר הייתי, שהוּא ירבּה לדבּר קודם השינה, אבל טעיתי: אך התפּשט ושכב והתכּסה עד סנטרוֹ בשׂמיכה, אמר לי:

– היה טיוּל יוצא מן הכלל. ליל מנוּחה, יקירי.

לא יצאוּ שני רגעים ושמעתי את נשימת הישן שנת ישרים.

ואני, כטבעי על משכב חדש, לא יכוֹלתי להירדם.

זכרוֹני העביר לפנַי כל מה שראיתי ושמעתי משעת שבאתי לכאן. הכוֹל היה טוֹב ויפה ונעים. היוּ דברים שהסבוּ לי בדיחוּת הדעת והיוּ דברים שהעלוּ בלבי רגש חם. אבל דבר אחד היה ברוּר לי – עלי להסתלק מכאן. כי מה אעשה פה עוֹד? שוּב אותה “תוֹכנית” בקצת שינוּיים? שוּב אלך עם פילק לבקר בשיעוּרים ובישיבוֹת של עסקנים? שׂיחה שנייה, דוֹמה לראשוֹנה, עם הגברת גוּטשאל? ואוּלי שוּב טיוּל לילה אל החוּרשה? ואפשר במקומו מין Five o’clock בביתה של ריינה’לי? לא! די לי במה שנתנסיתי היוֹם. גם מוֹסבּאך הגאוני, שעדיין לא דיבּרתי עמוֹ, לא משך את לבי. דוֹב אני, שמוֹליכים אוֹתוֹ בחבל לראוה? יוֹדע אני כבר כמעט כל הנעשה בחוּג תמים זה. מנוּי וגמוּר: אני נוֹסע מהר.

היו בי מעין שתי הכּרוֹת־רגשוֹת נאבקוֹת: חיבּה וחוֹבה לפילק ולנלוים עליו, כוּלם אנשי חמוּדוֹת, אדיאליסטים קטנים, השׂמיחים לחברתי ורוֹצים להנעים לי, וּכנגדן מעין הרגשה של בדידוּת, מעין יראה לחרוֹג מתוֹך קליפתי, להתחייב בנפשי במה שאין בכוֹחי לעמוֹד בוֹ. מתוֹך היאבקוּת שני הרגשות הללוּ הייתי מתהפך מצד אל צד, מרחיב את עיני לתוֹך חלל החדר, שהיה מוּאר למדי, אף כי תריס החלוֹן מוּגף, ועוֹצם את עיני בחזקה מתוֹך רצוֹן להירדם, בלי יכוֹלת למשוֹך עלי את השינה.

ולא סרה ממני זוֹ מוּעקת המראוֹת והמחשבות. היה בי איזה פחד סתוּם להישאר פה, מאוֹתוֹ מין הפחד שהיה תוֹקפני לעתים בילדוּתי להישאר יחידי בין זרים.

ברוּר היה: עלי להסתלק מחר. והרי לא הבטחתי לשוּם אדם שאשאר יוֹתר. מה שהם הציעוּ לי בטוּב לבם אינוֹ מחייב אוֹתי. האחד שיצטער באמת, הוּא פילק. אבל הוּא הרי ירש מאמוֹ “הבנה מתוֹך אהבה” ויסלח לי. אגיד לוֹ פשוּטוֹת: “צר לי מאד, אבל אנוּס אני לחזוֹר ברכּבת היוֹצאת בצהריים”. ברוּר לי, שהוּא יזכּני בעיני האחירים. כי על כן פילק הוּא. וּכבר תיארתי לי, היאך הוּא הוֹלך בבוֹקר מאיש לאיש ומוֹדיע, שעלי לחזוֹר היוֹם בצהריים וּמבקש מאלה ששעתם פנוּיה לבוֹא וללווֹתני אל התחנה.

מחשבה זוֹ הקלה לי וחיזקה אוֹתי. ומתוֹך תוֹקף ההחלטה נרדמתי.

העניין נעשׂה בקלוּת יוֹתר ממה שחוֹשש הייתי על משכבי בלילה.

פילק נבהל רגע מהוֹדעתי, אחר הצטער, וּבסוֹף השלים ברוּח טוֹבה. הוֹאיל ואיחרנוּ קוּם (פילק רגיל היה לשכב עד תשע ומעלה, וגם אני איחרתי להקיץ) ועד שנתלבשנוּ ואכלנוּ פת שחרית – לא נשאר לי עד הנסיעה אלא כשעתיים בלבד. הצעתי לפילק, שילך עמי לסייר מעט את העיר. אתמוֹל ראיתי רק מקצתה, ומי יוֹדע, אם מזלי יביאני לכאן עוֹד פעם?

הוּא הסכּים בשׂמחה.

כשעה התהלכנוּ ברחוֹבוֹת העיר. תכוּפוֹת נפגשנוּ עם מכירים מאתמוֹל: היוּ גם התוַדעוּיוֹת חדשוֹת. העלמה ווּרצל נטפלה אלינוּ לחצי שעה, שפנוּיה היתה בין שיעוּר לשיעוּר.

חזרנוּ לבית המלוֹן. לרצוֹני הכניסני פילק לחדר אמוֹ, לשם פרידה.

האשה האצילה ישבה בכוּרסא גבוֹהה ורגליה עטוּפוֹת בסוּדר, אף כי לא קר היה. היא כבר ידעה, כמוּבן, על נסיעתי. הביעה את צערה על כך, אף ביקשה סליחתי על מה שדיברה אלי אתמוֹל. “לב אֵם הוּא לפעמים פחוֹת חכם מראשה”. הפעם, קוֹדם שאני עוֹזב אוֹתם (אוּלי, על מנת לבוֹא עוֹד פעם?), יש לה בקשה אחת אלי: שלא אגרוֹם לוֹ לפילק לחכוֹת זמן רב לתשוּבתי על מכתביו. זה אצלה העיקר. יוֹדעת היא את נפש בנה…

הבטחתי לה, ונשקתי את ידה. היא הניחה בשעת מעשה את ידה השמאלית על ראשי, כמברכת אוֹתי. הדבר גרם לי רעד הלב.

רגינה דאגה לשוּלחננוּ הקטן, שיהא מוּכן לפני הארוּחה הכללית. קלארה הגישה. היא התנצלה, שלא יכלה לקחת חלק בטיוּל: חשה בראשה. הקטנה לא היתה בבית: בשעה זוֹ יש לה שיעוּר בנגינה.

כחצי שעה לפני צאת הרכּבת באה מרכּבה ועמדה לפני הבית, מוּכנה להוֹליכנוּ אל התחנה. במרכבה באוּ שלוֹשה מן המשתתפים בטיול: שׂרה, היא אחוֹת הגברת קליין, העלמה ווּרצל ומוֹסבּאך. הם באוּ ללווֹתני.

אביו של פילק לחץ את ידי בחזקה מאחרי המכתיבה:

– בודאי שעתוֹ דחוּקה. חבל. שמחנוּ מאד. אני מוֹדה לוֹ בשם כל ביתי.

החזרתי לוֹ תוֹדת לב בשביל כל ביתוֹ.

יצאנוּ וּפילק בראש. הוּא רץ לפנינוּ לבדוֹק את המרכבה, אם ראויה היא לתפקידה.

ג

עתה הגעתי לעיקר סיפּוּרי.

כשחזרתי מצ. היה נראה לי, שעניין פילק נסתיים אצלי. אבל לא כן היה. מכתביו היוּ עתה חריפים וסוֹערים משהיוּ. אנוּס על פי הבטחתי לאמוֹ, החזרתי לוֹ תשוּבה,לפחוֹת אחת על שלוֹשה מכתבים, אבל מכתבי הלכו הלוֹך וקצוֹר. באחד ממכתביו הוֹדיעני, כי רגינה נתארסה עם בנוֹ היחיד של בעל אחוּזה. בקרוֹב תהיה החתונה (שמא יש צל של אפשרוּת, שאבוֹא לחתוּנה?) והיא תצא לגוּר באחוזה. מצב האם, לדאבוֹנם, הוֹלך ורע. כמעט אינה יוֹרדת מערשׂה. הרגליים נפוּחוֹת ואינן נוֹשׂאוֹת אוֹתה. הוּא יצטרך, כנראה, לנטוֹת שכם יוֹתר בחוֹבוֹת הבית. אבל גם בריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא שרוּי בחוֹם, אמנם קל מאד, אבל בלתי פוֹסק. הוּא גם משתעל, אלא שאין הוּא נוֹתן דעתוֹ על כך. העיקר, שפעוּלתוֹ הלאוּמית נסתעפה הרבה. בית העם עוֹמד בבניינוֹ. הוּא הצליח לעשׂוֹת כמה נפשוֹת חדשוֹת לענייננוּ, ויש תוֹכנית להקים אגוּדה כדת וכדין. עזרתה החוֹמרית של ריינה’לי מוּבטחת. הסתתם של ה“לוּדוֹבצים” גוֹברת, ויש לנגד את הברזל בעוֹדוֹ רוֹתח…

מכתב זה עורר בי מחשבוֹת על פילק. סימני חוליוֹ הביאוּ דאגה בלבי. כתבתי לוֹ שוּרוֹת חמוֹת אחדוֹת, והן גרמוּ לוֹ להשיב מכתב ארוֹך שלא כרגיל. על מכתב זה והבאים אחריו לא החזרתי תשובה. אחר כך באה תקוּפה של העדר מכתבים. והנה, כעבור מספר ירחים, הגיעני מכתב ורוֹד במעטפה כחוּלה, כוּלוֹ צהלה, והוּא פוֹתח במלים: “בן אדם, אמוֹר לי מזל טוֹב! – נתארסתי”. ומכאן ואילך פרשת האירוּסין. המדוּברת היא מרים, מרים מאניס. יוֹם אחד, בשעת בין ערביים, פגשה אוֹתוֹ ברחוֹב. אמרה לוֹ: “רצוֹנך לטייל עמי מעט מחוּץ לעיר, בדרך לחוּרשה?” מוּבן שהסכים, אך יצאוּ מן הרחוֹב, נתנה זרוֹעה בזרוֹעוֹ ואמרה לוֹ: “חשבתי בזמן האחרוֹן הרבה על שנינוּ וּבאתי לכלל החלטה להציע לך, שנינשׂא זה לזה. אחי הצעיר כבר בן עשרים, והוּא מבין יפה בעסק. גם אחוֹתי עוֹזרת על ידוֹ. עד החתוּנה עוֹד אוֹסיף לעבוֹד בבית החרוֹשת, אחרי כן נראה מה נעשׂה. המטרה האחרוֹנה, כמוּבן, היא: ארץ ישׂראל. ייתכן שהנסיעה תבוּצע מהר מן המשוֹער”. הוּא נדהם רגע. אמנם היתה בלבוֹ חיבּה למרים, אבל לא פחוֹת ממנה חיבב גם אחירוֹת. אמת הדבר, אוֹתה גם כיבּד מאד, על שוּם אוֹפיה ויכוֹלתה לחיוֹת לפי רצוֹנה, בלי להתחשב בדעת אחירים. אבל לא עלה על דעתוֹ, שדוקא היא מיוּעדה לוֹ, היא בעלת ההשקפוֹת הסוֹציאליסטיות… איך שהוּא, עוּבדה היא: מרים מאניס ופישל גוּטשאל – מאוֹרשׂים. אחר כך בא הימנוֹן עליה, על מרים. כאילוּ הסיר מלבוֹ את ביתוֹ, את חביריו, אפילוּ את אמוֹ הנערצה הזכיר בשלוֹש מלים: “אמא, כמוּבן, מאוּשרת”, ולא יוֹתר. כל העוֹלם נצטמצם במרים, וּמרים עצמה נתפּשטה על כל העוֹלם. בשוּלי המכתב באוּ שוּרוֹת מוּעטוֹת כתוּבוֹת בידי מרים עצמה. אידית כתבה וּכתב יוֹשר לה נשי־אמיץ. אינה מסכימה כמוּבן, לכל הגוזמאוֹת של פילק. כמה עוּבדות דוֹרשוֹת הגהה. אבל בטוּחה היא, שהתחבּרוּתם תהיה מבוֹרכת. לאחר שפילק יתחזק בבריאוּתוֹ – יעמידוּ חוּפּה ויעלוּ לארץ ישׂראל. עכשיו ארץ ישׂראל חשוּבה בשבילוֹ עוֹד יוֹתר משהיתה – בשל אקלימה החם. היא בטוּחה, שאשׂמח לבשׂוֹרה, והיא לוֹחצת את ידי מרחוֹק, לחיצה של חיבּה וידידוּת, שקנתה לה בזכוּתוֹ של פילק.

שוּרוֹת ישרוֹת אלוּ עשׂו עלי רוֹשם יוֹתר מכל המכתב. משהוּ לא רגיל נהר מתוֹכן אל לבי. מדבריה למדתי ברוּר, מה טיב חוֹליוֹ של פילק. יוֹצא, שהיא פרשׂה כנפיה עליו מדעת. היא ידעה שמצב חזהוּ אינוֹ כשוּרה (לא “הלב שירש מאמוֹ” הוּא בעוֹכריו), והחליטה להיות לוֹ למגן. על טיפּוּס כמותה אפשר לסמוך: היא תעשׂה הכוֹל כדי להבריאוֹ ו“להציג רגלוֹ בדרך החיים”, כדבר דוֹדוֹ ריינהארד (נבוּאה נזרקה בוֹ בריינהארד!).

שׂמחתי למזלוֹ של פילק, שהיה טעוּן עתה רחמים יוֹתר מבשנים הקוֹדמות. שׂמחתי על כך כמכּיר, כידיד, כאדם. אבל כבר ברגעים הראשוֹנים הרגשתי גם טיפּה של עצב בשׂמחתי. מעין דיכדוּך נפש שלא מדעת. חזרתי וקראתי את שוּרוֹתיה המעטוֹת בשוּלי המכתב. כל המכתב שלמעלה כמוֹ בטל בשוּרות אלוּ. היה בהן בשבילי משהוּ יוֹתר מגילוּי אנוֹשי. כמעט ראיתי בחוּש את היד הכוֹתבת את הכתב, גם את הדמות הנטוּיה על הגיליוֹן, אף את פניה של הכוֹתבת. כל דמוּתה, כפי שזכרתיה מליל הטיוּל, אף קוֹלה בדבּרה עמי, ריצתה על פני הדרך רוֹעדת מקוֹר, תנוּדת יריכיה ברוּצה וּשׂערה המתבדר לאוֹר הלבנה, הליכתה במעילוֹ של פילק, המעיל הגברי הקצר, הפּרוּף בקושי על חזה. את כל אלה קסמוּ והעלוּ לעיני השוּרוֹת הללוּ. ניסיתי לטוֹרדה ממוֹחי ולחשוֹב על התוכן האנוֹשי שבמלים הפשוּטוֹת – ולא עלה בידי, עד שהתחלתי רוֹגז על עצמי. אוּלם רוֹגזי לא שיכּך את דמיוֹני, וּלהפך, תמיה הייתי על עצמי: מכל אלה שהכרתי באוֹתוֹ יוֹם הביקוּר בצ. רק דמוּתה קמה וחיתה בי בהתמד עקשני כזה. והרי אז לא עשׂתה עלי כל רוֹשם בנשיוּתה. אדרבה, אחירוֹת היוּ יפוֹת בעיני ממנה. ריינה’לי, למשל, היה לה חן רב, שהצית בי הירהוּרים. גם אחוֹתה, שׂרה, נתקבלה על לבי בדיבוּרה הנעים, גלוּי הלב. גם אחוֹתוֹ השנייה של פילק, קלארה, היתה רבת חן. וּבה, במרים, לא ראיתי אז כלוּם. ולא עוֹד, אלא שדמוּתה היתה אז כבידה בעיני, וּמה שדיברוּ בה מתח עליה קו של גברוּת לא מלבּבת. וּראה, עכשיו, משאוֹרשׂה לוֹ לפילק וכתבה אלי שוּרוֹת מספר, בלשוֹן עממית פשוּטה – חיתה בי פתאוֹם בתוֹאר חמדה! לא ידעתי נפשי.

מצב נפשי זה לא נסתלק ממני כשבוּע ימים. לא אחת תפשׂתי עצמי, שאני מוֹציא את המכתב וקוֹרא את תוֹספתה של מרים. את המכתב כוּלוֹ לא זיכּיתי בשׂימת עין. יש שמתוֹך התנערוּת פתאוֹם זרקתי את הגיליוֹן לתוֹך מגירת שוּלחני, מתוֹך החלטה נפרצה לא לנגוֹע בוֹ יוֹתר. ואחרי זמן מה ראיתיו שוּב בידי.

הייתי אז שוּב בלבוּב, נתוּן לסבך ענייני. זנחתי את תוֹרת המשפּטים ונסיתי לעבוֹר לפילוֹסוֹפיה והיסטוֹריה. אוּלי יעלה בידי סוֹף סוֹף לגמוֹר לימוּדי, ואז אוכל לחשוֹב על נסיעה לארץ ישׂראל, שזוֹ היתה עוֹמדת לעיני תמיד כאוֹתה יד המוֹרה את הדרך על פרשת דרכים. הימים היוּ ימוֹת החוֹרף ונכנסתי לעבוֹדה בשקידה, שלא ידעתי כמוֹתה זה שנים רבות. משוּלחני לא פסק גל של ספרים, ולא הסתפקתי באלה, אלא הייתי יוֹשב שעוֹת בבית הספרים האוּניברסיטאי. רק לאחר שבועיים אוֹ יוֹתר החזרתי תשוּבה לפילק על מכתבוֹ. בירכתיו במלים חמוֹת לאירוּסיו. הבעתי שׂמחתי על המאוֹרע, אף ניבּאתי לוֹ תקוּפה חדשה, תקוּפת בריאוּת ואוֹשר, בחייו. כתבתי לוֹ משהו על עצמי. הרגשתי מעין חוֹבה לתקן מה שפגמתי בבלי דעת בידידוּתנוּ אחרי מכתבוֹ האחרוֹן. בסוֹף, כמסתבר מאליו, הוֹספתי שוּרוֹת תשוּבה אחדוֹת לה, למרים. התאמצתי לנקוֹט טוֹן רשמי ככל האפשר. אך לא יכוֹלתי שלא להוֹסיף מתוֹך התרגשוּת הלב: “אני מחזיר לך לחיצת יד לבבית במאד מאד”. מלים פשוּטוֹת וּרגילוֹת מאד, ואף על פי כן נדמה לי שגיליתי בהן יוֹתר ממה שרציתי לגלוֹת. וּלאחר ששלחתי את המכתב עוֹד נקפני לבי, שמא תבין היא, מרים, מה שיקעתי במלים אלו. אף כי, מצד אחר, רציתי שתבין.

תשוּבה על מכתב זה קיבלתי רק כעבוֹר חוֹדש. הפּעם בלי תוֹספת שלה. פילק התנצל, שהיא טרוּדה מאד בעסק. לרגל העסק נסעה לקראקוּב ותשוּב רק לאחר שלוֹשה ימים, והוּא אינוֹ רוֹצה להשהוֹת עוֹד את המכתב. (כאילוּ לא השהה אוֹתוֹ חוֹדש ימים! ) בכלל נעשׂוּ עתה מכתביו של פילק נדירים יוֹתר. והדבר היה מחוּור לי; הם מספיקים לעצמם. אין להם צורך ל“שלישי לברית” (כך, בודאי, היה פילק מצטט את שילר!). לא הצטערתי על כך. דרשתי להם כל טוּב וסבּוֹתי את לבי לעסקי אני, שהספיקוּ לי באוֹתם הימים. במשך כל אוֹתוֹ החורף קיבלתי עוֹד מכתב אוֹ שניים. אחר כך באה הפסקה ממוּשכת.

בחג הפסח הייתי בבית אבי. אחר כך חזרתי ללבוּב. עם בוֹא האביב ועוֹלמוֹ של הקב"ה עמד בליבלוּבוֹ, בא בי שיכרוֹן. גני העיר, בפרט “פארק קילינסקי” הגדוֹל והנהדר שמחוּץ לעיר, משכוּני החוּצה. עניין הלימוּדים נתרוֹפף בידי שוּב, והתחלתי לפקפּק, אם יפה בחרתי. ניעוֹרה בי שוּב, כדרכי, תשוּקת הנדוּדים. הצוֹרך לנסוֹע, ביחוּד, למקוֹמוֹת של טבע נאה. שנים אחדוֹת חוֹשב הייתי על נסיעה להרי הטאטרה ועל הליכה ברגל לעֵבר הוּנגריה. אפשר אסע שמה.

והנה – שוּב “והנה” – כבחצי חוֹדש מאי – "בירח מאי נפלא ההוֹד'', כדבר היינה – הוּבא לי מכתב כתוּב בסדר הפוּך: הפּוֹתחת היא מרים, והוּא כוֹתב קצרוֹת אחריה. והמכתב אינוֹ שלוּח מצ., אלא ממעוֹן המרפּא הידוּע שבקארפּאטים ש'. שם המקוֹם בראש הגיליוֹן, מוּדפּס יפה על טוֹפס של בית מלוֹן – הפעים את לבי. אף היא, בכתב פחוּז קצת, כוֹתבת הפעם פוֹלנית. וּבכן, עד כאן הגיעוּ הדברים! אנוּסה היתה, המסכּנה, להוֹבילוֹ לש., ועוֹד לפני העוֹנה. מצבוֹ, כנראה, הוּרע במידה מרוּבה. טוֹן המכתב עצוּר מאד. היא השתדלה אפילוּ להיוֹת בדוּחה, מתארת קצת את המקוֹם, את הנוֹף, את החיים במלוֹן. אבל מכוֹתלי הדברים ניכר היה ברוּר מה מצבוֹ של פילק. ואם דבריה כיסוּ טפח, באוּ דבריו וגילוּ, כדרכוֹ, את הכול. בקלוּת חוֹלנית כתב על שני “שטפי הדם שהיו לוֹ: אחד באמצע החוֹרף ואחד בחוֹל המוֹעד של פסח. אבל הכול עבר בשלום”. הרוֹפא מבטיח, שהפגם הקטן ניתן לתיקוּן, אם יאחזוּ באמצעים ראוּיים – והריהוּ בידי מרים. גם הרוֹפא סוֹמך עליה. העיקר הוּא הביטחוֹן. וּשניהם, גם הוּא וגם מרים, מליאים אמוּנה עזה בחיים, שהוּא ישוּב בקרוֹב לאיתנוֹ ויעלוֹ לארץ ישׂראל.

עיקר שכחתי: שניהם ביקשוּ ממני, כמעט השביעוּני, לעשׂוֹת עמהם חסד ולבוֹא אליהם לימים אחדים. מזג האויר נפלא, הנוֹף קוסם. בית המלוֹן טוֹב וריק למחצה. והמחירים צנוּעים מאד. אם ארצה – אוּכל לשבת עמם גם ירח ימים, עד תחילת העוֹנה הגדוֹלה.

איני יוֹדע מה היה לי – ישבתי וכתבתי גלוּיה: מחרתיים אני בא. ואני מתוַדה מיד: כל נימה שבי רצתה לראוֹת את מרים. רציתי לראוֹתה על רקע זה של טבע הדוּר, של חיים בשביל אחר, את מרים באנוֹשיוּתה הזכּה – לא יכוֹלתי לוַתר על החוייה הזאת. כל מחשבה של פיקפוּק, כל חשש של מצפוּן, כל רגש חיסה על פילק – הכוֹל נדחה בכוֹח הרצוֹן להיות בקרבתה של מרים.

קם בי איזה גל של מרץ, איזה רוֹן עלוּמים, אשר לא ידעתים זה שנים. איזה סיפּוּק מעצמי, מגוּפי, מבשׂרי ודמי. ביישוּב דעת מפליא עשׂיתי תוך יוֹם אחד את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת. קניתי אילוּ מלבוּשים הוֹלמים את מעוֹן הקיץ. אפילוּ מקל הרים בצוּרת גרזן. גם מתנוֹת קניתי בשביל שניהם (הרי חייב אני להם מתנה אחרי אירוּסיהם!), חפצים קטנים, לא יקרים.

כשהכוֹל היה מוּכן, הוֹדעתי לבעלי הדירה שגרתי אצלם, כי נוֹסע אני לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וביקשתי מהם רק דבר אחד: לאַורר בכל יוֹם את חדרי במשך שעוֹת מספר. הלכתי לתחנה הוינאית וקניתי כרטיס עד סאנץ ישן, היא התחנה האחרונה לפני ש., ואחרי המתנה של חצי שעה באה הרכּבת ונסעתי.

המסילה הפּוֹנה דרוֹמה מטארנוּב נכנסה לנוֹף הרים ירוֹק, אוֹתוֹ נוֹף שהוּא כל כך אהוב עלי. וביוֹתר נתעלה בי רוּחי, כשעברתי מן התחנה לעגלת סוּסים מכוּסה כילה בכביש הרץ בתחתית הרים, המתנשׂאים מימין הנוֹסע; וּלמטה מן הדרך, בעוֹמק רב, שוֹטף נהר הדוּנאיץ, נהר עז, מתגון בכל גוֹני השמיים והאויר אשר בנוֹף חמד זה. כך נסעתי עד בואי לעיירה ק., וּמשם בדרך עוֹלה מן הנהר עד מקוֹם המרפא, שאינוֹ אלא יישוּב כפרי גדוֹל. בכל מפגע העין גבעוֹת והרים, נקרות ועמקים, רוּבם מכוּסים עצי מחט, אוֹרן ותוֹרנית, ומיעוּטם חלקוֹת שׂדה יפוֹת, חרוּשות וזרוּעוֹת, אוֹ אפרים

עטוּפי דשא. זעיר שם חלקת טרשים חשׂוּפה, אך גם בה שׂיחים וּסבכים ירוּקים. שבילים וּמשעוֹלים מתפּתלים בכל עֵבר. והנה כבר הבניינים הראשוֹנים: בתחילה בקתוֹת איכּרים, אחריהן וילוֹת קטנות וּגדוֹלוֹת, בסגנוֹן הררי, בתוֹכם גם בנייני לבינים אדוּמים, ובניינים עם מגדלים נאים, עם גגוֹת גבוֹהים משוּפּעים וּכתוֹבוֹת עליהם. העגלה דהרה בעליצוּת רבה על הדרך, עד שבאנוּ למרכז היישוּב, שם מקוֹם תחנוֹתן של העגלוֹת.

שניהם עמדוּ ברחבה וחיכו לי. אך קפצתי מעל העגלה, ראיתים עוֹמדים כמעט נוֹגעים זה בזה. פניו היוּ טוֹבים. הוּא שמן מאז ראיתיו באחרוֹנה. היה לבוּש חליפה טוֹבה. השינוּי היחיד שחל בוֹ: סוּדר ירוֹק, מקוּפּל, היה כרוּך על צוארוֹ. אבל אוֹתה, את מרים, כמעט לא הכרתי. קוֹמתה כאילוּ גבהה. לא היה בה סימן לאוֹתוֹ כוֹבד הגוּף, שהרגשתי בה באוֹתוֹ ליל הטיוּל. לבוּשה היתה שׂמלת בד ספּוֹרטיבית, תפוּרה בטעם, לראשה מגבעת פּאנאמה קטנה, מוּטה כלשהוּ על אוֹזנה. השׂיער הכּהה הבהיק מתחתיו בשפע. ועיניים חכמוֹת וחמוֹת דוֹברוֹת וּמאירוֹת את הפּנים הגלוּיים, האמיצים, המפיקים רוֹך בריא, פשוּט וטבעי. כוּלה קסמה לי כחזיוֹן חלוֹם שנראה בהקיץ.

פילק ניפנף לי בכוֹבעוֹ בלכתוֹ לקראתי. שׂערוֹ נתקלש והקרחת כבר נתפּשטה על שטח הגוּן של קוֹדקדוֹ. הוּא תפס את ידי בשתי כפּיו. מיד חשתי את לחוּתן הזרה. כמה רגעים החזיק אוֹתן, מביט לתוך עיני הבטה עליזה־עצוּבה ולא קירב פניו אלי.

– אמרתי למרים, כי תבוֹא, ואמנם באת. נדמה לי, כבר נצח לא התראינו. לא אמרתי לך, מרים?

מרים באה והחזיקה גם היא בשתי ידי:

– תודה לך. לא נשכח את מעשׂך זה. איך היתה הדרך?

– נפלאה. פני שניכם רעננים.

– אנוּ כאן כבר שבוּע ימים. הכוֹל: האויר, המזוֹן, הטיוּלים מרבים בריאוּת.

פילק לא זז ממרים. זכרתי, שהיה תמיד מסתער ליטוֹל מידי האוֹרח את המשׂא שהוּא נוֹשׂא. הפעם יצא ידי חוֹבתוֹ באמירה סתמית:

– מלתחתך, כנראה, כבידה. תהיה עמנוּ לפחוֹת שבוּע ימים. לא כמוֹ אז, בצ., שברחת אחרי יוֹמיים.

– איני אץ הפעם.

הלכנוּ משם ברגל כברת דרך. עברנוּ על גשר קטן מתוּח על פלג הרים צר, וּפנינוּ בשביל עוֹלה, כבוּש בתוֹך עֵשׂב, אל בית מלוֹנם, שהיה בעל שתי קוֹמוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמה קצת לבית המלוֹן של הוֹרי פילק, בהבדל זה, שמרפּסות גדוֹלוֹת היוּ תלוּיוֹת בחזיתוֹ, משׂוּרגוֹת חבלבּלים פּוֹרחים.

ואוֹרנים מגוּדלים עמדוּ סביב ולפניו גינת ורדים עם מקלוֹת צבוּעים וגוּלוֹת כחוּלוֹת עליהם.

– יש עשׂרה חדרים פנוּיים, – אמר פילק – מרים בחרה בשבילך את הטוֹב שבכוּלם בקוֹמה השנייה. אנוּ גרים למטה בשני חדרים סמוּכים. בעל המלוֹן לא הסכים לאַכסן אוֹתנוּ בחדר אחד. כמוּבן, מטעמי מוּסר, שעדיין אין אנוּ נשׂוּאים.

כנף הסוּדר שמטה מעל כתיפוֹ ונתלתה לפניו. היא העמידה אוֹתוֹ והחזירה את הסוּדר למקוֹמוֹ. אגב ליטפה את לחיוֹ כלטף ילד.

בעוֹד חצי שעה יקרא הגוֹנג לארוּחת הצהריים. אם רעב אתה – תוּכל לקבל משהוּ, – אמרה מרים.

בעל המלוֹן, יהוּדי קראקוֹבי יפהפה, בעל זקנקן שחוֹר וכיפּת משי קטנה כלביבה על תסרוֹקתוֹ העשׂוּיה, רשם את שמי בפנקס הגדוֹל. מסר את המפתח לידי המשרתת הנוֹכרית. זוֹ לקחה מידי את המזוָדה ועלתה עמנוּ במדריגוֹת וּפתחה לפני את החדר: חדר רחב ידיים, קירוֹת עץ צהוֹב, שעיע, רצפת פּארקיט נהדרה ותקרת עץ מצוּבעת. רהיטים קלים ונוֹחים. וילאוֹת חוֹרי על החלוֹן הרחב ועל הדלת הפתוחה אל היציע הקטן, ששׂריגי הפרחים עלו עליו. שתי מיטוֹת בוֹ, רק אחת מוּצעת. רוּח צהריים, רוּח נוֹשׂאת זוֹהר שמש וּבוֹשׂם הרים, התהלכה בחדר. עמדתי כמוּקסם. לא יכוֹלתי להתאפק מלשאוֹף מלוֹא חזי מן האויר הטוֹב.

– ברוּך טעמך, מרים, – אמרתי.

– בעוֹנה זוֹ קל לבחוֹר, – ענתה.

– יש לנוּ כבר המוֹן מכּירים פה, – התפּאר פילק.

– יוֹתר מדי, – אמרה מרים.

אחר לקחוּני אל חדריהם, חדרים לא גדוֹלים, שקיר נסרים חוֹצץ ביניהם.

– פילק אוֹהב אויר פחוֹת חריף, – אמרה מרים.

– אני אוהב? – הוּא, הרוֹפא, ציוה. כן, פילק חדל להיוֹת ציפוֹר דרוֹר. שני טיראנים שוֹלטים בוֹ: הרוֹפא וּ… מרים.

הוּא חבק את גזרתה לעיני: "טיראן שלי! " ועיניו הציצוּ פעם בה וּפעם בי ברוֹב מתיקוּת.

באחוֹרי הבית היתה חוּרשת אוֹרנים נאה בשביל האוֹרחים. בין העצים היוּ ספסלים וכיסאוֹת־נוֹח וערסלים ושוּלחנוֹת קטנים. אחדים עם מפּוֹת צבעוֹניוֹת. גם נדנדה וּמכשירי התעמלוּת.

– הנה שם המקוֹם החביב עלינוּ, – הוֹרה לפנינוּ פילק את הדרך.

ישבנוּ במשוּלש על כיסאוֹת־נוֹח בתוֹך רשת צל ואוֹר.

– מה בריאוּתך? – פניתי אל פילק.

– כמאה חזירים, – ענה וחייך אל מרים – אבל משתעמם, עם עשׂרוֹת המכּירים. העבוֹדה בצ. מוֹשכת.

– אין דבר, יש לוֹ שם ממלא מקוֹם טוֹב, – אמרה מרים – שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. אין לך מוּשׂג, איזוֹ אדיקוּת היא מראה בעבוֹדתה. והעלמה ווּרצל, כמוּבן, עוֹזרת על ידה. שׂרה אירגנה קוּרס לעברית, שלוֹשים בחוּרוֹת משתתפוֹת בוֹ. לא היית מאמין: בנוֹת חסידים וּמתבוֹללים יחד. אפילו בתוֹ של ה“לוּדוֹביץ” ד"ר פּוֹרדס לוֹמדת שם.

– אה, מה בכוֹח בחוּרה לפעוֹל? – קרא פילק וחוֹטמוֹ הבשׂרי נתעקם בביטוּל – אבל מה יכוֹל אני לעשׂוֹת, אם הטיראנים שלי גזרוּ עלי פרישׁוּת מכל עבוֹדה במשך איזה זמן. אין דבר, אני אפצה את עצמי. יש לי כמה תוֹכניוֹת קאפּיטאליוֹת!

שאלתי לשלוֹם ההוֹרים, המכּירים. הזכרתי כמה מראוֹת שראיתי בצ. לשׂמחת לב שניהם. טבע הוּא באדם לשׂמוֹח כשמזכירים לוֹ דבר ידוּע לוֹ. ישבנוּ ושׂוֹחחנוּ מתוֹך עירוּת רוּח של אנשים שנפגשוּ לאחר פרידה ארוכה. לעתים קרוֹבוֹת נשתתק פילק וראשוֹ שקע על חזהוּ ועיניו נראוּ כמחייכוֹת בהנאה אל עצמן. ניכּר היה בוֹ, כי מנתוֹ שפרה עליו והוּא מקבל פּינוּקיו באהבה.

פתאוֹם הניחה מרים ידה על ראשוֹ:

– יקירי, שכחת – עליך לקחת משהוּ.

הוּא ניעוֹר וקם:

– אה כן, סלח לי, תיכף אחזוֹר.

– עליו לקחת רפוּאה, רבע שעה לפני הסעוּדה.

נשארנוּ לבדנוּ. נטלתי את כף ידה של מרים, כף יד לא קטנה, אך נשית וּנעימה.

מצבו רציני?

– יוֹתר מן הנראה. פניו טוֹבים וּמצב רוּחוֹ טוֹב. אף אינוֹ משתעל הרבה. דם אינוֹ נראה. אך החוֹם אינוּ פוֹסק. הרוֹפא – יש כאן מוּמחה גדוֹל – אוֹמר, שה“מוֹקד” עודנוּ בתהליך ההתפּשטוּת. דרוש טיפּוּל אנרגי. אני מטפּלת בוֹ לפי הוֹראוֹת הרופא; פעמיים במעת לעת אני חוֹבשת את גוּפוֹ למשך שעתיים בכל פעם. אחר כך הוּא צריך לשכּב שעה. נמצא, שאת רוֹב זמנוֹ הוּא מבלה במיטה. זה המצב.

– ואַת מקבלת כל זה באהבה?

– בחוֹבה. פעמים אחדוֹת בלילה הוּא מקיש לי על הקיר, ואני נכנסת אליו.

לחצתי אצבעוֹתיה. היא צחקה צחוֹק לא ברוּר והשיבה לי לחיצה קלה. הסתכלתי בה מקרוֹב מאד. לא שיערתי כי עוֹר פנים שחוּם עלוּל להיוֹת כה ענוֹג. הוֹסיף על עניגוּתוֹ האוֹר שנהר מעיני הקטיפה ארוֹכוֹת הריסים.

– הצרה היא, שבביתוֹ אין מי שיוּכל לעשׂוֹת משהוּ בשבילוֹ. אמוֹ אוֹהבת אוֹתוֹ אהבה חוֹלנית, אבל היא גוּפה מרוּתקת אל המיטה וּמתקיימת בחסד טיפּוּלם של בני הבית. והם, בייחוּד אחרי יציאתה של רגינה, רתוּמים בעוֹל בית המלוֹן יוֹם ולילה.

– ואביו?

מה יש לדבר – לעבוֹדה אינוֹ מסוּגל, חצי הגוּף משוּתק. אבל – הרי לא באת לכאן, שנשפּיע עליך מרה שחוֹרה. המקוֹם באמת נפלא. נוּכל לטייל.

– הוּא, פילק, מוּתר בטיוּלים?

– מוּבן, שאסוּרה לוֹ כל יגיעה יתירה. רק בסביבה הקרוֹבה אנוּ מטיילים יחד. אבל אפשר שנוּכל להרחיק מעט – בשעוֹת שעליו לנוּח במיטה.

– תוֹדה! – אמרתי לה מתוֹך התרגשוּת – איך יכלה העיירה צ. להעמיד אדם נפלא כמוֹך?

– קוֹמפּלימנט?

– לא, אמת לאמיתה.

פילק חזר, נוֹשׂא בשתי ידיו תפוּחים. ניפנף בהם מרחוֹק:

– קיבלתי במיוּחד לכבוֹד האוֹרח.

אך גמרנוּ לאכוֹל את התפוּחים הטירוֹליים הטוֹבים

(משוּמרים מאשתקד) – צילצל הגוֹנג. מעברים נמשכוּ אנשים אל השביל העוֹלה אל בית המלוֹן, רוּבם מראה בריאוּתם עלוב. אחדים משתעלים לתוֹך מטפּחוֹתיהם.

אכלנוּ שלוֹשתנוּ ליד שוּלחן אחד. כמה שוּלחנוֹת לא היוּ ערוּכים כלל, מפני מיעוּט האוֹרחים. אך בין המעטים היוּ אחדים, שניפנפוּ ממקוֹמוֹתיהם ברכה לפילק וּלמרים. מרים מילאה חוֹבתה בשירוּת הגברים. פילק אכל בתיאבוֹן רב והיה מזרז אוֹתי לאכוֹל הרבה.

אני מצוּוה על “מאסטקוּר”, וגם לך לא יזיק, אם תקבל אילוּ קילוֹגראמים. אתה דק מדי. לא כן, מרים? אתה זוֹכר בודאי מה אוֹמר שקספּיר על הדקים?…

הוּא קיבל, מלבד מה שאכל עמנוּ, גם בקבוּק של “מוֹלקן”, מין חלב מוּתקן ביחוּד בשביל החוֹלים. שפך מעט על בגדוֹ, וּמרים קמה, טבלה קצה המפית במים, גחנה עליו וניקתה את המקוֹם המרוּבב.

– בעלת בית טוֹבה? – הבריק עלי בעיניו.

– על כל בחוּרי ישׂראל! – עניתי בהלצה.

אחרי הסעוּדה, שלא ארכה הרבה, קמה מרים ואמרה:

– עכשיו, יקירי, עליך להינפש שעה. אחר כך אבוֹא ואחבשך. בארבע וחצי נצא יחד לטיוּל.

– כמוּבן, – ענה מרוּצה.

הוּא נכנס לחדרוֹ וּמרים נכנסה לחדרה, ואני עליתי במדריגוֹת אל חדרי.

לא דבר ריק היא נבוּאת הלב. זוֹ ההתפעמוּת המוּזרה, זוֹ התמוּרה שחלה ברוּחי לפני כמה חדשים עם קריאת השוּרוֹת המעטוֹת, כתב ידה של מרים, בשוּלי מכתבוֹ של פילק – היה להן יסוֹד במציאוּת, שהיא לרוֹב נעלמת מעינינוּ, אך מכריעה בחיינוּ. לא ידעתי אף החצי מחינה של אשה זוֹ (לא נערה, כי אם אשה מוּשלמת בכוֹל!), כפי שנתגלתה לי כאן. שלא מדעת נשׂאתי את בבוּאתה בנפשי, עד שבא המגע המגי והפריחה בקרבי. עתה נפקחוּ עיני לראוֹת כוּלה במציאוּת הגלוּיה. ברוּר לי: יש בלבי אהבה למרים. עוֹד אז, בליל הטיוּל בצ., אהבתיה ולא ידעתי. עתה אני יוֹדע. כל בשׂרי ירנן אל מראיה, אל קוֹלה, אל מבט עינה, אל חין הליכוֹתיה. ואוּלם יוֹדע אני כמוֹ כן, כי גדוּרה דרכי אליה. זה האיש פילק, עם כל פחיתוּתוֹ (רק עתה, לאחר שמצא לוֹ את ה“משען” הדרוּש לוֹ, ראיתי את מיעוּט ערכוֹ), הוּא מכשוֹל, שאיני רוֹאה דרך לפסוֹח עליו. אם גם אתחכּם למצפּוּני, אם גם אמצא בי את העוֹז לנסוֹת לפסוֹח עליו – עוֹד אין היא נענית לי, אחרי שהיא כבוּשה לוֹ. אין ספק, היא בחרה בוֹ מרצוֹנה, מהכּרתה, וּבוֹ היא דבוּקה, עליו היא מגלגלת את מידוֹת האשה שבה בתוֹם לבב, בשלימוּת המחשבה והרצוֹן, שרק אשה בעלת הכרה ואופי וכשרוֹן מעשׂה כמוֹה מסוּגלה לכך. ומה כוֹחי כי אביא תמוּרה בנפשה? ואין אני רוֹאה כל מקוֹם תוֹרפה בחוֹמת רוּחה, שאנסה לפרוֹץ בו. הכלים והתכסיסים הבדוּקים לא יצלחוּ עליה… האם נגזר עלי שוּב, כמוֹ שאירע לי כבר פעמים אחדוֹת בחיי, לשלוֹח את ידי, כמסוּפר באגדת משה, אל קערת האש וּלהיכווֹת? האוּמנם זה גוֹרלי? האוּמנם הוֹליכני מזלי גם הפעם אל תחוּם הצער המדכּא הבא מקוֹצר יד?…

שכבתי על מיטתי לבוּש ונעוּל, ידי תחת ראשי, ועיניתי עצמי במחשבוֹת, שסבוּר הייתי, כי מסוּלק אני מהן לצמיתוּת. וּמתוֹך ידיעת עצמי ידעתי, כי בבוֹא המחשבוֹת האלו, רב תוֹקפן עלי, כאילוּ אני מתנסה בהן פעם ראשוֹנה. שוּב קם וניעוֹר בי אוֹתוֹ החיטוּט החם המכאיב־המתוֹק, שאינוֹ מַרפּה לרגע, אוֹתוֹ הגירוּי, שמרכזוֹ במוֹח החוֹשב וקרניו שלוּחוֹת בכל סעיפי העצבים שבגוּף המרגיש. כמוֹ חיים זכרתי את לילוֹת הנדוּדים שגרמוּ לי לפנים מצבים דוֹמים לזה ויראתי מפניהם. אבל ידעתי, שלא אעצוֹר כוֹח להימלט מהם. אילוּ גם מצאתי בי אוֹן לעשׂוֹת מעשׂה, בדוֹמה לזה שעשׂיתי אז בצ., להוֹדיע שאני נוֹסע מחר וּלקיים את הוֹדעתי – לא ירפא לי בזה. נשׂוֹא אשׂא עמי את אבן הכאב אשר לא תחדל מלחוֹץ בקרבי. ואפשר שהדמיוֹן הפּוֹרה עוֹד יגדיל לחצה… אך לא! אוֹתוֹ כוֹח לא מוּשׂג, שאחז בציצית ראשי והביאני הלוֹם, אוֹתוֹ כוֹח יעמוֹד לי לחתוֹך את הדבר לכאן אוֹ לכאן. לא היתה בי אמוּנה בהצלחתי אצל מרים, אף כי כל ישוּתי שיועה להצלחה זוֹ; אבל גם להישאר תלוּי בחזון תעתוּעים לא אוּכל, לא אוֹבה. לא לפי גילי הוּא עוֹד, לא לפי ערכי וּכבוֹדי בעיני עצמי.

התהפּכתי ברוֹב מכאוֹבים על משכבי. אף כי החלוֹן והדלת היוּ פתוּחים ואויר הרים קריר וטוֹב זרם בעדם, חשתי חוֹם עד לידי כוֹבד נשימה. דמוּתה של מרים לא משה מעיני רוּחי. ראיתיה לכל קו ותו שבפניה וּבתוֹאר גוּפה. מאוֹר עיניה, חיתוּך פיה, גוֹן עוֹרה, תנוּעוֹתיה. מכאוֹב

חמדה חילחל בי בלי חשׂך, ולא מצאתי לי מנוֹח. חפצתי שתגיע כבר שעה ארבע וחצי, שנצא לטיוּל שאמרה. מוּזר הדבר, כשאני שרוּי עמה, ואפילוּ בחברתוֹ של פילק, אני שקט יוֹתר, כאילוּ מציאותה מאצילה לי איזה כוֹח וביטחוֹן. בלעדיה ההירהוּרים מכריעים אוֹתי.

סוֹף סוֹף הגיעה השעה ארבע. הגוֹנג קרא לתה. התקנתי עצמי וירדתי למטה. גם אוֹרחים אחירים שבקוֹמה השנייה ירדוּ. רוּבם יהוּדים פשוּטים מן הדוֹר הישן, אך לבוּשים בקפדנוּת וּמנהגם בשלוה של בני תרבוּת. עברתי על דלתוֹת שני החדרים. לא ידעתי אם לדפוֹק. מרים היא בודאי אצלוֹ, עסוּקה בהתרת התחבוֹשת. יצאתי אל חזית הבית. בגינה, בין שׂיחי הורדים, התהלכוּ אוֹ ישבו אוֹרחים. עוֹד מעט יצאוּ גם הם. התהלכתי מעט בשבילים. בכל מקוֹם שנשׂאתי עיני ראיתי גבנוּני הרים ירוּקים ורקיע תכלת, רקיע אביב רענן, פרוּשׂ עליהם. הבניינים מפוּזרים על צלעוֹתיהם ובעמק. מן הסאלוֹן נשמעה נגינת פסנתר, אחד האוֹרחים ניגן שם ואלס קל, מרקיד. פני רוֹב האורחים הביעוּ סבל ודיכדוּך נפש, אך היוּ ביניהם גם עליזים וצוֹחקים צחוֹק של בריאים והיה תמוּה שהם נמצאים כאן.

והנה יצאוּ שניהם יחד, מרים וּפילק, עמדוּ על המדריגה והסתכלוּ לתוֹך הגינה כמחפּשׂים אוֹתי. ניפנפתי להם בכוֹבע שבידי והם ירדוּ לקראתי. מרים לבשה חוּלצת משי בהירה, קצרת שרווּלים. ידיה היוּ יפוֹת מאד. שׂערה היה גלוּי, עשׂוּי בטעם. רק עתה השגחתי בטבעת שבאצבעה. מראה הטבעת לא נעם לי. הוּא, פילק, היה שרוּי במצב רוּח מצוּין, אף שהסוּדר הירוֹק היה כרוּך על צוארו, הוּא שאלני בקוֹל ניגוּן:

– נוּ, ישנת מעט? באויר זה אי אפשר שלא לישוֹן. הוּא כמוֹ מנענע אותך. לא כן?

– פילק באמת ישן יפה. אף פעם לא דפק לי. היה ילד טוֹב. – אמרה מרים וחבקה את כתיפוֹ.

עלינוּ וישבנוּ אל שוּלחננוּ. ראיתי שהכוֹל ממהרים לשתוֹת את מַשקם. פילק קיבל בקבוּק קפיר וּמרים ניערה אוֹתוֹ וּמילאה לוֹ את הספל, אגב דיבוּרה:

– עוד עלינוּ לגשת אל ה“מעיין”. פילק צריך לגרגר. כאן בהרים מקדים היוֹם להחשיך, ואם רצוֹננוּ לטייל מעט, עלינוּ למהר.

– Carpe diem! – אמר פילק ושתה את הקפיר.

גם הפעם הרבוּ לברך אוֹ להחזיר ברכה לאנשים שבאוּלם.

– אתה רוֹאה את זה הגבוֹה, לבן השׂיער? לפני שלוֹשה ימים מתה פה אשתוֹ. סבוּרים היינוּ, אחרי מוֹתה יקוּם ויסע, וטעינוּ. הוּא מוסיף לשבת כאן. יוֹם יוֹם הוּא יוֹרד לבית הקברוֹת עם צרוֹר פרחים. בכלל מרוּבוֹת כאן הלויוֹת בלילוֹת. אחרי חצוֹת מעבירים את המתים לק., כדי שהאוֹרחים לא ירגישוּ…

– נדבר, פילק, על דברים יוֹתר שׂמיחים, – העירה מרים.

– למשל, על חתוּנתה של קלארה, – אמרתי.

– בודאי, – תפסה מרים את חוּט דברי – היתה חתוּנה נהדרה. מחצית אנשי צ. היוּ בחתונה. אפילוּ נוֹצרים. הגוּטשאלים חביבים על הכוֹל. לא כן, פילוּש?

– מובן. וכי אינם ראוּיים לכך? – ענה והוֹשיט לה את הספל שתמלאוֹ שנית.

חוֹשש לעיניהם של האורחים (מרים משכה עליה עיני רבים), נמנעתי מהביט אליה. ידעתי מה מבטי מביע.

הלכנוּ יחד אל ה“מעיין” – סוּכּה עגוּלה, מחוּטבת, ושלוֹש נערוֹת נוֹכריוֹת, לבוּשוֹת לבוּש הררי יפה רקמה, צמוֹת דקוֹת מקיפוֹת קוֹדקוֹדיהן הבהירים, רצוֹת מבית לגדר העץ, נוֹטלוֹת את הכוֹסוֹת הריקוֹת מידי האוֹרחים, נוֹתנוֹת אוֹתן בזריזוּת תחת הזרם וּמחזירוֹת בתנוּעה מלוּמדת לידיים השלוּחוֹת. שלוֹש הנערוֹת ברוּצן הלוֹך ושוּב ושׂמלוֹתיהן

הקצרוֹת מתבדרוֹת נראו כיוֹצאוֹת במחוֹל מחניים.

מרים קיבלה כוֹס מים מינראליים וּמסרה לפילק. הוּא קיבלה מידה והתרחק משם, כמעשׂה האחירים, עד הבּיב העשׂוּי לכך, גמע מן הכוֹס והפשיל ראשוֹ וגירגר בחזקת בגרוֹנוֹ, מגרגר וּפוֹלט, גוֹמע שוּב, מגרגר וּפוֹלט. מרים קראה לוֹ מרחוֹק:

– גם את האף. אַל תשכח!

הוּא ציית לה. כשגמר, ניגש אל ברז, שטף את הכוֹס וּנתנה בכיסוֹ.

משם הלכנוּ, בתוֹך קהל צפוּף למדי, במעלה הדרך המוֹבילה אל הפּארק של התחנה האקלימית. גן גדוֹל, צעיר וּמטוּפח יפה. שבילים רחבים וּנקיים מתפּשטים לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ. מזריקוֹת זוֹרקוֹת מימיהן באויר

הצח. מן הצד, על בימת עץ סכוּכה, כבר ישבה התזמוֹרת עם כלי הנחוֹשת המבהיקים. עוֹד רגע ויפתחוּ בנגינה. רבים כבר ישבוּ על הספסלים המרוּחקים מן המזריקוֹת, מחכּים לנגינה. אחירים טיילוּ בשבילים אוֹ הרחיקוּ במעלה הפּארק אל המשכוֹ – היער.

– השעה כבר מאוּחרת בשביל פילק, – אמרה מרים – מחר בבוֹקר נלך אל היער. אם הוּא לא יהיה עייף, נלך עד “המים הבוֹערים”.

והיא הסבירה לי: במרחק קילומטר בתוֹך היער יש מעיין פתוּח, גדוּר מסביב בקיר של אבנים, כעין בריכה. בשני מקוֹמוֹת, בשׂפת המים, פּוֹרצים מן האדמה גאזים, המתפּשטים על שטח מה על פני המים. כשזוֹרקים שמה גפרוּר דוֹלק, נדלק הגאז המרחף ונראה כאילוּ המים בוֹערים. מראה יפה מאד, ביחוד בלילה.

– כלוּם הייתם שם בלילה? – שאלתי תמיה. ידעתי, שפילק אינוֹ יוֹצא בלילוֹת.

הייתי שם פעם אחת עם מכירים. אבל בהיעדרי קיבל פילק התקפה קשה של שיעול… לא נוֹרא היה. צילצלתי והמשרתת הביאה את הרוֹפא.

– כן, אבל כל אוֹתוֹ הלילה לא ישנת עוֹד…

בפּארק נטפל אלינוּ גבר גבוֹה ודק, בעל “קוֹטליטין” על שתי לחייו. פילק שׂמח לקראתוֹ. הציג אוֹתוֹ לפני: ד"ר זננזיבּ, עוֹרך דין מהוֹרוֹדנקה. ציוֹני טוב. כבר למד מפיו, אגב טיוּל, כעשרים מלים עבריוֹת.

שניהם הלכוּ לפנינוּ תפוּשׂים בשׂיחה, ואני וּמרים נשארנוּ

מאחוֹר. להזדמנוּת זוֹ חיכיתי. בשׂיחת שניים אנסה לתהוֹת על יחסה האמיתי אל פילק. האוּמנם כה בצוּרה החוֹמה? גם היא חיכתה לכך, כנראה, והיא גם שפתחה בשׂיחה, שגרמה לי אכזבה:

– מה בעיניך פילק?

– כלוֹמר?

– רוֹשם בריאוּתוֹ.

– אלמלא ידעתי שהוּא חוֹלה – הייתי חוֹשבו לפוֹרח.

– הרבה חוֹלים כאן מראיהם כך. לצערי, הוּא חוֹלה מאד. אבל אני אבריא אוֹתוֹ. אם יהיה צוֹרך לשבת עמוֹ כאן כל הקיץ, אשב עמוֹ. ואם יהיה הכרח לנסוֹע עמו לדאווֹס, אסע עמוֹ שמה. פילק יהיה בריא. אני אביאנוּ לארץ ישׂראל, ושם – אין עוֹד כל סכנה. גם דעת הרוֹפא היא כך. באקלים של ארץ ישׂראל לא ייפּגע עוד. אבל תחילה יש לאַתּר את הנגע.

– לא אמרת לי, מה אתם חוֹשבים לעשׂוֹת בארץ ישׂראל.

היא עמדה והסתכלה בי בפנים צוֹחקוֹת־רציניוֹת:

– לכך איני דוֹאגת. אני אמצא עבוֹדה, ואם יהיה צוֹרך לעסוֹק במסחר – נעסוֹק במסחר. למשל, חנוּת של ספרים.

– פילק יהיה סוֹחר?!

– כן. באין ברירה. יחד עמי.

– והאידיאלים הסוֹציאליים?

– גם הסוֹציאליזם אינוֹ שוֹלל את המסחר כפוּנקציה כלכלית – אם אין עמוֹ ריכוּז של רוחים קאפּיטאליסטיים.

– וּפילק יחיה בלי עסקנוּת ציבוּרית?

– אם ירצה לעסוֹק שם בצוֹרכי ציבוּר – ימצא לוֹ זמן לכך.

– ואם בכל זאת תתעשרוּ?

– בארץ ישׂראל אין סכנה כזוֹ. על הכרתי הסוציאליסטית לא אוַתר.

– אשריך, שאת מאמינה כך. הרי בצ. חטאת בעסק חמוּר מזה: היית בעלת בית חרוֹשת…

– נוּ, הוֹסף: מנצלת עוֹבדים…

– חסרי הכּרה…

וכן היינוּ הוֹלכים וּמתנצחים בבדיחוּת הדעת, עד שהגענוּ לסוֹף הפּארק, כמעט עד סף היער.

פילק וּבן לוייתוֹ עמדוּ והמתינוּ לנוּ. הוּא הזיע הרבה והיה מספּג במטפּחת את פניו, את שׂערוֹ ואת צוארוֹ בתוֹך הסוּדר.

– מרים! – קרא – אני חוֹשש להיכנס ליער. עייפתי מעט. את יוֹדעת שעלי להיזהר.

– אם כן, נחזוֹר, – ענתה – אבל בטרם נחזוֹר, נשב קצת לנוּח.

ואני אטייל כחצי שעה ביער, – אמר ד"ר זננזיבּ ונפרד מעמנוּ ברוֹב נימוּס.

בקירוּב מקוֹם היה ספסל פנוּי. פנינוּ שמה וישבנוּ שלוֹשתנוּ.

ממקוֹם גבוֹה זה אפשר היה לסקוֹר את כל הפארק, שלא רק אילנוֹתיו וּפרחיו, אלא גם רבים מן האנשים המתהלכים והיוֹשבים בוֹ נראוּ כפוֹרחים. ידעתי, כי רוּבם הם אנשים ידוּעי חוֹלי, ביניהם גם חוֹלים אנוּשים, אוּלי גם הוֹלכים למוּת פה במקום – ואף על פי כן נראה הכוֹל כפוֹרח וחוֹגג. נזכרתי ביטוּי משירוֹ של המשוֹרר הנגוּע מיכ"ל: “מות פוֹרח”. העברתי מבטי מפילק אל מרים. היא תפסה את מבטי. רגע דוֹבבה אלי עינה מתוֹך הבנה הדדית, אך מיד חזרה אל עצמה ואל תפקידה.

– לא סיפרת לנוּ כלוּם מחייך בשנה האחרוֹנה. ממכתביך הקצרים לא יכוֹלנוּ לדעת הרבה.

– צדקה מרים, – החזיק אחריה פילק – כתבת תמיד בסגנוֹן טלגראמה, כביטוּיוֹ של אלטנברג.

– פשוּט, לא היה מה לכתוֹב. את עיקרי הדברים כתבתי לכם.

– עיקרי דברים כוֹתבים בפרוֹטוֹקוֹל. בחיים אין עיקרי דברים. הכוֹל עיקר. – הוֹרתה מרים.

– אמוֹר, היא לא חכמה? – והוּא הניח ידו על שוֹקה־של ארוּסתוֹ.

היה בי רצוֹן לסלק ידו משם.

– מי יוֹדע, – התמוגג פילק. נטפי זיעה גדוֹלים עמדוּ על מצחוֹ, שלא היתה עליו עוֹד כל עננת מחשבה.

– חכמה אוֹ לא חכמה, – פסקה מרים – אבל אני אוֹמרת לכם: היוֹם עוֹמד להחשיך.

אוֹר החמה עוֹד הציף את כל הפּארק. דבריה היוּ אפוֹא תמוּהים בעיני. היא לקחה את ידי והצביעה בה אל האוֹפק מוּלנוּ. גלגל החמה עמד במרחק מעט מעל לפסגת ההר.

– הר זה מחשיך עלינוּ את היוֹם פתאוֹם. הסתכל בשעוןֹ: בעוֹד עשׂר דקוֹת. אבל מתוך שתיקה גמורה.

הבחנתי בקוֹלה הד לטוֹן של ריינה’לי בצ.

שעוֹני בידי ישבנוּ שלושתנוּ ועינינוּ אל החמה הנראית כנמשכת אל קו ראש ההר. לאחר דקוֹת מספר נגע דיסקוּס האש באדמת ההר. עמוּדי אוֹר אדוּמים הפציעוּ ממנוּ לעברים. אט אט נבלע הכדוּר האדוֹם מאחוֹרי האדמה, עד שפּאתוֹ העליוֹנה לא נראתה עוֹד. מיד כהתה עין הארץ, הוּרגשה נשיבת רוּח אחרת. השפלתי עיני המסוּנורוֹת אל הגן: כוּלוֹ נראה לי כשרוּי בצעיף ורוֹד־כחלחל. קמה בוֹ תנוּעה. רבים נהרוּ לעבר ה“קוּרזאל” והשער, כדי להגיע הביתה בטרם ערב.

– עתה נרד. טוֹב שלא נכנסנוּ ליער. יהיה ערב קר, – אמרה מרים.

– כן. עוֹד קוֹדם חשתי בדבר, – אמר פילק ונטל את זרוֹעה של מרים.

כן נגמר הטיוּל של אוֹתוֹ יוֹם ולבי נבוֹך משהיה.

ד

בערב לא אכל פילק, כרבים אחירים, באוּלם, כי רוּח נשבה שם. מרים עצמה הכניסה לוֹ ארוּחתוֹ לחדר. אמרתי לעזוֹר לה וסירבה לקבל. ישבתי אל השוּלחן וחיכיתי לה. הנה נשב ביחידוּת, אוּלי אַעלה משהוּ.

היא חזרה ולבה טוֹב עליה. עוֹד מרחוֹק הסבירה לי פניה כאוֹת תוֹדה על שחיכיתי לה בסעוּדה.

– פילק המסכן, – אמרה – אנוּס הוּא לאכוֹל ארוּחתוֹ ביחידוּת. אין לך מוּשׂג, כמה הוּא כרוּך אחרי חברה. בודאי תסכים שניכּנס אליו אחרי הארוּחה.

– מוּבן שאסכים.

בשעת הסעוּדה גילגלנוּ בשׂיחה קלה. ברוּר היה לי, שאטייל עמה הערב ביחידוּת. פילק לא יצא הערב. החלטתי להציע לה כך בפניו.

חשבוֹני עלה יפה. פילק קיבל הצעתי בהתלהבוּת:

– צאי, צאי, מרים! לי אל תדאגי. שעה אחת אוּכל להיוֹת לבדי. אין דבר, אקרא ספר. ואם תאחרי קצת לחבשני – אין רע. אני מבטיחך, שאני ארגיש עצמי בטוֹב. ואתה, יקירי, לא תתקשה לשעשע אוֹתה. וכי למה באת לכאן?

עתה מצא חן בעיני, הוּא דיבר כלבי. מרים הסכימה.

היא לבשה מעיל עליוֹן ויעצה גם לי ללבוֹש כך. במקוֹם מגבעת חבשה לראשה צעיף מקוּפל, שקשרתוּ תחת סנטרה. פניה היוּ חמוּדוֹת.

– הערב יהיה קר מאד. שמעתי כך מפי כמה חוֹלים. אלה – חוּש להם לגבי מזג האויר.

כשיצאנוּ החוּצה נתתי זרוֹעי בזרוֹעה, כמקבל סוֹף סוֹף את המגיע לי.

– יפה עשׂית שבאת, – אמרה בטוֹן עליז, משוּחרר – פילק לא האמין שתבוֹא. עתה הוּא שׂמח כילד.

– ואת?

– לא פחות ממנוּ.

– וגם לא יוֹתר? – נלחצתי אליה.

– למה לך יוֹת? – נענתה לגוּפי.

– זה סוֹדי.

– הבאת עמך סוֹדוֹת?

– אוֹהוֹ! סוֹד על סוֹד.

– אם לא תמהר לנסוֹע, בוַדאי תספּיק לגלוֹת כוּלם.

– אני מקוה.

התחלה לא רעה.

אוֹר חשמל רב האיר את המקוֹם. פּנסים דוֹלקים היוּ קבוּעים בחלל האפלוּלי בכל צד, בעמק ועל צלעוֹת ההרים. ב“קוּרזאל” ניגנה התזמוֹרת. מרכבוֹת נסעוּ הלוֹך ושוֹב, מוֹבילוֹת אוֹרחים לבוּשי פאר. נוֹפי האילנוֹת

רישרשוּ מעל לראשים. רוּח הרים חריפה הטתה הכוֹל לעבר אחד. הלכנוּ דבוּקים נגד הרוּח שטיפּחה על פנינוּ.

– בוֹא אראך את בנייני התחנה האקלימית: את “מכוֹן האינהאלאציה”, את בניין המנהלה, את בית הקפה החדש, את מלוֹן “בּלוודר”. בלילה הרוֹשם חזק יוֹתר מאשר לאוֹר היוֹם.

– הרי זה מקוֹם תענוּגוֹת ולא מקוֹם מרפא.

– התענוּגוֹת הם חלק מן הריפּוּי.

– צדקת, – אמרתי. נתאויתי לעמוֹד ולחבקה. חשקתי את שיני, שלא תהיינה נוֹקשוֹת בפי.

עברנוּ על כל הבניינים היפים, העליזים, שוֹפעי האוֹר. נוֹפי האילנוֹת הגזוּזים היוּ ככדוּרים חיים, פוֹרחים וּמפרכּסים באויר.

דוֹמה היה, התנוּעה בערב רבה מביוֹם, אף כי מספר האוֹרחים במקוֹם לא הגיע עוֹד למחציתוֹ. הייתי תמיה: הרי רבים, כדוּגמת פילק, נזהרים מצאת בערב – מאין כל ההמוֹן הרוֹחש בחוּץ? לא חפצתי לשאוֹל את מרים. היתה בלבי שאילה אחת, שטיפחתי אוֹתה זה כמה שעות – אוֹתה אשאל עוֹד מעט, כשהרגע יהא כּשר לכך. את סוֹדי אגלה לה…

פנינוּ אל הפארק, שעברנוּ אוֹתוֹ לעת המנחה.

– ניכנס גם ליער?

אוּלי נספיק עוֹד. נמצא שם מטיילים.

הלכנוּ במעלה הגן הליכה מתוֹאמת, נמרצה וּמתוֹך שתיקה. אילוּ יכוֹלתי לדעת את הנעשׂה עתה במוֹחה החכם, הבריא, השקוּל! לא, עת השאילה עוֹד לא הגיעה.

עברנוּ על זוּג שלוּבי זרוֹע. שניהם צעירים לפי קוֹמתם והליכתם, אך לראשה עטרת שׂיער לבן.

ראש מרים נטה אל אוֹזני.

גראפים פּוֹלנים. צעירה וּשׂערה לבן כוּלוֹ. הם פה רק שלוֹשה ימים. לא ידוּע מי משניהם החוֹלה.

קווּצה משׂערה של מרים שנתפרעה ברוּח דיגדגה את פני.

הרחקנוּ מהם בדרכנוּ למעלה.

– כרבע שעה נוּכל להיוֹת ביער. בתשע עלי לחבוֹש את פילק.

– כמה שתרצי, יקירה.

המעלה נעשׂה תלוּל יוֹתר, בכל זאת לא האַטנוּ צעד.

גם בפאת יער האוֹרנים, שעציו עמדוּ רוחים, היוּ אילוּ פנסים תלוּיים בענפי העצים, ואנשים נראוּ שם, קצתם מהלכים וּקצתם יוֹשבים על ספסלים אוֹ בכיסאוֹת־נוֹח. נכנסנוּ כמוֹ לתוֹך רשוּת כשפים. הסאינה הדקה, הנוֹהרת של עצי המחט כאילו קידמה את פנינוּ בברכה והזמינתנוּ לעשׂוֹת ככל הטוֹב והנעים לנוּ. עברנוּ בשדירה קצרה ופנינוּ לפינה פנוּיה. שם חיכּה לנוּ ספסל שרוּי באפלוּלית, כי הפּנס היה מעבר מזה לנוֹף העץ.

ישבנוּ על הספסל, ואני נטלתי כף ידה לתוֹך כף ידי. הטבעת שעל אצבעה היתה בין אצבעוֹתי, אך הסחתי דעתי ממנה. עתה הגיעה עת השאילה המוּכנה על לשוני.

לחצתי ידה כבעוית:

– מוּתר לשאלך שאילה גלויה?

– בבקשה, שאַל.

– למה, בעצם, קראת לי?

– שנינוּ קראנוּ לך. חברתך נעימה לנוּ מאד.

– והרי פילק אינוֹ צריך לי עוֹד. אַתּ והוּא עצמוֹ מספיקים לוֹ בהחלט. וּלשם התבדרוּת יש לוֹ כאן מכירים די והוֹתר. שמעתי מפיו, שהוּא קוֹרא לאסיפה של ציוֹנים.

– וּבכן?

– וּבכן, למה קראת לי אַת?

– איני מבינה, לאן שאילתך נוֹטה.

– תרשיני אפוֹא לשאלך שאילה אחרת.

– בבקשה.

– למה מיהרתי אני לבוֹא לכאן?

– פשוּט: לבלוֹת ימים מספר עם ידידים במקוֹם נאה.

– ולא הרגשת, בחוּש האשה שבך, משהוּ לא רגיל, משהוּ חגיגי, בזוֹ ההזדרזוּת מצידי לבוא?

– מובן שהרגשתי ושׂמחתי על כך, וּבכן?

– וּבכן, הייתכן קשר רגשוֹת בינינוּ בלי המיצוּע שלוֹ, של פילק?

– לא ייתכן.

– התשוּבה היא מוֹחלטת?

– מוֹחלטת.

חשתי כמוֹ האדמה נשמטת מתחת רגלי. צינת הזהב של הטבעת באה פתאוֹם בבשׂרי. ירדה עלי עצבוּת, עד כדי פחד מפני עצמי. עוֹד החזקתי כף ידה בחיקי. שנינוּ שתקנוּ כמקשיבים לזרמת הסאינה הדקה מסביב. מפינה קרוֹבה הגיע לאוֹזני פרץ צחוֹק שהחרידני. במוֹחי היתה סערת מחשבוֹת קשוּרוֹת בלב ההוֹלם בחזי, מחשבוֹת נוֹעזוֹת, אחת נוֹאשת, אוילית מחברתה. מלאתי דברים חדים, נוֹקבים על פילק, על עצמי, עליה – אף אחד מהם לא הגיע עד סף ההברה. שכחתי שהרגעים המכריעים נחפזים לעבוֹר. היתה בי מעין הרגשה של צוֹלל בתוֹך גבעוֹלי סוּף: הוּא אוֹחז באחד, תוֹפס אחר, שוֹלח ידוֹ שוּב לאחר – אך כולם אין בהם אחיזה של ממש, כוּלם רוֹפפים ונמשכים אחרי הגוּף השוֹקע. קרוֹב הייתי לדמעוֹת. לא הרגשתי שידה נשמטה מתוֹך ידי.

פתאוֹם ריטטוּ אצבעוֹתיה בשׂיער ראשי:

– חייב אתה להכיר אוֹתי: בשלוֹשה קשרים קשוּרה אני בפילק – בקשר אם ואחוֹת ואשה. פילק זקוּק לשלוֹשתן. לך די באחת. באחרוֹנה. זוֹכרת אני פסוּק אחד, שפילק לימדני פעם ב“קוֹהלת”: “והחוּט המשוּלש לא במהרה ינתק”. לא, החוּט המקשר אוֹתי עם פילק לא יינתק. כך אני – מה שקשרתי בידי לא אנַתק לעוֹלם, לעוֹלם…

קוֹלה רעד בדבּרה.

היו על לשוֹני הרבה טענוֹת ונימוּקים – אבל דבריה החותכים סתמוּ את כוּלם.

ישבתי כנער שלָקה.

והנה נטלה את ראשי ונשקה לי על שתי לחָיי. הרפתה ממני ואמרה:

– ראה, נשקתיך נשיקת ידידוּת בשמי וּבשם פילק. הן תחזיר לי נשיקתיים: אחת לי ואחת לפילק. ידעת, כי הוּא במצבוֹ – לא עת נשיקוֹת לוֹ.

לא היה צל של קלוּת ראש בדבריה. נטלתי את פניה בשתי כּפּי. פניה להטוּ. אָצלתי נשיקה ללחיה הימנית וּנשיקה לשׂמאלית. כשסילקתי ידי ממנה, לא ידעתי מה אדבּר. ישבתי ושתקתי נבוֹך. היה בי צוֹרך לבכּוֹת.

היא הוֹציאתני מן המבוּכה:

– עבר, כמדוּמה, רבע השעה. עלינוּ לרדת אל פילק. לא כן?… ראה, הירח מתחיל עוֹלה…

בתנוּעה נמרצת קלטה את זרוֹעי ולחצה אוֹתה אל גופה החזק. כמשועבּד לרצוֹנה פסעתי עמה במוֹרד.

כשבאנוּ למלוֹן הציעה לי שאכּנס בעוֹד חצי שעה לחדרוֹ של פילק. הוּא כבר יהיה מחוּבש. נשב ונשׂיח מעט.

עניתי לה מתוֹך השתמטוּת.

– אם עייף אתה – אַל תכבּיד על עצמך. נתראה בבוֹקר.

החליקה בחטיפה על לחיי ונבלעה בחדר.

השעה היתה תשע. לפי שנאמר לי, בתשע וחצי נפסק, בפקוּדת המנהלה, כל רעש במקוֹם. לא רק בסאנאטוֹריוֹת אלא גם בבתי המלוֹן הגדוֹלים והקטנים חייבים להפסיק כל נגינה וזמרה. גם האוֹרוֹת מכוּבּים, רק פּנסים אחדים נשארים דוֹלקים. תנוּעת המרכּבוֹת פוֹסקת. החוֹלים חייבים לשכּב במיטותיהם.

הייתי לבדי בחדר הגדוֹל, לבדי עם המבוּכה והצינה שבנפשי.

גם כאן, כמוֹ בלילה ההוּא בצ. מצאתי על השוּלחן כוֹס חלב עם עוּגוֹת אחדוֹת. גם קערה עם פירוֹת אחדים. מנהג הוּא במלוֹן. מן האוּלם עוֹד נשמעה נגינת הפסנתר. בעד החלוֹן הפּתוּח הגיעוּ קוֹלוֹת משׂיחים, צחוֹק וזמרה חרישית מן החורשה.

דמיוֹני ראה את מרים לבוּשה סינר לבן, סינר חוֹבשת, מטפּלת בפילק העירוֹם במיטתוֹ, טוֹבלת את הבּד וכוֹרכת את חצי גוּפוֹ, מהדקת וּמקשרת, כשהיא כפוּפה עליו, וחזה, חזה הבתוּלי, המשכּר, נטוּי עליו, על המתפּנק, המקבל טיפּוּלה כדבר המגיע לוֹ כמשפּט.

לבי נלחץ בכאב קשה מנשׂוֹא. לא היתה בי לא קנאה ולא שׂנאה לפילק. לא קינאתי בוֹ, כי ידעתי את חוֹליוֹ, לא שׂנאתיו, כי לא הוּא כבש את מרים. היא היא שעשׂתהוּ אוֹבּייקט כנדרש לה, לחַיי רוּחה, לטבעה החזק – והוּא מה כי אשׂנאהו? אבל הוּא נעשׂה זר לי, ניתּקה כל זיקה בלבי אליו, כאילוּ חיוּתוֹ פרחה מלבי ורק פגרוֹ מוּטל שם.

שעוֹת רבוֹת התעניתי בהירהוּרי על משכבי. עשׂרת מוֹנים חזרה בי השׂיחה הקצרה שהיתה בינינוּ בפאת היער. בתוֹכם היוּ גם הירהוּרי תקוה משוּנים, מרעידים את הבשׂר: חוֹליוֹ של פילק גוֹבר. אין תקוה לחייו. הוּא נפטר באחד הימים. היא עצמה מוֹדיעתני על כך. אני כוֹתב אליה בדקוּת רבה ושוֹאלה, אם יש עתה מקוֹם לקשר הרגשוֹת שדיבּרתי עליו אז, ביער… אבל מיד ראיתי לא רק את ההבל שבמחשבה זוֹ, אלא גם את האֶגוֹאיזם שלי. התהפּכתי על משכּבי מתוֹך זיעה קרה. ויש אשר נדמה לי, כי קדחת אחזה בי. חלפני רעיוֹן מוּזר: שמא נדבקתי מפילק? מיששתי את צוארי, את דוֹפק ידי. שטוּת! רק היוֹם באתי במחיצתוֹ…

וכל העת אני רוֹאה אוֹתה כמו חיה לעיני, וּדמוּתה מחמידה אוֹתי. אף שתי הנשיקוֹת, נדמה לי, בוֹערוֹת על לחַיי, ואת להט פניה אני חש על שׂפתי. ישבתי והלטתי פני בידי. ושוּב שכבתי כדי להתהפּך במצוּקת נפשי. ירדתי מן המיטה והתהלכתי יחף על רצפת העץ וחזרתי אל המיטה. ניסיתי גם לשכב על המיטה השנייה, הזרה. באה לי מחשבה אבּסוּרדית: לרדת ולדפּוֹק על דלת חדרה. אוּלי תכניסני, אוּלי תתנני לדבּר, לחשׂוֹף את כל לבי לפניה… טענוֹת משוּנוֹת וּדברים נוֹעזים צצוּ ונסתדרוּ במוֹחי הקוֹדח. ושבתי

ודיבּרתי אל נפשי, שאין זוֹ אלא טעוּת, ועלי להסתלק ממנה. צחוֹק עשׂה לי דמיוֹני החוֹלה. עלי להירדם, לישוֹן שעוֹת אחדוֹת, ואז יתנדף הכוֹל. בחיי נתנסיתי לא פעם בהירהוּרי לילה קשים, שנמוֹגוּ עם בוֹקר כקוּרי חלוֹם. לוּ רק יכוֹלתי להירדם! אחזתי בכל התחבּוּלוֹת שידעתי – ולא עלה בידי. ההירהוּרים שבוּ וזחלוּ ושרצוּ במוֹחי הגרוּי עד לכאב.

הירח כבר זרח באוֹר חזק בעד החלוֹן. מזמן לזמן נטלתי את השעוֹן המוּנח על השידה הסמוּכה והסתכלתי בוֹ בתוֹך פס הנוגה כמאיץ בזמן שימהר לעבוֹר. אך הוּא, הזמן, התקדם במתינוּת מרגיזה. אך הנה כבר עבר חצי הלילה. גם שעה אחת עברה. בחוּץ היתה דממה. לא נשמע כל רעש, לא נביחת כלב, לא קריאת גבר. יפה דאגוּ כאן למנוּחתם של החוֹלים. את הדממה שׂרטוּ פה ושם רק שיעוּלים קוֹראים זה לזה, מין שׂיח של שיעוּלים קרוֹבים וּרחוֹקים וּרחוֹקי־רחוֹקים. מילמוּל הפּלג היה כשׂיח הדממה.

אחרי שתיים לא יכוֹלתי עוֹד נשׂוֹא. היתה לי תחוּשה. כמוֹ הבית כוּלוֹ, הכתלים, הסיפּוּן מלמעלה והרצפה מלמטה מתקרבים ולוֹחצים ודוֹחסים עלי את האויר. ירדתי וּפתחתי לרוָחה את החלוֹן: החוּץ השטוּף אוֹר הלבנה הבהיק לעיני. נוֹף ההרים הדוֹמם, ללא נידנוּד רוּח, היה מוּטל לעיני כמכוּשף. קמה בי החלטה ללבּוֹש מה ולצאת. אוּלי באויר החוֹפשי, בליל היקרוֹת, ירוַח לי, יעוֹרוּ מחשבוֹתי האוֹרוֹת, הבריאוֹת, לגבוֹר על אלוּ

האפילוֹת, החוֹלניוֹת…

בזהירוּת ירדתי בשטיח המדריגוֹת. מצאתי את שער המלוֹן לא נעוּל. פתחתי בחשאי את הדלת ויצאתי החוּצה. לבנה גדולה, כמעט לא פגוּמה, טהוֹרה, צרוּפה וצוֹננת עמדה על הנוֹף המתוּלל. היערוֹת השחירוּ. בנייני הפּאר, הוילוֹת, גם ביקתוֹת האיכּרים – כוּלם היוּ מובלטים וּמוּבהקים.

ראיתי בקירוּב מקוֹם את ברק הפּלג המתגלגל באפיק האבנים. עמדה צינה דוֹממת. האוֹר נח על הכוֹל כציפּוּי של כסף אפרוּרי. לא נראתה רגל שוֹטר אוֹ שוֹמר. כביכוֹל, צבא השמים מוּפקד על שלוֹם שנתם של שוֹכני המקוֹם. שׂיח השיעוּלים צילצל במפוּזר. שיעוּל פה, שיעוּל שם.

ירדתי עד דרך המלך, שלא היתה אלא שכבה עמוּקה של אבק שׁחוּק. הלכתי בדרך בלי דעת, אנה אני הוֹלך. אך רגלי הוֹליכני לעבר העיירה ק., אשר משם באתי, הקרוֹבה מאוֹד ואינה נראית מפני ההר החוֹצץ בעדה. זכרתי ברעדה מה ששמעתי מפי פילק, כי המתים מוּסעים שמה בלילה, כדי שהחוֹלים לא ידעוּ. אבל לא ראיתי כל לוייה. הלכתי בצעד מהיר, חשבתי, אוּלי אתייגע בהליכה ואוּכל להירדם בשוּבי אל חדרי.

והנה – עיני נקרעוּ לרוָחה – איש יהוּדי, בעל זקן, לבוּש קאפטאן ארוֹך, יוֹצא מאחד הבתים ויוֹרד לדרך. תחת בית שחיוֹ צרוֹר לבן. אף הוּא פניו לק., העיירה הסמוּכה. המרחק בינינוּ לא היה רב. הוּא לא הרגיש בי ההוֹלך אחריו באבק הרך. אך כשקרבתי יוֹתר שמע, כנראה, את צעדי הנמרצים, כי הפך פניו פתאוֹם כנבהל, עמד והביט בי רגע, אחר שב ללכת, מחיש צעדוֹ. החשתי גם אני צעדי, אבל נוֹכחתי, שאם לא ארוּץ לא אוּכל להשׂיגוֹ. החלטתי לקרוֹא לוֹ, שיעמוֹד. לבי כבר דפק בי ממאמץ ההליכה המהירה, ואוּלי מסערת נפשי. עמדתי רגע ושאפתי רוּח. אחר קראתי בקוֹל:

– ר' יהוּדי, ר' יהוּדי, יעמוֹד רגע!

הוּא עמד והסתכל בי, היוֹרד אליו, מחכה לי, כנרגע מקוֹלי.

כשהגעתי אליו בירכתיו לשלוֹם. אמרתי לוֹ, שאני אוֹרח בריא בש., לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי להתהלך מעט לרוח הלילה. אפשר ירשני ללכת עמוֹ כברת דרך. הרי הוּא יורד לק.?

הוּא הסתכל בי במראה פנים תוֹהה ולא ענה דבר.

חזרתי על הצעתי.

פתאום אמר בקוֹל עצוּב, דק, נשי כמעט:

– אני הוֹלך לבית הקברוֹת. הנה אתי נפל. חוֹלה אחת הפּילה בערב וקראוּ לי לבוֹא ליטוֹל את ה“מת’ל”.

– קברן הוּא?

– כן. אני ממהר. עלי לחזוֹר עוֹד מעט לקחת בר מינן גדוֹל.

אמר והלך לוֹ. עמדתי אחריו. הצרוֹר הקטן הלבין בוֹלט מן הדמוּת השחוֹרה. עמדתי כנטוע ולא יכוֹלתי להסיר עיני מן הקברן הרץ במוֹרד הדרך, עד שהגיע אל המפנה ונבלע מאחרי ההר. וגם כשנתעלם מעיני, עוֹד עמדתי ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי. המלה “מת’ל” צילצלה באוֹזנַי וּמילאה אוֹתי קוֹר. רחוֹק הייתי מבית מלוֹני, ממרכז היישוּב, בקצה פרבר העניים. עמדתי והבטתי אל הדרך, שהשׂתרעה לפנַי ריקה ושוֹממה, מלבּינה כתכריך של בד תחת אוֹר הלבנה.

פתאוֹם חשתי דמעוֹת בעיני, ולא ידעתי מה פשרן של הדמעוֹת. עצבוּת גדוֹלה תקפה עלי, ועם העצבוּת הרגשתי בי מעין הפשרה של רגשוֹת וּמחשבוֹת. משהוּ דיבר בי בחיתוּך קוֹל ברוּר: “הנה נפל אהבתך, אשר טרם עוּצבה בלבך, טרם היתה לנפש חיה, וּכבר הוּבלה לקברוֹת. עוֹד נפל נוֹסף על הנפלים אשר קברת עד כה. חזוֹר לאחוֹריך, בן אדם, בוֹא בחדרך ושכב. המת לא יחיה. לא לך היא מרים. לא היתה לך ולא תהיה לך. לוּ גם הלילה ימוּת פילק – לך לא תהיה. שוּב קוֹרבן היית לאוֹתה תשוּקה לא מוּבנה ועצוּמה אל אשר לא לך, זוֹ התשוּקה, שתוֹרת ישׂראל קראה לה בשם חימוּד ואשר כה הזהירה מפניה”…

שמעתי לקוֹל הדוֹבר בי וחזרתי לאחוֹרי. הלבנה באה בענן וכל הנוֹף כהה. הצינה גברה עם האשמוֹרה האחרוֹנה. גניחוֹת שיעוּלם של החוֹלים גברוּ אף הן.

שעוֹני לא היה עמי. מה השעה? בוַדאי שלוֹש אוֹ ארבע. הנץ החמה אינוֹ רחוֹק עוֹד.

הלכתי לאִטי באבק הדרך. לא אמהר, כי מה אמצא? מה אאַחר? שוּב, שוּב אני יחידי תחת השמיים הגדוֹלים וּצבאם. שוּב עלי ללכת, לנדוֹד יחידי, יחידי עם רבים, יחידי עם מכירים, יחידי עם ידידים ורעים, יחידי עם קרוֹבים, עם נשים אהוּבוֹת, עם גדוֹלים ועם קטנים. תמיד יחידי… יחידי…

בחדרי נפלתי על המיטה כהרוּג.

ובבוֹקר, כשנפגשתי עם שניהם (מראה פני היה, כנראה, רע), שאלתני מרים בחרדה קלה:

– מה היה לך?

– חלוֹם חלמתי, ובחלוֹמי הוּגד לי, כי עלי לנסוע היוֹם. בהחלט.

– הוּא מתלוֹצץ, – קרא פילק בנעימה ילדוּתית.

– לא, – אמרתי – מאמין אני בחלוֹמוֹת.

– אפשר שהצדק עמוֹ, – אמרה מרים.

נדמה לי, שראיתי בעיניה ניצנוּץ לח.

לאחר שעתיים ישבתי בעגלה.

שניהם עמדוּ כדבוּקים זה אל זה וניפנפוּ לי ברכת פרידה.

סיפורים (תרס“ט–תרצ”ט)

מאת

אשר ברש

---

תנאים

מאת

אשר ברש

האוּלם הרחב והמקוּשט בשפע שבביתוֹ של ר' משה חיים, חתנוֹ של הגביר ר' אפרים, באחוּזה הסמוּכה לעיירה ו., הוּא שטוּף זוֹהר. מנוֹרת הברק הגדוֹלה מוֹרטה והוּדלקה ברוֹב פאר לכבוֹד הערב. בפמוֹטוֹת נחוֹשת הקלל מרוּבי הקנים, המפיצוֹת ברק מסַמא, נעוּצים נרוֹת גדוֹלים ושלהבתם הארוּכּה מפזזת וּמהבהבת בחדוה גלוּיה. התמוּנוֹת הצמוּדוֹת על הכתלים הלבנים בוֹלטוֹת מתוֹך האוֹר והלוֹבן כאיי פלאים והפרצוּפים המשקיפים מעליהן נוֹהרים וּמגלים רוּח חיים. ואפילוּ פניו החמוּרים של משה מוֹנטיפיוֹרי, זה הישיש דק השׂפתיים ועב החוֹטם, נתכסוּ אוֹדם חכלילי, מצחוֹ המקוּמט נתישר, עיניו כאילוּ נתפקחוּ והן מציצוֹת מתוֹך התרוֹממוּת הנפש, ועל שפתיו מרחף חיוּך ענוֹג וחגיגי.

מכל רחבי האוּלם מבצבצת ועוֹלה תנוּעה של שׂמחה. בראש השוּלחן מסב הרב, ישיש מהוּדר פנים, שהוּבא מן העיירה הסמוּכה, יחד עם כמה כלי קוֹדש אחירים, כדי להדר את השׂמחה. הספּוֹדיק היקר המכתיר את ראשוֹ שמוּט למעלה מפדחתוֹ הרחבה והצחוֹרה ופיאוֹת כסף יוֹצאוֹת מתחתיו ונבלעוֹת בתוֹך זקנוֹ הרחב, המסוֹרק יפה, עיניו הסגלגלוֹת גדוֹלוֹת וּשליווֹת, מאירוֹת מתוֹך הפנים הקוֹרנים כתאוֹמי כוֹכבים.

על יד ימינוֹ יוֹשב גד’ל, חתן הערב, בנוֹ של ר' משה חיים ונכדוֹ של ר' אפרים – בחוּר חסוֹן, שמקרוֹב זכה לחתימת זקן, עטוף מלבוּש משי וכוֹבע חדש של קטיפה לראשוֹ, פאוֹתיו מסוּלסלוֹת וּמהוּדקוֹת יפה, דוֹמוֹת לשתי יבּלוֹת שחוֹרוֹת, היוֹשבוֹת לוֹ למטה מן הצדעיים. צורוֹן מגוֹהץ וּמבהיק עוֹטר את צוארוֹ המוּצק ועיניו השחוֹרוֹת צוֹפוֹת לאשר לא כאן.

לשׂמאלוֹ של הרב יוֹשב ר' אפרים, – זקן מוּפלג למעלה משמוֹנים, שׂערוֹ קלוּש, דק וּלבנבן, פניו קטנים וּמצוּמקים, עיניו מלוּפלפוֹת וּממצמצוֹת בלי הפסק, וקפדנוּת רפת אוֹנים, נוֹשנה אך לא בטילה, נשקפת מתוֹכן. ראשוֹ וידיו נעים וזעים בלי הרף.

סמוּך לוֹ, חציוֹ מעוּמד, המחוּתן אבי הכלה, ר' זיידל, – יהוּדי צנוּם ודל בשׂר, שכוּלוֹ אוֹמר “רוּחניוּת”, פזיז בתנוּעוֹתיו וסח בבהילוּת כשדבריו יוֹצאים מקוּטעים ומלוּוים בנענוּעים משוּנים. אחריו מסב ר' שמריל שוּ"ב, בעל פנים גסים ואדוּמים כסלק, חוֹטמתן וּבעל הרחבת הדעת.

מנגד, לימין החתן, נשען על סוֹמכֹות הכיסא המרוּפד המחוּתן אבי החתן ר' משה חיים. אף הוּא כבר זרקה שׂיבה בזקנוֹ הקצר והמסוּלסל. ואוּלם ניכּר, ששׂיבה זוֹ הקדימה לבוֹא והיא עוֹמדת בניגוּד בוֹלט אל הפנים הזיותנים, הרעננים וה“מקלחים דם”. כוֹבעוֹ השחוֹר מוּטה כלפי האוֹזן, חצי מצחוֹ מגוּלה ועיניו – עלטה פרושה עליהן, עלטה שמעידה על פיזוּר הנפש.

לאוֹרך השוּלחן, משני עבריו, מסוּבים עוֹד יהוּדים מסוּגים שוֹנים, רוּבם זקינים וּבאים בימים, קרוֹבים, מחוּתנים, כלי קוֹדש וסתם קרוּאים. מהם עשירים ויחסנים, שתוֹאר והדר להם והכרת פניהם תענה בהם, שבני תוֹרה וּבני אבוֹת הם, וּמהם גם אביוֹנים מדוּכדכים, מסוֹאבי זקן וּמעוּטפים בבלוֹאי בגדים. אלה האחרוֹנים החדוה מפעפעת וּמרקידה את איבריהם, מישרת את שדרוֹתיהם העקוּמוֹת וּמשרה זיו של עוֹנג על פניהם הבלים והמעוּנים. עיניהם תוֹעוֹת בלי הפסק על גבי השוּלחן הצפוּן תחת מפה צחוֹרה רקוּמה בציצים וּפרחים וּמבטיהם הרעבתנים מתחבטים בכלים מכלים שוֹנים, בערבוּבית כסף וזהב וכוֹסוֹת של זכוּכית מלוּטשת, בכפוֹת וּבמזלגוֹת, בסכינים וּבטסים נוֹצצים, שעליהם נערמוּ פרוּסוֹת דוּבשן חתוּכוֹת באלכסוֹן, ספוֹגיוֹת וּמגרוֹת את התיאבוֹן…

מימין האוּלם פתוּחה הדלת לרוחה וּבעדה נראה חדר משכית מקוּשט, שבאמצעיתוֹ שוּלחן מוּקף כיסאוֹת מצוּפים יקר פלוסין, המשמשים מוֹשבוֹת לנשים כבוּדוֹת, לבוּשוֹת משי וחוּר ועדוּיוֹת זהב וּמקוּשטוֹת באבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת.

ה“תנאים” כבר נקראוּ כדת וכדין, כלי החרס נתנפצוּ אל הקרקע – ר' אפרים התעקש ועמד על דעתוֹ: דוקא כלי חרס, והרב שיבח משוּם כך את “האי סבא שדעתוֹ עדיין מיוּשבת וּצלוּלה כל צוֹרכה ולא נס ליחוֹ ולא נמר ריחוֹ” – ”קבלת הקניין" נעשׂתה בעדים כשירים ומהוּגנים, הלא הם הרב והשוּ"ב ר' שמריה, התוֹפסים מקוֹם בראש השׂמחה, ועכשיו סוֹעדים האוֹרחים את לבם ביין ישן, שדעת זקינים נוֹחה הימנוּ.

את כל המסוּבים מראש השוּלחן ועד סוֹפוֹ תקף בוֹלמוֹס של שׂיחה. ואף אלה, שהשקיעוּ ראשם ורוּבם ביין וּבפרפראוֹת, עוֹסקים אגב גם במילי דעלמא. והשׂיחוֹת יוֹצאוֹת מן הפיוֹת חתוּכוֹת וּמפוֹרשוֹת, ועל פי רוֹב מלוָתן בת צחוֹק רוה, שבאה מתוֹך הנאה והרחבת הדעת, העיניים נוֹצצוֹת והידיים פוֹנוֹת לרצוֹנן לכל הצדדים.

הרב ור' אפרים תפוּשׂים בשׂיחה עמוּקה וחשוּבה מאוֹד, שדוֹרשת, כנראה, עיוּן ויישוּב הדעת. גוּלגלוֹתיהם נתקרבוּ זוֹ אל זוֹ, חוֹטמיהם מרקדים זה לקבל זה והזקנים כמעט התלכדוּ מתוֹך נגיעה לחטיבה אחת. ר' אפרים מלחש בקוֹלוֹ הרוֹתת:

– אה, אה, אילוּ היתה היא, רחל’ה בתי, בגן עדן תהא מנוּחתה, ודאי שהשׂמחה היתה יוֹתר שלימה… וחתני לא היה עכשיו, בשעת אירוּסיו של בנוֹ יחידוֹ, שרוּי בעצבוּת כל כך…

והוּא מעיף עין בר' משה חיים, וּכשהוּא רוֹאה את פניו העגוּמים, הוּא חוֹזר ולוֹחש באוֹזני הרב:

– מסתמא לא זכתה, עליה השלוֹם, אוֹ אוּלי גרמוּ חטאי, שאראה במיתת בתי היחידה…

פניו מתעצבים פתאוֹם. וּבסדקי הליפלוּף שבעיניו מבצבצוֹת טיפוֹת של דמעה. והרב מעביר בחליקה קלה את כף ידוֹ על הדרת זקנוֹ וּמשיב בקוֹל ערב, שיש בוֹ גם קצת מקפדנוּתוֹ של תלמיד חכם:

– אַי, אַי, ר' אפרים! אסוּר לקבוֹל בשעה שזיווּגוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא יוֹצא לפעוּלוֹת… אסוּר – בשעה שכל ש"י העוֹלמוֹת מתמלאים חדוה… כמוֹ שמצינו ב… המ… המ…

והמחוּתן הצנוּם ר' זיידל צוֹבט בשעה זוֹ את שרווּלוֹ של שכינוֹ ר' שמריה השוּ"ב וּמתריס ישר לתוֹך פניו, כשהוּא מקדים ניע יד לאמירה:

– אט, טעוּת בידוֹ ולא יוֹתר…

אינה דוֹמה ראייה לשמיעה!… בדידי הוה עוּבדא… הן, הן, זה היה לפני כמה וכמה שנים… הייתי אז בפעם הראשוֹנה אצל הצ’ורטקוֹבי שיחיה, נוּ, נוּ, וראיתי את הקוֹדש… אט, טעוּת היא בידי ר' עזריאל… ואין מלעיזים ב“צדיק”, שהיה לכל הדעוֹת עמוּדוֹ של עוֹלם…

ור' שמריה עומד על דעתוֹ בעקשנוּת של ביטוּל:

– מצ, לאו דוקא. אדם מהימן הוּא ר' עזריאל ואינוֹ חשוּד על שקר… מר היה מיד אחר הסתלקוּתוֹ של ה“זקן” והיתה עדיין הקדוּשה הראשוֹנה חוֹפפת על הכוֹל… וּבכלל אין דנים מתחילת ימיו של “צדיק” על סוֹפם… גם צדיקים קרוּיים אדם, חה־חה…

והרב ממשיך במתינוּת כלפי ר' אפרים:

– צא ולמד, כמה חשיבוּת יש לוֹ לעניין זיווּג לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, שלא מסר אוֹתוֹ לאחד מן הממוּנים שלוֹ, אלא, כביכוֹל, בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מטפל בוֹ, כמוֹ שמצינוּ במדרש…

ואוּלם ר' אפרים אינוֹ עוֹמד על עוֹמקם של הדברים ונוֹטה לצד אחר:

– אי, אי, בשוּם פנים לא יכוֹלתי ליתן לוֹ רשוּת, שיכניס אחרת לתוֹך הבית, שתהא אחרת אם לבניה של בתי… האַ? מה?

והדברים נאמרים עתה בלחישה ואינם מגיעים לאוֹזניו של ר' משה חיים, שנתפשט מכל הסוֹבב אוֹתוֹ. הוּא השפיל כבר את ראשו אל חזהוּ ונשתקע בעולמוֹת אחירים, וּמתוֹך השתקעוּת הריהוֹ כוֹסס את שׂפתוֹ התחתוֹנה בעקשנוּת חריפה. לסתוֹתיו המליאוֹת מזדעזעוֹת בלי חשך, עוֹר מצחוֹ מתוּח והגידים המשוֹרגים עליו זעים, וניכר, שמחשבוֹת קשוֹת מתאבקוֹת תחתיו.

ה“תנאים” של בנוֹ הזכירוּהוּ את “תנאיו” הוּא לפני כ“א שנה. אוֹתוֹ האוּלם עצמוֹ, אוֹתוֹ הרב עצמוֹ, אלא שהיה עדיין באביב ימיו, רבים מאוֹתם המחוּתנים עצמם, והוּא גוּפוֹ היה דוֹמה לגד’ל בנוֹ. הוּא היה יתוֹם מאביו הלמדן והיחסן, שהניח את אמוֹ אלמנה עלוּבה. ואז התחילוּ השדכנים משדלים אוֹתוֹ שיתרצה לשׂאת את רחל’ה בת ר' אפרים הגביר, בעל האחוּזוֹת, ששם לואי ה”קוֹף" ניתן לה, מחמת כיעוּרה המוּפלג, והוּא היה דוֹחה את השדכנים בזעם וּבחרפה. ואוּלם הגיעוּ ימי הצוֹק והדחקוּת לאמוֹ, והוּא – חוֹבש בית המדרש, שכמעט לא ידע צוּרת מטבע… וּמשאָזל הלחם מן הבית, התחילה האם רוֹגנת, בוֹכה וּמטיחה דברים כלפי בנה… והמצב הוּרע מיוֹם ליוֹם, והשדכנים עדיין לא פסקוּ מלדפוֹק על דלתוֹ. והודאוּת, שמוֹצא אחר אין, הכריחתוּ לקבל על עצמוֹ את “גזר הדין” עם כל מרירוּתוֹ. והוּא הוּבל אז אל הכפר ל“תנאים” אצל ר' אפרים. והוּא זוֹכר את הרגע שקוֹדם קריאת ה“תנאים”: הוּא העיף עין עליה וראה אוֹתה בקישוּטה, ואף על פי כן חלשה דעתוֹ למראיה: אוֹתוֹ שחוֹר הפנים הירקרק, אוֹתוֹ הפה המעוּקם, ששׂפתוֹ העליוֹנה משוּרבבת וּתלוּיה מצד אחד, אוֹתוֹ מצח הכוּשים הצר והנוֹפל כלפי מעלה, אוֹתן עיני הלילית הירוּקוֹת, – כל אלה התיזוּ טיפוֹת רעל לתוֹך לבוֹ, וּברגע שנתפקע הכלי פקע גם לבבוֹ… ואז – זוֹכר הוּא – התקרב אליו ר' אפרים, טפח לוֹ על כתיפוֹ בחיבה, וּבצחוֹק ארס נהם לתוֹך אוֹזניו: “חי־חי־חי, שׂמח בני, שׂמח, שנוֹתנים לך אשה!…” – וּתשוּקה עזה תקפה אוֹתוֹ ברגע ההוּא לתפוֹס בגרגרתוֹ של הזקן האשמאי ולחנקוֹ, לחנקוֹ עד שיאדימוּ פניו כדם ועיניו תצאנה מחוֹריהן ותהיינה בוֹלטוֹת כשני כדוּרי זכוּכית… אבל כפוּת היה בשעה זוֹ, ולא עשה כך… וּמן הערב ההוּא היה חש תדיר כנחש כרוּך על לבוֹ, לוֹחצוֹ וּמוֹצץ את הדם ואין אפשרוּת להשילוֹ.

הוּא מרים מעט את גבוֹתיו וצוֹפה לצד בנוֹ יפה התוֹאר ורוֹאה, שהלה הפשיל ראשוֹ למעלה, עצם עין אחת וּבחברתה הריהוּ מסתכל בעיגוּל האוֹר שעל הסיפוּן מסביב לעששית הברק, שכאילוּ משהוּ חי רוֹחש בוֹ בלי הרף, וּמסביב לשׂפתיו הדקוֹת מרחף חיוּך ענוֹג, מהוּרהר. ושוּב מצטברים הזכרוֹנוֹת במוֹחוֹ וּמכבידים עליו והראש נמשך למטה יוֹתר ויוֹתר וחוֹלפים עליו מחדש כל אוֹתם העינוּיים הקשים, שסבל בליל החוּפה, בזמן שהשקוּהוּ ארס, שממנוּ ינק אחר כך כל ימיו… הוּא היה חסוֹן ופוֹרח וּמלא חיים, והיא – יצוּר מאוּס, רקוּב… והשעה הרת הייסוּרים, שהיתה לוֹ בשעת ה“ייחוּד” נשנתה ונשלשה והבחילה פשתה… אך הרגשוֹת המענים היוּ מכוּנסים לפני ולפנים וּמשׂאם נתרבה משנה לשנה…

פתאוֹם משגיח המחוּתן ר' זיידל בהשתקעוּתוֹ ובעיווּי פניו של ר' משה חיים, והוּא הוֹדף את השוֹחט שכינוֹ במרפקוֹ כדי שישגיח בוֹ אף הוּא. ור' שמריה, כטוֹב לבוֹ ביין, הריהוּ מתנפל על המצוה, שבאה לידוֹ בהיסח הדעת, וּמתריע בקוֹלוֹ השמן והמרוּסק בניגוןּ הגמרא:

– רבוֹתי, כיצד מבדחין את דעתוֹ של המחוּתן? ר' שמריה אוֹמר, נוֹטלים כוֹס יין… ה־ה…

אבל בשעת חדוה זוֹ אין בריה משגחת בתרוּעוֹתיו של ר' שמריה, שדרכוֹ תמיד להרעים בקוֹלוֹ נפלאוֹת בהיוֹתוֹ “בגילוּפין”; ואף ר' זיידל מסתפק בהבטה אלכסוֹנית לצד המחוּתן ושוּב החדוה תוֹקפתוֹ.

והזכרוֹנוֹת צצים והוֹלכים במוֹחוֹ של משה חיים: “הקוֹף” מת – חוֹלנית היתה – והניחה לוֹ בן אחד ושתי בנוֹת. הבן דוֹמה לוֹ והבנוֹת לה, לאמן. ועם מיתתה התחיל לבוֹ מתחדש וּמצפה במסתרים: שמא רחמי שמים נגוֹלוּ עליו, שמא יראה חיים! ואוּלם הזקן האשמאי הרגיש בהירהוּרי לבוֹ, בא מאחוּזתוֹ האחרת והזמינהוּ לחדר מיוּחד וּבעזוּת נוֹקמת אמר לוֹ, שאין הוּא מרשה לוֹ להכניס אשה לתוֹך הבית: הכוֹל שלוֹ, אפילוּ מסמר שבכוֹתל, מבין הוּא? – ולא, ידיר אוֹתוֹ מנכסיו, יציגנוּ “ככלי ריק”… ואז נוֹצרה בוֹ שנית אוֹתה התשוּקה המשוּנה: לחנקוֹ. אבל משוּם מה לא עצר כוֹח לעשׂוֹת את הדבר. וחבל. מפני מה לא חנקוֹ?.. הרי אין מיתה יפה לסבא זה מחניקה… הרוֹק היה שוֹטף אז מתוֹך פיו, רוֹק מסוֹאב בלוּל בדם, והיה יוֹרד על הזקן הלבן…

הרוּחוֹת שבאנשים הסוֹעדים במאכלי מעדנים ושוֹתים שתייה כדת הוֹלכוֹת ומתרוֹממוֹת והשׂיחוֹת מתעמקוֹת וּמתלהבוֹת יוֹתר ויוֹתר. מזמרים ניגוּן וּמפסיקים, שוֹתים לחיים וּמקנחים בטוּב השוּלחן. הלסתוֹת מאדימוֹת כסלקים, בעיניים להב נוֹצץ, הזקנים נישׂאים באויר והידיים מוּשטוֹת, מוּנדוֹת, זוֹ כנגד זוֹ.

ר' שמריה מתחיל “יוֹצא מן הכלים” וּמנסר בקוֹלוֹ הניחר:

– רבוֹתי! וכי מה? ריקוּד בשעה זוֹ, הא?.. “בגילוּפין” ככתוּב.. ה, ה… יהוּדים, אי העניין פשוּט כלל… יהוּדים, לא דבר קטן… “שלוֹשה שאכלוּ” ה־ה… הסוֹד של “מניין”… אי, בי־בי־בם.

ור' זיידל מגחך בשתיקה מתוֹך דיצה פנימית, בכיינית. לבוֹ זה כבר יצא במחוֹלוֹת והכוֹל מקבל עכשיו בעיניו צוּרה של מחוֹל: המנוֹרה, הכתלים, השוּלחן, המסוּבים… ושׂפתיו הדקוֹת והפעוּרוֹת ממללוֹת בניגוּן “אקדמוּת”: “מטיילי בי חינגא”… וההמצאה מתחבבת עליו לאין קץ והוּא טוֹפח מתוֹך הכרת עצמוֹ על גבוֹ של ר' שמריה:

– קראת את “הצעטיל קטן” של הנוֹעם אלימלך? “אפילו היו חוֹטפין אותי באמצע אכילה לעשות לי עינוּיים קשים הייתי משׂמח עצמי על קדושת השי”ת". אה, אה, מקור חיים פי צדיק…

מתוֹך עזרת הנשים מגיעה שׂיחה חשאית ומליאה רוֹממוּת שבאצילוּת… לפרקים נשמע גם צחוֹק קל, מרפרף, צלוּל וּביישני הגוֹוע כרגע באִושה מתוּקה, שבאה מתוך התקטמוּת כלי מילת, וּבתוֹך צלילי כפוֹת זהב על אגני כסף. הפתח פתוּח וּבוֹ תקוּע ראשה של רבקה אשתוֹ של ר' שמריה, בעלת הלחיים השמינוֹת והסנטר ה“כפוּל שלוֹשה”, ועיניה מציצוֹת בענותנוּת של קנאה לבין הגברים המשוּקעים בדברי התוֹרה הקדוֹשה…. וחיבה יתרה נוֹדעת לה לרבקה בשעה זוֹ, שהרי ממנה יצאה שמחה זוֹ: אילמלא היא, שהשקיעה ראשה ורוּבה בשידוּך זה, לא היו חלילה דברי תוֹרה מתחדשים, ונמצא חלקוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא מקוּפח, כביכוֹל… מעט מעט מחליק מבטה על פני כל המסוּבין ונמשך לבסוֹף אל פניו של בעלה המזהירים כאוֹר החמה, וניכר שלבה מתמוֹגג מעוֹצר עוֹנג וּמתחרטת היא במעמקיו על שהקניטתוּ לא פעם וקיללתוּ קללה נמרצת…

גם ב“ספסלים התחתונים”, בין האביוֹנים, קמה תנוּעה. אחד, זלדקן וסוּמא בעינוֹ האחת, מחרף וּמגדף בלשוֹן מדברת גדוֹלוֹת את כל “יקירי קרתא”, כביכוֹל: את הגבירים בעיר, שאין להם בעוֹלמם אלא פיטוּם הכרס בלבד והם מלגלגים על מצות הכנסת אוֹרחים וחיים על ריבית קצוּצה… וּשכינוֹ, בר נש תשוּש, תוֹלעת בדמוּת אדם, שצוארוֹ כרוּך בסוּדר ירוֹק וּבלה, עיניו רצוֹת בצלחוֹת והוּא מהגה בקוֹל עלוּב, הדוֹמה לנאקת חתוּל חוֹלה:

– ימח שמם! שבר כלי שכמוֹתי – וּבלבם אין אבק רחמנוּת עלי… וה“חבריא” שלי בחוֹרף היוּ ממש “עירוֹם ועריה” וטבוּרי כריסם מתחזים מבחוּץ, הי־הי־הי! וּבהם אין אבק של רחמים… וּמה פלא? כשהחלב מכסה על לבם… ור' משה חיים? הי הי, מה דעתכם? עצים ובוּלבוּסין וּמשהו קמח. בריה יקרה, כלי מפוֹאר, הדיבוּר – למוֹתר…

וּפרצוּפוֹ של ר' אפרים נצטמק כבר לגמרי, העוֹר מאפיר מחמת ליאוּת וראשוֹ מתנדנד אילך ואילך מתוֹך תאות נימנוּם, ורק עיניו עדיין ממצמצוֹת וּמבריקוֹת מבעד לסדקים צרים:

– כל זמן שלא עצמתי את עיני, מחוּיב הוּא לעשׂוֹת רצוֹני… כך הוּא.

וּזקנוֹ על הרב נתרחב – סימן שנתרחבה גם דעתוֹ של בעל הזקן. את גבנוּני הלסתוֹת, שנראים כאיים קטנים בים הזקן, הציף אוֹדם אצילי, העינים גדלוּ ואוֹרוּ ושׂפתוֹתיו נוֹטפוֹת דברי אלהים חיים, שניתזים לתוך פניו של ר' אפרים:

– וּמי יעמוֹד בדוֹר יתוֹם זה על עוֹמקם של דברי “מדרש תלפיוֹת” בענף אשוּת?.. מי יש בכוֹחוֹ לדלוֹת את הרזין דרזין שבעוֹלם זה?.. הרי זה עוֹלם נאצל, עוֹלם מלא, בלי פגימה כל שהיא… ועיני הבריוֹת, כביכוֹל, טחוּ מראוֹת… אמת, סוֹד האשוּת הוּא למעלה מהשׂגת האדם הבינוֹני… רק בעל מדריגה לא ייכשל, כי כחוּט השׂערה בין הטהוֹר והטמא, רחמנא ליצלן, כידוּע…

– – – והנה הציץ ר' משה חיים לעבר בנוֹ וּמצא את מקוֹמוֹ פנוּי. ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן שהלז פרש מן החבוּרה ויצא עם ארוּסתוֹ הגנה לתנוֹת אהבים לאוֹר הלבנה הזוֹרחת במלוֹאה. וּמרחף לנגד עיניו קלסתר פניה של כלת בנוֹ – פנים זכוֹת, ברוֹת וקדוּשת על שוֹרה עליהן, וּמעל לכתיפה נשקפת גוּלגוֹלתה של זוּגתוֹ המנוֹחה – וּפניה ירוּקים, מעוּכים, ושני צפעוֹנים לוֹהטים מתוֹכם… והוּא זוֹעף על עצמוֹ, על חוֹתנוֹ, על כל העוֹלם כוּלוֹ, ודוֹמה, שהוּא קוֹפץ את אגרוֹפיו… אבל מעט מעט משתכך סער לבוֹ וּדמוּת אחרת נבקעת מתוֹך הערפל והיא מתגלית יוֹתר ויוֹתר… וכחץ שנוּן מבתק את מוֹחוֹ השם: לינקה… ולברק השם הזה מתחילים כל יצוּריו רוֹטטים, הארכוּבוֹת מתנקשוֹת, והוּא חש פתאוֹם, שפניו מתמלאים דם, וּפחד שחוֹר תוֹקפהוּ, שמא ייזרק השם מפיו… והוּא מזדקף וּפוֹסע כלפי הדלת בלי להשגיח במסוּבין. מר' שמריה לא נעלם הדבר ורוֹצה הוּא להשהוֹתוֹ: “מחוּתן, מחוּתן! מצוה מפוֹרשת לרקד לפני הכלה… ה־ה”. אבל דבריו לא השׂיגוּ עוֹד את אוֹזניו של היוֹצא.

בגינה שלפני הבית היוּ הורדינוֹת טוֹבלוֹת בנוֹגה הלבנה והקונדסין שתמכוּן הבהיקוּ בלבנוּניתם. התלמים המתוּקנים בנוֹי, המוּקפים מקלוֹת ליבנה נמוּכים, מעשׂה שתי וערב, היוּ מעוּטפים ירקרק ריחני וקלחי פרחים הציצוּ מתוֹכוֹ ונידפוּ ריחוֹת בשׂמים, משכרים, מהממים. כה וכה היוּ נעוּצים מוֹטוֹת וגוּלוֹת זכוּכית שׂוּמוֹת עליהם. השבילים המתפתלים אילך ואילך היוּ זרוּעים חוֹל, שהיה מזהיב לאוֹר הסהר הכחוֹל. רק נוֹפי השיטים הכדוּריים וּמסוּבלי העלים היוּ משוּקעים באפילת עצמם. טוֹהר הרקיע הרהיב את העין והכוֹכבים היבהבוּ בתוֹך התכלת כנטפי בדוֹלח רוֹעדים והיוּ מתנים אהבים עם הלבנה השטה במלוֹאה. רק בשיפוּלי האוֹפק ניצבוּ דוֹממים בתרי עננים כהים. מן האפר זלף ריח ערב ועדין של שחת כסוּחה מאתמוֹל. לכל אוֹרך המשוּכה נתן ריחוֹ היסמין הלבן, וּכאילוּ מתוֹכוֹ השתפכוּ וּביצבצוּ צלילי כסף של קוֹל אשה, קוֹל צעיר וּמלא עדנה. זה היה קוֹלה של הכלה שעמדה חבוּיה אחוֹרי גזע אילן ורק תפוּחי חוּלצתה הלבנה בלטוּ משני עבריו. ר' משה חיים חלף בזהירוּת של חתוּל לאוֹרך הבית, נשען אל זיז החוֹמה שבקרן זוית שלוֹ והקשיב בנשימה כבוּשה.

הקוֹל צלל באויר:

– ואני שיערתי מיד, שידך היתה בדבר. שיערתי הכוֹל… זכוּר אתה? אז, בערב שבת סמוּך להדלקת נרוֹת. השעה היתה מאוּחרת ואתה גימאת את העיירה רכוּב על סוּסך האדמוֹני. – היית אץ לביתך – וּכשהגעת אל ביתנוּ – זכוּר אתה? – ריסנת את סוּסך והנחת לוֹ לילך עקב בצד עקב וּבעצמך הפשלת את ראשך והצצת אל היציע – למה הצצת?.. ואני כבר חפפתי את שׂערי והחלפתי את שׂמלתי… זכוּר אתה? בתחילה היה לי קצת קשה הדבר, נתביישתי בפני עצמי, אבל אחר כך, כשבא השדכן והציע – שיערתי מיד את הכוֹל, את הכוֹל…

וקוֹל שכנגדוֹ, רך וּמשוּעבד, ענה:

– כן, זכוּרני, זכוּרני, זעירה… וּביוֹם א' שלחתם את השדכן אצל אבי, חי־חי! וּכשקראני אבא ושאל את פי אמרתי: “וכי שם מרוּצים?” – ואבא הסתכל בי דרך חיבה וגיחך. נראה, שאף הוּא הרגיש בדבר. הוּא רק גיחך ולא אמר כלוּם.

והקוֹל הראשוֹן חרז שוּב את פניניו:

– ואבא שלי רץ מיד אצל אמא – אני האזנתי אחוֹרי הדלת – וּביאר לה “בודאי, בודאי, שידוּך הגוּן.. ר' משה חיים, יהוּדי שזכה לשני שוּלחנוֹת… ואף הקרן… צירל, הרי גם הקרן… בודאי, בודאי, אם מה' יצא הדבר… חי־חי!” ואני כמעט נתפקעתי מצחוֹק עצוּר. – האח, כמה נאה כאן! מי מטפל בגן? והפרחים הללוּ!?

– נאה הלילה ואת נאה ממנוּ…

– חדל לך! – ראה, כמה נוֹצצוֹת הגוּלוֹת! ושוֹשנה זוֹ כמה עגוּמים פניה!…

– יפה את גם משוֹשנה זוֹ…

– חדל לך! – ראה הקטיפניוֹת נתקפלוּ, בודאי אחזתן צינה.

– שׂערוֹתיך דוֹמוֹת להן…

– חדל לך! ואנחנוּ נדוּר כאן?.. באיזה צד?.. הוֹ, כמה שבילים כאן! הרי נקל לתעוֹת, הלא?..

– כבר תעית והרי נפלת לתוֹך זרוֹעוֹתי…

– חדל באמת! בבקשה! אל תלחץ ככה. זה מכאיב…

– ונשיקה זוֹ בעוֹרף כלוּם מכאבת גם היא?

– אינה מכאבת, אבל – בחשאי, בחשאי…

– שש, בחשאי, בחשאי…

ר' משה חיים, לאחר שאוֹזניו קלטוּ בצמא את הגיגי האהבה הללוּ, חש כעין נחשוֹל של יין פוֹשר חוֹלף ועוֹבר עליו. הכוֹל מסביב נתעדן מאוֹד ונתעטף באצילוּת, שירדה לכאן מעוֹלם אחר. השׂמלה הצחוֹרה, שהתנפנפה ורישרשה בשעת הליכה בין השׂיחים, נדמתה לוֹ ריחנית מאוֹד, וּמי שזוֹכה לכבוֹש פניו בה מרגיש תענוּג עליוֹן, שאין לוֹ ניב שׂפתיים… הנשמה סוֹפגת אז אל תוֹכה איזה אוֹשר לא הגוּי. וים של מאויים כבירים התחיל פתאוֹם סוֹער וּמכה גלים בלבוֹ ועשתוֹנוֹתיו נסתכסכוּ. הוּא דלג באלכסוֹן לאחוֹרי הבית, ראה אוֹרן צעיר וגיפף אוֹתוֹ בזרוֹעוֹתיו, הידק אליו גוּפוֹ ונשך את הקליפה הספוּגה שמנוּנית ריחנית, חריפה… הוּא הרפה מן האילן מתוֹך חוּלשת הדעת והעיף על עצמוֹ עין של בוּז על שאין בכוֹחוֹ לשלוֹט בעצמוֹ ורצה לחזוֹר אל האוּלם, אבל כיון שנשׂא עיניו למרוֹם, צרר אוֹתוֹ שוּב הקסם בכנפיו ועגמוּמית מתוּקה התחילה מפעפעת בוֹ ולא נתנה דמי לוֹ.

מאחוֹרי הבית השׂתרע גן אילנוֹת רחב ידיים, שכוּלוֹ דמי, הכיפוֹת העבוּתוֹת של עצי האגס היוּ נראוֹת כתלוּיוֹת באויר אחוּזוֹת כשפים: מלמעלה נח עליהם כסף הסהר ותחתיהן ירוּקה־כהה; ועצי התפוּח העניפים נראוּ כשוֹלחים זרוֹעוֹת עקוּמוֹת כלפי מרוֹם וּמקבלים משם שפע של ברכה; ורק בדי הדוּבדבנים הדקים היוּ מתנענעים נענוּעים אִטיים. שׂיחי חזרזרים ודמדמניוֹת היוּ קבוּעים בשתי שדירוֹת, צפוּפים וסבוּכים זה בזה, והמשעוֹל הצר שבינוֹתם היה אפל וארוֹך לאין סוֹף. בצלע החוֹמה רבץ הכלב ליד המלוּנה משוּקע בדשא כצניפה שחוֹרה, ולא הזיז איבר. מעבר לגדר מזה נמתחה במוֹרד דרך הפר, דרך עפר אפוּרה וּמנמנמת, וּמעבר לגדר מזה היתה מוּטלת כיכר גדוֹלה וירוּקה, מוּקפת גרנוֹת, אסמים, רפתים ואוּרווֹת. ר' משה חיים טפף בחשאי לתוֹך הגן, האזין לצדדין, אחר כך ניצב חבוּק זרוֹעוֹת, שוֹתק וזקוּף במלבוּשיו השחוֹרים כפסל.

רכרוּכית הלילה וקסמוֹ האדיר נסכוּ בוֹ רוּח הרת געגוּעים גדוֹלים. הלב כלה לעוֹלמוֹת אחירים, רחוֹקים, וּבגוֹף הוּרגשה איזוֹ חוּלשה מענה, מעין אי יכוֹלת להתנשׂא ולדאוֹת. וּמתוֹך הפלגת הדעת בקע מבפנים איזה ניגוּן חשאי, לבבי, וּמלים כבירוֹת נתחרזוּ בוֹ:

ושוּב ניצנץ במוֹחוֹ אוֹתוֹ השם, אבל עכשיו לא מילאהוּ עוֹד אימה. בעקב השם היתה עכשיו כרוּכה גם הדמוּת. וּפלא! תחילה נתגלה רק קצה הצמה הצהבהבת, אחר כך נתבהרוּ עיניים כחוּלוֹת, לסתוֹת סגלגלוֹת וחיורוֹת במקצת, שׂפתי שני, מוֹתניים חטוּבוֹת… לינקה היא זוֹ! – – –

ר' משה חיים היה נשען אל יתדוֹת הגדר שבירכתי הגן והסתכל בבניין ארוֹך, שעמד במדרוֹן והרבה דלתוֹת וחלוֹנוֹת בוֹ. בבית זה, העשׂוּי תאים תאים, דרים כל משמשי האחוּזה: הנפח, העגלן, העבדים. העין פוֹסחת על כוּלם וננעצת בחלוֹן בדל שבקרן הבית ונדמה לוֹ מרחוֹק, שהחלוֹן מתנענע פנים ואחוֹר והזגוּגיוֹת שבוֹ מבהיקוֹת וכבוֹת לסירוּגין. בתא זה דרה לינקה עם שתי תינוֹקוֹתיה.

בעלה השוֹאבּי, זה שהיה עוֹשׂה אצלוֹ עגלוֹת, שחוּף היה וּמת בשנה שעברה. ואז באה היא, לינקה, אל ביתוֹ של משה חיים, כארנבת מבוֹהלת, כרעה לפניו, מיללת וּמנשקת את שוּלי בגדוֹ: “גלמוּדה אני ושני תוֹלעים לי… מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. יתעוֹררוּ רחמיו… אכבס לבנים… עבוֹדת פרך אעבוֹד… האלהים האהוּב יראה את עוֹניי… רק מן הדירה אל יוֹציאני… רק מן הדירה!” – והוּא נתן בה עיניו מתוֹך רחמנוּת – ואיזוֹ זיקה נאחזה בלב… דמוּת גוּפה ליבתה בוֹ איזה רגש, שעד עתה לא ידע כמוֹהוּ… מבטוֹ צנח מזרוֹעוֹתיה על מוֹתניה – והטה לה חסד… וּמן העת ההיא היתה אוֹתה דמוּת נדחקת לתוֹך כל הירהוּריו, בבוּאתה היתה מרפרפת על כל המראוֹת, וּפעמים שעמדה פתאוֹם כשן סלע בין הירהוּר להירהוּר ואין להזיזוֹ ממקוֹמוֹ! מצד אחד היה המצב הזה מספק לוֹ נעימוּת מרוּבה: הרגש, שדבר מה הוֹלך ונארג בקרבוֹ, נארג ושוֹלח שוֹרשים דקים לכל פינוֹת הלב, מתרחב ושוֹאף לתקוֹף בבת אחת את כל הישוּת, – שיקע אוֹתוֹ לפעמים בשכחה מתוּקה, חלוֹמית, תינוֹקית. אך מצד אחר היה פחד ברוּר מחלחל במוֹחוֹ: אדם מכוּבד שכמוֹתוֹ, יהוּדי בן תוֹרה, בעל בנים מגוּדלים, שמא הוּא מתנסה ממעל… ערילית… מעשׂה שׂטן, רחמנא ליצלן… גירא בעיניך, שׂטנא!… – ואף עלפי כן נתן לה דריסת רגל בביתוֹ, שעמד זה כשנה בבדידוּתוֹ, כי הבן למד בעיירה והבנוֹת ישבוּ עם דוֹדן באחוּזה אחרת. תחילה מינה אוֹתה על חליבת הפרוֹת והיה משלם לה יוֹתר ממה שהיה משלם לאחירוֹת, וּבשעת מניית הכסף היה מתבלבל, ידיו רוֹעדוֹת וכל גוּפוֹ מוּרתח. וכשהגיע הקיץ מינה אוֹתה על טיפוּח הגן, וּבשעוֹת הפנאי היה עוֹמד ליד החלֹון וּמסתכל בנענוּעי גוּפה, כשהיא כפוּפה על התלמים, שׂמלתה מוּפשלת למעלה מברכה ורגל ערוּמה, צחה כשלג, מבהיקה מתחתה. ואוּלם להיכנס עמה בשׂיחה לא ערב לבוֹ. ואפילוּ כשנזקק לצווֹת לה מה, היה מצוה על ידי אחירים, וּכשהיה עוֹשה זאת בעצמוֹ, היה קוֹלוֹ רפה וּמבוּיש. וּבזמן האחרוֹן התחילה מטלת עליו אימה. דמוּתה היתה מזעזעתוֹ עד היסוֹד והוּא השתדל להתחמק מפניה, להעלים עין ממנה. אבל דוקא משוּם כך היוּ הירהוּריו מתגברים והעינוּיים היוּ קשים. ביחוּד היה סוֹבל בלילוֹת הנדוּדים, כשכנפי הדמיוֹן היוּ משוּחררוֹת והלב הרגיש מסביבוֹ בדידוּת, יתמוּת וריקנוּת. – –

ר' משה חיים כבר יצא חוּץ לגן וּפסע על פני הדרך במדרוֹן, כשכנפוֹת איצטליתוֹ פתוּחוֹת וּמתנפנפוֹת לצדדין. מימין וּמשׂמאל התפשטוּ מרחבי שׂדוֹת עטוּפי קמה קרוֹבה לגמר בישוּלה. המרחב היה גלוּי וטהוֹר יוֹתר. השיבּוֹלים השיקוּ שירה בת חוֹרין, רחבה, אין סוֹפית. השלוים הצפוּנים פה ושם השמיעוּ לרגעים את פיטפוּטם המלבב פּוּט־פּוּלוּט, פּוּט־פּוּלוּט! ונשתתקוּ. הכוֹכבים היוּ מבליחים בזריזוּת משוּנה, וּקריצוֹתיהם היוּ נראוֹת כפירפוּרי גסיסה. חללוֹ של העוֹלם נדמה, שהוּא מתפלג בתוך, וחציוֹ האחד, האפל, נדחק ושוֹקע במהירוּת לצד מערב. איזוֹ זריזוּת נפלאה הוּרגשה בכל הטבע, זריזוּת ושהייה בתוֹכה, כעין התגברוּת כוֹחוֹתיו של היוֹפי שקרב קצוֹ. רגש עדין ותקיף ניעוֹר בקרבוֹ של ר' משה חיים, גבר על הפחד הקלוּש וטישטש אוֹתוֹ לגמרי, ואיזה כוֹח איתנים דחף אוֹתוֹ הלאה, הלאה, אל האוֹשר. – –

ריבוּעי החלוֹנוֹת האפילים חלפוּ עליו זה אחר זה כנוֹטרי לילה עטוּפי שחוֹרים ונעלמוּ מאחוֹריו. ליד החלוֹן האחרוֹן נתעכב והכניס ראשוֹ בכנפוֹ הפתוּחה. התא הקטן היה כמעט פנוּי מרהיטים, רק איצטבה נמוּכה היתה סמוּכה אל הכיריים ועליה כלי חרס אחדים. סמוּך לכוֹתל עמדה מיטת עץ וּבתוֹכה מוּטלת לינקה הישנה. חצי גוּפה העליוֹן מגוּלה ושד אחד צחוֹר בוֹלט מסדק החלוּק. לשתי זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת נלחצוֹת שתי תינוֹקוֹת רכוֹת. בזוית התקרה מבלחת פתילה עשינה וּמציפה את האיקוֹנין באוֹר אדמדם. מרוֹמי המיטה היוּ מוּארים באוֹר נפלא במינוֹ: לתוֹך התכלת הכספית, ששפעה בעד החלוֹן, טיפטף האוֹר האדמדם של הפתילה, פיעפע בקרבה, השתפך וּכאילוּ עיכב אֹותה. ותערוֹבת אוֹר זוֹ היתה מרפרפת על גוּפיהם של הישינים כחלוֹם קסם סבוּך. ר' משה חיים חש קלילוּת נעימה באיבריו. הוּא קיפל את שוּלי איצטלית המשי, נעץ את אגוּדליו במזוּזוֹת החלוֹן וּמתוֹך דילוּג זריז ישב על הסף. רגע הסתכל סביביו בפחד כמתגנב, ואחר פקח את עיניו לרוחה, עצר בעד נשימתוֹ הסוֹלדת והיה מסתכל באשה הישינה וּבתינוֹקוֹת שמימינה וּמשׂמאלה.

התאוה, שקדחה ורתחה קוֹדם לכן בעוֹרקיו, התנדפה כליל והיה דוֹמה, שגם הדם כלה עמה. האיברים נתרוֹקנוּ ונשארוּ מצוּננים, קלילים וּבלתי מוּחשים, ורק בלב חי רגש מרוֹמם ואצילי…

וּפתאוֹם תקף אוֹתוֹ כאב רך, ילדוּתי, ממוֹגג. רגליו נטוּ לאחוֹר מאליהן וירדוּ מעל סף החלוֹן החוּצה, ראשוֹ צנח למטה וּמקוֹר הדמעה נפתח…

הוּא שב ללכת בדרך אשר בא בה ועיניו נוֹטפוֹת דמעוֹת חמוֹת, שוֹפעוֹת:

ֹ– אלי, אלי, מה עשׂית לחיי?… למה לא זכיתי בעיניך?… למה מנעת חסדך ממני, אלי, אלי?… למה אתה מעמידני בניסיוֹן שהוּא למעלה מכוֹחי?…

החלוֹנוֹת התחילוּ כבר מלבינים מעמוּד השחר. משב אויר צוֹנן בא מבחוּץ וחלף על הפרצוּפים הלוֹהטים – והכוֹל נתעוֹררוּ פתאוֹם. הרב התחיל משפשף כפיו זוֹ בזוֹ וּמנדנד כתיפוֹ של ר' אפרים להעירוֹ. נשמעוּ פיהוּקים ונתקטעוּ באמצע מחמת בוּשה. צילצל מי שהוּא בלהב של סכין על אגן של כסף ונצטללוּ המוֹחוֹת המסוּכסכים.

ר' שמריה גרף את חוֹטמוֹ בתרוּעת שברים, ואחר הכריז בניגוּן “ההגדה”:

– רבוֹתינוּ! הגיע זמן ברכת המזוֹן של שחרית!

אך ר' זיידל, שישב עד עתה בהעדר דעת ועיניו נעוּצוֹת בנקוּדה אחת, נזדקר פתאוֹם כנשוּך עקרב וקרא בקוֹל בכייני וּמלא ייאוּש:

– אבל היכן הוּא המחוּתן? המחוּתן היכן הוּא, הא?!

---

מן המגרש

מאת

אשר ברש

א

בירכתי מגרש רחב ידיים, שצלב עץ ישן, מוּקף ארבעה כלוֹנסאוֹת, שׂרידי גדר לשעבר, עוֹמד באמצעיתוֹ, ואמת מים דלוּחה עוֹברת לאוֹרכוֹ, עמד נבדל משאר בתים ביתוֹ הרעוּע של שלמה חיים, אוֹ לפי שנקרא בפי האיכרים: שלוֹמקא. בצידוֹ היה מחוּבר מין צריף, הדוֹמה לטלאי עשׂוּי בידיים בלתי מסוּגלוֹת. ה“בניין” הזה היה משמש דיר לעצים ומטמוֹרת לכלים שוֹנים. מתוֹך הארוּבה המפוּיחה, שהיתה מוּקפת מסגרת של גבים, בניגוּד לגג שהיה של קש, היוּ נפלטוֹת תדיר פקעיוֹת עשע קלוּשוֹת ואפוּרוֹת, מתאבכוֹת ועוֹלוֹת וכלוֹת באויר. חלוֹן אחד היה חציוֹ מפוֹרץ וסתוּם בסחבה, והדלת, שנקבעה משוּם מה מן הצד, השחירה מזוֹקן ונטתה הצידה כנוֹפלת.

בבית הזה היוּ האיכרים שבשכוּנה שוֹתים לפרקים כוֹס יי"ש מהוּל במים, ואוֹכלים מליח מתוּבל בבצל ושרוּי בחוֹמץ, שמַטיל, אשת המוֹזג, היתה מוּמחית בהתקנתוֹ, והאיכריוֹת היוּ “מריקות” בחשאי כוֹס “רוּם” קטנה, על פי רוֹב “רק לשם רפוּאה”, ונוֹטלוֹת לביתן גלוסקת סוֹלת בשביל פעוּטוֹתיהן. מאוֹרעוֹת חשוּבים מאלה לא אירעוּ בביתוֹ של שלמה חיים, וכל הימים היה שרוּי בקדרוּת מַשמימה. ועכשיו, משנהרסה הסוּכה בחוּץ וימוֹת הגשמים התחילוּ ממשמשים וּבאים, גדלה בוֹ הקדרוּת על אחת שבע.

ורק כשנכנס פּאולוֹ סטאפּ, הכניס עמוֹ איזוֹ רוּח משיבת נפש ומאירת עיניים. החדר היחידי, הגדוֹל והקוֹדר, שאֵד מסוֹאב, מוּרכב מריחוֹת שוֹנים ומשוּנים, עוֹלה מקרקעוֹ ורוֹבץ על הכוֹל ומקדם פני כל נכנס, ממלא את נחיריו וחוֹדר לתוֹכוֹ עד כדי עטישה, – אוֹתוֹ החדר עם כניסתוֹ של פּאולוֹ, היה מקבל צוּרה אחרת לגמרי. התינוֹקוֹת העירוּמים והיחיפים לחצאין מתחילים מנענעים בזריזוּת את איבריהם המדוּלדלים, מרימים את כתפיהם הצרוֹת במין הנאה, שלפי הניכר, קשה להם עצמם לשׂאתה. התקרה הטחוּבה מקבלת חיוּך קבצני, מאיר ועלוּב כאחד. ר' שלמה חיים גוּפוֹ פוֹשט מיד את עגמת פניו, מפשיל את גבוֹתיו בהעוייה של הצטחקוּת החוֹלפת כקו אוֹר על כל פניו ונבלעת בתוֹך זקנוֹ הקלוּש. מַטיל, שצחוֹק ובכי משמשים אצלה תמיד בערבוּביה, מפשילה את סוּדרה לאחוֹרי האוֹזן, מתחככת שם קצת באגוּדלה המקוּמח, ומתחילה אף היא מחייכת בחיוּך משוּתף להבעת עיניים מאירה.

וּפּאולוֹ עצמוֹ שוֹהה רגע על הסף, סוֹקר בעיניו המימיוֹת והטוֹבוֹת את כל הנמצא כאן, בעוֹד ידיו נתוּנוֹת בכיסי פּרוָתוֹ הלבנונית־הכתוּמה. על עוֹרפוֹ יוֹרדוֹת שערוֹתיו החפוּפוֹת, הקנבוּסיוֹת, ופניו הנקשים ורבי הקמטים מעידים על שלוה עמוּקה.

כיון שבחן במבטוֹ את כל הבריוֹת הנמצאוֹת בחדר והשכינוֹ לבסוֹף על שלמה חיים, נפערוֹת שׂפתיו כמוֹ מאליהן, וקוֹל צלוּל בוֹקע את חללוֹ של החדר:

– דיי בּוֹז’י! (יתן אלהים!)

ואז נחפז בעל הבית כנגדוֹ, מסיח דעת ממכנסיו הנשמטים קצת מעל כריסוֹ הצנוּמה, מוֹשיט לוֹ כף ידוֹ, ומציץ לתוֹך עיניו בהכנעה וּבמין חיבוּב מיוּחד:

– דיי בּוֹז’י שצ’אסטיא! (יתן אלהים את האוֹשר!)

וּפּאולוֹ פוֹנה מיד אל מַטיל בקריצת עין ערמוּמית, והיא מנענעת לוֹ בראשה, מגביהה כנף סינרה המקוּמח, מעבירתוֹ על פניה ומתוה עליהם פס לבן מגוּחך, פוֹרשת לאחוֹרי הארוֹן, וּפּאולוֹ מעלה דבר מה מתוֹך בית החזה, מעלה ומוֹריד לאט לתוֹך סינרה. אחר הוּא פוֹנה שוּב לחדר, מתישר קצת, מעביר אצבעוֹתיו על שׂפמוֹ, שאֶגלי מטר מנצנצים עליו, מסיר את מצנפתוֹ השׂעירה וּמנערה בחזקה כלפי הקרקע, כשהוּא ממלמל:

– טפוּ, אויר מכוֹער, מכוֹער…

ושלמה חיים עוֹנה לעוּמתוֹ:

– חי־חי, כיצד? כלפי טיפטוּף המטר, ה? חי־חי, “מכוֹער, מכוֹער”… תיכף וּמיד, פאני פּאולוֹ! – מַטיל, כוֹס חמין בשביל ה“ערל”! הריהוּ “שוה”…

וּמַטיל, שגמרה להצפין את שקיבלה, ממהרת ויוֹצאת אל המסדרוֹן המשמש גם מקוֹם בישוּל ואפייה, לפחת רוּח חיים במיחם, כדי לכבד את הזקן בכוֹס חמין.

באוּ התינוֹקוֹת והקיפוּ את הזקן מכל צד: זה נתלה בפרוָתוֹ, מתרוֹמם וּמזדקף על בהוֹנוֹת רגליו וּמשתדל להציץ לתוך כיסיו, כי מוּבטח לוֹ, שעדיין נשתייר שם מה גם בשבילוֹ. השני אוֹחז בידוֹ ולוֹחצה אל לחיוֹ בחיבה גלוּיה וּבהבעת עניים, שפירוּשה: “שלי הוּא פּאולוֹ היוֹם, כוּלוֹ שלי”… ותינוֹקת כרסתנית, אפוֹרת לסתוֹת וחשוּפת כתיפיים, עוֹמדת כנגדוֹ סתם וּמסתכלת לתוֹך עיניו.

וּּפּאולוֹ, נראה שחביבה עליו חברתם של הקטנים, והוּא מלטפם על גוּלגלוֹתיהם, כשהוּא מתקרב ויוֹשב אל השוּלחן מוּל המערוֹך, שמַטיל מעסה ועוֹרכת עליו כל מיני חלוֹת קלוּעוֹת וגלוּסקאוֹת. חוֹזרת מַטיל מן המסדרוֹן, פניה משוּלהבים וּמכחילים כאחת, ונטפי זיעה נוֹשרים ממצחה, מתגלגלים על לסתוֹתיה וּמשרטטים עליהן קו קו. מחזיקה היא בעד הסינר כוֹס תה רוֹתח, מחייכת לעוּמת האוֹרח, מעמידה לפניו את הכוֹס ונפנית שוּב אל המערוֹך.

נוֹתן פּאולוֹ בכוֹס עינוֹ, מנוֹפפה כלפי החלוֹן, מסוֹבבה אחת ושתיים ובוֹחנה מתוֹך עצימת עין אחת. אחר הוּא מחליק על שׂפמוֹ, הכנה לשתייה, וחוֹנף לה למַטיל:

– אֶ, מַטלי! בקיאה היא בהכנת “אוֹתוֹ משקה”, בקיאה!

וּמַטיל, כשמעה את שבחה, מעסה את בציקה בזריזוּת יתירה.

כילה פּאולוֹ לשתוֹת, הריהוּ מקנח את שׂפמוֹ בשרווּל פרוָתוֹ, מרים קצת את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב אגב איזה לחש. אחר הוּא מרמז באצבע לתינוֹקוֹת, מעמיק את ידוֹ לתוֹך בית החזה לפני ולפנים, וּמוֹציא השם תפוּחים אחדים, אדמוֹנים וטוֹבים למאכל, כדי לחלקם ביניהם, אבל קוֹדם לכן הוּא מפנה את ראשוֹ לכאן וּלכאן ושוֹאל:

– והיכן הגיבּן?

מיד מזדקר שלמה חיים בעצמו וּממלמל:

– א! לייבּקי? תיכף ומיד! הקוּנדס מסתמא מצוּי אצל העז, חי־חי!

והוּא רץ בעצמוֹ לקרוֹא לוֹ. חס הוּא על בנוֹ בכוֹרוֹ העלוּב, שלא יקוּפח חלילה חלקוֹ. הלה, נער כבן תשע, שעיניו מנצנצוֹת וממַצמצוֹת בלי הרף, וגוּפוֹ השדוּף מחוֹנן בחטוֹטרה קטנה, מתנפל לתוֹך החדר בסילוּד וריקוּד, כשקוּרנסוֹ בידוֹ וּפיו פעוּר מתוֹך קוֹצר רוּח.

וּכשמבטוֹ מוֹצא את פּאולוֹ הוּא זוֹרק את הקוּרנס לאחוֹרי הכיריים ורץ כנגדוֹ בידיים פשוּטוֹת. פּאולוֹ מוֹשיט לוֹ את מנתוֹ ביד אחת ובשנייה מכניסוֹ לבין ברכיו וּמחליק רכוֹת על פניו הזעירים. דמעוֹת כקטניוֹת נתלוֹת בריסי עיניו של הקטן, והוּא נלחץ את פּאולוֹ הטוֹב.

משגיח פּאולוֹ בדמעוֹתיו וחוֹמד לוֹ לצוֹן:

בודאי הלקך אבא, א? הלקה? שלוֹמקא! אם תוֹסיף להלקוֹתוֹ, אטלהוּ לביתי. פשוּט, אטלהוּ – וחסל!

שלמה חיים מתענג הרבה על הלצתוֹ זוֹ של ה“ערל”. אבל מַטיל מנפחת את לסתוֹתיה, שׂפתה התחתוֹנה משתרבבת וּמתחילה רוֹעדת, והיא מוֹציאה מלבה אנחה עמוּקה:

– הוּא לקה דיוֹ בידי שמיים!

אחרי הערה בכיינית זוֹ, מתחיל שלמה חיים משפשף כפיו זוֹ בזוֹ, כשהוּא מספר סתם:

– אֶט, אין נחת, אָין!… העז פסקה מתת חלב… כלוֹמר, אם אין מרעה אין חלב… מילא, פת חריבה בצימצוּם מוֹציאים… אבל הנה החוֹרף ממשמש ובא, והתינוֹקוֹת בעירוֹם ועריה… מילא, אנחנו הזקינים, אפשר לנוּ במה שיש… אבל הפעוּטוֹת… וכי מה, לא צדקתי, פּאולוֹ?

והוּא תוֹפס בזרוֹעה הדלה של התינוֹקת העירוּמה לחצאין וּמציגה לפניו, כאוֹמר: ראה עמידתנוּ!

ושוּב משתתק הכל, ורק שׂפתה התחתוֹנה של מַטיל עדיין משוּרבבת וזעה, וּמעיניה נוֹשרוֹת דמעוֹת. והתינוֹקוֹת, שפערוּ את פיוֹתיהם, מסתכלים בפני פּאולוֹ כאל מוֹשיעם מן הדחקוּת.

מכויץ פּאולוֹ את גבוֹתיו וּמהרהר קצת כנמלך בדעתוֹ, אחר הוּא מעביר שתי אצבעוֹת על שׁפמוֹ ואוֹמר:

– אל תצטער, שלוֹמקא! תבוֹא הערב לאחוֹרי האסם ותמצא מוּכן בשבילך חצי כוֹר תפוּחי אדמה. הבלים!

היתה שוּב רוּח אחרת עם בני הבית. נדמה, כנף צחוֹרה עברה בטיסה מעל לראשים וּמחתה את הקדרוּת שהיתה שוֹרה כאן.

ויש שבשעה כזוֹ נפתחת הדלת ויוּסטינה נכנסת: זוֹ ערילית זקינה ותשוּשה, הדוֹמה בהילוּכה לחי“ת, היינוּ, חצי גוּפה העליוֹן כפוּף וּמוּרד לפניה והוּא מסתמך על משענת נמוּכה, ראשה מכוּרבל בסוּדר צהוֹב ישן. מסביב לסנטרה, שיבּלת שׂעירה בצידו, עוֹרה תלוּי ויוֹרד כעין ארנק, ועיניה דוֹמעוֹת על לחייה הנוֹבלוֹת. זוֹהי יוּסטינה המילדת ו”הידענית", שיצאוּ לה מוֹניטין לא רק בין האיכרים אלא אף, להבדיל, בין היהוּדים, וחביבים עליה ביחוּד הסיפוּרים על הכבוֹד, שהללוּ חוֹלקים לה.

יוּסטינה אינה באה אל ביתוֹ של שלמה חיים, אלא כדי להזדמן שם עם פּאולוֹ. בכניסתה היא מזדקפת קמעה קמעה, וכשגוּפה ניצב כבר ישר ומתוּח, הרי היא מלחשת תחילה לחש חשאי, כשהיא מנענעת בראשה לאו־לאו, אחר כך היא מפשרת את פניה ומברכת את הבית בברכת הבוֹקר.

גם פּאולוֹ מרגיש קוֹרת רוּח למראיה של יוּסטינה, והוּא קם, תוֹחב את שתי ידיו לתוֹך כיסי פרותוֹ, מתמתח ויוֹשב שוּב על מקוֹמוֹ, כשהוא מוֹציא את לייבקי מבין ברכיו.

– מַטיל זוֹ, רק גלוּסקאוֹת היא עוֹשׂה, תמיד גלוּסקאוֹת… – אוֹמרת יוּסטינה לשם אמירה, יוֹשבת לימינוֹ של ה“קוּם” (ידיד) וּמקנחת את פיה בכנף סינרה.

פּאולוֹ מזיר עצמוֹ ממשקים משכרים זה כמה שנים, עוֹד למן היוֹם, שהיה כאן החשמן הגדוֹל מאחיו וּפיו המטיר אש וגפרית על הנשמוֹת הנכשלוֹת, רחמנא לצלן, ב“קליפה” זוֹ, והעתידוֹת להיקלע אחרי פרחן מתוֹך הגוּף – הוא קברן – בעוֹלם התוֹהוּ וּבהגיען את שער גן העדן יגרשן “השליח פטרוּס” מעל פניו באף וּבחימה וגו', אבל הוֹאיל ויוּסטינה יוֹשבת עמוֹ בכפיפה אחת, אי אפשר לוֹ בלי הרקת כוֹס “רוּם” קטנה, לשם “התרת הלשוֹן”.

– שלוֹמקא, צלוֹחית אחת!

ועתה הוּא מסלק את לייבקי לגמרי וּמתקרב אל יוּסטינה. פניו של שלמה חיים קוֹרנים עתה קרינה אחרת. הוּא מזדרז בידיים פשוּטוֹת אל הארוֹן, מקשקש בבקבוּקים וּבכוֹסוֹת וצוֹוח, אגב חיפוּשׂ, עברית: “לייב, מים! קצת מים, לייב! “המשקה האדוֹם” אינוֹ מהוּל כלל, אוֹ־וַא!” – וּמַטיל מתנערת ואינה יכוֹלה לראוֹת בזריזוּתוֹ, כביכוֹל, של “הבריה המסוּגלת” שלה, והיא חוֹטפת מידוֹ ברוֹגזה את הבקבוּק וּבוֹרחת אל המסדרוֹן, וכרגע היא חוֹזרת – והכוֹל מוּכן למשתה!

יוּסטינה בעצמה מוֹזגת את שתי הכוֹסוֹת הקטנוֹת, נוֹטלת את שלה ביד אחת ובאחרת היא דוֹחפת את ידידה ומזרזתוֹ:

– שתה, “קוּם”! לבריאוּת!

–לבריאוּת!

וכיון שבא המשקה אל קרבה של יוּסטינה, מתבדחת דעתה ולשוֹנה מוּתרת, והיא מתחילה מספרת מעשׂה ביוֹלדת אחת מן היהוּדים, שקישתה בלדתה ונמשך הדבר כמה ימים, והביאו פרוֹפיסוֹרים “מכל העוֹלם” ולא יכלוּ ליילדה. עד שבאה היא, יוּסטינה, ויילדתּה כמישחל ביניתא… אוֹ מעשׂה ב“פריץ” אחד, שלקה בילפת והביאוּ מלחשים “מארבע כנפות הארץ”, ולא עלתה בידם לרפאוֹתוֹ. עד שבאה היא, יוּסטינה, ורפאתוֹ במגע יד, רק העבירה ידה על קרום הילפת… והיא מגבבת סיפוּרים על סיפוּרים והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה בשעת שׂיחה.

וּפּאולוֹ יוֹשב ושוֹתק, מנענע בראשוֹ לאוֹת הסכמה וּמציץ

לתוֹך עיניה. לוֹ יש רק סיפוּר אחד, ואוֹתוֹ כבר סיפר לה ולאחירים מאה פעמים ואחת. מתחיל הוּא תמיד במאמר פילוֹסוֹפי: “בן אדם, נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן!” ואחר כך מתחיל גוּף הסיפוּר, תחילה בנחת: אסמוֹ וגוֹרנוֹ מליאים, ברוּך השם, מזן אל זן, אבל כל טוּבוֹ ועוֹשרוֹ אינם אלא לפי שעה. משלוֹ אין לוֹ כלוּם, המבינה היא, לא כלוּם, פשוּטוֹ כמשמעוֹ… כשוַארקה, עליה השלוֹם, נתנה בוֹ עיניה והכניסתהוּ אל ביתה, היה הוּא, פּאולוֹ, רק עבד הדיוֹט, משרת אצל חוידקוֹ סוֹלטיס, זכרוֹנוֹ לברכה, והוּא נשׂא חן לפניה, שהיה אז בחוּר כבן ארבעים אוֹ יוֹתר, ישר דרך וּ“פיכח”, והיא היתה בזמן ההוּא אלמנה מאוֹתוֹ חוידקוֹ סוֹלטיס עצמוֹ, כלוֹמר, בעליו – זה שנתמעך תחת אלוֹן שנפל עליו ביער, – וּשני זאטוּטים לה, תינוֹק ותינוֹקת. הוּא לקח את “העבוֹדה” בידוֹ. נקפוּ שנים אחדוֹת, המזוים שבאסם נתמלאוּ, והשטרוֹת שבארגז אף הם נתרבוּ, וּוַארקה לא המליטה יוֹתר. אשה חוֹלנית היתה וּמשתעלת כל הימים והלילוֹת. השתעלה, נסעה אל “ידענים”, ואף יוּסטינה בעצמה היתה מלחשת לה – הרי זוֹכרת היא? – עד שהתחילה גוֹנחת דם. וּמשהתחילה גוֹנחת דם, הוֹריקוּ פניה כמַלוּחַ ולא הוֹציאה שנתה ונפטרה, תנוּח בשלוֹם על משכבה, אמן! – כאן הרים משהוּ את מצנפתוֹ והצטלב.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה, כאילוּ זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא שוֹמעת כל אלה, מוֹזגת שוּב את הכוֹסוֹת והוֹדפתוֹ במרפקה, הזכרה לשתייה.

– וּמה הלאה? – מתעוֹרר פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ את הכוֹס, – לא כלוּם! וַארקה מתה ונקברה ברוֹב פאר; סכוּם רב נטלוּ מידי הכוֹמר והדיאקוֹן ושאר “כלי הקוֹדש”. כסף הם אוֹהבים, בני השׁטן! – תיכף לאחר זה בא איזה שליח בית דין ורשם את כל הנכסים והמיטלטלים, וּלבסוֹף עמדוּ וּמינוּ את וַאסיל בּאנדאילוֹ, זה הסרסוּר לסוּסים, לאפיטרוֹפוֹס על שני הזאטוּטים. למה האפיטרוֹפוֹסים? – שאלתי – וכי רוֹצה אני לגרשם, חלילה, מן הבית אוֹ לקפח את ירוּשתם? אבל לך צעק כשהם תקיפים ממך! יהא כרצוֹנכם, חשבתי. מתחילה, כנהוּג, זאטוּטים פעוּטים, היוּ נשמעים לי, מפחדים מפני “הרצוּעה”, שהיתה תמיד תקוּעה מתחת לתמוּנת “ייקאטארינה הקדוֹשה”, ואני הייתי עוֹשה בכוֹל כאדם העושׂה בשלוֹ. את האפיטרוֹפוֹס הייתי חי בשלוֹם, וּוַאסיל, אף כי בר נש ערוּם ורמאי, עלוּקה, שטבעה למוֹץ את דם התמצית, מכל מקוֹם. קצת על ידי דוֹרוֹן וקצת על ידי בקשה – בענייני לא היה מתערב. וּבאמת, חיבבתי את הזאטוּטים, וּביוֹתר את התינוֹקת, נַאסטיה זוֹ, שגדלה והיתה ריבה נוֹחה ושקטה. וכי לא בני אשתי הם? וכי יש לי אחירים שאדאג להם? כך הירהרתי ועבדתי באמוּנה ובתוֹם לבב. דאגתי להם, התריתי במארישקה, הזקינה ששירתה בבית, שתשגיח עליהם השגחה מעוּלה, והייתי מלבישם וּמנעילם כיאוּת. הכוֹל יוֹדעים. אך משהתחיל מתבגר אוֹתוֹ “הבחוּר הנאה” פידקוֹ, התחיל רוֹהב בי כסייח זה שאיחרוּ לסרסוֹ. אני מוֹחה בידוֹ וּמעכבוֹ מבוֹא בעצת אוֹתם הבחוּרים הפרוּעים, שאין יראת אלהים ויראת הבריוֹת בלבבם, והוּא דוקא ודוקא… אני משלחוֹ אל בית היראה והוּא: לך בעצמך, זקן שוֹטה! – מתחתיו על גבי הספסל והלקיתיו אחת ושתיים, והוּא תוֹפס ב“שׁוֹחק הפרגים” וחוֹבט עלי ועל פני, עד כי זב הדם… אני לוֹ: אל תרע לז’ידים, עלוּבים הם ומעוּנים, והוּא: ייכנס הרוּח באמם!… אחר כך התחיל גוֹנב מן הבית וּמשׁתכר. חוֹשבת את בודאי, אצל שלוֹמקא? חס וחלילה! שם בעיר, וּלכאן היה בא כבר “מתוּקן כל צרכוֹ”, שיכוֹר כ“בלע” וּמנפץ זגוּגיוֹתיו של היהוּדי המסכן. וּלמחרת באה אלי מַטיל, מפרשת כפיה וּמתחננת בדמעוֹת: פּאולוֹ, רחמנוּ! החריב את הבית, הבעית את התינוֹקוֹת והיוֹם הרי הם מוּטלים חוֹלים. כל הלילה היתה הצינה מפרקת עצמוֹתיהם של העלוּבים! נתתי לה למַטיל כוֹר חיטים, וּבלבד שלא תהא קוֹבלת, ואליו פניתי בדברי כיבוּשין: כיצד לא תבוֹש, בחוּר שכמוֹתך, שהגעת לשנוֹת בינה ועוֹד מעט ויטלוּך לצבא, להתנהג מעשׂה קוּנדס? והוּא: אין דעתך נוֹחה ממני, זקן בטל? טוֹל תרמילך ומקלך ולך לך לכל הרוּחוֹת שבעוֹלם! הרבה הכנסת לכאן? המתן, כשאגיע לשנוֹת בגרוּת ואכנס לרשוּת עצמי, אגרשך ככלב, כ־כ־לב!… חי נפשי… כך דיבר הממזר.

כאן הקיש פּאולוֹ באגרוֹפוֹ על השוּלחן וּבעיניו ניצנצוּ דמעוֹת של כעס.

– מַטלי, עוֹד צלוֹחית!

–וּמי לימד אוֹתוֹ כל זה? ידעת, ידעת. השכינים היפים, אלה שישבוּ וסבאוּ עמוֹ בלי בוּשה. לאחד “מרחתי” את הפרצוּף כדבעי, אך רבים היוּ ולא יכוֹלתי לכוּלם.

משוּם שהתקרבה חצוֹת היוֹם, וּשלמה חיים היה נזהר בקריאת שמע שתיאָמר בזמנה, התעטף בטליתוֹ והתעטר בתפיליו, פרש לקרן זוית והוּא מתפלל מתוֹך סילוּד ונענוּע ועצימת עיניים מתוֹך כונה, כמוֹ להשכיח עצמוֹ שישנם “ערילים” בבית. מַטיל יצאה אל המסדרוֹן לרדוֹת את מעשׂי בציקה, שתפחוּ כל צוֹרכם, לתוֹך התנוּר. נשאר רק לייבקי הגדוֹל היחידי שבבית והוּא ממהר אל הארוֹן, מטפס עליו וּמוֹציא מתוֹכוֹ צלוֹחית מלאה “רוּם”, מציגה לפני פּאולוֹ, ועוֹמד לוֹ בקצה השוּלחם שכנגד, תוֹמך סנטרוֹ על קרנוֹ, מציץ אל שניהם וּבוֹלע שׂיחם.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה שוּב, כשהיא מוֹזגת את הכוֹסוֹת.

– וכי אינך יוֹדעת, מה הלאה? – ממשיך פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ שוּב את הכוֹס – נאסטיה חלתה במחלת אמה, עליה השלוֹם, התענתה יוֹתר משנה, עד שדעכה נשמתה. והוּא, “הבחוּר הנאה”, עוֹדנוּ עוֹמד במריוֹ, משתקע בשיכרוּת יוֹתר ויוֹתר, בא אל הבית וּמחריבוֹ, משבר את הכלים וּמנפץ גם את “התמוּנוֹת הקדוֹשוֹת”. שבּר, נַפּץ! – אמרתי לוֹ – וכי של מי אתה משחית? שלך, שלך אתה משחית! – והוּא: דוֹם, זקן שוֹטה! בשיני אמלוֹק את גרגרתך! אני לוֹ: אל תצעק ככה, הוֹלך בטל, במה גבוּרתך, שיכוֹר מסוֹאב? והוּא: דוֹם! אני כאן בעל הבית, אני בנוֹ של סוֹליטיס, ואתה – משרתי! – כאן לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד, וּמתוֹך כעס התנפלתי עליו בקרדוֹם שבידי לרוֹצץ את גוּלגוֹלתוֹ, אבל הוּא נזדרז ותפשׂני בגרגרתי וּביקש לחנקני, ואלמלא עמדה לי זכוּתה של מארישקה, שמיהרה החוּצה וצעקה לעזרה, עד שבאוּ אנשים והצילוּני מידיו של המנוּול, מי יוֹדע היכן הייתי עכשיו? מן היוֹם ההוּא ואילך לא יספתי לדבר אליו: יתגרה בך השׂטן ואל אתגרה בך אני!

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה כבר בקוֹל רפה־צרוּד וּבעיניים זוֹלגוֹת דמע, כשהיא מוֹזגת במהירוּת את הכוֹסוֹת זוֹ אחר זוֹ.

– וּמה הלאה? – מריק פּאולוֹ את הכוֹס בבת אחת, כשהוּא מפשיל את ראשוֹ לאחוֹריו, וּמעמידה בניקוּש על השוּלחן – הרי יוֹדעת את, שנטלוּהוּ לצבא, לשלוֹש שנים נטלוּהוּ. מוּטב, – אמרתי לוֹ – שתבוֹא בין הבריוֹת ותלמוֹד קצת מנימוּסיהם. והוּא חרק שיניים: המתן, זרמת כלבים, לכשאחזוֹר אפצפץ עצמוֹתיך כך, כך!… עכשיו הריהוּ בהוּנגריה, עוֹד חצי שנה ישהה שם… באביב יחזוֹר הביתה, המנוּול… וּמארישקה? מארישקה? נפטרה אף היא, זכרוֹנה לברכה, זקינה היתה, הו־הו זקינה! ואני נשארתי בוֹדד וערירי בעוֹלמוֹ של אלהים: אין מי שיכין כף תבשיל, שיחלוֹב את הפרוֹת וילעיט את החזירים, במחילה. עמדתי והכנסתי לביתי את טקלה, זוֹ האסוּפית שמיחשׂים אותה להכוֹמר – דברים אלה מסיח הוּא בלחישה – והפקדתיה על הליכוֹת הבית. ריבה הגוּנה ועסקנית, נשמעת לרצוֹן בעליה, “כלבה” נאמנה!…

– וּכשיחזוֹר פידקוֹ? – מעמיקה יוּסטינה לשאוֹל מתוֹך

השתתפוּת מרוּבה, וּמוֹחה למראה הצלוֹחית הריקה את דמעוֹתיה השוֹטפוֹת בלי הפוּגוֹת.

– כשיחזוֹר, אה? – מתבלבל פּאולוֹ במקצת – כשיחזוֹר, את אוֹמרת – ישׂאהוּ הרוּח! בן כלבים! בעצם היוֹם ההוּא אצא את הבית, אצא!…

מצנפתוֹ משתמטת לאחוֹר, עיניו מתלהטוֹת והוּא מנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן.

יוּסטינה מזילה דמעוֹת כמים, והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה.

– כך, מנהגוֹ של עוֹלם: עבוֹד, טרח, ופתאוֹם יבוֹא הרוּח…

–הי־הי, חייך, שאשה פתיה את, יוּסטינה, חייך! וכי מדמה את, שאני מיצר על זאת? חס לי! באוֹתוֹ יוֹם אצא את הבית, אתלה לי את תרמיל הקבצנים ואצא… נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן! – שלוֹמקא! כוֹר תפוּחי אדמה תמצא מוּכן בשבילך מאחוֹרי האסם, זכוֹר לך!

– ני, ני!

עוֹנה שלמה חיים, רוֹקק ב“עלינוּ”, וּמתיר בחיפזוֹן את הרצוּעה מזרוֹע שׂמאלו החשוּפה.

פּאולוֹ רוֹמז ליוּסטינה, וּשניהם קמים, מתנוֹדדים ויוֹצאים.

ב

לייבקי, אף על פי שהיה “שבר כלי”, “יבש כלוּלב”, “אכילתוֹ כאפרוֹח”, לפי עדוּתה של מַטיל, נער זריז היה, קוּנדס שׂוֹנא עצלוּת וכרוּך אחרי המעשׂה. וּביוֹתר היתה חביבה עליו מלאכה, שדרכה להיעשׂוֹת ביגיע כפיים.

– נמסרהוּ לסנדלר, מַטיל, אַ? הרי הוּא תמיד בקוּרנס: הך, הך! וּמה תהא תכליתו? לייבקה – שוּליה של סנדלר, חי־חי!

חמד לוֹ שלמה חיים לצון וליגלג על דברי עצמוֹ, שמוּבטח הוּא לראוֹת את בנוֹ למדן אוֹ “בעל הבית”, לפחוֹת, ולא סנדלר. במשפחתוֹ אין, ברוּך השם, אף בעל מלאכה אחד.

בימוֹת החמה, כשהמגרש היה עטוּף שטיחים של ירק לחוּך וחרוּך שמש, וכל מיני בריוֹת שוֹרצוֹת בוֹ: אוזים וּבני אוזים טוֹפפים ואפרוֹחים כרוּכים אחריהם, תרנגוֹלים מנקרים בקרקע, מפסיקים מניקוּרם וּמסתכלים בחמה הלוֹהטת, חזירוֹת מסתאבוֹת עם עדוֹת ולדוֹתיהן המבהיקים בלבנוּניתם וּמתגלגלים ככדוּרי שוּמן על הקרקע, עגלים כבוּלים מכרכרים כירכוּרים טיפשיים, וּ“שקצים” במכנסיים חפוּתים וּ“שקצוֹת” בחצאי שׂמלוֹת מוּרמים, מגבלים את טיט היון שבאַמַת המים, – אז היה אף לייבקי בין אלה. והללוּ היוּ נשמעים לוֹ וחוֹלקים לוֹ כבוֹד, קצת על שוּם פיקחוּתוֹ וקצת על שוּם פת הסוֹלת, שהיה מעניק להם מדי שבת בשבתוֹ.

ואוּלם עכשיו, משנכנסוּ ימות הגשמים והשממה הקרירה פשתה בכל, בחר לוֹ לייבקי, במקוֹם ההליכה אל “חדרו” של זוּסיא הזלדקן, הגר הרחק מכאן בתוֹך העיירה, להתחמק אל הצריף ולהשחיז שם את הסכינים בשביל האם, אוֹ את הגרזן לשם חטיבת עצים, – מלאכה החביבה עליו מאוֹד.

נזכר לייבקה אגב השחזה בבניין “הטחנה” שלוֹ, שהתחיל בוֹ לפני כמה חדשים והניחוֹ, והוֹציא את “כלי אוּמנוּתוֹ” שנצטרפוּ ממפסלת רדוּדה, מסמר גדוֹל, שוּפין, שבוּר לחצאין, קוּרנס שסוּע זקן וצבת מוּחלדה, שמצאה בגל הגרוּטאוֹת אצל מפחתוֹ של סימקא. הסתכל בהם רגע כנמלך בדעתוֹ: הלהתחיל שוּב אוֹ לא? ועלוּ בזכרוֹנוֹ כל תוֹלדוֹת “הטחנה” שלוֹ: אשתקד עלה בדעתוֹ לבנוֹת לוֹ בית בן כמה דיוֹטאוֹת, כאלה שיש, לפי שמספרים, בכרכים, אבל כיון שנזדמן לטחנתוֹ של גאבליצקי והסתכל שם בגלגלים, הרצוּעוֹת, הגלילים, היתידוֹת, הסל והאפרכסת, ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן לבנוֹת לעצמוֹ טחנה כזוֹ בזעיר אנפין. מהיכן יקח את החוֹמר הדרוּש? שאלה זוֹ לא עלתה אפילוּ על דעתוֹ. מלא וגדוּש הוּא צריפם גזרי עץ, קיסמים וכפיסים, התוֹבעים ממש: טלוּנוּ ובנוּנוּ! ואלמלא חסרוֹן המַשׂוֹר, שעיכבהו במלאכתוֹ, היתה עכשיו “טחנתוֹ” טוֹחנת בזימזוּם ובדירדוּר, וכל “השקצים” בני המגרש היוּ מתכנשים וּבאים, עוֹמדים דוֹממים וּתמיהים למראה ה“מאכינה” שלוֹ! אלא מכון שהתחיל מטפל בעסקי בניין, הכיר מיד, שבלי מַשׂוֹר לא יעשה גדוֹלה וּקטנה. תחילה היה מנסה למלאוֹת את החסרוֹן בסכין מוּשחזה הדק היטב, אבל המיעוּך התמידי העלה על אצבעוֹתיו מיני שלפוּחיוֹת, וּכשנתפקעוּ ביצבצוּ מתוֹכם כעין מים, וּבמקוֹמם נשארה מכוָה צוֹרבת, שאי אפשר היה למשמש בה, וּמכל שכן לפסוֹל בסכין. עמדה לוֹ פיקחוּתוֹ ו“העלים” את סכין העיסה של אמוֹ ועשׂה בחוּדה חריצים חריצים, מַשׂוֹר ממש! אבל משהתחיל מנסר בעץ, נסתתמוּ החריצים והלהב התחיל מתעקש וּמתעקם, מתעקש וּמתעקם – עד שנשבר.

ועד שהוּא מתהלך וּמהרהר, כיצד זוֹכים במַשׂוֹר חדש – קפץ עלי האביב: התחיל התדהר, שכנוֹ של הצלב, מלבלב וּמגרה את העיניים ביוֹנקוֹתיו הצעירוֹת והירוּקוֹת, התחילוּ העשׂבים למיניהם מבצבצים וּמכסים

את פני כל המגרש. הסירוּ האיכרים את ה“מחצלות” מעל כוֹתלי בתיהם, פתחוּ את רפתוֹתיהם והוֹציאוּ את פרוֹתיהם המקוֹרחוֹת למחצה וּמוּכוֹת בחזזית למחצה. הרגישוּ הללוּ בלטיפוֹתיה של החמה הטוֹבה והתחילוּ מתחככוֹת בגדירוֹת

וּבכלוֹנסאוֹת, וּמשמיעוֹת געיוֹת של התנערוּת משוּנה וגעגוּעים על לחיכת עשׂב. כל אלה חיממוּ את חוּשיו של לייבקי ורעיוֹנוֹ הגדוֹל על דבר “הטחנה” נתנדף כעשן. נטפלוּ עליו עסקים בשלוּליוֹת וּבתעלוֹת להגירן, מעשׂים בעדירת גנים וּבנטיעתם, בקניית יוֹנים וּבגידוּלן. אחר כך נכנס הקיץ עם שפעת חמוּדוֹתיו והתחיל מפזרן בנדיבוּת לכל עבר וּמשדל את לבוֹ לדברי עבירה: תרמילי קטניוֹת מתוּקים בשׂדוֹת הערילים, פרדסים ירוּקים ודוּבדבנים בתוֹכם, הנהר הנאה שליד הטחנה, עם מימיו הבהירים והריחניים, הטוֹבים לרחיצה וּלציד דגים, קיני ציפּוֹרים בתוֹך שׂיחי הערבוֹת שמאחוֹרי היער, עלי חמציץ באפר וּשאר דברים המוֹשכים לבוֹ של אדם, והטחנה נשתכחה מן הלב כליל…

כל אלה עלוּ עתה בזכרוֹנוֹ של לייבקי, בשבתוֹ בתוֹך הצריף על “כלי אוּמנוּתוֹ”, הוֹפך וּמהפך בהם וּמהרהר מתוֹך התרעמוּת על עצמוֹ ועל בטלתוֹ ואיבוּד ימיו, והמטר הטוֹרד מטפטף בחוּץ וּמקיש בעצבוּת על גבי משבצת הגבים שעל הגג מסביב לארוּבה. ימי החנוּכה כבר חלפוּ, והשלג עוֹד לא נראה בארץ. אילוּ השליך הקב"ה את קרחוֹ וּפיזר את פיתי שלגוֹ, אפשר היה למצוֹא בחוּץ עניין לענוֹת בוֹ: לָצוּר גלמים, לפנוֹת את ציבוּרי השלג מלפני הביאָה, אוֹ להחזיק באפשר העז ולצאת אחריה במחוֹלוֹת על פני המגרש הלבן. אבל עכשיו, כשאין כל אלה וּכשתנסה לצאת החוּצה, תתקפך קרירוּת “רקוּבה” המפרקת את כל עצמוֹתיך, מה לעשׂוֹת אם לא לבנוֹת “טחנה”?

מציץ לייבקי שוּב בכלי אוּמנוּתוֹ, וההכרה תוֹקפת עליו, שרק שעה זוֹ יפה לעבודתוֹ, וּשאלת המַשׂוֹר מתחילה שוּב מנקרת במוֹחוֹ, וּפתאוֹם הוּא נזכר בפּאולוֹ סטאפ שלהם: לוֹ יש מסתמא כמה וכמה מַשׂוֹרים, ולא מַשׂוֹרים בלבד אלא גם שוּלחן נגרים בעל ברגים! והמצאה זוֹ מתחבבת עליו מרגע לרגע, עד שהוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ, מניח את כלי אוּמנוּתוֹ, זוֹקף את צורוֹנוֹ והוֹלך אל פּאולוֹ.

כדי להגיע אל ביתוֹ של פּאולוֹ צריכים היוּ ללכת דרך משעוֹל צר וארוֹך, מגוּדר משני עבריו גדירות של קנים, ואילנוֹת שׁדוּדי סתיו משרבבים בדיהם החשופים, המשחירים וּמוֹריקים בירוֹקה עבישה שהעלה עליהם המטר, והם תלוּיים מעל למשעוֹל, מעכבים בעד העוֹברים וּמזילים עליהם נטפים קרים. מבעד למקלעת האילנוֹת יש שמציץ בית מרוּבע ושפל קוֹמה, שקש גגוֹ מקוֹרח וּמדוּבלל, וחלוֹנוֹתיו נשקפים מבעד ל“מחצלוֹת” העבוֹת קטנים ועמוּקים. והדרך, רבים בה הקילקוּל, החתחתים והבוֹץ. ויש שהרגל מוּצגת על שיירים של משעוֹלי קנבוּס ספוּגי רפש, אז נשמעת שריקה מחלחלת, והרפש מסתחט מתוֹכם וּמגיע למעלה מן הקרסוּליים. באמצע המשעוֹל עוֹמדת גוֹרן כפוּפה, שקרשיה נתבקעוּ ונתפקקוּ מרוֹב זוֹקן, ומבעד לחרכים ניבטוֹת אלוּמוֹת קש נדוֹש. עם כלוֹת המשעוֹל, בירכתי גן ריק וּמשוֹמם, המשחיר באדמתוֹ הרטוּבה והתחוּחה מריבוּי הגשמים, עוֹמד למעצבה ביתוֹ של פּאולוֹ, קוֹדר ובוֹדד, וּמאחוֹריו נמשך הרחק פרדס גדוֹל ועזוּב. כלב זקן, עוֹבר בטל וחסר שיניים, בעל צבע משוּנה, תערוֹבת של כתוֹם ואפוֹר, מסתובב על מקוֹם אחד באמצע הגן הריק, וּזנבו הארוֹך והמרוּפש נגרר אחריו. לפני חלוֹן הבית זקוּף עמוּד בעל יתידוֹת רבוֹת וּכלי חרס שוֹנים תלוּיים עליהן. טקלה השפחה עוֹמדת כפוּפה על עביט רחב ידיים וּבוֹללת בכפיס עץ מוֹץ ותפוּחי אדמה עם סוּבין שלוּקים יחד בשביל החזירים, ותימרות קיטוֹר לבנות וריחניות נפלטוֹת מתוֹך העביט, עוֹלוֹת סביבה וּמלפפוֹת את גוּפה למעלה מראשה, ורק שוּלי שׂמלתה האדוּמה והקצרה ושני מגפיה הגסים נראים לעין.

ראה לייבקי את הכלב ונזכר ב“תוֹרת השקצים”, הכניס שתי אצבעוֹתיו לתוֹך פיו, ויצאה לאויר שריקה צלוּלה וּבוֹקעת. זכר גם הכלב את ימי עלוּמיו, זקף את אוֹזניו המוּרדוֹת, פשט את צוארוֹ ורצה לענוֹת בנביחה, אך לא עלתה לוֹ להוֹציא מתוֹך גרוֹנוֹ אלא נהימה צרוּדה וּמשוּנה. נזדקפה אף טקלה והפכה ראשה כלפי לייבקי. הסבירה לוֹ פנים, חייכה לוֹ מקצת ושאלתוּ אגב הפשלת הצמה על שכמה:

– את מי אתה מבקש, לייבקי?

– מה?… לא כלוּם!… כלוֹמר, את ה“דיאדקוֹ” (הדוֹד) צריך אני לדבר…

חייכה טקלה משוּם מה עוֹד פעם ורמזה לוֹ בידה החשוּפה, האדוּמה מצינה, לאחוֹרי הבית אל תוֹך הפרדס.

פתח לייבקי את הפשפש ונכנס לתוֹך הפרדס. האילנוֹת היוּ שחוֹרים ונראים כצבים מן המטר. הפּארוֹת העירוּמוֹת היוּ תלוּיוֹת וזוֹלגוֹת טיפוֹת צלוּלוֹת. כה וכה נראוּ עקבוֹת של טלפי בהמה וגללי סוּסים הצהיבוּ. בקיץ היה הכוֹל כאן ירוֹק וּמפיץ ריחוֹת עריבים, ולייבקי היה מתהוֹלל כאן, מטפס על האילנוֹת וקוֹטף בפיו את השזיפים הכחלחלים, מלאי הדבש. ואיזה רגש מכאיב תקפהוּ עכשיו למראה השממה והעזוּבה שבפרדס.

מתוך הגוֹרן שבירכתיים, נשמעוּ חביטוֹת עמוּמוֹת, שנפסקוּ

בכל פעם לכמה רגעים. לפני השער הפתוּח לרוָחה ניצבוּ אלוּמוֹת מהוּדקוֹת בעבוֹתוֹת. בתוֹך הגוֹרן, על קרקע החוֹמר הקשה, התנוֹעע גוּפוֹ של פּאולוֹ, כשהוּא מניף את המוֹרג וחוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת על הקרקע בשוּרה ישרה והדוּקוֹת בקרש כבד.

– די בּוֹז’י! – בירך לייבקי בטוֹן של מגוּדל.

– די בּוֹז’י שצ’אסטיא! – ענה פּאולוֹ והפך ראשוֹ במתינוּת.

סח לו לייבקי בנשימה אחת את כל אשר עם לבוֹ והפציר בוֹ, שיניח את הדישה וילך אתוֹ אל לשכת הכלים להוֹציא לוֹ את המַשׂוֹר. אבל פּאולוֹ מחה את הזיעה מעל פדחתוֹ האדוּמה וצחק:

– הי־הי, לייבקי! וכי רצוֹנך לקפח פרנסתוֹ של גאבליצקי? מוּבטחני, שכל הבריוֹת תוֹבלנה את דגנן וחיטתן רק אל טחנתך… ואף אני, ודאי שאעשׂה כך, חה־חה! ואשר למַשׂוֹר – גדוֹל הוּא ממך כפליים ולא תוּכל אפילוּ להניפוֹ הנפה כל שהיא. ראה, לייבקי, עצתי לך לשבת כאן בממגוּרה על גבי האלוּמוֹת, וּבין דישה לדישה נפטפט קצת. הרי בר דעת אתה וּמלוּמד, שהנך כוֹתב אדריסוֹת לכל הבריוֹת, ואפשר לשׂוֹחח אתך כעם אחד הגדוֹלים…

דעתוֹ של לייבקי חלשה פתאוֹם. הכיצד? כל עיקר בוֹאוֹ לכאן היה לשם המַשׂוֹר, והלה משׂיאוֹ לדברים אחירים, “והטחנה” – כלוּם אפשר לבטלה?… הוּא תלה את מבטֹ באפלוּליתה של כיפת הגוֹרן הגבוֹהה והריקה, והרגיש שדבר מה נסחט מתוֹך לבוֹ ונדחק דרך הגרוֹן אל העיניים… הוּא אמר לקצוֹף על פַּאולוֹ, שביטל את כל חלוֹמוֹתיו, אבל בוֹ ברגע זכרוֹ, כשהוּא מסב בביתם עם יוּסטינה ושוֹפך לפניה את מרי שׂיחוֹ ועיניו לוֹהטוֹת וּפניו מאדימוֹת, ורגש של רחמים תקף את לבוֹ: אף פַּאולוֹ זה, שגדוֹל הוּא וּמשפיע לביתם בר ותפוּחי אדמה וקש לתוֹך המיטות, מעוּנה הוּא, אף הוּא אוּלי היה רוֹצה לבכוֹת, אלא שהוּא בוֹש.

ועד שהוּא שוֹהה וּמהרהר כך, הניפהוּ פַּאולוֹ והוֹשיבהוּ על ערימת האלוּמוֹת שבממגוּרה.

– כאן תהא ישיבתך! מוּטב שבאת, בחוּר טוֹב אתה, בחוּר פיקח… הגד נא: וכי כל מה שעיניך רוֹאוֹת כאן מוֹצא חן בעיניך? וּמה היית רוֹצה אתה, למשל: להיוֹת איכר ולדוּש במוֹרג אוֹ להיוֹת יהוּדי ולסעוֹד על בשׂר ודגים בשבת ולזמר “מה יפית”?… דוֹמה אני, שתבחר בשני, אַ? חה־חה!

אבל לייבקי לא השיב כלוּם, רק הסתכל בפניו מתוֹך העדר הבנה ושתק: פַּאולוֹ הריהוּ אדם טוֹב, מחבּב את היהוּדים, וּביחוּד את בית אביו, מרחמם וּמשפיע להם רוֹב טוֹבה, והוּא בעצמוֹ עוֹבד בזיעת אפיים ואין דרכוֹ להוֹנוֹת שוּם בריה, וּמפני מה אין פידקוֹ זה מכבדוֹ?… רשע שכמוֹתוֹ!… הבאמת יגרש פידקוֹ את הזקן הזה? ולאן ילך? והוּא זוֹכר שפַּאולוֹ אמר ליוּסטינה, כי יתלה לוֹ את תרמיל הקבצנים. ונדמה לוֹ שהוּא רוֹאהוּ מחזיר על הפתחים, כפוּף קוֹמה ונשען על משענתוֹ, ראשוֹ הקירח מגוּלה, וּמצנפתוֹ המרוּטה מקוּפלת לוֹ בידוֹ ותרמיל ארוֹך של בד גס ומזוֹהם תלוּי בצידוֹ, והוּא משתחוה לכל עוֹבר וּפוֹשט יד כחוּשה ורוֹעדת וּמעוֹת נוֹשרוֹת מעיניו וּמתגלגלוֹת על לחייו הצוֹמקוֹת… וּכאב של חימה לחץ את לבוֹ של לייבקי.

אבל לא, לא! פַּאולוֹ לא יהא מחזיר על הפתחים. מוּבטח לוֹ, שאביו יתן לוֹ חנינה ויאספהוּ אל ביתוֹ, יקצה לוֹ קרן זוית, וּפַּאולוֹ ישב שם תמיד, והוּא, לייבקי, יגנוֹב בחשאי קצת מזוֹנוֹת ויספקם לוֹ, והוּא יספר עמוֹ ויעזרהוּ ב“בנייניו”… וּפתאוֹם הוּא מתנער, פוֹנה אל פַּאולוֹ בשאֵלה:

– וּמה יהא לכשיחזוֹר פידקוֹ?

פַּאולוֹ נבוֹך במקצת משאֵלת פתאוֹם זוֹ, אבל התאוֹשש כרגע וענה מתוֹך גיחוּך:

– אז – אשתקע בביתכם! תקבלני, מה?

יוֹתר לא דנוּ בעניין זה. בשביל לייבקי היה ברוּר הדבר, כי פַּאולוֹ יבוֹא באביב לביתם, וּמרוֹב קוֹרת רוּח מן הרעיוֹן הזה התהפך על הערימה פעם וּפעמיים. אחר כך התמתח, גבוֹ למעלה וּפניו למטה בתוֹך הקש הצוֹנן.

וּפַּאולוֹ נעץ את מוֹרגוֹ בשיבּוֹלים, נשען עליו בשתי ידיו ונשתקע בהירהוּרים, כשהוּא מסתכל בגוּפוֹ של לייבקי: כמה טוֹב לבוֹ של נער זה! כמה גדוֹלה היא מידת הרחמנוּת אצל היהוּדים!… אין לוֹ בעוֹלם אחר שיאהבנוּ כפעוּט זה… אילוּ היה לוֹ זה במקוֹם פידקוֹ! זכר את בית שלוֹמקא ודלוּתוֹ ורגש של רחמנוּת גבר בלבוֹ: יהוּדי ישר, עוֹבד את אלהיו באמוּנה וּמכבד את אשתוֹ וּבניו, ואף על פי כן מעוּנה וּמדוּכא אדם זה!… אין העוֹלם מתנהג כשוּרה… אחר כך הסתכל בגוּפוֹ וזכר גם את מצבוֹ: אמנם עוֹד אַלים הוּא למדי, אבל זקן כבר ושרוּי בלי זרע; ופידקוֹ זה מוֹרת רוּח הוּא לוֹ… וּמה יהיה? וכי לא יגרשהוּ, כשיחזוֹר מן הצבא?…

מתוֹך הירהוּרים קשים אלה רקק רקיקה גסה אחת לצדדין ואחת לתוֹך כפוֹת ידיו, תפס בהתלהבוּת במוֹרג והתחיל חוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת בעקשנוּת. וּבתקפה כל כך, שגרעיני החיטה עם גזרי התבן התלוּשים היוּ ניתזים וּמתפזרים למרחוֹק, מעבר לסף. כשכּילָה לדוּש, צבר את הקש הגדוּש לאלוּמוֹתיו והידקן בעבוֹתוֹת, וּבשעת עבוֹדה זוֹ, שעשׂאה

במתינוּת מרוּבה, פיזם מבעד לשיניו זמר עממי מחוּצף, שזכרוֹ מימי בחרוּתוֹ.

נתהפך לייבקי והציץ לצד פַּאולוֹ כשוֹאל: הבאמת אוֹמר אתה לבוֹא אצלנוּ? אך הלז לא השגיח בוֹ הפעם וטיפל בעבוֹדתוֹ בשקידה רבה, ורק לאחר שטיאטא את הבר לזוית ועשׂאוֹ כּרי, פנה אליו:

– עכשיו רד ונלך לביתכם. בצינה כזוֹ טוֹב לשתוֹת כוֹס חמין.

כשיצאוּ מן הגוֹרן, היה כבר ניכר בוֹא הערב. עלטת היוֹם הקצר נתעבתה ואיזוֹ תכלת עכוּרה היתה מבצבצת ועוֹלה מתוכה. הדלף פסק, ורק טיפטוּף מיוּתם נשמע מעברים, וּנקישוֹתיו היוּ צלוּלוֹת מאוֹד, כנוֹפלוֹת

אל אגן גביש. דוּמייה צוֹננת עמדה באויר, וּבשׂוֹרת החוֹרף הציצה מעל ענפי האילנוֹת.

– האויר נעשׂה חריף. נראה ש“האוֹרח הלבן” יפקדנוּ הלילה! – זרק פַּאולוֹ ונתעטף בפרוָתוֹ, הבריח את הגוֹרן וּפנה ללכת. לייבקי טפף אחריו כחפוּי ראש, וגוּפוֹ רוֹטט מתוֹך צינה. פַּאולוֹ סר עוֹד בדרכוֹ אל האסם, נטל מתוֹכוֹ דבר מה, דוֹרוֹן בשביל בית שלוֹמקא, וּבצאתוֹ נעל את הדלת הכבידה וּבדק היטב את המנעוּל.

– הרי עוֹד תפוּח אחד שמצאתי, קחהוּ! מין משוּבח, מלא יין מתוֹק.

לייבקי נטל את התפוּח, נעץ בוֹ את שיניו הקטנוֹת והלך אחרי פּאולוֹ מהרהר ושוֹתק, כשהמיץ הערב נוֹטף לתוֹך פיו.

ג

עבר החוֹרף וּבא האביב וּבכל מהוּתוֹ של לייבקי ניכר שינוּי רב. חלפה עירנוּתוֹ, איזוֹ עצבוּת כהה חוֹפפה תמיד על פניו הזעירים. התנערוּת המגרש וּביצבוּץ דשאיו לא לקחוּ את לבוֹ השנה. בעיניו עמדה הבעה של בעל ניסיוֹן זקן, לאמוֹר: ידעתי שסוֹף האביב לבוֹא וגם ידעתי שסוֹפוֹ לילך! כמוֹ שויוֹן נפש גמוּר אל כל המתרחש טבוּע בוֹ. כל ימוֹת החוֹרף, ב“חדר” וּבבית, התרקמה השאֵלה המענה במוֹחוֹ הרך, ועכשיו נתבשלה כל צוֹרכה: מה יעלה בסוֹפוֹ של פּאולוֹ? – הרעיוֹן שישתקע בביתם נתנדף סמוּך לניצנוּצוֹ. מאחר שבא אוֹתוֹ הרעיוֹן אל מוֹחוֹ אז בתוך הגוֹרן, היה מפנה את הזוית שאצל התנוּר. הכניסה לשם מַטיל את העריבה שלה, מיד הוֹציאה משם והקצה לה מקום אחר; הציג שם שלמה חיים שׂק תפּוּחי אדמה, מיד הסיעוֹ לזוית שכנגדה. מתחילה לא השגיח איש בדבר, אבל אחר כך התחילה מַטיל רוֹגנת:

– דעתוֹ נטרפה על “הבחוּר” שלנוּ. וכי ראיתם תינוֹק שיזיז הכוֹל ממקוֹמוֹ?… שמא “פיתוֹם ורעמסס” תבנה בזוית זוֹ? יוֹדעים אנוּ את “בניינך”… ני, ני, שיגעוֹן של תינוֹק!

וּכשהגיעה התרעמוּת זוֹ לאוֹזניו של שלמה חיים נזדקר וּבא:

– באמת, שוֹטה שכמוֹתך! מה ראית להסיע הכוֹל מתוֹך הזוית?… אדרבה, הגד ונשמע! אתה מתחיל ב“בניינים” חדשים, הא?

ורצה לצרום אגב הטפת מוּסר באוֹזנוֹ, אלא שהבן נשתמט מתחת ידוֹ, וזוֹ נשארה תלוּיה באויר.

נוֹכח לייבקי, שדרכוֹ זוֹ לא תצלח, נתחכם וּבא אל אביו בעקיפין והשתדל לצוּדוּ בפיו:

– אמת, אבא, שכל מה שיש לפּאולוֹ אינוֹ שלוֹ? ושל מי הוּא?

– של פידקוֹ, וכי לא ידעת, פתי שכמוֹתך?

– וּמחבּב אתה את פּאולוֹ?

– שאלת חכם שאלת: למה אני צריך לחבבוֹ?

– וּמפני שהוּא מחבב אוֹתנוּ?

כאן נסתתמה תשוּבתוֹ של שלמה חיים ונפטר מבנוֹ בנענוּע יד של ביטוּל.

וּפעם אחרת הקשה נגדוֹ:

– אבא! למה זה מביא לנוּ פּאולוֹ הכוֹל?

– מפני שאדם טוֹב הוּא..

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– יעמוֹד לנוּ ריוח ממקוֹם אחר… רחמי שמיים לא כלוּ…

– לא! אני – על פּאולוֹ אני שוֹאל… כלוֹמר, מה יעלה לפּאולוֹ?

– גם זוֹ לך דאגה! יעשׂה מה שיעשׂה, שטיא!

אז חש לייבקי כעין דקירה בלבוֹ: הא כיצד? אוֹתוֹ פּאולוֹ הדוֹאג להם, המשפיע להם רוֹב טוֹבה, אין בלבוֹ של אבא אף זיק של רחמנוּת עליו. עכשיו כשהוּא בא וכליו מליאים בכל טוּב, והוּא מכין לוֹ שׂקים מליאים מאחרי האסם, הרי אבא טוֹפף כנגדוֹ בקידה וּבהשתחויה וּמכבדוֹ וחוֹנף לוֹ, ואחר כך כשתכלינה המתנוֹת, תכלה גם אהבתוֹ של אבא… וכי כך מלמדת תוֹרתנוּ הקדוֹשה?… כלוּם גם אבא שייך לאלה ה“נראים כאוֹהבים בשעת הנאתם”?…

המחשבוֹת הללוּ אמנם לא היוּ מתחילה ברוּרוֹת כל כך במוֹחוֹ של לייבקי… אבל הרגש הרגיש בחוּש, שעול נוֹרא נעשׂה לפּאולוֹ מצד אבא… ולוּ במחשבה בלבד…

פעם החליט בלילה על משכבוֹ לוֹמר לפּאולוֹ הכוֹל: אין הוֹרי ראוּיים לכל טוֹבוֹתיך, כפוּיי טוֹבה הם, חדל מלבוֹא אל ביתם, שהרי לא יעמדוּ לך בשעת דוֹחקך ולא יכניסוּך… רק את נפשך אתה מַשלה… הם לא יכניסוּך… והרבה בכה בלילה ההוּא. אבל משוּם מה לא יכוֹל לוֹמר כל זאת לפּאולוֹ. נדמה לוֹ, שיגרוֹם לוֹ צער רב, ולצערוֹ לא יכוֹל. ושמא יתרחש נס ופידקוֹ ייהרג בצבא. כדוּר מרוֹבה יפגע בוֹ… יש שמתרחש דבר כזה בצבא…

וּבאחת השבתוֹת – שלמה חיים נתעטף בטליתוֹ וקשר את מטפחתוֹ הורוּדה על צוארוֹ הכחוּש, מפני איסוּר טילטוּל, והלך לבית הכנסת שבעיירה להתפלל. החדר היה מנוּקה ומצוּחצח, חוֹל צהוֹב ויבש היה מפוזר על הקרקע הלחה. על השוּלחן, שכוּלוֹ היה צפוּן תחת מפה לבנה, עמדו מנוֹרוֹת של נחוֹשת קלל והבהיקוּ לאוֹר החַמה שנשתבר בקניהן. לייבקי חש באוֹתה שבת בראשוֹ וּפטרוּהוּ משוּם כך מן ההליכה אל בית הכנסת, ועדיין היה מוּטל במיטת האם וחצי גוּפוֹ מגוּלה. שאר התינוֹקוֹת, שרוּחצוּ והוּלבשוּ בגדי שבת נקיים, יצאוּ החוּצה לרוּח היוֹם הנאה. רק מַטיל לבדה ישבה על האיצטבה הסמוּכה אל הכיריים, פניה אף הם הוֹד של שבת היה שפוּך עליהם. מטפחת אפוֹרה־משוּבצה עיטרה את ראשה וסידוּרה העבה וחסר הלוּחוֹת בידה: היא התפללה תפילה חשאית, עיניה בסידוּר ורק שׂפתוֹתיה הנוֹבלוֹת נעוֹת. אך עייפוּת, שבאה לה מעבוֹדת פרך בכל ימוֹת החוֹל, תקפתה בישיבתה, והדממה הדקה, ששרתה בחדר, נסכה בה תנוּמה: נשמט הסידוּר מתוֹך ידה ונח בחיקה הפתוּח וראשה היה מתנדנד אילך ואילך. לייבקי הוֹציא את ראשוֹ קצת מתוֹך המיטה, סמכוֹ על זרוֹעוֹ והסתכל בה בלי חשׂך: אין היא קשה כאבא. ניכר בפניה הרכים והעגוּמים, שרחמנייה היא וּבשעה שהיא מלטפת בראשי אצבעוֹתיה על פניו, חש הוּא שאיזוֹ חמימוּת עדינה מפכה מהם, זוֹרמת לתוֹכוֹ ומרעידה בנעימוּת את לבוֹ. יש שהיא בוֹכה לחינם, בלי טעם, וזה מרגיזוֹ קצת, אבל דמעוֹתיה תמיד חמוֹת הן… כיוֹצאוֹת ישר מן הלב… כשהיה עדיין תינוֹק פעוּט ולא יכוֹל להלך עד השנה הרביעית, מחמת חוֹלי וחוּלשה, היתה נוֹשׂאתוֹ על זרוֹעוֹתיה, אף כי גוּפוֹ היה כבד עליה, לוֹחצתוֹ אל לבה וּבוֹכה על חלישוּתוֹ ועל רוֹע מזלה כאחד. ואוּלם אבא היה רק מגביה את כתיפיו כמתרעם, מתחכך וּמתלוֹצץ… אי, הלצוֹת אלוּ של אבא!… כמה מתעב הוּא אוֹתן… הוּא, לייבקי, דוֹמה בטבעוֹ יוֹתר אל אמוֹ. כשהוּא רוֹאה דם שוֹתת מאצבע פצוּעה, הריהוּ מחויר תיכף כסיד ונוֹטה להתעלף… אמא, אמא יקרה, כמה עייפה ורזה את!

בזהירוּת של חתוּל ירד מן המיטה והתקרב על בהוֹנוֹת רגליו אל מַטיל המנמנמת, גחן והסתכל בפניה בעיניים פקוּחוֹת לרוחה. היא הרגישה בוֹ מתוֹך תנוּמה וכרכה את זרוֹעוֹתיו על צוארוֹ, אחר פקחה את עיניה ושאלתוּ:

– כבר כלה הכאב, “קדישי”?

– כלה, כלה, אמא! את רוֹצה לישוֹן? אניח לך את הכר על הדרגש.

הוֹשיבתוֹ על ברכיה ונשקה לוֹ.

– לא צריך, ילדי. לא כיליתי עדיין את התפילה.

והיא לטפה את לחיו בעניגוּת רבה.

– אמא, את אוֹהבת אוֹתי, לא כן?

– בודאי, פעוּטי! גם אוֹתך וגם את שאר בנַי אני אוֹהבת…

– ואנשים זרים אוֹהבת את גם כן?

– בודאי, בר בטני! כתוּב בתוֹרה “ואהבת לרעך כמוֹך”, כלוֹמר: אהב כל אדם כמוֹך!…

– ואפילוּ נוֹכרי?

– ואפילוּ נוֹכרי, ואפילוּ בעלי חיים. ו“רחמיו על כל מעשׂיו”, כתוּב. הרי למדן אתה, בני.

ראשוֹ של לייבקי צנח על חזה האם, פקח את עיניו והפשילן למעלה אל התקרה ונשתקע לזמן מה בהירהוּרים. אחר התנער שוּב:

– ואף את פּאולוֹ את אוֹהבת?

– בודאי, רחימאי! הרי פּאולוֹ אוֹהב גם אוֹתנו… אד טוֹב והגוּן הוּא פּאולוֹ… כמה דברים מסַפּק הוּא לנוּ… יש בוֹ נשמה של יהוּדי, להבדיל.

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– הלואי שלא יחזוֹר! וכי למה לך שיחזוֹר? וּבאמת מי יוֹדע אם יחזוֹר?… שמא יהלמנוּ רעם, שמא יוּמת במלחמה, שמא תבוֹא עליו מגיפה… כמה שליחים למקוֹם, הכוֹל בידיו יתברך בני, לכשירצה הוּא!…

כאן עיותה את פניה הכוֹמשים ונשׂאה עיניה למרוֹם בחסידוּת מרוּבה. לייבקי שתק, דברי אמוֹ השפיעוּ על דמיוֹנוֹ, אבל נתעוֹרר שוּב ורצה לנחוֹתה בשאלוֹתיו הלאה, אך ברגע הזה נכנס שלמה חיים, כשהוּא כח ורק וגוֹרף חוֹטמוֹ. מַטיל נבעתה קצת מן ה“שבת טוֹב” שנשמע פּתאוֹם, הוֹרידה את בנה על הקרקע ונחפזה לתקן את מקצץ הכבד והבצלים. נתכנסוּ אף התינוֹקוֹת מן החוּץ, כששערוֹתיהם מבוּדרוֹת מן הרוּח וּפניהם נוֹהרים וּמבוּדחים מאוֹר היוֹם.

התחילוּ הוֹדפים ונערמים זה על זה מתוֹך צחוֹק שוֹבב, מתגנבים חרש אל הכיריים וחוֹטפים מעט כבד בשוּמן. האם נתרגזה וּמתוֹך שנזהרה שלא להרים קוֹל בשבת התחילוּ דמעוֹת מנצנצוֹת בעיניה, ושלמה חיים, שהיה מקפל טליתוֹ בחדר, כשה“אתקינוּ סעוּדתא” מחלחל בגרוֹנוֹ, פשט בכל פעם, אגב הליכה, את ידוֹ הכחוּשה וסטר בה כמצליף על לחיוֹ של אחד ה“כלבים השוֹטים”, אך הם לא נתפעלוּ מן הסטירוֹת וחזרו לסוֹרם.

ולייבקי התכנס לקרן זוית וצפה משם בעיניים תוֹהוֹת לנעשׂה בחדר ורגש של תיעוּב התגבר בקרבוֹ: אביו הוּא באמת אדם לא ישר. כשהוּא מתפלל הריהוּ מעצם את עיניו וּמקפץ וּמעמיד פנים של צדיק תמים, ואין כונתוֹ אלא לרמוֹת את האלהים… ואף אמוֹ, שבעיקר היא רחמנייה וטוֹבת לב, למדה מדרכיו, וגם היא עיניה לבצע, ואפילוֹ התינוֹקוֹת, אוֹ “הכלבים השוֹטים”, לפי שקוֹרא להם האב, גדילים בתוך מרמה… אלמלא יראוּ היוּ שוֹלחים ידיהם בגניבה… ולמה הוּא מרמה גם אוֹתוֹ ומלמדוֹ את “התוֹרה הקדוֹשה”, כשהוא בעצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה ככתוּב בה?…

וּבשעה ששלמה חיים מקדש על היין בקוֹל רוֹתת וּבכייני, ישב לייבקי בזוית, שיניו מהוּדקוֹת וּמוֹחוֹ בוֹער.

למן השבת ההיא עברוּ עוֹד שבתוֹת אחדוֹת, וּבכל אחת מהן היה לייבקי אנוּס ללכת עם אביו להתפלל וראה שם ציבוּר של יהוּדים שוֹנים וּמשוּנים: זלדקנים ועבדקנים, חוֹטמתנים וחרוּמי אף, וכוּלם מעוּטפים בטליתוֹת מזוֹהמוֹת בזיעה וּמתנוֹדדים וּמרקדים וּמשתגעים בתפילתם, ונדמה לוֹ, שהללוּ אינם אלא נוֹשׂאים בלבם מחשבוֹת און… אף אלה שנוסעים פעמים אחדוֹת בשנה אל ה“רבי”, כלוּם אינם מַטים את המאזניים וּמקצרים באַמה וּמלשינים בסתר? וּביוֹתר היה חש בחילה אל רבוֹ, זוּסיא המלמד, זה הזלדקן הדק כלוּלב, שאזוֹרוֹ הדוּק היטב במוֹתניו וּפיקה גדוֹלה בוֹלטת על צוארוֹ הארוֹך, כשהיה מתקרב אליו בבית הכנסת, צוֹבט את לחיוֹ בקצוֹת אצבעוֹתיו הדקוֹת והקשוֹת כצבתוֹת ברזל וּמגמגם: מ־מ־פני מ־מ־ה אינך מ־מ־תפלל, “ש־ש־קץ”?

אחר כך הגיע חג הפסח. ואוֹתוֹ “זמן החירוּת” עצמוֹ, שהיה מביא לוֹ בשאר השנים כל כך נחת בכבישת הצימוּקים, באפיית המַצוֹת, בהגעלת הכלים, בסיוּד הבית וכיוֹצא באלה, עבר עליו השנה ללא תענוּג כל שהוּא. לבוֹ היה נתוּן לפּאולוֹ המזוּמן לפוּרענוּת. הוּא הרגיש את עצמוֹ נוֹכרי בבית, הכוֹל מסביבוֹ זר ואכזר, רוֹאה בעינוּייו וּמחריש בשויוֹן נפש… כשלקחוֹ אביו ימים אחדים קוֹדם החג ורצה ללמדוֹ קצת הלכוֹת הפסח ב“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, כמשפטוֹ מדי שנה בשנה, חש את עצמוֹ נעלב על ידי כך והתחיל מזיל דמעוֹת בלי להשמיע הברה. אז חשה האם והגנה עליו:

– שלמה חיים, גזלן, וכי אינך רוֹאה שחוֹלה הוּא התינוֹק?… סר תאבוֹנוֹ ואיזוֹ מרה שחוֹרה, רחמנא ליצלן, שוֹכנת על פניו… שלמה חיים, חייך שאסוּר לך לטוֹרדוֹ בתוֹרוֹתיך… התוֹרה אינה עֵז ולא תברח…

וּבליל פסח, כשהיוּ מסוּבים כוּלם אל ה“סדר” המקוּשט, ושלמה חיים ישב בהרחבת הדעת והגיע אל ה“מה נשתנה” וּפסק והמתין שיפתח הבן, נשתטח הלז על הספסל, התקפל כחוֹמט וגעה שוּב בבכי. נתמלא שלמה חיים חימה: הא כיצד? מה נשתנה פסח זה מכל הפסחים? להעליב את ה“סדר” באוֹפן מכוֹער כל כך?… כלוּם תינוֹק בן שלוֹש הוּא?… וּפניו האדימו ואגרוֹפיו נקפצוּ וחשבוּ לטפח על גוּפוֹ של הקטן, אבל מַטיל חשה גם עכשיו להצלתוֹ בחשאי וּבלי מלים, שכנראה הוֹדתה הפעם אף היא בעוָתתוֹ, נטלתוּ על זרוֹעוֹתיה, השכיבתוּ במיטתה וכיסתוּ בכסת, כשהיא נאנחת בחשאי על מר גוֹרלה.

כל ימי החג היה לייבקי מוּטל במטה רזה פנים ותפוּשׂ שׂרעפים. ביחוּד אהב את ההירהוּרים, שבאוּ לוֹ מתוֹך עצימת העיניים. אז יכוֹל היה להתפשט כליל מן הבית המענהוּ ולחיוֹת בתוֹך עוֹלם אחר, הניזוֹן תקוה וּמפחד בבת אחת: רגע נדמה לוֹ, פידקוֹ חזר מן הצבא אדם מהוּגן, שליו ועגוּם פנים כאיכרים המכוּבדים, פּייס את פּאולוֹ, אביו חוֹרגוֹ, על כל העלבוֹנוֹת שגרם לוֹ, והוּא כוֹרע על ברכיו וּמנשק את ידוֹ, מתודה על חטאיו וּמבטיחוֹ לכבּדוֹ מעתה ולהיוֹת נשמע לוֹ כל ימי חייו… ורגע נדמה לוֹ: פידקוֹ חזר לביתוֹ שיכוֹר מזוֹהם, להוּט פנים ופרוּע שׂער ואַלה בידוֹ,

והוּא פוֹרץ לתוֹך הבית וּמגרש את פּאולוֹ ורוֹדף אחריו וּמלקהוּ באכזריוּת… ולייבקי אף הוּא רץ אחריו גלוּי ראש ופצוּע לב וּמשוע בקוֹל בוֹקע שחקים….

כשעברוּ ימי הפסח, ירד לייבקי ממיטתוֹ. אויר החדר היה מעיק עליו, ועל כן בחר לבלוֹת את הימים בחוּץ. הטבע לא שידלוֹ עכשיו עוֹד לדברי משוּבה כמקדם ולא הרנין עוֹד את דמוֹ עד כדי הוֹללוּת. בכוֹל ראה עכשיו רק מהירהוּרי לבוֹ. בכוֹל, נדמה לוֹ, מסוּך חלק מצערוֹ, הכוֹל משתתף בעינוּייו ונד לוֹ… גם פיתוּיי ה“שקצים” חביריו מלשעבר, לא יכלוּ להוֹציאוֹ מגדרוֹ. וּכשהיוּ הימים לוֹהטים והשמים בהירים־מלוּבנים, האיכרים יצאוּ עם בהמתם לעבוֹדת השׂדה, והמגרש עמד בדוּמייתוֹ, וּצלב העץ כמוֹ נשתקע בהירהוּרים – נדמה לוֹ, שהכוֹל עוֹמד כאן וּממתין עמוֹ לבוֹא הרעה, לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

את פּאולוֹ עצמוֹ ראה עתה רק לפרקים רחוֹקים. הלז היה מטוּפל הרבה בעבוֹדת השׂדה והוֹקיר קצת את רגלוֹ מביתוֹ של שלמה חיים. וּבעיקר הדבר לא היה לוֹ עוֹד צוֹרך בפּאולוֹ עצמוֹ, בפּאולוֹ החי, הבא אל בית אביו וּמביא להם מתנוֹת. פּאולוֹ חי עתה ברוּחוֹ. ודוקא בשעה שהיה רוֹאהוּ נכנס לביתם היה לייבקי בוֹרח וּמתחמק. פּאולוֹ החי הוּא במידה ידוּעה ניגוּד לפּאולוֹ שברוּחוֹ. פּאולוֹ החי מתנהג בשלוה, כעילוּ אין רעה נשקפת לוֹ. כאילוּ לא נשתנה אביב זה מכל האביבים… והרי זה מכעיס וּמרגיז אוֹתוֹ, כי מרגיש הוּא בעליל, שהרעה ממשמשת ובאה, הוֹלכת וּקריבה. עוֹד מעט וניתכה על ראש שניהם גם יחד…

וּככל שמוֹעד שיבתוֹ של פידקוֹ נתקרב, כן עצמה בקרבוֹ התשוּקה לראוֹת מה יהיה. מוּבטח היה שפידקוֹ יחזוֹר וכי פּאולוֹ יגוֹרש בעצם היוֹם ההוּא ככלב נבזה, וּבכל זאת תקף עליו החשק לראוֹת בבוֹא הדבר. המצב של חיכיוֹן, שהיה נתוּן בוֹ, עינהוּ בלי גבוּל. מוּטב סוֹף של פּחדים מפּחדים שאין להם סוֹף.

בבוֹקר בבֹוקר היה יוֹצא מבית אבא, עוֹבר בזהירוּת וּבהיסוּס הלב את פני כל המגרש והוֹלך בדרך הארוּכה והישרה העוֹלה אל יער האוֹרנים עתיק הימים. בצד הדרך, ליד כר נרחב המוֹריק בשפעת עשׂבּוֹ הרענן, עמדה תרזה עבוּתה, שגזעה היה מבוּקע ונבוּב, ושוֹרשיה משׂוֹרגים וּבוֹלטים מעל לקרקע. באמצע הדרך עמדה מטמוֹרת שחת חריבה לחצאין, וארבע קוֹרוֹת גבוֹהוֹת בארבע פינוֹתיה. כברת ארץ אחריה השחירה טחנתוֹ של גאבליצקי בגגה המזוּפת, ולידה התפתל והבהיק הנחל הצר עם מימיו הירקרקים, הצלוּלים, שדרכוֹ נלפת לתוֹך עבי היער ושם אבד.

תחת נוֹפה של תרזה זו היה לייבקי יוֹשב שעוֹת על שעוֹת, גבוֹ נשען אל הגזע הרחב, רגליו מכוּנסוֹת ומקוּפלוֹת תחתיו, ועיניו נטוּיוֹת על פני הדרך בקו ישר אל היער.

דרך זוֹ הוֹבילה אל התחנה הקרוֹבה, תחנת מסילת הברזל החדשה, ולייבקי היה יוֹשב כאן, שוֹתק וּממתין לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

ד

נקוּדה קטנה ושחוֹרה נתגלתה באחד הבקרים לעיני לייבקי במרחק הדרך הריק והשוֹקט על אבקוֹ, וּבמידה שנתקרבה, גדלה הנקוּדה ונתרחבה, עד שלסוֹף נתפלגה והיתה לשתי נקוּדוֹת ההוֹלכוֹת זוֹ בצד זוֹ.

למרוֹת להט החמה, שהתנשׂאה למרוֹם השמיים, היה ראשוֹ נטוּי באויר, בלי נוֹע מעבר לאַמַת צלָה של התרזה. ראייתוֹ היתה מאוּמצה מאוֹד.

משהגיעוּ שתי הנקוּדוֹת אל מטמוֹרת השחת, עלתה בידוֹ להבדיל: גבר בעל קוֹמה ממוּצעת ותיבה עמוּסה על גבוֹ, ואשה גבהת קוֹמה וסוּדר אדוֹם תלוּי ויוֹרד מעל כתיפיה.

הרעיוֹן, שהיה מחוּתל במוֹחוֹ זה כמה, ניסה לצאת מחיתוּליו, אבל עדיין מהסס היה. אך קמעה גברה הוַדאוּת, וּלפתע ניצנץ הרעיוֹן בכל בהירוּתוֹ:

– פידקוֹ!

עדיין היה זה אוֹתוֹ פידקוֹ עצמוֹ, שהלך מכאן לפני כשלוֹש שנים, אלא ששׂפמוֹ, שדמה אז לשני חוּטי זפת דקים, נתעבה הרבה, לסתוֹתיו המשׂוֹרטוֹת שוּפּוּ קצת וּשחוֹר עיניו נעשה יוֹתר לוֹהט, יוֹתר מאיים. מכנסיו הכחוּלים, שניתנוּ לוֹ במתנה מגנזי המדינה, היוּ מאוּבקים למעלה מן הברכיים, כיפתוֹ האדוּמה היתה שמוּטה לצד האוֹזן ופרעת בלוֹרית שחוֹרה וּמטפטפת זיעה כיסתה את פדחתוֹ המשוּלהבה. תיבת העץ הכבידה היתה מהוּדקה ברצוּעוֹת עוֹר אל גוּפוֹ האלים. לימינוֹ פסעה פסיעוֹת גסוֹת אשה כבת שלוֹשים, גבוֹהה מאוֹד ודקת בשׂר מאוֹד. פניה המוֹארכים והכתמתמים ועיניה הירקרקוֹת, שגבוֹתיהן מוּפשלוֹת אל על, העידוּ שבּת מדינה אחרת וּבת גזע אחר היא. מחלפוֹת לילית שחוֹרוֹת וּפתלתוּלוֹת ירדוּ על כתיפיה ונבלעוּ תחת סוּדרה האדוֹם, שכנפוֹתיו היוּ מנפנפוֹת וּמגיעוֹת למטה מברכיה.

פידקוֹ פסע לצידה זוֹעף ושוֹתק, רק בת לוייתוֹ פשקה שׂפתיים באיזוֹ לשוֹן ניכר והנידה בלי חשׂך ידיה הארוּכוֹת, השלוּחוֹת מתחת לכנפוֹת הסוּדר.

מתחילה ישב לייבקי נדהם לאלה הבאים, וּכשעברוּ עליו הפנה רק את ראשוֹ וליוָם במבטוֹ הקם. אבל משהגיעוּ אל המגרש והתחילוּ נכנסים בוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ וירד אחריהם.

באמצעיתוֹ של המגרש, ליד הצלב העירוֹם, עמד פידקוֹ בלי להסיר את כוֹבעוֹ, סקר סביבוֹתיו וחיוּך אוילי וחצוּף השתפך על פניו. אף בת לוייתוֹ הסתכלה בעיניים תמיהוֹת ותיירניוֹת בכל הנמצא כאן. החידוּש השתקף בהן כבמראה. לבסוֹף זרק פידקוֹ מפיו כמה דברי תרעוֹמת וסיים בקללה, רקק לפני עצמוֹ וּפנה אל ביתוֹ של שלמה חיים.

מַטיל עמדה אז לבדה בפרוֹזדוֹר ורדתה מן התנוּר כיכרוֹת לחם חמוֹת וריחניוֹת, שאפתה למכירה. במקוֹם המטפחת עטר עכשיו את ראשה שביס לבן, בעל קפלים, שמתחתיו הציצוּ קוֹדקוֹדה וּפאוֹתיה הגזוּזים. פניה היוּ משוּלהבים מאוֹד וּפתילי זיעה ניגרוּ עליהם והיא לא מחתם.

כשהכניס פידקוֹ את ראשוֹ לתוֹך המסדרוֹן ומַטיל הכירתוּ, נתחלחלה כל כך, שהכיכר נשמטה מעל המרדה ונפלה ארצה.

– היש מה ל“שטיפת הגרון”?

נהם בפתח בקוֹל מזעזע את הקרביים. מַטיל נבוֹכה ולא מצאה אוֹן לענוֹתוֹ, הרימה את הכיכר ורמזה לוֹ בידה הרוֹעדת לצד החדר. החדר היה ריק מאדם, ורק הזבוּבים למיניהם פרחוּ בתוֹך החלל המטוּשטש וזימזמוּ בזעף וּבתרעוֹמת, וגם התדפקוּ על הזגוּגיוֹת המנוּמרוֹת. פסי קמח הלבינוּ על השוּלחן, על כרעיו ועל הקרקע השחוֹרה, ואוֹר החמה ריטט על גביהם. התינוֹקוֹת יצאוּ אל חצר האשפה שמאחוֹרי הבית והיוּ משׂחקים שם בחוֹל וּבחצץ. וּשלמה חיים, כיון שהגיעוּ ימוֹת החמה, היה מצטייד יוֹם יוֹם בטליתוֹ ותפיליו ויוֹרד לתוֹך העיירה להתפלל שם בציבוּר, וּמביא אגב גם אילוּ דברים לצוֹרכי הבית וה“חנוּת”.

פידקוֹ פרק את התיבה והטילה ברעש לארץ, זרק בכעס את כוֹבעוֹ לתוֹך המיטה וישב אל השוּלחן עם בת לוייתוֹ.

– “צלוֹחית”, מַטלי, אבל מן המוּבחר! – זוֹ כאן “אהוּבתי”. מַטלי, הגידי, כלה נאה, מה?

ותוֹך כדי דיבוּר חבקה ונשקה, וזו חייכה לוֹ וסטרתוּ בחיבה על פיו.

מַטיל לא יכלה עדיין לענוֹתוֹ, דעתה היתה מבוּלבלת ורסיסים התרגשוּ בסדקי עיניה. הגישה לוֹ צלוֹחית יי"ש, וּפרשה מתוֹך בהלה אל המסדרוֹן. משוּם מה קיללה שם את עצמה, את ילדיה ואת שלמה חיים, כשמגרפתה מתחבטת בתוֹך התנוּר ואינה מוֹצאת מקוֹם להתעכב בוֹ.

התכנסוּ התינוֹקוֹת מאחוֹרי הבית והתיצבוּ כנגד החייל מוּפתעים וּמבוֹהלים. כעבוֹר רגע התחילוּ נוֹהרים לתוֹך המסדרוֹן זאטוּטים

מבני המגרש, מכניסים גוּלגלוֹתיהם הפרוּעוֹת בפתח, וּמציצים פנימה מתוֹך תימהוֹן קרוּש על פיוֹתיהם הפעוּרים, וּבכל פעם שמַטיל מניסתם במגרפה שבידה, הם חוֹזרים שוּב, סַבּים את הבית ועטים אל החלוֹנוֹת הנמוּכים וּמטפסים זה על גבי זה לראוֹת את פידקוֹ החייל עם “אהוּבתוֹ”.

לסוֹף בא גם שלמה חיים, כשהוּא מכעכע מתוֹך ריצה ונוֹשם בכבידוּת.

– ה, ה, ראיתי את ביתי במצוֹר ואמרתי: פלשתים עליך! ה־ה, רצתי עד כדי יציאת נשמה. נוּ, ברוּך השם! מילא פידקוֹ! ה־ה, לא קרה שוּם אסוֹן!… פידקוֹ!…

מַטיל לא ענתהוּ. פניה הלוֹהטים חורוּ במקצת, הזיעה נתיבשה עליהם וכעסה הוּמר בחלישוּת דעת.

וּכשנכנס שלמה חיים החדרה הדף פידקוֹ את שכנתוֹ במרפק, והיא פרצה בצחוֹק מחוּצף וחזק, שזיעזע את הזגוּגיוֹת. לאט לאט התחילוּ מתכנסים אף איכרים מגוּדלים וּבאים בימים. הראשוֹן בא איואן ה“ענק”, זה שמוּכרח לכוֹף קוֹמתוֹ, כדי שיוּכל לעבוֹר את הסף, האוֹהב לדבר בענייני פוֹליטיקה ותאב לדעת מה בעוֹלם וּמלוֹאוֹ. אחריו נגרר הילקוֹ ברזוּק, זה ששׂפתוֹ העליוֹנה סדוּקה והוּא צוֹלע על רגל אחת וּמקטר כל ימיו מקטרת קצרה ועקוּמה: פי־פי! נכנס גם הריצ’קוֹ שלסט, זה שעל כל שקר קל שהוּא מוֹציא מפיו, הוּא רוֹקע ברגלוֹ וּמאַמתּוֹ בחביטה עזה על הלב וּבקריאה: “פּוֹד חרם!”. נתגלה אף יוּשקה “השוֹטר”, זה שנוֹטר את העיירה וּמגרשיה מקדם קדמתה וּמתגדר תמיד בתלבוֹשת שרד, שעתיד הוּא לקבל מגנזי המדינה ועדיין לא נתקיימוּ דבריו והוּא נשאר לבוּש ב“סויטה” הקרוּעה שלוֹ. נתדחקוּ וּבאוּ גם איכריוֹת, מהן שתינוֹקוֹתיהן כרוּכים בשׂמלוֹתיהן, וּמהן שכריסן בין שיניהן וכתיפיהן מגוּלוֹת עד חצי השדיים המגוּדלים, כּוּלן מתרוֹממוֹת ותרוֹת אחרי פידקוֹ, שבודאי לבשוּ פניו שם בניכר צוּרה אחרת לגמרי, וּביוֹתר משתדלוֹת הן לראוֹת את ה“וינגרקה” (הוּנגרית) הכרוּכה אחריו…

בתחילה עמדוּ כוּלם תוֹהים וּמחרישים כתינוֹקוֹת ביישנים,

ואף אחד מהם לא העיז לקרב ולפשוֹט יד לפידקוֹ, אך לבסוֹף הסתכן ה“ענק” וּפסע פסיעה אחת כלפי השוּלחן:

– וכי מה, לא תהיה מלחמה עם ה“וינגרים”?… לא, ודאי שלא תהיה, סימן שפטרוּך לביתך… לא כך, פידקוֹ?

כיון שפתח האחד, עברה כעין רחישה בין הנוֹתרים, נשמעוּ מיני כעכוּעים משוּנים וּגריפוֹת חוֹטמים, וּלבסוֹף גם קוֹלוֹת בוֹדדים:

– מה לי מלחמה? פי־פי! שמא הבאת אתך, פידקוֹ, פי־פי, קוֹרטוֹב של “טיטוּן” (טבק) משוּבח? הרי “פריץ” אתה, פי־פי! – סינן הילקוֹ בעד שׂפתוֹ הסדוּקה אגב עישוּן מקטרתוֹ.

–כאן הכוֹל כשהיה, השנים קשוֹת, קשוֹת… וּמה שם מחיר חצי כוֹר תפוּחי אדמה? – גימגם יוּשקה והתחכך במשיכת כתיפיים משוּנה.

– ודאי שאשתוֹ היא זוֹ עיניכם הרוֹאוֹת! – נשמע ציוּץ דק ושרוּק יוֹצא מבין האיכריוֹת, וכל העיניים נפנוּ פּתאוֹם אל ה“וינגרקה”. פידקוֹ, שישב עד עתה והחריש, הזדקף פתאוֹם, הקיש בצלוֹחית הריקה על השוּלחן והתריע:

– ראוּ, “חַאמים”! אף על פי שאין זוֹ עדיין אשתי, אני…

ורצה לחבקה וּלנשקה שוּב לעיניהם, אבל היא נזדרזה וטפחה על לחיוֹ בתוֹקף כל כך, שנפל אחוֹרנית על המיטה.

צחוֹק הדוֹמה לצהלת סוּסים מילא את החלל.

– אשת חיל, הוֹ! סוֹטרת כמזוֹר על הכּבסים! – התריעוּ האיכרים ונוֹפפוּ את ידיהם המסוֹאבוֹת, והאיכריוֹת גיחכוּ בקוֹל חנוּק לתוֹך עצמן.

בינתיים הלך הקהל הלוֹך ורב, החדר נתמלא על גדוֹתיו ואף במסדרוֹן היה הדוֹחק גדוֹל. כנפוֹת החלוֹנוֹת הוּרדוּ, למרוֹת התראוֹתיו

המרוּבוֹת והרתחניוֹת של שלמה חיים, שהיה רץ וּמתדחק, מבוֹהל וצוֹוח כמטוֹרף, וראשים על ראשים נתקעוּ לפנים הבית. רבים, שחזרוּ מן השׂדה למנוּחת הצהריים, עיכבוּ את עגלוֹתיהם לפני הבית ונלווּ על אחיהם הסקרנים.

פידקוֹ התרוֹמם, פניו חיורים ורוֹתתים מקצף, אבל בוֹ ברגע נתנה בוֹ ה“וינגרקה” עיניה הירוּקוֹת במבט ליליתי, וּמיד נתישבה דעתוֹ והתחיל מחייך מתוֹך גילוּי השיניים הבריאוֹת. אחר רגע נזדקף שוּב והתחיל רוֹעם:

– שלוֹמקא! הב יי"ש! כל מה שיש לך כאן הב! שלוֹמקא, הרי כסף!

והפריח לוֹ לבין הדחק שטר בן עשׂרה זהוּבים. שלמה חיים חטפוֹ בהתלהבוּת והתחיל נדחק כלפי חוּץ:

– תיכף וּניד, פּאני פידקוֹ! יש חביוֹנה מליאה על העלייה… יש… בחצי הרגע!

הקהל נדהם לרגע: האוּמנם יגמעו עכשיו מן החריף החריף הזה חינם אין כסף?… והפרצוּפים נתארכו מרוֹב תאוה והלשוֹנוֹת התחילוּ מידבּקוֹת אל החיכּים. שתיקה של חיכוּי תקפה את כוּלם.

שלמה חיים חזר וחביוֹנה כרסתנית תחת בית שחיוֹ. האיכרים, עם כל צפיפוּתם, פּינוּ לוֹ שביל צר אל הארוֹן. נשמעוּ תיכף נקישוֹת של כוֹסוֹת וחילחוּל המשקה המוּרק מכלי אל כלי. פידקוֹ עדיין היה עוֹמד וּמתריע:

– שתוּ היוֹם, אחי, למען תדעוּ, כי פידקוֹ בא אליכם ממדינת ה“וינגרים”, מדינה, שהיין נשפך בחוּצוֹתיה כמים והריבוֹת שבה מחזרוֹת אחרי הגברים… הרי זוֹ היוֹשבת כאן היא בת לאוֹתה המדינה, “קאנאליה” מאין כמוֹתה… וּבכן, אחים, קוֹדם כוֹל לחיי ה“קאנאליה” שלי, אחר כך לחיי אני, וּלבסוֹף לחייכם אתם, אספסוּף נבזה! הוּרררררא!

הדברים הללוּ, שיצאוּ מפי פידקוֹ עזים ורוֹעמים, ישרוּ מאוֹד בעיני האיכרים, אך טרם יבוֹא הנוֹזל הצוֹרב אל קרבם היוּ שיניהם מהוּדקוֹת וּגרוֹנוֹתיהם אטוּמים, ולא יכלוּ לענוֹת עליהם כהוֹגן והסתפקוּ

בנהימה בלבד. הכוֹסוֹת מתמלאוֹת ונמסרוֹת מיד ליד. ראשוֹנה בין הגברים, אחר הן מגיעוֹת אף אל הנשים. הללוּ סירבוּ מתחילה, הפנוּ את ראשיהן לצדדין, כשהן מעקמוֹת את פיוֹתיהן מפני החריפוּת המרוּבה שבשיקוּי, אבל לבסוֹף התרצוּ לשתייה בשׂפתיים מצוּמצמוֹת. נשמעוּ כעכוּעים מאלה, שעדיין לא זכוּ בכוֹס, וּנהימוֹת של הסכמה מאלה, שכבר בא היי"ש אל קרבם. שלמה חיים עמד נשען אל השוּלחן, כוֹבעוֹ שמוּט למעלה ממצחוֹ הקמוּט, פניו מצמיחים אגלי זיעה כקטניוֹת, עיניו מנצנצוֹת וסוֹרקוֹת בפזיזוּת את כל הקהל הצפוּף, והוּא נוֹשך מתוֹך אימוּץ המוֹח את שׂפתוֹ התחתוֹנה וּנחיריו מהמוֹת איזה

ניגוּן נשמע בקוֹשי. פתאוֹם נזדקר והתחיל צוֹעק: מַטיל, מַטיל! – אך קוֹלוֹ נתמסמס בתוֹך רחישת הקהל – וּמטיל איננה. פידקוֹ ישב ליד ה“וינגרקה” כתף אל כתף, והיא מבדרת במתינוּת את מחלפוֹתיה וכוֹרכתן על צוארוֹ סחוֹר סחוֹר, וּמסתכלת בוֹ בעיניה המבריקוֹת־מוֹריקוֹת וּבגיחוּך הליליתי שעל פיה, והאיכרים הרוֹאים צוֹבטים מהנאה את ירכי הנשים הצוֹרחוֹת.

משהוּרקוּ הכוֹסוֹת עד גמירא ונמחוּ הפיוֹת, התנער ה“ענק” וּפנה אל הקהל בקוֹל מוּרם וּמבוּדח:

– הסוּ, בני אדם. מוּטב שיספר לנוּ פידקוֹ מה מהויוֹת העוֹלם!

נהימה פרוּעה פרצה מאפסיים:

– יספר, יספר ה“זוּך”! (בן החיל!)

פידקוֹ נזדקף שוּב והרעים:

– אחים, “חַאמים”! הייתי בעוֹלם והרבה דברים נאים ראוּ עיני, תפח רוּחם!… שנים עשׂר חוֹדש כיוֹם אחד שהיתי בבוּדאפשט. יוֹדעים אתם בוּדאפשט זוֹ מה טיבה? הוֹ־הוֹ, זה כרך, תפח רוּחם! מי שהממוֹן מצוּי באמתחתוֹ – הריהוּ שם גראף, נסיך, מלך… ה“וינגרים” אינם כמוֹתנוּ כאן, לא! הללוּ רגילים “לחיוֹת”… היין הפשוּט וּבשׂר האַיל נתוּנים שם לכלבים ולחתוּלים, תפח רוּחם!… ה“וינגר” משתכר כחזיר, במחילה, תוֹפס ב“נקבתוֹ” ויוֹצא במחוֹלוֹת כסוּפה בערבה, וכך הוּא מזמר…

כאן סילסל איזה זמר מַאדיארי המוֹני יפה, אלא שבקוֹלוֹ הגס והמרוּסק קיבל צוּרה מכוֹערת. האיכרים עמדוּ כוּלם כמוּכי כשפים, גוּלגלוֹתיהם זקוּפוֹת, פיוֹתיהם פעוּרים ועיניהם מכוּונוֹת כלפי נקוּדה אחת – אל פידקוֹ.

– אחים! הוֹ־הוֹ, אין זו גאליציה, תפח רוּחם! – ה“וינגר” – מאכלתוֹ נתוּנה בכל עת באפוּדתוֹ, כך! ואם תפגשהוּ בשעת כעסוֹ ויצרך יסיתך להתגרוֹת בוֹ, אזי – תחב! והמאכלת תקוּעה בין צלעוֹתיך. כך! הוֹ־הוֹ, והריבוֹת שם אין הן “יוֹנים פתיוֹת” כאלוּ שאצלנוּ… אף הן גוֹמעוֹת יין כמים, מעשנוֹת סיגרוֹת וּמתאבקוֹת עם גברים, תפח רוּחן!… הרי ה“קאנאליה” הזאת כאן, מאה פעמים ואחת כבר רציתי להשתחרר ממנה ולברוֹח, כי מציקה היא, הוֹ־הוֹ, מציקה… אבל אי אפשר לך להינתק ממנה, כּפוּת אתה במחלפוֹתיה כאיל עקוּד – ולך השתגע! תפח רוּחם!

להבה שחוֹרה ואיוּמה הוּצתה בבבוֹתיו, פניו נתרכזוּ וקיבלוּ הבעת עינוּיים פראית, אבל בוֹ ברגע קמה ה“וינגרקה” וּנשקתוּ נשיקה ארוּכה וּמוֹצצת על שׂפתיו, אחר חייכה לעוּמתוֹ חיוּך עוֹגבני ערוּם ודיברה אליו באיזוֹ שׂפה בלתי מוּבנת, וקוֹלה היה חשאי וערב, משדל וּמפייס.

האיכרים עדיין מחרישים היוּ כמהוּפנטים, ערב של תימהוֹן וּפחד שכן על פניהם. הם הרגישוּ את קטנוּתם ואפסוּתם כנגד פידקוֹ זה, שראה כל כך הרבה וסח על עניינים רמים כל כך.

פידקוֹ מילא את הכוֹסוֹת שנית וסדר השתייה התחיל מחדש. כמוֹ רוּח חדשה וּמחדשת הוּכנסה בלב כוּלם. הלחיים התחילוּ מאדימוֹת והעיניים נתלהטוּ כאבוּקוֹת. הריצ’קוֹ התחיל רוֹקע ברגלוֹ, חוֹבט באגרוֹפוֹ על הלב וצוֹעק: “לחיים, פידקוֹ! אדם נאה אתה, פּוֹד חרם!…” יוּשקא “השוֹטר” גיחך משפע נחת וּמשך בכתיפיו כמתגרד, כי לשוֹנוֹ לא יכלה לפלוֹט הגה. אף האיכריות בטלה ביישנוּתן והוּתרוּ לשוֹנוֹתיהן והיוּ מספרוֹת זוֹ עם זוֹ בקוֹלוֹת מצפצפים, כשהכוֹסוֹת הממוּלאוֹת תלוּיוֹת ורוֹעדוֹת בידיהן בין אצבע לאגוּדל. – “הענק” כמוֹ גבהה קוֹמתוֹ עוֹד יוֹתר וראשוֹ התנדנד אילך ואילך. מבחוּץ נשמעוּ תרוּעוֹת הזאטוּטים, שהיוּ מתגרים שם זה בזה.

פידקוֹ הנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן וקרא בקוֹל מוּשפל:

– אחים! עיניכם הרוֹאוֹת, שאין אני יכוֹל עוֹד לשבת כאן עמכם. אוֹתי מוֹשך העוֹלם הגדוֹל, הרחב… ואף זוֹ שלימיני אין קרקע זוֹ מסוּגלת בשבילה… היא צריכה אדמה קלה יוֹתר… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן שוּב, וכל עיקר בוֹאי היה: למכוֹר את הנכסים ולצוֹר את הממוֹן – וּ“פּאשוֹל”! (הלך!). כסבוּרים אתם שלזמן רב יספיק אוֹתוֹ קוֹמץ פרוּטוֹת? אכן, טיפשים אתם! לשנים עשׂר חוֹדש בדיוּק, לא פחוֹת ולא יוֹתר… ואחר כך מה? יפה שאלתם, חה־חה־חה! אחר־כך אחים, חבל וקוֹלר – וכך…

הוּא נעץ את שתי אצבעוֹתיו בגרגרתוֹ, פניו הכחילוּ, עיניו נתבלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת ולשוֹנוֹ העמוּסה נשתרבבה החוּצה. האיכרים נדהמוּ

עוֹד יוֹתר, ורק ה“וינגרקה” נשארה בחיוּכה כמקוֹדם, והיתה מלטפתוֹ בידה על בלוֹריתוֹ המדוּבללה, כאחוֹת, כאם טוֹבה.

– כרגע הבוּ לי קוֹנה ואמכוֹר הכוֹל בחצי חינם!… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן, תפח רוּחם!… לא אוּכל לנשוֹם אויר עם בהמוֹת ברפת… ואוֹתוֹ הזקן השוֹטה, פּאולוֹ, גרש יגוֹרש, תפח רוּחוֹ! הוֹ־הוֹ, זכוּרני עדיין את מלקוֹתיו, תפח רוּחוֹ, ככלב יגוֹרש, כ־כ־לב!…

הוּא נשתתק לרגע, עיניו להטוּ; על פניו רחשה אדמימוּת עכוּרה וּשׂפתיו זעוּ כבקדחת. האיכרים כיוצוּ את כתיפיהם וּבפניהם עמדה פתאוֹם רצינוּת גדוֹלה ורבת כוֹבד.

– הבוּ לי קוֹנה! אם יש ביניכם בעל מזוּמנים יקרב הלוֹם. בחצי חינם הריני מוֹכר הכוֹל כיוֹם!… כל היוֹם וכל הלילה נשתה אחר כך לשכרה, הי, אחים, הבוּ קוֹנה! קוֹנה הבוּ!

האיכרים עמדוּ מבוּלבלים ושוֹתקים, כאילוּ שוּתקה לשוֹנם.

מהם שישלשוּ בבלי דעת את ידיהם המלוּכלכוֹת לתוֹך כיסי מכנסי הבד הגסים וחיפשׂוּ שם מה, וּמהם התגרדוּ בגבחתם ועיווּ את פרצוּפיהם המגוּשמים בהבעת צער. באמת חשקה נפשוֹ של כל אחד מהם לזכוֹת ב“מציאה” זוֹ. הרי שׂדוֹתיו, לעזאזל, כוּלם עידית: אוֹתוֹ הניר הנאה והדשן שלימין הגבעה, המצמיח חיטה כקוֹמת אדם… אוֹתוֹ הכר הנרחב שמאחוֹרי היער, ששחתוֹ מתוּקה כדבש ורכה ככרכוֹם… ואוֹתה המקשה היפה שאצל העין, העוֹשׂה קוֹלסי כרוּב כעתוּדים… מה, כיצד זוֹכין ב“מציאה” זוֹ?… אפילוּ בלבוֹ של יוּשקא “השוֹטר” גבר היצר הרע ונזכר לפתע בולדוֹתיו העירוּמים והצנוּמים, התגרד בגבחתוֹ וּבעיניו התנוֹצצוּ דמעוֹת… אבל הכסף מניין? אילוּ גם התרצה פידקוֹ למכוֹר חלקוֹת חלקוֹת, אף אז אי אפשר היה לזכוֹת באיזוֹ חלקה שהיא, לפי שכוּלם אביוֹנים כפוּלים ומכוּפלים, אין שנה שהישן ישׂיג את החדש; מדי קיץ בקיצוֹ, טרם קציר, אנוּסים הם לקחת קמח בהקפה בעיירה אצל “ספּוֹדיק” – זה היהוּדוֹני “המוֹסקאל” האדמוֹני, הקטן והמקוּמח תמיד, המקיף להם והפנקס פתוּח… בחוֹרף הרי הם הוֹלכים אל היער למלאכת העצים וּפוֹרעים בשׂכרם הזעוּם את חוֹבוֹתיהם… וּפתאוֹם עלה במחשבת כוּלם: קירילוֹ! זה איכר זקן, “בעל גוּף” וכילי מפוּרסם. דר הוא לבדוֹ סמוּך ליער, פרוּש מן הציבוּר, וחמישה בחוּרים לוֹ כארזים, כוּלם רוָקים ואינם רוֹצים לשׂאת נשים… לקירילוֹ יש “אוֹצרוֹת קוֹרח”. הכוֹל יוֹדעים. מספרים עליו, שטוֹמן הוּא את ממוֹנוֹ ביער תחת אחד האילנוֹת, אלא שהמקוֹם אינוֹ ידוּע לשוּם ברייה שבעוֹלם.

וּשלמה חיים, כמוֹ על פי שיתוּף מחשבה נזדקר פתאוֹם:

– הוֹלך אני לקרוֹא לקירילוֹ. זה ודאי שישלם בעד הכוֹל בבת אחת, חי־חי, יש לוֹ ממוֹן רב!

לא עברה שעה וקירילוֹ בא, כשחמשת בחוּריו נמשכים אחריו. הוּא – זקן גבוֹה ואַלים, שפניו מוּצקים ורעננים עוֹד וּשׂפמוֹ השׂב גזוּז, לבוּש חלוּק של בד חדש וגס, שפי צוארוֹ פרוּף בקישוּר אדוֹם, וּבניו – בחוּרים רחבי כתיפיים ואדוּמי לחיים כוּלם, בפניהם הבעה מטוּמטמת והם פוֹסעים אחריו בסך ואינם גוֹרעים ממנוּ עין, כתינוֹקוֹת הללוּ הכרוּכים אחרי סינרה של אמא.

המקח נגמר מהר ב“תקיעת כף”, שהדה נשמע למרחוֹק. קירילוֹ העלה מחזה חלוּקוֹ מטלית בתוֹך מטלית, התּירן לאט והוֹציא מתוֹכן שטרוֹת מעוּכים אחדים ורצה לתתם לפידקוֹ דמי קדימה, אבל בוֹ ברגע התנערה ה“וינגרקה” מקפאוֹנה, לטשה עיניה הירוּקוֹת ושירבבה יד ארוּכה וצרה לקבל את הכסף מידוֹ. קירילו קפץ את קוּמצוֹ ונרתע לאחוֹריו, וּבניו מיהרוּ וּתמכוּהוֹ ונעצוּ מבטי זעם ב“וינגרקה”, כנכוֹנים לקרוֹע אוֹתה כדג, על שהעיזה להבעית את אביהם, אבל פידקוֹ פרץ בצחוֹק מתגלגל:

– חי־חי־חי! נבעת הסבא! נבעת מפני ה“קאנאליה” שלי, חי־חי־חי! אל תחת, זקן שוֹטה! הב את ה“ניירוֹת” המעוּפשים שלך ואמסרם לה, חה־חה. היליכי! קחי!

פידקוֹ מילא שוּב את הכוֹסוֹת וקירילוֹ התרצה הפעם “להריק” כוֹס יי“ש, אך כי לעת אחרת אין דרכוֹ בכך. אף חמשת הבנים “הריקוּ” את הכוֹסוֹת הקטנוֹת והסתכלוּ בעיני תאוה בחבית, שעדיין עמדה על השוּלחן. שתה פידקוֹ עצמוֹ, שתתה אף ה”וינגרקה", ואחר כך היוּ הכוֹסוֹת עוֹברוֹת מיד אל יד. כל הפנים נתלהטוּ שוּב, הגוּלגלוֹת נישׂאוּ למעלה, הגוּפים הכבידים נתישרוּ וּתרוּעוֹת גסוֹת עם קטעי זמרים נשמעוּ. פידקוֹ עצמוֹ נכנס לאכסטאזה, עלה על הספסל, רקע במגפיו וצוח בקוֹל שכוּר וּמרוּסק:

– והיכן דימקוֹ בּוֹסאק עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? הוֹ־לא־דיר־לי־לא, הו־לא־לא! – הגביה את כתיפיו וכפף את ראשוֹ כשוֹר נגח והתחיל מרקד על גבי הספסל. אבל קירילוֹ קרב אליו בחשאי, משכוֹ בכנף מעילוֹ ולחש לוֹ דבר מה, ןחמשת הבנים הסתכלוּ בוֹ במבטים תוֹבעים, שימהר לעשׂוֹת רצוֹן אביהם. וּפתאוֹם בקע את החלל הצר קוֹל צרוּד וּמנסר: אל הנוֹטאריוֹן!

אל הנוֹטאריוֹן!

וכל הקהל נגרף פתאוֹם כגוּש אחד כלפי הדלת.

בחוּץ נתקל פידקוֹ בשלמה חיים, חבטוֹ בכוֹח על שכמו ונער לתוֹך אוֹזניו מתוך פה מלא הבל יין מסוֹאב:

– חה־חה־חה! זוֹכר אתה, שלוֹמקא, כיצד ניפצתי את זגוּגיוֹתיך? חה־חה? זוֹכר, עד זנוּני אמך? הכן נא הרבה יי"ש, לערב נחזוֹר לכן מן הנוֹטאריוֹן ונתקין לנוּ משתה – פי־י־יוּט!

שלמה חיים ניענע בראשוֹ, גיחך מתוֹך הפלגת הדעת והביט אחרי ההמוֹן המתרחק מביתוֹ.

ה

מי שלא ראה את ביתוֹ של שלמה חיים באוֹתוֹ הלילה, לא ראה מחזה נאה מימיו! עששית קטנה, שזכוּכיתה חציה מפוּיח וחציה מנוּפץ, טיפטפה מעל הארוֹן שבזוית אוֹר דל ודלוּח לתוֹך חלל החדר, שהיה ממוּלא אד מעוֹרב מהבל פיוֹת שיכוֹרים ועשן מקטרוֹת מסריחוֹת. החלוֹנוֹת הקטנים היוּ פתוּחים ורוּח יגיעת אוֹנים זרמה פנימה וּפילגה את האויר המעוּבּה לקרעים תוֹעים מתחת לתקרה המזוֹהמה, עוֹלים ויוֹרדים.

האיכרים עמדוּ צפוּפים וּגלוּיי ראש. פידקוֹ עם ה“וינגרקה” ישבוּ בראש השוּלחן, מבוּדחים וּמבוּשׂמים שניהם, וּפשטוּ משם כוֹסוֹת ממוּלאוֹת בהרחבת הדעת. איואן ה“ענק” קרע באצבעוֹתיו הגסוֹת והמלוּכלכוֹת כיכרוֹת לחם כדגים, והוֹשיט את הפרוּסוֹת הגסוֹת, כרוּכוֹת בנתחי מליח, לאיכרים ל“קינוּח משתה”. שלמה חיים עמד על משמרתוֹ על יד הארוֹן הפתוּח, פשוּט הקפּוֹטה וסחוּף זיעה, כשהיארמוּלקה הדשינה מבהיקה על ראשוֹ, והמציא בזוֹ אחר זוֹ צלוֹחיוֹת מליאוֹת אל השוּלחן, מַטיל ישבה עם הכיריים, ראשה מעוּטף כוּלוֹ במטפחת ככוֹאבת, ורק חוֹד חוֹטמה המאָדם מציץ כלפי חוּץ. התינוֹקוֹת חָברוּ לתוֹך המיטה, והם מתהפכים על המצע הרך, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, צוֹחקים וּמתגלגלים, ורק לייבקי ישב ליד התנוּר אחוּז בסינר אמוֹ, מקוּפל וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, כשהוּא מנמנם ורוֹתת מתוֹך שינה.

קירילוֹ עם בחוּריו לא היוּ עתה כאן. כיון שנגמר העסק, שוּב אין הם רוֹצים לשעוֹת בדברי הבאי, והלכוּ הביתה להינפש, כדי שישכימוּ מחר עם הנץ השחר ויצאוּ לניכוּש החיטה, שהעלתה השנה הרבה עשׂבים שוֹטים. ה“וינגרקה” גמאה יי"ש כמים, שׂערה השחוֹר היה מבוּדר וּפרוּע, וגבנוּני לחייה פרחוּ אדוּמוֹת, כשני פרחי פרג. סוּדרה נשמט מעל כתיפיה ונגלתה גזרתה הדקה והוַרדית מבעד לחוּלצתה הדקה והשקוּפה. פעם בפעם סקרה את הנמצאים במבט חד ואוֹרב, הנידה את ראשה כבקדחת ושרקה בקוֹל דק ורם:

– פּאליאנקא יוֹ!" (יי"ש טוֹב!)

פידקוֹ סח לאיכרי המגרש את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ב“עוֹלם הגדוֹל” ותירגם להם כמה מלים הוּנגריוֹת לשׂפתם, ביחוּד את אלוּ שה“קאנאליה” השתמשה בהן. והאיכרים – אף הם התחילוּ מספרים איש איש מאוֹרעוֹתיו ונסיוֹנוֹתיו בחיים. הריצ’קוֹ שלסט נשבע “ככלב”, וחבט על לבוֹ “פּוֹד חרם”, שראה בעיניו – וָלא, תתעורנה בוֹ ברגע! – מכשפה בדמוּת חוּלדה שחוֹרה, שבא לחלוֹב את הפרוֹת ועיניה כשתי גחלי אש; ויוֹדע הוּא כמוֹכן מי היא – וָלא – תתפקע כריסוֹ! אלא שאין רצוֹנוֹ לגלוֹת את הדבר ברבים… יש סכנה בדבר… וּבינתיים גחן ולחש על אוֹזנוֹ של פלוֹני ואלמוֹני והלה דחפוֹ מעל פניו בכוֹח. הילקוֹ בּרזוּק סיפר כיצד השׂיג זרעוֹני “בּאקוּן” על ידי איזה “קוּם” מקיוֹב עצמה, והיה זוֹרעם מדי קיץ בקיצוֹ בתוֹך גינתוֹ מאחרי האוּרוה, ואת הטרפים היה מנתח אחר כך בסכין וּמקטרם כל השנה, עד שהגיע הדבר למלכוּת והוֹשיבוּהוּ ב“חד גדיא” (בית כלא), תפח רוּחם! ה“ענק” סיפר על אביו, שפעם אחת פגע בזאב בּיער “העתיק”, אחרי ה“ביצה הגדוֹלה”, והיה מהסס שמא תתנפל עליו החיה וּתשסעהוּ. מה עשה? כשהפנה הלז את עצמוֹ לצד אחר, התגנב אליו מאחוֹריו, קפץ וישב על גבוֹ, תפס באוֹזניו – והיידא! הזאב, כידוּע, אינוֹ יכוֹל להפוֹך צוארוֹ, וּבכן רכב עליו עד הכפר. גיבוֹר כזה היה אביו, עליו השלוֹם! חבל שמת!

הרוּחוֹת נתרוֹממוּ יוֹתר ויוֹתר, הפרצוּפים נשתלהבוּ,

והיוּ דוֹמים לסלקים שלוּקים וּמהבילים, העיניים נתלהטוּ והיוּ מזרוֹת אימה וּפחד ועועֵי שיכרוֹן, וּפתאוֹם התחילוּ כל הגרוֹנוֹת מריעים:

– דימקוֹ בּוֹסאק! היכן דימקוֹ עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? ודימקוֹ, שעמד אחוֹרי החלוֹן מוּכן וּמזוּמן מבעוֹד יוֹם, כששמע את שמוֹ יוֹצא מפוֹרש מפי האיכרים, נכנס מיד עם – המשרוֹקית שלוֹ, וּמאחוֹריו, על גבוֹ, תלוּי לוֹ התוֹף הגדוֹל, והיה מחלל במשרוֹקית וּמכה בתוֹף בשני הפטישים הדבוּקים אל מרפקיו בבת אחת.

וּמכיון שנשמעו הניגוּנים הידוּעים לכל נפש והלבביים כל כך, לא יכלוּ האיכרים להתאפק יוֹתר והתחילוּ אף הם ממליטים מתוֹך גרוֹנוֹתיהם קטעי זמרה, שהלכוּ והתגברוּ מרגע לרגע. פתאוֹם פּילח את ערבוּבית הקוֹלוֹת איזה קוֹל דק ורם והיה מתגלגל בחלל החדר, מתגלגל ויוֹצא דרך פתחי החלוֹנוֹת למרחב. האיכרים נתבלבלה דעתם ורגע ונשתתקוּ: ה“וינגרקה” נתנה בשיר קוֹלה. שחוֹר שׂערוֹתיה הבהיק כזפת נמסה ועיניה הירוּקוֹת נתגונוּ באוֹדם משוּנה, גוּפה כמוֹ נתארך יוֹתר, וצוארה הדק היה מתוּח וגידים כחוּלים מעוֹרים בוֹ לרוֹב. אבל הלמוּת תוּפוֹ של דימקוֹ חיזקה שוּב את הלבבוֹת, והקוֹלוֹת הקרוּ מחדש. מרבית האיכרים הצטוֹפפוּ ונדחקוּ אל הכתלים, וּבתּוך נתפנה מקוֹם וּפידקוֹ יצא עם הוינגרקה" אל פנים החדר והתחיל מרקד כנגדה “צ’ארדאש”. ה“קהל” נצטוֹפף יוֹתר ויוֹתר, מהם עלוּ על הספסלים, על המיטוֹת וגם על סיפּי החלוֹנוֹת, מחאוּ כף לכבוֹד המחוֹללים בקוֹלי קוֹלות, וּמהם אחזוּ זה בגוּפוֹ של זה והתחילוּ מסתוֹבבים על מקוֹם אחד, רוֹקעים ברגליהם הכבידוֹת על הקרקע, כוֹפפים את ראשיהם המגוּלים וּמבליטים את עוֹרפיהם האדוּמים, סחבוּ נשים צעירוֹת וּזקינוֹת, והללוּ נסחפוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת אוֹזן. גם מן החוּץ נשמעוּ פעם בפעם צעקוֹת מעוֹרבוֹת בתרוּעוֹת צחוֹק פרוּעוֹת, ולפרקים גם עקירה וּשבירה של יתדוֹת גדר. פה ושם הוּצתוּ להבוֹת אדמדמוֹת־כחלכלוֹת, היבהבוּ בתוֹך החשיכה והאירוּ פרצוּפים גסים וּפרוּעים, רוֹדפים וּבוֹרחים ונאבקים.

הכוֹסוֹת נמסרוּ במהירוּת והוּרקו בבת אחת לתוֹך הפיוֹת המוּפשלים כלפי מעלה. אויר החדר נתעבה מאוֹד וריח חריף של זיעה ויי"ש רבץ בכוֹל. ערפל כבד זחל ונמשך מעל הכתלים הכהים, והעששית הקטנה היתה מבלחת וּמעלה עשן וּפיח. הפנים האדוּמים קיבלוּ צוּרוֹת משוּנוֹת, מוֹארכוֹת

וּרחבוֹת, והתנוּעוֹת היוּ כשל בריוֹת שלא מעוֹלם הזה… וּפתאוֹם נסחב גם שלמה חיים על ידי מישהוּ לתוֹך המערבוֹלת. היארמוּלקה נשמטה מעל ראשוֹ, הוּא גחן להרימה, אך היא נעלמה תחת הרגליים. פאוֹתיו נתבדרוּ ונתפרחוּ וה“טלית קטן” התנפנף והצליף באויר בציציוֹתיו. דימקוֹ התחיל מנפח את לסתוֹתיו עד כדי התפקעוּת וּמנשב התקפה לתוֹך המשרוֹקית שלוֹ, והיה מניד במהירוּת הבזק את מרפקיו המפוּשׂקים וּמכה בתוֹף בכוֹח וּבגבוּרה, כאילוּ אמר לנפצוֹ לרסיסים. האיכרים הריעוּ אחריו בקוֹלוֹת צרוּדים וּמרוּסקים, וה“וינגרקה” תפשׂה בוֹ, כשלמה חיים, למבוּכתוֹ ולחרדת לבוֹ, ושטפה עמוֹ בחינגא פראית. – – – – – – –

ו

–מַטיל, מַטיל!

החמה טיפטפה כבר בחלוֹן והציפה בנוֹגהה הרענן את החדר, שהיה דוֹמה לשׂדה קטל: הכוֹל מהוּפך וּמפוּזר, כלים ושברי כלים זה על גבי זה. שלמה חיים ניצב על אשתוֹ, שראשה היה מוּנח על שוּלי הכיריים הצוֹננים ונחרה מתוֹך תרדמה וטילטל את זרוֹעה המקוּפלת:

– מַטיל, מַטיל! חי חי, אין כבר איש… הלכוּ כוּלם, מַטיל! גם פידקוֹ “הלך למסעיו”, חי חי! עייפה את מַטיל? אה? לכי שכבי במיטה! אף התינוֹקוֹת שוֹכבים כהרוּגים… נוּ, נוּ, לילה!… “עם הדוֹמה לחמוֹר”… ממש הייתי נתוּן בסכנה… דימיתי שישברוּ את עצמוֹתי… זוֹ היתה טלטלה, נַא!… מַטיל! מַטילי!

כיון שראה שאין ברצוֹנה של זוּגתוֹ לזוּז ממוֹשבה והיא נאנקת מתוֹך תנוּמה, נתרחק ממנה והתחיל פוֹסע בחדר אילך ואילך, כשהוּא מחכך את ידיו זוֹ בזוֹ וּממלמל:

– נוּ, תהילה לאל!… חש אני קצת בחוּט השדרה, הרגליים כבידוֹת כבוּלי עץ, הראש סחרחר אלא – אֶט, שטוּת!… וּבכן, החשבוֹן עוֹלה לכמה? לק“ן, כן, ק”ן זהוּבים. טבין ותקילין. חי־חי! דמי סרסרוּת וקוֹ“ף דמי משקים. נוּ, תהילה לאל!… חי־חי, פידקוֹ זה יצא פְשוּט מדעתוֹ, שהרי זרק את שטרי הכסף כחרסים… וה”ערילים" היוּ מבוּשׂמים, אוֹי מבוּשׂמים! חי חי! והריקוּד עם ה“נפקה”, ימח שמה – אט, הבלים! וּבכן, ה“סך הכוֹל” עוֹלה למנה וחצי מנה, היינוּ – ק“ן! נוּ, יוּקח מעט לתיקוּן בדק הבית, וּקצת – – שמא מוּטב להמתין משהוּ בתיקוּן הבית וּלהנהיג איזה מסחר בבית? קמח, אוֹרז, דוֹחן, בוֹרית? וכי מה?… ה”ערילים" הרי לכך הם נצרכים… ממוֹן מעט יש, והשאר – עוֹד לא כלוּ כל הקצין! הרי אפשר יהיה להשׂיג גם בהקפה… כשיש מעט ממוֹן בכיס, הרי שאני! חי חי! ואוּלי מן הראוּי להתחיל באמת תיכף וּמיד ב“עסק”: אוֹמר ועוֹשׂה, חי חי! עכשיו לפני הקציר, האסמים נתרוֹקנוּ והאיכרים “נצרכים” גדוֹלים, ה?…

פניו שהיוּ עייפים מאוֹד, ועיניו ששמוּרוֹתיהן היוּ מידבקוֹת וּמתעצמוֹת, התחילוּ לאט לאט קוֹרנוֹת, וחיוּך נשתפך סביב שׂפתיו השזוּפוֹת והמרוּפטוֹת. בחדר שלטה דוּמייה, ורק נחרתה הכבידה של מַטיל וּנשימוֹתיהם של התינוֹקוֹת ניסרוּ בחלל. החלוֹנוֹת עדיין היוּ פתוּחים, ורוּח בוֹקר צוֹננת התכנסה וטיהרה את האויר. חרגי יוֹם נחוּ כה וכה והבליטוּ את האבק המתנשׂא ויוֹצא. לייבקי היה מוּטל במיטה, עטוּף בבגדיו, מהוּפך וּמכוּוץ, ראשוֹ כבוּש בזרוֹע המקוּפלת על הכר הדק.

שלמה חיים בדק בעיניו את כל החדר, והכוֹל נדמה לוֹ לפתע חדש וזר, אך יחד עם זה מלא חן. קרב על בהוֹנוֹת רגליו אל אשתוֹ וגחן עליה מתוֹך הבלטת הפנים, קרב אל המיטה, גח על התינוֹקוֹת ודוֹבב אילוּ הברוֹת קטוּעוֹת, מנחמוֹת. אחר התחיל בסידוּר הכלים, מחזיר הכוֹל על מקוֹמוֹ, מישר את העיקוּלים וּמתקן את השברים.

– פטוּר – מילמל הלאה ­ וּלואי, רבוֹנוֹ של עוֹלם, שתתקטענה רגליהם, כשם שקיטעוּ את רגליו של השוּלחן העלוּב הזה! צריך לקרוֹא את פילקוֹ הנגר… הוֹצאה מיוּתרת, אבל אין בכך כלוּם… כדאי… חי־חי, וּמַטיל מנמנמת לה, מנמנמת ואינה יוֹדעת את כל העוֹשר הרב שנתעשרתי, חי־חי! – בכל אוֹפן, דוֹמני, כדאי יהיה להימלך בה בדבר פתיחת החנוּת… סוֹף סוֹף אשה פקחית מַטיל, ראש מיניסטר! – והתינוֹקוֹת? אפשר –

הוּא טרם כילה לדבר, וּפּאולוֹ נראה בפתח הפתוּח. פניו היוּ גם עכשיו רחוּצים וּשליוים, שׂערוֹ הלבן למחצה מסוֹרק ותלוּי מסביב לעוֹרפוֹ, אך במקוֹם הפרוה לבש לגוּפוֹ מעיל קצר, שהגיע עד הברכיים, עשׂוּי בד לבן מבהיק, וּמשני פאתי הסדק שבאמצעיתוֹ מתוּפרוֹת גימוֹניוֹת אדוּמוֹת בדמוּת שלוֹש אצבעוֹת מפוּשׂקוֹת, וּבמקוֹם המצנפת השׂעירה לראשוֹ מגבעת של קש בת שוּליים רחבים, מוּרדים.

שלמה חיים נבעת קצת. נדמה לוֹ, שמצאוֹ מי בשעת קלקלתוֹ וסטרוֹ על פניו, אבל כרגע התאוֹשש, ונזדקר וטפף כנגד פּאולוֹ בקריאה:

– ברוּך הבא, פּאולוֹ! למה נתעלמת זה עידן ועידנים? חי חי! כמה קיצים, כמה חוֹרפים!

פּאולוֹ נשאר בשלותוֹ, הקיף את כל החדר בסקירה אחת, וּמשראה את הישינים, מיצמץ בעיניו מיצמוּץ כל שהוּא וענה בחשאי:

– די בּוֹז’י, שלוֹמקא!

וּכשהתקרב אליו יוֹתר לחש לוֹ:

– שלוֹמקא! באתי להיפרד ממך… היוֹם אני יוֹצא מכאן… לעוֹלם אני יוֹצא… הרי ידעת, שאין לי כבר כאן ולא כלוּם… הרי ידעת… הוֹלך אני אל כפר מוֹלדתי, אוּלי ירחמוּני קרוֹבי… רחוֹק קצת הכפר, על גבוּל פוֹדוֹליה הוּא שוֹכן, מרחק של ששים מיל מכאן, אך רגלי הזקינוֹת עוֹד ישׂאוּני שמה… הוֹ הוֹ, ישׂאוּני, שלוֹמקא!

שלמה חיים נתבלבל שוּב ורחמנוּת רבה מילאה את לבוֹ לסבא זה, שלעת זקנתוֹ אנוּס הוּא לכתת את רגליו ולתוּר לוֹ מקוֹם מנוּחה… הפשיל את עיניו הדלוּחוֹת, הכניס את קצה זקנוֹ לתוֹך פיו והתחיל כוֹססוֹ מתוֹך הידוּק שיניים עצוּם.

– וּמדוּע דוקא היוֹם, פּאולוֹ?

האיכר חייך במרירוּת דקה, כיעכע בגרוֹנוֹ וביאר בהטעמה:

– אין אני רוֹצה שיגרשוּני, שלוֹמקא! מחר אוֹ מחרתיים יבוֹא קירילוֹ עם בחוּריו ויגרשני, מבין אתה, שלוֹמקא? אין אני רוֹצה שיגרשוּני, מבין אתה?… בעצמי וּברצוֹני אלך לי, וּכשיבוֹא קירילוֹ להחזיק בבית, ימצא אוֹתוֹ פנוּי… וחוֹשב אתה, שלוֹמקא, שאני מצטער על כך? חס לי! רק קוֹץ אחד –

החיוּך נמחה כליל מעל פניו, שהיוּ באוֹתוֹ רגע נאצלים מאוֹד, וּבעיניו שנתארכוּ ביצבצוּ שתי דמעוֹת גדוֹלוֹת.

– רק קוֹץ אחד דוֹקר וּפוֹצע את לבי: כשאני מגיע בעצמי, שלא אראה שוּב את לייבקי שלך… נער זה קשוּר בי, שלוֹמקא! בחיי, שהוּא קשוּר בי…

אחר הפנה את עצמוֹ לכאן ולכאן ותר בעיניו הדוֹמעוֹת אחרי לייבקי, וּכשמבטוֹ מצאוֹ מוּטל במיטה, גבוֹ למעלה וּפניו למטה, נתקרב אליו ורצה לחבקוֹ, אבל בוֹ ברגע חזר בעצמוֹ ולחש מתוֹך רתיעה לאחוֹריו:

– הריהוּ מנמנם, השפּיר. אל תעוֹררהוּ, שלוֹמקא! הריהוּ

מנמנם, טי־טי… מנמנם, הגוֹזל… – הוּא הרכיב את כפוֹ הגסה על הכף הזעירה של הנער הישן ודוֹבב אל שלמה חיים:

– וחבל לי גם על ביתך, שלוֹמקא, אף בלי מַטלי יהא לי קשה… האמינה, שלוֹמקא, יהא קשה… אשה טוֹבה…

והעיף עין דוֹמעת על מַטיל המנמנמת אצל התנוּר.

וּשלמה חיים התפלץ מעוֹצר רחמנוּת, חוֹטמוֹ הקטן נזדעזע, מצחוֹ הגבוֹה נצטמצם וריסי עיניו התחילוּ מרפרפים. בא בדילוּג מלמטה למעלה, תפש בכפוֹ של פּאולוֹ והתחיל לוֹחצה וּממעכה בכל מאמצי כוֹחוֹ הדל, כשהוּא מגמגם:

– יש אב בשמיים, פּאולוֹ, יש… הוּא ירחם, הי־הי, ירחם. תזכוֹר את דברי שלומקא… הוא משקיף מן השמיים ורוֹאה…

הניח לוֹ והתחיל שוב פוסע בחדר אילך ואילך בעיניים מוּשפלוֹת, כוֹסס את שערוֹת זקנוֹ, וציציוֹתיו מתחבטות על מגפיו המחוּקים. שתיקה מעיקה וּמענה השתררה בבית, גם הנחרוֹת כמוֹ נאלמוּ, וּכשנשמעוּ, נדמה שהן מגיעות לכאן מעולם רחוק, בלתי נראה. פּאולוֹ עמד בקוֹמה זקוּפה, והדמעות זחלוּ על לחייו הקמוּטוֹת, ישרוֹת, צלוּלוֹת וּתכוּפוֹת. דוֹמה שרק עתה הרגיש בכל עוֹמקוֹ את צער הפרידה. בהרוֹת האוֹר נתפשטוּ וּמילאוּ כמעט את כל חלל החדר.

פּאולוֹ פשט את ידוֹ לשלמה חיים, הציץ רגע לתוֹך עיניו, וזה השפילן מיד לקרקע, הניח לוֹ מתוֹך נהימה טרוּפה וקרב אל המיטה, שחה על לייבקי הישן, פרש עליו את זרוֹעוֹתיו ורצה לחבקוֹ. הנער הרגיש בדבר מתוֹך שינה, נתהפך, פקח לרגע את עיניו המלוּפלפוֹת, נתלה בידיו הכחוּשוֹת על צוארוֹ של האיכר הזקן, ולאחר שזה לחצוֹ אל לבוֹ וּנשקוֹ – רפוּ ידיו ונשמט מתוֹך תנוּמה שנית על המיטה.

שלמה חיים ליוה אוֹתוֹ עד הדלת – וחזר על דבריו הראשונים:

– תזכוֹר את דברי שלומקא: יש אב בשמיים. הוא משקיף ורואה…

ז

עברו כשלוש שנים.

קוֹרוֹת אַלוֹנים שוֹפעוֹת מזוּמנים להיוֹת יסוֹדוֹת לבית, קרשי אוֹרנים מוּצקים למילוּי הכתלים, גזעים עגוּלים בקליפתם, שישמשוּ לאחר הקצעה עמוּדים לארבע הקרנוֹת, לחלוֹנוֹת ולדלתוֹת – כל אלה היוּ מוּטלים מוּכנים מבעוֹד חוֹרף, בשעה שהשלגים היו מרוּבים, והדרכים היוּ מתוּקנוֹת ונוֹחוֹת להוֹבלת משׂאוֹת. האיכרים היוּ אז חוֹזרים מן היער כשהם פוֹסעים בעצלתיים אחרי שתיים שלוש שלגיוֹת מחוּברוֹת יחד טעוּנוֹת גזעים ארוּכים, והם עטוּפים וּמכוּרבלים בפרווֹתיהם המדוּלדלוֹת, חוֹבטים יד ימין על כתף שמאל וּלהפך, וּגזיזי קרח כנטיפוֹת בדוֹלח מתנדנדים על שׂפמם המחוּפה כוּלוֹ כפוֹר לבן. וּשלמה חיים עמד על גביהם בשעת פריקה, מכוּנס בבוּרוּס חוּם, קצר וּמרוּפד מוֹך, שחידשוֹ עם כניסת החוֹרף, מיצמץ בעיניו, שהבריקוּ עתה כאֵלוּ של נוֹגש אכזרי, והיה מפקד, כשהוּא מתוּח ועוֹמד, וימינוֹ מוּשטה באויר:

– כאן,“חַמים”, לעבוֹדה! גדוֹלה עבוֹדה שמחממת את בעליה, ה־ה, (ה“חי־חי” שלוֹ, שהיה נפלט לשעבר מפיו בציוּץ של הכנעה שבשפלוּת, בטל לגמרי, ואת מקוֹמוֹ כבש “ה־ה”, שיצא לאויר במין גאוה שבהכרת ערך עצמוֹ…) המקדים לפרוק כאן יקדים לטעוֹן שם ביער… היוֹם קצר וּבלילה זאבים ביער… ה־ה!

הוֹאיל וּפרקוּ אלה את משׂאם והיוּ מנערים את כנפוֹת פּרווֹתיהם מן הקיסמים אגב נעימת קללה, הכניסם שלמה חיים אל ביתוֹ פנימה, שהיה ממוּלא עכשיו שׂקים של קמח ושל שיפּוֹן וּשאר מיני תבוּאה. בתוֹך הדוֹחק רחשה עכשיו מין חדוה שבחיים; אף התינוֹקוֹת העירוּמים עדיין כשהיוּ, בטל מַבּטם העלוּב והעמוּם והיוּ מציצים בערמוּמיוּת ילדוּתית פּיקחית. רק מַטיל לא נשתנתה כלוּם: אוֹתה מטפּחת עצמה שלראשה ואוֹתם החרמשים הכּהים שלמַטה מעיניה הרכּוֹת, אוֹתוֹ החוֹטם הבּכייני ואוֹתוֹ זיע השׂפתיים שאינוֹ פּוֹסק – הכוֹל כשהיה. שלמה חיים מזג לכל אחד כוֹס זעירה, וּמיד, לאחר “הרקתה”, חבט לכל אחד על גבּוֹ אגב ליגלוּג מטוּב לב:

– שתית, אחא, מלוֹא לוֹגמיך – לך הטל עצמך על גבי התנוּר לצד קוֹנעתך, ה־ה! לא יברח. יש על מי שתסמוֹך…

והאיכרים היוּ מנענעים בראשיהם, מחייכים מתוֹך אוֹנס ויוֹצאים זה אחר זה.

ועם כניסת האביב, כשהשלגים התחילוּ מַפשירים, וּבמגרש ניצנצוּ סימני עשׂבים, הזמין שלמה חיים את טרוֹכים הבּנאי – איכר חסוֹן וזריז, ער וּממוּלח, משוּלל קרקע וחי רק על גרזינוֹ – ועמוֹ עוֹד איכרים אחדים, מוּמחים למלאכת בניין, והתחילוּ בהכשרת החוֹמר. וּכדי שלא יצטרך להיטלטל בדירוֹת נכר, שעל ידי כך תקוּפּח פּרנסתוֹ, לא קיעקע את כוֹתלי הבית הישן, אלא בנה לוֹ מסביב את החדש והגדוֹל ממנוּ.

וּמשנשמעוּ מבּחוּץ טילטוּלי הקוֹרוֹת ודירדוּרי הקרשים, השחָזת קרדוֹם שׁוֹרקת וניסוּר מַשׂוֹר בצידה, והריח הרענן והחריף של שׂרף אוֹרנים התחיל בוֹקע וחוֹדר לפנים – התרוֹמם לייבּקי בתוֹך המיטה שבזוית הכּהה, דחה מעליו בידיו הכחוּשוֹת את הכּסת, הרחיב את נחיריו והריח־הריח, זקף את אוֹזניו והאזין־האזין לקוֹלוֹת העריבים הללוּ, שנדמוּ לוֹ עכשיו רחוֹקים וּנעימים מאוֹד.

במשך כל ירחי החוֹרף היה מוּטל במיטה זוֹ, דווּי וחסר אוֹנים, כאפרוֹח זה הגוֹסס בקרן אפילה בחשאי וּבאין רוֹאים. הטחב והסאינה התמידית והחדגוֹנית שבחדר מצצוּ את לחלוּחית גוּפוֹ נטפים נטפים. וּביוֹתר היתה מענתהוּ רוּח החדוה, שקיננה בביתם למן היוֹם ההוּא שיצא פּאולוֹ. על שוּם מה הם דצים כל כך? מה השׂמחה הקוֹפצת עליהם?… וּמשׂטמה כבוּשה, מכלה את הבשׂר ואוֹכלת את הנפש, פּיעפּעה ורתחה בוֹ בלי הרף… התינוֹקוֹת, אלה שכּריסוֹתיהם מגוּלוֹת, כשהיוּ מתקנטרים וּמתנצחים בשׂמחה בריאה וּפרוּעה שלא כרגיל, הרגיש בה כעין שׂמחה לאֵידוֹ… ורגש זה היה מַרתיח בוֹ את המַשׂטמה עד היסוֹד… וּבשעה שאביו היה מוֹנה מעוֹת, ממַשמש בשטרוֹת וּמצרפם חד אל חד ותוֹחבם בהנאה לתוֹך הארנק המעוּך, אז נאנס לעצוֹם את עיניו וּלהדק את שיניו בחריקה חנוּקה. כוֹח הסתכלוּתוֹ נתחדד מיוֹם ליוֹם. כשהוּא מוּטל במיטתוֹ, נים ולא נים, מסתכל ושוֹתק, היה תוֹפשׂ כל נידנוּד קל של הבריוֹת הנמצאוֹת לפניו, וכל זיע היה מגלה לוֹ את הירהוּר בעליו בטרם יעלה על הלשוֹן.

את אמוֹ חיבּב עוֹד כמקוֹדם, עדיין נראוּ בה כל סימני הצער ודאבוֹן הלב המיוּחדים רק לה. וּבשבת בשבת, כששלמה חיים הלך כמשפטוֹ להתפּלל והתינוֹקוֹת נתפּזרוּ לכל קצוי המגרש, והיא ישבה שוּב שׁחוֹחה על סידוּרה חסר הלוּחוֹת וּמנמנמת מתוֹך עייפוּת – אזי תקפה עליו שוּב התשוּקה לקרב וּלהילחץ אליה ולשפּוֹך לפניה את מרי שׂיחוֹ, וּברי היה לוֹ, שהיא תבין לריעוֹ, תלחצנוּ אל לבה החם ותנשקהוּ נשיקה סוֹלדת, אשר תערוֹף על הנשמה כטיפּת טל צוֹננת; אוּלם כשנזכר באבּא ושהכוֹל ברשוּתוֹ, נרתח דמוֹ וּמוֹחוֹ נחלש פתאוֹם, כאילוּ נשתתק, ושוּב היה מוּטל באוֹתוֹ המבּט העמוּם כאפרוֹח גוֹסס…

באחד הימים, כשמטיל היתה מטפדלת בעיסתה, השגיחה בברק שניצנץ לפתע בפני בנה החוֹלה, ונחפּזה אליו, כוּלה טבוּלה באבק קמח, פּרשׂה את זרוֹעוֹתיה החמוֹת וקראה:

– מה לך, בר בטני? הוּקל, הוּקל? כפּרת ראשך אהיה!

וּשׂפתה התחתוֹנה נשתרבבה והתחילה זעה ודמעוֹת גיל גדוֹלוֹת עלוּ בעיניה. וּבאוֹתוֹ הבוֹקר חתלתהוּ בגלימה ישנה והציגתו ליד החלוֹן, “שיראה בני אדם עוֹסקים ב’מלאכה שלוֹ' – ויגיל התינוֹק!”

כּיפּת הרקיע היתה כחוּלה מאוֹד ולהקוֹת עבים צחוֹרוֹת נגרפוּ למרחקים במהירוּת יתירה. שטחוֹ של המגרש היה כבר ירוֹק ברוּבּוֹ, ורק במקוֹמוֹת השקערוּריים נשתייר עוֹד שלג מלוּכלכך וּמנוּקב על ידי קרני החמה. אַמַת המַים שבאמצע המגרש היתה מליאה על גדוֹתיה, מתנַפּחת וסוֹאנת, מעלה רצים דלוּחים וּבוֹלעתם בנשוֹב בה הרוּח. סנוּנית פּרוּשׂת כנפיים וארכת זנב גזרה את האויר המטוֹהר בטיסה אלכסוֹנית מלמעלה למַטה, התיצבה על רגב בודד והשתדלה למלאוֹת מַקוֹרה טיט, אבל הרוּח הגבּיה את אברוֹת המשי שלה והדפה ממקוֹמה. זכרי האַוָזים הלבנים טפפוּ בוֹדדים וגיעגעו, קפדנים וּמרוּגזים, כאברכים הללוּ שניטלוּ נשיהם ללידה. רוּח קריר נשב מצד היער והיה מהפּך ביוֹנקוֹת התדהר החשׂוּף וּמיליל ברוֹגז כבוּש. לפני הבית היוּ מוּטלים בערבּוּביה מעשׂי יער ממינים שוֹנים. איכרי אחדים במכנסיים רחבים, מתקפּלים לרוּח, היוּ כפוּפים על הקוֹרוֹת, מנוֹפפים את קרדוּמוֹתיהם המבריקים וּמשקיעים אוֹתם בבשׂר העץ הלבן והרענן. טרוֹכים זה, שׁשׂפמוֹ השחוֹר והדק עשׂוּי אֶל על, כשני פתילים דקים, ניצב בקוֹמה זקוּפה ואַמַת הבניין בידוֹ, מזרז את הבּנאים בהלצוֹת מחוּדדוֹת, וּשלמה חיים עוֹמד על תלוּלית של עפר תחוּח שקוּע בהירהוּרים. הרוּח מניף את פּאוֹתיו, מבדרן וּמרקידן מעלה וּמטה, והוּא מכרסם את קצה זקנוֹ וּמרטן לעצמוֹ. אחר כך זז ממקוֹמוֹ והתחיל מוֹדד את סביבוֹת הבית, כשהוּא מדלג בזריזוּת על בוֹרוֹת וחפירוֹת.

כל אוֹתוֹ היום לא מש לייבּקי מעם החלוֹן: כל מה שנתהוה עכשיו במגרש נדמה לוֹ חדש בתכלית החידוּש, כל נקוּדה זעירה שבזעירה עיכּבה את מבטוֹ וליבּבתוּ בלי חוֹק, ורק כשנלאוּ עיניו משפעת האוֹר הלבן, עיצמן וכיון את פניו הצוֹמקים כלפּי סילוֹן האויר הצוֹנן, שזלף לתוך החדר בעד פּרצת הזגוּגית, והזכיר לוֹ את ריח הנהר ביוֹם קיץ. וּכשפנה היוֹם וּמלאכת הבניין נעצרה, לקחתוּ מטיל בזהירוּת חמימה והשכּיבתוּ שוּב במיטה, כיסתהוּ יפה ואמרה אגב הפשילה עיניה למעלה:

– ברי לי, שזכוּתה של סבתא מיריל תעמוֹד לי והילד יבריא; ברי לי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, כשם שעכשיו בין השמשוֹת!

וּבעצם ניכּרוּ בגוּפוֹ של לייבּקי סימני הבראה: תאבוֹנוֹ גבר במידה מרוּבּה, לחייו התחילוּ מַורידוֹת וּמעלוֹת בשׂר, וירידוֹתיו מן המיטה נעשׂוּ תכוּפוֹת. וּכשהימים נתחממוּ יוֹתר, והמגרש נתברך שוּב בעתרת חמוּדוֹתיו, היה לייבּקי יוֹצא לחוּץ, נשען באחת הקוֹרוֹת וזן עיניו במלאכת הבּנאים הזריזים. עמוּדי הכתלים היוּ כבר זקוּפים ועוֹמדים, ורק הקרשים טרם הוּכנסוּ לתוֹך חריציהם הרעננים. וּבערב, כשירדה אפלוּלית דקה על המגרש, והלבנה הפּגוּמה משהוּ היתה מכסיפה את מערוּמי העץ, היתה הדירה הישנה שבפנים מציצה כלפי חוּץ, כחוּרבת קדוּמים אחוּזה בזרוֹעוֹת כשפים. מגוּפי הקרשים וקוֹרוֹת האוֹרנים ביצבצוּ עכשיו בחַמַת הצהריים רסיסי נטף כתוּמים ונמסים, והגרזינים המלוּטשים היוּ צוֹחקים בזוֹהר מסַנור בידי מניפיהם, שבבים וּכפיסים היוּ מתגוֹללים על הקרקע השחוֹרה וּנסוֹרת דשינה היתה פזוּרה על גביהם, וכפּוֹת הרגליים היחיפוֹת היוּ מידבּקוֹת בה.

הללוּ היוּ מוֹשכים את לבוֹ של לייבּקי וכל הימים היה נשאר בחוּץ. האויר הטוב והיסח ההירהוּרים החזירוּ לוֹ במקצת את בריאוּת הגוּף, וחדוַת החיים התחילה נאחזת בלבוֹ כשלהבת בפתילה מפוחמה. אף מטיל, משראתה את בר בטנה, שהוֹלך הוּא וּמבצר לוֹ שוּב מעמד בעוֹלם הזה, נעשׂוּ רחמיה כמַעיין המתגבר והיתה מַשפעת לוֹ מכל מאכלי מעדנים. בבוֹקר שלחה בידי אחת הילדוֹת אפרוֹח רך אל השוֹחט בעיירה והיתה מכינה לוֹ “כּף מרק מתוֹק כדבש”, הגמיאתוּ חלב עז כתוֹם מדשן וּמשדלתוֹ בדברים חמימים שיאכל ויבריא. שהרי עליו להתחיל בסוֹף הקיץ להניח תפילין. ו“הנחת תפילין כוֹח גברא היא טעוּנה…”, ובשעת אמרת הדברים האלה כיוצוּ הדמעוֹת את גרוֹנה: "תוֹלעת תשוּשה כזוֹ… חבילת עצמוֹת יבישוֹת, שרק עוֹר דק קרוּם עליה… גדוֹל כגרוֹגרת דר' צדוֹק – וּכבר הוּא בן שלוֹש עשׂרה וּבחזקת גבר, כּפּרתוֹ אהיה!… ושוּב נקב את מוֹחה יאוּש שחוֹר: “שמא אין עוֹד תקוה לשבר כלי זה?”… אך הלב, לב אֵם, התנחם מיד והטיפוּח נמשך בלי ליאוּת.

וגוּפוֹ של לייבּקי השבּיח יוֹתר ויוֹתר.

עד שתיקבע רצפת הקרשים ויוֹעמד התנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת (בפעם הראשוֹנה זכה בית במגרש לתנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת…) התגוֹרר שלמה חיים עם משפּחתוֹ בדירתוֹ של הילקוֹ בּרזוּק, זוֹ שעמדה בירכתי המגרש מנגד. הילקוֹ חב לשלמה חיים חוֹב הגוּן, ועל כן כשנצטרך זה לדירה ארעית, הצטמצם האיכר עם בני ביתוֹ לתוֹך זוית אחת, ואת השאר פינה בשביל מיטיבוֹ. הדוֹחק היה כאן גדוֹל וזוֹהמה עוֹלה עליו: איקוֹני ה“קדוֹשים” היוּ מטוּשטשים וּמכוּסים צוֹאַת זבוּבים צפוּפה, הכתלים היוּ נוֹטים וטיחם מחוּק

וּשלוּליוֹת של שוֹפכין וּמי רגליים מילאוּ את משקעי הקרקע השחוֹרה. חזרזירים שדוּפים וּשקוּעי כרס, מזי רעב וצעקנים, היוּ מתפּרצים פעם בפעם לתוֹך הדירה, מתדחקים בינוֹת לתינוֹקוֹת וּמחטטים בפימוֹתיהם הרטוּבוֹת אגב חירחוּר מחריש אוֹזניי וסילסוּל חוּט זנבם הלבן, והתינוֹקוֹת אף הם היוּ צוֹוחים ככרוּכיוֹת, כשהם מגינים על עצמם בידיהם העירוּמוֹת. מַטיל קיללה את יוֹם היוָלדה על שהכניסוּה לתוֹך “גיהינוֹם” שכזוֹ, וטפחה דברים כלפּי בעלה על שהתחיל בכלל בבניין בית חדש. אך שלמה חיים לא חלשה, חלילה, דעתוֹ משׂיחת אשתוֹ והיה מתחכּם:

– שטיה שלי! אמת, בקיאה אַת בעסקי עיסה, לכל הדעוֹת, אך מה לך אצל עניין שניתן לגבר? ה־ה, שמא תחַוי כבר דעה בדבר מינוּי רב דמטא?

האדימה מטיל מתוֹך עלבוֹן ונתלחלחוּ עיניה. שלמה חיים ריכּך את קוֹלוֹ יוֹתר:

– וכי מה, שטיה? לדוּר במכלה כזוֹ ניחא לך? הרי עכשיו יהא לך היכל רוֹזנים ועוֹד לקבּוֹל אַת צריכה?… וכי שׁיערת לפני שלוֹש שנים, שלעת כזוֹ נגיע לידי כך… צאי ולמדי, שטיה, כמה גדולים חסדיו של הקב"ה… רצה לזכּוֹת את הקבצן שלמה חיים ושיגר לוֹ את מלאָכוֹ בדמוּת פידקוֹ, ה־ה! אין מה לקבּוֹל, מַטיל, בעוֹד עשׂרה ימים נהיה בביתנוּ, ואז –

רוּח שטוּת נכנסה בשלמה חיים באוֹתוֹ רגע, הוּא שילב את זרוֹעוֹתיו על גזרת אשתוֹ המלוּכלכת ורצה לרקד עמה בתוֹך בית האיכר, אבל בוֹ ברגע נפגש במבטוֹ הקם של בנוֹ בכוֹרוֹ, נתבייש ויצא.

ולייבּקי, אף כי קרוֹב היה ל“בר מצוה”, עדיין פעוּט היה כמקוֹדם, אלא שחטוֹטרתוֹ נתבלטה על גבּוֹ יוֹתר. לסתוֹתיו העלוּ אמנם קצת בשׂר, אבל ירקוֹן הרזוֹן היה ניכּר בהן, ועיניו נעשׂוּ משוּנוֹת ועמוּקוֹת – עיניים, שבשעת הסתכלוּת בטל הגוּף שהן קבוּעוֹת בוֹ, ורק הן לבדן נשארוֹת כמרחפוֹת בחלל ריק, ונדמה, שאיזה כאֵב עתיק, בן דוֹרוֹת רבים, כבוּש בתוֹכן. שלוֹש שנים היתה נפשוֹ כנתוּנה בצבתוֹת מלוּבנוֹת עד שאוּכּלה כליל, וגם עכשיו כשקם הגוּף קצת לתחייה מתוֹך שכחה, נשארה הנפש רצוּצה וחסרת ליח.

כל הימים היה מצוּי במקוֹם הבניין, מסתכל בעיוּן בעבוֹדתם הזריזה של הבּנאים ומעיז לפעמים לאחוֹז בעצמוֹ בגרזן הכבד ולחטוֹב בגזר עץ לשם חטיבה בלבד, אך מיד היה מתיגע וּקנה נשימתוֹ כמוֹ נסתם, ואז היה טרוֹכים משטה בוֹ וּמשלחוֹ לאכוֹל אִטריוֹת עם מרק דגים, והאיכרים היוּ מזדקפים וּממַלאים צחוֹק פיהם, צחוֹק פּרוּע וטיפשי, וזוֹרקים בוֹ שבבים דקים אגב סינוּן_

– אַ־קוּש, אַ־קוּש! אֶל הלוּל!

אבל על אלה לא התמרמר כלל, להפך, אלה שיעשעוּהוּ וּבכל שעת שהוֹתוֹ ביניהם היה שוֹכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ, מתבוֹנן לכל הנפת גרזן ונהנה מזה. ורק כשחזר לבית אבא ונפגע באוֹתה הרחישה והזוֹהמה, סלד בוֹ הלב ולרגע ברגש מַשׂטמה.

ביוֹם ה' שלפני “שבת סליחוֹת” העתיק שלמה חיים בעזרת סוּסוֹ הקירח של הילקוֹ כל כליו ורהיטיו לתוֹך ביתוֹ החדש. פניו היוּ נהירים באיזה אוֹר עילאי וידיו הרזוֹת היוּ עוֹסקות במרץ וּבכוֹח, חוּץ לדרך הטבע. איזה כשרוֹן מיוּחד נתגלה בוֹ באוֹתוֹ יוֹם: הוּא היה רץ מזוית לזוית, מסיע כל דבר ממקוֹמוֹ וקוֹבע לוֹ מקוֹם אחר, מתרחק אחוֹרנית וּמסתכל מתוֹך עצימת עין אחת, אם כּיון כבר לנקוּדה אחרוֹנה. פעם בפעם אץ אל החנוּת (הבית החדש נתפּלג לשני חצאים, בחצי הימני, שבניינוֹ נגמר תחילה, היתה חנוּת ושלט על גבּה, וּבחצי השׂמאלי היה חדר אחד גדוֹל מחבירוֹ – הקטן ממנוּ בצידוֹ – ששימש חדר ילדים וּמבשלות כאחד), מביא ווי ברזל חלוּדים וקוֹבעם בשבר ברזל בכתלים הלבנים, כשהוּא מכוין שלא יחטא חלילא, לשיווּי המידה, ואף על פי כן חטא וחטא. מַטיל טילטלה מלוֹא הסינר כלים קטנים, מטפּחתה שמוּטה וּפניה טבוּלים בזיעה, שלוֹשה תינוֹקוֹת כרוּכים אחריה,

אחוּזים בשׂמלתה וּמצעקים, והיא מקללתם וּבוֹעטת בהם מייאוּש לאחוֹריה, וּכשנכנסה לתוֹך החדר צנחה על האיצטבה שליד הכיריים, הרפתה מן הסינר ונתידרדרוּ הכלים לקרקע בקוֹל רעש גדוֹל. נחיריה התרחבוּ וּשׂפתה נזדעזעה:

– דירה, הרי לך דירה חדשה!… וּמה, למשל, הייתי חסירה בדירה הישנה?… לדידי היה ניחא גם כך… וּבכלל אין אני יוֹדעת אילוּ טוֹבוֹת הגיעוּ לך מכל העוֹשר שנתעשרת… שׂכר ועוֹנש בצידוֹ… ניתן לך ממוֹן וניטלה בריאוּתוֹ של בנך… נוֹח היה לי שלא יתרגש עלי גם זה וגם זה… והאמת אגיד לך, שהיית אכזר, אכזר מגוּנה… לא די שלא חסת על ה“ערל” הזקן, אלא עוֹד סייעת לרעתוֹ… עוֹד סרסוּר לדבר מצוה כזה היית צריך להיוֹת… ועכשיו מש“נתחממת” קצת, הרי מיד דירה. קטנה היא! “לא נאה”… לענייני הקפה"… אין אני יוֹדעת מה הטוֹבה שתגיע לך מזה, שיהא נאה ויהיוּ מקיפין לך… באמת אשה פשוּטה אני ואיני יוֹדעת “חכמוֹת”, אבל לבי אוֹמר לי, שכּל זה הוּא רק “מעשׂה שׂטן”, ואני מהססת, שלמה חיים, אני אוֹמרת לך שאני מהססת!… הלואי שאתבּדה! הלב יוֹדע לפעמים יוֹתר מן הראש…

שלמה חיים, שעמד כל שעת טענוֹתיה של אשתוֹ ליד הכּוֹתל והקשיב, שוֹתק וּמרוּכּז, כששבר הברזל בידוֹ, קפץ לפתע ממקוֹמוֹ כנכוה ברוֹתחין, פּאוֹתיו וּזקנוֹ סמרוּ מתוֹך חימה, עיניו האדימוּ וכל יצוּריו ריתתוּ:

– להשבּית את שׂמחתי אַת אוֹמרת? הגידי! להשבּית את שׂמחתי?… את גוּלגוֹלתך ארוֹצץ אוֹ אשׂים קץ לחיי… מה אַת רוֹצה?… הגידי, טיפשה! בבכי אַת חוֹנכת לי את הבית, בבכי?… למה אתם יוֹרדים לחיי, הַא? אַת וּבנך – שׂוֹנאים אתם אוֹתי בנפש… לדמי אתם צמיאים, קטלנים!… ואני – למי אני עמל? לכם אני עמל, ממזרים!…לך, טיפּשה!… מחרתיים “חנוּכּת הבית” ואַת להשבּית את שׂמחתי אַת רוֹצה?… הבית שלי הוּא, אני בעל בית כאן… אני גוֹזר עליך שתיאָלמי… הי־אָל־מי!…

זוֹ היתה הפעם הראשוֹנה למטיל, שראתה ושמעה את בעלה כך. פניו היוּ דוֹמים לפני שד, עיניו בלטוּ, ריר עכוֹר נזל מתוֹך פיו הפּעוּר וזחל על זקנוֹ המבוּדר. היא נבעתה מפניו ונתכּנסה לתוֹך קרן זוית, שלייבּקי ישב בה, לפתה את גוּפוֹ הצנוּם ולחצתוּ בכל כוֹחוֹתיה. אף התינוֹקוֹת נצטמצמוּ בזויוֹת והציצוּ משם רוֹעדים וחיורים.

שלמה חיים פסע זמן מה בחדר ועם כל פסיעה ניכּר היה, שכעסוֹ פוֹחת והוֹלך, למשל, דרך החוֹטם הוּא מתנדף, וּכשפּג לגמרי, נתקרב אל מטיל ודיבּר אליה כבר בהכנעה של פּיוּס וּבחיוּך מר:

– מטיל! כיצד כתוּב שם – ב“פרק”? הא? “הזמן קצר והמלאכה מרוּבּה”… הרי צריכים להתקין איזוֹ סעוּדה… לשבּת רוֹצה אני להזמין את ה“קלוֹיז”… בעיקר הדבר, מטיל, הרי צריכים לחנוֹך את הבית… הרי יהוּדים אנוּ… כלוּם אפשר שניכּנס בלי חנוכּת הבית?…

מטיל נאנחה ונתפּייסה והתחילה מטפּלת בסידוּר הכלים מתוֹך דמיעת עיניים שאינה פוֹסקת. התינוֹקוֹת יצאוּ ממקלטיהם והתחילוּ מסייעים לאמא, נבעתים ושוֹתקים, ושוֹלחים פעם בפעם מבּטי חשד לצד אבא.

ח

לייבּקי היה מוּטל פּרקדן בפישוּט ידיים ורגליים על תלוּלית ירוּקת דשא שעל חוֹף הנחל. בתוֹך הגלים הקטנים, הירקרקים והפּזיזים, השתקפוּ קרעי עננים קלים, כתימרוֹת עשן לבנוֹת שנפלטוּ מקנה רוֹבים ענקי, והיוּ עוֹלים ויוֹרדים עם כל זעזוּע המים. חרגוֹלים גבהי־כרעיים ניתרוּ בחוּצפּה מעל פני המים כנגד העשׂב שבּיבּשה ונרתעוּ לאחוֹר, וּפעוּטי דגים פּתלתּוּלים החליקוּ על גבי הגלים, מתגלים ונבלעים, מתעלים ושוֹקעים. מן הסוּף, שהתחיל כבר מתכּרכּם קצת, הגיע רישרוּש מלא נעימוּת שאננה ונתן דמוּת לריח הערב שזלף מעברים. במרחבי הכּרים הכסוּחים היוּ מפוּזרים כה וכה ציבּוּרי שחת, שנייה לכיסוּח, מוּקפים ערפילים כחלחלים ודקים כמשי, נוֹגעים ואינם נוֹגעים, ודוֹמה היה, שהם שקוּעים בהקשבה של דביקוּת לפיטפוּט המים הבוֹקע ועוֹלה מטחנתוֹ של גאבליצקי, ששכנה במדרוֹן, ורק ראש גגה המזוּפּת הסתמן מתוֹך האפלוּלית שבתחילת בין השמשוֹת. האוֹפק הצפוֹני הכחיל בענניו המתוּללים, שירדוּ בשיפּוּע כמסכּים כבידים ונבלעוּ אי בזה מעבר לכדוּר הארץ. החמה, ששהתה במערב ולא שקעה עדיין, היתה מסננת את קילוּחיה הארגוָניים מבּעד להררי העבים, ואלה היוּ נשפּכים לכל הצדדים וּמגונים מגדלוֹת וציבּוּרים של אש לוֹחשת תלוּיים על בלימה, וּלרגליהם מלמַטה נסרחה לאוֹרך, כשוֹבל ארגמן, עב עגוּלה, שקיבּלה את זיוָה ממקדש היוֹפי שלהט מלמַעלה. היער, שנימנם במרחק מועט, היתה תחתיתוֹ נראית כמאוּבּקת באבק צהוֹב, והגזעים החסוּנים, המפוּצלים והמבוּקעים, שיווּ עליו איזה נוֹי קדמוֹן, והוּא היה יוֹנק בצמא את זרם הנחל אל קרבּוֹ. מלמעלה היה מסוּבּך וּמלוּכּד לחטיבה אחת ירוּקה, שרק זעיר שם זעיר שם פּיזזוּ עליה בהרוֹת אוֹר כחלחלוֹת מלאוֹת גיצים, כגילוּיי רז טמיר, ועדוֹת בני הכנף, שהיוּ חבוּיוֹת בתוֹכוֹ, פּצחוּ ברינה קוֹלנית, כמבקשוֹת להסיח את העין מן הקוֹדש: פּת־אים! אל תסתכלוּ, אין כאן כּלוּם, כּלוּם"… אבל דוקא אזהרה אילמת זוֹ מרתּקת את העין עוֹד יוֹתר… כמוֹ נשמעוּ נשימוֹת ארוּכּוֹת וּספוּגוֹת אוֹשר עגמוּמי, כנשימוֹת שלפני פרידת אשה נאה…

התלכּדוּת הגוֹנים השוֹנים עם הקוֹלוֹת הדקים נעשׂתה עם כל רגע ביתר עזוּז וּמהירוּת. הלב נמשך לצד אחר, והעיניים הרטוּבּוֹת צפוּ למרחקים רבים. איזוֹ נימה צעירה, תינוֹקית, רעדה במעמקי הנפש, וגעגוּעים אילמים פּיעפּעוּ מלגוֹ… כנפי ענק אדוּמוֹת צמחוּ מאיזה עבר והלבּינוּ מתוֹך התקרבוּת בּזקית, נטלוּ את הנשמה הקלילה ברכרוּכית אֵם וטילטלוּה מתוֹך גיפּוּף מלא אהבה מעלה, מעלה… – – –

וכן ירד הערב על לייבּקי על שׂפת הנחל ההוֹמה.

בחדר היוּ כבר קצת סדרים, ורק על רצפת הקרשים החדשה התגוֹללו עוֹד, בין כתמי סיד גדוֹלים, כלים ושברי כלים. העששית הקטנה והמפוּיחה טיפטפה מעל השוּלחן אוֹר קלוּש לתוֹך החלל, הכתלים היה סידם החדש מַבהיק מתוֹך לבנוּנית כחלחלה ועל הסיפּוּן נראוּ משיחוֹת גסוֹת של המברשת. הזגוּגיוֹת היוּ כחוּלוֹת לילה, וּכמוֹ מזימת שׂטן סוֹדית חייכה מעליהן. זבוּב נפוּח התלבּט בזוית ריקה בזימזוּם של יתמוּת. במיטוֹת הסתוּרוֹת היוּ מוּטלים גוּפי התינוֹקוֹת, אלוּ הפוּכים ואלוּ כרוּכים. מטיל היתה מחצית גוּפה מוּנחת על השוּלחן, כבוּשה בסינר הפּרוּשׂ. אף הגה לא השמיעה, רק כתיפיה נתכּוצוּ ונתרחבוּ לסירוּגין והעידוּ על הסינר, שהוּא סוֹפג אל קרבּוֹ דמעוֹת… שלמה חיים עמד נשען אל זיז החלוֹן מעוּוה פנים והיה כּוֹסס את שׂערוֹת זקנוֹ, אגב חיטוּם חסר טעם.

כבר הגיעה חצוֹת הלילה והנער שיצא עדיין לא חזר!… האיכרים שבמגרש לא נתקלוּ בוֹ בשוּם מקום. וּמַטיל, היה הפּחד מהבהב בעיניה ולבה מרתת: ילד חוֹלה… מהלך כל הימים ולבוֹ בל עמוֹ… והגבּאים של השם יתבּרך מחזרין אחריה תמיד, מיוֹם שעמדה על דעתה, וּמבקשים הזדמנוּת להיפּרע ממנה… תמיד לבה חרד לאסוֹן האוֹרב… מי יוֹדע!… מי יוֹדע מה קרה!…

וּבשעה שגוּף האֵם העייף נם תנוּמה טרוּפה והדמיוֹן היה רוֹקם מקרי זוָעוֹת והלב שיוַע מן המיצר לעזרת היקר לוֹ, היקר מכּל יקר, וּבקרב האב היתה מתוּחה נימה של דאגה מהססת ועוֹרגת, - נפתחה הדלת בבהלה, ויצוּר קטן פּרוּע שׂיער, גדוֹל עיניים ומעוּקם פנים, התפּרץ לתוֹך החדר והיה גוֹחן ונזקף חליפוֹת, נוֹהם וצוֹחק וּמוֹחה דמעה בכף יד קטנה. מַטיל זינקה ממוֹשבה גם היא בנהימה טרוּפה, עיניה פקוּחוֹת וּזרוֹעוֹתיה פשוּטוֹת, אך לפתע סלדה לאחוֹר וכרעה תחתיה באנקת שבר…

וּשלמה חיים, שהתנער ממחשבוֹתיו, נעץ אצבעוֹתיו בעוֹר הלחָיים, הפשיל את ראשוֹ למעלה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך, כבוֹרח מפני הרוּח הרעה שבאה אל ביתוֹ.

---

מֵיטָה

מאת

אשר ברש

א

בצלע הגן, תחת תפּוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשׂאי עלים קטנים ותפּוּחים גדוֹלים, אל גדר לבינים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקוּבים ומשחירים, רחבה מלמַטה, והוֹלכת וצרה מלמעלה, כעין אוֹהל. בתוֹך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוּטלת בפישוּט ידיים ורגליים – הריבה מייטה.

מסביבה התגוֹללו תפּוּחים ואגסים מתוּלעים ורקוּבים לחצאים וּלשליש, וּזבוּבים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוּב. בפינה נח סוּדר מלוּכלך ומרוּפּט, מקוּפּל בדומה לאיזו חיה מנמנמת: תחת סוּדר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילוֹת הצוֹננים למען יחם לה.

חתוּל, זקן מוּפלג, מטוּשטש הגוֹן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוּך תמיד אחר השינה, היה רוֹבץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשׂוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאוה בעוֹרוֹ באצבעוֹתיה הנפוּחות והאדוּמוֹת.

בלילה כשהיה מטפטף גשם בתוֹך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוֹסע בין השיחים, מרשרש בעשׂבים ומתקרב אל המלוּנה, אז היתה מייטה מַתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהוּ את ראשה, עוֹשה אוֹזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוֹע נפילת כל טיפּה וטיפּה בפני עצמה, ואינה מַצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקוֹל המוֹנוֹטוֹני המתהלך בחוּץ וכל עצמוֹתיה רחפוּ. אז, כמתוֹך החלטת פתאוֹם, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כוֹרכת את זרוֹעוֹתיה סביב ראשה פּרוּע השיער וּמהדקתן היטב היטב על האוֹזניים וּמתאַמצת להירדם, מתוֹך נשימה כבידה לתוֹך הקש.

ויש שבחצוֹת הלילה עם קריאת הגבר הראשוֹנה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוּף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוֹחן וּמדליק בתוֹכה גפרוּר, וּפתאוֹם הוא מתחיל מכה באגרוֹפו על הקרשים וצוֹוח:

– נ־בי־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעוֹלם! כך אַת שוֹמרת על הוֹני ואוֹני?… הכוֹל הוֹלך כאן לטמיוֹן ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־בי־ –

היתה נשמעת גניחה משוּנה ונהימה שרוּקה, נהימה בוֹרחת לזוית, ואחריה נשמעוֹת בעיטוֹת וּמלקוֹת, בתערוֹבת קללות וצוָחוֹת חנוּקוֹת. ואוּלם כעבוֹר רגע שוּב נשתתק הכוֹל, וּבן האדם המכוּרבּל בשׂקוֹ היה מתרחק מכאן, כשהוּא משרך דרכוֹ בין האילנוֹת המַשירים רסיסים צוֹננים, וּלפעמים גם פרי כבד לתוֹך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה“חצר”. הוּא היה יוֹשב ושוֹמר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיוָכח, אם הבת מַשגחת כהוֹגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

ב

עם הנץ החמה, היתה באה דבוֹרה, האֵם, בלוייתוֹ של איציק, נער כבן שתים עשׂרה, אדוֹם לחָיים מלוּכלכוֹת, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרוּעים על ברכּיו – שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטוֹל את הפירוֹת, שנשרוּ בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוֹקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקוּ הסלים והוֹעמדוּ מסביב למלוּנה, ועל ידם הוּטלוּ השקים – הוֹציאה דבוֹרה מתוֹך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוּחים כרוּכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

– באחד “תסתוֹם את פיה” של “הנבילה” והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוֹד מה… הוֹי הטרדוֹת, הטרדוֹת! יוֹמם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוּחה. וּכבר אפסוּ הכוֹחוֹת. הרגליים מליאוֹת מחטים. אוּלי כשתעבוֹר עוֹנת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוֹב בעוֹל…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוֹך המלוּנה, תפשׂ בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוּצה, כשהוּא חוֹרז כנגדה: “הי־הי, קוּמי, צאי, וּפה אַל תפצי!” השמיעה מייטה צָוחה, וּדבוֹרה נחפזה אליה והתחילה צוֹבטת אוֹתה וּמקללת:

– וּלואי שתרוּמי תוֹלעים כתפּוּחים הללוּ המתגוֹללים סביבך! ראוּ נא! ה“ילד” חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התיפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אוֹזניים בקוֹלוֹתיה. וּלואי שתתחרשי, ריבוֹנוֹ של עוֹלם, לעוֹלם וָעֶד!

– יהי כן, אמן ואמן! – מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשוֹ מתוֹך גיחוּך חצוּף.

כשמילאוֹ את סליהם והלכוּ לדרכם, בא מוֹטיל – ו“שבט מוּסר” בידוֹ, סוֹקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

– לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוֹך עצלוּת, התעטפה בסמרטוּטיה, יצאה מתוֹך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסוֹן על אביה מתוֹך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוּכן להצלפה.

ג

ליד ערימה של תפּוּחים ירוּקים, צהוּבּים ואדוּמים, כוּלם רטוּבּי טל, מעוֹרבים בעלים ושברי יוֹנקוֹת, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסוֹת, היחיפוֹת, כשהיא נוֹטלת תפּוּח תפּוּח בידה, מסוֹבבתוֹ וּמתבוֹננת בוֹ מקרוֹב, מקנחתוֹ בשׂמלתה וּמוֹרידתוֹ בזהירוּת מרוּבּה לתוֹך חיקה, כמוֹ שלימדה מוֹטיל.

וֹכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנמנמים והתפוּחים אדוּמי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם – אז מפשילה מייטה את ראשה למרוֹם וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתו קצת לבין האילנוֹת, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח וּמשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יוֹתר ויוֹתר, עד ירכתי הגן. נתגלה על שׂפתוֹתיה הדשינוֹת והבוֹלטוֹת גיחוּך טיפּשי, מתוֹעב, נשתפּך על פניה הירוּקים־כתוּמים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח ומתרוֹמם מרוֹב הנאה. ברגע ההוּא תקף עליה החשק להוֹציא מגרוֹנה צוָחה שרוּקה ובוֹקעת, שתתגלגל בין האילנוֹת עד קצה הגן, עד גדר הלבינים הגבוֹהה, אך משזכרה את שבטוֹ של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוּחים.

כשהרגישה שאבא התרחק, קמה והתחילה מהכלת אל תוֹך הגן.

על עץ גבוֹה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלוֹ מרוּבּה, ישבוּ שני “שקצים” וקטפוּ אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוּף וזוֹחל וּמקבץ את הפירוֹת לתוֹך הסל. ראוּ ה“שקצים” מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הוֹלכת וקריבה אליהם, התחילוּ מתעותים ומתנענעים מתוֹך צחוֹק כשהם קוֹראים: “קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!”, וּמטר אגסים ניתּך באלכסוֹן כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשוֹ והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינוֹ האחת עצוּמה, וכיון שה“שקצים” לא שמעוּ לוֹ, נתמלא לבוֹ חימה רוֹתחת וכל איבריו התחילוּ מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמיהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצוֹעק:

– מה? ליד הערימה “חוֹלה” אַת “לסרוֹח”, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה“ערילים”… וּלואי, שיימשכוּ בני מעיך מקרבך, נ־בי־לה!

נשמעה שוּב לרגע אותה הנהימה המקוּטעת והחנוּקה, כשהיא מתגלגלת וּבוֹרחת במוֹרד הגן, רפתה ונשתתקה.

ד

יוֹם יוֹם לפנוֹת ערב היה צוֹלע וּבא אל הגן מַטויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, “ערל” גס וטיפּש, שמחמת בריאוּתוּ הבּוֹצצת קשה לעמוֹד על מספר שנוֹתיו: לסתוֹתיו שמינוֹת וּתלוּיוֹת כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתוֹ העליוֹנה משוּסעת וּמגלה שן גדוֹלה. מַוטיי היה “גולם החצר”: נשמע לרצוֹן הפקידים ועוֹשׂה כל שליחוּת. משפשף בזחילה על גחוֹנוֹ את הרצפוֹת, מכבּד את ה“חצר”, מתקן את הגדירוֹת, מנקה את המחראוֹת, צד דגים באגם, מחזיק את סוּסוֹ של הרוֹכב, וּבימוֹת הקיץ היוּ משלחים אוֹתוֹ גם לבער את “הזוֹהמה, שמפיץ הז’יד” בתוֹך הגן. ועל כן היה מַוטיי בא וּמַגוֹבוֹ בידוֹ ואחריו נגרר “קרוּק”, כלב ציד שחוֹר, זקן וּשׂבע ימים, דל בשׂר וּגבה קוֹמה, האוֹכל לחם חסד ב“חצר”.

כשהיה עוֹבר ליד המלוּנה וּ“קרוּק” בא והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַוטיי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתוֹ השסוּעה וצוֹלע מכאן על קבּוֹ ושוֹרק על “קרוּק” כמבּיע לוֹ יישר כוֹח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוֹך המלוּנה וּמסתכּלת אל אוֹתוֹ הצד, שמַוטיי עוֹבד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרוֹעוֹתיו החזקוֹת עקוּמוֹת וּפרוּשׂוֹת וּמתנוֹעעוֹת בשעת העבוֹדה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתה מייטה צוֹחקת בקרבּה, ממַצמצת וקוֹרצת בעיניה, מתכּנסת שוּב לתוֹך המלוּנה וּמשתקעת בהירהוּרים משוּנים מאוֹד. משוּם מה לא יכלה לסבּוֹל אז את החתוּל המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, א̣יימה עליו באצבע זקוּפה, אחר תפשׂה בצוארוֹ וזרקתוּ החוּצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוּזרה.

ה

וּבאחד הימים – אוֹתוֹ היוֹם יוֹם של “חגא” היה, וּמכל הסביבה, היוּ נוֹהרים והוֹלכים יהוּדים ונוֹכרים אל “היריד הגדוֹל”, שחל בעיירה סמוּכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלוֹת מתבוּאת גנוֹ והוֹבילן שמה – בא מַטויי אל הגן, כדרכוֹ. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדוֹת בקבוֹ בקרקע, כקוֹרא למישהוּ, קרב והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמוֹת ורמז בעיניו, כשהוּא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתוֹ.

הימים היוּ ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחוֹרי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוּף אדוֹם כּתם. עלי האילנוֹת כבר התחילוּ מצהיבים וּקצתם נוֹשרים, מתעוֹפפים באויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצוּ תפּוּחים גדוֹלים בשילים ואדוּמי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היוּ נמתחים ותוֹעים באויר כחוּטי כסף.

מַטויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבוֹת ועיניו נשוּאוֹת אל שמי המערב הדוֹלקים חרש. “קרוּק” עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוּא.

פתאוֹם בקע את דוּמיית הגן קוֹל רם, מחלחל:

– מַ־ט־ויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרוּעת שיער, ועל פניה גיחוּך רחב, תאוָני־מטוּמטם.

הסב מַטויי את ראשוֹ והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרוָחה וצחקה לתוֹך פניו, כשהיא מוֹרטת באצבעוֹתיה את שמלתה. פתאוֹם הוּצת ברק שחוֹר בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוֹך המלוּנה, כשצחוֹקה מחלחל בגרוֹנה.

הוּצתוּ גם הדמים בעוֹרקיו של מַטויי. התחיל אוֹדם עכוּר רוֹחש על לסתוֹתיו התלוּיוֹת, נתנפחוּ הגידים הבּוֹלטים על רקוֹתיו, נשך בשן הגדוֹלה את שפתוֹ התחתוֹנה והתכנס אף הוּא לתוֹך המלוּנה.

ו“קרוּק” פשט את צוארוֹ הדק, הרים את אפוֹ באלכסוֹן, מיצמץ רגע בעיניו הזעירוֹת, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוּקה ובלתי ברוּרה ולא יסף.

ו

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויוֹרד בלי הפסק, העננים היוּ תלוּיים באויר כבידים, נמוּכים ועכוּרים, עלטה פשטה בכוֹל. ענפי העץ הבוֹדד, החשוּף שלפני החלוֹן, היו עקוּמים כאיברים שהוּטל בהם מוּם ועוֹררוּ רחמים בלב.

ביתוֹ הנמוּך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוּחי חוֹרף קרים, וסלים על סלים היו מוּצגים בצידי החדר ובאמצעיתוֹ ותוֹפשים כל מקוֹם פנוּי. בין השׂקים והסלים היוּ מתגוֹללים תפּוּחים רקוּבים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבוֹן חמוּץ וחריף. הכתלים השחירוּ והוֹריקוֹ מטחב והתקרה היתה מכוּסה כתמים של לחלוּחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השוּלחן, הצוֹלע וּמתנדנד על שלוֹש רגליים, כפוּף על גליוֹן נייר מעוּך, כשעפרוֹנוֹ בפיו והוא שקוּע בחשבּוֹנוֹת. פּעם בּפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתוֹ וארשת הנאה חלפה על פניו הצוֹמקים. הריוח עלה השנה לסכוּם הגוּן וכל ה“הוֹן”, המצוּי עכשיו בביתוֹ, הוּא כוּלוֹ שלוֹ, ברוּך השם. את המלווֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעוּ בידוֹ, שחכר את הגן כאן ולא באחוּזתוֹ לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירוֹת, בשל נגע בעצים, ו“יענקל האדוֹם” נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנוּר וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתוּל המקוֹרח, שהוֹחזר עמה מן הגן. פניה נפלוּ מאוֹד, וּמתוֹך עיניה הציץ פחד טמיר.

בּערב חזרוּ דבוֹרה עם איציק מן השוּק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבוֹרה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוֹכוֹ גחלים עמוּמוֹת אחדוֹת, שהוֹציאתן מן התנוּר, נפחה, נפחה לתוֹכוֹ בכל כוֹחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהם השלהבת והתחילה עוֹלה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבוּ כוּלם אל השוּלחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוּכית המפוּיחה, ושלוֹש כוֹסוֹת תה רוֹתח ומהביל עמדוּ עליו. הידיים לפתוּ את הכוֹסוֹת והתחממוּ, אך השׂפתיים הנוֹגעוֹת בשוּליהן, נצרבוּ וחזרוּ בהן.

– נבילה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוֹס תה? או שמא לשירוּתי את זקוּקה?… – דיברה דבוֹרה כטוֹב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

– ני, וכיצד עלוּ לך חשבוֹנוֹתיך? וּלואי שידע כך, רבוֹנוֹ של עוֹלם, “הפּריץ” בחייו, כמוֹ שאתה יוֹדע בחשבוֹנוֹת!…

– ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוּך השם, יוֹדע.

– ני?

– ני,ני? כל המצוּי בביתנוּ הרי זה שלנוּ, כלוֹמר, ריוח נקי.

– כ־ך? בּטוּח אתה?

– כשם שאני בטוּח, שאינך עלוּלה עוֹד לילד…

– ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתּה. הפנים התחילוּ מאדימים, העיניים מבריקוֹת והכוֹסוֹת נתמלאוּ ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה“ממזרים”, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוֹצים, לכאוֹרה, לקנוֹת, וּבינתיים הרי הם מתכונים לקיים מצוַת “נטילת ידיים”, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללוּ בשוֹט שבידוֹ, והם בוֹרחים וּמפחדים להביט לאחוֹריהם. חבּוּרוֹת “כאילוּ” על ידיהם…

– יודע אתה מה, מוֹטיל?

– מה?

– סבוּרה אני, שפרץ בנוֹ של שוֹאב המים הוא בחוּר לא גרוּע כלל וּכלל. אמת, אינוֹ בעל צוּרה, דק כלוּלב וגבוֹה, כתיפוֹ האחת גבוֹהה, רגזן וטיפש קצת, אבל “בשבילה”… מה? מבין אתה? בנוֹ של הגראף לא ישׂאנה… מה?

– וכי יודע אני?

– וּמי, אני יוֹדעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנך בעל!…

– את כבר מתחילה?

– אדרבה, התחל אתה! – מייטה, גשי הנה! הגידי: רוֹצה אַת בפרץ בן שוֹאב המים, זה שהוּא דק וגבוֹה וכתפוֹ גבוֹהה? רוֹצה את? וּלואי, שתשתתק לשוֹנך! למה את שוֹתקת, ממזרת? אתמוֹל היה פה הסנדלר ואמא שהבחוּר ידי זהב לוֹ… כל מלאכה “בוֹערת” תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוּחוֹת וּבוֹהוֹת ולא אמרה דבר.

היא פחדה מפני קוֹלה. נדמה לה, כשתפצה פיה, יקפוֹץ עליה תיכף רוֹגזוֹ של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכוֹל לפגוֹע בבטנה…

לזכר הבטן עוֹברוֹת נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חום נעים…

ז

וּבלילה, בחוֹרף, כשמייטה היתה מוּטלת בזוית על הקרקע מכוּוצת ומכוּסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה ומַקשבת, מַקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תוֹלעת, זוֹחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתּוך חלל ריק, וּפחדה גבר יוֹתר ויוֹתר.

בינתה קהתה יוֹתר ויוֹתר. מיוֹם ליוֹם גדלוּ עיניה, הפּחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעוּ וחורוּ, בעוֹד יריכיה רחבוּ מאוֹד וּכריסה עלתה.

– היא משמינה והוֹלכת כחזירה, כוֹלירה בעצמוֹתיה! – אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלוֹנוֹת בשקים וּבסחבוֹת וּמדליקה את העששית. אחר היתה מוֹרידה את השמלה ומרימה את כּוּתוֹנתה וּמסתכלת בכריסה הצחוֹרה מאוֹד, מסתכלת בה ומעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הוֹלם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילוֹת והירהוּרים מטוּשטשים ואיוּמים היוּ מבעיתים אוֹתה.

וּבאחד הערבים, כשסילוֹנוֹת צוֹננים של מטר חוֹרף מאוּחר ניתכוּ בחוּץ לתוֹך הבוֹץ, כשהגיע למעלה מן הקרסוּליים וחשיכה סמוּיה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידיה שני ניאוֹבי עץ גדולים לשאוֹב מים מן הבאר. סילוֹנוֹת הגשם היבהבוּ לעיניה היבהוּב מתגרה. היא בוֹססה בבוֹץ הדשן וטילטלה את הניאוֹבים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבוֹאה אל הבאר הנמוּכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק היבהבוּ סילוֹנוֹת הגשם במהירוּת כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוֹב בקילוֹן, גחנה אל הבאר, הכניסה את ראשה לתוֹך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. וּבאמת ראתה שם בעוֹמק ברק חד וּמתנוֹעע. וּבעוֹדה עוֹמדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאוֹם שהיא שוֹמעת מאחוֹריה את מרוּצתוֹ של מוֹטיל. הנה הוּא הוֹלך וּמתקרב… כבר נשימתוֹ הטרוּפה נשמעת… עוֹד מעט ויבעט במגפוֹ… עוֹד מעט… הנה הוּא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוֹח מפני הבעיטה, גחנה יוֹתר לתוֹך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוֹכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפוֹר מצאו את הניאוֹבים עוֹמדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוֹך הבאר באנקוֹל ארוֹך ונשאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוֹזלת מים. עוֹד באותו יוֹם קברוּה בבית העלמין הרחוֹק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקוֹתיה. סוֹד הריוֹנה נקבר עמה.

---

אַכְזְרִיוּת

מאת

אשר ברש

בליל חוֹרף קר, במסיבת ידידים, ליד מיחם נוֹצץ וּמזמזם וכוֹסוֹת מהבילוֹת, נתגלגלה השׂיחה על מהוּת האַכזריוּת. פקיד הדוֹאר, שלאחר קראוֹ משהוּ בדארוין וּבהיקל נפתרוּ לוֹ בבת אחת כל חידוֹת תבל, חיוה את דעתוֹ, כי האַכזריוּת היא פשוּט יסוֹד החיה המנמנם בתוֹך האדם והמקיץ לפעוּלה על ידי איזוֹ סיבה, אוֹ גם בלי סיבה כל עיקר. וּכדי ליתן תוֹקף לאמיתוּת דעתוֹ, סיפר מעשׂה שהיה בבנוֹ הפעוּט, ששׂם ביוֹם בהיר אחד עניבה על צוארי החתוּל שבבית וּמשך במשיחה עד שזה נחנק. “והתינוֹק הרי חיבב את החתלתוּל ולא היתה לוֹ כל סיבה להמיתוֹ” – סיים פקיד הדוֹאר, כמי שאוֹמר דבר המוּבן מאליו.

ואוּלם המהנדס מגוּלח השׂפם לא הסכים לדיעה מוּטעית זוֹ והביע את השערתוֹ, שהאַכזריוּת יכוֹלה להיוֹת נקמה על עלבוֹן האוּמנוּת של האדם. יש גם מוֹרים, שחוֹבלים בתלמידיהם רק מחמת שהם עלוּבים באוּמנוּתם ושׂוֹנאים אוֹתה. הוּא עבר פעם בפאת יער, ששם היתה חלקת קרקע גדוּרה, לקבוּרת נבילוֹת כנראה, וראה כיצד פוֹשט הנבילוֹת ישב על סוּס זקן וּמצוֹרע, שהיה מוּטל בלי אוֹנים, וּפיצל בסכין שבידו את עוֹרוֹ החל בסמוּך לזנבוֹ, והסוּס החי הפנה את גוּלגוֹלתוֹ והסתכל במעשׂה זה במין מבט, שיש בוֹ כדי לטרוֹף דעתוֹ של אדם. “ופוֹשט הנבילוֹת הרי יכוֹל היה לשחרר את קוֹרבנוֹ מיסוּרים אלוּ בהוֹרדת קרדוֹם על קוֹדקוֹדוֹ. מה דעתכם?” – סיים המהנדס, כמי שמפקפק עוֹד בצדקת דבריו.

– ואני סוֹברת, – בקע קוֹלה הצפצפני והחד של המילדת הצעירה – שהאכזריוּת היא בעיקר רק מידה של אוֹמץ לב. אלא שאין הכוֹל משתמשים בה לתכלית רצוּיה. הנה הרוֹפא, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת אכזר לבלי שוּם לב לצעקוֹת החוֹלה ולייסוּריו, לא יוּכל גם להביא תוֹעלת. אלא שיש בני אדם, שמשתמשים במידה טוֹבה זוֹ גם שלא בשעת הצוֹרך, ואז היא נקראת אכזריוּת.

כל המסוּבים הרגישוּ שלא נאמרה עדיין המלה ההוֹלמת, שתגדיר את מהוּת האכזריוּת הגדרה שאין אחריה כלוּם. וּכרגיל במקרים כאלה, נתהוה מצב רוּח מעיק וּמתוּח. הכוֹל חשוּ אי סיפּוּק.

והנה נתישר האברך החיור, האוֹרח, שישב כל שעת השׂיחה ושתק כשעיניו נעוּצוּת במדברים, ואמר:

– רבוֹתי! לדעתי האכזריוּת אצל האדם בר הדעת היא תוֹצאת עלבוֹן החיים, אוֹ סבל ייסוּרים גדוֹל, שעבר עליו והקשהוּ וּמירר את לבּוֹ עד כדי מציאת קוֹרת רוּח במעשׂי אלמוּת. זהוּ כעין סם המהמם את פצעוֹ הפתוּח, השוֹתת דם. רצוֹנכם, אספר לכם מעשׂה שהיה בי, כשהייתי עדיין תינוֹק, ושעד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מן הרוֹשם הקשה שעשׂה עלי אז, בהיוֹתי בן תשע שנים.

כל המסוּבים פנוּ אליו בבת אחת, ותמוּה: המדבר, שהיה אוֹרחם ומשך שׂימת לבם, היה בעיניהם פתאוֹם כפנים חדשוֹת, שלא היוּ מצוּיוֹת עד עכשיו במסיבתם.

האברך סיפר:

הייתי בן יחיד לאמי וּבן זקוּנים לאבי, שנשׂא, אחרי פטירת אשתוֹ הראשוֹנה, שנית. שני היתרוֹנוֹת האלה, שחוֹננתי בהם מידי ההשגחה העליוֹנה, עשׂוּני לעצם אלילי בבית. נוֹסף על כך היה אבי אוֹהב את אמי הצעירה חוּץ לדרך הטבע, וכמוּבן, הייתי אני שקוּל בעיניו כנגד כל בניו ובנוֹתיו מאשתוֹ הראשוֹנה, המנוֹחה. כנהוּג אצל תינוֹקוֹת מסוּג זה, הייתי גם אני רך ומפוּנק, עקשן וּמתאכזר. מלבד התאכזרוּתי על כל באי ביתנוּ, וּבייחוּד על המשרתת העלוּבה, שהיתה טוֹבה לאין שיעוּר ושטוּב לבה הרגיזני ביוֹתר, היה לי תענוּג מיוּחד לעקוֹר את רגלי הזבוּבים ואת כפיהם הפאפירוֹסיוֹת וּלהסתכל אחר כך בריכוּז החוּשים בגוֹלמיהם המתהפכים בכבידוּת מגוּחכת על טבלת השוּלחן. הייתי מקשר שני חתוּלים בזנבוֹתיהם בקשר אמיץ ומצליף עליהם ברצועה שירוּצוּ, וּפירכוּסיהם ואנקוֹתיהם המשוּנים היו ממלאים אוֹתי רטט אוֹשר ערב מאוֹד. בגננוּ, זכוּרני, היוּ עצי פרי שוֹנים, שאחי הבכוֹר היה מטפל בהם במסירוּת מרוּבה: זוֹמרם, מוֹשחם בסיד, מרכיבם וכוֹרכם בתחבוֹשוֹת, ואני הייתי נהנה להתגנב שמה ולכרוֹת אחד הגזעים הצעירים וּלראוֹת את המיץ השוֹתת מתוֹך הגזע הכרוּת כדמע. אחר כך הייתי מפחד מפני אחי שמא יחבוֹל בי, וּמכחיש את כל המעשׂה, אוֹ הייתי בוֹדה מלבי, שראיתי בעיני כיצד נער אחד, מבין השכינים, התהלך בגננוּ ואוֹלר פתוּח ונוֹצץ בכפוֹ. וּכשצרם אחי באוזנוֹ של הלז, הכנסתי את שתי כפי לתוֹך כיסי מכנסי הקצרים ורקדתי מחדוה. אחי זה היה איש נפלא. עיניו היו גדוֹלוֹת, כחוּלוֹת, וּשליווֹת והיה מתהלך את העצים והבהמוֹת כאת תינוֹקוֹת חוֹלים. הוא מת מיתה חטוּפה. כנראה, היה טוֹב ביוֹתר בשביל העוֹלם השפל הזה וּלקחוֹ האלהים. – כל השכינים, בייחוּד הנשים, היו עוֹינים אוֹתי על מידתי הרעה הזאת, מציגים אוֹתי לשנינה לפני בניהם וּשמי בפי כוּלם: “המחבל”. וּראו פלא: אף על פי שמעשׂי העריצוּת שלי היו מהנים אוֹתי הרבה, הייתי מתאַוה בכל לבי, שהבריוֹת יחשבוּני לתינוק רחמן וטוֹב לב, והכינוּי המגוּנה “מחבל” היה מצערני עד מאוֹד. אבל מעשי המקוּלקלים, שלא יכוֹלתי להשתחרר מהם, נתנוּ תוֹקף לכינוי זה, לצערי הגדוֹל. ואף אהבתם המוּפלגת של הוֹרי היתה בעוֹכרי. כשבא, לאחר איזה מעשׂה תעלוּלים נוֹרא, אחד משכינינוּ בתלוּנה עלי, היתה אמי מתנפלת עליו ברעש וברוֹגז על שהוּא מתגוֹלל עלי, השׂה התמים יוֹשב האוֹהלים. ואני הייתי משתמש גם בתריס זה זה להפליא את תעלוּלי, כיד הדמיוֹן הטוֹבה עלי.

זכוּרני את מראי בימים ההם: תלתלי זהב מסוּלסלים – אל תראוּני היוֹם שקרחה מבהקת על קוֹדקוֹדי, הרבה נחשוֹלים רוֹתחים וצוֹננים עברוּ על קוֹדקוֹד זה! – היוּ מכתירים את ראשי. עיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת היוּ לי וּקלסתר פני, כפי שסחוּ לי וּכפי שאני רוֹאה מן התמוּנה היחידה שנשארה מן הימים ההם – היה עדין ורך למדי, וּבזה עוֹד גדלה התמיהה ולא ידעוּ מהי סיבת המידה המכוֹערה, אוֹ “הקליפה”, כפי שהיה קוֹרא לה אחי המנוֹח, שדבקה בי להָותי וּלהוַת הקרוֹבים אלי. תלבוֹשת צייד של קטיפה ירוּקה היתה לי, וכוֹבע צייד עם נוֹצת טוס נאה, ועיני התינוֹקוֹת בני גילי היו אוֹכלוֹת אוֹתי מקנאה. תלבוֹשת זוֹ בצירוּף הכינוּי שיווּ עלי בעיניהם הוֹד של גיבור.

וּמאחוֹרי ביתנוּ, מאחוֹרי אוֹתוֹ גן העצים שהזכרתי, בפאת אפר רחב ידיים, שהיה מגדל עשבים כגוֹדל הקמה, דר איכר רוּתיני ששמוֹ יאצקוֹ. הוּא היה חסוֹן כאלוֹן וגוּלגוֹלת קטנה, אתליטית, שכנה צפוּפה על כתיפיו הרחבוֹת, שער ראשוֹ וּשׂפמוֹ היוּ ממראה הפּשתה, וקשה היה לדעת אם מחמת שׂיבה, אוֹ אם זה גוֹנם הטבעי. ואוֹמנם הוּא היה אז כבן שישים שנה. איכּר אמיד וּבעל בית מצוּין. ביתוֹ המרוּבע והלבן טבע בים של אילנוֹת וּפרחים, סוּסיו היוּ הנאים והמשוּבחים שבסביבה, וּכליהם היוּ מסוּמרים בנחוֹשת קלל נוֹצצת. כל הפרוֹת היוּ נזקקוֹת לפרוֹ השחוֹר, שהיה חבוּי כל הימים כסוֹד ברפת האפילה, ואפילוּ לצוֹרך השקאה לא היוּ מוֹציאים אוֹתוֹ לחוּץ, אלא מכניסים לוֹ מים בדלי. זוּגתוֹ השניה נאטאליה, הצעירה מאוֹד, היתה גוּצה, צנוּמה, רגזנית וּבעלת פנים כמוּשים, אך גם היא עקרת בית מאין כמוֹתה. כל האיכריוֹת – לרבוֹת אשת הפרנס – היוּ משכימוֹת לפתחה לזכוֹת בביצים לגידוּל, ביציהן של אוֹתן התרנגוֹלוֹת היחסניוֹת בעלוֹת הנוֹצוֹת כחוּלוֹת הפלד, שקירקוּרן הגס היה מפיל אימה. וביוֹם שבּתם, כשהיה הוֹלך עמה אל בית הכניסה, כשהם עדוּיים בבגדי צבעוֹנים עשירים, היוּ הכוֹל מסתכלים בהם בקנאה. בקיצוּר – אילן ששוֹרשיו מרוּבים.

ושתקן היה יאצקוֹ, בדל מן הבריוֹת וּמזיר עצמוֹ מכל משקה משכר, ורק פאפירוֹסים היה מעשן בלי הפסק. כמעט תמיד היה בידוֹ האחת תיק של טבק, שכשהיה מתקפל היה מקבל צוּרה של שוֹשנה, וּבחברתה היה גוֹלל גלוֹם פאפירוֹסה עבה ומגוּשם, תוֹקעוֹ לבין שׂפתיו, מבעירוֹ, וּמתכסה בעשן.

אני הייתי נכנס לפרקים אל חצירוֹ וּמקבל מידוֹ תפוּח גדוֹל ואדוֹם לחי, קוֹמץ אגוזי פרך אוֹ זרעוֹני דלוּעין. פעם אחת נתן לי במתנה כלוּב קנים ירוֹק בעל שתי קומות וּמגדל נחמד, וּבתוֹכוֹ קנרית מלאת חן, שהיתה מדדה מסריג אל סריג ומסלסלת בקוֹלה, כאילוּ קטנית קטנה שוֹכנת בגרוֹנה. זה היה הגוֹרם החשוּב הראשוֹן שקשרני בוֹ. יש שהיה מלטף את תלתלי בכפוֹ הכבידה אוֹ לוֹחץ את גוּלגוֹלתי אל יריכו, אבל מימי לא ראיתיו צוֹחק אוֹ מספר כשאר האיכרים שהכרתי. נאטאליה נהנתה אף היא, כנראה, מביקוּרי, אך יחסה אלי היה זהיר וחשדני. משוּם מה היתה תמיד מבקשת, שאסתלק ממקוֹם זה ואעמוֹד במקוֹם אחר, וּלפי שבקשתה היתה נאמרת בטוֹן רך וּטראגי כל כך, לא יכולתי לסרב לה או להיעלב. כמה שעוֹת רצוּפוּת יכוֹלתי לעמוֹד וּלהסתכל בעבוֹדתו של יאצקוֹ בגינה, באפר, בגוֹרן אוֹ בחצר, אפילו כשהיה מפנה את הזבל וּמעוֹרר סרחוֹן גדוֹל. והוּא היה ממשיך את עבודתוֹ, כאילו לא הרגיש כלל במציאוּתי, וּלבסוֹף ניגש אלי, ליטפני על תלתלי והוציא לי מן הבית איזוֹ תשוּרה עריבה. רק במקרים רחוֹקים מאוֹד היה פוֹלט:

– תינוֹק נחמד!

לא יוֹתר. תינוֹקוֹת לא היוּ אצלם, והשקט נח על הבית ועל החצר כסבל אוֹר כבד. הכוֹל נראה בוֹ כמרוּתק בכשפים. היוֹנים היו מטיילוֹת בצניעוּת חשאית, התרנגוֹלוֹת עם משפחוֹתיהן היוּ מקרקרוֹת חבוּיוֹת בתוֹך עשׂב האפר במדרוֹן, הכלב היה מתחמם בפישוּט רגליים כנגד החמה וצד את היתוּשים באויר, הפר היה מצלצל פעם בפעם בשלשלת וגוֹהק בנהימה פראית, ושוּב היה הכול מוּטל דוֹמם וּמכוּשף וּרפוּד ירק וּפרחים. וּבשעה זוֹ הייתי חש בלבי כל כך רוֹך ועדנה, שלא הייתי יכול להטריד זבוּב ממקוֹמוֹ. אפס כשרק יצאתי מרשוּת פלאים זוֹ וראיתי את פני אבי, המחייכים תדיר מתוֹך שיבתוֹ הכספית, וּפני אמי הצעירוֹת והחשוּבוֹת, היתה תוֹקפתני שוּב הרוּח הרעה והייתי אנוּס לפתוֹח לה פתח ויהי מה.

יוֹם אחד, כשחזרתי מחצירוּ של שכיננוּ המוּזר והחביב כאחד, פניתי אל אמי בשאלה:

– אמא, מפני מה שוֹנה יאצקוֹ מכל הבריוֹת?

– הנח לוֹ, גוֹזלי, הוּא עלוּב מאוֹד, – החזירה לי אמי ושירבבה את שׂפתיה המצוּמצמוֹת בצניעוּת מרוּבה.

– הרי יש לוֹ כל טוּב.

– אמנם כן, אפרוֹחי, לא יחסר כוֹל, בלתי אם דבר אחד: ילד.

– וּמפני מה אין לוֹ? הוּא כבר זקן?

– עכשיו הוּא כבר זקן, ואוּלם היו לוֹ ילדים, וּבזה כל אסוֹנוֹ.

– והיכן הם? מתוּ?

– בודאי מתו. מזוּגתוֹ הראשוֹנה שנפטרה היוּ לוֹ בן וּבת מבוּגרים כבר, אלימים ורעננים כשני אלוֹנים צעירים. אכל הבן יוֹם אחד קב של דוּבדבנים עם חרצניהם – וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם מת. לאחר שבוּע הלכה הבת לרחוֹץ בנהר ליד גלגל הטחנה – וטבעה. לאחר ארבעה ימים מצאוּה צפה במרחק של שתי פרסאוֹת, כשהיא ירוּקה וּנפוּחה כגיגית. האסוֹן הכפוּל הזה, שתקפוֹ פתאוֹם, הוֹציאוֹ כמעט מדעתוֹ. מספרים ששלוֹשה ימים היה מסתתר ביער בלי אוֹכל וּמשקה וּמילל כזאב פצוּע. וּכששב לביתוֹ הריק, היה שוֹתק כל הימים ורק מעשן פאפירוֹסים בלי הפסק. כעבוֹר ירחים אחדים נשׂא את נאטאליה, שהיתה אז נערה צעירה מאוֹד, והיא מילטה לוֹ בת אחת ולא יספה. וּלפני חמש שנים, כשהיתה מהלכת, אל אפתח פה לשׂטן, האסכרה, מתה גם היא. הוא קיבל את הדין בדממה, אבל מאוֹתוֹ זמן אינוֹ יכוֹל לסבוֹל תינוֹקוֹת. ריבוֹנוֹ של עוֹלם, אל תביאני לידי ניסיון כזה!

– וּמפני מה הוּא סוֹבל אוֹתי?

– מניין לך שהוא סוֹבל אוֹתך?

– אני יוֹדע. והרי נתן לי את הכלוּב עם הקנרית.

– משוּם שאתה קוּנדס, פוֹחז, מחבל, פרא אדם שלי, שלי, שלי!

ואמי התנפלה עלי בכל כוֹבד גוּפה, חיבקתני עד לפריקת עצמוֹת והרטיבה את כל פני בנשיקוֹתיה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הייתי רוֹאה את יאצקוֹ באספקלריה אחרת לגמרי. אף כי ביקוּרי בחצירוֹ נעשוּ עוֹד יוֹתר תכוּפים, השתדלתי שלא להפריעהוּ במשהוּ וסירבתי ליטוֹל מידוֹ את התשוּרוּת, ורק הייתי עוֹמד לי מן הצד וּמסתכל בוֹ וּבעבוֹדתוֹ.

וּבכלוֹת הקציר, ביוֹם זיו נפלא, שלחני אבא לקרוֹא ליאצקוֹ. כשזה בא סח לוֹ אבי, שקנה היוֹם ביער ערימה של זרדים יבישים והוּא מבקש ממנוּ, שיביאם אליו בקרוֹנוֹ עוֹד בוֹ ביוֹם. “אין עוֹד בצריפי אף סימן של קיסם, והגברת שלי היא, במחילה, שלוּמיאלית רבה – באין עצים אינה יכוֹלה לבשל אף מזוֹן סעוּדה אחת”, סיים אבי בבת צחוֹק ענוּגה והצליף מבט של חיבה על אמי. שכיננוּ התגרד בעוֹרפוֹ וקבל על חוֹסר פנאי: עליו להזדרז בכינוּס ספיח החציר, שמא ירדוּ גשמים. בכל זאת, למען אבי, יעשׂה את הדבר הפעם. אבי לפת באצבעוֹתיו הדקוֹת את כפוֹ הגסה והתאמץ ללחצה. כשהלך יאצקוֹ להתקין את הקרוֹן וּלרתוֹם את הסוּסים, הפלתי את תחינתי לפני הוֹרי (דרכי היתה תמיד לדרוֹש במפגיע, והפעם ניטלה חוּצפתי והתחננתי) שירשוּני לנסוֹע עם האיכּר היערה, וּלשׂמחתי באה הסכמתם כהרף עין.

כשבאתי במרוּצה וּבהתלהבוּת אל חצירו של יאצקוֹ, כבר מצאתי את הסוּסים החפוּפים והמבהיקים משוֹמן רתוּמים לקרוֹן גדוֹל בעל סוּלמוֹת גבוֹהים. וּליד הסוּסה האדמוֹנית, בעלת הבּהרת הלבנה למטה מחזה, עמד סייח פעוּט ונחמד עד להפליא. גוּלגוֹלתוֹ היתה עדיין נפוּחה קצת, מחמת צעירוּת, וּשערוֹת זנבוֹ מסוּלסלוֹת וּדבקוֹת כמשוּחוֹת ברוֹק, אבל כל הגוייה היתה חלקה ונוֹצצת כמשי. הרגליים הדקוֹת היוּ כחטוּבוֹת והפימה עם הנחיריים המתנפחוֹת היוּ כל כך רכוֹת, כל כך עדינוֹת! מסביב לצוארוֹ היה מהוּדק סרט וָרוֹד עם מצילת נחוֹשת קטנה ונוֹצצת. אימתי באה לעוֹלם ברייה חביבה זוֹ? זה ימים אחדים לא ביקרתי בחצר שכיננוּ, וכנראה מילטה הסוּסה בינתיים. ואמנם היא היתה בזמן האחרוֹן כרסתנית מאוֹד. ואף עכשיו כריסה עוֹד בוֹלטת ביוֹתר. ניגשתי אל הסייח, ליטפתי את צוארוֹ ברעדה וּנשקתיו.

בוֹ ברגע יצא יאצקוֹ וצרוֹר יתרים חדשים בידוֹ. הוּא הטילם על קרש הקרוֹן והתחיל מתקן את כליהם של הסוּסים. גיליתי לוֹ את רצוֹני והוּא ניענע בראשוֹ לאוֹת הן. טיפסתי בזריזוּת של חתוּל על הקרוֹן, ישבתי על שׂק המספוֹא ותליתי את רגלי הקטנוֹת מבין שלבי הקרוֹן החוּצה, מעשׂה איכּר. יאצקוֹ עלה אף הוּא, ישב לצידי ונוֹפף את השוֹט באויר, הסוּסים נעקרוּ ממקוֹמם במשיכה מסוּכסכת לכאן ולכאן, אחר כך רצוּ בקו ישר ו“קלעוּ חלוֹת” ברגליהם המסוּמרוֹת.

כל הדרך עד היער לא ראיתי כלוּם, מלבד הסייח הפעוֹט שרץ בדהרה זריזה בעקבוֹת העגלה. מדי פעם בפעם הפנתה הסוּסה את גוּלגוֹלתה הנפלאה וצהלה בחרדת אם, והסייח ענה לעוּמתה בצהלה תינוֹקית בכיינית, כקוֹבל: “אמא! ריצה מהירה שכזוֹ קשה בשביל רגלי התשוּשוֹת, אמא!”. ואמנם לאחר ריצה ישרה במשך רגעים מוּעטים, היה פתאוֹם מצדד ונעתק באלכסוֹן, כאילו דחפוֹ מישהו. המחזה הזה, שנשנה בכל פעם, שיעשעני כל כך, שלא יכוֹלתי לגרוֹע עין ממנוּ.

פתאוֹם האפיל עלי צל קריר וּמעל לראשי נשמע רישרוּש כבד וּמתגבר כקוֹל רבבוֹת צרצרים, וּמתוֹך הרישרוּש בוֹקעים קוֹלוֹת שונים המגרים את האוֹזניים. הקרוֹן התחיל מיטלטל וּמדלג על שברי ענפים. נשׂאתי את עיני והנה יער האוֹרנים חוֹמה לנוּ מסביב. העיפוֹתי מבט על יאצקוֹ ונבעתּי: פניו היו מעווּים בארשת צער נוֹראה, עיניו המימיוֹת ניצנצוּ מתוֹך רטיבוּת וּשׂפם הפשתה שלוֹ היה סוֹמר. חרדה גדוֹלה נפלה עלי, וּבאוֹפן אינסטינקטיבי הוֹצאתי את רגלי מבין שלבי הסוּלם ונרתעתי משׂק המספוֹא על הקרש החשוּף. הסוּסה הפנתה גוּלגוֹלתה אל בר בטנה וצהלה שוּב מתוֹך געגוּעים וחרדה, וּפתאוֹם הפך האיכר את קנה השוֹט והתחיל חוֹבל בה בפראוּת, מזיל קצף וּמקלל קללוֹת נמרצוֹת:

– הלואי שתשברי רגליך, נבילה סרוּחה! עד זנוּני אמך! תבוֹא עליך שׂריפה, מגיפה וּמיתה משוּנה!

הסוּסה נרעשה ונתלהטה, זקפה את גוּלגוֹלתה ואת אוֹזניה, עיניה הוּצתוּ, וּמתוֹך נחרה טרוּפה התרוֹממה בכל פעם באחוֹרה וּבעטה ברגליה כלפי הקרוֹן, אבל יוֹתר מחבּלת הרגליים לא השיגה. לבסוֹף נזדקפה קוֹממיוּת, הקרוֹן נחבט בשוֹרש בוֹלט, ירדה ולא רצתה לזוּז ממקוֹמה. ירדתי בזריזוּת מעל הקרוֹן והתיצבתי ליד אילן גדוֹל בתוֹך העשב המרשרש, שהיה זרוּע מחטים יבישים, וכל איברי מרתתים. ירד גם יאצקוֹ, אחז ביד אחת במוֹשכוֹת וּבחברתה התחיל חוֹבט בכל כוֹחוֹ האתליטי על גוּפה של הסוּסה, על שוֹקיה, על גבה, על בטנה, כשהוּא פולט שפעת קצף וקללוֹת. והיא לא זזה ממקוֹמה. תחת כל חבטה וחבטה, שהעלתה רצוּעה נפוּחה על עוֹרה, נכפפה ונתמתחה כנחש וזוֹררה בנחיריה. רק מדי פעם בפעם, בשעת הפסקה, הפנתה את גוּלגוֹלתה וצהלה בחרדת האם שלה אל סייחה, שהתלבט על מקוֹם אחד כמטוֹרף וניענע בגוּלגוֹלתו המוּרמה בצוּרה מגוּחכה.

המראה היה איוֹם. ניסיתי לקרוֹב אליו, אך צליפת שוֹט קידמתני ולפתה את רגלי בכאב חד, כאילוּ חתכתני סכין. נסוּגוֹתי מתוֹך צוחה ואחיזת מקוֹם הכאב, נשענתי אל הגזע ורעד בשׂרי נתגבר.

כל הזמן ההוּא עמד הסוּס השני וטפח על עצמוֹ בזנבוֹ בשלוה גמוּרה.

לאחר רגעים אחדים הרפה ממנה. פלגי זיעה ניגרוּ ממצחוֹ על פניו, עיניו להטוּ. השגחתי בשׂפתוֹ התחתוֹנה שהיא נשוכה וזבה דם. הוא שילב את זרוֹעוֹתיו על לבוֹ ועמד סוֹקר לסירוּגין אוֹתי, את הסוּסה ואת הסייח, שעדיין התלבט על מקוֹמוֹ בנענוּעים מגוּחכים. ברגע ההוּא הרגשתי שנאה נוֹראה אל הקטלן הזה, אך פחד לא פחדתי מפניו. ושמא היה פחדי גדוֹל כל כך, שלא חשתיו עוֹד? נלחצתי רק אל הגזע ובכל נפשי השתוֹקקתי להיוֹת בבית ולבכוֹת בחיק אמי הטוֹבה.

וּפתאוֹם – איני יכוֹל לחוַר לעצמי איך נהיה הדבר – פניתי אליו, וּברמזי באצבע על כתם כהה שהיה כמוֹ רוֹחש וּמתנוֹעע על הקרקע במרחק אילוּ פסיעוֹת, שאלתיו בקוֹל בוֹכים:

– מה שם?

הוּא לא ענני כלוּם.

בינתיים ניגש הסייח אל אמוֹ המוּכה, שירבב את צוארוֹ, הפך את גוּלגוֹלתוֹ במצוּדד כלפי מעלה והתחיל יוֹנק בתיאבוֹן מרוּבה. הסוּסה פישקה את רגליה האחוֹריוֹת, נהמה אל ילדה בחיבה שוֹקקת, העבירה את נחיריה סביבוֹת זנבוֹ, כאילוּ היא מנשקתוֹ, וכוּלה מסוּרה לוֹ.

ראיתי את פני יאצקוֹ והם השחירוּ מזעם. רגע עמד וּפרקי לסתוֹתיו מזדעזעים, וּבבת אחת התנפל על הסייח, אחז בוֹ, הניפוֹ תנוּפה אחת וּזרקוֹ בכל כוֹחוֹ לקרקע. הסייח נתהפך פעמים אחדוֹת, פירכס ברגליו המחוּטבוֹת וקם שוּב. אז אסרוֹ בחבל אל גזע אוֹרן והתחיל להלקוֹתוֹ בקנה השוֹט ההפוּך שפיצל את עוֹרוֹ הרך. עיני היצוּר הפעוֹט נתבלטוּ, השתטח על הקרקע, מעוֹרוֹ החתוּך שוֹתת דם וגוּלגוֹלתוֹ מתחבטת בקרקע בנהימה חנוּקה.

הסוּסה הסתכלה רגע במעשׂה זה בעיניים תמיהוֹת, כאילוּ לא יכוֹל מוחה הסוּסי לתפוֹס את הנעשׂה כאן; ואוּלם אחר כך התחילה מתלבטת בתוֹך עבוֹתיה, מנסה להשתחרר מהן ושבה להתלבט, מפשילה את זנבה ומטילה מים, צוֹהלת בחשאי וּבחרדת אם. ושוֹטוֹ של יאצקוֹ עדיין עוֹלה ויוֹרד על גויית הסייח המפרכסת. לבסוֹף כפת את רגליו בחבל, הפשילוֹ על שכמוֹ, טילטלוֹ אל הכתם הכהה, שראיתי מקוֹדם במרחק אילו פסיעוֹת, והפילוֹ לתוֹכוֹ. עכשיו ראיתי מה היה שם: תל של נמלים. יוֹדעים אתם, רבוֹתי, את נמלי היער הגדוֹלוֹת והחוּמוֹת? כשבריה חיה נוֹפלת אל תוֹך תילן, מיד הן מפרישוֹת מגויוֹתיהן מין אֵד ממאיר, הצוֹרב וגוֹרם ייסוּרים נוֹראים. בגננוּ היה שוֹרש אילן נבוּב ורקוּב ובוֹ קיננוּ הנמלים הללוּ, וּפעם נטלתי מהן על פיסת פח והכנסתי לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ של אחד התינוֹקוֹת. צעקוֹת התינוֹק היו קוֹרעוֹת לב וכמה ימים היה בשׂרוֹ אדוֹם ומרוּטש כנכוה ברוֹתחין. רגע שלטה דוּמייה. וּפתאוֹם בקעה מתוך התל יללה איוּמה שהתגלגלה ביער, התערבבה בהדה ונסתיימה כנזילת מים אחרוֹנים מפי צינוֹר צר. הנמלים עלוּ וציפוּ את כל גוייתוֹ של הסייח ועשׂאוּה כצניפה, התכנסוּ לתוֹך החתכים והטילוּ בהם את אֵדם הצוֹרב. הצניפה החוּמה פירכסה בתוֹך התל, מוֹללה ברגליה הכפוּתוֹת, התנפחה והתמתחה, פשטה את גוּלגוֹלתה ושוּב הכניסתה לבין רגליה וכירסמה את עצמה. מרגע לרגע עלתה לה בהתאמצוּת מרוּבה להתרומם כטפח מעל לארץ, למען נפוֹל שוּב בחבטה עמוּמה ולשנוֹת את היללה המחרידה.

ויאצקוֹ עמד על התל כשידיו חבוּקוֹת על לבוֹ והסתכל דוּמם במחזה. אף תיו לא זע בפניו.

הסוּסה רקעה, התרוֹצצה, גנחה, צהלה, פשטה את צוארה, רבצה על היצוּל, אך לא יכלה להיעקר ממקוֹמה. חבירה בעוֹל זקף את אוֹזניו הקצרוֹת, פלט פעם בפעם צהלה מצלצלת, אך לזוּז ממקוֹמוֹ לא רצה. השגחתי, לתמהוֹני, שגזר ענף היה תקוּע בין יתדוֹת האוֹפן.

הרישרוּש הכבד מלמעלה נאלם. שוֹכני העפאים, שהחרישוּ מקוֹדם את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, נשתתקוּ, ויללת הבריה הנאכלת חיה התגלגלה, התגברה, רפתה וּפרצה שוּב חדה כתער.

ברגעים ההם חשתי ממש, שהנמלים רוֹחשוֹת על גוּפי העירוֹם וצוֹרבוֹת את בשׂרי הפצוּע.

והנה נעקר האיכּר ממקוֹמוֹ. רץ רגעים מספר בין האילנוֹת, הניף קוֹרה כבידה, קפץ אל הסייח והוֹרידה על גוּלגוֹלתוֹ בכוֹח גדוֹל. שמעתי את רציצת העצמוֹת הרכוֹת. היללה נפסקה ורק הדה רעד עוֹד במרחק בין האילנוֹת וּבמרוֹם בתוֹך הנוֹפים העבוּתּים.

הסוּסים צילצלוּ בכליהם וניצבוּ מקשיבים, כתמיהים לדממה שנהיתה בבת אחת.

ויאצקוֹ נפנה, הסתכל בי רגע, אחר כך התקרב אלי לאט לאט ברגליים כוֹשלוֹת, צנח על העשׂב, הליט את פרצוּפוֹ בכפיו המגוּשמוֹת והתחיל מיבּב בחשאי ובפירכוּס כל הגוּף.

ברגע ההוא היה אצלי ודאי גמוּר, ועד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מרעיוֹן זה, שאלמלא הסייח, היה ממית אוֹתי. ואפשר שאני טוֹעה, אפשר שלא עלתה כלל מחשבה כזאת במוֹחוֹ. ואף על פי כן לא יראתיו יוֹתר, רק רגש של רחמנוּת תקפני למראה הרוֹצח האוּמלל הזה. התקרבתי אליו בזהירוּת, רבצתי לרגליו ככלב מתחטא והנחתי את ראשי על ברכיו. יבבתוֹ הלכה ונתגברה…

כשחזרתי לביתי לא סיפרתי אף כקוֹצוֹ של יוד מכל הנעשׂה ביער. למן היוֹם ההוּא נהפכתי לאחר, אבל סוֹד השינוּי שחל בי פתאוֹם לא נוֹדע לשוּם בריה.

---

מחיי ברוך וילדו (תרפ"ב)

מאת

אשר ברש

א

מתוֹך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלוּלי, שהזיעוּ בוֹ מתוֹך לימוּד בקוֹל גדוֹל, בקיץ וּבחוֹרף, כעשְֹרים תלמיד לפני אביו המלמד, – מלבד אמוֹ ואחיוֹתיו, שהיוּ מצוּיוֹת שם רוֹב הימים מסביב לכיריים ולתנוּר – בא ברוּך בן שתים העשֹרה לבית המדרש ללמוֹד בפני עצמוֹ, לפי שה“כיתה העליוֹנה” לא היתה מספיקה לו עוֹד. מאז הרגיש את עצמו יהוּדי עוֹמד ברשוּת עצמוֹ לכל דבר. ידוֹע ידע כי בעוֹד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעוֹנשים ייכּתבוּ בספר על חשבוֹנוֹ, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכוֹן היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריוּת מעשֹיו, אין דבר: ה“קיצוּר” וספרי היריאים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוֹד בהיוֹתוֹ ילד בית אביו, מסתפח לארוּחת תפוּחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתוֹת " השוֹנוֹת בזוֹ אחר זוֹ, ניכּרוּ בוֹ אוֹתוֹת אישיוּת סגוּרה וכבדת תנוּעה, אך בעלת רצוֹן וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קוֹלוֹ הכבד לשבעת הקוֹלוֹת הקלים והעליזים של כיתתוֹ בשעת החזרה על פרשת השבוּע הישרה, אם היה מיישב ביחידוּת את הסוּגיה הסבוּכה, אוֹ אם היה יוֹשב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוֹך עמידה רפה על תלוּלית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התוֹרה הנגינית בבית הכנסת, אוֹ בשעה שאמוֹ בעלת הגרמים שפכה, כש”הילדים" הלכוּ לפנוֹת ערב הביתה, את כל חמת עוֹניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השוּלחן עייף וּמטוּשטש ורביעית דמוֹ פוֹרחת בלחייו הרזוֹת – תמיד היוּ פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכוֹל צפוּי והרשוּת נתוּנה, ואין טעם לשאוֹל מה לפנים וּמה לאחוֹר.

בבית המדרש מצא לוֹ עוֹלם טוֹב מזה שבבית. לא היתה שם לא צוחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירוּת ורוֹגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוּד” צמוּד אל הגמרא הגדוֹלה, וללמוֹד בניגוּן אוֹ גם בחשאי, כרצוֹנוֹ. היתה בלבוֹ הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוּא עוֹסק בתוֹרה, בדבר טוֹב ומוֹעיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנוּעה, אבל חריפה, כשנמצא פתרוֹן לקוּשיה חמוּרה, ואפילוּ כשהעניין היה פשוּט ושֹשֹ לרוּץ ישר וּבלי מעצוֹרים, כבדרך המלך. הכוֹל היה שם חדש תמיד וטוֹב תמיד. הבחוּרים האחירים¹, אלה שהיוּ בעיניו תמיד גדוֹלים ממנוּ, שהתנוֹדדוּ על “עמוּדיהם” בקוֹלי קוֹלוֹת, אך מזמן לזמן השתוֹבבוּ והתלקטוּ לשֹיחוֹת חוּלין וליצנוּת, מילאוּ את לבוֹ מעין גאוה על התמדתוֹ ועל כוֹבד ראשוֹ המבוּגר. השאֵלוֹת במקוֹמוֹת הקשים את פי הבחוּר החריף, או את הלמדן הזקן, נתנוּ לוֹ סיפּוּק, כי התשוּבוֹת המסבירוֹת באו בנפשוֹ ונקבעוּ שם לבלי הישכח עוֹד יחד עם קוֹלוֹ וּתנוּעוֹתיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוּא לא היה עוֹד מסתפח אל הארוּחה. נראה היה מעתה, כאילוּ כל עיקר הארוּחה לא באה אלא בשבילוֹ. האב נהג בוֹ חשיבוּת, ולא הזהירוֹ עוֹד על ענייני ברכה וּמנהג כקוֹדם, והאם חלקה לוֹ את הטוֹבה שבמנוֹת, ועוֹד הוֹסיפה תמיד משהוּ מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על ידי אביו לחזוֹר עם אחד ה“ראשים המטוּמטמים” שבחדר על ה“שיעוּר”, וכאן נתגלוּ בוֹ מידת סבלנוּת וכשרוֹן הסברה הרבה יוֹתר ממה שהיה לאביו, וּמשוּם כך התיחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנוֹ. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוֹב לוֹ.

את דרכוֹ בתלמוּד כבש לוֹ עד מהרה; הוּא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאוּת. אך גם אחרי זוֹ לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לוֹ, היתה אוֹמנם כמוּנחת בקוּפסה, אך לא הביאה בלבוֹ יוֹהרא² של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בוֹ את הצימאוֹן להוֹסיף דעת, כדרך הלמדנים, – אף על פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד כאדם הלוֹמד מתוֹך חוֹבה, אוֹ מתוֹך הכרה שאין טוֹב מן הלימוּד, או שאין כלל בעוֹלם זה דבר אחר לעשֹוֹתוֹ. חביריו³ לא הבינוּ לרוּחוֹ, והיו מלגלגים עליו בלי ביטחוֹן: “מלאך צוֹנן”, “למד-וָו” אבל לקנטרוֹ אוֹ לרדפוֹ לא יכלוּ, ראשית מפני ענוָתוֹ הישרה, שהיה כוֹבש ידיעתוֹ ולא היה מוֹציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כוֹבד הראש שהיה שוֹרה בכל מהוּתוֹ. חביריו לא שמעוּ הלצה מפיו, וכשסיפר מי הם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוּא לצחוֹק הבחוּרים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמוֹ ושב לתלמוּדוֹ בהתעוֹררוּת מחוּדשת. היתה בוֹ גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּוֹ לא הגיע מעוֹלם לידי התרגשוּת או התפרצוּת של רחמים, לכל היוֹתר הביאוֹ לידי מילוּי חוֹבה – אם הרגיש בצרת חבירו. כי על פי רוֹב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשֹה בסמוּך לוֹ, אלא אם כן באוּ והעירוּהוּ על כך. וּוַתרנוּתוֹ היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדוֹלים לא הגיע מימיו. וכך היה ברוּך יוֹשב בבית המדרש והוֹפך בתלמוּד וּבספרי יריאים כחמש שנים, עד שנזדמן ביוֹם חוֹרף לבן ונוֹצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפוֹר שלפני בית הרוֹפא, עם יוסי בן סוֹחר האריגין העשיר, בחוּר מוּפלא ברזוֹן גוּפוֹ, בלוֹבן פניו וברוֹך עיניו. זה עיכבוֹ ואמר לוֹ, כאילוּ הכירוֹ מתמוֹל שלשוֹם, שהוּא יכוֹל לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשוּבוֹ למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוּכית הקוֹפאת, ונכנס לתוֹך עמוּד ההבל שפרץ לקראתוֹ. הבחוּר הוֹבילוֹ דרך אוּלם לבן, ארוֹך ורב חלוֹנוֹת, דרך חדר וּמטבח חמים וּרוה ריחוֹת, עד שהכניסוֹ לתוֹך חדר קטן נקי ואפלוּלי. שם ישב על ספה שחוֹרה חבירו הטוֹב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשֹוּ עצמם כאילוּ אינם מרגישים בוֹ, הוֹסיפוּ להתבדח ולצחוֹק, ויוֹסי פתח לפניו את ארוֹנוֹ המלא ספרים מכוֹרכים בגבי עוֹר אדוּמים עם כתוֹבוֹת של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשוֹן שנזדמן לידוֹ היה “תוֹלדוֹת הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. “טוֹב, – אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרוֹת הראוּת בשער המוּצהב, – מתי עלי להשיבו?” – בעוֹד שבוּע ואז תקבל ספר אחר". ברוּך תחבוֹ מפי הצורוֹן⁴ אל מתחת לאדרתוֹ, שהעלתה בחדר רסיסים רוֹעדים, והלך לוֹ.

מאז בא ברוּך בסוֹד ספרוּת ההשכלה, בייחוּד זוֹ שמתקופת “המאספים” כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוּש מוֹשך וּמגרה עד כדי נעימוֹת. הוּא לא ידע בעצמוֹ מה הדבר המציין אוֹתם מספרים אחירים אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יוֹתר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדוֹשים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעוֹם בהם טעם מיוּחד, כגוֹן “שמוֹנה פרקים”, “עיקרים” וּפירוּש ה”מלבי“ם”. הוּא לא הפנה את לבוֹ מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפוּ לאוֹתוֹ אוֹצר הדפים המזין את נפשוֹ וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יוֹנק בלא יוֹדעים משני צינוֹרוֹת וּללא עכירת הדמיוֹן.

וכך היה שוֹנה וקוֹרא כאחד, עד שהרגישוּ הבחוּרים בדבר בבית המדרש וסיפרוּ לאביו. זה סיפר לאשתוֹ וּשניהם קראוּ לשכינם השוּ"ב, שהיה חשוּב יהוּדי מנוּסה וּבעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשוֹת. וכעבוֹר חוֹדשים אחדים השֹיאוּהוּ לבתוֹ היחידה והאדמוֹנית של המוֹזג האמיד באוֹתה עיירה. האירוּסים והנישֹוּאים נעשֹוּ פתאוֹם כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוֹקר אחד שוכב במיטה מליאה מצע חדש, לבן ונקי וטוֹב ריח, וּליד הכוֹתל שכנגדוֹ, במיטה כזוֹ ממש, שוֹכבת שיינדיל בת המוֹזג, זוֹ שהכיר אוֹתה רק מתוֹך ראייה חטוּפה ברחוֹב; וּכשראה עתה את קוֹדקוֹדה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחוֹר, השתוֹמם ולא ידע היכן הוּא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדוֹ, זכר את הנעשֹה ולא תמה עוֹד. בעצם לא איכפת לוֹ כל העניין: ברוּחוֹ לא בא כל שינוּי, וגם חירוּתוֹ לא ניטלה ממנוּ, כי גם עתה היה יושב רוֹב היוֹם בבית המדרש, והוּא שֹבע וּמכוּבד יוֹתר משהיה. וגם העיוּן בספרי ההשֹכלה נעשֹה חוֹפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתוֹ נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, אוֹ יוֹשבת כנגדוֹ ועוֹסקת בדממה באיזוֹ מלאכת יד וּמעיפה בוֹ מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, – וחוֹתנוֹ, לא רק שלא מיחה בידוֹ, אלא שהיה בא, גוֹחן, מטאטא בזקנוֹ האדוֹם על דפי הספרים וּמקשקש בלשוֹנוֹ: "מצ… מצ.. הפלא וָפלא! מה הספר הזה?… "

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשֹה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זוֹ הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוּף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הוֹעילוּ גם המשקפיים: הם נעוּ ורגשוּ כמוֹ מעבר למחיצה שקוּפה ועבה, בלי שהוּא ימצא צוֹרך להרים עיניו וּלהביט חוּצה.

כשאביו מת אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תימהוֹן לנעשֹה משך ימים אחדים, אך השתקעוּתוֹ בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכוֹל, והוּא היה נתוּן כוּלוֹ לפירוּש הפסוּקים הקשים. וכן התנוֹדד רוּחוֹ קצת גם כשנוֹלד לוֹ בן זכר ובשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלוּיוֹת בזוֹ השכּיחוֹ את העיקר, והכוֹל היה שוּב פשוּט וּמחוּור כל צוֹרכוֹ. ורק כשמת חוֹתנוֹ משבץ, ואשתוֹ אמרה לוֹ, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרוָחה ולא ידע מה להשיב לה.

– כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

–אבל מה עלי לעשֹוֹת? – שאל כמעט בבכי.

–לקנוֹת יי"ש וּלמכרוֹ בריוח! – ענתה אשתוֹ באכזריוּת.

הוּא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שוּם ספק. עליו לעשֹוֹת כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זוֹ בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתוֹ, שנתגלה בה בינתיים כשרוֹן מעשֹה וטוּב טעם בעיסוּקה עם הבריוֹת במידה מרוּבה, והוֹחלט⁵ ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוֹסקוֹת במסחר היין, והוּא יקבל עליו משֹרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישֹראל. הדבר הזה שֹימח אוֹתוֹ מאוֹד, כי היה כוּלוֹ לפי רוּחוֹ, בפרט אחרי נסיוֹנוֹתיו הקשים בשנה האחרוֹנה. עכשיו יוּכל להסתלק לגמרי מן הדאגוֹת וּלהתמכר כוּלוֹ ללימוּד, לימוּד בנחת ובמתינוּת, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלות הנפש.

וכן הגיע ברוּך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוֹחר היערוֹת ר' ישעיה שינטאל.

ב

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפוּנדק הגדוֹל בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתוֹ, אבל מכיון שעסק גם במסחר עצים, היה רוֹאה את עצמוֹ כסוֹחר יערוֹת בלבד, וכך היה נדפס באוֹתיוֹת נאוֹת על כרטיסי הביקוּר הנאים שהיוּ מצוּיים תמיד בתיקוֹ, שזה נאה ומכוּבד יוֹתר. וּמשוּם כך לא היה גר בבית הפוּנדק, שאגפוֹ האחד היה מוּקצה לדירה, כי אם בנה לוֹ על גבעה קטנה בתוֹך הכפר בית שֹדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוּכית גדוֹלה, מוּקף גדר פּסיסים ירוּקה וערוּגוֹת פרחים וירקוֹת. סמוּך לבית מאחוֹריו כבר השֹתרעוּ רחבי השֹדוֹת, וּמלפניו וּמשני צדדיו היה מרוּחק משאר בתי הכפר ריחוּק אצילי. לפי מעמדוֹ החוֹמרי יכוֹל היה שינטאל לגוּר בעיר הסמוּכה, אלא שהוּא בחר לישב בכפר מפני שראה בזה לעצמו הצטיינוּת יתירה: פה בכפר היה הוּא וּביתוֹ יחידים וּמבני העלייה, בעוֹד שבעיר היה נידוֹן להיבלע בצילם של אחירים גדוֹלים ממנוּ. גם השקט והאויר הטוֹב היוּ כבר לחלק מנשמתוֹ ולא יכוֹל לוַתּר עליהם.

ביתוֹ של יהוּדי נאה זה היה מטוּפל בבנים ובנוֹת, גדוֹלים וּקטנים, אך השלוה לא הוּפרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היוּ עסוּקים בפוּנדק, והבת היתה באה הביתה רק ללוּן, שניים היוּ נוֹסעים חליפוֹת אל היערוֹת לזמנים ארוּכים, והנשארים, שתי בנוֹת ושני בנים – האחד בן זקוּנים , מפוּנק, רך וחוֹלם – היוּ לוֹמדים בבית מפי המלמד שעוֹת אחדוֹת ביוֹם, וּשאר הזמן היוּ עוֹסקים בבית, משֹחקים אוֹ מטיילים בשֹדוֹת, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמוֹ היה אדם חוֹפשי בדעוֹתיו, או נכוֹן מזה, בהליכוֹתיו, אך נשתמרה בוֹ חיבה עמוקה למנהגי ישֹראל וּלספרוּתוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתוֹ “מוֹרה”, כנהוּג אצל בעלי האחוּזוֹת הנאוֹרים שבסביבה, כי אם מלמד משֹכיל. גם את הבנוֹת היה מלמד תוֹרה וּלשוֹן הקוֹדש, ושֹפת המדינה וּקצת מדעים היוּ לוֹמדים מפי מוֹרה הכפר הגוֹי, ואחר כך גם מפי הכוֹהן, כמוֹ שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוּך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מוּשֹג כזה על בית עברי לא היה לוֹ מימיו. אבל הוּא קיבל עד מהרה גם את החידוּש הזה בעוֹנג ובשלוה, כידיעה נוֹספת על ידיעוֹתיו, וחדל להשתוֹמם. הארוּחוֹת הנאוֹת והמנוּמסוֹת ליד השוּלחן הארוֹך והערוּך בכלי כסף וּזכוּכית יפים הינוּהוֹ הנאה רוָה. ריח המרק הצלוּל בצהריים היה פחוֹת חריף מבבית, אבל גם פחוֹת מגרה את ה“חוֹמר”; בבוֹקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנוֹת-כתמתמוֹת בצלחוֹת הנקיוֹת, על הקהוה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוֹך הגביעים הקטנים היוּ מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השֹביעה במיעוּט. לא עברוּ ימים מוּעטים וגם פניו של ברוּך וילדר קיבלוּ הבעת אוֹתוֹ שֹוֹבע לבן-ורוֹד ונאצל, שהיה אוֹפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשוֹנים, כשראוּ התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנוֹ הצהוּבה והצפוּפה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוֹקטוֹת, ושמעוּ את קוֹלוֹ הצרוּד במקצת, הבלתי משתנה, היה מבדח אוֹתם בייחוּד מפני הניגוּד הרב שהיה בינוֹ ובין המלמד הקוֹדם, שהיה גבוֹה, כחוּש לחיים ודיבוּרו מתנגן. הם גם התלוצצוּ פעמים אחדוֹת על חשבוֹנוֹ ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלוּ עליהם כוֹבד ראשוֹ ויוֹשר דיבּוּרוֹ, עד שלא עלתה עוֹד על דעתם למצוֹא בוֹ צד מעוֹרר צחוֹק. וכן קיבלוּ את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישוֹתיו בתלמוּד וּבדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוֹך כבוֹד וּמסירוּת של חוֹבה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבוֹנה וטוֹבת לב, ניסתה פעמים אחדוֹת לפנוֹת אליו בשעת הארוּחה במלי בדיחוּת זהירוֹת, אבל כששמעה מפיו פעם וֹפעמיים תשוּבוֹת של כוֹבד ראש, שיש בהן גם קוֹרטוֹב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שֹיחה אתוֹ, אף על פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לוֹ כבוֹד רך ואמהי הגוֹבל ברחמים.

רק נחוּמקי, בן בזקוּנים הרך והחוֹלם, היה עוֹקב אחריו בהסתכלוּת חדה. מרגע בוֹא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוּא היה לוֹ כחידה מוּזרה במראהוּ וּברצינוּתוֹ. הוּא לא הבין אוֹתוֹ כלל, וּמשוּם כך לא יכוֹל להשתחרר מהשפעתוֹ והיה נמשך אליו בכוֹח טמיר, אך גם בקצת מוֹרא. כשה“רבי” היה יוֹשב מאחרי השוּלחן, פניו העגוּלים מַורידים מתוֹך מסגרת זקנוֹ הצהוּבה, מצחוֹ הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפוֹת קטנוֹת, תמימוֹת ונוּגוֹת, מבעד לזכוּכית העבה, היה מעוֹרר בוֹ רגש של כבוֹד והערצה נסתרה. ואוּלם כמה היתה מתמעטת דמוּתוֹ, כשקם ועבר בחדר מלוֹא קוֹמתוֹ! אז נעשֹה כמעט מגוּחך. ממוֹתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגוֹל, הצואר קצר והראש יוֹשב איתן על הכתיפיים⁶ הישרוֹת, אפילוּ הלבוּש היה הוֹלם וחשוּב; לעוּמת זאת ממוֹתניו וּלמטה היה עלוּב: הרגליים דקות בערך לגוּף, כפוֹת הרגליים שטוּחוֹת וּמרחיבוֹת את הנעליים, שלעוֹלם אינן משוֹרכוֹת כהוֹגן, המכנסיים רבוּבים וּשחוּקים מאחוֹר; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יוֹמוֹ של ברוּך וילדר: בהשכמה היה עוֹבר על השיעוּר, שעליו להוֹרוֹת את תלמידיו, שכן היה מקוּבל בידוֹ עוֹד מבית המדרש, שלא לוֹמר דבר שאינוֹ אצלוֹ בגדר ודאי. אחר כך היה עוֹמד בטליתוֹ וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוּכה וּמפוֹרשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבוֹנן לכל מלה ושוֹקל אוֹתה, את צוּרתה ואת פירוּשה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעניין ב“אוֹצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשֹעירה, היה נקרא על ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכוֹל פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת ובנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבוּעה, היה נוֹטל את שתי ידיו ומברך, והתלמידים אתוֹ, ויחד היוּ נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תוֹרה. והלימוּד גם הוּא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוֹננוּת, מסירוּת וסבלנוּת רבה. אם הפסוּק אוֹ ההלכה לא היוּ מתבארים יפה בפירוּש ראשוֹן, היה חוֹזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים היוּ עוֹנים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צוֹרכוֹ. ואף על פי כן היה מבקש מהם לחזוֹר עוד פעם. הוּא היה יוֹשב בראש השוּלחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתוֹ על קוֹדקוֹדו וּמגלה את מצחוֹ עד קצוֹת זויוֹתיו וּמטפחתוֹ על הספר הפתוּח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קוֹלוֹ שקוּל וּתנוּעוֹתיו מדוּדוֹת. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוֹספוֹת, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגוּם אשכנזי, קצת דיקדוּק על פי “תלמוּד לשוֹן עברי” וּכתיבה עברית מתוֹך האגרוֹן “מבטח עוֹז”, ואת הנערוֹת לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבוֹדתוֹ בהוֹראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני הצהריים, וּשאר שעוֹת היוֹם היה פנוּי לעצמוֹ. ושעוֹת אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיוּן.

מצוּיים היוּ תמיד על שוּלחנוֹ שני מגדלוֹת ספרים חיצוֹנים, ממה שהביא אתוֹ מביתוֹ וּממה שמצא בין ספרי שינטאל, וּבהם היה הוֹגה רוֹב זמנוֹ. בין הספרים האלה היוּ: “מוֹרה נבוּכי הזמן” ו“ספר הברית”, המנוּחה והתנוּעה" ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשֹה טוּביה”, “ספר העיבּוּר” ו“התוֹרה והפילוֹסוֹפיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקוֹרת התבוּנה הצרוּפה” בהוֹצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוֹריה של ולטר, “ירוּשלים” של מנדלסוֹן ואילוּ ספרי לימוּד ישנים. כל הספרים האלוּ בתוֹר פרפראוֹת לתלמוּד וספרי היריאים, שהיוּ מצוּיים במספר רב בארוֹן בעל הבית, סיפקוּ לברוּך וילדר מזוֹן רוּחני די והוֹתר, והעסיקוּ אוֹתוֹ במידה כזוֹ, שלא הרגיש בישיבת הכפר.

על פי רוֹב היה יוֹשב במרפסת הזכוּכית, שהיתה משֹוֹרגת גפן בר רעננה, נשען בזרוֹעוֹ על סף החלוֹן הפתוּח וּמשקפיו כבוּשים בספר. בני הבית היו עוֹברים שם בחשאי, שלא להפריעוֹ, והגברת מרים עם הבנוֹת, שהיוּ יוֹשבוֹת, ככלוֹת עבוֹדוֹת הבית, לתקן לבנים אוֹ לסרוֹג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היוּ עוֹשֹוֹת מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השֹדוֹת העוֹממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דוֹמה למען עוֹף כבד וּמשוּנה, שיצא מכלוּבוֹ, והוּא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיוּל היה משֹיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שוֹנים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוּח והחוֹמר, על העצם והמראה, על גוֹיים ואלהים, וּבשעה זוֹ היה מרגיש את עצמוֹ, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוֹהג – לפי מה שקרא באחד הספרים – לטייל עם תלמידיו הגדוֹלים, חכמי דוֹרוֹ, בסביבוֹת ז’וֹלקיב עיר מוֹשבוֹ, המליאוֹת קסמי טבע. אבל כל השֹיחוֹת הללוּ בעצם לא היוּ נוֹגעוֹת עד נפשוֹ. הוּא שֹח רק מה שידע בלי חוֹם, בלי השתתפוּת אמיתית, בלי רטט של יצירה, ולכן היוּ גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוֹך חוֹבה, והיו שמיחים⁷ להיפרד ממנוּ לריצה ושעשוּעים בשֹדה וּבחצר.

על אשתוֹ וילדוֹ לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לוֹ, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עוֹשֹה את הרוֹשם של אדם המשוֹלל כל זכרוֹנוֹת וּשאיפוֹת, – שאינוֹ נוֹתן כל חשיבוּת לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לוֹ רק ערך היסטוֹרי, עד כמה שהוּא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעוֹתיו, והעתיד – רק במידה שהוּא נוֹגע בשאֵלוֹת של ייעוּד היסטוֹרי אוֹ פילוֹסוֹפי, בשאלוֹת היהדוּת או הישארוּת הנפש, לפי הספרים הידוּעים לוֹ. הוּא היה מקבל את מכתבי אשתוֹ בדיוּק, קוֹרא בהם בעיוּן וּמשיב עליהם, כשהם פרוּשֹים לפניו, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אחרוֹן אחרוֹן דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוֹסיף.

לפעמים, בשבת אוֹ בחג, היתה הגברת שינטאל פוֹנה אליו באמרה מעין זאת:

– ר' ברוּך בודאי מרגיש בחסרוֹן משפחתוֹ? מה? אך הוּא היה עוֹנה מיד בכוֹבד ראש:

– אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כוֹתבים, ששלוֹם להם.

ואז התחרטה האשה הטוֹבה בלבה על שאלתה.

ג

יוֹם אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטוּ בני שינטאל, יחד עם הבן הגדוֹל ששהה אז בבית, לנסוֹע בכרכרה אל הנהר הסמוּך להתרחץ. מוּבן שהזמינוּ גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוֹכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעוּ בידוֹ לעלוֹת על הכרכרה, הרתוּמה לסוּס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינוֹ ומשֹמאלוֹ, ויצאוּ לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חוֹדשים, מאז חזר מביתֹו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטוֹת, קפץ על מוֹשבוֹ, לחוּץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוּח המשֹחק בפניו השֹעירים. כעין רוּח ילדוּת נכנסה בוֹ. השמש חיממה והשֹדוֹת הזהירוּ בירק וזהב, ובמרחק, באוֹפק, הכחילה חוֹמת היער. הבן הגדוֹל נהג בסוּס, וכיון שהיה זה סוּס מיוּזן וזריז, לא היה צוֹרך לנוֹפף עליו בשוֹט, אלא לטפוֹח על גבוֹ קלוֹת במוֹשכוֹת העוֹר, והשוֹט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדוֹפן, והסוּס שטף בעצמוֹ בדרך הישרה. להקוֹת ציפּוֹרים נישֹאוּ מעל לראשי הנוֹסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוּסים חוֹתכת, והסוּס ענה גַם הוּא אגב ריצה בקוֹל תאוָני-נוֹאש.

אחרי נסיעה שכזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוֹק רצוּעת הנהר הרוֹעדת באלפי קמטיה. הנערים התרוֹממוּ והביטוּ וצהלוּ משֹמחה, ישבוּ והתרוֹממוּ שוּב, וגם פנוּ שלא כדרכם אל רבם בקוֹל מאוּשר:

– אה, עוֹד מעט ונהיה במים. רבנוּ יוֹדע לשֹחוֹת?

– לא – ענה וילדר, – רק בילדוּתי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנוֹ לשֹחוֹת בנהר, אבל את השֹחייה עצמה לא ידע גם הוּא.

– אין דבר – התערב הגדוֹל ודיבר לאחוֹריו – הנהר איננוּ עמוֹק. במקוֹם העמוֹק ביוֹתר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוֹח. הוּא היה בוֹחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילוּ על העמוֹק ביוֹתר.

על הדשא שעל שֹפת הנהר התפשטוּ שלוֹשה הנערים במהירוּת רבה, קפצוּ לתוֹך המים, ותיכף התחילוּ בקריאוֹת משוּבה וּבשיכשוּך עליז. הם טבלוּ וקפצוּ וזרקוּ מים זה על זה. הקטן שרעד קצת מן הצינה, שאב מלוֹא חוֹפניו מים, סיננם בין אצבעוֹתיו והסתכל בהם לאוֹר השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוֹגעוֹת כמעט במים, והתפשט במתינוּת. תחילה הסיר את מעילוֹ, קיפלוֹ והניחוֹ בזהירוּת על ידוֹ, אחר כך חלץ את נעליו ופשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוֹניו והוֹציא מתוֹכם את רגליו הקצרוֹת השֹעירוֹת זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו ומשך בשתי ידיו את כוּתנתוֹ למעלה להסירה מעל ראשוֹ. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבוֹנן שעה ארוּכה בגוּפוֹ השֹעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנוֹ הבוֹלטת וּברגליו

הקצרוֹת, והכוֹל נראה לוֹ עתה זר ומוּזר. הוּא לא זכר, מתי ראה את גוּפוֹ. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטוּשטש מן ההבל, שלא היה רוֹאה כלוּם; אבל פה, במרחב, מה משוּנה היתה כל עתרת הבשֹר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוֹחצים לא הניחוּ לוֹ להזוֹת הרבה, וצעקוּ מתוֹך המים:

– רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! ירא נא, כמה צלוּלים הם! הוּא רוֹאה? יבוֹא! יבוֹא מהר!

הוּא ניענע להם בראשוֹ המגוּלה והגזוּז כוּלוֹ, חוּץ מן הפיאוֹת; אחר כך הרים את כנף מעילוֹ, הסיר בזהירוּת את משקפיו והכניסם לתוֹך הכּיס, וּבעצמוֹ צנח בעיניים עצוּמוֹת, כמוֹ שהיה עוֹשֹה בילדוּתוֹ, לתוֹך הנהר, עמד וצעד צעד ועוֹד צעד במים. ופתאוֹם קמה בנפשוֹ מבוּכה גדוֹלה. הוּא פקח את עיניו וראה את עצמוֹ עוֹמד בתוֹך יסוֹד רך וחמים ונע, האוֹפף את חצי גוּפוֹ, והוּא אינוֹ רוֹאה כלוּם מסביב. לא, גם את גוּפוֹ אינוֹ רוֹאה ראייה ברוּרה. הכוֹל מתנוֹדד וּמטוּשטש. הוּא הרים את ידוֹ וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתוֹ גדוֹלה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוּא ראם רק כצללים חיורים, עוֹשֹים העויוֹת משוּנוֹת. גם את גדות הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפוֹר פרוּשׂ על תהוֹם רוֹעד מסביבוֹ והשטח שלפניו, שהוּא נתוּן בוֹ, עוֹלה ויוֹרד, פעם הוּא מתנשֹא לכסוֹתוֹ וּפעם הוּא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוּא ניסה בחרדתוֹ להיפּנוֹת, אך גוּפוֹ לא נשמע לוֹ, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוֹד צעד. הוּא פרשֹ את ידיו וגישש סביבוֹ כנוֹאש; אך כשנגעוּ אצבעוֹתיו במים, כלתה נשמתוֹ. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשוֹת והקשיב: קוֹלוֹת הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוֹקים מאוֹד, והיה בהם משהוּ זר, מעין לעג לא טוב לוֹ, לנתעה⁸ וּמפרפר בסכנה. הוּא חפץ לקרוֹא לעזרה, אבל גרוֹנוֹ שתק. וּפתאוֹם נלפת כוּלוֹ ואחז בחזקה, בכל כוֹחוֹתיו, בגוּף שנגע בוֹ. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברוֹ עליו נתקל בוֹ.

– מה לך, רבי? – שאל הלז, נבעת עד מות מן הלפיתה החזקה.

– הוֹציאני נא, הוֹציאני נא! – חזר וילדר בקוֹל מת, בשֹפתיים כחוּלוֹת וּבהרגשה של עיור – הוֹציאני מהר, רע לי…

הנער התעוֹדד וחשב כי רבוֹ מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוֹא, הוֹציאוּ את רבם והוֹשיבוּהוּ על הדשא.

– מה לוֹ? מה היה לוֹ? – הקיפוּהוּ בשאלוֹת.

– לא כלוּם. תנוּ לי את בגדי – ענה וילדר וחיורוֹן מות על פניו.

הם הגישוּ לוֹ את הבגדים, והוּא חטפם וּמישמש בהם באצבעוֹת מפרפרוֹת עד שמצא את כיס מעילוֹ, הוֹציא את המשקפיים והרכיבם על אפוֹ – וּמיד שב העוֹלם להיוֹת מה שהיה.

מאז שוּב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוֹע פסיעה בלי משקפיים; אך המאוֹרע ההוּא חרת בנפשוֹ חריתה עמוּקה. שיווּי המשקל אשר לנפשוֹ כמוֹ נזדעזע.

ד

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתוֹ הצעירה, את מוֹרה בבית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתוֹ, וּמסר את ילדיו לכוֹהן הקאתוֹלי, שילמדם קצת לשוֹן וּמדעים. הכוֹהן הזה היה טיפוּס יחיד במינוֹ. רוֹב תוֹשבי קוּסטין היוּ איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוֹהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמוֹנים נשתמרה שם גם עדת פוֹלנים רוֹמית-קאתוֹלית קטנה, שהיתה הוֹלכת וּמידלדלת על ידי נישֹוּאי תערוֹבת עם בני הרוֹב, ולה מנזר קטן וכוֹהן, אוֹ יוֹתר נכוֹן סגן כוֹהן מיוּחד. לכוֹהן הזה לא היתה עבוֹדה מרוּבה, כי צאן מרעיתוֹ היו מעטוֹת, כשני מניינים בסך הכוֹל, וּבהיוֹתוֹ רוָק, כדרך הכוֹהנים הקאתוֹלים, היתה ריקנוּת ביתוֹ הקטן בחצר המנזר, וּבקרבת בית הקברוֹת, גוֹרמת לוֹ שיעמוּם ועצבוּת. כבן חמישים היה, גבוֹה ורזה, וּגלימתוֹ השחוֹרה, הארוּכה והפרוּפה כוּלה, עם כוֹבע הקטיפה המוֹארך, עוֹד הוֹסיפוּ על גוֹבהוֹ וּרזוֹן גוּפו. מפני פניו המגוּלחים והבעתוֹ התמימה והצחה עשֹה רוֹשם של בן שלוֹשים, אך שֹערוֹת ראשֹוֹ הגזוּזוֹת היוּ לבנוֹת ברוּבן, ואוּלם זה עוֹד הוֹסיף על צעירוּת פניו לויית חן ונעימוּת. מטבעוֹ היה איש נוֹח, מתוּן וחוֹפשי בדעוֹת, ולכן היה מתרוֹעע בחיבה יתירה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיוֹנוֹ, וכן גם יפי נימוּסיהם של בני הבית, משכוּ את לבוֹ, והיה מתענג לבוֹא שמה לשֹיחה על כוֹס תה וּמגדנוֹת עם ר' ישעיה עצמוֹ, אוֹ עם הגברת והילדים. בקיץ היה יוֹשב אצלם על הספסל תחת עץ הערמוֹן רחב הנוֹף, לפני שוּלחן העץ המחוּבר אל הקרקע, ושִֹיחתוֹ הנעימה מפכּה בטוֹן רך ולבבי בתוֹך רשת הצל והאוֹר, הרוֹעדת על כל דמוּתוֹ השחוֹרה והענוּגה.

כשסיפר לוֹ שינטאל את המקרה אשר קרהוּ עם מוֹרה הכפר, הצטער הכוֹהן מאוֹד, והציע את עצמוֹ ללמד את בני איש עמיתוֹ, שהיוּ קרוֹבים ללבוֹ גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לוֹ לכבוֹד, וגם אמוּנוֹ בכוֹהן ידידוֹ היה גדוֹל כל כך, שלא היה חוֹשש אפילוּ לשלוֹח את ילדיו יוֹם יוֹם לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוֹהן שהרגיש בעצמוֹ בזרוּת שבדבר, הציע שיבוֹא יוֹם יוֹם לבית ידידוֹ ללמדם שם. שינטאל הוֹדה בקידה וּבענוַת חן, והכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם לבית היהודי בשעה קבוּעה.

וכך נפגשוּ השניים: המלמד ברוּך וילדר והכוֹהן הקאתוֹלי ויקטוֹר מיינקינסקי.

ברוּך וילדר שום לבוֹ עֹד קוֹדם לכוֹהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנוֹעם הליכוֹתיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסוֹ הטוֹב ליהוּדים; אבל לא מצא לוֹ הזדמנוּת וגם לא העז לדבר אליו, כי פוֹלנית ידע רק מעט מאוֹד, וּמלבד זה נשמר בוֹ מילדוּתוֹ זכר הכוֹמר הפוֹלני מעיירתוֹ, שהיה נחשב בעיני היהוּדים כשֹונא ישֹראל טמא, הזוֹמם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוֹי מפוּטם ואדוֹם עוֹרף כקצב וּצחוֹק רע לוֹ. – גם הכוֹהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מוֹרה” שלהם, והם סיפרוּ לוֹ בשבחוֹ, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבוֹ של ברוּך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכּוֹהן בבית, מעין אי מנוּחה וסקרנוּת ילדוּתית להיכנס בשֹיחה דוקא עם זה הזר והגבוֹה, שיש בוֹ מריח החוּץ והאסוּר, אך המרחק היה גדוֹל ביניהם ולא היתה דרך לעוֹברוֹ.

ואוּלם עתה, כיון שהכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יוֹם אחד הקדים הכוֹהן לבוֹא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנוֹתיה יוֹשבוֹת במרפסת, וּוילדר יוֹשב ליד החלוֹן הפתוּח , כדרכוֹ. השתחוה הכוֹהן על הסף השתחויה עמוּקה, שאל אם אינוֹ מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הוֹשיט ידוֹ לשתי הבנוֹת, ולבסוֹף ניגש גם אל וילדר, וּבתתוֹ לוֹ את ידוֹ הלבנה, הציג את עצמוֹ בבת צחוק ישרה:

– סגן הכוֹהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוֹני זה כבר ואני שֹמח להזדמנוּת זוֹ לברכוֹ.

ברוּך וילדר התאדם, קם מכיסאוֹ, וּבהחזיקוֹ את ספרוֹ, כשאצבעוֹ תקוּעה בין דפיו, השתחוה גם הוּא וּמילמל:

– טוֹב מאוֹד, טוֹב מאוֹד… גם אני… ישב האדוֹן הכוֹהן! – והראה במבוּכה על כיסאוֹ.

אחרי השיעוּר, בשעת הפרידה, שאל אוֹתוֹ הכוֹהן, אם הוּא חוֹפשי עתה, ואם כן, היש ברצוֹנוֹ ללכת אתוֹ מעט. וילדר לא ידע את נפשוֹ, אך הסכים. כשיצאוּ וסגרוּ אחריהם את פשפש הגן, אמר לוֹ הכוֹהן, שאם קשה עליו הדיבוּר הפוֹלני, נכוֹן הוּא לדבר אתוֹ גרמנית: וילדר הוֹדה לוֹ, ובזה אמנם הוּקל לוֹ קצת, כי בגרמנית לא היה עוֹד חסר ניב כל כך. אמנם שֹפתוֹ היתה ספרוּתית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנוֹן תרגוּם התנ“ך מימי ההשֹכלה, אך בקצת קוֹשי וּבקצת עזר משֹפת יידיש, יכוֹל היה לבטא כמעט את כל רעיוֹנוֹתיו. הכוֹהן ניהל את השֹיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יוֹתר ויוֹתר. וכך דיברוּ על ערך המדע וההשֹכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאוּת הזעוּמה ועל חירוּת המחשבה, על הדת והמדינה, על חוֹבוֹת הלב וחוֹבוֹת האזרח, וברוּך וילדר היה מוּכרח לבסוֹף להגיד לעצמוֹ, כי ה”גוֹי" הזה מכלכל את דבריו בהיגיוֹן ובידיעה, והוּא מביע כל דבר בקלוּת ובפשטוּת, כאילוּ לא היה בדבריו כלוּם מן החידוּש. וזה מצא חן בעיניו במאוֹד מאוֹד. כל ימיו היה משתוֹקק לבעל שֹיחה כזה. רוֹב מכיריו היהוּדים היוּ אוֹ עזי פנים ערוּמים, שביטלוּ אוֹתוֹ ואת השֹכלתוֹ, אוֹ בוּרים, שפנוּ אליו תמיד בשאֵלוֹת, ושום תשוּבה לא היתה עלוּלה לברר להם מה.

וּכשהגיד לוֹ הכוֹהן בשעת פרידתם, שהם יכוֹלים להיוֹת לעזר זה לזה בבדידוּת הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוּא יכוֹל להיוֹת לוֹ לעזר במה שהוּא קנה לוֹ בלימוּדיו, בענייני לשוֹן ומדע, וּפּאן וילדר יהיה לוֹ לעזר בהשתלמוּת בלשוֹן העברית – הוּא למד מעט לשוֹן זוֹ בסמינריוֹן וגם מעצמוֹ – וגם בענייני “פילוֹסוֹפיה דתית” – את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשוֹנה בחייו ותמה על הצירוּף הזה, שראה בוֹ דבר והיפוּכוֹ – שֹמח וילדר, וּבלב פוֹעם אמר לוֹ, שהוּא נכוֹן לבקר את הכוֹהן גם בביתוֹ.

– הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוֹד גדוֹל! – ענה פּאן מיינקובסקי ולחץ את ידי ברוּך וילדר לחיצה חמה וממוּשכה.

ה

יוֹם יוֹם היה ברוּך וילדר מזדמן עם הכוֹהן. הטיוּלים יחד ברדת היוֹם נעשֹוּ תכוּפים יוֹתר וארוּכים יוֹתר. בקיץ היו מטיילים בשֹדוֹת וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האוֹרנים הקרוֹבה, ויוֹשבים שם שעה ארוּכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבישים⁹, וּבחוֹרף היוּ יוֹשבים בבית שינטאל, ועוֹד יוֹתר בבית הכוֹהן. היתה לכוֹהן משרתת זקינה¹⁰, פוֹלנית קפדנית, אך זריזה ומסוּרה, והיא הסכינה עד מהירה עם וילדר והיתה מכבדת אוֹתוֹ בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמוֹ את אדוֹניה. הטיוּלים והשִֹיחוֹת האלה פעלוּ על וילדר פעוּלה ניכרת: הוּא נעשֹה יוֹתר ער ומפוּזר, בכל מהוּתוֹ באה כעין מתיחוּת ואי מנוּחה, וּבית שינטאל לבדוֹ, בלי מציאוּת הכוֹהן, לא הספיק לוֹ עוֹד.

בבית הכוֹהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרוּבה, והוּא: הספרים המכוֹרכים יפה, שעמדוּ מסוּדרים בארוֹן הזכוּכית אשר לוֹ. מתוֹך הספרים האלה, ספרי מדע, מוּסר וּפילוֹסוֹפיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוֹהן קוֹרא לוילדר, מתרגם וּמטעים לוֹ את המקוֹמוֹת הקשים. תחת זאת היה וילדר קוֹרא לפני הכוֹהן ב“מוֹרה נבוּכי הזמן”, ב“חוֹבת הלבבוֹת”, וּב“עיקרים”, וּמתרגם לוֹ פסוּק כצוּרתוֹ לגרמנית שלוֹ. הכוֹהן היה מיטיב לבאר לוֹ את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוּחה והתנוּעה”, בשירטוּטים וצירוּפים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחבירוֹ את שאלוֹת המוּסר והפילוֹסוֹפיה. וכן היוּ מתקרבים והוֹלכים, עד שהכוֹהן התחיל מלמד את וילדר את הלשוֹן הלאטינית, וּוילדר את הכוֹהן – עברית. הלימוּד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפּרד.

לימוּד שתי הלשוֹנוֹת העתיקוֹת הללוּ כמוֹ תפשֹ אוֹתם בקסמים, וכל בעוֹלם נצטייר מעתה בדמיוֹנם, אצל זה בתרגוּם עברי ואצל זה בתרגוּם לאטיני. הם לא היוּ נלאים לחזוֹר על פרקים ודפים שלמים בשׂפה הזרה במשך שעוֹת. וילדר לקח לוֹ לספר לימוּד את הווּלגאטה, שנתן לוֹ הכוֹהן, והכוֹהן בחר לוֹ את “הברית החדשה” בתרגוּם עברי, שהיתה מצוּיה בין ספריו עוֹד מימי הסמינריוֹן. וּלאט לאט נוֹצרה ביניהם מעין קנאת לוֹמדים, ולא אחת אירע, ששניהם היוּ יוֹשבים יחד וּפוֹסקים את פסוּקם בשתי הלשוֹנוֹת בקוֹל רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ, חוּץ מן המשרתת הזקינה.

והיחסים עם הכוֹהן הגבירוּ את פעוּלתם על וילדר, עד כי הרגישוּ בה גם בבית שינטאל. ביוֹתר העסיק השינוּי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוֹב בהסתכלוּתוֹ אחרי רבוֹ. זה נעשֹה רך ונוֹח משהיה, קוֹלוֹ קיבל גון לבבי יוֹתר, אף על פי שהוּטל בוֹ גם מעין פגם, וּצרידוּתוֹ נתגברה במידה מרוּבה. התלמידים נהנוּ בעיקר מן השינוּי הזה, כי רגש חוֹבתם ביחס אליו כמוֹ רפה על ידי כך והיוּ עזוּבים יוֹתר לנפשם. אך הליכוֹתיו התדירוֹת עם הכוֹהן היוּ גם קצת חשוּדוֹת בעיניהם, אף גם היוּ לשֹיחה בבית. פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יוֹדע, מי יחזיר את מי למוּטב – הכוֹהן את המלמד אוֹ המלמד את הכוֹהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלוּנה, שאין צוֹרך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרוֹעעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בוֹדדים כאן.

במכתביו לאשתוֹ היה ברוּך וילדר מזכיר לעתים קרוֹבוֹת את התחברוּתוֹ עם הכוֹהן, והיה מרבה לספר לה בשבחוֹ; ואף על פי שהיא כתבה לוֹ מתחילה פעמים אחדוֹת בליגלוּג וברוֹגז, שאינה יוֹדעת, למה הוּא מבלבל לה את המוֹח בשטוּיוֹת שלוֹ, וּמה לוֹ ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוֹספה על ה“שכירוּת”, ואחר כך היתה עוֹברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, – לא פסק הוּא בכל זאת להוֹדיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיוּלים והלימוּדים שלהם, ושעוֹד מעט ויוּכל לקרוֹא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביוֹם קיץ היה סער וגשם סוֹחף. וילדר ישב לבדוֹ אחרי סעוּדת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזוֹן הטוֹב בכל רמ"ח אבריו, והוּא חוֹזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגוּם לאטיני. הווּלגאטה לא היתה תחת ידוֹ, כי הכוֹהן לקחה אתמוֹל לביתוֹ לצוֹרך עיוּן. הוּא ניסה לחזוֹר מתוֹך הזיכרוֹן, והנה הפלא וּפלא! הכוֹל הוֹלך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשוֹל. אך כשהגיע לפסוּק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגוּמה, אף כי ראה אוֹתה בספר כמה פעמים. הוּא אימץ את זכרוֹנוֹ, אבל לשוא, המלה התחמקה לחדרי הזיכרוֹן ואין להעלוֹתה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשוּם אוֹפן אי אפשר היה לתוֹפסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוּא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתוֹ מהר בנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזיכרוֹן, אבל גם זה לא הוֹעיל. אז נפלה עליו מרה שחוֹרה, וכמעט נבהל. הוּא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקוֹר הפתוּח וּמעיין במלה העברית, כאילוּ אמר לדלוֹת מתוֹכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוּי זה גרם לוֹ רק מפח נפש.

וּבחוּץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמוּ והברקים ברקוּ. החדר האפיל וקדר, החלוֹנוֹת זרמוּ, וענפי העצים שרקוּ¹¹ מאחריהם. ופתאוֹם נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש אי מנוּחה רבה בלבוֹ ויצא לראוֹת בדרך העוֹלה אל המנזר, אם אין הכוֹהן בא. הוּא היה גם מוּכן לרוּץ שמה, אל הווּלגאטה. אך בצאתוֹ נשֹא בלי משֹים עיניו השמימה, ונתגלה לוֹ מראה, אשר כמוֹהוּ לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוּקה והרוֹססת מתוֹך רעננוּת מזהירה, עמדוּ, לא הרחק זוֹ מזוֹ, שתי קשתוֹת צבעים נפלאוֹת, אחת גדוֹלה מחברתה, מתנשֹאוֹת מקצה האוֹפק עד חצי השמים, נחוֹת על מצע עננים אפילים-מכסיפים, טעוּני רוייה ורוֹך, למוּל השמש הקוֹרנת, וּממלאוֹת את האויר איזה קסם רך וחי. כן, הוּא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אוֹפן לא עשֹה עליו מימיו רוֹשם מראה כזה אוֹ גם מעין זה. הוּא ראה עתה בפעם הראשוֹנה בחייו את ההוֹד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרוֹת הראוּת והנתוּנוֹת תחת הזכוּכית העבה והכבידה – והתפלץ. כל מהוּתוֹ הבוֹטחת כאילוּ התמוֹטטה. הוּא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתוֹ, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טישטוּש. היה איזה כאב מוּזר מוֹצץ בלב והדמיוֹן הניצת באוֹר אפל-חכלילי עטף הכוֹל. מה זה? מה זה? שיוַע בוֹ קוֹל ממעמקים וכל נשמתוֹ רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיוֹן, כמוֹ לפני יציאה מספירה נמוּכה אל ספירה גבוֹהה ממנה. והנה פתאוֹם, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באוֹר קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכוֹל נח לארץ, הכוֹל שב להיוֹת קרקעי, הלב הלם הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוּא זכר את התרגוּם הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשֹא שנית עיניו השמימה, הקשתוֹת היוּ חיורוֹת והוּא ראה איך הן הוֹלכוֹת הלוֹך וחָווֹר; האויר היה רגיל, ועל הארץ רצוּ לרגליו שלוּליוֹת דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוּא חזר לחדרוֹ, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קוֹרא בקוֹל את התרגוּם לפרק ס”ח בתהילים, והיה הוֹלך וקוֹרא בלי מכשוֹל:in fortitudine qui educit vincots וּבמלה fortitudine הרים קוֹלוֹ בניצחוֹן.

ו

כל חוֹדש תשרי היה ברוּך וילדר אצל חוֹתנתוֹ, אשתוֹ וּשני ילדיו; כי בינתיים נוֹלדה לוֹ עוֹד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחוּ במידה מרוּבה, כי אשתוֹ וחוֹתנתוֹ עבדוּ בכישרוֹן רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוֹני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר ובעל איברים, וכל השיכוֹרים היוּ מפחדים ממנוּ אימת מות. בבוֹאוֹ הביאתוּ אשתוֹ בסוֹד העסק, הכניסה לוֹ את פנקס החוֹבוֹת הגדוֹל, והראתה לוֹ, כפוּפה על השוּלחן ועט עוֹפרת בידה, כמה חייבים לה הערילים. הסכוּם היה גדוֹל באמת, והוּא גירה את עיניו של וילדר ואפילוּ הכאיב לוֹ משהוּ. מלבד זה חשֹכה עוֹד איזה סכוּם במזוּמנים, השמוּר על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לוֹ הכוֹל בחיוּך רציני וּברגש מסירוּת המיוּחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשוֹ כמרוּצה, אך באמת לא עיניינוֹ כל זה. "טוֹב, טוֹב״ מילמל, – אך לבוֹ היה רחוֹק ממנה וּמעסקיה, וכוּלוֹ נתוּן לספריו ולכוֹהן, שנשאר בכפרוֹ האהוּב; וּכשאמרה לוֹ לבסוֹף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשוֹל עוֹד שנים אחדוֹת, כלוֹמר, שהן תעסוֹקנה בבית והוּא יוֹסיף להשתכר בכפר ולשלוֹחַ להן, אז יוּכלוּ לבנוֹת בית חדש גדוֹל במקוֹם הקטן והרעוּע, – נהנה וילדר בייחוּד מן הבשֹוֹרה, שהוּא יוּכל לשבת עוֹד שנים אחדוֹת בכפר; ולבוֹ נמלא ביחס לאשתוֹ רגש תוֹדה חם עד לידי רוֹך, ואפילוּ ליטפה פעם אחת במבטוֹ.

הילד כבר גדל, והיה מתרוֹצץ ברחוֹבוֹת לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדוֹל עם ציציוֹת מלוּכלכוֹת; והילדה, תינוֹקת צחקנית שמינה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדוּמוֹת, כשהחזיק אוֹתה על זרוֹעוֹתיו, היתה חוֹתרת תמיד בידיה הקטנוֹת לאחוֹז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפוֹשֹ בזכוּכית אוֹ במוֹטת האוֹזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוֹך חריצים בשוֹרש אפוֹ ובצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיוּ לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נוֹעז. הפחד שנתקע בלבוֹ בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנוּ.

והנה יוֹם אחד, אחרי סעוּדת הצהריים, יצאה אשתוֹ אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אוֹתוֹ להשגיח על הילדה, המשֹחקת על הרצפה. זוֹ זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתנתה מוּרם ותקוּע לה בסדק שבגבה ואחוֹריה השמינים מַורידים -מכחילים מקוֹר, והוּא עמד נשען אל החלוֹן והרצה לעצמוֹ במוֹחוֹ פרק של איזה ספר עיוּני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בוֹ בידיה האמיצוֹת, ואחרי נסיוֹנוֹת אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפוּכה בת צחוֹק של אוֹשר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראוֹת מה רוֹשם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאוֹם – רפוּ ידיה ונפלה אחוֹרנית וקוֹדקוֹדה נחבט בחזקה ברצפּה. תיכף הרימה קוֹל צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדוֹ והסתכל בתנוּעוֹתיה בעיניים תפוּשֹוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוּקי הנפילה” וּבאוֹפן ברוּר חזר בוֹ המשפט: “הדרך שיפוֹל בוֹ הגוּף בזמנים שוֹנים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשֹוּ אדוּמים וכחוּלים מגעייה, עמד הוּא והביט על כל זה בהתעניינוּת, אך בלי השתתפוּת הלב – כעל ניסיוֹן בפיסיקה. אך אשתוֹ, ששמעה באגף השני את צעקוֹת הילדה, באה מבוֹהלת, וּבראוֹתה את בעלה עוֹמד בלי תנוּעה, צעקה אליו שלא בקוֹלה:

– מה אתה עוֹמד, גוֹלם? – וחטפה את הילדה ולחצה אוֹתה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס.

וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתוֹ:

– לא, שיינדיל, גוֹלם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוּקי הנפילה וּמסיבת התגברוּת מהירוּת התנוּעה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוֹצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוּא השתגע!”, וּברחה מן החדר. וּכששב וילדר לקוּסטין, וּשניהם, הוּא והכוֹהן, ישבוּ ביוֹם גשם דק וקר בבית הכוֹהן על שתי כוֹסוֹת תה בחלב מהבּילוֹת, התעוֹרר פתאוֹם וילדר מתוֹך השתיקה, שנשתררה אחרי השֹיחה המדעית, ואמר לכוֹהן, שלא בקוֹלוֹ הרגיל:

– יש לי לספר לידידי הכוֹהן דבר מה.

הכוֹהן הגביה את גבוֹתיו וּפניו קיבלוּ הבעת תימהוֹן, ואז סיפר וילדר לכוֹהן בגרוֹן יבש מרוֹב התרגשוּת את המאוֹרע שאירעהוּ בביתוֹ עם הילדה; וּכשסיים הוֹסיף:

– ועתה הגידה, ידידי, מי משנינוּ צדק, אני אוֹ אשתי?

– הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוּא תירגם את שם ידידוֹ לאטינית, כי לשִמחת לבוֹ לא מצא ששמוֹ מתאים עם שם שפינוֹזה, וּמאז היה קוֹרא לוֹ כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפוֹרמאלי, אם לא נביא בחשבוֹן את החוֹבה, ייתכן לוֹמר, כי הצדק אתך. אתה לא עשֹית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבוֹתיך (והרי אין מצוים על המחשבוֹת!) בקשר עם המאוֹרע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, אוֹ יוֹתר נכוֹן לא שמתּ לב, כשהעצם הנוֹפל הוּא ברייה אנוֹשית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוּטוֹת: המכאוֹבים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרוּ כוֹח לקרוֹע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החוֹבה, שהגדרתה היא: רגש הצוֹרך המוֹחלט¹² לפעוֹל בכל עת ובכל מקוֹם ככל אשר ידרוֹש המוּסר האוֹבייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיוֹת המקריוֹת של הרצוֹן העצמי, זאת אוֹמרת, שחוֹבת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקוֹם, והחיוּבית – לבוֹא לעזרת רעהוּ, אפילוּ רעהוּ סתם, להקל את מכאוֹביו וּלהגביר את רחמי עצמוֹ הטבעיים על ידי הכרת המוּסרי שברחמים, – מצד זה בודאי ובודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהתמרמרוּתה, ושמתוֹך צערה לא יכלה למשוֹל בלשוֹנה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! – המשיך הכוֹהן, נשען באצבעוֹתיו על שוּלי השוּלחן וּזקוּף קוֹמה כמוֹ בשעת הטפה מעל הבימה – נפשנוּ הוֹלכת שבי אחרי מחשבוֹתינוּ המוּפשטוֹת, שיש בהן בלי שוּם ספק מן היוֹפי והאצילוּת, ואם תרצה – אפילוּ מן האלוֹהיוּת, אנחנוּ משתעשעים בשאלוֹת מדע ודת וּבפתרוֹנן, בעוֹד שלעינינוּ מפרפרוֹת נפשוֹת רעינוּ, קרוֹבים ורחוֹקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשֹמחה ויגוֹן באוֹשר וייאוּש, צוֹהלוֹת ונענוֹת, חיוֹת וגוֹועוֹת, ואנחנוּ בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברוֹ כן רכוּ פניו מאוֹד וּבעיניו התמימוֹת רעדה לחלוֹחית של דמע. דברי הכוֹהן האלה, וּבייחוּד הבעת פניו, עשֹוּ על וילדר רוֹשם לא יימחה, וּמאז היה חוֹשב תכוּפוֹת על אשתוֹ מתוֹך רגש נוֹחם ורוֹך הוֹלך וגוֹבר. החירוּף “גוֹלם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוֹד הוֹסיף לה מעין הוֹד שבכוֹח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שֹיחה על הבדל הדתוֹת, אמר הכוֹהן:

– האידיאלים הכלוּלים בדתוֹת, האידיאוֹת הנוֹשֹאוֹת את הדתוֹת וּמשמשוֹת אוֹתן, שוים בעיקר בכוּלן. רק הצוּרוֹת המעשֹיוֹת של האידיאלים שוֹנוֹת לפי הרוּחני של כל עם, לפי “אלהי האוּמה”, כפי שקוֹרא לזה קרוֹכמל שלכם; ואוּלם באחרית הימים, ברוּר לי הדבר כצהריים, ייפּרדוּ האידיאלים לגמרי מן הצוּרוֹת הדתיוֹת, כתוֹך המשליך את קליפתוֹ בהתבשלוֹ, ואז לא יהיה עוֹד כל הבדל בין הדתוֹת, לא, כי גם הדתוֹת עצמן לא תהיינה, לא יהיה צוֹרך בהן, ואז תבוֹא המזיגה הנפלאה, הניצחוֹן האחרוֹן של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרוּ עוֹד לנצח.

– והמדעים? – שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפוֹרני אצבעוֹתיו. דבר מה נתבקע ונתמוֹטט בוֹ.

– המדעים? – התעוֹרר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוּצתוּ. – המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשוֹת לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרוֹנה, תכלית התכליוֹת, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היוֹפי, הסוֹד, כל נוֹשֹאי חמדתנוּ וגאותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוֹזל וגז; ומן הצד השני, כי הכוֹל, הכוֹל הוּא חשוּב וגדוֹל ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בוֹ? והתוֹצאה ההגיוֹנית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהוּ עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיוֹן הבריאה הגדוֹל, שאין בידוֹ להשפּיע עליו ולא כלוּם, וּמלך על נפשוֹ, בעל בחירה חוֹפשית לעשֹוֹת את הטוֹב אוֹ, חלילה, את הרע. המדע, כוֹשר הידיעה, מוֹביל את האדם דרך העבדוּת החוֹמרית אל החירוּת הנפשית, המוּסרית. ולא לחינם אנוּ רוֹאים, שכל גאוֹני המדע האמיתיים הגיעוּ בסוֹף חקירתם לידי המוּסר, המצוּי האלוֹהי. הם הגיעוּ פשוּט אל התּוֹך. וקאנט יוֹכיח.

שֹיחוֹת הכוֹהן האלה, שנאמרוּ בזמן האחרוֹן בסגנוֹן חוֹתך וּבחוֹם שקט, פעלוּ על נפש וילדר, ואף על פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אוֹתן, והן גירוּ אוֹתוֹ גירוּי רחוֹק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיוֹנוֹת כזאת חש כמוֹ מלקחיים אוֹחזים במוֹחוֹ וּמוֹשכים בכוֹח להרימוֹ, להרחיבוֹ, ודבר זה הוֹציאוֹ משקטוֹ. ואוּלם הכוֹהן עצמוֹ נעשֹה בזמן האחרוֹן שקוּף יוֹתר, רוּחי יוֹתר.

בכלל בא שינוּי ניכּר בהליכוֹתיו של וילדר וגם בראייתוֹ. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השֹיחוֹת החוֹתכוֹת של הכוֹהן נוֹצר בוֹ לאט לאט איזה יחס אל עוֹלם המציאוּת. במחיצה של הפוֹרמאלי כאילוּ נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנוֹתיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוֹי הקטן העוֹזר על ידה. בעברוֹ ברחוֹב היה מתבוֹנן לאיכרים ומבדיל בין הלבוּשים יפה ובין הלבוּשים בגדים קרוּעים, בין ההוֹלכים מתוּנים וּבקוֹמה ישרה, שפניהם מביעים ביטחוֹן ושֹוֹבע, וּבין העוֹברים מהר וּמבטם רע ונבעת ורעב. הסתכלוּתוֹ כאילוּ נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוּב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשֹדוֹת, כי אם גם בכפר. לפנוֹת ערב, בשֹדה, היה מתבוֹנן בזעזוּעי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השוֹאף ועוֹלה מארוּבוֹת הבתים למרוֹמים. ולא עוֹד, אלא שהתחיל שוֹאל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה אוֹ תבוּאה זוֹ. התלמידים הרגישוּ בשינוּי הזה בקצת תימהוֹן, אך הסתגלוּ גם לזה מהר, כנפש הילדים. על ידי כך נפגם קצת יחס הכבוֹד אל רבם, בהרגישם שהם מתרוֹעעים אתוֹ והוּא קרוֹב לחוּגם, לעוֹלמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוֹק בקוֹל על איזוֹ שאלה תמימה מפי וילדר; וּלבסוֹף התחילוּ גם לדבר ביניהם וּבפניו בשֹפת רמזים אירוֹנית על ידיעוֹתיו בטבע וחקלאוּת. אך דבריהם לא הקניטוּ אוֹתוֹ כלל, להיפך, היה בהם מה שהוּא מן המהנה, ויוֹם אחד גם הצטחק. וּבאוֹתוֹ יוֹם, בפעם הראשוֹנה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדוֹל – האב לא היה אז בבית – שיוַתר להם מחר על השיעוּר ויתן אוֹתם לנסוֹע אל הכפר הסמוּך, לראוֹת במכוֹנת הקצירה החדשה; רצוֹנוֹ, יכוֹל גם הוּא לנסוֹע אתם.

וילדר כמוֹ התעוֹרר משכחה וענה בכוֹבד ראש של קפידה:

– לא, לא, צריך ללמוֹד. אסוּר לוֹ לאדם להפנות את לבוֹ לבטלה! הרבה בטילים כנגדוֹ! אסוּר!

ואף על פי כן נסע למחרת בבוֹקר עם תלמידיו לראוֹת את מכוֹנת הקצירה.

ז

פעם בעבוֹר וילדר ברחוֹב האיכרים הארוֹך עם הכוֹהן, הגוֹחן קצת לצידוֹ אגב שֹיחה, תפס כי יוֹשבי הכפר, ואפילוּ הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוֹק של ליגלוּג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוּא החליט בלבוֹ לשאוֹל פעם את ידידוֹ, מה פשר המבטים האלה. ואוּלם הם היוּ עתה תפוּשֹים בשֹיחה עמוּקה על האוֹשר האמיתי. הנוֹשֹא הזה עיניין בזמן האחרוֹן את הכוֹהן ביוֹתר, וּבכל פעם היה מגלגל עליו את השֹיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעוֹדוֹ. מימיו לא נתן דעתוֹ לחשוֹב, כי יש אנשים מאוּשרים ולא מאוּשרים. הוּא ידע אמנם מתוֹך הספרים, בייחוּד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סוֹבלים ואנשים הוֹללים, וחיבתוֹ היתה נתוּנה תמיד, יחד עם המחברים הקדמוֹנים, לסוֹבלים; אבל על האוֹשר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לוֹ במחשבה, הוּא נעשֹה שליט על כל מהוּתוֹ, על כל טעם חייו, והוּא תוֹבע את סיפוּקוֹ בכל מחיר – על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאוּתוֹ. הוּא גם לא הרגיש כל צוֹרך באוֹשר. מה שייך אוֹשר? הוּא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכוֹל לשֹוֹבע וללמוֹד לשֹוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמוֹת, מאמין באלהים וּבצדיק, זוֹעם על התלמידים וּמתפייס, ואמוֹ טרחה, התפללה בימוֹת החוֹל ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתוֹת קראה גם ב“מנוֹרת המאוֹר”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללוֹת נמרצוֹת את הרשעים ואת הגוֹיים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמיים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוֹסקת במכירת ביצים וּבשֹר עוֹפוֹת כדי להחיוֹת את ביתה. מה שייך אוֹשר? האם היוּ הם מאוּשרים? האם היוּ אוּמללים? האם חשבוּ על עניין זה?

הכוֹהן דיבר על האוֹשר שבויתוּר. הוּא יצא מתֹך ההנחה, שהאוֹשר הוּא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוֹק ההשתּווּת, מטילה חוֹבה על האדם, מעין תשלוּם של צער; נהנית – ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוֹב מעיק משֹא הוּא התוֹבע את פריקתוֹ. יוֹצא, שההנאה אינה יכוֹלה להביא אוֹשר. לא כן הויתוּר, שהוּא משחרר אוֹתך מן החוֹבה; אתה משלם לאחירים תשלוּם של חסד, מתוֹך בחירה חוֹפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוֹב ישן ונשכח, וּבכן מתהוָה בך קלוּת נוֹחה, יפה ועריבה, הנעשֹית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת – לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוּקי הכוֹהן, מפני שעצם הנוֹשֹא לא נאחז בנפשוֹ. מבטי האיכרים משכוּ שוּב את עיניו וּפיזרוּ את הקשבתוֹ. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאוֹם, כי ידידוֹ שֹם לבוֹ לאלה, הפסיק את שֹיחתוֹ וּפנה אליו בחיוּכוֹ הטוֹב:

– הם אינם יכוֹלים להשִֹיג, איך יכוֹלה להיוֹת ידידוּת בין כוֹהן נוֹצרי וּבין יהוּדי. ואין פלא! זה מאוֹת שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוֹד על דברים, שבוּשה לאדם משֹכיל להעלוֹתם על השֹפתיים – כאן ראה וילדר שהכוֹהן נתאדם – וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוֹששני – הוֹסיף שוּב בחיוּך – שבתמימוּתם זוֹ ילשינוּ עלי אצל הקאנוֹניקוּס שבעיר…

– כלוּם אלה הרוּתינים שֹוֹנאים אוֹתך? – שאל וילדר, כאילוּ נוֹדע לוֹ זה עתה דבר חדש לגמרי.

– לא, שֹנוֹא לא ישֹנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתוֹלי אני וחשוּב בעיניהם ככלב. והכוֹהן שלהם חוֹתר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדוֹת יתחתנוּ אלה עם אלה. גם מן הקאנוֹניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכוֹל להתערב בשוּם אוֹפן. חוֹבת הלב קוֹדמת, לדעתי, לחוֹבת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוֹהן שלהם הוּא איש נכבד ורצוּי לעדתוֹ, גם אשתוֹ וּבניו אנשם יקרים וחרוּצים, אך ריח הכרוּב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכוֹל לסבוֹל. אף על פי שבדרך כלל איני “שֹוֹנא בריוֹת”, כפי שיכוֹלת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפוֹלנים, לבוּשה מטפחת צבעוֹנין קשוּרה בעניבה גדוֹלה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במיץ תוּתי יער. היא הידקה את עניבת מטפחתה, החותה קידה נאה, ניגשה, תפשֹה ביד הכוֹהן וּנשקתה. הכוֹהן החליק בידוֹ על ראשה, והיא הלכה לה זקוּפה וּמתוּנה כבוֹגרת.

– הילדוֹת הללוּ!– אמר הכוֹהן עוֹד במצב רוּחוֹ הקל – דוקא כאן בכפר הן ממהרוֹת להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכוֹל הן מסתכלוֹת וכך הן מתבגרוֹת קוֹדם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הוידוּי, כי היא רוֹאה תמיד בחלוֹמה כלבים רוֹכבים זה על זה. היא יוֹדעת, שזה חלוֹם רע, מכוֹער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוֹסיף עוֹד לראוֹת חלוֹמוֹת רעים, מכוֹערים כאלה. הוֹי, תמימוּת קדוֹשה!

וילדר הקשיב לשֹיחוֹת אלה באוֹזן פקוּחה, והן היוּ פה בחוּץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוּכים והעטוּפים ירק, עם משֹוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקוֹם תרנגוֹלים מהדסים, כלבים, חתוּלים וחזירים מתהלכים מעדנוֹת, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מוּבנוֹת לוֹ. הוּא בעצמוֹ נזכר רגשוֹת כיוֹצא באלה מימי ילדוּתוֹ. כן, מימי ילדוּתוֹ, כשהיה יוֹשב שעוֹת תמימוֹת על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוֹך חצירוֹ של הגוֹי השכן.

וילדר חייך שוּב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לוֹ, טוֹפף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוּש כוּתוֹנת רקוּמה וּמקטרת קצרה בזוית פיו. הוּא השתחוה וגילה את ראשוֹ השֹב, ארוך השֹער. עיניו הציצוּ בערמוּמיוּת מתחת לגבּוֹת העבוּתוֹת.

– רוֹאה אתה ישיש זה? – אמר הכוֹהן – לפני שבוּע מתה עליו אשתוֹ הזקינה, שחי אִתה יוֹתר מחמישים שנה. ואתמוֹל הוּא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישֹוּאיו עם בת ראש הכפר, בתוּלה יפה, בת שבע עשֹרה. אמנם עשיר גדוֹל הוּא וּבניו כוּלם נשֹוּאים. כך הם בני כפרנוּ התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתוֹ עשֹה פעם יהוּדי זקן כדבר הזה ונשֹא בתוּלה, אבל בת רוֹכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכוֹל נדוּ לה. והוּא זכר עתה בדיוּק את מראה הזקן, בעמדוֹ תחת החוּפה וּבשֹוּמוֹ בידיים רוֹעדוֹת את טבעת הקידוּשין הלבנה על אצבע הנערה המוּשטה. איזוֹ אשה קיללתהוּ קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

ח

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוּזה לא הרחק מן הכפר, השֹיא את בתוֹ הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוּץ מן הבן שבפוּנדק, נסעוּ אל החתוּנה. הם הציעוּ לוילדר, שיסע עמהם, אך הוּא סירב: נוֹח לוֹ יוֹתר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציותה את המבשלת להכין לו ארוּחוֹתיו מן המוּכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרוּ לשוּב הביתה. אחרי כן נסעוּ לעת ערב.

וילדר נשאר לבדוֹ. הוּא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלוֹ את הארוּחה ביחידוּת, יצא מעט החוּצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמוֹ מתחת לצעיף דק. הוּא התהלך מעט בגן, בין ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפוֹרה במוֹרד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודוֹמם. רק בקצוֹתיו נחוּ צללים, וּפה ושם הלבינה פיסת נייר אוֹ נוֹצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צידי הדרך במוֹרד היוּ רוּבם אפילים, ורק בבוֹדדים ניצנץ אוֹר רפה וצוֹנן, שרעד לאוֹר הלבנה. נשמעוּ קוֹלוֹת מבית המרזח הרחוֹק, נשמעוּ ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוּח. הצפרדעים צילצלוּ בביצה ממוּשכוֹת כפעמוֹנים אטוּמים. “סימן לגשם” – נזכר וילדר דברי מי שהוּא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדוּתוֹ. הוּא הוֹסיף לעמוֹד ולהסתכל. הדוּמייה והמנוּחה האלה מצאוּ חן בעיניו, הן הצטרפוּ לרגש הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבוֹ, ונסכוּ עליו הלך נפשי חריף, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. הוּא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתוּל ואחריו עוֹד אחד. התחילה נהימה דוֹמה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקוֹת הטלוּלים בערוּגה, ושוּב נהימה וצריחה משוּנה. רעד עבר בדמוֹ של וילדר. מה הם רוצים? והוּא עמד ולא זע. החתוּל המיליל נטמן באיזה מקוֹם וּמשם היה שוֹלח פעם בפעם את נהימוֹתיו הקוֹרעוֹת לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוּא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהוּדיה. הסתכלה רגע כה וכה. צילצלה במפתחוֹת בחשיבוּת, קראה פעמים אחדוֹת: פסט! וּכשראתה, שהחתוּלים אינם שוֹמעים לה, ישבה על המדריגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חוֹפן זרעוֹנים והיתה נוֹטלת מהם וּמפצחת ופוֹלטת את הקליפוֹת. היא היתה גרוּשה חשֹוּכת בנים והיתה קוֹבצת כאן נדוּניה בשביל “זיווּג שני”.

– מה זה? כמדוּמה, שעכשיו לא ה“עוֹנה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, – פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

– כפרה יהיוּ! שמעתם צריחוֹת? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעוֹנים וישבה זמן מה שוֹתקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוֹח וּבקללוֹת למקוֹם, שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת.

כשהחתוּלים ברחוּ ונשתררה שוּב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר של המדריגה, נתבלבלוּ חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוּזר של אי מנוּחה. הוּא ניגש עד פאת הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לוֹ שנרגע, אך בשוּבוֹ וּבראוֹתוֹ את המבשלת יוֹשבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוּחה בלבוֹ. נדמה לוֹ פתאוֹם, שקר לוֹ. הוּא רעד קצת, אך להיכנס אל חדרוֹ לא יכוֹל. מה הוא מבקש פה בחוּץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוֹך כיס סינרה, הוֹציאה זרעוֹנים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוּח הזרעוֹנים וּפליטת הקליפוֹת מן הפה שמעה עתה אוֹזנוֹ ברוּר. וזה גירה אוֹתוֹ והציקוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא מישש את מצחוֹ מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

– אוּלי רוֹצה הוּא, רבי מעט זרעוֹנים? – שאלה המבשלת פתאוֹם.

– אוּ, לא, לא! – ענה וילדר נרגש ושֹמח, כמי שמצא לוֹ עוֹגן הצלה. – עלי עֹד ללמוֹד הערב. שלוֹם. לילה טוֹב, שלוֹם!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לוֹ כבר קל להיכנס החדרה ולסגוֹר את התריסים.

ט

בבוֹקר השכים וילדר קוּם. היה מעין רגש של חג ביקיצה זוֹ. החמה מילאה את החדר אוֹר לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימוּדים. חוֹפשי הוּא. מימי ילדוּתוֹ לא היה לוֹ רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הירהוּרים, התחיל לחשוֹב מה יעשֹה היום. והנה עלה בדעתוֹ ללכת הבוֹקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידוֹ הכוֹהן. מעוֹלם לא ראהוּ בשעה מוּקדמת כזוֹ. הלז אמר לוֹ, שדרכוֹ להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדוֹל. זה ימים אחדים לא ראהוּ, ובטוּח היה שהלז יקבלנוּ בשֹמחה. הוּא יבלה שם כל הבוֹקר ואוּלי יישאר עד לארוּחת הצהריים. ההתקרבוּת תהיה שלימה. הרעיוֹן הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזוּת לא שכיחה אצלוֹ. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוֹננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטוּפה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוּחתוֹ כבר היתה מוּכנה על השוּלחן, והוּא מיהר לכלוֹת סעוּדתוֹ ויצא אל בית הכוֹהן. בצעדים מאוּששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוֹד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטוֹרת מעל גגוֹת הקש. הטל עוֹד נוֹצץ על העצים והירקוֹת. נשי האיכרים טיפלוּ בחצירוֹת, והאיכרים עוֹד רתמוּ את הסוּסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוֹה סגוּר. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוֹהן בגן. הוּא כבר חשב לשוּב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקינה באה מיד.

– אה, הרי זה הפּאן – אמרה.

– כן, אנוֹכי. אפשר כבר לראוֹת את מעלת הכוֹהן?

– תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזוּת וּמפתח גדוֹל בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היוֹם בשביל החוֹל, שהיה רגיל בוֹ, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרוֹבץ, דפק ופתח את דלת החדר. ראה שם את הכוֹהן יוֹשב בכוּרסה, לבוּש הקפטן השחוֹר, פניו תפוּשֹים בכפוֹת ידיו והם רחוּצי דמע. מעוֹלם לא ראהוּ בכך. בתנוּעה טבעית ביקש וילדר לשוּב על עקביו.

– היכנס, ידידי, היכנס, – הזמינוֹ הכוֹהן בקוֹל ספוּג דמעוֹת.

וילדר נכנס ואמר נבוֹך. הוּא לא ידע מה לעשֹוֹת בעצמוֹ: אם להגיד דבר, לשבת אוֹ לעמוֹד. הכוֹהן רמז לוֹ על הכיסא הסמוּך. וילדר ישב. הוּא התבייש בפני עצמוֹ, וכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוֹא אל ידידוֹ בלי להוֹדיעוֹ תחילה. הכוֹהן, שהיה רגיל בוֹ יוֹם יוֹם, היה עתה כזר בעיניו וכרחוֹק ממנוּ – נוֹצר בלבוֹ מעין אוֹתוֹ היחס, שהיה לוֹ בילדוּתו אל פקידי השלטוֹן הנוֹכרים.

– באמת חיכיתי, כי תבקרני היוֹם – אמר הכוֹהן – דוקא היוֹם. טוֹב, שאדוניך נסעוּ, תבלה את הבוֹקר בביתי. רצוֹנך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוּק אינך, האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוֹף שאל, אם יוּכל להשֹיג אצלוֹ את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש במקוֹרוֹ.

– כן, ודאי – ענה הכוֹהן רכוֹת – אבל קוֹדם רוֹצה אני להשמיעך וידוּיי אני, רצוֹנך לשמוֹע? יאדויסיוּ, הגישי לנוּ קאקאוּ!

הם שֹוֹחחוּ קצת בענייני יוֹם יוֹם, וּכשהגישה הזקינה את שני ספלי הקאקאוֹ הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוֹהן את שוּלי קפטנוֹ השחוֹר, לבין ברכיו והתחיל בקוֹלוֹ הצלוּל והערב:

– דע לך, ידידי כנפשי, כי היוֹם, יוֹם ט' בחוֹדש יוּלי, יוֹם זיכרוֹן קדוֹש הוּא לי. ביוֹם הזה, לפני עשרים וּשמוֹנה שנה, הוֹבלתי לקברוֹת את הנפש האהוּבה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה – את הילנה שלי. עוֹד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוּא הצביע על דלת מכוּסה בוילוֹן ארוֹך). בהיוֹתי ילד בן חמש מתוּ עלי אבי ואמי חוֹדש אחד, ולא נשאר לי מהם כלוּם, זוּלת תמוּנתם מיוֹם חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרוֹנוֹתי המעטים מהם ניטשטשוּ אף הם ברבוֹת הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דוֹדתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסוֹרי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשֹוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי – לא הרבה ביקשתי – נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי – אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוּך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקינוֹת, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכוֹתיה. תאוה אחת משוּנה היתה לה בחייה: משֹחק הלוֹטריה. היו לה שני בתי חוֹמה גדוֹלים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגוּן מוּשלש בבאנק, ירוּשה מבעלה, ואת פירוֹת כל אלה היתה מוֹציאה, מקצת לצוֹרכי הבית, והרוֹב – על הלוֹטריה. יוֹם יוֹם היוּ באים אצלה כמה זקינים, חבירים למשֹחק, טיפוּסים משוּנים, נסגרים עמה בחדר, ושם היוּ מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלוֹמוֹת, מצרפים צירוּפים, מוֹציאים צירוּפים, מוֹציאים פסוּקים מן התנ“ך והברית החדשה והוֹפכים אוֹתם למספרים – וכל זה רק כדי שיהיה להם מה,להעמיד” השבוּע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבוֹן, לחיבוּר או לחילוּק, ואף על פי שאני ידעתי היטב לְמַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבוֹן החנוני אוֹ הכוֹבסת וכוּ'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלוֹמוֹתי. וּכשאמרתי לה פעמיים ושלוֹש, שאיני חוֹלם כלוּם, התחילה להציקני, שאני מוּכרח לחלוֹם. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלוֹמוֹת וּבלבד שתניח לי. דוֹדתי המסכנה!

את השעוֹת הנעימוֹת ביוֹתר ביליתי בבית הספר. הלימוּדים משכוּני והייתי פטוּר שם מן הבדידוּת האוֹכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילוּ מינה לי הגוֹרל להיוֹת עזוּב לנפשי. איני יוֹדע, אם אני הייתי החייב בדבר אוֹ חבירי, עוּבדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעוּת עם שוּם ילד מילדי בית הספר. לא היוּ בינינוּ כל סיכסוּכים, הם גם לא רדפוּני, אבל הם לא נמשכוּ אלי. אוּלי רוּח הבית, שבוֹ גרתי, טבע עלי את חוֹתמוֹ לדחוֹת את חבירי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדוּתי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתירה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההוֹלך וגבר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנוּ בי. –

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מוּשֹג, כמה דל הייתי בנעוּרי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודוֹדתי זקנה, הלך מצבי הלוֹך ורע. היא נעשֹתה לי יוֹתר ויוֹתר רחוֹקה וזרה, עד שלאחרוֹנה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצוּפה קוּמט בצוּרה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדוּ וראשה היה מתנוֹעע תמיד בתנוּעוֹת “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוָעה. חשתי בוֹ מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשוּבה “לאו”. וזה נסך עלי רוּח כבידה וקוֹדרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה נצחית אחרי הזכייה האחרוֹנה, הגדוֹלה, הגוֹאלת, הביאוּה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוּטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היוּ שלימים עוֹד, וּבכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עוֹלמי העברתי איפוֹא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוּץ וגם בבית הספר, קוֹרא הכוֹל, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעוּרי הייתי מכין בדייקנוּת מרוּבה. כל זה הרחיקני עוֹד יוֹתר מחבירי. הם ראוּ בי מעתה שאפן ותוֹלעת ספרים – טיפוּס שֹנוּא מאז על התלמידים. בקיצוּר, הלכתי לי כן בנתיב הבדידוּת, עד אשר הגעתי למחלקוֹת העליוֹנוֹת שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוֹב התמידים, לחשוֹב על המקצוֹע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוֹזיטיביים, שנזדמנוּ לידי במקרה בזמן ההוּא, החלטתי להיוֹת לרוֹפא. שמא היה בזה גם צוֹרך פנימי סתוּם: להפיג במלאכת צדקה זוֹ, במציאוּת בין אנשים חוֹלים, שהבריאים מקיפים אוֹתם באהבה ורחמים, את בדידוּתי ודלוּתי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכוֹנן עוֹד בהיוֹתי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כוּלי למדעי הטבע, בייחוּד לתוֹרת הצוֹמח והכימיה, קראתי ספרים שהיוּ בלי ספק נעלים אפילוּ מהבנת מקצת ממוֹרי בזמן ההוּא, ואז כאילוּ שכחתי את יתמוּתי והרגשתי, אוּלי לא אוֹשר, אך התרוֹממוּת רוּח גדוֹלה. לא היה לי עוֹד צוֹרך באנשים, הספרים היוּ לי עוֹלם רחב ועשיר. ובעת ההיא – הייתי אז בראשית המחלקה השמינית – הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינוּת, אחז ביד ידידוֹ והוֹבילוֹ אל החדר הסמוּך, סילק את הוילוֹן, פתח את הדלת והכניסוֹ. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחוֹר וּתמוּנה אחת מוּגדלת על הקיר שמנגד, תמוּנת זוּג צעיר בלבוּש כלוּלוֹת, ועל שוּלחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוֹך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרוֹר פרחים רענן ושני נרוֹת דוֹלקים – תמוּנת נערה לבוּשה בטעם הדוֹר הישן, חלקת התסרוֹקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועינים גדוֹלוֹת, והתמוּנה כוּלה מצהיבה מיוֹשן.

– זוֹהי, – אמר הכוֹהן – ראֵה, ידידי הטוֹב, היוֹם הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדוּ שניהם דוּמם לפני המראה. הכוֹהן עמד ישר וּפניו זוֹרחים בתוֹם נעוּרים, וברוּך וילדר כפוּף קצת, עיניו מעוּלפוֹת אד תחת זכוּכית העבה, וּשֹפתיו נפוּחוֹת כשׂפתי ילד זוֹעף. וּכששבוּ משם וישבוּ המשיל הכוֹהן:

– בת עוֹרך דין היתה, בת יחידה, ענוּגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחוֹרף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשֹתיה. זה היה הכוֹל. מאז היינוּ נפגשים יוֹם יוֹם, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצוּר מעוֹלם אחר. בחוֹרף, בפרוַת “בּוֹאה” הלבנה אשר על צוארה, בקוֹמתה הדקה, בשֹערוֹתיה הזהוּבוֹת וּבעיניה הכחוּלוֹת, היתה בעיני סמל הטוֹהר הנאצל; וּבקיץ, בגמישוּת גוה, בנעליה הקטנוֹת וברגליה החטוּבוֹת, היתה בעיני סמל הרוֹך והעניגוּת, העלוּלים להתחלל במגע. היא ידעה את האֵמוּן והמסירוּת בלי כל תנאים וּגבוּל. ראה ראתה בי את האדם הבוֹדד, החרוּץ וּכבד הראש, וּביקשה להישען עלי, וּמכיון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוֹד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוֹד. היא גמרה אז את הליציאוֹן לנערוֹת, וכל עסקה היה לקרוֹא ספרים וּלנגן בבית עלי פסנתר. הוֹריה לא ידעוּ מאוּמה מיחסנוּ, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוֹקוֹת, כי רגש ביישנוּתנוּ לא נתננוּ לעוֹרר עלינוּ שֹימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוֹד. אין צוֹרך להוֹסיף, כי דוֹדתי גם היא לא ידעה כלוּם. זוֹ גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנוּ הצטמצם בפגישוֹת בחוּץ, בשֹיחוֹת קלוֹת על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוֹכן בקוֹלה בלבד. זוֹך קוֹלה ונגינתוֹ עוֹד חיים באוֹזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילוֹת, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי מידה העדינה, וּבנשקי קצוֹת אצבעוֹתיה הקרירוֹת, הייתי כוּלי נגינת עדן. וּבכל זאת לא מנעני שיכרוֹן זה מלהגוֹת בלימוּדי. להיפך, ביתר עוֹז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילוּ קיבלוּ לימוּדי רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוֹד, ללמוֹד ולעבוֹד עד כדי מסירוּת נפש.

אם חשבה היא על עתידֵנוּ, לא ידעתי. מעוֹלם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבוּר אוֹ הבעה, שלא באוּ לה מתוֹך חירוּת גמוּרה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראוֹתה, בת חוֹרין לחלוּטין. מעין מלכה ושלטת על גוֹרל חיי. אל תצחק, כינוּיים אלה, הנראים כל כך נדוֹשים וּמשוּמשים, יש להם יסוֹד עמוֹק בנפש. פעם בשבתנוּ בתיאטרוֹן (הוֹריה הרשוּ לה הפעם ללכת אתי), באוּלם היתה אפלוּלית, ורק על הבימה קסמוּ באוֹר חיי הפלאוֹת, נשענה בראשה הנהדר על כתיפי, עד כי שֹערוֹתיה נגעוּ בלחיי, אז לא יכוֹלתי עוד למשוֹל ברוּחי ונגעתי בשֹפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשוֹנה והיחידה שנשקתי לה בעוֹדנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוּט של צער ריטט על פניו.

– כן, בעוֹדנה בריאה. ואוּלם היא נשֹאה בלבה את זרע המות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמוּן היה בחוּבה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוֹד מוֹראוֹ. ענוּגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאוּתה. הוֹריה, אשר אהבוּה, אשר אהבוּה יוֹתר מנפשם, לא חשדוּ מאוּמה ולא שאלוּ ברוֹפאים. אך בלבה ישב האוֹיב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוֹברת, הצטננוּת, ונקרא רוֹפא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חוֹלה היא במחלה אחרת, הרבה יוֹתר אנוּשה – במחלת הלב, Vitium cordis, וּבבוֹאי פעם לבית הוֹריה לשאוֹל לשלוֹמה, מצאתים עצוּבים ומדוּכאים: הם הוֹדיעוּני, כי בתם חוֹלה, אך מיד הרגיעוּני ואמרוּ, כי בקרוֹב תקוּם מחוֹליה. אחר כך נוֹדע לי, כי כל רוֹפאי המקוֹם היוּ אצלה, וכוּלם אמרוּ נוֹאש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוּא הלך וגדל בחפזוֹן שֹטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכוֹלתי להאמין, ושֹוֹקט הייתי, כל כך שוֹקט, שהמשכתי את לימוּדי שקרבוּ אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עוֹבר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוּכוֹת בחלוֹן חדרה אשר בקוֹמה השנייה.

וימים אחדים לפני מוֹתה – ביוֹם שהצלחתי בוֹ בבחינת הבגרוּת – קיבלתי ממנה במעטפה גליוֹן ורוֹד, בקצהוּ פרח מצוּיר בעצם ידה, וּכתוּבה עליו הזמנה, שאבוֹא לבקרה. הוֹריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוֹד הבחינה, מיהרתי אליה; וּכשבאתי, קיבלתני אמה – אביה היה בלשכתוֹ – בחביבוּת רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכבה של בתה החוֹלה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוֹקת, וקיבלה את פני במחיאוֹת כפיה הקטנוֹת והיקרוֹת. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקוֹשי עצרתי בעד הדמעוֹת, שנדחקוּ לעלוֹת על עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהוֹשיטה לי פתאוֹם בתנוּעת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי – הפעם הראשוֹנה נהגה בעצמה חירוּת כזוֹ בפני אמה – והביעה את שֹמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה – אמרה – לדבר אתי על עניינים חשוּבים. ושוּב ניצת השד התמים בעיניה. וּכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיוֹת הפעם רצינים. מיד שאקוּם מחוֹליי – חשה אני, כי בקרוֹב אבריא – נצטרך, יקירי, לחשוֹב בכוֹבד ראש על עתידנוּ. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוּא כבר יסדר הכוֹל. הוּא הלא כל כך מעשֹי, אבל מוּכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינַאויה. צפוֹנה, צפוֹנה, הרחק בנוֹרויגיה. הלא ידעת, שזה היה חלוֹם כל חיי, הה, הפיוֹרדים! יוֹמם ולילה אני רוֹאה אוֹתם, בגון פלדה קר, בברק זר אך מוֹשך, הם נוֹהרים לעיני רוּחי. יוֹדע אתה? – והיא שׁחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעוּ בפני – אני הכינוֹתי לך תשוּרה יפה, זה חצי שנה אני עוֹסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגירה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוֹך נייר כחוֹל תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוֹצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקוּמה רקמת צבעים ענוּגה, כטעמה, כרוּחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאוּשרה. אז ישבתי שנית על ידה וּפיטפטנוּ, פיטפטנוּ. לא ראיתי בה כל סימני התאמצוּת, כל סימני חוּלשה. בכל פעם היתה תוֹפשת בשתי ידי, לוֹחצת אוֹתן בכל כוֹחה וחוֹזרת על שאלתה: “ובכן אתה מבטיחני?”… ואני כמוּבן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוֹש שעוֹת נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אוֹשר. על מחלתה לא חשבתי עוֹד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרוֹן, לפני שכבי לישוֹן, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלהים ברגש, שימהר לשלוֹח לה רפוּאה שלימה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוּחה וּבלב קל, ובבוֹקר קמתי ולא ידעתי מאוּמה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזוֹ חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוֹקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכוּרני, צלוּלה וּשליוה לגמרי. וכן עשֹיתי בבית עד השעה העשֹירית. רוּח חג היתה שוֹרה עלי, כי יוֹם ראשוֹן היה היוֹם, והייתי כבר בן חוֹרין מן הלימוּדים. בעשֹר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוֹב הראשי, על הלוּח הגדוֹל, לפני – מוֹדעת אבל. כל העוֹלם ניצת לעיני באש שחוֹרה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המוֹדעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסוֹת, הנוֹשכוֹת: “עוֹרך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתוֹ מוֹדיעים בזה לקרוֹביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוֹק, כי בתם היחידה והאהוּבה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עוֹלמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהרים מבית המתאבלים וכו'”.

כיין כבד וּמהמם באוּ המלים בגוּפי, במוֹחי. ברגליים כבידוֹת וכוֹאבוֹת שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוּש בגדי השחוֹרים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוֹקר. דוֹדתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעוּלה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוֹקר התנערתי מקפאוֹני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקינה ואמרתי לה, שיש לי היוֹם לוייה של חוֹבה ואני מוּכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנוֹת זר, כי בכל מה שנוֹגע למות היתה תמיד נוֹחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פּתוּח כל הדלתוֹת, וּראיתיה בפעם האחרוֹנה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יוֹרד מן השוּלחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלוֹת בשֹמלת משי שחוֹרה וּמרשרשת וכוּלה כצער שלבש צוּרה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעוֹת מתרגשוֹת, נאמנוֹת והוֹדתה לי על בוֹאי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאוֹם, איש לא ידע, וּכשבאוּ החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוֹק, אוֹתה בת צחוֹק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוייה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבוּשי שחוֹרים מקרוֹבי המנוֹחה נשֹאוּ איזה זמן את הארוֹן. אחרי כן שֹמוּהוּ במרכבת הקבוּרה הנוֹצצת. בדרך וּבבית הקברוֹת כאילוּ לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבוּרה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשֹדוֹת. שם תעיתי עד הערב, ובשוּבי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשילה: להיוֹת לכוֹהן. חשבתי תחילה להיוֹת לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוֹב את החברה והפעוּלה. יראתי גם את המעשֹה הקיצוֹני, שיכוֹל להביא לידי משבּר ברוּח. אך גם להישאר בן חוֹרין בתוֹך חיי החוֹל, החיים הסוֹערים, המפתים, המסיחים, המביאים יוֹם יוֹם לידי נסיוֹנוֹת, לא יכוֹלתי, וכן החלטתי להיוֹת לכוֹהן, משֹרה הנוֹתנת לאדם להיוֹת עזוּב לנפשוֹ, ויחד עם זה יש בה מן הפעוּלה הטוֹבה והשקיטה, העלוּלה לשמוֹר באדם את שיווּי המשקל הרוּחני. ואוּלי אמרה נפשי למצוֹא סיפוּק נעלם בטיפוּל האבהי במוֹעדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמוּנה? מי יוֹדע? בקיצוּר, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמוֹת לתיקוּן מחשבוֹתי וּמידוֹתי, למען אהיה ראוּי לה, ליחידה, בבוֹא היוֹם האחרוֹן, אשר בוֹ אשוּב אליה להתאחד אתה בנצח, בעוֹלם שכוּלו שלוה וטוֹב…

דוֹדתי כבר היתה בזמן ההוּא רפת רוּח ורצוֹן, וּכשהוֹדעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוּב ושם גמרתי את חוֹק לימוּדי במחלקת התיאוֹלוֹגיה. לא הצטיינתי בלימוּדי, כי לא היה עוֹד בשביל מה להצטיין. העוֹלם הזה לא עיניינַני הרבה, ולי לעצמי, אוֹ נכוֹן מזה, לה להילנה, היתה דרוּשה הצטיינוּת אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טוֹבים, להסתכלוּת בעוֹלם יה, באנשים ובטבע. מוֹרי וּפטרוֹני הרגישוּ כי כעין שויוֹן נפש לענייני הכהוּנה, בכל אוֹפן חוֹסר התלהבוּת ואפילוּ שאיפה, ועל כן החליטוּ לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוּני להעלוֹתני לכהוּנה גבוֹהה מזוֹ. ונוֹח לי בזוֹ. אתה, ידידי בנדיקטוּס, ידעת. – הנה אמרתי לך קוֹדם, אגב וּכמוֹ בצחוֹק, כי חש אני בעצמי, שאני הוֹלך ונעשֹה צעיר יוֹתר. לא דבר לצוֹן הוּא. בנפשי הוּא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן הוֹלך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יוֹם אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפוֹרח, וגם אנוֹכי אשליך את לבוּשי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני, האח, היוֹם הגדוֹל והמבוֹרך!

פּאן מיינקינסקי גמר, ווילדר ראה עתה באמת בפני ידידוֹ עלם זקוּף, צח ותמים, ואהבתוֹ אוֹתוֹ גברה בלבוֹ. כוּלוֹ נתוּן תחת רוֹשם הסיפוּר, ועוֹד יוֹתר תחת רוֹשם החדר המקוּדש. הוּא נשאר בבית הכוֹהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכוּ מתוּנוֹת אחוּזי ידיים בשדרוֹת הגן הארוּכוֹת, בין בית הכניסה והבית, שֹוֹחחוּ בנעימוּת וּבטהרה על עניינים הקרוֹבים ללבם ומוֹחם, וּבכל פעם כשהגיעוּ לנקוּדת חילוּק חייך אחד מהם, הכוֹהן אוֹ וילדר, ואמר רכוֹת: “טוֹב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכוֹל אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעוּדה בצהריים שתוּ יין לבן וקל, והיוּ ממלאים זה לזה את הכוֹסוֹת, וּמשיקים אוֹתן בכל פעם במשוּבת תינוֹקוֹת. אחרי הצהריים ישבוּ בסוּכה משֹוֹרגת חבלבלים וקראוּ בתהילים, עברית ולאטינית לסירוּגין, ואף פרקים קדמוֹנים אלה באוּ בקרבם כיין ישן וּמילאוּם רגשוֹת עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילוּ לקתה נשמתוֹ של וילדר, אי מנוּחה תקפה כל ישוּתוֹ והוּא התחיל מבקש מידידוֹ, כי יתנהוּ לשוּב הביתה. קוֹמתוֹ כמוֹ נכפפה ועיניו כמוֹ עממוּ תחת זכוּכית המשקפיים העבה. הכוֹהן, להפך, רם קוֹמה ואורירי כוּלוֹ, שילב ידוֹ בזרוֹעוֹ וליוָהוּ עד חצי הדרך. שם בירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

י

מרגע שנפרד מן הכוֹהן רץ וילדר בדרכוֹ הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוּא לא מצא לוֹ מקוֹם. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוּחה, אך מנוּחה לא מצא לנפשוֹ. על הזמנת המבשלת, שילך אל השוּלחן הערוּך, ענה מתוֹך פיזוּר, שאינוֹ חש את עצמוֹ בטוֹב. אך בזה עוֹד הרע לעצמוֹ, כי היא הקיפתהוּ בשאלוֹת שוֹנוֹת, וּביקשה להכין לוֹ כוֹס תה חם עם לימוֹן, סגוּלה לזיעה. וּכשהדליקוּ את המנוֹרוֹת, לא יכוֹל עוֹד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרוֹ, התפשט מהר ושכב במיטתוֹ.

מתוֹך עצבוּת מוֹצצת בלי רחמים בא בתוֹך החשיכה לידי חשבוֹן כל עוֹלמוֹ – בפעם הראשוֹנה בחייו. כדמעוֹת חמוֹת נבעוּ המחשבוֹת מעוֹמק נשמתוֹ הדוָה, נבעוּ בשפע, ברוֹך וּבנעימוּת. הוּא ראה את חייו ואת חיי ידידוֹ הכוֹהן, ויקטוֹר מיינקינסקי, כשני שטחים גדוֹלים: של הלז בהיר שקוּף, ושלוֹ אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדוֹל, נאצל, אשה-רעיוֹן. היה תלוּי תמיד איזה מאוֹר, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמיים, אל הנצח, שנתן בנפשוֹ שלוה קלה וחמימה. גם הוּא, ברוּך וילדר, לא חסר את השלוה, אך שלותוֹ היתה אכזרית, אפוֹרה, קרה. כי בעצם לא היתה לוֹ מימיו נגיעה נפשית לשוּם אדם, לשוּם ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוּא שכן כפטרייה אמוּצה זוֹ לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וּככל אשר הרבה לחשוֹב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצוּ לעיניו. – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוּחוֹ את קוֹמתוֹ של הלז והיא זקוּפה, רכה, חנוּנה, וּפניו ענוּגים, חלקים, טוֹבים ועיניו גלוּיוֹת וזכוֹת – וקוֹמתוֹ הוא כבידה, מעוּגלת, מגוּשמת, וּפניו רחבים, שֹעירים, קשים, והעיניים עכוּרוֹת וחבוּיוֹת תחת זכוּכית עבה, זוֹממת. הה, הזכוּכית הזאת! הכוֹל, כל בוֹ, היה נתוּן כל ימיו תחתיה. כל העוֹלם דמם וקפא מבעד לה, הכוֹל התכויץ וקטן בה ללא תנוּעה, ללא אוֹר, ללא חיים. והנה היוֹם הזה נשלחה יד רכה, ובתנוּעת חסד קלה אחזה בזכוּכית להסירה – – – אך בנגוֹע בוֹ קצה רעיוֹן זה, נפלה עליו פתאוֹם חרדה גדוֹלה, כחרדה אשר לפתתּוּ אז בעמדוֹ עירוֹם ואוֹבד בתוֹך מי הנהר הנעים. וּמאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשֹוֹת את הנער הקטן, את תלמידוֹ, את מצילוֹ, את נחוּמקי – אך מעל לברכיו הזקוּפוֹת וּמסביב היה רק חלל ריק ואטוּם.

---

יהודי מצרה נחלץ (תרפ"ח)

מאת

אשר ברש

א.הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וְתִפְאֶרֶת אֲחֻזּוֹת

בכל יוֹם מימוֹת השבוּע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עוֹבר את העיירה במרכבת הכבוֹד שלוֹ, הגבוֹהה, המרוּוחה, השחוֹרה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים שמינים, שזנבותיהם הדקים קשוּרים סמוּך לשתוֹתיהם מפני הליכלוּך. שני צמדי הסוּסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירוּת של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבוּת על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוּף על הדוּכן, ועל המוֹשב לידוֹ הלאקיי הזקן בעל פאוֹת הזקן בדמוּת פראנץ יוֹזף, היוּ נראים יחד כמנגנוֹן כביר, שירד לכאן מעוֹלמוֹת עליוֹנים והוּא מרחף על אדמתה האפוֹרה של העיירה דרך סיוּר אגדי. הגלח לבוּש השחוֹרים היה מסב רוָחות במוֹשב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העוֹר מכסה את חצי גוּפוֹ מן האזוֹר וּלמטה, ורק גוּלגוֹלתוֹ הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתיפים הרחבוֹת, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הוֹלכת פנים ואחוֹר. הפימה המשוּלשת תחת הפנים המגוּלחים והמאדימים מצטרפת אל השׂפתיים החשוּקוֹת, והעיניים הקטנוֹת והבהירוֹת מטיילוֹת לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנוֹת, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרוֹאים בחלוֹנוֹת ידעוּ, כי בעוֹד חצי שעה בתכלית הדיוּק יעבוֹר הגלח שנית בדרכוֹ חזרה אל אחוּזתוֹ. חוֹק הוּא ולא יעבוֹר. חוּץ מיוֹם ראשוֹן בשבת אוֹ בחגים, שאז הוּא שוֹהה בעיירה שעה שלימה, מפני העבוֹדה בבית הכניסה.

– הגלח נוֹסע, – אמרה בבית הבת הבוֹגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלוֹן.

– כשיחזוֹר, תוֹציאי, מירלי, את חתיכת הבשׂר מן המים – אמרה האם העצוּבה, המדקדקת בענייני כשרוּת.

כל יהוּדי העיירה ידעוּ את הגלח בוֹניפאצי מארק ובסקי ורחשוּ לוֹ חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוּא עצמוֹ לא שירת בכהוּנה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהוּדים לא נהנה ממנו מעולם טוֹבת הנאה כמלוֹא האצבע. הקאנוֹניקוּס שכן כבוֹד בבית הכהוּנה שבטבוּר העיירה, המוּקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוֹהה, הוּא ושלוֹש אחיוֹתיו הזקינוֹת והמשוּנוֹת בלבוּשן. וידוּע היה לכוֹל, שבלילוֹת נכנסוֹת שמה נשים צעירוֹת מבנוֹת הערילים ויוֹצאוֹת עוֹטיוֹת לפני עלוֹת השחר. עזי נפש שבילדי ישׂראל היוּ מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשׂה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדוֹל שעמד שם משכוּ והבעיתוּ כאחד. את צוֹרכי ביתוֹ וּמשקוֹ הגדוֹלים היה מביא לוֹ מלבוּב ואת הקטנים היה קוֹנה ב“קוּלקוֹ רוֹלניצ’ה”¹, שהוּא היה ראש מיסדיו, להכרית לחם מפי היהוּדים שׂנוּאי נפשוֹ. לא כן בוֹניפאצי. זה עשׂרים שנה הוּא יוֹשב יחידי באחוּזתוֹ הקטנה, הרחוֹקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוֹב עסקיו הוּא עוֹשׂה על ידי יהוּדים, בעין יפה וּביד פתוּחה וּבלשון נעימה – כדרך אצילי פוֹלין מאז וּמעוֹלם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משוּנה: שלא תדרוֹך רגל אשה ויהוּדי על אדמת חצירוֹ. ועל כן היה עוֹשׂה את עסקיו דרך נסיעתוֹ ברחוֹב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוֹחר אוֹ החנוני יוֹצא אליו בחיפזוֹן, מיטיב את פאוֹתיו, משתחוה לוֹ עמוּקוֹת וקוֹרא לוֹ מתוּקוֹת “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבוֹדוֹ), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבוּרים יתירים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקוֹם היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתוֹ העגוּלה וּמנענע בה ליהוּדי העוֹמד ומביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמוֹ. והיהוּדים השכינים, העוֹמדים על פתחיהם ורוֹאים, היוּ נהנים מחביבוּתוֹ של הגלח וּמתקנאים בחבירם שזכה היוֹם. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזוֹ סיבה בביתוֹ והעסק היה דוֹחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתוֹ, ברכיבה להביא את היהוּדי, והוּא, היגוֹמוֹשץ עצמוֹ, מחכה לוֹ במבוֹא שער החצר לגמוֹר עמוֹ את המשׂא וּמתן בשׂיחה קצרה, כדרכוֹ. זה שהוּזמן פעם שמה והציץ בשעת שׂיחה לתוֹך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליוֹשבי קרנוֹת נסים ונפלאות ממה שראוּ עיניו.

ר' אהרן צוילינג, הסרסוּר האביוֹן, האוּמן לגזם צחוֹת בלשוֹן הפּוֹלנים, המעוֹרב עם הפריצים ויוֹדע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבוּרה בזוֹ הלשוֹן: הגלח מארקוֹבסקי הוּא ברייה משוּנה מכל הבריוֹת. כשקיבל בירוּשה את האחוּזה לפני עשׂרים שנה – כן, החוֹדש מלאוּ בדיוּק עשׂרים שנה – היוּ מוּפקדים לוֹ במזוּמנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשׂרים אלף ר“כ. סכוּם נאה, מה? וכשבא אל האחוּזה, שכוּלה היתה שוה אז, לפי מחירי הקרקעוֹת בזמן ההוּא, לכל המוּפרז, עשׂרת אלפים ר”כ, וראה את העזוּבה שבה, נדר בוֹ ביוֹם נדר להוֹפכה לגן עדן. והוּא מין אדם, האוֹמר ועוֹשׂה, מדבר וּמקיים. וּלמן היוֹם ההוּא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסוֹתיה, אלא שהיה הוֹלך וּמשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוֹסיף בניינים חדשים למשק, הקים חוֹמת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מוּפלאים, הרבה לוֹ עבדים וּפקידים מוּמחים, גידל בהמוֹת ועוֹפוֹת מגזעים מוּבחרים, זיבל וטייב את השׂדוֹת, הביא זרעים מארצוֹת רחוֹקוֹת – בקיצוּר, אין לך מין תבוּאה וּפרי, מן בהמה ועוֹף שאינם מתגדלים בחצירוֹ, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשׂרים מין. מוּבן, שההכנסוֹת אף הן נתרבוּ. איך אוֹמרים: מרבה הוֹצאה – מרבה הכנסה. וידוּע, שכמה אלפים קיבל בתוֹרת פרסים בתערוּכוֹת שוֹנוֹת בארץ וּבחוּץ לארץ. אבל את כל זה היה חוֹזר ומשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוֹציא מדי שנה בשנה מן הבאנק ומכניסם באחוּזה, ויכולים אתם בעצמכם לעשׂוֹת את החשבוֹן: אם בשנה אחת הוּא משקיע במזוּמנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כוּלה הקדיש לצוֹרכי הכנסייה), אמוֹר מעתה, שבעשׂרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברוּר לכוֹל, שיש לפניו עוֹד ארבע שנים ולא יוֹתר. תאמרוּ: אם כן, מה יעשׂה אחר כך, לכשתכלה פרוּטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבוֹ של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוֹד מקוֹם להשקעה ויהא הוֹלך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוֹהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוּג שלוֹ להיוֹת מוֹציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוֹציא – מה טעם יהיה לוֹ עוֹד בחייו? וכך אמר פעם בפירוּש לקאנוֹניקוּס. באוֹזני שמעתי. אלא מה: אתם אוֹמרים, יהא מכניס וּמוֹציא… יהא כפרתם של כל ישׂראל, אף שגוֹי הגוּן הוּא, והוּא שׂוֹנא אוֹתנוּ על פּי דרכוֹ…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צוילינג לא הניחוּ את דעת השוֹמעים, והיוּ מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסוֹפם של הגלח ואחוּזתוֹֹ, כשיעמדוּ רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוֹד ארבע שנים נראה, – פסק חתנוֹ הצעיר של אוֹפה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בוֹ האברך הלוֹמד שחיטה – והרי יהוּדי אינוֹ רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוּא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשׂית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גוֹנב ואוֹכל מן הכּעכים של חוֹתנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהוּדים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוּא מבעיר את מקטרתוֹ הארוּכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹנוֹ ב“מניין”. מי יוֹדע! אבי, עליו השלוֹם, היה מספר…

ואוּלם סיפוּר אביו של ר' אהרוֹן צוילינג אינוֹ עניין לכאן.

ב. קִצּוּר תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל יְהוּדִי בַּעַל מֶזֶג טוֹב

ר' קלמן חקר היה אדוֹן לארבע אחוּזוֹת גדוֹלוֹת עם בתי משׂרפוֹת: שתיים מקנת כספוֹ ושתים חכוּרוֹת לשנים רבוֹת. בשלוֹש ישבוּ שלוֹשת בניו הנשׂוּאים, ואת הרביעית, הגדוֹלה מכוּלן, היה מנהל בעצמוֹ, ועל ידוֹ עוֹזר חתנוֹ לוֹקח בתוֹ היחידה. כרוֹב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנוּתוֹ. ואימתוֹ פרוּשה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכוה בגחלתוֹ של הישיש ר' קלמן! לפלוֹני “הציג רגל” בבוֹאוֹ לקנוֹת חלקת יער, לאלמוֹני הפקיע את שער תפוּחי האדמה והכריחוֹ למכוֹר את שוריו בחצי חינם, ולפלמוֹני הוֹריד את הפוֹעלים מן השׂדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נוֹדע לתהילה: ההן שלוֹ הן, ואת מעשׂי התקיפוּת הוּא עוֹשׂה תמיד בגלוּי וּבאזהרה תחילה.

– אם אין לך ממוֹן הרבה, וגם בינה יתירה לא חוֹננת – מה אתה תוֹחב את חוֹטמך בעסקים גדוֹלים כאלה? מוּטב שתקשוֹר מטפחת משי לגרגרוֹתיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוּזוֹת. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רוֹאה אוֹתי, החזקתי בביתי ברייה כזוֹ עשׂר שנים רצוּפוֹת, והוּא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בוֹ משוּם כך כקרצית בבהמה.

זוֹהי לשוֹן הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לוינשטיין סוֹחר היערוֹת, המשׂכיל המפוֹאר והדוּר הפנים, מסביבוֹת פשמישל, שבא אל בעל האחוּזוֹת העשיר לשם עסק, והם עוֹמדים בחצר האחוּזה, וּבשעת שׂיחה גוֹחן הזקן וּמלקט בחוֹפניו את גללי הסוּסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוֹחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטוּנפוֹת של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבוֹ הוּא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תוֹלדוֹת ר' מנילי: שלוֹשת אחיו האחירים – הוּא היה השני לבנים – למדוּ את תוֹרת המשק ועבוֹדת האדמה על בוּריה, והם כוּלם אנשי מעשׂה מצוּינים, מעוֹרבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוֹחרים, ור' קלמן בוֹטח בהם בלבוֹ, אף על פי שהוּא אוֹמר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוּא דוֹמה לאמוֹ ע“ה, דבק עוֹד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קוֹדם היה לוֹמד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יריאים, וּבהיוֹתוֹ בן חמש עשׂרה נטפל פעם אל אוֹרח עוֹבר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמוֹ, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוֹטר מגזע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוּכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולוֹבש ארוּכים וּמשׂים פאוֹתיו כצלוֹחיוֹת, משהה את הידיים מתחת הנטלה וּמקדש על היין בקוֹל חרישי ממוּשך ועוֹצם את עיניו בשעת הברכה בכוֹח כזה, שהרוֹאה היה חש כאב. האחים היוּ מתגרים בוֹ וּמשתדלים להכשילוֹ בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכונה פרקי אפיקוֹרסוּת בלשוֹן אשכנז, מעין “שליחוּת משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוּא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידוּתוֹ יוֹתר ויוֹתר, עד שראוּ שאין לוֹ תקנה והניחוּ לוֹ. ר' קלמן כטוֹב לבוֹ בסעוּדת שבת, היה אוֹמר:

– כששלוֹשה סוּסים טוֹבים רתוּמים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשוּרה לאחוֹריה.

ושלושת האחים הסכימוּ למשוֹך בעצמם את העגלה.

כשמלאוּ לו עשׂרים שנה פדהוּ אביו מעבוֹדת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוֹחר פּרווֹת עשיר בברוֹדי, על מנת שיאכל על שוּלחן חוֹתנוֹ חמש שני מזוֹנוֹת. מכל מסחרוֹ של חוֹתנוֹ לא ידע מנילי כלוּם ולא נהנה ממנוּ אלא פרוַת צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהוּדר לשבתוֹת ולמוֹעדים. במשך שני המזוֹנוֹת היה יוֹשב בבית המדרש ולוֹמד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצוה ראשוֹנה שבתוֹרה ונוֹסע שלוֹש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוֹסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרוֹבה: לשבוּעוֹת, להוֹשענא רבה ולחנוכה.

אשתוֹ, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוּכה היוּ בעיר של השׂכלה ובין נערוֹת מתהדרוֹת וּמתגנדרוֹת, היתה אשה פשוּטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוֹך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכוּ ועמקוּ משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רוֹאיה נתפסוּ לעצבוּת שלא ידעוּ שחרה. הילדים, שבאוּ לעוֹלם בתכיפוּת מרוּבה, היו לה מקוֹר של דאגוֹת וטרחה למעלה מכוֹחוֹתיה – אף כי היוּ לה שתי משרתוֹת טוֹבוֹת בבית – ולא נראתה כמעט בחוּץ, לבד שבתוֹת וּמוֹעדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתוֹ שלוֹשה ימים באחוּזת אביו, והיה מצטער מאוֹד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקוה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שוּם אדם וּבילה את זמנוֹ בתלמוּד תוֹרה באחד החדרים. גיסוֹ ביקש להראוֹתוֹ את המשק, שפרץ הרבה בשנוֹת היעדרו, אך הוּא ביקש שיראנוּ לאשתוֹ, שהיא אשת חיל ויוֹדעת ערכוֹ ושימוּשוֹ של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקוּ מזוֹנוֹתיו אצל חוֹתנוֹ בא ר' קלמן לברוֹדי, וּלאחר שׂיחה קצרה צירפוּ שני המחוּתנים בשוה סך של עשׂרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנוּ לוֹ לר' מנילי עוֹד באוֹתוֹ שבוּע באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת מוֹנוֹפוֹלין מחוֹזי של טבק והוֹשיבוּהוּ שם אוֹתוֹ ואת ביתוֹ להיוֹת בעל העסק וּלהתפרנס בשוֹפי ובכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדוֹל כזה, וּמימיו לא מישש צוּרת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבוֹנוֹת? לא קשיא: מי שדאג לקנוֹת את המוֹנוֹפוֹלין דאג גם למנוֹת עליו איש מעשׂה חרוּץ וּבקי, פּנקסאי מוּבהק ויוֹדע לשוֹן המדינה וחוּקוֹתיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתוֹ. ולהם אז חמישה ילדים, שלוֹשה בנים וּשתי בנוֹת. המוֹנוֹפּוֹלין היה מכניס יפה, אך מן השמיים מינוּ לוֹ למנילי פגעים ותקלוֹת, כמוֹ ביקשוּ להעמיד בניסיוֹן את מזגוֹ הטוֹב וּבטחוֹנוֹ בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחוֹרף עז אחד חנוּת הפרווֹת הגדוֹלה של חוֹתנוֹ בברוֹדי על כל פּרווֹתיה היקרוֹת (קרעי הפּרווֹת נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטליפים גדוֹלים), ודוקא ימים אחדים קוֹדם השׂרפה תם הביטוּח באחריוּת ויצא הנשׂרף נקי אין כוֹל, ולוֹ עוֹד שתי בנוֹת שהגיעוּ לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חוֹבוֹת. לעת עתה בא החוֹתן עם משפחתוֹ אל חתנוֹ, ואחרי שישב בביתוֹ כחוֹדש ימים והתכוֹנן כבר לנסוֹע לבקש לוֹ פרנסה אחרת, אמר לוֹ ר' מנילי בשעת הסעוּדה בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היונים הכשר, שאין זה מן היוֹשר, שהוּא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוֹב, יקח מחוֹתנוֹ לעת כזאת את הנדוּניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוֹציא את הסכוּם הזה, במזוּמנים וּבשטרוֹת, וישיבנו לחותנו. והחוֹתן, שעיניו נתמלאוּ דמעוֹת ממעשׂה נדיבוּת זה, קם וחיבק את ר' מנילי במוֹתניו וּלחצו בכוֹח עד שהרימוֹ קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוֹח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרוֹנוֹ של בנוֹ. וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הוֹנוֹ. ראה המנהל, שבעליו הוּא במחילה בטלן, אמר בלבוֹ: מה אהיה טוֹרח וּמעשיר את זה? התחיל עוֹשׂה לביתוֹ, כלוֹמר לכיסוֹ, והיה הוֹלך וּמעלים מן הפדיוֹן וּמתקן בפנקסנות שלא יהא ניכר (שוֹטרי המכס היוּ באים בכל שבוּע לבדוֹק בספרים). וכן היה הוֹלך וּמריק את הקוּפה ואת המחסן, עד שיוֹם אחד נתגלה, כי ר' מנילי פוֹשט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנוֹ, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויוֹשב במקוֹם ראשוֹן ב“מזרח” – אנוּס על פי רצוֹן ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכוּפוֹת לביתוֹ לקידוּש, ועוֹרך הילוּלא של ג' חשון ונוֹסע כמנהגוֹ ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכל מתכונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלוֹ ( אשתוֹ נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארוֹן הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקוּפסת הכסף שלוֹ סיגריוֹת משוּבחוֹת. בינתיים נוֹלדוּ לוֹ עוֹד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היוּ, מלמד מיוּחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוּח השׂדה שמוֹ, עוֹד נשוּב לספר) והכוֹל היוּ מכבדים וּמחבבים אוֹתוֹ וּמתברכים בוֹ. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמוּעה על דבר פשיטת הרגל, באוּ כל החנונים והקצב ואלמנוֹת אחדוֹת, שהפקידוּ בידוֹ את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעוּ בחוּצפה וּבאכזריוּת את החוֹבוֹת המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוֹא וישלם הכוֹל בשלימוּת, אך הם לא רצוּ לזוּז משם, עד שיפרע במזוּמנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחוֹ לבית האסוּרים. וּבהיפרדוֹ מביתוֹ, לבהלת אשתוֹ וילדיו, לקח עמוֹ את תיק הטלית ושני זוּגוֹת התפילין, של רש"י ושל רבנוּ תם, וגם חוֹק לישׂראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יוֹתר לא הוּרשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעוּ עם מקצת מכליהם אל אחוּזתוֹ של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לוֹ חתנוֹ והיה אנוּס לנדוֹד עם משפחתוֹ למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוּא קיבל אוֹתה בסבר פנים מכוֹערוֹת, והיה הוֹלך וּמכער אוֹתן יוֹתר ויוֹתר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדוֹלה. אבל אחרי שהמשפחה כוּלה נכנסה הביתה, ציוה לאסוֹר את סוּסוֹ לדופנית ולקח עמוֹ צרוֹר הכסף, ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם הוֹציא את ר' מנילי מבית האסוּרים והביא גם אוֹתוֹ הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעוֹנש מן השמיים, אף כי לא ידע את חטאוֹ. פעם בחוֹדש היה אביו נוֹתנוֹ לנסוֹע ביוֹם שישי לעיירה ולשמוֹע בחוּץ את צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זוֹ, לשבוּעוֹת, יכוֹל היה לנסוֹע אל הצדיק בראדיחוּב. לבוֹ היה מלא געגוּעים וכיסוּפים על המלמד ר' חיימ’ל רוּח השׂדה, שנתקשר בוֹ קשר של תוֹרה ואמוּנה, ולא יכוֹל להתאַפק ודרשוֹ פעמים אחדוֹת מאביו – בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היוֹנים הכשר – אך ר' קלמן גער בוֹ תחילה כבנער קטן, ואמר לוֹ שיכוֹל הוּא ללמוֹד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לוֹ, שהדבר הוּא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנוֹת, והוּא לא רצה להיפרד מהן, אוֹ שהן לא נתנוּהוּ לעוֹזבן, וּבאחוּזה המרוּבה באנשים אין מקוֹם לכל כך הרבה משפחוֹת. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוּע מן השמיים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוּש, כי בקרוֹב תבוֹא עליו ישוּעה גדוֹלה.

כתוֹם השנה, קנה לוֹ ר' קלמן טחנת מים בת שלוֹש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היוּ מוֹליכים שמה את תבוּאתם לטוֹחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והוֹשיבוֹ שם לפי שעה עם אשתוֹ וילדיו – את שניים הגדוֹלים השאיר בביתוֹ – לראוֹת איך יצליח הדבר. לטחנה זוֹ היתה מעלה גדוֹלה, שהיתה סמוּכה פחוֹת מתחוּם השבת לעיירה, ור' מנילי יכוֹל היה להתעטף בשבתוֹת בטליתוֹ וללכת שעה ברוּח וּבחוֹל הכבד דרך השׂדוֹת החשוּפים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוֹד באוֹתוֹ קיץ ירדוּ גשמי זעף והנחל גאה פתאוֹם וּמשברי המים שברוּ את הסכרים וניפּצוּ את שלוֹשת האוֹפנים וחתרוּ גם תחת בניין הטחנה והפילוּ חלק ממנוּ, וגם על ביתוֹ של ר' מנילי סגרוּ המים במשך שני מעת לעת, והיוּ שרוּיים אז בפחד גדוֹל וּבסכנת נפשוֹת, בפרט שנסי היתה שוּב הרה ללדת.

מן הטחנה ההרוּסה שב ר' מנילי אל אחוּזת אביו, וּבירך את ה' שהצילוֹ אוֹתוֹ ואת ביתוֹ ממות, ושם ילדה אשתוֹ. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גוֹרל בנוֹ, מיהר וקנה לוֹ במרחק כמה פרסאוֹת חלקת יער גדוֹלה וּבנה לוֹ בית עץ בפאת היער, והוֹשיבוֹ שם עם כל בני ביתוֹ, וגם שׂכר לוֹ הפעם את חיימ’ל רוּח השׂדה ללמד את בניו תוֹרה. ולכשירצה, ילמד עמוֹ גם מנילי עצמוֹ. פרנסתוֹ צריכה היתה לבוֹא מן העצים שיכרוֹת וימכוֹר. גם “נאמן” נתן עמוֹ, אחד מפקידיו הבדוּקים והמנוּסים בנאמנוּתם, שהיה יוֹשב שם יחידי כל ימוֹת השבוּע ולשבתוֹת היה הוֹלך ברגל אל בני ביתוֹ שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנוֹ בא הפעם אל המנוּחה והנחלה למשך שנים רבוֹת.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקוֹמוֹ החדש בשלוה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמוּדוֹ וּבעבוֹדת האלהים. בכלל הוּא כבר נתרגל בתמוּרוֹת שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקוֹם חדש כדבר שהוּא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתוֹ. לפרנסתוֹ לא נטל עליו לדאוֹג, מפני שהיתה נמשכת מצינוֹר אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוֹד ברשוּת עצמוֹ. קרשים וקוֹרוֹת לא נחשבוּ במאוּמה, וגם פוֹעלים חרשי עץ לא חסרוּ במקוֹם וּבכן בנה לעצמוֹ מקוה כשירה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתוֹ הניח עירוּב תחוּמין, והיה הוֹלך לשבת ראש חוֹדש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוּכה. קנה לו ספר תוֹרה והעמידוֹ בארוֹן בחדר מיוּחד, ויהי לוֹ מעין מקוֹם קדוֹש. ודוֹמה היה שכאן ישב שלוה. אך לא כן גזרוּ בשמיים ועוֹד הוֹסיפוּ לנסוֹתוֹ, והפעם ניסיוֹן קשה, שעירער את כל יסוֹדי ביתוֹ.

באוֹתוֹ בית שביער, בתוֹך מהוּמת המלאכה והנפשוֹת הרבוֹת, שלוֹ ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריוֹנה הפעם קשה וּמלא ייסוּרים. פחדים מוּזרים היוּ מבעיתים אוֹתה תמיד, והיתה רוֹאה בין עצי היער כל מיני מראוֹת רעים: רוּחוֹת ושדים וחיוֹת טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבוּ ימיה ללדת, הביאוּ לה (אשתוֹ של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוֹהבת להיוֹת אפוטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוֹקוֹת, והיתה בעצמה עקרת הבית) מילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלוֹם בן זכר, ילד נחמד וראשוֹ מכוּסה כוּלוֹ שׂערוֹת שחוֹרוֹת וארוּכוֹת והיתה השׂמחה גדוֹלה בבית, כי זה יוֹתר משנתיים שלא ילדה והריוֹנה עוֹרר דאגוֹת. ר' מנילי לקח אוֹתוֹ יוֹם את המלמד כוּלוֹ לעצמוֹ, ללמוֹד עמוֹ הלכוֹת מילה, והיוּ טוֹעמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים וּמסיחים בחסידוּת ומרחפים בעוֹלמוֹת. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היוֹלדת פתאוֹם בזעקת זועה שלא כקוֹלה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעוֹת הסוֹככוֹת על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אוֹתוֹ? חוּסוּ והחזירוּ לי את הילד!”

נבהלוּ בני הבית משנתם והמילדת הזרה בתוֹכם, הגדילוּ את האוֹר וּמיהרוּ ואחזוּ בה וקירבוּה אל העריסה – עריסה זוֹ שגידלה שמוֹנה נפשוֹת, כוּלן חיוֹת וקיימוֹת בבריאוּת הגוּף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוּא פוֹשט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיוֹנק. אך היא לא חפצה לראוֹתוֹ, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקוּ ערוּמים למחצה אל פינת החדר וּבכוּ בחשאי, כשהם מרתתים מקוֹר וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוּא זה. פתאוֹם שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוֹער השיגעוֹן, כמבקשת לטוֹרפוֹ אוֹ להשליכוֹ ארצה. אז תפסוּה בכוֹח והשכיבוּה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנוֹתיה החזיקוּ בה כל הלילה עד הבוֹקר, שלא תרד עוֹד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוֹחקת, גוֹנחת ונוֹשכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקוֹת בה ואת ידיה היא, והקצף שוֹתת מפיה וּמתוֹך הקצף עוֹלה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוֹקר הביאוּ את הרוֹפא והוּא הרגיע את בני־הבית: טירוּף הלידה הוּא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבוֹר ימים אחדים. יש רק לשמוֹר אוֹתה שמירה מעוּלה, ולפי שעה, לשם זהירוּת, צריך להעביר את העוֹלל לחדר אחר ולהביא לוֹ מינקת. וכן עשׂוּ. אך עברו שמוֹנת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באוּ, לילד קוֹרא שם בישׂראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעוֹרבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעוּ אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתוֹ לברוֹדי – וגם בלבוּב היוּ אצל רוֹפא מפוּרסם, אך ללא הוֹעיל.

היא היתה רוֹאה את התינוֹק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמוֹ זר לה נחשב, והיתה יוֹשבת רוֹב הימים בקרן זוית וּמזילה דמעוֹת וּפוֹכרת אצבעוֹתיה בחיקה המדוּלדל וּמיבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירוּ לי את הילד?” באוּ לפניה כל בניה וּבנוֹתיה, הגדוֹלים עם הקטנים, עמדוּ עליה מסביב, ליטפוּה, בכוּ, התחננוּ לה, אך לכוּלם היתה זרה, אל כוּלם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוֹזרת ביללה ודמעוֹתיה יוֹרדוֹת על לחייה הכחוּשוֹת והחיורוֹת, שישיבוּ לה את הגזילה.

לעתים היתה יוֹצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוֹא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקוֹמה כפוּפה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוֹך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוֹחנת וּמחפשׂת בין הזרדים והשלכת. הזר הרוֹאה היה אוֹמר: אך פטריוֹת אוֹ גרגרים מחפשׂת האשה הזקינה, רצוּצת הגוּף, שתלתלים שׂבים ביצבצוּ מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוּא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חוֹלל ברלגליו השמינות והחזיק צניפת חוּטים גדוֹלה בשתי כפיו הזעירוֹת, ועיניו מתרוֹצצוֹת ורוֹדפוֹת תנוּעוֹתיה והוּא תוֹחבה ודוֹחקה לתוֹך פיו חסר השיניים.

הניסיוֹן המר הזה זרק כמה שׂערוֹת לבנוֹת בראשוֹ וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לוֹ, שידבק עוֹד יוֹתר בתלמוּדוֹ וּבחבירוֹ המלמד, בחסידוּתוֹ וּבאמוּנתוֹ, ורק עצבוּתוֹ ורוֹך פניו עמקוּ למאוֹד. והוּא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוֹד חמש שנים תמימוֹת ישב ר' מנילי בתוֹך היער, וגם בשנים האלוּ ילדה לוֹ נסי המטוֹרפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקיטה מאוֹד, גם חבלים לא היוּ לה, אוֹ אוּלי כבשה אוֹתם ולא שׂמה לב לילוֹד, כאילוּ פלטה אבן מרחמה. ואז היוּ נוֹטלים אוֹתוֹ ממנה וּמוֹסרים אוֹתוֹ למינקת הערילית, שהכינוּ כמה שבוּעוֹת קוֹדם. וכן גדלוּ גם הילדים האלה, והיא היתה הוֹלכת וּמחפשׂת את הילד ההוּא שנחטף ממנה.

והנפשוֹת שישבוּ עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכוּ בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתוֹת, היוּ עתה עשׂרים, וההוֹצאוֹת מרוּבוֹת והבזבוז גדוֹל, כי אשה זרה צוֹפיה את הליכוֹת הבית אשר לא לה הוּא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצוֹרכי ציבוּר שבעיירה הסמוּכה לא ידעה גבוּל. ובכן נוֹתרוּ בסוֹף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדוֹלה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוּקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושוֹרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוֹד במה לחַיוֹת את כל הנפשוֹת התלוּיוֹת בצוארוֹ, וישב ויכתוֹב איגרת נמלצה מליאה ביטחוֹן במנהיגוֹ של עוֹלם, שלא יעזבנוּ, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לוֹ הרוחה בקרוֹב, ויחתוֹם את האיגרת ויתננה על יד אחד הפוֹעלים העוֹבדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוֹהג עוֹד שלטוֹנוֹ באחוּזתוֹ ברמה.

ג. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בְּבֵית הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי

באביב השנה העשׂרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוּזתוֹ, ישב בוֹניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוּא נרגז וּמזוּעזע עד אדני נפשוֹ. וּברוּגזוֹ הוּא מכוּנס כוּלוֹ בכוּרסה הרפוּדה כרים של עוֹר, שמוֹשבה עשׂוּי ברוֹחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלוּבוֹת זוֹ בזוֹ וּנתוּנוֹת בתוֹך שׂערוֹ של עוֹר הנמר הגדוֹל, עיניו כמעט עצוּמוֹת, פימתוֹ וּשׂפתיו נעוֹת בלי חשׂך ונראוֹת כשלוֹשה פיוֹת ממללים בלי קוֹל, ואצבעוֹתיו מעבירוֹת במהירוּת את חרוּז האלמוּגים היוֹרד לוֹ מצידוֹ. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצידוֹ פשוּט רגליים ושטוּח כלוּח.

שתי סיבוֹת היוּ לוֹ לרוֹגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוּזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמוֹן! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעוּמתם היוּ אחוּזתו וחצירוֹ כצעצוּע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוּזתו כסף מזוּמן, אלא שהוּא מוֹציא ממנה סכוּמים גדוֹלים לבזבזם בכל חוֹרף בבירוֹת אירוֹפה. אם כן ההוֹצאה שהוֹציא הוּא, בוֹניפאצי מארקובסקי, יתירה על השבח, ואחוּזתוֹ אינה שוה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשוֹ מלא מחשבוֹת מטרידוֹת ומכאיבוֹת.

והיוֹם בצאתוֹ במרכבתוֹ לעבוֹדה בבית הכניסה, וּבשוּבוֹ אחרי שעה, הוּא בדרך לביתוֹ, ויבוֹא באפוֹ ריח השׂדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבוֹ להוֹליכוֹ שמה לזוּן את נפשוֹ ולמצוֹא ניחוּמם על רוֹגזוֹ – והנה בבואוֹ הביתה מצא, כי פקיד האוּרוה הרבּיע בזמן היעדרוֹ את הסוּסה היקרה “דיאנה” בסוּס האנגלי, – והוּא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוֹששה לבוֹא, כדי להרבּיעה בסוּס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוֹצאוֹת רבוֹת חשיבוּת. הוּא גילה את רצוֹנוֹ זה בפירוּש באוֹזני הפקיד לפני שישים ושישה יוֹם, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוּסה האהוּבה, שלא יכוֹל להתאפק וּלחכוֹת לשוּב אדוֹניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוּס האנגלי לא נוֹעד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לוֹ לבוֹניפאצי מארקובסקי חלוֹם טיפוּחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוֹד אלא שסוּסה אצילה זוֹ, שהיתה אהוּבה עליו מכל סוּסוֹתיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמוֹ הוּטלה בה זוֹהמה משקצת, ולא יכוֹל לראוֹתה עוֹד בעיניו. לפקיד האוּרוה סטר על שתי לחייו פעמים אחדוֹת, וגם הדם נזל מאפוֹ הנתעב, אך חמתוֹ של הגלח לא שככה, והיתה רוֹתחת בוֹ כדמוֹ של “הנביא” זכריה, כמסוּפר בספרי היהוּדים. הוּא ראה והנה הכוֹל נע ביסוֹדוֹתיו. כל הבניין אשר בנה בחשבוֹן ואהבה מט לנפוֹל. וּבאפוֹ כי עז וּבכאבוֹ כי רב טילטל את משׂא גוּפוֹ בתוֹך ארמוֹנוֹ, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוֹך כוּרסתוֹ ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלוֹן הקשת הגדוֹל, והאילנוֹת שלחוּ את שרביטיהם הרכים והנוֹבטים באויר הסגוֹל, וּבחדר היתה האפלוּלית. אחרי שבתוֹ כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירוּת את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיור כמת, אחר ניגש על בהוֹנוֹת רגליו והעלה אוֹר במנוֹרה, השתחוה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוֹב הזמינוֹ לסעוּדת הערב הערוּכה על השוּלחן באוּלם. אך הוּא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוּא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשוּת הארמוֹן והיא לוֹחצת על קירוֹתיו וחלונותיו במזימת מסתוֹרין, וּבהקשיבוֹ בחוּשים פקוּחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסוֹ הוֹלך ושוֹקע בקרבוֹ כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלוה גדולה, צוֹננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאוֹם זע ממקוֹמוֹ, הרים בניד אחד את ראשוֹ על צוארוֹ הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחוּ על ארוֹן הספרים, שתפשׂ את כל הכוֹתל מימין, והוּא מלא כוּלוֹ שוּרוֹת ספרים בכריכוֹת יקרוֹת עם כתוֹבוֹת של זהב וכסף.

הכתוֹבוֹת המזהירוֹת על גבי הספרים היוּ עתה בעיניו כחיוֹת, ונראוּ לוֹ כרצוֹת לרוֹחב הארוֹן בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לוֹ רמיזה מבטחת. הוּא נשׂא את עיניו גם אל הסיפוּן הגבוֹה ורואה מעין ראייה ראשוֹנה את ההעתקוֹת המצוּינוֹת של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוּי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוֹחוֹ ועיניו נהוּ בחלל כצמיאוֹת לאיזה דבר. הוּא קם בכבידוּת, ירד מעל הכוּרסה, ניגש עד הארוֹן, פתח את דלת הזכוּכית, פשט ידוֹ והוֹציא את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש (הוֹצאה ראשוֹנה של הבנדיקטינים, בכריכת עוֹר חזיר עם קצווֹת של נחוֹשת פיתוּחים), הביאוֹ אל השוּלחן, עלה שנית על הכוּרסה, וּבפתחוֹ את הספר תחת אוֹר המנוֹרה, נשען על ידו והחל להגוֹת בוֹ מתוֹך התעמקוּת. זה לוֹ יוֹתר מחמש עשׂרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מוּבלע היה כוּלוֹ בשיכלוּל האחוּזה. רק ספרי חקלאוּת ואמנוּת אחדים היו מונחים על שוּלחנוֹ, וּבהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוּחוֹ הזניח וּלתיקוּן נפשוֹ לא דאג. הוּא ראה יוֹם יוֹם את ארוֹן ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לוֹ צוֹרך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנוֹת היוֹתוֹ כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זוּלתי הספדים קצרים אחדים וּברכוֹת קלוֹת. וּבכן היה עתה הספר כגילוּי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקוֹדש זרמה לתוֹך נפשוֹ וּמילאתּה צחצחוֹת. הוּא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגוילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברוּ שנית במוֹחוֹ, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמוֹ, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנוֹרה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרוֹת המוּכנים בפמוֹטוֹת השחוֹרים והגבוֹהים והוֹסיף לקרוֹא. וּכשקראוּ בחצר התרנגוֹלים הגזעיים חליפוֹת בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, הניח את ראשוֹ על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבידים. הצללים רעדוּ על הרהיטים העתיקים, על הקירוֹת והסיפוּן המצוּיר, וּבחלוֹן הקשת הגבוֹה, שחוֹר הלילה, נשקף עוֹד נר דוֹלק וגוּלגוֹלת אדם מוּטלת על ספר פתוּח. הוּא הרים את ראשוֹ, הביט כה וכה בתימהוֹן, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידוֹ הקרה ועלה במעלוֹת השיש המרוּבּדוֹת, שהוֹבילוּ מן הזוית שבחדר אל עליית משכבוֹ. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, וּבטרם ישכב ישב עוֹד בפאת המיטה והביט נכחוֹ תוֹהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזוֹן נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע על גבי גיר הכוֹתל מנגד, עם הילה זוֹרחת על קרחתוֹ הצחוֹרה, הרחיב את שׂפתיו ואמר לוֹ בלשוֹן הדיאלוֹג הידוּע:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקוֹל עמוּס דמעוֹת:

– ולא יוֹתר?

– רק זאת ולא יוֹתר. – ענה הקדוֹש ומאוֹר צחוֹק על פניו, אחר השפּיל את עיניו ונמוֹג.

וּבהימוֹג החזוֹן ניעוֹרה מחשבתוֹ של בוֹניפאצי. כן, אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש בא לגאלוֹ מטיט היון של קנייני העוֹלם הזה. “רק זאת ולא יוֹתר”, כה היה דברוֹ. עד עתה היה הוּא, עבד האלהים, נתוּן בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדוּמים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשוּרים והדבוּקים ב“מצוּי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוֹך הירהוּרי תשוּבה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעוֹתיו הקצרוֹת והנפוּחוֹת, ראה שעוֹרן נוֹבל וכוֹמש, והרים כף ימינוֹ וּמישש בוֹ את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּוּתם הצוֹננת, הרימה יוֹתר והעביר את אצבעוֹתיו על רקוֹתיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתוֹ המשיית: הכוֹל, הכוֹל נוֹעד לעפר ולריקבוֹן בעוֹד עשׂר, בעוֹד חמש עשׂרה שנה, והוּא כבר בן שישים, בניטל האחרוֹן מלאוּ לוֹ ששים שנה. איש לא בירכוֹ, כי איש לא ידע את יוֹם הוּלדתוֹ. ערירי הוּא בעוֹלם. לא אח ולא אחוֹת לוֹ. הקאנוֹניקוּס, יוֹדע הוּא, שׂוֹנאוֹ בלבוֹ, אף כי דבש וחלב תחת לשוֹנוֹ בדברוֹ אתוֹ. הנה הקיבּוֹרוֹת העבוֹת האלוּ שברגליו תרקבנה בקרוֹב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואוּלי יאחזנוּ באחד הימים שבץ? שוֹמן גוּפוֹ הוֹלך וּמוֹסיף, אף כי מרבה הוּא ברכיבה. המזוֹנוֹת הטוֹבים, שהוּא כל כך להוּט אחריהם, פוֹעלים את פעוּלתם, ולחדוֹל מן המזוֹנוֹת אי אפשר, מפני שהחוֹמר תוֹבע והחיך מגרה, וּביוֹם אשר לא יאכל את סעוּדתוֹ, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לוֹ מנוֹח ולא יוּכל לנהל את משקוֹ, את משק טיפוּחיו, כראוּי וכנכוֹן.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זוֹ הוּא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטוֹמנים פח לנפשוֹ. וּבאמת אך עברה במוֹחוֹ המלה “משק” וחרוֹנוֹ, אשר רבץ על קרקע נשמתוֹ כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוֹך מאוּרתה, הגיח שנית ממקוֹמוֹ, והוּא ראה לפניו את הפקיד מתועב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוֹזל מאפוֹ, אוֹתוֹ אשר טימא היוֹם את הסוּסה האהוּבה טוּמאה שאין לה תיקוּן, והוּא רצה מאוֹד, שהחזוֹן הזה יהא מציאוּת והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוּכל לרטש את פרצוּפוֹ הנמאס, שיוּכל להפילוֹ לארץ ולרוֹמסוֹ בעקיבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמוֹ וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוּב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוּב מפני עצמוֹ. צילוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע שוּב, והפעם נתן את אצבעוֹ על חוֹטמוֹ באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוּך של כרוּב, וּשׂפתיו הפתוּחוֹת כעלי שוֹשנים הוֹגוֹת בקוֹל לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוֹך זרוֹעוֹת השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוּא הטיל את עצמוֹ באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוֹך מכאוֹב נפש גדוֹל ונוֹרא.

רגעים מספר ישב מרתת כוּלוֹ כאיש טוֹבע, אוֹ כשוֹכב על פי תהוֹם עמוּקה, וּבהסירוֹ כפיו מעל פניו היתה שׂפתוֹ התחתונה תלוּיה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאוֹתן התקפוֹת העצבים, שידע כמוֹתן רק פעם אוֹ פעמיים שנה, והתירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלהי, אלהי, למה שבקתני? – קרא בקוֹל בלשוֹן הגוֹאל, ורחמים גדוֹלים התעוֹררוּ בלבּוֹ על עצמוֹ – מה אני וּמה חיי? – המשיך וּפנה אל צילוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטוֹ בצד שידת השעוֹן הגבוֹהה, רחב וּמכוֹער עד זועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אוֹתה תנוּעה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיוּ עד עתה בידי ככלי מלא טוּמאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּוֹת ממנוּ, אף כי אשתוֹקק בכל נפשי להשליכוֹ ממני והלאה? לפני עשׂרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האוּמלל, וּבראוֹתי תחתי בעוֹמק את רחש האנשים לאלפים ברחוֹבוֹת העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הויסלה הקרוֹבה והשׂדוֹת הרחוֹקים – לוֹעג להוייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אוֹתי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוֹץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלהי, שלחת את ידך הארוּכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלוּפה אל צוארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמוֹת, כי כן ציויתיך!”, ואני אשר הוּקדשתי לכוֹהן ולא יכוֹלתי לשׂאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מוֹשל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוֹצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדילים להוֹד וּלתפארת. את כל נחלת אבוֹתי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיוֹתי עוֹד נער קטן בבית הספר על ידי אבי שהלך לעוֹלמוֹ, השקעתי פה באדמה, באשתי אהוּבתי זוֹ, ועוֹד מעט ונתתי לה את שארית הוֹני ולא יישאר עוֹד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידוּתי האיוּמה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעוּ משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפּני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיורוֹן פּניו, ואת קוֹל לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמוּת, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבוֹן בדידוּת אשר אין משלוֹ…

וּבעוֹדוֹ שוֹפך כן את נגעי נפשוֹ הדוה, הוֹפיעוּ לוֹ שנית פניו של פּקיד האוּרוה, והוּא רוֹכב על הסוּסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצוּפוֹ צוֹחק והוּא שוֹלח לשוֹן לאדוֹניו, וגם הסוּסה – horribile dictu – גם הסוּסה צוֹחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לוֹ את שׁתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גוּפוֹ בציפוֹרניו השלוּפוֹת, ואלפי מחטים דקוֹת חלפוּ את עוֹרקיו מקצוֹת בהוֹנוֹת רגליו עד פסגת קרחתוֹ העלוּבה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קוֹדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוֹק המעול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוֹגוּסטינוּס אבי הקדוֹש! אלי, אלי!

והוּא נפל מלוֹא קוֹמתו על המיטה וראשוֹ נח על שתי זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת אל מראשוֹתי המיטה. וכה שכב והזיל את רירוֹ החם לתוֹך ארג שרווּלוֹ הרך, ארג הצמר הטוֹב, ונפשוֹ מתנוֹדדת על משברים סוֹערים והתהוֹם שוֹאגת תחתיה באלף קוֹלוֹת לוֹעגים וּמאיימים כאחד, והוּא מבקש מעמד לרוּחוֹ וּמעשׂה אשר יעשׂנוּ למצוֹא את השלוה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלוֹן והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת, פעיית הכבשׂים וקירקוּר העוֹפוֹת, ועל כוּלם צילצוּל הפעמוֹן הקוֹרא לעבוֹדה. גם מלמטה, מחדר המבשלוֹת, הגיע קישקוּש הכלים. עברוּ סוּסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכוּ מים ברעש מן המשאבה. היוֹנים התחבטוּ על מרזבי הגג. הציפּוֹרים שרוּ. אך במוֹחוֹ של בוֹנניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלוּלה ואיתנה, כטבעוֹ מעוֹדוֹ, ההחלטה: הוּא ימכוֹר את האחוּזה וּבמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשוֹ מחרמי השׂטן וּלהפיק רצוֹן מאת אוֹגוּסטינוּס החכם והקדוֹש.

וּבאוֹזניו חלפוּ שנית דברי הדיאלוֹג:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

– ולא יוֹתר?

– רק זה ולא יוֹתר.

ד. אָב אַבִּיר לֵב כָּאן וְאֵם מְלִיצַת יֹשֶׁר בַּקֶּבֶר

בהגיע השליח עם מכתבוֹ של ר' מנילי, היוּ שלוֹשת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באוּ שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוֹד, כדת מה לעשׂוֹת למזימה אשר זממוּ אדוֹני האחוּזוֹת הפוֹלנים, בהתאגדם לאגוּדה אחת, למכוֹר את השׂפירט הנעשׂה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתוּ על הקוֹנים במדינה וּלבעלי האחוּזה היהוּדים לא יתנוּ יד וחלק באגוּדה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוֹב היה לגבוּרוֹת, עוֹד לא תש כוֹחוֹ ולא נס רצוֹנוֹ וּשׂפתיו הדקוֹת והכחוּלוֹת יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברוֹ ישבוּ וקלטוּ את העצה מעל שׂפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוֹח עליוֹן לוֹ בעיני המסתוֹפפים בצילוֹ. וּבהביא הערל את המכתב, לקחו הזקן בידוֹ הרוֹעדת, וּבהכירוֹ – רחוֹק ראוּת היה – את כתב ידוֹ של מנילי בנוֹ, קמטוֹ מתוֹך קפדנוּת בידוֹ, תחבוֹ בכעס לתוֹך כיסוֹ, וּבנענעוֹ אחר כך ידוֹ הריקה באויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לוֹ זמן לכתוֹב מכתבים! נמשיך ענייננוּ. וּבכן, אתם אוֹמרים, שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרוֹ לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוֹד. אם כן הרי הסוּס הטוֹב רתוּם שוּב לעגלה המתוּקנת. כן נעשׂה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודּים, ברוּך השם, לא נתיבּש עדיין.

וכן היוּ יוֹשבים וּממשיכים את השׂיחה בתוֹך המרפסת הגדוֹלה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדוֹלים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוּגיוֹת המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוֹציא את המכתב מכיסוֹ, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אוֹתוֹ מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוֹא, מה רוֹצה שוּב הבטלן שלנוּ.

וקרא את המכתב בקוֹל. וּככל שהוֹסיף לקרוֹא נעשׂה קוֹלוֹ מרתת יוֹתר, וּכסיים הניחוֹ בסמוּך לוֹ על הספסל וּמרוֹב התרגשוּת לא יכוֹל להוֹציא הגה. אחרי רגעים מספר התאוֹשש ואמר:

– פירוּש הדברים, שצריך להתחיל שוּב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוֹד כך עד שישׁתּחקוּ פרסוֹתיו. חוּצפה של בטלן מבלה עוֹלם!

וציוה לאסוֹר את סוּסוֹ (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבוֹר שלוֹש שעוֹת הגיע שמה. הוּא עשׂה שם את מעשׂהוּ בקיצוּר: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתוֹ. הם ניסוּ לעמוֹד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנוּנים ואשתוֹ בעזוּת. אך הזקן רקע עליהם ברגלוֹ הרוֹעדת בכוֹח כזה, עד כי נמלטוּ כוּלם בשני קרוֹנוֹת, שהיוּ עוֹמדים שם מוּכנים לטעוֹן עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשוֹם את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשוֹרשים, ולמסוֹר מעתה את כסף מכירתם מדי שבוּע בשבוּע לידוֹ הוּא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרוֹנוֹת גדוֹלים ויעבירוּ אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ עם כל הכלים והחפצים, “בכוֹל מכוֹל כוֹל”, אל העיירה הסמוּכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלוֹשה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשׂרה ר"כ לשבוּע להוֹצאוֹת הבית, ולא יוֹתר. “השוֹמע אתה? אף פרוּטה אחת לא תקבל יוֹתר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוּד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת ולבזבוז הרכוּש לי, שלי, אתה שוֹמע? אני הוּא שעשׂיתי כל פרוּטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוּא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטיפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אוֹתה שעה התהלכה נסי המטוֹרפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרוּרים על ילדה שנגזל ואיננוּ. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלוֹן עזרוֹ לעלוֹת על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השוּלחן, ויהי בעיניו לא כאָב לאחת עשׂרה נפש, כי אם כתינוֹק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. – –

מאז בא ר' מנילי לגוּר בעיירה עוֹלמוֹ חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוּד תוֹרה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעוֹת אל הרבי שלוֹש פעמים בשנה. הדוֹחק בבית גדוֹל, ותמיד מצוּי כאן איזה תוֹבע טרדן הדוֹרש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחוֹנוֹ בה' וּבצדיקוֹ ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלוֹ בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לוֹ בסתר עשׂרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרוֹתיו, אך מעצמוֹ הוֹסיף:

– גם זוֹ לטוֹבה! אבא כוֹעס עלי וּבדין. ראוּי אני לייסוּרים, שבאוּ עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוּא מצל בתנוּעה אצילית בכפוֹ השקוּפה על עיניו המוּשפלוֹת אל השוּלחן, בקוֹל רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שוים אנוּ. לך אשה חוֹלה ולי אשה חוֹלה. לך אחד עשׂר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשׂרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ועד. לך אב זוֹעם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זוֹעם בשמיים. וטוֹב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוֹץ מנחוּם איש גמזוּ, ואני איני יכוֹל לקבל את ייסוּרי באהבה; אבל כשם שאני בטוּח באבי שבשמיים שירחם עלי, ככתוּב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוּח אני, שגם אביך שבארץ יכבוֹש כעסוֹ וייטיב עמך כבראשוֹנה. אל תתיאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוֹד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידוֹ השקוּפה והטהוֹרה של הצדיק האוּמלל, אך הלה מיהר וניענע בידוֹ השנייה נענוּע של סירוּב, ור' מנילי אנוּס היה להסתפק באנחה שוֹברת את חצי גוּפוֹ.

הוּא שב לביתוֹ וּבנה והקיף על עצמוֹ בתוֹרה וּבתפילה וּבהויוֹת של חסידוּת. היה משכים והוֹלך יוֹם יוֹם אל המקוה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולוֹמד שם שיעוּר גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשׂרה ונשאר עם החסידים המוּבהקים ונהנה מן ה“תיקוּן”, שאחד החסידים היה נוֹתן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כוּסמת יבישים, והיוּ עוֹמדים על רגליהם מסביב לשוּלחן, לוֹגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשׂיוֹת ו”תוֹרוֹת" והיוּ שוֹכחים עוֹלם וּמלוֹאוֹ.

וּבכל יוֹם ראשוֹן בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה אוֹ ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחוּר שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשוֹת במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנוּר בחוֹרף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעוּ, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיוּ מתרוֹצצים ברחוֹבוֹת יחיפים ועזוּבים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לוֹמדים הם בחדר, אוֹ מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוֹזרוֹת שתי הילדוֹת הגדוֹלוֹת – להרבוֹת את המהוּמה ואת אי הסדרים, ולא היה מקוֹם נקי בכל הבית. והשכינוֹת היוּ עוֹברוֹת וּמביטוֹת בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מליאים חמלה על ה”יתוֹמים החיים", אך לא נכנסוּ אל הבית לעזוֹר במעשׂה אוֹ בעצה, כי פחדוּ מפני המטוֹרפת. והיא היתה עתה שקיטה מאוֹד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לוֹ התהלכה וּבדקה ביסוֹדוֹתיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבּם היה גס בה, היוּ לוֹעגים לה. בייחוּד זה שבלידתוֹ נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אוֹתה וּמבשׂר לה פתאוֹם בקוֹל עשׂוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האוּמללה נדלקת פתאוֹם וכוּלה כמחדשת כוֹחוֹתיה, מיישרת את קוֹמתה ועיניה בוֹערוֹת, והיא רצה אל בנה בידיים שטוּחוֹת; אך כעבוֹר רגע היתה שבה כפוּפה וּרצוּצה וּנכיאה משהיתה, הנער השוֹבב הזה ידע לחקוֹת פעיית תינוֹק, והיה משמיע כמה פעמים ביוֹם פעייה בכיינית זוֹ כדי להטעוֹתה. מתחילה היתה זוֹקפת את אוֹזניה והוֹלכת אחרי הקוֹל מליאה התעוֹררוּת, אך משנתרגלה בקוֹל הכירה את הזיוּף ולא נענתה לוֹ עוֹד, בכל זאת לא חדל גם מתעלוּל תפל זה. רק הנער הגדוֹל ממנוּ, זה שנוֹלד אחרי האסוֹן בטחנה, היה יצוּר אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמוֹ וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוֹחוֹתיו לא עמדוּ לוֹ. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשׂה בביתוֹ והצטער, לא יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוֹך רצוֹן להשקיטם, אך השפעתוֹ היתה כאין וכאפס, והם היוּ מקבלים את לטיפוֹתיו בצחוֹק וּבאי רצוֹן, ולא אחת שלחוּ לוֹ לשוֹן מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדוֹלים היה רוֹדף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אוֹתוֹ מכוֹת רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזוֹ, שר' מנילי לא מצא טוֹב לפניו, אלא להימלט על נפשוֹ שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אוֹדם חוֹלני. בגדי השבת נשתחקוּ והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבוּשיו נשארוּ בכבוֹדם הראשוֹן: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימל הנמיוֹת המפוֹאר. וּבלכתו בשבת אל הקלוֹיז היתה רחמנוּת לראוֹת מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוּכלכוֹת.

לא נאריך בתיאוּר מחזוֹת התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוֹך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלוֹמוֹ את אשתוֹ המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועוֹשׂה רצוֹן בעלה, הוֹכיחה אוֹתוֹ קשוֹת על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לוֹ, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמוֹ, תשתדל לפני כיסא הכבוֹד שיתמוּ לוֹ את מידת חייו עלי אדמוֹת.

החלוֹם הזה הבעית את ר' קלמן, שעוֹד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוֹקר היה רע לוֹ ונאנח אנחוֹת גדוֹלוֹת. מיהרה אליו בתוֹ והשקתה אוֹתוֹ חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוֹספת, וּבכל זאת רעד בכל גוּפוֹ ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדוֹל הפחד והעצב והתיעצוּ אם לקרוֹא לרוֹפא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשוֹ וחוֹשב מחשבוֹת מה לעשׂוֹת למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויוֹתר.

ועוֹדוֹ הוֹלך וחוֹזר בחצר, והעבדים כוּלם מזדרזים וּמתכשרים בעבוֹדתם תחת עינוֹ הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוּזה עוֹלה יהוּדי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוּקה תקוּעוֹת לוֹ באזוֹרוֹ, והוּא פוֹסע וּמוֹחה בשרווּלוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ וּמדבר אל עצמוֹ, ונראה כי דבר גדוֹל ונכבד הוּא נוֹשׂא עמוֹ.

ה. בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וּשְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בְּמֶרְכָּבָה אֶחָת

למחרת ליל הנדוּדים ירד הגלח בּוֹניפאצי מעליית משכבוֹ אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמוֹת היוּ תלוּיים כשני כיסים כחלחלים. הוּא ישב אל שוּלחנוֹ, סילק הצידה בזהירוּת את ספרוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צילצל בפעמון, וּכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידוֹ את פתקת הפיטוּרים למוֹסרה מיד לפקיד האוּרוה. צילצל שנית וציוה לטבּח להביא לוֹ הקהוה עם השאמפּאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרוַח בכוּרסתוֹ ועישן סיגרה הוַאנית, צילצל בשלישית וציוה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסוּר) היהוּדי הארוֹֹך.

הלאקיי עמד והמתין לעוֹד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבוֹר חצי שעה, היה ר' אהרוֹן צוילינג בחדר משכיתו של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרוֹן, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכוֹל למשוֹל פה ברוּחוֹ ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשׂוֹת. הוּא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוֹטטוּ בלי הרף על פני החדר הערוּך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצוֹן בעלים, אל ציוּרי הסיפוּן. ארוֹן הספרים הדריכוֹ מנוּחה, ואף על פי שריכז את כל תפיסתוֹ לקלוֹט את דברי הגלח, היה שוֹמע אוֹתם רק מתוֹך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השׂמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשוֹ, כששמע שהגלח רוֹצה למכוֹר את אחוּזתוֹ תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוּחוֹ את הסכוּם, שיגיע לידוֹ מעסק זה – היה עוֹד נבוֹך וּמטוּשטש ולא יכוֹל למצוֹא את המליצה הנכוֹנה לענוֹת את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוּב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העוֹלם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאוֹת הגדוֹלוֹת, האילנוֹת המגוּזמים בצוּרוֹת שוֹנוֹת, השׂיחים הפוֹרחים, הקוֹנטוּסים הצבוּעים, גוּלוֹת הזכוּכית הססגוֹניוֹת בתוֹך ערוּגוֹת הפרחים, סוּכוֹת העץ המגוּלפוֹת והמוּצַלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחוֹת סילוֹנוֹת וּמטרוֹת, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכוֹל הארמוֹן עצמו הגדוֹל והנישׂא, אך הבנוּי בסגנוֹן קל וּמלא חן, כאילוּ הוּא ניתן להתרוֹמם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמוֹן, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננוּת: צילצוּל אפסרים וקירקוּר עוֹפוֹת והמית יוֹנים – הכוֹל היה שם כרוֹחש והוֹגה ברכה לעצמוֹ. נראתה שוּרה ארוּכה של פתחים פתוּחים ברפת לבינים אדוּמה וּנמוּכה עם ארוּבּוֹת אויר, והיא ריקה, כי הפרוֹת יצאוּ למרעה. על מוֹט ארוֹך היוּ רכוּבים כתריסר אוּכפים יקרים. בתוֹך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מוּל האנשים ההוֹלכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרוֹן, והכלב הארוֹך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבוֹתיו, וּבלכתוֹ על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוּך ולא חשוּב, לא כבעת שבתוֹ במרכבת הכבוֹד אוֹ גם בכוּרסה שבחדרוֹ. אף בגדיו היוּ מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוֹזן הנעל הכחוּלה היתה בוֹלטת. ר' אהרוֹן כבר לבוֹ גס בגלח, כאילוּ אין זה עוֹד בעל האחוּזה, וגלגל מוֹחוֹ היה חוֹזר וּמחפשׂ את הקוֹנה, אשר יוּכל למהר ולגמוֹר את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשׂה טירוּף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוּץ שיהא קוֹנה בעל מזוּמנים… וּבחפשׂוֹ כך ניצנץ במוֹחוֹ השם קלמן חקר. נחשוֹל של שׂמחה עברוֹ. כן, הוּא ולא אחר! יהוּדי זקן זה הוּא “מצוּפה זהב” וּכאילוּ נוֹצר לכך. רעיוֹן זה השיב לר' אהרוֹן בבת אחת את כל חשיבוּתוֹ. וּכשנפרד ממנוּ היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלוֹ בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לוֹ עין על איזה קוֹנה הגוּן?

ענה ר' אהרוֹן במתינוּת:

– בכל אוֹפן, יגוֹמוֹשץ, אין הדבר רחוֹק מן המציאוּת, – והצטחק במידת הנימוּס הדרוּשה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוּחר.

– אפשר להביא את הקוֹנה ישר אל האחוּזה. אני תמיד בבית.

– ברשוּתך, יגוֹמושץ.

ובצהרי אוֹתוֹ יוֹם בא ר' אהרוֹן, כמסוּפר, אל אחוּזתוֹ של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינוּת מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרוֹן החליק את זקנוֹ ואמר, שהפעם יש לוֹ להציע עסק חשוּב בתכלית החשיבוּת. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדוֹלה, ישב עמוֹ על הספסל החשוּף ותבע ממנוּ בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרוֹן את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנוֹת זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוֹע ולראוֹת.

וציוה לאסוֹר הפעם את המרכבה החדשה לשני סוּסים. אחרי שר' אהרוֹן שתה בחדר המבשלוֹת שלוֹש כוֹסוֹת חלב צוֹנן, ישבוּ שניהם במרכבה ונסעוּ אל האחוּזה הסמוּכה לקחת את הבן הבכוֹר, וּמשם נסעוּ שלוֹשתם אל העיירה ואל אחּוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי.

ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם לפנוֹת ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוֹקוֹת מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוֹד הגבוֹהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים, עוֹברת כדרכה, כמרחפת דרך סיוּר אגדי, וּבתוֹכה יוֹשבים: הגלח באמצע, מימינוֹ יהוּדי קטן, מקוּמט, זקן מוּפלג, המנענע ראשוֹ כמנמנם, וּמשׂמאלוֹ יהוּדי אחר בעל צוּרה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מוֹשב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יוֹשב־עוֹמד, כמרחף באויר, ר' אהרוֹן צוילינג, הסרסוּר הידוּע, הלץ והשלוּמיאל, והוּא יוֹרה מבטים לכל הצדדים כתוֹבע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכוֹל יהוּדי חרוּץ להגיע, אל הנוטריון אנוּ נוֹסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוֹד באוֹתוֹ ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארוּ אברכים אחדים בקלוֹיז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוֹזה, שנכתב ונחתם היוֹם אצל הנוֹטריוֹן בדבר אחוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתוּת לקלמן חקר בשביל בנוֹ מנילי (מניין להם כל הפרטים? אוֹזניים לכוֹתל – ואהרוֹן צוילינג אינוֹ יכוֹל לשמוֹר סוֹד). במשך ארבעה שבוּעוֹת מיוֹם חתימת החוֹזה על הגלח לפנוֹת את האחוּזה מכוֹל וכוֹל. כל הבניינים והגן והשׂדוֹת וחלק גדוֹל מן המשק החי וכל כלי העבוֹדה, חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה, עוֹברים לרשוּתוֹ הגמוּרה של ר' קלמן בשביל בנוֹ, החל ביוֹם א' של השבוּע הבא. המוֹכר מניח לעצמוֹ רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוּחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבוּעוֹת הנקוּבים. החל ביוֹם א' של השבוּע הבא יבוֹא בנו של הקוֹנה עם משפחתוֹ לגוּר בארמוֹן – במחצית אשר מצד מזרח, הפוֹנה אל השער – והמוֹכר יישאר במחצית השנית עד תוֹם ארבעת השבוּעוֹת הנ“ל. במשך ארבעת השבוּעוֹת האלה הרשוּת הגמוּרה בידי הקוֹנה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוֹברים לרשוּתוֹ כרצוֹנוֹ, הוּא בעצמוֹ אוֹ שליחוֹ כמוֹתוֹ, ואין למוֹכר להפריעוֹ בכל מה שהוּא בא לעשׂוֹת, הן לבנוֹת והן להרוֹס, הן להוֹסיף והן לגרוֹע, כמוֹ כן אין לקוֹנה, אֹוֹ למיוּפה כוֹחוֹ, במשך הזמן הזה לבוֹא בלי רשוּת מפוֹרשת אל כל המקוֹמוֹת בחצר – וּמחצית הארמוֹן מצד מערב כלוּלה בתוֹכם – המסוּמנים על פני התרשים הרצוּף לחוֹזים בצלבים אדוּמים. המקוֹמוֹת האלה הם רשוּתוֹ הפרטית של המוֹכר עד תוֹם מוֹעד ארבעת השבוּעוֹת הנ”ל. מחיר כל הרכוּש הנמכר כיוֹם הוּא 50 אלף ר“כ, שהסכוּם הזה משתלם למוֹכר במזוּמנים, חציוֹ עם חתימת החוֹזה, וחציו עם פינוּי האחוּזה על ידי המוֹכר למוֹעד הקבוּע. וּבאם יוֹאיל המוֹכר, כתוֹם המוֹעד הקבוּע, להשאיר בידי הקוֹנה גם את האינוונטאר החי והדוֹמם המפוֹרט ברשימה המצוֹרפת ( חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה) במלוֹאוֹ – על הקוֹנה להוֹסיף על התשלוּם בסכוּם 25 אלפים ר”כ עוֹד 7 אלפים ר"כ במזוּמנים, וּבזה תקוּם כל האחוּזה וכל אשר בה (חוּץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקוֹנה קלמן חקר, בשביל בנוֹ מנילי חקר. ולראייה באוּ על החתוּם וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוֹא: הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשׂרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוּזה להגדילה ולהאדירה, אחּוּזה זוֹ שרגל אשה ויהוּדי לא רמסה חצירה מיוֹם בוֹאוֹ לשבת בה, מכר עתה את כל רכוּשוֹ ליהוּדי פשוּט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוֹד ימים אחדים יבוֹא הנה בנוֹ של יהוּדי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתוֹ הגדוֹלה, ועם אשתוֹ המטוֹרפת ועם מלמד מיוּחד בעל משפחה (הכוֹל ידוּע בעיירה!) ויהא עוֹשׂה בה כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ. אי־אי־אי, גדוֹלים מעשׂי אלהינוּ! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשׂה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרוֹן צוילינג, בחלקת לשוֹנוֹ וּבחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרוֹן זה – מעתה יש לנהוֹג בוֹ כבוֹד ודרך ארץ, שאם נבוֹא חשבוֹן נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוּזה הוּא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרוּ לר' קלמן גם “שאר הירקוֹת” – עוֹד 5 אלפים, נגיד שהוּא מקבל, כנהוּג על פי דין, רק 5 למאה, יוֹצא לך 2500, אוֹ עוֹד 250. ועתה לך ודבר עמוֹ! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכוֹבע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בוֹ? כבר היוֹם בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשׂה לראש הקהל.

– אבל הוּא ניבא וידע מה ניבא. זוֹכרים אתם? “אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹן הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתוֹ של ר' מנילי יש “ספר תוֹרה”, וּבודאי יעשׂה שם “מניין”. כי למה לא יעשׂה “מניין”? בני הבית בלבד, חוֹשבני, יצטרפוּ למניין. ואם יחסר אחד אוֹ שניים – ימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת, אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיוּ שם! אף על פי, בודאי שמעתם, שאשתוֹ מעוֹרבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהוּדי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תוֹרה ובן גבירים, וּבאה עליו פוּרענוּת כזוֹ!

– הוּא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גוֹלם! למה למנילי בית כשיש לוֹ ארמוֹן! כונתי לר' אהרוֹן.

– ביתוֹ של מי?

– יש אוֹמרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של הקצב, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוּא יכוֹל! להקריב כוֹתל בכוֹתל… אוֹמרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנוֹת לוֹ שטריימיל יקר, נוֹסף על דמי הסרסרוּת.

– אוּלי גם שרשרת זהב ויעשׂהוּ חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמוֹתך!

– יש לוֹ אחד עשׂר בנים.

– למי? לר' אהרוֹן?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוּא חסיד בוער! נוסע שלוֹש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלוּם אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אוֹמרים דוקא שהוּא בעל מוֹפת.

– כן, ואשתוֹ שוֹכבת זוֹ השנה העשׂירית בשיתוּק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנוּ לגמרי! וּמה יעשׂה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לא התרנגולנית.

– יסע לפּריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישׂראל.

– שמא תציע לוֹ לעשׂוֹת עמך שוּתפוּת בעסק הסמרטוּטים?

– שמע, צריך לנסוֹת לגשת שמה. הוֹאיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרויח אילוּ אגוּרוֹת.

– אוֹמרים שהוּא שב מן הנוֹטריוֹן וסגר עצמוֹ בדירתוֹ.

– מה שייך סגר? נדפוֹק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לוֹ כלבים.

– רק כלב אחד שאינוֹ נוֹבח כלל.

– אוֹמרים, שיש לוֹ חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוֹף שחוֹר” מן הפלוֹנית שלי.

– מתחיל יוֹרד גשם.

– על שׂדוֹתיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לוֹ אלהים את הברכה!

– מטל השמיים וּמשמני הארץ!

ו. ר' מַנֶּלִי וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּאִים וְכוֹבְשִׁים לָהֶם אֶת הָאֲחֻזָּה

בשלוֹשה קרוֹנוֹת גדוֹלים בא ר' מנילי וּביתוֹ בעשׂר שעוֹת בבוֹקר אל האחוּזה, אחוּזתוֹ – כוּלם עמוּסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארוֹן קוֹדש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוּב ר' חיימ’ל רוּח השׂדה וּבנוֹת ביתוֹ. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמוּעה על קניית האחוּזה, מיהר אל ר' מנילי והוּסכם ביניהם, שגם הוּא ילך עמהם לגוּר שם.

כשהגיעוּ הקרוֹנוֹת בגניחה וחריקה אל השער, עמדוּ בשוּרה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכוּ אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקוּ מתלמוּדם לספק את סקרנוּתם. בנוֹ הבכוֹר של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרוֹנוֹת באחוּזת זקינוֹ, קפץ מעל הקרוֹן הראשוֹן (והוּא לבוּש קצרים, בתי שוֹקיים ברגליו, וּמגלב בידוֹ) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוֹך שתיקה את המפתח לידי הבחוּר. הקרוֹנוֹת נכנסוּ זה אחר זה. לבּוֹת כל היוֹשבים עליהם – חוּץ, אפשר, מלבּה של המטוֹרפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמוֹן היתה דוֹממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוֹף. אפילוּ כלב לא חרץ לבאים את לשוֹנוֹ. הארמוֹן היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזוּבה, אוֹ כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרוּעה כוּלה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמוֹן, היוּ נעוּצים מקלוֹת צבוּעים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היוֹשבים על גבי מטען הקרוֹנוֹת לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחוּר נטע ניגש אל סוּסי הקרוֹן הראשוֹן, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוֹסעים שירדוּ. הראשוֹן קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באוֹפן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצוֹת אחדוֹת ועמד על רגליו. הוּא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינוּ”. מלכּה, מה אַת יוֹשבת? איזוֹ מלכוּת כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילוּ כל בני הבית גוֹלשים ויוֹרדים זה אחר זה, מתחילה הגדוֹלים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרוֹנה ירדה המטוֹרפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרוֹנוֹת ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הוֹפיע שוּב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיורים מאוֹד. הוּא עמד בזקיפת קוֹמה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהוּ דוֹמה לדמעה. הוּא חיכּה עד כי יעלוּ הבאים במעלוֹת האחדוֹת אל מבוֹא הארמוֹן. ראשוֹן עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילוּ עוֹלים אף הם בשוּרה ארוּכּה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתוֹ וּשתי בנוֹתיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטוֹרפת), אחריהן בנוֹתיו וּבניו של ר' מנילי, הגדוֹלים עם הקטנים. כעבוֹר רגעים אחדים יצאה המטוֹרפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוּב בין הקרוֹנוֹת ותחתיהם – צחוֹק לעגלוֹנים. אחר יצא נטע בחיפּזוֹן ואחריו עוֹד שניים מאֶחָיו והתחיל מפקד לעגלוֹנים שיפרקוּ את המשׂא. העבוֹדה התחילה וּבחצר קמה תנוּעה. מיד מילאוּ את הכּיּכּר רהיטים וכלים וחבילוֹת, קש וּניירוֹת וּסחבוֹת. לסוּסים ניתן מספּוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוּסוֹת זקפה פתאוֹם את אוֹזניה וצהלה. מן האוּרוה שבחצר המשק ענתה צהלה קוֹלנית. צהלתוֹ של הסוּס הערבי אוֹ האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדוּ רגע לראוֹת אם אין מישהוּ בא. מצד הארמוֹן, שנכנסוּ שמה הבעלים החדשים, נפתח חלוֹן ברעש ור' חיימ’ל הוֹציא את ראשוֹ לגרוֹף את חוֹטמוֹ בתרוּעה גדוֹלה. קוֹלה של מלכּה היה הוֹלך כבר וּמהדהד בחדרים הגדוֹלים. המטוֹרפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהוֹן עצב. שני ילדים התרחקוּ ועמדוּ מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוּא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצוֹן – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּוֹלני, לבוּש מעיל עוֹר מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוֹהים וּמצוּחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשׂיהם, ניענע בראשוֹ, עבר ליד הקרוֹנוֹת וּבין החפצים המפוּזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצירוֹ.

היה מצב רוּח קשה. דבר מה זר וגדוֹל הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היוּ רתוּקוֹת. אילוּ היה הוּא לפחוֹת כאן. אבל הוּא נסע; מי יוֹדע מה יעשׂה כשיחזוֹר! כוּלם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתוּן עד עתה בתוֹך שלטוֹן של קסמים. האם לא יינזקוּ, חלילה?

אך הנה הוֹרידוּ בזהירוּת את ארוֹן הקוֹדש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרוּ החוּצה והחזיקוּ בקרנוֹתיו, אך בעיקר נשׂאוּהוּ הבנים, הרימוּהוּ על המעלוֹת והכניסוּהוּ בלב פוֹעם פנימה אל החדר הראשוֹן. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילוּ ניתן מגן לכוּלם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסוּמן במקלוֹת כמחפּשׂ איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוֹש, כל צלב? וּכשלא מצא כלוּם, הוּנח גם לוֹ. בלבוֹ היתה כל הבוֹקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסוּ את החפצים כוּלם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראוּ לילדים. הקרוֹנוֹת הפכוּ פניהם ונסעוּ אף הם, ורק עקבוֹת מי רגליהם וגלליהם של הסוּסים נשארוּ, וכן גם חריצי האוֹפנים בחצץ. התגוֹלל גם מעט קש מפוּזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי במרכּבתוֹ, ראה חבל ארוֹך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עוֹמד מיחם לא נקי ועשן עוֹלה מארוּבּתוֹ. פראנצישק מיהר לקראתוֹ וּפתח את המרכּבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאִטוֹ, ציוה לרכּב להכניס את הסוּסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמוֹ עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוֹך הבית.

למחרת בבוֹקר התחילה ההמוּּלה בחצר האחוּזה. הבן הבכוֹר, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכּרים, ורץ עמהם ממקוֹם למקוֹם והראה להם את העבוֹדה אשר עליהם לעבוֹד. הילדים מילאוּ את כל פּינוֹת הגן והחצר, מחוּץ לתחוּם המסוּמן, הפריחוּ את פּאוֹתיהם וציציוֹתיהם, קפצוּ וקראוּ זה לזה בקוֹל בלשוֹנם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמוֹן והיה קוֹרא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוּב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קישקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבתוֹת ואִלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוֹח וּבנענוּע כל גוּפה המסוּרבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוֹף והרטיב את כל המעלוֹת. מן החלוֹן הפּתוּח בקע ניגוּן תלמוּדוֹ של ר' מנילי, וקוֹלוֹ הדק של המלמד מתערב ועוֹלה עמוֹ. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשוֹ בין הערוּגוֹת והעצים, עד החממה הגיע, התבּוֹנן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידוֹ ספר קטן ואצבעוֹ תחוּבה בין דפּיו – בוַדאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינוֹת עוֹלם”. מלכּה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדוֹת בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאוּ בלוּל התרנגוֹלוֹת, חלב וירקוֹת. גם אחת מבנוֹתיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספּר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה. אך היא נמלטה מידוֹ, הוּא רק צבטה בזרוֹעה; והיא חפתה את השרווּל הצר והראתה את הסימן הכּחוֹל. האֵם גערה בה וציותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמוֹן עטוּפה בסוּדר גדוֹל שנגרר לארץ מכוּוָצה ורוֹעדת, כאילוּ חוֹרף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוֹערוֹת־העצוּבוֹת, עברה פעם גם את מקלוֹת הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אוֹתה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשׂר הקיש פראנצישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכּנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדוֹן! – קפץ ר' חיימ’ל רוּח השׂדה כנגדוֹ, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלוֹן, שישקטוּ שם. לקוֹל הקוֹרא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משוּנה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוֹד חצי שעה עמדה המרכּבה עם ארבעת הסוּסים לפני שער הארמוֹן. הגלח יצא בלויית הלאקיי. לא הביט ימין וּשׂמאל. היה בוֹ משהוּ של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באוּ אנשים שוֹנים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכוּ עם הסוֹכן לבוּש מעיל העוֹר בחצר המשק, אחרי כן הביאוּ עגלוֹת וסַבּלים, והוֹציאוּ מתוֹך החצר כמה דברים מן המשק החי והדוֹמם. הגלח חזר כעבוֹר שעתיים, הקיף במרכּבה את הגן ויצא שוּב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוּא נוֹסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוּא רוֹאה את המרכּבה נוֹסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֶקוֹנוֹם, שנשלח על ידי ר' קלמן לנהל את עבוֹדת האחוּזה. הוּא נכנס ראשית כל אל האוּרוָה, בחר לוֹ סוּס, ציוה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוֹהר בחצר וּבגן בין המדשאוֹת, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוֹהט פּנים, ירד בקפיצה, טפח לוֹ לסוּס על פיו ועל צוארוֹ וכל פניו חייכוּ משׂביעת רצוֹן.

– אתה כבר בחרת לך סוּס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנוּ ישנם אחדים מצוּינים. איזוֹ הזנה! איזה ניקיוֹן! חוֹששני, שכעבוֹר חוֹדש לא יכירוּ אוֹתם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך לשלוֹח שני סוּסים לשני הדוֹדים רפאל וּמיכל – הם אוֹהבים סוּס נאה וישׂמחוּ על המַתּנה. מתי נתחיל בעבוֹדה בשׂדה?

– היוֹם אני רוֹצה לראוֹת מה יש כאן. אדבר עם הפּוֹעלים, אעבוֹר בשׂדוֹת ואראה מה יש לעשׂוֹת. הזקן ציוה לזרוֹע את אדמוֹת הבּוּר תלתן. יש לקווֹת, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלוֹם אבא?

– אבא? לוֹמד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידוֹ – הנַח לוֹ! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עוֹמדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקוּ שׂיחתם והביטוּ. הפעם ירד ועלה לדירתוֹ.

– עת ארוּחת הצהריים אצלוֹ, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוּא אינוֹ מַשמיע הגה, כאילוּ מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שׂמחה כלל מזה שאנחנוּ נמצאים כאן ברשוּתוֹ. הוּא כבר שלח לבקש בבוֹקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוֹד יוֹם יוֹמַיים וישמע קוֹלוֹת כאלה, שלא שמע כמוֹתם מימיו.

– מתי הוּא מפנה את המקוֹם?

– לפי החוֹזה, בעוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת וחצי. כמדוּמה, שאנוּ נוֹציא אוֹתוֹ מפּה קוֹדם הזמן.

– איזה הוֹן משוּקע כאן! הכּוֹל חדש וחזק וּמוּבחר וּמכוּוָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באוּרוָה? הפּרוֹת עוֹמדוֹת על רצפת בּיטוֹן. ישנן שׂמיכוֹת בשביל הפּרוֹת. האבוּסים עשׂוּיים אבץ. צינוֹרוֹת הסקה מתוּחים בכּוֹל.

פתאוֹם נשמעה שריקת חירחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוֹחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוֹף טרייה, והוּא נוֹפח בה בכל כוֹחוֹ וּמנענעה באויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחוֹר בשתי זרוֹעוֹתיו ולחצן בחָזקה, הוֹציא מפיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדוֹת על פניו. כשהרפּה ממנוּ, בעט בוֹ הנער מאחריו וּברח. האֶקוֹנוֹם עמד ועיניו נשׂוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמוֹן. דירתוֹ של הגלח היתה שקוּעה בדממה, הוילאוֹת היוּ מוּרדים.

המטוֹרפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמוֹ, להיכּנס לשתוֹת תה. קוֹלה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האֶקוֹנוֹם נכנס.

מיוֹם ליוֹם הלך הרעש בחצר האחוּזה הלוֹך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוֹצץ והיה בכל מקוֹם. הוּא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמוֹ טייל במשעוֹלים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכּיו וּפיזם לנפשוֹ “תנועה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוֹך תפקידה והתקוֹטטה בקוֹלי קוֹלוֹת עם בנוֹתיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצוּ ללמוֹד. הבנוֹת צוחוּ מחמת תעלוּליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוּף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יוֹתר מדי מן הבית. קוֹנים באוּ, נשׂאוּ ונתנוּ עם הסוֹכן והוֹציאוּ בהמוֹת, עוֹפוֹת וחפצים. עגלוֹת וּקרוֹנוֹת נכנסוּ לחצר ריקים ויצאוּ מליאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסוּרים היוּ יוֹצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרוֹן לא הראה את פניו. האֶקוֹנוֹם כבר החזיק ברסן העבוֹדה ודהר כל היוֹם על סוּסוֹ. נטע דהר אחריו על סוּסוֹ הוּא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוֹללוּ אילוּ אוֹפנים שבוּרים, חלקי מכוֹנה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלוֹת נשמע קוֹל קוֹפיץ וצויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האויר. הפוֹעלים החדשים התרבּוּ מיוֹם ליוֹם. בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי היה מבלה רוֹב שעוֹת היוֹם במרכּבה (הימים היוּ יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוּח וקוֹרא בוֹ אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמוֹן, יצא שוּב סייר את השׂדוֹת, ושב שנית אל הארמוֹן. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עוֹבר ושב בעיירה. לא שמר עוֹד עתים כבראשוֹנה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכוֹר את האחוּזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלואי שלא יזיק לוֹ לר' מנילי, – התפּלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדוֹל. עניים אינם פוֹסקים מביתוֹ.

– החצר מליאה יהוּדים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכוֹלים לשתוֹת.

– ריוַח והצלה יעמוֹד עכשיו לקהילה. אוּלי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוּכּת הבית.

–יש לוֹ ספר תוֹרה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכּוֹנן ללכת שמה.

– נלך גם אנוּ. מימַי לא הייתי שם..

– כדאי, יש מה לראוֹת.

– אוֹ, לא עוֹד כבימי הגלח.

– הם ידלדלוּ, אם ירצה השם, הכּוֹל. יהוּדים!

– אמת, ר' מנילי הוּא בטלן, במחילה.

– מסַפרים, שאכל כבר הרבה מכספּוֹ של הזקן.

– לוֹמד תוֹרה, תענוּג לשמוֹע.

– הוֹלך בכל בוֹקר אל המקוה.

– מַחזיק מלמד מיוּחד בשביל עצמוֹ.

– שמעתם שם? רוּח השׂדה. ראש פוֹרח באויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טוֹבה.

– יוֹשב עם משפּחתוֹ על ראשוֹ של ר' מנילי.

– התבוּאה בשׂדוֹת – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוּא קלמן חקר. כל מה שנפל לידוֹ – נהפּך לזהב.

– אבל המטוֹרפת, ר"ל. אוֹמרים שהיא מחפּשׂת ילד.

– הטירוּף בא לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירוּפה.

– רחמנוּת על ר' מנילי.

– הלוַאי שיצא מן העניין בשלוֹם. הגלח מסתוֹבב כל הימים כזוֹמם מזימוֹת.

– אהרוֹן צוילינג אוֹמר, שהוּא יוֹצא מדעתוֹ מרוֹב חרטה.

– אה, לגוּר עם גלח בכפיפה אחת!…

ז. הַגַּלָּח טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְר' מַנֶּלִי נִצַּל מִמָּוֶת

מיד אחרי מכירת האחוּזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתוֹ לגוּר בארמוֹן, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדוֹלה. כארס חם פּיעפּעה העצבוּת והכבּידה בכל בתי נפשוֹ ולא מצא לוֹ מנוּחה. כמה שאימץ את רוּחוֹ ושיוָה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתוֹ הקטנה והנאמנה, לא יכוֹל לגרש מנגד עיניו את מראה הדילדוּל והחוּרבּן של אחוּזתוֹ האהוּבה. וּכשבּאוּ היהוּדים וּמילאוּ את החצר והארמוֹן המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרוֹ נרזה במידה ניכּרת, עד שניטלה מתחת לסנטרוֹ פּימה אחת והשנייה היתה תלוּיה כארנק ריק. עיניו עמקוּ ואדמוּ. הוּא לא יכוֹל לאכוֹל את ארוּחוֹתיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכוֹלתוֹ לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוּא היה שרוּי במרה שחוֹרה, וּשתי פּאוֹת זקנוֹ היוּ מבוּדרוֹת וּכאילוּ הלבּינוּ יוֹתר בימים האחרוֹנים. הוּא היה מלוה לפעמים את אדוֹניו, בשבתוֹ על מוֹשב הדוּכן ליד הרכּב, אך על הרוֹב היה נשאר בבית וצוֹפה וּמשגיח, שהכּוֹל בתחוּם היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוּחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוּהוּ בחשאי.

אל האדוֹנים החדשים כולם התיחס פראנצ’ישק באיבה גלוּיה ולא רצה לדבּר עמהם מטוֹב ועד רע. על ברכוֹתיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוּא פוֹנה והוֹלך לוֹ. באמת היה חוֹשש פן יראוּהוּ בבכיוֹ. רק בשני הימים האחרוֹנים נטפּל לשׂיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירוּת וּבלשוֹן קצרה, אחר כך בהתגלוּת לב וּבשטף לשוֹן. הנער הזה משכוֹ ברצינוּתוֹ, בנקיוֹנוֹ וּברוֹך עיניו. הוּא נזדמן עמוֹ בפינוֹת הגן, כשהוּא מתהלך עם המַזלף להשקוֹת את הפּרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערוֹ של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממוֹן, כמה אהבה השקיע באחוּזה, ואת אשר שיפּרה ושיכללה, עד מדריגה זוֹ, ואיך הוּא מתהלך עכשיו כצל, קרוֹב לשיגעוֹן. למה מכר? אין איש יוֹדע, גבר תהפּוּכוֹת הוּא היגוֹמוֹשץ. יוֹם אחד היה שרוּי בכעס גדוֹל, הכּה את פקיד האוּרוָה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” –פּאן צוילינג, הוּא מכּירוֹ! – וזה הביא לוֹ בוֹ ביום את הקוֹנה, את זקינוֹ. אחר עבר לתנוֹת את צערוֹ הוּא: "הוֹי, הוֹי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוֹני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדוֹן זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשׂרים ושש שנים עבדתי גראף רוּסי בקיוֹב. הוּא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוּסיה, איזוֹ עיר! ארבעים כנסיוֹת בה! הו, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמות. נער הייתי כשהוּצגתי לפניו. עשׂרים ושש שנה נחוּ עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לוֹ מַגָפיו וחלצתין. עשׂרים ושש שנה התקנתי לוֹ מדי ערב בערב את האמבּטי ושיפשפתי את גוּפוֹ הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקוּדה בבשׂרוֹ, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתוֹ פעם ביוֹם סתיו מארמוֹנוֹ לעלוֹת אל תוֹך המרכּבה, יצא גם כלבוֹ עמוֹ, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוֹא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוֹא לתוֹך המרכּבה ולא יכוֹל להרים את גוּפוֹ המסוּרבּל. ראה הגראף המנוֹח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרוֹעוֹתיו, הניפה והטילה לתוֹך המרכבה. אך תנוּפה זוֹ קרעה את קרביו. הוּא לא נסע עוֹד ביוֹם ההוּא, כי התחיל תיכף חש מכאוֹב פנימי. שישה שבוּעוֹת עוֹד התרפּא אצל גדוֹלי הרוֹפאים, היה גם בחוּץ לארץ, ביזבז את חצי הוֹנוֹ, מכר שתי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, אך לבסוֹף מת על ערשׂוֹ בארמוֹן; ואני, אני עצמתי את עיניו הטוֹבוֹת. “חיה בטוֹב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוֹטאת!” במלים אלוּ נפרד ממני הוּא, הטוֹב, הרחוּם, המנוֹח, עליו השלוֹם:! והלאקיי הזקן מחה בשרווּלוֹ דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגוֹמוֹשץ – למה עוֹד חיים לעץ ריקבוֹן שכּמוֹתי? אדוֹן מוּזר, זוֹעף – וּבכל זאת אדוֹן”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהוּדי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהוּדים מיהוּדים שוֹנים. דיבּרוּ עם נטע, דיבּרוּ עם האֶקוֹנוֹם, קנוּ וּמכרוּ והלכוּ להם ואחירים באוּ במקוֹמם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוּא כאילוּ חידש את נעוּריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקוּמטים והמעוּפּרים הגיעוּ רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוֹכם. הוּא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכוֹל, שאל, נזף, ציוה להעביר חלק מן הבהמוֹת אל אחוּזתוֹ, הוּא ישלח אחירוֹת במקוֹמן. חבל, כאן תלכנה הבהמוֹת הטוֹבוֹת לאיבּוּד. הוּא חיוָה דעתוֹ, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנוֹת וּלהקטין את הגן ואת המדשאוֹת. בערוּגוֹת אפשר לגדל ירקוֹת. את החממה צריך להרוֹס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוֹע תלתן אוֹ מספּוֹא לבהמוֹת. הוּא גם חפר במקלוֹ וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידוֹ הרוֹעדת, הריח, ליקק. כן, היא טוֹבה לצמח כּשוּת, יש לחשוֹב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצוּ חלק מן החצר לגידוּל כּשוּת. כי למה יהיוּ מוּנחים כעשׂרים מוֹרג בּוּר? יוֹפי? אין זה עניין בשביל יהוּדי. וּמי יטפּל ביוֹפי זה? כלתוֹ המטוֹרפת? אֹוֹ אוּלי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכּוֹל ילך לאיבּוּד. ראוּ את המדשאוֹת, שהן כבר עזוּבוֹת. הנה ענף אחד תלוּי שבוּר. הנה עמוּד השוֹבך נטוּי הצידה. פּרה התחַכּכה בוֹ, מה? סילוֹן המזרקה נשבר והמים שוֹתתים לתוֹך האגן ועוֹברים על שׂפתוֹ. נטע הנכד והאֶקוֹנוֹם עמדוּ לפני הזקן ביראת הכבוֹד ונהנוּ מדבריו. איזוֹ עין רוֹאָה! אילוּ רעיוֹנוֹת! כצעיר ממש! הם היוּ מוּכנים לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ תיכף וּמיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוֹע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלוֹת והאהיל על עיניו מפני השמש השוֹקעת:

–תבוא, אבא, לשבּת לחנוּכּת הבית?

– לא אבוֹא. אינו אוֹהב יהוּדים בציבוּר.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צוֹרך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יוֹתר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוּג. אין שינוּי.

– והאדוֹן, איך הוּא מתנהג?

– שוֹתק, – ענה נטע במקוֹם אביו – הלואי שכּבר ניפּטר ממנוּ. הוּא מתגוֹרר כאן כרוּח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּוֹל עוֹד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבוֹר. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוֹך הכוֹל לכסף. האחוּזה טוֹבה, השׂדוֹת מזוּבּלים, האינוונטאר הוּא יוֹתר מן הצוֹרך. לפחוֹת חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשׂה פּרצלאציה. כאן סמוּך לעיר יהיוּ הקרקעוֹת ביוֹקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנוֹת לוֹ חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשׂוֹת. ני, חיה בשלוֹם, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלוֹם. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יוֹדע אם היית מגיע לכאן… שלוֹם, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריוּת… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוּא, חי־חי־חי! שלוֹם, שלוֹם!

והוּא שב לאחוּזתו.

חנוּכּת הבית הוּחגה ברוֹב הדר. היה יוֹם קיץ בהיר בימים: למן הבוֹקר נהרוּ מן העיירה יהוּדים עטוּפים בטליתוֹתיהם וילדים נוֹשׂאים אחריהם את הסידוּרים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באוּ אל ה“מניין”. החלוֹנוֹת היוּ פתוּחים ובחדר התוֹרה התפלל שליח ציבוּר יפה קוֹל, והקהל היה מתפּרץ פעם בפעם בהמוּלה גדוֹלה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרוֹת והסוּסים וּשאר בעלי חיים זקפוּ אוֹזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעוּ קוֹלו כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמוֹן וקישטה אותם, כמוֹ למתן תוֹרה. באוּ גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוֹב תכשיטיהן והיוּ מתפּללוֹת בחדר הסמוּך. ר' מנילי עצמוֹ קרא את פרשת השבוּע בקוֹלוֹ, קוֹל היוֹנים הכשר, אך הפעם היה הקוֹל רם, רוֹנן וּמנצח, וּבא כשמן הטוֹב בעצמוֹת כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמוֹ וּמשך את פּאוֹתיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתוֹ התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילוּ היא היא עקרת הבית. והמטוֹרפת, אף היא לבוּשה שׂמלת חג בהירה ועטוּפה מטפּחת משי גדוֹלה, התהלכה שקיטה בחצר, והילדים יוֹצאים חליפוֹת אל המעלוֹת להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחוּם הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוּב. ויהי דמיוֹנוֹ כעוֹף זה, שקינוֹ בוֹער באש והוּא בא להציל את האפרוֹחים, אך אינוֹ יכוֹל לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלוֹת. הנער העוֹמד על המשמר פינה לוֹ את כל הבּיאה. הוּא נכנס, אך כעבוֹר רגעים יצא וּפניו אפילים. ישב במרכּבה ונסע, ולא חזר עד ערוֹב היוֹם. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעוֹת אחר הצהריים באוּ המוֹני יהוּדים וגם הרב בתוֹכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפּרוּ מעשׂיוֹת, אמרוּ “תוֹרוֹת”, שרוּ ורקדוּ, שתוּ לחיי ר' מנילי וּבירכוּהוּ וּמשכוּהוּ לתוֹך העיגוּל. גם קטנים נסחפוּ בריקוּד. יחידים התחמקוּ וּפרשוּ אל חצר המשק, התהלכוּ שם והתבּוֹננוּ, בדקוּ, מיששוּ ושבוּ בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פּוֹסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדוּמה כרוּכה על כף ידם אוֹ על צוארם. נטע הוֹציא את סוּסתוֹ מן האוּרוה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלוֹת עליה וּלהדהירה פעמים אחדוֹת מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלוֹן, יצא אליו וגער בוֹ: “שבת!”, והבחוּר החזירה למקומה. הנער השוֹבב עלה על הערמוֹן וּמשם זרק אגוֹזים לילדים הזרים, שעמדוּ למטה וחטפוּ. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצידי שבילים והיה כמדבּר אל עצמוֹ. פניו ענוּ בוֹ, שהוּא סוֹבל ייסוּרים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלוֹן, נשען על זרוֹעוֹתיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנוֹת ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוֹך שפע של ברכוֹת. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלוים את האוֹרחים וּמוֹדים להם על הכבוֹד ועל החיבּה. השמש השוֹקעת בערה בראשי האילנוֹת הירוּקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפוּ בגניבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוֹך כיסיהם. בעוֹד הקהל זוֹרם לצאת את השער, שבה מרכּבתוֹ של הגלח. רבים נטוּ הצידה ועמדוּ ביראת הכבוֹד, וּמהם בירכוּהוּ בפנים צהוּבּוֹת כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוּא ישב מכוּנס במוֹשבוֹ, עיניו קמוֹת ואינוֹ מניד עפעף. מראהוּ הביא מוֹרא בלב כל רוֹאיו. וּכשירד מן המרכּבה בעזרתוֹ של פראנצ’ישק, לא נמצא עוֹד כל איש בחצר, רק המטוֹרפת לבדה ישבה על המעלוֹת, התנוֹדדה וּפירשׂה בידיה בלי קוֹל. הגלח עלה לאִטוֹ, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידוֹ כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוֹקר, יוֹם א' בשבת, היתה התנוּעה רבּה בחצר. האֶקוֹנוֹם ונטע גייסוּ את כל הסוּסים והמחרישוֹת ואת כל השׂכירים לצאת לשׂדה הבּוּר לחרוֹש ולזרוֹע תלתן. עד מהרה התרוֹקנה החצר. הפּרוֹת יצאוּ אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּוֹ. הסוֹכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוּץ בעיירתוֹ וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אוֹתוֹ בכרכרה קטנה. הילדים היוּ אפוֹא חוֹפשים מלימוּד ויצאוּ לשׂחק בחצר המשק העזוּבה. הנשים היוּ טרוּדוֹת בסידוּר הבית אחרי החג של אתמוֹל. המשרתוֹת עבדוּ בחריצוּת. אחת מהן השתפּכה בזמר יהוּדי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוּי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התוֹרה, שחלוֹנוֹ היה פתוּח לרוַחה, ולמד גמרא בניגוּן ערב, ניגוּן עוֹלה ויוֹרד. כל עוֹלמו של הקדוֹש ברוּך הוּא, אפילוּ הציפּוֹרים בין העפאים והיוֹנים על הגג, הקשיב לקוֹל התוֹרה. הגלח לא יצא לנסוֹע, כדרכוֹ, אל התפילה, אף כי הפעמוֹנים שלחוּ את קריאוֹתיהם הכבידוֹת מן העיירה. הוּא גם לא נראה בחצר. הוּא עוֹד ישן, כנראה, למעלה את שנתוֹ, כי התריסים היוּ מוּגפים.

בעשׂר שעוֹת קדרה פתאוֹם השמש, רוּח הגיחה מאיזה צד ונעשׂה קר מאוֹד. כנפוֹת החלוֹנוֹת התחילוּ לעוּף וּלצלצל. בני הבית נבהלוּ וּסגרוּם ברוֹגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הוֹפיעוּ על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוּח, והחצץ הדק מתנשׂא באויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמוּ, הליטוּ את פניהם בזרוֹעותיהם וּמצוּדדים והוֹלכים נמלטוּ אל המעלוֹת ונכנסוּ הביתה. פתאוֹם נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליוֹנה. דם כל היוֹשבים בבית נקרש. אך כעבוֹר רגע נכנס אחד הילדים והוֹדיע, כי הרוּח פתח חלוֹן למעלה בדירת הגלח, חבטוֹ בקיר וכל זכוּכיתוֹ נוּפּצה, והשברים מתגוֹללים בחוּץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רוֹאים כל עננים, רק ערפל צהוֹב, – אמר הנער עדין הפּנים, שהביט בחלוֹן והתכּנף.

– אני מתירא, – התפּרץ דוקא הנער השוֹבב – איה אמא?

הוּא התחיל בוֹכה, אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוּץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלוּיוֹת לה.

אך איש לא ההין לצאת החוּצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יוֹשבת על הרצפה בפינת הפּרוֹזדוֹר ועוֹטפת בסמרטוּטים איזה גוֹלם של אבן.

היתה הרוָחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמוֹ: – רבע אחרי עשׂר. צריך להתפּלל. התפּללוּ, ילדים. הוֹציאוּ את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקוּ אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמוֹ אל ארוֹן הספרים, פתחוֹ והוֹריד מן המדף העליוֹן את התיק הגדוֹל. הוֹציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השוּלחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קוֹדם התפילה. הוֹציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוּקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכוֹת על האצבע האמצעית. עמד בקרן זוית ליד ארוֹן הקוֹדש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידוּר הגדוֹל, סידוּר השל”ה הקדוֹש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמוֹנה עשׂרה. והרוּח בחוּץ שוֹרקת וּמתהוֹללת, והחצץ פוֹרח ומתדפּק על החלוֹנוֹת הסגוּרים, והחוֹל חוֹדר דרך הסדקים ונוֹפל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוּסים צהלוּ באימה. אף הפּר הגזעי נתן קוֹלוֹ בגעייה עמוּמה ועמוּקה, והיא היתה מתגלגלת כמוֹ מתהוֹם אל תהוֹם. התרנגוֹלים ההוֹדיים צוחוּ במקהילה. ר' מנילי התפּלל ברגש וּבדביקוּת וּבהתעוררוּת, שלא ידע כמוֹתם מימיו. כל נפשוֹ פנימה סערה בוֹ עם הסערה שבחוּץ.

פתאוֹם נשמעה דפיקת אצבעוֹת חזקה על הדלת מצד המסדרוֹן. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדוֹפק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראוּ בה.

– היגוֹמוֹשץ קוֹרא לפּאן, שיבוֹא אל חדרוֹ תיכף, – אמר בקוֹל.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתוֹ ותפיליו. אחר הניע בידוֹ כאוֹמר: עוֹד מעט ואגמוֹר.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשוֹ של מנילי התחיל סוֹבב הוֹלך ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שהוּא רוֹאה דמוּת אמוֹ, עליה השלוֹם, עוֹמדת בזוית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוֹז להביט שמה. לא עברוּ שני רגעים ודפקוּ שוְב על הדלת.

– היגוֹמוֹשץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוֹא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינוֹ סוֹבל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמוּל מהיר בתפילה. להפסיק לא יכוֹל וּלדבּר בלשוֹן הקוֹדש אל הנוֹכרי לא יכוֹל. הוּא כבר חשב לחלוֹץ את התפילין, כדי שיוּכל לבאר, שעוֹד מעט יבוֹא, אך הנה ראה ממש את אמוֹ עוֹמדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתוֹ.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבוֹרח.

כעבוֹר רגע בא במרוּצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוֹא, יהוּדי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזוֹן את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השוּלחן, והנה הוּא רוֹאה שאמוֹ ניגשת אל השוּלחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנוּ תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עוֹשׂה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלוה גדוֹלה ירדה פתאוֹם על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוֹציא מתוֹכוֹ את התפילין הקטנוֹת, מתבוֹנן בהן וּמתיר את רצוּעוֹתיהן הדקוֹת.

פראנצ’ישק ראה את מעשׂה היהוּדי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבוֹר חצי רגע שב, התפּרץ לתוֹך החדר, תפס ידוֹ של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוּא נוֹשם בכבידוּת.

– מהר, מהר, הוּא רוֹצה להרוֹג אוֹתי… אוֹתך… באֶקדח, באֶקדח!…

בוּ ברגע נשמע קוֹל משוּנה, כצריחת חדוה, בפרוֹזדוֹר, – קוֹלה של המטוֹרפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסוֹ. קמה דממה מוּפלאה. אפילוּ הרוּח נרתעה מן החלוֹנוֹת. וּפתאוֹם – פף! פּף! פּף! – שלוֹש יריוֹת של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילוּ התמוֹטט ונפל. פרצוּ יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוּצת עשׂרוֹת רגליים. דפקוּ דלתוֹת. הרוּח השׂתערה על החלוֹנוֹת, כמוֹ ביקשה לפוֹתחם בכוֹח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוּא משאיר אחריו את הדלת פתוּחה לרוָחה.

מאֵימת המות והגוֹיים יצא כל בית מנילי עוֹד באוֹתוֹ יוֹם לגוּר בעיירה, עד אחרי הלויית הגלח. במשך כל הבוֹקר ביוֹם המחרת נהרוּ המוֹנים, יהוּדים ונוֹכרים, לראוֹת את גוּפתו של בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי, שעדיין מוּטלת היתה מתבוֹססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקוֹם אשר כרעה נפלה.
הכלב אף הוּא מוּטל היה ירוּי ליד אדוֹניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדוּ בחדר הפּתוּח לכל בא ולא הניחוּ לנגוֹע בכל דבר, עד שיירשם הכוֹל כחוֹק. נטפי דם וּמוֹח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השוּלחן היוּ פתוּחוֹת, ועל השוּלחן היוּ מסוּדרים שוּרוֹת־שוּרוֹת עמוּדים של מטבעוֹת וּצרוֹרוֹת של שטרוֹת קשוּרים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המות עוֹד היוּ ניבּטוֹת באפלוּלית החדר מכּל פּינה.

ביוֹם הרביעי היתה הלוייה. דגלים קדוֹשים וּצלבים גדוֹלים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארוֹן ואחריו. הארוֹן הטוֹבל בפרחים היה נתוּן במרכּבה הגבוֹהה, השחוֹרה, הרתוּמה לשני צמדי הסוּסים השמינים, אך עתה היוּ זנבוֹתיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעוּ הסוּסים, וזמרת הדיאקונים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האויר השקט והחם וּמילאוּ את אוֹזני קהל היהוּדים, שעמדוּ אל החלוֹנוֹת והביטוּ דוֹממים בעבוֹר בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי בפעם האחרוֹנה את העיירה במרכּבתוֹ. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביוֹם החמישי שב ר' מנילי וכל ביתוֹ בשלוֹם אל האחוּזה, אחוּזתו, אשר אין עוֹד לזר חלק בה (את שארית רכוּשוֹ, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוֹציא שליחוֹ של הקאנוֹניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוּא כוֹרע על ברכּיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישׂראל, אפילו אלטה לאה התרנגוֹלנית הצוֹלעת על שתי יריכיה, שלא שמעה את ברכת הגוֹמל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשׂמחתוֹ עד צאת הכוֹכבים. גם ר' קלמן חקר עצמוֹ בא הפּעם, והיה יוֹשב בראש השוּלחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעוֹתיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירוֹת הארמוֹן נעוּ מריקוּדי העם ברעוֹ, וקוֹלוֹ של ר' אהרוֹן צוילינג הוֹלך וגוֹבר על כל הקוֹלוֹת, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוּץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרוֹעותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעוֹלל טיפּוּחים, ושרה לוֹ שיר ערשׂ בקוֹל דק וּממוּשך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלוֹן הפּתוּח שבדיוֹטה השניה ועיניו זלגוּ דמעוֹת.

---

בת ישראל בכפר (תרצ"ב)

מאת

אשר ברש

א

מאכסדרת העץ המגוּלפת של בית האחוּזה נראתה החורשה הקטנה שבמרחק המוֹרד, אחרי הנחל: כל היוֹם כעין הנחוֹשת, עם זריחת החמה כעין הזהב הבּהיר, ועם שקיעתה כטבוּלה בארגמן כבד. הימים היו ימי אחרית הקיץ וראשיתה השלכת. בחלל המהוּרהר נישׂאוּ זעיר שם חוּטי כסף נוֹצצים. השמש היתה רכּה וטוֹבה וּמתרפּקת על הארץ כמוֹ לפני פּרידה לימים ארוּכּים.

הגימנזיסט־המוֹרה נתן גוֹטליבּ, חיור הפּנים ואדוֹם השׂפתיים, עמד שלוֹש פעמים ביוֹם: בבוֹקר, לפני שהתחיל בלימוּד הילדים, בצהריים, לפני שהלך מחדרוֹ לארוּחה, ולפנוֹת ערב, עם השקיעה, נשען בגבּוֹ אל עמוּד העץ הירוֹק של האכסדרה וזן את עיניו הפּיקחוֹת־העצוּבוֹת במרחב הנוֹף והיה מַשהן לבסוֹף רגעים ממוּשכים על החוּרשה. בעוֹד ימים מספּר – ברביעי בשבּת, הוּא יוֹם כ“ג אלוּל – תינתן לוֹ חוּפשה מעבוֹדתוֹ באחוּזה, עבוֹדת מוֹרה לשני ילדי האדוֹן פינקל בעל האחוּזה, וגם עגלה טוֹבה, מוּצעת יפה, תינתן לוֹ להסיעוֹ לעיירת מוֹלדתוֹ. עד אחרי חג הסוּכּוֹת, למעלה מירח ימים יישאר בביתוֹ, נתוּן כוּלוֹ לנפשוֹת ביתוֹ וּלנפשוֹ, ואחר כך תבוֹא העגלה שוּב לקחתוֹ אל האחוּזה. כתב החוֹזה ל”זמן" הבא מוּנח זה כמה ימים חתוּם וּמקוּפּל בכיס חיקוֹ.

רק שמוֹנה עשׂרה שנה מלאוּ לוֹ הקיץ (“בן שמוֹנה עשׂרה לחוּפּה!” צחק בלבוֹ והעמיק את כפּיו בכיסי מכנסיו) והוּא כבר מיוּשב וּמכוּבּד כבן עשׂרים וּשמוֹנה. הילדים שוֹתים את תוֹרתוֹ בצמא וּבעיניים מפיקוֹת תוֹדה; האדוֹן פינקל מסיח עמוֹ ארוּכוֹת בענייני דעלמא ושוֹמע דיעה מפיו; ואשתוֹ, הגברת פינקל, פוֹרשׂת לפניו כמה פעמים בשבוּע את עסקי משפּחתה לכל פּרטיהם וסבכיהם, כאילוּ הוּא אחיה אוֹ דוֹדה הטוֹב המתארח ימים רבים בביתה. הוּא יוֹשב כנגדה בכוּרסה וּמרכיב רגל על רגל דרך חשיבוּת, מצמצם את עיניו וצוֹבט בציפוֹרניו את הכישות שבלחייו, אך אינו מוֹרטה, משוּם שהוּא זוֹכר, כי כך עוֹשׂים בחוּרי בית המדרש.

כשבא בראשית הקיץ, יוֹמיים אחרי הפּסח, לאחוּזה, היתה אחת מחשבתוֹ: לחסוֹך מעט כסף, כדי שיוּכל לשבת אחר כך בלבוּב וּלהתכּוֹנן לבחינוֹת הבּגרוּת. רק שש מחלקוֹת של גימנסיה גמר לפני שנתיים, אך בגלל מיתתוֹ החטוּפה של אביו היה אנוּס להפסיק מלימוּדיו וּלבלוֹת שנה וּמחצה בבית, כדי להשׂתכּר למחית אמוֹ, שתי אחיוֹתיו הגדוֹלוֹת וּשני אֶחיו הקטנים. מעט הרכוּש שהניח אביו לא הספיק גם לחצי המחיה. בהוֹראה לשעוֹת עסק בעיירה ועד מהרה קנה לוֹ שם טוֹב וחיבּת התלמידים והיה משען חזק לביתו. והנה בא בעל האחוּזוֹת העשיר אוּרי פינקל (ברוֹנט, גבה קוֹמה, כבן ארבעים), ששמעוֹ של המוֹרה הצעיר הגיע אליו והציע לפניו שׂכר הרבה, פּי שניים ממה שהיה משׂתכר בעיירה, והוּא נתרצה ללכת עמוֹ. כי לאחר שישלח לאמוֹ את מחצית שׂכרוֹ, תספיק גם המחצית האחרת לחיים בצימצוּם חצי שנה בלבוּב, עד שיעמוֹד בבחינוֹת. אך הנה עבר עליו ה“זמן” כימים אחדים, כי הישיבה באחוּזה, בצילה הרך של המשפּחה הטוֹבה, נעמה לוֹ מאוֹד, והאדוֹן פינקל “הוכיח” לוֹ, שבכל אוֹפן לא יהא סיפק בידוֹ להתכוֹנן לבחינוֹת שבראשית הקיץ ויצטרך להמתין עד הקיץ של השנה הבאה, מוּטב איפוֹא שיישאר עמהם עד הפּסח – ואז יהיה בידוֹ סכוּם כסף הגוּן ויוּכל לישב בשלוה שנה וללמוֹד באין מפריע.

והדברים נראוּ לוֹ לגוֹטליבּ ביוֹתר כשהאדוֹן פינקל הוֹדיעוֹ, כי הוּא מוֹסיף לוֹ על שֹכר ה“זמן” הבא מאה קרוֹנוֹת – והסכים. אבל דוקא מאחר שהחוֹזה היה מוּנח חתוּם בכיסוֹ וּמאחר שבטוּח היה בעבוֹדה קלה וּנעימה וּמשוּלמת יפה למשך כל החוֹרף – תקפוּ עליו כיסוּפים חזקים לחזוֹר הביתה, לראוֹת את משפּחתוֹ, שאהבה אהבה ענוּגה מאוֹד (אין להכחיש: היה בוֹ גם רצוֹן כלשהוּ להתפּאר בהצלחתוֹ בבית בעל האחוּזוֹת העשיר. הימים היוּ זכּים ויפים להפליא, עם גון של תוּגה, והוּא שיוה בנפשוֹ את נסיעתוֹ כמסע תענוּגוֹת בדרך הכפרים היבישה והמבוּקעת, בין שׂדוֹת שלף, שבהמוֹת רוֹעוֹת בהם וּשׂרידי מדוּרוֹת עשינים בפאתיהם, לעבוֹר על אוֹפני העגלה המסתוֹבבים לאִטם בין חצרי הכפר עם גניהם העזוּבים, שחַמניוֹת כרוּתוֹת ראש מתאַבּלוֹת בתוֹכם, לשמוֹע אל קישקוּש המַפּיצוֹת ה“אוֹכלוֹת” את גבעוֹלי הקנבוּס היבישים ולראוֹת את החסידוֹת הצעירוֹת המתאמנוֹת בעפיפה, לנשוֹם את ריח העשן של כבוּל חדש ולחנוֹת קצרוֹת בפוֹנדקים שבפאתי הכפרים וּבטבוּרי העיירוֹת. הוּא גם ידע כי בעברוֹ בשׂדוֹת יקרהוּ לקרוֹע בפניו את קוּרי המשי הצחוֹרים התוֹעים באויר, ודמיוֹן זה מילאהוּ חרדת הנאה דקה.

אף כי רק פעם אחת עבר בדרך הזאת, ידע את שמוֹת חמשת הכפרים וּשתי העיירוֹת ששכנוּ בצידי הדרך. על כל כפר וּכפר ועל כל אחת משתי העיירוֹת היה ידוּע לוֹ משהוּ. לא היה דבר קרוֹב ללבוֹ של גוֹטליב יוֹתר משׂיחה על משכנוֹת בני אדם: עם העגלוֹן בדרך, עם הפוּנדקי, עם אדוֹניו, האדוֹן פינקל והגברת אשתוֹ, עם פקידי האחוּזה, עם האוֹרחים המזדמנים שמה, ואפילוּ עם הילדים ועם האיכּרים השׂכירים והמשרתים בבית. דמיונוֹ הער והסוֹפג התרפק ברעבוֹן על השׂיחוֹת, פירשן והשלימן, והפרטים דבקוּ בזכרוֹנוֹ, כאילוּ ראה את המראוֹת בעיניו, כאילוּ חי בתוֹכם ימים רבים והם שלוֹ. זה טבעוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הוּא הכיר את עצמוֹ. ועל כן גם הרגישוּ בוֹ המדברים עמוֹ איש קרוֹב וּמעוֹרב בסביבתם, וּמתוֹך כך היתה שׂיחתם עמוֹ חוֹפשית ורבת אמוּן. וּבעלי הסתכּלוּת שבהם, שהאדוֹן פינקל היה המצוּין בכוּלם, תמהוּ על סקרנוּתוֹ ועל כשרוֹנוֹ “לדעת הכוֹל”. אף הוּא, ש“פּרקי אבוֹת” עוֹד היוּ שמוּרים בזכרוֹנוֹ, כינהוּ פעם בשם “ספוֹג”, וגוֹטליב תיקן בצחוֹק של נימוּס: “לא, מסננת”.

יוֹתר מכל הכפרים שבדרך משך את לבוֹ הכפר דוּבּינה. לא שהכפר גוּפוֹ הצטיין במשהוּ, כי אם בגלל המשפּחה היהוּדית בעלת הפוּנדק, שרבוֹת שמע עליה בבית האֶקוֹנוֹם, קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ, וּלעתים גם בבית אדוֹניו. הגברת פינקל אפתה פעם מצוֹת בעיירה ח. ונזדמנה שם עם בעלת הפוּנדק ההיא וראתה שם גם את בתה (לפני עשׂר שנים, והנערה אז כבת עשׂרים), מאז היתה הוֹגה לפעמים במשפחה ה“מוזרה” ההיא וּמדברת עליה עם האקוֹנוֹם קרוֹבם. גם האדוֹן פינקל הכיר את המנוֹח והיוּ ביניהם גם אילוּ קשרי מסחר, וּבכן יכוֹל היה להוֹסיף משהוּ על שׂיחת אשתוֹ.

מה שנוֹדע לו לנתן גוֹטליב על המשפּחה ה“מוזרה” בכפר היה זה: שמה גוֹטסקינד; האב, שהיה גבר יפה מאוֹד אך חלוּש בחזהוּ, מת לפני שתים עשׂרה או שלוש עשׂרה שנה במקוֹם מרפא רחוֹק, בשצ’אוניצה (אשתוֹ נסעה עמוֹ שמה להשקוֹתוֹ חלב רחילים וּלהמציא לוֹ אויר הרים וריח אוֹרנים), והניח את אשתוֹ וּשלוֹשת בניה וּבתה היחידה כמעט בלא הוֹן. אך העסק בכפר לא היה רע כלל, והאשה האלמנה, מרת ריקל, ריקל גוֹטסקינד, לקחה את הליכוֹת העסק בידיה האמיצוֹת, וּבעזרת בנה הגדוֹל (הבת היתה ראשוֹנה לבנים, אבל היא לא צלחה לעסק, כפי שיתברר להלן) הביאה בוֹ כמה תיקוּנים, וכן ביססה את מעמדה, עד שחסכה ולותה מעט וקנתה את הבית מאת בעליו הגראף, וּבמשך שלוֹש אוֹ ארבע שנים שילמה את כל החוֹב. שני הבנים האחירים גדלוּ גם הם, למדוּ אצל מלמד־מוֹרה בכפר הסמוּך יחד עם ילדי חוֹכר האחוּזה שלוֹם מאירזוֹן (ידה לא השׂיגה להחזיק מוֹרה לביתה, וּמלבדה ישב בכפר רק עוֹד יהוּדי אחד, רצען, והוּא עצוּר על בנים), וּכשנעשׂוּ בני מצוה נתנה עליהם עוֹל דרך ארץ והיוּ לעזר רב בבית וּבחוּץ. התחילוּ הגוֹטסקינדים חוֹכרים מעט אדמה וּמעבדים אוֹתה בשוּתפוּת עם איכרים עניים מאיכרי הכפר ושוֹלחים ידם גם במסחר תבוּאה ועצים וּבהמוֹת, עד שכתוֹם שנים מספר נעשׂה הפוּנדק טפל והעסקים עיקר, ויצא להם שם בסביבה כבעלי הוֹן והיוּ מדברים בהצלחתה המפליאה של האלמנה אחרי מוֹת בעלה. וּפעם אחת, כטוֹב לבה של הגברת פינקל עליה וּברצוֹתה לעקוֹץ קצת את בעלה באוזני “האדוֹן המוֹרה”, אמרה לו: “רואה אתה, שמוּאל, יש שאשת חיל מצליחה במוֹת בעלה יוֹתר מבחייו…” והוֹא השיב לה, כדרכוֹ, ברוֹב פיקחוּת: “כמדוּמה שאת אינך אשת חיל במידה כזוֹ, שמיתתי תוּכל להוֹעיל לך…” שתי עקיצוֹת גוֹמלין אלוּ, שנאמרוּ בלי קפידה וּבלי ארס, מצאוּ חן בעיני גוֹטליב ואוֹמריהן נתחבבוּ עליו חיבה יתירה. הבת היחידה, העלמה רגינה גוֹטסקינד (שמה היה מלכתחילה רבקה, ואיש לא ידע לבאר איך נתגלגל שם פשוּט זה בכפר הנידח בשם הכרכי “רגינה”. על דעתוֹ של הילד פינקל, תלמידו של גוֹטליב, ששינתה את שמה בהיוֹתה לפני שנים אחדוֹת אצל קרוֹבה בלבוּב, השיב האֶקוֹנוֹם, כי לפי ידיעתוֹ, קראוּ לה כך עוֹד בילדוּתה) ישבה עוֹד בבתוּליה, אף על פי שכבר עברה את השלוֹשים. ידוּע היה לוֹ לגוֹטליב, כי אחיה הגדוֹל, שגם לוֹ מלאוּ כבר עשׂרים וּשמונה שנה, אינוֹ רוֹצה לשׂאת אשה כל זמן שאחוֹתוֹ הבכירה לא נישׂאה. ולמה לא נישׂאה רגינה, העלמה הכלוּלה ביוֹפיה כ“בת פריצים” ממש, שהיא חכמה, משׂכילה וּבעלת נדוּניה יפה – על זה התהלכוּ שמוּעוֹת שוֹנוֹת. גוֹטליב שקל בשׂכלוֹ את טיב כוּלן וּבא לכלל דיעה, שאין גם אחת מהן מגלה סיבה מספקת למיאוּנה של נערה יהוּדית יתוֹמה בת כפר מלהיוֹת לאיש, אוֹ כדברי הגברת פינקל, לשבת “עד שׂיבת הצמה”. וּבאמת, סיפרוּ, כבר נראוּ שׂערוֹת לבנוֹת בראשה השחוֹר, והיא עדיין במרדה עוֹמדת. פעם אחת היתה כבר מאוֹרשׂת לבנוֹ של בעל טחנה עשיר וּביטלה את השידוּך; פעם – וזה מספרים שלא בפניו של האֶקוֹנוֹם – “התהלכה” זמן רב עם בנוֹ של הכוהן הרוּתיני בכפר, סטוּדנט בן עשׂרים, אך כשגילה לה את לבוֹ שהוּא רוֹצה לשׂאתה, ואם תדרוֹש, נכון הוּא אפילוּ לקבל דת ישׂראל, נפרדה ממנוּ ולא חפצה לראוֹתוֹ עוֹד.

דמוּתה של העלמה המוּזרה הזאת, שגדלה בכפר קטן ורק שתיים אוֹ שלוֹש פעמים היתה בעיר הבירה, שבוּעוֹת מספר בכל פעם, בעלת קוֹמה ורבת יוֹפי, הקוֹראת ספרים וסוֹרגת ורוֹקמת וּממעטת בדברים בבית ודוֹחה שידוּכים טוֹבים וּמתהלכת עם סטוּדנט רוּתיני לשם שׂיחוֹת של השׂכלה וּמסתלקת מנישׂוּאים רוֹמנטיים שיש בהם משוּם קידוּש השם, שאמה ואחיה תלוּיים כוּלם בהבל פיה, עד שהגדוֹל מוַתר בגללה על חיי נישׂוּאים – דמוּת יחידה זוֹ נקבעה זה כמה במוֹחוֹ של גוֹטליב ולא נתנה לוֹ מנוֹח והיה הוֹגה בה לעתים קרוֹבוֹת, ויש שהיתה פוֹקדת אוֹתוֹ גם בחלוֹם לילה.

בכל פעם שחשב על נסיעתוֹ הביתה נאחז דמיוֹנוֹ בכפר דוּבּינה שבדרך, בפוּנדקוֹ, וּבייחוּד בה, בעלמה הפלאית, ברגינה. לא אחת הצטער בלבוֹ, שבדרך נסיעתוֹ הנה לא סר לפוּנדק זה, וכל מה שהוּא זוֹכר ממנוּ הוּא רק ציוּר מטוּשטש ממראהוּ החיצוֹני וקטע תשוּבה שהשיב העגלוֹן על שאלתוֹ: “הוֹ, האלמנה הזאת היא עשירה מוּפלגת. בניה כוּלם חכמים”. לא יוֹתר. בלבוֹ קיננה תשוּקה תמוּהה בעיני עצמוֹ להיוֹת בבית הזה, להתבוֹנן בסדריו, לשׂוֹחח את יוֹשביו, לראוֹת אוֹתה, את העלמה רגינה. אוּלי גם יעלה בידוֹ להיכנס עמה בשׂיחה. הוּא ידע להשׂיחה. לבוֹ אמר לוֹ, כי שמץ מן הסוֹד המעלף את חייה יתגלה לוֹ.

עתה, כשדבר נסיעתוֹ היה מוֹחלט וקבוּע, נתפנה לבוֹ, אגב קדחת הנסיעה והכיסוּפים הביתה, עוֹד ביתר שׂאת להרהר בבית הגוֹטסקינדים וב“בת הפריצים” המשוּנה השרוּיה בתוֹכוֹ. המוֹן פסוּקים מן הספרוּת הקלאסית קמוּ וחיוּ בזכרוֹנוֹ, שׂיחוֹת גברים ונשים בטראגדיה היונית, באֶפּיקה הרוֹמית וּבשירה האשכנזית. שאלוֹת וּתשוּבוֹת, הערוֹת וּרמזים, אפוֹריזמים והלצוֹת זימזמוּ במוֹחוֹ כדבוֹרים בכורת. כמעט כל שאר המחשבוֹת נדחוּ בלבוֹ מפני המחשבה הטוֹרדנית האחת – על רגינה. מיוֹם ליוֹם קצרה רוּחוֹ והיה רוֹצה להחיש את נסיעתוֹ, גזירה שמא ירדוּ גשמים… הרי הסתיו עוֹמד מאחרי הכּוֹתל… כשהיה נתקל בחצר עם מאכּסים, העגלוֹן שהביאוֹ הנה ושקיבּל פקוּדה מאת האדוֹן פינקל להסיעוֹ הביתה ברביעי בשבת שתבוֹא, היה מסבּכו בשׂיחה על הנסיעה, ואף פעם אחת לא נפטר ממנוּ בלי שיזכיר לפחוֹת את השם דוּבּינה. הדבר נעשה לוֹ כמין “דיבּוּק”. אפילו עם הילדים תלמידיו, אחרי כלוֹת השיעוּרים, על נסיעתוֹ הקרוֹבה, וּבדרכי עקיפים שוֹנים היה מגיע אל הכפר דוּבּינה וּממתין לרוֹשם שיראה בעיניהם. עם האקוֹנוֹם היה משתדל עתה על משפחת קרוֹביו, שהרי צריך היה לקבל ממנוּ דרישת שלוֹם בשבילם וגם קצת פרטים על מצבוֹ. אחרי שהתחיל בשאלה מה עליו להגיד להם, היה עוֹבר בזריזוּת על כמה מפרטי חייהם של הגוֹטסקינדים. פעם תקפוּ שאלוֹתיו על האקוֹנוֹם עד שענהוּ בקוֹצר רוּח: “מה הוּא רוֹצה ממני? לא ראיתים זה יוֹתר מחמש שנים ואיני יוֹדע מה שם”. אך גם הטחה זוֹ לא יכלה להניא את גוֹטליב מחזוֹר למחר על שאלוֹתיו וחקירוֹתיו.

והנה ביוֹם הראשוֹן בשבת, אחרי שהאדוֹן פינקל נסע בבוֹקר לאחוּזתוֹ האחרת, נתקדרוּ השמיים בעבים וגם רוּחוֹ של גוֹטליב נתקדרה בדאגה. מסע התענוּגוֹת באויר הסתיו שטוּף החַמה נתקלקל. בעוֹנה זוֹ, אם מתחילים גשמים, שוּב אינם פוֹסקים אלא לאחר שבוּע אוֹ יוֹתר. וּביוֹם הרביעי עליו לנסוֹע ויהי מה. יוֹתר אינו יכוֹל להישאר כאן אפילוּ יוֹם אחד. מרוֹב פיזוּר נפש אינוֹ שוֹמע מה שמדברים אליו, והילדים, אך יתחיל ללמדם והם רוֹאים את פיזוּר נפשוֹ, מיד הם מבקשים שישלחם לשׂחק, והוּא מתמרמר עליהם – וּמשלחם. תקפה עליו עצבוּת מוֹצצת ולא מצא לה פירוּק בתוֹך אויר הבית הכהה, אלא כשהתפּרץ החוּצה ורץ בגשם בתוֹך החצר, מאוּרוה לרפת וּמרפת לאסם, עד שרטבה כוּתנתוֹ לבשׂרוֹ. לוּא כבר הגיע היוֹם הרביעי! אך בינתיים גברוּ הגשמים (ביוֹם השני היתה סערה עם ברקים וּרעמים וּמטרוֹת עוֹז, והגברת פינקל אמרה שנבעה בקע בענן), וּכשהאדוֹן פינקל שב ביוֹם השלישי רטוֹב כוּלוֹ, סיפּר, כי הדרכים כבר נתרככוּ, ודרך שקוֹדם אפשר היה לעברה בחמש שעוֹת צריך לנסוֹע בה עכשיו שבע שעוֹת, לכל הפחוֹת. הוּא גם שאל את גוֹטליב אם לא יתרצה לחכוֹת עד יוֹם א' הבא, שעד אז בודאי יבוֹא שינוּי לטוֹבה במזג האויר. כך, לפחוֹת, מבשׂר הבּארוֹמטר. אבל גוֹטליבּ עשׂה בידוֹ תנוּעת סירוּב כה קפדנית, שהאדוֹן פינקל נשתתק בסבר פנים תמיהוֹת.

ביוֹם הרביעי בבוֹקר רפה הגשם, אך עדיין רוֹסס היה מטר דק וקר, ומאכּסים בא עם עגלת הסוּלמות, והיא מוּצעת יפה בשׂקים וּבחמילוֹת וּבתבן, לקחת את “האדוֹן המוֹרה”. העגלה עמדה לפני השער של גינת הפרחים המבוּלקה, והסוּסים השפּילוּ את ראשיהם כמקשיבים לכתם הרטוֹב והמבריק, המתפּשט על גביהם וירכיהם. רגל אחוֹריה של הסוּסה היתה כפוּפה ומוּרמה משהוּ, כאילוּ היא חוֹששת להחזיקה בתוֹך הרפש הקר. כשנכנס מאכסים והוֹדיע כי העגלה מוּכנה בחוּץ, נתעוֹררה תנוּעה בבית. הילדים עטוּ אל החלוֹן, הגברת פינקל נכנסה מחדר המיטוֹת קשוּרת צואר וציותה למשרתת להוֹציא את ה“שׂמיכה הכבידה” ולשימה בעגלה, האדוֹן פינקל יצא מחדרוֹ בטלית־ותפילין וחלק למאכסים אילוּ פקוּדוֹת ברמיזוֹת יד ימינוֹ ובקוֹלוֹת חטוּמים. גוֹטליב כבר היה לבוּש מעיל עוֹר קצר וּמוקיים גבוֹהים, נוּסח הסטוּדנטים הפוֹלנים (ואמנם בחיורוֹנוֹ הצח וּבשׂפתיו האדוּמוֹת היה דוֹמה לעלם פוֹלני, אך בעיניו השחוֹרוֹת היבהב העצב הישראלי), וּכשראה את מאכּסים, נכנס אל חדרוֹ, לקח משם את המזוָדה המהוּדקה וּמסרה לדיי העגלוֹן, ואת הפלירינה הארוּכה הפשיל על כתיפיו, דחק את ה“קאסקיט” על עיניו, נשק את ידה של הגברת פינקל, ולחץ את כף ימינוֹ של האדוֹן פינקל, חבק את ראשי הילדים אל חזהוּ, עבר על סף חדר הבישוּל והשאיר למשרתת “מתנת נסיעה” ויצא החוּצה. האדוֹן פינקל השמיט את הטלית על כתיפיו, פתח בחיפזוֹן את החלוֹן וניענע בימינוֹ מתוֹך קריאוֹת בלי מלים לעגלוֹן היוֹשב כבר על הדוּכן, שיתקן את המוֹסרה שנסתבכה ברגל הסוּס. רוּח עזה פרצה לתוֹך הבית, והגברת פינקל כיסתה פתאוֹם את אוֹזניה וּברחה לחדר המיטוֹת, אך שני הילדים קפצוּ בבת אחת אל החלוֹן הפתוּח, עמדוּ משני צידי האב ושלחוּ קריאוֹת נרגשוֹת אחרי הנוֹסע:

– דרך צליחה, אדוֹננוּ המוֹרה! אל ישכח להביא את דפוּס הסביבוֹנים! יזכוֹר היטב! דרך צליחה!

האדוֹן פינקל סגר את החלוֹן וּפנה אל ילדיו:

– יוֹדע אני, ילדים, כי מר גוֹטליב השאיר לכם שיעוּרים. אחרי הארוּחה תשבוּ לעבוֹדה!

לפי המדוּבּר עם העגלוֹן, צריכים היוּ להגיע לדוּבּינה בשעה שלוֹש אחרי הצהריים, לחנוֹת שם שעתיים ולצאת בחמש לדרך. הלילוֹת אמנם אפילים בסוֹף החוֹדש וקשה לנסוֹע בדרכים המקוּלקלוֹת, אך אם אפשר לבוֹא הביתה בחצי הלילה, לא כדאי ללוּן בדרך. הגשם היה עתה דק מאוֹד, אך נהדף אלכסוֹנית ברוּח, וקר היה וחוֹדר לבשׂר כמחטים, כאשר יהיה במרחשון, ועל כן מוּכרח היה גוֹטליבּ להתעטף יפה בפּלירינה וּלכנס את שוּלי ה“שׂמיכה הכבידה” תחת שוֹקיו, כדי שרגליו לא תרטבנה. בכל זאת נעם לוֹ הטילטוּל הממוּשך בדרך הרפש ללא חנייה, אף כי מתחילה הצטער מאוֹד על שקילקלוּ לוֹ מן השמיים את מסע התענוּגוֹת היפה. בעיניים עצוּמוֹת למחצה ראה את הנוֹף המרוֹשת רוֹטט בלי הרף ונפשו רטטה עמוֹ. בעיירה הראשוֹנה עמדוּ שני רגעים ליד בית מרזח ישן, ומאכסים הוֹציא לוֹ מן הבית כוֹס שיכר מהוּל בתמד. המשקה הבדוּק הזה החם מיד את קרביו, עד מוֹחוֹ הגיע ועטפוֹ באֵד רך. וּכשהמשיכוּ את הנסיעה נאחז בדמיוֹנוֹת, וכמה שביקש להסיח את דעתוֹ מבית הגוֹטסקינדים ולחזות מחזות אחירים, בייחוּד מביתוֹ וּממשפּחתוֹ, שב דמיוֹנוֹ בעקשנוּת אל הפוּנדק בדוּבּינה (כך יתאמץ האדם להשכיח מלבוֹ דוקא את הדבר שהוּא כמיה אליו בכל נפשוֹ, כמתירא להעמיד את כל עוֹלמוֹ על קלף אחד) והתכנס לתוֹכוֹ כעוֹף המתכנס אל קינוֹ ביוֹם סגריר, עד שחס עליו לטוֹרדוֹ עוֹד משם. הוּא עצם את עיניו וּפקחן, עצמן וּפקחן, וּלבסוֹף לא ידע עצמוֹ אם עֵר הוּא אוֹ ישן. אך ברוּר היה לוֹ, כי באיחוּר של מחצית השעה נכנסה העגלה לכפר דוּבּינה הארוֹך. וּכעבור חמישה רגעים עמדה ליד הפּוּנדק של בית גוֹטסקינד (בסוֹף הכפר, שמע, בישׂר לוֹ מאכסים, בהפכוֹ אליו פנים רטוּבוֹת וצוֹחקוֹת, נפתח לפני זמן מה פּוּנדק אחר, חדש. אפשר רוֹצה הפּאניץ' לעמוֹד שם? – לא, לא! יין ישּן טוב מחדש…), וגוֹטליבּ הוֹציא רגליו המקוּשוֹת, הנרדמוֹת, מתחת לשׂמיכה. רסיסי הגשם נזרעוּ מיד על המכנסיים היבישים, ניגרוּ כדמעוֹת על המוקיים המבריקים. הוּא ירד לאִטוֹ, כשהוּא מסלק בכונה את עיניו מן הבית הנמוּך וּרחב הקיר. מאכסים עוֹרר את שוֹטוֹ באויר בקוֹל נפץ והשמיע קריאה גדוֹלה: “הי, השער!”, והסוּסים צילצלוּ מתוֹך קוֹצר רוּח בכלי הרתמה. גוֹטליב ניגש עד הדלת הכבידה, שכף מנעוּלה השחוֹרה נמוּכה מאוֹד, לחץ על הכף, דחף בברך והדלת נפתחה לפניו. משוּם מה נראה לוֹ, כי רצפת הקרשים מתרוֹממת ועוֹלה כלפי שוּלחן המזיגה עמוּס הכלים השוֹנים. הוּא העביר את עיניו על כל החדר: אוּלם רחב ידיים אך נמוּך מאוֹד, לא כפּוּנדקאוּת הטיפוּסיים, דוֹמה יוֹתר לאוּלם של בית דירה ישן; הכתלים מסוּידים ירקרק אפוֹר וּתמוּנוֹת נוֹשנוֹת אחדוֹת עליהם. ליד אחת התמוּנוֹת, חסרת זכוּכית והנייר מוּבלט בטבּוּרה, צרוֹר פרחים יבש; עם שני הקירוֹת, שבהם קבוּעים החלוֹנוֹת, נמשכים שני שוּלחנוֹת ארוּכים עם ספסלים כבידים וחשוּפים, ורק בקצהוּ של אחד, סמוּך לשוּלחן המזיגה, יוֹשבים שני איכרים באים בימים, מכוּבדים לפי פּרווֹת הכבשׂים הטוֹבוֹת שעליהם, גחוּנים זה אל זה בידידוּת וּמוֹזגים איש לרעהוּ מתוֹך בקבוּק אדוֹם (“רוּם!–חשב גוֹטליב – משקה של לא שיכוֹרים”) וּמסיחים בלחישה של חשיבוּת. מאחרי שוּלחן המזיגה יוֹשבת, משקפיים קטנים על עיניה, אשה עגוּלת גב וּקמוּטת פנים וּמבטה הוֹלך אחרי אצבעוֹתיה המפזזוֹת בסריגת פוּזמק.

– ערב טוֹב, מרת גוֹטסקינד! –

נתקרב גוֹטליב אל השוּלחן בברכה. האשה נשׂאה אליו את עיניה היגיעוֹת במשהו תימהוֹן, גירדה באחת הצינוֹרוֹת תחת מטפחת ראשה והשיבה לאחר התמהמהוּת:

– ערב טוֹב! מי כבוֹדוֹ?

– אני… אני בא מכפר ק…, מאחוּזתוֹ של האדון פינקל. אני נוֹסע לחגים הביתה.

– כך. ומה מעשׂהוּ בבית פינקל? בודאי מוֹרה לילדים…

– מעין זה. רק לזמן מסוּים. אני בעצמי עוֹמד לגמוֹר את הגימנסיה בלבוּב.

– כבוֹדוֹ איפוֹא סטוּדנט? יוֹאיל לקחת לוֹ שם את הכיסא ולשבת. בודאי קר לוֹ מן הדרך וירצה לשתוֹת כוֹס חמין? תיכף אגיד לבתי…

לבוֹ של גוֹטליב הוּצף פתאוֹם גל דמים וראשוֹ הסתחרר עליו, עיניו ריפרפוּ ורגליו רעדוּ, אך התאוֹשש ואמר:

– אם מרת גוֹטסקינד רוֹצה להיוֹת כה חביבה… אבל אוּלי יש בזה יוֹתר מדי טרחה… באמת לא קר לי ביוֹתר…

אבל האשה כבר קמה, וּכשהיא ממשיכה לסרוֹג את הפוּזמק בשתי ידיה עברה את כל החדר, עד שבאה אל דלת שבקצה קיר ימין, רק שם הרפתה יד אחת מן הפוּזמק וּפתחה בה את הדלת. גוֹטליב ראה בעלוֹתה על הסף הגבוֹה, שהיא נעוּלה סנדלים נמוּכים וגרבי צמר עבים והירהר: “פּונדק נקי ושקט כזה לא ראיתי מימי!” וּבלי מעבר הגיוֹני: “וזוֹהי האלמנה התקיפה?!…”

אחרי שניים־שלוֹשה רגעים עברה הזקינה שוּב את הסף הגבוֹה והוֹסיפה לסרוֹג בלכתה עד השוּלחן.

– בעוֹד רגע קט, אדוֹני. מה שמוֹ? כך, אדוֹן גוֹטליב… בתי תביא לוֹ מיד כוֹס תה עם חלב. בודאי ירצה גם לאכוֹל מה. יש פה אילוּ כּעכים, אך כבר נוּקשים קצת, מוּנחים משלשוֹם… אתמוֹל לא נסע בני העירה… מה שלום הגברת פינקל? ראיתיה פעם, לפני יוֹתר מעשׂר שנים, בח… בשעת אפיית מַצוֹת… כנראה, בעלת צדקה. הביאה אז שני כדים כאלה מליאים שמנת בשביל העוֹבדים, וכיס של גבינה יפה מאוֹד. כן, יש לנוּ גם איש קרוֹב באחוּזה. הוּא שם אקוֹנוֹם.

– כן, מר זוסמאן. אדם ישר וחרוּץ. הוּא מסר על ידי דרישת שלוֹם בשבילכם. בייחוד ביקשה ממני בתוֹ הקטנה לדרוֹש בשלוֹמכם.

– היא כבר צריכה להיוֹת לא כל כך קטנה. בת כמה היא יכוֹלה להיוֹת עכשיו?

– כבת שלוֹש עשׂרה. נערה חמוּדה. חיה וּבריאה ועליזה. הטבע עצמו. – וגוֹטליב נתבייש בלבוֹ, שהשתמש בפני הזקינה במבטא “ספרוּתי” זה.

– באמת הוּא קרוֹבנוּ מצד אמה של הנערה, אשתוֹ הראשוֹנה. היא מתה, לא עלינוּ, לפני שמוֹנה אוֹ תשע שנים מנשיכת חתוּל שוֹטה. אוֹמרים, שגם אשתוֹ השנייה אשה טוֹבה היא.

– אשה מצוּינה. אף על פי שבעצמה ילדה שניים, היא מטפלת בשלוֹשת היתוֹמים כאם רחמנייה. הייתי נכנס תכוּפוֹת לביתם. בית נעים מאוֹד.

הדלת נפתחה בדחיפת רגל ואת הסף עברה דמוּת בעלת קוֹמה גבוֹהה, מלכוּתית, שתי ידיה שלוּחוֹת לפניה, באחת כוֹס תה זהוּב וקוּפסת סוּכר של כסף על טס ניקל קטן, וּבשנייה כדידת חרסינה לבנה וּמַהבּילה; תחת בית שחיה מַפּית צבעוֹנים, מקוּפלת יפה. בסקירה אחת תפס גוֹטליב את כל פרטי הדמוּת: אף מדוּד, ריסים ארוּכים, גבות מלוּכּדוֹת, סנטר מחוּדד, שׂיער שחוֹר מכתיר את הראש בצמת גרטכן כבידה, עוֹר פנים רך, כוֹמש קצת אך ענוֹג מאוֹד, גוּף שוֹפע אך חמוּד גזרה, רגליים גדוֹלוֹת מעט, נעוּלוֹת נעלי שׂרוֹכים גבוֹהוֹת וּמצוּחצחוֹת. “אשה קלאסית!” אמר לנפשוֹ במבוּכה וזרק לזקינה שאלה: “בשבילי?” וטרם יכלה להשיב קם והלך לקראת הבאה.

– בשבילי כל הטרחה הזאת? באמת קטוֹנתי מכל החסד… תרשני העלמה לעזוֹר לה…

היא הושיטה לוֹ את כדידת החלב והוּא אחזה מתוֹך מבוּכה גלוּיה בשתי כפיו, והלך אחריה אל השוּלחן שמן הצד. שם פרשה בתנוּעת יד רבת חן את המפּית על השוּלחן והעמידה עליה את הטס עם כוֹס התה ועם הסוּכר. גוֹטליב העמיד ברעד ידיים את הכדידה על המפּית, וּביישרוֹ את קוֹמתוֹ ככל יכוֹלתוֹ, אמר בקוֹל בלתי טבעי:

– עתה תרשיני נא העלמה להתודע לה בשמי: נתן גוֹטליב, סטוּדנט המחלקה השביעית…

– נעים לי מאֹוד, – ענתה העלמה, ונדמה היה לוֹ כאילוּ ברכּה עוֹשׂה קידה קלה תחת שׂמלתה, – שמי רגינה גוֹטסקינד. מעניין: משפחוֹת שנינוּ מתחילוֹת בשם אלהים.

– אמי ואמה ודאי שהן גם יריאוֹת את האלהים.

– אשר לאמי – אין ספק בדבר.

וגוֹטליב העביר רגל אחת מעל לספסל, כדי לשבת אל התה, אך נתעכב בעמידה, וּבעוֹד הספסל בין רגליו דיבר אל העלמה הפוֹנה ללכת:

– אגב, הבאתי לה, לעלמה גוֹטסקינד, דרישת שלוֹם מאת קרוֹבה מר זוּסמאן באחוּזה ק…

– כך, הוּא בא מק…? מה שלוֹמם שם?

– בריאים וּשלימים – וחוֹבצים בכל שני וחמישי חמאה טרייה, חה־חה!… הנערה אסתר היא פלא־יה. עיניים – עין לא ראתה!

– יסלח לי רגע, השארתי עבוֹדתי בחדרי.

– אה, בבקשה. אל נא תפריע את עצמה.

וגוֹטליב ישב, בחש בכפית הכסף הכבידה את מַתּך הסוּכר המצהיר בתחתית הכוֹס, יצק את לוֹבן החלב לתוֹך כתם התה וּבחש שוּב מתוֹך הירהוּר מרוּכז. אחר התחיל גוֹמע לאט. מאכּסים נכנס וּצרוֹר בד תחת זרוֹעוֹ, ניער את המצנפת הלחה בחזקה אל הרצפה, היטיב את הבלוֹרית והחזיר את המצנפת למקוֹמה, אחר סילק את השׂפם הדק לכן וּלכאן ופנה אל גוֹטליבּ:

– נא, הסוּסוֹנים שׂמיחים מאוֹד על “הדירה” היבישה. לא יהיה להם חשק לצאת שוּב לגשם. רוֹאה אני כי הפּאניץ' כבר סוֹעד את לבוֹ, אפתח גם אני את צרוֹרי…

והוּא התרחק אל השוּלחן שלמעלה, ישב בקצה, מנגד לשני האיכרים השוֹתים, והניח את הצרוֹר ואת המצנפת על השוּלחן וּמיד נשמע קוֹלוֹ הבריא: “כוס יי”ש, הפּוּנדקית! מזה שמַכוה את הגרון! גשם־רקב שכזה!"

לא עברוּ חמישה רגעים והעלמה רגינה באה מחדרה והביאה עמה ביד אחת נפה של רקמה וחתיכת משי שחוֹר מתוּחה עליה כתוֹף, וּבידה השנייה סלסלה נאה עם חוּטים שוֹנים, מספריים וּמחטים. הפעם תלתה על כתיפיה סוּדר של צמר לבן סרוּג עניבוֹת עניבוֹת. היא התכּנסה אל מעֵבר לשוּלחן וישבה ליד החלוֹן מוּל גוֹטליבּ, משהוּ מן הצד, וּמיד התחילה ברקמה. מחשבוֹת וּמלים נקלעוּ במוֹחוֹ של גוֹטליב ונסתבכוּ בפעימוֹת לב

חזקוֹת, אך לא עלה לוֹ יוֹתר מהעפת מבטים גנוּבים אחדים אל העלמה העסוּקה בעבוֹדתה, וּבכל פעם שמבטוֹ נתקל בעיניה, החזירוֹ במהרה. את התה כבר שתה עד גמירא והתבוֹנן לתוֹך הכוֹס הריקה כאילוּ הוּא רוֹאה בה את בבוּאת העלמה. אך הנה הוציאתהוּ רגינה ממבוּכתו:

– רצוֹנוֹ בכוֹס שנית, מר גוֹטליב?

– אה, תוֹדה רבה. לא, לא! באמת איני רוֹצה להטריחה.

– אין דבר! לא בכל יוֹם מזדמן לנוּ לשרת אוֹרחים כאלה…– בעיניה נראה ניצנוּץ כעין ליגלוּג דק, בייחוּד כשפניו של גוֹטליב הוּצפוּ כוּלם אוֹדם. היא הניחה את עבוֹדתה, היטיבה את הסוּדר על כתיפיה ויצאה מאחרי השוּלחן, לקחה את הכוֹס וחפצה לקחת גם את הספל, אך הוּא הקדים לנגוֹע בידה ענוּגוֹת:

– אין צוֹרך, העלמה רגינה. החלב יספיק עוֹד לשתי כוֹסוֹת…

היא חייכה לוֹ שוּב בניצנוּץ עיניה, יצאה ושבה עם כוֹס תה אחרת, פחוֹת חזקה מן הראשוֹנה.

– יסלח, התמצית אזלה. – העמידה את הכוֹס ושבה לעבוֹדתה.

בהביטוֹ אל הכפּית הבוֹחשת בכוֹס, מצא גוֹטליב את לבּוֹ לאמוֹר:

– והעלמה יוֹשבת כל העת בכפר?

– כן, רוֹב הימים. – וקוֹלה כמעט צהל – זה שנתיים, מאז הייתי בפעם האחרוֹנה בלבוּב, לא יצאתי את דוּבּינה. אם לא להביא בחשבוֹן אילוּ נסיעוֹת בסביבה הקרוֹבה לשם טיוּל.

– והסביבה פה מעניינת? – הרהיב גוֹטליב יוֹתר.

– כמוֹ כל סביבה כפרית. אין בה שוּם דבר יוֹצא מן הרגיל. אבל שׂדוֹת ונהר ויער בקיץ יפים הם בכל מקוֹם. ולפעמים גם בחוֹרף. האין זאת?

בסיוּם שאלה זה היה כל כך חן כרכי, שגוֹטליב לא יכוֹל לבלי נשׂוֹא עיניו אליה. ראשה היה כפוּף על הנפה וּפסוֹקת שׂערה הבהיקה בנקיוּת לבנה. עתה הבחין בשחוֹר שׂערה גם כמה חוּטים מכסיפים. צוארה הגבוֹה היה עטוּר מלמלה דקה ועדינה, שבהטוֹתה את ראשה נגעה בתנוּך אוֹזנה הוָרוֹד. לבוֹ של העלם המסתכל נתכויץ.

– ולא קשה עליה הישיבה בבית כזה, שיש בוֹ בודאי לפעמים קצת יוֹתר מדי רעש?…

הוּא מנה עתה כל מלה שיצאה מפיו מתוֹך עזוּת וּביישנוּת כאחת (בלבוֹ חשב: “כמה מגוּחך אני! היא גדוֹלה ממני בשתים עשׂרה שנה, לכל הפּחוֹת, ואני מדבר אליה בחשיבוּת אפיטרוֹפסית כזוֹ…”). היא הרימה את ראשה, בעוֹד אצבעוֹתיה אוֹחזוֹת במחט הנעוּצה במשי, ריפרפה למוּלוֹ בריסיה הארוּכים (פניה היוּ שרוּיים בצל) ואמרה:

– יסלח לי מר גוֹטליב, בן כמה הוּא?

– בן שמוֹנה עשׂרה. לפני חוֹדש היה יוֹם הוּלדתי.

– אם כן עוֹד הרעש לפניו. בלבוּב ראיתי מעט מחייהם של הסטוּדנטים.

– מה, היא מכירה יפה את לבוּב? אני טרם הייתי שם. שש מחלקוֹת גמרתי בברוֹדי. גימנסיה גרמנית.

– אוֹ, ברוֹדי ידוּעה כעיר של משכילים. לאחת מקרוֹבוֹתי בלבוּב בעל מבּרוֹדי. אדם בעל חינוּך יפה, משׂכיל ועדין – אך קצת חסר חיים. טיפוּס חיור. וכי כך הם כל בני ברוֹדי?

– אפשר. אך תירגע נא העלמה: אני איני יליד ברוֹדי. רק למדתי שם שנתיים ימים. נבחנתי ונכנסתי ישר לחמישית.

שוּב השפילה את ראשה על מלאכת ידה, וּמפני הצל והאפלוּלית של בין ערביים שהלכה וגברה לא יכוֹל להבחין אם אין בעיניה ועל שׂפתיה אוֹתוֹ חיוּך הליגלוּג. על כל פנים כך נדמה לוֹ, והוּא קטן מאוֹד בעיניו. אבל אחרי רגעי דממה אחדים באה בלבוֹ המחשבה, שהנה היא יוֹשבת כאן, בכפר נידח זה, בוֹדדה ללא חברה יפה לה, ללא שידוּך הגוּן והיא מַזקינה והוֹלכת. וּכעין רגש של רחמים תקפוֹ פתאוֹם, ורגש זה נתן לוֹ חיזוּק מה. הוּא עֵירה במרץ את מחצית הכוֹס הנשארת והתחיל תוֹפף באצבעוֹתיו קלוֹת וקצוּבוֹת על השוּלחן, החל בזרת וכלה באגוּדל. בתוֹך חלל החדר השקט נצטרפוּ תפיפוֹת אצבעוֹתיו אל לחשם של שני האיכרים, אל לעיסתו של מאכסים ואל מילמוּל צינוֹרוֹתיה של הזקינה ליד שוּלחן המזיגה. מזמן לזמן השמיעה גם מחטה של רגינה, בדקרה את המשי המתוּח, כעין צליל רפה של מיתר.

– היוֹם כבר מחשיך. חבל על העיניים! (הוּא רצה להוסיף “היפות”, אך כל כך לא העיז).

– תוֹדה על הדאגה. עוֹד בא מעט אוֹר מן החלוֹן. אך באמת צריך כבר להדליק את המנוֹרה. – והיא נתישרה ונתנה ידה על עוֹרפה כמחַלצת עצמוֹתיה.

אף כי דבריה נאמרוּ כמעט בלחש, התרוֹממה הזקינה ממוֹשבה כאבטוֹמט, יצאה וחזרה עם מנוֹרה דוֹלקת, מנוֹרת שוּלחן על כּן גבוֹה, חבוּשה גוּלת משי כחוּלה, צבוּעת פרחים. היא העמידה את המנוֹרה בחשאי לפני בתה וחזרה אל מקוֹמה, שהאפיל פתאוֹם על ידי האוֹר שבקצה החדר הרחוֹק. על התקרה מלמעלה נכתם מיד עיגוּל אוֹר גדוֹל. רגינה קמה וסוֹככה את החלון בוילוֹן, ישבה וסילקה את המנוֹרה הצידה, שלא תהא חוֹצצת בינה וּבין האוֹרח. למראה תשׂוּמת לב זוֹ נתמלא לבוֹ של גוֹטליב רחשי תוֹדה והוּא ביקש לגמוֹל לה באיזוֹ אמרה נאה. הפך והיפך במחשבוֹתיו עד שהעלה דבר שנראה לוֹ מוּצלח ביוֹתר.

– העלמה מעלה על לבי דמוּת מן העוֹלם העתיק.

– למשל?

– את פנילוֹפה האוֹרגת יוֹם יוֹם את הסדין היקר, בחכוֹתה לאוֹדיסאוּס.

– יש לשער, שפנילוֹפה זוֹ יפה היתה… אם כן, הרי זה יכוֹל להיחשב כמחמאה… האין זאת?

– ודאי שכך, לא לחינם נתלקטוּ לביתה כל בחוּר וטוֹב ביון כדי לזכוֹת בה.

– לצערי, אין אני בקיאה בספרוּת היונית, אבל משערת אני, כי אוֹדיסאוּס זה שאדוֹני הזכיר היה אהוּבה של פנילוֹפּה.

– לא, בעלה. מלך אַתּיקה.

– והיא חיכתה לשוּבוֹ שנים רבוֹת?

– ושמרה לוֹ אמוּנים, בהטעוֹתה יוֹם יוֹם את המבקשים לשׂאתה בדבריה, כי בהתימה את מלאכת הסדין תוֹדיעם את בחירתה. אך בכל לילה התירה את אשר ארגה ביוֹם.

– וּבכן לא נשלם הסדין לעוֹלם.

– עד שהוֹפיע אוֹדיסאוּס האיוֹם וערך מַטבּח לכל בעלי התאוה הזוֹללים את טוּב ביתוֹ.

– הסיפּוּר יפה מאוֹד וּשמיחה אני ששמעתיו, אבל עלי להעיר, שאין כל דמיוֹן ביני ובין פנילוֹפּה: אין לי בעל ואין רבים המבקשים לשׂאתי, ואיני מתירה לעוֹלם מה שאני רוֹקמת… בכל אוֹפן אני מעריכה את רצוֹנוֹ הטוֹב ומודה לוֹ.

גוֹטליב צחק מלב טוֹב. רגינה זוֹ נראתה חכמה להפליא. וּבכן נתחזק לבוֹ והוּא נעשה מרהיב יותר. אפילוּ התקרב קצת וישב למוּלה ממש.

אחר גם גחן מעל השוּלחן ואמר כמנסה:

– העלמה אל נכוֹן לא תתנגד, שאראה את דוּגמת הציוּר שהיא רוֹקמת?

– בבקשה. בעיירה ח. ישנוֹ מוֹרה לשעוֹת המצייר ציוּרים לרקמה. יש לי כעשׂרים ציוּרים מידוֹ. הוּא מַפליא לעשֹוֹת. ראיתיו בשעת עבוֹדתוֹ; הכול מפי הדמיוֹן בלי כל דגם.

– באמת קוים עדינים, משוּלבים בטעם רב.

– ישוה בנפשוֹ, המצייר הזה הוּא בנוֹ של חסיד בלזי אדוּק, וּבעצמו לוֹבש קאפּוֹטה ארוּכּה עד עקבי נעליו, וּפיאוֹת לוֹ – עד הסנטר.

– הרי אמרה, כמדוּמה, שהוּא מוֹרה?

– כן, מוֹרה לכתיבה. כתב ידוֹ – כדפוּס יפה. אך פניו מליאים חטטים ואבעבוּעוֹת – גוֹעל להסתכל בהם.

סיפר לה גוֹטליב על אוֹדוֹת בחוּר בעיירתוֹ, אף הוּא בן חסידים, עילוּי וּמוּשלם בכל הכשרוֹנוֹת. ללמדה את כוֹח זכרוֹנוֹ: בחוֹדש אחד למד בעל פה מילוֹן שלם של מלים זרות, ישר והפוּך, והרי הוּא מהלך וּמדבר במלים זרוֹת בלבד. וחבל שלא יצא ממנוֹ כלוּם, הוּא יבּוֹל שם בעיירה הנידחת, עד שישׂיאוּהוּ אשה ויעמידוּהוּ בחנות למכוֹר דגים מלוּחים… הוּא גוֹטליבּ, שהיה מזדמן עמו, ניסה להשפיע עליו, שיבריח את עצמוֹ לעיר גדוֹלה, ללבוּב למשל, ושם ישתלם באיזה מקצוֹע לימוּדי אוֹ אמנוּתי (גם קוֹל חזק וערב לוֹ), אבל לא יכוֹל לפעוֹל עליו. כאילוּ איזה ליקוּי רוּחני טבוּע בוֹ. כשאתה מדבר אליו הוּא מקשיב וּמבין לכל דבריך, נדמה לך שהוּא חוֹזה בדמיוֹנוֹ את קסמי המרחק, שהוּא עלוּל לצאת אליו, אך בהגיעוֹ למחשבת המעשׂה, רוּחוֹ נוֹפל עליו פתאוֹם, כאילוּ רצוֹנוֹ שבוּר בתוֹכוֹ. כמה פעמים, בסוֹף שׂיחה ביניהם, היה אוֹמר לוֹ לגוֹטליב: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן. אין בלבי כל אמביציה”. הוּא, גוֹטליב, לא היה אוֹמר “אמביציה”, כי אם “יצר אישי”. יש איזה ליקוּי בשוֹרשי חיוּתוֹ. משל לנגע שבשוֹרשי שׂערה, שעל ידי כך היא מלבינה קוֹדם זמנה…

רגינה פסקה מרקוֹם, העמידה את מרפק ימינה על השוּלחן וסמכה את רקתה בכפה. עיניה היפוֹת שקעוּ בהירהוּרים תחת הריסים המצילים. אחרי שתיקה קלה אמרה:

– יוֹדע הוּא, מר גוֹטליב, גם בי יש משהוּ מנפש הבחוּר, שסיפר לי עליו: שוֹרשי חיוּתי נגוּעים. הטבע לא שלל ממני כמה מַתוֹת טוֹבוֹת – איני מתגאה בזאת. הכרה פשוּטה היא, – נזדמנוּ לי גם כמה שעוֹת כוֹשר להיכנס לחיים מבטיחי עוֹנג, אך בהגיע מחשבתי אל נקוּדת ההכרע, אל ההחלטה שלפני המעשׂה – נכפף חוּט רצוֹני, וכל מאמצי לא הוֹעילוּ לישרוֹ, למתחוֹ לשם מעשׂה. וכן נשארתי שרוּיה במקוֹמי… גם אני כפוּתה למקוֹמי בכפר הזה למוֹרת רוּח אמי, לצערם של אחי, לתמהוֹן כל מכירי – ואיני רוֹאה מוֹצא לי. לא, איני רוֹצה בכל מוֹצא.

– ואין היא מרגישה כל עצבוּת במצבה זה, כל אי סיפוּק, כל אי מנוּחה?

– לא. אין בי שׂמחה, אך גם עצבוּת אין בי. יש בי איזה שיווּי משקל אוֹרגני, פנימי, מוּזר, שפעמים רבוֹת ניסיתי להפירוֹ – ולא עלה בידי (היא תקעה את אצבּעוֹתיה בשׂערה וּבלשה בוֹ מתוֹך עצבנוּת קלה, בשעה שעל עיניה עלה ברק חם). אין בי תשוּקת חיים חזקה, אך גם שלילת חיים אין בי. אין בי לא תקוה ולא שאיפה, אך אין בי גם כל רגש נוֹחם וייאוּש. קוֹפאת אני על הוייתי, כחבצלת מים זוֹ הצפה על פני המים הקרים בצל קנים וסוּף.

– הרי היא מדברת כמשוֹררת, חי נפשי!

– אל ילעג. איני משוֹררת, גם קראתי מעט מאוֹד שירים – אך מדברת אני מה שאני מרגישה. גם כשרוֹנוֹתי אינם רעים – אף כי לא כבחוּר הלז בעיירתוֹ, שלמד מילוֹן שלם בעל פה – גם קניתי קצת ידיעוֹת – שש שנים למדתי מפי מוֹרים טוֹבים, באחוּזה הסמוּכה – ואני קוֹראה ספר מזמן לזמן, מכל הבא לידי; אך אין אני יוֹדעת מה לעשׂוֹת במעט ידיעוֹתי, והרי הן כקוֹצים פוֹרחים באדמת בוּר לעת הסתיו. הוּא ראה את המראה הזה?

– כן, ראיתי. עליה לצאת מן הכפר, להיוֹת במקוֹם יישוּב, בין אנשים משכילים, רבי פעלים – ואז יעוֹרוּ גם בה “רוּחוֹת החיים”, כמבטאוֹ של גיתה.

היא עשׂתה ביד שׂמאלה תנוּעה של ביטוּל, אך הפסיקתה באמצע והניחה את זרוֹעה הארוּכה על השוּלחן, כמוֹשיטה אוֹתה מתוֹך נהייה אליו, אל גוֹטליב.

מה חפץ היה גוֹטליב לאחוֹז ביד הזאת המוּטלת לפניו. הפרק הלבן מעל לכף היה בוֹלט מתוֹך השרווּל הצר של החוּלצה האפוֹרה ונראוּ בוֹ גידים דקים, כחלחלים. היד היתה ענוּגה מאוֹד בעיניו ורוֹצה היה לתוֹפסה בכפוֹ ולחוּש את חלקתה הקרירה. מתוֹך התרגשוּת שבמחשבה קיפל את שתי כפיו, נתנן בן ברכיו ושיפשפן זוֹ בזוֹ: " הרי זוֹ טיפוּס מעניין, מעניין מאוֹד". בלבו היה רגש השתתפוּת אמיתי בגוֹרלה. אילוּ יכוֹל היה לעשׂוֹת מה בשביל אוֹשרה!…

שׂפתיה הדקוֹת נסתלסלוּ בחיוּך מריר, וכאילוּ קראה את מחשבתוֹ, אמרה:

– לרחמים, ואפילוּ להשתתפוּת, איני צריכה. חזקה אני למדי כדי לשׂאת את גוֹרלי, שאגב, אינוֹ רע כל כך. על כל פנים מוֹדה אני לוֹ מקרב לב על רגשוֹ היפה. הוּא נוֹסע תיכף?

גוֹטליב התנער, הוֹציא את שעוֹנוֹ והסתכל בוֹ, אך קשה היה לוֹ לכוין את מקוֹמם של המחוֹגים.

– כן… לא… זאת אוֹמרת, אפשר בעוֹד שעה. הסוּסים ינוּחוּ. מאכסים! – קרא לעבר השוּלחן הרחוֹק – מתי נצא?

– בעוֹד שעה בדיוּק, פאניץ'. – העגלוֹן ישב עתה, אחרי סעידת הלב, מכוּנס ביהירוּתוֹ ושתק.

שני האיכרים קמוּ כפוּפים ומקוּמטים מישיבה ארוּכה, יישרוּ את פרווֹתיהם הטוֹבוֹת. האחד שיפשף ארוּכוֹת את ברכוֹ, אחר צלע על משענתוֹ אל הפּוּנדקית ואמר לה שתרשוֹם את חוֹבוֹ. אחר יצאוּ שניהם ולא הביטוּ לאיש ולא אמרוּ שלוֹם לאיש. העצבוּת גברה בחדר. מאכסים הקיש פעמים אחדוֹת בקנה העישוּן לנקוֹתוֹ, אחר נתן בוֹ סיגריה עשׂוּיה באצבעוֹת והבעיר בה אש,

וּבהרת האש הבהיקה ודעכה חליפוֹת על פניו. הזקינה קמה וכרכה את הפוּזמק על פקעת החוּטים, תחבה בצניפה את הצינוֹרוֹת, הסירה את המשקפיים ונתנתן בתוֹך נרתיק ושׂמה הכוֹל במגירת השוּלחן. אחר כך נפנתה ועמדה שעה ארוּכה דוּמם, כשפניה אל זוית הארוֹן.

– אמי, מתפללת מנחה. – אמרה רגינה כמלגלגת.

– כמדוּמה, שכבר שעת מעריב.

– אוּלי מעריב – איני בקיאה ביוֹתר בתפילוֹת. חבל שהוא ממהר כל כך לנסוֹע. רק לעתים רחוֹקוֹת ייקלע אלינוּ אדם, שאפשר לשׂוֹחח עמוֹ קצת

– רצוֹנה, אלין פה. אמצא מקוֹם לינה?

– כרצוֹנוֹ, יוּכל לישוֹן במיטת אחי הגדוֹל. לאחי אציע את הדרגש.

רוּחוֹ של גוֹטליב התפעם בחזקה, לבוֹ הלם וקטעי מחשבוֹת נגרשוּ במוֹחוֹ. בעצם לא ידע איך יבלה פה, בבית הזה, את שעוֹת הערב, מה ידבר, מה ישמע – אך שׂמחה כמוּסה תקפתהוּ על שהוּא נשאר. ביתוֹ ומשפחתוֹ כאילוּ הוּטלוּ לאיזה מרחק – שכדי להגיע אליו צריך לנסוֹע משך שבוּעוֹת, ועתה עליו לחיוֹת פה, בבית הזה, שאפילה לחה מקיפתהוּ ולוֹחצת עליו מכל צד… הוּא קרא למאכסים והוֹדיע לוֹ, כי רק בבוֹקר השכם יצאוּ לדרך. העגלוֹן העמיד פנים תמיהּוּת, אך בראוֹתוֹ את פני גוֹטליב ואת ברק עיניו, העלה חיוּך דק על שׂפתיו ואמר:

– טוֹב, אני אשכב בעגלהּ. – ויצא החוּצה.

מרת גוֹטסקינד גמרה את תפילתה, עברה את החדר, וּבעמדה על הסף לצאת, אמרה כמדברת לתוֹך האויר:

– צריך לשאוֹל את האדוֹן מה יאכל לארוּחת הערב.

בפניה של רגינה חלף זיע של אי רצוֹן וּפיה פלט ברוֹע, כמדברת אל נפשה:

– כשתגיע השעה – יוּכן הכוֹל.

– וּכשנשארוּ לבדם אמרה אל גוֹטליבּ:

– אין אנוּ מדברוֹת זוֹ עם זוֹ זה שלוֹש שנים. – גוֹטליב התמיה את פניו. – כך הוּא. אין הבית נוֹשׂא אוֹתנוּ לשבת יחדיו.

– וּמה ממריצה איפוֹא לשבת פה?

– אוֹמר לוֹ בלשוֹן הבחוּר בעיירתוֹ: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן”. בעצם יוֹרקת אני על הכוֹל… על הכוֹל… מבין הוּא? מה הוּא אוֹהב לאכוֹל בערב?

– כל מה שאנשים טוֹבים נוֹתנים לי.

– וּבכן גם הוּא איש טוֹב… אני בעצמי אכין לוֹ ארוּחה. חוּץ מבּשׂר – יש לנוּ הכּוֹל בבית. אשתדל שהארוּחה תהיה טוֹבה. מרוּצה? חבל שיוֹרד גשם, שאלמלא כן יכוֹלים היינוּ יכוֹלים לצאת מעט לטייל. אין דבר אהוּב עלי כטיוּל בלילה. אני מרגישה כאילוּ הלילה עוֹטפני בשׂמלה רכּה. שוּב יאמר, שאני מדברת כמשוֹררת, הלוֹא? – והיא שלחה לוֹ, לתמהוֹנוֹ, דרך גינדוּר את קצה לשוֹנה והתחילה רוֹקמת בזריזוּת.

שניהם שתקוּ. הגשם פזם על לוּחוֹת הגג בסאִינה דקה. מזמן לזמן נשמע מעבר לחלוֹן הקטן והמוּסך שיכשוּך של רגלי סוּס אוֹ אדם עוֹבר ברפש הדרך. לפעמים נשמעה קריאת אדם קרוֹבה אוֹ רחוֹקה, צניפת סוּס, צעקה פרוּעה. פעם נשמעה גם כמוֹ שבירת יתד של גדר, וּפעם כנפץ מדוּרה משתלהבת פתאוֹם. אך שוּב נשתתק הכוֹל. רק הגג פּזם וּזכוּכית החלוֹנוֹת הזילה מים. והנה נשמע זימזוּם של ניגוּן יוֹצא מנחיריים כמוֹ ממרחק. גוֹטליבּ פנה כה וכה כמחפּשּ את המזמר. גחן ואימץ ראִייתוֹ כלפי שוּלחן המזיגה, ולא ראה כלוּם. רגינה פרצה בצחוֹק.

– חה, חה, הוּא מחפּשּ את הזמרת, והרי היא יוֹשבת לפניו.

– אי אפשר! – קרא גוֹטליבּ – בפירוּש שמעתי קוֹל מרחוֹק.

– כלוּם לא שמע באוֹפּירה קוֹלוֹ של מזמר, ההוֹלך אחוֹרנית הלוֹך והתרחק, אוֹ להיפך?

– וּבכן גם כשרוֹן זמרת לה! אוֹדה, כי מרגע שנכנסתי לבית הזה הריני תמיהה על תמיהה.

– עוֹד נכוֹנוּ לוֹ תמיהוֹת גדוֹלוֹת מאלוּ. אין זה בית פשוּט, אלא מקוֹם של כשפים. וכי מאמין הוּא באמת, שכּל מה שהוּא רוֹאה פה הוּא מציאוּת? לא, הכל תעתוּעים, אחיזת עיניים, יאמין לי.

גוֹטליבּ צחק צחוֹק של נימוּס, אך בבשׂרוֹ עבר רטט קל של צינה. המנוֹרה בעלת גוּלת הפּרחים הגדוֹלה על שוּלחן העץ הארוֹך הזה, עם העיגוּל המאיר על התקרה הנמוּכה, החדר הריק מאדם, האיכרים שיצאוּ, הזקינה שנסתלקה אחריהם, ועל כוּלם – העלמה היפה והמוּזרה הזאת, היוֹשבת ורוֹקמת לפניו, שהוּא שמע וחשב עליה כל כך הרבה עוֹד שם, באחוּזה – כל אלה היוּ עתה בעיניו כדבר מה לא מַמשי, כחזיוֹן חלוֹם.

כדי להפיג את תהייתוֹ שאל רכּוֹת:

– והיכן אחיה? כמדוּמה ששלוֹשה אחים לה.

– אחי הגדוֹל ישוּב עוֹד מעט. הוּא כאן, בכפר. הלך לגבוֹת כספים אצל האיכרים. השניים הקטנים (לא תינוֹקוֹת חלילה, לבן הזקוּנים כבר מלאוּ עשׂרים וּשתיים שנה!) נמצאים ביער. אחי קנה הקיץ חלקה של יער ועתה כוֹרתים את עציה.

– ואין איכרי הכפר באים בערבים לפוּנדק?

– בשנים האחרוֹנוֹת הם ממעטים לבוֹא. הכוֹהן הצעיר שבא לפני שנה הכפרה מטיף להם נזירוּת, ורוּבּם מצייתים. בימי חג וּבלילוֹת חוֹרף הקרים יש שהם מתאַספים בהמוֹן, משתכּרים ושׂמים את הבית לחרדה, אך על פי רוֹב יש לנו ערבים שקיטים, שקיטים יוֹתר מדי. ואם לא יסוּר עוֹבר אוֹרח, יש שלא נראה פני אדם זר כל הערב. וביוֹתר עכשיו, שנפתח פוּנדק חדש בקצה השני של הפר. אך באמת אין אנוּ מצטערים על כך – יש לנו עסקים אחירים.

– תסלח לי עזוּתי: וגם עם אחיה אינה מדברת?

– על כל פנים מעט מאוֹד. מה יש לי לדבּר עמהם? ב“עסקיהם” אין לי עניין רב…

– רבּוֹנוֹ של עוֹלם! ואיך היא מתקיימת כאן, בשממה זוֹ? אני במקוֹמה לא הייתי יכוֹל לישב פה אפילוּ שבוּע אחד.

– אשריו, שהוּא מוֹצא עניין במקוֹמוֹת אחירים. לי – היינוּ הך.

– הרי היא מדבּרת כאדם, שנתנסה נסיוֹנוֹת קשים בחייהם.

– לא נתנסיתי בשוּם נסיוֹנוֹת ואינני מחכּה לשוּם נסיוֹנוֹת. “רוֹב הנסיוֹנוֹת – אחריתם אסוֹנוֹת”, כך, כמדוּמה, כתוּב באחד השירים הפּוֹלנים. לא כך?

אוֹצר שאלוֹתיו של גוֹטליבּ דלל, והוּא ישב דוּמם ושׂיחק בכוֹס הריקה.

עוֹד באחוּזה, בימים האחרוֹנים לפני צאתוֹ משם, כשהרבּה לחשוֹב על דוּבּינה ועל העלמה רגינה, עלה על דעתוֹ, כי ה“גרוּש” קרייז, סוֹכן המכוֹנוֹת העשיר בעיירתוֹ, היה שידוּך יפה לה. הריהוּ אדם במיטב שנוֹתיו, כבן שלוֹשים וחמש, לא יוֹתר. ילדים אין לוֹ. משׂכּיל גדוֹל איננוּ – אך לבוּש הוּא אירוֹפּית וּבעל נימוּסים של כרך. הוּא חזר זה עתה מאנטורפּן, אחרי שבתוּ שם שנים אחדוֹת. אמנם מרננים אחריו, כי כילי הוּא, אך כלפי חוּץ לא ניכּר כלל. להיפך, לבוּשוֹ מהוּדר מאוֹד והוּא גם משלם את מיסיו לאגוּדה הציוֹנית בקביעוּת. בטוּח היה, שקרייז יהיה לה בן זוּג נאה. עתה, שהכּירה קצת, נתחזק עוֹד יוֹתר בדעתוֹ. הם שוים בקוֹמתם. יש אפילוּ דמיוֹן מה בארשת פניהם (והוּא העיף מבּט אליה: “כן, לשניהם אוֹתם הפנים המאוֹרכים, בעלי ההבּעה הפּיקחית!”). וּבשבתוֹ כן חתר במוֹחוֹ וּביקש דרכים איך לבצע את רעיוֹנוֹ. לא היה בדעתוֹ כלל להיוֹת “שדכן”, טפוּ, תפקיד מאוּס! אבל הרעיוֹן על זיווּגם של שני אלה הביא בלבוֹ התרגשוּת, וּמאוּשר היה לראוֹתוֹ מתגשם. נדמה לוֹ, שהוּטל עליו ממרוֹמים להציל נפש יפה זוֹ מישראל… למצוֹא לה תיקוּנה… כמעט בטוּח הוּא שההצעה תתקבל… וּבדמיוֹנוֹ ראה כבר עצמוֹ מסיח בעיירה עם קרייז. וּכדרכּוֹ, שמע באוֹזני רוּחוֹ את דברי השׂיחה מלה במלה. “כתוֹב לה בשמי מכתב”, דיבּר קוֹלוֹ העמוֹק, הבוֹטח של קרייז, כשהוּא מגיש לוֹ בקוּפסת הכסף סיגאריה יפה. “כתוֹב לה כיד הסגנוֹן הטוֹבה עליך. כתוֹב לה עלי את כל האמת, אַל תעלים דבר. אַל תקשוֹט אותי. הן לא שדכן אתה, כי אם איש מוֹדע, ידיד. איני מטיל את עצמי עליה. רחוֹק אני מלהטיל את עצמי על מישהוּ. גם לנדוּניא שלה איני צריך. יש לי, ב”ה, רב משלי… אתה ידעת… אבל…"

– שמא יש לוֹ, מר גוֹטליבּ, איזה שידוּך הגוּן בשבילי? הקוֹל קוֹל רגינה. הוּא התנער ממחשבוֹתיו ונרעד כוּלוֹ לשמע השאלה. כמעט לא האמין למשמע אוֹזניו. כל ראשוֹ הוּצף אוֹדם כנער בהיתפסוֹ במעשׂה מגוּנה. אך מגוֹדל המבוּכה תפס תשוּבה של עזוּת:

– אוּלי… כלומר, בטוּח אני, שאם העלמה רק תרצה בשידוּך – תמצא עשרה.

– עליו לדעת שמוּנחים על שמי בבאנק אַלפּיים זהוּבים. נדוּניא יפה, מה?

– היא לוֹעגת לי?

– למה זה אלעג לוֹ? אין הוּא נלעג כלל… אני רק חשדתי, כי רגש האלטרוּאיזם המפוּתח בלבוֹ… יגיד את האמת, הוּא לא חשב ברגע זה על שידוּך בשבילי?…

– אכן בת כשפים היא! חי נפשי! איך זה קראה את מחשבוֹתי?

– מה הוּא המדוּבר: אלמן אוֹ גרוּש?

הטוֹן המבוּדח שנקטה בדברה נתן לוֹ חיזוּק.

– גָרוּש.

– וּבעל מעמד טוֹב. לא כך?

– טוֹב מאוֹד. הלוַאי והייתי במעמדוֹ!

– וכמה ילדים יש לוֹ?

– אין גם אחד.

– הרי הוּא כבחוּר לכל דבר. בראווֹ, מר גוֹטליבּ. ישלחנוּ אלי תיכף בבוֹאוֹ הביתה! אני מחכּה לוֹ בכליוֹן עיניים. יגיד לוֹ: זה עשׂר שנים אני יוֹשבת ומצפּה לבוֹאוֹ. כמוֹ… כמוֹ… פּנילוֹפּה לאוֹדיסאוֹס… מה, יגיד לוֹ? יבטיח לי שיגיד לוֹ!

– למה הלעג המר הזה?

– רצוֹנוֹ לוֹמר בוַדאי: המתוֹק הזה. לא, אין זה לעג, מר גוֹטליבּ, כי אם – התעללוּת…

– במי? בי?

– חס וחלילה, מר גוֹטליבּ. בוֹ, בגרוּש שלוֹ… הוא עצמוֹ, מר גוֹטליבּ, הנהוּ עלם נחמד… יראה נא. הנה כיליתי את הזכרייה הזאת. וכי אין היא חיה וטבעית כמוֹ באביב על פני הכר? עתה אכלה לרקוֹם רק עוֹד את אחוֹתה הקטנה, מעבר לשרביט הזה, ואלך להכין לוֹ ארוּחת הערב. מגיעה לוֹ ארוּחה טוֹבה… כמדוּמה שאכוין לטעמוֹ – פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה וּבתוך שמנת. היוֹם הביא לנוּ הרוֹעה רעננוֹת, נוֹדפוֹת ריח יער. אין עתה עוֹנתן של פּטריוֹת, אך מן השמיים זימנוּ לוֹ לרוֹעה.

אילוּ פּטריוֹת!

– מאכל התאוה שלי!

והוּא קם, פּסח על הספסל והתחיל מהלך אנה ואנה בחדר השוֹמם.

– יפה הוּא עוֹשׂה, מר גוֹטליבּ. יתהלך קצת, בוַדאי קר לוֹ. כשאגמוֹר, נעבוֹר אל האגף השני, אל דירתנוּ.

היא האירה לפניו את דרך המסדרוֹן הרחב והריק במנוֹרה שנשׂאה בידה, אגב אזהרוֹת מפני הסיפּים הגבוֹהים, פתחה לוֹ את הדלת וּבניד ראש נאה הזמינתהוּ להיכּנס. נכנסה אחריו והעמידה את המנוֹרה על השוּלחן הסגלגל, באמצע ה“רץ” הפּרוּשׂ עליו באלכסוֹן.

– זהוּ ה“טרקלין” שלנוּ. לא מוֹדרני ביוֹתר, מה?

חדר קטן מן הקוֹדם, מרוּבּע, ועל כן נראה קצת גבוֹה ממנוּ, עם רהיטים כבידים אחדים, ועל שלוֹשת החלוֹנוֹת וילאוֹת לבנים נגררים עד לרצפת העץ. באחת הזויוֹת השׂתּרג על הקיר צמח דק מתוֹך עציץ, כעין האספּרגוּס. על הארוֹן הרחב עמדוּ שני צרוֹרוֹת של פרחים יבישים. מבּין ארבע אוֹ חמש התמוּנוֹת הישנוֹת שעל הקיר האָטוּם בלטה תמוּנת צילוּם מוּגדלת: גבר יהוּדי קצר זקן, עיניים סכוּכוֹת בגבּוֹת ארוּכּוֹת, מלוּכּדוֹת, קוֹמה וּפנים אצילים־קפדנים. “האב שמת משחפת בשצ’אוניצה”, הירהר גוֹטליבּ, “קלסתר פניה של רגינה”. הוּא חש כמוֹ רוּח קרה נוֹשבת מארבעת כוֹתלי החדר. אף כי החלוֹנוֹת היוּ סגוּרים והוילאוֹת היוּ תלוּיים בלי זיע.

להזמנתה ישב על אחד מששת הכיסאוֹת שמסביב לשוּלחן. מוֹשב הכסא היה גבוֹה מאוֹד, עד שרגליו עמדוּ בקוֹשי על הרצפה. גם תחת השוּלחן, נדמה לוֹ, נוֹשבת הרוּח הקרה.

– ימתין מעט ואביא לוֹ את ארוּחתוֹ. רצוֹנוֹ – יכוֹל הוּא לקחת לוֹ מן הספרים העוֹמדים שם על המדף. הנה זאת היא כל הבּיבּליוֹתיקה שלי.

– תוֹדה! לא אשתעמם גם בלי ספרים…רק אחת אבקש ממנה, העלמה גוֹטסקינד: שלא תטרח בשבילי יוֹתר מדי. אין אני רעבתן גדוֹל.

– את זה יניח לי, בבקשה

ושוּב שלחה לו את חוֹד לשוֹנה ויצאה בחיפּזוֹן וּמתוֹך פּיזוּם דק.

הוּא ביקש לנחש היכן נמצא חדר הבּישוּל, אך לא יכוֹל לכוין. על כל פנים מיציאתה ניכּר היה, שכּדי להגיע אליו צריך לעבוֹר את המסדרוֹן. משום מה בטוּח היה, שגם האֵם נמצאית שם. מאוֹד רוֹצה היה לראוֹתן שם יחד, כשהן עסוּקוֹת שתיהן בעבוֹדתן בלי לדבּר זוֹ עם זוֹ אף מלה אחת. “בטוּחני שהזקינה מכונת בהכנת הארוּחה. לשם בנה הגדוֹל, אדוֹני הבית”. הפך את פניו והסתכל שוּב בתמוּנת הגבר. התמוּנה היתה כמוֹ חיה, כאילוּ נעשׂתה רק אתמוֹל. הגבר נראה כאילוּ צוּלם בשעת הליכה, כה מליאת תנוּעה היתה קוֹמתוֹ וכה מכוּון היה מבּטו נכחוֹ. נדמה לוֹ לגוֹטליבּ, כי בכל רגע עלוּל זה לצאת ממסגרתוֹ ולגשת אליו, כדי להגן בפניו על בתוֹ מפני הטינה של בני המשפּחה.

עוֹדנוּ יוֹשב ומסתכּל בתמוּנה, ואחד הוילאוֹת סוּלק הצידה (אם כן, לא חלוֹן אלא דלת שם!) ומרת גוֹטסקינד נכנסה. קוֹמתה כאילוּ גבהה ותקפה מעט משהיתה שם בחדר הפּוּנדק, ליד שוּלחן המזיגה. עתה לא היוּ ידיה בפּוּזמק והן נחוּ ארוּכּוֹת בשיפּוּלי שׂמלתה האפוֹרה ועיניה הבּיטוּ נכחן במבּט עז מלא מרי. שתי כנפוֹת המטפּחת שעל ראשה היוּ קשוּרוֹת וּבוֹלטוֹת משני עברי סנטרה כמאַיימוֹת. היא ניגשה עד השוּלחן, תמכה עליו יד אחת וּפנתה אל גוֹטליבּ בקוֹל נמוּך אך חוֹתך:

– היא שברה אוֹתי… לא כך הייתי לפני עשׂר שנים… כל יוֹדעי יעידוּ, כי רק צל אני ממה שהייתי לפנים… גם את אחיה הגדוֹל שברה, וגם את אחיה הקטנים תשבוֹר… לכך נוֹצרה…

גוֹטליבּ התאוֹשש ממבוּכתוֹ:

– ולמה אינכם יוֹצאים לדוּר באחת הערים הגדוֹלוֹת, בלבוּב, למשל?

– פעמים אחדוֹת ביקשנוּ לצאת, אך היא ייראה אוֹתנו, שתישאר לבדה פה – ונשארנוּ…

גוֹטליבּ ביקשה לשבת, אך היא הוֹדתהוּ, כאילוּ זרה היא בבית וּבאה רק לביקוּר קצר, והוֹסיפה לעמוֹד נשענת בידה האחת.

– את כוּלנו עשתה לעבדים לה… והיא עצמה, אוֹי ואבוֹי לי, מה יש לה? מה חייה? במה היא מבלה את שנוֹתיה הצעירוֹת: מעט תפירה וּרקימה, מעט קריאה, מעט עבוֹדוֹת הבית – ודי… לפני שנים אחדוֹת עוֹד היינוּ מדבּרים על לבּה, ניסינוּ לפעוֹל עליה “בטוֹב וּברע” – הרי אדם נבוֹן היא, בעלת ידיעוֹת וּבעלת תפיסה – אבל על כל דברינוּ היתה עוֹנה בלעג וּבשׂנאה, וחדלנוּ… וּמה היא רוֹצה? מה היא רוֹצה מאתנוּ? מה היא רוֹצה מעצמה? אוּלי כבוֹדוֹ יוֹדע… הלא שׂוֹחח אִתּה שם כל הערב…

– כן, קצת דיברתי עם בתה… חוֹשב אני, אילוּ נמצאה לה איזוֹ “פּארטיה” הגוּנה, ראוּיה לה…

– מה הוּא סח! האִם תאבה לשמוֹע? כמה שידוּכים יקרים הציעוּ לפניה – והיא כקיר אבנים זה… ואין אני יכוֹלה לומר, שאין לה לב. הרי היא מרחמת כל חתוּל וכל ציפּוֹר, אפילוּ עכבר שנתפס במלכּוֹדת אינה מניחה להוֹרגוֹ… גם ילדים היא אוהבת, מאַספת את ילדי ה“ערילים” וּמשׂחקת עמהם וּמלמדת אוֹתם חשבוֹן… וידיים לה – גלילי זהב: תפירה וּרקימה, בישוּל ואפייה, כתיבה וחשבוֹן – כגבר. מה? ראש של עשׂרה גברים עליה. את כל חשבוֹנוֹתיהם של בנַי היא עוֹרכת… אך ב“פרט” זה – קללה רוֹבצת עליה, עלי, על כוּלנוּ… אינני חסידה, גם לא בת חסידים, גם בעלי המנוֹח לא היה חסיד, ואף על פי כן הייתי כבר אצל שלוֹשה “צדיקים”, נתתי “פדיוֹנוֹת” יפים, אך הכוֹל לחינם. היא נשארה כשהיתה… שלחתיה פעמים אחדוֹת ללבוּב. יש לנוּ קרוֹבים שם. אמרתי: תבוֹא בין אנשים כערכּה, אפשר ידבק בה מה… לא מניה! שבה יוֹתר גרוּעה משהיתה. עוד יוֹתר קאפּריסית, ואי אפשר היה לדבּר עמה כלל… וּמשנה לשנה הוֹלך המצב ורע… וּמה הפּלא!… יסלח לי, הנה היא באה…

והאֵם ה“שבוּרה” נסתלקה במהירוּת אל החדר הסמוּך והצמידה אחריה את הוילוֹן.

רגינה באה לבוּשה סינר לבן, חוֹגר את כל קוֹמתה, וּפניה משוּלהבים מעט. חן וחיים יצוּקים בהם ועיניה מבריקוֹת. ריח מתוֹק של פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה עלה מלבוּשה.

– הנה אערוֹך לוֹ את השוּלחן ואביא לוֹ את “מאכל התאוה” שלוֹ. בוַדאי לא השתעמם פה. אמי ודאי ארחה לוֹ לחברה… הוּא כבר יוֹדע את סוֹד ביתנוּ, את כל צרת הבית. את צרת הבת… לא כך? יש לי הכבוֹד: אני היא צרת הבת… אני הבת המַמרה… חה, חה, לוּא יכלוּ להיפּטר מצרתם!…

והיא הוֹציאה מן הארוֹן מפּה מקוּפּלת, לבנה כשלג, פתחתה למחצה וּפרשׂה על שליש השוּלחן (את ה“רץ” הסירה תחילה) מנגד לגוֹטליבּ. עוּבדה היא, שאין דבר נסתר ממנה, לא דיבוּר ולא מחשבה. מבּעד לקירוֹת היא רוֹאה… על כן אין גם להסתיר מפּניה דבר…

הביאה כלי סעוּדה וּמלח והניחה על המפּה הפרוּשׂה. אחר הוֹציאה מן הארוֹן קלת של נצרים וּבה חצי פת שיפּוֹן קרוּמה יפה, וערכה לוֹ הכוֹל, דבר דבר במקוֹמוֹ.

– אם הוא נוֹהג נטילת ידיים לפני הסעוּדה – יצטרך ללכת עמי אל חדר הבישוּל. הנה לא אביא לוֹ. כל כך לא אשרת אוֹתוֹ…

– חלילה, איני רוֹצה בכך. ברצוֹן אלך עמה.

– ולא יירא לעבוֹר עמי את המסדרוֹן האפל? יצטרך להחזיק בידי, שלא ייכּשל… טוֹב, יבוֹא איפוֹא!

הוּא יצא אחריה בפעימת לב חזקה. מיד הוֹשיטה לוֹ את כף ידה הקרירה, הרכּה, והוּא אחז בה כבעוית והתקרב משהוּ אל גוּפה.

זרוֹעוֹ נגעה בחוּלצתה והבל פיה עבר על פניו, הבל פה רך, ריחני.

– חפצתי שהמסדרוֹן יהיה… ארוֹך מאוֹד… דיבּר בלחש וּברעד שׂפתיים.

– כדי מה? יגיד, אל יתבייש.

– כדי שאוּכל ללכת עמה כך… יד ביד…

– כל כך נעים לוּ ללכת עמי?… כמה ידוֹ רוֹעדת!…

הוּא עמד מלכת ושתק.

– למה אינוֹ הוֹלך?

אך הוּא עמד ושתק, עמד ורעד כוּלוֹ. וּפתאוֹם לפתוּ את צוארוֹ שתי זרוֹעוֹת רכּוֹת, ריחניוֹת, נתוּנוֹת באריג דק, רך, וּשׂפתיים נחתמוּ בשׂפתיו. הקרקע כמוֹ נשמטה מתחתיו והיה כתלוּי באויר וּברכּיו כפוּפוֹת ונתמכוֹת משהוּ בגוּף רך ונעים עד לגויעת הלב. השׂפתיים לחצוּ מאוֹד על פניו, גיששוּ ולחצוּ כמבקשוֹת לפתחוֹ.

והוּא ציית להן ואז נהדקוּ השׂפתיים אל שיניו ולחוּת מתוּקה הוּרגשה בפיו. ראשוֹ נתעטף אֵד חם… אך טרם יכוֹל לתת את דעתוֹ על מה שקרה, הרפּוּ הידיים מצוארוֹ, אצבעוֹת עצבניוֹת עברוּ על ראשוֹ וּפרעוּ רגע שׂערוֹ, ושוּב אחזה בוֹ כף יד קרירה, רכּה, וקוֹלה של רגינה, הקּוֹל הקר והמלגלג, דיבּר בחשיכה:

– ייזהר נא, מר גוֹטליבּ, פה הסדן לחטיבת עצים…

הוּא לא רצה ללכת, כמוֹ רוּתּק במסמרים אל המקוֹם. אך היא משכתהוּ אחריה:

– נוּ, ילך… ילך… עוֹד מעט תצא אמי…

הוּא לא ראה איך נכנס לחדר הבישוּל המוּאר במנוֹרה קטנה, איך נטל ידיו ואיך נגבן באלוּנטית, איך שב אל החדר ואיך ישב אל השוּלחן הערוּך. את כל אלה עשׂה כמוֹ מתוֹך חלוֹם. ורק כשרגינה העמידה לפניו את צלחת הפּטריוֹת החמוֹת וריחן הכּבד, הנישׂא באֵד חם, פּרץ אל נחיריו ולפף את פניו וגירה את תאבוֹנוֹ – התנער והביט מבּעד לאֵד אליה, שעוֹד הוֹסיפה להתהלך בחדר וּלשרתוֹ.

– זוֹהי מנה גדוֹלה מדי בשבילי, – דיבּר רפוֹת – די היה לי בחצי…

– יאכל, יאכל. “התיאבוֹן בא אגב אכילה”, כך כמדוּמה, אוֹמר המשל הצרפתי. אלוּ הן פּטריוֹת החיוֹת האחרוֹנוֹת בקיץ הזה… אבשל לוֹ גם שתי ביצים. אפשר אוֹהב הוּא ביצים שלוֹקוֹת בתוֹך כוֹס, כמוֹ שרגילים לאכוֹל ב“בתי הקפה” שבעיר הגדוֹלה?

– תוֹדה. אתגבּר תחילה על הפּטריוֹת (וּבדמיוֹנוֹ עוֹד עמד חבוּק ונשוּק במסדרוֹן האפל…)

הוּא התחיל לאכוֹל, אך הטעם ההוּא, טעם שׂפתיה, עוֹד מילא את פיו.

– כן, שכחתי לוֹמר לוֹ “לתיאבוֹן!”

– אה, חן חן. מה אמרה? כן, נכוֹן. תוֹדה!

– יסלח. תיכף אשוּב – אמרה ויצאה.

לא עבר רגע וּמרת גוֹטסקינד נכנסה אליו בחשאי מבּעד לוילוֹן. בשתי פּסיעות גדוֹלוֹת עמדה ליד השוּלחן.

– לתיאבוֹן, מר גוֹטליבּ! אַל ידמה שחפצתי לדבּר בה חלילה רעוֹת, בבתי. אלוֹהים הוּא היוֹדע כמה אני אוֹהבת אוֹתה. כמה היא כל חיי… בלעדיה, נדמה לי, לא יכוֹלתי לחיוֹת יוֹם אחד… גם בנַי, אַחיה, כך. בני הגדוֹל. כבוֹדוֹ יכּירנוּ עוֹד מעט. בכל רגע הוּא עוֹמד לשוּב… אך נלאינוּ נשׂוֹא. אין עוֹד כוֹח לנשׂוֹא. היא מענה את כוּלנוּ, היא מוֹציאה את כוּלנוּ מן העוֹלם… יוֹדעת אני שכבוֹדוֹ נשׂא חן לפניה, כי יש לה אֵמוּן בוֹ… רוֹאָה אני בכמה חיבּה היא מאָרחת אוֹתוֹ… יחוּס עלינוּ, יחוּס על אֵם אוּמללה, על משפּחה אוּמללה, וידבּר אִתּה… ידבּר על לבּה כאָח, כאָב… וכי מה אנוּ דוֹרשים ממנה? רק שלא תשׂנא אוֹתנוּ, שלא תשפּוֹך את דמנוּ יוֹם יוֹם… הן כוּלנוּ חיים בשבילה… בני הגדוֹל, עטרת ראשי, דוֹחה כל שידוּך, מפני שאינוֹ רוֹצה להקדימה בנישׂוּאים… לוּ ידע כבוֹדוֹ, איזה אדם עדין הוּא, כמה הוּא חכם, כמה מסוּר… טוֹב, השלמנוּ כבר שתשב בבתוּליה, עד שיעלה רצוֹן מלפניה… איננוּ אוֹמרים לה כלוּם, אך אַל תרמוֹס אוֹתנוּ, אַל נהיה בעיניה כעפר לדוּש… אַל ת…

אך נשמע צעדה של רגינה במסדרוֹן – וּבשתי פּסיעות גדוֹלוֹת וחשאיוֹת הסתלקה שוּב האשה. מבין פסק הוילוֹן נינעה לוֹ בידה: “יאכל, יאכל. לתיאבוֹן!” ונעלמה.

– מה זה? עוֹד לא אכל אף החצי! ואני כבר הבאתי לוֹ את הביצים בכוֹס. אֵילו ביצים! רק היוֹם הטילוּן התרנגוֹלוֹת, שׂמתי בהן גם קוֹרטוֹב חמאה. הוּא אוֹהב כך?

היא היתה כל כך חמוּדה! גוֹטליבּ חשק לוֹמר לה איזה דבר נוֹעז ונעים, נעים מאוֹד, אך זכר כי אמה בחדר הסמוּך, ודיבּר אחרת:

– באמת איני יוֹדע במה זכיתי בעיני העלמה הנכבּדה. הרי היא מפטמת אוֹתי כאילוּ הייתי… איני יוֹדע מה…

– יאמר פשוט: חתנה… כלוּם לא זאת רצה לוֹמר? אבל לא. אין הוּא יכוֹל להיות חתני. הן שנוֹתי כמעט כפליים כשנוֹתיו. אני רק ידידה שלוֹ, ידידה בלב ונפש, ורוֹצה אני שיזכּוֹר את הערב הגָשוּם, שבּילה בפוּנדק עלוּב בכפר נידח… רק זאת חפצתי.

– כן, אבל… במה אגמוֹל לה ואין בידי כוֹל?

– במה? וכי צריך לגמוֹל דוקא? אני, למצער, איני אוֹהבת לא לגמוֹל לאחירים ולא שאחירים יגמלוּ לי. אדם חייב לעשׂוֹת רק מה שלבּוֹ מחייבו לעשׂוֹת, וּלעצמוֹ ולא לאחירים, תמיד רק לעצמוֹ… אבל אם אוֹתי אינוֹ יכוֹל לגמוֹל, יש בידוֹ לגמוֹל את אמי… ידבּר נא על לבּי וישפּיע עלי, שאהיה בת כשירה וטוֹבה. מצייתת ועוֹשׂה מה ש“אנשים טוֹבים וחסידים” מצוים לעשׂוֹת. כמוֹ שלימדוּני ב“מוֹדה אני”… שאהיה אסירת תוֹדה על שהביאוּני לעוֹלם, שאהיה לכבוֹד וּלתפארת למשפּחתי… שאהיה בעצמי למשפּחה… כן, וזהוּ העיקר, שלא אהיה אבן נגף לאָחי, שאפנה לפניו את הדרך, שיוּכל לשׂאת אשה ולבנוֹת בית בישׂראל… לא כך ביקשה ממנוּ אמי? אבל הן לא נכוֹן, בת טוֹבה אני. וכמה פעמים אמרתי להם, שאין אני מעכּבת בעדוֹ לשֹאת אשה. להפך, מוֹדה אני שחוֹבתוֹ היא לשׂאת אשה. יכוֹל הוּא להביאה הנה, אוֹ ללכת אליה, כרצוֹנוֹ… אחת היא לי…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד…

– כן, יוֹדעת אני שהוּא בעל לב טוֹב, ורוֹצה היה בכל לבוֹ הטוֹב להיוֹת לעזר לאמי, לאחי… עוֹד מעט יבוֹא אחי וידבּר עמוֹ. אחי הוּא אדם הגוּן מאוֹד, עדין מאוֹד, מכּיר בחוֹבתו, עוֹשׂה כיכוֹלתוֹ ויוֹתר מיכוֹלתוֹ. כדאי הוּא שיאהבוּהוּ, שיזמנוּ לוֹ בת זוּג טוֹבה, אשת חיל ויעלת חן… למה לא? יאמין לי, כי טוֹב הוּא מאלף אחירים. גם שני אַחַי הקטנים בחוּרים טוֹבים הם, חכמים וחרוּצים. אחד מהם לץ קצת, מלגלג על כל העוֹלם, ואוֹתוֹ אני אוֹהבת יוֹתר מכּוּלם… הוּא היחידי הדוֹמה לי במקצת, כלוֹמר, הדוֹמה קצת לאבי… (והיא הבריקה את שתי עיניה כנגד התמוּנה על הקיר) למה חדל מר גוֹטליבּ לאכוֹל? פּטריוֹת בחמאה וּבשמנת טוֹבוֹת רק כשהן חמות… ועוֹד ביצים לפניו… אַל ישכּח, אַל יסיח דעתוֹ מן העיקר, מן האכילה…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד, אני משתוֹמם…

– אַל ישתוֹמם. אין אני צינית כלל. אפשר שלא נאה לעלמה לדבּר כך, אבל כשאני מדברת, רגילה אני לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי… בקיצוּר, הוּא מבטיחני לשלוֹח לי את ה“גָרוּש” שלוֹ? בטוּח אני שימצא חן בעיני כוּלנוּ…

– עתה היא מתעללת בי…

– חס וחלילה! למה אתעלל בוֹ? הנה יראה, בעוֹד רגע אביא לוֹ כוֹס קפה, ששלוֹשת רבעיה חלב… ואוּלי בוֹחר הוּא קפה עם זבדה מתוּקה? יסלח לי רגע אחד!

אחרי צאתה נראה מיד ראשה של הזקינה בפסק הוילוֹן, וּבוֹ ברגע נשמעוּ צעדים במסדרוֹן, חיכּוּך מגפיים בגרוֹד של ברזל וּמחיטת אף.

– בני הוּא, – אמרה מרת גוֹטסקינד ויצאה מאחרי הוילוֹן.

הדלת נפתחה וגבר גבוֹה, גזוּז זקן, לבוּש בּוּרנוּס טוֹב וקצר, נכנס. הוּא עיפעף רגע בעיניו שבאוּ מן החשיכה והעמידן על הזר היוֹשב אל השוּלחן הערוּך.

– הרי זה מר גוֹטליבּ, – דיבּרה האשה בנשימה טרוּפה – נוֹסע הביתה מאחוּזתוֹ של אוּרי פינקל. רגינה דיבּרה עמו… גם אני סיפּרתי לוֹ את צרוֹתינוּ… הוּא יוֹדע כבר הכוֹל… הרי זה בני, מר גוֹטליבּ. דויד שמוֹ. לפני רגעים אחדים סיפּרתי לוֹ על אוֹדוֹתיו… מדוּע אינך נוֹתן לוֹ שלוֹם, דויד? מאמינה אני באמוּנה שלימה, כי מן השמים שלחוּהוּ אלינוּ, שיגאלנוּ מצרוֹתינוּ…

הגבר הושיט יד לגוֹטליבּ, וגוֹטליבּ קם, אחז ביד ולחצה בחיבּה.

בצחוק חן פנה הבן אל אמוֹ:

– אַת חוֹשבת, אמא, שמר גוֹטליבּ הוּא חתן מתאים לרגינה?

– מה אתה מדבּר, דויד? וכי יצאתי חלילה מדעתי? כלוּם איני רוֹאָה, שמר גוֹטליבּ הוּא כמעט ילד לעוּמת רגינה?… לא לזאת התכּוַנתי… ראיתי כי רגינה מתהלכת עמוֹ בחיבּה וּבידידוּת, שמעתי שהיא דיבּרה עמוֹ בלב פּתוּח, קוֹדם שם בפוּנדק ואחר כך בחדר, ואמרתי: מלאך הוּא שלוּח מן השמיים לשנוֹת את לבה לטוֹבה עלינוּ, על כוּלנוּ, שיסיר ממנה את הרוּח הרעה, את הקליפּה ר"ל… לוּא ראית, דויד, כמה היא מכרכּרת סביביו, כמה היא משתדלת להביא לוֹ מכל טוּב, היית נהנה הנאה גדוֹלה… עוֹד לא ראיתיה בכך. מיוֹם שאני זוֹכרת אוֹתה לא היתה כך, עם שוּם אדם לא התהלכה כך. אפילוּ עם אבא עליו השלוֹם… לא אדם הוּא, מר גוֹטליבּ, כי אם מלאך אלוֹהים. תראה, דויד, בעיניך… מה אתה שוֹתק? דבּר עמוֹ, בקש אוֹתוֹ, התחנן לפניו. אל יעזבנוּ בטרם יקבל ממנה הבטחה, שתשנה את מנהגה, שתחדל לשׂנוֹא אוֹתנוּ, שתהיה לך אחוֹת ולי בת… ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה חטאנוּ?…

דחיפת ברך בדלת. דויד רץ וּפתח. רגינה עמדה על הסף, בידה האחת צלחת עם ספל מלא, מַהבּיל, וּבשנייה קערה גדוּשה פרוּסוֹת עוּגה סוּפגנית.

– אה, גם אחי כבר הספּיק לדבּר עמוֹ, מר גוֹטליבּ? והוּא, מר גוֹטליבּ, הגיד לוֹ, שהוּא יכוֹל לברזג אוֹתי עם “גָרוּש” משׂכּיל ובעל מעמד טוֹב, חשׂוּך ילדים. גם אצל גרוּשתוֹ לא הניח ילד. כבחוּר לכל דבר… מה טוֹב חלקי! כל העוֹלם לא נברא אלא לספּק לי אוֹשר…

היא שׂמה את הקהוה והעוּגה לפני גוֹטליבּ וידיה רעדוּ. האֵם וּבנה עמדוּ במקוֹמוֹתיהם וּפניהם מפיקים צער וּכאֵב.

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ לדבּר – היא טוֹעה. אני מבטיחה שהיא טוֹעה. לא היה מדוּבּר כלל…

– למה לוֹ להצטדק? אין אני כוֹעסת עליו. גם על אמי ועל אָחי איני כוֹעסת. שניהם חמוּדים, אהוּבים, ברוּרים. הם אינם מתכּונים חלילה לעצמם, רק טוֹבתי נגד פניהם. רק את אוֹשרי הם מבקשים… הרי כל חייהם אינם אלא קוֹרבּן בשבילי. הם אוֹכלים ושוֹתים בשבילי, ישינים בשבילי, נוֹשמים אויר בשבילי… אַלפּיים זהוּבים כבר הניחוּ על שמי בבאנק, ויניחוּ אי"ה עוֹדאלף ועוֹד אלף… אם העסקים רק ירשוּ…

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ שוּב לשסעה – אחיה לא דיבּר עמי אף מלה אחת…

– הוּא חוֹשב, שאני מדבּרת באירוניה? חס ושלוֹם! בתוֹם לבב אני מדברת. הרי אני אלילה לבני משפּחתי. לוּא שאלתי מהם – היוּ כוֹרעים לפני וּמקטירים לפני קטוֹרת… וּבמה זכיתי? חי נפשי, איני יוֹדעת. יאמין לי מר גוֹטליבּ, איני טוֹבה מאחירוֹת. אני בשר ודם חוֹטא… הוּא יוֹדע… יש לי רק תענוּג קטן אחד בעוֹלם, קטן כציפּוֹרן הזאת שבידי: לחיות כרצוֹני. רק זה, לא יוֹתר. והם רוֹצים לסַפּק לי את כל התענוּגוֹת שבעוֹלם – ולשלוֹל ממני רק את תענוּגי זה הקטן… אבל הם אנשים טוֹבים, בעלי מזג טוֹב, נאהבים וּנעימים… יוֹדעת אני, מר גוֹטליבּ, שהוּא אוֹהב אוֹתם.

כי ברגע זה הוּא אוֹהב אוֹתם יוֹתר ממאה רגינות… ואוֹתי – אוֹתי אינוֹ שׂוֹנא חלילה, זאת לא אוֹמַר, אבל אני חידה לוֹ, זרה וּמוּזרה, ועל כן רחוֹקה־רחוֹקה, ואוּלי גם מרגיזה… יגיד את האמת, איני מרגיזה אוֹתוֹ?

הקור גבר בקרביו של גוֹטליבּ ונשתפּך בהם כגרגרי־עוֹפרת דקים מן הדקים. הניח את כפּית הכסף, שבּה אכל קוֹדם את הפּטריוֹת והחזיקה כל הזמן בלא יוֹדעים בידוֹ, והסתכל ברגינה בעיניים קמוֹת, כמעט דוֹמעות. היא היתה יפה להפליא: בלחייה וּבאוֹזניה פרח אוֹדם שקוּף ועדין מאוֹד, גוּפה הגבוֹה המהוּדק בסינר הלבן היה נראה כמוּכן בכל רגע להשׂתּער על מישהוּ, ועל הכוֹל – עיניה שבּרקוּ זיקים של לעג וּקרב. הוּא התירא להישאר אתּה ביחידוּת, כה רבים היו הכוֹח והרצוֹן העוֹלים ממנה. אחרי הסתכלוּת של רגע שלח בגניבה מבּט מבקש עזרה לצד האח. אך רגינה תפסה את מבטוֹ:

– מה? גם הוּא, מר גוֹטליבּ, כבר בוֹגד בי? גם הוּא? רק כשלוֹש שעוֹת היה בביתנוּ המבוֹרך והוּא כבר בוֹגד בי?… הוֹי, ידעתי כל ימַי, כי אין לבטוֹח באיש… אין להאמין לשוּם אדם… – מדוּע אינוֹ אוֹכל את הביצים? הוּא רוֹצה בוַדאי שאסלק את ה“שיריים” מן השוּלחן ואצא מן החדר, כדי שיוּכל לדבּר עמהם… אין צוֹרך בכך, יכוֹלים אתם לדבּר או שלא בפנַי… ככל אַוַת נפשכם… אין הבדל אם אתם מדבּרים בי בפַנַי או שלא בפנַי… אני יוֹדעת הכוֹל, אני שוֹמעת כל מלה…

והיא העתיקה לה כיסא מתחת השוּלחן וישבה עליו כמוֹ להכעיס מוּל פני גוֹטליבּ. הוּא ניסה להסתלק ממבוּכתוֹ:

– למה אין אמא יוֹשבת? תשב נא מרת גוֹטסקינד. ישב נא, מר גוֹטסקינד. הנה כיסאות.

בכל לבוֹ חפץ, שהם ישבוּ פה בחדר, כדי שלא יצטרך להישאר עמה יחידי. אבל הם לא הניעוּ יד אוֹ רגל. מבּטה הסרבּני של רגינה כאילוּ שיתקם.

הוּא נתן את שתי כפּיו על ספל הקהוה והתענג על חוּמוֹ הטוֹב, אך לשתוֹת לא יכוֹל; כאילוּ נהדק לוֹעוֹ בחבל.

– אם כן, עד מתי תעמדוּ פה? – פנתה רגינה אל אמה ואחיה – כמדוּמה לי, שכבר הגדתם הכוֹל… ולשמוֹר עלינוּ אינכם צריכים… לא נאכל זה את זה… צריך גם לנעוֹל את השער, השעה כבר מאוּחרת…

עיניה של האם נתמלאוּ דמעוֹת וּשׂפתה התחתוֹנה רעדה. בפסיעה גדוֹלה ניגשה אל בנה, שעמד מכוּוץ ומדוּכדך, תפסה ידוֹ וקראה בקוֹל מפגין:

– בוֹא דויד, נעזוב את המשוּגעת… יוֹתר לא תוּכל להשחיר את פנינוּ…

והיא יצאה בחרי אף, וּבנה הגדוֹל, הסוֹחר הפּיקח, אדוֹני הבית, נגרר אחריה כתינוֹק נטוּל רצוֹן.

כשיצאו עשה תנוּעה כאוֹמר לקוּם גם הוּא, אך רגינה המריצתהוּ בידה לשבת:

– ישב, מר גוֹטליבּ, ישב במקוֹמוֹ. טוֹב שיצאוּ… יוֹדעת אני, שאני בעיניו עריצה, בת ממר, חדלת אנוֹשיוּת… אחת היא לי, יחשוֹב עלי מה שיחשוֹב… את האמת יוֹדעת אני, וּבזֶה די לי… המשוּגעת הזאת יוֹדעת יוֹתר ממאה שפוּיים. אך מוּטב שנדבּר על דברים אחידים… הערב עוֹבר… ורוֹצה אני שיישאר בלבוֹ זיכּרוֹן אחר מן הערב הזה…

עיניה וקוֹלה נעשׂוּ באחת רכּים וטוֹבים מאוֹד. ונדמה לוֹ לגוֹטליבּ, ששמע גם בקוֹלה מעין רעדה של חוּלשה.

– יאכל את הביצים –אני מבקשת ממנוּ

– יאכל בשבילי, לשמי… אני לא אוֹכל הערב… כשיאכל ארגיש כאילוּ אני אוֹכלת… יהיה לי מעין רגש של אם בשעה שהיא רוֹאָה את ילדה האהוּב אוֹכל… אחר ישתה את הקהוה ויאכל מן העוּגה… טוֹבה היא העוּגה, כוּלה אפוּיה על ביצים וחמאה… יאכל כמה שירצה… שתי פרוּסוֹת… אחת…

והיא קמה, ניגשה והתחילה מלטפת את שׂערוֹ, כלטף אֵם טוֹבה את שׂער בנה יחידה.

לבוֹ נתרגש ממַגָעה הרך, אחז בידה והניחה, כשהיא נתוּנה בכפּוֹ, על המפּה. שוּב ראה את עצמוֹ עוֹמד חבוּק ונשוּק בחשכּת המסדרוֹן. חמימוּת הדמעוֹת מילאה את עיניו.

– היא מכה את כוּלי בתמהוּן לבב, העלמה גוֹטסקינד… מה מפליאים במהירוּתם המעברים ברוּחה… היתה כוּלה ענן איבה ורוֹגז, וּכבר היא שמי טוֹהר וחסד…

– רוֹאה הוּא, כך אני… נפשי עשׂוּיה גלים על פני גלים, עכוּרים וזכּים. כשאלה צפים למעלה, אלה שוֹקעים למטה… יאמין לי, מר גוֹטליבּ, שאין אני רוֹצה מן העוֹלם כלוּם, כלוּם, כלוּם… לוּא יכוֹלתי לחיוֹת בעיניים עצוּמוֹת תמיד, אוּלי היה טוֹב לי… מרגישה אני כי הסערוֹת בנפשי באו࢙ת דרך עינַי… ואת הסערוֹת האלוּ אני יריאה יוֹתר מן המות… רוֹאה הוּא את תמוּנת אבי? רק הוּא לבדו יוֹדע כמה כאב גוֹרמת לי כל סערה בנפשי. כל האחירים אינם יוֹדעים… יביט נא בעיניו ויראה, שהוּא מקיים את דברי…

גוֹטליבּ נשׂא עיניו אל התמוּנה

שבקיר, ונראה לוֹ באמת, שהגבר היפה רוֹמז לוֹ בעיניו ואפילוּ מנענע לוֹ מעט בראשוֹ. אך כל פחד לא היה עתה בלבוֹ. הכוֹל היה כה מוּבן.

– נו, יאכל את החצי…

והיא החזיקה לוֹ את הכוֹס, נטוּיה מעט אל פניו. הוּא לקח מעט מן הביצים הטרוּפוֹת ואכל לאט לאט (שוּב היה בעיניו תינוֹק מפוּנק, שאמוֹ עוֹמדת עליו וּמאכילתהוּ בסבלנוּת של אהבה).

– כך, כך, – עמדה היא וזירזה אוֹתוֹ – יפה. עוֹד כפּית אחת… נוּ, רק עוֹד זאת… רוֹאה הוּא, אכל את הכוֹל… עתה ישתה את הקהוה… חציה זבדה מתוּקה… כבר הצטננה דיה… הנה הוּא לוֹקח בעצמוֹ פרוּסת עוּגה. יפה, באמת יפה… נוּ, עוֹד פרוּסה קטנה זוֹ… עתה יקנח את פיו במפּית… כך… עוֹד מעט פה, מצד זה…

כתינוֹק צייתן נשמע לה גוֹטליבּ בכוֹל. הוּא שכח לגמרי את אלה, שלפני רגעים מספר יצאוּ מן החדר. הוּא שכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ. עיניו הלכוּ אחר כל תנוּעה מתנוּעוֹתיה.

– עתה ישב אל הכיסא הזה, ואני אשב על ידוֹ. נשב יחד, כף ידוֹ בכף ידי, ונקשיב בדוּמיה למסע הזמן החוֹלף על ראשינוּ… הכפר נשתתק כוּלוֹ. כל יוֹשביו נמים. לא נשמע מאוּמה, זוּלת הזמן הסוֹאן על ראשינוּ… הוּא נער רפה, חסר חסוּת, בעוֹלם מלא פגעים וּמכשוֹלים… יתמוֹך את ראשוֹ בכתיפי. אין דבר, הלמוּת לבי תגיע עד כתיפי ותישמע לאוֹזנוֹ… הוּא שוֹמע? מה אמרתי לוֹ! דפיקוֹת סוֹערוֹת וּמטוֹרפוֹת,

האין זאת? לב פרא וּמטוֹרף לי… יש שאני חוֹלמת: אני אוֹחזת את לבי בתוֹך שתי כפּי. כנץ שניצוֹד הוּא מפרפּר בתוֹך כפּוֹת ידי. רוֹצה אני לכוֹבשוֹ, להדק את כנפיו המַמרוֹת, אך איני יכוֹלה, הוּא דוֹחף בכוֹח, פוֹתחן וּמתפּרץ וּמוֹשך את ידי אחריו… הנה עוֹד מעט וינשׂאני מעל הארץ… אבל בוֹ ברגע נכנס מי מבני משפּחתי החדרה, ואני ממהרת, מוֹרידה את לבי־נצי ותוֹקעתהוּ אל תוֹך חזי, כאל תוֹך כלוּב… שם הוּא נח מזעפּוֹ, רק ינַהם חרש, כמוֹ נהפּך ליוֹנה…

ראשוֹ של גוֹטליבּ צנח מעט מעט, עד שנח על החזה הרך. והיא לפתה את קוֹדקוֹדוֹ בשתי כפּיה ולחצתהוּ אל לבה.

– שוֹמע הוּא את נהמוֹ החרישי? עוֹד מעט וייאֶלם דוֹם… עוֹד מעט.

ראשוֹ של גוֹטליבּ התחיל לוֹהט כנתוּן בכבשן וּנשימתוֹ הלכה הלוֹך וכבד. הוּא הפך את פניו לשאוֹף רוּח והביט בעיני תחנוּנים אל עיניה. רגע התלכּדו מבּטי שניהם למבט מתוּח אחד… פתאוֹם התנערה, הוֹשבתיהוּ ישר על כיסאוֹ והיטיבה את שׂערה דרך גינדוּר.

– יאמר נא לי, מר גוֹטליבּ, הוּא חוֹשב לפעמים על מוֹתוֹ?

– לפני רגע חפצתי למוּת על לבה…

הוּא הצטער על הטוֹן הקל, הליצני שבדבריו, כי לבוֹ היה עצוּב מאוֹד והוּא דיבּר בכוֹבד ראש.

– יוֹדעת אני, ילדי, יוֹדעת… הרי דוקא אנשים צעירים וּמלאי אַוַת חיים מרבּים לחשוֹב על מוֹתם… אני בבחינה זוֹ נשארתי צעירה עד היוֹם הזה… אין לי כמעט שעה, שאין אני חוֹשבת בה על הקץ. לא שיש בי אֵימת הקץ, אלא שאינני יכוֹלה להסיח דעתי ממנוּ… אני רוֹאָה אוֹתוֹ מחוּץ לי וּבתוֹכי… כאילוּ הוּא חלק ממני, מחיי…

– מה הפּלא! “כוּלנוּ חבירים בחברת מתים”, מרגלא בפי אחד הליצנים בעיירתי.

– לא נכוֹן, לא כוּלנוּ. רוֹב בני אדם אינם חוֹשבים כלל על המות. שאלמלי כך לא היוּ עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים… כי אז היוּ דוֹמים קצת לי… וכל האנשים שאני מכירה כה שוֹנים ממני… רק הוּא, מר גוֹטליבּ, דוֹמה לי במקצת… בייחוּד מאז נשארנוּ קוֹדם לבדנוּ בחדר הפּוּנדק… קוֹדם לא… קוֹדם היה ככל האדם… עתה יקשיב יפה ואספּר לוֹ איך אני רוֹאָה את מוֹתי… הלא הוּא אוֹהבני מעט ויחפּוֹץ לדעת איך אני רוֹאָה את מוֹתי… לא כן? יחזיק את שתי ידי וייטיב לשמוֹע.

הוּא קיפּל את שתי כפּיה בכפּיו והחזיקן יחד בתוֹך חיקה. היא הישירה מבּטה אל עיניו ודיבּרה:

– לפני שנים אחדוֹת הביא לי אחי במתנה שלוֹשה דגי זהב קטנים בתוֹך צנצנת גדוֹלה של זכוּכית מלוּטשה. איש טוֹב הוּא אחי ומאוֹד אהבהוּ. אַל יראה שגירשתיו… הדגים היו מליאי חיים ועליצוּת, רגע לא עמדוּ מהניע את סנפיריהם וזנבוֹתיהם הדקים כמשי, רגע לא חדלוּ להתפּתל ולשאוֹף וּפיוֹתיהם במים הזכּים; עלוּ וירדוּ ועלוּ ועיניהם

שוֹתוֹת את האוֹר השוֹפע אל בריכתם מכל עבריה. יוֹם יוֹם החלפתי את המים בצנצנת ואחר ישבתי והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם המהירוֹת ורבוֹת החן, התנוּעוֹת הצוֹבעוֹת את המים בפסי זהב חיורים; שבוּעוֹת על שבוּעוֹת טיפּלתי והתבּוֹננתי בהם ולא היוּ לי לטוֹרח, ולא היוּ לי לזרא. והנה יוֹם אחד ראיתי בעיני אחד מן השלוֹשה עצב עמוֹק לאין קצה. אמרתי: חוֹלה הוּא דגי, אוּלי רעב הוּא, אוּלי אין די מזוֹן לוֹ במי הבאר הצלוּלים… הבאתי מים מן הנהר והחלפתים פעמיים ביוֹם, גם זרקתי לתוֹכם פּירוּרי חלה זעירים אחדים. שני הדגים האחירים חטפוּ לפעמים מן הפּירוּרים, אך החוֹלה לא נגע בהם… ישבתי שעוֹת על שעוֹת והסתכלתי בעיניו בעד כוֹתלי הזכוּכית, אוּלי אדלה מתוֹכן את פשר עוֹצבוֹ, אך לא הבינוֹתי מאוּמה. שאלתי את אחי הקטן, אוּלי רוֹאה הוּא שינוּי בדג, והוּא ענני, כי אמנם שוֹנה הדג מעט מאֶחיו, כי צבעו בהיר מצבעם… משבוּע לשבוּע וּמיוֹם ליוֹם הלך הדג הלוֹך והחויר, עד כי צבעוֹ האדוֹם, צבע הזהב, הפך לבנבן־ורדרד. עיניו העציבוּ יוֹתר ויוֹתר, תנוּעוֹתיו רפוּ והוּאטוּ והיה שׂוֹחה רק בתחתית הצנצנת. אמרתי בלבי: אוּלי אשׂימהוּ לבד, ורפא לוֹ… העברתיו לכלי זכוּכית אחר, קטן מן הראשוֹן, ושם החלפתי לוֹ את מי הנהר ארבע וחמש פעמים ביוֹם. גם בלילה הייתי קמה להחליף את מימיו. אך ללא הוֹעיל, לא עלתה לוֹ ארוּכה. מיוֹם ליוֹם הלבּין יוֹתר, מיוֹם ליוֹם שקע יוֹתר למטה וּמיוֹם ליוֹם דעכוּ עיניו והעציבוּ… לבי נמלא את חרדת גוֹרלוֹ של הדג ההוֹלך למוּת וכל מַעיינַי היו בוֹ… לבסוֹף צלל לגמרי ועמד על בית השקע של הכלי כוּלוֹ חיור ודק ושקוּף ואינוֹ מניד זנב וּסנפּיר, אך פיו עוֹדנוּ שוֹאף כמעט קט ועיניו מביטוֹת בי בלי חשׂך… אז החילוֹתי לצפּוֹת למוֹתוֹ. חפצתי כי ימהר לבוֹא… שעה שעה הייתי באה לראוֹת אם עמד פיו מנוֹע ואם כבה המבט בעיניו… אך לא, פיו עוֹד נע כמעט ועוֹד עיניו מביטוֹת בי כתמוֹל שלשוֹם… אז באה בלבי אימה אחרת, אימת מוֹתוֹ של הדג… חפצתי כי ימוּת, כי ימהר למוּת, אך יראתי את מוֹתוֹ, כי נוֹרא היה… שני חדשים תמימים התעניתי על יד הדג הגוֹסס, עד כי רפוּ עצבי וּשנתי נדדה בלילוֹת. תמיד ראיתי את עמידתוֹ החיורת, דק ושקוּף כעלה ורד נוֹבל, ורק פיו עוֹד ינוּע כמעט קט ועיניו מביטוֹת בעד הזכוּכית חוּצה, אלי, אל עיני…

ויוֹם אחד, לעת הבוֹקר, נפער פיו לרוָחה, כאשר לא נפער מאז הכּרתיו, אחר נסגר פתאוֹם, עיניו הפכוּ כעין זכוּכית הכלי, והוּא התהפּך על צידוֹ, וּלאט לאט, כנמשך בחוּט לא נראה, צף ועלה למעלה, אל פני המים… וּבהבּיטי כה בעלייתוֹ הנכיאה, נלחץ בי פתאוֹם לבי וּצניפת צעקה ארוּכּה פרצה אל גרוֹני, וּלמען עצרה נמלטתי החוּצה ורצתי היערה ושם נפלתי תחת אחד העצים וייללתי כחיה פצוּעה ושכּוּלה… עד הערב ייללתי ולא חדלתי…

וכך אני רוֹאָה את מוֹתי… מיתה יפה, מר גוֹטליבּ?… אך מדוּע הוּא רוֹעד בכל איבריו? האם קר לוֹ?… אביא לוֹ את סוּדר הצמר…

–לא, לא קר לי… – ענה גוֹטליבּ ושיניו נקשוּ בפיו – אך איזוֹ מיתה איוּמה בררה לעצמה… לא, לא, לא, אין אדם מת מוֹת דג… לא, לא, לא! ולמה לה בכלל לחשוֹב על המות ועוֹד החיים לפניה?…

הוּא אסף את ידיו אליו וישב רוֹעד ומדוּכדך כוּלוֹ.

אז קמה רגינה פתאוֹם וקראה בחדוה:

– שוֹמע הוּא? הגשם חדל בחוּץ… אוּלי גם נתפּזרוּ העננים ונראתה הלבנה, הלבנה הדקה לפני סוֹף החוֹדש, כאשר אהבתי…

והיא מיהרה אל החלוֹן וסילקה באחת את כל הוילוֹן.

– כן, – צהלה בקוֹל – הנה השמיים הטהוֹרים, השחוֹרים, וחרמש הירח בהם ככסף ממוֹרט!…

והיא פתחה את שתי כנפות החלוֹן לרוָחה. צינה חוֹתכת פרצה החדרה וחטפה את פניו החיורים של גוֹטליבּ שישב עוֹד מדוּכדך על כיסאו. היא רצה אליו, אחזה בכתיפיו והקימתהוּ בחזקה:

– יבוֹא, יבוֹא ונעמוֹד ביחד בחלוֹן!… אין מראה כמראה חרמש הירח הדק והנוֹצץ אחרי לילוֹת של גשמים… אה, לוּא יכוֹלתי להוֹרידוֹ ולשחוֹט בו את צוארי!…

מיהרה והוֹציאה מן הארוֹן את סוּדר הצמר הלבן, באה ותלתהוּ על כתפי שניהם כאחד והוֹבילתהוּ עד החלוֹן. שם עמדוּ נשענים בחזיהם אל הסף הרחב, גחוּנים מעט החוּצה.

החלוֹן יצא אל גן ירקוֹת גדול וחשׂוּף. בקצהוּ, ליד המשוּכה הנמוּכה, עמד אילן בוֹדד, שעליו כבר נשרוּ כוּלם ושרביטיו הקירחים היוּ נעוּצים באויר כחוּטי ברזל קרים ודוֹקרים. מאחרי צמרת האילן היה תלוּי חרמש הירח ההפוּך כשוּליו של שלט כסף זוֹרח. על פניו נצטייר מזלג דק של שלוֹשה ראשי ענפים רכּים, והוּא היה כמסוּמר אליהם. חלל האויר היה כּהה וכרוֹסס אבקת מים, ורק הירח שלח לתוֹכוֹ, מבּעד למזלג הענפים, עמוּד דק של אוֹר שׂיבה, שנסתיים בכתם ברק גדוֹל ואפוֹר בטבּוּר הקרקע השחוֹר של הגן. מעבר לגן לא נראה כל בית וכל יישוּב. רק תהוֹם הלילה רבצה לבלי חוֹק.

רגינה עמדה עמוֹ כתף בכתף תחת מעטה הסוּדר, נלחצה אליו ודיבּרה החוּצה, לתוֹך החלל:

– הנה העוֹלם כוּלוֹ מת… רק אנוּ שנינו נשארנוּ בוֹ עם הלבנה הפּגוּמה… עוֹד מעט וגם הלבנה תצנח אל התהוֹם והחוֹשך הקדמוֹני, החוֹשך הגנוּז, יעלה ויעטוֹף את היקוּם, עד כי גם הסוּדר הלבן הזה ישחיר כלילה… אין עיר וּכפר, אין צוֹמח וחי, אין קרוֹב וזר, כל גוּף העוֹלם מת, ורק לבוֹ של העוֹלם, הלב הפּרא והמטוֹרף היוֹשב פה בחזי, מפרפּר וּמתחבּט כנץ ענקי בכנפיו המהוּדקוֹת – להתפּרץ ולעלוֹת השמימה, למען הדליק שם שמש חדשה, אשר תתן חוֹם ואוֹר וחיים חדשים על פני היקוּם… אבל לא ולא! כל עוֹד כוֹחי בזרוֹעי אכבּוֹש את הנץ ואהדק את כנפיו המַמרוֹת ולא אתננוּ לחרוֹג מכּלאוֹ… הוּא רוֹעד, מר גוֹטליבּ? אל יחת ואל ירעד… לפני היות החוֹשך הנצחי עוֹד יגה עלינוּ רגע אוֹר גדוֹל, שבעתיים כאוֹר היוֹם, עד כי תכאבנה עינינוּ מרוֹב הנוֹגה… הנה אני שוֹלחת את אצבעי למלא את פגימת הלבנה…

והיא פשטה את אצבעה הקטנה, הדקה, וכיונה אוֹתה אל קצה החרמש ההפוּך, משכה באצבע למעלה – וּקצה הלבנה נמתח אחריה, עד כי נגע בקצה השני, והעיגוּל המאיר נשלם כוּלוֹ.

– עתה אֶפּח בטבּוּרוֹ למען יגדל…

והיא שירבּבה את שׂפתיה לנקב קטן ונפחה בוֹ כלפּי מרכז עיגוּל הלבנה, והעיגוּל גדל מתוֹכוֹ במהירוּת רבה, עד כי היה לגלגל איוֹם ונוֹרא, לוֹהט כוּלוֹ כאש אדוּמה, שוּליו למטה נוֹגעים בארץ ושוּליו למעלה מגיעים עד רוּם רקיע, ואוֹרוֹ נוֹגה וּמכאיב את העיניים.

– הרפּי, הרפּי, העולם בוֹער…

התחנן גוֹטליבּ ועיניו צמוּדוֹת אל המראה האיוּמה. מלבד להט האש לא ראה מאוּמה.

– עוֹד מעט… עוֹד מעט ויבוֹא הקץ… – לחשה היא ועיניה צמוּדוֹת אל להט הלבנה.

– הוֹי, עינַי, עינַי! – צוַח גוֹטליבּ בלי קוֹל.

– הססס. די. עוֹד מעט, עוֹד מעט…

והעיגוּל התחיל חוֹזר ונאסף שוּב אל מרכזוֹ, עד כי לאחר רגעים אחדים היה גוֹדלוֹ כגוֹדל הצמיד על סיר בן ליטרתיים. אז תקעה רגינה את אצבעה בראש העיגוּל מלמעלה וּמיעטתוּ שוּב לחרמש הפוּך, כאשר היה בראשוֹנה. אחר משכה באצבעה כלפי מטה והלבנה ירדה אחריה במהירוּת גדוֹלה, וּכשהגיעה האצבע עד סוֹף החלוֹן נבלעה הלבנה כוּלה בתהוֹם.

זרמי אוֹפל עבים וכבידים התחילוּ יוֹרדים לעוֹלם. הכוֹל היה ניתך ושוֹקע בחיפּזוֹן למטה למטה. הוא שלח את ידוֹ ומישש למצוֹא את רגינה. אך המאפּליה היתה קרה וריקה… אז עקר את עצמוֹ במאמץ גדוֹל והפך את פניו החדרה –

וייקץ.

הוּא צנח כוּלוֹ ממוֹשבוֹ והיה יוֹשב מכוּוץ בתוֹך העגלה, הגשם היה רוֹסס קר ודק בחשיכה מן העבים הנמוּכים. בוֹ ברגע נשמע קוֹלוֹ של מאכּסים המזרז את הסוּסים והשוֹט הצליף עליהם פעם וּפעמיים.

– היכן אני? – קרא גוֹטליבּ לעגלון מתוֹך חיק העגלה – לא בדוּבּינה?

– הי, דוּבּינה כבר שעה מאחרינוּ… משראיתי את הפּאניץ' ישן, לא חפצתי לחנוֹת. הדרך רעה וארוּכּה… הפּאניץ' ישן, כנראה, שינה עמוּקה… כשאדם ישן הוּא רוֹאה לפחוֹת חלוֹמוֹת יפים… ויוֹ, ויוֹ! נחנה בדוּבּינה בדרך חזירתוֹ… ויוֹ, ויוֹ! עוֹד הדרך רחוֹקה לפנינוּ…

אך גוֹטליבּ עוֹד תעה, כוּלוֹ חרדוֹת, בדרך אחרת, בדרכּה של הנפש הנבוּכה, אשר יסוֹדה מתוֹהוּ וסוֹפה לתוֹהוּ.

שיח העתים, נובילות היסטוריות (תרפ“ד–תש”ד)

מאת

אשר ברש

---

שאול והאתונות

מאת

אשר ברש

א

קיש בן אביאל בן צרוֹר היה איש גיבוֹר חיל בגבעה. בהיוֹתוֹ כבן חמישים שנה, אחרי אשר חלו בעפוֹלים וּמתוּ על פניו שלוֹשת בניו ירח אחד ולא נוֹתר לוֹ כי אם נעמה אשתוֹ אשר זקנה מלדת עוֹד – השכּים באחד הבקרים, לבש את בגדי החמוּדוֹת אשר לוֹ ורכב על אתוֹן גבוֹהה וטוֹבה, חבוּשה בעדי עדיים, אל עיר שלם. שם קנה במחיר רב אָמה עברייה יפת תוֹאר ויפת מראה, אשר אב ואם אין לה והיא משרתת בבית שוֹע יבוּסי. מיד היבוּסי קנה אוֹתה והביאה הביתה להיות לוֹ לאשת זקוּנים אשר תתן לוֹ את הבּן הנכסף תחת הבנים אשר לוּקחוּ ממנוּ. ושם הנערה שלוֹמוֹת.

ושלוֹמוֹת הרתה לקיש, וכאשר מלאוּ ימיה ללדת, תשעה ירחים וחמישה ימים, אחרי היוֹתוֹ עמה בבתוּליה באוֹהל הפּאר אשר הקים לה, המליטה זכר. וּבראוֹת קיש כי טוֹב הנער, תם וישר בכל יצוּרי גווֹ, שׂמח שׂמחה גדוֹלה וקרא לוֹ שאוּל, לאמר, זה הבן שאלה נפשי. ויעשׂ משתה שמוֹנת ימים לאנשי גבעה, וּביוֹם השמיני מל את בשׂר הילוֹד, כמשפט, וקבע עגיל באַליית אוֹזנוֹ הימנית, אוֹת וסגוּלה לחיים ולבריאוּת.

וקיש נוֹדע בגבעה וּבכל ארץ בנימין כאיש חכם ורב פּעלים. לפני שלוֹשים שנה, בעוֹדוֹ בחוּר בית אביו, הציל קיש את גבעה מן הכוֹבש העמלקי, אשר פשט הנה ממזרח הר אפרים. הוּא ליקט אליו חמישים בחוּרים עזי נפש, ואחרי אשר ערכם למלחמה, והם חמוּשים בנשק אשר קנה בפלשת, נפל על חיל המצב בחשכת הלילה והכּם מכּה רבה, והנשארים נסוּ למרחוֹק ולא נתנם לבם לבוֹא שנית. מאז ישבה גבעה בטח. על כן גדל כבוֹדוֹ בגבעה והוּא ראש המדבּרים בלשכה (הוּא חדר המוֹעֵד והאוֹרחים אשר בכל עיר וּכפר לפנים בישראל), רב את ריב החלש ורוֹדף באף את עוֹשׂי העולה. וכן רבּוּ אוֹהביו כאשר רבּוּ יראיו. אך בפינוֹת העם, באין קיש שוֹמע, היוּ אנשי קנאוֹת פּוֹשׂקי שׂפתיים מרננים אחרי שלוֹמוֹת עלילת דברים שקר, כי השׂר היבוּסי התעמר בה לפני שמכרה לקיש.

וּשלוֹמוֹת גבוֹהת קוֹמה, שׂערה חלק וּמאיר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדה רב החן, פניה צחוּ כשלג ועיניים לה כעיני אַיילת ההרים. מהלָכה בקוֹמה ישרה וידיה על מוֹתניה בלכתה, וכוּלה אוֹמרת נוֹעם ושלטוֹן. וקיש לא קפץ ידוֹ וקנה לה מבחר השׂמלוֹת והעדיים, ועל הנערים והנערוֹת משרתי ביתוֹ, וכן על אשתוֹ הזקינה, ציוה במפגיע לשמוֹר כבוֹדה כאישוֹן בת עין, כי יקרה לוֹ מכל אשר עמוֹ והיא אֵם בנוֹ יחידוֹ אשר אהב כנפשוֹ, אֵם שאוּל יוֹרשוֹ. וּשלוֹמוֹת לא יספה ללדת עוֹד, ושאוּל רך ויחיד לפניה ונפשה קשוּרה בנפשוֹ.

והנה קרה המקרה אשר בשבת קיש ערב אחד בגוֹרנוֹ שמע שׂיח אנשים בגוֹרן הקרוֹבה. אחד הדוֹברים הזכיר את שם שלוֹמוֹת לחרפוֹת כי אשת זנוּנים היא וכי ילדה לקיש בן דוֹמה במראהוּ ליבוּסי. וקיש הכּיר את הקוֹל כי למִקלוֹת הוּא, מקלוֹת אשר נשפט לפני שנים ארבע על הכּוֹתוֹ את עבדוֹ העברי, וקיש אז השוֹפט – קם ולקח את אַלָתוֹ, פּסח על ערימת החיטים ועל משׂוּכּת החדק וּבא עד היוֹשבים לארץ לאוֹר הירח העוֹלה. ולא דיבר דבר, כי אם הנחית את האַלה ברוֹב כוֹח על קוֹדקוֹד מקלוֹת. והמוּכּה נפל ארצה והתעלף, אך לא מת והאנשים נשׂאוּהוּ אל ביתוֹ להשכיבוֹ על יצוּעוֹ אשר לא ירד ממנוּ שנים רבוֹת.

וקיש הלך למחרת היוֹם אל זקני העיר והתוַדה על חטאוֹ: “חטאתי במַכּת אדם ללא משפּט, באתי בדמים וידי הוֹשיעה לי – אנא שיתוּ עלי עוֹנש כחוֹק”. והאנשים אשר היוּ במקוֹם המעשׂה נקראוּ להעיד והעידו באָלָה וּבשבוּעה גם על המכּה אשר הכּה קיש באַלתוֹ וגם על הדיבּה אשר השמיע מקלוֹת – והשוֹפטים שתוּ על קיש כסף ענוּשים לתת לאשת המוּכּה, כי נשבר מטה לחמה, ולא מצאוּ בוֹ חטא דמים, כי חם לבוֹ בשמעוֹ את חרפת אשתוֹ וּבנוֹ אשר אהב כנפשוֹ, והדברים בשקר יסוֹדם. וכן יעיד נכוֹחה חשבּוֹן ימי הריוֹנה. וּמוֹציא הדיבּה כבר נשׂא את עווֹנוֹ כיאוּת לוֹ.

וּלמן היוֹם ההוּא היה קיש לאיש אחר. את זקנוֹ גידל ואת שער ראשוֹ לא עשׂה, עד כי היה מראהוּ כמראה נזיר אוֹ איש שׂדה. ולא בא עוֹד בחברת אנשים, לא סר הלשכּתה ולא פקד את מקוֹמוֹ בשער, רק צוֹפה היה ברוֹב שקידה הליכוֹת ביתוֹ לשמוֹר שׂדוֹתיו וּכרמיו וּבהמתוֹ וּלגדל את בנוֹ יחידוֹ, תאות לבוֹ. והיה מלמד את שאוּל כל עבוֹדה וכל כשרוֹן ידיים, גם לרוּץ בסלעים ולדלוֹג על משׂוּכּוֹת, גם היאָבק גוּף בגוּף, וקלע קשת למדוֹ לעת מלחמה באוֹיבים מסביב, אף הוֹרהוּ מעט מחוּקי התוֹרה וּמנהגי האבוֹת, אשר בפיו מבית אביאל אביו. אך קרוֹא וכתוֹב לא ידע קיש ולא לימד גם את בנוֹ.

וּמרוֹב עבוֹדה וּבדידוּת היה קיש חזק בגוּפוֹ אך הוֹלך שחוֹח מעט, שׂעיר וּמחריש כלָכוּד במחשבוֹת תמיד, וּבדברוֹ רק קצרוֹת ידבּר וּבענוה רבה, וכה דברוֹ אל המזכּירים לוֹ טוּב ימים עברוּ, עת מוֹפת ועֵזר היה לרבים: “למה תשׂאוּ עיניכם אלי ואני אישׁ חוֹטא, בן למשפּחה צעירה מכל שבטי בנימין”. ולא אבה עוֹד להיוֹת ליוֹעץ וּמגן לאשר לא לוֹ. וגם לזבוֹח זבח לא ילך עוֹד, לא לבית אֵל ולא לרמה, עיר הרוֹאה, כי מזבח עפר קטן תלל לוֹ בירכּתי חצירוֹ, ושם יזבח זבחי ביתוֹ, כפי המנהג אשר בידוֹ וּלפי תוֹרת משה אשר קיבל מפי אביו. רק ברצוֹתוֹ להקריב קרבּן אשׁה לד' ילך למקוֹם קדוֹש. וּפעם, בעוֹדנוּ נער, הקריב עם אביו בשילה, טרם תחרב, וזכר המקוֹם לא מש מלבוֹ, ולא אחת סיפּר לבנו הקטן, לשאוּל, על המשכּן וכליו וארון האלוֹהים ועל עֵלי הכוֹהן הזקן וּשמוּאל חניכוֹ – ורוּח הנער התפּעמה בשמעוֹ.

ושאוּל גדל נער אשר לא כנערי המקוֹם. גבוֹה מכל בני גילוֹ, עיניו רמוֹת ואפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר וּפניו צחוֹת, משנה דמוּת אמוֹ, והוּא לא יתערב עם הנערים במשׂחקיהם בחוּץ, אף כי נפשוֹ יצאה למשׂחק אשר כוֹח יידרש לוֹ. את אביו אהב עֵקב יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, כגבירה מבטן וּמלידה. אוֹזנוֹ קשוּבה תמיד לאביו לשמוֹע דבר חכמתוֹ ועינוֹ נטוּיה אל אמו לרווֹת הוֹד מראיה.

וּכבר עוֹזר שאוּל על יד אביו בכל מלאכת עבוֹדה בשׂדה וּבבית. מהיר הוּא ואמיץ בלבוֹ, ידיו חזקוֹת להרים משׂא ואצבעוֹתיו כצבת לכפוֹף ברזל ורגליו קלוֹת לרוּץ ולקפוֹץ וּלחוֹלל נפלאוֹת. אך לא בא בקהל משׂחקים ולא סר אל מרזח הבחוּרים וּבחגי המוּלוֹת והכלוּלוֹת הרבים אשר בגבעה וּבנוֹתיה לא לקח חבל, כי בירכתיים, תחת עץ אוֹ בצל גדר יעמוֹד והביט אל המתעלסים וּצחוֹק דק, כנחש מתרכּס על נקרת צוּר, על שׂפתיו היהירות. וגם אל הנערוֹת לא נשׂא עיניו, אף כי בנוֹת המקוֹם נשׂאוּ עיניהן אליו, הבחוּר והטוֹב, הגבוֹה משכמוֹ ומעלה מכל הבחוּרים, ורב היה דאבוֹנן כאשר לעת המחוֹלוֹת בכרמים לא היה שאוּל עם המחוֹללים, ולא נערה אחת ראתה בחלוֹמה על משכּבה, כי נתפּשֹה בזרוֹע שאוּל החזקה וגם נלחצה אל לבוֹ, ותפחד ותשׂחק בחלוֹמה.

ב

וּלקיש, לבד מן השׂדוֹת והכרמים ועדרי הבקר והצאן, גם מקוה חמוֹרים גדוֹל לגדל בוֹ בהמה לממכּר. גדוּר היה המקוה גדר גבוֹהה שלוֹש אמוֹת וּבוֹ מקוֹם לחמישים חמוֹרים ועיירים. וּבמקוה חמוֹרים מנביוֹת

וּמארם, מן הארגוֹב ומארץ שנער, מפּלשת ומצוֹר, וגם מכפתוֹר וּממדבר ערב ומארץ היאוֹר, חמוֹרים מכל הצבעים: אמוּצים ואפוֹרים, שחוֹרים וּשחוּמים וּצחוֹרים. ולא היוּ אתוֹנוֹת כאתוֹנוֹת קיש לתוֹאר

וּלקוֹמה וּלחוֹזק, למן החמוֹר הזעיר, דק הרגליים, רב חן המצעד, הרץ כקוֹלע חבל ברגליו, ועד החמוֹר רחב הגב, אשר קוֹל נחרוֹ אימה, גרמיו ברזל ולא יחת מכל משׂא; למן האתוֹן השׂעירה, הנשכנית והבעטנית, רבת הנכלים, המכּירה ברוֹכבה ויוֹדעת לרבוֹץ תחתיה וללחוֹץ את רגלוֹ כבלי משׂים, ועד האתוֹן הגבוֹהה מצבע החלב הנקדח, התמימה והזריזה, הנוֹשׂאת את רוֹכבה באמוּנה ובאוֹמן, כסוּסה אשר מחבל תוֹפל.

ודעה רחבה לקיש בחמוֹרים וּבאתוֹנוֹת, והוֹן רב עשׂה במכרוֹ את בני טפוּחיו בכסף מלא, ורבים הדוֹרשים מאשר יכוֹל למכוֹר. וגם את שאוּל בנוֹ לימד קיש דעת את טבע החמוֹר ואוֹרחוֹתיו, ושאוּל דבק גם הוּא בבהמה וידע את תעלוּמוֹת בשׂרה וּמאוייה והיה מטפּח וּמרבה את אלה אשר נתן אביו על ידוֹ ברוֹב אהבה וּדאגה.

ולא היה כשאוּל מיטיב לרכּוֹב על אתוֹן בכל ארץ בנימין. הבהמה ידעה את להט דמוֹ ואת תוֹקף רצוֹנוֹ והיתה נענה לחפץ אדוֹניה מאהבה וּמיראה, אוֹזניה זקוּפוֹת וּנחיריה שוֹאפוֹת ריח מרחוֹק, רגליה נישׂאוֹת בצעד ישר וכל גוּפה שיכּוֹר ממשׂא הרוֹכב, וּבהשמיעה נעירתה תשלח קוֹלה לפניה כמכריזה על בּוֹא אדוֹניה, אוֹ תהפוֹך ראשה כמדברת אליו. כל רוֹאה את שאוּל ברכבוֹ יעמוֹד ויעצוֹר נשימתוֹ: כה הדוּר היה המראה בעיניו וכה רטט בשׂרוֹ להיוֹת תחת הרוֹכב על גב הבהמה המתעלמת באבק המרחק. וכן יאָמר בגבעה: “רוֹכב כשאוּל בן קיש”.

ורבים בגבעה אשר קינאוּ בקיש המצליח וגם ניסוּ ללכת בדרכיו לגדל חמוֹרים למכירה, ולא עלה חפצם בידם, וגם כספּם אבד בעניין הרע, על כן שבוּ, אחרי מכרם את אשר גידלוּ, אל עבוֹדתם בשׂדה וּבכּרם ואל מַרעית צאנם וּבקרם. ולבם לא טוב על קיש, אך לא חדלוּ מכּבּד אוֹתוֹ.

ויהי היוֹם וארונה היבוּסי הצעיר משׁלם בא גבעתה לקנוֹת אתוֹן מיד קיש, והוּא מדבר חצי יבוּסית וחצי יהוּדית. שלח קיש לקרוֹא לשלוֹמוֹת מאוֹהל הנשים להיוֹת המליץ בינוֹתם, כי היא שמעה, כרבּוֹת מבנוֹת העברים בשׁלם, לדבּר גם בלשוֹן היבוּסים, ואחר אשר שירתה בבית יבוּסי היטיבה לדבּר כן. וּבתוֹך הדברים אשר דיבּר אמר היבוּסי לקיש, כי ייטיב עשׂה אם יקנה לוֹ סוּסוֹת מספּר להקים זרע פּרדים, כי בהרבּיע חמוֹר עם סוּסה ונוֹלד בן כּלאַיים, פּרד, אשר רבּוֹת מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ, בנחלוֹ את יתרוֹנוֹת אמוֹ ואביו גם יחד: גוֹבה הקוֹמה וקלוּת המרוֹץ, חוֹם הדם וחן התנוּעה מן האֵם, ואת קשי הגרם וכוֹח הסבל אשר לא יישׁבר מעם האב, אך זרע לא יעשׂה עוֹד הפּרד, כי עקר הוּא. ואם יצליח בידי קיש לגדל פּרדוֹת נאוֹת, וקנוּ מלכים את פּרדוֹתיו, כי כן מנהג המלכים והשׂרים בארצוֹת הקדם – לרכוֹב על פּרדוֹת.

ולא אבה קיש שמוֹע לעצת ארונה, וכן ענהוּ בחוֹם לבוֹ וּבלשוֹן מליצה אשר לא כדרכו: “חלילה לי העברי מעשׂוֹת כתוֹעבת הפּלשתים להרבּיע בהמתי כּלאיים. חוּקת אבוֹתינוּ ממדבר סינַי אסרה עלינוּ את הדבר הזה. רק המינים אשר ברא אלוֹהים אוֹתם לבד אשמוֹר לגדל, כאשר הביאם נוֹח אל התיבה להחיוֹת מן המבּוּל, אם בהמה טהוֹרה לאָכלה ואם לא טהוֹרה לעבוֹדה. וּברוּך אלוֹהינוּ אשר אין מלך בישראל לרכוֹב על בהמת התבל. וּשמוּאל הרמתי אשר ישפּוֹט ויוֹרה את העם מדן ועד באר שבע על אתוֹן קטנה ירכּב, וּבכל זה יכבדהו העם מקצה”.

וּבדברוֹ בשמוּאל זכר, כי הרוֹאֶה כּיבּדוֹ לפני שנים בספּר בלינוֹ בביתוֹ וגם בירך את הנער שאוּל בנוֹ ברכה ארוּכּה.

צחק היבוּסי לשמע הדברים הנמלצים והנמרצים, וּבצחקוֹ שלח מבט לוֹעג אל שלוֹמוֹת הניצבת לימין בעלה.

וקיש ראה את מבט הנוֹכרי השלוּח אל אשתוֹ היפה וזכר את אשר קרהוּ אז בגוֹרן עם מקלוֹת, ונשך שׂפתוֹ בחזקה. ולא יסָף עוֹד דבּר אל היבוּסי ואת שלוֹמוֹת שלח אל אוֹהל הנשים. וּלשאוּל בנוֹ העוֹמד מקשיב לשׂיחם אמר: “לך בני וליוית את אוֹרחנוּ עד שׂדה הכּוֹבס”.

ושאול ראה ושמר את הדבר בלבו.

ג

וּבלילה פרצוּ שתי אתוֹנוֹת, אחיוֹת תאוֹמוֹת אשר גידל קיש ברוֹב אהבה, את גדר המקוה ונמלטוּ אל ההרים צפוֹנה. וּבבוֹקר השכּם, בבוֹא קיש עם שאוּל בנוֹ לפקוֹד את המקוה, הגיד להם העבד את אשר קרה. אכן שמוֹע שמע העבד בפרוֹץ האתוֹנוֹת את הגדר, אף מיהר לבוֹא שמה, אך לא יכוֹל לרדוֹף אחריהן, כי ירא פּן יצאוּ יתר החמוֹרים המיוּזנים דרך הפּרצה ואין מאַסף. על כן עמד עת מעטה לגדוֹר את הפּרצה לאוֹר הירח, וּככלוֹתוֹ את מלאכתו יצא לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת הנמלטות – ולא מצאן עוֹד, כי הרחיקוּ מזה.

“ולמה לא נערת בקוֹל לקרוֹא לי, חמוֹר חמוֹרוֹתים?”, נתן קיש בקוֹלוֹ על העבד, כי חם לבו בקרבוֹ על אָבדן האתוֹנוֹת הטוֹבוֹת.

ושאוּל לא יכוֹל עצוֹר ברוּחוֹ, ובגשתוֹ אל העבד החזיק בשתי כתיפיו והניעוֹ כהניע עץ בן שנתוֹ, וכה גער בוֹ:

“ולמה לא באת לקרוֹא לי בצאתך לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת ונלויתי עליך, בן נעוַת המרדוּת?”

והעבד רק העיף עפעפּיו מפּחד והחריש, כי לא מצא מענה.

וּלשאוּל נער משרת מבני השפחוֹת, אַחיוֹ שמוֹ, נער קל ברגליו, נבוֹן לב וחרוּץ מאוֹד, צעיר מאדוֹניו שלוֹש שנים והוּא עמוֹ בכל אשר יפנה, חוֹמד תוֹארוֹ ושוֹאף צלוֹ תמיד.

וקיש קרא בזעפו:

“קח שאוּל את אַחיוֹ וצא לבקש את האתוֹנוֹת. הטוֹבוֹת באתוֹנוֹתי הן, ולא נהיה למשל בפי העם לאמר: ‘הלך חמוֹרך, קיש!’ להבאיש את ריחינוּ”.

וּבראוֹתוֹ את בנוֹ מתנוֹדד, דיבּר אליו עוֹד:

"הנה מלאוּ לך שמוֹנה עשׂרה שנה, עת חוּפּת דוֹדים היא לך, ואחימעץ בן עמינדב מקרית יערים, אשר בת טוֹבה לוֹ, שלח אלי איש לדבּר בך נכבדוֹת. אך אתה טרם תעשׂה מעשׂה גבר. ועתה אינה האלוֹהים לידך, צא והשיבוֹת את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת וּבזאת תיבּחן אם תוּכל להביא טרף לביתך.

ושאוּל מיהר לענות:

“כדבריך אעשׂה, אבי מוֹרי”.

הלך אל אמוֹ האוהלה לבקש כי תכין לוֹ צידה לימים אחדים, לוֹ ולנער ההוֹלך עמוֹ לבקש את האתוֹנוֹת. וּשלוֹמוֹת אמרה:

“ברוך טעמך, בני, בעשׂוֹתך את חפץ אביך”.

והיא הכינה לוֹ מטעמים מכל טוּב הבית, ביצים שלוּקוֹת וּגבינת עזים וזיתים שחוֹרים וּמעוֹג גדוֹל, וגם אדרוֹת שׂיער נתנה לוֹ וּלנערוֹ להתכּסוֹת בדרך להיוֹת להם מן הטל וּמקרת הלילה.

ואביו בירכהוּ ונתן על ידוֹ שקלי כסף אחדים לקנוֹת בדרך דבר אשר יחסר הוּא והנער אשר עמוֹ אוֹ לתת שׂכר למשיב האבידה.

וּשלוֹמוֹת נשקה לבנה והעניקה לוֹ ברכתה: יקרה אלוֹהים לפניך את הראוּי לך, בני".

וקיש נשק לוֹ על כתפוֹ ואמר: “ישיבך אלוֹהים שלם בכּוֹל”.

ולא התמהמהוּ ויצאוּ בעוֹד יוֹם לדרך. הנער אחיוֹ נוֹשׂא את הצקלוֹן ואת האדרוֹת והצידה על גבוֹ, משׂא כּבד, ושאוּל האדוֹן הוֹלך בראש וּבידוֹ אַלָה חזקה וגם קלע רוֹעים טוֹב תלוּי לוֹ על יריכוֹ לעת הצוֹרך. וּשניהם עוֹלים בדרך אשר הוֹרה אוֹתם העבד אשר ראה את האתוֹנוֹת בהימלטן לילה.

וזאת הפּעם הראשוֹנה לשאוּל מעוֹדוֹ להרחיק מגבעה וּמבּית מוֹלדתוֹ באין אביו עמוֹ.

ד

שאוּל ואַחיוֹ משרתוֹ יצאוּ לדרכם עם רדת היוֹם, כשעתיים עד החשיכה. והימים ימי כלוֹת קציר החיטים. השמש נגהה בעוֹז בנטוֹתה ימה. הרוּח נשב אל פּניהם, נוֹשׂא בכנפיו ריח שׂדוֹת קצוּרים, ריח דגן וריח פרחים ועשׂבים כסוּחים, אשר ינדוֹף בחזקה בּיבוֹש עליהם תחת גבוּרת שמש. בכל אשר הביטוּ ראוּ אנשים ונשים מתיגעים בשׂדה, מאַלמים אלוּמים ועוֹרמים ערימוֹת, אוֹ מלקטים אחרי הקוֹצרים, וּבהמת העבוֹדה עוֹמדת במיצר אוֹ במשעוֹל פרוּקת עוֹל, כמחכּה לטעינה, ולוֹחכת בינתיים מכל אשר תמצא סביבוֹתיה, והעוֹלל מוּטל ליד סל הצידה. אל תכלת הרקיע הוּצקה עין הזהב והאויר היה כמשוֹרר בדממה.

במַרבית השׂדוֹת, בּקצה, נוֹתרוּ שתיים או שלוש שוּרוֹת שיבּוֹלים עוֹמדוֹת – פּאָה לעניים, כמנהג המקוּדש בעם. אך היוּ גם אשר קצרוּ הכוֹל ולא השאירוּ שיבּוֹלת לחוֹן אביוֹן.

זעיר שם עצרוּ האנשים בעבוֹדתם ועמדוּ רגע לראוֹת בעלם הגבוֹה יפה התוֹאר, בן הטוֹבים לפי לבוּשוֹ, העוֹבר בדרך ברגל קלה ונערוֹ נוֹשׂא כליו אחריו.

שאוּל ונערוֹ אחריו קידמוּ את העוֹבדים בברכה הנהוּגה בארץ יהוּדה וּבנימין: “ברכת ד' אליכם!”, והאנשים ענוּ ברינה: “בירכנוּ אתכם בשם ד', והוּא יצליח דרככם!”

ושאוּל חש כמוֹ צמחוּ כנפיים לרגליו והוּא נישׂא כמרחף על הדרך הכּבוּשה בין טרשים אוֹ בדרך עפר טחוּנה לאבק. נעלי הקישוּרים אשר ברגליו הלבּינוּ, גם שׂער רגליו קלט אבק רב, והוּא לא שׂם לב. סגוֹר לבוֹ רחב ושאף גלי אויר הרים: גם מוֹחוֹ כמוֹ גדל והתעוֹרר וּמחשבתוֹ צפתה למרחוֹק, מעבר למרחקים וּלימים. מחכמה עשׂה קיש אביו, אשר שלחוֹ ברגל ולא רוֹכב על בהמה. מספר ימים יעבוֹר כן ברגליו בארץ הרים וּגבעוֹת – העוֹנג עברוֹ כיין מציפּוֹרני רגליו ועד שׂער ראשוֹ. ארץ חמדה טוֹבה היא הארץ, והוּא לא ידע!

הם עברוּ ביִרפּאל, כפר גדוֹל אשר המה מרוֹב שבים מעבוֹדה וּמדהרוֹת טלפי עדרים, עדרי צאן וּבקר, המעלים גאוּת אבק. ריח חריף בא באַפּם מסירים שׂרוּפים וּמגללים עשׁינים תחת הסיר. נשים וּנערוֹת, קוֹמתן דמתה לתמר, נשׂאוּ על ראשיהן אוֹ על כתיפן כּדים מליאוֹת, כּדים דקוֹת וּזקוּפוֹת כנרוֹת שחוֹרים, להביא מים מן העין הביתה, ולא הביטוּ לעברים. ילדים ערוּמים עד שתוֹתיהם רצוּ בשׂחקם ויידוּ חלוּקי אבנים בכלבים בוֹרחים ושבים בדרך.

שאוּל עצר אחד הגברים ההוֹלכים הביתה וּשאלוֹ לאתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האיש הביט אל פניו בקוֹצר רוּח, הניע כתיפיו ואמר: “לא ראיתי, לא שמעתי”, והלך לדרכוֹ. וכן עשׂה שני וּשלישי, כמוֹ נדברוּ יחדיו לענוֹת כן.

אמר אַחיוֹ לשאוּל אדוֹניו: “הוּא הכפר אשר קיש אדוֹני אביך אוֹמר עליו: ‘בן סדוֹם ייסדוֹ ובן עמוֹרה הציב דלתיו’. כשמוֹ כן הוּא: האלוֹהים ירף ממנוּ”.

ושאוּל חשב בלבוֹ: “ולמה ברכת ד' עליו?”, אך לא ענה את אַחיוֹ דבר והלך לדרכוֹ הלאה.

וּבהחשיך היוֹם באוּ אל עין, הוּא כפר קטן שוֹכן כמסתתר במבוֹא ארץ הרים חדשה. הם סרוּ אל הכפר ללין שם ולחקוֹר את יוֹשביו בדבר האתוֹנוֹת. ואנשי עין טוֹבים וישרים אף כי דל חלקם. הם אך כּילוּ לאכוֹל את לחם ערבּם וגם נחוּ מעט מעמל היוֹם, וּבראוֹתם את האוֹרחים קידמוּ את פּניהם בברכוֹת וּבפנים שׂמיחוֹת, וּכשמעם כי מגבעה הם וכי העלם האדוֹן בן הוּא לקיש מגדל האתוֹנוֹת, שלחוּם אחר כבוֹד אל הלשכּה ללינת לילה. אף התנצלוּ לאמר:

“בגבוֹר העבוֹדה בקציר לא ייאָספוּ נכבדי מקוֹמנוּ הלשכתה בערב, כי עייפים ויגיעים האנשים, על כן אַל יחר לכם, אם לא נכבדתם מאתנוּ כיאוּת לאוֹרחים אשר כמוֹכם. אך מאכל וּמשקה נשלח לכם בידי הנאוה בנערוֹת הכפר, כמנהג מקוֹמנוּ, והיא גם תציע מַצעכם למען תערב עליכם שנתכם”.

הוֹדה שאוּל לאנשים הטוֹבים על חסדם ואמר:

“לא לעוֹנג אנחנוּ עוֹשׂים דרכנוּ פה, כי נשלחנוּ על פי קיש אדוֹני אבי לבקש שתיים ממבחר אתוֹנוֹתינוּ, אחיוֹת תאוֹמוֹת, אשר פּרצוּ לברוֹח אמש ממקוה החמוֹרים אשר לנוּ. ואלה האוֹתוֹת אשר על פיהם תוֹכּרנה: גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת, שׂערן חלק כמשוּח בשמן, ועיניהן משוֹטטוֹת, וּלכל אתוֹן אוֹזן שמאלית חרוּצה בשׂכּין – חוֹתם כל חמוֹר ממקוה קיש. ואשר ראה אוֹ שמע והגיד ונמצא כי כן דיבּר – יקח שׂכרוֹ וגם יקיים דבר תוֹרת משה ‘השב תשיבם לאחיך’ ולא ישׂא עווֹן”.

ענה האחד ואמר:

“אכן בטרם בוֹקר, בצאתי לחלוֹב עזי, ראיתי שני בּעירים רצים, מכּים בטלפיהם בטרשים כמשוּגעים, לעבר הר אפרים, בוֹאך שלישה, אך מהיוֹתם גדוֹלים וחזקים אמרתי כי פרדים המה. הבוֹקר אוֹר וּמשכתם אל הר אפרים, ואם איש ישר הוּא אשר עצר את האתוֹנוֹת – והשיבן לכם לפי האוֹתוֹת אשר יקוֹב פּיכם גם בלא שׂכר. אך אם עמלקי הוּא לא ישיב, אף יחרף את מערכוֹת ישראל, אם כן ישאלוּ ממנוּ. ועתה, ברוּכי ד', מצאוּ לכם המנוּחה אחרי אשר עיניתם בדרך כוֹחכם”.

והשני אמר:

“צדקוּ דברי פּרעוֹש יחדיו. ואם כה חפצכם, נכוֹן עבדכם ללכת עמכם לבקש את האתוֹנוֹת, אחרי אשר ידעתי כל מוֹצאי הר אפרים ומבוֹאיו. שאלוּ למחר בבוֹקר לעזגד בן ישפּן וכל הנשאל יביאני אליכם. רק שׂכר מצער אקח מכּם”.

ושני אנשים ליווּ את עוֹברי האוֹרח עד הלשכה וּפתחוּ לפניהם את הדלת והעלוּ את הנר אשר בירכתיים.

והנערה הביאה על סריד גדוֹל מאכל וּמשקה, מן המיטב אשר מצאוּ. הגישה להם הסריד, קדה ואמרה: “מנחה דלה היא מאת אנשי עין. אכלו ויערב לכם!”. ופנתה להציע להם את המצע על מוֹשבי הכּרם אשר עם הקירוֹת.

והנערה רכּה בשנים ויפת מראה עד מאוֹד וּמצניעה לכת. ושאוּל ראה אוֹתה כראוֹת גבר אשה. והוּא לא ראה כן אשה מעוֹדוֹ, אך לא דיבּר אליה מטוֹב ועד רע. רק על ברכתה השיב ברכה ולבוֹ ממהר לפעוֹם.

ה

אחרי אָכלם ואחרי שתוֹתם מאשר הביאה להם הנערה כּיבּה אַחיוֹ במצוַת אדוֹניו את הנר אשא על השוּלחן הקטן בירכתיים וּשניהם עלוּ על יצוּעיהם. ואַחיוֹ מיהר להירדם, כי עייף מנטל המשׂא אשר נשׂא, אך שנת שאוּל נדדה. כל המראוֹת אשר ראה בדרך לא סרוּ מעם רוּחוֹ הנעוֹרה, וגם בעצמוֹ את עיניו לא שכב לבוֹ ולא היתה עליו השינה. פעמַיים ניסה לקרוֹא לאַחיוֹ, אך הנער השמיע קוֹל נחרה בשנתוֹ וגם חרק שיניו כעגל מרבּק ולא שמע קוֹל אדוֹניו הקוֹרא אליו.

הירח זרח בעד האשנב העגוֹל הפתוּח מעל לדלת הסגוּרה, והקרה נמשכה משם וּמילאה את הלשכה. הכפר דמַם כוּלוֹ ולא נשמע כי אם חמוֹר נוֹער באשמוּרה הראשוֹנה, חתוּל קוֹרא נכאים לבת זוּגוֹ, אוֹ עטלף מתלבּט בפינת הגג. וכאשר החלוּ התרנגוֹלים בחצי הלילה לקרוֹא זה אל זה מכל העברים, ירד שאוּל מעל משכּבוֹ, הלך יחף וּפתח חרש הדלת ויצא החוּצה. הירח לא נראה מפּני שכבת הטל הגבוֹהה, אשר רבצה כּאֵד על הארץ, ולא נראוּ גם בתי החוֹמר אשר במעלה הכפר וּבמוֹרדוֹ. רק ממעמקי האֵד הלבן בקעוּ קוֹלוֹת התרנגוֹלים חדים ונוֹקבים. ישב שאוּל על פלח אבן מוּטל לית הבית ונתן עיניו בעב הערפל.

אחרי שבתוֹ מעט בחוּץ נדם הכוֹל ועיניו הבחינוּ מעט כדמוּת בתים, עצים ועמוּדים. במרחק מעט ניצב הר כמוֹ קיר רם, והוּא לא השגיח בוֹ בראשוֹנה. קר היה בחוּץ וּככל אשר הרבּה לשבת על האבן כן גברה בוֹ הצינה. היא חדרה מבּית לכוּתוֹנתוֹ וסימרה את בשׂרוֹ. שׂערוֹ נמלא טל. עמד ושב הלשכתה, לקח את אדרת השׂיער הרכּה אשר נתנה לוֹ אמוֹ, התעטף בה ויצא שנית אל הערפל ושנית ישב על האבן, כמוֹ הכין עצמוֹ להעלוֹת מחשבוֹת מלבוֹ. אין שעה יפה למחשבוֹת מן הלילה באין איש רוֹאה ושוֹמע.

ואכן לא איחרוּ המחשבוֹת לבוֹא, מחשבוֹת על גבעה ועל בית אביו ועל אשר נכוֹן לוֹ. על קיש אביו חשב, הגבר הבּא בימים, הרוֹאה רק עמל אין קץ וכל עמלוֹ למען שלוֹמוֹת אמוֹ וּלמענוֹ, בנם האחד. על נעמה, אשת אביו הזקינה, השכּוּלה מבּנים, חשב, האשה האוֹהבת את קיש ואת שלוֹמוֹת ואוֹתוֹ בלא קנאה, כמוֹ בנים הם לה שלוֹשתם. על העבדים והשפחוֹת חשב ועל השׂדוֹת והכּרמים, על הבהמה ועל מקוה החמוֹרים – על הכוֹל חשב ברוּח נכיאה, והתעצב אל לבוֹ, כי לא יכוֹל לראוֹתם, כמוֹ שכח מראיהם. בכל מאמצי רוּחוֹ לשוּב לראוֹתם כמוֹ חיים, לא נראוּ לוֹ בלתי אם מעוּלפים, כמוֹ מבעד שכבת הטל אוֹ מאחרי קיר ההר.

פּתאוֹם שמע מתוֹך הכפר קוֹל כקוֹל איש צוֹעק מחלוֹם הלילה – והקוֹל בוֹדד, אין לוֹ הד, כמוֹ אין איש בכל הכפר שוֹמע אוֹתוֹ, רק הוּא, שאוּל לבדוֹ, הנוֹכרי, שוֹמע את הקוֹל. למי הקוֹל הצוֹעק? האליו יקרא כי יחיש לוֹ עזרה בצרה? ואוּלי הוּא קוֹל נפשוֹ הקוֹרא אליו מקרב? קוֹל נפשוֹ הקוֹרא לנתק כּבליה?

הקוֹל נאלם דוּמייה, אך מחשבתוֹ עוֹד דיבּרה בוֹ.

הנה הגיד לוֹ אביו לפני צאתוֹ, כי יעד לוֹ את בת אחימעץ מקרית יערים. איש נשׂוּא פנים, בעל בעמיו הוּא אחימעץ בן אבינדב. הכוֹל יוֹדעים את שמוֹ ואת רוֹב צדקתוֹ. בביתוֹ יוֹשב ארוֹן הברית משילה, עד אשר ייבּנה בית האלוֹהים. גם על בתוֹ אחינוֹעם יסוּפּר, כי אין כמוֹה נערה טוֹבת חן ושׂכל בכל נחלת בנימין. עוֹד לא ראה אוֹתה במוֹ עיניו, אך ברוּחוֹ היתה דמוּתה חקוּקה מיוֹם אשר שמע עליה ראשוֹנה. פעמים רבוֹת נגלתה לוֹ בחזוֹנוֹ כדמוּת שלוֹמוֹת אמוֹ, אך צעירה ורכּה ממנה. עתה התערב בחזוֹן לבוֹ גם מראה הנערה הנאוה, אשר הביאה להם אמש את אוֹכלם והציעה את מַצעם ברוֹב חן וחסד, וּתמוּנת אחינוֹעם עמדה לפניו מוּשלמת בכוֹל ויעלת חן.

לבוֹ עלץ בוֹ, כי אחימעץ יאבה בוֹ להיוֹת לוֹקח בתוֹ. אך ישיב את האתוֹנוֹת ושלח אביו את זקן ביתם, את אבישי, אל קרית יערים לבקש את אחינוֹעם מאת אביה. אין שׂפק בלבוֹ, כי הנערה תאבה ללכת אחריו, כי שמעה את שמעוֹ. יוֹדע הוּא את חילוֹ לנשים. את עיני כל הנערוֹת אשר בגבעה ראה נטוּיוֹת אליו באהבה. אך דבר אחד עיצב את רוּחוֹ: חג הכּלוּלוֹת הארוֹך, על המחוֹלוֹת והאוֹרחים למאוֹת וכל מנהגי השׂמחה – כל אלה היוּ לוֹ מוֹרת רוּח. לוּ בידוֹ הדבר – ונמלט עם אחינוֹעם אל מקוֹם סתר בהרים להיוֹת עמה שם ימים רבים!

צלם דמוּתה לא מש מרוּחוֹ. אך לבּוֹ דיבּר עוד: ואם לא ימצא את האתוֹנוֹת? האם ימנע ממנוּ אביו את אחינוֹעם? הרק בזאת ייבּחן, כי אוֹמנם גבר צוֹלח הוּא להביא טרף לביתוֹ? האם לא הוֹכיח דיוֹ, כי אוֹמנם ראוּי הוּא להיוֹת בעל בעמיו? האין הוּא עוֹבד עם קיש אביו בכל מלאכת עבוֹדה? האין הוּא מרבּה עוֹשרוֹ וטוּבוֹ בטפּחוֹ את החמוֹרים אשר במקוה? וּמי יירשנוּ בלתוֹ? הן יוֹדע הוּא את אשר יאהבנוּ אביו, וכי זוּלת אמוֹ וזוּלת בנה אשר ילדה לוֹ מאוּם אין לוֹ בחיים. גם כבוֹד האנשים למה לוֹ. אך לצוֹן חמד לוֹ אביו החכם, להמריצוֹ חפץ, כ לא יתרפּה בחיפּוּשׂיו אחרי האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. אם כה ואם כה – אחינוֹעם לוֹ תהיה. הלילה ידע.

ושׂמחה האירה פתאוֹם את חדרי לבוֹ, ועיניו כמוֹ נפקחוּ לראוֹת ברוּר את בית אביו בגבעה וכל אשר בוֹ, וגם את זיו פני אחינוֹעם, משנה דמוּת אמוֹ, והנערה אשר מעין ראה, ראה והיא ניצבת לימין אביה עטוּר השׂיבה. וגבר חשקוֹ ליוֹם חתוּנת לבוֹ כי יקרב. והוּא חפץ כי הבוֹקר ימהר לאוֹר ונעלם הטל, למען יצא עם אַחיוֹ לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת. אין שׂפק כי בהר אפרים הן. הלא כה דיבר אליו האיש אמש, כי ראה אוֹתן בהימלטן שמה. מצוֹא ימצא והשׂג ישׂיגן גם בלי עזרת עזגד בן ישפּן!

עתה ידע, כי יוּכל לישוֹן בלב בוֹטח. קם ושב כמרקד הלשכתה, עלה על יצוּעוֹ והתכּסה באדרת השׂיער עד לחיוֹ.

ויהי אך עצם עיניו וּכנף התנוּמה הליטה אותו.

ו

כמוֹ השחר עלה יצאוּ שאוּל ואַחיוֹ מכפר עין. שכבת הטל נמוֹגה וכל עשׂב וכל ענף עץ היה רטוֹב ונכוֹן ונוֹצץ כמוֹ נוֹלד מקרוֹב. עננה חכלילית כעין הזהב עמדה ברקיע, והיא הלבינה מעט מעט. הם עלוּ בצלע ההר, הוּא ההר אשר נראה לשאוּל בלילה כקיר תלוּל. משני עברי הדרך היוּ עצי זית ותאנה ושקמה וציפּוֹרי שיר דילגוּ בין העפאים, הרעידוּ כנפיהן וקידמוּ פני השמש ברננים נעלסים. עד מהרה נראוּ בדרכים וּבשבילים עוֹבדי האדמה יוֹצאים עם כליהם לפוֹעלם בשׂדה, לגמר הקציר אשר יאַחר בארץ ההרים. עֵיטים אחדים מרחפים במרוֹם הטילוּ צלם לפניהם, כמוֹ יוֹרוּם את הדרך. גם הרוֹעים יצאוּ בעקבי העדרים השׂשׂים אלי מרעה.

אַחיוֹ, אף כי ישן כל הלילה, היתה רוּחוֹ זוֹעפה, ואוּלם שאוּל, אף כי אך עת קצרה נם לפני עלוֹת השחר, רענן היה ורוּחוֹ נוֹשׂא אוֹתוֹ מעלה, הלאה. אחיוֹ זעף כי לא נראוּ עוֹד כל עקבוֹת לאתוֹנוֹת, וגם לבוֹ בל עמוֹ מאשר אדוֹניו אהוּבוֹ הפליג ממנוּ ולא יחוּש בוֹ, ועוֹד לפניהם מהלך ימים ללא מטרה, ואוּלם שאוּל זכר האתוֹנוֹת כמעט פּג מלבוֹ והוּא מלא את המראוֹת אשר ראה ואת הקוֹלוֹת אשר שמע. גם מחשבוֹתיו על אחינוֹעם, אשר באוּ לוֹ אמש בשבתוֹ בתוֹך הערפל, עוֹד הוֹסיפוּ רקוֹם ברוּחוֹ. הלא למצוֹא את אחינוֹעם הוּא הוֹלך, יחזיק בה ולא ירפּנה. הן כה שנה אביו אליו בצאתוֹ: “לך ושוּב והבא ואתן לך את אחינוֹעם בת אחימעץ אשר מקרית יערים”.

הם הלכוּ כן מן האוֹר עד מחצית היוֹם, נשענוּ תחת עץ ואכלוּ מן הצידה אשר בצקלוֹן, הביצים והגבינה, וּמן המעוֹג הטוֹב (מים שתוּ בדרך מן הצפחוֹת אשר הגמיאוּם העוֹבדים בשׂדוֹת). שאוּל הקריב ממיטב המטעמים לאַחיוֹ, ואַחיוֹ לבוֹ נרגש מטוּב לב אדוֹניו.

וּבעברם על שׂדה קצוּר ראוּ חבר ילדים יוֹשבים תלוּיים על ברכיהם מסביב למדוּרה קטנה והם צוֹהלים זה אל זה בחדוה רבה. ואַחיוֹ אמר אל אדוֹניו:

“שבה פה אדוֹני רגעים מעט, ואסוּרה ואראה על מה הילדים עוֹלזים”.

ניענע לוֹ שאוּל בראשוֹ וישב על האבן בפאַת השׂדה. וּכשבתוֹ כן באו אליו שנית המחשבוֹת הטוֹבוֹת כציפּוֹרים עפוֹת למלאוֹת את לבוֹ רינה.

ואַחיוֹ בא אל מעגל הילדים, והגדוֹל מכוּלם סיפּר לוֹ, כי בקצוֹר שׂדה אביו הקרוֹב נמצאוּ קני שלוים רבים, אשר דגרוּ פה, והרבה אפרוֹחים בכל קן. השׂלוים נמלטוּ, אך לא יכלוּ למלט את האפרוֹחים. והם אספוּ את כוּלם, מלקוּ את ראשיהם אף עקרוּ קרביהם והמה צוֹלים אוֹתם בגחלי המדוּרה אשר העלוּ.

ריח בשׂר העוֹף המתוֹק מילא את האויר. אַחיוֹ גָחַן והתבוֹנן וראה שפעת אפרוֹחים חרוּכים, כעין רגבי אדמה, בתוֹך הרמץ הלוֹחש. והנער אמר:

“קח אחדים ואכלת, וגם לאדוֹניך היוֹשב שם על האבן, תביא. בן שוֹעים הוּא, לפי מראיתוֹ. הביאם לוֹ מנחה מאת ילדי רקם”.

“אַל תירא”, אמר ילד אחר, “לא מן השׂלוים הם אשר היו לפוּקה לבני ישׂראל במדבר”.

“רק מעטים הם אשר יקננוּ במקוֹמוֹתינוּ”, אמר השלישי, “ואנחנו מצאנוּ רב. ראה בּשׂרם כחמאה לרך וכדבש למתוֹק, וגם שוּמנם רב מאוֹד”.

וּבדברוֹ נשך בשיניו בבשׂר השׂלו הצלוּי אשר בידוֹ, והשוֹמן נזל על שׂפתיו ועל צוארוֹ ולא מחהוּ בשׂפת כּוּתּוֹנתוֹ.

אכל אַחיוֹ אחד השׂלוים וגם לקח שניים, אמר תוֹדה לנערים ושב אל שאוּל. וּבבוֹאוֹ אליו הראה לוֹ את השׂלוים ואמר:

“ראה מנחה שלוּחה היא לך מאת ילדי רקם החכמים. שׂלוים הם אשר צדוּ בשׂדה אביהם וצלוּם באש. קח ואכוֹל כי ערב בשׂרם עד מאוֹד”.

ושאוּל הביט אליו כהביט אל איש נוֹכרי וכן אמר לוֹ:

“הלא ידעת, כי איש מבית קיש לא יאכל בשׂר על הדם. אכוֹל גם את אלה”.

הדברים לא נעמוּ לאַחיוֹ, אך החריש ואת השׂלוים נתן בצקלוֹן.

חשקה נפש אַחיוֹ לדבּר באוֹזני שאוּל על האתוֹנוֹת אשר לא תוּשבנה, וכי האנשים הנשאלים בדרך אך יהתלוּ בהם, וטוֹב טוֹב כי ישוּבוּ בלעדיהן, אפס בראוֹתוֹ את מראה שאוּל התפוּשׂ ברוֹב שׂרעפּיו ואת הגיל הקוֹרן מעל פניו, לא הרהיב לדבר אליו. ויהי רק משרת אשר רצוֹן אין לוֹ.

וּבכל זאת שאל את הבאים לקראתם, אנשי ציד נוֹשׂאים תּלים וקשתם, אם לא נוֹדע להם דבר על האתוֹנוֹת הנמלטוֹת, והאנשים ענוּ זה בכה וזה בכה, ולא ניכּרה האמת מפני הבּדים. ושאוּל שוֹמע ולא יענה דבר, כאיש אשר נפשוֹ יצאה למרחוֹק.

ז

ויהי בוֹקר יוֹם השלישי לצאתם, בהיבּקע השחר על ראש הר וחוּג הארץ חגוּר זר אוֹר כעין הורד, והנה חבר אנשים יחיפי רגל וּמגוּלי ראש, לבוּשים אדרוֹת שׂיער ואזוֹר עוֹר אזוּר במוֹתניהם, יוֹרדים בשביל הרץ בין הכרמים דרוֹמה, וּבתוֹכם שניים עירוּמים כביוֹם היוָלדם, והם נוֹשׂאים נבל ותוֹף וכינוֹר ושרים במקהלה יחד אוֹ עוֹנים זה את זה בקוֹל ערב אשר יצמיד אליו כל אוֹזן.

ולא ידע שאוּל מי האנשים, ואַחיוֹ ידע, כי שמע אשר בּניוֹת ליד רמה, בבית אשר הקים הרוֹאֶה, ישכּנוּ אנשים אשר בשם נביאים יכוּנוּ (לפנים בישׂראל לאיש יוֹדע דבר במשל וּמליצה וּלשוֹנוֹ כלשוֹן השיר נביא יאָמר), והרוֹאה הביאם שמה ללמוֹד דבר ד' וּמלאכת השיר והוּא יכלכלם ויתן כל מחסוֹריהם מן הנדבה אשר יאסוֹף מן העם בסוּבּוֹ בארץ. וּפעמים שתיים אוֹ שלוֹש בשנה יבוֹא אליהם הרוֹאֶה להתיצב עליהם ללמדם תוֹרה וּלהוֹרוֹתם מעשׂה הקוֹדש. ועוֹד זאת ידע אַחיוֹ, כי פעם בשנה, על פי גוֹרל אשר יוּטל, ירדוּ בני הנביאים אל הערבה להיעצר שם לפני ד', לרחוֹץ וליטהר במי הירדן, לא הרחק ממקוֹם נפלוֹ אל הים הקדמוֹני. אף ישבוּ שם חוֹדש ימים, אין צל לראשם ואין כר לשבתם, וּמַאכלם רק קוֹמץ תמרים מתמרי יריחוֹ וּמַשקם רק מים אשר ישאבוּ בחוֹפנם מן הנהר, וכה יטהר בשׂרם וגם רוּחם יקדש והיטיבוּ אחרי כן להתנבּא. ויש אשר ישׂחיקוּ עליהם ויאמרוּ כי מבַלי עוֹלם הם המטבילים גלגל חמה בים המלח לצננוֹ. אלה וכאלה שמע אַחיוֹ מפי אבי אמוֹ אשר בגבעה והדברים שמוּרים בלבוֹ.

והשיר אשר שרוּ הנביאים בא בלב שאוּל וּמילא את כוּלוֹ, וגם אחרי הרחיקו האנשים במוֹרד ולא נראוּ עוֹד לעין ולא נשמע קוֹלם לאוֹזן, עוֹד חי בוֹ השיר.

והוּא שאל את נערוֹ:

“הידעת מי האנשים אשר עברוּ בזה והם מנגנים ושרים כשיר הכּרוּבים?”

ואחיוֹ ענה:

“המה בני הנביאים, לימוּדי הרוֹאה. אל נכוֹן רדתם לירדן להיטהר שם, כמשפּטם מימים ימימה”.

ולא יסף שאוּל לשאוֹל. אך שיר הנביאים הרנין כל בתי נפשוֹ, עד כי דימה היוֹת כאחד מהם. על כן שנה בלכתוֹ את זמרת השיר, קוֹל הברוֹת בלא דברים.

וּבשוֹררוֹ זכר, כי פעמים רבוֹת שמע את שם הרוֹאֶה מפּי קיש אביו אשר ביטאוֹ באהבה ויראה, אך מעט הוּא אשר סיפּר לבנוֹ על מעשׂי הרוֹאה. וּפעם בלין הרוֹאה בבית קיש, טרם ייפּרד מן הבית, הציג קיש לפניו את נערוֹ הקטן והרוֹאֶה הביט אל הנער כמתענג עליו, אחר הניח ידוֹ על ראשוֹ וּבירכוֹ ברגש ברכה ארוּכּה, כי קשתה עליו להסיר ידוֹ מעל ראש הנער. ותמוּנת הרוֹאֶה קמה וחיתה בלב שאוּל: איש זקן, קוֹמתוֹ בינוֹנית ורזה מאוֹד, פניו עטוּרים זקן שׂיבה קטן וּבעיניו עצב יוֹקד. עתה ידע שאוּל מה העצב היוֹקד בעיניו: כאָב הוּא לישׂראל, אשר תמיד יצר עמהם ויחרד לשלוֹמם. כל הימים יעבוֹר בארץ וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ יאסוֹף את העם להוֹכיחם על מעשׂיהם הרעים ויעוֹררם להתחזק באלוֹהי אבוֹתם ולעמוֹד בפני כל צר ואוֹיב: עמלקי וּפלישתי ואמוֹרי. וזה חפצוֹ – לעשׂוֹת את שבטי יה המפוֹררים לעם אחד בארץ. אך זקן האיש ולא ישׂפּוֹק כוֹחוֹ לעשׂוֹת את חפצוֹ.

וּכאֵב חד חתך בלב שאוּל בחשבוֹ על העם המפוֹרד לשבטיו, ושבט יצרוֹר שבט, ואין מקוֹם נבחר אשר אשר שמה יבוֹאוּ כוּלם להשתחווֹת ולזבּוֹח לאלוֹהים האחד, וארוֹן האלוֹהים יוֹשב בקרית יערים בגבוּל יהוּדה וּבנימין, נשכּח מלב העם. רק הרוֹאה יבוֹא שלוֹש פעמים בשנה לבית אחימעץ להשתחווֹת ולבדוֹק את הארוֹן והעֵדוּת, אם שלימים הם כאשר הוּנחוּ שמה. האין מוֹשיע את ישׂראל? וּמה יוֹשיעוּם אלה המתקדשים והמיטהרים להתנַבּא ולשיר שירים? האם בשיר יוָשע עם? היוֹשיע אלוֹהים עם אשר לא לב נכוֹן ולא זרוֹע עוֹז לוֹ ולא חפץ אחד נוֹהג בהם?

והוּא החפיז צעדיו בלכתוֹ, עד כי בא פתאוֹם בצל שקמה מאריכה בדיה מלוֹא רוֹחב הדרך. ושאוּל עמד בצל המיטיב, מחכּה לנער המפגר אחריו, וּבעמדוֹ כן שמע כקוֹל מדבּר אליו מתוֹך ענפי השקמה, והדברים נסכוּ בוֹ גם שיכּרוֹן גם פּחד מפני הבאוֹת.

ח

וּלעת מנחת הערב באוּ לעיר בית חוֹרוֹן, וּבה מקדש קטן וצריח על המקדש נוֹשׂא ראשוֹ השמַימה. וכאשר ניגשוּ לבוֹא בשער העיר והנה שם איש צבא פּלישתי עוֹמד לפני השער ולא נתנם לבוֹא אל העיר פנימה. האיש הביט אל מראיהם ואמר:

“הן לא מבני בית חוֹרוֹן אתם?”

ושאוּל ענה:

“היטבת לראוֹת, עוֹברי אוֹרח אנחנוּ וּפנינוּ לארץ שׁלישׁה”.

אמר האיש:

“אין יוֹצא ואין בא. שוֹמרים הוּפקדוּ על העיר סביב. אך תמוֹל לכדה הסרן, כי יוֹשביה פשעוּ ולא הביאוּ את מכסת המס לנציב פלשתים. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת תהיה העיר סוֹגרת ומסוּגרת, עד כי יוּבאוּ לפני הסרן כל האנשים ליסרם בשוֹטים, ושילמוּ כפליים מן המוּשׁת עליהם בראשוֹנה, רק אז ייפּתח לפניכם השער הדרוֹמי לבוֹא והשער הצפוֹני לצאת. אם תאבוּ, שבוּ פּה וחכּוּ, ואם תמאנוּ – סוֹבּוּ ועלוּ במשעוֹל אשר ממערב ועליתם בהר אפרים. אך אַל תטוּ מזרחה, פּן תפּלוּ בשׁיני הכלב העמלקי. איש עברי אנוֹכי ואת לחם הפלשתים אני אוֹכל”.

אמר שאוּל אל אחיוֹ, ואיש הצבא שוֹמע:

“לא תדרוֹך רגל בן חוֹרים על אדמת עבדים. בּוֹא אחרי!”

וכאשר נטוּ משם, זה עברם כברת ארץ, ראוּ איש עוֹמד דוּמם התפילה תחת העץ, ועל העץ, בין בּדיו הפּרוּשׂים כקוֹמוֹת רבדים, מראה קן גדוֹל, כקן נשרים, אשר גם אדם יוּכל לשכּב בוֹ ולא יצר לוֹ.

הם חכּוּ עד אם כּילה האיש האיש את תפילתוֹ, אחר בירכוֹ שאוּל לשלוֹם וּשאלוֹ:

“מה הקן על העץ, ואני מעוֹדי לא ראיתי ולא ידעתי כמוֹהוּ?”

והאיש ענה:

“אם לא תדע לך, עוֹבר אוֹרח נכבד – זה שמוֹ: מנוֹם. ראה את העץ הלז, גם שם מנוֹם אחד, ואחריו עוֹד אחד”.

“וּמה משפט הקן הכביר הזה?”

“כשמוֹ כן הוּא: מנוֹם, לנוּם בוֹ אנשים. כן יעשׂוּ במקוֹמנוּ בצמרת העץ אשר ענפיו טוֹבים וחזקים לעשוֹת בהם משכב לאנשים עוֹברי אוֹרח, אם ימצאם הלילה ולא יוּכלוּ לעבוֹר הלאה. גם לא טוֹב ללכת פה בלילה, כי רבים הצבוֹעים הבאים מן הגיא אשר יטרפוּ אדם בדרך. הנה אעלה לי אל המנוֹם הזה, ואתם פנוּ לכם אל שני העצים ההם וּמצאתם מלוֹן מבטחים גם אתם. אמרתי אלין בבית חוֹרוֹן, אך הפלשתי סגר על העיר, אין יוֹצא ואין בּא”.

והאיש עלה מהר בגזע העץ, בידיו וּברגליו טיפּס בוֹ, ושכב מלוֹא קוֹמתוֹ במנוֹם וּמשם עוֹד הניע ידוֹ לעוֹמדים מתחת.

“מנהג ישרים הוּא”, אמר שאוּל לאחיוֹ, “ולמה לא ייעשׂה כן בכל גבוּל ישראל?”

הם כּילוּ לאכוֹל את שארית הצידה אשר בצקלוֹן וּשניהם עלוּ איש על עצוֹ לשכב בלילה.

חצי הלילה שכב שאוּל במרוֹמי העץ, בקן המרוּפּד עלים יבישים, ועיניו תרוֹת אחרי הכוֹכבים המהלכים ברקיע. וכאשר נפלה עליו השינה חלם חלוֹם, כי נקרא לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל, והחלוֹם בא ברוֹב עניין ולא הרפּה ממנוּ עד אשר זרחה עליו השמש והקיץ והיה כאיש אחר, כי האמין בחלוֹמוֹ.

ט

הם עברוּ מאחרי שַׁעלים ואל שׁעלים לא באוּ, כי מיהרוּ לבוֹא אל ארץ שׁלישׁה, וּלעת הצהרים, כחוֹם היוֹם, באוּ אל שׁלישׁה, אשר מכל ערי ישׂראל רק בה רב עוֹד החרש והמסגר, כי יעשׂוּ שם חרב וּמאכלת וכל כלי קרב, נשק ברזל ונחוֹשת, למכוֹר לפלשתי ולעמלקי ולאמוֹרי. וּלבן ישׂראל לא ימכּרוּ, כי כבדה עליהם מצוַת פלשתים לא למכוֹר להם. ורב הכסף בידי אנשי שׁלישׁה. כוּלם עשׂוּ בברזל ועזבוּ את המלאכה בשׂדה וּבגן, עד כי עלוּ כוּלם קמשוֹנים וחרוּלים, אשר ייבשוּ בחרבוֹן

הקיץ וּלעת הגשמים יוֹריקוּ ויפרחוּ כיער שׂעיר. וּבני שׁלישׁה יחגרוּ חגוֹרוֹת משוּקדוֹת בכסף ובנחוֹשת קלל ועגילי כסף וזהב באוֹזניהם; וּבנוֹת שׁלישׁה תלכנה בקוֹמה נכוֹנה וכל עדיי צוֹר ודמשׂק עליהן. וגם בתי אבן להם, וגם בית שן אחד בעיר, הוּא בית רפח, זקן העיר היושב בשער. וכן ייאָמר: ‘יוֹדע בכסף כבן שׁלישׁה’.

אך באוּ בשער וּשני בחוּרי חמד יוֹרדים לקראתם, אחוּזי אצבעוֹת באהבה וּברעוּת, מצחם ממוֹרט מן החוֹם וּפניהם שׂוֹחקות. בראוֹתם את שאוּל ויפי מראהוּ ואת משרתוֹ ההוֹלך אחריו, תמהוּ רגע איש אל אחיו, אחרי כן עמדוּ לפני הבאים, כסוֹגרים לפניהם הדרך, וכן אמר האחד:

“ברוּכים הבאים בשער עירנוּ המהוּללה. אנשי חיל אתם וטוֹב תבשׂרוּ”.

ולא ידע שאוּל אם בּתמים ידבּרוּ אוֹ לצוֹן בּפיהם, כי עמידתם היתה כאנשים משתּנים והצחוֹק אוֹרב בעיניהם.

“בן קיש אני מגבעת בנימין. אני ונערי יצאנוּ לבקש שתי אתוֹנוֹת אשר נמלטוּ מן המקוה אשר לנוּ, ורבים אשר הגידוּ לנוּ, כי לעבר הזה נמלטוּ. אם ידעתם דבר על האתוֹנוֹת – הוֹאילוּ הגידוּ ונדע כי אנשי חסד אתם”.

“אתוֹנוֹת!”, קרא אחד הבחוּרים, עירנוּ מליאה אתוֹנוֹת הוֹלכוֹת על שתיים. ואם לא תמצאוּ את הנמלטוֹת, וּמצאתם לכם כּוֹפרן אחירוֹת למכביר, והן אינן בוֹרחוֹת מפני המבקש אוֹתן. לא כן, הדד?"

“ולמה לא תפנוּ לשכם לבקש בנוֹת חמוֹר, אדוֹני העיר?” ענה רעהוּ, “האין זאת חזאל? ולמה תגדילוּ עיניכם למשמע שמוֹתינוּ הארמיים? גם אבינוּ אברהם ארמי היה, וגם שׂרי אמנוּ היתה ארמית”.

“וגם רבקה רחל ולאה”, החרה החזיק אחריו חזאל כדוֹבר תמים.

ואחיוֹ שאל אוֹתם:

“היש מקוֹם אצלכם בלשכה לנוּח בצל קוֹרה עד רפוֹת היוֹם?”

“אצלנוּ בצפוֹן יאמרוּ נשׁכּה ולא לשׁכּה”, פנה אליו הדד כמוֹכיח, “אך אמש היה שם הרוֹאה הזקן, אף אמר לכנוֹס שמה את כל הגברים להשמיעם תוֹכחוֹת, כמשפּטוֹ, אבל לא באה רגל אל האסיפה, זוּלתי שניים זקינים אשר לא ידעוּ להיזהר עוֹד. יוֹדעים אנחנוּ את האיש ואת שׂיחוֹ ואת הטיח התפל אשר יטיח מדן ועד באר שבע”.

“ולמה ייקרא הרוֹאה והוּא איננוּ רוֹאה את פני החיים?”, התחכּם חזאל.

“וגם לא יישמע את קוֹל החיים”, ענה אחריו הדד כהד.

וחזאל פנה אל שאוּל:

“היש כסף רב בחגוֹרך זה? ויש – נמכוֹר לך מאכלת דמשׂק לטוּשה, אשר ניצבה משוּקד להפליא כסף אוֹפיר וּנחוֹשת אדוּמה – תאוה לעיניים ורפאוּת לחוֹמש האוֹיב. אך דע כי רב מחירה”.

“רק את האתוֹנוֹת אבקש”, ענה שאוּל, “ונכוֹן אני לגמוֹל את האיש אשר יעזרני למצאן חמישה שקלי כסף”.

“בּוֹא, חזאל”, קרא הדד, “הן ראית, כי יצאוּ השניים המדבּרה לראוֹת, אם נע הקנה מפני הרוּח”.

“לא, כי יצאוּ לארץ הרים לראוֹת, אם הפּלג ניגר במוֹרד. בוֹאה נלך אל אשת האוֹב והגידה לנוּ, למי משנינוּ תהיה בת הכנעני, נערת המרדוּת”.

וּבצחוֹק פּרוּע עזבוּם ולא הביטוּ אחריהם.

“לא נעמוֹד במקוֹם הזה”, אמר שאוּל אל נערוֹ, “כי אנשיו רעים וחטאים ואין אלוֹהים בלבם”.

וּבעברם ברחוֹבוֹת העיר ראוּ את רוֹב המַפּחוֹת והמסגרוֹת

ושמעוּ את הלמוּת הכּשילים והפּטישים. ואת כלי הנשק ראוּ הנשענים כאַרבּה לרוֹב אל הקירוֹת ואל הגדירוֹת, וּבני הניכר עוֹמדים על המוֹכר וּבוֹחרים ברוֹב עשׂק וּדברים לקנוֹת את הנדרש להם.

ושאוּל אמר בלבוֹ: מי יתן כל אלה בידי בחוּרי ישׂראל וּבידי בני בנימין גיבּוֹרי החיל! במלכי והיה זה מעשי הראשוֹן – ללכּוֹד את שׁלישׁה על אוֹצר נשקה.

י

ואחיוֹ מצא את לבוֹ לדבּר אל אדוֹניו כלכתם:

“הנה אנחנוּ ארבעה ימים בדרך ולא נדע דבר על האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האנשים הנשאלים אך יהתלוּ בנוּ, ורבים מתעתעים אוֹתנוּ בזדוֹן לאמוֹר: ‘פּנוּ לכם צפוֹנה, פּנוּ קדמה וימה, פה ראינוּ, שם שמענוּ’, ואדוֹני אביך אל נכוֹן חדל מן האתוֹנוֹת והוּא דוֹאג לנוּ. עד מתי נכתת רגלינוּ לשוא? האם לא עת לנוּ לשוּב?”

אך שאוּל נתן בוֹ עין בוֹחנת, החריש רגע קטן ואחר אמר:

“ולוּא גם לא אמצא את האתוֹנוֹת, הן אמצא דבר רב מהן. בוֹא אחרי ולא תוֹסיף לדבּר אלי כדברים האלה”.

ושאוּל עבר ברגל קלה מאשר הלך בצאתוֹ, כמוֹ רוּחוֹ נשׂאוֹ הלאה להביאוֹ למקוֹם הנוֹעד לוֹ. ואם פּיגר אחריו אחיוֹ, עמד במקוֹם גבוֹה וחיכּה עד אם הגיע אליו הנער ושב ללכת.

ריחוֹת הניחוֹח אשר עלוּ מן השׂדוֹת וּמן הכּרים הרחיבוּ

את לבוֹ, ערפילי הטוֹהר אשר להרים וצללי העננים השטים על הארץ, צל התוֹר וצל העיט ויתר העוֹף הפּוֹרח, מצילות העדרים ועינוֹת המים הקוֹראים זה אל זה, נטישוֹת הגפן הירוּקוֹת במוֹרדי הגבעוֹת וּבמדריגוֹת – כל אלה קסמוּ לוֹ קסם ונסכוּ בוֹ עוֹז, והוּא חש כי עוֹלה הוּא למעלה, אך למעלה. גם ברדתוֹ מן הרמה זכר כי עוֹד לפניו מעלה לעלוֹת.

ועל פרשת דרכים, בין כפר ועיר מצער, באוּ אל מקדש קטן, הרוּס למחצה, חלוֹנוֹתיו פרוּצים וּמטפחוֹת גגוֹ הקרוּעים יציצוּ פּרעוֹת

אזוֹב יבש. על מפתן האבן ישב כוֹהן זקן, אדרתוֹ בלה ורגליו יחיפות וּפניו מוּלָטוֹת בכפּיו השזוּפוֹת והדקוֹת.

ושאוּל נגע בכתיפו ושאל:

“מה לך, בן אדם, כי תשב קוֹדר במקוֹם הזה?”

והאיש גילה את פניו, וּבהבּיטוֹ בעיניו האדוּמוֹת מבּכי אל עלם החמוּדוֹת הניצב עליו אמר:

“מקדש אֵל הוּא, בני, מקדש משנים מקדם. רבים האוֹמרים: מימי יהוֹשע בן נוּן. גם אֵפוד היה בוֹ גם תרפים וּמנוֹרת קוֹדש וּפרוֹכת רקוּמה זהב, וּבארוֹן הקיר מגילוֹת ספר לרוֹב, אשר כתבוּ אבוֹתינוּ הקדמונים. באוּ פלשתים והכאיבוּ את המקדש, גם שדדוּ את כל אשר בתוֹכוֹ, והעמידוּ בעזוּבת הבית דגוֹן קטן וּמזבח חרס להקריב עליו. אין איש בא להשתחווֹת לדגוֹן ולזבוֹח לוֹ ואין איש מוֹצא את לבוֹ להסירוֹ מכּנוֹ. רק אני לבדי, אשר שׁירתּי בוֹ ארבעים שנה לפני האלוֹהים, אבוֹא מדי יוֹם ביוֹמוֹ לבכּוֹת את הקוֹדש וּלהתפלל לאלוֹהים, כי ישוּב וירפּא את הריסוֹתיו. זאת סיבּת אבלי וּמקוֹר דמעתי”.

ורוּח היה על שאוּל וכן אמר לזקן:

“התחזק עוֹד מעט קט, איש נשׂוּא פנים. לא יארכוּ הימים והפּלשתים ינוּסוּ מפּני ישׂראל אל גליל הים, וּבית האלוֹהים יבּנה על תּלוֹ בשילה והוּשב שמה ארוֹן הברית מקרית יערים (וּבדמיוֹנוֹ ראה את אחינוֹעם יוֹצאת לפני הארוֹן בתוֹף ובמחוֹל) וּמזרע עלי הכוֹהן יביא שמה את האוּרים והתוּמים לכהן שם פּאר. ואתה לא תמוּת מן הזקנה עד אשר תראינה עיניך את כבוֹד הבית וכיהנת שם – והשׂיגך שׂשׂוֹן תחת אבל”.

ואחיוֹ עוֹמד משתאה לדברי אדוֹניו, אשר דיבר כאחד המתנבּאים, וּכשמעוֹ אהבוֹ וירא אוֹתוֹ בלבוֹ.

ולפני לכתם נתן שאוּל ביד הכוֹהן שקל כסף וכה אמר לוֹ:

“ידעתי כי בביתך אין לחם. קח זה מידי והתיצבת לפנַי בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת”.

והזקן בירך אוֹתוֹ במוֹעל כּפּיים, אף שׁחה ונשק את שׂפת בגדוֹ.

יא

ושאוּל ואַחיוֹ לא ידעוּ כי סבּים הם את ההר וּבפנוֹתם מערבה ישוּבוּ ללכת דרוֹמה.

וּבצד הדרך מצאוּ נער קטן שוֹכב באבק מוּכּה וּפצוּע והוּא מתהפך וגוֹעה מגוֹדל הכּאֵב. ועל פני הדרך, לא הרחק לפניהם, רוֹכב פּרש עדוּי בשלל צבעים על פּרדה נאה, וּמראה הפּרדה כמרקדת מעדנוֹת לקוֹל המצלתיים והרוֹכב רוֹקד עמה ברוֹב עוֹנג, רק אחוֹריו ייראוּ, והם מתרחקים בדרך, עוֹד מעט וייעלמוּ במפנה הדרך.

ושאוּל מיהר אל הנער והרימוֹ מן הארץ, לקחוֹ על זרוֹעוֹ ברחמים רבים ושאלוֹ לרעה אשר מצאתּוּ.

והנער התלעלע בבכיוֹ ולא מצא את קוֹלוֹ לדבּר, ואחרי אשר שבה אליו לשוֹנוֹ, סיפּר למיטיבוֹ, כי מאת הפּרש הלז, עבדוֹן, אדוֹני חבל הכּרמים, היוֹשב בבית הקיץ אשר על הגבעה, באה לוֹ הרעה. הלך הנער בדרך למכוֹר בעיר מעט הירק והביצים אשר נתנה לוֹ אמוֹ האלמנה בסל, והנה בא לקראתוֹ עבדוֹן רוֹכב על הפּרדה. עצרוֹ עבדוֹן וּשאלוֹ מה אתוֹ בסל, כי נכוֹן הוּא לתת מחירוֹ, אם ייטב בעיניו. והנער הגיש לוֹ את הסל ועבדוֹן בדק בדוֹק היטב מה בתוֹכוֹ, וּבראוֹתוֹ כי טוֹב הירק ויפוֹת הביצים, העמיד את הסל על הכּר לפניו והדהיר את הסוּסה ברעש. וכאשר רץ אחריו הנער בבכי וּבצעקה, הפך אליו עבדוֹן וּבעקרב אשר בידוֹ הכּהוּ הכּה ופצוֹע בכל אשר השׂיג עד זוֹב דמוֹ ועד נפלוֹ בצד הדרך. ועתה איך יבוֹא אל אמוֹ וּבביתה אין לחם ואין שמן וארבעה ילדים קטנים לה, מלבדוֹ הבּכוֹר.

ושאוּל נשׂא את הנער כּברת ארץ, עד הביאוֹ אל השביל היוֹרד אל כפרוֹ. שם הוֹרידוֹ לארץ, נתן לוֹ שקל כסף וכן אמר לוֹ:

“בוֹא אל אמך הטוֹבה ואמרת לה, כי אדוֹן אחד מצאך בדרך וקנה מידך את הסל ואשר בוֹ ונתן לך מחירם שקל כסף, ולא תגער בך אמך. אל תגד לה, כי איש גזל ממך את סלך וכי הכּך, כי חרפה היא בישׂראל”.

והנער נשׂא אליו עיניו מליאוֹת דמע להישפך, בת שׂחוֹק על שׂפתיו וכן אמר:

“הנה אגיד לאמי, כי נפלתי והתגלגלתי במוֹרד עם האבנים וכן הוּכּיתי עד זוֹב דם, ולא אקניא את לבה על עבדוֹן איש החמס חינם, כי אין ידה משׂגת לגמוֹל לוֹ רעה תחת רעה”.

לב שאוּל עלז למשמע הדברים ואמר:

“נער חכם לב אתה. לך גדל בכוֹחך זה. בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת תתיצב לפני ותהיה רעה המלך”. והוּא נשק לנער על ראשוֹ וישלחהוּ.

יב

והצידה אשר לקחוּ אתם מגבעה כּלתה מן הצקלוֹן, והם סרוּ בדרכם אל מלוֹן אוֹרחים לסעוֹד את לבם.

ויהי הם יוֹשבים ואוֹכלים פּתם, וּבפתח הבית נראתה אשה ענייה, גוֹררת סרח שׂמלתה אחריה באבק, צעיף בלה על ראשה וּפניה זרוּעים נקוּדוֹת קעקע, והיא קוֹראת בקוֹל כקוֹל הזמר לאנשים כי יתנוּה וּתנחש להם.

והאנשים אשר בבית היוּ שוֹתים יין חם מבוּשל בּבשׂמים אשר נתן ריחוֹ למרחוֹק, וּבראוֹתם את האשה צהלוּ וקראוּ לה לבוֹא פנימה לנחש להם וּלהגיד להם עתידוֹת. וּבבוֹאה פנימה סבּוּ עליה ורבים הוֹשיטוּ לה כפוֹת ידיהם למען תקרא את הכתוּב בהן למזלם. וקוֹלוֹת הצוֹחקים וקוֹלוֹת המהסים עלוּ יחד, עד כי לא נשמע עוֹד קוֹל המנחשת. ועד מהרה הפך הצחוֹק והמהתלוֹת לדברי קנאה וּמַצה והאנשים חירפוּ איש את אחיו וגם הכּוּ אחד את האחד עד פצוֹע והבית היה למרקחה. והמנחשת הרימה קוֹל זעקה, כי נלחצה בין הרבים ולא יכלה לצאת מן המעגל, עד כי אחד גיבוֹר חיל הוֹציאה משם והניחה בחוּץ. והאשה הלכה משם קרוּעת שׂמלה וּפרוּעת ראש מקללת בקוֹל, כי בידה אין מאוּם. אך עוֹד לא קמה הסערה בבית לדממה, והאנשים עוֹד שבים להכּוֹת איש את רעהו, וגם אל תחנוּני בעל המלוֹן אינם שוֹעים.

ושאוּל שילם את אשר אכלוּ ויקם וילך עם אחיוֹ נערוֹ.

הם בקצה העיר לצאת, והאשה רצה אחריהם, וּכמוֹ לא קרה דבר קראה אליהם בקוֹלה כקוֹל הזמר לעמוֹד למען תנַחש להם:

“ראיתי כי אנשי חסד אתם, לא כאנשי המַצוּת ההם, עמדוּ נא ואנחש לכם ואגיד לכם מזלכם הטוֹב בשׂכר מעט”.

והם עמדוּ עד הגיע האשה אליהם, ושאוּל אמר לה:

“לא נחש ביעקב. וגם אנחנוּ למה נתן ידנוּ לנחש, ואין לבנו לדבר הזה. על כן קחי את השקל הזה וּלכי לביתך, ואם ילדים לך, קני והאכילי את ילדיך. וּמצאת לך עבוֹדה בבית אוֹ בשׂדה אוֹ בכל אשר תמצא ידך לעשׂוֹת, ולא תוֹסיפי לחטוֹא בנַחש. קרוֹב היוֹם, בוֹ יוּסר כל קוֹסם וכל מנחש מכל גבוּל ישׂראל”.

"ואַחיוֹ אמר חלקו:

“שמעי בקוֹל האדוֹן הזה וייטב לך”.

והאשה לקחה את השקל ושבה העירה, אך בהרחיקה מעט הפכה פניה אל עוֹברי האוֹרח ושלחה אחריהם לשוֹנה וגם נענעה את גוה הנה והנה בתנוּעוֹת תוֹעבה.

ושאוּל אמר אל אַחיוֹ:

“בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת אַכרית את כל הקוֹסמים והאוֹבוֹת והידעוֹנים, ולא ישאלוּ עוֹד בני ישׂראל בלתי באלוֹהים, בחכמת לבם ובכוֹח זרוֹעם אשר חננם אלוֹהים”.

“מי יתן וקמוּ מהרה כל דבריך הטוֹבים, אדוֹני”, אמר אחיוֹ.

יג

וּמשם באוּ אל ארץ צוּף ועיר הרוֹאֶה, היא רמה אשר בארץ צוּף. והם באוּ שמה לעת ערב, אך באה השמש, עוֹד עינה פּרוּשׂה מעט על הארץ. והנה ראוּ כמחנה גמלים שחוֹרים רוֹבץ על הארץ. אך בקרבם ראוּ כי לא גמלים הם כי אם אוֹהלים, אוֹהלי רוֹעים נוֹסעים בעדר, אשר באוּ מן הערבה לרעוֹת את צאנם בשׂדוֹת אחר הקציר, כאשר יעשׂוּ מעוֹלם הם ואבוֹתיהם, כי בגבוֹר הקיץ ואפס המרעה בערבה.

“נרדה נא אל מחנה הרוֹעים ונלין שם”, אמר שאוּל לאחיוֹ.

“גם הכסף אזל מכיסנוּ, רק עוֹד שני רבעי השקל בצקלוֹן. נאכל אצל הרוֹעים מכל אשר יתנוּ לנוּ ברבע השקל וּברבע הנוֹתר נשוּב בית אדוֹני אביך. הן לא מצאנוּ עד עתה את דרך האתוֹנוֹת”, אמר אחיוֹ כמנסה את אדוֹניו.

ולא ענהוּ שאוּל על הדברים האלה אשר לא אבה לשמוֹע.

ואנשי המחנה הרוֹעים קידמוּם בגיל, וּביִשרת לבם קראוּם לשבת עמהם בטבּוּר המחנה עם כל אדירי הצאן מסביב למדוּרה. וּמעל למדוּרה תלוּי במוֹט ברזל סיר נחוֹשת והלהבה עוֹלה ומלהטת את הסיר סביב, עד כי נשמע מתוֹכוֹ קוֹל מבעבּע והצמיד מקשקש עליו, וריח עז חודר לאף עוֹלה מן הסיר הרוֹתח.

ושאוּל ואחיוֹ הביטוּ זה אל זה תמיהים לתבשיל אשר את ריחוֹ הריחוּ ולא ידעוּ מה הוּא.

וּזקן הרוֹעים אמר:

הוּא השׁיקוּי אשר למדנוּ מן התרים הישמעאלים הבאים מן הנגב להכין מעשׂב בר יבש. מר הוּא השיקוּי, אך ערב לחך וּמחזק נפש רפה".

והיוֹשבים רטנוּ הברה להעיד, כי אמנם כן הוּא.

ואיש מן הרוֹעים הביא והגיש לאוֹרחים חמאה וחריץ חלב על עוּגוֹת רצפים בעוֹדן חמוֹת, וגם תמרים יבישים וחלב חם, ואחר נתן לכל היוֹשבים בקשׂווֹת חרשׂ קטנות מן השיקוּי המר, ושאוּל ואחיו לא יכלו לשתוֹתוֹ, אך טעמו מן המר המר והרחיקו את הקשׂווֹת, כי לא יכלוּ לשתוֹת.

הרוֹעים מסביב צחקוּ, והזקן דיבר אל האוֹרחים רכּוֹת:

“לא הסכּנתם, בנַי, עם השיקוּי. כן היה גם בפינוּ בתחילה. אבל ברוֹב הימים, כאשר שתינוּהוּ פעמים אחדוֹת, הפך המר מתוֹק, ועתה הוּא משקה תאוה לכוּלנוּ”.

והיוֹשבים מסביב נהמוּ שנית לאַמן את דבריו.

וּבהפליג השׂיחה נוֹדע לשאוּל, כי לא דלים מדעת הם רוֹעי הצאן, כי מחשבה וּבינה בלבם.

והשׂב סיפּר את אשר ידוּבּר בפינוֹת העם על הרוֹאֶה, אשר סר כוֹחוֹ לרעוֹת את עמוֹ, ולא כימי אבן העֵזר הימים האלה, והפּלשתי הרים ראש, וגם העמלקי והאמוֹרי והעמוֹני ירקחוּ מזימוֹת בסתר ללחוֹך את ישראל ולהקיצם אליהם. וגם בני הרוֹאֶה, אשר העווּ בהיוֹתם שוֹפטים בערי הצפוֹן, בהתחבּר אל הערילים ללמוֹד אל דרכיהם, ועתה הוֹשיבם בחבל באר שבע, וגם שם יתנוּ אהבים עם שבטי המדבר בני ערב, הרבוּ להם סוּסים וגם נשׂאוּ להם נשים על נשיהם מבנוֹת ראשי השבטים, ואת אחיהם העברים ילחצוּ במיסים כבידים הנשׂוֹא. אין עוֹד מבטח העם ברוֹאֶה הזקן, אף כי עוֹד יריאים אוֹתוֹ ואת משפּטוֹ, ורבים גם בערבה וגם בהר, אשר ידרשוּ ממנוּ להמליך מלך על ישראל לשפוֹט אוֹתם וללחוֹם את מלחמוֹתם ככל הגוֹיים אשר עשׂוּ והצליחוּ.

וּבשאוֹל אוֹתוֹ שאוּל, מה מחשבתוֹ הוּא בדבר הזה, ענהוּ הזקן:

“מבני ראוּבן אנחנוּ, אנשי מקנה ולא אנשי מלחמה. שנים רבוֹת ישבנוּ בטח וּמשפט המרעה בידנוּ, ועתה אנחנוּ נלחצים קשה בידי בני הקדם, אשר על הבּיזה יחיוּ ואשר להם גמלים קלים למוּדי מלחמה. רק אל אחינוּ שבטי הגיבוֹרים מעוֹלם עינינו תלוּיוֹת. ואם המה ימצאוּ לטוֹב כי ימלוֹך עליהם מלך, אשר יפּיל חתיתוֹ על חזירי היער והזאבים מבית וּמחוּץ, וטוֹב גם לנוּ, כי בצלוֹ נחיה ונרעה את בעירנוּ ואין מַכלים דבר. הנה שמענוּ, כי שב אתמוֹל הרוֹאֶה מבאר שבע וזבח גדוֹל יהיה מחר ברמה. אוּלי יפוֹל דבר בחג זה יוֹם מחר”.

ואחרי החרישוֹ מעט כבוֹחן מחשבתוֹ, הוֹסיף לאמר:

“אך מי האיש בישׂראל אשר יצלח למלוּכה? לא בני הרמתי, אשר עיבּטוּ אוֹרחם. לוּ איש חמוּדוֹת כמוֹך, רך בשנים, טוֹב רוֹאי וגיבוֹר חיל, משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכל העם, נקרא על ידי הרוֹאֶה למלוֹך – והלך אחריו העם. סלח לדברי הנעימים, לא ידעתי חוֹנף, כי את אשר בלבי הגדתי, וזאת המחשבה אשר הגיתי למראך. ואם גם כוֹזבת המחשבה, לא בכזב יצאה מפּי”.

אך השמיע הזקן את הדברים האלה ועיני כל האנשים נפקחוּ אל שאוּל והביטוּ אליו משתאים אל יפי תוֹארוֹ ואל יפי מראהוּ וראוּ כמוֹ זיו מלכוּת קוֹרן ממנוּ. וגם מקצוֹת המחנה נאספוּ וּבאוּ רבים, ניצבים סביב ושוֹלחים פניהם לראוֹת מקרוֹב את האוֹרח אשר בא אליהם פתאוֹם כשלוּח ממרוֹם. וגם הנשים והנערוֹת נדחקוּ מכל עבר לראוֹת לאוֹר המדוּרה את פני האיש, אשר לא ראוּ כמוֹהוּ יפה תוֹאר ואמיץ פנים, עד כי קם אחד מאדירי הצאן וגער בעוֹמדים, וּבראוֹתוֹ את קהל הנשים הצוֹבאוֹת שלף מן המדוּרה אוּד עשן, וּבנוֹפפוֹ בוֹ מוּל פניהן הניסן משם. ונשים נסוּ, צוֹרחוֹת באֵימה כעדת אוָזוֹת מוּרדפוֹת מחַית היער.

עת ארוּכּה ישבוּ הרוֹעים עם שאוּל ודיבּרוּ בכה וּבכה, עד כלוֹת עצי המערכה והאש במדוּרה שקעה, רק הגחלים האירוּ מעט, עד אשר התכסוּ אֵפר. אך שאוּל חשׂך את דברוֹ ועיניו צוֹפוֹת למרחוֹק. רוּח קרה נשבה מן ההר וּפיזרה את האפר אל פני היוֹשבים. אז יקוּם הזקן ואחריו קמוּ כל האחרים, ושאוּל נראה בתוֹכם כאחד מבני הענקים.

וּבמצוַת הזקן הוּצע לשאוּל משכּב האוֹהל יחיד במחנה.

ועל משכבוֹ בלילה חלם שאוּל חלוֹם, וּבחלוֹמוֹ הוּא בתוֹך מחנה חילוֹ אשר במערכה את צבא הערילים. כל היוֹם הלכוּ פניו במלחמה והרבה לקצוֹת באוֹיב, רבים חללים הפּיל הוּא ואנשיו הגיבוֹרים. עתה הם נחים עד עלוֹת השחר, למען יחליפוּ כוֹח וקמוּ לבצע את המלאכה עד כלוֹת רגל אוֹיב מכל הכיכר סביב. אז ישוּב לגבעה, אל עיר המלוּכה, אל עמוֹ ואל ביתוֹ ואל אחינוֹעם חשק נפשוֹ ואל הבנים והבנוֹת אשר ילדה לוֹ. ושנים רבוֹת הוּא עוֹשׂה מלוּכה בישׂראל וכל העם מריעים לקראתוֹ, מיחלים לדברוֹ ועוֹשׂים חפצוֹ באהבה. וגם קיש אביו ושלוֹמוֹת אמוֹ ונעמה הזקינה לוּקחוּ אחר כבוֹד לשבת עמוֹ בבית – – –

בבוֹקר נפרד שאוּל ואחיוֹ מאת מאָרחיהם הטוֹבים, אשר הלכוּ ללווֹתם בדרך.

ואַחיוֹ אמר לשאוּל בהיוֹתם לבדם:

“סלח, אדוֹני, לדבר עבדך: הנה נא הרוֹאֶה בעיר וזבח חג לרבים, והאיש – כל אשר ידבר בוֹא יבוֹא. עתה נלכה אליו ויגיד לנוּ את דרכהוּ למצוֹא את האתוֹנוֹת. אך הנה מתלאה: מה נביא לרוֹאֶה, כי הצידה אזלה מכלינוּ וּתשוּרה אין להביא לאיש האלוֹהים. הנה נמצא עוֹד בצקלוֹן רבע שקל כסף, אפס כי בוּשה היא להביא את זה תשוּרה לאיש האלוֹהים”.

ושאוּל הביט אליו ולא ראה אוֹתוֹ, וכן אמר:

“היוֹם אתיצב לפני הרוֹאֶה, בוֹא אחרי!”

וּשניהם עלוּ הרמתה.

יד

וּשמוּאל בן אלקנה הרוֹאֶה, לוי מבני קהת, הוֹלך בדרכי עֵלי, אביו בקוֹדש, ויהי גם שוֹפט, גם כוֹהן ונביא למַרבּית העם. אחרי הישוּעה אשר הוֹשיע את השבטים מיד פּלשתים באבן העֵזר גדל כבוֹדוֹ וּפחדוֹ בכל הארץ מדן עד באר שבע. והוּא איש שוֹקט מאוֹד, אחרי שבתוֹ בשקט במשכן אשר בשילה, ושוקל כל דבר טרם יעשׂנוּ, כאשר למד מעלי הזקן. כל קנאתוֹ עצוּרה בוֹ כאֵש אשר לא תיראה חוּצה. ולא נוֹדע איש מוֹשל ברוּחוֹ כשמוּאל. ואם יזעם בתוֹכחתוֹ, בחשבוֹן זעמוֹ, רק בעתוֹ יגלנוּ.

וּמחשבה בלב שמוּאל, אשר לא תרף ממנוּ יוֹם ולילה, לעשׂוֹת את ישׂראל, ככתוּב בתוֹרת משה, עם קדוֹש, כוּלם למוּדי ד' יוֹדעי תוֹרתוֹ ועוֹשׂי חוּקיה, ואם יצלח בידוֹ לכוֹנן מחדש את בית האלוֹהים וּלהשיב שמה את ארוֹן הברית היוֹשב בקרית יערים ואת האוּרים והתוּמים מנוֹב ואת כלי המוֹעד מענתוֹת – והיה בית לשם וּלכבוֹד, לא משכּן קרשים ויריעוֹת, כי אם בית ארזים אוֹ בית אבנים; הוּא המקוֹם הנבחר, אשר שמה יבוֹאוּ מקצוֹת הארץ לקחת אמוּנה וּקדוּשה. לא מלך אדם, כמשפט הגוֹיים, יהיה מלכם, כי האלוֹהים היוֹשב בשמיים הוּא יהיה מלכם, ואיש קדוֹש, עוֹשׂה רצוֹן האלוֹהים, יהיה מנהיגם בארץ. ואוּלם ברוֹב הימים, כאשר שבוּ שבטי ישׂראל לפנוֹת איש לאוֹהלוֹ וּלבצעוֹ כדרכם מאז, וּנציבי פלשתים גברוּ שנית בארץ, ורבים מבני ישׂראל נוֹתנים ידם לבני הניכר להתחתן בהם וללכת באוֹרחוֹתיהם, ושבט יתנשׂא על שבט, ושבט יצה על שבט, הסיתוֹ לבוֹ בשׂפק, אם אָמנם יקוּם דבר אשר כזה, כי יהיה גוֹי אחד קדוֹש בארץ, שוֹנה בכּוֹל מיתר העמים סביב. הנה רק מתי מספר בעם יבינוּ את תוֹרתוֹ, וגם אלה אשר יבינוּ לא יאבוּ להינזר מחלקם בארץ, רק פיהם יצדיקם וּמעשׂיהם לא כן.

אז יסד את ניוֹת ברמה והקים את בית הנבוּאה, כדמוּת ממלכת כוֹהנים מעט להיוֹתם מצדיקי העם. אך גם בין הנביאים, אשר בחר מן התמימים והישרים בעם, רק מתי מעט עשׂוּ את דבר הנבוּאה בתוֹם לבב, אך רוּבם, אף כי כנזירים היוּ למראית עין, ביקשוּ את תאות לבם בכל אשר מצאה ידם, וגם קדשה נמצאה אתם בבית יוֹשבת חדר בתוֹך חדר. הוּא זכר את בני עלי אשר התעיבוּ לעשׂוֹת בבית האלוֹהים בשילה ומגוֹר בא בלבוֹ.

גם את בית האלוֹהים לא יכוֹל לבנוֹת מחדש כאשר חפץ, אף כי הרבוּ העם להרים תרוּמוֹת ורב הכסף והזהב בידוֹ, כי עוֹד יד הגוֹיים רוֹממה גם פה וגם שם,

ולא נשכח עוֹד את אשר עוֹללוּ לשילה. וריב היה בין יהודה ובין אפרים, שני בכוֹרי השבטים ביעקב, בדבר הבית: בני יהוּדה אוֹמרים, כי אך בנחלתם תהיה חלקת מחוֹקק, ואפרים עוֹנים לא, כי לשילה ישוּב ארוֹן האלוֹהים ושם תהיה מכוּנתוֹ. ולא יכוֹל שמוּאל להכריע בין אילי העם, אף ירא להפריד בין אשר דיבּק ברוֹב יגיעה. גם שבטי הצפוֹן סרוּ מאחרי ד' ולא יכול עוֹד לבוֹא בגבוּלם, כי לחרפּה היה בתוֹכם.

ואשר יגוֹר מכּוֹל בא לוֹ: גם בביתוֹ נראה הנגע. שני בניו, אשר אליהם נשׂא נפשוֹ, לא הלכוּ בדרכיו ולא אבוּ שמוֹע דבר תוֹרה וּמוּסר, רק אל הבצע ואל התענוּגוֹת לבם. צחוֹק היה לביתוֹ, וגם אשתוֹ לבה הוֹלך אחר הבנים, ויקל בעיניה.

ויש אשר ישאל את נפשוֹ: הנה מבחר למוּדי אשר בניות נאמנים ועם תוֹרת פי כל עוֹד מחסוֹריהם מידי להם נמצאים, אך מה יהיה עליהם, אם יוֹם אחד אגיד להם, כי יצאוּ לבקש לחמם וחית ידם? האם לא יהיוּ כיתר האדם? האם לא יפוּצוּ בעם להיוֹת קוֹסמים וּמלחשים ועוֹשׂים בלהטים, למען יתן העם הנוֹאל על פיהם וּבזוּ לי וּלתוֹרת אלוֹהים אשר הוֹריתים?

והמלחמה עם הגוֹיים, אף כי לא התגלעה עוֹד, הנה קרוֹבה היא מאוֹד. הפלשתי, העמלקי, העמוֹני והאמוֹרי וגם הארמי יגדילוּ על ישׂראל. האם לא יעלוּ באחד הימים שכם אחד על ישׂראל המפוֹרד לכלוֹתוֹ?

הנה שוֹמע הוּא בקצוֹת העם גם פה גם שם, והקוֹל הוֹלך וגוֹבר: “הבה לנוּ מלך! נהיה ככל הגוֹיים!” וּביוֹתר חזקה הדרישה בפי האנשים היוֹצאים לסחוֹר אל הארצוֹת והאיים מסביב. בשוּבם מדמשׂק, מארפּד וּמצוֹר וגם מארם נהרים וּמכּפתוֹר לא ילא פיהם לספּר את תפארת הבניינים אשר שם, חוֹמוֹת גבוֹהוֹת וּבצוּרוֹת בשמיים, וגם את מנהג האנשים וּמעמד ביתם ורוֹב עוֹשרם, אשר צבא להם רב ועצוּם ערוּך בכּוֹל למלחמה להרחיב גבוּל. וּמדי סַפּרם בקנאה יספּרוּ, וגם השוֹמעים ירבוּ לקנא ולערוֹך שפל מעמדם וּכבוֹד ישׂראל אשר הוּנח לארץ.

אוּלי צדקוּ השוֹאלים את המלך וגם ייטיב עשׂה אם יתן עליהם מלך, ואוּלי רצוֹן האלוֹהים הוּא, אשר נתן בלבם את המחשבה לבקש להם איש אשר יצלח לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל להרים את קרנם.

אכן ידוֹע ידע את הרעוֹת הנשקפוֹת ממלוֹך מלך בעם. ברוּר ראה את משפט המלך אשר ימלוֹך עליהם, אך אוּלי ייתכן לעשׂוֹת את המלוּכה והתוֹרה תוֹאמוֹת. האין בידוֹ לכתוֹב חוּקת מלוּכה, אשר תעשׂה את המלך משיח האלוֹהים נכנע לתוֹרתוֹ וּלתוֹרת הכוֹהנים? אל נכוֹן יש בידוֹ לכתוֹב חוּקה כזאת. אך מי לידוֹ יתּקע, כי אָמנם יתמיד המלך לשמוֹר את דבר החוּקה ולא ילך אחרי מראה לבוֹ, בראוֹתוֹ כי יש לאל ידוֹ לעשוֹת והעם עבד לוֹ והשׂרים מחזקים ידוֹ לעשוֹת רע לטוֹב להם?

ולא היה לשמוּאל מנוֹח מן המלחמה אשר נלחם ברוּחוֹ בכה וּבכה. פעם ראה את דבר המלוּכה כמחשבת און, כמַסה לנסוֹתוֹ אם יסיר מלבוֹ את הרעיוֹן על עם קדוֹש, וּפעם נראה לוֹ רעיוֹן המלוּכה מלא הוֹד, אשר בהימלאוֹתוֹ יעשה את ישראל כלביא בעמים, מי יקימנוּ.

ועדנה לא גילה את מחשבוֹתיו לאיש, גם לא לגד בחיר לימוּדיו בניוֹת אשר בוֹ בטח כי יירש רוּחוֹ, אף כי הרעיוֹן גבר בלבוֹ. בתחילה חשב על יוֹאל בכוֹרוֹ, אוּלי יצלח הוּא למלוּכה, אחר חשב על בנוֹ השני, על אביה, אך משניהם נוֹאַש מהרה, כי הנה בבאר שבע עוֹד הרעוּ לעשׂוֹת. אחר נתן דעתוֹ על גד, הוּא גד אשר רעיו יקראוּ לוֹ החוֹזה, אך קטן האיש, לא תוֹאר לוֹ ולא מראה, צוֹלע על יריכוֹ וידוּע חוֹלי, לא יחשבוּהוּ ולא ייראוּהוּ העם. ואם זה רצוֹן האלוֹהים, להפקיד עליהם מלך – והיה זה מלך אשר הוֹד והדר לוֹ, גבר בעוֹז, אמיץ כוֹח ורב פעלים, זרע אנשים אשר כבוֹדם רב בעם.

והנה אין כבנימין הקטן שבט גיבוֹרים, אשר עוֹד יעקב העיד עליו, כי הוּא זאב יטרוֹף, בבוֹקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. וּמי האיש אשר לוֹ יאתה למלוֹך? איש אשר לבוֹ תמים ורוּחוֹ טהוֹרה, אם גם לא למד תוֹרה מתמוֹל שלשוֹם, כי על כן ידבק ויחזיק בעוֹז בתוֹרה אשר ילמדנוּ הרוֹאה. זרוֹע גבוּרה עם לב תוֹם, איש אשר גם כוֹח גם אמוּנה בוֹ, אשר העם יראה בו גם אָח גם אדוֹן, קרוֹב אליו ורחוֹק ממנוּ; איש אשר יזכוֹר חסד ממליכוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן; איש אשר בלכת פניו עם החַיִל בקרב – והיה להם כעמוּד אש לנחוֹתם אל כל אשר יחפוֹץ וישׂישׂוּ לתת נפשם עליו.

כּזה וכזה חשב שמוּאל. וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ נטה אוֹזנוֹ לשמוֹע את קוֹל העם השוֹאלים ממנוּ מלך. גם שׂם עינוֹ על בני החיל אשר נקרוּ לוֹ, חקר ודרש, איזן וחיקר, אוּלי ימצא את האיש, אוֹתוֹ הוֹכיח אלוֹהים להיוֹת משיחוֹ, ולא מצא. יש אשר יאמר הנה זה, ושב ממנוּ לבוֹ.

טו

וּבהיוֹתוֹ עם שחר בדרך הרמתה, בשוּבוֹ מבית אל והגלגל והמצפה וּמבאר שבע הרחוֹקה, והוּא רוֹכב על אתוֹנוֹ הצחוֹרה והקטנה במעלה ההר, זכר את בית קיש בגבעה, אף כי לא שב לפקדוֹ אחר אשר פקדוֹ לפני עשׂר שנים. אז לָן בבית קיש, הוּא קיש הגבר בגברים, איש אשר לבוֹ כלב ילד וּרצוֹנוֹ חזק כברזל. לפני צאתוֹ מן הבית הציג לפניו קיש את בן זקוּניו, את נערוֹ אשר ילדה לוֹ שלוֹמוֹת אשתו הצעירה ואשר הוּא לבדוֹ נוֹתר לוֹ מבניו אשר מתוּ. מעוֹדוֹ וּבכל גלילוֹת הארץ לא ראה שמוּאל נער כמוֹהוּ: עין נשר לוֹ ותוֹם אמוּנה על פניו, אוֹר הבּינה בצל נוֹעם הילדוּת; נער מקרב וּמרחק, אך גם ברחקוֹ עוֹד ירתּק אליו את המרוּחק. קטן ורך היה אז הנער, בן עשׂר, אמר לוֹ קיש, אך קוֹמתוֹ דמתה כבן שלש עשׂרה. מראה הנער נחקק בלבוֹ ולא מש משם. פעמים רבוֹת זכר אוֹתוֹ, אף התאַוה לסוּר אל גבעה, לבית קיש, אך קוֹל מקרב עצרוֹ: אל תבוֹא שמה – ליוֹם גדוֹל שמוּר הנער, פתע תראהוּ ותכּירהוּ.

ועתה ברכבוֹ על האתוֹן, השׂשׂה לדהוֹר בדרך אל רמה הקרוֹבה, ולבוֹ מלא מחשבוֹת הריב על המלוּכה בישׂראל, זכר שנית את תוֹאר הנער אשר ראה בבית קיש. הנה ידיו אלה נחוּ בברכה על ראש נער החמוּדוֹת. וּשמוּאל הרים את כפוֹת ידיו (והאתוֹן דוֹהרת בלי רסן), הגישן אל אַפּוֹ והריח הבן, ונדמה לוֹ, כי ריח שׂער הנער עוֹד דבק בהן. הוּא לא ידע את שמוֹ, כי קיש לא אמר לוֹ את השם וגם לא שאל כל השנים לשמוֹ. כסוֹד חתוּם שם הנער, אך בבוֹא היוֹם יגָלה. וקוֹל בלבוֹ הגיד לוֹ, כי קרוֹב היוֹם.

האתוֹן החישה צעדיה, כאשר הסכּינה לעשׂוֹת בקרבה אל ביתה, אל אבוּסה ואל מרבּצה, בדהרה מהר כמוֹ האיצה גם את מחשבת רוֹכבה.

אכן מיוֹם אשר מחשבת המלוּכה באה בלב הרוֹאה, יש אשר תרחף לעיניו דמוּת הנער הלזה. וכה הוּרגל בדמוּת רוּחוֹ, עד כי לא יכוֹל להפרידה מתוֹאר המלך אשר בוֹ. והיה כאשר תעוֹר בוֹ שׂנאה למלוּכה – ושׂנא גם את דמוּת הנער וּביקש לטוֹרדה מרוּחוֹ. אז יראה את המלך מַמרה את פיו וּמכשיל את העם בגוֹבה אפּוֹ, ברוֹב פזרנוּתוֹ וּבזר שגעוֹנוֹתיו. כל פחדיו וכל תקווֹתיו נפגשוּ בוֹ, בצלם הדמוּת אשר נשׂא ברוּחוֹ. והוּא שאל את נפשוֹ: מה הנער מנערים שכּכה השתכּן בקרבוֹ ללא היפּרד? הן לא דיבר עמוֹ מטוֹב ועד רע ולא ידע, החכם הוּא אוֹ סכל? רק את מראהוּ ראה. הנכוֹן הוּא לראוֹת לפּנים? רק את קוֹלוֹ שמע בקראוֹ אבי ואמי, והקוֹל הרעיד את לבוֹ ועוֹדנוּ מצלצל באוֹזניו. קוֹל שליט וּמתחנן, קוֹל חרד וּמצוה ואין קץ לנעימוּתוֹ.

הנה מחר יקרא ליוֹם זבח גדוֹל בבמה. ולבוֹ הגיד לוֹ, כי גדוֹל יהיה היוֹם, אוּלי גדוֹל מיוֹם אבן העֵזר. כל הלילה יעמוֹד לפני האלוֹהים בתפילה ולא ילך משם, עד אם הכריע אלוֹהים בריב לבוֹ.

וּבחשבוֹ כן, וּבראוֹתוֹ את הבתים הראשוֹנים ברמה, ידע אל מה יכריע אלוֹהים.

כן, מחר יתן הרוֹאֶה את משאלת העם, את המלך אשר שאל ממנוּ בחזקה, אחרי אשר כל הדברים אשר דיבּר אליהם ליראם לא ייראוּם, כי עוֹד התחזקוּ בשאלתם. ועתה חזקה גם בוֹ אמוּנתוֹ, כי חפץ אלוֹהים הוּא אשר יהיה עליהם מלך.

מחר יהיה האוֹת, ולבוֹ ניבּא לוֹ, כי ייעשׂה פלא, והמלך (האוּמנם בן קיש אשר מגבעה?) ייראה לוֹ בתוֹך ההמוֹן החוֹגג. וּכבר דמוּתוֹ יראה בעיני רוּחוֹ.

חג זבח גדוֹל יהיה מחר על בּמת רמה. הנה הוּא כבר במבוֹא העיר, אך יצנח מעל האתוֹן, ישמיע על החג אשר יהיה מחר. שליחים יצאוּ לקרוֹא לרבים. בני הנביאים אשר בניוֹת ילבשוּ לבנים. יוֹם גדוֹל, בוֹ יבשׂר לעם את הבשׂוֹרה אשר לה יצפּה ימים רבים.

וּשמוּאל התקדש במחשבת לבוֹ. עתה ידע נכוֹנה וּבטרם יתפלל בלילה, כי חפץ אלוֹהים הוּא, והוּא יקרה לפניו את האיש אשר יעד למלוֹך על עמוֹ. האיש הזה ייקרא בנוֹ, זרע אמת, לא השנַיים יוֹצאי חלציו יהיוּ בניו, כי אם הלז אשר גדל והיה לאיש.

גאוּת מילאה את לבוֹ. אכן הוּא הרוֹאֶה. בחסד אלוֹהים עליו הוּא רוֹאה את משיח ד'. רוּח הנכאים אשר ירדה עליו אמש בשׁלישׁה, כאשר קרא לאסיפה בלשכה ולא באוּ זוּלתי שניים זקינים חירשים, לא היתה לוֹ עוֹד. גם פחדיו פגוּ. וּמקוֹר שׂמחה נפתח בלבוֹ, כמוֹה לא ידע מעוֹדוֹ.

והוּא ראה לפניו את רמה זוֹרחת כוּלה באוֹר יקרוֹת, אוֹר הבוֹקר העוֹלה, כמוֹ כבר אחז החג בארבע פינוֹתיה, והמזבח על הבמה טהוֹר תחת טוֹהר השמיים וּמחכה לזבחוֹ.

טז

וּבבוֹאוֹ הרמתה לא גילה שמוּאל את מחשבת לבוֹ לא לכוֹהנים וללויים העוֹזרים על ידוֹ בהכנת הזבח, אף לא לנביאים המחכים למוֹצא פיו, וגם לגד לא הגיד. רק זאת הגיד להם, כי מחר יהיה זבח גדוֹל ועצרת עם וחפץ אלוֹהים יוָדע לעיני כוֹל.

ונער לוי צעיר, יפה קוֹל, שלח לעבוֹר ברחוֹבוֹת רמה לשמַע את העם לאמר: “התבשׂרוּ עם ד'! הרוֹאה שב מבית אל, מן המצפה, מן הגלגל וּמבאר שבע. כל העם, למקטן ועד גדוֹל, קרוּאים להתקדש בלילה וּבבוֹקר יעלוּ הבמתה, אל הזבח הגדוֹל אשר ייזבח שם לעת הצהריים. דבר הרוֹאה הוּא ולשוֹמעים ינעם!”

וּשליחים שלח לגבוּלוֹת יהוּדה וּבנימין ואפרים לקרוֹא קרוּאים רבים אל החג.

ורמה המתה ממחרת היוֹם מרוֹב אדם וּבהמה. כל העיר לבשה מוֹעד ורבים הם אשר באוּ מן הכפרים וּמערי השׂדה, כל אשר הדרך לא רחקה מהם. הרוֹכלים הציבוּ את מעמדיהם למכוֹר כל רכוּלה לוֹקחת את העין, וּמוֹכרי המַשׁקים והמגדים והזרעוֹנים התהלכו בתוֹך ההמוֹן והנעימוּ זמירוֹת להגיד שבח המטעמוֹת.

וּנשׂיאי העם, קריאי המוֹעד, לבוּשי פאר, עברוּ בסך, כשלוֹשים איש, עוֹלים במעלה הבמה להיות עם הרוֹאֶה אל המזבח.

וצוֹפי דוֹד שמוּאל, זקן הרמה, נדב ממרבּקוֹ בן בקר רך וטוֹב, אשר אבסוֹ כשלוֹשה חדשים, למען יקריבנוּ הרוֹאֶה. וּבן הבקר הוּבא עדוּי ענפי אֵלה וּפרחי שׂדה, בתוּפּים וּבמצלתיים הוֹבילוּהוּ ואסרוּהוּ

אל עץ במקוֹם גבוֹה, לא הרחק מן המזבח, עד כי יבוֹא הרוֹאֶה להקריבוֹ ושם רחצוּהוּ במים רחוֹץ היטב עד אשר טהר.

על הבמה, מסביב למזבח הגדוֹל, הרחק ממנוּ, הוּקמוּ הרבה מזבחוֹת קטנים, מזבחוֹת אבנים וּמזבחוֹת עפר, לזבוֹח עליהם קוֹדשים קלים, זבחי בית, משפחה משפחה לבד, להאכיל בשׂר את כל העם אשר ברמה.

וּבני הכפרים הביאוּ בטנאיהם ירקוֹת טלוּלים לאכוֹל עם הבשׂר, בצלים ושוּמים ארכי נוֹצה, קשוּאים ואבטיחים רעננים, חסה וכרפס מן הערוּגה, וכל שאר ירקוֹת הנאכלים חי וּמבוּשל וּמתוּבּל בשמן וּבבשׂמים, למכוֹר לכל דוֹרש ולתת לעני פוֹשט יד חינם.

הקציר כלה כמעט והשנה היתה רבת תבוּאוֹת ולב העם ירוֹן. גם הגפן, אף כי טרם הבשילה ענבים, אשכּלוֹתיה כמַכבדוֹת התמרים. רב יהיה השנה היין לנַסך נסכים וּלשׂמח לבב אנוֹש.

ולא נעלם מן העם, כי דבר גדוֹל יפּוֹל היוֹם. מאז יוֹם אבן העזר לא ערך הרוֹאֶה זבח כזה ברוֹב הוֹד והדר. במגרשוֹת העיר, תחת עצי הזית והתאנה והשקמה, היוּ פרוּשׂים כּבירים וּמרבדים לרוֹב, וגם סוּכּוֹת ענפים ואוֹהלים רבים נטוּ, ועם כבד מכסה את עין הארץ, וקוֹל צהלה ושׂמחה, קוֹל חליל ותוֹף וקרן, כבשׂה פּוֹעה ועגל גוֹאה, יענוּ מכל עבר.

וּבתוֹך ההמוֹן התהלכוּ מגידי עתידוֹת ולוֹחשי על מכוֹת וּבעלוֹת אוֹב ועוֹשׂי בלהטים; גם כנענים הציעוּ תרפים קטנים למכירה, ואיש לא מיחה בידי כל אלה, אך מעטים היוּ הפּוֹנים אליהם, כי העם מחכה לזבח הרוֹאֶה.

השמש יצאה בגבוּרתה, אך על פני הבמה התהלכה רוּח אשר ציננה כל פנים. בעוֹד לילה העלוּ בחמוֹרים חמתוֹת מים וּמילאוּ חביוֹת עוֹמדוֹת בדרכים וּבשבילים להשקוֹת את העם ואת הבהמה חינם אין כסף, כי כן ייעשׂה לעת חג וּמוֹעד, והמַשקה ישׂא צדקה ויאסוֹף ברכוֹת לרוֹב לוֹ וּלביתוֹ.

והלויים, ונערי הכוֹהנים עוֹזרים על ידיהם, הכינוּ את כל הנדרש לקרבן: מים ועצים ומלח ואת המאכלוֹת ואת האגנים לקבל את הדם וּדוָדים וקלחוֹת לבשל את הבשׂר וכפּוֹת לשאוֹב המרק וּמזלגוֹת ושׂכּינים לפרוֹשׂ את הנתחים. אך טרם תוּבער האש בעצי המערכה וטרם יעלה ריח הבשׂר הצלוּי והמבוּשל, אשר אליו ייחל העם.

בּקרוֹב עת הצהריים באוּ ראשי הלויים ועמדוּ על המזבח הגדוֹל מעבר מזה, ואחריהם עלוּ הנביאים, כל היוֹשבים בניוֹת כמאה איש, כוּלם בכלי לבן, כפּוֹת תמרים בידיהם, ועמדוּ על המזבח מעבר מזה. ונערי הלויים עומדים בין שתי המחנוֹת לעזוֹר עמהם בשיר וקוֹל זמרה. כאשר בא המבשׂר וּבישׂר את בוֹא הרוֹאה ירדוּ קריאי המוֹעד, כשלוֹשים איש, בדרך לקראתוֹ לעלוֹת עם איש האלוֹהים אל המזבח. וכל העם עוֹמדים על רגליהם, מתנשׂאים על בהוֹנוֹתיהם וּמביטים איש מעל כתף רעהוּ לראוֹת במחזה.

לא ארכוּ הרגעים וקוֹל העם נשמע ברעוֹ, כי פני הרוֹאֶה נראוּ להם הוֹלכים בראש הקרוּאים וגד החוֹזה לימינוֹ. אחר דממוּ כוּלם.

מראה כוֹהן ונביא ושוֹפט היה לרוֹאה, אף כי פניו הלבּינוּ כפני ירח יוֹמם. לא הסב ראשוֹ כה וכה, אך ניכּר היה כי ראה יראה את העם כוּלוֹ, לא יעדר איש. ולב העם פחד ורחב למראהוּ. הנה עוֹד הרוֹאה הזקן חי, עוֹד כבוֹדוֹ חדש עמוֹ, עוֹד לא כהתה עינוֹ ולא נס לחוֹ, עוֹד כוֹחוֹ עמוֹ לשפוֹך רצוֹנוֹ על העם.

מעדנוֹת קרב אל המזבח הערוּך בכּוֹל, אחר הקיף את בן הבקר שלוֹש פעמים, בחוֹן וּבדוֹק אם תם הוּא ואם טהוֹר הוּא, גם העביר ידוֹ על חלקת גבוֹ וצוארוֹ. וטרם יצוה לעקדוֹ קרא לטבּח ואמר על אוֹזנוֹ:

“כעשׂוֹתך את בן הבקר תקח את השוֹק ואשר עליה ושמרת עמך עד המוֹעד אשר אגיד לך”.

ואחר היעקד הקוֹרבן התיצב וּפניו אל העם לברכוֹ לפני הזבח. ועדנה לא ישלח ידוֹ אל המאכלת, כי עיניו משוֹטטוֹת כמחפּשׂוֹת בתוֹך ההמוֹן.

וּבהאריכוֹ להביט אל המוֹן הנאספים ראה פתאוֹם דמוּת עלם טוֹב רוֹאי, משכמוֹ גבוֹה מכל העם, עיניו רמוֹת ואַפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדוֹ, וּפניו צחוֹת ואדוּמוֹת כפלח הרמוֹן, ועוֹר פניו קוֹרן כהוֹלך לקראת גדוּלה, ונערוֹ על ידוֹ נוֹשׂא על שכמוֹ אדרוֹת שׂיער והצקלוֹן תלוּי על זרוֹעוֹ, כאשר יהיה נוֹשׂא לים לשׂר ומלך.

זרמת רטט עברה את גו הרוֹאה וּפניו העלוּ אוֹדם כפני נער, וקוֹל קרא בקרבוֹ: “הנה האיש אמר ד'. זה יעצוֹר בעם!”

אכן לא שבה ריקם התפילה אשר התפלל כל הלילה. האוֹת אשר נתן לוֹ אלוֹהים לא כיזב. הנה שלח את משיחוֹ למוֹעד הנכוֹן. היוֹם ייעשׂה חפץ אלוֹהים לעמוֹ.

וּשמוּאל אמר בקוֹל רם לגד העוֹמד על ידוֹ, וידוֹ נטוּיה אל שאוּל:

“לך והבאת לפני את בן החיל הלז הניצב שם עם נערוֹ, כי עמי יאכל היום!”

יז

כל הכתוּב בספר שמואל בא כתוּמוֹ על שאוּל מלך ישׂראל. הוּא לכד את המלוכה ביד חזקה וכל שבטי ישׂראל הקרוֹבים והרחוֹקים סרוּ למשמעתוֹ.

אחינוֹעם בת אחימעץ, חכמת לב ויעלת חן, היתה מחמד נפשוֹ ועֵזר לוֹ בכל אשר יפנה, מכל אשר ראה לבוֹ ימים רבים מצא בה כפליים. וחמישה בנים וּבנוֹת ילדה לוֹ, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים, מיוֹנתן הבכוֹר,

הגיבוֹר תמים הלב, אבינדב ומלכּישוּע וּמרב, ועד מיכל הקטנה הגאה באהבה. וּשלוֹמוֹת אמוֹ עם כלתה צוֹפוֹת הליכוֹת הבית לצבי וּלכבוֹד. וקיש אביו נשאר יוֹשב בביתוֹ עם נעמה ועם ועבדים והשפחוֹת, כי עד יוֹמוֹ האחרוֹן לא השלים היוֹת בנוֹ מלך, וכה דברוֹ: “למה לא מצא בני את האתוֹנוֹת תחת המלוּכה, למען ייטב לוֹ והיתה נפשוֹ שלוֹם?”

הכּה שאוּל את מוֹאָב ואת עמוֹן ואת אדוֹם ואת צובא ואת פּלשתים וגם את עמלק, הצוֹרר הרע והחַטא, אשר ציותה התוֹרה למחוֹת את זכרוֹ על כל אשר התעיב לעשׂוֹת לישׂראל בדרך בעלוֹתוֹ ממצרים. ואת לב העם הכניע לאהבה אוֹתוֹ וּליראה את שמוֹ, רק את לב הרוֹאֶה הזקן לא הכניע, כי לא יכוֹל היוֹת מלך כחפצוֹ. וּבעוֹד שאוּל יוֹשב באיתן כיסאוֹ (בקיר הבית בנהוּ וּבמסמרים חיזק אוֹתוֹ אל הקיר), עשׂה הרוֹאה בסתר, לבחוֹר באחר להסב אליו את המלוּכה, עלם לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם אשר בא והפּיל את הענק הפּלשתי, ואת לב העם שׂם בכפּוֹ. הוּא ראה בעלוֹת שנית כוֹח הפּלשתים וחמתם, בדעתם כי יד ישׂראל שלוּחה גם לארצם, ורק יד דויד משׂגת להכוֹתם פעם בפעם. הוּא ראה את העלם הזר הנדחף אל כיסאוֹ בכוֹח נעלם, וגם בני ביתוֹ וּבנוֹ, אשר אמר הוּא יירשנוּ, עם הרש והנקלה ההוּא.

ואַחיוֹ, נוֹשׂא כליו הנאמן, נפל באחת המערכוֹת, וּשאֵרוֹ גדוֹר בן אבנר בא תחתיו.

ולא רק מלחמוֹת עם האוֹיבים בחוּץ ידע שאוּל, כי מלחמה כבידה היתה לוֹ בביתוֹ, מיוֹם בוֹא זה האיש דויד אליו, עם בניו ועם בנוֹתיו וגם עם אחינוֹעם אשר לא ראתה און במתפּרץ, וּמלחמה כבידה כבדה מזאת לוֹ עם נפשוֹ, אשר אהבה ושׂנאה חליפוֹת, עד כי הפכה בוֹ רוּח רעה וּמרה, אשר לא תתן לוֹ מנוֹח ותסעירנוּ בתהפוּכוֹתיה תמיד. ואחרי אשר שׂבעה לה נפשוֹ את ההוֹד והתפארה, העוֹז והממשלה, בא לשכּוֹן בה המגוֹר, אשר ניקר קרבוֹ כציפּוֹרני הנשר וכל תחבוּלה לא תצלח עליו לגרשוֹ. גם קוֹל הנגינה אשר ניגן לפניו דויד בידוֹ רק לרגע תסיר מעליו את הרוּח הרעה, למען תשוּב ביתר שׂאת לענוֹתוֹ.

ועל הכוֹל הכביד עליו הרוֹאֶה הזקן, אשר הלך עמוֹ בקרי ולא אבה לראוֹתוֹ ולשמוֹע את קוֹלוֹ, ורק מבית הנביאים אשר בניוֹת שלח אליו שאלוֹת וּפקוּדוֹת אשר לא יכוֹל למלאוֹתן. ידוֹע ידע כי יד שמוּאל עם דויד וכי ניחם על אשר המליכוֹ. לבוֹ סר ממנוּ וגם את לב אלוֹהים מסיר הזקן מעליו ברוֹב תפילתוֹ וכוֹחוֹ לאלוֹהים.

וּבמוֹת קיש אביו התאבּל עליו שאוּל ימים רבים. הוּא זכר את חכמתוֹ ואת יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, והוּא לא כן, כי אחירים יטוּהוּ לרצוֹנם פעם בכה וּפעם בכה, והוּא ישמע לכוּלם וימאן לכוּלם, עד כי נפשוֹ ירעה לוֹ מרוֹב תנוּדוֹת עד להישבר. הנה קרא לוֹ אביו לפני מוֹתוֹ, שׂם יד רוֹעדת על ראש בנוֹ וכה אמר לוֹ:

“בני, בני, תן את המלוּכה לדויד בן ישי וּמצא את המנוּחה לך וּלביתך כאיש אשר נתן לעמוֹ את המתּת הגדוֹלה אשר בידי אדם לתת. גם המלך גם העם יזכרוּ לטוֹבה את כל פעליך עם חסדך האחרוֹן והנחילוּ לך אך טוֹב כל הימים. בני, בני, קח את החיים מאת ההוֹלך למוּת”. והוּא האזין לדברי אביו וראה את הדמעה בעיניו. גם בעינוֹ באה דמעה והניע לוֹ בראשוֹ, אך בלבוֹ ידע, כי לא כן יעשׂה. כי אש הקנאה בערה בוֹ כתוֹפת וחשק השׂררה אכלוֹ ולא יכוֹל לראוֹת בהיעקר ממנוּ המלוּכה, אשר מצאה כמצוֹא אדם מתנת אלוֹהים.

רק בשׂנאתוֹ את דויד המית את הכוֹהנים ואת עירם נוֹב הכה לפי חרב, עד בלתי השאיר שׂריד. וּבקנאתוֹ חשב להמית גם אוֹתוֹ ואת בנוֹ בכוֹרוֹ, רעה דויד, וּבני ביתוֹ רוֹאים ויוֹדעים וּמחרישים, כי היה לזועה בעיניהם.

וכאשר מת שמוּאל וכל העם ספד לוֹ וּבהוֹד מלך קברוּהוּ ברמה, בחצר אלקנה, לא היה שם שאוּל עם העם, כי הרוּח הרעה הניסתהוּ חדר בתוֹך חדר ושם החזיקתהוּ ולא הרפתהוּ לצאת. וּכנוֹח לוֹ מחמת המציק הזה אמר בלבוֹ: הנה עתה ישוּב אלי אלוֹהים וישלח לי אוֹרוֹ ואמיתוֹ. אך נפשוֹ נשארה ריקה ולא ענהוּ אלוֹהים גם בחלוֹמוֹת גם באוּרים. וגם בנביאים לא ענהוּ אלוֹהים באמת כי אם במרמה אשר בפיהם, כי יראוּ מפניו אחרי המעשׂה שעשׂה בנוֹב.

ואז באה מערכת חייו האחרוֹנה, היא מערכת אכיש, אשר קבץ את כל מחנוֹת פלשתים אל עמק יזרעאל אל שׁוּנם להילחם בשאוּל (ודויד הבוֹרח מפני שאוּל יושב עם אכיש) את המלחמה אשר תכריע בין פלשת וּבין ישׂראל. ושאוּל אמר בלבוֹ, כי המערכה היא בינוֹ וּביו דויד ההוֹלך עם הערילים, וּבגבוֹר יד האחד ימוּת השני, כי לא נשׂאה אוֹתם הארץ לשבת יחדיו.

יח

שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת סערה המערכה בתחתית הר הגלבוֹע. הפּלשתים עוֹלים מן העמק והעברים מתחזקים בהר, מחנה בעקב מחנה וּמחנה אל פני מחנה, כנמירים ואריוֹת, ולא עצר כוֹח המחנה האחת להדוֹף את האחרת ממצבה, אך כי עצוּמים היוּ ההרוּגים בשתי המחנוֹת.

וּבאשמוֹרת הבוֹקר הרביעי, לפני היבּקע השחר, היתה פתאוֹם חרדת אלוֹהים על מחנה ישׂראל ויסוֹגוּ הלוֹך והיסוֹג ההרה, והפּלשתים לוֹחצים אוֹתם בחזקה, ויכּוּ את ישׂראל עד חוֹם היוֹם, הפיצוּם בהר לכל עבר, תחת כל אבן ותחת כל שׂיח מוּשלך חלל וּפצוּע, והנשארים נסוּ לכל רוּח ולא נשארוּ בהם שניים יחד.

ושאוּל, אשר נלחם כל הימים בחמת מרי וגם ראה במוֹת שניים מבניו, התערב עתה בתוֹך המוֹן הנהדפים, אדם וּבהמה, ולא ניכר עוֹד כי מלך הוּא ומפקד על הצבא. גם כוֹבע הנחוֹשת לא היה עוֹד בראשוֹ, גם את חליצתוֹ השליך בנוּסוֹ, גם החרב נפלה מידוֹ, כי ראה את אל נקמוֹת רוֹדפוֹ בלי חשׂך. כגלגל לפני סוּפה נישׂא באחד ממוֹרדוֹת ההר, עד כי כרע נפל, וּבנפלוֹ ראה לא הרחק ממנוּ את גדוֹר הנער נוֹשׂא כליו נֹפל על פניו ארצה. רק אוֹתוֹ ראה, ואין איש בלתוֹ בכל המקוֹם.

ותרדימה נפלה על שאוּל. ולא ידע כי עת רבה שכב וכי פצע אנוּש ביריכוֹ זב דם תחתיו על האדמה אשר עליה שכב.

וּלעת המנחה, עוֹד כשעה עד בוֹא השמש, פקח את עיניו, והנה הוּא שוֹכב בּבּר, בין קוֹצים חריבים ואבנים דוֹממוֹת, ונערוֹ שוֹכב לא הרחק ממנוּ, פניו כבוּשים בזרוֹעוֹ כאיש עייף נרדם.

ולא ידע בחוּלשתוֹ כי רבה, אחרי הדם אשר ניגר מגווֹ לרוֹב, מה קרהוּ וּמה המקוֹם אשר ישכב שם. קרה הרעידה את כל בשׂרוֹ, אך במוֹחוֹ עמד ערפל חם.

וּבשכבוֹ כך בדממה זכר את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ למן צאתוֹ מבית אביו בגבעה עם הנער אַחיוֹ לבקש את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. כמוֹ בחלוֹם לילה באוּ אליו כל אלה, הכוֹל חי וּברוּר וקרוֹב עד למשש ביד, כאשר יהיוּ הדברים רק בחלוֹם לילה. האוּמנם היוּ כל אלה חלוֹם אשר חלם? היוּכלוּ להיוֹת בהקיץ?

הוּא הרים מעט את ראשוֹ לראוֹת סביבוֹתיו, אך שב הפּילוֹ אחוֹר, כי כבד היה. האם ממשׂא החלוֹם כבד היה?

השמש השפּילה רדת ימה, והאוֹר הוּעם מעט, אך שקוּף היה ועינוֹ ירקרק-סגוֹל. הנה אגן השמש מתקרב אל ראש הר עגוֹל, עוֹד מעט ותבוֹא מאחריו. מראה עמק ברכה נגלה לעיניו, כפרים וערים פזוּרים בוֹ, עצי גנים וּשׂדי תרוּמוֹת, וּדרכים וּנתיבוֹת יחברוּ משכנוֹת

האדם. זעיר שם יתאבּכוּ סלילי עשן השמימה.

כמראה המקוֹם הזה לא ראה מעוֹדוֹ, אוֹר קסם והוֹד שלוֹם נסוּך על פני העמק. האוּמנם הגיע בדרכוֹ לבקש את האתוֹנוֹת עד הלוֹם, כה הרחק ממקוֹם מוֹצאוֹ, הוּא ואחיוֹ?

כל גוּפוֹ היה כמוֹ שקוּע בשינה, אך לבוֹ וּמוֹחוֹ עֵרים היוּ. תמוּנוֹת החלוֹם הטוֹבוֹת והרעוֹת נסעוּ בוֹ בסך. למען הבהיר את המראוֹת עצם עיניו.

קוֹל רגליים ורעש חלוּקי אבנים נוֹפלים ונשמת אף בהמה נשמעוּ לוֹ בקרבת מקום. לאט פקח אחת מעיניו לראוֹת. והנה – לבוֹ כמוֹ עמד בוֹ מפּעוֹם: שתי אתוֹנוֹת גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת מתהלכוֹת לפניו בכה וּבכה, מוּרדוֹת ראש וּמניעוֹת זנב, מחפּשֹוֹת אחר ירוֹק בינוֹת לאבנים.

האוּמנם? האוּמנם? עד פה הגיע עם אַחיוֹ בחפּשׂוֹ אחרי האתוֹנוֹת, האתוֹנוֹת השתיים אשר נמלטוּ בלילה מן המקוה אשר לקיש אביו? אָמנם כן, הן הן האתוֹנוֹת. הכּרת מראיהן ענתה בהן. גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת. כמה ימים הכאיבוּ שניהם, הוּא ואַחיוֹ, את רגליהם, כמה התעוּם אנשים רעים למען לא ימצאוּ את אשר ביקשוּ? ועתה, הנה האתוֹנוֹת בזה, לפניו, כמוֹ מן השמיים שלָחוּן הנה. הנה הן השתיים!

כל רוּחוֹ בוֹ התפעמה. במאמצי כוֹח וּבמכאוֹב רב הפך את ראשוֹ לעבר הנער השוֹכב וּפניו כבוּשים בזרוֹעוֹ, ואף כי לא נשמע קוֹל שאוּל בקראוֹ, נדמה לוֹ כי קוֹרא הוּא בקוֹל: “אַחיוֹ, אַחיוֹ, הקיצה – הנה האתוֹנוֹת אשר ביקשנוּ כל הימים, הנה הן רוֹעוֹת בזה! הקיצה אַחיוֹ, וּראה, טרם תבוֹא השמש”.

אך הנער לא נע ולא זע. שאוּל שנה ושילש את הקריאה, והנער לא הניד איבר.

“אין דבר”, חשב שאוּל, הן לא תוֹספנה עוֹד לברוֹח. בשלוֹם הן רוֹעוֹת. יישן עוֹד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדוּדיו עד כה. גם את הצקלוֹן, גם את האדרוֹת נשׂא. יישן עוֹד מעט".

והחלוֹם שב לשעשע וּלסער את נפשוֹ. יפה אף נוֹרא היה החלוֹם. היוּכל לחלוֹם את כוּלוֹ שנית? האם לא יוּעם ויעוּף החלוֹם? אלי, אלי, מה עוֹללת לי?

וּתשוּקה עזה אחזה בוֹ להירדם שנית, לראוֹת שנית חלוֹם חייו אשר הוֹד וּמוֹרא לוֹ. הנה הוּא נרדם. הנה הוּא בא, הנה הוּא – החלוֹם.

השמש העמיקה רדת מאחרי ההר. עין העוֹלם קמה. ורוּח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקוֹפאוֹת מוּל הכוֹכבים היוֹצאים אל משמרוֹתם.

תש“ה – תש”ו

---

עד היסוד

מאת

אשר ברש

א

יוֹחנן בן לוי הגלילי, איש גוּש חלב, היה דר שנים אחדוֹת בירוּשלים. בן תשע עשׂרה היה כשעלה עם לוי אביו לרגל, ונשאר שם ללמוֹד בבית מדרשוֹ של בן זכּאי, שמצא את לבּוֹ רחב לקבל יוֹתר מכל בני גילוֹ.

בשנה השנית לישיבתוֹ בירוּשלים הכּיר יוֹחנן את שמעוֹן בן גיוֹרא, השחוּם, הכבד והזוֹעף, בעל בריתם של הסיקריקים, שגדוֹל היה ממנוּ עשׂר שנים ונוֹדע ברבים כאוֹיבה של המלכוּת הרשעה וּמכין בסתר את גאוּלתם של ישׂראל. מיד נתקשרוּ קשר של ריעוּת. שניהם להטוּ באש אהבה וקנאה לעמם וּלארצם הנטרפים בלי חָשׂך בציפּוֹרני הדוֹרס הזר. אך ראוּ זה את זה – כמוֹ גילוּ איש את אחיו ונתדבּקוּ במחשבה אחת. כשלוֹשה שבוּעוֹת לא זזה יד האחד מיד חבירוֹ, אבל בשבוּע הרביעי נבעה הפּרץ בין הדביקים.

יוֹחנן הצעיר לימים איש הרוּח היה, איש חלוֹמוֹת ותחבּוּלוֹת, צוֹפה מראשית אחרית, מרחק קרוֹבים וּמקרב רחוֹקים; וּכנגדוֹ שמעוֹן דמיוֹנוֹ ככפיר בוֹטח, שאינוֹ יוֹדע ערמה וחשבוֹנוֹת, כוּלוֹ עצמת רצוֹן ולהט כוֹח מעשׂים. כשהטריח עליו יוֹחנן יוֹם יוֹם ברוֹב חלוֹמוֹתיו וּסברוֹתיו, התחיל שמעוֹן מבזה בלבוֹ את ה“גָמוּל מחָלָב” (כך קרא לוֹ תמיד, בתחילה דרך חיבּה, אחר כך דרך לגלוּג), אשר תהפּוּכוֹת ברוּחוֹ ולא יכשר למעשׂה רב.

ורוּחוֹ של יוֹחנן, אף כי צעיר היה, היה נוֹשׂא אוֹתוֹ בחָזקה לכתר תוֹרה וּלכתר מנהיג. מאמין היה שנוֹצר לשניהם. דק בשׂר היה וצהוֹב שׂיער ועיניו דוֹלקוֹת תמיד ונימים צהוּבּוֹת משׂתּרגוֹת על הלוֹבן שבהן, פניו ארוּכּים וּכחוּשים וּשׂפתיו נראוֹת כחרוּכוֹת מעט. ה“צבוֹע מן הגליל” קראוּ לוֹ עתה אנשי ריבוֹ ממחנה שמעוֹן. וּבן זכּאי, שעדיין לימדוֹ תוֹרה בתוֹך שאר תלמידיו, קרא לוֹ “שׂאוֹר שבּעיסה”, ואף על פי שחיבּב את כוֹחוֹ בתוֹרה, היה מזהיר את בחירי תלמידיו מפני חברתוֹ: “אלמלא בינתוֹ בתוֹרה הייתי מנדה אוֹתוֹ מבית מדרשי. חוֹשש אני שלא יחמיץ את כוּלכם”. ולא ידע בן זכּאי שרוֹב תלמידיו כבר נתפּסוּ לקסמוֹ של זה, שהיה מתהלך ביניהם כאיש חזוֹן ואמת, אף על פי שלעתים דיבּר דברים אשר כמוֹהם כשיגעוֹן. מקוּטעים היוּ דבריו וּמימיו לא ביטא רעיוֹן שהגיוֹנוֹ שלם, אך כברקים מרוֹצצים היוּ בעיני השוֹמעים וניחתוּ בלבּם כמכוַת אש אשר לא תירפא. גם מגילוֹת כתב היה שוֹלח להפיצן בעם, מגילוֹת שהיוּ כלפּידים רצים בקמה בטרם קציר. היה בוֹ מן התוֹם הערמוּמי של האיש מנצרת וּמאפילת הקנאה של יהוּדה הגלילי. גם הערצת נשים נפלה בחלקוֹ, והוּא לא ביקש קרבתן, אך זלזוּלוֹ זה עוֹד העמיק את תאוָתן אליו, כאוֹרח נשים מעוֹלם.

עד מהרה פּרשׁה עדה לא מעטה מאנשי שמעוֹן, אלה שקצרה רוּחם מן ההכנוֹת בסתר המיגעוֹת של בן גיוֹרא וּמידוֹ הקשה, והלכוּ בהתלהבוּת אחרי הגלילי. גם הם, כמוֹהוּ גוּפוֹ, ראוּ אוֹתוֹ כמנהיג האמיתי שיבוֹא במקוֹמוֹ של שמעוֹן, ש“כוֹחוֹתיו מרוּבּים ודעתוֹ קצרה”, לפי מה שאמר פעם יוֹחנן, מַבליע אִמרתוֹ אגב שׂיחה, כדרכּוֹ, וּמשוּם כך רוֹשמה גדוֹל על השוֹמע התמים.

זה היה ראשית הפּלוּג ביניהם, שנעשׂה אחר כך פּוֹלמוֹס גדוֹל והיה, כידוּע, אחת התקלוֹת הכּבידוֹת לעם הלוֹחם נוֹאש לחירוּתוֹ.

בין הנוֹהים אחרי יוֹחנן היתה נערה אחת (אחת בתוֹך כמה אחירוֹת), בת איש אָמיד תוֹשב הטוּרוֹפיאוֹן, שהיה שם מגדוֹלי המגבּנים. שם הנערה מלכּה, אשר עם מיעוּט שנוֹתיה ונסיוֹנה, היה נסוּך בה כוֹבד ראש מרוּבּה והחלטה עזה למסוֹר נפשה על גאוּלת עמה.

והנערה מלכּה, שידה היתה עוֹד קוֹדם לכן עם הקנאים, ראתה את יוֹחנן הגלילי, הפּנים החדשוֹת, באחת מאסיפוֹת הסתרים ושמעה את ברקי דבריו – וּדמוּתוֹ באה לשכּוֹן בלבּה יוֹם ולילה, כאילוּ נטבּעה בוֹ בחוֹתם של אש. ויוֹחנן לא ידע.

יפה היתה הנערה עד מאוֹד, ממעטת לדבּר וּמַרבּה להקשיב, כל תנוּעה בה שירה ותוֹקף רצוֹן לה כחלמיש. גם גאה מאוֹד היתה בהליכוֹתיה, ואלה מן הבחוּרים, שחמדוּ את יוֹפיה למראה עיניהם, לא מצאוּ את לבּם לקרוֹב אליה כמשפּט הבחוּרים, אך היוּ זוֹכרים אוֹתה וּמזכּירים מעלוֹתיה ברוֹב

חוֹם באוֹזני ראשם וּמנהיגם הנערץ. אף הוּא ראה את רוֹב חנה וגאותה, והבחוּרים גירוּ אוֹתוֹ בדבריהם עליה יוֹם יוֹם, עד שנתן דעתוֹ עליה.

וּבלילה אחד, כתוֹם האסיפה, פנה אליה יוֹחנן, בעוֹדם עם הפּתח אחרי יציאתם החוּצה, ואמר לה:

– מלכּה, נפשי חשקה ללווֹתך בדרך לבית אביך.

היא הביטה בוֹ מבּט ישר ואמרה:

שעת לילה היא. לא תלוני, יוֹחנן, אם אין בדעתך להיוֹת לי בן לויה כל הימים. אהבתיך.

דברים מעטים אלה, שהיוּ רצוּפים עוֹז ורוֹך אין קצה, באוּ עליו כחתף. הוּא חיכּה למענה אחר מפּיה.

הסתכל בפניה רגע, אחר אמר בפנים מעוּוָתים במרי:

– טעית בי, מלכּה. אין אני מן הנוֹתנים צוארם בקוֹלר – ואפילוּ קוֹלר של ורדים.

– אם כן, – אמרה – הנח לי ואבוֹא לבדי אל בית אבי, כאשר הסכּנתי. גם אני אניח לך.

דבריה אלה הכאיבוּ לוֹ, אך גם ריתקוּהוּ אליה. הלך אחריה כברת ארץ לאוֹר הלבנה. גם דיבּר על אוֹזנה דברי עגבים, דברים אשר לא כלבּוֹ, רק כדי להרעימה אוֹ לגרוֹת עליה יצרה, והיא החרישה ולא השיבה דבר. כשהגיעוּ לפינה של רחוֹב, התחמקה ממנוּ, ברחה ונעלמה ולא יסף לראוֹתה, כי למן הלילה ההוּא לא באה עוֹד אל אסיפוֹתיו.

מקרה זה קרה ימים מוּעטים לפני שיצא יוֹחנן את ירוּשלים, שבּינתיים הגיעה לידוֹ פקוּדה לצאת מיד לגליל. הפּקוּדה היתה בשם המצבּיא יוֹסף בן מתתיהוּ, שרבּים, וּבתוֹכם יוֹחנן, האמינוּ, כי לוֹ יאתה להיוֹת הפּוֹתח בגאוּלה מן הצפוֹן. כשנתיים עשׂה יוֹחנן בגליל ושם ראה את תהפּוּכוֹת יוֹסף. בראשוֹנה היה מגדיל את שם בן מתתיהוּ ברבּים, מכריז על עצמוֹ כי יאוּשר מאוֹד להיוֹת נוֹשׂא כליו הנאמן של המצבּיא הגדוֹל, להיוֹת חוֹגר וּמפתח אזוֹרוֹ. וּלאחר שציוה יוֹסף להרוֹס את היכל המלכוּת שבנה הוֹרדוֹס בטבריה, עבר גל של שׂמחה בין קנאי הגליל וקוֹל נשמע במחנוֹת: זה האיש שקיוינוּ לוֹ. אבל עד מהרה נוֹדע דבר שרתוֹ בסתר את הכּוֹבש הזר, ויוֹחנן היה ראשוֹן להריח את המעל וּלהזהיר את העם. כל נסיוֹנוֹתיו של יוֹסף לקנוֹת את לב יוֹחנן (שעוֹת על שעוֹת ישב עמוֹ חדר בתוך חדר וגילה לוֹ בלחש סתרי קנוּניוֹת וּמזימוֹת אשר זמם להשלוֹת את הרוֹמאי התם) היוּ לבטלה: הלב הקנאי ראה בעד כל המחיצוֹת. מאז נעשׂה איש חרמוֹ והיה בראש הלוֹחמים במצוּדוֹת הגליל של שנפלוּ כוּלן ולא מצא שם מקוֹם לרוּחוֹ הסוֹערת.

מאז יצא מירוּשלים ועד חזירתוֹ שמה, כשנה לפני החוּרבּן, לא ראה את מלכּה ולא שמע עליה דבר וחצי דבר. אף שמר פיו וּלשוֹנוֹ שלא לשאוֹל לה, כי ידע: לא יאה לראש וּמצבּיא להיראוֹת בעיני העם כשוֹגה באהבת אשה. אבל תמוּנתה, כפי שנראתה לוֹ באוֹתוֹ ליל פרידה מוּזר, היתה חקוּקה בלבוֹ ולא יכוֹל להמישה משם. גם דבריה המעטים שדיבּרה אז היוּ חיים באוֹזניו והכאיבוּ לו כמוֹ בשעת אמירתם. כל מחשבוֹתיו וכל חזיוֹנוֹת ראשוֹ היוּ מקוּשרים על דרך תמוּהה מאוֹד בדמוּתה, וּפעמים רבוֹת שמע לחרדתוֹ שׂפתיו רוֹחשוֹת פתאוֹם: “מלכּה מַלכּתי, עוד תשבי לימיני”. וּבכל זאת לא שאל עליה איש בירוּשלים כל אוֹתה שנה, לא בימי רעה ולא בימי טוֹבה, לא שאל קרוֹבים ולא שאל רחוֹקים. שזה היה טבעוֹ, לא לגלוֹת דברים שבלב.

יש שהוּא אומר לנפשוֹ: אפשר אין היא עוֹד בחיים; אפשר משכה ידה מן הקנאים אחרי שהעלבתי בה באוֹתוֹ לילה; אפשר נישׂאה לאיש וילדה פעם אוֹ פעמיים ויחד עם בני ביתה נספּוּ בימי הפּורענוּת כרבים אחירים; אפשר יצאה מדעתה מצער וּמעלבוֹן… עוֹד היוּ עמוֹ במחנה רבים מבּחוּרי העיר התחתוֹנה של ירוּשלים וגם מן הטוּרוֹפיאוֹן, וּבתוֹכם עוֹד חיים מתי מספּר מאלה שהיוּ באים אז יחד עם מלכּה לאסיפוֹת הסתרים לפני שיצא לגליל – אך לא פנה אליהם בדבר זה ולא שאל איש מהם לנערה. כל כך גדול וּמוּרם היה בעיניו כבוֹד המנהיג והמצבּיא לעם קדוֹש, שאינוֹ ניתן לחילוּל בשום פּנים.

וּבדבר הזה לא נכנע לבוֹ עד אחרי חוּרבן הבית.

ב

ביוֹם השלישי לשׂריפת הבית, לעת מנחת הערב, יצאוּ כמה כּרוֹזוֹת רוֹמיים, משׂרכים דרכּם בין תלי החרבוֹת, והיוּ כּוֹרזים בשם טיטוּס קיסר המרוֹמם, המנצח, חביב הבריוֹת וכו', שניתנה רשוּת לנמצאים בעיר התחתוֹנה וּברוּבּה של העיר העליוֹנה (אך לא בעיר החדשה) לצאת ממַחבוֹאיהם כדי לקבוֹר אוֹ לשׂרוֹף את הפּגרים. תוֹקף הפּקוּדה מתחיל מחר שעה אחת לאחר זריחת החמה. אחד הכּרוֹזוֹת, שהרכּיב לראשוֹ כוֹבע גבוֹה עשׂוּי מגילת קלף כתוּבה בכתב העברים, הוֹסיף משלוֹ כדבר בדיחה ולעג: “וּמי שימצא דבר מאכל, הרשוּת בידוֹ לאכוֹל”.

פצוּעים וחוֹלים לא היוּ בשוּם מקוֹם על פני חוּץ, שכּוּלם נפחוּ נפשם באין מחַבּש וּבאין משיב נפש בדבר מאכל אוֹ משקה. רק הפּגרים היוּ מוּשלכים בחוּצוֹת, במעלוֹת העיר וּבמוֹרדוֹתיה, יחידים וערימוֹת,

וסרחוֹנם התפשט למרחוֹק והגיע לכל חוֹר וּלכל סדק. מחנוֹת זבוּבים, כארבּה לרוֹב, מילאוּ את האויר כדי אַמה מעל הקרקע. גם תנים שבּאוּ מרחוק הילכוּ זעיר שם בין האבנים משחרים לטרף.

שלא כנהוּג בעוֹנה זוֹ, היה שוֹרה על העיר חמישה ימים רצוּפים שרב כבד, טוֹרף נשימה. שרב נוֹרא זה וכל מוֹראוֹת הימים האלה, מראוֹת החוּרבן, וריח הפּגרים, הלהט העוֹלה מן החרבוֹת העשינוֹת והאש שעיטרה את הר הבית – כל אלה נדמוּ כטירוּף שניטרף העוֹלם, אוֹ כזעם אֵל הנקמוֹת הרוֹבץ על הקריה זעוּמת רוּחוֹ.

רק בצהרי היוֹם החמישי לשרב המתגלגל מדרוֹם ניעוֹרה פתאוֹם רוּח ממערב, באה בגלים קלים ועליזים וקרעה קרעים במַעטה האימים של העיר. צהיבוּת הרקיע הפכה עד מהרה תכלת זכּה וגבוֹהה, תכלת שמיה של ירוּשלים, ותימרות העשן, מהן בהירוֹת כקטוֹרת הלבוֹנה וּמהן קוֹדרוֹת כענני סתיו, נסתמנוּ יפה בתוֹך החלל הטהוֹר. להקוֹת יוֹנים הרדסיוֹת, לבנוֹת וּשחוֹרוֹת, פּירפּרוּ באויר, הגבּיהוּ והשפּילוּ עוּף בתנוּעוֹת חן־חן, וּמראיהן כיצוּרי נוֹעם שׁשׂרדוּ מעוֹלם שהיה ואיננוּ. עֵרב השחוֹר והלוֹבן שהבהיק מאוֹד בחמה תחת כיפּת השמיים היה כלשוֹן אוֹתוֹת לא מוּבנה ליצוּרי אנוֹש, אחרי ראוֹתם מה שראוּ רק הלגיוֹנאים, שקיבלוּ חוּפשה וּרשוּת לבזוֹז שלוֹשת ימים כל אשר תשׂיג ידם, וּקצת מן הנוֹכרים ששארוּ בעיר המסוּגרת, ראוּ את השינוּי שחל פתאוֹם במזג האויר. כל היהוּדים הנחבּאים בשׂרידי הבתים והחרבוֹת, במרתפים וּבמערוֹת, בבוֹרוֹת וּבביבין, נאנקוּ במַחנק, בחוֹלי וּברעב, וּמכל צוחוֹת הלגיוֹנאים והשׂכירים הסוּריים והערביים לא הבחינה אוֹזנם אלא את המלה השׂנוּאה האחת, החוֹזרת וּפוֹגעת תמיד כמדקרת חרב: “קיסר, קיסר”. וּכשנשתתקוּ צוחוֹת השיכּוֹרים ולהג המנַבּלים ונשמעוּ קוֹלוֹת הכּרוֹזוֹת הרמים והברוּרים מאוֹד, לא האמינוּ האוּמללים שנשארוּ בחיים, כי אוֹמנם ניתן להם לצאת ולשאוֹף רוּח ולראוֹת שוּב את מראה השמיים, ואלה שהאמינוּ מסוּפּקים היוּ אם יעצרוּ כוֹח עוֹד לחיוֹת עד הבוֹקר.

ואף על פי כן עצרוּ רבים כוֹח, וכנכוֹן היוֹם, כשאוֹר גדוֹל ורענן נבקע על מַשׁוּאוֹת העיר, יצאוּ צללי אדם, תחילה לעשׂרוֹת, אחר כך למאוֹת ולאלפים, פשטוּ אילך ואילך ונעוּ על החרבוֹת, רוּבּם מחזיקים כדים וצפּחוֹת וּלגינים ושברי כלי חרס לשאוֹב מעט מים מן הבוֹרוֹת ההרוּסים בחצירוֹת. מהם שניסוּ לרדת גם אל השילוֹח, אך הוּחזרוּ משם בכידוֹני האוֹיב.

ונוֹגשׂים, שלוּחים מחיל המצב, פּרצוּפים נעוים וּפרוּעים, חרבוֹת וּמגלבים בידיהם, ניצחוּ על המלאכה, צעקוּ כמשתוללים, דחפוּ והכּוּ את האוּמללים, ניפּצוּ והשליכוּ את כלי השאיבה שבידיהם ואינסוּם לאסוֹף פּגרים הרבה ככל שיוּכלוּ, לחצוֹב בוֹרוֹת וּלהשליכם לתוֹכם, או למלאוֹת בהם את בוֹרוֹת המים וּלסתמם באבנים וּבעפר, אוֹ לצבוֹר שברי כלי בית, שוּלחנוֹת וכיסאוֹת וארוֹנוֹת וּפתינים שבכתלים, וכל חפץ העשוּי עץ, כדי לערוֹך מהם מדוּרוֹת גדוֹלוֹת לשׂרוֹף את החללים.

יש שאחד הנוֹגשׂים, כחוֹמד לצוֹן, זרק למתיגעים האוּמללים פּירוּר מפּתבּגוֹ, אך ריח בשׂר האדם הנצלה באש בא בקרב האנשים מוּכּי הרעב, הפך את מעיהם הריקים והעלה את קיאם, שלא היה אלא ליח ירקרק, על פי רוֹב מעוֹרב בדם, ולא הביטוּ אל אשר זרק להם הנוֹגשׂ, עד שניעוֹר האכזר ודפקם לחזוֹר למלאכתם.

מכל המקוֹמוֹת הגבוֹהים יכלה כל עין להקיף את מראה העיר, שהוּמכה וּפוּלשה בשל הבניינים ההרוּסים ונראוּ כל גבנוּניה וּקמטיה. גם מן המצוּדוֹת והמגדלים לא נשארוּ עוֹמדים אלא מעטים בלבד, וּלסימני הרוֹמאים עם נשריהם השחוֹרים נמצא בקוֹשי קיר אוֹ צריח זקוּף. עוֹפל חקרא הוּנח לארץ, וּבסיסוֹ הרחב נראה כנוֹשׂא באוֹמץ את מפּוֹלתוֹ, ארמוֹן החשמוֹנאים היה לעיים, על הר הבית ניצבוּ זעיר שם קירוֹת שחוֹרים שׂרוּפי אש ועליהם מפרפּרים לרוֹב סימני הנשרים הקטנים ברוּח המכּה בהם בלי חָשׂך. השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין לא ניכּר עוֹד מקוֹמם. רק חלק מארמוֹן הוֹרדוֹס וּשלוֹשת המגדלים שבקרבתוֹ: מגדל היפּיקוּס, מגדל פצאל וּמגדל מרים – כוּלם סמוּכים למחנה טיטוּס, וּבתוֹכוֹ גדוּד של אשוּרים, המתעתדים יחד למערכה האחרוֹנה כנגד הכפירים הרעבים המבוּצרים היטב בין בּיזיתא וּבין מצבת אלכּסנדר – אלה עמדוּ על תּלָם כצוֹפים אבילים על פני העיר הדוֹמה לבית עלמין גדוֹל שהפכוּהוּ וניפּצוּ רוֹב מצבוֹתיו. מגל האבנים הנפוּץ הזה לא התנשׂא כל עץ ירוֹק, כל שׂיח וקוֹמץ עלים חיים, כי האבק והעשן כיסוּ כוּלם. רק גוֹני שיש לבן וּוָרוֹד שׂיחקוּ זה אל זה בזוֹהר היוֹם להכאוֹת עין ולב.

אוּלם למַטה, דרוֹמית־מזרחית לעיר, ברחבי נחל קדרוֹן, נראוּ – מחזה לא יאָמן! – מלבּנוֹת גנים ועצים, ערוּגוֹת ירק וּשׂדי אילן, וּרצוּעה דקה של מי השילוֹח הזהירה כלשוֹן של כסף, כמוֹ לא עליהם היה הקצף.

כמימים ימימה רבצוּ במרחק, עטוּפים צעיף כחלחל־ורדרד, הרי מוֹאב אשר מעוֹלם. רחוֹקים וּמעוּלפים היוּ, אך כמוֹ רמזוּ מרחוֹק משהוּ טוֹב, נוֹגע ללב, רמז של חירוּת הקיימת עדיין. בעל עין חדה יכוֹל היה לראוֹת גם את ברק המתכת של ים המלח בנוֹע גליו הכבידים, אוֹ קלעי סירה לבנים כפוּיים עליו כציפּוֹרים שירדוּ לתוֹכוֹ. בתי יריחוֹ שבמצוּלת הערבה לא נראוּ, אבל כמה מאמירי התמרים היוּ נעוּצים ככתמים כהים בחלל המעוּלף, והלב האמין כי יש שם יישוּב של אנשים שלימים בגוּפם וּברוּחם עוֹסקים בחיי שעה.

טיטוּס ושׂרי צבאוֹ (ויוֹסף יוֹעצוֹ היהוּדי תמיד על ידוֹ) היה חוֹנה לא הרחק מן הבירה, היא מצוּדת אַנטיוֹכיה, שנהרסה מקרוֹב, וּמשם הכין, עצמוֹ, כאמוּר, למערכת השמד האחרוֹנה, בה יוּכרעוּ כליל שני “המטוֹרפים” הצוֹררים זה את זה, שנעשׂוּ לאחרוֹנה אגוּדה אחת: שמעוֹן ויוֹחנן. הוּא ידע ברוּר שנחתם דינם ואין להם מנוֹס. העיר מוּקפת כוּלה גייסוֹת וּמשמרוֹת ודילטוֹרים שׂכירים. רק יחידים יוּכלוּ לגלוֹש בסתר הלילה וּבנתיבוֹת נעלמוֹת אל הערבה ואל מצדה, מפלטם האחרוֹן של הקנאים העיקשים. ראש דאגוֹתיו של בן אספּסיאנוּס היה, שבין היחידים הניצוֹלים האלה לא יהיוּ שני האנשים השׂנוּאים עליו מכּוֹל. כל השאר לא עניינוּ אוֹתוֹ, אפילוּ אם אלף או אלָפים מהם יימלטוּ, ידוֹ תשׂיגם אחר כך, אוֹ שיסתאבוּ מאליהם, מחוֹסר מזוֹן ונשק, אבל את השניים רוֹצה הוּא לתפּוֹס חיים כאן, בקריה הנשׂגבה שנפילתה רוֹממה את שמוֹ.

פעמים רבוֹת חקר טיטוּס את יוֹסף ותבע ממנוּ תיאוּר שני ראשי המרד. ויוֹסף, כיד התיאוּר הטוֹבה עליו, שׂירטט לאדוֹניו את דמוּת אוֹפיים בבהירוּת מרוּבּה: שמעוֹן – עוֹצמה ועיקשוּת, כדוֹב שכּוּל, רק המות יכריעוֹ. יוֹחנן – מעוּף דמיוֹן ואהבת חירוּת בלי גבוּל, כערוֹד במליחה, לא יחיה אם לא יהיה בן חוֹרין. טיטוּס ביקש ממנוּ לחזוֹר וּלספּר לוֹ על השניים, ותמיד ראה אוֹתם בדמוּת ציוּרוֹ של יוֹסף. עד שקבע החלטה בלבוֹ: את שמעוֹן יביא לרוֹמי אל הזירה, יפגיש ארי בארי, ואת יוֹחנן בעל הכנפיים יכלא בבוֹר עד יוֹם מוֹתוֹ. עליו רק לתוֹפסם חיים. ועל זה היתה נתוּנה דעתוֹ כל הימים. ולא גילה את מחשבתוֹ אף לשוֹנאם בן עמם, ליוֹסף, שנפשוֹ חשקה לראוֹת מיתתם.

מאוֹד צר היה לוֹ לטיטוּס, הגבר היהיר, שמחשבתוֹ לקיים את תפארת הבניינים בחלק עוֹלם זה, את בית מקדשם של היהוּדים, כדי לקוֹבעוֹ לעוֹלם, כדבריו, “אבן יקר בכתר האימפּריה”, לא עלתה בידוֹ. עקשנוּתם של “המטוֹרפים” העבירה על דעתם גם את חייליו, ולא עמד להם כוֹחם לשמוֹר פקוּדתוֹ, ואחד מהם זרק בחוֹפזוֹ את הלפּיד בעד חלוֹן הזהב פנימה, ושוּם כוֹח לא יכוֹל עוֹד להציל את הבית מכּלייה, אף על פי שציוה על אנשיו להצילוֹ. עתה יוּכל להביא לרוֹמי רק מן המיטלטלים, מכּלי המקדש. פעמים אחדוֹת שאל בעצת יוֹסף, איך יכפּה את היהודים לגלוֹת לוֹ מקום מַחֹבוֹאם של כלי קוֹדש מפוֹארים אלה. ויוֹסף, אחרי הבּוּז והמַשׂטמה, ששפכוּ עליו מגיני ירוּשלים חלף טוֹבתם אשר דרש, לדעתוֹ, שׂמח ליעץ בדבר הזה לאדוֹניו.

ושמא היתה בלבוֹ גם מחשבה נסתרה: מאחר שהבית נשׂרף כליל ולא יקוּם עוֹד – מוּטב שכּלי הקוֹדש יהיוּ למשמרת עוֹלם ברוֹמי הבירה הנצחית, אוֹת לנצחוֹנה, וגם זכר עוֹלם לתפארת יהוּדה המתה.

רבוֹת וסוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ היוּ המחשבות בלב איש היחשׂ הזה, אשר גם אהב גם שׂנא את עמוֹ הגדוֹל והאוּמלל, וּמי יבוֹא עד חקרן!

ג

אחרי השׂיחה בין שליחי המוֹרדים וּבין טיטוּס ליד הגשר המחבר את הר הבית עם העיר העליוֹנה, לא היתה עוֹד ברירה לפניהם אלא להילחם עד שיפּלוּ, אוֹ, אם יעלה הדבר בידם, להימלט אל הערבה.

וּבאוֹתוֹ לילה זכר יוֹחנן את מלכּה, את רוֹב חנה ורוּם לבה, ונדר נדר שלא יזוּז מירוּשלים עד שיברר מה עלתה לה. שלוֹש שנים לא ראה את פניה בעיני בשׂר, ושלוֹש שנים לא סרוּ פניה מעם עיני רוּחוֹ. בכל מערכה וּמערכה, אך סר ממנוּ מר המות, נשבע לנפשוֹ כי ימצאנה וישׂאנה לאשה. כל הלילה חישב מחשבוֹת וחיבּל תחבּוּלוֹת, איך יבוֹא אל העיר החריבה לבקש עקבוֹתיה. וּבאשמורת האחרוֹנה נמצאה לוֹ עצה שהרעידה את נפשוֹ.

היתה להם מחילה נסתרה, שהוֹליכה ממקוֹם עמדתם אל נקע שבטבּוּר העיר. מחילה זוֹ עדיין היתה ברשוּתם. שינה יוֹחנן את מַראִיתוֹ ועשׂה עצמוֹ זקן מוּפלג (זריז מאוֹד היה לשנוֹת צוּרתוֹ), והלך במחילה עד שהגיע למוֹצאה. הציץ מן החגָו וראה שאין שם כל בריה. גלל את האבן מבפנים והחזירה למקומה מבחוּץ, וצלע משם עם המרה בידוֹ כמבקש מתים להביאם לקבוּרה. כל הבוֹקר היה זוֹחל במחילה, וּמשעת הצהריים ואילך היה מתערב עם המקברים ויוֹרד כל הזמן דרוֹמה, מארמוֹן החשמוֹנאים, דרך השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין, עד שהגיע סמוּך לטוּרוֹפיאוֹן. ידוּע היה לוֹ שביתוֹ של תוֹדוֹס עוֹשׂה הגבינה, אביה של מלכּה, נמצא לא הרחק מקברוֹת דויד. כשיגיע לשם ישאל אצל השכינים. בוַדאי עוֹד נשאר מי מהם בחיים ויוּכל להגיד לוֹ דבר על מלכּה הנעלה בבנוֹת ירוּשלים.

בדרכּוֹ הספּיק לקבוֹר כמה פגרים, שהיוּ כבר רקוּבים רוּבּם. צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים: אחד הנוֹגשׂים, רוֹמאי בריא בשׂר וטוֹב לב, טפח על גבוֹ ואמר: “ראוּ, אף זקן מוּפלג ותשוּש זה בא לעשוֹת רצוֹנוֹ של קיסר. אילוּ היוּ כל היהוּדים צייתנים כמוֹתוֹ, היתה ירוּשלים עוֹמדת על תלה, וּבית המקדש שלם”.

לבוֹ של יוֹחנן סער בוֹ, שאינוֹ יכוֹל להנחית את המרה על ראשוֹ של זה.

הגיע סמוּך למקוֹם שהיה קוֹדם לכן ארמוֹן הילני והיוּ שם הרבה מתים בין החרבוֹת, וּמקבּרים רבים הפכּו בעיים להוֹציא את הגוּפוֹת, כדי לטוֹמנן אוֹ לשׂוֹרפן. נתחבר עמהם במלאכתם.

עד שהוּא עוֹשׂה במרה, ראה אשה אחת באה ועוֹלה על אבן גדוֹלה, שהיתה בסיס של מצבת שיש מנוּפּצה, עומדת על האבן וּמַתחילה סורקת שׂערה. לא אשה היתה זוֹ אלא תפלוּת של אשה, לבוּשה בּלוֹיי סחָבוֹת, וּמה שנשתייר מן הפּנים הוּא פצע וּמוּרסה וּמראה זוָעוֹת. והאשה עמדה על האבן, זקפה קוֹמתה וסרקה במסרק של ברזל שׂערוֹתיה. וּשׂערוֹת לה ארוּכּות, צבוּעוֹת ביחנוּן אוֹ בכרכּוֹם, וּבין אצבעוֹתיה וּבחיקה צינוֹריוֹת

וּפריפוֹת וּמַכבּנוֹת של מה בכך, והיא נוֹתנת אוֹתן בין שיניה וּבין שׂפתיה וסוֹרקת את שׂערה במסרק הגדוֹל שבידה, פעם ביד ימין וּפעם ביד שׂמאל, מבדרת את השׂערוֹת לפנים וּלאָחוֹר, מצימה וקוֹלעת אוֹתן למקלעוֹת וחוֹזרת וּמַתּירה ועוֹשׂה אוֹתן כמין צעיף וּפרוּזמה לראשה. הנה היא מַפשילה את השׂיער מן הכּתף אל החזה מזה וּמזה, מכסה את עיניה וּמליטה את פניה, שוֹהה רגעים אחדים בלי זיע, כטוֹעמת את טעם הצל הרך, כוֹפפת ראשה לפניה וּמַחזיקה אוֹתוֹ כמוֹ תחת חוּפּה של יקר, וּפתאוֹם היא מתנערת וּמתישרת וסוֹרקת שוּב, קוֹלעת קווּצוֹת וצמוֹת, משׂימה אוֹתן כמין עטרה

ונוֹעצת בהן בזריזוּת את הפּריפוֹת והמַכבּנוֹת, מַגבּיהה מזה וּמַשפּילה מזה, ונדמה שכּילתה מלאתה ותרד מן האבן. אבל עדיין לא כילתה מלאכתה. היא חוֹזרת וּמַתּירה את הקלוּע, אוֹספת את התכשיטים לחיקה וּלבין שׂפתיה וחוֹזרת לסריקה שאין לה סוֹף. שׂערוֹתיה נראוֹת דקוֹת וּנקיוֹת מאוֹד, ההיפך מכל גוּפה, רק צבען משוּנה שלא כדרך הטבע, עשׂוּיוֹת כתמים אדוּמים, כעין הלבינה השׂרוּפה, או כדרך שהנוֹקדים צוֹבעים את רחלוֹתיהם.

הנה נשבה בה רוּח וּמפזרת את שׂערה באויר, והיא קוֹלטת אוֹתוֹ בכפּיה הגרוּמוֹת, סוֹרקת וקוֹלעת, מתירה וסוֹרקת. ונדמה לוֹ

ליוֹחנן שבשעת סריקה וּקליעה מַשמיעה האשה קוֹל זמר דק, והוּא נראה יוֹתר מתנוּעת הפּה משהוּא נשמע לאוֹזן.

לא יכוֹל יוֹחנן לכבּוֹש את לבוֹ ונתקרב לשמוֹע מה הזמר בפיה של זוֹ שאינה שפוּיה בדעתה. היא עמדה על האבן ועשׂתה את מלאכתה כאילוּ אינה מרגישה בוֹ, קלעה והתירה, נעצה מַכבּנות וצינוֹריוֹת ושלפה אוֹתן וסרקה וסרקה.

כשהיה קרוֹב אליה כשתיים שלוֹש פסיעוֹת, שמע שהיא שרה בקוֹל דק וערב מאוֹד פסוּקים של שיר השירים, מאלה שנוֹהגים לשׂמח בהם חתן וכלה ביוֹם חוּפּתם, מנענעת קוֹלה הדק ושרה בנעימה:

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן,

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים.

פעמים אחדוֹת חזרה על פסוּקים אלה, כאילוּ מיצתה את כל טעמם, אחר כך שינתה את קוֹלה לקוֹל בכי וקינה:

מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר,

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִי רְאִיתֶם?

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת.

אוֹי, הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי…

וּפתאוֹם הצהילה קוֹלה:

דּוֹדִי צַח וְְאָדֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

אחרי כן שבה אל פסוּקיה הראשוֹנים:

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ.

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן.

וחוֹזר חלילה.

איש מן המקברים לא נתן דעתוֹ על המטוֹרפת, שידעוּ אוֹתה, כנראה, מתמוֹל שלשוֹם ולא עשׂתה עליהם רוֹשם.

ויוֹחנן עמד זמן מרוּבּה, נשען על קת המרה, והסתכל בה ככפוּת למקוֹמוֹ. רצה לראוֹת בה איזה שינוּי ולא ראה בה שינוּי כל שהוּא. שוּב טיפּלה בשׂערה ושרה את פסוּקיה בתאוה רבה ולא נתנה דעתה על הסוֹבבים אוֹתה, וגם אליו, אל הזקן המסתכל בה מקרוֹב, לא הביטה. כביכוֹל, כל העוֹלם אינוֹ כדאי לה.

הוּא ראה את עיניה ודוֹמה היה לוֹ שהן נוֹצצוֹת באוֹר יקרוֹת. מזמן לזמן נראה לוֹ כמוֹ חיוּך מעט על שׂפתיה. כמה נוֹרא היה החיוּך הענוֹג על הפּנים האיוּמים האלה! מתי תכלה לסרוֹק את שׂערה ותרד מן האבן? הנה תפס את מבּטה שנח עליו, אך גם כשהביטה אליו, לא ראה בה כל שינוּי. נראה, שדבר רגיל הוּא לה שאדם עוֹמד וּמסתכל בה. כעץ וכאבן הוּא לה. היא המשיכה בסריקת השׂיער והוֹסיפה לחזוֹר על פסוּקי הזמרה בקוֹל שאין דוּגמתוֹ בין החיים.

בינתיים ראה יוֹחנן שכמה מן המקברים עשׂוּ את מלאכתם והלכוּ משם, ונשארוּ רק מעטים, וזוֹ עדיין עומדת וּמתיפייפת תחת השמיים ועוֹשׂה שׂערה כמין עבודה, כאילוּ לא נתרחש כלוּם בירוּשלים, כאילוּ עיר האלוֹהים עוֹמדת על תלה והמקדש על מכוֹנוֹ והלויים על דוּכנם, והמוֹני אדם עליזים זוֹרמים ברחוֹבוֹתיה, והיא אשה שכּלי זינה עליה מַתקינה עצמה בפוּמבי ליקח ביוֹפיה אנשים עוֹברים בחוּץ. מי היא זו? בת הפקר? מה לה כאן בין המתים והחיים החשוּבים כמתים?

חוֹשש היה שמא יישאר יחידי עם אוֹתה מפלצת, הוֹאיל והמקברים מתמעטים והוֹלכים, ואף על פי כן לא יכוֹל לזוּז משם.

ברגע זה ראה רוֹמאי דוֹחף בלוֹנכי של ברזל את אחד המקברים, והוּא שוֹמע שאלתוֹ של הרוֹמאי:

– מי השוֹטה הלזוּ, חיקוּי מכוֹער זה של אשה – בת טוֹבים אוֹ זוֹנה שבשוּק? חי יוּפּיטר, ברוֹמי לא ראיתי כזוֹ, אפילוּ בשוּקי הזימה של דלת העם אי אתה מוֹצא כמוֹתה.

המקבר הנדקר נזדעזע, אחר יישר את גבּוֹ, לא הביט אל האשה ואמר מתוֹך עצבוּת:

אפשר רוּחה של ירוּשלים היא, שטירפה עליה את דעתה.

דבריו של המקבר החרידוּ את לבוֹ של יוֹחנן והציתוּהוּ ברגש. איזוֹ רוּח גבוֹהה מדברת מגרוֹנוֹ של זה! אפשר אדם זה יוּכל לברר לוֹ מי הסוֹרקת.

ירד והתערב עם שיירי המקברים. כשנתרחק הנוֹגשׂ, נתקרב אל האיש שהשיב את תשוּבתוֹ העוֹקצנית לרוֹמאי ואמר לוֹ:

– מה שאמרת לשחיק עצמוֹת הלה יפה אמרת. דברי פי חכם חן. אפשר תאמר לי, שאיני ירוּשלמי ונקלעתי לכאן לפני החוּרבן – מי האשה הנוֹראה הזאת. ראיתי שלבכם גס בה, ואני – את קרבי היא מחתכת כמוֹ באיזמל. ראית מראיה? שמעת קולה? לא ידעתי כמוֹתה בין החיים. היטיבה, איש טוֹב, עם גלילי זקן ואמוֹר לי, אם ידעת, מי היא זוֹ. לא אשכח חסדך.

האיש נסתכל בוֹ בתמיהה ואמר:

– אף אני, שירוּשלמי אני ואבוֹת אבוֹתי מירוּשלים, איני יוֹדע מי היא. כשנתיים ימים מתהלכת זוֹ בחוּצוֹת ירוּשלים, בוֹררת לה מקוֹמוֹת גבוֹהים, עוֹמדת וסוֹרקת שׂערה, קוֹלעת וסוֹתרת ושרה פּסוּקים של

מזמוּטי חתן וכלה. עוֹברים ושבים אינם נוֹתנים דעתם עליה, והיא אינה נוֹתנת דעתה על עוֹברים ושבים. בתחילה יפה היתה, וּבני תאוה משלנוּ וּמשל נוֹכרים היוּ חוֹטפים אוֹתה וּמטילים בה זוּהמתם, עד שנעשׂתה חוֹלה וכעוּרה ואיבדה את צלם האדם. עיניך הרוֹאוֹת שאין לה צוּרת אדם, כוּלה פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה, כדבר בן אמוֹץ, ועדיין היא מתגלה לפתע פתאוֹם במרוֹמי העיר החריבה בעווֹנוֹתינוּ, סוֹרקת שׂערה לעיני הבריוֹת ושרה פסוּקיה. כמוֹת שהיא עתה אין איש נוֹגע בה, והיא את שלה עוֹשׂה, עד שירחם עליה אחד מצבא הקיסר ויביאנה לחיי עוֹלם הבא. בדוֹמה לנביא האיכּר, שהיה מסוֹבב מקרוֹב ברחוֹבוֹת העיר יוֹם ולילה וקוֹרא: “קוֹל ממזרח, קוֹל ממערב, קוֹל מארבע רוּחוֹת. קוֹל על ירוּשלים וההיכל, קוֹל על חתן וכלה, קוֹל על כל העם”, וּפעם סוֹבב בחוֹמה וקרא בקוֹל אימה גדוֹלה: “אוֹי אוֹי על ירוּשלים ועל העם ועל ההיכל”, וּפתאוֹם הוֹסיף: “אוֹי אוֹי גם לי”, כי אבן שלוּחה מכלי קלע ביד רוֹמאי פגעה בוֹ והמיתה אוֹתוֹ תוֹך כדי נבוּאתוֹ. רוֹב ירוּשלמים הכירוּ אוֹתוֹ.

דיבוּרוֹ של המקבּר, שהיה מחַקה בנעימה את קוֹלוֹ של הנביא הלז, מצא מאוֹד חן בעיני יוֹחנן. נתקרב אליו עוֹד ואמר:

– שפתיים תשק, רבוֹת ראית, רבוֹת ידעת. דבש וחלב תחת לשוֹנך. איני יכוֹל לשכוֹח מה שאמרת קוֹדם לערל הטמא הלז. יפה מאוֹד אמרת… אפשר שמעת מפי אחירים מי היא וּמאין היא עלוּבה זוֹ.

– עדיין אתה שוֹגה באהבתה של לכלוּכית זוֹ? ודאי ששמעתי. יוֹם לפני החוּרבן שמעתי מפּי בחוּר אחד: בת טוֹבים היא מן הטוּרוֹפיאוֹן.

לבוֹ של יוֹחנן כאילוּ נעקר ממקוֹמוֹ.

– אפשר בתוֹ של תוֹדוֹס?

– של תוֹדוֹס או פּפּוֹס – מה נפקא מינה?

– וּמה עוֹד שמעת? אמוֹר, אמוֹר, איש טוֹב. מהר אמוֹר!

הלה נתן בוֹ עיניים שׂוֹחקוֹת:

– מה לזקן שכמוֹתך וּלדברי הבאי כאלה?

שיוה יוֹחנן לעצמוֹ מראה של זקן מנאף, גחן אל אוֹזנוֹ ואמר:

– עשׂה קוֹרת רוּח לזקן, מחר הוּא עוֹבר וּבטל מן העוֹלם.

גחן אליו המקבּר, עד שמצחוֹ נגע בראשוֹ של יוֹחנן ולחש לוֹ:

– שמעתי שהיא ארוּסתוֹ של הלה, מן הגליל.

– ולמה נשתטתה?

– מי יוֹדע. נפש אשה אין חקר. אפשר עזב אוֹתה ונשתטתה מרוֹב צער. אפשר נדקרוּ בני ביתה לעיניה. אפשר נכנסה בה רוּח שטוּת.

אחר כך יישר המקב קוֹמתוֹ ואמר:

– ואוּלי לא היוּ הדברים מעוֹלם. וכי חסרי משוּגעים אנוּ בירוּשלים? גם לפני החוּרבן לא היה רחוֹב בירוּשלים שאין בוֹ כמה וכמה חסרי דעה. וּבשעת המצוֹר והחוּרבן נתרבּוּ השוֹטים בכל יוֹם.

כשראה את עיניו של יוֹחנן הנעוּצוֹת בוֹ, ניענע ראשוֹ ואמר:

– וכי ברי לי שאין אנוּ שנינוּ, אתה ואני, משוּגעים? “והיית משוּגע ממראה עיניך” – ואנוּ לא רק בעינינוּ ראינוּ, בכל רמ"ח איברינוּ טעמנוּ… מה אתה מתסכל בי?…

פתאוֹם נתמלא האיש חימה גדוֹלה, הרים על יוֹחנן את המרה הכבידה שבידוֹ וּביקש להכּותוֹ בה, כשהוּא מצעק:

– כּלך לך, זקן מנוּול שכמוֹתך, זקן אשמאי, פנטקקא שכמוֹתך! כלך לך, וָלא – ארוֹצץ גוּלגוֹלתך. באת לרגל את ערוָתי? מי אתה? סתם שוֹטה אוֹ דילטוֹר?… לא היתה ירושלים חסירה אלא מנוּולים שכמוֹתך שבאת מן החוּץ.

באוֹתוֹ רגע בא הרוֹמאי, עמד בין שניהם ואמר:

– ראוּ, אחרי כל מה שבא עליהם, עדיין העברים ניצים.

אמר ודחף את שניהם בכוֹח זה מזה עד שנפלוּ: המקבּר במקוֹם שעמד ויוֹחנן נתגלגל כמה גלגוּלים למטה.

ד

כנראה, עבר זמן לא מוּעט עד שנתעוֹרר יוֹחנן מן המכּה. כשהתסכל סביביו לא ראה עוֹד לא את הרוֹמאי, לא את המקבר הלה ולא את זוֹ שהיתה סוֹרקת שׂערה. המקוֹם היה שוֹמם וריק מאדם והחמה יוֹרדת ימה, עוֹד מעט ותיעלם מאחוֹרי ההר. רוּח של צינה נשבה וסימרה את בשׂרוֹ שכּאַב עליו כוּלוֹ.

דעתוֹ היתה צלוּלה מאוֹד, אלא שאיזוֹ עצבוּת מצצה בלבוֹ, עצבוּת שלא טעם מימיו כטעמה. כמה בזיוֹנוֹת נתבזה היוֹם, וכל זה כדי למצוֹא עקבוֹתיה של זוֹ, שדמוּתה היתה מְלַוָתוֹ כל השנים הללוּ. עתה, אחרי מה שראה וּמה ששמע, נמחקה הדמוּת מן הלב. ריק הלב מכּוֹל. ראייה לכך, זוֹ העצבוּת המוֹצצת בוֹ. רק לב ריק נמצץ כך. הכּרת בדידוּתוֹ גברה בוֹ. באמת תמיד בוֹדד היה, בין שהיה יחידי, בין שהיה בהמוֹן אדם רב, אך בזוֹ, בבדידוּת בהמוֹן, רגיל היה ולא חשש לה כל כך.

נזכר שעליו למהר ולחזוֹר אל המחנה ואל אנשיו. שם עוֹד מייחלים לדברוֹ, שם עוֹד חרידים האנשים לגלוֹת רצוֹנוֹ בסבר פניו. גם את שמעוֹן רצה לראוֹת. עתה אין בלבוֹ עליו כלוּם, חוּץ מאהבה. באש נחתמה בריתם האחרוֹנה. עתה גוֹרל אחד להם. רק המות יפריד ביניהם.

ניסה לעמוֹד על רגליו ולא יכוֹל. נוֹדע לוֹ שבנפילתוֹ נחבל קשה בשוֹקוֹ. מעתה לא יצטרך להתחפּשׂ עוֹד כצוֹלע, אלא יהא צוֹלע ממש. מעיו המוּ מרעב.

בתוֹך קפלי חלוּקוֹ, מתחת לסחבוֹת, היו טמוּנים מעט פירוֹת יבישים, חצי חררה וּמשהוּ גבינה נוּקשה. הוֹציא ואכל בתיאבוֹן. כבר ימים רבים לא אכל בתיאבוֹן כזה.

החמה עמדה להסתלק. האוֹר דעך. רוּחות טוֹבים נשבוּ משני עברים בבת אחת, כמַמרים זה את זה להגיע אליו. נחיריו התנפחוּ ונצמדוּ אל הרוּחוֹת האלה, ונדמה לוֹ שהם מביאים לוֹ ריחוֹת עריבים: ריח פרי העץ, ריח שׂדה קצוּר, ריח גוֹרנוֹת דגן. כמין שיכרוֹן ירד עליו ורוּחוֹ נאחזה בחלוֹם. פתאוֹם ראה לפניו ברוּר את גוּש חלב המקננת לבנת בתם בהר הגלילי.ראה את עצמו נער קטן, עוֹרך קרבוֹת עם חביריו הנערים ברחוֹבוֹתיה הצרים, העקלקלים במעלה וּבמוֹרד. שמע את קוֹל עצמוֹ בפקדוֹ על צבאוֹ. מתי היה הדבר? שנים רבוֹת עברוּ מאז, שהרי עכשיו הוּא איש זקן. בעשׂרים וחמש שנוֹתיו הוּא כבר זקן. באילוּ נסיוֹנוֹת לא נתנסה בשנים אלה? מה לא שמע, מה לא ראה? מה לא חשב? מה לא פעל? רבבוֹת הרוּגים, מישׂראל וּמעכּוּ"ם, תלוּיים בוֹ. לא נקרא זקן, אלא מי שהרבה מעשׂים. והוּא מעשׂיו עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. מעשׂים שהיוּ גדוֹלים ונוֹראים ממחשבוֹתיו.

הקיף בעיניו את ירוּשלים החריבה. הכאב לא פסק למצוֹץ את לבוֹ. הלב כאב עד להישבר.

הדימדוּמים כבוּ והיתה חשיכה, חשיכה סמוּרה לפני עלוֹת גלגל הלבנה. זעיר שם נראתה עוֹד בעיר אש מבלחת. גבוֹהה מכוּלן היתה האש שהיבהבה עטוּרת עשן בראש הר הבית. הבניינים המעטים שעמדוּ בשלימוּת וּשלוֹשת המגדלים המתנוֹססים בחבוּרה הטילוּ אימה בקוֹמתם הגבוֹהה המחוּתכת

בתוֹך החלל. הכּוֹל נעשׂה ברוּר כל כך: חוּרבנה של ירוּשלים הוּא שלם. השׂוֹנאים ערוּ אוֹתה עד היסוֹד. לא רק בית המקדש הפך תל אבנים, פיח ואפר, גם הרחוֹבוֹת, השווקים והחוּצוֹת נהרסוּ ונשׂרפוּ. מה שהניחוּ כלי המפּץ והקרדוּמוֹת, כילתה האש. סדני העץ הבוֹערים, הטבוּלים בנפט, שזרקוּ הרוֹמאים במכוֹנוֹתיהם, הביאוּ את האש לכל פינה וּפינה וגרמוּ שׂריפוֹת שאינן פּוֹסקוֹת. ולא רק הבניינים נחרבוּ גדוֹל מחוּרבן הבניינים חוּרבן האנשים. מהמוֹן האדם שבעיר נשארוּ רק מעטים, בעיקר זקינים וּזקינוֹת, בעלי מוּמין ותינוֹקוֹת. חרסי אדם. אלא שלא נהרגוּ ניצוֹדוּ ונכבּלוּ והוּבלוּ צפוֹנית מערבית, אל ערי החוף, להימכר לעבדוּת עוֹלם. רק עמהם, עמוֹ ועם שמעוֹן, עוֹד ישנם כמה אלפים מעזי העם, עזי מות, כל בחוּר וטוֹב. רוּחם של אלה לא נשברה אחרי כל מה שעבר עליהם. עוֹד הם בוֹטחים על מצבּיאיהם, וּביוֹתר עליו, על יוֹחנן היוֹדע יוֹתר משמעוֹן לכסוֹת על כל תוּרפה ברוּחוֹ. בצנעה גם שמעוֹן, זה עמוּד השחם, נשען עתה עליו, על בעל הגוּף החלוּש ורב המיחוּשים. אוֹמנם כן, איזה כוֹח לא מן הארץ יצוּק בוֹ. לא אחת הטיל עליו כוֹח זה אימה גדוֹלה.

הכאב מצץ בלבוֹ הריק, שלא היה בוֹ כל מוֹרא וכל צער. אף על פי שהיתה לוֹ ידיעה ברוּרה, שלא ישוּב עוֹד לראוֹת את ירוּשלים. היה בוֹ העצב המדכּא ביוֹתר – עצב בלי צער.

שוּב אימץ כוֹחוֹ לעמוֹד על רגליו, והפעם, עם כל עוֹצם המכאוֹב בשוֹקוֹ, עלה בידוֹ לקוּם. עמד רגע כפוּף וחיכּך בחזקה את בשׂר יריכוֹ להפיג כאבוֹ, וּביגיעה רבה התחיל מהלך במקוֹם. לאן ילך בחשכת הלילה? אין רוֹאים דמוּת אדם בחוּץ, חוּץ מן המשמרוֹת המחזרים ואבוּקוֹת עשינוֹת בידיהם. גדוֹלה סכנה לילך עתה יחידי בין החרבוֹת. כל הנתפס נחקר בעינוּיים. עליו להישאר כאן, בפינה שוֹממה זוֹ, כל הלילה עד שיאיר היוֹם ויוּכל לצאת וּלהתערב שוּב עם הנמוֹשוֹת, שהרוֹמאים אינם נוֹתנים דעתם עליהם, עד שיגיע אל המחילה ויחזוֹר למקוֹמוֹ.

חזר וישב על הארץ. הוֹציא את שיירי המזוֹן שבחלוּקוֹ ואכל הכּוֹל. הפּירוֹת מצוּמקים וקשים היוּ, אבל שוֹפעים מתיקוּת טוֹבה. הוּא לעס אוֹתם בשיניו החזקוֹת על הקליפה והחרצנים וחש שכוֹח חדש הוּצק בוֹ. אילוּ נמצא לוֹ עוֹד נטף מים לשתות! נטף מים קרים!

זכר שעוֹד מעט ותזרח הלבנה. זחל משם אילך ואילך לבקש לוֹ מקוֹם מסתוֹר מצינה וּמעין בוֹלשת. זחל בין תלי אבנים ועפר עד שנמצא לוֹ מעין כוּך עמוֹק. נתכנס לתוֹכוֹ כוּלוֹ, נתן את אגרוֹפוֹ תחת ראשוֹ וקרא לשינה. מתוֹך שהיה עייף ויגע, אך מעיו שׂבעים ולבוֹ פנוּי מפּחד – התחיל מיד מתנמנם. מתוֹך נימנוּם עוֹד נראתה לוֹ תמוּנת המטוֹרפת הסוֹרקת שׂערה, אבל מיד שינתה צוּרתה וניטשטשה ונתעלמה. נוֹח לוֹ שנתעלמה. עכשיו הוּא בן חוֹרין לגמרי… מירוּשלים וּמכל אשר בה… אי מזה פרצה פתאוֹם יללה של תנים, כקוֹל המוֹני ילדים מוּכּים, כקוֹל מַבכּירוֹת מַקשוֹת לילד, כקוֹל כוֹרעים לטבח. הקוֹלוֹת האלה בדוּמיית הערב התדפקוּ על אוֹזניו וּביקשו לחדוֹר לתוֹך נפשוֹ, אך לא עצרוּ כוֹח להשבית את השינה המתוּקה שלפתה אוֹתוֹ בחזקה. רק הירהוּר אחד נתהרהר בוֹ: “זוֹ ירוּשלים מקוֹננת על עצמה… זוֹ ירוּשלים מבכּה את חוּרבנה… זוֹ ירוּשלים… ירוּשלים…” עד שכּלה ההירהוּר בשינה שאין עמה כל הרגשה. – –

כשניעור משנתוֹ כבר האיר היוֹם בגבוּרת שמש והאוֹר הגיע עד פניו. הרתיע עצמוֹ מן הכּוּך, פישר את בגדיו על גוּפוֹ וכיתף את המרה, תיקן צוּרת הזקן שלבש, נטל באצבעוֹתיו מאבק האבנים וּבזק על שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ ועל גביניו, ויצא לדרך.

בבוֹקר זה נראוּ על פני חוּץ אנשים רבים מתמוֹל שלשוֹם, וּבתוֹכם גם טף מעט, יוֹתר ממה שהאמינוּ כי נוֹתרוּ בחיים. ראה בין הנשים אחדוֹת שלבשוּ שׂמלת חג וּבידיהן שׂקים וסלי נצרים ללקט לתוֹכם מעט זרדים אוֹ פסוֹלתם של מזוֹנוֹת. בין הבריוֹת נראוּ גם כמה נוֹכרים, שקל היה להכירם על פי לבוּשם ועל פי מה שניענעוּ בראשיהם בחנוּפה ללגיוֹנאים. המקברים היוּ עתה מעטים מאוֹד, ויוֹחנן ידע שעליו למהר וּלהסתלק מכאן. לפי ידיעוֹת ברוּרוֹת שהיוּ בידיהם עוֹמד טיטוּס לתקוֹף אוֹתם מחר אוֹ מחרתיים. ידיעוֹת שאנשיהם מביאים להם לא כיזבוּ מעוֹלם. עליו אפוֹא למהר ולחזוֹר. כך גם הבטיח לשמעוֹן שלא גרס את הליכתוֹ ולא ידע מה תכליתה.

הרוֹמאים כבר העסיקוּ חבוּרוֹת מאנשי ירוּשלים הנשארים בעבוֹדוֹת של סילוּק ההריסוֹת ותיקוּן דרכים וּבניינים לצוֹרכיהם. נשמעוּ קריאוֹת המנצחים על המלאכה ואנקוֹת העוֹבדים. ממקוֹם גבוֹה אחד ראה עוֹד חבל שבוּיים משתלשל ויוֹרד במדרוֹן לצד מערב וכלי זינם של השוֹבים מתנוֹצץ בחמה.

כפף ושבר את גוּפוֹ וצלע בצידי דרכים וּבין אבנים, מכוין פסיעותיו כדי להגיע מהרה לטבּוּר העיר.

ה

באוֹתה שעה הלך ערך הזקן, מן הסנהדרין של רבי שמעוֹן בן גמליאל שבטלה, מַטלית טבוּלה במים על שׂיבת ראשוֹ, והוּא מפסג במעלה גבעה אחת. בידוֹֹ כלי חרס קטן, עטוּף אף הוּא במטלית רטוּבה, והוּא לוֹחץ את הכלי אל לבוֹ כחָס עליו שלא יאַבּד טיפּה. פסיעוֹתיו דקוֹת היוּ, פסיעוֹת של זיקנה העוֹשׂה מעשׂיה בזהירוּת יתירה, אך קוֹמתוֹ זקוּפה וּמראה פניו הכחוּשים והיבישים עטוּרי שׂער השׂיבה הקלוּש כאחד מאצילי ישראל. לבוֹ היה מלא רגש שׂמחה על שסייעוּ לוֹ מן השמיים למלא את הכלי חלב חי, חלב שנחלב לעיניו מן העז. מעט חלב זה, בטוּח היה, יציל את האלמנה ההרה שבביתוֹ ממיתה, אוֹתה ואת העוּבּר שבמעיה. וּלואי שיביא את החלב בשלוֹם לביתוֹ! יוֹדע הוּא שפיקוּח הנפש גדוֹל.

ביתוֹ היה בנוּי לתלפּיוֹת ליד בריכת הנחשים, במקוֹם שנפגשוֹת התעלה התחתוֹנה והתעלה העליוֹנה, מקוֹם שהיוּ מגוּריהם של כמה מעשירי ירוּשלים, ועכשיו לא נשתייר מביתוֹ אלא חצי מרתף מקוֹרה. בבית של עשיר גם המרתף עשׂוּי לדוּר בוֹ. והוּא דר שם ארבעה ימים עם אלמנה מעוּבּרת שנמלטה אליו מפני רוֹדפיה מבקשי נפשה.

הוּא יצא מביתוֹ עם הנץ החמה, עבר את שער האסיים ואת פּאת הטוּרוֹפיאוֹן ואת נחל השילוֹח (שלוֹש קוֹרוֹת עוֹד היוּ מוּטלים עליו למעבר) וירד כמהלך מחצית השעה בנחל קדרוֹן. לבוֹ אמר לוֹ שימצא שם אחד הרוֹעים, מאלה שרגילים היוּ לבוֹא לירוּשלים עם עזיהם למכוֹר את חלבם. גם אתמוֹל הלך שמה ולא מצא איש, אבל הבוֹקר בא כנגדוֹ רוֹעה אחד, שריסי עיניו היוּ רוֹעדים מאז ראה ראשוֹנה את הבית בוֹער באש. הרוֹעה, אך ראה אוֹתוֹ, השתחוה לוֹ וקרא לוֹ “רבי”. נתברר שהרוֹעה הכירוֹ, אף היה פעמים אחדוֹת בחצר ביתוֹ וידע שהוּא אחד מן הסנהדרין, אף על פי שלא ידע את שמוֹ. כששמע את חפצוֹ של ערך כבש את עזוֹ, ישב תחתיה בשׂמחה וּמילא לוֹ את הכלי חלב מעלה קצף. כשקיבל מידי הזקן את האיסר, נשק לוֹ למטבע ואמר: “ראה, זה ברכה יביא לי. זה האיסר הראשוֹן שקיבלתי מאז החוּרבן. אשרי שבא מידך, רבי. בטוּחני שיביא לי מזל”. והבטיחוֹ לחלוֹב לוֹ כאן גם מחר וגם בכל בוֹקר וּבוֹקר, עד שיוּכל לבוֹא עם העז לתוֹך ירוּשלים ולחצירוֹ כבראשוֹנה. וּמרוֹב התרגשוּת ביקש לנשק את חלוּקוֹ של האיש הקדוֹש.

עתה חוֹזר ערך בדרך שהלך בה. חרד הוּא שיגיע לביתוֹ לפני חוֹם הצהריים, כדי שהחלב לא יספיק להחמיץ. לשם כך נטל עמוֹ מטלית וּטבלה במי השילוֹח לעטוֹף בה את כלי החרס לצננוֹ. בטוּח היה: קורטוֹב החלב יביא ישוּעה והצלה לאלמנה עלוּבת הנפש.

כשהגיע שוּב לשער האסיים ראה זקן צוֹלע וּבא כנגדוֹ, גוּפוֹ שבוּר וכחוּש והוּא נוֹשא על כתיפיו מרה גדוֹלה כדרך קוֹברי המתים, זקנוֹ הפּרוּע מלוּכסן לוֹ על לבוֹ והוּא חוֹתר לעלוֹת אל טבּוּר העיר. הזקן עמד לפוּש קימעה והביט על סביבוֹתיו. כשראה את ערך מתקרב וּבא כאילוּ נשתל במקוֹמוֹ, פשט את ראשוֹ והסתכל בוֹ בלי הרף.

ערך היה תמיה, שגם זקן תשוּש כזה עוֹסק בקבוּרת המתים, שהרי הלגיוֹנאים בדרך כלל פוֹטרים אוֹתם מעבוֹדה, ורצה לראוֹתוֹ מקרוֹב. כשהיה רחוֹק ממנוּ כדי שתי פסיעוֹת, אמר לוֹ להלה:

– שלוֹם למר. פסוּ מתים מחלק זה של העיר. חזוֹר למקוֹמך.

האיש נתן בוֹ מבט מזרה אימה, מבט שנראה לוֹ כמוּכּר, ואמר:

– שלום למוֹרי ורבי.

מיד עלתה מחשבה בלבוֹ של ערך: מתחפּשׂ…

– שלוֹם לאבי אלעזר. – חזר ואמר האיש.

הקוֹל הדוֹבר היה צעיר וּמוּכּר מאוֹד. עכשיו ברי לוֹ לערך: האיש מתחפּשׂ, ואין לוֹ, לערך, הרשוּת לגלוֹת את הלוֹט מעל פניו. דיוֹ שהלה מגלה לוֹ כי מתחפּשׂ הוּא. עליו להיזהר שלא יתחייב חלילה בנפשוֹ.

ערך הסתכל אילך ואילך, וּכשראה שאין אנשים בקרבת מקוֹם שאל:

– מאין וּלאין, בני?

– מן התוֹהוּ אל התוֹהוּ

– “לא לתוֹהוּ בראה” כתוּב. – השיב ערך.

– הוּא בראה והוּא מחזירה לתוֹהוּ. אנוּ רק מסייעים לוֹ במלאכתוֹ. כלוֹמר, עוֹשׂים רצוֹנוֹ.

וּצחוק לא נעים עיוה את פניו. אחר שאל:

– וּמאין אתה בא, מוֹרי ורבי? איני שוֹאל לאן אתה הוֹלך, שזוֹ הדרך לביתך. פעמים אחדוֹת הייתי בביתך עם אלעזר בנך, אף שמעתי דבר הלכה מפיך, ונעשׂית רבי שלא מדעתך. ביקשתי למשוֹך את בנך לצידנוּ ולא עלתה בידי. היכן הוּא אלעזר? עוֹדנוּ חי?

– סבוּרני שהוּא חי והוּא ביבנה. הלך אחרי בן זכאי.

– כך יאה לוֹ לבעל תוֹרת הלב הטוֹב. וּמה אתה נוֹשׂא בכדידית זוֹ?

חשד כלשהוּ ניצנץ בלבוֹ של ערך: אפשר הוּא זה… באמת זכוּר לוֹ, שראה אוֹתוֹ פעמים עם אלעזר בביתוֹ. אך שמר את פיו, שלא לגלוֹת את חשדוֹ. לא לחינם אמר פעם בן גמליאל, כטוֹב לבוֹ עליו: “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה – הוּא ערך”. שתקן גדוֹל היה כל ימיו. אבל צרוֹת אחרוֹנוֹת הוֹציאוּהוּ משתיקתוֹ. וּמיוֹם שבאה אוֹתה אלמנה לביתוֹ לא פסק פיו מדיבוּר, כדי להוֹציא מלבה את הרצוֹן לטרוֹף את נפשה. דיבוּרוֹ בימים אלה היה מרוּבה מכל מה שדיבר כל ימיו.

הסתכל יפה בפניו של האיש וחשדוֹ נתחזק בלבוֹ. ריכך את קוֹלוֹ ואמר:

– מנחל קדרוֹן אני בא, בני. מן השמיים זימנוּ לי רוֹעה ועזוֹ וּמכר לי הרוֹעה מעט חלב בשביל האשה האלמנה היוֹשבת עמי במרתף ביתי. את בעלה עשׂוּ סרדיוֹטי רוֹמי כּכברה לעיניה. גם אוֹתה ביקשוּ להרוֹג, וּברחה מהם ונתקלעה למרתפי.

– קרוֹבה לך האשה?

– לא שאירה ולא קרוֹבה. מר המות הבריחה אלי למחרת החוּרבן. הצעתי לה מעט קש שהיה לי בפינת המרתף והשכבתיה עליו. ראיתי שהיא מעוּבּרת וּקרוֹבה לילד, ויש כאן פיקוּח שתי נפשוֹת. דעתה לא היתה שפוּיה עליה מרוֹב ייסוּרים. תמיהני שייסוּרים שבאוּ עליה לא הקדימוּ יציאת הולד. לא רצתה לקבל מעט מזוֹן שנתתי לה. היתה צוֹעקת: “למה לי חיים ועמינדב נהרג לעיני? ארוּרוֹת רגלי שנשׂאוּני משם. אילוּ נשארתי הייתי נהרגת עמוֹ”. וכיוֹצא באלה דברים שהייאוּש שׂם בפיה. בקוֹשי החזקתי בה שלא תברח החוּצה. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת היתה צוֹעקת וּבוֹכה, עד שניטל קוֹלה ונשרוּ ריסי עיניה. רק אתמוֹל בבוֹקר שקטה רוּחה ונתרצתה לאכוֹל גרוֹגרת אחת ולכסוֹס כמה גרגרי חיטים שנתתי לה. אבל ראיתי שהיא הוֹלכת למוּת, אם לא אַברה אוֹתה מעט מזוֹן מחַזק, בשׂר אוֹ ביצה אוֹ מעט חלב. נשבעה לי, שתמתין לי על משכבה עד שאחזוֹר ואביא לה משהוּ. ירדתי אתמוֹל לנחל קדרוֹן ולא מצאתי כלוּם, והיוֹם ראה – כלי מלא חלב חי, טוֹב, מחייה נפשוֹת.

ערך הרים מעט על הכדידית והראה אוֹתה לבעל דברוֹ, שעמד בלי תנוּעה ועדיין הצחוֹק המוּזר מעוה את פיו. אחר הרים את המטלית והראה לוֹ את מראה הלבן בכלי.

– חלב. חלב בהקיץ, לא בחלוֹם.

– וּשאר בני ביתך, רבי וּמוֹרי? – שאל הלה.

יחידי נשארתי מכוּלם. אשתי מתה ברעב. במשך כמה חדשים היתה מסתירה מכוּלנוּ שאינה אוֹכלת כלוּם, כדי שלא תקפח לגימתם של האחירים בבית. כוָנתה הטהוֹרה יצאה לבטלה: שני בַני וּשני חתני נהרגוּ במלחמה. בנוֹתי וכלוֹתי עם ילדיהם נמלטוּ על גבי חמוֹרים מן העיר אל קרוֹבי באחד הכפרים הרחוֹקים ונפלוּ בידי ליסטים. בעל החמוֹרים חזר יחידי והביא לי סימנים ברוּרים. היה עמהן ממוֹן רב, שנתתי להן. בטוּח אני, שהממוֹן הכשילם והביא עליהם כלייה. אין דרכם של ליסטים בימינוּ להניח עדוּת לליסטוּתם. פיקחים ואכזרים הם.

– ולמה רצוֹנך לקיים את האשה לחיי חרפּה ואת זרעה להיוֹת עבד עוֹלם? למה תרחם בשעה שהוּא, כביכוֹל, “הרג ולא חמל”?

ערך הקריב את עיניו הזקינוֹת אל הדוֹבר בוֹ. החשד שבלבוֹ קיבל חיזוּק. כן, הוּא הוּא. מתחת לאבק הלבן הציץ השׂיער הצהוֹב. אלוּ העיניים היוֹקדוֹת. זוֹ הנשמה היהירה בכאֵבה וּבטירוּפה…

נזדקף כנגדוֹ ואמר בקפידה:

– והרי היה עמנוּ כל הימים אחד, שהיה טוֹען תמיד: ירוּשלים לא תפּוֹל, כי אלוֹהים חוֹמה עליה. מגילות כתב וּשלחן בסתר לכל פינוֹת העם, וכך הלהיב כל בחוּר וטוֹב למלחמה של ייאוּש. גם את אלעזר בני ביקש לכבוֹש ולמעשׂיו. וכי אין דבריו האחרוֹנים סוֹתרים את הראשוֹנים?

– כן, האחד קיים את דברוֹ, אך השני, זה שבשמיים, לא קיים. הבטיח ולא קיים.

משמר של שלוֹשה לגיוֹנאים אחוּזי כידוֹנים צצוּ פתאוֹם מאחוֹרי בית ועברוּ סמוּך להם. הגדוֹל שבהם התבוֹנן בשני הזקינים המסיחים זה עם זה. ניענע בראשוֹ ואמר משהוּ לחביריו. שלוֹשתם צחקוּ בקוֹל רם והלכוּ לדרכם.

– כמה עיורים הם. אילוּ ידעוּ משהוּ – לא היוּ צוֹחקים ועוֹברים.

ערך הרים כנף חלוּקוֹ וקינח את חוּט המים היוֹרד מעל פניו מן המטלית הלחה שעל ראשוֹ. עתה ידע ברוּר, שהלה, הגלילי, עוֹמד לפניו. אף על פי שידע כי חלק גדוֹל מירוּשלים בעטיוֹ נחרב, לא היה בלבוֹ עליו ולא כלוּם. אמר:

– זה מזלם של בני אדם, שאינם יוֹדעים הכּוֹל. אלוּלא שאני אץ להחיוֹת את העלוּבה, הייתי מבקש ממך לישב עמי כאן על האבן, כדי להסיח עמך בגוּפי דברים. הרי אתה קוֹרא לי “מורי ורבי” – אפשר יש עוֹד בידי ללמדך משהוּ. לבי אוֹמר לי שלא אשוּב לראוֹתך.

– יוֹדע אני, מוֹרי ורבי, שלא נראה עוֹד זה את זה. שנינוּ, אני וחבירי, גמרנוּ להגיע למצדה. שם נקדש שם ישׂראל קידוּש אחרוֹן.

– במה?

– במיתתם של אלפים. אם חרוֹנוֹ של מנהיג העוֹלם כּבה, נעשׂה את חרוֹננוּ אבוּקה שתאיר עד סוֹף כל הדוֹרוֹת.

– ואם תעירוּ בזה שוּב את חרוֹנוֹ?

– ישפוֹך אוֹתוֹ על הגוֹיים!

– והרי אמר איתן האזרחי: “עוֹלם חסד יבּנה”!

– איני רוֹצה בבניינוֹ של עוֹלם אלא בחוּרבנוֹ.

– תינוֹק, תינוֹק, ויש בידך להחריבוֹ?

– נכריח אוֹתוֹ, כביכוֹל, להחריבוֹ. כלי חרס טמא זה אין לוֹ תקנה אלא שבירה. אני רוֹאה את החרב המטפטפת דם לבוֹ של ישׂראל תלוּיה בשמיה של רוֹמי.

באוֹתוֹ רגע ירד עליהם משק כנפיים רבוֹת. היוֹנים הלבנוֹת והשחוֹרוֹת התלהלהוּ וּפירפּרוּ מעל לראשיהם. ערך נשׂא ידוֹ, הראה על השמיים הזכים, על בעלי הכנף הטהוֹרים המשׂחקים בהם, אחר כך נטה ידוֹ על נחל קדרוֹן ועל הרי מוֹאב הרחוֹקים, ואמר בקוֹל נרגש:

– יופי זה – כלי טמא הוּא? יכוֹל הוּא להתקיים לעוֹלמי עד, אם לא יחסר דבר אחד – את מידת הרחמים.

– ואיך תעוֹרר אוֹתה והיא מסתתרת בעקשנוּת אכזרית שאין דוּגמתה?

ערך גחן אליו ולחש:

– על ידי רחמי אני אעוֹרר שוּב את רחמיו הוּא. בצלמי אעשׂה את האלוֹהים. מה אני רחוּם אף הוּא רחוּם. הן, הן.

יוֹחנן הסכל בוֹ בתמיהה:

– אלמלא ערך אתה, מגדוֹלי הסנהדרין, זקן בחכמה וּבשנים, מוֹרי ורבי, הייתי אוֹמר: חלילה נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים, שאני שוֹמע מדבריך אמוּנה בלי סוֹף וכפירה בלי סוֹף. שכך קיבלתי מבן זכאי: סתירה ברוּח – שבר ברוּח.

– הן, כפירה בדין. – מילמל ערך, כשהוא מנענע בידוֹ הפנוּיה, מוּכן לילך משם.

– ואני איני רוֹצה ברחמיו על כל מעשׂיו. איני רוֹצה. איני רוֹצה. “על כל מעשׂיו” גם הגוֹיים במשמע, אלה שמענים אוֹתנוּ, שמשפּילים אוֹתנוּ, שמוֹחקים את צוּרתנוּ מימי פרעה וּנבוּכנדאצר ואנטיוֹכס ועד היוֹם ועד סוֹף כל הדוֹרוֹת – לא, לא, איני רוֹצה. תמוּת נפשי עם פּלשתים. נפשנוּ כבר מתה. עתה יש לנוּ בקשה אחת בלבד: תמוּת נפשם של פלשתים!

ערך גחן אליו שוּּב:

– אלמלא אתה משׂים עצמך תלמידי, הייתי אוֹמר נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים. אהבת ישׂראל בלי סוף וּכפירה בלי סוֹף.

– כן, כפירה ברחמים. וּלואי שתאריך ימים, רבי, ויגיעוּ לאוֹזניך מעשׂי שנינוּ: שלי ושל שמעוֹן. אנוּ זוֹרעים את זרע המרדוּת באוּמה זוֹ עד עוֹלם, עד עוֹלם.

– וּלואי שלא תוּצא להוֹרג לפני שתגיע לזיקנה ותבין סוֹד קיוּמוֹ של עוֹלם וקיוּמם של ישׂראל.

– אפשר שנינוּ איננוּ שפוּיים בדעתנוּ. אתה הוֹלך לקיים חיים של כלוּם ואני הוֹלך להחריב חיים של כלוּם. מעשׂי שנינוּ דברים בטילים. אף אל פי כן הדין עדיף, שהוּא מקיים את הרעיוֹן, מה שאין כן הרחמים שהם מבטלים אוֹתוֹ.

– הרחמים מקיימים את הנפש. אם אין נפש – רעיוֹן למה? רעיוֹן, רעיוֹן, רעיוֹן רוּח…

– דמינוּ צוֹעקים מן האדמה, ואתה אוֹמר רחמים? רחמים, שמרוֹב זיקנה אינם יכוֹלים לקיים אפילוּ יתוּש אחד.

– ראה, בני, השמיים מה אומרים: דעתנוּ צלוּלה וּטהוֹרה. אחרי זיקין וּזועוֹת, אחרי חשרת מים וּמבּוּלים, אנוּ חוֹזרים וּמאירים וּמחממים לארץ ולדרים עליה. הן, הן, כך מספּרים השמיים מעוֹלם ועד עוֹלם. וּמה אנוּ הבריוֹת צריכים: אלא רחמים, רחמים. גם יוֹנים טהוֹרוֹת אלוּ באויר הוֹגוֹת: רחמים, רחמים. גם אוֹזני הזקינוֹת שוֹמעוֹת קוֹלן. הן, הן.

– דין, דין! – החזיר יוֹחנן בקוֹל מרדוּת. הוֹריד את המרה מעל כתיפוֹ והכּה בה על גוּש עפר שלרגליו ונתפּוֹרר.

– כך סוֹפה של מלכוּת הרשעה – דין, דין… – מילמל ונתרחק במעלה הדרך בלי אמירת שלוֹם.

ערך לחץ אל לבוֹ את כלי החלב ושלח רגלוֹ לילך. אבל לפני שפּסע פסיעה נשׂא את עיניו אל הר הבית וראה את חוֹרבוֹתיו העשינוֹת עדיין. נמלאוּ עיניו דמעוֹת ולחש לנפשוֹ המתרגשת עליו:

– בית פלטין שלי, בית יקר שלי, בית מלכוּת שלי…

וכשהוּא חוֹזר ודוֹבר מלים אלה ועיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת, ירד בזהירוּת בשביל המוֹליך אל המקוֹם שהיה ביתוֹ.

תש"ו

---

הנשאר בטולידה

מאת

אשר ברש

א

לאשתוֹ של דוֹן אברהם סֶניוֹר, שׂר המוֹכסים העשיר בטוֹלידה, פוֹרטוּנה לבית די לאַמיגוֹ, היוּ שבעה אחים: שישה קטני קוֹמה וּבעלי בשׂר, אנשים אמיצים ואוֹהבי חיים, עוֹשים עוֹשר ברעש וּביד רמה, והאחד, יוֹסף, שנקרא בלשוֹן עם הארץ דוֹן חוֹסי די לאַמיגוֹ, היה ההפך מאחיו: קוֹמתוֹ גבוֹהה ודקה, פניו אצילים וּשליוים, כל הליכוֹתיו בנחת וּבנעימוּת וּבנטייה לעצבוּת, ועסקוֹ – מסחר כתבי יד עתיקים בכמה לשוֹנוֹת, בפרט בלשוֹן יון ורוֹמי וערב. היוּ תחת ידוֹ גם כמה כתבי יד עבריים, רוּבּם שירים וּפרקי פילוֹסוֹפיה מן המאה הי“א והי”ב, אך את אלה לא מכר, כי שיעשע בהם את נפשוֹ כבדבר קוֹדש. מוּמחה גדוֹל היה במקצוֹעוֹ. אמרוּ עליו: הוּא מכּיר ערכוֹ של כתב יד על פי ריחוֹ. כבן ארבעים היה האיש וּבעל ניסיוֹן כזקן מוּפלג. לא הוֹציא מפיו דבר בטל, לא שׂחוֹק ולא קלוּת ראש. בלבוּשוֹ הנאה והמדוּקדק היה מראהוּ כאחד משׁוֹעי ספרד היהירים. ראשוֹ הקטן עם חוֹד זקנקנוֹ השחוֹר, בתוֹך גלגל המלמלה הצחוֹרה שלצוארוֹ, שיוה לדמוּתוֹ משהוּ ילדוּתי. עיניו הנדיבוֹת, כשנחוּ על אדם, כאילוּ השרוּ את המנוּחה בלבוֹ. כמה כמרים ושׂרים שוֹחרי דעת, רוּבּם מזרע האנוּסים, ידעוּהוּ וחיבּבוּהוּ, שהיוּ קוֹנים מידוֹ כתבים יקרים והכירוּ את רוֹחב ידיעוֹתיו בכל דבר ספר וּמדע. מימיו לא נכנס בויכוּח עם איש, אך על כל שאֵלה שנשאל היה משיב תשוּבה קצרה וּפסוּקה. וּתשוּבתוֹ היתה כדבר האוּרים והתוּמים. מתוֹך שהיה שוֹמע כל דעה זרה באוֹרך רוּח, נראה כאדם שאינוֹ אדוּק בדת אבוֹתיו, וכן חשבוּהוּ רבים, אבל בלבוֹ דלק נר תמיד של אמוּנה.

יוֹתר מכוֹל אהבוֹ ההגמוֹן רחב הדעת, איש הלבב קוֹטינחוֹ מאַלגבּרה שבפּוֹרטוּגל, שהיה בא לעתים אל בית ידידוֹ בקשׂטיליה לראוֹת את אוֹצר כּתביו, אוֹ שהיה מזמינוֹ לבוֹא אליו עם תיק המגילוֹת; ויש שהיוּ עוֹשים יחד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה ימים מתוֹך בדיקת הכתב לקבוֹע את זמן חיבוּרוֹ וּמחברוֹ. אך מיוֹם שהוּנהגה האינקויזיציה בספרד לא דרכה רגלוֹ של ההגמוֹן על אדמת קשׂטיליה, כי היתה לוֹ מוֹרת רוּח.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי היתה בת רב בשׂיביליה, אשה רכּת מזג וידוּעת חוֹלי, שמיוֹם חתוּנתה היתה נוֹשׂאת עיניה אל בעלה כאל מלאך אלוֹהים. מששת הילדים שילדה לוֹ מתוּ חמישה במחלוֹת שוֹנוֹת, ונשאר בחיים רק נער אחד, בן תאוֹמים. כשהיתה בת שלוֹשים ושלוֹש עמדה מלדת, וגדוֹל היה צערה על כך וּפניה השוֹקטים לא היוּ לה עוֹד. כשהשׂיגה ידוֹ קנה לוֹ דוֹן חוֹסי טירה קטנה מידי אציל קשׂטילי שנידלדל בלוֹס פּאלאציוֹס (לא זוֹ שבאנדאלוּס) על גבעה רבּת עצים בדרוֹמה של טוֹלידה, נשקפת על עמק ברכה שוֹפע מים וירק וצבעי פרחים וטירוֹת פזוּרוֹת בתוֹכם (הוּא העברי היחידי שבא לגוּר בפרבר נוֹצרי זה), שלא כטוֹלידה הסלעית והחשוּפה.

רוֹב ימיו בילה דוֹן חוֹסי בעליית הגג של טירתוֹ, שהיתה חדר מרוּוח מאוֹד, כוּלוֹ עשוּי ארוֹנוֹת נחוֹשת ניצבים אל הקירוֹת וּבהם טמוּנים ספריו וּמגילוֹת כתביו היקרוֹת. לכל ארוֹן מפתּח אחר, וכוּלם חרוּזים על רצוּעה דקה של עוֹר וחגוּרים על מוֹתניו מתחת למעילוֹ. אף על פי שאוירה היבש של לוֹס פּאלאציוֹס הרחוֹקה מנהר טאחוֹ יפה היה לשמירתם של כּתבי יד, היה שוֹקד על ארוֹנוֹתיו לאַוררם ולמשוֹח דפנוֹתיהם בשמן אוֹרן וּבוֹדֵק את הכתבים בזכוּכית מגדלת שעל עינוֹ, בוֹדקם ולוֹמדם כאחת. רק בימי שבת וּמוֹעד היה סוֹעד על השוּלחן עם בני ביתוֹ בדירתוֹ שלמטה, אבל בימוֹת החוֹל היתה אשתוֹ מביאה לוֹ ארוּחתוֹ לעלייה, כדי שלא יוּבטל ממלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש, שהיה מדקדק בה עד לקפדנוּת.

גיסוֹ, איש השׂיבה הזריז, דוֹן סניוֹר, משען אוֹצר המדינה וּפטרוֹן העדה הישראלית, איש סוֹדם של הזוּג המלכוּתי ושל הרב הישיש רבי יצחק אבּוּהב, היה קנא לדת ישראל והיה חוֹשב את חוֹסי לאדם קל בענייני אמוּנה. חשוּד היה בעיניו, שכאחדים ממשׂכּילי היהוּדים בקשׂטיליה, נוֹטה הוּא ל“טוֹליראנציה”, תיבה זוֹ שגם חסידי עם הארץ, שוֹנאי האינקויזיציה, היוּ מבטאים אוֹתה בעקימת שׂפתיים. ואין תימה בדבר: אדם שקוֹרא כּתבים בשבע לשוֹנוֹת אי אפשר שלא יהיה סוֹבלן בענייני דת. השמוּעוֹת שלא פסקוּ על מחשבת הזוּג המלכוּתי (בעצת כלבי הדמים מן הכהוּנה) להגלוֹת בקרוֹב את היהוּדים מספרד כוּלה השכינוּ חרדה גדוֹלה בלבוֹ של דוֹן סניוֹר, וּמסוּפק היה אם גיסוֹ זה, המעוֹרב עם כמרים והגמוֹנים, יוּכל לעמוֹד בעת המַסה הגדוֹלה הקריבה ובאה. בשאר גיסיו, כמוֹ בבניו וּבחתניו לוֹקחי בנוֹתיו, אף כי אנשים פשוּטים היוּ ולהוּטים אחרי קנייני החוֹמר, היה בטוּח יוֹתר. על כן הרבה להגוֹת בוֹ ולהזכיר שמוֹ בדאגה רבה.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי, דוֹנה רוֹזה, היתה מדקדקת בשמירת דיני ישראל וּמנהגיו, כמקוּבל בידה מבית אביה הרב, וגם האמה הקאתוֹלית הזקינה, שהביאה עמה מבית אִמה בשׂיביליה, ידעה רוֹב מנהגי היהוּדים, ולא פעם קרה, שהזכירה לאדוֹנתה את חוֹבתה בענייני דת. אף היא לימדה בכל ערב את התינוֹק קריאת שמע שעל המיטה וּבבוֹקר הזהירתוּ על נטילת ידיים. וּבאחד הבקרים, בהיוֹת הילד יחידי עם אִמוֹ בחדר, הגיד לה ברוֹב שׂמחה, כי יוֹדע הוּא עוֹד ברכה אחת, שלמד מפי ה“טיאָה” (דוֹדה), וּמיד קרא באוֹזני אמוֹ בספרדית צחה פסוּקים ראשוֹנים מברכת “פּאטאיר נוֹסטיר”, ועשה על גוּפוֹ בצחוֹק וברוֹב חן את אוֹת הצלב. האשה נבהלה עד מות, מיהרה לעלוֹת אל בעלה וסיפרה לוֹ בדמעוֹת את דבר האסוֹן שקרה את בנם. אך דוֹן חוֹסי שמע את סיפוּרה של אשתוֹ ברוֹב שלוה, וּכשגמרה הניח את שתי כפיו על ראשה ואמר: “אל תצטערי, מחמל נפשי. שלח נשלח את האמה הנוֹכריה מביתנוּ ונקח לנוּ במקוֹמה אשה מן העבריוֹת. הילד ישכח עד מהירה את התפילה הזרה”.

“ואנה תבוֹא האשה הזקינה ואין לה קרוֹב וגוֹאל?”

“נחזירנה אל בית אמך לשׂיביליה. שם אין עוֹד קטנים שתלמדם את תפילוֹתיהם”.

האמה הזקינה הוֹחזרה אל מקוֹמה הראשוֹן וּבאה תחתיה אלמנה עברייה מטוֹלידה.

ב

כשעברוּ שניים משלוֹשת הירחים בקיץ 1492, שניתנוּ ליהוּדי ספרד לסדר את ענייניהם לפני גלוֹתם מארץ מוֹלדתם, והיה ברוּר לכוֹל, כי הפעם לא יינצלוּ לא בדוֹרוֹן ולא בתפילה – כּנס לביתוֹ דוֹן סניוֹר (לאחר שנתייעץ ארוּכוֹת עם הרב אבּוּהב, לפני צאת הרב לפּוֹרטוּגל בראש מלאכוּת של מבקשי מקלט) את כל בני משפּחתוֹ, אחיו וּבניו ושבעת גיסיו וּבניהם, לטכס עצה מה יעשׂוּ כשתגע אליהם הרעה. ולא נמצא בתוֹך הנאספים איש, שלא הסכים כי עליהם לעמוֹד בכל ניסיוֹן ולא להרפוֹת חלילה מדת אבוֹתיהם אפילוּ למראית עין (“הטוֹבים אנוּ מאחינוּ האנוּסים, העוֹלים בכל יוֹם על המוֹקד?”), אם גם יצטרכוּ לגלוֹת מן הארץ אוֹ למוּת על קידוּש השם. אחד הגיסים, הבכוֹר שבאחים די לאַמיגוֹ, הציע הצעה, שכל הנאספים יקוּמוּ ויישבעוּ על כך שבוּעת אמוּנים בהזכּרת השם; אך לשמע ההצעה נתלקחוּ פני דוֹן סניוֹר באש קנאוֹת, קפץ ממוֹשבוֹ וגער במציע בקפידה של זקן, שאין נשבעים על שמירת התוֹרה הקדוֹשה: “מה נפשך, אדם שמוּכן לעבוֹר, חלילה, על התוֹרה כוּלה, איך תעכּבנוּ השבוּעה בשם אוֹתה התוֹרה?”

“סלח לי כרוֹב חסדך”, ענה הגיס מבוּיש קצת, “נשׂיא אלוֹהים אתה בתוֹכנוּ וכל אשר תצוה עלינוּ לעשׂוֹת – נשמע ונעשה”.

כל השאר מילאוּ אחריו בקוֹלוֹת הסכמה. רק דוֹן חוֹסי ישב ושתק. הברה אחת לא נפלה משׂפתיו. מעין מרי מר היה בישיבתוֹ. ושתיקתוֹ היתה למוֹרת רוּחם של הנאספים, וצעירים שבהם הביטוּ בוֹ בזעם עצוּר. הקטן שבכוּלם, נער שנעשה מקרוֹב בר מצוָה והתייהר על כך, ירק בחטיפה לצידוֹ של דוֹן חוֹסי, ואיש מן הרוֹאים לא מיחה בידוֹ. אך דוֹן חוֹסי לא נע ולא זע. על מוֹשבוֹ ישב חיור וּמחריש כמקשיב לקוֹל גיסוֹ גדוֹל הדעה והכבוֹד, שהסב יחידי בראש השוּלחן השחוֹר, המשוּבץ משׂכית של כסף לבן, וּבראש האסיפה רבת החשיבוּת, אך באמת ישב והקשיב לקוֹל הדוֹבר בלבוֹ.

דוֹן חוֹסי היה האחרוֹן ליוֹצאים מן האוּלם המפוֹאר, גבה הקמרוֹנוֹת, ודוֹן סניוֹר, שליוה את היוֹצאים עד הפּתח, הניח ידוֹ על כּתיפוֹ הגבוֹהה והתמתח אל אוֹזנוֹ ולחש לוֹ ברוֹב התרגשוּת:

“יוֹדעני כי איש הכבוֹד אתה, ולא תחלל, חלילה, את שם ישראל”.

“עוֹד לא ביררתי כל חשבוֹני עם אלוֹהי אבוֹתי”, ענה דוֹן חוֹסי זרוֹת ויצא בקוֹמה זקוּפה, עד כי ראשוֹ נגע כמעט במשקוֹף הפתח.

כשחזר לעת ערב לביתוֹ, אמר לאשתוֹ:

“רוֹזה יקירתי, אני עוֹלה למעלה. עד מחר עם חשיכה לא תביאי לי אוֹכל וּמשקה. רצוֹני לישב בתענית”.

“כל כך גברוּ הצרוֹת?”

“גברוּ ותגברנה עוֹד. נשקי במקוֹמי לילדנוּ לפני שנתוֹ”.

והוּא אסף את כּנפוֹת גלימתוֹ השחוֹרה ועלה לאיטוֹ במעלוֹת העץ המשוּחוֹת בששר אדוֹם, כצבע הדם הנקרש, והאשה מסתכּלת בלב מלא דאגה אחרי אלוּפה העוֹלה אל משכן הבדידוּת.

ג

בכניסה אל חדר העלייה היה מבוֹא קטן ואחריו מעין קמרוֹן של שער מוּסך בוילוֹן כבד, שירד בשתי כנפוֹת עד לרצפת השיש הוָרוֹד. מן החלוֹן שמנגד, חלוֹן ויניציאני רחב וגבוֹה שתפס את חצי הקיר, הבהיק שפע של אוֹר המנחה לתוֹך חלל החדר הגדוֹל, וּנחוֹשת הארוֹנוֹת הממוֹרטה האדימה כלהבה. חוֹסי די לאמיגוֹ סילק את כנפוֹת הוילוֹן, תמך בשתי ידיו במזוּזוֹת הפּתח והביט אל החדר המוּאר במבט קר, כמוֹ לרשוּת זרה הוּא עוֹמד להיכּנס. כמה רגעים עמד מסתכל, אחוּז הירהוּרים, עד שעיניו נמלאוּ דמעוֹת, וּכשחָש נטפים חמים אחדים מתגלגלים על לחָייו וניגרים לתוֹך שׂער זקנוֹ, הרפּה ממזוּזוֹת הפתח ונכנס.

כיסא שמסעדוֹ גבוֹה וּמגוּלף, מרוּפּד עוֹר, עמד לפני שוּלחן שחוֹר וּמבהיק, הוּא שוּלחן הכתיבה, הקריאה והבדיקה, והשוּלחן שרוּי כוּלוֹ בחַמה הנוֹטה כבר לשקוֹע. העתּיק את הכיסא למקוֹם צל וישב עליו.

מעוֹדוֹ לא היה בוֹ רגש כזה. מעֵין רוּח הזייה אוֹ נבוּאה פּיעמוֹ בחָזקה. הרגש הרגיש כמוֹ רוּח נוֹשׂאת אוֹתוֹ בסערה למרחבים רבים ופתוּחים לאין סוֹף. הכוֹל נראה ברוּר במרחבים אלה: כל גבעה, כל בניין, כל עץ, כל שׂיח. צלילוּת רבה עם עצבוּת מדכּאה היוּ בהרגשתוֹ. הוּא ישב דוּמם והטיס רוּחוֹ במרחבים קרים אלה, עד כי החלוּ לכהוֹת וּלהצטמצם, וּלבסוֹף נאטרוּ עליו המרחבים והשאירוּ רק מראה אֵימים אחד: בני ישׂראל שבספרד הגדוֹלה, שׂרים ורבנים, רוֹפאים וחכמים, אנשי מסחר וּכספים, אנשים נשים וטף, קהילה גדוֹלה מאוֹד – כוּלם מגוֹרשים מבתיהם בידי אנשי צבא נוֹשׂאים כּידוֹנים, מַגלבים וּצלבים. אנשי כהוּנה, שוֹעים ונקלים, צוֹבאים

ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבחלוֹנוֹת, מסתכלים במחזה וּמתענגים. אנשי הצבא מַצליפים במגלביהם על קהל הגוֹלים, וּמן ההמוֹן באים קוֹלוֹת צחוֹק וקינטוּר וּפגיעוֹת של רוֹק. בין הגוֹלים יש בוֹכים בקוֹל ויש בוֹכים בדמעוֹת חרישיוֹת, אך רוֹב הקהל שוֹתק שתיקת אֵלם איוּמה, הוֹלך באמצע הדרך ושוֹתק, ויש נוֹפלים באין כוֹח, מוּרמים בידי הקרוֹבים אליהם, והוֹלכים הלאה. וכל התהלוּכה הארוּכּה לאין קצה יוֹרדת לצד חוֹף הים, למאוֹת ולאלפים ולרבבוֹת היא זוֹרמת אל הים (נמל מאלאקה הוּא, אוֹ נמל קארתאגינה, אוֹ אוּלי מקוֹם מַעגן קטן באחד מכפרי הדייגים?). והים נראה כשוכן בעמק רחב ידיים, עננים עוֹלים מקצהוּ, מן האוֹפק, נוֹשׂאים ממרחק סערה שחוֹרה, ברקים ורעמים בבטנה. רק שלוֹש אוֹניוֹת מפרשׂים לא גדוֹלוֹת וּרעוּעוֹת עוֹמדוֹת בחוֹף, עוֹדן אסוּרוֹת בשלשלוֹתיהן, מחכּוֹת בתוֹך המים להמוֹן הגוֹלים

הבאים. איך יבוֹאוּ כוּלם בשלוֹש אוֹניוֹת קטנוֹת ורעוּעוֹת אלוּ? איך תצאנה האוֹניוֹת אל מרחב הים הנוֹרא וחשרת הסערה רצה ועוֹלה לקראתן, וּבטרם תינתקנה מן החוֹף יהיה הים לחרדת אלוֹהים? ואנה תבוֹאנה האוֹניוֹת? מי קרא להן? מי יקבל את מטענן האוּמלל, קיא ספרד המשתוֹללת בגאוֹנה?…

דוּמם ישב האיש והגָה את מראה האֵימים, שלא מש מדמיוֹנוֹ אפילוּ רגע אחד. שעה ארוּכּה ישב והזה ולא באה כל תמוּרה במראה: עוֹד המוֹני הגוֹלים הוֹלכים במוֹרד ואנשי הצבא דוֹפקים אוֹתם. עוֹד צוֹבאים עם הארץ ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבפתחי הבתים וּמסתכלים וצוֹחקים, מתקלסים ויוֹרקים, ועוֹד שלוֹש האוֹניוֹת העלוּבוֹת רוֹקדוֹת על עוֹגניהן, נוֹטוֹת

אל הגלים הזוֹעפים מימינן וּמשׂמאלן, ועוֹד ענני הסער נישׂאים ביעף לח מן האוֹפק, מתקרבים ואינם מגיעים…

דוֹן חוֹסי התנער, קרע עיניו לרוָחה, קפץ מן הכיסא ועמד במלוֹא קוֹמתוֹ, מדבּר אל נפשוֹ:

“נטרפה עלי דעתי… בּלָהוֹת אני רוֹאה…”

והתחיל פּוֹסע בחדר הגדוֹל, על רצפת השיש הוָרוֹד, פּסוֹע וָשוֹב, כחיה נתוּנה בסוּגר. אך המראה לא הרפּה ממנוּ וחזר אל רוּחוֹ באוֹתה צלילוּת מכאיבה, באוֹתה עצבוּת מעיקה מבּפנים, האוֹמרת לשׂים לוֹ מַחנק.

אחר נרגע מעט והלך מארוֹן לארוֹן, תוֹמך כּפּיו השטוּחוֹת בנחוֹשת הקרה, כאילוּ אמר לספּוֹג משהוּ מחַזק וּמַחלים מדלתוֹת המתכת האלה. וּבלכתוֹ כן מדלת אל דלת, מַשהה כפּוֹ על הברק האדוֹם וקוֹלט את הצינה, היה מוֹתח קוֹמתוֹ וּמאריך פניו כאדם המשנה את טעמוֹ באין רוֹאים.

אחר עמד לפני החלוֹן הגדוֹל, נלחץ ביריכיו אל דף השוּלחן.

היה ערב קיץ. החמה ששקעה אֵי שם משׂמאל האירה את עמק הברכה באוֹר כשפים (אתמוֹל ירד גשם נדבוֹת). הירק היה כזוֹרח מתוֹכוֹ, הזכוּכית בחלוֹנוֹת הבתים נוֹצצה פה ושם כזהב, אֵד דק מאוֹד הִוריד מוּל השמים הכחוּלים. ממרחק רב בין כיפים הבהיק הטאחוֹ כפס של כסף מוּתּך. רוֹן כזה של עגמוּמית מתוּקה לא ידע מימיו. עיניו נתפּסוּ למראה והיה קוֹפא על עמדוֹ ונפשוֹ שרוּיה בתוֹך אוֹתה עגמוּמית מתוּקה, עד כי שכח עצמוֹ ואת מראה האֵימים אשר הזה קוֹדם לכן. יחד עם הכּהייה שבאה בחלל האויר כהה ועמם משהוּ בנפשוֹ, והוּא נתן עצמוֹ לעמימה גוֹברת זוֹ, עד כי ירדה אפילה על כל הנוֹף ורק רישוּמיו הזכוּרים נראוּ לוֹ בקוים דקים מאוֹד, כעשׂוּיים בחרט חד ביוֹתר. אז שבה אליו צלילוּת המחשבה בלא דמיוֹן, והוּא צנח על כיסא אחר, חסר מסעד, תמך ראשוֹ בידוֹ והירהר על הנעשׂה בספרד ועל מה שעתיד להיעשׂוֹת בה.

רבוֹת חשב דוֹן חוֹסי בנסיעוֹתיו וכן על משכבוֹ בלילוֹת בשתי השנים האחרוֹנוֹת, מאז נוֹדע דבר מוֹעצת הסתרים של הזוּג המלכוּתי עם ראש האינקויזיציה, זה האיש הקנא, קר הלב. רוֹב אֶחיו, ויוֹתר מכוּלם גיסוֹ האדיר והנלוים אליו, השלוּ נפשם בתקווֹת שוא. אך הוּא שקל והבין וראה הכוֹל ברוּר, בחיתוּך הגיוֹן מחריד: ספרד עוֹלה לגדוּלה. היא עוֹמדת להיוֹת ממלכה אדירה. ברית הנישׂוּאים בין אראגוֹניה וּבין קשׂטיליה היתה ראשית איחוּד המדינה. המבצר האחרוֹן של הערביים, רימוֹן ספרד, היה למפּוֹלת. תקוּפה בת מאוֹת שנים הגיעה לגמרה. חלקים חשוּבים מחוֹפה של איטליה, וּבתוֹכם נאפּוֹלי המעטירה, עתידים להיכּבש על ידי ספרד. הצי האדיר המפליג למרחקים גדוֹלים אפשר שימצא ארצוֹת לא נוֹשבוֹת ליסד שם מוֹשבוֹת חדשוֹת. ספרד עוֹמדת להיוֹת גברת ממלכוֹת, חוֹלשת על גוֹיים וארצוֹת. כמוֹ רוּח חג נשפּכה על עם הארץ, על כוּלוֹ, אך לא על העברים היוֹשבים בספרד. העברים, אשר מימי שלטוֹן השמיים באנדאלוּס עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ לכוֹח וּלהשפּעה בענפי החיים הגבוֹהים, אי אפשר שייסבלוּ עוֹד על ידי גיאוּת שליטי המדינה החדשים. החיה הקאתוֹלית מרימה את ראשה השחוֹר ועוֹלה מרבצה. עם שיחרוּר ספרד מן השבט השמי האחד, החזק, ייחָתך גם גוֹרלוֹ של השבט השמי השני, החלש. אחרי הנקמוֹת האכזריוֹת ביהוּדים הנסתרים נשפּך עתה הזעם על היהוּדים הנגלים. עיתוֹת שלטוֹן הגוֹתים הקדמוֹנים חוֹזרוֹת ביתר עריצוּת. הימים בהם היתה ספרד כשני חדרים, אשר בגבוֹר האוֹיב בחדר האחד, בקאתוֹלי, נמלטוּ הניגשׂים אל החדר השני, המוּסלימי, וּלהיפך, הימים ההם עברוּ לבלי שוּב. כל השוֹחד שיש בידי היהוּדים לשקוֹל על יד המוֹשלים לא יוֹעיל, אחרי אשר נמצאה התחבּוּלה הפּשוּטה: לקחת מהם את עוֹשרם בחזקת היד, בתוֹקף חוֹק השלטוֹן, שבּבוֹא העת יוּחק לשם כך. גם המרת הדת, שאוֹתה ידרשוּ מהם היוֹם, לא תוֹעיל עוֹד: לא יאמינוּ למוּמרים, לא יחפּצוּ בהם. מראה תהלוּכוֹת ה“סאנבּניטוֹ”, צרות והדוּקות כאבוּקוֹת, עם רוּם ה“קוֹרוֹזה” על הראש, אל מוֹקדי האינקויזיציה, עקר מן הלב את האמוּנה בהצלה מתוֹך המרה. האינקויזיציה אוֹמרת, שהיא רוֹצה לגאוֹל את נשמת הכוֹפרים, וּבאמת היא רוֹצה להשמידם, לקחת את עמדוֹתיהם המעוֹררוֹת קנאה וחרוֹן. ייתכן כי ספרד עצמה אינה מַכּירה בנימוּק האמיתי למעשׂיה. אילוּ חיוּ השליטים האלה בתקוּפה אחרת, בתקוּפה שבה אין כיסא המלכוּת נמכר לדת, היוּ אוֹמרים בגלוּי: רוֹצים אנוּ להיפּטר מן היהוּדים, שהם נצר זר, מתחרה בנוּ, שהם עוֹלים עלינוּ בכל כשרוֹן, בסגוּלתם זוֹ לצוּף כשוֹמן על פני החָלָב העוֹמד. אבל עתה, בהשתלהב שלטוֹן הדת, ייתכן להשמיד רק בשמה…

הוּא הרבּה להגוֹת עמוּקוֹת ברעיוֹנוֹת אלה, ועתה היוּ ברוּרים לוֹ כל כך, כמוֹ הוֹערה עליו רוּח ממרוֹם לגלוֹתם לוֹ. וּבחזוֹנוֹ הבּהיר עשׂה חשבוֹן עדת ישׂראל בספרד, תפארת כל עדוֹת ישׂראל בזמן הזה, ועלה לוֹ חשבוֹנוֹ בדמוּת נבוּאה קדמוֹנית: שלישיתם יזוֹרוּ לכל רוּח, שלישיתם ימוּתוּ בעינוּיים קשים, אם במדינה ואם בים ואם במקוֹמוֹת נידחיהם, והשלישית אשר תישאר בספרד, חלק מהם יהיוּ שכיחי אלוֹה וחלק – נוֹשׂאי מסוה אוּמללים. אבל לא בידם לבחוֹר את מנת חלקם, אם לבוֹא אל ארץ חדשה תחת שמיים חדשים, אם למוּת בעינוּיים על קידוּש השם, אוֹ להישאר בארץ לחיי דיראוֹן. גוֹרל הוּא על האדם וּמה שנגזר עליו בוֹא יבוֹא, אם יאבה ואם ימאן…

מחשבה אחרוֹנה זוֹ כאילוּ יצקה שלוָה בלבוֹ הנסער. אם גזירה היא, הרי יש להרכּין את הראש וּלחכּוֹת אל הבא בדוּמייה. “טוֹב ויחיל ודוּמם… ישב בדד וידוֹם…”, חזר לנפשוֹ על הנקרא מדי שנה בשנה בקינה העתיקה באוֹתוֹ ניגוּן, באוֹתוֹ עצב רחוֹק.

אבל עוֹד ייסוּרי מחשבה רבים נכוֹנוּ לוֹ בליל שימוּרים זה, ליד השוּלחן השחוֹר, החָשׂוּף, לפני החלוֹן הפּתוּח אל הנוֹף המכסיף והוֹלך תחת נוֹגה הירח העוֹלה. הוּא קם ונעץ שתי כפּיו בשוּלחן. רוּח צוֹננת משיבת נפש זרמה מן המרחב הפּתוּח. הנוֹף נראה כוּלוֹ כרוּסס מטל ערב רענן. ציפּוּיי מגדלוֹת אחדים נוֹצצוּ לעיניו קרוֹת. בחלוֹנוֹת אחדים היה אוֹר קטן ודוֹקר, אחירים הבהיקוּ אפילים. ממקוֹם לא רחוֹק נשמעה נגינת קתרוֹס ושירת ערב עריבה של אשה וגבר עוֹנה אחריה חליפוֹת. כיסוּפים עזים ריטטוּ בקוֹלוֹת, ריח של פת ערבית עלה מן הנגינה. אך זרים היוּ הריח והנגינה.

הוּא זכר את אשר חיוּ העברים בספרד כּוֹשפת זוֹ, גם באנדאלוּס וגם בקשׂטיליה, במשך מאוֹת שנים רבוֹת, בייסוּרים וּבנגישׂוֹת, נאנסים על דתם פעם בידי אדוֹם וּפעם בידי ישמעאל, אך בה הגיעוּ לעוֹשר וּלכבוֹד וּלתפארת אדם. בה הגוּ, שרוּ והעמיקוּ חקר בתוֹרה וּבחכמה, יוֹתר מבכל ארצוֹת פזוּריהם. רק שׂריד מעט שׂרד מן התקוּפוֹת ההן: מעט ספרים נלמדים וּמעט כתבי יד נשכּחים. הנה מעט מן המעט טמוּן שם בארוֹן הזה, הרחב מאחיו, בוֹ סדוּרים כתבים יקרים, שירי קוֹדש וחוֹל, דברי מדע וחקר אלוֹה, עדים אילמים לתוֹר הזהב אשר הוּעם. וּכמוֹ בלי דעת עלה על שׂפתיו חרוּז מוּזר אחד, אשר לא הרגיש בוֹ עד היוֹם, ועתה ביטא את כל נפשוֹ:

הֲיֵשׁ לָנוּ בַּמִּזְרָח אוֹ בַּמַּעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?

מוּזר, מוּזר! מלים פּשוּטוֹת וברוּרוֹת כל כך, ולא הרגיש בהן, אף כי קראן פעמים רבוֹת… האם לא כאן, בטוֹלידה, ואוּלי בקוֹרטוֹבה, נכתב חרוּז זה בידי אוֹתוֹ פּייטן מוּפלא, שאין כדבש לשוֹנוֹ בכל שירה שידע?…

הוּא גחן הרבה על השוּלחן, כמוֹ ביקש לשלוֹח את ראשוֹ מבעד לחלוֹן, תר בעיניו ברחבי הנוֹף ככל אשר יכוֹל, וּשׂפתיו דוֹבבוֹת את החרוּז המפעים כל כך את לבוֹ.

שעוֹת על שעוֹת ישב אחר כך והגה ברוּחוֹ הקשה, חזר על חשבוֹנוֹ, והחשבוֹן נעשה ברוּר וּמבוּסס יוֹתר. וּכשנשמעה מטוֹלידה הקרוֹבה

תקיעת החצוֹצרה המבשרת את חצי הלילה, באה בלבוֹ החלטה גדוֹלה ואיוּמה, שנתלבשה ארבע תיבוֹת של אש: “לא אמוּת, כי אחיה!”. רק ארבע מלים אלוּ נתפרדוּ מן הפסוּק של משוֹרר התהילים: “לא אמוּת, כי אחיה ואספר מעשי יה”, השאר לא היה חשוּב: כל התאוה, כל החרדה, כל זעקת הנפש מצאוּ סיפוּקן בארבע מלים זעירוֹת אלוּ: “לא אמוּת, כי אחיה!”, כמוֹ במכוַת אש לבנה נחתמוּ במוֹחוֹ וחיוּ שם את חייהן. כגירוּי של זריזוּת בא בבשׂרוֹ. הוֹציא ממגירת השוּלחן פּיסת קלף, נוֹצת אַוז וקסת של דיוֹ עפצים, וכתב בצימצוּם כל החוּשים ארבע המלים באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, שחוֹרוֹת וּמליאוֹת, מבהיקוֹת

לנוֹגה הירח. בהתעוֹררוּת רבה קם אחרי הכתיבה והתבוֹנן בהן מתוֹך חדוה פּנימית, מרקידה את כל קרביו. אחר אחז בקצוֹת הקלף למען לא יתקפּל והדיוֹ תשתפך. רגע ארוֹך עמד עד שנתייבשה הדיוֹ בצינת הלילה.

כשנתייבשה הדיוֹ הרים את פיסת הקלף כמגילת קוֹדש, בחנה שוּב לאוֹר הלבנה, נשקה ולחצה אל לבוֹ כקמיע. אחר פתח את לבוּשוֹ ואת פי כוּתנתוֹ והכניסה לבית חזהוּ והגיעה לבשׂרוֹ. שׂמחה גדוֹלה באה בלבוֹ, כאילוּ מצא מה שחיפש שנים על שנים, לא, כי דוֹרוֹת על דוֹרוֹת. לא בן ארבעים היה עתה, אלא בן מאוֹת שנים, אחד מבני התקוּפה ההיא, תקוּפת בן מימוֹן והלוי ובן גבירוֹל ואחירים שקדמוּ להם, הם, שלא מתוּ, שחייהם חיי עד… מקצת הרעב שחש בקרבוֹ שילהב את שׂמחת הכרתוֹ והגביר אוֹתה, וּמתוֹך תחוּשת חיים עצוּמה הלך והשכיב עצמוֹ על דרגש העוֹר שעמד בירכתי החדר, הוּא הדרגש ששימש לוֹ משכב מנוּחה בין שעוֹת עמל לשעוֹת עמל. וכן שכב בגלימתוֹ, רגליו רכוּבוֹת זוֹ על ברך זוֹ ועיניו פקוּחוֹת מאד, כל שעוֹת הלילה, עד כי עלה השחר.

כנכוֹן הבוֹקר הלך ונטל ידיו ורחץ פניו מן הכיוֹר הקטן שהיה תלוּי בפינת החדר. לאט וּבזהירוּת רחץ את פניו, שלא להביא מים בין שׂפתיו הצמוֹת. אחר פתח את הארוֹן הרחב, הוֹציא מתוֹכוֹ מגילת כתב, הוּא הספר “אמוּנה רמה” לראב“ד הראשוֹן, פּתחוֹ, עיין בוֹ מעט והחזירוֹ למקוֹמוֹ, והוֹציא כתב יד אחר, עבה מן הראשוֹן, כתוּב כוּלוֹ בכתב עברי וּבלשוֹן ערבי, זרוּע לרוֹב פסוּקים עבריים מכתבי הקוֹדש וּמדברי חז”ל, הלא הוּא ספרוֹ של הלוי, המוּקדש להוֹכחת אמיתוּתה של אמוּנת ישראל המוּשפּלת, שנכתב גם הוּא אוּלי כאן, בטוֹלידה. ישב ושיקע בוֹ את עיניו ואת מעייניו, ולא מש ממנוּ כל שעוֹת הבוֹקר וּשעת הצהריים והמנחה. רק לעת ערב, כשסיים את הקריאה וכוּלוֹ שיכרוֹן מרעיד בשר ונפש, נשק לספר והחזירוֹ ברגש למקוֹמוֹ בארוֹן, סגרוֹ ויצא לאיטוֹ לרדת אל דירתוֹ.

הוּא מצא את דוֹנה רוֹזה עוֹמדת בתחתית המדריגוֹת, בנם בן הארבע על ידה, שניהם מחכים דוּמם לרדתוֹ.

הגבר הנאצל חייך כלפי שניהם, הניח ידוֹ על קוֹדקוֹד בנוֹ כמברכוֹ, וּבגחנוֹ אל אשתוֹ שפלת הקוֹמה, העמיק להביט בעיניה החמוֹת ואמר שתי מלים חוֹתכוֹת:

“לא אמוּת!”

“מה פשר דבריך?” – קראה האשה בחרדה.

“אחת דיברתי ורצוֹני חלמיש: לא אמוּת, כי אחיה. כל ניסיוֹן עלי לא יצלח…”

עיניו בערוּ בדברוֹ.

“גם ילדנוּ… גם אני…” – מילמלה האשה בדמעוֹת.

“גם אתם תחיוּ, אם כה יהיה רצוֹנוֹ של אבינוּ שבשמיים… ערכת, יקירה, את השוּלחן? יוֹם תעניתי תם. מאמין אני, כי השם רצה את דמי וחלבּי. בוֹאוּ החדרה!”

והם נכנסוּ שלוֹשתם לחדר האכילה, שהיה זרוּע אוֹר רב ממנוֹרת הנברשוֹת הגדוֹלה שבסיפוּן, והשוּלחן ערוּך במבחר הכלים והמאכלים, כמוֹ לסעוּדת חג גדוֹל.

ד

למן יוֹם התענית כאילוּ נתקדש דוֹן חוֹסי ממחשבוֹתיו וּמספקוֹתיו וידע ברוּר מה עליו לעשוֹת: עליו לחיוֹת! כל דאגה רחקה מלבוֹ, ולהיפך, שמחת גיל מילאה את קרביו בכל עת תמיד. הוּא הסיח דעתוֹ מכל עדת בני עמוֹ המעוּנים ונצטמצם כוּלוֹ בעצמוֹ וּבמחשבתוֹ, שנראתה לוֹ רמה ונישׂאה וּמביאה גאוּלה לוֹ, לביתוֹ, לעמוֹ, ואוּלי גם לעוֹלם כוּלוֹ.

פּיסת הקלף על ארבע התיבוֹת החיוֹת היתה תלוּיה בפתיל משי על חזהוּ תחת כוּתנתוֹ לעוֹרוֹ, ולא הזיזה משם יוֹמם ולילה. בטוּח היה, כי מגן היא לוֹ מכל רע.

את אשתוֹ וּבנוֹ יחידוֹ אהב אהבה מלאת רוֹך ולא פסק לקרבם ולטפחם בכל אוֹתוֹת החיבה אשר מצא, כמוֹ ביקש לדבּקם אליו לעוֹלם; אך באוֹתוֹ זמן לא חדל לבוֹ להתייחד עם המחשבה הגדוֹלה, המשוֹררת בוֹ בלי הרף כגילוּי של אוֹשר ב: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”, והיה משתעשע במלוֹת הקסם גם בתרגוּמן וּמשנן לעצמוֹ יונית ורוֹמית וערבית ופוֹרטוּגיזית וספרדית, משנן וּמלהיב עצמוֹ בקוֹל דממה דקה: “יוֹ נוֹ מוּרירי, מאס ויוירי…”

ימי הגירוּש הגדוֹל קרבוּ וּבאוּ. זריזים, שהיתה היכוֹלת בידם, מכרוּ נכסיהם ועזבוּ את הארץ עוֹד לפני בוֹא היוֹם המר והנמהר. אך הרבים, האלפים והרבבוֹת, עוֹד חיכוּ לנס שיתרחש. לסוֹף ניתנוּ להם עוֹד שני ימים נוֹספים, כי כן ביקשוּ, אשר שברם יחוּל ביוֹם בוֹ הוֹשבּר העם בארצוֹ פעמיים. עם הארץ בעליצוּתוֹ נראה כמוֹ התכוֹנן ולבש חג ליוֹם אֶבלם של העברים. ודוֹן חוֹסי התהלך בחוּצוֹת רוֹאה ואינוֹ רוֹאה וכליוֹתיו עוֹלזוֹת

לקראת שעת המַסה הגדוֹלה, אשר בה יראוּ וייוכחוּ הכוֹל, כי אין למות שליטה בוֹ וּבכל אשר עמוֹ.

אף השמוּעה, כי הזקן סניוֹר וּמשפּחתוֹ העניפה, כל אלה שנתכנסוּ אז למוֹעצה בביתוֹ המפוֹאר, לא עמדוּ בניסיוֹן ועל פי דרישת בית המלכוּת קיבלוּ עליהם את דת צוֹרריהם, שמוּעה זוֹ, שהשיבה עד דכּא את עדת העברים כוּלה, לא נגעה עד לבוֹ של דוֹן חוֹסי. עוֹד אז, בשבתוֹ מחריש באסיפה בבית גיסוֹ, כאשר ירק הנער כנגדוֹ וכאשר הלך הזקן אחריו, מתמתח אל אוֹזנוֹ ותוֹבע ממנוּ קיוּם כבוֹד ישראל – עוֹד אז ידע ברוּר, כי הם לא יעמדוּ בניסיוֹן. אפשר, אילוּ היה הרב אבּוּהב כאן, לא היה דוֹן אברהם עוֹצר כוֹח לעשוֹת מה שעשה. אך מה לוֹ ולהם? בעיניו אין הם חיים עוֹד…

כמוֹ מתוֹך הרגל עוֹד הוֹסיף בימי הרעה האחרוֹנים האלה לסחוֹר מעט בכתבי יד, אף כי סכנה גדוֹלה היתה כרוּכה עתה בעסק זה, כי בלשי האינקויזיציה היוּ בוֹלשים בכל פינה וכל בית, בוֹ ישב איש ספרדי מקיים קשרים עם יהוּדי. חשוּד היה על כפירה ועל מוֹצא מאנוּסים. אבל הוּא, דוֹן חוֹסי, לא ידע להיזהר עוֹד, לא רצה להיזהר עוֹד. הוּא, שהיה בטוּח בעיקר, כי לא ימוּת כי יחיה, למוֹרת רוּח כל שׂוֹנאי עמוֹ, כל שׂוֹנאי החיים האמיתיים – לא ראה סכנה לעצמוֹ משוּם כך. כל כלי עליו לא יצלח… דוֹנה רוֹזה יוֹדעת, מאז יוֹם התענית היא יוֹדעת…

ובבוֹקר ה' באב (היה בוֹקר מוּזר: החמה עמדה בשמיים העטוּיים אֵד צהוֹב כאגן נחוֹשת מוּעם אחרי התלבּנוֹ באש) ירד דוֹן חוֹסי מביתוֹ אל פרבר טוֹלידה הקרוֹב, לבוֹא אל ארמוֹנוֹ של האציל לבית מיראנדה, הגבר גדוֹל הדיעה ואביר הלב, אשר לא ירא לדבר סרה בטוֹרקוימַדה עצמוֹ בראש חוּצוֹת. מגילת יוֹחסין עתיקה לבית אציל זה מצא דוֹן חוֹסי בתוֹך אחד מארוֹנוֹתיו וביקש למוֹסרה לאיש המוּרם מכל בני עמוֹ, לא במחיר, כי אם כמתּת אחרוֹנה לפני עזבוֹ את ספרד.

בלכתוֹ בדרך הרגיש, כי שני אנשים צעירים עוֹקבים אחריו, אף כי עשוּ את עצמם כתפוּסים בשׂיחה לפי תוּמם. וּכשהגיע אל סוֹף הרחוֹב וּפנה אל שדירת עצי התוּת העבוּתּים המוֹליכה על ארמוֹן האציל – קפצוּ עליו השנַיים מאחוֹר והחזיקוּ בעוֹרפוֹ בכוֹח:

“ז’וּדיאוֹ קוֹנוירסוֹ! (יהוּדי ארוּר!) אוֹתך ביקשנוּ זה שלוֹשה ימים…”

ברוֹב כוֹחם הפילוּהוּ ארצה, הכּוּהוּ וחיפשׂוּ בבגדיו

ולקחוּ כל מה שהיה בכיסיהם. את חגוֹר המפתחוֹת שמתחת למעילוֹ התירוּ בקוֹל צהלה: “אלה מפתחוֹת אוֹצרוֹתיך, כוֹפר בן מות!” – לקוֹל שריקת האחד באוּ כמה בחוּרים נעוי פנים והוֹבילוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה בטוֹלידה. כל העת שידי האכזרים חלוּ בוֹ היתה בוֹ רק המחשבה האחת: “לא אמוּת, לא אמוּת…”, ונדמה לוֹ כי צוֹעק הוּא את המלים האלוּ בכל מאמצי כוֹח וּבקוֹל אדיר, אף כי ידע שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע.

שבוּע ימים היה עצוּר בכלא, אחר כך הוּצא לאוֹפן.

איך נעשה בוֹ העינוּי לא זכר. כמוֹ מבעד לצעיף של דמים ראה את חצר הכלא האפלוּלית, מקוֹם עוּנוֹתוֹ. כשהפך משרת בית הכלא את האוֹפן, שהוּא מתוּח עליו קשוּר בידיו וּברגליו, חש כמוֹ קרביו נתהפכוּ בוֹ. הלב כאילו נעקר ממקוֹמוֹ. כל דמוֹ פרץ אל ראשוֹ. הכאב זעק מכל איבריו וּמפיו קלח דם, דם חם וּמלוּח, אך מחשבתוֹ החזיקה בשתי המלים הגבוֹהוֹת כמוֹ בשני עמוּדי משען, והוּא שמע את מחשבתוֹ הוֹגה וּשׂפתיו לוֹחשוֹת עם הדם היוֹרד עליהן: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

כשהוּתר מן האוֹפן היתה עצם צוארוֹ שבוּרה, הראש שמוּט על כתף שמאלוֹ, ובצואר מצד ימין נעשתה בליטה גדוֹלה. הכאב סער בכל גוּפוֹ עד לטירוּף, לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, העיניים לא ראוּ כי אם ערפל דמים, אך השׂפתיים המגוֹאלוֹת מילמלוּ מתוֹך עיקשוּת ילדוּתית בלא קוֹל: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

איך הגיע בערב אוֹתוֹ יוֹם אל אוֹתה פינת גדר מוּל ביתוֹ בלוֹס פאלאציוֹס, לא ידע. אך זכוֹר זכר, כי יד נגעה בכתיפוֹ וקוֹל זקן לחש על אוֹזנוֹ בצער: “כוֹאב מאוֹד, דוֹן חוֹסי?…” אחר הוּגשה אל פיו שׂפת קערה אוֹ ספל. ריח רחוֹק של יין בא באפוֹ. הוּא פצה מעט את שפתיו הכוֹאבוֹת, אך שיניו היוּ חשוּקוֹת ולא יכוֹל לפשקן. אף על פי כן נסתנן מעט מן המשקה בעד השיניים הנוֹקשוֹת אל שׂפת הכלי, אך רוּבוֹ נזל בחזרה.

הליכת מכאוֹב ממוּשכת מתוֹך הישענוּת על כתף נמוּכה ורוֹעדת. קוֹל לוֹאט על אוֹזנוֹ: “עוֹד מעט, דוֹן חוֹסי, עוֹד מעט ונבוֹא עד לוֹס פאלאציוֹס… על גבוּל לוֹס פאלאציוֹס אעזבך, כי בנפשי הוּא… כלבי הדמים אוֹרבים בכל מקוֹם… אני משרתוֹ הזקן של דוֹן מיראנדה… כבוֹד מעלתוֹ שלחני להשיב את דוֹן חוֹסי ללוֹס… מה? מה דוֹן חוֹסי לוֹחש? איני מבין את לחשוֹ… עוֹד מעט, עוֹד מעט… אילוּ יכוֹל לוֹמר לי, אוֹ להראוֹת לי, היכן ביתוֹ… לאט, לאט… כך…”

היתה שעת ערב מאוּחרת. הוּא ישב יחידי נשען אל גדר גן. על סוֹללת עפר מגדלת עשׂב ישב וגבוֹ נשען אל הגדר. איש לא היה על ידוֹ ועיניו לא הבחינוּ מאוּמה. ראשוֹ היה שמוּט על כתף שמאלוֹ ועיניו נעוּצוֹת באפילה ורוֹאוֹת רק כתמי אוֹר מטוּשטשים מתנוֹעעים כנגדוֹ, מתרחקים וּמתקרבים וּמתרחקים שוּב. העשב סביב למוֹשבוֹ היה מלא טל. הוּא הרטיב בוֹ את כפיו והניחן על פניו. צינת המים שוֹבבה את נפשוֹ. קמעה קמעה התחילוּ עיניו מבחינוֹת באוֹרוֹת הנדים כנגדוֹ. האין הוּא בלוֹס פאלאציוֹס? האין זוֹ טירתוֹ? וכי לא טירתוֹ היא שם מנגד, שכל חלוֹנוֹתיה שטוּפים באוֹר גדול?… ואיה הזקן שהביאוֹ הנה?… “עוֹד מעט, עוֹד מעט… איני מבין את לחשוֹ… היכן ביתוֹ?”… בשוּם אוֹפן אינוֹ יכוֹל לזכוֹר משרתוֹ של מי… כמה גדוֹל הכאב!…

לאחר ישיבת מנוּחה במשך שעה ארוּכה התחיל מוֹחוֹ מצטלל. כמה ימים עברוּ מאז הוּפל ארצה בידי הנבלים? חמישה, שישה, אוֹ יוֹתר?… כמה שיגע למנוֹת מספר לימי כלאוֹ, לא עלה בידוֹ. מה פשר האוֹר הרב הזה בביתוֹ?… מה שם? חג? מי חוֹגג שם?… דוֹנה רוֹזה, שנשארה ללא כל ידיעה עליו, היא היתה יוֹשבת בחשיכה, ברוֹב יגוֹנה ואבלה… לא, לא, דוֹנה רוֹזה – וחג אוֹרים כזה?… לא, לא…

גל של כאב עלה בנפשוֹ, והוּא ניסה להיעקר ממקוֹם שבתוֹ ולעמוֹד על רגליו, אך היה כמרוּתק תחתיו ורגליו נתלוּ במוֹרד כשני בוּלי עץ כבידים. צוארוֹ היה גיהנוֹם של ייסוּרים. מבטוֹ היה נעוּץ בחלוֹנוֹת האוֹר של טירתוֹ, בחלוֹנוֹת שבקוֹמה העליוֹנה וּבקוֹמה התחתונה.

פתאוֹם ניצתה במוֹחוֹ מחשבה בהירה מאוֹד: דוֹנה רוֹזה, הילד והאלמנה המשרתת – כוּלם גוֹרשוּ מן הבית. כבר היה הגירוּש, כבר תם המוֹעד, וּביתוֹ נהפך לזרים… זרים שוֹכנים בוֹ… זאבי ערבוֹת, אוֹכלי יגיע ישראל… ואנה באוּ בני ביתוֹ? עם מי הלכוּ, עם מי גוֹרשוּ? לאיזה חוֹף הוּבאוּ? איפה ימצאם, כשיוּכל לרוּץ אחריהם וּלבקשם?

הכאב ריטש את לבוֹ. עתה ראה ברוּר: כל חלוֹנוֹת ביתוֹ טוֹבלים באוֹר מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת בסיפוּן, המנוֹרוֹת ארוּכוֹת הזרוֹעוֹת עם גדילי הגבישים הנוֹצצים. גם בחדר עלייתוֹ פתוּחים החלוֹנוֹת וראשי אנשים מגוּלים, גזוּזי שׂיער, נראים בעדם, מהלכים אנה ואנה. הנה הבהיקה נחוֹשת הארוֹן האדוּמה… גם קוֹלוֹת מגיעים לאוֹזניו משם, קוֹלוֹת צחוֹק ושׂמחה. הכלבים יוֹרשי ביתוֹ!… מה היה על ספריו, על כתביו, על כתבי היד היקרים?… רוֹזה והילד היכן הם?… האוּמנם כל זה קרה וּבא?…

מחאה איוּמה צוחה בלבוֹ, וחזר הכאב הנוֹקב: אנה באוּ? אנה הלכוּ? מי דאג להם? מי גוֹנן עליהם?…

הוּא רעד כקוֹדח. אחר כבש את רעדוֹ, ישב רגע ארוֹך כתוֹהה אחר איזה דבר שנשכח מלבוֹ. וּפתאוֹם פשט שתי זרוֹעוֹתיו, הזרוֹעוֹת הנשברוֹת מכאב, והרקידן כנגד ביתוֹ הזוֹרח, כמתגרה בוֹ, ושׂפתיו קוֹראוֹת בקוֹל נשמע יפה לאוֹזניו: “לא אמוּת, לא אמוּת! יוֹ נוֹ מוֹרירי, מאס ויוירי! כי אחיה, כי אחיה!”

אילוּ יכוֹל לעמוֹד על רגליו, היה קם ויוֹרד ורוֹקד תחת הרקיע הרם הזה, הזרוּע כוֹכבים וּלבנה גדוֹלה בתוֹכם, היה רוֹקד על אם הדרך, מוּל ביתוֹ, שכבשוּהוּ זרים, אכזרים, והיה שר את שירת חייו, החיים עד העוֹלם!…

ה

כל אוֹתוֹ לילה ישב דוֹן חוֹסי על סוֹללת העפר נשען בגבוֹ אל קרש הגדר. חלוֹנוֹת הטירה כבוּ לאחרוֹנה, והבניין הצר והרם נתעטף בשינה וניצב לפניו על גזוּזטרוֹתיו וצריחיו בתוֹך גן העצים כשוֹמר סוֹד זר. הנוֹף הלילי קדר וזרח חליפוֹת, כי העננים כיסוּ את הלבנה ששטה מליאה כמעט. דממה גדוֹלה עמדה בחללוֹ של עוֹלם. הכוֹכבים הצוֹננים נוֹצצוּ במרוֹמים חדים ודוֹקרים כמסמרי זהב. עוֹד פעמים אחדוֹת ניסה לקוּם ולא יכוֹל. אך לא חש כל כאב בגוּפוֹ, כמוֹ נתאבן הגוּף והרגליים היוּ לעץ. ישב באשר ישב ופזמוֹן האוֹשר בן ארבע המלים שוֹרר בוֹ בלי חשך. נדמה לוֹ, כי הלילה נענה ברצוֹן לפזמוֹנוֹ, ונוֹח היה לוֹ שהלילה יארך כך עד אין סוֹף.

בהשכמה, כשהשחר העוֹלה צבע מעל לנוֹף הרוֹסס והריחני כיפת רקיע ורוּדה, עברוּ שנַיים מתוֹשבי לוֹס פאלאציוֹס וּמצאוּהוּ ליד הגדר. עמדוּ והסתכלוּ ביוֹשב ישיבת הרוּג. הכירוּהוּ: דוֹן חוֹסי היהוּדי! ניגשוּ

ושמעוּ נשימתוֹ. העמידוּהוּ על רגליו. פקח עיניו והביט בהם מתוֹך חיוּך ועמד בלא תנוּעה. ניסוּ להוֹליכוֹ – הלך לרצוֹנם. שאלוּהוּ בכה ובכה ולא ענה, כמוֹ ניטל ממנוּ הדיבוּר. סיפרוּ לוֹ, כי את משפּחתוֹ גירשה הרשוּת יחד עם מגוֹרשי טוֹלידה וּביתוֹ ניתן במתנה לאחד משׂרי המדינה. שמע וחייך בשתיקה. וכשסיפרוּ לוֹ, כי את ספריו וכתביו העלוּ על המוֹקד בגנוֹ – נרעד רגע, אך מיד חייך שוּב. רמז האחד לחבירוֹ מתוֹך נתינת אצבע על מצחוֹ. נענה לוֹ זה מתוֹך הסכמה: כן, אין נכוֹנה ברוּחוֹ… החזירוּהוּ לטוֹלידה והביאוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה. הכירוּהוּ השוֹטרים ואמרוּ:

“הרי זה היהוּדי דוֹן חוֹסי, שנאפן אתמוֹל. היכן מצאתם אוֹתוֹ?”

“בלוֹס פאלאציוֹס, מאחוֹרי אחת הגדירוֹת, מוּל טירתוֹ”, – ענו האנשים קוֹל אחד.

“ואנוּ לא ידענוּ, להיכן נעלם. לאחר שנאפן הנחנוּהוּ לבדוֹ בחצר, וכשחזרנוּ בערב לא מצאנוּהוּ. אמרנוּ: אוּלי עלה השמימה… מפני מהוּמת הימים שכחנוּהוּ, ולא גוֹרש עם כל האספסוּף…”

האחד מן השנַיים רמז לשוֹטרים ונתן אצבּעוֹ על מצחוֹ…

הביטוּ השוֹטרים בצחוֹק אל האיש המוּכּה, שלבוּשוֹ, לבוּש אצילים, קרוּע ומגוֹאל, והוּא עוֹמד ומחייך.

“אמוֹר: מי הביאך ללוֹס פאלאציוֹס?” – שאלוֹ ראש הלשכּה והקריב אליו את פניו.

במקוֹם לענוֹת על השאלה, ניענע דוֹן חוֹסי את ראשוֹ ואמר בקוֹל רך, נעים:

“יוֹ נוֹ מוֹרירי…”

אז אחזוּ כל ארבעת השוֹטרים במוֹתניהם מרוֹב צחוֹק.

“הניחוּהוּ פה, אנשים טוֹבים, ולכוּ לבתיכם” – אמר ראש הלשכה – “נשאל במקוֹם גבוֹה כדת מה לעשׂוֹת ליהוּדי המסכּן הזה, שנשאר, כמדוּמה, יחידי בעירנוּ”.

כחוֹדש ימים החזיקוּהוּ במאסר. היה משׂא וּמתן ארוֹך וּמייגע בין האינקויזיציה וּבין בית הדין החילוֹני, הוֹאיל וכל אחד טען, שאין הנאשם נתוּן לשיפוּטוֹ. כמה פעמים הוּבא לפני חוֹקרים, כדי להוֹציא מפיו, למי היה מוֹכר את כּתבי הכפירה. איימוּ עליו בעינוּיים קשים, באיפוּן חדש, במוֹקד, דיברוּ אליו קשוֹת ורכוֹת, הכוּהוּ מכוֹת אכזריוֹת, הציגוּהוּ

לסוֹף לפני אחוֹתוֹ הזקנה, דוֹנה פוֹרטוּנה קוֹרוֹניל (שמוֹ החדש של דוֹן סניוֹר) – ולא העלוּ מאוּמה: חיוּכוֹ לא סר מעל שׂפתיו, ואחת היתה הטענה בפיו: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”.

כשראוּ שלא יוּכלוּ לוֹ, הוֹציאוּ פסק דינוֹ שהוּא מטוֹרף ושלחוּהוּ לבית מוּכּי האלוֹהים שבאַלגוֹדוֹר הקרוֹבה. שלוֹש פעמים

שלחוּהוּ שמה, ובכל פעם נמלט משם, חזר ונראה בחוּצוֹת טוֹלידה. לסוֹף נתיאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ, שיהא מתהלך משוּלח יחד עם שאר חסרי הדעה השקיטים המתהלכים בעיר הבירה.

עברוּ שבוּעוֹת וירחים, רזוֹנוֹ גבר, ואף על פי שראשוֹ היה שמוּט על כתיפוֹ, היה נראה גבוֹה משהיה. בגדיו נקרעוּ ונתגאלוּ עוֹד, אך המלמלה עיטרה את צוארוֹ כבראשוֹנה, שחוֹרה כמעט מרוֹב ליכלוּך. זקנוֹ גדל פרע, וּבמקוֹם החוֹד הקטן והגזוּז יפה ירדוּ עתה על חזהוּ פרעוֹת שׂער שחוֹרוֹת ובלתי נקיוֹת. עפעפיו היוּ דלוּקוֹת וּמלוּפלפוֹת, אך העיניים עמק שקטן וזוֹהרן.

אחוֹתוֹ הזקינה, שמעשה בעלה דיכאה עד עפר, ידעה את האסוֹן אשר קרה את אחיה יוסף, האהוּב עליה מכל האחים (ועתה שכוּלם “נצחנוּ בצחנתם”, נעשה לה הוּא, חסר הדיעה שנשאר ביהדוּתוֹ, יקר ביוֹתר), וניסתה לעזוֹר לוֹ, קראה לוֹ שיבוֹא לביתם ויאכל לשׂוֹבע וילבש נקיים, וּמשלא בא שלחה לוֹ מזוֹן וּבגדים, אך הוּא לא קיבל, חייך לשליח וניענע ראשוֹ: “לא אמוּת, כי אחיה”.

אך יוֹתר ממנוּ נגע עד לבה גוֹרל האשה והילד, שעקבוֹתיהם אבדוּ ואינם. לרוֹב הפצרוֹתיה פנה בנה הבכוֹר לכל המקוֹמוֹת, שהגיעוּ שמה המגוֹרשים: לפּוֹרטוּגל וּלאיטליה וּליון, לתוּרכּיה ולאפריקה הצפוֹנית. אף הגיעוּהוּ כמה תשוּבוֹת, אך איש מן המשיבים לא ידע דבר על האשה דוֹנה רוֹזה וילדה: אפשר שטבעוּ בים אוֹ נספּוּ ברעב אוֹ במגיפה יחד עם אוּמללים אחירים, כמוֹ שאירע לרבים בימים המרים האלה. ודוֹן חוֹסי עצמוֹ לא הזכירם כלל, כאילוּ שכח את אשתוֹ ואת בנוֹ.

במשך הזמן נסתגלה טוֹלידה לחסר דיעה מוּזר זה, לשׂריד היחידי שנשאר בה מכל יהוּדיה. עוֹד היוּ שם רבים, אנוּסים ישנים וחדשים, גם נוֹצרים מבטן ומלידה, שהכירוּהוּ ברחוֹב, עמדוּ ונדוּ לוֹ, גם הציעוּ לוֹ נדבה, אך הוּא חייך ולא פשט ידוֹ לקבל. רק פירוֹת אוֹ זרעוֹנים היה מקבל להחיוֹת את נפשוֹ. וּברוֹב הימים הסיחוּ גם יוֹדעיו דעתם ממנוּ ויצרפוּנוּ אל שאר מוּכי האלוֹהים, שהספרדים זהירים מאוֹד שלא לנגוֹע בהם לרעה.

וּבמה נבדל דוֹן חוֹסי משאר מוּכּי אלוֹהים שבטוֹלידה? בפזמוֹנוֹ שלא נלאה לחזוֹר עליו באוֹזני כל איש וּבתאוָתוֹ לכל מגילת כתב ולכל קרע ספר. בכל מקוֹם, שמצא ברחוֹב פיסת נייר כתוּבה אוֹ מוּדפסה, היה מרימה ביראת הכבוֹד, מנַקה בכנף בגדוֹ וקוֹרא בה, ואם מצאה טוֹבה לחפצוֹ, נתנה בתוֹך השק שעל כתיפוֹ. ברדת הגשם היה מליט את השק תחת גלימתוֹ ונמלט עמוֹ אל מבוֹא בית אוֹ לתוֹך אחת החנוּיוֹת. על שוּם כך כינוּנוּ בצחוֹק “ליבּרירוֹ”, כלוֹמר, ספרן.

נערי הרחוֹב ידעוּהוּ והיוּ מעכבים אוֹתוֹ לשאלוֹ:

“אם כן, ‘ליבּרירוֹ’, תמוּת אוֹ לא תמוּת?”

השרה עליהם דוֹן חוֹסי את עיניו השוֹקטוֹת, חייך וענה:

“לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

ליצנים שבהם היוּ מוֹשיטים לוֹ פיסוֹת נייר והוּא קיבלן מידם, התבוֹנן בהן, וכשנוֹכח כי אין בהן חפץ, החזירן להם בתוֹדה. אז נתנוּ לוֹ אגוֹזים מספר אוֹ קוֹמץ בוֹטנים, וּלעתים גם פלח אבטיח אוֹ אשכוֹל ענבים…

ועוֹד תאוה היתה יצוּקה בוֹ: לילך בסוֹף תהלוּכוֹת, תהלוּכוֹת של חג אוֹ של אבל. ראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ, שק ה“כּתבים” על כתף ימינוֹ, גלימתוֹ קרוּעה, רגליו היחיפוֹת והפצוּעוֹת בסנדלי עץ, והוּא פוֹסע זקוּף וכבד ראש הרחק מעט מאחרי אחרוֹני ההוֹלכים בסך, וּשׂפתיו ממללוֹת בלי הרף: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

וכן הלך בסוֹף מסע לוייתוֹ רב הפאר של גיסוֹ דוֹן קוֹרוֹניל, שמת שנה אחת לאחר גירוּש אחיו מספרד. הוּא הלך בשנת 1498 אחרי לוייתוֹ השחוֹרה של תוֹמאס טוֹרקוימאדה, מפלצת כל התקוּפוֹת. הוּא ליוה בשנת 1504 את ארוֹנה של המלכּה איזבּילה, שהוּבא אחר כבוֹד ממדינת דלי קאמפּוֹ. בשנת 1509 הלך עם המלוים אחרי יוֹהאנה, שנשתטתה אחרי מוֹת בעלה היפה, בשעה שהוּסעה בידי אביה המלך אל ארמוֹן טוֹרדיסילאס להיכּלא שם עד יוֹמה האחרוֹן. בשנת 1516 הלך אחרי מיטתוֹ של פרנאנדוֹ הקאתוֹלי, שמת באסטרימאדוּרה, ובאוֹתה שנה אחרי המקבלים את פני קארלוֹ החמישי, המלך רב הפעלים, זה שנאמר עליו, כי השמש לא שקעה במדינוֹת מלכוּתוֹ.

ימים חלפוּ, שנים נקפוּ. ספרד גדלה ועצמה, ספרד עשתה מלחמוֹת גדוֹלוֹת, ספרד שפכה ממשלתה על ארצוֹת השפילה, על צרפת, על אמריקה. היא לבשה תפארת וגיאוּת וּתהילה. שלהבוֹת האינקויזיציה לא כבוּ, אך מעטוּ, וּמתוֹך שהוּרגלוּ בהן, כמעט לא הוּרגשוּ עוֹד. רבים מן האנוּסים שבוּ לכבוֹדם הגלוּי ולאמוּנתם הנסתרה. הקאתוֹלים החדשים היוּ לאדירי הארץ. אדירה מכוֹל היתה משפּחת קוֹרוֹניל. איש יהוּדי מן המוּגלים לא חזר לספרד. המעטים שחזרוּ פשטוּ את אדרת אמוּנתם הישנה על גבוּלה. רק העברי חסר הדיעה דוֹן חוֹסי (שם משפּחתוֹ נשכח ברוֹב הימים), אוֹ ה“ליבּרירוֹ”, התהלך תחת שמי ספרד, ברחוֹבוֹת טוֹלידה המעטירה, בצוארו השבוּר וראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ ושׂק ה“כּתבים” הבלוּי על כתף ימינוֹ. גוּפוֹ הרזה והיבש היה כמפלצת, שער ראשוֹ וזקנוֹ הלבין, אך קוֹמתוֹ לא שחה ואוֹר עיניו השוֹקטוֹת לא ניטל וּשׂפתיו לא פסקוּ מנוֹע.

וּבאביב 1540 היה חג גדוֹל בטוֹלידה. כחג הזה לא ראתה העיר מיוֹם היוסדה. הנער פיליף, העתיד לחדש את מוֹראי האינקויזיציה הראשוֹנים בספרד וחוּצה לה, הוּכרז דוּכּס של מילאנוֹ. היה בוֹקר שמש ללא עב קל בשמיים. טוֹלידה החשׂוּפה, הבנוּיה על סלע, לבשה צבעי מלכוּת. כל בית העלה דגל. במרוֹמי חוּצוֹת ורחוֹבוֹת היוּ מתוּחים חבלים עם מַטליוֹת צבעוֹנין. הכבישים הלבנים רוּבּצוּ במים. בכל גזוּזטרה וזיז היוּ תלוּיים אשכוֹלוֹת אנשים. דוֹן חוֹסי, שהיה אז כבן תשעים, ראה תהלוּכת חוֹגגים גדוֹלה נוֹהרת על דגליה אל גשר אלקאנטרה ואל מצוּדת אלקאצר, היטיב את שקוֹ על שכמוֹ וּפסע מאחוֹריה יחיד באמצע הדרך. הוּא לא ידע, כי אין זה אלא מחנה חוֹגגים חלוּץ, וּמחנה האינפאנט יבוֹא אחריו. בתשעים שנוֹת חייו עוֹד רב היה כוֹח רגליו ולא פיגר בלכתוֹ. והנה שמע מאחריו הוֹלם עקבי סוּס צוֹהל מתקרב כבזק. ביקש לשׂטוֹת אל פאת הדרך הרחבה, אך הוּפל ארצה וּפרסוֹת הסוּס המסוּמרוֹת עברוּ עליו. חוּשיו נבהלוּ, כברק אש עלוּ במוֹחוֹ המלים: “לא אמוּת…”. אך המשֵׁכן דעך, כי פרחה נשמתוֹ.

סוּסוֹ של האינפאנט, הנער פיליף, דרסוֹ. מתוֹך רעיוֹן משוּבה שתקפוֹ פתאוֹם הסתער מתוֹך מחנהוּ להדביק אחרי המחנה הראשוֹן וסוּסוֹ הפיל בשטפוֹ את חסר הדיעה הנבוֹך.

פיליף שב על עקיביו לראוֹת את מי הפיל. גם השׂרים בני לוייתוֹ הגיעוּ שמה על סוּסיהם האבירים. כוּלם ניצבוּ במעגל על גוייית הזקן המוּטלת על גבה בלי רוּח חיים, אך עיניה פקוּחוֹת וּבת צחוֹק על שׂפתיה.

הנער הרוֹכב בלבוּש מלכוּת פער מעט את פיו והאריך את סנטרוֹ החזק ולא גרע עיניו הזוֹעפוֹת מעל ההרוּג, המוּטל בחמה על אם הדרך. גלימתוֹ הבלוּיה של המת נפרמה כוּלה, ועל חזהוּ המגוּלה ממראה העפר נראתה פיסת קלף מעוּכה וכהה, קשוּרה בפתיל פשתים. טוּר אוֹתיוֹת השחיר על הקלף.

פיליף פנה אל השׂר אוֹמנוֹ הניצב על ידוֹ:

“קרא את הכתוּב!”

השׂר, איש שׂיבה מהוּדר ועצוּב, גחן מעל סוּסוֹ אל חזה ההרוּג. חרבוֹ התרוֹממה ועיניו הבוֹלטוֹת ריפרפוּ בחרדה על פיסת הקלף. אחרי רגעים מספר נזדקף ואמר:

“אמצא חן בעיני הוֹד מלכוּתך: לא אדע לקרוֹא את הכתוּב, כי כתב העברים הוּא”.

קילל הנער את אוֹמנוֹ קללה נמרצת והדהיר את סוּסוֹ לעבר הגשר. בני לוייתוֹ דהרוּ אחריו בבהלה.

אמרוּ: ביוֹם ההוּא נחה על פיליף רוּח רעה, אשר לא סרה ממנוּ כל ימי חייו, וּבמוֹתוֹ היתה מוֹרשה לעם ספרד עד היוֹם הזה.

---

בפונדק אחד

מאת

אשר ברש

א

בוֹקר של יוֹם קיץ שנת 1529 ביער, בדרך לפרייבוּרג של ברייסגאוּ.

אוֹתוֹ יוֹם היה בוֹער כתנוּר. חמת תחילת אב הוּצאה מנרתיקה וחוֹם קדמוֹן ירד לעוֹלם. פיסוֹת הרקיע, שנראוּ מעל לאוֹרנים הגבוֹהים והישרים כנרוֹת של שעוה, עינן היה כעין מַתּך דק של נחוֹשת וכסף. ריח השׂרף שפּרץ ונטף מקליפת העצים הכביד את האויר. הכוֹל דמם. גם מחטי העצים לא נעוּ ולא זעוּ. שׂיחים קטנים וגידוּלי קרקע ננסיים, שרביטים כהים ועלעלים ירקרקים של תוּת אדוֹם, שלכת חוּמה עתיקת ימים, כריכים וחזזיוֹת ממראה האפר והחלוּדה – כוּלם היו חריבים ויבישים וחדלי תנוּעה כאחוּזי שיתוּק של אימה: ניצוֹץ אחד שנוֹפל בהם מלקחם בסוּפת אש והיער כוּלוֹ עוֹלה בלהבוֹת! הגוּת רמה ונאדרה עמדה ביער. לא נשמע קוֹל בעלי חיים קטוֹן אוֹ גדוֹל. חוּלדת סנאים לא התגלגלה ברעש סוֹרטני במוֹרד גזע, עוֹף לא ציפצף ולא נוֹדד כנף, ואלה שנראוּ בצמרוֹת הגבוֹהוֹת כאילוּ נתמזגוּ עם העצים, ממתינים עמהם לתמוּרה מתרגשת לבוֹא.

חוֹם בתוֹך יער קשה מחוֹם במרחב שׂדה אוֹ ברחוֹבוֹ של יישוּב. אין מעבר לרוּח ואין מרחב להתפּשטוּת. הלהט נדחס, כביכוֹל, בין האוירים המצוּמצמים ועוֹמד דוּמם ויחיל תחת השפע היוֹרד ממרוֹמים להרבוֹת עצמתוֹ. ויער זה, שהיה במקוֹם גבוֹה, בשלוּחת “היער השחוֹר”, כאילוּ עמד בעיצוּמוֹ של שפע זה.

שעה ארוּכה היה הדרך המתרכס בין האילנוֹת שוֹקט על עפרוֹ כדוֹגר על הבאוֹת. והנה היה האוֹת, באה התמוּרה. שני אנשים שוֹנים במראיתם ובלבוּשם עלוּ כמוֹ ממעמקים והתקדמוּ בדרך. גבר גדוֹל קוֹמה, גזר עץ שקנה ברזל קשוּר אליו בטבעוֹת, ברזל חדש ונוֹצץ, מוּטל על כתיפוֹ (רק לפני ימים מספר קנה אוֹתוֹ האיש בכסף מלא בגבוּל צרפת ושם קוֹראים לוֹ “אַרקבּוּזה” והוא יוֹרה חיצי מות בקוֹל נפץ ועשן!), לראשוֹ כוֹבע עם נוֹצה צבעוֹנית, מכנסי קטיפה ירוּקים תחוּבים לוֹ בתוֹך מוֹקיים גבוֹהים, שׂרוּכים בשרוֹכי עוֹר, ועל הכתוֹנת הרקוּמה מין מקטוֹרן אפוֹר שאינוֹ נסגר על החזה. לידוֹ הלך איש נמוּך, רחב כתיפיים וחזק צעד, כתוֹאר עבד של איכּרים. לגוּפוֹ חלוּק בד גס מעל למכנסיים צרים המגיעים עד סנדלי עוֹר חוֹריים; לראשוֹ מגבעת קש גדוֹלה, כמגבעוֹת האיטלקים, ועל צידוֹ ילקוּט ציידים גמלוֹני וגרזן קטן בחגוֹרתוֹ.

הם הלכוּ עקב בצד עקב ולא דיברוּ דבר.

פּתאוֹם זקף הגבוֹה ראשוֹ ואוֹזניו. עמד מתוּח כעץ מן העצים סביב. בן לוייתוֹ עשׂה כמוֹהוּ, כמצוּוה לחקוֹת כל תנוּעתוֹ.

− כמדוּמה, הוֹלכים בין העצים! – קרא הגבוֹה בקוֹל עצוּר.

− כן, שני אנשים, − ענה הנמוּך אחריו כהד – לא רחוֹקים הם. העבד הלך והצמיד אוֹזנוֹ אל גזע עץ גדוֹל.

− שני אנשים. לא רחוֹקים, − חזר על דברי עצמוֹ – וּברייה הוֹלכת על ארבע עמהם.

− לא רק לב ארנבת לך, אלבּריך, אלא גם אוֹזן ארנבת. בּּוֹא, נשב בבּוֹר עד בוֹאם. נפתיע אוֹתם.

− כפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט.

בקפיצוֹת מספר ירדוּ לתוך נעיץ שהיה בצד הדרך. אדמתוֹ חוּמה, טרוּשה, חריבה. צרוֹרוֹת נידרדרוּ אחריהם ברדתם.

בשבתם שפוּפים בתוֹך הנעיץ כמעט לא נראוּ.

לא ישבו עשׂר דקוֹת ומבין האילנוֹת, עם הרישרוּש המתקרב וגוֹבר, יצאוּ שני אנשים מוֹבילים פרד קטן, דל בשׂר, קירח, ועליו, משני עבריו, חביוֹנוֹת מזוֹהמוֹת בעטרן. בשוּלי האחת היה תלוּיּ כלי קטן, שחוֹר כוּלוֹ. גם בגדי האנשים היוּ מרובבים בנוֹזל השחוֹר. הכוֹבע מוּפשל־השוּליים והטלאי הצהוֹב בצּוּרת לב על החזה ענוּ בהם כי יהוּדים הם.

אחד מן השניים החזיק באפסר הבהמה ומשכה בכוֹח, וחבירוֹ, שנשׂא על כתיפוֹ צקלוֹן אחוּז במקל, חימר אחריה בענף שבוּר שבידוֹ. הם עלוּ על הדרך ועמדוּ מסתכלים אילך ואילך. מחוּ זיעת פּניהם בכנף בגדם הארוֹך ועמדוּ כתוֹהים על הדממה הכבידה.

באמת עדיין היה לבם נגרש וחרד ממה שאירע בלילה בלינם בתוֹך היער. ליל שימוּרים וּמוֹרא גדוֹל היה להם הלילה. חוּמוֹ היה רב לאין נשׂוֹא ולא יכלו לעצוֹם עין מרוֹב המוּעקה. התהפכוּ על מצע המחטים והאצטרוּבּלין, חיבקוּ שוֹרשים קרוֹבים, נתנוּ אגרוֹפיהם תחת ראשיהם, כבשוּ

פּניהם בין זרוֹעוֹתיהם, ולא השׂיגוּ את התנוּמה. גם ריח השׂרף בא בהם וּכאילוּ מילאם שיכרוֹן גוֹזל שינה. והנה שמעוּ בחשיכה המעוּבה (מגל הירח של תחילת החוֹדש נעלם עד מהרה מן השמיים), סמוּך להם, כקוֹל נפץ של אש אוֹכלה. היגים וּגבבים וּזרדים יבישים פוֹקעים וּמתנפּצים באש. קוֹל ידוּע להם מילדוּתם, כשהיוּ מבעירים בחוּץ מדוּרוֹת להנאתם. אין ספק, אש אחזה כאן. אבל כמה שנעצוּ עיניהם לתוֹך החשיכה שבין האילנוֹת לא ראוּ סימן של אש, אף ניצוֹץ אחד, אף קליפת נוֹגה כל שהיא. שכבוּ שוּב והקשיבוּ, ושוּב אוֹתוֹ נפץ ארוּר. האם לא תבוֹא פּתאוֹם אש רצה ותקיף אותם בתוֹך היער, בין האילנוֹת והשלכת היבישים והספוּגים שֹרף, ותבעיר עליהם הכוֹל מסביב, והם יאבדוּ באש? כבר שמעוּ על מקרים כאלה. פּחד גדוֹל תקפם, דמיוֹנם האביר, וּבמידה שדיברוּ על כך עוֹד גדל פּחדם. והנפצים אינם פוֹסקים, משתתקים לרגע ומתחילים שוּב ביתר עוֹז. קמוּ והלכוּ לחפּשׂ, מגששים דרכם זה לצד אחד וזה לצד אחר ומכוונים דעתם זה אל זה ואל הפּרד העוֹמד שלוּל אל גזע עץ, שלא יתרחקוּ ויאבד להם. אך חזרוּ ולא מצאוּ כלוּם. החשיכה כשהיתה, אין שביב אוֹר, וקוֹלוֹת הנפץ אינם פוֹסקים. אדרבה, מתגברים והוֹלכים.

− אש רוֹאה ואינה נראה, − אמר האחד, ששמוֹ אָנזיל, וחלחלה בקרוּם בטנוֹ.

− אש לא נוּפּח, − ענה לעוּמתוֹ בניקוּש שיניים האחר, ששמוֹ למלין, ביטוּי מספר איוֹב שידע כמעט כוּלוֹ בעל פּה, כי בעל מקרא היה.

והפקיעוֹת והנפיצוֹת אינן פוֹסקוֹת. ולא מצד אחד הן באוֹת אלא מכמה צדדים בבת אחת. חזרוּ והפקידוּ רוּחם ביד ה' ושכבוּ סמוּך לפּרד. אף פקדוּ אוֹתוֹ ומיששוּהוּ מזנבוֹ ועד ראשוֹ, והוּא עמד שוֹקט על עמדוֹ, השמיע קוֹל נגיסה והצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו, כאילוּ הכוֹל כשוּרה. אך לישוֹן לא יכלוּ, עד שהאיר השחר. וּכשהאיר היוֹם עדיין נשמעוּ הפקיעוֹת, כקוֹל אש אוֹכלת בסמוּך. הלכוּ לראוֹת פּשר הדבר, והנה נפלוּ עליהם וּלצידיהם מיני פוֹלים שטוּחים וקשים, בהירים כמעט, וּפגעו בהם בחזקה. וּכשנשׂאוּ עיניהם ראוּ עץ ירוֹק, ארך ענפים ועליו ירוּקים, גדוֹלים וּדשינים, שוֹנה משאר העצים, עץ שלא ראוּ כמוֹתוֹ מימיהם, עוֹשׂה תרמילים ארוּכים, כתרמילי הקטניוֹת אוֹ כחרוּבים, והם מתפקעים וּמתוֹכם נוֹרים הגרעינים לארץ וּלכל צד. וזה קוֹל הנפצים.

רקק אנזיל רקיקה של כעס ואמר:

− בשם הכיס! ¹ ואת זה יראנוּ כל הלילה?

− תוּף, תוּף, תוּף! – רקק אחריו למלין – מה שחלמתי וּמה שחזיתי, על ראשם של ה“בּאכחאנטים”! ²

נטלוּ ידיהם מצפחת מים שהיתה עמהם, הניחוּ תפילין והתפּללוּ שחרית. אחר התפילה סעדוּ לבם במה שהיה עמהם בצקלוֹן ויצאוּ לדרך. כשלוֹש שעוֹת שׂירכוּ דרכם בין עצי היער ולבם עדיין מלא חרדת הלילה והם עייפים ונרגזים מנדוּדי השינה. וכשהגיעוּ לדרך ולא ראוּ בוֹ נפש חיה עמדוּ תוֹהים לדעת אם לפנוֹת ימינה אוֹ שמאלה.

עוֹדם תוֹהים ועוֹמדים, נשמע קוֹל שרקוּקית והד שבוּר ענה מכל עבר, ואחריו קוֹל נפץ חזק, שמילא אוֹזניהם, הידהד עמוּקוֹת בין העצים וּכאילו הרקידם מסביב.

שני הבחוּרים נזדעזעו. אף הפּרד שבינוֹתם נרתע, זקר אוֹזניו ושלח ראשוֹ לפניו (תנוּעה שירש מאביו החמוֹר!). הביטוּ כה וכה ולא ראוּ מאוּמה. רק סנאי אחד עבר כבזק מעץ לעץ וּשניים אוֹ שלוֹשה עוֹפוֹת השמיעוּ קירקוּר מבוֹהל ונשתתקוּ, וּממקוֹם אחד, במרחק מאה פסיעוֹת, עלתה תימרת עשן קטנה לתוֹך האויר הלוֹהט.

− נימלט לבין העצים! –קרא למלין, והוּא הצעיר, שלא הגיע עדיין לחתימת זקן – שוֹדדים אוֹ שדים ביער!

− שוֹטה, וכאן אין עצים? – השיב אָנזיל, שזקנקן בהיר, כעין פלוּמה רכה, הקיף את פּניו היפים, אף כי לא רחוּצים היוּ.

− כן, עצים בכוֹל והדרך ריקה ואין איש, − חיטט למלין בשׂער ראשו – שוּב מעשה שדים כמוֹ בלילה.

בבת אחת התרוֹממוּ מן הבוֹר. במקוֹם שנראה קוֹדם העשן, שתי גוּלגלוֹת, אחת גבוֹהה מחברתה. לבּוֹת שני הבחוּרים פגוּ מאֵימה.

הדמוּיוֹת השתיים עלוּ על הדרך וּפנוּ לעבר הבחוּרים עם הבהמה.

− תוֹדה לאל! – קרא אנזיל בקוֹל כבוּש – צייד הוּא וּמשרתוֹ נוֹשׂא כליו. לא יאוּנה לנוּ רע. תראה, למלין, כל רעה לא יעשׂוּ לנוּ.

− מפּיך לאוֹזניו של אדוֹן העוֹלם! – ענה למלין – אני לבי ניבּא לי רע.

− ניטלה נבוּאה וניתנה לשוֹטים.

למלין נשתתק.

בינתיים הגיעו שני הבאים עד מקוֹם הבחוּרים שעמדוּ כמַמתינים להם.

− מאַין וּלאין, זרע יהוּדים? – הרעים הצייד קוֹלוֹ. פּניו היוּ סמוּקים מחוֹם ומהתאמצוּת.

והעבד ניגש אל הפּרד והתבוֹנן ארוּכוֹת בחביוֹנוֹת, מלבר וּמלגו, פּעם בזוֹ ופעם בזוֹ, מנענע ראשוֹ לעצמוֹ.

− לשטראסבּורג, אדוֹני רב החסד, אנוּ בדרך לשטראסבּורג.

− שאלתי גם: מאין?

אֶנזיל, שראה את מעשה העבד, הסתכל רגע ממוּשך בחבירוֹ, בלמלין. הוא לא בקש עצה ממנוּ, אך ביקש להסתיר מן האַלָם את מאמציו למצוֹא מוֹצא. לסוֹף שאל את הצייד:

− רוֹצה אדוֹני שאגיד לוֹ את האמת?

− בודאי. את האמת ורק את האמת.

− מעיר רחוֹקה: מרגנשפוּרג.

− פיוּוּוּ ־וּט! − השמיע האיש קוֹל ציפצוּף שׂפתיים רוֹצע אוֹזן וטפח על לחי עצמוֹ בשׂמאלוֹ, כי בימינוֹ החזיק את קנה הרוֹבים שעל כתיפוֹ – מרגנסבּוּרג! ומה עשׂיתם ברגנסבּוּרג, והרי זרע היהוּדים כוּלם גוֹרשוּ משם עוֹד לפני עשׂר שנים, לא נוֹתרה שם פרסה יהוּדית? מוּדעת היא.

− משוּם כך הלכנוּ שמה.

− היהוּדי סוֹנט בנוּ, − אמר העבד ולא הניד עפעף.

− יסנוֹט, יסנוֹט – בין כך ובין כך אביאם בכלי זה לחיי עוֹלם הבא. למה הלכתם לרגנסבוּרג?

− במצוַת מוֹרנו ורבּנוּ הלכנוּ. שנינו בחוּרים עניים לוֹמדי תוֹרה ופקוּדת רבּנוּ קדוֹשה לנוֹּ.

כל אוֹתה שעה שדיבר אֶנזיל עמד למלין וּלשוֹנוֹ נטוּלה מתמיהה וּמפּחד. הוּא לא הבין למה נקט עתה חבירוֹ דרך האמת, אחרי כל התחבוּלוֹת וההערמוֹת שהשתמשוּ בהן מיוֹֹם שיצאוּ לדרכם המסוּכּנת לפני שלוֹשה שבוּעוֹת. אך לבוֹ רחש אמוּן וכבוֹד לאנזיל, שידוּע היה כחריף וּבקי וּמכיר בטיב בני אדם וּמחשבוֹתיהם, שעל כן הטיל עליו רבּם החכם תפקיד זה; ואת למלין נתן עמו מהיוֹתוֹ נאמן רוּח ונכוֹן לכל מעשׂה טוֹב.

− ומה ציוה עליכם רבּכם? – הוֹסיף שויינסהוֹיט לחקוֹר את אֶנזיל.

− הוּא ציוה עלינוּ להביא כתבים קדוֹשים שנשארוּ שם בידי איש נוֹצרי, עוֹשׂה חביוֹת, איש טוֹב וישר שקיבלם לשמירה מידי ראש הישיבה של רגנשפוּרג ביוֹם הרע והנמהר, יום גירוּש אחינוּ בני ישׂראל מן העיר. אלו הן העתקו­ֹת של ספרים, שבלעדיהן לא נוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− והיכן הכתבים?

− כאן, בחביוֹנוֹת. קרקעית כפוּלה להן, וּבין קרקעית לקרקעית שׂמנוּ את הכּתבים. בערמה עשׂינוּ, כדי שלא יגזלוּם מידינוּ. לא רק מפּני גוֹזלים נוֹצרים יראנוּ, אלא גם מבחוּרים יהוּדים שגזילת ספרים וכתבים אינה חשוּבה בעיניהם עבירה.

למלין עמד משתאה על חבירוֹ, והעבד ניגש אל הדוֹברים ואמר לאדוֹניו:

− קרקעיוֹת כפוּלוֹת לחביוֹנוֹת. היהוּדים מסתירים שם דברים אסוּרים.

− מיד נראה, מיד נראה. לך אלבּריך, אל החביוֹנוֹת ופגע בהן בגרזינך!

− לפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט! – ענה העבד, שלף את הגרזן מחגוֹרתוֹ, זרקוֹ באויר וקלטוֹ כמשׂחק.

לא הוֹעילוּ תחנוּני הבחוּרים. מראה המטבע שהראה אֶנזיל לשויינסהוֹיט אך העלה חמתוֹ והוּא הרים את קוֹלוֹ:

− יהוּדים ארוּרים! נוֹכלים! משחדים! מבריחים! מחללי הקוֹדש! לא תצאוּ חיים מתחת ידי.

גרזינוֹ של אלבּריך ניחת בכוֹח על חביוֹנה אחת שהיתה תלוּיה בצלעוֹ של הפּרד. הבהמה כמעט נפלה מכוֹח המכה, והחביוֹנה, שהיתה ישנה, למוּדיה נשברוּ ונפזרוּ ומה שבתוֹכה נתגלה: כריכה של בד שמילאה את כל חללה. עוֹד שתי מכוֹת גרזן והחביוֹנה כלא היתה, והכריכה נפלה לארץ.

− בשם השד! התּירוּ את הצרוֹר! בלי שהיוֹת! − פקד שויינסהוֹיט על הבחוּרים.

לרמיזת עינוֹ של אֶנזיל תלה עצמוֹ למלין על ברכּיו והתחיל מתיר באצבעוֹת מרתתוֹת את חבילת הבד. לא עברוּ רגעים מוּעטים ונתגלוּ מגילוֹת קלף ודפּי נייר ערבי עבה, דוֹמה לקלף. מחוּבּרים היוּ בחוֹברת, כתוּבים בדיוֹ עפצים וּבכתב מרוּבע גדוֹל וקטן, כתבים ישנים וחדשים, מצהיבים וּלבנים.

− כתבים קדוֹשים וקוֹנטרסים, קוֹמנטארים – עמד אנזיל והסביר – בלעדיהם אין אנוּ יכוֹלים ללמוֹד. וּבלי לימוּד התוֹרה, אדוֹני רב החסד, חיי היהוּדי אינם חיים. נוֹח לנוּ שלא נאכל ולא נשתה, וּבלבד שנוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− גם אצלנוּ יש בזמן הזה שוֹטים כאלה במספר רב, − השיב שויינסהוֹיט, שנהנה מעצם התגלית וגם מדברי האמת שהגיד לוֹ הבחוּר – והם מתרבים והוֹלכים, השוֹטים הללוּ. כל מיני הבלים מוֹציאים וּמפיצים בכתב וּבדפוס, אף מדברים לאטינית, כמוֹ הנזירים, תחת לדבּר בלשוֹן האבוֹת והאמהוֹת.

− להכּוֹת עוֹד? − שאל אלבּריך, וגרזינוֹ מוּנף ומכוּון לחביוֹנה השנית, השלימה עדיין.

− חוּסה, אדוֹן רב חסד! – קרא אנזיל ושלח ידוֹ כאוֹמר לעכּב את המעשׂה – למה תשבוֹר את האחרת והיא מכילה מה שמצאת בראשוֹנה? הן נוֹכחת לדעת כי אמת בפי.

− אף על פי כן, הוֹאיל ושברנוּ את הראשוֹנה, מן היוֹשר שנשבוֹר גם את האחרוֹנה, ולא נַפלה בין השתים ולא תפּוֹל קנאה ביניהן, − התחכּם שויינסהוֹיט, נהנה מחכמת עצמוֹ.

גם חביוֹנה זו הכילה כתבים בדוֹמה לראשוֹנה.

− אפשר מרגלים אתם? – שינה שויינהוֹיסט את טענתוֹ – יוֹדע אני מן הברית הישנה שקראתי בתרגוּמוֹ של אדוֹננוּ לוּתר, כי מרגלים היוּ אבוֹתיכם. וּמי יוֹדע אם אין כאן דברי חירוּף וגידוּף על דתנוּ הקדוֹשה ועל אדוֹננוּ ישוּ, כאשר הוֹכיח אחיכם פפרקוֹרן בספרי האמת שלוֹ. איני מלוּמד ואיני יוֹדע לאטינית, אבל את ספרוֹ “ראי היד” על כתבי היהוּדים קראתי גם קראתי.

− לא מרגלים עבדיך, כנים אנחנוּ, − קראוּ הבחוּרים בקוֹל אחד בלשוֹנם של אחי יוֹסף הצדיק – וּבכתבים אשר עמנוּ אין כל דוֹפי. יש בהם רק יראת שמיים ואהבת הבריוֹת – הוֹסיף למלין.

− הנה נמצאים לא הרחק מזה, בפוּנדק “צוּם אֶבּר” (אֶל חזיר היער), חבר אנשים מלוּמדים, שבאוּ משוייץ וּפניהם מוּעדוֹת לפרייבוּרג. מחכים הם שם זה היוֹם השלישי לרשיוֹן לבוֹא העירה. הוּגד לי, כי חכמים גדוֹלים הם וכתבוּ ספרים הרבה ברוֹמית וּביונית, וגם את לשוֹן העברים ידעוּ. מוּטב שאביאכם אליהם ויבדקוּ את כתביכם, ואם לא ימצאוּ בהם פסוּל – ושילחתיכם. לא שוֹדד דרכים אני, נצר אני לאבּירים מפוֹארים, ושלטי − הצדק.

אנזיל הסתכל יפה בפני הדוֹבר בוֹ ונראה לוֹ שהם מביעים באמת קצת אצילוּת. פּחדוֹ פּחת והלך.

− האמת שדיברת הצילתך, − המשיך שויינסהוֹיט – אילוּ נתגלה ששיקרת − הייתי מנקב בני מעיך בכלי משחית זה ואחר כך תוֹלה אוֹתך על עץ מאכל לעוֹף השמיים. ועתה מהרוּ אספוּ כנעתכם ואל הפוּנדק!

− איך נשׂא את אוֹצר הכתבים והחביוֹנוֹת אינן? – שאל למלין בארשת פּנים אוּמללה, בהביטוֹ אל שברי הלמוּדים המתגוֹללים על הארץ, מקצתם שחוֹרים וּמקצתם לבנים.

− אין דבר, כרכוּם בבד וטענוּם על הפּרד ולא יאוּנה להם רע. הזדרזוּ ועשׂוּ, פּן לא נמצא עוֹד את האנשים הנכבדים ולא אוּכל לשלחכם ואסגירכם לידי חיילי המלך, וּמי יוֹדע אם לא תפּלוּ בידי ה“ארנוֹלדיים”³ ויעשׂוּ בכם שפטים, כאשר עשׂוּ ברבים מאחיכם, בגלל המעשׂים שעוֹשׂים ה“לוּתרנים” בתמוּנוֹת הקדוֹשוֹת שלהם. בעינַי ראיתי מה עוֹללוּ במנזר הדוֹמיניקני בכפר אחד סמוּך לקוֹנסטאנץ. אש קוֹדש בערה בהם, אך מעשׂה פראים עשׂוּ. על האמת צריך להוֹדוֹת. הרבה הוֹד שיחתוּ.

“איש הפכפך הוּא ולבוֹ טוֹב”, חשב אנזיל, וּשארית פּחדוֹ סרה ממנוּ, גם עיניו המבוֹהלוֹת של למלין נעשוּ שליווֹת יוֹתר.

− הזדרזוּ ונלך. מהלך שעה מכאן עד הפוּנדק. בגללכם אשוּב היוֹם הביתה וילקוּט הצייד שלי ריק. לא, אלבּריך?

− אמנם כן הוּא, מייסטר שויינסהוֹיט.

− עשׂוּ, זאטוּטי יהוּדים, מה שנצטויתם, ולא – והוּא הסיר מעל כתיפוֹ את קנה הרוֹבים.

לא היתה ברירה לפני הבחוּרים אלא לשוּב ולכרוֹך את הכתבים בשני הבדים וּלקשרם משני צידי הפּרד המזיע.

אחרי רגעים מספּר צעדוּ כוּלם בשוּרה. בראש הלך שויינסהוֹיט, ה“ארקבוּזה” על כתיפוֹ; אחריו אנזיל מוֹשך באפסר את הפּרד, אשר שׂשׂ עתה לרוּץ אוֹרח, כי משׂאוֹ הוּקל והחביוֹנוֹת לא קיפּחוּ את צלעוֹתיו; אחרי הפּרד חימר למלין בענף שבידוֹ; וכמאסף לכוּלם הלך אלבּריך וגרזינוֹ תחוּב בחגוֹרתוֹ, כמוֹ לא עשה בוֹ מאוּמה.

ב

זה היוֹם השלישי לשבת דזידריוּס אֶראזמוּס וּמזכירוֹ אוֹגוּסטוּס בּריויס (ואוּלם אוֹגוּסט קוּרץ שמוֹ לפנים) ועמהם ויליבּאלד פּירקהיימר, ההוּמאניסטן האציל מנירנבּרג, בפוּנדק “צוּם אֶבּר”', בדרך היער העוֹלה לפרייבוּרג.

כמה פעמים קרא פּירקהיימר למוֹרה הגדוֹל שיבוֹא להתארח אצלוֹ בנירנברג (מי מגדוֹלי הדוֹר לא התארח בביתוֹ!) ולא בא. ועתה כשהגיעוֹ מכתבוֹ של זה, שבּוֹ הוּא כוֹתב לוֹ: “בכל מקוֹם שיד לוּתר מגיעה כלייה באה על המדע ועל האמנוּת” ותיאר מה שאירע בבאזיליה: שיבוּר וּמיגוּר תפארת יצירוֹת רוּח האדם ותבוּנת כפּיו, והוֹדיעוֹ, כי הוּא עוֹמד לצאת לפרייבוּרג, שעדיין נאמנה עם הכנסייה הישנה (כבר שלח שמה רוֹב ספריו וחפציו) וּמשם ילך לאנגליה, אל ידידוֹ תוֹמאס מוּרוֹס – החליט פּירקהיימר לילך אליו מיד כדי לראוֹתוֹ לפני צאתוֹ לדרך. אם לא יראנוּ עתה – מי יוֹדע אם יזכה לראוֹתוֹ עוֹד.

כיסוּפים גדוֹלים אל מוֹרה הדוֹר היוּ בלבוֹ של בעל היצרים הזה, שכּל ימיו נאבק עם עצמוֹ כדי לסַגל לוֹ את המחשבה ואוֹרח החיים הסטוֹאיים והגיע ברוֹב יגיעוֹ לחולשת הרוּח ולריפרוּף העצבים, ועתה כשתקפוּ עליו המאוֹרעוֹת הגדוֹלים ויד הפראוּת והעריצוּת בשם תוֹרת האהבה והחסד גברה, היה נתוּן כוּלוֹ לחשבוֹן הנפש, והיה לוֹ צורך מענה לראוֹת את האיש שאת מימיו שתה שנים רבוֹת, אוּלי יוֹרהוּ את הדרך וינחמהוּ מעצבוֹנוֹ.

עוֹד בשנת 1518, כשהתארח אצלוֹ לוּתר בחזירתוּ מאוֹגסבּורג, הרגיש מה רב האָיוֹם היצוּק באדם זה, והנה באוּ דבריו האחרוֹנים: “על כן יש הכרח לחנוֹק ולדקוֹר, בסתר כבגלוּי, כל מי שהכוֹח בידוֹ, ולזכוֹר שאין יצוּר ארסי ושׁדיי יוֹתר מן האדם המוֹדרני”, ורוּחוֹ נבהלה מאד ואינוֹ יכוֹל למצוֹא את המנוּחה.

במרכבתוֹ ההדוּרה, הרתוּמה למבחוֹר סוּסיו, יצא מנירנברג כדי להשׂיג את אראזמוּס בעוֹדוֹ בבאזיליה. לילה ויוֹם ולילה, בחניוֹת קצרוֹת לפי ההכרח, נישׂא בסערה בהרים וּבבקעוֹת עד שהגיע אל העיר השוייצית, וכשהגיע שמה בבוֹקר לא מצא עוֹד את המוֹרה: לפני שעתיים הפליג בספינה בנהר הריינוּס. החליף פּירקהיימר את סוּסיו המיוּגעים באחירים וּמיהר בדרך היבּשה אל פרייבוּרג, אוּלי ישיגנוּ בדרך. למחר מצא את אראזמוּס וּמזכירוֹ בפוּנדק “צוּם אֶבּר”, שהגיעוּ שמה לפני שעה קלה מן המקוֹם שהספינה העלתה אוֹתם במרחק כמה מילין מזה. כמה תיבוֹת וּמלתחוֹת של מטען היוּ מוּנחוֹת בחוּץ על הארץ, כי לא הספיקוּ להכניסן פּנימה.

פּירקהיימר ידע את צלם דמוּתוֹ של אראזמוּס מן התמוּנה הקטנה של הוֹלבּיין, שחסידיו עשׂוּ ממנה העתקוֹת והפיצוּן ברבים. ואמנם פּני האיש כפני התמוּנה ההיא: פּנים חמוּרים ועל הפה הרחב מרחף חיוּך עצוּב, עצמוֹת הלסתוֹת בוֹלטוֹת על הלחיים הנפוּלוֹת, החוֹטם חזק וּמחוּדד והסנטר קטוּם וגוּמה קטנה בוֹ, המוֹסיפה לוֹ רוֹך, והעינים קטנוֹת וּפיקחוֹת וּמביטוֹת למרחוֹק, כמוֹ מעבר לדוֹבר בוֹ. אבל האיש הזקין הרבה, קוֹמתוֹ הגבוֹהה כפוּפה קצת וּגלימת הפּרוָה תלוּיה ברפיוֹן על רזוֹן

גוּפוֹ ונסרחת מעט על הארץ. שׂערוֹ המציץ מתחת למצנפת השׂיער פּרוּע ולבן רוּבוֹ. בשתי ידיו הוּא מחזיק את הגלימה על בטנוֹ שלא תתבדר ואצבעוֹת יד ימינוֹ מרתתוֹת.

אראזמוּס שׂמח על הלוֹחם המפוּרסם להוּמאניזמוּס שבּא אליו

בשעה זוֹ, חיבּקוֹ וּנשקוֹ על לחיוֹ. אחר הציג לפניו את מזכירוֹ, גבר צעיר, קטן וצנוּם, בלי קו אוֹר בפניו:

− מזכירי אוֹגוּסטוּס בּריויס. לפנים, בהילוֹ נרוֹ עלי ראשי, היה לי גדוּד של מזכירים. עתה אין לי אלא זה בלבד. איני מסוּגל לכתוֹב מלה. − והוּא הרעיד לעיני פּירקהיימר את כף ידוֹ, שחיטוּבה היה יפה עד להפליא.

− “עוית הסוֹפרים”, − המשיך – יוֹתר מדי כתבתי בחיי. אבל תאות הכתיבה עדיין לא פסקה ממני. בלי כתיבה אין לי חיים. והנה שלח לי אלוֹהים החנוּן את התלמיד הותיק הזה לכתוֹב את הדברים מפּי. “באכחאנט” היה ודבק בתוֹרתי וּבי. − וּבפנוֹתוֹ אל בּריויס אמר: יחנך אלוֹהים בני!

זה עמד וּפניו מביעוֹת צער של דביקוֹת. מאז לכתוֹ אחרי המוֹרה הגדוֹל התפּשט מכל התאווֹת, ורק תאוה אחת סכנה בוֹ: לשמש את הרב וּלגוֹנן עליו. בכל שעה היה מוּכן למוּת בעדוֹ – אילוּ היה צוֹרך בדבר.

− רוֹאה אתה, ויליבּאלד, דוֹמה אני מצד מה לדויד המלך לעת זקנה: מכוּסה בבגדים ולא יחם לי. אילוּלא גלימתי הטוֹבה, ידידתי מאז, הייתי גוֹוע מצינה. אך גם בה לא חם לי. ועצת הסוֹכנת יאה למלך ולא למלוּמד חסר בית. לא כן? אין נחת בזקנה.

הפּגישה היתה ברחבה שלפני הפוּּנדק ורוּח מערבית קרירה נשבה, אך באוּ עמה מזמן לזמן גלים חמים.

דעתוֹ של פּיקרהיימר לא היתה נוֹחה מדברי החוּלין שהשמיע אראזמוּס. רוֹצה היה להיכנס עמוֹ בשׂיחה על העניינים הגדוֹלים, על העניינים הממלאים את נפשוֹ וגוֹרמים לה ייסוּרים קשים. כמה שאֵלוֹת בערוּ על שׂפתיו. ואילוּ הזקן בחר לדבר על עצמוֹ:

− בודאי ידוּע לך כי מלכים ושׂרים ביקשוּ קרבתי והציעוּ לי עוֹשר וכבוֹד. גם הוּא, מדיצ’י⁴ עצמוֹ, ניסה למשכני בכל מיני פיתוּיים. אך אין אני יכוֹל לשעבד את רוּחי. עם כל הענוה שבי לא נוֹצרתי אלא להיוֹת בן־חורין. יקרים בעיני הכבוֹד, מַנעמי הגוּף והעידוּן, אך האמת והחירוּת יקרוֹת לי מכוֹל. על כן לא אוּכל לנטוֹת אחרי שוּם צד משני הצדדים⁵ וּבלחישה אומַר לך: שונא אני את הישנים ומתעב את החדשים. העריצוּת היא אֵם המעשׂים של שניהם. זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי.

− רצוֹני לדבר עמך עוֹד בדבר הנכבד הזה.

− כרצוֹנך, ידידי הנלבב. עוֹד תספיק לנוּ השעה לדבר, עד שאוּכל לצאת לפרייבוּרג. אני אין דעתי נתוּנה אלא לכתבים שלי. הם שעשוּעי בחיים והם הישארוּת הנפש שלי. לא כן, אוֹגוּסטוּס?

− כן מאגיסטר גדוֹל. – השיב בּריויס ולא הניד עפעף.

פּירקהיימר, שהיה ההפך מאראזמוּס: גבר כביר כוֹח, כעין כיפּת חיילים לראשוֹ הגדוֹל, פּניו חלקוֹת וחוֹטמוֹ שבוּר קצת, צוארוֹ

ועוֹרפוֹ גלוּיים וּשמינים, לבוּש מעיל ושוֹקיו ממלאים את מכנסיו, מכנסי רוֹכב – ציוה על רכּבוֹ להכניס את המרכבה תחת המוּסך ולפתח את הסוּסים. אחר קרא לבעל הפּוּנדק, מירצל הזקן, וּשאלוֹ אם יש ברשוּתוֹ שלוֹשה חדרים טוֹבים בשביל שני האדוֹנים שבאוּ לפניו וּבשבילוֹ הוּא. הר מירצל ראה בטביעת עין אחת שיש לוֹ עסק עם אדוֹנים רמי מעלה וכפף לפניהם ראשוֹ עד טבּוּרוֹ. אחר שאל בהכנעה אם רצוֹנם בחדרים למטה, בקוֹמת הקרקע, אוֹ למעלה בעליית הגג, שאוירם טוֹב יוֹתר, אך “לא כל גרם אוֹהב את גרם המעלוֹת”. ושוב השתחווה לפני השלוֹשה.

הם בחרוּ בעליית גג, מפּני שכּללה שלוֹשה חדרים בלבד והעליה כוּלה נמסרה לרשוּתם.

מיד לבוֹאוֹ אל הפּוּנדק נוֹדע לוֹ לאראזמוּס, כי זה שבוּעיים ימים אין יוֹצא וּבא בפרייבוּרג בלי רשיוֹן בכתב מאת הרשוּת של העיר. והאיסוּר נשמר בקפדנוּת רבה, אין יוֹצא מן הכלל. הכתיב אראזמוּס בידי מזכירוֹ מכתב אל האדיר שבידידיו בעיר, והר מירצל שלח את נכדוֹ, בחוּר חסוֹן ועליז, לפרייבוּרג וציוה עליו במפגיע שלא יחזוֹר באין הרשיוֹן בידו.

והנה עברוּ יוֹמיים וחצי היוֹם והשליח בוֹשש לשוּב.

הישיבה בפוּנדק היתה נעימה. החדרים והשירוּת טוֹבים. המאכל והמשקה משוּבחים, אך כבר בלילה הראשוֹן היה האויר כבד במקצת ואראזמוּס נחלש ממיעוּט שינה בלילה. גם מיחוּש קיבתוֹ ניעוֹר ולא יכוֹל לקבל אלא כנף של אפרוֹח וכוֹס קטנה של יין בּוּרגוּנדי וּפרי כל שהוּא מכל שפע המזוֹנוֹת שהר מירצל הגיש להם בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וכך אמר אראזמוּס על עצמוֹ: “לבי קאתוֹלי, אבל קיבתי לוּתרנית”. בכלל היה אסתניס בענייני מאכל וּמשקה למן הימים ששימש מוֹרה בבית לוֹרד מַאוּנטג’וֹי באנגליה. שיכר היה לוֹ תוֹעבה וריח דגים מילאוֹ גוֹעל.

כל היוֹם הראשוֹן היה לבוֹ טוֹב עליו, בניגוּד לעצבוּת מראהוּ. הם תרוּ להם מקוֹם בירכתי הרחבה הגדוֹלה, תחת הבּוּקיץ רחב הנוֹף, ושם ישבוּ בצל ושׂוֹחחוּ כל שעוֹת היוֹם על כל מה שלב שניהם חפץ. לאטינית דיברוּ ולא חששוּ לאוֹזניהם של אנשי המקוֹם ואוֹרחים עוֹברים שישבוּ בריחוּק מקוֹם, זוֹללים וסוֹבאים אוֹ משׂחקים בקוּביא בקוֹל צחוֹק

וּמצהלוֹת. דיברוּ רק השניים, אראזמוּס ופירקהיימר, וּבריויס שישב עמהם לא התערב בשׂיחה, רק הקשיב באוֹזן נטוּיה לכל מוֹצא פיהם ושקד להעלוֹת בקוּלמוֹסוֹ תמצית דבריהם על הגיליוֹן שלפניו. רק לעתים, כשלא שמע היטב, ביקש בהכנעה לחזוֹר על המשפט האחרוֹן.

בעצם לא היוּ ביניהם חילוּקי דעוֹת עיקריים בהערכת המאוֹרעוֹת. שניהם ראוּ סכנה לחירוּת הרוּח ולמדע מן הפּוֹלמוֹס הדתי הסוֹער, שלא היה אלא כסוּת עיניים לתאוַת השלטוֹן וּלניגוּדי אינטרסים לא אלוֹהיים כלל. והוּא, אראזמוּס, רפתה אמוּנתוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בכוֹח השׂכל להשבית את יצרי האדם, אוֹ בלשוֹנוֹ, את הכסילוֹת. וּבכן בא לכלל דעה שאין לוֹ לאיש הרוּח האמיתי, היחיד, אלא לעבוֹד את החכמה בלבד וּלהניח לזמן שישתוֹלל עד בוֹֹא עת. “תהילת הכסילוּת” שכתב לפני שנים רבוֹת על דרך הסאטירה נהפכה לוֹ אמת מרה. ואילוּ דעתוֹ של פּירקהיימר היתה, שאסוּר לוֹ למוֹרה גדוֹל התהילה וההשפּעה לעמוֹד בפרישוּתוֹ, ואם אין הוא יכוֹל, וּבצדק, לתמוֹך באחד מן הצדדים, עליו לגלוֹת את דעתוֹ על שניהם. יוֹדע הוּא ששניהם מבקשים את סמכוּתוֹ הגדוֹלה, ואם הוּא רוֹאה, כמוֹהוּ פּירקהיימר, את הרע בשניהם – עליו לגלוֹת את דעתוֹ בלי מוֹרא וּבלי סייג. אם האחד מכריז: “כאן אני עוֹמד” חוֹבתוֹ של האחר, הגדוֹל ממנוּ, שיוֹדיע גלוּי לעיני הכוֹל היכן הוא עוֹמד. ואיך יפרשוּ מתנגדיו את הליכתוֹ עתה אל הכנסיה הישנה?…

לשמע הדברים האלה, שנאמרוּ ברגש חם, לא זעוּ תוי פניו של אראזמוּס, רק החיוּך העצוּב והספקני שׂיחק משׂחקוֹ הדק על שׂפתיו החיורוֹת. הוּא אמר בקוֹל שליו:

− נוֹח לוֹ לאדם לשׂאת את הצרוֹת שהוּא רגיל בהן.

לאמיתוֹ של דבר לא ביקש לעצמוֹ אלא דבר אחד: לשמוֹר את עמדת המלוּמד, הסטוֹאיקן (לא האפּיקוּרי, כמוֹ שהאשימוּהוּ), החכם היוֹדע, רב הסגנוֹן, המוֹפת לכל שוֹחר דעת. הוּא ביקש שיניחוּ לוֹ להוֹסיף ולעסוֹק בחישׂוּף אוֹצרוֹת העוֹלם העתיק, להגיה ולחזוֹר וּלהגיה את ספריו וּלהוֹסיף עליהם, לפי אריכוּת הימים שנגזרה עליו. נדמה לוֹ, במקוֹם שהישן עוֹד קיים יקל לוֹ לעסוֹק בשלוֹ. אין בניין במקוֹם סתירה של רבים ואין חכמה במקוֹם סכלוּת היוֹצאת לרבים. ביחוּד מעת שהמַדפּיס פרוֹבּניוּס הוֹציא את כתביו בהשגחתוֹ הוּא, שבחר את האוֹתיוֹת, וּמהן גם צייר וחיתך בעצמוֹ, וקבע את צוּרת הסידוּר והעימוּד והעיטוּר, נכבש כוּלוֹ על ידי התאוה לפרסם ספרים עוֹד ועוֹד. הוּא נעשׂה ספקן לגבי מעשֹׂים. גם הוא, כפירקהיימר, היה מלא פּחד מפּני הכוֹחוֹת האפילים המסתתרים מאחרי פּוֹעלוֹ של זה האיש לוּתר, אבל הוּּא, שהיה בעיקר תלמיד חכם אמן, כבש את פּחדוֹ ביצר החכמה והאמנוּת שבּוֹ. ואשר להליכוֹת עוֹלם הסתפּק במה שגילה דעתוֹ על מה שעתיד לבוֹא בימים קרוֹבים ורחוֹקים. וכן כתב אל ידידוֹ החשמן ג’אקוֹפּוֹ סאדוֹליטוֹ: “אם יקוּמוּ בעוֹלם במאוֹת השנים הבאוֹת מהוּמוֹת וֹמבוּכוֹת גדוֹלוֹת וידעוּ כי אראזמוּס ניבא עליהן”. כן, כך כתב לוֹ, והוּא חוֹזר עתה על הדברים לפני פּירקהיימר. רצוֹנוֹ לישב בשלוה ולהוֹציא עוֹד כמה מכתבי אבוֹת הכנסיה; רצוֹנוֹ לעבוֹר עוֹד פעם על ה“אדאגיה”, על ה“קוֹלוֹקויה” ועל תרגוּם הברית החדשה; רצוֹנוֹ להוֹציא עוֹד מכתבי הקלאסיקנים העתיקים, בתוֹכם את אריסטוֹ; ועוֹד בדעתוֹ לכתוֹב מאמרים על ענייני החיים והאדם, ואוּלי גם ספר על אמנוּת הדרשה. מאחר שתר בלבוֹ וראה, כי סכלות האדם היא נצחית לא פחוֹת מחכמתוֹ, ולא עוֹד אלא שהיא, הסכלוּת, לבדה מביאה לידי הצלחוֹת גדוֹלוֹת וּמעשׂים מכריעים בחיי העמים והמדינוֹת, רוֹצה הוּא, האיש הבוֹדד, לשמש בטפחוֹת ימיו האחרוֹנים את החכמה בלבד, שמשמשיה פוֹחתים והוֹלכים.

כנגדוֹ פּירקהיימר, איש הרגש, בעל הלב הסוֹער והחוּשים הרעיבים, שראה את עצמוֹ כמי שהביא קוֹרבנוֹת רבים על מזבח רוּח האדם וחירוּתוֹ,ֹ שלא נשׂא אשה אחרי מוֹת אשתוֹ, שמסר את אחיוֹתיו ובנוֹתיו למנזר, שהקדיש עצמוֹ כוּלוֹ להפצת תוֹרת האדם, שהאמין במלחמה נגד השקר, הצביעוּת והעריצוּת, הוּא היה כוּלוֹ כאֵב, כוּלוֹ מרי – הוּא ביקש לראוֹת שׂכר צדקתוֹ בחייו.

כשש שעוֹת רצוּפוֹת ישבוּ תחת הבוּקיץ וחזרוּ על אוֹתם הרעיוֹנוֹת, דרשוּ אוֹתם כמין חוֹמר, חיזקוּם בראיוֹת וּבדברי חכמים עתיקים וחדשים; בּריויס מילא הרבה גליוֹני נייר בקיצוּר דבריהם; וּכשפתחוֹ בשׂיחה למחרת היום תחת העץ (השליח עדיין לא חזר והחוֹם גבר) חזרוּ אל אוֹתן הנקוּדוֹת עצמן. פּירקהיימר ישב בגילוּי ראש, אף פּשט את מעילוֹ מפּני החוֹם. ואראזמוּס ישב עטוּף, כתמוֹל, בגלימת הפּרוה והמצנפת בראשׂוֹ, ישב והרעיד את כף יד ימינוֹ על השוּלחן. הוא ראה ללב בעל דברוֹ, אך כמה שהשתדל, כגמוּל על הערצתוֹ ואהבתוֹ של האיש המצוּין הזה, שטרח ורדף אחריו כדי לראוֹתוֹ, כדי להתחמם כנגד אוּרוֹ – לא יכוֹל היה אלא להרגיעוֹ בקצת דברי ריצוּי של אב וּפטרוֹן, אך לא בהוֹכחוֹת של ממש. פּירקהיימר, דק התפיסה ואנין הרגש, לא הסתפּק בדברים שלא חש מאחריהם את האמוּנה באמיתם ותבע בטענוֹת וּבפירכוֹת תשוּבה של טעם.

כשנוֹאש מהציל מפּי המוֹרה מה שביקש לשמוֹע נקט לשוֹן אחרת וגילה לפניו את נגע לבוֹ העמוֹק: חרדתוֹ לקצוֹ הקרוֹב. וכן אמר לוֹ בהתעטף עליו רוּחוֹ:

− אף על פי שצעיר אני ממך, מוֹרי ורבי, בשלוֹש שנים, חש אני כי ימַי כלוּ. אפשר שלא אוֹציא שנתי. אין אני חוֹלה, אין בי כל מיחוּש, עיניך הרוֹאוֹת את מתוֹם גוּפי, את תאבוֹני הטוֹב – אבל חש אני כי המות כרוּך בעקיבי. ואיני רוֹצה למוּת כאיש מיוֹאש, כמי שחייו וּמלחמוֹתיו היוּ לבטלה. מיתה כזוֹ ממלאתני פּלצוּת.

פעמים אחדוֹת חזר על דבריו אלה בשינוּי לשוֹן, וּבריויס כתבם על הגיליוֹן, אך אראזמוּס פּטרם באמירה קצרה, אגבית: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ”, והשיאוֹ לעניין אחר.

כל אוֹתוֹ היוֹם דיברוּ על הריפוֹרמה, גילוּ את שוֹרשיה ועילוֹתיה, את ההכרח שחוֹלל אוֹתה ואת דרכיה הנלוֹזוֹת, את הגוֹרמים הראשיים ואת הגוֹרמים המסייעים; הפכוּ והיפכוּ בכל כלל וּבכל פרט, עד שהגיעוּ אל תפקידם של היהוּדים בהתפּשטוּת התנוּעה ובחיזוּקה.

− אלמלא אוֹתוֹ מוּמר נקלה – אמר אראזמוּס – אוֹתוֹ בּוּר חסר דיעה וּמצפּוּן, הטבּח פפרקוֹרן, אפשר שהדברים היוּ מתגלגלים בדרך אחרת. אמת הדבר, לא היה זה אלא כלי שרת בידי הכוֹחוֹת האפילים של מדינת הכנסייה (וּבודאי ידם היתה בחיבוּריו העלוּבים), אבל טימטוּמוֹ ועיקשוּתוֹ ושׂנאת בני עמוֹ סייעוּ סיוּע רב למתנגדיהם. אלמלא כתבי הפלסתר הנלעגים של זה אפשר שרוֹיכלין לא היה מגיע למלחמה כזו בכנסייה, והוּטן המסכּן (די מוֹרטוּאיס ניל ניזי ביני⁶. שיכחתי מלבי את פּגיעוֹתיו הגסוֹת בי!), וגם אתה, ויליבּאלד, לא הייתם מגיעים לכתיבת “איגרוֹת האנשים החשוּכּים”, שחלקן רב כל כך בחתירה תחת אוֹשיוֹתיה של הכנסייה הישנה.

מתוֹך כך נתגלגלה השׂיחה על היהוּדים ועל היהדוּת. העניין הזה תפס את לב שניהם, כאילוּ בוֹ מצאוּ להם אחיזה חדשה אחרי הדברים החוֹזרים והיגיעים ללא מוֹצא, שדשוּ בהם מאתמוֹל ועד עתה.

שניהם היוּ בדיעה אחת, שאוּמה זוֹ אין לה גאוּלה קרוֹבה אלא אחת: בנצרוּת. דעת שניהם הסכימה, שגם לוּתר, כפי שנתברר בינתיים, לא נתכוין בדבריו הראשוֹנים, הטוֹבים, על היהוּדים אלא למשכם אל הנצרוּת, הנצרוּת שלו, כמוּבן. אבל עד מהרה נתחור לוֹ שטעה והיהוּדים הרבּניים אינם עשׂוּיים לעזוֹב את דרכם, ואז נתפּס לשׂנאה וּלחימה עליהם, והוּא מטיף, לפי שעה, ש“יש לכבדם אבל לא לפרנסם”, כלוֹמר, להתחכּם להם כדי שיעברוּ מן העוֹלם. מכאן ועד הטפה גלוּיה להשמידם וּלאַבּדם אין הדרך רחוֹקה. והרי זוֹ הוֹכחה נוֹספת למניעים הנפשיים של המתקן.

ואילוּ אראזמוּס העלה רעיוֹן, שפּירקהיימר לא הלמוֹ יפה (אוּלי משוּם שמחשבוֹתיו היוּ נתוּנוֹת כל הזמן למחשבוֹתיו עצמוֹ), על טיבה של אוּמה משוּנה זוֹ. אם גם לא יקבלוּ את הנצרוּת, ואין סימנים שיעשׂוּ כן, לא יחדלוּ להתקיים, עם כל הרדיפוֹת וההריגוֹת והגירוּשים, אבל סוֹפם שיתנַונוּ ויצטמקוּ, וכל זה מפני שרצוֹנם לאחוֹז בחכמה בלבד, כלוֹמר, ברעיוֹן האלוֹהי הצרוּף. יבוֹא יוֹם שלא יוּכלוּ עוֹד עמוֹד, כי חכמתם, באין עמה מלח היצרים, תיסרח, ולא יתקיימוּ, כשם שהם מתקיימים כבר עכשיו במידה מרוּבה רק כרוּח בין החיים, מפלצת לכל בעל חוּשים וּבעל דמיוֹן תוֹאֵר.

פּירקהיימר שמע ולא שמע, אך כאן העירוֹ כבלי דעת:

− והרי גם אתה, מוֹרי ואלוּפי, רוֹצה לשמוֹר לעצמך את העסק בחכמה הצרוּפה וּלהתפּשט ממה שקרוּי בפיך “כסילוּת”?

− אני? – נתן בו אראזמוּס עיניים נוֹקבוֹת – אני – שאני. אני פרט. הפּרט הוּא בין כך וכך בן חלוֹף. אם לא אמוּת השנה, אמוּת בעוֹד חמש אוֹ עשׂר שנים, וחכמתי תישאר בספרי. על ידיהם תהיה לנחלת הכלל. לא כן אוּמה, שכּליוֹנה אינוֹ בדרך הטבע והוּא שוֹנה תכלית שינוּי אצל עמים שוֹנים, וחלים עליהם חוּקים עליוֹנים שאין אני יוֹדע טעמם. ובודאי זכוּר לך מה שאמרתי עוֹד ב“תהילת הכסילוּת” שלי על היצר שאינוֹ־ מוּדע, כי הוּא הכוֹח השוֹלט בעוֹלם כנגד כל שׂכל. רק במדינת “אוּטוֹפּיה” של ידידי הגדוֹל מוֹרוּס, שהוֹצאתי לפני אחת עשׂרה שנה בבאזיליה (מי יוֹדע למה צפוּי אדם טהוֹר ואמיתי זה! ) נסדרים הדברים לפי השׂכל, כי מחשבתוֹ אוּטוֹפּית. השׂכל והשלטוֹן, ידידי הנעים, הם תרתי דסתרי. וּבזה טעה גם מוֹרנו העתיק אפּלטוֹן. השׂכל האמיתי, הצרוּף, מתנגד לכל שלטוֹֹֹֹן. ההיגיוֹן, הסדר והיוֹפי יתקיימוּ בלי כפייה אלא בתוֹקף מציאוּתם בלבד שהיא האצלה אלוֹהית. מציאוּת זוֹ אשוּרנה – אך רחוֹק רחוֹק. מי יוֹדע כמה מאוֹת שנים תחלוֹפנה עד שיהיה הרצוֹן מלפני ההשגחה להשליטה – אם בכלל יהיה רצוֹן כזה לפניה. הרצוֹן האנוֹשי בלבד אינוֹ מספּיק לכך.

− וּמה יהיה בזמן הקרוֹב?

− מלחמוֹת, קנאה ושׂנאה וּמעשים אכזריים. יצרי בני אדם יתגלוּ במערוּמיהם. אפשר בעוֹד מאתיים שנה, בעוֹד שלוֹש מאוֹת שנה, תוֹפיע תוֹרתנו באוֹר חדש והאנשים ילמדוּ לרסן את יצריהם ויפרקוּ עוֹל משעבּד, כרוּחני כגשמי, ורק הרוּח החוֹפשית תשלוֹט, ואז יתאַמתוּ דברי ידידנוּ הצעיר, הנלהב והאוּמלל אוּלריך: “הרוּחוֹת נעוֹרוּ – גיל הוּא לחיוֹת!”.

− וּמה יהיה אחר כך, בעוֹד ארבע מאוֹת שנה?

− הקשית לשאוֹל, בני. עין האדם אין בכוֹחה לבקוֹע בגביש העתים. היא רק מגששת על גבי השטח בקרן ראייתה. אפשר שהיצרים ירימוּ שוּב ראש ויתבעוּ את שלהם, והכוֹל יתחיל מחדש.

− האומנם זאת המראה וזה הסיכוּי?

− הנה ראינוּ את לוּתר בתחילתוֹ וּבסופוֹ – מי יוֹדע…

לאחר אמירה זוֹ נשתררה דוּמיה מעיקה. גם בּריויס ישב ולעס את יד הקוּלמוֹס ועיניו הנבוּבוֹת נעוּצוֹת בחלל.

הם לא הוֹסיפו להתוכח באוֹתוֹ יוֹם. החוֹם היה מוֹסיף והוֹלך, ואראזמוּס היה מיצר ודוֹאג לרשיוֹן שבּוֹשש לבוֹא. הר מירצל חזר והרגיעוֹ: נכדוֹ קוּרט הוּא שד משחת – מכּף השׂטן יוֹציא את הרשיוֹן ויביאנוּ!

לפי הצעתוֹ של פירקהיימר יצאוּ לטייל מעט בסביבת הפּוּנדק. אף נכנסוּ כּברת דרך לתוֹך היער. אך בין האילנוֹת היה החוֹם כבד מאשר בחלקה הגלוּיה. חזרוּ אפוֹא וּבידרוּ את רוּחם בשׂיחוֹת חוּלין, שלא נעדרוּ מהן גם קצת דברי צחוֹק וקלוּת ראש. אראזמוּס סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נזירוּתוֹ ומן הימים שהיה משמש באנגליה מוֹרה ללוֹרד מאוּנטג’וֹי הצעיר, וּפירקהיימר סיפּר מקרים שקרוּהוּ בהיוֹתוֹ איש צבא. אפילוּ בּריויס סיפר סיפּוּר אחד, איך בילדוּתוֹ הוּכּה פּעם מכּוֹת נאמנוֹת בידי אחוֹתוֹ הקטנה ממנוּ.

אחר כך היה להם לילה קשה של נדוּדי שינה. החלוֹנוֹת והדלתוֹת היוּ פתוּחים כל הלילה, אך כל רוּח לא נכנסה והיתה השתווּת גמוּרה של החוֹם שעמד כנד אחד בפנים וּבחוּץ.

וּבבוֹקר היוֹם השלישי השכימוּ פּירקהיימר וּבריויס לקום. ואילוּ אראזמוּס שכב בחדרוֹ עד שעה מאוּחרת. בּריויס נכנס אצלוֹ ומצאוֹ חלוּש ויגע. הוּא דחה את הצעת מזכירוֹ להביא לוֹ משהוּ להשיב נפשוֹ. רק בעשׂר שעוֹת ירד וּבא עם בּריויס אל הבּוּקיץ, שידידוֹ ישב שם והמתין לוֹ. שם טעם משהוּ: כדידית קוּם שהעלה מירצל עצמוֹ מן המרתף. הקוּם היה צוֹנן וטוֹב, נחתך בכף העץ כקריש רוֹטט.

לאחר אכילה זוֹ ולאחר שהר מירצל חזר והבטיח את אראזמוּס, כי הבחוּר לא יאחר עוֹד לשוּב עם הרשיוֹן, נתאוֹשש מעט, והם חזרוּ לשׂיחתם. ותמוּה הדבר – אחרי שאראזמוּס סיפּר על ידידיו הרבים בארצוֹת שוֹנוֹת וחיוה דעתוֹ על כל אחד מהם, וּביחוּד על מוּמים שבהם, עבר לדבּר על חלי המעיים שלוֹ, וּמתוֹך כך גילגלוּ שׂיחה ארוּכה על מיחוּשי הגוּף בכלל ועל חכמת הרפוּאה, שמקצתה אמת ורוּּבה דברים בטילים, ואז הביא אראזמוּס דברים בשם הפילוֹסוֹף־הרוֹפא היהוּדי מיימוֹנידס, וכך הגיעוּ שוּב לדבּר על היהוּדים, על גוֹבה השׂגתם ועל זר דרכיהם, וכן היוּ יוֹשבים וּמסיחים בעניין עד סמוּך לצהריים.

וּפתאוֹם נשבה מערב רוּח קרירה ושברה את השרב. שלוֹשתם זקפוּ חזוֹתיהם ונשמוּ לרוחה, אף השמיעוּ קריאוֹת עוֹנג. מיד בא הר מירצל אצל האוֹרחים החשוּבים וכיון את דברוֹ אל ראש החבוּרה:

− הנה באה התמוּרה. רוּח משיבת נפש נשבה. גם בציפּייתנוּ יחוּל עתה שינוּי. בטוּח אני: הנכד שלי, קוּרט, עוֹמד לבוֹא והרשיוֹן בידוֹ. הרוּח יביאנוּ. פי מירצל הוּא המדבּר אליכם.

ג

אחרי הליכה של שלוֹשת רבעי השעה במעלה הדרך, קמה ונשבה פּתאוֹם ממערב רוּח צוֹננת אל פּני האוֹרחה שתיארנוּ בפרק הראשוֹן של סיפּורנוּ. מן הרוּח כאילוּ נתעוֹרר היער: נשמעוּ ציפצוּפי ציפּוֹרים וּסאוֹן מחטי העצים ורישרוּש בעלי חיים בתוֹך השלכת. כל ההוֹלכים בחבוּרה עמדו מלכת ונתנוּ עצמם בהנאה לרוּח הטוֹבה, הלוֹטפנית, והביטוּ זה אל זה בסבר פנים מרוּצוֹת, כאחים וריעים מעוֹלם.

− תוֹדה לאל! – קרא שויינסהוֹיט – עתה ינוּח לנוּ מן השרב החזירי. אם נזרז רגלינוּ נגיע בעוֹד רבע השעה אל הפּוּנדק.

וכעבוֹר זמן מה באוּ אל מַערה גדוֹל, מעין פרשת דרכים. במרחק מה, ממזרח, על ראש גבנוּן ארוֹך שכן כפר לא גדוֹל, שבּתּיו בעלי קוֹמה אחת עם גגוֹת של קרמידים אדוּמים וארוּבוֹת מעלוֹת עשן. רק לאחדים מהם היוּ עליוֹת וּמגדלוֹת וּכנסייה גוֹתית מתנשׂאת על כוּלם.

למטה, ליד הדרך, במעמק המַערה, עמד הפּוּנדק, ועל משקוֹף שערוֹ השלט, שעליו מצוּיר בצבעים חיים מאוֹד: חזיר יער שחרחר, נוֹשׂא זרבּוביתוֹ אל ענף אַלון עם אשכּוֹל בלוּטים ואינוֹ יכוֹל להשׂיגם. ביטוּי עיניו הקטנוֹת, הדוֹקרוֹת, והזרבּוּבית הפּעוּרה בתאוה על החָט הבּוֹלט מתוֹכה, היוּ כל כך טבעיים, שהוּא עוֹרר אצל הרוֹאים חמלה של צער בעלי חיים. ואין תימה בדבר, כי השלט היה מעשׂה ידיו של צייר נוֹדד מתלמידיו של דירר.

שער הפּוּנדק, דלתוֹתיו וחלוֹנוֹֹתיו היוּ פתוּחים לרוָחָה. ברחבה שלפני הבית, בצל עצים מרוּחקים זה מזה, עמדוּ כמה שוּלחנוֹת חשׂוּפים ואל השוּלחנוֹת הסבּוּ אוֹרחים קוֹלנים, שוֹתים מתוֹך כוֹסוֹת וקנקנים יין ושיכר, ועל ידם, בצלחוֹת חוֹמר, קינוּחי סעוּדה.

זקן לבוּש חצי סינר, כיפּה רקוּמה בראשוֹ וזקן מסוּפּר מקיף את פּניו, מחזיק בידוֹ אלוּנטית והוּא רץ בברכּיים כפוּפוֹת, אך בזריזוּת מפליאה, ומנגב את השוּלחנוֹת, גם את אלה שאוֹרחים יוֹשבים על ידם – הוּא הר מירצל, בעל הפּוּנדק.

נערה שחוֹרת שׂיער ועיניים, הדוּקת חזה דדני וקישוּרים צבעוֹניים מתעוֹפפים סביב מוֹתניה, כּכלה העוֹמדת להיכּנס לחוּפּה, יוֹצאת

ונכנסת כמרקדת ונוֹשׂאת על מַגָש של עץ מה שהזמינוּ האוֹרחים.

− ישוּעת אלוֹהים, הר מירצל! – קרא שויינסהוֹיט − להיכן נתעלמוּ האדוֹנים הנוֹסעים לפרייבוּרג?

− לא נתעלמוּ כלל. הנה הם מסוּבים שלוֹשתם שם בירכתיים, תחת הבּוּקיץ הגדוֹל. מפני הענפים התלוּיים אין רוֹאים אוֹתם.

כמה מן האוֹרחים קמוּ מעם השוּלחנוֹת וקרבוּ לראוֹת באוֹרחה המשוּנה שהעלה שויינסהוֹיט על הרחבה, אבל הר מירצל השיבם באלוּנטית שבידוֹ:

− למקוֹמוֹתיכם, רבּוֹתי! למקוֹמוֹתיכם! אין זה מחזה שעשוּעים, אין זוֹ חבוּרת צוֹענים עם קוֹף. בבקשה, למקוֹמוֹתיכם!

ושויינסהוֹיט שהיה ידוּע להם ומכוּבד עליהם, הוֹסיף:

− הרי זה עניין לאדוֹנים המלוּמדים היוֹשבים שם תחת הבּוּקיץ. אז נשמעוּ האנשים וחזרוּ לסביאתם ולמשׂחקם.

ברמיזת אצבע משך הצייד אחריו את הבחוּרים עם הפּרד, שהצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו ועל הכּריכוֹת שעליו, ואלבּריך הוֹלך אחריהם ואינוֹ גוֹרע מהם עין.

כשנכנסוּ תחת חוּפּת העץ, סמוּך לשוּלחן, הסיר שויינסהוֹיט את ה“ארקבּוּזה” ואת כוֹבע הנוֹצה, השתחוה ואמר:

− אדוֹנים רבּי חסד! שמי שויינסהוֹיט. בן המקוֹם אני. יצאתי לצוּד ציד והאלוֹהים אינה לידי פּרד וּשני זאטוטי יהוּדים. אתכּבּד להציגם לפניכם. רק בידכם, מלוּמדים מוּמחים, להוֹרוֹתני מה לעשׂוֹת בהם – אם לתלוֹתם על עץ אוֹ לשלחם לדרכם.

הזקן שבחבוּרה, בעל גלימת הפּרוה, הוּא אראזמוּס, שאל בלשוֹן הגרמנית וּבמבטא הוֹלאנדי:

− מה פסוּל מצאת באנשים שעצרת אוֹתם, ואיזה בית דין מילא ידך לעשׂוֹת כן?

− האם צייד אנשים אתה ולא צייד חיוֹת? – שאל השני, הוּא פּירקהיימר, בקוֹל כבד כמראהוּ.

− כתבים עמהם, אדוֹנים רבי חסד. כתבים בלשוֹן העברים, ואין עבדכם יוֹדע לקרוֹא בהם. מי יוֹדע אם אין הם מכילים דברי חירוּף וגידוּף על אמוּנתנוּ הרמה! הרבה שמענוּ וקראנוּ על דברי התוֹעבה שבספריהם. הנה הוּגד לי כי אנשים חכמים אתם, יוֹדעי רוֹמית ויונית ואף שׂפת העברים אינה זרה לכם, על כן אמרתי אביאם אליכם למען תראוּ אם לא פּטריוֹת מות בצרוֹרוֹתם אלה. לא שליח בית דין עבדכם, אך איש מקנא לדתוֹ ונאמן למבשׂר אמיתה, למארטין לוּתר.

פּירקהיימר, שישב וסנטרוֹ נח על ידיו המשוּלבוֹת על השוּלחן, זקף ראשוֹ האדיר, נעץ מבט בצייד, הרים אגרוֹפוֹ לטפוֹח בוֹ על השוּלחן, אך נמלך בדעתוֹ והחזירוֹ, רק קרא בכעס עצוּר:

− ראש חמוֹר! מי שׂמך שוֹטר לריבּוֹן העוֹלם?

− ויליבּאלד! – אמר אראזמוּס והניח ידוֹ הרוֹעדת על כתיפוֹ – באת לקבוֹל על תוֹרת האלימוּת, ונמצאת…

− סלח, מוֹרי ורבי, − אמר הלה – למראה כל הנעשׂה קשה לשמוֹר את תוֹרת המתינוּת.

– אף על פי כן חייבים אנוּ, אהוּבי החכמה, לשוֹמרה בכל עת תמיד. אין לנוּ שיוּר אלא התוֹרה הזאת.

וכשהוּא פּוֹנה אל שויינסהוֹיט, שעמידתוֹ היתה כאדם שלקה, אמר לוֹ:

− שב אל שוּלחננוּ, איש טוֹב, והזמן לך קנקן שיכר ותנוּח דעתך. מיד צץ מירצל, מחה באלוּנטית את השוּלחן ושאל:

− עם מליח מפוּלפּל אוֹ בלי?

שויינסהוֹיט נהם: “כמוּבן, עם” וישב בפאת השוּלחן, מצטמצם שלא לתפוֹס מקוֹם רב.

אל אֶנזיל, הקרוֹב אל השוּלחן, אמר אראזמוּס:

− מה כתבים עמכם? מאין וּלאין?

ואֶנזיל, אחרי מה ששמע מפּי האדוֹנים רמי המעלה האלה, נתמלא לבוֹ ביטחוֹן וחזר על סיפּוּרוֹ וּביתר ארוּכה: הכתבים מוּפקדים היוּ בידי איש נוֹצרי תם וישר, עוֹשׂה חביוֹת, אך יוֹדע ספר ומוֹקיר חכמים, שהפקידם אצלוֹ שכינוֹ ראש הישיבה של רגנשפוּרג בשעת בהלת הגירוּש לפני עשׂר שנים, כי התיירא פּן ילכוּ הכתבים לאבוּד בטילטוּלי הדרך. וראש הישיבה שהגיע לשטראסבּוּרג מסר לראש הישיבה שלהם את רשימת הכתבים המוּפקדים בידי עוֹשׂה החביוֹת. בינתיים נפטר ראש הישיבה ההוּא וראש ישיבתם ביקש כמה פעמים לשלוֹח שליחים שילכוּ ויביאוּ את הכּתבים הקדוֹשים, אבל השנים היוּ שנוֹת חירוּם, שוֹד ורצח עלי דרך, ולא יכוֹל היה לסַכּן חיי אדם. והנה שקטה הארץ מעט ונמצאוּ שני בחוּרים מלוֹמדי הישיבה, חבירוֹ זה והוּא גוּפוֹ, שנמצאו ראוּיים לילך וּלהביא את הכּתבים, והם קיבלוּ על עצמם מה שרבּם הטיל עליהם. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת מאז יצאו משטראסבוּּרג. רבּוֹת עוּנוּ בדרך, עינוּיים בידי שמיים ועינוּיים בידי אדם, בהרבה ערמה ותחבוּלה היוּ צריכים להשתמש כדי להציל את חייהם ואת הכּתבים וּלהעבירם ממקוֹם למקוֹם. והאיש עוֹשׂה החביוֹת בתחילה חשד בהם שמא רמאים הם והכחיש את כל העניין: לא ראש ישיבה ולא כּתבים – אינוֹ יוֹדע כלוּם. אך כשהראוּ לו את כתב הקבּלה החתוּמה בעצם ידוֹ שנתן על יד הרב ואת רשימת הספרים, אף כי לא ידע לקרוֹא בה, האמין בהם והוֹציא את הכּתבים, שהיוּ שמוּרים עמוֹ כאוֹצר יקר, והחזירם להם בשׂמחה. אף יעץ להם את העצה לשׂימם בחביוֹנוֹת כפוּלוֹת קרקעית וּלהתחפּשׂ למוֹכרי עטרן למשיחת אוֹפני העגלה ולא יחשדוּ בהם, כי מוֹבילי מגילוֹת כתב הם. והם, חבירוֹ והוּא, חיבלוּ את התחבוּלה רק למשוֹח את דפנוֹת החביוֹנוֹת בעטרן ולתלוֹת על אחת מהן את הכלי וּבכל מקוֹם בוֹאָם יאמרוּ: “מכרנוּ מה שהיה עמנוּ, כשנמלא את החסר נחזוֹר אליכם”, ולא יצטרכוּ לסחוֹר כלל; אף לא יחדוֹר העטרן אל הכּתבים לטנפם. והאיש התקין להם את החביוֹנוֹת ולא רצה לקבּל מחירן. אף השתדל עמהם בקניית הפּרד הזקן. זכרה לוֹ אלוֹהים לטוֹבה! איך התפּרנסוּ בדרך? ראש הישיבה נתן להם זקוּקים אחדים והם תפרוּ אותם בתוֹך בגדיהם להיוֹת להם בדרך להחיוֹת את נפשם, וגם ליתן שלמוֹנים לעת הצוֹרך לפדיוֹן נפשם, כשתפּוֹל עליהם הרעה. הרבה רעוֹת נפלוּ עליהם, גם שדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם; הרבה מכוֹת הוּכּוּ, אף ביקשוּ לרצחם נפש ובחמלת ה' עליהם ניצלוּ מידי עוֹשׂי עולה. הרבה פעמים נחפּשׂוּ כליהם ושדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם, גם את הפּרד הדל רצוּ לגזוֹל מהם, וּמחצית כּספם הוֹציאוּ לכפּר פני אַנסים, אך תהילה לאֵל! העיקר נתעלם מעיניהם: מה שיש עמהם בחביוֹנוֹת לא ידעוּ. עד שנפלוּ היוֹם בידי האדוֹנים האלה. בראוֹתוֹ, כי האיש הזה, נוֹשׂא כליו של האדוֹן החשוּב הלז, כשהסתכּל בחביוֹנוֹת גילה כי קרקעיוֹת כפוּלוֹת להן, וּברי היה לוֹ שלא יוּכלוּ להעלים עוֹד את ענין הכּתבים, גמר בלבוֹ לנקוֹט דרך האמת וגילה לאדוֹן הצייד דברים כהוייתם. ואמנם נוֹכחוּ האדוֹנים לדעת, כי אנשים כּנים הם, אחרי אשר ניפּצוּ את הכלים לרסיסים ונמצאוּ הכתבים המכוֹרכים בכריכוֹת הללוּ שעל הפּרד, כדבריו.

− ועתה – סיים אֶנזיל – אחרי אשר הוֹאילה ההשגחה הטוֹבה והמיטיבה להביאנוּ ולהציגנוּ לפניכם, אנשי לבב, ראוּ את מצוּקתנוּ והוֹציאוּ לאוֹר משפטנוּ ושלחוּ אוֹתנוּ לעירנוּ, אל מוֹרנוּ ורבּנוּ ראש

ישיבתנוּ, האיש הקדוֹש והטהוֹר, ונביא לוֹ את הכּתבים הקדוֹשים, קוֹנטרסים, קוֹמנטארים, אשר בלעדיהם אנוּ כאוּמנים בלי כלים ולא נוּכל ללמוֹד את התוֹרה שהנחילוּ לנוּ חכמינוּ ז"ל – ואלוֹהי השמיים יאמר לפוֹעלכם טוֹב ומשׂכּוּרתכם מאתוֹ תהיה שלימה.

אֶנזיל דיבּר גרמנית מיוֹהדת, אך בשׂפה ברוּרה ובטוּב טעם והשוֹמעים הבינוּ את כל דבריו. מימיו לא הקשיב לו ֹאדם בדבּרוֹ, כשם שהקשיבוּ לוֹ הנוֹכרים האלה.

הגברתן הרתחן, שהראה תחילה קוֹצר רוּח לשמע דברי הצייד, ישב ואוֹזנוֹ היפה נטוּיה לדבריו. האיש הקטן והרזה, תוֹפשׂ הקוֹלמוֹס, האזין בשׂפתיים מפוּשׂקוֹת קצת ושיניו הצהוּבוֹת נראוֹת בעדן. גם הצייד ליד קנקן השיכר שלוֹ והעבד הניצב על הפּרד – אף הם הקשיבוּ רב קשב, ולמלין שידע את כל המסוּפּר ויותר מן המסוּפּר אף הוּא האזין לדברים. דוֹמה היה, לא נשמע בכל הרחבה כל הגה, חוּץ מקוֹלוֹ הוּא.

כשכלוּ דבריו שאל אראזמוּס את אֶנזיל:

− הזכּרת, איש טוֹב, כתבים – שמא תוּכל לנקוֹב לנוּ שמוֹת אחדים מהם?

− שמוֹת עבריים להם ואדוֹני רב החסד לא ידע מה הם. גם את שמוֹת מחַבּריהם אל נכוֹן לא שמע מימיו.

− אף על פי כן אמוֹר. אוּלי נבין מעט, ידידי זה ואני.

ואֶנזיל התחיל מוֹנה, כשהוא כוֹפף אצבע אחרי אצבע: ספר “אוֹר זרוּע”, ספר “האשרי” הוא הרא“ש, “קוֹבץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי הראב”ד, “תורת הבית” להרשב"א, “קובץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי חכמים שוֹנים, שיעוּרים, תשוּבוֹת, השׂגוֹת חכמים וחידוּשיהם, וגם מה שחידשוּ המעתיקים עצמם, ועוֹד כיוֹצא בספרים אלה.

− כל אלה ספרי רבּנים?

− כן, אדוֹני רב החסד. כלים ללימוּד ההלכה, כלוֹמר, לדינים שקבעוּ חכמינו ז"ל בארץ הקדוֹשה וּבבבל.

− וכוּלם בכתב אוֹ מהם גם בדפוּס?

− כוּלם בכתב. מעטים אצלנוּ עדיין הספרים הנדפּסים, ויקרים מאוֹד.

− חבל, חבל! – קרא אראזמוּס, כשהוּא שוֹלח עין אחת אל שכינוֹ היוֹשב על ידוֹ – ידידנוּ רוֹיכלין היה מבין בדברים האלה יוֹתר ממנוּ. אני רק מן הברית הישנה למדתי במקוֹרה כציפּוֹר השוֹתה מן הים.

− רוֹיכלין – אדם חשוּב, אוֹהב אמת, − אמר אֶנזיל בהתעוֹררוּת, ולמלין ניענע בראשוֹ כמסכּים – שמענוּ את שמעוֹ וידענוּ את פּוֹעלוֹ. הוּא קיפּח את שוֹקיו של ה“משוּמד” ימח שמוֹ. יחייהוּ ה' ויאריך ימיו!

− רוֹיכלין נפטר לפני שבע שנים, − אמר אראזמוּס.

− יסתירהוּ ה' בסתר כנפיו! – שינה אנזִיל את נוּסח הברכה, ולמלין ענה אחריו אמן.

− לך, אלבּריך, שב ליד אחד השוּלחנוֹת שם והזמן לך דבר משקה, − פּנה שווינסהוֹיט אל עבדוֹ מאחר שראה את פּניו האוּמללים בעמדוֹ ליד הפּרד.

אלבּריך נשמע לוֹ מיד. הניח את הפּרד לשמירתוֹ של למלין והלך אל השוּלחנוֹת המרוּחקים.

הבחוּרים לא ידעוּ מי האנשים, ואילוּ גם שמעוּ את השמוֹת המפוּרסמים בכל מקוֹם לא היוּ יוֹדעים מי וּמה הם. רק את תוֹרת ישׂראל ידעוּ, את שמוֹת חכמי התלמוּד ונוֹשׂאי כליו, וּקצת חכמי ספרד וחכמי אשכּנז וחכמי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. ולא נתנוּ דעתם על כל דבר שמחוּץ לתוֹרה – אף כי ידעוּ את “רשעוּת” הגוֹיים והמחלוֹקוֹת שביניהם לבין עצמם והסכּנוֹת הנשקפוֹת לאחיהם בני ישׂראל ממחלוֹקוֹת אלוּ. רק שמוֹ של רוֹיכלין היה רוֹוח ביניהם בשל הויכוּחים עם המוּמר פפרקוֹרן. גם את שמוֹ של לוּתר ידעוּ, אף כי היוּ מרננים אחריו כי שׂוֹנא ישׂראל הוא, לא התייראוּ מפניו וחשבוּהוּ למשוּגע אוֹ משתגע.

אֶנזיל ראה כי אנשים רמי מעלה וּבעלי נפש לפניו ולא נשקפת להם כל רעה מהם, להפך, אפשר שהם גם יסייעוּ בידיהם להגיע לשטראסבּוּרג בלי תקלה נוֹספת. עתה שהחביוֹנוֹת נשברוּ והכּתבים גלוּיים קשה יהיה להם להעבירם, ועל כן חתר מוֹחוֹ למצוֹא עילה לבקש עזרתם.

האויר הפך נעים מאוֹד. רוּח צחה וּקרירה היתה מנשבת בלי הרף והביאה עמה את בּוֹשׂמי היער. הציפּוֹרים ניעוֹרוּ והיוּ מצפצפוֹת ומלהגוֹת בעליצוּת. גם מתוֹך ענפי הבּוּקיץ נשמע קוֹלה של ציפּוֹר בוֹדדת. לב האנשים היה טוֹב עליהם, אף כי אראזמוּס התכּרבּל יוֹתר בגלימתוֹ ורעד מעט.

שוּב היה כאן הר מירצל, ניגב את השוּלחן ליד ידיהם של היוֹשבים והביט אל הבחוּרים היהוּדים, משתאה לדעת אם להזמינם לישיבה וּלהציע להם דבר מאכל אוֹ משקה, אבל כיון שהאדוֹנים הניחוּ להם לעמוֹד הניח להם גם הוּא.

והנה אמר פּירקהיימר:

− תסלח לי, איש צעיר, אם אשאלך שאלה בלי לב ולב. מדבריך למדתי כי לב חכם חננך אלוֹהים ונוֹכחתי לדעת כי איש אמת אתה. גם את השקרים וההערמוֹת שהשתמשתם בהם עד כה לא כּיחדת תחת לשוֹנך. הדבר הזה מצא חן בעיני, על כן אבחר גם עמך שׂפת אמת אשר תיכּוֹן לעד. הגידה נא לי, עד מתי תמאנוּ להיכּנס תחת כנפי דתנוּ, שיוֹצרה וּמחוֹללה היה אחיכם איש עברי ושליחי בשׂוֹרתוֹ היוּ אנשים עברים, חוּץ מאחד? בעשׂוֹתכם כן תיגאלוּ מן הייסוּרים והבזיוֹנוֹת, מן השפלוּת ומפיקוּח הנפש שאתם נתוּנים בוֹ בכל ארץ וארץ ובכל דוֹר ודוֹֹר.

אֶנזיל לא נבהל ולא נבוֹך מן השאלה, כאילו חיכּה לה, והשיב:

− על השאלה הזאת כבר השיב הפילוֹסוֹף האלוֹהי ר' יהוּדה הלוי בספרוֹ “הכּוּזרי”: “אין האוֹר שלנוּ שוֹקע אלא בעיני מי שאינוֹ רוֹאה אוֹתנוּ בעין פקוּחה ומביא ראיה מדלוּתנוּ ועוֹניינו ופיזוּרנוּ, שנשקע אוֹרנוּ”. השפּלת הדבר אינוֹ ראיה לשפלוּתוֹ.

− לא להשפּלת האמוּנה וּרדיפתה בראשיתה אני מתכּוין, שהרי גם אמוּנתנוּ היתה מוּשפּלת ונרדפת ורבים מתוּ על קדוּשתה ונתנסוּ בעינוּיים קשים, ורק אחר כך – ברצוֹת ההשגחה – זרח אוֹרה ונתפּשטה בין עמים רבים, וסוֹפה, כפי שאנוּ מאמינים, להישפך על המין האנוֹשי מקצה העוֹלם ועד קצהוּ.

− אשרי המאמין, מה טוֹב חלקוֹ! – השיב אנזיל – והרי לאוֹשרם וּלטוּבם של בני האדם את מתכוין, אדוֹני רב החסד. ואוּלם מה נעשׂה אנחנוּ, שאנוּ מאמינים בדת אבוֹתינוּ כפי שקיבלנוּה ואין אנוּ יכוֹלים להאמין באחרת? והרי זה חלקנוּ וזה אוֹשרנוּ, ולא נמירנוּ בחלק אחר ובאוֹשר אחר, אפילוּ על ידי אמירת מלה קלילה, ועדיין אנוּ מאמינים בדברי נביאנוּ הגדוֹל ישעיה: “כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים”.

− “דעה” כתוּב, − תיקן למלין בעל המקרא.

ואנזיל ניסה לתרגם את דברי הנביא, אבל פּירקהיימר עשׂה בידוֹ תנוּעה האוֹמרת: “אין צוֹרך, הבינוֹנוּ”. והוּא הוֹסיף:

− ואוּלם פסוּק נעלה זה של נביא האמת אינוֹ סוֹתר את אמוּנתנוּ. אף אנוּ מאמינים כי יבוֹא יוֹם ומלאה הארץ דעה את ה' מקצה ועד קצה. וגם אדוֹננוּ המשיח האמין בכך והערה למוות נפשוֹ על אמוּנתוֹ. אנוּ אך מתנגדים, כמוֹהוּ בשעתוֹ, לתוֹרת הרבּנים שלכם, שגילוּ בתוֹרת האמת שלכם פּנים שלא כהלכה, והוּא בא לתקן מה שפּגמוּ הם, אבל גם הוּא הוֹרה כי אלוֹהים אמת ותוֹרתוֹ אמת.

− אם בעיקר אין חילוּקי דעוֹת, אם גם אתם מוֹדים כי תוֹרת ה' תמימה ואין בה פּגם ותוֹרת אלוֹהיכם היא רק פּירוּש, למה נריב על פּירוּשים? יפרש לוֹ כל אחד כלבבוֹ ואַל יכפּה פּירוּשוֹ על אחירים.

כאן התערב אראזמוּס בפנוֹתוֹ אל אנזיל:

− אבל, ידידי הטוֹב, אתה מתעלם מעיקר גדוֹל אחד: מגילוּי רצוֹנוֹ של הבוֹרא להשליט את פּירוּש אדוֹננו המשיח בעוֹלמוֹ, ואין הוּא מניח לכם להתקיים קיוּם של ממש, משוּם שאתם מתנכּרים לפירוּש האמיתי.

− האם הצלחת הרבים היא מוֹפת לאמת? ואם יבוֹא איש לשנוֹת את דעתוֹ ואמוּנתוֹ לפי הצלחת הרבים תקראוּ לזה קידוּש השם?

− רוֹאה אני שחריף אתה. בודאי עסקת הרבה בתלמוּד. אם כן שמעני נא ואַסבּיר לך את העניין הסבּר של טעם: שאלת על האיש שמכוין דעתוֹ לפי הצלחת הרבים, אם יש בזה משוּם גבוּרת הרוּח? ויפה שאלת. אבל דע לך, כי בנידוֹן זה אין הפרט דוֹמה לכלל. הפּרט בעל כוֹרחוֹ הוּא בעל קיוּם מוּגבל בזמן, זה מעט וזה יוֹתר. לא כן הקיבּוּץ אוֹ האוּמה אוֹ הכלל, שקיוּמם נמשך למעלה מן הפּרטים. ואילוּ קיוּם זה אפשר שיהיה רק מדוּמה, אם אין עמוֹ שלימוּת הקניין, כלוֹמר בגדים וכלים וּמזוֹנוֹת וקרקעוֹת ושוֹטרים וצבא (אף כי אני לעצמי איני אוהב צבא ולא מלחמה), וּמשך הקיוּם הזה אפשר שיהיה בייסוּרים וּבשפלוּת וּבעלבוֹנוֹת שאינוֹ כדאי כלל, והוּא על צד האמת מה שאני קוֹרא “קיוּם מדוּמה”, היינוּ, שהוּא משוֹלל כל אוֹתם הסימנים המהוים לדעתנוּ את הקיוּם ממש. וזה הקיוּם שלהם, העברים, בפיזוּריכם…

− אדוֹני רב החסד מתכוין – שיסעוֹ אנזיל – למַה שקוֹרא הרמבּ"ם שלימוּת הקניין, והוּא המין הפּחוּת שבשלימוּיוֹת הנמצאוֹת לאדם. ואילוּ השלימוּת האנוֹשית האמיתית – של הפּרט כשל הכלל – הן המעלוֹת השׂכליוֹת, הדיעוֹת האמיתיוֹת באלוֹהוּת ובעבוּרה יזכּה לקיוּם הנצחי וּבה

האדם אדם.

− כן, − השיב אראזמוּס מגוֹרה קצת – ידוּעים לי הדברים הכתוּבים בחלק השלישי של ספר מיימוֹנידס, ואיני מסכים עמוֹ, משוּם שהוּא מוֹציא מן השלימוּת הזאת לא רק את ממשל הכוֹחוֹת הגוּפניים, שהם אלוֹהיים לא פחוֹת מן הרוּחניים, אלא גם את הזוּלת ומגבילוֹ רק בפרט באוֹמרוֹ, שיהיה לך לבדך ואין לאחר עמך שיתוּף כלל. ושוּם אדם לא יוּכל לעמוֹד בוֹ. וזוֹהי לדעתי כונתוֹ של קוֹהלת באוֹמרוֹ באחד מפרקיו האחרוֹנים של ספרוֹ: “טוֹב מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. (אראזמוּס אמר את הפּסוּק במקוֹרוֹ, מבטא זר לאוֹזן העברי).

− “יקר מחכמה” – כתוּב, − העיר למלין.

− תוֹדה! המשיך אראזמוּס – גם אני אחרי שתרתי בלבי באתי לכלל דיעה זוֹ… –ואחרי הפסקה קצרה הוֹסיף בפנים מבּיעוֹת עוֹנג: איזה מאמר נפלא! “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. איני יוֹדע בכל ספרוּת יון ורוֹמי מאמר עמוֹק כזה. אילוּ עמדתם על התוֹרה הזאת, שהיא הכוֹל ואידך פּירוּשה, אפשר שהייתם משנים קיוּמכם, ואוּלי גם מגיעים לגדוֹלוֹת, מאחר שהיסוֹד הראשוֹן, מה שקרוּי חכמה, חזק בידכם. ראיתי את היהוּדים בהוֹלאנד, באנגליה, באיטליה, בגרמניה, בצרפת וּבשוייץ, בכל מקוֹם, חוּץ מיחידים יוֹצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, הם מוּשפלים ונרדפים, בזוּיים וגם ירוּאים. כן, כן, ירוּאים. וגם זאת להוַתכם. עדיין זכוּר לי גירוּשם מספרד לפני שלוֹשים ושבע שנים. לא, לא, אין זה קיוּם של אוּמה. אין דוּגמתם בעוֹלם. רוּח הם ולא בשׂר, אף על פי שהם אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים כבני אדם… לא רוּח – ספּיריטוּס, כי אם רוּחוֹת – לימוּריס. רוּחוֹת תוֹעים בעוֹלם. אף לא כצוֹענים הם, שבט עני בחוֹמר וּברוּח, מין עדת קבּצנים, גוֹנבי סוּסים וגוֹנבי תינוֹקוֹת, בלי שם וּבלי מקוֹֹם ובלי התנגדוּת לקיבוּצם; שהרי לא ראינוּ שיכתבוּ ספרים בגנוּת הצוֹענים ודתם, שיתוכחו עמהם, שירדפוּ אוֹתם ככלל. לא כן כלל היהוּדים; הוּא רוּח, שנוֹשׂא עמוֹ עבר גדוֹל, רעיוֹנוֹת גדוֹלים, תוֹרה גדוֹלה, אבל הם עצמם רוּח המתהלך בין העמים, רוּח המעוֹרר גם שׂנאה, גם אימה, גם תאוה לפגוֹע בוֹ וגם רצוֹן להיפּטר ממנוּ. לא, אין זה קיוּם ממשי, אלא מדוּמה.

− לא בחיל ולא בכח כי ברוּח… – ענה אנזיל.

הפּעם תיקן לוֹ אראזמוּס: “ברוּחי כתוּב”, ולמלין אישר בניד ראש.

− גם אנוּ – המשיך אראזמוּס – מאמינים ברוּח הקוֹדש, ספּיריטוּס סאנקטוּס, ואילוּ אתם, אתם לימוּריס, רוּחוֹת מתים המהלכים בין החיים.

ובדבּרוֹ לבשוּ פניו סבר לא טוֹב, סבר של אי חמדה, של התנערוּת.

− אין אנוּ מאמינים כלל ברוּחוֹֹת מתים, −ענה אנזיל במשיכת כתף.

כאן התערב פּירקהיימר:

− זכוּרני, הייתי פּעם בחג השבוּעוֹת שלכם בבית אחד מידידי היהוּדים בפיוֹרדא, ושמעתי בנוֹ התינוֹק אוֹמר לאמוֹ: “אמא, הבי לי עוֹד פּרוּסת סינַי!”. שאלתי מה טיבוֹ של מאכל זה. הסביר לי ידידי, שזוֹהי מין עוּגה ממוּלאה לשבוּעוֹת וקוֹרין לה “סינַי”, כדי שהתינוֹקוֹת, המתחילים ללמוֹד תוֹרה בחג זה, ידעוּ כי התוֹרה הבאה מהר סיני היא מתוּקה וטוֹבה ויתאַווּ לה. אוּמה שיכוֹלה לעשׂוֹת את תוֹרתה דבר מאכל, איך אפשר שתהיה בשׂר ודם? ונראה לי עיקר דבריו של ידידי על קיוּמכם, שהוּא שוֹנה מכל אוּמה ולשוֹן.

ואראזמוּס הוֹסיף באוֹתה נעימה קפדנית:

__ הוּתעֵה הוּתעיתם על ידי כמה מן המוֹרים שלכם, שהוֹרוּכם כי אין קיוּם חוּץ מן החכמה האלוֹהית. יוֹדע אני שרבים מן היהוּדים סבוּרים, שלא נבראוּ העמים כוּלם אלא בשבילם. והאמת היא, שכל העמים קיימים ולהם אין קיוּם. שהרי גם עמים קדמוֹנים, אשר לכאוֹרה עברוּ מן העוֹלם, באמת אך החליפוּ צוּרתם ומתקיימים בצוּרה חדשה. כוֹח רוּחני גדוֹל שוֹכן בכם והוּא משוּל לרוּח שאינוֹ מניע שוּם טחנה, שהוּא לכל היוֹתר מסייע לפעמים קצת להניע טחנתם של אחירים, ואילוּ טחנתכם עוֹמדת שוֹממה, רק קוֹל המוֹן הטחינה הקדוּמה עוֹמד בה, וּבאמת אין אבני הריחיים מסתוֹבבוֹת ואין שוּם בּר נטחן ביניהן… במוֹלדתי קרני פעם בלילה, ששמעתי קוֹל טחינה כזה עוֹלה מטחנת רוּח שבוּרת כנף ועזוּבה. כן, בימי ילדוּתי היה הדבר, ועדיין הקוֹל הזה חי בי…

וּפירקהיימר השמיע בגרמנית פּסוּק משיר השירים: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כרמי שלי לא נטרתי”.

ועל זה אמר אראזמוּס בקוֹל מוּגבה וּבגוּף שלילי:

− הכרמים אינם רוֹצים בנטירתם. יטרוּ את כרמם שלהם וייטב להם ולעוֹלם!…

לבוֹ של אנזיל התחיל מהסס וחוֹשש, על פי הנעימה שבדברים האחרוֹנים, שמא עלוּלים גם אלה לחרוֹש עליהם רעה. בפרט כשראה את שויינסהוֹיט זוֹקף ראשוֹ בהנאה לשמע דבריו העוֹקצים של אראזמוּס. פניו של למלין נתעווּ בצער וּמוֹחוֹ של אנזיל יגע לערוֹך תשוּבה ניצחת, שתסתוֹם את פּי המשׂטינים. הרבה רעיוֹנוֹת נאים עלוּ במוֹחוֹ, אך לא ברוּרים ולא סדוּרים, רוֹדפים ומתערבּבים זה בזה: מאמרי חז“ל וּמאמרי חכמה של רס”ג ושל ריה“ל, של אבן עזרא ושל הרמב”ם ואחירים, והוא מיהמה תשוּבתוֹ, שלא ידע במה יתחיל. סוֹף סוֹף אמר:

− אדוֹני מיטיבי, שמעתי דברי שניכם. ודאי שהם דברים נכבדים. אבל תרשוּני נא לשאלכם שאֵלה אחת…

ולא הספיק לשאוֹל את השאֵלה, עד שנשמעוּ דהרוֹת סוּסים ורעש אוֹפן וּמרכבה מרקדה וּלתוֹך הרחבה התפּרצוּ קריאוֹת אנשים, וכנגדם קוֹלוֹ של הר מירצל, קוֹל חד ושוֹרק, שוֹנה לגמרי מקוֹלוֹ הרגיל: “הנה קוּרט! הנה הרשיוֹן! אדוֹנים רמים באוּ לקבל את אוֹרחינוּ. איזה כבוֹד! איזה כבוֹד! כן, שם הם, תחת הבּוּקיץ! בבקשה, אדוֹני, שמה, שמה!” וּמרוֹב שׂמחה זרק את האלוּנטית על אחד הספסלים והתרוֹצץ בידיים פּרוּשׂוֹת בין הבאים ובין היוֹשבים תחת העץ.

אראזמוּס ופּרקהיימר וּבריויס קמוּ והלכוּ לקראת הבּאים.

גם שויינסהוֹיט קם נבוֹך, נתן כוֹבע הנוֹצה בראשוֹ, פסע פסיעה אחת, ועמד מסתכל במחזה.

השלוֹשה וחבוּרת הבאים, שירדוּ ממרכּבה מפוֹארת, נתערבוּ

אלה באלה. היוּ השתחויוֹת, לחיצוֹת ידיים וחיבוּקים, שאלוֹת וּתשוּבוֹת וקריאוֹת שׂמחה.

אנזיל ולמלין, שנעזבוּ לנפשם, פּרשוּ עם הפּרד לירכּתי הרחבה לתוּר להם מקוֹם ישיבה, כי רגליהם מטוּ כמעט מרוֹב הליכה ויוֹתר מזה מעמידה ממוּשכת. תחת עץ לא גדוֹל היתה מוּטלת אבן. ישבוּ עליה ולמלין מחזיק באפסר הבהמה.

− מכּוֹתלי פניו של הפּרד ניכּר שרעב הוּא. יוֹדע צדיק נפש בהמתוֹ. ואיך נוּכל לראוֹת עלוּב זה עטוּף ברעב? – אמר אנזיל.

החזק באפסר ואלך לבקש לוֹ אוֹכל, − ענה למלין.

אנזיל נטל מידוֹ את האפסר ולמלין הלך לאחוֹרי הפּוּנדק. שם היתה חצר משקוֹ של הר מירצל.

לא יצאוּ רגעים מוּעטים ולמלין חזר, כשהוּא מטלטל מלוֹא זרוֹעוֹתיו חציר ירוֹק ודשן, נגרר לארץ. הפּרד משך בכוֹח, הוֹציא את האפסר מיד אנזיל, ורץ בצהלה לקראת הבא.

ד

כשהגיע השליח עם מכתבוֹ של אראזמוּס לפרייבוּרג, נתכנסוּ ידידיו מעריציו והחליטוּ לשגר משלחת אל הפּוּנדק להקביל את פני המוֹרה הגדוֹל. שני ימים ישבוּ בישיבה ודנוּ על קבלת הפּנים שיערכוּ לוֹ, ומשוּם כך נתאחר נכדוֹ של הפּוּנדקי.

לפריקהיימר היתה אכזבה מרה: סבוּר היה שהוּא במרכּבתוֹ יסיע את החכם, והנה באוּ אלה במרכּבה גדוֹלה ונאה משלוֹ. אנשי פרייבוּרג הציעוּ לוֹ, ליוֹעץ הקיסרי המפוּרסם, שגם הוּא יילוה אליהם וייכּפל כבוֹד עירם, אבל הוּא סירב לילך עמהם. ותירוּצוֹ עמוֹ: אץ לוֹ הדרך לשוּב לנירנבּרג, וּכבר התמהמה בדרך יוֹתר ממה שהוּרשה. רוּחוֹ היתה כבידה עליו מאחר שלא מצא במוֹרוֹ מה שביקש למצוֹא. לא כן אראזמוּס. עירוּת רבּה נכנסה בוֹ. פּעמים אחדוֹת חזר במאוֹר פּנים: “עוֹד כבוֹדי חדש עמי. עוֹלים בזכרוֹֹני הימים הטוֹבים באנגליה וּבאיטליה. עוֹד העוֹלם יוֹדע ערכי”. וּכשראה את פניו העצוּבים של פּירקהיימר, הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ. הסר דאגה מלבך”. חיבקוֹ ונישקוֹ על לחיוֹ כבשעת הפּגישה. “ספרים יפים כתבת”, אמר. אבל דברים אלה, שנאמרוּ מתוֹך פּיזוּר, לא האירוֹ לוֹ.

ואחרי שהוּעלוּ התיבוֹת והמלתחוֹת ונקשרוּ יפה באחוֹרי המרכּבה הגדוֹלה (בּריויס עזר בחריצוּת רבה עם הרכּב ועם קוּרט) והאנשים עמדוּ להיכנס לתוֹכה, נשתהה אראזמוּס רגע והביט כה וכה כמחפּשׂ מה. והנה פּנה הלך על פני הרחבה אל המקוֹם שהבחוּרים ישבוּ שם ליד הפּרד השוֹבר רעבוֹנוֹ בחציר. בּריויס ביקש לילך אחריו, אבל אראזמוּס ניענע בידוֹ: אין צוֹרך.

כשראוּ הבחוּרים את הזקן בא אליהם, קמוּ וחיכּוּ לוֹ ביראת הכבוֹד. כשהגיע למקוֹמם פּנה אל אנזיל ואמר לוֹ:

− מצאתי טוֹב לפנַי להשמיעכם דברים אלוּ: איני יוֹדע איך וּמתי יקוּם הדבר. אך ברי לי, שאם נגזר על עם היהוּדים להגיע שוּב לקיוּם של ממש, לא תתמלא הגזירה אלא לאחר שיקיימוֹ בעצמם תוֹרת קוֹהלת ויאחזוּ ב“סכלוּת מעט”, אוֹ אז יהיוּ ככל העמים. הרוּחוֹֹת ישוּבוּ מעוֹלם התוֹהוּ ויהיוּ שוּב לרוּח חיה, גדוֹלה בתוֹך כלל האנוֹשוּת. איני יוֹדע כמה מאוֹת שנים תעבוֹרנה עד אז. אך הוֹאיל ואני מאמין, כי קיוּמכם המדוּמה יוּכל לעמוֹד ימים רבים, מאמין אני גם בזה: שתגיעוּ סוֹף סוֹף לקיוּם ממשי. איזה מאמר נפלא: “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”! רק זוֹ, הסכלוּת, לכשתסגלוּה לעצמכם, תתן לכם בעיני העמים גם חכמה וגם כבוֹד… ויהי נוֹעם ה' עליכם עד בוֹאכם שטראסבּורגה![⁸] השלום! – סיים בפסוק עברי, וּפנה לשוּב אל המרכבה ואל האנשים שחיכוּ לוֹ משתאים למראה.

באוֹתוֹ רגע ניגש שויינסהוֹיט בסבר פנים מחייכוֹת אל הבחוּרים, וּבפשטוֹ את ידוֹ אל אנזיל אמר:

− היכן המטבע שהצעת לי ביער?

שאלה זוֹ הביאה את אנזיל במבוּכה, וּבעוֹד מחשבתוֹ הוֹלכת אחרי אראזמוּס, השיב כמעט בבלי דעת:

− המטבע? המטבע – אבד לי בדרך.

− ראה, יהוּדי, הפּעם אתה משקר. אך אין דבר. לא אעשׂה לך רע, אחרי ראוֹתי כי איש מלוּמד אתה. המלוּמדים אי אפשר להם בלי שקר.

כיתף את ה“ארקבּוזה” והלך אל עבדוֹ.

וּפירקהיימר חזר אל הבּוקיץ ליטוֹל את כוֹבעוֹ, וּכשראה את הבחוּרים עוֹמדים, ניגש אליהם ואמר להם:

− עלי לבקש סליחתכם, שלא ביקשנוּ מכּם לישב. לא נהגנוּ בכם כבני אדם מן היישוּב. לכוּ רחצוּ פניכם ונַקוּ בגדיכם, אחר תסעדוּ לבכם. בודאי רעיבים אתם. ואני אערוֹך לכם איגרת לואי, שתוֹעיל לכם להגיע בשלוֹם לעירכם. עד שתשתלט בעוֹלם תוֹרת האדם הכללית, יש לדאוֹג לאדם הפּרט. השם ויליבּאלד פּירקהיימר, היוֹעץ הקיסרי, עוֹד כוֹחוֹ יפה לשמרכם בדרך. ודברי האדוֹן שנסע מכאן מן הראוּי שתתנוּ דעתכם עליהם, כי חכם האיש מכל בני דוֹרוֹ. הנה אשב תחת העץ ואכתוֹב לכם את האיגרת. כשתחזרוּ אלי רחוּצים וּנקיים אתננה על ידכם.

אמר והלך אל הבּוּקיץ.

אנזיל נתן בחבירוֹ מבט ערמוּמי־עליז:

− לא אמרתי לך למלין, שלא יאוּנה לנוּ במקוֹם הזה כל רע? ולעצת האדוֹן החסיד הזה בעניין הרחיצה ודאי שכדאי לשמוֹע. עכשיו, שאין לנוּ החביוֹנוֹת, רק כריכוֹת כתבים נקיוֹת – למה נהיה מלוּכלכים בעטרן? בוֹא נבקש מאת הפּוּנדקי מים חמים אל כלי. אם גם יימצא לנו מעט בוֹרית – וטהרנוּ והיינוּ כקטנים שנולדוּ.

− צדקת, אנזיל. ואם לא תכעס עלי או­ֹמַר לך דבר שבלבי.

− אדרבה, השמיעני דבר חכמה.

− לבי אוֹמר לי, כי דבריו של ה“גוֹי” החכם לא דברים ריקים הם. אוּלי באמת זוֹ כוָנתוֹ של קוֹהלת בסכלוּת שהוּא מדבר בשבחה. “טוֹב אשר תאחוֹז בזה וגם מזה אַל תנח את ידך”. מי יוֹדע.

− אי, למלין, למלין. לא לחינם הלכת אצל הסכלוּת, אלא מפני שאתה בן מינה. בוא וּנקיים בעצמנו “והייתם נקיים”.

−“ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשוּבוּ והייתם נקיים מה' ומישׂראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוּזה לפני ה'”.

− מה אתה ממלמל, בעל מקרא שלי?

− לא כלוּם. פסוּק מפסוּקי “במדבר”.

ענה למלין, ועיניו תלוּיוֹת ביער כחוֹזוֹת דבר חלוֹם רחוק.

תש"ט

---

מול שער השמים

מאת

אשר ברש

א

כשקרב אַבּא גוֹנטא בקיץ שנת 1768 עם חילוֹ, חיל הקוֹזאקים, אל טטייב, היה מראה לבּה של העיירה משוּנה: הבתים הקטנים עם הגדוֹלים היו דוֹממים, התריסים מוּגפים, ומן הארוּבוֹת לא עלה העשן אל שמי הבוֹקר הטהוֹרים. רק מתוֹך בית אחד, שפל גג ונטוּי קצת, נישאוּ קוֹלוֹת שיכּוֹרים צרוּדים. משני העברים, מאגפי הכפר אשר לעיירה, נמשכוּ מתוּנוֹת איכרים בוֹדדים, לבוּשי מוֹעד עם מגפיים משוּחים בעטרן, אל הבית החי. להב בית המרזח משך, כביכוֹל, את הפרפרים הכבידים האלה לאט אך בבטחה. צלב העץ הגדוֹל נימנם בשרב הקיץ, וישוּ הקטן, המוּקע עליו בגווֹ המעוּקם, הפקיר את ערייתוֹ העלוּבה לשממת הכיכר העגוּלה. זה מוּל זה, מעל לעשֹרוֹת ראשי בתי היהוּדים וחנוּיותיהם, נשקפוּ בית הכנסת הרם ועבש הכּתלים, כוֹתלי האבן הישנים, וּבית הכניסה הבנוּי עץ משחיר מיוּשן, עם צעצוּעי המגדלוֹת הקלים, מגדל מעל למגדל. היתה כביכוֹל, מדידת כוֹחוֹת אילמת בין השנַיים: מי יגבר על מי.

עוֹד לפני שלוֹשה ימים הגיעה השמוּעה לטטייב על קרבוֹ של אַבּא גוֹנטא אל העיירה. הצבא הפוֹלני נתבצר באוּמאן, וגוֹנטא, שנתחבר אל ז’לזניאק, מפקד מרד ההידאמאקים, נוֹסע לקראת מבצר העוֹז ההוּא מסע דם ואש. השמוּעוֹת הברוּרוֹת על טבח ההמוֹנים ושֹריפת יגיע ישראל בלי רחמים, בלי כל דרך הצלה, פּוֹררוּ כל חפץ וכל יכוֹלת לעמוֹד. גם חזקים נעשוּ חלשים למראה חיוֹת האדם הפוֹרעוֹת. הלבּה המתגלגלת השאירה רק דרך פּתוּחה אחת – דרך המנוּסה. קהילת טטייב ברחה בסדר וּבהצלת כל אשר ביד יוּקח (האיכרים טמנוּ את העגלוֹת ועמדוּ בשערי חצריהם, ידיהם בכיסיהם, לראוֹת במחנה הנמלטים) אל העיר והאם, ששכנה על אלפי יהוּדיה מהלך שלוֹשת ימים מפה. מניין פּוֹלנים בעיר נספח אליהם, ויהי להם לאוֹת תקוה וּבטחוֹן עיור, ולא ידעוּ כי כתוֹם שבוּע ימים ייטבחוּ יחד.

עוֹד לפני התרוֹקן טטייב מתוֹשבי לבּה היהוּדים, התיעצוּ הערילים יוֹשבי האגפים, אם לשלוֹח יד בביזה מיד, אוֹ להמתין לבוֹא “אַבּא”. יוֹדעי דבר סיפרוּ, כי רצוֹנוֹ של אַבּא הוּא לבלי ייעשה דבר שלא בפניו. ובכן נמנוּ וגמרוּ במוֹשב ההרוֹמאדה (העדה) להמתין. אלא שבית המרזח עיכב: כיצד יניחוּ את זה סגוּר והוּא מלא על כל חביוֹתיו? נמצאוּ משיבי טעם שהשֹיאוּ עצה טוֹבה: בצאת ישראל מטטייב יארבוּ עם פאת החוֹרש עשרה בחוּרים מגיבוֹרי הכפר וקרדוּמוֹת בידיהם. וּבעבוֹר שם המחנה וּבהגיע אל מקוֹם המארב “חמקא” המוֹזג, יחטפוּהוּ וישיבוּהוּ אל העיירה והוּא ישקם בכל כרחוֹ אך בהיתר.

וכן עשֹוּ. מתחילה, כשהוּבא והוּטל אל בית מרזחוֹ העזוּב, היה נחמיה המוזג כאיש נדהם. עקוּר בכוֹח מתוֹך משפּחתוֹ ועדתוֹ, לא מצא לוֹ אחיזה בביתוֹ ואימת הגוֹיים ביעתתוּ. זקנוֹ ופאוֹתיו הצהוּבים כמוֹ האפירוּ והקלישוּ, ועיניו המבוֹהלוֹת נוֹצצוּ ביגוֹן חיה מוּבלה בשלשלת. אך כעבוֹר יוֹם הבין את אשר לפניו והיה משקה את מעניו מיוּדעיו וּמשיב על הלצוֹתיהם, ואפילוּ רשם בפנקס מתוֹך הירהוּר ביטחון רחוֹק: “שלח לחמך על פני המים…”. אפילוּ על פתחוֹ של גיהינוֹם אל תתיאש מעסק…

וּבטטייב העיירה אז יהוּדי שמש במיטב שנוֹתיו, ישראל מיכל שמוֹ, גבר עבוֹת זקן ושתקן, והוּא מכהן פאר בבית הכנסת זה כעשרים שנה, בתוֹקף החזקה שבידוֹ מאבוֹת אבוֹתיו; איש לא נוֹדע בשוּם מעשה וּבשוּם דיבוּר שלא כיאוּת לשמש, נכנע ועוֹשֹה רצוֹן גדוֹל וקטן בציבוּר. ויהי בהחליט קהילת טטייב באסיפה בבית־הכּנסת לברוֹח, התחמק ישראל מיכל בלאט מן האסיפה ונתחבא ב“עליית השמוֹת” בתוֹך חבית גדוֹלה, ואיש לא ידע. וּבצאת הקהילה כוּלה והדממה נשתלטה בעיירה יצא חרש אל החצר, ויעבר את גל האבנים, שהיה מוּנח שם לתיקוּן בדק הבית, אבנים כבידוֹת, בלתי מסוּתתוֹת, וישאן בידיו החזקוֹת הרוֹעדוֹת אל פרוֹזדוֹר הבית ויערמן שם לערימה; כי כה אמר ישֹראל מיכל בלבוֹ: אם יבוֹאוּ טמיאי הגוֹיים לטנף את בית האלוֹהים, לקרוֹע ולטמא את הש“סין הגדוֹלים ויתר הספרים הקדוֹשים (את ספרי התוֹרה לקחוּ הגוֹלים אתם ויתר הספרים השאירוּ מאין יכוֹלת לשֹאתם נוֹסף על אשר מילטוּ לחַיוֹת את נפשם) וּלפזר את ה”שמוֹת" המכוּנסים – לא יתנם לבוֹא אל הקוֹדש פנימה; באבנים אשר צבר יסקוֹל את הקרב. במפתח אשר בידוֹ נעל את השער הכּבד והעמיד שוּלחן על ידוֹ, ועל השוּלחן כיסא, וּבכן הגיע אל האשנב מלמעלה, פרץ את ה“מגן דוד” בעל ששת הצבעים, כדי שהחוֹר יהיה מספיק לזריקת האבנים; וּכשכילה את מלאכתו זאת בדק שנית את השער אם הוּא נעוּל יפה, ואחר כך שכב על הרצפה הקרה לרגלי השוּלחן, וכן שכב שם יוֹמיים, ללא אוֹכל וּללא משקה וחיכה לבוֹא המהרסים. את אשתוֹ וחמשת ילדיה, שיצאוּ עם הגוֹלים, לא זכר, כל הקהל הקדוֹש נמחה מלבוֹ, רק קדוּשת הבית מילאה את בתי נפשוֹ וראשי הערילים המרוּצצים גירוּה ורוֹממוּה בתענוּג נוֹתן חיוּת וּגבוּרה.

וּבכן נוֹתרוּ בטטייב שני יהוּדים בוֹדדים: האחד מוֹזג יין לטמיאי הגוֹיים, והשני רוֹבץ כארי לפתח בית האלוֹהים לשמוֹר את הקוֹדש.

ב

על סוּס לא גבוֹה, שמן שוֹקיים וקטן ראש, שֹעיר קצת, סוּס קוֹזאקים לוֹהט, ישב איתן אַבּא גוֹנטא. מצנפת הקוֹזאקים הגדולה שמוּטה לוֹ על אוֹזנוֹ וחרבוֹ הארוּכה כמעט לארץ מגעת. עיניו קטנוֹת וחבוּיוֹת בערמה בתוֹך שוֹמן פניו המבהיקים, וּשֹפמוֹ החוּם יוֹרד לוֹ משני צידי פיו האדוֹם כשני זנבוֹת נחשים. אחריו הוֹלכים ברגל הנוֹגנים בכל כלי שיר, וּבעקבוֹתם פוֹסעים לאיטם המוֹן הפרשים וחרבוֹתיהם מוּצלבוֹת לפניהם על גבי הסוּסים; אחריהם יבוֹאוּ רגלים אספסוּף המוֹרדים מזוּיינים בכל כלי משחית מחצר האיכר, ולאחרוֹנה העגלוֹת המוֹבילוֹת את הצידה והביזה הכבידה. משני עברי המחנה יטוּשֹוּ השלישים על סוּסיהם רצוֹא ושוּב לפקד על החיל הרב.

משני צידי הרחוֹב עמדוּ כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רוּבם בבגדי מוֹעד, והריעוּ לצבא העוֹבר, נוֹפפוּ סוּדרים ודגלים וגם זרקוּ פרחים. השמיים הם כשמיים שלפני מתן תוֹרה: רחוֹקים, צחים ושליוים. בעוֹד שבוּע צריך להיוֹת חג השבוּעוֹת.

המחנה בא וחנה בטבוּר העיירה, על פני הכיכר העגוּלה, מסביב לצלב ולאל המתעוות בעינוּייו. ההמוֹן נדחק ונצטוֹפף ליד הבתים המוּגפים. אַבּא גוֹנטא נשא נאוּם קצר בשבתוֹ על סוּסוֹ והלהיב את העם עד לידי תרוּעה וזריקת המצנפוֹת באויר. אחרי כן הקימוּ לוֹ נוֹשֹאי כליו אוֹהל אפריוֹן בצל הצלב, שטחו לוֹ לפתחוֹ שטיח צמר אדוֹם, והמפקד ישב לפקד.

ראשוֹנה ציוה להציג לפניו את ראשי ה“הרוֹמאדה”. כרגע עמדוּ לפניו בחצי עיגוּל שנים עשר חשוּבי האיכרים, מצנפוֹתיהם מקוּפלוֹת בידיהם והם משתחוים אַפּיים ארצה.

– יוּבא לפני כל ז’יד וכל ליאַך! – הרעים עליהם אַבּא גוֹנטא בקוֹלוֹ.

– ברחוּ, אבא, ברחוּ, – ענוּ ראשי העדה מתוֹך התנצלוּת שבהכנעה.

– ולא נוֹתר אף אחד?

– מן הליאַכים אף אחד.

– ומן הז’ידים?

– אף אחד, אַבּא. רק את חמקא המוֹזג עצרנוּ, להשקוֹת את “הבריוֹת” יין ושיכר. יצוה אַבּא להחיוֹתוֹ לטוֹבת ה“הרוֹמאדה”.

– טוֹב, יחי לפי שעה. ועתה ילכוּ שניים מכם ויביאוּ לי ממבחר היי"ש, ואתם יתרכם לכוּ זיינוּ את העם, כי מחר עם הנץ החמה נזוּז לקראת אוּמאן.

– כשהלכוּ משם ראשי ה,הרוֹמאדה" ניגשוּ שני קצינים קוֹזאקים בקוֹלפּאקים פּוֹלנים, עמדוּ עמידת כבוֹד ושאלוּ:

– וּמה נעשה, הוֹד המפקד, בסוּסים?

– מחציתם אל ה“קוֹסטיוֹל” של הפוֹלנים וּמחציתם אל בית הכנסת של הז’ידים!

תמונה 12

הקצינים הלכוּ למלא את הפקוּדה, וגוֹנטא ישב לשתוֹת מן היי“ש אשר הוּבא לוֹ בשני בקבוּקים כרסתנים מבית המרזח. מיוֹם שבגד את הבגידה הגדולה בפּוֹלנים וּבמצבּיאוֹ מלאדאנוֹביץ והתחבר אל אחיו ההידאמאקים, כפל ושילש את מנת היי”ש ששתה דבר יוֹם ביוֹמוֹ.

יוֹתר ממאה סוּסים עלוּ בחלקוֹ של בית הכּנסת. הקוֹזאקים נהגוּם במתגיהם בצעדי מתינוּת אל האוּרוה הקדוֹשה. הסוּסים השֹעירים היוּ רחוּצים ונוֹטפים מים. האוּכפים וכלי הזיין היוּ תלוּיים עליהם ברישוּל וּבלי סדר, וּבהצליפם בזנבוֹתיהם הארוּכים הגיעוּ אלה כמעט עד אוֹזניהם הקטנות. הקוֹזאקים עצמם נשֹאוּ את דליי הפח המליאים בידיהם, מהם גם שֹקי מספוֹא מוּפשלים על כתפיהם, וּמראיהם היה שליו וכמעט תמים, כאוֹתם העבדים המשרתים בכפרים בבתי האיכרים העשירים, אוֹ בחצרי האדוֹנים הפוֹלנים. לבּם לא ניבא להם כל רע.

עוֹד מרחוֹק ראוּ כי שער בית הכּנסת סגוּר.

– סגרוּ הכלבים! – קרא אחד וניענע בראשוֹ לאוֹת אי חמדה.

– חבל שברחוּ. בראשיהם המצוֹרעים היינוּ פּוֹתחים את הדלת, – התלוֹצץ שני.

– צריך להביא מקלע.

– הו, גם באַלה פשוּטה נשברנה, את הדלת.

– טאראס ידחוֹף באחוֹרוֹ וּב… אחת יפתח לנוּ.

– הוֹ־הוֹ, מ“רוּחוֹ” של טאראס – כל מבצר ייהרס.

וכן היוּ הוֹלכים ומנבּלים פּיהם בהלצוֹת של תבל עד שהגיעוּ סמוּך לשער בית האלוֹהים.

והשמש ישראל מיכל, כשמעוֹ את שאוֹן ההמוֹן המתקרב, עברוֹ גל של התעוֹררוּת, בידיו הוּצק ברזל וּבלבוֹ – אש. הוּא קפץ ממשכבוֹ, גחן והציץ בעד חוֹר המנעוּל, הרים ידיו מוּל ההיכל פנימה לצד ארוֹן הקוֹדש והוֹדה לאלוֹהים, אשר הביא את הערילים אל נחלתוֹ לעשוֹת בהם שפטים. נטל אבן מאבני הערימה וּבקפיצת נער קלה עלה על השוּלחן, מן השוּלחו על הכיסא, וּבלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפוֹרץ לתוֹך המחנה הצוֹבא על השער. האבן קרעה אוֹזנו של אחד הקוֹזאקים וניתקה זרוֹעוֹ מקנה. לקוֹל צעקתוֹ נתבלבל המחנה וּבלי משים נדחק קדימה ונצטוֹפף אל חזית הבית. אז ניתכוּ אבנים כבידוֹת, זוֹ אחר זוֹ, בהפסקות שווֹת, על סוּס ורוֹכבוֹ, וטרם ימצאוּ להתבוֹנן ולהתרחק, התגוֹללוּ פצוּעים וחללים אחדים על הארץ, והסוּסים נשֹאוּ ראשם בצהלה משוּנה והדפוּ באחוֹריהם הדיפה מגוּלגלגת כדרך הסוּסים.

– באלוֹהים! “אלוֹהיהם” נלחם בנוּ.

– ישוּ וּמרים! ראוּ אילוּ אבנים. אבני שמיים!

– בחיי “אַבּא”! אדם לא ירים אבן כזאת!

– מכשפים הם, תחוּלל אימם!

– צריך להביא את המקלעים!

– “חם” שכמוֹתך! צריך לקרוא ל“אַבּא” ויפקד!

והאבנים עדיין נזרקוֹת זוֹ אחר זוֹ בהפסקוֹת שווֹת, אך הן נוֹפלוֹת עתה בחבטה עמוּמה על האדמה הרכה, אוֹ קוֹטלוֹת קוֹזאק קטוּל.

בא אַבּא גוֹנטא בכבוֹדוֹ ובעצמוֹ, והוּא מנענע מפלי גוּפוֹ הקטן ימין ושמאל לקצב היי"ש הרוֹנן בקרבוֹ, ובסקרוֹ את שֹדה המערכה ציוה לירוֹת ברוֹבים אל השער. ירוּ, ירוּ עד שעשוּ את השער ככברה, אך סמבּטיוֹן האבנים לא פסק.

– כמה “רוּחוֹת” יוֹשבים שם? – צרח המפקד בחרוֹן – ילדים! ערכוּ עצים מסביב ל“אוּרוה” והציתוּ אש!

אבל בוֹ ברגע, ואחרי ירייה בוֹדדת בשער, נפסקה פתאוֹם זריקת האבנים.

אחרי רגעים מספר של שתיקת תימהוֹן נצטווּ הקוֹזאקים לגשת לשבוֹר את השער בקרדוּמוֹת הצבא. וּמה עצם תמהוֹנם, כאשר מצאוּ בפרוֹזדוֹר רק יהוּדי אחד בא בימים, והוּא יוֹשב על הרצפה ליד גל האבנים, שערוֹ פרוּע והוּא לוֹפת רגל פצוּעה ונוֹשך שפתיו מכאב, פניו שטוּפים בזיעה וּבדם וּבעיניו יוֹקד השיגעוֹן. הם דלגוּ עליו והתרוֹצצוּ בחרבוֹת שלוּפוֹת בכל בית הכנסת לחפּשֹ אחרי מתבצרים אחירים, אך לא מצאוּ איש. ההיכל, הבימה, ארוֹן הקוֹדש הפתוּח, חסר הפּרוֹכת, ה“עמוּדים”, מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת – הכוֹל דמם דממת מות. אז שבוּ אל הפרוֹזדוֹר וגגרוּ את ישראל מיכל הפצוּע החוּצה והטילוּהוּ לרגלי מפקדם:

– הנה, אַבּא, השד הוֹרג אחינוּ! ראה, רק את זה מצאנוּ.

אבא גוֹנטא התבוֹנן בוֹ רגע, אחד בעט בוֹ ברגלוֹ, הפכוֹ, ירק בוֹ וציוה לסחבוֹ הצידה וּלהכניס את הסוּסים לתוֹך ה“אוּרוָה”. משהוּכנסוּ הסוּסים המבוֹהלים בעל כרחם אל בית הכנסת, עמד אבא גוֹנטא לשפּוֹט את השמש, שגרם מיתה לשלוֹשה חיילים וסוּס אחד וּפצע ארבעה חיילים וחמישה סוּסים אחירים. הקצינים עוֹזריו עמדוּ מימינוֹ וּמשֹמאלוֹ וכל ההמוֹן לפניו. הוּא הזעים את גבּוֹתיו העבוּתּוֹת, שֹפמוֹ נתלה מפוּזר, ראשוֹ נטה מעט הצידה תחת משֹא המצנפת הקוֹזאקית, שֹיחק רגע בניצב הכסף אשר לחרבּוֹ הארוּכּה והעקוּמה, כּיעכּע פעמים אחדוֹת ואחר הכריז את פסק הדין במתינוּת, כמוֹנה מעוֹת:

– יפשיטוּהוּ עֵירוֹם ויניחוּהוּ כפוּת, ראשוֹ אל השער.

ארבעה זקיפים יעמדו עליו, שנַיים למראשוֹתיו וּשנַיים למַרגלוֹתיו, ואיוַאן זוֹרבּילוֹ (החייל הענק נדחק, יצא מתוֹך ההמוֹן ועמד לפני המפקד) ילקהוּ במַגלב. לאט תלקהוּ, – אתה שוֹמע, בן כלבּה? – לאט לאט, צליפה אחר צליפה. ככה. אַל תצליף בחָזקה, ככה. ולא תפסיק. אתה שוֹמע? אף לרגע לא תפסיק, עד אשר תצא מתוֹכוֹ הנשמה הכלבּית השחוֹרה. לאט לאט, בזהירוּת, באהבה, ברחמים, במסירוּת נפש – עד אשר תפרח נשמת השד, חה־חה־חה! (הקוֹזאקים דעתם נטרפה מהתפעלוּת לשמע חריפוּתוֹ של מפקדם). לאט לאט! (והוּא שלח חיוּך אל שפמוֹ) ועתה, ילדים, נלך לרקוֹד בבית המרזח. בנוֹתי ברוֹסוֹשקי בוַדאי רוֹקדוֹת אף הן – על כיריים מלוּבּנוֹת, שהסיקו להן הליאכים הארוּרים, עד זנוּני אִמם! בּוֹאוּ! (דמעוֹת נוֹצצוּ בעיני המפקד והעם רוֹאה וּמתגעש).

– עד זנוּני אִמם! אין דבר, אבא, אנחנוּ נשחטם, עד אחד נשחטם, את בני המקוּללים, עד אחד! – הריע ההמוֹן וּפנה כזרם אדיר אל בית המרזח.

ג

בחצר בית הכנסת נשארוּ רק ארבעת הזקיפים, איוַאן זוּרבּילוֹ הענק המַלקה (את ההרוּגים והפצוּעים העבירוּ אל הכּיכּר העגוּלה), עוֹד אילוּ ערילים נמוֹשוֹת סַקרנים, שהתעצלוּ ללכת לבית המרזח, וּבתווך, על הארץ, ראשוֹ אל מפתן בית האלוֹהים ורגליו מוּל בית הכניסה – ישֹראל מיכל השמש, עירוֹם ומבוּשיו מגוּלים, כפוּת בידיו וברגליו, ורגלוֹ הפצוּעה זבת דם.

הענק התחיל בעבוֹדה. קוֹדם כל נטל את מַגלב העוֹר הקלוּע וּפיתח את רצוּעוֹתיו והיוּ לארבע לשוֹנוֹת חדוֹת. הפכוֹ והתבּוֹנן בקתוֹ,

החליקוֹ פעם וּפעמיים. בעיניו נראוּ דמעוֹת, אך האש הזרה ייבּשה אוֹתן עד מהרה. הזקיפים משכוּ שֹפמם באצבעוֹתיהם ונעצוּ עיניהם בקרבן המוּטל על הארץ.

אחר התחיל זוּרבּילוֹ מַלקה.

ארבע לשוֹנוֹת המַגלב לפתוּ את הגוּף הכּחוּש באהבה רבה. היתה בהן מעין תשוּקת ההתדבקוּת בגוּף הקדוֹש. חרש, בלי שריקה, אך בכוֹח עצוּר, כנוֹשקוֹת, נחוּ על החזה, נתלפּתוּ אל מתחת לצלעוֹת, וכשהוּרם המגלב ניכּרוּ ארבעה פסים אדוּמים. מן הצליפה הראשוֹנה נזדעזע הגוּף, נתעקם קצת, הפנים נבעתוּ וגם מעין צוָחה נשמעה, אך באמצע הפסיקה המעוּנה, עצם את עיניו ונשך את שֹפתוֹ, ומאז נדם.

הענק הצליף באמוּנה, בזהירוּת, במתינוּת. לא פגע פעמיים במקוֹם אחד. הוּא נהנה בראוֹתוֹ את פסי הדם מתרבים ומצטרפים למסכת על פני הגוּף העירוֹם, וכן היה יוֹרד מן החזה למטה עד השוֹקיים, אך נשמר שלא להכוֹת על המבוּשים. הוּא זכר, כי בילדוּתוֹ פגע בוֹ פעם אביו, ברדפוֹ אחריו, בשוֹט באוֹתוֹ מקוֹם, ועדיין לא נמחה מחוּשיו הכאב העמוּם, המוֹצץ ההוּא. לא, במקוֹם זה לא יפגע! לעוּמת זה נהנה ללפוֹת ברצוּעוֹת את הרגליים, החל בשוֹק וירוֹד אל הבּרך ולמטה. קצוֹת הרצוּעוֹת נפתלוּ והקיפוּ את עצם הרגל, את שתיהן יחד, ועשוּ להן רבידים וענקים. האֵסוּר נפתח ונשמט, אך הרגליים נשארוּ צמוּדוֹת ללא תנוּעה. מבּהוֹנוֹת הרגליים שב אל החזה ועלה למעלה, כלפי הראש, עד הצואר הגיע, וּבפנים לא נגע! אחר כך ירד והתחיל שוּב במקוֹם שהתחיל בראשוֹנה.

הזקיפים והסקרנים, שעייפוּ מעמוֹד, ישבוּ לארץ והביטוּ מתוֹך מתיחוּת כבידה. פני המעוּנה נעווּ. הוא חש את הכאב בגוּפוֹ, כאב חד כאיזמל, שעבר ונעשה עמוּם עד אשר נגע בלב וכיווצוֹ. הידיים הכפוּתוֹת כאילו נתאבנוּ וכן הרגליים. ביחוּד נאטמה ונשתתקה הרגל הפצוּעה. הדם ששתת מתוֹכה נקוה לשלוּלית קטנה על הארץ, והשלוּלית נקרשה והבריקה בחמה, והדם החם שנוֹסף צף עליה מלמעלה.

מבית המרזח שבטבוּר העיירה נישֹא קוֹל חליל ותוֹף ומצהלוֹת שיכוֹרים. וּמוֹחוֹ של ישֹראל מיכל הבוֹער בכאב וּברעב נאחז בדמיוֹנוֹת. בעיניים עצוּמוֹת ראה את אחיו, קהילת ישראל בטטייב, נרדפים ונשחטים בחוּצוֹת העיר. ההידאמאקים רוֹדפים אחריהם בחרבוֹת שלוּפוֹת וּברצוּעוֹת שוֹרקוֹת, רוֹמסים אוֹתם בסוּסיהם, נוֹשֹאים תינוֹקוֹת שפוּדים על

כידוֹנים. אשתוֹ מוּטלת על מפתן ביתוֹ רצוּצת קוֹדקוֹד, כי חסמה את הדרך בעד הקוֹזאקים המתפּרצים, וּבניו וּבנוֹתיו הטבוּחים מתבוֹססים על הרצפּה

בדמם. אבל המחזה אינו מרגיזוֹ. להפך, הוּא חש איזוֹ נעימוּת במראה הדמים הזה. הצליפוֹת היוֹרדוֹת עליו בקצב קוֹבעוֹת, כביכוֹל, משטר וסדר בדברים, והם נעשֹים מוּבנים וגם מוּצדקים. לוֹהט בקרבוֹ רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה הצליפוֹת.

החמה לוֹהטת. מעל האילנוֹת הגדוֹלים בצד בית הכנסת עוֹנוֹת הציפּוֹרים לקוֹלוֹת הנישֹאים מבית המרזח. מתוֹך איזוֹ חצר שוֹממה קוֹרא תרנגוֹל נשכח בעקשנוּת של חוּצפה. וזוּרבילוֹ הענק עוֹמד נטוּע בשתי רגליו־עמוּדיו, כפוּף קצת – וּמצליף. פניו האדימוּ. הוּא זרק את מצנפתוֹ לתוֹך חיקוֹ של אחד הזקיפים וראשוֹ הגזוּז, הבהיר, מבהיק. על פרצוּפוֹ האוילי ניגרים כמוֹ פתילי זיעה ויוֹרדים על צוארוֹ המתוּח. הזקיפים יוֹשבים ברגליים מקוּפלוֹת וּמחכים לשני נערים, ששיגרוּ לבית המרזח להביא להם בקבוּק יי"ש. הנה שבוּ והביאוּ בקבוּק גמלוֹני והזקיפים גמעוּ מתוֹכו זה אחר זה מתוֹך הפשלת ראשיהם. גם לזוּרבּילוֹ הציעוּ, אבל הוּא הניע בראשוֹ – לאו: אסוּר לוֹ להפסיק, כך ציוה “אבא” – והוּא מצליף.

ברוּחוֹ של ישראל מיכל באה תמוּרה. ליאוּת מתוקה תקפה את כוּלוֹ. הלב צוֹבט, הגידים נמתחים ומוֹשכים. כל הגוּף הפך אדוֹם־כחוֹל וכאילוּ צבה, אבל כאב לא יחוּש עוֹד, וטוֹב לוֹ. כל מראוֹת הדמים של ההידאמאקים נעלמוּ מתחת לעפעפּיים העצוּמוֹת, והוּא רוֹאה חלוֹמוֹת ומחזוֹת

נעימים: חגים וּמוֹעדים בבית הכנסת, חתוּנוֹת, בריתוֹת. הוּא שוֹמע את מקהלתוֹ של החזן ב“ויאתיוּ”, ניגוּן עליז וּמלא אוֹרה. הוּא פוֹרש את הטלית הגדוֹלה לקריאת “חתן בראשית”. הוּא הוֹלך בטל השחר, בקרירוּת הנעימה, להעיר את הישינים לעבוֹדת הבוֹרא. הכוֹל ברוּר, הדוּר, מלא אוֹר וזיו – לא ראה כמוֹהוּ מעוֹדוֹ.

העיניים עצוּמוֹת – וזוּרבּילוֹ מצליף. מבית המרזח באים,מתנוֹדדים, שיכוֹרים יחידים, ניגשים וּמסתכלים, רוֹקקים בגוּף השוֹכב והוֹלכים להם – וזוּרבּילוֹ אינוֹ מפסיק.

ישֹראל מיכל שוֹקע אל עוֹלם הילדוּת, אל עוֹלם העדן. אילנוֹת מלבלבים וכרוּבים מתהלכים בדמוּת בני אדם. הלב רץ־פוֹעם והנפש מחייכת – וזוּרבּילוֹ מתנענע כבתפילה.

החמה כבר שפלה מרוּמה. בית הכנסת כבר משרה צל, הבוֹלע את כל ראשוֹ של המעוּנה, וּמשם, באלכסוֹן, למוּל בית הכניסה המסתכל מרחוֹק. הקוֹלוֹת המגיעים מבית המרזח גוֹברים ונעשֹים מאיימים. נשמעת שבירת חלוֹנוֹת ודלתוֹת. בתי ישׂראל נפרצים לשוֹד ולביזה, כי כן התיר אבא, כטוֹב לבוֹ עליו ביין. עגלוֹת חוֹרקוֹת, סוּסים צוֹהלים. טוֹענים את הביזה להוֹבילה אל הכפרים. פה ושם עוֹלוֹת להבוֹת ותימרוֹת עשן – וזוּרבּילוֹ מצליף באמוּנה. ברכיו כוֹשלוֹת כבר מרוֹב עמידה, לבוֹ מתפלץ מרעב, מצמא וּמהתאמצוּת, אך אסוּר להפסיק. כל עוֹד ינוּע החזה המוּטל לארץ אין להפסיק. הזקיפים כבר ניסוּ פעמיים ושלוֹש למשש את הגוּף הפצוּע, המפוּצל, אך חוּמוֹ עוֹד לא פג – וזוּרבּילוֹ מוֹסיף להצליף.

והנה פקח ישראל מיכל את עיניו. מבּטן כה בהיר ושליו! נר נשמה בהן! רוֹאה הוּא את הגוֹי הענק הכפוּף עליו ואת הרצוּעוֹת היוֹרדוֹת על בשרוֹ בתמידוּת וּבקצב ואינוֹ מניד עפעף. גם שני הזקיפים היוֹשבים למרגלוֹתיו והנמוּשוֹת הסקרנים, החצר, מחיצת הקרשים, ענפי העץ הבוֹדד שמוּל בית הכניסה – הכל בהיר וגלוּי וּמוּבן. אף מעין חיוּך נראה על השֹפתיים הדקוֹת והכחוּלוֹת, אך הוּא מוּבלע כבר בצל המגיע עד חצי הצואר ונראה כחוֹתכוֹ.

זוּרבּילוֹ מוֹסיף להתנוֹעע כנגדוֹ. כוֹחוֹתיו הענקיים פוֹחתים והוֹלכים, כלים והוֹלכים. הוּא החליף כבר את ידיו עשֹרה מוֹנים, אך חש שהן כמאוּבנוֹת ומוּנעוֹת רק מתוך הרגל. הוּא כבר מתירא להפסיק. לא את אבא גוֹנטא הוּא ירא. את זה שכח לגמרי, אבל חוֹשש הוּא, שאם יפסיק לא יוּכל עוֹד להניע יד. הוּא הוֹציא כבר את כל רוּחוֹ, את כל נשמתוֹ, בצליפוֹת הללוּ, וּמבטוֹ מרוּכז עתה כוּלוֹ בפניו של המעוּנה. מרגע שנפקחוּ עיניו של זה, הוּא כמוֹ רוּתּק אליו ואינוֹ יכוֹל לגרוֹע ממנוּ עין. מבטוֹ של הלה זוֹרם לתוֹך נפשוֹ, לתוֹך לבוֹ וּממס שם דבר מה. הזוֹך והתוֹם הקדוֹש השוֹפעים משם משכחים אוֹתוֹ הכוֹל, את הטביחוֹת של אתמוֹל ואת הקרבוֹת של מחר, את מפקדיו ואת המסע אל אוּמאַן, אל המבצר, הכוֹל, הכוֹל – הוּא רק מתיחד עם נשמתוֹ של המעוּנה. הוּא מצליף ולבוֹ מברך את היהוּדי המוּטל לפניו וּמתפלל אליו. הזקיפים כבר התירוּ את אסוּרי ידיו והוּא לא הניד איבר, דוּמם הוּא שוֹכב על גבוֹ, פניו כשעוה, אך העיניים חיוֹת וצוֹפוֹת מתוֹך מעמקים אל מעמקי נפשוֹ של זוּרבּילוֹ העוֹמד עליו ומצליף בידיים מתוֹת.

ישׂראל מיכל מרגיש כמוֹ מנדנדים ונוֹשאים אוֹתוֹ למעלה, למעלה, אל מוּל שער השמים, אל שלוַת הנצח והאוֹר הגנוּז, אך בעיניו יראה אדם מעוּנה, טוֹרח ועמל בשארית הכוֹחוֹת, באחרית הנשימה, והוּא רוֹצה לדבר אל האוּמלל, לנחמוֹ.

הצל הגיע עד טבוּרוֹ של המעוּנה, וזוּרבילוֹ ראה פתאוֹם כחפץ־תנוּעה בשֹפתיים הכחוּלוֹת והעיניים הקדוֹשוֹת קראוּ לוֹ להיכפף. הוּא מציית לקריאת אֵלם זוֹ, בעוֹד ידיו המתוֹת מצליפוֹת את הרגלים המתוּחוֹת. פרצוּפוֹ אפל כעפר והזיעה יוֹרדת בזרמים לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ. הוּא גחן ואימץ את אוֹזניו, וּמתוֹך השֹפתיים הנפערוֹת כמעט שמע בקוֹל לחש בהיר וּבלשוֹנוֹ את המלים האלה:

– עייפת, בני, נוּחה, נוּחה רגע, נוּחה…

וּפתאוֹם פרצה שאגה, כחירחוּר של גוֹסס, מתוֹך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידוֹ והוּא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעוּנה.

הזקיפים והסקרנים קפצוּ ועמדוּ על רגליהם בבהלה. אך על שֹפתי המעוּנה קפא כבר החיוּך האחרוֹן, המוּאר באוֹר אלהי הרחמים והסליחוֹת.

תרפ"ד

---

עצמות ר' שמשון שפירא

מאת

אשר ברש

א

בשנוֹת השבעים למאה שעברה כבר נראוּ בבּרוֹדי, עיר המסחר החוֹפשית, סימני דלדוּל, אף על פי שרק בשנת 1880 בוּטלוּ זכוּיוֹתיה בדרך החוֹק. אחרי השׂריפוֹת הגדוֹלוֹת לא יכלה העיר לשוּב לחוֹסנה ולתפארתה המליאים. אך גם בשנוֹת מוֹרד אלוּ עוֹד היתה בּרוֹדי גברת ערים בּגאליציה המזרחית, וקהילת היהודים בה, שהגיעה לששה עשר אלף נפש, היתה רבת כוֹח והשפּעה בכלכלה ובתרבוּת. עוֹד תבוּאת ווֹהלין המבוֹרכת: עציה, עוֹרוֹתיה, זיפי חזיריה, נוֹצוֹת אַוָזיה וכו' נכנסת דרך “לשכּתה” המפוֹארה, להישלח לארצוֹת מהערב, וממנה יצאוּ לרוּסיה וּלתוּרכּיה והלאה: קהוה, סוּכר ופלפלין, חרמשים, אלמוּגים וּמשי צבעוֹנים, שהוּבאוּ מארצוֹת המערב בכמוּיוֹת עצוּמוֹת.

היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי התאחזוּ בה עוֹד בימי מלכוּת פּוֹלין ויחסוּ בצל פּוֹטוֹצקי, שנתן דעתוֹ ויכוֹלתוֹ להרים קרן העיר הזאת, שהיתה בתחוּם אחוּזוֹתיו; ואחרי שנכבשה בשנת 1772 על ידי האוֹסטרים, נוֹספוּ בה כמה יהוּדים יוֹצאי לבוּב וקראקוּב ויתר ערי המערב, ויגדילוּ את סחרה וירימוּ את תרבוּתה, התרבוּת האשכנזית־העברית, שיסוֹדוֹתיה נתבצרוּ בימי ההשׂכּלה על ידי הסוֹפרים אנשי השם: אֶרטר, יה"ש וחבריהם הנאוֹרים.

החסידים היוּ מתי מספר בבּרוֹדי, אף כי יוֹשבי העיירוֹת והכפרים הרבים שבסביבה היוּ כוּלם חסידים נאמני צדיקים שוֹנים, והיה לה אוֹפי של עיר מתנגדים, היוֹשבת לה לבדד, מעין עיר ליטאית, כביכוֹל. אך טבעם של יהוּדי בּרוֹדי שוֹנה היה תכלית שינוּי מטבעם של אחיהם שבליטא. החריפוּת והנצחנוּת והמוּסרנוּת לא היוּ מנת חלקם. רוּבם, גם אלה שלא יצאוּ לתרבוּת השׂכלה ואפיקוֹרסוּת, היו אנשים נוֹחים, בעלי נימוּסים נאים, אוֹכלים סעוּדתם בצהריים, כמנהג אשכנז, לוֹמדים דף גמרא בהשכמה, לפני לכתם לבית הכנסת הגדוֹל להתפלל, וּמכבדים את נשיהם וּבנוֹתיהם היוֹשבוֹת בית ועוֹסקוֹת להרבוֹת השלום, הנקיוּת והרוָחָה.

וּבין אלפי משפּחוֹת היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי היו ארבע אוֹ חמש משפּחוֹת גדוֹלוֹת וּמיוּחסוֹת, שאבוֹתיהן הראשוֹנים, בני רבנים ועשירים וטוֹבים מן המערב, באוּ שמה בימי מריה תיריזה וקיסר יוֹסף השני, ושם גברוּ ועתקוּ ועשׂוּ חיל, וּפרצוּ לרוֹב, עד כי היוּ למין שוֹשלוֹת המוֹשלוֹת בקהילה וּבעיר, אך בלי התנשׂאוּת, מחלוֹקוֹת וקנאה ותחרוּת גלוּיוֹת, כנהוּג, אלא מתוֹך יחסי כבוֹד ונימוּס, כדרך אצילי בני ישראל. השוֹשלוֹת הללוּ היוּ באוֹת זוֹ עם זוֹ בברית החיתּוּן, וכן נעשׂה כמעט כל היחוּס הבּרוֹדאי ברבוֹת הימים עין משפּחה אחת.

אחד היהוּדים האצילים האלה, סוֹחר, נדיב וּמשׂכיל בן תוֹרה, היה ר' שמשוֹן לבית שפּירא. אביו ר' רפאל היה תחילתוֹ סוֹחר עצים וסופו סוֹחר תבוּאה. ר' רפאל היה למדן מוּפלג, ירא שמיים וחביב על הבריוֹת, וכשנפטר הרב דמתא, ביקשוּ כמה מראשי עדוֹת ישוּרוּן למַנוֹתוֹ רב. אך הוּא סירב ברוֹב התרגשוּת, באמרוֹ, כי בהיוֹתוֹ סוֹחר בודאי נגוֹאלוּ ידיו באבק מרמה, ואם שלא מדעת, ורב בישׂראל צריך להיוֹת אדם נקי כפיים וטהוֹר מחשבה, שאינוֹ יוֹדע צוּרתוֹ וריחוֹ של מטבע. והזכיר להם את רב המדינה אריה לייב ברנשטיין, שידיו מלאוּ, כידוּע, חמס וגזל עניים.

את בנוֹ שמשוֹן לימד ר' רפאל בעצמוֹ תנ"ך וגמרא. אחר שלָחוֹ אל הרב החדש, והיה הבחוּר לוֹמד שם עם עוֹד שניים שלוֹשה בחוּרים מיקירי העיר. וּבהגיעוֹ לשמוֹנה עשׂרה השׂיאוֹ אשה מלבוּב, בת משפּחת רוֹקח המהוּללה, והיתה זוֹ אשה משׂכלת להפליא: יוֹדעת את שילר ואת צשוֹקה ולהבדיל את “משלי” וכמה הלכוֹת בעל פה, וּמדברת אשכנזית כאחת מנשי שׂרי הצבא הוינאים שבעיר. והיה זיו יוֹפיה מבהיק למרחוֹק, ורבים היוּ אשר הסתכלוּ אחריה בעוֹנג בעברה ברחוֹב. אך כרוֹב השׂכלתה כן רבה חרדתה לדבר מצוה ותוֹרה: מַצנעת את קוֹדקוֹדה הגזוּז תחת קפליט של סיבין חוּמים, שוֹמרת עתים לטבילה והוֹלכת בוֹקר וערב להתפלל בבית הכנסת, ולפעמים גם לשמוֹע דרשתוֹ של מגיד מישרים, מרבה צדקה וּמחישה עזרה וסעד לחוֹלים בסתר כבגלוּי. כל בני ברוֹדי, לרבוֹת הגוֹיים, אהבוּ וכיבדוּ את האשה הגדוֹלה הלזוּ, ויגדל בגללה כבוֹד ר' שמשוֹן עוֹד יוֹתר. וּבמוֹת אביו ר' רפאל היה אֵבל כבד בעיר, וּבמשך שנה ויוֹתר היוּ מספרים בשבחוֹ וחוֹזרים על הספדוֹ של הרב ועל נאוּמוֹ של שׂר המחוֹז ועל דבריו המעטים והנאים מאוֹד של מנהל הגימנסיה הנוֹצרי. ואז עלה כבוֹדוֹ של ר' שמשוֹן עוֹד מעלה נוֹספת, כי מלבד ייחוּס עצמוֹ, עבר אליו עתה כל יקר אביו המנוֹח.

ור' שמשוֹן שלח את ידוֹ גם הוּא במסחר התבוּאה, ויצליח במעשׂיו וירב עשרוֹ ויגדל מעמד ביתוֹ, ואשתוֹ – מרת גיטלי – יכלה לפזר לצדקה ולמעשׂים טוֹבים ביד רחבה. ויאהב ר' שמשוֹן את אשתוֹ אהבה שלמה, אף כי בעצמוֹ יפה תוֹאר היה ויפה מראה ודמיו רוֹננים בעוֹרקיו והוּא נוֹתן עין חוֹמדת בכל פני אשה צחים ובכל גזרה זקוּפה וּבכל חזה נכוֹן, הנקרים לפניו בעירוֹ וּבדרך מסעיו. וגיטלי לא ידעה כל אלה ותדבק באישה בכל בשׂרה ורוּחה, ולא הירהרה אחריו לא ביוֹם ולא בלילה כי אם לטוֹבה. ויוולדוּ להם בן וּבת, שניהם מחמדים, שניהם ענוים וטוֹבי שׂכל, נעימי רוֹאי ויפי קוֹמה.

הבנים גדלוּ בלי צער, וטרם ירגישוּ – היוּ לצמד מרנין לב כל רוֹאיהם. הבן למד בבוֹקר בגימנסיה ולעת מנחה אצל מלמד להשׂכיל, והבת למדה אף היא בבוֹקר בבית הספר לנערוֹת וּבערב אצל אוֹתוֹ המלמד, שעה אחת מיוּחדת לה. מלבד זה למדה מלאכת יד ונגינה עלי פסנתר.

ובשנת 1875 מלאוּ לבן – נתן – עשׂרים שנה והוּא גמר את חוֹק לימוּדיו בגימנסיה והיה עוֹמד בשידוּכים חשוּבים – ויקן לוֹ שמשוֹן סוּס לרכיבה. ולבת – הילינה – מלאוּ חמש עשׂרה שנה, והיא עמדה לגמוֹר את בית ספרה, וּבהיוֹת ר' שמשוֹן בלייפּציג ויבא לה מתנה נאה: כלי כתיבה של כסף פיליגרנא, עבוֹדה דקה עד מאוֹד, כוּלם מקוּפלים ונתוּנים בתוֹך קוּפסת זהב קטנה תלוּיה כתכשיט בשרשרת עדינה. גם לאשתוֹ הביא באוֹתה שנה מערכת כלים של חרסינה ממַייסן. וּבכן נוֹסף זוֹהר חדש על האב והבעל הטוֹב והמיטיב בבית וּבחוּץ.

לרגל מסחרוֹ הרב היה ר' שמשוֹן מעסיק בלשכּתוֹ כמה פקידים עוֹשׂי דברוֹ, וּביניהם אברך אחד, מדקדק וּבעל לשוֹן עבר מפוּרסם, אלחנן צימל שמוֹ, שהיה כיד ימינוֹ בכל מוֹצאיו וּמוֹבאיו, והיה מלוה אוֹתוֹ על פי רוֹב בדרכיו וּמיעצוֹ בעסקיו וכוֹתב לוֹ את חוֹזיו ואמנוֹתיו בכתב ידוֹ היפה להלל, והיה אהוּב מאוֹד על ר' שמשוֹן והעניק לוֹ שׂכירוּת ביד רחבה. ויכוֹנן לוֹ גם אלחנן צימל בית דירה נאה, ורבים היוּ משכימים לפתחוֹ לשם עסקי אדוֹניו, והיוּ נהנים לשבת שם שעה אוֹ שעתיים בתוֹך הנקיוּת והסדרים הנאים שבחדר האוֹרחים. ולוֹ גם אשה יפה ועליזה מאוֹד, וצחוֹקה לוֹקח לבבוֹת. ותהי גם היא הנסיבה להרבוֹת את המבקרים בביתוֹ. וּבשנים האחרוֹנוֹת היה גם ר' שמשוֹן בתוֹך הבאים, ויזן את עיניו ביוֹפיה וּברעננוּת גוּפה של אשת החמוּדוֹת, אך לא נגע בה גם בהיוֹתוֹ עמה לבדוֹ בבית, רק הירהוּר ערב ומענה לקח עמוֹ בלכתוֹ הביתה, ודמוּת דיוֹקנה נדחקת לתוֹך מחשבוֹתיו במעוֹנוֹ וּבלשכתוֹ, אף גם בהיוֹתוֹ עם אשתוֹ.

ב

ויהי היוֹם באוֹתה שנה, בימוֹת הסתיו המעוּננים והנעימים שאחרי חג הסוּכוֹת, ויבוֹא ר' שמשוֹן מבית הכנסת הביתה, ויסר, בעוֹד תיק הטלית הרקוּם תחת בית שחיוֹ, אל חדר המבשלוֹת לברך את אשתוֹ, כמשפטוֹ יוֹם יוֹם, ויאמר לה:

– גיטלי עזרתי, תכיני לי בטוּבך את הילקוּט והמלבוּשים. נוֹסע אני מחר בהשכמה אל הגראף נאבראצקי לקנוֹת את יבוּל התלתן של השנה.

– כדבריך, אישי היקר, כן אעשׂה. – אמרה האשה בפיה הצנוּע, ועיניה הטוֹבוֹת מרעיפוֹת עליו חיבה רכה מתחת לסלסלוֹת השביס הצחוֹר.

אך ככלות הארוּחה, בצאת הבן והבת מחדר האכילה ור' שמשוֹן כּילה את ברכת המזוֹן, עמדה האשה בקרן השוּלחן, אחזה בכנף המפה וּבמוֹללה את מלילוֹתיה אמרה בשׂפה רפה:

– התסע לבדך, שמשוֹן?

– הן לא אוּכל לדרוֹש היוֹם את אלחנן, שאשתוֹ לא קמה עוֹד מן הלידה. גם אבי ז"ל היה נוֹסע תכוּפוֹת לבדוֹ ולא אוּנה לוֹ כל רע.

– והרי לא תגיע מבעוֹד יוֹם אל אחוּזת הגראף, כי רחוֹקה היא? והזמנים אינם שקיטים. הנה קראתי השבוּע שוּב ב“העברי” על פגיעוֹת הערילים באחינוּ בני ישׂראל בסביבוֹת ראוָה רוּסקה… גם במקוֹמוֹת אחירים מסיתים הכמרים את עם הארץ לפרוֹע בנוּ…

– אלין, כהרגלי, אצל סרסוּרי האיכּר דידיץ', בכפר מדוֶדי. לא פעם לנתי בצל קוֹרתוֹ. ערל חכם וישר הוּא ודוֹרש טוֹב לי כל הימים.

– הרבה כסף אתה מוֹליך עמך?

– כחמשת אלפים ר"כ. הן הגדתי לך, כי זה הסכוּם שדרש הגראף במכתבוֹ.

– סלח, שכחתי. אפשר תקח עמך את אחד מפקידיך האחירים, אוּלי את זילבר?

– איני מבין: הרי עגלוֹני נוֹסע עמי, וּמה החרדה?

– אף על פי כן, אפשר כדאי שתסע עוֹד שעוֹת מספר בלילה ותלין בקאמינקא. סכוּם גדוֹל כזה. שׂנאת ישׂראל גברה בעווֹנוֹתינוּ. אבי ז"ל היה אוֹמר: הטוֹב שבגוֹיים – כבדהוּ וחשדהוּ.

ר' שמשוֹן קם מעם השוּלחן, החליק בכפוֹ על מטפחת ראשה של רעייתוֹ ואמר בחיוּך:

– אילוּ אמר, חלילה, להרגני, היה הוֹרגני אשתקד, כשהוֹלכתי עמי עשׂרת אלפים ר"כ. כאז כן עתה לא ידע שיש עמי כסף רב כזה, שטיה, גם הגוֹי הוּא ביד ה'.

– יהי אלהים עמך בדרך. אשׂים לך בילקוּט את ספר רזיאל המלאך, – אמרה האשה החנוּנה, בלווֹתה מעט את בעלה שפרש אל הלשכה.

וּבערב אוֹתוֹ יוֹם, אחרי הארוּחה, הלך ר' שמשוֹן אל כמה מידידיו וּקרוֹביו להיפרד מהם. כי כן מנהגוֹ של ר' שמשוֹן תמיד, לפני צאתוֹ לדרך רחוֹקה מעט, לבוֹא אל בית ידידיו ולשׂוֹחח עמהם על עסקי הקהילה והעיר, כי חבר היה בשתי המוֹעצוֹת גם יחד, ולחווֹת דעתוֹ בעניינים העוֹמדים על הפרק. שאם תתעוֹרר שאֵלה בהיעדרוֹ, אוֹ אם יקרנוּ עיכוּב בדרך, ידעוּ את דעתוֹ ויעשׂוּ ככל אשר תוֹרם בינתם. ובינתם הוֹרתם כמעט תמיד מה שאמר להם ר' שמשוֹן, אף כי לא תמיד אמרוּ דבר בשם אוֹמרוֹ.

תחילה ביקר בבית ראש הקהל והעירוֹ על תיקוּנים חשוּבים אחדים בעניין מס הבשׂר העוֹמד על הפרק. שתה תה עם חלב ונפרד ממנוּ וּמאשתוֹ בנתינת יד, כמנהג המשׂכילים. אחר כך ביקר אצל גיסוֹ המפקח על סדרי הבריאוּת בעיר ודיבר עמוֹ על שוּק הדגים, שהציעוּ להעבירוֹ למקוֹם אחר. גם הוּא הסכים לנחיצוּתה של העברה זוֹ, אך לדעתוֹ מוּטב לחכוֹת עד האביב, שיש לתקן תחילה את הכביש למקוֹם החדש, ודבר זה לא יכוֹל להיעשׂוֹת לפני האביב. פצח מפני הנימוּס אגוֹזים אחדים ונפרד ממנוּ וּמאחוֹתוֹ בנתינת יד. משם הלך אל דוֹדתוֹ האלמנה ודיבר עמה על חינוּך בן הזקוּנים שלה, שהיה מפגר בלימוּדיו בגימנסיה וּמזלזל במוֹרים הפרטיים, שהיוּ באים להכינוֹ. לדעתוֹ עליה למנוֹע ממנוּ בהחלט את דמי הכיס, שהיא מעניקה לוֹ בשפע. טעם ממרקחת האתרוֹג ונפרד ממנה בנשיקת יד לפי שרגיל היה מימי ילדוּתוֹ. באחרוֹנה (השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת ביוֹתר) הלך אל הרב. היוּ שמה כמה אנשים מיקירי העיר. הוּא שׂוֹחח קצרוֹת עם כוּלם, סיפר להם שהוּא יוֹצא לדרך לימים מעטים. כוּלם בירכוּהוּ ברכת הדרך. אחר התייחד עם הרב רגעים מספר בחדר הסמוּך. הם דנוּ בשאלת העירוּבין, שלא היוּ כתיקנם, וגם בדבר השׂגת חוּפשה לשבתוֹת בשביל שׂמחה השוֹטר. אחר נפרד גם ממנוּ וּביקש למסוֹר שלוֹם לרבנית שתחיה.

בשוּבוֹ הביתה חיכתה לוֹ גיטלי בחדר האכילה. הבן והבת כבר הלכוּ לחדריהם לישוֹן. היא קראה מתוֹך השתעממוּת קלה רוֹמאן של סוֹפר חדש, שהביאוּ הילדים הביתה – שפּילהאגן שמוֹ. בחיוּך עיניים לנפשה קמה וּפרשה אל חדר המיטוֹת. ור' שמשוֹן הלך אחריה.

ג

למחר עם הנץ החמה ירד שמשוֹן, לבוּש אדרתוֹ הכבידה, במעלוֹת מן הקוֹמה השנית שבביתוֹ, לצאת אל הכרכרה המחכה לוֹ לפני השער ברחוֹב. הוא סיבב את המפתח הגדול ופתח את השער הכבד. העגלוֹן ישב עטוּף על הדוּכן וּפניו אל הסוּס המסוֹרק והמפוּטם כראוּי. היה קוֹר שקט ברחוֹב הדוֹמם. מן המבוֹי שבזוית נראוּ שוּרוֹת החנוּיוֹת בשוּק, והן כוּלן מוּגפוֹת. תרנגוֹלים בוֹדדים קראוּ מעברים. שוֹטר עמד בפינה ליד עמוּד הפנס מפושק רגליים. האויר היה אפוֹר ורך והאוֹר בפנס היה חיור כבר. ר' שמשוֹן נשׂא עיניו אל חלוֹן הקוֹמה השנית: ראשה של גיטלי היה שלוח בעדוֹ החוּצה, וּמאחוֹריו מזה וּמזה ראשי הבן והבת, משקיפים אליו באהבה.

– שׂמתי את הטלית־והתפילין בילקוּט. זקוֹף את צורוֹן האדרת, שמשוֹן. תמצא בכרכרה גם את סוֹכך הבד. אפשר תלין, שמשוֹן, בראדיחוּב? מה? נוּ, נוּ, סע לשלוֹם!

– להתראוֹת, אבא! דרך צלחה! – קראוּ הבן והבת ונענעוּ בראשיהם עד שנגעוּ בשביס אמם המחייכת.

– להתראוֹת! אל תדאגוּ לי. היוּ בריאים! יהיה יוֹם נאה.

והעגלוֹן היוֹשב זקוּף משך קלוֹת במוֹשכוֹת על גב הסוּס. מיד נשמעוּ נקישוֹת פרסוֹת הברזל על מרצפת האבנים ודירדוּר האוֹפנים. ההד ענה מן הרחוֹבוֹת הנרדמים. אחר הרחיקה הכרכרה בשוּק. החלוֹן בקוֹמה השנית נסגר וזיו השחר הבהיק על הזכוּכית. ואז יצאוּ חנונים משכימים לסלק את תריסי חנוּיוֹתיהם. נתקרב קרוֹן חוֹרק טעוּן סלק ותפוּחי אדמה וכעין דוֹק של כפוֹר כּיסם.

לא עברה שעה והסוּס דהר בעליצוּת מחוּץ לעיר על פני הכביש המתוּקן, הטיל את גלליו היבישים, והריח החריף עם האֵד החם עלוּ באויר הסתיו לעת בוֹקר. העגלוֹן לא צריך היה לעוֹרר את השוֹט על הסוּס, כי הוּא שטף לכל מלוֹא אוֹרכוֹ על חלקת הכביש הטלוּל משעוֹת הלילה. מכריסוֹ עלה כהמוּלת מים מיטלטלים בחמת. ר' שמשוֹן ישב מכוּנס באדרת הדרך הטוֹבה וצורוֹנה השׂעיר משתפך עם צוארוֹ וּפניו השׂעירים, שכבר נראוּ בהם חוּטי לבן, אף כי רק בן ארבעים ושתיים היה. הצינה כיוצה את עוֹר פניו, שיצא לפני חצי שעה מן המצע החם. הוּא טמן את כפיו בשרווּלים הרחבים והרכים והציץ בעיניו הקטנוֹת אל חלל השׂדוֹת שהלך הלוֹך והתרחב, מפני אוֹר המזרח שהתפשט מאחוֹרי הכרכרה. היתה בוֹ, בבשרוֹ וּבדמוֹ, שארית הרגשה נעימה, מעין הד לתענוּג לילי כשר וחריף. בת צחוֹק עלתה על שׂפתיו, והוּא ראה את ראשה של גיטלי הבוֹלט בשביסה המסוּלסל מתוֹך הכסת המכסה אוֹתה עד סנטרה החד והרוֹעד מרוֹב זוֹך. גל חמים עבר את שוֹקיו והוּא לחצן זוֹ אל זוֹ בהנאה, אך מוֹחוֹ חתר לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת, טהוֹרוֹת, כיאוּת לטוֹהר הבוֹקר העוֹלה.

השׂדוֹת היוּ חשוּפים וּמזרע החוֹרף היה מוֹריק ברצוּעוֹת ארוּכוֹת בין שׂדוֹת שלף מלוּכלכים. עגלוֹת וקרוֹנוֹת כבר נפגשוּ ועברוּ מאחוֹר. לרוֹב, קרוֹנוֹת טעוּנים משא, רתוּמים לסוּסים גסים. במרחק כבר האפיל היער הגדוֹל שבמערב ברוֹדי. זאמוֹיסקי לא רצה למוֹכרוֹ, כוּלוֹ אוֹ גם חלק ממנוּ, והיה עוֹרך בוֹ ציד גדוֹל פעמיים בשנה יחד עם חביריו האצילים, שהוּזמנוּ לכך. את רוֹב האצילים האלה הכיר ר' שמשוֹן והיה מדבר עמהם פּוֹלנית צחה, מתוּבלת בפתגמים רוֹמאים. בכלל דיבר ר' שמשוֹן בשלוֹש לשוֹנוֹת המדינה כראוּי, וּבשעת הכוֹשר לא נמנע גם משׂיחה קלה בצרפתית.

בבוֹאוֹ אל היער כבר האיר היוֹם, אך העננים הגבוֹהים הלבינוּ על ידי כך והצינה גברה. ברוּר, גשם לא ירד היוֹם, אף כי גם השמש לא תוֹפיע. רק בתוֹך היער היה האויר פוֹשר. השלכת הכמוּשה כיסתה את האדמה בעוֹבי של טפחיים. הוּא התבוֹנן בעצים המגוּדלים, רוּבם אלוֹנים, ואמד את שוֹוים לכריתה. אחר עבר לחשוֹב על ברוֹדי, על מצבה בהוֹוה ועל עתידוֹתיה. העיר התפתחה הרבה, בפרט מן הצד התרבוּתי, וגם במצבה הכלכלי עדיין לא נראוּ פרצוֹת גדוֹלוֹת, אך הנה מגיעוֹת שמוּעוֹת, כי במלאת מאה שנה לחוּפשתה המסחרית של העיר יבוּטל הדקרט, וגם שׂר המחוֹז אישר לוֹ את הסכנה המרחפת על ברוֹדי, מנימוּקי מדינה וּמכס, הנחתכים כידוּע בוינה, בלי להתחשב במצבה הפרטי של עיר פלוֹנית או אלמוֹנית. ואם יצא הדבר לפעוּלוֹת, מה יהא אז על ברוֹדי הגדוֹלה? מהיכן תמצא את מחיתה? בפרט האוֹכלוֹסין היהוּדים שמלבד המסחר וקצת אוּמנוּיוֹת אין בידם כלוּם? בלי סחר החליפים עם רוּסיה הגדוֹלה, המשוּפעת ברוֹב ברכה, יפלוּ כמה וכמה בתי מסחר ללא תקוּמה. הסביבה הדלה במערב, האיכרים הרוּתינים, אין ביכוֹלתם לפרנס גם את היהוּדים החנונים והמוֹזגים הקטנים שבעיירוֹת וּבכפרים, וּמה יישאר בשביל ברוֹדי רבת הצרכים? אף ההספקה לעיירוֹת הסמוּכוֹת לברוֹדי הוֹלכת ודלה, כי הכביש המתוּקן ללבוּב נוֹתן לגדוֹלים שבחנוני העיירוֹת את היכוֹלת להביא את סחוֹרתם ישר מן המטרוֹפוֹלין. האצילים הפוֹלנים נידלדלוּ מן המרידוֹת. רוּבם יוֹשבים בחוּץ לארץ ואת אחוּזוֹתיהם החכירוּ אוֹ מכרוּ בחלקוֹת. גם יערוֹת רבים נכרתוּ. רק חוּרבן ואבדן נשקפים לסחר ברוֹדי. הוּא לא ירא לעצמוֹ ולביתוֹ. מסחר התבוּאה שלוֹ היה מבוּסס בעיקרוֹ על צוֹרכי המקוֹם; גם אם ימשוֹך את ידוֹ לגמרי מן המסחר, יוּכל להחיוֹת את ביתוֹ בריוח מן המזוּמן. את מעמד בנוֹ יוּכל לבסס באיזה עסק בטוּח, לבתוֹ שמוּרה נדוּניה הגוּנה, ולוֹ ולגיטלי יישאר די לכלוֹת את ימיהם בשלוה. אך גוֹרל העיר, כלוֹמר, גוֹרלם של יהוּדי ברוֹדי, לא נתן לוֹ דמי. ואין עצה לתקן את הדבר; בהיקף ענייני מכוֹנה של מדינה עם חשבוֹנוֹת גדוֹלים נמעך הגלגל הקטן, אוֹ שהוּא מוּצא לגמרי ממעשׂה המרכבה ואיש לא ישׂים על לב. אף מצב היהדוּת בעיר מילא את לבוֹ דאגה. אכן מן הצד החברתי הכללי צעדוּ יהוּדי ברוֹדי צעדים חשוּבים קדימה. רבים מבניהם גמרוּ את הגימנסיה, והרי הם לוֹמדים באוּניברסיטאוֹת שבלבוּב וּבוינה. היהוּדים מדברים כמעט כוּלם אשכנזית נכוֹנה ורהוּטה. אך היהדוּת הוֹלכת ויוֹרדת: אין לוֹמדים עוֹד את התנ"ך באוֹתה מידה שלמדוּהוּ קוֹדם, בימי נערוּתוֹ הוּא. אחרי הסתלקוּת המשׂכילים הגדוֹלים,

מעטים הם בעיר המטפחים את ידיעת הלשוֹן העברית ודיקדוּקה. מסתפקים בשיעוּרי הדת של המוֹרה החדש ד"ר הירצל. את התלמוּד לוֹמדים עוֹד בבתי המדרש, אך הלוֹמדים הם רק מבני העניים. בני המשפחוֹת המיוּחסוֹת הוֹגים בספרוּת אשכנז, בפילוֹסוֹפיה, בפרט בשוֹפנהאוּאר וּבפוֹיארבּאך – ואלה מעבירים אוֹתם על דתם ועל אמוּנתם. כיצד לתקן את המצב? כיצד לעצוֹר בעד הגלגל הדוֹחף בכוֹח את החיים מטה מטה? הן גם בנוֹ, נתן, הוֹגה שש שעוֹת ביוֹם בספרים חיצוֹניים, ולא עבריים – מלבד הרכיבה על הסוּס – ורק שעה אחת הוּא נוֹתן ללימוּדי קוֹדש ושׂפת עבר. לבתוֹ, להילינה, אין לוֹ שוּם טענוֹת. היא עוֹשׂה כל מה שבחוֹבתה, חוֹבת בת ישׂראל, וכבר נתן ר' שמשוֹן את עינו בבנוֹ הצעיר של אחד מקרוֹביו, שפּירא גם הוּא. אם ירצה השם, כשהנער יגמוֹר את לימוּדיו, ינסה לרוֹכשוֹ חתן לבתוֹ. גם עם גיטלי כבר דיבר על זאת.

השמש כבר עלתה, אך לא נראתה מבעד למסך העננים שעטף את השמיים מקציהם עד קציהם, והוּא עוֹד נוֹסע ביער. רק שעוֹת מעטוֹת ישן הלילה, ועל כן חטפתוּ תנוּמה מתוֹך נענוּע הכרכרה. וכשהקיץ נסע שוּב על הכביש. עתה היוּ שם הרבה עגלוֹת וקרוֹנוֹת, מוֹליכים משׂאוֹת סחוֹרה ואנשים שוֹנים. בין הנוֹסעים היה לפעמים גם מי שבירכוֹ בנענוּע ראש. כל אלה נסעוּ אל “היריד” בראדיחוּב. גם הוּא יגיע שמה עוֹד מעט, אך לא יתעכב הרבה, רק כדי ספיית הסוּס, ויסע הלאה כדי שיגיע עוד עם חשיכה לכפר מדוֶדי. ואולי כדאי לעשות כעצת גיטלי ולנסוֹע הלאה, עד קאמינקא? הוּא יגיע שמה בחצי הלילה ויצטרך לעוֹרר את אנשי המלוֹן – שטוּת! מכיר הוּא את האיכר דידיץ‘. הוּא סוֹכנוֹ בענייני תבוּאה. עשיר מוּפלג כזה. גוֹי פיקח וּמיוּשב בדעתוֹ. כמה פעמים לן בביתוֹ. הריהוּ אדם מבין בענייני מדינה ועמים. שׂיחוֹתיו עמוֹ על יחסי הרוּתינים והפּוֹלנים והיהוּדים היוּ תמיד מאירוֹת לוֹ את השאלוֹת הללוּ מאיזה צד חדש. והוּא ראה בעיני רוּחוֹ את האיכר דק הבשׂר, הגבוֹה, קצר השׂפם וחכם העיניים, הנוֹהג שׂררה בביתוֹ הנקי והערוּך בכוֹל. גם את אשתוֹ השתקנית, בעלת העיניים החוֹלמוֹת, הרחוֹקוֹת, ראה – בהתעסקה בעבוֹדוֹת הבית ובהגישה את קערוֹת התבשילים המעלים הבל חם. גם את בתם הגדוֹלה ראה, את נַאסטיה, והיא חיננית מאוֹד, ויש בה איזה רוֹך אצילי, אף כי מוּזרה היא וּמסתכלת בוֹ בעיניים מחייכוֹת, אך כמה שהשתדל לבוֹא עד חקר חיוּך זה, לא עלה הדבר בידוֹ. תמיד בבוֹאוֹ שמה – זה ארבע שנים רצוּפוֹת, והיא הוֹלכת ובוֹגרת משנה לשנה – לבוֹ נרגש למראָה והירהוּרים חמימים עוֹטפים את מוֹחוֹ, וּבהיוֹתה נעדרת הוּא מחכה באי־מנוּחה לדמוּתה שתּיראה לפניו. גם היא מסבירה לוֹ פנים מעוּנגים, אפשר שבלבה היא רוֹחשת לוֹ מה. יוֹדע הוּא את הדרת פניו ואת אצילוּת קוֹמתוֹ ואת חין גילוֹ. גם דמוּת הילד הקטן, חלק הקוֹדקוֹד, שבבית האיכר מצטרפת למחזה. היוּ להם עוֹד בנים בין השניים, אך מתוּ בכה אוֹ בכה. באוֹזני רוּחוֹ כבר שוֹמע הוּא את קוֹלם של בני הבית. גם את קוֹלוֹ המרוּסק של העבד האוֹכל עם בית אדוֹניו. אך בדבּר דידיץ’ עצמוֹ, אוֹ הוּא, “פאן שצ’פּירא”, הכוֹל שוֹתקים וּמביטים בפני הדוֹבר…

הוּא ניעוֹר מהירהוּריו וּמישש את ארנק הכסף שעל לבוֹ מתחת למלבוּשיו. כתפיחה קשה נח הארנק על חזהוּ. איך ייוָדע לוֹ לאיכר, שאני מוֹליך עמי סכוּם גדוֹל כל כך? חששנית היא גיטלי. אמנם “אשרי אדם המפחד תמיד”, אך הפירוּש האמיתי הוּא: “מפחד מפני ה'”. וּבנוֹגע לבני אדם כתוּב: באלהים בטחתי לא אירא מה יעשׂה בשׂר לי“. וּפסוּק זה בתהילים עלה באוֹזניו בתרגוּמוֹ האשכנזי המתוֹק של הרמ”ד.

כשנכנסה הכרכרה שנית ליער, ואחרי נסעה כחצי שעה, ציוה את העגלוֹן שיעצוֹר, ור' שמשוֹן ירד מן הכרכרה, הרטיב את ידיו בעשׂב הכמוּש, הוֹציא מילקוּטוֹ את הטלית־והתפילין ועמד מן הצד בין האילנוֹת להתפלל. הוּא קיצר בתפילתוֹ, אך לא הבליע את המלים. אחר התפילה השיב את התיק אל הילקוּט והוֹציא מתוֹכוֹ מפית כרוּכה וּבתוֹכה רקיקי בצלים ריחניים מרוּחים בחמאה טוֹבה, ביצים שלוּקוֹת ודגים מטוּגנים. הוּא ישב בכרכרה העוֹמדת ואכל את ארוּחתוֹ לתיאבוֹן. הציע גם לעגלוֹן, אך הלז השיב כי יש לוֹ צידה משלוֹ ויאכל בראדיחוב. רק מעט “שליבוביץ” (יי"ש של שזיפים) קיבל מתוֹך הבקבוּק הקטן שעם האדון. אחרי האכילה נסעוּ הלאה. ור' שמשוֹן בירך ברכת המזוֹן אגב נסיעה בעיניים עצוּמוֹת. הסוּס שגם הוּא אכל מנת מספוֹא, רץ עכשיו במשנה זריזוּת. הם עברוּ את רוֹב העגלוֹת והקרוֹנוֹת, גם את המרכבוֹת והכרכרוֹת, שהוֹבילוּ רק אנשים ושעגלוֹניהן השטיפוּ את סוּסיהם בקריאוֹת “ויוֹ!” נלהבוֹת ובצליפוֹת תכוּפוֹת מכוּוָנוֹת לפגוֹע בין האוֹזניים. כוּלם אץ להם הדרך לבוֹא אל היריד. הם עברוּ בשתי עיירוֹת קטנוֹת, שהיוּ נראוֹת כעזוּבוֹת מיוֹשביהן. וּבשעה אחת עשרה נכנסוּ לתוֹך דוֹחק היריד שבעיר ראדיחוּב.

ד

השער הרחב של האכסניה קלט את הכרכרה. בעבוֹר ר' שמשוֹן את סף החדר המלא אנשים הלך לקראתוֹ האכסנאי לבוּש הטלית קטן ארך הציציוֹת והוֹשיט לוֹ ידוֹ ב“שלום עליכם” יפה, שׂמח לבוֹאוֹ. בעלת הבית ערכה לוֹ את ראש השוּלחן והגישה לוֹ מרק תרנגוֹלת ריחני. בשעת אכילתוֹ ניתנוּ בוֹ עיניים סקרניוֹת רבוֹת. אחרי ברכת המזוֹן הביט בשעוֹנוֹ וראה, כי עוֹד כשעה לפניו, עד גמר ספיית הסוּס.

הוּא הלך לבקר אחדים מסוֹחרי התבוּאה הגדוֹלים, קצת לשם שׂיחה של עסק וקצת לשם היראוּת פנים. בכל מקוֹם קיבלוּהוּ בשׂמחה וביראת הכבוֹד, ועם כל טרדוֹת היריד טיפלוּ בוֹ והגישוּ לוֹ כיבוּד. דבר קטן, ר' שמשוֹן שפירא מברוֹד! אוֹרח חשוּב שכמוֹתוֹ! ישתה נא עוֹד כוֹס תה! הוּא השתדל לקצר, כדי שלא להטריח אנשים טרוּדים. בעברוֹ בתוֹך הדוֹחק שבשוּק התבוֹנן אל הערב רב המנוּמר של בני אדם, עגלוֹת, בהמוֹת ועוֹפוֹת, תבוּאוֹת וסחוֹרוֹת מכל המינים והצבעים, ערוּכוֹת על איצטבאוֹת ותלוּיוֹת בוָוין וּבמגוֹדים תחת כילוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת. המוֹן הקוֹלוֹת של המכריזים המשמיעים על סחוֹרתם, של החי הגוֹעה והצוֹהל, המקרקר והנוֹחר, של ילדי הכפריים המצפצפים והמחללים בשוֹפרוֹת פח, בשרקוּקיוֹת וּבחלילים שקנוּ להם הוֹריהם, קללוֹת האיכרים ושבוּעוֹת הרוֹכלים המשוֹטטים בין העגלוֹת וּממששים בתבוּאה, באיל וּבעוֹף כפוּת, צריחתוֹ של עוֹשׂה הנפלאוֹת העוֹמד

על הדוּכן ורנן תיבוֹת הזמרה עם התוּכיים והעכברים הלבנים מוֹציאי הפתקים לחיים ולמזל – כל זה הדהים את מוֹחוֹ ועוֹרר את חוּשיו וגירה את דמוֹ המעוּדן. השמש לא האירה, רק הבהירה קצת את העננים הקרים הפרוּשים תחתיה. היה באויר אוֹר מוּפלא ונעים. רוּח נשבה וּבידרה את שׂערוֹת זקנוֹ וּשׂפמוֹ והוּא הלך בצעדים טוֹפפים, כמוֹ אין קרקע תחת רגליו, כמוֹ נישא הוּא בתוֹך ערבוּביית המראוֹת והקוֹלוֹת. אף כי הסכין בנסיעוֹת רבוֹת ורחוֹקוֹת היה תמיד חש בדרך איזוֹ אי מנוּחה והעדר שיווּי המשקל, כאילוּ הוּטל שלא בטוֹבתוֹ לתוֹך הניכר ולא ראה מוֹצא ממנוּ. והיה גם מעין נוֹעם ברגש זה, כי היה בוֹ משוּם חוֹסר עוֹל, התפרקוּת מחוֹבוֹת וּמהרגלים, מעין השתווּת אל כלל האדם – ואפילו איכרים, רוֹכלים, רמאים, הדיוֹטוֹת וּפוֹשטי יד. גם לעצמים גוּפם, לבעלי חיים ולסחוֹרוֹת, נעשׂה קרוֹב ומעוֹרב עמהם. כאילוּ התפשט את הייחוּס, הכבוֹד והעשירוּת, וניתק את נימי השוֹרשים שבקרקע גידוּלוֹ, נע ונד בארץ וּבן חוֹרין להתחבר לכל מי וּמה שלבוֹ חפץ.

בעברוֹ על שוּרת איצטבאוֹת נמוּכוֹת, ערוּכוֹת בכל מיני מעשׂי סוּכר צבעוֹניים: מוֹטוֹת וקרמילוֹת וגרגרים ותבניוֹת בעלי חיים שוֹנים, התבוֹנן מתוֹך כוֹבד ראש בנערים היהוּדים, שעמדוּ מאחוֹרי

איצטבאוֹת אלה, נערים בעלי פיאוֹת ארוּכוֹת וּמסוּלסלוֹת, בעיניהם מרקדים שדים פיקחים, והם מסלסלים בגרוֹנם מתוֹך הרמת פניהם המשוּלהבים וּמשבחים את סחוֹרתם בלשוֹן עילגים וּלעיגה, חצי יהוּדית וחצי גוֹיית, וּמשמשים את הקוֹנים כבדי התנוּעה וּמטוּמטמי הפנים בזריזוּת וּבשידוּל וּבפיתוּי של צחוֹק ושל כוֹבד ראש. הנערים האלה הינוּ אוֹתוֹ וּבידחוּ את דעתוֹ, אף כי ידע את איבוּד ימיהם והפסד כישרוֹנם בשביל פרוּטה בזוּיה. הם שיעשעוּ אוֹתוֹ, והוּא ניגש אל אחד מהם וקנה ממתקים בפרוּטה, בא אל השני ואל השלישי ואל הרביעי, עד שעבר על כל המוֹכרים הקטנים וקנה מכוּלם. הנערים הפסיקו לרגע את סילסוּלם והעויוֹתיהם והסתכלוּ בוֹ בעינים גדוֹלוֹת, תמיהוֹת ותמימוֹת, והשתדלו לדבר אליו אשכנזית. כיסי אדרתוֹ כבר היוּ מליאים וגדוּשים חפיסוֹת של ממתקים ולא ידע מה יעשׂה בהם. “יהיוּ בשביל בית דידץ'” – עברה מחשבה במוֹחוֹ, ולעיניו חלפה פתאוֹם דמוּתה של זוֹ הבת החיננית – נַאסטיה – נלבבת העיניים. הוּא נידנד פתאוֹם, מתוֹך איזוֹ התנערוּת פנימית, את ראשוֹ בחזקה, כרוֹצה לנער ממנוּ איזה דבר, והלך הלאה בדרך בתוֹך ההמוּלה והתנוּעה שלא פסקוּ לרגע. והנה עמד לפני נתיבה נקייה, שעבריה דשוּאים ונטוּעים עצים אחדים והיא עוֹלה אל בית הכניסה המצלצל בפעמוֹניו בלי הרף. זרם של באי היריד נמשך שמה בלי הפסק: אלה עוֹלים ואלה יוֹרדים. משני צידי הנתיבה ישבוּ על הקרקע בעלי מוּמים שוֹנים, מנגנים בלירה ופוֹשטי יד גלוּיי ראשים נטוּיים וּמתנענעים כלפי העוֹברים, מהם מחזיקים קעריוֹת פח לקבל הנדבוֹת וּמהם שוֹלחים רגלי עץ אוֹ חוֹשׂפי ידיים כרוּתוֹת, מעוּקמוֹת, מעוּכוֹת. רק מעטים מן העוֹברים נתנוּ להם נדבה והם בירכוּם בקוֹל, בין אם קיבלוּ וּבין אם לא קיבלוּ, וּברכוֹתיהם הקוֹלניוֹת רדפוּ את העוֹברים. לר' שמשוֹן היה חשק לעבוֹר בנתיבה זוֹ ולתת לידוֹ של כל אחד איזוֹ מטבע. אך זוֹ היתה רשוּת נוֹצרית ולא ייתכן ליהוּדי בעל צוּרה כמוֹתוֹ לעבוֹר בה. וּבעמדוֹ וּבהביטוֹ כך אל מבוֹא בית הכניסה, נשען אל גזע עץ דק, שרוֹב עליו כבר נשרוּ, נשתקע בהירהוּרים. בית דידיץ' העוֹמד בוֹדד וּמרוּחק מן הכפר צף ועלה בדמיוֹנוֹ בכוח איתנים. בעיני רוּחוֹ הגרוּיה ראה כמה פרטים של הבית הזה, ועל כוּלם קסמוּ לוֹ שני פרצוּפים: פני האשה עקרת הבית, השתקנית, המוּזרה, וּפני הבת החיננית, נלבבת העיניים. הוּא ניתק מן העץ, הביט בשעוֹנוֹ: עברה השעה. נזדרז וּפסע בחיפזוֹן להגיע אל האכסניה כדי לצאת לדרך.

בעברוֹ מצד אחר, כדי לקצר את הדרך, ראה על גבעה גן עצים גדוֹל מוּקף גדר אבנים גבוֹהה, וּמעל לעצים העתיקים, באמצע הגן, מתנוֹסס בנין עתיק וּמפוֹאר: ארמוֹנוֹ של הגראף בּאדני. אילוּ היה לוֹ פנאי, היה סר לארמוֹן לנסוֹת דבר אל הגראף בדבר החיטה. אבל הנה נזכר, שכבר התחילוּ הישיבוֹת בסיים שבלבוּב והזקן בודאי כבר נמצא שם. הלך אפוֹא הלאה. וּבלכתוֹ דיברה מחשבתוֹ: “ירידים אלה מביאים לה לראדיחוּב שפע של פרנסה, אפשר שלאחר ביטול מסחרה החוֹפשי של ברוֹדי תעלה עיר זוֹ לגדוּלה. יש לה היקף של יישוּב יוֹתר מברוֹדי היוֹשבת על הגבוּל ממש”. אך בעצם לא נגעה עתה השאֵלה ללבוֹ. הוּא רצה לנסוֹע, לנסוֹע חיש מהר לכפר, לביתוֹ של דידיץ'. מה מחכה לוֹ שם? את פניה של הבת הנלבבת גירש בחזקה. “כמה קל אני! כמה שוֹלט בי יצרי!”, הירהר כמעט בקוֹל, אך כנגד הירהוּר זה עלה בזכרוֹנוֹ, שלא בדרך הרגיל, חרוּז שקרא בעלוּמיו באחד “המאספים”: “בּלי אהבה וּבלי יין מה גוֹרלנוּ?”, מילמל אוֹתוֹ וחייך לנפשוֹ.

הוּא סר לבית מזיגה מפוֹאר וקנה בקבוּק ליקר יקר. “הרי אהיה כאחד מבני הערילים הבאים לבית הריבה” – הירהר באוֹתוֹ חיוּך לנפשוֹ, ואת הבקבוּק דחק לתוֹך חיק אדרתוֹ. אחר עבר על חנוּת תכשיטים, נכנס וקנה חרוּז אלמוּגים גדוֹלים. בצאתוֹ רץ כמעט אל האכסניה, שנראתה לוֹ במרחק מה. בבוֹאוֹ שמה ציוה את העגלוֹן להכין את הכרכרה, שילם את המגיע לבעל האכסניה, וכעבוֹר רגעים מספר ישב בכרכרה ועבר לאט בדרכי היריד, שעמד עתה בעיצוּמה של מהוּמה.

בהגיעם אל קצה הרחוֹב ובעלוֹתם על הכביש הגדוֹל, בא אחריהם מן השוּק ביעף סוּס רתוּם לעגלת ברזל קטנה. בעגלה עמד ערל לבוּש קפטן ארוֹך (על פי מראהוּ: סוֹחר סוּסים) ואחריה רצוּ שני איכרים מוּפשלי מצנפוֹת וּבידיהם שוֹטים ארוּכים. שלוֹשתם הצליפוּ על הסוּס באכזריוּת, נתנוּ עליו בקוֹלוֹת מטוֹרפים, כדי להרעישוֹ, לראוֹת ולהראוֹת את כוֹחוֹ ומהירוּתוֹ.

והנה בהגיע סוּס המכירה עד סוּסוֹ של ר' שמשוֹן, נתקלה עגלת הברזל באבן ונזרקה בכוֹח הצידה וּפגעה באחת מרגליו האחוֹריוֹת של הסוּס הנוֹסע לדרכוֹ. הסוּס הנפגע השמיע צהלה קטוּעה, נרתע לאחוֹר, ישב על המאזניים והכרכרה על יוֹשביה נעתקה הצידה, עד לשׂפת החפירה, ונטתה כצוֹנחת לתוכה. מיד קמה מהוּמה ליד שני הסוּסים העוֹמדים, נשמעוּ צעקוֹת וקללוֹת. עגלוֹנוֹ של ר' שמשוֹן קפץ לארץ והכה בקת שוֹטוֹ על ראש סוֹחר הסוּסים. האיכרים אחזוּ בוֹ לעצרוֹ. באוּ במרוּצה עוֹד כמה אנשים. ר' שמשוֹן ירד בינתיים, בדק במתינוּת את רגל סוּסוֹ וראה שהיא שוֹתתת דם, והסוּס אינוֹ יכוֹל להציגה על הקרקע. “עם סוּס זה לא אסע עוֹד היוֹם!” – זוֹ היתה מחשבתוֹ הראשוֹנה. אחר הביט רגע אל חבוּרת המתקוֹטטים. ניגש והוֹציא מתוֹכם את עגלוֹנוֹ ודיבר אליו קצרוֹת אך פוֹסקוֹת:

– הפוֹך והשב תיכף את הכרכרה אל האכסניה!

שניהם הלכוּ משני צידי הסוּס הצוֹלע, החזיקוּ בשׁיר והוֹליכוּהוּ לאט עד שהפכוּ את הכרכרה, וכך משכוּהוּ עד שהכניסוּהוּ שוּב בשער האכסניה.

– מבין אתה, בימים אלה אין להיכנס עם הגוֹיים בקטטוֹת. אני אשאר פה עם הסוּס ואתה לך והבא לי עגלה.

כעבוֹר רגעים מספר שב העגלוֹן והוֹדיע:

– הנה עוֹמדת בחוּץ עגלה טוֹבה ההוֹלכת תיכף לקאמינקא.

– טוֹב, אסע בה. ואתה זאת עשה: תישאר פה ותקרא לנפּח־הרפּאי שיחבוֹש את רגל הסוּס. אחר תחכה לי עד שוּבי. אם יבוֹא שוֹטר ויבקש לעשׂוֹת פרוֹטוֹקוֹל, תאמר לוֹ שאני מוַתר על כל תביעה. רוֹאה אני בזה מקרה שלא בידי אדם. הנה סכוּם זה שאני משאיר בידך יספיק לך לריפּוּי הסוּס ולכלכלה עד שוּבי.

וככלוֹתוֹ לדבר יצא עם העגלוֹן אל העגלה, שעמדה לנסוֹע ברגע זה לקאמינקא. זוֹ היתה עגלת איכרים טוֹבה, פּירזוּלה חדש וּמשׁוּשׁר, רתוּמה לשני סוּסים שמינים, טוֹבי גזע. מוֹשב הכבוֹד מוּצע שׂמיכת פסים יפה. על הדוּכן ישב איכר בא בימים, על פי מראהוּ עשיר נכסים.

ר' שמשוֹן שאלוֹ לאן הוּא נוֹסע.

– לקאמינקא. אם הפּאן רוֹצה לנסוֹע, עליו לעלוֹת מיד, כי עוֹמד אני כאן זה שלוֹש שעוֹת. עלי לבוֹא לפני חצי הלילה לביתי, והדרך מקוּלקלת: מתקנים את הכביש.

ר' שמשוֹן עלה על המוֹשב, ניענע בראשוֹ לעגלוֹן, שעמד וּפניו נבוּכים, והעגלה משה ממקוֹמה בחשיבוּת. בחיק העגלה היה מוּטל תרנגוֹל גזעי גדוֹל, כפוּת ושקוּע בהירהורים, שהאיכר קנה ביריד לשם רבייה.

“קאמינקא, מדוֶדי” – שתי המלים האלה התנצחו במוֹחוֹ של ר' שמשוֹן.

ה

ר' שמשוֹן יצא מראדיחוּב ביוֹם שלישי בשבת, והנה הגיע יוֹם חמישי ושישי, הסוּס כבר התחיל להציג את רגלוֹ, העגלוֹן יצא אחת לכל עשרה רגעים וצפה על פני הדרך השוֹקטת – ואדוֹניו איננוּ. בלי חשק שבת בעיר הנוֹכרייה. נפשוֹ נכספה אל אשתוֹ וילדיו. הכסף שנתן ר' שמשוֹן על ידוֹ הספיק עוֹד לימים מעטים, וּביוֹם ב' אמר לוֹ הנפּח, כי הסוּס בריא ויכוֹל ללכת כל מרחק שהוּא. וּבכן החליט העגלוֹן לשוּב לברוֹדי. אפשר שר' שמשוֹן חזר הביתה בדרך אחרת: דרך זאבּלוֹצי, למשל. כל הירהוּר רע לא עלה על לבוֹ.

בבוֹא העגלוֹן לברוֹדי וּבהגיעוֹ עד בית ר' שמשוֹן (אחר הצהריים היה הדבר וּמטר דק וצוֹנן עלט את רחוֹבוֹת העיר) עמדוּ בני הבית בפתח השער, פניהם חיורים ועיניהם נבעתוֹת, וכשנראתה הכרכרה הריקה – פרשה גיטלי ידיה הלבנוֹת על ראשה והשמיעה חצי אנקה, והבן והבת תמכוּ בה לבל תפוֹל. אך היא התאוֹששה ותרמוֹז באצבע לעגלוֹן שיעלה הביתה. הוּא ציית במבוּכה וּברעדה. בבוֹאוֹ למעלה הכניסוּהוּ לתוֹך חדר האכילה הגדוֹל והאפלוּלי ודרשוּ ממנוּ שיספר מה שהוּא יוֹדע.

העגלוֹן החל בקוֹל עבה וצרוּד, זר לאוֹזני עצמוֹ, למקוּטעים וכמחפשׂ מלים, אך לאט לאט התחיל שוֹלט בקוֹלוֹ וּבסיפוּרוּ. הכוֹל סיפר, בפרטי פרטים: נסיעתם בדרך, תפילתו של ר' שמשוֹן, האכסניה, איך התהלך האדוֹן ביריד, שוּבם וצאתם לדרך, פגיעת עגלת הברזל ברגל הסוּס. וכאן ניצת המספר וינענע בידיו, כאילוּ נמצאים המתקוֹטטים לפניו, סיפר על נסיעתוֹ של האדוֹן בעגלת האיכר הזר. אחר עבר לתאר את שבתוֹ בראדיחוּב לבדו, ריפוי הסוּס, חכיוֹנוֹ לאדוֹן והחלטתוֹ לשוּב הביתה: “אמרתי אמצא את אדוֹני בביתוֹ, הרי כבר עברוּ שישה ימים”.

– אך לאן נסע, למדוֶדי אוֹ לקאמינקא? – תבע הבן ושיניו נקשוּ בפיו.

– אמרתי: האיכר נסע לקאמינקא, אך הדרך עוֹברת את מדוֶדי. מוּדעת היא. – השיב העגלוֹן והתגרד במפרקתוֹ.

– אוי לנו ואבוי לחיינו! מה יכול העגלוֹן המסכן לדעת? – ספדה גיטלי, צנחה על כיסא ופירשׂה שוב בידיה.

הילינה עמדה נשענת בראשה אל כתף אחיה, עיניה פרוּעוֹת וכל גוּפה מרתת.

האימה והחרדה גברוּ עוֹד בבוֹקר, בהתקבל מכתב תכוּף מאת הגראף נאבראצקי, שבוֹ הוּא מאיים כי באם לא יבוֹא ר' שמשוֹן תיכף וּמיד, ימכוֹר את התלתן לאחר. והמכתב נשלח ביוֹם א‘. משמע שהוּא לא הגיע כלל אל אחוּזת הגראף. והנה שב העגלוֹן וּמספר, כי האדוֹן נסע עם איזה איכּר זר, לא נוֹדע לאיש, בדרך לקאמינקא עוֹד ביוֹם ג’ שעבר…

– אוֹי, אוֹי, אוֹי – האסוֹן ברוּר כצהריים! – קוֹננה

גיטלי, וּמרוֹב מאמציה להתאפק ביגוֹנה היתה כמתעלפת. הבן והבת אחזוּ בזרוֹעוֹתיה והכניסוּה אל חדר המיטוֹת.

ו

יוֹתר משלוֹשה חוֹדשים ארכוּ החיפוּשׂים אחרי עקבוֹת ר' שמשוֹן הנעלם. נתן נסע לראדיחוּב ושם חקר את כל הסוֹחרים ועוֹברי הדרכים. רבים העידוּ שראוּהוּ ביוֹם השוּק. אצל אחדים ביקר בבית. בעל האכסניה ראה גם את עגלת האיכר. אחדים זכרוּ את מקרה ההתנגשוּת עם הסוּס לכל פרטיו. ילדים העידוּ, שהוּא קנה מהם סוּכריוֹת. אף דבר קניית הליקר והאלמוּגים נתברר. היה גם מי שראהוּ יוֹצא בעגלת האיכר מן העיר. אך מה שנעשׂה אחר כך, בדרך – לא ידע איש. גם לקאמינקא נסע הבן, ויחקוֹר שם למצוֹא את האיכר, אך כלוּם לא עלה בידוֹ. איש לא יכוֹל לגלוֹת מי היה האיכר הפלמוֹני, מאיזה כפר היה. כאילוּ אחד “לא־טוֹב” התחפשׂ בדמוּת איכר והסיע את ר' שמשוֹן לארץ גזירה. גם שׂר המחוֹז, שהיה ידיד ואוֹהב לנעלם, נתן פקוּדה, ונשלחוּ שוֹטרי־חרש לחקוֹר בדרך. השוֹטרים הלכוּ מכפר לכפר, התחפשׂוּ וישבוּ ימים אחדים במדודי, באו לבית דידיץ', שאלוּ את האיכרים האחירים, חקרוּ את העבדים. פישפשוּ, הריחוּ – וכלוּם לא עלה בידם. באמצעים קשים וגלוּיים סירב שׂר המחוֹז להשתמש, מפני הרוֹגז שהתהלך בזמן ההוּא במוֹשבוֹת הרוּתינים. עם צרי ישׂראל אין השלטוֹן מוּכן ללכת בקרי.

בקהל היהוּדים שבברוֹדי והגליל התחילוּ מתהלכוֹת שמוּעוֹת שוֹנוֹת, אגדוֹת פוֹרחוֹת: נתפּס האיכּר הרוֹצח. הנרצח נמצא בדרך לחוּרשה. להד"ם! הוּא נרצח במדודי. הרוֹצח הוּבל בשלשלאוֹת ללבוּב. לא מניה ולא מקצתיה! האיכר בעל העגלה לא היה איכר כלל, כי אם סוֹחר תבוּאה, גוֹי, שהתחפּשׂ והוֹליכוֹ לקאמינקא ושם הכניסוֹ לתוֹך מרתף והמיתוֹ ברעב. מצאוּ שם עוֹד עצמוֹת של אנשים אחדים… בא רוֹעה זקן, קרוּע ובלוּי, והביא גוּלגוֹלת שמצא ביער – גוּלגוֹלתוֹ של ר' שמשוֹן… אך כל השׂיחוֹת האלוּ וכיוֹצא בהן הוֹעילוּ רק לעטוֹף את המאוֹרע וּלהרחיקוֹ מן ההיגיוֹן, ויהי לחידה סתוּמה מהלכת אימים.

כעבוֹר חוֹדש ימים לצאת ר' שמשוֹן מביתוֹ – והוּא לא שב וּכבר התחילוּ להתיאש ממנוּ – הלכה האשה גיטלי אל הרב דמתא ותשאלהוּ לדיני האבילוּת במקרה אסוֹנה. הרב דיבּר אִתה תחילה בזהירוּת וּבהשתתפוּת על המקרה, שאל שאֵלוֹת שוֹנוֹת, הניע בראשוֹ היפה, החבוּש בקוֹלפאק צוֹבּל גבוֹה, אחר כך הוֹציא מן הארוֹן שניים־שלוֹשה ספרי “פּוֹסקים”, דיפדף בהם, עיין מתוֹך ישיבה מתוּנה אל השוּלחן, פּיזם לנפשוֹ דברים מקוּטעים, שנקלטוּ באוֹזניה של האשה הלמדנית, מעֵין: “אבד במים שאין להם סוֹף”, “חיה רעה אכלתהוּ”, “דאשתוֹ אסוּרה להספּיד אוֹ ללבּוֹש שחוֹרים כל זמן שאין כאן עדוּת שהוּא ראוּי להשׂיאה על ידוֹ”… הפך הדפּים, חיפּשׂ בפירוּשים,

לבסוֹף זקף ראשוֹ, הניח ידוֹ על המטפּחת ואמר לה, שעל פי דין אין על המשפּחה לא “לקרוֹע” ולא “לשבת שבעה” ולא ללבּוֹש שחוֹרים, כל זמן שאין עדוּת כשירה וּמקוּימת. וה' ירא משמַיים וישיב את האוֹבד לביתוֹ, אם עוֹד בחיים חַיתוֹ. אפילוּ חרב חדה מוּנחת על צוארוֹ לא ימנע עצמוֹ מן הרחמים. יש להאמין… – אמר ונאנח.

דמעה התגלגלה על לחיה הענוּגה של האשה והיא קמה ויצאה כפוּפה מאת הרב. הרי יגוֹן כיסוּה: גם לקבר ישׂראל לא בא, גם להתאבל עליו אסוּר. היש כמַכאוֹבה?!

עברוּ חוֹדשי החוֹרף, קרב חג החירוּת, השלגים הפשירוּ, השׂמחה מילאה את האויר עד המרוֹמים הזכּים, החסידה שבה מנדוּדיה, בגן העיר נראוּ הטיילים הראשוֹנים – ור' שמשוֹן איננוּ. באוֹתם הימים נמצא מחוּץ לעיר, בחוּרבה אחת, תלוּי בחבל, יהוּדי מוֹרט נוֹצוֹת שנעלם לפני פּוּרים. בשׂרוֹ כבר הרקיב תחת בגדיו. מקרה זה, שהיה לשׂיחה בכל העיר, דיכּא עוֹד יוֹתר את משפּחת שפּירא, ולא נוֹתר עוֹד ספק בלבם בדבר גוֹרלוֹ של הנעלם היקר. גיטלי ידעה מתוֹך הספרים, כמה קשים ייסוּרי הנשמה, שגוּפה לא בא לקבר ישׂראל. תמיד היוּ בלבה רחמים גדוֹלים על הנשמוֹת האלה. והנה גם בעלה, ר' שמשוֹן שפּירא, היה כאחת מהן. וַי לה, וַי!

אף כי לא לבשה שחוֹרים ממש, השתדלה להתאים את לבוּשה למצבה ולרגשוֹתיה, וגם כעבוֹר שנה ויוֹתר לא לבשה קלוֹת ובהירוֹת. היה בה רגש כבד של אלמנוּת חיה, של עגינוּת לנפש כבוּדה ואהוּבה שלא באה למנוּחת עוֹלמים. בחלוֹמה ראתה לפעמים את הנעלם, אך תמיד היוּ פניו מטוּשטשים ולא יכלה להבחין במראיהם, אף כי נכספה לכך בכל רגשוֹתיה. גם קוֹלוֹ לא נשמע. רק בבגדיו וקוֹמתוֹ ניכּר לה. היא דיבּרה אליו מתוֹך נקיפוֹת לב חזקוֹת, כקוּרנסים מכּים, אך לא זכתה לתשוּבה מפיו ויהי זה לאוֹת בּלָהוֹת בעיניה. תמיד ידעה בחלוֹמה ידיעה ברוּרה, שאינוֹ חי וגם קבוּרה לא היתה לוֹ, וזה גרם לה כאב וּמוּעקה גדוֹלים. החלוֹם היה מסתיים על פי רוֹב באנקוֹת קשוֹת, וּבקוּמה בבוֹקר היתה חיורת ואפלת עיניים, כאילוּ עלתה מבּוֹר פּחדים. גם בענייני צדקה לא היה לה כוֹח לעסוֹק כבראשוֹנה.

נתן והילינה, מרוֹב דאגה לאם, השתדלוּ להיראוֹת כאילוּ שכחוּ את האב. הם דאגוּ תמיד לשלוֹמה, לבריאוּתה, למנוּחתה, אך גם לשדי הנעוּרים שמילאוּ את בשׂרם תבעוּ את פירוּקם. וּבכן נמשכוּ ברבוֹת הימים אל החיים, שרעשוּ וחינחנוּ ושידלוּ בחוּץ, הרחק מביתם עטוּף האבילוּת הנסתרה. להילינה היוּ חבירוֹת שהיוּ מבקרוֹת אוֹתה לעתים, וגם היא הלכה אליהן אל בתיהן. כוּלן התהלכוּ עמה בעדינוּת וּבזהירוּת מרוּבה, כעם יצוּר שסכנה מרחפת עליו תמיד, והיא, להיפך, היתה מדברת בחברתן בקוֹל רם, אך לא טבעי, כאילוּ ביקשה לכסוֹת בקוֹלה על איזוֹ אימה המקננת בלב. רב היה חינה וכמה מן הבחוּרים הסטוּדנטים שלחוּ אליה עין נלהבת. היא לא נכנסה אתם בדברים, אך ידוֹע ידעוּ את כוֹחה בסתר, כי כבר מלאוּ לה שבע עשרה שנה. נתן נכנס כוּלוֹ לחברה ורק שעוֹת מעטוֹת ביוֹם היה מבלה בבית. היה לוֹ קוֹל ערב, אף כי חלש, והוּא מצא לוֹ חבר, בנוֹ של סוֹחר אריגים עשיר, ויחד היוּ יוֹשבים בבית החבר ושרים ניגוּני חזנים ושירי תיאטראוֹת. גם נערוֹת היוּ באוֹת – לחבר היתה אחוֹת עליזה – והיוּ מטיילים תכוּפוֹת ב“סוֹללוֹת” ועד אחרי ה“ספָר” הגיעוּ.

ומרת גיטלי היתה עוֹסקת עם הפקידים להביא לידי גמר העסקים המרוּבים והמסוּבכים, שהניח לה הנעדר. רק שני פּקידים השאירה בלשכּה: אלחנן צימל ומַאכּס זילבר. הם עזרוּ על ידה לגבוֹת וּלסלק את החוֹבוֹת, למכוֹר את התבוּאוֹת וּלסדר את החשבוֹנוֹת. העבוֹדה הזוֹ ארכה יוֹתר משנתיים. ככלוֹת העבוֹדה העניקה האשה האצילה לפּקידים סכוּמים הגוּנים, שיקלוּ להם למצוֹא דרכם בחיים, ואת הנוֹתר, שהיה די לפרנס מפּירוֹתיו אוֹתה ואת ילדיה בכבוֹד וגם להבטיח קיוּמם לאחר שיעשוּ להם בתים, הפקידה בבאנק הגדוֹל בלבוּב, וּבכן חיתה בסכוּם ההמחאה שהיתה מקבלת מדי חוֹדש בחוֹדשוֹ שלוּחה בדרך הדוֹאר.

נתן נסע לוינא ללמוֹד שם באקדמיית האכּספוֹרט, אך לבוֹ לא הלך בעיר עליזה זוֹ אחרי הלימוּדים. ונהפוֹך הוּא, כי נמשך בחזקה אחרי השעשוּעים והתענוּגוֹת. הוּא התחבר אל סטוּדנט לרפוּאה, בן לבוּב, איש קסמים באוֹפיוֹ, ספקן ובהיר שׂכל, שלמד כבר כעשר שנים, ויוֹתר מבחינה אחת לא היתה בידוֹ. אדם זה עסק בכל מיני נסיוֹנוֹת מדעיים מסוּפּקים, הטיף למאטריאליזם ברוּח הצרפתים וּבעצמוֹ היה עבד לאסתיטיזם קפדני, לבסוֹף נכנס לשיכּרוּת ולמשחק קלפים ויגרוֹר אחריו את שפירא הצעיר. האם היתה שוֹלחת לוֹ כסף ככל דרישוֹתיו, אך משראתה כי הסכוּמים הוֹלכים וגדילים במידה העלוּלים לסַכּן את רכוּשם, כתבה אליו מכתב קשה, וּבשם אביו הקדוֹש הנעלם השביעתהוּ לשוּב הביתה. אוּלם מכתב זה מצאהוּ כבר נשׂוּי לאשה נוֹצרית, ספק שׂחקנית ספק רקדנית, ומאז חדל לכתוֹב הביתה, עד שהגיעה השמוּעה, כי גם הוּא המיר את דתוֹ והריהוּ יוֹשב באחת מערי אשכנז ואין יוֹדע את חייו שם. מאז לא העלתה האם את שמוֹ על שפתיה.

עלבוֹן משפּחה זה דיכּא את מרת גיטלי עוֹד יוֹתר, וּכטוֹבעת נאחזה ביתר עוֹז בזכרון בעלה הקדוֹש. נשארה לה רק הילינה, שהגיעה לפרקה. בינתיים באוּ תמוֹּרוֹת קשוֹת בחיי ברוֹדי. הדקרט על חוּפשתה המסחרית של העיר בוּטל. רוֹב הסוֹחרים הגדוֹלים לא יכלוּ להחזיק מעמד. כמה מהם פשטוּ את הרגל, ודבר זה פרש רוּח נכיאה על תוֹשבי העיר כוּלה, כי לא הוּרגלוּ בכך. רמת החיים ירדה כמה מעלוֹת. הכוֹל כמוֹ נצטמצם ונתכּויץ. במשך חוֹרף אחד מתוּ כמה אנשים מכוּבדים ובית הקברוֹת נתמלא קברים רעננים. החנונים מוֹכרי המכּוֹלת נעשׂוּ רגזנים וחשדנים. רק במעמדה של מרת שפירא לא בא כל שינוּי לרעה, כי כספה היה שמוּר בבאנק הגדוֹל שבבירה והמחאוֹת הריבּית היוּ מתקבלוֹת כסדרן.

והאשה מרת גיטלי, אף כי יד החיים מחצה אוֹתה קשה, לא נפסדה בגוּפה ולא נשברה ברוּחה, רק דבוֹק דבקה בזכר בעלה הקדוֹש, ולא הרפתה מן התקוה לדעת ברוֹב הימים אנה נעלם ואיכה היה מוֹתוֹ. בעיר בּרוֹדי, שתכפוּ עליה צרוֹת, הלך זכר האיש הנעלם ונמחה מעט מעט, יחד עם בני דוֹרוֹ שפינוּ מקוֹם לדוֹר עוֹלה. רק זקינים יוֹשבי קרנוֹת היוּ מזכירים את המאוֹרע בטעימת הנאה של אנשים, שבימיהם קרוּ מקרים חשוּבים באמת, לא כזמן הקטנוֹת הזה. אף מעשה הבן שנוֹדע ברבים לא עשה רוֹשם גדוֹל, כי בינתיים קרוּ עוֹד מקרים מעין זה והתרגלוּ בהם. רק בעיירוֹת שבסביבה היוּ אבוֹת סוֹחרים מספרים בלילוֹת חוֹרף על היעלמוֹ של הסוֹחר ר' שמשוֹן שפירא, והיוּ מקשטים את הסיפוּר בנוּסחי אגדוֹת וּשמוּעוֹת אחירוֹת מין בשאינוֹ מינוֹ, והיה שמו של ר' שמשוֹן מתגלגל בפי תינוֹקוֹת של בית רבן, וּבספרם בבין השמשוֹת “בחדר” מעשים בשדים וּבגזלנים היוּ מעלים גם את זכר הסוֹחר הנעלם מברוֹדי.

פעמים אחדוֹת הזמינוּ אנשים מבית רוֹקח בלבוּב את גיטלי שתבוֹא אליהם, אך היא סירבה, בטענה שלא תעזוֹב לעוֹלם את בית בעלה הקדוֹש, שעמוֹ ראתה חיים של אוֹשר ואליו נעגנה עד אחרית ימיה, וגם אין לה ברוּך השם צוֹרך במשען וּמשענה, כי ר' שמשוֹן השאיר לה רב, ואם הם מתאַוים לראוֹתה, יבוֹאוּ נא אליה. ואמנם באוּ אליה פעמים אחדוֹת אחים ושארי בשׂר (הוֹריה לא היוּ עוֹד בחיים), ויעשוּ בביתה ימים אחדים, אך לא יכלוּ נשׂוֹא את רוּח העצב הבהיר שבבית עם האמוּנה הזרה בגילוּי מוֹתוֹ ועצמוֹתיו של הנעלם לפני כמה שנים, – ויסעוּ ולא יספוּ לבוֹא שמה. היוּ שאמרוּ כי לקתה גיטלי ברוּחה, אך היא כילכלה את ענייני ביתה במישרים ובשׂוֹם שכל, ואף בענייני צדקה שבה לעשוֹת ולעשוֹת כמקוֹדם, והכוֹל אהבוה וכיבדוּה, אך נטוּ לה חשד מפני זרוּת אמוּנתה.

להילינה הציעוּ כמה שידוּכים נאים, כי טוֹבת חן היתה הנערה, משׂכּלת וּמעוּטרת בנימוּסים ונדוניה הגוּנה שמוּרה לה. אבל האם, שידעה את רצוֹן האב הנעלם לתתה לעלם הקרוֹב להם ליאוֹן שפירא, היתה דוֹחה את כל הנכבדוֹת, עד שוּב הלוֹמד מוינא, מוּכתר בתוֹאר דוֹקטוֹר רוֹפא חוֹלים. ואכן בשוּבוֹ הזמינתהוּ גיטלי אל ביתה פעמים אחדוֹת ותסב את הדברים בחכמה, עד כי בא הרוֹפא הקרוֹב ויבקש את ברכת האם לאירוּסיו עם הילינה בחירתוֹ. דמעוֹ ניצנצוּ בעיניה, והיא לפתה בכפיה החמוֹת את ראש החתן ותתרוֹמם על קצוֹת נעליה ותשק לוֹ במצחוֹ. עוֹד רצוֹנוֹ של שמשוֹן פוֹעל, עוֹד לא אבדה תקותה לפתוֹר את חידתוֹ.

וּמקץ תשעה ירחים אחרי החתוּנה נוֹלד להילינה בן – והיא יוֹשבת עם בעלה בבית אמה – ויקראו את שמו שמשוֹן, על שם הסב הנעלם, ותחי רוּח גיטלי ותתן את כל עצמה לטיפוּל בילד, כי ראתה בוֹ מעין תחיית מתים לבעלה האוֹבד. וּברחצה אוֹתוֹ באמבטי קטנה, וּבחתּלה אוֹתוֹ בסבלנוּת וּבהרימה רגליו הפעוּטוֹת בעריסה לזרוֹת בחמוּקיו אבקת גיר וּבנענעה את עריסתוֹ הרפוּדה כוּלה לבן, היוּ שׂפתיה הדקוֹת נעוֹת וקוֹלה לא נשמע, אף כי דבר דיברה עמוֹ בלחש על ימים עברוּ ותזכּר לוֹ חסד נעוּרים ותזהירהוּ על נסיעוֹת רחוֹקוֹת בלי לוייה… ותהי כל הימים כאדם החוֹלם ויוֹדע כי אך חלוֹם הוּא, וּבכל זאת לא יוּכל להתיר את הקסם והוּא נשמע לוֹ ברצוֹן ובהנאה.

דמוּת הנעלם התגלמה בדמיוֹנה אט אט בקלסתר פני הילד, שגדל ליוֹפי ולבריאוּת. וגם היא, מרת גיטלי עצמה, שהיתה כבר קרוֹבה לחמישים, כמוֹ חידשה את נעוּריה ופניה מלאוּ והעדינוּ ועוֹר פניה היה זוֹרח וכל הבית נתמלא אוֹרה וברכתה.

הילינה לא שמה לב, אך עיני בעלה רוֹאוֹת ולבוֹ מברך את חוֹתנתוֹ המשרה נוֹעם צח על ביתוֹ הנאה.

ז

בקיץ 1914 התגלע ריב העמים הגדוֹל. איש צעיר, לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם, המית על אדמת הבלקאן את יוֹרש העצר האוֹסטרי – וכל רחבי הארץ התכסוּ ביריעת דמים רוֹתחים. מכל יערוֹת העמים פרצוּ מחנוֹת הזאבים הטוֹרפים – ומקוֹל יללתם היה העוֹלם לחרדה. ה“מכבש” הרוּסי האדיר, המוּרכב ממיליוֹני יוֹצאי צבא, התחיל מתגלגל ועוֹלה על גאליציה הקטנה, שאין מבצרים מגינים בגבוּלה, ואחרי קרבוֹת מכריעים אחדים על נהרוֹת המזרח, הבקיע האוֹיב אל פנים הארץ.

עוֹד שנים רבוֹת לפני הטבח, וכהכנה לוֹ, קמה תנוּעה בין איכרי גאליציה המזרחית, אחים לגזע המאלוֹרוּסים שנאנקוּ תחת עוֹל מוֹסקוָה, לספח את אדמתם הברוּכה עד הקארפּאטים על “מדינת־האם” – רוּסיה. מוֹסקאלוֹפילים קראוּ לעצמם נוֹשׂאי התנוּעה הזאת. ולהם אגוּדוֹת ואסיפוֹת, סוֹפרים ועיתוֹנים, ואת מעשׂיהם עשוֹ בגלוּי ואימת השלטוֹן האוֹסטרי לא היתה עליהם, כי רך הוּא, וּמגן חזק להם בגבּם – היא רוּסיה האדירה, אשר לחצה בלי חשך בפאתי מדינת העממים ובוינא הבירה.

אך בהיוֹת המלחמה ובפקוֹע היחסים המדיניים, סר הלחץ הנסתר, ותשם הממשלה את עיניה בבוֹגדים האלה, אשר אמרוּ למַגן את ארץ הקיסרוּת בידי הצאר הצוֹרר. הרוּבל הרוּסי, הגדוֹל מן הקרוֹנה האוֹסטרית, והמטיפים בשם שלטוֹן העוֹלם הסלאוי, ניצחוּ את התנוּעה שכנגד, נאמנת הקיסר – תנוּעת “האוּקראינים”. בכל מקוֹם, וּבייחוּד בכפרים, הכשילוּ הבוֹגדים האלה את הצבא האוֹסטרי, ריגלוּ את מערכוֹתיו, נתנוּ סימנים, סיפקוּ מזוֹן לאוֹיב וכו'. אז נתן גם שלטוֹן הצבא האוֹסטרי את דעתוֹ לייסר את העבריינים. בכל מקוֹם אשר נמצא, אוֹ רק נחשד, בוֹגד, שרפוּ עליו את ביתוֹ ויריקוּ את גורנו ויתלוּ אוֹתוֹ על עץ בטבוּר הכפר אוֹ העיירה. וירבוּ אז התלוּיים לבוּשים בגדי האיכרים הכבידים ונבלתם הוּקעה באֵלם מוּל השמיים החתוּלים בעשן תוֹתחים וכירוֹת שׂדה. וביוֹתר כבדה היד הנוֹקמת על המקוֹמוֹת, אשר נכבשוּ על ידי האוֹיב והוּשבוּ אחרי כן בחזקת יד.

ובכפר מדוֶדי, בדרך בוֹאכה קאמינקא, היה איכר עשיר נכסים ותקיף, כבן ארבעים וחמש, איואן דידיץ' שמוֹ, והוּא מראשי הדבּרים למוֹסקאלוֹפילים, וירב את מכוֹת הצבא האוֹסטרי בכל מיני תחבוּלוֹת, אשר חיבל הוּא ואנשי בריתוֹ להכשיל את אדוֹני הארץ ולבוֹא בעוֹל אדוֹנים חדשים. ובשוּב מדודי ההרוּסה והשׂרוּפה ברוּבּה ליד הצבא האוֹסטרי, ויבוֹא אוֹטוֹמוֹבּיל הדוּר, עף כשד שלוּח, אל בית האיכר, העוֹמד בוֹדד בירכתי הכפר, וקנה מכוֹנת ירייה יוֹצא מצידוֹ, ובעמדוֹ לפני שער חצר הבית קפצוּ מעליו חיילים מזוּיינים אחדים ואחריהם יצאוּ שלוֹשה שׂרי צבא מאוּבקים ומקוּמטים, לכבוֹש את הפוֹשע בביתוֹ ולחשוֹף את צפוּנוֹת ריגוּליו ומעלוֹ.

אחד משלוֹשת השׂרים האלה היה איש יהודי, ד"ר זיגמוֹנד שפירא שמוֹ, והוּא רוֹפא צבא צעיר לימים, אך רם במעלוֹת התוֹאר וחביב על כל חביריו שׂרי הצבא בגלל אמוּן רוּחוֹ ואצילוּת אוֹפיוֹ האמיץ והישר. הקוֹרפּוֹראל שליוָה אוֹתם דפק בקת רוֹבהוּ על דלת הבית הנאה והדוֹמם. מיד נשמע בפנים קוֹל ישישה תשוּש ומצפצף:

– תיכן וּמיד, אדוֹנַי רבי החסד.

הוּרם קרס, סוּלק בריח עץ, הדלת נפתחה ובמסדרון שרצפּתוֹ מסוּידת נראתה דמוּת איכרה זקינה מאוֹד, נמוּכה וּקמוּטת פנים כפטרייה יבישה, והיא מנענעת בראשה בלי הרף ועיניה מציצוֹת קטנוֹת ובהירוֹת מאוֹד.

איואן דידיץ' בבית? – הרעים הקוֹרפּוֹראל, כנגד הזקינה.

– חי אלוֹהים, איננוּ. – ענתה הזקינה וניענעה בראשה לאו־לאו. פיה חסר השיניים נע תמיד כלוֹעס מה. – אין איש בבית מלבדי. התכבדוּ, אדוֹנים רבי חסד, היכנסוּ ותיוָכחוּ. אין איש מלבדי. חי אלוֹהים.

הקוֹרפּוֹראל עמד מתוּח בצד המפתן ושלוֹשת שׂרי הצבא נכנסוּ פּנימה. הם פנוּ אל החדר הגדוֹל, שבמרוֹמי קירוֹתיו הקיפוּהוּ תמוּנוֹת קדוֹשים, לא הסירוּ את הכוֹבעים, כי אם ישבוּ שלוֹשתם על ספסל קרש צהוֹב מניקיוֹן.

– מי עוֹד בבית, סבתא? – שאל המַאיוֹר, פוֹלני בעל אחוּזה וּמכיר בלשוֹן הרוּתינים.

– אין איש, אדוֹנים רבי חסד. לבדי נשארתי בבית. כוּלם ברחוּ מפני המלחמה. גם בני לא שב הביתה מאז יצאוּ הרוּסים. הוּא ואשתוֹ ושלוֹשת ילדיו. רק אני נשארתי. אוּלי תשתוּ מים, אדוֹנים נעלים? יש מים חיים בכד. זה עתה הבאתי מן הבאר שבגן.

– את בנך אנוּ מבקשים, את המוֹרד במלכוּת, את הכלב המקוּלל – אמר המַאיוֹר ושׂפמוֹ סמר. כל שׂנאת בני עמוֹ ל“הידאמאקים” נתבטאוּ בשׂפמוֹ זה.

– את בני, את איואן? למה, אדוֹנים רבי חסד, והוּא לא עשה את התוֹעבה?… חי אלוֹהים, ישוּ וּמרים, לא ידיו שפכוּ את דם היהוּדי…

שׂרי הצבא הביטוּ איש בפני רעהוּ אחוּזי תימהוֹן. פני הרוֹפא החוירוּ פתאוֹם… אף הקוֹרפּוֹראל הניצב על הסף הרחיב את עיניו האפוֹרוֹת.

־ שבי סבתא, – אמר הליטטנאנט פּוֹלנית משוּבשת (בעצמוֹ היה צ’כי) – על איזה יהוּדי את סחה?

הזקינה הרימה את כנף המטפחת שבראשה והגישתה אל עיניה, ובקוֹל רוֹעד אמרה:

– בעלי המנוֹח, סטיפּאן דידיץ‘, הוּא שהרג אז את היהוּדי וגם קברוֹ בגן, מאחרי האסם. איואן בני היה אז תינוֹק כזה, בלי מכנסיים, במחילה. חטא גדוֹל חטא סטיפּאן דידיץ’. לא יכוֹל לסלוֹח לוֹ האלוֹהים. אך הנה בא היוֹם בוֹ ייפּדה מעווֹנוֹ… ידעתי גם ידעתי…

וּבשבתה על ספסל קטן מנגד, האירוּ עיניה בעליצוּת משוּנה מתוֹך זר הקמטים המקיף אוֹתן.

שני שׂרי הצבא היוּ כנדהמים. הם פישקוּ קצת שׂפתוֹתיהם, ושיניהם, שיני הזהב, נראוּ. וּבמוֹחוֹ של הרוֹפא זיגמוּנד שפירא רץ כגלגל ריחיים. כל ילדוּתוֹ, ברוֹדי, בית אביו, סבתוֹ גיטלי, כל מה ששמע וקלט בימי נעוּריו על זקינוֹ ר' שמשוֹן שפירא, שנעלם לפני ארבעים שנה, עבר במהירוּת ובבהירוּת רבה, והוּא נמלא חרדוֹת, כל גוּפוֹ התחיל רוֹעד. ידיו ורגליו ריטטוּ כאחוּזוֹת עוית. חביריו התבוֹננוּ בוֹ ותמהוֹנם גדל עוֹד יוֹתר. הם העבירוּ בלי הרף עיניים בוֹהוֹת ממנוּ אל הזקינה וּבחזרה. הם ישבוּ לפני חידה, לפני תהוֹם חיים, שנגלתה להם פה בקרבת המלחמה והמות.

הרוֹפא התעוֹדד, קם מן הספסל, עבר פעם ופעמיים את החדר, בלע פעמים אחדוֹת את רוּקוֹ, אחר פנה אל הזקינה ודיבר אליה פּוֹלנית:

– ספרי, סבתא, איך היה הדבר. – וקוֹלוֹ של הרוֹפא הקפיא את דמם של היוֹשבים. הוּא ישב והזקינה הצליבה את עצמה, וסיפרה בקוֹל שקט, שהלך וגבר בסַפּרה:

– מן השמיים העידוּ בי לספר ואני מספרת. חי אלוֹהים, כל מלה אמת קדוֹשה. היהוּדי הנרצח, שצ’פירא, היה בא אלינו כמעט בכל שנה, פעם אוֹ פעמיים בשנה, לשם מסחר התבוּאה שעסק בוֹ סטיפּאן דידיץ‘, והיה לן בביתנוּ. שם בחדר שמעבר למסדרוֹן היה לן יחידי. כוּלנוּ אהבנוּהוּ וכיבדנוּהוּ, כי איש עשיר וישר ונבוֹן היה. סטיפּאן היה מספר כל שנה בשבחוֹ. בתי נַאסטיה היתה כבר ריבה גדוֹלה, הבחוּרים מן הכפר נגררוּ אחריה והריחוּ עקבוֹתיה ככלבים, ואיואן בני – יאריך אלוֹהים את ימיו! – עוֹד תינוֹק היה (נוֹלדוּ עוֹד שלוֹשה, אך מתוּ בעוֹדם יוֹנקים). היהוּדי, ימחוֹל לי, נתן את עינוֹ בנַאסטיה. ראינוּ איך מבטוֹ הוֹלך תמיד אחריה בצאתה ובבוֹאה. אך סטיפּאן לא שׂם לב. דרך גבר באשה. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים. הוּא ידע שהיהוּדי לא יעשה כל דבר תוֹעבה. יהוּדי ישר ועוֹבד את אלוֹהיו כמוֹ “רבּין”. שנים רבוֹת הכירוֹ. בבוֹקר היתה נאסטיה מנקה לוֹ את הנעליים ומשפשפת אוֹתן בבד צמר עד שהבריקוּ כחדשוֹת. כאשר הילד אמר על היהוּדי דבר של גנאי – סטרה לוֹ על לחיוֹ. אש להבה היתה נַאסטיה, אף כי שתקנית כמוֹני. בשמיים שהדי. בכוֹל היתה דוֹמה לי. כל בני הכפר אמרוּ כך. בעלי היה מלגלג עליה ושוֹאל אוֹתה אם חפצה היא להתייהד. סטיפּאן דידיץ’ אהב ללגלג. כך היה טבעוֹ. גם לי היה לוֹעג, ואני, לבי היה מתפקע בי, אך שתקתי. גם נַאסטיה שתקה. כך היה טבעה.

והנה ביוֹם סתיו אחד, אחרי היריד הגדוֹל בראדיחוּב, בא היהוּדי שצ’פירא אל ביתנוּ בערב. בכניסתוֹ ישבוּ כל בני הבית סביב לשוּלחן הקטן הזה – פה, אדוֹנים נעלים! – ואכלוּ את נזיד הכרוּב עם שוּמן החזיר. האד שעלה מן הקערה מילא את כל החדר, כמוֹ בשעת כּביסה, ולא ראינוּ בתחילה את פניו, אך בקוֹמתוֹ הכרנוּהוּ. סטיפּאן דידיץ', שהחזיק את הסכין ורצה לחתוֹך פרוּסת לחם, אמר:

– ברוּך בוֹאך בצל קוֹרתנוּ, אדוֹן שצ’פּירא!

ונַאסטיה קמה, כפפה את ראשה וברחה מן החדר. טיפּשה היתה, במחילה מכבוֹדכם, וזה דרכה. סטיפּאן הזמין את היהוּדי לשבת ולהשתתף בארוּחה. ישב, אך לא אכל – אסוּר להם! – ושׂוֹחחוּ על דה ועל הא. סטיפּאן שוֹאל והיהוּדי משיב, אוֹ היהוּדי שוֹאל וסטיפּאן משיב. והכוֹל שוֹתקים בעיניים פעוּרוֹת. יצאתי לקרוא לנַאסטיה. היא עמדה נשענת בראשה אל דלת המטמוֹרת וצחקה. – מה את צוֹחקת, טיפשה? – אמרתי לה – היכנסי, הוּא לא יאכל אוֹתך, – והיא צחקה ולא ענתה דבר.

כשחזרתי ישבוּ כבר אל השוּלחן הגדוֹל, כאן. ועל השוּלחן בּקבוּק ליקר וסיגריוֹת, וסטיפּאן דרש שאביא כוֹסוֹת קטנוֹת. בביתי היה כל טוּב, וגם כּוֹסוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת, כתריסר ויוֹתר. קניתי ב“יריד” של פיטרוֹ־וּפאולוֹ. הבאתי את הכוֹסוֹת וכוּלנוּ שתינוּ לבריאוּת. היה הליקר מתוֹק כדבש. אחר קם סטיפּאן, יצא אל המסדרוֹן וכעבוֹר רגע שב עם נַאסטיה. היא לא צחקה יוֹתר. ניגשה אל השוּלחן וישבה בקצהוּ. היהוּדי מזג לה כוֹסית מליאה וביקש ממני שאגישה לה. היא סירבה תחילה, כאוֹרח נשים, אחר קיבלה, הפנתה את הראש וגמעה טיפה ולקחה סוּכריה אחת. אחר כך אמר היהוּדי, שהביא לה לנַאסטיה מתנה, והוֹציא מכיסוֹ חרוּז אלמוּגים אדוּמים, גדוֹלים כביצי יוֹנים (את החרוּז הזה נתנוּ לה אחר כך לקברה!). הנערה שׂמה מיד את החרוּז על צוארה והוּא נפל על חזה ופניה האדימוּ כמוֹתוֹ. שׂערוֹתיה היוּ קלוּעוֹת בשתי צמוֹת כבידוֹת על גבה, והיא לבשה חצי שׂמלה וכוּתוֹנת חדשה, רקוּמה, לבשׂרה. יפה היתה נַאסטיה באוֹתוֹ ערב, ולא רק היהוּדי יכוֹל היה לחמוֹד אוֹתה.

ישבנוּ ופיטפטנוּ. אחר ציוה סטיפּאן להשכיב את הקטן, וכשסירב, התחיל מתיר את החגוֹרה. ברח התינוֹק ושכב מאחרי התנוּר. ורק ארבעתנוּ נשארנוּ יוֹשבים. הליקר אזל מן הבקבוּק. אז יצא סטיפּאן, קרא לעבד ושלחוֹ להביא מבית המזיגה שבכפר בקבוק רוּם. הביא העבד בקבוּק גדוֹל, קיבל כוֹסית והלך לישוֹן בגוֹרן. ישבנוּ ושתינוּ ושני הגברים מסיחים ומתבדחים, והיהוּדי אינוֹ גוֹרע עין מן הנערה. התחלתי מתרגזת בלבי: מה רוֹצה היהוּדי מבתי? אִי לוֹ ללא טהוֹר לחמוֹד בת נוֹצרים! אך סטיפּאן הוֹסיף למזוֹג את הכוֹסוֹת, וגם על נאסטיה ציוה שתשתה. צחקה הבת ושתתה, עיקמה שׂפתיה ושתתה. וּפתאוֹם התחיל דידיץ' לדבר על המכוֹת שהכּוּ “בני אדם” ביהוּדים בכמה כפרים ועיירוֹת. פניו להטוּ ועיניו בערוּ, וכשעלתה חמתוֹ קם ודפק על השוּלחן: “אתם היהוּדים מוֹצצים את דמנוּ. אתם מכוּרים לפּוֹלאקים הנבזים. אתם שׂוֹנאי יִסוּס כריסטוֹס! יפה עוֹשׂים “בני אדם” שחוֹבלים בכם… אין זוֹ אלא התחלה”… חי נפשי, כך צעק, קפץ אגרוֹף וחרק שן. היהוּדי נבהל, לא זז ממקוֹמוֹ. הוּא השפיל עיניו והעביר ידוֹ על מפת השוּלחן. אחר שלח ידוֹ ומילא את הכוֹסוֹת ואמר: “גם תוֹרתנוּ וגם תוֹרתכם מצוָה על אהבת הבריוֹת ואוֹסרת השׂנאה והנקמה. האין זאת, סטיפּאן דידיץ'? הבה נשתה לאהבה!” חי נפשי, כך אמר היהוּדי.

סטיפּאן לקח את כּוֹסוֹ וגם אנחנוּ לקחנוּ את כּוֹסוֹתינוּ ושתינוּ. איש חכם היה שצ’פירא. אחר כך דיברוּ שוּב, והפעם בעסקיהם, ואנוּ הנשים ישבנוּ מן הצד וכבר דבקוּ אינינוּ לישוֹן. נַאסטיה הניחה את ראשה על כתיפי, ואני הייתי עייפה מעבוֹדת היוֹם. הה, רבה היתה אז העבוֹדה בבית ובחצר! פתאוֹם הרים סטיפּאן שוּב קוֹלוֹ ואגרוֹפוֹ כמעט ניפץ את השוּלחן: “היהוּדים הם בני השׂטן. לא תהיה מנוּחה לעוֹלם, כל זמן שהם קיימים. גם הכוֹהן אמר כך. ביוֹם הראשוֹן אמר כך מעל בימת ה”צירקבה הקדוֹשה". איני יוֹדעת מה היה לוֹ לסטיפּאן. עשרים שנה ידעתיו, ואף פעם לא שמעתי דברים נוֹראים כאלה מפיו. אחר כך נרגע שוּב. וציוה להכניס מן המטמוֹרת אגוֹזים. הכנסתי. הם היוּ עוֹד במעיליהם, כמוֹ שאספנוּם ביער. פיצחנוּ אגוֹזים ושתינוּ רוּם. הראש התחיל מסתחרר קצת. אחר סיפר סטיפּאן איך הכּה פעם את חוֹכר הטחנה היהוּדי, שלא רצה לתת לוֹ “תוֹר” בטחינת השיפוֹן, כל פניו של היהוּדי היוּ מלוּכלכים בדם. וסטיפּאן צחק מאוֹד בספרוֹ. עיני נַאסטיה נתמלאוּ דמעוֹת, והיא קראה: “אבא, חדלוּ!”, כי פניו של שצ’פירא היוּ עצוּבים מאוֹד. גם בלבי היה עליו, על סטיפּאן.

התינוֹק ישן מאחוֹרי התנוּר. שתינוּ עוֹד. סטיפּאן נתרתח עוֹד פעמים אחדוֹת. אחר כך שלח את נַאסטיה להציע לאוֹרח בחדר השני, החדר הנאה שם מעבר למסדרוֹן, שאיש לא היה ישן בוֹ כל השנה, ורק לאוֹרח חשוּב היה מיוּעד. הנערה הדליקה נר ויצאה שמה ושבה כעבוֹר רגעים מספר. היהוּדי ניענע לה בראשוֹ לאוֹת תוֹדה. הוּא היה מבוּשׂם מעט, אך עצוּב מאוֹד. וּסטיפּאן היה שיכוֹר, במחילה, כי הרבה לשתותֹ. סטיפּאן יצא החוּצה ושהה שם אילוּ רגעים. בינתיים קם היהוּדי, ובעברוֹ מן השוּלחן אל הדלת החליק בשתי כּפיו, באחת על ראשי וּבאחת על ראש נַאסטיה. “הנח, יהוּדי!” אמרתי לוֹ ודחפתי את ידוֹ, ונאסטיה ברחה החוּצה. סטיפּאן שב מן החוּץ והתחיל מתפשט. הגשתי לוֹ את מחלץ המגפיים. שעה ארוּכה ישב על דוֹפן המיטה וחלץ את המגפיים והסיר את החוֹתלוֹת. ובשבתוֹ כבר יחף רגליים, אמר לי פתאוֹם:

– היכן נַאסטיה?

– בחוּץ היא – אמרתי.

– והיכן היהוּדי?

– וכי יוֹדעת אני? אפשר בחדר ואפשר בחוּץ.

סטיפּאן הירהר מעט. רגעים אחדים.

– טוב! – אמר ונכנס למיטה וקרא לי שגם אני אכנס. כששכבתי לצידוֹ, לקח את ראשי בשתי כפיו ולחש על אוֹזני:

– שמעי, טקלה, כשארד מן המיטה – אל תזוּזי. את שוֹמעת? אם גם הבית ייהפך – אל תזוּזי. אם תזוּזי – והרגתיך.

שינַי נקשוּ ולא העזתי לדבר אליו דבר.

לא עברוּ רגעים מעטים, נשמעה הברחת הבריח במסדרון ונַאסטיה נכנסה בחשאי, הציעה לה את משכבה על הספסל ושכבה. את מנוֹרת הנפט כיבינוּ, רק הלמפּדס האיר את תמוּנת האם הקדוֹשה.

מן החדר ההוּא נשמעוּ צעדי איש הפוֹסע פסוֹע ושוֹב, אחר נשתתקוּ הפסיעוֹת ובבית היתה דממה. רק החתוּלה הזקינה היתה מנסרת על הכיריים. שכבנוּ כך שעה ארוּכה בלא שינה – עד שנשמעה נחרה משם. סטיפּאן זע, ירד מן המיטה, ניגש אל נַאסטיה וישב בפאת משכבה. הוּא גחן עליה ולחש לה מה בקוֹל עצוּר. היא השיבה איזה דיבוּר קשה, כי הוּא הרים את ידוֹ ואיים עליה. אחר שב אל המיטה, נעל את המגפיים, תלה על כתיפיו את הפרוה הקצרה ויצא בלאט. שמעתי שהוּא לוֹקח במסדרוֹן את המעדר. צינה התחילה זוֹחלת בכל בשׂרי. ירדתי וניגשתי גם אני אל נַאסטיה והשבעתיה, שתגיד לי מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת. אך היא נפנתה אל הכוֹתל ולא רצתה להשמיע הגה. משכתיה, צבטתיה, מרטתי את שׂערה, אך היא לא זזה. כשגחנתי והצצתי בפניה ראיתי שעיניה היוּ פקוּחוֹת וּבלי תנוּעה, כזכוּכית.

שמעתי צעדי סטיפּאן בשוּבוֹ מאיזה מקוֹם רחוֹק בגן העצים. צעדיו היוּ כבידים. כמוֹ הרבה עפר במגפיו. הוּא נשם כבידוֹת. כשפתח בחשאי את הדלת, התחמקתי שוּב אל המיטה ושכבתי כאבן. הרגשתי שאיזה אסוֹן גדוֹל עוֹמד להתרחש בבית. חפצתי לעצוֹר בעדוֹ, אך לא ידעתי איך. ובחדר ההוּא נוֹחר היהוּדי.

הוּא נכנס החדרה. רגע עמד והשקיף בעד החלוֹן החוּצה. ראיתי את כל תנוּעוֹתיו. והנה אחז בראשוֹ ועמד רגע כקוֹפא. אחר ניגש אלי, החזיק למוּל פני את שני אגרוֹפיו ומבין שיניו סינן: “דוֹמי, אשה!” אחר הלך אצל נאסטיה ובאגרוֹפיו איים עליה: “דוֹמי, בת!”, אחר שלף את המגפיים, קשר את חוֹתלוֹתיו במשיחה, הלך והוֹציא מתחת הכיריים את הגרזן ויצא. שׂערי סמר. כוּלי רעדתי. ישבתי במיטה ושטחתי את שתי ידי מוּל תמוּנת האם הקדוֹשה והתפללתי: “הצילי, עלמה לא מחוּללה! הצילי, הוֹשיעי!”. גם נַאסטיה ישבה ועשתה כמוֹני, ונדמה לי שכל הבית לוֹחש: “הצילי, הוֹשיעי!” – ופתאוֹם כבשה נַאסטיה את פניה בכר והתחילה מיבבת בחשאי. קפצתי מן המיטה ורצתי בחדר כמטוֹרפת, פרשתי ידי ולנַאסטיה צעקתי כמוֹ בקוֹלוֹ של סטיפּאן: “דוֹמי, בת! דוֹמי, דוֹמי!” – – – ובינתיים נגמר שם הכוֹל. הכוֹל נגמר, אדוֹנים רבי החסד. נרצח אדם, יהוּדי. שצ’פירא היפה והנבוֹן לא היה עוֹד בחיים. ידי סטיפּאן דידיץ', בעלי, שפכוּ את דמוֹ…

היא הפסיקה רגע, מחתה בכנף מטפחתה את עיניה היבישוֹת. השוֹמעים החרישוּ ולא הנידוּ איבר.

– אחר כך עמדנוּ, אני ונַאסטיה, דבוּקוֹת בכוֹתנוֹתינוּ, ליד החלוֹן והבטנוּ החוּצה. הירח לא היה, אך העננים התפזרוּ והיוּ הרבה כוֹכבים גדוֹלים בשמיים שהאירוּ מעט את החשיכה. ראינוּ איך נשא סטיפּאן את גוּפוֹ הגדוֹל של הנרצח מוּטל על כתיפוֹ אל הגן. על כתיפוֹ השניה נשׂא חבילת בגדים. הכלב הלך אחריו מוּרד ראש וזנב. בקצה הגן, בינוֹת לעצים, ראינוּ תלוּלית עפר גדוֹלה. מאחרי התלוּלית היה הקבר הכרוּי. הוּא הטיל את הגויה ואת החבילה על התלוּלית, משם דחפן ברגל אל הקבר. אחר מילא במעדר את הבוֹר עפר, יישרוֹ, דרך עליו ברגליו. אחר התרחק, ישב על גזע, הוֹציא את כיס הטבּק וגלל לוֹ פאפירוֹסה והציתה. כחצי שעה ישב ועישן פאפירוסה אחר פאפירוסה. אחר קם, כיתף את המעדר ושב הביתה. הבריח את הדלת. העמיד את המעדר במקוֹמוֹ במסדרוֹן. נכנס עוֹד פעם לחדר ההוּא, שהה שם איזה זמן, אחר יצא החוּצה, רחץ ליד השוֹקת את הגרזן ואת הידיים. אני התכוצתי במיטה ונלחצתי בכל כוֹחי אל הקיר. הוּא הטיל את הפרוה, התפשט, ניגב את רגליו בשׂק, ונכנס אל המיטה. כנציב קרח נכנס אל המיטה, רעדתי שמא יגע בי גוּפוֹ. חשתי שלבי ניתק בי… ידיו שפכוּ דם נקי. והוּא כל גוּפוֹ טבוּל בדם זה…

– קצרי, אשה! היכן הקבר? – גער בה הרוֹפא ועיניו הוּצפוּ דם.

– עוֹד מעט, אדוֹן רב חסד, עוֹד מעט. אוֹביל את כוּלכם אל הקבר. בקצה הגן הוּא, מאחרי האסם. אך אגיד לכם את האסוֹנוֹת שבאוּ על ביתי אחרי הרצח: סטיפּאן היה מאז בבית כמוֹ רוּח רעה. כמוֹ שׂטן. הוּא התעלל בכוּלנוּ. “דוֹם דוֹם!”, את המלים האלה שמענוּ מפיו יוֹמם ולילה. על העבד איים בחניקה, אם יגלה למישהוּ שהיהוּדי היה פה, ואנחנו דממנו. היינו כיונים, שהנץ מרחף על שובכן. הוּא קנה הרבה שדוֹת. קנה סוּסים. קנה גם חלקת יער. אחר כך מכר. ואני ידעתי כי האסוֹן אוֹרב לוֹ. ובאביב כרת עצים ביער ונפל עליו גזע ומעך אוֹתוֹ. כשהביאוּהוּ הביתה היוּ פניו כחבוּרה אחת ואי אפשר היה להכירוֹ. כעבוֹר חוֹדש טבעה נַאסטיה בנהר. העבד הוֹליך את הפר ל“חתמוֹ”, ובדרך נקב הפּר את בטנוֹ – ומת המסכן. נשמה תמימה היה. וכן נשארתי לבדי עם איואן הקטן. איש לא ידע מכל מה שקרה באוֹתוֹ לילה ארוּר בביתנוּ. איש בכפר לא ראה את היהוּדי בבוֹאוֹ אלינוּ. בתחילה בא פעם שוֹטר וחקר והריח, אך לא נוֹדע לוֹ מאוּמה. הקבר של היהוּדי העלה עשׂבים, ואני לבי תבע ממני לשמוֹר עליו שלא יישכח מקוֹמוֹ. הטלתי באמצעוֹ אבן, והרי היא מוּנחת שם עד היוֹם, שקוּעה רוּבּה באמא אדמה. וּבכן נשארתי, אדוֹנים נעלים, עם איואן הקטן, עבדתי את האדמה, ככל יכוֹלתי. רבים מאנשי הכפר, בחוּרים וזקינים, ביקשוּ להינשׂא לביתי, אך דחיתי את כוּלם. איך אוֹמרים הבריוֹת: “נשׂאתיך לא בגללך – כּי בגלל עמלך”. וכן עברו כל שנוֹתי עד כי זקנתי. ראוּ שׂערוֹתי. גידלתי את בני, שלחתיו לצבא. רק שני חוֹדשים עבד, כמשפּט היתוֹם היחיד, וּבשוּבוֹ השׂאתי לוֹ אשה. שלוֹשה ילדים ילדה לוֹ האשה. הוּא לא ידע מאוּמה על מעשׂי אביו. עבד באמוּנה, מכוּבּד מאוֹד היה בכפר, “בני אדם” באוּ לאסיפוֹת בביתנוּ, התוכחוּ וקיבלוּ דעתוֹ… עד כי באה המלחמה, תוֹכחת האלוֹהים. רוֹאים אתם, אדוֹנים רבי חסד, לא בני שפך את דם היהוּדי. תינוֹק כזה היה אז. לחינם אתם מבקשים את נפשוֹ. בעלי סטיפּאן הוּא הרוֹצח. כמה פעמים בא אלי בחלוֹם הלילה ופניו חבּורה אחת, והוּא נאנח ורבץ לרגלי ככלב חוֹלה. הוּא רק נאנח ולחש: “הה, טקלה! רע, טקלה!” אחר כך בא יחד עם נַאסטיה והיא נאנחת: “הה, אמא! – רע, אמא!”. פעם סיפר לי, שאין מניחים לוֹ להיכנס השמימה, והוּא תוֹעה יחד עם הבת בביצוֹת וביערוֹת אפילים. הגשמים הקרים רוֹחצים את בשׂרם – אין כוּתוֹנת לעוֹרם – ברד ושלגים שוֹבטים אוֹתם, ואין להם מקוֹם מנוּחה בעוֹלם. אחר נעלמוּ לשנים מספר. אחר הוֹפיע סטיפּאן שוּב בלי נַאסטיה. היא כבר נכנסה השמימה, והוּא נשאר גלמוּד, תוֹעה בישימוֹן הארץ. עתה גדוֹל צערוֹ עוֹד יוֹתר. אין לוֹ אל מי להילחץ, אין לוֹ על מי להניח ראשוֹ. ופעם אמר לי: “טקלה, יבוֹא יוֹם ושלוֹשה שׂרים גדוֹלים יבוֹאוּ אל ביתנוּ. עליך לספר להם הכוֹל, הכוֹל. עליך להראוֹת להם את הקבר, אז ירוַח לי, אז אפּדה מייסוּרי”. חיכיתי לכם, אדוֹנים נעלים, שנים על שנים, כי חפצתי במנוּחתוֹ של סטיפּאן דידיץ'. והנה באתם, וסיפרתי לכם הכוֹל באמוּנה. דבר לא כיחדתי. במרוֹמים שהדי. ובני נקי, בכפיו לא דבק מאוּמה. בוֹאוּ, אראכם את הקבר, שׂרים נעלים, אדוֹנים יקרים…

והיא גחנה, תפשה ידי השׂרים ונשקה אוֹתן ברעדה.

הרוֹפא זיגמוּנד שפירא הפנה פניו אל חבירוֹ ודיבר גרמנית:

– הנרצח היה סבי, אבי אמי. לפני ארבעים שנה יצא מברוֹדי לנסוֹע אל הגראף נַאבראצקי, וּמאז נעלם ללא עקבוֹת – והנה שמעתם מה קרהוּ בדרך.

שׂרי הצבא עמדוּ ממקוֹמם, כחוֹלקים כבוֹד למישהוּ לא נראה, ואמרוּ:

– איזה מאוֹרע מוּזר! לפני ארבעים שנה! המוֹח אינוֹ תוֹפס! מוּזר מאוֹד!

וכשיצאוּ אחרי הזקינה מן הבית, שאל המַאיוֹר את הרוֹפא:

– מה דעתוֹ, עוֹד תימצאנה העצמוֹת?

– באדמה שחוֹרה ולחה זוֹ לא יכלוּ להישמר אלא הגדוֹלוֹת. החסינוֹת.

המַאיוֹר פקד על הזקינה לתת לחיילים מעדרים ואתים. אחר נכנסוּ כוּלם אל הגן. אתמוֹל ירד גשם קל, וגן העצים היה רוֹסס כוּלוֹ. העשׂב היה רטוֹב והאדמה השחוֹרה הציצה מבינוֹתיו תחוּחה ורכּה. בענפים נראוּ פירוֹת בשילים, אך איש לא שלח את ידוֹ לגעת בהם. הם באוּ עד קצה הגן, שמשוּכתוֹ יצאה אל שׂדה קצוּר.

– פה! – הראתה הזקינה בנצר קטן שבידה. חוֹד של אבן היה בוֹלט מתוֹך העשׂב המגוּדל.

הרוֹפא כבר התאוֹשש וּבפניו זרם דם חי. כל מראהוּ ביטא מרץ. הוּא לקח מידי חייל אֵת וסימן מרוּבע גדוֹל מכל צידי האבן וציוה לחפוֹר. העבוֹדה נעשׂתה בכוֹח ובזריזוּת לעיני המפקדים. רגבים גדוֹלים, דשינים, עם ציציוֹת עשׂב בראשם וסיבי שוֹרשים בתחתיתם הוּטלוּ לעברים. האבן הוּנעה בכוֹח לכאן ולכאן, ושש ידיים אמיצוֹת עקרוּה כעקוֹר מלתעה. עד מהרה נפער בוֹר מלא אוֹר של יוֹם אפוֹר. כשהגיעוּ לעוֹמק אמה וחצי, הלבין דבר מה מתוֹך העפר. חייל הוֹציא בידוֹ עצם ארוּכּה. הרוֹפא גחן ונטלה מידוֹ והכריז: “קנה הקוּלית, בזהירוּת!” אחר הוּצאה עצם הירכיים, בצוּרת קערית. נמצא גם קנה הקוּלית השני. קני הזרוֹעוֹת היוּ שבוּרים ואכוּלי ריקבוֹן. עצם רגל אחת נמצאה אך בלא הקנה הקטן. נמצאוּ גם פירוּרי עצמוֹת, אך קשה היה לקבוֹע מה הם. הם נתפוֹררוּ במגע. לבסוף נחפּרוּ שתי עצמוֹת הגוּלגוֹלת מפוֹרדוֹת. בקוֹדקוֹד היה כשבר מרוּבע. “נגרם על ידי עוֹרף הגרזן!”, הכריז הרוֹפא. נמצאוּ עוֹד שברי עצמוֹת כצרוֹרוֹת, כרגבים נוּקשים. החיילים מצאוּ גם שני כפתוֹרים גדוֹלים ואוֹלר קטן אכוּל חלוּדה, שרק מצידוֹ האחד נשמר ציפוּי הצדף.

– שׂק נקי, חת שתיים! – פיקד הרוֹפא. אחד החיילים רץ אל האוֹטוֹמוֹביל והביא כרגע שׂק צבאי בד טוֹב. הרוֹפא הכניס את העצמוֹת אחת אחת לתוֹך השׂק. הוּא ירד לתוֹך הבוֹר, חיפּש, בלש באצבעוֹתיו, הפך בעפר ומצא עוד אילו צרורות. לבסוף עלה כולו רחוץ בזעה, הרים את השׂק כשוֹקלוֹ בידוֹ ואמר בחיוּך נבוֹך:

– זה הכוֹל, אדוֹני. זה היה סבי: סוֹחר עשיר, חבר המוֹעצה העירוֹנית בברוֹדי, איש מכוּבד על השלטוֹנוֹת של הוֹד הקיסר והמלך, היה לוֹ גם אוֹת כבוֹד.

– הידאמאקים ארוּרים! – פלט מבין שיניו המַאיוֹר הפּוֹלני.

השמש כבר נטתה לשקוֹע, חוּטי שני נמתחוּ בין העצים הירוּקים טעוּני הפירוֹת. בחזרם קטפוּ החיילים מן הפירוֹת ונשכוּ אוֹתם. העלים נפלוּ לארץ, אילוּ ענפים רכּים נשברוּ. הרישרוּש הרגיז את שׂרי הצבא, אך הלכוּ דוּמם על השביל.

– ומה נעשה לבוֹגד?

– הוּא אצל האוֹיב. ברוּר.

– נשאיר את הזקינה בקינה. הוּא יעלה בודאי בימים אלה באש התוֹתחים, והיא תתפּוֹרר כעץ ריקבוֹן.

– בכל זאת יש לערוֹך “חיפּוּש” בבית, אפשר יימצאוּ “תעוּדוֹת” כלשהן.

– השׂק ילוני בכל דרכי. אם אחיה מן המלחמה, אביא את העצמוֹת לקברן בברוֹדי המשוּחררת. – אמר הרוֹפא.

ח

כל שנוֹת המלחמה הוֹליך עמוֹ רוֹפא הצבא זיגמוּנד שפירא את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ. בילקוּט עוֹר קטן ויקר שׂמן עם השק, ובכל אשר נסע היה הילקוּט עמוֹ. כבבת עין שמרוֹ, וּבצאתוֹ מביתוֹ אוֹ מאוֹהלוֹ היה מפקיד עליו את החייל משרתוֹ ברוֹב אזהרוֹת. ותמוּה: הוּא שטיפל זה כמה שנים בגוּפוֹת חיים ומתים, ועתה בעת המלחמה ראה יוֹם יוֹם חללים למאוֹת – היה נתוּן תמיד להשפעת חבילת העצמוֹת הקטנה, המפוֹרדת, היבישה, שנשתמרה עמוֹ בילקוּטוֹ. חבילת עצמוֹת זוֹ נצטרפה צירוּף מסתוֹרי עם כל המסתוֹרין והזועוֹת של המלחמה הגדוֹלה והעיקה עליו כחלוֹם בלהוֹת שמוֹצץ את הדם.

ובאמת היה הרוֹפא שפירא חיור ורזה מאוֹד, וחורוֹנוֹ ורזוֹנוֹ הלכוּ ורבוּ מחוֹדש לחוֹדש. יוֹתר מאשר לכל מאוֹרע דמים, יוֹתר מאשר לכל מפלה, יוֹתר מאשר לכל מגיפה – חרד לילקוּט העצמוֹת. ואף במסיבת שׂרי הצבא על משמנים ויינוֹת טוֹבים, גם בהתעלסוֹ עם נשים מפוּרכסוֹת, וגם בשעת משֹחק הקלפים בשדה תחת אוֹהל מתמוֹגג בגשם ומתחבט ברוּח – תמיד זכר לחרדה את ילקוּט העצמוֹת.

תעוּדה אחת היתה עתה לחייו: להשיב את העצמוֹת לברוֹדי ולהביאן שם לקבר ישׂראל. אוּלם ברוֹדי היתה זה שנים ביד האוֹיב וקץ המלחמה מי ישוּרנוּ! לפעמים התייאש, כרבים מחביריו, וחשב, כי לא יהי עוֹד קץ למלחמה זוֹ, שהרי נסחפוּ בה בכל פעם גוֹיים וממלכוֹת חדשים. ייאוּש זה גרם לוֹ לחטט במחשבתוֹ וּלחפשׂ דרך להבטיח את העצמוֹת. כל זמן שהן לא תנחנה בבית הקברוֹת בברוֹדי יחד עם עצמוֹת האבות (וסבתא – מי יוֹדע אם חיה עוֹדנה?!), לא ינוּח גם לוֹ.

משני שׂרי הצבא, שהיוּ עמוֹ בשעת הוצאת העצמוֹת, נפרד עוֹד בשנה הראשוֹנה למלחמה, כי הוּעבר אל החזית הסרבּית ואחר כך אל האיטלקית, ושם לא ידע איש מחביריו מה טמוּן בילקוּטוֹ זה המשוּמר והמטוּפּח, והוּא לא סיפּר לאיש.

– איזוֹ רליקויה יש לך שם, שפּירא? – שאלוֹ פעם חבירוֹ לאוֹהל, רוֹפא מאשכנז.

– מתנה לאשה אהוּבה, – השיב שפּירא וצחק בצחוֹק מעוּקם. הוּא ראה בדמיוֹנוֹ את סבתוֹ בת השמוֹנים.

המלחמה התגלגלה בעוֹלם כחיה רעה, ששברה את סוּגרה והיא משתוֹללת פּרוּעה ופצוּעה. חזיתוֹת הצבאוֹת באוֹרך מאוֹת קילוֹמטרים

התפּתלוּ קדם ואחוֹר, כגויוֹת נחשים ענקים. וכן התפּתלוּ יוֹם יוֹם הקוים על מפּוֹת המלחמה המוּשטוֹת לכל יוֹדע קרוֹא בכל רחבי העוֹלם. רעמים וּברקים ואש מתלקחת, אדמה רוֹעשת ותזמוֹרוֹת מנַגנוֹת ברוּח ומלאך המות פּוֹרשׂ כנפיו האדירוֹת וּמכסה את עין השמש. הבּוֹץ זוֹחל ועוֹלה על הגוּף והטימטוּם מפעפע וחוֹדר לתוֹך הנשמה. שפּירא ניסה פעמים אחדוֹת לקבל ידיעה מבּרוֹדי הנכבּשת בידי הצאר, אם זקנתוֹ עוֹדנה חיה – אך לא עלה בידוֹ. פעם נזדמן לוֹ שבוּי רוּסי פצוּע שהיה בברוֹדי, אך הדבר היה לפני שנתיים. כמוּבן לא נתכּן לשאלוֹ על איזוֹ אשה יהוּדיה זקינה. אך טיפּל בוֹ בפצוּע זה במסירוּת יתירה.

הוּא התחיל מתעמק יוֹתר ויוֹתר במחשבוֹת על עיר מוֹלדתוֹ הרחוֹקה. ויהי בעיניו כשבוּי בארץ נוֹכריה, כאדם המרוּחק בזרוֹע ממכוֹרתוֹ, מן המקוֹם שהוּא נכסף אליו בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ. אביו הרוֹפא מת מתוֹך אינפקציה בוינא שנה לפני פרוֹץ המלחמה, ואמוֹ האהוּבה ישבה שם באלמנוּתה וּבבדידוּתה. בהשתדלוּת מיוּחדת עלתה לוֹ, שישלמוּ לה בעיר הבירה חלק ממַשׂכּוּרתוֹ, וּבזה היתה מחַיה את נפשה. אך גם היא לא ידעה דבר על בּרוֹדי ועל חיי האֵם הזקינה. את דבר מציאוּת העצמוֹת לא גילה לה. ירא היה פן יאבד הוּא במלחמה ועמוֹ העצמוֹת – ואז יכפּל צערה של אמוֹ העדינה.

עוֹד מימי לימוּדיו רגיל היה לרשוֹם הגיוֹנוֹתיו בחוֹברת, ועתה בתוֹך תעתוּעי המלחמה היה תמיד בכיס בגדוֹ פנקס קטן, וּלתוֹכוֹ הכניס מזמן לזמן, בבית, באוֹהל אוֹ גם בחוּץ, ועל הרוֹב בלילה, רשימוֹת קטנוֹת, מעין אפוֹריזמים, על עניינים שסיערוּ את רוּחוֹ ושהכאיבוּ לנפשוֹ החוֹשבת. הפּנקס היה מקוּפּל ועטוּף בתיק של עוֹר טוֹב, וּלעתים קרוֹבוֹת, בהיוֹתוֹ יחידי, היה פוֹתחוֹ בזהירוּת וקוֹרא את הדברים, שהיוּ כתוּבים ברוּבּם בעיפרוֹן וּבכתב זעיר וצפוּף על הדפים הקטנים, והם פעלוּ עליו פעוּלה ממוֹגגת כל כך, שבּבלי דעת היוּ דמעוֹת יוֹרדוֹת על לחָייו. כמה מן הרשימוֹת האלוּ היוּ מוּקדשוֹת לעצמוֹת סבוֹ, והיתה נוֹשבת מהן איזה רוּח שלא מעוֹלם הזה, מעין שׂיחת מת בהקיץ. בשוּלי הרשימוֹת האלוּ היוּ ציוּרים שצייר כמעט בבלי דעת: שלדים וגוּלגלוֹת מתים לרוֹב. אחרי ההתרגשוּת מן הדברים האלה היה ממַהר להוָכח, אם הילקוּט נמצא שלם במקוֹמוֹ.

בשנה השלישית למלחמה קיבּל חוּפשה לשבוּעיים ונסע לוינא. לפי החלטתוֹ קוֹדם, הכניס את הילקוּט לבאנק נייטראלי בתוֹר פּיקדוֹן של ערך חבוּש וחתוּם, יחד עם מכתב חתוּם על מנת למסור את שניהם לגברת הילינה שפּירא שישה חוֹדשים אחרי תוֹם המלחמה – אם המפקיד לא יבוֹא עד היוֹם ההוּא לדרוֹש את הפּיקדוֹן. בזה הוּקל לוֹ. הימים שבּילה עם אמוֹ היוּ לוֹ ימי החלמה בגוּף וּברוּח. דוקא אז נתקבל דרך שוייץ מכתב מבּרוֹדי, כתוּב בידי סבתוֹ. היא בריאה וּמחַיה את נפשה איך שהוּא. היא מליאה ביטחוֹן כי המלחמה תיגָמר בקרוֹב, אז – יבוֹא הכוֹל על מקוֹמוֹ בשלוֹם… המכתב הזה שׂימח מאוֹד אוֹתוֹ ואת אמוֹ. עליצוּתוֹ גברה מיוֹם ליוֹם, וגם בהיפרדוֹ מאמוֹ, העייפה מתלאוֹת החיים בבירה הרעיבה למחצה, צחק הרבה וטפח לה בחיבּה על לחָייה הנוֹבלוֹת, כי באוֹפק דמיוֹנוֹ עמדה העיר בּרוֹדי וקברוֹ של סבא, שעצמוֹתיו מוּנחוֹת כאן בעיר זוֹ ואין שוּם בריה יוֹדעת.

* * *

בסוֹף הקיץ 1918 התחילוּ הצבאוֹת הלוֹחמים נוֹסעים, נוֹסעים אחוֹרנית מכל החזיתוֹת הביתה, הביתה, ויחד עם בוֹשת המַפּלה של המנוּצחים היה גם רגש הקלה וחדוָה – כי הנה חלוֹם הזוָעוֹת הארוֹך והמענה כלה והעוֹלם יקיץ לחיים חדשים, חדשים. מי יוֹדע? אוּלי גם טוֹבים וטהוֹרים וישרים מן החיים הרעים, הנתעבים והמוּשחתים, שהביאוּ לידי המלחמה הנוֹראה בכל מלחמוֹת האדם הנוֹדעוֹת בדברי הימים!

ורק באביב 1920 עלה לוֹ, לרוֹפא הציוילי בוינא, ד"ר זיגמוּנד שפּירא, לנסוֹע לברוֹדי הפּוֹלנית עם ילקוּט העצמוֹת שבידוֹ. השׂגת התעוּדוֹת, וּבפרט הרשיוֹן להוֹביל עמוֹ את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ – עלתה לוֹ בעמל וּבזמן רב. אך בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת תכוּפוֹת מן הזקינה, כי עוֹדנה חיה ושלימה. אכן מכתביה היוּ מוּזרים: היא תיארה בפרטוּת את עוֹניה ואת סבלוֹתיה (כל כספה, שהיה מוּפקד בבאנק, אבד ערכּוֹ) בסגנוֹן נוֹשן וּמלבּב, כמעט עליז. איזה גיל לא מוּבן ביצבץ מכל שוּרה ושוּרה שבמכתביה אל בתה ונכדה היחידים. היא דיבּרה בכל אחד מהם על איזה מאוֹרע גדוֹל שיארע לה בקרוֹב, מאוֹרע שיסיים סיוּם נאה וּמאוּשר את חייה בעמק הבכא הזה. היא עוֹררה אוֹתם, שיהיוּ נכוֹנים ליוֹם הזה, אשר לא יאחר לבוֹא. אך כמה שביקשוּ ממנה (בכל הזהירוּת, כמוּבן), שתוֹדיעם מה המאוֹרע, לא הוֹעילוּ כלוּם. "סוֹד הוּא, סוֹד גדוֹל. סוֹד שמַיים, ורק ביוֹם היגלוֹתוֹ

יריעוּ הרוּחוֹת בגילה!". מאין הנעימה האיבאנגלית הזאת במכתביה? במוֹחוֹ של שפּירא עלתה השערה (המלחמה ועצמוֹת סבוֹ לימדוּהוּ לשער גם השערוֹת מטאפיזיוֹת, מסתוֹריוֹת) והוּא גילה אוֹתה בלחישה לאמוֹ.

ואמוֹ, שרבּוֹת עוּנתה בשנוֹת המחסוֹר והפּחדים, אישרה את השערתוֹ, והם דיבּרוּ עליה כעל אמת יציבה. הם חיכּוּ ליוֹם, בוֹ יוּכל זיגמוּנד לנסוֹע לברוֹדי כאל יוֹם גאוּלה ושׂמחה. ילקוּט העצמוֹת היה שמוּר עתה בארוֹן הכלים שבלשכת הרוֹפא. לאט לאט, כמעט בלי להרגיש בדבר, נעשׂה עניין העצמוֹת נוֹשא המכתבים שנשלחוּ ונתקבלוּ בקביעוּת.

אחרי חילוּפי הגבוּלוֹת והבדיקוֹת החמוּרוֹת הגיע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לארץ מוֹלדתוֹ גאליציה. איזוֹ עצבוּת היתה שפוּכה על כל המקוֹמוֹת שעבר בהם, אף כי כּיפּוֹת הצבא הפּוֹלני התרוֹצצוּ באויר התחנוֹת והרכבות מתוֹך ציפצוּף עליז של גוֹאלים וגאוּלים כאחד. הוּא חש את העצבוּת המרחפת בבית ישן, אשר בעליו הזקן והחביב מת, ויוֹרשים חצוּפים כבשוּהוּ וּמילאוּהוּ רעש מַכאיב.

את בּרוֹדי לא ראה זה חמש עשׂרה שנה, מיוֹם שנכנס לצבא. העיר קטנה ונצטמצמה בעיניו, מהיוֹתוֹ רגיל בוינא עיר התוֹעפוֹת. אך ביוֹתר עוֹרר בוֹ תוּגה מראה הרחוֹבוֹת ההרוּסים למחצה והבתים השוֹממים מאין יוֹשב. אי הנקיוֹן נשקף מכל פינה. גם לא רבים היוּ האנשים שעברוּ ברחוֹבוֹת. כנראה רק מעטים נשארוּ בעיר בעת המלחמה ומעטים חזרוּ שמה לאחריה. הוּא צפה כה וכה, אוּלי יתגלה לוֹ שׂמחה, השוֹטר היהוּדי הזקן, שהיה חביב העיר, אך לא ראהוּ בשוּם מקוֹם. במקוֹמוֹ התהלכוּ גם כאן החיילים הפּוֹלנים וּבחוּצפּתם העליזה הבליטוּ עוֹד יוֹתר את הדיכּאוֹן. הוּא נסע במרכבה מעוּכה רתוּמה לסוּס זקן וּמקוֹרח. עבר את הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ. הנה הרחוֹב הלמבּרגי, הנה רחוֹב גוֹלד, הנה שם בניין הגימנסיה וה“סוֹללוֹת”, הנה והנה. עוֹברים ושבים התבוֹננוּ בוֹ, אך איש לא הכּירוֹ. והנה עמדה המרכבה לפני הבית שבוֹ גרה סבתוֹ, בית מחוּץ לעיר, קניינוֹ של פּאן גלוֹבאצקי, מי שהיה מנהל בית הספר לנערוֹת, זה שאמוֹ למדה בוֹ.

בנוֹ של בעל הבית – פּוֹלני קיפּח בעל פנים הדיוֹטיים – פתח לוֹ את הפּשפּש והראהוּ את דלת חדרה של “פּאני שפּירא”. זיגמוּנד ניגש והקיש רכּוֹת בפרק האצבע.

– יבוֹא! – ענה קוֹל עליז.

הוּא פתח את הדלת. חדר לא גדוֹל מלא וגדוּש רהיטים כבידים ושוֹנים. נקיוּת מַתמיהה. עציצי פוּכּסיה אחדים. אך נפש חיה לא נראתה. הוּא תמה למי היה הקוֹל שקראוֹ לבוֹא – והנה נשמע הקוֹל שנית מאחרי וילוֹן לבן בפּינה.

– אתה זה, שמשוֹן? עוֹד רגע.

תמהוֹנוֹ גדל עוֹד. מנַיין לה שהוּא הבא? כלוּם ראתה בעד החלוֹן?

הוילוֹן סוּלק ויצאה ישישה נמוּכה, מקוּמטה, לבוּשת כּהים

ועל ראשה תסרוֹקת שׂערוֹת חוּמוֹת. ה“קפליט!” – נזכר האוֹרח וחייך (את שני הילקוּטים העמיד על הרצפה). הזקינה טרחה לרכוֹס את השרווּלים הצרים על ידיה, שהיוּ רטוּבּוֹת קצת וכתפוּחוֹת ממַים. ברגליה היוּ נעלי לבד מהוּהוֹת.

– כבסתי לי כתוֹנת לשבת, – התנצלה.

הוּא צעד לקראתה בעיניים מעוּלפוֹת, תפס כף ידה ונשקה על העוֹרקים התפוּחים. היא נשקה לוֹ על מצחוֹ.

– וּבכן הבאת אוֹתוֹ, שמשוֹן יקירי?

– כן, פה בילקוּט הזה.

– והילינה לא יכלה לבוֹא?

– אמא חלשה. הן כתבנוּ לך.

– נכוֹן. מחר נערוֹך לוֹ את הלוייה. מחר ערב שבת. אתה תעזוֹר על ידי, יקירי, לשׂימוֹ בארוֹן. הארוֹן מוּכן בעלייתוֹ. לפני שלוֹשה חוֹדשים עשׂיתיו אצל הטוֹב שבנַגָרים. אחר יבוֹאוּ אנשי “חסד ואמת” ויקחוּהוּ. אני אלך לקרוֹא להם. גם “קרקע” קניתי לשנינוּ. צריך שתהיה לוֹ לוייה נאה. ראוּי הוּא לכבוֹד אחרוֹן זה. אפשר שנבקש מאת הרב שיספידוֹ?

–טוֹב, סבתא. אכּנס אצל הרב ואנַסה לדבּר עמוֹ.

– ועתה, יקירי, נאחז בוֹ שנינוּ ונשׂים אוֹתוֹ לרגע על המיטה. הרי זוֹ מיטתוֹ, ויהיה כאילוּ מת במיטתוֹ.

והיא צחקה צחוֹק נעים ומוּזר עד כדי לעוֹרר דמעוֹת.

אחרי שהילקוּט היה מוּנח רגעים אחדים על המיטה אמרה הזקינה:

– עתה, שמשוֹן, נוֹרידוֹ ונניחוֹ על הרצפה, כדין.

והיא יצאה והביאה קני קש אחדים וּפיזרתם על הרצפה. אחר הוֹרידוּ את הילקוּט והניחוּהו, והיא פרשׂה עליו חתיכת בד שחוֹר שהוֹציאה מארוֹנה והדליקה נר למראשוֹתיו, כלוֹמר מצד הקיר.

– עתה, יקירי, נוּכל להתאבּל עליו. גם אתה. אף על פי שנכד אינוֹ חייב באבילוּת. ארבעים וחמש שנים הייתי אלמנה חיה, עגוּנה, ולא יכוֹלתי לא “לקרוֹע”, לא לשבת “שבעה”, ועתה הנה בא היוֹם המקוּוה. חלוֹץ, שמשוֹן, את נעליך ונשב לארץ. אמנם “שבעה” מַתחילה רק אחרי הקבוּרה, אבל הרי הוּא מת זה כבר… הלא בן אין לנוּ. אתה יוֹדע…

הוּא ציית לה כתינוֹק. והיא חלצה את נעליה הרכּוֹת ונשארה בגרביה המטוּלאוֹת. אחר הניחה שני הדוֹמים וּשניהם ישבוּ על דפנוֹתיהם החדים.

– באמת צריך היה להמתין עד אחרי הקבוּרה. אבל הרי זה כ“שמוּעה מרחוֹק”. עתה סַפּר לי, שמשוֹן, איך מצאתוֹ..

והוּא סיפּר לה איך מצאוּ את הקבר, הוּא וחביריו שׂרי הצבא, בכפר מדוֶדי, אך חלק מסיפוּרה של הזקינה כיחד תחת לשוֹנוֹ. הוּא הסתכל בלי חָשׂך בסבתוֹ והירהר: כמה מַפליא הדמיוֹן בין אשת הנרצח ואשת הרוֹצח! באיזה שם ייקרא קוֹמפּלכּס כזה בתוֹרת פרויד?

היא לא שאלה לפרטים. הכוֹל נראה צפוּי ושקוּף ברוּחה.

אחרי שעה קמוּ מן ה“שבעה”. הזקינה אמרה, כי די בשעה אחת לפי הדין. היא ערכה לוֹ את השוּלחן וּבישלה מאחוֹרי הוילוֹן ביצים והתקינה קהוה בחלב, קהוה ריחני נפלא, שלא שתה כמוֹתוֹ מאז המלחמה. גם היא ישבה ואכלה ושתתה עמוֹ. טבלה חלה רכּה בקהוה וּפיה חסר השיניים לעס זרוֹת.

אחר הצהריים הלכה גיטלי אל חברת “חסד ואמת” וזיגמוּנד הלך אל הרב. הרב החדש לא תפס את כל העניין. היה מפוּזר מאוֹד וטען שלא ייתכן להספּיד שיירי עצמוֹת של אדם שהלך לעוֹלמוֹ לפני ארבעים וחמש שנה. דיבר מַשהוּ על “ליקוּט עצמוֹת” ועל “קבוּרה במרא וחצינא” להעלוֹת חימה… לא. לא ייתכן כדבר הזה! – ד"ר שפּירא הסכים לדעתוֹ והלך הביתה.

מצא את הזקינה מליאת שׂמחה. הכוֹל סוּדר על הצד היוֹתר טוֹב. “הם” יבוֹאוּ מחר בשעה תשע בבוֹקר. מה, הרב לא יספּידוֹ? נכוֹן, הרי הוּא לא הכיר כלל את המנוֹח. הרי אז היה רב אחר. מה דעתוֹ, הכדאי להדביק מוֹדעוֹת אבל? לא כדאי, גם היא חוֹשבת שלא כדאי. רוֹב בני העיר לא ידעוּ כלל מי הנפטר. היא היתה אצל הקרוֹבים – רק מעטים נשארוּ בעיר, והם עניים מרוּדים – הבטיחוּ לבוֹא אל הלוייה.

היא החליפה את הנר של“מראשוֹתי” הילקוּט באחר.

– צריך שידלוֹק כל הלילה, – אמרה כמדבּרת לנפשה.

בערב אכלוּ שוּב. היא בישלה מאחרי הוילוֹן דגים בחמאה. הריח היה נוֹדף וממַלא את כל חלל החדר, גם ברהיטים דבק, גם בילקוּט העצמוֹת.

– אכוֹל, שמשוֹן, ברוּך השם, לא חסר לי כסף. יש לי “צרוֹר” קטן. חשׂכתי ממה ששלחתם לי בשנים האחרוֹנוֹת. עתה לא כמוֹ בשנוֹת המלחמה. עתה אפשר להשׂיג בכסף הכוֹל, הכוֹל. אפילוּ – צימוּקים עם שקידים. חבל, לי אין שיניים ואיני יכוֹלה לאכוֹל הכוֹל.

הוּא סח לה על אמוֹ, היא הילינה בתה, על כמה קרוֹבים היוֹשבים בוינא ועל אחירים המפוּזרים בכל קצוי תבל. אחר ששׂבעוּ שׂיחה, הציעה לוֹ משכב טוֹב על הספּה הרחבה. הציפּוֹת והסדינים היוּ שלימים ונקיים להפליא.

הוּא שכב ולא עצם עין כל הלילה. הנר הדוֹלק ליד הקיר, מאחרי הילקוּט המכוּסה במַטלית שחוֹרה, כאילוּ דלק חרש במוֹחוֹ. הזקינה ירדה פעמיים בלילה והחליפה את הנר באחר. בכל פעם שכּיבתה את הדוֹעך נמלא החדר ריח חלב קשה.

בבוֹקר עם הנץ החמה קמוּ. האוֹר שבא מן החלוֹן, המוּלט מצידוֹ בארוֹן רחב, היה רפה מאוֹד. מן החצר הגיעוּ קוֹלוֹת של בעלי חיים שוֹנים: קירקוּר וּקריאוֹת תרנגוֹלים, געגוּע אוָזים וּברוָזים, נחירת חזירים, הגה יוֹנים.

–לפּאן גלוֹבאצקי משק גדוֹל, – הסבּירה הזקינה.

ד"ר שפּירא היה פה זר לעצמוֹ, כמוֹ בלילוֹת ידוּעים בשעת המלחמה, אך עייפוּת לא חש. הוּא היה רך ועֵר החוּשים כתינוֹק, ונוֹח לציית כאבטוֹמַט.

– עתה לא נאכל עד אחרי הקבוּרה, – אמרה הזקינה. – הבה נכין אוֹתוֹ.

הוֹציאה מן הארוֹן טלית יקרה, עם עטרת כסף רחבה, וּפרשׂתה על הספּה. שניהם, היא וזיגמוּנד, נטלוּ את הילקוּט ונשׂאוּהוּ בדחילוּ והניחוּהוּ על הטלית הפּרוּשׂה, עטפוּהוּ יפה בטלית ותקעוּ בקפליה את הציציוֹת שלא תהיינה נגררוֹת.

בתשע באוּ שני קברנים, הוֹרידוּ את הארוֹן מן העלייה. פּאן גלוֹבאצקי, בנו ההדיוֹטי וּבתוֹ הזקינה עמדוּ בשוּרה ותמהוּ בפיוֹת

פּעוּרים. ד“ר שפּירא ביאר להם את העניין בקצרה. הם קיבלוּ בשלוה ונכנסוּ לדירתם. את החבילה הכרוּכה בטלית הכניסוּ הקברנים ברצינוּת עשׂוּיה לתוֹך הארוֹן הגדוֹל, כיסוּה במטלית השחוֹרה. החזיקוּ בשני קצוֹתיו ויצאוּ מן החדר. הארוֹן היה משוּנה בקלוּתוֹ, והקברנים הצטחקוּ. איש מן הקרוֹבים לא בא. ד”ר שפּירא הוביל את הזקינה בזרוֹעה. פניה היו זוֹרחים בשׂמחה עילאית. כל הדרך נשענה עליו בדממת אוֹשר, כמוּבלה לחוּפּה, כביכוֹל. אחרי רבע שעה הגיעוּ אל בית העלמין. הקבר היה כבר חפוּר במבחר הקברים. שוֹמר בית העלמין עמד על שׂפתוֹ. הקברנים הניחוּ בוֹ את הארוֹן והפכוּהוּ, כדין. נשמע בנפוֹל החבילה על העפר הלח. מילאוּ את הקבר עפר ועשׂוּ תלוּלית.

השוֹמר הוֹשיט לד"ר שפּירא סידוּר פתוּח והוּא קרא מתוֹכוֹ “קדיש” בהברה מגומגמת. הזקינה ניענעה כל הזמן בראשה וּשׂפתיה לא נעוּ. אחר הראתה לוֹ את המקוֹם הפּנוּי לצד התלוּלית: זה מקוֹמה.

השוֹמר התחיל מסלסל מאליו “אל מלא רחמים”. קוֹלוֹ היה צרוּד כמלא עפר. אך הזקינה בלעה כל מלה. הקברנים והשוֹמר קיבלוּ מתנת כסף והאבילים הלכוּ הביתה. הזקינה התרפּקה ביתר רוֹך על זרוֹע נכדה ושאלתהוּ אם אינוֹ חש רעב.

לעת הצהריים ישב ד"ר שפּירא בפאת הספּה, בשעה שסבתוֹ הכינה מאחרי הוילון את הארוּחה, והירהר וּביקש סיכּוּם לכל מה שחקר בשנוֹת רעה עד הרגע הזה. פתאוֹם ניעוֹר בוֹ גירוּי רוּחני חזק. העלה מכּיס חזהוּ את הפּנקס הקטן, זה שהיה מלא רשימוֹת מימוֹת המלחמה, דיפדף בוֹ במהירוּת, תפס מלה פה ושוּרה שם, וכשהגיע אל הסוֹף, אל הדפים החלקים, הניחוֹ על השוּלחן, גחן אליו וכתב בעיפּרוֹן מהרה ובכתב זעיר:

ארצוֹת וערים ויישוּבים צצים וּפוֹרחים, למען יהיוּ לאחרוֹנה לחוּרבן וּלמפּוֹלת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אב היצרים, שנטע הטבע בתוֹך האדם להיוֹת בוֹרא החיים, הוּא גם מחריב החיים. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אין יתרוֹן לאדם, אשר הוֹציא כל ימיו וימת על יצוּעוֹ וגם קבוּרה היתה לוֹ, על האדם אשר חייו קוּפּדוּ ביד אכזר בלא עת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

האנשים אשר יתהלכוּ תחת השמש, למי הם עגוּנים יוֹתר – לחיים או למתים? לא ידענוּ ולא נדע לעוֹלמים.

שלות הנפש וצחוֹק האוֹשר לאדם החי יציצוּ מתוֹך עצמוֹת מתים עתיקים, ברעש מלחמוֹת וּדמי רצח יאיר אוֹרם, ורק מעטים יראוּ וידעוּ. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

הוּא רצה לכתוֹב עוֹד, אך הזקינה הוֹפיעה מאחרי הוילוֹן:

– טוֹל ידיך, יקירי, תאכל את הארוּחה האחרוֹנה, אשר הכינוּ לך ידי. הן תסע לך ואני אשאר כאן…

והיא פרשׂה על השוּלחן מפּה לבנה כשלג.

זיגמוּנד התבוֹנן בה בעצב והירהר: מה מוּזרים חייה של אשה זוֹ… מי יוֹדע את ייסוּריה במשך עשרוֹת שנים. ועתה, אחרי שמוֹנים, בא לה אוֹשרה… על פתחוֹ של קברה…

ברכבת היוֹצאת בשלוֹש אחר הצהריים נסע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לשוּב לוינא, אל אמוֹ האהוּבה ואל חייו שאינם אהוּבים, מפני שאינם מוּבנים לוֹ. ובוֹ בלילה, ליל שבת, נפרדה נשמתה של האשה גיטלי מגוּפה הקטן, הצוֹמק והאפוֹר, כי החוּט האחרוֹן, הדק מן הדק, אשר עוֹד קשרה אל העוֹלם המוּזר הזה, נחתך בחשאי ביד חוֹתך החיים המסתתר.

תרפ"ח

---

במרבורג

מאת

אשר ברש

הפרוֹפסוֹר התיאוֹלוֹגי יוֹהאניס פרוֹמי הוּא כבן שבעים,

נמוּך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבהיר והקלוּש, לא ניכּרת השׂיבה. עיניו הקטנוֹת, עיני דבר אחר חסיד, יוֹשבוֹת עמוֹק תחת המצח הבוֹלט, המסתיים בגבינים שוֹפעים. על קשי אוֹפיוֹ חוֹפף רוֹך של זקנה.

משעלה אוֹתוֹ האיש לשלטוֹן, היה פרוֹפיסוֹר פרוֹמי נוֹהג זהירוּת בדיבּוּרוֹ ולא גילה דעתוֹ על התוֹרה החדשה, שניתנה לעמוֹ בקוֹלוֹת וּברקים. חוֹשש היה לכמה מקוֹמוֹת ״יהדוּתיים״ בכתביו, אך הוֹדוֹת לפירוּשים הנאציים שנתנוּ חביריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעוּ לפרוֹפיסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברוּ שנים מוּעטוֹת עד שהוּא גוּפוֹ התחיל מאמין, כי ספריו התיאוֹלוֹגיים, המגדירים את החוייה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוֹח, לכיבּוּש וּלשלטוֹן של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפּח ומוּשפּל על ידי התקיפוּת הערמוּמית שאין עמה כוֹח אמיתי.

ממארבּוּרג גוֹרשוּ כל היהוּדים עוֹד לפני המלחמה, חוּץ מאלמנה זקינה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גיניראל, וזוֹ לא נתנה להוֹציאה מביתה; שני ילדים יתוֹמים שאוּמצוּ בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירוֹפּה, שיצק מים על ידי הרמאן כוֹהן, ואחרי מוֹתוֹ של הפילוֹסוֹף הגדוֹל היה שנים רבוֹת עוֹזרוֹ המדעי של פרוֹמי בענייני יהדוּת וגם בעניינים אחירים. חריף וּבקי היה האיש והכּוֹל ראוּהוּ פינוֹמין. לפני עליית השלטוֹן החדש הציעוּ לוֹ ידידיו (חוּץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב בקתדרה, והוּא השיב ברוֹב חכמתוֹ:

— בנים, ברוּך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבוֹדתי המדעית, ועוֹשר וכבוֹד אינם נחשבים בעינַי — למה אָמיר אסימוֹן באסימוֹן? בן חמישים אנוֹכי היוֹם, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת — תנוּנוּ להוֹציא את ימינוּ כמוֹת שאנוּ במקוֹם שאנוּ יוֹשבים.

אחר כך, בהשתדלוּת הסינאט (אחדים התנגדוּ, אוּלם ויתרוּ לכבוֹדוֹ של פרוֹמי) ניתנה לוֹ הרשוּת לדוּר בקצה הרחוֹב, בבית מבוּדד בן שני חדרים, העוֹמד בתוֹך גינת עצים עזוּבה, מוּסתר בגדר גבוֹהה שלוֹש אַמוֹת. אף הוֹסיפוּ לשלם לוֹ את המשׂכּוֹרת הזעוּמה, שהספּיקה בצימצוּם לאשתוֹ לקנוֹת מעט מן המנוֹת הקצוּבוֹת להם לפי כרטיס הנפשוֹת.

אי אפשר היה לוֹ לפרוֹמי להעלוֹת על דעתוֹ, שיוּכל להמשיך לכתוֹב את ספריו העמוּקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיוּעוֹ של ראבּינוֹב. לא פעם גילה דעתוֹ זוֹ לאשתוֹ, וזוֹ, מתוֹך החזקת טוֹבה לעוֹזר בעלה הנערץ, היתה שוֹלחת מזמן לזמן ״משהוּ״, ממה שיכלה לחסוֹך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפּרוֹפסוֹר שיבּח אוֹתה על כך.

והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישוֹת בכוֹח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוּחוֹ של הפּרוֹפסוֹר. ברוּר היה לוֹ, שהרע, דוּגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוֹך יישוּבוֹ של עוֹלם. אף גיוּסם של בני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּוּרג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחוֹנוֹת בני עמוֹ המפליאים במזרח ובמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיוּ להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוֹכח סוֹף סוֹף, כי ״אלוֹהים חשבה לטוֹבה״, כדבר כתבי הקוֹדש. הוּא מביא את הטוֹבה לעוֹלם על ידי אֵימיו, שאין לתוֹפסם תפיסה ראציוֹנאלית.

ואז ניעוֹר בוֹ הרצון להוֹציא מהדוּרה חדשה, מוּרחבת וּמתוּקנת של ספרוֹ ״אָרחוֹת האמוּנה״, ספר כתוּב בסגנוֹן מזוּקק, כוּלוֹ הגדרוֹת מוּשׂגים דקים כשׂערה, השוֹלל את הנצרוּת בת היהדוּת, כדי לחייבה בצוּרה אחרת, צרוּפה־קדוּמה, מתוֹך אַספּקט הזמן החדש.

והגיסטאפּוֹ שבמקוֹם לא שקטה. סוֹף סוֹף ניתנה פקוּדה לגרש את האלמנה הזקינה. התנגדוּתה הנמרצת של הגיניראלית לא הוֹעילה הפעם. לאוֹר היוֹם הוֹציאוּ את האשה התשוּשה בכוֹח, הרימוּה וזרקוּה לתוֹך ״לוֹרי״ גבוֹה, וּמאז נעלמוּ עקבוֹתיה. את שני היתוֹמים ניצרוּ מאַספיהם ונשארוּ במקוֹם, למוֹרת רוּחה של הגיסטאפּוֹ.

וּבראבּינוֹב עדיין לא נגעוּ­­ לרעה, אף כי פריץ, בן אחוֹתה של אשת הפּרוֹפיסוֹר, העוֹבד בגיסטאפּוֹ, רמז לדוֹדתוֹ, כי זמן רב לא יוּכל עוֹד היהוּדי להישאר. מקוֹמוֹ במקוֹם כל היהוּדים — במחנה ריכּוּז. אף הוּא גילה לבעלה מה יהיה סוֹפם באוֹתוֹ מחנה ריכּוּז, אבל הפּרוֹפיסוֹר אמר לוֹ בתוֹקף: ״אַל תדבּר על כך!״

ויוֹם אחד ניתנה הפּקוּדה לשלחוֹ.

הצו ניתן ביוֹם, בוֹ קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשׂרה ימים שפּרוֹפיסוֹר פרוֹמי לא ראה אוֹתוֹ. הוּא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרוֹ, אבל אשתוֹ אִיימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלוֹ חסירה לוֹ עוֹד ״גריפּה״!

בשבוּעוֹת האחרוֹנים בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל ניצחוֹן נוֹסף בשדה המלחמה, כל כיבוּש חדש, מרים את רוּחוֹ וּמביא בוֹ עירוּת, שלא ידע כמוֹתה אפילוּ בשנוֹת עלוּמיו) והיה כוֹתב שעוֹת על שעוֹת בלי מעצוֹר וּבלי ליאוּת.

בשעוֹת אוֹתוֹ בוֹקר ישב וכתב על גבּי הגליוֹנוֹת הלבנים בכתב היד הגדוֹל, הגס שלוֹ, בניגוּד לדקוּת העניינים:

״גם התשוּקוֹת שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ כדרגוֹת של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוּקים של שוֹני הסוּג. שהרי אלה מעמדי רוּח שוֹנים בסוּגם, אם הנפש שרוּיה בחשיקה אוֹ בתענוּג, בשׂמחה אוֹ בהנאה של נוֹי, בהתעלוּת מוּסרית אוֹ באוֹשר החוָייה הדתית, זוֹ הקרוּיה בלשוֹננוּ

המבוֹרכת ״אַנדאַכט״. לא חשוּב כלל מה נוֹשׂא ה״אַנדאכט״ — הפּחד נה0פּך בה לגבוּרה עליוֹנה.״

ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזוּת נוֹספת:

״במוּבן מסוּים הרי דוקא אנוּ האחרוֹנים מסוּגלים הרבה יוֹתר מן הראשוֹנים לתפוֹס תוֹפעה זוֹ בשוֹרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדוֹל אחד: בסקירה על הקשר הכוֹלל שבין תוֹלדוֹת הרוּח המוּפלאוֹת (השב רגע — וּמחק את התוֹאר הזה) של ישׂראל הקדוּם, נבוּאתוֹ ודתוֹ עד גילוּי ישוּ, מצד אחד, ובין אוֹרח חייו וּפוֹעלוֹ של ישוּ גוּפוֹ, מצד שני ־ סקירה זוֹ נתוּנה בידנוּ ביתרוֹן שלימוּת מן הדוֹר ההוּא, הוֹאיל וּמרחק הזמן מעניק לנוּ מבט היסטוֹרי חד יוֹתר״.

הוּא חש גירוּי מתוֹק בראשי אצבעוֹתיו וּמוֹחוֹ היה כמנַגן.

והנה נכנסה אשתוֹ בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.

— האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינוֹבים! שלוֹשה אנשי גיסטאפּוֹ מזוּינים, וּבתוֹכם פריץ שלנוּ, מוֹליכים אוֹתם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?

והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.

פרוֹמי נשא אליה עיניו המעוּרפּלוֹת מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:

— הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאוּמה. רצוֹן עליוֹן הוּא. כן, רצוֹן עליוֹן. עכשיו יכוֹל אני לכתוֹב בלי עזרתוֹ. עוּבדה היא. רוּח הוֹערה עלי ממרוֹמים. מימי לא פיעמה אוֹתי רוּח כזאת.

— אבל עלינוּ לנסוֹת להציל אוֹתם…

— יפה, יפה. בוֹאי. נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יוֹעיל, לא יזיק.

כשיצאוּ מתוֹך מרפּסת העץ הקטנה, המשׂוֹרגת שפע פרחים, ראוּ את שלוֹשת אנשי הגיסטאפּוֹ עם זוּג הראבּינוֹבים עוֹמדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האוּמללים ביקשוּ מאת נוֹגשׂיהם, שיניחוּ להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם, הפּרוֹפיסוֹר ואשתוֹ. אלה עמדוּ והתיעצוּ ביניהם אם למלא את הבקשה. עוֹברים ושבים שׂיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרוּ בהליכתם. ילדים לא נראוּ ברחוֹב, שהיוּ כוּלם בבתי הלימוּד. הראבּינוֹבים חיכוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוֹהים, הזקינים יצאוּ אליהם.

— קמצי במלים, אינגריד, — לחש הפּרוֹפיסוֹר על אוֹזן אשתוֹ הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שׂפתיה ברוֹב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוֹב חמלה.

אף שבוֹקר קיץ חם היה, עמדוּ שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים וּמוּכּי יגוֹן קוֹדר, כמוֹ בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשׂאוּ בידיהם הכחוּלוֹת חבילוֹת לא גדוֹלוֹת, צרוּרוֹת במפּוֹת לבנוֹת. כל כך דוֹמים היוּ בבגדיהם הכּהים והארוּכּים (שלבשוּ למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטוּ נבהלוֹת, והוּא, ראבּינוֹב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיור וכחוּש מן המחלה, פניו היוּ שליוים מאוֹד, שלוַת מות, וגם החיוּך שעל שׂפתיו הנוֹבלוֹת היה זה המצוּי לפעמים על שׂפתי בר מינן.

פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כוּלוֹ ציצים וּפרחים, ירד במעלוֹת העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוּצף ועמד ליד הפּשפּש הסגוּר, מבפנים, ואשתוֹ הגיעה אף היא ועמדה סמוּך לימינוֹ, שניהם כזוּג נאהבים ליד בית אוֹשרם.

— כך, — אמר — זוֹ תוֹרה וזוֹ שׂכרה.

פרוֹמי קימט את מצחוֹ בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידוֹ, אמר בקוֹל עצוּר, רווּי צער ככל שיכוֹֹל:

— הרצוֹן האלוֹהי הוּא שמתגלה במעשׂיהם של בני האדם החטאים. מי כמוֹנוּ, שנינוּ, יוֹדע זאת…

ראבּינוֹב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:

— רעיוֹן עמוֹק הוּא, שהביע אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר. עמוֹק מאוד. מן הראוּי שיכניס אוֹתוֹ למהדוּרה החדשה של ספרוֹ החשוּב.

בזה תמה השׂיחה. אנשי הגיסטאפּוֹ רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדוּ סקרנים אחדים ברחוֹב והסתכלוּ במחזה.

אשת ראבּינוֹב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכוֹלת להשמיע מלה, ועיניה זלגוּ דמעוֹת. גם בעיני אשת הפּרוֹפיסוֹר ניצנץ משהוּ לח.

כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּוֹ עם צידם, ניגפה רגלוֹ של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחביריו מיהרוּ אליו והקימוּהוּ. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.

אשת הפּרוֹפיסוֹר, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוּץ שמה:

— הרי זה פריץ, בן אחוֹתי. מי יוֹדע מה אוּנה לוֹ, לילד!

— לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, — הרגיעה הפּרוֹפיסוֹר — הנה הם פוֹסעים כבר הלאה. בוֹאי, ניכּנס. אחזוֹר לעבוֹדתי. מימַי לא עבדתי מתוֹך התעוֹררוּת כמוֹ הבוֹקר…

אבל כשעמדוּ לעלוֹת במעלוֹת המרפּסת, נשתהה הפּרוֹפיסוֹר וּפנה לאשתוֹ:

— הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב — לא מתוֹך ליגלוּג אמר לי כך?

אך היא, כנעלבת, נזפה בוֹ:

— הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוֹצץ היהוּדי.

תש״ה.