א

אדם שאין לו ספריה בביתו, דומה כמי שאין לו מגן. ספרים טובים משולים למלאכים טובים. כל ספר הוא ביסודו של דבר ספריה שלמה, כי בו רוחשת לא נשמת מחברו בלבד, אלא כמה וכמה נשמות, נשמתין עתיקין ונשמתין חדתין. לעולם אין ספר אחד פרי מחבר אחד, גם אם שמו המפורש מתנוסס עליו. אם נניח שהיה פעם ספר ראשון, ודאי הוא שאיננו בידנו. גם הספר המכונה בשם “ספר בראשית”, אינו אלא הספר הקדום, אך לא הראשון. אין איש אחד ואין דור אחד מוכשרים לפי טבעם האנושי המוגבל ליצור יש מאין ולהגיע לידי ניסוח מושלם כזה, המצוי בספר בראשית. ואם כך בדורות הראשונים, שהיו קרובים יותר אל המקורות, בדורותינו לא כל שכן. ומי ששרוי במחיצתה של ספריה, מובטח לו שהוא שומע סוד שיח שרפי נשמות. משום שכל ספר הוא בחינת נשמה שנשרפה בלהבה. “ספר” ו“שרף” קרובות זו לזו קרבת־אותיות, ורק שינוי הצירוף מבדיל ביניהן. ללמדך: אין ספר ראוי לשמו, אלא אם כן העלה המחבר את עצמו כקרבן־עולה עליו. לפיכך יש יסוד להנחה, שלכל סופר יש רק ספר אמיתי אחד, גם אם עשה ספרים הרבה. רק יחידי־סגולה זוכים לקום מאפרם ולכתוב עוד ספר ולהשרף שנית.

ספר טוב שורף גם את הקורא הטוב. הקורא בספרים צוננים ומצננים, הרי זה ממבלי־עולם. כל ספר הוא צנא מלא חיים. וחיים משמעם סערות, סבלות וקדחת יצירה. כל אלה הומים בספר אחד, קל וחומר באוצר של ספרים. המכניס ספריה לתוך ביתו, ממלכות שהיו והוות הוא מכניס לתוך ביתו. לעולם אין בעל־ספריה בודד. יש לו חברותא. הוא מתרגל לעמוד במקום גדולים ולהבין לריעם. את כל העולם הוא מקפל בתוך חדריו או לפחות את מיטב נציגיו. אדם הישן בחדר שיש בו ספרים, מובטח לו שלא ירבה לעסוק בדברים בטלים. הוא בוש לעשות כך. הנה ננעץ במוחו ענין טורד וכוסס, שערכו בר־חלוף, המעסיקו כולו. נדמה לו שכל עולמו תלוי בשערתו של אותו ענין. ופתאום נפל מבטו על אחד הספרים המעולים והחביבים עליו. מיד יוציא אותו מארונו וכהרף־עין יעבור לעולם אחר.

אין אתה מכיר ספר הכרה לעומקו, אלא לאחר שהבאת אותו לרשותך. ההיכרות בין קורא וסופר וספר אינה מעשה בן־פעם־אחת; היא אינה נקנית בקריאה, שבאה אחריה עזיבת הספר. זהו תהליך של צמיחה ושל התרחשות בלתי פוסקת. בדומה להיכרות בין בני אדם אף זו מלאה משברים, מעלות ומורדות. אם שגית פעם בהערכת ספר, שאינו ברשותך, שוב לא תוכל לתקן את המעוות. עצלות היא באדם ואין דרכו לחזר אחרי ספר שקרא לשם בדיקת דעתו מחדש. אך אם הספר בארונך, יהא זה תובע את עלבונו ולא יעברו ימים רבים ותיווכח, כי דינך היה דין מעוקל. כי אין לך ספר שאין לו שעה. יש ספר שלבנו גס בו, הואיל ונדמה היה לנו כי כבר מיצינו את ברכתו עד־תומו. באחד הימים נעלעל בו שוב – ויחס הערכתנו אליו יתחדש. כי דעתנו על ספרים, כדעתנו על חזיונות חיים בכלל, מותנית בשיעור הנסיון שרכשנו לנו. ואין זה דבר נדיר, שספר אשר לקח את לבנו שבי בגיל זה, שוב אינו נחשב בעינינו בגיל אחר, ולהיפך. המשכיל, הבוחן את עצמו תמיד, יכול יוכל לחזור בתשובה רק אם הספרים לא יהיו רחוקים ממנו. בדומה לכך אנו משנים את דעתנו על בני־אדם לאחר שנפגשנו עמהם שנית ושלישית.

אנו אוהבים ספר כאילו היה בריה חיה. אנו חומדים אותו בלבוש מסויים, בכריכה מיוחדת, בנייר מסויים ובאותיות ידועות. תכריכי הספרים ותבניתם אינם דבר ריק. הם מושכים ומפתים או דוחים ומרחיקים. אפילו שם המוציא־לאור מתחבב בזכות הספר החביב. ביחוד חביבים עלינו ספרים,שמחברם טיפל בהוצאתם בעצם ידיו; כשם שיש איזה פגם דק בכתבי־סופר שנערכו ע"י יורשים.

אולם גם הביצוע הטכני והטיפול החיצוני מצד אחרים גורם מכריע הם בחיבוב הספר וגורלו. מלכתחילה ודאי הוא, שישנן אפשרויות שונות לפני המו“ל או היורש החוקי לברור לספר תבנית ומראה מסויימים. ההכרעה נחרצת לפי טעמם. אולם לאחר שנפלה ההכרעה, והספר הגיע לידך בצבע מסויים ונקלט בנפשך בצורה ברורה, שוב אין אתה בן־חורין לבקש לו תבנית אחרת. כעין גזירת־גורל כאן. הנסיון להפריד בין ספר חביב, שנתגלגל לידך בימי עלומיך, ובין צורתו לאחר זמן – עשוי לזעזע את עצם היחס לספר. לומדי ש”ס, שהיו מורגלים ללמוד בגמרות מעוכות ומחוקות, היו מרגישים טעם־לפגם בשעה שנאלצו ללמוד בגמרות חדשות ומבהיקות. הטורח המרובה, שהיו צריכים לטרוח כדי לפענח שורות מטושטשות, נעשה אצלם חלק מן התענוג שבלימוד.

ב

דבר הלמד מאליו הוא, שבספרים מעולים הכתוב מדבר. כל אדם בימינו כמה וכמה שעות־כושר מזומנות לו לרכוש ספרים, ־ וכך הארונות מתמלאים ספרים פחותי־ערך, שסכנתם גדולה קודם כל מחמת זה שהם גודשים את האיצטבאות ודוחקים את רגלי חבריהם הטובים מהם. העין הרואה ספרים שכריכותיהם נאות (והרבה ספרים גרועים כריכותיהם נאות), שוב אינה רואה צורך בספרים חדשים. לפיכך חובה היא לנפות את ספרינו. אין זאת מלאה קלה; ספר, המצוי זמן ממושך בבית, אי־אתה בן־חורין ליתן לו גט־פטורין על־נקלה. אבל יש לזכור, שספרים גרועים דינם כדין על אשפה אחרת, וזו אין משהים בבית אפילו שעה אחת מיותרת. מציאותו של ספר גרוע היא איום תמידי. אם אתה לא תיכשל בו, יש חשש שמא ייכשל חברך או שכנך.

הֶרדֶר אמר: “יש שספר אחד השכיל או קלקל אדם לכל מי חייו”. לכולם לא נדע איזוהי הדרך נסתלף טעמו של פלוני. אילו היה בידנו לבדוק, היינו מוצאים כי בין שאר הגורמים ישנו גם ספר מסויים, שכוחו להרע גדול, והוא נחרת בנפשנו עד לבלי הימחק. ספרות זיבורית משפיעה כדיבוק, שקשה לגרשו. היא מדברת מתוך גרונו של בעל־הדיבוק. מסוכנת ביחוד ספרות השמה לה סתר־פנים. הכל בה “כמו”, “כאילו”. ומי שנתפס לה שוב אינו יכול להתחמק ממנה.

כנגד זה יש לנהוג כבוד בספרים בינוניים. אמנם, הספרים הטובים רבים כל כך, שאין חיי אדם מספיקים כדי לעיין במקצת מן המקצת, ולכן ראוי להגות במשובחים שבהם. אף על פי כן יש תועלת גם באלה, דוקא משום שהם עוסקים בנושאים נודעים. פעמים שגם ענינים אלה טעונים הזכרה וחזרה ומקבלים על ידם הארה חדשה. הסופר הבינוני חוזר ומעצב בדרך אינדיבידואלית את המוסבר־מאליו. ויש שביצירה הבינונית מוצע איזה דבר נפלא, פוקח עינים. מספרים עליו על תלמיד־חכם אחד, שהיה עובר גם על פרשת־השבוע של ה“צאינה וראינה”, שלא ניתן, כידוע, אלא לעמי־הארצות ולנשים. וכשנשאל, ענה, כ פעם אחת נתקשה בהבנת איזו סוגיה, ונשתרבב לפניו דרך־אגב ה“טייטש־חומש” והציץ בו באלכסון – וקושיתו נתישבה לו יפה.

ג

המכוון כאן לספריה אישית, משפחתית, ולא לציוברית או ממלכתית. זו האחרונה תעודתה לקלוט את הכל; היא מעין בית־מועד לכל ספר חי וא מת. אין חובתה להבחין בין טוב לרע. ועל אף הסדרים המדוקדקים שבספריה כזו, הריהי משולה ליער עבות, שמרוב העצים אין העצים נראים כל עיקר. מה שאין כן ספריה שהיא קנין הפרט. כל חכמתה בכך, שאינה נותנת דריסת־רגל לכל דבר־שבכתב ושבדפוס, אלא בודקתו תחילה אם הוא ראוי לכך. אפשר שהיא נוהגת במקצת בשרירות־לב; אך אין בכך פגם. ולא עוד אלא אם הבריח ספר מן הספרים את הגבול או זייף את תעודתו, הריהי רשאית לפלטו ולהוציאו מחוץ למחנה. היא עשויה לשמש איש אחד, משפחה או חוג מצומצם. ולפיכך מותר לכנותה בשם ספריה קאַמרית, על דרך מוסיקה קאמרית.

ספריה כזו טעם גמור בה, אם היא מעשי ידי בעליה ולא נחלה שהורישו לו אבותיו. אין עושין ספריה ואין מקבלין אותה מן המוכן, אבל מטפחים ואומנים אותה. ספריה מצטרפת מפרוטות־ספרים ומדינרי־ספרים, אחד לאחד; מה טוב, אם כל ספר הוא ביטוי לצורך מסויים בשעה מסויימת. אם התיר בשעתו איזה ספק, או ריפה איזו מתיחות נפשית, או המתיק איזו הרגשת מחסור. רכישת ספר היא איפוא מאורע, שזכרונות מיוחדים קשורים בו. הספריה המקובצת משקפת במדיה מסויימת את אישיות בעליה. שכן הצירוף מגלה סוד גדול, סוד יחודו של האדם. אפשר שספר זה או זה נקנה באקראי, אך הצירוף כולו אינו מקרה, אלא עצם. אף המקרה אינו מקנה לאדם אלא אותו ספר, שהוא רוצה לקנותו. נמצא, שהספריה היא מעין ביוגרפיה רוחנית של בעליה. וכלום אפשר, שספריה הבאה בתורת־ירושה, תכיל את כל אלה?

ד

אתה מוצא ארבע מידות עיקריות בבעלי ספריות פרטיות. יש כונס לשם נוי ויוהרה; יש כונס לשם גיוון רכושו; יש ונס ספרי־עזר ושימוש; ויש כונס ספריה רבת־פנים לשם הרחבת הדעת והרוח. שנים הראשונים אינם מעניננו. אך שני הסוגים האחרונים ראויים לעיון. הכונס ספרי־עזר ושימוש בלבד, דומה למי שמקים לו מחסן של כלי־עבודה, אלא שחדר־האוסף שלו מכיל מילונים, אנציקלופדיות וחיבורים מקצועיים. הספרים האלה כשהם משובצים בתוך אוצר ספרים עשיר, הם משלימים אותו ומוסיפים לו לוית־חן; אך כשהם עומדים לבדם ונעשים עיקר, ריח של מלאכה נודף מהם. ואף על פי שבלי כלים אין לעשות דבר ומחזיקים להם טובה על התשמיש שהם משמשים אותנו, מכל מקום קורת־רוח מרובה אין אנו מרגישים במחיצתם. ציביליזציה כאן ולא תרבות. בהתעטף עליך נפשך לא תוכל לשלוף מן האיצטבא ספר העוסק בחוקי הכובד, או בדיני החכר והשאל, או בריפוי הקדחת, כדי לרוות את צמאונך ולעודד את רוחך.

אם כדאי והגון להשקיע מאמצים בטיפוח ספריה ושכלולה המתמיד, הרי רק בזו שחותמה של תרבות רחבה וססגונית טבוע בה: ספריה שהיא מעין קוסמוס בזעיר אנפין. מועט המחזיק את המרובה. לא הכמות מרעת, אם כי הכמות אינה כאן דבר בטל, אלא האיכות המגוונת. ספריה המגשרת בין דורות,המשלבת ידיהם של מחברים רחוקים וקרובים, המרמזת על אוצרות סמויים וגלויים, המוליכה את בעליה לספירות שונות, ויש סיפק בידה ליתן לך מבוקשתך במצבי־נפש שונים, הפוקדים אותך – זוהי ספריה נכספת. בחללה של זו שורה השיכנה. היא עצמה חטיבה של רוח־הקודש. בצר לך, אליה תפנה; בזרוח עליך שמש האושר – בה תהגה.

ומה נאה ספריה, שיש בה גם ספרים “יוצאי־דופן”! ספרים, שאין להם “הסכמות”, התועים תמיד ומבקשים על נפשם. זכור, אף האדם הוא לא־פעם יוצא־דופן בעיני עצמו ובעיני אחרים. ראית אדם, המשתדל להיות תמיד “מכופתר” ומצוחצח ועשוי כולו משעי ומישור – דע: אף הוא מלא מחשופים וזיזים ושקערוריות. כאדם כן ספריתו, כשתוכנם וצורתם ושמם של הספרים יוצאים דופן ומתמיהים, יש בהם בנותן־טעם לכל האוצר ולו, הערוך סדרים סדרים. משל לנוף יפה שאילן משונה בקומתו ובמראהו נעוץ בשוליו או באמצעיתו, יש שתתאווה לשבת דוקא בצלו של זה. איצטבאות של ספרי־מופת, שמהחברים מקובלים כגאוני עולם, עם כל העוז והבטחון ועשור הרוח הנאצלים מהן – זקוקות לתבלין. הגאונים שופעים כובד, זעף, חומרה ופורפוריה של מלכות. צבע הארגמן מכהה את העין ביפעתו היתרה. יש צורך באיזה צבע חיוורין, בספר שחיברו אחד בעל־חלומות, שלא הודו בגדולתו. הן לכל אחד יש חלומות שנבלו ועקמומיות שלא נתפשטו. יתכן על כן: פעמים שספר יוצא־דופן, אשר מתוכו מהגה ומצפצפת נפש רצוצה ועלומת־דמות, כובש את לבנו ומעורר מחשבות.