בּסדרת הספרים “מחשבת ימינוּ” מבקשת הוצאת “עם עוֹבד” להפגיש את הקוֹרא שלנוּ עם גילוּיי התסיסה הרעיוֹנית של זמננוּ בּחיי החברה והמדינה והיחסים הבּין-לאוּמיים, וכן בּעוֹלם המדע והעיוּן. ולא בּדרך “עיבּוּדים” והרצאוֹת וּפירוּשים, כּי אם על ידי מתן עצם דבריהם של הוֹגים ואנשי-מעשׂה ועוֹמדים בּמערכה.

בּחירת הספרים והמאמרים אינה מתכּוונת למתן פּסקי-הלכוֹת וּמסקנוֹת “אחרוֹנוֹת”, הפּוֹטרוֹת ממחשבה, כּי אם לפתיחת פּתחים אל המעבּדוֹת הרוּחניוֹת של הדוֹר. הללוּ עוֹשׂוֹת את עבוֹדתן גם בּימוֹת מלחמה, ואפשר – בּימים אלה בּיוֹתר. הן אינן נשמעוֹת לאִמרה הרוֹמאית, כּי רעם-הזין מחריש את קוֹלן של בּנוֹת-השיר. אלא שלא בּכל מקוֹם קוֹלן בּוֹקע ונשמע. בּאוֹתם המקוֹמוֹת שיד הצנזוּרה רוֹממה היא משתיקה – בּאמתלה של חרדה לגוֹרל המלחמה – כּל דעה שאיננה רצוּיה לשׂררה. ואף המחנה האַנטי-נאצי אינוֹ פּטוּר מכּוֹבד ידה (וגם אנחנוּ לוֹמדים זאת על בּשׂרנוּ). אך ישנן ארצוֹת בּהן נעשׂית העבוֹדה הלַבּוֹרטוֹרית של מחשבת הדוֹר לא בּמחתרת, כּי אם לאוֹר השמש, וּבאינטנסיביוּת מרוּבּה. בּאֵלוּ ניעזר לתכליתנוּ. הספר הראשוֹן בּסדרה זוֹ, “בּמלחמה וּלאחריה”, הוּא אוֹסף דברים, מלוּקטים וּמבוֹררים, מִשל הוֹגים סוֹציאליסטיים

בּאנגליה.

מאז ימי ההכרעה החמוּרים, בּהם נפלה צרפת בּשבי הפֶּטֶניזם, בּטרם כּרעה לפני האוֹיב, וּבהם ניתקה אנגליה את קוּרי הצֶ’מבּרלניזם והתיצבה יחידה מוּל אוֹיב, בּטרם הפיחה רוּח אֵמוּן בּבני-בּריתה לעתיד לבוֹא – עוֹבר על אנגליה נחשוֹל רוּחני מַסעיר וּמרענן. שפעת הספרים והקוּנטרסים – שרק קצתם מגיעים אלינוּ – מעידה כּי בּאוּ לה לאנגליה ימים של עֵרנוּת רעיוֹנית ונפשית, ותכנן מעיד כּי רבּוּ גם רבּוּ התוֹהים על העבר ושוֹאלים לעתיד. התעמוּלה למען המלחמה רצוּפה דיוּנים על הערכים שלמענם הוֹלכים בּני-אדם אוֹהבי-שלוֹם ליהרג ולהרוֹג, בּיקוֹרת על הנעשׂה וּתביעת שׂידוּד מערכוֹת – וּמעכשיו. הד אכזבוֹת עוֹלה מתוֹך הדברים. וגם לקח.

הסוֹציאליזם חדל להיוֹת ענין של נוּסחאוֹת וכיתוֹת מתנצחוֹת. הוּא נעשׂה ענין של חיים לאוּמה. לא עוֹד ענינם של חַקרנים וּמשׂכּילים מחוּכּמים, המבּיטים ממרוֹם שבתם אל ההוֹלכים בּחוֹשך, כּי אם ענינם של רבּים רבּים, של פּשוּטי-עם.

הפּטריוֹטיזם האנגלי חדל להיוֹת פּטריוֹטיזם של “אִי” לבדד ישכּוֹן. הוּא מתחיל להכּיר בּתלוּת ההדדית של כּל יוֹשבי כּדוּר-הארץ, בּתלוּת ההדדית שבּין חזקים וחלשים, וּבהתמוֹטטוּתם הנחרצת של היחסים המסרתיים בּין אנגליה וּבין העמים האחרים, בּין שהם כּפופים לה, בּין שהם מתחרים בּה.

יריבוּתם של החוּגים הרדיקליים לאימפּריאַליזם הבּריטי ולשוֹביניזם הלאוּמי, שהיתה כּרוּכה על פּי רוֹב – כּרגיל בּחוּגי השׂמאל אצל האוּמוֹת התקיפוֹת – בּיחס של בּיטוּל לעצם תוֹפעת הלאוּמיוּת, בּויתוּר מדוּמה על כּל זיקה לאוּמית שהיא, וּבחוֹסר הבנה לסבלוֹתיהם וּלעלבּוֹנוֹתיהם וּלצרכיהם של עמים מקוּפּחים, מתחילה עתה להשתחרר מן ה“כּוֹרך” הרעיוֹני הזה. עוֹלה הכּרת חיוּניוּתה של הלאוּמיוּת כּתוֹפעה אנוֹשית עמוּקה והכּרת חשיבוּתה המַפרה כּגוֹרם קוֹנסטרוּקטיבי המוֹציא

את האדם מ“היוֹת לבדוֹ”, מחַבּרוֹ אל הזוּלת וּמשרשוֹ בּחברה. הלקח המר של אוֹתם הפּתרוֹנוֹת הלאוּמיים שבּהם נאחזוּ לאחר המלחמה הקוֹדמת מוֹליך לא להסתלקוּת מכּל פּתרוֹן לאוּמי וּמסירת כּל שטחי החיים לרשוּת הגוּשים המדיניים הגדוֹלים הנראים עתה בּאוֹפק, כּי אם לידי חיפּוּשׁ פּתרוֹנוֹת, אשר לא יסגירוּ את העמים הקטנים בּידי העמים התקיפים.

והמשׂכּיל האנגלי, שהיה דן בּעניני עמים וּתנוּעוֹת אם מתוֹך התלהבוּת-של-תייר ואם מתוֹך בּיטוּל-של-תייר, מתחיל עתה רוֹכש לעצמוֹ יחס עניני יוֹתר, בּר-אחריוּת יוֹתר. השאננוּת – גם זוֹ הלוֹבשת רדיקלית, גם זוֹ הלוֹבשת אֶסתטית – נסוֹגה מפּני רצינוּת החיים, מפּני רצינוּתה של “המהפּכה האנגלית” הדוֹפקת על הפּתח.

המאמרים אשר הוּבאו בּקוֹבץ זה הם, לִפְנימוֹ של דבר, דיוּנים על דרכּה של המהפכה האנגלית. לא זמירוֹת כּאן, בּדוֹמה לקוֹל ענוֹת תרוּעה שהיה מהלך בּשלהי המלחמה הקוֹדמת, כּי אם רצוֹן בּרוּר להרים את המסך, לראוֹת וּלפַנוֹת מכשוֹלים. הדיוּנים אינם מוּפשטים-כּוֹללים. וגם בשעה שהם יוֹצאים מתחוּמי ה“אִי” אינם סטֵרֵאוֹטיפּיים-קוֹסמוֹפּוֹליטיים. הם מעוֹרים בּקרקע ההוָיה של האדם האנגלי על מוֹרשתוֹ התרבּוּתית, על הוֹקרתוֹ את חירוּתוֹ האישית, על סגוּלתוֹ להבּיט מבּעד להצעוֹתיו ותכניוֹתיו – הפקעה, הלאמה, השוָאה, תיכּוּן, פֶדֶרליזם – אל הבּשׂר-ודם, אל הפּרט האנוֹשי החי.

ואפשר – בּזה צפוּן הענין המיוּחד שבּדברים לקוֹרא שאיננוּ אנגלי. אַל נא יאָמר: “כּזה ראֵה וקדש”. ילמַד מהם. וילמד לדעת לא רק מה השאלוֹת וּמה התשוּבוֹת, כּי אם גם מה הקרקע האנוֹשי שבּוֹ מוּצגוֹת השאלוֹת לפתרוֹן ושהוּא הוּא הקוֹבע את גוֹרל

הפּתרוֹנים.

דברי הויכּוּח המכוּנסים בּקוּנטרס זה ניתנוּ כּאן כּסדרם וּבשלימוּתם, כּמוֹ שנתפּרסמוּ בּסדרה של מאמרים על דפּי International Socialist Forum בּחדשים הראשוֹנים של שנת 1943.

המשתתפים אמרוּ את דברם, אך הויכּוּח לא נסתיים. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת כּי לא מחזוֹר-ויכּוּחים אחד עוֹד יבוֹא, וּתנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית עוֹד תהא מתלבּטת לא מעט עד שתתגבּר על השבר הגדוֹל שהוּשבּרה ועל פּירוּד הלבבוֹת והפּירוּדים האִרגוּניים שהתישוּ

את כּוֹחה ודילדלוּ את רוּחה, ועד שתמצא את הדרך להחזיר לעצמה את אחדוּתה ולכבּוֹש לעצמה כּוֹשר מאבק ויצירה.

בּמחזוֹר זה של ויכּוּחים השתתפוּ סוֹציאליסטים בּני עמים שוֹנים, מהם שעמיהם נלחמים לחיים ולמות עם הנַאצים, מהם שנכבּשוּ ונרמסוּ על ידי הנַאצים, מהם שעמם השליט על עצמוֹ את הנאצים. כּאלה כּן אלה, כּוּלם עוֹמדים בּחזית אחת נגד הנַאציזם והפאשיזם וּברצוֹן אחד להקים את העוֹלם מחוּרבוֹתיו, כּמשפּחת עמים סוֹציאליסטית, אשר לא תדע עוֹל עריצים ושלטוֹן הממוֹן וטבח-עמים; ועם זאת – עדיין לא גוּשרוּ המרחקים, לא נרפּאוּ פּצעי הפּירוּדים, לא סר מר-האכזב. עקת לבּם וּטרגיוּת נסיוֹנם של המשתתפים מחלחלוֹת בּשיטין וּבין השיטין. ויוֹתר ממה שניתנוּ כּאן פּתרוֹנים נצפּנוּ כּאן עֵדוּיוֹת נאמנוֹת לחבלי הדוֹר ולמצב הפּנימי בּוֹ נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּימי מלחמה זוֹ.

ויש להאזין לדברים ולהגוֹת בּהם.

עם הוֹצאת המדריך הבּיבּליוֹגרפי של ג. קרסל בּידיעת ארץ-ישׂראל ותוֹלדוֹתיה פּוֹתח “עם עוֹבד” את מדוֹר ספרי-העזר.

מדוֹר זה מבקש ליתן לקוֹרא ולמעיין ספרי-מַפתח וספרי-הוֹראה בּמדעי-הטבע, בּהיגיֶנה, בּחקלאוּת, בּטכניקה, בּשימוּש-הלשוֹן וּבידיעת-הארץ, בּתוֹלדוֹת-עמנוּ וּבהכּרת ההוֹוה,

בּמדעי החברה וּבחקר תנוּעת-הפּוֹעלים.

הספרים יהיוּ מכוּוָנים למוֹרה המוּבהק ולמדריך הצעיר, וגם ל“לוֹמדים מעצמם”, היינוּ, לשוֹחרי-דעת שאין הלימוּד אוּמנוּתם.

השׂכּלת-הרבּים אצלנוּ בּעיוֹת מיוּחדוֹת לה, והיא טעוּנה פּתרוֹנים מיוּחדים לנוּ.

הפּוֹעל העברי אינוֹ בּא על סיפּוּקוֹ בּמילוּי לבד של ההוֹראוֹת הטכניוֹת הניתנוֹת לוֹ מאת המוּמחים. הוּא שוֹאל למה וּמדוּע, ורוֹצה להבין את הדברים בּעצמוֹ. החקלאי שלנוּ, שאינוֹ נזוֹן בּעבוֹדתוֹ ממוֹרשת-קדוּמים, מבקש לחדוֹר – בּידיו וּבנפשוֹ וּבהשׂכּלתוֹ – לעוֹלם

חדש לוֹ, מלא חוּקים וחידוֹת, והוּא מבקש להיעזר בּנסיוֹנוֹ וּבמחקרוֹ של העוֹלם הגדוֹל. הצעיר העברי, אשר גוֹרל עמוֹ החריב את משפּחתוֹ, טילטל אוֹתוֹ מרשוּת לרשוּת וגזל ממנוּ אפשרוּת-לימוּד ראשוֹנית – תוֹבע את אבידתוֹ. המשׂכּיל מישׂראל אשר בּא מתרבּוּת של טמיעה, מנוּתק משרשרת-התרבּוּת העברית, מבקש להיאָחז בּנחלת עמוֹ. יליד הארץ, המאוּשר בּילדי ישׂראל, בּרצוֹתוֹ להכּיר את העם והעוֹלם, תוֹבע מן העברית דברים אשר אחרים מוֹצאים בּלוֹעזית. החלוּץ, הבּוֹנה משק וחברה, מבקש לשאוֹב ממַעינוֹת רבּים, קרוֹבים וּרחוֹקים.

סיפּוּק צרכים אלה אינוֹ יכוֹל להיעשוֹת בּחטיפה. לא הרבּה אפשר למצוֹא מן המוּכן. צריך לטרוֹח וּלהכין. וההכנה צריכה בּני-אדם הנכוֹנים והמסוּגלים להיוֹת בּמכינים.

נדרשת איפוֹא עזרת אנשי-המדע, נכוֹנוּתם הם להיוֹת בּמשׂכּילי הרבּים. ונדרשת עזרתם של הקוֹראים והמעַיינים והלוֹמדים: הרגשתם מה הם חסרים, תביעוֹתיהם, בּיקרתם.

ספר ראשוֹן בּמדוֹר זה הוּא מוֹרה-דרך, קצר ותמציתי, לידיעת הארץ לפי מה ששמוּר בּספרוּת וּבעתוֹנוּת העברית.

אין לך ענף בּחכמה וּבדעת שאין אנוּ כּוֹאבים בּוֹ את דלוּתנוּ. ודלוּת זוֹ מכלימה ביוֹתר, כּשהיא מתגלה בּדברים הנוֹגעים לעצמנוּ, לידיעת חיי עמנוּ, לידיעת ארצנוּ. בּוּשה מכסה את פּנינוּ בּידעֵנוּ כּי גם נחלתנוּ זוֹ זרים מטפּחים אוֹתה, ואנחנוּ זנַחנוּה.

ועוֹד מַדוה לא נחשך מאִתנוּ. “חכמת המִסכּן” – אף המסכּן עצמוֹ אינוֹ נוֹהג בּה כּבוֹד. גם מה שיש לנוּ – אינוֹ ידוּע לנוּ. עוֹד יש אוֹצרוֹת בּלשוֹננוּ – והם לנוּ כּמַעין החתוּם.

ספר זה מבקש לָגוֹל את האבן מעל פּי הבּאר, בּמקצוֹע זה ששנים רבּוֹת היה מענינם של יחידי-סגוּלה בּלבד ועתה נעשׂה – בּתוֹקף היצירה החיה – ענין לרבּים: ידיעת-הארץ, נחלת אבוֹת שתהיה נחלת הבּנים.

מאת יעקב לשצ’ינסקי

הסוֹציוֹלוֹגיה של הכּלל היהוּדי בּהוֹוה – ענף צעיר הוּא בּמדעי האוּמה. החוֹקרים המפוֹארים, מניחי יסוֹדוֹתיה וּבוֹניה של “חכמת ישׂראל”, היוּ מוֹקירים את העבר שלנוּ הרחוֹק, המכוּבּד, ולא היוּ מחבּבים את ההוֹוה שלנוּ, המוּשפּל. בּהיכלוֹת המדע שהקימוּ אצילי ישׂראל, כּחסד של אמת לשכינת ישׂראל, כּמצבת תפארת לעבר הגדוֹל ששבק חיים, אפשר היה לחקוֹר גם קוֹצין של יוֹ"דין, אך לא את גוּפוֹ ונשמתוֹ של היהוּדי החי, בּן ההוֹוה, לא תוֹאר לוֹ ולא הדר, על מַדיו ועל קרעיו ועל בּלוֹאיו. גם הסוֹציאליזם היהוּדי – בּמהדוּרתוֹ האַסימילַטוֹרית וגם בּמהדוּרתוֹ הבּוּנדאית – לא ראה את ההוָיה היהוּדית כּמשהוּ ראוּי לחקר, להתבּוֹננוּת. הכּללים הכּלליים האוּניברסַליים, הנחרצים והמקוּבּלים,

הספּיקוּ להם. לא עלה על דעתם שגם חוּקים בּלתי-מעוּרערים קויהם משתבּרים וּמתעקמים בּתוֹך ההוָיה היהוּדית. רק עם תקוּמת הציוֹנוּת, וּביתר יחוּד עם הנץ הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, נמצא מי שהתחיל רוֹאה את חיי העם בּהוֹוה נוֹשׂא ללימוּד ולחקירה.

חקר ההוֹוה היהוּדי – חקר יתוֹם הוּא. שלטוֹנוֹת אינם מטפּחים אוֹתוֹ. מוֹסדוֹת מדע של העמים אין להם ענין בּוֹ, וגם המוֹסדוֹת לחכמת ישׂראל מתעלמים הימנוּ. האוּניברסיטה בּירוּשלים היא היחידה בּעוֹלם שראתה לקיים קתדרה לסוֹציוֹלוֹגיה של היהוּדים והוֹשיבה בּה את איש המחקר והבּנין, אבי יֶדע ההוֹוה היהוּדי, ד“ר א. רוּפּין, שבּשעת הדפּסת השוּרוֹת הללוּ נגזר עלינוּ לצרף לשמוֹ הנערץ את האוֹתיוֹת “ז”ל”. יֶדע ההוֹוה של עמנוּ עדיין לא הוּשלב בּמערכת החינוּך שלנוּ ואינוֹ נחשב לחלק שאין לפסוֹח עליו בּהשׂכּלת האדם היהוּדי. יכוֹל אדם להיוֹת מוֹרה, מדריך נוֹער, עסקן, פּקיד ציבּוּרי, גם מבּלעדי זאת. יכוֹל אדם להיחָשב משׂכּיל וּלאוּמי ולהיוֹת חסר ידיעוֹת אלמנטריוֹת בּחיי העם. למה לטרוֹח וללמוֹד אם אפשר להסתפּק בּאמרוֹת פּוֹרחוֹת? ואם ידיעה אַיִן – פּעוּלה מוּשׂכּלת מנַין?

חקר ההוֹוה היהוּדי עדיין הוּא נחלת יחידים. יעקב לֶשצ’ינסקי הוּא אחד היחידים אשר יִחדוּ עצמם לכך. מאז פּירסם את מחקרוֹ הראשוֹן “סטַטיסטיקה של עיירה אחת” (“השלוֹח” תרס"ג, בּחתימת “אחד הקנאים”) עשׂה את חקר הכּלכּלה היהוּדית והסטטיסטיקה היהוּדית למפעל-חייו. הוּא יצא ללמד, כּדרך רבּים באוֹתם הימים, ונמצא לָמד. זה ארבּעים שנה הוּא מגשש וּמלקט, מוֹנה ושוֹקל, וּמצרף מספּר למספּר ועוּבדה לעוּבדה. יש שהוּא בּוֹנה בּנינים והם נהרסים עליו, אלא שהוּא איננוּ מתעלם מן ההריסוֹת, טוֹעה וגם מתקן טעוּיוֹת, מתבּוֹנן וּבוֹדק וּמוֹסיף דעת עִם שהוּא מוֹסיף מכאוֹב. זה מכּבר השתחרר מנוּסחאוֹת מרגיעוֹת וּמרדימוֹת. הוּא עוֹסק כּל ימיו בּטבלאוֹת, אך הוּא מדבּר לא בּלשוֹן חַקרנים, והמספּרים אינם מסתירים הימנוּ את האדם היהוּדי החי. הוּא מלַוה אוֹתוֹ בּכל נתיבי העינוּיים שלוֹ, בּנדוּדיו מעיירה לכרך וּמגוֹלה לגוֹלה, בּחיפּוּשׂיו אחרי פּרנסה, בּנשילוּתוֹ ממעמד, בּשׂידוּדי מקצוֹע, בּבריחתוֹ מחמת המציק, בּהתגוֹננוּתוֹ, בּהיאָבקוּתוֹ. הוּא חוֹקר לא כּאדם מן החוּץ. הסבל היהוּדי מדריך אוֹתוֹ. אוֹרוֹת הגאוּלה – אמיתיים וגם מדוּמים – קוֹסמים לוֹ. הוּא מזרים לתוֹך המספרים לב יהוּדי חם, דוֹאב, מתלהב וּמתיאש, שוֹאל לעתידוֹת.

ספרוֹ זה עוֹסק בּאחת הסוּגיוֹת החמוּרוֹת של הגוֹרל הישׂראלי בּדוֹר אחרוֹן. סוּגיה עלוּמה. מעין “עשׂרת השבטים” חדשים. על המתרחש אצל יהוּדי ססס“ר יוֹדעים אנוּ פּחוֹת ממה שאנוּ יוֹדעים על איזה שבט יהוּדי נידח. ולא מפּני שלא חפצנוּ לדעת, כּי אם מפּני שלא ניתן לנוּ לדעת. היהדוּת הרוּסית, שהיתה שוֹפעת חיוּת בּאברי האוּמה כּוּלה, נקרעה מעל שאר האוּמה. חוֹמה אטוּמה מקיפה אוֹתה. כּפוּ עליה התנכּרוּת, והיא סוֹגרת וּמסוּגרת. והרוֹצה לדעת וּלהכּיר – אין לוֹ מראה-עינים ואף לא מדע שבּכתב. יהוּדי ססס”ר נתנוּ למדינה וּלעמיה הרבּה חוֹקרים בּענפים רבּים ושוֹנים, אך לא הקימוּ חוֹקרים אשר יעשוּ את ההוָיה היהוּדית נוֹשׁא לחקירה וּלמפעלים מדעיים. ואנוּ נזוֹנים בּידיעוֹת קטוּעוֹת וּבלתי-בּדוּקוֹת. בּא לשצ’ינסקי, היוֹשב עתה בּארצוֹת-הברית, וטרח וליקט וצירף, והגיש לנוּ את פּרי עמלוֹ. לא ספר של פּוּלמוּס, ואף לא של אידיאוֹלוֹגיה. ספר תיאוּרי.

חובה להכּיר בּקשיים המיוּחדים שהמחבּר נפתל עמהם. כּאן לא עמדה לרשוּתוֹ אוֹתה שפעת המקוֹרוֹת המצוּיה אצל יהוּדי פּוֹלין אוֹ גרמניה. היה עליו לרדת אל עתוֹנוּתה של היֶבסֶקציה, לנאוּמיהם של עסקנים, וּלברר מתוֹכם גרעיני-מציאוּת.

היסטוֹריַת-הדמים של ימינוּ עוֹשׂה את נוֹשא הספר טרגי יוֹתר ממה שהיה בּשעה שנכתב. כּוַנתוֹ היתה לפתוֹח אשנב אל חייהם של אחים אשר נעשׂוּ בּימינוּ שבט “לבדד ישכּוֹן”, מנוּתקים וּמוּבדלים. והנה בּא מסע הכּיבּוּשים של הצוֹרר אשר כּלה ונחרצה מעמוֹ לאַבּדנוּ והשוָה את הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּססס"ר עם שאר קהילוֹת ישׂראל, והטיל על כּוּלנוּ את אחדוּת הגוֹרל היהוּדי האכזרי.

טבת, תש"ג.