מבוֹאוֹת לספרים

מאת

ברל כצנלסון

---

בתוך: כתבי נחמן סירקין, תל אביב: דבר, תרצ"ט 1939

---

מבוא לכתבי נחמן סירקין

מאת

ברל כצנלסון

החבורה הברלינית:

עומדים: נחמן סירקין, יוסף לוריא, שמריהו לוין, אביגדור יעקבסון, מיכאל רוזנשטיין, הויך, שמחה רוזנבלום.

יושבים: אריה ליב מוצקין, היינריך לוה, ישראל מוצקין.

בשנת הט“ו לפטירתו של נחמן סירקין – ח' אלול תרפ”ד – יקבל הקורא העברי כרך ראשון לכתביו המכונסים. הרי זה נסיון ראשון להחזיר לקורא העברי את אבדתו ולהקים את שם סירקין על נחלתו.

נחמן סירקין. המבשר והמעורר של הציונות הסוציאליסטית, פיזר את רוחו בעל־פה ובכתב מעל דוכנים שונים ובלשונות שונות: עברית ואידיש, גרמנית ורוסית, אנגלית וצרפתית. דבריו שבכתב צרורים בתוך חוברות ועלונים ועתונים יומיים וירחונים, של יהודים ושל לא־יהודים, מהם יקרי מציאות, מהם נשכחים. תקצר יד הקורא, ואפילו השקדן והחטטן, להשיג כל אלה. וגם מסדרי הכתבים טרם עלה בידם להשיג את כל הנדרש לעבודתם.

נחלתו הספרותית של סירקין, שאינה אלא שריד מועט מאישיותו המקורית והדינאמית, לא כונסה עד היום. בעודו בחיים היו מעיניו נתונים לא למה שכבר כתב, אלא למה שהוא עתיד לכתוב¹. לאחר מותו הוציאו פועלי ציון באמריקה שני כרכים מלקוטי כתביו באידיש.

המהדורה העברית אינה עשויה כמתכונה האידית, ואין הכרך הניתן בזה תרגומו של אחד הכרכים שבאותה הוצאה.

מסדרי המהדורה העברית בקשו לכנס את הכתבים לפי השלבים העיקריים בפעולתו של סירקין. דברים שנכתבו בסערת הזמן, מתוך מלחמה ברוחות שליטות בזמנן, ראוי להם שינתנו במסגרת הזמן. על אחת כמה וכמה ראויה בחינת הזמן למי שהקדים את זמנו, למי שהלך והוליך לקראת זמנים באים.

אין המהדורה הזאת מתכוונת לכנס את כל כתביו של סירקין, כי אם מה שנכלל במפעל חייו וטבוע בחותמו האישי. תשומת לב מיוחדת תהיה נתונה לדבריו שנכתבו במקורם עברית. התרגומים יהיו נעשים, ככל האפשר, מכלי ראשון.

הכרך הראשון הניתן בזה מקיף תקופה מסויימת בפעולת סירקין, ימי היותו לבדו, הוגה יחיד של הציונות הסוציאליסטית בסביבה עוינת ומלעיגה.  באותן השנים (1898–1903) מפרסם סירקין את בכורי מחשבתו, שבהם מקופלים עיקרי דבריו הבאים.

ברכת המסדרים נתונה למשפחת סירקין אשר העמידה לרשותם את העזבון הספרותי אשר בידיה, לספריה הלאומית בירושלים, לארכיון העבודה בתל־אביב, למר א. מ. מלאכי אשר עשה נסיון ראשון לרשום ביבליוגרפיה עברית של סירקין, למרדכי קושניר, לב“צ דינבורג, לב. לוקר, לז. וו. לאצקי־ברתולדי, לד”ר ת. זלוציסטי. כולם היו לעזרה. וזכור לטובה קלוב סירקין בתל־אביב אשר בימי טובה חלם את חלום ההוצאה ובימי פורענות טרח וזירז את המסדרים לבל יתרשלו בעבודתם מחמת חומרות השעה. ואחרון אחרון: מחלקת הארגון של ההנהלה הציונית אשר סייעה בהוצאת הספר.

---

האחד במערכה: ראשיתו של נחמן סירקין

מאת

ברל כצנלסון

בּ. כצנלסון בשנת 1942

בּרל – בעין־חרוד, בחגיגת העשרים להיוסדה (אלול תש"א)

פּרק ראשון: בגווע חזון

א

ראשית שנוֹת התשעים למאה הי"ט. הזעזוּע הנפשי הגדול אשר עבר על היהדוּת הרוּסית בעקב הפּרעות הראשונות (תרמ"א) – שכך. לגזרת של אַלכּסַנדר השלישי התרגלו, והשכבות האמידות אף הסתגלו ועשו חיל. גירוּש מוֹסקבה (תרנ"א) הוסיף דמעות חדשות לנאד הישן. הגבּיר את היציאה לאַמריקה – ארץ המקלט לנדחים וּלנפלטים – אך לא הביא אתו מאמצים חדשים לבקשת פּתרון. הלהבה אשר העלתה בלבבות העליה הראשונה (ביל"ו, ראשון־לציון, יסוד־המעלה) כבר עמדה בדעיכה. חידוּש העליה וההתישבוּת הקשוּר בשמותיהם של יהושע ברזלי, זאב (ולאדימיר) טמקין ויהושע חַנקין – ימי יסוד רחובות וחדרה וּרכישת שטחים גדולים שלא נתקיימו בידינו – לא האריך ימים ונסתיים במַפּח־נפש. הספסרוּת היהוּדית והגזרות התוּרכּיות אכלוּהוּ. המפעל הארצישראלי העלוּב טוֹבע בדלוּת של חבּת־ציון ונחנק בעבדוּת של האַדמיניסטראציה הבּרוֹנית. ובגוֹלה – אָזלת־יד ואָזלת־אמוּנה.

בין החלום הגדול של חבּת־ציון, בעת הבּקע אורה, לבין המעשים הפּעוּטים של נוֹשׂאֶיה ה“חובבים” אין כל התאם באופק הרחוק – חזון קוֹממיוּת ישראל, יציאַת מצרים חדשה, יהוּדים בני־חוֹרין עובדים אדמתם ושרוּיים בנחת, מכּבּים חדשים, “בית עליון למדעים”; וּמקרוב – תקווֹת נובלות, קערות עלוּבות לאוסף פּרוּטות שעל הזכוּת להעמידן בּבית־הכּנסת צריך להשתדל אצל גבּאים וּלהתרצות אֶל רבּנים, מחלוקת בעניני שמיטה, קטרוּגים על ה“קוֹלוֹניסטים” שאינם נאמנים על שמירת המצווֹת, חנוּפה לגבירים, פּחד מפני תקיפים, השתעבּדות לפקידיו של הנדיב, וקריאות אַהרה לעניים: “אַל תעפילו”. חלום הגאוּלה נאֶה הוא, אלא שהעניוּת מנַולתוֹ.

ואף האופק עצמו מתערפּל. המציאות המרה והעלוּבה של התנועה משתקפת באמוּנוֹת ודעוֹת ומקצצת את כנפי החזון. אחד־העם, האידיאוֹלוֹג הגדול שקם לחבּת־ציון – וּמפּניו נדחוּ הצדה לילינבּלוּם ושפּ“ר ופּינס ויעבּץ – היה מעריץ את “שלטון השׂכל” שׂוֹנא הזיות וּבורח מאַשליות. רבים ודאי ראו את נגעי הישוּב. וּמ”מוֹרא האמת" לא העיזו לגלוֹתם. רבּים חשוּ בעלבּוֹנה של התנועה וּמתוך רחמנוּת על עולמם הנפשי לא הסיקו מסקנות, והתנחמו בצפּיה לימים טובים מעתה: המציאוּת חולה, אך בחיק העתיד צפוּן המרפּא. לא כן היה אחד־העם. ביד נאמנה ומתאַכזרת חָשׂף את נגעי הישוּב ולא כיסה. במבּט עז ובוחן ראה לקוֹצר־ידה של התנועה, ראה מה דלה יכולתם ומה רופף רצונה של נוֹשׂאָיה – ואף חבריו ותלמידיו בתוכם – וּביוֹשר־הגיון הסיק את מסקנותיו: אין תקוה לגדולות ממנה. לא בידה להקים מפעלי התישבוּת בריאים. לא בידה להקל כלשהוּ את המצוּקה היהוּדית.

האיזמל השׂכלי של אחד־העם השפּיע השפּעה עצוּמה על הספרוּת העברית ועל המחשבה הלאוּמית כאחת. גדול היה כוחו המחנך להוֹקרת האמת, לצלילות־הדעת, לדיוּק המחשבה. הוא לא רק זקוּק להכריז מלחמה על “המליצה” הלשונית“: בעצם סגנונו שלו הצלוּל וּמדוּקדק וּמכוּון כוּלו לתכלית דחה הצדה את המליצה הספרוּתית. תחת זאת נתן את מיטב כוחו האינטלקטוּאַלי למלחמה במליצה הרעיונית. לא היה דומה לו בזה. הוא דרש מאת בן־הדור חשבון על מחשבותו, על יחסו לאידיאַל, על מדת ההתאמה בין דבּוּריו לבין יכולתוֹ. אך האיזמל של אחד־העם לא הסתפּק בניתוּח מציאוּתה של חבּת־ציון, הוא הוּנף גם על חזונה. ויותר, משהתאַכזר ל”יש" העלוּב, התאַכזר לחזון־ציון עצמו. הוא נתן פּירוּש חדש למַשׂאַת־נפשה של חבּת־ציון, פּירוּש המשנה אותה מעיקרה: לא עוד הצלת העם היהודי מחיי גולה על ידי שיבת־ציון, אי אם חיזוּק רוחם והכּרתם הלאוּמית של היהודים בגולה על ידי הקמת מרכז משפּיע מציון. שלטון השׂכל המפוּכּח התקומם נגד ההזיה שבעלית המונים לציון: לא, ארץ־ישאל איננה יכולה להקל את מצבם של המוני ישראל הנפלטים והנרדפים בעניים. חבּת ציון ושיבת־ציון לאו היינו הך.

וּבעקבות המציאוּת העכוּרה והחזון המקוּצץ באה גם האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית. מי שהשמיע “לא זוֹ הדרך” בא והוסיף, כי לא זוֹ השאלה. שאלת העוני והרדיפות והגרוּשים וההגירה בהמון אינה שאלת קיוּם האוּמה, אלא שאלת הפּרט, ויפתור אותה כל אחד כאשר תשׂיג ידו, וּבקרב הימים אפשר גם תזרח שמש צדקה ליהודים בארצות פּזוּריהם¹. השאלה הלאוּמית אינה אלא זוֹ: כיצד להמשיך את קיוּמנו הלאוּמי בארצות פּזוּרינו. לאחר שחומות הגיטוֹ נפלו, נוכח הפּיתוּיים והמקסמים של הזמן החדש? הגורמים שעמדו לנו עד כה לשמור אותנו מטמיעה והתבּטלוּת מהם בטלו מהם תש כוחם, ויש צירך בחיזוּק, לשם כך יש צורך בהקמת מרכז ארצישראלי אשר יאציל מרוּחוֹ על הגולה.

בעוֹצם־רוחו וּבברזל הגיוֹנו נלחם אחד־העם לא רק נגד כל הפרזה בסיכוּיי חבּת־ציון בהוֹוה, אלא גם נגד האמוּנה בקבּוּץ־גלוּיות כתפקיד ריאַלי של הדורות הקרובים. אמוּנה זוֹ נראתה לו כהזיה בטלה שצריך לבעֵר אחריה.²

כאן – ולא בבקוֹרת המעשים ולא בהקלטת הערכים התרבּוּתיים, ולא בנטיעת ההכּרה, כי יש צורך ב“הכשרת הלבבות” – כאן היתה, לאמתוֹ של דבר, “פּרשת הדרכים”. תמימי חובבי ציון, ופּינסקר ולילינבּלוּם בראשם (כמו הרצל אחר כך), ראוּ את הגלוּת ראיה פּסימית ללא תקוָה, פּשרה והשלמה, ואת מצב היהודים בעולם ראו והוא מעוּרער ביסודו, ואת החזון הציוני כנשׂא על משברי הקטסטרוֹפה. מתנגדיהם גינוּ אותם על כך, שציוֹנוּתם ניזונה מן הפּוּרענוּת. אך זאת היתה אמתּם. לא גנוּת היא להם, אלא שבח. כי כן כל תנועת־אמת גדולה צומחת מתוך הפורענוּת. אך ההוָיה העלוּבה של החובבים, שלא היה בה כדי להקל במשהוּ את המצוּקה היהוּדית, הפכה את חזון הראשונים להזיה, שכּל אדם רואה נכוֹחָה חייב להסתלק הימנה. ואז בא האידיאוֹלוֹג הלאוּמי, החותר לראות דברים כהויתם, ראיה פּכּחת, והעמיד את החזון הציוני על מיעוּטוֹ על מילוּאים והשלמה לחיי גלוּת מתוּקנים. וּכנגד האמוּנה התמימה, זוֹ שמגששת ואינה מוֹצאת דרך־הגשמה ואף על פי כן אינה מסתלקת, מפּני שאין היא מעמידה את כל אמוּנתה על ההגיון המפוּכּח, מפני שהיא חשה את הפּוּרענוּת ואת הלית־ברירה, שהם חזקים מן ה“נגלה”, העמיד הוא את אמוּנתו המוּשׂכּלת ב“מי־השלוֹח” ההולכים לאט". חזון גאוּלת עם ישראל אפשר ניתן לימות המשיח, אנו אין לנו אלא חזון גאוֹלת רוּח ישראל. וחזון־זוּטא זה יבוא לא על כנפי נשרים ולא מתוך הפכה ומצוּקה ובקשת מפלט, אלא על מי־מנוּחות. מתוך התעוררוּת ההכּרה הלאוּמית בקרב ישוּבי־גולה בנוּיים על תליהם. כנגד הראָיה הציונית־הראשונית הטראגית, ראָית־התוכחה האומרת: “וּבגוֹיים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוֹח לכף רגלך”, וּלפיכך: “בית יעקב לכוּ ונלכה” – הועלה שוּב פּנס העתיד האידילי בדמוּתו של תור הזהב בספרד וּבדמוּת האֵמַנציפּציה של יהוּדי־המערב, העתידה סוף־סוף להתגלגל גם על יהוּדי־המזרח, אלא במהדוּרה לאוּמית מתוּקנת: לא “עבדוּת בתוך חירוּת”, אלא חירוּת בגולה ללא שמץ עבדוּת פּנימית. בטל סיכּוּיה של האַבטוֹאֶמַנציפּציה הכלכלית והמדינית, והוּרם הנס של אַבטוֹאֶמַנציפּציה רוּחנית בלבד.

ב

והנוער, הדור השני לאחר ביל“ו, איננוּ יוצא בדרכי קודמיו. אין לאַן ללכת, אין למה ללכת, אין קורא ללכת. יום־קטנות. גוּרי־האריות מתחַבּטים בכלוּביהם. מה שאמר ביאליק על עצמו הלם אז כמה מבני גילוֹ, מן המעוּלים שבּהם, ואוּלי ביותר את מיכה יוסף בּרדיצ’בסקי, “היחיד ברשוּת הרבים”: לא מצא סדן פּטישוֹ. מתרבּים התינוקות שנשבּוּ לבין הגויים, מתרבּים האדישים, מתרבּים המרוּחקים והמתרחקים ועוזבי הקן. “ההשׂכּלה”, אף על פי שהאידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית כבר הפליגה ממנה כמדבר שעבר זמנו – אך עתה נעשׂתה לקנין הרבים, ורק עתה מתגלה כוחה בחיי העיר והעיירה, בבית וּברחוב וּבבית המדרש. האבות האמידים עושים מה שבכוחם וּלמעלה מכוחם כדי להבטיח “עתיד” לילדיהם, ועתיד בימים אלה אינו לא ברבּנוּת, ולא במסחר, ועל אחת כמה וכמה לא במלאכה, כי אם בהשׂכּלה “ממש”, השׂכּלה עם דיפּלוֹמה: רופא, עורך־דין, וּלכל הפּחות – רוֹקח. והפּרוזדור לטרקלין – בית הספר התיכוני הממשלתי וכפתוריו הנוצצים. וּמי שאינו זוכה להכּנס לבית ספר תיכוני, פּונה ל”אֶכּסטרניוּת“. תחת קול רינתם של חובשי בית המדרש מנַסר עתה קולו היבש של האֶכּסטרן בשננוֹ. האֶכּסטרן עצמו אפשר לו שיהיה בפנימיוּתו יונק מעולם אחר ונכסף לעולמות אחרים – אולם את ה”כּרטיס" לחיים, לעולם, אֶל בין־הבריות, אל ה“קריֶרה”, אין קונים אלא במחיר זה, במחיר שינוּן ספרי הלימוּד של בית הספר הרוּסי. האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית בשלה, ו“לחוּד שוטף זרם החיים”. וגם מתחרה חדש קם לאותה אידיאולוגיה: כשם שמתחת לדפּי הגמרא מצאו מחבוֹא ספרי־ההשׂכּלה, כך מסתתרות עתה מתחת לספרי הלימוּד של רוֹמית וסלאווית־עתיקה חוברות חיצוניות, הקורצות וקוראות לעולמות חדשים, לעולמות־חוּץ, וּמבשׂרות: הקץ לעריצוּת, משטר חדש, חירוּת, שויוֹן, מהפּכה עולמית. ובנות ישראל, הפּטוּרות מלימוּד תורה, ושערי שׂפה זרה וּבתי ספר זרים פּתוּחים בפניהן ביתר קלוּת, מַכניסות הביתה מיפיפוּתוֹ של העולם החיצוני, רמזי קדוּשתו ונעלוּתו. מה דלוּ אהליך יעקב מוּל העולם העשיר והמַרהיב, מה שפלוּ משכּנוֹתיךָ, ישראל, אֶל פּני הנהרות העצוּמים. ב“בית” אין נשארים אלא הנמוּשוֹת, אשר לא כוח להם להתרומם, השוקטים, השוקעים, המסתפּקים במוּעט. על אלה נשענת חבּת־ציון, עליהם היא מטילה את מצווֹתיה, אלה ישמרו “נחלת אבות”. אך מי שאָזנוֹ לקחה שמץ מן המתחולל בעולם, מן הרוּחות המנַשבות והמַסעירות, – ואם גם טעם בילדוּתו ממתק “אהבת־ציון”. ואפילו נגלה עליו חסד־נעוֹריו ב“שׂפה ברוּרה” – כבר נעשה צר לו המקום בנחלת־אבות. דברי ההטפה של הספרוּת הלאוּמית נגד “הרוֹעים בשׂדות זרים” ו“נוטרים כרמי זרים” והקוּבלנה המרה על “העלמה העבריה והיא מתנכּרה” – פּג כוחם. רבּים רבּים אשר מקומם הכּירם אחר־כך בין המתקיפים בחימה את “מגדלי הציונוּת הפּורחים באויר” ואשר הוֹקעת “אוּטוֹפּיוּתה” ו“ריאַקציוֹניוּתה” ו“זעֵיר־בּוּרגנוּתה” של הציונוּת נעשׂתה להם לשליחוּת־חיים – תבדוק אחריהם ותמצא שגידוּלי־בית הם. חבּת־ציון לא היתה להם אלא גשר לעבור אל “העולם הגדול”. אכן, עלוּבה זוֹ, חבּת־ציון, דלה היתה מהשׂבּיע את רוחם השואפת מרחבים, אך הם, מבקשי הגדולות – הזריזים וּממוּלחים בהצטרפם לגדולות של אחרים, ורפי־רוּח ודלי־מעשׂ מכדי עשׂיית גדולות של עצמם – דלים היו מלמצוֹא את הגדולות המקוּפלות בשיבת־ציון.

ג

הנוער המַשׂכּיל, שנמלט מן ה“תחום”, מתלקט ב“קוֹלוֹניוֹת” שבּערי האוּניברסיטאות שבמערב אירופּא. צעירי ישראל, בני מבוֹאוֹת־אפלים – ראו אור גדול: חופש, סדרים חדשים, מדע ותרבּות, אידיאות חדשות. עולם צדק יִבּנה. בקוֹלוֹניוֹת מתהוה הוָי של בּוהימה יהוּדית, שבּין שמיעת הרצאה לבין בקשת גמ"ח לצורך סעודה היא מחשבת חשבונות של עולם וּמַמציאה תיקוּנים לכל פּגימותיו. גם כאן, כרגיל באַכסַניות של תורה, יש מַתמידים ויש הולכי בטל, יש אוהבי־דעת ויש עצי־ארצוּת, יש הוֹגים ויש מלהגים, עמקנים וריקנים, לומדי תורה לשמה וּמרדפי־קאריֶרה. אך האַוירה השולטת היא – הדבקוּת בעולם הגדול, בשאלותיו, באישיו, בתסיסותיו. וצעירי תלמידי החכמים מתהלכים בהכרה כי מכּאן יפוּצוּ מחר־מחרתים איש איש לשליחוּתו. כאן האָבנֵים לאידיאות, להשקפות, לתנוּעות, לפסקי־הלכות.

סביבה זוֹ יש לה שליטים משלה, בעלי “עבר”, בעלי “זכוּיות”, אשר יד ושם להם על פּני הקוֹלוֹניוֹת, אם כתוֹרנים וּנוֹאמים וּוַכּחָנים, ואם כאנשי־מעשה וגבּוֹרי מַחתרת, ואם כיוצקי מים על ידי הגדולים. קטנים שבּהם שמם ושלטונים בקוֹלוֹניה שלהם, גדולים שבּהם שמם הולך לפניהם על פּני “חוּץ־לארץ” כולה, ויש גדולי־גדולים, בבחינת אדמו“רים ורשכבה”גים, אשר שכינת המהפּכה הרוּסית שוֹרה עליהם בכל אשר יעשו וּבכל אשר יאמרו.

כי הצבּוּריוּת שבקוֹלוֹניוֹת אף על פּי שאַכסניתה במערב אירופּא אין זוֹ אלא דירת־ארעי לה, ואף על פי שרוּבה דרוּבה יהודים, בנים־חורגים־במקצת לאִמא־רוּסיה, הרי כל מעייניהם נתוּנים להוֹרתם, לרוּסיה־רבתי, שׂפתה, ספרוּתה, אישיה, הרוּחות המנשבות בה – הם השולטים כאן שלטון בלתי מוּגבּל.

להלכה דוגלת הקוֹלוֹניה בקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, באֶזרחוּת־העולם, אך לאמתּו של דבר עולם זה אין לו משמעוּת אלא אחת: עולמה של רוּסיה. ועולם זה, על סופריו הגדולים ועל מהפּכניו הקדושים, מלא קסמים. וקסמיו הגדולים והקדושים מחַפּים על הקטנים והטמאים. והבחוּרים והבחוּרות, אשר תמוֹלם ב“תחוּם המוֹשב” וּמחרם מי יודע – שמא מעבר לאוֹקינוּס – נפשם יוצאת מאהבה ומדבקוּת בעולם־קסמים זה. בהשתפּך עליהם נפשם הם שרים על “אִמא־ווֹלגה הגדולה והרחבה” שמעולם לא ראוּה בעיני בשׂר. ובאהבתם לחירוּת כי רבּה יפעם וירחב לבּם לזמירות עם־אוּקראינה. (לבבות יהוּדים, שבוּיי־אהבה ואסירי־תודה על הזכוּת שנתנה להם להדבק בנעלה ובנכסף, לא חטאו חלילה בהרהוּרים רעים על הקשר שבּין הזמירות הללוּ לבין זמריהם אשר עם בּוֹגדאַן חמלניצקי וגונטא וז’יליזניאק ושאר האַטמַנים שבּעבר, ועל אחת כּמה שלא חטאו בחלומות רעים על פטליוּרא ומַכנוֹ ושאר האַטמַנים שבעתיד, אשר יביאו לעיירות היהוּדיות את זמירות אוּקראינא על חוּדוֹ של רוֹמח). כל עוד שמשה של ה“עממיוּת” תלוּיה בשמי הספרוּת הרוסית היו כיסוּפיהם עצוּמים למוּז’יק הרוּסי, זה אשר בבית וּבעיירה לא ראוּהוּ אלא בשכּרוּתו ובזוהמתו וּבבערוּתו ועכשיו נפקחוּ עיניהם לראותו מרחוק כדמוּת מעוּנה וקדושה. סמל החכמה הקרקעית ונושׂא המשטר החברתי הצודק. עם סילוּק המוּז’יק מבימת הספרוּת והאידיאוֹלוֹגיה הרוּסית הגיע תורו של ה“בּוֹסיאַק”. בחיים ממש היה בחוּר יהודי, ובחוּרה לא כל שכּן, מפחד לשהוֹת כלשהוּ במחיצתו של זה, כי על כן הוא ראשון לפורעים בכל מקום, אוּלם הספרוּת הפכה אותו לסמל המַרדוּת וּפריקת־עוֹל וּפריצת גדר המוּסכּם, וּמיד נצמדו אליו לבבות יהודים לאהבה ולהפלַאָה. אך גם פּוּלחן הבּוֹסיאק לא לעולם יהיה. סובב הולך גלגל הרוֹמַנטיקה הריבוֹלוּציוֹנית. עד שסוף־סוף עלה כוכבו של הפּרוֹלטרי הרוּסי, הפּועל בּבית־החרושת, אשר ממוּמיהם על המוּז’יק ושל הבּוֹסיאק לא דבק בו מאוּם והוא אשר נוֹעד להיות משיחה של האנוֹשוּת הדווּיה.

וּלתוך עולם־קסמים זה היה נופל הנער היהודי והנערה היהודיה שבּאו מן התחוּם. מתבּטל עמד הדרדק בפני הקשישים, בפני מי שכבר זכה להיות מהגר פּוליטי או התעתד להיותו או העמיד פּנים שהנהוּ. מלא יראַת־הרוֹממוּת עמד בפני המאורות הגדולים והפּטישים החזקים, אבּירי הויכוּח ומפוּרסמי המחתרת, אשר אִמרתם היתה חוק בל יעבור. והצעיר היהודי, ואפילו זה שהביא במזודתו איזה רכוש עברי־תרבּותי ואיזה נצנוּץ של חלום ציוני, הרי הוא כחָגָב בעיניו מוּל הענקים הללו. ואם איננוּ גברא קטילא ואם הוא מבקש שלא להיות בין הנמוּשוֹת, אין לו אלא לזרוֹת הלאה את מטענוֹ המבוּייש. 

ד

עתה, בימינו אלה, למדנו להכּיר שיטות שלטון בחברה, אשר לרשותן עומדים שבטים וברקנים וּפּוֹליטאִיזוֹלאטוֹרים וקוֹנצלאגרים ו“הוֹדאות בעלי־הדין” וּמיתות־בית־דין וּמיתות ללא דין, וכל אלה אינם מספּיקים להן לשכנע את המַמרים. אות הוא לאיבה התהוֹמית שבּין החברה לבין שליטיה. חברה שהיא שלמה עם שלטונה אינה זקוּקה לאמצעי החובלים הללו. היא יודעת להטיל את מרוּתה גם במקל־נוֹעם, ויודעת לטחון עד דק את המַמרים גם בדרכי שלום. על אחת כּמה וכמה אם החברה חיה בהתרוממוּת־רוּח, באמוּנה אֶכּסטאטית. אם היא “שכּוֹרה ולא מיין”, ורבים האמצעים הרוּחניים שבּרשוּתה לבלוע וּלעכּל את המתקוממים לה. די לה בכוח הסוּגסטיה, די לה בהקיפה את “אנ”ש" באַוירת הערצה לעוּמת מנת הביטוּל למעיז וּפליג. מה כוחה של טענה חזקה מוּל העוָית־ביטול בוטחת? מה שיעשה הלעג לא יעשה השׂכל. אין צורך במעשי עריצים דווקא. די להלך אימים על אדם, כי עם נמוּשות חלקו. ומי וָמי ירצה להמנוֹת עם נמוּשות? כל אדם הוא נחות־דרגא לגבּי מי שהוא, וגם מי שרואה עצמו עולה מעלה מעלה יודע גם יודע שלגבּי מי שהוא, אם יחיד ואם סוּג ואם חוּג, הרי הוא נחות־דרגא. אך מי זה ירצה להיות נחות־דרגא כשיש בידו להפּטר מנחיתוּת ולהיות שוה במעלה עם השאר? מי וָמי ירצה להיות יוצא־דופן ללא הכרח בכך? וּמה חברתך דורשת ממך – הלא רק שלא להיות יוצא דופן, להיות כמו הכל, לא להתעקש הרבה וּלקבּל באהבה את מוּסכּמוֹתיה. כלוּם קרבן הוא? אַדרבּא, רק זכוּת היא שהחברה מעניקה לך, זכוּת־השויון, זכוּת־קבּלת־השפע.

החברה השואפת אויר־ההפכה קסמיה ושכּרוֹנה גדולים יותר מזוֹ של חברה רגילה. וגם עריצוּתה הרוּחנית גדולה יותר. כי הלבבות פּתוחים לקראתה וּמקבּלים אותה לא מאונס אלא מרצון. והנוער היהודי לא כל שכּן. מה שעזב מאחוריו, כל מה שעזב, נמאַס בעיניו. חיים בלים ובלוּיים. מה שנשקף לו כאן, כל מה שנשקף, מלבּב אותו וּמעורר כבוד ויראת־כבוד. מה החברה הנכספת דורשת ממנוּ? 

הלא רק להצטרף אֶל “האנוֹשוּת”. להשתחרר בהקדם מקשרים הנתקים מאליהם, מיחסים אשר “עבר עליהם כּלח”, מאמוּנוֹת תפלות, מהזיות ילדוּתיות, ממורא־העולם, מקטנוּת־המוֹחין וצמצום־האוֹפק. לאוּמיוּת יהוּדית הרי היא היפוּכה של “האנוֹשוּת” ושל הפּרוֹגרס העולמי. מה משמעוּתה אם לא פֿאנַטיזם דתי, ריאַקציה שוֹביניסטית, פּסיכוֹלוֹגיה זעֵיר־בּוּרגנית, עמידה מן הצד למהפּכה העולמית המתקרבת? מי צעיר יהוּדי, הולך לרוּח הזמן, יסַכּן את נפשו וידבק בכמוֹ אלה? מי יעמוד בפני הרוּחות השליטות והמצודדות והכּובשות?

לא קשה ביותר עמידה זוֹ לאלה אשר מַשב התקוּפה הסוערת לא נגע בהם. בין בּאֵי הקוֹלוֹניוֹת יש גם כאלה, מקוּפלים בקליפתם. מי ששקוּע כוּלו בתלמוּדו שהביא אתו. וכאן הוא מבקש רק “לשית עליו נוספות”, מחכמת הגויים, והוּא סותם את אזנו בצמר־גפן מפּני כל רוח מנַשבת; או מי שנתוּן לחשבונותיו הפּרטיים־המעשיים, ואם גם יתהפּך העולם – “ביתו שלו מן הצד”; או אינדיוידוּאַליסטים־רוּחניים החיים בעולמות אחרים ולבּם רחק מן ההמוּלה החברתית אשר סביבם. אך קשה יותר עמידתם של אלה אשר אינם אוטמים את אזנם מסערות הדור, אשר לבּם הולם עם פּעמי התקוּפה, וחשבונות עולם, חשבונות עמים ומעמדות מַטרידים אותם ומזעזעים לא פחות מאשר את הרוב השולט מסביבם, אלא שחשבנותיהם מוּרכּבים הרבה יותר, אלא ששייכותם לעמם היא בשבילם לא שייכוּת בּיוֹלוֹגית בלבד, לא סרח עודף שמוּטב לסלקוֹ, אלא שאת עברם אינם יכולים או אינם חפצים לשכחו כליל, ועתידם אינו מופיע להם באותה דמוּת קלה וחוגגת כאשר לשאר שמסביבם. קשה להם. משען אָין. הנס של הרצל טרם יורם. ועולמם של חובבי־ציון נתוּן בשפל. אלה נקלעים ונפתלים ותוהים ומגששים. וגם מהם נשמטים כפעם בפעם ונסחפים בזרמים השולטים. רק קשי־עורף ועזי־רוח שבּהם אינם נטמעים. וגם באין מחנה, וגם באין משען, אינם נכנעים, מעיזים פנים, טוענים וּמתוַכּחים, וּמצפּים לבלתי־ידוּע העתיד לבוא.

חבוּרה כזאת, של יהוּדים צעירים, קשי־עורף וּבלתי־מתבּטלים בפני האויב, אפילו כשהם עצמם תוֹהים וּנבוֹכים, ללא מחנה וּללא הנהגה, התלקטה בקולוניה שבּבּרלין. מהם שזכו אחר כך להיות בראשונים אשר עם הרצל. מהם שזכו לחיים ציוניים־פּוֹריים עד נשימתם האחרונה.  שמותיהם של ליאוֹ מוֹצקין, שמריהו לוין, אביגדור יעקבּסוֹן, יוסף לוּריא עליהם השלום וחיים וייצמן יאריך ימים – שמוּרים אתנו.

ברלין היתה העיר הראשונה במערב שבּה התבּצרו סטוּדנטים יהוּדים מן המזרח בעלי הכּרה לאוּמית. “אגוּדה מדעית יהוּדית־רוּסית”.  שם זה בלבד, המדגיש את היהדוּת, היה בו מן ההעזה. במה עסקה האגוּדה?  כמוּבן, בהרצאות וּבויכוּחים. כל חבר היה מרצה בתוֹרוֹ. נדונוּ השאלות השנוּיות במחלוקת באותם הימים: לאוּמיוּת וקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, האם היהודים הם אוּמה, וכדומה. אולם גם שאלות יותר מַרחיקות: מדינת־יהוּדים וּבעיותיה, ואפילו השאלה הערבית. עסקו ב“ביסוּס” הציונוּת, מתוך האידיאוֹלוֹגיוֹת השונות המהלכות, ביססוּ לפי ספּנסר, ביססוּ לפי מַרכּס. האספות הללו הטרידו את מנוּחתו של הצד שכּנגד. גדולים ומפורסמים מן המחנה ההוא היו מופיעים. והאספות היו נהפּכות לשׂדה־קרב רעיוני, רמז וּבשׂוֹרה לאותה “דיסקוּסיה”־רבתי אשר תקיף בעוד אילו שנים את כל תפוֹצות הגולה.

באותה מערכה של האגוּדה הבּרלינית נתגלה ברבּים נחמן סירקין.

פרק שני: נח’קה המטורף

א

מי היה נחמן סירקין? עלם סוער ומסעיר, רתחן ומרדן. בעל־מוחין ובעל־שגיונות. בני סביבתו מחולקים בהערכת כשרונותיו. יש אומרים: חריף ושנון, ויש אומרים: אך מתמיד ושקדן. אך באחת מסכימים הכל: ש“דעתו אינה מיושבת עליו”. בן לאב תורני, אליעזר, ולאֵשת־לפּידוֹת, צבי, מגזע הבּ“ח³. עיר מוֹלדתוֹ – מוֹהילב – ממנה יצאוּ ריבוֹלוּציוֹנרים מפוּרסמים (אליעזר צוקרמַן, פ. אַכּסלרוֹד, מ. אהרונסון ועוד), וּממנה גם עלו לארץ ראשוני ביל”ו: ישראל בּלקינד ואָחיו ואַחיוֹתיו. רוּח מַרדוּת נזרקה בו מנעוּריו. מן הגימנסיה במוֹהילב גוֹרש על שהתריס בגאון ובמרי בפני המורה שפגע בכבוד יהדוּתו. במינסק, שבּה סיים את הגימנסיה והיה נותן שיעורים, כבר נמנה על חוּג חובבי ציון. שם, מסַפּרים בעלי זכרונות, היה כבר מַשמיע “דעות תמוהות”. גם בא במגע עם חוּגים ריבוֹלוּציוֹניים שבמַחתרת. נחבּש. שוחרר, וכעבור זמן גלה מבית אבא. הלך ללוֹנדוֹן. הסתופף בוַייטשפּל. אומרים: נמשך אחרי להקת־שׂחקנים. שם כבר שלח ידו בכתיבת מחזות לתיאַטרון היהודי (אגב, נטיה זו לא עזבתו גם בשנים מאוּחרות, אף על פי שלא ראה ברכה בנסיונותיו הדרמתיים). בן עשרים הגיע לברלין (1988). צלל בלימודים, אך לא למד שוּם “מקצוע”. צמאוֹנוֹ רב: פילוסופיה וסוֹציוֹלוֹגיה ופסיכוֹלוֹגיה וכלכּלה וּמדעי טבע וחכמת־ישראל.  למד על קיבה ריקה. וּכדי לפטר במַשהו אותה קיבה נצרך היה לכמה המצאות.  כוח זה לפטר את הקיבה במשהוּ עמד לו גם שנים רבות אחר כך. הלָמַד תורה לשמה? ודאי לא לשם אוּמנוּת, לא לשם קאריֶרה. מאהבת הדעת, לשם הדעת. אך גם לא לשמה בלבד. גם לשם “מעשה”. כל מה שלמד צריך היה לסייע לפתור את השאלות המטרידות. ולא שאלה אחת בלבד מטרידה אותו, מטרידות אותו שאלות סדר־העולם, שאין בו לא מן הצדק ולא מן החכמה ולא מן החירוּת ולא מן השויון. וּמטרידה אותו ביותר שאלת העם. עם ישראל מה יהא עליו? ודרכּוֹ בהיסטוריה מהי? – וכיון שנקלע למערב, וראה בגדוּלתם של ישראל באשכנז, שהם חוסים בצל החכמה והכסף ו“הזכוּיות” – מטרידה אותו השאלה: לאָן מובילה הדרך בה הולכים יהודי המערב, חכמיהם ועשיריהם?

 והוא לא רק מחפּש ומעיין וחוקר, כי אם גם דן, דן ברותחים.

במאמריו העבריים הראשונים, והוא בן כ"א, הוא דן בהשקפותיהם של חכמי ישראל במערב, ועם כל ההערצה האישית שהוא רוחש לגייגר ולחבריו ולהישׂגיהם במחקר, הרי הוא מתאר כך את דרכּה הפנימית של האֶמַנציפּציה:

"סמל הטהרה והטוב ראה [ישׂראל] בשכניו שבדרכם בחר ובעקבותיהם הלך, ועל עצמו שפך קיתון של רותחים ויגעל וימאס בנפשו – – –

“בעד קב אחד של חנוּפה מכר יעקב את בכורתו ובדמי נפשו שלם לאויביו על כי חדלו לרמוס עליו ברגל גאוה וזדון, תקווֹתיו היותר קדושות שבעדן הוציא להורג בניו אַלפי שנים נתקררו בקרב לבו, אש אהבתו לציון וירושלים שבּערה בלבו בימי גלוּתו כשלהבת יה כבתה, ורוח ישראל – – – הליט פניו באדרתוֹ ויבךּ”! ⁴

לא כל מה שאדם בגיל זה חושב או כותב מעיד על המשכוֹ. אולם המשכוֹ של סירקין מעיד, כי לא מגרונם של אחרים נאמרו דברים אלה.

בקטע זה, הכתוב בידי עֶלם, יש כבר מן הריתמוּס הנפשי של סירקין שלאחר־כך, ממזגוֹ הלוהט, משׂנאָתוֹ לכל התרפּסוּת, מתחוּשתו היהודית ההיסטורית, מחימתוֹ לנמלטים אל מחנה התקיפים. “רוח ישראל” הוא בשבילו לא דבר שבהפשטה, ולא מליצה ריקה. הוא חי אותו, כּוֹאֵב את עֶלבּוֹנוֹ, חולה את חילוּלו. זהו שעתיד להטיח על פּניו של העם אשר החליף את ה“אתה בחרתנוּ” ב“אתה מאַסתנוּ”!

אילו היתה מחשבתו של סירקין, הלוֹהֶטֶת והמתלַבֶּטֶת, עגה לה עוּגה זוֹ בלבד, היה מקומו מכּירוֹ ודאי בין שלוּמי אמוּני חובבי ציון. אוּלם סירתו של סירקין עודנה רחוקה מן החוף. הוא נאבק ונפתל עם נוֹשׂאֶיה של חבּת־ציון, עם השׂגותיהם, עם הליכותיהם. אין כּמוֹהוּ שׂוֹנא את הבּעל־בּיתיוּת, את צרוּת־אופקיה, את קפאוֹנה, את הדרך־ארץ שלה בפני ה“גביר”. חבּת־ציון לא ניתקה אותו מעל ההשׂכּלה הלוחמת. היה בו מירוּשתם של לילנבּלום וּסמוֹלנסקין ויל“ג. הערצתו ליצירה העברית, קשרוֹ העמוק לתנ”ך אשר הוא ספר־חיים לו, היוֹתוֹ הוגה ב“כוזרי” וּבמוֹרה" וּבשאר ספרי החקירה של ימי הבּינַים ­– כל אלה אינם מקטינים את התקוֹממוּתו כנגד הדת המעשית, שהוא רואה בה את ירידת הדת הנבוּאית.

הוּא חי בעולמם של הנביאים, של האוּטוֹפּיסטים ושל המהפּכנים הגדולים. אָח וחַבר לתופסי המרוּבה. היינה ולאסאל וּמַרכּס וסן־סימוֹן וּפּרוּדוֹן והרצן וטוֹלסטוֹי ורבּים רבּים אחרים פּתוּחים לפניו. הוא צולל בספרוּת מדינית וסוֹציוֹלוֹגית. הוא מבקר באספות של הסוציאלדימוקרטים הגרמנים. לומד לדעת את הדברים מקרוב. אך בכל אלה לא ירגיע ולא יעגון. הוא הוגה בספרים, אך גם הוגה מחשבות. אינו מקבּל הלכות פּסוּקות. מה שהוּסכּם ונתקבּל אינו מחייב אותו. תנא הוא – ופליג. יש לו טענות משלוֹ, וראיות משלוֹ וחידוּשים משלוֹ. הסוציאליזם שלו וּמרדנוּתוֹ אינם נתּנים להתקפּל בחוברות המוּסכּמות, הוא תופס את המרוּבה, גם בעניני מהפּכה וסוציאליזם וגם בעניני לאוּמיוּת. הוא אינו מבקש להתרצוֹת למי־שהוּא וּלקבל “הסכּמה” ממי שהוא במחיר פּשרה רעיונית, במחיר נצחון לשעה. הוא מוכן לעמוד על שלוֹ נגד העולם כוּלו. דבקוּתו במהפּכה אינה עשׂוּיה להביא אותו לידי השלמה עם גילוּייה הירוּדים, עם נוֹשאֵי כליה, עם “הדת המעשית” של הסוציאליסטים.

ב

הוא ערוּך לקרב. הקדמונים היו אומרים על אדם כזה: התורה היא שרותחת בו. תורתו של סירקין אינה תורה מיוּשבת וּמפוּכּחַת. היא בעצם רתיחתה. היא מבעבּעת וקוצפת. רותח בו השׂכל השנוּן הקורע קליפות מעל דברים ונפגע מכּזָבָן של תורות מקוּבלות; רותחת בו השׂנאה לשפלוּת, למנַת חיי עבדוּת ובוּז; רותח בו הבּוּז לצביעוּת, לכל צביעוּת, גם זוֹ שמתלבּשת בלבוּש דת וּמסוֹרת וּלאוּמיוּת וגם זוֹ שמתלבּשת בלבוּש סוֹציאליזם וּמהפּכה ו“אנוֹשוּת”; רותח בו החזון, חזון זה שהוא זר ומוּזר גם לחברים ולידידים, וּבעיניו שלו הוא כל כך פּשוּט ומוּבן וניתן להתמַמש: קוּם ועשׂהוּ!

איש ריב וּמדוֹן. אין כמוהוּ להתגרות מלחמה. ולא רק באויב כי אם גם בחבר. לא רק ב“תלמידים” כי אם גם באפיפיוֹרים המַרכּסיסטיים. חסר־פּחד. איננוּ מפחד אפילו ממה שכולנו מפחדים, להיות נלעג ומגוחך. “אל תתבּיישו מפּני המַלעיגים” טבוּע באָפיוֹ. הוא בוחר להיות שוטה בעיני הפּקחים. בויכוּחים אִתּם איננו משתעבד להנחותיהם ולדרך הגיונם ואיננוּ יוצא בעקבותיהם כדי להפריכם, אלא הוא מריק נגדם את הגיונו הוא השונה משלהם, את שנינתו הוא השונה משלהם, ושאינה נאמרת לשם הלצה וּבידוּח־דעת, אלא כדי לחשׂוֹף כסל־חכמתם ולקרוע את קוּרי העכביש של הגיונם.

כמה הברקות של סירקין במערכה עם המתנגדים נשתמרו עשרות שנים בזכר חבריו, גם כשהפכו ונעשו יריביו.

שמריה לוין מסַפּר מעשׂיה בסירקין וּפּארווּס⁵. פּאורווּס הגיע כבר לפרסוּם מרוּבה בסוֹציאַלדמוֹקרטיה הגרמנית, וּשמוֹ היה גדול, כמוּבן, ב“קוֹלוֹניה”. היה נוהג לבוא תכוּפות לאספות “האגוּדה המדעית היהוּדית־רוּסית” לשם מלחמה בדעותיהם הנחשלות של הצעירים הנוטים ללאוּמיוּת יהוּדית. פּעם אחת לאחר שהריק את כל ראיותיו “המדעיות” נגד הלאוּמיות ראה להביא ראיה מבּגדוֹ. “צמר זה של בגדי הוא צמר כבשׂים שרעוּ באַנקארה, נסרק באַנגליה, ונארג בלוֹדז, כפתורים אלה באו מגרמניה והחוּטים מאוסטריה” – כלוּם אין זוֹ ראיה נצחת כי הלאוּמיוּת בימינו הנה חסרת־שחר? המשל המוּחשי הזה עשה רושם כּבּיר. “הנה כבר הוּרמוּ הידים למחיאות־כּפּים וכאן אֵרע דבר בלתי צפוּי. פּארווּס לבוש היה בגד צר.  כשהתחיל גורר אחריו, ממַששוֹ וּמַראה אותו לקהל, בתור עדוּת וראיה לדבריו, נקרע פתאום בשעת התרתחוּת התפר במרפּקוֹ. ישר ממוּלוֹ של פּאורווּס ישב נחמן סירקין, שעיניו בערו בחמה ובבוּז. וּבאותו רגע ממש שפּאורווּס גמר את דבריו ואת ראיותיו קפץ סירקין, שלא יכול לכבּוֹש עוד את זעמו בלבו, ופרץ בקול: “וקרע זה אשר במעיל אדוני בא מן הפּרעות בקיוב”. הרושם שעשו דברי סירקין נפלא היה ללא תוֹאר. פארווּס דבּר שעה ארוכה עד שהגיע לידי שׂיא האינטרנציונַליוּת של בגדוֹ ובמכּה אחת הרס סירקין את כל בניניו של זה!”⁶

מעשׂיה מעין זוֹ מסַפּר לאחר רבעים וכמה שנים חבר־נעוּרים של סירקין שפּרש ועבר למחנה האויב⁷: התנהל ויכוח, אם היהודים הנם אוּמה או לא. (“שאלה” זוֹ לא ירדה במשך כמה שנים משוּלחנה של האינטליגנציה היהודית, וגם כמה תיאוֹריטיקנים לא־יהודים ראוּ להתערב בויכוּח. היה זה ויכוּח לא לשם מדרש בלבד אלא לשם הלכה למעשה: אם יוּכח בהוכחות מדעיות שאין אחריהם כלוּם, כי היהוּדים אינם אוּמה, אזי ממילא בטלות וּמבוּטלות מגמותיהם הלאוּמיות של היהודים וחדל הצורך בארץ משלהם).

באותו ויכוּח השתתף מצד מתנגדי הלאוּמיות היהודית איטלסון⁸, שהיה קשיש הרבה משומעיו. הוא הצטיין בהשׂכּלה מרוּבה וּבחריפוּת מוח, והיה מקוּבל מאד על הקהל. איטלסון טען, שויכוּח זה איננוּ פורה. אפשר לראות את היהודים כאוּמה ואפשר לראותם כלא־אוּמה, הכל לפי מה שאנו תולים במוּנח אוּמה. להסבּרת רעיונו השתמש במשל זה: בכל ספרי הלימוּד לזוֹאוֹלוֹגיה נמנית התרנגולת על מערכת העופות אך הפּתגם הרוּסי אומר כי התרנגולת אינה צפּור. “כאן קפץ נח’קה ושיסע בצוָחָה: עד שהתרנגולים הפּתאים והיהירים מתנַצחים, ינקרנה הנץ!”.

האריוֹת־המתוכּחים לא הפחידו אותו. וגם לא האודיטוריה האויֶבת. ושוּב מעשה בויכוּח, במובן סוער, שהתנהל בקוֹלוֹניה: אימתי חל ראש־השנה? המדוּבר, כמובן, לא בראש־השנה העברי, אלא בראש השנה לנוצרים.  אלא שגם לנוצרים יש שני לוחות. רוּסיה הפּראבוֹסלבית היתה מוֹנה לפי הלוּח הישן, ואירופּא המערבית – לפי הלוח החדש. באותם הימים טרם הנהיגו ברוּסיה את הלוּח החדש. והסטוּדנטים היהודים, הדוגלים בשם “האנוֹשוּת” והקוֹסמוֹפּוֹליטיות בקשוּ – מתוך דבקוּת ברוּסיה שנזדהתה עם דבקוּת במהפּכה – לקיים את המסורת הרוּסית בנכר. כי רוּסיה והמהפּכה העולמית – היינוּ הך. וגם המסורת, הואיל והיא רוּסית,  תתקדש בקדוּשת המהפּכה.  האוּפּוֹזיציה של הסטודנטים היהוּדים־הלאומיים נתגלתה בזה שהם טענו ל…ראש־השנה המערבי. גם כאן הפך נחמן לקטיגור: וכי כל עמי רוּסיה חוגגים לפי הלוּח הרוּסי? האם גם הפּוֹלנים והלאטישים והטאטארים חוגגים לפי אותו הלוּח? אין זאת, איפוא, שאתם מתרפּסים לפני העם השולט במדינה, ומַצדיקים בכך את השעבּוּד שהוא מטיל על שאר העמים! והדברים אמוּרים בחרון, בקנטוּר, בהוֹקעה. וּבפני מי הוא מטיח דברים פּוֹגעים אלה? בפניהם של אנשים, שכּל אחד מהם רואה עצמו חתן־המהפּכה הבּע“ל ונושׂא דגל ה”אנוֹשוּת" הצרוּפה, “שאין לפניה לא יוָני ולא יהודי”. חוֹסר טאקט שאין לו כפּרה!

ימים מרוּבים התנהל ויכוּח, אם קוּפת־העזרה של הסטוּדנטים צריכה להקרא רוּסית או יהוּדית־רוּסית. סטוּדנטים רוּסים ממש לא היו כמעט בנמצא בתוך הקוֹלוֹניה, כי רק היהוּדים היו אלוּצים לבקש להם מקלט למוּדים מעֵבר לגבוּלות רוּסיה. אף על פי כן תבעו כל אלה, שדגלו בקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וראו עצמם רוּסים, שהקוּפה תקרא רוּסית.  הטוענים להבלטת יהדוּתה של הקוּפה הסתמכו על הרכּב־הסטוּדנטים, על הרדיפות שהיהודים נרדפים. ה“כל־אנוֹשיים” טענו, כי הרדיפות הן פרי משטר־העריצוּת שרוּסיה כוּלה סובלת ממנוּ, וּלפיכך הרי זה ענין כללי, לא ליהוּדים לבדם, בפרט שטוּבי העם הרוּסי מתנגדים לכך, ואין תקוָה להנצל מן הרדיפות אלא בהתמזגוּת עם אלה. סירקין, כדרכּוֹ, לא הסתפּק בהגנה אלא התגרה מלחמה. הוא העיז לכפּוֹר בעצם הטענה המוּסכּמת ששׂנאַת ישראל אינה אלא מַכּת־השלטון. אם כפעם בפעם חוזרות פּרעות ונשנות אי אפשר לנקות את עם־הפּורעים מאַחריוּת. ולא די שהעיז לפגוע בכבוד העם הרוּסי, אלא הפליג והוסיף להרגיז את חסידי ההתבּוֹללוּת: גם האינטליגנציה הרוּסית אינה נקיה, לדעתו. מאַנטישמיוּת, ועליה האַחריוּת, כי איננה עומדת בפרץ!

אפשר לשער, כיצד קבּלה האוֹדיטוֹריה – האמוּנה על הערצה בלתי־מוגבּלת לעם הרוסי ולאינטליגנציה הרוּסית, והמשׁיאה את עצמה כל הימים כי אין פרעות אלא מעשי ידיה של ממשלה רשעה – דברי קטרוּג כאלה, ולא על חנם היו מאשימים אותו בחוסר נימוּס וטאקט.

והמעלה את הזכרונות הללו, אדם שרחק מחסד־נעוּריו, והעומד בשעת כתיבה במחנה ההוּא רואה צורך להוסיף בכל זאת: “אולם ההתפּרצוּיות המטורפות וּבלתי טאקטיות הללו היו מכריחות רבים להרהר בדבר”.

ג

כל עוד השתמש סירקין בשוֹט השנינה כלפּי המתנגדים – היו לו שומעים. היו רוגזים עליו, אך גם נהנים מחריפוּתו. כשהיה קורא באספה את הסַטירה שלו על האגוּדה וחייה ודעותיה בצוּרת סיפוּר על אלימלך הבּדחן שנקלע לברלין ונזדמן לאספות האגודה והקשיב לויכוּחיה וּביקש לרדת לעומקם וּלישב במוחו הפשוּט את הדיבוּרים המחוכמים הללו של מצילי העם וגואלי האנוֹשוּת, וּמערים על ידי כך קוּריוֹזים על גבי קוּריוֹזים – לא היה הצחוק פּוסק. וּכפעם בפעם היו מבקשים ממנוּ שיחזור ויקרא את חיבוּרו. כבר אז נגלה בו הכּשרון הסַטירי החריף שפּרץ אחר כך ביתר שׂאֵת בכתביו הפּולמוסיים. אך לא כן היה גורלו של סירקין כשהיה מגיע להרצאת השקפותיו ודעותיו הוא. כאן היו השומעים נתקלים בדברים תמוּהים ומוּזרים ביותר, דברים שאינם מתקבּלים על הדעת בשום אופן.

שמריה לוין, שידע את סירקין מימי מינסק, בעודו כבן עשרים, מסַפּר, כי עוד בימים ההם, בשנת 1888, “שקד על מזיגת שני האידיאַלים של הלאוּמיוּת היהוּדית ושל הסוציאליזמוּס לכלל שאיפה לאוּמית־אנוֹשית אחת”.

נטיה זוֹ בלבד לאַחד בראש אחד מה שנראה היה לכל בּר־דעת כ“תרתי דסתרי”, היה בה כדי להביא את הבּריות לידי מנוֹד־ראש. זיווּג בלתי־טבעי שכּזה! אוּלם סירקין לא הסתפּק בכך, וּבהרצאותיו בברלין ביקש לקבוע כי הסוציאליזם היהודי, אם איננוּ רוצה להיות תלמיד נכנע לבוּרגנוּת המתבּוֹללת, הכרח לו להיות ציוני, ומאידך תנוּעת השחרוּר הלאוּמית  של העם היהודי תחטא לעצמה ותחלל את שם ההיסטוריה העברית אם לא תהיה סוציאליסטית.

כך העיז צעיר מטוֹרף־למחצה להטיף בניגוּד לכל  “המציאוּת” כוּלה, בניגוּד למה שקיים וּמוּסכּם ומקוּבּל, בניגוּד לסוציאליזם כּמוֹת שהוא וּבניגוּד לחבּת־ציון כּמוֹת שהיא.

וּבעצם מסע־הנצחון של הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית, המתבּססת על הפּועל השׂכיר בתעשיה, מבקש הוא לבסס את השקפותיו על דרך שונה: הוא שולל את התפיסה המַרכּסיסטית הרואה במעמד הפּועלים השׂכירים לבדו את נושׂא המהפּכה הסוציאלית. לא רק הפּועלים השׂכירים, כי אם כל המשוּעבדים והנלחמים. הגשמת הסוציאליזם, כך הוא מוסיף ואומר, אינה תלוּיה במדת ריכוּז הרכוּש דוקא. העיקר, שהאוכלוסים, ואפילו קצתם, ירגישו שהמשטר הקפּיטליסטי הוא בלתי נשׂוֹא – אזי יתקוממוּ נגדו בכל כוחם. יגלוּ מַכּסימוּם של מרץ מהפּכני לשם החלפת המשטר הקיים במשטר סוציאליסטי. והעם העברי, כעם מדוכא שבמדוכאים, טבעי והכרחי שחלקו יהיה עם המתקוממים וּמתמרדים. הוא צריך לקחת חלק בכל תנוּעת שחרוּר סוציאלית, אך לא מתוך ויתוּר על עצמאוּתו הלאומית, אלא מתוך בקשת השחרוּר הלאוּמי. העם העברי, הסובל יותר מאחרים, והנדחף בלחץ ההיסטוריה לשחרוּר לאומי, לא ירצה לבנות את ביתו החדש על מַסַד רקבון, לא יקבע בחייו המחוּדשים משטר הנדון לכליה.

כאלה וכאלה היה מטיף באותן השנים נחמן סירקין. “ותמיד היה נשאר יחיד בדעתו. לא הציונים ולא מתנגדיהם לא תמכו בו. שוּם אדם לא היה נוטה אפילו לשעה קלה לאידיאוֹלוֹגיה שלו”⁹.

ואם האידיאוֹלוֹגיה כשהיא לעצמה היתה מוּזרה ומתַמיהה, הרי חוסר כל תומך ומצדד היה בו משוּם תוספת ראיה לזרוּת ולתמהוֹנוּת שבהשקפותיו. "אוּלם אי־הצלחה זוֹ לא היה בה כדי להביא את נח’קה במבוּכה. משנה לשנה היה חוזר על האני מאמין שלו, בידעוֹ מראש שלא ישפּיע על שוּם אדם משומעיו¹⁰.

בימים הבּאים עוד יסַפר נחמן סירקין על עצמו: “אינסטינקט פּנימי וּוַדאוּת עמוּקה של אמת עילאית עשו לי אז לב להתחיל להטיף לציונוּת הסוציאליסטית וּלהעמיד את עצמי כנגד כל האינטליגנציה היהוּדית”.

אדם לבדו.

פּרק שלישי: משׁנה ראשׁונה

א

שנוֹת השפל בחבּת־ציון – כשלון הגל השני לעליה (תרנ"ב), הופעת הבּרוֹן הירש כמתחרה לארץ־ישראל, ההתלהבוּת של גבירים והמונים לישוּב אַרגנטינא, נשירת המתיאשים – לא יכלו לו לגרעין של החבוּרה הבּרלינאית. כמה מחבריהם פּרשו ויצאו לתרבּות התבּוֹללוּתית או לעממיוּת גלוּתית (אשר אך החלה להבּקע), אך בגרעין היה מן “הלוּז” האגדתי, זה שניתן “במים ולא נמחה, באויר ולא נשׂרף, בריחַיִם ולא נטחן”. רוּבם עדיין לא יצא לעולם המעשה וחי בתסיסה רוּחנית, בתיכּוּן תכניות וּבצפּיה.

באותם הימים התלקטה בּבּרלין חבוּרת תלמידי חכמים צעירים.  יוצאי גליציה, ואף הם מבקשי נתיבות, אוּלם אלה עיקר נטייתם למחקר ולספרוּת. בהם דוד ניימַרק  וצבי מַלטר שהגיעו לשם טוב בחכמת ישראל, מרדכי אֶהרנפּרייז שהכריז על מרד ה“צעירים” בספרוּת אוּלם הוא עצמו שקע ברבּנוּת ובכתיבה לועזית, ויהושע טהוֹן שפּנה לעסקנוּת ציונית ותרבּוּתית. ושם גם נזיר־הספרוּת העברית, הבּוֹדד בין המחניים, מיכה יוסף בּרדיצ’בסקי.

יש ענין רב לדעת מה היו המַגעים והיחסים בין בני שתי החבוּרות, אולם בני הדור, אשר רוּבם כבר הלכו לעולמם, לא הבהירו לנו פּרשה זוֹ, אילו היו יודעים אצלנו לכבּד את התסיסות הרוּחניות בצבּוּריוּתנוּ, היה ודאי נמצא מי שיבקש לחקור ולדעת עד היכן הגיע המַגע הרעיוני והאישי בין בּרדיצ’בסקי לסירקין ומה היה טיבּוֹ של אותו מַגע – מידת הקירוּב והניגוּד שבּוֹ.

נשתמר רק תרשים קטן מאותם הימים אצל ראוּבן בּריינין. הוּא מתאר נשף־ויכוּחים בדירתו. המסוּבים – לאוּמיים, הנפרדים לתרבּוּתיים ולמדיניים, ריבוֹלוּציוֹנרים, מַרכּסיסטים. הויכוּח חוזר על גלגלוֹ.  ניימַרק וּטהוֹן מתוַכּחים עם המַרכּסיסטים. בּרדיצ’בסקי יושב מן הצד, מעיין בספר. כל הרמת קול, כל אִימרה תעמלָנית צורמת אותו, אִי־רצון ועצבּנות נכּרים בפניו, אך הוא מחריש. אין דבּוּרו אלא בשנַיִם, לכל היותר בשלשה. בחברה גדולה יותר אינו פוצה פה. הויכוּח דועך. הדברים ידועים. פּתאם נכנס החדרה סירקין, כדרכּוֹ, טעוּן דינַמיט רוּחני, גדוּש־למדנוּת וערוּך לקרב. רוּחו סוער, מלא כּספית, מחַשמל את תאוַת־הויכוּח השוקעת. סירקין במלוֹא זהרוֹ. טוֹב־מזג ונלבּב מטבעוֹ, אך משתוקק להרוס כל שיווּי משקל רוּחני, כל אדישוּת.  הויכוּח נדלק שוּב. הוַכּחָנים אינם טומנים ידם בצלחת ואינם חסים עליו.  סירקין נלחם עם הכל ונגד הכל. פּרדוכּסים, הברקות, המצאות נועזות,  סתירות. בּרדיצ’בסקי מקשיב לסירקין מתוך קוֹרת־רוּח. הוא כבר הניח את הספר אשר בּוֹ דפדף כל אותו ערב. דרך־הויכוּח של סירקין היה לו כגירוּי מרענן. ניכר בפניו שהוא נהנה מסתירת בנינים זוֹ, מן הלהט הפּנימי של סירקין. אך הנה פּגע סירקין אגב הילוּכוֹ לא רק בקאנט ובמרכּס, כי אם גם בניטשה, וּבּרדיצ’בסקי נפגע, ושוּב התחילו אצבעותיו ממַשמשות בארון הספרים. וסירקין, לאחר שהוציא את אבק־השׂרפה שלו, נעשה שוּב חביב עם כל אדם. לא התרעם על הפּגיעות שפּגעו בו. רגשי קנאה ונקמה לא ידע.

איננו יודעים מה היו ועד מה היו היחסים האישיים והערכות האישיות בין שני האנשים השונים לכאורה כל כך זה מזה, בין המשורר־ההוגה־והמתבּוֹדד בסתר אהלו לבין הלוחם־ההוגה־והסואן בשער בת רבים, בין השרוּי ביאוש לבין החי באמוּנתו – אך היה היה יסוד של שיתוּף בשרשיהם וּבנוֹפם. התנוּפה הגדולה המתקרבת ובאה בחיי ישראל נרמזה בשניהם. הם צוֹפֶיה והם מבשׂריה. וגם מי שאינו רואה כּכה את תוכם של הדברים, יכול למצוא מידת־מה של שיתוּף בעוּבדת היוֹתם באוֹפּוֹזיציה חמוּרה לשליטי הרוּח של הדור, בעצם היוֹתם שונים ומוּבדלים מן השאָר, בלתי מוּבנים וּבלתי נערכים על ידי בני דורם, יחידים ברשוּת הרבּים.

ב

במעבּדה הקטנה של החבוּרה הבּרלינאית היו מתכּנים תכניות.  כל מיני תכניות. בחברוּתא וביחידוּת. מסַפּרים כי יום אחד הגיע סירקין אפילו למעשה דיפּלוֹמַטי־חשאי: בא אֶל הציר התוּרכּי בהצעה על רכישת ארץ־ישראל במחיר מאה אלף פראנקים. ספק אם אותה שעה היו בכיסו שלשה מַרקים. אולם הציר לא ביקש דמי־קדימה. הוא אך יעץ אותו לפנות אל ראש הוָזירים בקוּשטא.

וּמנסיונות דיפּלוֹמַטיים לנסיונות של ארגוּן העם. בברלין חלמוּ על קונגרס ציוני. עמדו בקשרים. חיפשׂוּ בני ברית. כתבוּ מכתבים. נצטרף לענין גם נתן בּירנבּוים.  הענין לא נתקיים, לפי הלצת סירקין, “מפּני חוסר בּוּלים”. סירקין היה אומר, גם בשנים מאוחרות, כי הרעיון הטוב יש לו, אך מה הוא חסר? – את האדם החרוּץ".

ג

והאדם החרוץ בא. הופעתו של הרצל פּתרה לא רק את שאלת הבּוּלים, כי אם עוד כּמה וכמה שאלות. לא שוא חיכּוּ קוֹוי־ציון שבּבּרלין ושבמקומות אחרים. בּבת־אחת נסתיים השפל. הוּרם הנס. וגם לסירקין באו ימים חדשים. עכשיו הגיעה שעתוֹ לצאת לאַויר־העולם. הוא בא לקונגרס הראשון. בא עם כל מטענוֹ הרוּחני, תופס מרוּבה מבחינה ציונית וּמבחינה סוֹציאליסטית כאחת. הוא מתייצב במחנה הרצל, אך אינו מוַתר על חלומותיו שלו. ושוּב הוּא נפגש בביטוּל וּבלגלוּג, בפחד הציונים הכּשרים מפּני הסוציליסטים העלוּלים לקלקל וּלסַכּן. ושוּב נוֹשרים הסוציאליסטים המעטים, שבּאו אל הקונגרס מתוך היסוּסים וּצפיה, באו ברצון להאמין אך גם בחוסר־כוח להאמין. וחברים קרובים הופכים לו עורף. אך סירקין, למוּד־התבוּסות, אין רוּחוֹ נופל עליו.

“אם מוחו של אדם אחד אפשר שיתמזג בו הרעיון של ארץ יהוּדית ושל מהפּכה יהוּדית להרמוֹניה היפה ביותר, על שוּם מה לא תוּכל אותה מזיגה ליעשות מחשבתה החיה והיוצרת של כל האינטליגנציה היהודית, של כל ההמון היהודי? – – – אז השלכתי על עצמי את המשׂא כּפוּי הטובה להיות סוציאליסט בין ציונים וציוני בין סוציאליסטים, וּכמוּבן, כל צד דחה אותו בשתי ידים ושלחני אל הצד שכּנגד.”

ד

פּרי החלטה זוֹ וּפרי הרצאותיו הראשונות לאחר הקונגרס היה הקוּנטרס “שאלת היהודים וּמדינת היהוּדים הסוציאליסטית”¹¹, שנדפּס תחילה בירחון הסוציאליסטי הוינאי “דוֹיטשע וואָרטע” (יולי 1998), בעריכת אֶנגלבּאֶרט פּרנרסטוֹרפֶר, מן הראשונים בעולם הסוֹציאַלדמוֹקרטיה אשר רחש אהדה לתנוּעה החדשה. אפשר לומר בוַדאות, כי זאת הפּעם הראשונה נשמע מעל בימה סוציאליסטית קול אדם מישראל, המדבּר כיהוּדי, ללא טשטוּש וללא התחפּשׂוּת, כשווה עם שווים, ללא התנצלוּת וּללא לימוּד סניגוֹריה, מגלה את נגעי העם ואת ניגודיו ואת שאיפתו הלאוּמית בלי פחד מפני “מה אמרו”, ותובע את זכוּתו לחירוּת ולעצמאוּת.

סירקין לא היה הסוציאליסט היהודי הראשון אשר הגה את מחשבתו הציונית. עוד לַסַל הנער נרגש מעלילת־דמשׂק, חלם את חלוֹם השחרוּר העברי, וּבגדלוֹ שכח אותו כאשר שכחוּ הרבה מהפּכנים יהודים שבּגרוּ. עשרים וחמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון פּירסם סוֹציאַליסט יהוּדי גדול, משה הס, את “רומא וירוּשלים”, הספר הראשון למחשבת המהפּכה היהוּדית, אך לא עמדו למחבּר שמוֹ וזכוּיותיו בתנועת הפּוֹעלים העולמית, והספרוּת הסוציאַליסטית עברה בשתיקה על ספרוֹ. עכשיו זכה תלמידו ויורשו ברוּח, נחמן סירקין, לפרוֹשׂ את דגל חירוּת ישראל מעל במה סוציאַליסטית כללית.

כמה מימרות בקוּנטרס זה מנוּסחות בטעם השעה החולפת, לעתים נשמע בהן גם משוּם תשלוּם־מס לדרך־מחשבה וצוּרות־ניסוּח של אותה שעה, אך אלו הן הקליפות. לא כך הוא עיקרם של הדברים. אדרבּא, כמה דברים שהיו תמוּהים באותה שעה נתאַמתוּ במידה מלאַה וגדוּשה במה שבּא ונתרחש אחר כך, עד שהדברים נראים לנו עתה כ“ידוּעים” ואין אנו עומדים על החידוּש שבּהם. מרוּבים בו בקוּנטרס צנוּם זה העיוּנים והערכות, מהם שבמשך הימים נפסלו, מהם שהוּגהוּ, וּמהם – והם העיקרים ­– שנתאַשרוּ ונתחזקוּ. קוּנטרס זה  איננוּ מסוּג התוֹרניים, המבקשים להיות פּוסקים. מבשׂר הוא. ויש לראותו כרביעי בקוּנטרסי היסוד של לילינבּלוּם, פּינסקר והרצל. גם בו יוקדת הראשונוּת וההצצה אל מעבר להיום.

ה

גם הוא, כמו הרצל, פּותח בצרת היהודים, בסבך העולמי של היחסים שבּין “היהוּדים שאינם יהוּדים”. אותה שעה היו הציונים שבמזרח רואים פּחיתות כבוד לציונוּת שיבססוּה לא על התעוררוּת ההכּרה הלאוּמית מבּפנים, כי אם על האַנטישמיוּת, שאינה אלא גורם חיצוני. סירקין, הבּא אף הוא מבפנים, אף על פי שהוא רואה את תמצית ההיסטוריה העברית “כנפתוּלים בלתי פּוסקים שנפתלה האידיאה הנבוּאית לקראת ממשוּת”, אינו חושש לעשות את המצוּקה החמרית של ההמונים נקוּדת מוֹצא לציונוּת. הוא רואה את התעוררוּת הכוחות הלאוּמיים לא כדבר בפני עצמו המוּבדל מן המציאות החמרית המדינית וּבלתי תלוּי במצבם של היהוּדים בין העמים. ההוָיה הלאוּמית הישראלית היא בעיניו ממשוּת בלתי מפוּקפּקת, מיוּחדת במינה, אך היא מוּפעלת מן הגורמים העולמיים, המדיניים והכּלכּליים, הקובעים את תנאי קיוּמה. “רגש הגאון הלאוּמי, אשר הביאו עמהם היהוּדים עוד מארץ ישראל, קיבל תוספת חיוּת מהמצוּקה”. הרדיפות והעינוּיים אינם פּועלים איפוא בחלל ריק, וּפוגעים לא בגוף עכור, נעדר הקרנה. יש הוָיה יהוּדית, יש אופי יהודי, קיימת ירושה היסטורית. הנמשכת מאָז העצמאוּת היהוּדית בארץ ־ישראל. והאַנטישמיות אינה בעיניו תופעה שבּאַקראי, אלא פרי מצב העולם וּמצב היהוּדים בעולם. ואף אינה תופעת־ אַרעי, ואין בכך כל פּחיתוּת ערך לציונוּת שהיא עושה את המצוּקה והרדיפות נקוּדת־מוֹצא להתעוררוּת הלאוּמית. כשם שמצוּקת־המונים משמשת עילה לסוציאַל־דמוֹקרטיה “השואבת את כוחה הממשי והמוּסרי ממצוקתם וירידתם הכּלכּלית של חוּגי עם רחבים”, כך האַנטישמיוּת “יש בה כדי להיות ליהוּדים כוח דוחף מוּסרי, נקוּדת מוֹצא לחדוּש צוּרתו וּתחיתוֹ של הכּלל כּוּלוֹ”.

הקונטרס פותח בדברים אוֹפיניים אלה:

"המתיחוּת הנצחית השׂוֹררת בין היהוּדים וּבין העולם הסובב אותם משעה שבּאו במגע הדדי¹², מתיחוּת זוֹ שנתלבּשה בימינו, ימי הזמן החדש, בדמוּת האַנטישמיוּת, יש לבארה במניעים כלליים המתעוררים לפעולה עם כל נגיעה שנוגעים העולם היהודי ושאינו יהוּדי זה בזה. ומכיון שיחס איבה זה בין היהודים ושאינם יהודים נמצא בכל העמים ובכל הזמנים, הרי שיש לבקש את סיבותיהן של התופעות הללו מצד אחד בסגולוּתיו המיוּחדות של עם היהוּדים גוּפוֹ וּבזרוּת מעמדוֹ ההיסטורי, וּמצד שני בצוּרות החיים המשוּתפים של בני האדם בכלל בימים עברו ובימינו, שהן שהצמיחו וּפירנסו גילוּיי איבה אלה.

מיום שאָבדה ליהודים עצמאוּתם הלאוּמית המדינית בארץ־ישראל התחילו לחיות חיים מוּזרים, שאין דוּגמתם בהיסטוריה, חיי עם בלי ארץ, חיי אוּמה בפיזוּריה. והנה בפיזוּרם פּגשו בסביבה חברתית שתכוּנותיה, נטיות רוּחה והלך נפשה היו מנוּגדים תכלית ניגוּד לאלה שלהם".

וסירקין הולך ומַרצה את הדברים כיצד צמחה והחריפה שאלת היהודים על קרקע 

“הניגוּד הנצחי השולט מימוֹת עולם בין החזק והחלש, היהירוּת והבּוּז, השׂנאה והרדיפה הבאים בעקב חלוּקת כוח שלטון במידה לא שוה”.

“העולם היה מלא שׂנאה וּבוּז לזר זה שגלה לתוכו, שכרוב חוּלשתו רב מריוֹ, וכאפס־כוחו כן עקשנוּתו”.

“מהעוּבדה כי היהודים נרדפים היו, הוּסק צידוּק רדיפתם, מחוּלשתם הוּקש על חטאָם”.

“כל הרע והגרוּע שבקרב האדם ניסה כוחו ביהוּדים”.

ו

סירקין רואה לא רק את הצד האחד, את חמתוֹ ואכזריוּתוֹ וקנאתוֹ ולעגוֹ של העולם הנוצרי. הוא אינו חס על צבעים שחורים לתאֵר את תגוּבתם של היהוּדים לעולם המענה ומשקץ אותם ועושה את חייהם הפקר ונותן את כבודם לחרפּה. היהודים שלמו בשׂנאה כבוּשה ובבוּז חשאי. הוא אינו מלמד זכוּת. איננו “מתרץ” את שיילוק (“שיילוק אינו מכחד את שאיפת־נקמתו מאַנטוֹניוֹ”), אלא רואה בו את סמל היהודי ביחסוֹ לעולם הנוצרי. “שללוּ מן היהוּדי את עממוּתו, עמד הוא וכפר באנוֹשיוּתוֹ של העולם הנוצרי”. לא השאירו לו אלא עסקים מוּעטים ומאוּסים, בא ועשׂאָם  כלי משחית". “ממצוּקת הנכרי הוציא רוַח לעצמו, מרפיוֹנוֹ ינק את כוחו, מבּערוּתו – את יתרוֹן מעמדוֹ”.  היהודי הרואה את הנכרי כסמל האַלמוּת והאַכזריוּת והבערוּת משנן לעצמו:  אַתם קרוּיים אדם ואין אוּמות העולם קרוּיים אדם.

בשוּרות חצוּבות מעלה סירקין את דמוּת ליל הסדר, וּמבקש לראות בו את סמל הניגוּד של היהודי לעולם:

“שרוּי באימת מות מפּני האספסוּף צמא־הדם ישב היהודי בחג הפּסח בתוך הדרת קודש, הוּא וּבני ביתו סביבו, ­­­­­­ושוֹרר על גורלו הטרגי של גזעו. כאן נצטרף הכל כדי סמל עמוק־משמעות למצוּקתו ההיסטורית. הקיטל הלבן – אלה התכריכים – שלבש אבי המשפחה היה זכר לחוּרבן ירוּשלים ואָבדן הגדולה הלאוּמית, המרוֹר היה זכר ליסוּרים שבמצרים, שנשתקפו בנפש היהודי כחוּליה ראשונה בשלשלת היסוּרים בת אַלפי השנים בגלוּת; את היין האדום המבהיק בכוסות קבעה המסוֹרה לזכר דם היהודים אשר נשפּך בעולם באין מרחם, ומשהגיע בחצות הלילה טקס הסדר לשׂיאוֹ היו הדלתות נפתחות לפני אליהו הנביא שיבוא ויביא את הגאוּלה וּבעל הבית שולח את קללתו בעולם וקורא בקול: שפוֹך חמתך על הגויים אשר לא ידעוּך – – – כי אָכל את יעקב ונוהוּ השמוּ”.

אלא, ששלילת־עולם זוֹ שבּ“שפוֹךְ חמתךָ” איננה אלא צד אחד מחיי הרוח של היהודי בגיטוֹ. מה אוּמלל היה ישראל אילו היה זה היסוד היחיד בנפשו. לאָשרוֹ, היו לו גם מערכי־לב אחרים. וּביטוּי לאלה ניתן בתפילת ראש־השנה.

“אם הרדיפות עשׂוּ את היהודים לאויב העולם, הנה פּרשת היסוּרים שלו הרימה אותו למדרגת הסובל בעד העולם, עם התגרים הרגיש והנה הוא עם הסובלים, עם המנשלים ראה את עצמו כעם הנענים.  על העולם, אשר אותו קלל, גם האציל מזיו זר־המעוּנים שלו; האנוֹשוּת, אשר אותה דחה, עליה התפּלל לאלוהיו מתוך הרגשת בעל היסוּרים. ­– – – אותו יהוּדי גוּפוֹ אשר בחג הפּסח שילח זעמוֹ וּמארתו בעולם, שפך את נפשו בראש השנה בתפילות קודש למען העולם. – – – ויעשוּ כוּלם אגוּדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם – נאמר בתפילות לראש־השנה – ועולתה תקפוץ פּיה, וכל הרשעה כוּלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.

ולא בתפילות וּבמנהגים בלבד רואה סירקין את כפילות היחסים הסותרים הללו של היהודים לעולם. בני הגיטוֹ עוסקים לא רק בתגרנוּת אלא גם בחכמת הרפואה, לא רק במנין כספים וּשטרות אלא גם במנין הכוכבים ובחקירה לשמה. הגיטוֹ נותן את אנשי הנשך והבּצע, אך גם את אבּן־גבירוֹל והלוי הרמבּ"ם וּשפּינוֹזה, המוַתרים על כל קניני העולם בשביל הסיפוּק הנאצל של שירה ומדע.

חיי היהודים בגולה, בדרך כלל, מלאים ניגוּדים וּסתירות. הם נתהווּ מתוך מצוּקת־היהודים, אך הם גם עשוּ את היהודים מוּכשרים יותר לעמוד בפני המצוּקה.

“על קרקע השׂנאה והרדיפות, השעבּוּד והבּזיון, גדלה ותשׂגשׂג תקות הגאוּלה – – – ותקוה זוֹ לא היתה בגדר הלך־רוּח מטוּשטש, כי אם גורם מעשי, גורם שליט בלבבות”. 

“בגיטוֹ לא היתה ירושלים חרבה, אלא הוסיפה לחיות בלבבות”.

כּפילוּת זוֹ עצמה, שסירקין מגלה בחיי הגיטוֹ וּבנפש יהוּדי הגיטוֹ, פּועלת ותוססת גם ביחסו של סירקין אֶל יהדוּת הגיטוֹ. כמה מרה הוא זורק בו על חייו הכלכליים המקוּלקלים, על קפאונו הרוּחני, על יהדוּתו “התלמוּדית”, על שיילוֹקיוּתוֹ לגבּי  העולם הנכרי. ובכל אלה הנהוּ מלא הערצה ליהדוּת הגיטוֹאית על תקפּה הפּנימי, על קשיוּת ערפּה ובדלוּתה ואי־כניעתה. “היהוּדי של הגיטוֹ הציג לעין כל בגאון ובהכּרת ערך את יהדוּתו – בלשונו, בלבוּשו, באוֹרח־חייו וּבמנהגו”.

לא רק בשביל היהודי הגיטוֹאי, כי אם בשביל סירקין היו אותם חיים עלוּבים מלאים תוכן עילאי. העם היהוּדי־הגיטוֹאי הוא בשבילו חדל־עמים וּבחיר עמים כאחד.

“נצטרפו כּמה וכמה סגולות נפשיות, ניגוּדים היסטוריים וכוחות לאוּמיים עמקי־שרשים להחיות ולקיים את עם ישראל בכל פּורעניות הזמנים ולעשותן לעֵד חי של דברי ימי העולם”.

והנה בא פרק חדש בדברי ימי העולם, ועמו כאילו בא הקץ למצוּקת־היהוּדים אף הקץ לעם־היהודים.

ז

נצחונו של המשטר המדיני החדש באירופּא הביא גם ליהודים את האֶמַנציפּציה, את שיווּי הזכוּיות האזרחי. סירקין מדגיש, כי לא היהודים כבשו את האֶמַנציפּציה. הם קיבּלו אותה. הם זכו מן השלל של הפּרוֹצס ההיסטורי. שיווּי הזכוּיות נפל בחלקם מן החוּץ כתוצאה מנצחונו של עיקרון כללי, עקרון הליבּרליזם והדמוֹקרטיה. גם לחברה הבּוּרגנית של מדינות אירופּא היה זה יותר “מעשה של מסקניוּת עקרונית מאשר צורך של ממש”.

ואף על פי כן לא חנם־אין־מחיר קיבלו היהודים את זכוּיותיהם. הם שילמו במחיר המלא – בהתכּחשוּת לאוּמית.

“ישראל זה עצמו, אשר זה לא כבר התפּלל שלש פּעמים ביום לאלהיו על השיבה לירושלים, עתה התמוגג כוּלו מפּטריוֹטיוּת של ארץ מגוּריו”.

“אם קודם לכן היה ישראל בעיני עצמו כליל הבריאה, הא' והת' של ההיסטוריה, הנה עתה החל לועג וּבז לעצמו בנפשו פנימה כאשר לא העיזו לעשות אף הגרוּעים במתנגדיו”.

היהודים “המשוּחררים” עטוּ אל הסעוּדה הקפּיטליסטית ליהנות מטוּבה. כל מה שהפריע לכך מבפנים, כל מה שהבליט סימנים של הוָיה יהוּדית נבדלת – נזרה הלאה. ה“תכלית” חָברה עם האידיאה: פּריקת המעמסה הנוֹשנה ותמיסה גמוּרה בים האנוֹשוּת. הבּורגנוּת היהודית “הפקירה את לאוּמיוּת ישראל על כל תקווֹתיה ומשׂאות־נפשה הלאוּמית, למען תוּכל לשוטט בלא המטען היהודי – ביֶתר חירוּת על פּני הבּוּרסה”. היהודי ביקש להשאיר לעצמו רק אותן הסגוּלות המעשיות שכּבש לעצמו במלחמת הקיוּם שבגיטוֹ. אוּלם כאן טעה מרה בחשבון: הסעוּדה לא הספּיקה.

ח

המשטר הקפּיטליסטי אשר הבטיח ליהודים שויון־זכוּיות עם שאָר אזרחי המדינה – אינו יכול לעמוד בדבּוּרוֹ. הוא איננוּ יכול לסַפּק את צרכיהם במדה שוָה, איננוּ יכול להשׂבּיע אותם, והוּא מחדד את המלחמה שבּיניהם על פּת־לחם, ועל עמדה, ועל שלטון. ובמלחמה הזאת מגלה כל אחד את צפּרניו, והן ננעצות שוּב ביהודי. ואפילו לא נפגע שויון זכוּיותיו המשפּטי, באה החברה ומקפּחת את קיוּמו, נוטלת את זכוּיותיו למעשה. מה שלא יעשה כנגדו החוק – תעשה תנועת המשׂטמה העממית.

“חופש ההתחרוּת נתגלגל בחברה הבּוּרגנית במלחמת הכּל בּכּל, במלחמה אישית וּמעמדית שאינה פוסקת”.

במלחמה זאת אדם לאדם אויב, שׂוֹנא, מקנא. ואם אויב – עליך לגלות את כל נקוּדות החוּלשה שבּוֹ, וּלהוֹקיען. עתה נגלה פתאום כי יהדוּת זוֹ היא נקוּדת חוּלשה המושכת אליה את שיני האויב. אפילו לאחר טמיעה, אפילו לאחר פּטריוֹטיוּת קוֹלנית אין נקוּדה זו חדלה לתקיים. להטי ההתחפּשׂוּת של היהודים אינם מצילים. אדרבּא, מַרבּה שׂנאה.

“כה התלקחה שׂנאת היהודים ביֶתר עוז ­– – – שׂנאה, בּוּז ולעג היו שוּב למנת־חלקם כבימי הבּינים. מבחינה חברתית הרי הם כבר בחזקת מנוּדים, וגם מבחינה מדינית הולך ומתגבּר הקול הקורא לבטל את שיווּי זכוּיותיהם. קץ מטרתה של תנוּעת עם נגד היהוּדים הוא גירוּשם המוּחלט מן הארץ”.

עוד יהודי המערב יושבים שאננים וּבוטחים ורואים את האַנטישמיוּת כענן חולף היכול רק להקדיר קמעא אך לא לעכוֹר את שמי האֶמַנציפּציה; עוד יהוּדי רוּסיה וּפוֹלין ורומניה מתפּללים שיהיה חלקם עם יהוּדי גרמניה ואוסטריה והוּנגריה. נחמן סירקין אינו חושש להוציא מפּיו: קץ מטרתה של תנוּעת עם נגד היהוּדים הוּא גירוּשם המוּחלט מן הארץ!

ט

את האַנטישמיוּת רואֶה סירקין כתופעה שאין להמנע ממנה כל עוד קיים קבּוּץ יהוּדי בחברה הקיימת על תחרות. זהו הקרקע של האַנטישמיוּת המוֹדרנית. ועליו מוּקמת “העליה האידיאוֹלוֹגית”: ניגוּד־הגזעים. בימינו אלה למדנו כולנו להכיר על בשׂרנוּ את “תורת הגזע”. בימים שבּהם כתב סירקין את קונטרסוֹ עדיין היתה תורה זוֹ בשפל המדרגה. אך סירקין ראה כי תורת ניגוּד־הגזעים עתידה לעלות לגדוּלה וליהפך למנוף של דחיקה וּרדיפה לאחר שהניגוּד הדתי ניטל עֶרכּוֹ בחברה הבּוּרגנית המוֹדרנית.

וכשם שאין האַנטישמיוּת בימינוּ תלוּיה בדת, כך אינה תלוּיה גם במעמד. מסביב לסירקין מהלכת הסברה נוחה של ענין האַנטישמיוֹת, הסברה “מעמדית”: הואיל וּמן המפוּרסמוֹת שאין עליהן עוררין שהפּרוֹלטיון הוא כליל השלמוּת ורחוק הוא מכל שוֹביניזם וּמכּל שׂנאַת־עמים, והבּוּרגנוּת כידוּע הא אֵם כל חטאת בחברה, הרי שוּרת הדין נותנת שאין אַנטישמיוּת מצוּיה אלא בּבּוּרגנוּת. סירקין יוצא כנגד האַשליה הזאת: אין האַנטישמיוּת ענין של מעמד אחד. "בכוח היא מצוּיה בכל המעמדות“. ואף מעמד הפּועלים איננוּ משוּריין מפּניה. וכתלמיד הלומד מפּי המציאוּת, הוּא מַבחין בגורמים המעמדיים, המפרנסים אותה. “היא מגיעה לשׂיאָה באותם המעמדות, שידם במלחמה החברתית על התחתונה”, במעמדות ה”נאבקים כנוֹאשים על הקרקע ההולכת ונשמטת מתחת רגליהם".

סירקין מוסיף להגדיר אותם, והקורא את הדברים, לאחר ארבעים שנה, יכיר את תואר פני המעמדות אשר לעינינו העלו את הפאשיזם ואת האַנטישמיוּת לגדולה:

“בנים הם למעמד הרכוּשני, אבל רכוּשם אינו אלא חובות;  בעלי קנין הם ואין להם אפילו הקנין הגלוּם בכוח העבודה. הרי הם עומדים ברגל אחת בתוך מעמד בעלי הקנינים, אך רגלם השניה תקוּעה כבר במחנה הפּרולטרי, וכך מתרוצצים הם אֵילך ואֵילך, כשהסיכוּי המאיים להיטלטל ולנפּול אֶל תהום הפּרולטריון, לנגד עיניהם. – – – עם כל ירידתם הכלכלית הרי הם זנב למעמדות השליטים. – – – המעמדות הללו מעמידים פּנים מהפּכניות, אבל התנגדוּתם היא רק קטילינית¹³, אינה עקרונית ואינה כללית. – – – מכיון ששוּלמה להם הקיצבה הדרוּשה להם – – – שוב אין להם עולם טוב מן העולם הזה, והרי הם נאמני תומכיה של החברה הזאת – – – “נצל והנח אחרים לנצל, שעבּד והנח אחרים לשעבּד!” זו סיסמתם כלפי מוֹשלים וּבעלי שׂררה”.

והוא גם מכיר, לפי גילוּיים ראשונים, את פֹרצוּפה הרוּחני של תנוּעה זוֹ וּמנהיגוּתה:

“כל אשר הוא מפּסוֹלת החברה הבּוּרגנית והפּרולטרית, כל מי שאָבד מלבּוֹ כל רגש אמת וכבוד, כל אותן הבּריות המסוּפּקות שאין בכוחן אלא לעורר את היצרים השפלים ביותר – כל אלה הרימוּ על נס את האנטישמיוּת ונעשו ראשי המדבּרים לזרם המהפּכנים הקטיליניים של הזמן החדש”.

מה שאנו קוראים היום פאשיזם, קרא סירקין בזמנו “המהפּכנוּת הקטילינית”.

אך סירקין, בגלוֹתוֹ את שפלוּתה הסוציאַליית ושחיתוּתה המוּסרית של האַנטישמיוּת, איננוּ נוקט בדרך היהוּדים המקררים את דעתם בכך שהם מתכּבּדים בקלון אויביהם וּמתנחמים בזה ששקר אין לו רגלים והאפלה תנוס מהר מאור פּני השמש. סירקין רואה:

“האנטישמיוּת מוסיפה והולכת, ועדיין היא בגדר התהווּת.  כּכל שמתרופפים גדרי המעמדות, כּכל שהחיים נעשים קשים יותר וחסרי בטחה יותר, כּכל שתגדל סכנת ההסתערוּת על המעמד הבינוני וגם אימת המהפּכה מצד הפּרולטריון – כן יעלוּ ויתגבּרו גלי האנטישמיוּת. הכוחות הנלחמים זה בזה ילכוּ ויתקרבוּ זה לזה במלחמה המשותפת ביהוּדים”.

הוּא רואה את החיים היהוּדיים נתוּנים לשלטונו של חוק אכזרי שאין להתעלם מראוֹתוֹ:

“כל זמן שתהיה החברה מיוּסדת על שלטון החזק וכל זמן שיהיוּ היהוּדים נמנים עם החלשים, יהיוּ העוֹני והמצוּקה מנת חלקם שאין ממנה מפלט”.

כּכה רואה סירקין את מצבו של ישראל, והוּא אומר במלים פּשוּטות וכבדות־משקל, שראוּי להן שיחרתו על לב כל אדם מישראל וכל אדם ישר־לב באוּמות: 

“צרתם ההיסטורית של היהוּדים היא אחת ואין דוֹמה לה בכל ההיסטוריה האנוֹשית”.

י

ענוּתם של היהודים מביאה אותם לידי אוֹפּוֹזיציה וּמחאה.  אלא שתכנה של המחאה משתנה מתקוּפה לתקוּפה. בימי הבּיניים היתה מחאתו של היהוּדי מלאה שׂנאָה וּבוז לאויב העריץ ואמוּנה שלמה בערך הכּלל היהוּדי והדבּקוּת במנהגיו וּבאוֹרח־חייו. מחאתו של היהודי הבּוּרגני בתקוּפה החדשה היתה אישית יותר ואֶגוֹאיסטית. אין בּוֹ מן ההתגוֹננוּת של כלל השומר על עצמאוּתו וּכבודו נוכח האויב. כאן מבקש הפרט מפלָט לעצמו, בכל האמצעים והתחבּוּלות אשר תשׂיג ידו, ולוּ גם על ידי התנַכּרוּת למכוֹרתוֹ ומנוּסה מן הכּלל המוּשפל אל מחנה התקיפים.

והיהוּדים־הסוציאַליסטים שבּימינו, הנשתנתה מחאתם מזוֹ של הליבּרלים־הבּוּרגנים?

עצם העוּבדה שהיהודי בן־זמננו, ואפילו איננו פרוֹלטרי, התחיל פונה אל הסוציאליזם, נראֵת לסירקין כגילוּי המחאה של היהוּדים, גילוי טבעי ומוּצדק. הואיל וצרת־היהוּדים היא תוצאה מאֶפס־הכוח של היהוּדים בחברה של תחרות כלכלית וּמלחמת־מעמדות, והואיל וחזון הסוציאליזם הוא־הוא שמבטיח לעקור את התחרוּת הכלכלית ואת ההפליה הלאוּמית והגזעית, והמפלגה הסוציאליסטית היא “האחת והיחידה השואפת לביטוּל מלחמת המעמדות ולחלוּקה צודקת של השלטון”.

סירקין מציין שהצטרפוּתם של היהוּדים למפלגה הסוציאליסטית התחילה, כפּרוֹצס צבּוּרי, משעה שהופיעה האַנטישמיוּת. משמע: לא מנימוּקים מעמדיים התחילו היהודים בעלי המקצועות החפשיים ובני הבּוּרגנות פונים אל הסוציאַליזם, כי אם מפּני מצבם כיהוּדים. כשם שקודם היו היהודים נוהרים אל הבּוּרגנות הליבּרלית, שדגלה בשיווּי זכוּיות, כך עתה לאחר שזוֹ התחילה מתפּשרת עם בעלי הזרוֹע ונושׂאי הריאַקציה כדי לקבל את מנַת־חלקה בשלטון – מבקשים היהודים משען אצל המפלגה הסוציאליסטית האוֹפּוֹזיציוֹנית.

אוֹפּוֹזיציוֹניוּת זוֹ של היהוּדים הסוציאליסטים מה טיבה?

מעל דפּי במה סוציאַליסטית לא־יהוּדית, היוצאת באחד המרכזים של ההתבּוֹללוּת היהוּדית בכלל וההתבּוֹללוּת הסוציאליסטית־היהודית בפרט. מגוֹלל סירקין את הפּרשה העגוּמה הזאת:

"הסוציאליסטים היהוּדים של מערב אירופּא שיצאו מתוך הבּוּרגנוּת היהוּדית המתבּלֹת קיבלוּ אף הם, וחבל, את מורשת ההתבּוֹללוּת ונראים בהם אותם סימנים של חוסר הרגשת כבוד ודלוּת־הנפש שביהדוּת הבוּרסה; רק שבּהם עצלוּת פּנימית זוֹ מתגלית ביתר בהירוּת בשל המעשה הסוציאליסטי. בסוציאליסטים היהוּדים התנוון הסוציאליזם עד כדי התרחקוּת מהיהדוּת, ממש כמו שהליבּרליוּת הביאה את הבּוּרגנוּת היהוּדית להתבּוֹללוּת. – – –

מאחר שנדחפוּ על ידי יהדוּתם על דרך המהפּכה שגוּ הסוציאליסים את המשגה ההגיוני והמוּסרי הגדול, שלא ידעו לשמור על טהרת מחאתם. תחת להטעים את נימת היסוד שבהתקוֹממוּתם המהפּכנית נגד החברה המעמדית – את שייכוּתם לנדכּא שבעמי העולם – להציג, איפוא, את מחאתם כמחאה יהוּדית ספּציפית במקוֹרה וּלהעלוֹתה רק אחרי כן לדרגה עליונה וּכללית, עמדוּ והפכוּ את הקערה על פּיה – – – הסירוּ מעל מחאתם כל לבוּש אופי יהוּדי ולא עוד, אלא שטשטשוּ ודכּאוּ את הכּרת שייכוּתם לאוּמה היהוּדית וּמתוֹך כך לא היווּ ביהדוּת אלא בן־גון מיוּחד של הבּוּרגנוּת המתבּוֹללת".

הבּוּרגנים היהודים עטפו את התבּוֹללוּתם בעטיפה של פּטריוטיזם זר, הסוציאליסטים היהודים עטפו את התבּוֹללוּתם עטיפה של אינטרנציונליזם. הללוּ עשוּ עצמם כלי שרת לשלטונו של העם השולט, והללוּ הכריזו על שירוּתם לרעיון השויון והחירוּת של כל העמים. סירקין אומר לאלה ולאלה:

“אין להצדיק את ההתפּשטוּת מן היהדוּת (“ענטיודוּנג” במקור) וההתנהגוּת חסרת הכבוד והאחריוּת כלפּי גזע־המחצבת לא על ידי כזבוֹ של הנציונליזם הזר ולא על ידי אמתוֹ של האינטרנציונליזם הכללי”.

שקר הדבר, שרעיון הסוציאליזם הבּין־לאוּמי כּוֹפה על היהודי שויון־נפש לגורל עמו. לא מתוך אידיאַת הבּין־לאוּמיוּת פונה הסוֹציאַליסט היהודי עורף לעמו, כשם שלא מתוך האידיאה הליבּרלית בא הבּוּרגני היהודי לידי התבּוֹללוּת. אין אלו אלא גילוּיים של הירידה היהוּדית, של השתעבּדוּת מרצון, של מוֹרך־לב וניווּל האופי – “תולדות עבדוּתנוּ בת אַלפי שנים”. התכּחשוּתם של יהוּדים לגזע מַחצבתם, אדישוּתם לכבוד עמם ולחירוּתו אין להם לא כלוּם עם הבּין־לאוּמיוּת הסוציאַליסטית.  קרובה היא “לבין־לאוּמיוּתם של הבּוּרסנים; הנוֹכלים וההרפּתקנים, שאינם יודעים מולדת זוּלת הבּצע ואוּמה זוּלת חבר המרעים וכבוד זוּלת ההתרפּסות”.

הסוציאליזם מקבל בברכה כל מאמץ של האוּמות המשוּעבּדות למען חירוּתן. הסוציאַליזם הכיר בשאיפות העמים לחירוּת לאוּמית כשאיפות קרובות לו קרבת־רוּח. הוא גם נלהב להן ותומך בהן. תנוּעות השחרוּר הלאוּמיות יונקות בכל מקום מעולם הדעות של הסוציאַליזם, מן ההתעוררוּת המוּסרית שלו, ממלחמתו לשויון וּלחירוּת. בני־עמים מדוּכאים, כשהם סוציאַליסטים, אינם חָשים שוּם סתירה בין לאוּמיוּתם לבין סוֹציַאליסטיוּתם. לעולם לא יטיפוּ אלה להתבּוֹללוּת לאוּמית, ולא יראו לעצמם זכוּת יתרה בבריחתם מעמם. מדוּע נשתנינו אנחנו מכל אוּמה ולשון?  מדוּע קבּלו הסוציאליסטים היהוּדים את ההתבּוֹללוּת והתפּשטוּת מן היהדוּת כקנינם הרוּחני? מדוּע יהיה הסוציאליזם של היהוּדים, במה שנוגע לענינם של היהוּדים “אובד דרך ונרצע כבּוּרגנוּת”?

יא

היהודי הנכסף להצמד אל העמים השולטים ועשירי התרבּוּת ימצא הרבה נימוּקים לכך. יש בידו לגלות את מקומות החוּלשה שבלאוּמיות היהוּדית, להוקיע כמה צדדים עלוּבים ומפּוקפּקים שבּה, לעורר ספקות בכוחה היוצר והמקדם, ולהקשות קוּשיות על טיבה ועל עתידותיה, וּמכּל אלה הוא מסיק את מסקנתו לשלילת הלאוּמיוּת היהוּדית. סירקין איננו מתאַמץ לשׂים לאַל את כל הנימוּקים האלה בכל ומכל. הוּא גם מקבל כמה דעות־גינוּי על המציאוּת היהוּדית. אלא שהוּא רואה את חזיונות החוּלשה הללוּ, השׂנוּאים עליו, כהיסטוֹריוֹן: אין אלה אלא תופעות חולפות, פּרי גורמים היסטוריים הפּועלים בחיי הגלוּת. היא שעשׂתה את הקיוּם היהודי עלוּב, והגלוּת המוֹדרנית היא שנוטלת את התוכן מן הקיוּם הלאוּמי, ואינה נותנת לטפּח “משהוּ לאוּמי נעלה”. אך זוהי הטרגיקה של סתירת חייהם, ואין להכּנע מפּניה, אלא לנַצח אותה. מחשבתו של סירקין נאבקת עם שׂר־ההתבּוֹללוּת השולט בעולם הדעות של האינטליגנציה היהוּדית:

“עם היוֹת היהדוּת משוללת כל סימני־היכּר לאוּמיים, מפוזרת בכל הארצות, מדבּרת בכל הלשונות וּבליל כל הלשונות, ללא קנינים לאוּמיים, ללא כוח לאוּמי יוֹצר, הרי היא בכל זאת אוּמה מוּבהקת שעצם קיוּמה יש בו כדי מתן תוֹכן להויתה. קיוּמם של היהודים, שהגנו ושמרו עליו מתוך מלחמה עקשנית בעולם הסוֹבב זה אַלפי שנים, נודעת לו משמעות־יֶתר, לפי שהיהוּדים מייצגים על־ידי קיוּמם את חירוּת האדם וחטיבה של זכוּת־אדם עילאית. הואיל והמלחמה ביהוּדים אינה צודקת ומקוֹרה בכוחו של האַלים, הרי קיוּמם של היהוּדים הוּא מחאה על החמס, מלחמה לצדק, שאיפת התקיימוּתו של האדם. ביהוּדים נתגשמה חטיבה הגוּנה של זכוּת־אנוֹש, ועם אָבדן היהוּדים היתה זוֹ מתקפּחת. על כן יש לראות את אָבדנם של היהוּדים כאָבדנוֹ של האנוֹשי”.

לעולם אין מחסור ביהוּדים פּקחים, אשר – אם מתוך “הקושי להיות יהוּדי”, ואם מתוך הרהוּרי־מנוּסה, אם מתוך התחַכּמוּת לשמה ואם מתוך יאוּש אחרון – חומדים להם לָצוֹן או שעשוּעים בתקוָה ליום בו יעבור מן העולם אחרון היהוּדים. כמה רחוקה בדיחוּת־דעת זוֹ מסירקין.

“ליהוּדים עצמם עלוּל היה המות הלאוּמי להיות לטרגדיה האיוּמה ביותר שבגורלם, ואותה תקוּפה יהוּדית, שעליה היתה עוברת הכוס הזאת, ודאי היתה המרה והמעציבה בתולדות האנוֹשוּת. – – – הלא יתן אדם את לבו על הטרגיקה של אחרון היהוּדים אשר יכאב את הנפתוּלים האחרונים של מיתת־עמוֹ בתוך שלל הצבעים הלאוּמיים של האנוֹשוּת, אם עוד יהיה יהוּדי אחרון זה מוּכשר להלך רוּח נעלה בכלל. נהרי נחלי הדם אשר שפך עמו במלחמה על קיוּמו, מיליוני הקרבּנוֹת הטמוּנים בשׂדות כל ארצות עולם וּמעידים כעֵדי דמים על מריוֹ המהפּכני של ישראל במלחמה עם עולם התקיפים – כל אלה הלא ידמוּ בעיניו כמחזה־התוּלים עלוּב, כמשׂחק אָבוּד. – – – ליהוּדים החיים חובה הם, כי המות הוא להם פּשע”.

ואם הסוציאליזם של היהוּדים איננו רוצה לשמש כּסות־עינים לתאוַת ההצמדוּת אל העמים התקיפים, ואם רוצה הוא “להתעלות למדרגת ביטוּי מחאה מוּסרית כּנה”, עליו לא להתכּחש לחיים היהוּדים באמַתלה שהם ריקים מתוכן, אלא להכיר בענוּת היהוּדית ובמחאה היהוּדית – שמהן ניזונה התקוֹממוּתם של יהוּדים נגד קפּוּח ועול – ולהיות “לסוציאליזם יהוּדי ממש”.

יב

סירקין תולה את תקוָתו בהמוני הפּרוֹלטריון היהודי בארצות מזרח אירופּא, אשר לשונם, כתבם, דרך מחשבתם והלך רוּחם “מַטבּיעים עליהם חותם לאוּמי מוּבהק ומַבדילים אותם בכוח מכל העמים”. הללו נושׂאים בקרבּם “ביודעים, ויותר מזה בלא יודעים, מחאה יהוּדית ספּציפית”.

לפי שעה אמנם נתוּן הפּרוֹלטריון היהוּדי להשפּעתה האידיאוֹלוֹגית של ההתבּוללוּת. כי בראשית התפּתחוּתו הוא מקבּל את חנוּכו המעמדי מידי האינטליגנציה המתבּוֹללת, אולם סופו להתגבּר, ואפילו לחנך את מחנכיו.

“הסוציאליזם היהוּדי יתגבּר סוף־סוף על תרמית ההתבּוֹללוּת ויכריז על עצמו, מתוך נאמנוּת וחירוּת, כעל צוּרת מחאה כבּירה של היהודים, אשר מצאה את תיקוּנה”.

ושוֹנה סירקין משאר הסוציאליסטים היהודים (אשר לפניו ואשר אחריו), ואפילו בעלי ההכּרה הלאוּמית שבּהם, שהוא רואה את הסוציאַליזם היהוּדי לא כענינם של הפּועלים השׂכירים בלבד, אלא כענין לאוּמי־יהוּדי¹⁴.

הואיל וצרת־היהוּדים מעיקה בכל כובדה גם על החנוָני וּבעל־המלאכה על המלמד ועל האינטליגנט, הרי במידה שהללו יכירוּ בטיבה של צרת־היהוּדים עתידים הם להגיע מתוך חפץ־קיוּם והתגוֹננוּת, מתוך התעוֹררות לאוּמית לידי הצטרפוּת לסוציאליזם כשהוּא נקי מכל אבק־התבּוֹללוּת.

“כצוּרת מחאה על חרפּת היהוּדים עלוּל הסוציאליזם להיות לקנין כלל־ישׂראל, כי את צרת היהוּדים חולים ומרגישים גם המעמד הבינוני וגם הבּוּרגנות היהוּדית. חרפּ ובזיוֹן, מצוּקה ועלבּוֹן הוא גורל עם היהוּדים לכל מעמדוֹתיו, וּבשעה שיעמוד ישראל על צרתו, באותה שעה יזדעזע עד עוֹמק לבּוֹ בפני ענוּת הויתוֹ הגדולה לאין סוף”.

ואז לא יסתפּק בהצטרפוּת לבד למפלגה הסוציאַליסטית הנותנת פּוּרקן לרגש המחאה שלו, אלא ימצא ביטוּי לאינסטינקטים המדיניים הלאוּמיים שבוּ,ֹ יבקש גאוּלה שלמה, וימצא אותה בציונוּת.

פּרק רביעי: “מדינת יהודים סוציאליסטית”

א

אפשר להקשות: מי שמצפה לנצחון הסוציאליזם ורואה בו ביטול גמוּר של המעמדות וּמלחמת המעמדות ושל התחרוּת כּלכּלית ושלטון אַלימים – כל אלו תופעות היסוד של המשטר הקיים, המהוים את הקרקע ממנוּ צומחת האַנטישמיוּת המוֹדרנית – מדוע לא יסתפּק בפתרון כולל זה העתיד להעלות ארוּכה לכל התחלוּאים החברתיים וּממילא גם לצרת־היהוּדים? מדוּע יבקש נוסף על כך גם פּתרון חלקי מיוּחד, פּתרון לאוּמי?

ואמנם זה היה הגיוֹנם והלך־רוּחם של הסוציאליסטים היהודים, אשר אתם נאבק סירקין, רוּבם כּכוּלם ראו את “השאלה היהוּדית” כחלק משאלת המשטר הכּללי. לא היה להם כל ספק בדבר, שהמשטר האידיאַלי העתיד לבוא, שאין עמו הפליה של עליונים ותחתונים ולא שׂנאַת גזעים ולא קנאַת לאוּמים ולא קנאוּת דתית. יביא, מאֵליו, פּתרון שלם וּמוּחלט לשאלת היהוּדים. הללוּ לא יהיה להם אלא לקטוף את פּרי השויון הכללי והאַחוָה האנוֹשית. אולם גם בדרך לחזון אַחרית הימים מוּנח כבר הפּתרון. כי מה היא בעצם שאלת־היהוּדים? הרי זו שאלת הגזרות וההגבּלות המפריעות לאדם היהודי ליהנות ממנעמי העולם הזה: חוסר זכוּת הישיבה “מחוּץ לתחוּם”, חוסר הזכוּת לרכּוֹש קרקעות, לשׂאת משׂרות בממשלה, לעסוק בפּרוֹפֵסיות מכוּבדות, להתקבּל לבתי ספר צבאיים, הגבּלת הזכוּת להכּנס לגימנַסיות ולאוּניברסיטאות וכיוצא באלה. כל הגזרות הללו לא העמים גזרו אותן אלא שלטונות הרשע, וּבכל מקום שהמוֹנַרכיה העריצה נופלת וּבמקומה בא משטר קוֹנסטיטוּציוֹני – שם נופלות גם ההגבּלות הנושנות, שם מנצח גם עקרון שויון הזכוּיות והיהוּדים יוצאים מאפלה לאורה. ואם אמנם מצינו שגם בארצות החופש מהלך פגע האַנטישמיות, והמונים נתפּסים לו, הרי אין לראות בזה אלא שׂריד מעולמות מתים, מאותם שׂרידי־הפגרים המהלכים בעולם זה מבלי דעת שׂכבר מתוּ. סוף קבוּרתם לבוא. ושׂר־הפּרוֹגרס אף הקדים רפוּאה למַכּה: הסוציאַלדמוֹקרטיה ההולכת מחַיִל אֶל חַיִל עתידה תוך כדי הליכה לטאטא את כל הרוּחות הרעות הללו ולקבּר את פּגריהם קבוּרה עולמית. הצטרפוּת היהוּדים למהפּכה אך תסייע להחיש את גאוּלת היהוּדים מפּגעי הריאַקציה והאַנטישמיוּת.

נחמן סירקין, כשם שהיה שונה משאר הסוציאַליסטים היהוּדים בחישׂוּף מקורות הסוציאליזם של היהוּדים, כך נפרד מהם גם בהערכת התוצאות של הצטרפוּת היהוּדים למהפּכה וּלסוֹציאליזם.

בשבילו אין שאלת־היהוּדים מסתיימת עם נפילת המשטר הפֵאוֹדאלי, כי אך כאן, עם התפּתחוּת העולם הקפּיטליסטי ועם יציאת היהוּדים מבדילוּתם וחדירתם לעולם החדש, מתחילה שאלת היהוּדים להחמיר. מי שרואה את “צרתם ההיסטורית של היהודים שהיא אחת ואין דומה לה בכל ההיסטוריה של האנוֹשוּת”, אינו נרתע מניתוּח אַכזרי של מציאוּת־השעה, ואינו הולך אחרי האמירוֹת הקלות והנוחות, והוא בא לידי מסקנות אחרות מן המקוּבל, כל כך שונות ואחרות שבראִיה ראשונה הן גם מרגיזות בפּרדוֹכּסַליוּתן.

סירקין כופר באמוּנה הרוֹוַחַת, כי המלחמה למהפּכה ולסוציאליזם יש בידה להקל בהוֹוה על מצוּקת היהוּדים. חזון אַחרית הימים לחוּד, והתהליכים הקובעים את מצוּקת היהוּדים לחוּד. התהליכים הללוּ אינם נחלָשים תוך כדי המלחמה הסוציאליסטית, ועתים אפילו מתגבּרים. הדרך למהפּכה אינה מבטלת את שׂנאַת ישראל אלא גורמת לה שתתחַדד.

קשה לתאֵר עכשיו, עד כמה נמצאה פרוֹגנוֹזה זוֹ בניגוּד נפשי ותיאוֹרי לכל מה שהיה מוּסכּם ומקוּבל בעולמה של האינטליגנציה היהוּדית. אך סירקין, שמעולם לא רדף אחרי שעשוּעי־פּרדוֹכּסים, גם לא נרתע מעולם מהשמיע דעות שנראו כפּרדוֹכּסים אם האמין בצדקתן. הוא מנתח את מצבן של השכבות השונות בעם: המעמד הבינוני הנפרד לסוחרים ולאינטליגנציה, דלת העם המתחלקת לפועלים ולאֶביוֹנים – וּבא לידי דעה, כי מלחמת המעמדות והפּראקטיקה הסוציאליסטית אין בהן כדי למַלט אותן מן המצוּקה היהודית המיוּחדת:

המסחר היהוּדי ודאי שמעמדוֹ הולך וּמתערער עם גידוּלה של האַנטישמיוּת וכן גם מצבם של בעלי האוּמניות החפשיות יהיה נתוּן ללחצה של זו. “המצוּקה שבּה נתוּנה האינטליגנציה היהוּדית אינה יכולה לעבור וּלהבּטל על ידי מלחמת המעמדות כל עיקר; אדרבּה, גם זו תהיה מחריפה והולכת עם תגבּוֹרת ההתחרוּת”. “בּוֹיקוֹט חברתי עולה וּבא על האוּמה היהוּדית בכלל, ועל האינטליגנציה בפרט”;

ו“גם מעשי הממשלה מכוּוָנים נגד המעמד הזה, ואפילו באותן הארצות שבּהן יש ליהוּדים שיוּוי זכוּיות פוֹרמַלי. כי האינטליגנציה של כל עם הולכת ונעשית כפוּפה יותר ויותר לממשלה ותלוּיה בה.” ואשר ל“פּרוֹלטריוֹן הנמוּשוֹת”, לוּמפּנפּרוֹלטריאַט בלע"ז – “שהוּא רוב מנינוֹ של הפּרולטריון היהוּדי וּמוּרכּב סוחרים זעירים, סרסוּרים, מתווכים, רוכלים, חוכרים וכיוצא באלה”, הרי אינו יכול אלא “לשאוף למטרתו הסופית של הסוציאליזם וּלהשתתף השתתפוּת שברגש במלחמה הסוציאליסטית – במישרים אין מלחמת־המעמדות עשׂוּיה להועיל לו”. המלחמה הסוציאליסטית יכולה באיזו מידה לעזור רק לפּרולטריון העובד, וזה איננוּ אלא “פירוּר קטן של המון בית ישראל”.

סירקין אינו מסתפּק בניתוּח זה של מצבו האוֹבּיֶקטיבי של ההמון היהוּדי המונע ממנוּ אֶפשרוּת ההנאָה המלאה מנצחונות המלחמה הסוציאליסטית. הוא גם מתבּוֹנן לדרכּן של המפלגות הסוציאליסטיות וּמוצא שלא תמיד אפשר לבטוח בהן, שתתנה מגן וּמחסה ליהוּדים. מבחינה עקרוֹנית ודאי שהמפלגות הסוציאליסטיות מתנגדות לכל הפליה גזעית וּלכל פגיעה ביהוּדים, אך תכסיסיהן של המפלגות וחשבונות הרגע שולטים בפעולתן יכולים להביא אותן לידי כך שתמצאנה טובת־הנאה כל שהיא במעשי האַנטישמיות או לפחות יראו צורך להמנע מהלָחם בה. סירקין מכּיר ב“אוֹפּוֹרטוּניוּת” השולטת במפלגות הסוציאליסטיות, וּמוצא כי מתוך אוֹפּוֹרטוּניוּת מתכּחשות המפלגות הללו לצדק המוּחלט בשעה שלא נוח להן להגן על היהודים, בשעה שהן צריכות לעמוד נגד “זעם העם” ויצריו ו“לעמוד בפועל וּבמרץ לימין בּוּרגנוּת של העם שהוא גם שׂנוּא”.

ועוד יותר מפליג סירקין מן המוּסכּמות של בני זמנו ביחסו אל הסכּוּיים אשר הכל – כמעט ללא הבדל מפלגות וּמעמדות – תולים בנצחונה של המהפּכה הרוּסית. ממתן שיוּוי־זכוּיות ליהוּדים ברוּסיה אין סירקין מקוה להתהווּת מעמד פּועלים בריא, אשר מציאוּתוֹ וּמלחמתו המעמדית יבריאו את חיי ההמון היהוּדי. “מכיון שישׂיגוּ היהוּדים את שיוּוי־זכוּיותיהם ברוּסיה מיד יאַבּדוּ את אָפים הפּרולטרי”, כי הם יפנו לאוּמנוּיות החפשיות ולעסקי תיווּך וכו', ויעלו עליהם את חמַת האכרים וכל המתחָרים. לדעתו של סירקין אין תקוה ליהוּדים שיקבלו שיוּוי זכוּיות ברוּסיה אלא כשתקוּם מדינת העתיד הסוציאליסטית, כל משטר אחר ברוסיה מוּכרח להביא לידי חידוּד התחרות והאַנטישמיוּת.

עכשיו, ארבעים שנה לאחר שנכתבו הדברים, לא קשה לטעוֹן, כי סירקין טעה בזה, שהרי בניגוּד לפּרוֹגנוֹזתוֹ קבּלו היהוּדים את שיוּוי־זכוּיותיהם עוד במהפּכת פבּרוּאַר, שלא התיימרה להיות מהפּכה סוציאלית. מאידך, אם נוציא מן החשבון את רוּסיה הקרנסקאית שחיתה רק חדשים מועטים ואין אנו יודעים כיצד היו מתגלגלים שם הדברים לגבּי היהוּדים אילו האריך אותו משטר ימים, ונשׂים פּנינו אל המדינות העצמאיות אשר נחתכו מגוּפה של רוּסיה רבתי – פּולין וּבּסרבּיה, וּבמקצת ליטא ולטביה – נוָכח, כי הפּרוֹגנוֹזה הפּסימית של סירקין – על עתידם הכלכלי של היהודים, על האֶטאטיזם, על רפיפוּתן והסתגלוּתן של השכבות האינטליגנטיות בעם השולט לרוחות הנושבות בממשלה, על החרפת האנטישמיוּת, על דחיקת רגליהם של היהוּדים בעזרת המנגנון הממשלתי, על הבּוֹיקוֹט החברתי, על שוּתפוּתם של כל המעמדות (מחוּץ לפועלים) במלחמה על היהודים ועל חוּלשתם של הפּועלים בהגנת היהוּדים – נתאַמתה בעיקרה, אם גם לא בכל פּרטיה. עיקרה נתאַמת במידה גדוּשה.

ב

מתוך ראִיה זוֹ בא סירקין לידי “המסקנה המעציבה והיוצאת מגדר הרגיל, שבּניגוּד לכל שאר הנדכּאים אין להם, ליהוּדים, כלי מלחמה כדי להקל את מצוקתם בהוֹוה”. הסוציאליזם של היהודים יש בו, לפיכך, מן המחאה וּמַשׂאַת־הנפש, מן הסוֹלידריוּת עם שאר נדכּאים ונרדפים, אך אין בו כדי לשנות את מצבם של היהודים. גם הסוציאליסט היהוּדי הנתוּן בכל לבבו וּבכל נפשו למהפּכה, אינו מבקש את הקלת מצוּקתו במפלגת המהפּכה בארץ אשר לה הוא נשבּע אמוּנים, אלא בהגירה. “היהוּדי הנצחי אָחז שוּב במקל־הנדוּדים”.

לא הצפּיה לשיוּוי־זכוּיות כתוצאַת המהפּכה, אלא מנוּסת היהוּדים מארצות מושבותיהם, היא הקובעת את העוּבדה ההיסטורית הגדולה של חיי היהוּדים בזמן זה. וכשלהגירה מצטרפת שאיפה מוּשׂכּלת לגאוּלה ולתחיה לאוּמית – נולדת הציונוּת.

“לפלס לפני ההגירה הכּפוּיה על היהוּדים דרך אחידה, ליתן ליהודים האצילים וּבעלי ההרגשה הדקה, הנפגעים וחשים בעלבּוֹנם, את האפשרוּת להבּדל לעצמם, ליתן – – למתאַבּלים על ירידת האוּמה וּבוכים על אָבדן ירוּשלים, לאסירי התקוה המאמינים בגאוּלת ישראל – כּללוֹ של דבר: ליתן לכל החולים וּמרגישים בצער הגלוּת שאיפה מוּשׂכּלת וּלהעלות את מחאתם האינדיבידוּאַלית למדרגת מחאה כללית, מוּסרית, השואפת לעצב את החיים מחדש – זאת היא מגמת התנוּעה”.

מתוך הגדרה זוֹ, המונה כמה גורמים חמריים וּמקורות נפשיים של התנועה הציונית וכמה סוּגים חברתיים שהם נוֹשׂאֶיה, יש לראות כי סירקין, בהדגישוֹ את התהליכים הכלכליים והמדיניים המחַדדים את המצוּקה היהוּדית ומביאים את היהוּדים לבקשת מוֹצא מוּשׂכּל, לא שכח את הכּיסוּפים הלאוּמיים ואת הצער על אָבדן המולדת ההיסטורית הרקוּמה בכל מַסכת חיי הנפש של האוּמה. ואף על פי כן אין סירקין רואה את ארץ־ישראל כגורם החלטי אשר אין בּלתוֹ. מן העוּבדה הבלתי מעוּרערת שרעיון הגאוּלה והתקוּמה לא פעל בהיסטוריה העברית בצוּרה ערטילאית אלא התלבש תמיד בלבוּש הארץ, האחת והמיוּחדת, הבלתי־נשכּחת – אפשר היה להסיק כי אין להפריד בין שני אלה, ואין להכריע על נקלה מי בהם עיקר ומי תפל. אולם סירקין – בשלמוֹ מס להשקפות הכלליות של הדור, רואה להפליט שציון לגבּי הציונוּת אינה קובעת יותר מאשר אמריקה לגבּי איקאריה. אמנם במקום אחר באותו קונטרס עצמו. הוא אומר: “הארץ הבאה בחשבון למדינת היהוּדים היא בראש וראשונה ארץ־ישראל – מולדתם הישנה של היהוּדים, שבּה היתה להם עצמאוּתם ההיסטורית – החיה מאז בהכּרתם כארץ־ישראל”, אולם הוא רואה צורך להביא בחשבון מראש גם מקרה זה כאשר “יכשלו כל הנסיונות לזכות בארץ־ישראל”. אז – “יבחרו להם יהודים ארץ אחרת”. “תחלה יתנו דעת על קפריסין והארצות השכנות לארץ־ישראל – – כדי לקיים את הקשר עם המסוֹרת הלאוּמית”. אך הוא דואג גם למקרה בּיש, שמא יכשלו כל אלה הנסיונות, וּמוסיף: “את ההחלטה בדבר קניית אדמה פוֹריה במקום אחר – מוּטב באַפריקה – לדחות לאחרונה”.

בנקוּדה זוֹ, הגיוֹנית וראציוֹנַליסטית, עוזבת את סירקין תחוּשתו ההיסטורית העמוּקה. בכל אשר אמר עד כה הננו מוצאים, כי בראותו ראיה בהירה את הגורמים הכלכליים והסוציאליים הפּועלים בהוֹוה, איננוּ מעלים אין מן התהווּת ההיסטורית שבתוצאתה נתגבּשה האוּמה העברית כמוֹת שהיא, על גאונה היהוּדי וקשיוּת ערפּה וּמַשׂאַת נפשה וקשרה בּל ינתק לפיסת ארץ זוֹ. אך בשקלוֹ את המכשולים הרבים האפשריים, הרי הוא מניח בנקוּדה זוֹ אפשרוּת של נסיגה וברירה. וכאן גם נעוּצה ראשיתה של אותה טעוּת היסטורית שהביאה אחר־כך את סירקין ברגע של יאוּש, רגע שהפך להיות פרשת־דרכים טראגית, לידי פרישה מן הציונוּת לשם הגשמת מדינת היהוּדים במקום אחר בעולם. ורק זיקתו העמוּקה של סירקין לציונוּת, וחוסר־פּחדוֹ להודות בגלוּי על טעוּתו, הם שהצילוּ אותו מן הגורל המַחפּיר אשר מצא את עדת־הפּוֹרשים, אשר – מחוּץ ליחידי סגוּלה מעטים – צעדה מדחי אֶל דחי, וממשיחיוּת־שקר אֶל שמַד לאוּמי.

ג

סירקין, כמו הרצל, רואה את מדינת היהוּדים כדומה לתכניותיהם של כּאבּה והרצקא, הקרוּיות בפי הבריות בשם “אוּטוֹפּיוֹת”. אוּלם סירקין מוצא יתרון לציונוּת, שאינה המצאה שׂכלית של יחידים־הוֹגים, אלא הוֹרתה ולידתה במצוּקת־המונים ובאינסטינקטים של עם. אותן אוּטוֹפּיות סוציאַליות לא יצרו שוּם תנוּעת־המוֹנים להגשמתן, מה שאין כן הציונוּת שהיא מעיקרה תנוּעת־עם. ועוד הבדל ליתרונה של הציונוּת: לאותן התכניות לא היה אלא מנוֹף אחד – האידיאַל הסוציאליסטי “שעליו לכנס את האנשים ולגלות את הארץ – ואילו מדינת היהודים מחוברת לעם שבמציאוּת” (והיה מקום להוסיף: ואף לארץ מסוּיֶמת שכּיסוּפי העם לא זזו הימנה).

הבלטת הצד השוה שבּרעיון מדינת־היהוּדים ובאוּטוֹפּיוֹת הסוציאליות היתה חשוּבה הרבה לסירקין מפּאַת יחסוֹ הנפשי לאותן התכניות, אך לא היה בה כדי לחזק את עמדות התנועה הציונית החדשה בויכוּחי־הזמן. כי באותם הימים היו לא רק חסידי המשטר הקפּיטליסטי מתיחסים בביטוּל גמוּר לאותן האוּטוֹפּיות, אלא אף הסוציאַליסטים. בתקוּפת העליה לתנוּעת הפּועלים המקצועית וההישׂגים הפּוליטיים־הפּרלמנטריים, היו הסוציאליסטים בוֹטחים הרבה שהסוציאליזם יבוא רכוּב על רכב ברזל של “ההכרח ההיסטורי”, וּלפיכך לא החשיבו את העיוּן באָפיה ובפרטיה של החברה העתידה לבוא ממילא, והשאירו חלומות נאים אלה למשוררים ולתינוקות. על אחת כּמה וכמה שהנסיונות והמַאמַצים להקדים את ה“עתיד לבוא”. או לנטוע בחברה הקיימת זרעים של משטר חדש, של קוֹאוֹפּרציה וּמשק קוֹלקטיבי. לא היו בעיניהם אלא ביטוּל זמן ואיבּוּד כוחות שלא בזמנם. הכשלונות המרוּבים של כל הנסיונות בעבר להגשמה סוציאליסטית לא גרמו דאגה יתרה וגם לא שימשו לקח. כי שלטה הנחה כוללת: מה שהיה – קדם לבוא, לפיכך טבעי הדבר שנכשל, מה שיבוא – יבוא בזמנו, וטבעי הדבר שיהיה מוּשׂכּל וּבריא; פּרוֹבּלימות החברה החדשה וההגשמה הסוציאליסטית – אינן פּרוֹבּלימות. התשבּי של המהפיכה הסוציאליסטית יתרץ קוּשיות ואבעיות. באותם הימים לא היתה טענה מבטלת יותר מאשר קריאה: אוּטוֹפּיה עליךָ! כלומר, תכנית שבּדמיון, שאין לה אחיזה במציאוּת, ולא סיכוּיים להתגשם. מלת־גנאי זוֹ היתה חוזרת הרבה בין החצים שנוֹרוּ בסירקין, שהיה מוּחזק אוּטוֹפּיסט כפוּל ומכוּפל, הן משוּם שהעמיק חקר בשאלות דמוּתה וטיבה של החברה העתידה בכלל. ולא זלזל כלל במאמצים השׂכליים והנפשיים של האוּטוֹפּיסטים, והן כמאמין במדינת־היהוּדים ועוד יותר כמאמין במדינת־יהוּדים סוציאליסטית דוקא.

סירקין לא נמנע גם מויכוּח זה. הוא שואל: מה זאת אוּטוֹפּיה? האמנם כל תכנית לעתיד לבוא, שקטני־מוח ומוּגי־לב מכריזים עליה שהיא דמיוֹנית, גזרה שלא תקוּם? הוא מבקש להבחין בין אוּטוֹפּיה, שהיא נמנעת־הגשמה, אם משוּם שהיא מתנגדת לנטיות טבוּעות בנפש האדם, ואם מפּני שאין די גורמים להגשמתה בחיי החברה, לבין אוּטוֹפּיה עשׂוּיה להתגשם, שאף על פּי שהיא סותרת כמה מוּשׂגים מקוּבלים, ומנוגדת לאינטרסים קיימים, אינה נמצאת בסתירה לנטיותיהם וליצריהם של בני־אדם וגורמים של ממש עומדים לה להגשימה.

“אין הציונוּת בגדר אוּטוֹפּיה, כי היא נמצאת בהתאם עם מניעי החיים של היהדוּת ונובעת מתוך מצוּקתה. אין בה מן האוּטוֹפּיה יותר משיש בסוֹציאַליזם המודרני התומך יתדותיו באינטרס וּבהכרח החברתי. הציונוּת מיוּסדת על צרת היהוּדים שנתעלוּ בזמן החדש והגיעוּ להרגשת כוחם וּכבודם”. “לא האוּטוֹפּיוּת היא המונעת חוּגים רחבים ביהדוּת המתקרב אל הציונוּת, כי אם רוּח העבדים, עניוּת הנפש וטמטוּם הלב לגבּי כבודם והכּרת ערך עצמם – כל אלו תולדות עבדוּתנוּ בת אַלפי שנים”.

ואֶל מוּל פּני המקהלה הגדולה, החוזרת השכּם והערב כי הציונוּת אינה אלא אוּטוֹפּיה, אין סירקין הבּוֹדד חושש להטיח: טועים אַתם, לא הציוֹנוּת היא אוּטוֹפּיה נמנעת־הגשמה אלא התקוָה לטמיעה; אוּטוֹפּיה היא תקוַתכם להמלט מאַנטישמיוּת כל עוד קיים משטר חברתי זה; אוּטוֹפּיה היא כוָנתם של הגבירים־הנדיבים להפוך המוני־יהוּדים בארצות־גולה לעובדי־אדמה, וּבלבד שהיהוּדים העשירים יוּכלוּ לישב בשלוָה ולא יצטרכו להתבּייש בפני הגויים באחיהם האֶביונים והשנוֹררים, הרוכלים והמוזגים. “תו האוּטוֹפּיה טבוּע בכל הנסיונות הבלתי־ציוניים לפתרון שאלת היהודים”.

ד

בצדו של הנימוּק הריאַליסטי, היודע להוכיח בהוכחות של ברזל, כי הציונוּת אינה ניתנת להתגשם (בימיה הראשונים של הציונוּת בטרם נקרשו היחסים בין המחנות היו מן המתנגדים שאמרו: אף אנחנו היינו מסכּימים למדינת־היהוּדים אילו היתה זוֹ בגדר אפשרוּת), היה בא הנימוּק הפרינציפיוֹני: התקדמוּת העולם עומדת על מלחמת המעמדות, שהיא הגורם היחידי בתרבּוּת האנוֹשית, וכל הבא להחלישה או לטשטשה הרי הוא מתנַקש בעניני הפּועל וּבהגשמת הסוציאַליזם. השאיפה הלאוּמית מחלישה את המלחמה המעמדית ומטשטשת את ההכּרה המעמדית – הרי היא מַזיקה. ולהלן: היהדוּת מפוּלגת למעמדות הנלחמים זה בזה זוהי המציאוּת הממשית, הציונוּת מתבּססת על האַחדוּת המדוּמה של האוּמה, והרי זו סתירה לעקרון מלחמת המעמדות ואף למציאוּת הכלכלית. הרי שחובתו של כל סוציאַליסט החַרד לטוהר הכרתו המעמדית של הפּועל, שיהיה מתנגד לציונוּת. סירקין לועג לכל המגדל התיאוֹרי הזה היוצר סתירות עיוּניות שאינן קיימות במציאוּת. “אין לך אִולת גדולה מזוֹ לעשות את מלחמת המעמדות נימוּק נגד הציונוּת!” כיצד אפשר להסיק מתוך הסוציאליזם מסקנת ניגוּד לתנוּעה הבאה להמציא מקום־מקלַט להמוני אדם, אוּמללים, מוּרדפים, נעים־ונדים? סירקין שופך לעגוֹ על התיאוֹריוֹת המחוּכמות ששרצו באותן הימים, כי הציונוּת לא באה לעולם, אלא כדי לתת לקפּיטליסטים היהוּדים פּועלים זולים יותר מאשר בתחוּם־המוֹשב, וכמי שרואה את הנולד הוא אומר, כי הפּרוֹלטריון היהוּדי “יהיה הראשון ליהנות מן הציונוּת”. נכון הדבר, בני מעמדות שונים דוגלים בציונוּת, וכי לפיכך חייב הפּועל להסתלק מן האפשרוּיות שנותנת לו הציונוּת, משוּם שגם המעמדות העומדים אתו בקשרי מלחמה כלכלית, מקבּלים אותה?

אוּלם סירקין, כדרכּו, אינו מסתפּק במלחמת־מגן, אלא מתגָרה מלחמה באויב. הוא, החי בכל מהוּתו את המציאוּת המעמדית, הדורש מן העם היהוּדי כוּלו להצטרף למלחמת מעמד הפּועלים, ואינו רואה את תקנת החברה בלתי אם בביטוּל המעמדות, אינו מקבל את מרוּתה של תורת המעמדות האַבּסוֹלוּטית. “מלחמת המעמדות אינה ממַצה את כל גילויי־החיים החברתיים”. “מלחמת המעמדות היא המניע הראשון בהיסטוריה. אך יש בזה משוּם סירוּס מהוּתה אם מבקשים להעמיד את כל החיים החברתיים, עם כל ריבוּי הגוָנים שבּהם, עליה בלבד”. בחיי כל מדינה וכל אוּמה וכל חברה תרבּוּתית יש ענינים משוּתפים לכל המעמדות. יש שמַפריז בראִית הניגוּדים המעמדיים עד כדי שלילת כל גילוּיי שיתוּף בין המעמדות בקרב האומה הרי זה מתעלם מן המַמשוּת של החברה התרבּוּתית. אכן יש ויש גילוּיי סוּלידריוּת אנוֹשית וּלאוּמית המרתקים את המעמדות היריבים. כשאויב חיצוני מאַיים על הארץ – מתאַחדים להגנה כל המפלגות. ואפילו כנגד אויב פנימי מתחַבּרות כמה מפלגות־יריבות כשניגוּדיהן קיימים ועומדים. אלמלא כך לא היה משטר פּרלמנטרי יכול להתקיים.

ואין סירקין מבקש ל“הכשיר” את הציונוּת על ידי שיכריז עליה שהיא תנוּעה מעמדית במהוּתה. מצוּקת־היהוּדים אינה רק מצוּקתו של מעמד אחד, וכך גם הציונוּת אינה ענין למעמד אחד. “אותה יכולים לקבל כל המעמדות ביהדוּת. אחת היא מה שייכוּתם המעמדית”.

היוֹתוֹ שולל את התורה המעמדית בניסוּחה האַבּסוֹלוּטי, הכּוֹלל הכל, מסבּיר הכל וקובע הכל, אינו גורם לו שיתעלם מן המציאוּת המעמדית ומהשפּעותיה על כל גילוּיי החיים. הוּא רואה את הגילוּיים והניגוּדים המעמדיים שבתנועה הציונית. אמנם הרעיון הציוני הוא משוּתף לעם כוּלו, אך כל מעמד רואה את הציונוּת מראוּת האינטרסים שלו ומהרהוּרי־לבּוֹ.

במה שיבוא יקדיש עוד סירקין הרבה כוחות נפשיים כדי להוֹקיע את האופי המעמדי של זרמים שונים בתנועה הלאוּמית וּכדי להלָחם נגד שלטונם של בעלי־הבתים בציונוּת אשר “חלום העתיד היהודי מתחבּר בדמיונם עם המַאוַיִם הראַקציוֹניים של מציאוּתם”¹⁵. עתה עוד איננוּ מתעכּב על כך הרבה, כי העיקר אצלו לקרוא לפרולטריון היהודי ולאינטליגנציה הסוציאליסטית שיבואו הם ויהיו למַגשימי הרעיון הציוני, וישחררו את הציונוּת משלטון “אינטרסים מעמדיים בּוּרגניים”, אשר סופם להביא לידי “מלחמת־מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהוּדית בראשית התהווּתה”.

ה

מה התקווֹת אשר סירקין תולה בפּועל וּבדלת־העם וּבאינטליגנציה המהפּכנית בהצטרפם לציונוּת, וּמה הוא דורש מהם? לא פחות ולא יותר, אלא שיקימו את מדינת היהוּדים כמדינה סוציאליסטית.

“אמנם גם מדינת היהוּדים כשלעצמה, תהיה מה שתהיה בצוּרתה, תוּכל להעביר מן העולם חלק הגוּן מצרת־היהוּדים, ואולם התוֹדעה המוֹדרנית רווּיה כבר אידיאַלי כלכּלה וצדק סוציאַליסטיים במדה גדולה כזוֹ, שמדינת היהוּדים קפּיטליסטית לא תתקבּל – וּבדין הוּא שלא תתקבּל – על לבּם של חוּגים רחבים מאוד בעם היהוּדי”.

הציונוּת לא תקוּם, אם לא יקימוּה חוּגים רחבים בעם. “מבּלעדי אנשי העבודה הרי הציונוּת היא בבחינת נפל. גלגלי הרפּוּבּליקה היהודית לא יוּנעו מבּלעדי זרועותיו האַמיצות של הפועל היהוּדי”. והתנוּעה הציונית תצטרך להביא בחשבון את נטיותיו הסוציאליסטיות של הפּועל היהודי, ושל שאָר החוּגים – וסירקין מוֹנה אותם: דלת העם, האינטליגנציה והמעמד הבּינוני – אשר לא יחפצו להשתעבּד להון הגדול. כל אלה יביאו לידי התמַזגוּתה של הציונות עם הסוציאַליזם.

“כּכל שתתקרב הציונוּת להתגשמוּתה המוּחשית, כן תוסיף להזדכּך וּלהתעלוֹת למדרגת אוּטוֹפּיה סוציאַליסטית”.

ו

סירקין מגייס פּה כל הנימוּקים שבּידוֹ כדי להוכיח את צדקת התזיס שלו, כי מדינת היהוּדים תהיה סוציאליסטית. שוּם צוּרה אחרת אינה אפשרית, לדעתו, ולא בלבד מבחינה חברתית, אלא אף מבחינה טכנית.

סירקין יודע, כמוּבן, שנסיונות ההתישבוּת של יהוּדים בארץ־ישראל וּבאַרגנטינה נעשו לא לפי עקרונות חברתיים חדשים, אלא מתוך “שמירת מעמד חייהם הקודם” של היהוּדים. אולם הוא מתקשה להאמין שבּבוֹא היהוּדים ליסד לעצמם מדינה אַבטוֹנוֹמית ייסדוּה על אי־שויון חברתי. “משל למה הדבר דומה? לאמנה חברתית על עבדוּת”. סירקין רואה את האדם בצלמוֹ ובדמוּתוֹ, כיציר בן־חוֹרין וּבר־בחירה. אין הגיונו סובל את ההנחה כי יתכן הדבר שאנשים נבונים יֵאוֹתוּ להמשיך במדינתם החדשה באותן צוּרות־החיים הקלוקלות שהביאו אִתּם מן החוּץ. “הנחה שאין להעלותה על הדעת כלל, שכּן רוב היהדוּת, שהוּא מן הפּרולטריון וּמעמד־הבּינַים, לא ירשה זאת בשוּם קונגרס־יהוּדים, מתוך הכּרה נכונה של עניניו”.

אף על פּי כן אינו מסתפּק בהוכחות מן ההגיון בלבד, אלא מבקש לראות מה תהיינה התוצאות של התישבות על יסוד הקנין הפּרטי וההתחרוּת הכלכלית. והוּא רואה מיד לא רק את סכנת ניצוּל העובד, אלא גם את העבודה הזולה והזרה:

“הואיל וההתישבוּת כוּלה נעשׂית בארץ שאינה מפוּתחת אלא במדה מעטה מאד, הרי שׂכר העבודה ירוּד ביותר, בשׂכר זה אין היהודי האירופּי – – יכול להסתפּק. הפּועלים רוּבם ככולם מתגייסים משוּם כך מבּין האוכלוסין ילידי הארץ העובדים הרבה יותר בזול”. וההון הלאוּמי, אשר יפעל בתנאים כאלה, במשטר של קנין פרטי והתחרוּת כלכלית, גם הוא יהיה נתוּן, בהכרח, בתנאים מסוּיימים:

“המתיישבים נעשים תלוּיים על ידי כך באַדמיניסטרציה, וּלעולם לא תוּכל להיות משוּבחת ותמיד היא גרוּעה, גרוּעה מתוך עצם אָפיה כאַדמיניסטרציה. בדרך כך צומחים ניגוּדי אינטרסים, מעשי שימוּש לרעה, תרעומות, מעשי איבה ולבסוף גם מעשי־אַלמוּת. מפּני אָפים של היהוּדים, ההולך אחרי החירוּת והאינדיבידוּאַליות, מקבּלים ניגוּדים אלה צוּרה חריפה ביותר ומביאים לידי התפּוֹררוּת גמוּרה של המושבות”.

ואף מבחינה טכנית יהיה זה מעשה מוּטעה אם יבקשו להקים את המשק היהוּדי על יסוד התחרוּת ובזבּוּז מרץ וחוסר־תכניתיוּת. והוא בא לידי מסקנה:

“מדינת היהוּדים מן ההכרח שתהיה סוציאליסטית, אם עתידה היא להתגשם בכלל. – – בלבוּש סוציאַליסטי אפשר לה לציונוּת להיות לקנין כלל האוּמה היהוּדית. דרך התחבּרוּתה לסוציאַליזם תעלה הציונוּת ותחזק עד היוֹתה לתשוּקת עם עצוּמה. – – התקוה המשיחית, שהיתה תמיד ראש מערכי לבּם של היהוּדים בגולה, תתגלגל במעשה מדיני. ליהדוּת, המתקיימת קיוּם עלוּב, ינתן תוכן חיים נעלה”.

ז

יכול היה להסתפּק בהרמת הנס של מדינת־יהוּדים סוציאַליסטית. אך כדרך בעלי־התכניות, שחזוֹנם יקר להם מדי שיפחדו מפני המַלעיגים, מנסה הוא לפרט גם ראשי־פרקים מתכניתוֹ המעשית. והוּא מודיע מראש, שאינו קובע מסמרים. העיקר לו – מדינת יהוּדים שאין בה קנין פרטי על הקרקע וכלי־היצוּר. כל השאָר אינו אלא נוֹשׂא לויכוּח.

אך גם השאר הזה ראוּי שנתבּוֹנן בו, כי הוא אוֹצר כמה ממוּשׂגיו הציוניים והסוציאליסטיים של מחַבּרוֹ. ומהם כמה דברים שהיוּ חדשים וגם תמוּהים בשעתם ונעשו לאחר זמן נחלת כולנו.

המדינה היהוּדית לא תוּקם מתוך הגירה אַנַרכית, אלא כמפעל התישבוּתי מכוּוָן ומאוּרגן. ההתישבוּת תתגשם ע“י ההסתדרוּת הציונית. זו תהיה הולכת וּמתרחבת עד שתקיף את כלל־היהוּדים. רכישת הארץ תיעשׂה על ידי “הקרן הלאוּמית”¹⁶. קהלות, בתי כנסת, מוסדות צדקה, אגוּדות, איגוּדים מקצועיים – כולם ישלמו מס ל”קרן הלאוּמית“. “שׂוּם מאוֹרע בחיי היהוּדים, אם של שמחה ואם של צער, לא יתרחש מבלי שיזכור היהוּדי את חובתו הלאוּמית העליונה”. כיצד תרכש הארץ? סירקין רואה כמה דרכים: “או שיגמרו הציונים את הדבר בדרך שלום עם תוּרכּיה, תמוּרת סכוּם כסף, או שירכשו את לב הדמוֹקרטיה האירופּית והפּרוֹלטריון וילחצו לחץ מדיני על תוּרכּיה; או שישׂיגו את מטרתם בדרכי העקיפים של הדיפּלוֹמַטיה”. בחוּגים הסוציאַליסטיים היהוּדיים היה עצם ענין המשׂא וּמתן עם ממשלות “מוּקצה” מטעמי אֶסתטיקה מהפּכנית. אך סירקין איננוּ פוסל שום דרך, אם יש בו כדי להוביל למטרה, אוּלם הוא מגלה לקורא, כי מלבד אותם הדרכים הנדונים בקונגרס וּבמסבּות ציוניות רואה הוא עוד דרך, והוּא קרוב ללבּוֹ ביותר, כי על כן הוא “הנאֶה והישר שבדרכים”: דרך ההתחבּרוּת עם שאָר העמים ה”נדכּאים שבתוּרכּיה".

והוּא מסבּיר שאין הכּוָנה, חלילה, לעשוק את עצמאוּתה ואת חירוּתה של תוּרכּיה עצמה, אלא הוא מבקש שגם שאר העמים שבמלכוּת עוֹתוֹמַן יקבלו את חירוּתן ועצמאוּתן.

תכנית זוֹ של המרדת עמי תוּרכּיה קשוּרה אצל סירקין גם ברעיון העברת האוכלוסין, שהוא רואה אותו כפתרון בשלום במצבים מסוּיימים־מסוּבּכים. והוּא גם רואה את האפשרוּת שמתוך הסכם הדדי תתפּנה ארץ־ישראל בפני המתישבים היהודים.

“במקומות שבּהם הישוב מעורב תעשׂה נדידת־עמים בשלום וחלוּקה לאוּמית של הטריטוֹריה. ארץ־ישראל, המאוּכלסת במדה קלוּשה מאד, שבּה ליהוּדים גם כיום עשרה אחוּזים למאה מן האוכלוסים צריך שתתפּנה לפני היהוּדים. היהוּדים יכרתו ברית עם העמים המדוּכאים של תוּרכּיה וישאפוּ לחלוּקה צודקת של ממלכת־כּיבוּש זוֹ. הם יתמכו במתקוממים מכספּי הקרן הלאוּמית, אף יעמידו מתנדבים למלחמה. הן תוּרכּיה לא תדע שלוה לעולם”.

על אפשרות פּוליטית כזאת חלם סירקין לפני ארבעים שנה. להגשמתו חסר היה קודם כל תנאי אחד: שהיהוּדים המבקשים לשחרר את עצמם תוך כדי שחרוּר עמי־תּורכּיה יעמדו מבּפנים ולא מבּחוּץ. אילו היה הפּועל היהודי מבוּגר ברוּחו כדי לשמוע להטפת סירקין, ואילו היה הנוער היהודי של אותו הזמן מַקדים וּמוֹצא את הדרך לעליה חלוּצית בהמוניו – היה אולי פתרונו של החלום אחר, ממה שהיה במציאוּת.

ח

כיצד מתאר לו סירקין את ההתישבוּת הסוציאליסטית? לא כמשק מרוּכז המתנהל על ידי המדינה אלא כברית־חבוּרות שתּוּפיות. עשרת אלָפים עובדים בחבוּרה, הבתים, מוסדות־התעשׂיה, כלי היצוּר – קנין החבוּרה הם. העבודה מתנהלת ברשוּת החבוּרה. ערך העבודה נמדד לא רק באוֹרך־הזמן שהוּשקע בה, אלא אף בכוח המושך או הדוחה של העבודה. שעה אחת, למשל, של עבודה חקלאית מתוך שׂמחה שקוּלה כנגד שעה ומחצה עבודת תעשׂיה משעממת. כל חבר בחבוּרה אינו חייב אלא במינימוּם של העבודה, כדי להחזיר את הקרן והרבּית למוסד המיישב. “כל מה שנמצא מעֵבר לתחוּם זה נכנס בגדר החירוּת האישית”. החברים מקבּלים מהנהלת העבודה שוֹבר על כמוּת המלאכה שעשוּ, וכל אחד חפשי לסדר את עניניו בתחוּמים אלה. “כל פֹּעל זכּאי לתבוע לעצמו שׂכר, לא כן האַמצאָה. במקום רוַח הפטנטים תבוא שיטת הפּרס הצבּורי. כל אַמצאָה זוכה בפרס על פּי עקרונות מוּסמכים מטעם ההנהלה הכלכלית”.

את סַמכוּתה של המדינה יש להעמיד על הסדרת חיי הכלכלה בלבד. “האנשים מתחבּרים יחד על־מנת לשלוט בנכסים אך לא על־מנת לנַצח זה את זה. המדינה נעשית מיוּתרת, במקומה באה הִתאַחדות היצרנים החפשים”. אין המדינה זקוּקה לטיפּוּל מרוּבה בשמירת הסדר ובהגנת אזרחיה מפּני פגיעות. “עבירות קלות וטעוּיות מגיעות לכלל תיקוּן מתוך דיון צבּוּרי; חמוּרות מהן נכנסות בתחוּמה של חכמת הרפוּאָה, שהרי אינן אלא סטיה עלוּבה מהראוּי והטוב”.

את היחסים בין היצרנים מתאר סירקין כפֶדרציה של החבוּרות. “היחסים בין החבוּרות עֵרים מאד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית וּמדעית”, המרכז הנבחר מתוך החבוּרות יוּכל לפקח על החיים הכלכליים וּלהסדיר אותם.

בנין המשק לא יעשה בדמוּת ערים לתעשׂיה וכפרים לחקלאוּת. “הכפר אינו אלא מעין כפר תעשׂיה עצוּם, שבּוֹ התעשׂיה ועבודת האדמה נוגעות זוֹ בזוֹ. הניגוּד שבּין העיר לכפר בטל”. קיימים אמנם מרכזים שונים לצרכי מדע ואמנות והנהלה כלכלית, אך ישוּבם של אותם מרכזים איננוּ קבוּע. אין מקום לאוכלוסים כרכיים מיוּחדים. אֶל המרכּז באים מכל קצוֹת הארץ לעוֹנה מסוּיֶמת, לשם תכלית מסוּיֶמת. נסתיימה העוֹנה – אדם חוזר למקומו.

ביחסי חוּץ שומרת מדינת היהודים על נייטרליוּתה. לשם הגנה כלפי חוּץ מתקיֶמת מיליציה עממית: “בשעת מלחמה: כל איש לנשק!”.

לא נעלם מסירקין שתכנית זוֹ, שהוא מַתוה את ראשי פרקיה, תתקבּל כאוּטוֹפּיה ממש. אך הוא מאמין שהטרגדיה ההיסטורית המטילה על היהוּדים לבקש להם מולדת וּליסד מדינה היא גם תאַמץ את רוּחם להפוך את האוּטוֹפּיה למַמשוּת. “מה שהוא בדרך כל בגדר דמיון יחידים – יהיה אצל היהוּדים לתנוּעת־עם כּבּירה, מה שהוא במקום אחר אוּטוֹפּיה – אצל היהוּדים הוא בגדר הכרח”.

והמוכיח החמוּר והשולל החריף יוצא מגדרוֹ בשעה שהוא חווה את חזון עילוּי־העם וחידוּש כוחו היוצר בדרך שיבת־ציון. הזעם השנינה – להוֹוה השפל, הרוֹך והאהבה והתרוממוּת – לעתיד המעפּיל. "כּעוּר, משוּעבּד, ירוּד ואַכזרי הוא היהוּדי כשאינו זוכר את עצמיוּתו הגדולה ומתכּחש לה. גדול, יפה, מוּסרי וסוֹציאַלי הוא בשעה “שהוא שב אל עצמו ומכּיר באני שלו”.

ואז – “ישוּב ישראל ויהיה בחיר־העמים”.

כּך צופה סירקין את נס יציאַת מצרים החדשה.

פּרק חמישי: באין בימה

א

אין למצוא רמז לכך, שקוּנטרס זה, ראשון לספרוּת הציונית־הסוציאליסטית, הנחיל לסירקין מצדדים. קשה אפילו לומר שהעלה הדים, אם לא לקרוא הדים לבקורת הקשה שידידיו הקרובים מתחוּ עליו במכתביהם הפּרטיים. סירקין עצמו ברשימות־זכרונותיו מונה בסך־הכל שתי רצנזיות שזכה להן בעתונוּת, ואינו מזכיר שהוא עצמו פּרסם באותו ירחון של פֶרנרסטוֹרפר, בחוברת אַפּריל 1900, מאמר גדול “לשאלת היהודים” כתשובה לשלשה מאמרי פּולמוס נגד קונטרסו. התשובה מציינת, כי סוציאליסטים יהודים לא התעוררוּ לויכוח, אלא שני יהודים מתבוללים¹⁷ וסופר נוצרי, יוסף פון נוֹיפּוֹיאֶר, הרואה את פּתרון שאלת היהודים ואת שליחוּתם של היהוּדים בהחזרת הנצרוּת לקדמוּתה הטהורה הבלתי־כנסיתית. בדרך־כלל אפשר לומר שהעתונוּת היהוּדית, גם זו של הציונים וגם זו של הסוציאליסטים, עברה עליו בשתיקה. לא טרחוּ אפילו לבטל אותו. אֶל פּנות־התחוּם – שם התלבּטוּ צעירים יהוּדים במחשבות שנתגלגלו אחר־כך בתנועת פּועלי־ציון – ודאי לא הגיע אותו קונטרס. מבחינת הצנזוּרה הרוּסית היה זה קונטרס בלתי־ליגלי, אשר הכנסתו למדינה אסוּרה והפצתו תתכן רק במַחתרת. אך אם נמצא לסירקין סוציאַליסט־לא־יהודי שפּירסם את קוּנטרסוֹ, מנַיִן ימצאוּ לו מהפּכנים יהוּדים אשר יאוֹתוּ לעסוק בהברחת ספרוּת ציונית־בלתי־ליגלית? וגם אילו הגיע אותו קוּנטרס לרוּסיה היתה השפּעתו מוּעטת בהכרח: המַשׂכּיל העברי והפּועל הקורא אידיש לא היו נזקקים ללשונו הגרמנית, וגם לדרך הרצאתו, כשם שהקורא היהוּדי שבמערב, השקוּע בטמיעה בּוּרגנית או סוציאַליסטית, לא היה נזקק לתכנוֹ.

אולם סירקין לא אמר נוֹאָש. הוא כבר עמד לאחר פּרסוּם מחקרוּ בגרמנית “עיוּנים בפילוסופיה של ההיסטוריה” (ברלין 1896), הוא כבר התכּוֹנן לכתיבת מחקרו בפּסיכולוגיה (“תחוּשה וּמוּצג”, יצא בהוצאַת החברה הפּילוסופית בּבּרן, 1903); עתה היה רעב ללחם לא בגפּוֹ אלא עם אשתו והתינוקת שנולדה להם, אך נקוּדת־המוֹקד היתה אחת: הבּשׂוֹרה הציונית־הסוציאליסטית. בגללה לא חָשׂכוּ ממנוּ לעג, בגללה נעשה לדמוּת דוֹן־קישוֹטית בקונגרסים הציונים.

ב

הציונוּת המדינית אשר אליה הצטרף סירקין מן הקונגרס הראשון, הביאה לו אַכזבוֹת מרות. כמה תופעות־לוָאי שהמאיסו עליו את חיבת־ציון הישנה חזרו ודבקו בתנועה המחוּדשת: שוּב שלטון בעל־הבית, שוּב תלוּת בגבירים, שוּב רדיפה אחרי הסכמות־רבּנים. ועתה נוספה לכל אלה גם הצפיה לחסדי שׂרים וּמלכים. הדיפּלומַטיה הציונית, חסרת כל קרקע להצלחה של ממש, הביאה את הרצל לידי כך שלא יחמיץ שוּם הזדמנוּת קלוּשה לקשירת קשרים עם עבּדוּל חַמיד ועם וילהלם ועם ניקוֹלאי. השמוּעות כי המנהיג היהוּדי “לפני מלכים יתיצב” הלהיבו את דמיון המוני ישראל וריווּ את גאוָתם הלאוּמית. תפיסתו המהפּכנית של סירקין, שׂנאתו לעריצי־עולם, חרדתו לכבוד התנוּעה הציונית וּמושׂגיו שלו כל כבוד ואי־כבוד – אלה הראו לו את הדברים באַספּקלריה אחרת. מזגו הסוער היה מביא אותו בהתנגשוּת עם שליטי הקונגרס. מה שנראה היה להם כאוֹת־בּשׂוֹרה, היה בעיניו אוֹת־קלון. גם קסמוֹ של הרצל לא עצר בעדו. במקום שיש חילוּל כבוד הציונוּת, שם אין חולקים כבוד לנשׂיא־התנוּעה. “מה שהרצל עשה ויצר ביד אחת כעסקן פּוליטי וצופה עתידות, נעשה בידו האחרת, כשתדלן פּוליטי, כמין קריקטוּרה” – מסַפּר סירקין לאחר זמן. “משפּתח הרצל בהכנת פּגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים – נתקשקשו בעתונוּת הציונית, ביחוד ב”וועלט“, התוּפים לכבודו של ויהלם. – – היו מדמים אותו לאלכּסנדר מוֹקדוּן, שעלה על נשר – – כשם שדימו אותו לשאר גדולי ההיסטוריה, כמוּבן הכל מתוך כוָנה להוציא מידו חתיכה של גאוּלה”. בא איזה כתב וּמשׂוֹחח עם הרצל על ועידת האג שניקולאי עומד לכנס, “והרצל נאחז בה כבאבן לוהטת”, וּמיד מביאים לקונגרס הצעה לשלוח טלגרמה של כניעה לצאר ניקולאי. הרצל נקי־הדעת, הרואה לפניו רק את מטרתו הוא – הצלת העם המעוּנה מן הגיהנום – ואשר כל מלכי מזרח ומערב אינם בשבילו אלא פיגוּרוֹת־משׂחק בשחמַט שלו, אינו מרגיש ודאי שוּם פּגם מוּסרי, ואם הוא מרגיש משהו הרי הוא מתגבּר על כך וּבוֹלעוֹ. סירקין כופר מעיקרא במַמשוּתה של הדיפּלוֹמטיה הזאת, אך שׂנאתו המוּסרית קודמת גם לחשבונו הפּוליטי. לבּוֹ מתחַמץ: מה גדולה החרפּה שהעם המדוּכּא במדוּכּאים יריץ אגרות־ברכה לעריצי־העריצים.

ג

ועוד צד אחד מכאיב לסירקין. שליטי־הציונוּת להוּטים רק אחרי הגבירים והאמידים והמדוּפּלמים. הם אינם מבינים שהנוֹשא האמתי של הציונוּת, אשר בלעדיו אין להגשימה, זהו ההמון היהוּדי, וּבראשו – הפּועלים והנוער. הוא נותן את חייו כדי להביא את אלה אֶל הציונוּת, כדי להראות להם את הציונוּת כתנועת שחרור פּרוֹגרסיבית, העתידה לבצע את המהפּכה היהוּדית ולעשות את העם היהוּדי לנוֹשׂא ההגשמה הסוציאַליסטית. והנה באה הציונוּת עצמה, על מנהיגיה והמוניה, ועושה אותו בּדאי. כל שוחרי החירוּת, כל השׂוֹנאים בנפש את ממשלת־הזדון, יראו עכשיו את הציונוּת מתרפּסת בפני הללוּ.

ואכן, גנוני הדיפּלומטיה של הרצל אשר הועילו כל כך להרבּוֹת את חנוֹ בעיני ההמונים התמימים, הם גם שהסתירו מעיני אחרים את התוכן האמתי של מלחמת־הרצל. ובחשבון יותר רחוק עלוּ לציונוּת במחיר אנוֹשי רב: מי שעמד על סף הציונוּת ונדחה בגללם, מי שהאמין בהם ונתאכזב. מי שעמד בפנים – ועזב. בין העוזבים היה בּרנַר לזר, איש צרפת, אַנַרכיסט בעל שאָר־רוּח, היחיד מבּין הרדיקלים היהוּדים במערב־אירופּה שנתן ידו להרצל. עם הדיפּלומטיה של הרצל לא יכול היה להשלים. מתוך נַאיביוּת ריבוֹלוּציוֹנית ביקש לבנות את המדיניוּת הציונית של קשרים עם התוּרכּים הצעירים.

אולם סירקין אינו עוזב את המערכה. לבּוֹ רותח. הוא קורא תגר. זורק קריאות־בינים, ובהתחמץ לבו הוא גם מפר נימוּסים. כשהקונגרס השני עמד לקבל הבעת תודה לניקולאי מתפּרץ סירקין ומקלקל את כל החשבון. הוא גורם טרדה רבּה להרצל ולנוֹרדוֹי, החוששים לסקנדל פּוליטי ומתקשים למצוא מוצא של נסיגה בכבוד, בּוֹדנהיימר מצליח לישב את הענין, וסופו של דבר שהטלגרמה אינה נשלחת והענין נקבר בכבוד. סירקין נעשה ילד־שערוּריות של הקונגרס, כשהוא מדבּר משסעים אותו בלי הרף, צועקים לו שיכלה דבריו, ובאחת הסצנות הסוערות הללו מכניס הפּרופיסור מַנדלשטאם, הישיש הליבּרלי הטוב, מזקני ציוני רוּסיה, הצעה פוֹרמַלית: “להוציא את כל הסוציאַליסטים מן הקונגרס הציוני”, ורבים מוחאים לו כף. אך הרצל, מנהל הישיבה, מודיע בחכמתו, כי הצעה זו אי אפשר לו להעמיד למנין: “לא יעלה על הדעת כי נוציא מתוך הציונוּת איזו השקפה פוליטית שהיא”.

ד

באותו קונגרס שני, הראשון לאחר הקונגרס הראשון שהפגין את האַחדוּת הלאומית, רבוּ בכלל חילוּקי הדעות. ויכוּח גדול התלקח מסביב להקמת “אוצר ההתישבוּת”, “קוֹלוֹניאלבּנק” בלע“ז. כידוּע הוּחלט עוד בקונגרס הראשון על הקמת שני מוסדות: הקרן־הקיימת ואוצר ההתישבוּת. אולם הקמת המוסד הראשון נדחתה ונדחתה (עד הקונגרס החמשי) ובהקמת הבנק כבר עסק הקונגרס השני. הרצל, כאָפיוֹ, זירז והאיץ, וּכבר ראה בדמיונו את הבּנק הלאוּמי כלול בהונו, האחרים תבעו “זהירוּת” ושיקוּל־דעת, והחוּגים הרדיקליים ביותר – בקונגרס ומחוּץ לקונגרס – ראו בהקמת הבנק, “כּכל הבּנקים”, נצחון המגמה הקפּיטליסטית בציונוּת. עיקר הויכוח בקונגרס התנהל בֵּין “המזרחיים” ו”המערביים" בדבר הגדרת מקום פּעולת הבּנק: אם לומר ב“מזרח” (“אוֹריאֶנט”) כהצעת בעלי התכנית או לפרש “ארץ־ישראל וסוּריה”, כדרישת רבים מציוני רוּסיה, שהתיחסו בחשדנוּת להנהגה. אולם קומץ קטן של צירים ראה את מרכז הויכוּח לא בכך: הוא חשש להשתלטוּת קומץ בּנקאים ומוּמחים על המפעל הלאוּמי ודרש להבטיח את השגחת ההסתדרות הציונית על עסקי הבּנק (בוכמיל, וייצמן). קבוּצה סוציאליסטית קטנה (סירקין, פרבּשטיין, ש.ר. לנדא) התנגדה לאופי הקפּיטליסטי של הבּנק. סירקין טען להכנסת עקרון הקואופּרציה בבנק. הוא מסבּיר, כי אין הכּוָנה בזה להגשמת איזו אוּטוֹפּיה סוציאלית, אלא לעקרון חברתי וכלכּלי שכבר יש לו בימינו חשיבוּת גדולה בעולם ושצפוּיה לו חשיבוּת גדולה בשביל המוני המתישבים בעתיד. הויכוּח מתנהל מתוך חוסר סבלנוּת, בחוסר־בירוּר מספּיק, ויותר משיש בו לבּוּן הענינים והאפשרוּיות, יש בו מן הפּחד הסתוּם: הללוּ מפחדים מפני הצוּרה הקפּיטליסטית, שרואים בה סכּנה של שלטון הבּוּרסה והקמת חַיִץ בין המפעל הכספּי הציוני לבין ההמונים היהוּדים, והללו מקוים לשפע כספים בגלל הצוּרה הקפּיטליסיטית דוקא, והנם אחוּזי־פחד מפּני הדבּוּרים הסתוּמים של קוֹאוֹפּרציה ושתוּפיוּת. סירקין טוען, ואין סבלנוּת לשמוע אותו. הוא פונה לצירים ואומר להם, שאיננוּ מקוה שיקבלו את דבריו, אולם הוא מקוה לקונגרס אחר אשר בו ישתתפו שליחים “יותר נבונים”. הדברים מרגיזים. זורקים בפניו מלת־גנאי: “סוציאַלדמוֹקרט!” וסירקין, העומד בפני קצף הצירים, עוזב את חריפוּת־ההתקפה ועובר לרוֹך־הסבּרה: “לא האינטרסים הם המפרידים ביננו וּביניכם, אותם האינטרסים משוּתפים לכולנו. אנחנו היהוּדים הננו עם משוּנה למדי. לא הבדלי אינטרסים מפרידים בינינו, אלא הבדלי חנוּך. מה שאדם קרא בספרים לפי זה הוא שופט, חושב, מרגיש; האינטרסים משוּתפים לכולנו. אני מבקש אתכם איפוא להתעמק יותר ברעיון, כי הרעיון אשר הצעתי, איננוּ מתכוון נגד האינטרסים שלכם, ולגלות יותר הבנה לענין, אשר יש בו כדי להעלות את הציונוּת לרמה יותר גבוהה, מזוֹ שהציונוּת־של־עתה עומדת עליה”.

ואלכּסנדר מַרמוֹרק שענה לסירקין, מטעם הרוב, דבר כנגד “ציונים על תנאי”…

ה

ובינתים אינו מניח את ידו. עודנו מבקש את “המזוּמן” הראשון שבּוֹ אפשר להתחיל בהקמת התנוּעה שהוא מאמין כי קום תקוּם. מבקש הזדמנוּיות להפיץ את מעינותיו. מבקש לנעוֹץ קנה בכל אשר ינתן לו.

בבּרין שבּאוֹסטריה – עתה בצ’כוֹסלוֹבקיה – נמצא מו"ל יהודי, מאכס הקל, שיסד (1900) דו־שבוּעון בגרמנית בשם Juedische Volksstimme שהתימר להיות “עתון מרכזי לפועלים ולעובדי מסחר יהודים”. ואמנם היה העתון קשוּר עם ברית האגוּדות (הציוניות) של עובדי המסחר היהודים באוסטריה, מביא דין וחשבון מועידותיה, ומקדיש מקום לבירורים אידיאולוגיים בעיני ציונוּת וסוציאליזם, ומתוַכח עם הסוציאליסטים המתבוללים. וסירקין מנסה שם את מזלו. כותב בשבילו מאמר פּרוֹגרמתי. אם בקוּנטרסוֹ הראשון דבּר אֶל פוֹרוּם בין לאוּמי, הרי כאן הוא רואה עצמו, אוּלי לראשונה, מדבּר אל הפועל היהוּדי. הוא מסבּיר לו את כזבה של אסימילציה שביקשה להיות אידיאוֹלוֹגיה לכל בית ישראל בשעה שבעצם אינה אלא תופעה מעמדית, יציר רוחה ואינטרסיה של הבּוּרגנוּת היהוּדית העליונה שהגיעה לידי עצמה מדינית ופינַנסית. הוא מתקומם נגד הדעה הרוֹוַחַת בחוגי סוציאליסטים יהוּדים, ושמצאה את ביטוּיה בדברי מארכּס הצעיר, כי שאלת היהוּדים ושאלת הבּוּרגנוּת היינוּ הך. מדוּע אין הסוציאליסטים היהוּדים יודעים “כי קיים פּרוֹלטריון יהוּדי, שהוא לפחות שלושת רבעי האוּמה, החי בתנאים כלכליים וחברתיים עלוּבים לאין שעוּר?” הוא קורא את הפּועלים היהוּדים למלחמה מעמדית – “מלחמה מעמדית נגד הבּורגנוּת של עמם”, מלחמה שלא תצטמצם רק ביחסים של הפּועל נגד המעביד, אלא שתהיה בעלת תוכן פּוליטי ואידיאולוגי, שהפּועל ישתחרר מהשפּעת הבּוּרגנוּת ומהתבּוֹללוּתה.

הניגוּדים המעמדיים בקרב העם אינם צריכים להביא לידי שלילת הלאוּמיוּת.

“הפּרולטריון היהודי יש לו, כמעמד בחברה, הרבה ענינים משוּתפים עם הפרוֹלטריון שאינו יהוּדי. ואוּלם נוֹאֶלת ושטחית היא המסקנה המוּסקת מעוּבדה זוֹ, שהיא אמתית כשלעצמה, כאילו הפּרולטריון היהוּדי אינו יהודי עוד בכלל ואין הוא עוד בגדר קבוּצה לאוּמית לעצמה. שלילת הלאוּמיוּת היהוּדית, על שוּם שהפּרולטריון היהוּדי יש לו ענינים משוּתפים עם הפּרוֹלטריון הבין־לאוּמי, אינה אלא טשטוּש־תחוּמים נבער בין־לאוּמיוּת לאי־לאוּמיוּת, החביב עדיין כל־כך על רבּים רבּים מהיהוּדים, מתוך שתעתוּע ההתבּוֹללוּת של הבּוּרגנוּת היהוּדית עבר בירוּשה לאינטליגנציה היהוּדית שיצאה מקרב הבּוּרגנוּת היהוּדית”.

הדברים הפּשוּטים הללו, המוּנחים היום ביסודה של כל תנוּעת פּועלים יהוּדית, היה בהם בימים ההם מן החידוּש ומן המינוּת, שאדם היה צריך לתת עליהם את נפשו כדי להכניסם למוחות.

אולם סירקין אינו מסתפּק בציוּן העוּבדה של שייכוּת הפּועל היהודי לעמו, הוא גם רואה את מעמד הפּועלים היהוּדים “כקבוּצה לאוּמית בעלת ענינים וּשאיפות ספּציפיים”, והוא דורש מן התיאוֹריה הסוציאליסטית־המעשית שתביא בחשבון את יִחוּד־חַייו ויִחוּד עניניו של הפּועל היהודי, ותסיק מהן “דרישות מיוּחדות ויצירות חברתיות”.

את יִחוּד הענינים ואי־נוֹרמליוּת הקיוּם של הפּרולטריון היהוּדי יש לראות לא רק בחוּקים המגבּילים את זכוּיותיהם כברוּסיה, אלא במשהוּ שמחוּץ לשוּרת החוק: בהפליה לגבּי העמלים היהוּדים, הקיימת גם בארצות אשר שם שׂוֹרר להלכה שויון זכוּיות.

וּלעוד תופעה אחת, כרגיל מחוּץ להתענינותם של הסוציאַליסטים היהוּדים, הוא מַפנה תשׂוּמת־לב: לקיוּמו של "מעמד חברתי מיוּחד במינו, אשר שפל מצבו החמרי משוּתף לו ולפּרוֹלטריון, בשעה שאִי־פּרוֹדוּקטיביוּתו משתפוֹ עם מעמד הבּינים. האֶביוֹנוּת היהודית, המוּרכבת מחנוָנים פּעוּטים ורוֹכלים וסרסוּרים, “כל אלה הבריות שאין מלאכה בידם ואין להם התעסקוּת קבע”, נדחָקים מקיוּמם ואין להם תקנה אלא בהסתגלוּת לעבודה פּרוֹדוּקטיבית. וסירקין דורש מאת “הפּרולטריון בעל הכּרה מעמדית” שיהיה נציגו האמתי של מעמד זה.

עכשיו, כשענין הפּרוֹדוּקטיביזציה אינו זז מעל שולחנן של כל הסתדרוּיות בישראל ואין שאלה אלא זוֹ: כיצד מגיעים אליה, עכשיו כשבהרבה ארצות נטשטשו התחוּמים בין הפּועל היהוּדי “המאוּרגן וּבעל ההכּרה” לבין מחוּסרי־העבודה הכרוֹניים ונטוּלי־המעמד, עכשיו אפשר יקרא אדם את הדברים הללו ולא יבחין אם יש הבדל ביניהם לבין הסטראוֹטיפּים המרוּבים המהלכים. אך באותם הימים וגם הרבה ימים לאחר־כך, כשלכל הזרמים הסוציאַליסטיים שבּישראל היה ברוּר כשמש שהשכבות העלוּבות הללוּ נגזרה עליהן כּליה מטעם הפּרוֹצס ההיסטורי וּבמקומן מוּכרח לבוא פּרוֹלטריון בריא ושׂשׂ־לקרב, וּלפיכך מי שדואג לתקנן הריהו מעכּב את הגאוּלה הסוציאַלית – לבוא ולדרוש מאת הסוציאַליסטים היהוּדים שיראו עצמם נציגים נאמנים של אותן השכבות האוּמלָלות, שגורלן מזג להן את כל צדדי הסבל שבפּרוֹלטריוֹן וּבדלת־מעמדות־הבּינים כאחד – כמה שצריך היה אדם להיות עצמאי וּבן־חוֹרין ועז־רוּח, ו…אוּטוֹפּיסט שאין לו תקנה.

התורה הסוציאליסטית, מוסיף סירקין ואומר, צריכה להכּיר במציאוּת היהוּדית הזאת, ובתוצאתה: ההגירה. ואין תשוּבה לנדוּדי היהוּדים אלא תשוּבה ציונית. “הגירה זוֹ, העתידה לשמש יסוד ליצירתה של כנסת יהוּדית וּלהגשמת צוּרות חיים חברתיוּת מתוּקנות, היא ענין חיים לפרוֹלטריוֹן”. אך חיוּניוּתו של הענין אינה נשארת בתחוּמו של הפּרוֹלטריוֹן בלבד, אלא הוא נעשה בעל חשיבות לאוּמית מַכרעת. “כאן נוגעים האינטרס החברתי של הפּרולטריון היהוּדי והאינטרס הלאוּמי הכללי זה בזה”. סירקין חוזר על רעיונו שגם שאָר המעמדות מעוּנינים בציונוּת: “היסודות המשוּבחים שבּבּוּרגנוּת” מפּני הרגשת־עלבּוֹן, הבּוּרגנוּת הזעירה, מפּני שהיא מוּשרשת ביהדוּת וסובלת מן האַנטישמיוּת, אך יותר מכּוּלם הפּרוֹלטריוֹן, באשר “עניני חייו החָמריים דוחפים אותו על דרך הציונוּת וביחוּד שגם האידיאַלים הסוציאַליסטיים יכולים למצוא כאן שדה פּעוּלה יוצרת בהקמת חברה חדשה”. ומתוך ראִית ההיסטוריה העברית הקדוּמה כנפתוּלים ההיסטוריים על צוּרות חיים סוציאַליסטיות, מוצא סירקין כי “בציונוּת הסוציאַליסטית חוזר העם היהוּדי להכּיר עצמו הכּרה היסטורית”.

ו

סירקין לא הרבה לעבוד באותו עתון שכתב בשבילו את מאמר הפּרוֹגרמה. במהרה נתבּרר לו כי המו"ל אינו מתכּוון אלא לבּיזנס, והדבּוּרים הם “אֶל העצים ואֶל האבנים” ומשך את ידו. אולם עוד יש למצוא באחד הגליונות הראשונים של אותו עתון התחלה של סדרת־מאמרים להסבּרת “הציונוּת הסוציאַליסטית”, מוּנח זה שנתחדש סמוּך לקונגרס השלישי. במאמר זה ביקש כנראה המחבּר לגוֹלל מגילה רעיונית רחבה. אין לפנינו, אלא פרקוֹ הראשון, שבּו נעשה נסיון של קביעת היחסים ההדדיים בין הגורם הלאוּמי והגורם המעמדי.

את השאיפה לחירוּת רואה סירקין כעילה וכמַטרה של המלחמות הלאוּמיות. “המלחמה לחירוּת היא המלחמה לחיים”. גילוּיי המלחמה הזאת בעמים המדוכּאים הנם מרוּבים ושונים ומוּרכּבים:

“המלחמה הלאוּמית פּעם היא באה לידי שיתוּק בעטיים של בגידת המעמדות העליונים ודלדוּל הצוּרות החיצוניות של הלאוּמיוּת, הספרוּת והלשון, במעמדות התחתונים, וּפעם היא חוזרת וּמתלקחת מתוך הרמת תרבּותם של המוני העם, פּעם אַחדוּתה מתקפּחת מפּני האינטרס הכלכלי המתנגד של הבּוּרגנוּת וּפעם ערכּה המוּסרי יורד בגלל זרמים אידיאולוגיים אחרים במעמדות השואפים לעלות. בכל אוּמה ובכל שעה היסטורית מוּבהקת לובשת המלחמה הלאוּמית צוּרה אינדיבידוּאַלית מיוּחדת, בהתאם לתנאים הכלכליים והתרבּוּתיים של השעה ההיסטורית הנדונה”.

וסירקין נותן סימנים ביחסיהם של המעמדות השונים למלחמת החירוּת הלאוּמית. המעמדות העליונים, הבּורגנוּת והכּנסיה עמה, אין קבע ביחסיהם. הכל תלוּי במסיבות ההתחרוּת והשלטון: אותם המעמדות העליונים של הפּולנים, למשל, שבאוסטריה הם מצטרפים לתנוּעה הלאוּמית, לפי שהם מגינים בזה על עצמם מפּני התחרוּתה וכיבוּשיה של בּוּרגנוּת האוּמה השולטת, בפולין הרוּסית הרי הם מַשלימים עם השלטון הרוּסי, מפּני שהוא פותח לתעשׂיתם את השוָקים הרחבים של רוּסיה רבתי. מה שאין כן מעמד הבּינים שהוּא בכל מקום “נוֹשׂאוֹ הפּעיל של הרעיון הלאוּמי”, הן מפּני שהוא מעוּרה במוֹרשת־העם והן משוּם שהשעבּוּד הלאוּמי פוגע בו ביותר. וּכשם ששלטונות הכּנסיה מסייעים את המעמדות העליונים, כך האינטליגנציה מסייעת את מעמדות הבּינים, שמהם היא יוצאת. גם היא מתקפּחת על ידי השעבּוּד הלאוּמי, וּמפּני שהשׂכּלתה הלאוּמית גדולה משל שאָר המעמדות נעשׂית היא היסוד הפּעיל בכל תנוּעה לאוּמית.

ביחסו של הפּרולטריון למלחמה הלאוּמית מבקש סירקין להבחין שלוש דרגות: דרגה א' – הפּרולטריון עדיין לא הכיר את עצמו ולא הגדיר עצמו והוּא חי בספירה של המסורת העממית. נטיתו הראשונית לחירוּת ולצדק מביאה אוו לידי השתתפוּת פּעילה במלחמה הלאוּמית. דרגה ב' – הפּועל מתעוררת בו ראשית הכּרתו העצמית כמעמד, והוּא עומד על הניגוּדים שבּינו לבין שאר המעמדות. הוא “מתחיל להבין, כי הפּירוּד שהניגוּדים הכלכליים והחברתיים מטילים באוּמתו לכמה וכמה כיווּנים גדול מן האַחדוּת הנוצרת בכוח השויון הלאוּמי והחרפּה המשוּתפת. מתעורר בו חוּש הבּקורת לגבּי המעמדות השליטים, הוא מתחיל להבחין בנימוּקים הפּסוּלים המדריכים את הללו במלחמתם הלאוּמית, והוא מוֹאֵס בהם. חנוּכוֹ המעמדי מביא אותו לידי פריקת המסורת הלאוּמית והדתית, וגם “הדבקוּת הפּנימית באומה מתרופפת לשעה ראשונה”. מגמה זוֹ של עקירת הלאוּמיוּת מוצאת את סיוּעה ב”קפיצוֹת־הדיוט של האידיאולוגים שאינם משׂיגים את היחס הנכון שבּין הדברים אלא לעתים רחוקות". ורק לאחר התפתחוּת מסוּיֶמת מגיע הפּרוֹלטריוֹן לדרגה ג', שבּה הוא “חוזר ונוטל על עצמו גם את המלחמה הלאוּמית, אך מזוית־הראָיה של עיניניו המעמדיים הפּרוֹלטריים ושל השקפת־עולמו הסוציאַליסטית. – – וּמתוך שהוא מעצב את הנַציוֹנַליזם שלו על עיקרי הצדק והשלום, הרי מתחיל הוא לראות במלחמת השחרוּר הלאוּמי חלק ממלחמתו הסוציאַליסטית בכללה”. “משהגיע למדרגה מסוּיֶמת של בּגרוּת שוּב אינו דוחה את הנַציוֹנַליזם, אך אינו מקבּלוֹ בצורתו הקיֶמת, אלא הוא כּוֹרכוֹ בענינוֹ המעמדי וּמרים אותו למדרגת אחד מיסודות מלחמתו לעתיד חברתי חדש”.

פרק שישי: אידישׁ ועברית

א

משנפסקו קשריו עם הדו־שבוּעוֹן “יידישה פוֹלקסשטימה”¹⁸ שוּב נשאר סירקין ללא בימה. העתונוּת הסוציאַליסטית היהוּדית, שבאירופה היא בידי ה“בּוּנד” ובארצות הים בידי “הגֶנוֹסין” – אין צורך לומר, שהיא סגוּרה בפניו בשבעה מַנעוּלים. והרי אנו מוצאים אותו בעתון “דער יוּד”, השבוּעון הציוני המעוּלה היוצא בעריכתו של ד“ר יוסף לוּריא, חברוֹ לשנוֹת הלמוּדים בברלין, וּבהשתתפוּתו הקרובה של איסדוֹר עליאשעוו, מי שעתיד להתגלות בספרוּת כ”בעל־מחשבות“, וגם להלווֹת לזמן־מה לסירקין במלחמתו כנגד שלטון הגבירים־המתבּוֹללים בצבּוּריוּת היהוּדית. אולם אין למצוא ב”דער יוּד" סימני כתיבה של סירקין בשאלות העומדות על סדר־היום. תחת זאת מתפּרסם שם מחקר גדול משלוֹ בשאלת השׂפות¹⁹. לכאוֹרה מאמר עיוּני־מחקרי, אך סירקין “מצליח” להגניב גם כאן את דעותיו היסודיות.

באותם הימים טרם תפרוץ המחלוקת היהודית הגדולה, אשר אליה תתנַפּץ האַחדוּת הלאוּמית, המוּנח “אידישיזם” טרם יִוָצר, והאידיאולוגיה המובילה אליו עודנה צועדת את צעדיה הראשונים, התמימים, והאינטליגנציה העממית הצעירה, בין שהיא גלוּתית בין שהיא ציונית, אינה מפוּלגת בנקוּדה זו. אדרבה, היא מטפּחת בחיבה וּבחדוָה את הנצנים הראשונים של ספרוּת־אידיש צעירה, מבלי לדעת בּבירוּר לאָן פניה מוּעדות – וסירקין, שכּבר העמיק אז חקר בלשון אידיש ומי שעתיד להיות מחשוּבי הפּוּבּליציסטים בלשון זוֹ, אינו נלווה להלך־רוּח זה של חבוּב שׂפת אידיש. הוא יוצא אל המערכה בגישה משלו, ועונה את תשוּבתו שלו על שאלות שטרם נשאלו, אבל במַהלך־הדברים הכרח להן שתהיינה נשאָלות בכל חוֹמר־הדין.

המחקר העיוּני כתוּב לשם מטרה מעשׂית. “שׂוֹנאָיו הישנים של הז’רגון שׂנאוּהו יותר מדי, ואוהביו החדשים התחילו לאהוב אותו יותר מדי”. לפיכך יש צורך לגלות את ערכּה האמתי של שׂפה עממית זוֹ, וּמתוך ערכּה לדון על עתידה.

הנימוּקים הרגילים לטובת שׂפת־אידיש אינם מניחים את דעתו. הוא מנתח את הרכּבה הלשוני, את יסודותיה העבריים והלוֹעזיים. הוּא שואל למקורה ההיסטורי של הלשון ולעתידה. וכדרכּוֹ, הוּא מגיע לנקוּדה היסודית שלו, למצב ישראל בעמים. מצב זה הוא שגורם להתהווּת הז’רגוֹנים השונים בפי העם והוּא שדן אותם לכלָיה. “יד ישראל באמצע – אין זוֹ רק מימרה אופינית למדות מסוּימות של העם היהוּדי, אלא היא מבטאת את כל מצבו החמרי של העם וקיוּמו בין העמים”. והואיל והעם היהודי בארצות הגולה לא יכול לחיות חיים כלכליים עצמיים והיה מוצא את מחיתו בתיווּך בין המעמדות, לפיכך לא יכול היה לקיים את שׂפתוֹ שלוֹ. ההסתגלוּת לארצות החדשות מחד והגירוּשים והנדוּדים מאידך הם שהפכו את השֹפה שבּפיו ל“ז’רגוֹן”.

והוא נותן סימנים בשׂפת־אידיש:

“תמיד חיצונית ותמיד קרובה, שׂפת חול וקודש, שׂפה לא־יהוּדית ויהוּדית, יקרה ומאוּסה כאחת, כי אף־על־פי שהז’רגון היה שׂפה זרה עשה אותו העם שׂפתו, בו חיה וחש, דיבר וקיוה, שיקע בו את לבּוֹ ושׂכלוֹ. – – הרכּבוֹ של הז’רגון, היסוד הלאוּמי־העברי שבּוֹ והלשונות הלועזיות הכּלוּלות בו, גרמו לאָפיוֹ הכפוּל. בגלל מליה העבריות נעשׂתה שׂפה זוֹ לשׂפת־יהוּדים. וּבגלל השלט הגרמני הזר של אותה לשון, וכן בגלל הקלוּת שבּה חודרות לתוכה שׂפות לועזיות אחרות, נעשׂתה השׂפה לז’רגון, לשׂפת־חוּלין, בלי היציבוּת וּבלי הקדושה של שׂפה לאוּמית”.

האפשר לה לשׂפה זוֹ להיעשות ללשון לאוּמית ולשון־הספרוּת? סירקין אומר בוַדאוּת: לא. הוא מַעריך את הספרוּת האידית החדשה. אוהב וּמַעריץ את שלום־עליכם, מוֹקיר את פּרץ, מגלה ענין רב גם לסופרים הצעירים המתחילים. הוא רואה תפקידים מעשיים חשוּבים לאידיש. רחוק הוא איפוא מן הזלזוּל והאיבה של המתפּללים לכליון האידיש. אך אין חלקוֹ עם חסידי הקיים: “הז’רגון אינו יכול להיות פחות ויותר ממה שהוּא”. כל תהליכי החיים בגולה מובילים מן האידיש אל השׂפות הלועזיות. ראשית חכמה של ההשׂכּלה היתה ללמוד לועזית. וכן גם הוּבן כל עיקרה של ההשׂכּלה. ולאלה התולים תקווֹת בספרוּת החדשה באידיש שהיא שתבצר את הלשון, עונה סירקין: כלוּם בגלל הספרוּת החדשה נתרבּוּ מספר הדוֹברים בה? והלא ברוּר, שמספּר דוֹברי־אידיש פחת, למרות הטפת־החובבים. וידידי האידיש עצמם מתוך האינטליגנציה כלוּם הם מוַתרים על הלועזיים שבפיהם? “וכי לשון לאוּמית היא זוֹ אשר מצדדיה וידידיה אינם מדבּרים בה?” שואל סירקין שאלה שיש בה כדי להביא במבוכה גם כמה עברים נלהבים.

הוא רואה את ראשיתו של אותו הלך־רוּח, הבּא לזהוֹת את ספרוּת אידיש עם הלאוּמיוּת היהוּדית, כתופעה “חולה וּמשוּנה” וּמתקומם נגדו. הוא דוחה את האמוּנה שהז’רגון עשׂוּי להיעשות בזמן מן הזמנים השׂפה הלאומית של ישראל, והוא רואה באמוּנה זוֹ את טעוּתם של אוהבי־העם “אשר אינם יכולים להבחין בין מה שנתהוָה בחיי העם בעקב החשכה והדיכּוּי והאסון ההיסטורי של העם לבין מה שהוא עצמו יצר בכוחותיו החפשיים ושיוָה לכך את קדוּשת היסוד העצמי לחייו”. אולם הוא אינו מַסיק מכאן את המַסקנה, שהפּתרון הוא בהכתרת הלשון העברית הגולה כלשון הלאוּמית. עם כל אהבתו לעברית ואמוּנתו בעתידה, יודע הוּא גם תחוּמיה בהוֹוה הגלוּתי. מַסקנתו לגבּי ההוֹוה הוא עגוּמה. הוא המאמין כל כך בערך הרצון האנוֹשי מוֹריד כאן את ידיו: “לגבּי שוּם דבר אין רצונו של היחיד כל־כך חסר־אוֹנים כמו לגבּי קיוּמה של לשון”. תקוָתה של העברית היא על תנאי, על תנאי שתקוּם מדינה יהוּדית ויתהווּ חיים יהוּדיים עצמאיים.

"העם היהוּדי אין לוֹ שׂפה לאוּמית, כשם שאין לו ארץ לאוּמית. גם העברית אינה כיום הזה השׂפה הלאוּמית של העם היהודי, היא שׂפת הספרוּת הלאוּמית, אך לא השׂפה הלאוּמית. "העם היהוּדי בגלוּתו אין לו שׂפה לאוּמית. היהוּדים ינחלו שׂפה לאוּמית, כשידוּרוּ בארצם שלהם, כשיחדלו אותם הגורמים, הכּוֹפים עליהם תמיד שׂפה זרה. “לשונו הלאוּמית היא שׂפת עבר, שׂפת העבר של העם, שנשתמרה בשׂפת הדת והספרוּת, שקיימה תמיד את קדוּשתה של שׂפה לאוּמית, ושהמציאה לכל הז’רגונים את היסוד הלאוּמי למען בּטא את הצדדים העמוּקים יותר של הרעיונות וההתרגשות האנושיים. כל כמה שהתקוה לארץ לאוּמית הולכת וגוברת בקרב העם, כל כמה שתקוה זוֹ מתגשמת, הולכת השׂפה העברית ומתפּשטת כשׂפת הספרוּת, מתעשרת באוצר מליה וניביה, קולטת יסודות חדשים משׂפות זרות, נעשית דייקנית יותר והגיונית ומסוּגלת להיות שׂפת החיים והספרוּת. כבר עתה אפשר לראות זאת בספרות העברית החדשה, ותהליך זה עוד יתגבּר כשהציונוּת תתחיל להתגשם וּלהקיף המוני־העם”.

לא קשה להבחין ברוח הדברים שאינם מקריים לגבּי כותבם. ואכן, בריב הלשונות אשר פּרץ אחר־כך היה סירקין, שרוב כתיבתו היה באידִיש והיה חי בין סופרי אידיש ובצבּוּריוּת של מפלגות פועלים יהוּדיות, השולל העז ביותר של האידיאוֹלוֹגיה האידישאית. הוא נשׂא בקרבּוֹ וַדאוּת עמוּקה של ערך הלשון העברית, של כוחות היצירה הספוּנים בקרבּה, של החשיבוּת האוּניברסַלית של הספרוּת העברית העתיקה, ואמונה שלמה כי עתידה היא להתחדש עם התחדשוּת חיי העם בארצו.

ב

באותו זמן שכתב את דבריו הראשונים להגָנַת העברית מפּני המתנַשׂאים להפקירה כשׂריד שעבר זמנו, עמד הוא עצמו באוֹפּוֹזיציה קשה לעתונוּת העברית, שהיתה קשוּרה באותו עולם ביל־ביתי, שסירקין דן אותו בכל חומר־הדין. בימי עלוּמיו היה מפרסם דברים ב“המגיד” וב“המליץ”. עכשיו – לא היה מקום לדעותיו בעתונים העברים. וכמוּבן, גם לא ב“השלח”. “הדור” של פרישמאן, שחלונותיו היו פתוּחים לרוּחות הזמן, היה היחיד אשר מאמרי סירקין יכלו למצוא בו מַחסה כל שהוא. שם נדפס (1901) מאמרו: “גזע, עממיוּת וּלאוּמיוּת”.

מאמר עיוּני זה, כמו המאמר “הז’רגוֹן”, היה מכוּוָן נגד הערצת העממיוּת שהתחילה מתפּשטת באינטליגנציה היהוּדית המבקשת אחיזה בהמונים. כנגד הרומנטיקה החדשה, הרדיקלית, המקבּלת בהתפּעלות – על כל פּנים להלכה – את כל הקנינים העממיים וּמַרכּינה בפניהם את ראשה, דורש סירקין להבחין בין אותם הקנינים שאינם אלא פרי החשכה והאסון והירידה לבין קנינים משחררים וּמרוֹממים. “כשם שהתכונות והכּשרונות הגזעיים אינם כוּלם ממין אחד ולא כוּלם מסוּגלים לעזור להשתלמוּת הגזע, כי אם יש בהם גם כן רבים המביאים את הקבּוּץ לידי ירידה, אִבּוּד ומיתה – – כך גם העממיוּת היא בעלת יסודות שונים, פּעם חיוּביים וּפעם שליליים ביחסם להשתלמוּת העם. – – והתקדמוּת החברה היא נצחון הקנינים החיוּביים של העממיוּת על הקנינים השליליים”. והקנינים החיוּביים הללוּ, בנַצחם, מוֹלידים בקרב העם בהמשך ההיסטוריה “כשרונות ותכוּנות מיוּחדים, כוחות קוראים להכּרת המציאוּת והרגָשת החיים והחברה”. “במהלך ההתפּתחוּת ההיסטורית נוֹלָדים תמיד קנינים עממיים חדשים ונבראים קנינים לאוּמיים חדשים, שיהיו עצמם לכוח קורא היסטורי של העם”.

הצורך להבחין בין יסודות פּרוֹגרסיביים וריאַקציוניים בתנועה הלאוּמית, הרצון לשחרר את הציוּנות מזיקתה היתרה למסוֹרת הדתית (ביֶתר דיוּק – הרבּנית), הוּא שפּרנס את התיאוֹריה הזאת שבּיקשה לקבל כנַחלה לאוּמית רק אותם הקנינים שנצרפוּ בכוּר־המבחָן של ההכּרה החברתית המוֹדרנית. “יש קנינים רבים אצל העם, קנינים רמים ונשׂגבים, אשר טעמם השׂכלי והמוּסרי חי בהכּרה של האומה ואשר הם היו הצוּרה לאותו הכוח ההיסטורי הקורא של האוּמה, אבל בהמשך ההיסטוריה נשתנה טעמם בהכּרה של העם ויקבלו ערך פחות של מנהג, דין, מצוָה או תורה, עד כי קדוּשתם הלאוּמית נפסלת מפּני החוּלין של העממיוּת”.

ג

באותו “הדור” באותה שנה נדפס גם מאמר שני של סירקין, ערב הקונגרס החמישי, לקראת הקמת הקרן הקיֶמת (“האוצר הלאומי”). ההיסטוריון של הציונוּת יבוא וַדאי ביום מן הימים לאסוף ולברר את הדעות השונות אשר פגשו את הקרן־הקיֶמת בהוָסדה ואשר ליווּ אותה בדרכה. וענין מיוּחד ימצא במאמרו של סירקין.

המאמר רצוף צפיה וחרדה. “מוסד כזה לא רק שזר וחדש הוא בקרב העם שאצלו יִוָלד, כי אם מוסד חדש הוא בכלל, אשר כדוּגמתו לא היה עוד”. קשה להגיד מראש את מהלך התפּתחוּתו, כי הוא מן המפעלים “שתחלתם במעשה וסופם במחשבה”. המוסד הזה צריך היה לקוּם בראשית הציונוּת המדינית, כעמוּד התווך שלה, אלא שהדבּוּרים בקונגרס הראשון לא הגיעו לכלל מעשה, וגם עכשיו אין עוד “הבנה עמוּקה בקרב הקבל להבין את דבר המוֹסד”.

“האוצר הלאוּמי יכול להיות לעזר מעשי לכל אותם הזרמים החדשים, שמתחילים לבעבּע מעט מעט בתוך התנועה הציונית. – – התוכן הפּנימי המחיה את המוסד הזה, השאיפה המדינית הלאוּמית, יכול להשפּיע עליו, באופן שיהיה מסוּגל לרעיונות חדשים ויתרומם לאידיאַלים ממעל למציאוּת. הרעיונות החדשים האֶקוֹנוֹמיים והסוציאליים הממלאים כעת את לב רבים ממפלגות שונות של עם ישראל, יוכלו להתגשם במוסד זה וּלהשפּיע על כל מפעליו, עד כי יהא למקור של הרמה ותמוּרה של החיים כוּלם, לא בשביל יחידים ולא בשביל רבים, כי אם בשביל העם כוּלו”.

“ומפּני שהאוצר הלאומי, הן מצד תכנוֹ והן מצד תארוֹ, הוא קנין האוּמה, המסוּגל להתפּתח באופן שיהיה למקור יצירה של חיים חדשים ושל הרמת הכלל ולא רק של יחידים, ושל רבּים, לכן אצוּר בו היסוד המוסרי, אשר יחבּב אותו על כל הלבבות בישראל. במפעל הזה גנוּז אותו הכוח, אשר יחסר ביֶתר המפעלים – – יש בו היכולת לדבּר בשם האוּמה בכללה, בשם השאיפות ההיסטוריות והסוציאליות שלה”.

וסירקין שואל:

“האם יכירוּ בקרב המחנה את שׂיאוֹ ואת גדלוֹ של העץ, אשר את זרעוֹ הם נוֹשׂאים עתה?”

פּרק שביעי: “קול קורא”

א

הרבה שנים טרח ועמל והטיף והתוַכּח עד שעלה בידו סוף־סוף, בשנת 1901, לאַרגן… שלושה אנשים (והוּא הרביעי) לאגוּדה ציונית סוציאליסטית, שקרא לה על שם המבשׂר הראשון משה הס. והמעשׂה הראשון של האגוּדה היה עריכת הרצאה פוּמבּית לסירקין. דברי ההרצאה נתפּרסמו אחר־כך כחוברת־תעמוּלה (ברוּסית) “קול קורא אֶל הנוער היהוּדי, הוֹצאַת הציונים הסוציאַליסטים”.

עיקרי־ההנחות שבּקול־קורא זה – אותם שבּקוּנטרס הראשון ובמאמרים הגרמנים. אך האוירה הפּוליטית של השעה נותנת אותותיה. וכן – האוֹדיטוֹריה אליה הדברים אמוּרים. אם הקוּנטרס הראשון פּנה אל הקהל הסוֹציאַליסטי הבּין־לאוּמי וּביקש – כמעט “מעל לראשם” של חבריהם היהוּדים המתבּוֹללים – להחויר להם את הפּרוֹבּלימה היהוּדית המשוּנה והנפתלת וּלגוֹלל לפניהם את חזון מדינת היהוּדים הסוציאליסטית; אם המאמרים הגרמנים נכתבו כאילו היה לפני הכותב צבּוּר של פּועלים יהוּדים בארצות המערב– הרי כרוּז זה פנה “אֶל הנוער היהוּדי”, קרי אֶל הנוער היהוּדי יוצא רוּסיה שבּ“קוֹלוֹניות”, חניכי המפלגות המהפּכניות הרוּסיות. נוער זה, בחלקוֹ הגדול, כבר אינו נתוּן לפוּלחן־ההתבּוֹללוּת, וּלפיכך אין צורך הפּעם להרבּוֹת לפניו בהוֹקעתה, ואוּלם הוּא “מתיחס אֶל רעיון המדינה היהוּדית והתחיה הלאוּמית היהודית יחס של אדישוּת אם לא של אֵיבה גמוּרה”. הקול־קורא מכוּוָן לעקירת היחס הזה. והוּא אומר עליו שבּעצם אינו אלא שׂריד “מן הפּסיכוֹלוֹגיה האַנטי־יהוּדית שהילכה עליהם הבּורגנוּת היהודית המתבּוֹללת”, ואף על פי כן הוא מבקש לתלות את היחס הזה בצוּרה הבּוּרגנית־ריאַקציוֹנית שקבּל רעיון התחיה היהוּדית בהסתדרוּת הציונית בת־הזמן. מגמתו של הכּרוּז להפריד בין שני אלה, להוכיח שאין כל קשר בין הרעיון הציוני הצרוּף ובין הלבוּש הריאַקציוני שהלבּישה אותו הבּוּרגנוּת הלאוּמית, שלבוּש זה אינו לפי מדותיו ואינו הולם אותו. מכּאן – כמה ניסוּחים והדגשות, ואף הבלָעות, העשׂוּיות להקל על הנוער את הדרך לציונוּת הסוציאַליסטית. הכרוּז מתכּוון גם לאלה מחניכי המהפּכה שכבר התקרבו לרעיון הציוני אוּלם הם נתוּנים במבוּכה גדולה: מה תהיה הסמיכוּת למעשה בין שנים אלה. וקודם כל פּונה הכּרוּז אֶל “אותם האנשים שבתוך המחנה הציוני שעמדו מאליהם על אי־ציוֹנוּתה של הציוֹנוּת בימינו – והם מבקשים צוּרות חדשות, מתאימות יותר להשקפת עולמם הסוציאליסטית”.

ב

גם אלה וגם אלה נטרדו בשאלה: אדם מישראל המחייב את רעיון המדינה היהוּדית מה המסקנות המעשיות אשר יסיק לגבּי המהפּכה הרוּסית? אחד הנימוּקים העושים רושם נגד הציונוּת בחוּגי האינטליגנציה המהפּכנית היה זה שהיא מושכת את כוחות הנוער מעל המהפּכה. מאידך, היתה סברה ציונית נותנת: אַתם שרואים את עתידכם וּמַשׂאַת־נפשכם בארץ־ישראל – מה לכם לצוּרת השלטון ולהתנַצחוּת־הכוחות בארץ אשר אַתם עומדים לצאתה? רוֹחשים אתם אַהדה לנלחמים על צדק וחירוּת – יפה, אך לא ענינכם הוא זה. סוציאַליסטים אַתם – כשתגיעו למדינה יהוּדית תקיימו שם את הסוציאליזם שלכם. כך היה דרך־המחשבה ההגיונית לא רק של ציונים־בעלי־בתים, כי אם גם של אותם הסוציאַליסטים שהצטרפו לציונוּת ושל אגוּדות פּועלי־ציון הראשונות שהתחילו אז לבצבּץ בערי התחוּם.

הגיון זה, המוציא את האדם מן העולם הנסער בו הוא חי, לא נתקל בהתנגדוּת נפשית אצל מי שהמהפּכה זרה לרוּחו. הוא נמצא נוח ביותר לכל מי שמבקש לחיות “מן הצד” לסוּפת־עולם וּלקיים בעצמו עצת־חכמים, “לעולם אַל יעמוד אדם במקום סכנה”. הגיון פּשטני וקפּדני זה הטריד, אך לא כבש, את אלה אשר מלחמת־האיתנים מסביבם הסעירה את מיתרי־נפשם, אשר היופי האנוֹשי שבּהתמוֹדדוּת עם תקיפים ועריצים קסַם להם, אשר שׂשׂוּ לקרב וּבוֹשוּ להיות עם המשתמטים מסכּנות ומקרבּנות.

וּבינתיים, מהלך־החיים אינו מסייע להגיון זה. מדינת־היהוּדים אינה ממַהרת לבוא, העליה לארץ “אינה אַקטוּאַלית” לא אליבא דהרצל ולא אליבא דאחד־העם, וגלי המהפּכה גוברים וּמתרוממים, ואִתּם בשׂוֹרות והבטחות לימים שממשלת הרשעה תמוּגר. והמטוֹטלת היהוּדית המתנועעת בין כפירה בגלוּת לבין אמוּנה ב“זכוּיות” – מתחילה שוּב פונה לצד סיכוּיי השׂכר שהיהוּדים יקבּלו בעולם זה תמוּרת השתתפוּתם במלחמת החירוּת. כל גל חדש מגבּיר קסם וגם מוסיף הבטחות, וגורף.

וגם העומדים ואינם נגרפים – וּמהם שאינם נגרפים אלא לפי שעה, עד בּוֹא נחשול גדול וחזק מן הקודמים – אין דעתם נרגעת. הלא “עולם חיצוני” זה האופף מכל צד ושבפניו הם מתעקשים לעמוד – אינו חיצוני בלבד. גם בלבם הוא. והאמנם אפשר יהיה לדחותו בלך ושוב, עד אותם הימים אשר יהודי לאוּמי החי את חייו השלמים באַרצו יוּכל להרשות לעצמו גם להיות נאמן להכּרתו ולמַאוָייו המהפּכניים?

עוד בקוּנטרס הראשון נתן סירקין את תשוּבתו הוא, שהיתה שוֹנה מדעת אותם הסוציאַליסטים היהוּדים שבּהגיעם לציונוּת סתמו את הגולל על סוציאַליסטיוּתם ועל חלקם במהפּכה. תשוּבתו טבוּעה כוּלה בחותמו האישי שלו. עם כל עומק הרגשתו והכּרתו הלאוּמית ועם כפירתו המוּחלטת בגלוּת, אינו יכול להצטנף בקליפה הגטוֹאית, והוא דוחה את בדילוּתו של “עם לבדד יִשכּוֹן”. מאידך, אֶזרחוּתו הנפשית במהפּכה העולמית אינה מביאה אותו לידי אַשלָיוֹת לגבּי גורל היהוּדים במהפּכה ולאחריה.

תשוּבתו היתה: הצטרפוּת למהפּכה, אך ללא טשטוּש העצמאוּת הלאוּמית וגם שלא על מנת לקבּל פּרס. סוֹלידריוּת עם כל המבקשים לפרוֹק עוֹל השעבּוּד וההשפּלה, עם כל שואפי החירוּת והשויון, אך מבּלי לתלות בהשתתפוּת זוֹ תקווֹת כאילו יש עמה תקנה למצב היהוּדים שאין לו בגלוּת תקנה כל עיקר.

חיוּב גמוּר של השתתפוּת במהפּכה ושלילת התוֹחלת לקבּל שׂכר עליה כל עוד קיימים חיי הגלוּת – השקפה זוֹ היתה זרה ביותר, גם לציונים שחששו שההדבּקוּת במהפּכה סופה להסיר את לב הנוער מעל תנוּעת התקוּמה של עמו, וגם למאמיני־המהפּכה למיניהם, אשר הצד השוה שבּהם היה בטחונם המוּחלט, כי ההשתתפוּת במהפּכה הוא הוא הדבר המביא בכנפיו את יציאַת היהוּדים משעבּוּד לגאוּלה. השקפה זוֹ היתה בניגוּד גמוּר לצפּיה הכּללית שאָחזה את היהוּדים בשנים הראשונות של המאה העשרים, שנות ערב־המהפּכה הרוּסית.

ג

ה“קול הקורא” אינו עומד על השקפה זוֹ בכל חריפוּתה. ניסוּחו זהיר יותר, רך יותר, אמתּוֹ העיוּנית של הכותב, שכּבר הבּיע אותה בקוּנטרס הראשון, ושעוד עתיד הוא להלָחם עליה בכל כוחו, נכנעת כאן במקום שהוא מדבּר לראשונה כשליח צבּוּר ולא כשליח עצמו, אם כמַס לרוּחות השעה ואם כמַס־תעמוּלה, שלא לומר “דברים שאינם נשמעים”. כאן מדוּבר לא על תמיכת יהוּדים, כמדוּכאים שבּמדוּכאים, במפלגות הסוציאַליסטיות, כי אם על “המלחמה הפּוליטית של המוני ישראל במקומות מגוּריהם” שאינה סותרת את “השאיפה ליצירת מרכז יהוּדי אַבטוֹנוֹמי”.

“ההגירה היהודית הוא פּרוֹצס היסטורי ולא יתכן שתהיה בזמן מן הזמנים לעוּבדה מוּגמרת שנתגשמה תוך תקוּפה לא ארוּכה. ההמונים היהוּדים ברוּבם עוד ישארו במקומות מגוּריהם לאורך ימים ועל כּרחם יהיוּ חייבים להגיב על רוֹע מצבם וּלהלחם על תיקוּן מצבם הכלכלי, על זכוּיותיהם המדיניות, על השאיפה הכללית לעשות את העבודה לקנין החברה ועל כבודם האנוֹשי. כל המסיר את לב ההמונים מעל המלחמה במקום מושבם, בגלל האַבטוֹנוֹמיה היהודית בארץ־ישראל – מסגיר אותם ואת האוּמה כוּלה בידי האויב וּמוליך את היהדוּת לקראת חוּרבן גמוּר, חמרי ורוּחני. וּמצד שני – כל המסיח את דעתו, לשם המלחמה לסוציאַליזם ותקוּנים אחדים במצבם של הפּועלים, מכל המוראות שבחיים היהוּדיים, שהפּעולה הסוציאל־דמוקרטית איננה יכולה, לפי עצם מהוּתה, להקל עליהם – חוטא הוא כלפּי הענינים החיוּניים ביותר של העם היהודי. וכל הבּא להמונים נרדפים, מהגרים, המבקשים עבודה ומחסה, וּמנחם אותם בתקוה למשטר הסוציאַליסטי העתיד לבוא – הרי הוא כמושיט אבן לאדם השואל לחם”.

ד

מי שמחייב את המלחמה הפּוליטית של המוני ישראל במקומות מגוּריהם, ועם זה הוא קורא את הפּועלים היהוּדים והנוער המהפּכני להשתתפוּת פּעילה בתנועת התקוּמה הלאוּמית במגמה סוציאליסטית מפוֹרשת, חייב לומר מה הכּלים הצבּוּריים לתפקידים אלה. אפשר לומר: כל שמוֹדה בציונוּת ובסוציאַליזם נעשה חבר להסתדרות הציונית וּבוֹרר לו איזו מפלגה סוציאַליסטית להצטרף אליה. דברים אלה לא נאמרו במפוֹרש בקוּנטרס הראשון, אך הם משתמעים ממנוּ. אפשר גם לומר: מפלגה אחת בעלת תכנית אחת צריכה להקיף גם את הפּעוּלה למען ארץ־ישראל וגם את הפּעוּלה הציונית והסוציאליסטית בגולה – כמו שאמרו מפלגות שונות, מיסודם של פּועלי־ציון, אחר־כך. ה“קול קורא” נוקט בדרך אחרת. גם הפּעוּלה למען הארץ וגם הפּעוּלה למען הגולה אינן ניתנות להיעשות לפי בחירה אינדיבידוּאַלית. הן מַצריכות כלים מסוּימים, מוּתאמים למטרה. כלי אחד או כלים שונים? “שתי הצוּרות הללו של הפעוּלה החברתית – מטרותיהן ואמצעיהן מוּנחים בשטחים שונים”. כפילוּת השטחים מַצריכה כלים כפוּלים. ההפרדה מתנַמקת בעיקר בטעמים מעשיים, לא עקרוֹניים: “חוּטי הקשר, היוצאים מהן אל זרמים חברתיים אחרים, נמתחים בכיווּנים שונים לגמרי”. המלחמה הפּוליטית בגולה יש לה נקוּדות־מַגָע עם תנוּעות מהפּכניות לא־יהוּדיות; מאידך, הציונוּת הסוציאַליסטית “מצוּוָה לבקש לה דרכי השפּעה על הציונוּת הבּוּרגנית ועל המוסדות היהוּדים הפילנתּרוֹפּיים”. ה“קול קורא” מקוה כי חוּגים שונים ביהדוּת אשר אינם מקבּלים את תוֹרת הסוֹציאַלדמוֹקרטיה יתפּסו את “הציונוּת הסוציאַליסטית, שהיא מחוּץ לתחוּמי הענינים המעמדיים”. “ומכיוָן שהמלחמה הסוֹציאַלדמוֹקרטית של היהוּדים אינה קשוּרה קשר פּנימי עם בנין המדינה הציונית־הסוציאַליסטית נחוּץ לתת לשתי הצוּרות הללו של פּתרון השאלה היהוּדית ביטוּי ממשי בקיוּם שתי הסתדרויות עצמאיות”.

“תנוּעה סוציאלדמוקרטית יהודית עם יחס חם לציונות הסוציאליסטית ולרעיון התחיה היהוּדית, ותנוּעה ציונית סוציאליסטית המכּירה להלכה בנחיצוּתה של תנועה סוציאליסטית מהפּכנית בקרב היהודים בכל מקומות מושבותיהם – אלה הן שתי הצוּרות ההסתדרותיות שיש בהן משום מתן תשוּבה מקיפה לשאלת היהוּדים ולצרכי ההמונים היהוּדים”.

פּסקה זוֹ יש לראותה כיד פשוּטה ל“בּוּנד”, שהיה אותה שעה מיצגם היחיד של המוני הפועלים היהוּדים: יסתלק מאַנטיציוֹנוּת; ישלים עם התהווּת זרם סוציאליסטי פּעיל להגשמת הציונוּת, שני הזרמים המַקבּילים ישלימו זה לזה וישלימו זה את זה, ושלום על תנוּעת הפּועלים היהוּדית.

אילו היה הבּוּנד יכול להסתלק מאיבתו הנצחת לכל מה שקשוּר בשם ארץ־ישראל – אפשר שתולדות תנוּעת הפּועלים היהוּדית היו אחרות לגמרי. אך הבּוּנד ראה את הכּפירה בארץ־ישראל וברעיון העצמאוּת המדינית של היהוּדים כעיקר בלתי־נפרד מישוּתו, ואת המלחמה המרירית בציונוּת לאחד מעיקרי פעוּלתו. וּבזה סייע לכך, שתקום תנוּעה חדשה, אשר תגייס כוחות עצוּמים כדי לשחרר המוני פועלים יהוּדים מהשפעת הבּוּנד ואשר תזרים – אם מרצון ואם מאונס – את התפקידים השונים בצנור אחד. הבּוּנד, שברשוּתו היוּ האגודות המקצועיות הראשונות שבּמַחתרת, היה מרחיק מהן את כל מי שחטא בשקילת שקל. וּבּוּנדאים אלה, שהוּצאוּ בעוון ציוֹנוּתם או עזבו את הבּוּנד לשם ציוֹנוּתם, היו מצוּיים בין ראשוני פועלי־ציון.

שיטת “שני השטחים”, אשר מחוּץ לנמוּקיה האֶסטרטגיים שנתפּרשו לעיל, נרמז כי יש לה עוד טעמים “רבּים אחרים”, התאימה לגמרי לתפיסה הסירקינית על מקומם של הגלוּת ושל ארץ־ישראל בסוֹציאַליזם היהוּדי. הפּעוּלה בגולה היתה בעיניו פּאליאטיבית, והפּעוּלה בארץ – רדיקלית. שיטה זוֹ יצאו עליה הרבּה עוֹררין מצד מצדדי המלחמה הפּוליטית בגולה שבּין הציונים הסוציאליסטים. הדור שנתחנך על “מוֹניזם” במחשבה ובפעולה, על אמונה במציאוּת גורם ראשוני יחיד בהיסטוריה האנוֹשית, על מתן הסברה לכל הגילויים הרבגוניים בחיי החברה על ידי תיאוריה אחת כוללת הכל, על פתרון כל השאלות החמוּרות של האנוֹשוּת על ידי תשובה אחת, על ריכוז כל המאמצים במעשה אחד, מעשה המהפכה – לא יכול היה להחזיק בהשקפה המכּירה במציאוּת שטחי חיים שונים, בפעולות כפוּלות ובכלים כפוּלים. וסופה של תיאורית “שני השטחים” שנדחתה מפני התיאוֹריה של “שטח אחד”, ומפּני הרצון לאַחד את הפּעוּלה למען מדינת־היהוּדים ואת המלחמה הפּוליטית בגולה בהסתדרוּת אחת. כמה גורמים סייעו לכך. כל פּלג בתנוּעת הפּועלים השסוּעה (תחילה לפי הקו החוֹצה: ציוֹנוּת ואַנטי־ציוֹנוּת; אחר־כך נחצה המחנה הציוני לפי קו פּנימי: ארץ־ישראל וּכפירה בארץ־ישראל; ואחר נתחַלק כל פּלג לפי הקו: סוציאַליזם וקוֹמוּניזם. והמדרים הוסיפו וּפילגו) לא הסתפּק בתפקיד חלקי מסוּים בתנוּעת הפועלים, אלא ביקש להקיף לעצמו את כל התפקידים ולתת את תשוּבתו לכל השאלות. מאידך, במידה שגָבר חיוּב הגלוּת והפּעוּלה הארץ־ישראלית נדחתה לימים רחוקים, ניטלה מן הציונוּת גם התקוה ליהפך למצות־עשה ונעשתה נושא לויכוחים שאינם פוסקים והמהפּכה נעשתה רקע עיקרי, ואחר־כך יחידי, לפעוּלה – ניטל גם טעמה המעשי של שיטת “שני השטחים”. גלי המהפּכה שגָברוּ גרפוּה.

ה

ועוד קו נוסף בקול הקורא: הבלָטת האוֹפוֹזיציוֹניוּת “לדת המעשית” כתפקיד לאוּמי וסוֹציאַליסטי, שיש בו משוּם צורך השעה. גם כאן תרכּוֹבת של כמה גורמים שנצטרפו.

חוסר אוֹבּיֶקטים ממשיים למלחמות צבּוריות־חיוּניות, הוא שגורם כפעם בפעם בחברה היהוּדית להחרפת המלחמות מסביב לעניני דת. הדתיוּת היהוּדית לא תמיד היא רליגיוֹזיוּת לשמה, וה“אפּיקורסוּת” היהוּדית היא אך לעתּים רחוקות אפּיקוֹרסוּת לשמה, פּרי צורך נפשי, עיוּני או דתי. על פּי רוב היא ניזונה ממקורות אוֹפּוֹרטוּניסטיים, וּמוּשפּעת מגורמים צדדיים, ואף מתכּוונת למטרות צדדיות. “המַשׂכּיל” היהוּדי פנה לתקוּנים בדת בשעה שהתאַוָה לתקוּנים בחיים ולא ידע היכן הם. הריבוֹלוּציוֹנר היהוּדי, אשר קצרה ידו להגיע לידי נצחון סוציאַלי במציאוּת היהוּדית, מגלה את המקום הנוח ביותר להתקפה: את המסוֹרת היהוּדית, על תכני האמוּנה וההוָי שלה. ואף סירקין. אשר רדיקליוּתו המדינית והחברתית והלאוּמית לא מצאה לה סדן־של־ממש, רואה אותה שעה להאָחז במגמות אַנטי־דתיות ואנטי־מסורתיות. אף על פי שבכל מהוּתו הנהוּ רחוק מרחק רב מן היחס האוֹפּוֹרטוּניסטי לשאלות אמוּנה וּמן היחס הניהיליסטי לערכים היסטוריים, הרוֹוח בחוּגי האינטליגנציה היהוּדית, הרי הוא משלם באותה תקוּפה את מסיו לרוח הזמן.

חשבונותיו של סירקין עם המסורת היהוּדית היו מוּרכבים למדי, והם גם ידעו נדוּדים רבים. ידיעה וחדירה ובקורת ואהבה והערצה ושלילה ובוּז וּביטוּל – עלוּ בו בּלוּלים לעתים זה בצד זה.

הוא כותב דברים בוֹטים ומתגרים במוסכמות של המסורת היהודית ואף אינו בוחל בהגדרות המהלכות אצל המבקרים הנוצרים, ובאותו הזמן הוא עונה תקיפות למי שמנשׂא את הנצרוּת על היהדוּת. בויכוּחו עם נויפויאֶר, הטוען לנצרוּת הצרוּפה, הוא מדבר על “האופי האלילי של האֶבנגליונים”, שהם “מפגרים הרבה, מבחינת המוֹנוֹתיאיזם הצרוף, אחרי הנביאים”. ועם שהוא מוקיע את מומי ישראל, הרי הוא מתקומם בכוח רב נגד מי שבא למעט את ערך העצמוּת הישראלית. מוּל שוללי היהדוּת למיניהם, הפוסלים את מקוריוּתה ואת ערכה החיוּבי, מרים הוא על נס את השבת העברית, כתופעה סוציאלית מיוחדת במינה במשך אלפי שנות התרבוּת האנוֹשית וכעדוּת על מקוֹריוּתוֹ של ישראל ועל כוח היצירה שלו ועל הבּשׂוֹרה הסוציאליסטית אשר הוא מגלם בקרבּוֹ משחר חייו ההיסטוריים. הוא יוצא כנגד ההשקפה שהוא קורא במשהוּ אירוֹניה “ההשקפה ההיסטורית־מאטריאליסטית שלא מדעת”, “שלפיה מתפרשת נפש־העם היהודית מתוך העוּבדה שהיהוּדים הם עם־עבדים”: הסבּרה זו אין בה כדי להסבּיר “מדוע דוקא עם העבדים הזה הוא בר־קיימא, בניגוּד לעמים הרבים האחרים, אשר אבדו בעבדוּתם. שמע מינה, שעוד לפני תקוּפת העבדוּת הוּערוּ בעם הזה כוחות־נפש שהתנו את קלסתר־פניו המופלא של העם ושמרו אותו מכליון. ברור הדבר, כי סגולתם המוסרית של היהודים היא שהעמיקה והתפתחה בתקוּפת שעבוּדם, וגם נתלבשה בצוּרות־חיים מוחשיות. הרי למשל השבּת, שאין לה אָחוֹת בשום עם ימי־קדם, ורק בזמן החדש זכתה לכבוד בתחיקה הסוציאלית, שבת זו הרי היא תגובתה המוּסרית של הנפש היהוּדית על השעבּוּד. בכל מקוום בתנ”ך שבּוֹ מזהירים על השבּת אתה מוצא הזכרת העבדוּת במצרים. השבּת ויציאת־מצרים הם מוּשׂגי־גומלין בתנ“ך. עבודת־עבדים ללא חָשׂך ולמעלה מכוח אנוֹש בנכר היא שיצרה תורת־מידות אשר קידשה את המנוּחה לנדכּא, לעבד, לאָמה, וגם לבהמה. בתנ”ך מצוּיות כמה וכמה תקנות־חיים מוסריות כאלו, שמתפרשות מתוך השיעבוּד לשלטון־זרים. אך אין להעלים עין גם מן העוּבדה, שתורת־המידות היהוּדית היתה גם פרי מלחמת־המעמדות הפנימית. שכן נראה הדבר, כי שוּם גיא־חזיון של ההיסטוריה לא היה חרוּש מלחמות מעמדיות מרוּבות כל כך, שחתרו לקיום שויון משקל חברתי, כארץ־יהוּדה. וספר “דברים” הרי הוא מצבת זכּרוֹן ספרותיות לאותו נצחון של המעמדות המשועבדים על משעבדיהם במלחמת־ המעמדות. ומהי הנבוּאה, אם לא עילוי דתי־פיוטי של מלחמת־המעמדות החמרית?"²⁰.

מעולם לא חדל לחַשב את חשבונה של היהדוּת. בחישוּב זה התחיל את עבודתו הספרוּתית ולחשבון זה היה נתוּן גם בשעת גמר חשבונותיו עם החיים. אפשר לומר עליו: לא פסק פּיו מגירסה. מחבּרות רשימותיו, שהיה רושם לעצמו, מלאות מחשבות והערות ולקוּטים מתוך כתבי אחרים: מספרי קדמונים ואחרונים, מחכמי ישראל ומחכמי הגויים. ובחשבונותיו היו כמה שלבּים וכמה קפיצות וגם כמה השפּעות. אך מתחת לכל הקלפּות, לפני ולפנים מכל החליפוֹת והתמוּרות, היה מחלחל בו יחסו שלו, הפּנימי, השרשי.

שׂנאָתוֹ לכל צביעוּת עשׂתה אותו לאויב הריפוֹרמה, למתעב ה“סינַגוֹגה” המשמשת את “יהדוּת הבּוּרסה”; כאחד משלוֹמי אמוּני ישראל שיקץ את “הרבּנים מטעם”, אלה הצ’ינוֹבניקים היהוּדים – על פי רוב זרים לעמם וּמבזים את עמם, וללא ניצוץ־אלהים בלב וללא ידיעת בּר־בּי־רב בעיני ישראל – אשר השלטון הצארי הרכּיב אותם על כתפיהם של ישראל, לגזוז אותו ולהיות לו לנוֹגשׂ. וכל כך גדלה שׂנאתו לרבּנים “מטעם”, שהוא מונה אותם בין “המחזיקים את ההמון היהוּדי בבערוּתו”, אף על פּי שההמון היהוּדי ראה אותם כסַפּחת ולא החשיב אותם בכלוּם. וכשנמצאו בדור הציוני, בצדם של כל מיני קריֶריסטים שפלים, גם אנשים בעלי שאָר־רוּח, אשר בחרו במשׂרה זוֹ למען יוכלו להשתמש בה לשם הפּעוּלה הציונית – לא אָבה סלוֹח להם.

שׂנאתו לכל קפּאוֹן, לכל כבילת־הרוח, לכל נכנעוּת, עשׂתה אותו איש ריב לרבּנוּת. הוא ראה אותה במלחמתה נגד ההשׂכּלה, ברדפה כל נצנוּץ של חופש המחשבה, בהתנגדוּתה לחבּת ציון ולציונוּת, בזרוּתה וּבאיבתה לסוציאליזם, בכניעתה לתקיפים; הוא ראה גם את הרבּנים שנצטרפו לציונוּת והנה הם מבקשים להשׂתרר על התנועה החדשה, והנה הם עומדים כצר לכל חידוּש סוציאלי ותרבּותי – וייר בהם חציו.

שׂנאָתוֹ לגלוּת וּלכל ההשפּלה הכּרוּכה בה הביאה אותו לידי קבּלת הדעה המפרידה הפרדה מוּחלטת בין “היהדוּת הנבוּאית” – ילידת החירוּת – שכּוּלה גבוּרה ויצירה ומוּסר סוֹציאַלי נעלה ואוּניברסַלית וּבין “היהדוּת התלמוּדית” – ילידת הגלוּת – שעיקרה בּערוּת וּבדילוּת ועקמוּמיוּת. “האוּמה היהוּדית היא אחת האוּמות המחוֹננות ביותר, אחת האוּמות הגאוניות ביותר שבחברה האנוֹשית. – – – הגלוּת והשעבּוּד עשו את העם המצוּין הזה לקריקטוּרה, שׂמוּ אותו ללעג בגויים ולמעמסה על עצמו, סילפוּ ועיווּ את תכוּנות נפשו”. והניווּן הזה והסילוּף של תכוּנות הנפש היהוּדית מוצאים להם קן בכמה תופעות: בּבּוּרסה, בהתבּוֹללוּת, בסינַגוֹגה הריפוֹרמית, בתיאוֹלוֹגיה המערבית, בהבלי־השוא וב“דת המעשית”. על כל אלה צריך להכריז מלחמה, למען תתלקח מחדש אֵש־היצירה של היהדוּת.

ו

התנוּעה הציונית כמוֹת שהיא אינה מנהלת את מלחמת־הרוּח הזאת “לתרבּוּת, למדע ולחירוּת”, אדרבּא. היא “נתנה יד לרבּנים חשוּכים, יצרה פוּלחן צבוּע של הדת היהוּדית, עוסקת בעצמה ע”י באי־כוחה במלאכה הבּזוּיה של הרבּנוּת־מטעם וּמטיפה לעם היהוּדי לנַתק את כל קשריו עם כל הרעיונות הנעלים והמתקדמים של האנוֹשיוּת, שרמוּ, כביכול, את העם היהוּדי".

מדוּע קיבּלה הציונוּת צוּרה כזאת? סוֹציאליסטים יהוּדים מבקשים וּמוצאים את ההסבּרה: הציונוּת היא פרי שאיפות הבּצע והשלטון של הבּוּרגנוּת. ועל כן זאת דמוּתה. “הסבּר כזה – – – כרוב תמימוּתו כן רוב גסוּתו”. “לא מאינטרסים מעמדיים של הבּוּרגנוּת היהוּדית ולא מרדיפתה אחר בצע או אחר השלטון המדיני נובע האופי הבּוּרגני־הריאַקציוני של הציונוּת, אלא מן הבּערוּת וּמן החשכה שבּהן שרוּיים המוני העם”. ואף הסוציאַליסטים היהוּדים אשמים במצב זה: “הם התיחסו באיבה גם אֶל עצם מהוּתה של התנוּעה ולא בלבד שלא טרחו להחדיר אליה את הרעיון הסוציאַליסטי, אלא גם סילפו בשקר את מקור מחצבתה ואת כל הוָיתה הפּנימית, והעמידו את כוּלה על שאיפת הבּוּרגנות היהוּדית לבצע ולשלטון”.

תיאוּר זה שהם נותנים לציונוּת הוא מסוּלף ביסודו. מהוּתה של הציונוּת שונה לגמרי ואף מגמתה עכשיו, למרות ליקוּייה, איננה לבצע. אך אין לומר שסכנת הבּצע איננה אורבת לציונוּת.

“ברגע שתתחיל הפּעוּלה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפּיטליסטים, הבּוּרגנות, הטכניקאים, האַגרוֹנוֹמים, הפּקידים וכל שאר המעמדות השליטים. וּבהתישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהוּדית בראשית התהווּתה. ניגוּדי האינטרסים הנוצרים בידי הציונוּת עצמה, הם יהיו הסלע אליו תתנפּץ ספינתה”.

והאשמים לפני כס ההיסטוריה היהוּדית יהיו לא רק הציונים־הריאַקציוניים. “לא פחות מהם יאשמו הסוֹציאַליסטים היהוּדים אם יוסיפוּ לעמוד מנגד. יש בידם – – לכוון את התנוּעה בערוּץ סוֹציאַליסטי”.

כנגד הסכּנות האורבות לציונוּת צריכה לקוּם הציונות הסוציאליסטית, היא המַרחיבה את המוּשׂג “ארץ־ישראל” וכוללת לתוכה גם את “הארצות הסמוּכות לארץ־ישראל והשייכוּת לאנגליה” (הכּוָנה לעריש ולקפריסין) ועל ידי כך היא “מאַפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהוּדית”, “היא מביאה לידי הסכּמה את הציונוּת ואת הענינים החמריים והרוּחניים של המוני העם והופכת את הציונוּת למַשׂאַת־נפש גדולה שעליה יִלָחם העם ועליה יחיה”.

“אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירוּת האמתית של העם היהוּדי, אנחנו מחיים את היהדוּת בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו – הציונים”.

הדברים הגאים האלה, המבשׂרים עלית כוחות חדשים בציונוּת, לא נאמרו בשם כוחות שבּעין, כי אם בשם אגוּדה אשר מספּר חבריה במלוֹאָם היה ארבעה, ואשר עצם קיוּמה עורר לעג יותר מרוגז. על מפעלות האגוּדה איננוּ יודעים דבר. וכן איננוּ יודעים מה היה לחבריה־מיסדיה, ואם שמרו אמוּנים בתהפוּכות הזמנים לעיקרי רעיונותיה.

אך התסיסה הציונית־הסוֹציאַליסטית כבר החלה. וּזמן־מה לאחר פּרסוּם ה“קול הקורא” אנו מוצאים את סירקין ביסוד הסתדרות חדשה: “חירוּת”. זו כבר מנתה עשרה חברים²¹, ושני סניפים לה – בברלין ובציריך.

פרק שמיני: “חירות”

א

“חירוּת” באה לעולם בימי הקונגרס החמישי, בזמן אחד עם ה“פראקציה הדמוֹקרטית”, שמיסדיה יצאו מתוך אותו החוּג הבּרלינאי, ושמשכה אליה את רוּבה של האינטליגנציה היהוּדית שנתחנכה במערב והוּשפּעה מן הרוּחות הרדיקליות. שתים אלה נבדלו זוֹ מזוֹ לא רק ביחסן לסוֹציאַליזם ולמשטר החברתי במדינת־היהוּדים העתידה לבוא. גם בסיעה הדמוקרטית לא חסרו אנשים, אשר היו מסכּימים בכל לבם שהמשטר החברתי בארץ־ישראל יהיה על טהרת הסוציאַליזם. את ההבדל ביניהן יש לראות בעיקר בגישותיהן לשאלות הפעוּלה הציונית בהוֹוה.

הסיעה הדמוקרטית שנתגלתה בקונגרסים ברוב פאֵר באה לתקן כמה פגימות בציונוּת ההרצלאית: היא הקפּידה על שמירת סדרי הדמוקרטיה בקונגרס, התקוממה נגד “שלטון־היחיד” של הרצל, תבעה את הכנסת הפּעוּלה התרבּותית לתנועה הציונית (אם כי מעולם לא אמרה ברור מהי הפּרוֹגרמה התרבּוּתית שלה), עמדה כנגד סכנת הקלריקליזם, רצתה “בעבודת־ההוֹוה”, ואמרה למַזג את תורתו של אחד־העם בזוֹ של הציונוּת המדינית.

שאלת הגשמת הציונוּת עדיין לא נעשׂתה אז השאלה החמוּרה של התנוּעה. הציוני התמים האמין בהרצל, ולא הרבּה לשאול. הוא חי בצפּיה. קסמוֹ של הרצל יקח סוף סוף את לב השׂוּלטן והמלכים, וגם גבירי ישראל יאמרו אָמן. כל פּגישה דיפּלומַטית חדשה של הרצל – אם כי לא הביאה את הישוּעה – הגבּירה את אמוּנתו של הציוני התמים. העסקן, אשר הציונוּת המדינית החדשה לא השכּיחה מלבּוֹ את חבּת־ציון הישנה, צרף לצפּיה המדינית ולעסקנוּת הארגוּנית גם המשך פּעוּלה פּעוּטה של חובבי ציון, שהיה בה מעין ביטוּח מאַכזבה. והציוני־האינטליגנט והרדיקל, אשר אמוּנתו בדיפּלוֹמַטיה של הרצל היתה מתוּבלת במנה של ספּקנוּת, דאַג יותר לעניני התנועה הציונית, מאשר לשאלות: מתי וכיצד תתגשם הציונוּת? דיה לדאָגה זוֹ בשעתה. הציונוּת היא תנועה היסטורית, ולפי שעה יש די ענין בפּרוֹצס של ארגוּן ותעמוּלה וּויכוּח וּבבעיות הפּנימיות של התנוּעה. וּבינתים – גם הסיכוּיים מן הגולה מתבּהרים. מתחילה שעת הויכוּחים על “עבודת ההוֹוה”, ויש ענין לענות בו.

“חירוּת”, אשר כמה בחינות של רדיקליזם פּוליטי היו משוּתפים לה ול“סיעה הדמוֹקרטית” וכמה צדדים בחיי התנוּעה היו מעוררים בה צער ורוגז ביותר, לא ראתה בכך את העיקר. במרכז עניניה נצבת השאלה: כיצד להגשים את הציוֹנוּת? מי וָמי הכוחות החברתיים אשר יגשימו, ומנַיִן יבואו האמצעים הנצרכים להגשמה?

ב

“חירוּת” פּונה אל “הציונים המתקדמים, שהציונוּת אינה להם ענין של בּלוּי־זמן, אלא ענין שבּכוֹבד־ראש של קדוּשה”²² ו“אינם מתנַחמים ברעיון של ציונוּת לאחר מאה שנים”²³, וּמַצבּיעה על חומר המצב של התנועה הציונית: אמנם הרעיון הציוני יצא טיבוֹ בעולם, נוצרו כלים, אף דעת־הקהל העולמית נרכּשת, ואוּלם ההגשמה עוֹדנה רחוקה מאד. העיקר חסר: “העם היהודי שקוּע בשינה ואין מתעוררים בו הכוחות להגשים את הציונוּת”; “אותם הכלים שנוצרו – – אין בהם כוחות חמריים וּמדיניים במידה המספּיקה להגשמת הציונוּת”. גם אהדתה של דעת־הקהל העולמית לא תעזור, אם אין בקרב העם כוחות הידועים להשתמש באהדה זוֹ לשם מעשים. “עוד לא היתה שעה יפה ורבּת־תוֹחלת לציונות כשעה זוֹ, וּבכל זאת לא קם העם כאיש אחד, ברצון מדיני וברוב כוח, כדי להשׂיג את חירוּתו”.

עיקר־המעוּוַת של התנוּעה הציונית, שעדיין לא גילתה את הנוֹשׂא החברתי שלה.

“שאפו לרכּוֹש לציונוּת אף את הבּורגנוּת הגדולה והזעירה. מתוך השקפה מוּטעית, שמעמדות אלה, שהם עשירים ובעלי־יכוֹלת, ערכּם בשביל הציונות גדול ביותר”. “לא מעטות השגיאות ששגתה הציונוּת בארגוּן ובתעמוּלה שלה, שכּן ביקשה להתאים את הארגוּן לדעותיה והרגשותיה הריאַקציוניות של הבּוּרגנוּת – – ואוּלם רק השגיאות לבדן נשארו לה. מעמד עשירי ישראל לא דבק בציונוּת”.

“והשכבה הזעירה ביהדוּת אמנם איננה שואפת להתבּוֹללוּת – – היא לאוּמית במהוּתה ועלוּלה להיענות לתנוּעה הציונית, אבל אין בידה להיות, בשוּם פּנים, כוח מדיני אַקטיבי מבחינה ציונית”.

“המדינה היהודית צריכה להיות מוּבנת להמונים וחיה בהכּרתם כשאיפה קדושה, משיחית, לצוּרות חיים מעוּלות ולנצחון האמת עלי אדמות. דרכי ההתישבוּת וצוּרותיה צריך שתהיינה כפוּפות לרעיון ההתחדשוּת ועילוּי החיים. הקרקע והרכוּש שנרכּשו באמצעי הקרן־הקיֶמת צריך שיעמדו לקנין מוּחלט של הלאוֹם, והחרושת והחליפין צריך שיתגשמו על יסודות לאוּמיים ושיתוּפיים – – כּכל שתרוּם ותעשר ותרחב משׂאַת הנפש הציונית בעיני העם, כן ייטיב העם לראות מה עמוּקה תהום זוֹ המפּרידה בין מציאוּת חייו העגוּמה וּבין משׂאַת־הנפש, וכן יתעמק ויתעצם בחוָיתוֹ הציונית ובשאיפתו אל הציונוּת”.

הנוֹשׂא בכוח של תנוּעת השחרוּר היהוּדית הוּא “ההמון”, אשר הצרה היהוּדית פּוגעת בו בכל חריפוּתה ודנה אותו לעקירה ממקורות־פּרנסה ומארץ־מגוּריו. אותו יש לראות כחוּג החברתי העתיד להגשים את הציונוּת. עדיין “אין בו הרצון להגשים את הציונות ואינו יודע את הדרך בּה ילך לכשירצה להגשים את הציונוּת”. ואוּלם זהוּ התפקיד – לעורר בו את הרגשת צרתו ההיסטורית, הכּרת חוסר־התקוה בחיי הגולה, “בהיוֹתוֹ עם ללא ארץ, ללא עבודה, ללא לשון, ללא תרבּות וללא כבוד”, ולהגבּיר בו את הרצון “להגשים את הציונוּת, להלָחם בה, לחיות ולמוּת למענה”.

כדי שההמון היהוּדי יאַמץ לו את הציונוּת, צריך שהתנועה הציונית אשר עד כה רדפה אחרי חוּגים ריאַקציוניים ועמלה להתאים את האידיאוֹלוֹגיה שלה לפּסיכוֹלוֹגיה שלהם, תבקש עתה “להעשיר וּלהעמיק את הרעיון הציוני באידיאַלים החיוּניים של ההמון”.

ג

מי שרואֶה את המַגשים העיקרי של הציונוּת בהמון ולא במעמדות העליונים, מוּכרח לתת את תשוּבתו הוא לשאלת האמצעים. למוֹתר הוא להוכיח, שהפּרוּטות המעטות שהיו נתרמות לחבּת־ציון ואחר־כך להסתדרות הציונית אין בהן כדי שמץ של פּתרון. אולם הציוני בּעל־בּית יכול היה לבקש מפלט מן השאלה האַכזרית בתקוה ליום בו תהיה ארץ־ישראל ארץ זבת־דיוידנדים, וההון הפּרטי יזרום אליה מכל עברים. כיצד יקרה הנס הזה ומדוּע דוקא תיעשׂה ארץ־זוֹ לכוח מושך את ההון – שום אדם לא ראה עצמו חייב לענות על כך, והאוֹפּטימיזם הציוני הבוחר בכמה מצבים קשים להמנע משאלות – נהג כּכה גם כאן, בפרט שלפי שעה לא נטרדה המחשבה הציונית בשוּם שאלה של הרחבת הקיים ועליה התישבוּת אלא יצאה ידי חובתה במעט־דאָגה להחזקת היש־הדל. דיה לדאָגה בשעתה. אך מי שראה את הגשמת הציונוּת כדבר שבּאַקטוּאַליוּת – חייב היה לראות את שאלת האמצעים בכל חומרתה.

“האמצעים והדרכים להגשמתה (של הציונוּת) שונים מן האמצעים של כל תנוּעת שחרוּר אחרת. כל תנוּעת שחרוּר לאוּמית נשענת על הכוח המדיני של השכבות המדוּכאות, לא כן התנוּעה הציונית שהיא צריכה תחילה ליצור לעצמה את הכוח הכלכלי, אשר יהפך אחר כך בידיה לכוח מדיני”.

דברים אלה, שנאמרו ב־ 1902, קדמו לויכוּח שהקיף לאחר שנים את רחבי התנוּעה הציונית בדבר “העבודה המעשית” ולויכוּחים שאחר־כך, אפילו לאחר הצהרת בּלפוּר, בדבר הכּלכּלה והמדיניוּת בהגשמת הציונוּת. בהם כבר נסתמנה הגישה שנעשׂתה אחר־כך לנחלת תנוּעת הפּועלים הארצישראלית.

אבל מנַיִן יקוּם הכוח הכּלכּלי הנצרך? המדינה היהוּדית שנוֹעדה להיות חברה של אַנשי עבודה, חברה של חירוּת ושויון ללא אדונים ועבדים, לא תקוּם על ידי שילהיבוּ את דמיונם הקפּיטליסטי של רודפי בצע. יש איפוא צורך בהון לאוּמי.

ראשית ההון הלאוּמי יש לראות בקרן הקיֶמת, שזכתה “לעשות את הציונוּת לקנינו של כל המון בית ישראל”. וסיסמת חירוּת היא: לחנך את ההמונים לעבודה למען הקרן הקיֶמת. והיא אף מתכּנת תכניות של מס לאוּמי לטובת הקרן²⁴. אולם האמצעים הנכנסים לרשוּתה הם כּאַיִן לגבּי התפקידים. ומי יסַפּק את הדרוּש? מעמד העשירים הוא “אַנטיציוני לפי מצבו”. הוא “מוּכרח לקרוא בגרון, כי הארצות, שבּהן הוא יושב, מולדת הן ליהוּדים, כי היהוּדים אין לפניהם עתידות אחרים, אינם תרים אחרי ארץ אחרת, והם דבקים, לבלי הפרד, בעם שבּתוֹכם הם יושבים”. ההמונים הנלוים על הציונוּת הם מעוּטי־אמצעים ומחוּסרי־אמצעים. נמצא שהציונוּת לפי עצם אָפיה, אינה נתוּנה להגשמה, אם… וכאן באה “חירוּת”, קרי סירקין, לאותו מוצא אשר נצנץ לו ברוּח הזמן המהפּכני: יקוּם ההמון היהוּדי ויכריח את הבּוּרגנוּת האַנטיציונית והמתבּוֹללת לסַפּק את האמצעים הנצרכים להגשמת הציונוּת! “העם היהודי, הנוֹשׂא על גבּוֹ את כל נטל המוּעקה של האַנטישמיות, שהיא במידה לא קטנה תוצאה ממצב הבּכוֹרה של השכבות האמידות שבּיהדוּת, יש לו גם הרשוּת לדרוש מן הבּורגנוּת עזרה והשתתפוּת בתנועת השחרוּר שלו”.

מחשבת־הטפּוחים של סירקין, כי הבּורג’וּאַזיה היהוּדית, והמערבית בפרט, היא נוֹשׂאת ההתבּוֹללוּת, והפּועלים ודלת־העם הם המיוּעדים להיות נוֹשׂאי הציונות – שימשה הפּעם מוֹצא לנקוּדת־שמוּש: תבוא המלחמה החברתית בין המעמדות הנמוּכים והעליונים ותכלוֹל, נוסף על ניגוּדי האינטרסים בחיי יום־יום, גם את הניגוּד ההיסטורי הגדול מסביב לעתיד חיי האוּמה!

כיצד יכולים הפּועלים והאֶביונים לתפּוס את העשירים היהוּדים המתנַכּרים ומתחמקים ולהכריחם למלא את חובתם לעם, באין להם כל מסגרת מדינית משוּתפת – קשי שאלה זוֹ לא נעלם גם מסירקין. “קשה להגיד מראש איזו צוּרה צריכה לקבל מלחמת ההמון היהוּדי בּבּורגנוּת המתבּוֹללת ואיזו תקבּל למעשה, כי הניגוּד הזה הוּא חזיון מיוּחד במינו שאין לו חבר בהיסטוֹריה”. אוּלם עד שימצאו הדרכים להכריח את הגבירים האינדיבידוּאַליים שישלמו את מיסהם לעם היהוּדי שאינם תלוּיים בו ואינם רוצים בו – יש לפי שעה לאסור מלחמה על שלטון הגבירים בצבּוּריוּת היהודית, במוסדות לעזרת הגירה והתישבוּת ולפילנטרוֹפּיה כלל־ישראלית. אַליאַנס ויק“א וּמוסדות אחרים שנוצרו על ידי הפילנטרוֹפּיה היהוּדית יכלו לקדם הרבּה בהוֹנם וּבהשפּעתם את הציונוּת בדרך להגשמתה. אלא שבמקום זה הם עומדים כצר לציונוּת, מסייעים לפיזוּר ישראל, להשחַתת הפּרוֹלטריוֹן ולהפיכתוֹ לבּורגנוּת זעירה. “הם מפיצים בעם היהוּדי פטריוֹטיזם שרלטני וּמתבּוֹלל ביחס לארצות פזוּריו”; יק”א מעניקה לפועלי ארץ־ישראל כספים “על מנת שיעזבו את הארץ יותר מאשר היתה צריכה לתת להם כדי שיאחזו בארץ”. צריך איפוא להכריז מלחמה על יק"א וּלהכריח אותה שתקדיש את מיליוניה לארץ־ישראל!

רעיון המלחמה הצבּורית הגלוּיה ביק“א היה בו מן ההקבּל לאותה התאַבּקוּת אישית קשה אשר נאבק הרצל על פי דרכּוֹ עם הגבירים היהוּדים בוינא, בפאריס ובלונדון. הרצל כרע במלחמתו; נסיון המלחמה הצבּורית דעך. סירקין יצא ללונדון לארגן שם את ההמונים היהוּדים למלחמה ביק”א. הוא ערך אסיפה בוייטשפּל בעזרת מהפּכן רוּסי. הלה היה צריך לשמור על הסדר מפּני שאוֹן האַנטיציונים היהוּדים, שדגלוּ בשם סוֹציאַליזם ואַנַרכיזם וּבין־לאוּמיוּת²⁵; “בעל־מחשבות” פּירסם מאמרים אחדים נלהבים²⁶; הדים מוּעטים הגיעו גם לרוּסיה, ובאחת מערי התחוּם (בּרדיצ’ב) נקהלה אסיפת־מַחתרת וּבה דוּבר על אמצעים מהפּכניים במלחמת הציונוּת עם ההתבּוֹללוּת – אולם חומות יריחו של ההתבּוֹללוּת היהוּדית לא הוּבקעו. והשאלה, כיצד להטיל את רצון העם היהוּדי על בעלי־ההון שבּוֹ, ועל מכשירי העזרה הגדולים שבּידיהם, טרם נפתרה, גם לא בימי הסוכנוּת היהוּדית.

פּרק תשיעי: “המון”

א

על חייה הפּנימיים של “חירוּת”, על הויכוּחים הפּנימיים שהתנהלו בין חבריה – יש להניח, כי חיו חיים רוּחניים אינטנסיביים – נשארו אך עדוּיות מעטות. ממה שהוּסכּם והוּכרז בשמה יש לראות שלא בכל השאלות שנידונו בתוכה הגיעו לידי סיכוּם משוּתף.

דעה מוּסכּמת היתה ב“חירוּת” לגבּי “עבודת ההוֹוה”, ליתר דיוּק: בשאלת הקשר בין הפּעוּלה הציונית לבין הפּעוּלה בגולה. החל מן הקונגרס הרביעי התחילה גוברת הדעה, כי יש להכליל בתוך תפקידי ההסתדרוּת הציונית את הפּעוּלה למען השבּחת ההוֹוה הגלוּתי. בניגוּד לדעה זוֹ, שנחשבה בציונוּת לאות ההתקדמוּת ורוֹחב הדעת, סברה “חירוּת”, כי “העבודה להטבת מצבם של היהוּדים בארצות מוֹשבם אינה קשוּרה בציונוּת” וכריכת “עבודת ההוֹוה” עם ציונוּת “אינה אלא שגיאה פּוֹליטית וארגוּנית”: "בשטח הציונוּת אפשר שמעמדות שונים והשקפות עולם שונות ידוּרוּ בכפיפה אחת; ואוּלם בפוליטיקה הסוציאַלית של הציונוּת אי־אפשר להם לניגוּדי המעמדות וּסתירותיהם שלא יתגלוּ. מי שמבקש להטיל על כל המעמדות והשכבות הכּלכּליות שבקרב ההסתדרוּת הציונית פּוליטיקה סוציאַלית אחת לגבּי החיים בגולה, הרי הוא, למעשה, מעדיף אינטרסים של מעמד אחד על האינטרסים של שאר המעמדות שבּעם, ומזהה את הציונוּת כוּלה עם אותו מעמד אחד, וגורם לשאר המעמדות שיהיו נדחים מעל התנועה הציונית. נוסף לכך, במצב הנוכחי של התנוּעה הציונית ודאי שפּוליטיקה זאת תהיה ריאַקציונית. ההבדלה בין שני סוּגי הפּעוּלה – הציונית והגלוּתית – היא לטובת שניהם וּלטובת הציונוּת.

בתפיסה הזאת נשמעה לראשונה הדרישה מאת התנוּעה הציונית להתחשב בדיפרנציאַציה המעמדית הקיימת בחיי העם, והתנגדוּת להפיכת ההסתדרוּת הציונית הכל מעמדית למפלגה פּוליטית וכלכּלית בחיי ההוֹוה, שממילא תהיה מפלגה מעמדית. התפּתחוּת עניני הציונוּת וּכניסת המונים לתנוּעה הציונית עשֹתה במשך הימים את ההכּרה הזאת למקוּבּלת וּמוּסכּמת לגבּי ההסתדרות הציונית העולמית, אם כי הסתדרוּיות ציוניות ארציות לא עמדו בפני יצר “ההשפּעה על מהלך החיים” ונעשו מפלגות מעמדיות.

האופיני לגבּי “חירוּת”, שהיא דרשה הפרדה זוֹ לא רק מן ההסתדרוּת הציונית, כי אם גם מעצמה, בּבוֹאָה לאַרגן את ההמון לציונוּת. לפי השקפתה, לא רק ההסתדרות הציונית מחוּלקת למעמדות, גם ההמון היהוּדי אינו מעוֹר אחד. “מבחינה ציונית ההמון הוא חטיבה אחת, ואפשר שתהיה לו שאיפה אחת, ושיהא שייך להסתדרוּת אחת, והוּא מוּכשר לקלוט בשטח זה את הרעיונות המתקדמים ביותר. מבחינה כלכלית וּפוליטית – מחוּלק ההמון לפי צרכיו, חוּשיו והשֹכּלתוֹ”, וּלשם עניני השעה עליו להתאַגד בהסתדרוּיות מיוּחדות, לפי עניני השכבות השונות.

בנקוּדה זוֹ, וכן בדבר המגמה הסוציאַליסטית של המדינה היהוּדית וההתישבוּת השיתוּפית וכן בדבר הכרזת מלחמת תנוּפה על שלטון המתבּוֹללים – קבּלה “חירוּת” את תורת סירקין. מה שאין כן בשאלות אחרות, שנשארו שנוּיות במחלוקת. השאלה האחת היא שאלת “העבודה התרבּוּתית” שהציונים “המדיניים” התנגדו להכללתה בתחוּם ההסתדרות הציונית – לא רק מתוך זרוּת וחוסר הרגשת הצורך, כי אם גם מתוך חרדה לאַחדוּת ההסתדרות וּמתוך נימוּקים קרובים לנימוּקי “חירוּת” בשאלות פּוליטיקה וכלכּלה בגולה – והציונים “הרוּחניים” ו“הדמוקרטיים” נלחמו – בדיסקוּסיוֹת ואף באוֹבּסטרוּקציוֹת – על הכללתה. “חירוּת” היתה סבוּרה, כי “הציונוּת כתנוּעת שחרוּר משיבה לתחיה גם את יצירת התרבּוּת של העם היהוּדי ומפתחת את יחידוּתו התרבּוּתית, אבל מכיון ששאלת היסודות ליצירת התרבוּת הזאת וּשאלת התוכן של התרבּוּת היהוּדית לא הוּבררוּ עדיין כל צרכּן” אין לה ל“חירוּת” לפי שעה אלא להעמיד את השאלה בצריך עיוּן וּויכוּח. מסתבּר, שדעותיו של סירקין בעניני לשון ותרבּוּת לא נעשו קנין כללי של חברי “חירוּת”.

וכן גם שאלת ישוּב הארצות הסמוּכות לארץ־ישראל, שאלת אַל־עריש וקפריסין, שדויד טריטש היה חוזר וּמעורר בקוֹנגרסים וסירקין היה בין התומכים בו – אף היא היתה לגבּי “חירוּת” שנוּיה בויכוּח.

ב

המלחמה ביק“א היתה צריכה לשמש נקוּדה אַרכימדית להמרצת ההמונים היהוּדים נגד הבּוּרגנוּת המתבּוֹללת וּלהפעלתם על קרקע הציונוּת. התעמוּלה הציונית־הסוציאַליסטית לא יצאה עדיין מגדר שבּעל־פּה ועלוֹנים ספוּרים לאינטליגנציה. עתה בקשה “חירוּת” להקים “עתון־עם” ש”יאיר את כל שאלות הציונוּת מנקוּדת ראוּת חירוּתית וּלטובת עניני ההמון". אותו עתון־עם, שהוּחלט עליו, לא יצא מכלל רעיון. אולם עד להגשמתו ביקשה “חירוּת” לקיים כלי־מבטא הסתדרוּתי. ושם ניתן לו: “דער המון”. מאותו כתב־עת יצאה רק חוברת אחת, אשר כל מאמריה, פרט לאחד, כתוּבים בידי סירקין.

קול תרוּעת מלחמה עלה מן השם העברי הזה, המקבל באידיש הוראה מיוּחדת: “המון” – משמע: נחוּתי דרגא, דלפוֹנים ועמי־הארצות, אשר במושב נגידים ולמדנים לא ישבו. אין האידיש מבטאה את המוּנח הזה, את השם הקבּוּצי הזה בלתי אם בבת־לוָאי של זלזול. ביקש סירקין להרימו על נס, לעשותו דגל של מרד ושל עילוּי המונים ושידוּד מערכות ההיסטוריה. את תמצית תורתו הסוֹציוֹלוֹגית, את אהבתו ואמוּנתו הכניס סירקין בשם־גנאי זה.

סירקין אינו נלאה לשוּב וּלהסבּיר וּלהדגיש כי מצוּקת ההמון היהוּדי אינה דבר שבמקרה אלא פרי ההיסטוריה היהוּדית בגולה, וכי למצוּקה זו אין מוצא בחיי גולה. “כדי שיוּכלו לחיות ולהחזיק מעמד בקרב הגויים, היו היהודים אנוּסים להאָחז בעסקים שהחברה היתה זקוּקה להם אותה שעה ושהגשמתם היתה טובה וקלה בידיהם יותר מאשר בידי אחרים”. משהתחילו העמים לאחוז בעצמם באותן המלאכות והפּרנסות היו באות הרדיפות והגזירות, וּבסופן – הגירוּשים. עתה התחילו עמי אירופּה המרכזית והמזרחית לראות את היהוּדים כמיוּתרים. זהו שקובע את מצבם של ההמונים היהוּדים. רוּבם המכריע “פּרולטרים שלא על העבודה פּרנסתם; רק חלק קטן שייך לפּרוֹלטריון העבודה”, עבודת ההמון היהוּדי איננה דרוּשה עתה לעמים אשר בתוכם הוא יושב, לפיכך “הוא נרדף, נלחץ, מגוֹרש מארץ אל ארץ, ואחד גורלו – כליה גוּפנית ומוּסרית”. “הוא נאחז בבזוּיים שבמלאכות ושבעסקים – – הוא נופל למעמסה על עצמו ועל העולם, הוא יהוּדי־הגלוּת הנצחי שקללת ההיסטוריה תלוּיה על ראשו”.

הוא רואה למצבו ולתנאי עבודתו של אותו חלק הפּרולטריון היהודי העסוק בעבודה, ושהוא על פי רוב “מדוּכדך יותר מכל פּרולטריון אחר”, והוּא עסוּק במלאכות העניות ביותר ועדיין הוא לוקה גם בבטלה". הדברים היו אמורים בשעה שהבטלת־המונים לא היתה עדיין מכּת־מדינות וּמכּת־העולם. וּכבר אז בא סירקין לידי מסקנה, כי “כל שאר המון בית ישראל אין לו שוּם סיכוּיים לעבור לעבודה בגולה”.

אמנם לפי שעה מוצא לו ההמון היהודי הקלה מרוּבה על ידי ההגירה לארצות־הים. הגירה זוֹ נמשכת כבר עשרות שנים, ועתה “אין לך כמעט ארץ שהיהוּדים אינם מפוּזרים וּמפוֹרדים שם, אם אך ניתנת להם רשוּת כניסה”, אך זהו “סיוּע לשעה ולא לדורות”. אין בזה אלא “עזרה לשעת הדחק, לא תשוּעה היסטורית, לא תשוּבה על יסוּרי הגלוּת”.

סירקין רואה לגורלה של ההגירה היהודית: הפּליט היהודי נאחז באותן המלאכות העניות שהן פתוּחות לפניו, אך הגלוּת החדשה והמוּרחבת “לא תתן לו אפשרוּת להתפּתח כמעמד פועלים, אלא אדרבא תדחוף אותו לדרך המעבר של הבּוּרגנוּת ותעשֹהו ליסוד אנטי־סוציאלי בעולם”, ושוּב יהיה נדחף מן החברה לאחר שיעשֹה את שליחוּתו.

וּבעצם הימים שארצות־הים קולטות הרבה רבבות מהגרים, ושוּם ענן איננו מקדיר עדיין את שמי ההגירה לארץ הגדולה והרחבה, עומד סירקין ואומר, כי לא רק אנגליה (שעמדה אז כבר בחקירת שאלת ההגירה למען הגבּיל אותה), כי אם גם אמריקה עומדת “לחוֹקק חוּקים נגד כניסתם של היהוּדים”.

לפיכך אין לו תקוָה להמון היהודי להגָאֵל ממצוּקתו אלא אם כן תסוּלק העילה הראשונה – הגלוּת, על ידי הגשמת הציונוּת. “כל פתרון אחר הוא ההפך מעניניו ההיסטוריים של ההמון”.

ג

מי יוציא את האומה היהוּדית מגלוּת לחירוּת? ה“המון” בברית עם הציונוּת. עדיין אין ההמון ממלא שוּם תפקיד בציונוּת וזאת היא סיבת חוּלשתה של התנועה. “לא מכשולי חוּץ מעכּבים את גאוּלתם של היהוּדים, מבחינה ציונית, אלא מכשולי פנים, שמקורם בתוך העם היהוּדי גוּפו”. אין תנוּעה צבּוּרית משֹיגה את מטרתה אלא אם כן מצאה את נושֹאה, את “המעמד שהוא מצוּוה על פי תנאי חייו לחפּשֹ בה מרפּא ליסוּריו ולסבלותיו”. והנה הכוחות העצוּמים הנחוּצים לשחרוּר־עם טרם נתעוררוּ בעם היהודי.

“אין הציונוּת יכולה לצאת מן המשבּר ולהיות באמת תנועת שחרוּר עממית, אלא אם כן תשען על אותו היסוד שבעם היהודי, שהוּא קשוּר בגזרת צרכי חייו והוּא מסוּגל להלחם לשאיפתו ולחיות למענה. הציונוּת צריכה להיות לתנועה של המון, של מיליונים יהוּדים שאין להם לא ארץ, לא מנוחה, לא עבודה, לא שֹפה, לא תרבּוּת; שאם הם אנשי עבודה – הרי הם מדוּכאים מכל העובדים בעולם, ואם הם חנוָנים, מתווכים, אנשי אויר – הרי הם מיוּתרים בעולם, נודדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבּוּת לתרבּוּת, מלשון ללשון ואינם מוצאים בשוּם מקום מקלט וּדרוֹר. ההמון היהוּדי הזה קשוּר בציונוּת קשר חיים, והוּא עלוּל להתנער ולעמוד במרכז התנועה, לתת לה מכוחותיו וּלהנחוֹתה אל הנצחון ההיסטורי”.

אמוּנתו של סירקין בתפקיד ההיסטורי המיוּעד להמון היהודי אינה מביאה אותו לידי אידיאַליזציה של המון זה בהוֹוה. הוא אינו מתעלם ממיעוּט־עֶרכּוֹ ומדלוּת־רוּחו כיום הזה. הוא רואה בו גילוּיים שונים, שאינם עלוּלים לעורר אמוּן אליו. הוא יודע שההמון היהודי סר מיד מעל חיבת־ציון “ברגע שנתגלה לו, כי מכשולי ההתישבוּת בארץ־ישראל גדולים מאד וכי היא זקוּקה בכלל לסידוּר רב ולעבודה קשה וממוּשכת”. הוא יודע שההמון מתלהב ומצפּה לשיווּי־הזכוּיות לא כדי להתפּתח כמעמד־פּועלים יהודי אלא כדרך מעבר אל הבּוּרגנוּת, והוא רואה גם את הפּרוֹלטריון היהוּדי שרוממות הסוציאליזם בפיו, והוּא נושֹא את נפשו “לעלות” בשלבי החברה וליהפך ל“יסוד אַנטי־סוציאלי בעולם”. הוא יודע מה דרכּם של המהגרים היהוּדים באנגליה ובאמריקה “במקום שחלקים גדולים מן ההמון כבר נמלטו אל גן העדן של הבּוּרגנוּת הזעירה”. וּמתוך אמוּנתו ביעוּדו של ההמון הוא נלחם על נפש ההמון. הוא מסתער על כל מי שמחזיק את ההמון היהודי בדלוּתו הרוּחנית. ואם בכתבוֹ לועזית הוּא מתקיף בעיקר את ההתבּוֹללוּת הבּוּרגנית והסוציאליסטית, וּבכתבוֹ עברית – את הציונוּת הבעל־ביתית, הרי כאן, באידיש, שלוּחים חציו אל ה“בּוּנד”.

ד

בשנינה חריפה הוא עוקב צעד אחרי צעד את נימוּקיו האַנטי־ציוניים וגלגוּליהם. הנה מסבּיר ה“בּוּנד” לפועלים היהוּדים שהציונוּת אינה אלא המצאָה של בעלי בתי־החרושת היהוּדים, כדי להחזיק אותם בשפל משֹכּוֹרתם וּלהטות את לבם ממלחמתם המעמדית. נימוּק זה, אם הוא אמתי, יש בו לגלות את כל קלוֹנה של הציונוּת, וּלהנחיל לה מכּת־מות מוּסרית. אך משוּם־מה אין נימוּק זה מאריך ימים, ותחתיו מופיע במהרה נימוּק אחר: ההון של הבּוּרגנוּת היהוּדית מוּנח בטל ללא שימוּש, מפּני שהאַנטישמיוּת מצרה את צעדיו, לפיכך היא מבקשת לה ארץ משלה, למען ימצא לה מקום בטוּח להשקעות ולרוָחים הגוּנים. אך גם נימוּק זה אינו בר־קיימא, וּמיד מופיע נימוּק חדש: הבּוּרגנוּת היהוּדית יש לה מכל טוב ואין היא חסרה אלא שלטון מדיני, לפיכך המציאה את רעיון המדינה היהוּדית כדי לסַפּק את תאווֹת השלטון שלה. וכך מתגלגל נימוּק בנימוּק, וכך נעזב נימוק אחרי נימוק לאחר שעשה את שליחוּתו לשעה ו“אמתוֹ” מתבדית וכוח־המַחַץ שלו פג.

סירקין מוקיע לצחוק את כל הכּרכּוּרים הללו המתחדשים לבקרים שאין להם אלא מטרה אחת: להוכיח, כי הציונוּת הרי היא ענינה המעמדי של הבּוּרגנוּת. עלילה זוֹ על תנוּעת החירוּת והגאוּלה של המעוּנה בעמים, היא בעיני סירקין מגוחכת ונתעבת כאחת, “שגעון הגיוני ושקר היסטורי”. והלא גם מי שאיננו מסוּגל לרדת לעומקו של הרעיון הציוני, יכול לראות שמציאוּת יום־יום מטפּחת על פּני התורה “המעמדית” הזאת. כיצד אפשר לראות בציונוּת ענין מעמדי של הבּוּרגנוּת בשעה שזו עצמה, על מנהיגיה וּשֹכיריה, רבּניה וסופריה ומשמשיה, שֹוֹנאת בנפש את הציונות ואינה חסה על כספים וּמאמצים כדי להפּטר ממנה. ואפילו “שֹנאַת הציונוּת המקננת בלב הסוציאַליסטים המתבּוֹללים אינה אלא ירוּשה ארוּרה מאת הבּוּרגנוּת”. וכיצד אפשר לראות בציונוּת ביטוּי ל“פּסיכוֹלוֹגיה הגלוּתית” של הבּוּרגנוּת, בשעה שלבּוּרגנוּת יש פּסיכוֹלוֹגית־גלוּת מסוּיימת: “הטמַע, העלם, החבא, לבל הראות וּלבל המצא, כגנב באפלה, לבוּש דמוּת אחרת, עוֹר אחר – אלה הדרכים שהבּוּרגנוּת נדחפת להן בגזרת גלוּתה המדינית”. כנגד "פּסיכוֹלוֹגית הגלוּת הזאת של הבּוּרגנוּת קמה הציונות. היא תנוּעת המרד בישראל. היא, ולא הסוציאליזם ההתבּוֹללוּתי. “ואלמלא הציונוּת היתה ההתבּוֹללוּת נעשית מַשֹאַת־נפש היסטורית לכל העם היהוּדי”.

ה

אך כנגד כל עיוּניו של סירקין עמדה לו ל“בּוּנד” ראיה אחת, אף היא מן המציאוּת של יום־יום: מי הם העומדים בראש הציונוּת, האם לא הבּוּרגנים? בראיות לכך לא היה מחסור. כל יושב ראש של אגוּדה ציונית בעיירה היה נמנה עם הבּוּרגנוּת. ואם עוד נזדמן נס ומי שהוּא מבעלי בתי החרושת שקל שקל או רכש מניה של הבּנק הקוֹלוֹניאַלי ודאי נעשה זה “נימוּק” חי להוכחת אָפיה הבּוּרגני של הציונוּת (לתיאוּרם של אותם דרכי ויכוּח תשמש אִמרה אחת מאותם הימים: היה היה בדווינסק פאבּריקאנט יהוּדי, זאקס שמוֹ, שהיה נמנה עם הציונים וה“בּוּנד” היה גורר את שמו לויכוּח. משנפטר אמר חיים וייצמַן הצעיר: נסתלק עוד נימוּק אַנטיציוני). מה בפיו של סירקין לטענה זוֹ, שכוחה היה אז גדול מאד? הוא מקבּל אותה. הוּא איננוּ מנסה להוכיח אליבּא דהשקפתו, כי הבּוּרגנוּת העומדת בראש התנועה הציונית, איננה אותה הבּוּרגנוּת השמנה, שהיא בעיני סירקין נושאת הטמיעה, אלא בעיקר הבּוּרגנוּת הרזה, מעמד־בינים אשר אך במעט נתעלה על כתפי ההמון וזיקתו לגורל היהוּדי עדיין לא נמחקה מהכרתו. סירקין אינו פונה הפּעם לניתוּח זה. הוא מאַשר כי העוּבדה נכונה, אלא ההסבר כוזב.

“ודאי עומדת הבּוּרגנוּת הציונית עתה בכותל המזרח של הציונוּת, אבל היא לא באה אליה בכוח ענינים מעמדיים שלה, אלא בכוח רגש לאוּמי שבּה וענין רוּחני שלה. היא מאצילה מרוּח קדשה על הציונוּת, משוּם שהיא היא העוברת לפני התיבה, לה הדעה, כי היא גם נותנת במקצת את המטבע. אבל היא עומדת בראש משוּם שיש לה הכשר על כך, משוּם שהתנוּעה עדיין לא התפּתחה עד כדי שהפּסיכוֹלוֹגיה המעמדית של נוֹשֹאיה האמתיים תגיח ממַחבוֹאיה הפּוליטיים. הציונוּת היא בּוּרגנית לא מפּני שהיא משקפת את עניניה המעמדיים של הבּוּרגנוּת, אלא מפּני שעניניו המעמדיים והפּסיכוֹלוֹגיה המעמדית של ההמון עוד לא התחילוּ להשתקף בתוכה”.

סירקין רואה בבטחה כזאת את עליתו של ההמון היהוּדי לגורם מַגשים וּמַטבּיע את חותמו על הגשמת הציונוּת, עד שהוא מעיז לומר, על משקל האמרה ההיסטורית של ערב המהפּכה הצרפתית:

“עכשיו הבּוּרגנוּת היא בציונוּת הכל; ואוּלם מבחינה היסטורית היא אפס”.

ו

באותם הימים התחיל כבר ה“בּוּנד” תחת הלחץ הגובר של התנועה הציונית, לטפּח את התחליף שלו לציונות, את רעיון האבטוֹנוֹמיה היהוּדית בגולה. היה בזה מן האירוֹניה בקוֹרוֹת הסוציאַליזם היהודי, שההסתדרות המייצגת בפני העולם את עניני הפּועלים היהוּדים, לא הכּירה במציאוּתה של הוָיה כלכלית יהוּדית מיוּחדת, שהיא חולה וּפגוּמה. המוני חבריה היו עוזבים את ארץ מולדתם והסתדרוּתם ומלחמתם למהפּכה, ונודדים אל מעבר לאוקינוּס וּמפלגתם לא הכירה בהגירה היהוּדית כשאלת ההמונים היהוּדים. היא כפרה בשוּתפוּת־ענינים כלכליים וּמדיניים של העם היהוּדי, לא הבחינה בהוָיתוֹ של הפּועל היהוּדי שוּם פּרוֹבּלמַטיקה יהוּדית מיוּחדת, לא ראתה שום צורך בהקמת כלים לאוּמיים־עממיים לתקנת הכלכלה היהוּדית. מכל התופעות המוּרכבות שמהן מצטרפת ההוָיה הלאוּמית היהוּדית בימינו לא הכירה משוּם־מה אלא באַחדוּת תרבּוּתית יהוּדית, ואף בזו – בצוּרה מיוּחדת, “מעמדית” כביכול: בתרבּוּת לאוּמית כשהיא קצוּצת הלשון העברית ונטוּלת התרבּוּת ההיסטורית.

רעיון האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית בגולה, שבצבּוּריוּת היהוּדית הטיף לו לראשונה שמעון דוּבּנוֹב, והבּוּנד קבּל אותו לאחר שועידת הסוציאַלדמוֹקרטיה האוֹסטרית בּבּרין (1899) קבּלה את תורת קרל רנר על סידוּר עניני מלכוּת אוֹסטריה־הוּנגריה כמדינת־לאוּמים, רעיון זה היו לו מהלכים גם בין הציונים. לאחר זמן נתקבל בשינוּיי נוּסח כמעט על דעת כל המפלגות, וּפועלי־ציון בכללן. אחד הפּלגים הלאוּמיים של הסוציאליזם היהודי עשה לו את האַבטוֹנוֹמיה היהוּדית לעיקר גדול, וראה בו שלב הכרחי להגשמת הציונוּת או הטריטוֹריאַליוּת (סיימיסטים). וגם הציונוּת הכללית שברוּסיה אימצה לה את תורת האַבטוֹנוֹמיה בגולה (“הפּרוֹגרמה ההלסינגפוֹרסית”).

סירקין כפר בה מעיקרה. הוא איננוּ רואה בחיי הגולה תקוָה לפיתוּח יסודות חיים לאוּמיים, הוא מפרך את היסוד הראשוני לסיכוּיי האַבטוֹנוֹמיה: האמנם רוצה העם בשמירת הצוּרות הקיימות של התרבּוּת היהוּדית? האם נכון הוּא להלָחם עליהן? את דעתו בשאלת השֹפות שמענו מכבר. מסביב הולך וגובר פוּלחן האידיש, אך הוא אינו חוזר בו, “אין בכוחה לעורר אהבה והתלהבוּת אל עצמה”; “ספרוּת אידיש משמשת בידי הפּרוֹלטריון אמצעי לתרבּוּת, ואך אמצעי בלבד”; “ההמון משתמש בספרוּת הז’רגון כדי להגָאֵל מן הז’רגון”. אמנם גם הספרוּת העברית החדשה היתה בתחילתה אמצעי בידי הבּוּרגנוּת להשֹכּלה וּלהתבּוֹללוּת, אבל מכיון “שהלשון גוּפה עזה ויפה ושלוּבה בכל תולדות העם, הרגשותיו ושאיפותיו, הפכה – – מאמצעי לתכלית לאוּמית. – – אך לוּלא התנוּעה הציונית היתה אף היא נעלמת, כשם שנעלמה הספרוּת העברית בגרמניה. – – מגמתה עכשיו איננה עוד להביא תרבּוּת אירופּית לחיים היהוּדיים לשם התבּוֹללוּת, אלא להבהיר את מצב היהוּדים, לגלות את כוחות היצירה ואת היכולת המקורית הגנוּזים בעם היהוּדי. – – עניה היא, כבדת־תנוּעה, תמימה, ומכמה בחינות גם בּוּרגנית, ריאַקציוֹנית – – אולם אחרי ככלוֹת הכל יש לה סיכוּיי התפּתחוּת, כי מגמתה לשמש תכלית לאוּמית היסטורית. והואיל והיא עכשיו סמל הציונוּת, הרי עם התפּתחוּת הציונוּת והתנערוּת ההמון למלחמת השחרוּר הציונית היא עשוּיה להתעשר וּלהתקדם וּלהשתלב בצרכי החיים”.

וּמה נשאר לאַבטוֹנוֹמיה הגלוּתית מלבד שֹפת־אידיש? מציינים עוד שני יסודות: משפּט יהוּדי והנהלה עצמית. סירקין כופר באפשרוּת של משפּט יהוּדי בגולה, כופר בפּרוֹגרסיביוּתו, איננוּ רואה תוכן להנהלה עצמית. “ואילו נעשה נס והיהוּדים היו זוכים להנהלה עצמית לא היו יודעים במה מתחילין”.

סירקין שולח את חצי־לעגוֹ בּבּוּנד הרואה את פּתרון שאלת היהוּדים בשיווּי־זכוּיות, וּבאותו זמן הוא חולם על אַבטוֹנוֹמיה לאוּמית גלוּתית. שנים אלה הם תרתי דסתרי. שיווּי הזכוּיות האזרחיות הוא האויב לכל לאוּמיוּת גלוּתית, ולא ישאיר ממנה שֹריד וּפליט. הבּוּנד מאַחד בתיאוֹריתוֹ את שנים אלה רק משוּם שהוא אינו שואל את פּי החיים היהוּדיים. שמוּעה שמע על החלטת ועידת הסוציאל־דמוֹקרטיה האוסטרית בּבּרין, “פּסק והכריע לטובת אַבטוֹנוֹמיה לאוּמית ליהוּדים, בלי יגיעת מוח מרוּבה”.

כנימוּק מכריע לטובת האַבטוֹנוֹמיזם הגלוּתי היתה משמשת אוסטריה, ארץ רבּת־לאוּמים, זוֹ מלכוּת אוסטריה־הוּנגריה שלפני מלחמת העולם: לתסבּוֹכת הלאוּמים שלה לא היה פתרון טוב מסידוּר יחסי העמים על יסוד של אַבטוֹנוֹמיה לאוּמית במסגרת המדינה. סירקין מקעקע את הגזרה־שוָה הזאת: “הרוצה להמשיל מאוֹסטריה על יהודי רוּסיה חייב לקחת לו לדוּגמה לא את הפּולנים, הצ’יכים או הרוּתּינים שבאוסטריה אלא את היהודים שבּה, שאם לא כן – המשל איננוּ משל. – – אם האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית ליהוּדים מקורה בתביעות שבחיי המציאוּת, מן הדין היה שתנועה לאוּמית כזאת תתעורר בקרב יהוּדי אוסטריה זה מכבר”.

כחוזק כפירתו באפשרוּת חיים לאוּמיים מלאי־תוכן בגולה, כן איתנה אמוּנתו באבטוֹנוֹמיזם מדיני־ארצי.

“בתוך חברה יהוּדית עצמית, שההמון יהיה בה בן־חוֹרין ועומד על רגליו מבחינה כלכלית, תתפּתח הלשון העברית, שהיא כבר כיום הזה שֹפת הציונוּת, ותהיה ללשון העם. גאון היצירה של העם יחדש את נעוּריו בלשון זוֹ. “לשון הקודש” של בית־המדרש תתקדש בקדוּשת לשון של חיי חוּלין. וכשתתפּתחנה צוּרות החיים החדשות, על קרקע לאוּמית, על עבודה שתוּפית, על קוֹלקטיביוּת – יתפּתח גם משפּט חדש, חוק־עם, שבּוֹ תשקפנה צוּרות החיים העצמיים. בארץ יהוּדית תתכן תרבּוּת יהוּדית; בתוך שויון ועצמאוּת כלכליים וּמדיניים, בתוך חירוּת לאוּמית, תתכן יצירה לאוּמית”.

ז

רשימה בשם צנוּע וסמלי כאחד – “כרוֹניקה יהוּדית” – שמרה לנו את תגוּבת סירקין לאחר קישינוב. הוא איננוּ מַרבּה דברים על הטבּחים ועל שֹרי הטבּחים. המוכיח שבּוֹ פונה פנימה, אך בשעה שביאליק זועם על המון בית ישראל הנושא עלבּוֹנוֹ ואינו משיב, זועם סירקין על האינטליגנציה היהוּדית המהפּכנית, אשר גם לעת כזאת היא נאמנה לא לאחיה הטבוּחים כי אם לאדוניה והיא משעשעת נפשה בהסבּרוֹת־שוא.

סירקין יודע כי הממשלה אִרגנה את הפּרעות, כי דם היהוּדים הוּא בשבילה אמצעי כנגד המהפּכה, אולם הוא מתקומם כנגד אלה הבּאים לבאר את סיבת הפּרעות ברצון הממשלה. “אין הפּרעות אלא הרעם הנורא בתוך הסערה האַנטישמית המַתמדת, שבּה חי העם היהוּדי בגולה”.

בשעה שהמהפּכנים הרוּסים, והיהוּדים עמם, באים עכשיו להביא ראיה מקישינוב על רשעת הממשלה ועל צדקת המהפּכנים, קם סירקין וּמטיח כנגדם: “לא בשביל הממשלה הרוסית בלבד, גם בשביל המהפּכנים הרוּסים, אין העם היהודי אלא אמצעי, אמצעי למהפּכה”. הוא מזכּיר את העווֹן הישן, מימי “נַרוֹדנַיא ווֹליא”, כשקבוּצת־מהפּכנים הוציאה כרוּז לפרעות נגד היהוּדים למען המהפּכה²⁷; עכשיו, לאחר קישינוב, גועשים המהפּכנים נגד הממשלה, הרוצה להחניק את המהפּכה בדם יהוּדי.

"שאלת הפּרעות היא בעיני המהפּכנים הרוּסים שאלת רוּסיה, שאלת המהפּכה, ותוּ לא.

השאלה היהודית לא היתה עד עכשיו קיימת כלל בפני התנוּעה המהפּכנית הרוּסית. ואף על פי שהאַנטישמיוּת חיה וקיימת בכל רחבי החברה הרוּסית, במעמדות העליונים כבתחתונים, ואוּלי בתחתונים יותר מאשר בעליונים, לא מצאה עד היום שוּם הסתדרות רוּסית מהפּכנית – מחוּץ לקבוּצה אחת “סבוֹבּוֹדה” – ושוּם ועד צורך לצאת נגד האַנטישמיוּת ולפקוֹח את עיני העם הרוּסי".

אימתי התחילו ההסתדרוּיות המהפּכניות הרוּסיות להתענין בשאלת היהודים? לא במשך עשרים ושלוש שנות הפּרעות והגזירות, אלא משמצאו שיש צורך לנהל מלחמה בציונוּת וּבבּוּנד, ש“גם הוא בעיניהם יהוּדי וציוני יותר מדי”. וסירקין מוקיע ללא־רחם את דרך־הטפּוּל שלהם בלאוּמיוּת היהוּדית ואת נימוּקיהם.

“ראו שקמה בקרב היהודים תנוּעת שחרוּר משלהם, שהיהודים רוצים להיות לעם, למדינה בפני עצמם, מטרה לעצמם ולא אמצעי לאחרים, מיד קפצו כולם יחד בחוּצפּה אַנטישמית אמתית והתחילו מטילים בתנוּעה זוֹ זוּהמה ריאַקציונית וניווּל בּוּרגני. ואף על פי שאינם יודעים ואינם מבינים את התנוּעה כלל, ואף על פּי שאין להם כל ענין בעם היהודי וּבחייו הפּנימיים, הרי הם, כל ההסתדרוּיות והועדים הללו, מוציאים מאמרים וּפּרוֹקלמַציות נגד הציונוּת, וכוּלם מלאים בּערוּת, ותחבּולות־ערמה אנטישמיות־ריאַקציוניות חשוּכות. הם משקיפים על היהוּדים לא כסוציאַליסטים אלא כסוחרים; אין היהודי מטרה לעיניהם אלא אמצעי למהפּכה הרוּסית. אם תקוּם בקרב היהוּדים תנוּעת שחרוּר משלהם, יתכן שיהא נזק מגיע מזה למהפּכה, שכּן ימעיטו היהוּדים להעמיד מקרבּם צבא מהפּכני – לפיכך אסוּר להם, ליהוּדים, לצאת מעבדוּתם לחיים נעלים יותר”.

עזוּת ולא תחנוּנים מדבּר סירקין אל המהפּכנים הרוּסים, הוא איננו מבקש מהם הסכּמה שמוּתר ליהוּדים לראות את עניני עצמם בעינים שלהם. הוא שופך עליהם את זעמו שנצבּר בלבו על זרוּתם ואדישוּתם ליסוּרי עם משוּעבּד להם, על קהוּתם ויהירוּתם בּבוֹאָם להוציא את דינו. הוא גם מלגלג על שהתנפּלו כעל מציאה על אותה טלגרמה מפורסמת שהקונגרס עמד לשלוח לצאר ניקוֹלאי ולא שלח, מעשיה זוֹ שלא ירדה משולחנם של הנואמים והסופרים שבמפלגות המהפּכניות. כבר סוּפר, כמה הכאיבה אותה טלגרמה מוּצעת לסירקין וכמה טרח למנוע את שליחתה, אך אינו יכול לשֹאת את הכּזב שבטרוּניה מצד האַנטי־ציונים. והלא היה מעשה וסטוּדנטים פינים החליטו להגיש פּטיציה לצאר והיו מחַזרים לשם כך בכפרי פינלאנד לאסוף חתימות, והמעשה הילדוּתי הזה זכה לא לקטרוּג אלא לאהדה והתלהבוּת בעתונוּת הסוציאַליסטית. משמע שלא הטלגרמה – שלא נשלחה – היא שנוגעת בנפשם, אלא הציונוּת.

אולם את מקור הרע רואה סירקין לא במהפּכנים הרוּסים, אלא ביהוּדים המשמשים אותם, “שהם גם חלק גדול של ההסתדרוּיות הרוּסיות המהפּכניות”. גם בשבילם אין היהוּדים קיימים בזכוּת עצמם, אלא בזכוּת היוּתם משמשים לאחרים.

“האינטליגנציה היהוּדית אינה רוצה לעבוד עם שאין לו לא כוח, לא שלטון, לא תרבּוּת, לא כבוד; אין היא רוצה להמנות בין עם פּרולטרי. אֶגוֹאיסטית היא, על כן היא בורחת מעם־הפּרוֹלטרים שלה. על כן היא מחפּשֹת בסוֹציאליזם מפלט מן העם היהודי, מסתוֹר מ”עם הגלוּת“. – – היא מצרפת את עצמה לפּרוֹלטריון הבינלאוּמי, משוּם שהיא רוצה לברוח מן הפּרוֹלטריון שבפּרוֹלטריון; היא מהפּכנית משוּם שהיא נפחדת, נחוּתה בעיני עצמה, חסרת־עוז בגלל יהדוּתה. לפיכך אין לסוציאליזם ולמהפּכניוּת של המתבּוֹללים שוּם ערך מוּסרי”.

מהפּכניוּתם של היהוּדים המתבּוֹללים מהי? הם מבקשים להפּטר מיהדוּתם, וּלשם כך יש להם צורך שהעם היהודי יִפּטר מעצמו, אך כל עוד לא תמו חייו צריך לבקש הצדקה לקיוּמוֹ, “הסכּמה מאת אחרים שהוא זכאי ליהנות מאויר ומאדמה”. “וכשם שהבּנקיר היהודי מחפּש לו הצדקה לקיוּם היהוּדים בזה שיהודי פּלוני זכה לאות כבוד, שֹוֹחח עם הגוּבּרנטוֹר, כך מחפּשֹ הסוֹציאַליסט־כביכול היהוּדי המתבּוֹלל הצדקה בזה, שהיהוּדים הם חומר מהפּכני טוב מאד בשביל עמים אחרים”. וגם כנגד אַנטישמיוּת וּפרעות טוען היהוּדי המתבּוֹלל לא בשם זכוּת היהוּדים לחיים, אלא בשם האינטרסים של רוּסיה וּבשם המהפּכה הרוּסית. “אין לו העוז לומר שהאַנטישמיוּת מזיקה ליהוּדים גוּפם, ועל כן הם מצוּוים להלָחם בה כיהוּדים”.

וסירקין דורש שהיהודים ילחמו לחייהם כיהוּדים. “אין להם, ליהוּדים, על מה להשען, על מי להשען וּממי לבקש הגנה – מלבד כוח ידם הם. – – חובה על היהוּדים להתאַגד בכל מקום וּלהזדיין ולצאת בנשק נגד הפּורעים. נגד רצח אין להתגונן אלא בנשק, ואם נגזר על הדם שיִשפך, מוּטב שיִשפך במלחמה בראש חוּצות, מאשר בפשיטת צואר לטבח בתוך מרתפים. – – ההמון ובני הנוער חייבים להתאַגד לאגוּדות ולצאת לקראת האויב ברחוב עם נשק ביד. די להם, ליהוּדים, להשתחווֹת בפני כל שליט וּלבקש רחמים מכל פּקיד – הגיעה השעה שהיהוּדים לא יוסיפו עוד לתת את גוָם ללוחצים, ללא כל התנגדוּת. הגיעה השעה שנתייצב בכוח נגד לחץ, ובנשק נגד רצח”.

אין סירקין מבטיח להגנה שתנצח, אין אִתּוֹ שוּם הבטחות שהפּורעים הנתמכים על ידי הממשלה יסוֹגוּ אָחוֹר מפּני היהוּדים העומדים על נפשם. אוּלם צו־כבוד הוא בעיניו. “אף־על־פּי שהיהודים שואפים לצאת מן הגלוּת וליסד חברה חדשה וחפשית ברשוּת עצמם, הרי הם מצוּוים בגולה ללכת בקוֹמה זקוּפה”.

כמו ההשתתפוּת במהפּכה, כן גם ההגנה היא בעיני סירקין לא דבר שב“תכלית” פּוליטית, ששֹכרוֹ מוּבטח לו, אלא קטגוֹריה מוּסרית. צו־כּבוד אנוֹשי וּלאוּמי.

פּרק עשֹירי: “השׁחר”

א

בּבת אחת עם הוצאַת “דער המוֹן” באידיש, מטעם “חירוּת”, ניגש סירקין להוֹצאַת “השחר” בעברית, כבימת יחיד. “השחר” עלה במחשבה כ“ז’וּרנַל מדיני־ספרוּתי יוצא לאור ארבע פעמים לשנה על יד בן־אליעזר”, אך לא זכה ליותר מחוֹברת אחת, כתוּבה כולה בידי סירקין בפּסידוֹנימיו השונים.

מאָז חדלוּ “האמת” ו“אספת־חכמים” נסתם כל חזון סוציאליסטי מן הספרות העברית. ליבּרמַן הלך מן העולם, אליעזר צוקרמאן גוֹרש לסיבּיר ומצא שם את קצו, בן־נץ (ויצ’בסקי) עבר לאידיש, יהל“ל ואו”ר פּרשו לחיבת־ציון. עתה, לאחר עשרים וחמש שנים, כשהסוֹציאַליסטים היהוּדים רוּבם כּכוּלם כמעט סתמוּ את הגוֹלל על העברית ועל ספרוּתה, בא סירקין להקים בימה סוֹציאַליסטית בעברית, אך לא במגמת הסוֹציאַליזם המַשֹכּילי־קוֹסמוֹפּוֹליטי אלא במגמת הציונוּת הסוציאַליסטית. כּדרכּוֹ בכמה דברים היה גם בזה מן המַקדימים לבוא.

לא במקרה נבחר השם “השחר”. הוה אומר: קוֹל תרוּעת מלחמה. אך לא בן־בלי־שוֹרש.

“השחר”! כמה זכרונות וחלומות נעימים קשוּרים עם השם הזה, כמה תקווֹת נעלות ונשֹגבות מעורר השם הזה. קול תרוּעה מצלצל ממנוּ, תרוּעת מלחמה בעד החיים, בעד האמת, בעד החירוּת, בעד העתיד. קול של התעוררוּת לאידיאַלים חדשים, לתכנים אחרים של המחשבה וההרגשה, לשנוּי הערכים, לסתירה וּלבנין. – – עם השם הזה מתרוֹממת תמוּנת הפּוּבּליציסט־המשורר, הסופר הלוחם והקורא, שהקדיש מלחמה על מגרעות ההוֹוה, על שפלוּת החיים, על קטנות המוחות, מפּני שהאמין בעתיד, מפּני שהרגיש את הבּא ההולך קוֹממיות, מפּני שראה וחזה – פּרץ סמאלענסקין".

מוּבן ש“השחר” הוא בשביל סירקין רק סמל ולא פּרוֹגרם של מעשֹים. סמוֹלנסקין יקר לו כנוֹשֹא דגל המלחמה נגד ימי הבינַים וּבעד הקוּלטוּרה האירופּית, אשר באותה שעה גם “ראה את מהלך ההשֹכּלה, את סופה ההיסטוֹרי בהתבּוֹללוּת”, ויצא “בכל כוחו ההמוני הפּנימי” נגד ההתבּוֹללוּת המערבית. אבל בימי סמוֹלנסקין חסרו “התנאים הריאַלים שיכלו להוליד תנוּעה לאוּמית וספרוּת לאוּמית”. מאז נשתנו הרבּה תופעות־חיים, ועתה נולדה התנוּעה הציונית, אשר עם כל רפיוֹנוֹתיה, הרי היא “התנוּעה המרכּזית היחידה של האוּמה הישֹראלית”.

אך כּשם שבתנוּעה הציונית שולטים “הבּעלי בתים והמַשֹכּילים הכּשרים” והרבּנים המתעטפים ב“טלית שכּוּלה שחרת”, כך גם בספרוּת העברית. שולטים בה “הבּנים הנאמנים בגשם וּברוּח של בעלי הבתים העברים”. “והספרוּת היהוּדית הלוֹעזית – – היא אמנם בחיצוֹניוּתה לפעמים יותר מוֹדרנית מאשר הספרוּת העברית, אבל תוכה עוד יותר ריק מכּל רעיון מקורי”.

“השחר” ערוּך לקרב. נימה גָריינית ניכרת מראשית הדברים. בהתכּוונוֹ להעביר את מרכּז הכּוֹבד בציונוּת מן המעמדות הבּינוניים אל ההמון, מבקש הוא להכניס בציונוּת גם “מוּשֹגים אחרים על אודות העצמיוּת הלאוּמית, העבר העברי, היהדוּת והעתיד הציוני”. “השחר יפיץ אור חפשי על ההיסטוֹריה העברית, על הבּיבּליה, על התפּתחוּת האמוּנה ו”יחלל את קדשי ישראל" בהכּרוֹת אמתיוֹת מדעיוֹת. מטרת “השחר” תהיה, במלה אחת, לברוא קהל פּרוֹגרסיבי חדש בין ההמון בעד הספרוּת העברית, להרים את הספרוּת העברית מתור²⁸ מסוֹרה ריאַקציוֹנית של המפלגה²⁹ היורדת לכח מניע רוּחני בעד המפלגה העולה וּמשחררת".

האמנם יש תקוָה לציונוּת מן ההמון “אשר חלקיו היותר קדימיים³⁰ מתנגדים בכל כוחותיהם לציונות, אשר האידיאולוגים שלו שֹוֹנאים אותה שֹנאָה עצוּמה?” “היתכן, כי בשֹפת עַבר יוּכל להתעורר ההמון, בשֹפה אשר בעיני ההמון המתעורר ואינטליגנטיו איבּדה את עֶרכּה?” סירקין הוא ששואל את השאלות האלו, והוּא גם המשיב, רוּחו אינו נופל עליו. תופעות החיים משנות ותשנינה את יחס ההמון לציונוּת, ותפקידו של “השחר” הוא להורות על התופעות הללוּ וּלהציג אותן בכל תקפּן, וּלהורות את הדרך במבוּכת הימים וסבכיהם. והמבוּכה גדולה: “אוהבי העם והתקדמוּתו בורחים מן הציונוּת של המפלגה הבּינונית, אבל אינם מוצאים מנוּחה אצל האַנטיציוֹנוּת של ההמון המתקדם. הללוּ בורחים מן הציונוּת ומַחזותיה, יען כי לא יוּכלוּ שֹאֵתה מפּני תארה וּמפּני שלא תמלא את כל צרכיהם, ונופלים ברשת ההתבּוֹללוּת; והללוּ בורחים ממערכות ההמון הקדימי, מפּני ששאלת היהוּדים ההיסטורית, שאלת התפּתחוּת ההמון בעתידיוּתוֹ, שאלת הלאוּמיוּת העברית דורשת מהם את פּתרונה, ונופלים ברשת הציונוּת הריאַקציוֹנית, וּבקרב אלה ואלה כאֵב לב, נפילה רוּחנית, קרע פּנימי”.

כּנגד המבוּכה הזאת צריך שתוָצר ספרוּת עברית, אשר תבקש לענות על השאלות הללוּ, מתוך חיוּב הציונוּת וּמבלי להפסיד את הקנינים הרוּחניים של ההמון המתקדם. “וכאשר תבּרא ספרוּת עברית במוּבן הזה – – תהיה בעתיד ההר שהכל פּונים אליו, לבּוֹ של העם”.

סירקין לא זכה לבנות את הספרוּת העברית הזאת, אך האמין כי בוֹא תבוֹא.

ב

“השחר” פּונה אֶל הקורא העברי. לפיכך אינו מטפּל בויכוּחים עם ה“בּוּנד” ועם ה“מתבּוֹללים”. מכּאן הוא מסתער על מבצרים אחרים. ריב לו עם שליטי־הרוּח שבספרוּת העברית ובתנוּעה הציונית.

במאמר “הציונוּת החברתית”³¹ ביקש כנראה המחבּר להרצות לקורא העברי את השקפותיו הציוניות במלוֹאָן, אוּלם המאמר לא נסתיים בדפוּס, וּבחוֹברת נכנסו רק שני הפּרקים הראשונים, המוּקדשים לבקורת חבּת־ציון והציונוּת המדינית.

סירקין רואה את התנוּעה הציונית שוּב במצב של משבּר, “כמו בשנים לפני לידת הציונוּת הפּוליטית”. וכך הוּא מַגדיר את טיב המשבּר: הרעיון המרכזי נותן מקום לבלבּוּל המוּשֹגים והדעות והרצון רפה־כוח הוּא לחיים וּלמעשה. למרות פּרסוּמו של הרעיון הציוני והישֹגָיו הראשונים בהקמת כלים לתנוּעה, הרי העם עצמו “לא רק שלא יעמוד כאיש אחד ברצון וּבכוח להשֹיג את חירוּתו, כאשר – – בתנוּעות החופש אצל עמים אחרים, כי אם לא ינדב לישוּעתו הלאוּמית גם שמינית שבשמינית של האֶנרגיה, שהוּא מפזר ימינה וּשֹמאלה בעד מפעלים רבים, שיוּכלוּ להיות רק עזרה ארעית ועזרה לשעתה מוּל הגאוּלה הלאוּמית המוּחלטת הגנוּזה בציונוּת”.

מצב זה של התנוּעה מחייב לבדוק את שלושת הגורמים: הנושֹא החברתי של התנועה, המטרה שאותה היא מציגה לעצמה והאמצעים בהם היא פועלת. “אם בתנוּעה הציונית אין כעת לא חיים ולא התעוררוּת ולא רצון מדיני חזק, אות הוּא כי אלה היסודות אשר מהם מוּרכּבת התנוּעה הזאת, השֹיגו רק כדי להביא את התנוּעה אל הנקוּדה הנוכחית שלה, אבל אין לאֵל ידם להוביל את התנוּעה הלאה קוֹממיוּת בדרך התפּתחוּתה, וּצריכים הם בדיקה והתחדשוּת”.

מהלך המחשבות כבר ידוּע לנו מן הכתבים הקודמים אך כדאי לשֹים לב להדגשות המיוּחדות שבמאמר זה:

תחילתה של חבּת־ציון – אומר סירקין – הכילה רעיון מדיני גדול ו“שאיפה חברתית רחבה”; מַחבּרתוֹ של פּינסקר מכילה כבר “כל אוצר המוּשֹגים של הציונוּת המדינית”; הבּיל“ויים באו לארץ־ישראל “עם תקווֹת נעלות אנוֹשיות ועם שאיפה להגשים בארץ החדשה של ישראל גם חיים חדשים”; אך לא מוּשֹגיו של פּינסקר ולא שאיפותיהם של בני ביל”ו, לא הם קבעו את דרכּה של חבּת־ציון. ארץ־ישראל לא נעשתה למקום “מקלט ועבודה ליוצאים”; ההתישבוּת נתקלה בקשיים מרוּבים; רוּבם של הבּיל"ויים “נפזרו לכל עֵבר ביאוּשם, והמיעוּט בטל בתהוֹם הבּינוֹניוּת, עד כי לא ניכּרה עוד ראשיתוֹ הנעלה”; ההמון היהוּדי היה דל־תרבּוּת וחסר רצון מדיני; “היסודות הנאוֹרים והפּרוֹגרסיביים של האינטליגנציה, אשר אצל כל העמים הם הנוֹשֹאים הראשונים של תנוּעת החירוּת, עזבו את עמם בשטף האסימילציה”; נשארו לחבּת־ציון רק אותם האנשים מקרב המעמד הבינוני, אשר “הציצו ונפגעו”: הם נתחַנכו על ברכי המסוֹרת, אלא שאמוּנתם הדתית נתרוֹפפה ויהדוּתם מצאה את ביטוּיה בספרוּת העברית החדשה. הללוּ לא היו מסוּגלים לתנוּעה הדורשת שינוּי־החיים ומאמצים נוֹעזים, אך ביקשוּ למצוֹא תחליף לאמוּנה האבוּדה ולשמור אמוּנים ליהדוּת כפי שנתקבּלה על דעתם, כשיינה נשפּך וחביתה נשמרת. והם שהטבּיעוּ את חותמם על חבּת־ציון, על מפעליה והשקפותיה.

הירידה של חבּת־ציון הוֹלידה את תורת המרכּז הרוּחני, אשר סירקין מַגדיר אותה במלים אלה: “לחם וּמקלט יבקשו להם היהוּדים, ההמון העברי, באַמריקה ואַפריקה או גם בארצות מוֹשבוֹתיהם עתה, ורוּח ישראל יתפּתח לאט לאט בארץ־ישראל, על ידי נבחרי ההמון בלי השתתפוּת ההמון, השקוּע בחָמריוּת החיים, והצעירים הנלהבים וּבעלי ההזיות, במתינוּת בהשֹכּל וּבבינה…”

אחד־העם חולם את חלומו המפורסם³² – על “גדולי עמנוּ” הבּאים לראות בפלא הזה של “אכּרים עברים אמתיים, החורשים וזורעים וקוצרים בידיהם ממש, הבאים מן השֹדה בערב וקוראים ושוֹנים ויין לא ישתוּ לשכרה”, וטובי האוּמה מתלהבים כל כך עד ש“אחדים מהם קנו שם גם לעצמם נחלת שדה וכרם למַזכּרת נצח” ו“עד שהיה הדבר למנהג בישראל, שכּל בעל בעמיו יחשוב לו לחובה ולכבוד להחָשב במספּר “מחבבי ציון” וּלבקר לפעמים את הארץ, בעת שהוא יוצא לחוּ"ל להנפש מעבודתו”. ב“חלום” זה רואה סירקין את “הבּיטוּי העיוּני של היאוּש מציוּן” בקרב המעמד הבּינוֹני, שארץ־ישראל אינה צוֹרך־חיים לו ושאינו מסוּגל “לשאיפות היסטוריות וּמדיניות”. “בקרב מפלגת הבּינונים וּבעלי־הבּתים, המתפּרנסים מן הגוֹי – – אשר כל מגמותיהם הן להרחיב את חוּג זכוּיותיהם על הפּרנסה מן ה”ערל" – – לא יכלה להתעורר שאיפה מדינית חזקה לשנות את אָפני החיים. והנה כאשר גוועה התנוּעה הפלשֹתינית³³ למות – – התעוררה תחת חבּת־ציון התשוּקה אצל המפלגה הבּינונית להציל את רוּחניוּתה העממית".

סירקין מציין כי לכאורה ישנה סתירה הגיונית בדרך האַרגוּמנטציה של אחד־העם, אלא שסתירה זוֹ הולמת את אמת החיים. “מפני שאין ביכלתנו לפתור את שאלת היהוּדים, לכן נפתור את שאלת היהדוּת – זוהי ההנחה הראשונה של אחד־העם בדרך הגיונו. – – שיבוּש הגיוני! יקרא הקורא התם. לשוא! לפי המבּט השטחי הפוֹרמַלי תראה זאת כשיבוּש הגיוֹני, אבל בעצם הדבר האמת האמתית של החיים מוּנחת בהנחה הזאת. – – מפּני שאין בידנו לפתור את שאלת היהוּדים – רצה לומר, מפּני שאין צורך ואין שאיפה אצל המפלגה הבּינונית לפתור שאלת היהוּדים וּמפּני כך אין גם יכולת אצלה לזה, לכן נפתור את שאלת היהדוּת – רצה לומר, אצל המפלגה הבּינונית יש צורך רוּחני להתפּתח בדרך היהדוּת הבּעל־ביתית. זה הוא הפּירוּש החי של הסתירה הפוֹרמַלית בהנחה היסודית אצל אחד־העם”.

מה מבקש המעמד הבעל־ביתי? לסַפּק את צרכיו הרוּחניים, כפי שהוא רגיל בהם, “על אָשיוֹת היהדוּת של המציאוּת”. אין לו צורך “ביהדוּת שתתפּתח בתנאים חדשים ותברא קּנינים חדשים”. וזה התּו אשר סירקין מדביק לו: “רוֹמַנטיקים במה שנוגע לעבר, כלומר, מעריצים ומגדילים את ערכּוֹ, נלכּדים ברשת המציאוּת השפלה בהוֹוה, וּבעלי הזיה במה שנוגע לעתיד”.

התקוָה לפתור את שאלת היהדוּת מחוּץ לשאלת היהוּדים נראית לו לסירקין כהזיה ריאַקציוֹנית. "נניח כי נוֹצר “המרכּז הרוּחני”, האם באמת תתפּתח אז היהדוּת באופן בריא ויִבּרא האידיאַל הלאוּמי? בשביל שיתפּתחוּ קנינים חדשים רוּחניים, נחוּץ שינוּי של אופני החיים. – – מרכז רוחני בארץ ישראל – – בלי מדינה יהוּדית, בלי אידיאלים חברתיים חדשים של הישוּב, מרכּז של העניוּת והשפלוּת החברתית, של התמיכה והחלוּקה, של הולכי בטל וּמשתגעים, התלוּיים בדעת אחרים, בדעת הסביבה ודעת “כלל ישראל בגולה” – “אזהרה חיה”.

אף הוא אינו אדיש לפתרון “שאלת היהדוּת”, כפי שהוּא מבין אותה, אך הוא רואה לה פתרון שהוא “ההיפך המוּחלט של חלום אחד־העם”: “מרכז רוּחני להתפּתחוּת היהדוּת יוּכל להבּרא רק במרכז חמרי על יסוד מחזות חדשים של החיים, בלשון אחר: שאלת היהדוּת תוּכל למצוא את פּתרונה במוּבן הקדימי רק בקשירה עם שאלת היהוּדים”.

ג

הציונוּת המדינית הכניסה יסודות חדשים לתנוּעה, יסודות מערביים. “הם היו ילדי המהפּכה והאֶמַנציפּציה וּבני קוּלטוּרה אירופּית, מוּרגלים ומוּכשרים לשאיפות מדיניות ולתנוּעות חברתיות. בסביבה שלהם חסרו גם כן המסורות ההיסטוריות והיהדוּת הרוּחנית של העבר, וּמקוֹמם מילאו מסוֹרות הליבּרליזם האירופּי”. היסודות החדשים הרחיבו את האופקים של התנוּעה, גילו יכולת ארגוּנית וּפוֹליטית. “גם במעשה מתנהגת הציונוּת המדינית על ידי שאיפות ונקוּדות מבּט יותר מודרניות”, אך מבחינה עיקרית לא נשתנה הרבה. נשאר אותו ההרכּב החברתי של הציונוּת. גם הבּאים מן המערב היו בני המעמד הבּינוני והאינטליגנציה הקשוּרה בו. גם אלה הרגישו את מוּעקת האַנטישמיוֹּת, אך לא עד כדי כך שיבקשו לעצמם פּתרון ביציאה למדינת היהוּדים". “לא לבינוֹנים במזרח אירופּה ולא לבינוֹנים במערב אירופּה היה צוֹרך אֶקוֹנוֹמי בשינוּי החיים”. “הצרה החומרית והרוּחנית של הבּוּרז’וּאַזיה הבּינונית במזרח אירופּה עוד פּחות תוּכל לעורר אצלה שאיפות לשנוּי החיים מאשר אצל בעלי הבתים בארצות המזרח”. היא “לא תניע אותם לברוֹא מדינה יהוּדית, כי אם תאַלץ אותם לחפּשֹ אחרי תחבּוּלות וּמזימות, איך להתקיים על שדה ההתחרוּת בחברה”. האַנטישמיוּת מוציאה אותם מן החברה האֶזרחית, וּמַשֹבּיעה אותם עלבּוֹנוֹת אך “כל זמן שמצבם החברתי לא הוּרע מפּני האַנטישמיוּת במידה מרוּבה” אין בסבלם היהוּדי כדי לשמש “מניע כּבּיר לשנות את אָפני חייהם”. “לא כל אַנטישמיוּת יש בכוחה להיות מניע של הציונוּת”, טוען סירקין כנגד ההנחה המקוּבלת בציונוּת המדינית, כי אם רק זוֹ הפּוגעת בשרשי הקיוּם והכּלכּלה. והנפגע במידה זוֹ הוּא לפי שעה רק ההמון היהוּדי ולא השכבות הגבוהות יותר.

בכך רואה סירקין את החטא הראשון של הציונוּת המדינית, חטא לגבּי הנושֹא: אף היא כמו חבּת ציון שקדמה לה, “איננה מעוררת את הכוחות היוצרים של העתיד החדש”. וכבד ממנוּ החטא לגבּי המַטרה: זה הרצון לבנות את מדינת היהוּדים “על האָשיוֹת הקיימות של הממלכות הנוכחיות”, כלומר על ניגוּדי מעמדות. השאיפה למדינה מעמדית מסַלפת את האידיאַל הלאוּמי ודוחה את ההמונים מן הציונוּת. אמנם קיימים גורמים אוֹבּיֶקטיביים, שכוחם המקרב חזק יותר מכוחם הדוחה של הדבּוּרים והנימוּסים של הציונים־הבּוּרגניים, והגורמים האוֹבּיֶקטיביים הללו דוחפים את ההמונים אל הציונוּת, וּכבר מתחילה זרימה של בני המעמדות הנמוּכים אל הציונוּת, אך אלה באים מתוך תקוָה לשנוֹת את פּני הציונוּת וּלהאציל עליהן מרוּחם וּמשאיפותיהם.

כּנוֹשֹא החברתי כן המטרה, וכמטרה כן האמצעים. הציונים המדיניים, אף הם כמו חובבי ציון, נושֹאים את עיניהם אל העשירים שהם יבנו את מדינת היהוּדים, מפזרים להם מלוֹא חָפנים כבוד ונותנים קטוֹרת באַפּם. אך הללוּ אוטמים אָזניהם וגם המעטים היחידים שבּהם ההולכים אחרי הציונוּת אינם הולכים בגדולות. הם מביאים את אהדתם, אך לא את כיסם. אזי באים הציונים וּמבטיחים להם בארץ־ישראל רוָחים וּצבירת הון, וּמקוים למשוך אותם בכוח ההבטחות הללוּ, כאילו בעלי הרכוּש זקוּקים לעצותיהם של הציונוּת בעניני כספים ורוָחים. והתוצאה המעשֹית של סיגוּל התעמוּלה הציונית לטעמם המשוֹער של בעלי ההון היא זוֹ: את המטרה המבוּקשת אינם משֹיגים, את בעלי הרכוּש אינם רוכשים ואת ההמונים דוחים.

ד

הדיוּן בשאלות תרבּוּתיות ב“השחר” אָח הוא ברוּחו לדיוּניו של סירקין ב“יוּד” וב“המוֹן”; אלא שבקרב הקהל קורא אידיש הוא בוחר להתגרוֹת מלחמה עם האידיאוֹלוּגיה האידישאית והאַבטוֹנוֹמיזם הגלוּתי הצועדים את צעדיהם הראשונים כּכוֹבשים בארץ פּרוּזה, וּפנוֹתוֹ אֶל קוראי עברית הרי הוּא מסתער על הלאוּמיוּת השמרנית השוקטת על כסאה, המשמרת ומקדשת את כל הקנינים היהדוּתיים הקיימים, מטיפה להתכּווצוּת לאוּמית ולבדילוּת רוּחנית, ומזהה את שלילת ההתבּוֹללוּת עם ההתנגדוּת ל“ילדי נכרים”.

“מן החוּצה האוֹהלה” הוּא שם המאמר העיוּני הבּא לתת ביסוּס מחקרי להשקפותיו על גורלה ההיסטורי של התרבּוּת העברית ועל עתידותיה. ראיותיו לקוּחות בעיקרן מאוצר הנשק של בקוֹרת המקרא וההשקפות ההיסטוריות שהיו מהלכות באותם הימים באַסכּוֹלות החוקרים. אך מגמתו של המאמר היא כוּלה משלוֹ.

הכותב עושה סיוּר על פּני כל התקוּפות של ההיסטוריה העברית מאברהם אבינוּ ועד מנדלסוֹן וּמבקש להתחַקות על היחסים שבּין היהדוּת לבין העולמות אשר מחוּץ לה, וּלהבחין בין התקוּפות אשר בהן נסתייעה התרבּוּת היהוּדית ביצירתה וּבהתפּתחוּתה על ידי הפראַת־חוּץ לבין התקוּפות אשר בהן נפרצה ונעזבה בגלל המשיכה החוּצה או נתכּווצה ונכנפה פּנימה מפּחד השפּעת חוּץ.

אין סירקין גורס “עם לבדד יִשכּוֹן”. גם עמים החיים על אדמתם והעומדים ברשוּת עצמם יונקים זה מזה, והקוּלטוּרה הלאוּמית שלהם, “אף כי היא היצירה היותר מקוֹרית”, של העם מקבּלת השפּעה והפראָה מן הקוּלטוּרה השכנה ומשפּעת מצדה עליה". על אחת כּמה וכמה תרבּוּתו של ישראל “שעמד תמיד בנגיעה עם עמים אחרים”, וּבימי גלוּתו הוא נמצא תמיד במַגָע עם הקוּלטוּרות של הסביבה, ינק מהן והתנגש בהן. תוצאות המַגָע הזה הן שונות, לפי המסיבות ההיסטוריות.

“היו תקוּפות אשר כוחות רוּחניים חדשים נכנסו בקרב היהוּדים מן הסביבה הקוּלטוּרית ויפריאוּ את היהדוּת בתכנים וקנינים אחרים, וההשפּעה היתה מן החוּצה האוהלה, והיהדוּת התעוררה אז לתחיה וליצירה מקורית. היו תקוּפות אשר היהוּדים נמשכו מחוּג חייהם הצר אל הסביבה הקוּלטוּרית וזרם חייהם הוֹביל אותם מן האוהלה החוּצה, מן היהדוּת אל ההתבּוֹללוּת; היהדוּת התבּטלה; והיו תקוּפות אשר היהדוּת נתכּווצה בד' אַמוֹת של הגיטוֹ והתאַבּנה תחת סבל המסוֹרה ותינק את השפּעתה מן העבר, – זרם החיים דחף את היהדוּת מן האוהלה האוהלה, היצירה המקורית חדלה, ההשפּעה מן החוּץ בטלה; והיהדוּת היתה במעמד של ירידה ונפילה רוּחנית גמוּרה”.

כל ההיסטוֹריה היהוּדית שבגלוּת נראית לסירקין כחסרת כוח ויצירה. באין כוח וּבאין חיים לאוּמיים עומדים ברשוּת עצמם אין גם יצירה רוּחנית מקורית. תקוּפות הרדיפות היו מלכּדות את העם, אוּלם מכווצות את רוּחו ועושות את ליכוּדו ל“כבלים רוּחניים, עבדוּת שֹכלית ומוּסרית”, תקוּפות ההקלה וההתרוֹממוּת היו מביאות לידי פירוּקו של העם, לידי בקשת פּשרה והתאָמה בין היסודות המתנגדים, בלי מקוריוּת וּבלי עתיד היסטורי. אלה היו תקוּפות של יציאה “החוּצה”, קרי: התבּוֹללוּת. פילוֹן, המשיחיוּת שנתגלגלה בנוֹצריוּת, הרמב“ם, שפּינוֹזה, מנדלסוֹן – כל אלה הם חזיונות של יציאה “מן האוֹהלה החוּצה”. גורלו האישי של הרמב”ם היה שונה משל אחרים, מפּני שהסביבה המוּשלמית לא יכלה להכניע קוּלטוּרות אחרות וכוחה לא הספּיק להיות הכוח המושך ליהדוּת שנתרופפה, וּמפּני שהגזירות וּמסעֵי הצלב הפסיקו את הנטיה לחקירה פילוֹסוֹפית, האוּמה שוּב נתכּווצה בגיטוֹ, והרמב“ם נתקבּל באוּמה לא כבעל “מוֹרה נבוּכים” אלא כבעל “היד החזקה”. לא כן היה גורלו של שפּינוֹזה, שהלך אחרי הקוּלטוּרה העולמית, ש”שוֹללת את היהדוּת ואינה מחיֶבת את ניגוּדה". “משפּינוֹזה מתחלת ההתבּוֹללוּת הרוּחנית של היהוּדים העולמיים עם הקוּלטוּרה העולמית”.

את התוכן הרוּחני של הציונוּת רואה סירקין לא ביציאה החוּצה ולא בהתחַבּאוּת באוהל, אלא בפתיחת האוהל לרוָחָה לתרבּוּת העולמית. לא “אָדם בצאתך ויהוּדי באהלך” כגירסת “ההשֹכּלה”, ולא “יהוּדי בצאתך ואדם באהלך” כגירסת אחד־העם, אלא מזיגה חדשה של החוּץ והאוהל. בשעה שהעם מתעורר לתחיה, לעצמאוּת מדינית ו“לשינוּי שביודעים של חייו האֶקוֹנוֹמיים והחברתיים” – הוּא מוּכרח להתקומם נגד “היהדוּת של ימי הבּינַים”, אך לא לשם טמיעה כי אם לשם גילוּי תכנים חדשים של היהדוּת.

סירקין מבקש להבחין בין היהדוּת שיש לה “ערך של קנין מוּחלט ושל תוֹכן בורא בהיסטוֹריה העברית” לבין היהדוּת “שהיא רק פּסוֹלת של היסטוריה, חבלי העבר ואבן נגף של החיים”. בדרך כלל נוטה סירקין לראות את כל החיוּב הלאוּמי ביהדוּת הקדמונית, הנבוּאית, ביהדוּת המקוֹרית והיוצרת, ולתלות את כל השלילה ביהדוּת הגלוּתית, יהדוּת השעבּוּד, יהדוּת התלמוּד והרבּנוּת, יהדוּת חסרת כוח מחַדש ויוצר. ואף על פּי כן הוא חורג מן הנוּסחה הפּשטנית והנוֹחה הזאת, הפּשטנית והנוחה יותר מדי.

“היהדוּת של הגלוּת היא בקניניה השליליים סמל של החיים המרים המשוּעבּדים והבּזוּיים של העם, וּברוֹב תכניה היא הפּסוֹלת הרוּחנית והמוּסרית שלו. אבל כעם נרדף ונענה, שלא על חרבּוֹ יחיה, כי אם ברוּחו, ושכוחו היה תמיד מוּנח בלבבוֹ וּבנפשו, התעוררוּ בעם הזה בעקבות הגלוּת תכוּנות מוּסריות ורוּחניות מיוּחדות, ששֹמוּ את חותמם על כל חיי העם ונתנו לו פיזיוֹנוֹמיה מיוּחדת, התייחסוּת האדם אל האדם, הכּרת הטוב והצדק, האמוּנה באדם, החנינה והחמלה, אלה הן התכוּנות הנעלות, שבּהן מצטיין עם ישראל, מן הצד הפּסיכי־הלאוּמי, מכל העמים. רגש החירוּת והשיווּי שבקרב בני העם בעצמם, עבודת הרוח, בריחה מפּשטוּת החיים, השאיפה והתשוּקה לגדולות, כוח התקוה, ביזוּי הקטנות והגסות, אלה הם הקנינים הלאומיים, שקנה לו עם ישראל בהיסטוריה שלו, ושהם סגוּלתו הרוּחנית והמוּסרית. התכוּנות הפּסיכיות הלאוּמיות שפּעוּלתן אנו רואים בכל מחזות ההיסטוריה של העם הנפלא הזה, יחד עם הרגש המיטפיזי והרליגיוֹזי שלו לגלות את חידת העולם וּלהתקשר וּלהתדבּק בעולם וּמלוֹאוֹ בקישוּר של אהבת ד' בכל לב ונפש ומאד – – היהדוּת הזאת היא הסגוּלה של העם – – יצירתו הקוּלטוּרית שראשיתה בעבר וסופה בעתיד”.

כּבר ראינו את סירקין בקוּנטרסוֹ הראשון מתחַקה על הכּפילוּת הנפשית בחיי יהוּדי הגיטוֹ, וּמגלה את הכּפילוּת שבהערכתו הוא. וכך אנו רואים אותו כאן עובר מן הבּקוֹרת המרירית של היהדוּת והגדרתה “המסוֹרית” ו“המעשֹית” אֶח האַפּוֹתּיאוֹזה שלה בגילוּיה הנפשי “שיש לו ערך קדימי ונצחי”.

את תחיתה של היהדוּת, כקבּוּץ “התכוּנות הלאוּמיות שיש להן ערך אוּניברסַלי”, רואה סירקין בתחיה הארצית, המדינית והכּלכּלית של העם היהוּדי. “הקוּלטוּרה העולמית תוּכנס לרגל התנוּעה הציונית במחנה ישראל, וּבהרכּבתה עם התכוּנות הלאוּמיות העבריות וקניני ישראל הלאוּמיים תתרומם למעלת קוּלטוּרה עברית לאוּמית. היהדוּת תשנה בעקבות ההתפּתחוּת הציונית את צוּרתה שינוּי כּליל”. – – “לרגל הציונוּת, תכּנס הקוּלטוּרה העולמית בישראל ותברא יהדוּת חדשה שתהיה ההרכּבה ההיסטורית של הקנינים היותר רמים של העולם, של החוּצה, עם התכוּנות הלאוּמיות והקנינים הקדימיים של עם ישראל שבאוהל”.

אָכן, ברוּחו של סירקין חי חי המאמר הקדמוֹן: אומה זו משוּלה לעפר וּמשוּלה לכוֹכבים, כשהן יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד לכוֹכבים.

לא השלָמה עם העפר, אלא תביעה: לכוֹכבים.

ה

“חירוּת” לא האריכה ימים. לא השאירה מעשֹים. ואִלוּלא כתביו של סירקין ספק אם היינו נזכּרים בה. ממנה נבטו כמה נבטים, לאו דוקא ברוּחה של אביה. ודאי היתה אף היא מן האַכזבות־הנסיונות של סירקין, אשר שבע יפּוֹל וקם. לא היה בו כלוּם מן האדמו"ר, מן הנוהג ברבּנוּת, מן המנהיג המַצמיד אליו את נוֹשֹאֵי־כליו במחיר־מה. מעולם לא יכול היה להציע דבר לידידיו, בלתי אם ידידוּת אצילית וחירוּת רוּחנית. את עצמאוּתו הרוּחנית קיים לא רק בפני מתקיפים, כי אם גם – מה שקשה הרבה יותר – בפני “תלמידים”. לפיכך היה משכּל אותם בדרכים. היה זה לו גורל. כּפעם בּפעם היו נמשכים למסלתוֹ, נלוים אליו, ונושרים. בכל תחנה מן התחנות היו נשארים בני־לוָיה שלו. מהם שזוכרים לו חסד אוֹרוֹ האישי, מהם שנוספים על מַלעיגיו. מבּין רעיו הראשונים היו מי שנעשו סוציאַליסטים וּפרשוּ מן הציונוּת ומי שנעשו ציוֹנים וּפרשוּ מן הסוֹציאַליזם. משנמצאו לו שומעים למזיגת שני אלה לא התמידוּ במחיצתוֹ, כי נפרדו ממנוּ בגלל השקפתו הפּסימית על הגולה. מי שקבּל גם את השקפתו זוֹ נרתע מפּני “האוּטוֹפּיה” שבחזוֹן ההתישבוּת השיתוּפית. ומי שהלך אִתּוֹ גם עד הלוֹם, לא היה שוּתף לו ביחסוֹ ללשון העברית. ומי שהיה תמים־דעה אִתּוֹ לגבּי שפלוּת הגלוּת לא יכול היה ללכת אחריו באוֹר האמוּנה הבּלתי־רציוֹנַלית בשֹגב העתיד. אך הוא נשֹא את מַשֹאוֹ ברגל קלה. אינו נוטר לידידים ולתלמידים הפּוֹרשים, אך לא ייעף לבקש אנשים חדשים. וגם בערוֹב ימיו יחַכּה כאחד לקודמים שישוּבוּ ולחדשים שיתגלוּ.

הוּא נע ונד. הוּא חוזר משוייץ לברלין. ממשלת וילהלם מגרשת אותו מגרמניה. הוא יוצא לפאריס עם אשתו וילדתוֹ. הוא רעב בפאריס, כשם שהיה רעב בברלין. מה בכך? יש עולמות רחבים ועשירים. יש מחשבה ויופי ומהפּכה. ועתיד יש. העתיד הוּא בשבילו לא דבר שבדמיוֹן אלא מוּחש. גם כאן יש ספריה, וגם כאן יש מאזינים, אשר מחר יארחו לדרך וּמחרתים יפרשוּ.

סוף־סוף התחילו גלי הציונוּת הסוֹציאַליסטית עולים ועולים. הוּא רואה במקצת נחמה. נמצאים תלמידים ראשונים המעבירים את “השחר” וה“המוֹן” בסכנת נפשות, לרוּסיה. נמצאים מקשרים ראשונים בינו לבין ההתחלות של פּועלי־ציון. ה“המון”, אשר את בּוֹאוֹ צפה וּבישֹר, הולך וּבא. המחנה, אשר העדרוֹ שימש לפנים נימוּק חזק נגד דעותיו ואמוּנתו, הולך וגדל. עוד מעט והוּא יבקש, בענוַת־חכם, להצטרף אל המחנה שלו, אך גם כאן מחַכּה לו גורלו: המחנה לא הכּיר את מבשׂרוֹ. הרי זו פרשה חדשה, הראויה להתבּוֹננוּת מיוּחדת: דרכּוֹ וגורלו של המבשֹר והמַקדים בתוך תנוּעתו, תעיתוֹ עם המחנה, ונַפתוּליו בתוכו, וּפרישתו הימנוּ, קריעה ואיחוּי־קרעים. וּבתוך פרשה זוֹ גם ההכרח הפּנימי לשֹחוֹת נגד הזרם בקרב המחנה החדש־הישן. פּרשה גדולה אשר לא נסתיימה בלתי אם עם סיוּם־חייו. כאן לא בא הכותב אלא לסַפּר על ראשיתוֹ של סירקין, על ימי היוֹתוֹ אחד־במערכה, לפני היוֹת כל מחנה.

ב. כצנלסון

---

בּין אדם לחבריו - עם כּינוּס זכרוֹנוֹתיו של א. ליֶסין

מאת

ברל כצנלסון

הירוּשה האוֹטוֹבּיאוֹגרפית אשר השאיר לנוּ אברהם ואלט, המכוּנה א. ליֶסין, איננה רבּת-כּמוּת. כּחמש עשׂרוֹת שנים היה משוֹרר וסוֹפר לעמוֹ, ולתנוּעת-הפּוֹעלים אשר בּתוֹכה נתגלה ואוֹתה עבד בּאמוּנה כּל ימיו, עוֹבר לפני התיבה כּפּוּבּליציסט וּכעוֹרך, וּמדבּר בּלשוֹן “אנחנוּ”. ורק לעת ערב נתפּנה לסַפּר על עצמוֹ ועל היוֹתוֹ מה שהיה. ואכן, היה לוֹ מה לספּר. אף על פּי שהיסוֹד האוֹטוֹבּיאוֹגרפי היה פּוֹרץ בּכל סוּגי כּתיבתוֹ, ועל כּל הכּלים שהיה מנגן לא היה מנגן אלא את עצמוֹ וּכשהיה מַטיף מעל הדוּכן הציבּוּרי לדעוֹת היה מוֹזג בּהן חוָיוֹת, ואף שירתוֹ רווּיה מאוֹרעוֹת-חַיים (אישיים אוֹ לאוּמיים; הוּא חי את חיי הדוֹרוֹת כּחוָיה אישית) – עוֹד נשתייר בּוֹ, בּאישיוּתוֹ וּבחוּש חייו, בּדרכּוֹ אל עצמוֹ וּבהיאָבקוּתוֹ על נפשוֹ, מה שמתבּקש להיוֹת מסוּפּר וּמוּסבּר. הוּא בּיקש להתפּנוֹת לכך. אך לא אָרכה לוֹ השעה. לא הספּיק להעלוֹת על הכּתב אלא ראשית סיפּוּר ילדוּתוֹ וּקצת פּרקים מימי בּחרוּתוֹ, והעט נשמט מידוֹ.

אני הוֹפך והוֹפך בּעלי הזכרוֹנוֹת של ליֶסין. הוֹפך בּהם להנאתי. וטוֹעם בּהם את הטעם הטוֹב של ספר-מוֹפת. אילוּ היה ליֶסין מַשלים את אשר התחיל היינוּ זוֹכים לספר יהוּדי גדוֹל. ספר שוֹפע חיים מעוֹלמוֹ הרוּחני של אדם חכם-לב, סוֹציאליסט יהוּדי, מעוֹרה בּעמוֹ, יוֹנק ממַעמַקיו; והוּא חי עם דוֹרוֹ, ונאבק עם הנַערצים עליו. עתה אין בּידינוּ אלא שבר-יצירה, אוּלם הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת בּעינן עוֹמדוֹת: הזכּרוֹן החי העוֹמד בּרעננוּתוֹ, פּלַסטיוּת הסיפּוּר, הדיאַלוֹג השנוּן, ההוּמוֹר הטוֹב וחירוּת הראִיה.

ועל הכּל חוֹפף החן של אישיוּת מלבּבת, המכוונת את מהלך-הסיפּוּר. מכוונת מתוֹך בּרירה. ליֶסין אינוֹ מסַפּר מתוֹך אהבה למלאכת הסיפּוּר בּלבד. כּר' מנדלי בּשעתוֹ אין הוא מסַפּר סיפּוּרים בּעלמא. לא “תיאוּר הסביבה” ו“אוֹרח החיים” הוּא שמוֹשך את ליֶסין, כּי אם עוֹלם-הרוּח שלוֹ ושל סביבתוֹ. וכל סיפּוּר שהוּא מַעלה, וכל שׂיח, וכל התנגשוּת-דברים יש להם מַשמעוּת; מַשמעוּת אשר תוֹסיף לחיוֹת גם לאחר שיִתם “כּל הדוֹר ההוּא”. סיפּוּרי זכרוֹנוֹתיו מצטרפים לספרי-העדוּת, לספרי מלחמת האידיאוֹת בּישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים: “חטאוֹת נעוּרים”, “לאָן”, ״מסביב לנקוּדה". ונוֹשׂא אחד הוא שמַבריח את הפּרקים השוֹנים. הנער החריף, הסַקרן והמַקשן, אשר אביו מבקש להיפּטר ממנוּ בּדבר-הלצה: "חוֹששני, אברהמ’ל, שעתיד גם אתה להיוֹת “משלהם” – סוֹפוֹ שהוּא נעשׂה בּאמת “משלהם”. בּכל נפשוֹ. ועם זאת הוּא שוֹנה ונִפלה מהם. והשוֹני הזה, המעסיק אוֹתוֹ כּל ימיו, תוֹבע ממנוּ שיסַפּר עליו.

א

הדברים היוּ לפני חמישים וכמה שנים. בּימי אלכּסנדר השלישי, הצאר הרוּסי. בּהיסטוֹריה הרוּסית הן קרוּיוֹת שנוֹת “הקטנוֹת”, שנוֹת עייפוּת ודכּאוֹן, אלא שבּאוֹתן השנים היוּ בּחדרי-חדרים גדלים הכּוֹחוֹת, אשר ידם היתה אחר כּך בּעשׂיית ההיסטוֹריה של רוּסיה, ואוּלי של העוֹלם. יהוּדי רוּסיה ראוּ את הימים ההם קוֹדרים בּיוֹתר, אך לעוּמת מה שהיה שמוּר להם בּחיק העתיד היתה קדרוּת זוֹ אידילית בּיוֹתר. וגם כּאן, מתחת למַעטה הקדרוּת וחוֹסר-היֶשע, רחשוּ חיים, גדלוּ אנשים, אשר ידם היתה אחר כּך בּעשׂיית ההיסטוֹריה היהוּדית. המוֹנים בּיקשוּ להם מפלט מן הדלוּת והגזירוֹת אל אשר תשׂאֵם הרוּח, והרוּח נשׂאתם אל מעבר לאוֹקינוּס, אל “ארץ-הזהב”. מוּעטים חלמוּ את חלוֹם שיבת-ציוֹן, חלמוּ לפי שעה בּאפס-מעשׂה. וּבמקוֹם התוֹחלת ל“זכוּיוֹת” בּחסד המַלכוּת אשר היתה נַחלתם של המַשׂכּילים בּימי אלכּסנדר השני נגה עתה על צעירי האינטליגנטים היהוּדים החדשים אוֹר חדש: אוֹר הסוֹציאליזם והמַהפּכה. אוֹר זה היה לכמה מהם מה שהיתה לאבוֹת אבוֹתיהם אמוּנת-אבוֹת. התמַכּרוּ לוֹ בּכל נפשם, למענוֹ היוּ מוּכנים לעקידה, למענוֹ הלכוּ לגירוּש וּלכלא. וגם הלבּישוּ אוֹתוֹ לבוּש אדיקוּת וחרדוּת, כּאשר עשׂוּ אבוֹתיהם לקדשיהם הם.

צעירי ישׂראל אלה, בּרוּבּם מטענם היהוּדי היה דל בּיוֹתר. מזלם גרם להם שאבוֹתיהם – גם אם היוּ סוֹפרים עברים אוֹ מוֹרי עברית, ואפילוּ חוֹבבי-ציוֹן – ראוּ להקל על בּניהם בּכגוֹן דא. על הבּנוֹת גם לא היה צוֹרך להקל, כּי הן היוּ מלכתחילה פּטוּרוֹת מתוֹרה, ואוֹרוֹ של עוֹלם היה מַגיע אליהן מחוץ לכל צינוֹר יהוּדי. גם אלה שטעמוּ בּילדוּתם טעם “חדר” – זכרוֹנם לא הכבּיד עליהם הרבּה.

האוֹר החדש היה מוֹניסטי כּאֵל עליוֹן: לא יהיה לכם אוֹר אחר על פּנַי. הם ראוּ עצמם קוֹסמוֹפּוֹליטים גמוּרים, והעוּבדה המקרית של היוֹתם נוֹלדים להוֹרים יהוּדים לא היה בּה כּדי להעסיק אוֹתם בּיוֹתר. ההלכה היתה על טהרת הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, והחיים? השׂכּלתם היתה רוּסית, הספרוּת המכלכּלת את רחשי לבּם היתה רוּסית, את עתידם ראוּ בּמהפּכה הרוּסית העתידה לבוֹא, וּמַעיניהם היוּ בּמדינה הרוּסית. רוּסית פּירוּשה: וֶליקוֹרוּסית. תנוּעוֹת השחרוּר של העמים המשוּעבּדים לרוּסיה לא לקחוּ את לבּם, והמַהפּכנים הפּוֹלנים, האוּקראינים וכוּ' ראוּ אוֹתם כּרוּסיפיקַטוֹרים, כּעוֹשׂי רצוֹנוֹ של העם השוֹלט. רחמיהם והתלהבוּתם היוּ נתוּנים תחילה למוּז’יק הרוּסי, אשר לפי התיאוֹריה של המַהפּכנוּת העממית היה כּליל סגוּלוֹת טוֹבוֹת ונוֹשׂא בּחוּבּוֹ יסוֹדוֹת של משטר סוֹציאליסטי. פֶּטֶר לַברוֹב, ההוֹגה הרוּסי הנערץ בּשעתוֹ, לימד את האינטליגנט הרוּסי ואת בּן-בּעל-האחוּזה, כּי רק בּזכוּת המוֹני הכּפריים הנַענים, בּעמל הדוֹרוֹת שלהם, הגיע הוּא לידי רמת-חיים גבוֹהה, לתענוּגוֹת העוֹלם הזה, להשׂכּלה עד כּדי היוֹתוֹ “אישיוּת הוֹגה בּרוּח בּיקוֹרת”, וּלפיכך חייב הוּא “לשלם את החוֹב” ל“עם”. וה“עם” הוּא המוּז’יק. וּצעירים יהוּדים, בּני מלמדים וחנוָנים וּכלי-קוֹדש, ראוּ את עצמם אף הם חייבים לא לאבוֹתיהם, – אשר שוּם דיבּוּר טוֹב לא יכלוּ לקלוֹט עליהם בּספרוּת הרוּסית, לא הריאַקציוֹנית ואף לא הפּרוֹגרסיבית, ואף לא הרבוֹלוּציוֹנית – כּי אם למוּז’יק הרוּסי. למעשׂה לא היה להם לצעירים היהוּדים מה לעשׂוֹת בּהתלהבוּתם למוּז’יק, כּי כּל דרך-פּעוּלה בּכּפר הרוּסי היתה חסוּמה בּפניהם (גם הדוֹר הראשוֹן של מַהפּכנים יהוּדים, בּשנוֹת השבעים, בּטרם בּוֹא הפּרעוֹת והגזירוֹת ונחשוֹל האנטישמיוּת, לא היה פּעיל בּ“הליכה לעם” – פּרט למעטים, טמוּעים כּליל – כּי אם בּהברחת ספרוּת, בּהקמת בּתי-דפוּס חשאים, בּאִרגוּן, בּטֶרוֹר). לפיכך נתקבּלה עליהם בּרצוֹן התוֹרה החדשה אשר בּאה מגֶנף, “עירוֹ” של פּלֶכַנוֹב, התוֹרה הדוֹגלת בּשם מַרכּס, וּפוֹנה עוֹרף למוּז’יק, ותוֹלה את עתידה של רוּסיה בּפוֹעל-החרוֹשת.

אך גם כּאן לא היתה דרך-העשׂיה פּתוּחה לרוָחה. הפּוֹעל הרוּסי לא מיהר להיענוֹת. היתה לוֹ שהוּת. והאינטליגנט היהוּדי, שנוֹסף על היוֹתוֹ “לְבֶן-כּפּים” היה גם יהוּדי, לא היה צפוּי לראוֹת בּרכה בּתעמוּלתוֹ בּקרב הפּוֹעלים הרוּסים. וּבינתים היוּ הצעירים היהוּדים בּרוּבּם קשוּרים ל“תחוּם-המוֹשב”, בּתוֹקף מַעמדם החוּקי כּיהוּדים, וגם הללוּ שחדרוּ לבתי-ספר גבוֹהים בּערים שמחוּץ לתחוּם, כּשהיוּ נתפּסים לרָשוּת היוּ מוּגלים ומוּחזרים אל ערי ה“תחוּם”. בּדיעבד, כּמעט בּלית בּרירה היוּ פּוֹנים אל הפּוֹעל היהוּדי. פּוֹנים – ונענים.

הללוּ ראוּ את פּעוּלתם בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים כּענין ארעי, כּתחנת-מַעבר. הפּוֹעל היהוּדי לא היה חשוּב להם בּזכוּת עצמוֹ. לא יאָמן שהוּא עשׂוּי להיוֹת כּוֹח מהפּכני, אשר חשיבוּתוֹ בּוֹ בּעצמוֹ.

הפּוֹעל הרוּסי הוּא המַטרה. אוּלם הדרך אליו ארוּכּה, ואף גדוּרה. האין אפשרוּת להשתמש בּפּוֹעל היהוּדי, בּכשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, בּנטיוֹתיו האידיאַליסטיוֹת, בּהתלהבוּתוֹ, וּלהעמיד מקרבּוֹ, לאחר “מתן-פּיתוּח” ועיבּוּד כּראוּי, אַגיטטוֹרים מוּכשרים בּשביל הפּועל הלא-יהוּדי? אם לשם כּך, ואם משוּם שראשית חכמה בּכלל היא השׂפה הרוּסית, נעשׂה לימוּדה עיקר גדוֹל בּהנחלת הסוֹציאליזם לפוֹעלים יהוּדים. ודבר הלָמד מענינוֹ, שלא עלה על הדעת להעסיק את מוֹח הפּוֹעל בּ“ענינים יהוּדיים”, פּרט לעקירת “הדעוֹת הקדוּמוֹת” המצוּיוֹת בּסביבה היהוּדית.

אין זה תיאוּר של יריב. כּך מעידים על מכוֹרתם הרוּחנית אבוֹת ה“בּוּנד”. ג’וֹן מיל, מחבוּרת הראשוֹנים, כּוֹתב על אַרקַדי קרֶמֶר, הארי שבּחבוּרה:

"מַטרתוֹ היתה התנוּעה הסוֹציאליסטית הרוּסית. בּשעה שהטיל עצמוֹ לתוֹך הפּעוּלה בּוילנה לא ראה בּחלוֹמוֹ כּי התוֹצאה ההגיוֹנית שאין להימנע ממנה תהיה תנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית.¹

וארקדי קרמר עצמוֹ מספּר:

“המיסדים הראשוֹנים של “חוּגי-הפּוֹעלים” בּוילנה לא התכּוונוּ לפעוּלה רחבה בּקרב המוֹני העוֹבדים היהוּדים; הם לא בּיקשוּ אלא להעמיד פּוֹעלים יחידים מפוּתחים יוֹתר, להביא אוֹתם לכלל הכּרה סוֹציאליסטית וּלהכשיר אוֹתם להיוֹת אַגיטטוֹרים בּשביל רוּסיה, בּשביל מרכּזי התעשׂיה, בּשביל מַעמד הפּוֹעלים הרוּסי. המַחשבה הסוֹציאליסטית של אוֹתוֹ זמן לא ראתה עדיין אפשרוּיוֹת של תנוּעה מעמדית בּעלת הכּרה בּקרב הסדנאוֹת הקטנוֹת, ויתר על כּן, בּין הפּוֹעלים היהוּדים המפוּזרים בּיחידוּת בּבתי-המלאכה הקטנים. כּנגד זה נתקבּל על הדעת, כּי מקרב האֶלמנטים האלה, המפוּתחים מבּחינה רוּחנית וּטהוֹרים יוֹתר מבּחינה מוּסרית, יהיוּ נמצאים על נקלה יחידים אשר יוּכלוּ להתעלוֹת וּלהבין יפה את האידיאַל הסוֹציאַליסטי”².

וּבמוֹסקבה הסוֹביטית מספּר אחד האָבוֹת:

“אנחנוּ היינוּ אז אַסימילַטוֹרים, ואפילוּ בּחלוֹמנוּ לא ראינוּ תנוּעת המוֹנים יהוּדית מיוּחדת. שאלה זוֹ צפה רק אחר כּך. תפקידנוּ היה להכין “רֶקרוּטים” בּשביל התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית, לקרב אוֹתם אל התרבּוּת הרוּסית”³.

אילוּ היוּ אבוֹת ה“בּוּנד” מַשׂיגים את חפצם, כּי אז היתה פּעוּלתם מסתכּמת בּהקמת שכבה דקה של פּוֹעלים יהוּדים, הניתקת מסביבתה וּמבקשת לחדוֹר אל העוֹלם הבּלתי-יהוּדי, כּמוֹ שאֵירע לשכבת האינטליגנציה המַהפּכנית היהוּדית בּשנוֹת השבעים, וּכמוֹ שאירע כּפעם בּפעם ליחידים ולקבוּצוֹת שמצאוּ את עוֹלמם בּפּפּ“ס וּבפּס”ד (בּמחוֹזוֹת פּוֹלין) וּבמפלגוֹת הרוּסיוֹת (בּשאר מחוֹזוֹת רוּסיה). אוּלם הישׂגיהם של המבשׂרים עלוּ על חלוֹמוֹתיהם. והפּוֹעל היהוּדי, אשר לא למענוֹ עמלוּ אבוֹת ה“בּוּנד”, כּי אם למען עשוֹתוֹ אוֹר ל“גוֹיים”, מֶדיוּם להפצת הסוֹציאליזם בּין לא-יהוּדים, פּרץ – שלא בּמתכּוון – את הגבוּלוֹת אשר גבלוּ לוֹ מחַנכיו, וסיכּל את תכניוֹתיהם.

אפשר לוֹמר בּוַדאוּת כּי שוּם ציבּוּר פּוֹעלים, לרבּוֹת ארצוֹת התעשׂיה המפוּתחוֹת בּיוֹתר, לא קיבּל בּהמוֹניו את בּשׂוֹרת הסוֹציאליזם בּהתלהבוּת כּזוֹ שקיבּלוּה פּוֹעלים יהוּדים בּסימטאוֹת “תחוּם המוֹשב”. יוֹתר מאשר פּירוּרי ההטבה הכּלכּלית צדה את לבּם עלילת-הגבוּרה הסוֹציאליסטית, קוֹממיוּת האדם הקטן. יוֹתר ממה שהבינוּ בּשיטה התיאוֹרטית נענוּ לחזוֹן הגאוּלה האנוֹשית. הפּוֹעל היהוּדי, אשר ההלכה הסוֹציאליסטית-קוֹסמוֹפּוֹליטית ציותה עליו “לנַעֵר את אבק העוֹלם הישן מעל רגליו”, וכללה בּתוֹך ה“אבק” את כּל מה שמתיחס על מוֹרשת-אבוֹת, הכניס לתוֹך עוֹלמוֹ החדש הרבּה ממוֹרשתוֹ: את מזגוֹ החם, את כּשרוֹנוֹתיו השׂכליים, את רוּחניוּתוֹ, את זיקתוֹ לדברים שבּקדוּשה, את ציפּייתוֹ לביאַת-הגוֹאל. ליווּ אוֹתוֹ בּדרכּוֹ גלגוּלי-ניגוּנים מן החוּמש והתהילים וּמוּשׂגי המוּסר אשר הוֹציא מן החדר ומן הסידוּר⁴, הדי-דוֹרוֹת של חג-חירוּת וימי-צוֹם על אָבדן החירוּת, אֵיבה יהוּדית קדוּמה ל“רשע” ול“צוֹרר”, וכיסוּפיו לקוֹממיוּת ולגבוּרה.

תעמוּלת “האֶקוֹנוֹמיזם” של בּעלי-ההלכה, הנוֹטעים בּוֹ את “ההכּרה המעמדית” וּמשננים לוֹ את חוֹבתוֹ “להגן על האינטרסים” שלוֹ, נתלבּתה בּאִשהּ של אמוּנה חדשה, המַבטיחה את “אחרית הימים” בּמהרה בּימינוּ, וּמרוֹממת את היוֹם הזה בּאחוַת-חברים, בּמעשׂי גבוּרה וָמרי, בּמסירת-נפש, בּעילוּי האדם. כּמה מן המעצוֹרים הרוּחניים, הנוּקשים, שגדרוּ את הדרך בּפני הסוֹציאליזם אצל המוֹני פּוֹעלים, לא היוּ קיימים אצל הפּוֹעל היהוּדי. לבּוֹ היה פּתוּח. “זכוּת-אבוֹת”, מוֹרשת דוֹרוֹת רבּים, סייעה אוֹתוֹ, הוּא שׂשׂ לקראת הליכה לעקידה. הוא קיבּל בּאהבה עוֹל מצווֹת חדשוֹת, שבּאוּ בּמקוֹם הישנוֹת. הוּא היה מַכּסימַליסט, בּיקש את ההגשמה לאַלתר. ההישׂגים הכּלכּליים לא הרדימוּ אוֹתוֹ, המהלוּמוֹת שירדוּ עליו לא הפחידוּ אוֹתוֹ. הוּא ראה עצמוֹ כּדויד מוּל גָלית, הוּא, “המשרת” היהוּדי בּתחוּם-המוֹשב, מרים ידוֹ בּענק, בּקיסר הרוּסי.

מן הזיווּג של פּוֹעלים יהוּדים – והמוּשׂג פּוֹעלים כּלל גם בּעלי-מלאכה קטנים העוֹבדים בּפני עצמם, שוּליוֹת, משרתים בּחנוּיוֹת, תוֹפרוֹת וסוֹרגוֹת-גרבּים בּמכוֹנוֹת-בּית – ו“אינטליגנטים” – יוֹצאי בּתי-הספר של הרָשוּת וחניכי “האינסטיטוּט למוֹרים” בּוילנה, אשר תעוּדתוֹ היתה תחילה להעמיד “רבּנים קַזיוֹניים” ואחר כּך “מוֹרים קזיוֹניים” לילדי ישׂראל – נוֹלדה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּצוּרתה הראשוֹנית. מבּחינה יהוּדית היתה תרבּוּתם של הפּוֹעלים-התלמידים עוֹלה לעתים על תרבּוּתם של האינטליגנטים-המוֹרים, שכּן הללוּ היוּ על פּי רוֹב עמי-הארצוֹת גמוּרים בּעניני יהוּדים. הקרקע היה דשן. הזרעים נרכּשוּ מפירמה בּטוּחה: הם הוּבאוּ מבּרלין, דרך גנף, שהוֹסיפה להם את המזיגה הרוּסית. הזוֹרעים היוּ חרוּצים, שקוּדים, ישרי-לב. לעיניהם ריחפה תמיד הדמוּת האנוֹשית האידיאלית – דמוּת הסוֹציאל-דמוֹקרט הבּרלינאי, שהוּא הוּא המלה האחרוֹנה של התרבּוּת המַערבית, וּלהידמוֹת אליו חייב אדם לשאוֹף. ואמנם הם ראוּיים בּהחלט להיוֹת סוֹציאל-דמוֹקרטים בּרלינאים, אלא שמסיבּוֹת-חייהם גילגלוּ אוֹתם לוילנה. ואת הגוֹרל הזה בּיקשוּ לשׂאת בּכבוֹד. רוּבּם⁵ נשתקעוּ בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, נידַבּקוּ בּהם, שמרוּ להם אמוּנים (מי ששמר עד יוֹמוֹ האחרוֹן, וּמי ששמר עד בּוֹא המבחן הקשה – הבּוֹלשביזם), עמלוּ למענוֹ בּמיטב כּוֹחם, כּאשר השׂיגה רוּחם.

הם נעשׂוּ הרבוֹלוּציוֹנרים הפּרוֹפסיוֹנליים בּרחוֹב היהוּדי. היוּ בּהם כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת. הם לא היוּ כּ“קצף על פּני מים”. ציינוּ אוֹתם: מסירוּת ל“ענין”, כּוֹבד-ראש, התמדה בּדרך שבּחרוּ לעצמם, נכוֹנוּת ללכת לקראת תלאוֹת, כּשרוֹן-מעשׂה וחוּש ארגוּן להפליא. מאבוֹת-אבוֹתיהם, היראים והשלמים, ירשוּ את האדיקוּת בּדברים שבּאמוּנה ואת הקפּדנוּת בּשמירת המצווֹת, והעבירוּ אוֹתן על האמוּנה החדשה ועל המצווֹת החדשוֹת.

אך בּמקוֹם שאתה מוֹצא את גדוּלתם שם אתה מוֹצא את ענוותנוּתם. כּשם שאבוֹת-אבוֹתיהם לא היה להם כּל צוֹרך לחַדש חידוּשים והיוּ מסתפּקים בּתוֹרתם של ראשוֹנים, כּך גם הם – תלמידים כּשרים לתוֹרה המסוּרה מגנף וּמבּרלין. הם הסתפּקוּ בּתרגוּם רוּסי מן המקוֹר הגרמני ולא ראוּ שוּם צוֹרך בּעיבּוּד או בּהגהה. מה שלא נאמר שם היה חשוּד בּעיניהם ושוֹמר נפשוֹ ירחק מדבר-מינוּת. יוֹרשיהם של “שלוּמי-אמוּני-ישׂראל” נעשׂוּ שלוּמי אמוּני הסוֹציאליזם.

עוֹלמם הרוּחני היה אטוּם בּפני כּל מה שמיוּחד לאָפיוֹ וּלגוֹרלוֹ, לעתידוֹ וּלבעיוֹת קיוּמוֹ של הפּוֹעל היהוּדי, ושל העם היהוּדי לא כּל שכּן. בּעניני העוֹלם הגדוֹל זכוּ וניתן להם חזוֹן מן המוּכן. ולא היה להם אלא לקיימוֹ בּכשרוּת. בּעניני ישׂראל לא היה לפניהם שוּם דבר מן המוּכן, מחוּץ לפּחד פּן ידבּק בּהם שמץ מן העוֹלם היהוּדי הישן. בּאין חזוֹן נתמַלאה פּינה זוֹ שבּלב “פּיכּחוֹן”, “הכּרת-המציאוּת”, “ריאַליזם”. רק לא “חלוֹמוֹת”, רק לא רוֹמַנטיקה! הם היוּ משתבּחים בּכך שהם מהלכים “בּעקבוֹת החיים”. מוּתר לוֹמר, כּי צעידה זוֹ היתה כּבדה, צוֹלעת, וּבחשבּוֹן אחרוֹן – מפגרת. עד שהמוֹרה למד לדבּר לכתוֹב בּשׂפת-התלמידים, אידיש (שאַף למוֹרה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ היתה זוֹׂ לפנים שׂפת-אֵם, אלא שבּמידה שרכש השׂכּלה ותרבּוּת נשתכּחה הימנוּ), טרח ועמל להקנוֹת להם את השׂפה שהוּא, המוֹרה, אימץ לעצמוֹ, רוּסית, שהיא אֵם כּל חכמה. היוּ מַרבּים להוֹרוֹת את התלמידים על חשיבוּתוֹ הקוֹבעת-כּל של “הגורם הכּלכּלי”. והם עצמם לא נתעוֹררוּ לתת דעתם על הוָיתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היהוּדי ועל המיוּחד שבּגוֹרלוֹ. הם היוּ מכוונים את דעתוֹ ולבּוֹ של הפּוֹעל היהוּדי למַהפּכה הרוּסית, המזוּמנת לוֹ, שבּה ורק בּה עתידוֹ ואָשרוֹ, וכל השאר אינוֹ אלא אַשליוֹת; ושנים רבּוֹת היוּ עוֹצמים עיניהם מראוֹת, שפּוֹעל זה הנוֹשׂא את נפשוֹ למַהפּכה הרוּסית, נוֹשׂא את עיניו ואת רגליו אל מעֵבר לגבוּל, וּרבבוֹת רבבוֹת ממנוּ נוֹהרים אל מעֵבר לים וּמבקשים שם את “עתידם הפּרטי”⁶. תוֹפעה זוֹ לא עשׂתה בּהם רוֹשם, ולא חייבה אוֹתם לבדוֹק בּמַשהוּ את התיאוֹריה האיתנה, אשר לא נמצא בּה מקוֹם לתוֹפעה המוּזרה של הגירת-המוֹנים, בּאשר שאלתם של היהוּדים פּתרוֹנה הוּא, כּידוּע לכל אָדם פּרוֹגרסיבי, בּמקוֹם-מגוּריהם.

בּדרך כּלל מוּתר לוֹמר, “שאלת היהוּדים” לא הטרידה אוֹתם בּיוֹתר. על כּל פּנים היא לא עמדה בּמרכּז ענינם. בּהוַָיה היהוּדית עצמה לא היה להם שוּם דבר שיהא מלבּב אוֹתם. ולא הכּרת ההוָיה היהוּדית ולימוּדה היוּ קוֹבעים את השקפוֹתיהם ואת דרכּם, כּי אם ההשקפוֹת הכּלליוֹת אשר זכוּ בּהן והדרך אשר נמצאה להם קבעוּ בּעיניהם את ההוָיה היהוּדית ואת בּעיוֹתיה. אילמלא גילה להם המַרכּסיזם את הפּוֹעל הרוּסי, ספק אם היוּ מגלים את הפּוֹעל היהוּדי, כּשם שקוֹדמיהם בּני שנוֹת השבעים לא גילוּ אוֹתוֹ, אף על פּי שאוֹתוֹ שוּליה וּמשרת וּפוֹעל בּסַדנה היוּ בּנמצא כּבר אז. “שאלת היהוּדים” בּפיהם לא היתה לה מַשמעוּת אלא אחת: חוֹסר “זכוּיוֹת”. וּבזה לא הרחיקוּ לכת מן המַשׂכּילים שקדמוּ להם. ואף הפּתרוֹן היה אחד ויחיד: הפּלת הצַאר. והשאר יבוֹא ממילא. “בּיוֹם בּוֹ תפּוֹל ה”סַמוֹדיֶרזַ’ביה" (שלטוֹן היחיד) בּרוּסיה בּוֹ בּיוֹם תחדל הגלוּת היהוּדית, כּי בּוֹ בּיוֹם יקבּלוּ היהוּדים “רַבנוֹפּרַביֶה” (שיווּי-זכוּיוֹת)"⁷. כּל עצמה של הגלוּת היהוּדית שאת אימתה ואת ענוּתה יוֹדע כּל יהוּדי פּשוּט בּמשך אלף וּשמוֹנה מאוֹת שנה – אינה אלא ענין של “רבנוֹפּרביֶה”! זאת תכלית החכמה המדינית אשר אינטליגנטים יהוּדים, שוֹחרי טוֹב אך חַפּים מדעת חיי עמם ותוֹלדוֹת עמם, היוּ עמלים להקנוֹת לפּוֹעל היהוּדי. וּתפיסה זוֹ היתה קרוּיה רבוֹלוּציוֹנית. וכל בּחינה אחרת אינה אלא “טשטוּש ההכּרה המַעמדית”.

אם קיימת אוּמה יהוּדית אוֹ אינה קיימת – עדיין לא “הוּחלט” אז הדבר. ורק לאחר כּמה שנים של קיוּם אוֹרגניזציה מיוּחדת לפוֹעלים יהוּדים, בּועידה הרביעית של ה“בּוּנד”, בּ-1901, בּלחץ הגלים של תנוּעה ציוֹנית עממית וראשית תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”, נמנוּ וגמרוּ כּי קיימת אוּמה יהוּדית. אך עדיין לא הוּחלט אז כּיצד יש להתיחס לעוּבדה זוֹ – אם לחייב אוֹתה, ולשלוֹל את האסימילַציה, אוֹ להתיחס ללאוּמיוּת ולאַסימילציה יחס “נייטרלי”. ועוֹד שנים רבּוֹת אחר כּך עדיין היוּ מתוַכּחים מה עדיף: לאוּמיוּת אוֹ נייטרליזם. עניני תרבּוּת יהוּדית – מחוּץ לקוּנטרסי-תעמוּלה והפצת דַרויניזם וכוּ' – לא העסיקו אוֹתם. לשוֹן-אידיש לא היתה בּשבילם אלא אמצעי טכני. וגם לאחר שקיבּלוּ והוֹדוּ בּלאוּמיוּת היהוּדית נסתיים אָפקם היהודי עם גבוּלוֹתיה הטריטוֹריאַליים של האימפּריה הרוּסית, בּלשון נקיה: “ליטה, פּוֹלין ורוּסיה”. פּוֹלין – הכּוָנה לפּוֹלין שבּרשוּת ניקוֹלאי, ולא, חלילה, לפּוֹלין שבּרשוּת פרַנץ-יוֹסף. יהדוּת שמעבר לגבוּל לא היתה מענינם. אחדוּת יהוּדית מעל לתחוּמים טריטוֹריאַליים היתה מחוּץ להשׂגתם. מה שוּתפוּת-ענינים יש ליהוּדי רוּסיה, אשר ישוּעתם תבוֹא מהפּלת ה“סַמוֹדיֶרזַ’ביה”, וליהוּדי גליציה, החוֹסים בּצל ממשלה קוֹנסטיטוּציוֹנית? ואם עוֹד יכוֹל להימָצא צד של שוּתפוּת בּין יהוּדים דוֹברי-אידיש שבּארצוֹת שוֹנוֹת, מה שוּתפוּת יכוֹלה להיוֹת בּיניהם לבין יהוּדי ארצוֹת המזרח אוֹ המערב? וגם כּשהתחיל מתקשר מַגע עם יהוּדים בּאמריקה, שאך אתמוֹל היוּ נמנים על חברי ה“בּוּנד” בּ“ליטה, פּוֹלין ורוּסיה” – לא היה זה אלא קשר על מנת לקבּל עזרה להפּלת ה“סַמוֹדיֶרז’ביה” וּרכישת תמיכה ל“בּוּנד”.

הציוֹנוּת, כּל עוֹד לא הקיפה המוֹנים ולא נעשׂתה כּוֹח “מזיק”, לא עוֹררה בּהם ענין. היוּ בּטוּחים כּי זוֹ הזיה בּלבד, ריאקציוֹנית כּכל רוֹמַנטיקה, ועשׂוּיה לחלוֹף בּמהרה, כּכל תוֹפעה ריאַקציוֹנית, כּשם שהאנטישמיוּת עשׂוּיה לחלוֹף מפּני קרני השמש של הפּרוֹגרס. אחד הפּעילים בּחבוּרת הראשוֹנים, המוֹסר עדוּת כּי הציוֹנוּת לא נחשבה בּעיניהם כּלל בּאוֹתם הימים, מספּר על ויכּוּח אחד שנגרם עם בּיקוּרוֹ של אחד מַרצה חוֹבב-ציוֹן בּוילנה. ניתנה לוֹ תשוּבה ניצחת. התיאוֹרטיקן שבּחבוּרה הוֹציא מכּיסוֹ קוּנטרס ישן של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וציטט ממנוּ את הנאמר בּשאלת היהוּדים. בּשאלוֹת סוֹציאליסטיוֹת היתה להם אז ספרוּת “נַרוֹדנַיה ווֹליה” דבר שעבר זמנוֹ, אך בּ“שאלת היהוּדים” הספּיקה להם…

ב

וּלתוֹך חבוּרה זו נקלע הנַער-העילוּי, אַברהם וַאלט, אשר אַך זה נעקר מווֹלוֹז’ין. לאחר שנים, כּשמטרוֹניתה מַשׂכּילה שאלה אוֹתוֹ בּאיזוֹ אוּניברסיטה למד, ענה ואָמר: דווֹלוֹז’ין. הקוּנדס שבּוֹ וַדאי נהנה הנאה יתירה לתמיהת הגברת, אשר מעוֹדה לא שמעה על קיוּמה של אוּניברסיטה זוֹ, והוֹסיף והסבּיר: אָמנם עיירה קטנה, אך אוּניברסיטה מהוּללת. דיבּוּר זה נאמר לאחר שנים, מתוֹך חירוּת. אַך בּאוֹתוֹ זמן, לאחר לבטים ממוּשכים בּין אמוּנה וּכפירה, לאחר מעשׂי-קוּנדס שנסתיימוּ בּגירוּש וּב“איסוּר אַכסַניה”, וּבכאב-לב לשוּב לאבּא-אמא ולגרוֹם להם בּוּשה בּעיני הבּריוֹת, ספק אם היתה גאוָתוֹ על היוֹתוֹ תלמיד סלוֹבּוֹדקה וּווֹלוֹז’ין.

בּבת אַחת עשׂה הנַער את קפיצת-הדרך מן הישיבה אל חוּג הסוֹציאליסטים, מן הסוּגיוֹת החריפוֹת של הגמרא אל הסוּגיוֹת החדשוֹת, מאָבדן-אמוּנה אל אמוּנה חדשה, ממיתוֹס-הקדוּמים אשר מילא את נפשוֹ אל מיתוֹס-העתיד. רכוּשוֹ הרוּחני היה לא רק של בּחוּר-ישיבה ש“יצא לתרבּוּת רעה” – כּך וכך דפּים גמרא – אלא גם דביקוּת בּתנ“ך, שהאהיב עליו בּילדוּתוֹ רבּוֹ האָהוּב, הזכוּר אתוֹ לטוֹבה כּל הימים, בּקיאוּת בּספרי הכרוֹניקוֹת ההיסטוֹריוֹת היהוּדיוֹת, כּגוֹן “יוֹסיפוֹן” ו”שבט יהוּדה" ו“צמח-דויד”, וגם בּ“דברי ימי עוֹלם” של קלמן שוּלמן, מגע נפש עם “חוֹבוֹת הלבבוֹת” וּ“מסילת ישרים”, התלהבוּת ליל“ג וּלמיכ”ל. וּבחיקוֹ – מַחבּרת שירים עברים, בּרוּחוֹ של מ. מ. דוֹליצקי.

עַל פְּנֵי מַשּׁוּאוֹת בֵּית-לֶחֶם

אַךְ נִשְׁקָף סַהַר זָרוּחַ,

תְּמוּנָה יְפֵהפִיָּה נִשֵּׂאת,

נִשֵּׂאת עַל כַּנְפֵי רוּחַ – –

הָלְאָה, אַךְ הָלְאָה צִיּוֹנָה,

מְקוֹר כָּל חֶמְדַּת רִגְשׁוֹתֶיהָ,

מְקוֹם שָׁם כָּל אֶבֶן, כָּל רֶגֶב –

סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת בָּנֶיהָ.

ואלט היה אוּלי הראשוֹן, אך לא היה היחיד, שהביא אתוֹ מַחבּרת שירים עברים⁸, אך ל“סחוֹרה” זוֹ לא היה כּאן דוֹרש. ענין השירה בּכללוֹ לא עמד כּאן בּרוּם-המַדרגה. ודאי לא מקרה הוּא, שליֶסין המאוּחר, כּשהוּא מציין לשבחוֹ של אָדם שיש לוֹ הבנה לספרוּת, אינוֹ שוֹכח לציין: “תכוּנה שכּרגיל אינה מצוּיה אצל עסקני המהפּכה”. ואם שירה – הרי ניֶקרַסוֹב! מי חָזה עתידוֹת שיבוֹא יוֹם והמבקרים הרשמיים מטעם המַהפּכה יהיוּ מעטרים עטרוֹת לפּושקין דוקא. בּחוּג זה עוֹד יגיעוּ בּקרב הימים להערכת שיר-אידיש, אם אך “מגמתוֹ” רצוּיה, אך שיר עברי הרי זה מן הדברים המַתמיהים. “מחוּץ לתכנית”. בּין פּרחי-כּהוּנה המסתוֹפפים בּצל המוֹרים עוֹד ימָצא מישהוּ שיתכן לקרוֹא לפניו שיר עברי (וכמה היה ליֶסין מתאַוה כּל ימיו, גם בּאַחרית ימיו, לקרוֹא מפּרי עטוֹ בּאָזני שוֹמע!), אך המוֹרים החשוּבים, בּעלי-ההלכה, להם היתה העברית כּספר החתוּם. לא היתה זוֹ “התנגדוּת” לעברית, כּי ימוֹת האידישיזם – אשר בּשמוֹ הוּכרזה ההתנגדוּת – לא הגיעוּ עדיין, אלא פּשוּט – זרוּת. האינטליגנטים-הריאליסטים ידעו כּי לשוֹנוֹת עתיקוֹת הן בּגדר מַעמסה יתירה, ואַנשי הפּרוֹגרס נלחמים נגד הקלַסיציזם בּבית-הספר, ולא יכלוּ לתפּוֹס למי דרוּש ה“דְרֶוְניֶה יֶברייסקי יאזיק”⁹ אשר אנשים אינטליגנטיים אינם נזקקים לוֹ. מה לאנשי-המחר וּלעוֹלם אתמוֹל, אשר חלף ואיננוּ?

המוֹרים היוּ דייגי-אָדם טוֹבים, והתלמידים היוּ מקבּלים בּאַהבה עוֹל דרך-ארץ. כּבוֹד המוֹרים היה גדוֹל בּעיניהם. והיתה נכוֹנוּת נפשית שלא “לפַגר”, להידמוֹת כּכל האפשר למוֹרים-המאוֹרוֹת. אין אָנוּ מוֹצאים בּספרוּת רישוּמים של התנגשוּת רוּחנית בּין התלמידים “האַסייתיים” לבין המוֹרים “האירוֹפּיים”, בּדוֹמה למה שאָנוּ מוֹצאים בּספרוּת ההשׂכּלה על ההתנגשוּיוֹת המזעזעוֹת בּין מאמינים לכוֹפרים. התלמידים היוּ מקבּלים עליהם את כּל הדינים.

המטען הרוּחני, שהביאוּ עמם מבּית-המדרש והישיבוֹת, היה מבוּיש בּעיניהם, והטעם הטוֹב ציוה לגנזוֹ, וסוֹפם להסיחוֹ מלב. כּוֹח ההיסח של בּחוּרים יהוּדים!

לאחר זמן, כּשכּמה מן ה“תלמידים”, עברוּ את השלבּים השוֹנים ונתעלוּ אף הם למַדרגת מוֹרי-הוֹראָה, היתה להם – יחד עם הבּאים מתוֹך המחנה הציוֹני – יד בּמחיקת הסאָה של ה“קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת”. הם עשׂוּ את התנוּעה יהוּדית יוֹתר בּהליכוֹתיה וּבלשוֹנה, הם ריכּכוּ את הנוּקשוּת בּסגנוֹנה. מקרבּם בּאוּ אנשים אשר האידיש לא היתה להם אמצעי טכני בּלבד. היתה להם זיקה, וּלעתים גם התלהבוּת-אמת לאידיש וּלספרוּתה (בּחשאי אפילוּ נְהִיָה אחרי ספרוּת עברית), אוֹתם גם הטרידוּ הענינים היהוּדיים. הם לא היוּ חַפּים מדעת כּרבּוֹתיהם, והיתה בּהם מרירוּת שלא היתה בּרבּוֹתיהם. מתוֹכם יצאוּ הלוֹחמים הקנאים נגד הציוֹנוּת, נגד העברית. מַערכי-נפשם היוּ שוֹנים, בּכמה בּחינוֹת, משל האָבוֹת-המיסדים, אך מחשבתם לא היתה חוֹרגת מתחוּמי המוּתר. החוֹמוֹת היוּ בּצוּרוֹת וחזקוֹת, והשוֹמרים היוּ כּשרים ונאמנים.

ואלט, כּשאר התלמידים, כּוֹפף את ראשוֹ. עת לפרוֹק! “רוּח הזמן” עוֹשׂה את שלוֹ. האוירה, הרווּיה אידיאַליזם ותוֹם-אמוּנה לגבּי הקדשים ה“חדשים”, והניהיליסטית לגבּי כּל מה שכּרוּך בּמוֹרשת-ישׂראל, תוֹבעת את קרבּנה. “התחלתי לכתוֹב אידיש משוּם שרציתי לחדוֹל לכתוֹב עברית – מגלה ליֶסין טפח לאחר זמן – הקנאוּת השדוּפה לא האריכה אצלי ימים, אוּלם ידוֹע ידעתיה”.

לא עבר זמן מרוּבּה מאָז בּלע את המִלוֹן הרוּסי של שטיינבּרג, והוּא פּוֹתר שאלוֹת מַתימטיוֹת חמוּרוֹת, ונעשׂה בּקי בּספרוּת הרוּסית וּבן-בּית בּאוֹתם הספרים והקוּנטרסים וכתבי-העת אשר מהם שאבוּ מוֹריו. מי שהיה קוֹדם שׂוֹחה עמוּקוֹת בּ“ים-התלמוּד” צוֹלל עתה בּגלים הסוֹערים של התוֹרוֹת החדשוֹת. וּשאיפת-החיים מעתה – לא רב, וגם לא “דוֹקטוֹר-רבּינר”, ואף לא רוֹפא. חייו קוֹדש לתיקוּן המעוּוָת בּחיי החברה. “להעביר את העניוּת מן העוֹלם וכל צער אנוֹש, וכל סבל וענוּת שמקוֹרם בּעניוּת – זה היה לי הקדוֹש בּמשׂאוֹת-נפשי עוֹד משחר נעוּרי”, – מעיד הוּא על עצמוֹ בּשנים מאוּחרוֹת. אָכן, מאָז בּאָה נפשוֹ בּבּרית הזאת – להעביר את העניוּת מן האָרץ – דבק בּה דביקוּת גמוּרה. ואלה שהביאוּ אוֹתוֹ בּסוֹד הבּרית הזאת – להם נשׂא בּלבּוֹ חסד ואמוּנים, ואת דמוּתם ראָה שרוּיה בּנגוֹהוֹת.

אך לא עברוּ ימים מרוּבּים והנה נפשוֹ רעבה. פּשטנוּתם וּפסקנוּתם של המוֹרים אינה מַשׂבּיעה אוֹתוֹ. הוּא נעשׂה על כּרחוֹ מַקשן וּמַרדן.

הוּא הביא מבּית-אבּא נפש חסוּדה וּמַרדנית כּאחד.

מילדוּתוֹ היה ירא-שמים וגם קוּנדס, תם-נפש ולהוּט אחרי ליצנוּת, חריף-שׂכל וּבעל-הזיה, בּיישן וּמעיז-פּנים. וּשני פּנים היוּ גם לשירתוֹ: ליריקן וסַטיריקן. ואם היה בּן-מרי בּווֹלוֹז’ין, היה בּן סוֹרר גם לגבּי מוֹריו החדשים. “העבר” המַהפּכני שלהם – בּית-הסוֹהר, גירוּש – עוֹרר בּוֹ יראת-כּבוֹד. הוּא רחש להם הערצה על יוֹשר-הדרך, על רצינוּת האוֹפי והנכוֹנוּת לקרבּן. סגוּלה יקרה היתה נחלת הטוֹבים שבּהם – התמַזגוּת שלמה עם תנוּעתם ועם מפעלם. והיא לקחה את לבּוֹ שבי. לכל ימיו. אך הוּא תפס גם את צד החוּלשה: הפּשטנוּת היתירה, התרגוּמיוּת שבּנפשם, עניוּת-הרוּח. גם חבוּרה אידיאליסטית-מַהפּכנית אינה פּטוּרה מחוּלשוֹת אנוֹשיוֹת, המעוֹררוֹת את שוֹט הסַטיריקן, ואברהם ואלט לא שמר לשוֹנוֹ מדבר-ליצנוּת, מאֶפּיגרמה סַטירית, מהתגרוּת אֶפּיקוֹרסית. היה מלעיג על קוֹנספּירציה יתירה (שעִתים היא בּאה להסתיר לא מעשׂים, אלא אי-עשׂיה). היה מכוון את חִציו כּנגד התרברבוּת מהפּכנית, כּנגד צביעוּת סוֹציאליסטית. מחמת ה“טַלַנט” שבּוֹ היוּ סוֹלחים לוֹ ולא היוּ דוֹחים אוֹתוֹ בּאַמַת-המַהפּכה, אך רוֹאים אוֹתוֹ כּאָדם “שאין לסמוֹך עליו”.

הוּא לא נשאר אצל אֶפּיגרמוֹת סַטיריוֹת והפלטת אִמרוֹת-מינוּת סתם, העלוּלוֹת להעלוֹת את רוּגזם של מהפּכנים ישרי-קו. הענין אשר ממנוּ הוּסחה הדעת צף ועלה.

בּעצם היוֹתוֹ שקוּע בּפלוּגתא-רבּתי שבּין “העממיים” לבין המַרכּסיסטים – הסוּגיה המפוּרסמת: מה עתיד צפוּי לה לרוּסיה, האם תצא בּעקבוֹת המַערב ו“תתבּשל בּדוּד הקפּיטליסטי” או ש“תפסח על השלב” הזה ותקדים את אירוֹפּה ותיכּנס בּבת אַחת אל מלכוּת הסוֹציאליזם – מנַקר בּראשוֹ הענין היהוּדי. יתכן כּי בּחשאי היה זה הענין הגנוּז מנַקר כּל הימים. ויתכן כּי גם בּשעה שהיה סבוּר, כּאחרים, כּי ניתק את החוּט, היה בּמַעמקי נפשוֹ ממשיך בּטוייתוֹ. בּהזדמנוֹ לאסיפת-חשאין ראשוֹנה, הוּא רוֹאה עצמוֹ כּבתוֹך כּנסת קרבּנוֹת האינקביזיציה, כּמסוּפּר בּ“שבט יהוּדה”. דמוּיוֹתיהם של גיבּוֹרי “נַרוֹדנַיה ווֹליה”, העוֹלים לגרדוֹם, משתקפוֹת בּנפשוֹ כּ“עשׂרה הרוּגי מַלכוּת”; את ההצדקה המוּסרית למלחמת-טרוֹר נגד שליטים-עריצים הוּא מבקש לָאו דוקא בּמהפּכה הצרפתית, כּי אם 3000 שנה לפניה – אצל אֵהוּד בּן-גֵרא; צעדיו הראשוֹנים של הפּוֹעל היהוּדי מהדדים בּלבּוֹ כּפעמי הקנאים על חוֹמוֹת ירוּשלים; ועצם בּשׂוֹרת הסוֹציאליזם מתקשרת אצלוֹ עם עמוֹס ועם ישעיהוּ. “בּעל-זכּרוֹן” הוּא, אך לא רק לגבּי שינוּן מלים ממִלוֹנוֹ של שטיינבּרג. הוּא שייך לסוּג בּני-האָדם אשר זִכרי-הנפש שלהם אינם ניתנים להימחוֹת בּספוֹג. וגם העקרוֹנוֹת המצַווים עליהם “גניזה” – לא יוּכלוּ להם.

הענין היהוּדי מַתחיל להעסיק אוֹתוֹ לא רק כּזכרי-נפש, אלא כּשאלת-חיים. היא מַטרידה את מנוּחתוֹ. גוֹרמוֹת לכך וַדאי צרוֹת ישׂראל, שהוּא רגיש להן אחרת משאר בּני החבוּרה. הוּא, כּמוּבן, גם יוֹדע עליהן יוֹתר מחבריו. אך אפשר יש עוֹד גוֹרמים. הספרוּת העברית, אף שהוּא מתרחק הימנה, אינה חתוּמה לפניו. חיבּת-ציוֹן, שהוּא מַסתיר פּנים ממנה, ורוֹאה אוֹתה רק בּעלבּוֹנה וּבחוּלשתה – כענינוֹ של “הנציג היהוּדי”, המדוּשן-עוֹנג והמַרבּה את הקפּיטל שלוֹ והמקוֹרב ל“גוֹרוֹדוֹבוֹי” (שוֹטר), אוֹ כּענינוֹ של החנוָני האביוֹן המשעשע את נפשוֹ בּהזיוֹת על מלוּכה יהוּדית, מלוּכה של גאוֹנים וּבני-מלכים – אף היא אפשר נוֹגעת בּוֹ אחרת מאשר בּחבריו. יש דרכים לרוּח, אפילוּ כּשעוֹצמים בּפניו עין. בּזכרוֹנוֹתיו הוּא מסַפּר כּי המַרכּסיזם הוא שעמד לוֹ בּזה. המַרכּסיזם פּיתח בּוֹ את חוּש המציאוּת, וּלפיכך הכּיר שאין לפסוֹק הלכה בּעניני המציאוּת היהוּדית לפי הבּרוֹשוּרוֹת הבּאוֹת מגֶנף. אם אָמנם לימוּד המַרכּסיזם הוּא שגרם לוֹ לואלט שיהא מהרהר אחרי רבּוֹתיו, אוֹ גרמוּ לכך תהליכים נפשיים-גנוּזים, והמַרכּסיזם היה לוֹ כּתנא דמסַייע ונתן לוֹ את הניב התיאוֹרטי, לחוֹקר הנפש פּתרוֹנים. לא יחיד היה בּזה ואלט, בּשעתוֹ וּלאחר כּך. גם נחמן סירקין, גם צבי אַבֶּרסוֹן, גם בֶּר בּרוּכוֹב – המַרכּסיזם היה להם כּלי-המַפּץ. הוּא לא החליש בּהם את הרגשתם היהוּדית, כּי אם חידד את כּוֹח-הראִיה שלהם לגבּי ההוָיה היהוּדית, לראוֹת את קשייה וּסתירוֹתיה, ונתן להם את הנשק בּמלחמתם המהפּכנית כּנגד עוֹלם-השיגרה. אך אוֹתוֹ מַרכּסיזם, שהיה לואלט וּלשכּמוֹתוֹ סַם-מרד, מַצליף לחשיבה מקוֹרית, היה לחבריו של ואלט, אשר בּתוֹכם חי, סם-שיגרה, הפּוֹטר מחשיבה עצמית, ועוֹשׂה את הענין היהוּדי פּשוּט בּתכלית, נטוּל כּל קשיים וּסתירוֹת ונפתר בּקלוּת גמוּרה.

התשוּבוֹת הפּשטניוֹת על שאלת היהוּדים, הנפתרת מאליה עם המַהפּכה, אינן מניחוֹת את דעתוֹ. והוּא מתחיל שוֹאל: מה יהיה על היהוּדים למחרת המהפּכה? האין מעוּתדוֹת לנוּ פּוּרענוּיוֹת חדשוֹת? הוּא מחטט בּספרוּת הרבוֹלוּציוֹנית מה תשוּבה בּפיה, והוּא מזדעזע משויוֹן-הנפש הגמוּר, אשר זוֹ גילתה כּלפּי אסוֹנם של היהוּדים, שלא לדבּר על גילוּיי האַהדה לפּוֹרעים ועל הרצוֹן “לנצל” את הפּרעוֹת לטוֹבת המַהפּכה. הוּא שוֹאל: אַנשי המהפּכה הנערצים, המתקוֹממים נגד כּל עוול – מדוּע הם אדישים לגוֹרל היהוּדי, מדוּע אינם מגלים כּל הבנה לעניננוּ?

הוּא מבקש להשׂיח את נפשוֹ. והרי הוּא מביא את ספקוֹתיו לפני אחד מראשי החבוּרה. אוֹתוֹ אָדם, בּעל-השׂכּלה וּנקי-הדעת, המתיחס בּרצינוּת גדוֹלה לשאלוֹת התיאוֹריה הסוֹציאליסטית, בּעל “עבר”, אשר יסוּרי-המַהפּכה כּבר נתנוּ אוֹתוֹת בּפניו, וּבעניני היהוּדים הוּא חף מדעת כּתינוֹק, מַעמיד פּנים תמהוֹת. לגבּיו שאלוֹת אלוּ הן “מחוּץ לתכנית”. “אף כּי מקוֹר מחצבתוֹ מִלב לבּן של סימטאוֹת וילנה, הרי בּענינים יהוּדיים הוּא נראה לי כּגר”. ואלט איננוּ נסוֹג. לאחר זמן הוּא נוֹסע בּמיוּחד אל הארי שבּחבוּרה, אף הוּא בּן וילנה, וּמשׂיח לפניו מה שנצבּר בּנפשוֹ. אלא שהלה, האדם הנַערץ, “היה טמוּע בּגוֹיוּת בּמידה יתירה”, והדברים ניתקוּ וּפרחוּ מלפניו “כּכדוּרים מלפני קיר-אבן”. ואלט שוֹאל אוֹתוֹ: “העלה בּלבּך הרהוּר על מחרת המַהפּכה – מה תהא עלינוּ?” השיב הלה ואָמר: “אין מה להרהר. לא תהיה אז שאלת היהוּדים כּמוֹ שלא תהיה שאלת האשה, שאלת הפּוֹעל”¹⁰. “לעוּמתוֹ עוֹד נער הייתי, ולא עוֹד אלא נער פּרוּע, שלא נספּח אל התנוּעה ולא אָבה ללכת בּדרכים הסלוּלוֹת”. ונער פּרוּע זה אף הוּא קשה-עוֹרף הוּא, איננוּ מתבּטל מפּני הבּיטוּל והנזיפה, ו“עוֹמד בּשלוֹ”.

ג

השנים שנוֹת ערב ה“בּוּנד”. עדיין אין אוֹרגניזציה כּוֹללת, קיימים רק “חוּגים”. אך אצל מי שעתידים להיוֹת בּמיסדי הסתדרוּת הפּוֹעלים היהוּדית, הגדוֹלה והמלוּכּדת בּיוֹתר, כּבר קיימת שאיפה לריכּוּז ולהטלת “משמעת”, ויש כּבר הקפּדה מרוּבּה בּעניני איסוּר והיתר ורגלמֶנטציה בּהלכוֹת-דעוֹת. אך אדם שאינוֹ נוֹח לקבּל עליו “עוֹל” עוֹדנוּ יכוֹל למצוֹא בּקעה וּלהתגדר בּה. ואלט, שמלכתחילה אינוֹ בּר-משמעת וּבר-קוֹנספּירציה, צפּוֹר-דרוֹר, חוֹזר למינסק שלוֹ, כּשהוּא מתחַזק בּמינוּתוֹ, ונעשׂה בּגלוּי איש-ריב לרבּוֹתיו. הוּא מקים תנוּעה משלוֹ, שהיא “אוֹפּוֹזיציה” לקיים סביבוֹ. שם הוּא מוּקף אהבה והערצה, וּמשם הוּא שוֹלח חצים בּ“קוֹסמוֹפּוֹליטיזם” בּ“אֶקוֹנוֹמיזם” וּב“בּרוֹשוּריזם”, השוֹלטים בּחוּגי המַהפּכנים היהוּדים.

תהא זוֹ הפרזה אם יֵאָמר שואלט היתה לוֹ “פּרוֹגרמה” אחרת משל הללוּ, שעליהם בּא לחלוֹק. אין לציין אֵילוּ “סעיפים” הוֹסיף על הפּרוֹגרמה שלהם, שאמרה: הטפת הסוֹציאליזם בּקרב היהוּדים וּ“מלחמה בּסַמוֹדיֶרזַ’ביה”. הרעיוֹן של הסתדרוּת פּוֹעלים מיוּחדת ליהוּדים (בּמסגרת המפלגה הס.-ד. הרוּסית), רעיוֹן שזמן רב פּחדוּ להשמיעוֹ, שמא הוּא רעיוֹן נפסד, כּבר התחיל אז מתקבּל על דעת הרבּים, לאחר שמַרטוֹב, בּן הכ“ג, שבּגזירת הרָשוּת שוּלח מפּטרבּוּרג לוילנה, שהאוֹטוֹריטה שלוֹ היתה מחוּץ לספק, התיר את הדבר. ואשר ל”דרישוֹת לאוּמיוֹת“, אין לדעת מה תוֹכן היה להן בּפי ואלט בּימי ה”אוֹפּוֹזיציה" שבּמינסק. ה“בּוּנד” עצמוֹ צריך היה שיעברוּ עליו שמוֹנה שנים כּתנוּעת פּוֹעלים יהוּדית עד שיגיע לכלל החלטה כּי אמנם יש לוֹ לפּוֹעל היהוּדי “דרישוֹת לאוּמיוֹת”, וּמשבּא להגדירן העמיד אוֹתן על “אוֹטוֹנוֹמיה תרבּוּתית”, אשר הוֹשיטוּ לוֹ בּמשך שנים רבּוֹת דוּבּנוֹב וז’יטלוֹבסקי, וניסוּחה ניתן על ידי קַרל רֶנֶר בּכוֹח האוֹטוֹריטה של הסוֹציאל-דמוֹקרטיה האוֹסטרית. אוּלם בּאוֹתן השנים של ה“אוֹפּוֹזיציה” בּמינסק עדיין לא נשמע דבר וחצי-דבר על טיבן של דרישוֹת לאוּמיוֹת. חידוּשוֹ של ואלט היה לא בּקביעת פּרוֹגרמה לאוּמית לפּוֹעל היהוּדי, הענין שבּוֹ התלבּטוּ לאחר שנים מוּעטוֹת אנשי הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, כּי אם בּרוּח האחרת אשר היתה אתוֹ. אוּלי אפשר לוֹמר, כּי הויכּוּח בּינוֹ לחבריו היה לא על מה לעשוֹת, כּי אם כּיצד לעשׂוֹת. הוּא האציל מרוּחוֹ שלוֹ על התנוּעה. הוּא הכניס לתנוּעה “רוּח יהוּדית”. הוּא העיז לקרוֹא לעצמוֹ: לאוּמי.

הוא פּסל את ה“קוֹסמוֹפּוֹליטיזם”, שמַשמעוּתוֹ למעשׂה: התכּחשוּת לחיים היהוּדיים. כּנגד הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם השוֹלט הציג את הבּין-לאוּמיוּת, שאינה שוֹללת את האוּמה ואינה פּוֹסחת עליה, כּי אם רוֹאה בּה חטיבה היסטוֹרית שוֹפעת חיים וזכּאית להתפּתחוּת. דרש שהתנוּעה תהיה לאוּמית מהכּרה וּמרצוֹן. רצה בּתעמוּלה סוֹציאליסטית השוֹאבת לא רק מספרי-חוּץ, כּי אם גם ממקוֹרוֹת יהוּדיים. ראה את הסוֹציאליזם לא כּנטע זר, אלא כּהמשך ההיסטוֹריה היהוּדית.

הוא פּסל את ה“אֶקוֹנוֹמיזם” שהיה שוֹלט בּתעמוּלה הסוֹציאליסטית וּמַעמיד הכּל על השביתה ועל מלחמת-המַעמדוֹת בּין השוּליה לבין בּעל-המלאכה. היה מוֹכיח כּי התחוּמים אינם קבוּעים, כּי הפּוֹעל היהוּדי הנהוּ פּוֹעל-שׂכיר “עד החתוּנה”, ואחר כּך הוּא נעשׂה “אָדוֹן לעצמוֹ”. חשוּב לקצר את יוֹם העבוֹדה וּלהיטיב את תנאי העבוֹדה, אך יש לדעת כּי הסיכּוּיים הכּלכּליים בּדרך זוֹ אינם מרוּבּים, בּאשר זוֹ “מלחמת קבּצן בּדלפן”. בּעל-המלאכה והחנוָני (“החנוָני מִספּר מאָה שבּרחוֹב”) אינם נוֹשׂאי ה“קפּיטליזם”, כּי אם נוֹשׂאי הדלוּת. ה“אֶקוֹנוֹמיזם” מדלדל את תכנוֹ של הסוֹציאליזם. הוּא ראה את ההוֹוה של הפּוֹעל היהוּדי בּעינים שלוֹ. האם נשקף לפּוֹעל היהוּדי בּ“תחוּם” עתיד כּלכּלי אחר משל “דלפן וקבּצן” – אין ואלט אוֹמר. ואם הוּא פּסימי לגבּי סיכּוּייו – אין הוּא מַסיק מכּך מַסקנוֹת.

גם את השתתפוּת היהוּדים בּמהפּכה לא ראָה בּפּשטנוּת הרוֹוַחת. הוּא התבּוֹנן בּה כּיהוּדי. היה אוֹמר כּי בּעקבוֹת המהפּכה וּפעילוּת מַהפּכנית של יהוּדים ירבּוּ הפּוּרענוּיוֹת. כּוֹחוֹת הריאַקציה יטילוּ על היהוּדים את האַחריוּת. ואת פּעילוּת היהוּדים למען המהפּכה ראה כּענין לאוּמי, כּענין של חוֹבה וכבוֹד, כּנאמנוּת למוֹרשה ההיסטוֹרית, מוֹרשת נביאים וגיבּוֹרים, כּהמשך של קידוּש השם, אך לא כּענין ש“רוַח” בּצדוֹ. את תוֹרת לַברוֹב על חוֹבה לעם ניסח ניסוּח יהוּדי: המַהפּכן היהוּדי יש לוֹ חוֹבה מיוּחדת לעמוֹ, אוֹיבי המהפּכה יתנקמוּ בּעמוֹ בּגלל מעשׂיו הוּא, והוּא חייב להכּיר בּאַחריוּת המיוּחדת שיש לוֹ לפני עמוֹ, הסוֹבל ונענה בּגלל בּניו המהפּכנים.

מַעגל-המחשבה של ואלט לא היה חד-קַוי כּשל חבריו. היתה בּוֹ מזיגה של כּמה יסוֹדוֹת: הרגשה סוֹציאלית עמוּקה, רוֹמַנטיקה רבוֹלוּציוֹנית, תיאוֹריה מַרכּסיסטית, ראִיה חריפה של המציאוּת היהוּדית, דביקוּת בּהמוֹנים היהוּדים וּמוֹרת-רוּח מן האינטליגנציה עקוּרת-השרשים, זיקה עמוּקה להיסטוֹריה העברית ולערכים המקוּדשים שבּה, רגישוּת נאמנה לצרוֹת-ישׂראל, בּלי שיהא רוֹאה דרך לשינוּי רדיקלי של המצב, רצוֹן לקיים בּתוֹך המַהפּכה יהדוּת זקוּפת-קוֹמה ונאמנה לעצמה.

המשוֹרר שבּוֹ בּיקש לשַווֹת לעצם התעמוּלה הסוֹציאליסטית אוֹפי אחר, שוֹנה מן השיגרה הבּרוֹשוּרית. הוּא בּיקש את הניב המקוֹרי, החוֹדר לנשמה. הוּא שילב לתוֹך התעמוּלה את השיר הלירי, את הרעיוֹן ההיסטוֹרי, דבר-חכמה, סַטירה, אִמרה קדמוֹנית. הסימבּוֹליקה של ההיסטוֹריה העברית מילאה את נפשוֹ וגם את תעמוּלתוֹ. בּימים שהתעמוּלה הסוֹציאליסטית, המַתחילה אך זה לתרגם עצמה מלוֹעזית, לא ידעה אלא אידיש מלאכוּתית, נטוּלת-חיוּת, חצץ מגוּרמן – הביא הוּא בּטנאוֹ ראשית לשוֹן עממית חיוּנית. לא חרוּזים תעמלניים אתוֹ, כּי אם שיר מַמש, אם שהוּא שר על הלוֹחם-המעוּנה הכּבוּל ליוּרטָה¹¹ בּשלגי הצפוֹן, אוֹ שבּעצם התעמוּלה ה“אֶקוֹנוֹמית” נפשוֹ הוֹמה אל החנוָני היהוּדי שנפשוֹ מרחפת בּעוֹלמוֹת העליוֹנים וה“קוֹנה” מוֹציאוֹ מעוֹלם-החלוֹם, ואם שהוּא שוֹפך את נפשוֹ – אָז, בּ-1894 – בּשיר שכּוּלוֹ התמַזגוּת עם גוֹרל האוּמה: אין לי, אוּמתי העלוּבה, בּלתי אם נפשי. אוֹתה אני נוֹתן לך. הנה הם בּאים התליינים, אשר הציפוּ את כּל דרכי ההיסטוֹריה שלנוּ בּדמים – אני מוֹשיט את צוארי לקראתם. ויהא גם דמי שלי זוֹרם לתוֹך יַמי הדמים של ריבּוֹא-ריבּוֹאוֹת גיבּוֹריך וּקדוֹשיך.

עוֹלמוֹ הנפשי של ואלט, על חירוּת-הרוּח שבּוֹ ועם תקיפוּת-דעתוֹ, היה שוֹנה מעוֹלמם של רבּוֹתיו וחבריו, אף על פּי שלא ניתן לוֹמר שהיה הבדל בּיניהם לגבּי המטרוֹת הסוֹציאליוֹת והפּוֹליטיוֹת. וּשני העוֹלמוֹת לא יכלוּ לדוּר בּכפיפה אחת. ניטשה המלחמה. ו“אַגיטטוֹרים” נשלחוּ מוילנה למינסק לשם מלחמה בּמינוּת של ואלט. מינוּת זוֹ אף זכתה לשם: “ואלטוֹבשְצִ’ינה”.

חבר-נעוּרים של ליֶסין, שהיה נמנה עם הצד השני, מסַפּר על כּך לאחר שנים בּלשוֹן זוֹ: אָדם שלא הכּיר בּשוּם אוֹרגניזציה וּבשוּם אוֹטוֹריטה. סגוּלוֹת אלה, בּלוית כּשרוֹן סַטירי בּלתי-מצוּי, משכוּ אליו את ההמוֹן. אל מוּל פּני המלחמה הציג הקטרוּג שהתנוּעה היא קוֹסמוֹפּוֹליטית ודרש שיהיה לה אוֹפי לאוּמי, כּלוֹמר, שיהיוּ מביאים בּחשבּוֹן את תנאי החיים המיוּחדים של ההמוֹנים היהוּדים. מוּבן מאליו, שוּם פּרוֹגרמה לאוּמית מסוּימת לא קבע. הוּא גם דרש שפּעוּלת התנוּעה תהיה חדוּרה רוּח יהוּדית¹².

(מאמר מוּסגר:

בּספרוּת הזכרוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית תוֹפסת אוֹפּוֹזיצה זוֹ הרבּה פּחוֹת מקוֹם מאוֹפּוֹזיציוֹת אחרוֹת, דלוֹת-תוֹכן¹³. כּאן לפנינוּ אחת הדוּגמאוֹת של “גניזה”. היה זה מַזלם של אוֹתם האישים בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אשר חרגוּ מן המוּשׂגים הגוּשפּנקאיים, שהם נשכּחוּ אוֹ שדמוּתם טוּשטשה. בּעצם הימים שואלט פּעל בּמינסק, פּעל בּויטבּסק אברהם אַמסטרדאם. על חייו וּמוֹתוֹ היוּ מסַפּרים אגדוֹת. “בּעל מזג נבוּאי, אַגיטטוֹר-להבה, פּרוֹפּגנדיסט, נוֹשׂא-תרבּוּת מצוּין, דיאלקטיקן מעוּלה, אָדם עם נטיה לסגנוֹן אמנוּתי, ניסה לכתוֹב גם דברי בּלטריסטיקה… לכל הדעוֹת אדם יוֹצא מן הכּלל” – כּך מתארים אוֹתוֹ לאחר שנים רבּוֹת בּרוּסיה הסוֹביטית¹⁴. הוּא בּא מתוֹך חיבּת-ציוֹן וּמתוֹך הספרוּת העברית. “היה חבר בּ”בני-ציוֹן" שבּמוֹסקבה, והיה חוֹזר בּעיירוֹת וּמיסד אגוּדוֹת פּלשׂתינאיוֹת בּשם “העם היהוּדי והעבוֹדה” – כּך מסוּפּר בּנֶקרוֹלוֹג הבּוּנדאי היחידי שנשתייר – הוּא לא היה מהלך אל הרבּנים ואל המַגידים, אל הגבירים ואל בּעלי-הבּתים האמידים, כּמוֹ שהיוּ נוֹהגים שאר הפּלשׂתינאים; הוּא היה הוֹלך אל היהוּדים העניים והמדוּכּאים“. משפּנה לסוֹציאליזם, סיגל את מוּשׂגי ה”עממיוּת" לחיים היהוּדיים: נעשׂה נוֹשׂא-ספרים, “פּאקענטרעגער” בּלע“ז, והיה מחַזר מעיירה לעיירה כששׂק הספרים על שכמוֹ. “יהוּדיה זקנה היוֹשבת על גבּי הגרב וה”קרבּן מנחה”, נער מנַערי החצר, מַגיד בּבית-המדרשוֹת, משרתת-בּית מדוּכּאָה – לכל אחד היה ניגש בּאהבה וּמעוֹרר בּהם את מיטב הרגשוֹתיהם, והיה מלמד אוֹתם וּמחַנך להיוֹת אנשים יפים, בּריאים, שׂמחים לקרב". זמן רב נאבק עם המַרכּסיזם בּאשר חשב כּי “ההיסטוֹריה היהוּדית, אשר ההיסטוֹריוֹנים קוֹראים לה “דברי ימי הרוּח”, אי אפשר בּשוּם אוֹפן להסבּירה על ידי השיטה הפּשוּטה של מַרכּס”, אבל אחר כּך שינה את דעתוֹ. “ההיסטוֹריה היהוּדית, היה אוֹמר, עדיין טעוּנה כּתיבה. כּל מה שנכתב עד כּה אינוֹ אלא בּיאוֹגרפיוֹת של רבּנים אוֹ רשימה של הריגוֹת וּגזירוֹת”, והיה מאַסף חוֹמר היסטוֹרי, אלא שהיה דוֹחה את הכּתיבה כּי בּינתים נמשך כּוּלוֹ לתוֹך הפּעוּלה המעשׂית. הוּא טבע בּשקלוֹב, בּשעת רחיצה בּדניֶפּר, בּהיוֹתוֹ בּן עשׂרים וּשמוֹנה. בּוּנדאי וילנאי אחד מספּר עליו, ששמע ממנוּ הרצאָה על מלחמת החסידוּת והמתנַגדוּת בּהארה… מַרכּסיסטית. בּוּנדאית וילנאית מספּרת עליו: הוּא היה “יהוּדי” יוֹתר מכּוּלנוּ – – כּוּלנוּ דיבּרנוּ רוּסית. לספרוּת היהוּדית ולשׂפה היהוּדית היתה לנוּ שייכוּת מעטה. וא. ליטואק אוֹמר: “אַמסטרדאם הכניס לחוּגים הסוֹציאליסטיים היהוּדיים שבּוילנה הרבּה הלָך-רוּח יהוּדי”. ואחד מתלמידיו מאָז, שנעשׂה איש “אִיסקרה”, מגנה אוֹתוֹ, שלוֹשים שנה לאחר מוֹתוֹ, שהיה “ציוֹני”. זהוּ כּמעט כּל שנשתייר בּזכרוֹן היוֹרשים על אדם שבּא אל התנוּעה עם מטען רוּחני משלוֹ, וּבשעתוֹ הסעיר והקסים).

גם מן המעט אשר אָנוּ יוֹדעים על מלחמת ה“אוֹפּוֹזיציה” המינסקאית בּיריביה, רשאים אָנוּ לוֹמר כּי כּאן היתה בּזעיר-אַנפּין ראשית מלחמת-המפלגוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וּכבר בּלטוּ כּמה מסַממניה: קטרוּג אישי וגילוּי פּנים שלא כּהלכה בּדברי היריב. התלמידים המִסכּנים, אשר אך זה התחילוּ קוֹלטים את האָלף-בּית של סוֹציאליזם, כּבר מצאוּ את עצמם בּין שתי להבוֹת. הכּוֹחוֹת לא היוּ שוים. ואלט ניתן אָמנם בּכמה סגוּלוֹת, אשר בּדוֹמה להם לא היוּ ליריביו: היתה קרבת-נפש מיוּחדת בּינוֹ לבין תלמידיו וּמעריצוֹתיו, משליו ודוּגמאוֹתיו היוּ לקוּחים מקרוֹב, מהנוֹגע לעצמם ולבשׂרם של השוֹמעים, סַרקַזם חריף כּנגד היריבים, ונוֹסף לכּל – קסם אישי, אשר זכרוֹ לא פּג גם לאחר עשׂרוֹת שנים. אוּלם ידוֹ היתה על התחתוֹנה. הוּא היה אחד, וּכנגדוֹ היוּ הרבּים. הוּא תבע מתלמידיו ללכת בּדרך לא סלוּלה, וּמתנגדיו הגישוּ להם נוּסחאוֹת מקוּדשוֹת. הוּא היה משוֹרר, הם היוּ מאַרגנים. כּוֹחוֹ היה בּהשראָה וכוֹחם היה בּהתמדה.

ואלט עזב את המַערכה. הוּא גם לא מיצה לעצמוֹ את המערכה עד תוֹם. “קָצה נפשי בּעסקי מחלוֹקת”. ה“אוֹפּוֹזיציה” נבלעה על ידי הנחשוֹל העולה. והאַחראי לאוֹפּוֹזיציה, שלא צימצם את יהדוּתוֹ בּתחוּמי “ליטה, פּוֹלין ורוּסיה”, יצא לבקש את אֶחָיו, את הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. שם היה לליֶסין.

ד

הוּא בּא לאמריקה, לאמריקה של ה“גֶנוֹסֶן”, מהגרי שנוֹת השמוֹנים, גידוּלי האידיאוֹלוֹגיה הקוֹסמוֹפּוֹליטית, וּבדיעבד יוֹשבים בּתוֹך עמם ועוֹשׂים את ענינוֹ של הפּוֹעל היהוּדי. למוּשׂג חבר לא יכלוּ למצוֹא אלא מלה גרמנית, “גֶנוֹסֶה”. בּקרב האנשים אשר בּנוּ את בּנינה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה עדיין משלוּ בּכּיפּה מוּשׂגים קוֹסמוֹפּוֹליטיים-אַסימילַטוֹריים, שם עוֹד היוּ שקוּעים בּהטפת אֶפּיקוֹרסוּת להכעיס. והאידיאַל המעשׂי היה: אמריקַניזציה. מאָרחיו של ליֶסין היוּ חוֹשבים ודאי לאוֹשר אילוּ זכוּ ונתקיים בּימיהם חזוֹן הטמיעה המוּבטח להם בּאמריקה, ארץ-החוֹפש. אשר בּה זוֹרקים מעצמם בּני-אדם את “הסחבוֹת הישנוֹת”. והוּא, ליֶסין, המשוֹרר הרבוֹלוּציוֹני, פּוֹתח את תקוּפתוֹ האמריקנית (1897) בּשיר “על הגְזָר של שלוֹשת אלפים שנה”: בּהרהרי, עַמי, בּעתיד המעוּלה, יֶעגם כּה, יִכאב כּה לבּי: היהיה חדלוֹן גמוּלך בּאוֹשר? למה איפוֹא אַלפי שנוֹת יסוּרים?

הוּא נוֹסע בּרכּבת עִלית וחוֹשב כּי “שם למַטה נלחץ לוֹ הגיטוֹ היהוּדי הגדוֹל בּעוֹלם”. הוּא יוֹדע כּי מאוֹת אלפי תוֹשביו של הגיטוֹ הזה קפצוּ ועברוּ מן העיירה העזוּבה אל בּירת-העוֹלם הסוֹאנת, “והנשמה היהוּדית לא עמדה בּזה”. “וּבתוֹהוּ זה של חיי ישׂראל החדשים, בּתוֹך ערבּוּבית הפקר, בּין עִיי החרבוֹת של מידוֹת-ישׂראל הישנוֹת” – עליו לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ: “למען כּל תוֹשבי בּתי-הדירוֹת השוֹממים האלה אני נוֹסע עתה לדוֹבב את עטי, לעוֹררם לחיים יוֹתר טוֹבים, לאַמץ את רוּחם, להגיע אל לבּם רצפּת אש”. ואת שליחוּתוֹ זוֹ הוּא עוֹשׂה בּאמוּנה עד יוֹמוֹ האחרוֹן, עוֹשׂה אוֹתה על פּי דרכּוֹ.

הדוֹר הראשוֹן של בּוֹני תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, המהגרים של שנוֹת השמוֹנים, הכּמהים לגבוּרה הרבוֹלוּציוֹנית של המוֹלדת הישנה, פּוֹגשים את בּן-הדוֹר החדש, הבּא מן המערכה. שמוֹ, כּרבוֹלוּציוֹנר, כּאיש תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הצעירה, כּמשוֹרר סוֹציאליסטי, הוֹלך לפניו. והם תמהים לשמוֹע מפּיו: אני לאוּמי סוֹציאליסטי. “יהדוּת” איננה בּחוּג זה דבר שבּאָפנה. היא שם נרדף לנסוֹג אָחוֹר. ורבוֹלוּציוֹנר צעיר זה, הבּא “משם”, מתעקש וּמדגיש את יהדוּתוֹ. וּכשמַכּסים גוֹרקי מזדמן לאמריקה ושוֹאל את ליֶסין, שמסַפּרים בּשבחוֹ שהוּא יוֹדע יפה רוּסית, מדוּע איננוּ כּוֹתב רוּסית – משיב ליֶסין: אם הכּל יכתבוּ אנגלית אוֹ רוּסית – מי יכתוֹב יהוּדית? וכך הוּא דוֹרך בּשבילוֹ. בּעוֹני, בּדחקוּת, בּיתמוּת. כּמוֹ בּילדוּתוֹ בּבית-אבּא, כּמוֹ בּישיבה, כּמוֹ בּוילנה, כּמוֹ בּין הפּוֹעלים בּמינסק, הוּא מוּקף הַפלָאה והערצה, אך הוּא גם יוֹשב אל עקרבּים. לא הוּא מכַוון את דרך התנוּעה, אך אין הוּא מבטל דעתוֹ מפּני הדעוֹת השוֹלטוֹת בּתנוּעה. אין הוּא מרכּין ראשוֹ, בּלשוֹנוֹ, בּפני “הפּיאוֹת הסוֹציאליסטיוֹת והאַבנט הסוֹציאליסטי”. וּכשלידוֹ נמסרת עריכת ה“צוּקוּנפט”, שהיה תחילה ירחוֹן של קרן-זוית להטפה סוֹציאליסטית וּלפּוֹפּוּלַריזציה של המדעים אשר נחשבה לחלק מן ההשׂכּלה הסוֹציאליסטית, הוּא כּוֹתב לא. ליטוין: “רצוֹני לעשׂוֹתוֹ ליהוּדי, שיהא לוֹ קלסתר-פּנים יהוּדי מוּבהק”. ואכן, הוּא עשׂה את הירחוֹן הדל, שנמסר לרשוּתוֹ, לבימה שוֹנה לגמרי משאר כּלי-המבטא של התנוּעה, לירחוֹן בּעל חשיבוּת לאוּמית-תרבּוּתית. וּמה שהיה דוֹרש – חירוּת הדיבּוּר – היה נאה מקיים. בּאוירה המוּרעלת של יחסי מפלגות וסיעוֹת בּרחוֹב היהוּדי נדרש היה רוֹחב-דעת מרוּבּה וסגוּלוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת כּדי לעשׂוֹת בּימה השייכת לחוּג מסוּים, לבימה כּוֹללת, שהיא פּתוּחה לאנשי-הזרמים השוֹנים בּציבּוּריוּת הפּוֹעלים היהוּדית ושהם לוֹמדים לקיים בּה דרך בּירוּר הוֹגן מעֵבר למחיצוֹת. הוּא פּתח שערים לרוָחה לפני תלמידי-חכמים. הוּא בּנה את ספרוּת אידיש, אך לא היה חלקוֹ עם המעמידים את התרבּוּת הישׂראלית על האידישיזם. הוּא תירגם את בּיאליק ואת רחל. זרה היתה לוֹ שׂנאת העברית של עמי-הארצוֹת וגם הקנאה בּעברית של תלמידי-חכמים שבּקרב האידישיסטים. את חוֹתמוֹ זה, האישי, הטבּיע על ה“צוּקוּנפט”.

אוֹתה שנה, בּה הגיע ליֶסין לאמריקה, נוֹסד ה“בּוּנד”. מה עתיד ציבּוּרי נשקף לליֶֶסין, וּמה יחסים היו מתהוים בּינוֹ לבין ה“בּוּנד”, אילמלא יצא את רוּסיה? שאלה היא. אך האוֹקינוּס, שהפריד בּין ליֶסין וחבריו, שהיוּ עתה בּמיסדי ה“בּוּנד”, לא הרחיק, אלא קירב את הלבבות. את שפעת אהבתוֹ להמוֹנים היהוּדים העביר ליֶסין על ה“בּוּנד”. היה לוֹ נעים לחשוֹב כּי גם לוֹ חלק בּיצירתוֹ. הוּא שׂמח לכל גילוּי של התגבּרוּת היסוֹד העממי והלאוּמי בּ“בּוּנד”. נעים היה לוֹ לחשוֹב כּי ה“בּוּנד” צוֹעד, ולוּ גם אִטית, בּעקבוֹתיו. הוּא לא קבע את יחסוֹ ל“בּוּנד” לפי פּרט זה אוֹ אחר, שהיה לפי טעמוֹ אוֹ שלא לפי טעמוֹ. הוּא ראה אוֹתוֹ כּחוּליה חדשה בּשרשרת הגבוּרה והקדוּשה הישׂראלית. הוּא שר על לֶקֶרט, הוּא שר על החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וגם ה“בּוּנד” היה גאה על משוֹרר-הפּוֹעלים, הנמנה על מחנהוּ וּמוֹסיף על זהרוֹ. עתה לא הזכּירוּ לוֹ עווֹנוֹת נַציוֹנליזם ואוֹפּוֹזיציוֹניוּת.

המשיכה ההדדית מרחוֹק היתה גדוֹלה, אוּלם גוֹרלה היה מוּזר: כּל פּגישה מקרוֹב היתה מביאה לידי התנגשוּת, לידי גילוּי אוֹתוֹ הבדל יסוֹדי בּמערכי הנפש, שהפריד בּינוֹ לבין חבריו. הוּא בּא, כּציר-אוֹרח מאמריקה, לועידת ה“בּוּנד”, ונוֹחל אכזבוֹת. כּתביו, שה“בּוּנד” משתוֹקק להוֹציאם, נוֹפלים קרבּן לצנזוּרה פּנימית. אין מפקפּקים בּ“אֶנטוּזיאַזם” שלוֹ, אך נכוים מן ה“סַרקַזם” שלוֹ. לאדם פּנימי, מתוֹך המשפּחה, סוֹלחים הרבּה, אך לא הכּל אפשר לסלוֹח.

וּבקרב הימים גָבה בּיניהם הר: ארץ-ישׂראל. לא בּבת אחת גבה ההר, כּי אם צמח ועלה בּמשך שנים רבּוֹת. בּין שירי-ציוֹן שכּתב בּנעוּריו לבין מאמריו על ארץ-ישׂראל בּעשׂרים שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת רבצוּ שלוֹשים שנה של אַנטי-ציוֹנוּת. הוּא שילם את המס כּהלכה. כּדאי להתבּוֹנן ולראוֹת מאין בּאה אליו האַנטי-ציוֹנוּת. האוּמנם רק מרבּוֹתיו בּוילנה? לָאו דוקא. לאנטי-ציוֹנוּת שלהם קדמה האנטי-ציוֹנוּת של אביו, אחרת מִשל ה“חוּג” הוילנאי, ואף על פּי כן – אנטי-ציוֹנוּת. ואלט נחל אוֹתה מאביו. ולא הוּא הסוֹציאליסט היחידי שהוֹציא אנטי-ציוֹנוּת מבּית-אבּא חרד. אביו, כּכמה יהוּדים טוֹבים ואדוּקים, שמר עליו מציוֹנוּת. כּל אוֹרתוֹדוֹכּסיה יהוּדית – אם חרֵדית, ואם ליבּרלית, ואם סוֹציאליסטית – יש בּה הכרח להתנגד לציוֹנוּת. היסוֹד הרבוֹלוּציוֹני שבּציוֹנוּת פּוֹגע בּשוֹמרי החוֹמוֹת מכּל מין שהוּא. אברהם גייגר נבהל מפּני משה הֶס. והרבּנים אלקלעי וקַלישר וגוּטמַכֶר וּשלֶזינגר – לא עמדוּ להם יראתם וּתמימוּתם. הם הפחידוּ את האוֹרתוֹדוֹכּסיה. אפילוּ הרצוֹן התמים לקיים את המצווֹת התלוּיוֹת בּארץ חוֹרג מתחוּמי האוֹרתוֹדוֹכּסיה, כּפי שעוּצבה בּדפוּסי גוֹלה. ואביו של אברהמ’ל ואלט שהקנה לוֹ כּמה ערכים נפשיים הנחיל לוֹ את ההכּרה כּי ארץ-ישׂראל לחוּד וחוֹבבי-ציוֹן לחוּד. בּויכּוּחוֹ עם מֶדֶם הוּא מספּר על עצמוֹ כּי בּנעוּריו היה “חוֹבב-ציוֹן חשאי אך נלהב”. אך בּזכרוֹנוֹת ילדוּתוֹ הוּא מגלה עד מה קיבּל מאביו כּי “חוֹבבי-ציוֹן” הם יהוּדים “קלים”, ולא יהוּדים “קלים” יביאוּ את המשיח, ויהוּדי בּעל-שרשים לא יתחבּר אליהם. בּכמה מוּשׂגים של האב מרד אברהמ’ל ואלט, אך את המוּשׂג הזה אימץ לוֹ. והוּא שחָצץ בּינוֹ לבין חיבּת-ציוֹן ימים רבּים, אוּלי עד שהפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לימד אוֹתוֹ שהציוֹנוּת אין פּירוּשה יהדוּת קלה.

צא וּראה: אם רחל אמנוּ הוֹפיעה לפניו בּכל הדר-המסוֹרת, הרי חיבּת-ציוֹן הוֹפיעה לפניו בּדמוּתוֹ של בּינינסוֹן ה“קל”, שלא ניכּר בּוֹ שהוּא צם וּמתאבּל על החוּרבּן. אפשר לא ידע אז אברהמ’ל הקטן שבּינינסוֹן זה יש לוֹ בּת בּיל"וּיית, בּוֹנה את גדרה, מעשׂה לא “קל”. מעשׂה שיש בּוֹ גבוּרה לא פּחוֹת מאוֹתם מעשׂי-הגבוּרה הרבוֹלוּציוֹניים שמשכוּ את דמיוֹנוֹ מילדוּתוֹ. הוּא, שרחש הערצה עמוּקה לרבוֹלוּציוֹנרים משנוֹת השבעים, לא ידע, כּנראה, שבּין אלה חוֹבבי-ציוֹן שבּמינסק שלוֹ מהלכים חיים חוּרגין – אדם סגוּר וּזעוּף-פּנים – ויהוּדה נוֹפך – יהוּדי חמים וּבעל רוּח בּדוּחה – אשר משם בּאוּ, מכּבשן המהפּכה, מבּית-המדרש של “הליכה לעם”, והם יהוּדים לא קלים ואנשים לא פּחדנים, והסַטירה המוּצלחת שלוֹ “הנציג היהוּדי”¹⁵ אינה הוֹלמת אוֹתם. ועל אחת כּמה וכמה לא הרגיש, ואוּלי גם לא ידע, כּי בּמינסק שלוֹ מהלך נער גימנַזיסט, הנוֹשׂא את נפשוֹ לאַחד את המשיחיוּת היהוּדית עם הרבוֹלוּציה העוֹלמית, ונחמן סירקין שמוֹ.

את כּל חייו הציבּוּריים חי ליֶסין בּין אנטי-ציוֹנים. ואף על פּי שהוּא נִפלה מהם בּהלָך-רוּחוֹ, הוּא רוֹאה עצמוֹ בּמשך שלוֹשים שנה “אנטי-ציוֹני מתוֹך הכּרה”. אמנם לא בּיזה את הציוֹנוּת, “לא ירק עליה”, אדרבּא, התיחס אליה כּאֵל “קדוּשה פּיוּטית”, כּך הוּא מעיד על עצמוֹ בּויכּוּחוֹ עם מֶדֶם, שחידש בּאמריקה את ההתקפה הבּוּנדאית על הציוֹנוּת, לרגל בוֹא המשלחת הראשוֹנה של ההסתדרוּת (1921). אך היא היתה לוֹ “חלוֹם-פּלאים”, ללא תקוה. הוּא התיר לעצמוֹ להתרגש ממוֹתוֹ של הרצל (מה שאחרים – מזוּעזעים אף הם – לא התירוּ לעצמם), הוּא יכוֹל היה להפליט, שאם היהוּדים ישוּבוּ לארץ-ישׂראל כּי אז ילַמדוּ את העוֹלם לחיוֹת סוֹציאליסטית, כּשם שלימדוּ אוֹתוֹ להגוֹת סוֹציאליסטית, אך אִמרוֹת-שפר מסוּג זה לא שינוּ למעשׂה. גם בּשנוֹת מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה, כּשעמד בּהיאָבקוּת חשאית עם חבריו ה“גֶנוֹסֶן” ותבע מהם שלא יִפרשוּ מקוֹנגרס יהוּדי כּללי, למען הגנת הענין היהוּדי הכּללי (בּמלחמה הזאת אין, כּנראה, מי שיהיה תוֹבע, והשבר הגדוֹל אין בּוֹ, כּנראה, להוֹציא הפּעם את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הגנוֹסית מפּרישתה, וּבעיקר את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הבּוּנדאית, אשר בּאה לאמריקה מגיא-ההריגה ואין אנוּ יוֹדעים מה הבּשׂוֹרה בּפיה לפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה, מחוּץ לכשרוּת אנטי-ציוֹנית), הוּא כּוֹתב: “כּל כּמה שחלוֹם שיבת-ציוֹן לאחר י”ח מאוֹת שנה יפה הוּא – שוּב ישאר חלוֹם" (1916). שריוֹן הריאַליזם המפוּכּח ליוָה אוֹתוֹ שנים רבּוֹת, גם בּזמן שהיה מסבּיר כּי אין “איסוּר” להיוֹת ציוֹני. “לא האמַנוּ בּהגשמת הציוֹנוּת. אך בּתוֹרת חלוֹם-פּלאים, אשר עַמנוּ נשׂא בּקרבּוֹ בּמשך גלוּת של י”ח מאוֹת שנה, היה לנוּ הרוֹמַנס הציוֹני סימפּטי תמיד" (1918).

שריוֹן-הפּכּחוֹן נמס מפּני אש-התקוה שנתלבּתה עם הצהרת בּלפוּר: “האוּמנם הגענוּ לכך? האוּמנם שוֹמעים אנחנוּ בּעצם מבּוּל-הדמים את פּעמיו של המשיח?” (1918).

ואף על פּי כן אין כּוֹחה של הצהרת בּלפוּר יפה לגרש כּלה את הריאַליזם המפוּכּח. הוּא, המלא כּל ימיו בּיקוֹרת לממשלוֹת ולשליטים, אין התלהבוּתוֹ להצהרה מאריכה ימים. הוּא בּמהרה לוֹמד לדעת כּי אין לתלוֹת את תקוָתנוּ בּהצהרה על גבּי נייר. אלא שבּינתים הוּא נכבּש לאמוּנה בּכּוֹח האנוֹשי העתיד לעשׂוֹת אוֹתה הצהרה לדבר של ממש. הפּוֹעל-החלוּץ בּארץ-ישׂראל כּוֹבש את לבּוֹ. אחרי מאוֹרעוֹת אב תרפּ“ט הוּא כּוֹתב: “מצבּיא גדוֹל היה אוֹמר כּי אין מפסידים בּמלחמה אלא אם כּן סבוּרים שמפסידים אוֹתה, וּבחוּרי ישׂראל בּארץ-ישׂראל, אשר ידם האחת מחזיקה בּשלח והאחת מחזיקה בּכלי הבּנין, אינם סבוּרים כּי המלחמה אבוּדה, והם לא יפסידוּ אוֹתה” ׁׁ(1929). מעתה אין הוּא מסתפּק בּ”סימפּטיה" ל“חלוֹם-הפּלאים”, אלא תוֹבע: “ואם גם עתה, כּשבּידינוּ הדבר לעשׂוֹתוֹ, לא נהיה המחַשלים את גוֹרלנוּ שלנוּ, תהא זוֹ אשמתנוּ אנוּ – פּשענוּ אנוּ, הפּשע הלאוּמי הגדוֹל בּיוֹתר בּדברי ימינוּ”.

כּאן בּא הקרע עם אנשי ה“בּוּנד”. זר לא יבין לטרגיוּתוֹ של הקרע הזה, אוּלי לשני הצדדים, ויש להניח כּי עוּכּב והוּשהה כּכל האפשר, אך להימנע ממנוּ אי אפשר היה. תקוּמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל אינה עוֹשׂה בּאנשי ה“בּוּנד” אוֹתוֹ רוֹשם שהיא עוֹשׂה בּנפשוֹ של ליֶסין. גם ה“בּוּנדאים” הבּוֹדדים, הבּאים אל הארץ לראוֹת בּעיניהם את הדבר שאינם מאמינים בּוֹ, ו“נכבּשים”, ואפילוּ מַבטיחים שבּשוּבם “ישנוּ את היחס”, חוֹזרים אל בּיתם וּמשתתקים. מפעלוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי אינוֹ מַלהיב, אלא מַפחיד את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הסוֹציאליסטית היהוּדית. הדוֹרוֹת הצעירים בּ“בּוּנד” אינם חַפּים מדעת כּאבוֹתיהם. הם גדלוּ על בּרכּי תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית. קצתם ספוּגים יהדוּת, קצתם טעמוּ בּנעוּריהם טעם הציוֹנוּת. יכוֹל “בּוּנדאי” גזעי בּימינוּ להיוֹת מלא הרגשה יהוּדית כּרימוֹן, להתיר כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּחזקת איסוּר גמוּר על אבוֹתיו ה“בּוּנדאים”, אך ארץ-ישׂראל אסוּרה עליו כּקוֹדם, ואוּלי עוֹד יוֹתר מקוֹדם. היא הוֹרסת את עוֹלמוֹ הנפשי, את האמוּנה בּ“נצח הגלוּת”.

כּל עוֹד היה ליֶסין לאוּמי-גלוּתי אפשר היה להשלים אתוֹ. אפשר היה ללמד עליו זכוּת, שכּונוֹתיו הן בּוּנדאיוֹת-כּשרוֹת, אף על פּי שהוּא נוֹקט לשוֹן בּלתי-כּשרה מבּחינה בּוּנדאית, אף על פּי שהוּא מַפריז בּלאוּמיוּתוֹ וּמַקניט בּיהדוּתוֹ¹⁶. את הרוֹמַנטיקה הלאוּמית שלוֹ עוֹד אפשר היה לשׂאת. אך משהכּיר בּיסוֹד הארץ-ישׂראלי, והכּיר בּוֹ הלכה למעשׂה, שוּב לא עמדוּ לוֹ זכוּיוֹתיו. שוּב יש צוֹרך להילחם בּמינוּת של ואלט. הויכּוּח אתוֹ מוּעתק מחדרי-חדרים אל שער בּת-רבּים. הוּא פּוֹגש את המערכה בּכלי-זינוֹ:

“אין דין כּזה בּשוּלחן ערוּך, לא הקפּיטליסטי ולא הסוֹציאליסטי, שאנוּ חייבים להישאר העם היחיד בּעוֹלם, חוּץ מן הצוֹענים, שאסוּר עליו שיהיה לוֹ בּית לאוּמי והחייב להיוֹת נע ונד בּין העמים”.

הוּא איננוּ חדל לקווֹת שיבוֹא יוֹם וה“בּוּנד”, “שהוּא קוֹלט תמיד רק מה שבּא עם מלוֹא-הימים”, יוֹשיט יד אחים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי למען היוֹת מפלגת פּוֹעלים יהוּדית אחת. אך בּינתים כּשהוּא שוֹלח את בּרכתוֹ למלאוֹת עשׂר שנים להסתדרוּת, שהיא “ההתגלמוּת של הרוֹמַנס האצילי בּיוֹתר, אשר אין כּיפיוֹ בּדברי הימים”, הוּא רוֹאה להוֹסיף: “לצערי, יכוֹל אני לברך את ההסתדרוּת רק בּשמי בּלבד, ולא בּשם ההסתדרוּיוֹת אשר להן מסרתי את נעוּרי ואת כּל חיי”.

ה

כּמה שירים של ליֶסין מחַכּים למשוֹרר העברי, אשר יִטָעם בּשׂדה-מכוֹרתם, בּשׂדה השירה העברית. שיר אחד מצא את גאוּלתוֹ בּידי רחל. היא הפשיטה מעליו את מחלצוֹת הספרוּתיוּת ונתנה לנוּ אוֹתוֹ בּניב העברי שלה, “התמים כּתינוֹק ועָנָו כּעפר”. ולי הצוֹרך להביא אוֹתוֹ בּזה:

הִנֵּה עַל אוֹתָן אֲבָנִים אֲפוֹרוֹת

קַנַּאי בְּדָמָיו הִתְפַּלֵּשׁ.

בְּעֹז לְבָאִים נֶאֱבַק עִם אוֹיֵב

בָּעִיר הַבּוֹעֶרֶת בָּאֵשׁ.

וּבְרֶגַע נָפְלוֹ, בּעֵינַיִם כָּבוֹת

רָאָה הֶחָזוֹן הַמַּבְעִית:

כָּמוֹהוּ פָּצוּעַ כָּרַע כָּל הָעָם

וְקוֹם לֹא יָקוּם עוֹלָמִית.

נָשַׁק הַגֹּוֵעַ אוֹתָן אֲבָנִים,

זָרְמוּ דִמְעוֹתָיו הַצּוֹרְבוֹת.

הָיְתָה זוֹ פְּרֵדַת כָּל הָעָם מֵאַרְצוֹ

אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹת.

חָלְפוּ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם וְנִין שֶׁל קַנַּאי

נִצָּב עַל אוֹתָן אֲבָנִים

וְרָב אֶת רִיבוֹ עַל נַחֲלַת הָאָבוֹת

שֶׁתְּהִי לְנַחֲלָה לַבָּנִים.

הוֹי, סָבָא קַנַּאי! לֹא חָזִיתָ בָּאוֹר

אֲשֶׁר לְחֶשְׁכַת הַגָּלוּת:

עַמֵּנוּ – וְגַם אִם פָּצוּעַ אָנוּשׁ –

פָּצוּעַ וּמוֹת לֹא יָמוּת.

הוֹי, סָבָא קַנַּאי! הֵן עוֹדֶנּוּ יוֹקֵד

הַכֹּסֶף הַהוּא הַיָּשָׁן,

עוֹדֶנָּה דִמְעַת יִשְׂרָאֵל הַמָּרָה

רוֹתַחַת כִּבְלֵיל הַחֻרְבָּן.

כּאן, נראה לי, שוֹרש נשמתוֹ של ליֶסין. הוּא נשׂא בּנפשוֹ מילדוּתוֹ את עוֹלמוֹ של הקנאי, וּפוֹתר אין אתוֹ. את שלוֹשים שנוֹת עמידתוֹ בּחוּץ בּיקש לפרש כּיאוּשוֹ של “סבא-קנאי”. בּקלסתר-פּניו של הפּוֹעל-החלוּץ הכּיר את ה“נין של קנאי”. בּידיו של איש הבּנין והמגן מצא את השרשרת, שחשב כּי נוּתקה עוֹלמית.

וּלפיכך יכוֹל היה בּויכּוּח עם ידיד בּוּנדאי לדלוֹת מתוֹך נפשוֹ את האמירה:

“אילו נוֹלדנוּ בּאיחוּר של כ”ה שנים, הייתי אפשר גם אני וגם אתה עם החלוּצים בּארץ-ישׂראל".

עם הכּרך הראשוֹן – לכתבי מ. בּילינסוֹן

מאת

ברל כצנלסון

---

הַבַּיִת וְהָעוֹלָם

מאת

ברל כצנלסון

על כּדוּר-אדמה אחד.

ג. שוֹפמן

א

זכוּרים הימים שבּהם היה נטוּש הויכּוּח של “המצמצמים והמַרחיבים”, על “צוֹרך ויכוֹלת” בּספרוּתנוּ. בּאוֹתוֹ ויכּוּח נשתקף מצבה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה, בּטרם נחרבה, בּימים שעוֹד היה בּה כּוֹח ורצוֹן להיאָבק על מקוֹמה בּעוֹלמוֹ הרוּחני של הקוֹרא. “אָדם בּצאתך ויהוּדי בּאָהלך” – היתה, לכאוֹרה, עצה טוֹבה למשׂכּיל העברי איזוֹ דרך יבוֹר לוֹ בּחיים, שתהא תפארת לעוֹשׂיה. אך אִמרה זוֹ, בּלי שנתכּוונה לכך, הגדירה את מצבה של ספרוּתנוּ, לָאו דוקא בּימי ההשׂכּלה, כּי אם גם בּימי חיבּת-ציוֹן וּלאחריה: הקוֹרא המשׂכּיל, אשר פּירנס את ספרוּתנוּ בּכף-רזוֹן זעוּמה, לא בּיקש ממנה אלא את מנַת “יהדוּתוֹ”, כּל השאָר בּה היה בּשבילוֹ מן המוֹתרוֹת, ואף לא מן המוֹתרוֹת המשוּבּחים, כּי את המשוּבּח היה מוֹצא כּאַוַת נפשוֹ בּ“שׂדוֹת זרים”. מי היה אז משענה של הספרוּת העברית בּ“פּרוֹבינציה”? בּחוּר-הישיבה, המלמד המתמַשׂכּל, האַברך על שוּלחן חָמיו, שהעברית היתה מזוֹנוֹ הרוּחני היחיד. צרכיו לא היוּ מרוּבּים, ולהבנת הוָיוֹת-העוֹלם הספּיקו לוֹ בּהחלט המאמרים המדיניים שבּ“הצפירה”; וּלחידוּד-השׂכל – דברי החכמה והמדע שהיוּ מעניקים לוֹ שוֹחרי טוֹבתוֹ, “משׂכּילי-הרבּים” ויוֹדעי-הכּל שבּמערכוֹת. כּל אלה הספּיקוּ לקוֹרא העברי כּל עוֹד לא זכה ליהנוֹת ממאוֹרוֹת שבּלשוֹן המדינה. משזכה לכך נהפּכה לוֹ ההצצה בּספרוּת העברית ל“פרפּראוֹת” אוֹ לקיוּם מצוָה לאוּמית. והכרזתם של “הצעירים” – אלה הנסערים והמסוּכסכים עם עצמם ונפשם לא תדע שׂבעה – על ה“צוֹרך” שיש להם בּספרוּת עברית רחבה ועשירה, שלפי הגדרתם אפשר יהיה למצוֹא בּה כּל מה שמוֹצא אדם בּ“וֵיסטניק יֶוְרוֹפּי” (הירחוֹן העבה של הליבּרליזם הרוּסי) לא היתה אלא הבּעת הצוֹרך שלהם, של קוֹמץ יחידים, המבקשים בּיטוּי לעצמם, ולא צוֹרך וּדרישה של ציבּוּר-קוֹראים, שבּרצוֹנוֹ וּבידוֹ גם לעשׂוֹת משהוּ בּשביל מילוּי התביעה.

ארץ-ישׂראל, היינוּ: העליה השניה, גרמה לספרוּת העברית שינוּי-מזל, אשר עדיין לא עמדוּ עליו כּל צרכּוֹ. לא שהיא נתנה לספרוּתנוּ המוֹן קוֹראים שיש בּידם לכלכּל אוֹתה בּכבוֹד, בּחוֹמר וּברוּח – בּשביל זה היה הציבּוּר עצמוֹ מעט ודל. וכן, כּמוּבן, אין לוֹמר שספרוּתנוּ כּאן זכתה לשפע. רחוֹקים גם רחוֹקים אנוּ מכּך אפילוּ היוֹם, ודלוּתנוּ עדיין מביישת וּמכאיבה. אך אם גם היכוֹלת עוֹדנה מוּעטה, הרי הצרכים נתרבּוּ ונתעצמוּ, ונעשׂוּ צרכים-של-אמת. צמח קוֹרא חדש, ואִתוֹ גם סוֹפר חדש. ואצל שניהם נפלוּ כּמה מן המחיצוֹת הישנוֹת שבּין “יהדוּת ואנוֹשיוּת”, לפי המוּנח שהיה מהלך בּספרוּתנוּ, מהלך לא כּתעוּדת-עניוּת, אלא בּהכּרת חשיבוּתוֹ. הקוֹרא כּאן, גם זה שצרכיו לכאוֹרה היוּ מרוּבּים, התנַזר, בּמוּבן ידוּע, מן הלוֹעזית. הוּא רצה עתה בּקב שלוֹ, אלא שהקב שלוֹ היה שוֹנה מן הקב המסרתי שהיה מצוּי בּספרוּתנוּ שם. יהדוּתוֹ עוֹררה בּוֹ אלף שאלוֹת, אך היא עצמה לא היתה לוֹ בּגדר שאלה. הטרידוּ אוֹתוֹ כּמה שאלוֹת אנוֹשיוֹת, אך לא השאלה אם חלק לוֹ בּאנוֹשוּת. הקוֹרא העברי הצעיר, אשר עזב את “העוֹלם הגדוֹל” – מַשׂא-נפשוֹ של כּל צעיר יהוּדי – כּדי למצוֹא כּאן ד' אַמוֹת של קרקע לרגליו, וגם לנפשוֹ, אשר ניתק כּמה קשרים ואף שיבּר כּמה פּסילים, לא ויתר על קשריו הרוּחניים עם העוֹלם, או עם “עוֹלמוֹת” מסוּימים. וּמהם שבּיקש למצוֹא המשכם כּאן, בּמחשבה וּבספרוּת.

ב

וגם חֶבֶר הסוֹפרים הקטן, שבּא בּאוֹתה עליה וגדל בּה, קוֹרץ מחוֹמר זה. גם הם, בּהגיעם לכאן, מצאוּ עצמם יוֹם אחד פּטוּרים מן הנוֹשׂאים הנצחיים של הספרוּת העברית בּגוֹלה, מן השאלה ל“זכוּת קיוּם”, ממלחמה בּהתבּוֹללוּת, מריב-לשוֹנוֹת, מהטפה לערכים לאוּמיים. נמצא סדן. יֶתר מרחב להלָך-הנפש, ויֶתר-מַגע עם חייו של הקוֹרא. אוֹתוֹ חבר-הסוֹפרים היוּ בּוֹ בּעלי סגוּלוֹת וּנטיוֹת שוֹנוֹת, אך גם צדדים שוים להם: עלייתם וּקליטתם לא הביאוּ אוֹתם לידי בּעיטת-גאוָה בּעוֹלם “הנכרי”, הם לא היוּ כּפוּיי-טוֹבה לבּאֵרוֹת מהן שתוּ, ועכשיו יכלוּ לחיוֹת אוֹתוֹ עוֹלם כּבני-חוֹרין, כּמי שיש לוֹ ד' אַמוֹת מִשלוֹ.

וּכשם שהתחילה נוֹפלת המחיצה בּין “יהדוּת” ל“אנוֹשיוּת”, כּן גם בּין “חוֹמר” ו“רוּח”. הסוֹפר העברי, שכּל כּך מעט ינק מסביבת “החוֹמר” שבּינוֹ וּבין אוֹתה סביבה לא היה מַגע כּלל, אוֹ היה מַגע של בּיטוּל הדדי – מצא כּאן סביבה חמרית שהיתה מלאה רוּח, שעצם התהווּתה היה פרי מאמצים רוּחניים בּלתי-פּוֹסקים.

דרך כּך נפלוּ גם מחיצוֹת בּין הסוֹפר העברי לבין קוֹראוֹ. קם בּיניהם מַגע חי, צמח אצל הקוֹרא יחס אִינטימי לספרוּת, וּנטייתוֹ של הקוֹרא העברי העֵר לדביקוּת ספרוּתית שנאחזה בּרחוֹק, מצאָה לה הפּעם אחיזה בּקרוֹב. זאת הפּעם נגלתה שוּתפוּת חיוּנית בּין הקוֹרא והסוֹפר. ואוּלי זאת הפּעם הראשוֹנה ניתן לסוֹפר העברי קרקע. וּמפּיסת-קרקע זוֹ, ממקוֹרוֹת-החיים שפּרצוּ בּתוֹכה, ינקוּ כּאחד הסוֹפר והקוֹרא. הספרוּת של אוֹתם הימים, גם בּגילוּייה הספרוּתיים בּיוֹתר, לא נוֹצרה מתוֹך הספרוּת. ואם הסוֹפר והקוֹרא ציפּוּ לראוֹת גמוּל לחייהם, הרי מן הקרקע הזה ציפּוּ לראוֹתוֹ כּשהוּא צוֹמח לשניהם.

והקרקע הזה הוּא שמיטמט את המחיצוֹת בּינינוּ לבין העוֹלם, הוּא שעשׂה כּמה בּעיוֹת אנוֹשיוֹת-כּלליוֹת לבעיוֹת שלנוּ. לא צו אידיאוֹלוֹגי הוּא שחייב את קוֹמץ הקוֹראים-הפּוֹעלים “להתענין” בּשאלוֹת סוֹציאליוֹת ותרבּוּתיוֹת של “אוּמוֹת העוֹלם”, לא מישהוּ מבּחוּץ גזר עליו חוֹבת סוֹלידריוּת, אלא הזיקה לשאלוֹת העוֹלם, הרגשת השוּתפוּת האנוֹשית, הסוֹציאַלית, הרוּחנית, האידיאית – היתה מבצבּצת ועוֹלה מבּפנים, מן העבוֹדה, ממלחמוֹת-העבוֹדה, מהזדקפוּת הפּוֹעל, מנסיוֹנוֹת ההתישבוּת, מן החקלאוּת, מן הצרכים הרוּחניים. הפּוּבּליציסטים שהוֹפיעוּ בּאוֹתוֹ פּרק לא היה להם צוֹרך להכריז על “אֵירוֹפּיוּתם” ועל “מַערביוּתם”. וגם אלה מבּוֹני ספרוּת-העבוֹדה, אשר היוּ “סוֹפרים לעת מצוֹא” וּמחשבתם וּפעלָנוּתם הציבּוּרית קדמה לכתיבתם – היוּ בּני העוֹלם הזה, “נתבּשלוּ” בּתוֹכוֹ. וּבבוֹא א. ציוֹני לספּר על חבוּרוֹת-פּוֹעלים בּאיטליה אוֹ על תוֹרת ההתישבוּת של אוֹפּנהיימר, לא היתה כּל מחיצה בּין הדברים וּבין קוֹראיהם, לא מבּחינת התוֹכן ולא מבּחינת ההרצאה. הדברים היוּ ארוּגים בּמַסכת החיה. וּבבוֹא ז"ס¹ לספּר על חילוּקי-הדעוֹת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית בּשאלה האַגררית – היוּ הדברים צריכים לגוּפם. וּבטיוּליהם הישוּביים אוֹ הספרוּתיים של ר' בּנימין ויעקב רבּינוֹביץ היוּ כּרגיל מנַשבוֹת רוּחוֹת מרוּחוֹת העוֹלם. הפְּנים והחוּץ היוּ יוֹנקים זה מזה. וא. ד. גוֹרדוֹן, אשר לכאוֹרה היה מקוּפּל כּוּלוֹ בּענין האחד שלנוּ, וּבּרנר אשר לא היה מַרבּה לדבּר בּעניני-חוּץ, אם כּי נפשוֹ היתה נתוּנה להם תמיד, היוּ בּעצם מהוּתם כּל כּך עוֹלמיים, כּל כּך אֶזרחים יהוּדיים של העוֹלם הגדוֹל, על יסוּריו ועל התקוֹממוּיוֹתיו, על תהוֹמוֹתיו ועל המראוֹתיו. וּכשאתה מתיחד אִתם הנך מוֹצא לעתים בּאיזוֹ פּיסקה קצרה אוֹ בּהערה צדדית אוֹ בּמאמר “שלא מן המנין” – היינוּ, היוֹצא מתחוּמי הפּוּבּליציסטיקה הרגילה שלנוּ² – הוֹכחה חיה כּי ספרוּתנוּ זאת, ספרוּת של קרן-זוית הנתוּנה לנפשה, היא ענף חי וּמקוֹרי בּספרוּת-העוֹלם של תקוּפה זוֹ, בּין שמכּירים בּכך וּבין שאין מכּירים.

ג

הדברים האמוּרים בּזה לא נתכּוונוּ להעריך את הספרוּת שנוֹצרה מתוֹך תנוּעת העבוֹדה וּמסביבה ולתהוֹת על קנקנה: מה הבטיחה ואם עמדה בּהבטחוֹתיה. שאלוֹת מַטרידוֹת, ואין אנוּ עוֹמדים בּהן כּאן. לא בּאוּ הדברים אלא לציין את החידוּש שנתחדש בּעוֹלמנוּ בּיחסוֹ של היהוּדי אל העוֹלם: היהוּדי שלפני ההשׂכּלה, הבּוֹטח בּעוֹלמוֹ והסגוּר בּקליפּתוֹ, הכּיר בּקשר אחד בּינוֹ לבין אוּמוֹת העוֹלם – הקשר בּין הטרף לבין הטוֹרף, – וּמכּאן הצוֹרך להימלט אוֹ להערים. היהוּדי של ההשׂכּלה וּלאחריה – הנבוֹך בּדרכּוֹ בּעוֹלם – נכסף להידבּק בּ“אנוֹשוּת”, שנגלתה עליו כּדבר שמחוּץ לוֹ ונַעלה עליו. וּבמידה שהוּא מצליח להתפּשט מעצמוּתוֹ הוּא רוֹאה את עצמוֹ, לפחוֹת בּמחשבתוֹ, אֶזרח-העוֹלם. עתה בּאה ההכּרה החדשה ואמרה: לא נתפּשט מעצמוּתנוּ ואף לא ניסגר בּקליפּתנוּ. יהוּדים אנחנוּ, וכיהוּדים הננוּ אזרחי-העוֹלם. ואם גם העוֹלם טרם הכּיר בּנוּ – אנחנוּ הכּרנוּ בּוֹ, ואיננוּ חוּץ ממנוּ. ואם עוֹד לא הכּיר העוֹלם כּי מַכאוֹבנוּ מַכאוֹבוֹ, הרי אנחנוּ יוֹדעים וחשים: מַכאוֹביו – מַכאוֹבינוּ.

ההרגשה כּי “על כּדוּר-אדמה אחד” אנחנוּ חיים, בּלשוֹנוֹ של שוֹפמַן, ואוּלי על פּני הר-געש אחד נפוֹצים אנחנוּ, בּלשוֹן ההוָיה של תקוּפתנוּ, הרגשה זוֹ גברה עם מאוֹרעוֹת-עוֹלם שבּעקבוֹת המלחמה, עם גלים ראשוֹנים של עליה חדשה, ילדי מלחמה וּמהפּכוֹת. פּינתנוּ הזעירה שבּאַסיה, המרוּחקת משבילי העוֹלם הגדוֹל, כּאילוּ הוּתקה ממקוֹמה והוּעמדה שוּב, כּמוֹ בּשנים קדמוֹניוֹת, על פּני גשר עוֹלמי מתוּח בּין הכּוֹחוֹת המוֹלכים, אוֹ החוֹתרים למלוֹך, בּ“כּיפּה”. והפּתרוֹן הציוֹני עצמוֹ, שיצאנוּ לבקש אוֹתוֹ מתוֹך סבלנוּת, בּעבוֹדה אִטית, כּמעט בּהיחָבא, בּתוֹך זמן עוֹמד וּמַמתין כּביכוֹל, בּחבל-ארץ רדוּם, נמצא פּתאוֹם מוּקף להבוֹת-עוֹלם וסיבּוּכי-עוֹלם, קשוּר וּמסוּכסך בּ“גוֹרמים” וּב“אינטרסים”, בּתוֹך ים זוֹעף, בּתוֹך זמן שוֹטף ונמהר בּמרוּצתוֹ.

נשתנה קצב-החיים, ואִתוֹ גם קצב-המחשבה. לא עוֹד “שוּתפוּת” עם העוֹלם מתוֹך הלָך-נפש, מתוֹך סקרנוּת רוּחנית, מתוֹך סוֹלידריוּת שבּאידיאה. העוֹלם “עצמוֹ” קרב אלינוּ וחדר לתוֹכנוּ בּסערוֹתיו וּבמהוּמת-מבוּכתוֹ. שארית יהוּדה והגליל שנמצאה אז בּארץ – אף היא עלתה בּשעתה מעֵמק-המבוּכה. אך דוֹר דוֹר וּמבוּכוֹתיו: העליה השניה היתה נבוּכה מרוֹב שאוֹל, והיתה אִטית וכבדת-צעד בּתשוּבוֹתיה; העליה החדשה, עקוּרה וּסעוּרה, פּליטת חיים נחרבים ונהפּכים, היתה מהירת-תשוּבוֹת ונבוּכה מפּתרוֹנים.

המַגע עם העוֹלם נעשה אחר: אַקטוּאַלי, רוֹעש, דוֹחף. לא ענין שבּשיקוּל-דעת וּברירה בּין “עם לבדד יִשכּוֹן” לבין “כּל דבר אנוֹשי לא זר לי”, כּי אם גזירה. אנחנוּ נתוּנים בּתוֹך עוֹלם זה, והוּא נתוּן בּתוֹכנוּ, ועלינוּ לדעת אוֹתוֹ, להבינוֹ ולמצוֹא בּוֹ את דרכּנוּ.

סערת הנפש של דוֹר פּוֹרץ-וּבוֹנה נאבקת עם הכַאוֹס, עם מכשוֹלים, עם עצמה. לאחר זמן אנוּ מתבּרכים בּיבוּל ושוֹכחים את יקר-האדם שהלך לטמיוֹן. לא היתה התאָמה בּין הצרכים השׂכליים והנפשיים של הדוֹר הנסער והמעיז לבין העזרה הרוּחנית אשר ניתנה לוֹ, אם מתוֹכוֹ ואם מן הסוֹבב אוֹתוֹ. הקוֹמוֹת הנַעלוֹת של הדוֹר נגדעוּ ללא עת, ולא קמוּ כּמוֹהן. מאידך היוּ קרוֹבים שנתרחקוּ, בּני-לוָיה שנתפּזרוּ, ניצנים שקמלוּ, הבטחוֹת שנתבּדוּ. אין צוֹרך לוֹמר שקמוּ פּרטנדנטים, מבקשי גדוֹלוֹת וּגדוּלה, שנתאַכזבוּ וּפרשוּ, אם בּשתיקה ואם הלוֹך וקלל.

אך מעטים נתגלוּ מבּפנים, אך מעטים נתנוּ כּתף נאמנה. וּבין המעטים – משה בּילינסוֹן.

מסר עצמוֹ כּליל למפעל החלוּצי, לא מתוֹך אידיאַליזציה של מחנה-העבוֹדה ואף לא מתוֹך קרבת-נפש בּלבד למחנה זה, כּי אם לאחר היסוּסים רבּים ושיקוּלים: מה חלקן של שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת בּנכוֹנוּת לסבּוֹל על קידוּש שם הציוֹנוּת וּבמאמץ הגבוּרה של הגשמתה; לאחר התבּוֹננוּת רבּה מרחוֹק וּמקרוֹב; לאחר הכּרת החוּלשוֹת והפּרצוֹת של ציבּוּר זה שאֵליו הצטרף. וּבכל השירוּתים הרבּים אשר שירת את חלוּצי-ההגשמה בּכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ היתה לוֹ עבוֹדתוֹ העתוֹנאית שירוּתוֹ העיקרי.

ד

לעתוֹנוּת העברית היה משה בּילינסוֹן מתנה בּלתי-צפוּיה. וגם מיוּחדת בּמינה. הוּא אירס אוֹתה בּאמוּנה וּלאחר שעמקוּ שרשיו ורחַב נוֹפוֹ – אפשר היה לעמוֹד על כּך עד כּמה הוּא יחיד בּמינוֹ, חטיבה בּפני עצמוֹ. כּתיבתוֹ היתה כּתיבת יהוּדי, ציוֹני, שהוּא גם אֶזרח-העוֹלם, שרוֹאֶה את שאֵלוֹתינוּ, החיצוֹניוֹת והפּנימיוֹת, בּקשרן עם העוֹלם, עם תוֹלדוֹתיו ועם מערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּוֹ, וּבהתבּוֹננוֹ בּשאלוֹת העוֹלם הוּא רוֹאה אוֹתן בּעינים של יהוּדי ואיננוּ שוֹכח את צרכיו של העם היהוּדי והפּרט היהוּדי בּן-הדוֹר. הוּא חי את חיי כּדוּר-האדמה האחד, את חיי הפּוֹעל הסוֹציאַליסטי בּוינה, הכּוּשי בּאמריקה, ההוֹדי בּאַסיה, האיכּר בּרוּסיה, איש-המדע בּאירוֹפּה. והוּא חי אוֹתם לא כּאָדם “סתם”, כּיצוּר מוּפשט, היוֹדע אך “שׂכל” ו“הגיוֹן” ו“חוּקים”, אלא כּיהוּדי, כּבן לאוּמה בּעלת היסטוֹריה גדוֹלה, בּעלת יסוּרים גדוֹלים, בּעלת צרכים בּלתי-מוּכּרים. וּבהתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת לא נעלם מעינוֹ שוּם דבר שיש ענין ליהוּדי לראוֹתוֹ כּיהוּדי.

הוּא שאב בּכתיבתוֹ ממקוֹרוֹת רבּים, הוּא לא נמנע ממלאכת הקוֹמפּילַציה, מהרצאַת דברי אחרים. אך כּתיבתוֹ לא היתה מעוֹלם מלאכת-תרגוּם. המוּשׂג תרגוּם אינוֹ חל כּאן על הלשוֹן. יכוֹלים דברים להיוֹת נאמרים עברית, ואף על פּי כן אינם אלא הרקה מכּלי אל כּלי, “תרגוּם” של מחשבוֹת וענינים השייכים לזמנים אחרים, לסביבה אחרת, לתנאים אחרים. תרגוּם טוֹב, המעיד על עצמוֹ שהוּא תרגוּם, אך ישוּבּח. מה שאין כּן תרגוּם, וּלעתים תרגוּם משוּבּש, שאיננוּ יוֹדע (אוֹ אינוֹ מגלה) כּי תרגוּם הוּא ולא מקוֹר. מחלה זוֹ של “תרגוּם”, של תחליפי-מחשבה, של העלָאַת גירה שלא עוּכּלה, של טחינת קמח טחוּן – נפוֹצה בּעוֹלם למדי, ואצלנוּ לא פּחוֹת מאֵצל אחרים. והוֹאיל והתחליפים הללוּ נוֹשׂאים לעתים גם גוּשפּנקאוֹת של פירמוֹת מפוּרסמוֹת – יש להם מַהלכים טוֹבים. מחַבּריו של המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי הכּירוּ יפה יפה את ערכּה של מחשבה שאינה אלא תרגוּם, והם מדבּרים בּלעג שנוּן על תוֹפעה זוֹ: “החקרנים הגרמנים, פּילוֹסוֹפים וּפילוֹסוֹפים למחצה, התנפּלוּ בּצמאוֹן על ספרוּת זוֹ (הסוֹציאליסטית הצרפתית) אך שכחוּ כּי היחסים הצרפתיים לא הוֹעברוּ לגרמניה יחד עם הספרוּת הצרפתית. בּאוֹתוֹ משטר חברתי שהיה קיים בּגרמניה של אוֹתוֹ זמן ניטל מאוֹתה ספרוּת צרפתית כּל ערך פּרַקטי ישיר, והיא קיבּלה אוֹפי של זרם ספרוּתי בּלבד. וּממילא נעשׂתה שם למלאכת חידוּד-שׂכל-לבטלה – – סיגוּל זה נעשׂה בּאוֹתה שיטה אשר בּה רוֹכשים שׂפה זרה, היינוּ על ידי תרגוּם”³.

חבל שרבּים מתלמידיהם של מחַבּרי המַניפֶסט למדוּ כּל כּך מעט מאַזהרה זוֹ.

בּילינסוֹן היה מן המעטים שלמדוּ. הוּא לא היה איש תרגוּם, הקוֹלט וּפוֹלט. גם כּשהוּא מוֹסר תכנוֹ של ספר, גם כּשהוּא מספּר על ענינים רחוֹקים ריחוּק מקוֹם אוֹ ריחוּק זמן, אין הוּא חוֹזר על דברים מן המוּכן, אלא מעבּד אוֹתם בּמעבּדה הרוּחנית שלוֹ, בּוֹרר את הנצרך לנוּ. הוּא אזרח כּדוּר-הארץ, אך לא בּן-בּלי-בּית. וזהוּ שמבדיל אוֹתוֹ מן הטיפּוּס המצוּי של אינטליגנט יהוּדי אשר מחשבתוֹ משוֹטטת בּרחבי עוֹלם, ואין לה אחיזה בּד' אַמוֹת שלה. וזהוּ שעוֹשׂה אוֹתוֹ – עוֹד בּימים שכּתב לוֹעזית – פּוּבּליציסט יהוּדי מקוֹרי, שגם בּכתבו על ענינים שמחוּץ ל“תחוּם”, איננוּ חוֹזר סתם על מה שהוּא מוֹצא בּספרוּת הכּללית, אלא עוֹשׂה עבוֹדה רבּה משלוֹ: מברר וּמנַפּה, מפריד וּמרכּיב, עד שהוּא מגיע למסקנוֹת מִשלוֹ וּלהרצאַת-דברים משלוֹ, והדברים קוֹלטים חיוּת חדשה, וּמתוֹך שהוּא רוֹאה לעיניו תדיר את הקוֹרא שלנוּ ואת צרכיו, ואליו הוּא מכַוון את דבריו, הרי הם נארגים בּמסכת מחשבתנוּ.

כּשהוּא בּא לדוּן בּענין ציוֹני, ישוּבי, הסתדרוּתי-פּנימי איננוּ רוֹאה אוֹתוֹ בּשפוֹפרת של הפּרוֹבינציה הישׂראלית בּלבד, והוּא מבקש לגלוֹת את קשרי הדברים עם המתרחש מעֵבר לימים. את הזיקה לגוֹרמים עוֹלמיים, את הצד השוה שבּענין הנדוֹן וּבהוָיה הפּוֹליטית אוֹ הסוֹציאלית אוֹ התרבּוּתית שמחוּץ לתחוּם⁴. וּבשעה שהוּא דן על חיי-מדינוֹת, על גוֹרל-עמים, על ערכי-תנוּעוֹת, הרי הוּא מבקש להבין אוֹתם וגם להסתייע בּהם בּשביל הבנת ענינינוּ: הוּא מבקש שם מַפתח, אוֹ משען אוֹ אַזהרה. וכן איננוּ חוֹשש להסתייע בּנסיוֹננוּ אנוּ להבנת הדברים המתרחשים שם.

דרך ההתבּוֹננוּת של בּילינסוֹן והלימוּד מִדָבָר על דבר אין לראוֹתה כּשיטת האַנַלוֹגיה הנוֹחה והחלקה והפּוֹתרת כּל שאלה על נקלה. עוֹד בּתוֹספת-דבר לספרוֹ “בּימי תחיית איטליה” – שנכתב מתוֹך חוָיה ציוֹנית יוֹקדת וּמתוֹך רצוֹן ללמוֹד מנסיוֹנה של איטליה על דרכּנוּ – הוּא אוֹמר: “אין כּתנוּעה האיטלקית הנוֹתנת אפשרוּת להקים בּנין האנַלוֹגיה לתנוּעה הציוֹנית – – נזהרתי מלחפּשׂ וּמלהבליט קוי דמיוֹן אלה. בּאשר אין לך דבר בּלתי-נכוֹן ויסוֹדי והיכוֹל להכשיל על נקלה כּאנַלוֹגיה היסטוֹרית”. הוּא מבקש להוֹציא לקח, אך איננוּ מחליף שוּתפוּת, ואפילוּ אחדוּת, בּזהוּת. הוּא אינוֹ נוֹטה לטשטש שוּם פּרט למען תצא ההשוָאה חלָקה. הוּא מבקש לראוֹת את הדמיון ואת ההפרש, את הצד השוה שבּחזיוֹנוֹת השוֹנים ואת הצד הבּלתי-שוה שבּהם. הוּא מבקש לראוֹת את הדברים כּהוָיתם ולא להקל על ידי שימוּש בּנוּסחאוֹת. הוּא כּוֹתב על ענינים חיצוֹניים כּפנימי.

ה

הגישה הפּנימית ניכּרת בּגדוֹלוֹת וגם בּקטנוֹת. בּשאלוֹת מדיניוֹת וּבעניני הוָי. וגם כּשהוּא מטפּל בּמנהיגי העוֹלם, מגלה את כּוֹחם אוֹ את חוּלשתם, אפשר להכּיר שהכּוֹתב מוּטרד וּמוּדרך על ידי בּעיוֹתינוּ אנוּ.

בּמאמרוֹ “הפּוֹליטיקה הלאוּמית וניגוּדיה” מתעכּב הוּא בּמיוּחד על עניוּתוֹ של מַסַריק ועל אוֹרח-חייו בּשעה שעמד בּראש התנוּעה הלאוּמית: “התפּרנס מכּתיבת מאמרים בּעתוֹנים”, “לא יכוֹל היה להשתמש בּאוֹטוֹ – הכּסף לא היה מספּיק – והיה מסתפּק בּאוֹמניבּוּס וּבחשמלית” – “הצניעוּת שׂררה לא רק בּחיים הפּרטיים של המנהיגים, אלא גם בּכל הפּעוּלה”. היוּ אמנם כּאלה “שהיוּ רוֹצים בּרֶפּרֶזנטציה מבריקה, ואוּלם לנוּ (אוֹמר מַסַריק) לא היתה הרפּרזנטציה הזאת נחוּצה”. “בּצניעוּת הזאת היה חשבּוֹן פּשוּט, חשבּוֹן של אנשים לא עשירים ועם זה תרבּוּתיים למדי כּדי להבין שרפּרזנטציה מבריקה של פּליטים אינה אלא מצחיקה. – – והדבר היה נחוּץ גם כּדי לתת למנהיגים את האפשרוּת המוּסרית לדרוֹש הרבּה מן העוֹבדים הפּשוּטים בּמפעל. – – בּגלל אוֹתוֹ החשבּוֹן היה מ. נוֹהג לחיוֹת בּזמן הראשוֹן של אִרגוּן הגדוּדים יחד עם החיילים הפּשוּטים וּלחלק אִתם גם את סכּנת חייהם”.

בּקנאָה הוּא משׂרטט את תכוּנוֹתיו האישיוֹת של מַסַריק: “אמיץ, זהיר, עוֹבד, מרוּכּז בּפעוּלה, שוֹמע תמיד לציווּי מַצפּוּנוֹ”, “בּעל תרבּוּת אשר רוֹב מדינאי אירוֹפּה ואמריקה יכוֹלים לקנא בּוֹ”, מקנא לאמת, מקריב את פּוֹפּוּלַריוּתוֹ למען האמת, מַקדים את חינוּך העם להנהגת העם. הוא מתעכּב בּמיוּחד גם על שיטוֹת עבוֹדתוֹ התעמלנית והדיפּלוֹמטית: “קוֹדם כּל צריך היה לעַניֵן בּעם הצ’כי, בּמהוּתוֹ, בּהיסטוֹריה שלוֹ, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכּל-יכוֹל. התעמוּלה הפּעילה צריכה להיוֹת בּזמננוּ תעמוּלה עממית רחבה – – לפני שבּאים לאירוֹפּה בּדרישוֹת לעזרה צריך ליצוֹר אצלה את הרוֹשם שהעם הצ’כי הנוֹ עם בּעל תרבּוּת גבוֹהה, עם מוּשׂגים מוּסריים נַעלים, ושיֵש לוֹ מה לתת לאוֹצר האנוֹשי – אלא שהוּא צריך להיוֹת חפשי כּדי שיוּכל לתת”. הוּא מבליט את דעתוֹ של מַסַריק שהתעמוּלה צריכה להיוֹת “ישרה, בּלי שקר וּבלי גוּזמה”. אתה קוֹרא את הדברים וּמבין ללבּוֹ של הכּוֹתב, הכּוֹאב אוֹתה שעה על עמוֹ הוּא.

ועוֹד יוֹתר מן הקנאה בּדבּרוֹ על גָנדי, אשר הרים את “חתיכת הבּד העלוּבה שעל מתניו לגוֹבה של דגל לתנוּעת העמלים והעניים”, ואת חייו הפּרטיים עשׂה “לחיי מוֹפת ודוּגמה לאוּמה כּוּלה”.

אין הוּא מסתפּק בּתיאוּרים שנוֹתנים לגַנדי סוֹפרי המערב: תמים וצדיק וקדוֹש. בּילינסוֹן רוֹאה אוֹתוֹ כּחכם-מדינה, השוֹלט “ללא כּל אמצעי שלטוֹן על מיליוֹנים מרוּבּים, בּתנאים קשים לשלטוֹן עד למאד”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאיש חשבּוֹן – “לא החשבּוֹן הפּשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והאוירוֹנים, שאוֹתוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כּל נער בּעזרת עפּרוֹן וּפתק וּנייר (כּך וכך אוירוֹנים לי וכך וכך אניוֹת-מלחמה ליריבי), אלא החשבּוֹן המעמיק יוֹתר, שצריך להיוֹת נחלת החלשים, החשבּוֹן לכּוֹחוֹת הנפשיים, שיש בּיכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירוֹנים”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאדם “היוֹדע היטב את סוֹד המנהיגוּת הפּוֹליטית, שהיא קוֹדם כּל אמנוּת של חינוּך המוֹנים”⁵.

ולא את אֶביוֹניוּתוֹ בּלבד ולא את היוֹתוֹ בּחיים לאחד עם העניים והמוּשפּלים מעלה בּילינסוֹן על נס, כּי אם בּעיקר את שלטוֹן האמת בּמדיניוּתוֹ: “אינוֹ מוֹפיע לפני שוֹלחיו כּאיש רב-כּוֹח ורב-יכוֹלת, אשר קשרים לוֹ ועזרה וסיוּע וידידים תוֹמכים, וההצלחה מוּבטחה לוֹ”. אינוֹ מסתיר מַפּלוֹת ואינוֹ מזין את העם בּאַשלָיוֹת, כּשיש הכרח להיכּנע הוּא נכנע, אך איננוּ קוֹרא למפּלה נצחוֹן. והוּא אוֹמר גלוּיוֹת: הקוֹנגרס נכנע, ואוּלם “הצהיר בּרוּר, כּי כּניעה זוֹ אין פּירוּשה כּניעה למעשׂי עוול”, והנצחוֹן בּוֹא יבוֹא. “שוּם קישוּט, אף שמץ של רצוֹן להקל בּדבר הקשה אשר אינוֹ ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השלָיוֹת, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנוּעה לוֹחמת – בּין הכּניעה וההשלמה”.

בּילינסוֹן גם מקנא בּעם ההוֹדי, אשר מַנהיגוֹ יכוֹל ללכת ללוֹנדוֹן לבדוֹ, בּלי משלחוֹת וּועדוֹת. כּל שאר האנשים נשארים איש על משמרתוֹ, “בּמקוֹם שנמצאת האוּמה – – בּמקוֹם שהיתה ותהיה ההכרעה האמיתית בּמלחמת-האיתנים אשר לוֹחם גַנדי”.

בּילינסוֹן מאזין לדברי הענוָה של גַנדי על אי-אלימוּת, על ידידוּת, על “חוּט-המשי של האהבה”, הצריך לקשר את הוֹדוּ והאימפּריה. “כּאילוּ כּעני וּכחלש יעמוֹד בּפניהם”. אך מתוֹך דברים אלה נשמעים לוֹ “צלילי-רעם”: “הקוֹנגרס שוֹמר לוֹ את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז בּמרי האזרחי לשם הגנה עצמית”. גַנדי רוֹצה בּשלוֹם, הוּא פּוֹנה אל הרצוֹן הטוֹב של הצד השני, אוּלם איננוּ סוֹמך עליו: הוּא יוֹצר כּוֹח, בּהתאם לתנאי הוֹדוּ, וסוֹפוֹ של הכּוֹח הזה לנַצח.

בּשוּם מלה, לכאוֹרה, לא נזכּרנוּ “אנחנוּ” בּרשימה הקטנה הזאת על גנדי – אוּלם כּל מלה ומלה מדבּרת אלינוּ. וספק אם רשימה כּזאת יכלה להיכּתב על ידי אדם אשר איננוּ יוֹדע את מחסוֹרנוּ ואיננוּ כּוֹאב את מכאוֹבינוּ.

ו

בּהתבּוֹננוֹ בּאישי הדוֹר מבקש הוּא להבחין, מבּעד ללבוּש המקוֹמי וּמבּעד לסוּגיה הפּוֹליטית-אַקטוּאַלית, בּגוֹרלם האישי והציבּוּרי וּבשאלוֹת הכּלליוֹת אשר דמוּתם מעוֹררת, וּבפרט בּצדדים הצוֹפנים משהוּ, שיש בּוֹ, אוֹ יכוֹל להיוֹת, ענין מיוּחד לנוּ. פּרשת מַקדוֹנַלד, שהוּא חוֹזר אליה בּהזדמנוּיוֹת אחדוֹת, איננה בּשבילוֹ רק פּרשת מדיניוּת אנגלית אוֹ פּרק מר בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, אלא “כּשלוֹנוֹ של מנהיג”. פּרוֹבּלימה של אדם אשר בּחר לעצמוֹ שליחוּת ונשׂא בּה ארבּעים שנה וּבנה בּנין ויוֹם אחד קם וּבגד בּכל עברוֹ וקיבּל על עצמו שליחוּת הפוּכה. מעין יוֹחנן כּהן גדוֹל אשר לאחר ששימש שמוֹנים שנה נעשׂה צדוּקי. אין בּילינסוֹן מקֵל לעצמוֹ את בּקשת פּשר הדבר על ידי זלזוּל סיטוֹני בּעבָרוֹ, כּנהוּג. הוּא איננוּ שוֹכח לוֹ את חסד עברוֹ, חסד השנים הרבּוֹת אשר בּהן בּנה את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, וּבעָבר זה גם פּרשת הליכתוֹ לבית-הכּלא מתוֹך התנגדוּת אמיצה לטבח העוֹלמי. וכן אין הוּא חוֹשב לגנאי למקדוֹנלד הסוֹציאליסט המתוּן, שלאחר המלחמה התלהב כּל כּך למשטר המוֹעצוֹת עד שדרש אוֹתוֹ גם בּשביל אנגליה. “הימים היוּ נסערים מאד, וצער אין-סוֹף של הטבח העוֹלמי תבע את עלבּוֹנוֹ, והאכזבה בּשליטי עוֹלם וּבמשטריהם, אשר הביאוּ את האנוֹשוּת עד הלוֹם, היתה עמוּקה, והמתרחש בּרוּסיה היה מכוּסה בּערפל סמיך מאד של כּרוּזים סוֹציאליסטיים וּפּאציפיסטיים – ורבּים, וכן שלמים, נתפּסוּ לאוֹתה השלָיה”. אין בּילינסוֹן מגנה אוֹתוֹ על חוֹסר היציבוּת בּדעוֹתיו: המדינאי רשאי גם לשנוֹת את דעוֹתיו, רשאי גם לטעוֹת, “אין כּלל חוֹבה עליו שיִטעה עם רבּים, מוּתר לוֹ לטעוֹת גם עם מעטים, גם לבדוֹ”. ואף איננוּ רוֹאה חטא בּכך שנוֹכח הזעזוּע הכּספּי של משק המדינה – זעזוּע אמיתי אוֹ עשׂוּי בּידי אֵילי ההוֹן – הגיע למסקנוֹת אחרוֹת מאשר חבריו וּתנוּעתוֹ. “נבחר הפּוֹעלים איננוּ בּעל מקצוֹע סתם המוֹסר את כּשרוֹנוֹתיו קנין למחנה בּעד בּחירתוֹ. רשאי הנבחר, אם מתוֹך רגש כּבוֹד לעצמוֹ ואם מתוֹך רגש כּבוֹד למחנהוּ, לדעה משלוֹ. אסוּר לוֹ לשקר בּנפשוֹ, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לוֹ מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר”. אין בּילינסוֹן סוֹבר כּויקטוֹר אַדלר, אשר אמר כּי מוּטב לטעוֹת עם הציבּוּר מאשר להיוֹת צוֹדק בּלעדיו. “סוֹפוֹ של ציבּוּר טוֹעה – להיכּשל וּבהיכּשלוֹ מה רוַח יש מזה שהמנהיג כּיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה את שרשיה בּכוֹח סמכוּת מנהיג אשר לא התקוֹמם נגדה”.

בּמה איפוֹא חַטא מקדוֹנלד כּשלא רצה “לטעוֹת עם הציבּוּר”? בּזה שלא עשׂה “את הדבר הראשוֹן, הפּשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשׂוֹת – להסתלק מהמַנהיגוּת”. “בּרגע שמתהווה ניגוּד בּין דעוֹת השליח ודעוֹת שוֹלחיו אסוּר לוֹ לשליח, בּתכלית האיסוּר, להשתמש בּעֶמדה אשר יצרוּ לוֹ השוֹלחים והפקידוּה בּידוֹ מתוֹך אמוּנה בּוֹ שיעשׂה את שליחוּתם הם. על השליח, אשר אין בּכוֹחוֹ להשלים עם הניגוּד בּינוֹ לבין שוֹלחיו, להסתלק, לסוּר הצדה”⁶.

מקדוֹנלד לא כּן עשׂה. הוּא לא ידע אוֹ לא רצה “לפתוֹר קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בּדרכים וּבאמצעים שהיוּ לכבוֹד תנוּעתוֹ ולכבוֹד עבָרוֹ”, הוּא ניצל את העמדה שנתנה לוֹ תנוּעת הפּוֹעלים כּדי לזייף “מפלגת-פּוֹעלים לאוּמית” וּ“ממשלה לאוּמית”, ומאז נעשׂוּ חייו שלשלת של כּשלוֹנוֹת וּבגידוֹת. “כּבדה היא האחריוּת הרוֹבצת עליו. מעזיבתוֹ את מחנה הפּוֹעלים, מן היוֹם שבּוֹ הכשיל את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית והבּין-לאוּמית נמתחים חוּטים לתבוּסת-בּרלין וּלחוּרבּן וינה”⁷.

בּילינסוֹן שוֹאל לחידה האישית של מקדוֹנלד אשר נדוֹן לסיוּם-חיים מחפּיר כּזה. הוּא אינוֹ מבקש את ההסבּר בּעֵדוּיוֹת-איבה של יריבים, כּי אם בּקלסתר רוּחני אישי: “האיש רוֹצה בּגדוֹלוֹת, האיש מבשׂר גדוֹלוֹת – מהפּכה סוֹציאלית, שלוֹם עוֹלם; וּבתקוּפה מאוּחרת – שלוֹם המעמדוֹת, פּירוּק זין, הסכּמים מסחריים על פּני כּל העוֹלם. אך אם תגש לציטטוֹת אלוּ גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פּוֹליטית, אם תגש לרצוֹנוֹ הנעלה של מקדוֹנלד בּשאלה: איך? – איך עוֹשׂים את המהפּכה הסוֹציאלית, איך מגשימים את שלוֹם המעמדוֹת, ונתקלת רק בּערפל רעיוֹני”. ועם זאת הוּא “תמיד מלא הכּרה עצמית כּבּירה, הערכה עצמית גבוֹהה, הגוֹבלת בּאמוּנה של גוֹאל”⁸. אָכן, קוי-דמוּת אלה כּשהם מצטרפים יחד: הליכה בּגדוֹלוֹת עם ערפליוּת-המחשבה שאינה יוֹדעת לגַלם את הגדוֹלוֹת, עם הערכה עצמית יתירה ההוֹלכת וגוֹברת עם “העליה” בּשלבּי המנהיגוּת – יש בּהן להסבּיר חידת מנהיג שהתכּחש לזוֹהר-חייו (לָאו דוקא מקדוֹנלד) יוֹתר מאשר סיפּוּרי-רכילוּת. “הן ידוּע: לגוֹאל האנוֹשוּת מוּתרים דברים האסוּרים לבני-תמוּתה פּשוּטים. מדינאים אשר אוֹפי “נבוּאי” להם הם אוּלי המדינאים המסוּכּנים בּיוֹתר. כּי הן רק צעד אחד מנביא לנביא-שקר”.

ז

אגב דיוּנוֹ בּמאוֹרע אישי זה פּוֹנה בּילינסוֹן לשאלה כּוֹללת יוֹתר, לשאלת ההיאָבקוּת הפּנימית בּתנוּעה, המעמידה אוֹתה בּפני הדילמה: שמירת האחדוּת אוֹ פּילוּג. בּילינסוֹן, העוֹקב את נפתוּליהן של תנוּעוֹת שוֹנוֹת, איננוּ פּוֹטר את השאלה בּדברי הטפה. הוּא יוֹדע כּי אַחדוּת-פּוֹעלים בּימינוּ עוֹמדת בּנסיוֹן קשה יוֹתר מאשר בּזמנים עברוּ, הוּא יוֹדע אֵילוּ קשיים פּנימיים אוֹכלים לעתים את המפלגוֹת. “יש ואַכזבה וּמרירוּת עמוּקוֹת כּה וצוֹרבוֹת עד שאין היאָבקוּת פּנימית אפשרית עוֹד”. הוּא יוֹדע כּי יש ואסוֹן פּוֹגע בּתנוּעה והיא מאַבּדת את השׂפה המשוּתפת, יוֹם אחד היא נטרפת על ידי “תנאים פּוֹליטיים אוֹ תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אוֹתוֹ”. אין הוּא נוֹתן עצוֹת כּיצד לצאת בּשלוֹם מהיאָבקוּת כּזאת, כּשמתגלה (אוֹ נדמה) כּי היסוֹד עצמוֹ מתערער. אוּלם הוּא מגיש לקוֹרא את תמצית הנסיוֹן ההיסטוֹרי, בּנדוֹן זה, של תנוּעת הפּוֹעלים בּדוֹר אחרוֹן.

הוּא מוֹנה את הפּילוּגים העיקריים אשר חלוּ בּתנוּעה בּאיטליה, בּגרמניה, בּרוּסיה, בּצרפת, וּמוֹצא כּי “אין להביא אף דוּגמה אחת, לרבּוֹת פּילוּג הס.ד. הרוּסית לבּוֹלשֶביקים וּלמנשֶביקים, עם הנצחוֹן הגדוֹל שנפל בּחלקם של הבּוֹלשביקים – שפּילוּג הביא בּרכה לתנוּעת הפּוֹעלים”.

יש צדדים בּפילוּג הנראים לכל עין: ההפסד האִרגוּני, פּירוּר הכּוֹחוֹת, המריבוֹת וההתנַגשוּיוֹת, ההחלשה הפּוֹליטית-מעשׂית. וּמפּני אלה וכיוֹצא בּהם נוֹהגים להזהיר. בּילינסוֹן מעמיק לראוֹת להשתלשלוּת הפּנימית הכּרוּכה בּפילוּג, לדלדוּל הרוּחני, לסילוּפים הרעיוֹניים הבּאים בּעקבוֹתיו.

וּבקוים קצרים הוּא משׂרטט את התוֹצאוֹת הנפשיוֹת והציבּוּריוֹת של הפּילוּגים:

“קצווֹת שוֹנים, מימין וּמשׂמאל, רדיקלים וּמתוּנים, אנשים שוֹנים בּקוֹמתם, גדוֹלים וּקטנים, כּוּלם נכשלוּ, ולא בּתבוּסה חיצוֹנית, אלא בּכשלוֹן פּנימי. כּי כּוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעוּ לעצמם לראשוֹנה, וּבגללה ניתקוּ את קשריהם עם הגוּף הגדוֹל. כּוּלם ירדוּ בּמדרוֹן. ושוּב, לא בּכמוּת מצדדיהם אוֹ בּנצחוֹנוֹת חיצוֹניים המדוּבּר, אלא בּתכנם האידיאוֹלוֹגי. כּוּלם ראוּ את עצמם כּעבוֹר זמן-מה בּחברה משוּנה, מוּקפים כּוֹחוֹת זרים, כּוּלם נהפּכוּ, בּעל כּרחם, לבני בּריתם של יסוֹדוֹת אשר כּל שוּתפוּת אִתם לא היתה להם. כּוּלם מילאוּ שליחוּיוֹת ותפקידים אשר לא התכּוונוּ אליהם ולא רצוּ בּהם, ואדרבּא, היוּ להם למוֹרת-רוּח וּשאָט-נפש, כּוּלם היוּ יכוֹלים לשאוֹל את עצמם: האם בּגלל זה? וּמה אנחנוּ עוֹשׂים כּאן? כּאילוּ יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל אָבד גם שיווּי-המשקל, אָבד רגש האַחריוּת, דברים שהיוּ אסוּרים בּמסגרת הישנה נעשׂוּ מוּתרים בּמסגרת החדשה”. מה גדוֹל כּוֹח האַזהרה שבּשוּרוֹת מעטוֹת ותמציתיוֹת אלה, אַזהרה לכל תנוּעת-פּוֹעלים, אזהרה גם לנוּ. אזהרה אשר בּימים קוֹדרים יש להאזין לה בּמיוּחד.

ח

אי אפשר לעבוֹר על הערכוֹת אישי-הדוֹר אצל בּילינסוֹן בּלי להרגיש בּרשימתוֹ על פּילסוּדסקי⁹. רשימה קטנה בּת שני עמוּדים וחצי, מלאכת-מחשבת, ויש ללמוֹד ממנה לא על הנוֹשׂא בּלבד, כּי אם גם על ראִייתוֹ של הכּוֹתב. אין הוּא צוֹלל בּנבכי הבּיאוֹגרפיה, אין הוּא מטריח את הקוֹרא בּפרטים. כּאוֹתוֹ חוֹקר, אשר על פּי שן שנמצאה בּחפירוֹת הוּא מקים את מלוֹא התמוּנה של חיה קדמוֹניה, כּך מקים בּילינסוֹן על פּי שוּרוֹת אחדוֹת שבּצוָאה את דמוּתוֹ של האיש.

פּילסוּדסקי דוֹאג להשארת גוּפוֹ לאחר מוֹתוֹ (פּוֹלין איננה הארץ היחידה בּימינוּ אשר בּה מבקשים להאריך את קיוּם גוּפוֹ של המנהיג. בּמקוֹם אחר דאגוּ “היוֹרשים” לחניטת הגוּף וּלהצגתוֹ לעין רוֹאים ועוֹברים. פּילסוּדסקי לא סמך על יוֹרשים) והוּא מצווה לחַלק אוֹתוֹ לחלקים וּמה יֵעשׂה בּכל חלק. כּל הוֹראה רצוּפה סמל.

בּילינסוֹן, כּדרכּוֹ: לא בּסוּפה וּבסערה, כּי אם בּהתבּוֹננוּת וּבתבוּנה נוּגה, המרכּכת משהוּ את השנינה, אך אינה מטשטשת את הראִיה האַכזרית, לָמד מכּאן על האיש ועל דוֹרוֹ: “דוֹר הגבוּרה – בּוַדאי שגדוֹלוֹת פּעל, ועם זאת איננוּ אלא דוֹר המעבר, דוֹר המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פּוֹתח את התקוּפה החדשה, דוֹר מנַקה את אַשפּת ההיסטוֹריה ואינוֹ (על אף כּל החיצוֹניוּת המַהפּכנית) משנה את פּני ההיסטוֹריה. דוֹר מחריב בּנינים שנרקבוּ, דוֹר שוֹבר כּבלים והוּא איננוּ דוֹר בּוֹנה. דוֹר גדוֹל בּתשוּקוֹתיו ואיננוּ מסַפּק אוֹתן, דוֹר המשאיר אחריו את תוֹהוּ העוֹלם גדוֹל ממה שהיה, דוֹר המוֹסר את מוֹחוֹת אישיו לידי הפיסיוֹלוֹגים, ואפשר כּי לפַּתּוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בּבדיקוֹת אלוּ. דוֹר עשיר בּפעוּלה ודוֹר דל-אוֹפק, דוֹר עני גם אכזרי בּיחסוֹ לאדם, יש והוּא מגוּחך בּיחסוֹ לעצמוֹ. דוֹר אשר ישאיר מדינוֹת חדשוֹת (בּנוֹת קיוּם?), משטרים חדשים (בּני קיוּם?), אך ספק אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנוּתית, אף יצירה פּוֹליטית חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוּא זה) אשר ממנה יתפּרנסוּ דוֹרוֹת. – – דוֹר אשר הרוֹמַנטיוּת שלוֹ גוֹבלת עם הסנטימנטליוּת, והפּתוֹס שלוֹ עם הדקלוּם, והמעשׂה עם הז’סטה, והעממיוּת עם ההמוֹניוּת והשרשיוּת ההיסטוֹרית עם פּוּלחן הסמלים. דוֹר גדוֹל, אשר תפקידים כּבירים הוּטלוּ עליו על ידי ההיסטוֹריה – והוּא דוֹר הוֹלך, על אף נצחוֹנוֹתיו”.

רשימה קטנה, בּעתוֹן יוֹמי, בּפּרוֹבינציה רחוֹקה. האם לא היה אוֹתוֹ רוֹשם מַטה אוֹזן לדפקוֹ של עוֹלם?

ט

בּעית הלאוּמיוּת, כּנוֹשׂא לעיוּן, כּחקר “המהוּת” – אין בּילינסוֹן מטפּל בּה. אין הוּא “מבסס” אוֹתה. אם מפּני שהויכּוּח העיוּני והנפשי בּין הכּפירה בּלאוּמיוּת לבין חיוּבה – הויכּוּח שבּילינסוֹן ערך עם עצמוֹ ושהכריע בּגוֹרל חייו – כּבר נסתיים בּשבילוֹ ולא היה לוֹ צוֹרך לחזוֹר אליו, ואם מפּני שהיה סבוּר כּי כּאן, בּמקוֹם שמַעינוֹת התקוּמה הלאוּמית מפכּים בּעוֹז, אין זוֹ בּגדר שאילתה. אך הוּא לא גרע עין מן ההוָיה הלאוּמית בּגילוּייה השוֹנים אצל עמים וּתנוּעוֹת, מן הניגוּדים והסתירוֹת המתגלוֹת על קרקע זה. הגוֹרם הלאוּמי הוּא בּעיניו יש איתן, אדיר, אשר הזלזוּל בּוֹ אוֹ ההתעלמוּת הימנוּ – נענשים קשוֹת.

בּין הפּגימוֹת היסוֹדיוֹת של הסוֹציאליזם האירוֹפּי בּמאה הי“ט ראה בּילינסוֹן גם את הזלזוּל בּגוֹרם הלאוּמי, את יחס הבּיטוּל לאהבת-עם. את הבּוּז לפּטריוֹטיוּת. אמנם הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת הפּשטנית והשטחית הוֹרתה ולידתה בּבּוּרז’וּאַזיה הרציוֹנליסטית, אשר ראתה את היחיד בּלבד ולא את הקוֹלקטיב, החשיבה את המדינה ולא את האוּמה, הכּירה בּמציאוּת שלטוֹנית ולא בּדבק עממי וּבחיוּת לאוּמית-היסטוֹרית. ממנה נחל הסוֹציאליזם תפיסה זוֹ והרכּיב בּה את הרעיוֹן המעמדי, כּמַפתח יחיד להבנת חיי החברה האנוֹשית. הוֹאיל והמעמדוֹת השוֹלטים מנצלים לטוֹבתם את החוּשים הלאוּמיים, את אהבת-המוֹלדת, את קשרי המסוֹרת – בּאוּ הסוֹציאליסטים והכריזוּ כּי המעמדוֹת השוֹלטים הם שהמציאוּ, כּביכוֹל, את ההרגשה הלאוּמית, את ההוָיה הלאוּמית, והם מקיימים אוֹתן על ידי אוֹנאַת ההמוֹנים אוֹ על ידי ליבּוּי תחוּשוֹת וּמוּשׂגים שאינם אלא בּני זמן עבר, וּמעמד העוֹבדים המשתחרר חייב ועתיד לזרוֹק אוֹתם אל אשפּתוֹת ההיסטוֹריה. תנוּעוֹת הפּוֹעלים הגדוֹלוֹת נוֹלדוּ וגדלוּ בּמדינוֹת העשירוֹת והחזקוֹת, וּבעלי ההשפּעה הרעיוֹנית בּעוֹלם הסוֹציאליסטי היוּ בּני העמים התקיפים, אשר כּאֵב עמי-המיעוּט המדוּכּאים לא היה כּאֵבם. והם פּגשוּ בּלי אַהדה וּבלי הבנה את ההתעוֹררוּת הלאוּמית בּתוֹך תנוּעוֹת הפּוֹעלים של העמים המדוּכּאים. היחס אלינוּ, לזרמים הציוֹניים הסוֹציאליסטיים, בּאוֹתם הימים בּחוּגי תקיפי האינטרנציוֹנל – ידוּע. אך גם על ה”בּוּנד" הבּיטוּ בּחשד, וּפּליכַנוֹב ולֶנין הכריזוּ עליו מלחמה. “מי שדאג אז לאוּמה שלוֹ היה סוֹציאליסט רע. – – כּל הלאוּמים הקטנים היוּ בּבחינת חשוּדים. ולא הבינוּ אז כּלל שלמעשׂה תוֹרה זוֹ של ה”אַנטי-פּטריוֹטיוּת" הביאה למעשׂה לידי דיכּוּי הקטנים והחלשים ולהגבּרת יד העריצים והגדוֹלים; לא הבינוּ אז כּי למעשׂה עוֹבד לנין לטוֹבת בּית רוֹמַנוֹב וּויקטוֹר אַדלר לטוֹבת בּית הבּסבּוּרג¹⁰ (היינוּ לטוֹבת האימפּריאליזם הרוּסי וּלטוֹבת האימפּריאליזם האוֹסטרי). “למעשׂה היתה הפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה פּוֹליטיקת עמים גדוֹלים הנהנים משלטוֹנם. אוּלם גם העמים הגדוֹלים האלה כּפרוּ בּזכוּתם להכּרה ולהרגשה עצמית וּלאוּמית. – – החינוּך הסוֹציאליסטי הצליח בּמידת-מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשׂוֹתה מפלצת ריאַקציוֹנית”¹¹.

החינוּך המוּטעה הזה גרם, להלכה וּלמעשׂה, כּמה תקלוֹת וּשגיאוֹת, “מהן גם פַטַליוֹת מאד, והן הן שגרמוּ לחוּלשת הסוֹציאליזם בּימים הנוֹראים של אוֹגוּסט 1914 (האמוּנה התמימה בּאפשרוּת להרוֹס את המחיצוֹת שבּין הקיבּוּצים הלאוּמיים על ידי ארגוּנים על-לאוּמיים וכינוּסים בּין-לאוּמיים; האדישוּת לשאלוֹת הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, אשר אינן, כּביכוֹל, בּלתי אם משׂחק של דיפּלוֹמַטיה זידוֹנית והפּרוֹליטריוֹן מסוּגל לבטלוֹ בּרגע המכריע על ידי מעשׂה נוֹעז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאוּמי של העמים המדוּכּאים אוֹ מחוּסרי-מוֹלדת וכוּ')”¹². יחס הבּיטוּל העקשני והמַתמיד אל הגוֹרמים הלאוּמיים בּחיי העוֹלם ואל התחוּשוֹת הלאוּמיוֹת הנטוּעוֹת בּמעמקים – לא היה בּוֹ כּדי לבטל את כּוֹחם בּחיים, הם דוּכּאוּ בּשטח העליוֹן ורתחוּ בּמצוּלוֹת, עד שבּבוֹא שעת-התפּרקוּת – נתמרדוּ, והמרידה קיבּלה צוּרוֹת איוּמוֹת וּמסוּלפוֹת, ואז עמד הסוֹציאליזם נגדם בּאפס-אוֹנים.

ואוֹתה גישה, בּחינוּך וּבמעשׂה, נתגלתה לא פּחוֹת מסוּכּנת, לאחר המלחמה, כּשהוּטל על הסוֹציאליזם להיאָבק עם מנַצלי החוּש הלאוּמי וּמסַלפיו. “הפּירוּד הפטלי בּין העיקרוֹן הלאוּמי והעיקרוֹן הסוֹציאלי בּקרב מעמד הפּוֹעלים האיטלקי”¹³ גרם לא בּמעט לנצחוֹן הפאשיזם.

הסוֹציאליזם האיטלקי לא חטא ולא נכשל בּהתלהבוּת המלחמתית. וּלאחר המלחמה, כּשבּאה האַכזבה הגדוֹלה, התחילוּ ההמוֹנים פּוֹנים אליו כּאֶל מי שראה נכוֹחה. והוּא, ששעתוֹ הגיעה, ראה לוֹ הזדמנוּת לקצוֹר את פּרי התנגדוּתוֹ למלחמה כּנימוּק תעמוּלה עיקרי, ולא הבחין בּין הלאוּמנוּת התוֹקפנית לבין צוֹרך-החיים של האוּמה. שלילת המלחמה הפכה, תוֹך כּדי התעמוּלה והרגלי-מחשבה, לשלילת רעיוֹן המוֹלדת. “הדגל בּן שלוֹשת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבוֹץ, גם בּהשאָלה וגם כּמַשמעוֹ. – – הבּריחה מן המערכה מתחילה להיחָשב לדבר שבּגבוּרה, לדבר הראוּי לטיפּוּח וּלתגמוּל, הדֶזֶרטירים מוּצגים בּבּחירוֹת לפּרלמנט בּרקוֹמנדַציה יחידה: “דזרטיר” – – המפלגה הסוֹציאליסטית לא בּלבד שאינה מתאַמצת להשתחרר מן המים העכוּרים האלה, אלא היא בּטוּחה נאמנה שקצף עכוּר זה מַמציא מים טהוֹרים לטחנתה”. השתלט הלָך-רוּח של “שלילה גמוּרה של הסוֹלידריוּת הלאוּמית והמרתה בּסוֹלידריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאוּמית וההרגשה הלאוּמית בּכל הדרכים”. והתוֹצאה היתה: “החוּש הפּטריוֹטי והלאוּמי, הניתן יוֹם יוֹם לעלבּוֹן, התחיל סוֹף סוֹף להתקוֹמם”. והתקוֹממוּת זאת אין חלקה קטן בּדחיפת ההמוֹנים לזרוֹעוֹת הפאשיזם.

י

איטליה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים – שצמחה, אגב, מתוֹך השחרוּר הלאוּמי – מזלזלת בּהוָיה הלאוּמית של עצמה, מתנַכּרת – מתוֹך תפיסה שׂכלית-פּשטנית וּבדרך-חלקלקוֹת של תעמלנוּת – לתחוּשה הלאוּמית, ונענשת. צ’כיה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד עם מזלזל בּהוָיה הלאוּמית של עם אחר ונענש. כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים של עם שוֹלט מזלזלת בּהוָיתוֹ הלאוּמית של עם נשלט וּתנוּעת-הפּוֹעלים שלוֹ. שני עמים התחלפוּ כּאן בּתפקידיהם: “הרבּה חטאוּ הגרמנים כּלפּי הצ’כים לפני המלחמה, וגם הסוֹציאליסטים הגרמנים אינם חפּים מפּשע. ואוּלם הרבּה חטאוּ גם הצ’כים כּלפּי הגרמנים אחרי המלחמה – וגם הסוֹציאליסטים הצ’כים לא היוּ חפּים מפּשע”¹⁴. קוֹדם זילזלה הס.-ד. האוֹסטרית בּתנוּעת-הפּוֹעלים הצ’כית, אחר כּך כּשהצ’כים הגיעוּ לשלטוֹן, זילזלוּ הם בּמיעוּט הגרמני וּבתנוּעת-הפּוֹעלים הגרמנית שבּמדינה. הוּא עוֹקב את כּל שלבּי הסכסוּכים בּין פּוֹעלי שני העמים ואיננוּ נוֹשׂא פּנים לשוּם צד. הוּא רוֹאה בּמדיניוּתה של הס.-ד. האוֹסטרית, אשר בּסיסמת האיחוּד המעמדי “המוּחלט” שללה את זכוּתם של הפּוֹעלים הצ’כים לאִרגוּן מקצוֹעי עצמאי, “אי-רצוֹן לוַתר על עמדת-שלטוֹן אשר היתה מבוּססת על כּוֹח הדיכּוּי של המוֹנַרכיה ההבּסבּוּרגית”. אחר כּך, כּשהצ’כים הגיעוּ לחירוּת וּלשלטוֹן, שכחוּ בּמקצת את העקרוֹנוֹת אשר עליהם נלחמוּ, וניגשוּ “לבנוֹת את המדינה החדשה על יסוֹדוֹת שהיוּ נראים להם מוּצקים בּיוֹתר. וגם היסוֹדוֹת האלה תוֹכם דיכּוּי וסוֹפם אַכזבה”¹⁵. כּך כּתב בּילינסוֹן בּשנוֹת הפּריחה של צ’כוֹסלוֹבקיה, כּעשׂר שנים לפני “מינכן”. והוּא מוֹסיף: “הגרמנים שילמוּ בּעד הפּוֹליטיקה הזאת בּאָבדן המוֹנרכיה, הצ’כים שילמוּ בּמפּלוֹת פּנימיוֹת, בּנצחוֹן הבּוּרגנוּת הריאַקציוֹנית והקלריקלית על מעמדוֹת הפּוֹעלים”. וּלפיכך הוּא פּוֹגש בּהוֹקרה וּבשׂמחה את ראשית תיקוּן המעוּוָת, כּשהפּוֹעלים הצ’כים והגרמנים החליטוּ (1927) להקים את אחדוּת התנוּעה המקצוֹעית וּלאחר האיחוּד המקצוֹעי בּא גם האיחוּד הפּוֹליטי.

וכיצד נפתר ויכּוּח זה על אחדוּת תנוּעת-הפּוֹעלים של שני עמים? האם על ידי טמיעה, על ידי כּניעת החלש לחזק, על ידי הקריבוֹ את פּרצוּפוֹ הלאוּמי? לא. על ידי בּרית-אחים של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים עצמאיוֹת. "ישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת צ’כיוֹת וישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת גרמניוֹת. ישנה מפלגה סוֹציאליסטית צ’כית וישנה מפלגה גרמנית. – – האִרגוּן המשוּתף כּוֹלל לא את התאים, הלאוּמיים בּהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוּץ לארגוּן המשוּתף הזה נשארים גם הם מוּבדלים. לא התמזגוּת, אלא שני אִרגוּנים העוֹבדים יד בּיד בּענינים משוּתפים. בּיסוֹד האִרגוּן הזה מוּנחת ההכּרה – והיא העיקר, שאין עם אחד כּוֹפה על העם השני צוּרוֹת חיים, תרבּוּת וכוּ' "¹⁶. “מתוֹך התחשבוּת עם נסיוֹן העָבר ועם צרכי ההוֹוה, כּתוֹצאה מכּשלוֹנוֹת וּמפּלוֹת, הוֹלך וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בּגוּף מעמד הפּוֹעלים”. והפּתרוֹן שנמצא לאחר עשׂרים שנה של ריב-אחים לא היה דוֹמה כּלל לאוֹתוֹ האיחוּד הפּשטני והשלטוֹני שנדרש אז על ידי הס.-ד. האוֹסטרית וגם על ידי האינטרנציוֹנל (קוֹפּנהגן 1910). זה היה איחוּד אשר “אין בּוֹ שוּם ויתוּר משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה אוֹ אחר. בּשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמוֹ דוקא הפּוֹעל הגרמני את הגנת עניני האוּמה. בּשעה שהבּוּרגנוּת הצ’כית ממשיכה בּשיטת דיכּוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בּצ’כיה מאַחד דוקא הפּוֹעל הצ’כי סביבוֹ את כּל המיעוּטים הללוּ וּמכּיר בּזכוּיוֹתיהם”.

וּבּילינסוֹן, כּשהוּא עוֹקב את פּרטי הפּרטים של ההיאָבקוּת וההשתלשלוּת וההתפּשרוּת של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים של שני עמים, אינוֹ עוֹשׂה, כּמוּבן, שוּם גזירה שוה בּין הללוּ לבין הבּעיוֹת הנדוֹנוֹת אצלנוּ. הוּא יוֹדע כּי לא מחכמה להעתיק פּרוֹבּלימוֹת וּפתרוֹנוֹתיהן כּדמוּתן וּכצלמן ממקוֹם אחד למקוֹם שני הנבדל ממנוּ בּתנאים וּבמסיבּוֹת וּבגוֹרל-חיים, אוּלם הוּא איננוּ נמנע מן הלקח העיקרי שבּכל זה: “כּל עוֹד רעוּעים וּמתמוֹטטים חיי הלאוֹם, כּל עוֹד הם משוּללים יסוֹד מדיני, מוּכרח הפּוֹעל, הרבּה יוֹתר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוֹג ליסוֹד המדיני הזה. – – בּהבטחת חיי הלאוֹם מוּנח התנאי המוּקדם להתאַחדוּת בּין-לאוּמית אמיתית של הפּוֹעלים”.

יא

כּשהוּא בּא לדוּן בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת אַקטוּאַליוֹת אין הוּא שוֹכח לעוֹלם את “הנקוּדה היהוּדית”, ואין הוּא חוֹשש להתעכּב עליה וּלהבהיר אוֹתה בּמיוּחד. כּשהוּא מדבּר על יציאתה של איטליה מחֶבֶר-הלאוּמים, וּהוּא מסבּיר את טיבה של המדיניוּת הפאשיסטית ההרפּתקנית ואת מדיניוּתה של אנגליה רבּת-החשבּוֹנוֹת (וּבחשבּוֹנוֹתיה וּבחַששנוּתה היא גוֹרם מסייע להרפּתקנוּת) ואת גוֹרלוֹ של חבר-הלאוּמים על התקווֹת שנתלוּ בּוֹ ועל חוּלשתוֹ האוֹרגנית, אין הוּא מדלג גם על הענין שלנוּ:

“וּבשבילנוּ פּירוּשוֹ של הדבר: התרוֹפפוּת נוֹספת של עמדתנוּ הבּין-לאוּמית, תוֹספת התלישוּת, חיזוּק המצב אשר התבּלט גם בּלָאו הכי בּשנים האחרוֹנוֹת – אנחנוּ מוּל המעצמה בּעלת המנדט, ותוּ לא”¹⁷.

וּכשהוּא מסבּיר לקוֹרא העברי את ענין אבַנטוּרת-הדמים של איטליה בּחַבּש, את הצחוֹק אשר עוֹשׂה לנוּ מוּסוֹליני בּהצדיקוֹ את התנפּלוּתוֹ בּנימוּק מוּסרי: הוּא הוֹלך לבטל את משטר-העבדוּת בּחבּש (“כּלוּם שיטה היא זאת לבטל עבדוּת פּנימית על ידי עבדוּת חיצוֹנית? ואם זוֹהי השיטה הנכוֹנה, כּי אז יש להשתמש בּה קוֹדם כּל לגבּי ארץ מוּסוֹליני”), ועם הסבּירוֹ את הצדדים האיטלקיים הפּנימיים, את ההכרח למוּסוֹליני לתקוֹף את החלש הניתן להיתָקף לא מפּני שאיטליה צריכה לכך, אלא “משוּם שגם לפראזיוֹלוֹגיה יש הגיוֹן מִשלה, ואי אפשר להשתמש בּה בּלי תוֹצאוֹת, משוּם שמשטרוֹ וכל מהלך-הרוּח שבּוֹ – – נוֹשׂאים בּקרבּם גרעיני חוּרבּן; עתה בּא הזמן והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משוּם כּך ישוּלחוּ בּני איטליה – לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט וּלהישחט” (צר לוֹ לא רק בּצרתה של חבּש המוּכּה, כּי אם גם בּצרתוֹ של העם האיטלקי המַכּה, על כּרחוֹ, בּצו מנהיגוֹ, כּי העם האיטלקי משטרוֹ שׂנאוּי והוּא עצמוֹ אהוּב: עִם "הסבלנוּת, החביבוּת, טוּב-המזג, התרבּוּת בּת אלפים שנה, המתבּטאת בּכל דבר קטן, בּאֳפי ההמוֹן האיטלקי, בּטוּב טעמוֹ הטבעי, בּשמירה על הילד, בּאדיבוּת כּלפי הזר, בּדרך-ארץ לפני טוֹהר-החיים¹⁸). עם כּל אלה איננוּ שוֹכח גם כּאן את הצד היהוּדי והוּא מלמד גם את הקוֹרא לראוֹתוֹ. חבּש איננה בּשבילוֹ שם גיאוֹגרפי, הוּא רוֹאה סמיכוּת-פּרשיוֹת פּוֹליטית – וכמה זמן לפני היוֹת תחנת הרדיוֹ בּבּארי, וּבטרם תשׂיג אוֹתנוּ זרוֹע “הציר” אוֹמר בּילינסוֹן: “חיזוּק איטליה בּאַפריקה הגוֹבלת אִתנוּ – – איננה בּשבילנוּ עוּבדה פּוֹליטית סתם, שאינה נוֹגעת בּנוּ – – אי אפשר לדעת תוֹרוֹ של מי יבוֹא אחרי חבּש, וּלמה יהָפך המרכּז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוּחוֹת הפּוֹליטיוֹת שתנַשבנה בּוֹ, מה יהיוּ החוּטים שימָשכוּ ממנוּ, מי וָמי יהיוּ בּני-בּריתוֹ, בּסביבתנוּ וּבשכנוּתנוּ”.

וּבהזדמנוּת זאת איננוּ חוֹסך מן הקוֹרא גם לקח מדיני פּנימי. הוּא רוֹאה גם אצלנוּ את הטיפּוּס האנוֹשי המוֹחא כּף בּהתפּעלוּת למנַצח¹⁹. והוּא מוֹקיע לצחוֹק את הבּטלנוּת הפּוֹליטית השׂוֹררת אצלנוּ בּחוּגים מסוּימים, זוֹ הבּטלנוּת המתמוֹגגת מן הידיעוֹת על “ראָיוֹן אָדיב” לפלוֹני והמשתעשעת בּתקווֹת בּגלל “ההשפּעה הכּבּירה של הרב המנוֹח מרוֹמי”. ועוֹד בּטרם נגלה כּל סימן למדיניוּת האיטלקית המלחמתית כּנגדנוּ מעיר בּילינסוֹן:

“מוּתר להניח כּי ראיוֹנוֹת לא פּחוֹת אדיבים ושׂיחוֹת לא פּחוֹת נעימוֹת היוּ למוּסוֹליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אוֹרח יוֹתר מכוּבּד בּחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכּל מקוֹם הסיכּוּיים שלנוּ אינם מרוּבּים וּרחבים בּיוֹתר. ולא, חלילה, משוּם ש”הפּוֹעלים שוֹלטים אצלנוּ" (גם שטוּת פּוֹליטית זאת נשמעה מעל דפּי העתוֹנוּת הפּוֹליטית, כּביכוֹל, שלנוּ), אלא עקב מצבנוּ הבּין-לאוּמי ועמדתנוּ לגבּי המעצמה בּעלת המנדט, ואלה מגבּילים בּמידה מרוּבּה, אם לא בּהחלט, את “חוֹפש הפּעוּלה” שלנוּ; “האחרים” – חפשים המה לאין ערוֹך יוֹתר מאִתנוּ".

בּאוֹתם הימים עוֹד היוּ מהלכים אצלנוּ חכמי-מדינה חריפים, אשר היוּ “מאַיימים” בּנטילת המנדט מידי המחזיקים בּוֹ וּבמסירתוֹ לכל המַרבּה בּמחירוֹ: אם לאיטליה ואם לפּוֹלין וכיוֹצא בּהן. כּנגד חכמה מדינית זוֹ ראה בּילינסוֹן להעיר בּרמז כּי לנוּ אין בּנדוֹן זה “חוֹפש הבּחירה”, כּי עגיבה על אדוֹנים זרים יכוֹלה לשמש קלף בּידי אוֹיבינוּ, אך לא בּידינוּ.

ענין חבּש מעוֹרר אצלוֹ לא רק הערכוֹת פּוֹליטיוֹת-איסטרטגיוֹת, כּי אם גם שאלה גדוֹלה מאֵלוּ, שאלת גוֹרל-עם בּימינוּ. בּילינסוֹן שוֹאל, בּהרגשת פּחד אמיתי: “אם כּכה קרה למדינה עצמאית וּבלתי-תלוּיה זה דוֹרוֹת, חברה בּחבר-הלאוּמים שחוּקתוֹ מחייבת את כּל המעצמוֹת הגדוֹלוֹת והאדירוֹת לקוּם להגנת המדינה החלשה בּיוֹתר אם עוול נעשׂה לה – – אם לא רק מדינאים מוּשבּעים, אלא גם אנשי המוּסר ואנשי המַצפּוּן, – – מסתכּלים מרחוֹק לעוֹשק זה וּמשלימים אתוֹ – מה יכוֹל להיוֹת גוֹרל עם אחר, אשר עוֹד בּוֹנה לוֹ דבר הדוֹמה דמיוֹן רחוֹק לבית בּתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יוֹתר לאין ערוֹך, מתוֹך התנגדוּת עקשנית וּכבוּשה של הקרוֹב והרחוֹק? אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לוֹ לחלש?”

השאלה נשאלה לפני מלחמת-חבּש, לשמע איוּמוֹ של מוּסוֹליני וּלמַראה הכּרכּוּרים של הדיפּלוֹמַטיה האירוֹפּית. מאז בּאוּ ימים, אשר כּל יוֹם תשוּבתוֹ-קללתוֹ מרוּבּה מחברוֹ. מאז מלחמת-חבּש שתינוּ אנחנוּ את הכּוֹס אשר מזג לנוּ כּוֹהן ללא אלוֹהים, בּעזרת מזייניו וּמפרנסיו שבּבירוֹת אירוֹפּה, ואת הכּוֹס השניה אשר מסך לנוּ ידיד-ללא-מצפּוּן. וּמאז ועד היוֹם עברוּ עלינוּ ועל העוֹלם מעשׂי האוֹנס של מדינוֹת תקיפוֹת בּספרד וּבאוֹסטריה וּבצ’כוֹסלוֹבקיה וּבפּוֹלין. ועתה הנה אנוּ שוֹתים כּוּלנוּ את כּוֹס התרעֵלה הנמזגת לפינלַנד, וּמסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ הוֹמיה השאלה, ספוּגת דמעוֹת ודמים: אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לחלש?

יב

ויש שהוּא מגלה את הפּרוֹבּלימַטיקה שלנוּ בּמקוֹמוֹת וּבתנאים שהם לכאוֹרה כּל כּך שוֹנים משלנוּ. הנה, למשל, ההתבּוֹננוּת בּמדיניוּתוֹ של מַסַריק. ההערכה הגדוֹלה לאישיוּתוֹ איננה נוֹטלת מבּילינסוֹן את הראִיה הבּיקרתית של מדיניוּתוֹ בּתקוּפת התקדמוּתוֹ לקראת נצחוֹן. הוּא בּוֹחן אוֹתה לא בּלי אַהדה, אך בּלי אידיאַליזציה. הוּא מעלה בּה סתירוֹת וּמוֹצא כּי הסתירוֹת הללוּ אינן מקריוֹת.

הנה הסתירה הגדוֹלה בּין התוֹרה אשר לימד מַסַריק כּל ימיו, תוֹרת ה“ריאַליזם” – שיש בּה קירבת-רוּח גדוֹלה לתוֹרת “הציוֹנוּת המעשׂית” אצלנוּ – לבין המדיניוּת של דחיקת-הקץ אשר נקט בּה עם פּרוֹץ המלחמה, כּשבּאה “ההזדמנוּת”. קוֹדם היה עיקר חפצוֹ – לא עצמאוּת מדינית, כּי אם שחרוּר רוּחני. חשוּב היה לוֹ לשחרר את העם הצ’כי “מאוֹסטריה בּהיוֹתוֹ בּאוֹסטריה”. וּלפיכך לא התענין בּשאלת התלוּת בּמדינה זרה, ולא החשיב כּלל את העבוֹדה הפּוֹליטית הלאוּמית, בּז לדיפּלוֹמַטיה ולמיליטריזם, בּחר בּדרך של “מעשׂים קטנים”, “פּוֹליטיקה של תרבּוּת”, “פּוֹליטיקה בּלתי-פּוֹליטית”, דגל בּסיסמה: “על ידי העם בּשביל העם”. והנה בּאה המלחמה, אוֹמר בּילינסוֹן, ו“דבר לא נשאר מכּל תוֹרתוֹ”. לא אחרים עזבוּ אוֹתה, כּי אם הוּא עצמוֹ. כּאילוּ שכח כּמה דברים שלימד. בּילינסוֹן מציין אוֹתם, אך לא על הפּרטים הוּא דן אִתוֹ, כּי אם על העיקר: בּא “הרגע ההיסטוֹרי” והמחנך הריאַליסטי, ההוֹלך כּל ימיו בּדרך הארוּכּה, “נאחז אחיזה קדחתנית בּהזדמנוּת ההיסטוֹרית”, נעשׂה “דוֹחק-קץ מַהפּכני”. וּבמקוֹם לעשׂוֹת דברים “על ידי העם”, הוּא עוֹשׂה כּמעט הכּל על דעת עצמוֹ, וּמחליט בּמקוֹם העם, אשר איננוּ יכוֹל אוֹ איננוּ מעיז להחליט, בּמקוֹם העם אשר לא חוּנך כּלל ולא הוּכשר לרגע ההיסטוֹרי הזה, בּמקוֹם העם אשר בּתוֹכוֹ נתקל מַסַריק בּמעצוֹרים רבּים כּשהביא לוֹ את בּשׂוֹרת מלחמת השחרוּר.

סתירה זוֹ איננה בּשביל בּילינסוֹן ענין אקדמי. מתוֹך ספר זכרוֹנוֹתיו של מסריק הוּא עוֹמד על כּמה חוּלשוֹת של תנוּעתוֹ. ההזדמנוּת ההיסטוֹרית מצאה אך חֶבֶר אנשים, קוֹמץ, אך לא עם מוּכן. מן הסיפא של מסריק הוּא לוֹמד על הרישא: בּתוֹרתוֹ של מסריק היה איזה פּגָם. “מעשׂים קטנים”? פּשיטא. ערכּם כּבּיר, בּלעדיהם התנוּעה כּוּלה אין בּה ממשוּת והעם אינוֹ מתחנך ומתכּשר לחירוּתוֹ, לעצמאוּתוֹ. אך בּהם בּלבד לא די. אִתם בּלבד אין העם מוּכן לרגע מכריע, להזדמנוּת היסטוֹרית. “מפעלוֹ של מסריק הצליח משוּם שהעם הצ’כי למד את הפּרק של “המעשׂים הקטנים” – – ואוּלם אוֹתוֹ מפעל היה לא פּעם בּסכּנה משוּם ש”פּוֹליטיקת התרבּוּת לא עוֹררה בּעם את רוּח ההתקוֹממוּת למציאוּת, את הנכוֹנוּת לקרבּן העליוֹן". וּמתוֹך קוֹרוֹתיה של צ’כיה בּשנוֹת המלחמה הוּא מבקש להוֹציא לקח: “כּדי שיהיה העם מוּכן עליו לדעת וּלהרגיש בּכל רגע, בּיוֹם חוֹל וּביוֹם חג – – שלפניו תעוּדה נעלה, ושלתעוּדה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם-הרוּחני וגם הפּוֹליטי והסוֹציאַלי – עליו לכוון את כּל מעשׂיו, הקטנים והגדוֹלים. לא יקלע למטרה מי שיבוֹא לעם הלוֹחם על חירוּתוֹ ויגיד לוֹ שעליו להגבּיל את פּעוּלתוֹ בּעבוֹדה הקטנה של חיי יוֹם יוֹם. – – סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּקטנוּת רוּחנית, אשר בּשעת הצוֹרך תתנקם. – – ולא יקלע אל המטרה מי שיבוֹא ויגיד שיש להתרכּז בּפעוּלה פּוֹליטית רחבה וּמקיפה, וּלפיכך יש לזלזל בּעבוֹדה הקטנה היוֹם-יוֹמית. סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּדקלמַציה”²⁰.

שאלת היחס בּין “המעשׂים הקטנים” לבין “החזוֹן”, בּין “ההסתגלוּת למציאוּת” לבין “הכּפירה בּה” – איננה מניחה לוֹ, לבּילינסוֹן. הוּא רוֹאה אוֹתה בּתנוּעת השחרוּר הלאוּמית וּבתנוּעה הסוֹציאַליסטית. הוּא עוֹד ישוּב אליה כּפעם בּפעם, וּבהתבּוֹננוֹ בּתוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתיחסוֹת לכך – אפשר להבחין כּיצד בּעיתנוּ ונסיוֹננוּ אנוּ הם המניעים וּמַדריכים את מחשבתוֹ.

יג

והשאלה השניה: בּשביל העם, כּן. אך האם גם על ידי העם? האם העם הצ’כי הוא שעשׂה את מַהפּכתוֹ הלאוּמית אוֹ רק זכה בּשלל-מלחמה בּגלל מאמציו של קוֹמץ-יחידים אשר העיז לעשׂוֹת על דעת עצמוֹ ואת פּי העם לא שאל? אילוּ שאל מסריק את העם היוֹשב בּבּוֹהֶמיה וּבמוֹרַביה ספק אם היוּ מַרשים לוֹ לעשׂוֹת מה שעשׂה. מסריק עצמוֹ, כּשהוּא שוֹאל אם בּא השחרוּר הצ’כי כּתוֹצאה מפּעוּלת פְּנים אוֹ פּעוּלת חוּץ, נאלץ להגיד כּי “המכרעת היתה פּעוּלת חוּץ”.

מסריק, הדמוֹקרט הגדוֹל, אפשר לא הרגיש בּסתירה זוֹ שבּאה עליו בּהיסח-הדעת. אוּלם בּילינסוֹן איננוּ מניח לשאלה: מה תפקידוֹ וּמה זכוּתוֹ של המיעוּט העֵר, הפּעיל, המאמין, המַהפּכני, מוּל הרוֹב האינֶרטי, האדיש, כּבד-התנוּעה, הנוֹטה להשלָמה ולכניעה? תנוּעה מחַדשת, תנוּעה הבּאה לשחרר, לשנוֹת, להפוֹך – מה דרכּה, התחַכּה לעם עד שיחפּוֹץ וּבלי רצוֹנוֹ והסכּמתוֹ לא תעשׂה דבר אוֹ שהיא תכפּה עליו את רצוֹנה בּחוֹזק-יד עד שיאמר רוֹצה אני? תחת לחץ המאוֹרעוֹת המַכריעים בּחיי הדוֹר, מוּל ההיאָבקוּת העוֹלמית של עקרוֹן הדמוֹקרטיה, הנחשב כּמת, ועקרוֹן הדיקטטוּרה הכּוֹבש לבבוֹת ועוֹשׂה חַיִל, הוֹפכת השאלה לשאלת התקוּפה, שאלת השׂכל הציבּוּרי והמוּסר הציבּוּרי, שאלת העקרוֹנוֹת המדיניים ו“ההצלחה” המדינית. בּילינסוֹן חי אוֹתה בּכל חריפוּתה, והוּא חוֹזר אליה כּפעם בּפעם כּשהוּא מתבּוֹנן בּתוֹפעוֹת-חוּץ וּבתוֹפעוֹת-פּנים, בּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת וּבתנוּעה הסוֹציאליסטית.

היוּ ימים, בּעלוֹת השחר של הדמוֹקרטיה, כּשהסיסמה: שלטוֹן העם (והוּא, למעשׂה, שלטוֹן הרוֹב) – הספּיקה. אנשים האמינוּ בּאמוּנה שלמה לא רק בּזכוּתוֹ של העם לשלוֹט בּעצמוֹ, לבחוֹר את שליטיו כּרצוֹנוֹ, אלא אף בּזאת כּי שלטוֹן הרוֹב הוּא ממילא שלטוֹן הצדק, שלטוֹן השׂכל הישר, שלטוֹן החירוּת. אמוּנה חדשה זוֹ מצאה את בּיטוּיה בּדברי רוּסוֹ, כּי העם אינוֹ יכוֹל לדכּא את עצמוֹ, וכי הרצוֹן הכּללי צוֹדק תמיד ושוֹאף תמיד לטוֹבת הכּלל. אמוּנה זוֹ היה בּה בּשעתה כּוֹח דינַמי עצוּם כּנגד שלטוֹן-עריצים, כּנגד שלטוֹן בּעלי-פּריבילגיוֹת, אוּלם מה שהתרחש בּמשך הדוֹרוֹת האחדים מאז האִירה לעוֹלם בּשׂוֹרת הדמוֹקרטיה היה בּוֹ כּדי למוֹטט בּמידה גדוֹלה את החלטיוּתה של האמוּנה בּצדקת העם, בּצדקת הרוֹב.

בּילינסוֹן מבטא את יאוּשוֹ של בּן-הדוֹר: “ראינוּ כּי המוֹן העם יכוֹל להיוֹת קל-אמוּנה, פּוֹסח על שתי הסעיפּים, אכזרי, בּלתי-צוֹדק, שוֹאף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים. ראינוּ זאת בּיחסוֹ של המוֹן העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכוֹת”. וגם כּאן אין הוּא מַבליע את הראִיה היהוּדית: “אנחנוּ היהוּדים ראינוּ זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוֹני העם אלינוּ. מי שזוֹכר מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כּבדה משוּגתם – בּמוּבן זה אוֹ אחר – אחרי המלחמה, זה אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת בּעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב; וּמי שמעלה בּזכרוֹנוֹ את האכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוֹני העם בּימי המלחמה וּביחוּד בּימי מלחמת-האזרחים, עם כּל הפּרעוֹת נגד היהוּדים ולא-יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם. – – יִקרה, וּלעִתּים קרוֹבוֹת, שלעם ישנוֹ החוֹפש ואין הוּא יוֹדע כּיצד להשתמש בּוֹ”²¹.

מה איפוֹא המסקנה המתבּקשת? לסמוֹך על תבוּנתוֹ ועל טוּבוֹ של הרוֹב אי אפשר, אם כּן: האם לא המיעוּט הוּא אשר אליו נפנה בּצר לנוּ? מי הלך לקראת הבּאוֹת, מי גילה חדשוֹת, מי קידם את החיים, מי מסר את נפשוֹ על טוֹבת האדם – תמיד המיעוּט. האם לא זכוּתוֹ היא איפוֹא להתיצב בּראש, להדריך, לנהל, לשלוֹט?

מסקנה זוֹ, גם בּהיוֹתה חידוּש רעיוֹני בּלבד, אפשר היה להרהר אחריה. אפשר לוֹמר כּי היוֹת מיעוּט עדיין איננוּ קריטריוֹן מספּיק, איננוּ עדוּת מספּיקה לצדק, לתבוּנה. “רוֹב” יש רק אחד, מיעוּטים רבּים. מי יאמר וּמי יגמוֹר איזהוּ המיעוּט אשר לוֹ הוֹעידה ההיסטוֹריה את שרביט-המלוּכה ואיזהוּ אשר אוֹתוֹ דנה לאַשפּתוֹת? איזהוּ המיעוּט המקַדם לקראת האוֹר העליוֹן ואיזהוּ המוֹשך אחוֹרנית, אל אפלת המערה? האם המשפּט? האם החוֹק? אוֹ שמא כּוֹח-הזרוֹע? ואם לא שלטוֹן-הרוֹב הוא הפּוֹסק האחרוֹן, אז אין לך, לאמיתוֹ של דבר, שוּם פּוֹסק אחרוֹן מלבד כּוֹח-הזרוֹע. אם כּן, הרי זוֹ נסיגה ממשטר של משפּט העם למשטר של אַלימים, למשטר שמשפּטוֹ נחרץ עוֹד בּימי המהפּכה הצרפתית?

יד

אך עד מהרה חדלה המסקנה הזאת להיוֹת נוֹשׂא לויכּוּח בּין תלמידי-חכמים בּלבד. נסיוֹנה של הדמוֹקרטיה, הצעירה לימים מבּחינה היסטוֹרית, הספּיק “להימָאס”. נתרבּוּ האַכזבוֹת וסימני “עייפוּת”. וּכשבּאה המלחמה, עם תרוּעוֹת התלהבוּתה והבטחוֹתיה בּתחילתה ועם חריקת-השינַיִם של אסוֹנוֹתיה ויאוּשה בּסוֹפה – ירד קרנה של הדמוֹקרטיה פּלאים. היא, שלא הצילה אוֹתנוּ מן המלחמה – מה נשמוֹר עליה? זכוּיוֹת-האדם שנכבּשוּ ונתבּצרוּ בּימיה – אָבד חנן בּימי המלחמה. הזוֹל של חיי אדם, האמוּנה בּכוֹח הנשק, שהוּא הוּא הממשוּת האמיתית, הבּוּז לערכים שלא עמדוּ לאנוֹשוּת בּשעת טירוּף והרג רב, קוֹצר-הרוּח וּמתיחוּת-העצבים, אָבדן-אמוּנה בּ“התפּתחוּת” הצוֹפנת בּתוֹכה פּתרוֹנים – כּל אלה יצרוּ את הרקע הנפשי להריסת הדמוֹקרטיה, ועל חָרבוֹתיה הרוּחניוֹת קמוּ משטרי הדיקטטוּרה. אחרי שאנשי-הקרב שבוּ הבּיתה, האם לא “טבעי היה לנסוֹת ליצוֹר משטר חדש על חָרבוֹת העוֹלם הישן, משטר יפה יוֹתר וטוֹב יוֹתר? ואם ההמוֹנים הפּסיביים מתנגדים לכך והם רוֹצים להקים את העוֹלם הישן על כּיעוּרוֹ הקוֹדם, האין לעשׂוֹת זאת למוֹרת רצוֹנם של ההמוֹנים האלה, אף בּכוֹח-הזרוֹע כּשיש צוֹרך בּכך? הלא לא לחינם למדוּ בּמשך יוֹתר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בּכוֹח-הזרוֹע”.

בּילינסוֹן, אשר לא חסך את בּיקרתוֹ מן הדמוֹקרטיה הקיימת ולא כּיסה על חוּלשוֹתיה ועל חטאיה – עוֹמד כּצוּר נגד הלָך-רוּח זה שהוֹרתוֹ בּזועת-המלחמה והוּא עצמוֹ מַרבּה זועֹות וּמלחמוֹת. הוּא איננוּ מקבּל את הדעה כּי התרוּפה כּנגד הפּגימוֹת של הדמוֹקרטיה היא בּביטוּלה של הדמוֹקרטיה עצמה, בּביטוּלם של הערכים המדיניים והציבּוּריים והתרבּוּתיים אשר דוֹרוֹת לוֹחמים לחירוּת וּלהשׂכּלה כּבשוּ מידי העוֹלם הקיים של עריצוּת ודיכּוּי רוּח האדם. הוּא עם הסבוּרים כּי הערכים היקרים של הדמוֹקרטיה אינם מספּיקים, והם טעוּנים השלָמה וחיזוּק והגנה מפּני המזייפים, וכי אין לך תרוּפה טוֹבה כּנגד ליקוּי הדמוֹקרטיה מאשר יתר דמוֹקרטיה.

הוּא יוֹדע את כּוֹחה של הדיקטטוּרה בּימינוּ. את מִקסמיה, את דינַמיוּתה, את פּתרוֹנוֹתיה החוֹתכים והמהירים, את סיסמוֹתיה הפּשטניוֹת והבּוֹטחוֹת, את תעמוּלתה הכּוֹבשת עוֹלמוֹת, את להטי כּזביה הקדוֹשים, את העדר המעצוֹרים המַצפּוּניים בּתוֹכה, את חַרבּה השלוּפה תמיד כּנגד “האוֹיב הפּנימי”, את כּוֹחה בּהפחָדה, בּמניעת כּל הרהוּר של בּיקוֹרת. הוּא רוֹאה את עריגתם של הרבּים, הנבוּכים והחלשים, אם “המוֹנים” ואם “אנשי-רוּח”, לגיבּוֹרים “היוֹדעים” מה לעשׂוֹת בּשעת-מבוּכה, הוּא רוֹאה כּי מעשׂי-תוֹעבה ואַכזריוּת ורשע אינם מחלישים, אלא מגבּירים את קסמיהם של הדיקטטוֹרים, המצליחים בּכל אשר יפנוּ. כּי קם דוֹר הכּוֹרע בּרך לפני המנצח וּמעריץ את העריץ ונוֹשק את שוֹטוֹ. אך הוּא בּן-עם-מרדכי, אשר לא יכרע ולא ישתחוה. הוּא עוֹקב את הדיקטטוּרוֹת השוֹנוֹת בּגילוּייהן השוֹנים. הוּא דן על פּרטים, וּמתוֹך חדירה לפרטים הוּא חוֹזר וּמוֹכיח כּי “אף אחת מההבטחוֹת המרוּבּוֹת של הדיקטטוּרה לא נתמלאה”²². אך לא הפּרטים קוֹבעים, אלא העיקר. אין הוּא מכניס את ראשוֹ בּויכּוּחי הזמן, מה הדיקטטוּרה הטוֹבה בּיוֹתר, אם של מעמד ואם של מפלגה וכיוֹצא בּאלוּ. הוּא יוֹדע כּי כּל דיקטטוּרה אינה אלא “שלטוֹן של מיעוּט בּעל זכוּיוֹת יתירוֹת”, ועוּבדת הזכוּיוֹת היתירוֹת למיעוּט עוֹשׂה את הרוֹב, את הכּלל כּוּלוֹ, ואִתוֹ גם את הפּרט, לבעל זכוּיוֹת פּחוּתוֹת, לעשוּק-זכוּיוֹת. הוּא יוֹדע כּי “אין המיעוּט יכוֹל לשלוֹט על הרוֹב בּלי אמצעי הטרוֹר. לא נקל למצוֹא רוֹב אשר ישתעבּד למיעוּט מרצוֹנוֹ הטוֹב”²³. הוּא יוֹדע כּי לא צוּרתה של הדיקטטוּרה היא הקוֹבעת ולא מה שהיא מתאַמרת להיוֹת, וגם דיקטטוּרה שמכריזה על עצמה שאינה אלא צוֹרך השעה, “מַעבר” למשהוּ אחר, אינה מוַתרת על עצמה מרצוֹנה. כּי דיקטטוּרה יכוֹלה לוַתר על עקרוֹנוֹתיה, אך לא על שלטוֹנה. הוּא יוֹדע מה צפוּי לעוֹלם מנצחוֹן הדיקטטוּרה, כּאשר ידע החכם הרוֹמאי-הקדמוֹן כּי “בּמקוֹם שיש פּחד שם עבדוּת”. וּלפיכך – התיצב כּנגד “פּוּלחן-המנצחים”.

הוּא נאבק על נפש הדוֹר. הוּא נלחם בּכל כּוֹחוֹ נגד “הרעיוֹן התמים והאכזרי כּאחד, כּי על ידי רצוֹן היחיד ועל ידי הריכּוּז, בּאמצעי האוֹנס, של כּל השלטוֹן בּידי היחיד הזה אפשר לבטל את כּל החוּקים הכּלכּליים והסוֹציאַליים של החברה” וּלהגיע בּקפיצת-הדרך לתוֹך עוֹלם חדש. “עוֹד מעט ולא נבין יוֹתר איך יכלוּ אנשים להאמין בּבדוּתוֹת כּאלה”²⁴.

טו

אוּלם שלילת הדיקטטוּרה – אין משמעה כּפירה בּערכּוֹ ותפקידוֹ ההיסטוֹרי של המיעוּט היוֹדע למַה הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ, והמוּכן לקרָב וּלקרבּן על מַשׂא-נפשוֹ.

אין המיעוּט, העֵר והפּעיל, יכוֹל וצריך לחכּוֹת בּעבוֹדתוֹ עד שהרוֹב ילך אחריו, כּל עוֹד “רוֹב העם שקוּע בּפּאסיביוּת”. הליכה לפני המחנה – היא תפקידוֹ של המיעוּט. אך יש להבחין בּין המיעוּט המבקש להדריך לבין המיעוּט המבקש להשׂתרר, האוֹחז בּדיכּוּי בּמקוֹם הדרכה. “ההבדל היסוֹדי בּין המיעוּט העממי לבין המיעוּט השוֹאף לשלטוֹן הוּא בּזה שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי כּל פּשרה על אמצעי הדיכּוּי כּלפי הרוֹב וּבזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתוֹ הנוֹ קוֹדם כּל הוּא עצמוֹ”²⁵. תוֹלדוֹתיהן של כּל התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת בּעוֹלם הרוּח, של כּל מלחמוֹת השחרוּר, של עליית מעמד הפּוֹעלים, מסַפּרוֹת על פּעוּלתם של מעטים, אשר מחשבתם, הטפתם, כּתיבתם, חייהם וּמוֹתם הדריכוּ את העם והנהיגוּ אוֹתוֹ בּלי השׂתרר עליו. הם יצרוּ עוּבדוֹת כּבּירוֹת, שינוּ את פּני “המציאוּת” בּפעוּלתם וּבמוֹפת-חייהם בּלי שהיוּ בּידיהם אמצעים שלטוֹניים, ולא כּל שכּן אמצעי דיכּוּי. “העם צריך להיוֹת מוּנהג, אבל לא נאנס”²⁶. המעטים היוֹדעים את אשר לפניהם רשאים לקטרג על ההמוֹנים האדישים והנכנעים, אך שוּם שחרוּר, לא לאוּמי ולא מעמדי, לא יתגשם בּלעדי אוֹתם ההמוֹנים. לפיכך צריך המיעוּט להגיע אליהם, לחדוֹר ללבּוֹתיהם, לרכּוֹש אוֹתם. “אילוּ אפשר היה לקבּוֹע נוּסחה לתנוּעוֹת העממיוֹת היתה היא כּזאת: קבוּצה בּוֹדדת של חלוּצי האוּמה אשר בּה מתרכז רצוֹן וגוֹרל האוּמה, אשר היא נוֹשׂאת בּדעה וּבהכּרה בּאחריוּת האוּמה, קבוּצה זאת מחנכת, מעוֹררת, בּלי הרף, את ההמוֹנים הקהים, היא מנהיגה אוֹתם, היא משתמשת בּכל הזדמנוּת – כּדי להגשים את השחרוּר, היא, רק היא, משלמת את כּל המחיר. – – מלבד בּרגעים ספוּרים יוֹצאים מן הכּלל היא בּוֹדדת ועזוּבה לנפשה: זה גוֹרלה. – – רק כּשיש כּוֹח כּזה קמים ההמוֹנים בּרגע המכריע וּמסתפּחים להתקוֹממוּיוֹת העצוּמוֹת וּבוֹנים את הבּריקדוֹת המסתירוֹת אחר כּך לעשׂרוֹת שנים את הפּרצוּף האמיתי של התנוּעוֹת העממיוֹת”.

היש צוֹרך להוֹסיף כּי את שאלת המיעוּט והרוֹב הוּא רוֹאה לא רק כּשאלה עוֹלמית, כּי אם גם כּשאלתנוּ אנוּ? מתחת לכל השמוֹת והלבוּשים ההיסטוֹריים הוּא רוֹאה את ההיאָבקוּת בּין המחנה החלוּצי לבין ההמוֹנים, וּלמען תנַצח האידיאָה ההיסטוֹרית אין די בּאחד משני הכּוֹחוֹת, אלא בּהתחבּרוּתם. וּלפיכך: “לא “חלוּציוּת” בּלבד ולא “תנוּעה המוֹנית” בּלבד, אלא חלוּציוּת הכּוֹבשת – – את ההמוֹנים וּמתגבּרת על אדישוּת העם”²⁷.

טז

אָרכוּ הדברים וּקצרה היריעה והשעה דוֹחקת. ועל כּן לא ידוּבּר בּזה בּכמה ענינים בּעלי חשיבוּת עצמאית שבּילינסוֹן דן בּהם – כּגוֹן ענין דרייפוּס וּלעוּמתוֹ ענין ראטנוֹי; ענין היחסים בּין עוֹבדי-הגוּף ועוֹבדי-הרוּח וגלגוּליהם; ענין משפּט-מות שהפך בּימינוּ שוּב ל“בעיה” אוֹ שחדל שוּב להיוֹת “בּעיה” – וּבחוּטים ששזר בּין הפּרשיוֹת האלה של “העוֹלם” לבין “הבּית”. הסוּגיוֹת הגדוֹלוֹת – הסוֹציאליזם הגרמני והבּוֹלשביזם הרוּסי והלקח אשר הם צוֹפנים לנוּ – פּרשה גדוֹלה היא, וראוּי שידוּבּר בּה לחוּד. אך אין לדלג כּאן, בּשוּם אוֹפן, על פּרשת אוֹסטריה.

בּילינסוֹן עקב בּתשׂוּמת-לב מיוּחדת את הסוֹציאליזם האוֹסטרי, בּהכּרת-ערכּוֹ וּבחרדה לגוֹרלוֹ מבּית וּמחוּץ. הוּא ידע גם את חוּלשוֹתיו הפּנימיוֹת. הוּא לא עבר בּשתיקה על אֵיבתוֹ לציוֹנוּת ועל הנימה הבּלתי-נעימה שהכניסה לתוֹכוֹ ההתבּוֹללוּת היהוּדית. היה לוֹ גם “מה להעיר” לעצם האידיאוֹלוֹגיה של “האוֹסטרו-מַרכּסיזם”. אוּלם הוּא ידע להעריך את הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת שבּהן נעלתה התנוּעה האוֹסטרית על המפלגוֹת אַחיוֹתיה. הוּא מצא בּה “מרעננוּת המחשבה וּמאוֹמץ ההרגשה יוֹתר מאשר בּחלקים אחרים של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי”²⁸. “פּוֹעלי אוֹסטריה למדוּ בּעינים פּקוּחוֹת – מהמהפּכוֹת שהתקיימוּ בּתקוּפה האחרוֹנה בּאירוֹפּה. בּמשך הרבּה שנים לא רצוּ לתפּוֹס עמדה מסוּימת בּמלחמת הדעוֹת והשיטוֹת המציינוֹת את התפּתחוּת תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים האחרוֹנוֹת”²⁹. עמדת המפלגה נתבּססה “על העממיוּת הרבּה, על העבוֹדה התרבּוּתית העֵרה, על הפּעוּלה הסוֹציאַלית המסוּנפת וּביחוּד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים”. בּתכוּנוֹת אלה וּבעבוֹדתה המעשׂית בּיחוּד רוֹאה בּילינסוֹן קרבה מיוּחדת לתנוּעה הארץ-ישׂראלית, הלא זוֹהי “השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בּתוֹך החברה הקפּיטליסטית והפיאוֹדלית” והתביעה למעמד הפּוֹעלים שיפַתח בּתוֹכוֹ “תכוּנוֹת אינטלקטוּאליוֹת וּמוּסריוֹת אשר בּלעדיהן לא יתכן בּנין הסוֹציאליזם” (אוֹטוֹ בּוֹיאֶר). הוּא, כּמוּבן, גם איננוּ שוֹכח לזקוֹף לזכוּתה “שלא הכתימה את עצמה בּשוּם מעשׂה-אַלָמוּת שהוּא” ושגם “השכבה העליוֹנה של המפלגה הצטיינה בּפשטוּת מנהגיה”. עוֹד קיימת בּלב אירוֹפּה תנוּעת פּוֹעלים שאפשר למצוֹא בּה וּבפעוּלוֹתיה קצת קוֹרת-רוּח.

והנה – נפלה וינה. וּבּילינסוֹן חי את הטרגדיה של הפּוֹעל האוֹסטרי – כּיהוּדי, כּסוֹציאליסט יהוּדי. אין הוּא מזכּיר עתה את טענוֹתיו, אין הוּא מעלה את הערוֹת-בּיקרתוֹ. הוּא רוֹאה בּוינה את מַסַדה של הסוֹציאליזם. לא בּמקרה נשתנתה לשוֹן כּתיבתוֹ בּדברוֹ על חוּרבּן וינה. עוֹלה בּה אוֹתה הלמוּת-הלב שישנה רק בּמאמרי-האמוּנה שלוֹ, וּבדברי-היוֹם בּעת “מאוֹרעוֹת”. הפּרוֹזה שלוֹ נדלקת.

כּי לא ראי החוּרבּן של וינה כּראי התבוּסה האיטלקית אוֹ הגרמנית. הללוּ נשׂאוּ את תבוּסתן בּתוֹכן. כּמחלה פּנימית. חוּרבּן הפּוֹעל האוֹסטרי בּא בּעיקר לא בּאשמתוֹ, כּי אם בּגלל חוּלשת ארצוֹ, בּגלל תלוּתה הפּוֹליטית של ארץ קטנה בּשכנים תקיפים המתעמרים בּה וכוֹפים עליה את רצוֹנם אוֹ מפקירים אוֹתה בּעת צרה.

וכאן הוּא רוֹאה את הקו הגוֹרלי-הטרגי המשוּתף לפּוֹעל האוֹסטרי ולנוּ: “הוּא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדוֹלוֹת, וּבכל זאת הוּא מחוּסר-אוֹנים, כּבוּל בּחוּלשת ארצוֹ”. – – “הסוֹציאליזם האוֹסטרי התבּוֹסס בּדמיו בּגלל חוּלשתה הפּוֹליטית של אוֹסטריה”. לא די היה לוֹ לפּוֹעל האוֹסטרי בּכּוֹח אשר גילה בּתוֹך עמוֹ, כּי העם עצמוֹ היה שבוּי בּידי אחרים, כּפוּף לזדוֹנם, תלוּי בּחסדם. וּלפיכך נגזלה מן הפּוֹעל היכוֹלת לנַצח.

הרגשת שוּתפוּת-הגוֹרל היא, אוּלי, שמחַדדת את ראִייתוֹ לראוֹת מה גדוֹל כּוֹחוֹ של המרד הוינאי לעוּמת מהפּכוֹת אחרוֹת. הוּא רוֹאה בּמלחמת פּוֹעלי וינה, מכּמה בּחינוֹת, את המהפּכה האידיאלית: “לא הרחוֹב המקרי, אשר מאה יצרים ואחד, שוֹנים וּמשוּנים, מתרוֹצצים בּוֹ ודוֹחפים אוֹתוֹ להשתוֹללוּת” ונצחוֹנוֹ אינוֹ בּא אלא עקב חוּלשת השלטוֹן, כּאן היה “צבא שלם של אנשי-הכּרה היוֹדעים את אשר הם רוֹצים, היוֹדעים בּעד מה הם לוֹחמים, היוֹדעים את העתיד הנשקף להם. – – לא היוּ כּאן דברים שבּמקרה ושבּפיתוּי וּבמרמה אוֹ שלא בּכוָנה. היתה כּאן מהפּכת המוֹנים, אוּלי הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת המרידוֹת”.

לפיכך הוּא רוֹאה את ימי וינה לא כּמפּלה, כּי אם כּעליה לסוֹציאליזם: “להיוֹת מנוּצח – אין בּזה משוּם הכרעה”. לא המהלוּמה הקשה מכריעה, כּי אם “ההשפּלה אשר בּהשלָמה עם הרע, בּכּניעה מפּני הרעה, בּחוֹסר אֵמוּן עצמי, בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד עצמי”. אלה מצאוּ כּמעט את כּל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה, אך לא את פּוֹעלי וינה. הם הוּכּוּ, אך לא נחלוּ קלוֹן. וּבזה נתנוּ לסוֹציאליזם את הדבר החיוּני לוֹ בּיוֹתר בּשעה זוֹ. כּי השעה איננה שעת-נצחוֹן ולא שעת כּיבּוּש שלטוֹן, אלא שעת הכּרת-התבוּסה ו“התכּוֹננוּת למערכה הקרוֹבה”. ואין אנחנוּ יכוֹלים להתכּוֹנן למערכה חדשה בּלי שנבקש להציל את כּבוֹד הרעיוֹן וּכבוֹד האדם בּתנוּעה, כּי “ישנן שעוֹת בּתוֹלדוֹת כּל רעיוֹן נעלה, כּשלא שלטוֹנוֹ והשלטתוֹ אלא כּבוֹדוֹ הוּא העיקר, הוּא חזוּת הכּל”. וזאת חשה וינה, וזאת עשׂתה. “פּוֹעלי אוֹסטריה הצילוּ את הסוֹציאליזם העוֹלמי מתבוּסה. – – אשר היתה מַסַדה בּתוֹלדוֹת ישׂראל – – מקוֹר גאוָה ותקוה, מצבת עוֹז לגבוּרת העָבר וּבשׂוֹרת תשוּעה לימים יבוֹאוּ – תהא וינה האדוּמה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת המתחדשת”.

וּלפיכך יכוֹל בּילינסוֹן לוֹמר, בּעצם האֵבל, מלים אשר הוּא כּל כּך ממַעט להשתמש בּהן בּימים רגילים: “תנוּעה אשר כּה יגנוּ עליה איננה בּת-תמוּתה. רצוֹן אשר כּה ימוּתוּ בּעדוֹ לא יִמוֹט”.

יז

פּוֹעלי וינה הצילוּ את כּבוֹד האדם, את כּבוֹד הפּוֹעל בּעוֹלם. מי חָש להצלתם?

ספק אם שאלה אשר כּזאת נשאלה בּין המדינאים הגדוֹלים והתקיפים אשר בּידיהם היה להציל ולא הצילוּ. ספק אם נשאלה בּין אנשי-הרוּח, אנשי ההוּמַניוּת, אנשי הדמוֹקרטיה – אשר היה בּידיהם לראוֹת את הסכּנה בּעוֹד זמן וּלעוֹרר את מַצפּוּן העוֹלם. ספק אפילוּ אם נשאלה השאלה בּין הסוֹציאליסטים שבּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּהן קוֹלם עוֹד נשמע. ואין כּל ספק שהיא לא נשאלה אצל הקוֹמוּניסטים, אשר וינה האדוּמה היתה להם כּקוֹץ בּעין, אשר פּזמוֹנם היה והנהוּ: “הסוֹציאליזם הוּא האוֹיב”.

רק סוֹציאליסט יהוּדי, בּן לעם אשר להצלתוֹ אין אדם חָש, הוּא ששאַל והוּא שכּאַב את השאלה המכאיבה עד תוּמה.

"שבוּע תמים עמדוּ פּוֹעלי וינה בּמערכה, שפכוּ את דמם, לחמוּ כּגיבּוֹרים – – לחמוּ בּעד הסוֹציאליזם וּבעד הדמוֹקרטיה, בּעד זכוּיוֹת העם וּבעד כּיבּוּשי העוֹבד, בּעד עצמאוּת אוֹסטריה וּבעד שויוֹן המַצפּוּן, ואיש לא בּא לעזרתם. – – הממשלוֹת האדירוֹת עמדוּ מן הצד, גם בּימי הדמים עצמם. – – והן אין כּל פּרוֹפּוֹרציה בּין כּוֹחוֹתיהן וכוֹחוֹת תלייני וינה. – – רמז קל היה מספּיק כּדי לתת כּיווּן אחר למאוֹרעוֹת וינה. – – רגש הכּבוֹד הזה, האוֹסר לממשלה אחת להתערב בּעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננוּ אלא אחד השקרים המוּסכּמים של הדיפּלוֹמַטיה. למעשׂה אין היחסים הבּין-לאוּמיים – – בּלתי אם התערבוּת בּלתי-פּוֹסקת בּענינים הפּנימיים של המדינוֹת. – – בּיחוּד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוֹסטריה, שהיא למעשׂה וַסַלית של איטליה-צרפת-אנגליה. – – אלא שבּענין זה, בּענין דיכּוּי הפּוֹעלים, היוּ כּוּלן מאוּחדוֹת, וכוּלן התבּצרוּ מאחרי הכּזב הזה של “איסוּר ההתערבוּת”.

קשה, קשה להיוֹת טרף לזדים. וקשה הדבר שבעתים כּשאתה מוּקף בּאוֹתה שעה בּני-אדם הגוּנים שוֹמרי חוֹק וסדר ו“אינם מתערבים”. אך שבעתים ושבע יִקשה נטל הבּדידוּת בּקרב אחים. “המוֹני הפּוֹעלים בּצרפת וּבאנגליה, על מנהיגיהם ואִרגוּניהם – היכן היוּ? – – מדוּע לא לחצוּ על ממשלוֹתיהם בּכל כּוֹח הלחץ אשר בּידיהם? – – ואיך לא הבינוּ כּי חוֹסר הפּעוּלה הוּא שקירב את הגוֹרל המר הזה, הוּא שהחליש את עמדת פּוֹעלי צרפת וּפוֹעלי אנגליה, ולא משוּם שאין יוֹתר בּחיים העיריה הסוֹציאַליסטית בּוינה, אלא משוּם שלא היה בּכוֹחם הם, פּוֹעלי אנגליה וצרפת, לעזוֹר לחבריהם בּוינה?”

וינה היתה עלוּלה להחזיר את הכּבוֹד לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – אילמלא ניתן לה לגווֹע בּבדידוּתה. עמדת-השיתוּק הזאת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים האדירוֹת היא שהוֹסיפה תבוּסה על תבוּסוֹת.

מי כּפּוֹעל העברי יכוֹל להרגיש את טעמה של בּדידוּת זאת, של קוֹל קוֹרא בּמדבּר-אחים? וּלפיכך רטט פּה הלב, אוּלי כּאשר לא רטט בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם. בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים פּעמה כּאן הרגשת הסוֹלידריוּת האמיתית, לא המליצית, סוֹלידריוּת של גוֹרל אכזרי. “כּי אנוּ שבוּיים בּידי כּוֹחוֹת חוּץ בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מפּוֹעלי אוֹסטריה, ועלינוּ החוֹבה – לשתוֹת אִתם יחד את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה”.

הדברים הללוּ, אשר לא יֵקל למצוֹא דוּגמתם בּספרוּת הסוֹציאליסטית של ימינוּ, הדברים על הצדק, הגבוּרה, הכּבוֹד, הכּאב והבּדידוּת, נכתבוּ עשׂרים וששה חדשים בּטרם הוּטל עלינוּ לעמוֹד בּנסיוֹן האַכזרי, אשר כּמוֹהוּ עוֹד לא ידענוּ. וּבבת אחת נגלה עלינוּ גוֹרלנוּ: תלוּתנוּ בּכוֹחוֹת-חוּץ, מכּל המינים – אוֹיבים וּשׂמחים לאֵיד, צוֹררים ואדישים, “חשבּוֹניים”, וּ“בלתי-מתערבים”. ונגלתה לנוּ גם בּדידוּתנוּ האיוּמה לאין ערוֹך מבּדידוּתם של פּוֹעלי וינה. גם להצלתם לא חשוּ, אך הם קיבּלוּ, לפחוֹת, מלוֹא חָפנים אַהדה, הם ידעוּ כּי הכּרת פּוֹעלי העוֹלם נתוּנה להם. אנחנוּ גם אַהדה לא ידענוּ, ואת הכּרת ערך עמידתנוּ ומלחמתנוּ הוּטל עלינוּ לשאוֹב מתוֹכנוּ, מתוֹכנוּ בּלבד. שתינוּ את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה.

---

אָדָם עִם פַּנָּס

מאת

ברל כצנלסון

גוֹרלנוּ הקשה לימד אוֹתנוּ לעבוֹד לאחר התבוּסה וליצוֹר מתוֹך המבוּכה. את שגיאוֹתינו ואת חטאינוּ נגלה וננַתח ללא רחם, נגיע עד מקוֹר החוּלשה הפּנימית ונעקוֹר את הטעוּן עקירה. וּצרוּפים שבעתים נהיה נכוֹנים להתקפה חדשה. לא נבטיח לאיש כּי אחרוֹנה היא גם ההתקפה הבּאה. אין מוֹצא. והן אתה יוֹדע, יוֹדע בּכל חוּשיך, בּבטחוֹן גמוּר, שיש ויש מוֹצא, אלא שהוּא טרם נתגלה לפניך.

מ. בּילינסוֹן

א

בּלכת משה בּילינסוֹן מאִתּנוּ בּדמִי ימיו נקבּעה דמוּתוֹ בּקרבּנו כּדמוּת השוֹער על זינוֹ, נאמן-בּית-הנצוּרים, אשר בּגוּפוֹ גוֹנן על השער, לא נטש עמדה ולא נסוֹג אחוֹר, ורק לאחר שחצי האוֹיב עשׂוּ לבּוֹ כּכברה נפל על אזנוֹ. שנוֹתיו האחרוֹנוֹת, חדשיו האחרוֹנים, ימיו האחרוֹנים היוּ כּוּלם קוֹדש לעמידה אחרוֹנה בּשער, לריב את ריבנוּ וּלאַמץ את רוּחנוּ. עצם עמידתוֹ זאת אימצה את ידינוּ וחיזקה את רוּחנוּ בּקרָב אשר כּפה עלינוּ האוֹיב שבּא להשמידנוּ.

וכל כּך התרגלנו לדמוּת זוֹ של בּילינסוֹן, שכּמעט שכחנוּ מה היה לנוּ לפני כּן וּמה היתה דמוּתוֹ בּבוֹאוֹ אלינוּ: לא כּאַבּיר-לוֹחם, לא כּמוֹרה-הוֹראָה, ואף לא כּאֶזרח בּעמוֹ, המתישב בּהרחבה אוֹ תוֹבע את מקוֹמוֹ. הוּא בּא אלינוּ כּמגָשש שח-קוֹמה, כּבן נידח המבקש למצוֹא את קן-המשפּחה, ותוֹהה על עצמוֹ אם ימָצא לוֹ מקוֹם בּקן, כּשהוּא מוּכן ומזוּמן לכל חבלי-קליטה. אין הוּא מבקש אלא להשריש וּלהוֹעיל. להוֹעיל כּלשהוּ. לשרת. “אבן” היה אחד מפּסידוֹנימיו הראשוֹנים, והיה בּדעתוֹ להסב כּך גם את שם משפּחתוֹ. היה מפרש: אבן לבנין, אבן לערימה, אבן להתגוֹננוּת, ובשעת הצוֹרך גם אבן לֵידוֹת. עוֹד בּטרם ידע מה יפעל – ידע מה אוֹרח-חיים יבחר. “שלך אנכי, דלוּת סַבלנית וּברה” – פּסוּק זה של רחל כּאילוּ גם מלבּוֹ נאמר. לא מִשׂרה טוֹבה, לא חיי רוָחה. תנוּעת עַם עני אנחנוּ – היה לא רק מוֹטיב חוֹזר בּכתיבתוֹ. זה היה לקו-חיים מיוֹמוֹ הראשוֹן. וּלקו זה היה נאמן עד יוֹמוֹ האחרוֹן. וּבבוֹאוֹ לבחוֹר לוֹ “מקצוֹע” – לאחר שבּחן את עצמוֹ בּעבוֹדה גוּפנית בּמוֹשבה ולא עמד בּמבחן – ויתר על הרפוּאה ובחר בּעֵט. בּחר לאחר התרוֹצצוּת פּנימית, עדיין היה הדבר לוֹ עצמוֹ בּגדר שאלה.

הוּא בּא לארץ לאחר שפּירסם כּמה מאמרים בּעלי-משקל, רצוּפי מחשבה וחיפּוּשׂים, בּכתבי-העת של הציוֹנוּת הגרמנית, השתתף כּכתב פּוֹליטי בּעתוֹנוּת הרוּסית הרצינית שבּמערב, והקוֹרא העברי בּארץ ידע אוֹתוֹ לפי מכתביו מרוֹמא בּ“קוּנטרס”. אוֹתם המכתבים שבּאוּ לסַפּר על המתרחש בּאיטליה הנסערת שלאחר המלחמה – היה בּהם איזה חידוּש והיתה בּהם הבטחה. לא היתה בּהם תביעה לספרוּתיוּת, ל“יוֹפי”, וגם לא לחַקרנוּת, להנחת תיאוֹריוֹת. ואין צוֹרך לוֹמר שלא היה בּהם כּלוּם מן הרפרוּף אוֹ מן ההתרברבוּת של כּתבים מקצוֹעיים, היוֹדעים בּמה לקחת את לב הקוֹרא התמים. היה זה רֶפּוֹרטַז' פּוֹליטי עניני. כּתיבה זהירה, שקוּלה ופשוּטה. ניכּר היה שהכּוֹתב יוֹדע את הענינים שעליהם הוּא כּוֹתב. ויוֹתר מזה, הוּא חי את הדברים, נלבּט בּהם. הוּא מסתכּל מן הצד, אך איננוּ אדיש. הוא עוֹקב אחרי ההתרחשוּיוֹת ונַפתוּלי-הכּוֹחוֹת וּתנוּדוֹת-הדעוֹת כּבן-בּית, כּאדם פּנימי, לא רק בּעין בּוֹחנת, אלא אף בּלב חרד. הוּא רוֹאה את עניני המקוֹם, שבּוֹ הוּא מתבּוֹנן, לא רק מפּאת עצמם, כּי אם גם בּקשריהם עם העוֹלם אשר מחוּץ להם ועם שאֵלוֹתיו הגדוֹלוֹת. יתר על כּן, הוּא רוֹאה לפניו גם את הקוֹרא הארץ-ישׂראלי, מתכּוון אליו ולצרכיו, כּפי שהם נראים לוֹ מרחוֹק, ומבקש למצוֹא את הקשר בּין התוֹפעוֹת והלבטים שהוּא כּוֹתב עליהם לבין מה שעשׂוּי להטריד – היוֹם אוֹ מחר – את הקוֹרא הזה בּמסיבּוֹתיו הוּא.

ידידיו האמינוּ כּי בּרכה בּעֵטוֹ. ראוּ בּוֹ את רוֹחב ההשׂכּלה, את היקף ההתענינוּת, את כּוֹח ההתמדה, את פּוֹריוּת העבוֹדה, סגוּלוֹת שעתוֹנוּת-העבוֹדה בּארץ כּל כּך זקוּקה להן, ועל הכּל וּמתחת לכל אלה את מַצפּוּניוּת הגישה לכל דבר וּלכל שאלה. אך אין לוֹמר שהם שיערוּ מה יהיה כּוֹחוֹ לפּוּבּליציסטיקה העברית. הידע הוא את כּוֹחוֹ, השיער הוּא מה מצפה לוֹ בּאוֹתה לשוֹן שעוֹדנוּ טוֹרח על דקדוּקה וּמִלוֹנה – הוּא, שעמד כּתוֹהה על כּל גילוּי חדש בּחיי הארץ וּבספרוּת העברית, וּכתלמיד לפני רבּוֹתיו עמד לפני כּל מי שקָדם לוֹ בּארץ וּבישוּבה אוֹ בּהשׂכּלה יהוּדית? מתוֹך הקפּדה חמוּרה על מוּתר ואסוּר, מתוֹך הכּרת הטירוֹניוּת שלוֹ בּחיינוּ, בּיקש כּכל האפשר להימנע מהבּעת דעה בּענינים הפּנימיים. בּחלוּקת התפקידים הראשוֹנה בּמערכת “דבר” ניתן לוֹ, לרצוֹנוֹ, כּלאָדם שעוֹד לא העמיק שרשים בּקרקע המוֹלדת, תפקיד הנחשב “פּחוֹת אחראי”, תפקיד של מתַווך בּין הקוֹרא הארץ-ישׂראלי וּבין “העוֹלם הגדוֹל”: סוֹקר ומוֹדיע, מסַפר על המתרחש, בּוֹרר וּמברר מה שחשוּב לוֹ לקוֹרא העברי שידע, מַסבּיר וּמפרש את המאוֹרעוֹת השוֹטפים בּעוֹלם.

אין עתה צוֹרך לסַפּר שחלוּקת תפקידים זוֹ לא אָרכה הרבּה. עבוֹדתוֹ של בּילינסוֹן חָרגה מהר מן התחוּמים אשר תחַם לעצמוֹ בּראשוֹנה. השתרשוּתוֹ, שהעמיקה והתמידה, צמיחתוֹ הבּלתי-פּוֹסקת, התמדתוֹ המתגבּרת על חוֹלי ועייפוּת וּמפריעים, עֵרנוּתוֹ שלא פּגה, חרדתוֹ לגוֹרל הענין, המבּט המרוּכּז תמיד אל הקשר שבּין ההוֹוה לבין הנוֹלד, ונוֹסף לאלה סגוּלוֹתיו המיוּחדוֹת כּאדם היוֹדע להלבּיש את מחשבוֹתיו ואת חוָיוֹתיו בּדברי-כּתב פּשוּטים וּבהירים – כּל אלה עשׂוּ בּמהרה את האיש החדש, את האדם מן החוּץ, את ה“גֵר” – לראש המדבּרים בּספרוּת-העבוֹדה בּשאלוֹת פְּנים, בּעניני הציוֹנוּת, המדיניוּת הארץ-ישׂראלית, הישוּב וחיי הפּוֹעל וּתנוּעתוֹ, לראשוֹן בּמערכה החיצוֹנית והפּנימית.

ב

והנה הכּרך הראשוֹן ממִבחר כּתבי מ. בּילינסוֹן הניתן עתה לקוֹרא העברי איננוּ “בּשער” ואיננוּ “בּמרי שׂיח”, איננוּ מוּקדש לפּוּבּליציסטיקה המדינית אוֹ הישוּבית אוֹ ההסתדרוּתית, כּי אם למאמרים “חיצוֹניים”, לאוֹתוֹ סוּג כּתיבה אשר בּוֹ התחיל את פּעוּלתוֹ העתוֹנאית בּארץ.

המוּצדק הדבר?

הקוֹרא העברי לא פּינק את הפּוּבּליציסטים שלוֹ. אבּירי הפּוּבּליציסטיקה העברית לא זכוּ בּחייהם לראוֹת את פּזוּרי דבריהם מקוּבּצים. לא סמוֹלנסקין, לא יל"ג, לא ליליֶנבּלוּם, לא פּינס, לא בּן-יהוּדה. רוּבּם לא זכוּ עד היוֹם לכינוּס מַקיף של כּתביהם. מאוֹרוֹת קטנים יוֹתר (מבּחינה פּוּבּליציסטית), שהשפעתם בּזמנם היתה רבּת-ערך (למשל: ישׂראל בּרנשטיין בּספרוּת ההשׂכּלה, דויד גוֹרדוֹן וּמשה אייזמַן בּחיבּת-ציוֹן, זאֵב יעבּץ ויהוֹשע בּרזלי בּספרוּת הישוּב, בּר-טוֹביה בּפּוּבּליציסטיקה העיוּנית) לא זכוּ בּחייהם וגם לאחר מוֹתם לשמץ קיבּוּץ נידחים. ארוֹן-הספרים העברי הוֹד “הנצח” חוֹפף עליו. ואם בּדוֹרוֹת הקוֹדמים היה מַשמעוֹ של הנצח: יִראָה, מוּסר, הלָכה – הרי בּדוֹרוֹת האחרוֹנים אין נצח אלא “יוֹפי”. סוֹפרים הכּוֹתבים לדוֹרם, העוֹסקים בּדברים שהזמן גרמם – די להם בּחיי-שעה חטוּפים (יצאוּ מן הכּלל יחידי-סגוּלה, אשר דוֹרם זיכּה אוֹתם בּחיי-נצחים, כּאחד-העם, אוֹ שזכוּת-אָמן עמדה להם, כּבּרדיצ’בסקי, בּרנר, פרישמן). בּגלל מידה זוֹ אין הפּוּבּליציסט העברי בּא על שׂכרוֹ אלא בּמעט מן המעט. אין הוּא זוֹכה למלוֹא מידת-ההשפּעה שהוּא ראוּי לה לפי חיוּניוּתוֹ וּשׁאָר-רוּחוֹ. אין קוֹלוֹ מגיע אלא לאוֹתוֹ חוּג קוֹראים אשר דבריו נזדמנוּ להם סמוּך לפרסוּמם ולמעטים הנוֹטים לחַטט בּעתוֹנים ישנים. הוּא נשאר סמוּי מעיני קוֹראים אשר היוּ עלוּלים למצוֹא בּוֹ מזוֹן לרוּחם. נגזרת עליו שכחה בּטרם זמן. אך יוֹתר ממה שמתקפּח הסוֹפר העברי מתקפּח הקוֹרא, אשר תביעוֹתיו מרוּבּוֹת ואיננוּ מקבל מספרוּתוֹ גם את אשר יש בּידה לתת, מתקפּחת הציבּוּריוּת המאבּדת בּידיה את ירוּשתה הרוּחנית.

מ. בּ. נתעוֹרר על כּך בּאחד “הקיסמים” וטען על הדלוּת הפּוּבּליציסטית בּשוּק הספרים העברים, ולא מחמת העדר פּוּבּליציסטיקה עברית, כּטענת הטוֹענים. “היא היתה בּדוֹר ההוֹלך והיא יֶשנה בּדוֹר הנוֹכחי, אלא שאין לה גמוּל. היא מפוּזרת בּירחוֹנים, בּשבוּעוֹנים, גם בּעתוֹנוּת היוֹמית, בּ”הפּוֹעל הצעיר“, בּ”אחדוּת“, בּ”קוּנטרס“, בּ”אדמה“, בּ”מַעבּרוֹת“, בּ”התקוּפה“, בּקבצים וגם בּ”דבר“. אוֹצרוֹת נפש, מאמצי מחשבה טמוּנים בּמכתבי-העֵת הללוּ – עדוּת לחיי הרוּח של דוֹר שלם, אשר אנחנוּ ממשיכים את פּעוּלתוֹ”. כּנגד הטענה שדברי פּוּבּליציסטיקה אינם מאריכים ימים, בּשעה שספרוּת יפה קיימת לדוֹרוֹת, עוֹנה מ. בּ.: “אָמנם שירי הגאוֹנים – אֵלה העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם – ממַלאים תפקיד העוֹלה בּהרבּה על כּל הפּוּבּליציסטים יחד, ואוּלם הגאוֹנים הללוּ מעטים הם”, וּשאר דברי השירה אף הם אינם אלא בּני-דוֹרם, “לפּוּבּליציסט בּינוֹני (פּוּבּליציסט גאוֹני הוא כּבר פּילוֹסוֹף ועוֹמד על מדרגה אחת עם פּייטן גאוֹני) ישנה חשיבוּת יתירה גם בּשביל הדוֹר הבּא, אם הוּא רק ידע לבטא מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”.

מאז נשתנוּ הדברים בּמקצת בּספרוּתנוּ. מַשהוּ נעשׂה¹. שמא להניח על יסוֹד מַשהוּ זה כּי גדל קוֹרא עברי, החי את חיי הזמן והמבקש בּספר העברי את זמנוֹ, את דוֹרוֹ? שמא להניח שקיים כּבר קהל-קוֹראים, הרוֹאה בּפּוּבּליציסט העברי את ידידוֹ, את מוֹרוֹ, או את חברוֹ הקשיש, והוּא מוֹצא בּוֹ ענין גם למחרת היוֹם שקרא את מאמרוֹ בּהוֹצאָה-עִתּית? קוֹרא זה, אם יֶשנוֹ, מוּכן להניח את בּחינת “הנצח” לדוֹרוֹת הבּאים: יבוֹאוּ הם ויעידוּ מה קיים בּשבילם מפּרי-רוּחנוּ, מה חי בּשבילם בּעזבוֹננוּ, ואנחנוּ דיינוּ אם נמצא בּכתבי ימינוּ בּני-לוָיה בּנתיבוֹת הנפתלוֹת, בּשבילים-על-עֶברי-פּי-פּחת של דוֹרנוּ.

אך כּל כּמה שיִצדק הרצוֹן הציבּוּרי-תרבּוּתי להאריך את ימיו של הסוֹפר-ליוֹמוֹ, להוֹציא את דבריו אל חוּג קוֹראים רחב יוֹתר, אשר לא הגיעוּ אליהם בּשעתם, להפגישוֹ מחָדש עם קוֹראָיו מאָז – רשאי הקוֹרא לשאוֹל: ואף על פּי כּן, היש בּמעשׂה-כּינוּס זה יוֹתר מאשר מצבת-כּבוֹד לסוֹפר אוֹ עדוּת להיסטוֹריוֹנים? כּבוֹדוֹ של סוֹפר בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך דברים בּני-יוֹמם, דברים-לשעה, דברים חטוּפים – היש לשוּב אליהם לאחר זמן? ואם היתה בּהם רעננוּת האִם לא נשדפה בּחַמסיני הזמן? וענינם האִם לא גרפוּ אוֹתוֹ שטפוֹנוֹת ימינוּ?

ואָכן, מִבחן-הזמן מבחן חמוּר הוּא לכל סוֹפר-עתוֹנאי. לא רבּים הם הסוֹפרים ליוֹמם, המקיימים את אַקטוּאַליוּתם לזמן ממוּשך. אך מיוֹם היוֹת כּתיבה עתוֹנאית ודאי לא היה מבחן-הימים חמוּר כּל כּך כּבתקוּפתנוּ אנוּ, תקוּפת הפיכוֹת ותהפּוּכוֹת, ההוֹפכת כּפעם בּפעם על פּנינוּ את דעוֹתינוּ, הערכוֹתינוּ וּפּרוֹגנוֹזוֹתינוּ, ועוֹשׂה לבַדאוּת את ודאוּיוֹתינוּ. מי שמלבּיש את דעוֹתיו בּנוּסחאוֹת חַקרניוֹת, בּסרק תיאוֹרטי, אפשר יכוֹל עוֹד להתחבּא מאחריהן, אך סוֹפר כּבּילינסוֹן, אשר מעוֹלם לא בּחר בּהפשטה, והיה נוֹהג לגשת בּלי עקיפין לעצם מאוֹרעוֹת השעה, אשר דן בּעיקר בּפּרקטיקה של המדיניוּת העוֹלמית, אשר היה מתבּוֹנן בּעוּבדוֹת, בּשיטוֹת, בּתכסיסים, מחַשב חשבּוֹנוֹת, מַעריך, מבקר, מַזהיר – מסר עצמוֹ כּוּלוֹ למבחן-הזמן.

בּילינסוֹן, כּמִבטאוֹ, בּיטא “מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”, ליֶתר דיוּק, בּיטא את השאלוֹת אשר שׂם הדוֹר בּפיו, אך הוּא לא היה מקבּל על נקלה את התשוּבוֹת אשר בּני הדוֹר היוּ מבקשים לשׂים בּפיו. הוּא הקשיב לדוֹר – ונאבק עמוֹ. הוּא לא ידע מוֹרך-רוּח. הוּא הבּיט בּעינים שלוֹ “ואת אשר יראה יגיד”. הוּא, “יד” בּמערכת של עתוֹן פּרוֹבינציאלי בּפינה נידחת של העוֹלם, לא ידע התבּטלוּת גם בּפני פּוֹסקי-הלכוֹת בּבירוֹת-עוֹלם. “לא מפּי המוֹדה האחרוֹנה אנוּ חיים, אלא מפי האמת אשר אִתּנוּ”². עמד בּתוֹך הנַחשוֹל, מוּל השוֹט השוֹטף, ראָה לתוֹכם של הדברים, התחַקה על שרשיהם, הזהיר את קוֹראיו מפּני תוֹצאוֹתיהם. מתוֹך צוֹרך נפשי לעצמוֹ, לדעת וּלהבין, מתוֹך רצוֹן להוֹעיל, לפַנוֹת אבני-נגף – למד ולימד, בּחן וחזר וּבחן, וכל הבּוֹחן דעוֹת וּמעשׂים מַעמיד עצמוֹ למבחַן-הבּאוֹת. וילקוּט-מאמרים זה – תמצית של חמש-עשׂרה שנוֹת פּעוּלה עתוֹנאית בּשאלוֹת כּלליוֹת של הדוֹר, תנוּעוֹתיו וּמַשבּריו, שגיאוֹתיו וּזדוֹנוֹתיו – מוּגש עתה לקוֹרא לאחר המבחן האכזרי שההיסטוֹריה האנוֹשית הטילה עלינוּ. מוּגש כּספר אַקטוּאַלי בּתכלית.

ג

לקט מאמרים עתוֹנאיים, כּתוּבים בּזמנים שוֹנים, מפוּזרים על פּני שנים, לצוֹרך השעה, לצרכי העתוֹן, מה עוֹשׂה אוֹתם לחטיבה, לספר? – האישיוּת, אישיוּתוֹ של משה בּילינסוֹן, עוֹלמוֹ הרוּחני, גישתוֹ לתוֹפעוֹת החיים של הפּרט והכּלל, יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי, אהבתוֹ ושׂנאתוֹ – אהבת האמת והחירוּת והשויוֹן האנוֹשי, שׂנאת השקר והשעבּוּד והצביעוּת – דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה, הרצוֹן המַבריח בּקשיוּת-עוֹרף את כּל כּתיבתוֹ. כּמה תכוּנוֹת וּסגוּלוֹת אישיוֹת חָברוּ בּוֹ יחד וצירוּפן עשׂה אוֹתוֹ לחטיבה אישית מיוּחדת בּספרוּתנוּ.

דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה. כּמה פּעמים אתה עוֹמד ותוֹהה על סוֹד כּתיבתוֹ. אפשר לוֹמר עליו שהוּא ידע את סוֹד הכּתיבה. כּאילוּ ידע איזה סוֹד, מיוּחד לוֹ לבדוֹ. לא היתה חציצה בּין המחשבה שהוּא רוֹצה להביע לבין קוּלמוֹסוֹ. לכאוֹרה, בּאֵילוּ אמצעים דלים השתמש. מי כּמוֹהוּ מיעט בּסַממנים. וּמיעוּט למדנוּתוֹ הלשוֹנית! למדנוּת של אדם אשר סיגל לוֹ את העברית רק תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ העתוֹנאית. אך מזלוֹ, אוֹ אישיוּתוֹ, הפכה גם חסרוֹן זה ליִתרוֹן. הוּא הצליח לעשׂוֹת משׂפתוֹ הדלה כּלי גמיש למחשבתוֹ על עשׁרה שלה. כּל כּמה ששקד והוֹסיף דעת הלשוֹן העברית³ – לא זכה ל“עוֹשר שמוּר לבעליו לרעתוֹ”. והעוֹשר שרכש – לא הפך לרעתוֹ. לא חננוֹ אלוֹהים בּשׂפת-יֶתר, ההוֹרגת כּמה סוֹפרים מחוּננים בּעיני קוֹראיהם, לא סִלסוּלי-מחשבה ולא צעצוּעי-שׂפה, ולא כּוָני-חן, אשר אנוּ הקוֹראים מתרפּקים עליהם (לעתים – רק עד שהם נעשׂים עלינוּ למַשׂא), לא שעשוּעי-פּרדוֹכּסים היוֹצרים דיסטַנץ בּין הסוֹפר וּבינינוּ ונוֹעדים לעוֹרר בּנו אֵמוּן בּחריפוּתוֹ וּבמקוֹריוּתוֹ של הסוֹפר. לא שיחד את הקוֹרא בּהתגלוּת-לב אישית, בּגילוּיי משפּחתיוּת, ואף לא בּיקש להתמיה אוֹ להדהים בּסימני עילָאוּת. לא יצא בּבגדי-צבעוֹנין (לא בּמקרה בּחר לוֹ בּין השאָר פּסידוֹנים “אפוֹרי”). כּאילוּ ויתר מלכתחילה על כּל אוֹתם התבלין אשר בּהם מסתייעים אנשי-עֵט, בּיכוֹלת ושלא בּיכוֹלת, לצוֹרך ושלא לצוֹרך. אפשר לוֹמר שהיה מַגיש לקוֹרא “פּת יבשה”. וּראה זה פּלא, הוּא מצא מסילוֹת ללב הקוֹרא, מצא כּמעטים. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת: מעוֹלם לא שיעמם את הקוֹרא – עוֹנש זה שבּוֹ לוֹקים לעתים גם סוֹפרים מחוּננים. גם הקוֹרא המפוּנק, אוֹתוֹ קוֹרא עברי האָמוּן על מכמני הלשוֹן ועל דקוּיוֹת המַניֶרה הספרוּתית, השלים לוֹ סוֹף סוֹף. וגם הקוֹרא המתנגד, הבּר-פּלוּגתא מלכתחילה, למד סוֹף סוֹף ממנוּ, וּלעתים גם נכבּש לכוֹח הוֹכחתוֹ.

ודרכי ההוֹכחה? כּשם שנהג נזירוּת בּצוּרה כּך גם גָדר עצמוֹ בּתוֹכן. כּשם שהדיר הנאָה מפּרחי-נייר כּך גם נמנע מלהטי-רוּח. לא בּא בּעב-הענן של אידיאוֹלוֹגיה, אשר בּלעדיה אין בּר-בּי-רב צוֹעד צעד. לא התימר להיוֹת בּין מַניחי התיאוֹריוֹת, אוּמני ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת, לא התיצב על כּתפיהם של מוֹרים וּפוֹסקים, לא תיבּל את דבריו בּציטטין מַחכּימים. מישוֹר. לא חריפנוּת ולא עמקנוּת. פּשוּט: עתוֹנאי העוֹקב אחרי עניני השעה, המַסבּיר לא תוֹרוֹת אלא מאוֹרעוֹת, מפרש את המתרחש.

בּמה בּכל זאת כּוֹח כּתיבתוֹ גדוֹל? וּבלי משׂים עוֹלה על הדעת מאמרוֹ של אוֹתוֹ חכם אשר נשאל: מה יעשׂה אדם ויהיה סוֹפר מענין? והשיב בּערך כּך: תעלה על הנייר מה שאתה חוֹשב. לא יוֹתר.

בּילינסוֹן לא עשׂה “יוֹתר”. הוּא רק העלה על הנייר את תוֹם-נפשוֹ ויוֹשר-הגיוֹנוֹ ועוֹז-רוּחוֹ ואת גישתוֹ לחיים, גישה חיוּנית, מן השיתין.

ד

התיחס בּכבוֹד לקוֹרא. לא התנשׂא עליו, לא העמיס עליו מַשׂא-טרמינוֹלוֹגיה ללא צוֹרך, לא הגריס בּחָצץ שיניו. דיבּר אליו כּדבּר אל איש-עמיתוֹ. בּלי חַיִץ, בּלי קמיטת מצח, בּלי הקדמוֹת וּבלי עקיפין. כּשם שנהג בּחיים כּך גם בּכּתיבה – “ישר לענין”, לעֶצם הענין. פּשטוּת, מלה זוֹ שכּל כּך דשוּ בּה, ויש מפרשים אוֹתה לגנאי: “מידתם של עניי הרוּח” – היא המציינת את אוֹרח כּתיבתוֹ. אוֹתה בּיקש והיא ניתנה לוֹ. פּשטוּת, הוֶה אוֹמר: צלילוּת הדעת, בּהירוּת ההרצאָה, שליטה בּחוֹמר. הוּא מבקש להשפּיע, אך הוּא בּררן בּאמצעים. אינוֹ מרים קוֹלוֹ, אינוֹ מבקש נצחוֹנוֹת קלים. אינוֹ זוֹרק מרה ואינוֹ מתכּבּד בּקלוֹן הזוּלת. אינוֹ מוֹקיע חטאים להנאתוֹ. ושוּב: הוּא מתיחס בּכבוֹד אל הקוֹרא. אינוֹ פּוֹנה ליצרים. הוּא פּוֹנה אל כּוֹח שיפּוּטוֹ, אל ישרוֹ ואל הגיוֹנוֹ.

היה כּוֹתב, כּפי שקוֹראים לכך, בּלי “קוֹשי”. שפע הענינים המעסיקים אוֹתוֹ והתוֹבעים “פָּרְשנוּ” היה מרוּבּה, ורק הבּיישנוּת – שמא הוּא תוֹפס מקוֹם מדי, שמא הוּא נוֹטל לעצמוֹ זכוּיוֹת למעלה מן המידה – עצרה בּעדוֹ. עבד הרבּה, לא רק כּאיש-התנוּעה, כּאיש-מוֹסדוֹת, כּעוֹרך. עבד הרבּה כּסוֹפר, אך לא על עצם הכּתיבה. היה עוֹבד לפני הכּתיבה. לא חדל ללמוֹד, לברר, לחקוֹר, לשאוֹל, בּטרם ניגש לכתיבה. היה כּמעט תמיד בּמצב של התכּוֹננוּת, של הצטיידוּת לצוֹרך העבוֹדה. “בּשעת כּתיבה – אמר פּעם בּחיוּך, כּמגלה סוֹד, בּאחד הרגעים המעטים שהתיר לעצמוֹ לדבּר על עבוֹדתוֹ – המחשבוֹת בּאוֹת אלי מעצמן, כּמתעוֹפפוֹת וּמתכּנסוֹת”. הרגשת האחריוּת לתוֹצאוֹת לא נסתיימה עם הכּתיבה. היתה אפילוּ גוֹברת לאחר שהדברים כּבר נאמרוּ ועדיין לא נתפּרסמוּ. היה מחַשב חשבּוֹן פּרסוּם כּנגד הפסדוֹ, לא חשבּוֹן הכּוֹתב, כּי אם חשבּוֹן הענין. לטוֹבת הענין היה מוּכן לדחוֹת, לדוּן לגניזה. מאידך, אם הענין דחק – לא הקפּיד על כּך שלא עלה בּידוֹ “להשלים”, “להקיף” את הענין, “למַצוֹתוֹ”. כּמי שרגיל בּמלאכת הכּתיבה ואין עליו אימת-העֵט, ידע כּי עוֹד יהיה סיפּק בּידוֹ לשוּב וּלמלא מה שהחסיר, וּבלבד שבּינתים לא יוּזנח הענין.

וּלשם הענין היה מוּכן גם לכלוֹא את דברוֹ. חלקוֹ לא היה עם הסוֹפרים-המוֹכיחים, השׂשׂים להוֹציא את חִצי-בּיקרתם וּמצטערים על כּל חץ שעוֹד נשאר בּאַשפּתם. הוּא לא אץ להוֹציא חץ-בּיקוֹרת בּטרם שקל וחזר ושקל את צדקתוֹ וגם את פּגיעוֹתיו ותוֹצאוֹתיו. הוּא ידע כּי זרים-לא-יבינוּ ואף ידידים שנוּנים וחשדנים ידבּיקו עליו את תו “האוֹפיציוֹזיוּת”. הוּא ידע כּי מוּכנה לוֹ עטרת-סוֹפרים יוֹתר מַבהיקה ויֶתר-אֵמוּן כּלמוֹכיח “בּלתי-תלוּי” אם יערה על הנייר כּל הרהוּר-בּיקוֹרת וכל דבר-תוֹכחה אשר הוּא נוֹשׂא בּחוּבּוֹ. אלא שויתר על יוֹתרת-כּבוֹד-סוֹפרים ועל יֶתר-אֵמוּן, ולא ויתר על הכּרת-אחריוּת ועל חוֹבת-הזהירוּת; לא ויתר על שיקוּל-תמיד אם האמירה יש בּה להוֹעיל אוֹ להזיק. הוּא לא ראה עצמוֹ סוֹפר “חפשי”, אשר אין לוֹ כּל “חשבּוֹן” מחוּץ לחשבּוֹן כּתיבתוֹ. אצל בּילינסוֹן קדם חשבּוֹן הענין לחשבּוֹן הכּתיבה.

מיחסוֹ אל הענין נוֹבע גם יחסוֹ אל כּתיבתוֹ הוּא, מה שמיעט כּל כּך לתבּוֹע לעצמוֹ זכוּת-סוֹפר, וּמה שהרבּה כּל כּך לתבּוֹע מעצמוֹ, כּכוֹתב, כּדן בּענינים, כּמברר ונוֹקט עמדה. והוֹאיל והוּא לא ויתר כּלל וּכלל על הערכה ספרוּתית של דברים, וּלגבּי סוֹפרים נחשבים עליו – ולא רק “בּמרחקים”, כּי אם גם מקרוֹב, וגם בּני-פּלוּגתא – היה מגלה דאגה יתירה לכבוֹדם וחרדה לצרכיהם, הרי שמוּתר אוּלי להניח מה שלא נאמר על ידוֹ בּפירוּש, – שהוּא היה נוֹטה להעביר קו מַבדיל בּין הסוֹפר הרוֹאה את כּתיבתוֹ כּמטרה יצירתית לעצמה וּבין הסוֹפר המבקש בּכתיבתוֹ למלא תפקיד חברתי. הראשוֹן – נקרא לוֹ: העוֹבד את עבוֹדת האמנוּת בּאמוּנה – אפשר זקוּק לקהל, אפשר גם מתכּוון לקהל, ואף על פּי כן יצירתוֹ היא תכליתוֹ ולא “הקהל”. הקוֹרא איננוּ בּשבילוֹ אלא מקבּל, נהנה. השני – נקרא לוֹ: עוֹבד עבוֹדת הציבּוּר בּאמוּנה – עבוֹדתוֹ היא האמצעי, והקהל הוּא התכלית. השׂכּלת הרבּים אוֹ הפעלת הרבּים היא המטרה⁴.

היוֹתוֹ בּחיים “נחבּא אל הכּלים”, יוֹשב אוֹהל, נתוּן לנפשוֹ, הניח חוֹתם מוּבהק על כּתיבתוֹ. התעטף בּכל מיני פּסידוֹנימים. הוּא, בּעיקר, שגרם לכך ש“דבר-היוֹם” בּ“דבר” יצא בּלי חתימה אינדיבידוּאַלית. דוֹמה, קשה למצוֹא לוֹ בּן-זוּג בּספרוּתנוּ, אשר ישליט בּכתיבתו מידה כּזוֹ של אַנוֹנימיוּת, אשר יתאַמץ לכתוֹב כּבן-בּלי-“אני”. לא “אני” המדבּר לפניכם, אלא הענין מדבּר, השׂכל הפּשוּט מדבּר. יטעה מי שיחשוֹב כּי מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, או מתוֹך יֶתר-שׂכליוּת, אוֹ מתוֹך “יבוֹשת נפשית” בּא הדבר. כּאן אוּלי ההתחַפּשׂוּת היחידה של בּילינסוֹן הסוֹפר. חַד-התרשמוּת כּמוֹהוּ, מהיר-תגוּבה, חריף-הוָיה – הקפּיד על כּך שיצא אל הקוֹרא רק לאחר סינוּן מספּיק, לאחר אוֹבּיֶקטיביזציה.

וּמכּאן, אפשר, גם התחוּמים אשר תּחַם לעצמוֹ בּכּתיבה. אדם, אשר בּתוֹך כּל המוּלת הציבּוּר וטרדוֹת הרבּים, נתוּן לנפשוֹ, לחיי נפשוֹ, לחשבּוֹנוֹתיו המסוּבּכים, מתבּוֹנן חַד בּכל מה שנוֹגע לספֵירת החיים האישיים, בּעל עין סקרנית וּבוֹלשת בּחיים וּבספרוּת – הדיר עצמוֹ בּקשיוּת-עוֹרף בּכתיבתוֹ מנגיעה בּכל מה שמחוּץ לרשוּת-הרבּים. כּאילוּ אמר לעצמוֹ: לא לכך ניתן לי העֵט. לא הקוֹרא בּשבילי, בּשביל התגלוּת-לבּי, אלא אני בּשביל הקוֹרא, כּדי לשמש אוֹתוֹ ולעזוֹר לוֹ.

ה

יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי. בּעבוֹדת-הרוּח, יוֹתר מאשר בּכל ספֵירה של החיים, אך כּפסע בּין הנעלה לבין הנקלה. שֵם אחד, – סוֹפר, עתוֹנאי, מטיף – חוֹפף גם על מאמצים להשׂכּיל וּלהיטיב, וגם על ליבּוּי יצרים אפלים, על הגנת החלשים, וגם על פּרכּוּס התקיף, על קידוּש החירוּת ועל נשיקת השוֹט, על טוּב-טעם ועל תפלוּת, על מסירת-נפש ועל רדיפת-בּצע. ולא מקרה הוּא ששמוֹת אשר נוֹעדוּ לעוֹרר יִראַת-כּבוֹד הוֹפכים לשמוֹת-גנאי. בּילינסוֹן בּחר לוֹ את מלאכת העתוֹנאי, מלאכה אשר רבּים חיללוּה. בּהכּרה עשׂה אוֹתה לעבוֹדת חייו. כּלי טהוֹר למטרוֹת טהוֹרוֹת.

בּעבוֹדת העתוֹנאי מעטים רגעי-החג וּמרוּבּוֹת שעוֹת-החוּלין. בּילינסוֹן ידע להכניס גם לתוֹך עבוֹדת-החוֹל את מלוֹא הרגשת האחריוּת, את רוֹחב הידיעה ואת עוֹמק הידעוּת. בּחלוּקת-העבוֹדה לא בּיקש לעצמוֹ את התפקיד המַרהיב. לא היה בּררן: יש שהוּא נוֹשׂא דגל ויש שאוֹחז בּמטאטא אוֹ מקוֹשש קיסמין, יש שניצב בּשער ויש פּוֹקד סימטוֹת עזוּבוֹת, יש שהוּא, כּכָרוֹז, מזעיק את המחנה ויש שהוּא מהלך עם פּנס בּלילות אפלים. שוּם תפקיד לא היה אָפוֹר בּעיניו, וכל תפקיד שנטל לעצמוֹ בּיקש להפרוֹתוֹ כּכל אשר בּידוֹ.

וכך עשׂה מרשימוֹת עתוֹנאיוֹת בּנוֹת-יוֹמן, הבּאוֹת למלא בּעתוֹן את חלל האינפוֹרמַציה המדינית – את חשבּוֹנוֹ של הדוֹר, את חשבּוֹנוֹתיה של ההיסטוֹריה העוֹלמית הגדוֹלה, השוֹטפת לעינינוּ. הוּא חי אוֹתה כּמעטים, חָד את חידוֹתיה, כּאַב את קלוֹנה, את פּראוּתה ואַכזריוּתה, נאבק עם המבוּכה, למד ולימד, העמיק לשאוֹל את עצמוֹ בּטרם השיב.

כל חייו הקוֹדמים נתגלוּ עתה כּ“הכשרה” לתפקידוֹ. העוֹלם – בּיתוֹ. עליו אפשר בּאמת לוֹמר: כּל דבר אנוֹשי לא זר לוֹ. ראה ארצוֹת, ידע עמים, תִייר דוֹרוֹת. למד לא רק מתוֹך ספרים, כּי אם גם מתנוּעוֹת חיוֹת, מאנשים, ממראֵה-עינים, מחיי הזוּלת. ההיסטוֹריה האנוֹשית בּכללה, וההיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים בּפרט, על תרבּוּתם, מגדלוֹתיהם וּמַשבּריהם, היתה בּשבילוֹ לא דבר מן החוּץ. עינוֹ למדה להבחין בּמציאוּתם של קשרים נעלמים שבּין תוֹפעוֹת, בּחשיבוּתן של תוֹפעוֹת בּלתי-נחשבוֹת.

הספרוּת הרוּסית, הגדוֹלה והעמוּקה, היתה אוֹמַנתוֹ. צאצאם של דוֹרוֹת תוֹרניים-ליטאים – אשר נחל מאבוֹתיו מוֹרשת-אוֹפי וכוֹחוֹת רוּחניים, אך לא כ“ב אוֹתיוֹת של לשוֹן-הקוֹדש – ספג את התרבּוּת הרוּסית מינקוּתוֹ, והיא שהיותה את שכבת-היסוֹד בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אפשר להמליץ עליו שהיה “בּקי בּכל חדרי” השירה והמחשבה והציבּוּריוּת הרוּסית, לגווניהן וּלקמטי-קמטיהן. כּמה קוים יסוֹדיים בּדמוּתוֹ וּבאוֹרח-חייו וּבעבוֹדתוֹ הספרוּתית מקוֹרם בּשכבת-יסוֹד זוֹ. וּבלי כּל התימרוּת להגדיר אוֹתה על כּל העמוֹק והמוּרכּב שבּה אפשר לציין קוים אחדים: שלטוֹן המַצפּוּן, החמרת האדם עם עצמוֹ, חשׂיפת השקר בּחיי החברה וּבחיי היחיד, הצלָפת האוֹנאה העצמית, הבּוּז ל”נאֶה דוֹרש ואינוֹ נאֶה מקיים“, תיעוּב הפיליסטריוּת (כּל פיליסטריוּת, גם זוֹ הצוֹעקת נגד פיליסטריוּת וּמתעטפת בּגלימה רדיקלית ואוּלטרא-רדיקלית), ראִיית האדם בּמרכּז הדברים, אַחריוּת אישית לסבל הזוּלת, חרדת-אמת ל”אחים הקטנים" – לחלכּאים ולנדכּאים, אי-הפרדה בּין האֶתיקה החברתית והאֶתיקה האישית.

בּן עשׂרים וּשתים עזב את רוּסיה. מאָז התלוֹנן בּאַכסניוֹת-של-תרבּוּת של אירוֹפּה המערבית. הוּא לא היה מן המלקקים, שאַב בּדליים מלאים. בּזוֹ אחר זוֹ בּאה היניקה משוייץ, מגרמניה, מאיטליה: ספרוּת, שירה, מדע, מחשבה עיוּנית ציבּוּרית (ספרוֹ “בּימי תחיית איטליה”, פּרי שקידה והתעמקוּת, מעיד לא בּלבד על ידיעה רחבה, כּי אם גם על חדירה נפשית לגוֹרל עם זר, של אדם אשר מצא את עמוֹ שלוֹ, מזדהה עמוֹ וּמתעמק בּשאלוֹת גוֹרלוֹ). בּאוֹתוֹ זמן בּאה גם התוַדעוּת לספרוּת הצרפתית, ואחר כּך גם לאנגלית⁵. וּבינתים – השקידה, שלא פּסקה עד יוֹמוֹ האחרוֹן, על רכישת קניני היהדוּת.

מה שנרכּש בּתקוּפה זוֹ היה בּוֹ כּדי להרחיב את דמוּת העוֹלם, להַשיב רוּח בּיקוֹרת וּלהעביר תחת השבט כּמה וכמה וַדאוּיוֹת-נעוּרים. רוּח זוֹ הפּילה כּמה מגדלוֹת, ותחת “לישר הדוּרים” וּלישב קוּשיוֹת – העמיקה ספקוֹת וּסתירוֹת. היא לא הביאה אִתה מַרגוֹע וקוֹרת-רוּח שבּ“שחרוּר ממוּשׂגי-ילדוּת”, כּי אם הוֹסיפה להעמיק את סערוֹת הנפש. הסַפקנוּת לא דחתה את הנאמנוּת – זוֹ תכוּנת-האוֹפי היסוֹדית. הן חילקוּ בּיניהן את השלטוֹן בּנפשוֹ.

ו

אך כּל מה שספרים וחוֹברוֹת ולימוּדים תפסוּ מקוֹם ניכּר בּעוֹלמוֹ של בּילינסוֹן, הרי נסיוֹן חייו האישי, האַכזרי, רצוּף-מַשבּרים, היה שקוּל כּנגדם וּמַכריע. אילוּ ניתן להציץ לתוֹך מה שעבר על בּילינסוֹן בּאביב חייו – דברים שהיוּ בּהם להביא אדם עד דכּא וּלשברוֹ שבירה שאין לה תקנה – אפשר היה לעמוֹד על כּוֹחוֹת-הענקים שנצפּנוּ בּוֹ, שאיפשרוּ לוֹ לשוּב אל החיים – בּיגוֹן-לא-יפוּג, אך לא בּמרירוּת – ולפעוֹל בּהם כּאשר פּעל: אדם אשר לא יִיעף ולא יכּנע ולא יאמר נוֹאָש.

בּנסיוֹן חייו האישיים היה מַשהוּ מיוּחד, גוֹרלי, לוֹ לבדוֹ. נסיוֹן חייו הציבּוּר-הרעיוֹני היה משוּתף לוֹ ולבני-גילוֹ, אשר עלוּמיהם החלוּ בּערב המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה. אך לא רבּים מבּני דוֹרוֹ חיוּ אוֹתוֹ נסיוֹן כּמוֹהוּ.

ישנם אנשים שהם מטבעם “עסקנים”: המוּלת-הציבּוּר היא להם כּבריכת-שׂחיה; יצר-הפּעוּלה, תאווֹת ההתנַצחוּת והליכה בּראש ושלטוֹן הם המניעים העיקריים שלהם. בּילינסוֹן לא קוֹרץ מן החוֹמר הזה. גם ציבּוּרָנוּתוֹ היוּ בּה יסוֹדוֹת אחרים. ציבּוּרנוּת של אנשים שמטבעם הם יוֹשבי-אוֹהל, אנשי-תוֹרה, נתוּנים לחיי-נפשם וּלהגוּת-רוּחם, נוֹטים להתבּוֹננוּת יוֹתר מאשר לפעוּלת-חוּץ, אלא שסבלוֹתיהם של בּני-אדם, העמק העכוֹר של החיים, העוול, השעבּוּד, המעוּוָת שבּחיי הפּרט והכּלל – מוֹציאים אוֹתם מעוֹלמם האישי. כּך בּא בּילינסוֹן לחיים הציבּוּריים. וגם השנים, האַכזבוֹת, הסביבה, “ההרגל” – לא יכלוּ לוֹ, לא הקהוּ את רוּחוֹ ולא הטילוּ חלוּדה בּנפשוֹ.

בּעוֹדוֹ נער נכנס בּילינסוֹן לחיי עֶרב המהפּכה הרוּסית. רבּים החיים בּשעוֹת גדוֹלוֹת, אנוּשוֹת, של ההיסטוֹריה, אך לא כּל אחד חי אוֹתן. יש מזדמנים ויש קרוּאים, קרוּאי-גוֹרל. רבּים היוֹצאים “היוֹם למרוֹד, מחר לסגוֹד לרשע” (שלוֹנסקי), וּמעטים אשר עליהם נאמרוּ הדברים: “אַשרי אדם אשר בּא לעוֹלם בּרגעיו הגוֹרליים, כּבן-שׂיחם קראוּהוּ אֶראֶלים למשתה” (טיוּטצֶ’ב).

אוֹשר זה איננוּ נקנה בּזוֹל. מי שזוֹכה לוֹ משלם בּעדוֹ הרבּה, לעתים – בּכּל. בּילינסוֹן היה מאלה המשלמים בּעדוֹ מחיר יקר מאד.

מנעוּריו – שטוּף בּקריאה וּבמחשבוֹת. ספרוּת המהפּכה הגיעה אליו בּמוּקדם, ודאי בּטרם ידע להבחין בּה הרבּה, אך שתה אוֹתה בּצמא. מגוֹרשים פּוֹליטיים היוּ בּני בּיתם של הבֵּילינסוֹנים. ואמוֹ – לפי כּמה סימנים: אשה חכמת-לב וטוֹבת-שׂכל – היתה מטפּלת בּאסירי המלכוּת⁶, והנער איננוּ מסתפּק בּסקרנוּת בּלבד, בּקריאה בּלבד. הוּא רוֹצה לסייע, “להשתתף”. הוּא מתרחק מחבריו בּבית-הספר, כּי איננוּ יכוֹל “להישאֵר עוֹד בּין האנשים הללוּ המַגדירים עצמם בּדיבּוּרים ללא מעשׂה כּלשהוּ – כּך כּוֹתב הנער בּן חמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ – ורעה מזה, הם מעלים את אֶפס-עשׂייתם כּעיקרוֹן וּמדבּרים על נשמוֹתיהם הנאצלוֹת שהעבוֹדה המפלגתית מצוּמצמת בּשבילן”. הוּא רוֹצה, וּבטוּח כּי יכוֹל יוּכל, “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”, “ללמוֹד ולדעת” ולא להיוֹת כּאחד “הידענים למחצה”, בּאשר “הסוֹציאליזם צריך להיוֹת מדע ואני חייב לעמוֹד בּשירוּת הלוֹחמים בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. אך גם לפי שעה אין הוּא פּטוּר ממעשׂה ממש והרי הוּא נעשׂה נוֹשׂא-כּלים, ממַלא תפקידים, מביא את ההוֹרים לידי כּך שמתוֹך חרדה לבּן יעשׂוּ את דירתם הם ל“תחנה מקשרת”, מַחזיק נשק, מטיל סכּנה על עצמוֹ ועל בּיתוֹ וּמשלם את מלוֹא המחיר, אם לא יוֹתר מזה, בּעד השתתפוּת ילדוּתית בּמהפּכה. השתתפוּתוֹ המעשׂית בּעֶרב המהפּכה היא השתתפוּת של נער, השתתפוּתוֹ המעשׂית בּימי השפל, בּשנוֹת הריאַקציה, היא של חבר מפלגה, שוֹמר אמוּנים בּקיצוֹניוּת לתוֹרת האוֹרתוֹדוֹכּסיה המַרכּסיסטית בּלבוּשה הרוּסי. אך אין אלה אלא פּרוֹזדוֹר בּחיי רוּחוֹ. נסיוֹן שנוֹת המהפּכה והפּעוּלה בּמַחתרת והגיאוּת והשפל בּמהפּכה לא עברוּ עליו לריק.

ז

המהפּכה, כּתוֹפעה היסטוֹרית מיוּחדת בּמינה, בּעלת תכוּנוֹת משלה וחוּקים משלה, יוֹדעת שנים של התרוֹממות-הרוּח, שנים אשר בּהן "שׂמחה לחיוֹת (כּדברוֹ של אוּלריך פוֹן הוּטן, איש ראשית המאה השש-עשׂרה, וּכמוֹ שחוֹזר ונשנה אצל ההוּמַניסטים, אצל אנשי המהפּכה הצרפתית, אצל בּני 1848 ועוֹד ועוֹד) והיא יוֹדעת שנים אשר בּהן לא רק עצוּב לחיוֹת, אך גם בּוּשה לחיוֹת. שוּם חברה אינה יוֹדעת שׂיאים אנוֹשיים כּבימי לידת המהפּכה, ואינה יוֹדעת תהוֹמוֹת כּבימי ירידתה. הציפּיה לבּאוֹת, האמוּנה בּטוֹב, התעוֹררוּת ההמוֹנים, החדוָה הפּוֹרצת, ההתגבּרוּת על הרגשוֹת בּדידוּת ויתמוּת, התלכּדוּת של בּני-אדם המגיעה גם לידי גלי אַחוה כּבּירים – אלה מציינים את ימי התכוּנה למהפּכה ועלייתה. וּלעוּמתם המדרוֹן המַהפּכני: ההתפּוֹררוּת החברתית, האַכזבה, השממוֹן, פּירוּד-הלבבוֹת, ההתפּרקוּת, המַשׂטמה, המנוּסה, הבּגידה⁷. יתר על כּן, סיסמַת ערב-המהפּכה היא: אדם לרעהוּ אָח, סיסמַת שקיעתה של המהפּכה: אדם לאָחיו – קיִן. גוּסטב לַנדוֹיאֶר, ידען וחוֹקר בּתוֹלדוֹת המהפּכוֹת וּמן המעמיקים לראוֹת לנשמתה של המהפּכה ולדיאַלקטיקה הטרגית שלה, מצא כּי בּתקוּפת-המדרוֹן של המהפּכה קיים “היחס היוֹתר מזוּהם שיכוֹל להיוֹת בּין בּני-אָדם”⁸. הדברים נאמרוּ בּשנים הראשוֹנוֹת של המאה הזאת כּשבּני-אדם, הלוֹמדים כּל כּך מעט מפּי העָבר, לא ראוּ בּמהפּכה אלא מַרש-נצחוֹן בּמַסע הקדמה ההוֹלך למישרים (ואוֹמרם, הצוֹפה למרחקים, ודאי לא צפה שהוּא עצמוֹ עתיד להיוֹת קרבּן מהפּכה אשר שמשהּ שקעה בּטרם עלתה). ימינוּ אנוּ אישרוּ את האִמרה הגאוֹנית הזאת, אישוּר אכזרי העוֹלה על כּל דמיוֹן אָפל⁹.

(מאמר מוּסגר: יש ענין מיוּחד להתבּוֹנן לתוֹפעוֹת המַקבּילוֹת למהפּכה בּהיסטוֹריה שלנוּ. התנוּעוֹת המשיחיוֹת שלנוּ, שעדיין אנחנוּ יוֹדעים עליהן כּל כּך מעט, ידעוּ את החג הגדוֹל של ההתגלוּת והתכוּנה להתגלוּת, את שפע השׂמחה, הציפּיה, ההתלכּדוּת והאַחוה והן גם ידעוּ את ההתבּדוּת ואת השקיעה, על הבּגידוֹת והכּחש, את הדרך המכוּשפת והמאוֹררה מן הכּיסוּפים המשיחיים אל משיחיוּת-השקר. מאידך: “העליה השניה”, כּתוֹפעה אנוֹשית, היתה – בּיוֹדעים אוֹ שלא בּיוֹדעים או בּיוֹדעים למחצה – התאַבּקוּת לא רק עם אידיאוֹלוֹגיוֹת אַנטי-לאוּמיוֹת ואַנטי-היסטוֹריוֹת ששׂררוּ בּמהפּכה, כּי אם גם עם כּשלוֹנה הנפשי של מהפּכת 1905, עם גילוּיי ירידתה, התאַבּקוּת על ערכי-היסוֹד שלה, שנמוֹגוּ. מכּאן גם יסוֹד ההתלכּדוּת והאַחוה שמילאוּ את עוֹלמה של העליה השניה, בּניגוּד לאוירת-החנק והמַשׂטמה וההתפּוֹררוּת ששׂררה בּשנוֹת הריאַקציה בּרוּסיה וּבאֶמיגרציה הפּוֹליטית).

בּילינסוֹן חי את שתי המהפּכוֹת של דוֹרוֹ בּכל נפשוֹ. הוּא שתה את קוּבּעתן עד תוֹם. מהפּכת רוּסיה 1905 נוּצחה ונפלה. מהפּכוֹת 1918 ניצחוּ ונפלוּ. נפלוּ כּוּלן, אם כּי לא כּוּלן כּאחת.

וּמכּבשן התקוּפה יצא אלינוּ בּילינסוֹן האיש, ההוֹגה המדיני, הסוֹציאליסט. כּמה קליפּוֹת-נעוּרים נשרוּ מעליו, וכמה אמוּנוֹת תמימוֹת נרצחוּ בּאכזריוּת. אך נתקיים מה שכּתב הנער בּן החמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ: הוּא בּא “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”; הוּא בּא לא כּאחד “הידענים למחצה”; הוּא התיצב בּשוּרוֹת הלוֹחמים “בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. התבוּסוֹת לא יכלוּ לוֹ, הוּא הציל את חייו ואת אמוּנתוֹ. ולא אוּדי-דוֹגמוֹת הוֹציא מן האש, כּי אם נסיוֹן-חיים וחכמת מנוּצחים, היא גם גבוּרת מנוּצחים אשר אינם כּוֹרעים לפני המנַצח.

ח

אִמרתוֹ המפוּרסמת של מיכאל בַּקוּנין: “יצר ההריסה הוּא הוּא יצר היצירה”, יש בּה משוּם עדוּת היסטוֹרית לא רק להלָך-רוּחוֹ שלוֹ, איש-חידוֹת העוֹמד על פּרשת-דרכים של עוֹלם, כּי אם גם של חבריו-יריביו ואֶחיו-מנַדיו. יֶתר על כּן, של כּל הדוֹר הראשוֹן לבשׂוֹרת המהפּכה הסוֹציאלית. היה בּזה מתרוּעת-ההתקפה של דוֹר המאמין בּעצמוֹ, בּתוֹם-בּטחוֹנוֹ הילדוּתי, בּטרם כּל נסיוֹן-חיים וטרם כּל מבחן וּתבוּסה, כּי הוּא יוֹדע בּדיוּק מה וָמה להרוֹס, ויוֹתר מזה אין לוֹ צוֹרך לדעת, בּאשר היצירה הנכספת, העילָאית, שהיא היא “ממלכת החירוּת” והתבוּנה והצדק, תצמַח מאֵליה על משׁוּאוֹת הישן. אין אנוּ צריכים אלא להפוֹך למשׁוּאוֹת את העוֹלם הישן על אַשפּתוֹ וזוּהמתוֹ, ועוֹלם חדש כּלוּל בּהדרוֹ – יקוּם מאֵליו. לא פּינוּי, לא ניכּוּש ולא טיהוּר, אלא עָרוּ ערוּ עד היסוֹד בּה“. הלָך-רוּח זה, אשר בּימינוּ הוּא עשׂוּי לעוֹרר התלהבוּת בּגיל מסוּים שבּחיי הפּרט, היה בּשעתוֹ הלָך-רוּחוֹ של גיל היסטוֹרי מסוּים בּתנוּעת המהפּכה. ולא מקרה הוּא שמאָז האוּטוֹפּיסטים הגדוֹלים אשר חָזוּ חלוֹמוֹת בּהקיץ, לא ראוּ לעצמם כּמה דוֹרוֹת של מהפּכנים כּל צוֹרך פּנימי להגוֹת בּעתידה של המהפּכה, לחשוֹב היטב על טיב הבּנין ועל סגוּלוֹת הבּוֹנים. היה בּרוּר שהעוֹלם הישן נדון לכלָיה, ו”היוֹרש" בּוֹא יבוֹא למוֹעד.

משיצאה האִידיאה הסוֹציאליסטית מתוֹך מוֹחם וסערת-נפשם של יחידים וירדה לתוֹך גוּף המוֹנים, בּאה תקוּפת המעשׂה של תנוּעת הפּוֹעלים. תקוּפה זוֹ הביאה את בּיכּוּריה: צמיחת הסוֹלידריוּת בּקרב המוֹנים, כּלי-ארגוּן ההוֹלכים וחזקים, הטבה מַתמדת בּמצב העוֹבדים, חדירת הגנת העוֹבד לתוֹך המַנגנוֹן הממלכתי, כּיבּוּש זכוּיוֹת מדיניוֹת להמוֹנים, זכוּת הבּחירה הכּללית, זכוּיוֹת מדיניוֹת לאשה, הרחבת ההשׂכּלה העממית, ועוֹד ועוֹד. וּבני הדוֹר התחילוּ רוֹאים עצמם כּהוֹלכים מחַיִל אל חַיִל. ואמנם הישׂגי הטכניקה והציביליזציה, הדמוֹקרטיה המדינית והתרבּוּתית בּארצוֹת אירוֹפּה המערבית, בּמחצית השניה של המאה הי"ט וּבראשיתה של המאה העשׂרים, היוּ מַפליאים. מי שיבוֹא עכשיו לקרוֹא ספרוּת כּלכּלית, פּוֹליטית, היסטוֹרית מאוֹתם הימים, מי שילך וידפדף בּסקירוֹת פּרלמנטריוֹת של אוֹתוֹ זמן – ימצא עוֹלם מלא אוֹפּטימיוּת, בּוֹטח בּהתקדמוּתוֹ, כּוּלוֹ צוֹפה לקראת ימים טוֹבים. אֵי-שם עוֹד ישנם אֵילוּ כּתמים כּהים – כּוֹחוֹת ריאַקציוֹניים, אַנטישמיוּת, מיליטַריזם, שׂרידי אַבּסוֹלוּטיזם, ארצוֹת נחשלוֹת. אך אלה אינם אלה שׂרידים של עוֹלם אשר שעתוֹ כּבר עברה. מה כּל אלה היצוּרים הרוּדימנטליים לעוּמת פּריחת המדע, התפּשטוּת ההשׂכּלה ועליית ההמוֹנים שוֹאפי חירוּת ושויוֹן ודעת על בּימת ההיסטוֹריה? עשירוּת חמרית הוֹלכת ועוֹלה; צמאוֹן הדעת מקיף חוּגים רחבים וּמתרבּים, התבוּנה משתלטת וכוֹחוֹת השְחוֹר יוֹדעים בּעצמם כּי נדוֹנוּ לעבוֹר למלכוּת-הצללים. ההיסטוֹריה עצמה זוֹקפת כּפוּפים, מַגבּיהה שפלים וּמַבטיחה אָביב חדש לעמים. תיקוּנים פּוֹליטיים, סוֹציאליים וגם תרבּוּתיים בּאים זה אחרי זה בּמהירוּת אשר הדוֹרוֹת הקוֹדמים לא ידעוּה, וּבלי מהפּכות-דמים. הדיבּוּרים על הריסה ועל שחרוּר בּזרוֹע אף הם לא פּסקוּ, אלא שהפכוּ לרוֹמַנטיקה מַהפּכנית, לתוֹספת פּיוּטיוּת אוֹ למסוֹרת שנוֹהגים בּה כּבוֹד ונשבּעים לה אמוּנים, כּל עוֹד איננה מַפריעה. כּמעט כּמוֹ שאָמר בּשעתוֹ פַּסקל, ההוֹגה הצרפתי: מה טוֹב להינשׂא בּסירה בּשעת-סוּפה בּדעתך כּי אין כּל סכּנה צפוּיה לך.

והנה בּאה מלחמת-העוֹלם והחריבה את כּל מה שבּנתה המאה שקדמה, מאַת ההתקדמוּת וההשתחררוּת והאמוּנה בּקִדמה וּבשחרוּר. כּוֹחוֹת התבוּנה, השלוֹם, החירוּת – היוּ חלשים מדי למנוֹע אוֹתה, והיא עצמה שיחררה את כּל כּוֹחוֹת האפלה והרֶשע, אשר לכאוֹרה כּבר הלכוּ לעוֹלמם, אוֹ רבצוּ בּמרתף-ההיסטוֹריה כּשהם כּבוּלים בּשלשלאוֹת. עתה פּרצוּ מעֵמקי-שאוֹל והשׂתררוּ על העוֹלם, חדרוּ ללבבוֹת, חדרוּ גם אל לבּוֹת יריביהם, הנלחמים כּנגדם, ועשׂוּ שַמוֹת בּנפש הדוֹר, בּנפש המדינאי וּבנפש הילד. מאֵרת מלחמת-העוֹלם לא סרה מן העוֹלם גם לאחר שהמלחמה נסתיימה. “כּל מה שנוֹצר על ידי המלחמה נוֹשׂא את חוֹתם קללתה”, אוֹמר בּילינסוֹן¹⁰. המהפּכוֹת שפּרצוּ בּשלהי המלחמה בּאוּ לא מכּוֹח עצמן אלא מכּוֹח כּוֹחה. וקללת המלחמה רבצה עליהן מתחילתן. מהן שנפלוּ בּמהרה קרבּן למהפּכוֹת-שכּנגד, מהן שנוֹלדוּ קצוּצוֹת-כּנף והתבּוֹססוּ בּמשך שנים, עד שהיוּ למדרס. והאחת שניצחה – תבוּסתה בּנצחוֹנה: סירוּס האִידיאה של המהפּכה, שׂריפת נשמת המהפּכה כּשגוּפה קיים. “מי שרוֹאה לאִידיאה [של מהפּכת אוֹקטוֹבּר] כּוֹרע בּרך לפני גָדלה, מי שרוֹאה את השלטוֹן – פּוֹנה עוֹרף להשפּלת האדם שבּיסוֹדוֹ”¹¹.

ט

כּל שגיאה וכל חטא וכל מפּלה של תנוּעת הפּוֹעלים חי בּילינסוֹן כּשגיאה, כּחטא וּכמַפּלה שלוֹ. אם בּא הכּשלוֹן “מימין” אוֹ “משׂמאל” שבּתנוּעה, אם הנכשל היה “הסוֹציאליזם הרֶפוֹרמיסטי” אוֹ “הסוֹציאליזם המַהפּכני” – היינוּ הך. בּילינסוֹן ראה בּזה לא ענין “שלהם”, של אוֹתוֹ אגף בּתנוּעה, כּי אם של התנוּעה כּוּלה, לה המפּלה ועליה האַחריוּת. הוּא לא ניעֵר חָצנוֹ ולא רחץ בּנקיוֹן כּפּיו. דרכּם של יפי-הרוּח, הנהנים מכּשלוֹנוֹתיהן של ההסתדרוּיוֹת ההמוֹניוֹת, והמתהדרים בּעילָאוּתם שלהם על קטנוּת-המוֹחין של הללוּ, לא היתה דרכּוֹ. דרכּם של הפּוֹרשים והמתבּדלים, המתגאים בּזה שלא הם חטאוּ ולא להם יד בּכּשלוֹן – אף זוֹ לא היתה דרכּוֹ. מי שאיננוּ יוֹדע למנוֹע את הכּשלוֹן נעשׂה ממילא שוּתף לוֹ ונוֹשׂא בּאַחריוּתוֹ.

אך מי שכּוֹאֵב את הכּשלוֹן לעוּמקוֹ, מי שחש לעתים את הקלוֹן שבּכּשלוֹן – לא יחַפּה עליו, לא ימציא לוֹ תירוּצים, לא יטיח אוֹתוֹ טיח. הוּא יבקש את שרשיו, הוא יפנה פּנימה. הוּא יאחז בּאיזמל הבּיקוֹרת הפּנימית, הוּא לא יניח למַדוּחים ולשבּשתוֹת, הוּא גם לא ירָתע מבּדיקת היסוֹדוֹת. זאת היתה דרכּוֹ של בּילינסוֹן כּסוֹפר לפּוֹעלים.

“אַזהרה לבּנים” קרא לאחד ממאמריו. כּל מה שכּתב ראוּי לוֹ שיקָרא: אַזהרה לאָבוֹת ולבּנים. הוּא בּיקש להנחיל את נסיוֹנוֹ לקוֹראיו, לציבּוּר אשר דבק בּוֹ. הוּא לא החניף לציבּוּרוֹ, לא נכנע לשגרוֹתיו, לא השלים לחוּלשוֹתיו. אהבת הפּוֹעל אַל תכסה על פּשעיו. תביעתוֹ הראשוֹנה לעצמוֹ, ולתנוּעה כּוּלה וּלהנהגתה היתה: לאמוֹר את “האמת לאמיתה”, לא להעלים קשיים וסכּנוֹת, לא לחַפּוֹת על שגיאוֹת וחטאים, לא להחזיק בּנוּסחאוֹת נוֹשנוֹת בּזמן שלמעשׂה נוֹקטים בּדרכים הסוֹתרוֹת אוֹתן. יהיוּ הפּה והלב, התעמוּלה והפּרַקטיקה, שוים. הוּא לא הסתיר את נקיעתוֹ הנפשית מאוֹתוֹ סוּג של מנהיגים, שאינם מנהלים, אלא נגררים, שמסכּימים לַכּל “וּבלבד שלא להסתכּן וּלהישאר בּתוֹך מיעוּט, ורק לא להגיד את אשר לא יתקבּל בּמחיאוֹת-כּפּים”, שאינם נאזרים “בּכוֹח הגבוּרה הסוֹציאליסטית האמיתית, זוֹ שאינה מוֹסרת את הדגל לאחרים בּרגע של עליה ואינה מַרכּינה אוֹתוֹ בּרגעי ירידה”¹². “המנהיג המוַתר על דעתוֹ, המסתלק מהיאָבקוּת עם מחנהוּ כּשמַצפּוּנוֹ מצוה עליו את ההיאָבקוּת הזאת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד האמת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד עצמוֹ, אלא הוּא חוֹטא גם נגד המחנה שבּחר בּוֹ למנהיג ולא לעֶבד”¹³. וגם אוֹתם המנהיגים שאֶת רמתם המוּסרית והאִינטלקטוּאַלית הוּא מעריך בּכבוֹד וּבהוֹקרה, איננוּ מנקה על שאינם מוֹדים בּפירוּש בּשגיאוֹת ששגוּ הם וּתנוּעתם¹⁴.

רוּח הבּיקוֹרת החברתית, אשר נתחַדדה ונתעצמה בּבּילינסוֹן מתוֹך נסיוֹן חיי הדוֹר, לא בּאה לשעשע את הרוּח, להתנחם בּאמירה: “הבל הבלים”, וליצוֹר הרגשת עליוֹנוּת על “הפּתאים המאמינים”. אדרבּא, אמוּנתוֹ בּצדקת האידיאה הסוֹציאליסטית, בּדרכי-היסוֹד שלה, נצרפה בּכוּר החיים וּסתירוֹתיהם ועָנשיהם, ועמדה כּצוּר בּאפלת הימים. אפשר לוֹמר כּי דביקוּתוֹ בּחזוֹן הסוֹציאליסטי יקדה בּוֹ בּשנוֹת-הבּינה לאחר כּל האַכזבוֹת – לא פּחוֹת מאשר בּתוֹם נעוּריו. אלא שדרך ההגשמה נתגלתה עתה כּמוּרכּבת וקשה יוֹתר. לא החזוֹן אִיכזב, כּי אם נוֹשׂאָיו, שיטוֹתיהם, דרכיהם והליכוֹתיהם.

וּמתוֹך ראִיית החזוֹן לעוּמקוֹ וּלהיקפוֹ וּמתוֹך התבּוֹננוּת בּלתי-פּוֹסקת בּמציאוּת אשר בּה צריך החזוֹן להתגשם, פּנתה הבּיקוֹרת אל גילוּיי הסתירוֹת שבּין האידיאה לבין דרכי הגשמתה, בּין האידיאה לבין הליכוֹת החיים של נוֹשׂאיה.

י

הבּיקוֹרת של בּילינסוֹן מוּפנית בּעיקר אֶל הפּרָצוֹת וּמקוֹמוֹת הרפיוֹן שבּמעשׂה התנוּעה, ורק בּמידה שהוּא רוֹאה את מקוֹרן בּטעוּיוֹת שבּתוֹרוֹתיה המתהלכוֹת הוּא פּוֹנה אל נקוּדוֹת החוּלשה שבּמדרש התנוּעה, שעליהן הוּא מטיל אחריוּת – אך לא את מלוֹא האחריוּת – לכּשלוֹנוֹת. הוּא בּוֹדק את מידת האמת שבּתעמוּלתה וּבמדיניוּתה, את מידת הסוֹלידריוּת המעמדית הקיימת למעשׂה בּחייה, ורוֹאה אוֹתה לא כּשאלה ארגוּנית בּלבד, כּי אם גם כּשאלה סוֹציאלית פּנימית בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים. הוּא מתבּוֹנן להליכוֹת החיים של התנוּעה ושוֹאל אם היא יוֹדעת למנוֹע התהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מחנה העבוֹדה, הוּא מַבחין בּמציאוּתן של שכבוֹת חלשוֹת ועזוּבוֹת וּמדוּלדלוֹת בּתוֹך מעמד העוֹבדים ושוֹאל: האם מכּיר המחנה כּוּלוֹ בּאחריוּתוֹ לגבּיהן. הוּא בּוֹחן את מידת אַחריוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים לגוֹרל העם והמדינה, את תבוּנתה המדינית, את מידת הכּרתה בּתנאי המציאוּת. הוּא מבקש לדעת אם מכּירה התנוּעה בּיחסי הכּוֹחוֹת שבּחברה והנוֹבע מזה: מה חוֹבה לעשׂוֹת בּלי לדחוֹת וּמה אי אפשר לעשׂוֹת וחוֹבה להימָנע ממנוּ. הוּא רוֹאה בּעין-בּיקוֹרת את חוּש הזמן שלה (מצב מסוּים הוּא מציין בּערך כּך: מה שהיוּ צריכים לעשׂוֹת אתמוֹל מחליטים היוֹם לעשׂוֹת מחר). הוּא מבקש לראוֹת אם ניחנה התנוּעה בּחוּש הסכּנה וּבראִיית הנוֹלד, והעיקר – אם תחת מַסוה של נאמנוּת מילוּלית אוֹ דוֹגמַתית אוֹ טמפּרמנטלית – אין מסתתרת התכּחשות לערכי-היסוֹד של הסוֹציאליזם, אם אין שכחת העיקר: האדם, זכוּת חייו, חירוּתוֹ, כּבוֹדוֹ; אם האמצעים הנקוּטים על ידי התנוּעה יש בּהם כּדי לקָרב את החזוֹן אוֹ לדחוֹתוֹ.

אין הבּיקוֹרת שלוֹ יוֹצאת בּצינוֹרוֹת השיגרה, והוּא טוֹרח לא מעט לגלוֹת את פּריכוּתם של אוֹתם הצינוֹרוֹת. אין הוּא מוֹצא סיפּוּק בּתליית הקוֹלר בּ“מנהיגים”, לא משוּם שהוּא מנַקה אוֹתם (אדרבּא, הוּא בּא אליהם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת ואיננוּ מֵקֵל בּאַחריוּתם), אלא משוּם שהוּא מתבּוֹנן וּמוֹצא (כּמוֹ בּהתפּרצוּת המלחמה אוֹ בּתבוּסה הגרמנית) מה היה חלקם של ה“מוּנהגים”, וּמפני שהוּא נוֹטה למצוֹא – לגבּי מגמוֹת עיקריוֹת – סיבּוֹת יוֹתר כּוֹללוֹת מאשר שגיאוֹת אוֹ פּשעים של יחידים. אין הוּא מנַקה את המעמד כּוּלוֹ: “היוֹרש” אשר אליו יִחלוֹ דוֹרוֹת, ועל כּתפוֹ העמיסה ההיסטוֹריה את כּוֹבד האחריוּת לגוֹרל האדם ותרבּוּתוֹ בּיוֹם-דין לעוֹלם – הוֹכיח בּמעשׂיו כּי טרם הגיע לבגרוּת רוּחנית, המצדיקה את “קבּלת הירוּשה” של העוֹלם הישן. וּבלי בּגרות רוּחנית של היוֹרש אין המהפּכה אלא נֵפל. “אם יוֹרש אמת אַיִן – בּאים בּמקוֹמוֹ יוֹרשי-שקר, מתעתעים, שוֹדדי-דרך וזייפנים”¹⁵.

וכן אין הוּא מסתפּק בּהגדרה השגוּרה: “רפוֹרמיזם” ו“רבוֹלוּציוֹניזם”, אשר בּהם כּאילוּ המַפתח להבנת המאוֹרעוֹת וּלהערכת המאוֹרעוֹת, וּלהערכת המעשׂים והעוֹשׂים. עוֹד לַסַל ידע כּי לא הלבוּש הרבוֹלוּציוֹני אוֹ הרפוֹרמיסטי קוֹבע, יען כּי “רבוֹלוּציה יֶשנה בּכל מקוֹם שעיקרוֹן חדש בּא בּמקוֹם משטר קוֹדם. אם הוּא בּא בּעזרת אַלָמוּת אוֹ בּלעדיה – היינוּ הך, האמצעי איננוּ משנה כּלוּם. מאידך, רפוֹרמה קיימת שם בּאשר עקרוֹן המשטר הקיים נשמר וּמתפּתח, בּסַפּקוֹ תביעוֹת יוֹתר הוּמַניוֹת, מַסקניוֹת וצוֹדקוֹת. ושוּב, גם כּאן לא האמצעים קוֹבעים. רפוֹרמה יכוֹלה להתגשם בּדרך מרד, בּנחלי-דם; רבוֹלוּציה יכוֹלה להתהווֹת תוֹך כּדי שלוֹם גמוּר”. בּילינסוֹן סבוּר כּי כּל מדיניוּת יש בּה יסוֹדוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, כּלוֹמר, מידת-התפּשרוּת מסוּימת עם כּוֹחוֹת המציאוּת. בּילינסוֹן איננוּ שוֹלל כּלל וּכלל את יסוֹד הפּשרה בּיחסי עמים וּמעמדוֹת – הוּא מוֹצא כּי גם כּשהצדדים יוֹצאים זה נגד זה בּכל כּוֹח הזרוֹע הם אנוּסים לסַיים, לאחר המלחמה, בּפשרה – אוּלם הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת מוּתרוֹת מבּחינה עקרוֹנית, אלה שמוַתרוֹת על דברים צדדיים אוֹ מִשניים וּמקיימוֹת בּנאמנוּת את העיקר, לבין פּשרוֹת הפּוֹגעוֹת בּעיקר וּמערערוֹת את יסוֹדוֹתיה של התנוּעה וּמחריבוֹת את מקוֹרוֹתיה. הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת בּמשׂא-וּמתן עם נוֹתני-עבוֹדה, בּהסכּמים פּרלמנטריים, פּשרוֹת של חשבּוֹן, שצדקתן אוֹ טעוּתן היא בּעצם החשבּוֹן, וּבין פּשרוֹת שבּהן התנוּעה מוַתרת על מצפּוּנה, “פּשרוֹת לגבי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבּי אוֹתם הדברים שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסוּר לוֹ להשלים עמם, אם הוּא רוֹצה בּנצחוֹן, בּנצחוֹן יעוּדוֹ האמיתי ולא זה העשׂוּי פּלסתר”¹⁶.

יא

החטא הסוֹציאליסטי הגדוֹל בּיוֹתר בּעיני בּילינסוֹן הוּא: ההשלָמה עם העוֹלם הקיים כּמוֹ שהוּא, על שקריו ועל חטאיו, על עוֹשק העבוֹדה וגזל זכוּיוֹת האדם שבּוֹ, ההסתלקוּת מלשנוֹתוֹ.

חטא ההשלָמה מצוּי גם בּתנוּעוֹת הרפוֹרמיסטיוֹת וגם בּתנוּעוֹת המַהפּכניוֹת. יש שהתנוּעה מַשלימה מתוֹך חוֹסר כּוֹח אוֹ חוֹסר רצוֹן להילָחם, מהפרזה בּכוֹחוֹת האוֹיב אוֹ מקוֹטן-אמוּנה בּחזוֹן הסוֹציאליסטי. ויש שתנוּעה יוֹצאת למלחמה עזה וכבּירה, “מלחמה ללא ויתוּרים”, וּמיליוֹני לבבוֹת מרתתים לדגל אשר היא נלחמת עליו – ותוֹך כּדי מלחמתה ונצחוֹנה ושלטוֹנה היא חוֹזרת ושוֹקעת בּשקריו ובזדוֹנוֹ וּבאַלימוּתוֹ וּבשעבּוּדוֹ של העוֹלם אשר בּוֹ היא נלחמת. וַתרנוּת כּזאת, וַתרנוּת על חשבּוֹן המַצפּוּן, וַתרנוּת על ערכי-יסוֹד, רוֹאה בּילינסוֹן בּבּוֹלשֶביזם: “הפּשרנוּת של הבּוֹלשביזם היא בּהשלָמתוֹ עם כּל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שיָרש לוֹ את כּל אלה וגם הוֹסיף עליהם נוֹפך לא קטן משלוֹ. ועל ידי כּך ויתר הבּוֹלשביזם על היעוּד האמיתי של הסוֹציאליזם”¹⁷.

את הפּשרנוּת הזאת על חשבּוֹן המַצפּוּן רוֹאה בּילינסוֹן לא רק בּמפלגת הדיקטטוּרה הרוּסית, כּי אם גם בּאוֹתוֹ הלָך-הרוּח הרוֹוח, שמַתיר לממשלת הפּוֹעלים מה שהוּא אוֹסר על כּל ממשלה אחרת: אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּיטוּל משפּט מות בּכל העוֹלם וּמַתיר אוֹתוֹ בּמדינת הסוֹביטים; המזדעזע על רצח מַתיאוּטי וּ“מבין” לאלפי הרציחוֹת הפּוֹליטיוֹת בּססס"ר; המוֹקיע את קלוֹן היטלר בּרצחוֹ את חבריו וּמוֹצא נימוּקים לרציחוֹתיו של סטאלין. אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּכל מקוֹם חוֹפש-המַצפּוּן וחוֹפש-הפּוּלחן וחוֹפש-הדיבּוּר וחוֹפש-העתוֹנוּת ורוֹאה בּהם ראשית-שחרוּר-אדם מכּבלי עריצוּת, אוּלם הוּא סבוּר כּי כּל אלה רצוּיים והכרחיים בּמדינה בּוּרגנית, בּמדינה שלפני המהפּכה, אך בּמדינה שלאחר המהפּכה, בּמדינה שבּה פּוֹעלים שוֹלטים – הרי הן מסוּכּנוֹת אוֹ מיוּתרוֹת. אוֹתוֹ הלָך-רוּח הדוֹרש מכּל מדינה שלא תתערב בּעניני דת, הצוֹעק על כּל משטר המדכּא לשוֹן נתיניו אוֹ תנוּעה לאוּמית תרבּוּתית בּתחוּמיו, ואינוֹ צוֹעק על כּך שמדינה הקרוּיה “בּרית רפּוּבליקוֹת סוֹציאליסטיוֹת”, קוֹבעת לעצמה דת ממשלתית (דת הכּפירה), ורוֹדפת דתוֹת אחרוֹת וכוֹלאה בּמחנוֹת-ריכּוּז וּמַגלה לסיבּיריה בּעווֹן נאמנוּת לעם וללשוֹן, ואוֹסרת לשוֹן, רוֹדפת ספרוּת, ולא בּלבד שהיא רוֹדפת ספרוּת עברית סתם, אלא אף את ספר-הספרים של התרבּוּת האנוֹשית; אוֹתוֹ הלָך-רוּח הסבוּר, בּדרך כּלל, כּי זכוּת האדם לעבוֹר כּרצוֹנוֹ ממקוֹם למקוֹם היא מן השלבּים הראשוֹנים לציביליזציה המוֹדרנית, אלא ממשלת פּוֹעלים אינה יכוֹלה, כּנראה, להתיר את חוֹפש התנוּעה של נתיניה בּתחוּמיה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננה יכוֹלה להרשוֹת לאזרחיה לתוּר ארצוֹת וּלהתבּוֹנן בּחיי עמים וסדריהם, והיא מצווה אפילוּ להטיל איסוּר היציאה על כּל מי שרוֹצה לצאת לגמרי מתחוּמי המדינה, וגם כּשאֵלה הם ילדים הרוֹצים להוֹריהם אוֹ הוֹרים הרוֹצים לבניהם; אוֹתוֹ הלָך-הרוּח הדוֹרש בּכל העוֹלם כּניסה חפשית למהגרים, ועל כּל פּנים זכוּת מקלט לפליטי רדיפוֹת פּוֹליטיוֹת וגזעיוֹת, אך “מבין” כּי מדינת-המהפּכה, אשר מחוֹלליה נהנוּ בּשעתם מזכוּת-מקלט בּכמה ארצוֹת, אינה יכוֹלה לסַכּן את עצמה בּפתיחת שערים למעוּני הפאשיזם וגם לנרדפים בּגלל נאמנוּתם למדינת המהפּכה; אוֹתוֹ הלָך-רוּח אשר על כּל פּשעים נגד חיי אדם, נגד חירוּתוֹ, נגד כּבוֹדוֹ, תכסה האהבה והאמוּנה בּצדקת כּל מה שדוֹגל בּשם “שלטוֹן פּוֹעלים”. הוֹטֶנטוֹטִים מִסכּנים! העוֹלם התרבּוּתי עדיין אינוֹ חדל להסתייע בּשמכם, בּבוֹאוֹ ללגלג על מוּשׂגים מסוּימים של טוֹב ורע: “טוֹב זהוּ כּשאני גוֹזל את אֵשת חברי, רע זהוּ כּשחברי גוֹזל את אִשתי”. האם לא הגיע הזמן שיאָמר: חדלוּ לכם מן ההוֹטנטוֹטים, בּתוֹככם אתם מצוּיה יתד אחרת לתלוֹת עליה את מוּשׂגיכם אַתם על טוֹב ורע?

יב

“אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה אחרת מאשר הוּא מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי הבּורגנוּת המוֹשלת, הרי אין כּל חדש ואין כּל שינוּי מַהוּתי בּסוֹציאליזם”¹⁸.

כּי מַהוּ הסוֹציאליזם? האוּמנם אך משק-מדינה תכניתי, מסוּדר יפה, ושלטוֹן-מדינה המחַלק את העבוֹדה ואת פּרי העבוֹדה בּין הנתינים? (זוֹהי הגדרה לעתיד לבוֹא. וּבינתים, בּתנאי המציאוּת הקיימת, פּירוּש הדברים: משטר כּלכּלי, אשר בּוֹ כּל אזרחי המדינה הנם פּוֹעלים שׂכירים אצל השלטוֹן, וּלמען יתבּצר המשטר ולא יִמוֹט חייבים האזרחים להסתלק מאוֹתן “הזכוּיוֹת”, נחלת העָבר, אשר היוּ להם בּעוֹלם הישן). ותוּ לא? ועל זאת מרדוּ המוֹרדים ונלחמוּ תנוּעוֹת-החירוּת בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית? וּלכך יִחלוּ דוֹרוֹת? וזאת היא “ממלכת-החירוּת” אשר אוֹתה בּישׂרוּ המבשׂרים, ועליה נתנוּ את חייהם בּחירי האנוֹשוּת? “הסוֹציאליזם זהוּ קוֹדם כּל וראשית כּל: הכּרה, חירוּת, יצירה חפשית, בּחירה חפשית”¹⁹, עוֹנה בּילינסוֹן. מה הבטיח הסוֹציאליזם? – “להקים חברה אשר אינה יוֹדעת אַלָמוּת, כּפיה, עריצוּת, להקים חברה אשר ניצוּל הזוּלת מגוֹרש מגבוּלוֹתיה וכל אחד מתקיים על עבוֹדתוֹ. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקוֹ ואפשרוּת לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר חננוֹ הטבע. להקים חברה אשר אינה יוֹדעת הבדל וּמחיצה בּין עוֹבדי העיר ועוֹבדי הכּפר, עוֹבדי הגוּף ועוֹבדי הרוּח, וכיבּוּשי התרבּוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם בּה קנין משוּתף של הכּלל ושל כּל אחד ואחד. להקים חברה אשר תרים מאַשפּתוֹת כּל מדוּכּא וּמוּשפּל, בּין שמקוֹר הדיכּוּי וההשפּלה הוּא בּיחסי הרכוּש וּבין שהוּא בּעמדת המינים אוֹ בּגזע וּבלאוֹם. להקים חברה אשר כּבוֹד האדם ויצירתוֹ הם יסוֹד יסוֹדוֹתיה”²⁰.

וּמתפיסה זוֹ של סוֹציאליזם – כּמשטר חיים של חירוּת ושויוֹן וּכבוֹד-אדם – נוֹבע גם היחס לדמוֹקרטיה. “אין ערכים חברתיים-אנוֹשיים יקרים יוֹתר, הכרחיים יוֹתר, מעיקרי הדמוֹקרטיה, אשר כּל האבנים מוּשלכוֹת עתה עליה”, כּוֹתב הוּא בּמכתב פּרטי מבּרלין, בּיוּני 1933, בּעצם הימים אשר בּהם הוּא מתבּוֹנן וּמתחַקה על תבוּסתה האיוּמה של הדמוֹקרטיה. כּי מַהי דמוֹקרטיה? האוּמנם רק “אחרי רבּים להטוֹת”, פּיתקת הבּוֹחר, מוֹסדוֹת פּרלמנטריים, ותוּ לא? כּשם שהסוֹציאליזם הריהוּ הרבּה יוֹתר ממה שכּלוּל בּנוּסחה הפּשטנית של “משק מתוּכּן”, כּך גם אין הדמוֹקרטיה ניתנת להסתכּם בּנוּסחה של “שלטוֹן רוֹב”. יש בּה דבר עיקרי, הקוֹדם לכל הצבּעה של רוֹב וּמיעוּט, לכל מוֹסד פּרלמנטרי, דבר אשר בּהיעדרוֹ כּל “בּחירוֹת” וכל “משאלי-עם”, וכל “קוֹנסטיטוּציה” וכל “מגילת-עבוֹדה” אינם אלא מעשׂי-תרמית ושעבּוּד; ודבר עיקרי זה הוּא העיקרוֹן של זכוּיוֹת האדם, הפּרט, זכוּיוֹת אשר אין שוּם משטר ושוּם שליט רשאי לגזוֹל ממנוּ. יש בּה הוֹדיה עקרוֹנית בּשויוֹן בּני-אדם, שויוֹן משפּטי וּפּוֹליטי, הוֹדיה בּחירוּת הרוּח, בּחוֹפש מַצפּוּנוֹ של אדם, בּחוֹפש המחשבה והבּיקוֹרת, בּחוֹפש האדם להתאַגד עם חבריו, בּזכוּת האדם לחַפּשׂ ולשגוֹת, בּזכוּת האדם להשמיע דעוֹת שאינן לרצוֹן השליטים (דמוֹקרטיה הבּאה בּכוֹח “הרוֹב”, בּכוֹח “משאל-עם”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – היא דמו­­­ֹקרטיה מזוּיפת, כּשם שהסוֹציאליזם הבּא בּשם “הפּוֹעל”, בּכוֹח “שלטוֹן הפּוֹעלים”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – אינוֹ אלא סוֹציאליזם מזוּיף). אכן, הדמוֹקרטיה שבּמשטר הקפּיטליסטי, דמוֹקרטיה שאין עמה שויוֹן כּלכּלי, גם השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי שבּה צוֹלע, והדמוֹקרטיה עצמה, מכּמה בּחינוֹת, עשׂוּיה להתקפּח, להזדייף. וּמה תקנתה, תקנת-אמת? בּהרחבת עקרוֹני השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי גם על שׂדה הכּלכּלה, בּהוֹספת חוֹבת העבוֹדה וּזכוּת האכילה לכל שאר החוֹבוֹת והזכוּיוֹת של האזרח המקוּימוֹת בּשלימוּתן.

אך גם מה שיש בּה, בּדמוֹקרטיה הבּלתי-מוּשלמת, כּיוֹם זהוּ הכּיבּוּש המעט והיקר אשר כּבשה החירוּת האנוֹשית משיני העריצוּת והעבדוּת של אלפי דוֹרוֹת. וּמי שבּא לזרוֹק אוֹתוֹ אל גל האַשפּה ההיסטוֹרית, וּלהחליף – ולוּ רק “בּדרך” ל“מלכוּת-החירוּת” – את הדמוֹקרטיה הפּגוּמה בּמשטר-טירַנים בּלתי-פּגוּם, הרי הוּא גוֹזל מאת האנוֹשוּת את היקר שבּאוֹצרוֹתיה, את אשר הוּשׂג בּסבלוֹתיהם וּבמאמציהם של כּל הדוֹרוֹת, בּעקידוֹתיהם וּבבַּריקַדוֹתיהם של נביאים והוֹגים, קדוֹשים וּמוֹרדים, סוֹציאליסטים וּמַהפּכנים. משטר העבוֹדה והחירוּת אשר אליו אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ ועליו אנוּ נוֹתנים את נפשנוּ, לא יבָּנה על זלזוּל בּהישׂג העיקרי של החברה האנוֹשית. את פּרי הזלזוּל אנוּ אוֹכלים, ותחתיו כּוֹרע דוֹרנוּ בּפצעיו וּבאפָלתוֹ.

יג

מוּבן מאליו שאין לקרוֹא בּמאמרי בּילינסוֹן כּקרוֹא פּסקי-הלכוֹת. הוּא כּתב לשם עיוּן ודיוּן. וזה היה תפקידוֹ המחַנך: להשׂכּיל את הרבּים וּלהביא לידי התבּוֹננוּת. כּכוֹתב פּוֹליטי, הכּוֹתב על דבר יוֹם בּיוֹמוֹ, שאינוֹ מתחבּא מאחרי אמירוֹת מוּפשטוֹת, אלא דן על המתרחש, על הקרוֹב להתרחש, על מאוֹרעוֹת והצפוּן בּהם, ודאי לא נמלט גם מטעוּיוֹת, מניחוּשים שלא נתקיימוּ. וּבעיקר, בּמקרים שראה את הדברים על אימתם, ואף על פּי כן לא רצה לוַתר על פּתח-תקוה שעוֹד ימָצא פּתרוֹן לטוֹבה. אוּלם הקוֹרא המעיין בּכתביו יתפּלא לראוֹת בּכמה וכמה מקרים ראה בּבהירוּת את הנוֹלד.

פּעוּלתוֹ העתוֹנאית של בּילינסוֹן התקיימה בּפרק-הזמן שבּין שתי המלחמוֹת הגדוֹלוֹת, ונפסקה שלוֹש שנים לפני המלחמה השניה. לא הגיע אליו מה שאירע בּספרד (ולא רק מצד המחנה הפאשיסטי והמדינוֹת “הבּלתי-מתערבוֹת”, כּי אם גם בּקרב המחנה הלוֹחם נגד הפאשיזם, דברים אשר בּהם בּלבד היה כּדי להנחיל לרפּוּבּליקה מכּה ניצחת). הוּא לא ראה את כּיבּוּש אוֹסטריה, את חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, את בּרית סטאלין-היטלר, את פּרוֹץ המלחמה השניה, את חלוּקת פּוֹלין – אך כּמה מקוֹמוֹת תמצאוּ בּכתיבתוֹ שיש בּהם מתחוּשת מה שיבוֹא ויש בּהם להאיר מה שיבוֹא²¹.

יד

אם נרצה להגדיר בּמלים מעטוֹת את הפּעוּלה החינוּכית של בּילינסוֹן בּמאמרי-הסבּרה שלוֹ בּשאלוֹת המדיניוּת העוֹלמית נאמר: החזרת הסוֹציאליזם אל מקוֹרוֹתיו. לא אחת ראינוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, דתיוֹת וחברתיוֹת, שבּדרך הליכתן – וּבפרט כּשהן הוֹלכוֹת “מחַיִל אל חַיִל” – הן מתרחקוֹת מנקוּדוֹת-מוֹצאָן, שוֹכחוֹת את יסוֹדוֹתיהן, ויש שגם מכּוֹת וּמַפּלוֹת אין בּכוֹחן להזכּירן נשכּחוֹת, להחזירן אל מקוֹרן. תפקידוֹ של בּילינסוֹן כּהוֹגה וּמחַנך סוֹציאליסטי היה לגלוֹת לנוּ את הסוֹציאליזם בּטהרתוֹ מתחת לכל מה שנערם עליו, לצרף אוֹתוֹ מן הקליפּוֹת שדבקוּ בּוֹ. “ישנה סכּנה שישָכחוּ היסוֹדוֹת האלה, שמבּלעדיהם התנוּעה הסוֹציאליסטית איננה קיימת אוֹ אינה ראוּיה לשמה”²² וּכתיבתוֹ, בּין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת העוֹלם הגדוֹל וּבין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת עוֹלמנוּ הקטן, בּין שהוּא תוֹבע זכוּת העשוּק מאת עוֹשקוֹ, זכוּת העם העשוּק, זכוּת המעמד העשוּק, זכוּת הפּרט העשוּק – וּבין שהוא תוֹבע מאת מעמד הפּוֹעלים את תביעת השכבוֹת המקוּפּחוֹת שבּוֹ, ותוֹבע מאת הכּלל את עלבּוֹן “האחים הקטנים”, וּבין שהוּא מַקנה ערכי תרבּוּת וּמחַנך לאַחריוּת לגוֹרל האוּמה וּלהוֹקרת כּל הישׂג אנוֹשי שהוּשׂג לאחר דוֹרוֹת של אַלימוּת ואכזריוּת, וּבין שהוּא בּא בּתביעוֹת-של-אוֹפי ל“הנהגה” – הרי הוּא עוֹשׂה אוֹתה שליחוּת: מזכּיר את יסוֹדי-היסוֹדוֹת. הצירוּף של השקפוֹתיו, דרך-חייו וּתכוּנוֹתיו האישיוֹת עשׂוּ אוֹתוֹ לאדם הראוּי לשליחוּת זוֹ.

הסוֹציאליזם הוּא בּשבילוֹ “ההבטחה הגדוֹלה”. רבּים הקמים עליה, לסַכּל אוֹתה, לעשׂוֹתה בַּדָאוּת. אך שוּם דבר איננוּ מסוּכּן בּעיניו ואיננוּ מכאיב כּמוֹ הפרת ההבטחה על ידי הדוֹגלים בּה.

טו

יש לשאוֹל: מנַיִן שאַב בּילינסוֹן את הכּוֹח, לאחר כּל התבוּסוֹת, לאחר הלקח המר, לאחר שהכּיר את האוֹיב היוֹשב בּקרבּנוּ, לאחר שגם אוֹתה תנוּעה, שבּה דבק מנעוּריו וּבה ראה את הנוֹשׂא העיקרי של עוֹלם חדש, נגלתה לפניו בּקוֹצר-ידה וּבפגימוֹתיה וּבחטאיה – מנַיִן שאַב את הכּוֹח להאמין בּבוֹאוֹ של עוֹלם חדש, להיאָבק עליו, להיאָבק על דמוּת חיים וּדמוּת חברה סוֹציאליסטית?

למקוֹרוֹת אמוּנה מי יבין? מי יֵרד למעמקי הנפש, אוֹ למעמקי מוֹרשת הדוֹרוֹת, וימצא שם את התשוּבה: מנַיִן ההכרח להאמין, מנַיִן הכּוֹח להאמין? ניתן לנוּ רק לראוֹת כּיצד בּשעוֹת-תבוּסה הקשוֹת בּיוֹתר, בּשעת ליקוּי אוֹרוֹת, מַסבּיר בּילינסוֹן לעצמוֹ וּלקוֹראָיו מדוּע לא ניכָּנע מפּני התבוּסה, כּשהכּל מסביב לוֹעג וּמוֹשיט לשוֹן, וּבפְנים המחנה הניגף – מבוּכה וּמבוּקה.

“כּלוּם אתמוֹל נוֹלדנוּ? – – יצאנוּ לשנוֹת את פּני העוֹלם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם בּאדם, ושרשוֹ נעוּץ בּחביוֹן הדוֹרוֹת. מתי נוֹלדנוּ? בּשעה שניצוֹץ כּבוֹד ראשוֹן הוּצת בּלב העבד. מתי הרימוֹנוּ את הדגל? בּשעה שהתקוֹמם המוּשפּל הראשוֹן נגד מַשפּילוֹ. העלינוּ להוֹריד את הדגל משוּם שלא עלה בּידינוּ לשנוֹת בּמשך שנים מספּר את פּני העוֹלם ולעקוֹר משרשה את מסוֹרת הזדוֹן בּת הדוֹרוֹת ללא ספוֹרוֹת? – – נוֹלדנוּ עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ואנוּ שוּתפים בּכל מאמץ שלוֹ וּבכל הנפתוּלים שנפתל. בּכל מערכוֹת האנוֹשוּת לחירוּת שם היינוּ, בּכל שׂדה-קטל של מדוּכּאים, בּכל “יציאוֹת-מצרים” של כּל העמים וכל הדוֹרוֹת: על גרדוֹם ועל מוֹקד, בּבתי-כּלא ועל בַּריקדוֹת. אנוּ יוֹדעים תבוּסה מה היא. טעמנוּ את טעמה עשׂרת מוֹנים. מלוּמדי-קרב אנחנוּ ועל כּן גם מלוּמדי-מפּלה – – טעינוּ? ודאי טעינוּ. רבּוֹת טעינוּ ורבּוֹת חטאנוּ – – ואנוּ משלמים בּעד כּל טעוּת וכל חטא טָבין וּתקילין – – “רוּח הזמן” הוּא נגדנוּ? רוּח בּאה ורוּח הוֹלכת, והאמת שלנוּ נצחית היא, כּי נצחי הוּא רצוֹן האדם לשחרוּר”²³.

הקוֹרא הקשוּב ישאל: הקוֹלוֹ של בּילינסוֹן הוּא זה? והלא ידענוּהוּ כּמַצניע-יקוֹד, כּעוֹטף את תקיפוּת דעתוֹ בּאמירה נמוּכה, בּקוֹל משׂוֹחח, והפּעם – קוֹל בּכוֹח, קוֹל בּהדר. האם קוֹל היחיד הוּא אוֹ בּת-קוֹל של כּוֹחוֹת עצוּמים, של ההיסטוֹריה עצמה, מדבּרת מתוֹך עֵטוֹ?

אָכן, היסטוֹריה. הראִיה ההיסטוֹרית היא שעוֹמדת לוֹ לבּילינסוֹן בּשעת ליקוּי-מאוֹרוֹת. כּבר אמר אחד הרוֹאים: “מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּנוֹבע מתוֹלדוֹתיה של האנוֹשוּת בּמשך מאוֹת ואלפי שנים – לא יֵדע ולא יבין ולא ירגיש אוֹתוֹ. מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּהמשך של היסטוֹריה ארוּכּה וקשה איננוּ יוֹדע עליו ולא-כלוּם. הסוֹציאליסט מוּכרח לתפּוֹס את כּל החברה, לדעת את העבר, להרגיש ולדעת מאַין אנוּ בּאים וּלהסיק מתוֹך כּך לאָן אנוּ הוֹלכים” (ג. לַנדוֹיאֶר).

הראִיה ההיסטוֹרית – בּה נעזר בּילינסוֹן בּשעה “שהתמוֹטט העוֹלם שבּנית לך, רגע קט והוּא עוֹמד ליפּוֹל, עוֹד מעט וכוּלוֹ הוּכּה לרסיסים”. הוּא רוֹאה את קוֹרוֹתיה האיוּמוֹת של החברה האנוֹשית. הוּא רוֹאה מה רב המחיר שהאדם משלם בּעד כּל תיקוּן, בּעד כּל שחרוּר, בּעד כּל קִדמה, מה אִטית הדרך וּמה אכזרית, מה מרוּבּים הזיגזַגים, ואף על פּי כן: “נוֹע תנוּע”, ואף על פּי כן: הזרע יצמיח. הנה הוּא מתבּוֹנן לתנוּעוֹת שחרוּר העמים: “בּתוֹלדוֹתיה של כּל אחת מן התנוּעוֹת הללוּ ישנם דפּים אשר הקוֹרא אוֹתם מוּכרח לעמוֹד לפניהם ולשאוֹל את עצמוֹ: העם הזה ניהל מלחמה קשה בּעד שחרוּרוֹ והנה הגיע לנקוּדה אשר עקבוֹתיה של המלחמה הזאת נעלמוּ ואין רמז לה, הכּל מחוּק כּאילוּ לא היתה מעוֹלם, ואין לעם הזה לא הוֹוה ולא עתיד, אין לוֹ כּל תקוה – – וסוֹף הנצחוֹן בּא. – – אין מספּר לתחנוֹת המפּלה – – אין גבוּל להיקף המפּלוֹת – וּבכל זאת התגשם דבר שחרוּר העמים הללוּ. אוֹ שהתגשם מכּבר אוֹ הוֹלך וּמתגשם ושוּם איש אינוֹ מפקפּק שיבוֹא יוֹם וכל עם ועם יהיה אדוֹן לעצמוֹ”²⁴.

הוּא מתבּוֹנן בּהיסטוֹריה האנוֹשית ורוֹאה גם עד מה עצוּמים המאמצים וּזעוּמוֹת התוֹצאוֹת: “כּמה זמן – עשׂרוֹת מאוֹת בּשנים – נמשך כּיבּוּש, אשר לנוּ הוּא נדמה עתה כּה פּשוּט וּמוּבן מאליו, שצריך היה להתגשם בּן-רגע וּבהסכּמה הדדית, בּלי שוּם התנגדוּת. וּבכל זאת כּל צעד וצעד, הקטן בּיוֹתר, הפּעוּט בּיוֹתר, בּהתקדמוּת האנוֹשוּת עוֹלה בּדמים וּבדמעוֹת, בּמלחמה קשה, בּמחיר עצוּם. מה פּשוּט יוֹתר מהמחשבה שאין אדם נוֹלד כּדי להיוֹת עבד לזוּלתוֹ, וכמה אלפים בּשנים עברוּ עד שחדרה ההכּרה הזאת למוֹחוֹת בּני-אדם? מה מוּבן יוֹתר מזכוּת האדם להתפּלל לאלוֹהיו כּאשר עם לבּוֹ אוֹ להגיד בּפשטות וּביוֹשר את מה שיש לוֹ להגיד? ו”הזכוּת" הזאת, חירוּת הדת והדעה – מי ימוֹד את הדם אשר נשפּך בּגללה בּלי שהגענוּ לחוֹפש זה בּשלימוּתוֹ גם היוֹם?"²⁵

טז

וּלאחר כּל אלה – הוּא קוֹרא את המחנה החלוּצי בּישׂראל – כּמוֹ כּל חלוּץ בּעמוֹ – להמשיך בּדרכּוֹ, “בּכל התנאים, וערפל הסיכּוּיים לא יפחיד אוֹתוֹ”, וּלאחר כּל אלה הוּא אוֹמר בּכוֹח: “בּוֹא יבוֹא היוֹם ההוּא” אשר בּוֹ “יקוּם האדם בּמלוֹא קוֹמתוֹ ויתגלה לעין כּל בּאוֹר הנצחים הצפוּן בּוֹ, כּשדעתוֹ רחבה ולבּוֹ טהוֹר, וידיו נאמנוֹת וחייו חוֹפש וצדק, ועֶבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כּנעני, לא כּוּשי ולא סיני, וּכבוֹד כּל אדם ראש-פּינה הוּא לחברה הנגאֶלת!”²⁶

אֵש-דת! יקוֹד-אמוּנה! אין זה האוֹפּטימיזם העליז והבּוֹטח, שהיה נַחלת קוֹדמינוּ. אין זאת האמוּנה התמה והנעימה בּ“פּרוֹגרס”, ששפכה את שלטוֹנה בּעוֹלם הרוּח של המאה הי"ט, זה הפּרוֹגרס הרכוּב על רכב-בּרזל, מדלג על פּני תהוֹמוֹת, וּמגרש כּל אפלה בּמסע-נצחוֹנוֹ. אין זאת גם האמוּנה בּקפיצה אחת לתוֹך “הקרב האחרוֹן” שאחריו בּאים ימוֹת-המשיח.

זוֹהי “התפיסה הטרגית של פּרוֹצס השחרוּר” כּהגדרתוֹ של בּילינסוֹן. זהוּ ההוּמַניזם הסוֹציאליסטי, שקם מאֶפרוֹ לאחר מלחמת-העוֹלם, שיצא מכבשן-האֵש וּמבּוֹר-הדמים, ועוֹדנוּ מהלך כּשמסביבוֹ מַאפּליה וצלמות. הוּא מלוּמד בּיסוּרים, הוּא מכּיר בּטרגדיה האנוֹשית, מכּיר בּמציאוּתה של ירוּשה חוֹלה וּמרה, בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת אפלים, החוֹזרים וּמרימים ראש גם לאחר שמַכניעים אוֹתם, הוּא מכּיר גם בּחוּלשוֹתיו של המחנה הלוֹחם. הוּא יוֹדע שלא רק התקדמוּת יֶשנה בּעוֹלם, כּי אם גם נסיגוֹת וגם קטסטרוֹפוֹת. אוּלם הוּא יוֹדע גם זאת: אי אפשר שהאדם נוֹצר לחיי עבדוּת! וּלפיכך: לא כּניעה, לא השלָמה עם הרע, עם השעבּוּד, עם ההשפּלה, עם הניצוּל. זוֹהי הפּילוֹסוֹפיה הסוֹציאלית של “ואַף-על-פּי-כן”: “אתה מַמשיך בּעבוֹדתך, בּלי אוֹתוֹ חשבּוֹן מַתימַטי מדוּיק שהיה קוֹדם בּידך, בּלי לתבּוֹע אוֹתוֹ מעצמך וּמזוּלתך, מתוֹך אמוּנה שלמה שבּוֹא יבוֹא, שבּעקב המשך עבוֹדתך יבוֹא, מתוֹך נאמנוּתך לדרכּך אתה, בּזכוּת הנאמנוּת הזאת”. זאת “חכמת הנאמנוּת” אשר בּילינסוֹן הגה והוֹרה.

תנחוּמין אוֹ המתקת הטרגדיה האנוֹשית? אמוּנה אוֹ האפשרוּת היחידה לחיוֹת? “תנחוּמין אינם אלא שפלוּת”, אמר גתּה. וּמי שידע בּחייו אֵבל לאמיתוֹ – לא יערער על המשפּט הקשה. אך מעֵבר לתנחוּמים וּמעֵבר ליאוּש, ממעמקי-מעמקים קוֹראת הנשמה כּי אדם לחיי-אָדם יוּלד. וכל עוֹד רוּח בּאַפּוֹ יהיוּ אנשים אשר לא ישקטוּ ולא יכָּנעוּ, כּי אם יוֹסיפוּ להיאָבק בּתוֹך עצמם וּבתוֹך החברה על החיים הראוּיים לאדם.

---

על רוּפּין: (לספרוֹ של א. רוּפּין: "פּרקי חיי")

מאת

ברל כצנלסון

לפני חמישים שנה כּתב סוֹפר עברי מחוּנן, בּעל-הוּמוֹר, אוּטוֹפּיה ציוֹנית: מה תהא דמוּתה של ארץ-ישֹראל לאחר מאה וחמישים שנה¹. אגב אוּרחא הוּא נוֹגע שם בּשאלה דקה: מה חלקם של שבטי ישֹראל השוֹנים בּבנין העתיד היהוּדי. הוּא מחַשב מראש מה יפעלוּ יהוּדי רוּסיה ויהוּדי צרפת ויהוּדי אנגליה, הכּל לפי מה שנראה אז, בּראשית חיבּת-ציוֹן. והוּא מוֹסיף ושוֹאל: ומה חלקם של יהוּדי אשכּנז? והוּא משיב תשוּבה של בּדיחוּת-הדעת: הם יבוֹאוּ לאחר-מעשֹה ויחבּרוּ את ההיסטוֹריה של הישוּב. הן כּוֹחם רב להם בּכתיבת-היסטוֹריה. אחרים “יעשֹוּ” היסטוֹריה והם יכתבוּ אוֹתה.

שוּם אדם, ואפילוּ חוֹזה חזיוֹנוֹת, לא תיאר לעצמוֹ שכּך תהיה גזירת ההיסטוֹריה, ושכּך יֵצאוּ המוֹני יהוּדים מגרמניה, ושכּך תגיע לארץ שארית-ישֹראל שבּאשכּנז, לא מתוֹך אידיליה ציוֹנית, כּי אם מתוֹך קטסטרֹופה, אשר בּפניה יחורוּ כּל החוּרבּנוֹת הקוֹדמים של קהילוֹת ישֹראל.

וּמי פּילל אז, כּי עשֹרים וחמש שנים לפני בּוֹא השוֹאָה, בּעוֹד היהוּדים בּגרמניה שֹמחים בּחלקם ושוֹקטים אל רוֹב טוֹבה

וּרוָחה ותרבּוּת-עוֹלם, יבוֹא מתוֹכם אל ראשוֹני הבּוֹנים בּארץ, השרוּיים בּדלוּת וּברפיוֹן וּבעלבּוֹן, אדם אשר נפשוֹ תהיה עם הבּוֹנים, והוּא יהיה לאב-בּנין, וידיו תעשֹינה בּכל מלאכה, משֹרטוּט תכניוֹת ועד הגשמתן, ואת משׂא-הבּנין יעמיס על שכמוֹ, וגם מתרמיל-העניים לא ימשוֹך ידוֹ וּמפּני התלאוֹת הרבּוֹת לא יִסוֹג.

בּשנת 1907 הגיע לחוֹף הארץ אדם צעיר, משהוּ למעלה משלוֹשים, יהוּדי שלידתוֹ וחינוּכוֹ בּגרמניה, עוֹרך-דין,

“אֶססוֹר² פּרוּסי”. הוּא לא היה ראשוֹן בּמינוֹ, שנשלח “לבדוֹק את הענינים”. רבּים היוּ לפניו, שנשלחוּ לארץ מטעם מוֹסדוֹת וּמטעם נדיבים וּמטעם אישים בּעלי השפּעה, ונדרשוּ לחקוֹר

ו“לחרוֹץ משפּט”, וּלהשיב את שוֹלחיהם דבר. ארץ-ישֹראל, זוֹ של “הישוּב הישן” וזוֹ של “הישוּב החדש”, היתה כּפעם בּפעם נוֹשׂאת עין אל אוֹתם החוֹקרים והבּוֹדקים אשר מלפניהם משפּטה יצא: לשבט אוֹ לחסד?

לאחר שנה חזר אוֹתוֹ צעיר. הפּעם לא כּ“בוֹדק”, אלא כּ“ממוּנה”, כּ“אַדמיניסטראטוֹר”. ארץ-ישֹראל ידעה הרבּה אדמיניסטראטוֹרים.

כּל נדיב, גדוֹל וקטן, היוּ לוֹ אדמיניסטראטוֹרים משלוֹ. כּל חברה, גדוֹלה אוֹ קטנה, היוּ לה ממוּנים משלה. הם היוּ נשלחים לשם מטרוֹת טוֹבוֹת, היוּ בּאים מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, אבל איזוֹ קללה היתה רוֹבצת עליהם. בּיניהם לבין אלה, שאוֹתם היוּ צריכים “לנהל”, רבצה תהוֹם, ללא מגשר. לאחר שנים אפשר יבוֹא חוֹקר וימצא כּי אוֹתוֹ פּקיד, הירש, הממוּנה על הבּיל"וּיים, והתוֹבע מהם “משמעת” ודרך-ארץ, היה יהוּדי טוֹב וחוֹבב-ציוֹן. לאחר שנים תקבּע ההיסטוֹריה, שאוֹתם בּחוּרים הוֹזי-הזיוֹת, חַסרי-כּל ודלי-מַעשֹ,

מתרוֹננים וּמתוַכּחים וּמתמרדים, היוּ אבוֹת-אבוֹת העתיד, וּ“מזלם” ראה מה שלא ראוּ חכמי הדוֹר. אוּלם, בּשעת מעשֹה, בּשעת פּגישתם של הצעירים מרוּסיה, חניכי המַהפּכנוּת העממית, עם היהוּדי האֶלזַסי, המנהל מטעם “אַליאַנס”, הרוֹאה לוֹ חוֹבה לחנך אוֹתם, אין להם לשוֹן אנוֹשית משוּתפת. הם בּעיניו “ניהיליסטים”, הוּא בּשבילם “דֶספּוֹט”. זרים. כּזה היה המגע הראשוֹן בּין המתישבים הראשוֹנים לבין בּאי-כּוח המישבים. והדברים לא הוּטבוּ בּמהדוּרוֹת הבּאוֹת של “הפּקידוּת”. הם עלוּ בּקרבּנוֹת רבּים,

קרבּנוֹת-שוא, למפעל ההתישבוּתי כּוּלוֹ, הם היוּ טרגיים בּשביל כּל הצדדים, השוּתפים בּדבר: הכּוָנוֹת נתנפּצו אל סלע-הזרוּת, הזרוּת השבטית והזרוּת הסוֹציאלית של אנשי-מעלה ואנשי-מטה.

והנה שוֹלחת ההסתדרוּת הציוֹנית אף היא אדמיניסטרטוֹר לארץ. מה חידוּשים יחַדש? עליו להקים מוֹסד, ששמוֹ הגרמני הוֹלך לפניו: “פּלשֹתינה-אַמט”. אַמט³! מה יכוֹלה מלה זוֹ לוֹמר ללב? טוֹבי הישוּב נבּאו רעוֹת. מתכּנסת “מוֹעצה ארץ-ישֹראלית” של חשוּבי הישוּב וּמערערת. אם יש מעט כּסף להסתדרוּת הציוֹנית – וכל התקציב כּוּלוֹ של ה“פּלשֹתינה-אַמט” היה שמוֹנה מאוֹת לירוֹת לשנה, וּבתקציב זה נשלח שליח מיוּחד לבנוֹת את הארץ – יש בּרוּך השם למי לחַלקוֹ. למי נחוּצה עוֹד פּקידוּת חדשה? למה נחוּץ עוֹד משֹרד נוֹסף? ואדם חדש, הבּא מרחוֹק, ללא לשוֹן עברית, ללא זיקה למנהגים יהוּדיים, וזרוּתו בּוֹלטת, והיא כּבר מכשילה אוֹתוֹ – מה יתן וּמה יוֹסיף? כּן דיבּרו, כּך כּתבוּ מי שעתידים היוּ אחר כּך להיוֹת ידידים נאמנים. מראשית בּוֹאוֹ נשקפה איפוֹא לרוּפּין אוֹתה תקלה תמידית, שהיתה מלַוָה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את המגע בּין המזרח למערב, בּין שבט לשבט בּישׂראל. וּבקבּלת הפּנים הבּלתי-ידידוּתית אשר זכה לה בּבוֹאוֹ היה כּבר מה שעלוּל להבטיח את המַכשלה. והיה זה מזלה הטוֹב של ההסתדרוּת הציוֹנית, שאוֹתוֹ אדם צעיר אשר בּא בּשליחוּתה עמד בּעצמוֹ על תקלה זוֹ, ואף היוּ לוֹ הכּוֹחוֹת הנפשיים לעמוֹד בּפניה.

"היהוּדי ממזרח אירוֹפּה לא היה בּשבילן (בּשביל החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת בּמערב – המעתיק) חבר לעבוֹדה בּעל זכוּיוֹת שווֹת עמהן, כּי אם רק כּלי-קיבּוּל לפעוּלתן. מאוֹמץ-הרוּח הרב של היהוּדי הרוּסי, מהאידיאַליזמוּס הגדוֹל שלוֹ, מסגוּלוֹת תכוּנתוֹ החשוּבוֹת – מכּל

זה לא היה ליהוּדי המערבי כּל מוּשֹג. ורק על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים. התהוֹם בּין מערב וּמזרח אמנם עדיין לא נסתם כּוּלוֹ ואוּלם הגשר כּבר נבנה עליו"⁴.

אכן, “על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים”. הציוֹנוּת הפגישה את יהוּדי המזרח ויהוּדי המערב אחרת מכּפי שהיוּ נפגשים בּמפעלי פילַנטרוֹפּיה וּבחברוֹת לקוֹלוֹניזציה. כּבר בּקוֹנגרס הראשוֹן גילה

הרצל, לשֹמחתוֹ וּלהפתעתוֹ, את יהוּדי המזרח בּדמוּת אחרת מן המקוּבּל לראוֹתם בּמערב. "אני מוֹדה שבּשבילי היתה הוֹפעת היהוּדים הרוּסים המאוֹרע

הגדוֹל בּיוֹתר בּקוֹנגרס. – – הן עליהם מוּטל התפקיד לעבוֹד את עבוֹדת התרבּוּת הראשוֹנה בּארץ השוֹממה. הם רוֹצים והם יחרשוּ את הניר. אוּלם תמיד דימינוּ שהם יהיוּ זקוּקים לעזרתנוּ הרוּחנית וּלהנהגתנוּ. והנה הוֹפיעה לעינינוּ בּקוֹנגרס הבּזילָאי יהדוּת רוּסית בּעלת תרבּוּת שלא

תיארנוּ לנוּ כּלל". וּבתחוּם הציוֹנוּת מאז ועד היוֹם, שבטי ישֹראל כּפעם בּפעם עדיין מגלים זה את זה וּמתגלים זה לזה, אם כּי לא תמיד בּפגישת אחים אידילית. ורוּפּין, בּבוֹאוֹ לציוֹנוּת, כּבר מצא בּה אוירה המאַפשרת פּגישה אחרת בּין המזרח והמערב. אך אוירה בּלבד אינה עוֹשֹה את הפּגישה. בּו, בּרוּפּין, נזדמנוּ הסגוּלוֹת האישיוֹת להיוֹת מראשי בּוֹני “הגשר”.

בּעצם מגעוֹ האנוֹשי היה משוּם גשירת גשרים, היתה בּוֹ חירוּת-הרוּח ואצילוּת-הנפש ואהבת-האדם, שמזיגתם מפּילה מחיצוֹת וּמשחררת ממשפּטים קדוּמים, עדתיים וּמעמדיים. הוּא שגילה מחדש את יהוֹשע חַנקין וּפתח לפניו את שֹדה-הפּעוּלה שלוֹ, שקוֹדם היה נפתח ונסגר בּפניו חליפוֹת. הוּא שנתן אֵמוּן בּיצחק וילקנסקי וּפתח לפניו שער לחיפּוּשׂי-דרכים. התהלך עם פראנק הצרפתי, עם אליהוּ בּרלין הרוּסי ועם ענתבי הספרדי, ואף עם צ’אצ’קס הבּוצ’אצ’י, זה העלם הענוֹג, המיוּעד להתגלוֹת כּש"י עגנוֹן.

והיה זה מזל שרוּפּין בּא צעיר. הארץ היתה צעירה. בּוני הארץ היוּ צעירים, ואף הוּא היה צעיר. הוּא לא בּא כּדרך “המוּמחים”, אנשי-השם, העמוּסים תוֹרוֹת ונסיוֹן והישֹגים, והם קשוּרים אל נסיוֹנם ואל לקחם עד לבלי השאיר מקוֹם פּתוח בּלב לקלוֹט מה ששוֹנה מנסיוֹנם וּמלקחם. רוּפּין, עם הישֹגיו הקוֹדמים בּשטחים שוֹנים ועם

הכשרוֹתיו הרבּוֹת לתפקידוֹ, בּא לארץ כּמתחיל, ראה את עצמוֹ כּמתחיל. ולא התיחס בּביטוּל למתחילים שמצא בּארץ. הוּא בּא בּלי שתהיה בּידיו תוֹרת-התישבוּת מן המוּכן, בּלי סכימוֹת קדוּמוֹת, ואוּלי מוּתר

לוֹמר: גם בּלי דוֹקטרינוֹת קדוּמוֹת (בּאחד הימים סיפּר לי כּי בּעלוּמיו היה שקוּע הרבּה בּתוֹרת מרכּס, וּמתוֹכה התחיל להתענין בּּחקר הגֹורל היהוּדי, והגיע למַה שהגיע). תחת זאת הביא אתוֹ מַעין לא אכזב של רעננוּת נפשית ושֹכלית, כּשרוֹן-אמוּנה חבוּי המרוּסן על ידי שֹכל זהיר וסַפקני, המגשש וּמחשב, וּנכוֹנוּת בּלתי-פּוֹסקת ללמוֹד. רוּפּין היה לָמד כּל ימיו. וּבשטחים רבּים ושוֹנים מאד מאד. ולָאו דוקא מספרים, כּי אם גם מעבוֹדתוֹ, ממַגעוֹ המַתמיד עם בּני-אדם. רשאי היה לוֹמר על עצמוֹ: מכּל תלמידי השֹכּלתי.

רוּפּין לא היה רבוֹלוּציוֹנר. הוּא לא נשֹא את נפשוֹ לשליחוּת של מהפּכן. אבל בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּארץ מילא שליחוּת רבוֹֹלוּציוֹנית בּיוֹתר. הוּא היה כּוּלוֹ, בּכל כּוֹחוֹת נפשוֹ, נתוּן

לבנין, וּבכוֹח הקוֹנסטרוּקטיביזם שלוֹ בּיצע “מהפּכה בּשלוֹם”, אוֹתוֹ

מפנה בּהתישבוּת שאילמלא היה נעשֹה בּאוֹתה שעה היה כּוֹח היצירה של הציוֹנוּת מתבּזבּז והוֹלך.

הוּא בּא לארץ, וּמתוֹכה לציוֹנוּת, בּימים קשים ואפוֹרים.

לא בּימי הזוֹהר של הרצל, כּי אם בּימי השפל שלאחר מַשבּר-אוּגָנדה. החלוֹם המדיני נוּפּץ, וגם לב החוֹלם הדגוּל, הנוֹסך אמוּנה, נשבּר. התנוּעה הציוֹנית דעך זיוָה. נשארה בּלי כּל הישֹגים מדיניים וּללא מעשֹה התישבוּתי. וגם בּלי סיכּוּיים קרוֹבים לנצחוֹן כּלשהוּ. רבּו העוֹזבים את

המחנה. בּאוֹתם הימים הצטרף רוּפּין, הלא-ציוֹני, למפעל הארץ-ישֹראלי.

הוּא מצא את הישוּב בּמצב עלוּב בּיוֹתר. דלוּת וסבל ועזוּבה וחוֹסר קיוּם כּלכּלי למשק-המעט שהוּקם בּארץ. אך הוּא, איש הכּלכּלה והסטַטיסטיקה, התבּוֹנן לא רק למשק, כּי אם גם לאדם. וכאן מצא את המצב קשה בּיוֹתר. הוּא קבע דיאַגנוֹזה, לא כּלכּלית ולא סוֹציוֹלוֹגית, כּי אם בּיוֹלוֹגית: “הזדקנוּת בּלא עת”. הוּא הבין למפעלם של הראשוֹנים, ראה את קרבּנם, אך הכּיר בּדלדוּלוֹ: אין לוֹ המשך. “יש מוֹשבוֹת שמראיהן כּבתי-מחסה לזקנים”. “הבּנים לא ירשוּ מאבוֹתיהם את ההתלהבוּת והתקוה”. הם עוֹזבים את “הספינה הטוֹבעת”. ועוֹד לאחר זמן, כּשהוּא בּא להגדיר את משבּר הישוּב שלפני העליה השניה, הוּא ממַצה אוֹתוֹ בּמלים אלה: “רוּח הבּעל-בּיתיוּת גברה על רוּח החלוּציוּת”.

וּלפי הדיאַגנוֹזה גם התרוּפה. הכּל עוֹסקים בּהצעוֹת של “שכלוּל”⁵, בּדיוּנים על מחירי ענבים ותפּוּחי-זהב, ואיש הכּלכּלה והסטטיסטיקה מתחיל מן האדם: “יש צוֹרך בּחידוּש הדם”. אין תקנה למפעל הארץ-ישֹראלי אלא בּנוֹשׂא אנוֹשי של התלהבוּת ציוֹנית. והוֹאיל והוּא בּיקש נוֹשׂא להתלהבוּת ציוֹנית – לא מצא אלא אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, עוֹלים צעירים, אשר האויר המַחכּים של ארץ-ישֹראל עדיין לא החכּים אוֹתם. הם עדיין לא הצליחוּ להקים בּארץ דבר של ממש, עדיין לא ידעוּ את דרכּם מהי, רחוֹקים הם עדיין מיכוֹלת משקית וּמהבנה משקית, ואפילוּ “פּוֹעלים טבעיים” לא היוּ, אך הם קדחוּ בּאש הציוֹנוּת. בּשוּם ספר של תוֹרת-ההתיישבוּת לא נאמר שכּאלה יצלחוּ לבנין התישבוּתי. את אלה מצא רוּפּין וּבאלה תלה את תקותוֹ.

לפני כּמה חדשים סח לי רוּפּין כּי בּחפצוֹ לספּר, בּדרך הרצאה אישית, את פּרשת המפעל ההתישבוּתי, על יסוֹד רשימוֹתיו וּמכתביו מאז. אילוּ היה סיפּק בּידוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן אישי ממפעל-חייו אפשר היינוּ רוֹאים כּיצד מצא אדם זה, שבּא מרחוֹק, את הלשוֹן המשוּתפת עם אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, אשר ציוֹנים קרוֹבים להם, בּני ארץ מוֹצאם ותרבּוּתם, לא מצאוּ. הדבר לא היה פּשוּט. “המשֹרד הארץ-ישֹראלי” לא היה לוֹ מחסוֹר בּהצעוֹת. היוּ איכּרים זקוּקים להתבּססוּת. היוּ “פּוֹעלים ישנים”, שֹרידי

תקוּפת הבּרוֹן אשר תבעוּ “שכלוּל”, והיוּ אנשי-מעשֹה אשר ידעוּ כּיצד להוֹציא את כּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית בּדרך מעשׂית בּיוֹתר: מבקשים אתם לנטוֹע “יער הרצל”? אדרבּא, יש בּארץ אנשים מנוּסים שאפשר לסמוֹך עליהם, והם יעשֹוּ את המלאכה, והיא תעלה בּזוֹל יוֹתר מכּל עבוֹדה בּאנשים חדשים וּבידים יהוּדיוֹת דוקא. עכשו יִקשה להאמין, שגם בּהתחלוֹת העצמיוֹת של הפּקידוּת הציוֹנית לא היוּ הידים ידי יעקב דבר מוּבן מאליו ונדרשה היאָבקוּת מרה וּממוּשכת עד שנעשֹוּ דבר שבּדרך הטבע. אנשי-המעשֹה ידעוּ כּי יש די מקוֹם בּישוּב הקיים להשקיע בּוֹ את מעט הכּסף הציוֹני, בּלי שיבזבּזוּהוּ בּדרכים בּלתי-מעשֹיוֹת.

רוּפּין הלך בּדרך אחרת, בּדרך בּלתי-מעשֹית. הוּא ראה צוֹרך לעשוֹת את “נוֹשׂאי ההתלהבוּת הציוֹנית” לנוֹשׂאי המעשׂה ההתיישבוּתי. הוּא נאחז בּתכניוֹת שמעשֹיוּתן היתה מפוּקפּקת, אך הן היוּ עשֹוּיוֹת להזרים דם חדש לגוּף המדוּלדל של הישוּב: יעוּר בּידי פּוֹעלים בּלתי-מנוּסים וּבהנהלת אַגרוֹנוֹמים בּלתי-מנוּסים, חַווֹת-הכשרה ללַמד

פּוֹעלים חקלאוּת. אנשי-המעשֹה משכוּ בּכתפיהם. הם יכלוּ לספּר שכּל זה כּבר היה, היה ונכשל. הם ידעוּ להוֹכיח מה מוּטעים החשבּוֹנוֹת, וּמה הפסדים כּרוּכים בּאוֹתן התכניוֹת. ואמנם, החשבּוֹנוֹת היוּ מוּטעים

וההפסדים היוּ ודאים. אלא שהחשבּוֹן הכּוֹלל היה צוֹדק וההפסד יצא בּשֹכרוֹ. החווֹת לא עשֹוּ מה שקיווּ מהן התכניוֹת, אך מהן שנעשֹוּ סדן ליצירה החלוּצית, מתוֹכן פּרצה ההתישבוּת העוֹבדת, הן הצמיחוּ את המשק החקלאי המעוֹרב.

בּספר-החיים של רוּפּין היה קבוּע הכּלל: “טעוּת המזרזת לפעוּלה יקרה לפעמים מאמת הכּוֹבלת את המרץ ומביאה לידי רפיוֹן-ידים”⁶. וּכלל זה היה בּניגוּד גמוּר להשקפה המסחרית הצרוּפה (“אֶכטקוֹיפמניש”) אשר בּה דָגלה ההנהגה של אָז, שמטעמה נשלח רוּפּין לארץ. זוֹ היתה בּוֹחרת לשבת בּחיבּוּק ידים וּבלבד שלא לטעוֹת ולא לסכּן פּרוּטה. ורוּפּין לא נרתע מטעוּיוֹת, גם כשעיני אנשים בּעלי תקיפוּת וּבעלי תביעוֹת, הנִכוים מן האנשים החדשים וּמחידוּשיהם, לטוּשוֹת אליו ומחפּשׂוֹת מוּמים וכשלוֹנוֹת. רוּפּין לא בּיקש להיוֹת איש-מלחמה, אוּלם כּפעם בּפעם הוּכרזה עליו מלחמה וּפעוּלתוֹ בּארץ היתה למעשֹה כּרוּכה כּל הימים בּהיאָבקוּת מַתמדת: היאָבקוּת עם אוֹיבים ועם יריבים; היאָבקוּת עם בּני-אדם “המיטיבים לדעת”, היאָבקוּת עם ידידים הנכוֹנים להפקיר את המפעל ההתישבוּתי לכל “אָפנה” חדשה. וּבהיאבקוּתוֹ זאת היה לפה לעצם המפעל ההתישבוּתי-החלוּצי והיה מחנך את התנוּעה הציוֹנית ואת המתישב כּאחד.

רוּפּין היה לוֹ הכּשרֹון הגדוֹל לחנך וּלהדריך בּלי שיהא צוֹעד בּראש וּבלי שישתמש בּקוֹל קוֹרא בּכוֹח. הוּא ידע לחנך וּלהדריך כּשהוּא מלַווה את העוֹשׂים, כּשהוּא מוֹשיט יד לכוֹחוֹת מתגלים העוֹשֹים את פּסיעוֹתיהם הראשוֹנוֹת. הוּא היה קשוּב ליזמת הזוּלת. הוּא רחש אֵמוּן לבני-אדם, בּעזרתוֹ וּבהליכוֹתיו הגבּיר בּהם את האמוּנה בּעצמם וּבמפעלם, ועל ידי כּך הדריך את פּעוּלתם ועֹורר את כּוֹח היֹוצר שבּהם.

רוּפּין לא היה אדם של “מוֹנוֹקוּלטוּרה”. הוּא לא היה “משוּגע לדבר אחד”. הוּא שנתן את הדחיפה להקמת תל-אביב, והוּא שהקים את “חברת הכשרת הישוּב”, והוּא שבּיקש לטפּח כּל מיני התחלוֹת של תעשֹיה. ידוֹ היתה בּשליחת ש. יבנאֵלי לתימן וּבארגוּן מתנחלים בּעלי הוֹן בּ“אחוּזוֹת”, בּיצירת בּנק הפּוֹעלים וּבנק בּעלי-המלאכה, בּמשפט השלוֹם

העברי וּבתחנת הנסיוֹנוֹת, בּ“רסקוֹ” וּב“מכוֹן לחקר הכּלכּלה”. הוּא זרע זרעים רבּים ושוֹנים. לא כּולם עלוּ בּמידה שוה. ולא מקרה הוּא שמפעל ההתישבוּת החקלאית נעשֹה עיקר מפעלוֹ.

נקוּדת ההכרעה בּמפעלוֹ של רוּפּין – והיא שנעשֹתה נקוּדת-מפנה בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת – היתה בּיטוּל משטר האפּוֹטרוֹפּסוּת. ההתנגדוּת לשיטת האפּוֹטרוֹפּסוּת קשוּרה בּשמוֹ של אחד-העם. והיא כּבשה את דעת-הקהל הציוֹנית. אך מה יבוֹא בּמקוֹמה? כנגד המתישב הריאַלי התלוּי בּדעת הפּקידוּת, והמתקיים על “תמיכה”, טוֹב היה להעמיד דמוּת אידיאַלית של מתישב בּן-חוֹרין, המתנחל בּאמצעי-עצמוֹ, מתפּרנס על הכנסוֹת משקוֹ, מרגיש אחריוּת להכנסוֹת וּלהפסדים, ואינוֹ זקוּק

– כּדרך חקלאים מבוּססים בּעוֹלם – אלא לעצה מקצוֹעית וּלאַשראי נוֹרמַלי. אך לאחר עשֹרוֹת שנוֹת התישבוּת בּארץ עדיין לא נוֹצר בּארץ טיפּוּס של משק חקלאי הנוֹשׂא את עצמוֹ, וגם מתישב אידיאַלי כּזה – בּעל אמצעים ואוֹהב אדמה ויוֹדע עבוֹדה – היה אך נוֹשׂא לגעגוּעים בּספרוּת חיבּת-ציוֹן. האפשרוּת היחידה להקים משק חקלאי ממש היתה לחנך עוֹלים מחוּסרי-רכוּש, להעביר אוֹתם דרך שלבּים שוֹנים של בּנין חלוּצי וּלצייד אוֹתם מכּספּי הציבּוּר. כּיצד מוֹסרים אמצעים לבני-אדם שאינם יוֹדעים להשתמש בּהם? כיצד מחנכים אנשים בּלי השגחה וּבלי הנהלה? בכך התחבּטה הציוֹנוּת. וההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית בּ“חווֹת הלאוּמיוֹת” – כּנרת, בּן-שמן,

חוּלדה – היוּ אף הן על יסוֹד הנהלה פּקידוּתית. והענין לא הצליח. הוּברר שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי אינוֹ “חוֹמר טוֹב” לעבוֹדה תחת יד פּקידים. המשק לא היה רֶנטַבּילי, הפּקידוּת האשימה את הפּוֹעלים והפּוֹעלים את הפּקידוּת. מלחמוֹת לא פּסקוּ. מוֹצא לא נראָה.

והנה לאחר סכסוּך קשה בּכנרת בּין הפּוֹעלים והפּקיד הסכּים המשֹרד הארץ-ישֹראלי לעשׂוֹת נסיוֹן קטן ולמסוֹר לקבוּצה של ששה פּוֹעלים וּפוֹעלת אחת חלקת אדמה מאדמת החַוה בּמזרח הירדן, את אדמת אוּם-ג’וּני, על מנת שיעבּדוּה על דעת עצמם, ללא הנהלה מן החוּץ. רגע קט זה היה מכריע בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת, בּתוֹלדוֹת פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ואוּלי גם בּעיצוּב אָפיוֹ של הפּוֹעל הציוֹני כּוּלוֹ. בּין שהאנשים המשתתפים בּדבר ראוּ לאָן הדברים מוֹבילים, בּין שרק תוֹם-עלוּמים הדריך אוֹתם – העתיד היה מקוּפּל וצפוּן בּתוֹך החלטה זעירה זוֹ.

זה היה, כּמוּבן, אך נסיוֹן. נסיוֹן קטן, חלקי, צנוּע, זהיר. וכל המשתתפים בּו היוּ נזהרים. שוּם דיבּורים רמים לא ליווּ את הנסיוֹן. העתוֹנוּת הציוֹנית שהיתה מפרנסת את קוֹראיה בּבשׂוֹרוֹת ונחמוֹת על בּעלי-הוֹן שעתידים לבוֹא, על מפעלים גדוֹלים שעתידים לקוּם – לא הקדישה, כּמדוּמני, למעשֹה זה אפילוּ שוּרוֹת אחדוֹת של כּרוֹניקה. אוּלם חוֹסר-הפּרסוֹמת לא הזיק לענין. הנסיוֹן הראשוֹן הצדיק את עצמוֹ. נתבּצר האמוּן בּין הקבוּצה הקטנה לבין המשֹרד הארץ-ישֹראלי. התחיל להיוָצר סגנוֹן יחסים חדש, שלא היה מצוּי בּּארץ בּין מתישבים למנהלים. וגם כּשקבוּצה ארעית זוֹ עזבה וּבמקוֹמה בּאה קבוּצת-קבע (דגניה של עכשיו) – לא נשתנה אוֹתוֹ סגנוֹן של אמוּן וכבוֹד.

וסמוּך לכך פּרצה השביתה בּכנרת (בּשבט תרע"א), בּה הגיע משטר הפּקידוּת לידי מַשבּר קשה. יוֹתר מקשי התנאים הביא לידי המשבּר קשי “היחסים”. הפּוֹעלים היוּ נתוּנים בּתנאי דירה איוּמים, חלוּ הרבּה ללא כּל טיפּוּל רפוּאי. חוֹלים היוּ שוֹכבים על הרצפּה, ללא מיטוֹת, תחת גג דוֹלף. וּלעיניהם נבנה בּית-מידוֹת בּשביל משפּחת הפּקיד. בּאוּ שני מקרי-מות, בּזה אחר זה, והפּקיד סירב לתת זוּג פּרדוֹת ללוָיה. הפּוֹעלים, בּשוּבם מן הלוָיה, שלחוּ משלחת לפּקיד והוֹדיעוּ לוֹ שהוּא מפוּטר. אוּלם כּדי שהמשק

הלאוּמי לא יסבּוֹל – והימים ימוֹת הזריעה – החליטוּ הפּוֹעלים לקחת את החוה לידיהם עד ש“המשֹרד הארץ-ישֹראלי” יחליט על גוֹרלה, וּלנהל אוֹתה בּסדר גמוּר, והעבוֹדה לא תשבּוֹת אפילוּ שעה אחת. הפּועלים בּכנרת לא ראוּ בּחלוֹמם כּי יבוֹא יוֹם וּמה שהם עוֹשֹים עתה ללא כּל תקדים יֶחָשב למעשֹה מהפּכני בּיוֹתר, וכי סוּג זה של שביתוֹת יפרוֹץ בּעוֹלם לאחר מלחמה עוֹלמית ויזכּה לשם מיוּחד: “שביתוֹת איטלקיוֹת”. הם גם לא העלוּ על הדעת כּי שביתה משוּנה זוֹ, החרדה שלא לגרוֹם הפסד כּלשהוּ למשק הלאוּמי ושלא לאַחר מַשהוּ בּעוֹנת-העבוֹדה, תהיה נדוֹנה כּמעשֹה חמוּר בּיוֹתר, חמוּר

יוֹתר מבּיטוּל מלאכה, כּהתנקשוּת בּזכוּת-בּעלים, כּמרד.

לא היה זה נסיוֹן קל בּשביל בּא-כּוֹחה של הבּעלוּת העליוֹנה, ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר מכּל צד אוֹרבים לכשלוֹנוֹ וּמכריזים על “חוּלשתוֹ”. רוּפּין עמד בּפני הכרעה קשה למדי. בּאוֹתה שביתה היתה לי פּגישה ראשוֹנה עם רוּפּין. לא אוֹמַר שהיתה זאת פּגישה ידידוּתית בּין מי שהיה אחראי להנהלת החוָה לבין מי שהיה אחראי לשביתה. פּני רוּפּין היוּ זעוּפים למדי כּשבּא לשמוֹע את דברינו; אך הרוֹגז שלוֹ על המעשֹה הבּלתי-חוּקי שעשֹוּ הפּוֹעלים, מעשֹה שיוֹתר משהיה קשה לחוה, היה קשה למשֹרד הארץ-ישֹראלי הרך ולמנהלוֹ, ונתן חיזוּק למקטרגים – לא מנע אוֹתוֹ מהאזין לדבר המוֹרדים, מהבין למרי-רוּחם, להתקוֹממוּתם האנוֹשית וּלהכּרת האחריוּת הלאוּמית שהם גילוּ על פּי דרכּם.

הפּוֹעלים היוּ לבדם. לימין מנהל החוה בּאוּ כּמה מידידיו, בּעלי עמדה גבוֹהה וּקשרים מרובּים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. רוּפּין עמד תחת לחץ גדוֹל. ויצא הדין: פּוּטר המנהל, שהוּכח כּשלוֹן הנהלתוֹ; פּוּטרוּ הפּוֹעלים שפּיטרוּ את המנהל על דעת עצמם.

היוּ מבּינינוּ, השוֹבתים, שקָבלוּ על העוֹנש: ביקרתנוּ

מתקבּלת – ואנחנוּ נענשים? והיוּ ששֹמחוּ לשלם את המחיר בּידיעה כּי דבר גדוֹל קרה עתה בּציֹונוּת: נפל ולא יוֹסיף קוּם משטר הפּקידוּת. מה שיֵעָשֹה מעתה ולהבּא מן ההכרח שיהא נעשֹה אחרת.

מאז נעשֹׂוּ גם מפעלי-כּיבּוש בּדרך “הקבוּצה”. מרחביה, כּרכּוּר, כּפר-אוּריה. וגם מפעל ההתישבוּת לפי שיטת אוֹפּנהיימר היה נתוּן כּל הימים בּמאבק – שיטת הפּקידוּת עם שיטת ההנהלה העצמית – והפּקידוּת נחלה כּשלוֹן. עתה, כּשאנוּ רוֹאים את המפעל הקבוּצתי בּפריחתוֹ המשקית, בּיציבוּתוֹ החברתית, בּהישֹגיו הכּיבּוּשיים – לא יִכבּד דבר גם ממוּמחים זרים וּמנציבים לחלוֹק לוֹ מַחמאוֹת. אוּלם בּאוֹתם הימים, כּשהענין היה כּוּלוֹ גישוּשים גישוּשים ונוֹשׂאיו עצמם מלאים פּקפּוּקים ונדנוּדים,

יכוֹל היה לנהוֹג בּוֹ אמוּן רק מי שחוֹנן בּלב פּתוּח לכוֹחוֹת יצירה וּבחוּש-שמע דק לקוֹלוֹת העתיד.

רוּפּין היה הידיד הגדוֹל של הקבוּצה. וחלקוֹ גדוֹל בּעלייתה. אך אין ליחס לוֹ השקפה תיאוֹרטית המחייבת את הקבוּצה דוקא. היה בּוֹ דבר-מה חשוּב מזה: רוֹחב-הדעת ורוֹחב-הלב העוֹקב בּאַהדה את חיפּוּשֹיהם של בּני-אדם את רצוֹנם הטוֹב ואת יזמתם. אמוּנה בּחוֹפש היצירה, הוֹקרת כּוֹחוֹת היצירה. לפיכך לא הסתבּך מעוֹלם בּויכּוּחים, צרי-לב וצרי-עין, שכּמה חוֹקרים וּמוּמחים נוֹקשוּ בּהם, לפיכך ידע לפתוֹח פּתח גם ל“מוֹשב העוֹבדים” מיסוּדוֹ של אליעזר יפה וגם ל“קבוּצה הגדוֹלה” מיסוּדוֹ של ש. לביא.

רוּפּין בּיקש רק לעבוֹד, לקדם את מפעל ההתישבוּת. אוּלם לא ניתן לוֹ לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּלי שיצטרך להתגוֹנן, ללמד סניגוֹריה על המפעל ועל דרכּוֹ. נאוּמיו בּקוֹנגרסים – נאוּמי הגנה על המעשֹה ההתיישבוּתי – הם ממיטב הספרוּת הציוֹנית. דיבּוּרוֹ היה חפשי מסַממני ריתוֹריקה, מוֹרה להוֹעיל. וּמשפּתח בּדבריו היתה האוירה מיטהרת והקוֹנגרס מתפּרק מן הקליפּוֹת ונפגש פּנים אל פּנים עם תכנה החי של הציוֹנות.

בּראשית פּעוּלתוֹ של רוּפּין היה עליו להתגוֹנן מפּני אנשי-המעשֹה וּבעלי “ההשקפה המסחרית הצרוּפה” על גישתוֹ הבּלתי-מעשֹית וּבלתי-מסחרית: “אני בּעצמי הייתי שנים רבּוֹת סוֹחר, והאינסטינקטים של סוֹחר הטבוּעים בּי אינם פּחוּתים מאשר בּכל יהוּדי שהוּא. אבל אני מחזיק טוֹבה לעצמי שיש בּכוֹחי לשעבּד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישוֹת העליוֹנוֹת של תנוּעתנוּ הלאוּמית”. וּכנגד המקטרגים על שהיה מתיר לעצמוֹ “להשתמש בּפּרוּטה האחרוֹנה”, שלא כּדרך אנשי-המעשֹה: “כּל המיליוֹנים שיעלה בּידנוּ לצבּוֹר לא יוּכלוּ לתקן אחר כּך בּהתפּתחוּתה המתקדמת של ארץ-ישֹראל מה שאנוּ מאחרים בּימינוּ, וּמיליוֹנים לא יהיוּ אוּלי מספּיקים אז בּמקוֹם שעכשיו די בּמאוֹת אלפים” (בּקוֹנגרס הוינאי, 1913).

בּשנים שלאחר המלחמה לא הצילה אוֹתוֹ גם האוֹטוֹריטה המוּסרית והנסיוֹנית שרכש לוֹ בּעבוֹדתוֹ מקטרוּגיהם של,מבינים" וּ“מוּמחים” וּבעלי תביעוֹת שלא בּאוּ על סיפּוּקם. המפעל ההתיישבוּתי עמד כּל השנים תחת מטר של בּיקוֹרת ושל “אָפנֹות” העוֹלוֹת ויוֹרדוֹת. תחילה היה רוּפּין איש גרמניה, “יהוּדי מערבי”, וּמניוֹתיהם של אנשי המערב היוּ תמיד גבוֹהוֹת בּציוֹנוּת; לאחר המלחמה נמצאוּ בּציוֹנוּת “מעריבים יוֹתר” מיהוּדי גרמניה, וּממילא דעתם שקוּלה יוֹתר. וּמפעלוֹ של רוּפּין היה כּפעם בּפעם עוֹמד בּפני כּס-המשפּט. מתוֹך התנשֹאוּת, מתוֹך ידענוּת, מתוֹך

בּטחוֹן בּראיית העתיד, היוּ מוֹנים את חטאי המפעל וּמַטיפים לקח. והוּא היה מתגוֹנן בּהרבּה הוּמוֹר, בּסלחַנוּת, בּלי לבוֹא בּריב, אך גם “אדם שאין בּוֹ מרה” ספק אם יכוֹל היה לשֹאת דברים כּאלה בּלב קל. בּאחד הקוֹנגרסים (1931( הוּא אוֹמר: “זוּלת זאת היוּ לנוּ בּמשך השנתים לא פּחוֹת משש ועדוֹת בּיקוֹרת אוֹ קוֹמיסַרים מבקרים”.

ועל מה לא קיטרגוּ המוּמחים-המבקרים, יהוּדים ולא-יהוּדים, מוּמחים פּרטיים ומוּמחים רשמיים? אין אני מוֹנה אלא לפי הזכּרוֹן: לא צריך לעסוֹק בּהתישבוּת הררית, היא נדוֹנה למַפרע לחוֹסר רֶנטבּיליוּת; לא צריך היה לישב את העמק – צריך לרכּוֹש רק אדמוֹת שיש בּהן מים בּשפע; אין צוֹרך לעסוֹק בּמשק מעוֹרב, שהוּא יקר והכנסתוֹ נמוּכה, כּשאפשר לבנוֹת התישבות

על פּרדסנוּת, שהיא זוֹלה והכנסתה גבוֹהה. והיוּ דברי בּיקוֹרת כּוֹללים יוֹתר ועקרוֹניים יוֹתר, כּפעם בּפעם חזר הקטרוּג, מטעם יחידים וּמטעם ועדוֹת, על עצם ההתישבוּת הקבוּצתית. כּפעם בּפעם היוּ מערערים על עקרוֹן העבוֹדה העצמית בּמוֹשבים. היוּ ערעוּרים על עקרוֹנוֹת הקרקע הלאוּמי והעבוֹדה העברית. טענוֹת אלוּ ורבּוֹת כּיוֹצא בּהן נתלווּ בּהוֹכחוֹת מן

התיאוֹריה וּמן הנסיוֹן בּמקוֹמוֹת שוֹנים וּבאֹוטוֹריטוֹת מדעיוֹת

וּבתקיפוּת אישית של רמי-מעלה.

תשוּבוֹתיו של רוּפּין הן שיעוּרים בּחכמת-ההתישבוּת.

האמיתוֹת והכּללים שלימד אפשר אינם כּתוּבים בּשוּם ספר, אבל הם לקוּחים מעם ספר-החיים של ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישֹראל. אפשר הוּא ספר מיוּחד בּמינוֹ. הוּא היה מבקש מאת המוּמחים והמבקרים קצת ענוָה. “שלא להתנשׂא יוֹתר מדי”. “אַל יחשבוּ מתנגדי הפּוֹעלים שהם מבינים כּל דבר יוֹתר מן הפּוֹעלים עצמם” (בּקוֹֹנגרס הט"ו 1927). “בּשאלוֹת העיקריוֹת היתה האמת עם המתישבים ולא עם המוּמחים” (בּקוֹנגרס הי"ט, 1935).

עיקר הויכּוּח הממוּשך בּין רוּפּין וּמתנגדיו היה

בּנקוּדה זוֹ: ערך האדם המתישב. בּימים שמוּשֹגי “האדם הכּלכּלי” עמדוּ בּרוֹם-המעלה העיז רוּפּין לראוֹת את האדם ואת גוֹרמיו הנפשיים כּעיקר. את ראשית הישֹגינוּ בּהתישבוּת הגדיר כּכה: “אָשרנוּ היה דוקא בּזה שעם כּל עניוּתנוּ בּאמצעים, עוֹדנוּ עשירים בּאנשים מסוּגלים לקרבּנוֹת”

(בּקוֹנגרס בּוינה, 1913). ואת העשירוּת הזאת ידע להוֹקיר וידע כּמה מסוּכּן לנהוֹג בּה בּזבּוּז. הוא בּיקש להשתמש בּה שימוּש רציוֹנלי,

היינוּ: לא בּיקש להשתמש בּה “כּחוֹמר בּיד היוֹצר”, כּי אם “להעמיד את הנטיוֹת והכּשרוֹנוֹת של המתישבים כּערך חיוּבי לשירוּת ההתישבוּת”. הוּא

לא חדל מלהזהיר כּי “אין זה חוֹמר שנקל ללוּש בּוֹ. הרי זה יוֹתר חוֹמר פּריך שצריך לנהוֹג בּו זהירוּת יתירה”. רק אם האחראים למפעל ההתיישבוּתי יבינוּ לנפשוֹ של המתישב, אפשר יהיה לקבּל ממנוּ את מַכּסימוּם המאמץ היצירי. "הגוֹרמים הנפשיים ממלאים כּאן תפקיד מכריע. לפיכך צריכה תכנית ההתישבוּת לנבּוֹע מצרכיהם המיוּחדים וּמשאיפוֹתיהם המיוּחדוֹת של העוֹלים

היהוּדים. כּל תכנית – – שקוֹבעת סכימה טכנית טוֹבה להלכה ורוֹצה להכניס את היהוּדים למיטת-סדוֹם זוֹ, מן ההכרח שתיכּשל. יש להתחיל מן היהוּדים וּלסגל את תכנית ההתישבוּת אליהם" (בּספרוֹ הגרמני: "בּנינה של ארץ-ישֹראל, 1919).

רוּפּין ידע מה חסר האדם היהוּדי בּבוֹאוֹ לבנוֹת ארץ, הוּא ידע שאנוּ מתחילים בּלי מתישבים שהוּכשרוּ לכך וגם בּלי מיַשבים יוֹדעי-דבר. ועוֹד בּקוֹנגרס הוינאי (1913) שאל: “היכן אתם מוֹצאים קוֹלוֹניזטוֹרים יהוּדים?” "אפילוּ את האַגרוֹנוֹמים שלנוּ אין

אנוּ מקבּלים כּשהם מוּכנים וּמאוּמנים לכּל, אלא עלינוּ לחַנכם בּעבוֹדה".

וּלפיכך העריך כּל כּך את הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת-החלוּציוֹת, שבּכוֹחן

המתישב היהוּדי עשׂוּי למלא את מה שחסר לוֹ. לפיכך ראה את החלוּציוּת כּמנוֹף, אשר בּלעדיו לא תקוּם חקלאוּת יהוּדית בּימינוּ. עם כּל עוֹנה חוֹלפת היוּ נשמעים קוֹלוֹת, מימין וגם משֹמאל שבּשֹמאל, כּי “החלוּציוּת עבר זמנה”. כּל אלה אשר החלוּציוּת העיקה עליהם בּיקשוּ להיפּטר ממנה, לפחוֹת, על ידי הכרזה, שהנה-הנה אנוּ נכנסים ל“מצב נוֹרמַלי”, וּכבר לא יהיה צוֹרך בּה. כּנגד אלה היה רוּפּין חוֹזר וּמדגיש: “עדיין יש צוֹרך בּחלוּציוּת” (בּקוֹנגרס הט"ו, 1927). יתר על כּן: “כּל כּמה שנאצוֹר את רוּח החלוּציוּת בּמתישבים שלנוּ לא תספּיק לנוּ”. אף את ההתלהבוּת הביא בּחשבּוֹן כּגוֹרם בּעל ערך בּהתישבוּתנוּ. ולא חשש לפיקחים, “שיתיחסוּ בּביטוּל אל דברינוּ על ערך ההתלהבוּת בּעבוֹדת הבּנין שלנוּ”. הוּא חרד על ההתלהבוּת הזאת כּעל אוֹצר יקר: “נקל לכבּות את ההתלהבוּת של ‘אש-הקוֹדש’ " (1927). והיה חוֹזר לדברים כּפעם בּפעם: “יש להדגיש ולחזוֹר וּלהדגיש עד בּלי די, איזה ערך עצוּם שמוּר להתישבוּתנו דוקא בּהתלהבוּת זוֹ של המתישבים” (1932). וּבבוֹאוֹ לסַכּם את י”ח שנות פּעוּלתוֹ: “מטרתה הראשית של עבוֹדתי היתה לשמוֹר בּקרב האנשים שעמהם עבדתי את אש ההתלהבוּת שאוֹתה הביאוּ עמהם לארץ-ישֹראל. שאיפתי העיקרית היתה להפיח את אש ההתלהבוּת ולהיוֹת השַמש הממוּנה על נר התמיד” (1925).

הוּא לא היה אדיש כּלל וּכלל לפּגמים של ההתישבוּת, הוא כּאב אוֹתם, הוּא היה חוֹקר אוֹתם. בּמגעוֹ עם המתישבים נתקל לא אחת בּהרגלים וּבהשקפוֹת שאינם מסייעים להצלחת מפעלם. אבל את התיקוּן בּיקש לא בּגוֹדל-לבב של אפּוֹטרוֹפּוֹס כּי אם בּענוה של מחנך-עם: “לטפּל בּחוֹמר האנוֹשי מתוֹך חרדה וּלהביא לאט לאט את רעיוֹנוֹתיו ואת נטיוֹתיו לידי הרמוֹניה עם תביעוֹת החיים החקלאיים בּארץ-ישֹראל” (1932). יתר על כּן, את הגבּרת הרציוֹנַליוּת המשקית יש להשֹיג לא על ידי הפחתת היסוֹד האידיאַליסטי, כּי אם על ידי הגבּרתוֹ. בּעצם ימי הבּיקוֹרת הקשה על משקי העוֹבדים ואָפנת “הקוֹנסוֹלידציה” הוּא אוֹמר: “חינוּך למשקיוּת על ידי קריאה לחלוּציוּת, לרוּח של מסירת נפש בּשביל לָסוֹל דרך לבּאים” (1927).

בּימים שקדמוּ לרוּפּין היוּ המרירוּת והיאוּש מנת חלקם של המתישבים והמישבים כּאחד. מתישבים נלהבים היוּ פּוֹרשים בּלב מר מחלוֹם-נעוּריהם וּממפעל-חייהם, מתוֹך יאוּש מן הממוּנים על ההתישבוּת וּממשטרם; והיוּ ממוּנים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת שנתיאשוּ מן המתישבים

הנתוּנים לפיקוּחם. מקרי אֵמוּן הדדי, כּמוֹ בּין פּינס לאנשי גדרה אוֹ בּין חִיסין לאנשי עין-גנים, היוּ יוֹצאים מן הכּלל. רוּפּין עשֹה את היֹוצא מן הכּלל לכלל. הוּא העמיד את ההתישבוּת על האֵמוּן ההדדי. היתה זוֹ לא רק השקפה נאה, כּי אם דרך-יצירה. חכמתוֹ וּנדיבוּת-רוּחוֹ הצטרפוּ להשקפתוֹ. מן המצוּי שבּני-אדם כּל כּמה שהם מרבּים נסיוֹן נעשֹים “פּיקחים” יוֹתר, חשדנים יוֹתר. רוּפּין, כּל כּמה שהוֹסיף דעת הוֹסיף

אֵמוּן. והוּא היה רשאי לוֹמר: “אם יש דבר שעליו אני מתגאה הרי הוּא זה שעלה בּידי להימלט מאוֹתה אבן-נגף של אי-אֵמוּן בּין המתישבים וּבין ההנהלה, שכּבר נכשלוּ בּה כּמה וכמה מפעלי התישבוּת” (1935).

האֵמוּן שרוּפּין רחש לפּועל הארץ-ישֹראלי לא היה ללא-תנאי. אין לתלוֹת בּוֹ מה שאין בּו. הוּא לא בּא אל הפּוֹעל מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית, כּי אם מתוֹך חשבּוֹן לאוּמי בּלבד. הוּא

בּיקש לשמוֹר בּבּנין את כּל הגוֹרמים, גם את בּעל-הבּית וגם את החלוּץ, גם את ההוֹן המבקש רוָחים וגם את ההוֹן הלאוּמי. שוּם גוֹרם לא היה זר לוֹ. לשוּם חוּג לא התנכּר. אך הוּא בּיקש להכּיר מה חלקוֹ של כּל גוֹרם. וּמה תפקידוֹ של כּל חוּג ולפעֹול בּהתאם לכך. הוּא ראה כּי הפּוֹעל העברי נקרא לתפקיד של חלוּץ-האוּמה, והבין שתפקיד זה עשׂוּי לחנך את הפּוֹעל עצמוֹ. בּמידה שהפּועל יתכּחש לתפקידוֹ הלאוּמי יפחת ערכּוֹ. "כּל עמדתנוּ כּלפּי

הפּוֹעלים מוּכרחה להשתנוֹת בּו בּרגע שהאידיאַליוּת שלוֹ לוֹקה". "אני

מקוה שציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוּתוֹ ישמוֹר על רגש ההקרבה העצמית ועל ידי משמעת תקיפה יחנך בּרוּח זוֹ את המתנגדים" (1913). וּבלי שעסק בּמישרין בּהטפה וּבחינוּך מילא רוּפּין תפקיד חינוּכי גדוֹל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים

החלוּצית. העוּבדה ההיסטוֹרית שבּראש המעשֹה הציוֹני בּארץ עמד אדם שראה את הפּוֹעל לא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, כּי אם כּנוֹשׂא-ההתישבוּת, אדם שרחש כּבוֹד לעוֹבד והבין לנפשוֹ וליצירתוֹ – עוּבדה זוֹ פּירשה את הציוֹנוּת

יוֹתר מכּל פּירוּשים אידיאוֹלוֹגיים, העמיקה בּלב הפּוֹעל את הזיקה הנפשית לתנוּעה הציוֹנית, את האֵמוּן והכּבוֹד, וסייעה לעצב את דמוּתוֹ הרוּחנית של האדם העוֹבד בּארץ.

משהוּ על רוּפּין כּהוֹגה ציוֹני. רוּפּין בּא אלינוּ מן

החוּץ. ולא בּדרך הרגילה, שבּה בּאוּ לפניו ציוֹנים מעוֹלם הטמיעה. הדרך של פּינסקר והרצל לא היתה דרכּוֹ. החזוּת הקשה אשר חזה פּינסקר לעם היהוּדי, הצפוּי להתרסקוּת בּהתנגשוּת משטרים סוֹציאליים, החזוּת הקשה של הרצל לגוֹרל היהוּדים בּמזרח וגם בּמערב, פּחד האַנטישמיוּת – לא אלה הפחידוּ אוֹתוֹ. בּכך לא היתה ראִייתוֹ חריפה וּמרחיקה כּשלהם. רוּפּין אף הוּא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך חזוּת קשה, אוּלם אחרת – חזוּת הטמיעה. הוּא נוֹתן את דעתוֹ על חקר חיי היהוּדים בּזמן זה וּבא לידי דעה כּי המות הוֹלך וקרב, ולא חרב-אוֹיב, כּי אם העליה הכּלכּלית והתרבּוּתית בּשלבּי החברה היא שגוֹזרת כּלָיה על ישֹראל. לא מעטים היוּ בּדוֹרוֹת אחרוֹנים אשר היוּ שֹמחים לדעת בּוַדאוּת שאנוּ עתידים להפּטר מצרה זוֹ של “יהדוּת” בּדרך מיתה קלה, מיתת-נשיקה. אוּלם החוֹקר הצעיר ממַגדבּוּרג נזדעזע לחזוּת זוֹ, שהעם העברי יעבוֹר מן העוֹלם. והוּא, המרוּסן בּדיבּורוֹ, כּשהוּא מגיע לנקוּדה זוֹ מדבּר בּה בּרטט, כּמעט כּדרך שמדבּר בּה נחמן סירקין. והוּא חוֹזר לכך כּל השנים: “לעינינוּ נשמטת אבן אחרי אבן מבּנין היהדוּת שהיה לפנים כּל כּך מוּצק” – בּמלים חצוּבוֹת אלה הוּא פּוֹתח את ספרוֹ “היהוּדים בּזמן הזה”; וּבסיוּמוֹ: “תרבּוּת עממית שנכחדה מן העוֹלם שוּב אין לה תקנה, לעוֹלם לא תקוּם ולא תחיה; וּבלי תרבּות עצמית אין טמיעת היהוּדים הגמוּרה אלא שאלת המוּקדם והמאוּחר, מפלט ממנה אין”. ועוֹד בּשנת 1929 הוּא חוֹזר ואוֹמר: “השמד אינוֹ – – מעשה חד-פּעמי אלא תהליך כרוֹני”. והוּא מוֹסיף: "היהדוּת צוֹעדת בּמדרוֹן תלוּל שלרגליו האבדוֹן. מי שמחזה זה אינוֹ עוֹשֹה עליו רוֹשם – – אין להתוַכּח עמוֹ. אבל סימן לוֹ לאדם זה שקצרה דעתוֹ מהבין את ערך היהוּדים בּהוֹוה וּבעתיד. – – רק קצרי-רוֹאי יכוֹלים לזלזל בּערכּוֹ של אוֹצר הסגוּלוֹת שירשנוּ וּבערכים התרבּוּתיים

שאבוֹתינוּ סיגלוּ להם בּמשך שלוֹשת אלפי שנים."

אימת הטמיעה אינה עוֹזבת אוֹתוֹ גם בּשנים אלה, שנוֹת היטלר, שנוֹת הכּלָיה. בּספרוֹ האחרוֹן “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, שנכתב בּשנת 1940, הוּא חוֹזר לנקוּדת-המוֹצא שלוֹ בּמשפּטים רבּי-ענין:

"עלינוּ להימנע מהטעוּת המקוּבּלת, שהתבּוֹללוּת תלוּיה

בּרצוֹנוֹ של היחיד. אין רצוֹנוֹ של הפּרט מכריע כּאן. ההתבּוֹללוּת נכפּית על הפּרט בּתנאים מסוּימים כּכפייתוֹ של כּוֹח טבעי שאין לעמוֹד בּפניו; אין הפּרט משתתף כּמעט כּלל בּמשֹחקם של כּוֹחוֹת הגוֹרל. אין הילד מכריע וּמחליט איזוֹ שפה עליו ללמוֹד וּבאיזה בּית-ספר עליו לבקר – – גם האדם המבוּגר הבּא לארץ חדשה אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּפני ההשפּעוֹת המבוֹללוֹת של הסביבה".

מכּאן יחסוֹ הפּסימי אל עתידה הלאוּמי של היהדוּת בּתחוּמי הסוֹביטים. מכּאן חשבּוֹנוֹתיו העגוּמים על עתיד היהדוּת בּארצוֹת הבּרית.

וּמכּאן גם דרכּוֹ הוּא אל הציוֹנוּת: “הציוֹנוּת היא המלחמה הנוֹאשה האחרוֹנה של היהוּדים על קיוּמם היהוּדי”. אין אמנם בּטחוֹן בּהגשמתה, “אבל התגשמוּתה אינה בּגדר הנמנע” (“היהוּדים בּזמן הזה”, מהדוּרה בּ') וּכדאי לעמוֹל בּשבילה, כּדאי להקדיש לה את החיים.

הוּא בּא לציוֹנוּת מתוֹך יאוּש. הוּא קיבּל את הציוֹנוּת

כּספקן. והמעשֹה הציוֹני הצמיח בּוֹ את האמוּנה. וּלאחר שנים, שנוֹת פּרעוֹת והפרעוֹת, כּשסימן-השאלה רוֹבץ בּכל כּבדוֹ על המפעל הציוֹני, הוּא בּא לועידת ציוֹני גרמניה ואוֹמר לאחים נבוּכים:

“בּ”אוֹפּטימיוּת" שאין לערערה אני מאמין שבּכל יוֹם ויוֹם, וגם היוֹם, יכוֹלה להתחיל תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת ישֹראל. בּידי עם ישֹראל להתחיל בּה כּל אימת שהוּא רוֹצה" (1932).

“נצחוֹן אוֹ מפּלה בּחזית זוֹ תכריע בּשאלת עתידוֹ של העם היהוּדי” (1935).

אחד-העם ראה בּחלוֹמוֹ יהוּדים אידיאליים שלא מתוֹך ענוּתם וענוּת-עמם יצאוּ לקראת גאוּלה, כּי אם מתוֹך חירוּת וּרוָחה והרחבת-הדעת יחשבוּ את מחשבת-האוּמה ויפעלוּ למען קיוּמה וּתקוּמתה. לא כּך הוֹליכה ההיסטוֹריה העברית. הרוָחה היתה קצרת-ימים, וּבשבעים ושבעה דרכים הוֹבילה מן האוּמה, ורק יחידים מוּעטים מצאוּ ממנה דרך לעמם. מן המוּעטים הללוּ היה רוּפּין. בּו, וּביחידים מעטים שכּמוֹתוֹ, נתגלם חלוֹמוֹ של אחד-העם. אלא שרוּפּין המעיט לדבּר על כּיסוּפיו הרוּחניים וּביקש להקים מסד כּלכּלי לבּנין הרוּחני הנכסף. הוּא ידע את ערך הכּמוּת בּשביל האיכות; הוּא ידע מה שלא ידעוּ אחרים הדוֹגלים בּשם אחד-העם: לא בּית-ספר בּפני עצמוֹ ולא אוּניברסיטה בּפני עצמה, כּי אם ישוּב רב-אוּכלוֹסין ומעוֹרה בּקרקע וּבּכּלכּלה יצמיח תרבּוּת מבוֹרכת.

אינני סבוּר שה“נגלה” שבּרוּפּין ממַצה את אישיוּתוֹ ואת ציוֹניוּתוֹ. אך בּרשוּת הרבּים בּיקש להיוֹת כּוּלוֹ “נגלה”. חניך הדיסציפּלינה המדעית, צלוּל-מוֹח, זהיר בּהבטחוֹת, היה מגבּיל את עצמוֹ בּהכּרה. לא היה נוֹשא דברוֹ לימים רחוֹקים. אך לא היה חלקוֹ עם הפּיקחים “היוֹדעים” כּי הגדוֹלוֹת לא יבוֹאוּ, לעוֹלם לא יבוֹאוּ, עם קטני-האמוּנה העוֹשֹים את קוֹטן-האמוּנה שלהם “אני מאמין”. הוּא לא ראה את תפקידוֹ בּהכרזת “מטרוֹת סוֹפיוֹת”, לא “מַכּסימַליסטיוֹת” ולא “מינימַליסטיוֹת”,

כּי אם בּהבטחת הפּעוּלה הקרוֹבה, בּתיכּוּן תכניוֹת למעשֹים אשר בּידינוּ לעשׂוֹתם. “לכל פּסגה מוֹבילה דרך שבּה עוֹלים שלבּים שלבּים. אין אנוּ יכוֹלים להגיע למיליוֹנים אם לא נעלה תחילה מאוֹת אלפים” (“אל ציוֹני גרמניה”, 1932). נזכּר אני שבּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים, לרגל הויכּוחים הנצחיים בּציוֹנוּת בּין מִספרים “מתוּנים” למִספּרים

“מוּפרזים”, אמר בּערך כּך: כּל מספר יש לוֹ “מחיר” שלוֹ. הרי אני קבּלן. אפשר להזמין אצלי מספּרים שוֹנים, וּבלבד שתהיוּ משלמים את המחירים…

מחשבתוֹ הריאַליסטית של רוּפּין אי אפשר היה לה שלא תכּיר בּחוּמרתה של מה שקוֹראים “השאלה הערבית”. הוּא עצמוֹ היה נציג אידיאלי של תנוּעה לאוּמית בּטהרתה, שאיננה מבקשת שֹררה על הזוּלת ואינה שוֹאפת להיבּנוֹת מקיפּוחוֹ של הזוּלת. ניגוּד חי לכל שחצנוּת פּטריוֹטית וּלכל שוֹביניזם. ואילוּ היה הדבר תלוּי רק בּטוּב-רצוֹן וּבטוּב-שֹכל וּבסיפּוּק הצרכים הצוֹדקים של כּל הצדדים היה ודאי רוּפּין אחד האנשים הראוּיים בּיוֹתר להיוֹת בּפּוֹתרים.

תחילה ראה את “השאלה הערבית” כּשאלה כּלכּלית בּעיקרה. לפיכך הדגיש וחזר והדגיש כּי אין אנוּ מבקשים להקים את מפעלנוּ “על ידי נישוּל האחרים ממקוֹרוֹת פּרנסתם, אלא על ידי יצירת מקוֹרוֹת פּרנסה חדשים בּשבילנוּ” (1919). לפיכך היה מוּכן להציג למפעל הציוֹני תביעוֹת גדוֹלוֹת להטבת מצבוֹ של הפלח הערבי. לפיכך שיקע מאמצים מרוּבּים בּ“תכניוֹת פּיתוּח” המכוּוָנות לתוֹעלתם של שני העמים. בּתוֹם לבב היה מגיש את תכניוֹתיו לועדוֹת-החקירה השוֹנוֹת, מתוֹך הנחה כּי כּל שוֹחר-טוֹב אי אפשר לוֹ שלא יכּיר בּצדקת העקרוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדן. משנתקל בּסילוּפן של אידיאוֹת-הפּיתוּח על ידי חוֹקרים רמי-מעלה, לא נרתע לגלוֹת בּרבּים את שגגוֹתיהם וּזדוֹנוֹתיהם (של הוֹפּ-סימפּסוֹן, 1931; של פרֶנטש, 1933). אהבת-השלוֹם שבּוֹ היתה גדוֹלה, היתה בּו מידת התחשבוּת גדוֹלה בּגוֹרמי-הכּוֹח המציאוּתיים, אך לא היה חלקוֹ עם המרפּאים את יחסי-העמים על נקלה, עם המאמינים שכּל ויתוּר ירֵצָה עם המוּכנים ל“שלוֹם” בּכל מחיר. בּקרב הימים הוּברר לוֹ יוֹתר ויוֹתר כּי הבּחינה הכּלכּלית אינה ממַצה את חוֹמר השאלה, וכי שאלת העליה היא היא השאלה. בּנאוּמוֹ, בּימי יצירת הסוֹכנוּת, בּציריך, בּ-1929, הוּא אוֹמר בּזה דברים שבּהם כּלוּל הקו התוֹחם בּין ציוֹנוּת ללא-ציוֹנוּת: “כּמו שזכוּתם של הערבים להישאר בּארץ, כּן זכוּתם של היהוּדים לעלוֹת. על זכוּת זוֹ אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים לוַתר, מפּני שבּה תלוּי גוֹרל של אוּמה בּת 16 מיליוֹן, שבּין אוּמוֹת התרבּוּת ודאי אינה תוֹפסת את המקוֹם האחרוֹן, ועוֹד היא יעוּדה ליתן הרבּה לעתידה של האנוּשוּת”.

וּבספרוֹ האחרוֹן, “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, המבקש להיוֹת

מוֹרה-דרך בּשאלת היהוּדים בּימינוּ, הוּא מסכּם את עניננוּ בּמלים

אלה:

"הציוֹנוּת נוֹלדה מתוֹך הכּרה כּי היהוּדים אינם יכוֹלים

להתקיים וּלהתפּתח בּתוֹר אוּמה, מאחר שבּכל מקוֹם מהווים הם מיעוּט התלוּי בּהרבּה אוֹ בּמעט בּחסדי הרוֹב. – – העליה היא העוֹרק המחבּר את הישוּב בּארץ עם יהוּדי שאר הארצוֹת. וּכשעוֹרק זה יכוּוץ אוֹ ינוּתק, כּפי המוּצע על ידי ממשלת בּריטניה, הרי מן ההכרח שהישוּב יִדלדל אוֹ יצטמק. ארץ-ישֹראל שאינה רשאית לתרוֹם תרוּמה ראוּיה לשמה להקלת מצוּקתם של המוֹני יהוּדים – – אינה יכוֹלה להיחָשב לבית לאוּמי עברי. – – תנאי קוֹדם לכך (ל“תכנית פּיתוּח”) הוּא פּיתוּח מלא של מרץ היהוּדים, דבר שלא יתכן אלא אם כּן יהיוּ חפשים בּפעוּלתם ולא כּפוּפים לשלטוֹן הערבים וּלהגבּלוֹת חוּקתיוֹת בּעליה וּברכישת קרקע. – – הסכּמת היהוּדים לשלטוֹן הערבים לא תהיה אלא איבּוד עצמוֹ לדעת של הרעיוֹן הציוֹני. אפשר להמית את לוֹחמי הבּית היהוּדי, אך אין להכריחם לאבּד את עצמם לדעת".

רוּפּין לא שינה מהלך-דעוֹתיו גם כּשיצר את “בּרית-שלוֹם” גם כּשפּרש הימנה. מעוֹלם לא היה חלקוֹ עם חוֹלי-המַצפּוּן, שעצם האמוּנה בּצדקת עניננוּ נכרתה מלבּם, ועם רוֹדפי-השלוֹם, המוּכנים לשלוֹם בּכל מחיר, גם בּמחיר ויתוּר על קיוּם והתפּתחוּת כּאוּמה.

מחשבתוֹ של רוּפּין לא חדלה לחפשֹ דרכי-הסכּם, של אמת בּין העמים, וּבספרוֹ האחרוֹן הוּא מכּיר בּהיקף השאלה: “אין היהוּדים זקוּקים להסכּם רק עם ערבי הארץ, אלא גם עם ערבי המדינוֹת השכנוֹת”. והוּא נוֹשא עינים אל אפשרוּת של קוֹנסטלַציה פּוֹליטית-עוֹלמית חדשה: “דוקא תקוּפת שינוּיים מדיניים גדוֹלים בּמזרח הקרוֹב, שעל ידה יכוֹלים הערבים להרויח הרבּה, יכוֹלה להיוֹת המתאימה בּיותר להתקרבוּת וּלהסכּם”.

לא בּיקשתי, ואף אין בּיכלתי, להקיף את רב-צדדיוּתוֹ של רוּפּין, כּאיש-מדע, כּהוֹגה. אין אני נוֹגע אלא בּמה שנפגשתי והכּרתי: בציֹוני, בּקוֹלוֹניזטוֹר. אני משתמש בּמוּנח לוֹעזי זה, מחוֹסר מוּנח אחר, בּידיעה כּי הוּא מרוּבּה-מַשמעוּיוֹת, וכי צלילוֹ מעלה אסוֹציאַציוֹת

עכוּרוֹת. בּתוֹלדוֹת העוֹלם לא היה מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי טהוֹר יוֹתר ממפעלוֹ של רוּפּין. וחייו של רוּפּין הם עדוּת לנַעלוּת הרעיוֹן הציוֹני וּלטוֹהר המעשה הציוֹני.

_________________________________________

ויוּרשה לי לוֹמר מלים מעטוֹת על רוּפּין הידיד, ידיד-האדם. אהבנוּהוּ. הוּא ליבּב אוֹתנוּ בּחן שבּפניו, בּהוּמוֹר שלוֹ,

בּחיוּכוֹ, בּמשוּבת-הלגלוּג שבּעיניו, לגלוּג על עצמוֹ ולגלוּג על איש שׂיחוֹ. המגע אתוֹ היה מַעדין, היוֹתוֹ אתנוּ היה מרחיב את דעתנוּ. בּכל מקוֹם שהיית פּוֹגש בּוֹ, בּבּריטיש מוּזיאוּם אוֹ בּמחסן-כּל-בּוֹ,

בּחנוּת-ספרים אוֹ בּשוּק – תמיד היית לָמד ממנוּ דבר-מה, אם בּעניני מחקר ואם בּהוַיוֹת-עוֹלם, וקוֹדם כּל: נדיבוּת-רוּח. תמיד היה מוּכן לעשׂוֹת את בּן-שׂיחוֹ שוּתף להנאה, ללימוּד, לעשׂיה, להתיעצוּת. מעוֹלם, כּמדוּמה, לא

היה מאבּד את רענַנוּתוֹ בּיחסי אדם.

מי שחש בּגוֹדל הענין שלנוּ אי אפשר שלא יהיה עתים נכוה ממידוֹת זעירוֹת שהוּא נתקל בּהן אצל גדוֹלי-הדוֹר. גם אנשים שהעינים נשׂוּאוֹת אליהם בּהפלאה יש שהם גוֹרמים לנוּ עגמוּמיוֹת. צר לראוֹת את המתכת היקרה בּסיגיה. רוּפּין לא גרם לנוּ מעוֹלם הרגשוֹת כּאלה. אדם ללא סיגים.

מדוֹר לדוֹר רוֹאים אנוּ את ל“ו הצדיקים, אשר את צלם אנוּ שוֹאפים, בּדמוּת שוֹאב-מים, איש-יער, בּן-כּפר. לא יעלה על הדעת לבקש את אחד מן הל”ו על בּימוֹת של קוֹנגרסים, בּמשֹרדים, בּקתדראוֹת, בּין פּרנסי ציבּור. לא הייתי בּא להשתמש בּהשאלה זוֹ אילוּ ראיתיה כּהפרזה. בּרוּפּין חָברוּ סגוּלוֹת שאוֹתן אנוּ מיחסים לל"ו. הוּא היה עניו בּלי להיוֹת נחבּא אל הכלים. לא דבק בּוֹ אבק של שֹררה, ואף התאוּרה הרבּה שהיתה כּפעם בּפעם נוֹפלת עליו, לרגל תפקידיו, לא היתה פּוֹגמת בּוֹ.

רוּפּין היה אוֹמר שהוּא גאה על הידידוּת שבּוֹני הארץ רוֹחשים לוֹ. בּא כּזר ונעשֹה הקרוֹב בּיוֹתר. ידיד-אמת, בּטוֹבה וּברעה,

ללא כּל חשבּוֹנוֹת. התנוּעה הציוֹנית רשאית להיוֹת גאה על כּך, שאת מפעלה התוָה והדריך אב-בּנין, אוֹמן-פּדגוֹג, שאיחד בּקרבּוֹ מדע ואמוּנה, הכּרת-המציאוּת וּצפיית העתיד, נדיבוּת ואוֹמץ ולב אנוֹשי יקר.

---

בּן-עם-קשה-עוֹרף

מאת

ברל כצנלסון

המתנדב האמיתי אינוֹ מסתפּק בּהתנדבוּת ראשוֹנה

הוּא מוֹסיף להתנדב וּלנדב.

ש. לביא

בּבוֹאי לוֹמר בּרבּים דברים אחדים בּפתח כּתביו של חברי ורעי שלמה לביא אמרתי אל נפשי:

אילוּ הייתי צריך להציג ספר זה בּפני קוֹרא לא משלנוּ, בּפני אדם לוֹעזי שהוּא מצוּי אצל ספרוּת המהפּכה האנוֹשית של הדוֹרוֹת האחרוֹנים ואזנוֹ למוּדה להבחין בּין דברים – המרוּבים כּל כּך – אשר חלוּדת השיגרה אוֹכלת בּהם, לבין דברים – והם מוּעטים כּל כּך – אשר קוֹרטוֹב של ראשוֹנוּת בּוֹקע מתוֹכם, לא הייתי מתקשה הרבּה.

ראשית, לא הייתי רוֹאה עצמי כּמי שאוֹמר שבחוֹ של אדם בּפניו. אין אנחנוּ רגילים בּכך. ושנית, יכוֹל הייתי לדבּר אל אוֹתוֹ אדם מן החוּץ לא בּמוּנחים השגוּרים בּפינוּ, שעִתים אנו חדלים מלטעוֹם בּהם טעם מרוֹב שימוּש. הייתי נפטר לשעה מן ה“קירבה” היתירה, שהיא מצוּיה אצלנוּ גם בּעניני רוּח ונוֹטלת את האפשרוּת לראוֹת תוֹפעוֹת בּשיעוּר קוֹמתן

הנכוֹן. הייתי מסתייע בּמידת הדיסטנץ, וּמבקש לציין את תכנוֹ האנוֹשי-המַהפּכני של הספר ואת טיבה של המחשבה החלוּצית, מחשבת הקוֹנסטרוּקטיביזם הרבוֹלוּציוֹני המפכּה בּבעל הכּתבים האלה.

ואין לראוֹת את איש-שֹיחי הנכרי כּיצוּר מדוּמה דוקא. עם כּל היוֹתנוּ גלמוּדים בּעוֹלם אין אנוּ חיים בּהסגר. אנו מזדמנים עם בּני אוּמוֹת העוֹלם. היוּ ימים והזדמנוּיוֹת אלה היוּ נדירוֹת. עתה, בּשנוֹת המלחמה, אנוּ נפגשים תכוּפוֹת. ואין צוֹרך להפליג לשם כּך למרחקים. כּל חייל יהוּדי נפגש עתה עם בּני עמים שוֹנים, וּממילא הוּא נעשֹה נציג לעמוֹ. והנפגשים – מכּל הסוּגים הם. עתים הם מטוֹבי החברה האנוֹשית בּדוֹרנוּ, בּין שהם אנשי-שם בּין שהם אלמוֹנים. ואנוּ מבקשים לספּר להם את עצמנוּ, להביא לפניהם את דבר-עמנוּ.

כּשאנוּ בּאים אל “זר לא יבין” וּמבקשים כּי יבין לנוּ, אנוּ שוֹאלים את עצמנוּ: מה תהא דרך ההסבּרה שלנוּ? כמה מן הקרוּאים להסבּיר חוֹששים מאד ל“מה יאמרוּ”. מה יאמר הזר (שהוּא, “כּדרך הטבע”, נעלה עלינוּ), כּשימצא בּהליכוֹתינוּ וּבמאוַיינו, ועל אחת כּמה וכמה בּקוּבלנוֹתינוּ, משהוּ שאינוֹ מתישב עם מוּשֹגיו ועם טעמוֹ הטוֹב. לפיכך יהוּדים טוֹבים טוֹרחים להוֹכיח כּי אין אנו פּחוּתים משאר בּני-אדם, ואנחנוּ בּדיוּק-בּדיוּק “כּמו כּוּלם”. הללוּ עוֹשים זאת בּמיטב

הכּוָנוֹת, מרוֹב פּטריוֹטיזם, מתוֹך חרדה שמא כּל גילוּי של שוֹני יש בּו כּדי להוֹריד את ערכּנוּ ולפסוֹל את זכוּתנוּ. וחששנוּת זוֹ הרוֹוַחת

בּמגעם של בּני-בּרית עם תקיפי עוֹלם, עתים מצוּיה גם בּמגע של סוֹציאַליסטים יהוּדים עם סוֹציאליסטים שאינם יהוּדים. יש טוֹרחים “לפַשֵט” את עניננוּ כּכל האפשר, להרחיק מתוֹכוֹ את כּל המחוּספּס וכל השרשי שבּוֹ וּלהוֹכיח כּי אין אנוּ, חלילה, שוֹנים בּמשהוּ מאחרים, כּי אין אנוּ חשוּדים, חלילה, על שוֹני כּלשהוּ, וכל מה שאנוּ עוֹשׂים, גם הוּא נראה לעין “שלא כּדרך העוֹלם”, אין הוּא אלא כּכּתוּב וכמקוּבּל וכמוּסכּם אצל שאָר הבּריוֹת.

אם צדקתי ואם שגיתי, אך מעוֹדי לא נקטתי בּשיטה זוֹ. לא בּנעוּרי, כּשהתהלכתי עם “שקצים”, ולא אחר כּך כּשבּטלטוּלים וּבשליחוּיוֹת הייתי מזדמן עם אנשי-מעלה בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. מעוֹלם לא קיבּלתי על עצמי להוֹכיח כּי גם אנחנוּ סוֹציאליסטים כּשרים. את מה שמאַחד אוֹתנוּ עם השאר, כּאנשי-עבוֹדה, כּבני התקוּפה, כּמוֹרדים בּקַיים, כּנאבקים על

שֹידוּד מערכוֹת החברה האנוֹשית, הייתי מניח כּדבר מוּבן מאליו, אלא שאין הוּא בּלבד ממַצה את עניננוּ. בּיקשתי איפוֹא לכוון את הדעת אל המיַחד אוֹתנוּ, אל החד-גוֹרלי שבּהוָיתנוּ, ואל השוֹני הצוֹמח ממנוּ בּמצבנוּ, בּעשׂייתנוּ, בּדמוּת מפעלנוּ, בּתביעוֹתינוּ. סבוּר אני כּי

ראִיית המאַחד בּלי ראִיית המיַחד – אין עמה ראִיית-אמת. ידעתי גם ידעתי שעִתים עלוּל אני להעלוֹת על דעת השוֹמע את המחשבה על “אתה בּחרתנוּ” היהוּדי, המפוּרסם לגנאי. אך אין הסברה מתקבּלת על דעתי כּי איוֹב חייב להכריז על עצמוֹ: “גם אני איש”, וכי הנימוּס הטוֹב והַצְנֵעַ לֶכֶת מחייבים את עַם-איוֹב לטשטש את המיוּחד שבּגוֹרלוֹ ושבּקוּבלָנתוֹ. וּלפיכך הייתי אוֹמר לוֹ לאיש-שֹיחי בּדַבּרי על ספר הכּתבים של ש. לביא:

זה ספר תוֹלדוֹת אדם. ספר מַאבק-אדם. מאבקים עם הרחוֹק ועם הקרוֹב. לא בּיאוֹגרפיה ולא סיפּוּרי-זכרוֹנוֹת, כּי אם דברי מחשבה וּתביעה והידַיינוּת והצעוֹת ותכניוֹת-בּנין וחישוּבים, ועם זאת ספר אישי עד מאד. ספר סוּבּיֶיקטיבי על נוֹשׂאים אוֹבּיֶקטיביים. ספר זה תוֹבע בּמסגרת חיינוּ אנוּ, חיינוּ היהוּדיים-הלאוּמיים – טיפּה זוֹ בּים האנוֹשוּת

הגדוֹלה – שינוּי סדרי-חברה ויחסי-כּלכּלה. הכּוֹתב, שהלָך-מחשבתוֹ פּוֹנה תמיד לצד העשֹיה, אינוֹ חוֹשש להציע תכניוֹת משלוֹ, ואיננוּ מוֹנע עצמוֹ מפּירוּטים, ואין הוּא מפחד שמא יראוּ אוֹתוֹ נלעג. לא אַלאה אוֹתך בּסקירה מפוֹרטת אוֹ בּהרצאת העקרוֹנוֹת, אך אוֹמר לך בּקיצוּר: דרך מחשבתוֹ היא אוּטוֹפּית, בּמוּבן המעוּלה של מלה זוֹ. שלא לפי הסברה השגוּרה, שהאוּטוֹפּיה מתעלמת מן המציאוּת. אַדרבּא, היא רוֹאָה את המציאוּת ראִיה חריפה ושוֹללת וּמעמידה כּנגדה את משֹא-הנפש לא בּצוּרת שיר-ערשֹ מַרדים, כּי אם בּצוּרת קוּם ועשׂה! בּחינת “העידוֹתי בּכם היוֹם את השמים ואת הארץ החיים והמות – – וּבחרת בּחיים”, וּמעתה אין הדבר תלוּי אלא בּתבוּנתך וּביָשרך וּברצוֹנך. הלָך-רוּחוֹ של המחבּר שלנוּ הוּא, כּפי שאתה רוֹאה,

זלזל רך בּגזע המַחשב הסוֹציאליסטי-האוּטוֹפּיסטי מדוֹר לדוֹר, אשר עתה, לאחר הלקח המר של דוֹר אחרוֹן, נוֹכחנוּ כּי “עָלֵהוּ לא יִבּוֹל” (אגב אוֹמַר לך, אם לא ידעת: האוּטוֹפּיה הסוֹציאליסטית זרמה בּצינוֹרוֹת שוֹנים אצל פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, עתים שלא מדעת בּעלים, עתים בּניגוּד להכּרתם, ונתגלתה כּאן כּגוֹרם מפעיל וּמכוון וכיסוֹד חי, מחַדש וּבוֹנה בּמידה שלא שוּערה. ויש לשֹים אל לב, כּי הדבר בּא ונהיה בּימים שבּעוֹלם הסוֹציאליסטי הגדוֹל ירדה קרנה של “האוּטוֹפּיה”, ושוּם בּר-דעת לא רצה להזדקק לה. גם הקבוּצה וגם מוֹשב-העוֹבדים הם ילדי האוּטוֹפּיה הסוֹציאלית).

רצוֹנך תוּכל גם למַיין את ההשקפוֹת שבּספר הזה, להדבּיק תו בּמצחן ולשֹים אוֹתן בּאחד התאים המסוּמנים. אך תדע, שהכּוֹתב לא הריק מכּלי אל כּלי, לא חזר על דברי אחרים, כּי אם בּאמת הרה והגה את דבריו, כּלשוֹנם של עברים קדמוֹנים. ואוּלי מכּאן גם קנאתוֹ הגדוֹלה לדבריו: כהגן אֵם על פּרי בּטנה, בּשינַים וּבצפּרנים, כּן יגן הוּא על ילדי רוּחוֹ.

אַל נא יעלה על דעתך כּי זהוּ ספר סתמי לתיקוּן העוֹלם, ספר קוֹסמוֹפּוֹליטי, למען האדם המוּפשט. לא, זהוּ ספר שכּוּלוֹ יהוּדי, עד הנימה האחרוֹנה. עם כּל מה שהמחבּר שׂוֹרה עם הבּעיוֹת הכּלליוֹת של המשק והחברה, – הכּפר והעיר, השוּק, היִצוּר והתצרוֹכת, העוֹבד והמעביד, עמל-כּפּים וחיי-תרבּות, וכדוֹמה – המניע העיקרי למחשבתוֹ הוּא גוֹרל עמוֹ, האוֹבד בּעניוֹ. לוֹ

נתוּנה-נתוּנה מחשבתוֹ וחרדתוֹ. לוֹ מכוּוָנוֹת תכניוֹתיו המשקיוֹת

וההתיישבוּתיוֹת – להצלתוֹ, לתקוּמתוֹ וּלבנינוֹ. וגם דאגתוֹ לאדם, לפּרט,

– להרגשת כּבוֹדוֹ, לזקיפת קוֹמתוֹ, לשויוֹנוֹ, לצמיחתוֹ, לרווחתוֹ,

ואפילוּ ל“עשירוּתוֹ” (כּי הוּא מאמין בּאפשרוּת של עשירוּת לכּל) – היא בּמסגרת העם.

הכּותב, כּפי שתבין מאליך, הוּא אחד מאלה היהוּדים אשר חזוֹן גאוּלת העם ושיבתוֹ למוֹלדת, – המוֹלדת האבוּדה, אך לא שכוּחה – קָסם להם. לרבים קָסם, אך רק למעטים היה קֶסם זה לגוֹרל אישי, לשליחוּת חיים. הללוּ, המעטים, כּללוּ בּמוּשג “גאוּלת העם” את כּל הטוֹב והיפה שבּמַשֹאוֹת-הנפש, טיהוּר חיי החברה מכּל כּתם וּפגם. אך בּוֹ, בּכּוֹתב, פּעל לא רק הצד המוֹשך שבּחלוֹם-הקסמים, כי אם גם צד דוֹחף: בעוֹדוֹ נער, בּגָלוּת-פּוֹלין מלפני ארבּעים שנה, ראה הוּא וּמעטים שכּמוֹתוֹ, את ההוָיה היהוּדית לא כּאידילית ורבּת-סיכּוּיים, כּאשר נראתה לאחרים, אשר השליכוּ את יהבם על המהפּכה הרוּסית, אוֹ על עלייתוֹ של מעמד פּוֹעלים יהוּדים בּפּוֹלין, אוֹ על שֹגשֹוּג כּוֹחוֹת תרבּוּתיים-עממיים

בּגוֹלה. ההוָיה היהוּדית נתגלתה לוֹ כּמעוּרערת, והוּא חש את הגזָר הנמתח עליה. אוֹתה תחוּשה ואפילוּ לא ידע להבּיעה בּלשוֹן-לימוּדים, היתה חריפה בּיוֹתר. והיא נעשֹתה הדוֹחף הגדוֹל בּחייו. הוּא פּנה עוֹרף להוָיה היהוּדית בּגוֹלה, אך לא מתוֹך בּוּז והתנַכּרוּת, כּרבּים אחרים אשר מילטוּ את עצמם ל“מרחב העוֹלם”, כּי אם מתוֹך רחמים ואהבה, מתוֹך רצוֹן למצוֹא לה מפלט, להחזיר לה את המוֹלדת האבוּדה. וגם הצחיח שמצא בּּמוֹלדת לא הוֹביש בּלבּוֹ את ליח-העלוּמים, והתלאוֹת והנסיוֹנוֹת שעמד בּהם לא התישוּ את הרצוֹן הנחרץ להחזיר לעם “חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה”, כּלשוֹן תפילה יהוּדית עתיקה. וחיים כּאלה בּמוּשֹגי אוֹתם הנערים היוּ: חיי-אדמה, חיי-עבוֹדה, חיי חירוּת.

_________________________________________

זוֹכר אתה ודאי את סיפּוּר-המעשֹה שספרוּת המהפּכה הרוּסית בּאביב ימיה היתה מחבּבת הרבּה. מעשֹה בּאלכּסנדר הֶרצֶן וניקוֹלאי

אוֹגַריוֹב, נערים חברים, בּן ט“ו וּבן י”ג, שיצאוּ אל מחוּץ למוֹסקבה, להרי ווֹרוֹבְּיוֹב, וּבאוּ בּברית, בּשבוּעת-אמוּנים, להיוֹת חייהם, כּל

הימים, קוֹדש למלחמת החירוּת. לא מעט שבוּעוֹת-אמוּנים נשׂא הרוּח. אך אוֹתם שני הנערים שמרוּ אמוּנים לשבוּעת-הנעוּרים שלהם. איני יוֹדע אם בּספרוּת המהפּכה העברית נשתמר זכר מעשֹיה רוֹמַנטית מעין זוֹ, אך ידעתי נאמנה כּי היה היוּ נערים יהוּדים, אשר נדרוּ את נדרם, אם בּניב-שֹפתים ואם אך בּלבּם בּלבד, וּמאז ועד בּוֹא חליפתם חייהם וכל מַעיניהם נתוּנים-נתוּנים למלחמת החירוּת של עמם. אתנוּ הם. ובעל הכּתבים האלה הוּא אחד מהם.

מחשבתוֹ פּוֹנה כּוֹלה אל עבר הממשוּת. לא על מנת להשלים אליה, כּדרך בּני-אדם נבוֹנים, כּי אם למען התגבּר עליה וללוּש ממנה ממשוּת חדשה. בּדרך זוֹ הגיע למה שהגיע לא רק להלכה, הגיע למעשֹה. תמצא בּספר זה מאוַיים שבּיסוֹד, מגמוֹת-חיים שלבשוּ צוּרה של שֹרטוּטי-תכניוֹת. הוּא זכה לכך שכּמה מדבריו, שבּשעתם עירערוּ עליהם כּעל הזיוֹת וּמַדוּחים, מצאוּ שוֹמעים אשר ציפּוּ לכך, אוֹ לכדוֹמה לכך. וּמאלה השוֹמעים בּאוּ מאמינים ואנשי-רצוֹן, מקיימים וּמתמידים, ואוֹתם הדברים משוּקעים עתה כּלבֵנים בּבּנין הארץ-ישֹראלי (ויש מדבריו שהם שנוּיים גם עתה בּמחלוֹקת, בּמחלוֹקת קשה, אפילוּ כששוֹתקים עליהם). ודאי אין המכוֹנה, כּשרוֹאים אוֹתה בּפעוּלתה, עשֹוּיה בּכּל לפי שֹרטוּטי-תכנית ראשוֹנים שלה, אוּלם בּאוֹתם שֹרטוּטים שֹפוּנה נפש המכוֹנה, חבוּיה הרעננוּת שבּהצגת השאלה אשר המכוֹנה נקראה לענוֹת עליה.

_________________________________________

עד כּאן. אפשר הייתי מסתפּק בּכך, ואפשר – אילוּ ראיתי שאוֹתוֹ קוֹרא נכרי מגלה ענין, כּסוֹציאליסט-הוֹגה, בּעֹולם זר לוֹ וּבעצם השאלוֹת הנדוֹנוֹת כּאן, הייתי פּוֹתח לפניו פּרקים שוֹנים בּספר זה והייתי קוֹרא לפניו: והנה האמוּנה הגדוֹלה בּכּוֹח היוֹצר של השיתוּף האנוֹשי. בּעצם ימי הדלוּת והצמצוּם והרפיוֹן שבּמפעל הקבוּצתי הרך – תביעה להגדלת החברה הקבוּצתית, והכרזה כּי כּל אדם נוֹסף בּרכה הוּא למשק; וּבעוֹד המשק הקבוּצתי הרך נקלע בּין הוָיה וחידלוֹן – הכרזה על בּוֹאוֹ של המשק השיתוּפי הגדוֹל ועל הפּתרוֹנים החבוּיים בּו; הנה תביעה ראשוֹנה לזיווּג מלאכה וחרוֹשת עם החקלאוּת; הנה גילוּי מוּמי-יסוֹד של הכּלכּלה שלנוּ, מתוֹך מגע חי, אישי, עם מציאוּתנוּ ועם מוּמיה, וּבמבּט-עין אשר השיגרה אינה מַכהה אוֹתה; והנה תביעה לא להסתפּק בּמידת השיתוּף בּתוֹך המשק הקיבּוּצי הבּוֹדד, כּי אם להגבּיר

בּמידה מַכּסימלית את השיתוּף בּין משקי-העוֹבדים. והנה גם ויכּוּחים מדיניים אמיצים.

אוּלם בּסקרי זאת הייתי רוֹצה להוֹסיף:

אינני רוֹצה להטעוֹתך. ש. לביא איננוּ חכם-כּלכּלה ואיננוּ סוֹציוֹלוֹג ואיננוּ מדינאי, אף על פּי שהוּא מעיז ונכנס כּאוֹרח לא-קרוּא בּתחוּמיהם של אלה, ואיננוּ נרתע מפּני גערתם. אין הוּא מעלים את מיעוּט ידיעוֹתיו בּכמה ענינים שהידיעה בּהם חשוּבה לענין שהוּא דן בּוֹ, ואף על פּי כן הוּא מעיז לחלוֹק על בּני-סמך. שכחתי לוֹמר לך כּי אין הכּתיבה אוּמנוּתוֹ. ואל נא תראה בּאמירה זוֹ שוּם התהדרוּת. את דבריו הוּא כּוֹתב בּלילוֹת לאחר יוֹם עבוֹדה, בּשעוֹת חוֹפש מוּעטוֹת. תשאל מה משלח-ידוֹ? פּוֹעל הוּא, פּוֹעל חקלאי. מנעוּריו התנסה בּכמה עבוֹדוֹת. היה גם זמן מַסיק-הדוּד בּבית-חרוֹשת¹. היה שוֹמר, אך בּעיקרוֹ הוּא עוֹבד אדמה וּבוֹנה משק. וגם משלח-יד זה, שהוּא חשוּב בּעיניו בּיוֹתר והוּא גאה עליו, אינוֹ אלא גילוּי של שליחוּת-חיים אחת ויחידה: פוֹעל-חלוּץ, פּוֹעל חרוּץ, איש צבא העבוֹדה בּישֹראל, מגוּיס לכל החיים, שאיננוּ עוֹשֹה מלאכתוֹ רמיה. הוּא אחד החוֹצבים, חוֹצבי-תמיד, בּסלע ההוָיה הארץ-ישֹראלית. בּצפּרניו ניקר את הסלע, בּזיעתו ריוָה את השממה, וּרגבים מן השיתין דבקוּ בּאצבּעוֹתיו שכּתבוּ את הדברים. הוּא מדבּר אל הענין, חוֹתר אל העיקר. הכּתיבה שלוֹ קשוּרה בּעשֹיה שלוֹ. הפוֹלקלוֹר היהוּדי אוֹמר כּי כּל צמח יש לוֹ מלאך המַכּה על ראשוֹ ואוֹמר לוֹ: גדָל. גם על ראשוֹ של ש. לביא מַכּה המלאך שלוֹ. אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ את המעדר ואמר לוֹ: עדוֹר, ואַל תהיה מצפּה לכך שעבוֹדתך תהא נעשֹית בּידי אחרים; אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ אקדח ואמר לוֹ: שמוֹר, ואַל תסמוֹך על כּך שאחרים ישמרוּ עלינוּ, על חיינוּ ועל רכוּשנוּ; ואוֹתוֹ “מלאך” גם העמיד אוֹתוֹ הַיְשַר נוֹכח שאלוֹת קיוּמנוּ החמוּרוֹת, ואמר לוֹ: חתוֹר אל פּתרוֹנים, ואַל תישָען אל בּינת אחרים. “לא בּשמים היא”. ואין אתה בּן-חוֹרין מלחַפּשֹ.

ואכן בּדרך חיפּושֹיו זכה לביא ל“תגליוֹת”, אשר היוֹם אוּלי אפשר לוֹמר כי הן מוּנחוֹת על פּני האדמה, אוּלם בּעלי סמכוּת גדוֹלים ממנוּ וּמלוּמדים ממנוּ לא כּפפוּ עצמם להרים אוֹתן. והוּא, שהרים, נפגש בּגערה אוֹ בּלעג. אך אין הוּא חת מפּני גערה, והוּא גם נאמן לרוּח אבוֹת, שלימדוּ ש“לא להתבּייש מפּני המלעיגים”. אין הוּא טוֹמן יד בּצלחת, ואין הוּא מתבּהל מפּני אנשי-שם, ויוֹצא אִתם לריב. אין הוּא חסר אז גם שמינית שבּשמינית של חוּצפּה. אל נא תראה בּכך ציניוּת אוֹ רהב. אין כּאן אלא התחמצוּת הלב על אשר בּני-אדם בּעלי שאָר-רוּח, אשר לדברם אתה מצפּה – מכזיבים אוֹתך קשוֹת.

הוּא תוֹבע בּחריפוּת רבּה את עלבּוֹן תנוּעתוֹ מאת

מתקיפים-תקיפים מבּית. הוּא מסתער על מוּמחים, מדוּמים ואמיתיים, הבּוֹטחים על מוּמחיוּתם, ולא עינים להם לראוֹת את כּוֹחה של היצירה הצעירה והמגששת, והם מוֹציאים עליה גזר-דין; אך בּיותר תראה את עזוּת נפשוֹ בּשעה שהוּא תוֹבע צדק לעמוֹ משַליטי-עוֹלם וּמִצַדיקי-עוֹלם. אילוּ ראית כּיצד הוּא

מדבּר משפּטים עם נֶהרוּ, עם צ’רצ’יל, עם נציבים ועם “ועדוֹת-חקירה”. לא בּן-כּפר, פּוֹעל אלמוֹני אשר אין שוֹמע לדבריו, כּי אם תוֹבע אמיץ, אשר לבּוֹ לא יֶרך, היוֹדע כּי אם לאחרים הכּוֹח אוֹ השלטוֹן אוֹ השם הטוֹב – לוֹ הצדק. והוּא מאמין בּכוֹח הצדק. הוּא מקלף מן הענינים את הקליפּוֹת העוֹטפוֹת אוֹתם, וּמעמיד אוֹתם על פּשטוּתם הראשוֹנית. אין עליו אימת גדוֹלים וגם לא אימת מוּשֹגים מקוּבּלים. הוּא רב לא רק עם גַלַקר האנטי-ציוֹני², הוּא תוֹבע לדין גם את בּריילספוֹרד הידיד, בּשעה שהוּא מגלה חוּלשה בּענינינוּ. כּשהוּא מתפּרץ לויכּוּחים אלה – מעצמוֹ, מהתעוֹררוּת שלוֹ, – מעלה הוּא בּדמיוֹני

את הדמוּת האַגָדית של החייט אוֹ הסנדלר היהוּדי, אשר בּימים שהשליטים היוּ כּוֹפים “ויכּוּחים” על ישֹראל – ויכּוּחים שהם אַקדמוֹת לגזירוֹת – היה בּא וּמתנדב להיוֹת המתוַכּח עם ראשי הכּמרים והמשֹטינים, מתוֹך בּטחוֹן

שהוּא יוֹדע גם יוֹדע בּמה לנצח אוֹתם. בּזה כּן בּזה גוּנז הניצוֹץ

הקדמוֹן של הנער דויד בּצאתוֹ בּמקלו וּבקלעוֹ אל המערכה: “אל יפּוֹל לב אדם עליו”.

_________________________________________

עתה ודאי יכוֹלתי לאמוֹר די. אך משהוּ מוֹשך אוֹתי בּלשוֹני לוֹמר לאוֹתוֹ נכרי, מתוֹך גילוּי-לב, שספק אם הוּא בּמקוֹמוֹ:

סיפּרתי לך את הדברים בּמין גאוה “משפּחתית”. לכם, בּני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת והתקיפוֹת, יש הרבּה. לנוּ – מעט. ויש לנוּ מה לקנא בּכם. אך בּעוֹמק לבּי אני גאה על טיבוֹ של המעט שלנוּ. וּבענין שאני עוֹמד בּוֹ עתה: הספרוּיוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם יש להן חוֹקרים וּמלוּמדים, שאין לנוּ כּמוֹתם, וסוֹפרים מזהירים, שאזני רבּים נטוּיוֹת אליהם. אך ספר פּועלי בּדוֹמה לזה אינני מכּיר אצלכם. בּשחר ימיה היתה התנוּעה הסוֹציאליסטית עוֹדרת והוֹפכת בּמעבה חיי המוֹנים, וּמוֹצאת

“אוֹצרוֹת”, וּמעלה נשמוֹת אדם. היא הצמיחה אנשים. ואז גם נכתבוּ ספרים סוֹציאליסטיים-פּוֹעליים. הזוֹכר אתה מה שֹמח מַרכּס בּשעתוֹ – לפני מאה שנים – להוֹפעתוֹ של וייטלינג, שוּליא של חייטים? בספרוֹ של זה ראה מַרכּס את “סנדלי הילדוּת הענקיים” של מעמד הפּוֹעלים המבטיחים כּי הילד בּגדלוֹ יהיה “ענק”.

עתה, בּימי אִרגוּני-ענק של פּוֹעלים, בּימי מפלגוֹת-פּוֹעלים “מגוּבּשוֹת” – אין הגוּתוֹ של הפּוֹעל, היחיד, נשמעת. אנוּ שוֹמעים את “ענינם של הפּוֹעלים” מפּי בּני-אדם מוּסמכים: אנשי מקצוֹע, מזכּירים פּרוֹפֶסיוֹנליים, דַבָּרים רשמיים, הוֹגי-דעוֹת שתפקידם

בּכך. ואפשר מאד שמבּחינה מדעית וענינית הם מיצגים את “הענין” נכוֹנה וּמגינים עליו יפה יפה. הם מַקנים לנוּ מוּשֹג על “הפּוֹעל” הכּוֹלל, “הממוּצע”. אוּלם את הפּוֹעל החי, האינדיבידוּאַלי, הפּוֹעל-האישיוּת, אין אנוּ שוֹמעים. כּאילוּ שוּב נתבּצרה, גם בּתנוּעת הפּוֹעלים, החלוּקה

הארוּרה מדוֹרי-דוֹרוֹת: אנשי-עבוֹדה אִילמים,

ואנשי הגוּת וניב נְכֵי-כּפּים. לפיכך יש לי קוֹרת-רוּח כּל עוֹד אני רוֹאה שאצלנוּ – בּמחנה העבוֹדה שלנוּ – אין קוֹלוֹ של היחיד נאלם מפּני קוֹל המוֹנה של המכוֹנה הארגוּנית. אין אני מַקל כּלל וּכלל בּחשיבוּתה של המכוֹנה הארגוּנית, אך רוֹצה אני שתהא משרתת את האדם ולא בּוֹלעת אוֹתוֹ. ואני גאה על כּך שבּתנוּעתנוּ מצוּיוֹת עֵדוּיוֹת מוּבהקוֹת של מקוֹריוּת אישית, עצמיוּת מחשבתית, יזמה חברתית, ויקרה לי כּל עדוּת נוֹספת כּי תנוּעתנוּ מצמיחה אנשים. ולביא עצמוֹ– עדוּת בּוֹלטת. איש צמח הוּא. הוּא לא בּא אלינוּ גמוּר וּמוּשלם. הוּא שתל עצמוֹ בּאדמתנוּ, בּאדמה אשר הוּא עם שאר חבריו הפּוֹעלים סיקל וטייב ועדיין הוּא מסקל ומטייב. בּאדמה נקלט וגדל. הוּא מבּוֹניה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית וגם מחניכיה. הוּא נתן לה הרבּה, אך גם קיבּל ממנה לאין שיעוּר. ממנה וּמן הספרוּת העברית. דרך העברית רכש לוֹ את עוֹלמוֹ הרוּחני ואת ידיעוֹתיו, על ידה בּא בּמגע עם עוֹלם המחשבה האנוֹשית, דרכּה נחל את מוּשֹגיו החברתיים ונעשֹה שוּתף פּעיל להיאָבקוּת הסוֹציאליסטית העוֹלמית.

המוֹרדים והמחוֹקקים הגדוֹלים של התנ"ך, קנאי המוּסר שבּספרי יראים, והמַרדנוּת הצעירה של הספרוּת העברית החדשה, אשר גם בּסתירה שלה בּיקשה את הבּנין – מהם ינק בּמלוֹא נפשוֹ, והם נתמזגוּ, והם הפנוּ את מַרדנוּתוֹ וקנאוּתוֹ אל המהפּכה הבּונה.

ועל כּך גאוָתי: לא צחיחה החלקה ולא מקוּללה אם פּרוּדוֹת כּאלה תגדלנה בּחיקה.

_________________________________________

כּל זאת הייתי יכוֹל לוֹמר לאדם מן החוּץ. וּסבוּרני, בּלי הפרזה.

אך מה יכוֹל אני לוֹמר לקוֹרא שלנוּ?

חבריו, אנשי העליה השניה והעליה השלישית, מכּירים את לביא המהלך בּינינוּ, יוֹתר מאשר את לביא איש האידיאה ההתישבוּתית והתנוּפה ההתישבוּתית. הם לא אחת אָרחוּ אתוֹ לחברה, עשֹוּ יחד כּמה כּברוֹת-ארץ; בּחלקם עלוּ פּגישוֹת וגם פּרישוֹת. בּתנוּפת-רוּחוֹ כָּפה על רבּים מהם, בּשעת-רצוֹן, את רעיוֹן המשק הקיבּוּצי הגדוֹל. הוּא שרכש לכך את “גדוּד העבוֹדה” והוּא שהביא את “אחדוּת-העבוֹדה”, ועל ידה את הקוֹנגרס הציוֹני, שיביאוּ את צוארם בּעוֹל אֶכּספּרימנט התישבוּתי נוֹעז שבּנוֹעזים, אשר אך מעטים היה להם הכּוֹח להאמין בּוֹ. אוּלם גם השוּתפים אתוֹ לבּניה הגדוֹלה לא אחת לעגוּ לוֹ וּלחלוֹמוֹתיו, ולא אחת טעמוּ את שוֹט לשוֹנוֹ. עתים ניחרוּ בּוֹ, עתים נכווּ מגחלתוֹ. כּי אין לביא אדם “רצוּי לרוֹב אֶחיו”. תמיד הוּא נלחם על משהוּ, וּבמלחמתוֹ הוּא נוֹטה להעמיד דברים על חוּדם. ואי-הסכּמה אתוֹ הוֹפכת ידידים ליריבים. ויוֹדע הוּא לריב, גם עם חברים קרוֹבים, “עד זוֹב דם”. והוּא בּא על שֹכרוֹ: בוֹעטים בּוֹ גם אלה ששתוּ מבּאֵרוֹ וגם העוֹדרים אתוֹ בּמערכה אחת מכּירים יוֹתר את חוּלשוֹתיו מאשר את כּוֹח תנוּפתוֹ.

והקוֹרא הצעיר, הגדל אתנוּ, אשר אליו שלוּח ספר זה כּמתנה מדוֹר-אבוֹת לדוֹר-בּנים?

כּמה דברים, שאוֹתם הגה ולהם הטיף וּבשלהם התקוֹטט ש. לביא, הם עכשיו בּשביל קוֹרא זה מציאוּת של יוֹם יוֹם. ואפשר אין עוֹלה כּלל על דעתוֹ כּמה חיי נפש וחבלי-חיים של אדמ“ים ראשונ”ים שקוּעים בּמציאוּת זוֹ, עד שהוּא משכּים וּמוֹצא דברים אלה “מוּכנים לפניו”. כּמה דברים אשר עשֹייתם עדיין לא תמה ולא נשלמה, הנם בּשבילוֹ ענין “ישן נוֹשן”, אשר אין עמוֹ חידוּש והתעוֹררוּת. כּ“דרך הטבע” הוּא מרגיש בּשוֹני של הגילים יוֹתר מאשר בּרציפוּת הענין. הוּא רוֹאה יוֹתר את החוּליה שלוֹ מאשר את השרשרת כּוּלה, ונתוּן הוּא להתרשמוּת מן המחיצוֹת – מחיצוֹת שבּגיל, מחיצוֹת שבּאָפנה, מחיצוֹת

שבּטרמינוֹלוֹגיה, מחיצוֹת שבּאִרגוּן וּמחיצוֹת שבּ“יחסים” – יוֹתר מאשר

להתבּוֹננוּת בּמה שלִפְנים מין החַיִץ. והוּא עשׂוּי לראוֹת אנשים ונשים החיים וּפוֹעלים על ידוֹ (והם הם שהביאוּ אוֹתוֹ עד הלוֹם) כּאנשי “אתמוֹל”, מתוֹך וַדאוּת שאין עוֹררים עליה, כּי “היוֹם” תמיד צעיר מן ה“אתמוֹל”, וצוֹדק מן ה“אתמוֹל”. ראִיה זוֹ אפשר היא עשֹוּיה לצער אנשי “אתמוֹל”, ודאי שהיא עשֹוּיה לדלדל את אנשי “מחר”, וּלקיים לאוֹרך ימים מחיצוֹת אויליוֹת המוֹנעוֹת חילוּף חמרים מבריא בּגוּף החברה שלנוּ. מי יוֹדע כּמה עוֹד נשלם בּעד טיפּוּח מחיצוֹת אלה?

איני יוֹדע אם יש בּי כּוֹח הסבּרה בּשביל הקוֹרא הזה, אשר בּידיו אנוּ מפקידים את רוּחנוּ, אך מבקש אני לוֹמר לוֹ מלים אחדוֹת, עם הגשת ספר של אחד מאבוֹתיו:

ודאי שמעת כּמה שמוֹת של אנשי העליה השניה, אנשים ונשים, אשר אינם אתנוּ. לא מזִקנה הלכוּ מאתנוּ, ולא בּשֹיבה טוֹבה. הם נתנוּ את חייהם על הזכוּת ועל האוֹשר להיוֹת חלוּצים, אבוֹת העתיד היהוּדי. השמוֹת הללוּ, הנַערצים, מתרחקים יוֹתר ויוֹתר בּזמן, ואפשר גם בּמוּשֹגים. אפשר להוֹקיר מבּלי דעת, אפשר להעריץ שֵם ולהתכּחש למַשמעוּתוֹ. אין קל מהערצת מתים, היא מחייבת הרבּה פּחוֹת מאשר המגע עם בּני-אדם חיים. אין הנעדר יכוֹל להוֹכיח אוֹתך על פּניך. אין הוּא יכוֹל למחוֹת כּשאתה תוֹלה בּוֹ

דברים הזרים לישוּתוֹ. אין הוּא יכוֹל לאסוֹר עליך נשֹיאת שם לשוא. אַל נחליף את רציפוּת היצירה והֶמשכיוּתה בּזבחי-מתים. החיים צריכים להכּיר זה את זה, להאזין זה לזה, וגם בּהתנגש החי עם החי – אל יתכּחשוּ זה לזה. אל נא יהיוּ דוֹרוֹתינוּ דוֹרוֹת אשר לא ידעוּ את יוֹסף.

שוּרוֹתיה של העליה השניה דללוּ. הן דוֹללוֹת לעינינוּ. בלא עת. אך עוֹד מתהלכים בּינינוּ אנשים המקפּלים בּדמוּתם את מיטב מַאוַייה ואת שפעת החיוּניוּת הניגרת בּה. אנשים אשר בּמשך עשֹרוֹת שנים של תלאוֹת וּמבחנים לא שחָה רוּחם. אנשים אשר שנים על שנים לא עיפוּ לזווג יגיע-כּפּים עם חיי-רוח מפכּים. אשר ההתנדבוּת המַתמדת, ההתגייסוּת לכל החיים, היתה להם גוֹרל ויעוּד. אשר בּשעה שלבּם רחש גדוֹלוֹת, לא נלאוּ שנים על שנים לעשׂוֹת את הקטנות, אוֹתן הקטנוֹת אשר בּלעדיהן אין תקוה לגדוֹלוֹת כּי יבוֹאוּ. בּשֹר-ודם הם, כּמוּבן. וּשגיאוֹת להם ושגיוֹנוֹת, וּבגוּפם וּבנפשם צלקוֹת, אך אצוּר בּהם היסוֹד של “בּוֹער ואינוֹ אוּכּל”.

ואם גם בּצקה רגלם – לא כּהתה רוּחם, וחיוּניוּתם לא הכזיבה.

שלמה לביא הוּא אחד מאלה.

ואם יש “עשֹרה ראשוֹנים”, לפי המוּנח היהוּדי, אשר הצמיחוּ את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ש. לביא הוּא אחד מהם.

ראשוֹנוּת איננה דבר שבּכרוֹנוֹלוֹגיה. ראשוֹנוּתם של אלכּסַנדר זייד אוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, אוֹ של אליעזר יפה, אוֹ של אהרוֹן שֶר, ושל אחדים יקרים החיים אתנוּ כּיוֹם, איננה רק זכוּת של מי שמזלם הטוֹב הקדים להעלוֹתם לארץ. ראשוֹנוּת היא דבר שבּאוֹפי, שבּאישיוּת. ראשוֹנוּת בּעשׂיה, ראשוֹנוּת בּהתנדבוּת, ראשוֹנוּת בּגישוּשי מחשבה,

בּשאיבה מן המקוֹר, בּהפּלת מחיצוֹת, בּחתירה אל העיקר, אוֹתוֹ עיקר שצרר בּכנפיו את הנפש בּימי העלוּמים, ואוֹרוֹ לא הוּעם עד היוֹם.

ארבּעים שנה לעליה השניה (תרס“ד – תש”ד) הן גם ארבּעים שנה לעלייתו של ש. לביא, לעלייתוֹ לארץ ולעלייתוֹ המַתמדת בּארץ. ארבּעים שנוֹת חיים חלוּציים, מה מעטים הם אשר זכוּ לכתר כּזה. ורוּחוֹ הסוֹערת, עֵרנוּתוֹ הציבּוּרית וּפעילוּתוֹ בּ“חוּץ” ­– לא יכלוּ לוֹ

לעקוֹר אוֹתוֹ מחלקת-השֹדה. וגם בּגיל שבּן-אדם מבקש לוֹ את המרגוֹע מבקש הוּא את הסערה: הוּא לוֹבש מדים, מצטרף לבני-העשֹרים, לוֹמד את מלאכת החייל, ויוֹצא להילחם בּאוֹיב-עמוֹ. בּשנת הארבּעים לחיים חלוּציים תמצאוּ אוֹתוֹ בּמחנה הדוֹלק אחר האוֹיב, כּשאש-תמיד דוֹלקת בּלבּו: את אחי אני מבקש.

ואש-תמיד זוֹ היא גם העוֹלה מתוֹך כּתיבתוֹ:

“אל תהא עבד לרכוּש, הוֵה אדוֹן ליצירה”.

“גדוֹלה היא טוֹבת הנאתנוּ מעבוֹדתנוּ בּארץ יוֹתר מסבלנוּ בּה”.

“אל נתפּאר יוֹתר בּגבוּרוֹת של אחרים. אם גדוֹלה וּקדוֹשה היא הגבוּרה, למה היא לא תהיה גם מנת חלקנוּ”.

“נשמוֹר בּגוּפנוּ על שֹדוֹתינוּ”.

“רמִיה בּעבוֹדה הנה רמיה בּעיקר הכי-חשוּב לנוּ”.

“אם לא נדע לתקן את חיינוּ, שוא יהיוּ כּל חיפוּשֹי הדרכים למען ילדינוּ”.

“מה שאנוּ רוֹצים לקיימוֹ בּילדינוּ, נדע קוֹדם כּל לקיימוֹ בּנוּ”.

“תנוּ לאדם להקיף הרבּה וּממילא לא יהיה קטן”.

“שאיפה אמיתית לגדלוּת יש בּה בּעצם גדלוּת”.

“אנוּ, מַשחילי החוּט, איננוּ יכוֹלים לראוֹת את הרקמה, אשר רק בּידי הדוֹרוֹת לשזרה”.

“הצלחת התישבוּתנוּ אינה תלוּיה כּלל בּכמוּת ההוֹן שמוּשקע בּה, אלא בּכמוּת העצמיוּת שנהיה מסוּגלים לה”.

כּאלה וכאלה תמצא אצלוֹ. ואם אוֹזן בּוֹחנת לך הן תבחין בּצלילם, כּי חצוּבים-חצוּבים הם מסלע-האדם.

וּכתבים אלה ניתנים לידך, הקוֹרא, היוֹם – ותקוה לוֹחשת: גם לידי קוֹראים בּימים יבוֹאוּ – לא מתוֹך כּוָנה, מוּצדקת כּשלעצמה, להקים עמוּד זכּרוֹן לדברים שנאמרוּ אֵי-אז, אוֹ לפרוֹע חוֹב לאדם אשר כּמה ידוֹת לוֹ בּבנין בּיתנוּ, כּי אם מתוֹך בּטחוֹן כּי זהוּ ספר שוֹפע חיים, שיש בּוֹ להעסיק את מוֹחנוּ, להזין את נפשנוּ וּלהניע את רצוֹננוּ.

ולשלמה לביא, אשר גם ה“אֵי-שם” לא כּיבּה את סערת-רוּחוֹ וּמסע הנצחוֹן של צבאוֹת הבּרית לא מנע ממנוּ חשבּוֹנוֹת אדם ואוּמה, מרי אכזבוֹת ועוֹמק יגוֹנוֹת, יאָמר עם הספר, בּלשוֹן המשוֹרר:

לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמַל עֲמָלְךָ וְרָבָה,

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בּלְבָבְךָ בּצֵאתְךּ נְדָבָה.

חנוּכּה תש"ד

.

.

פּתיחוֹת קצרוֹת

מאת

ברל כצנלסון

---

בּפּתח (לקוֹבץ "בּמלחמה וּלאחריה")

מאת

ברל כצנלסון

בּסדרת הספרים “מחשבת ימינוּ” מבקשת הוצאת “עם עוֹבד” להפגיש את הקוֹרא שלנוּ עם גילוּיי התסיסה הרעיוֹנית של זמננוּ בּחיי החברה והמדינה והיחסים הבּין-לאוּמיים, וכן בּעוֹלם המדע והעיוּן. ולא בּדרך “עיבּוּדים” והרצאוֹת וּפירוּשים, כּי אם על ידי מתן עצם דבריהם של הוֹגים ואנשי-מעשׂה ועוֹמדים בּמערכה.

בּחירת הספרים והמאמרים אינה מתכּוונת למתן פּסקי-הלכוֹת וּמסקנוֹת “אחרוֹנוֹת”, הפּוֹטרוֹת ממחשבה, כּי אם לפתיחת פּתחים אל המעבּדוֹת הרוּחניוֹת של הדוֹר. הללוּ עוֹשׂוֹת את עבוֹדתן גם בּימוֹת מלחמה, ואפשר – בּימים אלה בּיוֹתר. הן אינן נשמעוֹת לאִמרה הרוֹמאית, כּי רעם-הזין מחריש את קוֹלן של בּנוֹת-השיר. אלא שלא בּכל מקוֹם קוֹלן בּוֹקע ונשמע. בּאוֹתם המקוֹמוֹת שיד הצנזוּרה רוֹממה היא משתיקה – בּאמתלה של חרדה לגוֹרל המלחמה – כּל דעה שאיננה רצוּיה לשׂררה. ואף המחנה האַנטי-נאצי אינוֹ פּטוּר מכּוֹבד ידה (וגם אנחנוּ לוֹמדים זאת על בּשׂרנוּ). אך ישנן ארצוֹת בּהן נעשׂית העבוֹדה הלַבּוֹרטוֹרית של מחשבת הדוֹר לא בּמחתרת, כּי אם לאוֹר השמש, וּבאינטנסיביוּת מרוּבּה. בּאֵלוּ ניעזר לתכליתנוּ. הספר הראשוֹן בּסדרה זוֹ, “בּמלחמה וּלאחריה”, הוּא אוֹסף דברים, מלוּקטים וּמבוֹררים, מִשל הוֹגים סוֹציאליסטיים

בּאנגליה.

מאז ימי ההכרעה החמוּרים, בּהם נפלה צרפת בּשבי הפֶּטֶניזם, בּטרם כּרעה לפני האוֹיב, וּבהם ניתקה אנגליה את קוּרי הצֶ’מבּרלניזם והתיצבה יחידה מוּל אוֹיב, בּטרם הפיחה רוּח אֵמוּן בּבני-בּריתה לעתיד לבוֹא – עוֹבר על אנגליה נחשוֹל רוּחני מַסעיר וּמרענן. שפעת הספרים והקוּנטרסים – שרק קצתם מגיעים אלינוּ – מעידה כּי בּאוּ לה לאנגליה ימים של עֵרנוּת רעיוֹנית ונפשית, ותכנן מעיד כּי רבּוּ גם רבּוּ התוֹהים על העבר ושוֹאלים לעתיד. התעמוּלה למען המלחמה רצוּפה דיוּנים על הערכים שלמענם הוֹלכים בּני-אדם אוֹהבי-שלוֹם ליהרג ולהרוֹג, בּיקוֹרת על הנעשׂה וּתביעת שׂידוּד מערכוֹת – וּמעכשיו. הד אכזבוֹת עוֹלה מתוֹך הדברים. וגם לקח.

הסוֹציאליזם חדל להיוֹת ענין של נוּסחאוֹת וכיתוֹת מתנצחוֹת. הוּא נעשׂה ענין של חיים לאוּמה. לא עוֹד ענינם של חַקרנים וּמשׂכּילים מחוּכּמים, המבּיטים ממרוֹם שבתם אל ההוֹלכים בּחוֹשך, כּי אם ענינם של רבּים רבּים, של פּשוּטי-עם.

הפּטריוֹטיזם האנגלי חדל להיוֹת פּטריוֹטיזם של “אִי” לבדד ישכּוֹן. הוּא מתחיל להכּיר בּתלוּת ההדדית של כּל יוֹשבי כּדוּר-הארץ, בּתלוּת ההדדית שבּין חזקים וחלשים, וּבהתמוֹטטוּתם הנחרצת של היחסים המסרתיים בּין אנגליה וּבין העמים האחרים, בּין שהם כּפופים לה, בּין שהם מתחרים בּה.

יריבוּתם של החוּגים הרדיקליים לאימפּריאַליזם הבּריטי ולשוֹביניזם הלאוּמי, שהיתה כּרוּכה על פּי רוֹב – כּרגיל בּחוּגי השׂמאל אצל האוּמוֹת התקיפוֹת – בּיחס של בּיטוּל לעצם תוֹפעת הלאוּמיוּת, בּויתוּר מדוּמה על כּל זיקה לאוּמית שהיא, וּבחוֹסר הבנה לסבלוֹתיהם וּלעלבּוֹנוֹתיהם וּלצרכיהם של עמים מקוּפּחים, מתחילה עתה להשתחרר מן ה“כּוֹרך” הרעיוֹני הזה. עוֹלה הכּרת חיוּניוּתה של הלאוּמיוּת כּתוֹפעה אנוֹשית עמוּקה והכּרת חשיבוּתה המַפרה כּגוֹרם קוֹנסטרוּקטיבי המוֹציא

את האדם מ“היוֹת לבדוֹ”, מחַבּרוֹ אל הזוּלת וּמשרשוֹ בּחברה. הלקח המר של אוֹתם הפּתרוֹנוֹת הלאוּמיים שבּהם נאחזוּ לאחר המלחמה הקוֹדמת מוֹליך לא להסתלקוּת מכּל פּתרוֹן לאוּמי וּמסירת כּל שטחי החיים לרשוּת הגוּשים המדיניים הגדוֹלים הנראים עתה בּאוֹפק, כּי אם לידי חיפּוּשׁ פּתרוֹנוֹת, אשר לא יסגירוּ את העמים הקטנים בּידי העמים התקיפים.

והמשׂכּיל האנגלי, שהיה דן בּעניני עמים וּתנוּעוֹת אם מתוֹך התלהבוּת-של-תייר ואם מתוֹך בּיטוּל-של-תייר, מתחיל עתה רוֹכש לעצמוֹ יחס עניני יוֹתר, בּר-אחריוּת יוֹתר. השאננוּת – גם זוֹ הלוֹבשת רדיקלית, גם זוֹ הלוֹבשת אֶסתטית – נסוֹגה מפּני רצינוּת החיים, מפּני רצינוּתה של “המהפּכה האנגלית” הדוֹפקת על הפּתח.

המאמרים אשר הוּבאו בּקוֹבץ זה הם, לִפְנימוֹ של דבר, דיוּנים על דרכּה של המהפכה האנגלית. לא זמירוֹת כּאן, בּדוֹמה לקוֹל ענוֹת תרוּעה שהיה מהלך בּשלהי המלחמה הקוֹדמת, כּי אם רצוֹן בּרוּר להרים את המסך, לראוֹת וּלפַנוֹת מכשוֹלים. הדיוּנים אינם מוּפשטים-כּוֹללים. וגם בשעה שהם יוֹצאים מתחוּמי ה“אִי” אינם סטֵרֵאוֹטיפּיים-קוֹסמוֹפּוֹליטיים. הם מעוֹרים בּקרקע ההוָיה של האדם האנגלי על מוֹרשתוֹ התרבּוּתית, על הוֹקרתוֹ את חירוּתוֹ האישית, על סגוּלתוֹ להבּיט מבּעד להצעוֹתיו ותכניוֹתיו – הפקעה, הלאמה, השוָאה, תיכּוּן, פֶדֶרליזם – אל הבּשׂר-ודם, אל הפּרט האנוֹשי החי.

ואפשר – בּזה צפוּן הענין המיוּחד שבּדברים לקוֹרא שאיננוּ אנגלי. אַל נא יאָמר: “כּזה ראֵה וקדש”. ילמַד מהם. וילמד לדעת לא רק מה השאלוֹת וּמה התשוּבוֹת, כּי אם גם מה הקרקע האנוֹשי שבּוֹ מוּצגוֹת השאלוֹת לפתרוֹן ושהוּא הוּא הקוֹבע את גוֹרל

הפּתרוֹנים.

---

מאת ההוֹצאה (לחוֹברת "על חידוּש האינטרנַציוֹנַל")

מאת

ברל כצנלסון

דברי הויכּוּח המכוּנסים בּקוּנטרס זה ניתנוּ כּאן כּסדרם וּבשלימוּתם, כּמוֹ שנתפּרסמוּ בּסדרה של מאמרים על דפּי International Socialist Forum בּחדשים הראשוֹנים של שנת 1943.

המשתתפים אמרוּ את דברם, אך הויכּוּח לא נסתיים. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת כּי לא מחזוֹר-ויכּוּחים אחד עוֹד יבוֹא, וּתנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית עוֹד תהא מתלבּטת לא מעט עד שתתגבּר על השבר הגדוֹל שהוּשבּרה ועל פּירוּד הלבבוֹת והפּירוּדים האִרגוּניים שהתישוּ

את כּוֹחה ודילדלוּ את רוּחה, ועד שתמצא את הדרך להחזיר לעצמה את אחדוּתה ולכבּוֹש לעצמה כּוֹשר מאבק ויצירה.

בּמחזוֹר זה של ויכּוּחים השתתפוּ סוֹציאליסטים בּני עמים שוֹנים, מהם שעמיהם נלחמים לחיים ולמות עם הנַאצים, מהם שנכבּשוּ ונרמסוּ על ידי הנַאצים, מהם שעמם השליט על עצמוֹ את הנאצים. כּאלה כּן אלה, כּוּלם עוֹמדים בּחזית אחת נגד הנַאציזם והפאשיזם וּברצוֹן אחד להקים את העוֹלם מחוּרבוֹתיו, כּמשפּחת עמים סוֹציאליסטית, אשר לא תדע עוֹל עריצים ושלטוֹן הממוֹן וטבח-עמים; ועם זאת – עדיין לא גוּשרוּ המרחקים, לא נרפּאוּ פּצעי הפּירוּדים, לא סר מר-האכזב. עקת לבּם וּטרגיוּת נסיוֹנם של המשתתפים מחלחלוֹת בּשיטין וּבין השיטין. ויוֹתר ממה שניתנוּ כּאן פּתרוֹנים נצפּנוּ כּאן עֵדוּיוֹת נאמנוֹת לחבלי הדוֹר ולמצב הפּנימי בּוֹ נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּימי מלחמה זוֹ.

ויש להאזין לדברים ולהגוֹת בּהם.

---

מאת ההוֹצאה (ל"ארץ-ישׂראל ותוֹלדוֹתיה" מאת ג. קרסל)

מאת

ברל כצנלסון

עם הוֹצאת המדריך הבּיבּליוֹגרפי של ג. קרסל בּידיעת ארץ-ישׂראל ותוֹלדוֹתיה פּוֹתח “עם עוֹבד” את מדוֹר ספרי-העזר.

מדוֹר זה מבקש ליתן לקוֹרא ולמעיין ספרי-מַפתח וספרי-הוֹראה בּמדעי-הטבע, בּהיגיֶנה, בּחקלאוּת, בּטכניקה, בּשימוּש-הלשוֹן וּבידיעת-הארץ, בּתוֹלדוֹת-עמנוּ וּבהכּרת ההוֹוה,

בּמדעי החברה וּבחקר תנוּעת-הפּוֹעלים.

הספרים יהיוּ מכוּוָנים למוֹרה המוּבהק ולמדריך הצעיר, וגם ל“לוֹמדים מעצמם”, היינוּ, לשוֹחרי-דעת שאין הלימוּד אוּמנוּתם.

השׂכּלת-הרבּים אצלנוּ בּעיוֹת מיוּחדוֹת לה, והיא טעוּנה פּתרוֹנים מיוּחדים לנוּ.

הפּוֹעל העברי אינוֹ בּא על סיפּוּקוֹ בּמילוּי לבד של ההוֹראוֹת הטכניוֹת הניתנוֹת לוֹ מאת המוּמחים. הוּא שוֹאל למה וּמדוּע, ורוֹצה להבין את הדברים בּעצמוֹ. החקלאי שלנוּ, שאינוֹ נזוֹן בּעבוֹדתוֹ ממוֹרשת-קדוּמים, מבקש לחדוֹר – בּידיו וּבנפשוֹ וּבהשׂכּלתוֹ – לעוֹלם

חדש לוֹ, מלא חוּקים וחידוֹת, והוּא מבקש להיעזר בּנסיוֹנוֹ וּבמחקרוֹ של העוֹלם הגדוֹל. הצעיר העברי, אשר גוֹרל עמוֹ החריב את משפּחתוֹ, טילטל אוֹתוֹ מרשוּת לרשוּת וגזל ממנוּ אפשרוּת-לימוּד ראשוֹנית – תוֹבע את אבידתוֹ. המשׂכּיל מישׂראל אשר בּא מתרבּוּת של טמיעה, מנוּתק משרשרת-התרבּוּת העברית, מבקש להיאָחז בּנחלת עמוֹ. יליד הארץ, המאוּשר בּילדי ישׂראל, בּרצוֹתוֹ להכּיר את העם והעוֹלם, תוֹבע מן העברית דברים אשר אחרים מוֹצאים בּלוֹעזית. החלוּץ, הבּוֹנה משק וחברה, מבקש לשאוֹב ממַעינוֹת רבּים, קרוֹבים וּרחוֹקים.

סיפּוּק צרכים אלה אינוֹ יכוֹל להיעשוֹת בּחטיפה. לא הרבּה אפשר למצוֹא מן המוּכן. צריך לטרוֹח וּלהכין. וההכנה צריכה בּני-אדם הנכוֹנים והמסוּגלים להיוֹת בּמכינים.

נדרשת איפוֹא עזרת אנשי-המדע, נכוֹנוּתם הם להיוֹת בּמשׂכּילי הרבּים. ונדרשת עזרתם של הקוֹראים והמעַיינים והלוֹמדים: הרגשתם מה הם חסרים, תביעוֹתיהם, בּיקרתם.

ספר ראשוֹן בּמדוֹר זה הוּא מוֹרה-דרך, קצר ותמציתי, לידיעת הארץ לפי מה ששמוּר בּספרוּת וּבעתוֹנוּת העברית.

אין לך ענף בּחכמה וּבדעת שאין אנוּ כּוֹאבים בּוֹ את דלוּתנוּ. ודלוּת זוֹ מכלימה ביוֹתר, כּשהיא מתגלה בּדברים הנוֹגעים לעצמנוּ, לידיעת חיי עמנוּ, לידיעת ארצנוּ. בּוּשה מכסה את פּנינוּ בּידעֵנוּ כּי גם נחלתנוּ זוֹ זרים מטפּחים אוֹתה, ואנחנוּ זנַחנוּה.

ועוֹד מַדוה לא נחשך מאִתנוּ. “חכמת המִסכּן” – אף המסכּן עצמוֹ אינוֹ נוֹהג בּה כּבוֹד. גם מה שיש לנוּ – אינוֹ ידוּע לנוּ. עוֹד יש אוֹצרוֹת בּלשוֹננוּ – והם לנוּ כּמַעין החתוּם.

ספר זה מבקש לָגוֹל את האבן מעל פּי הבּאר, בּמקצוֹע זה ששנים רבּוֹת היה מענינם של יחידי-סגוּלה בּלבד ועתה נעשׂה – בּתוֹקף היצירה החיה – ענין לרבּים: ידיעת-הארץ, נחלת אבוֹת שתהיה נחלת הבּנים.

---

לספר "היהוּדים בּרוּסיה הסוֹביטית"

מאת

ברל כצנלסון

מאת יעקב לשצ’ינסקי

הסוֹציוֹלוֹגיה של הכּלל היהוּדי בּהוֹוה – ענף צעיר הוּא בּמדעי האוּמה. החוֹקרים המפוֹארים, מניחי יסוֹדוֹתיה וּבוֹניה של “חכמת ישׂראל”, היוּ מוֹקירים את העבר שלנוּ הרחוֹק, המכוּבּד, ולא היוּ מחבּבים את ההוֹוה שלנוּ, המוּשפּל. בּהיכלוֹת המדע שהקימוּ אצילי ישׂראל, כּחסד של אמת לשכינת ישׂראל, כּמצבת תפארת לעבר הגדוֹל ששבק חיים, אפשר היה לחקוֹר גם קוֹצין של יוֹ"דין, אך לא את גוּפוֹ ונשמתוֹ של היהוּדי החי, בּן ההוֹוה, לא תוֹאר לוֹ ולא הדר, על מַדיו ועל קרעיו ועל בּלוֹאיו. גם הסוֹציאליזם היהוּדי – בּמהדוּרתוֹ האַסימילַטוֹרית וגם בּמהדוּרתוֹ הבּוּנדאית – לא ראה את ההוָיה היהוּדית כּמשהוּ ראוּי לחקר, להתבּוֹננוּת. הכּללים הכּלליים האוּניברסַליים, הנחרצים והמקוּבּלים,

הספּיקוּ להם. לא עלה על דעתם שגם חוּקים בּלתי-מעוּרערים קויהם משתבּרים וּמתעקמים בּתוֹך ההוָיה היהוּדית. רק עם תקוּמת הציוֹנוּת, וּביתר יחוּד עם הנץ הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, נמצא מי שהתחיל רוֹאה את חיי העם בּהוֹוה נוֹשׂא ללימוּד ולחקירה.

חקר ההוֹוה היהוּדי – חקר יתוֹם הוּא. שלטוֹנוֹת אינם מטפּחים אוֹתוֹ. מוֹסדוֹת מדע של העמים אין להם ענין בּוֹ, וגם המוֹסדוֹת לחכמת ישׂראל מתעלמים הימנוּ. האוּניברסיטה בּירוּשלים היא היחידה בּעוֹלם שראתה לקיים קתדרה לסוֹציוֹלוֹגיה של היהוּדים והוֹשיבה בּה את איש המחקר והבּנין, אבי יֶדע ההוֹוה היהוּדי, ד“ר א. רוּפּין, שבּשעת הדפּסת השוּרוֹת הללוּ נגזר עלינוּ לצרף לשמוֹ הנערץ את האוֹתיוֹת “ז”ל”. יֶדע ההוֹוה של עמנוּ עדיין לא הוּשלב בּמערכת החינוּך שלנוּ ואינוֹ נחשב לחלק שאין לפסוֹח עליו בּהשׂכּלת האדם היהוּדי. יכוֹל אדם להיוֹת מוֹרה, מדריך נוֹער, עסקן, פּקיד ציבּוּרי, גם מבּלעדי זאת. יכוֹל אדם להיחָשב משׂכּיל וּלאוּמי ולהיוֹת חסר ידיעוֹת אלמנטריוֹת בּחיי העם. למה לטרוֹח וללמוֹד אם אפשר להסתפּק בּאמרוֹת פּוֹרחוֹת? ואם ידיעה אַיִן – פּעוּלה מוּשׂכּלת מנַין?

חקר ההוֹוה היהוּדי עדיין הוּא נחלת יחידים. יעקב לֶשצ’ינסקי הוּא אחד היחידים אשר יִחדוּ עצמם לכך. מאז פּירסם את מחקרוֹ הראשוֹן “סטַטיסטיקה של עיירה אחת” (“השלוֹח” תרס"ג, בּחתימת “אחד הקנאים”) עשׂה את חקר הכּלכּלה היהוּדית והסטטיסטיקה היהוּדית למפעל-חייו. הוּא יצא ללמד, כּדרך רבּים באוֹתם הימים, ונמצא לָמד. זה ארבּעים שנה הוּא מגשש וּמלקט, מוֹנה ושוֹקל, וּמצרף מספּר למספּר ועוּבדה לעוּבדה. יש שהוּא בּוֹנה בּנינים והם נהרסים עליו, אלא שהוּא איננוּ מתעלם מן ההריסוֹת, טוֹעה וגם מתקן טעוּיוֹת, מתבּוֹנן וּבוֹדק וּמוֹסיף דעת עִם שהוּא מוֹסיף מכאוֹב. זה מכּבר השתחרר מנוּסחאוֹת מרגיעוֹת וּמרדימוֹת. הוּא עוֹסק כּל ימיו בּטבלאוֹת, אך הוּא מדבּר לא בּלשוֹן חַקרנים, והמספּרים אינם מסתירים הימנוּ את האדם היהוּדי החי. הוּא מלַוה אוֹתוֹ בּכל נתיבי העינוּיים שלוֹ, בּנדוּדיו מעיירה לכרך וּמגוֹלה לגוֹלה, בּחיפּוּשׂיו אחרי פּרנסה, בּנשילוּתוֹ ממעמד, בּשׂידוּדי מקצוֹע, בּבריחתוֹ מחמת המציק, בּהתגוֹננוּתוֹ, בּהיאָבקוּתוֹ. הוּא חוֹקר לא כּאדם מן החוּץ. הסבל היהוּדי מדריך אוֹתוֹ. אוֹרוֹת הגאוּלה – אמיתיים וגם מדוּמים – קוֹסמים לוֹ. הוּא מזרים לתוֹך המספרים לב יהוּדי חם, דוֹאב, מתלהב וּמתיאש, שוֹאל לעתידוֹת.

ספרוֹ זה עוֹסק בּאחת הסוּגיוֹת החמוּרוֹת של הגוֹרל הישׂראלי בּדוֹר אחרוֹן. סוּגיה עלוּמה. מעין “עשׂרת השבטים” חדשים. על המתרחש אצל יהוּדי ססס“ר יוֹדעים אנוּ פּחוֹת ממה שאנוּ יוֹדעים על איזה שבט יהוּדי נידח. ולא מפּני שלא חפצנוּ לדעת, כּי אם מפּני שלא ניתן לנוּ לדעת. היהדוּת הרוּסית, שהיתה שוֹפעת חיוּת בּאברי האוּמה כּוּלה, נקרעה מעל שאר האוּמה. חוֹמה אטוּמה מקיפה אוֹתה. כּפוּ עליה התנכּרוּת, והיא סוֹגרת וּמסוּגרת. והרוֹצה לדעת וּלהכּיר – אין לוֹ מראה-עינים ואף לא מדע שבּכתב. יהוּדי ססס”ר נתנוּ למדינה וּלעמיה הרבּה חוֹקרים בּענפים רבּים ושוֹנים, אך לא הקימוּ חוֹקרים אשר יעשוּ את ההוָיה היהוּדית נוֹשׁא לחקירה וּלמפעלים מדעיים. ואנוּ נזוֹנים בּידיעוֹת קטוּעוֹת וּבלתי-בּדוּקוֹת. בּא לשצ’ינסקי, היוֹשב עתה בּארצוֹת-הברית, וטרח וליקט וצירף, והגיש לנוּ את פּרי עמלוֹ. לא ספר של פּוּלמוּס, ואף לא של אידיאוֹלוֹגיה. ספר תיאוּרי.

חובה להכּיר בּקשיים המיוּחדים שהמחבּר נפתל עמהם. כּאן לא עמדה לרשוּתוֹ אוֹתה שפעת המקוֹרוֹת המצוּיה אצל יהוּדי פּוֹלין אוֹ גרמניה. היה עליו לרדת אל עתוֹנוּתה של היֶבסֶקציה, לנאוּמיהם של עסקנים, וּלברר מתוֹכם גרעיני-מציאוּת.

היסטוֹריַת-הדמים של ימינוּ עוֹשׂה את נוֹשא הספר טרגי יוֹתר ממה שהיה בּשעה שנכתב. כּוַנתוֹ היתה לפתוֹח אשנב אל חייהם של אחים אשר נעשׂוּ בּימינוּ שבט “לבדד ישכּוֹן”, מנוּתקים וּמוּבדלים. והנה בּא מסע הכּיבּוּשים של הצוֹרר אשר כּלה ונחרצה מעמוֹ לאַבּדנוּ והשוָה את הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּססס"ר עם שאר קהילוֹת ישׂראל, והטיל על כּוּלנוּ את אחדוּת הגוֹרל היהוּדי האכזרי.

טבת, תש"ג.