רקע
תקוה שריג
"גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים"

לנפש חמותי יוכבד עה"ש

נכדת ה“ארז”, ר' נחום משאדוק ז"ל

ר' אברהם הסגינהור, אבי "הארזים"


תחילתו של סיפור המעשה שיסופר בזה ושורשו, ר' אברהם הסגינהור,

רב גאון וגדול בתורה, בעיר פוזן אשר בגלות פולין.

לפני כמאה וחמישים שנה, חי רבי אברהם סגינהור

והוליד חמישה בנים “ארזים” ובת אחת.

ולמה כונו בניו “ארזים”?

משום שהיו כולם חריפים בתלמוד, כולם רבנים נודעים.

הבכור — ר' שלמה-זלמן,

השני — ר' אשר-למל,

השלישי — ר' נחום,

הרביעי — ר' יעקב-לייב,

החמישי — ר' ישראל,

והבת — גיטל, אשת ר' יוסף, גם הוא גדול בתורה.

ור' אברהם, אבי ה“ארזים”, מה גדולתו?

שהיה עניו וצנוע, עני ואביון, שהיה מלמד את תלמידיו תלמוד

ומורה באצבעו בדף הנלמד ובנושא הנידון,

והוא עיוור גמור, עיניו חשוכות כלילה.

 

אדם זקן מופיע בחלום לילה    🔗

כשחלה ר' אברהם סגינהור את חולי-מותו,

התאספו ובאו סביב מיטתו אשתו הרבנית, חמשת בניו, בתו ובעלה.

אמר להם ר' אברהם את רצונו האחרון, את צוואתו —

שלא יספידו אותו אחרי מותו…

הוא קרא “שמע ישראל”, רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

ובמלה “אחד”, יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

אחרי ימי “השבעה”, שישבו האחים עם אמם יחדיו, בבית אביהם,

יצאו כל אחד לביתו ולעירו.

לא יצא זמן רב, ופרצה, מגיפה בפולין.

מתו במגיפה האלמנה האם, גיטל וכל משפחתה,

ר' שלמה-זלמן הבכור ור' ישראל צעיר האחים, שניים מתוך השישה.

כשישבו שלושת האחים הנותרים “שבעה”, כל אחד בביתו,

אבלים וקודרים על מות אמם, אחיהם וכל בני ביתם,

חלמו שלושתם, שלושת ה“ארזים” הנותרים בחיים, חלום אחד:

איש זקן, עוטה אור כשַׂלְמָה ועיניו נוצצות באהבה,

מושיט את ידו ואומר:

—עד מתי אתה יושב נדהם

ואינך יודע את המעשה אשר תעשה?

קום, עלה ירושלימה, אתה, אשתך ובניך

ואלוהים יהיה עמך בכל אשר תלך…

כאשר קם ר' אשר-למל, שהיה עכשיו הגדול בבנים, מאבלו,

אמר לאשתו ולבניו:

—אנחנו עוזבים את עירנו, יוצאים מפולין, יוצאים מן הגלות

ועולים לירושלים, עיר הקודש!

אחרי דבריו אלה לאשתו, קם והלך לבית-הכנסת,

אסף את כל בני קהילתו, צאן-מרעיתו,

סיפר להם על החלטתו ונפרד מהם לשלום,

בטרם צאתו לעלות ירושלימה.

עודו מדבר אליהם,

והינה נפתחת הדלת ונכנס יהודי גבוה, יפה-תואר,

ופניו — תאומי-פניו של ר' אשר-למל הם.

מי היה האורח התמהוני הזה?

זה היה האח השלישי, ר' נחום, שהיה רב בשאדוק, אחי ר' אשר-למל,

וילד קטן אחוז בידו.

שני האחים נופלים זה על צווארו של זה,

ור' נחום אומר לאחיו, ר' אשר:

—אחי יקירי, חלום חלמתי באחד מימות “השבעה”

ובו נצטוויתי על-ידי יהודי זקן, שאפשר והוא אליהו הנביא,

לצאת מן הגלות ולעלות ירושלימה, אני ובני-ביתי עימי.

אז אמרתי בליבי — הוסיף ואמר ר' נחום —

הלא אפרד משני אחי ואקבל את ברכתם לפני צאתנו לדרך!

עוד שני האחים מדברים ביניהם,

וכל הקהל עומדים על רגליהם נבהלים ומשתוממים,

לגודל הפלא שבחלום שחלם כל אחד מהם,

והוא אותו חלום עצמו, והינה שוב נפתחת הדלת,

ונכנס עוד יהודי, שפניו דומים בתכלית הדמיון

לפניהם של שני האחים העומדים ומתרפקים זה על זה.

ומי האיש, אם לא ר' יעקב-לייב, האח השלישי הנותר בחיים?

גם הוא פתח את פיו וסיפר, בדממה הגדולה שהושלכה מסביב,

מלה במלה את חלום שני אחיו,

ועל החלטתו לצאת ולעלות עם כל בני-משפחתו — ירושלימה.

 

שבועת הילד זלמן    🔗

כל אותו הלילה ישבו שלושת האחים ה“ארזים”

בבית ר' אשר, ודיברו בשבחה של ארץ-ישראל.

והילד, בנו של ר' נחום ואשתו מינה, בן-השמונה, זלמן שמו,

יושב ביניהם ועיניו כחולמות.

באותו מעמד, פתח לפתע הילד את פיו,

חיוור כסיד ואמר בקול צלול ורם:

—גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים…

כיום ניתן להקיף את כדור-הארץ בטיסה, בפחות מיממה אחת.

אבל באותן שנים עשו את דרכם שלושת האחים,

נשותיהם וילדיהם במשך שנה ומעלה.

בניסן תר"ד יצאו לדרך,

ובתמוז תר"ה נכנסו משער יפו אל שטחה המערבי של העיר-העתיקה.

את דרכם ביבשה עשו בעגלות רתומות לסוסים,

ובספינות-מפרש רעועות — בים.

הם חלו בדרך וכוחותיהם תששו וגם מיתות-משונות ידעו…

אבל העולם לארץ-ישראל — רוחם לא נפלה.

אהבתם לארץ-ישראל ודבקותם במטרה — לעלות אליה —

בערה בעצמותיהם כל-כך —

שיַם המים וים הצרות הצרורות לא יכלו לכבותה.

 

זלמן הקטן בן ר' נחום נעשה גדול    🔗

זלמן בן-נחום, בן תשע היה כשנכנס בשער-יפו,

אפשר חלם ואפשר לא עלה בדעתו,

איזה גדולות ונפלאות מזומנות לו בימי חייו…

שעריה של ירושלים כולם, היו גבול השממה והצלמוות

ליהודים שישבו בתוכה, או שעלו אליה ממרחקים.

חיות-טרף ושודדים הילכו בה,

ובין חומותיה, בתוכה פנימה, ערב-רב צפוף

של ערבים-מוסלמים, תורכים-מוסלמים, אירופאים-נוצרים,

מכל הארצות, מכל הכיתות והעדות, למיניהן.

ובתוך כל אלה — אלפים אחדים של יהודים,

מפרפרים כציפורים בלוע חיית-טרף.

אותם יהודים, מיעוטם התפרנסו זה מזה

ורובם — על כספי “חלוקה” שאספו עבורם שליחים, “משולחים” שמם,

בכל קהילות ישראל שבגולה.

“שליחי-דרבנן” היו ולכן כונו בראשי תיבות: “שד”רים".

כשנכנסו שלושת האחים ה“ארזים”, נשותיהם וילדיהם, לבין החומות,

הלכו, ראשית חכמה, כולם כאחד, להתפלל לפני הכותל-המערבי.

במטבעות האחרונות שבכיסיהם שכרו להם דירות.

דירה קטנה לכל משפחה, והכניסו לתוכן את צרורותיהם.

גם בפולין לא נמנו ה“ארזים” על העשירים,

אבל כאן גדלה מצוקתם עד מאוד.

הגגות והקירות דלפו מי גשמים,

לקנות מיטות לא השיגה ידם והם ישנו על רצפות האבן הקרות,

על שקי-קש, וכל הכסתות והכרים שהביאו עימם לא הועילו לחממם.

בהיות שלושת האחים ה“ארזים” כולם, רבנים מפורסמים,

נכנסו כולם לעול הרבצת תורה, ב“ישיבות”,

שירושלים היתה מלאה מהן, וגם בעול ענייני הציבור.

ואנחנו, נכוון את ליבנו בסיפור זה, לשמוע על הילד,

ר' זלמן, שעדיין הוא בן תשע בלבד.

כן, בן תשע בלבד, אבל חריף ובקיר בתלמודו

ופיקח מאוד בשיחת-חולין שלו.

עדיין הוא ילד וכבר סועד ותומך בכל אדם כושל וסובל.

הוא נעשה מין “מלאך קטן”, מושיע, קרן-אור באפילה.

וככל שלמדנותו גדלה והולכת, כך צניעותו גוברת.

הוא לומד תורה בישיבה מפי ר' נחום, אביו,

ופותר בעיות שאביו מתקשה לפתרן!

התלמידים מביטים זה בזה בתימהון ובהערצה

ואביו, ר' נחום, מטביל בנו באור של אהבה.

וכך מקבל ר' זלמן סמיכות לרבנות בעודו בחור,

ודרכו סלולה לעמוד בראש הישיבה של אביו

כשהוא ר' נחום, נפטר והולך לעולמו.

 

ר' זלמן נעשה סוחר-אתרוגים    🔗

ר' זלמן שכבר הוא רב, מחליט שלא להתפרנס מן הרבנות.

הוא מקדיש שלוש שעות בכל ערב, ללמד תורה לתלמידים,

ובימים הוא עוסק במסחר באתרוגים.

ערבים היו אלה שגידלו בפרדסיהם את האתרוגים

בשביל היהודים, לצרכי חג הסוכות.

הפרדסים השתרעו ביריחו ובנאות-מדבר של עבר-הירדן-מזרחה

ועל אדמותיהם בשרון ובשפלה.

הסוחרים היהודים היו קונים את האתרוגים מידי הערבים

ומובילים אותם, על גבי גמלים, ליפו ולירושלים.

ליפו — לייצאם לתפוצות-ישראל, בגלויות אירופה ואמריקה,

ולירושלים — לצרכי יושביה היהודים

ולצרכי יהודי צפת, טבריה וחברון, שעלו ובאו ירושלימה לקנותם.

אגב מסחרו באתרוגים, התוודע ר' זלמן לציבור רחב,

יהודי, ערבי, נוצרי ואפילו לתורכי, שהיה אז שליט הארץ.

עם אנשים פשוטים ואנשי שררה — עם כולם ידע לשאת-ולתת.

לא עברו ימים רבים, ואנשים מכל הסוגים, ובכללם שאינם-יהודים,

עשו אותו דיין ובורר ביניהם, בוויכוחים ומריבות,

ודברו של ר' זלמן היה להם לחוק.

עם זאת, כמו בימי ילדותו, נתן יד-עזר בסתר, לכל נצרך.

בוקר אחד, ראה ר' זלמן אשה אחת נושאת שני פחי-מים,

והיא בהריונה.

נתן עליה קולו ואמר לה: — העמידי מייד את הפחים, אשה!

נדהמה האשה ועשתה כדבריו, מבוהלת.

הרים ר' זלמן את הפחים והביאם לביתה…

הימים ימי שלטון-רשע, שלטון התורכים,

ויהודים רבים נזרקים לבית-הסוהר, ל“קישלה”,

ומתענים שם, באין דין ובאין דיין.

ר' זלמן מביא להם במו ידיו מזון,

משתדל עבורם אצל אנשי השלטון, תאבי ה“בקשיש”,

ומשחרר רבים מן הכלא.

ר' זלמן מבקר חולים וסועד אותם במזון ובתרופות.

אשתו של ר' זלמן מורגלת במעשיו ואינה דואגת הרבה,

גם כשהוא מאחר לשוב לביתו.

אילו רצתה, היתה יוצאת מביתה ושואלת יהודים:

—אולי ראיתם את ר' זלמן? — היו משיבים לה:

—ראיתי אותו שם, ראיתי אותו כאן —

אבל היא מורגלת שלא לשאול.

 

ר' זלמן מושלך לבית-הסוהר    🔗

פעם אחת, הביאו לפני הפחה התורכי של ירושלים

את “ספרי-האחוזה” (ה“טאבו”) של הקרקעות שנקראו “קושאנים”.

הציץ בהם הפחה וראה, שיש אחד בין נתיניו, יהודי,

ר' זלמן בהר"ן (בן-הרב-נחום) שמו,

עשיר מופלג, שאין לו אח ודומה בין כל שאר היהודים,

כל-כך רבות היו הקרקעות הרשומות על שמו!

אמר לשוטריו:

—לכו והביאו לפני את ה“חכם” (רב) הזה, האפנדי סוליימן!

להביא יהודי לפני פחה זועם, ראש תענוגותיו היה, של כל שוטר תורכי…

רץ השוטר היישר לבית ר' זלמן ולא מצָאו.

חיפש אותו בבית-הכנסת ומצאו שם עטוף בטליתו

ועטור בתפילין שלו, שקוע בתלמודו.

לקָחו והביאו לבית-הסוהר ודחפו פנימה.

עברו שעות רבות, ור' סוליימן — האפנדי ה“חכם” —

עדיין לא הובא לפני הפחה.

נתן הפחה קולו על שוטריו וקרא:

—חכם-סוליימן-אפנדי (ר' זלמן) היכן?

אמרו לו:

— כבר השלכנו אותו לבית-הסוהר מזמן!

גער בהם ואמר:

— והלא ציוויתי עליכם להביאו לפני!

יצאו דחופים מלפניו, להביא אליו את ר' זלמן.

הוציאוהו מן ה“קישלה” והביאוהו לפרוזדור ארמון הפחה.

שוב עברה שעה ארוכה והפחה יוצא מטרקלינו ושואג:

— למה אין מביאים אלי את חכם-סוליימן-אפנדי?!

ולא הבחין כלל ביהודי הצנום שישב לו שם בפינת הפרוזדור.

באו אלי השוטרים ואמרו:

— הינה, אדוננו הפחה, הריהו יושב כאן, לנגד עיניך!

הביט הפחה ביהודי הצנום, הלבוש בגדי עוני ואמר לו:

— האתה הוא החכם-סוליימן-אפנדי,

שקרקעותיו פזורות על-פני כל העיר?

והלא אתה נראה כאחרון העניים-האביונים!

השיב לו ר' זלמן:

— עכשיו, אמנם עני אני, כי חילקתי את כל קרקעותי לאחי.

(ורישום קרקעות קנויות, דבר מסובך היה באותם ימים ועלה ממון רב.

וכך רשם ר' זלמן “על שמו” את כל המגרשים שקנה לבניית בתים

בתוך העיר-העתיקה, וגם קרקעות רבות מחוצה לה,

כי כבר תכנן בניית שכונות מחוץ לחומות… )

ראה הפחה שיהודי חכם ופיקח הוא ר' זלמן

ונכנס עימו לשיחה ארוכה.

מאותו יום, נעשה ר' זלמן (חכם-סוליימן-אפנדי) “מקורב למלכות”,

ובערבית השוטפת שבפיו, בה דיבר עם הפחה,

ידע לנצל את מעמדו לטובת אחיו היהודים…

 

רחבת הכותל-המערבי    🔗

יום אחד יצאה שמועה בירושלים,

שהשלטונות התורכיים עומדים לחפור תעלה לרגלי הכותל.

היה המקום מקום של רפש ואבנים מומטרות מן הגגות

על היהודים דרך קבע, בעמדם בתפילה ליד הכותל הקדוש.

באותה תעלה שביקשו לחפור, אמרו להעביר

את כל מימי-הביבים מזרחה, לבקעת השילוח.

אלך ר' זלמן לפני הפחה, סלים-אפנדי,

ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

אבל ליבו של סלים עדיין קשה…

קם ר' זלמן לצאת מלפניו ואמר לו:

—צלול הוא אותו ים של דמעות,

שניגר לפני הכותל יומם ולילה,

בעיניהם של בני-ישראל בכל הדורות,

אותו הכותל, שריד בית-מקדשנו!

אל נא תקבור אותו, סלים-אפנדי, במי שופכין,

וברכה תבוא על ראשך!

התרכך לב התורכי בקרבו וביטל את רוע הגזירה.

כעבור ימים שלושה שב ר' זלמן אל סלים-אפנדי ואמר לו:

—רוצה אתה שם-עולם?

השיב לו סלים בשאלה:

—וכי מי אינו רוצה בשם-עולם?

אמר לו ר' זלמן:

—צווה וירצפו את הרחבה שלפני הכותל-המערבי במרצפת-אבן

ויהיה לך שם-עולם!

וכך רוצפה הרחבה, במצוות סלים-אפנדי.

ואמנם נרשם שמו של הפחה הזה בדברי-הימים, בספרי קורות-העיתים…

 

“מאה-שערים” שדה תיחרש    🔗

אחרי שנים רבות, שהיה ר' זלמן מהלך עם שיירות האתרוגים,

ומביא לירושלים חורשות של לולבים, הדסים, ערבות ואתרוגים ברבבות,

הפצירו בו הכול, לעמוד בראש ישיבה, שנקרא שמו עליה “ישיבת ר' זלמן”,

עשה כרצונם והעמיד מתוכה עשרות תלמידים, כולם רבנים גדולים בתורה,

נוסף על כל התלמידים שהעמיד בלמדו אותם בלילות.

וכך, כשהיה ראש-ישיבה, רב ודיין, טורח בכל ענייני הציבור ורוכש קרקעות, עוזר ומסייע בידי כל הבונים שכונות מחוץ לחומות,

נצנצו בראשו לילה אחד שני ניצוצות שנתלכדו ללהבה.

נצנוץ אחד — המעשה שהיה באבינו יצחק, השני לאבות

שזרע שדה וקצר “מאה-שערים” (פי “מאה” מן הכמות שזרע)…

נצנוץ שני — אותה שבועה שנשבע בגולה,

לפני עלייתו עם אביו ושני דודיו, והוא בן שמונה שנים:

“גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים”…

עכשיו החליט ר' זלמן:

—לבנות חורבות — כבר בניתי חורבות הרבה,

אבל בכך אין די. אני, זלמן בהר"ן, אבנה שכונה!

עמד וקנה מגרש גדול ורחב ידיים, שומם וזרוע אבן,

מצפון-מערב לעיר-העתיקה, זאת בכסף שאסף ממאה ועשרים יהודים

שנתנו לו מקדמה, על-מנת שיוכלו, בבוא העת,

לבנות להם בית על אותה קרקע.

אותו ממון, שנתנו לו מאה ועשרים יהודים, הספיק לקניית הקרקע,

אבל ממון לבנייה — לא היה.

הגה רעיון לחרוש את הקרקע ולזרוע אותה חיטה ל“מצה שמורה”,

שעליה מוכן היה כל יהודי לתת אף את פרוטתו האחרונה.

שיתף ר' זלמן ברעיונו את ר' זלמן דודנו, והוא ר' זלמן בהר"ל.

נדלק ר' זלמן הדודן באותה שלהבת שנדלקה בר' זלמן בהר"ן.

כעבור ימים אחדים, ראו אנשי ירושלים העתיקה

את שני הזלמנים, שני הדודנים, שניהם מיקירי העיר, מרבניה הנודעים,

יוצאים משער-יפו צפונה-מערבה ומעדרים על שכמם…

עבדו ימים רצופים, ימים רבים, משחר עד נטות השמש,

בסיקול הקרקע, על-מנת שיזרעו אותה חיטה.

כשהיתה החלקה מסוקלת ואבניה נערמו ערימות,

בנו מהן גדר המקיפה את כל השטח:

שכרו פלח ערבי שנדהם למשמע משאלתם,

שיחרוש עבורם את השטח המסוקל במחרשתו הרתומה לשתי פרות.

חרש אותו פלח היטב את השדה, חרוש ושוב, שוב וחרוש,

פעם ופעמיים, שלוש וארבע, עד שהיה כשר לזריעה,

וקיבל שכרו שנתנו הזלמנים ביד נדיבה.

עכשיו ציפו שני הזלמנים הדודנים ליורה, שהתפללו עליו בשמחת-תורה,

והוסיפו והתפללו עליו יום יום, מז' חשוון, בו אומרים:

“משיב הרוח ומוריד הגשם”, עד שהוא בא ומרווה את האדמה.

השדה שהיה מסוקל, גדור וחרוש היטב,

רבץ רחב וחלק, כמו גם הוא מתפלל ומצפה ליורה.

ואמנם, מיהר ובא, בראש-חודש כסליו, יורה מרווה, גשם ברכה והצלחה.

חיכו עוד שבעה ימים, שייבש השדה ובז' כסליו,

יצאו שני הזלמנים, הרבנים הדודנים,

כששקי זרעים, זרעי-חיטה מבוררים, יפים וכשרים למהדרין,

תלויים להם בחגורותיהם.

הם זרעו תוך ימים אחדים את כל השדה חיטה ל“מצה-שמורה”.

ו“מצה-שמורה” מהי?

זו מצה שאפו מקמח, שטחנו מן החיטה,

ועירבו אותו ב“מים שלנו”,

כלומר, במים שהיו שמורים בבית,

במקום שמור ובטוח מפני חמץ,

“מצה-שמורה” שקצרו מחיטה,

שני הרבנים הזלמנים

בשדה שסיקלו, חרשו וזרעו.

וכל-כך הצליח אותו שדה, עד שהכניס למעלה מ“מאה שערים”.

ובממון ששילמו יהודי העיר-העתיקה, עבור “מצה-שמורה” לחג הפסח,

נבנו עשרת הבתים הראשונים של שכונת “מאה-שערים”,

שנבנתה בפיקוחו של ר' זלמן בהר"ן מייסדה,

שכונה מוקפת חומה שהיו בה, לימים,

שערים רבים, מאה שערים, עד היום הזה.

1976

(על-פי “הפותח שער” מאת אליהו כי-טוב, מפי זקני ירושלים וספרים ישנים)


.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות