כמאתים שנה חלפו מאז נתלשה מגוף העם כת פראנק – הענף האחרון של תנועת שבתי צבי, העזה בתנועות המשיחיות, שהפליאה והסעירה והרתיחה תהומות נפש. דורות מוכי יסורים ויגון, דורות דלוקי-חבלי גאולה אחרי גירוש הדמים מספרד ושחיטות חמלניצקי - העמידו זרמים ואישים שקסמם לא יפוג. אך במערכה, הנחרצת והקנאית שניטשה ביניהם – בוערו כתבי השבתאים למיניהם ולשנים הועלו באש גם חיבוריו של הרב מעמדין, הגדול ביריביהם. רק שרידים שרדו ואגדות-עם, אשר עוז-ההתעוררות וייאוש האכזבה מפעמים בהם. אין תימה, איפוא, שחוקרי התולדות, המפולגים בהערכת המאורעות והדמויות, תוהים על החידות והסודות הכרוכים בהם. ואחד הסודות הגדולים, המזעזעים, בדור שלאחר שבתי צבי, כרוך בדמותו של הרב יהונתן אייבשיץ, גאון הפלפול בישראל.

תחילה היו דברי החכמה והשנינה, הנשמעים כאגדות, אשר בהם נלחם הנער העילוי ואחר כך הרב שהפליא הדור והדורות, בצוררי ישראל וקרע גזירות וסיכל עלילות. מפי אבותיה קיבלה אותם אמי ומסרתם לבנה. אבא עיין אותה שעה בספר “מגדל עוז” להרב מעמדין, אשר לו נטה חיבה מיוחדת, אפשר משום שגורל מחברו הנרדף על אמתו ולוהט בקנאותו ובמלחמתו לאמת ולצדק, קרוב היה לרוחו וללבו.

לשנים גדל הבן והוא מעיין בחיבורי גאונים ובכתבי חכמים, ומבקש להבין את הריב הנפתל בין שני המאורות הגדולים שפילג וזיעזע את כל הקהילות. האמנם היה הרב יהונתן שבתאי בסתר, או שאדירי התורה בזמנו התנכלו לו? והקמיעות? גם לאורו של המחקר החדש לא נתיישבה החידה הטראגית. אפשר ודבריו של המורה החכם גרשום שלום על הנפש הגדולה והשסועה של הגאון יהונתן, בהם הפתרון לחידה. כי חתך הריב בנפש היהדות בדור מסוער מאד, בדור בו הגיע המשבר ביהדות ובנפש היהודי לאחד משיאיו החמורים והמחרידים.

ואמרתי אספר לקורא בן-הזמן, שאין עתותיו עמו לשקוד על המקורות, על הדרמה האנושית והלאומית הגדולה בלא משפטים קדומים, לפי שמחייבת מידת האמת ויחס יראת הכבוד לענקי-הרוח היריבים במלחמת-המצווה. סיפור מסעיר כל נפש הוא, שתחילתו הדמות המופלאה והמפותלת והטראגית של שבתי צבי ואחריתו הדמות הסוערת והנוקמת של פראנק, ובתווך – הפולמוס העז בין הרבנים יעב"ץ ואייבשיץ ששיסע את כל הקהילות: גוש יוקד מתולדות עמנו; והוא ספר מקיף ראשון בנושאו בלשוננו.

המחבר

…"קודם שאתחיל בסיפור קורותי אודיע נאמנה, שלא באתי לכלל זה למען ספר שמי ותהילתי, כי יודע אני, שאין בי שום מעשה לא תורה ולא חכמה, לא גדולה היתה לי לנחלה, שאתפאר ואתגדר בה, אך יודע כל שער בת עמי שבחרתי בשפלות מיום עומדי על דעתי היותי מזכיר ערכי ומומי, כי רק האמת אהבתי… ואמנם הסיבה החזקה שהניעה אותי לזה היא, להודיע חסד ה' עלי מנעורי אף אם רבות צררוני לא יאומן כי יסופר –

וזאת שנית – לחזק ידיים רפות דכאי רוח ונכאי לבב, והנעלבים והנרדפים על לא חמס בכפם, כמוני היום על צוארי נרדפתי משונאי חינם ומשלמי רעה (תחת) טובה.

ושלישית – למען יזרח שמש צדקתי ולא תשכון עליו עננה, מפני רשעים אויבי בנפש יקיפו עלי, והוציאו עלי דיבה להבאישני ביושבי הארץ… ובוודאי ישארו הרבה כתבי פלסתר שלהם בעולם זמן-מה. לכן ההכרח אלצני לברור עסקי נגד ה' ואדם, ויצא כאור צדקי –

“מגילת ספר” להרב יעקב עמדין, עמ' נ“ה, ווארשא תרנ”ז.

*

…“וקראתי לחיבור הלזה “לוחות העדות”, כי בו חקוק על הלוח למשמרת עדות מרוב חכמי דור שנתנו עדותם והצדיקו אותי, כי אין עוולתה בי ושקר ענו שנתנו בי דופי בכל אופן. והיה לי לעדה [לעדות] לדור אחרון”.

“לוחות העדות” להרב יעקב אייבשיץ ווארשא תר"נ.

*

“היה בשבתי צבי ניצוץ קדוש, ותפסו הס”מ במצודתו, והנפילה שלו היה על-ידי גדלות וכעס".

ספר “שבחי הבעש”ט“, ברלין תרפ”ב.

*

“שבתאי צבי לא השיג הדרגה העליונה של שלימות, כי לא טעם מהתענוג העליון של העולם – ממתיקות השררה והשלטון”.

פראנק - “דברי האדון”.

פטירת החכם צבי

וילאות כבדים, קמוטים, ספוגי אבק שצבעם דהה מכסים את החלון הנרחב וגדיליהם משתלשלים ויורדים עד לסמוך אל רצפת העץ, והם כחומה אטומה החוצצת בין החדר השרוי באפלולית ובצל לבין העולם סביב הטובל בים של צהלה ואורה. אך מבעד לסדקים ולנקבים אשר בהם פורצות קרני שמש זוהרות, מפזזות, מרוטות-כחניתות-זהב החודרות אל לב מלכות האפילה. חובקות הקרנים שני פמוטות-כסף הניצבים על שולחן העץ המעורטל ונטפי-חלב קרושים דבוקים בהם, נדלקות הן באישים נוצצות ונמתחות הלאה, הלאה, אל עבר דלתות הזכוכית הרחבות אשר לארון הספרים הגדול, מנשקות את אותיות הזהב החתומות בגבות-העור של הכרכים העומדים דומם ונבלעות בזוג נעלי-חליצה דבוקות יחד…

אברך צעיר, גבה-קומה, ישוב בפינת החדר, דמום ומהורהר. קפוטת-משי ארוכה לגופו וכיפת-קטיפה לראשו. פיאותיו המסולסלות מרעידות על הלחיים החיוורות ששער בהיר ורך צומח עליהן ומפניו הענוגים, העוטים עצבות רכה ניבטות שתי עיני תכלת שחלום רחוק מלבלב בהן.

בן כ“ף אלי”ף הוא, זיו עלומים, אך דומה עולמות של יגון וצער, של חובות ודאגה, רבוצים על כתפיו הרכות, השחות קמעה, חתומים הם בקמטי מצחו הרם הצח כחלב, בתוי פניו המארכים ושקועים עמוק-עמוק בכל הבעתו כבדת-הרצינות. לפניו, על השולחן, מונח ספר השאלות ותשובות לאביו המכונה החכם צבי, אשר בשורת איוב על פטירתו זה מקרוב החרידה-הזעיקה אותו מחיק רעייתו הצעירה ומביתו אשר במרחקים, מברודא אשר במדינת מהרין אל לבוב אשר בארץ פולין.

זה שבוע ימים הוא שוהה כאן, ליד אמו האלמנה מיאנה הינחם, עם אחיו ואחיותיו, והרגשה בו כמו הוטלה עליו עתה בכל כבדה גם הדאגה להם. כי אם גם רביעי הוא לבטן – ושתים מאחיותיו הגדולות נשואות לאנשים – אך הוא ראשון לבנים, וכל ימיו יקד באהבה עזה לאביו מורו הגאון, תפארת ישראל, החכם והנדיב, שאמת וצדק חברו בו אך גם יסורים ועלבונות, אסונות ורדיפות היו מנת חלקו ונדודים – ואחרית נדודיו כסא הרבנות בלבוב. מתוך האותיות הזעירות אשר בספר מתגלפת ועולה לפניו דמות דיוקנו העדין, יפה-התואר, שחיוך טוב מרחף עליו ועיניו המאירות מפיקות חכמה ואהבה. והוא יודע כי נפשו צרורה לעד בנפשו, וכי עליו שומה עתה להרים הדגל אשר נשמט מידיו הקדושות ולצאת במערכותיו… מגילת חייו נפרשת לפניו במלואה, ואבא הוא הכותב עליה כל תיבה ותיבה… אפס, מכאן ואילך, יטול הוא, האברך יעקב ישראל אשכנזי בן צבי, המכונה יעב"ץ, את הקולמוס שנשמט מידו הטהורה וימשיך מלחמתו וכתיבתו הלוהטת, הסוערת, החודרת מעמקים, לדור – וממילא לדורות.

אפלולית שרויה בחדר – ועגמה רבה בנפשו. דומיה וצל. בלע המות לנצח… ואין להרהר אחר גזר הדין. גם הוא, למוד הצער והמצוק שלא כפי ערך שנותיו, שלא טעם כל ימיו טעם הרווחה ומנוחה ותמיד קיבל יסוריו באהבה, נפשו עליו תשתוחח. היקרא על עצמו הפסוק: אשר יאהב השם יוכיח? רגע והוא חש בחולשה גדולה ואפיסת אונים ובדידות כובשתו ומשא אחריות לעייפה מכריעו – היעמוד בה? ומשנהו – תביעה עזה ונועזה גואה בו, מן השמים גוזרים עליו ליטול השרביט… והן זאת רמזו לו גם פרנסי לבוב ונכבדיה שעה שנקהלו ובאו על קבר אביו, לשמוע לדרוּש ההספד שלו שקראו “יציב פתגם”, ורב הכבוד שחלקו לו ועז חפצם שישאר בכאן וימשיך השלשלת… זו השלשלת הארוכה, שכולה זהב יחוס טהור וצרוף, זרע קדושים, הן מצד אמ“ה¹ והן מצד אמא עד לרש”י ועד לדוד המלך…

קרני האור בוקעות דרך סדקי הוילאות הכבדים, מתנוצצות על פמוטות-הכסף, בוקעות את סגור האפלולית ומרצדות על פני הספרים אשר בארון. על כנפי דמיונו הוא נישא עתה הרחק מכאן, אל ימי נעוריו, ומה טוב לו לצלול בהגות זו על העבר, על אשר היה ואיננו עוד. האין הוא עתה באַלטונאַ, בקלויז הגדול של סבא, אבי אמו, משולם זלמן מירלש (ניימרק)? שם, בקלויז האפלולי, הרביץ אבא תורה באזני לומדים ורבנים מופלגים מאשכנז ומפולין ומליטא ומשאר תפוצות. מה רב היה האור אשר שפע הימנו! מקדש של תורה וטהרה הקים בתוככי המולת המסחר והמשא ומתן ועסקי הרבית והחליפין. ועד מה דאג לצרכי הציבור והטיל תשלומים על המידות והמשקלות, למען לא יונו המוכרים את הקונים, והנגידים ישלמו מעשר לעניים, וביטול הרבית הקצוצה והקטלנית. מאירות היו עיניו בזוהר שבעת הרקיעים בקראו השיעור, בדרשו בקהל או בישבו בדין ולוֹ, הרך בשנים, נראה היה, כי לא פיו של אבא הוא המפיק מרגליות, אלא מלאך עליון הוא – מה עזה היתה תשוקתו להדמות אליו!

חריפה ההלכה ושנון העיון ונפתל הפלפול, ולא הכל מוסבר ונהיר לנער. אך ברי לו שכל חפצו של אבא וכל טעם חייו – להרבות כבוד הבורא ולהקים עמודי התורה ולתקן סדרי החברה. כבוד התורה! כן, גאה היה על אבא, עטרת ראשו, על רוח חכמתו ויקרת סגולותיו, קדושתו וצניעותו, אך עד מהרה החל מיצר בעצרו וביסוריו ובעלבונו, שקמו עליו תקיפים ונבלים לקפח הכנסתו ולהורידו מכבודו ולקצר חייו. אך הוא, הצדיק, בעל הנפש הגדולה והאופי העז, מדרכו לא סר – רחמן לעשוקים ואב לאביונים וקשה כברזל נגד בעלי זרוע ובעלי כיסים, גברי אלמי שהשיגו עושר ולא במשפט.

הדוחק בבית חריף ומר – אימתי לא לקה בדוחק? שהוא, אבא, זכרון צדיק וקדוש לברכה, כל קיומו על ששים הטאֲלאֶר דמי שכירותו לשנה, ושלא כדרך רבנים אחרים סירב בעקשנות ליהנות מפרנסות הצבור וממתנות בשר ודם. ונוסף על כל אלה – המחלות והמיחושים והיסורים שפקדו את בני הבית כמעט בלא הפסק, ופעם כבר נתייאשו הימנו הרופאים – ומשק כנפיו השחורות של מלאך המוות נשמע בבית, והחרדה אין לתאר… שרך וענוג היה ומנהגו כל ימיו: מיעוט אכילה ומיעוט שינה ומיעוט שיחה. אולם ככל שמשיג כוח זכרונו שלו הוא רואה גם את עצמו, בילדותו, מדובק ביסורים ובמחלות, מאז לידתו ממש. ופעם אחת כיסתה צרעת שחין גופו, עלתה כפורחת, ויסורים הסבה לו וגם בזיונות, מלבד נזילות ושיעול ובועות שונות שפרחו על העור ומדווה השתן. והמלמדים לא חסכו ממנו מכות בלחיצת צפרני ידים ושאר יסורים. רבות צררוני מנעורי – חולף הרהור במוחו – אך כאין וכאפס בעיני הנער כל היסורים שבאו עליו לעומת הצער שנצטער באבא…

בן י“ב היה כאשר בא לאמ”ה כתב-הרבנות מקהילת האשכנזים באמשטרדאַם, ואז החל הגלות והטלטול שלו. בטרם אביב שנת ת“ע ² – ובדרכים הטובעות בשלג המפשיר בואכה ארץ הולנד הם נוסעים עם כל הכבודה, הילדים ואמא והמשרתות, ולא אחת נתונים הם בסכנות דרכים מידי אדם ומידי שמים. ואמ”ה מעודד ומנחם, מטפל וטורח, עוזר ומסייע. מנין שאב כל המרץ והזריזות זה האדם חלוש-הגו שכל חייו קודש היו לספר?… בכבוד רב נתקבל על-ידי האשכנזים והספרדים וסעודה גדולה ערכו לכבודו… כל אדירי נגידי אמשטרדאַם נתכנסו, צוהלים ושמחים וגאווה נסוכה על פניהם, והכלי-זמר מנעימים נגינותיהם לכבוד הרב הצדיק שבא לעיר, לכבוד התורה… אך השמחה לא ארכה. דומה, לא זוּמן לו מימיו לשמוח בעניני חולין, שכבר באותה סעודה נפלה מחלוקת ראשונה שמשכה עליו שונאים, שונאי חינם כאשר רבו תמיד. הוא סירב לטעום הבשר עד שיביאו לו סכינו של השוחט – מן הרגע הראשון לא רחש להם אימון – ומצאה פגומה. אהה, כי עצום היה הרעש ועזה התדהמה שפרצה באותו מעמד חג! רבים נחרדו על שאכלו שנים נבלות וטריפות, אך רבים מידידיו ומקורביו של השוחט והנהנים ממנו עמדו לימינו. סופו של אמ"ה – כסוף כל המערכות בהן עמד – שצדקתו הוכחה והקהל העבירו לאותו שוחט מחזקתו ומסרו השחיטה לשוחט הגון וכשר שעוד הוסיף לקופת הקהל אלף טאַלאֶר בשנה… בקי באדם היה ורואה לנפש והחוש הנאמן לא הטעה אותו מעודו.

והוא זוכר הריב הגדול בבית הכנסת, שהיה מלווה בצעקה רבה ובהתגוששות ובהרמת ידים, בענין שני החזנים היריבים, והפו"מ ³ שחלקו על דינו הגישו עצומותיהם לשררה ופיזרו ממון הרבה, משלהם ומשל הקהל. אך הוא לא הסכים בשום פנים להפקיר צד החלשים בידי התקיפים המתנשאים על הצבור. לבו כמעט ונשבר בקרבו מעוצם העלבון ומחריפות המחלוקת וגם – עוד עתה הוא נחרד בזכרו זאת – מן הנסיון שעשו לקנות לבו בשידולים ובפיתויים ובסכום גדול. הפעם יצא צדקו לאור לאלתר, שתש כוחם של בעלי הזרוע והממון אשר ביקשו לעוות דין, והשררה העבירתם מכסאותיהם. אולם גם במקרה זה משך עליו אויבים, אויבי-חינם נוקמים ונוטרים, וקידשו עליו מלחמה ומיררו חייו.

עד שבא האסון, עד שבא התועב נחמיה חיון⁴, ארס הנחש בלבו וצביעות העיט על שפתיו, ונטרד במלחמה כבדה ומרה, מלחמה על נפש היהדות שאין עמה נסיגה. – אחד מבחורי הישיבה של אמ“ה אשר, דומה, מפראג בא, הכיר את חיון תלמידו של שבתי צבי. ופרצה מהומה ונתגלגלו מריבות ומחלוקת ונשפכו דמים. אותה שעה ישב הנח”ש⁵ בבית הכנסת של הספרדים, קורא ומסביר כתביו הטמאים, לבוש חאלאט לבן על דרך המקובלים ועוסק בטבילות ובתיקונים. לא נח ולא שקט אמ"ה וטרח לחשוף מרמתו ולהוקיע מזימותיו. הוא הריץ קונטרסים אל גדולי הרבנים שיטילו בחרם את השבתאי הנוכל ואת פטרונו החכם הספרדי שלמה אאליון שאף הוא בנעוריו, מבני הימנותא היה. והכרז הכריז ברבים, שכל עוד הוא משמש רב בכאן – לא יעבדו באמשטרדאם עבודה זרה, יהי אשר יהי!

לימים הפרו התקיפים הספרדים הגאיונים, שהם ממייסדי הקהלה, ברית אהבתם עם אמ“ה, ואף אל הערכאות הגישו תלונתם עליו ונוספו גם הם על אויביו חינם. דומה, לא רק החכם צבי עומד עתה במערכה,כל בני הבית עומדים עמו יחד, וביחוד הוא – יעקב ישראל… יותר משהוא שונא אותו, את התועב ואת פטרוניו, הוא בז להם ובלבו הוא נשבע להנקם מהם את נקמת דמיו השפוכים של אבא. לילות שלמים אין הוא עוצם עין, נטרד בהרהורים מרים, ובימים הוא לומד עם שני אחיו הקטנים, שלא היה בידי אמ”ה השרוי בדוחק ומטופל בבנים ומדוכא במיחושים לשכור להם מלמדים… ועתה, עתה, לאחר פטירתו, באה אליו השמועה, שגם הוא, החכם אאליון, בין מספידיו היה ומספּרים שקרא עליו בגלוי:

אמנם אני חטאתי לחכם צבי זכרונו לברכה…

היש כיום בית בישראל שאינו מתאבל על פטירתו? – אפס, אז, בימי ילדותו, רבו האויבים בגלוי ובסתר… לחייו ירדו הרשעים והאוילים ורודפי השררה. כבן י"ג היה – הוא זוכר – והוא כבר מפליא בלימוד וגאוות אבא עליו, אך ככל שקרב נשף חשקו כן גוברות והולכות הדאגה והחרדה… לעיניו הכסיפו שערות אבא מרוב צער ובזיונות ועינויים ופניו נצטמקו-נתארכו וחוורו מאד, ועיניו הנאות נתעמקו כמו נצטמצמו וכעין דוק של דם ודמע פרוש עליהן. שתיקתו כבדה, כמו קשה עליו הדבור והחיוך הטוב נעלם משפתיו. אך פעם אחת בלבד נדלקו עיניו בחדווה בשמעו את דרשת הבן שהגיע למצוות!… ובמצחו טבע נשיקה ולחש לו את הדברים אשר לא ישכחם כל ימיו – על הנסיון הגדול של היהדות ועל מלחמת המצווה בזרע שבתי צבי הסמויים והצבועים שם רשעים ירקב שהם סכנת מוות לישראל, ועל המערכה לאמת ולצדק שיסודי היהדות הם, ויש ליתן עליהם את הנפש ובלעדם אין לנו חיים…

ארבע שנים חלפו באמשטרדאם, ארבע שנות תלאה ומריבות בקהל, ועל כולם אש המחלוקת הגדולה עם התועב חיון אשר אכלה בנפשו וכירסמה שרשי חייו והחמירה מיחושיו. לא ישוערו אוצרות העוז והאמונה וקשיות העורף שחצב מנפשו – ולא נרתע ולא סגד לבעל, ולפני תקיפים לא כרע ברך. אך סופו ששוב אנוס היה ליטול את מקל הנדודים.

בחצות, בגשם שוטף, נמלט. כמה מספריו ארז בתיבת-עץ ואת תיק הטלית והתפילין. ואחר כך העיר אותו, את יעקב ישראל, ואמר לו להצטרף אליו לדרך. בחשאי נטל את ברכת הפרידה מזוגתו הרבנית, ובחשאי יצא אל המרכבה שכבר חיכתה לו בחוץ. דמעות עמדו בעיניה – והיא שתקה, שתקה. וברכתה חרש עם דמעתה ליוו אותם לדרך.

בבית המכס בעמדין, העיירה הנידחת והרדומה בפריזלאַנד, מוכת הגשמים והרוחות, נפרדו. אמ"ה יצא ללונדון והוא נשאר. קשה היתה הפרידה, אך קשים הימנה החיים בין חומות השוּלהוֹיף הדחוי והדחוק בעמדין, המוקף חנויות וכנסיות, והמיית ים הצפון הזועף תמיד ורוחות צוננות מהלכות בו…

היו חייו כאן משולים לחייה של צפור שנעקרה מקנה, בודד בנכר ולחוץ בצבת של געגועים – ופיתויים… כן, גם פיתויים. כי בעמדין, בבית הנגיד יהונתן לוי מקלנבורג, בו התגורר, נתנסה בנסיון כבד הצובט עד היום הזה בלבו, וככל שיבקש להסיח לבו ממנו אין הדבר כמעט עולה בידו…

עינים גדולות שחורות כדובדבנים היו לה, עינים רכות וחמות וכובשות שחמדה בהן ואהבה בהן ומחלפותיה הארוכות מנתרות בלכתה… רמת-קומה כמותו ודקת-גו ונוי בצוארה הלבן ועדנת-חן טבועה בהילוכה וקלות של פרפר תמים – זיווג של יפי נשים וחן מלאכים… כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה… היש דומה לה, לחנה’לי לבית מקלנבורג, בכל מדינת אשכנז ביקר סגולות ובחמדת העלומים הפורחים בין החומות הקודרות הדחויות הללו?

בעל הבית ואשתו רוב זמנם מחוץ לביתם, בחנות היין והמשקאות, ואת הליכות הבית צופיה הבת הבוגרת, חנה. לא אחת הם מזדמנים – ומבטיהם החסודים נבוכים והם כמתביישים בפני עצמם. בפתע הופיעה העלמה הצעירה בחייו, קנתה שביתה בלבו ובדמיונו, שעד עתה ידע רק את קדושת האם ואת אחוות האחות וזרים לו הרהורי נשים, אך עתה, עתה… רגש חריף ועז כּבּוֹשם המשכר מתעורר בלבו ומפעימו וטורד לפרקים מנוחתו, אך הוא נאבק עמו ומבקש לגבור עליו על-ידי שהוא משקע עצמו בשקידה לוהטת בלימוד. ובעמקי לבו לוחשת תקווה, כי אמ"ה לא ישיב פניו ריקם וייעתר לחפצו ויתן הסכמתו לברית הלבבות שנכרתה ברמזי דברים, בחילופי מבטים ובחיוכי-חיבה מוצנעים, בינו לבין בחירת לבבו.

וגם את הדין הזה קיבל על עצמו באהבה, אף כי קשתה המהלומה ופצעה נפשו ועקבותיה חרותים בו עד היום. על מצוות אמ"ה לא ערער, שפיו הקדוש גזר – שקר החן והבל היופי והוא כבר בחר לו בת זוג למזל טוב ומבית טוב, ממוצא של יחוס רם, שהוא שקול כנגד סגולות הרבה – ועל אחת כמה וכמה כנגד כסף הנדוניה הרב שמבקשים להפריז לחנה מקלנבורג, כי מאז ומתמיד ביזה את הכסף ודחה בשאט נפש פיתוייו.

עוד מלונדון רמז לו אבא על הזיווג אשר מצא לו, היא רחל, בת הרב מרדכי כ“ץ מברודא ונכד הגאון הנודע נפתלי כ”ץ. ועוד כתב לו, שעלה בדעתו ליסע לפולין, אף שאכפה עליו דרישת הפרנסים הספרדים בלונדון, מוקיריו ומכבדיו, שקצבו לו שכירות גדולה של אלף טאַלאֶר שישתקע בקרבם. וגם דוֹרונות רבים העתירו עליו, אך הוא – אף שמשפחתו שרויה עתה במחסור חמור – דחה אותם, ורק מחמת דוחקו והצטרכותו הגדולה נעתר לקבל הלוואה של חמש מאות ליש"ט מכלל הקהל. הם גם ביקשו כי יתן לצייר תמונת פניו וסירב, אולם באו עליו בתחבולה – ואחד גנב פרצופו והעלה אותו על הבד, ואחר כך מכרו התמונה בדמים מרובים בבּוּרש…⁶

מלונדון חזר אל בני ביתו, ובתחילת החורף יצאו לפולין, כאשר החליט מזמן, עשרים נפשות ויותר. בטיפול גדול ובטורח כבד היתה הנסיעה, נסיעתו האחרונה של אמ"ה מאמשטרדאם, עם אשתו המעוברת וחמשת בניו ובנותיו שנולדו לו באלטונא. ועמו גם בתו הבכירה, אהובת נפשו, הנאה בבנות, מרים, עם אישה הרב אריה לייב הלברשטאַם. ועמם משרת ומשרתת. בשתי עגלות טעונות נעה השיירה בדרך המושלגת. ובת קטנה, מן הנולדים באמשטרדאם, מתה בדרך.

שבועות נמשכה הנסיעה בדרכים קשות ומשובשות בגייסות, ובכפר הסמוך לאפטא קרבו ימי אמא ללדת. צינה עזה עמדה בעיירה, סערות שלג משתוללות בלא הרף, אך המוני יהודים נוהרים אליו בחירוף נפש, ברגל ובעגלות, עם חדוות השמועה על בואו. יהודי פולין, שרובם עניים מרודים ולחוצים בצרות, שכל לבם נתנו לו – מה עזה דבקותם בכתר התורה, מה רבה נכונותם לעשות כל שבידם להקלת ישיבתו בתוכם. ואז, לפתע, פרצה הדליקה בעיירה. כמעט כל בתי-העץ היו מאכולת אש, ודומה אף השלג האדים והיערות סביב בערו… אך הם, דאגתם לרב גדולה מדאגתם לעצמם.

הוא זוכר את ישראל ריטפין, האקונום, מנהל המשק בנחלאותיו של אחד משררות פולין שריח של גבינה וצמר נדף הימנו. כובע יהודים שחור וזעיר בראשו, ומגפים גבוהות לרגליו. עוד לפני פרוץ הדליקה בא אל אמ“ה וכתינוק לפני רבו התחנן והפציר בו, שיעשה עמו החסד והכבוד וייעתר לישב עמו – וכל מחסורו עליו. גברתן היה ועטור זקן ועינים אפורות לו ופניו שחומים נוקשים מצליפת רוחות ונדודי דרכים, וכולו אומר תקיפות, אך כילד העתיר בקשתו, שייענה לו כבוד תורתו בעל החכם צבי ויזכה אותו במצווה הגדולה; שזכות גדולה נתגלגלה לידו, לעם הארץ שלא למד ולא שנה, לא יחוס עצמו ולא יחוס אבות, לקיים מצוות הכנסת אורחים בגדול מצביאי ישראל המקנא קנאת ה' צבאות בגבורה ובעוז נפש, למען ינוח מרוב טרדותיו ויחליף כוח ויעסוק בשלווה בתורה ובתעודה ולא ידע מחסור ודאגה הוא ובני ביתו, עד שיתבקש לעלות על כסא הרבנות באחת הקהלות הגדולות… ואכן, זו הפעם הראשונה לו, לאמ”ה, שנעתר לבקשה מעין זו. אך לא יצאו ימים מרובים והוא נסע להמבורג, כאשר הוזעק על-ידי רץ מיוחד מטעם הקצין אברלי לונדון, ידידו, לשמש בורר בסכסוך כספים גדול ומייגע וחמור ונפתל.

ושוב טלטול קשה על פני פולין ואשכנז – והוא, יעקב ישראל, מתלווה אליו – אך מה טוב לו במחיצת אביו בדרכים, באכסניאות, לשוחח עמו בדברי תורה ולהאזין לספוריו האהובים עליו על אבותיו ועל עברו ועל מלחמותיו ועל נסיונותיו…

ביראת הכבוד היה מעלה זכר אביו זקנו, אשר הוא נקרא בשמו, ר' יעקב אשכנזי מגזע ז“ק⁷ לפי שנהגו לחתום שמות משפחותיהם, שבּחוּנים וצרופים היו בימי הגזרות והשמדות מכמה דורות. מחסידי וילנה היה, מלפני שחיטות חמי”ל. ואבא רבה הוא הגאון החסיד בעל ספר שאלות ותשובות “שער אפרים” וכתב יחוסו עד אהרון הכהן. כל ימיו ישב בתענית, חוץ משבתות ומועדים, ופניו מאירות כחמה ולא פסקה תורה מפיו. ואשתו, נכדת הגאון ר' אליהו הבעל שם, אב-בית-דין בקהלת חאֶלם. שריטה היתה בפניו, – ואיש לא ידע פשרה. אך אמרו עליו שבימי חרפו ברא גולם שהיה משמשו כעבד, וגדל וחזק מאד על-ידי השם הכתוב בנייר שהדביק במצחו. הואיל ונתיירא שמא יזיק וישחית, נתחזק עליו, על הגולם, וקרע מעליו הגליון עם השם המפורש וניתקו ממצחו – ונפל והיה גוש עפר כקודם, אך לפני כן שרט בפניו… ועל מעשיו וקורותיו כתב בספר השאלות ותשובות שלו.

בלבו של יעקב ישראל חרותים ספוריו של אמ“ה באותה נסיעה ארוכה, דבר לא נפקד, כמונח בקופסא. אפשר יעלה אותם פעם על הנייר והיו עדות למשפחה – ולדורות. – – – ובשנת ת”ח – כך סיפר – היה סבא, ראש הישיבה ר' יעקב, בין הבורחים מוילנה מחמת הצורר. אל ארץ מהרין ברח, לאבי אשתו הגאון אפרים כהן ולאשתו נחמה, שנמלטה לשם לפניו. בדרכים ספוגות דם רב וזרועות חללים, בין חרבות ישובים שנשדדו והעלו באש, חש לו מפלט. אך בדרך פגעו בו המרצחים, ואחד שבָּאי שאחז בו גזר עליו שיכרע לחרב להתיז ראשו. וכן עשה, נכון לקדש שם שמים, אך נס בתוך נס נתרחש עמו, שראה הרשע עיניו הנאות ופניו המאירים, חמל עליו ודחפו בצד הקהה של חרבו וניצל. בין הרוגי מלכות הקדושים שכב בעצירת נשימה, ועברו על פניו בדהרה, נישאים כרוחות על סוסיהם, המרצחים, קוזקים שיכורים מדם והטירוף משתולל בעיניהם. בלילה חמק והמשיך דרכו בשדות וביערות, מתפרנס על עשבים ושותה מי נהרות. חדשים ארכו נדודיו. ומן הנמלטים מארץ הגזירה העידו לפני הבעל “שער אפרים” שהיה אז רב בברודא, שהותז ראשו וקיבל עדותם. אפס, היא, אשתו נחמה, אף שהותרה על-ידי רבנים גאונים, מיאנה לקבל תנחומין וסירבה להנשא לאיש עד שנעתרה להפצרות אביה. והנה לאחר מחצית השנה זכתה וחזר, ביום בו עמדה להכנס לחופה חזר…

ושם נולד אמ“ה, צבי הירש, לאביו שירש כסאו של בעל “שער אפרים” אחר פטירתו וכמוהו אהוב הקהל ובחירו, וכמוהו נוהג כל ימיו בקדושה ובטהרה ושוחר אמת וצדק. כאן, בבית תורה זה, גדל, על ברכי אביו זקנו יצק מים, ולימודו בשקידה עצומה ובדביקות ובזכרון חזק ניחן. בימי חרפו הלך לשאלוניקי ללמוד גם דרכי הספרדים ושימש את הרב הגאון אליהו קובו, ומשם חזר מושלם בתורה ובמידות ונשא אשה. ואז בא עליו האסון: במצור אשר שמו צבאות האוסטרים על העיר פגע פגז תותח בביתו והרג את אשתו הצעירה ובתו. מכאן עבר לבוסנה שרהיי ⁸ ונתקבל בה לרב והוא בן כ”ף אלי"ף, אך בעטייה של המלחמה אנוס היה להמלט לאשכנז.

שעת בין ערביים. השמש השוקעת מאדימה פני השלג. העגלה מחליקה בשביל נפתל בחורש ארנים. מבעד לעצים הוא מבחין בגגותיה האדומים של המבורג, בחודי המגדלים, בצלבי הכנסיות המתנצנצים בקרני השמש השוקעת. דכי הים עולה באזניו. המסע הארוך קרב לקצו… הוא נלחץ אל אבא המכורבל בפרווה צהובה. הוא מאזין לספורו על סבא, אשר חי בימי המדיח הגדול, בכור משיחי השקר שבתי צבי שם רשעים ירקב, ובשבת תשובה שנת תכ"ז דרש בשבחו בבית הכנסת, בשבחו של האויב הגדול של היהדות שעמד אז ברום הצלחתו וכמידת קסמו מידת סכנתו… אך כבר באלול אותה שנה, משנתגלתה חרפת השמד של המשיח הסרוח, קרע קריעה ושם אפר על ראשו ודרש נגדו ברבים ושב בתשובה שלימה ונחלץ למלחמת חרמה נחרצת ברשעים ובפושעים, נכון ליתן נפשו על עקירת הכת ולקדש שם שמים. מנוחה לא ידע מני אז ואת נפשו עינה, וסופו עלה לארץ הקודש לקיים הכתוב וכיפר אדמתו עמו…

בן י“ז היה – סיפר – כאשר גזר עליו אביו להלחם עד חרמה במארת הכת שהיא כרעל המכלה את הנפש ואת הגוף, והיא היא הסכנה להיהדות והשער לזנות ולערוות כל החטאים, השער לדרך אשר באיה לא ישובון… בנאמנות ובקנאות קיים אמ”ה הצוואה… והרי היא גם צוואה קדושה לו, ליעקב ישראל.

והם באו להמבורג, אל הדין תורה שנקרא לשמש בה בורר. רב חדש יושב כאן, מעיירה רחוקה מקיידאן אשר בליטא נלקח אחר כבוד על-ידי הפרנס התקיף בער כהן – יחזקאל קצנלבוגן שמו. רפה-רצון הוא ומוכנע לתקיפים, היאזור עוז לעמוד בשער נגד הפרנסים המשתוררים על הקהל ולהלחם בלא משוא הפנים במעשי החמס ועיוות הדין ולתקן תקנות מועילות לקהל וביחוד למקופחים ולעשוקים? הם הקבילו פניו… משל כאילו לא נתרחש דבר. הפרנס התקיף, הגביר האדיר בער כהן אף נתפייס עמו והחזיר לו חלק משכירות הרבנות שעיכב לו בשעתו. אך מה טוב לו, לחכם צבי, שאין פרנסתו וקיום ביתו תלויים עתה בו ובשכמותו; ועוד מעט, בתום הבוררות, יחזור אל ביתו אשר בפולין, ושוב לא ישוב אל מערת הפריצים הזאת אשר בג“ק או”ה…⁹

באמצע הבירורים המייגעים אשר נמשכו חדשים רבים יצא עמו, עם יעקב ישראל, לברסלאו, לחתונתו. שם כבר חיכו לו חותנו עם בתו המעותדת לו, נין למהר"ל מפראג, ועוד מבני משפחתו. את חטאיו הוא נזכר היום… גם ביום כלולותיו ושמחת לבו לא שכח אותה, את חנה’לי מעמדין, כשם שגם כיום קשה לו לעקרה כליל מלבו…

סמוך לחתונתו נטל, זו הפעם הראשונה בחייו, הקולמוס בידו, וכתב תשובה להשגותיו של הרב בעל “נזר הקודש”. בלילות ישב וכתב ולא העז להציע דבריו, אך בברסלאו, באכסניה המרווחת בה התגוררו, נתן אביו עיניו בכתוב. יחד עם דודו, שבא עמו לחתונה, וולף מירלש, עיין בכתוב – ואורו עיניו, והדברים הנכוחים הינוהו מאד מאד… בראשו נשקו וקרא עליו המקרא שפתים ישק. ושוב חזר והשמיע באזניו כדברים אשר אמר לו בהגיעו למצוות, על שליחותה של היהדות ועל נצח התורה שהיא חיינו ואורך ימינו ועל המערכה בפנים המחנה נגד התקיפים והרשעים, ועל סכנת כת הטמאים האורבת במחשך דיבר ברטט, שדרכה להתעטף באצטלאות שונות להטעות ולהתעות גם גדולים ויראים, אך חכם עיניו בראשו ומצווים אנו לעמוד על המשמר ולחדד החושים ואין רחמים ופשרה בזו המערכה – כי עוד ידה נטוייה לנקום ביהדות.

ומשם נסע הוא, יעקב ישראל, עם חותנו ואשתו לביתם אשר בברודא, לארץ זרה שאת שפתה ואת אנשיה ואת מנהגותיה לא ידע. והאמת היא, שזר הוא לחותנו וגם לאשתו, שלא הבינו לנפשו ולמאווייו כל ימי שבתו עמם. דוקא כאן, בריחוק מאמ"ה שאותו לא זכה עוד לראות ומבית הולדתו, הוא מרגיש בגבור בו כוחותיו ובטחונו בעצמו, וקול הוא שומע הקורא לו, כי לגדולות נוצר ועליו לעמול ולעשות להרמת קרן התורה בעם ולתקון סדרי החיים, ולהמשיך מורשת אביו הלוחם לצדק ולאמת. היש דומה לו ביחוס אבות? וגם בסולם התורה הוא עולה ועולה… רבות ונועזות השאיפות, אך היא, אשתו, מבקשת להחזיקו לידה, ולא אחת מציקה לו ומקנטרת בו, וביחוד לאחר שנולדו לו התאומים מאיר ואסתר. במפח נפשו הוא סוגר עצמו בחדרו, מתייחד בלימוד וכותב פירוש על טור אורח חיים (הארבעה טורים, בכריכת עור יקרה, קיבל דורון מדודו ליום חתונתו). כן, הוא אוהב את הבדידות. ניתן לומר, שאף את העצבות הוא מחבב. באוירתן הוא נושם נשימה מלאה. הוא לא ידע שמחה מעודו. גם שמחת המצווה כבושה, מאופקת. נערותו ובחרותו חלפו עליו בעניות, ביסורים, במחלות. כן, גם המחלות לא הניחו לו לישב בשלווה ותקפוהו בלא הפסק ובלא רחמים, באיברי הנשימה והעיכול, בעור ובגיד הזהוב ¹⁰ ובשאר איברים. מימי הולדתו ממש. הן מיד לאחר ברית המילה נחלה קשה ורק בנס ניצל, ואז הוסיפו לו השם ישראל וקראו עליו הפסוק כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.

גם במהרין, בשנה הראשונה לישיבתו שם פשטה המגיפה, ואנוס היה להמלט אל הכפרים וללון בחורף בסוכה ביער. בדמים יקרים נאותו הכפריים לארחם עד יעבור זעם. וגם אשתו חלתה. שערה הבהיר כמו דהה, עיניה התכולות צבעם היה כמים וקומתה הנמוכה שחה נצטמקה… וטינותיה וטרוניותיה כמעיין המתגבר, משל הוא האשם בדוחק ובמחלות… אכן, מי עוד כמותו רשאי לומר – לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי… מן הכפר חזרו לברודא, לאורח החיים שהוא עליו כמעמסה. הוא מלמד בחורים, פנויים ונשואים, גפ“ת וטא”ח עם ב"י¹¹, מקרא, הלכה ואגדה, ודבריו ערבים לשומעים. כל כוח הסברתו ובקיאותו וחריפותו הוא משקע בהוראה, אף שלא זה חפצו ולא זו שאיפתו, ונטייתו להתבודדות, – להתייחד עם עצמו ולאחוז בקולמוס הסופרים ולנטור את כרמו שלו… התלמידים דבקים בו מאד וכבודו גדול בעיניהם ורצונם לקבוע לו סיפוק צרכי ביתו בריווח – אך הוא ממאן לקבל כסף ושווה כסף, ואין הוא שועה להפצרות אשתו…

ואז באה, באייר תע“ח¹² השמועה המרה והנמהרה על פטירתו של אמ”ה בלבוב, ומיד יצא מרחק מאות פרסאות למדינת פולין.

בפתע באה השמועה וחתכה בנפשו. חשיכה גדולה ירדה עליו, על מאוייו וערגונותיו. אמ"ה נפטר, אך הוא חי בלבו כתמיד, ויותר מתמיד. והפצע שותת דם… אפלולית בחדר – וצללים. דרך הסדקים אשר בוילאות הכבדים המכסים את החלון בוקעות קרני שמש-אביב, מתנצנצות בפמוטות-הכסף ונעלמות בין טורי הספרים אשר בארון –

יעקב ישראל כותב מכתב לביתו

דממת ליל עמוקה שרויה בחדרים המרווחים של הבית וצללים מרקדים על הקירות. אורה הדל של המנורה זרוע על השולחן. לפניו הספר הפתוח וגליון נייר, ודומה גם האותיות מרחפות ומרקדות באפילה… על הקיר תלוייה יריעה רקומה: יעקב אבינו ישן על אם הדרך, אבן למראשותיו, סולם ניצב לידו וראשו מגיע השמימה…

בשתי מיטות העץ בירכתי החדר ישנים הילדים הקטנים ובחדר הסמוך – הילדות. זה מקרוב נתייתמו בשניה, במות עליהן האם, ועתה הוא, הבכור בבנים, נתבע להיות גם אב וגם אם ליתומים. האם לא מן השמים נגזר עליו לעקור מברודא ולבוא לקהלת לבוב, אשר אהבה ויקר רחשה לאב ועתה חשקה נפשה בבן והיתה מרוצה לקבלו לרב ואב בית דין אילו היתה לו חתימת זקן… ואף על פי כן כינו לו ראש בית דין, שהיא מעלה סמוכה לרב אב בית דין וסבורים שיתיישב אצלם. וגם שתדלנים ושדכנים מטעם קציני ארץ פולין ונגידיה מבקשים להדבק בזרעו של אמ"ה וליקח את בנותיו לנשים לבניהם, אך הוא דוחה אותם בקש שאין לבו נוטה אחר הממון…

הוא יושב וכותב אל רעייתו אשר בברודא ואל חותנו. הוא כותב להם על הכבוד אשר נחל כאן ועל עוז חפצו להשתקע עם בני ביתו בזה, בקהלת לבוב יע“א¹³ שאהבתם עזה שמורה לבית אמ”ה ותקועה אף בלב העם הפשוט, וגם הנשים המוכרות סחורות ומזונות בשוק מתברכים בזכרו. אף על פי כן הוא יבטל רצונו מפני רצונה וקשי ערפה, שרכה היא בשנים והילדים קטנים, אך ברי לו, שאין עתידו לפניו שם.

לפני שבועות אחדים והוא כבר עשה הכנות לצאת לדרך ולחזור לביתו, ושוב תכף עליו האסון בפטירת אמו הרבנית, לאחר שחלתה חולי כבד מרוב יגון ואנחה שלא רצתה לקבל תנחומין על מות בעל נעוריה. כבת מי“ם אלי”ף שנה היתה וכמה מגדולי רבני פולין בקשו לקחתה לאשה, אך היא לא הניחה אף לדבר על כך ותמיד דמעתה על לחייה. והיתה פרידתה קשה על בניה ובנותיה ועלתה צעקתם למרום. וביום שלאחריו מתה גם אחותו הקטנה, ילדה בת גימ"ל, ואחרי זה נפל גם הוא למשכב מעוצם הדאבה והצער.

כן, עוד זאת. לפני ימים אחדים בא לכאן מדוּקלא, גיסו הרב אריה לייב הלברשטאַם, בעל אחותו הבכירה מרים, ומיד נטל עניני הבית לידו. אהובת נפשו של אמ“ה היתה ודומה לו בנוי ובחין סגולות והוא השיאה לחתנו זה שלמד עמו וטרח בו והוא העתיק כתביו ואגרותיו. אחר כך נמנו וגמרו שהגיס יטול לידו כל עזבון אמ”ה – כסף ושווה כסף, מטלטלין וספרים ושטרי חובות המדינה והוא, גדול האחים, יקח שטר חוב וחליפת-כתבים על שם הנדלי כהן מאלטונא ואחיו וגיסיו מהמבורג והספר שאלות ותשובות חיבורו הנדפס בחייו, והטילו עליו הפצתו. ועתה, לאחר שהגיס קיבל על עצמו האפטרופסות על היתומים, הוא יפסח בלבוב ואחרי החג, ברצות האל, הוא עומד לצאת לדרך, לאחר שכבר שכר לו משרת וגם עשה שאר הכנות…

הצללים מרקדים על הקירות – וההרהורים כוססים בלב. דמות ילדיו עולה לפניו והוא כמה ונכסף לראותם – אהה, כי אמ"ה אף לא זכה לראותם! ועם זה גוברת בו המרירות על הריחים הכבדים המוטלים על צוארו, ועל זו מועקת הישיבה מאונס בברודא הנידחת, המקפחת שאיפתו העזה להקדיש כל חייו לתורה ולתעודה… היאך יגבור על המכשולים המרובים הכבדים הנערמים סביבו? האם לא מן השמים מבקשים לבחון אותו, המסוגל הוא לעמוד בנסיונות?

הוא יחזור לברודא, אל הילדים ואל האשה שתמיד הציקה לו בקוצר השגתה ותמיד רחוקה היתה ממנו ולא הבינה לרוחו ולנפשו. ומשם יצא לאשכנז ולהולנד למכור החיבור של אבא וגם לגבות את השטר חוב ואז… אפשר מוטב יהיה להפקיד הכסף בידי אחד הסוחרים, למען יעסוק במשא ובמתן והוא ייהנה מחלק מן הרווח, ובזה הדרך יספק הצטרכות ביתו ויוכל להפנות לעולמו, שחיי עולם בו ובלעדו אין לו חיים וטעם חיים.

רבות מחשבות בלב איש… אך חשש כבד טורדו: האם לא יארע את הבן כאשר נתארע עם האב? שהרי גם אמ“ה, לאחר חתונתו, נתנו לו שותף מבין בסחורות להרויח בהן, כדי שיוכל לשקוד על תלמודו. אבל לא ארכו הימים והשותף ברח לאחר שנתאכלו המעות, ויצא נקי מנכסיו בפתע פתאום, שכל מעותיו בידי הבורח היו. ואף שהיה בידו כתב ערבות מאביו של הבורח שהיה משועבד של קהל אלטונא, אך האיש נפל למשכב וחליו קשה – ודאג אמ”ה שמא מתוך צרת בנו שהשתרגה עליו חלה האיש. מה עשה? לקח שטח החוב וקרעו ושלח אליו הקרעים לבל יצטער.

ועוד הוא זוכר, שאחד מעשירי אלטונא הוציא מכיסו אלפים רייכסטאֲלאֶר להביא יין כשר מצרפת ואיטליא, וחלה את פני אמ"ה שישתדל לעשות בזה סדר ותקון, שיהיה היין נעשה בהכשר כהלכה על ידי שלוחים מיוחדים – ולו כל הרווח והפירות מעסק זה. ופעם נפסד לו הרבה מן היין מחמת צבא שוודיה שפרץ לאלטונא. והוא, זכרונו לברכה, לפני שעקר דירתו בשעת חירום להמבורג עד יעבור זעם, ציווה לשפוך כל היין ולשבר החביות לבל ייאסרו ממגעם, ולא רצה למכרם לגוי וליהנות מן הכסף…

אכן, רוב שנותיו של אמ"ה עברו עליו בדוחק ובמחסור ובצער, אך מעודו לא נזקק למתנת בשר ודם ועניותו לא ניוולתו ולא נטעה בו קנאה אל התקיפים הגבירים אשר זהבם טימא נפשם. ונהפוך הוא, נפשו נתעדנה ונזדככה ושנאתו לבצע גברה וגם אהבתו לכל דל ונדכא, עשוק וסובל. הוא עמד במבחן המחסור והוא עמד בפיתויי הבצע ומדרך האמת והצדק לא סר – האין זה הקו הנטוי גם לפניו? והרי עתה מתחיל מבחנו. מה, איפוא, החרדה והדאגה האוחזת בו?

ועוד הוא יודע, כי בשל סגולותיו נרדף היה ונעלב פעמים הרבה מקוצי בני עמנו אשר בקצה המחנה, בעבור ישרו וצדקתו ותומתו, שלא נשא פנים בתורה; מטעם זה רבו עליו אנשי זדון ובעלי ממון וימררוהו וישטמוהו. אבל גם זאת הוא יודע, שאין אחד שהתגרה בו מלחמה שלא נכווה בגחלתו.

מבעד לחלון נראים שמים תכולים, מכוכבים וירח בהיר מרחף בהם. גליון נייר המכתב מוטל לפניו – והספר הפתוח. ספר השאלות ותשובות של אמ"ה הוא. קריאה חדה של תרנגול מבשרת את השחר העולה. הילדים שקועים בשנת. כך ישנים ודאי ילדיו שם, במרחקים, בברודא, וגעגועיהם אליו. והבן הבכור כבר לומד אצל המלמד – ראשוני צעדיו הוא עושה בתלמוד. בפתע הוא מרגיש חום-אהבה פושט ועולה בתוכו אליהם. הוא עוצם עיניו, והנה הוא שב לבית חותנו, בברודא, מביא להם מתנות מן הדרך, מחבקם ומנשקם. ואת בכורו, את מאיר’ל, הוא נוטל על ברכיו ושואלו בתורה…

לפניו מונח ספר השאלות ותשובות הפתוח להחכם צבי… ותאווה עזה אוחזת בו לכתיבה, להאיר עינים בתורה, לצלול לחביוני מעמקיה, לדלות מהם פנינים ומרגליות ואבנים טובות, ולעשות לתקנת הדור ולפתוח במלחמה העזה לעקירת החנפים והצבועים, הרשעים והנבלים. עוד עליו לסיים החיבור אשר הפליא את אמ"ה בברסלאו, ובדעתו לכתוב גם פירוש על המשניות וחידושים והערות רבות לו לטור אורח חיים וגם בשדה הדקדוק רוצה הוא לחרוש, אם רק יונח לו ממצוקתו ומסבלותיו…

מזמן שמע על ראש הישיבה מפראג ששמו הולך לפניו, שמספרים עליו כי בנעוריו נמנה עם כת הצבועים ואף פירסם קונטריס שבתאי מסוכן בעילום שם. ואומרים עליו שגאון הוא בהלכה ודרושיו מותק צופים – שלש ארבע שעות רצופות יש בידו לשאת דברו לפני הקהל – אך האין כל אלה כסות עינים לשטן האורב?

אור המנורה דועך… עפעפיו נעצמים מרוב עיפות וראשו צונח על השולחן. עוד מעט ויעיר את אחיו ויקחם עמו אל הקלויז. ואחר כך ימהר וישלח על הפאָשט¹⁴ את המכתב לברודא. אך לעת עתה הוא מתמכר עוד קצת לזרועות ההרהורים והחלומות… ושוב צופה ועולה לפניו העיר על נהר האלבה המושך מימיו לים הצפון, על בתי החומה והכנסיות שלה, השווקים והחנויות ולהבדיל – בתי הכנסת והישיבות. והרי הקלויז הגדול של סבא זלמן מירלש והישיבה של אביו, שם נתגדל ושם עלה אבא לשיא תפארת ולפסגת המערכות, המערכות שלא תמו, שעליו להמשיך בהן. ושם, על חופי ים הצפון, עיירה מועטת, עמדין, אליה נקלע בברוח אבא מחמת מרדפיו התקיפים, ובה עשה פרק זמן לפני נשואיו. ובפתע הוא רואה אותה… לידו היא עומדת, עיניה הטובות זוהרות כאז שופעות חמדה ואהבה, והיא מחייכת אליו ברוב הוקרה והערצה ורואה לנפשו, כאז…

– הטוב לך, יעקב’הלי? – היא שואלת, ועיניה מושפלות לארץ.

הוא מסתכל בה ושותק. הוא מרגיש בגאות בו לבו…

– האם תזדמן עוד לעמדין? – הוא שומע לחש קולה כנגינה ערבה.

– הכל בידי שמים…

– בעלי סוחר עשיר, באבנים טובות יסחר, והוא מחשובי הפרנסים בקהל עמדין… אני אפציר בו, כל השתדלות אעשה, כי ישלחו לך כתב רבנות… לימינך אעמוד…

הדמות נמוגה והולכת. ערפלי השחר העולה נמוגים כחלומותיו. בבת אחת הוא נעור. הוי עז כנמר… סומקו של השחר כבר ניגר בשמי האביב הבהירים. הוא ממהר ליטול ידיו, חובש כובע הרבנים רחב-השולים ולובש החאַלאַט הארוך. הוא יודע, כי תמו ימי ישיבתו בלבוב ועליו עתה לחוש לברודא, לביתו ולילדיו, ומשם ימשיך מסעו למערב…

המסע ולקחו

מרכבת הדרכים, הלאַנדקוטש, נעה בדרך המלך העולה מפיורדא ומגמת פניה – פראג. סוחרים מאשכנז, שערם כפשתן הבהיר ואדמומית בלחיים שהם כגושי-בשר תפוחים ישובים בה בהרחבה זחוחה ושני כמרים מצ’כיה לבושי שחורים, גאווה זעומה בעיניהם, ובירכתיה – מהורהר כדרכו ונפול פנים, שקוע בפינתו הנוסע היהודי, יעקב ישראל. משני עברי הדרך גבנוני גבעות, חורשות אורן ואשוח מטפסות במדרוניהן ורוח סתיו מרירה הומה על פני שדות ואפרים. לרגליו מוטל ארגז עץ לבן ובו התיק עם הטלית והתפילין וצרור כתבי אמ“ה אשר לא עלתה בידו למכרם בנסיעתו הארוכה, רבת היגיעות והתלאות, זו הנסיעה אשר הנחילה לו כבוד אך גם בזיונות ואכזבות. קווה קיווה, כי יעלה בידו לגבות חובות אמ”ה ולצבור קצת ממון לבסס קיומו ולמען יהיה בידו הלתמכר בלא טורח ודאגה לעבודת השם, אך התקווה נכזבה. וכמה פעמים נחלה בדרך, וכמה נסים קרו לו שנחלץ מסכנות הרבה, ברוך הוא שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…

הצינה גוברת, צינת סתיו הצובטת בבשר ומלהטת בפנים, ודומה עוד מעט וירד השלג הראשון. חולפת המרכבה על פני אפרים ואגמים ובקתות בודדות של אכרים רבוצות פה ושם שכוחות מאל. צריחת עורבים, כמבשרת רע, עולה מאמירי העצים הנעים ברוח…

לעיני רוחו הבית בברודא השוקטת על שמריה, חותנו הזועף וילדיו הקטנים. והנה היא… מה יגיד ומה יאמר לה בשובו ממסעו? היא ודאי מצפה, כי עושר יביא עמו ואולי גם מתנות יקר, בגדים ותכשיטין – וידיו ריקות… אכן, מטען אכזבותיו גדל מאד מאד, אך עם זה כה גברה נתלהטה שאיפתו העזה לעקור מברודא ולפרוץ דרך לעצמו אל המערכה הגדולה המצפה לו – לתקן חיי העם ולהרים קרן התורה אשר בהם, ורק בהם, התקון לסערת נפשו.

השמש נוטה מערבה, – עוד מעט ותיכנס השבת. ארגמן דמה נמזג בתכלת האופק. פתיתי שלג נישאים ברוח הזועפת, וקרעי עננים אצים ברקיע. ענן אבק, מאחוריה, מתגלגלת המרכבה לעיבורה של אחת העיירות הסמוכות לפראג. יעקב ישראל נוטל ארגזו בידו, מתעטף במעילו הארוך, ויורד מן המרכבה.

עתה הוא מפסיע בשביל צר ופתלתול, אשר שלוליות עומדות בו וצבורי אבנים שרועים בפינותיו השונות. הרוח מכה בפניו, מפזרת שער המשי של זקנו. מבעד לוילונות הלבנים אשר בחלונות הבתים הקטנים כבר מתנוצצים נרות שבת דולקים. הוא נכנס לאכסניה. נמוכה תקרת העץ החשופה וחול צהוב נקי זרוע על הרצפה המכובדת. ושלווה-של-ערב-שבת עומדת בה. כאן ישבות.

בלילה, על יצועו, שוב חוזרים ומבעתים אותו נסיונות המסע הארוך ומדירים שינה מעיניו. רב היה טלטול הדרך מברודא להמבורג – וגם הנער המשרת אשר לקח עמו נחלה בדרך. במאור פנים הקבילו פניו בביתו רחב-הידים, המשופע בעשירות, של בער כהן. ידע הפרנס התקיף מטרת בואו, לפי שכתב לו מראש ושמח לראות את בנו של החכם צבי שגדל ויהי לאיש ובעקבי אביו ילך. רבים ממוקירי זכרו באו לראות את הבן ולשוחח עמו בעניני תורה ובעסקי דרך ארץ. וארוכות שוחחו על בית אמ“ה וגורלו מאז יצא מהגימ”ל קהלות ומאז נפטר, על הבנים ועל הבנות. לא אחת נשאל, האין חפצו לעלות על כסא הרבנות. לא, אין זו משאת נפשו לשמש רב, אין הוא רוצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה, וביחוד בזמנים האלה… שהרבנות בימינו כרוכה בעסקי ריבות ותלוייה בחסדי גבירים וטורדת בעליה מן הלימוד והעיון לשמם. ואם ירצה השם ויביא לידי גיבוי את החובות שחבים לאמ“ה וימכור את חיבוריו, או אז יהיה בידו לישב על התורה ועל העבודה באין מחריד, שעז רצונו להעלות על הנייר חידושיו בעניני תורה וגם את תולדות בית אמ”ה ומלחמותיו…

אשר למכירת הספרים – טען בער כהן – ודאי שיסייע בידו ככל האפשר. אך אין בעלי הממון אצים אל הספר ויש להביאו אליהם. ודרך המחברים והמדפיסים בימינו לבוא אל הפרנסים והקצינים העשירים ולקצוב להם סכום גדול וגם לשלוח להם כיבודים ומתנות, על מנת לקבל בחזרה מנה יפה. אך הוא, יעקב ישראל, לא שעה לדברים שחתכו בבשרו. היאך יעשה פרי רוחו הקדוש של אמ"ה כמרכולת? אם אין להם ענין בספר לשמו, בל יקנוהו. לא, הוא לא ישפיל עצמו, הוא לא ישפיל זכרו הקדוש.

ואשר לחוב – הסביר בער כהן – הענינים עתה יגעים ביותר. שטרי החוב הם על שמו ושם אחיו המנוח וגיסם, והם שרירים וקיימים. אך עדיין הדבר תלוי בדין המלך, שבעלי חוב שונים הגישו לפניו תביעותיהם על עזבונו העצום. כך טען ואפשר אמת דיבר, אלא שעוד בזמן שהותו בהמבורג נתאכלו כל המעות של העזבון… העושר שבא בלא משפט הלך לטמיון. האם לא כך ניחש אמ"ה וניבא על גורל בית כהן? תשעים אלף רייכסטאלאֶר מזומנים הניח במותו, בקופת ברזל נעול וחתום בביתו, והפקידו הקהל עליו שמירה. אך בניו שיחדו השומרים וגזלו הקופה וחילקו ביניהם הממון ונמלטו.

וגם שאר החובות לא באו לידי גבוי.

בפחי נפש יצא, איפוא, מהמבורג להנובר. ושם נתאכסן אצל הקצין גומפל הנובר, שהוא ואחיו היו אז ברום המדרגה והעשירות. אכן, גם כאן נהגו בו כבוד ופינו לו ולנער המשרת חדר מיוחד, אולם באותו שבוע עצמו ירדו לפתע מנכסיהם. אבד העושר הגדול שירשו מאבותיהם וכילו ממונם של אחרים. כל עסקיהם הניחו ביד משרתיהם וסופריהם והם עצמם הוצרכו לברוח בחשכת הליל. כל הנשאר בביתם נחתם בטבעת המלך וערכאות. הוא, יעקב ישראל, שבבית תורה גדל, רחוק משאונו והמונו של המשא ומתן ועסקי כספים, נדהם ונבוך ונמלט על נפשו. שאילולא זה והיה נלקח גם ארגזו בחזקת נכסיהם. והוצרך ליקח מקום לינה באושפיזא אצל נכרי.

ועוד הוא זוכר: בתוך המהומה בא אצלו אחד מפקידיהם וביקש ליתן לו, משמם של הבעלים, ששה רייכסטאַלאֶר. אך הוא נעלב מאד. הכי פושט יד הוא? וסירב.

ומשם נסע במרכבת הדואר אל פרנקפורט על נהר מיין, שהיתה אז בתכלית רום המעלה, כתר לכל קהלות אשכנז בעושר ובכבוד. אך עוד בהיותו בדרך, סמוך לעיר, ראה שלהבות אש ותמרות עשן בוקעים משם… בתים רבים ברחוב היהודים עלו באש אשר יצאה מבית הרב המקובל נפתלי כהן, וקהל פרנקפורט התנצלו לפניו שלא יוכלו ליקח ממנו הספרים לעת כזאת שהרחוב שרופה, אף שנשארו עשירים מופלגים ושמו של החכם צבי וספרו חשוב ונעלה בעיניהם.

ואז הוברר לו לחלוטין שירט הדרך לפניו, ושאינו מסוגל ומוכשר לעניני מקח וממכר ומשא ומתן. כל מקום שבא לשם טרודים היו בחבלם ובאבלם ובעיסוקיהם ואמר ללבו: לא הן ולא שכרן. ודחה הצעות שנתנו לו לילך לקהלות מנהיים ומאֶץ וסביבותם שהיו גדולות במעלה ועושר.

הוא כבר עשה הכנות לשוב לברודא והנה באה השמועה מלונדון, שמרדכי המבורגר – אשר שני אחיו היו חבים לאמ"ה סכומים גדולים – חזר ממסעו להודו שם שהה כעשר שנים הביא עושר גדול ומופלג, אוצר של אבנים טובות וכלי חמדה מזהב ונתפרסם הדבר גם בכתבי העתים. והחכם צבי בחייו עמד למרדכי המבורגר בשעת דחקו בלי שום גמול, כאשר קמו עליו מרדפיו על לא עוול בכפו וכמעט נהרס מעמדו. ועל כן, אף שעמד לשוב לברודא, קיבל בזה הפעם על עצמו את עול הטלטול הכבד לילך בספינה דרך ים, ושכר לו משרת חדש בדמים יקרים.

סערה עזה זעפה בים והספינה נלבטה קשות בטלטולי הנחשולים הטרופים. גם מחלת הים התעוללה בו והקדחת ליהטה כאש. אהה, כי עינויי המסע הזה וחרדותיו עודם מעוררים בו צמרמורת. עוד עתה הוא שומע נאקתה המאויימת של הרוח ונהמתה הפרועה ורואה התהומות העמוקים אשר הנחשולים הזועמים כורים בלב הים, ואת הררי המים המתפוצצים וניתזים ומתרסקים אל דפנות הספינה הנישאת כקליפת אגוז והשמים הקודרים כמו רובצים עליה. בהגיעו לנמל לונדון היה חלוש מאד והוצרכו ליקח עגלה מיוחדת ולהסיעו אל בית הגביר.

שבוע שלם שכב על מיטת חליו ובני משפחת מרדכי המבורגר מטפלים בו באהבה ובכבוד. וכאשר שב לאיתנו הראה לו כתבי-ההתחייבות על שם אחיו ותיאר לפניו דוחק מצבו, אך הוא, הגביר, חתך קצרות: איני משלם בעדם. כל דברי הפיוס והשיכנוע של יעקב ישראל לא עמדו לו. אם אעשה כזאת – טען לעומתו – ויעטו עלי שאר בעלי-חוב ואצא נקי מנכסי כבראשונה…

יעקב ישראל מוסיף ומסביר המצווה הכפולה שבידיו של הגביר, אשר הביא עושר רב מהודו, לקנות במאמץ מועט, וכי הוא אף נכון לשתוק ולא לפרסם הדבר לשום אדם, אך הגביר אוטם אזניו ומוציאו בפחי נפש, ואילולא עונת החורף והגשמים ודאי שלא היה מאריך גלותו והצער ואיבוד זמן וממון ומפליג מלונדון לאלתר.

מדוכדך ומושפל יצא אחר הפסח מלונדון לאמשטרדאם. אל ביתו של השוחט אברהם נורדן בא, אשר החכם צבי בהיותו אב בית דין בקהלת האשכנזים רב את ריבו נגד אויבים ותקיפים. חסדו שמר לבן ושימשו באהבה כאשר שימש לפני שנים את אביו ולא מש מתוך אהלו שלא על מנת לקבל פרס. וכאשר נסע החכם צבי לפולין רצה לבוא עמו ולשמשו גם בדרך ולילך אחריו – אבל הוא החזירו מדרכו, ועל כן נשאר באמשטרדאם. ונתקיימה בו ברכת הצדיק, שעלה הגורל שלו בהגרלה באוטראֶכט בסכום עצום של כ“ף חי”ת אלפים זהובים כסף הולנד.

אכן, בבית הזה נח קמעה, אף שהמיחושים התעוללו בו שוב. שבועות רבים ליהטה בו הקדחת, ובתוך כך יצא דרך בית הרעי שלו תולע ארוך שהיה מכרסם בו בלא הרף בגופו. ואחר כך הונח לו. הוא שהורגל בכפיות הטובה הקשוחה – נשאה לו אוירתו של הבית הזה מרפא וניחומים.

היה קיץ מופלא. השמש מזהירה במימי האמסטאֶל. מלבלבים אילנות בתקוות המתוקות – וחלקת הים התכולה מלטפת ומאירה פנים. הוא יושב על תלמודו, כדרכו, והוא גם מעלה על הנייר פרקים לתולדות בית אמ"ה וגם מגלגולי חייו הוא. והאנשים הטובים מעכבים בעדו לבל ימהר לשוב, מפצירים בו שינוח ויחליף כוח – איך יסרב להם? ובתוך כך עבר הקיץ ובא הסתיו.

ועתה הוא כאן, בעיירה הדחוייה, בדרך לברודא. אפל הלילה, צינה וסערת-שלג, ואין השינה נדבקת לעפעפיו ומחשבותיו כבדות עליו מאד. בשובו לביתו ימשיך ויעלה על הנייר את אשר עבר עליו במסעו זה, את כל הפגישות והשיחות, הגלגולים והנסיונות והנסים שארעו לו. הן רק אתמול אירע לו נס גדול, שהמרכבה בה נסע גזלנים שודדי דרכים התנכלו אליה – והוא ברחמי השם לא ניזוק. וגם את לקח המסע יעלה על הנייר ועיקרו – ששקר ברק הזהב אשר סינוור עיניו ושוא חסדי נגידים ותקיפים. האם לא על רדיפתו זאת אחר הזהב נענש בעינויי נפש וביסורי גוף? ועוד הוכח לו בלא צל של ספק, כי ברכתו וקללתו של אביו מורו הגאון לא שבה מעולם ריקם. במו עיניו ראה זאת במסעו. כי מקפיד הקדוש ברוך הוא על כבוד צדיקים יותר מאשר על כבודו. כל הרשעים שנתגרו בו מלחמה, עלבו בו וירדו לחייו – הם ובניהם באו על ענשם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם. הרי כך היה המקרה הבלתי-טהור בעשיר מאַנשבּאֲך שביקש מהחכם צבי היתר לשאת אשה שניה על אשתו לאחר שהשיג קצת היתרים מרבני פולין. אך החכם צבי גער בו והוציאו בנזיפה ורקק בפניו. והאיש ההוא נפרעו הימנו מן השמים, ועתה נודע שהוא נחלה מאד ואיבריו נשלו. האין עיניו רואות – הוא מהרהר – יום יום עוברי עבירה, מלווי ברבית וגזלנים וחמסנים ונשבעים לשקר ועוברים על התורה – והקדוש ברוך הוא מאריך אפו, רואה עלבונו ושותק, אינו גובה מהם חובו בעולם הזה, ואדרבא משלם להם שכרם להאבידם; ואילו בגזירות חכמים ותקנותיהם אינו מוותר ואינו ממתין ואין הפורענות שוהה לבוא, כדי להראות חיבתן, שכל דבריהם כגחלי אש. וכן ראינו בפירוש שהחמיר בכבוד צדיקים יותר מאשר בכבודו. כי אכן, אין הפקר ואין שרירות, יש דין ויש דיין אמת, יש חשבון ויש השגחה.

והאם לא ראוי לספר גם על אברלי לונדון, שישב אמ“ה ימים רבים במשפטו הנפתל עם גיסו ולא עלתה בידו לחלצו מידי התקיף, ונשאר ריקם מכל עשרו בסיבת בעל הדין הקשה ועיוות הדין. אמר לו אמ”ה לפני שנפרד ממנו, ערב שובו ללבוב, כי מובטח לו שיעלה מזלו ויצמח לטוב במהרה – וכך היה. כי לא יצא מפיו דבר לבטלה. ואכן, הכיר אברלי לונדון כי עמדה לו הברכה, ולכן נדר לאחר פטירתו מאה אדומים לשנה ליתומיו. בנסיונות הרבה נתנסה ועם אוכלוסיה של בריות נשא ונתן ובקהלות רבות ביקר, אך אחד הוא הלקח והמוסר על ההשגחה העליונה הפועלת בדרכי החיים הנלוזות.

המסע הארוך מתקרב לקצו… מחר, עם צאת השבת, ימהר וישכור מקום בלאַנדקוטש ההולך עד פראג – ומשם יחזור לביתו. אך מה צפוי לו בבית? ודאי, הוא ישתדל לרצות את אשתו ולפייסה, אך התסלח לו את יסורי הפרידה הממושכת, התבין לרוחו, ליסורי גלגוליו ולסוד ההשגחה החתומה בהם?

נס בעניני הנפש

עתה הוא בביתו, בברודא, אך טרם שבה אליו רוחו כליל מן המסע הקשה. עוד חוויותיו הצורבות חתומות בנפשו וגלגוליו מרחפים לעיניו. צינה עזה עומדת בחוץ לעת ערביים ושכבת קרח קפואה על זגוגיות החלונות הקטנים. הוא שוכב במיטה, רגלו הפצועה חבושה וכר תפוח עליה, ומולו מהבהבת האש בתנור הפתוח. הוא מאזין לקול בנו בכורו, מאירל בן השבע, השונה בחדר הסמוך במסכת ברכות עם מלמדו.

הערב ממשמש ובא. בצעד מתון נכנסת לחדר אשתו, רחלי. היא שמה על השולחן מנורה דולקת. מטפחת צמר עבה לראשה וסינור רחב קשור למתניה, ודומה כל גופה נצטמק יותר ופניה נפולים וחיוורים. היא תוחבת כפיסי-עץ בפי התנור, מעיפה מבט חטוף לעברו – ויוצאת בחשאי. אחר כך היא חוזרת ומגישה לפניו ספל חלב חם וצלחת רקיקים.

אחר ארוחת ערבית נכנס לחדר חותנו הזקן – מה זקן במשך הזמן הזה – ויושב בסמוך לתנור, הוא שומע לספורו על קורות המסע ועל המתרחש בקהלות הגדולות באשכנז. שקועה בכסא-קש רחב, ליד מטתו, יושבת רחל’י מיוגעת, ידיה תחת סינורה, ראשו של מאיר’ל מוטל בחיקה.

…ומפראג – הוא ממשיך – נסעתי לחיים ולשלום בלאנדקוטש לכרך בּרין, תחילת ארץ מהרין, בחברת אנשים יהודים החוזרים לביתם. ושכרנו מן העגלון המקום הראשון והעליון במרכבה, כמנהג שכל הקודם לשכור זוכה במושב הטוב. אך כשבאנו מצאנו שני נכרים, האחד סוחר מאיטליה והאחר כומר, ואף שאיחרו דחו אותנו, היהודים, מן המקום בדרך לעג וקלס. העגלון לא היה בידו לעמוד נגדם אפילו היה רוצה, על כן שתקנו וסבלנו עלבונות, שלא הניחונו לשלום לרגע והלעיגו עלינו וקראו עלינו יהודים נבזים. כל פעם שהיה דרך עקלתון היו נותנים עלינו קולם בגערה, בנזיפה ובכינויים בזויים: צאו ורדו מן העגלה ולכו ברגליכם, ודוחפים אותנו כחפצם. וגם זו לטובה היתה… כי הנה בריחוק של כעשר פרסאות אחר פראג נזדמנה לפנינו דרך מסוכנת מאד, שביל צר ונפתל, מן הצד האחד הר זקוף ככותל ומצדו האחר משופע – ולמטה תהום עמוקה. בהגיענו קרוב למקום הזה דחפו ורדפו אותנו מהעגלה כמנהגם, עודנו הולכים בריחוק פסיעות אחדות מן העגלה, והנה היא נהפכת מידרדרת במדרון – טעונה היתה משא כבד בארגזים ובתיבות, ונפלו קצתם על הסוחר כמעט שברו עצמותיו, ואנוס היה להשאר על אם הדרך ולבקש לו מלון בכפר הסמוך; אך הכומר לא ניזוק כלל, והסוחר לא רצה להניחו מאצלו, כי אמר שחייב הוא לעשות לו קורת רוח פן ימות… נוסף לזה כמעט מת לבם בקרבם בידעם ששמחנו במפלתם. בזה האופן נפטרנו מהעוכרים בשלום, והגענו בעזרת השם לעיר ברין. שם ראיתי את הכומר שנפרד ממנו בדרך, ונענה לי בראשו ואמר, שלא יסע עוד עם יהודי בעגלה אחת…

– כן יאבדו כל אויביך – ממלמלות שפתיו של הזקן.

ראשה של רחל’י צונח מרוב עיפות ועפעפיה הלאים נעצמים. ושוב היא מתעוררת, כמו הוחרדה בחלום-בלהות, מתאוששת ומקשיבה לסיפורו:

…ובדרך הביתה מברין כבר היה הקרח הנורא, נסעתי עם אנשי היריד בשלידן¹⁵) שהחליק במהירות על השלג. נוסעים רבים היו דחוקים בו, והוצרכתי להוציא רגלי האחת חוץ לעגלה. והנה גלש מהר שלידן שני ורגלי כמו נמעכה ביניהם. והיה פרק כף הרגל כואב מאד מאד – וחזרתי צולע –

האש בתנור דועכת לאטה, ורק שרידי הכפיסים החרוכים לוחשים ומנצנצים באפר ככוכבים אדומים. רחל’י מוליכה אחריה את הנער ומשכיבה אותו במטתו. גם הזקן נפנה לישון.

האור הקלוש במנורה כבה כליל. אפילה בחדר. בלוע התנור קורצים ניצוצות אדומים – וכבים בזה אחר זה. הצינה גוברת. אך חוֹם פושט במיטה תחת כסות הכרים. היא מרגישה נשימתו ושער זקנו הרך כמלטף פניה.

הם מסיחין בלאט. כה שמחה לבואו – היא לוחשת – כי רבו חרדותיה בהעדרו וגם דאגותיה וגם בדידותה. יודעת היא, כי נסיעתו לשם שמים היתה ולטובת ביתו נתכוונה, אך הנה הוא שב בחסרון כיס, והצרכים מרובים וכלתה הפרוטה. ומה יהא עליהם?

הוא מנחמה ומעודדה. השם ירחם וישלח עזרתו. עוד לא היה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. גם אמ"ה זכרונו לברכה לא אחת היה בצרה ובמצוקה והשם יתברך עמד לימינו וחילצו מדחקו, והעמיד בנים ובנות ותלמידים הרבה, ונלחם מלחמות עזות להשם – וניצח. רק יחלים – הוא מוסיף – ורפא לרגלו –

– אפשר ראוי – היא מעירה – שיתן דעתו על הרבנות? בחנות אין רוצים ליתן יותר בהקפה, ולמלמד יש לסלק דמי שכרו – ורבה הבושה והחרפה… כסבורה היתה שבנשואיה עם בן החכם צבי יעלה מעמדה…

– רבנות? – זאת בשום פנים לא, ומכל מקום לא בארץ תלאובות זו – הוא אומר בהטעמה. בשעתו הפצירו בו נכבדי לבוב לשמש אצלם בקודש וגם נפשו חשקה להדבק בהם. אך הוא החמיץ ההזדמנות, בעטייה החמיץ… עתה הוא ינסה בדרך המשא ומתן, שקשרים לו ואוהבים בהולנד ובלונדון. במסחר ינסה, אפשר יאיר לו המזל פניו. רק תירפא הרגל…

– אילו ידעה רוב הנסים והתשועות שנעשו עמו בדרך – הוא אומר אחר הפסקה ומלטף ראשה, והצרות והיסורים שעברו עליו. רק אחד מני אלף סיפר לה ולאביה, ובכל אלה לא משו ממנו בנדודיו זכרה וזכר הילדים, ולמענם נטל על עצמו הטורח הכבד הזה. ועתה הוא יספר לה בנס אחד, אשר העלים ממנה עד עתה – והיא היודעת שאין דרכו להעלים ולכסות מפניה דבר.

היכן היה הדבר? כן, בבית דודו הרב וולף כ“ץ, בפראג. כבוד וחיבה רחשו לו, הוא אומר – שלא כערכו, ואמרו בפה מלא שאמ”ה יחיד בדורו היה והוא, יעקב ישראל, בעקביו הולך וסגולותיו ירש. סעודה ערכו לכבודו כיד המלך, והוא דרש לפניהם בתורה – וערבו נעמו להם דבריו. והכל שמחו בו. הכל, זולת ראש הישיבה יהונתן אייבשיצר שהוא, כנודע, חשוד בקשרים עם הכת. והראוהו לי אותו דרך חלון בית דודי, איך היה מתגלגל ברחובות ובשווקים – והוא גם תקיף אצל הכמרים – ולא רציתי להסתכל בפניו…

– יעקב’לי, מדוע אתה כה נרגש וזועם על הרב הזה? הן אומרים עליו שגדול מאד בתורה הוא… וחכם מופלג.

– גדול בתורה!… יש עושר שמור לבעליו לרעתו. וגם לזולתו. הכל כפי ערך השימוש בו. ואמר לי דודי, בודאות גמורה אמר, שאפילו חמיו הרב יצחק שפירא שהיה אב בית דין בפראג, היה רוצה להוציאו מנכסיו. ואני אומר לך, רחל’י, יש להזהר מפניו.

הוא מתרומם קמעה על הכר ומוסיף:

– כן, גם הוא ודאי ידע וחש את אשר ירחש לבי, ששלח להודיעני, כי אם אתרצה לתת לו הכבוד ולבוא אליו לביתו, ישתדל אצל הרשות להציל את ספרי אמ"ה אשר נלקחו ממני בבית המכס בפראג (שאסורה הכנסת ספרי קודש לשם), יוחזרו לי חינם אין כסף. ולא אביתי ראות פניו. נוח היה לי להפסיד הספרים ולא להקביל פניו העזים…

יעקב’לי, חכם אתה ונבון ורואה ללב… מדוע לא תתן דעתך לדבר החכם מכל אדם, שחכמת המסכן בזוייה… הוא לא יחסר דבר, כבוד וגדולה… ואני כה חוששת למחר, לילדים… חוששת אני כי עד אשר אתה כובש מעמד לעצמך תוטרד בסכסוכים חריפים ובמלחמות ועל כרחך אתה זונח ביתך. זקן וחלוש אבא, ולנו אין איש בלעדיך…

– הסירי דאגה מלבך, רחל’י – הוא לוחש לה, ומקרב לחיו ללחיה. הסירי דאגה… הוא מבקש להפיס דעתה. מה אמרתי לספר לך תחילה? כן, זה המעשה דבר לא אעלים ויהיו הדברים שמורים בלבך.

הוא שוכב פרקדן ועיניו עצומות. ידו מלטפת שער ראשה. המייה חרישית בדבריו –

…בבית דודי בפראג היה הדבר, ושם נעשה לי נס בעניני הנפש בדומה לזה של יוסף הצדיק ובמקצת יתר. כי זה זמן רב מאז פרשתי מביתי, והייתי רעב לאשה הרבה ואני בכל תוקף חומי. ושם היתה מזדמנת אלי אשה פנויה. ילדה יפת-תואר מאד, קרובתי בת דודי מתייחדת עמי, והעיזה פניה להראות לי חיבה יתירה להתקרב אצלי, כמעט נשקה לי. גם בהיותי שוכב במיטתי באה לכסותני היטב במצע, כלומר דרך חיבת קרובה, ובאמת שאם הייתי שומע לעצת ייצרי לא היתה מונעת ממני חפצי כלל. והיה קרוב הדבר, חס וחלילה, לצאת לפועל כאש בנעורת…

פעמים רבות לא היה שום אדם בבית עמי זולתה – היא שומעת לחשו – כי היו שרויים בחנות על השוק, כל היום טרודים במחייתם. והייתי נכשל אם לא היה השם יתברך נותן לי כוח עצום להתגבר על ייצרי הנלהב, שכמעט כפה אותי לעשות צרכיו פעם אחת, לולי חסדי השם כי רבו עלי, לעמוד בזה הנסיון הנפלא מאד יתר מכל הנסיעות. כי הייתי – רחל’י – בכל תוקף כוחי ויצרי, ואשה יפה ונעימה מאד לנגדי ומראה לי כל עניני חיבה וקריבה פעמים הרבה, וקרובה היתה ופנויה וצעירה, נתאלמנה מקרוב. והייתי בטוח בכל אופן שלא תגלה סודי, אם הייתי חפץ למלא תאוותי וייצרי בה – וכבשתי יצרי והמתי חומי והסכמתי להרגו ולבי חלל ולא מילאתי תאוותי. וברוך השם הנותן ליעף כוח, שניצלתי מאש ולהבה זאת. ובשכר זה רחל’י – נינצל אנו מאשו של ייצר הרע ומאשה של גיהנום, כן יהי רצון אמן. אשרי אדם עוז לו בו, רגלי חסידיו ישמור…

סיים. היא שותקת. היא נלחצת אליו.

– יעקב’לי שלי, – לוחשות שפתיה…

נשימתו כבדה, כאחד שפרק משא לעייפה, נשימת הרווחה.

יש שבר בארץ הגר…

זה עתה סיים תפילת שחרית וישב לסעוד לבו. מולו רחל’י המעוברת, סינור רחב מכסה כרסה שתפח. שמש הבוקר, שמש קיץ כבר מלהטת היקום, וקרניה הזוהרות מפזזות בחדר. כד החלב מהביל על השולחן ולידו קערת גבינה, בצלים ולחם. אך עוד בטרם יבצע על הפת נשמעת דפיקה על הדלת.

יעקב ישראל קם ממקומו לקבל פני הבא. היא מוזגת החלב לכוסות, ורואה את גומפריך הסרסור נכנס בצעד קל לחדר. חיוך על פניו וניכר בו שדעתו נוחה עליו.

– ישב מר גומפריך, אולי יסעד עמנו – היא אומרת. כוס מלאה ביד – סימן למזל טוב הוא –

– התודה והברכה עליכם – הוא עונה, שכבר אכלתי פת שחרית. מקדים אני לקום בימים אלה עם שחר, כי רבים המסחרים ברוּך השם. ועתה באתי לדרוש בשלומכם…

– תהלה לאל, אומר יעקב ישראל, שבו נבטח תמיד… עוד מעט וקרבו ימיה ללדת למזל טוב – הוא מעיר.

היא מסמיקה ומשפילה עיניה.

גומפריך מוציא מכיסו מטפחת אדומה, מנגב הזיעה מעל מצחו.

– באתי אליכם, ר' יעקב ישראל – הוא אומר – בענין הסחורות אשר בידכם, האבנים הטובות והגאלאנטריה אשר הבאתם מברסלאו; יגעתי ומצאתי שר אחד בארץ הונגארין שחשק לקנותם. הן יודעים אתם שאינם זבינא חריפא ¹⁶) בימים אלה…

– אמת דבריכם, מר גומפריך, הוא אומר ולועס הפת. אך כל אשר לי תקוע בסחורות האלה, וחוששני מהדרך הזאת וגם כבד עול המכס שם…

– גם אני חוששת, יעקב’לי, היא מעירה. מה ברכה במסחרים עם סוחרי הונגארין? שהרי כבר נסית לשלוח לאמשטרדאם שערות העזים והיעלים הלבנים וצמר הרחלים שקנו אנשי ברודאי בהונגארין, וסופו של דבר נתאכלו המעות…

– אמת בפיך, רחל’י, אך סיבת הדבר שנפל שער הסחורות באמשטרדאם, וגם המעות שתקעתי אצל קוני השערות והצמר אבד, אבד…

– והאם לא רימה אותך, יעקב’לי, הסוחר גבריאל וימפפא מברסלאו, שבידו הופקדה יתרת הסכום שהגיע לך מן השותפות באמשטרדאם? שמאמין אתה לכל אדם וסופך מקפח ביתך.

– זה דרכו של מסחר – מעיר גומפריך – עולה ויורד, עולה ויורד…

– השם יתברך עמד לי תמיד – אומר יעקב ישראל בענווה – לחלצני מצרות הרבה, והוא יעמוד לי גם להבא. האם לא נפרע מאותו רשע שבא להסיג גבולי בענין המשא ומתן בשערות, וקנה חזקת הקהלה בדמים מרובים וביקש לסלקני בחוזק יד? – והנה פתאום לפתע נפל למשכב בחולי כבד ונפטר בקוצר ימים.

– חסון כארז היה, גבר תקיף ואלים – מעיר גומפריך סרסור – תהא מיתתו כפרתו.

– והמומר הלז שהעמיד פנים בחזקת יהודי ממדינת ביהם – ממשיך יעקב ישראל – גנב ושודד היה, מישכן אצלנו טבעות עם אבנים טובות וכאשר כּלו מעותיו חזר ותבע ממני הון עתק. גם מרשת זו פרושה שטמן לרגלי נחלצתי תהלה לאל… אף שתחילה נתפּתיתי בתמימות אמונתי.

– כי שבע יפול צדיק וקם – אומר גומפריך סרסור, ומובטחני כי הפעם מזומן לכם רווח הגון. עשיר אדיר הוא השר, ואנחנו בדקנו טיבו וטעמו.

רחל’י מורחת החמאה על הפּת ומעירה:

– ואף על פי כן חוששתני, יעקב’לי… הרי כבר נכשלת בסוחר מברסלאו.

– כן, רימה אותי גבריאל וימפפא זה – הוא אומר כמסיח לעצמו. שומעים אתם, מר גומפריך? כשבאתי אליו לברסלאו עם הסוחרים ממהרין לגבות חילופי-הכתבים ¹⁷), אמר לי: המעות מוכנים אך איעצכם לקחת אבנים טובות שבידי תמורתם. באלה תוכלו להרויח בארץ מהרין – הוסיף – ואני אעשה עמכם בטובה למכור לכם בזול על שום אהבה ישנה הנודעת ממני לאביכם הגאון, שזוכרני אותו מימי היות אבי פרנס באמשטרדאם. ובזה גנב לבבי, ובפרט שנראה עשיר ולא להוט אחר המסחר, והאמנתי לדבריו ולהבטחתו שכאילו לטובתי נתכוון. ואני לא היתה לי ידיעה והבנה כלל בסחורותיו ולקחתי ממנו כפי הערכתו, ולפי חשבונו נשארתי חייב לו ועוד הוצרכתי ליתן לו חילוף-כתב לפרוע לאחר זמן מסויים. אך בשובי לביתי נתברר לי מיד מעשה המרמה. סוחרים מבינים בסחורות אלו גערו בי ואמרו: מה זאת עשית, כי רימה אותך איש שלומך, בכן מהר ושוב אליו והשב לו סחורתו וקח מעותיך. וכן עשיתי. שכך הבנתי מדבריו, שהברירה בידי לבטל המקח כרצוני, והיה הדבר פשוט בעיני, שיתרצה לקבל סחורתו בחזרה ולתת לי מעותי, שלא הפסיד בזה מאומה. אבל טעיתי בחשבוני, כי היתה אזנו ערלה משמוע – והנעשה אין להשיב, אמר.

– ככרוכיא צווחתי אליו – מרים קולו יעקב ישראל –הלא הבטחתני שלטובתי נתכוונת, ועתה איני רוצה בטובתך בעל כרחי! – אך שומע לא היה לי, כאמור, לא הוא ולא זולתו, כי היתה ידו תקיפה, והיו מעותי בידו כגזל הנאכל. ואז הבנתי כי איש עוול ומרמה הוא.

– היא הנותנת – ר' יעקב ישראל – אומר גומפריך סרסור, שעתה נתגלגלה לידכם ההזדמנות הכשרה למכור הסחורה ברווח ולהביא טרף לביתכם… יש שבר בארץ הגר…

– כן, עוד אמלך בדעתי.

עתה הוא מברך ברכת המזון, ואחר כך הוא קם ממקומו, מהלך אנה ואנה בחדר כחוכך בדעתו. דממה כבושה עומדת בו בבקרו של קיץ, ורק זמזום הזבובים בין שיירי המזון טורדה. רחל’י עוקבת אחריו וחרדה בעיניה. מן החדר הסמוך מתגלגל כפעם בפעם שחוקם של הילדים. הם משחקים במשחק הסמ“ך והפ”א ¹⁸), ספרי החומש בידיהם.

הוא ניגש אליה. שם ידו על ראשה העטוף מטפחת צבעונין דקה. כאב אל בתו הקטנה ידבר רכות:

– אל דאגה, רחל’י, אל חששות. אפשר שליח מצווה הוא גומפריך סרסור ורצוייה כוונתו… כי מרובים צרכינו, רחל’י, וכלתה הפרוטה. עוד מעט ותגיע גם שעתך למזל טוב…

– מי יתן וינחה אותך השם בעצתו הנכונה, יעקב’לי… אך ראה, אל-נא תשהה שם זמן רב, וכאשר תסיים בשעה טובה המשא ומתן תחזור מיד לביתך…

דמעות עומדות בזויות עיניה. קרני השמש מרצדות בחדר…

הקונטריס הפסול

בהמייה חרישית מושך מימיו נהר הדונאו. כוכבי הלילה הבהיר מתנוצצים בו, קורצים, מרמזים סודות. רוח קלילה מרחפת על פני הגלים הרוגעים. דומה, פראֶשבורג העיר נושמת לרווחה אחר להט יום הקיץ. על ספי בתיהם ישובים בני אדם, חבורות חבורות, שטופים הם בשיחות בטלות. פנסי-הרחוב זורעים אור אדום בלב הלילה. נכרים גבוהי-קומה, כובעים שחורים רחבי-שולים כדרך הבנאים לראשיהם, סודריהם הקצרים לא רכוסים, חומקים הם שלובי-זרוע עם נערותיהם בהירות-השער לאורך החוף ומצהלות-צחוקם מתגלגלים בחלל. מבתי היין עולים קולות זמרה ונגינה והמולת שיכורים…

בסמוך לנהר בית-עץ בן שני קומות. ביתו של הרב משה חריף. כאן מתגורר עתה יעקב ישראל, כאן מצא מנוחה מן התלאות אשר פקדוהו בארץ הגר.

עוד ניכרים בפניו הפצעים מן המכות שהוכה בידי בריוני המוכסן האשכנזי, אשר תפסוהו עם סחורתו והוא כבר קרוב אל מקום מגוריו של השר שחשק לקנותה, לפי שהבטיחו גומפריך הסרסור. מה הרבה אז להתחנן לפניהם שימחלו לו, כאשר עמדו עליו והמטירו מכות בפניו ובכל איברי גופו, – כי זו לו הפעם הראשונה במדינה זו ומנהגיה לא ידע ובדרך זו לא הלך מעולם, ושיתפשרו עמו. האשכנזי הצורר ורודף הבצע, לא ענה דבר, כי נתן עיניו בממון וחשב לבלוע רובו. אך הוא, יעקב ישראל, לא רצה להפקיר הסחורה ולא הרפה ממנה, גם דיבר עמו קשות שלא ירויח בזה, ואף רמז, כי גם לו אנשים תקיפים במקום המשפט בעיר פראֶשבורג, וכשיגיע הדבר למשפט יעמדו לימינו.

עמד המוכסן האשכנזי בשקט ורשם כל הדברים שדיבר – וכפתן חרש אזנו אטומה. רק זאת אמר:

– רצונך במשפט, יהודי נבזה, ויהיה משפט.

הוא זוכר בדיוק השתלשלות הדברים:

כעדר זאבי טרף עטוּ עליו, ודברי גינוי וביזוי שפכו עליו, והפליאו מכותיו, משל שודד וגנב היה… אך הוא לא נרתע. לא לקנסו ביקשו, אלא לשדדו. ואז ניצבה לפניו בפתע דמותה של רחל’י אשתו, והיא ערב לידתה והילדים הקטנים המצפים לו ובבית אין כל – והוא החליט: יעבור עליו ויהי מה, הוא לא יתן להם לבלוע טרפם בלא דין… כי איך יחזור בידים ריקות לביתו?

ועתה עזר לו השם יתברך, שהעמיד הרב לימינו את השתדלן רפאל, שיד ושם לו בערכאות והוא פעל רבות לטובתו. לפתחם של השררות הוא משכים ומעניק שוחד, ולא נח ולא שקט – והוא עומד לזכות בדין.

יעקב ישראל ניגש אל חלון החדר אשר בעלית הבית, משקיף אל עבר הדונאו ומאזין לנהימת הגלים השקטה. הוא נושם עמוקות את האויר הצונן, ואנחת רווחה פורצת מלבו. הדבקה בו העליצות המרחפת באויר ליל-הקיץ? ושוב מתעוררת בו התשוקה העזה הנטועה עמוק בלב, לעקור מעיר מושבו, מברודא האפורה, ולהשתקע באחת מקהלות המערב הגדולות, אולי בעיר הולדתו… שברודא זו לא פרנסה ולא תורה בה, ואין הוא רוצה להיות ראש לשועלים…

הוא יודע, כי בכל המדינה גדול שמו כשם הגדולים, והגאון אב-בית-דין רב המדינה גבריאל עשקלס מגלה לו חיבה יתירה, ונתן בו עיניו להושיבו בראש אחת הקהלות. עוד לפני צאתו לדרך, למדינת הונגארין, שלח אליו שליח מיוחד בענין הזה, אך הוא, כדרכו, לא נטה שכמו לסבול עול הרבנות. גם אחדים מקציני וינה התנדבו אליו לקבוע לו מעמד פרנסה ברווחה, ונתחייבו על כמה שנים לקיימו בכבוד, שיוכל לישב בבית וללמוד – וסירב להסב אל שולחן אחרים. וגם פה, בפראֶשבורג, הפצירו בו שילך לוינה, שהיא קרובה, כי רבים אוהביו שם, אך הוא עמד בשלו, כי זר ומוזר לו הדבר ליהנות ממתנת בשר ודם. ואף שחשק מאוד לראות העיר, הוא נמנע מכך, שאין הוא רוצה להפגש בכמרים ובנזירים נושאי האיקונין ברחובות…

נקישת דלת במדור התחתון של הבית מוציאה אותו מהרהוריו. הרב הוא החוזר לביתו. בצעד מתון הוא עולה במדרגות. הנה הוא פותח דלת החדר, נר דולק בידו.

יעקב ישראל נרתע ממקומו וממהר לקראתו.

– ישב כבוד הרב, הוא אומר, ישב-נא.

– הנר מפציע אור דל. פרפרי-לילה מתעופפים סביבו. דממה שרויה בחדר. הד נביחת כלב מגיע מרחוק…

פניו החיוורים של הרב כמתמזגים בכסף זקנו, אך עיניו נוצצות ואצבעותיו רועדות. הוא שם על השולחן כתב-יד מעוך, כתיבה צפופה ממלאה העלים על גדותיהם.

– ר' יעקב, הוא פונה אליו, ענין גדול לי אליך, ועתה שמשפטך ברצות האל עומד לצאת לאור ומצרה נחלצת, החלטתי לגלות אזנך, בחשאי. כי מקרה בלתי-טהור אירע לנו כאן, בקהלת פּראשבורג, ימים מעטים טרם בואך. שרוי בצער היית ולא רציתי לטרדך… הסכת ושמע.

– הנה זה הכתב, הוא ממשיך, הובא לכאן מפראג, מן הישיבה של אייבשיצר, בידי בחור-ישיבה עובר אורח בדרכו לפולין. ובהשתדלות האב-בית דין מפראג וקציני וינה, באו שמשי הקהל לחדרו של האורח וחיפשו בארגזו ומצאו הספר הלז, פתיחתו ואבוא היום אל העין. לא אחת הם באים לכאן מפראג, בחורי הישיבה, וכתבי חידושי רבם עמם. והנה מסרו לי הכתב הזה לעיון ולבדיקה, והדברים שמצאתי נראו לי זרים ותמוהים מאוד. אך האמת אומר לך, יעקב ישראל חביבי, אין כוחי רב לי בעניני קבלה, על כן לא אדון בכתב הזה ואני מוסרו לידיך לעיון. ומובטחני שלא אטעה בך ותעמוד על טיבו ואתה תחליט, אם לגלותו בפרסום, או לדונו בשריפה או בגניזה. וכאשר תחליט כן יקום. זרים ותמוהים הדברים, יעקב ישראל –

– מצוותכם, כבוד הרב, אקיים – הוא עונה. הן ידוע כי כבר מזמן פשטו שמועות שונות על ראש הישיבה מפראג, שחשוד הוא… ואני בהיותי לאחרונה בפראג עומד בבית דודי הרב, גם לא רציתי לראות פניו…

– אומרים עליו, כי עמד בקשרים עם נחמיה חיון שר"י ¹⁹) מעיר הרב ועם אנשי הכת ארח – והרבנים שלבשו קנאה עליו נתרשלו ידיהם, שסבבם במתק לשונו. וגם משפחתו תקיפה שם. מובטחני בך, שתאיר עינינו בזה – הוא מוסיף.

עתה הוא יושב שעה ארוכה צמוד אל הקונטריס, ואף שמיוגע הוא מאוד אין הוא זז ממקומו. לפרקים ישים ראשו בכפו, יעצום עיניו, קופאים הקמטים החרותים במצחו הרם והוא כמתאמץ לפלס דרך לעצמו בין סבכיו וערפליו של הכתב-יד… ושוב ישוב לעיין בו, בצמאון גובר, להגיע עד סוף ותכלית שליחותו. ובסיימו העיון – פראֶשבורג כבר שקועה בשינה עמוקה – הוא יושב כמוכה-תדהמה, מסוער ונחרד. ושוב הוא נוטל העלים לידו ומעיין בהם…

עד אור השחר אין הוא נותן שינה לעיניו. לבו פועם בקרבו בעוז ורקותיו הולמות. צביטה חדה הוא חש בחזה… ציורים מוזרים מרקדים לפניו באפילה. הנה, בפינה, דוב אורב; מתוך שפעת שערו ניבטות שתי עינים אדומות כדם, להט פרא בהן, צפרניו מרוטות ובתוך פיו הפעור מבריקות שנים חדות… שוחר הוא לטרף, עוד מעט ויזנוק על קרבנו, עוד מעט וישסעהו… האין זה האיש יונתן אייבשיצר במערומיו, דוב אורב ליהדות?

גם למחרת היום אין הסיוט מש מנגד עיניו. הוא מטמין הכתב-יד ודבר אין הוא מדבר אודותיו, אך בזכרונו ובלבו שקועים הדברים האיומים, הכופרים בסבה ראשונה ומערערים אשיות אמונת ישראל. הוא יודע מקורם, הוא יודע שרשי צמיחתם אף כי מוסווים הם – בשדה-הקוצים של נחמיה חיון שם רשעים ירקב. אכן, כי ערום הוא עד למאוד ואין חכם כמותו להתעות קרבנותיו… וגם משהוחזרה לו סוף סוף הסחורה הגזולה, לא שמח, כי רוחו נעכרה עליו מאד מאד. וכל אותו יום לא בא אוכל אל פיו.

ובערב, בשוב הרב מן הישיבה, הוא מתנה לפניו שיחו:

– רבי, רבי, הוא אומר – רק עתה הבנתי כי מהשם היתה זאת להביאני לפראֶשבורג, כדי להראותני תועבת האיש הלזה. רבי, רבי, לית כל ספק, שטעון הקונטריס הזה שרפה… כי הנה עברתי בין בתריו, חזור ועבור, ותסמר שערת ראשי מרוב החירופים והגידופים והזנות ותורת ש“צ וחיון הצרורים בו, ולא בא אלא לקעקע חומת היהדות, בית חיינו, כגנב במחתרת בא… אר”י אחר יונתן אייבשיץ במסתרים…

– אם כן נכריז עליו בחרם חמור, יעקב ישראל, עליו ועל כתבו ועל המחזיקו ועל המפיצו… זכור אזכור המלחמה באנשי הכת, אנשי מזימות ותועבות, בלבוב –

– לא כי, רבי, לא זאת עצתי הפעם. כי ספק אם יצא תועלת מן הדבר הזה, ונהפוך הוא, קרוב להפסד. והוא גם לא החתים שמו על הקונטריס. גם תלמידיו המביאים אותו להפיצו בלאט, מעלימים שם המחבר ואינם מגלים אלא לאנשי סודם, וספק אם נתקן בזה הרגע. לכן מוטב, כי נשמור הדבר בלבנו ונחריש בפרק הזמן הזה…

– אויה לנו, כי היתה תועבה בבית ישראל – נאנח הרב…

–תועבה, תועבה – חוזר אחריו יעקב ישראל ופניו מתעוותים ברוב צער. זרע המשיח הסרוח שבתי צבי הוא –

חנה’לי מעמדין

פסים צרים של שמים תכולים-בהירים תלויים מעל לחומות של רחוב היהודים הדחוק בעמדין, ועדרי עננים שסועים אצים רצים בהם, כבולעים זה את זה, כמתמזגים זה בזה. ומעבר לחומות, ממרחבי הים, מנשבת רוח קרירה וצורבת, עולה עם המיית הגלים המקציפים. השמש השוקעת נוטפת ארגן קלוש על גגות הבתים הדחויים, הכעורים, שצבעם דהה וטיחם נשחק ברוחות ובגשמים ומעקותיהם תלויים ברפיון. חבורות נערים וילדים ממהרים לבתיהם מן החדרים ומן הישיבות, הרוח מנשבת בפאותיהם המסולסלות המופשלות מאחורי אזניהם, קצות קפּוטותיהם הקצוצות וציציותיהם מרקדות בלכתם…

ר' יעקב ישראל אשכנזי יושב מורכן אל ספר המשנה הפתוח וכותב על גליון נייר. דממה עומדת בחדר אשר וילון כבד תלוי על חלונו ומאפיל על אור היום הדועך. בפינה ניצב ארון הספרים הרחב שדלתותיו זכוכית, בדומה לארון הספרים אשר היה לאמ“ה בביתו בלבוב. הוא כותב את ספרו הגדול לחם שמים, פירוש על המשניות, אך עוד עמו, באמתחתו, חידושים והערות לטור אורח חיים שהתחיל בהם עוד בנערותו ובמקצת המשיך בברודא והעתיק על הנייר, ספק בדקדוק וגם התחלה לספר שאילת יעב”ץ וכן רשימות שונות… אכן, מלאה אמתחתו כתבים, פנינים יקרות, והן טובות בעיניו מן האבנים הטובות הנשלחות אליו מאמשטרדאם לצרכי המשא ומתן, אילו רק היה בידיו להביאן לאור הדפוס לא זה בלבד שהיה מעלה את רום כבוד התורה, אלא שהיה מצרף חוליה נאמנה בשלשלת הזהב של אבותיו הקדושים, למורשת אמ"ה, ואפשר היה מצליח סוף סוף להשתחרר מן העול החדש, הוא עול הרבנות, שהוא קשה עליו ומן הפרנסים התקיפים, עמי-הארצות היהירים, ביחוד בעיירה זעוֹמה זו, ולהיות אדון לעצמו, בן חורין…

כפעם בפעם מגיעה לאזניו גניחה חרישית האובדת בדמדומים וחותכת בבשרו ובנפשו. רחל’י היא הגונחת, שאין יסוריה מרפים ממנה והרופאים לא השכילו להעלות להם ארוכה. מן היום הראשון לבואם כאן עטו עליה היסורים – ולא רק עליה בלבד, שאין המקום יפה ונוח להם גם מבחינת האקלים הצפוני העז וגם מבחינת המזונות. בעמדו כאן, לפני שנים, לפני נשואיו, כמעט ולא הרגיש בכך, מה שאין כן עתה…

הדלת נפתחת לאטה – וראש אשה מציצה בה. הוא מרים עיניו למולה ומחזיר מבטו אל ספר המשנה הפתוח אשר לפניו. עיני שקדים גדולות לה, נאות וחמות, כאז, וסומק השושן פורח בלחייה. חנה’לי… דומה, היא יפתה עוד יותר וקומתה גבהה. מטפחת משי מצוייצת לראשה ושמלת הצבעונין שפרחי-בר אדומים רקומים בה, כה יאה ונאה לה, והיא עצמה כפרח המרהיב עין ובשׂמו משכר… אכן, גם היא לא שכחה אותו מאז שבתה לבו, והוא עלם צעיר, לפני נשואיו. עד היום לא שכחה אותו. ראשו מורכן על ספר המשנה. הוא מרגיש באש החמדה הסמוייה במבטיה הדבוקים בו. מרת חנה לבית קצין הקהלה התקיף יונתן מקלנבורג, ועתה היא נשואה לסוחר העשיר לוי נורדן, שחנות יהלומים לו וגם הוא בן פרנס – אך הוא חש נשימתה של חנה’לי הצנועה והטובה משכבר הימים… הוא שומע את קולה מדבר אליו כשירה ערבה:

– באתי, כבוד הרב, לשאול לשלומה של הרבנית, אפשר זקוקה היא לעזרה… הן אנו תושבי המקום, ונכונים תמיד לעזור ולסייע…

– השם ירחם, הוא משיב. רחל’י נחלשה קצת… אין האויר בעמדין טוב לנו, וגם המאכלות כאן לא הורגלנו בהם ואינם שווים למזגנו…

– כן, האויר והים… פריזלאנד קרוייה הארץ הזאת ואדמתה נשחתה במי הים שפרץ גבולה ושטפה והמליחה, תחת אשר היתה לפנים ארץ פוריה ומרעה טוב בה. אך הנה גם היא, האדמה, שבה לאיתנה. וכבר חזרה הדגה לנהרות שמימיהם נתמתקו ונמצאה לקנות לרוב בזול, והבריות אומרים: הרב הביא לנו מזל דגים… ואם ירצה השם אשלח לו לכבוד שבת דגים, שרחל’י קשה לה לילך אל השוק…

– למה הטרחה הזאת, מרת חנה, הוא לוחש…

– לא טרחה היא – הוא שומע התנצלותה, שהרי חולה הרבנית ומצווה כפולה היא, גם בקור חולים וגם שבת…

ואחר הפסקה קלה היא מוסיפה בלחש:

– תשעה קבין שיחה לי, כדרך הנשים, ועיקר שכחתי… יסלח לי כבוד הרב, יסלח לי אם שאלה אחת אשאל ממנו. רק אשה אני, אך עסקי הקהל כאן נהירים לי. יודעת אני כי בהסכמת הקהל כולו נתקבלתם לרב ולכבוד לנו הדבר, שגדול בתורה ובחכמה וביחוס יושב עמנו ורצויה ישיבתו כאן. וגם נאות וחשובות התקנות שהוא מתקן וביחוד לעשות משפט וצדק לנצרכים ועשוקים… ודרשותיו עריבות, מלובשות בתכשיטין נאים של משלים ואגדה, וגם אלה שלמדו בפראג העידו שלא שמעו פירושים נחמדים ונפלאים כאלה ומפליגים בשבחו… ואגב, מדוע יסרב לקבל שכר בעד הדרשות כפי שנוהגים רבנים מפורסמים? והנה בפתע באה לאזני בימים אלה השמועה על הדברים שנפלו בין כבוד תורתו לבין אבי מורי ראש הקהל יונתן לוי…

– ידעתי צדקתך ותומתך, מרת חנה, הוא אומר בלחש רך, וממך לא אעלים… סבור היה ראש הקהל, שגם אני אהיה מוכנע לו, וביחוד בעניני שמים, והוא סומך על עשרו המופלג… ואני יעקב ישראל אשכנזי לא נשאתי מימי פנים לגדול – הוא אומר בקול נרגש – ושווה בעיני כקטן כגדול, כדל כעשיר, והאמת נר לרגלי כל הימים. וגם המלמד אשר בביתו חורש עלי רעה ומבאיש ריחי. ולולא מחלתה של רחל’י אפשר והייתי פורש מהרבנות ועוקר מעמדין, שאין ישיבתנו בה טובה לנו…

– סליחה ומחילה אבקש מכבודו, אך לפי עניות דעתי, לא טובה המחשבה הזאת אשר עלתה לפניו. אהוב ורצוי הוא לקהלתנו, אלא שזו דרכו של אבי מורי, שלא היתה עליו אימת רב ומורה מעולם… אל-נא יעלה, איפוא, כבוד הרב המחשבה על פרישתו ולכתו מעמדין… צער רב יצטער כל הקהל – והשם יתברך ישלח לרבנית, לרחל’י, רפואה שלמה ומהירה…

– לא, מרת חנה, לעולם לא יהיה בן החכם צבי עבד לבשר ודם, קל וחומר לפרנסים הנבערים והגאים האלה… ואשר לדרשות, הרי על אפי ועל חמתי הוא לעסוק בדרוש, אשר לא עסקתי בו מימי רק על פי ההכרח, כי כל חשקי רק בלימוד הגמרא והפוסקים, ואין לי כל חפץ חס וחלילה להתגאות ולהתנאות לפני הצבור… וודאי שלטורח לי מתנות בשר ודם. זה מקרוב שלח לי ראש הקהל מוהר יפה בעד שלמד בנו אצלי – ולא אביתי לקבל מאומה בשכר תלמוד…

הדמדומים פושטים בחדר. מעבר לדלת מגיעות גניחותיה של רחל’י.

– אהה, נתארכה השעה, היא מעירה בפתע, ונתארכו דברי… זה זמן רב ביקשתי לשוחח עם כבוד הרב פנים אל פנים… ועתה אמהר לראות לשלומה של הרבנית. שלום, רבי, שלום עליכם.

ויצאה.

שעה ארוכה הוא יושב נדהם, כמאזין לנבכי נפשו בדומיה של שעת בין הערבים, וצר לו על כי נטרד מכתיבתו ומעיונו. והכל בעטייה של אשת-איש זו, המושכת והדוחה, הכופה עליו הרהורים ומעוררת געגועים ומבטלתו מעבודתו… כברק הנדלק באפלה חולפים לעיני רוחו ימי שבתו כאן, בעוד אמ"ה בחיים. הוא זוכר פגישתו הראשונה עמה שהיתה ככוויה בבשר. הוא זוכר היסוסיו המרובים לקבל הרבנות בעיירה זו. האם לא היא, חנה, שסייעה בדבר וטרחה שיישלח לו כתב הרבנות? היא, יפת-התואר, הנדיבה בנשים, שאין שניה לה במדינת אשכנז, גם לא ניכר בה אבק רוגז על כי אחרת נשא לאשה. אולם הוא חש שהיא נמשכת אליו ונוטה לו חסד ומבינה לנפשו, ואפשר טוב לה בקרבתו יותר מאשר בקרבת בעלה הנתון בעסקי כספים ויהלומים ומשא ומתן… נמצא שהוא חוטא ומחטיא. ודומה לו כי הוא שומע קול קורא אליו: ויאמר ה' ליעקב שוב לארצך אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואני אהיה עמך… כן. גם מן הבחינה הזאת עליו לעזוב את עמדין.

הוא קם ממקומו ובצעד מתון נכנס לחדרה של רחל’י. מנורת השמן זורעת אור זעום צהבהב סביב, ודומה גם פניה ושערה מצהיבים… היא נושמת בכבדות. לידה צלוחיות התרופות. וקערה גדולה מלאה פירות – האם לא חנה הביאה אותם? הוא עומד ומסתכל בפניה שסימני המחלה טבועים בה, ושותק. לפתע היא נרתעת, נרעדת, נועצת בו מבט בוהה ואומרת:

– יעקב’לי!

– מה שלומך, רחל’י, ההוטב לך?

– עייפתי מאוד… והמחלה מוצצת הכוחות.

– אולי רצוי, רחל’י, שתסעי לאמשטרדאם ומשם לליידן. פרופסור נודע למחלות נשים מצוי שם. אפשר יעלה הוא ארוכה לך בעזרת השם… רק מזג האויר אינו יפה עתה לנסיעה…

– היסורים והמיחושים אינם פוסקים – היא קובלת – מאז בואנו לכאן אינם פוסקים…

– השם יעזור – הוא לוחש – השם יעזור, רחל’י. מנוחה צריך. המנוחה יפה לך.

– האם חנה נורדן היתה אצלך? – היא שואלת בפתע.

– כן, הוא עונה. בשליחות הקצין יונתן והקהל באה, סבור אני… ולו יכולתי להשיב פניהם, כי אז מזמן הייתי מעתיק דירתי מכאן. בכל פעם שעולה במחשבתי ליסע לעיר הולדתי אלטונא, הם חוזרים וכופים עלי בדברי ריצוי ופיוס ולשון רכה ומחזירים אותי מדעתי… גם מאיר’ל מתקרב לגיל מצוות, ומה התכלית כאן?

הוא מתיישב לידה על השרפרף. שער המשי הרך של זקנו בכף ידו:

– זוכרת את רחל’י התחרות שהיתה ביני לבין הזקן, שביקש כי בנו הנער יתקע בשופר ויוציאנו בראש השנה? – ואני לא הסכמתי בשום פנים להניחו. אין משוא פנים לפני, רחל’י. והוא נפגע בכבודו וביקש להתנקם בי ולא שילם לי דמי שכירותי, ואהיה כמחריש ולא אמרתי דבר. כסבור הוא שיכניעני… הבּוּר!

– ועתה – הוא ממשיך – נסתכן ברוב איוולתו וציווה להכריז בבית הכנסת כרוז שהיה רע בעיני השררה, כי סמך על תקיפותו וחשב שלא יערב אדם לגלות הדבר. אך השונא האורב לו בקהל לא החריש. וכבר נקראו כל אנשי הקהל לבוא לפני המשפט, שיעיד כל אחד בפני עצמו, וגם אני נקראתי ובידי להכריעו בדינו כי סומכים עלי שישר מנהגי בעניני ממון ואיני נבהל להון…

– נבל – מעירה רחל’י – ומצווה להפרע ממנו…

– לא, רחל’י, לא נבל הוא, כי אם אויל וסומא, שברק הזהב סימא עיניו… שהכל כפי זכות עצם הנפש וקיבולה. וגם המלמד שלו המחניף לו מתכון לא אחת להקניטני והקנאה אוכלת בו. לא מעט צער גרם לי הזקן הזה… ואף על פי כן, רחל’י, אני לא אפרע ממנו, קל וחומר לפני ערכאות… הן את היודעת, שלא אחת קראו לי לישב עמהם בדין. ופעם עשיתי פשרה ליהודי שנתבע מנכרי, ואמרתי שאם אינו מתפייס אני נותן בעדו מה שפסקתי עליו לפטרו משבועה. ולא רצה האיש ההוא לקיים דברי פשרתי. מה סבורה את עשיתי? שילמתי בעדו כמו שאמרתי. טוב עין אני לוותר משלי בעניני ממונות, מה שאין כן בעניני שמים ודין אמת… כאן אין ויתור ואין פשרה.

– ראה, יעקב’לי, היא אומרת כמתחננת, כל ימי שבתנו כאן הם מתעוללים בך, הם שקטנך עבה ממתניהם, ואתה תחריש? הגיעה שעתך להפרע מהם…

– לא, רחל’י, לא זה הדרך… אף שברי לו, לזקן, שעתה נתגלגל לידי לגבות חובי ממנו ורואה בי שוחט שלו להתיז ראשו. וגם המלשין בא אצלי ויעצני מה שאגיד בזה הענין, וכי עדותי תהא נאמנה על השררה, שיודעים שאני איש אמת ואמונה ולא אגור מפני איש ואיני מוכנע לעשיר הלז כרוב בני קהל עמדין… לא תקום ולא תטור את בני עמך! לא, רחל’י, הקדוש ברוך הוא יפרע ממנו, ואני לא אעלוב בו ולא אנקום בו ולא ארד לחייו… לא ולא, רחל’י!

הרוח הזועפת מכה בתריס והפתילה מרעידה במנורה. הוא קם ממקומו, נוטל את שמיכת הצמר ומכסה אותה בה סביב.

– יישני-נא, רחל’י, הוא לוחש לה ומלטף ראשה, יישני-נא, כי יפה לך המנוחה…

בצעדי חרש הוא חוזר לחדרו, אל שולחן-הכתיבה. הגליונות החרושים שורות צפופות כערוגות וזרועים אותיות זעירות מונחים לפניו כפי שהניחם. וסביב ספרים, ספרים… מסכתות הש“ס וכתבי המורה והכוזרי, קרשקש והשל”ה, הזוהר ומפרשים למיניהם וארבעה טורים… הוא נוטל את העט, הוגה שעה קלה כאחד העומד לצלול במים אדירים. הוא רושם:

…והרוצה לזכות במידת הדן לכף זכות בשלמות, צריך ליזהר שלא יהא נמהר לחתוך הדין על חברו. כי מצינו גדולי עולם נכשלו בכך כענין עֵלי, שהשגיח בחנה ושמר את פיה כי הרבתה להתפלל בהיותה מדברת על לבה ורק שפתיה נעות, וחשב למשפט אמתי היותה שיכורה והסכים לבזותה ולהכלימה הרבה. ואף על פי שהאריך להסתכל ולחשוב על ענינה נפל בטעות גדול. אם כן על אחת כמה וכמה אנו חסרי מדע, קצרי בינה, צרי שכל טוב, כמה צריכין אנו לעיון וישוב הדעת, ולהחמיץ הדין היטב על מעשי איש ופקודתו, קודם שנחליטהו ונוציא לאור משפטו בהמתנה, לא בהשקפה ראשונה. ופעמים רבות באה מריבה בין בני אדם ותואנה על עסקי חינם, רק טעות בלשון ומכשול בהבנה. ועל זה אמר החכם – אל תצא לריב מהר…

הוא הופך והופך במידה זו של הוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא מעלה דוגמות והוכחות רבות, איוב ודוד ושאול ועוד ועוד. לפתע הוא מפסיק כתיבתו. הוא מהרהר קמעה. רעיון מבריק במוחו. האמנם אין כל בחינה רעה במידה זו?

ושוב הוא נוטל את עטו וכתיבתו קולחת:

… אמנם בחינת הרע שבמידה זו, שלא להיות צדיק הרבה וחסיד שוטה לומר לרע טוב, כי סופו לומר לטוב רע, כדרך שאירע לשאול שבשביל שהיה רחמן על הרשעים מתחילה נעשה אכזרי על הצדיקים. וכך מצינו שנכשלו ישראל בירבעם שהיה מוחזק בעיניהם לצדיק מפני שהוכיח את שלמה. לפיכך שמעו לו אפילו לעבוד עבודה זרה. ודנוהו לזכות. וחתמו לו כל מה שרצה. וגרם מה שגרם. גלות ישראל ואבידת הארץ. וחורבן בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. הכל נמשך ממה שמרדו ישראל בבית דוד. היא שהביאה למרוד במלכות שמים. וכמעט בלעונו אומות העולם חיים. ואנו נתונים לבז בעמים קרוב לשנים אלפים. הכל בסבת שדנו ישראל לירבעם לכף זכות. הדבר גלוי וידוע שאי אפשר לבקש לו זכות. ועל זה נאמר: הוי האומרים לרע טוב וגו'. והוא דרכו של ייצר הרע לפרוש מצודתו הרעה הצבועה בצבע טוב מבחוץ. ללכוד בה אנשים ההולכים לתומם. לפיכך אמרו חז"ל הוי ערום ביראה. ונאמר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.

ויותר על כן כתבו המפרשים… והוא מונה שיקוליהם אחד לאחד. וביחוד הוא עומד על כך שלא יהא פתחון פה לרשעים לבקש זכות לעצמם לפטור עצמם בטענות שונות, כגון טענתו של סנחריב, המבלעדי ה' עליתי על ירושלים? ונבוכדנאצר שקראו הקב"ה להחריב ביתו ולהגלות ישראל ועוד. והוא מיישב הסתירות ומיישר הדורים ומבחין בין ישראל הקרויים אדם… ובדברים שבין אדם לחברו ולבין עובדי אלילים. הוא הופך והופך במידת הוי דן את כל האדם לכף זכות… ולעיניו דמותו של ראש הקהל התקיף ונתן הלוי, ולעיניו דמויות רבות, מהם צדיקים גמורים שסטו ובעלי מדות בינוניות ורשעים… כן, עוד הרבה יש לו לומר בזה, עוד שאלות הרבה וקושיות מתעוררות ובעקביהן תשובות ותירוצים. כן, עלייה זו שכינוייה עליית הדן לכף זכות הוא עוד יקבע אותה בספר – ובספר יהיו עליות הרבה ובית מדות יקרא לספר זה. בית מדות יהיה זה ובו דלתים ובריח ועליות מרווחות, לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח. שרשי המדות יחשוף לפי מקורן בטבע האדם לסעיפיהן ולמשפחותיהן. והן כבר פתח וכתב המורה ²⁰): דעות הרבה יש באדם, זו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר… והוא עוד ירחיב…

קולמוסו קולח ושופע ואין בידו להדביק את שפעת מחשבתו. כפעם בפעם הוא קם וביראה של כבוד הוא ניגש אל ארון הספרים. הוא מוציא ספר, מעיין בו, למען ידייק בדברים שהוא מביא משמו. ושוב הוא חוזר למקום עבודתו – וממהר בכתיבה… כן, הוא ממהר מאד, תמיד ימהר. כוח פנימי דוחף ומאיץ בו, שכה הרבה אצור בו וקולמוסו נענה לו על נקלה, אך היספיקו חיי אדם להעלות על מזבח הדפוס ולו גם חלק מהתורה ההומה במעיו?… לפתע הוא מרגיש עייפות וחולשה רבה, עיניו נעצמות מאליהן, מפללות למנוחה ותנומה, אך באימוץ כל כוח הרצון הוא גובר ליאותו הקשה. רבות טרדות הבית וקשות טרדות הקהל בימים, ושעל כן נגזר עליו לעבוד בלילות, בעיקר בלילות, שאז הדעת צלולה ואין מוחין בעדו… הוא נוטל הקולמוס, הוא מסכם סיכום ראשון:

…נמצא, כללו של דבר, שלשה מדות הן בעלייה זו: אחת במי שברור וידוע לנו שהוא צדיק גמור צריך לדונו לכף זכות בכל אופן. אפילו ראינו שעבר עבירה (בלילה, בסתר, במקום שאין חילול השם) – חיוב הוא לכסות עליו, כי נתן מכשול לפניו. ככתוב בשוב צדיק וגו‘. וכתיב וכשל גם נביא עמך הלילה. ותלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו (אבל במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב). ומי שמעשיו סתומין, או בינוני שמעשיו שקולין, צריך להכריעו לכף זכות. וברשעות גדולה שאין מקום ללמוד זכות ממש, אם הוא בדברים שבין אדם לחברו, מכל מקום טוב הוא לתלות זכותו במה שהסיתוהו – אבל סוף סוף צריך שיקבל דינו ולשלם לו כמפעלו בעולם הזה. שיש דין למטה. רק לא יעשה דין לעצמו. אך הרשע הגמור ומפורסם אסור לדונו לזכות, ומצוה לדונו לחובה אפילו כשעושה לעינים טובה. אמר הכתוב: עם נבר תתברר וגו’.

הליאות גוברתו וגם הצינה חודרת בעצמותיו. הוא מתעטף בחאַלאַט הרחב – ומתנמנם קמעה.

משלחת רמאים ממינסק

שלווה רוגעת שרויה בחדרי הבית וחומו של קיץ עומד בהם. השמש ברום השמים מאירה על בתי השולהויף הסחופים והקמוטים, והם כנדחקים ונסמכים זה אל זה, אך בפנימם אפלולית. חלונותיהם סגורים ווילאות מכסים עליהם.

דעתו של הרב מעמדין טובה עליו. מברודא, מבית חותנו, באה אליו השמועה על השידוך ההגון המזומן לבנו בכוֹרוֹ מאיר’ל שיחיה עם בת עשיר מליסא. תורה וגדולה יעלו, איפוא, בקנה אחד. אהוב נפשו הוא מאיר’ל, והוא עצמו למד עמו שלש שנים. מי יתן – הוא מתפלל בלבו – ולא ידע הוא מטרדות הקיום ומבזיונות הקהל ותקיפיו ויוכל להיפנות בלב שלם לתורה. את זוגתו הרבנית, לאחר שובה מן הטפול אצל הפרופסור בליידן, שלח לשם לחג הנשואין, והיא גם את פני אביה חשקה לראות. וזולת זה רבה שמחתו שהספיק לעלות על הנייר עוד גליונות רבים מן הפירוש שהוא כותב למשניות, וכשהוא קורא אותם בשניה מאירים הדברים וטעמם ערב. היש עוד תענוג כתענוג העיסוק בעבודת הקודש של הכתיבה, להתייחד עם נגידי הרוח של ישראל לדורותיהם ולארצותיהם, בעלי ההלכה והמפרשים, הפוסקים והמקובלים, לרדות דבשם העלוּם ועתים אף להתנצח עמם? אותה שעה דומה עליו ששכינה מרחפת בסביב וסוכה עליו בכנפיה. האין הוא נושם אוירא עילאה? ותלמוד תורה כנגד כולם. שאור עליון בה. ואמת נצחים בה. וצרי בה לנפש, פצוי ותגמול לכל המכאובות. אכן, ערירי לא ילך מן העולם הזה בבוא שעתו להאסף אל עמיו, צאצאיו ימשיכו דרכו והוא עצמו יניח אחריו מפרי רוחו, שהם שעשועיו ותנחומיו בעניו והם טעם חייו…

מהביל הקפה בכד החרס הלבן. הוא מוזג אל הספל אשר ליד אורחו, איש שיחו, דודו אחי אמו הרבנית, אשר בא אצלו מהורודנא אשר בליטא.

שלווה בחדר האפלולי. על המדף העליון של ארון העץ הגבוה סדורים גביעי-כסף שפיתוחים עדינים מסתלסלים בהם, טסים וקערות פסח משרהיי שעוד שימשו בבית אבא, נוצות-אוז שדהו בהם כתב את חיבוריו וקופסת בשמים מאמשטרדאם.

הדוד מביט על הקפה – ושותק. הוא תמה לזה המשקה המקובל כאן, באשכנז, שאינו בנמצא במקומותיו, בקהלות ליטא. והרי במידה שידוע לו היה הוא, יעקב ישראל, נוהג כל השנים להרבות בשתיית התה ולפעמים שכר-שעורים. הוא משהה מבטו ברוב התפעלות על בן אחותו – כמה נוי והדר בו וכמה חכמה. כחכם צבי בשעתו.

הרב מעמדין מרגיש בתמיהתו. חיוך קל שבקלים חולף על שפתיו ונטרד מיד. הוא מנסה ליישב תמיהתו של האורח. תמיד חלוש ורך הטבע היה – הוא מעיר – וגם מדוכא ביסורים, ורק לעתים, בשעת מצווה, ניסה לשמח לבבו בשתיית יי"ש ויין, אף בארץ מהרין ששם המשקאות בזיל הזול. משתכפו המכאובים והמיחושים הרבה בשתיית התה, לפי שמצא כתוב אצל אחד רופא מהולנד. אך ברבות השנים היה דמו כמים וגם מדווה השתן גבר. היפלא שעסק הרבה ברפואות וגם בספרי רפואה בלשון הולנד עיין וחיפש פשר המחלה. ואז בחר במשקה הקפה והונח לו…

– בלשון הולנד? – תמה האורח.

הוא נזכר שאמ“ה חכם גדול היה בלשונות תורכיה ואיטליה וספרד ולשון אשכנז ועוד. אך לא היה בידו, מחמת טרדותיו ונדודיו ומלחמותיו, ללמד גם אותו. והוצרך לקנות הידיעה בלשון עם זר בעצמו. ולבו היה נוטה תמיד – הוא מספר – לחקירות בעניני העולם והאומות והאמונות, לידע מדותיהם ודעותיהם, קורותיהם וחכמותיהם, דברים שאין לדעתם מתוך ספרינו הקדושים. וגם כדי לידע מה להשיב, להיות מעורב עם הבריות, לדעת נימוסי מדינה ומדינה וטבע הארצות ויושביהן ולחשוף סודותיהן. והנה ביקש פעם, בהיותו באמשטרדאם אחרי מות אמ”ה, מנער אחד מן המשרתים להראות לו בחשאי צורת כתיבה וקריאה. ובעזרת החונן לאדם דעת תפס עד מהרה צורת האותיות וצירף תיבות והשיג ידיעה זו עד כדי קריאה בדברי דפוס וגאזעטין.

– מה מן התועלת באלה? – מקשה הדוד.

– ודאי, אין תורה באומות העולם, אבל אין להכחיש שחכמה בהן… והוא חפץ לדעת ולהשכיל בישוב כדור התבל, בטבע המחצבים ובסגולות הצמחים והעשבים, הנהגת המדינות והמלכים וקורות הדורות שלהם ועוד ועוד. וביחוד בספרי רפואה ושמירת הבריאות. ולא אחת – הוא מטעים – הוציא מעז מתוק…

הם לוגמים מן הקפה ומסיחין. הדוד נדהם מן המרירות והתלונה אשר בדבריו, כל אימת שהוא נזכר בשלש שנות ישיבתו כשלש שנות שכיר בקהל עמדין. לפלא הדבר בעיניו, שהרי ישיבתו כאן בכבוד גדול ופרנסתו מצוייה, ושמו הולך לפניו –

הוא קם ומפסיע אילך ואילך בחדר. אחר כך הוא נעמד רגע, מהורהר, מוציא מכיס מעילו מטפחת ומוחה אגלי הזיעה המתנוצצים על מצחו הרם. מולו ה“שויתי”, מורשת אביו מלבוב ובפינה – זוג נעלי חליצה. בבת אחת הוא פונה אליו וקולו עמוק ונרגש:

– מה אמרתם, כבוד… פרנסה… האמנם זה הענין וזה התכלית? גוב אריות המקום הזה ונגזר עלי להחלץ ממנו ככל המוקדם… גוב אריות? לא כי אין בהם מגבורת הארי… עיטים צבועים הם – וסכלים… וקשה איוולתם מרשעותם. אין כבוד הדוד יודע ומכיר הגבירים בארץ אשכנז, וביחוד עמי הארצות בערים הקטנות… וכבר כתבתי אל אוהבי, החכם משה חאגיש באלטונא, שיקנה לי בית-דירה בעיר הולדתי. עוד לפני שוב רחל’י מברודא אני עוקר מכאן. לא, אין הישיבה בכאן יפה לי מכל מקום, לא, אני לא אחזיק מעמד עמם, בינותם… אפילו יוסיפו להפציר ולהתחנן לפני ולהוסיף לי על שכירותי כהנה וכהנה…

– והוי דן את כל האדם לכף זכות כתיב. יעקב’לי, הוא מעיר.

– כבוד הדוד, אני בזה הענין כתבתי פרק שלם בחיבור אחד… כל האדם, גם רשע גמור? ועתים סכל פגיעתו חמורה מפגיעת רשע… אל קוצים ועקרבים אשב, ולא מדובשם ולא מעוקצם! אפס, האמת היא, כי לא זה הטעם האחד. אשה אחת יש כאן, אשר בימי חרפי אויתיה לי לאשה, והיא נוטה לי חסד… נסיון גדול הוא!

הדוד יושב כנדהם. הוא שותק שעה ארוכה. אחר כך הוא אומר:

– יהי אלהים עמך, יעקב’לי, בכל אשר תלך… גם אביך הגאון זכרון צדיק לברכה לא היה מוכשר לישא בעול בשר ודם, הוא נולד להיות בן חורין גמור…

– כבוד הדוד – הוא אומר – ישמע-נא עוד דבר אשר ארע הקיץ הזה, ואשר הגביר עוד יותר את חשקי לשנוא את הרבנות ולעקור מכאן. כי הנה נזדמנו לכאן משלחת מלאכים רעים והוציאו שם לעצמם שהם באים במלאכות קהלת מינסק על עסק ביש, גזירה רעה, הקהלה בצרה גדולה, וכוונתם רק להונות הצבור ולשלול הצדקות. וכתבי און ושקר הביאו בידיהם, כאילו כתבו ראשי הקהלה להודיע צערן ברבים ומבקשים על נפשם לבוא לעזרתם. ושנתמנו מהם אלה הנקובים בשם בתוך הכתב, להתהלך לאסוף הכסף ולהציל הלקוחים ממוות…

דבורו שותף כמעיין המתגבר והתרגשותו גוברת והולכת:

– ואלה החריפים לרמות הריקו קופות צדקה והטעו כמה קהלות אשכנזים וגם ספרדים שבלונדון ובאמשטרדאם. והאחרונים התנדבו להם ביד פתוחה, אף שהיה בחרם אצלם שלא יהנו מכיס-של-צדקה לעניי אשכנזים, יהיו מי שיהיו. וזכורני פעם אחת… בתחילת ישיבת אמ“ה באמשטרדאם היה הדבר, שבאו לשם שלוחי קהלת לובלין, שלמים אמתיים, אנשים של צורה ונאמנים לשולחיהם, והשתדל אמ”ה לטובתם מאד, גם אצל קהל ספרדים המליץ שיהיו להם עזרה בצרה. ורק על פי הפצרה והשתדלות נמרצה שלו, כי לא יכלו להשיב פניו ריקם, ומה גם בעת ההיא שהיה גדול מאד בעיניהם כמלאך אלהים לפניהם וגם נחשב ס"ט – נעתרו ונתנו בידו הקדושה סך גדול מתנת ידם, למען אותם השליחים, שיהא חשוב כאילו נתנו מתנה אליו וכדי שלא לעבור על החלטתם שלא להתנדב אל האשכנזים. אך אלה הרמאים המזייפים נשאו חן בעיניהם ונתנו להם בשפע גדול…

– מה אמרת, יעקב’לי, גזירה רעה במינסק אמרת? והרי קרובה היא להורודנא ואנכי לא שמעתי מזה ולא ידעתי מזה מאומה. והרי אני בא משם עתה, מקרוב…

– ואני מיד הרגשתי ששקר עמם – הוא מעיר. מיד הרגשתי שכל ענינם מרמה וזיוף, אך מכל מקום קירבתי אותם בתחילה. עד מהרה נתברר שאחד מהם היה מיושבי בית המדרש במאנהיים, מכת ר' יהודה חסיד ²¹), והאחר בעל קבלה מעשית, ולאחר שתהיתי על קנקנו מצאתיו עביט של מי רגלים, במחילה מכבודכם, איש מרמה ועם הארץ, וכפי שאני סבור מכת שבתי צבי שר"י. ובחברתם אחד ממינסק, יודע ספר, את זה לקחו עמם להעיד על כשרותם ונאמנותם. אך לא יצאו אלא ימים מעטים ומיד עמדתי על טיבו בבירור גמור…

– גזלנים, רמאים – יעקב’לי, הוא ממלמל, אוי לאזנים השומעות כך… גזלנים…

– ואני העמדתי האנשים האלה בבחינה – הוא ממשיך – לקחתי הכתב שהיו חתומים עליו מנהיגי קהילת מינסק ואמרתי להם:

– אם אמנם כנים דבריכם, רבותי, אני אסייע בידכם ככל יכלתי, כי גם אני רוצה לזכות במצוות פדיון נפשות כבקשתכם ויותר. גם פה נעשה לכם נדבה ביד רחבה. אתם תמסרו בידנו המעות שגביתם מהקהלות באשכנז ובהולנד ובענגלנד, ואנחנו נסדר שיבואו המעות לקהלתכם בדרך ישר ובטוח, ועל שם פרנס מהימן ובטוח שתבחרו אתם. ונעשה להצילכם מלעז מדינה ודיבת עם. ומה שקיבלתם מתנות לעצמכם יהי שלכם, ורק המעות המיוחדים לעניי קהלתכם נעשה שיהיו בטוחים להם. אז טוב לכם ותהא מצוה כפולה, כי למה לכם לשאת באחריות הדרך? והרי כל המשולחים הנאמנים מעולם זה דרכם לעשות, להיות נקיים מהשם ומישראל, ובזה יהיה לכם תפארת מן המקום ומן הבריות.

…אך כל טענתי וסברתי, דברים נכוחים למבין, לא עמדו לי, לא נאחזו באזניהם החרשות, להוציא בלעם מפיהם. ככל אשר דיברתי אליהם רכות וקשות שלא לסרב לדבר הגון ונאה, העליתי חרס בידי… והם שהיו בקיאים להכות כסילים באגרוף-של-חנופה ולצוד בני אדם ברשתם, לא יכולתי להוציא מהם שללם ועוד קיבלו הרבה מעות נדבה גם כאן. וכך סיבבו הדברים, שרבים העידו, כי הם אנשים נאמנים ואני, אני הוא המוציא עליהם לעז בחינם….

– פושעים, עוכרי ישראל – רועדות שפתיו של הדוד.

– ואני לא שקטתי – הוא ממשיך. לא שקטתי עד אם כליתי הדבר להעמיד האמת בבירור מוחלט. ולבי היה עלי מר בכפל כפלים. כי זה שכרי אצל הפתאים, משלמי רעה תחת טובה. מה עשיתי? שלחתי הכתב-ראייה שבידם ממינסק, העדות על שליחותם, שהיו חתומים עליו מנהיגי הקהלה, על הפאָשט לאלטונא, לידידי אוהבי החכם חאגיש וביקשתיו שיחקור בדבר לגלות מזימה, למצוא מאנשי ליטא המצויים שם, שיכירו החתימות אם אמת הן ואם נודע מענין הגזירה ההיא.

…ועתה שמעו, כבוד הדוד, דבר פלא. כי מיד מצא החכם חאגיש פרנס אחד מן מינסק שנזדמן באותו פּרק לאלטונא, ושמו חתום גם כן על הכתב. והאיש נבהל ונרעש למראה חתימתו המזוייפת. אך ראו זה פלא גדול יותר, ונבצר ממני להשיגו: כי גם לאחר שבא הכתב והעדות מהחכם חאגיש הראיתיו לאנשי עמדין, לא זה בלבד שלא עשה אצלם רושם ולא טרחו להציל מהשליחים המזוייפים גזל עניים וחמס הצדקות, ואדרבא הרבו להם דורונות ופטרום לשלום בכבוד…

– שומו שמים על זאת – קורא הדוד ומושך כתפיו. שומו שמים!…

– שומו שמים על השערוריה – חוזר הרב מעמדין – אך אנוכי מכל מקום התריתי במשולחים המזוייפים לבל ילכו לאלטונא להריק עוד כיסים של צדקה, – ולא שמעו לעצתי, סמכו על הצלחתם במרמתם. אך כאשר פּתרתי כן היה. כי מיד בבואם לשם היתה המצודה פרושה לרגלם, והושלכו לבית הסוהר, אבל לא יכלו להציל מעות העניים שבידיהם ולהוציא הגזל שהעלימו. ואחד מהם אף התוודה על עוונו, בשאלתו שהריץ אלי בדבר תורה – ועוד אכתוב על זה הענין, אם ירצה השם.

– כן, ראוי יעקב’לי, שתכתוב בזה הענין, מסור והשכל לרמאים ולכסילים. מי עוד כמוך ייטיב להעלות אלה הדברים על הנייר בלשון צחה?

– ואף על פי כן, כבוד הדוד, אין הם רוצים להניח לי ללכת, וכפעם בפעם מפצירים בידי בדרכי שידול שונים. והאשה המשכלת, אשת פרנס, חנה נורדן שמה, אף היא עושה כל שבידה למנוע בעדי… יודעים הם, שמעולם לא השכמתי לפתחי נדיבים להרבות לי מתנות, ולא רדפתי אחר הבצע אפילו מן המותר, ולא הכנסתי עצמי בשום עסק יחידים או בשידוכים במנהג רבני זמננו, והחזרתי להם מה ששלחו לי ושכר לימוד מהתלמידים ובעד כל דרשותי לא לקחתי מהם מאומה, ולא פניתי אל הכבוד והגדולה… אולם אני כפי שכבר אמרתי, הסכמתי חזקה להעתיק מכאן ביתי ככל המוקדם ולא אשוב ממנה. כי בחרתי להיות בן חורין, כבוד הדוד, לישב בעיר הולדתי כאיש פּשוט, ולא אב"ד ²²) לעם הזה, כי עז חפצי לברוח מן הגדולה ולבחור בשפלות ולא לסבול משא בשר ודם.

– הדין עמך, יעקב’לי, הדין והצדק עמך. גם אמ"ה זכרונו לברכה לא היה נושא בעבודת הסכלים, בעלי הכיסים, הגאים והבורים…

אלטונא

זה חדשים אחדים הוא יושב בביתו החדש אשר באלטונא, בסמוך לגבולה עם המבורג, אך עוד רבה המלאכה בתקונים ובשיפוצים. גושי סיד ולבנים, טיח ונסרי-עץ פזורים סביב. רחל’י, הרבנית, שחזרה מברודא דרך פּוזנא, ידיה מלאות עבודה, כתמיד, ועמה המשרתת העוזרת לידה. ורק הוא, כאינו נותן דעתו על כל התכונה וההמולה. בטוח היה כי יגרום לה הנאה וקורת רוח שסוף סוף עזבו את ביתם בעמדין, ועמה את הרבנות – אך דיבורה קשה כקודם, טענותיה וקנטורה בלא סוף. מדוע לא נועץ גם בה וכסף השקיע בחורבה זו? הכי החכם חאגיש מבין בדברים כגון אלה? וקיומו כאן, באלטונא, על מה יהיה? ומדוע עזב את עמדין לפני שובה ומיהר לשלוח חפציו בעצם החורף בדרך הים להמבורג?

הוא מנסה לשכך חמתה וליישב טענותיה, אף שלעתים דומה היא עליו כעלוקה המוצצת דמו בלא הפסק. גם אם שגה – מדוע תציק לו ולא תרפה, האם לא טובתה וטובת הילדים ביקש? ואשר לרבנות, הרי כלה ונחרצה עמו לא לחזור אליה, שעז רצונו להיות בן חורין, להמשיך בכתיבת חיבוריו ולהתפּרנס על עמלו.

תחילה דאג להתקין את חדר הלימוד וקבע בו את ארונות הספרים והארגזים עם כתבי היד, ואחר כך התקין את חדר המנין שהוא כמקדש מעט. כאן הוא מתפּלל יום יום, בעדת נאמניו ואוהביו. ודאי, צנוע ודל הוא המנין לעומת בית הכנסת הגדול באלטונה, שמפואר הוא ברחבותו ובקישוטיו, בנברשות הכסף המבהיקות ובכסאות המרופּדים קטיפה וחזנים נודעים בו יעברו לפני התיבה והתפילה ברוב עם הדרת מלך. גדולי החלפנים והסוחרים והמלווים ברבית והסרסורים מתכנסים בו, ושם דורש האב“ד הרב יחזקאל קצנלבוגין, אך גם קנאה ותחרות בין כתליו ושיחות בטלות ועיסקות חולין. כאן, במנין ובחדר הלימוד, כל חייו – ומה לו עוד? ובחדר המרווח אשר במדור העליון הוא יקבע את בית הדפוס. בידו הרשיון הדרוש, הן מן הקהל והן מן המיר”ה ²³). דליי הדיו כבר נרכשו וגם גליונות הנייר, עוד מעט ויגיעו גם משלוחי האותיות עם הטעמים אשר נקנו בהולנד ובאיטליה – כאן, בבית הדפוס, הוא ידפּיס את חיבוריו הרבים אשר עמו בכתובים ואשר בדעתו עוד לכתוב. נמצא, שגם יהיה בן חורין ופטור מלהיזקק לבריות וגם ימשיך מלאכתו לשם שמים באין מפריע. יוסף פרגר, בנו של הרב מברסלאו, תלמיד חכם שירד מנכסיו, יסייע לו במלאכת הדפוס, ואהרון זעציר יעסוק בהדפסה ממש. ועוד מגיה מומחה עליו לשכור, למען יהיו החיבורים נקיים משגיאות ומשיבושים. וגם משולם זלמן בנו יסייע. כדרכו בעמדין כן ימשיך גם כאן במקצת במשא ומתן באבנים טובות ובסחורות אחרות, אשר אוהביו באמשטרדאם ישלחו אליו והוא ימסרם לשותף שיעשה בהם מסחר, וברווח יקיים בני ביתו עד שיתבסס הדפוס וישא את עצמו ולא יזקק גם למסחר הלז.

אכן, טובה היתה העצה לעזוב את עמדין ואת הרבנות. והנכבדים בקהלת אלטונא אליהם כתב מראש על חפצו, השיבוהו שיבוא ברינה, וביחוד אוהבו הגדול החכם משה חאגיש, שהוא קשור עמו בחבל הכוסף וזוכר לו ברית אהבתו עם אמ“ה מימי מלחמת הנח”ש ²⁴), שאז נתן נפשו על אמונתנו. והוא כבש את לבו גם בעמידתו העזה על המשמר נגד הסכנה שעלתה מפדואה, על-ידי הבחור המקובל משה חיים לוצאטו ותלמידיו, שהכריזו עליו כי משיח עליון הוא וחיבר זוהר חדש וגם ק"ן מזמורי תהלים – דבר לא ביקש מהם, מפרנסי הקהלה, בבואו, כאשר קיבלו פניו בכבוד ובאהבה, זולתי הרשות לקבץ המנין בביתו, באשר כבד ממנו לילך לבית הכנסת הגדול מחמת המיחושים ולהתפלל ביחידות – לא כשר הדבר בעיניו. וענו לו: פשיטא, שדבר זה אין צריך לאמרו, שאפילו לזרים לא מיחו בזה, וגם לחכם חאגיש שהוא ספרדי, מנין בביתו בשבתות ובימים טובים ורשאי הוא לעשות כן, אף שלגדולה מזו הוא מתוקן, ואם יבקש מהם איזו טובה, מוכנים ומזומנים הם לעשות רצונו. ורק אחד הפּרנסים, יואל שוּא, רטן כנגדו וטען, שאם ירבו המנינים, מי יבוא לבית הכנסת הגדול? ובכלל מדוע ולמה הפרישות הזאת מהקהל? – וגם ראוי לפרנסים לדעת מה יהיה מלאכתו ועיסוקו כאן.

הוא ידע שרק להקניטו נתכוון, ששנאת חינם היא המדברת מתוך גרונו ומרוב תקיפותו החדשה, לאחר שהיה מנודה שנים רבות ומוּסר על-ידי יריביו מכל כבוד מינוי ופקידות. האם יסביר לו, לבור זה, משמעותה האמתית של הפרישות והבדידות? שהרי פרישותו לא באה אלא להכשירו ליעודו העיקרי, שהוא תקון עצמו למען יוכל להכשיר עצמו ולשאת ברבים את דבר תקון האדם ותקון החיים. ואף על פי כן חזר והסביר טעמו ונימוקו וגם ציין, שלא זר הוא בקהלה זו, שאבותיו הרבנים במייסדיה ומנהיגיה, ורצונו לקבוע כאן בית דפוס ולהדפיס בו חיבוריו. ואת מס הבשר ושאר המסים הוא ישלם, כמובן, ככל בעלי הבתים. ואין בדעתו, חלילה, לבקש לא חסד הקהל ולא זכויות יתרות. הכל נאותו לדבריו, זולתי אותו קצין תקיף ועיקש שגם איים, כי בהיות הוא פרנס-החודש ידע מה לעשות בענין המנין הזה…

עתה הוא עומד במדור העליון של ביתו ומסתכל דרך החלון על הרחובות המושלגים. רוח החורף מנענעת בדי העצים הערומים אשר על שפת האלבה, מטלטלת המנורות האדומות ברחובות הריקים מאדם. ראשי המגדלים של הכנסיות נבלעים בשמים האפורים. זה מקרוב נסתיימה תפילת ערבית במנין שלו, והוא עומד להמשיך כתיבתו ולעסוק בסיום חלק אל“ף מחיבורו שאילת יעב”ץ שהוא מתקינו עתה לדפוס. דרך החלון הוא רואה דמות אדם קרבה ובאה, הרוח מנשבת במעילו, רגליו בוססות בשלג הרטוב, הנה הוא נכנס אל הסימטא בכיוון לביתו. אכן, יוסף פרגר הוא.

בקצה השולחן הגדול יושב משולם זלמן. שקוע הוא בספר. לידו כד חלב וככר לחם. דומיה בחדר. הוא מאזין לשיחת אביו עם יוסף פרגר.

– רבי, גדולה השמחה שבאתם לכאן, צדיק בא לעיר… רבים עוד זוכרים לא רק את כבוד אביו הגאון זכרונו לברכה, אלא אף את אביו זקנו משולם זלמן מירלש. אך הקהלה עצמה ירדה שקעה, בעוונותינו הרבים, ורב בה הגזל והחמס ועיוות הדין, ורבים גם שירדו מנכסיהם ובאו עד פת לחם בצד התקיפים, המלווים ברבית והחלפנים הגדולים. לא ירושלים על האלבה, רבי, כסדום ועמורה היינו…

– האין אתה מפליג במר לבך, יוסף, שהרי לא פסו צדיקים וחכמים בגימ"ל קהילות… וחמסנים ומתנשאים על העם תמיד היו.

– רבי, רבי, שוב אין להכיר את קהילותינו. העושק והמרמה אין לשער ואין לתאר, ותאוות הכבוד והבצע מעבירה רבים על דעתם, לרבות האב"ד הזקן…

– כן, לא טובה השמועה אשר שמעתי… גם החכם חאגיש באגרותיו אלי לעמדין לא אחת הלעיג עליו, על לימודו ועל חידושיו ועל הנהגותיו. ואולי משום שאיש עני היה הרב בבואו לארץ נכריה, והיה צריך להיות מוכנע לגבירים, ומזלו סייע אותו חוץ לגדר הטבע…

אחר כך הוא פונה אל הבן היושב דמום בפינתו:

– משולם זלמן, מזוג החלב…

– רבי, לא הולך רכיל אני – טוען יוסף פרגר. אמת בדוקה ומנוסה היא. האם לא שם הרבי אל לב, כי כאשר קיבלוהו כאן בבואו בכבוד ובשמחה – הוא, הזקן, היו פניו מתכרכמות בשמעו שרבנו בא לקבוע דירתו כאן, אך לא היה בידו לעכב. והן כל בואו של האב"ד לכאן על-ידי מעשה-רמאות של התקיף בּער כהן, כנודע…

– כן, הרגשתי בכך, בלא ספק – הוא מעיר בקול חלוש – הרגשתי שלא הייתי לו לרצון, משל ביקשתי לקפּח פּרנסתו או טובת הנאתו… גם שמעתי שנבהל מאוד משנודע לו דבר קביעת דירתי כאן. ועל אף זאת עשיתי לו הכבוד הגדול ואני הלכתי לביתו לקבל פניו, להקדים ולשאול בשלומו, עם שרוב העם היו מתרעמים על שלא בא תחילה לשאול בשלומי כדין אורח שבא לעיר… ובפרט שאין הוא מקפיד על כבודו וכבוד קהלתו, ונוהג להאיר פּנים לעשירים וגם מקבל מהם מתנות, על אחת כמה וכמה שהיה מחוייב לכבדני – לכבוד התורה וליקרא דחיי ודשכבִי²⁵…אבל בבואי אליו לא שמעתי אפילו שיחזיר לי שלום, ולא נתן לפני שום דבר של כיבוד כמנהג דרך ארץ, ולא הראה לי שום חיבה וכבוד כלל… והרגשתי מיד כי אני כקוץ בעיניו… אפס, לא יצאו ימים מרובים והוא התחיל מבקש קרבתי ושמעתי שהוא משבח אותי בפה מלא שלא בפני, אולי משום שנתחוור לו שאין בדעתי לקפּח טובותיו ומתנותיו… והוא גם שולח לשאול לדעתי בכל דבר הקשה בעיניו.

– צדקתם, רבי, צדקתם… כקוץ הייתם בעיניו, שלא יחוס עצמו הוא ולא יחוס אבות לו, אף ששמו נזכר על הסכמות הספרים הנדפסים בתוארים ושבחים מופלגים וכן בספרו כנסת יחזקאל… מי ידע ומי שמע עליו בגימ"ל קהלות? ועתה אגלה לכם, רבי, כי בתחבולה ובערמה הגיע הוא אל כסא הרבנות הזה, הפרנס בּער כהן הוא שסיבב את הדבר הזה, והכל סברו שרק לשם שמים עשה זאת…

הנר על השולחן דועך, דועך… משולם זלמן מדליק נר אחר. הוא יושב ומאזין. יוסף פרגר ממשיך:

– בעל כיס הוא בּער כהן ותקיף גדול, לאחר שעלה לגדולה. כאחד הדלים היה בבואו לכאן מליטא. ובת מכוערת מאוד היתה לו שלא היה בידיו להשיאה לאיש, אף לעני, ועל כן בחר לזווגה ללמדן נכבד מארץ רחוקה, מפולין או מליטא. מה עשה? מצא שדכן שעסק עמו בשכר מסויים, לשדכה אל אחד מבחורי הישיבה, והבטיח לסייעו ולהביאו לרבנות, והפריז לו ממון רב דמי נדוניה, אך העלים ממנו שהיא מכוערת ביותר. וכאשר נעשה השידוך, והחתן בא ליום המיועד על החתונה וראה אותה, לא רצה לקחתה, אך אנשי בער כהן לחצו עליו באמרם, שאין אחר מעשה כלום, ואם לא ייקחנה ברצון סופו ליקחנה באונס ובכפייה, או כל הון ביתו יתן בעד הבושה שגרם לבת ישראל שלא חטאה לו, והיה לו לחקור תחילה. – פתוהו וייפת. אז עשה חילוף עם הרב יחזקאל שהיה אז רב בקיידאן, והתנה עמו שיעשה כל שבידו לקבלו לרב בגימ"ל קהלות – ונגד זה ימסור הוא הרבנות לחתנו. והוא, בעל הכיס, ישלם גם הממון שהיו חייבים לו בקהלת קיידאן ועוד יוסיף להם איזה סך הלוואה.

– כן, רבי, בדרך זה ובאופן זה נעשה דבר החליפין…

ועוד דאג הגביר, שהיה סוחר למדינת ליטא, להוציא מוניטין לרב קצנלבוגין ולפרסם שמו באמצעות המלמדים המצויים כאן מאנשי ליטא ופולין… מי יודע כמה כסף פיזר שיפארו שמו וטיבו, ובאופן זה גנבו דעת האנשים… הכסף יענה את הקול…

– כד רגיז רעיא על ענא ²⁶– מסנן הרב מעמדין דרך שיניו. ופרנס לפי הדור…

– היפלא, רבי – הוא ממשיך – שהוא נזהר ומשגיח תמיד שיכשרו מעשיו בעיני התקיפים הגבירים לבית כהן? לאשר הנאתו ממנו הוא מגלה חיבתו, הכל לפי העשירות… ובסיבתו ירדו רבים מנכסיהם על ידי עיוות הדין, שכוח רב בידו על היחידים ועל הקהל בעסקי התמנויות ומשפּטים ודיני ממונות… ואוי לו לעני ודל שדין לו עם תקיף ומבקש צדקתו מאת הרב…

– בשמעי כל אלה מעי מתחתכין – אומר הרב מעמדין ורעד חולף בגופו… מולו יושב הנער משולם זלמן וברק בעיניו. הרוח בחוץ זועפת, סערת שלג צונפת היקום, ואור הנר מרקיד צלילים על הקירות.

– יוסף, יוסף – אבן מקיר תזעק על השפלת כבוד התורה, על עיוות הדין וזעקת הדל והעשוק… התורה הקדושה, תורת אמת וצדק, מתפלשת כביכול בעפר… וזה האיש יושב על כסא אבותי, תפארת ישראל, תפארת אדם, שלא סגדו מימיהם לבעל ולא כרעו לדינר הזהב ומשוא פנים לא היה לפניהם…

– וגם אני, רבי, בעטיו לקיתי… זה שנים אני תובע אצלו לדין אחד מן התקיפים על סכום שהופקד בידו – ואיני נענה… הוא דוחה את השמש בלך ושוב ומקבל כל דברי התקיף, וכאשר זעקתי פעם אחת מרות, השיב לי בלעג רב: לך אל השם יתברך ותבעני לדין! ומי ימחה בידו? ורב הדוחק בבית, רבי, אין עצים להסקה בקור הזה וגם האשה חולה… רבי, רבי, – הוא קורא – ודמעות עומדות בעיניו…

משולם זלמן יושב ושותק, אך בשרו נעשה חידודין חידודין. הוא משפּיל עיניו ושותק. אין הוא יכול לראות בצערו של יוסף פרגר. דומית דכאון שרויה בחדר. הרב מעמדין מפריע הדממה:

– ראיתי – הוא אומר – שהפרנסים משבחים אותו בענווה, אבל אוי לענווה פסולה זו שאינה אלא חנופה, להחזיק בידי תקיפים ואלימים, ותועלתו הטובה מצויה לו עמהם בשלווה ואהבה, כי בזה האופן הם כגומלין זה עם זה… וגם זאת כבר שמעתי, שבאנשים שאין לו תועלת מהם לא עניו הוא אך קשה כאבן, נוקם ונוטר כנחש ולמי שהיה עליו טינה, הוא אורב בלבו, ומעוות הדין… לפני חצות היום פוסק כך, ואחר חצות רוח אחרת עמו… ולוקח מעזבונות מה שלבו חפץ כדברים שאין להם שיעור. עוד החכם חאגיש כתב אלי.

– אמת ויציב הדבר, רבי, אומר יוסף פרגר. אמת ויציב! ועם כל זה יודע הוא שלא להכאיב לבו ושומר כוחו ומיטיב לבו במשתה תמיד… ומרבה סעודתו בכל מקום ואצל הכל, בפרט בסעודת ברית או נישואין, עד שהיה לשחוק בעיני המון העם. והנכבדים הוצרכו לגזור עליו שלא ילך לכל סעודה.

רגש של בחילה מחלחל בו, ונראה שהדברים מכאיבים לו מאוד. הוא מליט פניו בכפו. כהדים רחוקים מגיעים אליו דבריו של יוסף פרגר.

– ועוד זאת, רבי. חוקרים ובולשים לו, מקבלי לגימה ממנו, המודיעים לו מצב כל יחיד ויחיד בקהלות. והוא בקי בהם ובמעשיהם, מי עשיר ומי עני, מי צריך להקפה ומי שכוכב מערכתו הולך וזורח או שוקע ודועך, ומי שזקוק באיזה דבר משפּט, או לזווג זיווגים. ובזה הדרך בידו להנקם מאנשים שאינם מאוהביו, בעסקי מינוי או שידוכין, ומקפיד על הדורונות והמתנות… והאמת, רבי, שאין לו אחד אוהב בלב, זולת איזה מתקיפי הקהל שהיו מראים לו חיבה לפנים… וגם שמשי הקהל והבית דין לוקחין מן היחידים בכל עת שיוכלו, כקצוב ושאינו קצוב. לא, רבי, לא סכל הוא, כי בדבר תועלת עצמו פיקח וערום גדול הוא, אלא שכוח המדמה שלו מטעה אותו לרוב הצלחתו וחושב שאין כמוהו…

– יוסף פרגר, די, די – קשה שמיעתם של דברים אלה, הוא קורא. רק ראוי לקחת ממנו דוגמה לדורות, ולהתפלל להשם יתברך שיצילם ממנהיגים רוחניים כאלה, לבל יהיה ממי ללמוד קל וחומר. כד רגיז רעיא על ענא…

– ואתה, הסר דאגה מלבך, יוסף. טול עשרה רייכסטאלאֶר. הלוואת חן היא לך. כן, רואה אני כי קשה תקשה המלחמה – הוא אומר אחר הפסקה קלה – ועל הנייר אעלה, – אם ירצה השם – כל הקורות אותנו בימים האלה, כל הבוז הזה, למען ידעו… אזהרה לדור ולדורות. רק יגיעו התיבות עם האותיות, בקרוב עתידים הם להגיע…

יוסף פרגר קם, מתעטף במעילו, עומד לצאת לדרכו. סופת שלג עזה גועשת ברחוב. אין הוא נעתר ללון בבית הרב מעמדין, שאשה חולה לו בביתו ואין בידו להניחה לבדה. הוא ממהר לילך. סופת השלג גוברת, צונפת כל היקום, מכה בבתים, בחלונות, בעצים – ומן האלבה והים נשמע געשם של הגלים המסוערים…

משולם זלמן מדליק נר חדש וקובעו על השולחן. הוא חוזר לעיין בספר. הרב מעמדין נוטל גליון נייר, הוא כותב –

…ובאמת לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, בזכרי חסידי קדושי עליון שקנו תורה וחכמה אמתית, וזכו למעלות ומדות חמודות, והיו אבותיהן של ישראל לא זכו לשעה אחת של קורת רוח בעוונותינו הרבים, ולא יום אחד לישב בשלווה והשקט ובבטחה ובמנוחות שאננות, מה שהיה לאיש הזה שנים רבות במקום הלז בגימ“ל קהלות, אשר היה דבר נפלא, אם היו סובלים אותו במקום שיש רק מנין עשרה פחותים שבישראל; אמנם פחותים ממה ששיערתי. רצועת מרדות הוא לגימ”ל קהלות, בעבור שלא הכירו הטוב הגופני והרוחני שהופיע להם בכל ימי עמידת אמ“ה ז”ל בגימ“ל קהלות, שבעטו בו – ולכן נתקיים בהם מאמר זה: יען אשר מאס העם הזה וגו' (ישעיה ס"ו), וכמו שנאמר בספר חסידים סי' תרצ”ד וכד רגיז רעיא על ענא וכו'.

המחלוקת בענין הייבום

רוח קרירה נושבת מעבר האלבה וים הצפון, ושחר חיוור-פנים מתקלף מבין מפלשי העננים האצים במרום בהולים ורדופים בלא הרף. אחד אחד מתכנסים אל חדר המנין של הרב מעמדין ומתפלליו הקבועים, ובאים גם העניים, חברת לומדי משניות, אשר הוא מקיימם בכספי הצדקה הנשלחים אליו מלונדון לשם חלוקה בין הנצרכים. חסידיו-תלמידיו הם כולם, עדת שלמים ויראים, והוא רבם – וטוב לו בחברתם. שכבת שלג עמוקה נערמה במשך הלילה ופניה של אלטונא הלבינו, והכפור גובר והולך, אך במנין נודף חום מן התנור המוסק – ואחות-אדם ורעות שוֹרה במנין.

בתום תפילת השחרית הוא ממהר אל בית הדפוס, שרבה בו עתה המלאכה בהדפסת חיבוריו, ואין המלאכה יכולה להדביק כתיבתו. בדרך מגיעה לאזניו פעיית תינוק. הצעיר בילדיו הוא, בן זקוניו שנולד לו למזל טוב בחודש כסליו, וקראו צבי הירש כשם אמ"ה (בן בשם זה כבר היה לו בברודא ולא נתקיים). מה שמח בו, בבנו זה, והוא עצמו מל בשרו, ומשתה גדול עשה ולא שכח, כדרכו, להזמין עניים. רבה היתה השמחה… גם “פני” הקהלות באו לשמוח בשמחתו. אין הממון נחשב בעיניו ואין הוא דואג ליום מחר – ברוך השם יום יום. מדוע לא יפזרוֹ כפי שהוא רואה לנכון, הן במתנות עניים והן בקניית איזה כלי כסף ותכשיטין, וגם לספר תורה נתן ולמשרת ולשמש ולהדפסת ספריו וגם ללימוד בניו שיחיו. וגם הוציא איזה סך לצורך הלוואות עניים הזקוקים להלוואה על משכון. כן, לשוועתם של נצרכים עֶר וקשוב הוא תמיד, וביחוד מרוצה הוא להיות מוהל לבני עניים ולעשות להם הכבוד הזה וגם להביא, אגב, מתנה לרך הנולד. ופעם אחת העירה לו זוגתו הרבנית שראוי היה גם לו, לכבודו, שיתפור לו מלבוש חדש, אך הוא לא נתן דעתו על כך, וטוב לו לקיים מצוות כיבוד אשה ובנים יותר מגופו.

בבית הדפוס טורחים הפועלים בעבודתם. כפוף על ארגזי האותיות מצרף אהרון זעציר תיבות ומשפּטים לספר שאילת יעב“ץ. על שולחן ארוך פרושים גליונות מודפסים, שצבעם השחור טרם יבש, לידו המדפיס ובפינה מרוכז בעיונו המגיה. הספר שאילת יעב”ץ אשר התחיל כתיבתו לפני שנים ובו שאלות ותשובות ופסקי הלכות גדולים וחשובים, הנה הדפסתו סוף סוף מתקדמת והולכת, ובצאתו לאור ודאי יהיה לעינים לפוסקים חריפים ותענוג ללומדים ומשכילים. הוא מסתכל ברוב חיבה במלאכה, מתעכב שעה קלה ליד המגיה ונפנה לילך. רבה העבודה המצפה גם לו.

יוסף פרגר ניגש אליו.

– רבי, רוצה אני לדבר עמו ביחידות.

– בחדר הלימוד של הרב מעמדין שורה אפלולית. התריסים מוגפים. על השולחן מפוזרים ספרים, כתבי יד, גליונות נייר. הוא מעלה הפתילה במנורה הדולקת.

יוסף פרגר מספּר לו על הרעש הגדול אשר עוררה באלטונא הידיעה על התשובה שהוא מפרסמה בספר שאילת יעב“ץ, בענין האשה חיה הזקוקה לייבום. וביחוד רב הרוגז של האב”ד הזקן, שנעלב ונפגע ומשך הפרנסים לצדו, וכולם זוממים מזימות חמורות נגדו.

הוא נדהם למשמע אזניו, ונבצר ממנו להשיג טעם הרוגז הגדול עליו. הן תחילה פסקו לאסרה, כדעתו, ומה ראו לפתע להתירה? ואף לא הודיעו לו על כך. אין זאת אלא שהפּרנסים אשר דרכו ומנהגותיו אינם נראים בעיניהם, מצאו אמתלא ושעת כושר להשתרר עליו. והן פרנס החודש התקיף יואל שוּא כבר איים עליו מזמן, שלא יניח בידו לקיים המנין. כצנינים בעיניו המנין הזה וחברת העניים לומדי המשניות. אך האב"ד הזקן מה כי נזעק הוא עליו?

יוסף פרגר סבור, כי הסרסור הגדול זלמן כהן הוא שעמד לימין הזקוקה לייבום ועשה כל שבידו להתרתה. הוא שהשכים לפתחו של האב"ד ויחד עם אוהביו ומקורביו עשו כל האפשר לפתות את הזקן ויכלו לו. והן בידוע הוא שהמשודך הוא ממקורביו של אותו תקיף…

תמוה מאוד הדבר בעיניו של הרב מעמדין, אף שיודע הוא חולשת דעתו של האב"ד הזקן. אין הוא גורס את פסק דינו החדש וודאי שאין הוא משלים עם מניעיו.

– הן הוא עצמו, האב"ד הזקן – כך הוא טוען באזני יוסף פרגר – שלח אלי את שלוחו עם התשובה שלו והפציר בי לעיין בה, ושלחתי אליו תשובתי בכתב. ואחר כך עיינו בה הוא והבית דין שלו ואמרו בפה מלא, כי צדקו דברי, שאין עד-ראייה אחד מספּיק להתירה, ונשארה זו האשה בכבלי האיסור איזה שבועות. ופתע שינו טעמם להתיר יבמה העומדת בחזקת איסור, בלי הגיד דבר לשום אדם, אף כי אותי הצעיר לא קרא להיות נמנה להתיר. האם לא ראוי היה, יוסף, על כל פּנים לגלות אזני ולהודיעני טעמו של דבר, מאחר שהייתי באותו מנין לאסור ונתקבלה דעתי?

– הדין עמו, רבי, והיושר עמו… בלא שמץ ספק.

– ועוד תמיהה אחת, הוא ממשיך, מי הוא אשר גילה אזניו שאני מפרסם התשובה בענין זה בספר שאילת יעב"ץ? הן הדברים עודם תחת מכבש הדפוס…

– אפשר אחד מן האומנין, רבי, מן העובדים בדפוס… רב מאוד הרוגז עליו, רבי.

הרב מעמדין קם ממקומו. קמטים נחתכים במצחו הרם ועיניו מצטמצמות. דומה, עומד הוא לפני הכרעה אשר שום כוח שבעולם לא יזיזנו ממנה. הכרעה שכל בקיאותו בתורה וכל כוח חריפותו וכל להט הצדק המפעמו חברו בה יחד. הוא מהלך אנה ואנה בחדר האפלולי בצעד מהיר – יוסף פרגר עוקב אחריו דומם במבט של יראת הכבוד. בפתע הוא נעמד לידו, שם ידו על שכמו.

– ודע – הוא אומר בהטעמה – שפסק דינו של האב"ד הוא נגד התורה והוא עיוות דין ואבק שוחד בו… ועוד יוכח, כאשר הוכח לא אחת, שהצדק עמי… עוד יוכח… כי יודע הוא, בעומק לבו, שהדין עמי, אך הוא נושא פניו לאנשי הקהל המשתררים עליו, ומניח כל חפצם כפי הישר בעיניהם…

נתיישב ליד שולחן עבודתו, קירב אליו המנורה, והתחיל להמשיך כתיבתו. יוסף פרגר יושב ושותק. אחר שעה קלה הוא קם ואומר:

– רבי, עלי ליפטר למלאכתי…

– מרגיש אני, הוא לוחש – ואין יוסף יודע אם אליו ידבר או אל עצמו – מרגיש אני, כי סערה חדשה מתרגשת ובאה… סערת מלחמה עזה שאין עמה פשרה. לא, הם לא יכריעוני – הוא מרים בפתע קולו, – ופונה אל יוסף פרגר העומד בפתח הדלת:

– מעתה אין חידוש ואין תימה אם נעשה בבתי קצינים דברים בלתי-הגונים, שיש להם ממי ללמוד קל וחומר… ואין להאריך מזה. ורק אזכירך ענין אותה אשה שנשמעו עליה דברים מגונים מפי עד אחד ורצה האב"ד הזקן לכוף אותה להוציאה מבעלה בכפייה שלא כדין, שלא כהלכה לגמרי לפי דעתי. עוד לעמדין הריץ אלי החכם חאגיש מכתבים ושלח אלי הפסק דין לעיין בו, אף על פי שלא רציתי לטפּל בזה הענין כלל. ומתוך הדין ודברים וגביית העדות שקיבלו לא מצאתי מה שיספיק לאסור האשה על בעלה ולכוף הגט, הלילה. – וגם לדייני קהל אלטונא אמרתי אשר עם לבבי שלא ידעתי על מה הסתמכו בהוראתם זאת.

– אחר כך, רבי, נודע שהותרה – מעיר יוסף פרגר. כי היו לה קרובים תקיפים. בעד סך מעות הותרה…

הוא פונה שוב אל גליון הנייר אשר לפניו. שעות ארוכות הוא נתון בעולמו, בכתיבה, כאילו ביקש להסיח דעתו מן המחלוקת, וגם מטרדות יומו וביתו, ודומה שוב נתיישרו הקמטים החרותים במצחו הרם ואורו עיניו. סערת השלג שנפסקה לשעה קלה מתחוללת שוב ברחוב ורוח עזה מכה בחלונות. אור המנורה מתמשך ומצטמצם ומרקד בדמדומים. אין הוא מרגיש בצינה וברעב. אין הוא משגיח בכד החלב ובפת הלחם אשר לפניו. עליו להשלים את הספר שאילת יעב“ץ… ועוד עליו לכתוב היום אל ה”פני יהושע“, הוא הרב יעקב יהושע פאלק בפראנקפורט על נהר מיין, זקן רבני אשכנז, בענין הייבום, ישפּוט הוא בינו ולבין האב”ד ודייני אלטונא… ועוד רבים הענינים אשר הוא מרגיש צורך לכתוב עליהם, או להשלים כתיבתם, וקודם לכל הסדור…

שעה רודפת שעה, ובאפלולית החדר אין להבחין בקצו המתקרב של יום החורף הקצר. הוא שומע צעדיהם של האנשים המתכנסים בחדר המנין לתפילת מנחה. בלא רצון הוא ניתק ממלאכתו, פורס מן הפת ולוגם בחטיפה מן החלב…

האנשים במנין שטופים, שלא כרגיל, בשיחה נרגשת, אך בבואו הם מברכים אותו לשלום ומפסיקים שיחתם. דומה, גם קול צעקה קלטה אזנו, האין זה קולו של המדפיס שלו אהרון זעציר השתקן בטבעו והמכונס בעצמו?

אכן, צדק באמרו הבוקר ליוסף פרגר, שסערת מלחמה מתרגשת ובאה…

כי הנה כבר הזדרזו ופירסמו כרוז בבית הכנסת הגדול, האוסר עליו לפרסם התשובה בענין הייבום! לא פחות ולא יותר. החצופים! ולא זה בלבד אלא שאסרו אף על עבודת הדפוס של אהרון זעציר, זה העני שפרנסתו היתה מצויה לו בעבודתו והוא לא אחת היה גומל עמו חסד להקדים לו שכרו ולהלוות לו סכומים בלא משכון או שטר-חוב כמקובל…

– דין הם עושים לעצמם, הוא קורא בחימה, משפח הוא ולא משפט… ומחר, אם ירצה השם, אני הולך אל ועד הקהל ובמעמד כל הפרנסים והאב"ד אציע טענותי… נראה, היכריעו אותי בדבר הלכה… ועוד הוסיפו עוון על פשע ועשו חמס לזה העני, העובד ישר-הכפים, והכל בלא דרישה וחקירה…

– לסדום ועמורה דמתה אלטונא, ירושלים של הצפון, קורא הפרנס גבה-הקומה ורזה-הגוף מהמבורג, מרדכי הקשר, וסופק כפיו. לסדום ועמורה דמינו…

– רבי, רבי, אומר יוסף פרגר, האמנם מאמין הוא בצדקתם של הפרנסים?

– יש דין ויש דיין – הוא משיב. ואנו נילחם, על האמת נילחם, גם אם הם יכריעו אותנו לא נתכחש לה… ואודה, רבותי, כי ביחוד ידווה לבי על זה העשוק, אהרון זעציר, שהם מבקשים לקפח פרנסתו… אכן, תקיפה היד על העניים והמרודים ואין מוחה בידם…

– רבי, חוזר יוסף פרגר ועומד על דעתו, הכסף יענה אצלם הכל…

– נראה שכך, אומר הרב מעמדין ותוגה בקולו. נראה שכך הדבר בעוונותינו הרבים, שכן אחרת איך להבין ואיך ליישב הדבר? וי… וי… מכיר אני אותם. עוד מימי חייו של אמ"ה מכיר אני אותם.

– אין לסמוך על דינו של האב"ד, ואין לסמוך על צדקתם של הפרנסים – פוסק מרדכי הקשר. וצריך, רבי, לפרסם הדבר בכל תפוצות ישראל, למען ישמעו וידעו. אסור לשתוק ולהשתיק.

– לא נשתוק ולא נשתיק, ולא נהיה שותפים לדבר עבירה ולחמס. כבר אמרתי, שמחר, אם ירצה השם, אני בא אל אסיפת הקהל ואביא תלונתי הכפולה באזניהם…

נסערים הם יוצאים את חדר המנין. בחוץ משתוללת סופת שלג וזועפת רוח מרה, מסנוורת עינים, מצליפה בפנים, סוחפת הלבושים, כמבקשת לעקור הכל… וזעם כבוש בלבבם.

הרב מעמדין חוזר לחדר לימודו.

כך אנו מבינים, וכך אנו גוזרים…

לפנות בוקר שככה הסופה והיקום קפא כגוש קרח צורב. דומה, השמים האפורים, הבתים והרחובות והעצים והאלבה – הכל קפא ועצר נשימתו והיה מקשה אחד מבריק ונוצץ. אחד אחד, מכורבלים במעילי הפרווה, הם מתכנסים לתפילת שחרית בחדר המנין של הרב מעמדין. סודר-הצמר שפתותי שלג קפוא אחוז בוּ כרוך סביב הצואר. כובע הקטיפה יורד על האזנים. הכל מרגישים שיום דין גדול היום, יום ההתמודדות הגלויה עם תקיפי הקהל ועם האב"ד הזקן הנסמך על כתפיהם. גם שוועתו של אהרון זעציר תישמע היום ברמה, היא שוועתם של כל העשוקים והדלים, אשר רבה מצוקתם בחורף הקשה הזה… הם מסתכלים בפני רבם, שלווים ושקטים הם ורק חיוורים מאד ועיגולי-דם מקיפים עיניו התכולות, הבהירות… הם בוטחים בו, בחכמתו ובישרו ובעוז רוחו, הם בוטחים בו שיעש כל שבידו להוציא לאור דין ומשפט…

חדר הקהל המרווח מתמלא עד אפס מקום – פרנסים ודיינים ושמשים וסתם בעלי בתים וקהל סקרנים ובחורי ישיבה. בראש השלחן – זלמן כהן, מגזע משפחת כהן שעלו לגדולה וכולו אומר תקיפות רבה ושררה. עיניו נוצצות כשש לקרב. סומק עז טבוע בלחייו התפוחים שאדמו בצנה, שפמו המשופע כמתמזג בזקנו, וזה העורף הבשרי, הנוקשה של בני משפחת כהן, הישוב על כתפים רחבות… ידו אוחזת בשרשרת הזהב, המשתלשלת מחזית הצמר על פני כרסו ואליה קשור מורה-שעות עשוי זהב, כדרך נגיד ותקיף… לידו האב"ד הזקן, גון סגול בפניו ושערו כסף ופיו הפתוח מגלה שרשי-שינים רקובות, והוא מכונס בפרוותו וצופה בעינים נבוכות לפניו… ומן העבר הזה של השולחן, הרב מעמדין, שקומתו הזקופה שחה קמעה, ומבטו בוחן את היושבים מולו עד לצפונות לבם…

זלמן כהן רומז לשמש. טפיחת יד על השולחן. דומיה קמה בחדר. לאטו מתרומם ראש הקהל, מושך שפמו, מקיף את הנוכחים במבט של אחד אשר שרביט השלטון איתן בידו והכל חייבים בכבודו. כמדקרות חרב דיבורו על האחד שבא לגור וישפוט שפוט, והוא פורע את סדרי הקהל ומעורר מדנים ואת מרי הנפש הוא מקומם נגד הפרנסים, נבחרי הצבור ושליחיו. אילו זה בלבד היה – והיה מחריש. אך לאחרונה מעז הוא גם לחלוק על דעת גדולים בתורה ולפסול פסק דינו של האב"ד ובית דינו וגם לפרסם דבריו ברבים –­ ואנה אנו באים?

רבים המחייכים ברוב הנאה לשמע הדברים. הם מתלחשים בינם לבין עצמם וניכר, כי אכן מרוצים הם מן הדברים החריפים שנשמעו כאן בלא חציצה וחיפוי, שהרב הגאה והמתבודד הזה גוזל מנוחתם זה מזמן… אך בתוך הקהל מצויים גם אחרים, והכרת פניהם תענה בהם על יסורי-נפש אשר דיבורו של ראש הקהל גורם להם ועל זעם עצור…

ורק הוא, הרב מעמדין, יושב ושותק ואינו מניד עפעף, כאחד שעולבין בו ואינו נעלב, אך נכון הוא להשיב מלחמה שערה, אין הוא נרתע…

הנה הוא קם, זוקף קומתו, גאה ואמיצה עמידתו.

– רבותי, פרנסים ודיינים וכל הקהל אשר בזה – הוא פותח, וקולו צלול וברור, שמעו-נא מלי אלה, דברי אמת גלויים קבל עם ועדה.

– הנה גם האב“ד שלכם יושב כאן לעומתי – הוא טוען בנחת – יגידו-נא נאמנים ויעיד הוא, אם היה לבי גס בהוראה מימי היותי כאן, אם התערבתי בעסקי צבור או יחידים מרצוני, ורק כאשר אני נתבע ונשאל מכם ומהאב”ד שלכם. על כרחי ונגד רצוני נקראתי לפעמים לעיין בדין והוראה, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא,²⁷ ולא יכולתי לסרב לזקן ולכבודכם. ופעם אחת אף רבתי ריבו ונלחמתי בעדו בכל כוחי כאשר נמלך בי. וגם כתבתי תשובות ארוכות להצילו מידי משיגיו, גם העליתים על מזבח הדפוס לרצון לפני השם, להגין על תורת אמת בכל עוז, והוצאתי על זה ממוני מכיסי בלבד, בלי שום עזרה והטבה בעולם, כאשר אתם רואים בזה הספר שאני מניח לפניכם…

– אז, רבותי, היו דברי טובים ונכוחים, רצויים ומקובלים להאב"ד שלכם, ועתה בנידון הזקוקה לייבום שצירפני לעיין בדינו, על אף רצוני מילאתי חפצו, אך לא יכולתי להסכים עמו, כי אין משוא פנים בתורה. והבית דין שמעו דברי והודו בפה מלא שאין להתיר האשה ההיא. ועתה פתע נעשה מעשה בלי שהקדימו והודיעו לי, והתירו האשה ההיא. ואף שצעיר אני לימים והוא זקן וישיש, מכל מקום אחר שלבקשתו נטפלתי לעיין ולכתוב בדבר, הדין נותן שלא ייעשה מעשה גדול כזה בלי שיגלו אזני ויודיעוני טעמו. ומדוע, מדוע, חזר בו בחפזה מהסכמתו הראשונה? האם ענין שלי הוא, או של האב"ד, הן ענין ישראל ותורתו הוא, וביחוד דבר שבערווה, ואנחנו כולנו יושבים בספינה אחת ולא יוכל האחד לקדוח תחתיו במקום שיושב עליו וכל ישראל ערבים זה לזה. והרי הדעת נותנת, שהנשאל והמצורף לדין עליו מוטל החיוב!

הוא מפסיק רגע, כשוקל בדעתו, מפנה מבטו לעבר האב"ד היושב בלא נוע ולבו רוחש רחמים אליו. הוא ממשיך:

– ועל כל פנים, רצוני עתה לדעת טעם ההיתר, שהרי מעולם לא אמרתי קבלו דעתי. אכן, אני אומר תלמידך אני ומימיך אשתה, אם יהיו מים נאמנים לא תהיה לי כמו אכזב ועתה, למען תצדק, דבר דבריך.

סיים וישב. אוירה מתוחה בקהל. מאחת הפינות מסתנן ועולה לחש חד כלחישת נחש: חוצפה! ומיד אחריו חולף גל של לחישות ושיחות בקהל הנאספים.

האב"ד יושב ושותק, כאחד העומד מן הצד, משל לא באזניו נאמרו הדברים ולא אליו נתכוונה הקריאה. הוא יושב ושותק. אז יקום ראש הקהל. הכל מצפים לשמוע מה בפיו עתה. הכל דרוכים לשמוע דברו.

אין הוא נכון ליכנס בבירור הדין. דעתו היא – ומובטח לו שזו גם דעת הפרנסים – שאין הרב צריך ליתן טעם וראייה לפסק דינו, ומה שעשה עשוי ואין להשיב. ומצווים אנו כולנו, בכל גימ"ל הקהלות, לכבד פסקיו ולקיים הוראותיו ותקנותיו, כשם שהיה עד לבואו של הצעיר מעמדין…

פניו של הרב מעמדין מאדימים מרוב התרגשות. מה זכותו של הגביר הבור הזה להעליבו ברבים? רגע הוא נבוך ונדהם ומשנהו אוחזו קצף עז, אילו היה בידו היה קורע את עם-הארץ החצוף והתקיף הזה לגזרים… אך הוא כובש את יצרו, מדבר בהתאפקות רבה, אך בחיתוך דיבור ובהגיון קר:

– לא, רבותי, הוא טוען, לא, אין הדין עם כבוד ראש הקהל. מחוייב וחייב הוא האב"ד לא לבד להוציא עצמו מחשד ולהוכיח שנקי הוא מהשם ומישראל, ומה גם שתורה היא וללמוד אנו צריכין ולקבוע הלכה… ומה מעשה החמס והעוול אשר אתם עושים, להכרית פת לחמו של עמל כפים על לא עוול בכפו, הוא המדפיס אהרון זעציר? – הוא זועק.

אך בתוך הרעש שפורץ אין הוא יכול להמשיך דבריו. קריאות בוז ועלבון ניתכות עליו מעברים. חצוף ועז פנים! מפיח מדנים! מגיעות לאזניו קריאות כצליפות-אש. בתוך הדממה הוא שומע קטעי הברות צרודות של יוסף פרגר:

– רבנו הקדוש… אל-נא ייבהל מהחלפנים בעלי-הכיסים… הבורים… הגזלנים… וההברות הקטועות טובעות בצעקות עזות:

– גרשוהו, דרסוהו, גם הוא במורדים ובמסיתים!

– עוד תתנו הדין, עכברים סרוחים – זועק מפנתו מרדכי הקשר גבה-הקומה ומנופף ידיו.

ראש הקהל דופק על השולחן, ורק בקושי רב עולה בידו להסות הקהל המשולהב. קולו של זלמן כהן רועד בכעס עצור. לידו הרב הזקן, דמום וחיוור, כאילם ישב. ומולו הרב מעמדין כאילן רם-קומה אשר משא כבד הכניעו לארץ, הדבירו אך לא שברו… הוא חוזר ומכריז, כי לא ירשה לאחד לערער אחר פסק דינו של בית הדין, הוא לא ירשה לאחד לערער יסודות הקהלה. אם לא נתקבלה דעתו, אחת דינו להכנע! לא יינתן לו בשום פנים להפר תקנות הקהל ולהפיח מדנים. היה לא יהיה כדבר הזה! זכות-ישיבה ניתנה לו בזה, אך לא הזכות להתריס כלפי הפרנסים והגבאים ולדרוך ברגל גאווה.

– כך אנו מבינים וכך אנו גוזרים – הוא מסיים בקול תקיף – לבל יטפל עוד בדבר הזה ולבל יפרסם אותו בדפוס כלל… אנו פרנסי גימ"ל קהלות, וזו זכותנו וזו מרותנו וחס לו, מי שלא יהיה, להפר אותה!

רואה הרב מעמדין שנכזב בתקוותו להכריע את הרב של גימ"ל הקהלות לכף זכות, שהוא דומם ישב ולא יפצה פה, והפרנסים חצופים ותקיפים – שום הוכחות ופניות לשכל, למצפון, לצדק לא יועילו בפולמוס עמם. כך אנו מבינים וכך אנו גוזרים… מוכן הוא עתה להיות עם הנעלבים שאינם עולבים ולא להשיב להם מנה אחת אפים בדברים חריפים קרוצים מן הבוז הלוהט שהוא רוחש להם עתה. אך הנה הם גם גוזרים עליו לבל יפרסם דבריו בדפוס – העל זאת ישתוק?

– אי אפשי בגזירתכם – הוא קורא בקול במר לבו – שקשה היא משל פרעה שלא גזר לבטל תורה ולהפר דת. ומאחר שאתם באים אלי בעקיפין, ואני אומר דברי טעם ושומע אין לי, אין עונה אמריו מכם בדעת ובתבונה, והרב האב"ד רוצה להיות נחשב חכם מחריש, לכן אין אני רשאי לשתוק ואיני משגיח בגזירתכם. ודעו לכם, שאין משפט התורה מסור בידכם. ואני אכתוב למקומות אחרים, לגדולי התורה בזמננו ואדרוש דבר השם ונראה מי יצדק בריב, ועל פיהם יקום דבר, ולא כפי שאתם אומרים וגוזרים בלי טעם. ושמע-נא מר זלמן כהן, הוא פונה אל ראש הקהל, לא מלבך אתה מדבר את אשר תדבר ומחזיק ביד הרב יחזקאל שלא כדעת התורה… יש דברים בגו! ולא אפרשם בזה. לא האמת נר לרגליכם, שליטי קהל אלטונא…

אך כאן מפסיקו זלמן כהן בחימה שפוכה ושפתיו מתעוותות בזעם:

– כאן אנו שליטי קהל אלטונא וגזירתנו גזירה ואתה למוצא פינו תשמע… – הוא מצעק עליו – מה לך שבאת אלינו בדברים חצופים ולהורות לנו כתלמידי דרדקי אשר נעשה?

– דרך ארץ, הרב מעמדין, דרך ארץ בפני פרנסי הקהל! – מסייע לו אחד הגבאים בדבריו.

זלמן כהן טופח על השלחן בכף ידו:

– תמה האסיפה – הוא מכריז – ואנו נדע אשר נעשה. תמה האסיפה, רבותי.

בתוך הקהל הזועם צועד לאטו הרב מעמדין, כעס עצור מפעפע בו, ראשו נטוי קדימה והילוכו מאושש, אף בחוץ מתלווים אליו יוסף פרגר ואהרון זעציר ומרדכי הקשר ואחדים מתלמידיו. הם הולכים ושותקים. משל למחנה שהוכה אך לא נוצח, שנחל תבוסה אך לא ביושר, שנאה מחלחלת בלב לרשעים ולתקיפים ואמונתם ברבם ובצדקתו עוד גברה ונתחשלה… הנה הוא מחיש צעדו כמבקש לברוח מהמולת הרחוב. רבים העוברים ושבים המברכים אותו לשלום. הוא נענה בברכה חטופה – ומחיש צעדו. אין הוא מורגל בטיולי רחוב. הוא ממהר אל ביתו, אל עולמו, אל מלאכתו הקדושה שממנה נטרד באנסו.

סמוך לכניסה לבית הוא נעצר רגע. נשימתו עמוקה, כבדה.

– מה יהיה עתה, רבי? – נשמע קולו המדוכדך של יוסף פרגר.

– אני אעשה כפי שיורני קוֹני – הוא עונה. בן-חורין אני וגזירתם בטלה ומבוטלת. רק האמת נר לרגלי…

– אבל הם ישלחו אליו, רבי, את שליחיהם נוגשיהם לפקח על מילוי הגזירה…

– הם לא ירפו – אומר מרדכי הקשר בהטעמה כסופר כל מלה. מכיר אני אותם, את הרשעים. לא ירפו –

הם עומדים סביבו כאילו ביקשו לגונן עליו מהתקפת-פתע. הם מחכים למוצא פיו. חיוך קל חולף על שפתיו של הרב מעמדין.

– כן, ידעתי. הם לא ירפו… יקר בעיניהם כבודם מכבוד התורה ועדיפה מרותם. אך הפעם הזאת אני אוותר ואמשול ברוחי, הוא אומר. ודי לי הפעם שנפשי הצלתי וישלם השם לעושי הרעה כרעתם, וקולר תלוי במי שיכול היה למחות – ולא מחה. אך נגעה לנפשי צרתו של אהרון זעציר… שוועת עשוק…

– האם יפסיק רבנו הדפסתו של הספר שאילת יעב"ץ?..

–כן, נפסיק לפי שעה הדפסתו, עד עת מצוא… בהדפסת כתב-יד חדש נתחיל, בעזרת השם… בקרוב נתחיל.

החכם חאגיש עולה לארץ ישראל

מאז שובו מן האסיפה בבית הקהל גברה בלבו של הרב מעמדין ההחלטה, להיות מופרש כליל מעסקי הצבור ולהתכנס כולו באהלה של תורה והלכה. קשים חיי הצבור בישראל כספחת – הוא מהרהר – ושכרם עינויי-רוח ומפח-נפש. אך אוהל התורה והרוח ספון כל טוב, אין חליפה לו ואין תמורה, תמימה ומאירה ומשיבה נפש התורה, ואין עיוות ועוולתה בה. את הגליונות המודפסים של ספרו שאילת יעב"ץ הוא אורז בתיבה, ואת שארית כתב היד הוא שם בארון הספרים ליד ספרו הגדול לחם שמים, בין הכתבים המחכים להשלמתם ולהדפסתם. ועתה הוא טורח בחיבורו הגדול, הוא הסדור, אשר עז חפצו להשלימו למען יגיע ככל המוקדם לכל בית ישראל.

ובסדור הזה הוא יכלול דינים ומנהגים לכל ימות השנה ולכל אורח החיים הישראלי, גם משפט העבודה שהיו נוהגים בזמן הבית, כל הנמצא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה התלוי בזמן וכל התפלות והברכות ונוסחי תחינות קדמונים יפרש בעזרת השם ויבאר על דרך פרד“ס ²⁸) ויעטרם בציצים ופרחים ברמזים יפים. וכן יציג בחיבור זה פשטים הרבה נעימים, מתוקים וצחים במקראות חמורים וגם במאמרי חז”ל התמוהים וזרים, כדי לעשותם קרובים ומקובלים לשכל הישר…. אכן, עבודת ענקים היא, אולם בכל דור ודור נמצאו יחידים שהטילו על כתפיהם משאות-ענק ועמדו בהם. אך רבות מחשבות בלב איש…

כי הנה מאז האסיפה ההיא בבית הקהל נטרדה ממנו במידה רבה פרנסתו. לא זו בלבד שלא עלתה בידו להוציא לאור הספר שאילת יעב“ץ ולראות ברכה בעמלו, אלא שגם מעט המשא ומתן שעסק בו, באמצעות שותפו, נצטמק ונידלדל. נתקיימו דבריו של הפרנס מהמבורג מרדכי הקשר: הם לא ירפו… הם זוממים מזימות אפילות נגדו. הוא יודע, כי ברחוב הבּורש ²⁹) באלטונא ובחנויות-הכספים וגם בבית הכנסת הגדול, ובכל מקום בו מתכנסים החלפנים והמלווים ברבית, הסוחרים והסרסורים, דשים הם בזו האסיפה, מפרשים אותה ודבריו נמסרים מפה אל פה, מי לזכות ומי לחובה, יש מוסיפים עליהם ויש הגורעים מהם; אין בו ספק, שרבים, רבים גם מקרב אלה אשר מזמן אין לבם שלם עם מנהיג הקהל והאב”ד הזקן, אינם מעיזים לעמוד בגלוי לימינו – מאימת פרנסה וכיו"ב. אך יום יבוא – הוא בטוח – וצדקתו תצא לאור. אמנם הוא, ברוך השם, אינו תלוי בהם בפרנסתו, אך רבה ידם של התקיפים להתנכל לו…

ורחל’י, שהיא בחדשים האחרונים להריונה, כאבים ומיחושים פוקדים אותה מזמן לזמן ורבות ההוצאות ורב גם הקנטור בבית, ולעתים קצה נפשו בחייו. איזה סך קרן היה בידו כמה מאות רייכסטאֲלאֶר, והוצרך להשקיעה בעבודת הדפוס והיא, זוגתו, לא נראה הדבר בעיניה ותמיד שגורה בפיה התוכחה, שצרכי ביתו מן הדין שיהיו קודמים לענין החיבורים והדפוס שרק צרות צרורות הוא גורם. ופעם בשעת רוגז גדול אף השמיעה דברי איום, כי פזר תפזר האותיות ותשפוך הדיו ותכלה גליונות הנייר… אין היא רוצה בדפוס ובמדפיסים בביתה. הוא שמע עלבונו ושתק. לידו עמד כנזוף משולם זלמן בנו ושתק אף הוא. ואשר לענין המשא ומתן – טענה – האם אפשר לנהלו באמצעות שותף ולסמוך עליו בכל? שהרי אין להכחיש שהשותּף מתעשר והוא, יעקב ישראל, ביתו שרוי בדוחק רב… והאם לא דומה פעם ופעמים ויצא בשן ועין ובהפסדים גדולים? והאם לא זייף אחד כרטיסים של לומבּרד ³⁰) והשכינם אצלו ונתגלה שזיוף הם ואבד הכל?

מה יענה ומה ישיב לה? האם יהיה סוחר ויפרוש ממלאכת הקודש, מיעוד חייו, מנשמת חייו, והוא הלא הוגה עתה בכתיבת סדורו הגדול!

אולם, לאידך גיסא, היש בידו לומר שאין הצדק עמה לחלוטין? ודאי, נוטה היא למריבות ועוד בברודא ואחר כך בעמדין היתה מקמצת בפרוטות ורבה עם המשרתות על לא דבר והציקה לו, ומימיה לא ראתה לנפשו. לא אחת חרה לה על שזימן אנשים לסעוד אצלו. וגם חרה לה ששכר מלמדים לבניו בדמים יקרים, עד שהוצרך להוציא האחד מהם מן הבית בתוך זמנו ולשכור לו אכסניא. ודוקא בימי עניו ומרודיו רגילה היא להציק ביותר. אך הוא מעולם לא הכלימה. תמיד זכר שמבית גדולים היא, מיחוסי כהונה. תמיד שקל לזכותה ובמעשיו והתנהגותו הוא פשפש. הרי עם כל אלה – הוא הופך לזכותה – גם גומלת חסד היא ומטפלת בעניים ובקשי-יום ומגדלת בניה לתורה ומנהגת ביתה בכשרות ובנקיון. וגם חכמה בה, חכמת-חיים, חכמה מעשית. לא נוכל לידע מה ילד יום – אמרה לו פעם – שעה שהחליטה, קצת נגד רצונו, לעסוק בהלוואות קטנות על משכנות לשכנים. טוב לאחוז גם בזה, הוסיפה, להשיג איזה מעמד פרנסה בטוח יותר ולא לסמוך על הנס. אך העוסקים בהלוואה היתה עינם צרה בכך. וביחוד העלה חמתם על שאמר בפומבי, שלא בדין הוא לחייב המלווים שלא ליקח פחות משתים-עשרה למאה רבית ככתוב בתקנותיהם. ואחד השכנים, שהיה אוהבו, חיימכי וולף, אף חירף וגידף אותו ואת רחל’י בפומבי, ברחוב, בקללות נמרצות… ברוך השם שנמצאו עומדים לימינו וגם רצו לעשות בחורפו שפטים…

אולם חולשתה של רחל’י ויסוריה מצערים אותו ביותר. הוא מתפלל לשלומה ומבקש להיטיב עמה. ההוצאה גדולה, וביחוד שחג הפסח מתקרב ומקורות הפרנסה כמעט ונסתתמו. היכתוב לאחיו אפרים הרב בלבוב לבקש ממנו הלוואת-חן-וחסד, או לגיסו הרב אריה ליב בדוקלא? אכן, אין מצבו של הגיס שפיר, אך תמיד היו לו הנאות גדולות מאחרים וגם נטרד ברדיפת כבוד, אף כי אשתו מרים, אחותו הבכירה, גומלת חסדים הרבה ולא יכיל ספר ספור מעשיה הטובים כיאות לבת החכם צבי. אילו צריך היה להמליץ על נצרך אחר זולתו, ודאי שלא היה מהסס…

קשה לו עתה וצר לו, אך אין בטחונו בשמים נחלש! הנה בימים אלה, ערב הפסח באו אליו שמועות מעודדות אשר חיזקו רוחו בעניו. כי נודע לו בענין אותה הזקוקה לייבום אשר בעטייה נגרר למחלוקת ונפסקה הדפסת ספרו, שגם רבנים אחרים ובכללם הפני יהושע לא הסכימו להתירה. ולא זו אף זו: עדים כשרים מהימנים סיפרו, כי בעלה הראשון חי באחת מערי אשכנז… וגם הזווג לא עלה יפה. לא יצאו ימים מרובים והאיש נחלה מאד. והיא לא הרתה לו, אף שהיו לה בנים מבעלה הראשון, וגם לו היו בנים מאשתו הראשונה. האם לא צדק בריבו?

וגם זאת הוא יודע: מיום ליום גוברת התרעומת על האב“ד הזקן, על משפטיו ופסקי דיניו ועל היותו מוכנע כליל לגבירי תקיפי אלטונא. ענין הייבום הגדיש הסאה. וביחוד רב הזעם בקרב דלת העם אשר בהמבורג וצעקתם אל מועצת העיר הגיעה – ואחד מבוקשם: לכונן קהל לעצמם ולשום לעצמם רב כחפצם ולא להיות נתונים למרותה של אלטונא… אך האב”ד הזקן החי בעושר מופלג ומפריז נדוניות בשפע לבנותיו אינו נותן דעתו לקול העם שהוא כקול שדי.

באחד הלילות האלה ישב ועיין שוב בספרו של האב“ד כנסת יחזקאל. ישב ועיין ורשם לעצמו הערות על הגליון. אחר כך סגר את הספר ושמטו בבוז לצד. ושוב שם עינו בהערות שרשם לפניו – וחיוך קל פרח על שפתותיו… חידושיו ופשטיו ודרשותיו היו בעיניו כדברים הבטלים, קש ותבן, דמיונות והבלים. מי מבין וחריף ובקי ולא ישתומם עליהם? ונוסף על כך שיבושיו וטעויותיו בדברים פשוטים. אכן, כי צדק הרב יעקב כ”ץ מפרנקפורט וגם לומדים אחרים, שאמרו עליו, על ספר זה, שראוי היה כי ישרפוהו… והוא נזכר במה שאמר עליו, על האב“ד, החסיד המופלג גרשם שנאפיר: אם היה הרב יחזקאל בא לפניו כשהיה גבאי בתלמוד תורה ליתן לו רשות להיות מלמד בג' קהילות לא היה נותן לו… לבו נצבט בקרבו בזכרו, כי הרב הזה, שלא עמד בו אף האומץ ללמד זכות על פסק דינו בענין הייבום באסיפת הקהל, הוא היושב בעושר ובכבוד על כסא אבותיו… ואף על פי כן הוא לא ירד לחייו, ולא יאסור עליו מלחמה, ורק בבוא היום אם יזכהו השם להוציא לאור ספרו שאילת יעב”ץ, יצרף אליו גם את הערותיו על הספר כנסת ישראל.

הוא עולה לבית הדפוס. באחת הפנות יושב משולם זלמן ומעתיק גליונות ראשונים מן הסדור עמודי שמים. הנה כאן, במקום הזה היה יושב אהרון זעציר ומצרף האותיות אחת לאחת לתיבות ולמשפטים ולעמודים. היכן הוא עתה? יש אומרים שנתחבר אל אויביו, שהוא הוא אשר מסר להם העתק אותה תשובה… דוקא הוא! ואולי מכאן שתיקתו העקשנית כל הזמן. והרי זה הפועל אשר עליו נתן את נפשו ולימינו עמד בימי דחקו ככל שהיה בידו, וזה שכרו! לא מקרה ראשון הוא, שמשלמים לו רעה תחת טובה. רעה תחת טובה! האמנם יצר לב האדם רע מנעוריו?

שקט בבית הדפוס. העבודה שובתת. הוא כבר ניסה לבוא בדברים עם מדפיס אחר, הבחור משה בון, אך טרם הגיע לעמק השווה עמו. ורק בנו העלם גבה-הקומה ותכול העין, משולם זלמן, שוקד על עבודתו. בן י"א כבר למד טור עם בית יוסף, והיה משכיל מאד לפי שנותיו, ויסורי בית אבא יסוריו היו.

– משולם זלמן, הוא קורא, בני חביבי…

– מצוותך אבא, הוא עונה חרש, ומרים אליו מן הכתב זוג עינים רכות.

– משולם זלמן, בני יקירי, הוא ממשיך. חושב אני שהגיעה שעתך לעזוב את אלטונא, ארץ תלאובות הלזו, שאין אני רואה בה תכלית לך… ולפולין תסע, ושם תעשה שידוך הגון להחזיק בתורה… מזמן כבר ביקשתי לדבר עמך על כך אך נטרדתי בזה הריב. וכבר הפרזתי מאה אדומים לצרכי נדוניא שלך…

– כן, אבא…

– ראה, משולם זלמן, האדמה בוערת תחתנו… עוד צפויות מלחמות וסערות. וגם אמא חולה ומצבנו דחוק וקשה. ואני אהבתיך, בן נחמד לי, וקשה עלי הפרידה, קשה מאד, כפרידת הנשמה מן הגוף. אך טובתך אבקש, אהובי, כאישון עיני היית כל הימים. גם את אחיך הבכור, את מאיר’ל, שלחתי מעל פני בהיותנו בעמדין, ובית לו בנה ומעמד פרנסה וכסא רבנות…

– ישרו דבריך מאד, אבא.

דפיקה קלה בדלת מפסיקה שיחתם. הם מפנים ראשיהם לעברה. החכם משה חאגיש עומד, להפתעתם, בפתח. נמוך-קומה הוא, ראשו וזקנו שיבה, אך ניצוצות לוֹחשים מרצדים בעיניו הקטנות ועקשנות קנאית יצוקה בחריצי פניו. הרב מעמדין ממהר אליו להקדים לו שלום בחיבה ובשמחה.

– משולם זלמן, לך ותביא כיבוד לכבוד האורח הנעלה, הוא אומר.

הרב מעמדין בוחן את איש שיחו ודומה עליו, כי כל הטרוניות שרחש לו מזמן לזמן, מתנדפות והולכות. הנה בשעה זו שהוא עומד במלחמה מרה עם הפרנסים, דוקא בשעה זו, ראה הוא לבוא אליו. ודאי שלא היה בעל דעה ישרה לחלוטין, שהרי עוד במכתביו אליו, לעמדין, כתב, לא אחת בגנות האב“ד ואילו כאן, באלטונא, יצא לא אחת בשבחו… אך בתחום אחר הוא עמד איתן כצור חלמיש בכל להט נפשו מימי אמ”ה, במערכה נגד הטומאה השבתאית – ובכך קנה לבו ואהבתו… וזאת הוא אומר לו גלויות.

רעננים הזכרונות – הן רק לפני שנים חזר לאירופה התועב חיון, ובידו אגרת משלשה רבני קושטא להתירו מן החרם ועוד שבע תועבות בלבו – והוא, החכם, כצור עמד נגדו. והאם תישכח זכותו בחישוף הרעה שנשקפה מפדואה, בבוא אליו האגרת אשר סיפרה על התגלות מגיד, מלאך קדוש ונורא, לבחור המקובל משה חיים לוצאטו? אך עוד לפני שנתעורר ענין זה העידו עדים בבית דין נגד הנוכל לייבלי מפרוסטיץ וחבריו שהם מפיצים אמונת-השוא בעם, ובשנת תפ“ה ³¹) הוכרז חרם על הכת גם בפרנקפורט ובאלטונא, באמשטרדאם ובמנהיים, בפיורדא ובליסא… וגם את אייבשיצר ראש הישיבה מפראג עמדו להטיל בחרם. ומה רבה ידו של החכם חאגיש במלחמות השם האלה! כן, אשר לענין שבתי צבי שם רשעים ירקב אמר הרמח”ל שטעות הוא, ולא אמר שהוא שוא ודבר שקר ואמונתו כזב! – טוען הרב מעמדין ברוב התרגשות.

החכם חאגיש תמים דעים עמו שלא פסה הסכנה והיא אורבת במסתרים. הוא מזכיר את הקונטריס ואבוא היום אל העין, אשר מייחסים אותו להרב אייבשיץ, מי אם לא הוא ר' יעקב ישראל, נתעורר הראשון ועמד על טיבו?

רעד חולף באבריו של הרב מעמדין. אהה, כי אין פוסקות השמועות הרבות על הרב הזה, שהוא הוא הסכנה הגדולה בדורנו להיהדות. נופת צופים לשונו ומשליו דבש אך תוכם רעל וארס… ואבוא היום אל העין… כמה שנים עברו מני אז? כן, הוא זוכר, כל ימיו יזכור את פגישתו הראשונה עם הקונטריס הזה, להוותו ודאבון לבו לא הוליכו שולל החוש שלו שכל הסימנים הוסיפו והגבירו החשד הנורא…

– מיחידי סגולה שבדור הזה הוא – אומר לו החכם חאגיש מקצת שבחו בפניו – ומצוּוה הוא להמשיך במלחמת הקודש אשר אביו הגאון זכרון צדיק לברכה היה מראשי לוחמיה… חד בדורו היה ופארו. ולוחם עז-רוח.

– כן, הדין עמו – עונה הרב מעמדין. עד חרמה יילחם. אך חושש הוא, כי נוראה תהא המלחמה הזאת, שהם, הטמאים והצבועים, יבקשו לנקום חרפותיהם ואכזבותיהם ולתפוס ברשתם גם משלומי אמוני ישראל, להוליך שולל, לרמות, להונות… ובידוע, שאין הם נאמנים על השבועה. והן אייבשיצר עצמו גם הוא נשבע ביום הכפורים לפני ארון הקדוש, שטהור ונקי הוא, ואת מאמיני הש"צ החרים…

– כי אולי הוא רואה עצמו שבתי צבי – מעיר החכם חאגיש – ונחירי אפו רוטטים.

– הצבועים… העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס – מסנן בין שיניו הרב מעמדין. חרבם בסתר ישחיזו לנקום חרפתם מאז לבש משיח השקר את כובע הטולפאן… בזאת איני מסופק אף לרגע.

– עליו, ביחוד עליו, השליחות הזאת – חוזר החכם חאגיש. ואני זקנתי ועייפתי ובקרוב אני עולה לארץ הקודש…

– אשריו וטוב לו – אומר הרב מעמדין – עיניו הגדולות מאירות וחיוך רחב נוהר בפניו. אשריו וטוב לו… אף זאת חטאת אבותינו – החכם חאגיש – ששכחנו דירת ארץ ישראל ואין מתאבלין על ירושלים כראוי… ושקענו בטומאת הגויים, ואינם רודפים להכיר לשונם לשון הקודש, ושקענו בעסקי רבית ודמים… והאין דבר זה מוטל על חכמי התורה, שיהיו רועים הצאן בדעת והשכל, איך למצוא פרנסתם, שייהנו מיגיעת כפיהם? אך בעוונותינו הרבים אין איש שם על לב, כולם לדרכם פנו, איש לבצעו, מעט מזער מי שדואג על קיום נכסיו באמת, ולתקנת חברו אינו חושש כלל…

– יקרים דבריכם מפז, ר' יעקב ישראל, הגלות המר הוא המעוור עיני פקחים… ובגויים ההם לא תרגיע…

הגלות המר! נאנח הרב מעמדין, גם אם גלול הוא במוֹתק. כי הנה שנים היו בעוכרי ישראל – החכם חאגיש – הקשוט הנכרי והלימוד החיצוני אשר נתפסו להם בעיקר בעלי הממון. וגדול חשקם להדמות לגויים ולהתערב בהם וללמוד ממעשיהם ומתקנאים להתנהג בקישוטי מלבושיהם, הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם, בדיוק גדול, בכל מוד“ע ³²) חדשה, מחמירים על עצמם ומדקדקים בהם יותר מהעמים המחדשים אותם. ולעולם תראה אפילו משרתת יהודית לובשת מלבוש מוד”ע חדש מיד בתחילתו, בטרם נתפשט בין המון עם הארץ, וכל בגדי צבעונין אינם מספיקים להשביע תאוותן וחמדתן להסב אליהן עין כל רואיהן…

ואחר הפסקה קלה הוא מוסיף:

– ואם יאמר להם להסיר תפארת השביסים והעכסים, כמדומה יבחרו להשאר בגולה, על אדמה טמאה, מלעזוב אחד מקישוט תכשיטיהם…

– ואני הגבר ראה עני עמי מאהבתי וחיבתי היתרה – הוא אומר בקול שבור – ובני אמי אף הם נחרו בי, לסכלותם לא ידעו הבין דעת דרכי וטוב לבבי…

החכם חאגיש חש בתוגה הגדולה אשר בדבריו. הוא מניע ראשו לאות הסכמה והבנה. אחר כך הוא מעיר:

– נכוחים וישרים דבריכם, הרב מעמדין, ניצוצי נבואת אמת בהם… גם אני רואה גימ"ל קהלות יורדות מגדולתן, שקיעה גדולה אני רואה…

– עוד אחת רוצה אני לומר לכם – החכם חאגיש – דבר אשר עם לבי. מעולם לא נתמלא לבי קנאה, אך הפעם הזאת אני מקנא בכם על שזכיתם אם גם לעת זקנה לעלות לארץ הקודש ולחונן עפרה… וכאשר ירווח לי, אם ירצה השם, רחל’י והילדים הקטנים יגדלו…

דמעות עומדות בעיניו.

הוא מלווה את החכם חאגיש עד לדלת ביתו ונפרד ממנו בחיבה, בלחצו ידו, רכון אליו, ונכון הוא לחבקו, חדור הכרת טובה לחכם הספרדי הזקן שמעיין של נאמנות בו ועוז נפש ואש קנאות הבוחלת בשפלות ובהנאות פחותות.

הוא חוזר לחדר הלימוד, נרגש מן הפגישה הבלתי-צפוייה. שעה ארוכה הוא הוגה באיש הזה. שעה ארוכה הוא חי מחדש את נפתולי חייו המשולבים בגורלו של החכם חאגיש. דרכיהם נפגשו, נשקו, נשתלבו, נפרדו ושוב נפגשו. כי הדרכים הוליכו אל האמת – והיא אחת ואין בלתה.

הוא מוציא את גליונות כתב היד של הסדור, אשר משולם זלמן העתיקו בכתב ידו. במהירות אץ קולמוסו, בנשימה אחת הוא כותב:

ואל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ… זאת היתה חטאת אבותינו שגרמה בכייה לדורות, והיא שעמדה לנו בגלותנו שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור לא שקטנו עד ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה, כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ ספרד וארצות אחרות…

הוא מפסיק רגע, עוצם עיניו, הוא הוגה, בפרשת חייו הוא הוגה. אחר כך הוא ממשיך כתיבתו:

…אולי יאמרו אלי קשוט עצמך וזאת אשיבנו דבר, שכך עלתה במחשבה, אך עתה המלכויות מתגרות והסכנה ברורה, גם הילדים רכים. ואתם הבנים, בני, שמעו אל יעקב אביכם, כאשר ישאר בידכם מעט לעשות מעמד פרנסה בצמצום, פנו וסעו לכם ובואו אל ארץ הקדושה, לשכון בתוכה דירת-קבע ואכלו את טוב הארץ לשובע – –

את הדברים האלה הוא יקבע בראש סדורו שיאים הם לכל המעיין בו.

הרבנית רחל’י מתה בלדתה

מחנק של ליל קיץ וריחות חריפים של סמים ותרופות בחדר הגדול האפלולי. המפה על השולחן שמוטה לחצאין, כסאות ושרפרפים מפוזרים באין סדר כאחוזי בהלה, מלבושים מתגוללים וכורסת-הקש הרחבה, נקועת-רגל, נסמכת אל הקיר –

במיטת העץ הרחבה שכובה באין אונים רחל’י, סימני גסיסה על פניה החיוורים והנפולים ונשימתה בקושי. ובסמוך לה הולד, התינוקת החדשה, אממה, והיא פועה חרש. לידה שומרת הבת הגדולה, אסתר, – זה שבוע היא סועדת את מיטת אמה הגוססת – עיניה עצומות למחצה ודמועות, וליאות כבדה רבוצה עליה. צללים קפואים בחדר. עיגול צהבהב, כחוש, נמתח סביב למנורה. אי-שם עומד מלאך המוות ומאכלת שחוזה בידו… וליד השולחן יושב הוא, הרב מעמדין, חלוץ נעלים, חאלאט המשי המבודר מגלה את הטלית קטן שהצהיב על החזה. ספר לפניו –

לפנות בוקר פחתו גניחותיה החנוקות ורפתה נשימתה של רחל’י. שעת הגסיסה קרבה ובאה… הבת, אסתר, שמה מטלית רטובה על מצחה הצונן של הגוססת. הרב מעמדין עומד דומם לידה. הוא רואה פניה החיוורים כעין השעווה, פני מת, ידיה הפשוטות ברפיון, ללא נוע, ורק קצות אצבעותיה מזדקרות משרוול הכותונת הרחב – הוא עומד לידה ועשרות שנות חייו המשותפים עמה, על שמחותיהם ויגונותיהם וגלגוליהם ועצבם חולפות עוברות לעיני רוחו ביעף. הוא עומד לידה – אבריו רועדים ורגליו כושלות, וברי לו ששעותיה האחרונות הן, שהיא נקראת עתה לישיבה של מעלה, ואם השם יעלים פניו מתחינתו ולא יתרחש נס גדול – שוא עמלם של שלשת הרופאים הטורחים בה… הוא עומד לידה – ורואה את ילדיו יתומים בלא טפול ודאגה, והתינוקת הרכּה זקוקה למינקת…

לפנות בוקר, עם הדמדומים הראשונים של השחר, נפרדה נשמתה מן הגוף. הבת, אסתר, נרדמה קמעה, ולא שמה אל לב בהפסק נשימתה האחרונה. ורק הוא, שלא הזיז עיניו ממנה ידע כי נחתם גזר הדין. הוא גוחן אל מטתה שקפאה כמו, מבקש סליחה ומחילה מאשת נעוריו, ממרת רחל בת הרב ר' מרדכי הכהן…

– ה' נתן וה' לקח, יהי שם מבורך – לוחשות שפתיו ודמעות נקוות בעיניו.

אחר כך הוא מכסה פניה בסדין, נוטל שני נרות צהבהבים, מדליקם וקובעם למראשותיה. אסתר מתעוררת מתנומתה הקצרה, משפשפת עיניה, ויבבה חנוקה פורצת מלבה:

– מאמעליו, מאמעליו…

עם עלות השחר הוא מזיז קמעה את התריס המוגף. משב רוח צח וצונן ממרחבי הים פורץ אל החדר, שאוירו דחוס חום וזיעה וריחות חריפים של סמים ותרופות. קרן בודדת של השמש העולה חודרת אל תוך החדר השרוי באפלולית. הרב מעמדין יושב על שרפרף הפוך, הוא קורא בספר התהלים.

מתפללי המנין מתכנסים לחדר המנין לתפלת שחרית. הוא מצטרף אליהם. הם מבכים עמו יחד האבידה. אל החדר נכנסים שכנים, נשים מחליפות ביניהן דברים, בלחש, טורחות במטבח, בילדים. הנרות הדולקים ליד הנפטרת זורעים אור צהבהב קלוש. בכי הילדים עולה עם קינות התהלים למרומים – התינוקת פועה בערישתה.

סמוך לשעת הצהרים באים שמשי החברה קדישא. הוא קם מישיבת אבלו לדבר עמם בסדרי הקבורה. רגליו כורעות תחתיו ועיניו דמועות ובוערות, צער מר כוסס בלבו ושפוך על פניו האפורים, והוא חש צריבה קשה במעיים, בגרון. מה הם רוצים ממנו? משכון, משכון בעד דמי הקבורה; כיצד לא יבושו לבוא אליו בדבר הזה, בעוד המת מוטל לפניו? האם ארחי פרחי הוא? האין הוא נושא בעול המסים ככל בני הקהלה, האין לו חזקת ישיבה באלטונא?

– פקודת ראש הקהל היא – הם מסבירים – ועיניהם שחות לארץ.

– לכו אל ראש הקהל…

החכם חאגיש ניגש אליהם.

– אני ערב בעד הרב, הוא אומר. אני ערב בעדו. אל-נא תגרמו, למען השם, הבזיון לתלמיד חכם גדול, לילדים…

– החכם חאגיש, הניחו להם, אומר הרב מעמדין, שלא אשמתם היא. הפרנסים, הגזלנים, רוצחי נפשות… ישלם להם אלהים כגמולם. אני אתן להם המשכון, החכם חאגיש, יבושו בו… יבושו… מה אמרתי? הם גם לא ירגישו בבשתם…

יום תמוז. תכלת ופז ולהט שמש. בבית הקברות הישן באלטונא כּורים לה קבר. עיניו עצומות, כפוף על הבור הפתוח, הוא אומר קדיש. לקולות בכי עצור מספידה החכם חאגיש. קרני השמש מרצדות בין המצבות…

והוא שב לביתו – ולאבלו. מיטת העץ הרחבה, שסדין פרוש עליה, כפצע הפעור. הנרות דולקים בלחש. ובכי הילדות. ויתמות. היא נעקרה מן החיים, היא נעקרה מחייו כבשר החי השותת דם… רחל’י, רחל’י, על מי עזבת אותנו, את הילדים? הומה קול בלבו. ונוסף על כך כאב העלבון אשר העליבו ראש הקהל… בתום השבעה, אם ירצה השם, ילך לחדר הקהל ביום מושב הועד וישאלם, היאך בדעתם להתנהג עמו… לא, הוא לא יסלח להם, לתקיפי אלטונא, את בזיון החיים והמתים…

יוסף פרגר כמעט ואינו סר בימים אלה מעם רבו, מצטער הוא בצערו ועומד לימינו בכל אשר יפנה. ליוסף פרגר אשה חולה בבית וילדים רכים, אך כל דעתו ולבו נתונים לרבו אשר הגורל הימר לו מאד והוא עתה מדוכא ביסורים וגם חסר-אונים – הוא, האדיר בתורה, הארז בחכמה, חסר-אונים בחיי המעשה ומטופל בצרות במשפחה. אילו נזדמנה עתה אחת מאחיותיו הנשואות, או אחד הבנים הגדולים, לעמוד לימינו. בשעת דחקו – הוא, תלמידו כבנו. הלומד מחברו אפילו אות אחת… והן הוא, יוסף פרגר, חב הרבה יותר לרבו, שהוא לו – אילן גבוה וחזק של סמכות, של הערצה, של אהבה… ושעל כן הוא הדואג לו עתה בכל, לרבות בעניני המשא ומתן בבוא משלוחי סחורה מלונדון ומאמשטרדאם.

ימים אלה שהוא פנוי בלא אשה הוא מרבה להתייחד עם לימודו ועם כתיבתו. המשרתת הגרמניה והבת הבכירה, אסתר, משגיחות על הליכות הבית, אשר האבל עודו פרוש עליו ודממה גדולה עומדת בו רוב הזמן. המלמד ממשיך ללמד את צבי הירש, בנו הקטן, כמקודם. והוא יושב רוב שעותיו מופרש בחדרו, וילון כבד מורד על פני החלון, וגם בבוא מי לקיים בו מצוות מנחם אבלים, אין הוא שוהה אצלו זמן רב. היש ניחומים כּתורה, שמרפא וצרי בה לכל נפש דוויה? יותר מתמיד משוקע הוא עתה בעמלו, רק שעות ספורות הוא עולה על יצועו. בבית הדפוס מסיימים עתה הדפסת הספר אגרת בקורת שהיה כתוב ומונח אצלו מזמן. ועוד אצלו חיבור אחד – לוח ארש – נגד המדקדק שלמה זלמן הענא, אולם אותו הוא הניח מן הצד, שלא עתה השעה כשרה ונוחה בעיניו “להתגרות מלחמה עם אדם שאינו מבעלי אומנותי” – כפי שהוא רושם ביומנו. אַך עיקר מעיינו נתון להשלמת המלאכה הגדולה בכמות ובאחריות ואשר הוד של קדושה חופף עליה – היא כתיבת הסדור. גליונות רבים כבר מעורמים על שולחנו ובין מדפי הספרים, ורשימות עם מראי-מקומות וסדר ענינים – ועוד יותר מהמה רשומים הדברים במוחו וחרותים בלבו, אך לפניו עוד התפקיד הכבד של סדור וארגון הספר לפרקיו ולעניניו בהתאם ללוח השנה, לפי החדשים, הימים, השעות, החגים והמועדים, הנוסחאות השונות…

הקיץ מתקרב לקצו, ובערבים מנשבות רוחות צוננות מן האלבה ונעות צמרות העצים הבודדים העומדים כחולמים בצדי הרחוב. גם מרחב הים אשר מעבר לחומות מרטיט ומקציף. אך חייו נמשכים כמו מחוץ לתחומי הזמן, ימיו בלועים בלילותיו ולילותיו בימיו, וכמעט אינו נפנה לעסקי חולין. ורק בשבתות הוא לובש כותונת לבנה אשר תגיש לו המשרתת ואת חאלאט המשי הנקי, ויחד עם בנו, צבי הירש, הוא יורד אל המנין לתפילה ואז גם יחליף דברים קצרים עם באי ביתו ויברכם בשבת שלום. כבן שבע הוא צבי הירש, והוא כבר לומד גמרא, ואחר התפילה הוא נוטלו על ברכיו ושואלו בדברי תורה…

הוא טרוד בימים ובלילות, ורק בסדקי הזמן, בין תפילה ללימוד, בשעת סעודה חטופה, או בשבת הוא מקדיש מעט משעתו לביתו ולילדיו, אהובי נפשו. האין הוא גורם עוול להם? האין הבית עשוי, חלילה, להתמוטט בלא עין צופיה ומשגיחה? מה צדקו חז"ל באמרם שאסור לו לאדם להיות שרוי בלא אשה, ואלמן מטופל בילדים קל וחומר… אמנם מאז היה אלמן רבו השדכנים לדבר בו נכבדות מכל צד, שמשפחות רבות מיוחסות ואמידות מבקשות להדבק בו, אבל הוא דוחה אותם באמתלאות שונות. אילו, לפחות, היתה בו ודאות שהאשה השניה תהיה אם רחמניה לילדיו. אך אלה שנתנו עינם בו לשדך אותו כסבורים שהנדוניה היא לו עיקר… כל אימת שהם באים לביתו – הם כחותכים בפצעו השותת דם.

מפראג שידכו לו אלמנה ולה עשרת אלפים זהובים, אך הוא, ברי לו, שלא יתן עיניו לממון ולא יקח אשה מארץ רחוקה אשר לא ידעה. וברי לו גם שלא ייענה להרב ממנהיים שרוצה ליתן לו בתו ולהפריז לו שני אלפים רייכסטאַלאֶר לנדן, ונוסף עוד הבטיח לו רבנות בּגלוגא. ביקש הרב לקנות לבו ולהבטיח לו מעמד, והוא לא ידע עד מה רחוק חפצו מכתר הרבנות… והאמת היא, שאין הוא מאמין גם לדברי השדכן המפליג בשבחה מאד, בשמה הטוב הבנוי במעשים ובחסידות, אשה צעירה וגברתנית מיחוסי ארץ אשכנז –

ורק פעם אחת כמעט ונעתר להפצרה אשר כזאת, כי בטוח היה במהימנותה ובסתרי לבו רצה באשה המוצעת לו. כי הנה נקרה אחיו אפרים, הרב מלבוב, זו הפעם הראשונה לגלוגא, אל גיסו הרב אריה לייב הלברשטאם שהיה אז אב-בית-הדין שם, לפני שהעתיק מושבו לאמשטרדאם. בבוא אליהם השמועה על פטירת הרבנית רחל’י – כך כתבו לו – מיד נמלכו ונוסדו יחד שיקח את בת אחיו מלבוב. אין הם רוצים, חלילה, להפציר עליו, לא, הם רק מציעים לו הדבר לטובתו ולטובת הילדים. גם היא, הבת, בתיה צביה, שנאה היא וצנועה ומשכלת מאד, רוחשת כבוד לדודה הגדול בתורה ובחכמה ואף בכתביו עיינה ולכבוד גדול לה הדבר… ונכנסו הדברים ללבו. אפס, חדשים אחדים עברו מאז באה לו דעתם והצעתם של אחיו ושל גיסו על הפאָשט ³³). אחיו חזר ללבוב ולא זכר עוד הדבר… השכח, או חזר בו מדעתו הראשונה? ודאי שלא יפנה אליו בזה הענין ולא ישאל עליו, אך נראה לו שמי שגזר בת פלוני לאיש פלוני לא יעדה לו…

והוא משקע עצמו שוב וביתר עוז, בלימודו ובכתיבתו, ואפשר היה מסיח דעתו – לפחות עד תום החלק הראשון של הסדור – מענין השידוכין, אילולא המכה החדשה אשר הוכה…

הקיץ חלף וגם הסתיו על גשמיו וסערותיו וזעפו נקף עבר. היה יום חורף בהיר של תחילת חורף. מעטה של שלג צחור מכסה פני אלטונא. שלווה ברחובות… שלווה שלפני סער. עוד בבוקר יצא המלמד עם בנו, צבי הירש, לטייל להמבורג. נכסף הילד להצטרף אליו… לא יצאה שעה מרובה ובבת אחת פרצה בעוז סופת שלג והקור גבר והלך. הוא מזיז קצה הוילון, אפשר יראה אותם בשובם, הוא מנסה לעלות אל המעקה, אך רוח זועפת ושלג רטוב טופחים בפניו ומסתערים עליו. סכנת נפשות ממש! היכן עתה הילד הרך? ההדביקתו הסופה האיומה בדרך, ואין הוא לבוש כהלכה? ואכן, אשר יגור בא לו. כי לפנות ערב חזרו – והילד רועד בצינה וממרר בבכי. הוא נוטלו על ברכיו, לוחצו ללבו, שואלו לפשר בכיו, אך אין הילד יודע להשיב – ורק פניו מתכרכמים ומכחילים, והוא רועד, רועד… הוא טורח ומשכיבו במיטה, מכסה אותו בכר, לידו אסתר מגישה לו כוס חלב חם. הילד נרדם. אך כעבור זמן היא מזעיקה אותו מחדר לימודו אל הילד הקודח בחומו. וריד נפתח באפו ודמו נוזל… אותו לילה לא סר כמעט מעל מיטתו, כי שטף הדם שנפסק פרץ וחוזר חלילה… למחרת היום הזעיק את הרופאים, אך גם הם לא העלו לו ארוכה. גם זכות השם הקדוש שנשא עליו, שם אמ"ה, לא עמד לו. הילד נפטר. מה אהב אותו, כמה תקוות קשר בו – והשם התאנף בו, בעוונותיו הרבים, יהי שם ה' מבורך –

ביום חורף הובא לקברות, בסמוך למקום מנוחתה עדן של אמו.

הוא חזר לביתו ולאבלו, מדוכדך והמום צער רב, ורק שפתיו נעות:

– צבי הירש, צבי הירש בני…

אין דמות הילד משה מעיניו, הפצע מלהט – ואין ניחומין… שוב נתלש אבר מן הגוף – ונפשו נפצעה לאין ארוכה… דומה, כנפיו השחורות של מלאך המוות משיקות בביתו, אורב הוא, צמא לדם נקיים. הנה עוד לא תמו ימי השבעה וגם הוא עצמו חלה בחולי כבד מאד – וגם כל בני הבית נפלו למשכב.

סופות שלג משתוללות ברחובות והרוחות מכות בבתים, בגגות, מתנפצות בחלונות ובתריסים, שורקות ומייללות ונוהמות וזועפות כמבקשות לעקור היקום. הוא שוכב באפס-הכרה, גם גניחות הילדים החולים אינן מגיעות לאזניו. ליד מיטתו השומרים עליו והכל סבורים שאבדה תקוותו, חלילה. יוסף פרגר אינו זז בימים אלה ממטתו. יוסף פרגר יודע, שרק עתה נתגלתה אהבת העם אל רבו, שקוראים מי שבירך למענו ונודרים לצדקה בכל בתי כנסיות, ורבים רבים המורידים דמעה עליו ומתפללים שיירפא מחליו…

הוא שוכב על ערש דוי. עורקים תכולים נמתחים מתחת לעור פניו החיוורים, השקופים. אין בכוחו לומר מלה. אפסו כוחותיו. אך יש רגעים והוא משיג המתרחש סביבו, אף שאין בידו להגיב בדבור הוא מרגיש בכל עוצם הסכנה הצפוייה לביתו ולילדיו, ורק עיניו דובבות… ועוית-פּתע חולפת גופו. יוסף פרגר מוריד קמעה שמיכת צמר הגפן הכבדה להקל עליו הנשימה. הוא משמשו בכל צרכיו. רק כפעם בפעם ניגש הוא למיטת אחד הילדים החולים, מגיש לו תרופה, מלטפו, ושוב הוא חוזר לרבו. אין הוא גורע עין ממנו. אכן, הרופא התייאש ממנו, אך הנבצר מהשם לרחם עליו, על ר' יעקב ישראל אשכנזי, פאר ישראל, הגאון הגדול, והצדיק המושלם? אכן, פטירתו של בנו אהובו צבי הירש היא שהחישה תמוטתו. וגם הדאגה הרבה מאז נפטרה אשתו. אך האם לא יתגלו בו כוחות-חיים חדשים גם עתה, בחליו הכבד, כוחות שיפרצו ממעיין האמונה הגדולה השוקק בו והשליחות הגדולה המוטלת עליו, כחות שעמדו לו לא אחת בימי צוקה ומשבר? הרופא הנכרי כבר התייאש, הרופא הנכרי הבודק את הגוף סומא הוא ואין הוא רואה המתרחש בנפש… הנה הוא עומד לידו – ושותק. הוא מחזיק בדפקו – ושותק. לפתע הוא ניגש אל השולחן ומוזג יין לתוך הכף. הוא שם היין לתוך פיו… הרב מעמדין חש בחום החולף בגופו. ברק חלוש נדלק בעיניו השקועות כמו בערפל. אחר כך הוא נרדם. נשימתו גוברת קמעה. לידו יושב יוסף פרגר ואינו גורע עין ממנו…

הוא שב לאיתנו – והיה הדבר כתחיית המתים. אותו לילה פלט גופו זיעה רבה – ואחר כך הוקל לו. לאטו שב לאיתנו. ובלבו החליט לקבוע אותו יום, שנה שנה, תפילה מיוחדת במנין, ולקיים סעודת עניים ולהודות להשם יתברך כי חמל עליו והשיב רוחו.

ולאחר שהבריא גברו שוב הפצרות השידוכין.

יום אחד נזדמן אצלו הזקן אפרים אפטרוד מהלברשטאֲט, דיין ממדינת האֶסן ותלמיד חכם. הרב מעמדין זוכרו מלפני שנים, כאשר עבר דרך המדינה ונזדמן לבית מדרשו. חסון וגברתן הוא, אף ששיבה זרקה בשערו ואישוני עיניו כאישים הבורקות… לרגל עסקים שונים נזדמן לאלטונא, והוא מתאכסן בבית הפרנס יוקל הוזן, ובא אליו לבקרו כמו אוהב ומכיר ישן.

הם יושבים במנין, משוחחים בדברי תורה ודרך ארץ, והאורח מעיר, כבדרך אגב, שלא טוב הדבר היות תלמיד חכם שרוי בלא אשה…

הרב מעמדין שומע ושותק. ורק כאשר האורח רומז לו על האשה המופלגת במעלות, היא האשה שרה בת הפרנס מהלברשטאט שנתאלמנה זה כשנה, ועדיין היא פנויה, הוא מפסיקו בהערה, כי כבר שמע עליה מפי אחד השדכנים שדרכם להפליג בשבחים…

האורח כמו נעלב. לא, אין השדכנות עיסוקו, ולא לשם כך נזדמן לאלטונא. כל חפצו ומגמתו לשם שמים. ואשר לאשה, הרי חס לו לתפוס לשון גוזמא, לא זה דרכו ולא זה טבעו…

תוך שיחה הוא קם בפתע ממקומו, ניגש אל מקום ארון הקודש שספר תורה מונח בו, מגביה ידיו בנקיטת חפץ ונשבע שאין בדבריו שמץ של הפרזה, ואדרבא, הוא עוד צמצם בשבח מעלותיה. וכל חפצו להטיב עמו, עם תלמיד חכם מובהק, בנו של אותו צדיק –

הרב מעמדין נרגש מאד. דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. נוטה הוא להאמין לדבריו. בלאו הכי קשה לו עתה עד מאד בלא אשה עם הילדים הרכים. האם לא מטעם זה, מחוסר השגחה מספקת, נחלה בנו צבי הירש וגם הוא נפל למשכב…

– אפשר מהשם יצא הדבר, הוא אומר בלחש, וזו האשה אשר הוכיח לי… די לי באשה כשרה, מימי לא השגחתי בממון…

– כבוד הרב – חוזר ואומר האורח – הן אַך את טובת כבוד מעלת תורתו אבקש ותו לא, וודאי יאמין לי בכך. אין השדכנות אומנותי. והנה אין ספק, כי כך נתגלגלו הדברים שאזדמן לאלטונא, כדי שיקום הזיווג הזה מן השמים… והאשה ידה רבה לה והבנה גדולה לה גם בעסקי מסחר, וודאי תהיה לסעד לו ואם רחמניה לילדיו. עוד השבוע הוא יהיה בהלברשטאט ויבוא בדברים עם אביה הפרנס ויכתוב לו מיד על הפאשט. ואם לא יהיה עיכוב מן השמים, הרי בראש חודש ניסן יכנוס אותה למזל טוב ולחיים ארוכים…

“שמש צדקה”

ימים ולילות הוא נתון בכתיבת הסדור, גם כשהוא נטרד לענינים אחרים, גם בשעות המועטות כשהוא סועד לבו או מתיר לעצמו שינה, לבו ודעתו מסורים לענין זה בלבד. בקורת רוח הוא קורא את היריעות המועתקות של כתב היד. הוא קורא במהירות – וממשיך בכתיבה. כוח נסתר מאלצו-דוחפו למהר, למהר, שמא ייאלץ חלילה, להפסיק, משום תקלה בלתי-צפוייה, את עבודת הקודש באמצעה. עמל מרובה שיקע בחיבור הגדול והמקיף הזה, שחייב בקיאות מרובה והקפדה שלא כמצוי לבל יכשל ולבל יכשיל בהיסח הדעת ומסירות ואהבה לאין שיעור. בהוצאה גדולה הזמין אותיות מרובעות באמשטרדאם עם נקודות וטעמים, ועתה הוא מצפה בכליון עינים ליום בו יגיעו הארגזים אל בית המכס באלטונא. מה תאב הוא לראות פרי עמלו בדפוס עולה על שולחנם של יהודים בכל התפוצות! בטוח הוא, כי יהיה הספר הזה לרצון לכל דורשי התורה ושירבו עליו הקופצים גם מבין המון העם – והיה זה שכרו. שכר מצווה מצווה. ומן הצד השני הרי כמעט אזלה ההכנסה וכלתה הפרוטה וכל עסקי המשא ומתן ירדו לטמיון עוד בימי נשואיו הקצרים עם אשתו השניה שרה הלברשטאם, אשר מן השמים לא גזרו לה אריכות ימים. כברק חלפה על פני שמיו – ובמהירות הברק נסתלקה. גם הוא, המלומד ביסורים ובאסונות, נדהם. אין זאת אלא שמן השמים מייסרים אותו, מייסרים ומנסים אותו. ורבים גם אשר רימו אותו, עשקו אותו, גם הרבה מכלי ביתו ואף הכבסים שבחצר גנבו ממנו. יורד שוקע הבית ורבה בו העזובה, ואין שם עין על הילדים הרכים, והוא עצמו אחוז תפוס במלאכתו הקדושה, העצומה, המחייבת אימוץ כל כוחות הגוף והנפש, ואין בידו להושיע. אפס, כל הסימנים מעידים, כי בחמלת השם יונח לו בקרוב, שכן העבודה בהכנת הסדור מתקרבת לידי גמר – וגם זמן הנישואין שלו בשלישית מתקרב ובא. עוד כשבוע ימים נותרו עד ליום בואה, למזל טוב, בחג החנוכה… בחג שבו נעשה נס גדול לישראל יתרחשו גם עמו נסים.

הוא כמצפה לנס, והאין ענין השידוך הזה עצמו בחזקת נס גדול? הוא כבר העלה אותו בקונטריס “שמש צדקה” ובו גם הדרוש אשר ידרוש ביום חתונתו – ובו תינה צדקות השם עמו וסיפּר על גלגולי השידוך. עוד לאחר פטירת אשתו הראשונה הציע לו אחיו אפרים את בתיה צביה בתו לאשה. אך הדבר לא יצא אל הפועל, עד היום אין הוא יודע טעם הדבר, פשיטא שלא שאל ולא חקר. ובינתים נתאלמן בשניה והיא, בתיה צביה, טרם היתה לאיש, אף שרבים מבחורי הקלויז בלבוב חשקו בה, כי נאה היא ומשכלת ויראת שמים ומרום היחוס. אכן, היא כבר היתה משודכת להרב מהֶנאַ, אך השידוך לא בא לידי גמר, מן השמים עיכבוהו ונתבטל, כי הרב חלה ונפטר. באותו פרק נזדמן אחיו לפרנקפורט על נהר אודר, זו לו הפעם השניה בחייו במדינת אשכנז, כדי לקחת מעות הנדוניה שהפקיד למען בתו, לאחר שהשידוך נתבטל – ולהוציאם בסחורה. הוא כבר עמד לחזור עם אנשי קהלתו הסוחרים השבים מן היריד כדרך שבא עמם – והנה הגיעה לאזניו השמועה על פטירת זוגתו השניה של אחיו. אז באו אליו אנשי חברתו ואמרו לו: אין לך עתה אלא לנסוע לאלטונא עם אנשי היריד משם, לראות פני אחיך הרב מעמדין שנתאלמן שנית. ועדיין בתך הגדולה פנוייה בתולה, כנראה מן השמים עיכבוה ושמרוה לו. לכן מהר, חושה ושים לדרך פעמיך, לבקש לבתך זווג אשר ייטב לה, כי מאת השם היתה זאת ועתה הגיעה עת רצון ושעת כושר – וכך עשה.

שניהם הסכימו לדעה אחת, ובשבעה לניסן, יומו של נשיא לבני אפרים, לסימן טוב ולמזל טוב, כתבו התנאים. וקבעו החתונה למחצית כסליו.

רק פעם אחת ראה אותה – וכבשה לבבו. כל סימני בית אבא גילה בה. נאה ורמת-קומה, תכלת השמים בעיניה ושערה בהיר ופניה צחים, עדינים ומארכים, ואור סמוי זורח בהם וחן שקט, וזו הצניעות הגדולה והקנאות לאמונה ולאמת, חמלת הדל והעשוק ו… וגם היא שמחה לראות אותו, את הדוד המפורסם והגדול בתורה ובחכמה, ושמחה להיות לו לאשה, אף שטרם הגיעה לשנת העשרים והוא כבן מי“ם זי”ן. היפלא, איפוא, שהקדיש למאורע זה הקונטריס המיוחד “שמש צדקה”?

כן, חג גדול יהיה היום הזה, כי שידוך לשם שמים הוא עושה, עם העלמה הצנועה והמשכלת השמורה לו מאז, בתיה צביה, בתו של אחיו ר' אפרים. רבה התכונה בבית ורבים הטורחים בהכנות לנשואין, וביחוד שרה, אשתו של יוסף פרגר, תלמידו. ריחות המאפה והטיגון עולים מחדר המטבח, בפינה ליד בית הדפוס מגעגעים ומקרקרים אווזים ועופות המחכים לשחיטה ובמרתף שמורים בקבוקי יין ויי"ש ותמד בסלים קלועים. ישמחו הקוראים המוזמנים, וישמחו גם העניים. וגם מתנות הכין לבתיה צביה שלא לביישה, שאין בידי אביה להפריז לה נדוניה ביד רחבה ולספק כל צרכיה של הכלה, ובכלל זה מלבושי זוגתו שנפטרה וכליה, כי לא הספיקו לו המעות, אף על פי שרע היה בעיניו לא להניח לבתו מאומה לזכרון מאמה עליה השלום…

אכן, ימים טובים לו הימים ההם – שמחה בשמחה נוגעת, שמחת הנשואין בשמחת חג החנוכה. בהטעמה מיוחדת הוא שר מעוז צור ישועתי… כי גם עליו זרחה שמש צדקה וישועה. אכן, אין שמש בלא פגמים וכתמים… כי הרב הזקן יחזקאל קצנלבוגין, אף שידע כי לקה בממון וכי הוא נושא אשה בת אחיו שאינו בחזקת עשיר לגמרי, תאוותו גברה על שכלו וקצב לו מעות הקידושין סכום ניכר, ושלח להודיע על ידי שמשו שלא יעמיד החופה עד שיסלק הסך… לא בוש לגרום לו החרפה הזאת.

אבל גם הענין המביש הזה חלף עבר ולא העיב את שמש השמחה הגדולה. בינתים הגיעו הארגזים עם האותיות מאמשטרדאם, ועבודת ההדפסה של הסדור החלה במלוא הקצב. יום-יום הוא רואה הגליונות הנדפסים באותיות המרובעות בצאתם מתחת למכבש הדפוס. הוא מלטף אותם בעיני-חיבה, את ילדי רוחו, ושמחה גדולה כובשתו. היקרים ברגעי חייו הם. ומיד הוא ממהר וחוזר אל חדר הלימוד – כחושש מפני עודף שמחה – וביחוד שהבנין עוד לא שלם, והוא כבר טורח בהנחת היסודות לחלק בי"ת, הוא הספר מגדול עוז וברכות שמים ומצורף אליו יהיה ספר גדול ורחב מאוד, מחובר מכל ספרי המוסר שקדמוהו עם ביאור דבריהם והוספות רבות – “בית מדות”. מובן על כן שאין שעתו פנוייה עתה לשיחה קלה עם בתיה צביה ולעסקי הבית…

בתיה צביה מהלכת על פני הבית הגדול כאורח שבא לשעה ונשתהה זמן רב, התוהה על סודותיו ויחודו אך טרם כבש אותם. מטפחת בד אדמדמת כהה עוטפת ראשה גזוז-השער, סומק קל פורח בלחייה החיוורים, ומבעד לשמלתה הירוקה, הארוכה, התלוייה ברפיון על גווה הדק, בולטים הסימנים הראשונים של ההריון. מהלכת היא על פני הבית בוחנת כל פינה, ממשמשת בארונות וטורחת בסדורי הבית ובילדיו הרכים של יעקב ישראל.

– רב העול – היא טוענת באזניו – שעה שהוא מתפנה לה, לפרקים, לשעה קלה. – ואני לא הסכנתי בבית אבי לטורח הרב הזה! – היא מוסיפה בלחש, כבּושה בפני עצמה.

הוא מבקש לשדלה ולפייסה. הן ביתו – ביתה הוא מעתה, והיא לא אשה לו בלבד אלא גם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. וודאי סופה להסתגל לארץ החדשה שמנהגיה שונים ממנהגות ארץ פולין, ועוד מעט ויצא לאור גם הסידור ותהא גם הכנסה והרווחה קמעה. אך האמת היא, כי הוא מודאג מאוד לשלום הבית, והוא רואה בעין השכל, כי מה שאמרו חז"ל בגמרא יבמות על הפסוק בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב – אין לה תרופה! כי עם היותה חסידה וצנועה מעליא, לא תמיד היא כפופה לו ולא תמיד חסה על בנותיו וכבודו. ודאי עוונותיו הם שגרמו לכך… אפשר לאחר שתלד למזל טוב ותהא לאם – ותירגע… ויחול בה שינוי לטובה.

אך עיקר נחמתו, כאמור, הסידור, ועליו גאוותו. עוד מעט, עוד מעט, בתום מלאכת ההדפסה, וישלח הגליונות לאב“ד הזקן לקחת ממנו הסכמה כנהוג, שאין בדעתו לשלוח לו דף אחד או דפין אחדים כמנהג רוב מחברי הספרים; ואדרבא, יהיו הגליונות בידו שבועות אחדים, יעיין בהם כהלכה ויתבשם. אמנם כבר יצא לו, לסידור, שם טוב, עוד לפני שיצא לאור, אך מן הראוי שגם האב”ד יצרף אליו את דברו הוא ויודיע התועלת הצפונה בו לכל בית יהודי.

הגזירה על הסדור

השלגים כבר הפשירו והאדמה רוותה מים רבים. רוח אביב בשומה ורכה באה מן השדות המוריקים, וגם העצים אשר ברחובות אלטונא מלבלבים וציוץ צפרים עליז עולה בחלל. גבהו, רחבו, הכחילו השמים – ושמש צעירה זורעת אורה סביב. אך בביתו של הרב מעמדין שרויה אפלולית, התריסים מוגפים והוילאות מכסים פני החלונות והאנשים מהלכים קודרים, אבלים, מבויישים, אין בת צחוק נשמעת בפנים הבית – ירדה תוגה עליו.

לפני ימים אחדים הפילה בתיה צביה לפתע – וגם הבית הזה, המורגל באסונות ובמקרי מוות, נחרד. הכל ציפו לשעה הטובה, הכל קיוו בסתר לבם כי לאחר שתהיה אם לילדה ותהיה בת-הבית ממש ותאיר לו פנים. אף הילדים ציפו לולד החדש – והנה נכזבה תוחלתם. גם היא, בתיה צביה, שותקת כדרכה, שקועה היא תמיד במחשבות ובהרהורים סתומים – אפשר געגועים הם לעיר הולדתה ולבית אביה – ורק בתפילה תאריך ולעתים קרובות דמעתה על לחייה. וגם הדמעות נוטפות חרש, כבושות בפני עצמן… אך יש אשר תתפרץ בצעקה על המשרתת, או תגער באחת הילדות הנתונות לחסדה. הן, הילדות, מנסות להתקרב אליה, להתרפק עליה. היא גם דואגת להאכילן ולהלבישן, אך מעולם אין היא מוצאת זמן לשיחה עמן, ללטפן ולפייסן, או לקחתן עמה לטיול במורד האלבה או להמבורג. ורק משיזדמן הוא, לשעה קלה לסעודת הצהרים, או בשבתות, הן סובבות אותו, נכרכות בכנפי חאלאט המשי הארוך, מביטות לעיניו – ושותקות. הוא מלטף שער ראשן, שואל לשלומן ובוחן ידיעתן בחומש ואם הן מקיימות מצוות כיבוד אם. צפרי הקטנות – הוא לוחש… גוזלי.

ועתה הוא יושב בסמוך למטתה ומנחמה. צעירה היא, והשם ברחמיו לא ימנע ממנה פרי רחם – הוא אומר. וחלף צערה עוד תזכה לשמחות הרבה. אכן, הריון ראשון הוא ובידוע שהוא קשה, ועתה ודאי כבר הסתגלה גם לאקלימה של מדינת אשכנז… הוא ניגש אל החלון, מסיט את הוילון ומזיז התריס. זרם אוויר רענן חודר לחדר וקילוח אור בהיר נשפך לתוכו. תור האביב הגיע. הוא מעיר – הניצנים נראו בארץ, היקום מתעורר לתחייה אחר סופות הזעם של החורף הקשה… אפשר רצונה, לאחר שתחלים כליל, בעזרת השם, לנסוע אל בני המשפחה בברלין, או לדודתה באמשטרדאם, כדי לנוח קמעה?

אך זמן רב לישב לידה אין בידו, כי מלאכתו מרובה והשעה דוחקת. תמיד דוחקת לו השעה.

בחדר הלימוד, והוא מעיין בטפסים המודפסים הראשונים של הסדור, הוא שומע בפתע קולות של בני אדם הנכנסים האחד לתוך דברי רעהו. מדברים הם בהתרגשות רבה, והקולות קרבים והולכים, גוברים והולכים. עתה הוא שומע צעדיהם בפרוזדור. בפתע נדמו הקולות. מי החבורה הזאת שדיבורה והילוכה ברעש? הוא קם ופותח הדלת – ולפניו הקהל ועוד שני שלוחים עמו. לבו מנחש רעות.

– רבי, דבר לי אליו מטעם ועד הקהל, אומר השמש, ויושב על הכסא אשר לידו.

הרב מעמדין עומד ומסתכל בפני הדובר ומחריש. המדבר אליו הלא הוא אשר אז, באסיפת הקהל שגזרה על הדפסת ספרו שאילת יעב"ץ, שימש כעבד את אדוניו, את ראש הקהל התקיף זלמן כהן.

– מה הדבר? – הוא שואל בלחש.

– הפרנסים גזרו עליו, רבי, להפסיק הדפסת הסדור, אלא אם כן יתנו רשות על כך.

– מה? – הוא נכנס לו לתוך דבריו, שלא כדרכו, נבהל והמום. מה רשות אני צריך ליטול מהם? ומה פסול בסדור הקדוש הזה?

– הוא הדבר – נענה אחד ממלוויו של השמש, שמצאו בו פסול קשה…

– מי הוא זה ואיזה הוא אשר מצא את הפסול, ומהו הפסול הזה – הוא קורא, ואדמומית עולה כפורחת בפניו, קצב נשימתו גובר וכולו רעד…

– הרב מעמדין, יירגע-נא כבוד תורתו, הן אנו רק שלוחי הקהל אנו ואת מצוותם של הפרנסים אנו מביאים. לא אנו המצווים ולא אנו הגוזרים. ורצונם של הפרנסים הוא שימסור לידיהם ששה ספרים מהסדור הנגמר, כדי למסרם לבית דין כפול, דהיינו של ששה שבחרו, עוד שלושה נוספים על בית דין של שלושה הקבוע מלבד האב"ד, למען יהא בידי כל אחד מהם ספר אחד לעיין בו כל צרכם.

– גם האב"ד צריך לעיין בו?

– כן, כך גזרו. ואנו רק שלוחי הקהל אנו…

– לא, לא שלוחי מצווה אתם הפעם הזאת! – הוא מעיר. עבירה גדולה, שפיכות דמים… הפרנסים, הפרנסים הללו!

דומיה כבושה עומדת בחדר. עיניו מוטות לארץ. שקוע הוא בהרהור כבד כנמלך בדעתו. לפתע הוא פונה אליהם ואומר:

– והלא האב“ד כבר עיין בספר, והיה בידו כמה שבועות לעיין בכולו בטרם נתן לי ההסכמה. ואחר כך שלחה לידי בשבח ובתפארת חתומה בידו. אלא לפי שקיצר קצת במעלות החיבור, חזרתי ושלחתיו אליו בשנית ואמרתי, שראוי לו להוסיף בהסכמתו אילו שורות בבירור התועלת הגדולה היוצאת ממנו – וכן עשה. ושתי ההסכמות החתומות בידו אצלי. וגם רשיון של המיר”ה ³⁴) החדש על הדפוס.

– הרב מעמדין, נענה השמש, אין אנו מסופקים כי כנים וישרים דבריו, ואף על פי כן גזירתם גזירה. רצונם לעיין בספר ועל פיהם יהיה דינו.

– אם כן, הוא אומר, הודיעה-נא לועד בזה הלשון, שאף על פי שאיני מחוייב בכך, איני רוצה לחלוק על הרבים ונמצאתי לבקשתם והנני עושה זאת בחפץ לב. ונחת רוח יעשו לי הדיינים החוקרים אם יעיינו בו היטב הדק, ואם שגיתי יבינו לי המשגה ואמחנו מספרי, ואחזיק להם טובה אם יצילוני מן המכשלה שתחת ידי חס וחלילה. ולכן אמור להם, במטותא ממך, משמי – לבל יתרשלו בזה ולטובה תיחשב. כי כמה אלפים הוצאתי על מלאכה קדושה וגדולה זו, וכמה צער ויגיעה רבה היו לי עד שנגמר חלק אלי“ף ורובו של חלק בי”ת סמוך לסיומו –

– את דבריכם, הרב מעמדין, נמסור ואת מבוקשכם נציע לפניהם ולפני האב"ד, ואנו אמונה ותקווה כי בקרוב תצא לאור צדקתכם והיה גם זה שכרכם לפני השם.

המום הוא יושב על כסאו בצאתם את החדר, וששת הספרים עמהם. אך עוד לפני שנעלו את הדלת הוא ניתק ממקומו וקורא:

– השמש! רוצה אני לומר לכם דבר. במסכת סנהדרין כתוב: אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה… והמהרש"א בחידושיו אומר: המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש דיין הגון, הוא נותן מקום לאלוהי כסף וזהב… עיינו שם, השמש, ואמרו לשולחיכם שיעיינו בזה. יעיינו בזה!

הוא נועל הדלת, חוזר ויושב באין אונים על כסאו. הוא מאמץ כל כוח זכרונו, כדי לבחון ולדעת מה עלול היה לעורר כמתם של אנשי הועד – ואין הוא מוצא טעם ועילה. האם לא שמו לו עלילות דברים, או אולי פירשו שלא כהלכה מהדברים הכתובים בו, או אפשר נתקנאו בו מקטרגים ואויבים ששם טוב יצא לספר ורבים המצפים לקרא בו? מכל מקום ברור לו, שעליו להזדרז בהפצת הספר בעולם, שמי יודע כמה יעכבוהו הבודקים והחוקרים, ועליו להזדרז גם בסיום החלק השני הנקרא שערי שמים ועיר האלקים, ואף אם ירבה בראשי תיבות ויגרום הבנה קשה בו במקומות מסויימים.

אך בשעת תפילת ערבית, במנין, כבר ידעו הכל על אשר התרחש וגם ידעו את טעם הקצף אשר יצא על הספר. עוד לפני סיום תפילתם בא במרוצה מרדכי הקשר, הפרנס מהמבורג, והוסיף פרטים על הצעקה ועל המהומה שפרצה בעיר.

– עלילות דברים שמו עליכם רבי, כי חיפשו ומצאו שכתבתם בהלכות דרך ארץ ומשא ומתן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה שלא ילמד אדם את בנו חנווני, ובמקום זה צירפתם המלות – ויש להוסיף עליהם השולחני בדורות הללו. ועל דבר זה נתמלאו ההדיוטות חימה ועברה וזעם. את פרנסתם אתם מבקשים להכרית – הם טוענים. ההדיוטות! החלפנים עזי הפנים! ממש נשתגעו ואמרו בפה מלא, שאם היו פוגשים אתכם היו שולחים בכם יד;

– קשר רשעים ומרצחים – קורא יוסף פרגר!

– והם באו כאיש אחד לחדר הקהל – ממשיך מרדכי הקשר ומנופף בידיו – בצעקה וברעש גדול באו באמרם, שהרבי מביא אותם בסכנה… ודיברו עליו רעה וביקשו מהועד לצוות לקחת הספר הנדפס מידו ולקרוע הדף ההוא מתוכו. ולכסות מערומי קלונם טפלו עליו שקר זדים, שעוד דברים הרבה בספר שסכנה בהם לכלל היהדות… וגם התרעמו על שינוי הנוסחאות שבתוכו…

– ואז צעקתי ואמרתי להם – מרים מרדכי הקשר קולו: מעשה עמלק הוא וחטא גדול הוא לחשוד בכבוד תורתו, שעשה כל מלאכתו לשם שמים ונתן נפשו ואונו והונו עליה. וראש הצועקים הלא הוא אהרון ברלינר הגוזל את הרבנים ומסכן ישראל בעסק גילוח המעות ברבית והוא חשוד גם על העריות. הוא ראש הצועקים! הצבוע האדמוני, הכובע בוער עליו כעל ראש הגנב. ונלווה אליו חברו כמותו הירש מונדן. רוח רעה מבעתת את החלפנים העשירים האלה, רבי, רוח מסוכנת חלפתם!

– נבלה, נבלה! משסעו יוסף פרגר וקם ממקומו. נבלה בישראל! אסור לו להחריש, רבי, עליו לפרסם הדברים ברבים…

– ואז הוספתי ואמרתי – ממשיך מרדכי הקשר – אם אמנם נראה לכם דבר שלא כשורה בסדור, אשר אני איני מאמין בשום פנים כי רבנו יעשה כדבר הזה, או שנתכוון לכך חלילה, שכל כוונתו לתקנת הרבים וכל עבודתו בקדושה, הנה יותן הספר בידי האב“ד ויעיין בו… אך הם פרצו עלי בצעקה גדולה, שהנה אין האב”ד ואין בית דינו בלבד נאמנים עליהם, וכי הם דורשים בית דין כפול שיעיינו בספר, כל אחד בפני עצמו, כי תואנה הם מבקשים…

– יחפשו מומי עצמם – מעיר הרב מעמדין בשקט – כי גלויים הדברים לעין כל וחתומים בדפוס. ואדרבא, יבחנו כוחם הדיינים, היוכלו לעמוד נגדי? כי נקי אני לפני השם וישראל ורק האמת נר לרגלי. אך הרעש הזה שהקימו נגדי לבלעני חיים עדות הוא, רבותי, שאין לבם שווה עמם ואין מצפונם טהור כשם שאין מעשיהם טהורים…

בשעה מאוחרת נפטרים הם מרבם, וממשיכים בדרך שיחם. לילה בהיר וירח כסף זורע אור חיוור על האלבה. רוח קרירה נושבת מן הים והמייתו נישאת מרחוק. הם מהלכים ומשיחים במעשה הנבלה הגדולה, החדשה. מרדכי הקשר, משכמו ומעלה גבוה מעל חבריו, מעילו בדור וכובעו שמוט על גולגלתו, מנענע בידיו, כדרכו, ופולט קריאות תגר זועמות:

– החלפנים עזי-הפנים, תולעים המאוסות השכובות על הדינרים! הוא אשר אמרתי מזמן: ראשית חכמה לפרוש מהם, להנתק מהם, להפרד ממרות אלטונא ותקיפיה המחוצפים! להפרד!

בחדר הלימוד של הרב מעמדין דולקת המנורה. הוא יושב ורושם בדפי יומנו מגילת ספר אשר התרחש עמו היום. תולעים מאוסות הם בעיניו… הוא רושם ותמה לעצמו על כי אין הוא מרגיש כל משטמה נגדם, שאיוולתם העבירתם על דעתם, ורק שנאת חינם היא אשר גרמה בעטייה של החלפנות המאוסה אולי גם עליהם בעמקי נפשם. וכאשר נדלקה בהם מהר תאוות השטנה – כן תדעך מהר. האין הם שמים אל לב כי במעשיהם הרעים, מעשי החמס ורדיפת הבצע והרבית הקטלנית לא זו בלבד שהם מחללים שם שמים, אלא שאת מעמדם הם ומעמד הקהלה כולה מרופפים הם וממוטטים. הוא רושם:

…כמעט חרבה הקהלה הראשית במחוז אשכנז בסיבת החלפנים שקלקלו מעשיהם בשנים הללו; גם הגימ“ל קהלות נקנסו כמה פעמים בקנסות גדולות ועצומות, בסבת הרעים הגרועים העוסקים בגילוח מעות, ועוברים על איסורו של רבנו גרשם מאור הגולה, ובגימ”ל קהלות רגילים לחדש האיסור דבר חודש בחדשו באיסור גדול, והטובים והישרים בעוונותינו הרבים נענשו… גם הבינונים עניים ואביונים, יתומים ואלמנות, צועקים חמס מפניהם של גוזלי הרבים… השתרגו עלו החובות על צוארי הקהלות והוצרכו לקחת ממון רב ברבית האוכלת בהם, עד אשר לא ידעו לצאת חפשים מעול הכבד הלז. ובסבה זו העניים הצועקים ללחם, אבל מוכרחים להפשיט עורם מעל עצמותם לשלם חובותיהם וחובות אבותם; ביחוד בהגיע תור נישואין לאחד מבני העניים קשה גזירתם משל פרעה, ואינן מניחין אותן לכנוֹס עד שיתנו כפי אשר הושת עליהן – נמצא העניים נאנחים ונאנקים על-ידי הגזלנים הפושעים, ומן אז ירדו לשערים עם ה' ונפסק השפע בעוונותינו הרבים; נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון ועשירים בשפל ישבו והדלות מתגברת בעוונותינו הרבים. כל זה העירני לעשות דבר קל בעלמא, לעורר לב הישרים, אולי אזכה להמעיט המכשלה, וכדרך שעשו חז"ל מזכרת בחנווני וחבריו אף על פי שאי אפשר לבטלם מן העולם. מה בין חנווני לשולחני הלא אחים הם מעולם, כנען בידו מאזני מרמה לעשוק – הללו במיני מאכל והללו בכסף וזהב, כל שכן עתה כי אלה האחרונים הרעו מעשיהם ביותר ורעתם נוגעת לכלל ממש סכנות נפשות, על אחת כמה וכמה שצריך להזכירם ולעוררם. ועם כל זה לא נגעתי כמלוא הנימא בכבוד פרטיהם, כי בודאי יש בהם גם נכבדים כמו בכל האומנויות. אך אותן החמסנים הידועים באומנות מכוערת הלזו, בוער כובע שלהם, ועשו לי כל הרעש הגדול העצום הלז – – –

הוא שם הקולמוס לצד וקם ממקומו. בצעדי חרש הוא עולה למדור העליון אל בתיה צביה – הישנה היא? השמעה על הנבלה הגדולה אשר נעשתה?

דומיה בבית. לבו פועם והומה בו. רשעות החלפנים ואיוולתם וחולשת כל הנענים להם… וודאי ימצאו גם רודפי שלום ופשרה מסוג המרחמים על הרשעים שסופם מתאכזרים לרחמנים. באלה מאסה נפשו ביותר. מלומד נסיון הוא. מלומד יסורים הוא. ירחם השם… ירחם השם – לוחשות שפתיו.

הם מבקשים מחילה וסליחה

האב"ד הזקן יחזקאל קצנלבוגין חולה אנוש – הבשורה המרה הזאת, אף שרבים ציפו לה, מעוררת התרגשות וצער בקהלות. עשרות בשנים ישב הרב על כסאו והיה כחלק בל-ינותק מגוף הקהלות וצמח לתוכו והכה עמוק שרשיו בו, והוא סמל אחדותן ודגל שלמותן ואין כמעט משפחה ובית אשר לא באו עמו במגע – ועתה הוא עומד להאסף אל עמיו. גם מתנגדיו המושבעים ואלה שהקלו בכבודו כל הימים, מהפכים עתה בזכויותיו, סולחים ומוחלים לו מלב שלם ועוקרים טינות וקובלנות וטרוניות שנערמו במשך השנים. רבים המתפללים לרפואה שלימה ולהארכת ימיו, ורבים האומרים תהלים ומהם שנעלו חנויותיהם והפסיקו מסחריהם והם אצים לבקר בבית הגוסס. ודאי, סוף כל אדם למות, לצאת מהפרוזדור, מעולם החטא והחומר קצר-הימים לעולם האמת והנצח, אך מה נחמה בכך, וביחוד כשהמדובר במנהיג העדה נושא כתר התורה?

בין המבקרים את החולה – הרב מעמדין. הנה הוא יושב אל מול מיטתו, ידו האחת אוחזת במקל האלון, וידו האחרת נסמכת אל אדן המיטה. חיוורון מוות-בפניו של החולה, עיניו קפואות דלוחות בלא זיק חיים, שערות מכסיפות אחדות צומחות בשורש אפו השרוע והם כשבלים אשר הרוח הצמיתן לארץ ולחייו נפולות. חומו של חודש תמוז עומד באויר הדחוס של החדר המלא אנשים.

קרעי תמונות וזכרונות ופגישות חולפים עוברים במוחו של הרב מעמדין בשעה זו, ליד מיטתו של הגוסס, מיעוטם המעוררים בו כבוד והערכה ורובם טינה מרה, אך הוא מנסה להסיח דעתו מהם כאחד המגרש מפניו זבוב טורד ומציק. ודאי שנתייאש לעורר עתה את ענין הסדור אשר הוא, האב"ד החולה אנוש, נמנה עם הדיינין הקרויים לחתוך גורלו, אף שהקדים לו בשעתו הסכמתו הנלהבת. היבוא עמו עתה במשפט – ובקרוב הוא עתיד לעמוד לדין לפני שופט עליון?

אוכלוסיה של בריות מתרוצצת בחדר, באים ויוצאים בדומיה, מתלחשים, פוכרים ידיהם, קרבים למיטה, שוהים רגעים לידה – לשים מבט אחרון על הגוסס. דיינים ושמשים, גבאים ופרנסים, בחורי ישיבה ומלווים ברבית וקרובי המשפחה של האב"ד הזקן – ובאחת הפינות תיבב חרש הרבנית הזקנה, עיניה אדמו מבכי ודומה עוצם צערה הכריעה ומיעכה, אך אין כמעט הנותן דעתו עליה.

הרב מעמדין מתרומם ממקומו. הוא ניצב רגע אל מול החולה. נראה שברעד קל נרעדו שפתיו הנובלות של הגוסס… הוא אוחז בידו הקרה ומאחל לו רפואה שלימה. אחר כך הוא נפנה לצאת ואין הוא מסתכל סביביו. הוא נדחק בין הצבור המצופף בחדר ומשום מה נדמה לו, שמוציאי לעז מתלחשים עליו ומייחסים לו מחשבות זרות, משל כאילו עלה בדעתו שמץ של הרהור על ירושת מקומו וכסאו של האב"ד הגוסס… תיפח רוחם של המלעיזים והמשטינים!

הוא ממהר לביתו וניכר בו כי קשה עליו ההליכה ברחובות, אשר יהודים ונכרים רבים מהלכים בהם דחופים בעסקי יום יום. הוא ממהר לביתו והוגה בגורל המשונה והתמוה שפקד את ספרו הגדול, הסדור, אשר עמל-חיים ומאמצי-נפש מרובים משוקעים בו, – ולהתנהגותו של האב"ד חלוש-האופי ותשוש-הרצון חלק לא-מבוטל בגורל מרורים זה. הה, אילו היה הדבר להיפך, הוא מהרהר, האם לא היה הוא נחלץ בכל להט חומו וקנאותו להגנתו? וודאי שלא היה גורם זילותא ³⁵) לתלמיד חכם והיה רב את ריבו מידי הקמים עליו… אך נראה שעוונותיו שלו הם שגרמו.

כמחצית השנה חלפה נקפה מאותו יום מר ונמהר בו בא לביתו שמש הקהל בגזירתם של הפרנסים והחלפנים, לעכב הדפסת הסדור והפצתו – ועד עתה לא סיימו הדיינין בדיקתם ולא חרצו משפטם. עשרות פעמים שלח שלוחיו לפרנסים ולאב"ד ובקשתו אחד ויחידה: יואילו להודיעו אם מצאו בספר שמץ פסול ולא ישכין באהלו עוולה, חלילה – ולא העלה דבר, שכל אחד דחה אותו לזולתו. ואז הוברר לו, שאף על פי שהעלו איזה השגות נגדו כפי דעתם והשגתם, או כפי שביקשו מהם המעלילים (כי שכורים היו מהם בודאי), מכל מקום מתייראים היו מפניו ולא בטחו בעצמם שיעמדו דבריהם נגדו, ונראה שמטעם זה הם מעלימים ממנו דברם… וגם הפרנסים שתקו ועשו עצמם כבלתי-יודעים, אף שנמצאו בעלי בתים שקנו הספר לא מיחו בידם, וכמדומה שהם מתחרטים ובוחרים בשתיקה מפני כבודם. ויתרה מזו, גם מבין החלפנים נמצאו שקנו הספר, אף שהוסכם ביניהם להחרימו… הוא זוכר: באחד הימים – והוא כבר נתייאש מרוב הפצרותיו – שלח אליו פרנס החודש את שמש הקהל ובידו העתק מהשגות שמסרו הדיינין לפרנסים, טענות וערעורים לפי דעתם. אך עיין בהם ומיד עמד על רפיונם וחולשתם, ונתלהט בו החשק להשיב מיד להטוענים על עקב בשתם. הסכלים! ודאי שיכלו למצא טענות נכוחות נגד כמה ענינים, שברי לו כי לא נמלט משגיאות שונות בסיבת המהירות, אבל הם מוכי-עוורון רק שמו לו עלילות דברים, תואנות-הבל וגילו ערוות חולשתם הם… מיד עמד וכתב אל פרנס החודש ושאלו, אם יתן לו רשות להשיב בכתב על אותן טענות והשגות מדומות שמצאו חכמים בעיניהם נגדו, למען דעת מי יצדק – אך הפרנס סירב והתחמק ואמר איני יודע מזה ובזה. ואז הבין, שרצונם לא לעורר יותר ענין זה ולהעלים עין מכל וכל. לכן אחז גם הוא בפלך השתיקה, אף שבינו ולבין עצמו ישב וכתב הקונטריס “זכרון בספר” וגם קראו “מעשה עמלק”, ובו הרס בתשובתו הניצחת השגותיהם של משיגיו… ונרגע קמעה. אך האמת היא, שכל הענין גרם לו צער רב מאד וגזל מנוחתו והסב לו יסורים וחתך בנפשו – וגם הפסד ממון גרם לו. שאם בסכסוך הראשון בענין הייבום היו אולי פנים לכאן ופנים לכאן, ומכל מקום הנדון היה בפסק הלכה שנתחלקו בו הדעות (אף שעתה שוב אין צל של ספק בצדקתו), הרי בנידון הסדור לא היו אלה אלא תואנות שפלות ועלילות בזויות של חלפנים חצופים נגד אחד גדול בתורה וביראה… כפצע החי הוא נושא הדבר בבשרו ובנפשו.

אין הרהורים נוגים אלה מרפים ממנו כל דרכו לביתו. מיוגע מן ההליכה המחופזת בחום היום הוא נכנס לחדר ביתו האפלולי, צונח לכסא – ונח שעה קלה. עם כניסתו לביתו ולאוירתו ולדממתו רווח לו קמעה – גם מן ההרהורים ההם. כאחד שחזר ממסע ארוך וכבד, מעולם זר, אל עולמו ובית חייו – אל ארון הספרים שנשימת בית אבא מרחפת עליו, אל הדפוס, הילדים, בתיה צביה…

כן, בתיה צביה. בתיה צביה שהיא נצר בית אבא, שקיווה להבנות ממנה, שקיווה לעשות ענבים… ולא נסתייע. אל אלהים, תן ליעף כוח לשאת בזה המשא הכבד והגדול, למען תורתך הקדושה, אבינו שבשמים – לוחשות שפתיו. עם כל גימ“ל הנשים לא ראה אושר ונחת ומנוחה ולהיפך, שבע מרורים רבים, יגון וצער, עינויים ובזיונות. גם אחת מהן, אף שניחנו בסגולות חמודות ויקרות, לא היתה עזר כנגדו לפי שקיווה וחלם ולא היתה כערכו ולא הבינה לנפשו ולרוחו. והאשה ההיא, מעמדין, חנה’לי, בעלת הנפש שנקרצה מיסוד האצילות, נגזר עליה להנשא לאחד סוחר עשיר ביהלומים… האין גם זה מן הנסיונות החמורים והנוראים והתמוהים שנתנסה בחייו עתירי הנסיונות? כן, הוא יעמוד גם בזה הנסיון ורגלו לא תמעד וחלילה לו וחס להתריס לכפי שמים, עמוד יעמוד כאשר עמדו אבותיו הקדושים הבחונים והצרופים, מימי השחיטות והשמדות בתקופת חמי”ל…

עתה הוא עולה אל המדור העליון לומר שלום לבתיה צביה. היא עוד נושאת בלבה את יגון בנה השני, מרדכי, שנתקיים וחי שנה ומחצה ונפטר, אך היא בהריונה ודעתה נתונה ללידה הצפוייה בקרוב. בכבדות תהלך, לסוטת צמר אפור על שמלתה הירוקה, הארוכה, ואדישות כהה יצוקה בה.

הוא מספר לה על ביקורו אצל האב"ד הגוסס. זה עתה חזר מביתו. אוהביו ושונאיו, הכל באים עתה אצלו לקיים מצוות ביקור חולים ורב הצער. לב של ישראל, רחב הלב – הוא אומר – ויש זמנים והם משכיחים איבתם וטינתם ומגלים כל אהבתם לתורה, כל דביקותם בה…

– מדוע רק עתה, יעקב’לי, מדוע רק על סף המוות? – תמהה בתיה צביה.

– שאלה גדולה שאלת, בתיה צביה, וגם זה בעטייה של הגלות המרה… והרי זו עדות שאין הם מושחתים מעיקרם וסופם לחזור בתשובה.

– יעקב’לי, ראה אשר גרמו לך בענין הסדור…

– גם בענין זה סופם להתחרט, סופם לחזור בתשובה… ומכל מקום הם לא ינעלו הדלתות בבתי יהודים, דלתות אשר מזוזה קבועה בהן, לפני הספר הקדוש הזה. עוד מעט, בתיה צביה, וגם החלק בי"ת של הספר יראה אור ואז יתגלו כל חמודותיו ויחשקו בו רבים…

– עיקר שכחתי, אדם בא לכאן בהעדרך ושאל לך, התנחש מי?

– לא, לא אַנחש…

– האדמוני הרשע, ריש בריוני אהרון ברלינר היה כאן.

– הוא?! מה חפצו?

– הוא חפץ לראות אותך ומתנות הביא לילדים. אמר שרצונו לראות את כבוד הרב… בקול שבור ומוכנע דיבר. בחדר הלימוד ובמנין ביקשנו אותך…

– מתנות?! מידיו מתנות?

– לא, לא נגעתי במתנות שהביא, יעקב’לי. יודעת אני כי שונא מתנות אתה… קל וחומר מברייה זו.

– חצוף! –

– תשתה כוס קפה, יעקב’לי?

הדלת נפתחת לאטה. יוסף פרגר נכנס לחדר. סינרו השחור כמתמזג בשחור זקנו. כתמי צבע על ידיו ופניו. גליונות-הגהה הוא מחזיק בידיו.

– רבי, הוא אומר, רוצה הוא לעיין עתה בהגהות מן ה“בית מדות”? כמה אור בבית הזה, כמה חכמה עליונה ותועלת הנפש לכל המרגישים בצרכי חיי רוחם ונפשם, כמוזכר בו…

– אני עוד לא הגעתי לתכליתו, יוסף, וקשה לכללה בכרך אחד, ובינתים נטרדתי בריב הזה עם החלפנים הרשעים. אך אם ירצה השם עוד אשלים החיבור…

– רוצה הרבי לעיין עתה בהגהות? – חוזר יוסף פרגר ושואל.

– לא, יוסף, אין בכוחי עתה הדבר וגם אין דעתי נוחה בשעה זו. תניח ההגהות בידי. זה עתה חזרתי מבית האב"ד… הוא גוסס. ובזמן שהייתי אצלו היה כאן אהרון ברלינר. מתנות ביקש להעניק לבתיה צביה, חלף הדמים אשר שפך…

– אהרון ברלינר, החלפן הרשע! – מסנן יוסף בין שיניו. הוא היה כאן?

– כן, אהרון ברלינר. ואמר שיחזור עוד היום.

– רבי, אל תתנו לו מחילה וסליחה – פורץ לפתע יוסף פרגר. ימק בעוונו הרשע, וכל הרשעים שכמותו! אין לדון לכף זכות חיה רעה… סוף כולם להתפלש בעפרו הקדוש, רבי…

הוא יושב ושותה מספל הקפה. בתיה צביה מושיטה לו קערת גבינה ופת. סעד לבך, יעקב’לי, היא אומרת, כי עיף אתה. מן הבוקר לא טעמת.

יריעות ההגהה לפניו. הוא רואה את השורות אשר כתב קבועות באותיות מרובעות:

…והרשעים כים נגרש, תחילתם שלוה וסופם יסורים ראשיתו עשיר ואחריתו רש. אבל בצדיק הוא להיפך: תחילתו יסורין לנקותו ולזכותו מכל חלאה וחובה וסופו שלוה. הן תוחלתו לא נכזבה, והיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגא אחוה ואהבה וטובה רבה…

השורות הללו – הגותו היצוקה בדפוס, האותיות השחורות המבריקות – מה רב העדוד בהן. נראה, הן רומזות ומחייכות עתה בפנים מאירות אל מחברן.

– יעקב’לי, הוא הולך ובא, צעדיו אני שומעת – מעירה בתיה צביה.

הוא מרים ראשו מן היריעות. מקפלן ושם אותן לצד. הוא מאזין. הוא מרגיש ודמו מחיש מרוצו. הוא שומע פעימות לבו. נחירי אפו רוטטים…

הנה הוא עומד לפניו. לא אותו ריש בריוני חצוף ועז פנים ותקיף ויהיר מלפני מחצית השנה ויותר. מבטו מושפל לארץ בכניעה.

– רבי, כבר שלחתי אליו את ר' אליהו טאבור לפייסו ולבקש ממנו מחילה, ולהודיעו שגם אני מוכן לבוא בעצמי ולהתנפל לרגליו…

אין הרב מעמדין מזכה אותו במבט. הוא שותק. הוא תמה על עצמו: כה הרבה הגה וכתב בענין זה של תשובה ובעלי-תשובה, ועתה משבא לידו הוא נבוך… הוא שותק.

– בעל תשובה גמור עומד לפניו בזה, רבי – הוא שומע קולו של המדבר אליו. בדברים שבין אדם לחברו אמרו עד שירצה את חברו… הינעל שערי תשובה?

– לא רק בין אדם לחברו בלבד הוא העוון, אומר הרב מעמדין ומסתכל נכחו. גם בין אדם לצבור… היוציא שרשי המשטמה אשר נזרעו בלב הרבים, היסתום פיות כל דוברי עתק ולשון הרע, היעקור הפאסקווילין שמפיצים נגדי?

– רבי, כבר ייסרני אלהים, שבני ברח עם כיס מעותי ונתפס וצפוי לדין הגויים… מה אעשה עתה ותיסלח לי העוולה הגדולה אשר עשיתי… מה אעשה, רבי?

– להתוודות ברבים – הוא אומר ומביט בפניו – בבית הכנסת הגדול תבקש תחילה מחילה מהשם ואחר כך מה שחטאת נגדי. כי התשובה והתקון צריכים להיות מעין החטא, ואיכא דשמע בהא לא שמע בהא ³⁶). לכן בהכרח שתעשה תקונך בקהל רב, ואז אמחול עלבוני – לא זולת…

– רבי, כמצוותו אעשה ולא אחסיר דבר. הדין והצדק עמכם. השם יתברך כבר נפרע הימני…

עקת דממה עומדת בחדר. הרב מעמדין, ראשו שעון בידיו, עיניו עצומות.

עין השקיעה אדומה כדם בפאתי מערב, ואחרוני קרניה החודרים מבעד לחלון כמתרפקים על יריעות ההגהה המונחות לפניו. הרב מעמדין כונס את גליונות הנייר. אין הוא נותן דעתו על היושב בסמוך אליו. קשה לו להסתכל בעיניו. אשר שמע זה עתה מפיו הוסיף חיזוק לאמונתו בהשם ובצדקת משפטו, אשר מצווה היא להדמות אליו. מה הוא רחמן… דומה, שכדין וכהלכה השיב לו, לאהרון ברלינר, שעצה טובה יעץ לו, קודם כל לו. הוא גם נכון לסלוח לו, אך להאיר לו פנים לא יוכל. הוא נזכר בשאלה אשר בתיה צביה שאלה אותו בשעות הצהרים, לאחר שובו מבית האב"ד – רשעים מדוע רק בצרתם הם חוזרים בתשובה? אכן, שאלה גדולה היא, והוא השיב לה אשר השיב, אך ספק אם יישב השאלה כולה שרחבה היא מני ים. אולם לאידך, רשעים גמורים הרי גם על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה…

קול צעדים נשמע מבית הדפוס. נקישות דלת. הפועלים סיימו מלאכתם, ובחדר המנין כבר מתכנסים אנשים לתפילה.

– שעת מנחה – הוא לוחש כאל עצמו. שעת מנחה.

הוא קם ויוצא.

הרב אייבשיץ מבקש לעבור לאו"ה

דומיה עמוקה עומדת ברחוב היהודים במאֶץ אשר במדינת לותרינגן בערב שבת. חומו של יום הקיץ מתנדף והולך, ומשב רוח קלילה מן ההרים מחליקה פני גליו העכורים של נהר המוזאֶל. הרחוב ריק מאדם. נדם המסחר, השאון וההמולה נאלמו. קדושת השבת יורדת ממרומים וכנפיה הצחורות מרחפות בחלל. בחלונות רבים דולקים נרות.

חדרו של הרב ר' יהונתן אייבשיץ עוטה צחור. פמוטות כסף על המפה הלבנה. על גבי ארון-העץ, שציורי אריות, פרחים וציצים חטובים בדלתותיו הרחבות, צלוחיות הבשמים אשר הוא מוכר לסגולה, ולידן צרורות צרורות של יריעות קלף זעירות, גלולות, עליהן כותב הרב קמיעות. גופו נמוך-הקומה נתון בקיטל לבן, רחב שולים ושרוולים ואזור משי סביבו. רכון הוא על ספר גמרא, דבוק בסוגיא קשה שהוא מבקש לפצחה וליישבה בשכלו החריף, להאיר כל צפונותיה וחביונותיה, וזקנו המכסיף, החצוי לשנים, נוגע בדף. עיניו הגדולות מפיקות טוב לב, חכמה – וחלום.

הוא לן בעמקה של המסכת. אין נסתר ממנו – אין נסתר ממנו בצפונות התורה כולה, בנגלה ובנסתר. ויתרה מזו: אין לימודו לימוד רגיל. שביל מיוחד כבש לו בחריפות הפלפול. ככנר-אמן הוא מפיק מהתורה מנגינות קסומות ששכרון הדעת בהם ושכרון החושים והנפש, והוא מגלה בה מראות חן וחסד שובים לב ועין, סודות ותעלומות שרק יחידים זוכים לטעום טעמם. והרגשה בו אותה שעה, ששותף הוא לסוד החיים והבריאה, חי מחדש במעשי-בראשית וצופה מראש אחרית…

אך שלא כדרכו לבו בעל עמו עתה. כפעם בפעם ירים עיניו אל עבר החלון. אשר השקיעה רוויית-הדם מאדימה זגוגיותיו ומרחוק שטוחות כפותיה המזהבות של הקתדרלה הנוצרית. עגמה גדולה עולה בלבו וקשה לו, מה קשה, דוקא בערב שבת זו, לייחד כל נפשו לתורה, לגלות בה נצורות וגדולות… מה ארע לו, שדעתו נטרדת מן העיון, מה הדאגה הכוססת בלבו? הוא הקורא לבני עדתו לעבודה תוך שמחה. לא הרגיש זה זמן רב, מאז בואו לכאן מפראג, עגמה כזאת… והן רק לפני ימים אחדים עמד הוא ודרש לפני הקהל ואמר, כי –

…העיקר בתפילה צריך להיות להתפלל לשלימות האדם לזכות ולעשות נחת רוח ליוצרו, ומלבד התפילה על גלות השכינה וגלות ישראל והעדר השלימות, אף בהתפללו על קניני העולם הזה – יהי כוונתו לא לרבות המותרות בשביל חמדה ותאווה וכדומה… ועוד בחינה צריך שיתן אדם ללבו בעמדו לתפילה – למחול לכל אדם שהרע לו ומבלי לילך עם שום אדם בדין, כי אם לפנים משורת הדין, בחסד ובצדק, ואינו צריך לומר להסיר השנאה והקנאה ותאווה וכבוד שאינו של יושר… ולכך כתב האר“י ז”ל שיקבל על עצמו מצוות ואהבת לרעך כמוך, והיינו שימחול לכל אדם וילך לפנים משורת הדין, כי הכל אצל הקב"ה מידה כנגד מידה –

ולטהרת הלב אינו מועיל יותר כי אם התורה ושמחה של מצוה, כי בעונותינו הרבים זה החלי אשר אף בעושה מצוה אינו שמח והכל בעל כרחו ככפאו שד.

ומשל הביא לשומעיו משרים נכבדים, אשר ישישו ישמחו בחלוק להם מלך בשר ודם כבוד לעשות פקודתו – ואיך לא ישמח גבר נבזה חדל אישים, תולעת נוצר מטיפה סרוחה, באמור לו מלך מלכי המלכים הקב"ה עשה זו ויהיה לנחת ולרצון לפני השם תמיד? הלא על זה מה ראוי להרבות שמחה כשמחת כל הון –

ועוד הוסיף והסביר, שכל המצוות כולם הם נוחים לעשותם ואין בו רב מיגיעה ועבודה, כמו המצוות אשר בדו העכו“ם מלבם: לילך יחף בקרח ובשלגים וללבוש בגדים כבדים על הבשר, להכות בשוטים עד אשר יזוב הדם ולשרוט שרט לנפש וכדומה. לא כן רצון השם. ואם כן יש לאדם לשמוח מאד מאד, אבל בעונותינו הרבים נהפוך הוא, אשר כל המצוות עליהם לטורח משא, וזה חלי רע ותכלית הקוץ ממאיר בגלות אשר אין מקיים מצות השם בשמחה. הלא יש לנו לשמוח על הנס הנפלא שאנו בין האומות והשם נתן לנו חן בעיניהם להניח אותנו שומרים המצוות… ואיש אשר מניח ולובש טלית של מצוה הלא ישמח כי זה להיות בדיוקנא דמלכא קדישא. והלא קול קורא לפניו: הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא! ואיך לא ישמח איש בזה לעשות דבר קל כזה ולזכות בו לעולם הבא ולמצוא נחת וחן בעיני השם? וכתב האר”י זכרונו לברכה – ממש רוב הגלות בזה שאין עושים המצוות בשמחה.

הה, אילו ניתן לו לעבוד כל ימיו את השם מתוך שמחה לפי שאמר האר“י הקדוש… אך מנעוריו ידע צרות ודאגות, יסורי כלל ויסורי פרט, ועל כולם פצעי נפשו המיוחדים לו. והן גם הרבנות הזאת, בקהילת מאֶץ, לא בלי צער נקנתה לו! הוא זוכר יפה אותו יום בו הגיעה לאזניו, בפראג, בשנת תצ”ג, השמועה על פטירתו של הרב יעקב רישאֶר. מיד הריץ מכתבים אל נכדו של הרב המנוח, נחמיה רישאֶר, שישתדל בעדו אצל פרנסי הקהל. אך כאשר נודע הדבר לרבנית האלמנה – והיא דודת אשתו מרת אלקה’לי בת הרב יצחק שפירא מליסא – יצאה חוצץ נגדו, ועוד הוסיפה וטענה, כי דבר זה יהיה חרפה להרבנים הראשונים זכרונם לברכה… לחרפה! הוא, נינו של המקובל הנערץ ר' נתן שפירא מקראקא בעל מגלה עמוקות, שראוהו כשלישי במעלה אחרי האר"י, ואשר דיבר עמו אליהו פנים אל פנים; הוא שמילא כרסו בנגלה ובנסתר וכוחו רב לו בהם ובכל שביליהם ונתיבותיהם; הוא שהעמיד תלמידים לאלפים, שחידש והעמיק והאיר צפונות התורה וכל ימיו קודש להשם, הוא יהיה לחרפה לקהילה! הוא, תלמידו של הרב וראש הישיבה מאייזנשטאט בעל פנים מאירות, שיצק מים על ידי הרב אב-בית-דין בפראג והמדינה דוד אופנהיים; הוא ששמו וחכמתו לתפארת ולתהלה ברחבי ישראל; הוא שיד לו גם בהוויות העולם ובמדעים, ועם כמרים והגמונים עמד בויכוחים ותהלה לאל ניצח אותם, ודרשותיו יצאו להן מוניטין בנועם ההסבר והמשל והמתיקות… והכל גלל אותם חשדות…

אפס, ברי לו, כי דבריה של הרבנית הזקנה עשו אז רושם, והם בחרו לרב את הגאון יעקב יהושע פאלק, הוא בעל פני יהושע. ורק לאחר שעבר הגאון לפראנקפורט על נהר מיין בגלל המריבות בקהל – חידש הוא פנייתו ובקשתו לאוהבו נחמיה רישאר שישתדל בעדו שנית. הרבנית הזקנה כבר נפטרה לעולם האמת, אך הפני יהושע עצמו וגם בנו ר' בעריש הזהירו את נחמיה רישאר לבל יעמוד לימינו. היטב חרה לו על הפני יהושע, שאומרים עליו כי הוא מגדולי הרבנים בדור – שלא טרח ולא בדק טיב החשדות… אפשר עמדה לו לשטן האגרת שכתב, והוא עוד צעיר לימים, אל המקובל נחמיה חיון, ובה רמז לו בדרך עצה טובה שיעזוב מסעיו לעת זקנתו וישב בביתו; או האגרת אל ישעיה חסיד, חתנו של ר' יהודה חסיד, אשר נמצאה אצל המשולח השבתאי משה מאיר קמינקר מז’ולקאוו בגביית עדות בפרנקפורט בשנת תפ“ה? אך גם בענין זה ראוי היה לו, לפני יהושע, לשאול קודם אותו… אולם הוא, הרב הישיש, בוחר כנראה, לעשות מעשיו בסתר, וגם בענין הרבנות שלו הוא שלח בסוד אגרת אל פרנסי מאֶץ והזהירם לבל יתנו יד וסעד לו, כי בודאי תצא תקלה על ידו… כבר אז ביקש לכתוב אליו ולהוכיחו על פניו, ורבות נלבט ברצונו זה, שכתיבה מעין זו מן ההכרח שתעורר מחדש הפולמוס הגדול שאין השעה כשרה לו, הכרוך וקשור באותם חשדות… ודי לו שהוא עצמו השתתף יחד עם הרבנים והדיינים והפרנסים במעשה החרם שהוטל בפראג על כת הרשעים – ערב יום הכפורים היה אז, שנת תפ”ו, – ובכך הסיר מעליו כתם החשד, ועוד באותה שנה נבחר דרשן קהלת פראג – ומה עוד יבקשו ממנו? הגדולים הם ממנו בתורה, המטיבים הם ממנו להבין בסודות האלהות? והן אמת היא, וזאת הוא יודע בסתר לבו ורק למעטים מאוהביו יגלה זאת, כגון לתלמידו אהובו שמעון סג"ל בוכהאלטר – כי הוא נכנס לפרדס ההוא ועיין בכתביהם של נתן העזתי וקארדוזו וחיון ודומיהם – אך לא נפגע… מעז הוציא מתוק. היטב חרה לו זה הבזיון שנחל, אך הוא נשך שפתיו בשיניו – ושתק. הוא החליט לכבוש יצרו וכעסו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רק אל נחמיה רישאֶר הזדרז והשיב, כי שונאיו הוציאו עליו שם רע שכרוך הוא אחרי צבי שבור ומודח – וגם עמו לא נכנס בויכוח על עצם החשד, ובין השאר כתב לו:

ולעומת כן קשה לי זה שיש בו ערעור וניגוד, כי העבודה לא האמנתי כי יסופר כעת, אשר תהלה לאל יצא טבעי בעולם, ואין אחד מכל רבני זמני אשר יאמר כי הוא כדאי להרביץ תורה ולהוציא יקר מזולל כמוני. ועוד אני בעולם תודה לאל יש תורה בישראל, לברר דבר קשה מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, נגלה ונסתר, חיצוניות, למודיות, מושכלות, תורניות, טבעיות, פלוסופיא, הנדסה, הגיוניות, צחות, הלצות, הקשות. ומי הוא זה אשר תדמיוני ואשוה ויבוא אתי בפלס, שיהיה עוד פקפוק כאשר ארכין ראשי? ואם כן אין זה כי אם בעוונותינו הרבים נתקיים בנו: “יראת חטא וחמת סופרים תסרח ונערים פני זקנים וכו'. ולזה צריך אימוץ ביתר שאת, לשבר עול ופיתוי נחש”.

ההשתדלות סוף סוף הועילה – והיה זה שכרו. הוא עלה על כסא הרבנות בקהלת מאֶץ הגדולה, וגם בה העלה קרן התורה… וקשריו הדוקים עם תלמידיו נאמניו הרבנים בפראג ובפראשבורג, בוינה ובגימ“ל קהלות או”ה ³⁷) למושב, בלובלין ובגליל פּודוליא. ורב כבודו וגדול שמו בישראל. אכן, כי לא הצליחו משטיניו להבאיש ריחו ולהשפיל כבוד התורה. ורק הפני יהושע ודאי שומר לו עברה, וודאי וודאי הקנאי ר' יעקב ישראל מעמדין… וזו ככתם על שמש חייו המעכירה רוחו ופוגמת שמחתו.

עתה הגיעה לאזניו השמועה על חליו הכבד של הרב הישיש מגימ"ל קהלות ר' יחזקאל קצנלבוגין – ובו ברגע עלתה במחשבתו לנסות ולעורר לב קרוביו ואוהביו הרבים שם, כי ישתדלו לטובתו אצל הפרנסים לבחור בו ברב במקומו בבוא הזמן. האין הוא ראוי לכך? ומה גם שנחמיה רישאר, הרב הראשי במדינת לותרינגן, אשר בשעתו סייע בידו לעלות על כסא הרבנות במאץ, גם הוא היה אויב לו… החשש מפני רצונו לזכות בכסא הרבנות הכללית, או אולי גם הוא חושד בו במינות? וגם בין אנשי מאֶץ יש העומדים לו לשטן!

השמש שוקעת מאחורי הקתדרלה ורוח קרירה מטיילת בין הבתים. הרב יהונתן סוגר את המסכת אשר לפניו. הוא מזדרז לילך אל בית הכנסת. הוא קושר את אבנט המשי מסביב לקיטל, מחיש צעדו, שכבר מחכים לו ודאי בתפילה. גם זוגתו אלקה’לי כבר הלכה לשם וגם הבנים. הוא נזכר בבנו, אהובו, בנימין וולף ומרגיש צביטה בלב. זה חדשים רבים לא קיבל ממנו לא מכתב ולא ידיעה. היכן הוא עתה, בישיבה בפראג, בוינה, או אולי באונגארין? מה רב הנוי היצוק בפניו, בקומתו הנאה, ומה רב יפי-הנפש וזה כשרון הנגינה. מוחו החריף ירש, אך גם דמיון סוער כסופת-אש ותשוקות עלומות גועשות בו…

הוא ממהר אל בית הכנסת לקבלת שבת. הקהל שם מצפה לו. לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה… ובלבו עתה תפילה אחת ורצון אחד:

לעקור ממאֶץ ולזכות ברבנות הרמה כרום ערכו בגימ"ל קהלות…

בחירת יהונתן אייבשיץ רב בג"ק

ישיבת הועד של גימ“ל הקהלות דנה בבחירת רב במקומו של האב”ד שנפטר. אמנם מבוקשו האחרון של הנפטר היה שיבחרו בבנו כיורשו, אך אין מן הפרנסים אחד שיתן דעתו לכך. לא די ביחוס אבות, ואין האב מזכה את הבן, כנודע, כי אם להיפך. אדיר חפצם של הפרנסים ברב ומנהיג ההולם את הכסא הרם, גדול בתורה ובחכמה ובקי בהנהגות העולם, שיאציל מגדולתו על הקהלות ויעלה כבודן ויפרסם שמן בתפוצות ישראל. מה אומות העולם חושקות במלכים גבורים וחכמים, אהובים ומקובלים על העם, אף הם, פרנסי הקהלות, רוצים בכתר של תורה וגדולה כאחת – ברב אשר ישקוד על תקנת חיי הקהל, וישא דברו דבר תוכחה ומוסר ושיהיו דבריו נשמעים ופסקי דיניו מקובלים, וביחוד עתה שפשטו הריבות והמחלוקות ורבו הפורצים גדר וגם המגיפה הנוראה ביולדות טרם שככה…

שמות שונים צפים ועולים באותה ישיבה, מאורות הדור, רועים נאמנים, וכל אחד מהם תפארת שבגדולה, וכל אחד מהם זכויות רבות לו לעם ולתורתו. ויש המעלה, באנחה, זכר ימים עברו במדינות אשכנז ופולין, ימי רדיפות ושמדות, כאשר ארזי התורה עמדו לימין העם בצר לו, וסעדוהו בעצת חכמתם והיו לו לתשועה, עוז ומבצר לקהלות. אך גם בימינו אלה לא פסקה תורה וגדולה מישראל. הרי מורנו ורבנו הרב שמואל הילמן ממאנהיים והרב אריה לייב מאמשטרדאם והפני יהושע החונה בפרנקפורט, לומדים חריפים וצדיקים תמימים. הן למותר הוא להזכיר גדולתו בתורה של הפני יהושע – מעיר אחד הפרנסים – ומלחמותיו בגלילות פולין הדרומית נגד אנשי הכת. ל“ו פעמים עבר על הש”ס כולו…

– אך הוא כופר ואומר שלא ר' שמעון בר יוחאי חיבר את הזוהר כולו.

– אין הוא יחיד בדעתו.

– ואומרים עליו, שבהיותו בלבוב אסר על הרבית…

– יש גם מכתב מהרב יהונתן פרגר – אומר ראש הקהל. הרב המפורסם ממאץ, יהונתן אייבשיץ.

– פה מפיק מרגליות. לא יושב אוהל ולא מתבודד, והעם אוהבים אותו וכשמן הטוב שמו. עשרות בשנים מרביץ הוא תורה ברבים.

– אך גם הוא מנו בו פסול. יש אומרים…

– דיבה היא שהוציאו עליו שונאים, המקנאים בגדולתו…

– למה נבקש רועינו במרחקים וכאן, בתוכנו, יושב גאון וגדול, הרב מעמדין. בן ונכד לגאונים וצדיקים שישבו על כסא הרבנות בקהלות ופיארו שמן, מדוע לא יהיה המשך באלטונא לגזע צדיקים וגאונים?

– ספק גדול אם יתרצה.

– איש קשה-רוח הוא וקנטרן ומבקש להטיל מרותו על הפרנסים.

– לא מרותו, את מרות התורה יבקש להטיל. האמת והצדק נר לרגליו… מימיו לא ביקש טובת עצמו.

– האם כבר מוסכם שאנו רוצים בו?

– רוצים בו. הרוב בקהלות רוצה בו. יותר מאשר תתן הבחירה לו, היא תתן לנו, לקהלות…

– האם לא צדק בריבו עם האב"ד הנפטר זכרונו לברכה? – ואף על פי כן שמר על כבודו. וגם אלה מתוכנו שירדו לחייו התחרטו על מעשיהם ובאו לבקש סליחה ומחילה ממנו.

– האין אנו מבקשים לחפות מומים שבנו בשם גדול?… להתלות באילן גבוה…

– נחבא אל הכלים הוא ואינו מעורב עם הבריות וזועף תמיד. אינו חולק כבוד לנכבדים ולעשירים…

– טעות הוא. טעות גדול… קראו בחיבוריו ותווכחו: את סדר העולם יבקש לתקן, את סדרי החברה, ואין הוא מדבר סרה ביחידים…

– האם כבר נשתכחו הדברים שכתב על החלפנים? ומשמו של תלמידו יוסף פרגר שמעתי, כי עלה במחשבתו להקים קופת הלוואות בלא רבית. קופת הלוואות בלא רבית – הנשמע כדבר הזה?

– יש להזדרז בבחירה, רבותי, כי בנו של האב"ד המנוח עלול להקדים ולבוא מליטא.

– כבר אמרתי שיש מכתב מהרב יהונתן אייבשיץ – חוזר ואומר ראש הקהל. הנה זה האיש אשר יאיר לנו דרכנו… והוא גדול גם בחכמות העולם ונוח לבריות. מי עוד כמוהו רודף שלום באמת? מי עוד כמוהו יקנה לב העם ויחזק האחדות בקהלות? ומי כמוהו בעל כוח הסברה ודרשן פלא? עוד לפני שנים נתמנה דרשן קהלת פראג…

– מדוע נחפש רועינו במרחקים – אני חוזר ושואל, ובתוכנו אחד בעל שיעור קומה ובעל אופי, גאון וחכם…

– אנו מפחדים מפניו.

– מה הפחד? מה החשש? לא רודף כבוד הוא ולא אץ להעשיר ולהשמין ואין לפניו משוא פנים. עשר שנים הוא יושב בתוכנו בענווה וכל מעייניו בתורה ובחיבוריו ומתרחק מן הרבנות. אך תלמידיו השפיעו עליו הפעם הזאת שיסכים לצרף מועמדותו לרשימה. בקושי רב הסכים…

– לא, לא! האשכנזי הזה לא יביא ברכה וישועה לקהלות. לא זה הרב הרצוי לנו. שרף הוא, בהבל פיו הוא שורף כל מתנגד, קולמוסו מתיז ניצוצות – קולמוסו תער חד.

– אולי נקרא קודם מכתבו של הרב יהונתן?

– עדות עצמו פסולה. מדוע עזב את פראג, ומדוע רצונו לעזוב את מאץ?

– הוא נקרא אחר כבוד למאץ. קהלות גדולות מדברות בו נכבדות… אני מעיד עליו, כי רועה נאמן הוא, הוא ירים קרננו ששפלה וירדה…

– והוא ילחם במגיפה האיומה, מגיפת היולדות.

– נכריז, איפוא, על בחירות.

– ואולי הרב מעמדין?

– אין הועד רוצה ברב הפוגע בכבוד השולחנים והחלפנים והמלווים ברבית… לא, לא, לא! הוא – או אנחנו. בידכם ההכרעה, רבותי – מכריז ראש הקהל בתוקף רב.

– הועד הוא הבוחר ברב ודואג להצטרכותו, וחלילה לו לדבר נגד נשואי הפנים בקהל ובחיריו.

– אבל גם בועד הדעות מחולקות…

– וגם בקהל.

– אולי ר' יעקב עמדין, האשכנזי?

– חוצפה! רעות רוח!

– נכריע, רבותי.

– הרי רשימת המועמדים: הרב אריה לייב מאמשטרדאם, הרב שמואל הילמן ממנהיים, הרב יעקב ישראל אשכנזי מעמדין, הרב יהונתן אייבשיץ…

– מורי ורבותי, פרנסים ומנהיגים! חוזר אני ומאשר, כי הרב יהונתן טוב וראוי ורצוי לנו מכל הבחינות, רצוי לקהלות – אני, ראש הקהל, ערב לכך.

– מסכימים. מסכימים!

– מזל טוב! מזל טוב!

מרדכי הקשר, הפרנס גבה-הקומה מהמבורג, כנזוף, כאחד שנחל זה עתה תבוסה במערכה נואשת למען הצדק, ממהר, ראשו מורכן ועיניו מושפלות לקרקע, אל ביתו של הרב מעמדין. השעה אחר חצות – הרחובות רדומים. רוח סתיו מרירה מכה בפניו, תולשת מלבושיו, מעיפה בחלל ערימות עלי שלכת, מנהמת ומייללת וזועפת. נכזבה, איפוא, תוחלתו רבת-השנים לראות את רבו עולה לגדולה הראוייה לו. נכזבה תוחלתו שיחול שינוי ותיקון בחיי הקהלות. לא לחינם התנגדו לו הפרנסים התקיפים וראש הקהל. במתק שפתיו יחפה הרב החדש על הקלקול והעושק, “רבי מכבד עשירים” – אמרו עליו. כן, הם צדקו באמרם, שרצוי וראוי הוא להם… וודאי שרצוי הוא לקרוביו, קרובי אשתו, התקיפים לבית כהן…

הוא מחיש צעדיו ברחובות הריקים מאדם. הרוח מטלטלת פנסי-הרחוב. המיית גלי הים נישאת מרחוק בזעם שאינו שוכך. כוכבים בודדים מנצנצים בשמים האפורים, שמי עופרת כבדים.

מאחד החלונות מפציע אור קלוש. הרבי הוא, יושב כדרכו על התורה ועל העבודה. מה צדק החכם שהתנגד להצגת מועמדותו – מהרהר מרדכי הקשר. מה השכיל להבין ולחדור למהותם הפנימית של הפרנסים. אכן, חוששים הם מפניו, ואף לא ניסו להעלים זאת… מפני האמת הם חוששים – לוחשות שפתיו.

הוא פותח חרש הדלת ונכנס לחדר.

משב הרוח צונף את שלהבת הנר אשר כמעט וכבה. על השולחן צרור מגילות רשומות, חרוכות… וערימת אפר ופיח שחור. כתב היד של ספרו “מור וקציעה” הוא שעלה באש. לידו עומדת בתיה צביה. חלוק צמר ארוך תלוי על גווה כעל כלונס גבוה. פניה חיוורים משופים, עיניה מבוהלות ולבה פועם. כד מים בידה.

– ר' מרדכי הקשר ישב-נא, ינוח.

– מה אירע כאן? – הוא שואל. אש אחזה בכתבים?

– כן, אכלה האש חלק מן הכתבים… נרדמתי על הכתב – אומר הרב מעמדין. גליונות אחדים היו מאכולת אש, אפר… עוד מעט ואחזה גם בי. אך היא, בתיה צביה שתחיה, נזעקה חשה לעזרת וכיבתה הדליקה, בעזרת השם.

– מועד הקהל אני בא, רבי, מן הבחירות.

– מי האב"ד החדש? – הוא שואל.

– הרב יהונתן אייבשיץ. ראש הקהל ומקורביו נלחמו לו. כאריות נלחמו.

– אין מה להצטער, יעקב’לי, אומרת בתיה צביה. אין מה להצטער…

– הדין עם האשה – אומר הרב מעמדין והוא משפשף עיניו הליאות – ומצחו גלים של קמטים. וכאשר אחזה האש בכתבים רציתי לקחת האפר ולשים בקולמוס לאות אבילות… ברוך השם, טהור קולמוסי. עונש מן השמים הוא על כי נתפתיתי לחפש כבוד הרבנות בגימ"ל קהלות, על כי סמכתי על בריות שאין אלהים בלבבם…

– אמת וצדק דבריכם, רבי. ובלכתי לכאן חשבתי בלבי, כי בחכמה היתה עצתכם ובתבונה.

בתיה צביה שמה כד המים על הרצפה, היא מנערת האפר מעל השולחן ואוספת בזהירות מרובה הגליונות החרוכים.

– נראה שגדול כוחו בתורה מכוחי – מעיר הרב מעמדין… וברק מתלהט בעיניו. הדרת פנים! ונראה שיחוסו גדול מיחוסי… הבטוחים הם כי כבר עקר הטומאה מלבו? הבטוחים הם?

– מוחל, יעקב’לי, אומרת בתיה צביה, מוחל להם, לבעלי הממון ומגלחי המטבעות…

– עוד לא תמה הפרשה, רבי, לא תמה…

– אמת דבריך, ר' מרדכי.

– גדולה אימתה וחרדתה של מגיפת היולדות, רבי. והם בוטחים בו, בהרב יהונתן, שיעצור המגיפה. גדול כוחו בשמות ובקמיעות, הם אומרים. גם במאץ נתן קמיעות… גם לנכרים. גדול כוחו בקמיעות.

– שרשים עמוקים לענין הזה, אומר הרב מעמדין כמדבר לעצמו, ואין הוא אלא ממשיך… מה לא ניסו לפעול ולהשיג בשמות הקדושים? וארוכים הדברים… דברים משונים נטעו בתוכנו המקובלים, וכבר כתב הרמ"א שאין לבטל בשבילם מנהגים קדמונים…

– מה כוונתכם, רבי?

– ספר יעקב’לי, ספר – היא מבקשת.

– ר' נתן שפירא, בעל ה“מגלה עמוקות”, האב“ד בקראקא, מאבותיו של האייבשיצר הלז, הוא מאלה שנטעו את קבלת האר”י במחוזותינו, הוא ובניו ותלמידיו. ואחד מהם, ברכיה שפירא, דיין ודרשן, התענה הרבה לקירוב הגאולה ויצא עם שיירת מאמינים לקבל פני משיח הכזב… הימים ימי השמדות האיומות, ימי ת“ח ות”ט… על ידם עלתה קבלת האר“י למעלה עליונה, ורבני קראקא וחסידיה אף פנו לר' משה זכות שישב אז באיטליה שיורה אותם לכתוב ספר תורה על פי הקבלה. ור' משה השיב להם סדר כתיבת השמות וקידוש הקולמוס על פי קבלת האר”י – דברים אשר לא נודעו ולא נשמעו בישראל – עד היום הזה! גדולים ויראים שתו מן היין המשכר הזה… ובשנת תנ“א נדפס בקראקא ובפרנקפורט השולחן ערוך על פי האר”י, ובהשתדלות רבני הועד מפולין נדפס השולחן ערוך אורח חיים עם פירוש הטורי זהב להרב דוד הלוי מלבוב ועם פירוש מגן אברהם להרב מקאליש אברהם אבלי, והם הם הביאו את כל מנהגי האר"י גם להלכה…

– הטורי זהב אף שלח את בנו ובנו חורגו אל המשיח השקר שם רשעים ירקב… עד היום לא תמו תלמידיו ומאמיניו בסתר… אומר מרדכי הקשר.

– כן, שנים הרבה אחרי המרתו נמשכו אחריו, ועוד נמשכים. ובעלי העט שבהם מפרסמים קונטריסים שתורת השקר והכזב עלומה בהם. רבנים רבים לא עמדו על מזימותיהם ולא השגיחו בתעתועיהם ונתנו להם הסכמות ואף הפריזו בשבחם. ולימדו כי ביטולה של תורה היא קיומה. וכי בזיווג זה אין הקדוש ברוך הוא משגיח בשום דבר, כי אם הכל מסר לצדיק והעיקר להשלים האדם העליון – ואותו, שם רשעים ירקב, מכנים הם צדיק, יסוד, מלכא קדישא, שדי, תשבי, משה, תפארת, דעת עליון ותפארת ישראל… כן, גם בימינו אלה, מרדכי הקשר, כל דוחקי הקץ ופורצי הגדרים נאחזים במורשת ארורה זו.

הוא סומך ראשו בכפיו, כאחד הצולל למעמקי עצמו. דומיה בחדר. רוח זועפת מתעוללת ברחוב. צללים מרקדים על הקירות – ובצללים טובעת דמותה של בתיה צביה. בפתע הוא קם, ניגש אל ארון הספרים ומוציא קונטריס שדפיו הצהיבו. לאור הנר הוא נותן עינו בו –…והיה דרשן אחד בקראקא – הוא ממשיך בלחש – שהרביץ תורה בקהלות רבות. ר' צבי הירש בר' ירחמיאל כאָטש שמו, הדפיס באמשטרדאם בהסכמת כמה רבנים פירוש על ספר תקוני הזוהר על דרך המקובלים וכתבי האר“י. חמדת צבי שם הפירוש הזה. הרי הספר הזה. מלא הוא על גדותיו מינות של ש”צ וסיעתו. ובדומה לו הספר המתיימר להיות “אור ישראל” להרב הדרשן ישראל יפה משקלוב, אשר מיד לאחר עיוני בו עמדתי על הקוצים הזרועים בו. ורבים כמותם. ובאמת אין ארץ אשר הרבו בה לעסוק בקמיעות ובהשבעות, בשמות ובחלומות, בשדים וברוחות, כארץ פולין… ורבו שם בעלי השם שהתפארו והכריזו על עצמם שיש בידם לפעול גדולות ונפלאות בכוח השמות הקדושים, וגם ליתן רפואות וסגולות, קמיעות ולחשים, או לגרש רוחות ושדים ומזיקים… והמון העם נתעה אחריהם! מחמת בערותם וקוצר רוחם ויסוריהם נתעו אחריהם – הוא אומר בהדגשה רבה. גם בדור הזה לא פסקו הנתעים בשוא, ורבים מן הרבנים בכלל זה, והחיה הרעה והטמאה אורבת לשעת הכושר… לא, אין האייבשיצר הלז מחדש הרבה בקמיעותיו…

– תמה אני, אומר מרדכי הקשר, שאין הרבי מעלה עלי ספר את תולדות כל התועים והמתעים, שאין כרבי בקי בהם ובמעשי תעתועיהם.

הוא שותק. עיניו מושפלות לארץ. גלי הקמטים על מצחו עולים ויורדים. אור הנר מרקיד צללים על הקירות. בתיה צביה בלועה באפלולית, אך עיניה נוצצות, נוצצות.

– כן, מחשבה זאת עלתה לפני, – הוא מדבר כאל עצמו – ואם ירצה השם…

– עוד בבית אבא שמעתי, שקמיעות עמדו להן ליולדות – מעירה בלחש בתיה צביה.

– כן, בתיה צביה, רבות השמועות המהלכות בעם… אחד הנוכלים מנותני הקמיעות, וביחוד לנשים מקשות ללדת, היה המקובל משה כהן מניקולשבורג, תלמידו של הרב דוד אופּנהיים מפראג, אשר גם האייבשיצר שימש אצלו. לניזאֶוו במדינת פולין בא ונהג שם בגדולות והנשים באו אליו לקבל ממנו קמיעות, אבל שם נתגלה קלונו, כי אנשים אורחים שידעו אותו מזמן כאיש מרמה ואוון, סיפרו לראשי הקהל על מעשי תעתועיו. מיד הובא לחדר הקהל, ובראותו כי כלתה אליו הרעה נפל לארץ ובכה והתוודה… ואולם עד מהרה שב לסורו. אך קודם לכן נתפרסם במעשה נורא, שביקש להעלות ארוכה בשמות הקדושים לנער אומלל מפולין, והתרה ברוח הרעה שנכנסה בנער והשביעה מול ארון הקודש ונידה אותה. אך לנער חולה הנפש לא רפא, ולהיפך…

…ועוד אחד אני יודע, בתיה צביה. היה רב בקהלות פולין ומשם נדד על פני איטליה ותורכיה ואשכנז. אסף אלפי כתבי-יד בקבלה מעשית וחיבר ספר בשם “ברכת אליהו” שנדפס אף הוא בהסכמת הרבנים… אליהו אולינוב שמו. מן הכרוכים אחר כת הטמאים ושיכור ומנאף ועושה מעשי זמרי – בבית גיסי הרב אריה לייב באמשטרדאם נתגלתה ערמתו. אחותי מרים תחיה, היא שגילתה הנבלה. וגם הוא כתב שמות וקמיעות בלי טהרת ידים…

– רבי, אומר מרדכי הקשר, הן כמקרה הזה קרה גם לנו פה, באלטונא, עוד לפני שהרבי נשא לחיים טובים וארוכים את בתיה צביה. גם לכאן בא בעל שם שהתעה רבים בשקריו ואסף כסף רב מכתיבת קמיעות, והדפיס ספר קטן כיצד עלתה בידו בקבלה מעשית לגרש רוח רעה מאיש אחד. לאלטונא באה עמו נערה שנפגעה ברוח ועמה אביה, וכאן תלה קמיע בצוארה ועשה לה השבעות וסגולות שונות ועישן לפניה בגפרית – עד שיצאה נשמתה. וכראותו זאת נבהל וברח באישון לילה, ואבי הנערה אנוס היה לחזור על הפתחים ולבקש נדבות.

– שמעתי עסק-ביש זה, שמעתי, הוא אומר בלחש. והנוכל שלח אחר כך מכתב התנצלות להאב"ד שנפטר, שמואל אֶסינגן שמו…

– כן, שמואל אֶסינגן. ואומרים, שהוא עתה רב באחת מקהלות צרפת, גדול בקבלה ומומחה בקמיעות.

– ועתה בוא יבוא אלינו בעל קמיעות חדש… אומרת בתיה צביה. בכבוד ובתפארת יבוא, וראשי הקהל יעלו קטורת לפניו… היולדות החרדות המקשות ללדת מקוות לישועה…

– ותיק הוא בכתיבת קמיעות – אומר מרדכי הקשר.

הנר דועך, הרוח בחוץ זועפת ומכה בתריסים, יללתה גוברת כיללת עדרי זאבים פרועים, רעבים… קווצת שער בהיר שנשמט מתחת למטפחת הראש גולש על מצחה של בתיה צביה, מכסה עינה האחת, והעין האחרת נעצמת מרוב ליאות. ראשה צונח אל קצה השולחן.

– לכי לשכב, בתיה צביה, לכי לנוח – הוא אומר לה. השעה מאוחרת, והצינה גוברת. ואתם, מרדכי, תלונו עמנו כאן הלילה. אין לצאת בזו הסערה לרחוב. זעם שמים…

בתיה צביה מתרוממת לאטה, צעדה כושל ואיבריה רועדים. דמויותיהם של בעלי שמות וסגולות מרחפות לעיניה…

הנר דועך.

שוטו, שוטו עננים…

חדשים אחדים לאחר שנשלח אליו כתב-הרבנות מגימ"ל קהלות חיכו לו להרב איבשיץ, ציפו לו, וסוף סוף בא, ערב חג הסוכות, עם אשתו ובניו. מאז הבוקר ירד גשם שוטף, אך בבוא הבשורה מיהרו רבים, צעיר וזקן, להקביל פניו ובראשם חברי הועד במרכבות מקושטות.

בשערי העיר פגשו במרכבתו – יצאו לקראתו, ספרי התורה בידיהם, לברכו עם בואו ולהגיש לו מתנות ודורונות. הוא עומד במדרגות המרכבה – הגשם נפסק לשעה קלה – משיב דברי ברכה לברכות ואומר, כי כבוד גדול הוא לו וכבוד לתורה הקדושה, שזנחו העם והפרנסים והחלפנים עסקי המשא-ומתן ובאו להקביל פניו בשמחה וברכה. וכאשר זכו לקבל פני רב, הדל באלפי יהודה – הוא אומר – כן נזכה כולנו, בעגלא ובזמן קריב, לקבל בשמחה פני הגואל המשיח, אמן.

הנה הוא עומד על מדרגות המרכבה, כובע הקטיפה הגבוה לראשו מתנוצץ באגלי הגשם, ומעיל הפרווה עוטף גופו הגוץ – ועיניו הגדולות מאירות ומפיקות תבונה ואורה וטובה. מאחוריו מציץ ראשה של אלקה’לי, זוגתו, במטפחת משי מצוייצת, ומבט לה נדהם ותוהה. ובסמוך לה הבן הצעיר, גבה-הקומה, עיניו נוצצות וזקנו השחור מבהיק… יום גדול הוא לו, להרב יהונתן, היום הזה, ולבו הומה בקרבו. יום נצחון הוא לו. וכל שונאיו יבושו.

הגשם שנפסק לשעה קלה מחדש קילוחיו בעוז גובר. פלגים מצטברים ברחובות, סואנים בזרמם במורדות ובשיפועים אל האלבה. חשרת עבים מכסה פני שמים. ברקים פולחים חיש האפלה ונעלמים, והרעמים מתגלגלים בעוז עצום. המרכבות המוגפות חוזרות בשיירה ארוכה אל רחובות היהודים המצפים בכליון עינים לבוא הרב הנבחר, הגאון והמקובל המורם מעם… השיירה שועטת ברחובות אלטונה. בראשה – מרכבתו של הרב – ומאחוריה מרכבות הפרנסים והדיינים והגבירים. עם רב ברחובות, מצטופף ליד חומות הבתים, על אף הגשם, עם רב המבקש לחזות באור פני הרב ולשאת לו ברכה.

בביתו של ראש הקהל יוזפא כהן, דוד אשתו של הרב יהונתן, רבה התכונה לקראת העצרת הגדולה אשר תהיה במוצאי החג. קרואי העדה כולם יתכנסו, הם ונשותיהם וילדיהם, לסעודת-המצווה, והכלי-זמר ינעימו נגינות, והכל יזמרו וישירו וירקדו לכבוד הרב, לכבוד התורה. ישר מבית הכנסת יבואו, וגדולה ושלימה תהיה השמחה, כאשר לא ידעו גימ"ל הקהלות זה שנים הרבה. צדיק בא לעיר, רב וגדול בא לעיר!

רק בית אחד אינו נוטל חלק בשמחה ובהילולא, ביתו של הרב מעמדין. הוא לא הלך עם הרבים להקביל פניו והוא לא צירף עצמו אל החוגגים בבית ראש הקהל. חלונות ביתו ותריסיו מוגפים והוא, כדרכו, בחדר לימודו ישב, בין כתביו וספריו, על התורה ועל העבודה. ושתיקתו עמקה מאד מאד בימים אלה. הוא יודע, כי שמח העם לקראת בואו של הרב החדש, שהוא בעיניהם דגל התורה והאמונה, תמה ותמימה שמחתם ואך הם, הפרנסים, רק לכבודם הם יחרדו. נוח להם לחלפנים הגדולים והמלווים ברבית בעלי הכיסים לחסות בצלו. ועוד הוא יודע, כי לפני חדשים אחדים, במות על הרב יהונתן חותנו ר' יצחק שפירא הרב מפראג, השתדל הוא, על-ידי משפחתו הגדולה, כי יבחרוהו לרב במקום חותנו, אבל כל יגיעותיו נכזבו. הם, בפראג, מכירים אותו, יודעים אותו, הם אינם נותנים בו אמון. הם זוכרים את מתק לשונו, והם זוכרים גם את הגילויים המחרידים בישיבה שלו ואת גביית העדות משנת תפ“ה. הם לא נתפתו לו. ובלבו עולה וגובר החשש המחריד, כי בואו של האב”ד לכאן, אל נחלת אבותיו, אינו אלא… אחד הנסיונות החדשים שזומנו לו, לר' יעקב ישראל, אולי הגדול בנסיונות חייו – והמערכה עודה לפניו.

אשר קרה את האב יקרה את הבן – רעיון זה הומה במוחו בלא הפסק.

בליל שמחת תורה, אחר ההקפות, מתכנסים בחדרו תלמידיו וקצת מאנשי המנין. המנורה הגדולה זורעת אור על השולחן. על המפה הצחורה ערוך הכיבוד. מתנוצצים שני בקבוקי יין – את האחד שלח הרב יהונתן, והוא לא עצר משום מה, כוח להחזירו לו. הן אין בדעתו, חלילה, להלבין פניו… בתיה צביה מוזגת הכוסות. שני נרות דולקים בפמוטות כסף.

הוא יושב בכסא-האב הרחב המרופד קטיפה, הילדים לידו, בתיה צביה מולו. עתה הוא קם, מרים את הכוס, מברך את ברכת הגפן. במבט של חיבה הוא מלטף את המסובים – וטוב לו בקרב בני משפחתו ותלמידיו. הרי יוסף פרגר נאמנו אהובו ודוד גאנדז ויעקב אלזאס… מי חסר כאן? כן, מרדכי הקשר איננו. האם לא היה בשעת מנחה במנין? ונעלם.

בתיה צביה מגישה כוסות תה ועוגות פריכות. ליל שמחת תורה ומוצאי שבת הלילה. לבושה היא בשמלת הקטיפה הארוכה, הירוקה אשר לבשה ביום חתונתה. בזריזות ובשמחה תשמש את בעלה ואת האורחים.

– בקרוב ישתו בגימ“ל קהלות יין הבדלה ממכירת האב”ד החדש – אומר יוסף פרגר. הן גם במאֶץ נהג למכור יין הבדלה לסגולה וגם בשׂמים…

– אך עיקר עיסוקו יהיה בחלוקת קמיעות – מעיר דוד גאנדז. קמיעות לקטנים ולגדולים, לגברים ולנשים – וליולדות…

– מה שייך יהיה? – נכנסת לדבריו בתיה צביה – הרי מיד לאחר בואו לאלטונא כבר נתן קמיע לאשת הקצין מיכל הלברשטאט, בתו של הפרנס געטשליק, שהיא מעוברת וחוששת מאד ללידה. וגם בשמי קטורת שלו נתן לה בשכר שני דוקאטין.

בפתע נפתחת הדלת בחריקה. הפרנס מהמבורג מרדכי הקשר, נדחק בכל קומתו, נושם בכבדות.

– שבוע טוב, רבי. שבוע טוב, רבותי.

הוא יושב. בתיה צביה מוזגת לו כוס יין מן הכיבוד.

– טעמו-נא, ר' מרדכי.

הוא גומע מן הכוס, מקנח בעוגה.

– בסעודת השמחה של האב"ד החדש הייתי, הוא אומר ופונה לעבר הרב מעמדין. השמחה שם אין לשער, אין לתאר, קול העם ברעו. והפרנסים ונשותיהם לבושים משי וקטיפה, מבריקים בעדיי זהב ואבנים טובות. והכלי זמר מנגנים, ורבים מבוסמים – סעודת השמחה להרב יהונתן.

– חידושי תורה שמעת?

– קבלה ידבר, רבי. אני אין אני בקי בכך. הם בולעים אמרותיו ומשליו. אך לא לשמוע תורתו הלכתי, רבי. ביקשתי לראות הקהל בשמחתו. לשמוע הזמירות הלכתי.

– זמירות… מעיר יוסף פרגר ברוגזה.

– כן, זמירות. הכל שרים בדבקות שירו איילת אהבים, והוא שר עמהם ובניו עמו, ודומה מלאכים מרחפים שם עם צאת השבת…

שתיקה. מרדכי הקשר מפזם לעצמו:

תאמי צביה הרועה בשושנים,

תשלח לחזק ברית איתנים,

תשבי להקיץ ישנים.

– רמזי טומאה בשיר הזה, מרדכי הקשר – מעיר הרב מעמדין. שיר געגועים אל משיח השקר הוא. תשבי פירוש – שבתי בחילופי אותיות…

– איני מסופק בכך, רבי. איני מסופק בכך. אין מומחה כמוהו לכבוש לבבות תמימים, אין מומחה כמותו להעלים הטומאה במחלצות קדושה… וגדול הפיתוי, רבי. הם שרים באש אמונה תמה, עד כלות הנפש – בדביקות גדולה.

– ועל כן מרובה סכנתו – אומר יוסף פרגר.

– אל-נא נדבר עתה בכך, רבותי, מבקש הרב מעמדין. שמחת תורה הלילה. ומוצאי שבת קודש. אליהו הנביא יושב ליד עץ החיים וקושר זכותים לישראל…

– אליהו הנביא קינא קנאת ה' צבאות ובבעל נלחם, עד חרמה נלחם – מעיר יוסף פרגר.

– בחכמה עשה הרבי, שלא הלך לקבלת הפנים שלו, בחכמה עשה שלא חלק הכבוד לפרנסים התקיפים – נכנס לדבריו הפרנס מהמבורג.

הרב מעמדין מחייך. לא חכמה – הוא אומר – רק ידיעה היא. ראשית חכמה – דעת, דעת השם. דעת האמת. ולא להכנע לבעל, לפי שאמר יוסף פרגר. גם אם רבים יתעו אחריו. ולא להכנע גם יחיד נגד רבים. ולשמור הנפש מן האש…

בתיה צביה מורידה מהשולחן את קופסת הבשמים ונר-ההדלקה הכבוי ושמה אותם על אדן החלון. היא מזיזה הוילון ומציצה לחוץ. ירח בהיר שט בין מפלשי הרקיע שטוהרו אחר הגשם העז. ודממה גדולה. אך לה נדמה, כי ממרחקים מגיעים לאזניה הדים עמומים מן ההילולא הסואנת בביתו של ראש הקהל, אשר שם נתכנסו כל קרואי העדה ונשותיהם ושם מנגנים הכלי-זמר ושם טובל האב"ד החדש בים של כבוד…

העננים שטים אצים במרום – והרוח רודף אחריהם, מפזרם ומוחקם. הנה הם עטים על הירח הבהיר מכל עבר, מכסים אותו, בולעים אותו, אך נבלעים בתוכו, ושוב הוא צף ועולה וממשיך שיוטו החלוּם… בביתו של יוזפא כהן רבה עתה השמחה – והכיבוד ביד מלכים. אך אין היא מקנאה, חלילה. גורל הוא. גם בבית אביה ידעה מחסור ומצוק ומעולם לא נתקנאה בעשירים, בנשותיהם ובנותיהם. גם בביתו של בעלה דודה הרב מעמדין לא ידעה הרווחה. ורק כבוד התורה היה גדול מאוד בעיניה. לא עשירות ורווחה חיפשה באַלטונא…

העננים שטים, שטים, כסירות בים של תכלת עמוקה, צוננת, שאין לה סוף. שוטו, שוטו, עננים… מלבוב אשר בארץ הסלאווים אל אלטונא אשר בארץ אשכנז. שוטו, שוטו, נפשי צרורה בכם וגורלי צרור בכם. סבא ברח מארצות המערב אל ארצות המזרח. שם עמדה ערישתי. שם שרה לי אמא שיריה. שוטו, שוטו עננים חזרה לארץ אשכנז. שאו בכנפיכם עלמה צעירה, לחופה ולמעשים טובים. ובארץ אשכנז ייכרה קברי… שוטו, שוטו עננים.

ורגש של מוסר כליות אופפה ומייסרה, על כי לא אחת הרעימה אותו, את בעלה, הנושא בעולמות של סבל, והוא עומד בהם בגבורה והוא אציל-רוח ויפה-נפש – ועל כי לא שיתפה עצמה ביסוריו ובמלחמותיו וגם הציקה לו. עתה, דוקא עתה, עת האב"ד החדש מתמוגג בעושר ובכבוד, היא מרגישה עצמה קרובה אליו יותר מתמיד, שהיא אוהבת אותו… אוהבת אותו… אותו. כל מרירותה חלפה פגה. וטוב לה בענייה. וטוב לה עמו. וכאשר זכתה להיות עמו בסבל עוד תזכה להיות עמו בנחת, כי סוף כבודו לבוא…

– בתיה צביה! היא שומעת קולו ומתנערת מחלומותיה. מה מעשך ליד החלון? האורחים כבר הלכו. הילדים נרדמו.

– כן, יעקב’לי. הסתכלתי בעננים…

– ומה ראית?

– את בית אבא ראיתי. את סבא הבורח ללבוב…

– לכי לישון, בתיה צביה.

– עוד נמשכת ההילולא לכבוד הרב החדש…

ובלילה היא נסמכת אליו ולוחשת לו:

– סוף הכבוד לבוא, יעקב’לי.

המגפה ביולדות

אימה גדולה מהלכת על פני גימ“ל הקהלות בחורף הזה – אימת המגיפה שפשטה שוב ביולדות. אין יום שאין בו קבורה אחת ויותר. נשים צעירות מקשות ללדת ומוציאות נפשן ביסורים. טובי הרופאים מאשכנז ומדנמרק ומהולנד הכזיבו. רב האבל בבתים ורבה הימנה המבוכה והחרדה. ואין תשועה. ואין רחמים. אפשר יושיע, אפשר יציל האב”ד החדש, שהוא לא רק גאון שבגאונים, מאור של תורה וקדושה, אלא שכוחו רב לו גם בקבלה מעשית ומומחה גדול הוא בצירופי השמות הקדושים והקמיעות המיועדות לשמור על היולדות מפגיעות השטן המשחית וכל כת דיליה?

ואכן, הוא עושה ככל שידו מגעת, הוא עושה ככל שהוא נדרש. הקמיעות – מסורת ארוכה להן, קבלה מחכמים וקדושים, קמיע קמיע וסגולתה. עוד מימי גלות ספרד. ועיקר הידיעה בצירוף האותיות הקדושות, המגוננות, המצילות.

כיפת הקטיפה הלבנה לראשו והטלית הקטן הרחב לגופו הוא יושב, ביחידות, נסמך אל שולחנו ומושך בקולמוסו על מגילות הקלף הקטנות. ושעה שהוא שקוע בכתיבה, הוא נושא בלבו תפילה על הישועה והנחמה. עשרות מגילות-קלף נערמות על שולחנו. השמש הוא המביא והמוציא. והוא גם הנוטל את השכר מן הנשים המעוברות המצטופפות בפרוזדור, אשה ליד רעותה, בהולות, אחוזות פחדים, מהן הבאות בלווית בעליהן ואמהותיהן. כמבוישות הן מכסות במעילים הרחבים על הכרס שתפח, מפצירות בלחש ובקול רועד בשמש הרושם על פיסת נייר שמותיהן של המצפות לישועה.

צינה בחוץ, אך בחדרי בית הדין של הרב יהונתן עומד חום רב. בתנורים המוסקים מפצחת האש את כפיסי העץ והומה בשמחה. הרב מיוגע מאוד, אגלי זיעה נקווים על מצחו הרם, אך שעות על גבי שעות הוא יושב דבוק למקומו ולכתיבתו. מה מרוצה היה אילו ניתן לו להכין שיעור חדש בשביל התלמידים בישיבה שלו, אך מה יעשה וגדולה הצרה ורבה החרדה והעינים נשואות אליו, עינים אחוזות יאוש, עינים כלות לישועה.

ולא רק הנשים המעוברות ובני משפחותיהן. הקהלה כולה מוכת דאגה. הפרנסים והסוחרים, עשירים ועניים, בחורי הישיבה ואף הנערים אשר בתלמוד תורה, הכל מצפים ומתפללים שיעלה בידו של הרב להעביר את רוע הגזירה האיומה. בו יבטחו, בו יאמינו. היש עוד אחד בדור הקרוי כמותו למילוי שליחות גדולה זו של הצלת נפשות?

אמנם, לפני שבועות אחדים, בישיבת הועד, נרעדו הפרנסים מאוד, כי באו לידיהם המכתבים מפרנקפורט בענין הקמיע שנתן הרב יהונתן לנכדו החולה של הדיין משה ראפה, בעברו את העיר בדרך לאלטונא. כאשר יצא את העיר פתח הדיין הזקן את הקמיע, כי היה הרב חשוד בעיניו מכבר ומצא בה מינות של כת ש"צ. הוא נדהם ונבהל מאוד מאוד ומיהר וגילה אזנם של הפרנסים, שהחליטו לכתוב על כך לועד הקהל באלטונא וגם לאחדים מן בעלי הבתים נשואי הפנים וגם צירפו העתקים מן הקמיע. אכן, אף נאמניו של הרב יהונתן בועד נחרדו מאוד, משכו בכתפיהם ופניהם חפרו מבושה על כי לא האזינו לאזהרות. אובדי עצות וחסרי אונים עמדו מול תעלומה כבדה, אפלה, מרה – מי יפתרנה? הם עצמם ודאי שאין בכוחם לפתור הסוד הנורא הזה. היפנו לר' יעקב מעמדין, אך הוא הן חשוד בפניות, ובכלל כיצד יפנו אליו, וזה מקרוב נערכה קבלת הפנים לרב החדש ברוב פאר והדר – והוא כעומד מן הצד, מכונס בעצמו ובפינתו, זעוף וזועם על הקהל?

עצבות רבה שרויה היתה באותה ישיבה של הועד וחרדה גדולה שאין איש מעז להעלותה על דל שפתיו, ובחלל האויר תלוייה ועומדת השאלה האיומה: מי יעמוד בשער, ומי יעצור המגיפה? ורק יוזפא כהן, דוד אשתו של הרב יהונתן, חילץ אותם מהמצוקה באמרו, שהוא עצמו יפנה אל הרב וישאל אותו לפשר הדבר ההוא. אחר כך נתפזרו בדומיה.

אפס, הרב יהונתן הקדים ובא למחרת היום אל ישיבת הועד. הוא ביקש את סופר הקהל להביא לפניו את המכתבים ואת העתק הקמיע, כדי לבחון אם לא זויף ואם אמנם מכתיבת ידו הוא. ולאחר שעיין – עלתה בת צחוק על פניו הרחבים, המאירים. החושדים בו טעות גדולה טועים – אמר, ואינם יודעים פתרון הקמיע, שלאו כל אחד בקי ומנוסה בכתיבת קמיעות. וקמיע זו אינה אלא מצירופי הפסוק המלאך הגואל.

עתה הוקל על לבם, רווח להם לפרנסי הקהל, ואמונם בהרב יהונתן גבר יותר מקודם, ויש אף המרגישים עצמם כחוטאים נגדו על כי חשדו – ולו לרגע – בכשר שבכשרים ובגדול תלמידי החכמים – וגברה התקווה, כי הוא שיציל מאימת מלאך המוות המרחפת על היולדות.

אך המגיפה משתוללת ומפילה חללים, והלוויות של היולדות הנקטפות באבן משרכות דרכן ברחובות ומטילות אימה וזוועה. ידי החברא קדישא מלאות עבודה. הרב יהונתן יושב בחדר בית הדין וממשיך במערכה נגד המגיפה והרוחות הרעים. הפרוזדור האפלולי מלא כמאז ומתמיד נשים מעוברות, חרדה טרופה בעיניהן. הפרוזדור מלא, אף שכבר נודע ברבים, כי יולדות אחדות אשר קיבלו קמיעות כשרות מידו הקדושה של הרב, גם עליהן לא פסח השטן המשחית. ודאי שעוונותיהן גרמו. אך דוד בן לייב מאמליש, אשר אשתו גם היא ניספתה, אמר ברבים שאין תועלת בקמיע, כי ניסה אותה ולא הועילה ואשתו נפטרה.

דוד מאמליש הוא שכנו של יוסף פרגר. מתגוררים הם בבית עץ רעוע בן שני קומות, בסמוך לחוף האלבה. רטיבות עומדת בחדרי הבית – ומחלות שורצות בו.

יוסף פרגר בא אל שכנו לנחם אבלים. בעריסה פועה הילד. אשה זקנה, אמה של הנפטרת, בלויי סחבות לגופה, דמעות בעיניה, מנענעתה. שני נרות צנומים דולקים בקעריות חול על השולחן החשוף. רוח קרירה בחדר פורצת מן הסדקים. הילד פועה.

לבו של דוד מאמליש שבור באבלו. לא אדם, צלו הקודר של אדם אשר היאוש כירסם שרשי חיותו, יושב על שרפרף הפוך וקורא בספר התהלים. אין הוא נותן דעתו על יוסף פרגר.

הזקנה מנענעת את העריסה. דמעות בעיניה, דמעות אילמות, חנוקות.

– רויזה קרוין – לוחשות שפתיה – רויזה קרוין, על מי זנחת בעלך ותינוקך ואת אמך הזקנה?… היי לנו לזכות בעולם האמת…

דוד מאמליש קורא בספר התהלים. רוח קרה זועפת מן האלבה, פורצת דרך הבקיעים והסדקים שבקירות. בפינות התקרה פושטים כתמים גדולים של רטיבות שאחזה בקרשי העץ.

– וגם הקמיע לא הועיל… היא אומרת ופונה אל יוסף פרגר כמבקשת ממנו פשר הדבר. עד מה אימצה היא אותו אל לבה, בטחה בו, האמינה בו. ביסורים נוראים נפטרה. אללי-לי… היא מקוננת. רויזה-קרוין, רויזה, בתי האהובה…

– הכל בידי שמים – אומר יוסף פרגר. ואם ננעלים שערי שמים – אך שוא תפילת הצדיק וגם הקמיעות לא יועילו. הכל בידי שמים…

– היא תוקעת בו מבט מלא מבוכה ופחד. האם אין מתפלל הרב הקדוש לפתיחת שערי הרחמים, האין קמיעותיו מיועדים לגרש הרוחות והשדים הנוראים?

התינוק נרדם בעריסה.

– גם בתו של געטשליק, הפרנס העשיר, מתה בלדתה – אומר יוסף פרגר. אין רחמים בדין. כעשיר כעני. ויש אומרים, שלא כל הקמיעות כשרים… שרבים המעתיקים המזייפים. ויש לחקור בדבר.

– מה יש לחקור בזה? – אין הזקנה מבינה דבריו. מעצם כתיבת-ידו הקדושה של הרב בא הקמיע הזה. היא נכונה להראות לו. הן היא עצמה היתה בבית הדין, היא ליוותה את רויזה בתה ובעצם ידה שילמה השכר לשמש. היא זוכרת את היום ההוא כאילו אתמול היה הדבר. הכסף האחרון שהיה בידה מסרה לו. אך את הרב לא ראתה. אותו לא ראתה. נשים רבות חיכו לישועתו – והוא ישב בחדר מיוחד… וקודם לכן שם הוא, דוד מאמליש, כאשר נחלש וחומו עלה, את הקמיע הזה על בשרו ורפא לו. לא, אין לחשוד בקמיע…

– האם אפשר לעיין בו? – שואל יוסף פרגר. עוד לא ראיתי כתיבת ידו של הרב…

– אשאל את דוד – היא עונה. אך מה יועיל העיון, מה יועיל? אללי-לי… רויזה-קרוין, רויזה… היא מיבבת חרש.

– אשלח אליכם אחר כך את בני לקחת את הקמיע – הוא אומר – ואחזירו לכם. אין אני בקי בקמיעות. גם אבא זכרונו לברכה, הרב בברסלאו, לא היה בקי בזה. אך הרב שלי, הרב מעמדין מומחה גדול מאד בקבלה…

– הרב מעמדין שונא את התקיפים העשירים. קרוב הוא לעניים. צדק וצדקה הוא דורש. גם אביו זכרונו לברכה, אשר כחי עומד הוא לנגד עיני, אב ורחמן היה לעניים. אני זוכרת, אני זוכרת…

– הרב מעמדין יעיין בקמיע – הוא אומר. את בני אשלח אחר כך לקחתו. עוד הלילה.

התינוק בעריסה מתעורר בפעייה מרה ממושכת. היא מנענעת עריסתו – ודמעות בעיניה.

– רויזה-קרוין, רויזה, היא מקוננת.

הקמיע

היילי–לו–לו–לו…

היילי–לו–לו…

תחת ערש בני הרך

עומד גדי כשלג זך…

נוגה וענוג הלחן של שיר הערש הנשחל בלב הלילה. מתיקות בו וחסד בו ואהבה בו. אהבתה הגדולה של האם לבר-בטנה. אהבתו הגדולה של ישראל לתורה. אש אהבה אחת היא. שלהבת הנמשכת מן הערישה אל הקבר, מני דור אלי דור.

הגדי הלך למקום סחורה,

ובני יגלה למקום תורה.

הגדי יביא שקדים וצמוקים –

דממה סביב. אלטונה ישנה, מעטה עמוק של שלג צח ורך מכסה אותה. ככתמים של סומק חולני מהבהבים פנסי הרחוב בפני הלילה הלבן. בתיה צביה שפופה ליד ערישת הילד, מנומנמת למחצה, מפזמת… וחולמת. ונדמה לה, שחלום חייה ארוג בשיר זה אשר סבתא שרה ליד ערש בנה – ואמה ליד ערישות אביה ואחיו, הוא דודה, הוא בעלה הגאון הרב מעמדין…

והוא יושב, כדרכו, בחדרו אשר במדור התחתון, שקוע בכתיבתו ובעיונו, דבק באהבתו הגדולה, דבק בתורת האמת והצדק שהיא לו מאור עולם ומקור חיי הנצח. אין גבול ואין שיעור לתורה, כשם שאין גבול ואין שיעור לחיים, לנפש, לאור, שהיא עצמה כאור עליון המאיר ומחייה ועצמו אינו נגרע לעולם. הלחן הנוגה של בתיה צביה מפכה בדמי הליל ומלווה כתיבתו. בבית אמא שלו שמעו, ועתה הוא מרחף גם בביתו.

טובים ומתוקים חרובים וצמוקים,

דברי תורה מהם מתוקים…

ראָזשינקעס מיט מאנדלען…

הוא מטה אזנו ושומע צעדי אנשים הבוססים בשלג העמוק. מי הם הבאים עתה, בשעה הסמוכה לחצות, במעלה הרחוב? הצעדים קרבים והולכים, ליד ביתו הם נעצרים לרגעים, דומה מחליפים האנשים ביניהם דברים בהתרגשות, ושוב ממשיכים דרכם. הד צעדיהם נשמע עתה בבירור בסימטא הפונה לעבר ביתו. הנה הם ליד הדלת, מנערים גושי השלג הסמיך שדבק בנעליהם.

יוסף פרגר, גבה-קומה וצנום וזקנו שחור ועיניו כגחלים הלוחשות וידיו ארוכות-ארוכות ועמו דוד גאנדז – רחב-כתפים ונמוך, זקנו הבהיר כדבוק ללחייו המשופות ושפתיו תכולות בצינה. ענין דחוף ודוחק להם אליו. ענין הקמיעות אשר האב"ד נותן ליולדות מחמת המגיפה הקוצרת קרבנותיה באין עוצר. והן הוא ודאי שמע גם על המכתבים אשר הגיעו אחר הסוכות אל ועד הקהל מן הדיין אשר בפרנקפורט ומאחדים מאנשי הקהל, המכתבים אשר בהם נחשד הרב יהונתן במינות הכת. הנה בידם קמיע אחד…

הרב מעמדין מסתכל בהם בעינים נבוכות. מה לו ולענין זה?

– הקמיע היה אצל האשה רויזה מאמליש, אשת שכנו – מסביר יוסף פרגר. ולא עמד לה, כי גם היא נפטרה בלדתה. סבורים הם כי הרבי צריך לשים עליו עינו ולפענחו. גם הם עיינו בה, אך מה בקיאותם בצירופי תיבות ושמות? אין הם רוצים לסמוך על עצמם, יעיין הרב ברוב חכמתו ובקיאותו.

אין הוא נוטה לענין זה כלל, אך עם זאת אין הוא יכול לסרב לתלמידיו והוא מבטל רצונו מפני רצונם.

הוא נוטל את פיסת הקלף כגודל המזוזה, פורשה לפניו ומקרב לעצמו את המנורה. האותיות הזעירות נקלעות בצירופים ובמשפטים וממלאים, סביב סביב, ברציפות אחת את ארבעת צדדיו של הקמיע. צריך למצא את המפתח – והשער הנעול ייפתח. מוחו תר ומחפש את המפתח. דומה, הוא כבר אוחזו בידו, הוא כבר פיענח את הכתוב, אך הנה הוא נתקל באבן נגף, והמפתח נשמט מידו… ושוב הוא מנסה. פה טמון סוד שכותבו מבקש להעלימו בבלבול מכוון של התיבות, או בתוספת אות מיוחדת – הוא מהרהר. הוא נאחז בתיבות שהצליח לחשוף צעיפן בלא שמץ של פקפוק, ושם מצור על המלים העלומות, המתחמקות מתפיסתו. הנה, סוף סוף, גם הן נתגלו. מה פשוטה המשמעות, מה מחרידה! הוא שומט את פיסת הקלף לצד כדבר המוקצה מחמת מיאוס. ראשו שעון בידיו, עיניו עצומות. יוסף פרגר ודוד גאנדז יושבים סמוכים אליו, דמומים.

אחר כך הוא מתנער בבת אחת כמו מתוך תרדמה עמוקה. האם חלום בלהות חלם? הוא מסתכל ביוסף פרגר, ושפתיו הדקות כחוטי השני שדבקו יחד. אין הוא עוצר כוח לומר מלה. שעה ארוכה הוא יושב כהמום. הם יושבים לידו – ושותקים. ואז, בפתע, הוא מטה גופו אליהם כמבקש להסגיר בידם סוד כמוס:

– מה תשאלו את אשר נודע כמעט לנער?

– אולי יפרש הרבי יותר?

– דוד, הוא אומר, טול את הקולמוס וכתוב. כתוב על הגליון הזה – בצד האחד נוסח הקמיע ובצד האחר פתרונו.

הוא קורא ודוד גאנדז רושם:

אנא יצוה אכהם

ישראל הבוחט בתפארא

עוזו נא בזכוא עבדו

בבאא הביק שלח רפואה

לאבה זאת למעט

יתקרב שמך ושם מביחף

בבאא יהבק בעולם –

ועתה, עתה, הנה הפתרון. אתה רושם?

אנא יהוה אלהי

ישראל השוכן בתפארת

עוזו, נא בזכות עבדו

שבתי צבי ק', שלח רפואה

לאשה זאת למען

יתקדש שמך ושם משיחו

שבתי צבי ק' בעולם –

יוסף פרגר קרב אל הכתוב. שלשתם מסתכלים בנוסח המפוענח.

– הנה, רבותי – הוא אומר – ברי כי הצירוף בבאא הוא שם הטמא ימח שמו – אם נחליף האות בי“ת הראשונה במילת בבאא על פי א”ת ב“ש ³⁸) באות שי”ן ואות אלי“ף הראשונה באות תי”ו, ואות אלי“ף אחרונה באות יו”ד על פי אי“ק בכ”ר – ויצא שבתי. וכן במלת הביק נחליף רק האות הא על פי א“ת ב”ש באות צד“י ויצא צבי. והאות קו”ף היא נוספת, והוראתה על מלת קדוש –

הוא מפסיק רגע. מגילת הקלף הקטנה על שולחנו כשרץ הטמא בעיניו. אחר כך הוא מרים עיניו אל היושבים לידו, כמבקש להפיג תמיהתם. הוא מוסיף:

– אבל מה לי לעשות, הלא אין דינו מסור בידי!

– הסליחה והמחילה מכבודכם, רבי, אך דבריו מוקשים מאד. איך נניח התקלה הזאת? איך יתן הוא לאחוז עיני אנשים תמימים, וביחוד נשים מרות נפש, יולדות ועוברן בכריסן המצפות לישועה? הרב יהונתן בעל הקמיעות..

– רבי, אנו נפרסם הדבר בקהלות, למען ישמעו וידעו – מצטרף לדעתו דוד גאנדז. אנו נתריע על הקלקלה. אנו נפרסם את פתרונו, רבי…

– אם טוב הוא הפתרון – ישפוט כל המעיין בקמיע. מדוע תזכירו את שמי על הדבר הזה? מדוע תפרעו מנוחתי?

– רבי, איום הדבר הזה! האב"ד הוא מן השעבסין ³⁹) הארורים, מכשף וצבוע! – קורא דוד גאנדז.

– הרי מפרנקפורט כבר כתבו אליהם אנשים כשרים, והם שותקים. הפרנסים עושים עצמם כאינם שומעים. ויקו למשפט והנה משפח – כדבר הנביא…

– ואני אומר שברוב ערמתו ינסה להכחיש את הפתרון – מעיר יוסף פרגר. הן כזאת היה גם בקמיע שנתן בפרנקפורט ובמקומות אחרים… ואפשר גם יכחיש שמכתיבת ידו הוא.

– פירוש זה לנבונים אין להכחישו – אומר הרב מעמדין בתוקף. אין ספק, כי הקמיע הוא בחזקת פסול. אין ספק! אך אין להרשיע את הרב יהונתן שלא בפניו. וגם לא על סמך עדותה של האשה שנפטרה. אך הקמיע הוא פסול, פסול… בכך אין ספק.

אחר לכתם הוא נוטל בידו את פיסת הנייר אשר דוד גאנדז כתב עליה את נוסח הקמיע ופתרונו, ומעיין בה שוב. שעה ארוכה הוא מסתכל בכתוב. האותיות מרקדות לעיניו כטבעות של אש. אחר כך הוא שומטה בחימה כדבר פסול ובוז ניצת בעיניו.

הוא נסער מאד ונבוך. הנה בא לידו קמיע ממש מן הקמיעות שלו – קמיע פסול ומזויף, אך האומנם תש כוחם של שמות קדושים בכלל? בעיני רוחו הוא רואה שורה ארוכה של כותבי קמיעות ובעלי סגולות ולחשים ותרופות ושמות – טומאה וקדושה שחברו יחד, אמת ושקר, כוונות טובות ומעשי מרמה. חללי הקבלה המעשית המה. בארון הספרים שלו מצויים שני ספרי מוסר ישנים – יסוד יוסף של ר' יוסף מדובנא וקב הישר, ובו תיאורי גדולתו ופלאיו של ר' השיל מוילנה – הן עוד הרמאי הנוכל אברהם היכיני ⁴⁰) מזכיר אותו… על שניהם עבר מבול הדמים של ת“ח ות”ט ותט“ו. בקונטרס הזה הוא קרא, לפני שנים, הספור המחריד המפורסם על תושבי בית החומה בפוזנא, ששמעו קול נפץ וטלטול עולים ממרתפיו. ביקש אדם ליכנס לאותו מרתף ונמצא מוטל מת על מפתנו. איש לא ראה את הרוצח. והיה הדבר לסוד ולפלא ולתמהון. לשנים עלו הרוחות לשכון בחדרי הבית והשחיתו המאכלים שהוכנו לכבוד שבת. היש מנין לשדים ולרוחות? בסימן ס”ח יספר בעל המחבר על שתי הזונות שבאו במשפטן לפני שלמה המלך, מחלת ולילית, לראשונה תע“ח כתות שדים ולאחרת – תפ”ו, כמנין שמותיהן… כן, המרתף בפוזנא. המרתף! לימים גברה חוצפתם של החיצונים וחדרו יותר ויותר למעונות והפילו מנורות וכלי-זכוכית על ראשי דייריהם. כל שבידם עשו הקלה והרבנים בפוזנא לסילוק הרוחות – וללא הועיל. ואז שלחה הקהלה שליח מיוחד לזאמושץ אל ר' יואל בעל-שם-טוב, שמיהר לפוזנא להשביע הרוחות בשמות הקדושים, שיאמרו לו מה מלאכתם כאן, שהרי בידוע שאסור להם לדור במקום ישוב בני אדם אלא במקום הטינוף או במדבר. אך הרוחות טענו, שרשות להם לדור בבית הזה והם דורשים דין תורה. דין תורה הם דורשים!

הנה הם יושבים, הרבנים, לדין ומאזינים לקול הרוח ולטענותיה, אך דמותה בל ייראה. וזה אשר סיפרה הרוח:

…לפני שנים דר בכאן יהודי צורף-זהב, בעל לאשה ואב לילדים, אך היהודי חי גם עם שידה וילדה לו “בנים זרים ובנים משחיתים”. ואהוב אהב היהודי את השידה על אשתו, ועתים נאלץ היה להפסיק תפילתו ולצאת מבית הכנסת כדי למלא תאוותה. ופעם אחת בליל הסדר אירע הדבר, נפנה ויצא לחוץ למלא צרכיו כביכול, ובושש לשוב. יוצאת האשה אחריו, מחפשתו בזה ובזה, ובפתע היא מציצה בחור המנעול – ועיניה קמות:

במקום בית הכבוד אולם מהודר ורחב-ידים, שולחן ערוך במאכלי-תאווה, וליד השולחן מיטה מוצעת הדר – ועליה אשה עירומה, יפה להפליא, ובעלה – בעלה שזה עתה הסב לסדר – מתעלס עמה באהבים…

אחר שעה קלה חזר הבעל והמשיך בסדר. היא לא אמרה לו דבר, אך למחרת היום סיפרה המאורע לרב העיר שפטיל הורוביץ בעל “ווי העמודים”. הרב שנחרד שלח מיד לקרא לבעל, וזה התוודה לפניו על כל מעשיו – דבר לא העלים, והרב נתן לו קמיע שהסיר מלבו האהבה הטמאה.

אך בערוב ימיו באה אליו, לאותו יהודי, השידה בבכי ובתחנונים לבל יניחנה עם ילדיה בלא גג לראשם. שיחקה לפניו והתרפקה עליו בנשיקות ובלטיפות, והוא לא עמד בפניה וציווה לה אחריו את המרתף בביתו. אולם מיד פרצה המלחמה הגדולה, בעל הבית ובניו ניספו בשואת הדמים והבית עבר, איפוא, בירושת עולם לרוחות השוכנים בו. כנגד זה טענו דרי הבית, כי הם קנוהו בכסף מלא מקרוביו של צורף הזהב המנוח. בית הדין ביטל את תביעת הרוחות, ור' יואל בעל-שם-טוב אילצם בהשבעות לעקור מתוכו וגירשם למדבריות רחוקים…

והרי מרדכי מאייזנשטאט, אף הוא על ברכי הקבלה גדל, בישיבה בפראג למד בנעוריו, לתורכיה נדד ושם עוד נועד עם הנוכל נתן העזתי ⁴¹). ואחרי כן עבר בארצות אשכנז, צ’כיה, מהרין ועד ארץ פולין הגיע. בכל מקום בישר גדולת משיח הכזב שם רשעים ירקב – הש“צ לא מת, הוא מתעלם, וכעבור שלש שנים יקום ויופיע לגאול מאמיניו. ושירי גאולה שר. הנדכאים והחלכאים המרובים אשר בקהלות עודד וחיזק. חלאי גוף ריפא. ומפולין נדד לאיטליה, ושם החזיקו בו המקובלים ר' אברהם רוויגא ור' בנימין כהן הרב ברגיו. שם, באיטליה, אף “גילה למאמיניו” כי הוא מזרע אפרים, ועוד מעט ויעלה לרומא להביא את הקץ, כאשר ניסה בשעתו שלמה מולכו ולא נסתייע בידו. והאם לא רמז שם, כי בשעת הצורך ילך אף הוא בעקבי הש”צ ו“ימיר את עורו”? ושוב חזר לפולין, אל גיא הבכא והדלות, המגיפות והרדיפות, והסביר כי נקל לו להביא את הקץ יותר מאשר לש"צ, “כי עני הוא ושבתי צבי היה עשיר”…

הרב מעמדין מתעורר, ונדמה לו כי ערפלים כבדים מרחפים סביבו – ונמוגים… אפלה קפואה סביב. הוא משפשף עיניו הליאות. היכן הוא, היכן יוסף פרגר ודוד גאנדז? הוא ממשש בידיו ומחפש באפלה נר וגפרורים. הנה הם! הוא מעלה אש. עיגול של אור דל נזרע סביב. הרי פיסת הנייר בכתב ידו של דוד גאנדז… הקמיע! יוסף פרגר ודוד גאנדז… מחר ודאי יפרסמו הדברים ברבים משמו, מחר ידעו בקהלות את פתרונו…

הוא מרים את הנייר ומגישו אל השלהבת התכולה-הלבנה. עשן דקיק מתמר ועולה. פיח שחור נושר על השולחן. הוא מסתכל באותיות הנאכלות באש, הכלות בן רגע לעיניו. כן יאבדו…

עתה הוא נוטל הקולמוס בידו וכותב בהתעוררות אל הגאון יעקב יהושע פאַלק בפרנקפורט – ואם יספיק עד עלות השחר – ויכתוב גם אל גיסו הרב אריה לייב באמשטרדאם ואל הרב שמואל הילמן במאץ ואל הרב במנהיים, ויספר להם על המאורע הלז וגם יעתיק נוסח הקמיע ופתרונו מן הזכרון – ישפטו גם הם ויעידו ויחוו דעת חכמים ושלמים. מי עוד כפני יהושע מסוגל וראוי לעמוד על טיב הדברים האלה, והרי עוד בשעתו, בשמשו רב בלבוב על כסא אמ"ה, נאבק בכת בגליל רייסין ואסר עליה מלחמה, והוא גם היודע ומכיר את הרב יהונתן ואת גביית העדות של שלוחי הכת שנתפסו בקלונם ונחרמו הם ושולחיהם… מיד עם בוקר, אם ירצה השם, ימהר וישלח אליו המכתב על הפאשט…

גזירת גירוש

בימים הראשונים של שבט גבר הקור מאד, העצים, הבתים, הרחובות הכל נקרש, קפא והיה גוש קרח אחד העוצר הנשימה ודוקר באלפי מחטי-אש, הצורב ומלהט ועוצר וחותך בבשר. להקות עורבים שחורים וצריחותיהם חדות מתעופפים בחלל הלבן מבדי אילן אחד למשנהו, הפושטים לחלל זרועות לבנות שכפותיהן נגלדו תוך תנועה…

האנשים מתכנסים בבתיהם, מבקשים להיות יחד, כמו ביקשו להתחמם זה ליד זה, רוקעים ברגליהם, משפשפים ידיהם, עטופים סודרי-צמר ומעילי-פרווה וחובשים כובעי-קטיפה גבוהים. בבתי העשירים מוסקים התנורים יום ולילה, שותים תה רותח ואוכלים לחם משוח בשומן אווזים. אך בבתי העניים, שאין ידם משגת לקנות עצים להסקה ופתם דלה ומלבושיהם מרופטים ומטולאים – רבים החולים והחלושים, תקופי הצינה והשיעול שנשימתם קצרה וריאתם נפגמה, ודומה, החורף הקשה לא נתכוון אלא לייסר אותם בלבד…

בבקרו של שבת מלא חדר המנין של הרב מעמדין מתפללים ואורחים. רבים מדרי הרחובות הסמוכים אשר דרכם בשבתות להתפלל במנינים אחרים או בבית הכנסת הגדול, נזדמנו הפעם לכאן, כדי להמנע מטלטול הדרך בצינה הקשה. בין הבאים גם יוזפא כהן ועוד אחדים מראשי הקהל עמו – ויוזפא הלא הוא דוד אשתו של הרב יהונתן ומאוהביו. מה ראו הם לבוא לכאן? אפשר לעכב הקריאה באו, או לעורר רעש, שהרי ענין הקמיע אשר נפתח ונתגלה גרעינו המר נוטף מרירות ועזה הסערה שהוא עורר בקהל. מה ראו אלה לבוא לבית התפילה שלו, שהוא לו כמקדש מעט ומעולם לא נשמעו בין כתליו דברי החולין ומעולם לא נתרגשו בו ריבות?

הקמיע! ודאי בשל כך נזעקו ובאו, ומי יודע מה יזממו? הרי הם, הפרנסים, כבר ניסו פעם לשדלו בדברי ריצוי, שיסכים עמם לטשטש ולמחוק החרפה הזאת, יען כי אין דרך אחרת, ואם טוב הדבר בעיניו – כך רמזו לו – יצא כרוז גם בחתימתו, שלא יזכר ולא יפקד עוד הענין הזה. וסירב. בכל התוקף סירב. וטען, שהוא עומד איתן בהסכמתו שיש לפסול את הקמיע שנמסר לידו ולחייב את כותבו, יהיה מי שיהיה, ועל הרב יהונתן להוכיח שלא הוא כתבו, ובפרט שכבר חשוד הוא על המינות הזאת. ודאי, הוא שמע שהרב מפרש את האותיות בבאא הביק אשר בקמיע באורח אחר, היינו שהן ראשי תיבות מפסוק ראשון בתורה בראשית ברא אלהים את השמים, אך פירוש זה אין לו אחיזה ואין הוא מניח דעת רבים וטובים. פירוש דחוק ומפוקפק הוא. והוא הדין טענתו האחרת, שבעל שם אחד אשר היה אצלו מסר לו טופס קמיע כסגולה ליולדות, והוא לא הכיר בו מעולם ולא ידע מה טיבו.

הם, הפרנסים, לא הרפו לחצם עליו, שידלו, פיתו, איימו. חרפת הרב – חרפת הקהל היא, ולרב קרובים ונשואי פנים בקהל, ובכלל, מה ראה הוא לשים עצמו שופט? שהרי אומרים עליו, על הרב מעמדין, כי הוא מתאנה להרב יהונתן ומקנא בו ומלא טינה עליו על כי הוא יושב על כסא אבותיו, ועוד כיוצא בהם דברים שצרמו אזניו ופצעו נפשו והשפילו כבודו ואין בכוחו לעקרם מלב רבים. אך הוא עמד בשלו ולא זז מדעתו.

– אם אנו מחשים גם הפעם – כך הוסיף וטען באזניהם – ומצאנו עוון, ורעה גדולה אנו עושים לנפשנו ולכל הקהל הזה. אמנם מחוייבים אנו להודיע צערנו ברבים לגדולים שבדור, אך הניחו לי, ועשו כחפצכם, ואנוכי אהיה נקי מעוון זה.

דבריו וטענותיו לא הניחו דעתם. ולפני ימים אחדים, ביום רביעי בשבוע, לעת ערב, בא אליו אוהבו שמואל הלברשטאט, אדם מיושב בדעתו ובן-תורה ומקובל עליו ומסר לו אזהרתם והתראתם, ייעץ אותו לבל יתערב עוד בענין הזה, כי בנפשו הדבר. והמשכיל בעת ההיא ידוֹם. ואז הוברר לו, כי צרה מתרגשת ובאה עליו, וכי הם לא ירפו ממנו. גם אזהרתם שנמסרה משמו של משה עקביס, מתלמידו-חסידיו של הרב יהונתן המקנאים לשמו ולכבודו והוא גם ממקורבי אשתו, שאם יוסיף לדבר סרה בהרב נכון הוא וסיעתו לבוא לביתו ולהרגו – שוב לא הניחה ספק במערכה הצפויה!

מאז יום רביעי הוא לא יצא את פתח ביתו, גם בשל הצינה העזה השוררת בחוץ, אך הוא גם יודע, כי רבים בגימ"ל הקהלות המרננים אחריו, שהוא מוציא שם רע על הרב אשר בעצמו הטיל בחרם את הכת, הרב שכתר של התורה וכבוד וגדולה לראשו, והם נכונים לרדפו עד חרמה. אין בו ספק, כי צרה רבה מתרגשת ובאה עליו ועל ביתו, שכן רצונם בכל התוקף להעבירו על דעתו – אך איך יעשה שקר בנפשו ויכנע למעשה האונס הזה? האם לא לשם כך, כדי לחזק עליו את הלחץ הגובר, בתוך ביתו ומקדשו, באו עתה לכאן יוזפא כהן ואנשיו?

כהרף עין מבריק חולף במוחו רעיון: הוא יקדים אותם, הוא ימסור הכרזה בגלוי, לנקות עצמו בענין זה. קבל עם ועדה יכריז, שהוא לא שם עצמו שופט ופוסק על הרב ומעולם לא אמר שהוא כתב הקמיע. באזני כל המתפללים, לפני ספר התורה הפתוח ישמיע עדותו.

עוד לפני שפותח הגבאי בחלוקת העליות, הוא טופח על העמוד אשר לפניו, משמע שיש בפיו לומר דבר. בצעד מאושש עולה הוא אל הבימה, הטלית עם עטרת הכסף מכסה ראשו והוא כמגדל הלבן הגבוה המשקיף סביב סביב –

הכל צופים אליו, הכל מחכים לדברו. לא לחינם יעכב הקריאה, ודאי הכרזה נכבדה בפיו, ודאי בענין הקמיע. דומיה מתוחה משתררת בקהל המתפללים, הכל מאזינים לדברו – צלול ושקול קולו:

– שמעו נא רבותי! כתוב והייתם נקיים מהשם ומישראל, ואודיע אתכם את אשר קרני. הנה ידוע דבר הקמיע, כי נשאלתי עליו מיחידי סגולה ומ“פני” הקהלה להגיד להם דעתי. ואני בתום לבבי השיבותי לשואלי דבר, כי בוודאי הוא כתוב על דרך מינות ש“ץ שר”י, ועל דבר זה קמו עלי אנשים ריקים ופוחזים ואמרו להרגני. בכן אני מחוייב לנקות עצמי בפומבי להציל עצמי מחשד ושנאת חינם. כי באמת אין לי שום עון ואשמה בדבר הזה כלל ואין לי עסק עם האב"ד ר' יהונתן אייבשיץ, ונשבעתי לפני ארון הקודש שאני אוהבו, לא איש ריב אנוכי עמו רק עם בעל הקמיע ההוא יש לי ריב, כי בענין זה אני עומד בדבורי וכל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותי ממקומי לחזור בי מחמת אימת בעלי-זרוע. כי תהלה לאל מורא בשר ודם לא עלה על ראשי מימי. ואני מחליט הסופר ההוא לאפיקורס, יהא מי שיהא, כל זמן שלא יראה לי שטעיתי. אבל לא אוכל לומר שהרב יהונתן הוא האיש שכתבה, חלילה לי, כי לא עד-ראייה אני. אך מאחר שיצא הקול כי מידו באה ותהי המכשלה, בכן הוא מחוייב גם כן לנקות עצמו ולהודיע לרבים צדקתו ולהציל עצמו וזולתו מחשד נקי חינם כאשר ביקשתיו בתחנונים על ידי שלוחו ר' יוזפא כהן העומד אתנו פה –

ואני חוזר לבקש ולהתחנן בזה שיאמרו לוֹ בשמי, שיעשה-נא החסד שלא להכשיל בני אדם לתת בו פגם על לא דבר, וכבר הבטחתיו גם כן שאם כה יעשה ויברר זכותו, אזי אני מקבל עלי להלחם מלחמתו להשמיד הלעז ההוא ולחסום פי משטיניו, ואם כה יעשה אז ישקוט הרעש בקהלה במהרה ובטלה המחלוקת. לפיכך אני מחלה פניכם להשתדל בכך להכריעו לכף זכות, שלא יעלים טענת הצדקתו באמת. –

הוא יורד מן הבימה. מתיחות דרוכה בקהל וצפייה סתומה. המבטים נפנים לעבר יוזפא כהן וחבורתו. אך הם יושבים בפינתם – ושותקים, וזעם עצור מרקד בעיניהם. מה יאמרו עתה? הישיבו לו? אך הם שותקים. בפתע הם קמים ממקומותיהם, מקפלים הטליתות – ומבלי לחכות לסיום התפילה – מתכנסים בתוך פרוותיהם הכבדות. האמנם עומדים הם לצאת? בזיון הצבור הוא, בזיון שם שמים! החצופים! רחש של לחישות כרחש הרוח החולפת בשדה השבלים חולף בקהל.

הם יצאו. שוב נשמעת טפיחת ידו של הרב מעמדין – והקורא פותח קריאתו בפרשת השבוע –

מדוכא הוא חוזר לחדרו. אהה, כי שבת-חרדות היתה לו השבת ההיא! מבטי הזעם של יוזפא כהן ומרעיו בצאתם מן המנין מציצים אליו מכל עבר, ונדמה לו, כי הם ננעצים בבשרו כשיני החיה שאינה מרפה מטרפה. מה נזעקו עליו לירד לחייו ממש? ובתיה צביה שוב חולה, הצינה אחזה בה ושיעולה מתגלגל כל הימים בחדרים, ובלילות מודרי-השינה נענים לו הדיו המבעתים בלבו. עיניה הדמועות מכוסות ערפל, בפניה החיוורים גון אדמדם בדומה למי שקדחת אחזה בו – וכולה טינה אחת נגדו… משל הוא האשם בצרות המתרגשות. הוא שומע אנחותיה העצורות והן כפגיונות השלוחים ללבו. גאט דערבארעמדיקער… והיא בהריונה. והם, הפרנסים הרשעים, אינם מרפים, אינם מרפים. כעדר הזאבים עטו עליו, סגרו עליו סביב, והם מבקשים לדרסו ולדכאו, להכניעו ולכפותו. הננעלו לפניו שערי-ישועה?

במוצאי שבת, אחר ההבדלה, מתכנסים בביתו אחדים מתלמידיו נאמניו. אחדים בלבד באו מחמת הצינה הקשה. וודאי מצויים גם חלושי-רצון החוששים מאימת הפרנסים. בתיה צביה מגישה, כרגיל, תה ועוגות שבת פריכות. הם משיחים בענינים שונים, וכמובן בענין הקמיע. דוד גאנדז שמע, כי הרב יהונתן עומד לקיים אסיפת הקהל בבית הכנסת הגדול באלטונא, ולדרוש ברבים ולנקות עצמו מכל שייכות אל הקמיע ואל כת הטמאים בכלל. אך כל הרוגז נגד הרב מעמדין… הפרנסים התקיפים מוסיפים לשסות בו, להוסיף שמן למדורת הרוגז, להסית בו ולנאץ שמו – ורבים מן הריקים והפוחזים נכונים, חלילה, לעקרו ולהתנקש בחייו. שנאת חינם גואה והיא כאש המכלה ופושטת בשדה קוצים יבשים… אישרו הדברים חששותיו המרים. אך הוא שתק. שתק.

לבו ניחש וידע אשר ניחש. עם בוקר בא אליו שוב שמואל הלברשטאט, מהיחידים מפרנסי הקהל שהם ידידיו ואוהביו, וגילה אזנו על הריתחה הגוברת. גם הוא, בחרדתו לו, מיעץ אותו ומפציר בו, כי יחדל מן הריב הזה, היינו, שייענה לדרישתם של התקיפים ויחתום על הכרוז מבוקש. אך גם הפעם לא נענה. עצות טובות ממין זה כבר שמע מדורשי שלומו באמת, אך היאך יחריש במקום שיש חילול השם? ואחת ביקש ממנו, שיאמר לפרנסים, לבל יהיו נמהרים במשפטם בענין חמור זה, בטרם ישמעו דעתו ופירושיו. הפרנס ביקשו שיעלה דבריו על הכתב והוא ימסרנו לידי ראשי הקהל. וכך עשה.

ועוד אמר לו, לשמואל הלברשטאט, שכל ליל אמש בשבתו על העיון ועל הכתיבה, רחפה לפניו דמותו של אמ“ה. החכם צבי, זכרון צדיק לברכה, עומד במערכה הכבדה נגד הנח”ש חיון. גם אז כבדה המלחמה למאוד, ולימין אמ"ה עמד אז החכם חאגיש. ועוד הוא זוכר, כי משנתעורר ענין הקונטרס ואבוא היום אל העין, כתב מי שקדם להרב יהונתן על כסא אבותיו בקהלות, אל גיסו הרב אריה לייב מאמשטרדאם את הדברים הראויים להשמע גם כיום.

צרעת נושנה חזרה להתפשט במדינות אלה – כך כתב. ויש משוא פנים בדבר. ואם באותו פעם במלחמת הנח"ש נשאו פנים לרב אאליון, בפעם הזאת נושאים פנים להרב יהונתן מפראג. והוא קרא לו להכריז בחרם חמור, ששום בחור מפולין לא ילמד אצל הרב יהונתן – ולצרף אליו מגדולי פולין ויכתבו על הפאָשט וישלחו שלוחים לאשכנז ולתורכיה ולארץ ישראל תיבנה ותיכונן במהרה בימינו. ואל הרב מיכל חסיד בברלין כתב, כי באמת כדבריו כן הוא, שאין הוא הרב יהונתן מאמין בהש"צ, לפי שבדעתו הוא בעצמו הש"צ…

– ודאי – הוא מוסיף – גם כיום מצויים רבים שנוהגים במשוא פנים, אך אין הוא בודד לחלוטין. מצויים גדולי תורה העומדים לימינו. כמקרה אמ"ה כן קרה לו במקרה אייבשיצר, אשר אירע לאב יארע לבן… ולבו אומר לו, שהם עוד יגישו משפטם גם לערכאות, שיוסיפו לטרדו ולהציקו וללחצו במידה שאין בידם לכפות דעתם עליו.

ואכן, גובר והולך לחצם. אין מרפים ממנו.

אך יצא זה והנה בא אצלו שליח חדש מהרב יהונתן עצמו. כך הציג עצמו לפניו, והוא לא הכירו מקודם. אלף רייכסטאֲלאֶר במזומנים הציע לו, אם ישתוק ולא ישמיע קולו בדבר הקמיעות. אומרים – לחש לו השליח – כי הוא שרוי בדוחק והחורף קשה. יקח, איפוא, מתנת-חן-וחסד זו…

קצרים היו חילופי הדברים, כי הרב מעמדין נתרתח מאוד ופניו האדימו וידיו רעדו ובקול גדול צעק:

– חצוף, צא מכאן!

בקול גדול צעק, ונכון היה לקרוע את השליח כדג, אך הוא הרגיש כמו מעיו מתחתכין ועוד מעט ויכרע תחתיו.

השליח מבקש להתנצל. כל חפצו של הרב יהונתן בשלום, הוא אומר, גם בשלומו, ואין להרשיעו לפני שיגלה דעתו ויעלה טענותיו וביאוריו בענין זה. האם לא נתכוון לסייע ליולדות? וענין הקמיעות מסובך מאוד, ולאו כל אחד בקי בהן ובצירופיהן ובסגולותיהן, ורבים הקמיעות אשר הרב קיבל מקודמים והקודמים מאלה שקדמו להם ועד לראשונים – ועמדו לנזקקים בדחקם.

הרב מעמדין משסעו בכעס. אין הוא עוצר כוח לשמוע דבריו. הוא גירש את השליח, אך בלבו ידע, כי היה זה אולי אחרון הנסיונות לכבשו ולשדלו – ומעתה יפתחו עליו בהסתערות עזה ובהתקפה גלויה וחריפה ביותר להוציא זממם אל הפועל. כל הרשעים שבקהל, כל הפרנסים שונאיו והחלפנים הגדולים והמלווים ברבית וכל מבקשי רעתו, המשוסים והמוסתים וגם הקנאים, החסידים השוטים של הרב יהונתן, ימצאו עתה שעת הכושר להפרע ממנו.

ואשר יגור בא לו. כחתף בא האסון.

עוד באותו יום, לעת ערב, הגיעו מכתבם, בו הם מודיעים לו, כי נועצו יחד בישיבת הפרנסים והמנהיגים, והם דוחים מבוקשו אשר נמסר להם על-ידי שמואל הלברשטאט ואין הם חושבים כלל לבטל דעתם מפני דעתו. ומאחר שלא שמע לגזירתם ואף כתב מכתבים למקומות אחרים בענין זה ולא נענה להפצרותיהם ומרד במרותם, לפיכך נמנו וגמרו היום, כי במשך ששה חדשים עליו לעקור דירתו מאלטונא. ואת גזירתם זו הם יכריזו בכל בתי הכנסת באלטונא, המבורג, ואַנדזבאֶק וגליקשטאט, וגם ישימו עליו משמר לבל יצא מפתח ביתו החוצה ולבל יבוא אליו איש!

הרב מעמדין מעיין במכתב המקויים בחתימות ידיהם של ראשי הקהל, ויודע, כי שעת ההכרעה המרה קרבה ובאה. הנה גם הוא יעשה נסיון אחרון להעמידם על עזותם ולא יירתע, אף שרב כוחם מכוחו.

הוא מבקש את השליח לחכות קמעה. הוא יושב ליד שולחן הלימוד, ראשו נתמך בשתי ידיו, כנאבק עם עצמו. את אשר אירע לאב אירע לבן… הומים הדברים במוחו. גם עליו נגזר גירוש, אך אפשר ומזמן צריך היה לעקור מעיר התועבה.

והוא עונה להם, כי אין הוא חושש לגזירתם, משום שיש לו חזקת אבות בגימ“ל קהלות ופה ארץ הולדתו, וגם כתב חירות בידו משני מלכים להחזיק בבית הדפוס, ואם ירצה בידו להגיש משפטו אל המלך. אבל כדי שלא להרבות במחלוקת, שהיא כמאכולת אש, נכון הוא לעשות רצונם ולעקור מתוכם כפי שעלה בדעתו לא אחת, אם ישלמו לו בעד ביתו במיטב כספם. ואף שהם החזקים והתקיפים בריב הזה, אין משפט התורה מסור בידם – זאת עליהם לדעת – ועוד תצא צדקתו לאור. בגזירות ורדיפות לא יוכלו לו. גם את אמ”ה זכרונו לברכה לא הצליחו להכניע התקיפים ואדירי הממון שבזמנו. ואשר אירע לאב, אירע לבן… ייזכרו-נא בפרשת הנח"ש חיון והחכם אאליון. כל פועלי אוון לא יינקו. לא יינקו.

אחר כך הוא עולה אל בתיה צביה. הגיעה השעה לספר לה על הגזירה האיומה. דומה, הוקל לו קמעה, לאחר שכתב להם אשר כתב.

היא שכובה במיטתה, תכריך צמר סביב צוארה. היא קודחת בחומה שעלה ושיעולה פורץ כפעם בפעם, נתלש מן החזה ומתגלגל בחלל בזעקות-כאב וגופה מתפרפר. הוא יושב לידה ושותק.

– חזק הכפור – מעירה בתיה צביה לאחר שהשיעול מרפה קמעה. קר מאוד החורף… ואני כולי אש, אני נשרפת.

– קר ומר – הוא אומר, והשם יתברך כמעלים עינו חלילה גם ממני, בעוונותי הרבים…

– הנתרחש דבר חדש, יעקב’לי? – היא שואלת בחרדה.

– לא, לא נתרחש דבר… רק הרשעים, הפרנסים, גזרו עלינו גירוש… והפעם הזאת נכון אני לקבל גזירתם. רק ישלמו בעד הבית.

– גירוש! – ומה אומר הרב יהונתן?

– הן בעטיו של הרב נתגלגלו הדברים האלה. בעטיו של הקמיע הפסול הזה. גם במאֶץ נהג לכתוב קמיעות, אלא שלומדי מדינת לותרינגן לא עמדו על טיבו, או שלא חשדו בו.

– נבצר ממני להבין – היא אומרת, וגל של שיעול חדש מנערה ומזעזעה וחונק דיבורה. אחר כך היא מוטלת באפיסת כוחות ונושמת בכבדות. הוא מגיש לה כוס תה מתוק.

– שבי, בתיה, ויוקל לך…

– מה אמרתי, יעקב’לי? – היא מבקשת לאחות מחדש חוט מחשבתה שניתק. כן, נבצר ממני להבין את הרב יהונתן. מגדולי הגאונים הוא, אומרים עליו, חכם ותקיף, ועם זה חשוד על היותו כרוך אחר השעבסין… שתי נשמות שוכנות באיש הזה, יעקב’לי, שתי נשמות…

– שתי נשמות באיש יהודי, ברב בישראל? – הוא תמה. ואחר כך הוא מוסיף: ואולי הדין עמך, בתיה צביה… אור וחושך, אראלים ומצוקים מתגוששים מתרוצצים בלבו. סוד איום הוא, בתיה צביה. ואפשר אין זה סוד, ואפשר אין זו התרוצצות, שממזג הוא בשורש נפשו האור והחושך בשלמות אחת מיוחדת לו, שלמות נוראה היא – וכבר ראינו, בתיה צביה, רבים וגדולים שנתעו בשוא והותעו והוכו בסנוורים…

– יעקב’לי, אני מאוד חוששת…

– כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד ⁴²), בתיה. הוא ברוך שמו שגזר עלי המלחמה הזאת למען שמו הקדוש, הוא יעמוד לימיני ויחלצני מכל צרה וצוקה.

– הייתכן, יעקב’לי, רבנים וגדולים והם יתעו בשקר?

– כן, בתיה צביה. רבים, רבים הם שתעו והותעו. מאז הופיע התועב והמדיח ש"צ רבו התועים והמתעים והנבוכים בעלי שתי הנשמות. ורב הבלבול וגם קוצר הרוח. והרי גם הרב הירץ אשכנזי, אשר ישב על כסא הרבנות בלבוב לפני אבא זכרונו לברכה, גם הוא בבחרותו נהה אחר הכת, אף שאימת ידו היתה תקיפה על התועים… ויש שנשבעו להתרחק ממנה ואף על פי כן שמרו לה אמונים ברוחם ובמעשיהם.

הוא גוחן אליה ומספר בלחש:

– עוד מילדותי, בתיה, אזכור החבורה הראשונה של ר' יהודה חסיד בבואם לאלטונא, בדרכם לירושלים, ומיד ברדתם מן העגלה התגרו באמ“ה על שהוציא דיבתם רעה ועל שכתב על חיים מלאך – גם מלאך רע יענה אמן… אני זוכרו, את החסיד משאֶדלאֶץ, לבוש אטלאס צחור ולידו שאר מנהיגיהם וראשי עדתם לבושים תכריכי בד. והיו ביניהם גם אנשי מרמה וזימה. ואכן, במדינות פולין הוחרמו ונרדפו. הנחתומים לא רצו למכור להם לחם והרופאים – לרפא חוליהם. אולם במדינות מהרין ואשכנז והונגארין פתחו לפניהם שערים והאזינו לדרשותיהם וסייעו בידם. לא עם הארץ חסיד – פסק אמ”ה על החסיד ואסר עליו להטיף בעזרות הנשים, ספר התורה בידו, כמנהגו. והאמת אומר, בתיה צביה, שאולי היתה כוונתו רצוייה ומחשבתו טובה היתה, לפי ערך חכמתו הפחותה ומיעוט השגתו, ומכל מקום פעל ועשה טוב לעורר העם לתשובה מפני הבכיות והדמעות שהוריד. אך הסוף הוכיח על הכנסיה שלו שלא היתה לשם שמים ולפיכך לא היה סופו להתקיים. ורבים מהם המירו בשתי וערב ובתרבוש. האם לא המיר תלמידו של הרב יהונתן משה גרשון הכהן מעיר מיטאו, אשר שבע שנים למד אצלו בישיבה בפראג, ושמו היום קארל אנטון? בחסד הנסיך מבראונשווייג נתמנה עתה פרופסור ללשון הקודש בעיר הלמשטאדט. והמלאך הנאלח אף עשה דמות צלם של ש“צ והיו מחזיקים אותו בידיהם ומרקדים עמו בבית הכנסת ואומרים לפניו דברי שיר… והכל, בתיה צביה, נמשך והולך משורש התיעוב הראשון של ש”צ, נמשך והולך עד ימינו, וגם חסידים ורבנים נפלו בחרם פה יקוש… כך, בתיה.

– ראשי סובב עלי – אומרת בתיה צביה – לא אוכל להכיל… כה רבים שננהו אחריהם, נכונים ליתן נפשם על אמונתם. כה רבים המאמינים, החולמים אשר, דומה, כבד עליהם עול התורה והמצוות והם שואפים לאיזה שינוי ונתעים בשוא ובשקר… והרבים המאמינים בהרב יהונתן והאוהבים אותו, האם כולם, כולם יראים ושלמים?

– כבר כתבתי על כך להרב יהושע פאלק, בתיה. הן אף הוא עמד במלחמה כבדה נגד החסידים והתועים, והוא הוא שאסר הרבית בגליל רייסין, ושנא התקיפים והצבועים. לפי השליחות שהטיל עליו ועד ארבע הארצות, כינס דייניו והכריז עליהם החרם בתקיעת שופר ובכיבוי נרות, וקהל רב התכנס בבית-הכנסת אשר מחוץ לעיר, שומעים בחרדה לדברי הקללה, ותינוקות של בית רבן עומדים בשורות על היציע ועונים בקול רם אמן… ועל הבמה עומדים השעבסין שעשו תשובה ומתוודים בבכייה ובקול גדול על חילול השם ותורתו ועל הניאופים והזימה, ומקבלים על עצמם אבל שבעה ושלושים, כל דין מנודה ואבל, זולת שאר ענשים ונזיפות. וכן נעשה בכמה קהלות בפולין. ורבים מאלה שלא שבו אז בתשובה, פשטו לאחרונה במדינותינו, בבוא עליהם נחשול הרדיפות והעלילות מצד האצילים והכמרים.

– אימה גדולה וחשכה, יעקב’לי. ומלחמה כבדה. גאָט דערבארעמדיקער!… היא נאנחת. ועתה גם אתה בראשי הלוחמים. היעמדו לך הכחות, יעקב’לי, ואתה עייף וחלוש?

– השם יעזור, בתיה צביה. מלחמת מצווה היא. השם יעזור…

הרב יהונתן מחרים כת הרשעים

עם רב מצופף בבית הכנסת הגדול אשר באלטונא, גם זקנים וצעירים ונשים באו לשמוע את דרשת הרב. החום הנודף מן התנורים המוסקים המס את שכבות הכפור שפשטו בחלונות וכיסו את מגיני-דוד הצבעוניים על הזגוגיות. המנורות הדולקות שופעות אור בהיר סביב.

התרגשות רבה בקהל, אך דבריו של הרב יהונתן קולחים בנחת ובשלווה ובבטחה, כגשם נדבות היורד לאטו ונספג עמוק בחיק האדמה. חן הלשון והמשל בהם, אך גם ברק הפלפול וחריפותו וגם רמזים לרוב, ואך לפרקים, לפרקים, צליל של רוגז עצור יהמה בהם. ועתים גם נימות של וידוי אישי כובש לבבות, וידויו של הרב הנערץ והאהוב לפני קהל עדתו, ובטחון עצמי מופלג בדבריו על בקיאותו בים התורה וגם בידיעות העולם וכמובן בחכמת הנסתר ובשימוש בשמות. קומתו הנמוכה נטוייה לפניו, אל הקהל סביבו, משל ביקש לחבקו וללחוש לו סוד גנוז.

עתה הוא נוגע בענין הקמיעות. הקהל שם אזנו כאפרכסת. תאב הוא לשמוע האמת בזה הענין שכה הסעיר הרוחות, שהיה כניצוץ אשר הדליק את אש המחלוקת. ומה בפיו על יריבו הגדול, הרב מעמדין? אך הוא אף אינו מזכיר שמו, וכל חמתו על הפחותים אשר לא למדו ולא שנו והמה מתאנים לו ומוציאים עליו לשון הרע ומדברים סרה ופוגעים בכבודו שהוא כבוד התורה.

…אילו פגעו בי אנשים הראויים לכך, ויש להם ידיעה בכולו, או על כל פנים במקצת טיב הקמיעות וסדר צירופי שמות וכתיבתם – הוא אומר והד אנחה עמומה בדבריו – אבל קמו עלי אנשים קטני-ערך פחותי-מעלה, ומה לי ולהם, ואין זה אלא רוע לבב. בקמיעות יש בהם הרבה תיבות וסגולות המועיל לכמה דברים, וטעמן נעלם, לא בא איש בסודן ומסורת מקדמונים בעלי העבודה, ולא כשוטים הללו שביקשו טעם וחשבון לתיבות שבקמיעות והמשך דברים…

הוא עוצם לרגע עיניו הגדולות המפיקות אור וטוב-לבב. הקהל דרוך ונרגש ומאזין בקשב מתוח. ושוב נשמע קולו והוא הומה ורועד –

…ואיך יחשדוני כי אני חס ושלום מכת ש"צ, לענות סרה במצוות תורה ודרבנן, אשר תודה לאל מעודי לחמתי בזה אפילו נגד ואמות העולם, כי תורתנו נצח, הן דברי תורה והן דברי סופרים. והבאתי על זה נגד שרים רבים ראיות תורניות ופילוסופיות, אשר אין כאן מקום להאריך.

עתה הוא זוקף קומתו הנמוכה, פושט זרועותיו לפניו, צלול ועז דברו:

ישלח השם עלי כל מגיפותיו, אם חס ושלום יש בי שמץ דשמץ, והנני מקבל עלי בתורת חרם ובשמתא, אם יפת בסתר לבי לילך אחר צבי שבור ש“צ ימח שמו וכת הכוזבת המאמינים בו, וישלח השם חיצו ויהום אותי אם שיקרתי במילי. והריני מחרים כל רשעים כת הנ”ל, מי ומי שכתב הקמיע, אשר כתבו פה והעלו בשמי שאני כתבתי. והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה, לפגום בכבודי שהוא כבוד התורה ולומדיה, ואל יהיה קל בעיניכם חרם כי חמור עד מאוד.

דממה עמוקה עומדת בקהל. יבבה חרישה עולה מעזרת הנשים. כל המבטים דבוקים עתה בו בהערצה עמוקה ובאהבה ללא-מצרים, בנכונות ליתן הנפש על הצלת כבודו ולדרוס ולהצמית את כל הקמים עליו, וביחוד בשעה זו, שמאכלתו של מלאך המוות נטויה עדיין על היולדות הענוגות – והרי בידוע שהרכילות והלשון הרע גרמו לחורבן בית המקדש. ובתוך המהומה הלוהטת מפלחת בפתע את החלל צעקה חדה כחיתוך האיזמל השחוז:

– יהודים, מה כי תשתקו! יש לשלוח אש בביתו של האשכנזי. יהודים, האם לא תקנאו קנאת השם צבאות, האם לא תאסרו מלחמה להצלת כבודו של הרב מאור הגולה?!

רגע משתררת בקהל מבוכה ודומיה כבדה, אך משנהו – כניצוץ השולח אש בשדה הקמה פורצת מהומה מעברים והרעש גובר והולך. ועולים קולות של בכי והתייפחות מעזרת הנשים. ובתוך המהומה הגוברת מתעופפים איומים כברקים:

– לעקור אותו מן השורש, להחרימו בכל הארורים ולגרשו! אין העולם הפקר! האשכנזי חייב מיתה!

בין הקהל מפלס לעצמו דרך הרב יהונתן. בטפיפה מדודה הוא עולה שוב אל הבימה. פניו העטורים בזקן הכסף חיוורים מאוד. רגע – ושוב חוזרת הדומיה, ובדומיה נשמע קולו הרועד:

– רעים הדברים אשר באו לאזני, רבותי. ריח של דמים עלה באפי בבית הקדוש הזה. לא תרצח! איסור מדאורייתא. חס ושלום, שפיכות דמים, חס ושלום!

– האשכנזי מעמיד בסכנה את גימ"ל הקהילות! – בוקעת קריאה מתוך ההמון. איש ריב ומדון הוא, פרא מדבר… בל תהי לו דריסת רגל בקהל, בחרם חמור יוטל…

צינה עזה בחוץ. שמים בהירים מכוכבים. הוא ממהר לביתו. הבעת צער נסוכה על פניו. אש המחלוקת אוכלת בו. לא, אין הוא איש ריבות ופלגות. הוא ממהר לביתו והקהל הנוהר מבית הכנסת עוקב אחריו במבטי חיבה. הוא בורח מן המחלוקת – אומרים הם. האשכנזי סונט בו ומקטרג עליו – והוא רודף שלום. שלא כדרך הליכתו המתונה יחיש הפעם צעדו, ומרחוק הוא נראה ככדור שחור המתגלגל בשלג, מתרחק והולך, מתרחק והולך…

הוא ממהר לביתו. עוד הלילה עליו להשיב למכתב מאת תלמידו הותיק שמעון בוכהלטר מפּראֶשבורג. עשרות בשנים הוא עומד עמו בחילופי מכתבים, לפניו הוא מגלה כל לבו וסודותיו וצפונות שיטתו באלוהות אשר הוא, ר' שמעון, מכנה אותם בשם קבלה חדשה. מה מאוד הוא זקוק לו עתה! כן, הוא יבקשו לבוא אליו לאלטונא.

עתה הוא סגור בחדרו, השעה מאוחרת, מתמכר לכתיבת המכתב ובו הוא מזכיר גם את ענין הקמיעות, אשר בעל ריבו יעב"ץ וסיעתו אינם בקיאים בדברים כאלה ודרך הקודש נסתר מהם.

שמעון סג"ל בוכהלטר מעתיר עליו במכתביו שאלות מכבשונו של עולם. יש גם והוא חולק עליו, והרב יהונתן מפליג בתשובתן. אך הוא יודע, כי הדבר לא יוגמר עד ביאת שניהם לפונדק אחד, אשר אולי יהיה בקרוב.

וכאשר הוא צולל בעולם הגיונותיו הוא שוכח ענין הקהל והריבות באלטונא ואת הרב מעמדין, וכמו בשנים ההן, כמו בימי פראג, אוחזת בו אש התאווה-העזה לפענח סודות העולם והבריאה ולהתמודד בקושיות הכבדות ביותר ולהפריך דברי הפילוסופים! הפילוסופים אשר חשבו כי אין אלוה באמת, כי אם הסבה הראשונה – וכן הרמב"ם וסיעתו שהיו גוררים עצמם אחר דעותיהם – על כן דעתם היא, שהעבודה והתפלה הן לסיבה הראשונה – (שם שנתחדש מפי רבנו סעדיה גאון, ולא נמצא בכל הגמרא והמדרשים והזוהר שום ענין על אלהותו של הסיבה הראשונה).

הוא כבר הבהיר שאין קשר בין הסיבה ראשונה למעשי בראשית, ואת העולם ברא אלוהי ישראל שכרת ברית עם עמו. ועל הסיבה ראשונה לא יחול שם אח“ד, שהוא מידה ולא איכות; ואף לא שם הוי”ה שמשמעותו היות – וגם זה מתכונת העצם; וגם אין-סוף לא יחול עליו, שהרי אנו מוצאים כתוב האין-סוף ברוך הוא, ואילו הסיבה ראשונה הוא עלום – והוא מקפיד וכותב לשון זכר – ואין לברכו, שהוא למעלה מן הברכה ומן הקללה. ומה טעם לקרא לו: סלח נא, מחל נא, כפר נא! הרי הוא מחוץ לשינוי. אין לו דמות ושם. ולא הוא מאציל ומנחם, לא אליו התפילה והתקווה. אכן, יש להבחין בין הסיבה ראשונה לבין אלהי ישראל, יוצר שמים וארץ, אֵל המשפּט והצדק, המרחם יתומים ואלמנות, ושומע אנחת חלכאים וסופג דמעות נדכאים. אין הסיבה ראשונה מקיף בפרטים כלל – רק בכללות העולמות, ואילו אלהי ישראל הוא מנהיג העולם, שהוא ענין נהיגה והשגחה בפרטים.

דוק ותמצא, חביבי, הוא כותב אליו, שכל מקום בכתבי הקודש ובתלמוד שהמדובר בהם על הבורא, אלהי ישראל וגילוי סיני – אין המדובר בסיבה ראשונה אלא ברצונו, אבל לא רצון של הכרה ושל חיוב הוא, “כחום מהשמש”. כי הוא, הסיבה ראשונה וחכמתו ורצונו ענין אחד, הוא מקור הכל זולת עצמו. “הכל מתייחד בתכלית האיחוד, מדובק בתכלית הדביקות” – הוא מנסח. אלהי ישראל הם רצון ומחשבה שאין לנתקם, ואך במעשיו האדם משפיע עליו שפע חסד. “והלא הבדל רב בין פילוסופים ומקובלים, שהם אומרים שאפילו לגלגל חמה אין פגמי בני אדם מגיעים, והמקובלים אומרים שמגיעים ממש לכל העולמות”.

"ועד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד " – הוא מתפעל מן החכמה העמוקה הכלולה במאמר זה. הוא – הסיבה הראשונה. ושמו – בגימטריא רצון. ואלהי ישראל אינו אלא גילוי רצונו של הסיבה. ועד שנברא העולם לא היה גם הזמן – ועל כן אין טעם להקשות מתי נברא העולם. דומה, שבתי צבי הוא שעמד על כך הראשון.

ועוד הוא מסביר, כי אלוהי ישראל הוא גם משתנה ומתפעל, הוא נותן התורה וחלים בו השמות אלהים חיים, חי עולמים, והוא נקרא כתר עליון ואין סוף הואיל ואין לו התחלה – והוא החוליה השניה בשילוש הגדול: סיבה ראשונה, אלהי ישראל, שכינה – שילוש שהוא אחד. והבן.

הוא כותב וכותב… ורואה עצמו כאחד מגדולי המחדשים ומחשבתו נישאת אל על, נשר מגביה עוף, אף שאינו אולי אלא מבאר דברי קדמונים, “רק שדבריהם (של תלמידי האר"י) סתומים ואני ביארתי דבריהם שיהיו מובנים” – הוא מעיר. ועיקר תורתו לא באה אליו בקבלה – הוא מעיד על עצמו, מלבו ומדעתו חצבה – “וזהו שמחתי בימי עניי, שאילו לא באתי אלא לדבר זה דיי, שהבנתי ברוך השם כל סדר השתלשלות וידעתי מה סוד עשר ספירות באין סוף וסיבה ראשונה. מה שכתבתי – לא אנוס מלבי… אלא מדברי האר”י… האר“י סותם ואני מפרש…”

הוא קורא אשר העלה זה עתה על הנייר – ונרתע. האמנם לא הפריז? ואפשר – עולה הרהור בלבו – כי בשל כך, בשל העזתו החריפה לחתור אל האמת בכל תוקף, העלילו עליו קצרי-הדעת שהוא נמנה עם הכת. אכן, אנשי הכת – נתן העזתי וקארדוזו וחיון – כתביהם מכילים דעות שלא שיערום אבותינו. אך זרועים הם גרעיני-אמת שיש להצילם, למען האמת, כשם שיש ללקט ניצוצות הקדושה הפזורים בטומאה ומאירים באפלה… אילו ניתן היה לו להתנצח בתורה ובחכמה עם האשכנזי היהיר והמתבודד הזה, האורב לו, המקנא בו, שאין בו העזת-רוח לחידושים גדולים – אפשר והיה עושה להרבות אמת ושלום בעולם, אפשר והיה מסייע לקירוב הגאולה. אך ההוא עושה דרכו במחשך, כסלע הנוקשה הוא…

כי הנה בימים אלה הביאו לו אוהביו את הקונטרס החדש של האשכנזי, ובו הוא מפרסם גם את מכתבו של הרב שמואל הילמן ממאֶץ. ובמכתב נאמר, שהרב והפרנסים חיפשו ומצאו חמישה קמיעות שכתב בשעתו במאֶץ ויצאו לבער הרע וגזרו בחרם גמור, שכל איש שיש בידו קמיעות כאלה מחוייב למסרם לידי הפרנסים. ולא עוד אלא שהכינו העתקה מחמשת הקמיעות שמצאו בידי אנשים מאוהביו שהעידו באלה ובשבועה, כי קיבלו אותם מידיו הוא והעתקתם נכונה – אות באות ושורה בשורה ונתקיימו בחתימתם של נאמני הקהלה ואחרי כן נתקיימו גם אצל סופר המלך, וגופי הקמיעות נשארו כמוסים בחדר הקהל. ועוד פירסם עדויות מרבני צרפת על מעשים מכוערים שעשה, לדעתו, בשבתו במאֶץ, והם מעוררים את יעב"ץ, כי יחזיק במעשה אבותיו ואל ירף, והיה השם בעזרו לבער את הקוצים מכרם ישראל…

הוא ודאי ישלח את הקונטרס לכל תפוצות ישראל – מהרהר הרב יהונתן – ויבקש להכתים את שמו המזהיר כשמש בצהרים, ולהטיל בו דופי ועלילות דברים. והן הרב שמואל הילמן והרב נחמיה רישאר ופרנסי מאץ כבר הקדימו וכתבו לועד הקהל באלטונא – להבאיש ריחו. וגיסו של יעב“ץ, הרב אריה לייב מאמשטרדאם שהיה ממצדדיו, הוכיחם וגילה דעתו, כי טוב למסור הדבר בידי גדולי הדור שיעשו שלום בין בעלי הריב. אולם אחדים מפרנסי גימ”ל הקהלות כבר השיבו לו, להרב אריה לייב, בעזות: תהלה לאל יש לנו רב מפורסם ואין צורך להוראות אחרים ברב ובמעט בשום אופן. וגם נועצו יחדיו ואסרו לדבר על אודות כל הענין מטוב ועד רע.

ורק האחד שותק, הוא הרב יעקב יהושע פאלק מפרנקפורט. מתון הוא מאד בדבר הזה, שוקל ובוחן כנראה הענין מכל צדדיו. וגם למכתבים של הפרנסים אשר צעקו בפניו מרה על יעב“ץ, שהוא עוכר השלום בקהלות ונתברר להם כי בא עליו בעלילות על-ידי קמיעות מזוייפים שלא יצאו מתחת ידו לעולם – אין הוא עונה. והרי גם דוד מאמליש, בעל הקמיע הקטן שאשתו מתה בלדתה, נשבע במעמד שמשי הקהלות וספר תורה בידו, כי שקר ענה בו, והוא לא נתן לו את הקמיע ההוא אשר כפירת ש”צ בו, לדבריהם. אפשר יכתוב גם הוא אל הרב פאלק ויעוררו לעמוד לימינו, לקיים כבודו כבוד התורה ולשקע אש המחלוקת ולהסיר עלילות ודבות שקר? איך פותח האשכנזי את הקונטרס שלו: ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב… אש להבה!

אש… הלהבות פושטות באין מעצור… ורעיון עולה במוחו: גם הוא יחבר קונטרס ויפרסם ביאוריו הוא לקמיעות, ולתלמידיו אשר בכל אתר ואתר יכתוב ויעוררם לקנא קנאת שמו וכבודו. “אגרת קנאה” יקרא לקונטרס הזה. כן, הכרח הוא ומצווה היא לעורר תנועת סנגוריה גדולה לימין הנתקף והנחשד. והוא נוטל הקולמוס ומעלה על הנייר הנוסח בו יפנה בזה הקונטרס:

…משביע אני עליכם אם לא תעירו ותעוררו את האהבה כאהבת תלמיד לרב, וכולכם חייבים בכבודי שהוּקש לכבוד המקום, וזאת עשו: האספו והקבצו, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, לאמור, קום ונקומה ללחום בעד ה' ותורתו וכבוד רבנו, עשו כמוטל עליכם לכל האנשים ההולכים אחר פעור פיהם בלי חוק התורה והמוסר. וזאת תורת המוציא שם רע, בדד ישב וידום וכל כתבי שטנה כחציר ימלו, ועליכם מוטל הדבר ביותר להתחכם ולעשות כל האפשרי, עור בעד עור ⁴³) וכל אשר לו יתן בעד נפשו הקשורה בנפשו.

עתה רווח לו קמעה מן המועקה שלחצה נפשו. לא אלמן ישראל! הוא מנגב זיעתו שעלתה על מצחו ומרגיש בחום הנודף מכל אבריו. הוא רואה לעיניו את רודפו האשכנזי והנה הוא מורדף, מורדף ומוחרם אך אינו נכנע, אינו חוזר בתשובה; אך עוד מעט ויווכח, כי לא רק בו הוא נלחם ולא רק בתקיפי אלטונא, אלא גם באלפי תלמידיו ואוהביו, שרבים מהם למדנים מופלגים ורבנים בקהלות שונות. לא, האשכנזי לא ינצח… ומזימתו לדחוק אותו אל הכת לא תקום ולא תהיה… הנצחון יהיה לו.

עייפות מתוקה יורדת עליו, עיניו נעצמות, הוא נרדם שעון אל השולחן.

הרב מעמדין בורח לאמשטרדאם

מאז הערב יורד הגשם בלא הפוגות, זורם בקילוחים סואנים כזמר עליז וסוער. האביב הוא הפורץ בהמייה עזה, האביב שנחלץ מחרצובות הכפור והקרח. פנסי הרחובות ניבטים בעינים אדומות מתוך האפלה. חשרת עבים כבדה צונחת על הרחובות והסימטאות, צונפת בתי החומה ומגדלי הכנסיות וצוררתם בגוש כבד שחור.

מרכבה יתומה חשה בחצות בדרך העולה מהמבורג אל עבר ארץ הולנד. קילוחי הגשם העזים שוטפים אותה מעברים כמבקשים לטבעה. אך מה דלים הם לעומת עוז הסערה הגועשת עתה בלבו של הנוסע, הנמלט על נפשו שבע יגון ותמרורים, כארי הנמלט מעדת שועלים וצבועים, הרודפים אחריו בחמת זעם, ארי פצוע שעמקו פצעיו ויסורי גופו ונפשו מלהטים, אך קומתו לא שחה?

אצה נעה המרכבה קדימה, נוכח נחשולי המטר, ובירכתיה קומתו הגבוהה, השפופה קמעה. מתנועעת עמה וחאלאט המשי מרשרש בחשאי. ידו האחת מחבקת שק הקטיפה ובו הטלית והתפילין ובו גם החלק הראשון של הסדור “עמודי שמים” ולידו גם הספר היקר לו מיקר, ספר השאלות והתשובות של אמ"ה ואשר על שעריו יתדפק כל אימת שעינויים גדולים פוקדים אותו. אהה, כי גם הוא, הקנאי בן קנאי, המיוסר במכאובות ומורגל ביסורים, עוד לא היתה לו שעת צער כשעה הזאת…

אפלה וגשם. ונענועי המרכבה. הוא חוזר ומתרפק על הבית אשר לפני שעה קלה נתלש הימנו, והיה כאב התלישה כפרישת הנשמה מן הגוף… אורה הכחוש של המנורה זרוע בחדר-הלימוד הגדול שלו, ספרים וגליונות-נייר ומגילות-קלף מעורמים בו. הוא מעיף מבט-של-פרידה אחרון עליהם. אחר כך הוא נכנס לבית הדפוס. דממת בית עלמין. בארגזים מוטלות ערימות האותיות שהובאו מאמשטרדאם וממנטוּאַ ולידם דליי צבע שחור וגליונות, גליונות. כמה עמל משוקע בכל אלה, כמה דמים (תרתי משמע) וכמה תקוות ואכזבות. ואחר הוא עולה בצעדי חרש למדור העליון להפרד מעם בתיה צביה, הרבנית ומעם בנו, אשר בא להתארח אצלו, משולם זלמן. הוא מבחין במבטי עיניה הבהולות, הדמועות, הכנועות. רועדת כף ידה הלבנה הפשוטה על השמיכה. אין היא מקשה ושואלת. אין היא רוטנת וזועפת. בסמוך לה, במיטותיהן, שתי הילדות הקטנות שקועות בשנת-ישרים.

ואחר כך הוא ניגש אל הבן ומנשקו במצחו.

– משולם זלמן לעבּ, לואטות שפתיו, חזק ואמץ, בני. אנוס אבא שלך לילך בגלות. זכות אבותיך הקדושים אשר מאסו בכבוד ובבצע ולא נכנעו מימיהם לפרנסים ולנגידים התקיפים ולא ויתרו על אמיתם ובחרו בגלות, תעמוד לך. ועל אחיך הצעיר תשגיח ועמו תמשיך לעיין בש"ס ובטור אורח חיים… ותסיים, בעזרת השם, העתקת החלק האחרון של הסדור.

– כמצוותך, אבי מורי.

והוא יצא את הבית. בחצות. בעגלה כבר חיכה לו מרדכי הקשר, הפרנס מהמבורג. הוא יצא – ומאחוריו שתים עשרה שנות ישיבתו באלטונא, שתים עשרה שנה של מערכה רצופה בשליטי הצבור, שהושיבו על כסא אבותיו בגימ"ל הקהלות רבנים נרצעים שחיפו על גזל ועיוות דין בהיותם נכנעים לתקיפי הקהל, ועתה בחרו ברב את האייבשיצר הלז, דוב אורב להיהדות.

שתים עשרה שנה חלפו מאז פרש מן הרבנות הקצרה בעמדין, כדי שלא יתן צוארו בעול בשר ודם והקים את בית הדפוס ופירסם חיבוריו המופלאים שהיו כצנינים לחכמים בעיניהם… וגם, כמובן, לחלפנים ולמלווים ברבית ולשולחנים העשירים ולאנשי הכת הנסתרים. ועתה שללו ממנו חזקת הישיבה בקהלה שאבותיו הקדושים היו בין מייסדיה ומנהיגיה, החרימוהו ונידוהו וחייו תלויים לו מנגד. הזהב הוא המעבירם על דעתם. עגל הזהב…

עוד מהדהדים באזניו החרוזים ששמע (חרוזיו של החכם חאגיש הם), והוא ילד, בקלויז של סבא הרב זלמן מירלש באלטונא, מפי בחורי-ישיבה ודלי-עם:

דינר מתיר, דינר אוסר,

דינר קוצר, דינר בוצר,

דינר מעמיד פרנס בור

על הצבור – – –

אצה נעה המרכבה, קילוחי הגשם מכים בה מעברים, וקרעי תמונות ועלילות מיריעת חייו המסוערת אצים נעים במוחו. אשר אירע את האב אירע את הבן… הן כך, בדיוק, אנוס היה גם אביו החכם צבי, תפארת ישראל, להמלט על נפשו באישון לילה מחמת מרדפיו התקיפים בעלי הכיסים. ובדומה לו שעמד במערכה נגד הנח"ש חיון, כך עומד הוא עתה בעיצומה של המערכה נגד התועב אייבשיצר, שכבוד לו ונכסים ודרשותיו כיערות הדבש וגם בניו, לפי השמועה, מן הכרוכים אחר הכת… הוא נמלט, אך הימלט אדם מעצמו, מיעודו, מגורלו? כי אחת ברי לו: המערכה עוד לא הוכרעה.

בפנה אחרת של המרכבה יושב מרדכי הקשר. קשה הנשימה בגימ"ל קהלות – הוא כקובל לפני עצמו – אין עוד לשאת השנאה והקנאה ואש המחלוקת. תקיפי אלטונא! כל דבר בקורת על הרב יהונתן הוא בעיניהם כהתגרות בהם אשר לא יעצרו כוח לשאתה. לא רק להרב מעמדין יתנכלו – הוא מעיר. האם לא דחו בשל כך את החזן השני ואת השוחט אליהו היילבוט ומרטו זקנו והפליאו מכותיו ושברו מטה לחמו? וגם החזן משה קוסוויץ נכווה בגחלתם. בערב שבת באו ודחפוהו ממקומו, כי נודע להם שדיבר על הרב יהונתן, כי הוא מעיר פראג ומעשיו נודעו לו.

אך בזיון המת הוא חמור יותר – עונה הרב מעמדין. אנה אנו באים, אנה אנו באים, ר' מרדכי? איש תם וישר היה הדיין מהמבורג ולא נשא פנים להרב יהונתן – והנה הוא ראה לו הזדמנות להפרע ממנו. מאד מאד חרד הוא לכבודו ולשמו. שליח בית הדין שלו שלח להטיל אבן בארון המת. אך הפרנס משה גולדשמיט לא אבה להתיר בזיון המת. והנה לבש הרב עוז וגזר עליו לקיים פקודתו, ואם לא – יענישו לשלם למלך קנס מאה אדומים. אך הפרנס לא נתן דעתו לאיום – והדיין נקבר בכבוד. למצווה גדולה ייחשב לו הדבר הזה, ר' מרדכי, זכות תעמוד לנו…

הגשם גובר, קילוחיו זורמים על גבעות, נקווים באגמים על שדות, בחורשות, נערמים על עלוות העצים – ובתוך שטפונו עולה, מלב הלילה, נקישת פרסות סוסים החשים בעקבי העגלה. הרב מעמדין מאזין ורעד חולפו:

האין רודפים אחריו שלוחיהם האלימים של שליטי אלטונא, האין מבקשים הם להתנקש בחייו ולהפטר ממנו?

אכן, כי לא הכזיבו החוש הנאמן. בהעצר הרודפים ליד המרכבה והם חוסמים הדרך בפניה, הוא חומק חיש מהר מאחוריה, באפלה ובגשם – שק טליתו תחת בית שחיו – אל עבר החורשה אשר בצדי הדרך. הוא עוד הספיק לשמוע צעקותיהם, כאשר סגרו סביב על מרדכי הקשר והכוהו. אותו ודאי היו מרצחים נפש – אין הוא מסופק בכך.

עתה הוא עומד סמוך לאילן עבות, רגליו ליאות, כולו ספוג מים – ומים נוזלים על פניו ויורדים מפיאותיו, מזקנו. הוא מאזין לדפיקות לבו. ורקותיו הולמות. עיניו עצומות. וקפואים הקמטים בפניו הנאים – שקנאות בהם וזעם בהם. עיניו עצומות ושפתיו לוחשות:

למנצח על שושנים לדוד / הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש / טבעתי ביון מצולה ושבולת שטפתני /…שונאי חינם עצמו / מצמיתי אויבי שקר… / כי קנאת ביתך אכלתני / וחרפות חורפיך נפלו עלי…

ולפתע, ממעבה העלטה, מבהיקה ממולו דמות צחורה. הוא נרעד… ומרגיש בצביטה חריפה, משל מחט של אש נדקרה בלבו… כירח המלא עגולים פניו, וזקנו לבן וחצוי לשנים דרך נאמני ש"צ עוטר הלחיים הוורודות ששלווה בהן ומתיקות בהן. כיפה לבנה לראשו, חאלאט משי רחב לגופו הכרסני נמוך-הקומה ונוצת-אווז שחוזה בידו. הוא מסלסל אותיות זעירות על קלף קמיע… יהונתן אייבשיצר הוא.

כך גם תיארו לעצמו, לפני שנים הרבה, עם זו חלקת הפנים וחלקת הלשון, משנזדמן בימי חרפו לפראֶשבורג ולידו בא אז הקונטרס המתועב ואבוא היום אל העין. כי השורש של ש"צ ואייבשיצר חד הוא – בכך אין בו שמץ של ספק.

שעה ארוכה הוא עומד בסמוך לעץ. הגשם דולף, משל הוא בוכה עמו ומתמזג בבכי לבבו, והרוח מנהמת בין בדי העצים בחורש העלוט. אך הנה הוא מבחין מבעד לאפלה – פסות שמים תכולות ניבטות בין הצמרות כרמזי-תקווה רחוקים.

הוא זוכר: שועל במלכו סגוד לו – כך יעצו לו וחיוך מר חולף על שפתיו… האוילים! הוא יסגוד, ייכנע, הוא יוותר על האמת חותמו של הקב"ה? הכבוד, הכסף, שלוות החיים – המה יעבירוהו על דעתו? או הפאשקווילין של קצרי-ההשגה ודלי-הנפש שלוחיהם של בעלי –הכיסים? צער האשה והילדים, כאב הניתוק מן הבית, מן המנין ובית-הדפוס, חריפים וכוססים כיסורי איוב – אך חזקה מהם הדביקות באמת… כי כל האומר לעשות שלום עם חברו של ירבעם בדרך של פשרה, אינו אלא סכל גמור, או רשע ערום בשביל רצי כסף, או מכת הצבועים.

עם שקרב השחר גוברת בלבו ההחלטה הנחושה: הוא ימשיך במערכה עד לנצחון האור. ועתה עליו לברך ברכת הגומל על הצלתו… שעוד מעט קט, ברצות האל, יעשה דרכו להולנד, אל בית גיסו הרב באמשטרדאם העומד על הגבעה מול טחנות-הרוח והניבט אל הים… אמשטרדאם! ירושלים דהולנד! עיר החרמות והמלקות! עירם של אקוסטא ור' יצחק אבוהב, מנשה בן ישראל והלוחם העז והנועז ששפורטש, שפּינוֹזה והרמח“ל – ואמ”ה החכם צבי… בקולמוסו יאחז ויסעיר הקהלות – מהים השחור ועד לים הצפון, יחשוף מזמות חנפים וערמתם. לא יירתע.

דולף הגשם בין העצים. והוא, כאלון שנחבל ונפצע אך שרשיו עמקו מאד, לא יזוז ולא ינוע…

שחר אדמדם מפציע בין עצי החורש. טפות מים נושרות נוטפות מבגדיו הספוגים גשם ונבלעות בעשב. רינת צפרים מצלצלת כתפילת שחרית קסומה. עלוות העצים, השיחים והדשאים רחוצים ומתנוצצים. וגם השמים מתבהרים.

הוא צונח על גבו של עץ אשר הרעם הכה בו והפילו לארץ. הגיעה שעת תפילת שחרית – הוא מהרהר – אך אין בכוחו להזיז אבר. הליאות רבוצה בו כמשא עופרת. וגם היסורים האלה אשר תקפוהו בגיד הזהוב, הכאבים אשר לא אחת התעוללו בו, שוב נתעוררו, דוקא עתה, דוקא כאן! הוא מתפתל בכאביו הלוהטים, נלפת אל העץ הרטוב, כי קשה עליו הישיבה וקשה עליו העמידה – ואבריו רועדים. לא הרחק מכאן העיירה איימרספורסט – היעצור כוח להגיע לשם?

משנתאושש – הבהיק עלץ החורש בקרני השמש העולה. הוא פותח את תיק הטלית והתפילין, רטובים הם בגשם, ורק בספר השאלות ותשובות לא נגעו המים. הוא מוציא את הספר ועיניו מלטפות אותו בחיבה עמוקה. מבין דפיו נראה דף מקופל של נייר מכתב. קרן אור מבקיעה דרך לעצמה ומאירה פניו.

הוא נוטל הנייר בידים רועדות. מי זה הכותב אליו, הנודד הנרדף על נפשו, ומפליג בשבחו וקורא לו לאזור עוז במלחמתו הגדולה ומאמצו ומעודדו? כן, מכתב הפני יהושע הוא.

ביראת קודש הוא שם המכתב חזרה למקומו.

עתה הוא נוטל הטלית הרטובה ומתעטף בה. שפתיו לוחשות תפילת שחרית. הוא עומד ופניו לצד מזרח, לצד השמש העולה. ביד אחת הוא נסמך אל העץ – עוד כאבי הגיד הזהוב כאש השורפת – אך הוא נושא תפילת הודייה על ההצלה ועל התשועה…

אש המחלוקת פושטת גועשת

הערפל הכבד שעטה מאז עלות השחר את רחבי אמשטרדאם, מן הים ועד הגבעות, נמוג והולך בקרני השמש העולה, הופך אדים לבנים כחלב המרחפים בחלל, מתמשכים, נבלעים זה בזה, מתפרדים וכלים – ומתוכם מתגלפות צורות של מגדלי הכנסיות וגגות הבתים וכנפי טחנות-הרוח ועלוות העצים המוריקה הטלולה, ומתנוצץ זרם האַמסטאֶל המושך מימיו אל הים אשר אָניות עוגנות בחמוקי מפרצו. שמים טהורים תכולים נפרשים מעל ורוח אביב מתנגנת, מלטפת פני היקום המתעורר.

שלווה שרויה בביתו של הרב אריה לייב העומד על הגבעה בצל האילנות. הוא כבר הלך לבית דינו ובחדר הגדול, הפונה אל הים, שכוב במיטה הרב מעמדין ולידו אחותו, מרים, הסומכת אותו בחליו זה שבועות אחדים. לידו היא עומדת, מושיטה לו כד עם מי נטילת ידים וקערה רחבת שולים. בתנועה זריזה, שלא לפי ערך שנותיה, היא חוזרת למטבח ועמה ספל חלב ופת שחרית. יפת-קומה היא וחן נעוריה עומד בה אף ששערה הכסיף – ומתוך עדנת פניה ניבטות שתי עינים שתכלת ים רעננה ומלטפת בהן. שעה שהיא משמשתו היא מזכירה לו בכל עדנת הליכותיה ומיעוט דיבּוּרה ומסירותה את אביו מורו הגאון, שבתו האהובה היתה ומצויינת ביופי ובסגולות חמדה.

– סעד לבך, יעקב’לי, היא אומרת. עוד מעט ואתה חוזר לאיתנך. נס תחיית המתים נתרחש בך, נס מן השמים…

היא מסתכלת בו בעיני-אהבה של אחות בכירה נאמנה וזוכרת בואו, תשוש וחולה, עיניו קמות וחומו גבוה ומיחושיו ויסוריו רבים. יומם ולילה לא סרה ממנו בחרדתה ובתפילתה לשלומו. אכן לפלא הוא, כיצד עמד גופו בטלטול הכבד הזה. אין זאת אלא שהרוח – רוחו החזקה, רוח גבורים, היא שעמדה לו.

ואחר כך החל גובר, לאטו, המחלה והיסורים פגו. נעמה לו המנוחה והשלווה, שזה שנים לא טעם טעם מנוחת הגוף ויתר מכן מנוחת הנפש – ועתה הונח לו מעט. היא, מרים, אסרה עליו כל יגיעה, זולת התפילה, ודאגה למחסורו יותר משדאגה לבני ביתה. וגם בעלה, אריה לייב, סועדו ומעודדו ויושב לידו שעות להקל בדידותו. האדמומית שעמדה בעיניו נמוגה והבעתן רכה וטובה כמו בימי עלומיו, וגם הקמטים שנחתכו במצחו ובפניו כמו נמחו. רוגע שרוי עליו. אך בימים האחרונים גברו בו מאד מאד הגעגועים אל הבית, אל בתיה צביה ואל הילדים, והתשוקה העזה לחזור אל העיון ואל הכתיבה – וקשה מנשוא הבטלה מאונס.

– אויר נאה בחוץ – אומרת מרים. ומשתחזק עוד מעט תצא לשוח קמעה עם אריה לייב.

– האם לא בא מכתב מאלטונא? – הוא שואל כאינו שומע דבריה.

– כן, יש מכתב מבתיה צביה וממשולם זלמן. אביאם ואתנם לך. לא רצינו לטרדך, שהמנוחה יפה לך.

הוא מתרומם ויושב על המיטה. החדר מלא אור שמש אביב, קרני אורות זוהרים מפזזים על השמיכה, על הארבע כנפות…

עיניו בולעות את הכתוב ורעד חולפו ודומה עליו, כי הוא עתה שם, באלטונא, בשדה גידולו מתוכו נעקר. בתיה צביה כותבת, כי כולם ברוך השם, בקו הבריאות והשלום. אך היא תמהה על כי זה זמן רב לא ראה הוא לכתוב לביתו. האם הוא כה טרוד? הכל מתגעגעים אליו ומתפללים לשובו בשלום בקרוב. יוסף פרגר משגיח על הדפוס, ומשולם זלמן עוסק בהעתקת הכתבים. והילד ממשיך לימודו כמקודם. היא שומרת הבית ודואגת לצרכי הילדות, אך בלילות קשה עליה להרדם, אין השינה נאחזת בעיניה, וקשים יסורי הבדידות…

ועוד היא כותבת, כי נסיעתו מאלטונא עוררה מהומה גדולה בגימ"ל הקהלות, והפרנסים שאלו וחקרו את יוסף פרגר ודוד גאנדז לפשר הדבר – אך הם לא אמרו דבר. גם אליה באו שלוחי הועד – ולא אמרה דבר. וביקשו לעיין בכתביו – ולא הניחה להם. וגם העליבו אותה. אך היא לא השיבה להם דבר.

היא מברכת אותו שיחזור בעזרת השם מהרה לביתו ולילדיו. כי נפשה כלתה מדאגה וצער, ושיכתוב לאלתר על כל המוצאות אותו מאז בריחתו לילה ועד היום. ועוד דבר לה אליו, כי נפשה יוצאת אליו, והיא מבקשת ממנו סליחה ומחילה על העזתה. האם לא ראוי אולי להשלים עם הפרנסים הרשעים – והם גם רמזו לה על כך – ולחזור לבית? הם וגם האב"ד נכונים להשלים עמו, כך יאמר לה לבה, בתנאי שיפסיק הריב ולא יחבר יותר קונטרסים נגדו. ומה תכלית הישיבה באמשטרדאם? עם החרפת הריב ישיגוהו, חלילה, גם שם. ובינתיים – הילדים בלא אב ובלא דואג – האם לא נכמרו רחמיו עליהם? אך, כאמור, אין היא דורשת ממנו דבר, היא רק שואלת, והוא כמיטב הבנתו יעשה והשם ינחהו בדרך הנכונה והישרה. והעיקר, אל-נא ישכח לכתב לה גם בענין הזה.

הוא מניח את הכתב הצדה – ולבו פועם בו בעוז. קא סלקא דעתה שאין נפשו הוא יוצאת אל הבית ואל הילדים? אשה… ומה ישיב לה? הרי עליו לגבור, לגבור, לגבור על חולשתו ולכבוש רחמיו – האם לא כבש אברהם רחמיו על הר המוריה?

מרים מביטה עליו וענן של חששות נפרש עליה. מה הוא נסער כה, האם, חלילה, אירע אסון? אכן, צדק אריה לייב שיעץ לא ליתן לו המכתבים…

– האירע דבר בבית, יעקב’לי? – היא שואלת, – מה כותבת בתיה צביה?

– כולם בקו הבריאות והשלום, תודה לאל, הוא עונה בקול רפוי. בתיה צביה מבקשת שאחזור, אך איך אחזור והאש בוערת סביב?

– כבר שוחחתי על כך עם אריה לייב ואמרנו, כי לאחר שתשוב לאיתנך יראה הוא להשיג לך כסא רבנות באחת הקהלות. גם הוא סבור, שאין לך לחזור לאלטונא. מה דעתך?

– לא, לא מרימ’ל! אין חפצי ברבנות. כל ימי ברחתי הימנה. לא זו הדרך אשר יעד לי השם – וגם לביתי לא אשוב עתה להיות טרף לשיני הפרנסים המשתוררים ולאב"ד שלהם…

– תקיף אתה בדעתך, יעקב’לי, ועוד נשוב ונברר הענין…

– איך לא אהיה תקיף בדעתי, האם הוכיח מי שאין דעתי נכונה ולא צדקתי בריבי ובמלחמתי? אכזרי מאד הדור…

הוא נוטל בידו האגרת השניה. אל אבי מורי, נזר תפארת… משולם זלמן הוא הכותב אליו, וגם הוא רומז ליסורי נפשה של בתיה, לבדידותה, לצערה. אך בהרחבה הוא מספר על המתרחש בקהלות, על שלהבות האש הפושטות בכל עבר, על תהומות המחלוקת העזה שעמקו מאד, ואין סוף וקץ –

…בזי“ן בתמוז כתב הפרנס מהמבורג, מרדכי הקשר, אל אחיו לאצי לברונשווייג אודות הריב. במכתב הזה הוא דיבר בגנותו של האב”ד דברים קשים שאין להאריך בזה. וגם סיפר לו אודות המכתב אשר בא אל הרב יהונתן מאת הרב יהושע פאלק מפראנקפורט ובו דברי תוכחה גלויים ומרים מאד. מרדכי הקשר השיג המכתב והעתיקו בכמה העתקים – ואחד מהם הוא, משולם זלמן, מצרף לזה. האב"ד נעלב מאד וגם אנשי הועד נתמלאו חימה על הקשר. והם סטרוהו בחרפה על לחייו וגירשוהו מחדר הקהל, וחרצו גם עליו משפט שיעקור מאלטונא וילך לארץ אחרת. גלות גזרו עליו, על הפרנס מהמבורג, כדי להפטר ממנו. אך הוא לא נבהל ולא נפחד מהם. את משפטו הגיש לפני מלך דנמרק וגילה לו מכל התועבות אשר נעשו וגם אשר נעשה לו, לכבוד אביו מורו. בעצתו באה גם בתיה צביה שתחיה אצל המלך להתחנן לפניו, שיצילו מיד מרעים שגרשוהו מנחלתו על לא דבר, בלא דין ובלא משפט, ואין נותנים לו לעבוד עבודתו בבית הדפוס, לאחר ששנים רבות הוא יושב באלטונא ולא נמצא בו שמץ דופי. ויוסף פרגר השיג העתקי קמיעות מכתיבת יד הרב יהונתן, כדי לחזק את התביעה. כן, מרדכי הקשר טוען גם באזני המועצה בהמבורג, כי יהודי המבורג מבקשים להפרד מועד קהל אלטונא הרודה בהם והורס מעמדם… והשמועות פשטו, כי אפשר ובקרוב ישמע אלהים לשוועתם ודבר המלך יצא בזכותו, להתיר שובו לביתו בקרוב, כן יהי רצון.

ועתה הוא בא להעתיק, אות באות ושורה בשורה את מכתבו של מהר“י ⁴⁴) פאלק אשר נכתב בי”א סיון תקי"א ⁴⁵) בשם התראה אחרונה וזה לשונו:

…כבר מלתי אמורה זה פעמים באהבה, ע“י שני אנשים שכתבו בפקודתי, להודיעו נאמנה, שעד הנה לא פסקה האהבה שבינינו, אבל מה אעשה ששמים ביני לבינו, וכל עיקרי יסודי הדת והאמונה חוצצים בין שנינו, כאשר כבר הודעתיו נאמנה, זה כמה שנים לק”ק מאֶץ ע“י פרנס וממונה זיסקינד שטערן, ומאז השיבני ודחה אותה בקנה, באמרו שמעולם לא היה בתוך העדה הנועדים על השם ועל משיחו. ועתה נתברר ונתגלה בעליל ע”י קמיעות לאין מספר שנמצא פה בק“ק פראנקפורט דמיין אצל מיודעיו ואנשי משפחתו, ביותר באותן חמש קמיעות שבאו לידי מק”ק מאֶץ, בחתימת ידי נאמני הקהלה וכל הרואה ושומע חייב לקרוע, ואפילו תינוק דלא חכים ולא טיפש ידע לקרותן כסדרן ושלא כסדרן. ותוכן עניני הקמיעות להרוס יסוד האמונה והתורה, ותמה על חכם שעוסק בדברים בטלים הללו, לעור עיני פקחים ולעשות מדרש לפירושים בפירושי זרים ומשונים, ועל זה נאמר יוסף דעת יוסף מכאוב.

ועם כל זה עצרתי במלין עד כה, לחוס קצת על כבוד תורתו, ולא יתחלל שם שמים יותר בין ישראל והעמים, לכך כתבתי לו בדרך עצה הגונה לטוב לו כל הימים, ועל תשובתו הייתי מצפה. אפס תשובתו נשארה מעל, ועוד הוסיף להגדיל המדורה והלך אחר עצת נערים ממש. העבר אין – והעתיד עדיין במקומו עומד, בקשה ממנו הכיר בוראך, ואל יעלים עינו ולבו מדרך האמת, וכמו שכתבתי לו במכתבי הראשון שחשבתיו לשוגג ומוטעה, וכבר מצינו גדולים שטעו בענין זה, וקצת מהם הודו ולא בושו. ואם כזה יעשה בודאי גדול כבודו האחרון מן הראשון. ובאם גדול זאת בעיניו להסיר המסוה מעל פניו, אזי על כל פנים ימסור מעלתו הדבר לשלשה או לארבעה רבנים מפורסמים, והם יפקחו עין שכלם לעשות דבריהם בהשכל. ובאם ח“ו לא יתן מקום לדברי אלה, שהוא בדרך עצה ואזהרה אחרונה, אזי יהיה מהכרח לפרסם הדבר לכל אחינו בני הגולה, ובטוח אני בחכמתו שיטה אזנו לדברי, הנאמרים באמת וביושר לבבי”.

אולם הרב יהונתן עושה עצמו כלא שומע – ממשיך משולם זלמן, דבר וחצי דבר אין הוא עונה על המכתב, ורק אנשי סיעתו כתבו לפרנקפורט בחרפות ובגידופים נגד הרב הזקן והודיעו, כי נכונים הם לירד לחייו על חילול כבוד רבם. והוא עצמו, הרב יהונתן, שלח כתב-התנצלות לתלמידיו ולאנשי בריתו לכל קצוי ארץ, וגם אגרת ארוכה לפרנס של ועד דלי“ת הארצות, ורק כעבור זמן הוא כתב גם מכתב גדול אל הרב מהר”י פאלק לפרנקפורט, והעתקות ממנו נשלחו לרבנים רבים, ובו הוא מלגלג על הספר “פני יהושע” ומבקש ליישב הקמיעות. תשעה קבין של שבחי עצמו באגרת על ידיעתו הגדולה בחכמת הנסתר, להוכיח שאין כמעט רב בעולם אשר ידמה לו ואשר יוכל להתייצב לפניו לבוא במשפט אתו. הנה כי כן שבחי עצמו מסנוורים עיניו –

אבי מורי – קורא משולם זלמן – אל-נא תיבהל מחמת הקמים עליך, כי האמת עמך ורבים הרבנים ותופסי התורה היודעים כי לך הצדק. ועתה אם לא שמעת, אף שאיני רוצה לצערך, שורת האמת מחייבתני לספר לך גם אשר קרה בלובלין –

כי בלובלין קפץ כהדיוט בראש הרב הצעיר, תלמידו של הרב יהונתן ובנו של פרנס תקיף, אשר אליו כתב האב"ד ופירש קמיעותיו כדרכו בפירושים דחוקים וביקש שיעמוד לימינו – והכריז חרם עליך, אבי מורי, מאור ישראל, ועל כל התומכים בך. וגם הפרנס התקיף ועוד עשרה תלמידי חכמים חתמו עליו. עוד הם עתידים ליתן הדין על מעשי הנבלה שאותו, הגאון הצדיק, הנכון כל שעה ליתן נפשו על כל אות וכל תג שבתורה הקדושה, על האמת ועל הצדק, אותו שלא נכשל כל ימיו בקלה כבחמורה – הטילו בחרם! אך גם שם, בפולין, לא טחו עיני הרבנים והחכמים כולם וגם שם, ברוך השם, יודעים צדקתו ועומדים לימינו ונלחמים מלחמתו.

ולא זו בלבד. השתדלן הנודע אצל השררות, ברוך שטרנברג מקראקא ומחותנו הפרנס אברהם יוסק’ס מליסא שהוא תלמידו של המהר“י פאלק, וכן הרב מביאלא פודלאסקא יצחק בן הרב מאיר אייזנשטאט מפרוסטיץ ואין צריך לומר בנו מאיר’ל הרב מקונסטאנטין ישן – נחלצו בעוז לימינו. ובהשתדלותם נאסר הרב חיים מלובלין, ורבה השערוריה ורבו המריבות בכנסיות ועד דלי”ת הארצות הלחוץ עתה מאד בצרות ישראל שגברו מאד מאד מחמת הרדיפות והעלילות, ודי בזיון וקצף וצער.

וכאשר נודע במאֶץ דבר החרם אשר הוכרז בלובלין יצאו מיד הפרנסים והרב שמואל הילמן בראשם והכריז בבית הכנסת, כי החרם הזה הוא נגד הדין והדת, והרי הוא כחרס הנשבר וכחרמו של ים…

ולבסוף רוצה הוא להציע לפני אבא לעיון אחד הקמיעות אשר נתן הרב יהונתן במאֶץ לאחד מאוהביו, משה שפייאֶר, והוא מפרשה על פי דרכו במכתבו אל ה“פני יהושע” וגם במכתביו אל ועד ארבע הארצות – יראה הוא וישפוט. אמנם גם הוא, הקטן, החותם מטה, לאחר שעיין בקמיע זה

[תמונת הקמיע]

ברי לו, בלא שמץ של ספק, כי מיסוד הטומאה קורץ ואין לטהר השרץ הזה בק“ן פעם ק”ן טעמים ולבטל צירופיו וטעמו ותכליתו. וכה פתיחתו עם פיענוחה:

בשם יהפה אכהם

יבראך הבוכט בתפאגת

עוּזו יחיד ומיוחד ביחפד

עכיון ובשרב הנעלם

אכהם מבמחף ז בבתי

הבם י אשר בחברתו נרפת

לנף, וברוח פמף ימית

רבע, אני גוזג על כך

רוחיט מזידיט נגעם

ופגעם בני אדי שלת

יזיקיפ בשום נזד צער

פחק בהלה וכובד לבב

שבעולם לנושת קמיע

זף מבצ בן מרמס

חותם מבד זשבאמל

הן סבם תפארא

אכהי יבראך.

בשם יהוה אלהי / ישראל השוכן בתפארת / עוזו יחיד ומיוחד ביחוד / עליון ובשרש הנעלם / אלהי משיחו ז' שבתי / צבי י' אשר בחברתו נרפא / לנו וברוח פיו ימית / רשע אני גוזר על כל רוחין מזיקין נגעי / ופגעי בני אדם שלא / יזיקו בשום נזק צער / פחד בהלה וכובד לבב / שבעולם לנושא קמיע / זו משה בן מרים / חותם מב“ד שבתי ז”ל / צבי נ"ס תפארת / אלהי ישראל.

האין “תפארת”, לדעת אנשי הכת, הספירה הששית, והאין המלים בתפארת עוז מוסבות על משיח השקר והן בגימטריא שבתי צבי משיח וכו'. ולא זו אף זו: הנתן אבא דעתו על כך, שברוב קמיעותיו הוא כותב: וברוח פיו ימית רשע ולא כלשון הנביא: וברוח שפתיו ימית רשע? מדוע? האם לא על שום שגם נביא השקר נתן העזתי שם רשעים ירקב נקט לשון זו: ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם רק ברוח פיו ימית רשע?

ארוכים הדברים ועליו לקצר, כי למה יכניס תבן לעפרים, ואבא עטרת ראשו ודאי בקי ממנו והעמיק לחדור לצפונות תעלומותיו של האב“ד, שהוא ודאי מן הכרוכים אחר הכת ולא מעט מאמונות השקר והאפע בדמו ובמוחו ואף בלשונו? והן גם ה”פני יהושע" כבר קרא לו להסיר המסוה מעל פניו ולמסור דינו לרבנים מפורסמים –

ועוד הוא רוצה, לבסוף, לספר לו, כי בזמן האחרון הופיע באלטונא המשומד קארל אנטון הפרופסור מהלמשטאדט, תלמידו לשעבר של הרב יהונתן, והם מתייחדים ארוכות בביתו. ויוסף פרגר סיפר, כי הרב מכתיב לתלמידו – המתפאר שהוא נצר ממשפחת ר' חיים ויטאל (ואומרים עליו כי לקח כסף רב מהנוצרים שלא כדין), קונטרס לדפוס בלשון אשכנז אשר בו הוא מבקש לטהרו ולהוציא לאור משפטו בעיני הגויים. מה ראה הוא, רב בישראל, להזקק אל המשומד ואל הערלים? מה טעם יחניף להם ויפרש להם הקמיעות והוא טוען שהם בחזקת סוד? הן חילול השם גדול בלאו הכי, בגאזעטין כבר כתבו כי היהודים מריבים בדבר המשיח וגם אחד מגדולי הסופרים בצרפת, וולטר שמו, ואומרים עליו ששונא ישראל הוא, מגלה ענין בריב… הוא אף חושש שגם התלמיד הוא מן הכרוכים הנסתרים –­ הנצרות סתרו –­ כי בידוע הוא, שלא מעטים מהם יצאו לתרבות רעה ולשמד, קצרה רוחם וקצרה נשימתם לשאת במצוות היהדות ואת פורקנם מצאו בזרועות הבעל בלבוש אדום ובלבוש ישמעאל…

והוא מסיים מכתבו לאבא ברוב ברכות, שיחזק לבו כארי, כי עזה המלחמה, מלחמת המצווה, והיא גוברת וגורפת עמה את כל הקהלות, ובהשם ישים בטחונו כי תצא לאור צדקתו, שנקי וטהור הוא וללא פנייה, חלילה. ומי יתן ויזכה לראות מאור פניו בקרוב, בשובו לביתו ולנחלתו, כברכת בנו אוהבו, תולעת ולא אדם מרמס לכפות רגליו הקדושות, משולם זלמן.

הרב מעמדין נרעש ונפעם מן הידיעות על אש המחלוקת המשתלהבת וגוברת ועתה ברור לו יותר מאשר קודם, כי רחוק מאד, לרוב צערו, החלום על שובו לביתו ולגוב האריות אשר באלטונא, חלום רחוק הוא. כשם שודאי לו, כי הצעת גיסו אריה לייב להשתדל בענין הרבנות אינה באה במנין כלל, קל וחומר בשעה זו, שהוא מצווה יותר מתמיד, לאזור כחות חדשים למלחמה, והוא גם מצווה להעלות על הכתב את אשר הגה מזמן: את פרשת כת הטמאים וגלגוליה וגילוייה ומעשי תעתועיה הרבים והשונים ומלחמת אמ"ה בכלל זה ולהצילם משיני השכחה, כי קצר כוח זכרונו של העם. צורך גדול הוא לדור וגם לרועי הדור, וצורך נפש גדול גם לו… עוד בימים אלה, בקומו מחליו לאחר שריחם עליו השם ורפא לו, הוא יגש לעבודה, שאין אחר זולתו שיכתוב הספר הזה ומצווה גדולה היא ויפה שעה אחת קודם. ספר הקנאוֹת יקרא לספר הזה.

הוא מרגיש בצלוח עליו הרוח, הוא בטוח שקולמוסו לא יכזיבנו. עוד בשכבו על מטתו גמלה בלבו ההכרה הזאת הספר הזה חי בלבו ובמוחו, והעלאתו על הנייר לא תגרום לו יגיעות ומאמצים יתרים. עוד היום יראה לגיסו אריה לייב המכתבים שקיבל מן הבית, עוד היום יספר לו על רצונו להתמכר לכתיבת הספר הזה. והרי כאן, באמשטרדאם, בבית השליו והשקט, הוא יוכל לעסוק בכתיבתו באין מפריע עד אשר ישלימנה, בעזרת השם.

אך לפני כן שומה עליו ובלא דחיות להשיב לבתיה צביה ולנחמה ולעודדה, ועם זאת יודיע לה במפורש שעוד לא הגיעה שעתו לשוב מן גלותו, וודאי וודאי שאין הוא מעלה על הדעת כלל את הכניעה וההשלמה. לשם מה ומדוע? האם להרבות רווחתו ומנוחתו וכבודו יבגוד באמת, חלילה? ולפני בנו משולם זלמן, יקירו מחמל נפשו, יגלה כל לבו וילחץ ידו ויאמצו מרחוק, ועוד עליו לכתוב אל יוסף פרגר ואל חותנו אשר בלובלין ואל הרבנים, ואל בנו מאיר’ל אשר בקונסטאנטין…

רבה המלאכה אשר לפניו, ואין היא נותנת לו מנוחה, וחס לו לכלות זמנו בבטלה – קול ענות מלחמה באזניו, איך יירגע וישתוק?

– מרים, מרימ’ל – הוא קורא לה. נלאיתי לשכב בבטלה. עלי לקום לאלתר, מרימ’ל… קולות רבים אני שומע והם קוראים לי מעברים. אסור לי לשכב בבטלה. חטא הוא. אוהבים משוועים לי ואויבים מתגרים בי מלחמה, באמת הם מתגרים. לא אוכל להחריש עוד… לא אוכל, מרימ’ל… גם אבינו הגאון זכרונו לברכה נשרף באש מלחמותיו – ולא סגד לבעלים…

– הלא תשמור על כחותיך, יעקב’לי, עוד חלוש אתה… חוסה על עצמך, על חייך ועל ילדיך…

– האם לא תדעי מרימ’ל, כי האמת יקרה לי מחיי, יקרה לי מכל, ואין לי זולתה והיא נשמת אפי ובלעדיה אין לי חיים? האם לכך נוצרתי שאחוס על חיי ועל כוחותי?

– יעקב’לי…

– מרימ’ל…

תורת הקנאות

קיץ פז באמשטרדאם. ים התכלת מוצף נגוהות – יער של תרני ספינות צומח ועולה מתוכו וסירות-מפרש לבנות כברבורים החולמים. מן הבית אשר על הגבעה, מבעד לענפי העצים שעטו ירק, נשקפים מרחוק כנפי טחנות-הרוח וחודי המגדלים והצלבים אשר בראשי התיפלות. הבית שרוי בדממה, כמופרש לעצמו, רינת צפרים מתעלסות נישאת מבין העצים סביב. ודומיה בחדרים פנימה. הרב מעמדין יושב אל שולחן הכתיבה, בלוע כולו בעבודתו, ומכאן הוא ממשיך מערכותיו ומקיים קשריו עם נאמניו ומנצח על המלחמה הגדולה.

לפניו גליונות מספר הקנאות אשר כמעט ונשלם. הנשלם? שהרי מלחמה הקנאות טרם נסתיימה. היא, המלחמה, משתוללת עתה בכל עוזה בקהילות רבות, על פני שטחים נרחבים, בגלילות רחוקים, לרבות בפולין ובמושבי ועד דלי“ת הארצות, ושם היא עולה בלהטה ובסערה על זו המלחמה בגימ”ל הקהילות. הוא כבר כמעט ונתייאש מלשוב אל ביתו, – אולי יכתוב אל בתיה צביה ואל משולם זלמן, שימכרו את ביתו שם ויבואו גם הם לאמשטרדאם? ואולי גם את בית הדפוס יעביר לכאן, ואפשר יבואו עמו גם יוסף פרגר ודוד גאנדז – מגדול עוז יקימו באמשטרדאם למלחמת האמת והתורה! רעיון פשוט זה – מדוע לא עלה בדעתו מזמן? יוסף פרגר ודוד גאנדז – חביביו, הנאמנים שבנאמניו, המפרסמים קונטרסים לזכותו, גם הם ודאי נתונים לרדיפות ולנגישות? ועל מה קיומם עתה?

מלחמת הקנאות נמשכת, גוברת ואין היא מניחה לו להשלים את ספרו, והיא כחיה רבת-הלועות שאינה יודעת שבעה. הוא נתבע לפרש את הקמיעות של הרב יהונתן שעוררו רעש גדול והעתקיהם נפוצו על פני קהלות רבות, לפי צירופיהם ולפי משמעותם וסדרם הפנימי – דבר אשר נמנע ממנו כל הזמן, ועליו לכתוב אל בנו מאיר’ל הרב מקונסטאנטין וגם להשלים המכתב הארוך אל ועד דלי"ת הארצות העומד בקרוב להתכנס למושבו ביארוסלאוו – הוא המכתב שכינויו אגרת שום, ובו הוא מונה את כל מעשיו הרעים של הרב יהונתן וסיעתו ומתנה את כל יסורי הנפש שנגרמו לו בעטיו של הריב הזה להשם.

כן, אשר לקמיעות, הרי לא אחת אין הוא משיג ואין הוא תופס מדוע אין בו, בכותבן, אומץ-הלב להודות בכתיבתן ולהתוודות, לשרפן ולהתחייב שוב לא לעסוק בהבלים אלה? האמנם יקר לו כבודו מן האמת? מוזר, עד מה מרבה הוא מאמצים להוכיח צדקתו וטורח בפירושים שאין הדעת סובלתם! לאחרונה אף ביקש להוכיח, כי בכלל אין קשר ואין סדר ואין המשך בקמיעות… וכל מלה ותיבה סגולתה ופעולתה – וכתיבתם מסורת היא ואורח מקדמונים… “ושאלו נא לכל כותבי קמיעות – הכריז – שיגידו פירוש וטעם למה לחולשה זו נכתבו תיבות הללו, וחותמות הללו מה טיבן, ומה שרשן ואיזה מקומן בקודש?” והוא אף תוקע יתדותיו בהרמב"ם ובהכוזרי, שהיו קרובים לזמן הגאונים, וכל דבריהם קבלה מחכמי התלמוד, ואף הם לא ידעו טיב השמות והתיבות ומקורן…

הרב מעמדין מבטל בלבו כעפרא דארעא את כל הפלפול הזה, וביחוד הוא רוגז על שהוא תולה עצמו באילנות גבוהים, בהרמב"ם, בהכוזרי… עיני מי יבקש לנקר?

הוא ניגש אל ארון הספרים של גיסו (מטמונים מצא בו, כגון החיבור ציצת נובל צבי להרב ששפורטש שחי בימי משיח השקר) ונוטל את המורה נבוכים. נראה, מה כתב המורה, ולא לפי שמביא משמו שלא כצורתו הרב יהונתן. הרי לשונו לשון חן:

…ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שנשמעהו מהם ולא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותם שמות. ויחשבו שהם צריכין קדושה וטהרה. ושהם יעשו נפלאות. כל אלה הדברים לא יאות לאדם השלם לשמעם. כל שכן שיאמינם. ועוד. ועוד.

והכוזרי, האם לא אמר במאמר דלי“ת סימן כ”ף גימ"ל –

כאש אנחנו נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות –

ובכלל, מה הדמיון בין הקמיעות של הרב יהונתן לבין קמיעות ראשונים אשר באמת קשה לפותרן, מה שאין כן הקמיעות האלה שהן כראי השקוף? בקמיעות ההם שמות מלאכים, ואילו בקמיעות האלה –

ולא זה בלבד, אלא שיש לו לומר דבר בענין גדול מזה, בענין ספר הזוהר, מקורו ומחברו, דברים אשר תצילנה אזניהם. ודאי, לא נגרע מקדושת הספר משום שפתאים ורשעים פירשוהו שלא כהלכה ויחסו לו אשר אין בו. ולא בלב קל יעשה זאת, אך איך יעלים חששותיו הרבים והשונים, כגון שלא ר' שמעון בר יוחאי הוא שכתבו כולו? איך יעלים זאת, והוא רואה את אשר אינה הגורל לתלמוד בכל הדורות, שלא אחת גזרו עליו ודנוהו לכלייה ולשריפה, והוא תמה מאד, שלא מצינו כי יתנקשו רשעים בהזוהר… הלא דבר הוא!

שוב הוא מפסיק כתיבת ספר הקנאות ועומד לעבור לענין פירוש הקמיעות.

– יעקב’לי – הוא שומע קול קורא אליו.

בדלת החדר עומדת מרים.

– יעקב’לי, לך וטול ידיך ובוא לסעוד ארוחת הצהרים. אריה לייב חזר מן הישיבה והוא מחכה –

על כרחו הוא מפסיק עבודתו ונכנס לחדר הסמוך. בשעה זו – שעת הצהרים – הוא נוהג להחליף דברים עם גיסו, שהוא מעורב בצבור ובעסקי קהל אמשטרדאם ואוהב שיחה. אך מאז הוא מתארח בביתו ניכר בו שינוי, שהוא ממעט בדבור ומצטער בצערו, ועתה שוב אין שמץ של ספק ופקפוק בלבו, כי לא הקנאה להרב יהונתן היושב על כסא רם כאשר חשש לא אחת היא המניע למלחמת גיסו המפורסם – עין בעין הוא רואה טוהר לבו ונקיונו. כחומה בצורה הוא עומד לימינו. משיב אחור כל התקפה עליו ועתים הוא עונה – גם בלא ידיעתו – על מכתבי הפאשקוילין המגיעים גם לכאן ותכליתם לנבל שמו. והוא גם גונן עליו, כאשר נעשה הנסיון המחפיר לשלוח יד בו בהיותו לפני זמן בבית הכנסת של האשכנזים, ויצא לעורר הקהל נגד הרוצח שהרים יד על איש קדוש וגדול בתורה, שעזב ביתו וילדיו על שום דבירותו באמת ובאמונה. והוא גם לא נבעת, כאשר העשיר הספרדי התקיף דוד פינטו שלח לביתו את סופרו, צמח, להזהיר את הרב מעמדין ולהטיל עליו אימה, לבל יריב עוד עם הרב יהונתן אייבשיץ שאם לא כן את חייו הוא מסכן. הוא לא חס על כבודו ובא אצל הגביר ודיבר עמו משפטים – מה רואה הוא לשים עצמו שופט ופוסק בריב הזה? ואם בהשפעתם של מקורבי הרב יהונתן הוא עושה כן, הרי כבר אמר החכם מכל אדם צדיק הראשון בריבו, קל וחומר בריב הזה שהוא להשם, ואין לו בהרב מעמדין שום פנייה אישית, חלילה, לפי שגם הוא, אריה לייב, ערב לכך…

והיתכן שיהיה לו, להרב אריה לייב ספק בדבר, לאחר המכתב שהוא קיבל מאריה שרייאֶר, קרובו של הרב יהונתן?

אריה שרייאֶר פנה אליו בבקשה שיעשה כל שבידו להשבתת הריב ולהשכנת השלום, והבטיח כי גדול יהיה כבודו של ר' יעקב ישראל וכי הרב יהונתן נכון לחלק עמו כבוד הרבנות וההכנסה בשנה… תשובתו של ר' יעקב ישראל היתה ברורה לו מראש, אך היא היתה חריפה ועזה ביותר – תגובתו של תלמיד חכם שעקיצתו עקיצת עקרב ועיניו בראשו והוא נמלט מן הרשת הטמונה לרגליו נזדעזעה נחרדה הנפש היפה נוכח הנסיון לטמאה ולשחדה בכיבודים ובממון; אך הוא לא ידע, כי הרב יהונתן כבר עשה נסיונות דומים על-ידי שלוחיו גם באלטונא…

אחר ארוחת הצהרים מגישה מרימ’ל תה ריחני בספלי חרסינה מצוייצים. הרב מעמדין גומע בנחת את התה, שהוא כרפאות למיחושיו, כמו אז, לפני שנים, בשבתו באמשטרדאם אחר מסע-הנדודים הגדול שלו. הם משיחים בעניני השעה וכמובן, בריב הגדול אשר הוא עתה נתון בידי שתי רשויות – משפט המלך בקופנהגן ומשפט ועד דלי"ת הארצות בפולין. אין הוא יודע איך יפול גזר הדין, שרבים התקיפים העומדים לימינו של הרב יהונתן ורבים מהם שהשכיל לקנות לבם והם מקנאים מאד לכבודו. אך מה בכך? – הוא שואל – האם לא נתעו רבים מתופשי התורה ושלומי אמוני ישראל בשקר אחר הצבי מודח? האם לא קמו לו יורשים רבים ובעלי שם למיניהם להכרית שרשי קיומנו? וגם זאת נראה לו, להרב מעמדין, שעצם נהייתם של רבים אחרי השורש הטמא ההוא הוא המשך למערכה הקדומה בין אלהי ישראל והבעל, בין נביאי האמת לנביאי השקר. דור דור והבעל שלו, דור דור ומקסם-הרמייה שלו, אך אחד ונצחי הוא אלהי ישראל, והוא המצוי הראשון שברא כל נמצא – הוא לבדו האמת ואין אחר כאמתו; ומלחמתו, היינו מלחמת נאמניו, אוהביו ויראיו, היינו מלחמת האמת האחת באלהי השקר הרבים, הפושטים צורה ולובשים צורה, נמשכת מני שחר התולדות ועד ימינו אלה.

והוא יעקב צבי, אינו אלא היתז מועט אחד מן המלחמה הגדולה ההיא…

אַך הוא מרוצה, כי בחדשי שבתו כאן, באמשטרדאם, עלתה בידו להעלות על הנייר לדור אחרון את הפרשה האחרונה במלחמה הזו לאלהים, פרשת הצבי מודח, מאז התגלותו לפני פחות ממאה שנה באיזמיר – ועד לספיחי הסתעפויותיו ברכיה ופראנק אשר זרע ארסם מחלחל עתה בעמקי בית ישראל. העלילה כולה, לפרטי פרטיה, על כל גלגוליה ודמויותיה, קסמיה ואכזבותיה, העזתה ופרפוריה, – חיה ורוטטת לעיניו ממש. הוא רואה והנה –

ים נגרש לוט באפילה, ים קודר של דם ודמעות ואֶנקת גליו-חרדות, ובאפילה מנצנץ-מהבהב ניצוץ זעיר. עוד מעט וישטפוהו הגלים הזועפים… אך הנה מתלהט הניצוץ, הוא גובר ופושט והופך מדורת אש והרוח מכה בשלהבותיה וסוחפתם ומורטתם…

טבילה ביום סתיו

סגריר של חודש אב עומד בחופה של איזמיר. ילל הרוח הזועפת נישא בין כפים וסלעים, המפוזרים במדרוני הגבעות סביב. מכה היא בראשי עצים נעורי-עלים, חודרת למערות נשכחות ופושטת על פני הגלים הירוקים-תכולים, המקציפים בזעמם… שחר קלוש-אור מפציע בראש הגבעות. כפעם בפעם תחלוף צפור מבוהלה, כנמלטת על נפשה, או חית-בּר שהוחרדה מרבצה תחמוק בהעלם אחד. קרעי עננים אפורים-שחורים אצים בשמים השחורים, עד לאופק האובד בערפילים.

הראית הדמות המתרוממת בכבדות ממרבץ-הקוצים אשר בינות לסלעים? סות שחורה ארוכה, שפקעות קוצים וברקנים נאחזו בה, עוטה גופו רם-הקומה עד לכפות רגליו הנתונות בסנדלי-עור. משופע שער ראשו ופיאותיו המסולסלות מתבדרות ברוח. הוא משפשף עיניו הליאות ומעיף מבט בוהה אל עבר מרחבי הגלים הנרגשים… נוי של אצילות בפניו הנוהרים בחיורונם, פני מעונה המקבל יסורים באהבה. והוא כאחד האילנות זקופי-הגזרה ומוכי-הרוחות, הנטועים בין סלעים קרחים וים מסוער וזעף…

זה לו השלישי בהתבודדות, עם שנים מחבריו, בפינה נידחת ושכוחת-אדם זו, בחוף ימה של איזמיר. שעות ארוכות עברו כאן עליו, על החכם הצעיר שבתי צבי, בתפלות ובזמירות, בסיגופים ובטבילות, בהתייחדות עם נפשו, עם ערגונותיו, עם חידת נפשו הסתומה. שם, בעיר, באיזמיר הסואנת, שקועים היהודים במשא ומתן, מהדהדים צלילי הפעמונים בצוארי הגמלים המשרכים רגליהם, בשיירות, ונקישות כלי-העבודה של האומנים השולחים ידיהם במלאכות שונות – צורפים ונגרים, חייטים ואופים, פושטי-יד ובעלי-מוּם ורוכלים המחזרים על פני כפרי הסביבה ומרכולתם עמם. בבתי הכנסיות והישיבות עוסקים בלימוד חבורות נערים ואברכים וחכמים שחייהם קודש לתורה. אפס, הוא, שבתי צבי, כבר מזמן פרש גם מן לימודי הש"ס והפוסקים ועלה לדרגה עליונה ­– הוא כולו בשבי תורת הסוד, בכוחה ובזכותה חותר הוא לעולם הנעלם, חביון עולמים, מתדפק אל שערים עליונים שבעליונים, מבקש לחשוף הנעלמות הנצחיים שתעלומת גורל ישראל וגאולתו אחוזה בהם כשלהבת.

שתי דמויות לידו, שני האברכים המתבודדים עמו. חבריו ותלמידיו הם. על גוּש אבן הם יושבים. שותקים הם ומהורהרים.

עתה הם פושטים הבגדים. שפתותיהם ממלמלות שיח חרש. הרוח צולפת עור בשרם ברדתם, במשעולים התלולים, ניגפים כפעם בפעם בשברי אבנים ובשיחי קוצים, אל שפת הים. הם טובלים הגוף במים הצוננים, בשרם נעשה חידודים חידודים בצינה, אך הם כמתמזגים בגלים המקציפים, הסוחפים, הזועמים, כנבלעים בתוכם.

בפסיעות מהירות עולים השלושה מן הטבילה במעלה הגבעה. קילוחי מים נוטפים מן הגופות. העור מכחיל בצינה וכתמים אדומים פורחים בו. הרוח מנהמת, הים נגרש. הטבילה מעוררת ומלהיבה, מחישה הנשימה ומפעימה הלבבות. תפילת שחרית עולה עתה בפיהם בזמרת-דביקות, נישאת על כנפי הרוח ההומה, נישאת למרחקים, אל מחוז הסלעים והמערות ושממת הקוצים…

שמש חלושה מאדימה מבעד לקרעי העננים המשוטטים כעדרים מבוהלים, וקרניה הקלושות מאירות אבריהם הרועדים. זהרן נופל על לוחות-העץ של ספר הזוהר אשר בידיו של החכם שבתי צבי, ישוב על האבן הוא קורא בספר הקדוש, מפרש דבריו באזני רעיו-תלמידיו, מבקש לגלות הסודות הטמונים בהם. הוא קורא על רבי שמעון ורבי אלעזר בנו וחבריהם. האין הוא עצמו, החכם שבתי צבי מאיזמיר, גלגול של רבי שמעון שעליו אמרו כי לא נראתה קשת בימיו? האין גם חייו חיי פרישות וטהרה וסיגוף וערגה עזה לדבוק באור עליון?

– ישב רבי שמעון ורבי אלעזר בנו עמד, והיה מפרש דברים של רזי החכמה והיו פניו מאירים כשמש, והדברים מתפשטים ושטים ברקיע. ישבו שני ימים ולא אכלו ולא שתו ולא ידעו אם יום הוא או לילה.

כשבא רבי חייא לפני רבי וסיפר לו את המעשה השתומם רבי, ואמר לו רבי שמעון בן גמליאל אביו:

– בני, רבי שמעון בן יוחאי הוא ארי ורבי אליעזר בנו הוא ארי. ואין רבי שמעון כשאר האריות, עליו כתוב: אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה עולמות של מעלה מזדעזעים מפניו – אנו על אחת כמה וכמה. הוא אדם שלא גזר מעולם תענית על מה ששאל וביקש, אלא הוא גזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל. וזה ששנינו: מה זה שכתוב: מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים? – הקדוש ברוך הוא מושל באדם, ומי מושל בקדוש ברוך הוא? – צדיק; שהוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה.

– הללו לצדיקים, כי רמה מעלתם – מעיר חבר אחד.

– תלמידי החכמים הם יסוד עולם – קורא לעומתו החבר האחר.

– צדיק בעולם – מכריז שבתי בהתלהבות – הוא עץ החיים. אין השכינה סבה ממנו ותשוקתה בו.

השמש העולה מותחת פסי-ארגמן באופק. צפור חולפת על פני הגלים המנצנצים, חגה בחצי קשת וחוזרת אל הגבעות.

הרוח צולפת בבדי אילנות נשורי-עלים, סוחפתם, מורטתם כמבקשת לעקרם. הרוח צולפת בבשר הבחורים כמבקשם לדרסם. אך הם נתונים בעולם אחר. הם מאזינים לדברו של שבתי. אך הנה, בפתע הוא מפסיק קריאתו. אבריו רועדים וקצף על שפתיו וערפל מכסה עיניו. הוא צונח ממקום מושבו, כובש פניו בסבך עשבים שוטים על הקרקע. הוא מתייפח בבכי…

– חבוט! חבוט בבשר! – נשמע קולו.

אגודת הזרדים חובטת בגוף. שריקתה נבלעת בהמיית הרוח הבאה מן הים. הרוח מערטלת הלבוש מן הגוף. פסים אדומים פורחים ועולים בעור – יסורי-אהבה הם, תענוג נפש.

אז יזרוק החובט אגודת הזרדים הצדה, יכרע לידו, נדבק אליו:

– חברי אלופי, מחמל עיני, שבתי, שבתי רחימאי…

שני גופות דברים יחד. וגם החבר השלישי לידם. וחם להם. חבוקים יחד. שלושה גופות ונשמה אחת ואש אחת.

ורוח מן הים המסוער, הגועש, זועפת והומה בזעם…

חרדת אם

הם מפסיעים לאטם, שלובי-זרוע עם רבם הצעיר, בדרך אל העיר. הם הולכים ומפזמים. קולו הערב של שבתי, רכוּת בו ותחינה בו ופיוס בו, עולה בשיר הכבוד והוא כנאבק בסערת הרוח המקפצת על פני הגבעות:

אנעים זמירות,

ושירים אארוג,

כי אליך נפשי תערוג.

בסמוך לאזור הנמל הסואן הם נפרדים, כדי להפגש שוב במחוז חפצם, בעולם הקבלה, לרוות יינה ולהתמכר בלהט נעורים לעבודת התקונים והחיפושים והזיכוכים…

מכונס בעצמו, כמבקש להעלים ישותו מעין הרבים, מהלך שבתי בסימטאות המעוקלות. עוברים ושבים מלווים אותו במבטי-הערצה-ותמיהה. נשים מחבקות ילדיהן ומתלחשות בסוד על החכם הצעיר, המופלא בחסידות ובקדושה. ודאי, נשמה גדולה, נשמת צדיקים וקדושים שוכנת בעלם הזה, פאֵרה של הקהלה, שעל ידו ובזכותו נתגלגלו גדולה ורווחה לעדת יהודי איזמיר.

בבית מצפה אם דואגת, תפילה בלבה וחרדה בעיניה. זה היום השלישי הוא מתבודד, ועל קוצים בשדה יישן, לחם לא בא אל פיו – וצינת הסתיו גוברת. אהובה ומחמל נפשה הוא, פרי ראשית אהבתה, הטוב בבניה, מה אצליות וחן ומיטב סגולות חמדה ולא חברו בו? עוד שמורים בזכרונה יסורי לידתו שכרוכה היתה בסכנות חיים. חודש אב היה גם אז, רוחות סתיו התדפקו בעוז זעפם בבקתתם הדלה, ובחצר המרופשת קראו התרנגולים וגעגעו האווזים בארגזי העופות, סחרו של בעלה מרדכי צבי… כמו אתמול היה הדבר. וכך סיפור הבריות:

חצות ליל התשעה באב היה, כאשר אחזוה צירי לידה והיא הקשתה מאוד בלדתה. נפתל בצערו, מדוכדך, ישב מרדכי צבי וקרא בספר התהלים, ולידו שלושה אורחים מיוון, שנזדמנו לביתם.

– זה הבן אשר תלד אשתך בלילה זה – אמרו אליו – לנחמה גדולה יהיה, ואף יגדל שמו בארץ… והדברים חרותים בזכרונה עד היום.

באשמורת האחרונה יצא הולד מרחמה, והמיילדות והזקנות סיפרו, כי פירכס בידיו וברגליו וכמו בת-צחוק עמדה על פניו הזעירים… שעות ארוכות פרפרה בין חיים למוות, אך בשוב אליה רוחה פתרו לה הנשים הזקנות כאשר ניבאו שלושת האורחים, כי רוב טוב יעלה בימיו של הבן ואפשר שיבוא משיח בימיו וישמח לכל ישראל…

שמחה כפולה שמחה, וביחוד ביום הבאתו בבריתו של אברהם אבינו. משתה גדול ערך אז מרדכי צבי לקרואים, שלושת האורחים והרב אהרן לאפפא וכל חברי בית הדין. הדיין המקובל יוסף אישקאפא מל בשר ערלתו. מה רב היה אז אשרה, מה כביר גמולה?

אכן, היא לא נכזבה. רווחתם גדלה משנה לשנה, ושמו של בנה, שבתי, הולך לפניו, כולו מחמדים ואין בו מתום. הדרת-פנים וענוות-תום. על חריפות תפיסתו ובהירות שכלו גאוות מלמדיו. אך גם דמיון לוהט לו. הנער כבר יושב ליד הגמרא, אולם על כנפי דמיונו הוא מפליג לעולמות מופלאים וזרים. היא זוכרת אותו לילה – ושוב: ליל תשעה באב היה, כאשר חזר עם אחיו הקטנים ממנו, יוסף ואליהו, מבית הכנסת, נרגש ובוכה… לאחר הפצרות סיפר לאביו דבר החלום התמוה אשר ראה, שעה שהקהל ישבו על השרפרפים ההפוכים, נעליהם נשולות וקראו במגילת איכה. הוא מאזין לדבריו הסתומים של הנער, היא ניצבת לידו בחרדה:

… ואחלום שנית – הוא מספר – והנה תורים ועופות ובהמות טהורים באים סביב למטתי, ויקראו: יחי אדוננו המלך לעולם, וישתחוו לי… וכאשר הרימותי ידי לברכם – נפוצו מעלי… והנה שלושה הרים גדולים עומדים ברגל אחד וכדור גדול עליהם, ובימין הכדור עומד חזן ועל ימינו משורר גדול ומשמאלו משורר קטן, והחזן כולו בוער באש ולמשורר הגדול נוטף דם מצוארו, ולמשורר הקטן משא כבד על שכמו וכלי זמר בידי שלשתם…

מימיו לא שמע מרדכי צבי חלומות כאלה (וגם היא נפחדה ונרעשה מאוד), ואין בידו לפרשם. הוא מצוווה על הנער להחריש, כי רק הזמן הוא אשר בידו לפתור אחריתם… אך אין הנער עוצר כוח לשמור סודו, והוא מספר לחבריו הממלאים פיהם צחוק והמתקנאים בו בסתר – על הכבשים והעזים והתורים אשר באו להשתחוות לפניו כלפני מלך בגדוד, על חזן ומשוררים ששרו לפניו ועל שיחו עם הממונה על כל הארץ אשר דגל בידו…

כך מספרים הבריות…

ואחרי כן שכר לו אביו מלמד חדש, את יוחנן חריף, ושלוש שנים ומחצית השנה רצופות למד אצלו. שקוד הוא על תלמודו ומתמיד בו. והיא, האֵם האוהבת, שומעת שבחי בנה, אשכול אהבתה ותקוותיה: חכם מפורסם עתיד הוא להיות.

ואז חלה מיפנה בחייו. אהה, מה רבה החרדה בה עקבה אחר כל מיפנה בחייו!

כמה שנים חלפו מני אז? דומה עליה, כי אך אתמול אירע הדבר. אי-מנוחה סתומה אחזה בו בפתע ואי-רצון להמשיך לימודו. האמנם כבר מילא כרסו בתורה, והרי גדולים ממנו שונים בה כל חייהם. היא כתהום רבה לעומק וכשמי שמים לרום, ואין חייו של אדם מספיקין לכבשה? אך אביו נעתר לו מיד והכניסו לישיבה של הרב יוסף אישקאפא, מגדולי המקובלים באנטוליה. נפשו של הרב נקשרת בנפש התלמיד. הוא מלביש תלמידו בתענית ובטבילות ובהשבעות ומוסר לו סודות ותקונים וראשי פרקים בקבלה מעשית – ומני אז, מני אז, דומה כליה, כי נשמט ממנה בנה אהובה, מחמל נפשה, שרשות עליונה כבשתו כליל, גזלה אותו… מה נשתנו ארחות חייו, והוא עוד עלם רך. התבודדותו ופרישותו שהכל משבחים אותן ממלאות לבה חרדות סתומות, ובלילות לא תעצום עין, לשלומו תתפלל…

הד צעדים במעלה הסימטא מנתק ארג הרהוריה. היא מאזינה, דרוכה ולבה מפעם בקרבה: אכן, שבתי הוא החוזר מהתבודדותו בחוף. בשולי מטפחת הצמר המכסה כתפיה היא מוחה דמעה מעיניה, פותחת הדלת לרווחה ומקבלתו בשמחה.

– שלום, אמי מורתי – הוא אומר בקול רפה.

– שבתי, בני…

– היא צועדת אחריו, מסתכלת בפניו העדינים, הנפולים, ולבה מתחמץ בקרבה. אין היא כובשת סערת רוחה ואומרת:

– טול ידיך, בני, ושב לסעוד פת שחרית. הצינה בחוץ גוברת, כה דאגתי לך…

עתה הוא מסב אל השולחן, טובל פתו במלח, נוגס בזיתים וגומע מן החלב המהביל. דומיה בחדר. אחר כך הוא מברך על המזון, קם ממקומו, כאחד שאצה לו הדרך והרהוריו הכמוסים מרדפים אחריו.

כקפואה במקומה יושבת האם, שנפשה יצאה בגעגועיה לראותו, מבקשת להחזיקו לידה, בביתה, משולה לצפור החוששת לגוזלה שצמחו לו כנפים. מבקשת היא להפציר בו לבל ילך, רוצה היא להשיח לפניו דאגתה לו, אך המלים תקועות בגרונה… והיא שותקת.

– שלום, אמי מורתי – הוא אומר בצאתו.

– יהיה אלהים עמך, בני יקירי, – היא עונה, ועיניה שאגלי דמעה עולים בהן כרסיסי-טל, מלוות אותו ברחמים גדולים.

היכל אהבה

בבית המדרש “חמדת בחורים” אשר בירכתי הסימטא – שרויה אפלה. מעבר מזה שדות פתוחים, מגודלי עשב ושיחים, ומעבר זה – חוף הים הזרוע אניות-מפרש וסירות-דוגה. כמופרש מעולם והמונו עומד בית המדרש בלב האפלה, אך חבורת הבחורים המסובים בו, לאור נרות-שעווה, רואים אור גדול. מולם פרוכת הקטיפה החופה על ארון הקודש. שוליה ציציות משי ואותיות רקומות בה בזהב. על ספסל-עץ מנמנם השמש. גשם סתיו דולף מקיש בחלונות…

שקועים הבחורים בעיונם. מה רב התענוג! מה עז החלום! ממריאים הם אל עולמות הסוד הטובלים באור עליון, קסמי צבעים להם ונגינות מופלאות. אך יש וגם יפליגו בזרות שהתרפקות-אהבה בהן ודביקות ענוגה וכיסופי-הקרבה-עד-תום. כנמלטים מן העולם העכור והפגום, שכוחות אפלים וטמאים אורבים לו ומכלים בו; מעולם הקנאה והשנאה, הרשעות והתככים, הבצע והחומר – אל עולמות התפארת והחסד, הקדושה והזיווג העליון. מולם ארון הקודש אשר הפרוכת הרקומה תכס עליו… הלא היא סות הצניעות אשר תכס על רחם השכינה, היא אֵם העולם, רחל אם הרחמים – וישראל בן יקירה וילד טפוחיה. אחת היא יונתי אחת תמתי אחד לאמה. כאשה צנועה ישבה בקדשי קדשים בשבת ישראל על אדמתו, אך משגלו ישראל גלתה היא עמם, לארצות הגויים נדדה, להגן ולסוך עליהם.

– וכיון שעולה חפצו של הקדוש ברוך הוא אל המטרונית – מספר שבתי לבחורים – הוא עולה הרים ויורד עמקים ומחפש את שאהבה נפשו… הנה זה עומד אחר כתלנו, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבגלות. כיון שהוא רואה אותה הוא מתחיל בוכה…

– הגידה לי – שחה השכינה – שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שַלָמַה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?

– היפה בנשים – יען לה הקדוש ברוך הוא – צאי לך בעקבי הצאן.

השכינה שגורשה מנווה קדושתה, כאשה אלמנה לא-רוחמה, שרויה היא בדלות, בחרפה, במצוקת הפירוד… וזה סוד הסתלקות הנבואה בגלות. השכינה שגורשה שרויה באבל גדול – ובפשעיכם שלחה אמכם. יודעת היא – מלמד שבתי – כי מלך מקרב עתה אליו את השפחה, את לילית ומזדווג עמה. והרי בכוחה רודים הגויים בישראל… אויה לנו – נאנח הוא – שפחה כי תירש גברתה, הן על כך רגזה ארץ..

– סוד הדבר – יהגה חרש קולו של בחור – עתיד קול לבשר למטרונית ולומר: גילי מאוד בת ציון, הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא.

והבחורים מפטירים אחריו:

– גילי מאוד בת ציון, – דילי מאד – הריעי.

פותח שבתאי וקורא. הכל סביבו מאזינים לדברו.

– ואם לבנו ייעדנה כמשפּט הבנות יעשה לה. מהו כמשפּט הבנות? גובר קולו. והוא ממשיך, קולו נעים ועיניו בורקות: כאן יש סוד לחכמים: בתוך צור איתן, ברקיע טמיר, יש היכל אחד הנקרא היכל האהבה, ושם אוצרות גנוזים, וכל נשיקות האהבה של המלך שם הן; והנשמות שהן אהובות למלך נכנסות שמה. כיון שהמלך נכנס לאותו היכל ששם כתוב: וישק יעקב לרחל (הקדוש ברוך הוא מנשק את השכינה), והוא מוצר שם את הנשמה הקדושה, הוא מקדים מיד ומנשקה ומחבקה ומעלה אותה עמו ומשתעשע בה. וזה הוא: כמשפט הבנות יעשה לה, כמשפט שהאב עושה לבתו החביבה עליו, שהוא מנשקה ומחבקה ונותן לה מתנות, כך הקדוש ברוך הוא עושה לנשמה כשרה בכל יום.

הגשם מקיש בחלונות ורוח קרה מנשבת מעברים. גוש אפלה עומד בסימטאות. וכאן, ליד שולחן העץ בבית המדרש “חמדת בחורים”, מסביב לנרות-השעווה המרקידים צללים על הקירות, מול ארון הקודש – אור גדול זרוע. נשמותיהם של הבחורים, דומה, פרחו להן מן הגופים, מעלה מעלה מסתופפות הן בעולמות קדושה וטהרה…

חרש נפתחת הדלת. דמות אשה גבוהת קומה, מטפחת תורכית מצוייצת עוטה ראשה ופניה מפני הגשם, ניצבת בפתח. אין נותן דעתו עליה. רגע תעמוד, מהססת, אך הנה היא קרבהף בצעד מתון, אל חבורת הבחורים, נוגעת בכתפו של שבתי:

– עמך הסליחה, בני רחימאי – היא לוחשת – שבתאי אליך לכאן… פיקוח נפש הוא. אבא נפל למשכב, צינה קשה אחזה בו, והוא קורא לך לבוא אצלו… בואה, בני, כי נצפה לך.

– כמצוותך, אמא, – אני בא.

צל אשה חומק מן החדר האפלולי. הגשם מקיש בחלונות. אור הנר מרקיד צללים על הקירות, על ארון הקודש…

כניעה

ראשו המכסיף של מרדכי צבי מוטל ברפיון על הכר. הוא קודח בחום. ליד המטה – צלוחיות של תרופות ומשחות ובקבוק תמד מתוק. כפעם בפעם הוא מתפתל בשיעול כבד המרעיד גופו, ואחר כך יפלוט אנחת-הקלה ויצנח בחוסר-אונים על כרו. ליד השולחן, ראשו מוטה אל ספר, רכון הדייון יוסף אישקאפא. בחדרים טורחת השפחה היוונית.

שבתי פותח את דלת הבית, מנשק למזוזה.

– שלום עליכם אבא, שלום עליכם רבי – נשמע קולו. הוא מתיישב על שרפרף עץ בסמוך למטת אביו.

– מה שלומך, בני אהובי? – אומר מרדכי צבי בקול חלוש – זה ימים לא ראיתיך.

הוא מסתכל לעבר הבן כמצפה לתשובה. אך הוא שותק. מבטו מושפל לקרקע וארשת עצבות על פניו.

– הנה גדולת בני, גבהת מאוד, קנית חכמה, אך ראה מה נפלו פניך הנאים… הוא מוסיף לאחר הפסקה. וגם אמא חרדה לך.

– זו התורה אדם כי ימול באהל – לוחש שבתי. אהל הפרישות וההתבודדות הוא – אבא, בני היכלא בו, בסוד קדושים וצדיקים. כי זה בנך, אבא, למדרגות גבוהות, להתעלות נשמה…

– ידעתי, בני אהובי, רום זכותך – הוא אומר ומתרומם בכבדות מעל מצע-חליו. ידעתי, כי בזכותך האיר לנו אלהים פניו, והרים מאשפתות דלים, ויודעים כל בני שמירנא, כי תפארת בחורים אתה… קטונתי אני, מרדכי צבי, להשמיע באזניך, בני, דברי מוסר ותוכחה, אך עצה אחת, אחת, עצת אב, איעצך…

לא סיים דברו, כי שיעול חזק תקפו כמבקש לחנקו.

שבתי מוזג טפות מן הצלוחית אל הכוס ומגיש לאביו. הכוס רועד בידו. מרדי צבי קודח בחומו ונושם בכבדות.

– אשרי הורים שבנים מצויין בחסידות ובטהרה – נשמע קולו של הדיין יוסף אישקאפא. ערוות דבר לא נמצא בך, שבתי תלמידי. טוב שם טוב משמן טוב, אמר החכם מכל אדם, ושמך הטוב הולך לפניך ואף בקונשטנטינא הבירה מדברים בך נכבדות… אך אתה, שבתי תלמידי, אל יגבה ואל ירום לבבך. כאשר באתה לעולם אמרו, אולי תזכה ובימיך תבוא תשועת ישראל…

שבתי יושב על שרפרפו – ושותק. מבטו מושפל לארץ. הוא יושב – ושותק. הוא הוגה בדברים אשר שמע זה עתה. והם מחזקים החלטתו לא לסור מן הדרך שבחר, היא הדרך שהלכו בה לפניו קדושים וטהורים, היא הדרך אשר נרמזה בספרי הסוד… זמנה של גאולה ממשמש ובא – היש ספק בכך? הדודאים בארץ נתנו ריחם… ריחם עולה באפו. אפשר ויזכה גם הוא לעשות לקירוב הקץ. האין הוא עושה כל שבידו כדי לבוא בסוד השכינה, במעלות צדיקים שאין תפילתם מושבת ריקם? רעד חולפו עם הרהורים אלה, הפוקדים אותו לא אחת. ההרהורים אשר מעודו לא העז להעלותם במפורש על דל שפתיו.

מרדכי צבי נוגע קלות בכתפו. שבתי נרעד כאחד המתנער מתוך חלום סיוט. הוא שומע את דברי אביו:

– באנו כולנו לכלל דעה, בני אהובי, כי הגיעה שעתך לישא אשה כדת ישראל ולמזל טוב… וכבר בחרנו לך זיווג טוב, נערה בת טובים ויפה מאד, הלא היא מרת רחל בתו של הגביר נתן גירונדי… גם אתה ישרת בעיניו מאוד מאוד… וגם רבך, הדיין אישקאפא, אומר לזיווג טוב. וברצות האל נערוך בקרוב החתונה, וישמחו בך הוריך וכל אוהביך…

דומיה בחדר. הכל דרוכים לשמוע מה בפיו. וגם האם, אסתר, היושבת דחוייה בפינתה, מפסיקה מלאכת הסריגה, ועיניה דבוקות בו בצפייה אילמת. הוא שותק. חיוך קל כמו חלף על שפתיו וקפא, ועצבות כאובה נפרשת על פניו. אך בקושי הוא גובר התרגשותו. אולם היה בו העוז, כי אז היה מרים זעקב גדולה ומרה על כי פרצו להיכל קדשו ויחללוהו, על כי הם מייעדים אותו לחיי חולין ככל הבריות. היודעים הם עד מה עורגת נכספת נפשו, המעלים הם על הדעת שמתחרה הוא לקדוש ברוך הוא בכיבוש המטורנית, בהחשת הגאולה…

הוא שומע פעמי לבו וזעמו גובר, עוד מעף ויפרוץ בזעקת מרי, יסתער על רבו ואת פי הוריו ימרה כבן סורר ומורה ומביתו יברח, מסימטאות איזמיר יעקור, מסחרה והמונה, סוחריה וגביריה שהיו לא לזרא – אל ההרים החשופים ואל העמקים הפתוחים אשר לחוף הים, שם יתבודד שנים רבות עם נשמתו ואלהיו, עד כי תצלח בידו התעודה הגדולה… רבי שמעון בר יוחאי זכור לטוב. האם לא הרבה להתבודד? והאר"י הקדוש?

הוא פוקח עיניו כמתעורר מתוך התדהמה. מולו, על הקיר, תלוייה תמונה ברקמה: אברהם מוליך את יצחק אל העקדה, מאכלת מרוטה בידו… הוא רואה את אביו החולה מצפה למוצא פיו. מה יגיד ומה יאמר?

אך הנה מתרוממת ממקום מושבה אמו, מלאכת הסריגה בידיה. היא קרבה למטתו של בעלה, מתייצבת ליד בנה, כנזופה. רך ומלטף דיבורה:

– שמע נא בני לדברי אביך – היא אומרת – כי את שלומך יבקש, ושלומך שלומנו… ידענו, כי לגדולות נוצרת… נזר ביתנו אתה, בני אהובי – לב אֵם ירחב. וגם לאחר נשואיך למזל טוב תמשיך בלימוד. ראה, חולה אבא שלך, האם לא תהנה רוחו?

רכים וכובשים דברי אֵם, אך הם לו כשיפּודים המלובנים הצורבים בבשר. הנה הוא נתון במצור, מוקף מכל צד, באין מוצא ומנוס – וחסר-אונים, מדוכדך ומושפּל. הוא מבקש לומר דבר, אך אין פיו נשמע לו. בכל אשר יפנה מתנוצץ לעיניו ברק מאכלת מרוטה… והוא כורע, כורע וצונח, פושט צוארו כיצחק אל מול העקדה…

ופתאום הוא מרגיש נגיעת יד אמו. הוא מרים מולה מבט כאחד המבקש על נפשו. פרח לו חלף מריו. בוא נכנע.

דומיה עגומה עומדת בחדר. ובדומיה נשמע לחשו הרפוי:

– יהיה כדברך. אמא…

תכלית הזיווג

התכונה בבית מרדכי צבי רבה מאוד.

פועלים יוונים ותוגרמים טורחים בשיפוץ הבית, בתקונים, קובעים טפּאֶטין חדשים על הקירות, מנקים התנור והארובה. השפחה הנכריה מנקה החדרים ומדיחה הלכלוך, משפשפת וממרקת הרהיטים והכלים. ומר ת אסתר מנצחת על המלאכה, נוהרת בשמחתה כי רבה, וידה בכל. שמש אביב מאירה משמים כחולים וגבוהים, ומשב רוח קליל, מבושם, נישא משדות ומגבעות –

במעלה הסימטא נעה עגלה רתומה לחמור ועליה עופות שחוטים עקודים בערימות. עוד הנשים עוסקות במריטת הנוצות, ולחצר נכנס דייג חסון-קומה, מושך עגלת-יד שחבית דגים עליה. חתול המחמם עורו בשמש מרחרח לידה. ריחות של פלפלין וקנמון, אגוזי מושקאט וצפורן נודפים בחלל. ובפינה עומדים סלים קלועי-קש ובהם משראות אשר שיגר המחותן, הגביר נתן גירונדי, לכלולות בתו יחידתו, מרת רחל בת היו“ד דלי”ת, עם האברך שתי צבי: יינות מכרתים ויינות לבנים מגליפּולי ויינות אדומים מאסיה הקטנה.

עם צהרים באים לבית יוסף ואליהו. מן השוק הם באים ומן המחסן הגדול אשר לסוחר האנגלי מר גורדון סמית. אין נותן דעתו עליהם בתוך המהומה הכרוכה בחג החתונה. ורק הוא, שבתי, החתן, נעדר כל היום, משל לא בעטיו כל התכונה הזאת…

הוא מאריך בימים אלה שבת בבית המדרש “חמדת-בחורים” – מאריך יותר מתמיד. ועמו הרב יוסף אישקאפא. הם לומדים יחד. ארוכים וממושכים טיוליהם בפרדס הקבלה. – אל גינת אגוז ירדתי – נשמע קולו של הרבה. מה אל גינת אגוז? – בשביל גינת אגוז ירדתי, שהיא היכל האהבה, להדבק זכר בנקבה…

קרני השמש שלוחות בכל פינות בית המדרש. נוצצות אותיות הזהב הרקומות בפרוכת הקטיפה. פניו של שבתי מאירים וקולו ענוג ורך.

– אכן כי כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה, הכל בסוד זכר ונקבה הוא. אולם האין באה הדחיפה הראשונה בזיווג בני אדם מצד ייצר הרע? – מקשה שבתי.

הוא מקשה, ולעיניו חולפים נעוריו, נעורים של פרישות וסיגופים וטבילות, נעורים של ערגה אל הגברות העליונה, של כמיהה והתחרות בזכר של מעלה – מה טוב היה לו בהתייחדו בסוד בחורים, במחבוא הסלעים בין גבעות החול… והוא רואה בעיני רוחו את ניקבת תהום רבא, מקום משכנים של כוחות הטומאה, מלכות הסטרא אחרא ולידו הנקבה לילית – והנה צלמוות, צל ומוות, שכוחם בזיווגם והם שפיתו את אדם וחווה, ומני אז משתדלים הם להביא לידי חטא גם את העליונים וגם את בני האדם. במארב הוא ניצב, הסטרא אחרא, בפתח השכינה, כמו שנאמר לפתח חטאת רובץ… ותשוקדתו של כוח הזכר שבו, הוא סמאל, הוא הנחש, לחטוף השכינה שהיא בגלות, בפירודה מבעלה, ולהזדווג עמה ולטמאה – ועוונות ישראל מגבירים כוחו.

הוא רואה השכינה במצוקתה ובמאבקה הנחרץ בסטרא אחרא. אשר הדין מתלקחת – והשכינה מתמלאת עברה וזעם של קדושה, ובכוח הדין הלוהט היא פועלת כחרב נקמות והודפת את העבד המורד, המבקש לחלל כבודה. הוא רואה פניה החשוכים של השכינה בגבור עליה כוח הזכר שבסטרא אחרא, והוא מזדווג עמה ומטמאה… מרגיש הוא בצערו של הקדוש ברוך הוא, בזעמו, בשאיפתו לסייע לה, לשכינה, בנצחונה, היינו בנקמתה בגויים, בכוחות הטומאה הנוראים והאיומים…

לימודו של שבתי כמזמור, עיניו עצומות לחצאין. דומה, לא בישיבת “חמדת בחורים” הוא עתה, אלא בעולמות העליונים, ונשמתו מחוברת באור השופע ממרומים…

– שמע ישראל – הוא קורא – כאן נכללת האשה בבעלה, ולאחר שנכללו זה בזה בכלל אחד, אז צריך לייחד את האיברים ולחבר את שני המשכנות כאחד בכל האיברים בחפץ לב – בכוונה – להתעלות בדביקות-של-אין-סוף, שהכלי תדבק שם להיות חפץ אחד, עליונים ותחתונים.

– מאי זיווג האשה ובעלה – שואל הרב – ועונה:

– הלא הוא ייחוד הספרות מלכות ותפארת. מאי קישור האיברים? הלא הוא דביקות הספירות באין סוף. מאי תכלית הזיווג? משיכת הזרע ממקורו העליון במוח והעברתו לנקבה בצנור של יסוד דרך אברים שונים.

אחר כך הוא שם ידו על ראשו של שבתי ואומר:

– מעתה יקרא שמך חכם שבתי.

החמה נוטה ימה, אחרוני קרניה מפזזות על אותיות הזהב של הפּרוכת…

עתה הוא ממהר לביתו, אשר התכונה בו רבה והאורחים מתכנסים, ואמו, שמלת-צבעונין לגופה רם-הקומה, אור ושמחה בעיניה ורבים הבאים לברכה לאשרה ולמזלה. ואפשר גם הסוחר נתן גירונדי שם עם בתו, רחל, היעודה לו.

מרחוק הוא מבחין בהמולה ליד ביתו, הוא שומע נחרת הסוסים הקשורים למרכבות ולועסים. במרכבות בו האורחים לשמחתו. לשמחתו? – הוא תמה. אילו היה בידו לברוח מהם… הנה הם: הסוחרים העשירים מקונשטנטינא, לבושי משי וקטיפה, שולי מעיליהם מבודרים, תרבושיהם חדשים וחיוכי-רצון על פניהם, ולידם קרובי משפחתו של מרדכי צבי ממוריאה, נעולים הם מגפי-עור גבוהים, חבושים כובעי-פרווה ולבושים מעילים קצרים, כיאות לתושבי כפר בהרים. הם מחליפי דברים עם נגידים מאיזמיר ומפצחים אגוזים, וביניהם לומדי תורה ומקובלים, וחכמים מבית דינם של יוסף אישקאפא ואהרן לפפא. ובתוך הקהל מהלך שפי משולח מארץ הקודש, מגבעת ירושלמית מהוּהה לראשו, פוזמקאות לבנות ברגליו החבושות הנתונות בסנדלים מרופטים. כלי הנגינה פולטים מנגינות. נשים ועלמות לבושות משי ורקמה ענודות תכשיטים, שטופות בשיחה.

השמש שוקעת בפאתי מערב, מאדימה מפרשי הצחור של הספינות, צונחת לאטה בגלי הים הרוגע. בחדרים גדולה השמחה ורבה האורה השופעת ממנורות השמן המבריקות ומן הנרות רבים התקועים בפמוטות הכסף. השולחנות ערוכים כמזמינים לסעודת-המצווה.

הלילה רד. בחדר מיוחד, סביבה חבורת נשים, ניצבת הכלה, כשושנה בפריחתה, שמלת לובן לגופה ומקושטת היא בצמידי זהב. מטפחת משי שקופה מכספה פניה ובעדה ניבטות שתי עינים-דובדבנים, עיני ילדה תמה. ומבט נרגש ומבוהל בהן. ובחדר הסמוך, שאור מועט בו, שבתי צבי, ולידו אביו והרב יוסף אישקאפא, עוד מעט וילווהו אל החופה –

– אל תתעצב אל לבך, בני, בשעה גדולה זו – לוחש באזניו מרדכי צבי, כי מצווה גדולה היא. ואל תחסר משמחת הוריך… ראה, בני, טובי איזמיר ויקיריה, חכמים וסוחרים, לכבדנו באו ולשמוח בשמחתנו, וגם מקונשטנטינא וממוריאה ושאר מקומות באו אורחים… והכל בזכותך, בני, כל הגדולה והרווחה, ובשעותך עוד ירווח לכל בית ישראל…

אך הוא, שבתי, כנאלם. המלים נעתקו מפיו, דכדוך טבוע בפניו החיוורים, לופת כל ישותו, ועוד מעט ויכריעו. קולות הגיל והנגינה הבוקעים מכל עבר גורמים לו עינויים. רעדה אוחזת בו – וחרדה. עוד מעט ויכרע תחתיו… עוד מעט וימלט מכל עדת האורחים, הגבירים והחכמים, ומכל ההמולה הגדולה הזאת… מה ראו כי נזעקו כולם עליו? מה רצונם ממנו? מדוע פרצו לחייו, לעולמו, למסכת חזיונותיו הנעלים? אין זאת אלא שטהור הוא מכולם, שעל כן יבקשו להדביקו בטומאה, אין זאת אלא שצרה עינם בקדושתו, בעלייתו במעלה הר האלהים…

האעמוד בנסיון? – הוא שומע קול קורא בלבו, ושיניו נוקשות זו לזו. אך הנה אוחזות זרועות בזרועותיו והוא מובל – על רכחו – לחופתו, כמובל לעקידה, לקדש את הנערה שייעדוה לו…

תעלומה

שלג רב יורד ללא הפוגות, ושמים מעוננים רבוצי על בתיה של איזמיר. עוד השמש לא עלתה וצינה עזה מקפיאה החלל, אך בחדר בית הדין של הדיין אישקאפא עומד חום דחוס. השמש מוסיף כפעם בפעם גזרי עץ אל תוך האש הדולקת בתנור – האש לוחשת, נוהמת, אוכלת בעצים ושולחת לשונות אדומות-תכולות…

הד צעדים כבדים, הבוססים בשלג, עולה בודמית הבוקר. מי הוא הבא אל חדר בית הדין בשעה מוקדמת זו?

נתן גירונדי עומד בפתח. מנער את שכבת השלג שדבקה במעיל הפרווה, במנעליו, ומבטו תר סביב. באחת הפינות יושב הדיין, תלמודו לפניו. נר זורע אורו על פניו החרושים קמטי-זוקן. אפלולית.

יוסף אישקאפא מתעורר מלימודו. בעינים ליאות ותמהות בוחן הוא את הבא.

– שלום עליכם – הוא מקדים לברכו. ישב-נא. מה הדבר אשר הביאו בזו השעה אל בית הדין? השלג יורד זה ימים והקור עז…

– בצרה גדולה נתון אני, הוא אומר, בצרה ובחרפה גדולה. ובאתי לתנות מרי שיחי לפני כבוד תורתכם ולשאול בעצתכם.

– מה הדבר אשר התרחש בפתע?

– בושתי, כבוד הרב, בושתי ונכלמתי. צרה גדולה היא וחרפה גדולה. והיא כאש עצורה בעצמותי –

– אל-נא יסתיר דבר, כי אין נעלם מהשם…

– לא, לא אסתיר דבר מפניו, ר' יוסף, וגם אליו אני בא בטענתי… בטענתי על חתני, הוא תלמידו החכם שבתי צבי שאת בתי יחידתי לו נתתי. והנה – בתי הענוגה מבכה גורלה ומקוננת, שחתני לא נגע בה והוא כמתנכר לה… כאלמנה תוריד דמעה – וחיים אין לה. ואנה אשא חרפתי?

– נבצר ממני להבין סוד הדבר הזה – אומר הרב, גביניו המכסיפים יורדים ועולים. הן טהור הוא הבחור ודרכו ישרה, ומאז נשאה לאשה הרבה סיגופים וטבילות ובתורה התמיד. מה זה היה לו, לשבתי, בחיר תלמידי? מה היה לו?…

– גם אני לא אבין פשר הסוד הנורא שהוא מחוץ לדרך הטבע – אומר נתן. חמדת בחורים היה, ועל כן לבי בּי כואב ומורתח שבעתיים. מדי תבוא אלי בתי, רחל, ובחיקי תתייפח, טוב לי מותי מחיי מראות צערה ויגונה… לבי בי נשבר. מה עצתו לי, אב אומלל, מה עצתו?

שותק הרב ועיניו כנעצמות מאליהן ורק גביניו העבותים רועדים… שמש חלושה מפציעה מבעד לערפל – אפור-כהה החלל סביב. ודממה. רק האש אוכלת גזרי העץ ולוחשת. הוא הוגה בזה הדבר המוזר אשר נתגלה לו עתה בכל מערומיו, ואשר הדים עמומים ממנו הגיעו אליו מזמן. מי עוד כמוהו יודע דרכיו המזורות של תלמידו, אשר אהבו נפש ועם זה – לא אחת – חרוד חרד לו ולחידה היה לו, בדכדוכו השובר לבבות מזה ובהתלהבותו הסוערת האין צרים מזה…

אך הנה הוא מתאושש. אור שחרית קלוש זולף מבעד לחלון המושלג.

– יירגע-נא מר נתן, יירגע – הוא אומר בלטף קולו. אפשר ומן השמים עיכבוהו… לא טוב לחשוד בתלמידי חכמים. אני אחקור בדבר הזה ואודיע לו פשרו. יירגע-נא, אני אחקור בדבר הזה…

אך יצא את החדר, קורא הרב את שמשו, ומצווה עליו ללכת להזמין מיד את שבתי צבי אל בית הדין.

עתה הוא מהלך אילך ואילך, ראשו מורכן מטה וידיו שלובות לאחור. ליד התנור אשר להבות מפרכסות בו הוא מושיט כפות ידיו לחממן אל מול האש, רשת של ורידים ועורקים מאדימה בשלהבות היוקדות… לעיניו מצטיירים דמויות וצורות ופרצופין, והם מרדים בריקודים מוזרים, פרועים, ושם, בעומק הלהבה, מעבר לאש המאירה העולזת – תהום אפלה… אפלה מאד מאד. שאין אור אלא זה היוצר מתוך החושך, ואין טוב אלא זה היוצא מתוך הרע, היינו מתוך הקליפות – הוא מהרהר. האם לא מצינו שלשם השגת השלימות צריך אדם ליכנס לתחום ממשלת הרע ולהזדכך בה כבכור המצרף? האש פושטת באלף זרועות יוקדות, לוהטת, שורפת, מצרפת… אפשר כי לא מקרה הוא גם המעשה בשבתי – הוא חוזר שוב אל מקומו, תלמודו לפניו – וחום באיבריו. הוא שונה ומזמר, מזמר ושונה כמבקש להשכיח הרהוריו המציקים. בתורה אצורים כל הסודות העליונים החתומים שלאו כל אחד ראוי להשיגם. בתורה כל הדברים העליונים המתגלים ואינם מתגלים. בתורה כל הדברים של מעלה ושל מטה, של העולם הזה והעולם הבא. הלא היא אוצרת מכמנים, כוחות ואורות שלבשו צורת אותיות וצירופי מלים, רמזים וסודות וגימטריאות ו… התגל לו, התורה, את פשר הסוד הנורא הזה, אשר מעודו לא מתקבל בדומה לו.

עוד הוא תוהה על פשר החידה, ושבתי עומד בפתח. הוא קם לומר לו שלום ומקביל פניו בשמחה.

– פי רבך אוהבך כל הימים המדבר אליך, הוא פותח, ואני מבקשך וגוזר עליך לגלות לי פשר סוד אחד שהוא בדיני נפשות…

– מה הרבי מבקש? מה יבקש? – הוא עונה בריטון.

– אל-נא החכם שבתי, באפך, אל-נא תתרעם עלי. הוא פונה אליו רכות. כי רבך הייתי ועל הליכותיך ציפיתי כל הימים. הבן יקיר היית לי, תלמיד חכם ישמח לבבות. ושושבינך הייתי ביום כלולותיך. אך הנה, בפתע, עלתה עננה שחורה על שמי התכלת הבהירים…

– שבתי צבי שותק. עיניו מוטות לארץ. כעס בשתיקתו. כעס עצור המפעפע במעמקים.

– מה השמועה הרעה הזאת אשר אני שומע, החכם שבתי, הוא מוסיף – שנתרחקת מאשתך? ודבק איש באשתו כתוב. ואתה נפש אשה צעירה תענה ואת הוריך תצער צער רב… האם בתורה, תורת חיים, תמרוד? השמיעני-נא, החכם שבתי, תלמידי אהובי, פשר הסוד הזה ואל-נא תעלים ממני דבר. ואם סתמו הכוחות הטמאים שערים לפניך – ואתן לך התקון הנכון…

– בצדק וביושר עשיתי זאת – הוא עונה ברוגז – ואין בלבי הרהור של חרטה. אין אני רוצה בברית בשרים עם אשה ילודת-איש… לא לכך נוצרתי, לא לשם כך הדברתי כוחות הטומאה והיצרים. אתם כפיתם עלי הדבר הזה…

– ועד דבר לכם אגלה, רבי – הוא אומר בלחש וניצוצות נדלקים בעיניו – כי עוד קודם חתונתי עליתי על ידי השם הנכבד והנורא למקום גבוה וירדתי בשלום…

הדיין נחרד לשמע הדברים. אין הוא עוצר סערת רוחו והוא קורא בקול:

– אוי ואבוי לאות ושלום, כי כאשר ירדת ודאי נדבק בך דבר שאינו הגון ושאינו מניחך לידבק באשתך. כי זו דרך העוסקים בקבלה, כשאינם משמרים את השם הנורא בטהרה…

– ובוא בני, – הוא אומר ונעימת-פיוס בדבריו – ואבינך ענין עליות שמים שלא תיכשל עוד. כי כל אחד עולה כפי שורש ומדרגת נשמתו… ואם יצא חוף למדרגת נשמתו למעלה הימנה, עלייתו דומה לאדם הולך מן הארץ עד פינת מעקה גגו, ואם יחשוק לילך ממעקה גגו ולמעלה ממנו לאוויר השמים – נופל בפסיעה אחת לארץ ושובר עצמותיו ומת, או שובר גלגלתו ונשתגע. כן עליות אלה – החכם שבתי – כשהולך למעלה חוץ למדרגתו ולזה קראו רבותינו קוצץ בנטיעות, שפירושו נשמתו נתקצצה משרשה –

שבתי שומע הדברים, רוחו עליו עכורה מאד, ואין בידו אלא לומר זאת:

– בטוח אני בעצמי, שאני מדובק בקדושה, ולא נכשלתי כאשר פתרתם.

– היא הנותנת – מחזיר לו הדיין בקול רך, היא הנותנת. ושעל כן, בני אהובי, שמע-נא לי, וטוב לך כל הימים. והוא שתשבע לי שבועה חמורה שאין לה מחילה והפרה, שלא תעסוק עוד כל ימיך בעסקי קבלה, ותשב נקי ותלמד, ותהיה כשר וישר לפני השם כל הימים. ולאחר מותנו, אני ואתה נטייל בגן עדן עם משיח בן דויד, כי אתה תלמידי המובהק ומסרתי לך את אשר לא מסרתי לשום אדם מימי, ולך לך אל ביתך והדבק באשתך הכשרה לך –

מורתח ונרגש קופץ שבתי ממקומו וקורא בכעס:

– נשמתי רמה ונשגבה מנשמתכם, רבי, כסומא תגששוּ…

הדיין הזקן מנענע ראשו, גביניו רועדים ודמעות נקוות בעיניו:

– לו יהי כדברך. לו יהי כדברך…

בזעם עצור פונה שבתי עורף ונחפז לצאת. הדיין נסמך אל דוכנו ולבו פועם בקרבו ומקבות הולמות ברקותיו. הוא מנסה לעיין בכל אשר התחולל זה עתה לנגד עיניו ואינו משיג המתרחש – ותעלומת הסוד גוברת וגוברת. ולפתע מנצנץ במוחו כברק הרהור – אין זאת אלא ששבתי, שהוא גם אהובו וגם מפח נפשו, מכזב לו, בהיסח הדעת יכזב, שנתפס לדברים שהם מחוץ לדרגת נשמתו, לאמונה מופלגת בכוח עצמו והיא המקלקלת השורה. אך מה שרשה של אמונה זו ומה מקורה? מה פשר הניגון המיוחד, הזר, המחריד, העולה מנפשו? האמנם סבור הוא, כי ניתנה לו רשות להחציף פנים כלפי רבו וכלפי שמיא?

הוא צונח על מקום מושבו. הדמעות מתגלגלות על לחייו, על זקנו. הוא מטיח באגרופו על לוח חזהו, משל לאחד המתוודה על חטאו ומבקש סליחה ומחליה… הוא, הוא, יוסף אישקאפא, החוטא והפושע – ולבו מתמלא רחמים על זה האברך ויסורי כליותיו מייסרים אותו: האם לא פשט בהושיטו לו גביע היין החריף בעודו נער רך? נמצא, שחטא והחטיא. ודבר אחד ברי לו עתה, כי לאשה הצעירה הוא מצוּוה ליתן גט כריתות – ולאלתר…

הרמץ דועך בתנור. לידו, על הספסל, מנמנם השמש. פתיתי שלג יורדים בחוף לאטם, באין הפוגות, בנחת…

הוא נוטל מקלו ופוסע בצעד כבד לעבר הדלת.

מנין מקובלים צעירים

בחברת תשעת תלמידיו עריו יושב שבתי מופרש בבית אביו ושונה בתורת הסוד, מתרפק עליה באהבה רבה – ועם זה הוא מתייחד עם סוד נפשו, עם תשוקותיו העלומות, עם חלומותיו. קולו הערב בוקע ועולה מן החדר האחורי ומפכה בחלל הבית בשירות שובות-לב ובזמירות ענוגות, בצלילים נוגים, כוספים, המעוררים נימין כמוסות ומרעיפים ניחומין וצרי בלב הורים, שזה שיחו של בנם יקירם וחיבורו עם הכוחות הקדושים העליונים… שתתגלה אליו נפש מהצדיקים הנפטרים ותגיד לו חכמות וסודות גנוזים עד להפליא –

הוא יושב ושונה… האביב כבר נראה בארץ וגלי הים מצטחקים באור השמש הזורע נהרה וגיל. דשאים מלבלבים וציצים פורחים ואילנות מוריקים ורינת צפרים נישאת בחלל. אך בחדר המנין, אסיר כיסופיו, מתמיד שבתי בלימודו, בכוונת ובייחודים, אחד מרבים שנחלץ למערכה גדולה בכוחות הטומאה, לקרב את עולם התיקון ואת קץ הפלאות… אך הרבים הם כמותו לטהרה, לפרישות ולסיגופים? יין הקבלה מפעפע בחושיו, היא כובשת לבו ומוחו ורצונו וכל הוויתו, ואז הוא רואה חזיונות אשר לא שזפתם עין…

האם נבחר הוא מאחרים? האם לא קדמו לו דוחקי הקץ, קדושים וטהורים, צדיקים ומקובלים, לוחמים גבורים במערכה הנואשת נגד הטומאה והאפלה והגלות – ורק קוצר השגתם של בני הדוא עמד להם לשטן. כולם נמשכו לארץ הקודש, – והוא עודו יושב באיזמיר. המקובל הנורא יוסף די לה ריינה קיבל על עצמו עם תלמידיו להביא המשיח בכוח הקבלה, בצומות ובסיגופים ובצירופי שמות קדושים – ולא עלתה בידו. והרי הרב המקובל המופלא משאלוניקי יוסף טאיטאצק שהתנהג לפי חכמת הנסתר והסתגף הרבה – ארבעים שנה לא ישן במיטה, שכוב על תיבת עץ ורגליו תלויות. בנפש חפצה האמין בהראובני בהופיעו בתוגרמה ובשורת עשרת השבטים בפיו. עוד מצויים זקנים באיזמיר הזוכרים הופעתו, שראו דגלו המפואר ועליו עשרת הדברות רקומות בזהב – מתנת אלמנתו של שמואל אברבנאל מפירארה – ומה עלה בסופו? והרב יוסף קארו, שרזים נעלמים גילה לו המגיד מן השמים, נפלאות וסתרי תורה, וגם הוא קיבל על עצמו סיגופים ועינויים קשים, האם זכה? והרי הגר צדק שלמה מולכו שנשרף על קידוש השם. והרי הרב משה קורדובירו, גיסו של המשורר שלמה אלקבץ בעל לכה דודי ותחינות ותפילות, האם לא גילה גדולות ונצורות בקבלה וקיבל על עצמו גירושין וגלות לכבוד השכינה? והאר“י הקדוש וגוריו האם לא עשו כל אשר בידם בעינויים נוראים ובוידויים, בבכי ובטהרה ובתחנונים, להשיב מלכות בית דויד על מכונה ולהקל חבלי משיח? והרב חיים ויטאל ושאר מקובלים ודורשי נסתרות האם לא ניבאו, כי בשנת של”ה יבוא המשיח לישראל, והם הרבו לעשות בתשובה ובהתבודדות ובכוונות לברוא ולתקן עולמות בתפילתם ובמעשיהם – אך גם הם נכזבו בתקוותיהם!

כל התקוות נכזבו – הנכזבו? היתכן שנכזבו? מלכות השמים – הן ברי וודאי שתבוא, בקרוב תבוא, כמובטח. ולפניה תהיה גאולת הנפשות, העלאת ניצוצי הקדושה מתוך הקליפּות, המתגלגלים מגוף אל גוף. ואָז יגיע תור עולם התקון. ומי הם המתייחדים, בעודם בחייהם, בייחוד שלם עם עולם הנשמות ומחברים את העולם השפל עם העולם העליון? הווה אומר, צדיקי הדור, בני היכלא, הלנים בהיכל הקבלה. האין הוא, שבתי, ראוי להיות במנינם, מסוללי הדרך לפני המלך המשיח?

משחר ילדותו נתייסר הוא, שבתי, ביסורים ובעינויים – ונשא בלבו חלום התקון, ובקבלה שם כל מעייניו ונטל על עצמו פרישות וטהרה. אין זאת אלא שהשכינה אוהבתו, שנאֶה הוא לה מכל הבחורים אשר סביבה וזמרתו עריבה ונעימה לה, וטוב הוא לה בטהרתו מכל רבב חטא וטומאה…ואף הוא אוהב את השכינה בכל נפשו ומאודו ונכון ליתן נפשו עליה ולידבק בה. כל חושיו פתוחים וקשובים ודרוכים לרמזיה…

הוא קורא בספר הזוהר את הפּסוקים אשר, דומה, למענו נחצבו:

משל למה הדבר דומה? לאהובה, שהיא יפת-תואר ויפת-מראה, והיא סגורה ומסוגרה בהיכלה, ולה אוהב יחיד, שאין בני אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר הוא על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת, שאהובה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר, שהיא שם, ומגלה פניה לאהובה ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יצאו אליה, והוא ידע, שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה…

כך הוא דבר התורה, היא אינה נגלית אלא לאהובה. יודעת התורה, שאותו חכם-לב סובב על שער ביתה בכל יום, מה עושה היא? מגלה היא את פניה אליו מן ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד היא חוזרת למקומה ומסתתרת. כל אלו שהם שם אינם יודעים ואינם מתבוננים, אלא הוא בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יוצרים אליה. התורה נגלית ונכסית ונוהגת באהבה לגבי אהובה, לעורר בו אהבה…

מן החדר המבודד של שבתי עולה זמר קדוש. נפשות צעירות משתוחחות בערגונות, בכמיהות, באהבה גדולה… מנין אברכים כם. מנין מקובלים צעירים בם. והחכם שבתי צבי ראשם ובחירם.

מבודד החדר – אך אורות גדולים בוקעים מתוכו למרחקים, אורות קדושה וכיסופים, והם מציתים לבבות…

מגנזי הצרות אל גנזי הישועות

שמש סוף קיץ מלהטת בתיה וסמטאותיה של איזמיר, מציפה בשפעת נגוהות זהב הרים וגבעות שבעיבורה. מרחבי התכלת של הים רוגעים, עוטים חלום-פז ואיושתם החרישית נישאת בחלל הבהיר – וברחוב היהודים דומיה עמוקה, בעיצומו של היום, כאילו נפסק זרם החיים בפתע.

בגדול בתי הכנסת באיזמיר ק"ק פּורטוגאל רב הדוחק – זקן ונער, איש ואשה, מצטופפים עתה בתוכו וסביבו, עם רב אחוז התרגשות. עזבו היהודים עסקיהם, סוחרים וסרסורים נעלו החאנים והקונטורות, אומנים – בתי המלאכה ובחורי הישיבה הפסיקו תלמודם – הכל נזעקו לכאן. השואה הגדולה, הנוראה, המהלכת אימים, שהסעירה משכנות היהודים באירופּה, היא שהזעיקתם לכאן.

ולא הזעקה בלבד. משולחים שאספו מעות בשביל עניי ארץ ישראל ובתי הישיבות שבה הביאו לכאן השמועה המרה וסוחרי הנוצרים אישרוה. עד מהרה נראו ברחובות קונשטנטינא ואנדרינופּול וסופיה וקהלה רבות אחרות ראשוני פליטי החרב והשמד שנפדו משבי התאַתאַרים. אימת הטבח בעיניהם המבוהלות. רעבים וצמאים, בלויים וקרועים, מוכי מחלות ובהלות, משרכים הם רגליהם, המומי זוועות והמומי אסון, והם עצמם כפצעים הפתוחים הזועקים באלמם וקורעים לבבות. יד הדמים של המרצחים עודה חונקת נפשם. יהודי פולין ואוקראינה, כעשירים כדלים, רבי-יחש ופשוטי-עם, ועתה היו כולם לבז ולמשיסה… יהודי פולין ואוקראינה, השדודים והמעונים, האנוסים והטבוחים, אשר נתנו נפשם על קידוש השם ודמם נשפּך כמים והטורף טרף בהם ואף על יונקים וטף לא חמל… מאז גירוש ספרד, אשר הדי זוועותיו מרטטים בכל בית ובכל משפחה, לא היה כשבר הזה.

אחוז תדהמה הקהל המצופף. בפתח הגיח האסון, מן המארב, במלא זעם חמתו ואכזריותו. בפתע הממם. הם מחליפים דברים חטופים איש עם רעהו, אך השפתים קמוצות, קפואות. פה ושם נשמעות יבבות קטועות.

דומיית-מות משתררת. הרב אהרן לאפפא עולה על הבימה עטוף טלית.

חנוק קולו בדברו, עוד מעט ויפרוץ בבכי… הכל דבוקים בו במבטיהם, הכל צדים כל אות והברה שלו:

– מערבות הדניאֶפר המוליך מימיו העזים אל הים השחור הגיח העיט הטורף על קהלות הקודש, מבין סלעיו זנק וצפּרניו המרוטות נעץ בבשר היונה…קהלות קודש שלימות, אלפים, רבבות – נתנו נפשם, בעינויים נוראים ואיומים… כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה – אומר הוא בקול בוכים. מהם שפשטו עורם והשליכום לכלבים, מהם שקיצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על אם הדרך ודרסום בקרונות ודרכום בסוסים, ומהם שפצעום פצעים הרבה למען יפרפרו ביסוריהם עד צאת נשמתם… ורבים נקברו בחייהם, וילדים שחטו בחיק אמותיהם ותינוקות קרעו לגזרים… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם… השם יקום דמם…

הוא עוצר נשימתו, עוצם עיניו, גופו רועד ושפתיו רוטטות.

התייפחויות חנוקות עולות מתוך הקהל המצופף, קורעות דומיית המוות הרבוצה כעב ענן כבד בעיצומו של היום המוצף אור שמש.

הרב פוקח עיניו, מביט על ים הראשים, העינים, כמבקש לחבקם, להתייחד עמם באסון – הוא ממשיך:

– זעם אלהים ניתך על בית ישראל… אך הם, הקדושים והטהורים והגבורים עמדו בנסיון וקידשו שם שמים. בבתי כנסיות נתכנסו, עטופים תכריכים, ובעמדם בתפילה הושיטו צוארם לתליינים ונפשם יצאה באחד. ויש ששחטו עצמם לפני בוא הצר ולא המירו. יהי זכרם מבורך לעולם ועד.

ואחר כך, מעוטף בטליתו הוא פונה לצד מזרח ופותח:

– יתגדל ויתקדש שמיה רבא…

והקהל אומר עם הרב קדיש.

עתה קם הדיין יוסף אישקאפא. גביניו הארוכים מאהילים על עיניו, המיית תוגה עמוקה בדבריו.

– השנה ה' זאת, ת"ח למספּר האלף הששי, אשר רבים חשבוה שנת גאולה וביאת המשיח היתה לנו שנת חורבן ויגון… ושעל כן, מורי ורבותי, וכל עדת ישראל הנקהלים בזה, לבשו שק וקראו מספק וצום ועשו תשובה, כי התאנף בנו אלהים. ותפילה וצדקה ותשובה מעבירין את רוע הגזירה. וכל אלה אשר נמלטו מחרב אדום לשבי התאַתאַרים עלינו פדיונם, ועלינו לנחם האבלים, לחבוש הפצועים ולהלביש הערומים ולפרנס הרעבים והצמאים ולחזק ברכי הכושלים…

– בקונשטנטינא – הוא ממשיך – עומד בראש מעשי העזרה הנגיד הנכבד דויד די קרקסוני, והא כבר יצא לויניציאה ובידו ידיעות ואגרות; ובאמשטרדם – ראש הישיה שאול מורטירא. בכל הקהלות מרימים היהודים בנפש חפצה נדבותיהם. וגם אנחנו, בני איזמיר, כאיש אחד ניחלץ לעזרה כאיש אחד – הוא מטעים.

– ובזכות זה – הוא מסיים – נשמע בקרוב ישועות ונחמות עם כל בית ישראל, אמן.

תוגת אין-האונים המעיקה על הקהל כמו פגה קמעה, תחושה של אחוות-אחים-לאסון כובשת מקומה. תשובה ותפילה וצדקה – זה המעשה ואין אחר.

בתוך הקהל הדחוק עומד שבתי צבי. עומד הוא מופרש ודומם. רעיו אנשי סודו לידו. אחיו יוסף ואליהו עם אביהם בפינה אחרת, נתונים בשיחה, בחברת נגידים וסוחרים. בתוך המון הנשים הוא מבחין באמו, דמעות בעיניה. הכל תפוסים לאסון הגדול אשר פּרץ לתוך חייהם. הכל נחרדים. ורק הוא, שבתי, דומם יעמוד ושפתיו הדוקות.

אכן, פיו חתום אך לבו מורתח. עד לבו נגעה הצרה הגדולה. מרי כעס מחלחל בו על הדברים אשר שמע זה עתה מפי רבו לשעבר הדיין אישקאפא. מרה השאלה המענה אותו. אין הוא מעלה אותה על דל שפתיו. אין הוא מטיחה כקובלנה. אין הוא יודע תשובה ברורה עליה. אך היא מציקה ומייסרת: עד מתי? התוכחה האיומה הזאת אשר באה עתה כתומה על בית ישראל, ההשמד והחורבן – מה פשרם ומה טעמם? האם רק ישראל חטאו, רק הם בלבד על ילדיהם וטפם? הוא נזכר באגדה על גנזי הצרות וגנזי הישועות שבאו סמוך זה לזה:

– אמר ר' ישמעל: (כשעליתי לרקיע) אמר לי שר הפּנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה-יהא על ישראל עם קדוש. ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובוכה ודמעותיו נוטפות מעיניו ויורדות ונופלות עלי. אמרתי לו: הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי: ידידי, בוא ואכנסיך לחדרי חדרים ולגנזי גנזים.

תפסני והכניסני ונטל הפנקסים ופתח, והראני אגרות, כתובות בהן צרות משונות זו מזו. ואמרתי לו: הללו למי? אמר לי: לישראל. אמרתי לו: ויכולים ישראל לעמוד באלו? אמר לי: למחק בוא ואראך צרות משונות מאלו. למחר הכניסני לחדרי חדרים והראני צרות קשות מן הראשונות. אשר לחרב – לחרב, ואשר לרעב – לרעב, ואשר לבזה – לבשה, ואשר לשבי – לשבי. אמרתי לו: הדר זיוי, ישראל בלבד חטאו? אמר לי בכל יום ויום מתחדשות עליהם צרות קשות מאלו.

באותה שעה נזדעזעתי ונפלתי לאחורי, עד שהא הדרניאל השר והעמידני על רגלי ואמר לי: בוא ואכניסך לגנזי ישועות ונחמות.

הכניסני וראיתי כתות-כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות, ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא. אמרתי לו: הדר זיוי, הללו למי? אמר לי: לישראל.

וראיתי כתר אחד משונה מכל הכתרים, וחמה ולבנה ושנים עשר מזלות קבועים בו. אמרתי לו: כתר זה המשובח למי? אמר לי: לדויד מלך ישראל.

מגנזי הצרות – אל גנזי הישועות… הוגה שבתי. היתכן, איפוא, שיש פּשר אחר וטעם אחר לשואה? היש חוב הקדושה יותר מהחשת הישועה? ואחישנה! לא, לא רק העברת רוע הגזירה, לא רק תפילה ותשובה וצדקה! כי נגזר למגר ולהדביר את כל כוחות הטומאה והאפילה האורבים, לפלס דרך אל הגאולה השלימה, כי קרוב יום השם וקול הזמיר נשמע בארצנו…

גם בדרכו לביתו, אל המנין, תלמידיו-רעיו עמו, אין הוא עוצר כוח לומר דבר. לפניו ומאחוריו חבורות-חבורות של אנשים ונשים, דיבורם בהתרגשות, אך הוא שותק. הוא שותק, אולם הוא חש ואגרופיו נקפצים ומחאה עזה מתלהטת בקרבו. היום הגדול העתיד לבוא ייפרעוּ מכל הרשעים! יום הגאולה יהיה גם יום הדין. יום נקם ושילם יהיה היום הזה! בפתע הוא נעצר, נסמך אל שנים מרעיו-תלמידיו המלווים אותו, רועד בעוית של זעם, מרים עיניו לשמים וחוצב פּסוק אחד:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה!

עתה הוא מחיש צעדו כמבקש לברוח מהקהל סביב.

ובשובו לביתו, לחדר ייחודו, רעיו-תלמידיו עמו, דכדוך נפשו כמו פג ונעלם ואור גדול נזרע עליו – שוב הוא פותח את ספר הזוהר וקורא הדברים שאינם נותנים מרגוע לרוחו. הלא הם חקוקים באותיות של אש בלבבו:

דבאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין יהיו קימין כל דיירי עפרין ¹ודא דכתיב בשנת היובל ה’זאת תשובו איש אל ארצו ואיש אל נחלתו…

בשנת ה' שאת! האין זאת שנת הפורענות והזוועות והאימים אשר ניתכו עתה על ראש בית ישראל?

הוא קם ממקומו. מהלך אילך ואילך בחדר. והנה הוא נעמד ליד הקיר, נסמך אליו בפישוט שתי זרועותיו, עוצם עיניו וקורא בהתלהבות הפּסוק אשר פּרץ מלבו בדרכו מהאסיפה בבית הכנסת:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה…

הוא נסמך אל הקיר ולעיניו מראה הקהל מוכה-האסון. תדהמה היתה בו, ובדברי החכמים – צידוק הדין. כּמימים ימימה. אף רמז למשמעות הגנוזה של הפורענות. אף אות. החינם היו דברי הזוהר, החינם היו דברי הנביא – ושנת גאולי באה…

מבוכה גדולה אוחזתו. רעיון מדהים חולף מוחו המשולהב כברק. ושנת גאולי באה – האין דברים אלה בגימטריא שבתי צבי? ושפתיו חוזרות ולוחשות:

יום נקם בלבי ושנת גאולי באה!

אפשר כאן טמון הסוד, אפשר כאן נרמז הפּתרון. כוחותיו אוזלים. הוא צונח לאָרץ בהתעלפות. ערפל עוטה עיניו, קצף לבן מכסה שפתיו. לידו רעיו-תלמידיו.

חיש כגבור ירוץ אורח

כל אותו לילה עשה על החוף, רעיו-תלמידיו עמו, בתפילות, בתקונים ובטבילות.

ירח שט בשמי התכלת, שופך כספּו על הים הרוגע והמייה שליווה שופעת מנבכיו כנגינת אלף כנורות. ליל פּלאות, ליל רזים, ליל חלומות ואהבה. איוושה קסומה לוחשת בין עצי החורש המטפּס במדרוני הגבעות אשר ממול לחוף.

זה עתה עלו מן הטבילה – רבוצים הם על משטח הדשא, מאזינים לדופקו של עולם, והלבבות מתרוננים. משב רוח קלילה מלטפת בשרם ובשמי שדות ואפרים נודפים סביב. כוכבים רומזים במרום. ודמי.

– מה נאה זה העולם אשר נאצל מן האין-סוף, מה עצומה עד-לאין-תפיסה חמדתו, והציורים שנתגלמו בו והזמירות העולים ממנו לאין מספר – לוחש קולו של שבתי ברוב התפּעלות בואו וחזו רעים: עצם המחשבה לברוא את העולמות אצולה אצילות האין-סוף ומחשבה עילאה שמה; אך ברי כי לא האין-סוף, לא הסיבה ראשונה, הוא המנהיג את העולם, כי אם אלהי ישראל האמתי, אשר עוד לא בא לגמר תקונו… שתקונו השלים יעשה המשיח.

– הוא אשר לימדנו רבנו שבתי – נענה אחד הרעים – העובד לאין סוף כעובד לעבודה זרה…

– כן, כן–הוא מטעים–הקדוש ברוך הוא הוא סיבה שניה מלוּבּש בתפארת. ואף שברא כל הנבראים בכוחו וברצונו של האין-סוף, רצון עצמי לו ובחירה חפשית, בדומה לאָדם שנברא בצלמו – בדמות זכר ונקבה.

– ולפיכך – מעיר אחד הרעים – לפיכך כל התוארים והכינויים והשינויים השייכים אל האָדם התחתון הם שייכים אליו יתברך שהוא האָדם העליון, בסוד מבשרי אחזה אלוה…

דממה. שקועים הם בהגותם, נושמים נשימתם הצלולה של ים וגבעות.

– האזינו, רעים, האזינו ללב הלילה – הוא לוחש. עצרו נשימתכם והאזינו. השומעים אתם נגינתו? גם מלכא קדישא ומלאכיו פוצחים שיר… הרואים אתם האור המופלא, נגוהות מעולם האצילות הנצחית… אשר קדם לבריאת העולמות, לפני צאת אדם קדמאה מסוד האין-סוף, מהזיווג של אבא ואמא, לפני שנבראו הספירות ונתגלפו הפרצופין. זה האור אשר יזרח כאשר יושלם בנין העולמות…

– כי הכל, הכל – ממשיך אחד הרעים בהתלהבות – כלול בו, נאצל ממנו: האור והזמר, הפרצופין והצורות, החפצים והרצונות והכוונות שאין להם מנין ואין להם גבול, ועם זה הוא אחד ויחיד ואין בלתו, אחד אלהינו בשמים ובארץ…

– אכן, נאמנו דבריך – אומר שבתי בקול נרגש. שהרי שנינו בזוהר הקדוש:

ואתה בהמיית הגלים אשר בים

וברחש הדגה מתחת;

ואתה באפריון התכלת

ומרגליות הכוכבים;

ואתה בלחש האילנות והדשאות;

ואתה בכמיהת הזיווג לשכינה.

שרוע על הדשא ומבטו בתכלת השמים ודומה עליו, כי הכוכבים רומזים אליו מעולם הבראשית שקדם לבריאָת העולמות. המיית גלי הים מפכה. כסף הים מכסיף המדרונות. ציוץ דר עולה מבין עצי החורש.

חרש עולה הזמר כמעיין הנבקע מן האָדמה. צליליו הצלולים מתרפּקים ככיסופי אהבה צובטים בלב. דומה, גם הגלים, גם הדשאים, גם החורש שרים עמו:

פתחי לי, פתחי לי, פתחי לי,

אחותי, רעיתי, יונתי תמתי.

שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה…

פתחי לי, פתחי לי.

ועתה, רעי חביבי – הוא אומר – שיר חדש אשיר לכם. משולח מארץ הקודש הביא הניגון לביתנו. מזמרת הארץ – מזמירות ר' ישראל נג’ארה. הוא עוצם עיניו ומפזם:

יבוא דודי לגן עדנו

למה מני כצבי ברח?

על מי נטש מעט צאנו

ולרום מעונתו ארח?

השכח דוד בית מלונו

ויום לי משעיר זרח?

ישלח מבשר המונו

חיש כגבור לרוּץ אורח!

שעה ארוכה שופעות הזמירות והשירות אל חיק הלילה הבהיר. רוויות עגמה ותפילה הן. פורחות הן אל בין הסלעים הזרועים על הגבעות, פושטות בין עצי החורש, נישאות למרחקים עם הגלים – הירח מטפס על מדרוני הגבעות ונעלם. זהרהורי ארגמן ניצתים באופק. הים – משטח כסף זוהר, רוטט בגלי גלים. צפרים מתרוננות בין ענפי אילנות…

– התזכרו, רעים – שואל בפתע שבתי – חרוזי-שירו של נג’ארה, הלא הם כקריאת זעקה אחרונה: ישלח מבשר המונו חיש כגבור לרוץ אורח?…חיש… חיש… כי כלתה הנפש, כי רבו הצרות והיסורים, כי אדם הים מדם בני… כגבור… לרוץ אורח… באורח הגאולה השלימה! עד מתי, עד מתי לא תישמע הזעקה?

פניני זיעה מתנצנצים על מצחו בזוהר השחר העולה. איבריו מפרכסים. דמעות בעיניו.

– רבנו, אהובנו – נשמע קולו של אחד הרעים – שבתי, החכם שבתי, לך יאתה, כי קיבלת על עצמך יסורים, כי טהרת ויפית ובתיקונים ובייחודים התלבשת, ראוי אתה להיות במחישי הקץ… חיש כגבור ירוץ אורח החכם שבתי צבי, ואנו עמך, גוריך…

ראשו בכפיו הרועדות. הוא מדבר כאל עצמו:

– עינינו שראו את פליטי השבר הגדול באים לגבולנו, עינינו שראו עניי ארץ הקודש שגלו מחזרים על פּתחי נגידים בקונשטנטינא ובאיזמיר ובשאר קהלות; אזנינו ששמעו בשורות מעשרת השבטים ואשר גם באומות העולם מתנבאים על גאולתנו – – – מתי, רעים, מתי נזכה לבשורות ונחמות?

באור השחר הצעיר מבהיר האפר הטלול ברבואות נגוהות. סומק עז כדם מאדים שוליו של רקיע התכלת. פרחים וציצי-שדה נוצצים בטל פותחים עיניהם אל השמש העולה. האילנות נעים-זעים חרש. יוקדות עיניו של שבתי ואור שפוך על פּניו החיוורים. נעמו לו דבריהם, שראוי הוא להיות בין מחישי הקץ… הן זאת הבשורה הוא נושא בלבו כפרי כבד ובשל ומתוק. עליה נצטער וסבל ולה נתן מיטב נעוריו. אפשר ששעת הגמול קרבה ובאה! והוא מרגיש שדמו מחיש מרוצו, ומעינות עוז חדשים כמו מפכים בו, קל ונמרץ צעדו על האָדמה הטבולה בפּז שמש הקיץ. הוא נושם עמוקות ושפתיו רוחשות:

חיש כגבור ירוץ אורח!

חיש כגבור – – –

דחיקת הקץ

עם בוקר הוא שם פעמיו אל בית הכנסת. בכוונה מיוחדת יתפּלל היום. מבטים רבים נפנים אליו, אליו המקובל המובהק, אליו החכם הצעיר המלהיב דמיונם של הבריות – וחרדה סמוייה עמומה מתפּעמת בקרבו, חרדת ההעזה הגדולה המבשילה בקרבו. מדוע כה יסתכלו אליו – הקוראים הם את סודו?

בודד ועזוב, חלש ונידח, הוא מרגיש עצמו בתוך הקהל סביב. מה יודעים הם על נפתוליו ועירגונותיו? מצוות אנשים מלומדה תפילתם… אך הנה הוא רואה בסמוך לו שנים מרעיו, יצחק סילוירה ומשה קלמרי. כל ליל אמש עשה עמם בקדושה ובטבילות, בהתבודדות ובזמירות ליד החוף. מציאותם מעודדתו. האין הוא עתה בקהל ישראל, אל מול ארון הקודש, במחיצת השכינה? כאן שדה המערכה, כאן יזעיק ויזעק הקריאה הגדולה.

אט-אט הוא גובר מבוכתו והוא מעז. בצעד מהיר הוא עולה על הבימה – עליו לעשות מעשה ויהי מה! שוב אין לדחות הדבר, אין לדחות! – הוא שומע קול לוחש בקרבו, המאיץ בו ומפעים לבו. שוב אין דרך חזרה. והוא הוגה בכל ברכה בקול רם ברור וצלול את שם הוי"ה, את השם המפורש, באותיותיו ובנקודותיו.

תדהמה בקהל – ומבוכה. הכל חשים שנפל דבר עצום ונורא שהוא למעלה מכוח השגתם. חטא שאין לו כפּרה. כל העינים נצמדות עתה בו, בחכם המוזר, המופלא כחידה סתומה, במבטי פליאה וחרדה. מה פשר חילול השם הזה ומה כוונתו? מי נתן לו הרשות לכך, והיא רשותו של כהן גדול ביום הכפּורים בקדשי קשים, והיא זכותו של האנוס הנותן נפשו על קידוש השם. ולעתיד לבוא יהא רשאי לעשות כן המלך המשיח, אשר הכל מייחלים לו ומחכים לו אף על פי שיתמהמה…

כעבור רגע הם חוזרים לתפילתם. ותפילתם הפעם בקול רם, משל ביקשו להשתיק מבוכת נפשם ולהסיח דעתם מן הדבר החמור שנפל זה עתה בקרבם בבית הכנסת. וגם בשתי במתפּללים, אך כולו מפועם ונרגש. מבטו נתקבל במבטי רעיו וברי לו: שוב אין נסיגה.

בתום התפילה הוא ממהר, עם רעיו, לביתו, למנין. נרגש הוא ונסער מאד. הוא יודע: עתה ירבו הדיבורים עליו בין הבריות עוד יותר. איש לאחיו יספּר על אשר אירע. ודאי ידונו אותו לכף חובה. ספק אם ירדו לסוף כוונתו. אך הוא גם יודע כי טהורה דרכו וצרופה ממנה כוונתו – האין הקדוש ברוך הוא מצרף כוונה למעשה? האם לא יצרף למעשיו כוונתו שהיא התקון הגדול והדאולה שמצווה להחישה ולדחוק קצה, כן לדחוק הקץ! כיצד נאמר בשירו של נג’ארה? – חיש כגבור לרוץ אורח!

למחרת היום, עם תפילת שחרית, מרגיש הוא שוב בגבור בקרבו גלים של מרי סוער. הוא אץ לבית הכנסת, מתערב בין המתפּללים, והוא יוד, כי יותר מאתמול הוא עתה במרכז תשומת לבם, אף שרבים נרתעים עתה ונמנעים להחליף עמו דברים – ודוקא ידיעה זו מאמצתו. לידו, כתמול, רעיו נאמניו. וכתמול הוא עולה על הבימה והוגה את השם המפורש באזני הקהל. וכתמול הצבור שותק, נדהם ונבוך, וחוזר – ביתר שאת – לתפילתו.

וביום השלישי… עתה הוא עולה על הבימה בלא היסוס. עתה חזק בו מתמיד הרצון העז להבקיע סגור השמים… עזה ונחרצת החלטתו להחיש הקץ.

אך דוקא עתה, מבלי שציפה לכך, עולה אחריו על הבימה הדיין יוסף אישקאפא, טופח בכפו על הדלפק ומטיח לעברו זעקה גדולה:

– מה המעשה הרע אשר אתה עושה, החכם שבתי, בתוככי בית הקודש? איך אתה מעז לעשות את אשר לא העזו אפילו מלכי יהודה וישראל וכל הנביאים, ואשר תחוייב על דבר זה מיתה?

השלך הס סביב. הכל עוצרים נשימתם. הכל מרגישים שעבירה זו שנעשתה בפרהסיא עלולה להביא שואה על כלל ישראל, שחוצפה היא כלפּי שמיא וחטא חמוּר.

שבתי מכונס בעצמו, ראשו מורכן, רגליו כושלות. הקהל מלווה אותו במבטיו: האין הרהורי תשובה פוקדים אותו? דומה, עוד מעט ויתוודה קבל עם ועדה, עוד מעט ויבקש סליחה ומחילה וכפּרה…

אך לתמהון הרבים הוא מתאושש, מרים ראשו, מישיר מבט עז בפני רבו וקורא בקול:

– ראוי אני מכם, הרב יוסף אישקאפא. כל ימי שרוי אני בקדושה ובטהרה. ובקרוב אעשה מה שאעשה… סימני קץ הפּלאות כבר מפציעים בכל תפוצות ישראל, ממזרח שמש ועד מבואו… עד מתי נשתוק והעם צריכין נחמה וישועה גדולה?

– מובטח אני שמרה תהיה אחרית, שבתי – מפסיקו בשצף קצף הדיין הזקן – ורוגז רב בדברו – אם לא תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ותתנחם על החטאה הגדולה אשר חטאת בבית הקדוש הזה בפרהסיא.

– החכם שבתי, החכם שבתי – הוא קרוא אליו שוב כמתחנן: – רע המעשה אשר עשית, וגם אני רבך חטאתי לאלהים מאד שפתחתי לך אשנב בחכמת הנסתר, אך אתה בכזב נכזבת… מי אתה החכם שבתי ומה אתה שהתחצף כלפי שמיא? כבר הזהרתיך ולא שעית…אך עוד לא ננעלו שערי תשובה.

– לא בכזב נכזבנו – זועק לעומתו שבתי – אני ורעי-תלמידי, אשר את נפשנו ואת מאודנו ואת חיינו אנו נותנים על התורה ועל הקבלה, ואור גדול נמשך ממנה על נפשותינו ובקדושתה אנו דבוקים…

– שקר אתם טופלים עליו – נענה אחריו יצחק סילוירה בפנותו לעבר הדיין הזקן – שאין כתומתו ואין כטהרתו בכל קהלת איזמיר ובקהלות רבות! קצרה בינתכם מהבין האותו והרמזים – הוא ואמר ולעג מר בדבריו. הן גימ“ל שנים רצופות מאז אנו יושבים במנין בבית ר' מרדכי צבי ועושים בהתבודדות ומענים נפשותינו ומטהרים עצמנו לפני השכינה. והוא גדול בעינויים מכולנו, והוא גדול בטהרה מכולנו, וזמירותיו ריח ניחוח באף השכינה ותורתו עריבה באָזניה… גימ”ל שנים רצופות שהוא מסור לנו נסתרות נורים שאפילו מלאכי השרת אינם יודעים אותם, והוא עולה לשמים ככל שעולה רצונו לפניו.

רבה ההתרגשות בקהל. הכל מצפּים לתשובתו של הדיין אישקאפא. לחישות עולות בדומיה, לחישות של הסכמה ושלילה, של השלמה ומחאה, של ספק ומבוכה. קדוש הוא, צדיק הוא, זכותו תגן עלינו– נשמע הלחש האחד. מופקר הוא, חצוף הוא וסופו להביא פורענות – נשמע הלחש האחר. אך רבים מהמה הספיקות המתגוששים בלבבות רבים.

והנה מפסיע לאטו אל הבימה האב אהרן לאפפא, טליתו יורדת על מצחו הרם חרוש-הקמטים וגביניו הסבוכים מתלכדים בשרשי אפו, מרירות וקצף בדבריו.

– אויה לאזנים השומעות בכך… בנים גידלתי ורממתי והם פשעו בי, בנים סוררים, חוטאים ומחטיאי הרבים. ועתה שמע, שבתי, האין אתה חייב ביראת שימים ובכבוד רבך? האתה תשכיל מכל בית ישראל? ודע, החכם שבתי, כי רוח טומאה שרויה על כל מי שמתבודד בלא אשה, וגלל פרישותך כבר טעו בך תלמידיך. וסופך תתעקר משני העולמות. הריני גוזר עליך כי תחזור בך מדרכך הרעה!

עוד לא סיים דברו ומהומה גדולה פורצת, וצעקות מכל עבר פולחות האויר:

– דברי עלילות הוא טופל עלינו! דם קדושי ישראל רותח והללו אוטמים אזניהם! להחרים את הפּושעים המופקרים האלה! לגרשם מגבולות איזמיר!

בזינוק מהיר עולה יצחק סילוירה על ספסל ובכל חום לבו הוא קורא:

– לא תלמידיך טעו בך, רבו שבתי, אהובני, רבותיך הם שטעו בך, קצרה השגתם והם מעכבים הגאולה… שמעו רבותי: האם לא עשו טובי ישראל מאז גלות ספרד ימים כלילות בסיגופים ובבכי, האם לא התפלשו בעפר וביסורים נוראים למען הגאולה? מדוע לא נתקבלה תחינתם? – כי רבו כמו רבו שפנו להם עורף, כי מכשולים שמו לרגליהם הרבנים והחכמים מקוצר דעתם ומקוצר אמונתם… והם שקיצצו באמונת העם הזה ובתאוותו למשיח צדקנו, כל אימת שחבלי גאולה ירדו לעולם. והנה הוא עומד מאחורי כתלנו… האם לא תראו האותות, חבלי משיח?

– הס! הס! – נשמע לפתע קול חד. הכל נפנים לעבר הקול. הס! חוזר הקול – החכם שבתי יאמר דרו! החכם שבתי, קומה, השיבה למחרפיך! החכם שבתי! החכם שבתי! – מתחנן הקול ומפציר.

סומק פורח בלחייו ועיניו יוקדות וקומתו זקופה, כדרוך לקרה. מה נאה הוא עתה! עינים רבות תלויות בו בהערצה אילמת. עינים רבות תלויות בו בבוז, בשנאה כבושה.

– רבותי, חברים ורעים – הוא פותח וקולו אועד ומורה באצבע אל הבימה שם ניצב, מר-נפש, כמבוייש, הדיין אישקאפא. מה לכם שומעים דבריו של הזקן השוטה הלזה אשר שכח תלמודו ומסתוריו מזוקן? כי מחומר עליון קורצה נשמתי וסודות גדולים ונוראים לי נגלו. ועתה אני מבטיחכם – עדים ארון הקודש וספרי התורה הקדושה – כי בקרב שנים מועטות שנת גאולה באה! ואני ערב ובטוח בדבר…

– שמעו! שמעו! – בקרב שנים מועטות שנת גאולה באה – לוחשות שפתים ברטט… נוכל ורמאי הוא! חצוף – לוחשות שפתים באיבה.

דמעות בעיניו וקולו החנוק של הדיין אישקאפא נשמע בדוחק בפנותו אל שבתי:

– עתה ידעתי שאין לך תקנה. כי תחילה אמרתי רק ברבך שבארץ מרדת, ועתה שמעתי בעליל שגם ברבך שבשמים מרדת. אין לך תקנה, אין לך תקנה…

והוא יורד מהבימה. הדמעות בעיניו כמסך ערפל. אחד שנכנע לגורלו, שהשלים עם אסונו. הוא שם פעמיו לעבר הדלת. אחריו צועד לאטו, מקלו בידו, הרב אהרן לאפפא. רבים היוצאים בעקבותיהם. קצת בחורים ובני המון העם שומעים דבריו של שבתי:

– הזקן הזה כופר בגאולה, הוא אומר… ואף על פי כן אני ואתם לא נפגע בו, כי בתומו ידבר… אילולא לימד אותי לפני שנים כבר מחיתי אות ושמו מספרי… יניחני זקן שוטה זה במעשיו! – הוא קורא בקול רם.

עם נעילת הדלת אחרי היוצאים נפגשים מבטים:

עיניו הדמועות של הדיין אישקאפא ועיניו הלוהטות של שבתי צבי – ושנאה בלא מצרים בהם.

החרם

מדוכדך חוזר הדיין אישקאפא לביתו. הוא פורש לחדרו, אין בידו לעצור שטף דמעותיו, אנחותיו שוברות לב וקינתו מתגלגלת בחלל:

– תורה לבשי שק, מלאכי שלום מר יבכיון, כי נכשלתי בתלמיד שאינו הגון ומה אעשה ליום פקודה?

אין הוא מספּר דבר לבני ביתו החרדים לשלומו: שעה ארוכה הוא מתייחד בחדרו – עם תוגתו, עם זכרונותיו.

דפיקה קלה על דלת החדר עוקרתו מהרהוריו. שלמה אלגאזי הוא. מטעם הרב לאפפא בא – והודעה בפיו.

– שלום עליכם, רבי יוסף – הוא אומר. רואה אני כי בצער גדול אתם שרויים…

הדיין משפשף עיניו הליאות ונאנח:

– וי לנו, וי לנו. מי ישער עוצם הסכנה!

– וי לנוּ – נאנח שלמה אלגאזי ומוסיף:

– בשליחותו של הרב לאפפא באתי: למחר בית דין ומקצת מגבירי איזמיר מתכנסים אל בית הועד לדון בדינו של המחוצף שבתי צבי. נכבד הענין ודחוף.

הערב רד, ר' יוסף אישקאפא מעלה האש במנורת-השמן. הלילה לא יעצום עין, בלילה יעסוק בלימוד ובתפילה. עשרות שנות עיסוקו בצרכי צבור ובבית הדין ובהוראה בבית הישיבה חולפות עוברות לעיני רוחו. הוא שראה את איזמיר בענייה ובשפלות והוא הרואה עתה ברווחתה ובגדולתה. דורות גדלו על ברעיו, מהם עתה חכמים ועמודי התורה ופרנסים בקהלות. הוא שהתקין תקנות ורבים חיבוריו ופלפוליו, מעודו לא נכשל בתלמיד כגון זה, שחידה סתומה הוא לו מילדותו, שנמשך אליו ונדחה הימנו, שאהבו ושנאו כאחת, ועתה נתגלתה בכל סכנתו וחוצפתו וגידופים העטה עליו ומרורות השקהו… כמה תקוות קשר בו, כמה אכזבות נחל בו. הוא נזכר בבושת הפנים ובבזוי כבוד התורה והשם שהיה עֵד לו לפרטי פרטיו – ונחרד. אש זרה עמדה בעיניו שעה שפגש בו מבטו בצאתו, נזוף ומבוייש, מבית הכנסת… אש זרה ניצתה בלב תלמידיו ורעיו ואנשי סודו והמון העם… האין האש הזאת מבית איומה ומסוכנת – והעם נפתה להאמין וצמא ישועות ונחמות מהירות…

עם שחר הוא נוטל ידיו ופניו, מאריך מאד בתפילתו, סועד פת שחרית חטופה – ומפסיע אל בית הועד.

בבואו הוא מוצא רוב הקרואים יושבים לדין. הוא שומע דבריו של הרב לאפפא:

– מורי ורבותי, רבנים ודיינים – חמוּר ונורא הענין העומד לדינכם ולמשפּטכם היום. הלא הוא ענין האברך שבתי צבי אשר הגה את השם המפורש בבית הכנסת, בפרהסיה, גימ"ל פעמים רצופות והורה את בני סיעתו ללכת בדרכיו והמרה את פּי רבו וביזה התורה הקדושה. והוא בגאווה ובחוצפה ינהג ועוד מעט יכריז עצמו משיח וגואל… עלינו, החכמים וראשי הקהל, לחרוץ היום בדינו.

– בזמנים המשובשים האלה – טוען פּרנס אחד – יש במעשים אלה משום סכנת נפשות לצבור כולו. לא היה כחילול השם הזה מיום היות קהילת איזמיר! המחוצפים והסוררים באצטלא של קדושה וטהרה יתעטפו… מחה יימחה שמו וזכרו של החוטא והמחטיא – אני אומר – אל תהי לו תקומה!

– אלילי שבור – מעיר דיין אחר – אליל שבור המתנשא עלינו, מסית ומדיח ומעורר מהומות ומפיץ תורות שקר…

– מה נעשה לו, מה דין נדון אותו? – שואל הרב לאפפא. אך עוד לא שמענו מה בפיו של הדיין אישקאפא? יגלה לנו דעתו…

– מורי ורבותי – הוא פותח – יראתי בפצותי, כי זה שנים ואני הולך בעקבות הבחור הזה, שאני סנדקו ואני הייתי רבו ואני ערכתי לו גטיו משתי הנשים אשר נשא ובאהבת-נפש נקשרתי בו, אך עתה ברי לי, למגינת לבי, ברי לי כחמה, שסטה וסרח, שסטרא אחרא דבר בו וסכנתו מרובה ומי יודע מה ילד יום. מורד בשמים הוא ומעמיד עצמו מחוץ לכלל ישראל ומעל לחכמיו וקדושיו, מחוצף וקשה-עורף ובחלומות-שוא ישגה והוא כקוץ בכם ישראל. ואני, רבו של אשמדאי זה, דעתי שאין לו תקנה אלא כרת. ונכרת האיש ההוא מעמיו.

– סנהדרין קטלנית נהיה? שואל הרב לאפפא.

– הבא להרגך השכם והרגהו כתיב – הוא עונה. את נפשנו בא זה לקחת, את נפש אומתנו ותורתנו הקדושה. ראו, הזהרתיכם, חכמים ופרנסים! הנושא שם אלהים לשוא חייב מיתה. וכל הקודם בו להרגו זכה משמים ולמצוה וצדקה ייחשב, ואנחנו ערבים שיזכה לגדולת חיי עולם הבא על הטוב שהטיב לכל הקהל ועל התקלות שמנע. הבית דין יתן מלכתחילה מחילה להורגו, וכסף הכיפורים לרשות תשלם קהילת איזמיר מקופתה. וקיימנו וביערת הרע מקרבך!

דכאון כבד עומד בחדר בית הדין. הדיינין שוקלים לכאן ולכאן. כף המאזנים כעולה ויורדת, עולה ויורדת…

אז יאמר דברו הרב לאפפא:

– הדין, רבותי, עם הרב אישקאפא, שאין כמוהו אשר ידע ותיכן נפש המין הזה. אך עם זאת לא ישרה בעיני דעתו ורבים הטעמים. ועם אחד נכבד, רבותי, הוא, שבהיות רבים מאמינים במשענת קנה רצוץ זה וננהים אחריו, יוסיף פסק דיננו להסעיר לבבות ויסתום דרכי תשובה בפני שוגגים וירבה המהומה. הילכך דעתי והצעתי, כי ננהג זו הפּעם לפנים משורת הדין ולא נתיר דמו, אך בחרם חמור ננדה אותו.

– חרם ונידוי. חרם ונידוי במארות חמורות! – נשמעים קולות הסכמה מעברים.

– על דעת בית הדין הזה, על דעת המקום והבריות, ארור יאורר הבחור שבתי ובחרם חמוּר יוטל – פוסק הרב לאפפא.

השמועה על פסק הדין פושטת חיש מהר על פּני איזמיר: בישיבות ובבתי-הכנסת, בחאנים ובבתי-המלאכה, ברחובות ובנמל, בכל מקום הופכים בו. רבים מצדיקים הדין. גם אלה שאין לבם שלם עמו, אשר רחמיהם נכמרים על החכם הצעיר שגאוותם היתה עליו, משלימים עם הכרעת בית הדין שודאי אין לפניו משוא פנים ועיוות הצדק. ורק הוא, שבתי צבי עצמו, סגור בחדר המנין, בסוד רעיו, שטוף בלימודו ובזמירותיו. אך בעיני בני ביתו הוא רואה החרדה הגדולה. הוא שומע קול בכייה העצור של אמו מבעד לקיר. אין הוא מגלה סימני חרטה ובהלה, כי ישר הוא בעיניו עצמו וטוב מעשהו ורצוייה כוונתו – האם לא כך גם דעתם של חבריו-רעיו וחסידיו החוששים עדיין לגלות אמתם ברבים? הם לא יינקו, החכמים, מאשמתם, כי טחו עיניהם וטפש לבם ואין משק כנפי השכינה מגיע אליהם…

רבים שלא כרגיל, ממהרים אותו ערב אל בית הכנסת ק"ק פּורטוגאל. השמש שוקעת, אפילה בולעת הסימטאות. רק בית הכנסת מואר עתה באור מנורות ונרות רבים. הצבור דרוך לקראת המעשה החמוּר העומד להתרחש כל רגע.

השמש מכבה את האורות. הוא מדליק שני נרות שחורים ליד ארון הקודש הפּתוח. עתה הוא נוטל השופר. דממה מתוחה. עינים יוקדות. לבבות פועמים. האנשים עוצרים נשימתם.

הרב לאפפא ניגש אל ארון הקודש ונוטל את ספר התורה מתוכו. לאטו הוא צועד אל הבימה. לידו הדיינים והחכמים עטופי טליתות. דומה, חלפה החרדה אשר טלטלה אותם אתמול, בעמדם בבית הדין במערכה המרה. דומה, החלטתם עתה נחרצת, מרוטה, אכזרית כמאכלת הקרה. הכרעה שאין מנוס ממנה ומתוצאותיה. וחובה לקיימה.

הרב אהרן לאפפא עוטף ראשו בטליתו, מנשק לספר התורה, מעיף מבט על הקהל הרב העומד דרוך סביב. הנרות שהחורים שריח המוות נודף מהם מרקידים צללים על הקירות. כל דיבור ודיבור שלו זורע חרדות, כשיפוד המלהט הנחתך בבשר החי.

…בגזירת עירין ומאמר קדישין אנו מנדים, מקללים ומאררים את שבתי בר' מרדכי צבי, בהסכמת השם יתברך והקהל הקדוש הזה, לפני ספרי התורה הקדושה ותרי"ג מצוות הכתובים בה, בקללה שקילל אלישע את הנערים ובכל התוכחות והקללות הכתובות בספר התורה הזאת. ארור יהיה ביום, ארור יהיה בלילה. ארור יהיה בשכבו וארור בקומו. ארור בצאתו וארור בשובו. לא יאבה ה' סלוח לו. יעשן בו אף ה' וקנאתו ורבצה בו האלה הכתובה בספר הזה. ימח שמו מתחת השמים ויכחד זכרו מקהל עדת ישראל. אל ידבר עמו איש בין מתוך פיהו ובין מתוך כתבו, ואיש לא יעשה עמו טובה ואיש לא יבוא בצל קורתו ובארבע אמותיו ולא יקרא ספר מספריו שיכתב.

ספר התורה בידו הוא עובר בקהל, והכל טובים בו נשיקותיהם. לקול תקיעות השופר הם מחזירים אותו לארון הקודש. נפל גזר הדין – ואין להשיב.

והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית – פותח החזן. הצבור מתפּלל בדביקות מררובה, הלבבות הומים, העינים עצומות.

והוא רחום יכפּר עוון…

גירוש

כל פּרידה יש בה קורטוב של מיתה, כל ניתוק יש בו מיסורי גסיסה. קל וחומר פרידה ממקום הולדתך וגידולך, פרידה ראשונה מעולם בו צמחת וגדלת ושאפת ומרדת, בו שרה לך אמא שירי-הערש ובו חקוקים לעד חמדות נעוריך אשר לא ישובו עוד. הפרידה מאונס היא ומאחוריך תקוות שנכזבו ואימת חרם בית הדין ודמך שהופקר והותר… כי היה לך קן הולדתך הטוב והבוטח – צחיח-ישימון, עויין ושוחר-רע, כי נגזר עליך גירוש וכרת…

גירוש… גורלם של ישראל בגלות הנוראה הזאת, עקירה והפקר, בזיון ומשיסה. את אשר יאהב השם יוכיח… גירוש שאין יעודו אלא מירוק עוונות, גירוש שאור שליחות מזיח זורחת עליו…

טפּות גשם דולפות מן השמים המעורפלים. קרעי עננים אצים ברקיע. רוח מרירה ועגמה של תחילת סתיו. וצינה. הם צועדים בחשיכה-של-חצות, שבתי צבי ומלוויו-רעיו, יצחק סילוירה ומשה קלמרי, מנאמניו אהוביו, בשביל העפר הדביק, בין הסימטאות, אל אזור הנמל. משם יפליג, בספינה המחכה לו, למוריאה. זו לו הפּעם הראשונה ייעקר מאיזמיר עיר-הולדתו אל אדמת נכר, אל הגורל הבלתי-נודע… אביו ושניאחיו נהוגים להפליג מנמל זה, ליון ולאיטליה ולמצרים, לרגל עסקיהם, ותמיד ידעו מתי ישובו – לאן ישוב הוא ומתי?

הספינה הגדולה עוגנת בנמל, אורות מנצנצים עליה והתכונה סביבה רבה, תכונה שלפני הפלגה. ערימות של סחורות על סיפוניה וביניהן – שכובים על צרורותיהם – הנוסעים. רוח צוננת מנשבת ממרחבי הים האפל. כוכב בודד רומז. ודלף. מרחוק מבליחים אורות בודדים מאיזמיר העיר. עינו של שבתי צמודה אליהם באהבה. מלחים, פּנסים בידיהם, מרימים העוגן. הנה נשמעת חריקה כבדה של שרשראות ברזל – הספינה מפליגה עם הרוח.

הם שכובים, על צרורותיהם, דוממים. הספינה מיטלטלת, נעה באפילה. פנסים מתנודדים מפיצים אור כתום, חולני, סביביהם. הניצוצות במרחק דעכו נעלמו מזמן. אך לא דעכה הערגה הצובטת בלב אל הבית ואל איזמיר אשר החרימה וגירשה, ונהפוך הוא: הגעגועים כוססים וגוברים…

עיר זו המגרשת אותי סופה שתקבלנו באחד הימים כמלך – הן כך אמר לחיים דוב משאלוניקי ולשלום ישראל, תלמידיו חברי המנין, לפני הפּרידה. אותם הוא מינה בחשאי ממלאי מקומו לעת העדרו מאיזמיר, לעת גלותו שאין לדעת כמה זמן תארך ומה צפון בחובה. ועליהם הטיל החובה להמשיך ולהקדיש חייהם לתורת הסוד ולעשות גם הם ככל שידם מגעת להחשת הגאולה, אשר בוא תבוא, מן ההכרח שתבוא במהרה בימינו…

הספינה נעה קדימה, באפילה, מחליקה על הגלים, עולה ויורדת, יורדת ועולה. רבים מנוסעיה נרדמו. וגם הוא, שבתי, כמנמנם – והוזה…

מנאמני נאמניו הם חיים דוב ושלום ישראל, כמוהם כבני משפחתו גם הם לבם נלבט בין האמונה בו והתקוות הגדולות שהם קושרים בו לבין הצער על עקירתו מאונס מתוכם והחרפּה שהעטו עליו ברבים רבני איזמיר… הוא רואה את אביו מוכה היגון ואחוז מיחושיו ומבטו צמוד בו והרגשה בו שעוד מעט וימוט, כי חשך עליו עולמו. שום גבר לא יקר לו, למענו, שום בקשה שלו לא השיב ריקם… והוא כה מיעט לבקש – גם כאשר נכון היה להפריז לו ביד נדיבה ובנפש חפצה מנכסיו ומאוצרותיו אשר בזכותו באו לו… רק את המנין קיים. עד אשר בא החרם והגירוש. ולא זכה… לא זכה לראותו בגדולותו, לא זכה לראות זרע ממנו. אמנם תהילת הרבים היתה מנת חלקו, הטהור והטוב בבנים, אך האם לא קנאתם וצרות עינם של רבנים ונגידים היא שהיתה בעוכריו? ועתה נגזרה עליו חרפּת גירוש, נדודים, תלאות…

האח אליהו, דומה, קורא מחשבות אביו. הוא מוציא שקיק גדוש כסף ומושיטו לשבתי:

– שים תחת כותונתך, שבתי, והיה לך לסעד בשעת מצוקה – הוא אומר. ודע, כי כל מחסורך עלינו, אל דאגה, אל דאגה…

רק האם יושבת בפינתה, כתמיד, דמעות חמות נושרות-נושרות מעיניה על מלאכת הסריגה. אין מלים בפיה.

שעת הפרידה מתקרבת. עוד מעט ויבואו החברים הנלווים אליו לדרך. הוא ניגש לאביו ומושיט לו ידו.

– יהיה אלהים עמך, בני, אל תפחד ואל תיחת… ניתקות הברות מפיו. ואגרות תשלח לנו מן הדרך. ודע, כי לא נשכחך, בני, וביתנו ביתך, וחלף הצער אשר שבענו עוד נזכה לשמוע בשורות גדולות עליך, ישועות ונחמות. בני, בני שבתי.

צעדים בחוץ. החברים הם הבאים. שעת הפּרידה הנה היא באה, ופצע גדול שותת דם תניח בזה הבית.

בפתע ניתרת ממקומה האם, אסתר, פסי כסף מבהיקים בשחור שערה ועיגולי-דם סביב עיניה הנאות. שחה גזרתה הזקופה, והיא נאנקת וכורעת כעץ מוכה בסער. בצעד רפוי היא קרבה אל שבתי, נופלת על צוארו, שפתיה נדבקות בו – חרש תתיפח… ודמעותיה זולגות, זולגות ומרטיבות פניו וזקנו ולוהטות בשרו:

– בני, בני אהובי, בני יקירי, מחמד רוחי… בני, בני…

ואז יצא לדרך.

ערפלים מרחפים כאדים אפורים על פני הגלי המקציפים הכחולים-ירוקים, מסתלסלים, מתפּצלים ונמוגים. שמי שחר אפרורי מתגלפים מתוך האפילה. הגשם פסק מזמן ובאופק – פס תרוג.

– הים! הים הגדול אשר כל הנחלים אליך יוליכו מימיהם ואתה אינך מלא, הים הכביר והאדיר – לוחש שבתי לעצמו. מה אהבתיך בלילות קיץ כבדי-נשימה ובערבי-אביב רוננים, בגשמי זעם בחורף ובסגריר סתיו. הים העצום, הגדול והאדיר בחסד השלווה הרוגעת ובחן הקצף הסוער, הים אשר מששת ימי בראשית נבלמת אך לא נכנעת…

– יצחק, יצחק, רעים – הוא קורא בהתפעלות אל בני לווייתו – ראו-נא, ראו, מה נפלא זה המראה של השחר המפציע על הגלים. וזה הטוהר העליון. וזמרת גליו המתנשקים עם השחר כאלפי עוגבים וכנורות, ותהום אל תהום יקרא… ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואמרו חכמינו – זה רוחו של מלך משיח.

– הגיעה שעת תפילת שחרית – אומר יצחק סילוירה. שחרית…

– אפשר נצרף מהנוסעים למנין – מעיר האחר.

– איך נצרף – עונה שבתי – והם הן החרימוני… הם החרימוני… חה-חה-חה! יסלח להם אלהים פּשעם ואיולתם שלא ידעו ולא הבינו מעשיהם. הם גזרו עלי גלות ונדודים… כן, הגלות קודם לגאולה, כלילה לבוקר… לא רחוק היום, רעים, וישראל יוצרים מאפלה לאור גדול, מ עבדות לחירות, חירות עילאה, חירות נצחים…

עתה הם עומדים בתפילה בירכתי הספינה. רוח קלה מנשבת בפניהם, מבדרת שולי טליתותיהם, מנופפת פיאותיהם. שמש בוקר נוצצת בחלקת הגלים המרטטים ומאירה פניהם…

הם יושבים לסעוד. הספינה מפליגה חיש עם הרוח. מטפּחת לבנה פרושה על ספּון העץ ועליה – ככר לחם, זיתים, בצלים, חפיסת גבינת כבשים, מלח… רוח ים מלוחה טופחת בפנים, מגרה בנחירים. עדת שחפים חומקת ביעף. אור שמש שפוך סביב…

שור: באופק הרחוק קוים כהים, כתמים, נקודות כתומות, לבנות. מצטיירים עצמים שאחיזה בהם וגבולות להם: חופי יון, הרים, צוקים, מפרצים, יבשה. מחלקיה הספינה על פּני הגלים המזהירים בשמש הבוקר. הנה היא, היבשה, מדרונות מסולעים, קרחים שוממים, עצי זית בודדים, עקשנים, בקתות, ובאחד המפרצים – סירות-דוגה הנעות כנמלים על המים.

מה תשא בכנפיך, אדמת מוריאה, לבן מגורש שוחר עתידו?

קדושין עם התורה

במעלה הגבעה, בדרך בואך שאלוניקי, נפרש מראה יפה-נוף. שמש זוהרת מצחקת על פּני תכלת המפרץ רחב-הידים ושפעת האָניות העוגנות בו וסביבו, משובצת כטבעת, מטפּסת במדרונות העיר שאלוניקי ולמראשותיה – עמקים מוריקים. הגראנדיזה – הגאווה של יהודי ספרד דומה, נסוכה עליה, על שאלוניקי, שצליל שמה בלבד מעורר יראת כבוד בלב בני איזמיר, שזו להם הפּעם הראשונה בחייהם להזדמן אצלה. אכן, נאמנו דברי הכותבים, כלילת נוף היא לרחוקים ולשכנים, ולא ראו כיפיה כל בני צפון ותימנים, בני מזרח ובני מערב, עליונים ותחתונים…

והנה הם בסמוך לנצל ולשוק המסחר ההומה הרוב תנועה ושאון עם רב. עיר יהודים היא שאלוניקי וּודאי מזומנת להם אכסניה כרוחם, אך עתה הם ממהרים אל בית הכנסת “עץ החיים” העומד על תלו עוד מימי ראשוני הגולים מספרד. בדרכם הם פוגשים ביהודים מארצות מזרח ומערב, סוחרים ואומנים, מהם ממהרים בהולים לעסקיהם ומהם שהילוכם בנחת, רופאים בגלימותיהם הארוכות, חגורה סביב המתנים וחלוקי משי וחבושים מצנפות כתומות – פּסיפס של לבושים ולשונות ודמויות. ועל נקלה תבחין ביניהם גם את פּליטי הטבח בפולין ובאוקראינה אשר שאלוניקי מקבלתם בצל כנפיה ומושיטה להם כדרכה “מזון ותרופה לכל נשברי לב ולכל דכאי רוח הנמלטים אליה”…

בבית הכנסת פּוגשם במאור פּנים השמש ושואל למוצאם, למגמת פּניהם, לצרכיהם. מאיזמיר הם באים, מעות מספיקים להם ואין הם זקוקים לעזרת הבריות – אומר שבתי. לחזות בשאלוניקי הנאה באו, להסתופף בצל חכמיה, שמשכן גדול היא לתורה וחכמה.

ברוכים הבאים! ברוכים הבאים! – קורא השמש בהתרגשות. שאלוניקי תהא ביתכם ככל שתבקשו. הה, הן ידעתם גדולתה של שאלוניקי, ירושלים הקטנה, שידה רבה לה בעסקי העולם הזה, אך ראשה ולבה, רבותי, לטרקלין, לעולם הנצח…

בסמוך לארון הקודש, על מדפי עץ, ספרים רבים, מסכתות ש"ס בעטיפות עור וצרורות-צרורות של מגילות-קלף. השמש נוטל ספר ששכבת אבק מעורמת עליו, פותחו וקורא באזני האורחים:

… כי נגלה אליהו זצ"ל בגלוי ולא בחלום על אנשים מיוחסים והרבה אותות ומופתים חזו ונתבטלו היהודים מכל מלאכה. השלטון עצמו וההגמון הגדול אומרים כולם אלי היהודים, למה תשבו בשאלוני יקה, מכרו בתיכם ונכסיכם… כי בבירור למדנו כי יצא המשיח שלכם. כי כל קהלות רומניה (ביזאנטיון) יתקבצו בשאלונייקה ומשם יצאו…

– וגם עתה נתרבו האותות והסימנים – מעיר הוא ונאנח…

הוא מחזיר את הספר למקומו, חוזר אל אורחיו ומוסיף:

– נו, היגיעה שעתכם לילך, בני שמירנה… טוב עשיתם, רבותי, שבאתם לכאן. ועתה בואו אחרי, בואו ונלך לביתו של בעל בית אחד, שלומיאל טירודי שמו, שם תתארחו ברווחה.

יום אביב שופע אור וחדווה, בשמי פריחה ורוחות הר וים בחלל, ושמים בהירים-צלולים – והאביב בלבו של שבתי. מה נאה, מה הדור העולם – הוא מעיר אלא שעטוף הוא בלבוש טמא. אך בשובו לתחייה ויתפשט מלבושו הטמא ויחיה העולה ממיתתו. האם לא כך שנינו – רעי אהובי – בספר “שעור קומה”? הוא אשר אמרתי, נאה העולם וקרוץ אצילות וקודש ואור וזמר, אך הלבוש, הלבוש טמא… נשכחה לרגע אזימיר ונשכח הגירוש. שוב לא מגורשים ומנודים. עוד יש עולם נאה ומאיר פּנים. ויש תקווה.

ביתו של שלומיאל טירודי בנוי עץ ולבנים – ורווחה שרויה בו. סוחר ביינות הוא וגבאי בבית הכנסת “עץ חיים”. שמחתו הגדולה – הכנסת אורחים. ושמחתו הפעם מרובה לארח את האברכים משמירנה, שחסידים ומקובלים הם ולאחד מהם, הוא שבתי צבי, יצאו מוניטין במעשי קדושה ומופתים ועד לשאלוניקי הגיעו.

– שום מעשים מופלאים אין עמנו – מתנצל שבתי. אמנם אמת הוא, שכל ימיו, מאז עמד על דעתו, רוח קדושה מפעמתו. אך השמים עדיו, שלא כתר כבוד הוא מבקש, גופו ונפשו עינה בעינויים רבים ומבארה של הקבלה שתה רווה. ודאי, אין הוא הראשון ואין הוא היחידי בישראל המקש להחיש הגאולה…

– רואה אני בכם – נענה שלומיאל טירודי – שזיו השכינה עליכם וגם תלמידים נאים העמדתם…

– בכל כפר ובכל ישוב – הוא מספּר – בדרכים בהן הלכנו לשאלוניקי, מצויים תלמידי חכמים ופשוטי-עם, שנפשם כלתה למשיח… ניצוצות הגאולה מלהטים, איך יתלכדו באש גדולה מאירה, אש-סנה-בל-תכבה, להאיר חשכת הגלות?

– וגם בשאלוניקי – נכנס לדבריו שלומיאל – בשאלוניקי רבו המתענים והמסתגפים והעושים תקונים וייחודים לקרב הקץ… כי נאמנו דבריכם, החכם שבתי, אש הגאולה בוערת בעצמות העם, אש בוערת! והשחיטות האלה בארץ אדום…

בחדר המרווח אשר ניתן לאורחים, שכובים על ספּות ומטות, הם נחים שעה קלה. שמש האביב צונחת לאטה בפאתי מערב, מאדימה הגלים באש ודם. עוד מעט וילבשו בגדי שבת וילכו עם מארחם לקבלת שבת בבית הכנסת.

שכינת השבת שרוּיה על בית הכנס. דולקים הנרות ומנורות הכסף והנחושת זורעות אורה רבה בלבבות. מזהירה הפּרוכת העשוייה מיטב משי ורקומה ציורים ואותיותיה זהב. ובים לוחצים ידיהם של האורחים, שואלים לנשמע בשמירנה, שואלים לרבניה הנודעים אהרן לאפפא ויוסף אישקאפא, לנגידיה ולסוחריה… מהם היודעים את הסוחר מרדכי צבי אשר לא אחת עבר את שאלוניקי לרגל מסחריו ומהם ששמעו על גדולת בנו, החכם שבתי צבי. מחר ודאי תזכו אותנו בדרשה משמת לבבות – מעיר אחד מבעלי הבתים – לפני צאתם את בית הכנסת.

דולקים נרות גדולים על שולחנו של שלומיאל טירודי. ראשיהם של בקבוקי יין ותמד ניבטים מתוך סלי-קש גמלוניים. החלות לקידוש מכוסות מפּת-צבעונין רקומה. לצדו של שלומיאל – אשתו ובתו. היא המשמשת את האורחים ומבטיה הגנובים נופלים על שבתי, שהדור הוא בלבושו, קומתו נאה וחן בהליכותיו העדינות ועל הכל – מה ערבה זמרתו, המשכרת כיין ומדליקה חלומות וגעגועים.

שבתי יושב בבית מארחו, אך הוא אורחה חביבה של קהלת שאלוניקי. רבים המזמינים אותו לבתיהם, ויש המבקשים אותו לקרב אליו בניהם, להכניסם בתורת הסוד. ומהם גם, כמארחו, החושקים בו כחתן לבתם… אפס, הוא ורעיו והסיעה הגדלה והולכת של תלמידיו, זמנם נתון ללימוד ולתיקונים ואין הם נענים להפצרות. ויש אשר יפליג עמם, כאשר נהג בעיר הולדתו, למרחבי שדות, ובחורשות הזיתים המטפּסות על הגבעות יתמכרו לחזיונות ולזמירות. ויש אשר ירדו אל החוף, לטבול בגלים הזכים, וטהורי-גוף שוב יפצו בתפילות ובמזמורים. האביב פורח – התקוות פורחות בלב.

יהודי שאלוניקי רואים הסיעה שרבם הדור-הקומה, יפי-התואר ונעים הזמירות מדביקה בקדושה ובטהרה, סיעת מקובלים צעירים, ברכה להם וברכה לעולם – מה טוב שאיווה לו החכם שבתי את שאלוניקי למושב… זכתה והיא מושכת אליה תלמידי חכמים וקדושים, ואפשר ומתוכה תצא הגאולה…

אפס, מצויים גם קצת בעלי בתים וגבירים שאין דרכו נראית להם. האחד אף קיבל כתב מאת הרב לאפפא מאיזמיר ובו דברים אעים וחמורים מאד על שבתי, שסורר ומורה הוא, פני חכמים ורבנים הלבין, ושם שמים הגב באותיותיו ואת המון העם קומם, ובשל כל אלה הוטל בחרם…

– האין הקנאה, חלילה, מדברת מגרונו של הרב לאפפא – שואל אחד?

– או שמא מזוייף הוא הכתב? – מעיר השני.

– לא כי, חס ושלום, עונה בעל הכתב. מכיר אני את הרב לאפפא וראיתי את כתב ידו, לא חכם מופלג כזה ויתפס לקנאה…

– נשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב – מעיר הראשון.

– ועוד תמוה הדבר – מקשה הראשון – ששרוי הוא בלא אשה…

– כן, גם בענין זה כותב הרב לאפפא – עונה בעל כתב. ששם, באיזמיר, נשא פעמיים נשים ופעמיים נתגרש, שלא נגע בהן והוא שלא כדרך הטבע…

– אפשר שהוא בעל חסרון אחד ממה שנאמר בתורה וצריך לרפואה, או שהוא דבר אחד בלתי-נודע לנו…

– והצד השווה הוא שאסור לחשוד בתלמיד חכם בגנאי זה, כי הוא לומד יומם ולילה ומלובש בקדושה…

– אין להבין, אין להשיג – הם לוחשים זה באָזני זה ומושכים כתפיהם. ומתלחשים יהודים בבתיהם, בבתי כנסיות, בשווקים:

– אין להבין ואין להשיג…

תלמידים לאלפים מכל ארצות המזרח שומעים תורה בבתי מדרשותיה של שאלוניקי, איך אין שני לו, לשבתי, בקדושה, בהידור מלכות… סיעת תלמידים ורעים כרוכה אחריו וזמרתו – זמרת מלאכים ושרפים… ועם זאת נוהג הוא להתבודד, ומתמכר לתיקונים ולייחודים.

יודע הוא כי יהודים סחים בו, ויש התוהים עליו. הוא כבר נקרא אף אל הרבנים ששאלוהו לפשר מעשיו באיזמיר, עיר הולדתו. הוא לא אישר ולא הכחיש דבר, רק טען, שישרה דרכו לפני השכינה ומעודו לא נתפס לחטא ולהרהורי-חטא… ואשר למשה ההוא – הוא פוטר עצמו בתנועה של כובד ראש – סוד הוא שעתיד להתגלות בבוא היום… אין היום רחוק. האין כבוד תורתם, רבני שאלוניקי רואים חבלי משיח שעצמו בכל פזורי ישראל? הדוק מצפה למעשים, להתגלות, לגאולה ממשמשת ובאה… ואשר לענין הגירושין התמוהים הוא טוען, כי מן השמים הודיעו לו שלא היו אלה הזיווגים המיועדים לו.

– אם ישרה עצתנו בעיניו, החכם שבתי, – אומר אחד הרבנים – ישא אחת הבתולות בשאלוניקי, וישתקע בקהלתנו כאחד החכמים המכובדים עלינו,,, ואל-נא יעורר העם באלה דברים… ואנו נכתוב אל הרב לאפפא באיזמיר לבית דין שם, כי שב מדרכיו הרעים… כי גדולה מעלת התשובה כבן יהיה לנו…

שבתי כבר שמע כדברים האלה, מפיו של שלומיאל טירודי שמעם. הוא לא דחם אף גם לא נתן לו שום הבטחה. יודע הוא, כי בתו של הגביר חושקת בו, אך הוא, שבתי, כלום לשם כך עזב ביתו, נע ונד על פני דרכי מוריאה ובא לשאלוניקי? לא בית ומשפחה לעצמו יבקש.

– שהות גימ"ל ימים תינתן לי – הוא אומר – להמלך בדעתי.

– לו יהיה כדבריך – נענים הם.

אך הוא אין הוא מזדרז להשיב להם – תשובתו תנתן ברמז. מקץ שלושה ימים הוא עורך סעודת פאר בבית הכנסת “עץ חיים”. תלמידיו ושמשיו מביאים משקאות ומאכלות, פירות ומגדנות, ומזמינים רבים – והרבנים בכללם – לסעודת מצווה שאין יודע פשרה וטעמה. משטח חול צהבהב על רצפת העץ, ענפים ירוקים מקשטים הקירות. דולקות המנורות ומהבהבים נרות. כנורות ועוגבים וחלילים מנעימים נגינות. הכל לבושים בגדי-חג ושמחה על פניהם ותמיהה מתוחה – ושירתו של שבתי עריבה – דומה, כל חושיו ישירו –

מה השמחה? – שואלים רבים. אך אין יודע להשיב. סוד הוא.

– הסירו צער ויגון מלבכם – נשמע קולו – כי קרובה גאולה! כי כל הגלות המר הזה לא בא עלינו אלא כפרוזדור לפארת הטרקלין – נשיר ונשמח ונענג נפשותינו. הוא שר והקהל שר עמו מזמורו האהוב:

למנצח מזמור לדוד,

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגיל מאד –

הקהל שרים ושמחים מאד, הקהל שכור תשוקת מלכות המשיח –

ולפתע השלך הס. כל העינים נפנות עליו. הנה הוא קם ממקומו, זוקף קומתו, עיניו נוצצות. הוא שם פעמיו אל ארון הקודש. עינים שואלות, לבבות פועמים: מה רצונו ומה מבוקשו בזה? בנחת הוא מסיט את הפרוכת ומוציא ספר תורה. דממה. הכל צופים בו, עוקבים אחר תנועותיו – מה הוא אומר לעשות?

הוא חובק את ספר התורה ומאמצו אל לבו, צועד אל עבר הרבנים.

– המקדש את הבת… הוא לחוש ומנשק לספר התורה. ועתה כבוד תורתכם, רבני שאלוניקי, הוא קורא בקול, הריני גוזר עליכם, לסדר לי קידושין עם התורה הקדושה…

נדהמים ונבוכים, פניהם מחוורים ומסמיקים חליפות. הם שותקים. ברי להם, כי כל דיבור חרוף כנגד האברך העומד לידם ומחרף שם שמים עשוי להיות בחזקת זיק אש המעורר תבערה ותגרות ושפיכות דמים ממש… הם שותקים – וסביבם קהל משולהב, עומד על רגליו, דבוק בו במבטי הערצה.

אחד אחד הם קמים ממקומותיהם, עיניים מושפלות בצאתם, כנמלטים על נפשם, דרך קהל החוגגים. הושבתה השמחה. תדהמה בקהל. דומה, אין תופס את המתרחש, את הצפוי, ואף הוא עומד כמהסס. אחר כך הוא צועד שפי אל עבר ארון הקודש, מנשק לספר התורה ושם אותו במקומו. הוא מחזיר פניו ורואה:

על הבימה עומד אחד מרעיו-תלמידיו: יצחק לוי מבית הדיין יוסף אישקאפא, מקובל וקנאי מדוחקי הקץ הנלהבים. קולו הצלול מהדהד בדומיה:

– אל-נא תשתאו, אל-נא תתמהו… הם השביתו השמחה. אך שמחת הגאולה, חדוות קץ הימין הממשמש ובא לא תושבת לעולם… הם רואים רק את אשר עיניהם רואות, אין הם רואים הסוד האמתי… פני תלמיד חגם וקדוש הלבינו ברבים –

ברדתו מן הבימה הוא נתקל בשבתי. חיבה והערצה במבטו. הוא לוחש דבר על אזנו. שלובי זרוע הם יוצאים מבית הכנסת.

הלילה אפל בין הסימטאות. השנים לחוצים אחד לרעהו.

– בעל כרחם יאמרו אמן בבוא ישועתנו – לוחש שבתי כאל עצמו. אחי אהובי, יצחק לוי, הוא פונה אליו – קרוב יום הגאולה, אשורנו! כל הסימנים והאותות מעידים בואו במהרה בימינו, בימינו…

– כן, צדקתם, החכם שבתי… אך עתה איעצכם נאמנה למהר ולעזוב את שאלוניקי. כי קשה כשאול קנאתם! ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן…

הלילה אפל בין סימטאות שאלוניקי –

דרשת אברהם היָכיני

שבעת-נדודים, שבעת-מראות, שבעת-חוויות מגיעה החבורה, בשתי מרכבות, לשערי קונשטנדינא הבירה. יום קיץ עומד במלוא זהרו ותכלת המפרץ המקשר יבשות מתנוצצת ברבואות ספירים ושוליה מקציפים-מלבינים, ובאופק – חגורת הרי אסיה הקטנה טובלים בנגוהות. מה קוסם המראה, מה שובה-לב המתיקות הענוגה, מתיקות החלום והתום המרחפת בחלל!

הנה דורכות רגליהם ברחובות הבירה ההדורה, שרבים בה גני-הנוי ובניני-הפאר שהוד מלכות נסוך עליהם, הארמונות והמסגדים, החנויות והחאנים. אי-משם נשמעת הלמות פטישים מבתי-מלאכה וחרושת, אך היא כנבלעת בזמרה מזרחית נוגה, מסלסלת-מחלחלת, הבוקעת מעברים, מאחורי חצרות נעולים, קונשטנדינא כולה כמתרוננת בחלום תפארתה, שבתי בולע המראות והקולות, משתאה לפאר היאה לעיר מושב המלוכה והשולטאן.

עינו נצמדת לנוף הקסום של “קרן הזה”. ליד תכלת הבוספורוס, אל מול גבעותיה של אדמת אסיה, נשקף ארמון לבן, בנוי בסגנון איטליה. ארמון הבּאֶלוואֶדאֶראֶ הוא, בו שכן דון יוסף נשיא. ארמון – שיר. ארמון – חלום שנכזב. מי יושב עתה בין כתליו? דון יוסף איננו, אך השיר יפך. הוא שומע צליליו המתנגנים בלבו בצער התפערת שנמוג – ורוחו ממנה והלאה… רוחו משוטטת עתה בנוף אחר, רדום הוא בתוכו פנימה ועתה הוא מתעורר בחריפות נוגה וכוססת: נוף מלכות ירושלים הוא, מלכותו של עם מושפל בגויים. הן מכאן, מקונשטנדינא, קרובה הדרך לשם, גביר חלומותיו, מקדש עיר מלוכה. האם לא לכך נתכוונה ההשגחה, שהביאה לתחומי מלכות השולטאן רבבות יהודים מקצווי תבל, את שארית הפליטה מארצות הדמים שבאספמיה ועמה רבים מארצות המערב והקדם וגם מגלילות הדמים באוקראינה ופולין? מה רבה התפארת שזומנה לישמעאל, ומה עמקה כתהום הגלות המרה של ישראל! לבו מתחמץ בקרבו בצער רב ושפתיו לוחשות:

באו גויים בנחלתך

טמאו את היכל קדשיך – - -

עת מתי ה' תנאף לנצח,

תבער כמו אש קנאתך?

ההשתאות הראשונה שבאה בהסתערות-חטף נמוגה מהר, ותחושה של דכאון בה עליו וכובשתו. עתה הוא מבקש לברוח מן המקום הזה, הוא מבקש לברוח מעצמו. הוא ממהר אל בית הכנסת, למצוא מפלט במקלטו אשר במבצר הזוהר, הוא עורג לתפילות ולסיגופים וליסורים, הוא הנושא שמחה ללבבות מבקש יסורים לעצמו, לשכך צערו בצער גדול הימנו.

מפינתו בבית הכנסת, הוא צופה אל עדת היהודים המתכנסת עתה להאזין לדבריו של הדרשן אברהם היכיני. נמוך-קומה ורחב-כתפים ורחבים פניו ועטורים זקן שחור והעינים חודרות-יוקדות. דומיה בקהל הדרוך לשמוע דברו המייסר והמנחם, הפוצע והמרפא. חכם מופלג הוא, בן קונשטנדינא שיצק מים על ידי הרב יוסף מטריאנוש, נזר יהדות תוגרמה. והוא גם מחבר ספרים ובראשם “הוד מלכות” ובו ק"ן מזמורים. לשונו – פאר המליצה מתובלת באמרות חכמים ובציורי קבלה ודימיונו עז וסוער. הנה עומד הוא על הבימה, מבטו חג על סביביו, מבטו של מצביא הסוקר צבאו, בפתע נתקל הוא באורח רם-הקומה, המכונס בפינתו ורעיו סביבו – האם לא שמע עליו רבות עוד לפני שנזדמן לכאן? מבקש הוא לגשת אליו, לברכו לשלום, אך הקהל מחכה בקוצר רוח לדברו.

…וכל מעשיו בכוונה גדולה – הוא מטעים – הגירושים והשחיטות, היסורים והעינויים, וגם אשר ריחם השם על שה פזורה ישראל ונתן לה מרגוע בצל כנפי התוגר. אך האם לא קראנו אצל הרב הקדוש משה קורדובירו, כי בימים ההם יתכתתו גוי בגוי ולישראל יהיה ביניהם צער גדול, וכל אחד ירצה לבזוז את הרחלה הזאת ולאכול בשרה… ויתגלה משיח בעוני גדול, ואז ירבו הנסים אשר אין פה יכול לדבר ואין שכל יוכל לשער…

– וסוד התשועה – בידיעת הסתרים העליונים – הוא מכריז ופושט ידיו לפניו ועיניו מאירות – סוד תשועת הנפש בזה ובבא. וכל המתרשל בלימוד הזה אין מעשיו הטובים מגינים עליו! ובספר “עמק המלך”, נדפס באמשטרדם בהסכמת רבנים רבים ורבנו בעל התוספות יום טוב, קורא אותנו הרב אלחנן מפולניא לקרב הגאולה על ידי הלימוד הזה – והשל"ה ²הקדוש מזהירנו על לימוד הקבלה שעשר ידות למארי דקבלה על המארי דמשנה. ואל יתרשל אדם מלמוד מדאגה פן יטעה, כי על כל פשעים תכסה אהבה. והשגיאה ההיא ערבה לפני השם, ובפרט בדור אחרון זה, אשר הגיד אליהו הנביא שיהיה כמוס ספר הזוהר עד דור אחרון כדי שבזכות זה יגאלו ישראל…

– כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו – ממשיך הוא ודברו כזמר – הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע! – והוא מספר הבשורות המופלאות מפי מיודעו, חכם נכרי מארץ הולנדיא, אשר בשבילו הוא מעתיק כתבי-יד עתיקים. השמועות באנוס אהרן הלוי, שמספרד נמלט אשר בה עוד עולות שלהבות האינקביזיציה לשמים, לאמשטרדם המעטירה ומשם נסע לארצות אמריקה הדרומית, והעיד שפגש בבני שבט ראובן בין הררי הקורדיליארים… וקרא באזניהם בקול גדול: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד… והודו שהם משבט ראובן. וסיפרו לו כי קרוב היום אשר בו יצאו מסתרי מושבותיהם להתוודע אל אחיהם… אחינו הם המצפים אף הם כמונו לקץ הימין – קורא הוא בהמיית רוחו הקהל נרגש מאד, עוצר נשימתו, כצופה להתגלות עליונה… ואמרתי אשמח לבבכם באלה הבשורות והנחמות, זמירות ורננים, המגיעות מכל כנפות הארץ. וגם באגרות שהגיעו לליוורנו מקהיר נמסר על ראשית התגלותם, ומפי משולחים נאמנים כהדיין ברוך גד מירושלים שדבריו קוימו על ידי עשרה רבנים – - -

הוא מנגב הזיעה מעל מצחו וקולו רם וצלול בקראו:

ערוכים על דגליהם יבואו, אנשי מלחמה מזויינים, ויכניעו העולם וישפכו מרות אלהי ישראל עליו – חלוצים יצאו לפנינו לארץ הקודש בבוא היום…

הקהל נפעם מן הגדולות והנצורות, הקהל דלוק התלהבות והתפעלות. לעיניהם דמויות הענק של הגבורים אשר מעבר לסמבטיון וכל פרשת פעליהם ועלילותיהם ועתידותיהם… שהרי ההשגחה העליונה עצמה היא שקיימה אותם, למען יהיו תשועה לעמם בבוא קץ הימין, ימי הפלאות וקרן ישראל אז תשגה בגויים… ובתוך הקהל המפועם הוא מפלס דרך לעצמו אל עבר הפינה, אשר שם הבחין מבטו באורח.

– שלום עליכם – הוא אומר – ומושיט ידו לשבתי. האם אין אתה החכם שבתי צבי משמירנה, אשר שמעו הגיע לאזני מזמן? –

– אני הוא – אומר שבת בקול רפה, כמבוייש, ואלה רעי ותלמידי, אשר יחד נעשה תקונים ויחד אנו עושים בתפילות ובסיגופים… נופת צופים דבריכם…

– את אשר ישים אלהים בפי אדבר – הוא עונה. ורבים הסוללים עתה דרך לגאולה. גם בקונשטנדינא רבו האמנים שאור זרח עליהם, אשר קצרה רוחם ונפשם יוצרת לתשועה –

– קונשטנדינא, עיר המלכות – מעיר אחד הרעים – מלך ישמעאל ישכון בה, השולטאן –

– גואל ישראל יוריד כתרו של השולטאן מראשו – קורא שבתי – מה מלכות ומה פאר לגויים לעומת הוד הנצח העליון אשר למלך המושיע לעת התקון הגדול? וירושלים בראש ההרים תתנוסס, תפארת עולמים, זהב מזוקק, משוש נפש –

– נאה דרשתם – אומר אברהם היכיני ושמחה בפניו. נאה דרשתם! אך הדבר הזה טעון התעוררות עזה ומעשים קדושים להחיש התגלותו… מעשים, החכם שבתי, מעשים הם העיקר – לבל נחמיץ, חלילה, שוב, כאשר החמצנו… כי לא אחד קם לישראל להושיעו אשר ניצוץ המשיח להט בו, אך כוחות סמאל גברו וכבו מאורות…

שבתי מרים ראשו הצונח בין כתפיו, כאחד המתעורר מתרדמה כבדה, עיניו מתרחבות, בהירות גדולה בהן ואישוניהן גחלים לוחשות. הוא מדבר לאטו וכל דיבור כחצוב מסלע –

– כי כאשר יכספו ישראל מלוא הכוסף, אין ספק שיבוא.

– כן, מאשר אברהם היכיני – כאשר יאמר הפתגם: אין בוקה סיראדה, נו אינסרה מושקה, אשר לא יצעק ולא ייענה. שוועתנו תעלה, יתבקעו רקיעים…

הוא מסתכל לצדדין ורואה – נתרוקן בית הכנסת. ודממה סביב.

– מקום לינה וסעודה כבר מצאתם? – הוא שואל.

– אל-נא יטרח – עונה שבתי. דבר לא נחסר.

– גדולה מצוות הכנסת אורחים, אורחים יקרים נכבדים על אחת כמה וכמה – הוא אומר. קא טייני בואין ביזינו, טייני בואין דוטרינו – מי שיש לו שכן טוב, יש לו מזל טוב, אומרים הבריות. בואו, איפוא, החכם שבתי ורעיכם עמי, אורחי תהיו, כי רואה אני שדברים רבים לנו, דברים גדולים.

שבתי צבי כותב אגרת לאביו

עם הדמדומים נפרשים צללים על הר האולימפּוס, חורשות הזית מיטשטשות והולכות, ונמוגים העצים והסלעים והבתים. השמש צונחת מעבר להר, ובבתים הפזורים במדרוניו נדלקים אורות זעירים כאלפי עינים המציצות מן החשיכה. רוח סתיו הומה, סוערת, צולפת במדרוני ההר, חומקת ביעף על פני בתים ובקתות, מנהמת, מצווחת.

ילל הרוח כמנגינת רוחין ושדיו אשר לא מעלמא הדין. בלילות כאלה – הוגה שבתי – מזדווגים כחות הטומאה, בלילות כאלה עורכים כלולותיהם במאל ולילית, נישאים בריקודי-הוללות ממיטי אסון וכלייה. הטומאה! היא, האויב, היא המחסום הכבד על דרך הגאולה והתקון, היא גם אויבתו, שכל חייו הוא נאבק בה, נלחם בה בכל כוחו, בהשבעות ובסיגופים ובתקונים. עוד רבה, כה רבה הדרך, עוד רב, כה רב המאבק, היעמוד בו? ברוך השם שלא נכשל עד עתה, שלא נתפס לפיתוייה של הטומאה ובחרם שטמנה לרגליו לא נפל… ובלבו תפילה: חזקני, אלהי, אמצני, לבל אמוט, לבל אכשל, כי כאש תיקד בלבי תאוות הגאולה ולא תכבה… דל היה הניצוץ שנדלק ואני ילד רך בבית אבי, באיזמיר, ומאז גבר ויהי אש גדולה, שלהבת אוכלת…

זה שבוע הוא שכון בעיר זו, אתונה, אך זה שנים מאז עזב את בית הוריו, בנדודים בלתי-פוסקים, מוכה אכזבות מרות כלענה ומורדף בשבולת יסורים ובזיונות ורדיפות. לא אחת הוא נכון לטרוף נפשו בכפו, שעמוק היאוש כתהום האפלה ואין מפלט ואין קרן אור. אמנם עתים ניצתים גם ניצוצות של התעלות והארה, הוא נמלו ממצוקי נפשו, מפרפורי עינוייו הטורפים אותו בכל פה. אך חודש ירדוף חודש, שנה תרדוף שנה – הישועה והנחמה נעלמת. כסלע העיקש קשיות ערפו של העם, החכמים והפרנסים בחמת-זעמם ירדפוהו, ינדוהו וחייו יבקשו. אילו ידעו המתרחש בלבו, אילו היה בידו לפרוש לפניהם כל צפוני מצוקי רוחו הנשרפת באש בל-תכבה! אך הם אינם נכונים להבין לרוחו, לסלוח לו, אלא אם כן ייכנע, ייכנע עד תום, יתכחש לעצמו, ירמוס במו רגליו יקרת שאיפתו הטבולה בדם נפשו.

אפלה שרויה בחדר ואף הוא, שבתי, שרוי עתה באפלה גדולה, ולבו מתחמץ בקרבו. תולעת שפלה הוא עתה בעיני עצמו, תולעת שהכל מבזים אותה ודורסים אותה. תולעת… הוא עוצם עיניו ושפתותיו לוחשות חרש:

– תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו / ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא / אל תסיר פניך ממני ביום צר…

הוא מוחה דמעה מעינו ופוער עיניו אל תוך האפלה, כמבקש ללכוד מתוכה שביבי-אור סמויים. הרוח בחוץ שככה קמעה, כוכבים בודדים נדלקים במרום. קולות מעומעמים עולים מן הרחוב. הוא מאזין: צלילי זמר ענוג מגיעים לאזניו מעבר לקיר. הוא נרעד כולו. שירת אהבה וגעגועים עולה באזניו. האין נענים גם בלבו הדים לכיסופים רחוקים עמומים?

A las muntanas mi alma,

A las muntanas mi ayre!

Eu sueno mi suena ma dueana

Alba y lusia y graciosa!

– אל ההרים נפשי יוצאת! / אל ההרים רוחי יוצא! / בחלומי אחלום אך גברת / צחה ובהירה ויעלת חן!

נוגה ומתרפק צליל-הכס, אשר לשירת היחיד בלילה הקודר של הסתיו הזעום. לא שיר אהבים הוא, תפילת-רחמים היא לנפש אמלה נצרבת בבדידותה, באכזבותיה, בגעגועיה-כיסופיה, משל לצפור דרור כלואה אשר חלום מרחבי התכול הומה בדמה. הוא שומע:

– שדה אילנות, שדה אילנות! / שדה אילנות! שדה טוב. / הענף היה זהב / והשורד שן שנהב.

– דרך שם היתה / היתה, אשה יפהפיה / מסרקת היא שערה/ במסרק שן שנהב…

הוא קם ממקומו, נעור בכוחה של דחיפה עלומה, מדליק נר. אור חלוש מפציע בלב האפלה. הרוח גורפת את חרוזי השיר. הרוח הומה ומנהמת במדרוני ההר. הוא נזכר בחדר המנין אשר בבית הולדתו, בסמוך לאמו האהובה, לאחיו… ועתה, בגלות ובנכר, השנאה והאיבה כגלי סערה אחריו יאוצו.

מבלי משים הוא שם ידו לכיסו ומוציא משם מגילת-נייר מעוכה – מכתב אבא הוא, ששליח הביאו אליו עוד בקונשטנדינא מקהירו. אף שלא אחת קרא וקרא בו, שוב נעגנת העין בשורות אשר הן לו כפרישת שלום מן הבית, מעולם נעוריו, מן השדה הרענן עליו נבטו ופרחו חלומותיו, מן השכרון הראשון, הראשון מה יקרו לו עתה סמטאותיה של איזמיר, חורשותיה, שפת ימה! בחוזק יד גורש משם, שבע חרפות ועלבונות, מרורים ועינויים, אך מדי יזכור בית הורים שלא בגד בו, המאמין בו ואוהב אותו, יהמה לבו בקרבו… הוא קורא שורותיו של אביו:

אל בני אהובי, מחמל נפשי, החכם המופלג, בבת עיני, שבתי בכורי, יהי אלהים עמך.

אני כותב אליך, בני אהובי, אגרת זו מארץ מצרים, מקהירו, אשר לשם באתי לרגל סחרנו ועמי אחותך תחיה. כי השם נוטה לנו חסקו כל הימים ומצליח דרכנו בכל אשר נפנה ולא נחסר מאום. וכאן, בקהירו, התאכסנתי בבית הגביר המפורסם, יוסף רפאל מ’לבי, ולו בית יציקת מטבעות והוא הממונה על גביית המכס מטעם המלך חסיד מקובל הוא האיש ורב עשרו וגדולתו, אך רבים מהמה מעשיו הטובים. ידו פשוטה להושיע דלים ואביונים, בתי תפילה וישיבות הוא מקיים בארץ מצרים ובארץ הוקדש, רבים הלומדים בארמונו וסועדים על שולחנו. ודע, בני אהובי, כי שמך הטוב ושם מעשיך הגיע גם הלום, ורבים יאהבוך בטרם ראו פניך, ורבים כאן וגם הגביר יוסף רפאל משתוקקים לספחך לחבורתם.

… ועוד בשורה אחת בפי לך, בני, כי אחותך תחיה היתה לאיש למזל טוב והאיש נכבד ומקובל גדול, שמואל פרימו שמו, בן כ“ט שנה הוא, ובשנת תי”ח מתה עליו אשתו הראשונה. ובזמן חתונתה נזדמנו לקהיר אנשים נכבדים, דרשן מטיף, משולח בעסקי קהל קונשטנדינא אברהם היכיני ומשולח מארץ הקודש, מעיר עזה, שחזר מצפון אפריקי, אלישע אשכנזי שמו. בפי כולם עלתה תהילתך בני, ותהי כשמן המור על פצע אנוש ומרפא ללב דוי. על ראש שמחתי העליתי אותך, בני אהובי, וגם אמך בך תהגה, יומם ולילה תתפלל עליך, כי רחמינו עליך נכמרו, לך ייהמו, כי אהבנוך מאד, בני, בני יקירי, שבתי. עד מתי אתה נודד על פני ארצות ללא בית וללא משפחה? ומתי ישוב כבודך כבראשונה?

כן, כאשר ראה אותי הגביר בשובו מן הדרך, מאלכסנדריה שם אסף מכס הנמל, נדהם ונבוך היה וישאלני: האתה הוא זה אדוני מרדכי צבי, אשר זה שלש שנים קויתי וצפיתי לראותך ולדבר עמך ביחידות פה אל פה? ואומר: אני. אז נפל על פני ונשקני, ואחר כך ישב על כרו ויאמר:

– אמור-נא לי, אהובי, ידידי, האמת הדר ממה שגילו לי מקצת גבירי וחכמי קונשטנידינא ושאלוניקי בהסתר אגרותיהם על בנך בכורך, ואם יש בך, בני, ניצוץ נשמת משיח בן דוד אשר בימיו יתגלה קץ הפלאות, או אין. ואען ואומר – מתחילה מפוקפק הייתי גם אני במקצת, כי לא פיללתי, שאני מרדכי צבי, אזכה בכך. אך כהיום הזה הכל אמת וצדק, כי רבים המעידים עליך ועל קדושתך. ואספר לו מכל המוצאות והקורות אותך עד היום הזה –

… וקודם אסיים אגרתי אליך, בני אהובי, אביא לך פרישת שלום גם מעם הנכרי מר גורדון סמית, הוא הסוחר מאנגלי טירה, אשר אנו סוכנים למסריו באיזמיר. כפעם בפעם בבואו לביתנו לא ישכח לשאול לך, ותמיד יזכור נעימות זמירותיך הערבות אשר שמע בעוד אתה עמנו יחד, כאשר נזכור גם אנחנו. וגם הוא כדרכו על קץ הפלאות יספר ועל ההשתוקקות הגדולה לגאולה אשר אחזה גם בגויים. וגם בתשועה הקרובה של ישראל יבטח ויאמין.

ועוד סיפר לנו על אחד נכרי, בן ארצו, יעקב ניילור שמו, אשר בלכתו אחר המחרשה שמע קול קורא אליו כדברים שנאמרו לאברהם אבינו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ומעיר הולדתו הוא בא, בחברת תלמידים, לעיר בריסטול, שתי נשים מוליכות סוסו והכל מזמרים: קדוש, קדוש, קדוש ה' אלהי ישראל. וגם בארץ הולנדיא ופרנציא וביהמן מבשרים גויים בשורות שמחה ונחמה וגאולה לישראל… בטח, איפוא, גם אתה בהשם יתברך, בני אהובי, כי קרוב לקצו ליל האפלה של הגלות המר ושמש בגבורתו תחזינה עינינו בקרוב, ותבוא על ראשך ברכת אביך אוהבך – מרדכי צבי.

שבתי מגולל האגרת, שם אותה לכיסו ולחוץ עליה בידו כאחד המחבק נחמתו היקרה ללבו. הוא מעביר ידו על חלקת זקנו, עוצם עיניו והוגה בדברים אשר כבר קראם פעמים רבות ובתשובה אשר כתיבתה דחה מזמן. עתה הוא מתאושש, צורך גדול הוא מרגיש לכתוב לאביו וללחוץ יד אמו מרחוק. המבשרו יתעלם? והוא נוטל הקולמוס, שוטח ליד הנר מגילה לבנה ובאותיות זעירות, מסולסלות צפופות, הוא מעלה התשובה בה הוא מבקש להערות משיח נפשו.

לאבי אהובי, עטרת ראשי, ולאמי היקרה, לאחי ולאחותי, על כולם השלום וברכת שמים -

האגרת מקהירו קיבלתי וישמח לבי ורבות עלזתי בה בעניי, כן ישמח אתכם אלהים אמן סלה. לתהי הברכה בכל מעשי ידיכם ותחול על ראשה של אחותנו ובחיר לבבה הצדיק שמואל פרימו -

רבות תכסף נפשי לראותכם, אהובי, אך עוד נגזר עלי להיות נע ונד מעיר לעיר ומארץ לארץ, אך שמים וארץ עדי, כי מדרכי הישרה לא סרתי וקרוב יום גאולה ותשועה. רבות שבעה נפשי כלימות וחרופות, אך גם רבו רעי אהובי ותלמידי, המסתופפים על דגל הגאולה. נאמנו לי ידידי נפש, מהם שארחו עמי בכל דרכי מאז יצאתי את איזמיר עיר הולדתי, ומהם חדשים, נשמות פז צרופות, כהמקובל אליהו קרקדחיונה מקונשטנדינא והדרשן הסופר אברהם היכיני. כן, גם מקונשטנדינא גורשתי כאשר גורשתי משאלוניקי, אך בכל מקום קניתי תלמידים ורעים, ועוד אחזור לשכון כבוד בעיר בירת התוגר…

ונתעוררתי פעם עם רעי אהובי בקונשטנדינא… דג חי שמנו בערישה, ועברנו רחובותיה של שכונת היהודים. האין ישראל כדג הכלוא המפרפר ביבשה ומשתוקק למקור מים חיים? ועתידים ישראל להגאל במזל דגים. ובאחד הספרים נרמז על הזמן בו יעמדו כוכבי הלכת צדק ושבתי במזל דגים. אך הרבני ם כעסו עלי כעס רב וחמתם בערה בהם, והמה שלחו אלי מלמד להורות לי בינה והוא אף חבט בי… גוי נתתי לנוגש. אך הרבנים לא הרפו וגזרו עלי גירוש ואימו במעשי אונס. אטומות אזניהם ועצומות עיניהם ונעלם מהם הסוד הגדול ומרדפים הם לכל דוחקי הקץ. והמה לא שעו לדברי, כי גבר עליהם עול הגלות הנורא ואז יצאתי לארץ מוריאה…

ועתה אמרתי הגיעה שעתי לעלות לירושלים. ריבם שם הבחורים מארצותינו אשר הוריהם הקצינים והנגידים מקיימים ישיבות בארץ הקודש. וגם אני מחלק צדקה ביד פתוחה למשולחי ירושלים. אך עתה באתני אגרתך, אבא, מקהירו, ואחליט לרדת תחילה מצרימה ולראות פני הגביר יוסף רפאל וחסידיו, לפני שאזכה להתעפר בעפר נביאים וצדיקים

ארכו דברי האגרת – הוא קרב לסיומה, ודומה עליו כמו נסתיים פרק בחייו, נשלם חשבון, ועתה עליו לעשות הכנות לקראת הפרק הבא – עלייתו לארץ הקודש דרך מצרים, דרך מצרים…

באור השחר העולה צורבות עיניו הליאות לאחר ליל הדכדוך מודר-השינה, ועיפות כבדה באיבריו, אך אופק חדש רומז לו, מחזק רוחו, מאמצו ברפיונו. אפשר שם, בין סלעי ירושלים השוממה, ייפתח שער חדש. השער? מדוע חיכה עד עתה, מדוע דחה עלייתו עד היום?

בטירת הקבלה

משטח חול צהבהב מסולסל משתרע עד קצה האופק ועקבותיהן של שיירות גמלים טבועים בו. עצמי תומר בודדים נישאים בגאון ובאופק – צריחי ארמונותיה ומסגדיה של קהיר. בהירים ועמוקים השמים ובשמי אביב נודפים באויר השקוף. וגם בלב החבורה הצועדת לעבר העיר גלי גיל טמירים מתרוננים כפלגים המשתחררים מאסורי הקרח הכבד ומושכים בשיר-של-חירות מימיהם הזכים, הצוהלים…

הם צועדים ברחובותיה של קהיר, קרבים והולכים אל שכונת היהודים, אשר ההכנות לקראת חג הפסח ניכרים בה בכל חצר וליד כל בית. ישמעלים יחפים וישראלים לבושים ארוכות עוקבים אחרי החבורה. הוא צועד שפי בראשה, בגדיו צחורים ונאים ושערו עשוי ופניו צחים והדר נסוך עליו ושלש טבעות זהב על ידו נוצצות באור החמה… האין זה נסיך קדום מאגדות אלף לילה ולילה אשר ירד עם עבדיו לסימטאותיה של קהיר לבקש את בחירת לבבו?

מבית הכנסת עולה זמרת הלימוד כקטורת. החבורה נכנסת פנימה, בדלת שואלים ועונים ונכנסים זה לתוך דבריו של זה.

– הן זה החכם שבתי צבי מאיזימיר! מצעק לפתע יהודי אחד.

– רבות ונצורות שמענו עליכם, החכם שבתי. אורחים ומושולחים שנתארחו בצל קורת אדוננו סיפרו תהלתו. מה ישמח הנגיד לראותו – אומר האחר.

נשמח לשמוע מפיו חידושים ודרושים וסודות התורה – משסעו הראשון – ולהאזין לזמירותיו כי נעמו –

– אלך לבשר בואכם לאדוננו – מכריז אחד – והוא אץ לקיים דברו.

שעטת סוסים רתומים למרכבה נשמעת במעלה הסימטא. הנה היא נעמדת ליד הפתח. אפריון של משי וקטיפה חופה עליה. נמוך-קומה ודל בשר הוא הגביר, פסי כסף זרועים בשער זקנו ופניו חרושי-דאגה וצער. לבושו תלוי עליו ברישול, משל העניק בכובד של כמצוי. הזה הגביר המפורסם? – מהרהר שבתי – בראותו אותו נכנס בפתח בית הכנסת, נעצר קמעה כמופתע, מתקרב אליו בצעד זעיר וידעו מושטת לו לשלום.

– ברוכים הבאים! ברוכים הבאים בצל קורתנו! – הוא קורא, ואין הוא מוריד עינו משבתי. ודאי עיפתם מן הדרך, החכם שבתי, ועתה עליכם לנוח מיגיעכם. חכמים ומקובלים בביתנו והרב ויטאל ממונה על התקונים, וגם אחותו וגיסו שמואל פרימו. בואו, בואו עמי, רבותי אל ביתי, שכל חדרי פתוחים לפניכם, וכבוד גדול הוא לי, כבוד גדול מאד לקיים בכם מצוות הכנסת אורחים.

הם עולים אל המרכבה הדוהרת לעבר הארמון. נרחבת החצר, דקלים בודדים פושטים זרועתיהם אל הנבינים המפוזרים סביב, והמולה עומדת בה – קולות ילדים המפזזים ומנתרים מעברים וצווחות נשים וניגון הלומדים… ובאחת הפינות שפחות ישמעאליות עושות בשפיתה ובכביסה ושאר מלאכות בית. אוירו של ערב פסח ותכונתו ניכּרים סביב.

יוסף רפאל קובע מקום לאורחיו וממהר להפרד מהם לפי שעה. אצה לו הדרך ודוחקים מאד עיסוקיו. רבים המתדפקים על פתחו בעניני צבור, מהם שלוחי קהלות רחוקות ורבים הפונים בבקשות עזרה ועצה, בכתב ובעל פה… אמנם זיכהו האל בעושר ובנכסים – אך הבל הבלים המה בעיניו, כמוץ יעוף, חולין שבחולין שהטומאה מדובקת בהם. על כרחו הוא שולח יד בעסקיו, למען יהי לאל ידו לכלכל נצרכים ולקיים הישיבות ובתי המדרשות אשר במצרים ובעיקר בארץ הקודש ולסייע בדרך כך, היינו בדרך של רבוי לימוד הקבלה, לקירוב הקץ…

הגביר נפנה לדרכו, ושבתי פורש להרהוריו בזו הטירה שגדולה וקבלה חברו בה יחד, והיא זורעת אורה למרחקים בנפשות רבות. ודאי, לא מעטים עשירי היהודים המקיימים ישיבות ותלמידי חכמים בארץ הקודש. ולא מעטים הנותנים צדקה בנפש חפצה, וביחוד בזמנים האלה שכה רבו הנצרכים. אך זו הפעם הראשונה דורכות רגליו במקום אשר השכינה איוותה לה למושב ותורת הסוד התבצרה בו וכולו ערגה לקרב הקץ – ובנו של הרב חיים ויטאל כאן, המשך ישר לשלשלת הזהב… והרי גם האר"י האלוהי מכאן זינק, מגדות הנילוס העפיל לצפת…

בלילה, על משכבו, חוזרים לעיניו מראות היום שחלף, מראות שעונת היהודים הדחוייה וארמון הנגיד שוכן בלבה – והוא כשכונה בתוך שכונה, טירה של תלמידי חכמים ומקובלים… והן כפסע מכאן לארץ הקודש. האין יד ההשגחה העליונה מכוונת אשורו קדימה, הגם בדרכים עקלקלות, נעלמות, אל מקום היעוד?…

ירח שט במרומים ואורו החיוור ניגר לתוך החדר בקילוחי כסף. ילל תנים מחריד פולח הדממה החלומה. הוא עוד לא נח מטלטולי הדרך, אך עוד מעט קט ויתנער לעבודה, לתפילה וללימוד… וזמרתו העריפה תפך בדממת הלילה עד בוקר. ויעלה רינונו בתפילת אשמורת שלישית, היא התפילה שנשלחה לחוץ לארץ להתפלל בבכי ובודוי ובתחנונים להשם, להשיב את מלכות בית דודו על מכונה ולהקל את חבלי המשיח –

אין הוא יחידי הקם לפני עלות השחר. רבה התנועה בארמון – דמויות כצללים, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים באי הבית להקדים בתפילתם את השמש העולה, שמש אביב עתירת נגוהות, ומה גם שערב פסח היום ועליהם לסיים ההכנות ולהתקדש לקראת ליל החג –

כי שונה הלילה הזה מכל הלילות – וביחוד בארמונו של הגביר יוסף רפאל. הארמון טובל באורות רבים – ושפעת אור זרועה בלב עדת היהודים, עטופי טליתות צחורות – בכל להט נפשם הם חיים את טובו וצפונותיו עד תום – את השעבוד ואת הנסיונות ואת החירות וחדוותה, משל נעקרו כליל מן העולם הסובבם והם מקיימים בגופם הכתוב: בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצר ממצרים. הם קוראים ומזמרים פרקי ההגדה, אך זמרתו של שבתי צבי כובשת כל לב בעדנתה, בצלילותה. לשנה הבאה בירושלים! – הוא קרוא ברוב התלהבות. יודע הוא כי הפעם הבאה ודאי שיזכה לחוג את הפסח בירושלים. אך האם כבר יבוא עד אז הקץ?

אך ימים רבים חולפים ואין השאלה פוסקת לטרוד נפשו. היא מדכאה ומענה. הרי הוא בכאן, בטירת הקבלה, אהוב ורצוי לכל. אין מטיל ספק בקדושתו, שמבניה-בחיריה של השכינה הוא. יודעים הם יסורי גלותו ונדודיו, הנגישות והבזיונות שנתנסה בהם. אין כמותו מפליג בדביקות במרחביה העלומים של תורת הסוד, מפליא בטהרה, בעבודת הקודש, בתקונים, וביחוד בזמרתו שהיא כזמרת שרפים. אך עם זאת, ואולי משום כך גובר בו דכדוך הנפש עד כדי יאוש, בעקת קדרות שחורה ומרה, והשאלה: מתי – מצטיירת במוחו באותיות של אש. ויש אשר לא יעצור כוח בצפייתו העזה והממושכת להתגלות, להתרחשות הגדולה הנוראה-הוד, ופלגי דמעה יזיל ובכייתו מלווה אנקות כאב תפרוץ בפרפורי-רעדה-ועוית-אברים. היש עוד אומלל כמוהו? והוא מרבה סיגופים והתבודדות ועינויי גוף ונפש, והוא כצל אדם נטול חים ורצון…

ויום אחד בא אצלו, לחדרו, הגביר יוסף רפא. כאחד נזוף הוא עומד לפניו – לפני שבתי, שהוא עצמו כנזוף-גורל ומשתוחח בצערו וביסוריו – כאחד שבא להתוודות על חטאו.

– ביא דוני – פותח הוא ואומר בהכנעה – אל-נא יירע בעיניך על השאלה הגדולה הכמוסה בלבי, ואם תגדיל חסדך עמדי אשאלך דבר.

– שאל – אומר שבתי בקול חלוש.

– אתה היודע – ממשיך יוסף רפאל – מה עזה אהבתנו אליך ומה ישמח לבנו בשבתך עמנו. מקצות הארץ באות השמועות עליך ואינן מרפות, בשורות מרנינות כל לב… חרדה אוחזת בי, החכם שבתי… מקצות הארץ פונים ושואלים וחוזרים ושואלים האם… האם… האם אתה הוא… העתיד להתגלות… וקצת חכמים ורבנים, מן היראים והמאמינים מאד, הפצירו בי זה כבר שאשאלך לאות ולמופת… האם דיברת עם הקדוש ברוך הוא כמשה רבנו ומי שלחך?

– לא אכסה מכם דבר – הוא עונה – ולשאלתכם אשיב:

לא דיברתי עם הקדשו ברוך הוא כמשה וגם מטה האלהים לא נתן בידי לילך עמו למלך התוגר…

– אם כן – אומר יוסף רפאל – אפשר כי תכשיל עצמך ואשר יבוא אחריך ואפשר לכל ישראל? ובקשתי ושאלתי אליך, שבתי אהובי, אל-נא תקצף עלי –

חיוך קל חולף על שפתותיו החיורות-תכולות של שבתי – ונעלם.

– אל-נא תירא – הוא אומר. את כל אשר החילותי אכלה בקרב הזמן. ואם תשבע לי שלא תגלה לשום איש – ואגלה לך את כל לבי.

– אני נשבע לך – אומר יוסף רפאל.

הוא שותק שעה קלה. רעדה באבריו ולבו נפעם.

– דע גבירי אהובי – הוא אומר בלחש – כי מיום היותי בן ט“ו ועד היום הזה עסקתי בהשבעות ובצירופים, ועל ידי השם הגדול והנורא ביקשתי להביא תחת ממשלתי את כל שבעים שרים אשר מושלים על העולם התחתון. ואת כל כוחות הטומאה, מזיקים ומזיקות, לילין ורוחות. וקיבלתי על עצמי יסורים גדולים ועצומים באהבה, וסודות רבים לי נגלו וגם חידושים רבים. והנה אמרתי, מידתו של הקדוש ברוך הוא לפקוד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים, שהוא גימ”ל או דלי“ת דורות. ועתה צא וחשוב: טי”ת ו"ו מאות שנים אנו תחת ממשלת שבעים שרים בקרב עמי העולם, וזה נגד מידתו של הקדוש ברוך הוא, ובאה העת. ואני, שנשמתי נשגבה, אעשה להכניע מושלי עולם בכוח הטומאה. כמיטב יכלתי אעשה – והשם הטוב והישר בעיניו יעשה עמדי ועם כל בית ישראל, על שכוונתי רצויה לשם שמים וקווה קוויתי, שלא אכשל. כי מלאה העת…

בפתע הוא עוצם עיניו ומפזם לעצמו בערגת חרש:

קול דודי,

הנה זה בא,

מטפס על ההרים,

מקפץ על הגבעות – – –

נדהם יושב מולו יוסף רפאל, אחוז תמהון הוא. אחוז הערצה הוא. עתה אין בו ספק, שזה החכם הקדוש אשר גילה לפניו סוד כמוס, הוא הוא… נכון הוא להשתטח לרגליו ולנשק כנפי מעילו. אך הוא, הנערץ והמופלא, יושב בעיצום עינים, – ושירו כתפילה עתירת-סודות…

– יהיה רצון – הוא לוחם כעבור שעה קלה – שישגא אחריתך, ועל שגילית לי מטמורות לבך מתחייב אני לשפוך למענך אפילו טפה אחרונה מדמי בכל לב ונפש, עד שיעלה לנו את כל זה –

– ועתה – אומר שבתי וקולו רועד – נקבל על עצמנו לשמור אל הסודות והרזים עד לשעה היעודה, כי מלאה העת ואין נבצר מהשם…

קבל נקבל – מאשר יוסף רפאל בשמחה.

האסיפה בישיבת יעקב חאגיז בירושלים

שמש קיץ קופחת, מלהטת הסלעים והאבנים, מצמקת וחורכת כל חתיכת ירק, מסנוורת עיני הבריות וזורעת להבות. אנשי השכונה היהודית הדחוייה בירושלים סגורים בבתיהם מאחורי תריסים מוגפים. ישמעאלי יחף משרך רגליו אחר חמורו הטעון בין תלי אשפה וערימות זבל. דממה מלובנת ברחובות, אף פושטי היד נעלמו. ורק מן הישיבות ומן בתי המדרשות עולים קולות הלומדים, הבחורים והתלמידים המתרפקים על התורה.

מלכות הדלות שולטת כאן בכיפה. שרויה היא על משכנות-אדם שהם כחורבות פגומות, על בתי חומה אשר טיחם נסתאב והם מכוסים צלקות ופצעים, נשקפת דרך תריסים צולעים וחלונות ששמשותיהם סתומות סחבות, מטיילת בין הסימטאות המעוקלות ומציצה אל בתי-תמחוי לעניים, אל בתי-מחסה למוכי-גורל, אל בתי-יתומים ומושבי-זקנים. מהלכת היא לבושת-טלאים, אחוזת רעב וכפן, אך עיניה נטויות בתקוות בטחון לשמים וידה פשוטה לנדבת אחים מרחוק. המשולחים היוצאים לתפוצות עושים להתעוררות הלבבות ולהושטת הצדקה לקהלות הדלות, לקיום הישיבות ולעניי ארץ הקודש, שישוב ארץ ישראל וקיום לימוד התורה בה מצווה גדולה היא, למען לא יכבה הנר… אין הדלות, איפוא, דלות חסרת-תקווה-ותכלה. אף בנוולותה ובמצוקתה זיקים סמויים של גאון מהבהבים בה. שהרי מלכתחילה מאסה בתענוגות העולם הזה ובחמודותיו וגט כריתות נתנה לתביעות החומר השפל ולפתוייו. היא עצמה, הדלות, חלק מן היעוד הנשגב. ואין היא מקנאה, חלילה, בקהלות היהודים בחוץ לארץ, השרויות בטומאת הגלות, בין צפרני העיטים הטורפים, הקהלות שעלו לגדולה ולעושר באמשטרדם ובהמבורג, בפראג ובוינה, בויניציאה ובליוורנו, בקונשטנדינא ובאנדרינופול. חביבין עליה יסורי ישיבת ארץ הקודש וקיום הנפש בטהרה, והרי היא מקיימת הכתוב: פת במלח תאכל ומים במשרה תשתה – – –

לעת ערב, משיפוג החום הגדול הלוהט, הגולש בגושי-אש מסחררים ממרומים, ומשב אויר צח כמגע כף ענוגה בא מגבעות ירושלים והרריהת מן המרחקים השקופים הטובלים בתכלת ונמוגים בערפלים לבנים – ייראו בסימטאות פרצופי אדם החומקים מן הבתים ומן החצרות, מותחים אברים לאים, נועצים מבטים בוהים מהורהרים בחללו של עולם. צבורי נשים שמוקות-פנים, שאין אתה ראוה תוי פניהן ואין אתה מבחין בגילן, פיאותיהן הנכריות מכסות שערן הגזוז, עומדות בשערי הבתים, – דלי המים ביד ופתות כהות תחת בית השחי, והתינוק מושך בכנף השמלה הארוכה. משוחחות הן בלחש, משיחות זו לזו מדאגות יומן, שמצומצמות הן וקודרות כשכונה הדלה והדחוייה. כפעם בפעם סופקת אחת השנים כפיה ולשמים תשא עיניה במבט אילם…

אך הנה עובר חולף רעד קל בצבורי השנים, נדחקות הן יותר אל קירות הבתים, נלחצות אחת לרעותה, כמי שנתפס בדבר עבירה… שור: האחת מרוידה מטפחתה על מצחה, אך שולחת מבטים גנובים לעבר חבורת הגברים הצעירים הצועדת דומם במעלה הסימטא… עיניה רכות ונאות ושרידי חן נעורים חתומים בפניה הנובלים בלא עת. חדשים הם הבחורים בכאן. זה מקרוב עלו מתוגרמה דרך מצרים, אך רבים הכתרים לראשיהם – כתרי קדושה וטהרה ומופתים מופלאים ועצומים… להתאבק בעפר אדמת הקודש באו ומאחוריהם בתי-אב משופעים כל טוב…

הנה הם קרבים ובאים וראש החבורה לפניה: משכמו ומעלה גבוה כל פני חבריו, פניו הצחים עטורים זקן בהיר ורך ועיניו בורקות, הדור ומטופח לבושו וסימן הקריעה כדין בדש מעילו, שפי יצעד… הלא הוא החכם המקובל מאיזמיר שבתי צבי, ששמעו הגיע לכאן ממרחקים והוא עטוף סודות ורזים… עוד הן עומדות צופות ואינן צופות בחבורה הקרבה ובאה, אך הילדים והתינו-קות כבר אצים לקראתו, כפרפרים נמשכים הם אל החיוך הטוב השופע ממנו. הוא מחלק ביניהם מגדנות וממתקים – ומפסיע קדימה. צהלת הילדים מתנגנת בשממון העומד בסימטא בדמדומי היום.

– טוב-לבו יצוק על פניו – לוחשת אשה אחת. כולו טוב-לב ונדיבות…

– ומה יאהב ילדים, מעירה השניה – חדווה קרנה על פניו בלטפו ראשיהם, בחבקו אותם…

– מה הפלא? – מה הפלא? – נענית הראשונה, שילדים אין לו ולא בית ולא אשת נעורים. הן אומרים עליו, על החכם שבתי צבי, שהשיאו אביו בנעוריו לעלמה יפת-תואר בעיר הולדתו איזמיר ולא נגע בה… ומאז דבר באהבה עליונה…

הד צעדיהם של בני החבורה נמוג והולך, ורק מבטיהן התמוהים של הנשים ילוו מרחוק ואזניהן יצודו נעימת שיר זר, מפתיע וכובש לבבות. מתיקות עריבה בקולו:

– בעלותי למעלה בהר הגבוה,

זכיתי ואראה פני בת אלוה – –

והבחורים שרים עמו:

מליסלדה! עת ראיתיה,

מלת-אל-דא אז קראתיה!

ושוב עולה קולו:

ראיתי פניה, ענוגה, נחמדת,

בת מלך ביפיה המימה יורדת…

מליסלדה – –

הערב רד על הסימטאות. הנשים ממהרות לבתיהן, להכין תבשיל חם לבעל החוזר מלימודו ותפילותו. משב הרוח מביא עמו צינה משובבת לב. שלווה דמומה נסוכה עתה על הסימטאות הריקות מאדם. קול חמור נוער וילל תנים המשוטטים בשממת הסלעים מזעזעים הדומיה.

חבורת הבחורים כבר הרחיקה מן העיר. עתה הם משתטחים על קברות הצדיקים הקדושים, עמם יתייחדו כל הלילה בתפילות ובתחנונים וברוב בכי. כי רב, מה רב החורבן – יותר מכפי ששיערו ופיללו – העם שקוע במחשכי הגלות המר והשארית אשר בציון שרויה בעוני ובצרה והגאולה בוששת לבוא. הם זוכרים המקובלים הקדושים אשר קדמו להם, אשר אף הם יצאו מן החומות אל השדה, אל מתחת לחופת השנים האלה הקורצים עתה ברבבות עינים, ועשו דברים לפני השם יתברך והחלטה נחרצת בלבם – לא לחזור לבתיהם עד אשר תבוא הישועה. יודעים הם המעשה בהאר"י הקדוש, אשר הלך פעם בעב שבת קודש, מחוץ לצפת, לבוש צחורים ובפתע אמר לתלמידיו:

– רצונכם שנלך לירושלים ונעשה שם שבת?

והשיבו לו תלמידיו:

– נלך תחילה להגיד זאת לנשותינו

ונחרד האר"י והכה כף אל כף ואמר:

– אוי לנו שלא היתה בנו זכות להגאל, ואם הייתם כולכם משיבים פה אחד: נלכה מיד – היו כל ישראל נגאלים…

ועתה הם בירושלים, בלב הקדושה המלובשת בגדי צוֹאה, מאזינים לפעמי מלכים ונביאים, מקוננים על החורבן ומתדפקים אל שערי הרחמים להחיש ישועה… האמנם לא ייפתחו שערים?

שבתי שוכב על הארץ ראשו כבוש בקרקע, מתייפח הוא חרש. סביבו – דוממים ומהורהרים רעיו תלמידיו. אחר כך יתלכדו בעיגול, לחוצים זה לזה, ויחד יפזמו:

שיר המעלות הבוטחים בה' בהר ציון לא ימוט לעולם ישב / ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם –

חיש מהר חוף ליל הקיץ ובשולי שמים ניצת שחר ארגמן. צורות ועצמים מתגלפים מן האפלה הנמוגה. דממה עמוקה, רבת-רזים, פרושה על גבנוני גבעות וסלעים קרחים, על שדות קוצים שדופים וסדריות מגומדות. עץ סודד נלפת בשרידי כוחו באבן ושרשיו חשופים כעורקי-פלדה. ובאופק הרחוק – מישורי ארץ מאוב והרריה וגלי גלים של ערפלי חלב מרחפים עליהם…

עתה הם ממהרים לתפילת שחרית, אך על סף בית מדרשם בא לקראתם במרוצה נער – כובע יהודים לראשו וציציותיו מקפצות מתחת למעילו הארוך. הוא מרים עינים מבויישות אל שבתי ואומר:

– מורנו ורבנו הרב יעקב חאגיז מזמינכם לאסיפה בישיבתו. ביקש רבנו מכבודכם שתבואו, למען השם, מיד לאחר תפילת שחרית, כי חשוב הענין ודחוף.

בבנין הישיבה, בירכתיה של חצר גדולה מוקפת כתלי בתים גבובים זה על גבי זה וגדרות רעועות, רבני ירושלים וחכמיה ופרנסיה שנתכנסו לאסיפה. שטופים הם בשיחה כהמיית הכוורת. בחורי הישיבה והתלמידים הצעירים יצאו לבית סמוך, ספריהם עמם, ואברך צנום משגיח עליהם.

שבתי מתערב בקהל ונוטל מקום באחת הפינות. הוא רואה: בצעד כבד עולה אל הבימה ראש הישיבה הזקן. פניו שחומים ועטורים שער כסף, רחב-כתפים הוא ורם-קומה, מצנפת חכמים לראשו ומעיל ארוך ומהוה לגופו. זקנו פרוש כמניפה על חזהו שקרן כותונת-בד נשקף עליו. הוא טופל בכף ידו על הדוכן אשר לפניו ואומר:

– רבותי, הגיע שעת האסיפה.

– נתכנסו היום, חכמים ופרנסים, – הוא פותח –, כי עת צרה היא ליעקב וישמעאל מציק ונוגש ומבקש לכלות, חלילה, את שארית הפליטה אשר בירולשים – חנוק וניחר קולו בדברו. כלו כוחותינו ודללו קופותינו ואיך נקיים הישיבות ועניי העם? בצער ובעוני אנו מקיימים כל השנים התורה והמצוות, אך הנוגש אינו מרפה ועתה אכפה ידו עלינו יותר מתמיד… אמרנו, איפוא, נכנס האסיפה ונטכס עצה מה לעשות בעת צרה. ובאלהי ישראל נשים מבטחנו –

סיים וישב.

– שמענו את דברי הרב חאגיז – נשמע קולו הגרוני המתון של פרנס הדור-צורה שתרבוש גבוה לראשו. דברי אמת הם ואין להאריך. ועתה בא אני להציע, כי נשגר עוד משלחת אל כבוד הפחה ומתת-יד בצדה…

– דברים בטלים! דברים בטלים! – משסעים אותו אחדים מן הנאספים באי-רצון. שלמונים גדולים יבקש הפחה, גם אם נמכור כל אשר לנו או ניתן בעבוט לא נספק מחצית תאוותו…

– ואולי נפנה לאחינו בקהל קונשטנדינא בבקשתנו כי ישתדלו עלינו לפני השולטאן, להמתיק הגזירה ולהקל העול? – מתקן הראשון הצעתו.

– השולטאן ירום הודו, אל השולטאן, מלך חסד הוא – נשמעים קולות מעברים.

– ואולי, הפחה? – נשמע קול תוהה.

– אך תקוות-שווא היא – מעיר הרב חאגיז – הפחה איש סודו של השולטאן הוא –

בצעד מתון ניגש אל הבימה אחד בגיל העמידה, מהפרנסים הממונים על כספי החלוקה הוא, קול מוכיח קולו וניגון של מטיף בדבריו:

– מורי ורבותי, חכמי ירושלים, האזינו לדברי, הקשיבו! אין עצה ואין תרופה נגד מזימות הרשע. ואשר אמרתם נעשה השתדלות אם בכה ואם בכה, הנה הדברים האלה אין להם קיום ולא בהם ניוושע. כי לא בדיני ממונות בלבד עסקינן, כי אם בדיני נפשות. מי יודע אם רק את ממוננו יבקש הרשע, ודרוש זהב הרבה לפדות נפשותינו. אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, אחינו אשר בגולה, רק הם יחושו לעזרתנו ויחלצונו מידי צר. ויפה שעה אחת קודם, אני אומר.

– הנה כי כן – מטעים הוא – מצווים אנו כאן, רבותי, לבחור באסיפה הזאת את השלוּחים אשר יצאו במצוותנו ובשליחותנו לחוץ לארץ, להביא תחנונינו לפני אחינו בקהלות היושבות לבטח, אנשים נאמנים ונמלצים נשלח.

– ישרו הדברים, זה הדרך, דרך הצלה, חושו, נשמעים קולות הסכמה.

– על מגילת קלף נעלה עצומותינו – הוא ממשיך – ונשטח בקשתנו לעזרה גדולה ומהירה. הרבנים והחכמים, ראשי הישיבות והפרנסים, כולם יבואו על החתום. עוד היום נחבר הכתב, עוד היום – הוא מסיים בהטעמה – כי כלתה הרעה והשעה דוחקת, מאד דוחקת. מה דעתכם, רבנו יעקב חאגיז?

– מקבל אני אתה דברים – הוא אומר – דברים נכוחים הם. מחייתם נתונה להם בכבוד והצדקה חובתם הקדושה, קל וחומק צדקה לישראל אשר בארץ ישראל הנתונים בידי צורר ורשע. ועד שנשלח משולחים לקהלות הרחוקות, נשגר בשליחותנו אל הגביר המפורסם יוסף רפאל היושב בקהירו אחד מתוכנו אשר והא טוב ורצוי בעיניו.

– מי ילך לנו בשליחותנו? – הוא שואל ומבטו מדובק בשתי, היושב בפינתו הדחוייה וכולו אוזן קשובה. ואחר הוא מוסיף:

הנה אני בא להציע לפניכם, מורי ורבותי, משולח אחד, שאם גם לא מיקירי ירושלים הוא, מובטח אני בו ובשליחותו. ומובטח אני בו שיתן נפשו על הצלתנו. הלא הוא החכם המקובל שבתי צבי מאיזמיר, המסתופף כיום הזה בתוכנו, והוא מאהובי נפשו של הגביר ובזכותו יעזור לנו השם יתברך. נכון אני לשמוע משפטכם ואשר בפיכם – הוא מסיים.

קולות-הסכמה נשמעים מעברים:

– זה האיש! יצא הוא במערכותינו! יהיה השם עמו ותצלח דרכו!

והוא, שבתי, בפינתו ישב, רואה הוא את ראשי העדה בפרפורי חרדתם, שומע הוא המיית נפשם וחש ברעד צערם. אין מלים בפיו. כאשר נקב הרב חאגיז בשמו כמעט וביקש לקום ולדחות מעצמו השליחות שהוא מבקש להטיל עליו. לא זו השליחות שהוא מבקשה, ולא זה התקון הגדול לחורבן. כי רבים המשולחים ורבות מהם הצרות – ומה יתן ומה יוסיף עוד משולח אחד? אך עתה הוא שומע – ראשי העדה כולם מאשרים בנפש חפצה דברי הרב חאגיז. מבקשים ומתפללים שהוא ישמש להם פה, פודה ומיל בעניים, בוטחים בו ונותנים אמונם בו – היאך יסרב? שקוע בהרהוריו הוא שומע קול:

– יעמוד לפנינו החכם שבתי צבי ויאמר דברו. משתוקקים אנו לשמוע אשר בפיו, שכולנו ראינו מידותיו הנשגבות ושמענו מקצת שבחיו ומעשיו הטובים. יעמוד לפנינו וישמיע דברו!

עתה שוב אין לו ברירה. על כרחו יקום, על כרחו יאמר דברו, אף שנרגש הוא והמום ואכול צער.

– מורי ורבותי, חכמי ירושלים ויקיריה – הוא פותח בקול מושפל ורועד, והעדה קשובה לדבריו וכל עין נטוייה אליו. קטונתי מכל הדברים הרמים אשר השמעתם באזני. לא מגזע אשלי רברבי אני ולא נצר לאנשי מעלה וגדולי התורה – הוא אומר בענווה. אך מילדותי הקדשתי עצמי לתורתנו הקדושה ובפרדס הקבלה אטייל, כל ימי ושנותי עבדתי לאל בהכנעה ובטהרה וקיימתי בעצמי סיגופים רבים, ותקונים עשיתי וזכיתי לבוא בסוד השכינה. וזה שנים הרבה ואני בלות ובנדודים, בלא בית ובלא משפחה, וישראל ביתי והשכינה משפחתי והגאולה השלמה נשמת אפי. איך אסרב לכם ואתם בצרה גדולה? כי גדולה שבעתיים מצוות הלימוד וישוב ארץ ישראל בזמננו, שאנו רואים ושומעים פעמי הגואל –

בצעד אטי, קומתו הזקופה נטוייה לפניו, סומק של התרגשות עמוקה בפניו, הוא חוזר למקומו. דומה, לא פחותה התרגשות הנאספים, ששתיקה עצורה אופפתם. בתוך הדומיה נשמע קולו של הרב חאגיז:

– הנה כי כן, החכם שבתי, אהובנו, שליחותנו עליך ואמוננו בך כגודל הכבוד והאהבה שקהלת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו רוחשת לך מקרב לב. מאד נאנו עלינו דבריך על האחריות הקדושה אשר לשליחותך בזמן הזה, שרבו במאד הצרות והיסורים וכולנו בסכנה. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: ראית דור שיסורים באים עליו כנהר – חכה לו. לך, החכם שבתי, והצלח בדרכך! ויקויים בך כדברי נעים זמירות ישראל – יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. ישלח עזרתך מקדש ומציון יסעדך –

לאטה מתפזרת האסיפה על פני החצר המרווחת, הזרועה שברי אבנים ותלי אשפה וחרושה שוחות. כדי הילוכם ממשיכים הם שיחם העֶר. תקווה חדשה צמחה בהם.

– מובטח אני בו, בלא שמץ של ספק, כי הצלח יצליח – מעיר האחד.

– ראיתם האש שיקדה בדבריו – אש גאולה היא, אומר אני, אש קדושה היא – נשמע קול נרגש. וזו הענווה –

– עוד לא ידענו משולח נאמן כזה ששליחותו בוערת בעצמותיו – נופלת אמירה מאחת הפינות

– מן השמים שלחוהו – מעיר מי בהתפעלות.

אך הוא, השליח, אינו נותן דעתו לדיבורים. עם ראש הישיבה חאגיז הוא פונה לעבר הבית הסמוך, שם עוסקים בחורי הישיבה בתלמודם.

– החכם שבתי – הוא לוחש באזניו – רואה אתה את הישיבה הזאת, צאן קדשים אלה? זה חלקי מכל עמלי לעת זקנה, בה כל חיי מאז עליתי בעזרת השם, מצפון אפריקי, מפאס עיר הולדתי. הישיבה הזאת, הגדולה בישיבות ירושלים שהיא על שם הגביר הנדיב ישראל פירארא “בית יעקב” שמה – וזה שנים הרבה היא לנו מעוז התורה. מכל התפוצות באים לכאן התלמידים, שהם לי כבנים, אך יש גם – בעוונותינו הרבים – אשר אחד הבחורים ירוץ ארחות עקלקלות…

– כרחם אב על בנים כתוב – מעיר שבתי צבי. שאבות מורגלים בצרות ובאהבת היסורין, ואילו הבנים, הבנים שגדלו בדור הזה דוחקים הקץ…

הם מתיישבים על ספסל אבן בצל אחד הקירות. באי האסיפה כבר הלכו. דממה בחצר, ורק המיית הלימוד שופעת –

– הוא אשר אמרתי גם אני – הוא אומר – דוחקין הקץ… תלמיד אחד היה לי בכאן, בן למשולח איש-עזה ואלישע בנימין שמו. משולח מטעם הקהלה הסובב שנים על פני ארצות אפריקי, הולנדייא, אשכנז, פולניה. והנער, בנו, נשאר עזוב לנפשו. כאן, בישיבתנו, גדל ובתורה דבק מאד. בן י"ז היה כאשר נכנס לחופה עם אשה אחת, תמר – והיא מתה עליו בנעוריה. ואחר השלמת ימי האבל בא אצלי לישיבה גביר אחד, שמואל ליסבוני, לבקש בחור לבתו הבתולה צפורה, שיפה היא רק סומית בעין ימינה, כי נפלה פעם מעגלה ונחבלה עינה. ויהי הדבר טוב בעיני נתן. וחותנו הגביר שכר להם דירה בירושלים למען ימשיך לימודו וכל מחסורו עליו. אך לפתע, לפתע הפסיק לימודו, ללא טעם נכון, ופרש מן הישיבה. גם אותו צררה הרוח והחל רואה חזיונות. יום אחד אני קורא לו ואומר:

– נתן תלמידי, מה המעשה הרע אשר אתה ועשה עמדי, שפנית לי עורף, ואני גמלתיך ורביתיך והוריתיך, מפתי אכל וממימי שתית מצמרי הלב-שתיך, כאשר אביך סבב הלך על פּני ארצות תבל? ויען לי:

– הלא למדת בגמרא לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה, ומה לך ולי להחכימני? כך דיבר אלי והוסיף: והאם טחו עיניך מראות כי בקרב שנים מועטות יהיה קץ הפלאות, ויעלה כל ישראל מקצה העולם ועד קצהו לארץ אבותיהם – ואני עושה תקונים וייחודים להכשיר ולטהר עצמי ליום הגדול, מלבי אני חוצב ניצוצות ובסודות גדולים אתלבש, ומראות נפלאות אראה אשר אתה לא תזכה לראותם…

– כזאת וכזאת דיבר עמי – ואחרד חרדה גדולה. ואומר אליו בקול גדול:

– אוי לך שוטה ופתי, ואוי לי שקויתי לעשות ענבים ויעש באושים וביוּשים… אך בזה הרגע נפל לארץ ונתעלף, ואחר כך היה מדמדם ואמר גימטריאות ואמר פסוקים ורמזים רבים על הגאולה הקרובה…

ואני לא עצרתי כוח, כוח לא עצרתי – החכם שבתי – ואבך בכייה רבה. אך מה אאריך בדבורי – הוא מסיים – לא עלתה בידי להחזירו למוטב. כולי חרדה ולבי עלי דוי, אמרתי דאגה בלב איש ישיחנה…

שבתי שומע הדברים. נאלם הדבור בפיו. זכרונות ימי נעוריו צפים ועולים במוחו, כאשר הוא עצמו קם על רבו הדיין יוסף אישקאפא באיזמיר… פטישים לוהטים מכים ברקותיו, מכים בלא הרף, וראשו עליו סחרחר, עוד מעט ויפול ויתעלף… הוא עוצם עיניו ורואה מלוא הדרך העינויים והנדודים, הבזיונות והרדיפות בה עבר עד עתה. אילו ידע הרב חאגיז המתחולל בלבו בשה זו!

– מה לך, החכם שבתי, כי תרעד – מיחוש הוא, חלילה, השמש בעצם השמים והחום גדול…

אל יחשוש, כבוד הרב – הוא מרגיעו. הכל אתי שפיר… זכר בית אבא עלה לפני בפתע. זה שנים הרבה אשר לא ראיתיו וגעגועים אחזוני… ועתה אלך לי, במחילה מכבודכם, כי קצר הזמן והמלאכה מרובה, וראוי לי שאחיש ההכנות לצאתי למצרים…

– ראוי וראוי – מאשר ראש הישיבה.

בשליחות לקהיר

ושוב דורכות רגליו על אדמת קהיר, ושוב צופות עיניו בצמרות הדקלים הנישאים אשר בחצר הארמון של יוסף רפאל. הוא צועד לאטו בסימטאות, מאזין לשירי הערבים, אשר הדים של שיירות גמלים במדבר עולים בהן, והם מתערבים בקריאות המואזינים במסגדים.

אין קהיר זרה לו, גם את הארמון היהודי יכיר וידע. אך מבוכתו בקרבו גוברת ככל שהוא קרב לשעריו. והוא מייסר את עצמו על כי נחלץ לזו השליחות. לא עליה חלם, לא אותה טיפח וריבה וארג בזהב בדמיונו. האם בכסף, בזהב גאולת ישראל ותשועתו! אין זאת אלא שאף זה מן הנסיונות שעליו עוד להתנסות בהם, וברי לו שעמוד יעמוד בו, עד תום יעמוד. וגם עמידה זו תצטרף לחשבון, כמזוזה תקבע בשערי העתיד. אפס עתה, צר לו מאוד, רוחו מדוכדכת ולבו עליו מר מאד.

דמות גיסו, שמואל פרימו, מוציאה אותו מהרהוריו. הנה הוא: נמוך-קומה וכרסני, חיוך בעיני-העורב שלו ושובע רצון נסוך על פניו הרחבים.

– שלום עליכם, החכם שבתי, ברוך הבא מארץ הקודש – הוא מקבל פניו בשמחה.

– עליכם שלום – הוא משיב בקול רפה ומוסיף:

– בשליחות נכבדה אל הגביר אני בא.

– אין הגביר היום בכאן. באלכסנדריה הוא שוהה בעסקי גביית המכס.

– אם כן – הוא אומר – אנוס אהיה לחכות לו. שליחות דחופה היא מחכמי ירושלים ופרנסיה. אין ברירה.

– אין ברירה – מאשר שמואל פרימו.

– ואחותי היכן? – הוא שואל לפתע.

– אף היא איננה. לפני כשבועיים נסעה לאיזמיר, אל הוריה. אחיך יוסף ואליהו שהיו בכאן לקחוה עמם. לרגל עסקיהם באו, בספינה, לקנות פול מצרי. והם שאלו לך ודרשו בשלומך. מאד מאד חשקה נפשה לראות ביתה…

– מה נשמע באיזמיר? – הוא מוסיף ושואל.

– עולם כמנהגו נוהג, עונה שמואל פרימו בשלווה. רק זאת סיפרו, כי הדיין הזקן יוסף אישקאפא בדרך כל בשר הלך. ולפני מותו שאל לך ונפשו יצאה לראותך. ובך ידובר באיזמיר נכבדות ונצורות. זוכרים הם, כי בזכותך באה עליהם רוב טובה וההצלחה היתה בסחרם. ומהם המאמינים, כי אתה אמנם באיזמיר אתה נמצא ובסביביה תשוטט, רואה ואינו נראה ברחובות, מופיע בבתי מדרשות ובבתי כנסת – ונעלם. מאז יצאת את עיר הולדתך רבו כמו כבו השמועות התמוהות אודותיך, והצד השווה שבהן שמשתוקקים הם לראותך בתוכם…

– עוד אבוא, עוד אבוא – מבטיח שבתי. העיר שגזרה עלי גירוש עוד תאיר לי פנים, בצהלה ובגיל וברוב כבוד תקבלני ובזרועות פתוחות.

– בטוחני בכך – בטוחני… רואה אני, כי עייף אתה מיגיעות הדרך…

– לא מיגיעות הדרך עייפתי – הוא עונה. יגיעות נפש הן… וארוכים הדברים.

שמואל פרימו נוגע בזרועו, ושבתי מהלך אחריו, לאטו, כנער נזוף… בחדר שניתן לו, חדרו מאז, הוא מתכנס בקרן זוית, מבקש להמנע מפגישות עם הבריות, כי צר ומר לו. בתקוות רבות עלה מכאן לירושלים, ועתה הוא חוזר לכאן כאחד המשולחים המקבצים נדבות.

בחצר פושטת השמועה כי שבתי חולה, רוחו נפלה עליו ועצבות גדולה ירדה עליו. אין יודע פשר חולשתו ודכדוכו. אין יודע גם טיב השליחות אשר למענה בא מארץ הקודש. ורק הנשים מתלחשות בחשאי על מחלתו…

וערב אחד חזר הגביר ממסעיו, ומיד בבואו הוא ממהר לקבל פני אורחו.

– ­אהובי, מחמל נפשי, החכם שבתי – הוא קורא אליו, נופל על צוארו ומנשקו. החכם שבתי, החכם שבתי, מה כמהתי נכספתי לראותך, לשמוע מפיך חדשות.

– מה לך כי תשתוק? – הוא מוסיף. ועד מה נפלו פניך מאז היית עמנו בפעם האחרונה.

– חדשות, חדשות… הוא עונה בלחש. לא טובה הבשורה אשר בפי, אך אפשר וטובה היא מאד. כי ככל אשר ירע עתה אולי ייטב אחר כך… ארץ הקודש חלום טהור, חלום פז ומלאכים בה ירחפון… מהרים ועד ים. ועיר הקודש, דברי האלהים, שממה ושאייה, וישראל על חכמיו ולומדיו – הפחה הרשע יתעלל בהם מאד. בעפרה התפלשנו, אני ורעי, על קברות האבות והצדיקים, וליד הכותל שכנו דמעות, תקונים עשינו – גם בארץ הקודש רבים המאמינים כי שעת הנחמה הנה היא באה…

– כן, כן – מחזק דבריו הגביר – שעת הנחמה הנה היא באה, שוב אין ספק בדבר… ההתעוררות בקהלות גוברת ועזה התשוקה…

– הסערה תלויה באויר – הוא מרים קולו. סערה גדולה אני רואה! עוד השמים בהירים אך הנה חשרת עננים מכסה אותם והסופה פורצת בברקים וברעמים וברוח גדולה… היא גורפת הטומאה והפסולת. ואחר כך תרווה הארץ גשם רב וכל היקום ינשום נשימה עמוקה, נשימת התקון הגדול…

– מה יפו עצמו דבריך, – בחכם שבתי – כדברי נבואה.

יוסף רפאל – קורא שבתי כאד שנתפכח משכרונו – בגלים זדונים הם טובעים ועלינו להחיש עזרה… הפחה הרשע מתנכל להכריתם, חלילה, ובאו מים עד נפש. האמנם תתבטל תורה ותפילה מירושלים? חושו הצילו, יוסף רפאל, – הוא אומר – ודמעות נקוות בעיניו. חושו הצילו עד עת.

– כל אשר לאל ידינו נעשה – החכם שבתי – למען השארית אשר בציון נעשה, והשם יהיה בעזרנו… וגם למען החשת הגאולה אנו עושים – הוא מוסיף. כי כבר קיימנו כאן, בחצר, אסיפה גדולה ובאו כל גבירי ולומדי אלקיירא ³ואלכסנדריא וסביביהם, להוועץ מאין יבואו הוצאות המלך המשיח וסיעתו מיד עם התגלותו, וגם אחר כך כשיעשה מלחמות… גם כתבנו ושלחנו שלוחים נאמנים אל גבירי שאלוניקי וקונשטנדינא, לערב ולפרס ולהודו ולבאר באריה ולזולתם. וכולם כאחד השיבו: בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו נעשה ונשמע, וננדב כהישג ידינו ולמעלה מזה, למען המטרה הקדושה ולמען נזכה לנשיקת עפר רגלו. ומיד נדבו סכומים גדולים והפקידו אותי ועוד כמה גבירים על הכסף הטהור הזה. לא יהיה עיכוב מן הצד הזה, החכם שבתי, לא יהיה עיכוב… וגם לצרכי ירושלים נפריז.

– ישרו דבריך מאד – הוא עונה בלחש.

– אני כמיעוט יכלתי אני עושה – אומר בענווה יוסף רפאל – למען לא יהיה עיכוב משום מקום… אך מי אני ומה אני לעומתך, החכם שבתי, שבזכותך נתגלגלה המצווה הזאת, ובזכותך עוד עתידים אנו לשמוע חדשות ונצורות?

– האדון יוסף רפאל, הגבירה קוראת אתכם לסעודת ערבית – נשמע קולה של אשה העומדת בדלת.

– אלך לי עתה – החכם שבתי, אלך לי… רק הסר דאגה מלבך, כ י רואה אני שבדכדוך נפש גדול אתה.

על השולחן הערוך לפניו הקיזאדה הממולאה גבינה וסביבה עוגיות בּוֹיוֹ אפויות בביצים וחלב, זיתים ופירות ובקבוק יין. ראשו סמוך בכפות ידיו, הוא נתון שעה קלה להרהוריו. הוא מהרהר בטרדות המרובות אשר לפניו, בעסקי מלכות ובעסקי צבור – ועתה נוסף זה הענין מירושלים שאין הוא סובל דחוי. אחר כך הוא נוטל הבּוֹיוֹ, טובלה במלח ומברך על הפת. עוד הוא לועס פתו, והנה בא שמואל פרימו, צרורו מגילות וכתבים בידו, לברכו לשובו מן הדרך.

– לא אפסיקכם מסעודתכם – הוא אומר כמתנצל – רק חפצתי למסור לידכם זה צרור האגרות.

– הניחה הכתבים בידי – הוא עונה. עוד הלילה אעיין ומחר, ברצות השם, עלינו להתקין מכתבים בענין חשוב אחד… ענין הגזירה בירושלים. מחר בלא נדר…

עתה הוא יושב בחדרו. מבעד לחלוק פסים נראה אזור חבלים בו הוא חבוש לאות אבילות. בידו האגרת של המקובל שמואל גאַנדור, ידידו ומקורבו אשר נשלח על ידו לעזה – לתהות על קנקנו של אברך אחד אשר נתגלה שם ואשר מוניטין יצאו לו במופתיו המופלאים, שרואה הוא לנפש ונותן לכל אחד התקון הנכון והוא רואה חזיונות שבנבואה ומראות נפלאים. ובאגרת – שבחים אין לתאר על המקובל הצעיר, המדובק ברוח הקודש. מובטח אני בו כותב גאנדור – כי מן המושיעים אשר קמו בדור הזה הוא.

ומספרת האגרת על המלחמה שרש בין הצעיר אברהם נתן לביו רבו הזקן יעקב חאגיז ראש הישיבה בירושלים, שהתלמיד הכבה בלשונו את רבו ונצחו.

… והרב חאגיז ייסר את תלמידו וטען לו, כי מיום שהגלה טיטוס את ישראל ועד היום הזה לא היה דור שלא נולד בו אחד מל“ו צדיקים, מבית משיח בן דוד, והם מוכנים ועומדים אם פקד יפקוד השם את עמו המפוזרים להחזירם לארץ אבותיהם. רק לפעמים מתעורר מקובל אחד בתוכנו, ואומר כי נביא אמת הוא ומעולם לא מזרע בית דוד הוא, כי אם כלי אומנות של הסטרא אחרא – והמון עם סכל סוברים שהוא גואל. על שהשביע הקב”ה שלא לעורר קץ הפלאות קודם שיכלו ששת אלפים שנות עמל אלה, אשר יהיה בפקודתו ולא בהפצרת אדם שנאמר: השבעתי אתכם בנות ירושלים (אלו הנביאים) אם תעירו ואם תעורר את האהבה (קץ הפלאות) עד שתחפץ (מן הקב"ה עצמו). ועוד טען, כי עת אמתית של רץ הפלאות בל תוודע לאיש בכל ימי פזורינו וגם מלאכי עליון וכל צבא השמים אינם יודע עד מה שמנו. ומשה רבן של כל הנביאים אמר בשירת האזינו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. וגם אני וחכמי דורי נעשה בעזרת השם לעקור נביאי הכזה – הכריז. כי הגואל האמתי אשר לנס ולתשועה יהיה, מופתו גדול ומפורסם יהיה משל משה ומשל יהושע, על שמשה לא הוציא את אבותינו אלא מאומה אחת בלבד ויהושע היה רק למופת מפלת ל"א המלכים, והגואל האחרון יוציאנו מכל הגלויות –

כהנה וכהנה דרש וטען הרב חאגיז – כותב שמואל גאַנדור – אך אברהם נתן הכהו בלשונו ובהגיונו, ופתר טענותיו באותו מן התורה ומן הקבלה ובסודות נפלאים – ולא כאן המקום להאריך. ועוד אמר לו, כי המופת הגדול יהיה בקרוב דוקא, אשר יאמין העם בגאולתו ובגואלו אשר יתגלה מקץ שנה וקצת ירחין.

ארכו דברי האגרת והוא שותה אותם בצמא; ואף שהשעה מאוחרת אין הוא עולה על משכבו. הוא ממהר אל חדרו של שבתי צבי.

– החכם שבתי, החכם שבתי – הוא לוחש – אגרת הבאתי לך, אגרת משלוחי שמואל גאַנדור מעזה. אור תנחומין בה. קרא החכם שבתי, קרא באגרת!

עם שחר הם נפגשים שוב. בבית הכנסת דולקים שני נרות ליד ארון הקודש. אנשי-צללים נעים חרש. הנה יוסף רפאל, עטוף טליתו. שבת ניגש אליו, גוחן אליו ולוחש באזנו: – גם אני שמעתי על המקובל מעזה, – הוא אומר – מפי הרב חאגיז עצמו שמעתי על המלחמה הגדולה ביניהם. גם אני – יוסף רפאל – בזה הדרך נאבקתי עם רבי באיזמיר. אהה, כי עוד רבה המלחמה גם מן הצד הזה!

אחר כך הוא מוסיף וזעם מפעפע בדבריו:

– הם יאסר עלינו מלחמה עד חרמה, הם ירדו לחיינו להטות העם מגאולתו ולשאת בעול הגלות המר עד אין קץ… התלמוד הוביש ליחם ומעינותיה של תורת הסוד נעולים בפניהם..

– קנאי מר-נפש הוא הרב חאגיז – מעיר הגביר, קנאי ולוחם. –

– יוסף רפאל – מכריז שבתי – מחר עם בוקר אני יוצא מכאן… לא אוכל שאת יותר. אני יוצא, אני יוצא, אני יוצא! אל האברך אברהם נתן לעזה אני הולך. גם נפשי אני זקוקה לתיקון… אל אברהם נתן אני הולך…

ההתגלות בליל תקון שבועות

ערב חג השבועות שנת תכ"ה ⁴. מהשמש במלוא עוזה – מים של אש בערבת החול המשתרעת עד למלוא העין. שני גברים צועדים לאטם וכפות רגליהם טובעות בחול הפריך. הם הולכים – ושותקים. צמרות הדקלים ובתי-החמר אשר בעזה כבר נעלמו מזמן, ובאופק – לפניהם – המשטח הירקרק-תכול של גלי הים הרוגע. ודממה להוטה סביב.

– אש היא השכינה – אומר אברהם נתן כמסיח לעצמו – ובאש נבראו כסא הכבוד, שרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת. השמים נבראו מאש וירושלים של מעלה ובית המקדש של מעלה עומדים ותלויים בשלשלאות של אש בשחקים – – –

שבתי מוחה הזיעה מעל פניו החיוורים ומבטו תועה על פני מרחבי הגלים.

– נהר די-נור… נהר די-נור – הוא לוחש. דין קשה, חרב נוקמת! כל נשמות הצדיקים עוברות דרך אותו נהר, כדי להצטרף ולעלות לפני השם, מחוץ לאלה שנהרגו על קידוש השם ונשמות רבי עקיבא וחבריו – ונשמות הרשעים נמסות ונאבדות כקש…

– האש של מעלה – עונה אברהם נתן בהתרגשות, גופו הדל מרטט ואפו החד כמקור העוף מתמשך ועיניו הטרוטות גלחם לוחשות – האש של מעלה תבשר בואו של גואלנו. וזמן קצר לפני התגלותו ייראה עמוד-אש גדול – האם לא כך שנינו בספר הזוהר, החכם שבתי?

– כך, כך. את זה מול זה ברא אלהים. גבריאל שר האש, כולו אש, כולו דין, ולעומתו מיכאל כולו שלג, כולו מים… וזה הים אשר לרגלינו – לבן, חיור ותכלת, גון של מיכאל הוא, שכולו חסד, הוא השר הגדול המבקש רחמים על ישראל…

– הדין עמך, שבתי אהובי – הוא אומר ונושם מלוא חזהו הנפול אוירו המלוח של הים. כי על כן מיכאל הוא שבא לבשר את שרה על הבן שתלד והוא שירד והציל את אברהם מתוך כבשן האש, וגבריאל הוא שהלך להפוך את סדום…

– מיכאל מן ימינא והוא דאשא ⁵וגבריאל משמאליה והוא דמיא ⁶. זכר ונקבה ברא אותם – ממלמל שבתי – זכר ונקבה…

הם יושבים לפוש על משקע החול הלוהט, פניהם אל הים, עיניהם אחוזות במרחב שם נושקים שמים וגלים. החום שורף הבל הפה ומסמא הראיה. אין צ ל ואין מסתור. שלהבות אדומות מרצדות נוכח העינים, מלהטות העפעפים הלירות, הגופות פולטות זיעה.

– שים ראשך על ירכי – אהובי – הוא לוחש לו רכות – אחי שבתי צבי, שים ראשך ואָליט עליך מפני אש השמש. שמורגל אני באש שורפת זו ורואה אני שהיא קשה לך, שמדוכא אתה היום ביסורי נפש גדולים…

הוא פושט אבריו על החול, סומך ראשו על שוקיו של נתן היושב בשופי ישיבת ישמעאלים.

– נוחה, כי עייפת מאד ונפשך חולה – אומר נתן.

שבתי שומע ואינו שומע, שפתיו לוחשות:

– ורוח אלהים מרחפת על פני המים – כיונה זו שמרחפת על בניה נוגעת ואינה נוגעת… נוגעת ואינה נוגעת…

– רבי שבתי – אומר נתן אחר הפסקה – הים קורא לנו, גליו רחמים וטהרה משיבי נפש. בואה, אהובי, קומה לטבול –

הם מתפשטים את בגדיהם וחולצים נעליהם. צח כחלב גופו של שבתי, עדנת נשים בו וקומתו תמירה. ולידו גופו השעיר, משופה העצמות של אברהם נתן. הם דורכים במים הרדודים, צועדים קדימה, שוקעים בגלים כנבלעים בתוכם ולפתע נעלמים תחתם… רגע – ושוב צפים ועולים ראשיהם, קילוחי מים זורמים מן השער ומן הפנים. תמוהים ודמומים הם עומדים זה ליד זה ודומה רגש של הקלה, של תשוקה כנועה וסתומה שנתעוררה פורחת בלחייהם… ושוב צונחים הם אל מתחת לפני המים, משל התביישו במערומיהם והגלים זורמים חולפים על גבם בהמייה מלטפת, ורק שני ראשים בולטים מתוכם…

אחר כך הם קמים, מזדקפים, מפסיעים לעבר חוף החולות. קילוחים קילוחים נוזלים המים מאיבריהם, נבלעים בחול הלוהט, הגופות פולטים אדים קלים, מתנוצצים בשמש… הם שכובים שוב במשקע החול, זה בסמוך לזה, כמתנמנמים והוזים. השמש מייבש העור שכוויות אדומות עומדות בו והם דבוקים יחד, כבשר אחד…

אברהם נתן מתאושש ומנער מעצמו החול שדבק בו, מסתכל בשבתי השרוע לפניו באין אונים כאילן כרות, נוגע בו נגיעה קלה, וקורא:

– קומה, שבתי, קום… עלינו למהר… ערב חג היום. חג מתן תורתנו…

הוא ניתר ממקומו ומנסה למשוך את שבתי אחריו. הם חוזרים אל המים המפתים, טובלים בכוונה גדולה להסיר מעצמם כל אבק חול, כל טפת זיעה, כל שמץ טומאה, ואחרי כן הם מתלבשים בגדיהם – וממהרים לדרכם.

– ערב שבועות היום? – שואל בפתע שבתי. ערב שבועות אמרת…

– כן הדבר – החכם שבתי.

שתיקה.

ואחר הפסקה קלה הוא אומר:

… ועתה אספר לך, שבתי אהוב, על תקון שבועות נוסח עזה. כל הלילה מדירים השינה מעיניהם ולומדים בקול גדול ובחיתוך אותיות, באימה וביראה. והתפילות, אחת לפתיחת הלימוד ואחת לפתיחת הטבילה באשמורת הבוקר. ולומדים משניות וספר יצירה וזוהר ותרי“ג מצוות וקוראים בשיר השירים. והלימוד מחולק ליו”ד גימ“ל חלקים, ובין חלק לחלק אומרים קדיש להשלים יו”ד גימ“ל קדישין כמנין אח”ד… אין טומאה בליל תקון שבועות, למען יזכו לייחוד עם התורה הקדושה, ולהתחבר תורה שבעל פה עם תורה שבכתב. ובניה המיוחדין לה לתוקה מכניסין אותה לחופה והם נרשמים בספר הזכרונות – ובשמחת הכלה מרננים בזה הלילה, ליל תקון שבועות…

צעדו הכבד הלֵאה של שבתי בוסס בים החול, עצב וקדרות על פניו, עיניו נוגות רכות ודמעות זוהרות בזויותיהן…

– מה לך, הרב בתי, מה הדאגה האוכלת בלבך, אחי אהובי – שואל אברהם נתן – משלב ידו תחת זרועו וסועדו. מה הדאגה והרפיון, האם נחלשת מאד?

– אברהם נתן – אהובי ורעי – הוא לוחש. אתה היודע ששליחותי בפקודת הרב חאגיז וחכמי ירושלים אצל הגביר בקהיר הנחתי, ואליך באתי, להשיח לבי ונפשי לפניך ולבקשך התיקון הנכון… חולה אני מאד. רע ומר לי… אני רואה השקיעה קרבה ובאה, בדם ואש… זה ט"ו שנה מדוכא אני ביסורים גדולים, ואין אני יודע מה הצער הבא עלי בפתע ואשר בעצמה טרופה ואכזרית ילפתני ושניו ישלח בי כחיה הרעה. וכאש יסתלק בפתע, אלופי וידידי – זה הצער וזה החולי, שלא נודע לו משום רופא ורפואה אלא ביסורין מן השמים, אז אשוב ללימודי ואור גדול אראה כאור שבעת הימים, אור גדול – – – ומתירא אני, אברהם נתן, שלא אוכל לקרות אתך, כנהוג, בליל השבועות הזה…

– אל תירא, החכם שבתי, ואל יפול רוחך – אתך אהיה, ולא אעזבך… אורות קלושים מנצנצים – אורותיה של עזה. דממה בסימטאות. קרני השמש השוקעת דולקות על גגות החמר והקש. ראשי הדקלים נבלעים בדמדומים.

הם נכנסים לביתו של אברהם נתן. אשה סומית בעין אחת מקבילה פניהם. חגורה היא סינר לבן ומטפחת מצוייצת לראשה. נמוך החדר ותקרתו עץ וריקנות בו. נרות תקועים בקעריות חרס ממולאות חול. אחר כך הם נוטלים ידיהם ויושבים לסעוד –

אבֵלה הסעודה – ועצבות שרויה בבית. הנרות, דומה, דומעים… בקצה השלחן ישובה, כנזופה, האשה, מסתכלת בעינה האחת, שותקת…

תמה הסעודה. גם הברכות כבר נאמרו.

אברהם נתן קם ממקומו.

– בואה, החכם שבתי, בואה עמדי הוא אומר, אהבה ורחמים בקולו, כאשר ידבר האב לבנו מחמל נפשו מוכה הגורל.

הם צועדים לאטם, באפלה, לעבר בית מדרש דחוי בירכתיה של עזה. כוכבים קורצים מעל והמיית הים מתנגנת במרחקים. הם עוברים על פני בית הכנסת בו מתכנסים עתה יהודים לתקון ליל שבועות. הם עוברים וחומקים כצללים, שקועים בהגותם, בבריתם. הם הולכים להתייחד עם סודות חייהם, עם נפשם, משל לשני אוהבים שציפו זה לזו כל חייהם ועתה הגיעה שעתם המיוחלת, שעת דביקותם לעד, ועתה הם ממהרים לינוק עד תום אשרם שנקנה להם בערב וביסורי פרידה ממושכים, בהתייחדות, לבל תשזפם עין.

ירח כסף זוקע מבעד לעננים אלומות אור דרך החלון הנמוך, ונר דולק מפציע אורו החלוש על הדוכן אשר לידם.

– רואה אני, החכם שבתי, שקשה לך לקרות עמי הלילה, רואה אני לנפשך שאין הדאגה פוסקת לאכול בך. אך עתה אני אשיח לך דאגתך, אני אפתור מצוקתך. כי ידידך-רעך אני, רבי שבתי, ואוהבך נפש, עוד קודם ראיתיך פנים. ואליך נכספתי, שנים רבה נכספתי, בהגיע אלי לירושלים – ואני עודני תלמיד רך לפני הרב חאגיז – השמועה עליך. ואז חזרתי לעזה ושם נשאתי אשה–

שתיקה ודממה עמומה. אחר כך הוא ממשיך בלחש:

– ולימים שוב ראיתיך, בירושלים, בחברת רעיך. ראיתיך מתבודד על קברות קדושים וצדיקים. שמעתי זמירותיך. לנפשך המאירה ראיתי. אך העז לא העזתי לבוא במחיצתך. ימים ולילות הגיתי בך, רבי שבתי. בעולמות עליונים ריחפו נשמותינו, נמשכו זו לזו, נכספו זו לזו, בערגת גאולה שאין-לה-דמי – ועתה דברו יחד – – –

– אהבתיך, אחי ורעי, אברהם נתן, אהבת דוד ויונתך, ומעתה בנימים לך אקרא, בנימין שלי, בנימין… כי טוב לי אתה, נתן בנימין, ולנפשי תראה, כי מדוכא אני במאד מאד…

– גם זה הצער, גם זה העצב – לא יד המקרה הם. סוד גדול הוא, הרב שבתי. הסכת ושמע ואגל לך, הסכת ושמע ואפתור לך. השומע אתה?

– משורש המשיח קרוצה נשמתך שהיתה כלולה באור הקדמון וירדה עם שאר ניצוצות האלהות ושברי הכלים לעומקא דתהומא רבא, ושם היא משוקעת מששת ימי בראשית בבית סוהר הקליפות. ודע, כי יחד עם נשמת המשיח מקננים בתהום רבה גם הנחשים, המציקים לה ומבקשים לפתותה. הלא הם כוחות הנחש שבקליפה שהיא גם סוד פרעה, התנין הגדול המולך על תהום הקליפות – ונח"ש בגימטריא משיח. רבות שומה על נשמת המשיח לסבול ולעמול ולהלחם בתנין הגדול, ואם אמנם ינצח ויצא מכלאו ויתגלה בעולם ותרום קרנו…

– נתן בנימים, מה הדברים אשר דיברת? מי שם אותם בפיך?… נתן בנימין, נתן בנימין, לוחשות שפתיו ברעדה גדולה.

– מובטח אני בך, רבי שבתי – בלא שמץ של ספק, כי כל הדברים האלה לא נתגלגלו אלא להודיע גדולת המשיח, איך יבטל כוח הנחשים שתמיד היו מפתים אותו… שמשוקע היית בין הקליפות וזה היה בימי החושך שהם ימי צער וכשהיה בא לך הארה בא לך מנוחה ושמחה.

– אור וחושך, מלחמה בקליפות – יפה פירשת, יפה דרשת, לנפשי ראית…

הם אחוזים ודבוקים זה בזה באפלה.

– ועתה אגלה לך הסוד הגדול, רבי שבתי, הוא לוחש. רק חזק ואמץ. כמוס היה בלבי. עצור כאש. דבר ממך לא אכסה. כי הנה מי שהכיר אותי יכול להעיד עדות אמת, כי מקטנותי עד היום הזה לא נמצא בי שמץ פסול, וקיימתי התורה מועני והגיתי בה יומם ולילה, תהלה לאל, ומעולם לא רדפתי אחר תאוות גשמיות ובכל יום הייתי מוסיף סיגופים ועינויים בכל מאמצי כוח. ואיני מבקש כלל הנאה גשמתי מסיבת בשורתי זאת… ולמדתי תורה בטהרה עד היותי בן עשרים שנה, ועשיתי התקון הכללי שאמר האר“י זכרונו לברכה על כל מי שהרבה לפשוע, אף על פי שתהלה לאל לא נמצא בין עוון במזיד עשיתיו, באם ואולי נפשי מלוכלכת מגלגול אחר, חלילה וחס. ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר”י, והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, ושלח ממלאכיו הקדושים והודיעוני הרבה מסודות התורה. ובאותה שנה אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושים בהיותי בהפסקה ⁷ואני סגור בחדר מיוחד, אחר שהתפללתי תפילת לחש בבכי גדול, בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי, וראיתי מראות אלהים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד מן הנביאים… ונחקק בלבי בבירור גמור, כי עליך היתה נבואתי… ושוב לא ראיתי מראה גדולה כזאת ונשאר הדבר כמוס בלבי עד היום –

– ולאור הבוקר הדלקתי הנר ונטלתי הנוצה וכתבתי במגילה מן המראה אשר ראיתי ומסוד נשמתך וחייך, רבי שבתי, לא העלמתי דבר… ואמרתי עם שיזמן לי השם למחיצתך, אוציא המגילה הכמוסה הזאת ובאזניך אקראנה… ועתה נתגלגלה לידי הזכות –

הוא קם ממקומו, מחטט שעה קלה בפינה דחוייה, באפלה, חוזר ומגילת-קלף מעוּכה בידו. ידיו רועדות ועיניו נוצצות.

– רבי אהובי, שבתי צבי – הוא אומר – שמע הדברים. השומע אתה? הוא קורא –

– ואני אברהם אחר אשר הייתי סגור ארבעים שנה, ואני מצטער על כוח התנין הגדול, הרובץ בתוך יאור מצרים ⁸, ומתי יהיה קץ הפּלאות, והנה קול קורא: דע, כי בן נולד למרדכי צבי בשנת השפ“ו ויקרא שמו שבתי, והוא יכניע את התנין ⁹הגדול, ויקח כוח נחש בריח, וכוח נחש עקלתון, והוא המשיח האמתי… ומלכותו לנצח נצחים עד עולם, ובלתו אין גואל לישראל… ועליו ניבא חבקוק הנביא: וצדיק באמונתו יחיה… ובני דורו יעמדו עליו בחרופים וגדופים… והוא יפליא לעשות דברים נוראים, וימסור עצמו על קדושת השם, לעשות רצון קונו, בכוח האיש ז”ל שמו יצחק ¹⁰שלמד ממנו הנהגות גדולות לעבוד השם… וחלומות יבהילוהו ולא יודיע דבר לבן אדם, ויתחברו אליו בני זנונים להכשיל ויכו אותו והוא לא ישמע אליהם, אינון בני נעמה נגעי בני אדם, ותמיד ירדפוהו להכעיסו…

דממה עמוקה עומדת בחלל. עיניו של שבתי צבי עצומות, איבריו רועדים, נשימתו נסערת ושניו נוקשות זו בזו… הנר דעך וגם אור הירח איננו – אפלה בטרם שחר כבדה מאד.

נרעש ונחרד אני – נשמע בפתע לחש קולו המרעיד. ועתה אספר גם לך, נתן בנימין, את אשר העלמתי אני ממך עד עתה, ואת אשר לא העליתי על דל שפתי. כי טוב אתה לי מאח, נתן בנימין אהובי.

– ודע, כי משנת ה' זאת ¹¹הרגש הרגשתי כי נחה עלי רוח השם. ופעם בלכתי לילה אחד חוץ לעיר רחוק מן הישוב כשתי שעות, מופשט ומתבודד עד ששמעתי קול אלהים מדבר עמי: אתה מושיע ישראל משיח בן דוד משיח אלהי יעקב, ואתה עתיד לגאול את ישראל לקבצם מארבע כנפות הארץ בתוככי ירושלים, ונשבע אני בימיני ובזרועי עוזי שאתה גואל האמתי ואין זולתך לגאול. ואני נבהלתי מאד, נתלבשתי ברוח הקודש ובהארה גדולה והייתי הוגה את השם באותיותיו ועושה מעשים זרים כפי מה שנראה לי, שכן ראוי אני לעשות מפני כמה סבות ותקונים אשר הייתי מתקן. והרואים לא היו מבינים ענייני והייתי בעיניהם כמתעתע. וכמה פעמים רגשו מאוד רבנים וחכמים על רוע מעשי שהיו רחוקים מן השכל, עד שהייתי מוכרח לפרוש מבני אדם אל המדבריות, וראיתי מה שאין הפה יכול לדבר. ולפעמים היית מצטער בצער גדול, ולפעמים נהנה מזיו השכינה ולפעמים השם ניסני בנסיונות גדולים קשים ממוות ועמדתי בכולם… וכאשר הייתי לאחרונה בקהיר עט עלי הצער האפל, ונסתלק ממני כל רוח הקודש וכל ההארה ואהיה כאחד העם, והיית מתנחם על מעשי הזרים אשר עשיתי, כי לא היית מבין עוד בטעם שלהם כמו שהייתי מבין בשעת עשייתם… ואז חשתי אליך, נתן בנימין, לעזה, לכאן, חשתי אליך – ואתה נתת לי התקון הנכון, אתה פתרת חידת יסורי –

– הוא אשר אמרתי ואשר נביאתי, – לוחש אברהם נתן. אתה הוא המשיח, רבי שבתי בן מרדכי צבי, אתה המשיח האמתי, הגואל, שכל הסימנים מעידים בך, ואני נביאך מושח אותך וגוזר עליך שהגיעה שעתך להתגלות לעם, לעם המצפה ונכסף – הגיעה העת לבשר הבשורה. חזק, רבי שבתי צבי, אתה נזרי, משיחי, כי גדולה השעה הזאת, ונשגבה עד אין הכיל הבשורה ונפלאה תהיה התשועה אשר תביא לישראל, ובמהרה בימינו נזכה לאור גדול. וכל הקליפות כעשן יכלו. אל תרעד, רבי שבתי, אל תפחד, חזק, חזק, רבי שבתי.

בשורת המשיח

פסים תרוגים וכחולים בפאתי מזרח. חלקת מי הים רוגעת שטוחה ככף היד – ועדת יהודים טובלים בה בכוונות גדולות. בדרכם חזרה כבר קופחת השמש ומייבשת אגלי המים המתנוצצים על פניהם. הם ממהרים לתפילת שחרית, משוחחים בעירנות ובשמחה, ורק שתיקתם של אברהם נתן ושל אורחו הפלאי עיקשת ותמוהה ועגומה. על שום מה נעדרו אמש מן התפילה ומן התיקון? וכאשר הם מפצירים בנתן הוא פוטר עצמו ברמז, כי עוד מעט, בשעת קריאת התורה, אפשר יגלה סוד אחד אשר זכות גדולה טמונה בו – ואור של שמחה על פניו.

בית הכנסת הדל מלא קהל רב. הכל דרוכים לקראת השמועה אשר יביא להם המקובל החסיד אברהם נתן, אשכול הקהלה ותלמידו המצויין של הרב חאגיז. גם הנשים חשות כמות בעתיד להתרחש. מציצות הן כפעם בפעם במבטים חטופים על עבר עדת הגברים, כמצפות לאות…

תמה קריאת התורה בטעמיה. גם התפילה מתקרבת לקצה – והדריכות בקהל גוברת. הוא מבחין במבטים הרבים הנפנים אליו, הוא חש בסערה המתרגשת בקרבו. הנה הוא עולה על הבימה, ממצמץ בעיניו הטרוטות, כנמלך בדעתו. אחר כך הוא מרים בתנופה אחת טליתו מעל לראשו ופותח בקול רם ונרגש הפורץ ממעקי נפשו המסוערת:

– מורי ורבותי, שמעו-נא אלי שמוע, כי איש בשורה אני לכם היום הזה! גדולה ועצומה הבשורה אשר אני מביא לכם היום הזה, יום מתן תורתנו הקדושה, בשורה היא לכל הפזורים. בליל תקון שבועות נתגלה הדבר, אור גדול כאור שבעת הימים זרח עלינו. כי הנה נתגלה המשיח בקרבנו, משיח ישראל נתגלה! הנה הוא עמנו בזה, מקובל ורצוי לשכינה, בחירה ואהובה, הצדיק הקדוש – החכם שבתי ברבי צבי מאיזמיר – הוא מכריז בהטעמה. בתוכנו נתגלה המשיח האמתי, הגואל האחרון, קדוש וטהור הוא, והוא יסיר העטרה מעל ראש מלך התוגר ויחזיר שבותנו מארבע כנפות הארץ וקוממיות יוליכנו לציון ולירושלים עיר הקודש לעת קץ הפּלאות… ואני הקטן זכיתי לנבא התגלותו ולמשוח אותו בליל תקון שבועות זה – מעם השם היתה זאת!

קולו גובר בהתלהבותו, אש ולהבות בו: – החג הגדול הנה זה בא, חג הגאולה השלמה והתקון השלם לכולי עלמא, קץ הימין… שישו ושמחו, יהודים, שישו ושמחו, כי סוף גלותנו ממשמש ובא! הקץ לעניינו ומרודנו, הקץ לתלאות ולשפלות, כי לא תקצר יד השם לקיים אשר הבטיחנו בידי נביאיו וחוזיו – ולא יפר בריתו. יהודים, עלינו לשבח –

מוכה תדהמה, המום ומסוער עומק הקהל: עינים מבוהלות, לבבות מפועמים, פיות פעורים. אין זז ממקומו. אין פוצה פה. דממה קפואה בחלל. אך הנה פורצת, בפתע, מעזרת הנשים זעקה חדה כאזעקה פולחת כליות:

– נשים צדקניות, בנות ישראל – הקץ לגלותנו בא, הקץ לצרותינו, ריחם השם עמו ישראל! – ומיד אובדת הקריאה בהמולה של דיבורים, של קריאות, של צעקות והתייפּחויות-בכי.

שבתי שומע הדברים, רואה המתרחש. מוכה תדהמה הוא אולי יותר מכל הנאספים. כאילם ישב בפינתו, כובש פניו בידיו, חלוש ומדוכדך הוא עתה במאד מאד. לקול הזעקה בעזרת הנשים הוא מרים קמעה ראשו במבט תוהה שצער בו ויסורים בו – וראשו צונח בדכדוך של אזלת-אונים.

אברהם נתן ניגש אליו חרש ולוחש על אזנו. – רבי שבתי, רבי שבתי – אני הוא הקורא לך, אני נתן בנימין. הגיעה שעתנו לילך. יהודי עזה מבקשים לברכך, בואה בחיר ישראל.

הם יוצאים לאטם מבית הכנסת, עדת יהודים סביבם מלויים אותם ביראת חרדה ואימה, בשתיקה עמוקה, במבטי הערצה כנועה. בסמוך לביתו של נתן הם מעיזים וניגשים, אחד אחד, למשיח, מושיטים לו יד רועדת, בעיני רבים נוצצות דמעות-שמחה והלב נפעם ומתרונן. הם מברכים אותו:

– יהי אלהים עמכם אדוננו ומלכנו, ותזכו להוציאנו מעבדות לחירות, אמן.

דלות ועצבות בביתו של נתן בנימין. אין שבתי שועה לסעודת-החג הערוכה. הוא נכנס לחדרו הקט ונועל הדלת בעדו. שעה ארוכה הוא שכוב על ספת העץ בלי נוע. אחר כך הוא קם, הוא מגיף תריס החלון. אפלולית בחד ומחנק-חום. שפתיו לוחשות משמורים וקולו מהול בבכי חנוק. עתים יפסיק, ואז יפסיע אילך ואילך בחדר הקטון. מבעד לסדקי התריס נשקפת סימטת עזה הלהוטה בשמש. כתחנון ענוג בערגתו הכאובה עולה זמירתו הנוגה-עריבה –

– משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה / קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן / אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד / בהתעטף עלי רוחי, ואתה ידעת נתיבתי / באורה זו אהלך טמנו פח לי –

נתן בנימין מאזין מעבר לקיר ונפשו בקרבו תתמוגג. כפעם בפעם נפתחת דלת הבית. רבים הבאים לשאת ברכתם למשיח שנתגלה, מבקשים הם לחזות פני המלך משיח, ללחוץ ידו, לנשק כנף בגדו. אך אין נתן בנימין מניח להם להכנס לחדר הסמוך. ורק לעת ערב, בקום לפתע דומיה גדולה בחדרו של המשיח, הוא מרהיב בעצמו עוז, נוטל נר דולק, תוקעו בקערית חול, פותח הדלת בחשאי ומעמידו לפניו. הוא שומע קולו החלוש של שבתי:

– נתן בנימין, נתן בנימין, מחר עם שחר אנו עולים לירושלים, לחברון נלך, אל קברות האבות – כן, ואת חומות ירושלים נסובב שלש פעמים ביום, שבעה ימים, כי שבע פעמים נבנתה העיר.

– קדושה מצוותך, אדוני אהובי, וכל אשר תשית עלי – הוא עונה בלחש ויוצר את החדר.

עתה הוא נוטל את נוצת האוזים והדיו. בפינתה יושבת האשה. עינה הפיקחת צופיה פני בעלה המושך בהתלהבות ובמהירות על מגילת-הקלף.

הוא כותב אל הגביר יוסף רפאל אשר הקהיר ואל אברהם היכיני בקונ-שטנדינא ואל חכמים ופרנסים בקהלות שונות אשר אביו, המשולח אלישע אשכנזי, עמד עמם בקשרים ובכתובים. שעה ארוכה אצות אצבעותיו הרזות על פני הקלף. בעל בשורה הוא היום והוא ממהר להביאה בכל גבול ישראל. ובעלותו, ברצות האל, לירושלים עיר הקודש, ישגר האגרות לתעודתן, לשמח לבבות נדכאים, לקרא לתשובה ולעשות התקונים הנכונים לקראת בוא המשיח –

– אחינו בית ישראל, ידוע להוי לכם שנולד משיחנו בק"ק שמירנה, נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תתגלה מלכותו ויקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני, כי לו המלוכה –

בזה הזמן לא יקראו התקונים שנתן מקודם על פי האר“י זכרונו לברכה ותלמידיו ולא יתכוון לכוונותיו… דכוונות האר”י הם כפי זמנו שהיה חול בערך זמננו זה שהוא ערב שבת, ואינו נכון לעשות שבת חול… כי נתמלא העת והשכינה קמה מן הגלות. ואל תתמהו כי אנחנו בדור הזה נזכה לגאולה, ולא יעמוד נגדה מיעוט זכותם, יען המשיח שלנו שבתי צבי סבל גלות בעדנו ויכפר על כל ישראל. י“ח שנה נרדף ממקום למקום, והותר דמו כמה פעמים, וזאת היתה כפרה על כל עונות בית ישראל. ולא זו בלבד כמה עינויים וסיגופים קיבל ש”צ על עצמו מיום היותו על האדמה שאין לשער –… ועל כן הרשות בידו לעשות עם היהודים כטוב בעיניו, ויש יכולת בידו לזכות אפילו לרשע גמור, ואפילו לעכו"ם, ויש בידו לחייב ולהעניש אפילו לצדיק גמור. וכל איש יהודי מחוייב להאמין כי שבתי צבי הוא הגואל האמתי, הוא ולא אחר, ואין שום חיוּת ותיקון לישראל בלתי האמין במשיחו בלי אות ומופת… ועל כן אין לרחם על האינם מאמינים הכופרים…

… ועתה אני מגלה לכם איך יתגלה המלכות של אדוננו משיחנו שבתי צבי במהרה בימינו.

הוא נח קמעה. דממה. לבו בקרבו פועם בעוז. האין הוא שומע גניחות עמומות מעבר לקיר? ושוב הוא נוטל הנוצה וממשיך כתיבתו על חבלי המשיח הקשים. מראות עזים ונפלאים הוא רואה. והנה חוזר המשיח מעבר לסמבטיון, הוא חוזר בשנה השביעית – רכוב הוא על אריה ורסנו נחש עקלתון בן שבעה ראשים – והוא מסיים:

– כל מה שאני כותב היא נביאות אמת, ועליכם להאמין באמונה שלמה.

צרור האגרות טמון עמו בשקית-בד, תרמיל הטלית והתפילין תחת בית שחיו, הוא נכנס עם שחר לחדרו של שבתי. גם הוא כבר מוכן לדרך. עוד כוכבי לילה אחרונים קורצים במרום והדקלים מניעים צמרותיהם הטלולות. הם צועדים במשעולי החולות לביתו של ישמעאלי אשר יסיעם למחוז חפצם–לירושלים.

הרב חאגיז מייסר תלמידו

חיש מהר פושטת בסימטאות ירושלים השמועה על בואם. ראשונים מבחינים בהם הילדים, השומרים בלבם זכרו של המקובל רם-הקומה מאיזמיר ואשר רבות שמעו עליו מפי הבריות וביחוד מאז ביקר כאן, לאחרונה, בשובו מקהיר ועמו העזרה הנדיבה ומיד פרש הלך לו. ושוב נראות בשערי החצרות ובמבואי הבתים חבורות נשים – צפייה דרוכה בחזותן. אך גם ראשי ישיבות ופרנסים אי-מנוחה אוחזת בהם, – מהם המבקשים לראות פני מטיבם ולהחליף עמו דברים, ומהם אשר כבר הגיעה אליהם השמועה שהקדימה בואו על משיחותו, חרדה עמומה מחלחלת בהם ותקוות סתומות.

בבוא השמועה אל ראש הישיבה חאגיז, והוא סועד ליד שולחן העץ הארוך עם תלמידיו, קערת מרק הפולים לפניו – הכף נשמטה מידו ונפלה לארץ. ופניו הלבינו החווירו מאד. אחר כך הוא נכנס לישיבה ומודיע שלא יקרא היום שיעורו ואת בנו, משה, הוא מפקיד להשגיח על התלמידים. מעוטף בטליתו הוא עומד בחדר הסמוך ואומר פסוקי וידוי… מרידתו הנוראה של תלמידו אברהם נתן אשכנזי והשמועות המחרידות על החכם התמוה שבתי צבי משמירנא אליו התחבר, קרמו עור וגידים ונתלבשו בלבוש מאויים. עתה שוב אין ספק בידו, כי עתידים שנים אליה, משיח השקר ונביאו המכזב הכרוך אחריו לשלוח אש בבית ישראל. והזמנים טרופים ומשובשים… האין החובה עליו, זקן הרבנים, לעמוד בפרץ החמור הזה וגודל סכנתו כקסמו, ויפה שעה אחת קודם. אחר כך הוא יוצא מחדר ייחודו, קורא אליו אחד הנערים ואומר:

– לך, בני, מיד אל האכסניה של אברהם נתן שהיה תלמיד בישיבתנו, ואמור תאמר לו ראש הישיבה גוזר עליך לבוא מיד.

מענה רך ישיב חימה – הוא מהרהר לעצמו ומתאמץ לכבוש סערת רוחו. כן, הוא יאיר אליו פנים גם אם ייסרו, כאב המבקש לחלץ בנו מסכנה גדולה, במיטב ההסבר יבקש להניאו מן הדרך הנלוזה.

עוד הוא מהרהר – ואברהם נתן עומד לפניו. מיד הוא מבחין – לא אברהם נתן תלמידו הוא זה, אברהם נתן אחר הוא מורד וחצוף…. עיניו הטרוטות, הצרות מציצות בו בהעזה. הרב כובש תוכחתו על לשונו, קרב אליו, מושיט לו כף יד גרומה, שעירה, רועדת:

– שלום עליכם, אברהם נתן… שמח אני לראותך בכתלי הישיבה. אולי ללימוד אתה חוזר?

– לא, לא חזרתי ולא אחזור, הוא עונה תקיפות. כי מה לי ולכם, השוב תבקשו להחכימני כאשר ביקשתם פעם?

ואחר הפסקה קלה הוא מוסיף בריטון:

– האם לא שמעתם, כי עם איש קדוש וטהור מבית דויד באתי הפעם הנה וחשקתי בו ובקדושתו, וילבישני בסוד השם ויחזקני בנבואה גדולה. ודעו לכם, הרב חאגיז, שמשיח אלהי יעקב הוא ובקרב שנים מועטות יהיה קץ הפלאות. הוא אדוננו, הוא מלכנו, הוא מורנו – הוא אומר וקולו רוגש.

צוברים הדברים כאש בבשרו של הרב חאגיז. סומק פושט בחוורון פניו.

– אוי לך שוטה ופתי – הוא אומר, וקולו תחנונים ותוכחה – כי קווה קוויתי שהוספת חכמה ודעת, ואתה באיוולתך תחזיק. ואני רבך ידעתי, כי לא במרד ולא במעל רק בטעות גדול נכשלת, אשר התעך צבי שבור זה…

לא סיים דברו, והנה אברהם נתן נופל לארץ, מפרכס בידיו ורגליו, מתעלף. הרב חאגיז אץ וממלא חפניו מים מן הדלי, ומזה על פניו, על מצחו, מנערו ומבקש להשיב אורחו – הנה הוא זע, פותח עינים בהולות, שטופות דם. הרב סועדו על שרפרף עץ. אך מה שומעות אזניו? גימטריאות הוא מצרף, פסוקים ורמזים, וכולם נכונים על משיחות שבתי צבי, הוא הגואל האמתי.

הוא עומד בסמוך לו, שומע הדברים, דמעות בעיניו וצער כבוש…

– אוי לי שראיתיך בכך – הוא ממלמל בלב מורתח, ואוי לנשמתך הטהורה אשר נפסדת בכך. אברהם נתן, אברהם נתן, הוא קורא אליו – שמע לדברי רבך הזקן. כי טובתך וטובת ישראל אבקש – וגוחן קרוב אליו. ובטוח תהיה שלא יאספנו זה, רק הקדוש ברוך הוא לבדו יאספנו עלי ידי תקיעות שופר גדל ויבושם ים אוקיינוס כאשר הבטיח לנו על ידי נביאו הגדול ישעיה. ואף אין אתה נביא אמת בקרבם, ומי יודע התחברותו של המשיח כזב אשר ערב לבו בדבר הגדול הזה, ואינו אמת, ומסכן אלפים נפשות מישראל ולהביא עלינו, חלילה, גזרות חדשות ואיומות…

… וגם כאן, אברהם נתן, בתוכנו, בירושלים, פשה הנגע, וביחוד בין הבחורים משאלוניקא ומקונשטנדינא ומקהלות מוקדן לישיבותינו באו, עוד לא מילאו כריסם תורה והם בחזונות-שוא יטעו… ואני וחברי בעיר הזאת אין לאל ידינו לעשות דבר, כי הגבירים משתוררים על חברי ארץ ישראל מחמת מעות אשר שולחים. אך עלי מוטל החיוב הגדול, תלמידי אהובי, להחזירך ממכשול גדול זה… חוס, רחם על עצמך – רחם עלינו… בל נדחה הקץ – הוא אומר ומלטף ראשו – בל נדחה הקץ…

הפסיק דבורו והוא מרגיש בחולשה גדולה. תהום אפלה פרושה לפניו. אפלה. אך זיק תקווה קלושה לוחש בו ומעודדו, אפשר יצליח הפעם להציל נפש זו וודאי יקויים בו כאילו הציל עולם מלא… אך אברהם נתן ממצמץ בעיניו הטרוטות, נושך שפתיו בשיניו – ושותק. אחר כך הוא מרים לאטן עיניו ואומר בהטעמה חדה:

– טעות גדולה עמכם, הרב חאגיז, שקצר אמונה אתם ועיניכם טחו לראות סימני-גאולה מובהקים, אשר העם בפזוריו ישתוקק עליה בכל נפשו ובכל מאודו… לא מרצחים הם ההולכים לאורו של משיח, מושיעים הם, כי ברבות האמונה תרבה הישועה, והוא הגואל האמתי ואין בלתו, וכל הסימנים מעידים עליו… קדוש וטהור הוא, מדוכא ביסורים גדולים שחבלי חטאינו ישא, עם הקליפות וכוחות הטומאה נאבק מר, אך גם להארה ולחסד גדול זכה… ומה אעשה, הרב חאגיז, ואני מאמין בו, בכל לבי אאמין בו, ואין בידי שלא להאמין בקדושתו? ועליו התנבאתי ברוח הקודש בנבואה גדולה, ופרצופו ראיתי במרכבה – ואתם היודעים שאמת אדבר ולא אכחד לפני כבוד תורתכם… באמונה שלימה אאמין כי הוא הגואל צדק ואין בלתו ובימיו יוושע ישראל, כי מלאה העת… ואתם מה לכם תדברו בו סרה ותכחישו משיחותו, אשר שמו הגדול כבר יצא בכל תפוצות ישראל והאמונה בו כשלהבת אש מאירה בחשכת הגלות – – –

– לא אש מאירה היא – מפסיקו הרב חאגיז וזיעה קרה מכסה מצחו – אש מכלה היא, אש זרה.

– אם כן – אומר אברהם נתן וקם משרפרפו – הגעתי שעתי להפרד מכם…

– אברהם נתן – קורא אליו הרב חאגיז ואינו עוצר דמעתו. אברהם נתן, אל-נא תנתק החוט… חשוב דרכיך עוד ועוד, כי שבע יפול צדיק וקם ושערי תשובה פתוחים, ועתה לך בני אוהבי, לך וחשוב דרכיך…

אברהם נתן יוצא. הוא הולך אל האכסניה של ומרגיש כי רחמיו נכמרים אל רבו הזקן, אך דברי מסורו לא כבשוהו, לא ערערו אמונתו, לא דלדלו תשוקתו, ולהיפך – דבקותו במשיח נתחזקה לאין שיעור. מעתה שוב לא יתפתה – הוא מחליט בלבו – ולא יבוא בדין ודברים עם הרבנים והחכמים הכופרים במשיחותו, שסומים וחרשים הם וקשי עורף ובמרים הם עומדים. אך בבוא השעה המיוחלת וסופם שיחושו גם הם בכל החושים בנס הגדול הממשמש ובא, סופם שיודו במשיח האמתי שהוא, אברהם נתן, זכה להיות נביאו והוא נכון להקריב חייו על קדושתו…

בשובו אל שבתי צבי, הוא עומד לפניו בראש מושפל ומבוייש, והוא מספר לו על הפצרותיו של הרב חאגיז ועל עמידתו הוא במערכה.

שבתי צבי מחייך. זה זמן לא ראה אברהם נתן חיוך על שפתיו, מאז בואו אליו לעזה. אין זאת אלא שהארה עליונה חוזרת אליו ועמה הכוח והגבורה והשמחה…

שבתי צבי מחייך ואומר:

– צעיר לימים אתה, אברהם נתן, ואל תפול רוחך… האם לא כך נהגו בי רבותי באיזמיר הדיין אישקאפא והרב לאפפא, וסופם שהחרימוני ונידוני ודמי התירו? האם לא בבושת פנים דרשוני חכמי שאלוניקי וקונשטנדינא? קשי עורף הם אדירי התלמוד ונשיכתם נשיכת עקרב. אך העם, המון העם, מאמין וטוב ולבו עֵר והוא יצמיח ישועות. ראה, נתן בנימין, רבים הצמאים לישועה ומחר, ברצות האל, נלך נסובב זי"ן פעמים חומות ירושלים כאשר עשה יהושע ביריחו, ומשם נלך לחברון, ומשם נרד למצרים ולמוקדן – לכבוש העם ולעוררו לתשובה ולגאולה…

– אתה אדוננו, אתה מלכנו – אומר אברהם נתן – ומנשק ידו. אתה גואל צדק, אתה מלך רב כתרי, אתה משיח אלהי יעקב… אתה… אתה…

שלהבת תקוות

כגרעינים שנזרעו בעתם בחיקה של אדמה דשנה רוויה מים חיים וחום שמשמות – כן מנביטים מצמיחים אגרותיו של אברהם נתן פרחים וציצים שבשמם עז ושפעת גוויהם מרהיבה כל עין. אור גדול נזרע במשכנות חשוכים, מכה בתדהמה הקהלות העשירות של האנוסים שחזרו לחיק אמונתם, מאיר פניהם של שוחרי קבלה, מחשבי קצין, מתבודדים ומסתגפים, מדליק שלהבת תקוות בקרב פליטי השואה במזרח, מרעיף נחמות בלב נשים אמלות, מעודד כל מר נפש. חריף ועז הזעזוע, עצום ושגיב הפלא, שגילויו כתוב שחור על גבי לבן באגרות מירושלים ומעזה. אכן, היה החלום מציאות, ואין להשיג! כי הנה באה קרבה השעה המיוחלת, שהכל מצפים לה, שעת הגאולה והתנחומים המובטחת לישראל על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו ונביאי האמת, שעת הקוממיות והתפארת והפדות לתולעת יעקב שהיא מרמס לרגלי עריצים וזדים. נשימת רווחה נושם העם זוקף קומתו, גלי גיל ושמחה גורפים יגון ואנחה בכל מקום לשם מגיעה היקרה בבשורות, אשר כמו בפתע פרצה לחייו והרבה מסלוליו וגדריו. גם הספקנים והמחמירים, המבקשים הוכחות ומופתים, אף הם נדהמו עם השמועות הראשונות. האמונה הנטועה בהם וייצר הפדות המלהט בהם עודם מתמודדים בספקות, בהיסוסים, אך דומה שהם גוברים וכובשים. המן הנמנעות הוא שחנן אלהים עמו ומשיח בן דוד הופיע וקץ הפלאות הגיע, ואתה אין אלא לצפות להתרחשות הגדולה החתומה בכתביה קודש ובקבלה והאצורה בלבבות? היתכן שהעם יידלק באש האמונה והתקווה לא תקויים?

אפס, אפשר ולא היתה שמחה שלמה ותמה מהשמחה שאחזה בטירת הקבלה, בקהיר. עתה תזכה הטירה להקהיל בקרוב את המלך המשיח ואת נביאו הגדול ועדת בני הנביאים והמאמינים הנספחים אליהם – לחזות ביקרם פנים אל פנים וליהנות מברכתם! כי גדול יהיה היום הזה בחייו של הגביר יוסף רפאל וכל המסתופפים בצל קורתו, היום הגדול בימי חייהם, יום שטעם חיי עולמים בו. אמנם הוא ועדת בני היכלא אשר בחצרו, מקיימי התקונים והאבלים על גלות השכינה וחורבן הבית – אין המלך המשיח ונביאו זרים להם. הם לא הסתירו פניהם מעם שבתי צבי לפני התגלותו, בבואו לקהיר, בדרך נדודיו וגלגוליו. דמותו מרחפת לעיניהם. כתרי אצילות וחן, והרה וענווה, פרישות וקדושה לראשו, – ועתה נוסף עליהם כתר המשיח! מה נאוה הוא בהליכותיו, בעדנת מלכות הטבועה בו! לימודו – שלהבות, תפילתו – שיר מזמור ושירו – בוקע שחקים ועד כסא הכובד יגיע, שאהובה בחירה של השכינה הוא… וגם על גדולתו של אברהם נתן נביאו, על מופתיו ותקוניו שמעו עוד מפי השליח המיוחד שמואל גאנדור. ושעל כן שפרה נחלתם מאד שלא הטו אוזן לקצרי-האמונה ולדלי-הנפש, ודעתם לא נתנו לחרמות הרבנים הקפדנים וכפירת המשטינים חורצי-הלשון. עתה יווכחו גם המה, כי ירום כבוד ישראל בעמים ונסים יתרחשו יום יום ושעת הגאולה השלמה הנה היא באה, סוף סוף, ספוגה דמעות גיל! וגילו ברעדה, ככתוב.

בכליון עינים מצפים אנשי החצר לבואו של המלך המשיח והפמליא שלו. ודאי, אילו היה עולה ברצונו, כי אז כבר היה כאן, בקהיר, בקפיצת הדרך… או אולי ברצונו לחודש קודם לקונשטנדינא ולהתייצב לפני מלך התוגר? מי בא בסוד מחשבותיו וכוונותיו? אך בידוע הוא, שלפני יו“ד בי” ימים עלו כולם – שבתי צבי ירום הודו ונביאו אברהם נתן ובני קציני שאלוניקי הלומדים בירושלים, על חמש אניות גדולות ומספר סירות קטנות, ומנמל יפו הפליגו לאלכסנדריה. יוסף רפאל ימהר לאלכסנדריה. אין הוא רוצה להחמיץ ההזדמנות לראות פני המלך משיח, וגם יפיל לפניו תחינתו שיעשה עמו החסד וייעתר לו להיות אורחו ואך לא למענו הרי למען עדת נאמניו הכמהים לו מאד…

הוא קורא את הסופר, את שמואל פרימו, ומצווה עליו להודיע מיד באגרות דחופות את דבר הבשורה לראשי הקהלות, הנגידים והפרנסים בכל קהלות מצרים. משלחות פאר ישגרו לנמל אלכסנדריא לקדם פניו של המשיח ומתנות-יקר יביאו לו ולמלוויו כיאות למלך ישראל. והוא עצמו ילבש בגדי חג ויחד עם כובדי ביתו יחושו לשם, במרכבות מקושטות ובנסעם יצלצלו הפעמונים התלויים בהן: הבו כבוד למלך המשיח!

ורבה, מה רבה התכונה בביתו של יוסף רפאל, כאשר לא ראתה החצר מעודה. אוכלוסיה שלמה של אנשים ונשים עושים במלאכות הניקוי והשיפוץ, הציבוע והעיטור. טורחים הם בחצר ובבית, בחדרים ובעליות, שוטפים כל לכלוך ומדיחים כל זוהמה, מתקנים ומסיידים הקירות, סוללים באבן לבנה את שביל-הכניסה לחצר ומפזרים חול נקי מסביב. מרפדים המטות והשולחנות במיטב משי וקטיפה. הנשים והילדים לבושים בגדי-חג וגם המקובלים והלומדים חזותם כמו נשתנתה – נחפף הזקן הסתור וההילוך מאושש יותר, העצבות דומה פרחה הלכה לה והעינים מאירות בבטחון גדול – לכבוד המשיח!

ובשער תלוייה כתובת גדולה, ונוצצות האותיות העבריות בשחור מסולסל על פס הבד הלבן:

זה השעה לה' צדיקים יבואו בו, ברוך הבא אדוננו מלכנו ירו םהודו, שבתי צבי, משיח צדק.

עינים רבות ליוו את שיירת המרכבות של הגביר משהתרחקה בדהרה ותמרות אבק אחריה. עיני רבים ליווה בקנרה. הכל ביקשו להצטרף אליה בדרכה לאלכסנדריא, לזכות בגדולת השעה, לראות – ולו מרחוק – את המשלחות הכבודות של ראשיה קהלות, החכמים והגבירים, בבואם לשחר פני גורל ישראל בענווה ובחרדה. דרכו מן האניה ירפדו במיטב מרבדים ועל כתפים ישאוהו אל המרכבה הרתומה לשלשה סוסים אבירים, המוכנה בשבילו. קשוטה והדורה היא המרכבה וסביבה שליחי הקהלות כורעים ומשתחווים לפניו ובמיטב המתנות, זהב וכסף, משי ורקמה, בשמים ותמרוקים מחלים הם פניו. אפשר ובקרוב יזכו גם הם, אנשי החצר בקהיר, לשמחה הגדולה… מלך ישראל ביקרו תחזינה עיניהם!

ועתה שלמו ההכנות לקבלת פניה של השיירה בשובה מהנמל. ומטעמים לרוב הוכנו לסעודת המלך. ברטט ובצפייה הומים לבבות לקראתה. השמש מאירה וקורנת, יותר מתמיד היא קורנת, והחצר מבריקה ונוהרת. נגינות של חלילים וכנורות מרחפים בחלל. הם הקדימו היום לטבול ולבושם טהור וצחור. מהם המאריכים בתפילתם – ותפילתם בכוונה גדולה, אך מזמן לזמן יפסיקו, ומבעד לחלונות יציצו, ואוזן קשובה יטו לצוד כל קול הבא מן החוץ, והילדים מפזזים ומרקדים וטורדים בשאלות: מתי יבוא? ואילו בגדים יהא לבוש? והאם ילווהו אנשי צבא ושרים ופרשים? והכתר אשר ישא לראשו – האם זהב צרוף ומרגליות יקרות בו והתיבות משיח בן דוד חקוקות בו באש אדומה… כל תנועה מעבר לחצר, כל שקשוק אופנים, מפעימים הלבבות… מדוע בוששו פעמיהם?

השמש נוטה ימה, צונחת בגלי אש וארגמן והנה קול שעטה וצלילי פעמונים עולה בחלל: השיירה באה! חולפת רעדה בחדרים, בבתי הכנסת, במטבחים, בכל פינות החצר. אוכלוסיה גדולה מתכנסת, מצטופפת בסמוך לשער – נשים לבושות שמלות-צבעונין, רקמות-תחרים סביב לצואר, ענודות עדיים ותכשיטים מזה; וקהל גברים מזה ועדת ילדים מכרכרים בסביב, והכל עיניהם נטויות אל עבר השער…

בסמוך לשער נעצרת השיירה הארוכה ובראשה מרכבה גבוהה, חופת קטיפה ארגמנית עליה וגדיליה נעים סביב ופעמונים מצלצלים…

שלשה הם היורדים ראשונה. רם-קומה ודק-גזרה האחד, זקנו הבהיר כמתמזג בלובן לבושו ההדור וסנדליו מבהיקים וטבעות הזהב לאצבעותיו מתנוצצות. בצעד מתון מפסיע שבתי צבי לעבר השער. הוא רואה את הקהל המצופף שהוא כדבור בו בהשתאות ובהכנעה גדולה – ומשפיל מבטו לארץ. לידו, מן הצד האחד, צועד ביראת הכבוד הגביר, והוא נראה נמוך-קומה ודל-בשר יותר מתמיד, אך פניו שמחים ומאירים. ומן הצד האחר – יהודי שחום-פנים, לבוש סודר שחור רחב, תרבוש גבוה ומצוייץ בראשו ושרשרת זהב על חזהו, מאדירי סוחרי אלכסנדריא הוא. ואחריהם קהל רב – משלחות מן הקהלות אשר ישבתו השבת הזאת עם המשיחי בחצרו של הגביר, או בשכונת היהודים בקהיר.

השיירה מתקדמת לאטה ברגל אל עבר בית הכנסת, המלא מפה לפה ורבים הצובאים סביבו. מעזרת נשים מציצות נשים ועיניהן בורקות. ובתוך הקהל נדחקים המשרתים ועל טסי-כסף יגישו הכיבוד: מיני מאפה ופול מצרי אפוי ויין.

– לכבוד אדוננו מלכנו ירום הודו, שבתי צבי מלך עליון, ולכבוד נביאו אברהם נתן העזתי ולכבוד כל החכמים והנגידים והפרנסים המכובדים, ארים כוס ישועות… קולו הדק של יוסף רפאל נשמע בדומיה הדרוכה. עתה לוחשות שפתים רבות את ברכת היין – הם מחבקים איש את רעהו ומברכים זה את זה – ורבה ההתעוררות.

ראשי הדקלים בוערים באש השקיעה. מתנוצצים מגיני הוד בחלונות, כמגיני מלכות…

הבתולה שרה

חולפים ימים, שבועות, חדשים.

בחצר הגביר בקהיר יושב המלך המשיח ורבים רבים, יחידים ומשלחות, הבאים להביא לו מתנותיהם עם ברכותיהם ואת רחשי אהבתם ותודתם, להגיש לו מכתבי-הכנעה ונאמנות, לשמוע מפיו בשורות טובות ולהביע נכונותם לצבא בצבאותיו בבוא העת. מעולם לא באו לשכונת היהודים בקהיר אורחים כה רבים, והם זורמים אליה, בלא הפסק, מקצווי ארץ ומתפוצות ישראל, מלבד עניים וחשוכי-מרפא ובעלי-מום ומוכי-גורל. אך שבתי צבי ממעט מאד בפגישות ובשיחות, ורוב זמנו הוא מתייחד, כדרכו, בתפילה ובלימוד בחדרו, או מתבודד בשדות רחוקים. אין מעז לטרדו בהתבודדותו המלהיבה את רוח הבריות שנפשם יוצאת אליו, ודאי עם השכינה ידבר, פנים אל פנים, צורך גאולה הוא!

ורק בערבי שבתות הוא מופיע אל שולחנו של הגביר, כולו צחצחות ועיניו חולמות, מאריך הוא בזמירות – אהבה ענוגה בהן וצער וערגה – והמסובים רתוקים למקומם בצלילים הערבים. הילדים סביבו, אין גורעים עין ממנו, ויש הקרבים אליו בחשאי, מנשקים שולי מעילו הצחור. הוא מזמר, מזמר ומלטף ראשיהם הקטנים בחיבה. האחד נרדם, ראשו על בריו ואף השני נסמך אליו כאל חיק אם… פניהן של אמהות מפיק אושר. המלך המשיח הוא המחבר ילדיהן, אוצל מאהבתו ומברכתו…

– מקדש מלך עיר מלוכה,

קומי צאי מתוך ההפכה…

וגם הגביר המתיר עתה לעצמו הנאה מן סעודת השבת ומן היין, אחוז חדווה הוא ומזמר עם המסובים, צופה אל שבתי באהבה ובהכנעה ודומה, השכינה נוהרת בחלל.

וביום השבת הוא עולה לתורה. עדת המתפללים, גברים ונשים, מבטיהם דבוקים בו, כמו ביקשו לקרא בפניו סוד העתיד – עתידם. הוא מסיח דעתם מעניני בית ומשפחה. כל מעייניהם בו. רוחשים הם לו טובה ותודה על האושר ועל השמחה אשר הוא מעריף לתוך חייהם, שבו קשורות מיטב תקוותיהם, וביחוד עזה אהבת הנשים אליו ודביקות הילדים בו. הנשים – הוא ענין שיחן יום והגותן לילה, והבתולות יצודו דמותו במבטי-סתר מבויישים, – מי בתולה נאה וחסודה ותעז לחלום על התקרבות אל המלך המשיח?… הנה הוא, כאן, בחצר, כה קרוב ומוחשי, אך עם זאת כה רחוק רחוק… פלאים וסודות, סודות ופלאים בו. מלך ישראל!

ורבים הם הבאים מן החוץ, לו רק לתפילת השבת, לחזות במשיח בעלותו לתורה ולהאזין למי שבירך החדש אשר חיבר הנביא אברהם נתן והכל מייחדים לבם וכוונתם לברכה, אשר אותה קורא בהטעמה הדרשן אברהם היכיני:

– הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ומלכותו מלכות כל העולמים… הוא יברך וישמור וינצור וירומם וינשא למעלה למעלה לאדוננו מלכנו הרב הקדוש הצדיק ונושע, הוא סולטאן שבתי צבי משיח אלהי יערב, ירום הודו ותינשא מלכותו ו… קרנו תרום בכבוד ונזר אלהיו על ראשו, מלכים יראוו קמו, שרים וישתחוו…

העם מברך את מלכו משיחו, בחירו ואהוב נפשו. העם מוסיף לזרום אליו, להביא לו דורונות וגם בעלי מיחושים ותחלואים יבואו בקהל לחפש תרופה וישע לגופם ולנפשם. אך הוא, כדרכו, פורש עצמו ואין הוא נענה לדורשים ולמייחלים לו. שמואל פרימו, הסופר, הוא המעלה על הכתב את הבקשות של המשלחות מטעם הקהלות ובתי הכנסת, מטעם החכמי והנגידים הבאים ממרחקים, והוא העובד בהרצת האגרות והתשובות לפונים בכתב. ואברהם נתן הוא שופרו של המשיח, הנושא ונותן בשמו, אליו יפנו הפונים, כי לא רק נביאו הוא אלא גם איש סודו, המקורב שבמקורבים והנאמן בנאמנים. בעיני רוחו הוא רואה את הגלה גואה של אמונה ואהבה אשר המפוזרים בתפוצות רוחשים לבחירם אהובם – ולבו בקרבו ירווה רוב שמחה ואושר… הרי שקרוב היום וכל בית ישראל יודה במשיחותו, ואף המעטים, הכופרים והנגדיים, בעל כרחם יענו אמן… וכאשר הוא עצמו מפליג בלימודו לעולמות הסוד, או כאשר ישקוד על חיבוריו וקונטרסיו, תרחף תמיד לעיניו דמותו של שבתי צבי, אשר עלה למדרגה עליונה מן האר“י ומן הרב חיים ויטאל… ועתים יפסיק כתיבתו ויפזם לעצמו את השיר אשר חיבר – השיר שהוא עתה על כל שפתים, שיר האהבה וההערצה לאמיר”ה ¹²:

אתה נורא, אתה מביא,

האיר זרח כהן נביא,

מי כמוך אור לבבי?

חי עולמות משיחי,

מלך רב כתרי.

אברהם נתן הוא הרואה פני אמיר"ה גם בימות החול, ולא אחת ילמדו יחד – שבתי צבי דורש בנסתרות ואברהם נתן מאזין – ולילות שלמים יעשו בתקונים ובתפלות ועם שחר יחושו לטבילה, כאשר עשו בהיותם בעזה. ואז ידבקו יחד, באהבה, בלא חציצה, ואז תשגה אהבת עולמים של הנביא למשיחו, של הנביא הדואג דאגות משיחו, שמח בשמחתו, מנחמו ומעודדו בצר לו ועומד לימינו בנפתוליו עם כוחות הסטרא אחרא. ועתים, בשדות רחוקים, לחוף היאור, כאשר ינוח המשיח, ראשו בחיקו של אברהם נתן, הוא יספר לנו מן ההתעוררות הגדולה ומן הצפייה העמוקה ומן התקוות העזות ומן הנכונות שאין-לה-שעור להקרבה ולקידשו שמו שאחזו את בית ישראל בכל אתר ואתר…

הנה זה כשבוע שוהה כאן משלחת של יהודי ליוורנו, נגידים ומאמינים. זכרי האינקביזיציה והגירוש חיים בה, ותוסס היין הטוב של כיסופי גאולה ועזה התשוקה למשיח. אברהם נתן לא היה בליוורנו, אך עוד מפי אביו, המשולח אלישע אשכנזי, שמע על גדולתה ועל תפארתה – כפר דייגים שעלה למעלת כרך מפואר בזכות יהודיה ייצרני האריגים והסבון וסוחרי האלמוגים והתרופות שספינותיהם מפליגות בכל נמלי המזרח. מתנות רבות הביאה עמה המשלחת, משא ששה גמלים, מתנות יהודי ליוורנו למלך המשיח ולהוצאות מלכותו, וכולם מקבלים על עצמם באהבה ובכניעה מלכותו…

– והם הכריזו – מוסיף אברהם נתן – שלא יזוזו מכאן, עד שכבוד המלך המשיח יקבלם וישמע את אשר בפיהם…

אך אין הוא נכון להעתר גם להם. בבוא הזמן ויהי האות לכל בית ישראל, גם לכופרים ולנגדיים וגם לאומות העולם. ואת מתנותיהם הוא מצווה לחלק צדקה ללומדים ולעניים.

– ועוד שאלה שאלו, ורבים השואלים – מעיר בחש אברהם נתן – לסוד היותו של המשיח שרוי בלא אשה… היתכן מלך ומטרוניתא אין לו? יודע הוא כי חביבה של השכינה הוא ונשמתו נזדווגה בתורה הקדושה, אך העם מקשה ותוהה, אין הוא תופס ומשיג – – – שעת שמחה באה לישראל ועקבות משיח גלויים לעין כל, ישראל פושט מחלצות תודה ושפלות – היאך לא ישמח עמו מלכו משיחו, מלך השרוי בלא מטרוניתא?

והוא מספר לשבתי המעשה בבתולה האשכנזית מפולניא, אוד מוצל מן השריפה הגדולה, אשר נתגלגלה לליוורנו העיר. בארץ אוקראינה נולדה, בחג הפורים, לאביה ישי בן יהודה ולשרה אמה, כפי שהעידו השלוחים, אביה ואמה על קידוש השם נתנו נפשם, והיא בנס ניצלה ונאספה לבית הבתולות הנזירות. ויהי בחצי הלילה אחזה בפתע איש אחד בציצית ראשה, וישאנה אל בית העלמין היהודי ויאמר אליה: בתי, יהודית את ואני אביך, ולעת מחר וייטיבו עמך יהודים…

– כה וכה יספרו אנשי ליוורנו משמה של הבתולה… הוא מוסיף. ואכן, באשמורת הבוקר באו יהודים לקבור מת וימצאוה, כותונתה לעורה, וישאלוה בלשון פולין היאך באה הלום. ותספר להם את אשר קרה לה. היהודים הסתירוה אצלם, ולמקצת הימים לקחוה עמם, במנוסתה על נפשם מן הארץ המשכלת בדרכם למדינות אחרות עד בואם לאמשטרדאם הבירה – ורבים הנסים והנפלאות אשר נעשו לנמלטים מפולין ולילדה היתומה עמם.

– שנים חלפו נקפו – ממשיך אברהם נתם – והנערה נתגדלה בחסד בני ישראל, רחמנים בני רחמנים. ופעם נתכנסו בני פולניא הנמלטים מארץ גזירה אל בית אחד, לאכול ולשתות ולשמוח והנערה שרה בתוכם. והיא יפת-תואר, בשרה צח כחלב ופניה מאירים והם כחטובים בשן ועיניה תכלת-ים ומחלפותיה בהירות וקומתה נאה ועדינה – חמדת בחורים. אם היתה הנערה הזאת בפולין כבר הכניסוה לחופה – אמרו. אך הנערה שמעה לדברים ולא פצתה פיה. ויתמהו האנשים על אשר הגיעה לפרקה והיא נאה מאד וחשק הנשואין כמו נעקר מתוכה.

– ויהי בחצי ליל שושן פורים חלמה הנערה חלום. והנה היא סמוכה אל שולחן ערוך בארמון מפואר, ומשמשים בו לרוב, ובחור יפה-עינים משמאלה. המסובין מרימים גביעי-הכסף וקוראים איש אל רעהו – לחיי אדוננו המשיח ולחיי אשתו היושבת לימינו. ותיקץ והנה חלום.

– ועתה שמע, מלכי אהובי אשר הקרה אותה עוד, כי באחד הימים באו שלוח ארץ ישראל לאמשטרדם לקבץ מעות, וכאשר היו בבית הרב ראו אותה וישאלוהו האם בתו היא. הרב סיפר להם את תולדותיה וחלומותיה, ואשר היא מסרבת להנשא לאיש זולתי למלך המשיח. ואז – לוחש אברהם נתן – ספרו המשולחים להרב אודותיך, מלכי אהובי, כי גם אל אזים הגיעה דבר משיחותך. שמעה הנערה שרה את הדברים ובקול גדול קראה: נפתר חלומי! ומאותו יום והלאה כשבאו שדכנים לעוררה לנשואין, ענתה ואמרה שלא תינשא כי אם למשיח בן דוד. טובי בחורי אמשטרדאם אשר חשקו בה מאד מאד, דנו אותה למטורפת. ואז שלח איש אחד מליוורנו, אשר לא היו לו בנים, לקחתה לביתו ולאמצה, והרב הסכים לכך, כי אמר אל לבו – תסע מכאן ולא תהיה למוקש. אך גם בליוורנו דיברה כזאת, עד שנשמע הדבר במרחקים. גם שם שנאוה הבחורים על שביקשו לקחתה להם לאשה ולא השיגו, ויוציאו עליה שם רע לאמור, מופקרת הנערה הזאת.

שבתי מאזין לדברים ועיניו עצומות. אחר כך הוא מתעורר, והברות קטועות ושרות מפיו:

– מטרוניתא… מטרוניתא… קידושין כדת משה וישראל… אם גזירה היא אקיימנה…

– תבוא עליך הברכה, אדוני מלכי – לוחש אברהם נתן. בשורה טובה היא… בשורה לכל המאמינים.

עוד באותו לילה יושב שתי ורושם בכתב ידו ובהתעוררות רבה האגרת לאמור:

באחרית הימים, ח' לחודש סיון. מה יפית ומה נעמת ידידתי שרה בת ישי פולניא. הנך יפה רעייי, כולך יפה רעייתי, ומום אין בך. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה… אפריון עשה לך המלך שלמה, ואם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי משולחי, יביאך המלך חדריו, עוז והדר לבושך ותשחק ליום אחרון.

תחושה מוזרה פוקדת אותו בלילה ההוא. לעיני רוחו רואה הוא את הנערה אשר אברהם נתן סיפר עליה – אפשר ולא יד המקרה הוא אשר זימנה לו. הנה כי כן, בפתע, נתונה דעתו לאשה, לאשה אשר ממנה פרש זה שנים. מה מבקש אברהם נתן ממנו? מדוע יפתה אותו? כן, העם, העם אשר אותו יאהב בכל נפשו הוא המבקש קרבן שה ממנו… איך יסרב?

עם בוקר הוא קורא את אברהם נתן ואומר לו:

– יו“ד בי”ת בחורים, בני קציני מוקדן, מן היפים שבהם, מלובשים תכלת עם עבדיהם, ועמם שתי זקנות וגם אחותי עמם, יצאו מיד לדרך לליוורנו. והרי בידך האגרת שכתבתי. ועם האגרת יקחו שלש טבעות זהב ומרגליות ובגדי משי רקמת מצרים ותכשיטים לרוב. בדרך הים יעלו לליורנו למצא את הבתולה שרה, שהיא גלגול משיח בן אפרים אשר נהרג בשנת ת"ח במדינת פולין, וישיבו אותה אלי.

המשלחת יוצאת לליוורנו – ובחצר משתררת צפייה דרוכה. הכל משיחים במאורע העתיד להתרחש, בשמחה הגדולה. הכל משיחים ביפיה וברום מעלותיה ובנשואין אשר ייערכו בקרוב בהדר-מלכות – – –

נשואין

ויום אחד באה.

לבושה הדר בנוסח אשכנז. ורק צעיף המשי השקוף מכסה פניה הנאים ותכלת עיניה ועוטף מחלפות שערה הבהיר, עדיי הזהב מתנוצצים בשמש התמוז היורדת וגופה נודף בשמים חריפים. לידה השפחה מגישה לה, על טס כסף, משקה צונן ותמרים. היא נחה מטלטולי הדרך, מסתכלת סביבה בעינים תמוהות. ואחות המשיח, מלטפת ידיה הצחות… אחותי, שרה, היא לוחשת, מה רב אשרך…

היא יושבת ושותקת. יפה ובשומה ומרהיבה כשושנה הפורחת. אין היא שועה למתנות היקרות סביבה. ורק את האגרת שלו היא מחזיקה בכף ידה. תמהון והפתעה בעיניה התכולות הגדולות. ובפתע היא נרעדת. קול זמרה עריבה בא לאזניה. בבת אחת היא ניתרת ממקומה. אחר קול הזמרה נמשכה, אחר קול לבה.

הנה היא עומדת לפניו. רגע היא מסתכלת בו בדומיה, אך הוא מפסיק זמרתו ומסתכל בה במבט תמוה. נדהמים הם. כמצפים לגילוי נסתרות. אז היא מסטה את הצעיף מעל פניה וכורעת על ברכיה ומחבקת רגליו. דמעותיה על לחייה ופיה לוחש:

– אהובי, מלכי… אליך נכספתי, אליך כמהתי כל הימים. מי יתן וראו אבי ואבי אשר הקרני…

הוא אוחזה בידיו, מקימה על רגליה, מנשק במצחה, מלטף שער ראשה.

– ברוכה את בתי לאלהים…

אחר כך היא נשמטת מידיו. היא עומדת בקרן זוית, כנוסה בעצמה, אין היא יודעת את נפשה. דמעות כפנינים גולשות על לחייה…

מה אירע לו, לשבתי, שכך נרעד ונחרד? פניו החוירו מאד, והוא נושא את רגליו – וכאחד שנתפס בקלקלתו הוא נמלט. לבו הומה בקרבו וניצוצות מרצדים לנגד עיניו. אשה…מה רצונה ממנו? האם לא שלח לקרוא לה? כן, נתן הוא, אשר אליו נמשך ואליו בא, לעזה, נתן הוא אשר פיתהו: אשה… מטרוניתא נאה. ואין דרך נסיגה! נתן, נתן… לוחשות שפתיו.

ובינתים נשלמות ההכנות לנשואי המשיח עם המטרוניתא היעודה לו. החתן מופרש עתה מכלתו, שקוע הוא בלימוד ובתפילה, מרבה בתקונים ובסיגופים. רבים הבאים לברכו, אך שבים כלעומת שבאו בפחי נפש. אין הוא רוצה לראות פני איש. הדבור והשיחה לטורח עליו. והכלה – נשי החצר לידה תמיד, נכונות לשרתה, רוחשות לה אהבה ויקר. והיא כמלכה תהלך בגאון יפה מנשים, טורחת במתנות ובתשורות הזורמות ממרחקים עם אגרות איחולים וברכות…

כי רבה ההתעוררות בחצר, גדולה השמחה והתכונה. הכל דעתם נתונה עתה לענין הנשואין. בכל טורחים במצווה. חייטים ותופרות ידיהם עסוקות בתפירת בגדים, מיטב רקמות המזרח, לזוג הקדוש. האופים והטבחים והמבשלות, השוחטים והקצבים, עוסקים בהכנות למשתה הגדול, משתה שבעת הימים, אשר ייערך לקרואים ולאורחים הרבים. האויר נודף ריחות פלפלים וקנמון ובשמים. מירכתי החצר עולים קולות כלי הנגינה אשר ינעימו חג הנשואין: המיית כנורות ורעד חלילים ונקישת תופים ותרועת חצוצרות וצלצול מצלתים. נגינות חול וקודש עולות יחד. ומחוץ לשער ניצבים ימעאלים, מטים אוזן לנגינות ומסתכלים בתכונה הגדולה של היהודים…

משלחות רבות באות בלא הפסק ואורחים מערי מצרים ומתוגרמה, מאיטליה ומבאר באריה, מארץ הקודש ומהולנד, חבורות ליצנים וקבצנים, עם רב. מכלול של לבושים, בליל של לשונות, שלל טפוסים ופרצופים – אך אחת השמחה הגדולה. אברהם נתן ושמואל פרימו נפנו עתה מכל עיסוקיהם, שעליהם להקביל פני הבאים המרובים ולדאוג לסדורם, ואף יוסף רפאל זנח עסקי נמלת אלכסנדריא, מבוקר עד ערב ישגיח ויתן הוראות וידאג לכל מחסור. ורק אשתו של הגביר עם חברותיה עוסקות עם הכלה. כבר לימודה דיני טהרה ובליווי כלי-זמר הוליכוה אל המקווה. סרקו שערה ובדקו גופה וגזזו צפרני ידיה ורגליה, ונתנו לה סגולות שונות לילד בנים זכרים ולמשוך עליה אהבת בעלה הקדוש. כליום החוּפּה צמה, כי במים הזה מכופּרים כל העוונות.

רד היום. על ארבעה כלונסאות שפסוקים ושמות חרותים בהם, נטוייה חופת הקטיפה, רקומה היא בזהב וגדילה כסף. השעה הגדולה הנה היא באה! ומסביב קהל רב, נרות ופנסים בידיהם, ורב הדוחק – ורבה ממנו הצפייה. והנה קמה דממה גדולה. הם באים! – עובר רחש לחש בקהל. הכל נדחקים לראות בבאים.

רמה קומתו של שבתי צבי, שפי יצעד, הדור לבושו, אך ראשו מושפל לארץ, דומה, על כרחו ילך, בלא התעוררות וחדווה. הזוכר הוא הליכתו אל החופה, לפני שנים הרבה, בעיר הולדתו איזמיר? לצדדיו אושפיזיו-שושביניו, הגביר יוסף רפאל, אור חיוך נסוך על פניו הנפולים-האפורים ושמחה בעיניו הנוצצות, ואברהם נתן, שזקנו הצהבהב סורק ועיניו הטרוטות כמו לא היו לו עוד. ומן העבר השני – בין שני קירות-אדם דחוקים – הכלה: צעיף דק מכסה פניה, אך עיניה התכולות-הבהירות משוטטות סביב, שובל שמלתה נשרך אחריה ותכשיטיה מתנוצצים. אחות המשיח לימינה ואשתו של יוסף רפאל לשמאלה. הם מסובבים החופה. כלי-הזמר מנגנים. קהל רב עומד עצור-נשימה. כסף ירח זולף מעל. דולקים הנרות, מאירים הפנסים, והאבוקות משלחות לשונות-אש רועדות ולהקות פרפרי-לילה רוחשים סביב. עתה הם עודמים סמוכים זו לזו, ולידם הרב מסדר הקידושין – פניו למזרח – רעד-קודש בו… ובדממה הגדולה נשמע לחש:

– הרי את מקודשת לי…

תם סדר הקדושין. הנגינות פורצות בעוז כאילו ביקשו להחריש השאון הרב שפרץ בבת אחת. ברכות מזל טוב ואיחולים נשמעים מכל פה. קהל נשים סביב לכלה, מהללות אותה ולמזלה, מלטפות ומנשקות ידיה ושמלותיה… גשם של צימוקים ושקדים יורד על הזוג הקדוש.

סעודת הכלולות טובלת באור ובחדווה ובנגינות ובשירים. שמחים המסובים ושמח הקהל הרב בחצר. ורק הוא, הנישא מעם, כעומד מן הצד… ורק בסמוך לחצות, בעיצומה של השמחה – הקהל נכון לריקודי-המצווה – הוא קם בפתע ממקומו. עננה קלה כמו מרחפת על מצחו הרם. הוא משפשף גביניו, עוצם עיניו, מהרהר. הס! הס! נשמעות לחישות מכל צד. נדם השאון. הכל דרוכים לשמוע דברו. רבים המציצים מבעד לחלונות. ובדומיה נשמע קולו הרך:

– אהובי ורעי, שבאתם לשמוח בחגי ובשמחת הכלה שרה. וכל המאמינים בישועה ובגאולה, יישר חילכם ושמחת עולם עליכם – – –

– את בתולת ישראל אני רואה והנה היא פושטת בגדי אבלה וחרפתה ושכינה שמחה עמה… מה יפו דודיך אחותי כלה, מה טובו דודיך מיין… גן נעול אחותי כלה, גן נעול, מעין חתום… הנה נפרץ המעיין וזרם מים חיים קולח ממעמקים מרווה כל נפש צחיחה… שמחו בני עם נדיב, שמחה באה לעולם… כי כנסת ישראל הגיעה לה עת דודים וכל העולם פורש עליה אפריון לחופה… שושביניה ארבעה אבות, משה רועה נאמן ואליהו התשבי זכור תוקע בשופר גדול.

עיניו עצומות וקולו מתנגן כזמר קסמים:

… בתולה אני רואה, רעי אהובי כולה יפה ומום אין בה, יונתי תמתי בין חגוי הסלע, עלמתא קדישא. בקץ הימין תהיה היא מלכת המלכות, ושרה בת ישי תהיה לה מטרוניתא ראשונה.

סיים דבריו, עוד הקהל אחוז קסם הדברים, אם אין הוא נותן דעתו להתפעלות הדלוקה בעיניהם. הוא ישוב בכסא המרווח, המרופד, אין הוא מחונן איש במבט. הוא מפזם המזמור האהוב עליו:

למנצח מזמור לדוד –

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד.

תאוות לב נתת לו

וארשת שפתיו בל מנעת סלה –

כי תקדמנו ברכות טוב,

תשית לראשו עטרת פז – – –

קולו גובר ועולה, הקהל מצטרף אליו, הזמר מגרונות רבים יעל בהתלהבות, ודומה החצר כולה שרה עמו:

כי תקדמנו ברכות טוב,

תשית לראשו עטרת פז – – –

המשולח האלמוני

בעצם שבעת ימי המשתה הופיע בחצרו של יוסף רפאל יהודי מירושלים. איש מקהל החוגגים לא נתן דעתו עליו בבואו. ודאי אחד מן הקוראים הרבים, או מן העניים אשר נתכנסו מערים ומכפרים לזון עצמם בשיירי הסעודות. לפנות ערב בא, בין השמשות, כמתגנב חרש. קטן-קומה ודל-בשר וגיבן, עיים קטנות חדות לו, המביטות בבהילות מבעד לסדקים צרים ושער זקנו מדובלל ופרוע. מגבעת ירושלמית עגולה, שחורה ומאובקת לראשו, מעילו בלוי ומעוך ומבעד לסנדליו הקרועים מציצים אצבעות רגליו.

הוא פנה ישר אל בית הכנסת, נתכנס באחת הפינות, והתפלל בייחוד תפילת מנחה. אחר נתיישב על ספסל, מחה הזיעה מעל פניו וערפו, ופרש לפניו מטפחת אדומה. מתרמיל בלה הוציא פת לחם כגוש בצק שחור, בצלים אחדים וחפיסת מלח – ופתח סעודתו. כפעם בפעם הוא ממצמץ בעיניו המצומצמות, מסתכל לצדדין במבט של חיה מבוֹהלת העומדת על נפשה בפתח מאורתה אשר הטורף סגר עליה סביב…

עוד הוא לועס פתו, והנה קול צעדים עולה באזנו. הוא עוצר נשימתו ונועץ עיניו בדמדומים. לידו ניצבת דמות מטושטשת, מסתכלת בו בתמיהה חשודה, שותקת. הוא שומע שאלה:

– מאין יהודי?

– עובר אורח אני – הוא עונה. זה עתה באתי. מיוגע מאוד מהדרך.

– ומדוע תשב כאן לעת כזאת, מדוע לא תלך לשמחו עם העם ולזכות בכיבוד-חג… האין אתה יודע כי שבעת ימי המשתה הם לאדוננו המשיח?

– יודע אני…

– מדוע, איפוא, תשב כאן, יחידי, באפלה?

קול זמירות ונגינות פורץ בעוז לתוך החלל.

– שומע אתה? – מקשה שוב השואל. מה לך כי תתבודד לעת כזאת? בואה, בואה עמי, הוא מפציר.

– לא כי, לא אוכל, לא אוכל – עונה היהודי כמתחנן על נפשו. מיוגע אני מטלטולי דרכים ונפשי בל עמי – – –

– אין להבין, אין להשיג – נשמע הקול שוב, לעת כזאת, עת האור והשמחה הגדולה!

– אור ושמחה – ממלמל היהודי, ודומה קורט של לעג מר בדבריו – אור ושמחה…

– ודע, ר' יהודי, – חוזר הקול – כי לעת כזאת השמחה היא מצווה גדולה, וכאשר ישראל שמחים שכינה שמחה עמהם, כי משיח צדקנו כבר הופיע ונס יגון ואנחה, כי קרובה הגאולה, מאחורי כתלנו היא… וירושלים בראש ההרים תתנוסס כולה זהב ותפארת…

– מירושלים אני בא – מעיר היהודי בשקט – דלות ויסורים בירושלים וחרפת רעב ומצוקות, והפחה הרשע מתעלל בשארית הפליטה, שומרי החומות…

– אך עוד מעט קט ואתם נגאלין, יחד עם כל בית ישראל, עוד מעט קט ושמש נדבות תזרח עלינו – הוא אומר וחיוך רחב נוהר על פניו – וישראל עוסקין בתורה ובמצוות באין מפריע ובאין מכלים דבר, והמקדש על מכונו, וכל הגויים נוהרים להר ציון…

– עו מעט קט אמרת – תמה היהודי…

– ודאי, בלא ספק, בלא ספק! – מאַשר הקול.

– ואם חלילה יאחר לבוא? – מעז להעיר היהודי. ואם חלילה יאחר?

הגבירים והסוחרים והחלפנים המאמינים, יכלמו ויבושו, אך כל רק להם לא יאונה. אפס, המון העם, אשר תקוותו תיכזב, סופו לשקוע בתהומות יאוש, לאכול בשר בשיניו…כל דוחקי הקץ המכורים בתיהם ורכושם לגויים – מה יהא עליהם? מה יהא עליהם?

– דום, אפיקורס חצוף, כופר מופקר – הוא שומע הקול בריתחת רוגזו. הנחש הקדמוני מפיך ידבר, טומאת סמאל בך דבקה ואתה בבית הכנסת… בחצר הגביר יוסף רפאל אתה נמצא, בעצם ימי חתונתו ושמחת לבו של המלך המשיח – – –

– לא אפיקורס אני ולא כופר – נענה היהודי בלחש, כנזוף. ואת אלהים אני עובד ביראה ובאהבה כל ימי חיי ובתורה ובמצוותיה אני דבק. ואני ידעתי גם ידעתי גדולתו של הגביר – ודבר לי אליו…

– אל אדוננו הגביר יוסף רפאל באת? מי שלחך? ומה הדבר אשר הביאך הלום? מדוע, איפוא, העלמת הדבר? – ניתכות עליו שאלות בזו אחר זו.

– דבר סוד הוא – עונה היהודי בקול רפה.

– הבה אלך ואגל אזנו של הגביר – הוא שומע הקול. עלי ללכת, עלי ללכת!

שומע היהודי הצעדים המתרחקים – ולבו זע בקרבו. הוא ממהר לבלוע שיירי פרוסתו, מנער במטפחתו הפרורים, ממשמש בחזהו ועוצם עיניו.

שלוחי מצווה אינן ניזוקין – הוא מהרהר. היש עוד כמצווה הזאת אשר נטל על עצמו? האין הוא, עתה, נושא שליחותו של הרב יעקב חאגיז, ראש הישיבה בירושלים, אל אחד מגדולי אדירי המאמינים, בעצם ימי המשתה, משול לאחד שפרץ – על קידוש השם – למבצר העבודה הזרה שפשטה כמארה בעם? האם הם לא יתירו דמו ולא יעשו בו שפטים על כי העז להביא את כתב-האזהרה-והאזעקה אל כל הנתעים אחר משיח השקר ונביא הכזב?

אלומת אור חודרת לפתע מבעד לחלון. גופו הצנום מתכווץ במקומו. הד צעדים קרבים עולה באזניו. ומי ומי הבאים? מה יאמר להם? היגל להם שליחותו?

הנה ניצב לידו יוסף רפאל, פנס בידו. הוא בוחן את האורח המוזר.

– מאין ולאן יהודי? הוא שומע שאלה.

– מירושלים אני בא – הוא עונה בלחש. אמרתי אתפלל מנחה ואנוח קמעה בבית הכנסת.

– אורח מירושלים, אורח מירושלים? – אומר יוסף רפאל בתמיהה. ברוכים הבאים. מדוע תשב באפלה ואור גדול נגה עלינו, אורו של משיח ישראל נגה עלינו, העם שמחים ועולזים, ומה לך כי תשב בודד, באפלה…

– רבי יוסף רפאל, רבי יוסף רפאל – אומר היהודי כמתחנן על נפשו ואין הוא מסיים דברו.

– הגידה אשר עם לבך. אל תעלים דבר. בשורה אתה מביא לנו? בשליחות מי אתה בא? כיא מר לי השמש שדבר לך אלי…

– כן, דבר לי אליך, אדוני…

– מה הדבר?

– אך יבטיח לי, אדוני, כי לא יפציר בי לעזור מקומי ויתנני לשוב בשלום…

– מה השאלה? מה השאלה? – תמה יוסף רפאל. קא סלקא דעתך שיגע בך מי לרעה, חלילה?

– היהודי קם לפתע ממקומו, עיניו הצרות כמו נקרעות לרווחה, ולשונו תקיפה ומהירה:

– בשליחות גדולה באתי אליכם, רבי יוסף, מעם הרב יעקב חאגיז ראש הישיבה בירושלים. שליחות מצווה היא. לא עזרה יבקש הרב ולא מעות. אגרת שלח בידי. אגרת דחופה מאד. ורבנו הרב יעקב חאגיז הזקן מוטל על ערשׂ דוי. והנה טרח וכתב האגרת הזאת – ובדברו הוא מוציא מכיס חזהו מגילת-קלף גדולה אפורה, מושיטה ליוסף רפאל ומוסיף:

– והרב הפקידה בידי וביקשני למסרה לידיכם. ועוד הפציר בי, שאביא לו תשובתכם, למען יהיו עוד בידו – אם ירחם עליו השם ויאריך ימיו – לעיין בה. כי על ערש דוי מוטל רבנו – חוזר הוא ונאנח – וימיו ספורים…

ביד רועדת נוטל יוסף רפאל הקלף ואומר:

– קום יקום מבוקשו של הרב חאגיז. עוד הלילה הזה אקרא באגרת וגם תשובתי לא תאחר.

הוא ממהר לצאת את בית הכנסת – ולבו פועם בקרבו. מה הענין הדחוף המדריך מנוחת הרב והכלול באגרתו? הוא ממהר לחדרו, נועל הדלת בעדו ופורש לפניו את הקלף. לפתע הוא נעצר. אפשר יבקש את אברהם נתן – הוא מהרהר – שהוא מתלמידיו של הרב חאגיז היה, להצטרף אליו בקריאה?

עתה הם יושבים שניהם, צמודים אל הקלף, עיניהם משוטטות על פני השורות הצפופות הרוטטות כוידוי:

… והנה גם אתה ידעתם – כותב הוא – שכל ימי למדתי בישיבה וחיי נתתי על התורה הקדושה, קודם בפאֶס ואחר כך בישיבה של האחים לבית ויגא בליוורנו, ורוב שנותי בירושלים עיר הקודש. י"ג פעמים קראתי בהתלמוד הבבלי. ועתה זקנתי ושבתי. שבעתי משא הקהל ויגון, ועוד מעט ואאסף אל עמי. אמרתי אבוא אליכם בדברי השכל, ותפילה בלבי כי תתנו דעתכם ולבכם עליהם. שכגודל מעשיכם ונדיבותכם גדולה אחריותכם ולכן אקרא אליכם, קומו והושיעו, קומו וקראו באזני המון העם שנפשו חשקה להגאל: הבדלו מן העדה הרעה הזאת ואל תשגו עוד בסר שקר זה, במשיח הלז –

… ואת העם הזהר תזהירו מפני הטירוף ולבל יעלו גדודין גדודין אל משיח שקר זה. סופם שצבא התוגר יקיפו אותם להשמיד ולהרוג, בעבור שמרה תהיה נקמת השולטן ירום הודו על שביקשו לשלוח בו יד וליקח ממנו את ארץ סוּריא, היא ארץ ישראל, בזרוע ידם ולהמליך מלך בתוכה את בן טבאל הזה. ובשארי מדינות ישארו אחינו המפוזרים ללעג וקלס, וישרקו ויחרקו שן עליהם לבלוע אותם.

ומה שאמר נביא הכזב שלו שיביא עשרת השבטים אשר הגלו מלכי אשור לארץ אפריקא – אתו טעות ושקר גדול הוא בידו. כל היושבים בה הולכים ערומים ועוקם שחור ואינם יודעים מאומה מאמונה אלהית. ורבים מהם נמכרו לעבדים לצמיתות לאינדיא המערבית הקרוייה אמריקא. וסמוך למדינת בארבארי יש מדינות מאין יושב ומדבר סאראן ¹³), על שמלאים חול מתחילתם ועד סופם וגם אין מים לעדה לשתות, ואריות ונמרים ירבצו בהם ובת-יענה עושה קן לה בתוכם, ולפעמים ינשוף בהם רוח עזה ומעלה את החול עד לב השמים ומורידו. והדורות הראשונים סברו שאלה המדבריות שלחול המה נהרי חול מקיף ארצות רבות ואשר עשרת השבטים בהם, וקראו לאותן נהרות ומדבריות נהר סמבטיון. וכתבו הולכי דרכים, הן יהודים והן זולתם, שבששת ימי המעשה שוטף החול הזה כנהר מים בלתי עבור בו, ושבת ינוח, מה שהוא נגד טבע העולם, ובזה השקר מלאו פה כל יהודים שבארבע רוחות העולם, והאמת הוא, שאיננו נהר ורק מדבריות ארוכות מלאים חול, וגם אין לחול הזה זמן שבת, וגם לא ישבו ישראלים אפילו אחד באותן מדבריות של חול, ולא סמוך להם. ואותו השקר אשר האמינו הדורות שלפנינו לתומם איננו כי אם אומנות של סטרא אחרא, לאבד כעתה במשיח זה כפה אלפים נפשות מפוזרים אשר מאמינים לתומם גם כל זה – ההולכים למדינות רחוקות הפיצו השקרים והכזבים ושומעי פיהם מוסיפים עליהם. ובימי גזרת תתנ"ו נתהפך השקר הגדול הזה לנחמות המפוזרים שבארצות מערב, כי סברו לתומתם שכל זה אמת, וגם משיח הזה ונביאו הגדול ויחזיקום בשקר הגדול הזה עיקר יסוד אמונתם. ומה שנמצא בספרים – הכל שקר, וכל אחד כתב מה ששמע מן היהודים מרי-לב אשר גרשו אותם בעירום ובחוסר כל מספר ופורטוגל.

… ועתה אתם אחינו בני ישראל המפוזרים מן קצה ארץ עד קצהו – פקחו עיניהם ושכלו בשכלכם את המשיח שבתי הזה ונביאו הגדול נתן עם כל נביאיו אשר הקים, אינם יודעים את האמת אפילו בדבר קטן כזה, והיאך יוכלו לידע האמת בדבר גדול זה, אם ובאיזה שנה יהיה?

… ועתה אגלה לכם, כי אפילו להיות ניצוץ מן משיח האמתי ספק בידינו, על שאביו מרדכי סוחר מוכר עופות ובשמים היה ונוסע לפעמים דרך ים למצרים ולמקומות אחרים לקנות או למכור. ואשתו היתה יפת-תואר ולביתו באו ספני ומלחי ארצות לסחור בו, ומי ערב לנו שהוא מקודש מרחם אמו? וככה סברותינו מנביאו הגדול נתן ורבים מבני הנביאים. ועתה אף שמענו כי לקח לו אשה זונה ואתם אומרים לערוך הנשואין בחצרכם ברוב הדר ופאר, לחטא ולהחטיא חס ושלום הרבים. במסתרים תבכה נפשי עליכם ר' יוסף רפאל, ר' יוסף רפאל, שובו, שובו לאמונת אמת. ושעל כן קורא אני אליכם בזה לאמור: חזק ונתחזק בעד עמנו, נשינו וטפנו ובעד תורת אלהינו, על שעינינו רואות ברה כחמה שזה משיח השקר ימ"ש צבי מודח, והנביא הגדול נביא שקר לא נשלחו מהשם, ואף אין כוח אלוה בידם להוציאנו ואך להשחיתנו, עד שירעו לנו יותר מצדוק ובייתוס –

סיימו קריאתם ועתה הם יושבים המומים ומדוכאים. היה להם המכתב הנורא הזה כרעם ביום בהיר, ככוס תרעלה בעצם החג, כנסיון חתירה תחת עולמם שמיטב רוחם ונפשם בו. הפתילה בפנס מהבהבת. דממת לילה עמוקה. נדמה גם המולת השמחה בחצר. גושי עננים מרחפים בשמים כעדרי כבשים שצמרם כהה-אפור, כוכבים רומזים-קורצים ועין הירח מציצה לתוך החדר האפלולי.

חיורים מאד ונפולים פניו של יוסף רפאל. – אברהם נתן, אברהם נתן – לוחש הוא ברעד – יש לכתוב לו, לאלתר…

– זקן האיש וגם רוחו זקנה – מעיר אברהם נתן בזעם כבוש. והאמונה הגדולה היא נחלת הצעירים והעזים ברוח. רבי היה בישיבה בירושלים, קשה עורף הוא וקנאי – כמוהו כהרה ששפורטש. נגדולי הנגדיים, הכופרים והמחרפים, פני משיח ישראל… האם חכמו מכל חכמי ורבני ישראל במזרח ובמערב?

– המשולח מחכה – אברהם נתן, והאיש באחרית ימיו…

אברהם נתן ניגש אל הארון, שספרים בלוחות עץ ובכריכות=עור כבדות בו, הוא נוטל קלף, נוצת אוזים שחוזה וצלוחית דיו. אחר כך הוא מקרב לעצמו הפנס, כופף ראשו אל הקלף, יוסף רפאל רכון לידו. הוא כותב לאטו וקורא כל מלה, הוא משיב להשגות ודוחה הכפירות.

… ואשר לחשד אשר נחשד כי לא בקדושה נולד, הרי כזב הוא ועלילות דברים. והעידו עליו, כי עוד בשעת לידתו היו בבית אביוגימ“ל אורחים תלמידי חכמים, גימ”ל מלאכים אשר נשלחו מן השמים. והדיין יוסף אישקאפא הביאו בבריתו של אברהם אבינו… ואנחנו ידענו סוד שורש נשמתו של המשיח. משוקעת בקליפות, ובכל דור ודור יוצרים ממנה כמה ניצוצות… גם אמיר"ה כשנולד לא יצא כי אם ניצוץ אחד משורש זה מן הקליפה, והוא על ידי טורחו הוציא כל השורש. ואז הביאו השם בנסיונות גדולות וכמה פעמים אחר שהיה עומד ברום, הוא היה נופל לעומקא דתהומא רבא והיו מפתים אותו הנחשים בראיות גדולות בדבר שאין השכל המעשי יכול לסובלו. – והוא היה עומד באמונתו. מלבד זה כמה יסורים קשים ומרים היה סובל בכל איבריו –

– ואשר לחשד אשר חשדתם את המטרוניתא שרה, נגלה אזניכם, כי שדכנו היה הרב משה פינייא, מתלמידיו הראשונים של אמיר"ה. והוא שמע תורה מפיו שלה הרב משה זכות בויניציאה ונשא את אחותו של המקובל הקדוש יוסף אירגאס לאשה. וזה המקובל שמע בלילה קולות – אל תגעו במשיחי שבתי צבי! והוא שפגש את שרה בליוורנו והעיד עליה שהיא גלגול משיח בן אפרים –

… ועתה רבו, מה רבו, הנקבצים אל דגלו, והוא יוליכנו בזמנים מועטים קוממיות לארצנו. מלך ביפיו תחזינה עינינו, גדול כבודו בישועתך, הוד והדר תשוה עליו ביום ההוא, והיה אלהים צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארת. ועתה הרב יעקב חאגיז לעת זקנתכם איך תדברו סרה בגואל ומשיח, אשר הוא ימלוך עלינו במהרה בימינו, ועוד בידכם לתקן המעוות. קראו צום ועצרה, ושובו מדרכיכם הרעים והתקבצו ובואו להשתחוות לפני מלככם.

שחר חכלילי עולה במרום, ובהירות זכה עומדת בחלון שעה שהם חותמים – בידים רועדות – על האגרת, של לוחמים החוזרים עטורי-נצחון מחזית גדולה מפעמת בהם…

שבתי צבי באלכסנדריא

לאטה מתקדמת בדרכי החול שיירה ארוכה של מרכבות מקהיר לאלכסנדריא – ובסופה מזדנבים גמלים וחמורים. מאחוריה – החצר הגדולה של יוסף רפאל על מקובליה ולומדיה, נשיה וטפה, אשר זה מקרוב נפרדה, בהכנעה ובערצה מעם המשיח, ועוד ההתרוננות הגדולה והשכרון של חג הנשואין של המלך השמיח עומד בהם ועזה הצפיה והכמיהה לנס העתיד להתרחש; ולפניה – הנמל הגדול משם יפליג המלך המשיח עם הפמליא שלו לאיזמיר, עיר הולדתו, משם יזנוק אל עיר מלכותו של מלך התוגר, ליטול הכתר מעל ראשו ולפרוץ שערי גאולה. ואז –

השעה הגדולה הנה היא באה וקרבה, על כנפי דמיון לוהט היא אצה, שעה שעה ורגע רגע קרבה למטרתה, יסורים וגעגועים נשמת אפה – מה טוב להגות בה, בהופעתה, בקסמיה ובפלאותיה ולשכוח העולם הבזוי והמאוס.

באחרית הימים לעת קץ – מספר אברהם היכיני עם איש שיחו בעגלת יוסף רפאל – יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלוש פעמים… וישמעו כל ישראל הנשארים בכל העולם את קול השופר וידעו כי פקד ה' אותם וכי באה הגאולה השלמה. ועוד יתקע מיכאל תקיעה גדולה. ויבקעו מחילות המתים בירושלים ויחיה אותם הקדוש ברוך הוא… ועוד יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויוציא הקדוש ברוך הוא מנהר גוזן ומחלח ומחבור ומערי מדי כל השבטים, ויבואו בני משה באין מספר ובאין שיעור…

באין מספר ובאין שיעור – חוזר יוסף רפאל על דבריו בהתלהבות…

כך, כך – ממשיך אברהם היכיני וניצוצות לוהטים בעיניו הרחבות, החומות. כך תצמח הגאולה השלמה על ידי משיחנו שיבוא ויגאל ישראל והעולם. ואליהו יבשר הגאולה. שלשה ימים קודם שיבוא משיח עומד על הרי ישראל בוכה ומספיד עליהם ואומר: הרי ישראל, עד מתי את עומדים בחורב ציה ושממה? וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. ואחר כך אומר להם: בא שלום לעולם. וביום השני אומר: טובה באתה לעולם. וביום השלישי אומר: באתה ישועה לעולם. מידת הדין מתעוררת ללמד קטיגוריה על ישראל. באותה שעה אליהו זכור לטוב מלמד סניגוריה והקדוש ברוך הוא מסכים לדבריו. והקדוש ברוך הוא מביא את אליהו ובן דוד צדקנו וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן בידיהם, ונקבצין כל ישראל בפניהן והשכינה לפניהם והנביאים מאחריהם והתורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם, ומוליכין אותם אל עמק יהושפט, ונקבצים כל העמים – – –

כל העמים נקבצים – חוזר יוסף רפאל בהתפעלות –

והנה עמדת השיירה. חורקים האופנים, אחת המרכבות כשלה ונעצרה – ועגלוניה טורחים בתקונה. הכל יורדים מן העגלות, מהם בלא מעילים וציציות טליתותיהם נעות, מוחים מוחים הזיעה הניגרת מהם בחום הלוהט וממשיכים שיחם… מסביב אין עץ ואין בית ואין אות חיים. שיירת המשיח בלב הים החול. ליד אחת המרכבות אשר בראש השיירה עומדת אשה כבת עשרים וחמש, פרח המרהיב עין בשמש, נאה והדורה ועדייה מתנוצצים – המטרונה. לידה, בצלה, מלוותיה ושפחותיה נכונות למלא כל מוצא פיה. ורק מרכבה אחת אפריונה חופף עליה, וילוניה מורדים ודלתה נעול. שקט ותנומה סביבה, אך תוכה סער. סערה כבושה עצורה היא, ואין הדיה מגיעים אל אזני הרבים – אנשי השיירה.

מכווץ בפינה, ראשו שמוט לצדדין, עיניו עצומות, יושב על כסאו המרופד שבתי צבי. עצבות רבה על פניו הליאים ודכאון אופפו. לידו אברהם נתן, מסתכל בו במבט שכולו רחמים.

– ועתה – אדוני מלכי, לוחשות שפתיו – שרוי אתה ביסורים, יסורים אחרונים הם, יסורים מתוקים, צירי יולדה…

ושוב זזה העגלה בחריקה, משתכשכת השיירה ונעה קדימה, ורק צליפות העגלונים פורעים מזמן לזמן קצבה החדגוני.

שבתי שותק. המנמנם הוא? לא כי, אנחה מרה, קורעת לבב, פולחת החלל, בוקעת מלבו.

– לשלשה חלקים נתחלקו היסורין – ממשיך אברהם נתן כמדבר לעצמו ומתקרב לשבתי – לשלשה חלקים כתיב: האחד לדורות ולאבות, ואחד לדורו של שמד ואחד למלך המשיח. מלמד שהטעינו מצוות ויסורין כריחים. האין הדברים אמורים בך, הרב שבתי, מלכי ומשיחי, שאין דומה לך במצות ואין שני לך ביסוריו? – עורה הרב שבתי, עורה.

אך הוא, שבתי, נתון בנמנומו המחריד, נאנח כפעם בפעם, ראשו נע עם תנועות המרכבה וצוארו כפשוט לשחיטה. בפתע מתרעדים עפעפיו, רטט חולף באיבריו כצמרמורת, הוא פותח לאטו עיניו, מסתכל סביביו.

– נתן בנימין – נשמע קולו רועד וזועם – נתן בנימין, הנח לי, כי מה לי תנחומיך והקדוש ברוך הוא לא ניחמני, ושדי המר לי מאד. לא גדולה, לא תפארת ביקשתי. עינויים וצער היו מנת חלקי, היו לי בור אפלה, חושך צלמוות, והאור הגדול היכן הוא, היכן הוא, מדוע בושש לבוא?

השיירה נעה קדימה. ברבות מן המרכבות כבר נדלקו פנסים ואורותיהם המהבהבים מרקדים מנצנצים באפלה. טרטורה החדגוני של השיירה נמשך בלא הפסק. טרטורה החדגוני של השיירה נמשך בלא הפסק. אך עוד מעט והיא קרבה לאכסניה גדולה, בה תלון השיירה הלילה. העגלונים ישקו סוסיהם ויאכילום, ינערו מעגלותיהם אבק דרכים, והכל יתקינו עצמם לקראת בואם לאלכסנדריה למחרת היום.

במרכבתו של שבתי צבי שרויה חשיכה, ורק פסי שמים תכולים ניבטים מבעד לוילונות המכסים על האשנבים הקטנים. יוסף רפאל ניצב על מדרגת המרכבה, פותח דלתה, שם ראשו בזהירות פנימה. ידו האחת אוחזת בפנס. הוא מבקש את שבתי לירד מן המרכבה, מקום ללינת לילה הוכן בשבילו וגם בשביל המטרונה. צונן הלילה ועליו לנוח מטלטולי הדרך שמחר, ברצות האל, עליו להפליג מאלכסנדריה לחוף שליחותו, להביא בשורות ונחמות לעם המצפה לו…

אך שבתי אינו נענה. הוא מאהיל בידו על עיניו. ראשו שמוט כמקודם, צונח על חזהו, כראשו של עוף שחוט… רק גניחותיו האלמות מלוות השתיקה העיקשת.

אברהם נתן מתקרב בזהירות לשבתי ולוחש לו:

– הרב שבתי… צינת לילה… בואה אל האכסניה. .

– הניחוני לנפשי – עולה תשובתו כיללת פצוע…

אברהם נתן נרתע. הוא ניגש אל הפתח ולוחש דבר באזניו של יוסף רפאל. אחר הוא סוגר דלת המרכבה בשקט ויושב על מקומו. באפלה הוא רואה את שבתי היושב בפינתו כגוש דומם קפוא.

באכסניא הגדולה כבר שקועים הכל בשינה. הסוסים ששוחררו ממוסרותיהם לועסים בנחת. לידם על שקים, שכובים העגלונים. כלבים מיללים אל הירח. זה עתה חמק עבר צל על החול המכסיף באור הירח. יוסף רפאל הוא, שאין השינה אוחזת בו, והוא מתגנב חרש, על בהונות רגליו, סובב על פני מרכבת המשיח. קולו של אברם נתן עולה ממנה, פרקי תהלים הוא קורא בלחש… וגניחותיו העמומות של שבתי צבי.

שעה רודפת שעה. אדים לבנים כחלחלים עולים ממרחבי החולות, עוטים העצמים והדמויות הנראים כשקועים בתוהו. מרטטים כפות הדקלים. אור קלוש של שחר מבקיע לתוך המרכבה.

שבתי מתנער, פוקח עיניו, נושם נשימה עמוקה, מבטו נתקל במבטו של אברהם נתן, בעיניו הטרוטות שריסיהן אדמו כדם. הוא מסיט הוילון ופותח האשנב. זרם אויר צונן חודר פנימה. הוא קם ממקום מושבו, מותח איבריו – ויושב שוב.

– מים לנטילת ידים – הוא לוחש. שעת שחרית.

– כן, אדוני – אומר אברהם נתן – וממהר ויורד מן המרכבה.

עוד לא סיימו תפילתם, והנה נפתחת דלת המרכבה, יד מושטת פנימה שמה לתוכה שרפרף עץ קטון. אחר כך נדחקות פנימה שתי זרועות מחזיקות בטס כסף ועליה פת שחרית. הכל מוכנים להמשך המסע, הכל מחכים לשעה בה יגמור האדון סעודתו.

עתה ממשיכה השיירה דרכה, והסוסים שהחליפו כוח דוהרים במהירות יתר. אברהם נתן מסתכל בשבתי – מה שונתה הבעת פניו, גם ברק מועט הבהיק בעיניו הדהות, דומה רוחו שבה אליו ותחי לאחר ליל הבלהות בו היה בשבי הקליפות. מבעד לאשנבים, מרחוק, כבר נראה ראשו של המגדלור הגבוה של אלכסנדריא. פה ושם חולים לנגד עיניהם דמויות של ישמעאלים חורשים בשדות. ובקתות ונשים וטף. וגמלים. עם צהרי יום עומדת השיירה בתחומיה של אלכסנדריא והיא פונה, דרך סימטאות דחוקות, אל עבר רחוב היהודים אשר בסמוך לנמל – ונעצרת.

השיירה נעצרת אל מול חומת אדם דחוקה, רועשת, מורעשת. המון עם אשר נזעק לקבל פני משיחו, לבבות הומים, פועמים בשמחה, עינים לוהטות, תרות ומחפשות. רבים הנושאים עמם מתנות פאר לאדון ולמטרונה. דברים ושמשים מחזיקים בידיהם ספרי תורה עטורים.

מתוך השיירה יורדים יוסף רפאל ואחרים מנשואי הפנים אשר לעדת יהודי אלכסנדריא, החוזרים אף הם בשיירה מקהיר. הם מחליפים דבריהם עם חכמי אלכסנדריא ופרנסיה. אחד הפרנסים פונה אלה קהל הנרגש ומבקשו לפנות דרך למרכבת המשיח. רבים מוטלים על הארץ, לרגלי הסוסים, ליד האופנים… עתה הם חוזרים למרכבות, – והשיירה ממשיכה דרכה, לאטה, בינות לשתי חומות אדם דוממות, אחוזות רעד-קדושה. אך זזה השיירה וההמון הרב החל אץ מאחוריה – ורבים המשתטחים על הארץ בה עברה השיירה ומנשקים עפר עקבותיה….

ליד הנמל נעצרת השיירה – וההמון מעבריה. אף הנכרים הפסיקו סחרם ועבודתם, ומהם הקרבים לראות במתרחש, בהמולה שקמה לפתע, בהמון היהודי הנסער, ודומה גם בהם אחזה ההתרגשות. הכל צופים עתה אל דמות גבוהת-קומה, העוטה מעיל לבן, עומדת על מדרגת המרכבה, דרוכה ושקטה, כתוהה אף היא על המתרחש, כנדהמת מן הפגישה הנלהבת. לידו, על האדמה, עומד אברהם נתן. מן האשנב אשר במרכבה הסמוכה נשקפת המטרונה שרה – ועיניה להבות.

שלשה חכמים, ספרי תורה בידיהם, והספרים מקושטים פרחים וציצי-בושם, קרבים למקום. הם משתחווים ביראה ובכבוד לפניו. שבתי צבי מתכופף ומנשק לספרי התורה. הקהל עומד בחרדת-קודש ומסתכל במראה המופלא. החכמים נסוגים צעדים אחדים לאחור – והחזן קורא הנותן תשועה – קולו נשמע בדומיה, הקהל עונה אמן בדבקות.

עתה קרבים נושאי המתנות. הם מניחים לרגליו, על מרבדים שנפרשו סביבו, כלי זהב וכסף, פמוטי נחושת קלל מפותחים ומיטב רקמות משי, טבעות ועדיים, בקבוקי בשמים ויינות, ערימות ערימות – אך הם מגישים לו יותר מאלה – את לבם הם נותנים, ברצון ובאהבה, לגואלם אהובם… ועל הערימות אגרות ברכה והכנעה לרוב, מגילות מגילות.

סימני התרגשות בפניו של שבתי. אך הוא עומד ושותק. אין מלים בפיו. והעם רואה הדרת מלכות. העם רואה פני בחירו. העם רואה ודמו גואה. אהה, כי נכון הוא לבוא באש ובמים בעד מלכו משיחו! הוא עוד לא ראה בעיניו מלכות ישראלית, הוא עוד לא שמע פעמי משיח. עתה, בקרוב בימינו, משתתגלה מלכותו לעין כל, ויזקפו גם הם, המושפלים והמדוכאים, קומתם וכבודם ירום – האם כבר לא זקפו קומתם? אכן, כי כבודם כבר הורם, כבר נאצל עליהם מהודו של הגואל שבתי צבי.

אך הנה נשמע בפתח קול חד מנסר. רק העומדים מקרוב מבחינים בדמותו המועטה של אברהם נתן, עיניו מצומצמות, מאדמות, מתחת לגבינים הקרחים, לחייו השקועים נפולים וזקנקנן צהבהב דליל בסופם. והקול מצריח ונוקב:

– שמעו אלי חכמי אלכסנדריא וגביריה וכל העם – כה אמר ב' עוד שנה וקצת ירחין ואחר כך יתגלה המשיח שבתי צבי הלזה ואין אחר זולתו, וכסא מלכותו יהיה נכון בירושלים חדשה וייבנה ביתה מקדש השלישי כאשר ניבא עליו יחזקאל סימן מ' מ“א מ”ב מ“ג מ”ד, ויעשה ויצליח.

ועוד דעו לכם זאת, כי יתאספו אליו פ' מאות אלף גבורי חיל מעשרת שבטים שבארץ אפריקא מעבר להרי סמבטיון אשר הגלה שלמנאסר מלך אשרו לשם, וילכוד על ידם כל ממלכות עולם, ויושיב תמור מלכיהם מבני ישראל עליהם, והוא ימלוך על כולם ועל המתים אשר יעמדו אז מקבריהם. ורק חזקו ואמצו, אחים, באמונתכם, שמחו וגילו ובמשיחכם שימו מבטחכם שהוא יגאלכם אמן סלה.

השמש נוטה מערבה, מאדימה גלי הים, קרניה לופתות הספינות והסירות הפזורות בנמל. ההתרגשות בהמון גוברת – עוד מעט ותפרוץ בסופת גיל ובמחולות ובהתפרקות יצרים, אך הוא שבתי צבי, כקופא במקומו יעמוד. עתה, לאחר הכרזת נביאו, מרגיש גם הוא צורך לומר דבר לעם. מלים אחדות בלבד. אך אין הוא עוצר כוח. גרונו חנוך. אגלי דמעות נקווים בזויות עיניו. אילו היה בידו, או אז היה יורד מדרגת מרכבתו – וכורע לפני הקהל הרב הזה, על נגידיו וענייו, על חסידיו ותמימיו, על אמהותיו וילדיו, ושוטח עצמו על הקרקע לפניהם ומודה להם עלה חסד הרב שהעניקו לו, ואל השמים היה נושא תפילתו זעקתו – למענם. למען הגאולה השלימה המהירה…

עמי ברוך ומבורך – לוחשות שפתיו. יהיה אלהים עמכם. חזקו ואמצו כי שעת גלותנו מלאה ואין כוח להכיל. קול ישועות אני שומע, קול ששון ושמחה, קול חתן וכלה…

שפתיו לוחשות אך קולו לא ישמע. אך הנה הוא פוצח בזמר, וקולו מרעיד זך וצלול כרטט מיתה הכנור – את זמירו האהוב עליו שיר:

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד –

והקהל נסחף בשיר, בדברות ובהתלהבות, והשיר נישא למרחקים, עם הגלים.

עתה הוא חוזר ונכנס למרכבתו. מיוגע הוא ונרגש, והוא צונח על מושבו. הוא שר – ודמעות זולגות מעיניו. הוא שר – וההמון בחוץ שר עמו. הוא שר – הלילה והכוכבים והגלים שרים עמו…

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד –

אהבה

והנה דורכות רגליו, אחרי ניתוק של שנים, על אדמת איזמיר עיר-הולדתו, בה הוחרם וממנה גורש, בה רווה מיטב מתיקות-החיים אשר לא תחזור ובה גמע מגביע הרעל המר הנמסך לנשמה ולא יסוף.

הרי אותם הבתים עצמם והסמטאות, החצרות ובתי הכנסת, אשר נעוריו אחוזים ודבוקים בהם, אשר בהם קנה ראשית דעת וגדל וחלם ואהב ונכזב, וכאן נדלקה כמיהת חייו הגדולה באש-בל-תכבה. כל פינה יקרה לו, כל קרן רחוב אוצרת זכרונות המרעידים מיתרי לבו. הרי המשעולים אשר לחוף הים, הגבעות המסולעות והמערות האפלות – בהם עשה אל ראשית ייחודיו והתבודדותו וסיגופיו וטבילותיו. אף האילנות הבודדים צומחים, כאז! רבות הסתגף ורבות טבל בשרו מני אז, – אך הטבילות ההן באיזמיר, בעוד הגוף הצעיר מרטט ונאבק ביצריו, הוא נלבט ונלחם בהם וממגרם בסיגופים ובתעניות, בזמרת התפילה ובסוד התקונים – חינם וטעמם ואשרם וחסדם לא פגו עד היום. מה יקרתם ימי נעורים, שנות ההתעוררות התמה המבושמת והמעוף הנועז הראשון בשלימות הערגה המלבלבת שבלב – אייכם? אייכם? איזמיר כמעט ולא נשתנתה, גם בית אבא על תלו עומד, אך הוא, הבן הנודד, הצפור שהרחיקה נדוד מן הקן – נדודי הדרכים ורוחות הזעף בעולם ויסורי השנים הטילו בו פצעים ללא-מרפא. אילו חזרו ימי נעוריו – האם היה חוזר בו מדרכו? – הוא שומע קול בלבו. ואין בידו להשיב. כלום מרצונו הוא בחר בדרכו? אך עתה, למגעו המחודש עם קרקע הולדתו, עם אוירת נעוריו שהוא נושמה בתאווה מחדש, הוא חש בגאות בו שוב היין התוסס הראשון, הכובש ומשכר ומדליק החושים. איזמיר! מה יקרת לי איזמיר, שכה אהבתיך, שכה התאכזרת אלי, אך בם גם טעמתי טעם אהבת עליונים ראשונה, ועתה אני שב אליך מנדודים בנכר, אני שב אליך כאל מקור ראשון וזך!

דמויות ופרצופים ומראות הימים ההם ניצבים עתה לפניו, שלמים וחיים כתומם. דבר לא נעדר. רק מקצת מבני הדור ההוא כבר פרשו לעולם האמת. ונאסף אל עמיו גם הדיין הזקן רבו ומחנכו הראשון יוסף אישקאפא, הוא שהלבישו בסודות הקבלה ובייחודים והוא הראשון שנתן יד לעקירתו ולגירושו ולהתרת דמו. ולא נעקרה הרגשתו אותו לילה, כאשר יצא למסעו הארוך. כמו אתמול היה הדבר. ברי היה לו, כי ביום מן הימים שוב ישוב לאיזמיר וכתר של גדולה לראשו, והעיר שגירשה אותו תקבל פניו בכבוד רב. אכן, כי גם בכך לא טעה ולא שגה! גם נדר זה שבלב קויים עד תום. כך עוד לא הקבילו פניו בשום מקום, אף לא בחצר בקהיר, ואף לא באלכסנדריא. סערת גיל והתמכרות ואהבה והערצה כזאת – הפילל, השיער? אילו היה הדיין אישקאפא בחיים! מסתבר, כי אמונים שמרו לו כל השנים, שנות גלותו, ועמו היו בגלגוליו ובטלטוליו ושמעו אל רוב מעשיו וגדולתו, גאוותם ותפארתם עליו, נאמני נאמניו הם, בני איזמיר, שהוא בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם ושליחם הראשון שפירסם שם קהלתם בכל התפוצות – ובבוא השעה המקווה ויגמול להם שבעתיים.

מן הרגע הראשון לבואו לאיזמיר הוא מרגיש רוח חדשה מפעמת בקרבו, כאשר לא ידע מאז ההתעוררות וההארה שבאו עליו באותו חודש סיון, בארץ הקודש, לאחר פגישתו עם אברהם נתן בעזה כאילו אור חדש נזרע עליו – וגלי גיל בתוכו יפכו יהמו. מה הוקל לו! מה רווח לו!

עתה הוא עומד בחדרו אשר בבית-העץ המרווח שניתן לו על ידי מאמיניו והותקן למענו ברוב הדר ורווחה, ומבעד לחלון הוא רואה שמי חורף אפורים=כהים רובצים על בתי העיר ושלג דק, שליו ורך, יורד בלא הפוגות כמן משמים… כאז! הסימטאות עוטות לובן צח והארובות פולטות טבעות עשן. ובאופק – גוש אפור שחום, שמים וים שקרבו מאד, שנתמזגו ללא הפרד.

והרי הפגישה עם ההורים… אבא הזקן, החלוש ומרותק למטה, גם הוא כמו רוח חיים באה לקרבו מעוצם הפגישה. נפתל במיחושיו כמו אז, בליל הפרידה. מה רטטה היד שהושטה לברכו, שעה ארוכה ניטל הדיבר ממנו, ורק עיניו הדמועות דבוקות בו. יברכך השם בני – לאטו שפתיו… והאם הזקנה, ששערותיה שיבה, אך עוד יפיה חתום בה – כיונה התמה האמלה שמצאה גוזלה האובד. אל צוארו דבקה בנשיקותיה ודמעותיה. מי עוד כמוה, כאמא, הבין לנפשו המסוערת וחרד לו וערג לו ומעולם לא בגד בו? והרי האחים. בעלי בתים ובעלי כיסים הם עתה – ואף הם באוהביו המתאבקים בעפרו, שנעלה הוא מהם…

השלג יורד בלא הפוגות. דממה בחדר הנרחב. על השולחן בקבוק יין גדול בתוך סל קלוע, מגדנות ופירות על צלחות כסף. בתנור הפתוח דולקים כפיסי-עץ מתיזים ניצוצות. מן החדר הסמוך מגיע אליו קולה של המטרונה – היא קוראת באזניו של של שמואל פרימו, הסופר והמזכיר, את דבר מכתביה. מגילות וחותמות לידו.

היא כותבת אל נשי החכמים והפרנסים אשר גילו לה רוב חיבה באלכסנדריה ובאמשטרדם, בליוורנו ובקהיר, ובפרט לאשת הגביר יוסף רפאל, להודיע להן דרך הפלגתם בים ובואם בשלום לאיזמיר. והוא רושם דבריה בכתב סופרים מעוטר בתגין.

… וכבר מתחילת צעדיו על אדמת איזמיר נתרחשו בו נסים ונפלאות גדולות. בסמוך לעיר וחבורה של לסטים ארבו להתנפל על אדוננו שבתי צבי ועל נביאו, אנשי לווייתו ותלמידיו. כלי משחית וקרדומות בידיהם, ובשדה אין אדם.

… אימה נפלה עלי וחשיכה גדולה, ויהי כמו ראיתי המוני המרצחים אשר פשטו עלינו, צמאי דם, המונים המונים, שם, בפולניא, בשנות השחיטה הגדולה… ראיתי קרדומם נוטף דם נתקע בבשרנו ומבקע עצמותינו כאשר יבקע החוטב אילנות צעירים ביער, ראיתי הרצח המאויים בעיניהם… אך זכותו של אדוננו עמדה לנו, שעוד מרחוק הבחין בהם. ברמזים ובלחישות סיפר לנו הדבר והנסיון הצפוי ואסר לעינו הדיבור. ונעשה עצמנו לא רואים ולא שומעים ורק בו בטחנו. והוא אמר לנו דברי עדוד ובטחון, כי גבור תגבר ידנו על הלסטים.

ואז עצם אדוננו עיניו ולחש את השם ונתן האות. ותצלח עלינו הרוח ונקיף את הלסטים ונפשוט בהם ונעש בהם שפטים גדולים, עד כי כרעו נפלו על פניהם לפניו ויתחננו על נפשם… אז נשאנו רגלינו ונבוא בשרי איזמיר – ובעיר התרוממות רוח ושמחה עזה בקהל המאמינים, אין לתאר.

ועתה שאני רואה הגדולות והנצורות והגאולה והישועה מאחורי כתלנו, אני באה להביע לכן אהבתי תמיד על כל הטובה אשר עשיתן עמדי. וכאשר ישב אדוננו בקרוב על כסאו בירושלים וימלוך על כל העולם, בכל מאמצי כוחי אשתדל לעשות גם לכן טובה, להיותכן עם נשי חצר המלך. כי מצטער אדוננו בצער הנשים אשר נתקיימה בהן הקללה בעצב תלדי בנים. בנות מלכים ביקרותיך – מן הזמירות האהובות עליו –

עתה היא יורדת מן הספה, מפשילה השרוול הרחב של מעילה, נוטלת נוצת האווז וחותמת:

שרה מפולניא, מטרונה למלכה –

שמואל פרימו מקרב הקלף אל מול הנר ומייבש כתב חתימתה, מגוללו – והיא רושמת עליו מצדו החיצוני:

כוכב נוגה.

הוא נפנה לצאת ואומר:

– שלום לגברתנו המטרונה.

אך יצא והיא קמה ונכנסת לחדר הסמוך. האש בוער בתנור, חום דחוס עומד בחדר. רד הערב והצנה גוברת. על הזגוגיות מצייר הכפור ציורי-אגדה.

ידה אל הבקבוק העומד על השולחן, היא מוזגת גביע וגומעתו.

– צמאתי, שבתי – היא מעירה בלחש.

אחר כך היא יושבת בקצה הספה. שערה הבהיר גולש על כתפיה. ברק אהבה בעיניה.

– אדוני, אהובי – היא לוחשת, בואה, שבה לידי, כי בודדה אמתך…

הסומק עומד בלחייה. האש בתנור דולקת, לשונותיה פושטות ומזנקות בתעלולי להטים. הוא קרב ויושב בסמוך לה. היא נלחצת אליו, מלטפת ידיו הלבנות. נשימתה בה מחישה קצבה ושדיה מרטטות.

– אדוני, אהובי…

דממה בחדר. אש אדומה וכחולה ולבנה מרקדת בתנור…

– הם לא טוב לך עמדי, שרה?

– חלילה לי, אדוני אהובי, לחטוא מוצא פי. מה לי עוד ומי לי עוד זולתך? אשרי שזכיתי…

– גלגול בת שבע את – לואטות שפתיו… גלגול נשמת בת שבע אשר נשאה דוד המלך, וצבא גבורי ישראל עומד במערכה המרה במלך העמוני, בערום ובשפל שבאויביו. והיא כבשה את לה המלך והפעימה דמו. נשים רבות ידע דוד, אך האחת אשר תכבוש כולו לעד – לא ידע. התזכרי, שרה, הכתוב במקרא?

– לא ידעתי גבר זולתך – היא לוחשת ונלחצת אליו.

– שמעי, שרה, ואספר לך. האם לא סיפרתי לך? כן. נער הייתי כאשר השיאוני הורי בת מבנות איזמיר. יפת-עין היתה, נאה ובשומה כפרח ראשית אביב. אך אני לא נגעתי בה. וגט פטורין לה נתתי. וכך אירע גם בנשואי בשניה. כי את השכינה לי אירשתי לנצל, לה חיי, לה אהבתי, לה נפשי – עד לבואך…

היא מתרפקת עליו ומחבקתו. ראשה בחיקו, אפה הקט נטוי כלפי מעלה, עיגולים כהים סביב לעיניה, השקעים בלחייה מוארים באור האש הלוהבת בתנור ושערה מבריק…

– לי אתה, נזרי ומלכי – היא לוחשת… ואני לך, לך אני, לעד, אמתך… כבת שבע לדוד לך אהיה, שבתי, אתה המשיח האמתי… ודמעות עומדות בעיניה.

הוא מלטף שערה ואומר:

– אל-נא תבכי, שרה, כי קרבה ובאה השעה הגדולה, שעת השמחה הגדולה באה לכל נפש… מלאו נאדות הדם והדמעות, על גדותיהם מלאו, עד אין הכיל…

– שירה-נא לי, שבתי, שירה לי משיריך האהובים ותגל נפשי, כי אין טוב משירך לנפשי. אז תגאה אהבתי עד אין קץ. וכל העלבונות והיסורים ימוגו. בזמרתך, שבתי, נשרפת אני ועולה לשמים גבוהים זכים…

הוא שותק. האש בתנור לוהבת ושלהבותיה מתיזות ניצוצות. ראשה בחיקו, ידו מלטפת שערה ועיניו עצומות. שירתו עולה בצלילים ענוגים, מזוקקים, רכים:

מליסלדה – – –

שכרון גיל באיזמיר

זה שבועות תמימים ואיזמיר כולה נפעמת ומסוערת. רוח חדשה, רוח אביב מהלכת בין הסימטאות בעיצומו של החורף, רוח של צהלה ושמחה ושכרון החושים מכה בתמהון את יהודי העיר. הם זנחו עיסוקיהם, בחורים ותלמידים זנחו תלמודם ומשוחחים בנס… דומה, פג טעמם של חיי היום יום, נתמוטטו מושגים ונטרפו ערכים, הכל אחוזים בצפייה מתוקה-כאובה, חלומה-קסומה. ימות החורף הקצרים חולפים באין מעשה, שטופים בשיחם על המשיח, בן איזמיר, שחזר מתלאותיו ומנדודיו על פני ישובי היהודים בארצות השונות ומארץ ישראל. מפליגים הם בשמועות על גדולתו ובניחושים על עתידותיו ורבים לאין ספור דברי הנסים והמופתים על המשיח ועל נביאו ועל שלוחיו ותלמידיו על גדולתה של המטרונה, היפה בנשים מצאצאי קדושי ת"ח אשר בנס ניצלה – ומן השמים נועדה לו.

מהבהבים נרות החנוכה בבתים הריקים מאדם. הכל ממהרים אל בית הכנסת של הספרדים המואר באור רב. הסימטאות סביב הומות ברוב עם, מהם אבוקות ופנסים בידיהם. השלג חורק תחת הרגלים והצינה גוברת, אך אין ההמון שכור הגיל, ההומה והשר חש בה. גלי אהבה והתעוררות שופעים, הומים זורמים אליו, המושיע הגואל.

ויש אשר תתעלף אחת העלמות בהתרגשותה כי עזה. איבריה מפרפרים בשלג, מעילה על הארץ ושמלתה מפוזרה ושפתיה דובבות אהבה למשיח, בן פורת עלי עין, שנפשה יוצאת להדבק בקדושתו, ואז תשמיע נבואות על הגאולה הקרובה, הקרובה מאד… מכל ארצות נוהרים הפזורים, בהמוניהם, מקלותיהם בידיהם, המונות נשים וילדים עמם, ופני כולם לציון ובתי-המדרש טסים לפניהם. ואופני הקודש מזמרים שיר… – מאחוריהם – שפלת הגלות, חרפות ועינויים, ולפניהם – רקיעים זוהרים של עונג עליון… וגם המוני המתים מתנערים ממחילותיהם, קמים לתחיה, יוצאים לדרך….

– בשמים יזלוף בשרו הקדוש – היא קוראת. הבו לי שושני שפתותיו –

הנה היא מתעוררת, פוקחת עיניה אל הצופים אליה סביב. אחד מעיר מורח שפתיו הצרובות בשלג, האחר, גבי עיין בידו, מחבקה. הוא אומר:

– קומי, נצא במחול, קומי, הבת, ונשמח, כי בא העת…

ונערה רכת-גו ויפת-עין באחת הפינות מתמוגגת בדמעות, נופלת על צוארו של בחור מלומדי הישיבה:

– אהה, כי הקיץ הקץ על סבלנו – מרטטות שפתיה – הקיץ הקץ. הקיץ הקץ… אור המשיח עלינו האיר… חבקני, חממני, כי ימות הגאולה באונו, אור של חרות זורח והכבלים נושרים…

ובסמוך לדלת בית הכנסת זקן מתפלש בשלג וגועה, ידיו ורגליו רועדות ועיניו שלהבות, הוא צועק ומזמר:

– הללו-יה, הללו-יה, שישו ושמחו בני איזמיר, שישו ושמחו כי שבתי צבי מלך עלינו… שבתי צבי, שבתי צבי, הוא יושיענו, הוא יצילנו, הוא יגאלנו…

ואחד מהלך כסהרורי ועיניו בוהות. הוא משפשף ידיו בלא הרף ולוחש לעצמו דברים תמוהים. מי נותן דעתו עליו בתוך המהומה וההמולה? זה מקרוב נמלט עם קבוצת אנוסים מאספמיה ובא אל המלך המשיח, ומרוב שמחה דעתו נטרפה עליו. קבצן אחד, מוקף עדת פושטי-יד, גברים ונשים, מספר:

– מי ימלל רוב צדקתו ונדיבות לבו… מימות היות איזמיר עוד לא פיזר גביר ונדיב כסף צדקה ביד רחבה כמותו, יד מלכים –

– וגם בירושלים הוא לקח את כספי החלוקה מאת הגבירים וחילק הממון בין העניין – מעיר אחד…

– הבו נשתה אף נשמח, נשתה אף נריע לכבודו – נשמע קול מתוך החבורה…

– לחיי הגואל והפודה! – נענים קולות רבים.

נקישת בקבוקים וגביעים. הם שותים היין ושרים, שרים ושותים. אחר כך הם מתיישבים בחצי גורן, אבוקה דולקת במרכז, ואורה מאדים השלג. מסביב מצטופפים רבים מאזינים לשיחה:

… ובהיות אדוננו בארץ הקודש ושרה המטרונה ואלפי חבריו ותלמידיו עמו ויחנו בחברון. בבית רופא ולמדן אחד ששמו חכם מאיר התארח. ולרופא בן יחיד, נער בן יו“ד דלי”ת שנה. עם בוקר שלח המלך המשיח את הנער אל המטרונה שלו וציווה עליו: כל אשר תאמר לך שרה המטרונה שמע בקולה.

הנער נכנס לחדרה. בבואו עמדה וסגרה הדלת. חלוץ צעיף ראשי מעלי – אמרה לו – ותראה שערות ראשי הטרוטים והיפים. ויעש הנער כן. חלוץ מנעלי ופוזמקאותי – אמרה עוד. ויעש הנער כן. והיה הולך ופושט בגדיה, לפי שצווה על ידי המלך המשיח בתום לבו ובנקיון כפו, עד שלא נשאר עליה כי אם הכתונת – ומיד אחזה בנער. אז פרץ הנער בצעקה גדולה ומרה לאביו. אך המטרונה מרגיעה אותו ואומרת – הלא ציווה לך המלך המשיח לבל תמרה את פי.

אחרי כן באו אבי הנער ואמו בחמת רוחם אל המלך המשיח ותלונתם בפיהם. אך הוא חייך ואמר:

– אם יזכה הנער לבוא בנשיה אל המטרונה, תיקון גדול יהיה זה לנשמתו…

– כך אמר פיו הקדוש….

– ומה היה מכאן והלאה? – הבא אליה הנער בשניה? – עולות שאלות מעברים.

– לא, כי אביו מנע ממנו הדבר בעוורונו. ואחר כך שלחו לו למשיח לקרא לירושלים ולקהיר…

– ואני אספר מעשה גדול ונורא אחר מגדולתו – נשמע קולו הצרוד של אחד זקן – כאשר מסר לנו משולח אחד שבא לאיזמיר לקבץ נדבות למען הישיבות בעיר הקודש. מעשה נורא הוא! הקבצן הזקן, לבוש סחבות, וניצוצות בעיניו. אור האבודה מאדים השלג סביב. הוא מספר:

–… בהיות אדוננו בעיר אחת בארץ הקודש בבית תלמיד חכם אחד, באו אליו האושפיז עם אחדים מלומדי העיר ויברכוהו לשלום. ויאמרו אליו:

אל-נא ירע בעיני אדוננו על אשר נשאל: האם אתה הוא אותוה אש הידוע אתנו? ויאמר: – אני.

ויאמר האושפיז מתושאל:

– אמש בבואך הנה נחלה פתאם בני חיים, בחור רך בשנים, וכל מעשיו לשם שנים עשה, כאשר יעידו עליו לומדי עירנו אלה. הוא מחלה ובחצי הלילה מת במיתה חטופה. אשר על כן ברכהו-נא אבי רק ברכה אחת, ברכת-חיים שבידיך, כאשר עשה אלישע – ויחי. ואשאנו לאמו המבכה בלתי מאן להתנחם.

המאזינים דרוכים לשיחה, כקפואים במקומותיהם. השלג חורג מתחת לרגלים. רעש והמולה סביב. הוא ממשיך:

– אז אמר המלך המשיח לאמור: הוציאו המת מן הבית מעלי. ויעשו כן. ולבחוריו ציווה לשים את המת בחבית מלאה מים חיים ולהושיבו בבית הכנסת מול ארון הקודש. ויעשו כן. ולנביאו נתן אמר: לך לבית הכנסת והדבק רוחך ברוח המת, ותסגור ותפתח דלי"ת פעמים בשעה זאת את דלת בית הכנסת, ואחר כך יזורר הנער ויפתח את עיניו. ויעשו כן.

המספר נח קמעה. המאזינים דרוגים לדבריו ועיניהם דבוקות בו.

אך נסע המשיח עם מלוויו, נזעקו אנשי העיר אל בית הכנסת. דרך החורים והסדקים והחלונות הציצו לראות חידוש תחית המתים ובקול גדול צעקו: חיים, חיים, עננו! כי סברו אולי ישן הוא ויקץ ולא ענה אותם דבר. ביום השמיני יצא ריח המת מבית הכנסת לרחוב. הכלבים מתכנסים עדרים עדרים לידו ואין הם חשים לכל מקל ורצועה. רק אז נשאו אנשי העיר את המת וקברוהו.

כאשר נודע למלך המשיח על ידי שליח כל אשר נעשה, הוא קצף מאוד, ויאמר להשליח:

– מי הוא זה אשר מלאו לבו לקבור את החיים ולקחת את ברכתי? בא איש שטן במרמה ויסת את הקרובים לקברו. ואם היה הבחור עוד רגע אחד בחבית היה נשאר חי…

– עוד רגע אחד והיה נשאר חי – מאשרים השומעים.

בסמוך לעדת הקבצנים מספרת בפלאות חבורה של יהודים מאיטליה. בשורת המשיח הזעיקתם לאיזמיר, הם מדליקים מדורה וסביבה, על ערימה של אבנים וכפיסי-עץ, הם ישובים ומשוחחים בנס. אחד, גבה קומה, לבוש פרווה ארוכה של זנבות שועלים וברטה איטלקית שחורה ומרובעת לראשו, מספר לבני ארצו, מכל אשר ראו עיניו ושמעו אזניו.

– הדרת מלכות! הדרת מלכות! – הוא קורא בהתלהבות. מי שלא ראה את אדוננו המשיח ביום גימ"ל של חנוכה בבית הכנסת של הספרדים לא ראה מלכות ישראל… מעיל ארגמן על בגדיו הלבנים כשלג, וקולו כקול מלאך אלהים בשירו ובתפילתו. מן ארון הקודש הוא הוציא ספר תורה ושיר-אהבה ספרדי שר והגה השם ותקע לתוך אגרופו כשופר והכה במקלו חמש פעמים. החזן אומר מי שבירך למלך המשיח והעם מריעים: יחי מלכנו! יחי מושיענו!

– והשמחה הזו! גם המתאבלים והמסתגפים והמענים גופם בכל מיני עינויים להקל חבלי משיח – גם הם נפשם נדלקה באש השמחה…

– העם, העם צוהל עם משיחו – נכנס בדבריו אחד ומשפשף ידיו.

– כן, אין הם עוצרים כוח לחכות עוד. העם פורקים מעליהם היגון והצער ומתקינים עצמם לקראת האור הגדול. ומכינים עצמם לעלות לציון… ויש המשיאים בניהם וילדותיהם הקטנים… ובתולות מעניקות בתוליהן… ורבים המוכרים רכושם ומטלטליהם ונכסיהם… והרבנים באיזמיר ציוו לבער הבהמות והחיות הטמאות, כלבים וחתולים, ולבדוק המזונות והתפילין והציציות…

שתי נשים, עטופות סודרים עבים, קצות סנוריהן המקופלים בידיהן, עוברות בן הקהל ומכריזות:

– מגדנות וממתקים… מגדנות וממתקים למאמינים… קחו, קחו… כל דכפין…

– ואחרי התפילה – ממשיך היהודי מאיטליה – יצאו כל העם אחריו וכל הרחוב מלא צוהלים וחוגגים. לידו המטרונה, יפה וזוהרת, ונושאי הגביעים עם הפרחים החיים. שמש החורף זורחת עליהם. וסביבם אברהם נתן נביאו ושמואל פרימו סופרו ושלוחיו הנאמנים מאַלאֶפּוֹ מתתיהו בלוך אשכנזי ושבתי רפאל, ולפניהם ולאחוריהם ובאמצעיתם המנגנים – וגם התוגרמים, תושבי איזמיר אחר ההולכים…

– הוא צועד מלכות, השרביט וסמל הנחש והתנין בידו ומזמר. בשרביט הכסף הוא נוגע כפעם בפעם באחד המלווים. הוא מזמר וכל העם מזמרים עמו:

ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל…

שירה עזה מלווה מחיאות כפים ורקיעות רגלים מחרישה שיחו של המספר. הם מפנים מבטיהם לעבר בית הכנסת. שם מזמר הקהל הנלהב. שם מרקדות שתי בנותיו של חיים פינייאה. פניהן שלהבת, שערן סתור, שמלותיהן בדורות וקף יז מפיהן. מחול אהבתן הוא זה, העזה באהבות, כולה געגועים יוקדים אליו… שהוא אהוב נפשן, אין תמורה לו ואין חליפה, מכלול כל סגולות היקר, ולו כל הנפשו לו כל החיים…

סוער סוער הריקוד עד כלות הנשמה, עד כלות הכוחות. עתה הן שכובות על הרצפה, מדממות, אחוזות אחות בזרועות אחותה, השפתים לוחשות דברי נבואה…

ובתוך הקהל עומד אברך צעיר, עומד הוא בלא נוע, אחוז קסמים, עיניו עצומות וחיוך נהרה פורח על פניו ושפתיו לואטות:

… והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו…

הרב לאפפא עומד בפרץ

כל הלילה לא עצם הרב אהרן לאפפא עין. ההתרחשות בבית הכנסת וסביבו, שהיא כעבודה זרה, ממלאה לבו חרדות. הוא מתייחד בחדרו, שדלתו נעולה ותריסיו מוגפים. תענית ואבל גזר על עצמו. עטוף טליתו ותפיליו והמסכת לפניו. השלג על זגוגיות החלונות נערם שכבות שכבות.

פעמים הוא מפסיק לימודו, משל כוח סמוי עוקרו מן הסוגיה. הרגשה של יום הדין הממשמש ובא מחלחלת בו… במשך עשרות שנות ישיבתו באיזמיר לא עמד לפני הכרעה חורצת-גורל, מייאשת ונפתלת כזאת! האומנם? כן, לפני יו“ד חי”ת שנה היה זה הוא, אשר יחד עם הדיין יוסף אישקאפא נשמתו עדן הטילו אותו בחרם ואת דמו התירו… יו“ד חי”ת שנה עברו מני אז… אמנם הוא התנגד לראשונה להתרת הדם, אך הדין והצדק היו עם הדיין… כי אוכלת האש בקהלות רבות, לשונותיה פושטות לכל עבר, רבים וכן טובים, גם חכמים ויראים נתפסו לשקר… קל וחומר המון העם אשר נפשו נשרפת באש הגאולה ודחיקת הקץ… והרי גם מכתבי-האזהרה אשר הוא כתב לרבנים ולפרנסים בקהלות שונות – העלו חרס… ולהיפך. משל תאווה היתה בעם לפרוק, חלילה, עול התורה והמצוות ולפרוץ כל הגדרים, וביחוד בעניני צניעות.

הוא מוציא את המכתב אשר קיבל בימים אלה ממאמיני קונשטנדינא, כתוב דרך חידה ורמז:

… חקרנו ודרשנו על מה שקנה ישראל בן אברהם קהל קדוש קונשטנדינא ונמצאת סחורתו בתכליתו מתקבלת בכל מדינה, והמוציא עליו לעז עתיד ליתן את הדין, כפי מה שהעידו אנשים סוחרים בקיאים בטיב משא ומתן. יהיה רווח גדול, אך צריך להמתין עד עת בא היריד הגדול בעזרת השם. ולשנה הבאה תזכ"ה ותמכר בדמים יקרים. צדק ואמת נפגשו במעשה הרב ישראל והמהרהר אחריו כאילו מהרהר אחרי אלקי מעוזנו… ומעשה הרב ישראל ש למים ב רב ת פארת י שראל צ דק ב אמונה י שרה. הרבנים המאמינים חתומים על הכתב ומאשר חתימותיהם המכונה צפיר אברהם היכיני.

נפתה, נפתה העם קל-הדעת על חכמיו ופרנסיו – הוא נאנח, ופניו מתעוותים בכאב. עתה, לעת זקנתו, גם הוא מכונה כופר… יען כי גברה יד רוב הגבירים עם ההמון, וגם מקצת לומדים בלתי-מאמינים פוחדים לגלות דעתם ונמשכים אחר התועים שלא ברצונם… את העם הוא קורא לתשובה ולטהרה – כך סבורים – אך קנקן ראו ולא תוכו… עתה הגיעה התועבה לשערי איזמיר, עתה הגיעה גם שעתו לחרף הנפש ולעמוד בפרץ. יום הדין ממשמש ובא. יום המשפט על שבתי צבי בבית הדין אשר באיזמיר. קנאת השם ילבש ויוכיח החכמים והפרנסים והגבירים על פניהם. בפרץ יעמוד, לא ייחת ולא יירתע!

היעמוד בפרץ? היירפאו הפצעים אשר הוא כבר הספיק לפצוע בעם?

תמונה מחרידה צפה ועולה בשכרו:

רק תמול שלשום עמדה לפניו, בבית דינו, אשה ותינוקה על זרועה. והיא סיפרה לו מעשה נורא ונשבעה כי אמת ידבר פיה. את בתה הקטנה שלא כלתה שנתה הניקה, ולפתע עזבה התינוקת שדי האם ופנתה אל בני הבית וקראה:

שבתי צבי, הוא גואלנו, הוא יושיענו, משיח אלהי יעקב…

ומיד החזירה פניה לשדי אמה כבראשונה…

– הוי עם סכל, מהרהר הרב.. אך האם רק העם סכל הוא?

והאם לא גילה אזנו אחד המשולחים על המעשה אשר היה בפולניה, סמוך לקהלת לבוב, שנמצא שם נער קטן שהיה אומר על פה בי"ת דפין ויותר בגמרא. ורבים שסברו שרוח הקודש בו. ורק לאחר שחקרו ודרשו חכמיה דור מצאו שאבי הנער היה בעל קבלה מעשית ועשה הדבר ברמאות. כמוהו כנביאי המשיח הסרוח הלזה, אשר רוחות טמאות ידברו מתוך גרונם ונשמתו אפלה, שלא כנשמת הרב הנערץ יוסף קארו, להבדיל, אשר מלאך נברא ממנה…

עיניו אדומות צורבות מרוב ליאות וצער, ראשו צונח על המסכת אשר לפניו…

הנרדם?

… גם מחר ייפתח לפני דיין העולם הספר שהוא חצי אש וחצי שלהבת. והוא, קדושו של עולם, ישב על כסא הפנים, ענני אש וענני לפיד סובבים כסאו… לבושו לבן ומעילו אש נוגה וכולו צדקה. למשפט ישב. עירין קדישין לפניו, מלאכי רחמים לימינו, מלאכי שלום לקראתו, סופר אחד למטה הימנו וסופר אחד למעלה הימנו, ושרפי כבוד סובבים ארבע רוחות כסם הכבוד…

– יעלה ויבוא הרב אהרן בן משה לאפפא, אב בית דין דאיזמיר – הוא שומע קול הכרוז.

הנה הוא עומד לפני שופט עליון בחיל וברעדה והוא נותן הדין על מעשיו.

– אתה שהדור אתה בכמה קישוטים והידורים של תורה ומצוות ומעשים טובים – מה עשית ביום הזה? – הוא שומע שאלת המלאך.

– ביום זה – הוא עונה – ישבתי על כסא בית דין צדק בקהלת איזמיר, בסוד החכמים והלומדים והפרנסים… יום ולילה לפני כן צמתי והרביתי תפילה ותחנונים ובתורה הקדושה הגיתי כערך כוחי… החכם שבתי צבי אשר אותו החרמנו ונדנו ושמנו בבית דין זה לפני יו“ד חי”ת שנה – שוב עמד לפנינו… הוא והאלפים אשר התעה והדיח… הוא אשר כינה עצמו משיח והשם לא משחו ולא שלחו ופרץ פרץ בתורה שהיא חיינו. אך העם נתפתה להאמין בו, ששיכור הוא ולא מיין, העם נכון לטבוע את המבקשים להזהירו מפני מדוחי-הרמייה, ממקסם-השוא… אך אני ששלם הייתי עם אלהי כל ימי, שלם הייתי עד אחריתי… ושוב נכון הייתי ליתן נפשי בשמחה על קידוש השם הנכבד והנורא, שהיה, הווה ויהיה, לקדש שמו ברבים… שמע ישראל…

הוא מתעורר… לפניו המסכת הפתוחה. אפלה וצינה. סערת-שלג הומה בחוף ורוח סופה משתוללת. הוא קם ומדשדש לעבר הדלת ופותחה לאטו, ליטול ידיו הוא הולך ולהתפלל תפילת שחרית. לאורו הקלוש של השחר הוא מקפל טליתו וקושר תפילין, שם אותם בתרמיל, לוקח את התרמיל תחת בית שחיו, מקל האלון בידו – ויוצא.

סופת השלג משתוללת בעוז גובר מסתירה מעיניו את הדרך. הרוח מכה בגנות-העץ, בחלונות, זועפת ושוראת ומתעללת בו, כמבקשת להפילו ולעקרו. היא מצליפה בפניו, הומה באזניו, סוחפת שולי מעילו הארוך הקשור בחגורה. ביד קפואה הוא אוחז תרבושו, בידו האחרת מקל האלון, הוא מגשש בכבדות. ערפל לבן מכסה עיניו ופניו האפורים-תכולים כחבורה שתפחה. שכבת שלג נדבקת בזקנו – וקופאת. בקושי הוא משרך דרכו, נעצר כפעם בפעם, מסיט פניו מעם כוון הרוח המכה בו – וממשיך צעידתו בנשימה כבדה ואדים עולים מפיו…

השמש אשר בבית הדין תמה על חירוף נפשו. הוא ניגש אליו, מנער מעליו גושי השלג, מפתח חגורתו, משפשף ידיו הקפואות לחממן.

– מה החפזון הזה, הרב אהרן, הוא ממלמל. בסופה כזאת, שמים וארץ נגרשים?…

– פקוח נפש – הוא לוחש. פקוח נפש. ישראל בסכנה גדולה…

– המ…

אחד אחד מתכנסים חברי בית הדין ופרנסים וסתם אברכים ובחורי-ישיבה. הם מנערים השלג מפרוותיהם ותרבושיהם וכובשים לעצמם מקומות-ישיבה. התרגשות ואי-מנוחה בפניהם. הכל יודעים כי שעה גדולה היא לקהילת איזמיר – ואולי לא רק לה. הסערה בחוץ שככה קמעה וקרעי שמים צחורים ותכוּלים, כמו ורחצו, מבהיקים בינות האפלה הכבדה של העננים אשר הרוח מאיצה ומפזרתם.

עתה הוא עולה לדוכן, קומתו הגבוהה שחה מאד, פיאותיו אחוזות בזקנו, ומתוך גוש השיבה האפורה ניבטות עינים כהות ומיוגעות. לימינו ולשמאלו יושבים שנים עשר חברי בית הדין.

– מורי ורבותי, חכמים ודיינים – הוא פותח בקול רפה – ענין חמוּר ונורא החותך באמונתנו, הוא העומד ביום הזה לפנינו. יהי דין, רבותי, יהי משפט צדק, כי רבה ועצומה האחריות הרובצת על בית דין זה. כל ימי דנתי בענינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, בדיני מזונות ואישות וגם בדיני נפשות. וקיימתי לא תגורו מפני איש. אך הענין העומד לפנינו היום, רבותי, ואשר נגזר עלינו לחרוץ עליו משפט, עולה על כולם.

… לפני יו“ד חי”ת שנה ישבנו כאן – הוא ממשיך – חברי הבית דין הזה והדיין יוסף אישקאפא נשמתו עדן עמנו, ופסקנו חרם לחכם הצעיר שבתי בן מרדכי צבי הסוחר. שכן כבר אז עשה מעשים תעתועים רבים ושם שמים חירף בפרהסיא וניסה להדיח קלי-האמונה…

– שקר הדבר! שקר אתם טופלים עליו! – מנסר עזות קול מחאה.

– לא בחוצפה האמת – הוא מעיר וממשיך… ומאז עברו שנים רבות, מדחי אל דחי הלך, ועתה גם הרים יד פושעת על תורתנו הקדושה ועל מצוותינו וחוקותינו שבלעדיהם אין לנו חיים. רק לפני ימים אחדים ברכו בבית הכנסת של הספרדים את משיח השקר והביאו לו מנחות ומתנות לרוב, רקדו ושמחו לפניו וספרי התורה בידיהם. גם הנשים והבתולות ברכו אותו בברכת מזל טוב כדת המלך המשיח, שיבחו למטרונה הפרוצה שלו ולאמו אסתר. את נזמיהן ותכשיטיהן התפרקו ונתנו לו. ושרו לפניו ברחובות איזמיר שירים ותשבחות על תארו ויפיו… והעידו בפני אנשים מהימנים שעשה עם נביאות אלה מעשים מכוערים אשר משום מכשול רבים אסור להעלות על שפתים. ולמראה החרפה והצער השתיקו מאמיניו שבאו עמו לאיזמיר לאמור, שאסור להרהר אחריו, על שכל מעשיו הן טובים והן רעים הם תקונים לנשמות…

הוא נושם עמוקות ונאנח. דומה באחרית כוחו ידבר:

– ורבים המעשים הנוראים אשר ארעו בקהלות רבות, והמסייעים בידו אנשים-נחשים, זדים מופקרים, מאמיניו וסופריו ומקורביו, ועל כולם נביא השקר הלזה נתן העזתי. גדול שברנו – הוא קורא – כי ביום צום ואבל על חורבן הבית, בתשעה באב זה, ניבאו גם נשים ונערים וגם נכריות עושות מלאכות שבת בתוכנו לאמור: הוא משיחנו, הוא מלכנו, הוא מושיענו, הוא גואלנו. הוא יקח בקרוב הכתר מעל ראש מלך תוגר וישים על ראשו וימלוך על כל העולם כולו בכבוד. והצבי שבור ומודח ציווה לבל יתענו ביום אבלנו, הוא יום הולדתו, שכבר בא עת הזמיר, ושם אותו יום שמחה ויום טוב לדורות. אויה לנו, כי רבים נפתו אחריו אכלו ושתו, שמחו ורקדו ונגנו ולבשו בגדים מכובדים – והוא ציווה להרוג לכל תלמיד חכם אשר יכחש בו אפילו ביום שבת. כן גם יום עזרה בטבת, יום צום על חורבן בית מקדשנו הכריז יום משתה וחג, שהוא יום הולדת נביא השקר וחידוש הנבואה לדעתו… האם על זאת לא יאנף אף ה'? עוצו עצה ויופר זממו של המלאך המשחית…

סיים דברו וישב, נושם בכבדות, על הספסל שלידו.

– כבוד בית הדין והפרנסים – אומר אחד הדיינים בנחת – נתכנסנו כאן לדון דין צדק ואמת, כאשר אמר הרב לאפפא. והנה חייבים אנו קודם להבדיל את המוץ מן הבר, ועל כן אקדים ואשיב לשיקוצים המאוסים אשר טפלו בני בליעל על אדוננו משיחנו. כי מן המפורסמות הוא שכל דרכו של אדוננו בטהרה ובקדושה וידו נטויה לרחמים ולצדקה, ואף שהוא עצמו מתאבל כל ימיו על חורבן הבית וגלות השכינה, הוא מעודד כל ברך כושלת ומחזק כל רוח שפלה…

– מורי ורבותי – הוא אומר וקולו גובר והולך וזרועותיו מונפות לפניו – האם חכמנו מכל חכמי הדור זה? האין עינינו רואות העם על חסידיו וחכמיו בירושלים ובצפת, באלאֶפּוֹ ובדמשק, בקהלות המבורג ופרנקפורט, בליוורנו ובויניציאה, בקונשטנטינא ובשאלוניקי, במדינות אוסטריה ומהרין, אפריקא ואסיא, בארצות מזרח ומערב, הנאמנים למשיח? כי גדל והולך מחנה המייחלים ליום הגדול של התגלותו בקרוב. העם ממצפה לנס, העם שב בתושבה, העם מתפשט מלבושי החומר השפל, העם זונח עסקי החולין ומפקיר קניניו. ראיתי נותנים גט כריתות לנשותיהם, חוגרים שק ויוצאים לגלות – להקל חבלי המשיח. ובכל מקום לשם הם באים, הם שוכבים על סף בית הכנסת, וכל העובר דורך עליהם. אך רבים מהם השמחים במלך המשיח. העם שמח בישועתו – ומה כי נשבית השמחה הזאת? כל האותות מעידים ברה כחמה על קץ הפלאות, ומה כי נקשיח לבנו ונאטום אזננו? עבדי המשיח הנאמנים כולנו – הוא קורא בקול, – ברצוננו או באנסנו, בגופנו ובממוננו, והוא יוציאנו מעבדות לחרות וימלוך עלינו ובזכותו ייושע ישראל!

ישב. נפעם הוא מאד. הוא מוחה נטפי הזיעה שעלו על מצחו ומסתכל סביביו. דומיה. הכל, דומה, מסכימים בנפש חפצה לדברים, ורק הרב לאפפא כאבל בין חתנים ישב וארשת פניו אפורה ועגומה.

– משיח ומטרוניתא פרוצה? – נשמע ברעד קול חלוש של אחד הדיינים. משיח – וזנות רחמנא ליצלן?…

– דומו המנבלים פיהם וקדוש ישראל ינאצו! – נענית לו צעקה זועמת.

– האם לא שמענו ולא ידענו כי גירש אדוננו שתי בתולות שהשיאן לו אביו והא גם לא נגע בהן? דופי וכזב וסרה ידברו בו, שכל מעשיו בקדושה ובסוד עליון. ועיקר עבודתו בליקוט ניצוצות הקדושה אשר בכל קליפה בעולם העכור. באשה לא נגע מימין… עד שבאה מטרונה שרה, והיא גלגול משיח בן יוסף שנהרג בגזירות ת"ח… והאם לא היה דבר השם אל הושע בן בארי – לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת? כי סוד גדול הוא אשר נבצר מהשגת הנגדיים קטני-האמונה, גם אם גדולים בתורה הם…

– כן, והבתולות אשר העלה לתורה – הוא ממשיך – אף הוא סוד גדול. בזוהר הקדוש שנינו על הבתולות המשרתות את השכינה ומקשטות אותה כאשתא דאתקשטת לבעלה. וכנגד שבע עלמות למעלה, שבע עלמות למטה הרוקדות לפניה מלך המשיח… סוד גדול הוא, רבותי, סוד גדול הוא – הוא חוזר בהטעמה, ומה אנו, עבדי אדוננו המלך המשיח, שנהרהר אחר מעשיו? וכל שאינו מאמין בו ובמשיחותו נקרא כופר בהשם ובתורתו – כל שאינו עמו הוא עם הנגדיים – אין לו חלק לעולם הבא והוא מזרע ערב רב שעלו עם ישראל מארץ מצרים. וכבר ניבא הנביא נתן העזתי, כי בתר שתא ומקצת זמן יותר יתגלה משיח ודוקא ששבתי צבי יהיה ולא אחר, ויצבא על עולם כולו…

– צדיק וחסיד הוא – נשמע קול מן הקהל.

– ותמיד היה נושק התלמוד והמדרשים ואומר שהתנאים והאמוראים היו רבותיו בסוד האלהות – מעיר אחד.

– ומטייל בפרדס הקבלה ונושם בשמיו… עולה לחישה.

הנה קם הרב חיים בנבנישתי, שגדול הוא בתורה וחכמה, מקובל ורצוי על העדה, לומר דברו שהכל מצפים לו. מתלמידי הרב יוסף מיטראני הוא, ומחבּר ספרים יקרים וחיבורו “כנסת גדולה” – נודע לתפארה. אף שמתון מתון ידבר ובנחת ישקול דבריו, אין בידו להעלים מבוכתו והוא כפוסח על שתי הסעיפים.

– רבותי, הוא פותח בקול רפוי – עזה ויוקדת המחלוקת בבית ישראל, כאשר לא היה זה דורות, מחלוקת לשם שמים היא… יש מפקפקים במשיחותו שחוששים פן יביא רעה ויגביר הרדיפות, ויש אומרים שאם לא הגיעה שעת הגאולה מוטב שישא עוון הרבים ויהיה קרבנם וכפרתם, ולא יסכן שלום בית ישראל… אך אמת היא, כי רבים מהם המאמינים – ודבר הוא הטעון בחינה. וכל אשה שזכתה רק לנשיקות פיו של מלך המשיח נקראת בפי המאמינים קדושה שנתקדשה. רבים, רבים המאמינים והחולמים כי נפל דבר בישראל – הוא חוזר ומטעים – ואין דבר לחזרה. כי רבו הנסים והנפלאות וההתעוררות והתשובה, ורבים הבוטחים בגאולתנו שתהיה מהר יותר משחשבנו, ומחכים לתשועות ונחמות.

… הנה ידוע לכם, מורי ורבותי – הוא אומר – כי יחד עם כבוד תורתו רעי אהובי הרב לאפפא ועוד חמשה בעלי בתים שלחנו כתב לקונשטנטינא, כתב-אזהרה על המעשים אשר נראו לנו זרים. ועל כך באה תשובת רבנים וחכמים רבים. – והוא פורש לפניו קלף אפור, עיטורים סביבו וכתבו צפוף ומסולסל. הוא קורא:

… ולא זו הדרך לאנשים שכמותכם להשפיל דגל התורה לעיני כל העם… ולאנשים החתומים באגרת ההיא, זולתי לשני החכמים השלמים כבוד מורנו הרב אהרן לאפפא והרב חיים בנבנישתי אנו מחרימים אותם, בם חרם, בם נדוי, ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה עד היכנע לבבם הערל.

– ולאגרת הזו של בית הדין בקונשטנטינא, רבותי, נוסף מכתב חתום בידי מ“ם אל”ף רבנים והמה באים עלינו באיום גדול, שכל מי שיוסיף לדבר סרה בקדוש ישראל נשתדל בגופנו ובממוננו להבי-אם פה בשרשראות של ברזל ולהשמידם מעל פני האדמה.

– ולכן, אחי אהובי – הוא אומר ותחנונים בקולו – נשים מבטחנו באלהי ישראל שיאיר דרכנו ויוציא לאור צדקנו, אם אמת היא משיחותו או נסיון היא בעוונותינו הרבים. וכל ישראל ערבים זה לזה, כל ישראל, רבותי, כמאמינים כבלתי-מאמינים…

עוד לא סיים דברו והנה נשמעה צעקה:

– הרב לאפפא התעלף?

הוא צנח ונפל. הסמוכים אליו אוחזים בו, משפשפים ידיו, מנסים להשיב רוחו. אחד מזה טפות מים קרות על פניו האפורים. הרב לאפפא פותח לאטו זוג עינים בוהות, מביט סביביו, כמבקש לתפוס המתרחש…

הסופה בחוץ שככה כליל, שמש חלושה מציצה מבעד לזגוגיות הקפואות. התרגשות רבה בקרב הנאספים ותנועה גדולה בחדר בית הדין. הם מהלכים אילך ואילך, מתווכחים, מפרשים הדברים שנשמעו מאז הבוקר, בהתלהבות ובחום. בתוך ההמולה שקמה נשמעת טפיחת ידיו של אחד הדיינים:

– אפשר נפסיק היום, רבותי, הדין ודברים – הוא אומר.

אך הנה מתרומם שוב, בכבדות רבה, ממקום מושבו הרב לאפפא. פניו נפולים מאד, אור עיניו דהה ואצבעותיו רועדות. ההמולה נפסקת. הכל צופים אליו, מצפים לשמוע את אשר בפיו עתה. בקול רפוי הוא פותח, מסנן לאטו הברות הברות מבין שפתיו.

– כבוד בית הדין, הנה שמעתי הדברים אשר נאמרו פה וגם דברי הרב חיים בנבנשיתי, אשר הם כעומדים בספק. ואשר על כן רצוני לחזור ולומר, כי ברור לנו ולכ הבאים בסוד השם באמת, ברה כמה היא שאין אמת במשיחותו וכל מעשיו. הם נגד דת משה רבנו, וסופו יתעקר הוא ותלמידיו מהעולם הזה ומהעולם הבא. וגלל החרפה והבושה שתתגלגל עליהם בעת שיכשל במשיחותו, רבים ממאמיניו יסירו מעליהם גלותנו עם תורת אלהינו ויקבלו מבושה אמונה אחרת… למוקש גדול יהיה למפוזרים, כי ידענו נכלי הסטרא אחרא אשר יתגולל ויתנפל עלינו להשמידו ולעקרנו ממקור חיותנו.

דמעות עומדות בעיניו וקולו חנוק ורועד:

– ועל כן אחינו אהובינו, מי הוא מכם אשר להשם הוא יעמוד כעת להציל הכבשים מידי זאבי ערב טורפים האלה ויטול את חייו! ואנחנו ערבים בדבר שרוצחו מוכן ומזומן לחיי עולם הבא, וגם שיכופרו לו כל עוונותיו אשר עשה כל ימי חייו. ובעת שימות יצאו נשמת משה רבנו ונשמוֹת חכמי משנה ותלמוד לקראתו ויכבדוהו. ומלאך משמים יקרא לפניו: פנו מקום חשוב לאיש חסיד, תמים פעלו, אשר שם נפשו בכפו להחזיק תורת השם בקרב המפוזרים ואשר הציל את ישראל ממכשול עקלתון…

– זקן אשמאי זה משקץ את אדוננו – מחרידה בפתע את חלל בית הדין זעקה מרה. – עד מתי אנו יושבים ושומעים אותו מנבל פיו ומחרף מערכות גואל ישראל?

– זקן אשמאי ורוצח! דמו בראשו! נשמעות קריאות.

– הטומאה מדברת מתוך גרונו! עיוור הוא, חרש הוא, הבלים ידבר – גוברות הצעקות. הכוהו נפש! ואחד נלהב ונרתח, קופץ ועולה על ספסל וצועק:

– אין קהלת מאמיני איזמיר רוצה ברב ואב בית דין שהוא לנו למכשול ומעכב הגאולה!

– הבה נלך מפה, נלך – עולה קריאה. ומיד נדחקים רבים מן הקהל ומן הדיינים וממהרים אל עבר הדלת.

הרב לאפפא יושב באפס-אונים. ראשו שח, עיניו דומעות, אצבעותיו רועדות. אין בכוחו להשיב לחורפיו. מאחוריו עומד שמשו.

החדר מתרוקן. מבעד לדלת הפתוחה נושבת רוח קרה.

הכנות אחרונות

מן החלון הקבוע בחדרו של שבתי, בעלית הגג, נראים מרחבי-הים, הגלים התכולים-ירוקים מקציפים והומים ואצים אל סלעי החוף, מסתערים אל מחשוף החולות אשר במפרץ. להקות שחפים חגים מעל לתרני אניות וסירות. שברי לוחות, קרשים וחביות חלולות נעים על המים… השמים בהירים והעמוקים, ורוח ערבית רוגעת מרחפת בחלל הצונן של יום טבת.

לבוש מעיל משי אדום וסודר צמר כרוך לצוארו הוא עומד בחלון הפתוח, נושם נשימתה הצלולה של עיר הולדתו שגרמה לו צער ויסורים גדולים והיא המעניקה לו כבוד מלכות כאשר לא זכה בה אף אחד מבניה, אף אחד מבני הדור…

לעיניו חולפים מאורעות חמשת החדשים האחרונים, חמשה חדשים בהם כבש עולמות והעפיל מרומים, בהם מכבשו המונים לאמונה בו, בהם עמקה וגברה האמונה ביעוד משיחותו, חמשה חדשים המתקרבים עתה לקצם עם מועד ההכרעה הממשמש ובא ואשר לו ציפה במסתרים ואשר לו מצפים עתה ברעדה עזה המוני בית ישראל. מה עוד ראוי היה שיעשה להחשת הופעתו של היום הגדול ולא עשה? ואם לא תעמוד זכותו הוא אפשר תעמוד זכותם של רבואות המאמינים, שלבם נתפעם ונתלהט בהם, רוחשים לו אהבה-אין-קץ ובוטחים בו ומייחלים לישועתו? ודאי שתעמוד! שהרי כל הסימנים והנסיונות וההתעוררות מעידים עליו שהוא, בנה של איזמיר, נועד לכך – וגם ההתנגדות העזה מעידה על כך.

אך לשוא מבקשים הכופרים לעפרו בעפר, להרשיעו בעיני העם ולהתנכל אליו. ידם תקצר לעכב הגאולה! בהבל פיהם מבקשם הם להמיתו, אף ארע שאחד מהם הסתער אליו בחרב שלופה. הן דמו הותר… פעם ופעמיים. אכן, רבים חכמים ורבנים לישראל – הוא מהרהר – אך עינם צרה באחד, שהוא יחיד במינו כשכינה שאינה מקפלת הרכב כגפן. כל ימיו שקד הוא למניעת קרעים ופלגות, לקיים יסודי התורה ואחרות ישראל למען היעוד הגדול, עד שבא הזמן ואנוס היה להדיח את הרב לאפפא ולמנות אב בית דין אחר במקומו מן המאמינים. לבו כואב בו גם על ההתפרצות בבית הכנסת של הפורטוגזים, כאשר קהל מאמיניו ביקש לפגוע בגביר חיים פינייא. אך האם לא לשם שמים נתכוונו, לחזור האמונה בגאולה ובישועה, לחיזוק האמונה המקרבת את הגאולה והישועה?

צעדי רגליו הנעולות בסנדלי-הקטיפה נבלעים במרבד הפרוש על הרצפה. הוא פוסע על פני החדר. רוח ערבים קלה חולפת בלטיפה על פניו הלוהטים בהתרגשות ושפתיו ממלמלות חרש לעצמו:

אני, אני אגאלם…

השמש השוקעת גוססת באחרית אוֹרה וחוּמה. אור אדמומי נוהר על פני הגלים. וכאשר יכלה הרע ויתם החטא – הוא מהרהר – או אז יתעורר שנית שפע האור העליון והקדושה היא תמלוך, באין מצרים תמלוך… הוא רואה עצמו נע עם הגלים לקונשטנטינא, לארמון התוגר, בשליחות של דורות מדוכאים ומושפלים, העורגים ומייחלים אליו, ששמו כראשי התיבות של ארבעה הדברים הנקראים בתורה אות: ש בת, ב רית, ת פלין וי ום טוב. האם לא אחד הוא המקור לנשתה ולנשמת האותיות הקדושות, האם לא אחד הוא ניצוץ. השכינה האצור בהם? ודאי שלא נבצר מהשם לעשות האות והמופת הגדול!

מבלי משים נזכר הוא בבנימין נתן, נביאו, הנאמן שבנאמניו. היכן הוא עתה? בירושלים? ודאי עשוה נפשות לו, ודאי מעורר את בית ישראל לגאולה הקרובה. הוא, נתן, ראה לעמקי נפשו, ושעל כן כה דבקה נפשו בו לאהבה וכה… שנאו, כה נמשך אחריו בהעדרו וכה… נדחק הימנו. היכן הוא עתה? בנימין, נתן, נביאי! – הוא קורא בהמיית געגועיו…

קול צעדים ודפיקה קלה בדלת. מה רצונם? הלא כבר הודיע פעם ופעמים, שאין רצונו בקבלת פני משלחות, אשר תשורות ומתנות עמם ומכתבי-אהבה-והכנעה. הוא כבר חילק את כל מדינות תבל נחלה לנאמניו וישימם בבוא העת מלכים ודוכסים, נציבים וסגנים. הוא משלים הכנותיו לקראת היום האחרון. שני אחיו, אוהביו, סועדי דרכו מנעוריו, יוסף ואליהו – האחד יהיה מלך מלכי המלכים והאחר מלך ביהודה. והנה ראשון תלמידיו יצחק שולוירה וראשון נושאי בשורתו ברבים אברהם היכיני, והרי משה גלאנטי ודניאל פינטו, המקובלים המובהקים שבאו מאלאֶפּו להשתחוות לו, ושלמה קרמונה אשר היה לו גילוי אליהו והגביר יוסף רפאל מקהיר שנתגלגלה בו נשמת יואש מלך יהודה ונקבע שליט על מצרים. והרופא האנוס מליסבון שהוא עשאו מלך על כל מדינת פורטוגאל. וגם את מי שהיה מתנגדו, חיים פינייא, הוא מחונן בממלכה. וגם את העני אברהם רובייא המתפרנס מן הצדקה זיכה. הכל כתוב וחתום להיות להם לראיה… מה רצונם עוד?

– אדוני מלכי – הוא שומע לחש קולו של שמואל פרימו – דבר דחוף אל אדוני.

שבתי מסתכל בו – שער ראשו פורץ מכל צדי התרבוש המעוך ופיאותיו משתלשלות עד לצוארו. עינים לוהטות כגחלים בפניו הבשריים, וזה האף הקטון, וכל הילוכו כהילוך הפּר הכבד – מה השמין! מקובל צעיר היה, רזה-בשר, בחצר בקהיר, ועתה מראשוני המלכות – והדבר נקנה לו בלא יסורים ומאמצים, כמו אל המוכן בא. הוא שומע שוב קולו, שומע ואינו שומע:

– אדוני, העם דוחק לראותך, לשמוע דברך, להתאבק בקדושתך. צירים שלוחים מקהלות רחוקות מחכים ומצפים לך ימים רבים… האם לא יצא, אדוננו, אליהם? גם אגרות רבות מוסיפות להגיע מדי יום ביומו ואין אדוני מעיין בהן. הלחץ גובר…

שבתי צבי שותק. זעם עולה בו על סופרו המחכה למוצא פיו, עמידתו כנוּעה ועיניו לוהטות…

– האין אתה יודע, שמואל, הוא נענה בפתע, כי אצה לנו הדרךמ אד, כי בעוד ימים מועטים אנו מפליגים מכאן לקונשטנטינא, ובעוד יו“ד חי”ת ימים אתייצב ברצות השם לפני מלך התוגר? כן, גם הקאדי מאיץ בנו – הוא אומר כמדבר אל עצמו – כי הכופרים הוציאו דיבתי רעה לפניו…וכאשר תצלח עלי יד השם ומלכותי תיכון בכל העולם, או אז אתגלה לכל המפוזרים… אמור להם, כי קרובה מאד העת ויש שכר לכל המאמינים… יש שכר…

– עליך הרכה, אדוני מלכי – הוא עונה ונפנה לצאת. אבשר להם הבשורה, אבשר לכל…

– שמואל, – הוא שומע שוב שמו – וחוזר מאצל הדלת. האם לא באה אגרת גם מאת הנביא בנימין נתן?

– לא, כל אגרת לא באה אלינו, אדוני. רק בידוע הוא, כי שולח הנביא אגרות על משיחותך ועל גאולתנו הקרובה אל כל קהלות מזרח ומערב, וגם תקונים הוא שולח ותפילות. וכל מקום אשר שם אגרותיו מגיעות הן מעוררות ומחזקות רוח המאמינים, בשורות טובות ונחמות בהן… והצירים אשר באו לאדוני מאַלאֶפּוֹ סיפור, כי בזמן האחרון יצא מירושלים ונסע משם ובא בספינה עם גימ"ל חסידים עד בואם לארץ מצרים. ארבעתם מגדולי המאמינים במשיחותך בנפש חפצה. ומשם יצא למדינת אפריקא, לבשר גדולת משיחותתך לעשרת השבטים אשר מעבר לנהר סמבטיון… למען יעמדו על משמרתם נכונים להלחם במלחמותיך… ואת זה כתבו לומדי וגבירי מצרים לכל אשר מסביבם, והעם שמחו וששו שנית עבור הבשורה הטובה הזאת אשר הנביא מטריח עצמו ומתעסק בשליחות גדולה זו. ורבים מכרו בתיהם ומטלטליהם ליקח תמורתם מטבעות זהב אתם, בעת שיחזור, ויקחו עמם נשיהם ובניהם לארץ אבותיהם. וצידה הכינו לעצמם לדרך הרחוקה. ועשו סעודות גדולות, שרו ורקדו וברכו את אדוננו, ותפילות מיוחדות התקינו לזכותך… ולא כלה עפילו שבוע אחד שלא הביאו ספני הים הגדול אגרות מהגבירים שבמצרים ובנאֵטאַלי ¹⁴אל הגבירים בהולנדיא ואנגלטירא, ואשר יסופר בהם מהאותות והמופתים אשר עשה אדוננו ונביאו הגדול לסימן קץ הפלאות… והנגדיים בראותם את ההתעוררות הגדולה קנא יקנאו ויעשו להסיר לב העם מן הגאולה, ואגרות-כזב-ונאצה, ישגרו אל הקהלות, אך אין העם שועה אליהם…

– די,! – משסעו שבתי צבי בקריאה חדה. שמואל פרימו נרתע, הוא רואה: עיניו מבוהלות מאד ונשימתו עמוקה ואצבעותיו רועדות. הוא שומע לחשו:

– נתן… בנימין נתן, אייכה?

עתה הוא ניגש לחלון הפתוח, עיניו החולמות תקועות בים המשתרע לפניו… באופק – שמים וים מתנשקים ונטפי אודם עלה מים. דמדומים. ושוב הוא פונה אל שמואל פרימו, כנזכר לפתע במציאותו, ואומר:

– די, די! אצה לנו הדרך מאד!… כאיל יערוג על אפיקי מים… כן נערוג ונכמה. ורב כוח הערגה. ומי שעשה נסים לאבותינו הוא יעשה לנו בזמן הזה, כי בא העת… די, די, אין חפצי במשלחות, באגרות, במתנות!

– לך, שמואל, ועשה כל ההכנות לדרך – הוא מוסיף.

שבתי צבי נועל הדלת בעדו. זה מזמן סיים תפילתו וסעד פתו ועתה, הטלית הלבנה עם שלש עטרות הזה על כתפיו, הוא שקוע בתשוקה בלימוד. מבעד לחלון נשקף הירח השט ברקיעים התכולים, הצוננים ורומזים נוצצים רבואות כוכבים. ודממה. בלילות הדממה דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עוסק בשירות ובתשבחות והכנור על הקיר מתנגן… לילה של מצוקה וערגה. היש נוחם אחר מן הלימוד בקבלה?

צללים מרקדים על הקירות מזדווגים, מתפרדים… לעיני רוחו מצטיירות דמויות עליונות, טמירות, רחוקות. הן מרחפות בחלל… הרי אבא ואמא עליונים שבעליונים, שהם ספירות החכמה והבינה. שנאמר בצלמנו כדמותנו, בצלמנו – דא חכמה וכדמותנו – דא אימא עלאה. וד' אלהים – הרי אבא ואימא. מזיווגם הקדוש נולדים שית בנין, הלא הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסור ובת אחר: מלכות. והבינה היא אם הבנים, היא אימא עילאה, וכנגדה רחל, היא אימא תתאה, אם הבריאה, ה יצירה והעשייה.

הדמויות והציורים משתלשלים ומתגלגלים: הרי אבא שנתגלגל באברהם, ואימא שנתגלגלה ביצחק. ויעקב שכליל תפארת שניהם בו. הוא רואה אותם פנים אל פנים, אור עליון זוהר על פניהם. לא גופים – נשמות קדושות ולידם כרובים ואופני הקודש. אך הנה הוא מרגיש בפתע נשימה חמה בקרבתו וריח בושם עולה באפו. הוא נרעד.

לידו שרה, שמלת שיראין מרשרשת לגופה ומחלפות שערה הבהיר מסתלסלים על לבנת צוארה… היא עומדת בסמוך לו, עיניה גדולות וחמות ונשימתה עמוקה – אצעדות הזהב אשר על ידיה בורקות באפלה כאשים.

– באתי, אדוני מלכי, לראות אור פניך, כי תקפו געגועי אמתך הנאמנה – היא לוחשת ודמעות עולות בעיניה.

– לא אמתי את, שרה, כי אם מלכת לבי – הוא אומר ומלטף שער ראשה. קרוב היום ותזכי לישב עמי ראשונה במלכות בירושלים עיר קדשנו, וגדולה הטובה אשר אעשה עמך מכל אשר עשיתי עד היום…

– אם טוב הדבר עליך, שבתי, בואה ואשכב לרגליך ואחבקן, כי סוד כמוס עמדי ועתה, ערב לכתך אל מלך התוגר אגלהו לך…

סמוכה אליו, הוא נושם ריח בשרה ומאזין לשיחה בעצימת עינים:

– אהבתיך, אדוני מלכי, יקרת ליעד מאד ונפשי דבקה בך לעד… כה אהבתיך. מה עוד תבקש אשה ולא נתת לי? אהבה ויקר וכבוד וכל מחמדי נשים הענקת לי ואת עצמך, שטהור וקדוש אתה ומכל גבר יפיפית, והעם כורעים לפניך ומשיח ישראל נמשחת. אך זכרון תמיד ממך אין לי…

– טובה את לי, שרה, ויקרה לי אהבתך, ועוד שכרך נכון! כי הנה היום הגדול ממשמש ובא, שרה, לא בלי נסיונות ויסורים מרים ורבים יפציע אורו. כי האור והצל, הקדושה והטומאה עודם נאבקים – הנכונה את שרה?

– דבקתי בך, אדוני מלכי, אהוב נפשי, בטוב וברע לך, כאשר מדוכדך אתה ביסורים ובעינויים וכאשר נפשך מאירה בשמחה עליונה… האם לא הייתי עמך תמיד, מאז שלחת לקחתני אחר כבוד מליוורנו לקהיר, בכל אשר הלכת ובאת, בכל מסעותיך ונדודיך, עד היום הזה?

– רבים, רבים הנסיונות, שרה, כל איברי רועדים… אך אל-נא תתעצבי, שרה. כשיגע הקץ, יצא משיח לחפשי ויופיע בהדר גאונו, והקדוש ברוך הוא ילבישו לבושו ויעשה לו שבע חופות של אבנים טובות ומרגליות ואזמרגדין וכל חופה וחופה נמשכים מתוכה ארבעה נהרין של יין וחלב ודבש ואפרסמון טהור…

– אף אני, שרה, אהובת נפשך, אזכה בכל אלה?…

– ויותר מאלה, שרה, יותר מאלה! כי בבוא השעה הגדולה – הוא לוחש וערפל עוטה עיניו – יבלע הקדוש ברוך הוא את המוות. הפוגים יהיו רוח ותיפסק אכילה ושתייה, פרייה ורבייה. וגם המצוות המעשיות יתבטלו – שרה – ולימוד התלמוד, ומהתורה שבכתב ישארו אך הסודות…

– אהובי, מחמל נפשי, אין מלים בפי… תן לי ואקריב חיי ונפשי בעדך… הנה אני רואה את הורי שנטבחו על קידוש השם, הנה הם קמים לתחייה, הנה הם באים ועמם עם רב – כל שנעקדו ונרצחו ונאנסו ונערפו, עם רב, עם רב… מכל קצוות הארץ הם באים ועולים לציון, ושירה עזה בפיהם, ובראשם קדושי ת“ח ות”ט מאדמות אשר לא נודע מקום קברם… והנה אבא ואמא מחבקים את בתם, המטרונה שרה, והיא ליד בעלה, משיח ישראל…

חבוקה בזרועותיו היא הוזה ומנמנמת. הוא פושט מעיל המשי ומכסה אותה. ושוב הוא יושב ליד הספר הפתוח.

הירח נעלם מבעד לעננים. הכוכבים דועכים. אפלה. אפלה בטרם אור.

קול זרמת לימודו יפך חרש..

פליטים בכפר נידח

זה שלושה חדשים הם גרים בכפר הזה החבוי בין הרים, מסתתרים על נפשם מחמת מרדפיהם קנאי המשיח אשר באיזמיר: הרב לאפפא וחבר בית דינו שלמה אֵלגאַזי ועוד משלומי אמוני העדה. על נפשם הם עומדים בגל הרואה וכובש של המאמינים החדשים, הקנאים שיכורי הקץ ודוחקי הקץ. כמנותקים הם מן העולם, עוסקים בלימוד ובתפילה, ורק לעתים כי יזדמן עובר אורח, או רוכל מן העיר הם מצילים מפיו על המתרחש באיזמיר ובשאר קהלות.

חלף החורף, בין נקיקי ההרים ובמדרונותיהם הומים פלגי האביב היונקים מימיהם משכבות השלג הנמס וזורמים אל ערוץ הנחל בעמק. השמים גבהו מאד מאד והם טהורים ובהירים, והשמש צוחקת באור ובגיל. מעטה ירק עוטים השדות, העצים מעלים ניצה ופה ושם מציצים פרחים ראשונים. רוח חדשה, רוח בטרם אביב, שקויית בשמים, מרחפת סביב, מתרוננת באדם ובהמה ובעוף השמים אשר בשדות ובחורשות… כוח הצמיחה אשר כבול היה בחרצובותיו הקשים של החורף הזועם בהרים, מתעורר בתאוות-חירות שדוכאה, ומתפעם וכובש… היתה רוח חדשה גם בין כתלי חדר המנין הזעיר, אשר עמד כל החורף שקוע בתוך כפור ושלגים, ועתה אור בו ומשב צח ורענן… האם לא דבקה רוחה אביב גם בפליטי איזמיר התשושים, האין אור השמש החדשה המטפסת על גבנוני ההרים מאירה גם בעיניהם הליאות ומתרוננת בלבותיהם שסוערו בסופה הגדולה הגועשת ברחוב היהודי?

התרמיל עם מרכולתו לידו, יושב על ספסל רוכב המחזר על הכפרים. רגליו הארוכות הנתונות במגפי-עור שבוץ דרכים דבק בהם, פשוטות לפניו, שולי מעילו המרופט נסרחים על הרצפה ותרבושו על קצה פדחתו. סנטרו נטוי לפניו, אוחז הוא קצה זקנו השחור בידו האחרת, וסביבו חבורת יהודים ועיניהם אחוזות בו, והם שואלים, שואלים…

… בעת ההיא – הוא ממשיך ספורו – ביום כ“א טבת היה הדבר, עלה ברצון המלך המשיח ואמר שלמחרתו ילך בספינה מאיזמיר לקונשטנטינא. קור גדול היה אז. הסופות השתוללו בלא הפוגה ומצולות-הים רתחו. ביקשו מקורביו להניאו מהמסע, אך הוא בהחלטתו עמד. מיד בבואי לשם – הכריז – ואקח כתר המלכות מעל ראשו של מלך התוגר ואמלוך בארץ סוריא, היא ארץ ישראל, מפורסם בשם מלך המשיח בעולם כולו… והיו באותו הזמן עמו למ”ד טי"ת אנשים שאמר עליהם שהם גלגולי מלכים שהיו מקדם מלכי יהודה וישראל, מקצתם מהם מעיר הולדתו איזמיר ואחרים מארצות שונות, אשר גילה להם נביאו הגדול את מקור נשמתם. והנביא הבטיחם שלאחר חמש שנות מלחמה (ואשר יעשה אותה בשמונים פעם מאה אלפים גבורי חיל מעשרה השבטים), יכבוש המשיח העולם כולו ויחלק להם את כל ארבעה חלקיו, מלבד גלגולי שיו ויועציו ועבדיו אשר יסעו עמו ללוותו. ולמחרתו נסע…

– אהה – הוא קורא – כי רבה היתה שמחתם של אלו שזכו באותה זכייה גדולה, אך רבה גם קנאתם שלא לו אשר לא זכו!

– ומה היה על המשך הנסיעה? – שואל שלמה אלגאזי.

– כן, ממשיך הוא ספורו בהנאה ובהתעוררות – למחרתו נסע בספינה ועמו המטרונה שרה. ומלוויו הפליגו בספינות אחרות אחריו אל הים הגדול. עם רב נתכנס על החוף, יהודים ותוגרמים, וההתלהבות אין לשער… רוח עזה צלפה וחתכה בבשר ושלג קר ירד וירד, אך הם בחוף עומדים, מושיטים לו מתנותיהם, שפתותיהם לוחשות תפילות להצלחת דרכו ודמעות גיל נוצצות בעיניהם, עד שנעלמה שיירת הספינות באופק…

– שמענו זאת, כבר שמענו – נשמע קול – אך מה היה על המשך המסע?

– האמנם לקח הכתר מעל ראש השולטן – ואנו כאן, בכפר, לא שמענו ולא ידענו? – נשמע קול שני.

– אחת אחת אספר כל הקורות – אומר הרוכל בנחת. ובכן, ימים אחדים ישבתי בביתי באיזמיר מחמת הסופות העזות, ושום ידיעה לא באה ממלך המשיח ומהקורות אותו. אך שככו הסופות אמרתי אצא לכפרים הסמוכים למכור מרכולתי ולהביא מזונות. שבוע ימים הייתי בדרך. משחזרתי היתה מהומה גדולה בקהל, האנשים התלחשו בסודי סודות, משל חששו או התביישו לדבר. מפי ספנים שחזרו נודע, כי סערב עזה נקרתה לשיירת המשיח בדרך וכמעט שנטרפו ספינותיהם, נשתהו יותר משלושים יום עד בואם לעיר קטנה ששמה מאַרמאַרה.

– ראיתם מלך המשיח – מעיר הרב לאפפא – אשר חפץ להרעיש כל מדינות עולם, ואשר משבחים אותו שהוא שותף במעשי בראשית, ובל ידע ששלושים יום ישהה בדרך ויעמוד זיקא ונחשול עז לנגדו לטבעו!

– ולמה לא ציווה לשרו של ים – נכנס לדבריו שלמה אלגאזי – בצאתו לשליחות גדולה כזו, להעבירו דרך ים בקפיצת הדרך?

– ומה אחר כך, מה מעשיו במאַרמאַרה? – שואל אחר.

– אחר כך…כן.. ממשיך הרוכל ופוסח על השאלה… אחר כך ישב המלך המשיח איזה ימים בכפר מאַרמאַרה ולמד שם. וכל מלוויו מחכים ליום הגדול של לכתו אל הבירה לקחת הכתר. אלא שקדם לו המושל של איזמיר וכתב לאחד השרים שמרד משיח היהודים והוא נוהג בתכסיסיו להיות מלך כל היהודים ולגרש השולטן מעל כסאו – והשולטן עצמו היה באותו זמן באנדרינופול מחמת חולי. ולכן שלח השר חייליו להביא המשיח אליו לקונ-שטנטינא ושאל אותו: – מה ראית להרעיש כל מלכותנו ולמלוך עצמך על כל היהודים למרוד בשולטן? – מיד שינה המלך המשיח טעמו. בכפיפת ראש ובקול נמוך ענה:

– לא אדוני, אל תדבר לעבדך כדבר הזה, ואני איני אלא חכם אחד ואין פני להרע, מעודי ועד היום הזה הסכנתי להיטיב לכל אדם ולא להרע להם.

נתכעס השר וקרא:

– שקר בפיך. הלא אתה הוא שאמרו עליך כל בני אמונתך שבאיזמיר, שמלוך תמלוך עליהם בקרב הימים, וכה מעידים עליך רוב הנוצרים וקוראים אותך אנטי-כריסט וגם כתבו על כך למדינות רחוקות. וכבר קנסתי ליהודים שבאיזמיר לבל יזידו, ועוד אכביד ידי עליהם…

אז טען המשיח ואמר:

– אל-נא אדוננו, כי טעות גדול הוא בידך. מנהגם של ישראל לקרות לחכם מלכא דרבנן ולא מלך יושב על כסאו, כי אין משיח לישראל. ומה אשמו היהודים באיזמיר?

– ודברים רבים כאלה – מספר הרוכל – אמר להתנצלותו, אך רבות ושונות השמועות שאר בפי הבריות – ומי ידע תכלית אמת? מן השמים עיכבוהו – הוא נאנח.

– וסוף דבר… הוא אומר, עיינו התוגרמים בדינו ופסקו שאינו חייב מיתה כמורד במלכות, על שלא נמצאו עליו עדים שמרד, רק מה שאמרו עליו המון היהודים. משום ספק בדבר דנוהו לשימו בכלא בנחושתי ברזל, עד שוב השולטן מאנדרינופול. אָז שלח המשיח אחרי גבירי קונשטנטינא להצילו, כי לא יכול שאת הצער הגדול הזה. אך עוד קודם לבואם – הוא מרים קולו ועיניו מתנוצצות בברק-פתע – נאזר כוחו הקדוש כבראשונה… למחרתו פרק מעליו כל מנעולי שרשראותיו ונפתחו דלתי הכלא מעליהם, ויצא לרחובות! אך שמע השר דבר נפלא זה, שלח אחריו שלושים חלוצי צבא להחזירו לכלאו. והנה מיד בבואם סמוך לו נפלו כולם פגרים מתים לפניו – ולאחר רבע רביעית שעה חזר רוחם של מקצתם בקרבם והנשארים שכבוש ם מתים – ואז חזר המשיח מעצמו לכלא…

– כזבים… כזבים… מפסיקו אחד השומעים. שקר הוא שהרג נפשות, רק המוני עם קונשטנטינא בדו הדבר מלבם, כך ודאי נכתב השקר הזה לארבע קצות העולם. כי אם היה עושה כן באמת, שהרג נפשות בהבל פיו, היה השר מצווה לשומרי כלואיו להרגו בלילה…

– והן שמענו – מעיר הרוכל – שיוכל להמית ולהחיות.

– הבל הבלים… הבל ורעות-רוח… שבתי צבי מחייה מתים! הבל ורעות רוח… לא הוא שהמית ולא הוא שהחייה חיילי התוגר.

– המון העם – נשמע קולו של הרב לאפפא – המון העם המאמינים במשיחותו, המה שכזבו לפנים מנפלאותיו אשר לא עשה מעולם, ואמרו להנעים גם הפעם לאותם שאינם מאמינים. וכך כזבו גם באיזמיר. ומי יוכל להאמין שטות כזה שהרגם שלושים חלוצי צבא? כי מי שיוכל להרגו שלושים יוכל להרגו כל צבא התוגר וימלוך כאוות נפשו תחתיו… הוא מהרהר רגע ומוסיף:

– כן, כן, רבותי, כל הכזבים האלה לא באו אלא עבור החרפה הגדולה שהקרה להם, שתמור לקיחת הכתר מעל ראש מלך התוגר – שמוהו בכלא. להצלת כבודם כזבו…

– ימשיך הרוכל ספורו – נשמעים קולות. נשמע מה בפיו…

– אפשר כזבים יספרו הבריות ואפשר לא – אומר הוא בשלווה ומגרד פדחתו. אך הבריות מאמינים לכל נפלאותיו. ובבתי הכנסת מזמרים כל יום אחרי שחרית, מנחה ומעריב ה' בעזך ישמח מלך, וכותבים שמו בגירים עבים ותולים הכתובות על הכתלים, ולפעמים הם עושים כתר מלכות ובתוכו רשום שמו… ויש שפתרו עליו פסוק שבשיר השירים: מלך אסור ברהטים…

– והלאה? שואלים אתם, רבותי, לאשר ארע הלאה? הבה אספר ולא אעלים דבר. כאשר שמע השולטן על כל הנעשה, אמר, שלמדן הוא ואיש קדוש, פקד לבלי לעשות לו רעה, רק לשימו במשמר-כבוד ולמלא משאלות לבו להפריש לו מאוצר השולטן סכום הגון. וגם ליהודים הנאספים אליו ציווה לבלי לעשות להם רעה. ואז מצאה אותו תגרת יד אחינו בני ישראל…

– מה הוא סח? יפרש לנו הדברים – נשמעים קולות סביב.

– הוא אשר אמרתי – ממשיך המספר. כי השר ביקש לשכור לו בית כבוד בקונשטנטינא כאשר הופקד מהמלך ולשמרו בו, רק מחכמי וגבירי קונשטנטינא אשר לא האמינו במשיחותו עמדו למכשול. והפצירו בשר לשלחו למבצר גאליפול הרחוק. ואכן, בראש חודש ניסן נשלח לשם, חמישים חלוצי צבא שומרים עליו בדרך. ומאמיניו ואוהביו אשר נסעו אחריו כינו לאותו מבצר מגדל עוז.

– מגדל עוז… מגדל עוז… מסנן הרב לאפפא בין שיניו. מגדל עזא ועזאל הוא…

– בשכל עשו את הדבר הזה פרנסי קונשטנטינא – מעיר שלמה אלגאזי – כי ראו את חכמת השולטן ואת הנולד, שרק לנסותו עשה את כל אלה ואשר יומת בעיר קונשטנטינא, אם יניחו אותו שם כי רק במחשבתו ובדמיון עם הארץ הוא מולך, בלא כוח, בלא כתר ובלא מדינה ובלא צבא, וסופו ממיט אסון, חלילה.

– סופו ממיט אסון… נענה לו קול בלוע באנחה. אסון… אסון…

ישראל כשקד הפורח

חשופות חומות-האבן הגבוהות של המבצר וסריגי-ברזל על חלונותיו. יאַניצ’אֵרים מזויינים ניצבים ליד שעריו, אך פנימו – שפוני חמדה ופאר. שדרת עצי-נוי זקופים מוליכה אל הארמון ובחזיתו – מרבד דשא ופרחי-בושם לצדי השבילים הלבנים. מאחוריו – סובכי גנים ופרדסים, ביתנים מצלים ששריגי גפן ושיחים שונים מטפסים עליהם, מזרקי-מים ואגמים חולמים, ורינת צפרים מזוגה בנגינת כנורות וחלילים נישאת בחלל – ופרחים, פרחים, פרחים…

אוכלוסיה של יהודים, באי ארצות שונות, יקוד המשיח בעיניהם, נעה אילך ואילך מחוץ לחומות האבן. ממרחקים באו. ביבשה ובים. לבשורה נזעקו. יום יום הם באים בזרם שאינו פוסק, יחידים וקבוצות. אגרות-הכנעה בידיהם למלך המשיח ומתנות-יקר. והיקרה במתנות – אהבה בלא-מצרים ואמונת-אומן ביעודו הגואל. מהם שכל חפצם לזכות, לפחות, ולראות זיו פניו, לנשק שולי בגדיו, לברכו, – אך היאַניצ’אֵרים צובאים על השערים וחומות-האבן אטומות – חוצצים הם בינם לבין אהוב-נפשם… ורבים מהם, מחמת היוקר שהאמיר עם זרם הבאים מן החוץ וצוק הדירות, מתארחים בכפרים אשר מסביב לגאַליפול.

– מן החצר הפנימית מיתמרים ועולים עמודי עשן ונמוגים בחלל השקוף. רוח קלה נעה עם המיית גלי הים בחוף. רטט קל חולף בצמרות העצים עם רוח האביב. צפרים מהובלות נמלטות מחמת העשן אל סובכי הגנים אשר בירכתי הארמון… ליד המדורה, על ערימת אבנים, כבשים שחוטות, ראשיהן בשלוליות דם ועיניהן, דומה, מביטות אל לשונו האש הצוהלות ומרקדות ומאירות… השוחטים פושטים עורן על צמרו וסביבם, בעיגול, עדת יהודים: חגורות למתניהם ומקלותיהם בידיהם ותרמיליהם עליהם – כיוצאי מצרים… עוד מעט ויעלו הקרבן על האש, יצלו הכבשים על חלביהן ונא יאכלוהו כמשפט הפסח, כאשר עשו בזמן שבית המקדש היה קיים… האין ישראל עתידים להגאל בקרוב מן הקלות המר ובית המקדש שוב יקום על מכונו? שור: חדוות הבשורה יוקדת בעיניהם ורואה נסוך על כל פנים. היש עוד, בשעה זו, עדת יהודים בעולם שזכתה באושר זה?

לאטו נפתח השער. אין נותן דעתו עליהם, למנין הבאים שקנו זכותם להכנס לחצר פנימה במתנות יקרות ובזהב. עומדים הם במקומם, לבם פועם בקרבם, אחוזי-קסמים נוכח המראה אשר לעיניהם ומבטיהם דבוקים בדמותו הרמה, ככהן הגדול בצחור לבושו – עוד רגע ויפרצו ויטילו עצמם לרגליו… ימים ושבועות חיכו לזו השעה הגדולה, הגדולה בחייהם. כמעט ונמוגו דעכו הגעגועים אל האשה והילדים הטורחים עתה בהכנות החג במרחקים, ותחושה אחת כובשת כל ישותם: אשר נתגלה לפניהם נשגב מהכיל!

עוד הם נפעמים שכורי המחזה אשר לפניהם והנה קרב ובא אליהם אחד עב-כרס ונמוך-קומה, שערו שחור ופניו שחומים ועינים קטנות מציצות בהם. לאטו יפסע ונכחו יביט. הנה הוא לידם.

– סופרו של המשיח אני, שמואל פרימו – הוא מכריז ומוסיף:

– מאין יהודים באים?

– מויניציאה.

– מהמבורג.

– מאמשטרדם הבירה.

– מה בשורות הבאתם – הוא מוסיף ומצמצם עיניו.

– קהלותינו מצפות לנס… לוחש היהודי מאמשטרדאם. לנס הן מצפות שעה-שעה ככל בית ישראל, להתגלותו של אדוננו ירום הודו. ישועות ונחמות אין לשער… וגם קראנו האגרות החשובות של הנביא אברהם נתן. וגם שמעו, כי שמונים אניות הפליגו מהודו ובהן גבורים אנשי חיל מעשרת השבטים, חמושים ודרוכים למלחמות המשיח…

– ולקהלותינו באיטליה – אומר האחר – הגיעה הבשורה על אניה המהלכת בים הצפון, ליד חופי אשכנז… חבליה ומפרשיה זהב ודגלה תכלת לבן ומלחיה בלשון הקודש ידברו וכתובת עליה מתנוססת: שנים עשר שבטי ישראל….

– אשרינו שזכינו – מעיר שמואל פרימו. אשרינו…

– ואצלנו באמשטרדאם – אומר הראשון – השמחה אין לשער כלל… לקול תופים ירקדו בשווקים וברחובות, ספרי התורה עטורים בתכשיטים יקרים בידיהם. ובבת י הכנסת לו ישאו ברכות. העם מוכן ומזומן… מוכן ומזומן!

– מוכן ומזומן! – מאשר שמואל פרימו.

– ועתה – אומר המשולח מאמשטרדם בקול רפוי – בקשתנו שטוחה בהכנעה לפני כבודכם, לסייע לנו להיות עם אדוננו בפסח הזה, להצטרף אל עבדיו ונושאי כליו… לראות באורו ובנסים הגדולים…

– נסים… נסים… אומר שמואל פרימו והוא עוצם עיניו כמהרהר. ימות המשיח הם וגאולתנו קרובה מאד… כן. ואשר לבקשתכם, ספק אם יהיה בידי אדוננו לקבלכם לפני החג. ועתה, בואו-נא אחרי ואראה לכם מקום בו תתארחו, ותכשירו עצמכם לליל הסדר… גדולה הזכות שנפלה בחלקכם…

השמש שוקעת מעבר לחומות ואחרוני קרניה מנצנצים בצמרות העצים. דומיה עמוקה סביב. מתנגנים צפצופי ערבית של צפרים חבויות בין עפאים. הארמון טובל באור צחצחות של מנורות הכסף. פרצופי עופות וחיות מתנוצצים על הכתלים המרופדים רקמות יקר, על המרבדים השטוחים ברצפות-השיש, על שפעת כלי הזהב והאבנים היקרות – ועל השולחן המצופה זהב, הוא השולחן אשר לפני המלך. ולידו כסא המלכות מצופה זהב אף הוא, חופת ארגמן עליו ולידו מטה המשיח שגולתו זהב – ומאחוריו תזמורת הכנורות והחלילים והתוף מתופף:

– שירו לה' שיר חדש

תהלתו בקהל חסידים!

אחד הוא ליל הסדר במגדל עוז ואין שני לו בתפוצות. פאר מלכות אופפת אותו ושמחתו ללא פגם, ורווי הוא העינוג המתוק של צפייה לפדות, של ערב הפדות, תושבי הארמון, אורחיו וקרואיו שכורי-גיל רוננים, ובמרכזם הוא, לבשו מעיל ארגמן ועליו טליתו ששלוש עטרות הזה עליה ולידו ספר התורה עם עץ חיים עשוי זהב, לימינו המטה שגולתו זהב ולשמאלו השרביט עם יד הכסף. הדרת מלכות. מלכות ישראל בארמון-הכלא. והיא שרוייה על המטרוניתה שפניה זוהרים ועטורה היא עדיין ותכשיטים לרוב –

הם רואים את מלכם ועיניהם כלות. אין הם שבעים לראותו. אך לא אותו בלבד רואים הם. האין אלפי מלאכים ושרפי עליון מסבים עמו בליל הסדר הזה? יחד עמו ישירו וימריאו אל על, אל כסא הכבוד…

שמחת החג מתמשכת גם בימים הבאים. היא גוברת והולכת בנפשו של שבתי, השרויה בהארה גדולה. דומה, היקום כולו צוהל עמו. בהירים הימים, ימי-קיץ צלולים ורוגעים, והלילות בשומים וטלולים, הפרחים והדשאים נודפי ניחוחות ריחות והעצים עומדים עמוסי פרי ורינת גלי הים נישאת מעבר לחומות…

אך לעתים יש והוא נזכר בימים ובלילות בהם נעכרה רוחו ונפשו טולטלה ביסורים גדולים, וכולו טרף לדכדוך המכרסם ומשפיל ומייאש עד כדי טירוף. נחלת העבר הם. עתה באו עליו ההתעוררות הגדולה. עתה באה עליו השמחה התמה. צחורה היא ובשומה כפרח היסמין הגדל סביב. מאז דרכה רגלו על אדמה זו, בין החומות האלה, אשר יד עליון טובה הפכה אותם מחומות-כלא-ושבי חומות-מלכות-ופאר לכל הפזורים, מאז בירך ברוך מתיר איסורים, שורה עליו עדנה וברכה ולבו טוב עליו ותקוותיו גואות מלבלבות בלבו. האין כל בית ישראל דומה עתה לשקד הפורח?

הוא שכוב על הגג השטוח של הארמון, על מרבד קטיפה רך שפרחים וצפרים צבעוניים רקומים בו. הוא מאזין לפעימות לב הלילה הבשום. כוכבים קורצים משמים בהירים ועמוקים. הלילה כלילות ירושלים, אך המית הים מתנגנת בלא הפוגות, הוא הים הגדול אשר במרכז מלכות התוגר… אורות רבים כעינים זהירות מנצנצים בספינות ובאניות…

הוא עוצם עיניו ורואה… מלך התוגר כורע לפניו, חרבו שבורה לרסיסים מתגוללת לידו, שריו ועבדיו אחוזי חיל ורעדה… לידו הכתר. מה כוחו של מלך ישמעאל, מלך בשר ודם לעומת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא, שבתי צבי, בחירו ושליחו ואשר עם השכינה הוא מתייחד ועיני כל ישראל אליו צופיות? הלחינם יעלוז לב העם בפזוריו? הלחינם ידחוק הקץ? אין ספק, כי אך למראית עין הושם בידי ההשגחה בין החומות הלאה, בסמוך לאדמת ארץ ישראל, אות ומופת שנתקיימה בו נבואתם של נביאים ראשונים ואחרונים. ודאי, רבים האויבים מבחוץ וגם מבפנים עליו יחרצו לשון, אך עצתם הקודרת של העוינים והכופרים כי התוגר ימיתו הופרה, ולא עוד אלא שהוא בתכסיסי מלוכה יהלך…

ולבו מתמלא אהבה ורחמים גדולים אל העם הזה, המוקף מרצחים וזדים, מבקשי נפשו בגלוי ובסתר – וגם חסדו המדומה של השולטו יעוור עיניהם ויעמיק תהום חשכת הגלות. בני, בני היקרים, עוד מעט וארחמכם, עוד מעט ואקרא דרור לעבדים ולאנוסים, בני, בני היקרים, עוד מעט והייתם פאר לגויים, בשמחה ובששון תצאון, כי לא קצרה יד השם להושיע, כי קם לכם הגואל אשר לא שקט ולא ישקוט… הוא לוחש מלים אלה ודמעות נוצצות בעיניו.

ועוד הוא יודע, כי גם העם לא ישוב אחרו – הוא שומע שוועתו נישאת בכל כנפות הארץ. העם נכון. מחכה לאות. בהונגארין קרעו גגות בתיהם ומכרו מטלטליהם, ובערי המסחר הגדולות באיטליה ובאשכנז ובהולנדיא שבת המשא ומתן… ראשי התיבות של שמו, מצויירים בפיטורי ציצים רקומים בארונות הקודש, ומאמיניו נושאים עליו ברכה שיקויים בו מקרא שכתוב – ונחה עליו רוח השם רוח חכמה ובינה וכו'. וגם בסדורי התפילה נקבעו הברכות. באימה וביראה יברכוהו. הוא עצמו ראה הנוסח – – – הכורת ברית לדוד עבדו הוא יברך וישמור את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק ונושע, הוא שבתי צבי, משיח אלהי יעקב, ירום הודו ותנשא מלכותו – ומה שפרו נעמו שירי התודה והפזמונות שנתחברו לכבודו – מאירים ושמחים השירים…

ואף בוילנה הרחוקה, במדינת פולין, התיר ראש הישיבה יעקב אשכנזי דמו של פרנס אחד שסירב לשאת לו ברכת מי שבירך בבית הכנסת, יען כי במלכות בית דוד מרד… ובניקולשבורג… באביניון… בלונדון… במורק. באלג’יר… בפרס… בתימן…

רוח קלילה באה מאפסי ים, רווייה טללי לילה ובשמי דשאים, טופחת על פניו. הוא נושם עמוקות – ונעור… זיעה חמה מכסה מצחו ופניו. דממה סביב. כסף הירח ניגר על הגג השטוח, הלבן, ורק צל אחד נע… הוא מאמץ מבטו ורואה:

בירכתי הגג השטוח, מכונס בפינתו של שרפרף עץ נמוך, יושב שמואל פרימו ולפניו – על שולחן קטון, מבחילה מנורה ומגילות-קלף שרואות סביב… אגרות הוא עורך, ביום ובלילה לקהלות ולחכמים ולגבירים ותשובות הוא משיב לאגרותיהם, ורבה מלאכתו…

– שמואל – לוחשות שפתיו.

הסופר נחרד, נוצת האוזים נושרת מידו. הוא פונה לעבר הקול הקורא אליו, קרב לאטו על בהונות רגליו ויושב לרגלי אדונו.

– הנני, אדוני מלכי.

– שמואל, סופרי אהובי, בשורות טובות אתה מבשר ליהודים – הוא אומר – אך עוד עתיד אתה לבשר ישועות ונחמות גדולות מהמה… ולאחר הפסקה ממשוכת הוא מוסיף:

– ועתה דע וכתוב, כי יום צום הרביעי, הוא שבעה עשר בתמוז, הוא יום טוב, לששון ולשמחה יהיה לכל קהל המאמינים, כי באותו יום שרתה עלי השכינה –

– ועוד כתוב תכתוב כי יום כ"ג לחודש תמוז, שחל ביום שני לשבת הגדול שלי ושל אחי ועמי אנשי עיר מגדל עוז – הוא יום השביעי לתחיית רוחי – חג יהיה וכל מלאכה בו תשבות ויקודש.

– ועוד זאת. אל כל הקהלות תכתוב ובשמי ובטבעתי תחתום, לבטל צום תשעה באב ולעשותו יום משתה ושמחה, כי הוא יום לידתי –

– כדברך, אהובי מלכי, כן ייעש ודברך יקום…

עתה הוא שוכב שוב אפרקדן על מרבד הקטיפה. דממה. ובדממה – שני לבבות פועמים. ובדממה – שני לבבות פועמים. כעבור שעה קלה הוא מתרומם לאטו. הוא יושב. ראשו רכון לארץ, ידיו שלובות סביב לברכיו.

– שמואל – הוא קורא. היכן נתן בנימין, נתן בנימין נביאי היכן הוא עתה? הוא חוזר ושואל והפצרה ורוגזה בשאלתו.

– את דבר משיחותך ישא הנביא על פני קהלות רחוקות ובאגרות נאמנות ישלח הבשורה – הוא עונה.

– נכספתי לראותו… מאד נכספתי… בימי יסורים ויגון היה עמי, ועתה שגלי שמחה ואורה גואים סביב – נעדר… הוא אומר כמדבר אל עצמו.

– אשאל ואחקור במגדל עוז ובגאליפול, אשאל ואחקור בין המאמינים הבאים לשחר פני אדוננו – אומר שמואל פרימו. בוא יבוא, על כנפי נשרים ידא אל אדוננו…

בפתע הוא מתרומם וקם מעל מצעו, הוא נעמד מול החורש אשר בירכתי הארמון, כמבקש לטבוע באפלתו. אחר כך הוא מהלך, בפסיעות מדודות, ידיו בשרוולי מעילו הרחבים ושירתו העריבה והחרישית נישאת בחלל:

למנצח מזמור לדוד

ה' בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד…

שמואל שומע שירתו הנוגה ורואה קומתו הזקופה הנעה אילך ואילך וצלה נשרך אחריה. ואחר, כאחד שנזכר לפתע בחובתו הדחופה, הוא קם וממהר לעבר הפינה שם מבליחה מנורת השמן. הוא טובל הנוצה בדיו, שוטח לפניו מגילת קלף, מעיין קמעה וכותב האגרות…

חיוך של הנאה עליונה מרחף על פניו –

אולי מאמין הוא במשיחותו…

הכפר בקרבת איזמיר אשר הרב לאפפא ועוד קצת תלמידי חכמים שנמלטו מתגרת ידם של המאמינים מתגוררים בו – הוא עתה ממוקדי ההתנגדות והמרד במלכות המשיח. מכאן נמתחים קשרים סמויים אל הקהלות השונות עד לקצה היבשת בצפון, מכאן יוצאי םשליחים ואגרות בגנות משיח השקר העוכר ישראל ומבקש לקעקע אמונת חייו. עיניהם נשואות אל מגדל עוז וקללה ואָלה בלבם לבכור הרשעים –

– נבצר להבין שבדאי זה עוד מצליח לאחז עיני הבריות – אומר שלמה אלגאזי ומושך בכתפיו. נעלה מבינת אדם סוד הצלחתו. צא וראה מה רבו תמורותיו של עם זה – קשה עורף מזה וקל תהפוכות מזה… האם לא כן הדבר, הרב לאפפא? הוא שואל. מאז מעמד סיני והעגל…

– יפה דרשתם – הוא עונה, ואמנם התמיהה עתה גדולה ביותר, כי זקן ישראל, שבע נסיונות ומרורים, ואף על פי כן עינינו הרואות הוא ממיר טעמו. ותנוח דעתכם: העם שמיהר לסור מהדרך הישר הוא ימהר לחזור בתשובה בלב שלם…

– שפיר, הרב לאפפא, שפיר. אך התנהגות של מלך התוגא איך ליישבה? הוא מקשה. – האם לא לפלא הוא שלא גזרו עליו דיו מוות? ומה ראה השולטאן לשימו בארמון ולעשות לו הכבוד הרב הזה ולהניח בידי המון העם הסכלים, להגביר אמונתם בו ולקום סביבו אגדות וספורי דמיונות? הזוכר הרב אשר סיפר אותו עובר אורח מאיזמיר שנזדמן לכאן? בתומו סיפר כי בבוא הצבי מודח לקונשטנטינא ארץ רעשה ונכנס לחצר השולטאן רוכב על אריה, ולאחר שאמר לו שמלך ישראל הוא, הלבישוהו בגדי מלכות וכל העם מריעים לכבודו…

– כי רבה חכמתו של מלך התוגר – הוא מפסיקו – שאילו גזר עליו מיתה היה נקדש ומתפרסם כאותו האיש. האם לא בחכמה עשה ששם אותו במבצר לנסות אותו והליכותיו? ואמרו ששאל השולטאן אחר כך, האין איש קדוש מחוייב לדור בבית שפל הערך ויושב בתעניתו? ומה זה שנביאיו מתעלפים ומפרפרים באיבריהם, ומה זה שמילאו ביתו זהב וכסף ומחמדי אדם? אך שר המבצר והתוגרמים בגאליפול מבקשים להאריך ישיבתו בעבור רוב הטוב הנשפע עליהם –

– צדקתם, הרב לאפפא, כי בחכמה ינהג השולטאן. אך עם זאת חרד אני שסופו של אותו משיח שקר גם אם יפגר, צרה גדולה הוא מביא לישראל.

– חרב השמד כבר התהפכה על ראשנו לא אחת בזמנים האלה, אך השם יתרך ברוב חסדו הסב הדברים לטובה. כי השולטאן ברוב קצפו, לאחר שעמד על טיבו, גזר להשמיד ולאבד היהודים ביום בו נולד, אך מיד נתחרט ואמר: לא אשפוך דם נקיים של סכלים אלה אשר לא בחנו נכליו. ואז אמר לנקום ביהודי איזמיר עיר הולדתו ונכסיהם יהיו הפקר, ואותו לכתוב בכתב מלובנה באש, לפשוט עורו מעל עצמותיו וגופו לשרוף באש, ואפרו ליתן בכלי ברזל בכל שערי קונשטנטינא, למען יעמוד ימים רבים אות לבני מרי. אך החליף באיזמיר גילה הדבר לקצת גבירים מיודעיו. וכאשר נשמע הדבר בבית הסוחר מרדכי צבי, חרד חרדה גדולה והשבץ אחז בו.

– טוב לו מותו מחייו – מעיר שלמה אלגאַזי.

– בערב ראש השנה נתבטלה הגזירה – ממשיך הרב לאפפא – בזכות אם השולטאן ושריו אשר היום בתוכם אוהבי היהודים. ומאותו יום והלאה מברכים בשבת ויום טוב לאֵם המלך בבתי כנסיות שבקונשטנטינא –

– ניצוץ הנפש של אבתר המלכה נתנוצצה בה באותה שעה – מעיר שלמה אלגאַזי.

– אך כל האורחים המאמינים אשר נאספו במגדל עוז, – משסעו הרב לאפפא – עם כל תושבי עיר גאליפול והסמוכים להם, פתרו את הכבוד אשר נעשה למשיח באמרם, שכבר הודה לו המלך התוגר וסר למשמעתו. והתלמיד חכם שמואל פרימו, סופרו הגדול מכל סופריו, כותב כל אגרותיו בשמו – וחותם אותם בשמו ובטבעת המשיח אשר נחקק בו צורת נחש עקלתון. והוא וחברו הדרשן אברהם היכיני מעוררים לכל המפוזרים להאמין באמונה שלמה במשיחותו, וגם מפרסמים באגרותיהם שנעשו נסים במגדל עוז בכל שעה ורגע אשר אין בכוח קולמוס לכתוב אותם – אולם חכמי הדור באמת צחקו לזה… צחקו… צחקו…

– שאלה גדולה לי אליכם – מפסיקו שוב שלמה אלגאזי. השאלה הטורדת מנוחתי ותשובה לא אדע. אולי… אולי מאמין הוא באמת במשיחותו ובשליחותו, ואם כך שגגה היא מלפניו? הן אוהב ישראל הוא…

– דברי הבאי… רוגז הרב לאפפא… וחולשת הדעת. אויב ישראל הוא עוכר דתנו ואמונתו, ירבעם בן נבט ימח שמו וזכרו… אהה, כי אמת וצדק היה בפסק דיננו באיזמיר לפני שנים, כאשר החרמנו אותו ודמו התרנו… אמת וצדק היה בדין זה… אמת וצדק…

אותות גאולה קרובה

במבצר מגדל עוז מולך הגואל היהודי, מוקף חומות אבן ומשמרות מזויינים, ומנגינת הכוסף של המוני שיכורי-הגאולה ודוחקי-הקץ גוברת והולכת ומדביקה כל נפש. המאמינים הגדולים מבקשים לקסום מחביוני הקבלה את סודות ההתגלות הקרובה המוכרחת, וכל מעיינם לקרב הקץ הממשמש ובא ולמעט חבלי הגאולה החמורים. אך גם הנגדיים והמפקפקים באמתותו של המלך המשיח ובשליחותו, אף אם לבם נוקפם, בסתר גם הם מצפים ומייחלים לנס… והמוני הפזורים הדחוקים והמרודים, המשיח הוא שיחם יום והגותם לילה, הוא חלומם המפואר ומעיין הניחומיהם ולו יפרפר לבם בכמיהה ובאהבה, והם מוסיפים להכשיר ולטהר עצמם לקראת היום הגדול בו יעקרו, לעד, מגיא הדמעות ומחרפות הגויים ויעלו ברינה לעת תחיית המתים לציון ולירושלים, ירושלים של זהב אשר תרד ממרומים… חזון אחרית הימים כיין העז המשכר ומהמם, טורף החושים ומשלהב הדמיון ופורץ כל גבול וסייג. מה רבות השמועות והאמונות הפורחות באויר ומסמאות כל עין בשלל גונים וצבעים וכולם באו לרמז על הנס הגדול העומד להתרחש כל שעה –

הרי כוכב השביט שנראה בשמים והוא זורע אור אדום על ערים וכפרים; והרי הרים מלאי גפריות שניצתו והם פורצים בתמרות אש ועשן ואבנים מבטן האדמה. והיו שראו קשת לבנה בלילה ופרצופים חיוורים מרקדים לאורה על פני כרים ושדות, ומגיחים מחובי היערות עדרים עדרים. מאחד הנהרות יצר דג בעל רגלים מן המים אל היבשה. קשקשיו וסנפיריו אדומים כדם. ולרבים נגלו בעננים דמויות של חללים וצורות חיות משונות, או בנינים מצויירים כירושלים וציון – וכולם פתרו האותות על משיחותו. ובמדינות אשכנז שמעו קול עופות גדולים אשר עד אז לא נראו כמותם, באים בלהקות גדולות ממרחקים, פורחים במרומים ונושאים שירת מלאכים על הגאולה…

חבורת-קבצנים נודדים סיפרו על ברד של אבנים מאירות שירד בביהמן וגרם הרס רב. ובתורכיה צנח מן השמים בשעת גשם נחש ענק, סנפירים וקשקשים ל וכעין הנחושת, וכיסה ערים וכפרים והרג שונאי ישראל. ואי-שם קרא דג שמע-ישראל… ושפחה אחת ראתה כוכב מועט בולע שאר המזלות. וחכמים פירשו לאומה מועטה שתגבר על העמים הרודים בה.

בחור אחר מארצות המערב סיפר כי ברח מן הישיבה ובלי ידיעות הוריו יצא לדרך הארוכה ורבת-הסכנות-והתלאות עד בואו למגדל עוז. כל בתי עיר גאליפול והכפרים הסמוכים לה מלאים אורחים ומשולחים, והיוקר רב, ולו אין פרוטה ולא מצא מקום ללון בו. לאחר ליל נדודים בא עד לחומות הארמון, הערים על השומרים והצליח לטפס בקצה החומה ולהכנס לחצר הארמון פנימה. אחוז קסמי המראות אשר נגלו לפניו – פרץ כל מכשול ובא עד לחדר המשיח לראותו בכבודו ובעצמו.

רק הנביא הגדול, המבשר נתן בנימין העזתי, בלווית חסידיו נמצא במרחקים. הוא יצר למסעותיו לארצות אפריקה, אל עשרת השבטים, למדינות אשר אביו, המשולח ר' אלישע אשכנזי סבב בהם לאסוף נדבות למען הישיבות בארץ ישראל. ובכל מקום הוא פוקח עינים ומדליק לבבות ורבים מאמצים אל לבם את הגדולה בבשורות והמאירה בנחמות, אשר סוף סוף שמע אלהים לשוועתם וניחמם על יסוריהם הרבים –

ופעם אחת, בהיות הנביא עם קהל חסידים מאמינים בשה, נזדמנו לבית עלמין עתיק. בלילה שמעו לפתע מנגינה קסומה. זולף אור הירח סביב, והמנגינה – כגשם צלילים עדינים. אחר כך נעלם הירח, צלילי המנגינה נדמו, וקול עלה באזניהם – שבתי צבי הוא מלככם, הוא מושיעכם, הוא גואל חזק ואין אחר בלתו ועת קץ פלאות הגיע –

ובדרומה של ארץ פולין, בגלילות ווהלין ופודוליה, מספרים המעשה הנפלא שארע בשני תלמידי החכמים, שלוחי ועד ארבע הארצות, אשר נסעו למבצר גאליפול להתראות עם המשיח, הלא הם: הרב ישעיה בן הגאון מלבוב בעל הטורי זהב והרב לייב חתנו ושניהם נכדיו של החסיד המופלא יואל סירקיש בעל הבית חדש. בהיותם במגדל עוז נהג אותם המשיח פעם אחת לטייל בפרדסים אשר סביב לארמונו, והם מקוננים אליו על הרשעות והרדיפות והעלילות על ישראל במדינותיהם. מי הם המציקים הרשעים? –שאלה משיח. וכל פעם שנקטו שם אחד תלש עלה מאילן וזרקו לארץ. והמשולחים רשמו בפנקסיהם את השעה והרגע שעשה כך, ובשובם לפולין בדקו ומצאו שאותה שעה ורגע נפל אותו רשע שבפולין, ומת במיתה חטופה… מי יטיל ספק באמתותו ובכוחו? אך מן הנגדיים יש והעזו והרהרו אם אמנם טוב המעשה אשר עשה שהרג נפשות –

באהבה ובחיבה קיבל אותם המשיח. לכל אחד משניהם נתן מזכרת מטבע זהב שקרא שקל קודש. ומטפחת רקומה בפתילי זהב וכסף שקרא פרוכת קדושים. ולאביהם הזקן שלח כותונת שקרא כותונת בד קודש. ילבש הכותונת – אמר – ויקרא הפסוק: תחדש כנשר נעורייכי – וחתיכת נופת שלח לו והוסיף: יאכל ומיד יירפא. ואז נפלו השלוחים על פניהם לפניו ונשקו לרגליו –

ואחר ששמע את דבר הנגישות האיומות על בית ישראל במדינות פולין – אשר כולם רשומים אצלו עלי ספר – ציווה עליהם, באגרתו אל בעל הטורי זהב, לשלח אליו את נחמיה, המקובל הגדול מפולין, המנבא על הגאולה, ואשר מרוב קדושתו נצנץ בו ענף נבואה. במהרה אני אנקום נקמתכם, ונחם אנחכמכם כאיש אשר אמו תנחמנו – רשם באגרת – ושנ“ת גאול”י בא"ה…

השמועה על האגרת פושטת חיש על פני קהלות היהודים בפולין, ורבים הנוהרים עתה ללבוב, אל הטורי זהב, לראות במו עיניהם אותיותיה הקדושות ולפענח צירופיה ורמזיה ולהתבשם בה… ושנ“ת גאול”י בא"ה, שהם המשיח שבתי צבי בגימטריה – נאנחים יהודים ושואלים: מתי, מתי נזכה לקץ הפלאות. האמנם קץ גלותנו הגיע?

ורק הרב הישיש שותק, ידיו הרועדות אוחזות באגרת ושפתיו לוחשות אל אנשי הבית דין שלו המפצירים בו:

– יסע ר' נחמיה כהן לגאליפול, ואחר כך אם נשמע – נעשה…

זעקת המקובל מפולין

שעת חצות בשומה בפרדסי מגדל עוז. הירח המלא מפליג במרחבי התכלת וקרניו החיוורות פולשות חומקות בין ענפי העצים, מלטפות עיני פרחים וציצים סגורי-גביעיהם בשנתם, מכסיפות דשאים טלולים שיבשו בחורב היום. נוצצות גחליליות בדשאים. רטט כנפי צפור בקן, או זניקת-פתע של עוף-לילה שורטים בלב בדממה החולמת, שנשימתה העמוקה כמתמזגת בנהימת הים מעבר לחומות –

בסמוך לעץ רחב-גזע ונוף שרוע אדם. ראשו שמוט משל לעוף שחוט, שער זקנו מדובלל ופרוע, אבנטו לצדו וגופו מכונס בקפוטה שחורה ארוכה. קרני ירח מכסיפות מצחו הרם, חולפות על פני השפתים הקמוצות הסדוקות ונבלעות בזקנו ובפיאותיו. רק מקרוב תבחין נשימתו המסוערת ותאזין לפעימות הלב המורתח. כפעם בפעם יתעורר בזעזוע-עוית ושוב ישקע בשנתו. האין חזיונות הימים שחלפו בחריפות אכזבתם מבעיתים את המקובל נחמיה כהן?

מלכתחילה לא נמנה הוא עם המאמינים המובהקים במשיחותו של שבתי צבי ולא זו עיקר אכזבתו. ספקות מרים כירסמו לבו מזמן, מאז הגיעו השמועות והבשורות עליו לגלילות פולין, מאז התנדבו הקהלות בנפש חפצה לסייע לשליחותו, אך אשר ראה במו עיניו עלה על כל המשוער! וגם עתה, עתה, לאחר שהוברר לו בלא שמץ של ספק וערעור, כי אכן משיח שקר הוא, טרם נתיישבה בדעתו הבעיה – האם בשוגג הוא עושה מעשהו הנורא, הנפתה להאמין בכוח עצמו ובשליחותו, וביחוד לאחר שהוטעה על ידי נביא השקר שלו והמון חסידים מעריציו, או במזיד הוא עושה לחבל בכרם ולהוליך העם שולל על עברי פי פחת? אם כה ואם כה, הרי כמעשה העגל המעשה אשר נתגלה לפניו וחמור ממנו שבעה מונים, שגם כאן העם פורקים תכשיטיהם ונזמיהם להתיך צלם אֵל נכר…

גם אותו, את נחמיה כהן, ביקש להעביר על דעתו ועל אמונתו! מה השתוקק לאסרו בחרמיו, הנוכל! בצרות וביסורים נתון בית ישראל בפולין וכאן, בארמון, הוא טובל בזהב ובתענוגות ובמעדנים וידו שלוחה למוטט אשיות אמונת הצדק והאמת, אמונת הנצח, שהיא חיינו ואורך ימינו, ובסמוך לו טומאת הנקבה, המטרונה… רעד חולף גופו בעלות דמותה לפניו. הוא זוכר: נתון היה בויכוח מר ועז עם הצבי הרצוץ כאשר הבחין בה לראשונה. על הגג השטוח של הארמון ישבו, וענף רחב של אזדרכת חופה עליהם מלהט השמש. והנה, בפתע, ממול – ראה אותה במערומיה, לבנת גופה השופע בשרים, ושתי שפחות שופכות עליה דליי מים ומעסות דדיה ושוקיה… וזה הצחוק שכולו פריצות… ואחרי כן…

משיח ישראל – ופריצות!… עוית חולפת על פניו ונקפאת. אך אחיזת עינים של הסמאל היא: בזה החכם הספרדי נתגלתה רוח הקודש ואורו של משיח ומי משחו?

זכורים לו כל גלגולי המערכה הארוכה, השאלות והתשובות, הקושיות והתירוצים, מחץ ההתקפה שערך והנסיגה תוך הערפל – ואיך תאמר שמשיח אתה, והלא קבלה היא בידנו שמשיח בן יוסף משבט אפרים צריך להקדים למשיח וסופו שייהרג במלחמת גוג ומגוג? ורק אחרי כן יבוא אליהו הנביא ויבשר קץ הגאולה ויקבץ נדחי ישראל ויתקע בשופר גדול!

מלחמת האומות – ביקש הנוכל ליישב קושייתו, הלא הן מלחמות הגויים בזמננו ושחיטות ת“ח ות”ט שבהן כבר נתן נפשו משיח בן יוסף, והוא אחד מתלמידיו, גלגול…

משיח בן יוסף כבר נתגלה, נלחם ונפל – מחייך נחמיה – ואנו לא ידענו? מה זכותו ומעשיו מה?

והוא עצמו, שם רשעים ירקב,הוא מתיימר להביא גאולה לישראל ולעולם ולהדיח התוגר מכסאו, בהפרת חוקי התורה והצומות והמועדים! הוא יביא הגאולה, בדרך זה יביאה! אין זאת אלא שנסיון מר ואיום הוא, התלבש סמאל בלבושו של המקובל מאיזמיר, שנפשו יוצאת למלכות ולשררה ושמות הוא עושה בלב העם בתעתועי הכזב…

רעדה אוחזתו בשנתו הטרופה והוא כמפרפר באש קדחת. שעה ארוכה חלפה מאז חמק נמלט ממנו, אך חומות אבן סוגרות סביב. ליל הקיץ הקצר נמוג, ובאופק התרוג מפציע השחר ומפרים מרננות. עיניו נפקחות קמעה. הוא אוסף כנף הקפוטה תחתיו. דמעותיו נוטפות כאגלי פז זכּות על לחייו הנפולות, נבלעות בשער זקנו ושפתיו לואטות –

– אהה ה' אלהים, עד מתי תאחר לנו קץ הפלאות אשר רוב נביאי האמת שלך ניבאו עליך בשמך?… זכור לנדחי אבותינו אשר עמדו בנסיונות בשנות גזירות והריגות תתנ"ו והלאה, ולו שהייתי אחד מהם וקידשתי את שמך ברבים בקרבם מלחיות בדור תהפוכות זה אשר מחללים שמך הגדול במשיחות שקר זה לעין כל… והבט משמים – הוא קורא וגופו מפרפר – וראה חרפת משיחך האמתי, אשר זה האיש מחרף מערכות ישראל המפוזרים – ה‘, ה’, אל רחום וחנוך ארך אפים ורב חסד, הצילנו מזאבי ערב הטורפים האלה, מאת המשיח השקר הזה ומאת נביאו –

עתה הוא שכוב לארץ, איבריו רועדים ודמעותיו נוטפות אל הדשא הרענן – קרני השמש העולה מאירות סביב ומתנצנצים צלילי עוגב וכנור… והם פוצעים נפשו.

הוא מתרומם לאטו, בכבדות, מבטו תוהה על פני הקרקע ששוליו מאדימים בין ענפי העצים, ונסמך שוב אל הדשא. הוא עוצם עיניו ומליט פניו בכפו… בפתע הוא נזכר: שעת תפילת שחרית הגיעה, אך היכן הטלית ותפילין? האם לא הניחם בארמון, ברשותו הטמאה? מה יעשה?רגע הוא נלבט בדעתו, אך במהירות הברק חולפתו ההחלטה אשר ברי לו כי ממנה לא יזוז: שוב לא ישוב אל מאורת הפריצים הזאת! הן ודאי ירצחוהו נפש. עליו לברוח מכאן, לאלתר, עליו לחשוף את מסכת-הכזבים האיומה, להציל כל עוד ניתן להציל… אל מלך התוגר עצמו יגיע, גם לו יגלה הסכנה הגדולה, אפשר בדרך כך יחלץ העם מן האסון הצפוי… פיקוח נפש של עם שלם – אך כיצד יברח והם סוגרים עליו ומבטי הזעם והאיבה של מאמיניו מרחפים סביב.

הוא מתאושש קמעה, מבקש לקום, ההחלטה שגמלה בו נוסכת בו אומץ ועוז. הוא יברח אל חיילי התוגר. יסגיר עצמו לידיהם – על נפשו יבקש. ואם לא ייעתרו לו – יחבוש המצנפת… עת לעשות לה' הפרו תורתך! אך לפתע הוא עוצר נשימתו – הוא מבחין בדמותו הזקופה של שבתי צבי העומד לידו! הדור הוא, כתמיד, ומבושם, וזקנו עשוי, אך צל של דכדוך ועצבות הוא רואה בפניו… הוא מטיל בו מבט חטוף ומשפילו מיד לארץ. חזקני סמכני אלהים ואעמוד בנסיון עד תום… הוא נושא תפילה בלבו.

בפתע הוא רואה את חדר ועד ארבע הארצות, את הרב הישיש בעל הטורי זהב, את המוני היהודים המחכים, המחכים…

עתה הוא אוזר שארית כוחו, ניתר בבת אחת מן הקרקע, שולף מבטים כשיפודים לוהטים אל יריבו הגדול העומד מולו אחוז שתיקה תמוהה:

– עד מתי אתה אומר שמשיח בן דוד אתה וגואל ישראל? – הוא מטיח נגדו זעקה מרה, זעקת יאוש. ואני אומר הלוא יישארו יהודים כמו שהיו מקודם ולא תמית אותם, כי לא תהיה אחרית טובה לדבר הזה. אתה עוכר ישראל! – הוא צועק בקול גדול ובחימה שפוכה ובכאב גדול – אתה תחפוץ להביא את כלל ישראל תחת חרב על ידי השקרים והכזבים שלך. אין בך ממש וסופך לא יהיה טוב!

שבתי צבי שותק. צפרים מצייצות בין עפאים זרועי אור. נגינה עריבה קולחת מן הארמון. נחמיה כהן משפיל עיניו לארץ. זיעה קרה מכסה אבריו. הרהור חולף במוחו: אליהו המייסר את המלך אחאב ואת איזבל מלכת הנכר…

שבתי צבי שותק. עצבות ומבוכה בו. ראשו מושפל ועיניו עצומות. במערכות רבות עמד, אך עוד לא היתה לו כמערכה המרה הזאת אשר תדכאו ותדכדכו כליל. והן הוא עצמו הזמין אליו את המקובל מפולין…

אנשים נראים במשעולי הגן. השמעו הזעקה המחרידה? הניחשו את ההתנגשות החמורה בין שני האויבים העומדים ערוכים זה מול זה באין פשרה? הנה גופו הכרסני הבשרני של הסופר הגדול שמואל פרימו קרב ובא, מרשרש בין הענפים, הנה הוא עומד לידם ושאלה שקפאה על פיו…

– אדוננו…

עוד לא סיים דברו ונחמיה כהן זינק ממקומו ופנה במרוצה אל עבר השער. הקפוטה המבודרת נאחזת בשיחי יסמין פורחים, רגליו דורכות גבעולי פרחים ופיו פולט הברות קטועות:

משיח סרוח! עוכר ישראל! אויה לנו! משיח שקר!

הוא אץ-רץ באחרית נשימתו. הציציות המרקדות ופוזמקאותיו הלבנים מבהיקים בין ירק השיחים והעצים.

שבתי צבי עומד על מקומו. ראשו מושפל לארץ. דמום הוא ושותק. לידו הסופר הגדול –

שבתי צבי נקרא אל מלך התוגר

יום מימים במגדל עוז. אותות הסתיו כבר נראו בארץ ועצי הפרדסים עומדים בשלכתם. התנועה מסביב לחומות הומה ושוקקת כתמיד, רבים הבאים והיוצאים, יחידים ומשלחות, וגם בגאליפול ובכפרים הסמוכים חונים אלפים באֵי ארצות שונות. גם זרם המתנות ומכתבי ההכנעה אינו פוסק, ורק המשיח עצמו שוב שרוי בעצבות בלתי-מושגת ובלתי-מובנת, דיבורו מועט ושירתו נדמה, ואף צלילי הנגינה המפכים יומם וליל בארמון אין בהם כדי לעודד רוחו ולהאיר פניו… מאז נמלט מכאן המקובל מפולין שמרד בו – היה לאחר…

המשיח בחדר עלייתו, על הגג, צופה אל גלי הים המקציפים מרחוק. עדת עורבים שחורים חולפות ביעף וצריחתם מרה, מייאשת. רוח קרה מנשבת, סוערת בין בדי העצים וקרעי עננים אפורים שטים כמבוהלים בשמים שגבהם שח בפתע… הה, אילו ניתן לו עתה לחזור אל ימי ילדותו, אל סמטאותיה הטובות של עיר הולדתו איזמיר, לברוח מכל העם סביב ומן התכונה הגדולה ולהתבודד שוב בחוף ימה, לטבול במימיו, לטעום טעמה של מתיחות הנעורים המתוקה, המפעמת ולהצרף בלהטה ולערוך מחדש החשבון הגדול… שנים חלפו נקפו מני אז והוא, דומה, כה קרוב עתה ליעוד המקווה, הנכסף על ידי העם, כה קרוב – ורחוק… המונים בוטחים בו, מעריצים אותו, עובדים לו, אהבתם ותפילתם לו, עבדי עבדיו הקטנים והנכנעים הם, אך מי כמוהו יודע חולשת עצמו, שעה שנפשו שוקעת שוב במחשכי תהום רבה ועומדת במערכה נחרצת עם כוחות העקלתון? אפשר ורק נתן, בנימין נתן העזתי אהובו, הוא האחד המרגיש בצר לו, הוא האחד היודע סוד נפשו ומצוקת. הי כל מכתב שלו כצרי בוא לנפש דווייה – בלעדו אנה הוא בא?

לפני כמה ימים היה הדבר? כן, בראש חודש אלול. כל ל"ט המלכים אשר הוא עצמו, המשיח, ציווה להם לנחלה את מלכויות העולם, נקהלו כולם יחד במבצר גאליפול. הנה הוא רואה פניהם המפירים יראת כבוד והכנעה והם נופלים ומשתחווים לפניו אפים ארצה, ובידיהם הרועדות ספרי העדות והזכרון אשר הסופר הגדול שמואל פרימו דאג להעתקתם ובהם רשום סדר חלוקת הממלכות והכהונות, לזכרים ולנשים, חתום בטבעת המלך כדת אין להשיב… הם מנשקים בהערצה יד שמאל שלו ומנשקים יד ימין של המטרונה… הוא שומע את קולם עולה אליו בהכנעה גמורה, אך גם ריטון קל הוא מבחין בו – האם לא רטן העם על משה בצאתו ממצרים? – חולף הרהור במוחו.

– יחי אדוננו מלך המשיח ומטרוניתו לעולם, וממשלת מלכותו תכון לעד, לדורי דורים, עלינו ועל זרענו – כך פנו אליו. הנה אנחנו מחלים פי המלך המשיח – טען בשמם אליעזר אספאהן העשיר, גלגול יהורם מלך ישראל – בשאלתנו ובבקשתנו, לגלות איך יהיה קץ הפלאות הזה, ומה יקרה בו וכדת מה לעשות לנשינו, בנינו ובנותינו ולכל עדת ישראל המפוזרים מן קצה העולם עד קצהו, ועוד כמה זמן תתאחר התפיסה המכובדה במגדל עוז הזה?

עוד עתה רואה הוא הלהט שיקד בעיניהם, הוא חש בצפייה הדרוכה שאחזה בהם, וביחוד נגע ללבו מבטו האילם חדור האהבה והמסירות של אחד מהם, הלא הוא אברהם רוביא, גלגול יאשיהו מלך יהודה, העני המרוד, מן הנאמנים שבנאמניו, אשר לא נעתר בעד כל הון למכור ממלכתו. שבתי לבש עוז ואמונה, רוחו חיתה בקרבו למראה עבדו זה. מה אמר להם אז? כן, הבטח הבטיח, כי בעדו חודש ימים ילך בזרוע עוזו לאנדרינופול, למלך התוגר, וישאלהו אם יתן לו את כל ארץ סוריא היא ארץ ישראל אשר ימלוך בה, אם אין. וזאת ישאלהו לנגד משנהו והמופתי שלו וחכמיו. ואם מאן ימאן – ישיב אלין – הנני הורג בליל זה את בנך בכורך עם כל בכורי ממלכתך, מבכור השולטאן ועד אחר הריחים. ואם באלה לא תשמע לי ותקשה ערפך לנגדי – לא יתמו שני ימים יאכה בדבר את כל תושבי ממלכתך – ואחרי כן אשלוט בהם כרצוני -

אהה, כי רבה עצמה אז, לשמע דבריו, השמחה והרינה של המלכים על התשובה הגדולה הזאת. ושוב נפלו כרעו והשתחוו לו ולמטרוניתה ונשקו ידיהם. והשמחה פרצה גם בכל משכנות ישראל…

עשרים ושלושה ימים רצופים עברו מני אז, ובינתים היה בכאן המקובל הנורא מפולין והרתיח את מצולות נפשו, וניסה לגדוע את ענף הישועות והנחמות. ויקו לעשות ענבים ויעש באושים… באושים… כי ממנו נמלט ואת המצנפת חבש ¹⁵ואל הישמעאלים בא, כדי להבאיש ריחו לפני השליט… על כל קהל המאמינים לימד זכות, וריחו הוא בלבד הבאיש – האויל! משל כאילו אפשר להפקיד בין הדבקים, בין ישראל למשיחם, בין ישראל ליעודם… והוא שומע קול מדבר אליו מתוך נפשו ומאיץ בו:

– הגיעה השעה, שבתי, קום ולך, לך וכבוד וגאל!

כ"ג ימים עברו מני אז… כנצחים! יום יום וצפייתו לנס, יום יום וסבלותיו ויסוריו. יום יום הוא מחליט לצאת מן החונות, אך אין הוא עוצר כוח ודוחה הדבר למחרתו. ודאי, אין ספק כי מן השמים יסייעו בידו, א ף שלא נגלה לו מתי ואיך יתרחש הנס הגדול. האין הוא מחכה להארה גדולה ומחודשת, לרוח עז אשר תשאנו ותכפה עליו הצעד האחרון, המכריע? ודוקא עתה ירד עליו הדכדכוך האפל וכל כחות תהום רבה הסתערו עליו להכריעו ולהדיחו: שוב עולה לפניו דמותו של נחמיה כהן בהמלטו מפניו כהמלט אדם מפני האש באותו שחר של יום קיץ, בין עצי הפרדס, אחוז ריתחה וחימה וזעם ונקמות –

– בפתע הוא נרעד. הוא מטה אוזן ושומע – שקשוק אופני מרכבה ודהרת פרסות סוסים. פרשים הרוכבים בעקבותיה, קרבים בשיבל המוביל אל המבצר. עוד מעט ויעמדו בשער. אי-מנוחה בלתי-מושגת אוחזת בו. המרכבה והפרשים – מה בשורה הם מביאים לו ביום אלול מעונן זה? השלח השולטאן לקחתו אחר כבוד, או אולי, נסיון נוסף הוא אשר הוטל עליו להתנסות בו?

אכן, הוא לא טעה. הנה הם עומדים לפניו, השליחים הנכרים ומשמר הכבוד של חיילים חמושים לידם והמתורגמן לפניהם, ולשונם רכה ואומרת כבוד –

– אל יחד בעיני אדוננו, כי המלך הגדול, השולטאן שלחנו אליך וציוונו להביאך אליו.

– מה חפצו ומה בקשתו של השולטאן? – הוא שואל בקול רפה.

– אפשר על ששמע באנדרינופול שאיש מופת אתה, ותהיה עמו לשמרו, ויכבדך, ותהיה מאוכלי שולחנו תמיד – הוא שומע התשובה.

– כן, אני הולך עמכם – הוא עונה בקול לא-לו. ואתם חכו לי מעט בזה – הוא לוחש אל העומדים לידו.

ביציאתו מן הטרקלין הוא פוגש בשמואל פרימו, מבוהל ונושם בכבדות, עוד בטרם יפתח פיו, הוא שם ידו על כתפו ואומר:

– הנה נקראתי למלכות, שמואל, ואני יוצא בזה הרגע. אפשר הליכתי האחרונה היא זו, האחרונה, ואתה חזר ואמץ ובטח באלהי ישראל אשר ינחנו בדרך הנכונה…

עתה הוא ממהר – שרה לידו – ועולה למרכבה. לידם שלוחי השולטאן. חמישים פרשים רוכבים אחר המרכבה.

המרכבה דוהרת ברחובות גאליפול. מבטו של שבתי צד המראות והדמויות סביב – מה רבים הם חסידיו ומאמיניו, מה עזות ומופלאות התקוות שיקשרו בנסיעתו זו משיוודע להם עליה. אהה, מי מהם ודאי כבר הבחין בו, אך לו אין גם שהות לברכם לשלום! אך הוא נושא להם ברכה חמה בלבו, לכל המאמינים, לכל העם הזה המפוזר והמורדף. המרכבה ממשיכה דהרתה הלאה, קדימה, אל עבר המלך בואכה אנדרינופול – וחרדת לבו גוברת בקרבו. הוא נלחץ אל שרה כמבקש סעדה ועצתה. מה רצונו של השולטאן? – הוא שואלה בלחש. האם להרגני הם אומרים כאשר נהרגו כמה גלגולי משיחים בימים שעברו, או… השעות חולפות כנצחים, וככל שהם קרבים אל שערי אנדרינופול כן גוברים והולכים דכאונו וחרדתו.

– חזק, שבתי, כי שעתך הגדולה באה – היא מנחמתו. אור גדול אני רואה… אור עליון… חזק ואמץ… כי לך נכונה המלוכה…

והנה עומדת המרכבה בשערי הארמון.

בברית האישלם

דמדומי ערב עוטים את שערי הארמון באנדרינופול אשר אילנות גבוהים סביבו ושומרים חמושים אבוקות בידיהם, על המשמר ליד שעריו.

– נלך, אדוני, אומר אחד משלוחי השולטאו בפנותו אל שבתי צבי.

– הם יורדים, לאטם, מן המרכבה, והנה נער בא לקראתם במרוצה. הוא ניצב רגע מול הבאים – ולפתע נמלט על נפשו.

מסריסי השולטאן הוא הנער, ונשלח בפקודתו להביא לפניו את שבתי צבי; אפס, בראותו אותו – זו הפעם הראשונה – נרתע מוכה-פחד, שלא אחת שמע מפי הנערים אשר בארמון השמועה המבעיתה, כי בכוחו של איש-המופת הזה להרוג בעצם מבטו כל האדם הבא בדלי"ת אמותיו…

אור רב זולף ממנורות הבדולח והכסף בפרוזדור הארמון, שתקרתו וקירותיו עטורים תמונות-צבעונין. הד מצעדם נבלע בשטיחים הפרושים על רצפתו. צליליהם הענוגים של חלילים וכנורות רועפים בחלל הנודף ריחות בשומים. מבעד לוילון רחב מבחינה עינו בשולטאן. מסב הוא במושב-הקטיפה הגבוה וחופת ארגמן עליו, ולידו יועציו וחכמיו. שפמו הדק מסתלסל כקשת על קפלי לחייו, ומבט ליאה בעיניו הקטנות הצופות בסקרנות ובתמהון בבא. ובפינות – סריסים ועבדים – וחבורת נערות, הקרויות לענג את השולטאן בשירה ובמחול.

שעה ארוכה הוא משהה מבטו על משיח היהודים העומד לפניו, מוכה דכדוך וחרדה. יהודי יחידי, שליחם של היהודים, אל מול פני השליט. השולטאן מהרהר ביהודים רבי-ההשפעה אשר פעלו בחצרות אבותיו, מדינאים ורופאים וסופרים, אך מה שונה מהם זה הניצב עתה לידו, מה שונה ומוזר ופלאי… אך הוא, לבו פועם בקרבו בצפיית-חרדה, ושפותיו רועדות; אפשר יסייע לחש הפסוקים, אפשר יתרחש עתה הנס?

– למה פניך זועפים ונופלים? – נשמע קולו של השליט.

– מיגיעות הדרך, אדוני השולטאן. מגאליפול ועד הנה לא עצרה מרכבתנו…

– האתה הוא האיש המרעיש ממלכתי וקורא למרוד בי, אתה ועמך היהודים, ומבקש למלוך בסוריא?

– המלך השולטאן לעולם יחיה. הדברים מעולם לא היו במחשבתי…

– הלא כל היהודים הנאספים אליך, כורעים ומשתחווים לפניך, כאשר עושים עבדי לפני, משל כאילו צבא ושלטון לך. ועל כל זה מילאו ביתך כלי כסף וזהב וחפצי-יקר ותשתרר עליהם כמלך – וכבר גילה רוב מזימותיך היהודי מפולין, נחמיה, אשר קיבל על עצמו דת מוחמד – - -

וכעבור רגע הוא פורץ בצעקה גדולה:

– מה לך שותק, יהודי חרוף? – דע, כי בן-מוות אתה על כי הולכתנו שולל בשקריך… אמור אמרת, כי תאסוף כסף למען עניי עמך בסוריא, ואת הכסף אשר קצבתי לך פיזרת להנאתך…

– מה אומר ומה אדבר – הוא אומר בקול חלוש – צדקו הדברים במקצת, ולא אכזב לאדוני השולטאן מאומה. כן, זה שורש דבר… שקם בקרבנו איש נביא בעיר עזה ושמו נתן בן אלישע בנימין, אשר הטעני ואתפתה…

– ועוד זאת, אדוני השולטאן. שמועה הפיץ, כי שבטי היהודים שבאפריקא חפצים להתכנס עד שיהיו למחנה צבא גדול, ואז אלך אני אליהם עד בואי לנהר סמבטיון, ומלחמות גדולות נלחם – ואחר כך ימליכו אותי למלך עליהם –

– חא – חא – חא – מתגלגל צחוקו הרם של השולטאן. יהודים רכי-הלב, שאינם מלומדי מלחמה וכל המוצאם יהרגם, הם יאסרו מלחמה!… חא – חא – חא…

– הבצדק ובאמת שהנביא ניבא עליך, כי מזרע מלוכה אתה? – הוא שואל בפתע.

– צדק ואמת נפגשו, שאני מזרע דוד וזרע אברהם אבינו…

– אם כן, אנסה אותך כאשר ניסה נמרוד את אברהם אבי – כן, אנסה אותך. חמשת יועצי אלה, העומדים לימיני, ירה יירו חמשה כדורי-עופרת בלבך. אם תינצל סימן שאמת דברך, ואם תיהרג אות הוא כי כיחדת תחת לשונך ואינך אלא מורד במלכות…

שבתי צבי שותק. פניו חיוורים ורגליו כושלות, עוד מעט ויכרע תחתיו. מוכן הוא לקבל הדין על עצמו. עיניו נעצמות ובמהירות הבזק חולפים לפני קרעי מראות: איזמיר – עזה – אלכסנדריא – גאליפול. ועתה בא הסוף. הנכזבה האמונה, תקוות תקוותיהם של הרבבות?

בפתע הוא שומע שמו בשפה רכה. מי הוא הדובר אליו? אדם נמוך-קומה ושחום-פנים עומד לפניו ועיני ישראל לו וכובע אדום תלול לראשו. האם רוחו של אביו הוא, של נתן, שרה? הוא פוקח עיניו. רופאו של השולטאן העומד לידו ומדבר אליו הוא, רופא החצר המכונה חיאט זאדי, הוא משה בן רפאל למשפחת אברבנאל אשר בא בברית האישלם. כן, הוא שמע עליו. ועתה הוא שומע קולו הדובר אליו רכות:

– ראה, שבתי צבי, כי כלתה הרעה אליך מאת השולטאן, אליך ואל כל גדולי ישראל שנתעו אחריך יצא הקצף. במוות ובעינויים נוראים תיספו כולכם. לפידים בוערים יקשרו לגופך ויסחבוך ברחובות עיר ובקוצים ידושו בשרך. ואני ידעתי את כל מצפוניך ומופתיך, וגם את נביאך ידעתי, ורק מאהבת אומתי כיסיתי על כל זה מהשולטאן, ואכן סר המוות עד היום. אך עתה באו מים עד נפש… ולכן איעצך עתה עצה טוב, אשר משמני הארץ תאכל בשלום ואתה וכל שנתעו אחריך יינצלו. כי אין לך תקנה אחרת, או שתיהרג אתה וכל בני בריתך בעינויים גדולים ונוראים ולא תעבור ועמכם ייהרגו רבים, או שתמיר בדת אלקוראן, כמוני כמוך!

הוא חוזר אל השולטאן – ולוחש דבר על אזנו. השליט לוגם מן המשקה אשר אחד הסריסים מגיש לו. מתיחות עומדת בחלל. הכל צופים אל עבר משיח היהודים. הוא שותק, אך מערכה איומה גועשת עתה בלוב, יאוש ואכזבה, דכדוך ודכאון אוכלים בו בכל פה. הה, אילו ניתן לו עתה לפשוט מעל עצמו בגדי-הפאר, לטבול במים הקרים כאשר הסכין מנעוריו וליתן את גוו למלקות ולעינויים! כיצד אמר המומר? לעבור ולא ליהרג… האמנם נבחר הוא ממקדשי השם באהבה בכל הדורות? האין הוא נבחר? ולפתע מבריק במוחו פסוק אחד ואותיותיו אש לוהטת:

אני ה' מבשן אָשיב – ממצולות שמד אשיב. והרי בידוע שהמשיח צריך להיות נבלע תחילה בין הישמעאלים, בבחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, והוא צריך להתבולל בין האומות, כדי שיהיה ביש מלבר וטב מלגו. והאם לא הורה הרמב"ם להלכה, שאין דין ייהרג ואל יעבור חל על דת מומחד? והאם לא נאמר בזוהר הקדוש שעל המשיח לעבר עבירה כדי להוציא את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה?

בפתע הוא רואה עצמו אנוס, אנוס בלבוש חדש מיוחד – לא הצלב הוא כי אם חצי הסהר – האין הדבר הזה הגדול בנסיונותיו?

חיוך קל עולה על שפתיו, תקיפות ואומץ בקולו:

– אדוני השולטאן! זה יום ראשון לתחיית רוחי ואורי. עמך עמי, ואלהיך אלהי, ותורתך תורתי, ואמונתך אמונתי, ודתך דתי, ובאשר תקבר אקבר – – –

רחש-לחש חולף בין המכונסים בארמון – ואחריו קמה דממה. רק הרופא המומר מחייך… הכל מסתכלים בשולטאן – מה בפיו?

הוא מתרומם לאטו ממקום מושבו, מושיט ידו אל שבתי צבי –

והמופתי ניגש אליו, קד קידה, מוריד מראשו כובע הבוניטו, הוא כובע היהודים, ושם עליו מצנפת לבנה ומושיט לו מעיל ירוק – סימן ההמרה.

– מחמד אפנדי יקרא שמך מעתה – אומר השולטאן – שפדית נשמתך משחת והצלת רבים מבני עמך. ועתה תשתדל לפני היהודים שבמלכותי, שילכו בעקבותיך ויקבלו את דת מוחמד – רב יהיה מעתה כבודך בביתי, רב – – –

אחד אחד ניגשים יועצי השולטאן, פניהם שמחים ומרוצים, ללחוץ את ידו של שבתי צבי ולברכו. אך הוא כמתנצל ומתחמק. הוא מבקש להיות יחידי. עם עצו. עם נפשו. הוא עייף… מאד עיפה נשפו.

נביאי-שקר

בלובן פניה ובצחור לבושה היא מהלכת טופפת ופניה שוחקים-צוהלים. אך שכבר עברו חדשים אחדים מאז הוצאה מן ההרמון ומאז בחר בה שבתי צבי מבין עשרים וחמש הפלגשים שהוצגו לפניו ואחר כבוד לוקחה להיות לו לאשה, עוד אותות ההתרוננות עומדים בכל חזותה והליכותיה. האם פיללה, גרטרוט, מפליטי השחיטות בפוליו שנשבו בידי הטאטארים והובאו לקושטא, כי יום יבוא והיא תזכה לגדולה הזאת? ועתה היא הרה לו, למי שקרוי משיח ישראל אף היום, גם לאחר שלבש כובע הטולפאן על ראשו והוא מנכבדיה חצר של השולטאן. ודאי, צרתה, המטרונה שרה, קנא תקנה בה, אך היא יודעת כי ידה על העליונה… היא היורשת.

והוא עצמו, האנוס הגדול, שבתי צבי, אנוס גם באהבתו החדשה לאשה הזאת אשר ממנה הוא עתיד לראות זרע. לא, אין הוא עויין את שרה, שגם היא מן השמים נועדה לו וגם היא אשכנזיה מפליטת השחיטות בפולין, ואשר כברת דרך ארחה עמו באמונה, ביגונו ובששונו, ביסוריו ובתקוותיו. היד העליונה המנהלתו בתהפוכות חייו, היא שזימנה אותו עם שבויית ההרמון הנאה, שנחמה ורוגע במגעה ועידוד בנפתוליו המרים תחת תגרת ידו של השולטאן המעניק עליו רוב טובה שהיתה לו לזרא. הוא העלה אותה, את השבוייה האנוסה, מחשכת ההרמון, ואפשר שדבקותו בה אף היא אות לשליחותו הגדולה בהעלאת ניצוצות הקדושה הבלועים בטומאה?

הן על משמעות זו העמידו גם המכתב של נביאו, נתן בנימין, שהוא אהוב לבו ושנוא נפשו כאחת, והוא הנאמן שבנאמניו. המכתב הזה שהיה לו קרן האור היחידה, שעודדה ואימצה אותו אחרי ההמרה, בימים ובלילות הזעופים והדכואים ההם כאשר עוד מעט וטרף נפשו בכפו ביאושו. הוא שהיה לו בחדשים המרים האלה הקשר האחד עם כלל ישראל, שעם הניתוק הימנו עוד גברו געגועיו אליו בתיר עוז, שעה שרבים מאוהביו מאמיניו ודאי סטו ממנו, מחרפים מערכותיו ומצטרפים במפח נפש אל שונאיו נפש, או נלבטים ביאושם ובחרפתם. אך רבים מהם ודאי מבינים לנפשו ולאנוסותו, ואפשר שאמונתם עוד גברה וחזקה במשיחותו שלא תכזיב, ויש הסוברים שאך צלו המיר, אך הוא, נתן בנימין, קלע לעיקר והוא שפתר לו עצמו, לשבתי, ולקהל המאמינים, את המשמעות הנכונה של המעשה האיום: ההמרה גזירה היא, אונס היא, שליחות היא וזוהר האנסוות עליה יהל, ירידה צורך עליה, שלאו כל אחד זוכה לה וראוי לה!

השמועות הלא-טובות לא ריפו רוחו – כתב לו נתן בנימין מדמשק – כי יש לו לב אריה! והמעשה אשר עשה כן צריך להיות. וכך כתב גם ליהודי אלאֶפּוֹ – שאף ששמעתם דברים זרים על אדוננו ירום הודו, אל ירך לבבכם ואל תיראו, והתחזקו באמונתכם מאד, כי כל מעשיו הם נסיונות נפלאים ואין שכל האנושי יוכל לבוא עד קץ תכליתם, עמוק עמוק מי ימצאנו, ובקרוב יתבררו הדברים על בוריים; ותדעו ותבינו ותשכילו ממוצא דברי, ואשרי המחכה ויגיע לישועת משיח האמתי תגלה מלכותו עלינו במהרה בעגלא.

אהה, כי השכיל בנימין נתן לראות למצוקת נפשו, והוא שעלה לפניו את אשר רמז ר' שמעון בר יוחאי בזוהר, בפרשת כי תצא, בסוד יוסף; ותנח בגדו אצלה ולא לבושו. הבגד – ולא הלבוש. האם לא היה גם יוסף הצדיק אנוס כמותו וסופו נחל כבוד גדול ומביא ישועה לאחיו ולעמו? ואברהם מיכל קארדוזו, מאנוסי ספרד, מן האמיצים והנועזים והקנאים שבמאמיניו, האם לא יישב כהלכה נבואת ישעיה את פושעים הוא נמנה והוא מחולל מפשעינו, שהמשיחים סובלים עונש וחילו על עוונות ישראל – משיח בן אפרים נהרג ומשיח בן דודו נעשה עובד עבודה זרה.

בימים הוא חובש כובע הטולפאן והוא תלמיד למופתי וואנני בלימוד הקוראן, ואילו בלילות הוא מפליג במזמורי התהלים בשירה נוגה רכה ומעיין בספר הזוהר – וכולו נתון בעלום של שירה וטוהר, הוא עולמו, בחברת מאמיניו וחסידיו הוא מוסיף לטוות רקמת הזהב של הגאולה המוכרחת, המובטחת, הרמוזה בדברי הנביאים. לא, לא פסה אמונה בישראל! רבים, רבים מן המאמינים עמדו במבחן המר. שכרם מובטח להם, ובלילות, חבוש כובע היהודים ועטוף טליתו, נסתר מאין רואים. הוא מפייט בקולו הערב פסוקיו החביבים:

חזקו עמי, מהר אבנה דבירכם,

נקם אלבש ואשיב שבותכם…

שערי תשובה

בבית הכנסת באנדרינופל נועד המשיח המומר עם יהודים, מתפלל עמם ודורש לפניהם, ובבית הכנסת באיזמיר המלא מפה לפה, עומד על הבימה הרב חיים בנבנישתי עטוף טליתו, והוא מודה ומתוודה ברבים על חטאו ומקבל על עצמו תשובה גדולה. חטאתי, עויתי, פשעתי… נשמע קולו בדומיה ובחרדה, והוא מטיח באגרופיו על לוח חזהו… סליחה ומחילה הוא מבקש מעם קהל ישראל ומעם הרב לאפפא, אשר על כסא הרבנות שלו הוא ישב בפקודת הצבי שבור ימח שמו וזכרו, ומעם שאר החכמים אשר אנוסים היו לעקור מאיזמיר ולהחבא מחמת מרדפיהם נפש.

בדרכו מבית הכנסת אל ביתו אשר בפרבר בּונגאר בּאַשי, הוא שומע לעגם שלה גויים ברחובות, צחוקם ולצונם של זקנים ונערים של המשיח היהודי שהיה למושלמי… הוא נושך שפתיו בשיניו ומחיש צעדו. הוא ידוע, כי רבים המאמינים בו בסתר, ונביאו מוסיף לקיים הגחלת לבל תכבה, נביא המרמה אשר רבני אנדרינופול וקונשטנטינא מעידים עליו שוב במכתביהם, שכל היעודים שיעד אין גם אחד שנתקיים ונמצא שקרן בדבריו, והבטחותיו לא להוועד עוד עם המאמינים הפר.

עתה ברור לו: מעשה ראשון אשר יעשה – ישלח שלוחים אל הכפר הנידח אשר בין ההרים, להביא את הרב לאפפא ואת שלמה אלגאזי ושאר תלמידי החכמים ולהחזיר להם כבודם כבראשונה. החורף הקדים לבוא בסופות והדרכים עמוסות שלג רב. אך אפשר וראוי לו שיטול על עצמו את הטורח וילך אליהם בעצמו, לבקש מהם סליחה ומחילה ולהביאם לאיזמיר – לאיזמיר המוכה והמושפלת אשר מתוכה יצא ופשט כל הרע הזה. הן אין הוא יחידי בקרב רבני ישראל שנואל וחטא בשגגה. אכן, צדקו חכמו רבני קונשטנטינא שאסרו בכל תוקף להלעיג על החוזרים בתשובה ולהזכיר להם איוולתם… הן כך גזרו רבני ישראל לפני שנים גם על האנוסים השבים לחיק אמונת ישראל.

עתה ברי לו, כי הוא מוכרח לצאת לדרך, לאלתר, ויחד עם הרבנים שגלו וכאד ממשמשיהם יחזור לאיזמיר, לאסור המלחמה הקדושה ולעמוד בפרץ.

הצינה בחוץ עזה וסופת שלג משתוללת. מכורבל במעילו הוא יושב בעגלת החורף המחליקה בדרכים המושלגות, בשדות פתוחים ובמשעולי יער, הרוחות מכּות בה מכל עבר והשלג נערם עליה. עם ערב מגיעה היא בסמוך לכפר – וחוזרת העירה. מכאן ואילך הוא משרך דרכו, ברגל, אל עבר הבקתות הנמוכות, שגגות קש להן והן כטובעות בשלג. אורות זעירים מהבהבים בחלון קטן. האין אלה נרות חנוכה?

הוא דוחף לאטו הדלת לפניו ונכנס לקיטון, ועמו פורצים אדים בהירים מן החלל המושלג. המסובים אותה שעה ליד השולחן נדהמים למראה הדמות המושלגת, הקפואה למחצה, שכמעט ואין להבחין בשרטוטי פניה. הוא מנהר קמעה השלג ממעילו וממנעליו, משפשף עיניו הרטובות ושם על השולחן שמנורת-שמן דולקת עומדת באמצעיתו תיק טליתו ותפיליו.

– שלום עליכם, רבי ומורי – הוא פונה אל הרב לאפפא בקול רפה. מחילה וסליחה באתי לבקש מכם, להתעפר בעפר רגליכם באתי, כי חטאתי לפני השם, וחטאתי לפניכם –

– מחול, מחול, ר' חיים… ישב-נא, יתחמם קמעה… צינה כזאת! ישתה כוס חמין, – הוא אומר, ומסייע לו להוריד מעילו.

שפופה סביב לשולחן יושבת העדה הקטנה. התה מהביל בכוסות.

– מה נפתיתי, מה נואלתי – הוא אומר ונאנח. אני זוכר הדברים כמו רק אתמול היו. חלום בלהות… ימות חנוכה היו גם אז וצינת חורף עזה באיזמיר, והם שמח ושר ורוקד ברחובות – ועתה ענני צער ויגון ירדו עליו, כי רב השבר אשר השבר… שלשה ימים קודם יום הכפורים באה הבשורה על ידי תוגרמים ויהודים לעיר גאליפול שביום א' בראש השנה המיר בדת האישלם…

– המיר דתו, המשומד! – נענים הם בזעם.

– כן, באנדרינופול המיר, לעיני רוב היהודים, ומטרוניתא שרה המירה בבית הנשים. וכבר למחרתו השיאו השולטאן לאחת מפלגשיו, צרה להמומרית שרה, אשכנזיה יפת תואר מפליטות פולין, גרטרוט שמה.

הוא גומע מכוס החמין וממשיך:

ובעיר גאליפול וסביביה היו אז לערך חמשת אלפים יהודים מארצות קרובות ורחוקות. זועמים ומיואשים נזעקו אל הסופר הגדול שמואל פרימו ואל אברהם היכיני וכמעט פגעו בהם. הסופר פנה אל ההמון מר-הנפש, כדי להציל חיי-שעה שלהם, והתנצל כי חס ושלום שמשיחם וגואלם יעשה את זה. ידוע לו בבירור אמר, וגם הנביא הגדול נתן יודע זאת… ואברהם היכיני, הדרשן הנוכל, נשבע להם בחיי העולמים והבטיחם, כי שוב יעלה המשיח באורו הגדול לשמי מרומים וימשול בעליונים ובתחתונים. כי המשיח נתגלה להטיב לבני אדם ולא להרע להם. ואותם אשר המירו – שד ושדית בדמות המשיח ובדמות מטרוניתו – ואותו שד נשא גרטרוט לאשה.

– ומה עלה להם בסופם לסופרו הגדול ולהדרשן הנוכל? שואל אחד.

– כן, בנידון הרשעים האלה… בראותם שנשקט הרעש בשקר אשר בדו – ממשיך הרב בנבנישתי – וגם המלכים אשר חילק להם מלכות תבל נרגעו, עלו בחצות הליל, בחשאי, לחדרי המשיח במגדל עוז. בתוך תיבותיהם אספו כסף וזהב, מטבעות ואבני יקר ומלבושים חשובים, מתנה גדולה לשר המבצר וישלחם בשלום. וביום הכפורים נמלטו, בניהם ובנותיהם עמם, עד בואם בספינה לים השחור – ונתיישבו בעיר אחת בסמוך להרי הקבקז –

– על נפשם נמלטו – הוא מטעים – אך היאוש והטירוף אכלו במאמינים, אשר בגאליפול. מהם שנמנו וגמרו לקרוא צום שלושה ימים רצופים, לישב בקרח ערומים ולהכות זה לזה בשוטים וברקנים. וגם מרי נפש היו בתוכם. כשש מאות איש מתוניס ומטריפּולי ומערב ומקומות סמוכים למצרים, אשר מכרו רכושם ולקחו מטבעות זהב להיות להם צידה לדרך בחמש שנות מלחמת המשיח, והפקידו כספם עבור סכנת דרך בידי הגביר יוסף רפאל בקהיר. ובעת הזאת חזרו אליו דרך הים הגדול לקבל פיקדונותיהם, ולא היה בדים להחזירם על שהוציא הכל, עם רוב עשרו, בהוצאות משיחו וההולכים אחריו. בצר להם הזמינוהו אל הבאשי למשפט. כאשר ראה כל אלה המיר גם הוא דתו כמשיחו, אך הבאשי פסק שמחוייב להחזיר הפקדונות; ומשלא קיים שלח אחריו מחלוצי צבאו וימצאוהו ברחובות עיר ויהרגו אותו לעין כל, עד שנעשה גזרים גזרים כשעיר משתלח…

– תהא מיתתו כפרתו, מפטיר הרב לאפפא.

ונתגלגל הדבר בעוונותינו הרבים – אומר הרב בנבנישתי – שערך שני אלפים נפשות יקרות המירו בדת אלקוראן בקונשטנטינא ובאנדרינופול וסביביהם – קצתם מצד גאווה וקצתם מצד חרפה וקצתם מצד דלות, אשר פזרו כל כספם במשיחותו, והרוב מצד אמונת השקר בו…

– אלפיים נפשות! – השם יצילנו… עוד לא היה כשמד הזה בבית ישראל…

– כאחד הריקים המיר – מאשר הרב בנבנישתי, אך הוא לא אמר די. כי הוא ונביאו מוסיפים להתעות העם בשוא ונוסף עליהם אחד מקנאיו אברהם מיכל קארדוזו, למדן ומקובל וקנאי גדול. והם מזרזים באגרותיהם את קהל המאמינים לבל יטו מאמונתם. ומספרים עליהם שגם אחר המרתו עושה נסים ונפלאות לעיני השולטאן והשרים יותר מאשר במגדל עוז…

התעלמות המשיח

וימת איוב בן ק"מ שנה, כי איוב הוא מלך המשיח – ואמר לשון מיתה שהוא התעלמות בין עולם השפל לעולם העליון. ובאותו זמן (זמן “מיתתו”) יתרבה בכייה גדולה שלא היתה בעולם כמוה מיום שנתייסד העולם, וירדו מעיניהם נחלי דמעות – – –

צבור בתי-אבן-וחמר ובקתות מטפס במפוזר, כעדר מבוהל על מדרון הגבעה מול הים. רוח סתיו מרירה מתדפקת אל הסלעים, מכה בצמרות העצים הבודדים, נשורי-העלים, החשופים. הים גועש, סוער, חמרמר, רדוף נחשולים מקציפים, הומים וזועמים. הנחשולים יוצאים במחול-פראים עם הרוח הסוערת כמבקשים לגרוף עמם כל היקום… שחפים לבני-כנף מנמיכים טוס ונעלמים בערפילים האפורים המצרפים במזיגה אחת ים ושמים…

סתיו בדוּליצינייאוֹ, מול החוף השומם באלבניה, האין הסתיו שוכן גם בנפשות דייריו של בית-החמר המרווח, בו מוטל עתה, על ערש דוי, שבתי צבי וסביבו בני ביתו, אשתו השניה גרטרוט ואשתו השלישית מיכל הדסה פילוסוף וילדיו?

דרך החלון הוא רואה את גלי הים הקוצפים המתנפצים אל מרגלות ההר המסולע. קדרות מעיקה ביקום ועמוקה ממנה הקדרות שבלב. וזו הבדידות, הבדידות! לא שהוא פרש מן הצבור, לא שהוא התבודד- התייחד עם עצמו ועם אלהיו כאשר הסכין מנעוריו וכאשר אהב בשעות דכדוך וצער. ונהפוך הוא: הצבור פרש הימנו, הקיא אותו, רבים המוקיעים אותו ומנאצים שמו ומרדפים אותו – ונאמניו, היחזיקו מעמד, מי יעמוד להם בצרתם ובמצוקתם?

אהה, פורצת אנחה מלבו, כי לא נרצו המתָּת והקרבן, מתת לבו וקרבן חייו אשר העלה על מזבח הגאולה והתקון!

מי זולת הנאמנים שבנאמניו עמדו על גודל קרבנו, העריכו עמלו המפרך באימוץ כל כוחות הנפש, בסיכון עצמו, להתקרב אל כלל ישראל וגם לאחר שנאנס לחבוש המצנפת? באיזו חמת זעם רדפוהו לאחרונה בקונשטנטינא? אף את חמיו, אביה של מיכל הדסה אשר נשאה לאשה לאחר מות שרה, זו שרה אשר ליוותה אותו בחתירתו העזה לגאולה, אשר הלכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה, מליוורנו ועד קהיר ועד למגדל עוז – גם אותה החרימו החכמים. בנפול אויבם שמחו…

ולא עמד לו גם הקונטרס סהדותא דמהימנותא, חמש העדויות ששלח ליהודים שהוא הגואל האמתי ומחמלתו על ישראל נחוץ לו לשאת ולסבול בגללם ולקבל על עצמם חבלי משיח, וכי ההמרה אינה אלא אונס שמטרתה גאולת אלפי נשמות מטומאת הקליפות… וגם מכתבו אל המאמינים שיקיימו צום תשעה באב, ויחזרו לשקם ולאבלם, לפי שביקשו ממנו הרבים – לא עמד לו.

אהה, כי קנא ונוקם וזועם וזועף אל ישראל – ואין רחמים בדינו. כמומר ובוגד בישראל הוקע, הוא שלבו שופע אהבת ישראל ורחמי ישראל וחייו עלו על מוקד גאולתו! מי נותן דעתו על יסוריו הכפולים, יסורי האונס הכפול, בין המושלמים המתנכלים ששלחוהו לארץ גזירה, לפינה נידחת ושוממה זו שאין בה יהודי, אבל גם בין בני עמו! גבירי קונשטנטינא! הם מבקשים לעזוב… מה לא עשו להדיח מעליו את היהודים הרבים שנהרו אליו בדרך הים ובדרך היבשה, לראותו ולשמוח בו, לשמוע דברו ולרוות עידוד ונחמה? הם אף דאגו להציב שומרים סביב מקום מעצרו, ורבים שבאו לשחר פניו הולקו חמישים מלקות בעקביהם… אך הם לא יצאו ידי חובה בכך. לקברו חיים ביקשו, היינו לנתקו מכל מגע עם נאמניו, אוהביו ובני ברית בכלל. חמשה עשר אלף זהובים במעות הולנד נתנו למשנה למלך, שיאוֹת להם ויגרשו למדינה רחוקה! אכן, מרורים שבע, גם בזמנים האחרונים שלפני הגירוש הסופי, אך עם זאת גם רגעי-חסד היו לו כאשר היה מצליח, כפעם בפעם, להמלט מסוגר מעצרו וממפקחי השולטאן ולהפגש עם יהודים בהסתר או אף בגלוי.

מה שמח אז כאשר הורשה לשאת דרשתו ולקרוא עם היהודים בבית הכנסת באנדרינופול! דומה היה עליו, כי ההמרה היתה כלא היתה ושוב חידש נעוריו וכנפיו צמחו לו, שוב, כאז, הוא נועד עם בני עמו, אל מול ארון הקודש, וגעגועים אדירים אוחזים בו אל השכינה… אך הנה באים התוגרמים להתחקות אחריו ולראות מעשיו – ואז הוא וכל היהודים אשר עמו, ממהרים להוריד את כובע היהודים וחובשים המצנפת לראשם. אנוסים! אך גם על הדבר זה הקיץ הקץ. נחמס קורט ניחומים ותקווה אחרון! כי הנה מצאוהו שוטרי השולטאן יום אחד והוא שר יחד עם עדת היהודים מזמורי תהלים ומפרש להם מאמרות הזוהר – והוא נאסר. ואז בא הגירוש… ניתק החוט האחרון.

מיכל הדסה נכנסת לחדר ושמה לידו צלחת מרק. היא רואה פניו הנפולים, אכולי הצער והכאב, שמחלת הקוליק מוצצת כל דם וחיים מהם, עיניו הכבויות הצופות כמו רחוק, רחוק, שערו שהלבין… זה האיש שהרעיש עולמות ועתה הוא חרס הנשבר, אויביו גברו ליו, אך הוא לא נוצח ורוחו חיה… היא יודעת, כי בסמוך לסופיה מסתתר הנביא הגדול בנימין נתן שנפשו יוצאת להפגש עם משיחו, וגם אברהם היכיני ואברהם מיכאל קרדוזו לוהטים באמונתם בו כאז, וכן רבים רבים… לו רק עמדו לו מן השמים לקום מחליו, כי אז היה מראה מחדש אותות ומופתים כבירים… ואת שמו המוכתם היה מנקה מכל החלאה אשר הדביקוהו בה.

מה בזיון ולא ביזוהו? דומה, אין להם למתנגדיו דבר הקרוב יותר ללבם מאשר להבזותו ברבים… לאדם הראשון המשילוהו שמין היה ומושך בערלתו ובא על בהמה חיה ועוף והוליד שדין, רוחין ולילין… לבלעם הרשע, הקוסם שבא על אתונו… לעשיו הרשע, שרמאי ושיכור ומנאף היה ובא על נערה מאורשה ורוצח נפשות… הוא עשיו הרשע יוד“ע צ”ד אי“ש שד”ה שהוא לדבריהם כבלע“ם הרש”ע וכעמלק הרש“ע וכאחשורו”ש וכב“ן המדתא צור”ר היהודי"ים שהם בגימטריא שבתי צבי…

– שתה, שבתי צבי, מן המרק החם.. היא לוחשת לו. שתה, ויוקל לך. הוא מנסה להתרומם קמעה, אך צונח שוב על משכבו, נפתל בעצמת הכאבים. הוא עוצם עיניו ועוית יסורים מרטיטה שרירי פניו ושכבת זיעה עולה עליהם. קשה עליו הנשימה, הדקירות בריאות כמחטים המלוהטים הצורבים בבשר ומיחושי הראש המהממים…

מיכל הדסה נסמכת אליו, מוחה זיעתו ולוחשת לו דברי נחמה:

– המחלה תחלוף, תחלוף, נוחה, הֵרגע…

הוא פוקח עיניו, מביט נכחו במבט בוהה. מבעד לחלון הוא רואה את הים המורתח והגועש בלא הפוגות, גליו הסוערים מקפצים כעדרים פרועים מבוהלים, מתיזים סילנות מים גבוהים וכורים תהומות עמוקים – עד לאופק בו נושקים שמים וים. בפתע, כמו עלה לפניו זכרו של דבר יקר שהיה טמון ונעלם ממנו, ועתה הוא מבקש להתרפק עליו ברגע מר ונמהר ולראותו שוב, לו רק לראותו, והוא קורא:

– ישמעאל, בני ישמעאל…

ושוב צנח ונשימתו כבדה, כבדה.

מיכל הדסה יוצאת חרש מן החדק. היא הולכת לקרא לנער.

הנה הוא יושב ליד מטת אביו וכפו הקרה על ידו. עינו הדמועות של האב מסתכלות בבן – מה גבהה יפתה קומתו ופניו צחים ועדינים והעינים, העינים הגדולות ואישוניהן להבים – האם לא כך היה גם הוא בנעוריו?

– ישמעאל, בני, ליל כל נדרי הלילה…

– כן, אבא, כל נדרי…

– ישמעאל, מחמד נפשי, קרא לפני…

הנער יוצא, וחוזר, המחזור בידו. בסמוך לו אמא, גרטרוט, מטפחת-צמר תורכית מצוייצת לראשה וקצותיה כרוכים סביב צוארה.

– קרא בני, לאבא, למען תברכך נפשו…

הסופה גוברת, שאגתה נישאת עם הגלים המסוערים והרוח מיללת בזעף, אצה דחופה על פני מרחבי הים ומסתערת אל המדרונות, הבתים והבקתות הצמודי םאליהם, כמבקשת לעקרם ולהשמידם… שבתי מתרומם בכבדות, מעיף עין אל היקום המסוער ואזנו שומעת קריאות הבן:

– כל נדרי ואסרי…

– שבתי, קח מן המרק – אומרת גרטרוט, ומושיטה הכף לפיו.

הוא גומע מן המרק החם ומתאושש קמעה. עד מהרה הוא צונח שוב על הכר, ונשימתו כבדה, כבדה. חשיכה גדולה יורדת עליו. הסופה הזועפת מכה בזגוגיות החלון באכזריות טרופה, ונהמת גלי הים כשאגת אלפי חיות טרף…

מבעד לאפילה מאירה דמות – ונעלמת. נמוך-קומה הוא ורזה-בשר ושערו פרוע ועיניו טרוטות. בנימין נתן. והדמות רצה, רצה, רצה… היא נמלטת מחמת מרדפיה נפש. מקונשטנטינא ומאנדרינופול, מונציאה ומליוורנו ומרומא ומהונגארין… על פני ארצות וימים הוא עף – ועיני אדומות כדם… בנימין נתן! ובכל מקום הוא שומר על הגחלת, במסתרים, כשמור אדם על בבת עינו, אך הישמור נפשו? שמוחרם ומנודה ודמו הותר… ובין מרדפיו – ראש הישיבה הזקן מירושלים, הרב יעקב חאגיז, נורא הוא בזעמו, קנא ונוקם… הנה הוא אץ רץ אחר בנימין נתן, אבוקה דולקת בידו האחת, חרב מרוטה בידו האחרת, עוד מעט והדביקו…

רעד חולף באיבריו של שבתי צבי. הוא מתעורר. לידו מיכל הדסה וגרטרוד ואחיו אליהו. וסמוך לחלון עומדים שני חכמים. אחד והוא לבוש בגדי מלא מושלמי. האם שליח מחופש הוא מבנימין נתן אליו?

– גרטרוט, מיכל הדסה, אליהו – הוא קורא – ומבקש להתרומם מכרו. גחונים אליו הם מאזינים לדבריו הנבלעים בהמיית הסופה:

– דעו לכם נאמנה, כי למחר ביום צום כפור בשעת נעילה אני מסתלק… ולאחר מותי תפשיטו כל בגדי מעלי מכל וכל וגם כתונתי… ושאוני באותה מערה שעשיתי לי בסמוך לים והיא בגי"א בגבול אדום וישמעאל… ושבולת הים תשטפני ותבלעני ולא ידע איש מקום מנוחת עצמותי…

הסופה משתוללת והמיית הגלים גוברת בזעמה…

הרב יהונתן כותב תשובה ל“פני יהושע”

הרב יהונתן נחלש מאד בחדשים האחרונים. אור פניו כמו כבה, נעלם החיוך הטוב, ארשת צער פרושה עליהם ושקטו – נסער. לא הזקנה ולא עמל החיים – הריב הוא המכלה כוחותיו ומכרסם שרשי חיוּתוֹ ומעכיר שמחתו ומקצר ימיו. זה הריב הנוקב תהומות האמונה והנפש, אשר ספק אם היה כמותו בבית ישראל, ואשר פולמוס הקמיעות אינו אלא פרט בו.

הקיץ חלף והסתיו עומד בפתח – ים הצפון זועף וזועם בלא הפוגות והרוחות הומות וסוערות. וגם המחלוקת – אין רואים לה קץ. ביקש הרב לישב בשלווה, להפיץ מעינות חכמתו ולהרביץ תורה בגימ“ל הקהלות שאו”ה ¹למושב, לחפור מטמונים ממכרה היהדות – והנה קפץ עליו רוגזו של הקנאי מעמדין, שאינו נעתר לכל פשרה ודוחה שלוחי השלום שלו ומבקש להשפיל כבודו ולדחקו אל מחנה הכרוכים, והוא מחרפו ומגדפו בקונטרסיו… מי שם אותו, את הקנאי הלז, שופט ופוסק בעניני אלהות ויהדות, – והאין הוא, יהונתן אייבשיץ ראוי יותר לפרשם ולהעמיקם ולהאירם ולחשוף צפונותיהם כהישג הבנתו החריפה?

הוא יודע, שרבים המיצרים עתה בצערו ועומדים לימינו להשיב לחורפיו ולריב את ריבו – ועד קהל אלטונא ותלמידיו נאמניו, ורבים הרבנים אשר שמו גדול וכבודו יקר בעיניהם. אך עם זאת אמת היא כי המחלוקת טורדת מנוחת נפשו ושלוות חייו וחרדתו רבה ועינוייו גדולים – ומוצא ומנוס אין – ולא רק הריב עם מתנגדיו, גם ריבו עם עצמו, בין דבקותו במורשת ובמסורה לבין חפצו לקרוע אפקים חדשים ליהדות ושבילים חדשים לגאולה, וזו חרדתו מפני השסע בעם בזה הדור שלא הוכשר –

זה עתה חזר מאמשטרדם לאלטונא, הרב הקנאי, בפקודת המלך אשר זיכה אותו חזר. ועתה ודאי יחדש המערכה נגדו ביתר עוז. הוא גם הביא עמו כתבים שונים – בית הדפוס שלו חידש עבודתו ואוהביו שוב מתכנסים בביתו, כמקודם! בי“ח בתמוז פסק המלך פרידריך החמישי לטובתו וקנס את פרנסי אה”ו לשלם מאה רייכסטאלאר כסף ענושים ונתן ליעב“ץ הרשות לשוב תיכף לאלטונא ולחדש עבודתו בבית הדפוס. וגם לפרנס מרדכי הקשר הותר לשוב למקומו, ואף זו: המלך פסק ליטול ממנו, הרב הראשי, הרבנות של קהילת המבורג, וגם נגזר עליו להשיב תשובה נכונה על טי”ת ו"ו שאלות שהוצגו לפניו ולפרש הקמיעות בלשון אשר ישמעו המלך והשרים.

כל יום חמישי הוא צם ובערב שבת – משנודע על שובו של יעב“ץ לאלטונא המשיך צומו על אף חולשתו וצערו. ורק לסעודת ליל שבת היסב עם בני ביתו ותלמידיו, כאשר הסכין, אך השכינה כמו נסתלקה ממנו. כל השבת לא העלה ענין שובו של הרב מעמדין על דל שפתיו, אך בעמקי לבו בטוח היה, כי אנשי שלומו לא יכנעו וכי המלחמה תתלקח שוב מחדש וביתר עוז. ואכן, במוצאי שבת, אחר ההבדלה, באו אצלו לבשר לו, כי הנה הם הגישו כתב למלך חתום בידי חמישים ואחד מן הקצינים הידועים וטענו בו שגזלת רבנות המבורג מהרב אייבשיץ – סכנתה מרובה גם לשלמות הגימ”ל קהילות וגם להעלאת המס למלך. וגם סרה דברו ביעב“ץ והדגישו בכתבם, כי לדעתם רק בסיבת הרבנות של או”ה יצא להלחם בו ולהטיל בו שיקוצים, כי הוא איש ריב ומדון וכבר גורש מעיר עמדין, ממהרין ומפולין שבשום מקום לא יכלו לשאת אותו. והנה גם תלמידו לשעבר של הרב אייבשיץ, פרופיסור קארל אנטון יצא למלחמה ופירש הקמיעות ודבריו נשמעים באזני מלכות.

הרבנית, אלקה, מגישה כיבוד לפרנסים. הם שותים היין מגביעי הכסף, דרוכים הם לקרב בכל הדרכים למען כבוד הרב הגאון ולמען שלמות הקהלות. אך הוא, הרב יהונתן, מיסב על כסאו הרחב המרופד כרים, שותק ומדוכדך בצערו. לחוץ הוא עתה מכל צד. עליו להשיב לטי“ת וי”ו השאלות של המלך, וגם הרבנים מתנגדיו עומדים בדרישתם הנחרצת ממנו שיתייצב למשפט. הרב הזקן יהושע פאלק אף הוא יצא נגדו בפרהסיה ומכתבו בש אתראה האחרונה – כאש השורפת ואוכלת נפשו… יותר מכל פסקי דין המלך. לא המלך הוא שיכריע בריב הזה, הוא ייחתך בינו ובין הרב מעמדין, כי בנפש היהדות הריב הזה.

לא, אין הוא שש אלי קרב זה שחילול השם בו וריב אחים מר, כפרנסים האלה. לא איש כת הוא. ואף נכון היה, בשעה של דכדוך ודכאון לקבל מלקות בצנעה מן הבית דין ש“יסדר לו תשובה” – והוא יקיים ככל אשר יושת עליו. אך תכפה עליו דרישתם של אנשי סיעתו שטענו, כי יפנו לו עורף אם כך יעשה וימחול על כבודו. בטוחים הם, שיוציאו לאור את משפטו. עוד ידם רבה להם בחצר המלך. והאין גם רוב רבני הדור עומדים לימינו? האם לא החרימו לכל שיעז לפגוע בכבודו או לפרסם כתבים בגנותו? וגם הם, קציני אלטונא, לא טמנו ידם בצלחת. חמישה פרנסים כתבו אל הרב פאלק, בלשון קשה כתבו לו, והוכיחו לו על פניו אשר לא די לו במחלוקת בקהילתו – והנה הוא בא להעמיק הריב בגימ"ל קהילות! והזהר הזהירוהו, כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת אשר הוא הולך בה, וחלוצים יצאו נגדו לתבוע עלבון רבם הדגול בתורה ובחכמה ובסגולות-חן ויעבור עליהם מה.

זה איש ריבי הרב מעמדין – מעיר הרב יהונתן באזני הפרנסים – חזר לביתו ויושב באין מחריד, ויש מהרבנים הנלחמים לו… וראו אשר עוללו לי הרבנים האלה!

ראשו מורכן ומושפל, משל התבייש בפני עצמו, וכולו עוטה ענני צער.

יודעים הפרנסים למה ירמזון דבריו. גם הם נחרדו משנודע להם, כי הרב פאלק ורבני מאֶץ, הנובר ואמשטרדם הרימו ידם על רבם, אהובם ופארם, מאור הגולה, ופירסמו פסק דינם והחרימו את כותב הקמיעות, ונתנו לו שהות שני חדשים ולא יותר לעמוד לפני משפט הרבנים הגדולים וליתן דין על אשר עיוות ושב ורפא לו – כלשונם – ואם יקשה ערפו ולא יאבה לשמוע, יהא מוחרם ומנודה מהיום בכל חומר ושמו יפורסם בכל תפוצות ישראל…

אבל אנחנו הקדמנו רפואה למכה, טוען אחד הפרנסים באזניו. כי מיד כתבנו לקהילות שונות, וקודם כל לרבני ויניציאה שרצו להפיץ פסק הדין הזה בכל ערי איטליה ובארצות הקדם, כי כבוד הרב עצמו רודף כת ש"ץ עד חרמה ודרש ברבים וגם כתב לקהילות רבות ובפרט לפולניה, אשר שם רבו בימינו אלה מאנשי הכת – להשמיד זרע מרעים. האם הם לא עשו כל שבידם להציל את כבודו ולעמוד לימינו? ואדרבא, ישמע נא את הדברים אשר השיבו להרב מפרנקפורט ולרבנים המאיימים עליו בשבט החרם.

הרב יהונתן, משוקע בשתיקה ובהרהורים, שומע לדברי המכתב:

… ולא אלמן ישראל אשר קמו מושיעים חכמי התורה, היראים והשלמים והחרדים לדבר השם, הכואבים על חילול השם, הדואבים על פרצת הדור, המתאוננים על כי ניתקו חבלי עבותות אהבת התורה – הלוא המה קהילות קדושות אשר במהרין וארץ אונגרין, רבנים וחכמים וסופרים ודיינים ומנהיגים בעלי תריסין, וקהילות קדושות בפולין, קראקא, פוזנין, לובלין וכל הגליל, וכל מחוז ליטא ואוקראינה. גם הרב המקובל המפורסם שמואל אסינגן ממדינת מינשטר, כולם החרימו ואררו וקללו כל אשר יחרץ לשונו ופיו לדבר ברעה ובגנות הגדול יהונתן אייבשיץ נר"ו, מרן דבשמיא יהא בסעדו – ואיך מלאו לבבו לתקוע עצמו ביותר… ולומר קבלו דעתי ולחלוק על דעת רבים. וכי עלה ברוחנו מעולם ליתן ידנו בדברי ריב שהיו בפרנקפורט לחקור ממי יצא צרעת ממארת? … והוא פתח בכבוד המקום וסיים בכבוד בשר ודם, להליץ בעד מר יעקב (עמדין) ותיארהו בשרד ויכנהו גאון, איש המופלג בכל מדע. ומי בקי בו יותר מאתנו, אשר בקרבנו יושב זה שנים רבות וידענו שבתו וקומו, טיבו ומהותו? הוא גס-רוח וחסר-תבונה, וכל אנשי-תבונה יעידו כי אינו מגיע לקרסולי החכמים שבאו על החתום להחרים, ולא הגיע לפלגות גדולי חקרי לבב.

ואחרי אשר ראינו כל אלה – מרים הפרנס קולו – גמרנו והסכמנו, כי חובה עלינו בחיוב מוחלט גמור לתבוע עלבון רבינו הגדול, אשר יהונתן עשה ישועה גדולה לישראל לישב בישיבה זו ארבעים שנה לערך, לא נס ליחו ולא נמצא בו אך טוב לישראל ולברי-לבב ולהקים עדות ביעקב, ולכבוד נותן התורה ולכבוד קהלתנו… ואת פה הרבנים הגאונים נותני החרם ²נשמור לא נטה ימין ושמאל, ואיש אשר ימרה את פיהם – ידנו תהיה בו לרדפו בדין ישראל ובדין אומות העולם… ויעבור עלינו מה. וכל אשר לנו ניתן בעד נפשו היקרה.

הוא גומר קריאתו ומסתכל בפני הרב יהונתן כמחכה למוצא פיו. דומיה כבושה שרויה בחדר. אך הוא שותק, כצולל לנבכי עצמו, כמבקש פתרון. אך הנה נשמע קולו של אחד הפרנסים:

ועתה גם על כבוד הרב לפרסם בגלוי מכתב תשובה להרב פאלק, כי השתיקה מאד תמוהה…

הרב יהונתן מרים עיניו הגדולות, המאירות ומסתכל במסובין. מה ישיב להם? הרי זה זמן הוא הוגה בכך – ותמיד הוא כובש יצרו ודוחה הדבר. אך עתה – הוא מבטיח להם – לא ישתוק עוד, אם ירצה השם… גם תלמיד חכם יש להוכיחו על פניו. רק יונח לו קמעה, רק יחזק.

כל אותו לילה אין הוא עוצם עין – מחשבות רבות טורדות ומסעירות אותו ועורכות מלחמות בלבו. התשובה אשר הוא עומד לכתוב למתנגדו הגדול מרחפת לעיניו באותיות של אש ודם. תשובה ניצחת תהיה זאת, תשובה גדולה, מנוסחת סעיף סעיף, התקפה חריפה על הרב הזקן ועל כל החושדים והמעלילים והמסטינים בשוגג ובמזיד. הכי קטן הוא ממנו בתורה ובחכמה? לספרו, ה“פני יהושע”, לא ייחס חשיבות מעולם, וכוחו בנסתר ודאי מצומצם הוא. כן, הגיעה השעה! עד עתה היה הוא מן הנעלבים שאינם עולבים, אך עתה הוא ימחץ את כל הטענות והמענות נגדו ויתבע עלבונו. ולא עוד אלא שהוא יצרף גם את שאר המכתבים שקיבל מהקהילות ומהחרמות שהוכרזו על כל הקמים הללו.

עם שחר הוא מזדרז וקם. אלקה, הרבנית, והבנים עוד ישנים. צינה עומדת בחדר – ובחוץ מבהיק שלג צחור שירד בלילה ורגל אדם לא נגעה בוֹ. הוא מתעטף בפרוותו, יוצא ליטול ידיו, ואחר כך הוא עומד להתפלל שחרית.

הרבנית מוצאת אותו בחדרו מעיין בספרים. על השולחן דולקת מנורה – ולידה גליונות-נייר צהובי פנים. היא מגשה לפניו כוס חמין ותמיהה בעיניה. מה ראה הוא, שחלוש הוא עתה מאד, לקום עם שחר והצינה גדולה והתנור טרם הוסק? אך הוא מקדים ומזהירה, לבל תניח לאיש לטרדו היום וגם לשמש תודיע כי עבודה חשובה לפניו. עד מה היא דואגת לו, עד מה היא חרדה לו, והרי היא עצמה חלושה מאד. יאריך השם שנותיה!

היא יוצאת בדומיה ונועלת הדלת.

באצבעות רועדות הוא נוטל הקולמוס, הוא מבקש לפתוח כתיבת מכתבו אשר דחה מזמן, אך אין הקולמוס נשמע לו. אילו צריך היה לעמוד למשפט עם הרב מפרנקפורט, כי אז היה חוצב דבריו להבות וכמעין המתגבר היו שופעים טענותיו והשגותיו ותירוציו, בלא קושי ובלא מאמץ. אך הכתיבה קשה עליו. אפשר יבקש אחד מתלמידיו שיעלה על הנייר את אשר יקרא באזניו? לא, גם זאת לא יוכל, שבשטף הדיבור עלול הוא, אולי, לומר דברים אשר התלמיד עשוי לפרשם שלא כהלכה.

לפניו מונחת ה“התראה האחרונה”. הוא נוטלה ומעיין בה שוב, אף שלא אחת קראה. מה הוא כותב הזקן, מה לשון הוא נוקט? – "שמים ביני לבינו! " מה הוא סח? אכן, השמים – שמים להשם, אך שונה ראיית האנשים וכושר תפיסתם. אנוס הוא לעצור בתוכו הרבה מאשר היה ברצונו לגלות אילו הוכשר הדור ואילולא נביחת הכלבים ונעירת החמורים. גלל כן עליו לקצר במקום להאריך ולרמוז במקום לפרש מכל מקום הוא עוד יברר הדברים בעזרת השם. ושוב הוא נוטל הכתב של הרב מפרנקפורט.

שמים ביני לבינו… ואולי צדק הרב הזקן, אף כי אפשר ולא ידע עד מה צדק. כי מה כוחו להשיג את השמים העלומים והעמוקים אשר רוחו תרחף בהם כאחד מלאך עליון וכל שביליהם נהירים לו? גם בפולמוס הקמיעות לא יכנס, הוא רק יוכיחו על מיעוט השגתו בסתרי תורה ובזה ממילא תופרך סמכותו והעזתו להיות שופט ודיין עליו…

הקולמוס משרטט האותיות בזריזות ובבטחה:

… מי שהשמחה במעונו הוא יסיר ממנו רוממות דמיונו, ויכיר בחסרונו, ויערה עליו רוח קונו, ויתן בלבו אהבה ויראה כמוני כמוהו. כתבו קיבלתי אשר כרוח זרה ישופני והרבה פצעי חינם…

הוא פותח בקינה ובטינה נגד החוגג קלונו ומשביעו מרורים, אך עד מהרה הוא עובר לתקיפה, כי –

תודה לאל מנעורי עד זקנתי הרבה חכמה למדתי, וחקרתי ודרשתי היטב, וכל העם יעידון ויגידון, כי תודה לאל לא נופל אנוכי ממנו. ומה ידע אשר לא אדע, ומה בסתום חכמה אשר יודיעני? הראיני נא איה מקום בינה, ואיה איפה בית הרואה בדעת אשר נשגבה ממני לא אוכל לה? ואם כן איפה מה לך פה? אם שגיתי אתי תלין, לא אלין נבלתי על עץ הדעת…

עתה הוא מסתער אליו במישרין בעשרות שאלות ובקושיות מעולם הסוד וספרים קדומים וצירופים ורמזים שונים, “ויודיעני המפורש שם הגדול התמו”ה ³" ועוד ענינים מדהימים…

שעה ארוכה הוא כותב, בנשימה לוהטת, בלא הפסקה, במרי רוח. קשת יהונתן דרוכה…

… ומה לך קסמים בידי טול קיסום (וכו'), – הוא כותב בדם לבבו – אשר תודה לאל טעמתי דבש וחלב של תורה, האירו עיני יהונתן, רגלי עמדה במישור והוצאתי מלב כל שוגה ופתי להחרים ולנדות כל ההולך אחר התועב שבתי צבי ימח שמו – אך כל זה היה שווה לי, אלו ראיתי שמתנהג עמי במדת הנימוס וחוק המוסר, וכותב יושר דברי אמת, מבלי להראות בשער בת רבים כתבו אלי, הוכח תוכיח את עמיתך כאשר ידברו אהובים בשער פנימי סגור יהיה… והשם הרועה אותי מעודי ובין נגידי חכמה הושיבני, פרץ גבולי בתלמידים, הוא לא יעזבני ולא יטשני, וכל כלי יוצר עלי לא יצלח, וכל לשון אשר תקום לנגדי למשפט ירשיע… ואף אני לא אגלה חרפו מקום חורפי להבאיש ריחי אף כי הרבה דברים יש לי לומר, עד שאתה בודק וכו' ואין צריך לומר בדברי תורה, כי ספרו מלא טעויות ושגיאות וכל נער יכתבם. וכבר חיברו תלמידי קונטריס למחות אבן הטועים. אך אתן לפי מחסום מבלי לחלל השם, ולא יאמרו המונים: תלמידי חכמים מריבים בשער, אבל עוד חזון למועד, אם ירצה השם, אם לא יתן דומיה לו! ובזה אצא ואומר שלום, שלום לרחוק ולקרוב כחפץ הכותב המצפה לתשועת השם…

הוא שם הקולמוס על השולחן ומרגיש חולשה באיבריו, כאחד שכילה כוחו באימוץ גדול של הגוף שהיה לו גם צורך נפש דוחק. אכן, בוטים וחריפים דבריו, שלא השכיל לעצור ברוחו וגם איום נכלל בסופו – היביאו הדברים את התכלית המבוקשת?

הוא לא ימהר לשגר את האגרת הזאת, ומה גם שמיוגע הוא עתה מאד, הוא עוד יבדוק ויקרא הדברים. עתה הוא נוטל הנייר, מקפלו ושם אותו בין הספרים אשר בארון. אחר כך הוא יוצא את החדר בצעד כושל, נכנס אל חדר השינה – ושוכב על מטתו.

אפלולית סביב, ואין הוא יודע כי בפינה האחרת של החדר הגדול שוכבת במיטתה אלקה, אחוזת צינה קשה. היא קודחת בחומה. אין הוא יודע, כי שעה שהוא התמודד במערכה המרה עם ה“פני יהושע” וכתב אגרתו אליו, אחזה בה חולשת לב והיא כרעה נפלה על משכבה. איש מבין התלמידים לא היה בבית שיתן דעתו עליה, והיא נשאה יסוריה בדומיה ולא העזה לטרדו מכתיבתו.

דממה בחדר. ואפלולית. סופת שלג מנהמת ברחובות…

לעיניו של הרב יהונתן מרחפים הדברים של האגרת אשר מלבו חצבם ובדמו כתבם.

ה“נודע ביהודה” מבקש להשכין שלום

הרב יהונתן יושב שבעה באבלו אחר פטירת אשתו הרבנית אלקה. בשני החדרים מתאבלים עמו מבחורי הישיבה שלו ומאוהביו, קוראים בתהילים ובאיוב ולומדים משניות. נרות דולקים בעצב. עגמה נסוכה על פניו של הרב, ערפל כמו מכסה עיניו הגדולות וקומתו הנמוכה נתגבנה ושחה, כי רב צערו על פטירת אשת נעוריו, אשר עשרות בשנים ידע חיי שלום וחמדה עמה ולימינו עמדה בכל עת, חסידותה וטוב לבה ורחמיה נודעו בשער.

בימים אחדים נאכלה ואיננה. המחלוקת הקשה נתנה אותותיה גם בה. אשה ואף על פי כן ידעה על יסוריו ונפתוליו, האמינה בו ושיתפה עצמה בשמחותיו וביגונותיו ובמלחמותיו. ועתה גם היא, נצר מגזע קדושים וטהורים, איננה. לעת זקנה נתאלמן, והוא כה נזקק לסעד ולמשענת ולרחמי נפש טובה. כעל אבן טובה שמרה עליו, זכרונה לברכה, ויותר מבבת עינה. המחלוקת היא שקרבה קצה, זכותה תגן עלינו.

רבים הבאים אל בית הרב בתום השבעה לנחמו באבלו. מלוא אהבתם נתונה לו. והם גם מרמזים לו כי שוב עלתה כף המאזנים שלו והשתדלותם הרבה של הפרנסים אוהביו ונאמניו נשאה פרי. כי הנה המלך נוטה לו חסד וציווה להשקיט הריב, לא להזכיר עוד ענין הקמיעות ולא לדבר בגנותו. אילו זכתה הרבנית לשמוע בשורות ונחמות אלה!

ועוד מספרים לו הפרנסים, שכתבו מיד אל הרב מפרנקפורט ואל שאר הרבנים הנלוים אליו כי הואיל ויצא דבר המלך לטובתו, ורוב הקהל כאן ובשאר מקומות וגם רבנים ושלמים ויראים עומדים על צדו – מן הראוי להתירו מן החרם שנגזר עליו ויש לכסות ענין הקמיעות שהוא ענין של מה-בכך.

כסבורים היו שהפעם תשקע האש… אך נראה שלא כן הוא. הנה הפעם (והוא עוד באבלו), הזדרז בעל ה“פני יהושע” שלא כדרכו, והשיב להם תשובה קשה במכתבו מעיר וורמייזה, והוא גם חוזר על דרישתו להביא ענין הריב לדין הרבנים. אין הפרנסים רוצים לצערו עתה, אך מן ההכרח, לדעתם, שישיב דבר לחורפו בענין הקמיעות והחיבורים החשודים. הם, ידם קצרה באלה, ועל כבוד הרב מוטל הדבר. האם לא העירו מזמן אזנו על כך?

הוא מבקש לראות הכתב. מרים כלענה הדברים ופציעתם כמדקרות חרב. הרי לשונו במכתבו מיום ט“ז שבט תקי”ג –

– כבר נודע בשער בת רבים משפט האב“ד שלכם, הנקרא הרב יהונתן אייבשיץ, ומעשהו, שכל עניניו מעודו הכל דברי שקר וזיוף, לבדות מלבו דברים אשר לא כן ולכתבם על ספר. ואם כדברי האב”ד שלכם כן הוא, שרוב החכמים והלומדים מצדיקים אותו בזה, מדוע לא עשה דבריו בפומבי, לחוק את כל דבריהם בעט ברזל בדפוס כל הקמיעות והפירושים דבר דבר על אפנו, שהן לערך כ“ד או כ”ה? וביחוד אותן חמש קמיעות מק“ק מאֶץ ופירושן, הנוטים למינות ואפיקורסות שאין כמוהו, באו לדפוס ונתפרסמו ממש בכל תפוצות ישראל, בענין שאי אפשר להכחישו ולומר שסובלים פירושים אחרים. והיה לו לבקש משפט על ככה, הלא יש אלקים שופטים בארץ, כאשר עשינו לנגדו הכל בפרהסיא, אחר כמה אזהרות והתראות. מכל זה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכל ענייניו מקולקלים ומזוייפים, ולכן עשה כל דבריו בחשאי, כמו שגונב דעת הבריות. אנחנו עומדים בדברינו הראשונים, שימסור הדבר לחכמי הדור הרבנים והחותמים, ואף להוסיף עליהם כמה רבנים. ואנחנו נשבענו בה' אלהי ישראל, להפוך בזכותו בכל צד האפשרי, רק שיעמוד הדת על תלו, – ואין צריך לומר עם ימצא צדק בדינו, הן בעניני הקמיעות והן בעניני החיבורים, ספרי מינות שנתפרסמו בשמו, כמו חרוז “אילת אהבים” וחבור “ואבוא היום אל העיון”, ו”כוונת תקיעת שופר“. ואם יתנצל את עצמו בכל זה מחויבים אנחנו לבקש מחילה מאתו ברבים. אכן, אם אב”ד שלכם לא יאבה ולא ישמע גם לדבר הזה – כאשר התחלנו במצוות הביעור כן נזכה לעשות לנגדו וסיעתו, עד מקום שידנו יד כהה מגעת. כללו של דבר, שכל זמן שלא יקבל עליו האב"ד שלכם את הדין, הרי הוא כאחד מהמינים והאפיקורסים לכל דבר, עד שישוב מאולתו לקבל דינו, ושב ורפא לו ולכל בני ישראל יהיה שלום.

כדי כך לא שיער ולא פילל, הרב יהונתן, ושומו שמים על זאת! במכתבו הוא שואל בתמיהה, אם אמנם רוב החכמים והלומדים מצדיקים אותו בזה, ומדוע לא עשה את דבריו פומבי ולא העלם על הנייר? אין הוא יודע, כי כדבר הזה עלה על דעתו מזמן וכל פעם חיכה שירווח לו קצת מעצבונו ומרוגזו, ואף האגרת שהעלה אליו, לפני פטירת הרבנית, טרם שלח. אולם הוא עוד עתיד להאיר את כל ענין הקמיעות מתחילתו ועד סופו, וגם גביות העדות בין לזכותו ובין לחיובו יפרסם. יראה העם וישפוט! לוחות העדות יקרא לחיבור הזה.

– גם הרב מעמדין וסיעתו עומדים לפרסם קונטרסים של עדויות – מעיר אחד הפרנסים, וספר אחד אספקלריא מאירה שמו ובו מכתבי הרבנים המתנגדים. בבית הדפוס שלו עובדים בימים ובלילות על הדפסתו. ושמועה באה באזניהם כי ברשותו קונטרס אחד עקיצת עקרב כינויו, שעוד לא היה כמותו לחריפות ולגנאי ברוב גידופיו. –

לא, אין הרב יהונתן נבהל מן המזימות וודאי שלא מן הגידופים, ולא ימדוד לאויביו במידתם. כל ימיו הוא בירר לעצמו לשון נקיה, לא חירף ולא שיקץ מתנגדיו, וגם בלוחות העדות אשר הוא עתיד לפרסם ינהג כך. ודאי, אילו היה בידו הקונטרס עקיצת עקרב והיה יודע מה להשיב גם עליו –

איך ישיגו הפרנסים את הקונטרס הזה והוא טמון אצל הרב מעמדין? אפשר יסייע להם אהרון זעציר אשר עבד בדפוס שלו? אך הרב מעמדין ודאי שלא ייעתר לו, לפי שהוא אויבו הגלוי. ובגלל כן – סבורים הם – מן הצורך הוא להסביר את הדבר לאחד מאוהביו דוקא ולקנות לבו. הרי כל כוונתם לקיים ולפני עיור אל תתן מכשול… הן בידוע, שהרב יהונתן שוחר שלום הוא, ואף עומד לחתום בימים אלה על קומפרומיס וליתן הסכמתו לעמוד בפני בית דין של רבנים בענין ריב הקמיעות. יתר על כן, נכון הוא גם להקריב משפטו לפני חכמי הדור בועד דלי"ת הארצות העומד להתכנס ביארוסלאוו, ואף כי רחוק הדרך והוא זקן – נכון הוא לילך לשם.

אפס בינתים, הוא יושב וכותב אל אוהבו הרב יצחק לנדא בקראקא. ולמכתב הוא מצרף פירוש של כמה דפין על קמיע אחד שלו. והוא מבקש את כבוד מעלת הרב, שכוחו גדול בקבלה, להגן על כבודו שהוא כבוד התורה מפני משטיניו ומרדפיו ולתבוע עלבונו מן הקמים עליו, לרבות מבן אחיו הצעיר ממנו, הרב מיאמפלי יחזקאל לנדא. הרב יחזקאל, אמנם ביקש, כדבריו, להשכין שלום, אך יצא בקיטרוג עליו ולא שאל קודם פיו על הענינים שהוא משיג עליהם ופירסם אגרתו בתפוצות ישראל. אהה, מה רגז עליו בשל הכתיבה ההפכפכנית המלטפת והפוצעת הזאת:

אשר לקמיעות – הוא כתב באגרתו וידו לא רעדה – הייתי גוזר ואומר כי הכותבן נלכד ברשת צבי מודח, אבל להחזיק בודאי מי יכול לדון בדברים שבלב? באופן אחר שלא יהיו נוטים להבלי השוטים הללו – ולא מצאתי, ועם כל זה אין אני דורש אגדות של דופי הואיל ואין הדבר מפורש, ואולי לא ידעתי לפתרן, או דלית להו פתר ⁴.

כך. ועל אף פקפוקיו הוא שם עצמו פוסק – מהרהר הרב יהונתן. והנני גוזר בחרם יב"ן ⁵– הוא כותב – על כל הנושא קמיעות הללו איש או אשה, מיום ישמעו דברי אלה יסירו הקמיעות מעליהם וימסרום ליד הבית דין; והבית דין שיגיעו הקמיעות לידם חלילה לפתחן ולקרותן כלל, רק יגנזום בכלי חרס והדבר ישתקע. ועל כל פנים מהיום והלאה לא ישתמש שום אדם בקמיעות הללו. וכל העובר על דברינו אלה מיום שמעו והלאה – פורץ גדר ישכנו נחש.

– מוזר הגיונו של הרב מיאמפלי ומוזרות ממנו מסקנותיו – הוא מהרהר. כי אף שאפשר שהקמיעות טהורים, אין בהם נפתל ועיקש, רק קודש קדשים המה, – הוא כותב, – הרי לדעתו לכלל ישראל המה למוקש! ומתן יד לפושעים למאמיני הש"צ שרבו במחוזי פוקוטיה ופודוליה לומר: מצאנו תנא דמסייע –

וגם על הכתבים, – ספרי קוסמים וספרי מינות בלשונו, שנתפשטו במדינתו ורבים מחזיקים אותם לכתבי קודש – יצא קצפו של הרב מיאמפלי, המכונה ה“נודע ביהודה”. הוא מזכיר הכתבים בסימניהם ובשמותיהם: קונטרס אחד התחלתו ואבוא היום אל העיון, שם יוצא יועץ בליעל, ושב על השם רעה וכופר בהשגחת אין-סוף בכפירה גרועה מכפירת אריסטו (שהפילוסופוס היוני כפר בו לרוממותו, היינו פקר שאין כבודו להשגיח בתחתונים, אבל מחבר הקונטרס הזה כופר בהשגחתו באמרו שתשש כחו). קונטרס שני: פירושי שיר השירים, שר בשירים על לב רע, פה דובר נבלה וינבל צור ישועתו. קונטרס שלישי: פירושי מגילת אסתר – כתב פלסתר. קונטרס כוונת תקיעת שופר – דבר השם ביזה ומצוותו הפר.

והוא מעורר אותו, באגרתו, להחרים כל קונטרס בשמו ומחברו הראשון וכל המחזיק בו ומעתיק ממנו. ועל הגאון יהונתן הדבר מוטל ביותר חיוב – הוא מטעים.

היש ספק בדבר, כי הכותב שיצא להשכין שלום מלבה אש המחלוקת? היש ספק שמושפע הוא מן הכתבים ועלילות הדברים של איש ריבו הרב מעמדין וכוחו מועט – זאת ניכר מכתלי אגרתו – בתורת הסוד האמתית ואין היא לפי ערך שנותיו. ועוד זאת: לענין החיבורים שהוא מונה ומייחסם לו, וביחוד לקונטרס ואבוא היום אל העיון, תמוה מאד בעיניו שאין רואים קונטרס זה בגלילותיו ואילו במרחק מאות-פרסאות, בגלילות פולין הוא מצוי ונפוץ; ועוד תמיהה לו על הרב יחזקאל לנדא, הדורש ממנו שיחרים הקונטרסים בשמותיהם ובסימניהם, והרי יש מהם העתקים רבים ואחד שונה מחברו, ומי יודע אם לא היתה בהם יד המעתיקים להוסיף או לגרוע – כיצד, איפוא, יחרימם?

על כל אלה הוא כותב להרב יצחק לנדא בקראקא – הייחלץ לעזרתו בצר לו? מצווה גדולה היא! כבודו של תלמיד חכם על כף המאזנים. לא, יותר מכבודו, חייו – בדיני נפשות עסקינן! הוא יודע, כי מאז ומתמיד היתה קראקא מרכז גדול לשוחרי הקבלה ולנגידיה, מימי אבא רבה שלו, המקובל הנעלה נתן שפירא זכרון צדיק לברכה, אשר אפשר כי ממנו נתגלגלה גם בו חריפות הפּלפּול המזוגה בלהט תורת הסוד. ואמונה עמוקה נטועה בו, כי מקרקא תצמח גם לו תשועה בצר לו.

התפרצות לביתו של הרב מעמדין

הפעם הוא לא נכזב, כאשר ציפה מראש. הרב יצחק לנדא מקראקא התייצב לימינו בכל עוז ונחלץ להוציא לאור צדק והעיד עליו, כי בודאי אתמחי גברא ואתמחא קמיע והמה מעולפי ספירים. כל אות ותיבה מיוסד משמות קדושים ונוראים, כאשר קרא ושנה ושילש בהפירוש ששלח אליו. וגלל כן הוא ובית דינו גזרו מיד בחרמות ושמתות על המדפיס שידפיס ספרי חירופים וגידופים על הרב יהונתן, וגזרו לבער ולשרוף באש תיכף כל מה שנדפס עליו חירופים וגידופים עד הנה. אין ספק, כי חבוריו של הרב מעמדין יכלו מעתה בלהבות בקהלות רייסין. –

בחרדת קודש ובהרגשה של הכרת טובה וחסד נוטל הרב יהונתן את הכתב אשר בא מקראקא, ומצורף עליו גם העתק נוסח החרם, אף שלא ראשון הוא מן החרמות והשמתות שהוכרזו על מתנגדיו. הנוסח בידו והוא יצרפו, אם ירצה השם, לספרו לוחות העדות.

עידוד גדול הוא הכתב מקראקא לכל אוהביו ונאמניו – עדוד גדול יותר מן החרם של ועד דלי"ת הארצות במושבו מלפני שנתים ביארוסלאו, אשר נידה ואֵרר לכל המדפיסים דברי-שמצה עליו ולכל הקונים אותם והמשרים אותם בבתיהם אפילו שעה אחת; ולכל המוציאים דיבתו רעה וממרים נגד כבודו – וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה; אך עם זאת דן הועד לשריפה כל אותן הקמיעות עם פירושיהן – הכתב מקראקא מלהיב את רוחם של חסידיו ותלמידיו ומגביר קנאותם לרבם עטרת ראשם, המורדף ומנואץ על לא עוול בכפו. וצר, מה צר שהרב יהושע פאלק נפטר לפני שהיה סיפק בידו לראות הכתב הזה – אפשר והיה חוזר בו מקיטרוגו, אפשר והיה מהרהר בתשובה. ורק הרב מעמדין במרדותו עומד, בעקשותו וברשעותו, ואף זה מקרוב הופיע, בחתימת יד של תלמידו יוסף פרגר, ספרו אספקלריא מאירה – שבו הוא מבקש לידות אבנים כבדות בהרב יהונתן ולהשמיצו בכל תפוצות ישראל. ובספר מכתבים וחרמות ועדויות והשמצות של הרבנים מתנגדיו. ועוד ידו נטויה, עוד עמו הקונטרס עקיצת עקרב, אשר כשמו כן הוא!

הקונטרס הזה, עקיצת עקרב, הוא עתה שיחם יום והגותם לילה של נאמניו, והם נועצים וממתיקים סוד וחורשים מזימה ומטכסים עצה להוציאו מידי כותבו – ולו העתק אחד – למען יהיה נגד עיניו של הרב עוד לפני שיצא לאור חיבורו הגדול לוחות העדות, אשר בו יתן תשובה ניצחת לכל מחרפיו ומגדפיו. דומה, שעתה קרובים הם למטרה זאת – והמכתב של הרב יצחק לנדא מקראקא מסייע בידם…

כי נמצא להם, לפרנסים, הדיין מרדכי האֶנא מהמבורג ונשכר להם ברצי כסף. באו אליו בשידולים להשיג בשבילם את הקונטרס המבוקש רק לעיונם בלבד, ואחר כך הבטיחו לו ולבנו כסף רב. והוא שלח אל הרב מעמדין את בנו ועמו עוד נער חד (למען יהיו לו לעדים) ובידו כתב בקשה ומליצה, שאין לו מה לחשוש, כי לא נתכוון אלא למלא רצון אחד מאוהביו של הרב אשר במדינת דנמרק לחיזוק דעתו בזה הענין, והוא הפריז בעד הספר דמים-יקרים – ומדוע ימנע טוב מבעליו? והן הספר נתחבר – כך כתב – למען תתפרסם רעתו וסכלותו של האיש אייבשיצר וזה תכליתו. כך כתב אליו מרדכי האֶנא הדיין מהמבורג, בדברי אהבה וחנופה, הבטחות והשבעות. וגם כתב קבלה נתן בידי הנערים, בלשון רבים, אבל דוקא כתב-קבלה זה הוא שעורר אי-אמון בהרב מעמדין וחיזק החשד בליבו שמא שכוּר הוא מאויביו – ולא אבה שמוע אליו. אך סופו לא עמד נגד הפצרותיו ותחנוניו – ובפרט שמאוהבי ומכבדי אמ"ה היה – ונתן חלק מכתב-היד בידו.

אך עוד בו ביום נודע להרב מעמדין כי הולך שולל. כי הלך הדיין מהמבורג והעיד בשבועה אצל נוטאריוס שקנה אצלו הספר, והשיג מבוקשו אצל השר האובּר-פרזידנט של אלטונא ליתן רשות לשלוח אנשיו עם שוטרי המקום לחפש בביתו כל הנמצא מהספר הזה בדפוס או בכתב, כדי למסרו לעיון לחוקרים ולפרופסורים ובעיקר כדי למנוע הפצתו ברבים.

הרב מעמדין מדוכא עתה מאד מן הצרה אשר במו ידיו הביא על עצמו. שהרי ברור, כי עתה יתנכלו אליו ביתר שאת. כיצד לא תפס ולא השיג שבמרמה בא אליו הדיין מהמבורג, שליחם של הרשעים? אך אין הוא מספר דבר מזה הענין למקורביו, וודאי שלא לבתיה צביה אשר כריסה בין שיניה, אך לבעל החסד והרחמים הוא מתפלל בתחינה ובזעקה…

ואז הוא מחליט שלא לסמוך על הנס ולגנוז את הספר. הוא לוקח עמו את משה בּון, הנער המדפיס, ועולה אל חדר הדפוס אשר שם מונחים הספרים שנדפסו. עודו שם מבחין הוא בעד החלון ביעקב רויטשילד ובשוטרים ההולכים בדרכם אל השר השופט הגר בסמוך – וחרדה גדולה נופלת עליו. הם אורזים חיש מהר הספרים בחבילות. הרב מעמדין יורד למטה, לחדר הלימוד, תיבת עץ ארוכה בידו וספרים בה, כדי לחפש מכסה לתיבה ולגנזה – הנער נשאר בבית הדפוס ומטמין החבילה אשר בידו בתוך ערימת נוצות אווזים. עודם טורחים בהצנעת הכתבים, והנה נשמעות דפיקות חזקות חצופות בדלת ואחד השוטרים פותחה – וכולם פורצים פנימה, לביתו.

הנה הם, נאמני הרב יהונתן, האדוקים שבקנאיו, רציחה טרופה בעיניהם, חמשה חרשי משחית הם: ראש וראשון להם יעקב רויטשילד, ואחריו מנדל שפייאֶר, יוזפא הולנדר, משה קובּאֶס ואהרון זעציר וארבעה שוטרים עמם. והם פותחים מיד בחיפוש, הופכים כל הבא תחת ידיהם, שומטים וזורקים בבוז ובקצף כל חפץ – ואהרון זעציר אשר עבד בבית הדפוס ויודע שבילי הבית מראה להם הדרך למחבואיו. ומנדל שפייאר מגדף ומקלל ומצעק ומסנן איומים בין שיניו:

– הנה אתה בידינו לעשות בך כרצוננו, ואם אנו קורעים בשרך מעליך עדיין אינו מספיק כלל. מי אתה ומה אתה – הוא קורא אליו בבוז – התחשוב לדמות עצמך לרבנו? הלא הזבל שלו אינך שוה וטוב ממך…

הוא עומד ושותק. שומע חרפתו ואינו עונה. ורק משגמר להריק מנדל שפייאר קיתונות הבוז והנאצה, הוא שואלו בקול רפה ורועד:

– מי אתה ומה שמך?

– אין אני חושש מפניך – הוא עונה עזות. מנדל שפייאר שמי.

– ואני איעצך – פונה אליו יעקב רויטשילד – לך ברח לך מן המקום הזה, כי כלתה אליך הרעה!

בפתע עולה קול צעקה מרה. קולה של בתיה צביה הוא, והיא שבועיים לפני מועד לידתה, צונחת ומתעלפת. לידה המשרתת מזעיקה בקולי קולות עזרה. אחד השוטרים עולה אל החדר העליון אשר משם נישאת הצעקה.

הרב מעמדין עומד במקומו ואין הוא יודע מה לעשות – האם לא יסתערו עליו הרשעים ויכוהו נפש? הוא עומד ועיניו כלות בראותו אותם רומסים ספריו וכתביו – מחמדיו, יחידי הוא, בודד, מוקף אויבים-שודדים בצהרים.

וגם משנסתלקו עוד הוא עומד על מקומו, המוּם ונדהם, ורק שפתיו לוחשות ברכת הגומל על הנס הגדול אשר אירע לו, על כי הוא ניצל מידם וגם לבתיה צביה לא אירע רע. ואף זה פלא: כל שביקשו נתון היה בתיבת העץ שהוא עוד מחזיקה תחת בית שחיו, והם הפכו סביבו, חיפשו וחיטטו ובתיבה לא נגעו. וגם בשער הספר שעליו היה כתוב שמו באותיות מרובעות גדולות לא הבחינו. כל אשר צררו ולקחו, כתבים והעתקים, דברים שונים שלא לצורך שלהם לקחו. וכן אירע גם למעלה, שחיפשו ומשמשו והנצרך להם לא לקחו. וגם בבית הדפוס. הם עמדו לחפש גם בחדר המקוה שלו, אך עצתם נסכלה. חבית שעמדה בעלית הבית מילאו כתבים מכתבים שונים, את תורת הקנאות ואת בית מדות ועוד – לקחוה עמם והלכו להם.

הוא מודה להשם על הנס הגדול, ובלבו תפילה לשלומה של בתיה צביה אשר היא לפני לידתה והרופא אמר שהיא נצרכת להקזת דם –

שעה ארוכה הוא יושב כאבל, מסתכל בפזורי כתביו אשר חמת אדם הסתערה עליהם לבלעם. וגם לפנות ערב, בבוא המתפללים אל המנין, אין הוא עוצר כוח לספר להם את אשר התרחש, ורק הנער אשר בדפוס, משה בון, מוליך אותם על פני החדרים ובית הדפוס ומראה להם אשר עוללו לו…

במיטתה שכובה בתיה צביה. עוד סימני הבהלה והפחד בפניה. היא מחכה לרופא אשר יבוא להקיז מדמה –

לוחות העדות

הספר עקיצת עקרב לא נמצא! מה צדק הרב יהונתן שלא חיכה לו, שליקט וסידר וצירף, והתקין סוף סוף לדפוס את המכתבים והחרמות והעדויות בזכותו – וגם לחובתו – אשר משך חמש שנים אספם לצורך ספרו לוחות העדות. ועתה הוא מסיים את כתיבת המבוא הגדול לספר, ובעצם הוא כותב את פרשת חייו ומלחמתו בגימ"ל הקהלות מאז ראשית הריב להשם שהחריף עם פרשת הקמיעות.

כל דעתו נתונה בימים אלה, ימות תמוז הלוהטים, לסיום העבודה. הכל יודעים והכל מצפים להופעת הספר, ואין איש טורדו בימים אלה בעניני קהל ובעניני יחידים. ועוד שבוע, אם ירצה השם, ושלמה המלאכה ואז ישלחנה אל בית הדפוס המחכה לכתב היד.

הרי התעודה הראשונה – העתק מתוך הפנקס של החברא קדישא, מקויים בחתימות השמשים מראש חודש תמוז תקט“ו, אשר מוכיח בלא ספק, כי מאז בואו לאלטונא פחת מספר המיתות בקרב היולדות. ואחריה מכתבו של ה”פני יהושע" אל רבני חכמי פראג שבו הוא מעיד כי “הקמיעות כולן עולין בקנה אחד למקום חושך ואפל ולהרוס כל יסודי ושרשי האמונה והדת”. אין להן שום פתרון אחר – הוא טוען בו, ואין תקנה וכיבוי לאש המחלוקת אלא בבוררות של רבנים משני הצדדים ואחד המכריע.

המכתב ותשובה בצדו – דבריהם של רבני פראג החכמים והשלימים, תפוחי זהב במשכיות כסף. לא כן המידה – כותבים הם בתשובתם – שאם באנו לדון אחר הגאון יהונתן צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין, ואם כן תפוג תורה ויצא משפט מעוקל… והנה כמה יגיעות יגע הרב מפרנקפורט למצא תקנה – ובאמת תקנתו קלקלתו. כי מאי תקנה צריך לאיש אשר יושב ומקהיל קהילות ברבים בתורה לשמה, וכל עסקו בתוכחת מוסר להעמיד הדת ויראה על תלה? חנפים לפניו לא יבואו. ראש חמדת ישראל, העומד לנס עמים, רבים שתו מים חיים מפיו ורבים ישתו. עד מתי יהיה זאת למוקש ספר תורה שרוי בצער? ⁶והלא כל התלמידים בכל מקום יחגרו עוז לקנא קנאה גדולה לכבוד רבם, לבל יאמרו רבן דקרו…

ומה תקנה צריך עוד – הם מוסיפים – אם כבר החרים כת הארורים ועוד ידו נטויה לעשות כזאת וכזאת ולהדפיס גלוי לכל? ומה גם שקיבל על עצמו מבלי לכתוב עוד קמיע ולהסיר התלונה ולזות שפתים… והזהרו בכבוד רבכם!…

ואחרי המכתב הזה – כרוזים מקהלות שונות.

הרי, דרך דוגמה, העתק הכרוז מוילנה –

… הקהל את העם, האנשים הנשים והטף, למען תלמד ליראה את ה' אלהים, את לרבות תלמידי חכמים, כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה. קול פחדים נשמע באזנינו, אוי למשמע אוזן, דאבה נפשנו, הכזה יעשה בישראל? עדיין מרקד בינינו שנאת חינם ולשון הרע ולהוציא שם רע של שקר, שהוציא דיבה על הגאון מופת דורנו, נר תורה ויראה, מאור הגולה, רבן של כל בני הגולה… החסיד ועניו אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים, המפורסם בכל תפוצות ישראל, כבודו הגדול מורנו ורבנו הרב יהונתן אשר עשה ועושה ישועה גדולה בישראל בתורה וביראה –

בכן איז מען מזהיר ומודיע דעם עולם בחרם יב“ן וכל הארורים שבתנ”ך, דאז קיין מענטש ועד זקן טף ונשים, תוך או חוץ מקהלתינו, זאל ניט פועֵר פיו זיין חלילה על הצדיק עתק לגנאי חס וחלילה –

והרי מכתבו הנרגש של שליח מארץ הקודש, אברהם ישראל ס"ט, אשר מתחייב – בשובו לארץ ישראל – להחרים לפני כותל המערבי ובקברי אבותינו בחברון, כל הפושעים בגאון יהונתן, האדיר בתורה וחכם הרזים.

להלן הוא מביא את מכתבו של הרב יחזקאל סגל לנדא מיאמפלי, ובצדו עשרות עדויות וכרוזים וחרמות, אשר הצד השווה שבהם, שכולם משבחים ומפארים ומרוממים את כבוד תורתו ומחרימים לכל מי שיעז לפגוע בכבודו ולכתוב דברים בגנותו. וגם לכל הקורא בכתבי הפלסתר האלה והמחזיקן והמפיצן והמדפיסן.

ועתה הוא כותב את המבוא הגדול לספרו לוחות העדות – הוא מזכיר הקמיע אשר נתן לפני שנים לבואו לגימ"ל קהלות לאחד חולה אביון שאחזה בו אש הקדחת, הוא דוד מאמליש, להניח על בשרו לחלוץ חומו, אך הנייר נימוק והלך לו. ואיש נבל כתב על נייר איזה תיבות ואותיות להטיל בו דופי, ובא בשכרו ואמר כי זה הנייר שמסר למאמליש ומידיו הגיע לידו, וקרא כי נמצא בתוכו שם התועב שבתי צבי ימח שמו. רק לאחר שזעק כי שקר ענו בו, חקרו הפרנסים וגילו הרשע והפשע – בבית הכנסת נשבע האיש בעל הקמיע המזוייפת כי מעולם הוא לא מסרה לו, לא הוא ולא שלוחו, והפרנסים עשו שפטים באותו רמאי. ועם כל זה לא סרה איולתם של רבים ועדיין סבורים כי הקמיע הפסול מידיו יצא.

אחר כך הוא מזכיר ענין קמיע שכתב באלטונא לאשה אחת שהיתה מעוברת, לרוב הפצרות שהפצירו בו, כי נפל פחד המגיפה ביולדות על הנשים. והיתה הרה וילדה בשלום – ואחר לידתה הם פתחו הקמיע וחתרו גם כן להעמיד בו פירושים דחוקים ואנשי ריבו אף לא כללוהו בכתבי פלסתר שלהם, כי בושו בעצמם. אבל עם כל זה עשו פה בזה שערוריה, והוא נאלץ היה למסור פירוש על קמיע זו ולהניחו בבית אדם נאמן בהמבורג, אשר כל המבקש לראותו ובוש לבוא לביתו לתבוע – ילך ויקרא כחפצו. אך כל זה לא הועיל, ועדיין מעלה עשן מתנור אש שכנגדו – הוא מעיר.

ואז הקהיל את כל העדה בבית הכנסת הגדול ודרש ברבים והחרים כת שבתי צבי ימח שמו, כמו בשעתו, בפראג, וקיבל עליו בכל ארורים שאין בו שמץ ממינות זו, להוציא ספק מלב כל איש. וחשב כי בזה ישקע האש פה ובמקומות אחרים, אבל נכזבה תוחלתו. “ואם אמרתי לספר כל הקורות והענינים אשר קרוני ורבות צררוני – יכלה היריעה ומכמה טעמים אקצר” – הוא רושם ביד רועדת.

ואשר לחמש הקמיעות ממאֶץ, הרי ברור לו שכפו את נאמני הקהל לקיים, כי נמסרו להם מידי אנשים שאמרו שקיבלום ממנו. והנה שלחו העתקם לערים ולכפרים עם ירידים, ואין גולה אזנו ואין שולח לו העתק. רק בענין קמיע אחד זכור לו, שהיה לו אז, בשעת כתיבתו, כאב עינים ונשתבשו אותיותיו…

הנה כי כן סגרו עליו סביב יריביו, ראש וראשון בהם איש ריבו הנקרא ר' יעקב רב מעמדין וכן הקשיש ברבני אשכנז הרב יושע פאַלק. הוא רואה עצמו לכוּד ברשת סבוּכה, לחוץ מכל צד, מושפּל ונחשד ושמו לתועבה בעם. והנה נועצו יריביו, אזנו לא גילו ופיו לא שאלו אם מקובלים הם עליו כדיינים, ואף לא אָמרו לו תמנה לך מורשה ומליץ שיטען לך, או שיטען הוא לעצמו ויברר זכותו – כל אחד ממקומו כתב דברים כאשכולות מרים והסכימו לדעה אחת, להטיל בחרם כותב הקמיעות. האין כאן שנאה וקנאה והטלת דופי? ומרוב עגמת-נפש מתה עליו אשתו הרבנית מרת עלקלי, אשת נעוריו… ושעל כן אנוס היה בצערו לבקש את תלמידיו, נאמניו ואוהביו, שיעידו בו אם אָמנם מצאו בו דבר ערווה ולהפציר בהם שייחלצו לימינו. וגם שלח פירושיו לקמיעות אל ועד דלי"ת הארצות ביארוסלאוו ואל הרבנים המקובלים – ואמרו טוב.

כן, הקמיעות. מה להם לדרוש במופלא, אשר לא נשמע מעולם שפתחו קמיעות וחקרו ודרשו בהם? – הוא שואֵל. והאם לא היה עליהם לשאול פיו תחילה, אם אין שינוי וטעות בהם? ומה ראו שקיבלו בדיני נפשות כזה עדות שלא-בפני-בעל-הדין מאנשי מאֶץ, שהעידו כי מידיו באו? ועוד היה עליהם לשאלו, אפשר יש לו פירוש מניח הדעת ואין הוא ידוע להם. אני חדתי חידה ואני מפרשה – הוא מדגיש. ובכלל, מה זכותם להחליט שאין להם, לקמיעות, פירוש אחר זולת זה הידוע להם? והרי מן המפורסמות הוא, שאין כוחם של הרבנים האלה בקבלה ודרך הסוד נסתרה מהם…

אולם גם לפי דעתם וטעותם וזדונם – הוא ממשיך כתיבתו – שדבר מוחלט הוא, כי הוא לכוד חלילה בפח כת הארורים, לא היה להם לפרסם הדבר ברבים וקודם להוכיחו על פניו. האם לא כך הורה הרמב"ם בהלכות דעות? אבל הם הזדרזו ופירסמו הדבר ברבים והתכבדו בקלונו, הוציאו דיבה ולעז וחילול השם. ** דרשו-נא תורת השם – הוא קורא אליהם מעומק לבו המורתח – וחקרו בספרים, אם נמצא מחלוקת כזה שיקומו חכמים, אל אחד לומר: טעית בדברך, והוא צועק לא טעיתי, כי גם לי לב כמוכם, והאמונה והאמת אתכם, שעם כל זה יפגעו בכבודו ויכתבו עליו מרוֹרוֹת? וקול דמי אחינו צועקים!**

עוד הוא שומע מקצת חסרי-לבב הטוענים אליו, שעליו להתוודות ראשון ברבים, כי חטא ונכשל… רעות רוח היא! כי אף שהיה, חלילה, הדין עמם, והיה הוא רוצה לעשות כן, והיה לחכמי-הדור למחות בידו: אל תתן יד לפושעים ומקום לצדוקים לרדות, כי כת הארורים קנאי משיח השקר יתלו בך ויאמרו: הנה יש לנו אחות בבית רבנן… איך יעשה הרעה הגדולה הזאת להשם, האם כהתל באנוש יהתל בו ויאמר חטאתי על חטא שלא עלה על לבו? והיודע מחשבות יודע ועד. ומה שבלב נמסר לבוחן לבבות. וביחוד כשהוא מודה ברבים, כי גוף הדבר אמת כדברי המוכיח – כבר יצא ידי תוכחה בכל אופן, ואסור לביישו.

אולם, פורצת זעקה מרה מקולמוסו, הכי תחת כס ממשלתם הוא יושב? שהרי תהלה לאל, איש כמוהו זקן יושב בישיבה יותר מן מי“ם דלי”ת שנה, איך ייתכן שישבו לדון אותו טרם שמעו שהוא מרוצה מהם? אין זאת אל שבגדי נקם לבשו הדיינים ובמחתרת באו אליו. במפח נפשו הוא קורא אל ה“פני יהושע”:

… איש גאון גדול – שמא לא למדתם, או שכחתם מה שבא בגמרא, בפוסקים, הרמב"ם ושלחן ערוך יורה דעת: זקן ואב-בית-דין שסרח אין מנדין אותו לעולם בפרהסיא, אפילו סרח וחזר וסרח כמה פעמים, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט והיינו שהחטיא את הרבים; והלא כל עניני ועסקי מעודי עד היום הזה להוכיח רבים בתוכחת מוסר, ולחזק ברכים כושלות וידים רפות, וכמה תקנות וגדרים גדרתי… והרב מפרנקפורט שראה אותי לשוגג ומטעה, כאשר באמת אף דעתו, – אם כן מה ראה על ככה שהחרים? וכי לטועים ושוגגים דנים דין חרם ושמתא, וכי דנים שוגג כמזיד? ומה מצא אחר כך ששב מדעתו – משוגג למזיד? ולכן ברור, שחרמם כחרמו של הים ובטל מעיקרא – כוכבים ממסילותם יקוננו על העוול הזה! ומי ילקט החצים אשר יורוהו על יהונתן הרחוקים ממנו והלאה?

הוא מהרהר במחלוקת ומנסה להתנחם, שודאי אין בה חידוש בתולדות מלחמת האמונות והדעות בישראל. האם לא ראוי היה להם ללמוד מקודמיהם, וביחוד מן הפולמוס המר בספרד ובצרפת בין המימונים ובין מתנגדיהם הקנאים ולמנוע חילול השם הגדול הזה וממנו – את שפיכות הדמים והחרפות?

ועוד השגה חמורה בפיו כנגד הגאון מפרנקפורט – אמנם עוד לפני פטירתו רצה לכתוב לו, אך מחמת היסורים והריבות שתכפו לא נסתייע הדבר בידו – ועתה הוא יפרשנה קבל עם ועדה. עוד בתשובתו לחכמי פראג, אשר הוא מפרסמה בספר לוחות העדות הזה, הציע הגאון בוררות שתפסוק ותכריע בענין הריב. מה טיבה של בוררות כאן? – הוא שואל בתמיהה, הרי זה נאמר רק בדברי ריבות בין אדם לחברו, שכל אחד צועק הנכון אתי, או אז יברור לו כל אחד בורר שיחפש בזכותו וחובת שכנגדו ובין כך יצא הדין לאורה. אבל בעסק ביש כזה, אשר המשפט לאלהים הוא, ואין כאן נגיעה לשום צד, כל ישראל בחזקת בוררים וחייבים לחפש צד זכות; ואם אין לזכותו הכל חייבים לחייב ואין משוא-פנים בדבר – מה ענין בוררות לכאן? ולכן גם בדיני נפשות ונידוי לא מצינו בשום מקום ענין בוררות. ואיך יציע ה“פני יהושע” לבחור בוררים במה שכבר נפסק לדעתו? ובכלל, היאך שתק ונהג בו כבוד במשך שנים וציווה לשלוח לו מה שהעלתה מצודתו בחידושי תורה, למה שתק מאז ועד עתה?

ועוד טענה העלו, – ליתן לפניהם דין וחשבון על ספר אילת אהבים וספר ואבוא היום אל העין שחיבר ואשר יש בהם לדבריהם מינות רחמנא ליצלן!

גם טענתם זו לא יניח בלא תשובה, אם כי מזמן, לאחר שבאו לידיו הגידופים של הרב יחזקאל לנדא מיאַמפּלי, היה בו הרצון להזים ולהפריך השגותיו ותמיד דחה הדבר. הלא הספר אילת אהבים אינו אלא זמר בחרוזים, כולו מחמדים – ולכן ברור שהמקטרגים סמכו עצמם על שיחת בני-אדם שאינם בעלי-תורה כלל ועל דיבתם. וגם ברור, שלא היו בידיהם הכתבים, כי לא גילו אזניו במפורש: כך נמצא כתוב וזוהי מינות. ואשר לספר ואבוא היום אל העין, הרי אינו בדפוס כלל. ולכן לו גם הוא חיבר לאנשים חיבור נסתר, הרי כל עוד לא נראה כתב ידו ממש אין מקום תפיסה עליו. כיוון שכל אחד יכול לשנות בהעתקה אשר ירצה, שוגג או מזיד. ודרך משל מצויים בידי רבים העתקים מדרושיו וכן מדבריו על פרשיות השבוע וההפטרות – והרי בנקל יכול המעתיק להוסיף בו שורה או שתים שיהיה בהן צד מינות ומקום תפיסה. וכי סלקא דעתך – הוא כותב – שאהיה אני נתפס על כך? והוא הדין בכל הדברים צריך ראייה בדפוס, או כתב-יד ממש.

אבל באמת הכל שקר! – הוא מכריז ומודיע. לא מסרתי לאנשים שום חיבור בחכמת הנסתר. ומה שכתבתי בחכמת הנסתר הכל חתום בבית נכותי – ואם ימצא בכתב-יד שיצא מאתי איזה דבר רע, או מקום נוטה לצד רע, – חלילה לי לעמוד על דעתי. אבל באמת לא ייראה ולא יימצא. ורע עלי אשר כעת יקומו עלי לחרפני אנשים, אשר לא ידעו בשרשי תורה ודת. אליך ה' אצעק, אתה יודע ועד, אם דרך עוצב בי ישוב אפך ובחמתך תייסרני. כי אני עשוק ורצוץ כל הימים, וזה אשר הביאני הלום ליתן זה בדפוס…

זיעה קרה מכסה גופו מרוב התרגשות, מרוב מאמץ בזו הכתיבה, בה הוא דוחה כל האשמות יריביו ומוחץ קטרוגיהם ומלמד זכות על עצמו לפני השם ולפני ישראל ומבקש לטהר את שמו וכבודו שהוא כבוד התורה. ליאות כבדה הוא מרגיש בכל גופו, אך גם תחושה של סיפוק ורווחה. שעה קלה הוא חוזר והוגה בדברים שכתב, והוא בעיני עצמו אחד שחזר מהתקפה חריפה על יריב חזק. ההגיעה שעתו לסיים המלאכה ולנוח קמעה? לא, כי הוא עוד חש בצורך לומר מלים אחדות לעצם המערכה הכפוייה עליו.

… האמת אגיד, מתחילה מוסכם הייתי לטמון ידי בצלחת ולשתוק מבלי לתת הדבר בדפוס, טוב לגבר ישב בדד וידום, יתן בעפר פיהו. ועד הנה כל גל שעבר על ראשי הייתי מרכין ראשי ומקבל באהבה והצדקתי הדין, לה' הצדקה ולי בושת הפנים, שבעתי כלימות ורוק ואויבי בנפש יקיפו עלי להוריד שיבתי ביגון שאולה. ועל כל זה אודה לה', כי הוא נעלה בדינים, ופחדתי אולי על ידי כך יתעורר יותר הקנאה ושנאה. טוב לי להיות מן הנרדפים – ואלהים יבקש הנרדף. גם בתוך כתבים מגאוני דור באו תוארים רבים עלי מפליגים בשבחי, אשר באלה לא חפצתי וגעלה נפשי בהם – ולכן בחרתי מבלי להדפיסן וליתנם לאור יום… אך רבים משלמים וישרים בלבותם הפצירו בי לסתום פה דובר נבלה, ומבלי לכבוש דברים טובים ממש, דברי ישועה ונחמה לישראל השוחרים טוב ומפיקים רצון. וגם זאת, כי בתוך אגרת אספקלריא ⁷נאמר בטענת רבנים, אם האמת כן שרבים מחכמי ישראל אתי – למה לא העליתי בדפוס? עשו מזה טענה מה שאני, למען רדיפת השלום, מנעתי לעשות – ואם כן, אם עוד אשתוק, פשיטא יאמרו שהוא כזב ושקר. ועלבוני שכתב שם באגרת אספקלריא, שכך דרכי לעולם להעלות כזבים על הספר, מחול לו. ומי יודע, הלא מעולם לא הדפסתי ספר. והרבה דברים יש להשיב בזה, אך לא לריב ולהתקוטט באתי רק למען אמת ושלום…

אך עיקר הטעם להדפסת הספר – למען ידעו על החרמות שהוטלו על כתבי-הפלסתר נגדו. כי גם מהיודעים עליהם יש הטוענים כי מזוייפים הם הואיל ולא באו בדפוס, ושומה עליו להסיר המכשלה.

… וקראתי לחיבורי הלזה לוחות העדות, כי בו חקוק על הלוח למשמרת עדות מרוב חכמי דור שנתנו עדותן והצדיקו אותי, כי אין עולתה בי ושקר ענו שנתנו בי דופי בכל אופן. והיה לי לעדה לדור אחרון, אשר יקומו בנינו וידעו כל אשר קרני ומה הגיע, ויהיה לאות עולם לא יכרת, אשר לא יוסיפו בני עולה לעשות כדבר הזה.

חמש שנים נמשכה כתיבת הספר וליקוט המכתבים והעדויות, הכרוזים והחרמות, ועתה סיים בעזרת השם גם את ההקדמה הגדולה, והיא לא רק תשובה למחרפיו אלא גם כוידוי גדול גלוי-לב לפני אדם ואלהים. חמש שנים… היוכלו עוד לתפוס עליו לאחר שיישב כל הטענות והפריך כל החשדות והזים כל העלילות וחזר והוקיע ברבים כת הארורים? מה עוד יידרש ממנו? אבן כבדה גרר במעלה ההר והגיע לפסגתו תכלית חפצו – עוד היום, אם ירצה השם, יבקש את תלמידו למסור את כתב-היד לדפוס.

אילו היתה אלקה בחיים… דמותה צפה ועולה לפניו. אהובת נפשו היתה, בת-לווייה נאמנה היתה לו כל ימיה ומסורה עד תום ואהבתם ללא פגם ורבב, ניחומים נשאה לו בצר לו ורודפת שלום כמותו. אך היא לא זכתה. מה שמחה היתה עתה בשמחתו לראות בצאת ספרו זה לאור, בו הוא גובר על כל מתנגדיו ואויביו, בו הוא מזעיק אל הדגל את כל אוהביו ונאמניו, בו הוא עושה את חשבון חייו ועולמו ומנקה עצמו לפני עם ועדה מכל אבק של חשד ודיבה. והיכן עתה בנו אהובו וולף? לא מעט צער גרם לו הבן הזה, שכשרונות מעולים גילה בו מנעוריו, אך גם שגיונות עזים ונעלמים. ועתים, עוד בישיבה בפראג, נראה היה לו שזה הבן מרחף בקלות יתירה על פני העיון ואין שרשו נעוץ בו עמוק. כה אהב להאזין לנגינתו בכנור והוא אז בעיניו צפור דרור קסומה המבקשת לעוף על פני הדמיון לעולמות גנוזים…

אך נחמתו הגדולה הלא הם תלמידיו שהם כבניו ואהבתם שמורה לו וגאוותו ותפארתו על נאמנותם וקנאותם לו. האם לא בגללם, בעיקר, טרח בספר הזה, שהרי משום כבודו הוא אפשר והיה מוותר על כל הטורח הזה, שכל ימיו לא פירסם השאלות והתשובות, החידושים והדרשות שלו, והמכתבים והכתבים בחכמת הסתר השמורים עמו. אך למען הצאן, למען תלמידיו הרבים – עשה זאת.

שמש הצהרים מלהטת. הוא מקנח זיעתו, ניגש אל החלון ונועל תריסו. קרן אור זוהרת חוצה באלכסון הכתב אשר לפניו. האין האור בוקע וזורח מתוך כתיבתו? הוא נוטל הקולמוס ורושם הערת התנצלותו האחרונה ובה הוא מעיד על עצמו לפני תלמידיו כי נקי הוא מענין החשד שטפלו עליו כי מן הכרוכים הוא –

… כי איך אטוש הצאן האלה, תלמידי, עדרים עדרים, אשר טרחתי ורביתי, אשר יאמר עליהם כי הוביש הורתם ומקורם מקור אכזב… ובלאו הכי חובה על אדם להסיר מנפשו לזות שפתים. בכן הנני מעיד בי ה' בוחן לבבות וכל פמליה של מעלה, כי מנוקה אני מעון הזה ואין בי אפילו שמץ דשמצה מכת דשבתי צבי ימ"ש, ולבבי שלם בכל דבר מבלי לשנות. ובזה אני מקבל עלי בפניכם, וה' לעד ובלי ערמה, בחרם חמור בכל ארורים וקללות בתורה, כי חלילה וחס לילך אחר צבי שבור ולהיות גרור בתר כת ואמונה הכוזבת הרע הזה ואני אומר כמאמר דוד: קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה. ישלח ה' עלי כל מגפותיו אם חלילה יש בי שמץ דשמץ, וישלח חיציו ויהום אותי, אם שקרתי במלי…

והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה לפגום בכבודי שהוא כבוד התורה ולומדיה, ואם כבודי מחול – כבוד התורה ולומדיה וכבוד אבותי מי ימחול?

החום מתיש כוחותיו, אגלי זיעה מתנוצצים על מצחו הרם, ונשימתו כבדה עליו. חדווה חרישית מתרוננת בו, כי עוד מעט וכילה המלאכה הגדולה בה אצור ומשוקע חלק מנפשו ומחייו ומסבלותיו. אוהבים ושונאים בכל הקהלות יעיינו עתה בדברים – אלה ייהנו וישמחו ואלה יחרקו שן וטענותיהם יסתתמו, ואפשר גם ינחמו על צער-החינם והעלבונות ושפיכות-הדמים שהסבו לו. חדווה בו, אך מהולה היא בתוגה על עצם הריב אשר השחית שנות-חיים וכוחות והשפּיל קרן התורה בעם והדליק מדורות של שנאה ואיבה והדיח רבים ממעינות הישועה. אף על פי כן הוא מסיים בשלום, מוחל על העבר לכל אשר ציערו ופצעו, ותפילה בלבו, כי יסיר השם כל לב רוגז ויבקש הנרדף כמוהו, איש עני ואביון שהוא בגימטריא יונתן…

שבירת לוחות האון

אוירה של ימים נוראים שרויה בחדרי ביתו של הרב מעמדין בחודש אלול, אוירה של דריכות נפש וחרדה, של צפייה וכוננות לקראת הימים הקדושים של דין ומשפט וחשבון נפש. בימים האלה נמנע הוא מעיסוקי חולין ומשא ומתן וריבות ומייחד הדעת והנפש לשמים. יותר מתמיד נתון הוא ללימוד ולתפילה ולתשובה, והוא מפשפש בדרכיו ובמעשיו, וביחוד אחר הנס הגדול שנתרחש עמו בבוא עליו השודד בצהרים וחיפש הספר עקיצת עקרב והשם הצילו מידם, וגם בתיה צביה ילדה לשלום – וקרא את התינוקת שנולדה לו חנה תחיה לאורך ימם טובים. ועתה האם והתינוקת בבית, שלימים ובריאים, בחסדי השם הגדולים עליו.

הוא יושב ושונה עם בנו, בן-זקוניו, יהודה’לי. חריף הוא הנער ובעל תפיסה וכבר בקי בכמה מסכתות, שמחת נפשו הוא, אך גם עקשן גדול הוא הנער, ועתים יקנטר אחיותיו הגדולות ממנו –

עננים משוטטים ברקיעי הסתיו האפורים, רוח קרירה מנהמת חרש בין הבתים, מעיפה עלי השלכת שהצהיבו ודכי גלי הים נשמע מרחוק. עגמה רכה עומדת בחלל. המשרתת מגישה לבתיה צביה מרק דיסה אפור. לידה מיבבת התינוקת הרעבה. עזובה ודוחק אותותיהם ניכרים בבית, שכן מאז שובו מגלותו באמשטרדם, באו עליו זמנים קשים מאד בעסקי פרנסה. היו שדחקו בו כי יתבע מן התקיפים, אנשי סיעתו של הרב יהונתן, פיצויים להפסד שנגרם לו – וסירב. והוא טרח, מה טרח, בחדשים אלה בעסקי המשא ומתן – אך ההצלחה לא האירה לו פנים. על חשבון ביתו לקח הלוואה בסך טי“ת ו”ו מאות זהובים האָלענדיש והעבירם לידי הקצין לייב נורדן, שיקנה בשבילו בסכום הזה סחורה, אך האחרון החזיר לו המעות שהיו בטלים זמן מסויים. ולפי שלא ידע במה לעסוק עוד, שלח הכסף אל גיסו באמשטרדם שיקנה לו הוא סחורה להרויח קמעה, אך פתאום ירד השער על הסחורה ההיא ונמכר החצי בהפסד גדול. אכן, היו גם מאוהביו שהתעוררו ופנו אליו פעמים הרבה, כי יתרצה ויעשו לו מעמד פרנסה בכבוד, אך הוא סירב, כדרכו כל ימיו, לשים צוארו בעול בשר ודם.

אך עתה באו מים עד נפש, המצוקה אין לשער – יש ויחסר לחם. החורף ממשמש ובא, ועצים אין להסקה, ובתיה צביה חלשה אחר הלידה וזקוקה למזונות מבריאים. דומה, כי עתה ייעתר, באין מנוס, לאוהביו ויקח מהם סכום כסף – למען בתיה צביה יעשה זאת – ודאי שלוחי השם המה לעמוד לו בשעת דוחק גדול וחמור זה… את יוסף פרגר יבקש לגשת אל אוהבו הקצין מהמבורג בענין זה…

זבוב טרדן מזמזם ומקפץ על החלון כמבקש לפרצו, עולה ויורד, עולה ויורד. זבוב גדול ומאוס שצבעו כתום-שחום. זבוב בודד. הנה עולה הוא במעוף על דפי המשנה – והנער מגרשו מפניו. הזבוב חוזר אל החלון וזמזומו מנסר וטורד שלוות-הנפש. הנה הוא עולה על מצחו, מזנק אל תוך החלל, חוזר ומשרך על פני הדף, כמבקש לבלוע האותיות…

הנער עוצר נשימתו ואחר כך, במחי יד אחד, תופס למציק הזעיר ומועכו בידו.

– יהודה’לי, מה עשית?

– הזבוב הציק לי…

– גם בזבוב טיפת-חיים. ורחמיו על כל ברואיו… הוא אומר.

הנער משפיל עיניו וחוזר ללימודו.

הדלת חורקת בהפתחה – יוסף פרגר נכנס. סומק קל עומד בפניו וזקנו שפוזר ברוח מסוער ומדובלל.

– מה הספר בידך – שואל הרב מעמדין.

– ספרו של האב"ד הוא.

– של האב"ד?

– כן, קניתיו בשביל הרבי.

הוא נוטל את הספר אשר זה עתה יצא מתחת מכבש הדפוס ועוד ריחם של הצבע והדבק עומד בו, מדפדף ודומה בולע הכתוב והוא כמסיח דעתו מהנעשה סביב. לאחר שעה קלה הוא סוגרו, מרים עיניו אל יוסף פרגר ואומר בקול חד:

– יוסף, עיור-לב הוא שכתב את הספר הזה, עיור החושב כל העולם סומים… בהבלים ובשקרים הוא רוצה להתנקות ולהזכות הפעם בפומבי…

אותו לילה ישב וקרא בספר מתחילתו ועד סופו. הוא קרא ורשם הערותיו. לא אחת כמעט ונשמט הספר מידו, שדמו נתרתח בקרבו תוך כדי קריאה וזעמו של הרב יהונתן גבר וסער והיה לשנאה קשה ועכורה. אחיזת עינים! פסולת וכזב! – לחשו שפתיו. והחלטה בשלה בו, כי הכרח הוא לחבר תשובה על הספר הזה – ולאלתר – ולדון אותו ברותחין, שהרי לא כקורי עכביש הספר בעיניו אלא גם קלקול ועיוות גמור, וכמה חתימות בו, לדעתו, מזוייפות וכמה אגרות בדה מלבו, בכך אין לו שמץ של ספק! עין בוחנת לו, ברוך השם, ומיד הבחין ברשת התרמית. כן, הוא יסיר המסווה מפניו, הוא לא יניח לו לאחז עיני הבריות…

ובבוקר, במנין, נאמניו סביבו, הוא מדבר בגלוי בגנותו של החיבור הלז, אין הוא יכול לעצור ברוחו ובזעמו…

– זו הפעם הראשונה שראינו ממנו דבר בדפוס – הוא אומר – לבחון כוחו בחכמה ובתורה ובידיעות העולם, וחשבנו שלפחות יראה דברים שכליים… ואמרנו בלבנו, הואיל ומה שחידש בו מדעתו אינו עולה על ארבעה בּוגין ⁸בכתב בינוני, ודאי סולת מנופה הוא. אבל כשראינוהו תמהנו לראות מעשה תהו וסיגים, ועל כולם השאלות ותשובות שהציג בו כולם מקולקלין ומעוותים, העיד על עצמו שלא קרא ולא ידע ספר… חי ראשי! מהופך ומעוות, סברא שלו משובשת ולשונו נלעג, כללו של דבר – אין די מילים באר הסכלות והטפשות שלו בנגלה…

– ומה טיב כתיבתו בנסתר, רבי?

– אין קץ, רבותי, לדברי הבל ושקר שהמציא בצירופים מזוייפים; וזה ודאי לא נעלם ממנו, רק חושב הכל לסכלים בלתי-יודעים ולא-מרגישים בדברי תהו ונבלה שלו – הוא מעיר ושפתותיו מתעוותות.

– והנה מיד שעיינתי בו – הוא ממשיך – ראיתי שלא טעיתי בו שהוא מזוייף מתוכו; אבל בזאת טעיתי – אני מודה ומתוודה – שסבור הייתי על כל פנים שצריך שיהיה למדן ובעל שכל בנגלה, והנה ראיתי עלה הכל קמשונים, טעויות, סכלות והוללות משונים… בעל שכל – אומרים עליו. ואני שואל, איך יצוייר על בעל שכל, שתלמידיו הבורים הוציאו לו מוניטין, שיעז פניו כל כך להציג עמנו פה בספר דברי הבל וטפשות כאלה?

– מה הוא כותב בענין הקמיעות – רבי?

– איני צריך לומר, שדברי תהו ותעתועים הוא מחדש בפירוש הקמיע שלו – נמשך שטף דבורו שזעם ובוז מפעפעים בו – שסובר לגנוב דעת הבריות, כאילו אין אדם להבין זיופיו וכשפיו הרבים… ושימו לב, רבותי, הוא לא הביא נוסח חמש הקמיעות ממאֶץ אשר עליהם רעשה ארץ והוא עצמו העיד, כי מתחת ידו יצאו, כדי להראות את השינויים שנפלו בהם, לדבריו, כאשר צעק והרעיש את העולם. ורק נוסח קמיע קטן הביא, שאין בו תפילה בראשו כמו בשאר הקמיעות ופירשו בדוחק גדול. וטוען, שמיחו בידו קצת מחכמי הדור על רצונו להדפיס כולם, לבל יפורסם ברבים להמונים… הצבוע! אין להשיג מה חשש הוא לפרסמן ולנקות עצמו, ואיך לא חשש ליתן הפירוש שלו לתלמידו המשומד קארל אנטון להדפיסו בלשון אשכנז?… אך האמת היא, רבותי, כי בזה הקמיע לא נראה המינות כל כך כמו באחרות, והספיק להפוך התיבות, לסרסן ולפזרן, סבור שבאופן זה כבר הסתירן. אם זך וישר הוא – אני שואל – האם לא היה עליו לפרש לפחות אחד מן ארבעה הקמיעות הגדולים?… ואינו בוש לטעון, שהאב"ד ופרנסי מאֶץ עשו העוול הגדול וכפו על נאמני-הקהל לקיים הקמיעות שלו אשר נעתקו לא כהוגן…

כעסו גובר וגואה, וניכר שאין בידו לשלוט ברוחו:

– ­ועוד זאת אומר – הוא מוסיף – כי באמת היטיב עמדי מאד, שנראה הפעם דבר ממנו בדפוס, מה שלא יוכל לכפור ולהכחיש עוד כדרכו…

– צר, רבי, שנסתלק הגאון מפרנקפורט זכר צדיק לברכה, ולא ראה בעיניו החיבור השפל הזה…

– הגאון הכיר וידע אותו. דברי התולים וגידופים – כך הוא כינה למכתב שכתב אליו הרב יהונתן בגובה אפו. ושאלות רבות הוא הציג במכתב זה – שוטה אחד יוכל לשאול מה שלא יוכלו להשיב אלף חכמים! אבל שאלותיו ראוי היה להן שלא באו לעולם, ששאל שלא כהוגן מה למעלה ומה למטה, כאילו אליו נגלו תעלומות חכמה… לבד מה שפירסם בספרו זה מכתבים מאנשים שכבר מתו והרחיק עדותו. וגם הציג מכתב מהמקובל המשולח אברהם ישראל ס“ט מארץ ישראל משנת תקי”ב, המעיד על קדושת הקמיע וסודותיו – ומנוסח הדברים ניכר ברור, שאין זה לשון חכם מבני מערבא רק מעשי ידי הרב יהונתן עצמו בלי שום ספק, וכן הזמן שדר באמשטרדם מאוחר כחצי שנה – הרי שתי ראיות לומר שהוא מזוייף!

דממה כבושה עומדת בחלל המנין. דומה, השומעים מזועזעים ונדהמים. הרב מעמדין שותק. עיניו מושפּלות לארץ, משל בוש היה בפני עצמו. בפתע הוא מרים ראשו, מסתכל סביביו, ואומר:

– ועוד הביא בספר שני מכתבים מהמשולח המקובל חיים ירוחם מוילנא, בנו של אחד מאנשי הכת, שהיה עם חבורת יהודה חסיד וחיים מלאך בירושלים וגורש משם. וזאת העלים והפליג בשבחו מאד מאד. אמנם גם חיים ירוחם לא נעתר לבקשתו להעיד שמצא שינויים של ממש בקמיעות ההם ממאֶץ, רק לרוב בחילוף אותיות דומות, אך הוא מעיד שדבריהם כנים וישרים, וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה… אך האיש הזה פסול לעדות, רבותי, שכבר נודע שהוא צבוע ובוצע בצע ואכל מעות ארץ ישראל סך רב על-ידי כתבי פלסתר שהביא בידו בזיוף ובמרמה, ובוינא נתבע לדין… וגם שכר מרצח שפצע למתחרה שלו, המשולח האשכנזי הנאמן מירושלים שניאור פייבש, כאשר נסע לאיטליא לקיים זכויותיו וחתימותיו. ולזה האחרון נעשה נס, שעוברי דרכים חילצוהו והביאוהו לפונדק, ונרפא מן המכה שהוכה בראשו. ונתנו לו כתוב וחתום הערכות ויהודים הקרובים אל מקום המאורע. בתוך הזמן נמלט לו השליח הזה, העד המזוייף של הרב יהונתן, כצבי נמלט לתורכיה – ובלי ספר גם שם נתפרסם הדבר הנורא הזה…

– לוחות שקר הם, רבי, אך מי ישברם, מי ינפץ העגל לעיני עם ועדה? פשיטא שהרבי מצוּוה לעשות כן. אך חשש גדול הוא עתה, שהמלך עומד לימינו וגם הפרנסים והתלמידים השוטים שלו…

– וזה מן העדים של הרב יהונתן – מעיר אחד…

– כן, אומר הרב מעמדין, הוא עוד הגדיל לעשות והביא, לדבריו, מכתב של החסיד מוילנה, הגאון אליהו, והתפאר בו מאד… האזינו-נא, רבותי.

– הוא פותח את הספר לוחות העדות וקורא בו את תשובת הגאון מוילנא: אל הרב יהונתן, לאט לאט הוא קורא ובהטעמה:

הגיעני מכתב פיתוחי חותם גלילי ידו הקדושים, ששלח פירושים אמתים אל ה"א קמיעות דמאֶץ הנדפסים, אשר יסודתם בהררי קודש, וביקש ממני לעיין בו אם ישרים הם. והטריח עצמו מגודל צערו, ספר תורה בעונותינו הרבים שרוי בצער, והוא הודיע צערו לרבים. ומי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה לעשות שלום, שישתקע אש התבערה אש זרה ממחלוקת אשר לא כדת. אבל מי אנכי מארץ מרחק, שישמעו לקול דברי להצדיק הצדיק? הן עינם מעול אריות היושבים על כסא הוראה בקהלות קדושות מעידים בתומתו, ואי דבריהם אינם נשמעין, מי אנכי מארץ מרחק, צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי? ולכן ידון אותי אדוני לכף זכות, ומחמת טרדות רבות ויריטת בעל הדרך, לא היה באפשר לסדר הדברים כראוי והוכרחתי לקצר. בטוח אני ברוב ענוותונו וצדקתו שידינני לכף זכות.

הרב מעמדין מושך בכתפיו: לא יאומן כי יסופר… הוא אומר. האם לא ראה החסיד אליהו את הספר שפת אמת משנת תקי“ב שבו באו הקמיעות בדפוס ופירוש הרבנים עליהם, ואת הספר אספקלריא מאירה שבו נתבע הרב יהונתן ליתן דין וחשבון על דברי מינות שלו ועל קמיעות – והרי הוא עצמו, החסיד אליהו, כותב שהגיעוהו ה”א קמיעות ממאֶץ נדפסים? היתכן שיכתוב עליהם שיסודתם בהררי קודש? הוא יוציא משפט מעוקל כזה? מובטח לי – הוא קורא – שמכתב זה מזוייף הוא, בלא ידיעתו של החסיד מוילנה זייפו מכתבו, אחד מתלמידיו זייפו… והנה – שימו לב רבותי – הוא פירסם בספר חרמות הרבה מערי פולין שלא לפגום בכבודו, ורק עדת וילנה לא גזרה שום חרם, כי אם שמש הקהל, תנחום, חתם על הכרוז לבדו, אף שהרב יהונתן כתב גם לוילנה אל תלמידיו, וידוע שהיה שם מחלוקת גדולה – אפשר שתלמידו נאמנו שמעון ראגוליר זייפו בלי ידיעת רבו – ולכן זה המכתב יקר בעיניו, אך ממש אין בו…

– אין להניח ספר הכזבים בלא מענה – מעיר אחד. אף שחשש גדול הוא להעיר חמתם…

– יש עצה, רבי, עצה יש – יקרא הרבי את תשובתו על שמי, אומר דוד גאנדז, ויצא נקי… אני, אין אני חושש מהם… ובמצווה גדולה אזכה. מצווה היא להזים שקריו ולהוקיע נכליו ולהסיר מכשול מעוורים וסכלים… מצווה גדולה היא…

– עוד נעיין בדבר – הוא אומר. עוד נעיין. לא נשתוק! – הוא קורא בקול. שתיקה כהודאה… לא נשתוק!

ואכן, הוא נטל על עצמו את המלאכה בתשוקה גדולה, ושבועיים רצופים לא זז ממנה וכמעט והשלימה. את כל בנין לוחות העדות הרס – ולא הניח לטענה אחת בלי תשובה. וסתר דבריו בהקדמה, כגון שהעלימו ממנו הרבנים פסק-דינם ושאר טענותיו כיוצא בזה, שהרי נהגו בו לפנים משורת הדין, ברכּות ובקשיות, והמתינו לו עד שראו שאבדה תקוותו. וכתבו לו ושלחו לו שלוחים שיגיד זכותו – ואין משמיע. וכל שהוא מסתמך עליו כקנה הרצוץ ויוצא שכרו בהפסדו, כגון הרב מיאמפלי שחשש אמנם לנגוע בכבוד כותב הקמיעות אבל גזר על שריפתם, וכגון המקובלים בעלי השמות הרב אליהו אלינוב והרב שמואל אֶסינגן – שהוא מפרסם מעשיהם הרעים ואינו חס על כבודם. והאיך הוא נלבט ונפתל, הרב יהונתן, ביישוב הקמיעות? פעם הוא טוען שחידה הם ובעל החידה נאמן על פירושה וכוונתה, אך פתרונו רחוק מהשכל ואין השכל סובלו כלל; ובמקום אחר הוא מנסה כמו להעמיד מתנגדיו לפני הברירה: – או שאין מינות שבתי צבי בקמיעות ותכנם כשר ושעל-כן גם הועילו (לפי שהוא מבקש להוכיח על-ידי כתב האישור של החברא קדישא באלטונא על הירידה בתמותת היולדות מאז בואו); אולם אם אמת היא טענת מקטרגיו שטמאים ופסולים הם הקמיעות, הרי ששמות שבתאיים הפליאו להועיל!…

מוזר, האין גם בסנגוריה זו של הרב יהונתן עצמו ושל הרבנים המקובלים אוהביו שנחלצו לימינו בריב הגדול הזה, משום לימוד זכות נסתר לאמונת שבתי צבי שהם מנדים אותו בשפתם! – חולף הרהור במוחו. וראה, איך הוא נוקב בספרו בלשון משיח האמתי ולא משיח אמתי ואף לא המשיח האמתי, אלא דוקא בלשון המקובלת בכתבי הכת. ובכלל, האין כל הסברתו ופירושיו ושאר סימנים מעידים, כי גם הספר הזה – לוחות העדות – אח הוא לחיבורו ואבוא היום אל העין, שעד עתה התחמק מלהכחיש שהוא חיברו והוא מאבות הטומאה בזמננו?

ומדוע לא ראה להכחיש דברי העדות שחיבר תלמידו המשומד קארל אנטון (בהשראתו) על כלל היהודים ועל הרבנים, בחושו לעזרת רבו? את הצווי ואהבת לרעך כמוך פירש, המשומד, שהיהודים חייבים לאהוב הנוצרים, והרמזים המשיחיים רומזים לשילוש ואת הרב יהונתן רודפים היהודים בגלל… אהבתו לנכרים. הוא מוחל לו,, ,למשומד, העלילה שטפל על בתיה צביה, שכתב כי אמרה: יבוא אייבשיצר, כבר השחיז בעלי הסכין לחתוך צוארו… אבל בשאר ענינים? וגם מגרלין, הפרופסור הנוצרי מלידה, ממליץ על הרב יהונתן כנוצרי, ולדעתו הרמזים שבקמיעות מכוונים יותר למשיחם מאשר לשבתי צבי… תועה ידבר, המשתגע, על היהודים כי עורים הם, וגם על גדולי רבני אשכנז ועליו, הרב מעמדין בכללם, ידבר סרה; וסיבת הריב, לדעתו, כי הרב יהונתן מאמין במשיח הנוצרים, וגם הנח"ש חיון האמין בו ולכן רדפו אבא החכם צבי. והוא, הרב יהונתן, **שותק! ** שותק! אין הוא עונה ואין הוא מכחיש. אף מלה לא הקדיש להם בספרו לוחות העדות. האין שתיקה זו כהודאה?

שבועות אחדים כתב את ספרו אשר כינה אותו שבירת לוחות האון וייחסו לתלמידו דוד אוז-גאנדז. עד דק ניפץ ושיחק הבנין הרעוע של קורי העכביש אשר הרב יהונתן ביקש להקים בטורח של שנים! ואף על פי כן: שם הספר הזה לוחות העדות, גדול וקדוש בעיני הרבים – ורבים מאד הקופצים עליו, ובקרוב ודאי ידפיסו הוצאה חדשה. ויתר על כן, הוא אף פירסם בינתיים פאסקוויל נגד ספרו תורת הקנאות! היה הנחשד מחשיד…

הרב מעמדין נזכר בכתבים אשר נגזלו ממנו בחבית, ובכללם ספרו היקר לו בית מדות, והוא נזכר בחיבורו עקיצת עקרב אשר הוטמן בבית שכנים והועבר להמבורג ולביתו של המדפיס מנדל בּון, וחלקו כבר אבד ונשרף משום שחששו להחזיקו – וכולו ריתחת חימה. כמה חכמה בספריו וקדושה ובקיאות, והעיקר – כמה יושר ואמת זכה וצרופה, ומה לעומתם החיבור הקל והנקלה של הרב יהונתן שאין תוכו כברו? ואף על פי כן, כף המאזנים שלו עולה ועולה…

גם השתדלותם של אוהבי הרב יהונתן ועדותם של הפרופסורים הנוצרים – אינם מכזיבים. אין נצחונו בושש לבוא. סימנים רבים מעידים בואו. בערב חג החנוכה פסק מלך לטובתו והחזיר לו זכויותיו, הוא הורשה לשמש שוב רב בהמבורג ולדון בדיני ממונות. היפלא, שרבה השמחה בלב אוהביו ותלמידיו הרבים, שנצטערו בצערו וציפו להחזרת עטרת כבוד רבם? ועתה הם מזדרזים בהכנות לקראת החג הגדול של נצחון רבם בריבו הגדול, לקראת המשתה אשר ייערך בביתו, בתופים ובמחולות ובנגינות ובשמחה רבה, ושיירה של חוגגים ועולזים תעבור את רחובות אלטונא במסע נצחון, ברכב וברגל, ובראשה בחור גבה-קומה מישיבתו מחופש בלבוש של הוּזאַר הונגארי… בלבושים שונים יתחפשו בחורי ישיבה וישמחו הקהל. ועמם הליצנים והמנגנים.

הרב מעמדין מרגיש שלבו מורתח. לא לא גדולת הרב יהונתן היא המסעירה אותו. רק סבך המרמה, אחיזת העינים… ואם הדין עם הרב יהונתן ואוהביו – הוא מהרהר – שמע מינה שהוא המתאנה לו על לא עוול בכפיו.. ויורד לחייו.

אמנם אחדים מפרנסי הקהל, אשר ענין הרב יהונתן כבר היה להם למשא ולטורח, וביחוד חרה להם בראותם שאין כלל בדעתו להזקק לדין ישראל – השתדלו אצל המלך שיתן להם רשות לפטרו. אך גברו ידי המסייעים לו שפזרו ממון רב. כי המלך נטה חסד להרב יהונתן וגם רוב הפרנסים התקיפים עומדים לימינו. ועתה, נוהרים הם לביתו מהמבורג, מאלטונא, מואנדזבאק, מגליקשטאט, מקושטים ועדויים, הפרנסים והחלפנים והמלווים ברבית העשירים עם נשותיהם, לשמוח בשמחתו ולחוג את חג נצחונו… רבי אוהב עשירים – הוא הוגה –והעשירים גומלים לו.

ימים אחדים אחר החג הגדול באלטונא באו וסיפרו להרב מעמדין המעשה הנורא אשר אירע לבחור הישיבה גבה-הקומה, אשר התחפש כהוזאַר וצעד בראש מסע החוגגים… והוא רשם בספר הזכרון אשר שמע, מלה במלה רשם ­–

… זה היה הנבחר מהם בחכמה ובקומה – וזה פרע השטר חוב; כי אחר ימים מועטים אירע, שראה זה הבחור לאחד מאנשי פולין קורא, ומעיין בספרו תורת הקנאות, התחיל הנער לקלל אותו, והלמדן ההוא מיחה בידו ולא השגיח והלך למלונו. פתאם אמר: ראשי, ראשי, ושלח אחר הלמדן שיבוא אליו, התחרט על מה שאמר לו, אפשר רצה להתוודות בפניו: הלמדן ההוא לא פנה אליו – ויצאה נשמתו של הבחור. תהא מיתתו כפרתו.

בשורות איוב מפולין

השמחה במעונו של הרב יהונתן גדולה מאד, וביחוד אצל אוהביו ונאמניו ותלמידיו הרבים בגימ"ל קהלות ובכל קהלות היהודים – נצחון רבם כנצחונם הוא וישועתו כישועתם היא, מעתה יוכלו לחסות בצלו במנוחה ולהתחמם לאורו אור התורה, וליהנות מחידושי תורה שלו ומיערות הדבש של דרשותיו המתוקים והערבים. שלא זו בלבד שהמלך זיכה אותו, גם רבים רבים מגדולי ישראל ורועיו, הרבנים והלומדים והחסידים זיכוהו וחתימותיהם הלא כונסו מזמן בספר מאיר העינים לוחות העדות. כל כלי משחית עליו לא יצלח עוד, צל לא יעיב אורו ושמיו, אף לא צלו הקודר והזועם של הרב מעמדין. אילו רק עלתה בידם ליפטר מהצל הקודר המלווה רבם זה שנים, או אז היתה השמחה שלימה ומושלמת!

אך הוא, הרב מעמדין, אחר שכילה כתיבת ספרו שבירת לוחות האון, כמעט ונטרד לחלוטין ממלחמת-המצווה, על כרחו נטרד הימנה. כי הנה צרות אחרונות המשכיחות את הראשונות, צרות הבית והמשפחה והילדים, ובעיקר הצרות האיומות שפקדו את בית ישראל במדינת פולין!

זקנה רבה קפצה עליו. קומתו הזקופה נתגבנה, פניו נתארכו ונצטמקו מאד, ובשיער זקנו מבהיק הכסף. מצחו הרם נחרש כולו קמטים ועיניו עמקו מאד, ושוב פרוש עליהן דוק של אדמומית וליאות כבדה כעופרת נסוכה באיבריו. החורף הקשה והארוך הזה, – גם הוא המנוסה ביסורים אינו זוכר כפרק הזה גדוש צרות ויסורים, מלבד חסרון כיס ודוחק! מחמת המצוקה הרבה מצמצמים בהסקת התנורים – והצינה בבית נושכת באיברים. בשעות המעטות בהן דולקים גזרי-העץ בפי התנור, יש וישב לידו, – התינוקת הרכה, חנה’לי, אשר נולדה לו אחר החיפוש שערכו הרשעים בביתו – בחיקו. מה שמחה היא אל מול האֵש המאירה והמחממת והמרקדת בתנור, מה נאה ועתירת-חן-וחיים היא בפזזה באיבריה הרכים! אך כיצד ישמח הוא, שנוסף על כל יסוריו בא עליו מן השמים עוד עונש נורא וכבד מיסורי איוב ממש, שבנו בן זקוניו, יהודה’לי, הבן יקיר לו, ניטל מאור עיניו והוא שוכב במיטתו כסומא ובידיו יגשש, לא יצעק ולא יבכה, אך אלמו זועק עד לב השמים וקורע לבבות ורב ועצום הצער. אך הוא מפשפש במעשיו ובדרכיו, לבו מורתח ושותת דם זועק ומפלל, אך אין הוא מתריס כלפי שמים. קשה, מה קשה, להצדיק הדין הזה, אך מה אנוש ויבוא בדין עם קונו?

הוא רוצה לגשת אליו, לישב ליד מטתו, ללטף ראשו, לאמצו ולעודדו, אך על מי יניח התינוקת? שהרי בתיה צביה מוטלת חולה ושוב פקדה שיעולה הקשה המתגלגל מקצה הבית עד קצהו בנקישות מחרידות – והיא שוב בהריונה – ושני ילדים אחרים חולים במחלת הלאַטרן אחרי שכבר עברוה פעם. והאמת היא, שגם הוא עצמו חש במיחושים במיעים ובדקירות בלב…

אילו, לפחות, היו הבנות הגדולות עתה בבית! אך הן אינן, כצפרים עפו דאו למרחקים, לארץ פולין, ששם זכה לשדכן בבת אחת עם גדולי נכבדי הדור בלי נתינת נדוניא: האחת היא בתו אסתר מאשתו הראשונה, שנישאה למזל טוב לבנו של פרנס ועד דלי"ת הארצות ובנו חתנו הרך בשנים, אב בית דין בקהלת טישוויץ, והשניה היא בתו נחמה תחיה, מאשתו השניה עליה השלום, נשתדכה לבנו של הנגיד ברוך שטרנברג מלבוב, אשר נלחם מלחמות השם בעדו נגד חיים לובלין ואביו שהחרימוהו. יחד נסעו שתי האחיות, דרך דאנציג, לפולין, אך מחמת סערות חזקות בים היו בסכנה גדולה וניצלו. הבת הגדולה יצאה משם לדרכה לנישואיה והניחה לאחותה הצעירה בדאנציג, שנתעכבה שם חדשים ארוכים מחמת החולי, ורק זה מקרוב נודע לו שנסעה סוף סוף על שמחת חתונתה ללובלין. איך יכתוב אליהן שיבואו אליו עתה? איך יצער אותן?

שעת מנחה קרבה ובמנין כבר מתכנסים המתפללים. התינוקת שהוא מחזיק בה, עטופה בכנפות החאלאט הרחב, נרדמה בחיקו. בזרועותיו הוא לוקחה ומביאה על ערישת-העץ הישנה אשר בסמוך למיטתה של בתיה צביה.

אחר כך הוא ניגש למיטתו של יהודה’לי… עיניו של הנער עצומות וגבשושי מוגלה דבקים בריסיו – והוא חיוור מאד ושותק. הוא מלטף בחיבה שער ראשו. הנער מתעודד קמעה, שתי ידיו אוחזות ביד אביו – ואחר כך ממששות הכיפה הקטנה אשר בראשו. אין הוא גורע עיניו מן הבן – וחש שלבו הומה בקרבו, ואילו היה בידו, כי אז היה את אחרית חייו נותן ובלבד להצילו מאסונו… עוד למצוות לא הגיע ועונש מאויים כזה בא עליו! מבלי משים חולף הרהור צורב במוחו: בניו של האייבשיצר ודאי צדיקים יותר, יראים יותר…

– אבא, לך להתפלל מנחה, – הוא שומע לפתע קולו הרפה של הנער – אנשי המנין כבר מתכנסים…

– ישלח לך השם רפואה שלימה בקרוב, יהודה’לי – הוא אומר – ומלטף מצחו. זכות אבותיך הקדושים תעמוד לך, בני אהובי. וקשה עליו, קשה הפרידה ממנו.

חדר המנין לא הוסק והצינה בו עזה, והיא גוברת עם הדמדומים. המיית הרוח והשקיעה המהירה בתוך שחור העננים מנבאים סופה קרובה.

עוד לפני התפילה מושיט לו יוסף פרגר צרור ארוז, צרור דואר אשר הגיע מפולין. לפני כמה שעות נמסר לידיו, אך הוא לא רצה לעלות לחדר העליון מחמת מחלות בני הבית, וחיכה לבואו למנין.

מנין הכתב הזה – הוא מהרהר – האם ממאיר’ל בנו בכורו, ממשולם זלמן, או מבנותיו? או אולי מאחד הרבנים בפולין, אשר צרות גדולות ומשונות מתרגשות עתה שם, ובצר להם הם פונים אליו ומתַנים לפניו מרי שיחם ומבקשים עצתו, אף שכמה פעמים הוחרמו שם כתביו ונידונו באש… מדוע אין הם פונים אל האייבזיצר, שהוא האב-בית-דין בגימ"ל קהלות?

הוא נוטל הצרור ומעיין בו באפלולית. אכן, נכונה לחשו לו חושיו – מכתב הרב מביאלא הוא…

– מכתב הרב מביאלא – הוא אומר כמדבר אל עצמו ומוסיף:

– צרות מרות מתרגשות על אחינו בפולין וקצרה היד מלהושיע… מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, וביחוד במחוז פודוליא שם אורבת הכת במסתרים זה שנים… מעשים נוראים! מעשים נוראים!

אילולא צרות ביתו הוא והריב שאין לו סוף עם האייבשיצר וסיעתו, הכובלים ידו בשרשראות חזקות מברזל, כי אז היה יוצא מיד לשם, לפולין, ששם ודאי דרושה עתה עזרתו ביותר. אל מושב ועד דלי"ת הארצות היה בא, ונושא דברו ומחזק ידיהם במלחמתם הגדולה ובעמידתם על נפשם מול הכת החדשה-הישנה ואפוטרופסיה ההגמונים הצוררים… וגם את בניו ובנותיו יוצאת נפשו לראות. אך אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים – והמחלות והמיחושים אינם מרפים, בתיה צביה בהריונה, ויהודה’לי… יהודה’לי…

יודעים המתפללים מר לבו ונמנעים לטרדו בענינים שונים ולצערו, בלאו הכי אין הוא מגלה בזמן האחרון ענין במעשי הרב יהונתן וסיעתו, שהם שטופים בשמחה, לא, בשמחות הרבה! כי הנה השיא האב"ד את בתו, אחרי שנואש כי תהיה לאיש, להרב מלותרינג ונישאה לבחור רך בן עשירים. ובשובו משם השיא את נכדו, בן בנו הגדול נאַטש, לבת עשיר ובכבוד גדול – סעודה רודפת סעודה. וזה מקרוב ערך גם יחיאלכי וולף, הפרנס התקיף, סעודה מפוארת, וזימן את רבו ואת מחותניו…

אחד אחד נפטרים המתפללים ויוצאים מחדר המנין ונבלעים בערפל ובסופה המשתוללת ברחוב. ורק אחד, מרדכי הקשר הפרנס מהמבורג, אשר שלא כדרכו שתק כל הזמן ולא אמר דבר, משתהה בחדר. לאחר שפרשו ויצאו הוא ניגש אל הרב מעמדין מוציא מתחת לפרוותו חבילה ארוזה במטפחת לבנה, ומושיטה לו.

– למען הילדים, רבי, – הוא אומר…

הוא עומד נדהם, מהסס, שותק.

– למען יהודה’לי – חוזר מרדכי הקשר ואומר. הוא שם את החבילה על שטענדער…

הרב מעמדין עומד כקפוא במקומו. השמש שקעה דעכה. אפלולית בחדר המנין. מבעד לחלון רואה הוא את דמותו הזקופה של מרדכי הקשר אשר הסופה מתעוללת בו. הרוח מייללת זועמת ומעיפה פתותי-השלג.

הוא נוטל את החבילה ועולה לחדר. הכל ישנים. מנורת שמן מעמעמת על השלחן. גם המשרתת הלכה. הוא פותח את החבילה: מיני מתיקה ומאפה.

הוא לוקח מלוא החופן וניגש אל מיטתו של יהודה’לי. שעה קלה הוא עומד לידו. הישן הוא?

– אבא – הוא שומע לחשו.

– יהודה’לי…

הוא שם לידו חופן ממתקים ודברי מאפה.

– טעַם בני…

הילד אומר בלחש הברכה, ואחר הוא מגיש לפיו מן המטעמים.

– אבא, המשרתת הניחה בשבילך ארוחה. אך החלב ודאי כבר נצטנן… איחרת הפעם לשבת במניין…

הוא נזכר במכתבים שהגיעו.

– כן, איחרתי במקצת. אנשי המנין איחלו לך הבראה שלימה, יהודה’לי, התפללו לשלומך… השינה יפה לך. הקראת שמע?

אחר כך הוא מעיין במכתב הארוך של הרב מביאלא. לבו ניבא לו וידע מה ניבא, אך עם זאת לא שיער עוצם השבר. הרב מביאלא היה בעצמו במושב ועד דלי"ת הארצות בקונסטאנטין, הוא עצמו היה עד למעשים הנוראים, לבעירה הגדולה. הלא זו האש אשר אכלה גם את ספריו…

לפני כמה שנים היה הדבר? כן, בכנסית ועד הארצות ביאַרוסלאַוו היה הדבר, בחשון תקי"ד. שם גזרו לבער ספריו באש, שם ביזו והשפילו אותו. איך נאמר שם באותו כרוז? הוא זוכר יפה השורות אשר הרב יהונתן פירסם בספרו לוחות העדות, הן חרותות עמוק בזכרונו – וגם הם סופם לחזור בהם מטעותם:

“מי יתן, איפוא, ויודיעונו, מי האיש אשר מילא את לבו להרים את ידו להעלות על מזבח הדפוס ספר חיצונים, המדברים על צדיק עתק בגאווה ובוז ונגעו במשיח ה'… אשר על כן התקינו הרבנים לשרפם למען לא יזכר בישראל שם הקונטריסים עוד ולא יעלה על לב אדם בעולם… וגזרנו שבכל מקום ומקום… עיר ועיר, מדינה ומדינה, איש ואיש אשר המצא ימצא בגבולו ספרי כסילים, תזרם כמו רוח… ועל כולם חל חובת הביעור. ואין ביעור אלא שריפה.”

ופרנס הועד, אברהם היילפרין מלובלין, התקיף והמכביד ידו על אביוני העם, עז-הפנים בראש החותמים בשם הועד… וגם בנו, הרב חיימ’ל, והם ממקורביו של הרב לנדא מקראקא, כולם הסתערו עליו, כולם התעללו בו. ועתה אנוס היה פרנס זה להעלות במושב הועד את ענין כת פראנק המתועבת. לשמוע את דברי גביית העדות בסאטאַנוב ולראות המכתבים הרבים שנמצאו בידי הרשעים ונוסח התפילה לשבתי צבי – האם לא חלף במוחו הרהור של תשובה על… על כי הוא היה מראשי הלוחמים בו, בנו של החכם צבי, הנותן חייו במערכה נגד התועים, ולא בצוררים ובנוקמים אשר מבית?… הפרנסים והרבנים (הוא מכיר אותם. הוא יודעם. רובם בשגגה ומיעוטם במזיד. הוא עוד יעלה, אם ירצה השם, גם הפרשה הזאת על הנייר ויחשוף ערוותם) – וכל אלה שאטמו אזניהם לשמוע את שוועתו ואת זעקתו שמעו עתה, לרוב צער ודאבון לבב את דברי הקינה והאָלה והחרם על כת פראנק – אולי הנורא בחרמות שהוכרזו בקהלות ישראל.

הוא קורא את הדברים במכתבו של הרב מביאלא וחרדה גדולה אוחזת בו –

"… לקול המולה, קול ענות ויללה, קול שועת בני עמנו, תסמר שערות ראשינו… בקום עלינו אדם משורש נחש שבתי צבי ימח שמו ונמח זכרו… וחלילה לשום אדם להיות לו עסק עמהם באיזה משא ומתן או באיזה הלואה. כללו של דבר – שמופרשים ומובדלים מכל עדת ישראל, והכרזנו על נשיהם ובנותיהם שהן זונות ועל בניהם ובנותיהם שהם ממזרים גמורים, למען לא יתערבו בתוכנו, גם דור העשירי לא יבוא להם בקהלנו ופתם פת כותי וזבחיהם זבחי מתים וכליהם מרק פיגולים, פיגול הוא…

“… שנית גזרנו שחלילה לשום אדם ללמוד מפי כתבם, אפילו אותם הכתבים הידועים בודאי שהם מכתבי האר”י בלי טעות, איסור גמור לשום אדם שילמד בהם עד ארבעים שנה. רק ספרי הזוהר וספרי שומר אמונים וספר מהרמ“ק ⁹ז”ל, דין אחד להם שמן השלושים שנה ואילך מותרים ללמוד בהם – ובתנאי שיהיו בדפוס ולא בכתב… ואף במלאת לו ארבעים שנה, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, רק מי שמילא כרסו בש“ס ופוסקים…”

ועוד בה שלישית…

– הרב מביאַלאַ מביא במכתבו את מלוא נוסח החרם ומוסיף: –

– חרב פיפיות קראו הרבנים בברוד לחרם הזה, חרב פיפיות!

ראשו של הרב מעמדין עליו סחרחר, עוד מעט יכרע ויפול, ודקירה חדה כמקדח-אש הוא חשש בלב. סביב המנורה מהבהב עיגול של אור כתום. האש בתנור כבר כבתה – והצינה חודרת בעצמות. הכל ישנים – הישן גם יהודה’לי?

… ובדרזדן – הוא נזכר – חי בכבוד ובעושר, בנימין ווֹלף, בנו של הרב יהונתן, וכל הסימנים מעידים בו שגם הוא מן הכת החדשה-הנושנה…

התועב פראנק

סופת שלג עזה צונפת את אלטונא השקועה בשנתה, לילה מלילות אשר הרב מעמדין מורגל בהם, כדרכו, להתייחד עם לימודו וכתיבתו. זועפת זועמת הרוח, שורקת ומנהמת, ודומה להקות להקות של עופות טרף מאי-שם, ממרחקי הים הגועש, פשטו ביקום וטורפות בשרו וצווחתן חרדות. בלילות אפלה וסערה כאלה סמאל ולילית וכל כת דיליה, שדין ורוחין ומלאכים רעים למיניהם משלחים כל רסן והם משתוללים ומתהוללים ואחת תאוותם לדרוס ולמחוץ ולטמא ולשסע לגזרים של נפש חי…

לפניו צרור המכתבים של הרב מביאלא פודלאסקא ושל פרנס ועד דלי"ת הארצות אברהם מליסא, ומצורפת אליהם גביית העדות המאויימת מסאַטאַנוב – כתבים העשויים להרתיח את הדם ולהסעיר את הנפש וזעקתם נישאת עד לב השמים. לעיניו צפה ועולה דמות-הבלהות של השבתי צבי החדש, הקרוי האדון יעקב בר' לייב והמכונה פראנק, המכשף והמדיח הנורא והתרבוש בראשו… הנה כי כן קם להם, לאנשי הכת, יורש ממשיך, גלגולו של ברכיה ימח שמו אשר נפגר זה מקרוב בשאלוניקי, והם מתלמידיו-ממשיכיו של שבתי צבי שם רשעים ירקב, הנה כי כן קם הנוקם המרושע ביהדות, בתלמוד, באמונת ישראל ובאלהי ישראל!

לא חידוש הוא לו הדבר ולא הפתעה. – והן זה שנים מזעיק הוא על כך – על קיומם של נאמני הכת הנסתרים בתפוצות, בארצות הקדם ובפולין, במדינות מהרין ואשכנז, וביחוד במחוזות פודוליא ורייסין שהם בחיבור עם מרכז הטומאה בשאלוניקי. הוא יודע, כי בזמן האחרון הם נתחזקו ברשעתם מאד. עשו כל תועבה… ומחללים כל קודש – את טהרת המשפחה והמועדים, בתפילין ובספרי תורה כותבים את השם התועב מאיזמיר – והכל בזדון, להכעיס ולהרעים, כמצווה הבאה בעבירה, למען יהיה הדור חייב וטמא ויזכה לגאולה. כברק המבשר סופת הרעמים בא האות מברוֹד, אשר שם רבים התוודו לפני הרבנים על מעשי-ההפקר אשר לתוּמם האמינו בשליחותם. וועד הגליל לבוב, שגינה מעשי הנשים הפרוּצות נקנס קשה, לאחר שהנשים שנוּדו ובעליהן עזבו אותן, ביקשו את עזרת הרוזן יוזאֶף פוטוצקי, שר העיר ברוד.

גם ממכתביו של הבן, ר' מאיר’ל הרב מקונסטאנטין, הוא יודע על מעשי הכת, שגילוי עריות מסימני-ההיכר המובהקים שלה. גילוי עריות כמצווה, כשליחות, גילוי עריות בלבושיו הנאלחים ביותר, כאשר נהגו אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות!

ועוד הוא יודע – כאשר מעולם לא היה ספק בו – כי אין האש יודעת גבולות ומידות, וכי רשת סמוייה של חוטים ושליחים מקשרת את המאמינים האלה המחכים לבוא זמנם – וברשת נתון גם הרב יהונתן, שהוא לרבים מהם נס ודגל. האם מקרה הוא, שעוד לפני שנים הרבה, בתפ“ה, בגביית-העדות בפרנקפורט-על-נהר-מיין, נמצא בכליהם של שלוחי המאמינים הקונטרס ואבוא היום אל העין – הקונטרס הנזכר לא אחת גם בגביית-העדות המאויימת בסאַטאנוב בתקט”ז? והחוטים מתקשרים לא רק מבחינת השורש האחד, שצמיחתו בשאלוניקי, ולא רק מבחינת המקור הנעוץ בחבלה¹⁰ שנזדייפה ונסתאבה, אלא גם מבחינת הקשרים האישיים, קשרי משפחה ורעות. כי השורש של פראנק ואייבשיצר חד הוא, שורש פורה ראש ולענה – בכך אין הוא מסופק!

וכמו כדי להגביר האימה מתרגשות התועבות בקהלות פולין הנתונות בין צפרני זאבים טורפים, הגמונים צמאי-דם ורוזנים שונאי ישראל והמונים חשוכים ושופטים מעוותי-דין, בפולין של שריפת מכשפות ועלילות-הדמים האיומות בפוזנא ובז’יטומיר, בפולין של המשפט הנורא ביאַמפול אשר זוועותיו מתרגשות זה עתה לעינינו!

ושם, בירכתי פולין, עיירה מועטה – קונסטאנטין. לעת היריד מתכנס שם מושב ארבע הארצות – פרנסים, רבנים, שתדלנים, שמשים, סוחרים, שלוחי קהלות, שלוחי עם עני ונרדף על נפש. עיירה אחת מרבות כאשר ראה בימי חרפו, בנסיעותיו מבית אבא מנוחתו עדן בלבוב אל בית חותנו בברודא אשר במהרין: שוק רצוף אבנים וסביבו בתי-עץ גמודים, שחוחים, מפוזרים, חנויות ופונדקים ובתי-מרזח וכנסית נוצרים המתנשאת ביהירות חצופה. ובשוק – המולת יריד, מסחר ויי"ש, והמוני כפריים בפרוות-כבשים ובמגפי-עור גבוהים, עגלות עגלות וגעיית פרות ופעיית צאן סביב; ובתוך המהומה יהודים לבושי שחורים וארוכים נושאים ונותנים. קונים ומוכרים ומתווכים ומסרסרים; ובאחת הפנות עגלות פרנסי ועד ארבע הארצות ושמרי-ראשם המזויינים –

תקרת העץ בחדר-הישיבות המרווח נמוכה, משופה – שולחנות וספסלים חשופים בו. ורק ארון הקודש אשר בצד מזרח מכוסה פרוכת קטיפה רקומה בזהב. מי נותן דעתו לקישוטים ולעיטורים – והועד נתון עתה בדיוניו על המאורעות שסכנת כלייה וקרע צפויה מהם ליהדות פולין כולה ואולי לעם ישראל כולו? עינים שחרדה ובהלה בהן ועינים שאימה קפואה בהן ועינים שעגמה ודמעות בהן. עינים וזקנים ופיאות ומצחים רמים – שלוחי יהודי פולין, המנוסים בצרות וביסורים, מאזינים הם לבשורות האימים והזוועות של הכת. אך הנה בא, בבהלה, השליח שסיכן נפשו ונמלט מבית-הכלא בקרמניץ ובפיו בשורת השואה אשר מצאה את קהלת יאמפול אשר על נהר הורין. עלילת דם! עלילת הדם הישנה נושנה! גווית שיכור שנמצאה ערב חג הפסח. וישועים קנאים והמונים צמאי-דם-וביזה, יהודים כלואים, מוכּים ומעונים כבני-ערובה, ומהם שכבר נתנו נפשם על קידוש השם ולא הודו. דמעות חונקות גרונו של השליח בדברו –

… והנה אנוכי אחד מפליטי חרב, אשר גם לקחת נפשו זממו וברחמי שמים נמלטתי, והיה כל הוני ורכושי לשלל ואני נמלט בגויתי לבדי. ויהי בצאתי העיר נשאתי עיני לשמים בתפילה, לומר: הורני השם דרכך! להיות שבימים ההם הגיע עת אסיפת הרועים, רוזני נגידי פרנסי הדור והרבנים המאורות הגדולים דארבע ארצות מדינתנו פולניא, ואמרתי: אלכה-נא שם בקול רעש גדול למצוא איזה תחבולה, האם תמנו לגווע חס ושלום? וברוך השם נתקיימה מחשבתי וחזרנו על כל הצדדים, ומצאנו שזה הדרך ישכון אור לבני ישראל במושבותם בגלות הזה; לילך לכרך גדול רומא לבקש מראש כהנם, המלך האדיר, השר של חסד האפיפיור ירום הודו ושאר חכמי הנוצרים היושבים ראשונה במלכות, לגזור אומר על שרי ארץ, כהניה, שופטיה, לבל ישעו בדברי שקר ושטות כזה, שהחוש והשכל מכחישו וכל העדים בזה שקרנים הם, ובאו בשכרם מן שוטני ישראל. ואני מצאתי עצמי כמחוייב בדבר, ונדרתי בעת צרתי לילך, לכן, לעיר רומא ובעזרת השם באתי בשלום עד הלום…

הועד נענה להצעה בלא ויכוחים, הועד גם יפריז סכומים לצרכי המשפט ביאמפול ויעשה כל אשר לאל ידו להסיר רוע הגזירה. דכאון וחרדה שרויים בחלל. רק לפני שנים, במשפט-הדמים הנורא בז’יטומיר, לא הועילה ההשתדלות ברומי, אך אפשר והפעם יסתייע הדבר. ובתוך הקהל יושב השליח, נושם בכבדות, מקנח נטפי הזיעה המנצנצים במצחו. הועד ממשיך דיוניו.

בשוק שואנת המולת היריד והמשא ומתן נמשך בלא הפוגה וכאן, בחדרי הועד, נמשכים הדיונים מאז הבוקר מחוץ לשעות הפסקה לתפילה ולסעודה בחפזון. צרה רודפת צרה, והצרות מלכדות את הרבנים ואת ראשי הקהלות ואת הפרנסים היריבים והתקיפים ואת כלל הצירים בחבלי אחריות כבדה, עתה הם מאזינים שוב, מסוערים ומזועזעים לדברי גביית-העדות אשר גבו הרב מסאַטאנוב עם שלושת דייניו, לפי פקודת ועד מדינת לבוב, על מעשי התועבה אשר אירעו בלאַנצקרוּן. דממת-מות קפואה בחלל. ובדממה נשמע קולו של הסופר והוא חותך בבשר ובנפש –

לאַנצקרון, עיירה בפודוליה, כרוהטין, כפודהייצי, כנאדבורנא, כזבּאַריזא, עיירת-יהודים, חנויות ופונדקים, ירידים ושווקים, בתי-כנסת ובתי-מדרשות. וסביב – גנים ואילנות ונהרות והרי הקרפטים הירוקים שכפרים וחורשות מטפסים במדרוניהם. ונכרים, בהירי-שער ורחבי-גרם, עובדים בשדות וביערות ושירותיהם מפכות ונושמות עמל ואהבה. לעת היריד, בלאַנצקרון, מופיעה בפתע שיירה. לפניה מרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים. גבר רם-קומה ומגושם-בשר יושב בה, גאווה ושררה נסוכות על פניו ותרבוש אדום לראשו. סביבו שומרים וגם נשים בחברתו. הנה חולפת המרכבה על פני חבורת קבצנים. הוא מרים יד מלאה מטבעות ומפזרן ביניהם. אפשר אחד פחה תוגרמי הוא – תמהים הנכרים. אין יודע סוד השיירה ומגמת פניה. אך בין היהודים אשר בשוק יש שנרעדו ועיניהם נדלקו, ומהם הפורשים מן המשא ומתן ונעלמים. השיירה ממשיכה דרכה, לעבר בית אחד בסמוך לשכונת השרים. ביתו של ר' לייביש הוא, חתנו של המקובל מנאמני שבתי צבי אלישע שור הזקן מרוהטין. רבה שם התכונה להילולת החג של קבלת הפנים לאדון הקדוש, הוא הגואל פראנק. גם אחיו של ר' לייביש, הוא ר' הירש עם אשתו חיה, שותפים לשמחה הגדולה. השמש שוקעת מאחורי ההרים, ההמולה בשוק נדמה, וסמטאותיה של לאַנצקרון טובעות באפלה. אך בביתו של ר' לייביש רב האור ועזה השמחה. מאכלות ערבים לפניהם ומשקאות, הם שרים ורוקדים ונשים חשופות-גוף ביניהם.

הסופר קורא את דברי-העדות אשר נגבו על-ידי הרב מסאַטאַנוב עם שלושת דייניו, על מעשי-הזנונים של המאמינים שהם מצוות בעיניהם, – ואף אלישע הזקן בא על כלתו, ונשים לעיני בעליהן, באשר זהו הרמז האוכל בלי נטילת ידים וכו' ¹¹

תדהמה אוחזת בקהל השומעים. לעיניהם תהום גדולה, אפלה נוראה, ולידה עומד הוא, התרבוש בראשו, לידו שלוחיו ושתי נשים נאות, והוא צוחק… צחוק שטנים, צחוק צפעונים. רבים הנמשכים אל התהום, רבים הנופלים לתוכה. הוא צוחק – והוא מדהים רבים בספורי הנסים והנפלאות על עצמו, כי אליהו בא אליו ומלאך מהשמים הלך אחריו לפולין, שלהבת של אש ירוקה סובבת אותו, ובידו לעשות מופתים בשמים ובארץ… והוא מגיד עתידות ופותר חלומות. וגדול כבודו בקרב מאמיניו ועזה אמונתם בו, והם מרמזים עליו הכתוב מה טובו אהליך יעקב והם מתפללים עליו ונושאים לו ברכותיהם. האבות תקנו ארבעה החושים – אומרים מאמיניו – והוא שתקן החוש החמישי, חוש המשוש, שהיה לנו חרפה לפנים, אך על ידו נתעלה לשבח ולכבוד ולתפארת… מזוזה – כך כינו לה למופקרת, אשת בריתם היפה, בת הרב מלאַנצקרון, שהושיבוה ערומה באפריון, כתר של תורה בראשה, ורקדו סביבה ונגנו ושרו ונפלו אל בין דדיה ונשקוה… היפלא שהמון עם היהודים שנתכנסו ליום השוק, פרצו לבית האופל ותפסו הנאספים ועשו בהם שפטים, וגם סיפרו על מעשיהם למשגיח על נכסי אדון העיר? והם נאסרו, אך ראש הכת שוחרר על פי המלצת תוגרמים אחדים שהיו ביריד, ועזב את העיר. אולם הבישוף הצורר מקמניץ לקחם תחת חסותו ואת היהודים ואת מאמיני פראנק הוא הזמין לדין בפניו…

המכתבים והעדויות לפני הרב מעמדין – אין להטיל שמץ ספיקא בכשרותם ובמהימנותם. אם ירצה השם הוא יעתיקם ויכללם בספרו סדר עולם רבא, אשר בו הוא יספר על תעלולי הכת – לדראון עולם. הגיעה שעת ההכרעה – הוא מהרהר – שעת מצוק ומצוקה גדולה היא. אנוס ישראל להתדיין עם בניו הפושעים – לפני מי? לפני הבישוף הרשע. נתבע ישראל להשיב על שאלות אשר הפושעים המכונים מתנגדי התלמוד מציגים לו. כל סריותם נגלתה עתה – גם הרס הדת והאמונה וגם גילוי עריות מאוס וגם עקירת האמונה בציון ובתקומת ירושלים. והם בכלל הרודפים, המתנכלים והמעלילים. את חרפת רבם שבתי צבי שר"י, ותבוסתו הם נוקמים. הקם להרגך השכם להרגהו מרצדות לעיניו אותיות של אש. …היש עוד ספק – וזאת יכתוב ברורות אל הרב מביאַלאַ – כי מצווים אנו לרדוף הכת עד חרמה ולמסרם למלכות ולבערם ולשרפם באש. כך יכתוב אל הרב מביאלא ואל כל השואלים לדעתו ולעצתו. ועוד יכתוב להם, כי נחוץ לפרסם מעשיהם בדפוס ולהוכיח חרפתם גם מתוך כתבי הנוצרים. כי אף אם הם מנסים לטעון, שברצונם למזג שלש האמונות, הרי שאין אמונה בלבם כלל. והאמת היא, כי שלש האמונות הגדולות הושתתו על תורת משה – ילך, איפוא, כל אחד בשם אלהיו. מי יודע מה צרות צרורות עוד זומנו לנו מידיהם? ועתה הם מתעתדים להוכיח לאפיטרופסיהם, כי התלמוד מלא דופי וקנאה ושנאה לנוצרים, והיהודים מעלו בתורת משה ויסוד דתם ספר הזוהר אשר עיקר אמונתו בתלת הפרצופין, וכי השם יתברך נתגשם בגוף… כל מעשיהם על פי חכמת הנסתר – הם טוענים – ועוינים הם את התלמוד מאד, ושעל כן היהודים מרדפים אותם בחמתם, כי אין להם, ליהודים, אמונה אמתית… אמנם ספר הזוהר קדוש ונכבד מאד גם בעיני הרבנים, אך אין הם רואים אורו הגנוז ואין הם מפיקים האמונה האמתית מתוכו… כל השגותיהם אלה הם כבר העלו על הכתב בספר ומסרו לידי הבישוף.

איבריו של הרב מעמדין רועדים ושיניו נוקשות, וגם מיחוש המיעים מציק מאד. הסופה בחוץ זועפת. צינה אוחזת בו. אילו היה לפניו כוס חמין… אפשר ינסה להרתיח מים? לא, הוא לא יעשה זאת, שהרי כל בני הבית ישנים וגם יהודה’לי. רגליו אשר הצינה צורבת בקצות אצבעותיהן בלאו הכי אינן נשמעות לו… רק יעלה השחר, אחר תפילת שחרית, הוא יעלה למדור העליון לשאול לשלומם של הילדים ושל בתיה צביה ויהודה’לי, ואז ישתה תה חם, הרבה תה, לחמם גופו ומיעיו, ואם ירצה השם ישב מיד לחבר תשובתו להרבנים בפולין… ואחר כך… אחר כך הוא יגש לחיבור הספר החדש, בו יעלה את כל פרשת התועבות והעדויות – מפראנקפורט ועד סאַטאַנוב –

כן, הוא ימשיך במערכה, הקולמוס בידו, על אף חולשתו וליאותו. מה כוחו של הקולמוס שעה שהם, שם, בעזרת הבישופים, מתנכלים לישראל ומבקשים להכרית חייו ואמונתו, חלילה?… רגע אחד ויאוש קודר תוקפו. הוא ניתר ממקומו, כארי לכוד בסוגרו מדדה הוא על קצות אצבעותיו מפינה לפינה, לחמם איבריו הקפואים, סופק כפיו ותולש בשערות ראשו, עיניו קמות ובקול חנוק הוא קורא:

– שבר! גאט דערבארעמדיקער, שבר גדול!

ואחר כך הוא יושב באפס אונים ליד השולחן, ראשו בכפיו, מצונף בחאַלאַט, ושוב הוא הוגה בספר אשר הוא עומד עתה להתחיל כתיבתו. סדר עולם רבא יקרא לו. שנים חלפו מני אז, כאשר נתפסו המשולחים של הכת בפודוליה, שעשו בישיבת אייבשיצר בפּראג ואגרותיו באמתחתם. ונמצאו האגרות שהחליף עם לייבלי פּרוסטיץ, מראשי הכת, אשר עמו למד בנעוריו. בשעת גביית-העדות בפרנקפורט נתגלה קלונם. והוטלו הקושרים נגד השם בחרם, בכ“א בתמוז תפ”ה. שנים חלפו מני אז – ועתה הוא קורא בגביית-העדות משנת תקי"ג על תעלולי אותה הכת עצמה, הקשורה בהרב יהונתן ואליו הם נמשכים וקונטרסו הטמא ואבוא היום אל העין אשר הוא להם אורים ותומים מפרנסם – עד שנזדמן להם הרשע פראנק… ואותם השליחים עצמם, אשר עוד קודם לכן הפיצו את מינותו של ברכיה משאלוניקי בקהלות פולין ואשכנז, וישיבת אייבשיץ בפראג היתה מרכזם…

… גם זכור יהיה לטוב הבחור זלמן מליסא – הוא רושם לפניו, נסער ומזועזע – שהיה אז נאמן ביתו של אייבשיצר. ויהי בעת ביעור חמץ, מצאה אשת המין הלז שק מלא אגרות, לא ידעה מה יש בהם ונתנתם להבחור ההוא לבדוק באגרות וכתבים אשר בשק, לראות אם יש בתוכו איזה דבר שצוֹרך בו, יקחהו מביניהם ויחזירם לידה – והשאר ישרוף. והלך הבחור לפי תומו לעשות כאשר צוּוה. וישם עיניו על האגרות ויעיין בהם, להבדיל מהם הנצרך לרבו מהבלתי-נצרך. והנה בתוך הבאים למראה עיניו, היו אגרות רבות ממה שהחליף אייבשיצר עם הדרשן לייבּלי מפרוסטיץ מאנשי הכת, וכתבי-מינות שונים ומשונים, וישתומם על המראה והחריש. ויפרוש מפּראַג ויסע וילך אל בית אביו לליסא ועבר דרך ברסלאו, שמה ישבו בתי-דין בליסא וברסלאו ובדקו את הבחור עם הכתבים שמצא, ומצאו וראו: אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בפראג, אך אייבשיצר למד לשונו שקר העוה, להכחיש את הידוע ולכפור בשעת הדין…

גם בפראֶשבורג נמצא ביד תלמידו (בן ר' לייב שידלוב) ספר פסול ואבוא היום אל העיון, שנמסר לו מיד רבו התועב בצנעה, והתפאר בהם היותם דברי קבלה וסודות נפלאים נשגבים…

בו בפרק שלחו המתועבים כת שבתי צבי שר“י שבזאלקווי ובפאדליע, אנשי סודו של התעוב אייבשיצר, ציר מיוחד לאשכנז, להסית ולהדיח את ישראל אחר המינות המשוקצת של שבתי צבי שר”י, הוא עבר דרך פראג ושהה שם מידת ימים בבתי המודחים בפראג – אייבשיצר וחברו שר“י. ועשו לו כבוד גדול. ויתן אייבשיצר בידו ספר מינותו הנ”ל עם כתבי-מליצה בעדו לר' ישעי‘(ה), חתן ר’ יהודה חסיד, שכולם בכללם היו מאמיני שבתי צבי שר"י – – – ובאגרתו כתב:

… בחירי רצתה נפשי לה“ה החריף וחכם מופלא מהור’ר ישעי' יצ’ו, אין להאריך כי סגר עלי המדבר, ואין כוחי יפה לעת עתה, עד כי יצוה עלי חסדי ה‘. וזאת אין לחדש, כי אם הדברים נאמרים להודיע, שמתי בפי זה משה האיש (קמינקר) והוא יגיד לו את כל ונוכחת. זולת זה אין אתי, ונא אל יהי’ מן המודיעים, כי אם להצניע מאד, ויזהיר לכל אנשי סודו, כי אולם אני רואה צעקת כלבים ונעירת חמורים למולי מאד. ובכן, יהי' נחבא אל הכלים מאד, עמי בוא בחדריך, סגור דלתיך וכתר זעיר, עד שלא יהי' ערוה בעולם, ואז עוז והדר תעטרהו, ממני אוהבך, כ”י יהונטן.

כמה זמן נותר עד עלות השחר? הסופה שככה ודממה עמוקה סביב. שוב אין טעם לשכב, הוא מהרהר, במילא אין התנומה נאחזת באשמורות עיניו. הוא מקרב אל עצמו המנורה ונוטל הקולמוס. שפוף על הנייר הוא כותב בחפזון, כדרכו, כמי שחושש שטרדה בלתי-צפוייה עשוייה כל רגע לסלקו מכתיבתו-שליחותו שאין לה גואל זולתו. הכתיבה גואלת מן ההרהורים המרים, מן היאוש, מן הצער –

הוא כותב וכותב ומרגיש כמו כנפי הדורות משיקים מעל לראשו, הרגשה שפיעמה בו בהיותו באמשטרדם, בימי גלותו כאשר כתב את תורת הקנאות, הרגשה של שליחות עליונה היא. הוא אוהב את הכתיבה בדממת הלילה בהתייחדו כליל עם עצמו, עם הגותו, עם נפשו. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. ועתה הוא הגיע לפּרק האחרית של ספר תורת הקנאות – האמנם האחרית היא? כרעל חדרה תורת התועבה, והיא מכלה את האמונה ואת הנפש, להיותם ככל הגויים… אך אחת ברור לו: גדול נס קיומו של ישראל בין הגויים מנס יציאת מצרים. ועוד יתרחשו נסים גם בימינו אלה.

הוא כותב, ואין פרצופו המשוקץ של פראנק מש מעיניו. הרגשת בחילה מחלחלת בו. הוא קם ונגיש אל החלון. מבעד לסדקי הוילון הוא רואה פסים כחלחלים-בהירים נחתכים באפלה של בטרם-שחר. בעוד שעה קלה יתכנסו אנשים המנין, הזריזים ומקדימים לתפילת שחרית, המשרתת תעלה אש בתנורים ותשפות הסיר לתה. עד מה הוא מתאווה לכוס חמין להחם איבריו הקפואים.

ליל החרדות מתקרב לקצו.

ליל כותי

דברים תמוהים מוזרים מתרחשים בעולם היהודי, אך אין הרב מעמדין מופתע מהם. יש קשר הדוק בין כל המאורעות המשתלשלים ויוצאים משורש הצפעוני מאיזמיר. ויש, כמובן, סיבה ומסובב, שכר ועונש, השגחה, יד אלהים, היינו צדק וטעם בכל המהומה והמבוכה המטורפת הזאת… אין מקרה ואין שגגה. ועתה, בליל הניטל, ליל כותי, כשהוא פנוי מן הלימוד והכתיבה לבל יהא תיקון לאותו האיש, עתה הוא גם פנוי להרהורי חולין…

תמוהים ומוזרים הדברים המתרחשים בעולם היהודי המלומד בזעזועים ובחרדות. אפס, ההפתעה והתדהמה היא נחלת רבים שלא עקבו אחר רציפות המאורעות, שראו אך את המתרחש על פני השטח והקלו ראש בסכנה. מה שאין כן הוא, שמנעוריו ידע כי המערכה בין אלהי ישראל לבין הבעל טרם הוכרעה, וגדולה מזו – חושיו ונסיון חייו הורוהו, כי גם התשובה והסיגופים וקיום המצוות אין בהם משום מגן ושריון לצלם ישראל, למורשתו ולעתידו! אל אלהים אדירים, רחם על שארית פליטת ישראל, אשר דורות עמדה כחומה הבצורה ועתה בקיעים חמורים ניבעו בה! כי מבטן הטומאה יצא המכשף, הכלב השוטה פראנק, ממשיכו ויורשו של ברכיה שחיק טמיא, שהוא יורשו של שבתי צבי שם רשעים ירקב, להכרית ניר וזכר לתורה הקדושה ולאמונת האמת ולמחוק צלם ישראל. והן בחוש אנו רואים שסופם של חסידי פראנק עקירה ושמד –

ליל כותי הלילה הזה. מאז שקיעת החמה מתכנסים בכנסיות אלטונא והמבורג גרמנים ודאֶנים, ומקהלות של עלמות חבושות מעילים אדומים וחבושות מגבעות לבנות מרובעות פוצחות בשיר. אור רב זוהר בכנסיות. וקטורת. נגינת העוגב נישאת בחלל הצונן מזוגה בשירת המקהלות. דממה ברחובות, דומה גם הם קשובים לשירה ולתפילה. זוהר וקטורת – וישו מרחף…

ליל כותי. ליל חרדות הוא לישראל מימים ימימה. היהודים סגורים עתה בבתיהם. משל ביקשו להעלים עצם קיומם. בטלה תורה מבתי מדרשות, להפריש הקודש מן הטומאה. אותו האיש – הוא מהרהר – הנישא עתה על שפתי מיליונים בארצות הנוצרים, האם לא יצא גם הוא כפרנק ודומיו ממעי ישראל? ללמדך, כי יש תקלה, וביחוד בעולם האמונות והדעות, והיא בכייה לדורות. היאך אירע הדבר שבימינו אלה ולאחר אלפי שנות גלותנו המר, אחרי דורות של אמונה ותוחלת וקידוש השם – שוב קם לתחייה הבעל, דמיו לוהטים בו ובשרו אכול תאוות וזימה ובקול שופר גדול יקרא קריאת ההתגרות: ככל הגויים בית ישראל?

הוא מנסה לצרף קו לקו ומכל אשר שמע בפרשה מאויימת זו ומכל אשר כתבו לו ולתהות על קנקנה. עוד אביו של אותו מכשף מן השעבסין ¹²היה, ונמלט מפולין למדינת וואלאכיה. נער מנוער מחכמה ומתורה היה הבן, בעל דמיון עז וכל חפצו להיות אַטאַמאַן, גבור-פרא משולח רסן. האצילים הגויים הנוהגים שררה, הרודים בצמיתיהם, הדוהרים לציד רכובים על סוסיהם חגורי נשק וכלביהם עמהם שב לבו – ונשים יפהפיות… הוא עובר לבוקרשט ומשמש עוזר לאחד סוחר, איש מרמה ופרוץ בזימה. בשלִיחותו הוא נוסע לשאלוניקי, לאיזמיר – ושם, במאורות הפריצים של מאמיני המשיח הסרוח, מוצאים מאווייו ותאוותיו פורקן. שירים עליזים ויין, גברות ושררה, עושר ונשים – מדוע יהיו נחלת הגויים בלבד, מדוע יהיו בחזקת איסור לישראל? והאין איסורם עילה וטעם לשפל מעמדנו ויסורינו ועצבותנו ודכאוננו? – שאלות אלו הציקו לו מזמן. מה נאה הפסוק שנאמר על עשיו – ועל חרבך תחיה. ועד שיכריחוכם לחגור חרב לא תיגאלו – הוא מטיף. אף נשים חייבות לשאת חרב, אף בני שש ילמדו תכסיסי-מלחמה. והוא מספר למאמיניו הספור בילד, בן המלך, שנדד בנכר ולא ידעו מוצאו. נתנו לו מיני צעצועים לשעשע רוחו ולא אבה לנגוע בהם. אולם משראה חרב – אץ וחגרה… ואז הבינו הכל שמזרע מלכים הוא. וזהו גם המשל – הוא אומר ליהודים – אם באמת מזרע מלכות בית דוד הייתם, ולא הייתם עוסקים בספריכם, במצוות ובדינים והייתם דורשים נשק!

עשיו… מסתננת הברה בין שפתות הרב מעמדין. ישראל המבקש להיות עשיו ושפל ממנו. דו-קרבות ותכסיסי-מלחמה וגלוי-עריות וחילול קדשים – משאת נפשו. אלה הם בעיניו הסומות החיים, ואילו התורה הקדושה – המוות והכלייה… את מנהגינו ולשוננו מבקש הוא לעקור וגם בלשון העמים חשקה נפשו. ושמות חדשים יהיו לכם ולבניכם – הוא מלמד. שבתי צבי שר"י, רבו, לא השיג הדרגה העליונה של שלימות – הוא מסביר – על שום שלא טעם מהתענוג העליון, ממתיקות השררה והשלטון! קומו צאו מתוך ההפכה, רב לכם שבת בעמק הבכא – הוא קורא הפסוק, אך לא לציון ולירושלים ישא עיניו, שאין החורבן נוגע ללבו והוא גוזר על ישראל נצח הגולה והנכר והפיזור והטמיעה… אך על אפו ועל חמתו תקום ירושלים של מטה, כפשוטה, מעפרה מתנערת, עוד לפני הגאולה השלימה –

אפלה בחדר-הלימוד. אין הוא מעלה אור. מן התיפלות עולים פלגי זמרה ונגינה. שלג רך יורד לאט ברחובות. וממעבה האפלה ניבט אליו פרצופו של אותו מכשף אַלים, עינים לו אדומות, בורקות, תאבות לדם ועל פניו המגושמים שפוך חיוך השטן…

חלחלה אוחזת בהרב מעמדין כשהוא מעלה בדעתו דבריו הטרופים – שהיהודים בצרה כי הם מחכים לביאת הגואל ולא לבתולה… ראו העמים האחרים – קורא התועב – שוכנים הם לבטח במקומותיהם על שום שבוטחים הם בבתולתם, שהיא אספקלריא של המטרונה! אליה לכו, כרעו לרגליה, נשקו אבק פעמיה, וכאשר תשאלכם מה רצונכם, אמרו לה: עד עתה עבדנו את האלהים, עתה אנו מבקשים אותך להראות לנו הדרך… וכל אשר יזכה לראותה בכל תפארתה, יזכה לחיי עולם הבא, שהרי היא עצמה חיי העולם הבא!

מן החדר העליון נשמע קול הילדים וצעדיה של בתיה צביה. בבת אחת פגה ונעלמת הדמות האיומה. הוא מתרומם ממקומו ולאטו, בכובד, הוא עולה במדרגות. אין הוא יכול לישב יותר באפלה. אין הוא יכול לראות יותר אותו פרצוף…

סביב לשולחן מסובים בני הבית. אורה הבהיר של המנורה פרוש עליהם. על זגוגיות החלון מצייר שר הכפור פרחים ועצים עטויי-שלג – יער צחור.

הוא נכנס אל חדר המטבח ליטול ידיו. על חבית המים מוטלת גרוטת ברזל – סגולה לבל תהא שליטה לטומאה בלילה הזה. אש מפעפעת בכירה.

בתיה צביה שמה לפניו צלחת דיסת-שעורים מהבילה. הוא מפורר לתוכה פרורי לחם ובולעה בכפות מלאות וחש בחום הפושט בגופו. בעיני חיבה הוא מלטף הילדים… יהודה’לי… ברוך הוא וברוך שמו שריחם על הנער והחזיר לו מאור עיניו וחיים חדשים נתן גם לו, לעת זקנה. מולו יושבת בתיה-צביה עטופה בסודר צמר. עגולים כהים מסביב לעיניה ועייפות נסוכה על פניה החיוורים והנפולים.

עתה הוא שותה תה חם ונוגס ברקיקים הפריכים ושומע לדברי יהודה’לי… בשליחותה של בתיה צביה – מספר הנער – הוא היה בימים אלה בעיר ועבר ליד האלבה. שם ראה את הארמון החדש אשר בנו של הרב אייבשיץ בנה לעצמו – מברונשווייג בא ולו עשירות מופלגת וחפצים יקרים, כסף וזהב לרוב. ומלבד הארמון והבתים סביבו קנה אחוזת נחלה עם גן גדול –

– נחלת הברון מגרלין היא – מעירה בתיה צביה.

– וגם כינויו עתה ברון – אומר הרב מעמדין וחיוך מר חולף על שפתיו – ברון פון אדלרסטאל! בנו של הרב יהונתן אייבשיץ ברון פון אדלרסטאל – הוא חוזר.

– העשירות הזו… לוחשת בתיה צביה. הכסף מחזר אחר הכסף – אומרים הבריות.

– חלילה לקנא בעשירות טמאה, חלילה. וגם היא תכלה ותסוף – הוא אומר.

קול צעדים נשמע בכניסה לבית. הם מפסיקים משיחתם. הם מאזינים. ומרחוק, מתיפלות הנוצרים, נישאים גלי שירה ונגינה. הנה נפתחת הדלת. דוד גאנדז, מעילו וכובע הפרווה שלו זרועים פתיתי-שלג לבנים, נכנס לחדר. הוא מנשק למזוזה, פושט מעילו ומסב לשולחן. אור המנורה מבהיק על לסתותיו הגרמיות הקפואות בקרה.

בתיה צביה מגישה לאורח כוס חמין ורקיקים.

גם הוא, דוד גאנדז, ראה את הארמון – מי בגימ"ל קהלות לא ראה אותו? – ורבות שמע על המתרחש בתוכו, על ההילולות הנערכות בו ועל הנשים המרקדות שם עררומות ועל – ויש אומרים כי עם אשה נכריה ישכב שהוא קורא לה עולימתא שפירתא, ודומה היא לחוה בתו של משיחם פרנק התועב, פלגש המלכים אשר בין זונות ישבה –

– אפשר ירש עשרו מתלמידיו של המשומד פראנק – מעיר הרב מעמדין, שהרי מקורב הוא לאלישע שור הזקן ובחברת שאר תלמידיו עשה ועמם המתיק סוד במשך שנים בפולין. אך את אמונת השקר שלהם ודאי שירש. בכך אין ספק.

– לפני כשנה היה הדבר – מספר דוד גאנדז – עובר אני בסמוך לבית הרב והנה מרכבה הדורה, רתומה לארבעה סוסים, דוהרת בכוון אל ביתו. סבור הייתי אחד בישוף או הגמון מאלה שהוא עמד עמם בויכוחים, או שר משלהם, או אולי אחד מתלמידיו שיצא לשמד, או שליח מלכות. אך בנימין וולף היה זה, בנו הברון שחזר ממסעותיו ובא לבקר את אביו הזקן – רואה אני: פרוות-יקר הדורה עשוייה זנבות שועלים לגופו רם-הקומה וכובע-קטיפה גבוה לראשו והילוכו בוטח וגאה, משל אחד אציל נוצרי –

בתיה צביה מאזינה לשיחה, בולעת כל דיבור, ולעיניה מרחפת טירת-הקסמים אשר עליה הרבתה לשמוע, והמראות המדהימים, המוזרים אשר בה. לו ניתן לה, ולו גם מרחוק, מרחוק, ולו רק פעם אחת בלבד, להציץ אל תוך ארמון-הפלאים ההוא… היא יודעת, שתלמידיו של הרב יהונתן אומרים עליו, על הבן, שבלילות הוא עוסק בקבלה ומפיו של אביו שמעו שהעיד עליו, כי קדוש וטהור הוא. ומבוכתה רבה. נזכרת היא במעשים הנוראים אשר נתרחשו בעיירה הרחוקה ברייסין, בלאַנצקרון, ובעוד מקומות… לא ארחי פרחי היו אלה, מקובלים ואנשי תורה היו – גברים ונשים אשר העבירות והזימה להם מצווה ושליחות. אין להבין ואין להשיג…

והיא זוכרת המעשה באנשי הכת אשר נתכנסו ביום תשעה באב ליד ברוֹד – ברוד עיר הולדתה – שחטו כבש וערכו מדורה וצלוהו על האש. ועוד מעשים רבים כגון זה, מעשי-התגרות בהשם. גם אז רבתה מאד המבוכה בלבה ומאד השתוקקה להבין סוד הדבר, אך לא העזה לפנות לבעלה יעקב ישראל, שגם הוא נרגש ונזעם היה – מופרש מן הבריות וממעט בדבור ונטרד בכתיבותיו. אולם היא קלטה קטעי שיחותיו וניסתה להבהיר לעצמה פשר החידה ולא אחת, בלילות הפרישות ונדודי השינה שרבו בשנים האחרונות, ניסתה לעיין גם בספר הקנאות ובשאר חיבוריו… ופעם נזרק מפיו הדבור על מרד הבשר ודם – ונחרת בלבה. והרי גם היא מכניעה בשרה ומחניקה קול דמיה וכובשת יצרי עלומים הניעורים בה – ומגרשת הרהורים זרים הפוקדים אותה לעתים…

היא מתעוררת מחזיונותיה ומרגישה דקירה חדה בגב. יעקב ישראל איננו. וגם דוד גאנדז. הילדות ישנות במלבושיהן. במבט בוהה מוכה תמהון היא מסתכלת סביב. לאן נעלמו? דממה עומדת בכל חדרי הבית. היצאו לעיר בלילה הזה? רגליה קפואות, כמו נרדמו, ואין בכוחה לזוז מן המקום. והקור צובט בקצות האצבעות, המנורה מהבהבת בשלווה, שכבת הכפור על הזגוגיות תופחת – יערות שלג… היכן יעקב ישראל, האמנם יצא בזה הלילה ולה לא אמר דבר? ומה ראה דוד גאנדז לבוא עתה בפתע?

אפלה ברחובות אלטונאַ – ודממה. המיית הים מפכה מרחוק גם כנסיות הנוצרים כבר ננעלו. כוכב בודד רומז בשמים המעוננים. השלג המבהיק שקפא חורק מתחת למצעדם. הם הולכים ושותקים. הם הולכים לראות במו עיניהם את מלכות שבתי צבי באלטונא. דוד גאנדז מחזיק בזרוע רבו.

תחילה מגיעה לאזניהם הנגינה. מאי-שם. חדווה בה וסערה בה. ענוגים ועדינים סלסולי צליליו של הכנור. ככל שהם קרבים גוברת הנגינה ויסודותיה נפרדים – העוגב והתוף והחליל – וגם הד זמירות ושירים.

עתה הם מתקדמים במעלה הרחוב. אלומת אורות מבקיעה את גוש האפלה. שלג רך ולח יורד לאטו בפתיתים סמיכים. הנה כאן, הארמון, בתוך הגן. ליד השער הפתוח לרווחה צובאים שני פסלי אריות, כשומרים שקפאו על משמרתם ושכבות שלג נערמו עליהם… הם עומדים בצל אחד הבתים. דמות חומקת דרך השער פנימה, נעלמת בין השדרות. מבעד לעצים מנצנצים אורות. קולות נגינה ושירה, קולות צהלה ושמחה, קולות נשים וגברים בלועים יחד נישאים בחלל.

– רבי, ניכנס פנימה – אומר דוד גאנדז. עבודת משומדים היא… ובנו של האב"ד על העבודה.

הוא שותק. עיניו תרות באפלה. אזניו קשובות ולבו נפעם. קולות הנגינה מכים ברקותיו כאלפי מקבות-אש.

הם צועדים חרש. הרי השער ופסלי האריות. וצללי אילנות. דוד גאנדז סומך ברבו. פסי אור פושטים על השביל המוצל. החלונות המוארים כעינים הצופות לתוך האפלה.

הדלת הרחבה פתוחה. פרוזדור ארוך ורצפת שיש לבן שעקבי שלג שנמס טבועים עליה. מראות תקועים בקירות. אשה נאה ניבטת מתמונה כאיקונין – ועל התקרה ציורי שמים וירח ומזלות…

הם צועדים חרד לאורך הקיר, ליד פסלי ברונזה. ההמולה גוברת. צללים מרקדים. אור רב באולם. נשים בשמלות לבנות. צלילי צחוק. על שולחן מכוסה במפת צבעונין מתנוצצים בקבוקי יין –

לפתע נדמה ההמולה, נפסקו השירה והצהלות. אחד מנגן בכנור וצליליו מתייפחים, הומים,כובשים לבבות – פורצים בפלגי גיל… וסביב דממה. דומה, העולם כולו מאזין לצלילים. בנימין זאב אייבשיץ, בנו של הגאון הרב יהונתן אייבשיץ, מנגן בכנור.

– דוד, נלך – הוא לוחש אליו. נלך. ליל כותי הלילה.

בצעד מהיר הם חוזרים. השלג חורק תחת הרגלים. צלילי הכנור כרודפים אחריהם. דוד גאדנז סומך ברבו כחושש לבל ימעד. הם שותקים.

– הארי הזהב של העשירות נזדווג בחמור הניאוף וילדו את יקב זאב ¹³– לוחש הרב מעמדין כמדבר אל עצמו.

– הפרי נושר סמוך לעץ, רבי. וגם מתלמידיו של האב"ד ראיתי שם –

– תלמידי הש"צ שם רשעים ירקב כולם הם – הוא אומר. וליל כותי גם להם. לילם הוא. אך כעלים בסתיו ינשרו, דוד – וגזע ישראל כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בהם זרע קודש מצבתה, כדבר הנביא –

וידי יהונתן כבדים

ליד מיטתו של הרב יהונתן החולה אנוש יושבים יומם ולילה משמרות של אוהביו ונאמניו. עגמה רכה ניבטת מעיניו הגדולות. וחיוורון-מוות קפוא בפניו. דומיה עמוקה נסוכה סביב, דומיה שחרדה בה ויראת הכבוד בה ורחמים גדולים בה.

ובדומיה עולה מן אחד החדרים הסמוכים לחש דברים – ובכי חרש. שם יושבים חבורות תלמידיו שאין בכוחם לעסוק לעת כזאת בלימוד, והם מסיחים בחשאי ברוב קדושתו של הרב הנאבק עתה עם מר המוות ואחוזי-צער נושאים הם תפילה לשלומו.

רוח אלול מרה מיללת בחוץ, האין היא מקוננת על האש אשר נפלה בבית ישראל? האם לא נחרד היקום כולו לבשורה המרה על הסכנה האורבת לפאר הדור ופלאו, אלופנו גאון הגאונים, רבן של כל בני הגולה? שמים קודרים רבוצים על בתיה של אלטונא, וגלים גלים של עננים אצים בלא סוף, בלא מטרה, נמזגים זה בזה, מתעבים ושוב מתפרדים ונמוגים. נרות דולקים בחדר בעצב. נרות דולקים בכל בתי הכנסת והמנינים בהם לומדים עתה משניות וקוראים פרקי תהלים ועושים לקריעת גזר הדין. נדמו קולות מריבה ושיחות חולין – צער אילם לופת את הבריות…

ועלה האיש ההוא מעירו, נתעלה האיש ההוא בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עילויו לא היה אלא מעצמו – מעיר אחד התלמידים לחברו בלשון המדרש. ונתעלה גם על הקנאי מעמדין אשר ירד לחייו – הוא מוסיף בלחש.

מדרי ביתו של הרב יהונתן הם השנים, תלמידי כבניו ומשמשיו בקודש. כנפיה השחורות של היתמות האבלה מרחפת עליהם…

– וזכורני – מספר האחד – מה שאירע פעם אחת בלמדו עם ישיבתו הרמה בפראג. באמצע הלילה היה הדבר, בימי החורף –

חברו שם אזנו כאפרכסת. אין מספר לסיפורים ששמע על גדולת רבו, על רוב חכמתו וקדושתו משחר ילדותו ועד לימי זקנה ושיבה, אין גומרים עליו את ההלל –

– לפתע, בלילה – הוא ממשיך – נעלם הרב, רבנו, מעם תלמידיו, ביצאו החוצה והם חיכו לו בחשבם שיבוא חזרה והמתינו עד בוש, כשתי שעות ויותר, ואין קול ואין קשב. והחל רוחם לפעמם ברוב פחדם לרבם, כאשר הורגלו מעודם לקיים ומורא רבך כמורא שמים – נתיראו לצאת החוצה לתור אחריו ולחפשו, אך כאשר ראו שהוא בושש לחזור נמנו וגמרו לצאת ולחפשו. הפילו גורל ביניהם ונפל הגורל על תלמידו המובהק הגאון האמתי זרח איידליץ. והלך ברעדה אל הגן אשר היה אחורי ביתו לבקשו.

ימי קור גדול וקרח נורא היו הימים ההם, ובבואו אל הגן ראה את הרב יושב באחת הפנות על ספסל אשר עמד שם והשולחן אשר לפניו מכוסה בשלג ובכפור, והוא מוטרד ומעיין מאד במחשבתו כל כך, עד שנתפשט מכל חושיו החיצוניים כמעט בלי הרגשה כלל. בגשתו אליו נתעורר מקול פסיעתו, ואז שמע שאמר בזה הלשון –

– ניין, דער רמב"ם איז דאך גערעכט…

– רבי, רבי, רבנו הקדוש – נשמע קולו של הבחור הראשון – מי יצא ומי יבוא עתה לפנינו ולפני כלל ישראל? הוא שהתפלל בעד כל חולי ישראל מוטל עתה על ערש דוי. עוד באלול האחרון, בעשרת ימי תשובה, שמעתי פיו הקדוש קורא לכלול בתפילת רפאנו כל חולה ודווה ולהשתתף עמם בצערם. ובאהבתו הגדולה לישראל הוסיף ואמר:

– וכן ראוי מאד להתפלל על כל איש ישראל, שאין לך איש מישראל שאין לו חלק ויד במצוות. ואם הוא רשע גמור, פשיטא שיש להתפלל עבור בריאותו לבל ימות חייב, ואולי כאשר ישוב לבריאותו יתקן אשר שיחת. ואם ימות בלי תיקון חס ושלום ינשור אבר אחד מגוף גדול שהוא כללות ישראל שהם כגוף אחד – ואין השכינה שורה על גוף פגום בעל מום…

– ועל שכינה בישראל אמר – שהיא חולת אהבה ככתוב בשיר השירים, היא החולי אשר סובל משיח בשביל ישראל, אשר נאמר והוא חליינו נושא –

– וידי משה כבדים – אומר האחר – פירש על תלמידי חכמים שתש כוחם בתורה, וחובה עלינו להתפלל בטובתם ושלומם ואימוץ כוחם, כי בצלם אנו חיים –

– וידי יהונתן כבדים – נאנח הבחור הראשון.

– קול ניגון חלוש עולה מאחת הפנות של החדר. בחור ישיבה צהוב-שיער וזקנו כשלהבת אדומה ועיניו עצומות, מתנועע בישיבה ומסלסל לחן החרוז האהוב על רבו. דחוי בפינתו הוא ומתבודד עם עצמו, ומתייחד עם זכרונותיו, עוד בנעוריו חיבר הרב יהונתן את השיר הזה, שיר הפולמוס בין האדם לייצרו, אשר כה אהב, לא אחת, לפזמו לעצמו –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני:

יום ליום תרדפני

ובאפך תשטמני

ולאויב לך תחשבני –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני? –

בית והון תחמדני,

גזל וערות תפתני,

דע, כי על אלה יביאני במשפט אדוני.

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני?

פחים לרגלי תטמון ללכדני

צלמות וגיהנום להורידני.

קולך שמעתי ואירא, כי השבץ¹⁴ אחזני –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני? –

זעפה של הרוח בחוץ גובר בשריקתה ובנהמתה. כבשורת חרדות היא. צער ועגמה בכנפיה. ערימות של עלי-שלכת טרופים נישאים-נרדפים בחלל. ומן הים נענית לה, ליללת הרוח, המיית הגלים המסוערים, רגע, דומה, והיא נרגעת קמעה, אך הנה תתעורר שוב ביתר-זעם כמגיחה לעקור הכל –

– ובנימין זאב הלך לו – לוחש התלמיד הראשון. הלך לו ואיננו. ועתה שומם הארמון והגן. ושממה גדולה בלב רבנו –

– בחובות גדולים שקע –

– עוד קודם לכן לקח סכומים גדולים מנכרים, או מבני-בריתו, ונאכל הממון –

– גם הכנסות רבנו מחיבורו הכרתי ופליתי ¹⁵לא הספיקו לכיסוי חובותיו –

– צער רב נצטער עליו רבנו הקדוש, כי מאד אהב אותו.

– כאשר ראיתי הארמון שלו נזכרתי בארמון ההוא… בגדי פרשים לבשו חסידיו הצעירים של המשומד פראנק שהפקידם כמשמר, ותרגילי-צבא עשו יום יום, ועל צבא חלם ועל ארץ משלו –

– וכך היה מטיף: – יהא לכל אחד מכם לב של אריה, בל יפחד מאיש ובל ידע פחד –

– מורא שמים ויראת שמים לא היה בלב המשומד –

– אכן, הוא לא ידע פחד.

– עשיו. לבושו ופנימו ודרכיו משל עשיו.

– אש גדולה בערה בו –

– אש זרה –

– האם לא לימד האר“י הקדוש ז”ל, כי גם בהן, בנשמות העמים חבויים נצוצין דקדושה, ובאמצעות ישראל המפוזר יזכו האומות בתקון וישוחררו מן הקליפות –

– ישראל המפוזר… רבונו של עולם, מתי יהיה הקץ לפזורנו בגויים? מתי יהיה הקץ?

היום הקצר של אלול דועך בדמדומיו. רסיסי שמש אדומים אובדים בין גושי עננים אפלים. הרוח שככה קמעה וגשם יורד, בטפות כבדות, מקיש בחלונות.

אט נפתחת הדלת מן החדר הסמוך בו שוכב הרב על ערש דווי. הרב יהונתן שוכב על מיטתו – ושלווה רגועה פרושה עליו. ובחדר – אוכלוסיה של פרנסים ודיינים, בחורי-ישיבה וחלפנים. הכל אחוזים צער ודאגה. הנרות מהבהבים חרש…

תפילת מנחה – נשמע הקול.

הם מתפללים. לשלומו של הרב הם מתפללים. שהוא קדושתם ובצלו הם חוסים ולו נתונה אהבתם הגדולה.

הרוח בחוצות אלטונא הומה בזעף.

מטפחת ספרים

נשבה ארון אלהים. נצחו אראלים את מצוקים. הרב יהונתן נקרא לישיבה של מעלה. מיתת נשיקה מת. תורה, תורה, חגרי שק, התפלשי בעפר… ארז הפלפול והקבלה, גאון הגאונים, פאר הדור – איננו.

בבית העלמין הישן באלטונא מתכנס קהל רב ללוותו בדרכו האחרונה. רבים, רבים הבאים, על אף הסגריר והדלף. דומה, כל גימ"ל הקהלות חולקים לו כבוד אחרון בלב דוי. בין קברותיהם של רבנים וגאונים כרו לו קבר. יום סוף אלול זועף וקודר. בכי בקהל וגניחות כאב. כי נעקר חלק מן הלב והנפש וניטלה עטרת ישראל. תלמידיו כבניו דבקו בארונו באין רצון להפרד ממנו ומספד מר ספדו לו. ובין המצבות זעפה הרוח, כפפה ראשי גבעולים ועשבים, וקרעי עננים בהולים בשמים האפורים.

המונים אחוזי צער, המונים מוכי יגון ליווהו לדרכו האחרונה. ורק הוא לא בא.

זה ימים אין הרב מעמדין יוצא מפתח ביתו. לבוש טליתו הוא מחלק זמנו בין הלימוד לבין הכתיבה. זה מקרוב החל בכתיבת ספרו הנועז מטפחת ספרים.

עד לרגע האחרון קיווה, התפלל שיחזור הרב יהונתן בתשובה. וגם לאנשיו קרא שיתפללו בעדו לבל יפטר מן העולם בלי תשובה ותקון – ואם לא יעשה תשובה בל יבוא לקבר ישראל. תשובה ראשי תיבות של תענית, שק ואפר, בכיה והספד – כתב השל"ה הקדוש ¹⁶. אך לא לכך כוונתו, כי אם לתשובה שבלב, תשובה ברבים, שתכליתה עקירת הרע והמינות ההיא. אך תפילתו לא נתקבלה. לא נתקבלה! בכל נפשו ומאודו ביקש להארכת חייו, שאם יחיה אפשר יחזור בתשובה לתקנתו ולתקנת הרבים. ולא זכה. וישראל לא זכה. ומאד מאד צר לו. כאשר ייצר לאדם בראותו את יריבו מוטל שדוד לפניו, יריבו שמימיו לא ביקש להרע לו – ורק מלחמת מצווה נלחם בו.

כי הרב יהונתן נפטר – הוא מהרהר – אך השרשים הרעים לא נעקרו.

המוני-עם ליוו אותו בדרכו האחרונה, והמונים מבכים עתה האבידה הגדולה, תמימים ויראים אך גם אנשי-הכת הנסתרים וגם הצבועים. האין עם הצבועים גם הרב יחזקאל לאנדוי שהוא עתה רב בפראג, אשר קרא לאבל שלושים יום על פטירת רבן של כל בני ישראל – והן הוא ידע טיבו ומהותו. וקשות דיבר עמו גם על מעשי בנו הרעים והוכיחו שאם יחזיק בו יביא על עצמו חשד גדול. וידע, כי לפני זמן מועט, משפשטה השמועה כי הרב יהונתן מבקש לפרוש מן הרבנות ולילך עם בני ביתו לפראג להשתקע בה כאחד העם – נחרד מאד, וערך מיד מכתב בקשה להמלכה מריה תיריזה וביקשה לבל תתן לו הרשות, וגם אמר שעל ידו נתחדשו לימודי שבתי צבי ולפי דת ישראל אסור לו לדור עם המוחרם בעיר אחת. ועתה ראה הוא, שכל ימיו פסח על שתי הסעיפים להספידו – כך להספידו – בפראג. יודע הוא, הרב מעמדין, את משפחתו, משפחת הקרחים הוא קורא לה, אנשי ריב ומדון. גם את דודו איציקל לאנדוי מראשי מגיניו של הנפטר, שנתקבל לרב בקראקא בשכר ארבעים אלף זהובים ולא אחת נסתבך במחלוקת שלא לשם שמים – הוא יודע. לאדם כזה צריך לחוש ביותר… הוא מהרהר.

הרב יהונתן נפטר, אך עד עתה לא פסקה זוהמתו – הוא רושם בשולי הדף.

ועתה כל חפצו להמשיך כתיבת חיבורו מטפחת ספרים, שאף הוא תכליתו – עקירת הזוהמה וחיסון גוף ישראל ונפשו, אך שמועות משמועות שונות אחת תמוהה ומוזרה מן השניה, מחרידות ומזעזעות אותו.

כי הנה סיפרו לו, שעשו ממנו, מהרב הנפטר, דמות משוחה בששר והכסילים האוילים מחבקים ומנשקים אותה. ואחד אף הניח הנייר שעליו הצורה הארורה בתוך חומש, במקום עשרת הדברות…

ואחד בחור ישיבה מליטא, לייבוש מרוז’ינוי שמו, דעתו נטרפה עליו בעטיו, רחמנא ליצלן. שהביא לו אביו קמיע שמצא בתוך תיבה שקנה מעזבון אייבשיצר ונמצא כתוב בה, שמשביעו בשם שבתי צבי ובשם יונתן בן שיינדל – ומאז לא ידע מנוחה. בלילה הלך אל קבר הרב יהונתן וחפר בו וביקש להגיע עד ארונו – ובתוך מלאכתו נתפס. ונאסר. ולאחר שחרורו הלך לטבול במי הנהר הקרים ומרוב חולשה טבע. ולווייה גדולה עשו לו –

ועוד סיפרו, שלפני פטירתו ביקש הרב לשים לקברו חיבורו הגדוש בשמות הטומאה אילת אהבים ויעלת חן. אף זאת אמרו, שאחד משמשי החברא קדישא העיד, כי ראה בלילה עשן מיתמר ועולה מקברו…

והרב מפראֶשבורג כותב לו במכתבו על אודות תלמידו של הרב יהונתן נתן אורהולצר שהקים אשֵרה לרבו… אכן, גם לאחר מותו לא נתפרדה החבילה. ובנו וולף אייבשיצר ואחיו עמם. ארוכה הרשימה. בקהלות רבות פזורים הם, כעש וכרקב יאכלו בגוף ישראל. מן הדניאֶסטר ועד לאלבה. אלהים, תן ליעף כוח… לוחשות שפתיו. שמרגיש הוא חולשה רבה בכל איברי גופו וגם מאור עיניו נחלש. ועז חפצו להשלים לפחות הספר מטפחת ספרים כאשר עלה בדעתו.

הוא יודע, כי בחסדי השם כבר נכנס לשנת חיים ¹⁷, אך כתמיד עז חפצו לעבודתו וליראתו ולתורתו וגם… לקצת מנוחה ושלווה תחת שנות הצרות והרעות אשר עברו עליו, שכמעט ולא טעם טעם חיי קורת רוח, אפילו שמחה אחת לא ראה של יוצאי חלציו הנשואים, רק שבעה ברעות נפשו, באנחה ובעצבון. אפס, בהשם בטח לבו, שהוא גם ינחמהו ומתהומות יעלהו, שיזכה לנוב בשיבה טובה ולעבוד אותו באמת בשמחת לבב על אדמת הקודש –

כל שעה פנוייה, ובעיקר בלילות, הוא ממשיך כתיבתו. גם כתיבה זו כרוכה בעוז נפש ובהעזה מרובה. זה שנים נשא לבו להעלות על הנייר ספקותיו והשגותיו בקשר להזוהר הקדוש. אך כל ימיו נטרד במלחמות וביסורים בלא שיעור – וצרה רודפת צרה. והוא גם לא העז עד עתה לנגוע בקודש…

ודאי, לא ראשון הוא בזה. כבר קדמו לו רבנים כאוהבו החכם משה חאגיש אשר קבל לפני שנים, שכל נער ריק ופוחז תופס ספר הזוהר ויוצא בו לרשות הרבים, ומשתבח שהוא יודע בו לדרשו ולהגיהו ולהעתיקו מלשון אל לשון, ויושב וקורא בו לפני הנשים והטף בשפת לועז… ואף הקרח שכינויו ה“נודע ביהודה”, כתב בספר השאלות ותשובות שלו, שחרה אפו על העוסקים בספר הזוהר ובספרי הקבלה בפרהסיה, פורקים עול התורה הנגלית מעל צוארם ועל-ידי זה תורה משתכחת מישראל. ולא עוד – הוסיף – אלא שבדורותינו שנתרבו המינים מכת שבתי צבי שחיק טמיא, היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזה. ובחרמות ברייסין אסרו על לימודו, כנודע, עד גיל ארבעים וכו'. אלא שכל אלה לא נגעו אלא בגופו של הספר – מה שאין כן הוא.

ושעל כן הוא רואה חובה לעצמו להתנצל ברבים. הוא כותב:

– אכן צר לי שלא פקח שום אדם עינו על זה ועל כיוצא בו, עד שקמתי אני השפל מארש. וחלילה לי להתפאר שהניחו לי מקום להתגדר בו, כי באמת על אפי ועל חמתי היתה לי זאת… היתה סגורה בחדרי לבבי כארבעים שנה, משלתי ברוחי ולא רציתי לגלותה עד עכשיו שהכריחני השומר אמת. יראתי פן דור אחרון עתיד לטהר השרץ מתורת הזוהר… ויותר נוח היה לי להתגלות דבר זה

על ידי זולתי, ולא להעמיס עלי אחריות זה, שלא הסכמתי ¹⁸עליו אלא מאונס גדול והכרח עצום ודוחק שעה הצריכה לכך, בראותי כי אזלת יד תופשי התורה… ואמונתנו בסכנה גדולה, ותהי האמת נעדרת והמינות גוברת.

הוא שם הקולמוס לצד ונח קמעה. הרהור מר חולף במוחו: האם לא יקומו עליו קנאי הקבלה ויחשדו בו במה שאין בו? אך ברי לו שלא יירתע כאשר לא נרתע עד עתה בכל מלחמותיו. קדושה ויקרה לו האמת מכל.

הוא ממשיך כתיבתו, נבהל ונפחד ונרעש מעוצם ההעזה והמרדות של עצמו, הוא קורא המלים אשר כתב זה עתה והן בוערות וצורבות במוחו – הנה הן רשומות על הנייר, שחור על גבי לבן, היינו היו עובדה ומציאות, יצאו מן הכוח אל הפועל, מחביון לבו לאור הרבים – מה יאמרו עליו, רב בישראל, שכה העז? אפס, החשש של מה יאמרו מעולם לא טרדו, ונהפוך הוא: חשש זה דוקא הצית דמו למלחמה ונסך בו עוז, שהרי העיקר הוא האמת שבלב, האמת חותמו של הקדוש ברוך הוא, האמת לאורה חי ולחם וקיבל יסורים באהבה ועליה נתן נפשו כל ימיו.

והוא נוטל הקולמוס וממשיך כתיבתו:

…אין ספק אצלי כלל שעם כל שבחו של ספר הזוהר הנה לא נמלט מבוא אל קרבו דברים אשר אין להם שחר… נבלעו בחיבור הלז דברים רבים ממחברים אחרונים מאוחרים מאד… חבור הזוהר עצמו כל עיקר לא חיברו רשב"י אף על פי שמיוחס אחריו ובשמו יכונה, אלא תלמידי תלמידי תלמידיו עשוהו, קבצוהו וחברוהו בלי שום ספק… זה מוכרח וברור אצלי.

– יעקב ישראל! – הוא שומע קולה של בתיה צביה. יעקב ישראל!

הוא נרעד. משל לקודח בחומו שזרם צוננים ניתז עליו בפתע. בדיוק עתה, שעה שהוא שקוע במלאכתו קודש, שתמצית נפשו ודמו בה, בדיוק עתה רואה היא להפריעו. מה חפצה ממנו? בזמן האחרון היא מרבה להתאנות אליו ולהציק לו, משל ביקשה, חלילה, לקצר ימיו לעת שיבה. או, אולי, קצרה רוחו הוא, עם הזקנה שקפצה עליו? אמנם אמת היא שכל שנות שבתה עמו לא הבינה לנפשו ולרוחו ובזיונות גרמה לו, וגם הילדים הרכים לא מעט סבלו בשל כך. והיא, האם לא ידעה סבל ודוחק? – הוא מהרהר ומבקש לשלוט ברוחו, להבין לה, לסלוח לה. כל ימיו נלבט ביחסיו עמה ותמיד ביקש לגלות בתוכו מעינות רחמים וחסד ולא להשיב לה כגמולה, ולא להתגרות בה מלחמה חרף התגרותה בו.

– כן, בתיה צביה. אני בא.

בצעד חלוש הוא עולה במדרגות אל המדור העליון, ובהליכתו הוא כסבל הכורע תחת משא צערו ומלחמותיו ועצבונו וליאותו – הפנים שנפלו מאד וצמקו קמוטים כקלף אפור ושערו הכסיף וקומתו נתגבנה, ונעלמו העוז והגאון והנוי שהיו טבועים בהבעתו ובהילוכו. וגם המדווים והמיחושים הישנים, שהתעוללו בו מאז, נתעוררו שוב – צריבת השתן ויסורי הגיד הזהוב. וגם מאור עיניו רפה מאד, ועל כך הוא מצטער ביותר.

אפלולית בחלל החדר וצינה. על השלחן מהבילה צלחת הדיסה בחלב. היא, בתיה צביה, שפופה ליד הכירים, טורחת במלאכה. הוא שומע קולה:

– טול ידיך ושב לסעוד.

יש רוגז סמוי בדיבורה. סמי ממנו חמדת הרחמים והאהבה. בנעימת דיבורה הוא מרגיש בסופת רוגזתה המתרגשת ובאה עליו והיא גדושה טרוניות וטינות ובזיונות. מה מעט הסעד והנחת ששבע גם מן הצד הזה, שהיה העזר לרוב כנגדו…

הם יושבים וסועדים. הוא שותק. כאחד המחכה לגזר דינו. ואכן ניחש וידע מה שניחש, לא הכזיבו חושו.

עיקר חפצה ודרישתה ממנו עתה, שישתדל לקבל הרבנות בגימ“ל קהלות, כי עתה משנתפנה הכסא הרם – השעה כשרה לכך, לדעתה. האם לא ראוייה היא והילדים לקצת הרווחה ומנוחה לאחר השנים הרבות של היסורים והצרות? והרי בידוע, שרבנות בגימ”ל קהלות עושר וכבוד בה, מנוחה ושלווה – ומכל מקום, מה לה מן הכתיבה שלו ומן המלחמות שלו שאכלו נעוריה וכילו חייה ושמחת חייה?

הוא מנסה להסביר לה בנחת, שאין הדבר לרוחו כלל וכל ימיו ברח, כנודע, מן הרבנות וידועים טעמיו. האם הוא יהא עתה, לעת זקנה, עבד נרצע לפרנסים האלימים ולחלפנים תאבי-הבצע? לא בכדי היה נוהג לומר ברוך שלא עשני אב"ד… והוא עתה בתוך כתיבתו של חיבור גדול, חיבור חדש מבחינות הרבה וצורך גדול בו. האמנם סבורה היא, בתיה צביה, ששליטי הקהלות כיחיאלכי וואלף, והירץ שטאר ויעקב שלאֶזינגר ייעתרו לו? לעולם לא ייעתרו לו. וביחוד עתה שרבים מהחלפנים ובעלי-הכיסים מעמדם נתערער מאד, לאחר רעידת-האדמה בליסבון שפגעה כה קשה בסחרה של אלטונא, הבורש ¹⁹נפל עד היסוד וכמעט כולם הם מתנגדיו ושונאיו זה שנים… אין הם מפשפשים במעשיהם ולהיפך, הם צריכים שעיר לעזאזל להטיח עליו זעמם.

– מה הוא יורד לחייה – היא קובלת, וקול בוכים קולה. גאט אין הימל!… החורף בפתח וההצטרכות מרובה. מה נחמה לה במפלת רשעים? גם אחרי מפלתם עוד נותר להם די קיומם בשובע. ובכלל, לא אחת כבר טענה והטעימה, כי הכתיבה שלו והדפוסים היו כל השנים בעוכריה ובעוכרי הילדים… והמדפיס רק צועק הב הב. האם שכח הצער שגרם לו הפועל משה בון שהפסיק לפתע הדפסת ספר שימוש שעשה הוצאה גדולה להוציאו לאור – ונתעכב זמן רב… אם אין היא נחשבת בעיניו, האם לא נכמרו רחמיו על ילדיו?

מורגל הוא בתרעומת המרעימה שלה, אך הערתה שאב אכזר הוא, שאין הוא מרחם על ילדיו, פוצעת ומעליבה ומכאיבה. הוא אב אכזר, והיא המקטרגת עליו! מה יאמר ומה ידבר? ואף על פי כן אין הוא כועס עליה. הוא מפשפש בעצמו, אפשר באמת בו האשם – הוא מהרהר. נפתלת נפש האדם, עמוקה כתהום ואין מספר לכוחות ולהשפעות הפועלים בה, המסערים אותה. ודאי שמסורה ונאמנה היתה לו כל הימים, בדרכה היא, שהיא שונה מדרכיו. כל הזיווגים שלו האכילוהו מרורות… אף שנהג בהן בכבוד ובחסד. נשים דעתן קלה – והוא, דעתו כבדה, עומסת עולמות של יהדות ושקועה במלחמות-מצווה…

גם בענין זה שפרה נחלתו של הרב הנפטר – הוא שומע קול בלבו. והיא, אשתו המנוחה, הביאה לו עושר ונכסים ורבים התקיפים מבני משפחתה שעמדו לו תמיד. וגם בין תלמידיו, כאותו רב זרח איידליץ, שודאי גם הוא מן הכרוכים, משופעים בנכסים.

הוא מעיף עין עליה. קבוצת שער מכסיפה גולשת מתחת למטפחת ראשה, רועֵד על שקערורית הלחי שסומק חולני עצבני בה. חזה הנפול נושם בכבדות. דמעות בעיניה.

– בתיה צביה, בתיה צביה… הוא מבקש לפייסה. גם אבי מורי הגאון זכרון צדיק לברכה, סבא שלך, ידע סבל ודוחק – הוא מנחמה. ולא הצטער על כך. כל יסוריו קיבל באהבה…

בצעד כושל הוא יורד אל חדר הלימוד.

כאבם של דברי התרעומת שלה אשר כה פצעו – מתנדף, פג, והוא מרגיש שכאן, בעולם ספריו וכתביו, בבית חייו, נשימתו קלה עליו. הוא שומע שיחם קודש, הוא נושם אוירתם נצח. הלא הם בלועים בדמו. ובארון – גם שורה ארוכה של כתביו וקונטרסיו… וגם הכתבים אשר נגזלו ממנו שעה שפרצו הבריונים לביתו ונחקרו על ידי אנשי אייבשיצר וחכמי הגויים – ועתה סוף סוף הוחזרו לידו. ובארון מכתב בכורו, הרב מאיר’ל ובו הבשורה, כי בתו, רחל’י (כשם זיווגו הראשון מצאצאי המהר"ל), נישאה למזל טוב לנכד הרב הכהן חיים רפפורט, מראשי הלוחמים בכת פראנק…

אפרורית של יום החורף הרך כובשת לאטה את חלל החדר. רוח קלה מנשבת בעצים העומדים כחולמים. שלג מלבין גגות הבתים והכנסיות. רוגע ושלווה. רק מזמן לזמן תחלוף עדת עורבים שצריחתם מרה – ושוב תשתרר דממה גדולה. ודומה עליו שתרדמה נופלת עליו, לא רק הגוף הזקן נכסף למנוחה – גם מוחו נתייגע –

לפתע הוא נזכר שעליו עוד לכתוב לברלין, לחכם המפואר משה מנדלסון, בענין השאלה שנשאל על ידו לאחרונה. כבוד רב רוחש הוא לחכם מדסאו, אך צר לו שהוא מגדל כלב רע בביתו… היינו, שהוא נותן חילו לפילוסופיה ולחכמת יון ולא לתורה, שכה פחתו גדוליה בארץ אשכנז – וגם המשכיל ההוא נוהג בו כבוד ושואל לדעתו.

עיניו הליאות נעצמות כמאליהן – לרגע, לשעה קלה – אך מה קשה לקרען שוב ולחזור לכתיבה ולעיון. רק קמעה ינוח, רק קמעה ימלא חפצו של הבשר, של הגוף התשוש, ואחר כך יתעורר שוב לעבודה –

אור גנוז

ופתאום – אור גדול זורח סביב, זוהר רווי קדושה וזוֹך. האור הגנוּז הוא. אור עליון הוא. לפני בית דין של מעלה הוא עומד – והוא כבר נצרף מסיגי ילוד אשה, מייצרי לב ומקליפות החומר, ועתה עליו ליתן הדין על כל מעשיו בימי חלדו על האדמה, דבר לא נעדר. ועתה עליו להשיב לטענות מתנגדו, הרב יהונתן אייבשיץ התובעו לדין. מה ישיב?

כף מידת הדין וכף מידת הרחמים עולות ויורדות, עולות ויורדות, ונפש המאזנים בתווך – מאזני צדק המה.

מלחמה מרה מתחוללת בקרבו, שעה שהוא עומד לפני הכסא העליון הטובע באור האמת והנצח. האמנם יוכל להתיימר שהבין לנפש מתנגדו וירד למעמקיה, והאמנם הוא במלחמתו העזה עמו מנוקה היה מכל פנייה וקנאה ושנאה ומכעס שהוא כעבודה זרה, ואת מלחמתו לאמת ניהל בדרכי אמת ויושר צרופים? ומדוע לא נזדמן עמו, עם מתנגדו, אף פעם אחת לבחון ודאותו באמת עצמו, ולכבוד עצמו חרד, וחריף ולוהט כאש היה בתוכחתו?

אך הנה הוא שומע קול קורא מעמקי לבו – האם לא נתן גם הוא, הרב מעמדין, כל חייו על התורה ועל האמת ועל הצדק? וחלום גדול נשא בלבו על שיתוף הקנין ואחוות כל הנברא בצלם, אך הוא נטרד במלחמות כבדות עם תקיפים וחנפים וצבועים, ומלחמה עד חרמה אסר באנשי הכת שסופם מעיד על תחילתם. הרשאי היה הוא, קנאי בן קנאי, שהפיץ מעינות חכמה ודעת והאיר עינים בחיבוריו הטהורים והקדושים, לשאת פנים במלחמת המצווה? האם לא היה בזה ממשיך לראש המשפחה רבי יוסף לוּאַנץ איש רוססהיים סנגורם של ישראל בימי שלמה מולכו, לסבא ר' יעקב צבי ז"ק (זרע קודש) מוילנא ולאביו מורו החכם צבי סופיה טב? ²⁰.

זהרי כתרים ונגוהות מרחפים סביב, שירת שרפים מפכה בגלי גלים, תוחלת נצח בה ורוממות בה וחמדה בה, שירת נשמות… האם לא היו ניצוצות מן השירה הזאת ומן האור הזה גנוזים גם בנפש מתנגדו, האם לא זכה הוא לקסמי השירה הזאת ופלאותיה בחייו, האם לא היו חושיו פתוחים לסודות הנצח ודרוכים לעלילות העתיד?

כפות המאזנים עולות ויורדות, עולות ויורדות…

מראות פלאים נפרשים לפניו, מראות סגולה, אשר לא תשזפם עין אנוש הוא רואה.

פלג מים זך מושך מימיו בנגינה צלולה. עץ החיים ועץ הדעת שתולים על שפתו. צוהלת זוהרת עלוותם הירוקה ונודפת בושם. כאן, בעדן, נתפתה האדם הראשון ונפקחו עיניו וחטא. האין מעשה אדם הראשון חוזר בכל אדם? מכאן נפלו ניצוצות הקדושה לעמקי הקליפות אשר בעולם החומר העכור. והם אסורים למטה וחושקים לעלות מעלה, למקורם – נמשכים הם לקראת האור העליון היורד אליהם. וכשיושלם בירור ושחרור הניצוצות שגם הם מהשם השוכן אתם בטומאתם – מתוך הקליפות – יבוא המשיח –

קריאה עולה באזניו, כמשק כנפים רבות מבין עפאי העצים:

– ­כי לא שלם עוד הכסא, אך עוד נקום נקמת ישראל מן הסמי“ך מי”ם. ובעת ההיא יהיה הכל אחד, לא טוב ורע, לא איסור והיתר, לא ערווה ומוות. והכל יתלבשו בעץ החיים… אך יכספו ישראל אל הגאולה השלימה.

למי הקול? האם לא למשיח הכזב מאיזמיר? שובה לבבות הוא ומפתה ומשכר החושים.

עץ הדעת מרעיד וענפיו כסופקים כפים. ומתוך הרעש נענה שיחו של הרב ששפורטאש:

– ובראותי כל זה הוספתי בכיה על הבכיה הקודמת. ואם הדברים מעצמם ראויים לשחוק והיתול, עם כל זה לא חדלתי מלבכות בכיה קבועה על קלות האמונה החדשה הזאת, לבלתי השקיף אל האמת ולא לכבוד נביאי הצדק ולא לדברי קבלתנו –

הסערה גוברת והולכת, עננים שחורים מגיחים מרחם האין-סוף, ומתוך הסערה כלחש הצפעוני הנושף וזועף – לחשו של חיון הבן, בנו של הנח“ש ²¹שהמיר והוא מביא דיבת היהודים רעה לפני כסא האפיפיור. ומתגלגל צחוק ההוללות של התועב אדום-הפנים פראנק, מתגלגל ושורק ומצפצף –גלגולי שטנה וקטרוג על היהודים המושחתים בעמים, המשולים לנחשים ועקרבים, מאכלת שחוזה נוטפת דם בידו האחת, ובידו האחרת הוא מוסיף גזרי-עץ אל המדורה אשר אותיות התורה פורחות ועולות בילל מבין להבותיה… ועולות באש למי”ד ו"ו הכריתות שבתורה אשר רבו ברכיה שחיק טמיא גזר עליהן…

לאור הלהבות מתגלפת דמות שכולה זהורית עליונה, חותמם של עינויים וגבורה בה. הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב הוא. תכריכיו הלבנים לגופו. לאחר יום הצום צועד הוא אל התיפלה, אשר שם נתכנסו ההמונים הצוררים, להשיב לשטנת המעלילים והמרדפים ולעמוד על הנפש –

– חיים, אמרת להתיר דמנו – נשמע קול זועק-חורק – הרי לך דם תחת דם!

הוא שותק. ושתיקתו זעקות.

– הרי לך דם תחת דם – נענה לו הד קריאתה המתגרה, המלעגת, של כת שלימה. לא חבורת קלים, לא אנוסים, לא משומדים: כת שלימה, כת הנוקמים. כת פראנק.

ובפתע קמה דממה גדולה, עמוקה, צלולה, נדמה הרוח. דעכה האש ונמוג העשן. בת-קול עולה ממעמקים:

– כולהו רבנן חבורתנו קדישא פורסים בשלום הרב יהונתן. הכל מצפים לקץ.

כרחש-לחש שנועם יקרות בו נשמע דברו של הרב:

– לקירוב הקץ, כי היאך היו ישראל עומדים בצרות ואוזרים חיל לעמוד בנסיונות? וגם הנביאים והחכמים נטעו בלבב העם האמונה, כי קרובה ישועת השם ובל יתיאשו מן הרחמים… ונתחממו לבבות הפּזורים, מירכתי צפון ועד ארץ תימן.

הרב מעמדין מאזין לקול העולה מנבכי לבו:

– האמנם כל מלחמת חייו לא היתה אלא טעות ומשגה? ואם כך, הרי טעות ומשגה היתה, חלילה, גם מלחמת חייהם של אבותיו, זרע קדושים, שהוא אסקופא נדרסת לרגליהם? והקמיעות…

– כן, הקמיעות, נענה הד ממרחקים… גם הבן הצעיר של הרב יהונתן מחולק היה בדעתו על אביו. לימים עקר עצמו מן הפרדס והלך לקנות מחכמת הגוֹיים. ולפני שיצא את ביתו נתן לו הרב יהונתן קמיע לסגולה וכתב עליה: שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך / כי לוית-חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך / כי אם יפתוך חטאים אל תאבה – תלה הקמיע על לוח לבו ויצא לדרך. במרחקים חשקה בו בת נכר, ממרומי יחוש הגויים, שנתפתה לה. לימים עבר באותו כרך זר ברחוב היהודים – ליל כל נדרי היה הלילה – ונגעה התפילה בלבו. אותה שעה נזכר בקמיע, פתחו ועיין בו. עיין – ונחרד. עיין – והתנחם. ונדר נדר בלבו, כי יכבוש יצרו ובתשובה יחזור ולארץ הקודש יעלה… וקיים נדרו. יוסף בעל צדקה קראו לו. כי לבו פתוח היה לעניי הארץ.

כפות המאזנים עולות ויורדות, עולות ויורדות – וגם נפשם רוטטת…