הרב יהונתן כותב תשובה ל“פני יהושע”    🔗

הרב יהונתן נחלש מאד בחדשים האחרונים. אור פניו כמו כבה, נעלם החיוך הטוב, ארשת צער פרושה עליהם ושקטו – נסער. לא הזקנה ולא עמל החיים – הריב הוא המכלה כוחותיו ומכרסם שרשי חיוּתוֹ ומעכיר שמחתו ומקצר ימיו. זה הריב הנוקב תהומות האמונה והנפש, אשר ספק אם היה כמותו בבית ישראל, ואשר פולמוס הקמיעות אינו אלא פרט בו.

הקיץ חלף והסתיו עומד בפתח – ים הצפון זועף וזועם בלא הפוגות והרוחות הומות וסוערות. וגם המחלוקת – אין רואים לה קץ. ביקש הרב לישב בשלווה, להפיץ מעינות חכמתו ולהרביץ תורה בגימ“ל הקהלות שאו”ה ¹למושב, לחפור מטמונים ממכרה היהדות – והנה קפץ עליו רוגזו של הקנאי מעמדין, שאינו נעתר לכל פשרה ודוחה שלוחי השלום שלו ומבקש להשפיל כבודו ולדחקו אל מחנה הכרוכים, והוא מחרפו ומגדפו בקונטרסיו… מי שם אותו, את הקנאי הלז, שופט ופוסק בעניני אלהות ויהדות, – והאין הוא, יהונתן אייבשיץ ראוי יותר לפרשם ולהעמיקם ולהאירם ולחשוף צפונותיהם כהישג הבנתו החריפה?

הוא יודע, שרבים המיצרים עתה בצערו ועומדים לימינו להשיב לחורפיו ולריב את ריבו – ועד קהל אלטונא ותלמידיו נאמניו, ורבים הרבנים אשר שמו גדול וכבודו יקר בעיניהם. אך עם זאת אמת היא כי המחלוקת טורדת מנוחת נפשו ושלוות חייו וחרדתו רבה ועינוייו גדולים – ומוצא ומנוס אין – ולא רק הריב עם מתנגדיו, גם ריבו עם עצמו, בין דבקותו במורשת ובמסורה לבין חפצו לקרוע אפקים חדשים ליהדות ושבילים חדשים לגאולה, וזו חרדתו מפני השסע בעם בזה הדור שלא הוכשר –

זה עתה חזר מאמשטרדם לאלטונא, הרב הקנאי, בפקודת המלך אשר זיכה אותו חזר. ועתה ודאי יחדש המערכה נגדו ביתר עוז. הוא גם הביא עמו כתבים שונים – בית הדפוס שלו חידש עבודתו ואוהביו שוב מתכנסים בביתו, כמקודם! בי“ח בתמוז פסק המלך פרידריך החמישי לטובתו וקנס את פרנסי אה”ו לשלם מאה רייכסטאלאר כסף ענושים ונתן ליעב“ץ הרשות לשוב תיכף לאלטונא ולחדש עבודתו בבית הדפוס. וגם לפרנס מרדכי הקשר הותר לשוב למקומו, ואף זו: המלך פסק ליטול ממנו, הרב הראשי, הרבנות של קהילת המבורג, וגם נגזר עליו להשיב תשובה נכונה על טי”ת ו"ו שאלות שהוצגו לפניו ולפרש הקמיעות בלשון אשר ישמעו המלך והשרים.

כל יום חמישי הוא צם ובערב שבת – משנודע על שובו של יעב“ץ לאלטונא המשיך צומו על אף חולשתו וצערו. ורק לסעודת ליל שבת היסב עם בני ביתו ותלמידיו, כאשר הסכין, אך השכינה כמו נסתלקה ממנו. כל השבת לא העלה ענין שובו של הרב מעמדין על דל שפתיו, אך בעמקי לבו בטוח היה, כי אנשי שלומו לא יכנעו וכי המלחמה תתלקח שוב מחדש וביתר עוז. ואכן, במוצאי שבת, אחר ההבדלה, באו אצלו לבשר לו, כי הנה הם הגישו כתב למלך חתום בידי חמישים ואחד מן הקצינים הידועים וטענו בו שגזלת רבנות המבורג מהרב אייבשיץ – סכנתה מרובה גם לשלמות הגימ”ל קהילות וגם להעלאת המס למלך. וגם סרה דברו ביעב“ץ והדגישו בכתבם, כי לדעתם רק בסיבת הרבנות של או”ה יצא להלחם בו ולהטיל בו שיקוצים, כי הוא איש ריב ומדון וכבר גורש מעיר עמדין, ממהרין ומפולין שבשום מקום לא יכלו לשאת אותו. והנה גם תלמידו לשעבר של הרב אייבשיץ, פרופיסור קארל אנטון יצא למלחמה ופירש הקמיעות ודבריו נשמעים באזני מלכות.

הרבנית, אלקה, מגישה כיבוד לפרנסים. הם שותים היין מגביעי הכסף, דרוכים הם לקרב בכל הדרכים למען כבוד הרב הגאון ולמען שלמות הקהלות. אך הוא, הרב יהונתן, מיסב על כסאו הרחב המרופד כרים, שותק ומדוכדך בצערו. לחוץ הוא עתה מכל צד. עליו להשיב לטי“ת וי”ו השאלות של המלך, וגם הרבנים מתנגדיו עומדים בדרישתם הנחרצת ממנו שיתייצב למשפט. הרב הזקן יהושע פאלק אף הוא יצא נגדו בפרהסיה ומכתבו בש אתראה האחרונה – כאש השורפת ואוכלת נפשו… יותר מכל פסקי דין המלך. לא המלך הוא שיכריע בריב הזה, הוא ייחתך בינו ובין הרב מעמדין, כי בנפש היהדות הריב הזה.

לא, אין הוא שש אלי קרב זה שחילול השם בו וריב אחים מר, כפרנסים האלה. לא איש כת הוא. ואף נכון היה, בשעה של דכדוך ודכאון לקבל מלקות בצנעה מן הבית דין ש“יסדר לו תשובה” – והוא יקיים ככל אשר יושת עליו. אך תכפה עליו דרישתם של אנשי סיעתו שטענו, כי יפנו לו עורף אם כך יעשה וימחול על כבודו. בטוחים הם, שיוציאו לאור את משפטו. עוד ידם רבה להם בחצר המלך. והאין גם רוב רבני הדור עומדים לימינו? האם לא החרימו לכל שיעז לפגוע בכבודו או לפרסם כתבים בגנותו? וגם הם, קציני אלטונא, לא טמנו ידם בצלחת. חמישה פרנסים כתבו אל הרב פאלק, בלשון קשה כתבו לו, והוכיחו לו על פניו אשר לא די לו במחלוקת בקהילתו – והנה הוא בא להעמיק הריב בגימ"ל קהילות! והזהר הזהירוהו, כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת אשר הוא הולך בה, וחלוצים יצאו נגדו לתבוע עלבון רבם הדגול בתורה ובחכמה ובסגולות-חן ויעבור עליהם מה.

זה איש ריבי הרב מעמדין – מעיר הרב יהונתן באזני הפרנסים – חזר לביתו ויושב באין מחריד, ויש מהרבנים הנלחמים לו… וראו אשר עוללו לי הרבנים האלה!

ראשו מורכן ומושפל, משל התבייש בפני עצמו, וכולו עוטה ענני צער.

יודעים הפרנסים למה ירמזון דבריו. גם הם נחרדו משנודע להם, כי הרב פאלק ורבני מאֶץ, הנובר ואמשטרדם הרימו ידם על רבם, אהובם ופארם, מאור הגולה, ופירסמו פסק דינם והחרימו את כותב הקמיעות, ונתנו לו שהות שני חדשים ולא יותר לעמוד לפני משפט הרבנים הגדולים וליתן דין על אשר עיוות ושב ורפא לו – כלשונם – ואם יקשה ערפו ולא יאבה לשמוע, יהא מוחרם ומנודה מהיום בכל חומר ושמו יפורסם בכל תפוצות ישראל…

אבל אנחנו הקדמנו רפואה למכה, טוען אחד הפרנסים באזניו. כי מיד כתבנו לקהילות שונות, וקודם כל לרבני ויניציאה שרצו להפיץ פסק הדין הזה בכל ערי איטליה ובארצות הקדם, כי כבוד הרב עצמו רודף כת ש"ץ עד חרמה ודרש ברבים וגם כתב לקהילות רבות ובפרט לפולניה, אשר שם רבו בימינו אלה מאנשי הכת – להשמיד זרע מרעים. האם הם לא עשו כל שבידם להציל את כבודו ולעמוד לימינו? ואדרבא, ישמע נא את הדברים אשר השיבו להרב מפרנקפורט ולרבנים המאיימים עליו בשבט החרם.

הרב יהונתן, משוקע בשתיקה ובהרהורים, שומע לדברי המכתב:

… ולא אלמן ישראל אשר קמו מושיעים חכמי התורה, היראים והשלמים והחרדים לדבר השם, הכואבים על חילול השם, הדואבים על פרצת הדור, המתאוננים על כי ניתקו חבלי עבותות אהבת התורה – הלוא המה קהילות קדושות אשר במהרין וארץ אונגרין, רבנים וחכמים וסופרים ודיינים ומנהיגים בעלי תריסין, וקהילות קדושות בפולין, קראקא, פוזנין, לובלין וכל הגליל, וכל מחוז ליטא ואוקראינה. גם הרב המקובל המפורסם שמואל אסינגן ממדינת מינשטר, כולם החרימו ואררו וקללו כל אשר יחרץ לשונו ופיו לדבר ברעה ובגנות הגדול יהונתן אייבשיץ נר"ו, מרן דבשמיא יהא בסעדו – ואיך מלאו לבבו לתקוע עצמו ביותר… ולומר קבלו דעתי ולחלוק על דעת רבים. וכי עלה ברוחנו מעולם ליתן ידנו בדברי ריב שהיו בפרנקפורט לחקור ממי יצא צרעת ממארת? … והוא פתח בכבוד המקום וסיים בכבוד בשר ודם, להליץ בעד מר יעקב (עמדין) ותיארהו בשרד ויכנהו גאון, איש המופלג בכל מדע. ומי בקי בו יותר מאתנו, אשר בקרבנו יושב זה שנים רבות וידענו שבתו וקומו, טיבו ומהותו? הוא גס-רוח וחסר-תבונה, וכל אנשי-תבונה יעידו כי אינו מגיע לקרסולי החכמים שבאו על החתום להחרים, ולא הגיע לפלגות גדולי חקרי לבב.

ואחרי אשר ראינו כל אלה – מרים הפרנס קולו – גמרנו והסכמנו, כי חובה עלינו בחיוב מוחלט גמור לתבוע עלבון רבינו הגדול, אשר יהונתן עשה ישועה גדולה לישראל לישב בישיבה זו ארבעים שנה לערך, לא נס ליחו ולא נמצא בו אך טוב לישראל ולברי-לבב ולהקים עדות ביעקב, ולכבוד נותן התורה ולכבוד קהלתנו… ואת פה הרבנים הגאונים נותני החרם ²נשמור לא נטה ימין ושמאל, ואיש אשר ימרה את פיהם – ידנו תהיה בו לרדפו בדין ישראל ובדין אומות העולם… ויעבור עלינו מה. וכל אשר לנו ניתן בעד נפשו היקרה.

הוא גומר קריאתו ומסתכל בפני הרב יהונתן כמחכה למוצא פיו. דומיה כבושה שרויה בחדר. אך הוא שותק, כצולל לנבכי עצמו, כמבקש פתרון. אך הנה נשמע קולו של אחד הפרנסים:

ועתה גם על כבוד הרב לפרסם בגלוי מכתב תשובה להרב פאלק, כי השתיקה מאד תמוהה…

הרב יהונתן מרים עיניו הגדולות, המאירות ומסתכל במסובין. מה ישיב להם? הרי זה זמן הוא הוגה בכך – ותמיד הוא כובש יצרו ודוחה הדבר. אך עתה – הוא מבטיח להם – לא ישתוק עוד, אם ירצה השם… גם תלמיד חכם יש להוכיחו על פניו. רק יונח לו קמעה, רק יחזק.

כל אותו לילה אין הוא עוצם עין – מחשבות רבות טורדות ומסעירות אותו ועורכות מלחמות בלבו. התשובה אשר הוא עומד לכתוב למתנגדו הגדול מרחפת לעיניו באותיות של אש ודם. תשובה ניצחת תהיה זאת, תשובה גדולה, מנוסחת סעיף סעיף, התקפה חריפה על הרב הזקן ועל כל החושדים והמעלילים והמסטינים בשוגג ובמזיד. הכי קטן הוא ממנו בתורה ובחכמה? לספרו, ה“פני יהושע”, לא ייחס חשיבות מעולם, וכוחו בנסתר ודאי מצומצם הוא. כן, הגיעה השעה! עד עתה היה הוא מן הנעלבים שאינם עולבים, אך עתה הוא ימחץ את כל הטענות והמענות נגדו ויתבע עלבונו. ולא עוד אלא שהוא יצרף גם את שאר המכתבים שקיבל מהקהילות ומהחרמות שהוכרזו על כל הקמים הללו.

עם שחר הוא מזדרז וקם. אלקה, הרבנית, והבנים עוד ישנים. צינה עומדת בחדר – ובחוץ מבהיק שלג צחור שירד בלילה ורגל אדם לא נגעה בוֹ. הוא מתעטף בפרוותו, יוצא ליטול ידיו, ואחר כך הוא עומד להתפלל שחרית.

הרבנית מוצאת אותו בחדרו מעיין בספרים. על השולחן דולקת מנורה – ולידה גליונות-נייר צהובי פנים. היא מגשה לפניו כוס חמין ותמיהה בעיניה. מה ראה הוא, שחלוש הוא עתה מאד, לקום עם שחר והצינה גדולה והתנור טרם הוסק? אך הוא מקדים ומזהירה, לבל תניח לאיש לטרדו היום וגם לשמש תודיע כי עבודה חשובה לפניו. עד מה היא דואגת לו, עד מה היא חרדה לו, והרי היא עצמה חלושה מאד. יאריך השם שנותיה!

היא יוצאת בדומיה ונועלת הדלת.

באצבעות רועדות הוא נוטל הקולמוס, הוא מבקש לפתוח כתיבת מכתבו אשר דחה מזמן, אך אין הקולמוס נשמע לו. אילו צריך היה לעמוד למשפט עם הרב מפרנקפורט, כי אז היה חוצב דבריו להבות וכמעין המתגבר היו שופעים טענותיו והשגותיו ותירוציו, בלא קושי ובלא מאמץ. אך הכתיבה קשה עליו. אפשר יבקש אחד מתלמידיו שיעלה על הנייר את אשר יקרא באזניו? לא, גם זאת לא יוכל, שבשטף הדיבור עלול הוא, אולי, לומר דברים אשר התלמיד עשוי לפרשם שלא כהלכה.

לפניו מונחת ה“התראה האחרונה”. הוא נוטלה ומעיין בה שוב, אף שלא אחת קראה. מה הוא כותב הזקן, מה לשון הוא נוקט? – "שמים ביני לבינו! " מה הוא סח? אכן, השמים – שמים להשם, אך שונה ראיית האנשים וכושר תפיסתם. אנוס הוא לעצור בתוכו הרבה מאשר היה ברצונו לגלות אילו הוכשר הדור ואילולא נביחת הכלבים ונעירת החמורים. גלל כן עליו לקצר במקום להאריך ולרמוז במקום לפרש מכל מקום הוא עוד יברר הדברים בעזרת השם. ושוב הוא נוטל הכתב של הרב מפרנקפורט.

שמים ביני לבינו… ואולי צדק הרב הזקן, אף כי אפשר ולא ידע עד מה צדק. כי מה כוחו להשיג את השמים העלומים והעמוקים אשר רוחו תרחף בהם כאחד מלאך עליון וכל שביליהם נהירים לו? גם בפולמוס הקמיעות לא יכנס, הוא רק יוכיחו על מיעוט השגתו בסתרי תורה ובזה ממילא תופרך סמכותו והעזתו להיות שופט ודיין עליו…

הקולמוס משרטט האותיות בזריזות ובבטחה:

… מי שהשמחה במעונו הוא יסיר ממנו רוממות דמיונו, ויכיר בחסרונו, ויערה עליו רוח קונו, ויתן בלבו אהבה ויראה כמוני כמוהו. כתבו קיבלתי אשר כרוח זרה ישופני והרבה פצעי חינם…

הוא פותח בקינה ובטינה נגד החוגג קלונו ומשביעו מרורים, אך עד מהרה הוא עובר לתקיפה, כי –

תודה לאל מנעורי עד זקנתי הרבה חכמה למדתי, וחקרתי ודרשתי היטב, וכל העם יעידון ויגידון, כי תודה לאל לא נופל אנוכי ממנו. ומה ידע אשר לא אדע, ומה בסתום חכמה אשר יודיעני? הראיני נא איה מקום בינה, ואיה איפה בית הרואה בדעת אשר נשגבה ממני לא אוכל לה? ואם כן איפה מה לך פה? אם שגיתי אתי תלין, לא אלין נבלתי על עץ הדעת…

עתה הוא מסתער אליו במישרין בעשרות שאלות ובקושיות מעולם הסוד וספרים קדומים וצירופים ורמזים שונים, “ויודיעני המפורש שם הגדול התמו”ה ³" ועוד ענינים מדהימים…

שעה ארוכה הוא כותב, בנשימה לוהטת, בלא הפסקה, במרי רוח. קשת יהונתן דרוכה…

… ומה לך קסמים בידי טול קיסום (וכו'), – הוא כותב בדם לבבו – אשר תודה לאל טעמתי דבש וחלב של תורה, האירו עיני יהונתן, רגלי עמדה במישור והוצאתי מלב כל שוגה ופתי להחרים ולנדות כל ההולך אחר התועב שבתי צבי ימח שמו – אך כל זה היה שווה לי, אלו ראיתי שמתנהג עמי במדת הנימוס וחוק המוסר, וכותב יושר דברי אמת, מבלי להראות בשער בת רבים כתבו אלי, הוכח תוכיח את עמיתך כאשר ידברו אהובים בשער פנימי סגור יהיה… והשם הרועה אותי מעודי ובין נגידי חכמה הושיבני, פרץ גבולי בתלמידים, הוא לא יעזבני ולא יטשני, וכל כלי יוצר עלי לא יצלח, וכל לשון אשר תקום לנגדי למשפט ירשיע… ואף אני לא אגלה חרפו מקום חורפי להבאיש ריחי אף כי הרבה דברים יש לי לומר, עד שאתה בודק וכו' ואין צריך לומר בדברי תורה, כי ספרו מלא טעויות ושגיאות וכל נער יכתבם. וכבר חיברו תלמידי קונטריס למחות אבן הטועים. אך אתן לפי מחסום מבלי לחלל השם, ולא יאמרו המונים: תלמידי חכמים מריבים בשער, אבל עוד חזון למועד, אם ירצה השם, אם לא יתן דומיה לו! ובזה אצא ואומר שלום, שלום לרחוק ולקרוב כחפץ הכותב המצפה לתשועת השם…

הוא שם הקולמוס על השולחן ומרגיש חולשה באיבריו, כאחד שכילה כוחו באימוץ גדול של הגוף שהיה לו גם צורך נפש דוחק. אכן, בוטים וחריפים דבריו, שלא השכיל לעצור ברוחו וגם איום נכלל בסופו – היביאו הדברים את התכלית המבוקשת?

הוא לא ימהר לשגר את האגרת הזאת, ומה גם שמיוגע הוא עתה מאד, הוא עוד יבדוק ויקרא הדברים. עתה הוא נוטל הנייר, מקפלו ושם אותו בין הספרים אשר בארון. אחר כך הוא יוצא את החדר בצעד כושל, נכנס אל חדר השינה – ושוכב על מטתו.

אפלולית סביב, ואין הוא יודע כי בפינה האחרת של החדר הגדול שוכבת במיטתה אלקה, אחוזת צינה קשה. היא קודחת בחומה. אין הוא יודע, כי שעה שהוא התמודד במערכה המרה עם ה“פני יהושע” וכתב אגרתו אליו, אחזה בה חולשת לב והיא כרעה נפלה על משכבה. איש מבין התלמידים לא היה בבית שיתן דעתו עליה, והיא נשאה יסוריה בדומיה ולא העזה לטרדו מכתיבתו.

דממה בחדר. ואפלולית. סופת שלג מנהמת ברחובות…

לעיניו של הרב יהונתן מרחפים הדברים של האגרת אשר מלבו חצבם ובדמו כתבם.

 

ה“נודע ביהודה” מבקש להשכין שלום    🔗

הרב יהונתן יושב שבעה באבלו אחר פטירת אשתו הרבנית אלקה. בשני החדרים מתאבלים עמו מבחורי הישיבה שלו ומאוהביו, קוראים בתהילים ובאיוב ולומדים משניות. נרות דולקים בעצב. עגמה נסוכה על פניו של הרב, ערפל כמו מכסה עיניו הגדולות וקומתו הנמוכה נתגבנה ושחה, כי רב צערו על פטירת אשת נעוריו, אשר עשרות בשנים ידע חיי שלום וחמדה עמה ולימינו עמדה בכל עת, חסידותה וטוב לבה ורחמיה נודעו בשער.

בימים אחדים נאכלה ואיננה. המחלוקת הקשה נתנה אותותיה גם בה. אשה ואף על פי כן ידעה על יסוריו ונפתוליו, האמינה בו ושיתפה עצמה בשמחותיו וביגונותיו ובמלחמותיו. ועתה גם היא, נצר מגזע קדושים וטהורים, איננה. לעת זקנה נתאלמן, והוא כה נזקק לסעד ולמשענת ולרחמי נפש טובה. כעל אבן טובה שמרה עליו, זכרונה לברכה, ויותר מבבת עינה. המחלוקת היא שקרבה קצה, זכותה תגן עלינו.

רבים הבאים אל בית הרב בתום השבעה לנחמו באבלו. מלוא אהבתם נתונה לו. והם גם מרמזים לו כי שוב עלתה כף המאזנים שלו והשתדלותם הרבה של הפרנסים אוהביו ונאמניו נשאה פרי. כי הנה המלך נוטה לו חסד וציווה להשקיט הריב, לא להזכיר עוד ענין הקמיעות ולא לדבר בגנותו. אילו זכתה הרבנית לשמוע בשורות ונחמות אלה!

ועוד מספרים לו הפרנסים, שכתבו מיד אל הרב מפרנקפורט ואל שאר הרבנים הנלוים אליו כי הואיל ויצא דבר המלך לטובתו, ורוב הקהל כאן ובשאר מקומות וגם רבנים ושלמים ויראים עומדים על צדו – מן הראוי להתירו מן החרם שנגזר עליו ויש לכסות ענין הקמיעות שהוא ענין של מה-בכך.

כסבורים היו שהפעם תשקע האש… אך נראה שלא כן הוא. הנה הפעם (והוא עוד באבלו), הזדרז בעל ה“פני יהושע” שלא כדרכו, והשיב להם תשובה קשה במכתבו מעיר וורמייזה, והוא גם חוזר על דרישתו להביא ענין הריב לדין הרבנים. אין הפרנסים רוצים לצערו עתה, אך מן ההכרח, לדעתם, שישיב דבר לחורפו בענין הקמיעות והחיבורים החשודים. הם, ידם קצרה באלה, ועל כבוד הרב מוטל הדבר. האם לא העירו מזמן אזנו על כך?

הוא מבקש לראות הכתב. מרים כלענה הדברים ופציעתם כמדקרות חרב. הרי לשונו במכתבו מיום ט“ז שבט תקי”ג –

– כבר נודע בשער בת רבים משפט האב“ד שלכם, הנקרא הרב יהונתן אייבשיץ, ומעשהו, שכל עניניו מעודו הכל דברי שקר וזיוף, לבדות מלבו דברים אשר לא כן ולכתבם על ספר. ואם כדברי האב”ד שלכם כן הוא, שרוב החכמים והלומדים מצדיקים אותו בזה, מדוע לא עשה דבריו בפומבי, לחוק את כל דבריהם בעט ברזל בדפוס כל הקמיעות והפירושים דבר דבר על אפנו, שהן לערך כ“ד או כ”ה? וביחוד אותן חמש קמיעות מק“ק מאֶץ ופירושן, הנוטים למינות ואפיקורסות שאין כמוהו, באו לדפוס ונתפרסמו ממש בכל תפוצות ישראל, בענין שאי אפשר להכחישו ולומר שסובלים פירושים אחרים. והיה לו לבקש משפט על ככה, הלא יש אלקים שופטים בארץ, כאשר עשינו לנגדו הכל בפרהסיא, אחר כמה אזהרות והתראות. מכל זה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכל ענייניו מקולקלים ומזוייפים, ולכן עשה כל דבריו בחשאי, כמו שגונב דעת הבריות. אנחנו עומדים בדברינו הראשונים, שימסור הדבר לחכמי הדור הרבנים והחותמים, ואף להוסיף עליהם כמה רבנים. ואנחנו נשבענו בה' אלהי ישראל, להפוך בזכותו בכל צד האפשרי, רק שיעמוד הדת על תלו, – ואין צריך לומר עם ימצא צדק בדינו, הן בעניני הקמיעות והן בעניני החיבורים, ספרי מינות שנתפרסמו בשמו, כמו חרוז “אילת אהבים” וחבור “ואבוא היום אל העיון”, ו”כוונת תקיעת שופר“. ואם יתנצל את עצמו בכל זה מחויבים אנחנו לבקש מחילה מאתו ברבים. אכן, אם אב”ד שלכם לא יאבה ולא ישמע גם לדבר הזה – כאשר התחלנו במצוות הביעור כן נזכה לעשות לנגדו וסיעתו, עד מקום שידנו יד כהה מגעת. כללו של דבר, שכל זמן שלא יקבל עליו האב"ד שלכם את הדין, הרי הוא כאחד מהמינים והאפיקורסים לכל דבר, עד שישוב מאולתו לקבל דינו, ושב ורפא לו ולכל בני ישראל יהיה שלום.

כדי כך לא שיער ולא פילל, הרב יהונתן, ושומו שמים על זאת! במכתבו הוא שואל בתמיהה, אם אמנם רוב החכמים והלומדים מצדיקים אותו בזה, ומדוע לא עשה את דבריו פומבי ולא העלם על הנייר? אין הוא יודע, כי כדבר הזה עלה על דעתו מזמן וכל פעם חיכה שירווח לו קצת מעצבונו ומרוגזו, ואף האגרת שהעלה אליו, לפני פטירת הרבנית, טרם שלח. אולם הוא עוד עתיד להאיר את כל ענין הקמיעות מתחילתו ועד סופו, וגם גביות העדות בין לזכותו ובין לחיובו יפרסם. יראה העם וישפוט! לוחות העדות יקרא לחיבור הזה.

– גם הרב מעמדין וסיעתו עומדים לפרסם קונטרסים של עדויות – מעיר אחד הפרנסים, וספר אחד אספקלריא מאירה שמו ובו מכתבי הרבנים המתנגדים. בבית הדפוס שלו עובדים בימים ובלילות על הדפסתו. ושמועה באה באזניהם כי ברשותו קונטרס אחד עקיצת עקרב כינויו, שעוד לא היה כמותו לחריפות ולגנאי ברוב גידופיו. –

לא, אין הרב יהונתן נבהל מן המזימות וודאי שלא מן הגידופים, ולא ימדוד לאויביו במידתם. כל ימיו הוא בירר לעצמו לשון נקיה, לא חירף ולא שיקץ מתנגדיו, וגם בלוחות העדות אשר הוא עתיד לפרסם ינהג כך. ודאי, אילו היה בידו הקונטרס עקיצת עקרב והיה יודע מה להשיב גם עליו –

איך ישיגו הפרנסים את הקונטרס הזה והוא טמון אצל הרב מעמדין? אפשר יסייע להם אהרון זעציר אשר עבד בדפוס שלו? אך הרב מעמדין ודאי שלא ייעתר לו, לפי שהוא אויבו הגלוי. ובגלל כן – סבורים הם – מן הצורך הוא להסביר את הדבר לאחד מאוהביו דוקא ולקנות לבו. הרי כל כוונתם לקיים ולפני עיור אל תתן מכשול… הן בידוע, שהרב יהונתן שוחר שלום הוא, ואף עומד לחתום בימים אלה על קומפרומיס וליתן הסכמתו לעמוד בפני בית דין של רבנים בענין ריב הקמיעות. יתר על כן, נכון הוא גם להקריב משפטו לפני חכמי הדור בועד דלי"ת הארצות העומד להתכנס ביארוסלאוו, ואף כי רחוק הדרך והוא זקן – נכון הוא לילך לשם.

אפס בינתים, הוא יושב וכותב אל אוהבו הרב יצחק לנדא בקראקא. ולמכתב הוא מצרף פירוש של כמה דפין על קמיע אחד שלו. והוא מבקש את כבוד מעלת הרב, שכוחו גדול בקבלה, להגן על כבודו שהוא כבוד התורה מפני משטיניו ומרדפיו ולתבוע עלבונו מן הקמים עליו, לרבות מבן אחיו הצעיר ממנו, הרב מיאמפלי יחזקאל לנדא. הרב יחזקאל, אמנם ביקש, כדבריו, להשכין שלום, אך יצא בקיטרוג עליו ולא שאל קודם פיו על הענינים שהוא משיג עליהם ופירסם אגרתו בתפוצות ישראל. אהה, מה רגז עליו בשל הכתיבה ההפכפכנית המלטפת והפוצעת הזאת:

אשר לקמיעות – הוא כתב באגרתו וידו לא רעדה – הייתי גוזר ואומר כי הכותבן נלכד ברשת צבי מודח, אבל להחזיק בודאי מי יכול לדון בדברים שבלב? באופן אחר שלא יהיו נוטים להבלי השוטים הללו – ולא מצאתי, ועם כל זה אין אני דורש אגדות של דופי הואיל ואין הדבר מפורש, ואולי לא ידעתי לפתרן, או דלית להו פתר ⁴.

כך. ועל אף פקפוקיו הוא שם עצמו פוסק – מהרהר הרב יהונתן. והנני גוזר בחרם יב"ן ⁵– הוא כותב – על כל הנושא קמיעות הללו איש או אשה, מיום ישמעו דברי אלה יסירו הקמיעות מעליהם וימסרום ליד הבית דין; והבית דין שיגיעו הקמיעות לידם חלילה לפתחן ולקרותן כלל, רק יגנזום בכלי חרס והדבר ישתקע. ועל כל פנים מהיום והלאה לא ישתמש שום אדם בקמיעות הללו. וכל העובר על דברינו אלה מיום שמעו והלאה – פורץ גדר ישכנו נחש.

– מוזר הגיונו של הרב מיאמפלי ומוזרות ממנו מסקנותיו – הוא מהרהר. כי אף שאפשר שהקמיעות טהורים, אין בהם נפתל ועיקש, רק קודש קדשים המה, – הוא כותב, – הרי לדעתו לכלל ישראל המה למוקש! ומתן יד לפושעים למאמיני הש"צ שרבו במחוזי פוקוטיה ופודוליה לומר: מצאנו תנא דמסייע –

וגם על הכתבים, – ספרי קוסמים וספרי מינות בלשונו, שנתפשטו במדינתו ורבים מחזיקים אותם לכתבי קודש – יצא קצפו של הרב מיאמפלי, המכונה ה“נודע ביהודה”. הוא מזכיר הכתבים בסימניהם ובשמותיהם: קונטרס אחד התחלתו ואבוא היום אל העיון, שם יוצא יועץ בליעל, ושב על השם רעה וכופר בהשגחת אין-סוף בכפירה גרועה מכפירת אריסטו (שהפילוסופוס היוני כפר בו לרוממותו, היינו פקר שאין כבודו להשגיח בתחתונים, אבל מחבר הקונטרס הזה כופר בהשגחתו באמרו שתשש כחו). קונטרס שני: פירושי שיר השירים, שר בשירים על לב רע, פה דובר נבלה וינבל צור ישועתו. קונטרס שלישי: פירושי מגילת אסתר – כתב פלסתר. קונטרס כוונת תקיעת שופר – דבר השם ביזה ומצוותו הפר.

והוא מעורר אותו, באגרתו, להחרים כל קונטרס בשמו ומחברו הראשון וכל המחזיק בו ומעתיק ממנו. ועל הגאון יהונתן הדבר מוטל ביותר חיוב – הוא מטעים.

היש ספק בדבר, כי הכותב שיצא להשכין שלום מלבה אש המחלוקת? היש ספק שמושפע הוא מן הכתבים ועלילות הדברים של איש ריבו הרב מעמדין וכוחו מועט – זאת ניכר מכתלי אגרתו – בתורת הסוד האמתית ואין היא לפי ערך שנותיו. ועוד זאת: לענין החיבורים שהוא מונה ומייחסם לו, וביחוד לקונטרס ואבוא היום אל העיון, תמוה מאד בעיניו שאין רואים קונטרס זה בגלילותיו ואילו במרחק מאות-פרסאות, בגלילות פולין הוא מצוי ונפוץ; ועוד תמיהה לו על הרב יחזקאל לנדא, הדורש ממנו שיחרים הקונטרסים בשמותיהם ובסימניהם, והרי יש מהם העתקים רבים ואחד שונה מחברו, ומי יודע אם לא היתה בהם יד המעתיקים להוסיף או לגרוע – כיצד, איפוא, יחרימם?

על כל אלה הוא כותב להרב יצחק לנדא בקראקא – הייחלץ לעזרתו בצר לו? מצווה גדולה היא! כבודו של תלמיד חכם על כף המאזנים. לא, יותר מכבודו, חייו – בדיני נפשות עסקינן! הוא יודע, כי מאז ומתמיד היתה קראקא מרכז גדול לשוחרי הקבלה ולנגידיה, מימי אבא רבה שלו, המקובל הנעלה נתן שפירא זכרון צדיק לברכה, אשר אפשר כי ממנו נתגלגלה גם בו חריפות הפּלפּול המזוגה בלהט תורת הסוד. ואמונה עמוקה נטועה בו, כי מקרקא תצמח גם לו תשועה בצר לו.

 

התפרצות לביתו של הרב מעמדין    🔗

הפעם הוא לא נכזב, כאשר ציפה מראש. הרב יצחק לנדא מקראקא התייצב לימינו בכל עוז ונחלץ להוציא לאור צדק והעיד עליו, כי בודאי אתמחי גברא ואתמחא קמיע והמה מעולפי ספירים. כל אות ותיבה מיוסד משמות קדושים ונוראים, כאשר קרא ושנה ושילש בהפירוש ששלח אליו. וגלל כן הוא ובית דינו גזרו מיד בחרמות ושמתות על המדפיס שידפיס ספרי חירופים וגידופים על הרב יהונתן, וגזרו לבער ולשרוף באש תיכף כל מה שנדפס עליו חירופים וגידופים עד הנה. אין ספק, כי חבוריו של הרב מעמדין יכלו מעתה בלהבות בקהלות רייסין. –

בחרדת קודש ובהרגשה של הכרת טובה וחסד נוטל הרב יהונתן את הכתב אשר בא מקראקא, ומצורף עליו גם העתק נוסח החרם, אף שלא ראשון הוא מן החרמות והשמתות שהוכרזו על מתנגדיו. הנוסח בידו והוא יצרפו, אם ירצה השם, לספרו לוחות העדות.

עידוד גדול הוא הכתב מקראקא לכל אוהביו ונאמניו – עדוד גדול יותר מן החרם של ועד דלי"ת הארצות במושבו מלפני שנתים ביארוסלאו, אשר נידה ואֵרר לכל המדפיסים דברי-שמצה עליו ולכל הקונים אותם והמשרים אותם בבתיהם אפילו שעה אחת; ולכל המוציאים דיבתו רעה וממרים נגד כבודו – וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה; אך עם זאת דן הועד לשריפה כל אותן הקמיעות עם פירושיהן – הכתב מקראקא מלהיב את רוחם של חסידיו ותלמידיו ומגביר קנאותם לרבם עטרת ראשם, המורדף ומנואץ על לא עוול בכפו. וצר, מה צר שהרב יהושע פאלק נפטר לפני שהיה סיפק בידו לראות הכתב הזה – אפשר והיה חוזר בו מקיטרוגו, אפשר והיה מהרהר בתשובה. ורק הרב מעמדין במרדותו עומד, בעקשותו וברשעותו, ואף זה מקרוב הופיע, בחתימת יד של תלמידו יוסף פרגר, ספרו אספקלריא מאירה – שבו הוא מבקש לידות אבנים כבדות בהרב יהונתן ולהשמיצו בכל תפוצות ישראל. ובספר מכתבים וחרמות ועדויות והשמצות של הרבנים מתנגדיו. ועוד ידו נטויה, עוד עמו הקונטרס עקיצת עקרב, אשר כשמו כן הוא!

הקונטרס הזה, עקיצת עקרב, הוא עתה שיחם יום והגותם לילה של נאמניו, והם נועצים וממתיקים סוד וחורשים מזימה ומטכסים עצה להוציאו מידי כותבו – ולו העתק אחד – למען יהיה נגד עיניו של הרב עוד לפני שיצא לאור חיבורו הגדול לוחות העדות, אשר בו יתן תשובה ניצחת לכל מחרפיו ומגדפיו. דומה, שעתה קרובים הם למטרה זאת – והמכתב של הרב יצחק לנדא מקראקא מסייע בידם…

כי נמצא להם, לפרנסים, הדיין מרדכי האֶנא מהמבורג ונשכר להם ברצי כסף. באו אליו בשידולים להשיג בשבילם את הקונטרס המבוקש רק לעיונם בלבד, ואחר כך הבטיחו לו ולבנו כסף רב. והוא שלח אל הרב מעמדין את בנו ועמו עוד נער חד (למען יהיו לו לעדים) ובידו כתב בקשה ומליצה, שאין לו מה לחשוש, כי לא נתכוון אלא למלא רצון אחד מאוהביו של הרב אשר במדינת דנמרק לחיזוק דעתו בזה הענין, והוא הפריז בעד הספר דמים-יקרים – ומדוע ימנע טוב מבעליו? והן הספר נתחבר – כך כתב – למען תתפרסם רעתו וסכלותו של האיש אייבשיצר וזה תכליתו. כך כתב אליו מרדכי האֶנא הדיין מהמבורג, בדברי אהבה וחנופה, הבטחות והשבעות. וגם כתב קבלה נתן בידי הנערים, בלשון רבים, אבל דוקא כתב-קבלה זה הוא שעורר אי-אמון בהרב מעמדין וחיזק החשד בליבו שמא שכוּר הוא מאויביו – ולא אבה שמוע אליו. אך סופו לא עמד נגד הפצרותיו ותחנוניו – ובפרט שמאוהבי ומכבדי אמ"ה היה – ונתן חלק מכתב-היד בידו.

אך עוד בו ביום נודע להרב מעמדין כי הולך שולל. כי הלך הדיין מהמבורג והעיד בשבועה אצל נוטאריוס שקנה אצלו הספר, והשיג מבוקשו אצל השר האובּר-פרזידנט של אלטונא ליתן רשות לשלוח אנשיו עם שוטרי המקום לחפש בביתו כל הנמצא מהספר הזה בדפוס או בכתב, כדי למסרו לעיון לחוקרים ולפרופסורים ובעיקר כדי למנוע הפצתו ברבים.

הרב מעמדין מדוכא עתה מאד מן הצרה אשר במו ידיו הביא על עצמו. שהרי ברור, כי עתה יתנכלו אליו ביתר שאת. כיצד לא תפס ולא השיג שבמרמה בא אליו הדיין מהמבורג, שליחם של הרשעים? אך אין הוא מספר דבר מזה הענין למקורביו, וודאי שלא לבתיה צביה אשר כריסה בין שיניה, אך לבעל החסד והרחמים הוא מתפלל בתחינה ובזעקה…

ואז הוא מחליט שלא לסמוך על הנס ולגנוז את הספר. הוא לוקח עמו את משה בּון, הנער המדפיס, ועולה אל חדר הדפוס אשר שם מונחים הספרים שנדפסו. עודו שם מבחין הוא בעד החלון ביעקב רויטשילד ובשוטרים ההולכים בדרכם אל השר השופט הגר בסמוך – וחרדה גדולה נופלת עליו. הם אורזים חיש מהר הספרים בחבילות. הרב מעמדין יורד למטה, לחדר הלימוד, תיבת עץ ארוכה בידו וספרים בה, כדי לחפש מכסה לתיבה ולגנזה – הנער נשאר בבית הדפוס ומטמין החבילה אשר בידו בתוך ערימת נוצות אווזים. עודם טורחים בהצנעת הכתבים, והנה נשמעות דפיקות חזקות חצופות בדלת ואחד השוטרים פותחה – וכולם פורצים פנימה, לביתו.

הנה הם, נאמני הרב יהונתן, האדוקים שבקנאיו, רציחה טרופה בעיניהם, חמשה חרשי משחית הם: ראש וראשון להם יעקב רויטשילד, ואחריו מנדל שפייאֶר, יוזפא הולנדר, משה קובּאֶס ואהרון זעציר וארבעה שוטרים עמם. והם פותחים מיד בחיפוש, הופכים כל הבא תחת ידיהם, שומטים וזורקים בבוז ובקצף כל חפץ – ואהרון זעציר אשר עבד בבית הדפוס ויודע שבילי הבית מראה להם הדרך למחבואיו. ומנדל שפייאר מגדף ומקלל ומצעק ומסנן איומים בין שיניו:

– הנה אתה בידינו לעשות בך כרצוננו, ואם אנו קורעים בשרך מעליך עדיין אינו מספיק כלל. מי אתה ומה אתה – הוא קורא אליו בבוז – התחשוב לדמות עצמך לרבנו? הלא הזבל שלו אינך שוה וטוב ממך…

הוא עומד ושותק. שומע חרפתו ואינו עונה. ורק משגמר להריק מנדל שפייאר קיתונות הבוז והנאצה, הוא שואלו בקול רפה ורועד:

– מי אתה ומה שמך?

– אין אני חושש מפניך – הוא עונה עזות. מנדל שפייאר שמי.

– ואני איעצך – פונה אליו יעקב רויטשילד – לך ברח לך מן המקום הזה, כי כלתה אליך הרעה!

בפתע עולה קול צעקה מרה. קולה של בתיה צביה הוא, והיא שבועיים לפני מועד לידתה, צונחת ומתעלפת. לידה המשרתת מזעיקה בקולי קולות עזרה. אחד השוטרים עולה אל החדר העליון אשר משם נישאת הצעקה.

הרב מעמדין עומד במקומו ואין הוא יודע מה לעשות – האם לא יסתערו עליו הרשעים ויכוהו נפש? הוא עומד ועיניו כלות בראותו אותם רומסים ספריו וכתביו – מחמדיו, יחידי הוא, בודד, מוקף אויבים-שודדים בצהרים.

וגם משנסתלקו עוד הוא עומד על מקומו, המוּם ונדהם, ורק שפתיו לוחשות ברכת הגומל על הנס הגדול אשר אירע לו, על כי הוא ניצל מידם וגם לבתיה צביה לא אירע רע. ואף זה פלא: כל שביקשו נתון היה בתיבת העץ שהוא עוד מחזיקה תחת בית שחיו, והם הפכו סביבו, חיפשו וחיטטו ובתיבה לא נגעו. וגם בשער הספר שעליו היה כתוב שמו באותיות מרובעות גדולות לא הבחינו. כל אשר צררו ולקחו, כתבים והעתקים, דברים שונים שלא לצורך שלהם לקחו. וכן אירע גם למעלה, שחיפשו ומשמשו והנצרך להם לא לקחו. וגם בבית הדפוס. הם עמדו לחפש גם בחדר המקוה שלו, אך עצתם נסכלה. חבית שעמדה בעלית הבית מילאו כתבים מכתבים שונים, את תורת הקנאות ואת בית מדות ועוד – לקחוה עמם והלכו להם.

הוא מודה להשם על הנס הגדול, ובלבו תפילה לשלומה של בתיה צביה אשר היא לפני לידתה והרופא אמר שהיא נצרכת להקזת דם –

שעה ארוכה הוא יושב כאבל, מסתכל בפזורי כתביו אשר חמת אדם הסתערה עליהם לבלעם. וגם לפנות ערב, בבוא המתפללים אל המנין, אין הוא עוצר כוח לספר להם את אשר התרחש, ורק הנער אשר בדפוס, משה בון, מוליך אותם על פני החדרים ובית הדפוס ומראה להם אשר עוללו לו…

במיטתה שכובה בתיה צביה. עוד סימני הבהלה והפחד בפניה. היא מחכה לרופא אשר יבוא להקיז מדמה –

 

לוחות העדות    🔗

הספר עקיצת עקרב לא נמצא! מה צדק הרב יהונתן שלא חיכה לו, שליקט וסידר וצירף, והתקין סוף סוף לדפוס את המכתבים והחרמות והעדויות בזכותו – וגם לחובתו – אשר משך חמש שנים אספם לצורך ספרו לוחות העדות. ועתה הוא מסיים את כתיבת המבוא הגדול לספר, ובעצם הוא כותב את פרשת חייו ומלחמתו בגימ"ל הקהלות מאז ראשית הריב להשם שהחריף עם פרשת הקמיעות.

כל דעתו נתונה בימים אלה, ימות תמוז הלוהטים, לסיום העבודה. הכל יודעים והכל מצפים להופעת הספר, ואין איש טורדו בימים אלה בעניני קהל ובעניני יחידים. ועוד שבוע, אם ירצה השם, ושלמה המלאכה ואז ישלחנה אל בית הדפוס המחכה לכתב היד.

הרי התעודה הראשונה – העתק מתוך הפנקס של החברא קדישא, מקויים בחתימות השמשים מראש חודש תמוז תקט“ו, אשר מוכיח בלא ספק, כי מאז בואו לאלטונא פחת מספר המיתות בקרב היולדות. ואחריה מכתבו של ה”פני יהושע" אל רבני חכמי פראג שבו הוא מעיד כי “הקמיעות כולן עולין בקנה אחד למקום חושך ואפל ולהרוס כל יסודי ושרשי האמונה והדת”. אין להן שום פתרון אחר – הוא טוען בו, ואין תקנה וכיבוי לאש המחלוקת אלא בבוררות של רבנים משני הצדדים ואחד המכריע.

המכתב ותשובה בצדו – דבריהם של רבני פראג החכמים והשלימים, תפוחי זהב במשכיות כסף. לא כן המידה – כותבים הם בתשובתם – שאם באנו לדון אחר הגאון יהונתן צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין, ואם כן תפוג תורה ויצא משפט מעוקל… והנה כמה יגיעות יגע הרב מפרנקפורט למצא תקנה – ובאמת תקנתו קלקלתו. כי מאי תקנה צריך לאיש אשר יושב ומקהיל קהילות ברבים בתורה לשמה, וכל עסקו בתוכחת מוסר להעמיד הדת ויראה על תלה? חנפים לפניו לא יבואו. ראש חמדת ישראל, העומד לנס עמים, רבים שתו מים חיים מפיו ורבים ישתו. עד מתי יהיה זאת למוקש ספר תורה שרוי בצער? ⁶והלא כל התלמידים בכל מקום יחגרו עוז לקנא קנאה גדולה לכבוד רבם, לבל יאמרו רבן דקרו…

ומה תקנה צריך עוד – הם מוסיפים – אם כבר החרים כת הארורים ועוד ידו נטויה לעשות כזאת וכזאת ולהדפיס גלוי לכל? ומה גם שקיבל על עצמו מבלי לכתוב עוד קמיע ולהסיר התלונה ולזות שפתים… והזהרו בכבוד רבכם!…

ואחרי המכתב הזה – כרוזים מקהלות שונות.

הרי, דרך דוגמה, העתק הכרוז מוילנה –

… הקהל את העם, האנשים הנשים והטף, למען תלמד ליראה את ה' אלהים, את לרבות תלמידי חכמים, כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה. קול פחדים נשמע באזנינו, אוי למשמע אוזן, דאבה נפשנו, הכזה יעשה בישראל? עדיין מרקד בינינו שנאת חינם ולשון הרע ולהוציא שם רע של שקר, שהוציא דיבה על הגאון מופת דורנו, נר תורה ויראה, מאור הגולה, רבן של כל בני הגולה… החסיד ועניו אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים, המפורסם בכל תפוצות ישראל, כבודו הגדול מורנו ורבנו הרב יהונתן אשר עשה ועושה ישועה גדולה בישראל בתורה וביראה –

בכן איז מען מזהיר ומודיע דעם עולם בחרם יב“ן וכל הארורים שבתנ”ך, דאז קיין מענטש ועד זקן טף ונשים, תוך או חוץ מקהלתינו, זאל ניט פועֵר פיו זיין חלילה על הצדיק עתק לגנאי חס וחלילה –

והרי מכתבו הנרגש של שליח מארץ הקודש, אברהם ישראל ס"ט, אשר מתחייב – בשובו לארץ ישראל – להחרים לפני כותל המערבי ובקברי אבותינו בחברון, כל הפושעים בגאון יהונתן, האדיר בתורה וחכם הרזים.

להלן הוא מביא את מכתבו של הרב יחזקאל סגל לנדא מיאמפלי, ובצדו עשרות עדויות וכרוזים וחרמות, אשר הצד השווה שבהם, שכולם משבחים ומפארים ומרוממים את כבוד תורתו ומחרימים לכל מי שיעז לפגוע בכבודו ולכתוב דברים בגנותו. וגם לכל הקורא בכתבי הפלסתר האלה והמחזיקן והמפיצן והמדפיסן.

ועתה הוא כותב את המבוא הגדול לספרו לוחות העדות – הוא מזכיר הקמיע אשר נתן לפני שנים לבואו לגימ"ל קהלות לאחד חולה אביון שאחזה בו אש הקדחת, הוא דוד מאמליש, להניח על בשרו לחלוץ חומו, אך הנייר נימוק והלך לו. ואיש נבל כתב על נייר איזה תיבות ואותיות להטיל בו דופי, ובא בשכרו ואמר כי זה הנייר שמסר למאמליש ומידיו הגיע לידו, וקרא כי נמצא בתוכו שם התועב שבתי צבי ימח שמו. רק לאחר שזעק כי שקר ענו בו, חקרו הפרנסים וגילו הרשע והפשע – בבית הכנסת נשבע האיש בעל הקמיע המזוייפת כי מעולם הוא לא מסרה לו, לא הוא ולא שלוחו, והפרנסים עשו שפטים באותו רמאי. ועם כל זה לא סרה איולתם של רבים ועדיין סבורים כי הקמיע הפסול מידיו יצא.

אחר כך הוא מזכיר ענין קמיע שכתב באלטונא לאשה אחת שהיתה מעוברת, לרוב הפצרות שהפצירו בו, כי נפל פחד המגיפה ביולדות על הנשים. והיתה הרה וילדה בשלום – ואחר לידתה הם פתחו הקמיע וחתרו גם כן להעמיד בו פירושים דחוקים ואנשי ריבו אף לא כללוהו בכתבי פלסתר שלהם, כי בושו בעצמם. אבל עם כל זה עשו פה בזה שערוריה, והוא נאלץ היה למסור פירוש על קמיע זו ולהניחו בבית אדם נאמן בהמבורג, אשר כל המבקש לראותו ובוש לבוא לביתו לתבוע – ילך ויקרא כחפצו. אך כל זה לא הועיל, ועדיין מעלה עשן מתנור אש שכנגדו – הוא מעיר.

ואז הקהיל את כל העדה בבית הכנסת הגדול ודרש ברבים והחרים כת שבתי צבי ימח שמו, כמו בשעתו, בפראג, וקיבל עליו בכל ארורים שאין בו שמץ ממינות זו, להוציא ספק מלב כל איש. וחשב כי בזה ישקע האש פה ובמקומות אחרים, אבל נכזבה תוחלתו. “ואם אמרתי לספר כל הקורות והענינים אשר קרוני ורבות צררוני – יכלה היריעה ומכמה טעמים אקצר” – הוא רושם ביד רועדת.

ואשר לחמש הקמיעות ממאֶץ, הרי ברור לו שכפו את נאמני הקהל לקיים, כי נמסרו להם מידי אנשים שאמרו שקיבלום ממנו. והנה שלחו העתקם לערים ולכפרים עם ירידים, ואין גולה אזנו ואין שולח לו העתק. רק בענין קמיע אחד זכור לו, שהיה לו אז, בשעת כתיבתו, כאב עינים ונשתבשו אותיותיו…

הנה כי כן סגרו עליו סביב יריביו, ראש וראשון בהם איש ריבו הנקרא ר' יעקב רב מעמדין וכן הקשיש ברבני אשכנז הרב יושע פאַלק. הוא רואה עצמו לכוּד ברשת סבוּכה, לחוץ מכל צד, מושפּל ונחשד ושמו לתועבה בעם. והנה נועצו יריביו, אזנו לא גילו ופיו לא שאלו אם מקובלים הם עליו כדיינים, ואף לא אָמרו לו תמנה לך מורשה ומליץ שיטען לך, או שיטען הוא לעצמו ויברר זכותו – כל אחד ממקומו כתב דברים כאשכולות מרים והסכימו לדעה אחת, להטיל בחרם כותב הקמיעות. האין כאן שנאה וקנאה והטלת דופי? ומרוב עגמת-נפש מתה עליו אשתו הרבנית מרת עלקלי, אשת נעוריו… ושעל כן אנוס היה בצערו לבקש את תלמידיו, נאמניו ואוהביו, שיעידו בו אם אָמנם מצאו בו דבר ערווה ולהפציר בהם שייחלצו לימינו. וגם שלח פירושיו לקמיעות אל ועד דלי"ת הארצות ביארוסלאוו ואל הרבנים המקובלים – ואמרו טוב.

כן, הקמיעות. מה להם לדרוש במופלא, אשר לא נשמע מעולם שפתחו קמיעות וחקרו ודרשו בהם? – הוא שואֵל. והאם לא היה עליהם לשאול פיו תחילה, אם אין שינוי וטעות בהם? ומה ראו שקיבלו בדיני נפשות כזה עדות שלא-בפני-בעל-הדין מאנשי מאֶץ, שהעידו כי מידיו באו? ועוד היה עליהם לשאלו, אפשר יש לו פירוש מניח הדעת ואין הוא ידוע להם. אני חדתי חידה ואני מפרשה – הוא מדגיש. ובכלל, מה זכותם להחליט שאין להם, לקמיעות, פירוש אחר זולת זה הידוע להם? והרי מן המפורסמות הוא, שאין כוחם של הרבנים האלה בקבלה ודרך הסוד נסתרה מהם…

אולם גם לפי דעתם וטעותם וזדונם – הוא ממשיך כתיבתו – שדבר מוחלט הוא, כי הוא לכוד חלילה בפח כת הארורים, לא היה להם לפרסם הדבר ברבים וקודם להוכיחו על פניו. האם לא כך הורה הרמב"ם בהלכות דעות? אבל הם הזדרזו ופירסמו הדבר ברבים והתכבדו בקלונו, הוציאו דיבה ולעז וחילול השם. ** דרשו-נא תורת השם – הוא קורא אליהם מעומק לבו המורתח – וחקרו בספרים, אם נמצא מחלוקת כזה שיקומו חכמים, אל אחד לומר: טעית בדברך, והוא צועק לא טעיתי, כי גם לי לב כמוכם, והאמונה והאמת אתכם, שעם כל זה יפגעו בכבודו ויכתבו עליו מרוֹרוֹת? וקול דמי אחינו צועקים!**

עוד הוא שומע מקצת חסרי-לבב הטוענים אליו, שעליו להתוודות ראשון ברבים, כי חטא ונכשל… רעות רוח היא! כי אף שהיה, חלילה, הדין עמם, והיה הוא רוצה לעשות כן, והיה לחכמי-הדור למחות בידו: אל תתן יד לפושעים ומקום לצדוקים לרדות, כי כת הארורים קנאי משיח השקר יתלו בך ויאמרו: הנה יש לנו אחות בבית רבנן… איך יעשה הרעה הגדולה הזאת להשם, האם כהתל באנוש יהתל בו ויאמר חטאתי על חטא שלא עלה על לבו? והיודע מחשבות יודע ועד. ומה שבלב נמסר לבוחן לבבות. וביחוד כשהוא מודה ברבים, כי גוף הדבר אמת כדברי המוכיח – כבר יצא ידי תוכחה בכל אופן, ואסור לביישו.

אולם, פורצת זעקה מרה מקולמוסו, הכי תחת כס ממשלתם הוא יושב? שהרי תהלה לאל, איש כמוהו זקן יושב בישיבה יותר מן מי“ם דלי”ת שנה, איך ייתכן שישבו לדון אותו טרם שמעו שהוא מרוצה מהם? אין זאת אל שבגדי נקם לבשו הדיינים ובמחתרת באו אליו. במפח נפשו הוא קורא אל ה“פני יהושע”:

… איש גאון גדול – שמא לא למדתם, או שכחתם מה שבא בגמרא, בפוסקים, הרמב"ם ושלחן ערוך יורה דעת: זקן ואב-בית-דין שסרח אין מנדין אותו לעולם בפרהסיא, אפילו סרח וחזר וסרח כמה פעמים, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט והיינו שהחטיא את הרבים; והלא כל עניני ועסקי מעודי עד היום הזה להוכיח רבים בתוכחת מוסר, ולחזק ברכים כושלות וידים רפות, וכמה תקנות וגדרים גדרתי… והרב מפרנקפורט שראה אותי לשוגג ומטעה, כאשר באמת אף דעתו, – אם כן מה ראה על ככה שהחרים? וכי לטועים ושוגגים דנים דין חרם ושמתא, וכי דנים שוגג כמזיד? ומה מצא אחר כך ששב מדעתו – משוגג למזיד? ולכן ברור, שחרמם כחרמו של הים ובטל מעיקרא – כוכבים ממסילותם יקוננו על העוול הזה! ומי ילקט החצים אשר יורוהו על יהונתן הרחוקים ממנו והלאה?

הוא מהרהר במחלוקת ומנסה להתנחם, שודאי אין בה חידוש בתולדות מלחמת האמונות והדעות בישראל. האם לא ראוי היה להם ללמוד מקודמיהם, וביחוד מן הפולמוס המר בספרד ובצרפת בין המימונים ובין מתנגדיהם הקנאים ולמנוע חילול השם הגדול הזה וממנו – את שפיכות הדמים והחרפות?

ועוד השגה חמורה בפיו כנגד הגאון מפרנקפורט – אמנם עוד לפני פטירתו רצה לכתוב לו, אך מחמת היסורים והריבות שתכפו לא נסתייע הדבר בידו – ועתה הוא יפרשנה קבל עם ועדה. עוד בתשובתו לחכמי פראג, אשר הוא מפרסמה בספר לוחות העדות הזה, הציע הגאון בוררות שתפסוק ותכריע בענין הריב. מה טיבה של בוררות כאן? – הוא שואל בתמיהה, הרי זה נאמר רק בדברי ריבות בין אדם לחברו, שכל אחד צועק הנכון אתי, או אז יברור לו כל אחד בורר שיחפש בזכותו וחובת שכנגדו ובין כך יצא הדין לאורה. אבל בעסק ביש כזה, אשר המשפט לאלהים הוא, ואין כאן נגיעה לשום צד, כל ישראל בחזקת בוררים וחייבים לחפש צד זכות; ואם אין לזכותו הכל חייבים לחייב ואין משוא-פנים בדבר – מה ענין בוררות לכאן? ולכן גם בדיני נפשות ונידוי לא מצינו בשום מקום ענין בוררות. ואיך יציע ה“פני יהושע” לבחור בוררים במה שכבר נפסק לדעתו? ובכלל, היאך שתק ונהג בו כבוד במשך שנים וציווה לשלוח לו מה שהעלתה מצודתו בחידושי תורה, למה שתק מאז ועד עתה?

ועוד טענה העלו, – ליתן לפניהם דין וחשבון על ספר אילת אהבים וספר ואבוא היום אל העין שחיבר ואשר יש בהם לדבריהם מינות רחמנא ליצלן!

גם טענתם זו לא יניח בלא תשובה, אם כי מזמן, לאחר שבאו לידיו הגידופים של הרב יחזקאל לנדא מיאַמפּלי, היה בו הרצון להזים ולהפריך השגותיו ותמיד דחה הדבר. הלא הספר אילת אהבים אינו אלא זמר בחרוזים, כולו מחמדים – ולכן ברור שהמקטרגים סמכו עצמם על שיחת בני-אדם שאינם בעלי-תורה כלל ועל דיבתם. וגם ברור, שלא היו בידיהם הכתבים, כי לא גילו אזניו במפורש: כך נמצא כתוב וזוהי מינות. ואשר לספר ואבוא היום אל העין, הרי אינו בדפוס כלל. ולכן לו גם הוא חיבר לאנשים חיבור נסתר, הרי כל עוד לא נראה כתב ידו ממש אין מקום תפיסה עליו. כיוון שכל אחד יכול לשנות בהעתקה אשר ירצה, שוגג או מזיד. ודרך משל מצויים בידי רבים העתקים מדרושיו וכן מדבריו על פרשיות השבוע וההפטרות – והרי בנקל יכול המעתיק להוסיף בו שורה או שתים שיהיה בהן צד מינות ומקום תפיסה. וכי סלקא דעתך – הוא כותב – שאהיה אני נתפס על כך? והוא הדין בכל הדברים צריך ראייה בדפוס, או כתב-יד ממש.

אבל באמת הכל שקר! – הוא מכריז ומודיע. לא מסרתי לאנשים שום חיבור בחכמת הנסתר. ומה שכתבתי בחכמת הנסתר הכל חתום בבית נכותי – ואם ימצא בכתב-יד שיצא מאתי איזה דבר רע, או מקום נוטה לצד רע, – חלילה לי לעמוד על דעתי. אבל באמת לא ייראה ולא יימצא. ורע עלי אשר כעת יקומו עלי לחרפני אנשים, אשר לא ידעו בשרשי תורה ודת. אליך ה' אצעק, אתה יודע ועד, אם דרך עוצב בי ישוב אפך ובחמתך תייסרני. כי אני עשוק ורצוץ כל הימים, וזה אשר הביאני הלום ליתן זה בדפוס…

זיעה קרה מכסה גופו מרוב התרגשות, מרוב מאמץ בזו הכתיבה, בה הוא דוחה כל האשמות יריביו ומוחץ קטרוגיהם ומלמד זכות על עצמו לפני השם ולפני ישראל ומבקש לטהר את שמו וכבודו שהוא כבוד התורה. ליאות כבדה הוא מרגיש בכל גופו, אך גם תחושה של סיפוק ורווחה. שעה קלה הוא חוזר והוגה בדברים שכתב, והוא בעיני עצמו אחד שחזר מהתקפה חריפה על יריב חזק. ההגיעה שעתו לסיים המלאכה ולנוח קמעה? לא, כי הוא עוד חש בצורך לומר מלים אחדות לעצם המערכה הכפוייה עליו.

… האמת אגיד, מתחילה מוסכם הייתי לטמון ידי בצלחת ולשתוק מבלי לתת הדבר בדפוס, טוב לגבר ישב בדד וידום, יתן בעפר פיהו. ועד הנה כל גל שעבר על ראשי הייתי מרכין ראשי ומקבל באהבה והצדקתי הדין, לה' הצדקה ולי בושת הפנים, שבעתי כלימות ורוק ואויבי בנפש יקיפו עלי להוריד שיבתי ביגון שאולה. ועל כל זה אודה לה', כי הוא נעלה בדינים, ופחדתי אולי על ידי כך יתעורר יותר הקנאה ושנאה. טוב לי להיות מן הנרדפים – ואלהים יבקש הנרדף. גם בתוך כתבים מגאוני דור באו תוארים רבים עלי מפליגים בשבחי, אשר באלה לא חפצתי וגעלה נפשי בהם – ולכן בחרתי מבלי להדפיסן וליתנם לאור יום… אך רבים משלמים וישרים בלבותם הפצירו בי לסתום פה דובר נבלה, ומבלי לכבוש דברים טובים ממש, דברי ישועה ונחמה לישראל השוחרים טוב ומפיקים רצון. וגם זאת, כי בתוך אגרת אספקלריא ⁷נאמר בטענת רבנים, אם האמת כן שרבים מחכמי ישראל אתי – למה לא העליתי בדפוס? עשו מזה טענה מה שאני, למען רדיפת השלום, מנעתי לעשות – ואם כן, אם עוד אשתוק, פשיטא יאמרו שהוא כזב ושקר. ועלבוני שכתב שם באגרת אספקלריא, שכך דרכי לעולם להעלות כזבים על הספר, מחול לו. ומי יודע, הלא מעולם לא הדפסתי ספר. והרבה דברים יש להשיב בזה, אך לא לריב ולהתקוטט באתי רק למען אמת ושלום…

אך עיקר הטעם להדפסת הספר – למען ידעו על החרמות שהוטלו על כתבי-הפלסתר נגדו. כי גם מהיודעים עליהם יש הטוענים כי מזוייפים הם הואיל ולא באו בדפוס, ושומה עליו להסיר המכשלה.

… וקראתי לחיבורי הלזה לוחות העדות, כי בו חקוק על הלוח למשמרת עדות מרוב חכמי דור שנתנו עדותן והצדיקו אותי, כי אין עולתה בי ושקר ענו שנתנו בי דופי בכל אופן. והיה לי לעדה לדור אחרון, אשר יקומו בנינו וידעו כל אשר קרני ומה הגיע, ויהיה לאות עולם לא יכרת, אשר לא יוסיפו בני עולה לעשות כדבר הזה.

חמש שנים נמשכה כתיבת הספר וליקוט המכתבים והעדויות, הכרוזים והחרמות, ועתה סיים בעזרת השם גם את ההקדמה הגדולה, והיא לא רק תשובה למחרפיו אלא גם כוידוי גדול גלוי-לב לפני אדם ואלהים. חמש שנים… היוכלו עוד לתפוס עליו לאחר שיישב כל הטענות והפריך כל החשדות והזים כל העלילות וחזר והוקיע ברבים כת הארורים? מה עוד יידרש ממנו? אבן כבדה גרר במעלה ההר והגיע לפסגתו תכלית חפצו – עוד היום, אם ירצה השם, יבקש את תלמידו למסור את כתב-היד לדפוס.

אילו היתה אלקה בחיים… דמותה צפה ועולה לפניו. אהובת נפשו היתה, בת-לווייה נאמנה היתה לו כל ימיה ומסורה עד תום ואהבתם ללא פגם ורבב, ניחומים נשאה לו בצר לו ורודפת שלום כמותו. אך היא לא זכתה. מה שמחה היתה עתה בשמחתו לראות בצאת ספרו זה לאור, בו הוא גובר על כל מתנגדיו ואויביו, בו הוא מזעיק אל הדגל את כל אוהביו ונאמניו, בו הוא עושה את חשבון חייו ועולמו ומנקה עצמו לפני עם ועדה מכל אבק של חשד ודיבה. והיכן עתה בנו אהובו וולף? לא מעט צער גרם לו הבן הזה, שכשרונות מעולים גילה בו מנעוריו, אך גם שגיונות עזים ונעלמים. ועתים, עוד בישיבה בפראג, נראה היה לו שזה הבן מרחף בקלות יתירה על פני העיון ואין שרשו נעוץ בו עמוק. כה אהב להאזין לנגינתו בכנור והוא אז בעיניו צפור דרור קסומה המבקשת לעוף על פני הדמיון לעולמות גנוזים…

אך נחמתו הגדולה הלא הם תלמידיו שהם כבניו ואהבתם שמורה לו וגאוותו ותפארתו על נאמנותם וקנאותם לו. האם לא בגללם, בעיקר, טרח בספר הזה, שהרי משום כבודו הוא אפשר והיה מוותר על כל הטורח הזה, שכל ימיו לא פירסם השאלות והתשובות, החידושים והדרשות שלו, והמכתבים והכתבים בחכמת הסתר השמורים עמו. אך למען הצאן, למען תלמידיו הרבים – עשה זאת.

שמש הצהרים מלהטת. הוא מקנח זיעתו, ניגש אל החלון ונועל תריסו. קרן אור זוהרת חוצה באלכסון הכתב אשר לפניו. האין האור בוקע וזורח מתוך כתיבתו? הוא נוטל הקולמוס ורושם הערת התנצלותו האחרונה ובה הוא מעיד על עצמו לפני תלמידיו כי נקי הוא מענין החשד שטפלו עליו כי מן הכרוכים הוא –

… כי איך אטוש הצאן האלה, תלמידי, עדרים עדרים, אשר טרחתי ורביתי, אשר יאמר עליהם כי הוביש הורתם ומקורם מקור אכזב… ובלאו הכי חובה על אדם להסיר מנפשו לזות שפתים. בכן הנני מעיד בי ה' בוחן לבבות וכל פמליה של מעלה, כי מנוקה אני מעון הזה ואין בי אפילו שמץ דשמצה מכת דשבתי צבי ימ"ש, ולבבי שלם בכל דבר מבלי לשנות. ובזה אני מקבל עלי בפניכם, וה' לעד ובלי ערמה, בחרם חמור בכל ארורים וקללות בתורה, כי חלילה וחס לילך אחר צבי שבור ולהיות גרור בתר כת ואמונה הכוזבת הרע הזה ואני אומר כמאמר דוד: קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה. ישלח ה' עלי כל מגפותיו אם חלילה יש בי שמץ דשמץ, וישלח חיציו ויהום אותי, אם שקרתי במלי…

והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה לפגום בכבודי שהוא כבוד התורה ולומדיה, ואם כבודי מחול – כבוד התורה ולומדיה וכבוד אבותי מי ימחול?

החום מתיש כוחותיו, אגלי זיעה מתנוצצים על מצחו הרם, ונשימתו כבדה עליו. חדווה חרישית מתרוננת בו, כי עוד מעט וכילה המלאכה הגדולה בה אצור ומשוקע חלק מנפשו ומחייו ומסבלותיו. אוהבים ושונאים בכל הקהלות יעיינו עתה בדברים – אלה ייהנו וישמחו ואלה יחרקו שן וטענותיהם יסתתמו, ואפשר גם ינחמו על צער-החינם והעלבונות ושפיכות-הדמים שהסבו לו. חדווה בו, אך מהולה היא בתוגה על עצם הריב אשר השחית שנות-חיים וכוחות והשפּיל קרן התורה בעם והדליק מדורות של שנאה ואיבה והדיח רבים ממעינות הישועה. אף על פי כן הוא מסיים בשלום, מוחל על העבר לכל אשר ציערו ופצעו, ותפילה בלבו, כי יסיר השם כל לב רוגז ויבקש הנרדף כמוהו, איש עני ואביון שהוא בגימטריא יונתן…

 

שבירת לוחות האון    🔗

אוירה של ימים נוראים שרויה בחדרי ביתו של הרב מעמדין בחודש אלול, אוירה של דריכות נפש וחרדה, של צפייה וכוננות לקראת הימים הקדושים של דין ומשפט וחשבון נפש. בימים האלה נמנע הוא מעיסוקי חולין ומשא ומתן וריבות ומייחד הדעת והנפש לשמים. יותר מתמיד נתון הוא ללימוד ולתפילה ולתשובה, והוא מפשפש בדרכיו ובמעשיו, וביחוד אחר הנס הגדול שנתרחש עמו בבוא עליו השודד בצהרים וחיפש הספר עקיצת עקרב והשם הצילו מידם, וגם בתיה צביה ילדה לשלום – וקרא את התינוקת שנולדה לו חנה תחיה לאורך ימם טובים. ועתה האם והתינוקת בבית, שלימים ובריאים, בחסדי השם הגדולים עליו.

הוא יושב ושונה עם בנו, בן-זקוניו, יהודה’לי. חריף הוא הנער ובעל תפיסה וכבר בקי בכמה מסכתות, שמחת נפשו הוא, אך גם עקשן גדול הוא הנער, ועתים יקנטר אחיותיו הגדולות ממנו –

עננים משוטטים ברקיעי הסתיו האפורים, רוח קרירה מנהמת חרש בין הבתים, מעיפה עלי השלכת שהצהיבו ודכי גלי הים נשמע מרחוק. עגמה רכה עומדת בחלל. המשרתת מגישה לבתיה צביה מרק דיסה אפור. לידה מיבבת התינוקת הרעבה. עזובה ודוחק אותותיהם ניכרים בבית, שכן מאז שובו מגלותו באמשטרדם, באו עליו זמנים קשים מאד בעסקי פרנסה. היו שדחקו בו כי יתבע מן התקיפים, אנשי סיעתו של הרב יהונתן, פיצויים להפסד שנגרם לו – וסירב. והוא טרח, מה טרח, בחדשים אלה בעסקי המשא ומתן – אך ההצלחה לא האירה לו פנים. על חשבון ביתו לקח הלוואה בסך טי“ת ו”ו מאות זהובים האָלענדיש והעבירם לידי הקצין לייב נורדן, שיקנה בשבילו בסכום הזה סחורה, אך האחרון החזיר לו המעות שהיו בטלים זמן מסויים. ולפי שלא ידע במה לעסוק עוד, שלח הכסף אל גיסו באמשטרדם שיקנה לו הוא סחורה להרויח קמעה, אך פתאום ירד השער על הסחורה ההיא ונמכר החצי בהפסד גדול. אכן, היו גם מאוהביו שהתעוררו ופנו אליו פעמים הרבה, כי יתרצה ויעשו לו מעמד פרנסה בכבוד, אך הוא סירב, כדרכו כל ימיו, לשים צוארו בעול בשר ודם.

אך עתה באו מים עד נפש, המצוקה אין לשער – יש ויחסר לחם. החורף ממשמש ובא, ועצים אין להסקה, ובתיה צביה חלשה אחר הלידה וזקוקה למזונות מבריאים. דומה, כי עתה ייעתר, באין מנוס, לאוהביו ויקח מהם סכום כסף – למען בתיה צביה יעשה זאת – ודאי שלוחי השם המה לעמוד לו בשעת דוחק גדול וחמור זה… את יוסף פרגר יבקש לגשת אל אוהבו הקצין מהמבורג בענין זה…

זבוב טרדן מזמזם ומקפץ על החלון כמבקש לפרצו, עולה ויורד, עולה ויורד. זבוב גדול ומאוס שצבעו כתום-שחום. זבוב בודד. הנה עולה הוא במעוף על דפי המשנה – והנער מגרשו מפניו. הזבוב חוזר אל החלון וזמזומו מנסר וטורד שלוות-הנפש. הנה הוא עולה על מצחו, מזנק אל תוך החלל, חוזר ומשרך על פני הדף, כמבקש לבלוע האותיות…

הנער עוצר נשימתו ואחר כך, במחי יד אחד, תופס למציק הזעיר ומועכו בידו.

– יהודה’לי, מה עשית?

– הזבוב הציק לי…

– גם בזבוב טיפת-חיים. ורחמיו על כל ברואיו… הוא אומר.

הנער משפיל עיניו וחוזר ללימודו.

הדלת חורקת בהפתחה – יוסף פרגר נכנס. סומק קל עומד בפניו וזקנו שפוזר ברוח מסוער ומדובלל.

– מה הספר בידך – שואל הרב מעמדין.

– ספרו של האב"ד הוא.

– של האב"ד?

– כן, קניתיו בשביל הרבי.

הוא נוטל את הספר אשר זה עתה יצא מתחת מכבש הדפוס ועוד ריחם של הצבע והדבק עומד בו, מדפדף ודומה בולע הכתוב והוא כמסיח דעתו מהנעשה סביב. לאחר שעה קלה הוא סוגרו, מרים עיניו אל יוסף פרגר ואומר בקול חד:

– יוסף, עיור-לב הוא שכתב את הספר הזה, עיור החושב כל העולם סומים… בהבלים ובשקרים הוא רוצה להתנקות ולהזכות הפעם בפומבי…

אותו לילה ישב וקרא בספר מתחילתו ועד סופו. הוא קרא ורשם הערותיו. לא אחת כמעט ונשמט הספר מידו, שדמו נתרתח בקרבו תוך כדי קריאה וזעמו של הרב יהונתן גבר וסער והיה לשנאה קשה ועכורה. אחיזת עינים! פסולת וכזב! – לחשו שפתיו. והחלטה בשלה בו, כי הכרח הוא לחבר תשובה על הספר הזה – ולאלתר – ולדון אותו ברותחין, שהרי לא כקורי עכביש הספר בעיניו אלא גם קלקול ועיוות גמור, וכמה חתימות בו, לדעתו, מזוייפות וכמה אגרות בדה מלבו, בכך אין לו שמץ של ספק! עין בוחנת לו, ברוך השם, ומיד הבחין ברשת התרמית. כן, הוא יסיר המסווה מפניו, הוא לא יניח לו לאחז עיני הבריות…

ובבוקר, במנין, נאמניו סביבו, הוא מדבר בגלוי בגנותו של החיבור הלז, אין הוא יכול לעצור ברוחו ובזעמו…

– זו הפעם הראשונה שראינו ממנו דבר בדפוס – הוא אומר – לבחון כוחו בחכמה ובתורה ובידיעות העולם, וחשבנו שלפחות יראה דברים שכליים… ואמרנו בלבנו, הואיל ומה שחידש בו מדעתו אינו עולה על ארבעה בּוגין ⁸בכתב בינוני, ודאי סולת מנופה הוא. אבל כשראינוהו תמהנו לראות מעשה תהו וסיגים, ועל כולם השאלות ותשובות שהציג בו כולם מקולקלין ומעוותים, העיד על עצמו שלא קרא ולא ידע ספר… חי ראשי! מהופך ומעוות, סברא שלו משובשת ולשונו נלעג, כללו של דבר – אין די מילים באר הסכלות והטפשות שלו בנגלה…

– ומה טיב כתיבתו בנסתר, רבי?

– אין קץ, רבותי, לדברי הבל ושקר שהמציא בצירופים מזוייפים; וזה ודאי לא נעלם ממנו, רק חושב הכל לסכלים בלתי-יודעים ולא-מרגישים בדברי תהו ונבלה שלו – הוא מעיר ושפתותיו מתעוותות.

– והנה מיד שעיינתי בו – הוא ממשיך – ראיתי שלא טעיתי בו שהוא מזוייף מתוכו; אבל בזאת טעיתי – אני מודה ומתוודה – שסבור הייתי על כל פנים שצריך שיהיה למדן ובעל שכל בנגלה, והנה ראיתי עלה הכל קמשונים, טעויות, סכלות והוללות משונים… בעל שכל – אומרים עליו. ואני שואל, איך יצוייר על בעל שכל, שתלמידיו הבורים הוציאו לו מוניטין, שיעז פניו כל כך להציג עמנו פה בספר דברי הבל וטפשות כאלה?

– מה הוא כותב בענין הקמיעות – רבי?

– איני צריך לומר, שדברי תהו ותעתועים הוא מחדש בפירוש הקמיע שלו – נמשך שטף דבורו שזעם ובוז מפעפעים בו – שסובר לגנוב דעת הבריות, כאילו אין אדם להבין זיופיו וכשפיו הרבים… ושימו לב, רבותי, הוא לא הביא נוסח חמש הקמיעות ממאֶץ אשר עליהם רעשה ארץ והוא עצמו העיד, כי מתחת ידו יצאו, כדי להראות את השינויים שנפלו בהם, לדבריו, כאשר צעק והרעיש את העולם. ורק נוסח קמיע קטן הביא, שאין בו תפילה בראשו כמו בשאר הקמיעות ופירשו בדוחק גדול. וטוען, שמיחו בידו קצת מחכמי הדור על רצונו להדפיס כולם, לבל יפורסם ברבים להמונים… הצבוע! אין להשיג מה חשש הוא לפרסמן ולנקות עצמו, ואיך לא חשש ליתן הפירוש שלו לתלמידו המשומד קארל אנטון להדפיסו בלשון אשכנז?… אך האמת היא, רבותי, כי בזה הקמיע לא נראה המינות כל כך כמו באחרות, והספיק להפוך התיבות, לסרסן ולפזרן, סבור שבאופן זה כבר הסתירן. אם זך וישר הוא – אני שואל – האם לא היה עליו לפרש לפחות אחד מן ארבעה הקמיעות הגדולים?… ואינו בוש לטעון, שהאב"ד ופרנסי מאֶץ עשו העוול הגדול וכפו על נאמני-הקהל לקיים הקמיעות שלו אשר נעתקו לא כהוגן…

כעסו גובר וגואה, וניכר שאין בידו לשלוט ברוחו:

– ­ועוד זאת אומר – הוא מוסיף – כי באמת היטיב עמדי מאד, שנראה הפעם דבר ממנו בדפוס, מה שלא יוכל לכפור ולהכחיש עוד כדרכו…

– צר, רבי, שנסתלק הגאון מפרנקפורט זכר צדיק לברכה, ולא ראה בעיניו החיבור השפל הזה…

– הגאון הכיר וידע אותו. דברי התולים וגידופים – כך הוא כינה למכתב שכתב אליו הרב יהונתן בגובה אפו. ושאלות רבות הוא הציג במכתב זה – שוטה אחד יוכל לשאול מה שלא יוכלו להשיב אלף חכמים! אבל שאלותיו ראוי היה להן שלא באו לעולם, ששאל שלא כהוגן מה למעלה ומה למטה, כאילו אליו נגלו תעלומות חכמה… לבד מה שפירסם בספרו זה מכתבים מאנשים שכבר מתו והרחיק עדותו. וגם הציג מכתב מהמקובל המשולח אברהם ישראל ס“ט מארץ ישראל משנת תקי”ב, המעיד על קדושת הקמיע וסודותיו – ומנוסח הדברים ניכר ברור, שאין זה לשון חכם מבני מערבא רק מעשי ידי הרב יהונתן עצמו בלי שום ספק, וכן הזמן שדר באמשטרדם מאוחר כחצי שנה – הרי שתי ראיות לומר שהוא מזוייף!

דממה כבושה עומדת בחלל המנין. דומה, השומעים מזועזעים ונדהמים. הרב מעמדין שותק. עיניו מושפּלות לארץ, משל בוש היה בפני עצמו. בפתע הוא מרים ראשו, מסתכל סביביו, ואומר:

– ועוד הביא בספר שני מכתבים מהמשולח המקובל חיים ירוחם מוילנא, בנו של אחד מאנשי הכת, שהיה עם חבורת יהודה חסיד וחיים מלאך בירושלים וגורש משם. וזאת העלים והפליג בשבחו מאד מאד. אמנם גם חיים ירוחם לא נעתר לבקשתו להעיד שמצא שינויים של ממש בקמיעות ההם ממאֶץ, רק לרוב בחילוף אותיות דומות, אך הוא מעיד שדבריהם כנים וישרים, וכל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה… אך האיש הזה פסול לעדות, רבותי, שכבר נודע שהוא צבוע ובוצע בצע ואכל מעות ארץ ישראל סך רב על-ידי כתבי פלסתר שהביא בידו בזיוף ובמרמה, ובוינא נתבע לדין… וגם שכר מרצח שפצע למתחרה שלו, המשולח האשכנזי הנאמן מירושלים שניאור פייבש, כאשר נסע לאיטליא לקיים זכויותיו וחתימותיו. ולזה האחרון נעשה נס, שעוברי דרכים חילצוהו והביאוהו לפונדק, ונרפא מן המכה שהוכה בראשו. ונתנו לו כתוב וחתום הערכות ויהודים הקרובים אל מקום המאורע. בתוך הזמן נמלט לו השליח הזה, העד המזוייף של הרב יהונתן, כצבי נמלט לתורכיה – ובלי ספר גם שם נתפרסם הדבר הנורא הזה…

– לוחות שקר הם, רבי, אך מי ישברם, מי ינפץ העגל לעיני עם ועדה? פשיטא שהרבי מצוּוה לעשות כן. אך חשש גדול הוא עתה, שהמלך עומד לימינו וגם הפרנסים והתלמידים השוטים שלו…

– וזה מן העדים של הרב יהונתן – מעיר אחד…

– כן, אומר הרב מעמדין, הוא עוד הגדיל לעשות והביא, לדבריו, מכתב של החסיד מוילנה, הגאון אליהו, והתפאר בו מאד… האזינו-נא, רבותי.

– הוא פותח את הספר לוחות העדות וקורא בו את תשובת הגאון מוילנא: אל הרב יהונתן, לאט לאט הוא קורא ובהטעמה:

הגיעני מכתב פיתוחי חותם גלילי ידו הקדושים, ששלח פירושים אמתים אל ה"א קמיעות דמאֶץ הנדפסים, אשר יסודתם בהררי קודש, וביקש ממני לעיין בו אם ישרים הם. והטריח עצמו מגודל צערו, ספר תורה בעונותינו הרבים שרוי בצער, והוא הודיע צערו לרבים. ומי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה לעשות שלום, שישתקע אש התבערה אש זרה ממחלוקת אשר לא כדת. אבל מי אנכי מארץ מרחק, שישמעו לקול דברי להצדיק הצדיק? הן עינם מעול אריות היושבים על כסא הוראה בקהלות קדושות מעידים בתומתו, ואי דבריהם אינם נשמעין, מי אנכי מארץ מרחק, צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי? ולכן ידון אותי אדוני לכף זכות, ומחמת טרדות רבות ויריטת בעל הדרך, לא היה באפשר לסדר הדברים כראוי והוכרחתי לקצר. בטוח אני ברוב ענוותונו וצדקתו שידינני לכף זכות.

הרב מעמדין מושך בכתפיו: לא יאומן כי יסופר… הוא אומר. האם לא ראה החסיד אליהו את הספר שפת אמת משנת תקי“ב שבו באו הקמיעות בדפוס ופירוש הרבנים עליהם, ואת הספר אספקלריא מאירה שבו נתבע הרב יהונתן ליתן דין וחשבון על דברי מינות שלו ועל קמיעות – והרי הוא עצמו, החסיד אליהו, כותב שהגיעוהו ה”א קמיעות ממאֶץ נדפסים? היתכן שיכתוב עליהם שיסודתם בהררי קודש? הוא יוציא משפט מעוקל כזה? מובטח לי – הוא קורא – שמכתב זה מזוייף הוא, בלא ידיעתו של החסיד מוילנה זייפו מכתבו, אחד מתלמידיו זייפו… והנה – שימו לב רבותי – הוא פירסם בספר חרמות הרבה מערי פולין שלא לפגום בכבודו, ורק עדת וילנה לא גזרה שום חרם, כי אם שמש הקהל, תנחום, חתם על הכרוז לבדו, אף שהרב יהונתן כתב גם לוילנה אל תלמידיו, וידוע שהיה שם מחלוקת גדולה – אפשר שתלמידו נאמנו שמעון ראגוליר זייפו בלי ידיעת רבו – ולכן זה המכתב יקר בעיניו, אך ממש אין בו…

– אין להניח ספר הכזבים בלא מענה – מעיר אחד. אף שחשש גדול הוא להעיר חמתם…

– יש עצה, רבי, עצה יש – יקרא הרבי את תשובתו על שמי, אומר דוד גאנדז, ויצא נקי… אני, אין אני חושש מהם… ובמצווה גדולה אזכה. מצווה היא להזים שקריו ולהוקיע נכליו ולהסיר מכשול מעוורים וסכלים… מצווה גדולה היא…

– עוד נעיין בדבר – הוא אומר. עוד נעיין. לא נשתוק! – הוא קורא בקול. שתיקה כהודאה… לא נשתוק!

ואכן, הוא נטל על עצמו את המלאכה בתשוקה גדולה, ושבועיים רצופים לא זז ממנה וכמעט והשלימה. את כל בנין לוחות העדות הרס – ולא הניח לטענה אחת בלי תשובה. וסתר דבריו בהקדמה, כגון שהעלימו ממנו הרבנים פסק-דינם ושאר טענותיו כיוצא בזה, שהרי נהגו בו לפנים משורת הדין, ברכּות ובקשיות, והמתינו לו עד שראו שאבדה תקוותו. וכתבו לו ושלחו לו שלוחים שיגיד זכותו – ואין משמיע. וכל שהוא מסתמך עליו כקנה הרצוץ ויוצא שכרו בהפסדו, כגון הרב מיאמפלי שחשש אמנם לנגוע בכבוד כותב הקמיעות אבל גזר על שריפתם, וכגון המקובלים בעלי השמות הרב אליהו אלינוב והרב שמואל אֶסינגן – שהוא מפרסם מעשיהם הרעים ואינו חס על כבודם. והאיך הוא נלבט ונפתל, הרב יהונתן, ביישוב הקמיעות? פעם הוא טוען שחידה הם ובעל החידה נאמן על פירושה וכוונתה, אך פתרונו רחוק מהשכל ואין השכל סובלו כלל; ובמקום אחר הוא מנסה כמו להעמיד מתנגדיו לפני הברירה: – או שאין מינות שבתי צבי בקמיעות ותכנם כשר ושעל-כן גם הועילו (לפי שהוא מבקש להוכיח על-ידי כתב האישור של החברא קדישא באלטונא על הירידה בתמותת היולדות מאז בואו); אולם אם אמת היא טענת מקטרגיו שטמאים ופסולים הם הקמיעות, הרי ששמות שבתאיים הפליאו להועיל!…

מוזר, האין גם בסנגוריה זו של הרב יהונתן עצמו ושל הרבנים המקובלים אוהביו שנחלצו לימינו בריב הגדול הזה, משום לימוד זכות נסתר לאמונת שבתי צבי שהם מנדים אותו בשפתם! – חולף הרהור במוחו. וראה, איך הוא נוקב בספרו בלשון משיח האמתי ולא משיח אמתי ואף לא המשיח האמתי, אלא דוקא בלשון המקובלת בכתבי הכת. ובכלל, האין כל הסברתו ופירושיו ושאר סימנים מעידים, כי גם הספר הזה – לוחות העדות – אח הוא לחיבורו ואבוא היום אל העין, שעד עתה התחמק מלהכחיש שהוא חיברו והוא מאבות הטומאה בזמננו?

ומדוע לא ראה להכחיש דברי העדות שחיבר תלמידו המשומד קארל אנטון (בהשראתו) על כלל היהודים ועל הרבנים, בחושו לעזרת רבו? את הצווי ואהבת לרעך כמוך פירש, המשומד, שהיהודים חייבים לאהוב הנוצרים, והרמזים המשיחיים רומזים לשילוש ואת הרב יהונתן רודפים היהודים בגלל… אהבתו לנכרים. הוא מוחל לו,, ,למשומד, העלילה שטפל על בתיה צביה, שכתב כי אמרה: יבוא אייבשיצר, כבר השחיז בעלי הסכין לחתוך צוארו… אבל בשאר ענינים? וגם מגרלין, הפרופסור הנוצרי מלידה, ממליץ על הרב יהונתן כנוצרי, ולדעתו הרמזים שבקמיעות מכוונים יותר למשיחם מאשר לשבתי צבי… תועה ידבר, המשתגע, על היהודים כי עורים הם, וגם על גדולי רבני אשכנז ועליו, הרב מעמדין בכללם, ידבר סרה; וסיבת הריב, לדעתו, כי הרב יהונתן מאמין במשיח הנוצרים, וגם הנח"ש חיון האמין בו ולכן רדפו אבא החכם צבי. והוא, הרב יהונתן, **שותק! ** שותק! אין הוא עונה ואין הוא מכחיש. אף מלה לא הקדיש להם בספרו לוחות העדות. האין שתיקה זו כהודאה?

שבועות אחדים כתב את ספרו אשר כינה אותו שבירת לוחות האון וייחסו לתלמידו דוד אוז-גאנדז. עד דק ניפץ ושיחק הבנין הרעוע של קורי העכביש אשר הרב יהונתן ביקש להקים בטורח של שנים! ואף על פי כן: שם הספר הזה לוחות העדות, גדול וקדוש בעיני הרבים – ורבים מאד הקופצים עליו, ובקרוב ודאי ידפיסו הוצאה חדשה. ויתר על כן, הוא אף פירסם בינתיים פאסקוויל נגד ספרו תורת הקנאות! היה הנחשד מחשיד…

הרב מעמדין נזכר בכתבים אשר נגזלו ממנו בחבית, ובכללם ספרו היקר לו בית מדות, והוא נזכר בחיבורו עקיצת עקרב אשר הוטמן בבית שכנים והועבר להמבורג ולביתו של המדפיס מנדל בּון, וחלקו כבר אבד ונשרף משום שחששו להחזיקו – וכולו ריתחת חימה. כמה חכמה בספריו וקדושה ובקיאות, והעיקר – כמה יושר ואמת זכה וצרופה, ומה לעומתם החיבור הקל והנקלה של הרב יהונתן שאין תוכו כברו? ואף על פי כן, כף המאזנים שלו עולה ועולה…

גם השתדלותם של אוהבי הרב יהונתן ועדותם של הפרופסורים הנוצרים – אינם מכזיבים. אין נצחונו בושש לבוא. סימנים רבים מעידים בואו. בערב חג החנוכה פסק מלך לטובתו והחזיר לו זכויותיו, הוא הורשה לשמש שוב רב בהמבורג ולדון בדיני ממונות. היפלא, שרבה השמחה בלב אוהביו ותלמידיו הרבים, שנצטערו בצערו וציפו להחזרת עטרת כבוד רבם? ועתה הם מזדרזים בהכנות לקראת החג הגדול של נצחון רבם בריבו הגדול, לקראת המשתה אשר ייערך בביתו, בתופים ובמחולות ובנגינות ובשמחה רבה, ושיירה של חוגגים ועולזים תעבור את רחובות אלטונא במסע נצחון, ברכב וברגל, ובראשה בחור גבה-קומה מישיבתו מחופש בלבוש של הוּזאַר הונגארי… בלבושים שונים יתחפשו בחורי ישיבה וישמחו הקהל. ועמם הליצנים והמנגנים.

הרב מעמדין מרגיש שלבו מורתח. לא לא גדולת הרב יהונתן היא המסעירה אותו. רק סבך המרמה, אחיזת העינים… ואם הדין עם הרב יהונתן ואוהביו – הוא מהרהר – שמע מינה שהוא המתאנה לו על לא עוול בכפיו.. ויורד לחייו.

אמנם אחדים מפרנסי הקהל, אשר ענין הרב יהונתן כבר היה להם למשא ולטורח, וביחוד חרה להם בראותם שאין כלל בדעתו להזקק לדין ישראל – השתדלו אצל המלך שיתן להם רשות לפטרו. אך גברו ידי המסייעים לו שפזרו ממון רב. כי המלך נטה חסד להרב יהונתן וגם רוב הפרנסים התקיפים עומדים לימינו. ועתה, נוהרים הם לביתו מהמבורג, מאלטונא, מואנדזבאק, מגליקשטאט, מקושטים ועדויים, הפרנסים והחלפנים והמלווים ברבית העשירים עם נשותיהם, לשמוח בשמחתו ולחוג את חג נצחונו… רבי אוהב עשירים – הוא הוגה –והעשירים גומלים לו.

ימים אחדים אחר החג הגדול באלטונא באו וסיפרו להרב מעמדין המעשה הנורא אשר אירע לבחור הישיבה גבה-הקומה, אשר התחפש כהוזאַר וצעד בראש מסע החוגגים… והוא רשם בספר הזכרון אשר שמע, מלה במלה רשם ­–

… זה היה הנבחר מהם בחכמה ובקומה – וזה פרע השטר חוב; כי אחר ימים מועטים אירע, שראה זה הבחור לאחד מאנשי פולין קורא, ומעיין בספרו תורת הקנאות, התחיל הנער לקלל אותו, והלמדן ההוא מיחה בידו ולא השגיח והלך למלונו. פתאם אמר: ראשי, ראשי, ושלח אחר הלמדן שיבוא אליו, התחרט על מה שאמר לו, אפשר רצה להתוודות בפניו: הלמדן ההוא לא פנה אליו – ויצאה נשמתו של הבחור. תהא מיתתו כפרתו.

 

בשורות איוב מפולין    🔗

השמחה במעונו של הרב יהונתן גדולה מאד, וביחוד אצל אוהביו ונאמניו ותלמידיו הרבים בגימ"ל קהלות ובכל קהלות היהודים – נצחון רבם כנצחונם הוא וישועתו כישועתם היא, מעתה יוכלו לחסות בצלו במנוחה ולהתחמם לאורו אור התורה, וליהנות מחידושי תורה שלו ומיערות הדבש של דרשותיו המתוקים והערבים. שלא זו בלבד שהמלך זיכה אותו, גם רבים רבים מגדולי ישראל ורועיו, הרבנים והלומדים והחסידים זיכוהו וחתימותיהם הלא כונסו מזמן בספר מאיר העינים לוחות העדות. כל כלי משחית עליו לא יצלח עוד, צל לא יעיב אורו ושמיו, אף לא צלו הקודר והזועם של הרב מעמדין. אילו רק עלתה בידם ליפטר מהצל הקודר המלווה רבם זה שנים, או אז היתה השמחה שלימה ומושלמת!

אך הוא, הרב מעמדין, אחר שכילה כתיבת ספרו שבירת לוחות האון, כמעט ונטרד לחלוטין ממלחמת-המצווה, על כרחו נטרד הימנה. כי הנה צרות אחרונות המשכיחות את הראשונות, צרות הבית והמשפחה והילדים, ובעיקר הצרות האיומות שפקדו את בית ישראל במדינת פולין!

זקנה רבה קפצה עליו. קומתו הזקופה נתגבנה, פניו נתארכו ונצטמקו מאד, ובשיער זקנו מבהיק הכסף. מצחו הרם נחרש כולו קמטים ועיניו עמקו מאד, ושוב פרוש עליהן דוק של אדמומית וליאות כבדה כעופרת נסוכה באיבריו. החורף הקשה והארוך הזה, – גם הוא המנוסה ביסורים אינו זוכר כפרק הזה גדוש צרות ויסורים, מלבד חסרון כיס ודוחק! מחמת המצוקה הרבה מצמצמים בהסקת התנורים – והצינה בבית נושכת באיברים. בשעות המעטות בהן דולקים גזרי-העץ בפי התנור, יש וישב לידו, – התינוקת הרכה, חנה’לי, אשר נולדה לו אחר החיפוש שערכו הרשעים בביתו – בחיקו. מה שמחה היא אל מול האֵש המאירה והמחממת והמרקדת בתנור, מה נאה ועתירת-חן-וחיים היא בפזזה באיבריה הרכים! אך כיצד ישמח הוא, שנוסף על כל יסוריו בא עליו מן השמים עוד עונש נורא וכבד מיסורי איוב ממש, שבנו בן זקוניו, יהודה’לי, הבן יקיר לו, ניטל מאור עיניו והוא שוכב במיטתו כסומא ובידיו יגשש, לא יצעק ולא יבכה, אך אלמו זועק עד לב השמים וקורע לבבות ורב ועצום הצער. אך הוא מפשפש במעשיו ובדרכיו, לבו מורתח ושותת דם זועק ומפלל, אך אין הוא מתריס כלפי שמים. קשה, מה קשה, להצדיק הדין הזה, אך מה אנוש ויבוא בדין עם קונו?

הוא רוצה לגשת אליו, לישב ליד מטתו, ללטף ראשו, לאמצו ולעודדו, אך על מי יניח התינוקת? שהרי בתיה צביה מוטלת חולה ושוב פקדה שיעולה הקשה המתגלגל מקצה הבית עד קצהו בנקישות מחרידות – והיא שוב בהריונה – ושני ילדים אחרים חולים במחלת הלאַטרן אחרי שכבר עברוה פעם. והאמת היא, שגם הוא עצמו חש במיחושים במיעים ובדקירות בלב…

אילו, לפחות, היו הבנות הגדולות עתה בבית! אך הן אינן, כצפרים עפו דאו למרחקים, לארץ פולין, ששם זכה לשדכן בבת אחת עם גדולי נכבדי הדור בלי נתינת נדוניא: האחת היא בתו אסתר מאשתו הראשונה, שנישאה למזל טוב לבנו של פרנס ועד דלי"ת הארצות ובנו חתנו הרך בשנים, אב בית דין בקהלת טישוויץ, והשניה היא בתו נחמה תחיה, מאשתו השניה עליה השלום, נשתדכה לבנו של הנגיד ברוך שטרנברג מלבוב, אשר נלחם מלחמות השם בעדו נגד חיים לובלין ואביו שהחרימוהו. יחד נסעו שתי האחיות, דרך דאנציג, לפולין, אך מחמת סערות חזקות בים היו בסכנה גדולה וניצלו. הבת הגדולה יצאה משם לדרכה לנישואיה והניחה לאחותה הצעירה בדאנציג, שנתעכבה שם חדשים ארוכים מחמת החולי, ורק זה מקרוב נודע לו שנסעה סוף סוף על שמחת חתונתה ללובלין. איך יכתוב אליהן שיבואו אליו עתה? איך יצער אותן?

שעת מנחה קרבה ובמנין כבר מתכנסים המתפללים. התינוקת שהוא מחזיק בה, עטופה בכנפות החאלאט הרחב, נרדמה בחיקו. בזרועותיו הוא לוקחה ומביאה על ערישת-העץ הישנה אשר בסמוך למיטתה של בתיה צביה.

אחר כך הוא ניגש למיטתו של יהודה’לי… עיניו של הנער עצומות וגבשושי מוגלה דבקים בריסיו – והוא חיוור מאד ושותק. הוא מלטף בחיבה שער ראשו. הנער מתעודד קמעה, שתי ידיו אוחזות ביד אביו – ואחר כך ממששות הכיפה הקטנה אשר בראשו. אין הוא גורע עיניו מן הבן – וחש שלבו הומה בקרבו, ואילו היה בידו, כי אז היה את אחרית חייו נותן ובלבד להצילו מאסונו… עוד למצוות לא הגיע ועונש מאויים כזה בא עליו! מבלי משים חולף הרהור צורב במוחו: בניו של האייבשיצר ודאי צדיקים יותר, יראים יותר…

– אבא, לך להתפלל מנחה, – הוא שומע לפתע קולו הרפה של הנער – אנשי המנין כבר מתכנסים…

– ישלח לך השם רפואה שלימה בקרוב, יהודה’לי – הוא אומר – ומלטף מצחו. זכות אבותיך הקדושים תעמוד לך, בני אהובי. וקשה עליו, קשה הפרידה ממנו.

חדר המנין לא הוסק והצינה בו עזה, והיא גוברת עם הדמדומים. המיית הרוח והשקיעה המהירה בתוך שחור העננים מנבאים סופה קרובה.

עוד לפני התפילה מושיט לו יוסף פרגר צרור ארוז, צרור דואר אשר הגיע מפולין. לפני כמה שעות נמסר לידיו, אך הוא לא רצה לעלות לחדר העליון מחמת מחלות בני הבית, וחיכה לבואו למנין.

מנין הכתב הזה – הוא מהרהר – האם ממאיר’ל בנו בכורו, ממשולם זלמן, או מבנותיו? או אולי מאחד הרבנים בפולין, אשר צרות גדולות ומשונות מתרגשות עתה שם, ובצר להם הם פונים אליו ומתַנים לפניו מרי שיחם ומבקשים עצתו, אף שכמה פעמים הוחרמו שם כתביו ונידונו באש… מדוע אין הם פונים אל האייבזיצר, שהוא האב-בית-דין בגימ"ל קהלות?

הוא נוטל הצרור ומעיין בו באפלולית. אכן, נכונה לחשו לו חושיו – מכתב הרב מביאלא הוא…

– מכתב הרב מביאלא – הוא אומר כמדבר אל עצמו ומוסיף:

– צרות מרות מתרגשות על אחינו בפולין וקצרה היד מלהושיע… מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, וביחוד במחוז פודוליא שם אורבת הכת במסתרים זה שנים… מעשים נוראים! מעשים נוראים!

אילולא צרות ביתו הוא והריב שאין לו סוף עם האייבשיצר וסיעתו, הכובלים ידו בשרשראות חזקות מברזל, כי אז היה יוצא מיד לשם, לפולין, ששם ודאי דרושה עתה עזרתו ביותר. אל מושב ועד דלי"ת הארצות היה בא, ונושא דברו ומחזק ידיהם במלחמתם הגדולה ובעמידתם על נפשם מול הכת החדשה-הישנה ואפוטרופסיה ההגמונים הצוררים… וגם את בניו ובנותיו יוצאת נפשו לראות. אך אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים – והמחלות והמיחושים אינם מרפים, בתיה צביה בהריונה, ויהודה’לי… יהודה’לי…

יודעים המתפללים מר לבו ונמנעים לטרדו בענינים שונים ולצערו, בלאו הכי אין הוא מגלה בזמן האחרון ענין במעשי הרב יהונתן וסיעתו, שהם שטופים בשמחה, לא, בשמחות הרבה! כי הנה השיא האב"ד את בתו, אחרי שנואש כי תהיה לאיש, להרב מלותרינג ונישאה לבחור רך בן עשירים. ובשובו משם השיא את נכדו, בן בנו הגדול נאַטש, לבת עשיר ובכבוד גדול – סעודה רודפת סעודה. וזה מקרוב ערך גם יחיאלכי וולף, הפרנס התקיף, סעודה מפוארת, וזימן את רבו ואת מחותניו…

אחד אחד נפטרים המתפללים ויוצאים מחדר המנין ונבלעים בערפל ובסופה המשתוללת ברחוב. ורק אחד, מרדכי הקשר הפרנס מהמבורג, אשר שלא כדרכו שתק כל הזמן ולא אמר דבר, משתהה בחדר. לאחר שפרשו ויצאו הוא ניגש אל הרב מעמדין מוציא מתחת לפרוותו חבילה ארוזה במטפחת לבנה, ומושיטה לו.

– למען הילדים, רבי, – הוא אומר…

הוא עומד נדהם, מהסס, שותק.

– למען יהודה’לי – חוזר מרדכי הקשר ואומר. הוא שם את החבילה על שטענדער…

הרב מעמדין עומד כקפוא במקומו. השמש שקעה דעכה. אפלולית בחדר המנין. מבעד לחלון רואה הוא את דמותו הזקופה של מרדכי הקשר אשר הסופה מתעוללת בו. הרוח מייללת זועמת ומעיפה פתותי-השלג.

הוא נוטל את החבילה ועולה לחדר. הכל ישנים. מנורת שמן מעמעמת על השלחן. גם המשרתת הלכה. הוא פותח את החבילה: מיני מתיקה ומאפה.

הוא לוקח מלוא החופן וניגש אל מיטתו של יהודה’לי. שעה קלה הוא עומד לידו. הישן הוא?

– אבא – הוא שומע לחשו.

– יהודה’לי…

הוא שם לידו חופן ממתקים ודברי מאפה.

– טעַם בני…

הילד אומר בלחש הברכה, ואחר הוא מגיש לפיו מן המטעמים.

– אבא, המשרתת הניחה בשבילך ארוחה. אך החלב ודאי כבר נצטנן… איחרת הפעם לשבת במניין…

הוא נזכר במכתבים שהגיעו.

– כן, איחרתי במקצת. אנשי המנין איחלו לך הבראה שלימה, יהודה’לי, התפללו לשלומך… השינה יפה לך. הקראת שמע?

אחר כך הוא מעיין במכתב הארוך של הרב מביאלא. לבו ניבא לו וידע מה ניבא, אך עם זאת לא שיער עוצם השבר. הרב מביאלא היה בעצמו במושב ועד דלי"ת הארצות בקונסטאנטין, הוא עצמו היה עד למעשים הנוראים, לבעירה הגדולה. הלא זו האש אשר אכלה גם את ספריו…

לפני כמה שנים היה הדבר? כן, בכנסית ועד הארצות ביאַרוסלאַוו היה הדבר, בחשון תקי"ד. שם גזרו לבער ספריו באש, שם ביזו והשפילו אותו. איך נאמר שם באותו כרוז? הוא זוכר יפה השורות אשר הרב יהונתן פירסם בספרו לוחות העדות, הן חרותות עמוק בזכרונו – וגם הם סופם לחזור בהם מטעותם:

“מי יתן, איפוא, ויודיעונו, מי האיש אשר מילא את לבו להרים את ידו להעלות על מזבח הדפוס ספר חיצונים, המדברים על צדיק עתק בגאווה ובוז ונגעו במשיח ה'… אשר על כן התקינו הרבנים לשרפם למען לא יזכר בישראל שם הקונטריסים עוד ולא יעלה על לב אדם בעולם… וגזרנו שבכל מקום ומקום… עיר ועיר, מדינה ומדינה, איש ואיש אשר המצא ימצא בגבולו ספרי כסילים, תזרם כמו רוח… ועל כולם חל חובת הביעור. ואין ביעור אלא שריפה.”

ופרנס הועד, אברהם היילפרין מלובלין, התקיף והמכביד ידו על אביוני העם, עז-הפנים בראש החותמים בשם הועד… וגם בנו, הרב חיימ’ל, והם ממקורביו של הרב לנדא מקראקא, כולם הסתערו עליו, כולם התעללו בו. ועתה אנוס היה פרנס זה להעלות במושב הועד את ענין כת פראנק המתועבת. לשמוע את דברי גביית העדות בסאטאַנוב ולראות המכתבים הרבים שנמצאו בידי הרשעים ונוסח התפילה לשבתי צבי – האם לא חלף במוחו הרהור של תשובה על… על כי הוא היה מראשי הלוחמים בו, בנו של החכם צבי, הנותן חייו במערכה נגד התועים, ולא בצוררים ובנוקמים אשר מבית?… הפרנסים והרבנים (הוא מכיר אותם. הוא יודעם. רובם בשגגה ומיעוטם במזיד. הוא עוד יעלה, אם ירצה השם, גם הפרשה הזאת על הנייר ויחשוף ערוותם) – וכל אלה שאטמו אזניהם לשמוע את שוועתו ואת זעקתו שמעו עתה, לרוב צער ודאבון לבב את דברי הקינה והאָלה והחרם על כת פראנק – אולי הנורא בחרמות שהוכרזו בקהלות ישראל.

הוא קורא את הדברים במכתבו של הרב מביאלא וחרדה גדולה אוחזת בו –

"… לקול המולה, קול ענות ויללה, קול שועת בני עמנו, תסמר שערות ראשינו… בקום עלינו אדם משורש נחש שבתי צבי ימח שמו ונמח זכרו… וחלילה לשום אדם להיות לו עסק עמהם באיזה משא ומתן או באיזה הלואה. כללו של דבר – שמופרשים ומובדלים מכל עדת ישראל, והכרזנו על נשיהם ובנותיהם שהן זונות ועל בניהם ובנותיהם שהם ממזרים גמורים, למען לא יתערבו בתוכנו, גם דור העשירי לא יבוא להם בקהלנו ופתם פת כותי וזבחיהם זבחי מתים וכליהם מרק פיגולים, פיגול הוא…

“… שנית גזרנו שחלילה לשום אדם ללמוד מפי כתבם, אפילו אותם הכתבים הידועים בודאי שהם מכתבי האר”י בלי טעות, איסור גמור לשום אדם שילמד בהם עד ארבעים שנה. רק ספרי הזוהר וספרי שומר אמונים וספר מהרמ“ק ⁹ז”ל, דין אחד להם שמן השלושים שנה ואילך מותרים ללמוד בהם – ובתנאי שיהיו בדפוס ולא בכתב… ואף במלאת לו ארבעים שנה, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, רק מי שמילא כרסו בש“ס ופוסקים…”

ועוד בה שלישית…

– הרב מביאַלאַ מביא במכתבו את מלוא נוסח החרם ומוסיף: –

– חרב פיפיות קראו הרבנים בברוד לחרם הזה, חרב פיפיות!

ראשו של הרב מעמדין עליו סחרחר, עוד מעט יכרע ויפול, ודקירה חדה כמקדח-אש הוא חשש בלב. סביב המנורה מהבהב עיגול של אור כתום. האש בתנור כבר כבתה – והצינה חודרת בעצמות. הכל ישנים – הישן גם יהודה’לי?

… ובדרזדן – הוא נזכר – חי בכבוד ובעושר, בנימין ווֹלף, בנו של הרב יהונתן, וכל הסימנים מעידים בו שגם הוא מן הכת החדשה-הנושנה…

 

התועב פראנק    🔗

סופת שלג עזה צונפת את אלטונא השקועה בשנתה, לילה מלילות אשר הרב מעמדין מורגל בהם, כדרכו, להתייחד עם לימודו וכתיבתו. זועפת זועמת הרוח, שורקת ומנהמת, ודומה להקות להקות של עופות טרף מאי-שם, ממרחקי הים הגועש, פשטו ביקום וטורפות בשרו וצווחתן חרדות. בלילות אפלה וסערה כאלה סמאל ולילית וכל כת דיליה, שדין ורוחין ומלאכים רעים למיניהם משלחים כל רסן והם משתוללים ומתהוללים ואחת תאוותם לדרוס ולמחוץ ולטמא ולשסע לגזרים של נפש חי…

לפניו צרור המכתבים של הרב מביאלא פודלאסקא ושל פרנס ועד דלי"ת הארצות אברהם מליסא, ומצורפת אליהם גביית העדות המאויימת מסאַטאַנוב – כתבים העשויים להרתיח את הדם ולהסעיר את הנפש וזעקתם נישאת עד לב השמים. לעיניו צפה ועולה דמות-הבלהות של השבתי צבי החדש, הקרוי האדון יעקב בר' לייב והמכונה פראנק, המכשף והמדיח הנורא והתרבוש בראשו… הנה כי כן קם להם, לאנשי הכת, יורש ממשיך, גלגולו של ברכיה ימח שמו אשר נפגר זה מקרוב בשאלוניקי, והם מתלמידיו-ממשיכיו של שבתי צבי שם רשעים ירקב, הנה כי כן קם הנוקם המרושע ביהדות, בתלמוד, באמונת ישראל ובאלהי ישראל!

לא חידוש הוא לו הדבר ולא הפתעה. – והן זה שנים מזעיק הוא על כך – על קיומם של נאמני הכת הנסתרים בתפוצות, בארצות הקדם ובפולין, במדינות מהרין ואשכנז, וביחוד במחוזות פודוליא ורייסין שהם בחיבור עם מרכז הטומאה בשאלוניקי. הוא יודע, כי בזמן האחרון הם נתחזקו ברשעתם מאד. עשו כל תועבה… ומחללים כל קודש – את טהרת המשפחה והמועדים, בתפילין ובספרי תורה כותבים את השם התועב מאיזמיר – והכל בזדון, להכעיס ולהרעים, כמצווה הבאה בעבירה, למען יהיה הדור חייב וטמא ויזכה לגאולה. כברק המבשר סופת הרעמים בא האות מברוֹד, אשר שם רבים התוודו לפני הרבנים על מעשי-ההפקר אשר לתוּמם האמינו בשליחותם. וועד הגליל לבוב, שגינה מעשי הנשים הפרוּצות נקנס קשה, לאחר שהנשים שנוּדו ובעליהן עזבו אותן, ביקשו את עזרת הרוזן יוזאֶף פוטוצקי, שר העיר ברוד.

גם ממכתביו של הבן, ר' מאיר’ל הרב מקונסטאנטין, הוא יודע על מעשי הכת, שגילוי עריות מסימני-ההיכר המובהקים שלה. גילוי עריות כמצווה, כשליחות, גילוי עריות בלבושיו הנאלחים ביותר, כאשר נהגו אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות!

ועוד הוא יודע – כאשר מעולם לא היה ספק בו – כי אין האש יודעת גבולות ומידות, וכי רשת סמוייה של חוטים ושליחים מקשרת את המאמינים האלה המחכים לבוא זמנם – וברשת נתון גם הרב יהונתן, שהוא לרבים מהם נס ודגל. האם מקרה הוא, שעוד לפני שנים הרבה, בתפ“ה, בגביית-העדות בפרנקפורט-על-נהר-מיין, נמצא בכליהם של שלוחי המאמינים הקונטרס ואבוא היום אל העין – הקונטרס הנזכר לא אחת גם בגביית-העדות המאויימת בסאַטאנוב בתקט”ז? והחוטים מתקשרים לא רק מבחינת השורש האחד, שצמיחתו בשאלוניקי, ולא רק מבחינת המקור הנעוץ בחבלה¹⁰ שנזדייפה ונסתאבה, אלא גם מבחינת הקשרים האישיים, קשרי משפחה ורעות. כי השורש של פראנק ואייבשיצר חד הוא, שורש פורה ראש ולענה – בכך אין הוא מסופק!

וכמו כדי להגביר האימה מתרגשות התועבות בקהלות פולין הנתונות בין צפרני זאבים טורפים, הגמונים צמאי-דם ורוזנים שונאי ישראל והמונים חשוכים ושופטים מעוותי-דין, בפולין של שריפת מכשפות ועלילות-הדמים האיומות בפוזנא ובז’יטומיר, בפולין של המשפט הנורא ביאַמפול אשר זוועותיו מתרגשות זה עתה לעינינו!

ושם, בירכתי פולין, עיירה מועטה – קונסטאנטין. לעת היריד מתכנס שם מושב ארבע הארצות – פרנסים, רבנים, שתדלנים, שמשים, סוחרים, שלוחי קהלות, שלוחי עם עני ונרדף על נפש. עיירה אחת מרבות כאשר ראה בימי חרפו, בנסיעותיו מבית אבא מנוחתו עדן בלבוב אל בית חותנו בברודא אשר במהרין: שוק רצוף אבנים וסביבו בתי-עץ גמודים, שחוחים, מפוזרים, חנויות ופונדקים ובתי-מרזח וכנסית נוצרים המתנשאת ביהירות חצופה. ובשוק – המולת יריד, מסחר ויי"ש, והמוני כפריים בפרוות-כבשים ובמגפי-עור גבוהים, עגלות עגלות וגעיית פרות ופעיית צאן סביב; ובתוך המהומה יהודים לבושי שחורים וארוכים נושאים ונותנים. קונים ומוכרים ומתווכים ומסרסרים; ובאחת הפנות עגלות פרנסי ועד ארבע הארצות ושמרי-ראשם המזויינים –

תקרת העץ בחדר-הישיבות המרווח נמוכה, משופה – שולחנות וספסלים חשופים בו. ורק ארון הקודש אשר בצד מזרח מכוסה פרוכת קטיפה רקומה בזהב. מי נותן דעתו לקישוטים ולעיטורים – והועד נתון עתה בדיוניו על המאורעות שסכנת כלייה וקרע צפויה מהם ליהדות פולין כולה ואולי לעם ישראל כולו? עינים שחרדה ובהלה בהן ועינים שאימה קפואה בהן ועינים שעגמה ודמעות בהן. עינים וזקנים ופיאות ומצחים רמים – שלוחי יהודי פולין, המנוסים בצרות וביסורים, מאזינים הם לבשורות האימים והזוועות של הכת. אך הנה בא, בבהלה, השליח שסיכן נפשו ונמלט מבית-הכלא בקרמניץ ובפיו בשורת השואה אשר מצאה את קהלת יאמפול אשר על נהר הורין. עלילת דם! עלילת הדם הישנה נושנה! גווית שיכור שנמצאה ערב חג הפסח. וישועים קנאים והמונים צמאי-דם-וביזה, יהודים כלואים, מוכּים ומעונים כבני-ערובה, ומהם שכבר נתנו נפשם על קידוש השם ולא הודו. דמעות חונקות גרונו של השליח בדברו –

… והנה אנוכי אחד מפליטי חרב, אשר גם לקחת נפשו זממו וברחמי שמים נמלטתי, והיה כל הוני ורכושי לשלל ואני נמלט בגויתי לבדי. ויהי בצאתי העיר נשאתי עיני לשמים בתפילה, לומר: הורני השם דרכך! להיות שבימים ההם הגיע עת אסיפת הרועים, רוזני נגידי פרנסי הדור והרבנים המאורות הגדולים דארבע ארצות מדינתנו פולניא, ואמרתי: אלכה-נא שם בקול רעש גדול למצוא איזה תחבולה, האם תמנו לגווע חס ושלום? וברוך השם נתקיימה מחשבתי וחזרנו על כל הצדדים, ומצאנו שזה הדרך ישכון אור לבני ישראל במושבותם בגלות הזה; לילך לכרך גדול רומא לבקש מראש כהנם, המלך האדיר, השר של חסד האפיפיור ירום הודו ושאר חכמי הנוצרים היושבים ראשונה במלכות, לגזור אומר על שרי ארץ, כהניה, שופטיה, לבל ישעו בדברי שקר ושטות כזה, שהחוש והשכל מכחישו וכל העדים בזה שקרנים הם, ובאו בשכרם מן שוטני ישראל. ואני מצאתי עצמי כמחוייב בדבר, ונדרתי בעת צרתי לילך, לכן, לעיר רומא ובעזרת השם באתי בשלום עד הלום…

הועד נענה להצעה בלא ויכוחים, הועד גם יפריז סכומים לצרכי המשפט ביאמפול ויעשה כל אשר לאל ידו להסיר רוע הגזירה. דכאון וחרדה שרויים בחלל. רק לפני שנים, במשפט-הדמים הנורא בז’יטומיר, לא הועילה ההשתדלות ברומי, אך אפשר והפעם יסתייע הדבר. ובתוך הקהל יושב השליח, נושם בכבדות, מקנח נטפי הזיעה המנצנצים במצחו. הועד ממשיך דיוניו.

בשוק שואנת המולת היריד והמשא ומתן נמשך בלא הפוגה וכאן, בחדרי הועד, נמשכים הדיונים מאז הבוקר מחוץ לשעות הפסקה לתפילה ולסעודה בחפזון. צרה רודפת צרה, והצרות מלכדות את הרבנים ואת ראשי הקהלות ואת הפרנסים היריבים והתקיפים ואת כלל הצירים בחבלי אחריות כבדה, עתה הם מאזינים שוב, מסוערים ומזועזעים לדברי גביית-העדות אשר גבו הרב מסאַטאנוב עם שלושת דייניו, לפי פקודת ועד מדינת לבוב, על מעשי התועבה אשר אירעו בלאַנצקרוּן. דממת-מות קפואה בחלל. ובדממה נשמע קולו של הסופר והוא חותך בבשר ובנפש –

לאַנצקרון, עיירה בפודוליה, כרוהטין, כפודהייצי, כנאדבורנא, כזבּאַריזא, עיירת-יהודים, חנויות ופונדקים, ירידים ושווקים, בתי-כנסת ובתי-מדרשות. וסביב – גנים ואילנות ונהרות והרי הקרפטים הירוקים שכפרים וחורשות מטפסים במדרוניהם. ונכרים, בהירי-שער ורחבי-גרם, עובדים בשדות וביערות ושירותיהם מפכות ונושמות עמל ואהבה. לעת היריד, בלאַנצקרון, מופיעה בפתע שיירה. לפניה מרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים. גבר רם-קומה ומגושם-בשר יושב בה, גאווה ושררה נסוכות על פניו ותרבוש אדום לראשו. סביבו שומרים וגם נשים בחברתו. הנה חולפת המרכבה על פני חבורת קבצנים. הוא מרים יד מלאה מטבעות ומפזרן ביניהם. אפשר אחד פחה תוגרמי הוא – תמהים הנכרים. אין יודע סוד השיירה ומגמת פניה. אך בין היהודים אשר בשוק יש שנרעדו ועיניהם נדלקו, ומהם הפורשים מן המשא ומתן ונעלמים. השיירה ממשיכה דרכה, לעבר בית אחד בסמוך לשכונת השרים. ביתו של ר' לייביש הוא, חתנו של המקובל מנאמני שבתי צבי אלישע שור הזקן מרוהטין. רבה שם התכונה להילולת החג של קבלת הפנים לאדון הקדוש, הוא הגואל פראנק. גם אחיו של ר' לייביש, הוא ר' הירש עם אשתו חיה, שותפים לשמחה הגדולה. השמש שוקעת מאחורי ההרים, ההמולה בשוק נדמה, וסמטאותיה של לאַנצקרון טובעות באפלה. אך בביתו של ר' לייביש רב האור ועזה השמחה. מאכלות ערבים לפניהם ומשקאות, הם שרים ורוקדים ונשים חשופות-גוף ביניהם.

הסופר קורא את דברי-העדות אשר נגבו על-ידי הרב מסאַטאַנוב עם שלושת דייניו, על מעשי-הזנונים של המאמינים שהם מצוות בעיניהם, – ואף אלישע הזקן בא על כלתו, ונשים לעיני בעליהן, באשר זהו הרמז האוכל בלי נטילת ידים וכו' ¹¹

תדהמה אוחזת בקהל השומעים. לעיניהם תהום גדולה, אפלה נוראה, ולידה עומד הוא, התרבוש בראשו, לידו שלוחיו ושתי נשים נאות, והוא צוחק… צחוק שטנים, צחוק צפעונים. רבים הנמשכים אל התהום, רבים הנופלים לתוכה. הוא צוחק – והוא מדהים רבים בספורי הנסים והנפלאות על עצמו, כי אליהו בא אליו ומלאך מהשמים הלך אחריו לפולין, שלהבת של אש ירוקה סובבת אותו, ובידו לעשות מופתים בשמים ובארץ… והוא מגיד עתידות ופותר חלומות. וגדול כבודו בקרב מאמיניו ועזה אמונתם בו, והם מרמזים עליו הכתוב מה טובו אהליך יעקב והם מתפללים עליו ונושאים לו ברכותיהם. האבות תקנו ארבעה החושים – אומרים מאמיניו – והוא שתקן החוש החמישי, חוש המשוש, שהיה לנו חרפה לפנים, אך על ידו נתעלה לשבח ולכבוד ולתפארת… מזוזה – כך כינו לה למופקרת, אשת בריתם היפה, בת הרב מלאַנצקרון, שהושיבוה ערומה באפריון, כתר של תורה בראשה, ורקדו סביבה ונגנו ושרו ונפלו אל בין דדיה ונשקוה… היפלא שהמון עם היהודים שנתכנסו ליום השוק, פרצו לבית האופל ותפסו הנאספים ועשו בהם שפטים, וגם סיפרו על מעשיהם למשגיח על נכסי אדון העיר? והם נאסרו, אך ראש הכת שוחרר על פי המלצת תוגרמים אחדים שהיו ביריד, ועזב את העיר. אולם הבישוף הצורר מקמניץ לקחם תחת חסותו ואת היהודים ואת מאמיני פראנק הוא הזמין לדין בפניו…

המכתבים והעדויות לפני הרב מעמדין – אין להטיל שמץ ספיקא בכשרותם ובמהימנותם. אם ירצה השם הוא יעתיקם ויכללם בספרו סדר עולם רבא, אשר בו הוא יספר על תעלולי הכת – לדראון עולם. הגיעה שעת ההכרעה – הוא מהרהר – שעת מצוק ומצוקה גדולה היא. אנוס ישראל להתדיין עם בניו הפושעים – לפני מי? לפני הבישוף הרשע. נתבע ישראל להשיב על שאלות אשר הפושעים המכונים מתנגדי התלמוד מציגים לו. כל סריותם נגלתה עתה – גם הרס הדת והאמונה וגם גילוי עריות מאוס וגם עקירת האמונה בציון ובתקומת ירושלים. והם בכלל הרודפים, המתנכלים והמעלילים. את חרפת רבם שבתי צבי שר"י, ותבוסתו הם נוקמים. הקם להרגך השכם להרגהו מרצדות לעיניו אותיות של אש. …היש עוד ספק – וזאת יכתוב ברורות אל הרב מביאַלאַ – כי מצווים אנו לרדוף הכת עד חרמה ולמסרם למלכות ולבערם ולשרפם באש. כך יכתוב אל הרב מביאלא ואל כל השואלים לדעתו ולעצתו. ועוד יכתוב להם, כי נחוץ לפרסם מעשיהם בדפוס ולהוכיח חרפתם גם מתוך כתבי הנוצרים. כי אף אם הם מנסים לטעון, שברצונם למזג שלש האמונות, הרי שאין אמונה בלבם כלל. והאמת היא, כי שלש האמונות הגדולות הושתתו על תורת משה – ילך, איפוא, כל אחד בשם אלהיו. מי יודע מה צרות צרורות עוד זומנו לנו מידיהם? ועתה הם מתעתדים להוכיח לאפיטרופסיהם, כי התלמוד מלא דופי וקנאה ושנאה לנוצרים, והיהודים מעלו בתורת משה ויסוד דתם ספר הזוהר אשר עיקר אמונתו בתלת הפרצופין, וכי השם יתברך נתגשם בגוף… כל מעשיהם על פי חכמת הנסתר – הם טוענים – ועוינים הם את התלמוד מאד, ושעל כן היהודים מרדפים אותם בחמתם, כי אין להם, ליהודים, אמונה אמתית… אמנם ספר הזוהר קדוש ונכבד מאד גם בעיני הרבנים, אך אין הם רואים אורו הגנוז ואין הם מפיקים האמונה האמתית מתוכו… כל השגותיהם אלה הם כבר העלו על הכתב בספר ומסרו לידי הבישוף.

איבריו של הרב מעמדין רועדים ושיניו נוקשות, וגם מיחוש המיעים מציק מאד. הסופה בחוץ זועפת. צינה אוחזת בו. אילו היה לפניו כוס חמין… אפשר ינסה להרתיח מים? לא, הוא לא יעשה זאת, שהרי כל בני הבית ישנים וגם יהודה’לי. רגליו אשר הצינה צורבת בקצות אצבעותיהן בלאו הכי אינן נשמעות לו… רק יעלה השחר, אחר תפילת שחרית, הוא יעלה למדור העליון לשאול לשלומם של הילדים ושל בתיה צביה ויהודה’לי, ואז ישתה תה חם, הרבה תה, לחמם גופו ומיעיו, ואם ירצה השם ישב מיד לחבר תשובתו להרבנים בפולין… ואחר כך… אחר כך הוא יגש לחיבור הספר החדש, בו יעלה את כל פרשת התועבות והעדויות – מפראנקפורט ועד סאַטאַנוב –

כן, הוא ימשיך במערכה, הקולמוס בידו, על אף חולשתו וליאותו. מה כוחו של הקולמוס שעה שהם, שם, בעזרת הבישופים, מתנכלים לישראל ומבקשים להכרית חייו ואמונתו, חלילה?… רגע אחד ויאוש קודר תוקפו. הוא ניתר ממקומו, כארי לכוד בסוגרו מדדה הוא על קצות אצבעותיו מפינה לפינה, לחמם איבריו הקפואים, סופק כפיו ותולש בשערות ראשו, עיניו קמות ובקול חנוק הוא קורא:

– שבר! גאט דערבארעמדיקער, שבר גדול!

ואחר כך הוא יושב באפס אונים ליד השולחן, ראשו בכפיו, מצונף בחאַלאַט, ושוב הוא הוגה בספר אשר הוא עומד עתה להתחיל כתיבתו. סדר עולם רבא יקרא לו. שנים חלפו מני אז, כאשר נתפסו המשולחים של הכת בפודוליה, שעשו בישיבת אייבשיצר בפּראג ואגרותיו באמתחתם. ונמצאו האגרות שהחליף עם לייבלי פּרוסטיץ, מראשי הכת, אשר עמו למד בנעוריו. בשעת גביית-העדות בפרנקפורט נתגלה קלונם. והוטלו הקושרים נגד השם בחרם, בכ“א בתמוז תפ”ה. שנים חלפו מני אז – ועתה הוא קורא בגביית-העדות משנת תקי"ג על תעלולי אותה הכת עצמה, הקשורה בהרב יהונתן ואליו הם נמשכים וקונטרסו הטמא ואבוא היום אל העין אשר הוא להם אורים ותומים מפרנסם – עד שנזדמן להם הרשע פראנק… ואותם השליחים עצמם, אשר עוד קודם לכן הפיצו את מינותו של ברכיה משאלוניקי בקהלות פולין ואשכנז, וישיבת אייבשיץ בפראג היתה מרכזם…

… גם זכור יהיה לטוב הבחור זלמן מליסא – הוא רושם לפניו, נסער ומזועזע – שהיה אז נאמן ביתו של אייבשיצר. ויהי בעת ביעור חמץ, מצאה אשת המין הלז שק מלא אגרות, לא ידעה מה יש בהם ונתנתם להבחור ההוא לבדוק באגרות וכתבים אשר בשק, לראות אם יש בתוכו איזה דבר שצוֹרך בו, יקחהו מביניהם ויחזירם לידה – והשאר ישרוף. והלך הבחור לפי תומו לעשות כאשר צוּוה. וישם עיניו על האגרות ויעיין בהם, להבדיל מהם הנצרך לרבו מהבלתי-נצרך. והנה בתוך הבאים למראה עיניו, היו אגרות רבות ממה שהחליף אייבשיצר עם הדרשן לייבּלי מפרוסטיץ מאנשי הכת, וכתבי-מינות שונים ומשונים, וישתומם על המראה והחריש. ויפרוש מפּראַג ויסע וילך אל בית אביו לליסא ועבר דרך ברסלאו, שמה ישבו בתי-דין בליסא וברסלאו ובדקו את הבחור עם הכתבים שמצא, ומצאו וראו: אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בפראג, אך אייבשיצר למד לשונו שקר העוה, להכחיש את הידוע ולכפור בשעת הדין…

גם בפראֶשבורג נמצא ביד תלמידו (בן ר' לייב שידלוב) ספר פסול ואבוא היום אל העיון, שנמסר לו מיד רבו התועב בצנעה, והתפאר בהם היותם דברי קבלה וסודות נפלאים נשגבים…

בו בפרק שלחו המתועבים כת שבתי צבי שר“י שבזאלקווי ובפאדליע, אנשי סודו של התעוב אייבשיצר, ציר מיוחד לאשכנז, להסית ולהדיח את ישראל אחר המינות המשוקצת של שבתי צבי שר”י, הוא עבר דרך פראג ושהה שם מידת ימים בבתי המודחים בפראג – אייבשיצר וחברו שר“י. ועשו לו כבוד גדול. ויתן אייבשיצר בידו ספר מינותו הנ”ל עם כתבי-מליצה בעדו לר' ישעי‘(ה), חתן ר’ יהודה חסיד, שכולם בכללם היו מאמיני שבתי צבי שר"י – – – ובאגרתו כתב:

… בחירי רצתה נפשי לה“ה החריף וחכם מופלא מהור’ר ישעי' יצ’ו, אין להאריך כי סגר עלי המדבר, ואין כוחי יפה לעת עתה, עד כי יצוה עלי חסדי ה‘. וזאת אין לחדש, כי אם הדברים נאמרים להודיע, שמתי בפי זה משה האיש (קמינקר) והוא יגיד לו את כל ונוכחת. זולת זה אין אתי, ונא אל יהי’ מן המודיעים, כי אם להצניע מאד, ויזהיר לכל אנשי סודו, כי אולם אני רואה צעקת כלבים ונעירת חמורים למולי מאד. ובכן, יהי' נחבא אל הכלים מאד, עמי בוא בחדריך, סגור דלתיך וכתר זעיר, עד שלא יהי' ערוה בעולם, ואז עוז והדר תעטרהו, ממני אוהבך, כ”י יהונטן.

כמה זמן נותר עד עלות השחר? הסופה שככה ודממה עמוקה סביב. שוב אין טעם לשכב, הוא מהרהר, במילא אין התנומה נאחזת באשמורות עיניו. הוא מקרב אל עצמו המנורה ונוטל הקולמוס. שפוף על הנייר הוא כותב בחפזון, כדרכו, כמי שחושש שטרדה בלתי-צפוייה עשוייה כל רגע לסלקו מכתיבתו-שליחותו שאין לה גואל זולתו. הכתיבה גואלת מן ההרהורים המרים, מן היאוש, מן הצער –

הוא כותב וכותב ומרגיש כמו כנפי הדורות משיקים מעל לראשו, הרגשה שפיעמה בו בהיותו באמשטרדם, בימי גלותו כאשר כתב את תורת הקנאות, הרגשה של שליחות עליונה היא. הוא אוהב את הכתיבה בדממת הלילה בהתייחדו כליל עם עצמו, עם הגותו, עם נפשו. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. ועתה הוא הגיע לפּרק האחרית של ספר תורת הקנאות – האמנם האחרית היא? כרעל חדרה תורת התועבה, והיא מכלה את האמונה ואת הנפש, להיותם ככל הגויים… אך אחת ברור לו: גדול נס קיומו של ישראל בין הגויים מנס יציאת מצרים. ועוד יתרחשו נסים גם בימינו אלה.

הוא כותב, ואין פרצופו המשוקץ של פראנק מש מעיניו. הרגשת בחילה מחלחלת בו. הוא קם ונגיש אל החלון. מבעד לסדקי הוילון הוא רואה פסים כחלחלים-בהירים נחתכים באפלה של בטרם-שחר. בעוד שעה קלה יתכנסו אנשים המנין, הזריזים ומקדימים לתפילת שחרית, המשרתת תעלה אש בתנורים ותשפות הסיר לתה. עד מה הוא מתאווה לכוס חמין להחם איבריו הקפואים.

ליל החרדות מתקרב לקצו.

 

ליל כותי    🔗

דברים תמוהים מוזרים מתרחשים בעולם היהודי, אך אין הרב מעמדין מופתע מהם. יש קשר הדוק בין כל המאורעות המשתלשלים ויוצאים משורש הצפעוני מאיזמיר. ויש, כמובן, סיבה ומסובב, שכר ועונש, השגחה, יד אלהים, היינו צדק וטעם בכל המהומה והמבוכה המטורפת הזאת… אין מקרה ואין שגגה. ועתה, בליל הניטל, ליל כותי, כשהוא פנוי מן הלימוד והכתיבה לבל יהא תיקון לאותו האיש, עתה הוא גם פנוי להרהורי חולין…

תמוהים ומוזרים הדברים המתרחשים בעולם היהודי המלומד בזעזועים ובחרדות. אפס, ההפתעה והתדהמה היא נחלת רבים שלא עקבו אחר רציפות המאורעות, שראו אך את המתרחש על פני השטח והקלו ראש בסכנה. מה שאין כן הוא, שמנעוריו ידע כי המערכה בין אלהי ישראל לבין הבעל טרם הוכרעה, וגדולה מזו – חושיו ונסיון חייו הורוהו, כי גם התשובה והסיגופים וקיום המצוות אין בהם משום מגן ושריון לצלם ישראל, למורשתו ולעתידו! אל אלהים אדירים, רחם על שארית פליטת ישראל, אשר דורות עמדה כחומה הבצורה ועתה בקיעים חמורים ניבעו בה! כי מבטן הטומאה יצא המכשף, הכלב השוטה פראנק, ממשיכו ויורשו של ברכיה שחיק טמיא, שהוא יורשו של שבתי צבי שם רשעים ירקב, להכרית ניר וזכר לתורה הקדושה ולאמונת האמת ולמחוק צלם ישראל. והן בחוש אנו רואים שסופם של חסידי פראנק עקירה ושמד –

ליל כותי הלילה הזה. מאז שקיעת החמה מתכנסים בכנסיות אלטונא והמבורג גרמנים ודאֶנים, ומקהלות של עלמות חבושות מעילים אדומים וחבושות מגבעות לבנות מרובעות פוצחות בשיר. אור רב זוהר בכנסיות. וקטורת. נגינת העוגב נישאת בחלל הצונן מזוגה בשירת המקהלות. דממה ברחובות, דומה גם הם קשובים לשירה ולתפילה. זוהר וקטורת – וישו מרחף…

ליל כותי. ליל חרדות הוא לישראל מימים ימימה. היהודים סגורים עתה בבתיהם. משל ביקשו להעלים עצם קיומם. בטלה תורה מבתי מדרשות, להפריש הקודש מן הטומאה. אותו האיש – הוא מהרהר – הנישא עתה על שפתי מיליונים בארצות הנוצרים, האם לא יצא גם הוא כפרנק ודומיו ממעי ישראל? ללמדך, כי יש תקלה, וביחוד בעולם האמונות והדעות, והיא בכייה לדורות. היאך אירע הדבר שבימינו אלה ולאחר אלפי שנות גלותנו המר, אחרי דורות של אמונה ותוחלת וקידוש השם – שוב קם לתחייה הבעל, דמיו לוהטים בו ובשרו אכול תאוות וזימה ובקול שופר גדול יקרא קריאת ההתגרות: ככל הגויים בית ישראל?

הוא מנסה לצרף קו לקו ומכל אשר שמע בפרשה מאויימת זו ומכל אשר כתבו לו ולתהות על קנקנה. עוד אביו של אותו מכשף מן השעבסין ¹²היה, ונמלט מפולין למדינת וואלאכיה. נער מנוער מחכמה ומתורה היה הבן, בעל דמיון עז וכל חפצו להיות אַטאַמאַן, גבור-פרא משולח רסן. האצילים הגויים הנוהגים שררה, הרודים בצמיתיהם, הדוהרים לציד רכובים על סוסיהם חגורי נשק וכלביהם עמהם שב לבו – ונשים יפהפיות… הוא עובר לבוקרשט ומשמש עוזר לאחד סוחר, איש מרמה ופרוץ בזימה. בשלִיחותו הוא נוסע לשאלוניקי, לאיזמיר – ושם, במאורות הפריצים של מאמיני המשיח הסרוח, מוצאים מאווייו ותאוותיו פורקן. שירים עליזים ויין, גברות ושררה, עושר ונשים – מדוע יהיו נחלת הגויים בלבד, מדוע יהיו בחזקת איסור לישראל? והאין איסורם עילה וטעם לשפל מעמדנו ויסורינו ועצבותנו ודכאוננו? – שאלות אלו הציקו לו מזמן. מה נאה הפסוק שנאמר על עשיו – ועל חרבך תחיה. ועד שיכריחוכם לחגור חרב לא תיגאלו – הוא מטיף. אף נשים חייבות לשאת חרב, אף בני שש ילמדו תכסיסי-מלחמה. והוא מספר למאמיניו הספור בילד, בן המלך, שנדד בנכר ולא ידעו מוצאו. נתנו לו מיני צעצועים לשעשע רוחו ולא אבה לנגוע בהם. אולם משראה חרב – אץ וחגרה… ואז הבינו הכל שמזרע מלכים הוא. וזהו גם המשל – הוא אומר ליהודים – אם באמת מזרע מלכות בית דוד הייתם, ולא הייתם עוסקים בספריכם, במצוות ובדינים והייתם דורשים נשק!

עשיו… מסתננת הברה בין שפתות הרב מעמדין. ישראל המבקש להיות עשיו ושפל ממנו. דו-קרבות ותכסיסי-מלחמה וגלוי-עריות וחילול קדשים – משאת נפשו. אלה הם בעיניו הסומות החיים, ואילו התורה הקדושה – המוות והכלייה… את מנהגינו ולשוננו מבקש הוא לעקור וגם בלשון העמים חשקה נפשו. ושמות חדשים יהיו לכם ולבניכם – הוא מלמד. שבתי צבי שר"י, רבו, לא השיג הדרגה העליונה של שלימות – הוא מסביר – על שום שלא טעם מהתענוג העליון, ממתיקות השררה והשלטון! קומו צאו מתוך ההפכה, רב לכם שבת בעמק הבכא – הוא קורא הפסוק, אך לא לציון ולירושלים ישא עיניו, שאין החורבן נוגע ללבו והוא גוזר על ישראל נצח הגולה והנכר והפיזור והטמיעה… אך על אפו ועל חמתו תקום ירושלים של מטה, כפשוטה, מעפרה מתנערת, עוד לפני הגאולה השלימה –

אפלה בחדר-הלימוד. אין הוא מעלה אור. מן התיפלות עולים פלגי זמרה ונגינה. שלג רך יורד לאט ברחובות. וממעבה האפלה ניבט אליו פרצופו של אותו מכשף אַלים, עינים לו אדומות, בורקות, תאבות לדם ועל פניו המגושמים שפוך חיוך השטן…

חלחלה אוחזת בהרב מעמדין כשהוא מעלה בדעתו דבריו הטרופים – שהיהודים בצרה כי הם מחכים לביאת הגואל ולא לבתולה… ראו העמים האחרים – קורא התועב – שוכנים הם לבטח במקומותיהם על שום שבוטחים הם בבתולתם, שהיא אספקלריא של המטרונה! אליה לכו, כרעו לרגליה, נשקו אבק פעמיה, וכאשר תשאלכם מה רצונכם, אמרו לה: עד עתה עבדנו את האלהים, עתה אנו מבקשים אותך להראות לנו הדרך… וכל אשר יזכה לראותה בכל תפארתה, יזכה לחיי עולם הבא, שהרי היא עצמה חיי העולם הבא!

מן החדר העליון נשמע קול הילדים וצעדיה של בתיה צביה. בבת אחת פגה ונעלמת הדמות האיומה. הוא מתרומם ממקומו ולאטו, בכובד, הוא עולה במדרגות. אין הוא יכול לישב יותר באפלה. אין הוא יכול לראות יותר אותו פרצוף…

סביב לשולחן מסובים בני הבית. אורה הבהיר של המנורה פרוש עליהם. על זגוגיות החלון מצייר שר הכפור פרחים ועצים עטויי-שלג – יער צחור.

הוא נכנס אל חדר המטבח ליטול ידיו. על חבית המים מוטלת גרוטת ברזל – סגולה לבל תהא שליטה לטומאה בלילה הזה. אש מפעפעת בכירה.

בתיה צביה שמה לפניו צלחת דיסת-שעורים מהבילה. הוא מפורר לתוכה פרורי לחם ובולעה בכפות מלאות וחש בחום הפושט בגופו. בעיני חיבה הוא מלטף הילדים… יהודה’לי… ברוך הוא וברוך שמו שריחם על הנער והחזיר לו מאור עיניו וחיים חדשים נתן גם לו, לעת זקנה. מולו יושבת בתיה-צביה עטופה בסודר צמר. עגולים כהים מסביב לעיניה ועייפות נסוכה על פניה החיוורים והנפולים.

עתה הוא שותה תה חם ונוגס ברקיקים הפריכים ושומע לדברי יהודה’לי… בשליחותה של בתיה צביה – מספר הנער – הוא היה בימים אלה בעיר ועבר ליד האלבה. שם ראה את הארמון החדש אשר בנו של הרב אייבשיץ בנה לעצמו – מברונשווייג בא ולו עשירות מופלגת וחפצים יקרים, כסף וזהב לרוב. ומלבד הארמון והבתים סביבו קנה אחוזת נחלה עם גן גדול –

– נחלת הברון מגרלין היא – מעירה בתיה צביה.

– וגם כינויו עתה ברון – אומר הרב מעמדין וחיוך מר חולף על שפתיו – ברון פון אדלרסטאל! בנו של הרב יהונתן אייבשיץ ברון פון אדלרסטאל – הוא חוזר.

– העשירות הזו… לוחשת בתיה צביה. הכסף מחזר אחר הכסף – אומרים הבריות.

– חלילה לקנא בעשירות טמאה, חלילה. וגם היא תכלה ותסוף – הוא אומר.

קול צעדים נשמע בכניסה לבית. הם מפסיקים משיחתם. הם מאזינים. ומרחוק, מתיפלות הנוצרים, נישאים גלי שירה ונגינה. הנה נפתחת הדלת. דוד גאנדז, מעילו וכובע הפרווה שלו זרועים פתיתי-שלג לבנים, נכנס לחדר. הוא מנשק למזוזה, פושט מעילו ומסב לשולחן. אור המנורה מבהיק על לסתותיו הגרמיות הקפואות בקרה.

בתיה צביה מגישה לאורח כוס חמין ורקיקים.

גם הוא, דוד גאנדז, ראה את הארמון – מי בגימ"ל קהלות לא ראה אותו? – ורבות שמע על המתרחש בתוכו, על ההילולות הנערכות בו ועל הנשים המרקדות שם עררומות ועל – ויש אומרים כי עם אשה נכריה ישכב שהוא קורא לה עולימתא שפירתא, ודומה היא לחוה בתו של משיחם פרנק התועב, פלגש המלכים אשר בין זונות ישבה –

– אפשר ירש עשרו מתלמידיו של המשומד פראנק – מעיר הרב מעמדין, שהרי מקורב הוא לאלישע שור הזקן ובחברת שאר תלמידיו עשה ועמם המתיק סוד במשך שנים בפולין. אך את אמונת השקר שלהם ודאי שירש. בכך אין ספק.

– לפני כשנה היה הדבר – מספר דוד גאנדז – עובר אני בסמוך לבית הרב והנה מרכבה הדורה, רתומה לארבעה סוסים, דוהרת בכוון אל ביתו. סבור הייתי אחד בישוף או הגמון מאלה שהוא עמד עמם בויכוחים, או שר משלהם, או אולי אחד מתלמידיו שיצא לשמד, או שליח מלכות. אך בנימין וולף היה זה, בנו הברון שחזר ממסעותיו ובא לבקר את אביו הזקן – רואה אני: פרוות-יקר הדורה עשוייה זנבות שועלים לגופו רם-הקומה וכובע-קטיפה גבוה לראשו והילוכו בוטח וגאה, משל אחד אציל נוצרי –

בתיה צביה מאזינה לשיחה, בולעת כל דיבור, ולעיניה מרחפת טירת-הקסמים אשר עליה הרבתה לשמוע, והמראות המדהימים, המוזרים אשר בה. לו ניתן לה, ולו גם מרחוק, מרחוק, ולו רק פעם אחת בלבד, להציץ אל תוך ארמון-הפלאים ההוא… היא יודעת, שתלמידיו של הרב יהונתן אומרים עליו, על הבן, שבלילות הוא עוסק בקבלה ומפיו של אביו שמעו שהעיד עליו, כי קדוש וטהור הוא. ומבוכתה רבה. נזכרת היא במעשים הנוראים אשר נתרחשו בעיירה הרחוקה ברייסין, בלאַנצקרון, ובעוד מקומות… לא ארחי פרחי היו אלה, מקובלים ואנשי תורה היו – גברים ונשים אשר העבירות והזימה להם מצווה ושליחות. אין להבין ואין להשיג…

והיא זוכרת המעשה באנשי הכת אשר נתכנסו ביום תשעה באב ליד ברוֹד – ברוד עיר הולדתה – שחטו כבש וערכו מדורה וצלוהו על האש. ועוד מעשים רבים כגון זה, מעשי-התגרות בהשם. גם אז רבתה מאד המבוכה בלבה ומאד השתוקקה להבין סוד הדבר, אך לא העזה לפנות לבעלה יעקב ישראל, שגם הוא נרגש ונזעם היה – מופרש מן הבריות וממעט בדבור ונטרד בכתיבותיו. אולם היא קלטה קטעי שיחותיו וניסתה להבהיר לעצמה פשר החידה ולא אחת, בלילות הפרישות ונדודי השינה שרבו בשנים האחרונות, ניסתה לעיין גם בספר הקנאות ובשאר חיבוריו… ופעם נזרק מפיו הדבור על מרד הבשר ודם – ונחרת בלבה. והרי גם היא מכניעה בשרה ומחניקה קול דמיה וכובשת יצרי עלומים הניעורים בה – ומגרשת הרהורים זרים הפוקדים אותה לעתים…

היא מתעוררת מחזיונותיה ומרגישה דקירה חדה בגב. יעקב ישראל איננו. וגם דוד גאנדז. הילדות ישנות במלבושיהן. במבט בוהה מוכה תמהון היא מסתכלת סביב. לאן נעלמו? דממה עומדת בכל חדרי הבית. היצאו לעיר בלילה הזה? רגליה קפואות, כמו נרדמו, ואין בכוחה לזוז מן המקום. והקור צובט בקצות האצבעות, המנורה מהבהבת בשלווה, שכבת הכפור על הזגוגיות תופחת – יערות שלג… היכן יעקב ישראל, האמנם יצא בזה הלילה ולה לא אמר דבר? ומה ראה דוד גאנדז לבוא עתה בפתע?

אפלה ברחובות אלטונאַ – ודממה. המיית הים מפכה מרחוק גם כנסיות הנוצרים כבר ננעלו. כוכב בודד רומז בשמים המעוננים. השלג המבהיק שקפא חורק מתחת למצעדם. הם הולכים ושותקים. הם הולכים לראות במו עיניהם את מלכות שבתי צבי באלטונא. דוד גאנדז מחזיק בזרוע רבו.

תחילה מגיעה לאזניהם הנגינה. מאי-שם. חדווה בה וסערה בה. ענוגים ועדינים סלסולי צליליו של הכנור. ככל שהם קרבים גוברת הנגינה ויסודותיה נפרדים – העוגב והתוף והחליל – וגם הד זמירות ושירים.

עתה הם מתקדמים במעלה הרחוב. אלומת אורות מבקיעה את גוש האפלה. שלג רך ולח יורד לאטו בפתיתים סמיכים. הנה כאן, הארמון, בתוך הגן. ליד השער הפתוח לרווחה צובאים שני פסלי אריות, כשומרים שקפאו על משמרתם ושכבות שלג נערמו עליהם… הם עומדים בצל אחד הבתים. דמות חומקת דרך השער פנימה, נעלמת בין השדרות. מבעד לעצים מנצנצים אורות. קולות נגינה ושירה, קולות צהלה ושמחה, קולות נשים וגברים בלועים יחד נישאים בחלל.

– רבי, ניכנס פנימה – אומר דוד גאנדז. עבודת משומדים היא… ובנו של האב"ד על העבודה.

הוא שותק. עיניו תרות באפלה. אזניו קשובות ולבו נפעם. קולות הנגינה מכים ברקותיו כאלפי מקבות-אש.

הם צועדים חרש. הרי השער ופסלי האריות. וצללי אילנות. דוד גאנדז סומך ברבו. פסי אור פושטים על השביל המוצל. החלונות המוארים כעינים הצופות לתוך האפלה.

הדלת הרחבה פתוחה. פרוזדור ארוך ורצפת שיש לבן שעקבי שלג שנמס טבועים עליה. מראות תקועים בקירות. אשה נאה ניבטת מתמונה כאיקונין – ועל התקרה ציורי שמים וירח ומזלות…

הם צועדים חרד לאורך הקיר, ליד פסלי ברונזה. ההמולה גוברת. צללים מרקדים. אור רב באולם. נשים בשמלות לבנות. צלילי צחוק. על שולחן מכוסה במפת צבעונין מתנוצצים בקבוקי יין –

לפתע נדמה ההמולה, נפסקו השירה והצהלות. אחד מנגן בכנור וצליליו מתייפחים, הומים,כובשים לבבות – פורצים בפלגי גיל… וסביב דממה. דומה, העולם כולו מאזין לצלילים. בנימין זאב אייבשיץ, בנו של הגאון הרב יהונתן אייבשיץ, מנגן בכנור.

– דוד, נלך – הוא לוחש אליו. נלך. ליל כותי הלילה.

בצעד מהיר הם חוזרים. השלג חורק תחת הרגלים. צלילי הכנור כרודפים אחריהם. דוד גאדנז סומך ברבו כחושש לבל ימעד. הם שותקים.

– הארי הזהב של העשירות נזדווג בחמור הניאוף וילדו את יקב זאב ¹³– לוחש הרב מעמדין כמדבר אל עצמו.

– הפרי נושר סמוך לעץ, רבי. וגם מתלמידיו של האב"ד ראיתי שם –

– תלמידי הש"צ שם רשעים ירקב כולם הם – הוא אומר. וליל כותי גם להם. לילם הוא. אך כעלים בסתיו ינשרו, דוד – וגזע ישראל כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בהם זרע קודש מצבתה, כדבר הנביא –

 

וידי יהונתן כבדים    🔗

ליד מיטתו של הרב יהונתן החולה אנוש יושבים יומם ולילה משמרות של אוהביו ונאמניו. עגמה רכה ניבטת מעיניו הגדולות. וחיוורון-מוות קפוא בפניו. דומיה עמוקה נסוכה סביב, דומיה שחרדה בה ויראת הכבוד בה ורחמים גדולים בה.

ובדומיה עולה מן אחד החדרים הסמוכים לחש דברים – ובכי חרש. שם יושבים חבורות תלמידיו שאין בכוחם לעסוק לעת כזאת בלימוד, והם מסיחים בחשאי ברוב קדושתו של הרב הנאבק עתה עם מר המוות ואחוזי-צער נושאים הם תפילה לשלומו.

רוח אלול מרה מיללת בחוץ, האין היא מקוננת על האש אשר נפלה בבית ישראל? האם לא נחרד היקום כולו לבשורה המרה על הסכנה האורבת לפאר הדור ופלאו, אלופנו גאון הגאונים, רבן של כל בני הגולה? שמים קודרים רבוצים על בתיה של אלטונא, וגלים גלים של עננים אצים בלא סוף, בלא מטרה, נמזגים זה בזה, מתעבים ושוב מתפרדים ונמוגים. נרות דולקים בחדר בעצב. נרות דולקים בכל בתי הכנסת והמנינים בהם לומדים עתה משניות וקוראים פרקי תהלים ועושים לקריעת גזר הדין. נדמו קולות מריבה ושיחות חולין – צער אילם לופת את הבריות…

ועלה האיש ההוא מעירו, נתעלה האיש ההוא בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עילויו לא היה אלא מעצמו – מעיר אחד התלמידים לחברו בלשון המדרש. ונתעלה גם על הקנאי מעמדין אשר ירד לחייו – הוא מוסיף בלחש.

מדרי ביתו של הרב יהונתן הם השנים, תלמידי כבניו ומשמשיו בקודש. כנפיה השחורות של היתמות האבלה מרחפת עליהם…

– וזכורני – מספר האחד – מה שאירע פעם אחת בלמדו עם ישיבתו הרמה בפראג. באמצע הלילה היה הדבר, בימי החורף –

חברו שם אזנו כאפרכסת. אין מספר לסיפורים ששמע על גדולת רבו, על רוב חכמתו וקדושתו משחר ילדותו ועד לימי זקנה ושיבה, אין גומרים עליו את ההלל –

– לפתע, בלילה – הוא ממשיך – נעלם הרב, רבנו, מעם תלמידיו, ביצאו החוצה והם חיכו לו בחשבם שיבוא חזרה והמתינו עד בוש, כשתי שעות ויותר, ואין קול ואין קשב. והחל רוחם לפעמם ברוב פחדם לרבם, כאשר הורגלו מעודם לקיים ומורא רבך כמורא שמים – נתיראו לצאת החוצה לתור אחריו ולחפשו, אך כאשר ראו שהוא בושש לחזור נמנו וגמרו לצאת ולחפשו. הפילו גורל ביניהם ונפל הגורל על תלמידו המובהק הגאון האמתי זרח איידליץ. והלך ברעדה אל הגן אשר היה אחורי ביתו לבקשו.

ימי קור גדול וקרח נורא היו הימים ההם, ובבואו אל הגן ראה את הרב יושב באחת הפנות על ספסל אשר עמד שם והשולחן אשר לפניו מכוסה בשלג ובכפור, והוא מוטרד ומעיין מאד במחשבתו כל כך, עד שנתפשט מכל חושיו החיצוניים כמעט בלי הרגשה כלל. בגשתו אליו נתעורר מקול פסיעתו, ואז שמע שאמר בזה הלשון –

– ניין, דער רמב"ם איז דאך גערעכט…

– רבי, רבי, רבנו הקדוש – נשמע קולו של הבחור הראשון – מי יצא ומי יבוא עתה לפנינו ולפני כלל ישראל? הוא שהתפלל בעד כל חולי ישראל מוטל עתה על ערש דוי. עוד באלול האחרון, בעשרת ימי תשובה, שמעתי פיו הקדוש קורא לכלול בתפילת רפאנו כל חולה ודווה ולהשתתף עמם בצערם. ובאהבתו הגדולה לישראל הוסיף ואמר:

– וכן ראוי מאד להתפלל על כל איש ישראל, שאין לך איש מישראל שאין לו חלק ויד במצוות. ואם הוא רשע גמור, פשיטא שיש להתפלל עבור בריאותו לבל ימות חייב, ואולי כאשר ישוב לבריאותו יתקן אשר שיחת. ואם ימות בלי תיקון חס ושלום ינשור אבר אחד מגוף גדול שהוא כללות ישראל שהם כגוף אחד – ואין השכינה שורה על גוף פגום בעל מום…

– ועל שכינה בישראל אמר – שהיא חולת אהבה ככתוב בשיר השירים, היא החולי אשר סובל משיח בשביל ישראל, אשר נאמר והוא חליינו נושא –

– וידי משה כבדים – אומר האחר – פירש על תלמידי חכמים שתש כוחם בתורה, וחובה עלינו להתפלל בטובתם ושלומם ואימוץ כוחם, כי בצלם אנו חיים –

– וידי יהונתן כבדים – נאנח הבחור הראשון.

– קול ניגון חלוש עולה מאחת הפנות של החדר. בחור ישיבה צהוב-שיער וזקנו כשלהבת אדומה ועיניו עצומות, מתנועע בישיבה ומסלסל לחן החרוז האהוב על רבו. דחוי בפינתו הוא ומתבודד עם עצמו, ומתייחד עם זכרונותיו, עוד בנעוריו חיבר הרב יהונתן את השיר הזה, שיר הפולמוס בין האדם לייצרו, אשר כה אהב, לא אחת, לפזמו לעצמו –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני:

יום ליום תרדפני

ובאפך תשטמני

ולאויב לך תחשבני –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני? –

בית והון תחמדני,

גזל וערות תפתני,

דע, כי על אלה יביאני במשפט אדוני.

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני?

פחים לרגלי תטמון ללכדני

צלמות וגיהנום להורידני.

קולך שמעתי ואירא, כי השבץ¹⁴ אחזני –

אתה, ייצרי, מה תבקש ממני? –

זעפה של הרוח בחוץ גובר בשריקתה ובנהמתה. כבשורת חרדות היא. צער ועגמה בכנפיה. ערימות של עלי-שלכת טרופים נישאים-נרדפים בחלל. ומן הים נענית לה, ליללת הרוח, המיית הגלים המסוערים, רגע, דומה, והיא נרגעת קמעה, אך הנה תתעורר שוב ביתר-זעם כמגיחה לעקור הכל –

– ובנימין זאב הלך לו – לוחש התלמיד הראשון. הלך לו ואיננו. ועתה שומם הארמון והגן. ושממה גדולה בלב רבנו –

– בחובות גדולים שקע –

– עוד קודם לכן לקח סכומים גדולים מנכרים, או מבני-בריתו, ונאכל הממון –

– גם הכנסות רבנו מחיבורו הכרתי ופליתי ¹⁵לא הספיקו לכיסוי חובותיו –

– צער רב נצטער עליו רבנו הקדוש, כי מאד אהב אותו.

– כאשר ראיתי הארמון שלו נזכרתי בארמון ההוא… בגדי פרשים לבשו חסידיו הצעירים של המשומד פראנק שהפקידם כמשמר, ותרגילי-צבא עשו יום יום, ועל צבא חלם ועל ארץ משלו –

– וכך היה מטיף: – יהא לכל אחד מכם לב של אריה, בל יפחד מאיש ובל ידע פחד –

– מורא שמים ויראת שמים לא היה בלב המשומד –

– אכן, הוא לא ידע פחד.

– עשיו. לבושו ופנימו ודרכיו משל עשיו.

– אש גדולה בערה בו –

– אש זרה –

– האם לא לימד האר“י הקדוש ז”ל, כי גם בהן, בנשמות העמים חבויים נצוצין דקדושה, ובאמצעות ישראל המפוזר יזכו האומות בתקון וישוחררו מן הקליפות –

– ישראל המפוזר… רבונו של עולם, מתי יהיה הקץ לפזורנו בגויים? מתי יהיה הקץ?

היום הקצר של אלול דועך בדמדומיו. רסיסי שמש אדומים אובדים בין גושי עננים אפלים. הרוח שככה קמעה וגשם יורד, בטפות כבדות, מקיש בחלונות.

אט נפתחת הדלת מן החדר הסמוך בו שוכב הרב על ערש דווי. הרב יהונתן שוכב על מיטתו – ושלווה רגועה פרושה עליו. ובחדר – אוכלוסיה של פרנסים ודיינים, בחורי-ישיבה וחלפנים. הכל אחוזים צער ודאגה. הנרות מהבהבים חרש…

תפילת מנחה – נשמע הקול.

הם מתפללים. לשלומו של הרב הם מתפללים. שהוא קדושתם ובצלו הם חוסים ולו נתונה אהבתם הגדולה.

הרוח בחוצות אלטונא הומה בזעף.

 

מטפחת ספרים    🔗

נשבה ארון אלהים. נצחו אראלים את מצוקים. הרב יהונתן נקרא לישיבה של מעלה. מיתת נשיקה מת. תורה, תורה, חגרי שק, התפלשי בעפר… ארז הפלפול והקבלה, גאון הגאונים, פאר הדור – איננו.

בבית העלמין הישן באלטונא מתכנס קהל רב ללוותו בדרכו האחרונה. רבים, רבים הבאים, על אף הסגריר והדלף. דומה, כל גימ"ל הקהלות חולקים לו כבוד אחרון בלב דוי. בין קברותיהם של רבנים וגאונים כרו לו קבר. יום סוף אלול זועף וקודר. בכי בקהל וגניחות כאב. כי נעקר חלק מן הלב והנפש וניטלה עטרת ישראל. תלמידיו כבניו דבקו בארונו באין רצון להפרד ממנו ומספד מר ספדו לו. ובין המצבות זעפה הרוח, כפפה ראשי גבעולים ועשבים, וקרעי עננים בהולים בשמים האפורים.

המונים אחוזי צער, המונים מוכי יגון ליווהו לדרכו האחרונה. ורק הוא לא בא.

זה ימים אין הרב מעמדין יוצא מפתח ביתו. לבוש טליתו הוא מחלק זמנו בין הלימוד לבין הכתיבה. זה מקרוב החל בכתיבת ספרו הנועז מטפחת ספרים.

עד לרגע האחרון קיווה, התפלל שיחזור הרב יהונתן בתשובה. וגם לאנשיו קרא שיתפללו בעדו לבל יפטר מן העולם בלי תשובה ותקון – ואם לא יעשה תשובה בל יבוא לקבר ישראל. תשובה ראשי תיבות של תענית, שק ואפר, בכיה והספד – כתב השל"ה הקדוש ¹⁶. אך לא לכך כוונתו, כי אם לתשובה שבלב, תשובה ברבים, שתכליתה עקירת הרע והמינות ההיא. אך תפילתו לא נתקבלה. לא נתקבלה! בכל נפשו ומאודו ביקש להארכת חייו, שאם יחיה אפשר יחזור בתשובה לתקנתו ולתקנת הרבים. ולא זכה. וישראל לא זכה. ומאד מאד צר לו. כאשר ייצר לאדם בראותו את יריבו מוטל שדוד לפניו, יריבו שמימיו לא ביקש להרע לו – ורק מלחמת מצווה נלחם בו.

כי הרב יהונתן נפטר – הוא מהרהר – אך השרשים הרעים לא נעקרו.

המוני-עם ליוו אותו בדרכו האחרונה, והמונים מבכים עתה האבידה הגדולה, תמימים ויראים אך גם אנשי-הכת הנסתרים וגם הצבועים. האין עם הצבועים גם הרב יחזקאל לאנדוי שהוא עתה רב בפראג, אשר קרא לאבל שלושים יום על פטירת רבן של כל בני ישראל – והן הוא ידע טיבו ומהותו. וקשות דיבר עמו גם על מעשי בנו הרעים והוכיחו שאם יחזיק בו יביא על עצמו חשד גדול. וידע, כי לפני זמן מועט, משפשטה השמועה כי הרב יהונתן מבקש לפרוש מן הרבנות ולילך עם בני ביתו לפראג להשתקע בה כאחד העם – נחרד מאד, וערך מיד מכתב בקשה להמלכה מריה תיריזה וביקשה לבל תתן לו הרשות, וגם אמר שעל ידו נתחדשו לימודי שבתי צבי ולפי דת ישראל אסור לו לדור עם המוחרם בעיר אחת. ועתה ראה הוא, שכל ימיו פסח על שתי הסעיפים להספידו – כך להספידו – בפראג. יודע הוא, הרב מעמדין, את משפחתו, משפחת הקרחים הוא קורא לה, אנשי ריב ומדון. גם את דודו איציקל לאנדוי מראשי מגיניו של הנפטר, שנתקבל לרב בקראקא בשכר ארבעים אלף זהובים ולא אחת נסתבך במחלוקת שלא לשם שמים – הוא יודע. לאדם כזה צריך לחוש ביותר… הוא מהרהר.

הרב יהונתן נפטר, אך עד עתה לא פסקה זוהמתו – הוא רושם בשולי הדף.

ועתה כל חפצו להמשיך כתיבת חיבורו מטפחת ספרים, שאף הוא תכליתו – עקירת הזוהמה וחיסון גוף ישראל ונפשו, אך שמועות משמועות שונות אחת תמוהה ומוזרה מן השניה, מחרידות ומזעזעות אותו.

כי הנה סיפרו לו, שעשו ממנו, מהרב הנפטר, דמות משוחה בששר והכסילים האוילים מחבקים ומנשקים אותה. ואחד אף הניח הנייר שעליו הצורה הארורה בתוך חומש, במקום עשרת הדברות…

ואחד בחור ישיבה מליטא, לייבוש מרוז’ינוי שמו, דעתו נטרפה עליו בעטיו, רחמנא ליצלן. שהביא לו אביו קמיע שמצא בתוך תיבה שקנה מעזבון אייבשיצר ונמצא כתוב בה, שמשביעו בשם שבתי צבי ובשם יונתן בן שיינדל – ומאז לא ידע מנוחה. בלילה הלך אל קבר הרב יהונתן וחפר בו וביקש להגיע עד ארונו – ובתוך מלאכתו נתפס. ונאסר. ולאחר שחרורו הלך לטבול במי הנהר הקרים ומרוב חולשה טבע. ולווייה גדולה עשו לו –

ועוד סיפרו, שלפני פטירתו ביקש הרב לשים לקברו חיבורו הגדוש בשמות הטומאה אילת אהבים ויעלת חן. אף זאת אמרו, שאחד משמשי החברא קדישא העיד, כי ראה בלילה עשן מיתמר ועולה מקברו…

והרב מפראֶשבורג כותב לו במכתבו על אודות תלמידו של הרב יהונתן נתן אורהולצר שהקים אשֵרה לרבו… אכן, גם לאחר מותו לא נתפרדה החבילה. ובנו וולף אייבשיצר ואחיו עמם. ארוכה הרשימה. בקהלות רבות פזורים הם, כעש וכרקב יאכלו בגוף ישראל. מן הדניאֶסטר ועד לאלבה. אלהים, תן ליעף כוח… לוחשות שפתיו. שמרגיש הוא חולשה רבה בכל איברי גופו וגם מאור עיניו נחלש. ועז חפצו להשלים לפחות הספר מטפחת ספרים כאשר עלה בדעתו.

הוא יודע, כי בחסדי השם כבר נכנס לשנת חיים ¹⁷, אך כתמיד עז חפצו לעבודתו וליראתו ולתורתו וגם… לקצת מנוחה ושלווה תחת שנות הצרות והרעות אשר עברו עליו, שכמעט ולא טעם טעם חיי קורת רוח, אפילו שמחה אחת לא ראה של יוצאי חלציו הנשואים, רק שבעה ברעות נפשו, באנחה ובעצבון. אפס, בהשם בטח לבו, שהוא גם ינחמהו ומתהומות יעלהו, שיזכה לנוב בשיבה טובה ולעבוד אותו באמת בשמחת לבב על אדמת הקודש –

כל שעה פנוייה, ובעיקר בלילות, הוא ממשיך כתיבתו. גם כתיבה זו כרוכה בעוז נפש ובהעזה מרובה. זה שנים נשא לבו להעלות על הנייר ספקותיו והשגותיו בקשר להזוהר הקדוש. אך כל ימיו נטרד במלחמות וביסורים בלא שיעור – וצרה רודפת צרה. והוא גם לא העז עד עתה לנגוע בקודש…

ודאי, לא ראשון הוא בזה. כבר קדמו לו רבנים כאוהבו החכם משה חאגיש אשר קבל לפני שנים, שכל נער ריק ופוחז תופס ספר הזוהר ויוצא בו לרשות הרבים, ומשתבח שהוא יודע בו לדרשו ולהגיהו ולהעתיקו מלשון אל לשון, ויושב וקורא בו לפני הנשים והטף בשפת לועז… ואף הקרח שכינויו ה“נודע ביהודה”, כתב בספר השאלות ותשובות שלו, שחרה אפו על העוסקים בספר הזוהר ובספרי הקבלה בפרהסיה, פורקים עול התורה הנגלית מעל צוארם ועל-ידי זה תורה משתכחת מישראל. ולא עוד – הוסיף – אלא שבדורותינו שנתרבו המינים מכת שבתי צבי שחיק טמיא, היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזה. ובחרמות ברייסין אסרו על לימודו, כנודע, עד גיל ארבעים וכו'. אלא שכל אלה לא נגעו אלא בגופו של הספר – מה שאין כן הוא.

ושעל כן הוא רואה חובה לעצמו להתנצל ברבים. הוא כותב:

– אכן צר לי שלא פקח שום אדם עינו על זה ועל כיוצא בו, עד שקמתי אני השפל מארש. וחלילה לי להתפאר שהניחו לי מקום להתגדר בו, כי באמת על אפי ועל חמתי היתה לי זאת… היתה סגורה בחדרי לבבי כארבעים שנה, משלתי ברוחי ולא רציתי לגלותה עד עכשיו שהכריחני השומר אמת. יראתי פן דור אחרון עתיד לטהר השרץ מתורת הזוהר… ויותר נוח היה לי להתגלות דבר זה

על ידי זולתי, ולא להעמיס עלי אחריות זה, שלא הסכמתי ¹⁸עליו אלא מאונס גדול והכרח עצום ודוחק שעה הצריכה לכך, בראותי כי אזלת יד תופשי התורה… ואמונתנו בסכנה גדולה, ותהי האמת נעדרת והמינות גוברת.

הוא שם הקולמוס לצד ונח קמעה. הרהור מר חולף במוחו: האם לא יקומו עליו קנאי הקבלה ויחשדו בו במה שאין בו? אך ברי לו שלא יירתע כאשר לא נרתע עד עתה בכל מלחמותיו. קדושה ויקרה לו האמת מכל.

הוא ממשיך כתיבתו, נבהל ונפחד ונרעש מעוצם ההעזה והמרדות של עצמו, הוא קורא המלים אשר כתב זה עתה והן בוערות וצורבות במוחו – הנה הן רשומות על הנייר, שחור על גבי לבן, היינו היו עובדה ומציאות, יצאו מן הכוח אל הפועל, מחביון לבו לאור הרבים – מה יאמרו עליו, רב בישראל, שכה העז? אפס, החשש של מה יאמרו מעולם לא טרדו, ונהפוך הוא: חשש זה דוקא הצית דמו למלחמה ונסך בו עוז, שהרי העיקר הוא האמת שבלב, האמת חותמו של הקדוש ברוך הוא, האמת לאורה חי ולחם וקיבל יסורים באהבה ועליה נתן נפשו כל ימיו.

והוא נוטל הקולמוס וממשיך כתיבתו:

…אין ספק אצלי כלל שעם כל שבחו של ספר הזוהר הנה לא נמלט מבוא אל קרבו דברים אשר אין להם שחר… נבלעו בחיבור הלז דברים רבים ממחברים אחרונים מאוחרים מאד… חבור הזוהר עצמו כל עיקר לא חיברו רשב"י אף על פי שמיוחס אחריו ובשמו יכונה, אלא תלמידי תלמידי תלמידיו עשוהו, קבצוהו וחברוהו בלי שום ספק… זה מוכרח וברור אצלי.

– יעקב ישראל! – הוא שומע קולה של בתיה צביה. יעקב ישראל!

הוא נרעד. משל לקודח בחומו שזרם צוננים ניתז עליו בפתע. בדיוק עתה, שעה שהוא שקוע במלאכתו קודש, שתמצית נפשו ודמו בה, בדיוק עתה רואה היא להפריעו. מה חפצה ממנו? בזמן האחרון היא מרבה להתאנות אליו ולהציק לו, משל ביקשה, חלילה, לקצר ימיו לעת שיבה. או, אולי, קצרה רוחו הוא, עם הזקנה שקפצה עליו? אמנם אמת היא שכל שנות שבתה עמו לא הבינה לנפשו ולרוחו ובזיונות גרמה לו, וגם הילדים הרכים לא מעט סבלו בשל כך. והיא, האם לא ידעה סבל ודוחק? – הוא מהרהר ומבקש לשלוט ברוחו, להבין לה, לסלוח לה. כל ימיו נלבט ביחסיו עמה ותמיד ביקש לגלות בתוכו מעינות רחמים וחסד ולא להשיב לה כגמולה, ולא להתגרות בה מלחמה חרף התגרותה בו.

– כן, בתיה צביה. אני בא.

בצעד חלוש הוא עולה במדרגות אל המדור העליון, ובהליכתו הוא כסבל הכורע תחת משא צערו ומלחמותיו ועצבונו וליאותו – הפנים שנפלו מאד וצמקו קמוטים כקלף אפור ושערו הכסיף וקומתו נתגבנה, ונעלמו העוז והגאון והנוי שהיו טבועים בהבעתו ובהילוכו. וגם המדווים והמיחושים הישנים, שהתעוללו בו מאז, נתעוררו שוב – צריבת השתן ויסורי הגיד הזהוב. וגם מאור עיניו רפה מאד, ועל כך הוא מצטער ביותר.

אפלולית בחלל החדר וצינה. על השלחן מהבילה צלחת הדיסה בחלב. היא, בתיה צביה, שפופה ליד הכירים, טורחת במלאכה. הוא שומע קולה:

– טול ידיך ושב לסעוד.

יש רוגז סמוי בדיבורה. סמי ממנו חמדת הרחמים והאהבה. בנעימת דיבורה הוא מרגיש בסופת רוגזתה המתרגשת ובאה עליו והיא גדושה טרוניות וטינות ובזיונות. מה מעט הסעד והנחת ששבע גם מן הצד הזה, שהיה העזר לרוב כנגדו…

הם יושבים וסועדים. הוא שותק. כאחד המחכה לגזר דינו. ואכן ניחש וידע מה שניחש, לא הכזיבו חושו.

עיקר חפצה ודרישתה ממנו עתה, שישתדל לקבל הרבנות בגימ“ל קהלות, כי עתה משנתפנה הכסא הרם – השעה כשרה לכך, לדעתה. האם לא ראוייה היא והילדים לקצת הרווחה ומנוחה לאחר השנים הרבות של היסורים והצרות? והרי בידוע, שרבנות בגימ”ל קהלות עושר וכבוד בה, מנוחה ושלווה – ומכל מקום, מה לה מן הכתיבה שלו ומן המלחמות שלו שאכלו נעוריה וכילו חייה ושמחת חייה?

הוא מנסה להסביר לה בנחת, שאין הדבר לרוחו כלל וכל ימיו ברח, כנודע, מן הרבנות וידועים טעמיו. האם הוא יהא עתה, לעת זקנה, עבד נרצע לפרנסים האלימים ולחלפנים תאבי-הבצע? לא בכדי היה נוהג לומר ברוך שלא עשני אב"ד… והוא עתה בתוך כתיבתו של חיבור גדול, חיבור חדש מבחינות הרבה וצורך גדול בו. האמנם סבורה היא, בתיה צביה, ששליטי הקהלות כיחיאלכי וואלף, והירץ שטאר ויעקב שלאֶזינגר ייעתרו לו? לעולם לא ייעתרו לו. וביחוד עתה שרבים מהחלפנים ובעלי-הכיסים מעמדם נתערער מאד, לאחר רעידת-האדמה בליסבון שפגעה כה קשה בסחרה של אלטונא, הבורש ¹⁹נפל עד היסוד וכמעט כולם הם מתנגדיו ושונאיו זה שנים… אין הם מפשפשים במעשיהם ולהיפך, הם צריכים שעיר לעזאזל להטיח עליו זעמם.

– מה הוא יורד לחייה – היא קובלת, וקול בוכים קולה. גאט אין הימל!… החורף בפתח וההצטרכות מרובה. מה נחמה לה במפלת רשעים? גם אחרי מפלתם עוד נותר להם די קיומם בשובע. ובכלל, לא אחת כבר טענה והטעימה, כי הכתיבה שלו והדפוסים היו כל השנים בעוכריה ובעוכרי הילדים… והמדפיס רק צועק הב הב. האם שכח הצער שגרם לו הפועל משה בון שהפסיק לפתע הדפסת ספר שימוש שעשה הוצאה גדולה להוציאו לאור – ונתעכב זמן רב… אם אין היא נחשבת בעיניו, האם לא נכמרו רחמיו על ילדיו?

מורגל הוא בתרעומת המרעימה שלה, אך הערתה שאב אכזר הוא, שאין הוא מרחם על ילדיו, פוצעת ומעליבה ומכאיבה. הוא אב אכזר, והיא המקטרגת עליו! מה יאמר ומה ידבר? ואף על פי כן אין הוא כועס עליה. הוא מפשפש בעצמו, אפשר באמת בו האשם – הוא מהרהר. נפתלת נפש האדם, עמוקה כתהום ואין מספר לכוחות ולהשפעות הפועלים בה, המסערים אותה. ודאי שמסורה ונאמנה היתה לו כל הימים, בדרכה היא, שהיא שונה מדרכיו. כל הזיווגים שלו האכילוהו מרורות… אף שנהג בהן בכבוד ובחסד. נשים דעתן קלה – והוא, דעתו כבדה, עומסת עולמות של יהדות ושקועה במלחמות-מצווה…

גם בענין זה שפרה נחלתו של הרב הנפטר – הוא שומע קול בלבו. והיא, אשתו המנוחה, הביאה לו עושר ונכסים ורבים התקיפים מבני משפחתה שעמדו לו תמיד. וגם בין תלמידיו, כאותו רב זרח איידליץ, שודאי גם הוא מן הכרוכים, משופעים בנכסים.

הוא מעיף עין עליה. קבוצת שער מכסיפה גולשת מתחת למטפחת ראשה, רועֵד על שקערורית הלחי שסומק חולני עצבני בה. חזה הנפול נושם בכבדות. דמעות בעיניה.

– בתיה צביה, בתיה צביה… הוא מבקש לפייסה. גם אבי מורי הגאון זכרון צדיק לברכה, סבא שלך, ידע סבל ודוחק – הוא מנחמה. ולא הצטער על כך. כל יסוריו קיבל באהבה…

בצעד כושל הוא יורד אל חדר הלימוד.

כאבם של דברי התרעומת שלה אשר כה פצעו – מתנדף, פג, והוא מרגיש שכאן, בעולם ספריו וכתביו, בבית חייו, נשימתו קלה עליו. הוא שומע שיחם קודש, הוא נושם אוירתם נצח. הלא הם בלועים בדמו. ובארון – גם שורה ארוכה של כתביו וקונטרסיו… וגם הכתבים אשר נגזלו ממנו שעה שפרצו הבריונים לביתו ונחקרו על ידי אנשי אייבשיצר וחכמי הגויים – ועתה סוף סוף הוחזרו לידו. ובארון מכתב בכורו, הרב מאיר’ל ובו הבשורה, כי בתו, רחל’י (כשם זיווגו הראשון מצאצאי המהר"ל), נישאה למזל טוב לנכד הרב הכהן חיים רפפורט, מראשי הלוחמים בכת פראנק…

אפרורית של יום החורף הרך כובשת לאטה את חלל החדר. רוח קלה מנשבת בעצים העומדים כחולמים. שלג מלבין גגות הבתים והכנסיות. רוגע ושלווה. רק מזמן לזמן תחלוף עדת עורבים שצריחתם מרה – ושוב תשתרר דממה גדולה. ודומה עליו שתרדמה נופלת עליו, לא רק הגוף הזקן נכסף למנוחה – גם מוחו נתייגע –

לפתע הוא נזכר שעליו עוד לכתוב לברלין, לחכם המפואר משה מנדלסון, בענין השאלה שנשאל על ידו לאחרונה. כבוד רב רוחש הוא לחכם מדסאו, אך צר לו שהוא מגדל כלב רע בביתו… היינו, שהוא נותן חילו לפילוסופיה ולחכמת יון ולא לתורה, שכה פחתו גדוליה בארץ אשכנז – וגם המשכיל ההוא נוהג בו כבוד ושואל לדעתו.

עיניו הליאות נעצמות כמאליהן – לרגע, לשעה קלה – אך מה קשה לקרען שוב ולחזור לכתיבה ולעיון. רק קמעה ינוח, רק קמעה ימלא חפצו של הבשר, של הגוף התשוש, ואחר כך יתעורר שוב לעבודה –

 

אור גנוז    🔗

ופתאום – אור גדול זורח סביב, זוהר רווי קדושה וזוֹך. האור הגנוּז הוא. אור עליון הוא. לפני בית דין של מעלה הוא עומד – והוא כבר נצרף מסיגי ילוד אשה, מייצרי לב ומקליפות החומר, ועתה עליו ליתן הדין על כל מעשיו בימי חלדו על האדמה, דבר לא נעדר. ועתה עליו להשיב לטענות מתנגדו, הרב יהונתן אייבשיץ התובעו לדין. מה ישיב?

כף מידת הדין וכף מידת הרחמים עולות ויורדות, עולות ויורדות, ונפש המאזנים בתווך – מאזני צדק המה.

מלחמה מרה מתחוללת בקרבו, שעה שהוא עומד לפני הכסא העליון הטובע באור האמת והנצח. האמנם יוכל להתיימר שהבין לנפש מתנגדו וירד למעמקיה, והאמנם הוא במלחמתו העזה עמו מנוקה היה מכל פנייה וקנאה ושנאה ומכעס שהוא כעבודה זרה, ואת מלחמתו לאמת ניהל בדרכי אמת ויושר צרופים? ומדוע לא נזדמן עמו, עם מתנגדו, אף פעם אחת לבחון ודאותו באמת עצמו, ולכבוד עצמו חרד, וחריף ולוהט כאש היה בתוכחתו?

אך הנה הוא שומע קול קורא מעמקי לבו – האם לא נתן גם הוא, הרב מעמדין, כל חייו על התורה ועל האמת ועל הצדק? וחלום גדול נשא בלבו על שיתוף הקנין ואחוות כל הנברא בצלם, אך הוא נטרד במלחמות כבדות עם תקיפים וחנפים וצבועים, ומלחמה עד חרמה אסר באנשי הכת שסופם מעיד על תחילתם. הרשאי היה הוא, קנאי בן קנאי, שהפיץ מעינות חכמה ודעת והאיר עינים בחיבוריו הטהורים והקדושים, לשאת פנים במלחמת המצווה? האם לא היה בזה ממשיך לראש המשפחה רבי יוסף לוּאַנץ איש רוססהיים סנגורם של ישראל בימי שלמה מולכו, לסבא ר' יעקב צבי ז"ק (זרע קודש) מוילנא ולאביו מורו החכם צבי סופיה טב? ²⁰.

זהרי כתרים ונגוהות מרחפים סביב, שירת שרפים מפכה בגלי גלים, תוחלת נצח בה ורוממות בה וחמדה בה, שירת נשמות… האם לא היו ניצוצות מן השירה הזאת ומן האור הזה גנוזים גם בנפש מתנגדו, האם לא זכה הוא לקסמי השירה הזאת ופלאותיה בחייו, האם לא היו חושיו פתוחים לסודות הנצח ודרוכים לעלילות העתיד?

כפות המאזנים עולות ויורדות, עולות ויורדות…

מראות פלאים נפרשים לפניו, מראות סגולה, אשר לא תשזפם עין אנוש הוא רואה.

פלג מים זך מושך מימיו בנגינה צלולה. עץ החיים ועץ הדעת שתולים על שפתו. צוהלת זוהרת עלוותם הירוקה ונודפת בושם. כאן, בעדן, נתפתה האדם הראשון ונפקחו עיניו וחטא. האין מעשה אדם הראשון חוזר בכל אדם? מכאן נפלו ניצוצות הקדושה לעמקי הקליפות אשר בעולם החומר העכור. והם אסורים למטה וחושקים לעלות מעלה, למקורם – נמשכים הם לקראת האור העליון היורד אליהם. וכשיושלם בירור ושחרור הניצוצות שגם הם מהשם השוכן אתם בטומאתם – מתוך הקליפות – יבוא המשיח –

קריאה עולה באזניו, כמשק כנפים רבות מבין עפאי העצים:

– ­כי לא שלם עוד הכסא, אך עוד נקום נקמת ישראל מן הסמי“ך מי”ם. ובעת ההיא יהיה הכל אחד, לא טוב ורע, לא איסור והיתר, לא ערווה ומוות. והכל יתלבשו בעץ החיים… אך יכספו ישראל אל הגאולה השלימה.

למי הקול? האם לא למשיח הכזב מאיזמיר? שובה לבבות הוא ומפתה ומשכר החושים.

עץ הדעת מרעיד וענפיו כסופקים כפים. ומתוך הרעש נענה שיחו של הרב ששפורטאש:

– ובראותי כל זה הוספתי בכיה על הבכיה הקודמת. ואם הדברים מעצמם ראויים לשחוק והיתול, עם כל זה לא חדלתי מלבכות בכיה קבועה על קלות האמונה החדשה הזאת, לבלתי השקיף אל האמת ולא לכבוד נביאי הצדק ולא לדברי קבלתנו –

הסערה גוברת והולכת, עננים שחורים מגיחים מרחם האין-סוף, ומתוך הסערה כלחש הצפעוני הנושף וזועף – לחשו של חיון הבן, בנו של הנח“ש ²¹שהמיר והוא מביא דיבת היהודים רעה לפני כסא האפיפיור. ומתגלגל צחוק ההוללות של התועב אדום-הפנים פראנק, מתגלגל ושורק ומצפצף –גלגולי שטנה וקטרוג על היהודים המושחתים בעמים, המשולים לנחשים ועקרבים, מאכלת שחוזה נוטפת דם בידו האחת, ובידו האחרת הוא מוסיף גזרי-עץ אל המדורה אשר אותיות התורה פורחות ועולות בילל מבין להבותיה… ועולות באש למי”ד ו"ו הכריתות שבתורה אשר רבו ברכיה שחיק טמיא גזר עליהן…

לאור הלהבות מתגלפת דמות שכולה זהורית עליונה, חותמם של עינויים וגבורה בה. הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב הוא. תכריכיו הלבנים לגופו. לאחר יום הצום צועד הוא אל התיפלה, אשר שם נתכנסו ההמונים הצוררים, להשיב לשטנת המעלילים והמרדפים ולעמוד על הנפש –

– חיים, אמרת להתיר דמנו – נשמע קול זועק-חורק – הרי לך דם תחת דם!

הוא שותק. ושתיקתו זעקות.

– הרי לך דם תחת דם – נענה לו הד קריאתה המתגרה, המלעגת, של כת שלימה. לא חבורת קלים, לא אנוסים, לא משומדים: כת שלימה, כת הנוקמים. כת פראנק.

ובפתע קמה דממה גדולה, עמוקה, צלולה, נדמה הרוח. דעכה האש ונמוג העשן. בת-קול עולה ממעמקים:

– כולהו רבנן חבורתנו קדישא פורסים בשלום הרב יהונתן. הכל מצפים לקץ.

כרחש-לחש שנועם יקרות בו נשמע דברו של הרב:

– לקירוב הקץ, כי היאך היו ישראל עומדים בצרות ואוזרים חיל לעמוד בנסיונות? וגם הנביאים והחכמים נטעו בלבב העם האמונה, כי קרובה ישועת השם ובל יתיאשו מן הרחמים… ונתחממו לבבות הפּזורים, מירכתי צפון ועד ארץ תימן.

הרב מעמדין מאזין לקול העולה מנבכי לבו:

– האמנם כל מלחמת חייו לא היתה אלא טעות ומשגה? ואם כך, הרי טעות ומשגה היתה, חלילה, גם מלחמת חייהם של אבותיו, זרע קדושים, שהוא אסקופא נדרסת לרגליהם? והקמיעות…

– כן, הקמיעות, נענה הד ממרחקים… גם הבן הצעיר של הרב יהונתן מחולק היה בדעתו על אביו. לימים עקר עצמו מן הפרדס והלך לקנות מחכמת הגוֹיים. ולפני שיצא את ביתו נתן לו הרב יהונתן קמיע לסגולה וכתב עליה: שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך / כי לוית-חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך / כי אם יפתוך חטאים אל תאבה – תלה הקמיע על לוח לבו ויצא לדרך. במרחקים חשקה בו בת נכר, ממרומי יחוש הגויים, שנתפתה לה. לימים עבר באותו כרך זר ברחוב היהודים – ליל כל נדרי היה הלילה – ונגעה התפילה בלבו. אותה שעה נזכר בקמיע, פתחו ועיין בו. עיין – ונחרד. עיין – והתנחם. ונדר נדר בלבו, כי יכבוש יצרו ובתשובה יחזור ולארץ הקודש יעלה… וקיים נדרו. יוסף בעל צדקה קראו לו. כי לבו פתוח היה לעניי הארץ.

כפות המאזנים עולות ויורדות, עולות ויורדות – וגם נפשם רוטטת…