אסתר פרידמן היתה פקידה, ושנים הרבה רואה הייתי אותה יושבת, במקומה הקבוע, שפופה על תיקים וגיליונות וחשבונות. היא היתה מהותיקות, מהראשונות שבמוסד הציבורי הגדול. בקיאה בכל סדריו, ידעה והכירה את מייסדיו, מהם שכבר נפטרו לעולמם, את כל אלה שפרשו במרוצת השנים ועד לאחרונים שבהם. ולא נעלם ממנה דבר מכל מה שהתרחש במוסד, בכל גילתה עניין, משָל בה נוגע כל דבר. כל השנים הללו היה עיסוקה בביקורת חשבונות, ותמיד אותו סוג עצמו של חשבונות, הנוגע לאותו סוג עצמו של אנשים; ושמחתה וגמוּלה - משנִתגלגלה לידיה תוך עמל-נמלים חדגוני, טעות מוּעטה בחשבון, לטובת המוסד, או אחד העובדים בו. מִגזע המתמידים היתה.

אף היא עצמה נצטיירה תמיד בעיני כאחת נמלה, שעינה כעֵין האדמה האפורה-חומה, עליה היא רוחשת תמיד, שקועה בלא-הפסק בעשׂייתה, ולעולם אין אתה מבחין בקווי דמותה ובחיטוב איבריה. כעורה היתה, לא נוי לה ולא חן, פנים חסרי-חיים-ומבּע, כגוש החומר הרופס, רך ורופף בטרם עוצב בידי היוצר; עיניה עיני-דג צרות, עכורות, ללא ברק וזיק אור, אפה קטון ושׂרוע, וראשה המגושם המכוסה שיער מקריח, דהה, כמו דבוק לכתפיים בלא חציצה כלשהי, והגוף כולו – גוש-בשרים אטום, שידי היוצר לא צרו בו, כביכול, ולא גילפו בו תווים וקווים משלו. צחוק העולה על פניה מוסיף להן יתר עיווּת, כדרך שאנו מוצאים בבני-אדם מפגרים בבִינתם, פורשׂ על פרצופה גלי גלים של קמטים, חושף את טורי שיניה הקטנות התקועות ברווחים זה מזה, מצמצם עוד יותר את עיניה הצרות כשתי שלוליות זעירות של מים דלוחים ופורש עליהן ארשת של אווילוּת וטמטום…

ודברנית היתה, קלת שיחה ומהירת תגובה, זריזה ונחפזת תדיר לפסוק את פסוקהּ בכל שאלה ופולמוס, בין שהוא נהיר לה בין שאינו נהיר לה, להיכנס בדברי זולתה, לחווֹת דעתה, כאילו בקיאה היא בכול ונתבעת להביע את עמדתה שלה. אנשים רבים, שמזדמנים היו אצל עובדי הלשכה, בין מאנשי המוסד בין מאנשי חוץ, כמעט שלא נתנו לעולם דעתם עליה, הצְנוּפה בפינתה, רכונה על ערימת גיליונות וחשבונות; ואף-על-פי-כן, ואפשר משום כך, לא היתה היא מניחה לאף אחד בלא שתפנה אליו ותפתח עמו בשיחה, בשאלה, בהערה, בתגובה… מהם שהיו משיבים לה לאונסָם, שלא להלבין פניה, מהם שממהרים היו להיפטר ממנה, כדי להיחלץ משיחה תפלה, טורדנית. אכן, דוחה היתה את הבריות בכיעורה ובטרדנותה כאחד.

אני, שמקום עבודתי היה באותה לשכה, בסמוך אליה, מוטרד על-ידי אוכלוסיה של אנשים ולִגיון של עניינים שונים ומשונים, משתדל הייתי ככל האפשר שלא להיגרר לשיחה עמה, קל וחומר בחילופי דברים ובפולמוס; ועל הרוב, גם כאשר היה דיבורה הקולני והצורמני בעניינים שלא היה לה שום נגיעה אליהם, מכביד עלי ופורע מנוחתי, לא היה בידי, מחמת עומס עבודתי, לשים אליה לב. על כן סיגלתי לעצמי הרגל שהיה לטבע – להיות מאזין – ואינו-מאזין לשיחה, להניע פעם בפעם ראש כדי לצאת ידי חובה ולהפטיר דיבור לחיוב או לשלילה, בלי לעמוד על משמעות דבריה. דומה, היה לה צורך פנימי להרבות בדיבור, לעורר תשומת לב לעצמה, להבליט את קיומה, ולא חסרו, כמובן, אמתלאות ועילות, ובדרך כך היא כמו נתעלמה מן ההתעלמות ממנה ומן הזלזול הגלוי שנהגו בה. יתרה מזו: אסירת טובה היתה גם על קורטוב של תשומת-לב, על דקה של האזנה חטופה, אפילו על תשובה שבהתחמקות.

מטעם זה לא היה בידה לכבוש את רגשי ההערכה שרחשה אלי, כי שכֵנהּ הייתי ללשכה, ובאוזני ניתן היה לה להפטיר הערה או דעה, ובשבחי היתה מפליגה גם בפנַי. ולא ערבו לי שבחיהָ. אם משום שלא ייחסתי ערך לשיפוטה, אם משום שלא היה לי עניין בשבחים כשלעצמם. כל ימי בוחל אני בשבחי-שפתיים מוּכרזים, נוהג הייתי לשתוק, ושתיקתי כעִינוי לה. ולא זו בלבד, שכן גדולה היתה נכונותה לשַרתֵני בכל דבר, אף להציע את שירותה ועזרתה, ופעמים שטרוד הייתי או נעדר מהמקום ומבקשהּ לעשות מעשה מוּעט בשבילי – והיא היתה מוציאה את מבוקשי אל הפועל בקפידה ובמסירות. שומרת בזיכרונה כל הקלה והנחה שהעובדים במוסד זכאים להן ודואגת לי יותר ממני, לבל יקופח גם חלקי. קריאה בטלפון הבאה אלי בהעדרי – לא היתה נחה עד שבא העניין על סידורו. הודעות והזמנות ומכתבים שנועדו לי ואני מחוץ לעיר, טורחת היתה שיַגיעוּני לשעה הנכונה, וכן בדברים כיוצא בהם, משָל חובה היא המוטלת עליה, משָל מזכירה פרטית היא לי… יתר על כן: אפילו דברים שהצינעה יפה להם, או שהם בגדר סוד מטעמי פרט וציבור, מדקדקת היתה בהם ונזהרת בלשונה ושומרת אותם בלבה ומוסרת אותם לידיעתי ברוב הקפדה. תמיד ידעתי: אפשר לסמוך על אסתר פרידמן.

לימים, למדתי, בהיסח הדעת, פרקים שלמים מתוך ספר חייה… לפי תגובותיה והערותיה. “לא כך היו הדברים בימי נעורי” – נוהגת היתה לא-אחת לומר לצורך ביסוס הנחה מסוימת. עולם אחר, שונה לחלוטין, היה אז, לפני מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר ברוסיה. מוראָם של אבא ואמא היה אז על הבנים, ובייחוד על הבנות. והאנשים אחרים היו, ואחרים המנהגים והנימוסים. הנה, אני, מעיירתי הקטנה באוקראינה שלחוּני הורי להשתלמות בעיר המחוז, בת אמידים הייתי ודבר לא חסרתי, ואף-על-פי-כן מימי לא סטיתי כלשהו מדרך הישר… ובאווירה של הוקרה למיטב ערכֵי מורשת האדם, לסגולות הרוח, למידות טובות גדלתי, ואילו היום האנשים הם אחרים ויהודים אחרים בימינו – סיכמה בעצבות.

• דור דור וחיוּביו – מעיר אני, כדי לקצץ בשיחה ובחידושיה ובלִקחהּ.

ואך היא, אין היא מרפה, וממשיכה בדברים שכבר שמעתי מפיה פעמים רבות.

• אילו חיובים וסגולות מוצא אתה בבני דורנו? – משיבה היא כלאחר יד על דרך השאלה. כאן, בארץ-ישראל, גדלנו, פרצנו, התבצרנו, התייהרנו – ונתרחקו הלבבות ונתרופפה תחושת השותפות והאחריות ההדדית בחיי יום-יום. מה שאין כן לפני עשרות שנים, בבואנו לארץ; אז היינו, הישוב כולו, כמשפחה אחת, רוח של חלוציות היתה מפעמת בנו, והיא שיוותה חן ונתנה טעם לסבל… אך עתה, לאחר תקומת המדינה נשתנו התנאים ונשתנו הבריות. וגברה התאווה לכהונות ולשׂררות, להנאות ולעינוגים. רבים שוב כמו אינם מכירים את חבריהם שעמם עמלו וטרחו ושאפו ונלחמו עשרות בשנים ומתנכרים להם. והנֶהנתנים הזוללנים החדשים, המושחתים – אין מניין להם… נכונים להשמיץ ולדרוס כדי להשיג את תאוותם.

היה בי, משום-מה, רצון, להתנצח עמה קמעה, ושאלתי:

• כלום סבורה את, שלפני שנים לא היו בארץ בעלי מידות מגונות, נוכלים ונבלים, אלא שלבושים היו במַחלָצות של זמנם ומספרם מועט ואפשרויותיהם להונות ולחַבל פחותות?

• אפשר כך הדבר, לא אדע – משיבה היא, מרוצה מאוד מעצם האפשרות לגלגל בשיחה – מכל מקום לא שמעו אז על מעשים בזויים ומנהגים לקויים, על רשעות וקשיחות במידות מבהילות שפשטו בתוכנו באחרונה. היה רגש של בושה באנשים. היה רגש של רחמים וחסד. הנה, המוסד שלנו, שהיה כמופת, כתַלפּיות אליו נישאו עיני רבים, שרחשו לו הוקרה ואמון, - מי פילל ומי שיער, שעד כדי כך יסתאב ויִשפּל, כמו נעקרה המזוזה מסף דלתו, והיחסים בין העובדים בו – איבה, קנאה, תחרות, חתירה. ומי עוד כמוני, הותיקה, מכירה ויודעת כל אחד מהם, על עברו וגלגוליו, הליכותיו ומעשיו?

וכאן, בנקודה זו היתה מפליגה ברוב התרגשות בתיאור מעשים אשר לא ייעשו ויחסים שאין להם הצדקה אנושית, חברתית ומוסרית, שהיא היתה עדה להם, לדבריה, במוסד, וכולה מַרטיטה רועדת בדַבּרה על העוול וההשפלה, וצער ועלבון בדיבּורהּ. ואולם, לשיא זעמה עלתה משהגיעה לפרשת גדליה צורף, אף הוא מעובדי המוסד, שכננו השלישי ללשכה. הוא היה בעיניה אבי אבות כל טומאה ושִפלות… דומה, שכל רגשי האיבה שתססו בה, כל האכזבה ומפח-הנפש, - ביחסה אליו מצאו את פורקנם.

*

שנים הרבה חלפו מאז ראיתי את גדליה צורף ודמותו חקוקה בזיכרוני, - הדיוֹקן והטיפוס. הקו הבולט והמיוחד שבו היה – השתיקה. שתיקה זעופה, רגוזה, כדממה מתוחה לפני סערה גועשת, הבלוּמה בחֶביוני סתר, אילמוּת עצורה וכלואה במעמקים. רבונו-של-עולם, מהרהר הייתי, מניִן לו לאדם הזה הכוח לשבת דומם שעות, ימים, שבועות, בלי להוציא כמעט הגה מפיו? אכן, מן הבחינה הזאת, היה הוא היפוכה המוחלט של אסתר פרידמן. וכך אני רואה אותו: יושב שעות בלי ניע, קפוץ-פה, רכון על טפסי ניירותיו, כמו שקוע בסוּגיה עמוקה, מפרכת את הדעת, ורק לעתים נדירות מעיף מבט חטוף, מבוייש, מהסס, מתחת למשקפיים השחורות, עבות-המסגרת, וחוזר ומסתכל בניירות שלפניו… שיערתי, ששרוי הוא בהרגשה מדכדכת המעכירה את רוחו, אולי משום כך שהוטל עליו, האדם שלמעלה מגיל העמידה, הרואה עצמו בעל השכלה וכישרון, תפקיד עלוב ומשעמם שגם נער יִסכּון לו, ואפילו זה אין בו כדי למלא את חלל שעות יום עבודתו הקצוב, ואין הוא מוצא שלווה לנפשו, והוא ככלי מלא בושה וכלימה… פעמים, כל-אימת ששְכֵנתנו ללשכה אסתר פרידמן יוצאת היתה את החדר לרגל סידור-ארעי, או שמזדמן היה אדם מן החוץ לחדרנו – היה הוא מעז לחרוג מגדר שתיקתו הקפואה, המאוּנסת, ושמח להתערב לשעה קלה בשיחה, ואז היה פורח ועולה על פניו החיוורות חיוך דל של קורת רוח… ועתים, בשעה כשרה, כשנעדרה שכנתנו-לעבודה ליום תמים, מרוצה היה להעלות לפנַי אפילו רמזים מגלגולי חייו, מזיכרונות נעוריו… והדברים נצטרפו לי כקטעי ביוגרפיה של האיש השתקן, הדמום, הגלמוד, שכולו כיציקת-שעווה צהובה-דהה, ללא זיק חיים…

בהזדמנויות הנדירות הללו מתנוצצות לפתע עיניו בסַפרו על ימי ילדותו בעיירת היהודים הרחוקה, הנידחת בירכתי פולין, שחייתה כמסורת הדורות, והוא מן הצעירים המשכילים, המורדים, שנטש את לימודו בישיבה וזנח את קיום מצוות הדת – ולימים עוסק בהוראה, במתן שיעורים פרטיים לבני עשירים, מחבר שירים, משחק בלהקת חובבים ושר במקהלה וגם מחזר אחר נערות… כן, היו ימים! מיטב ימיו ופֵארם. ובייחוד רבה גאוותו על עברוֹ בשדה המשחק, בלהקת החובבים שהיה במייסדיהָ ובה שיקע מרץ ויוזמה ודמיון יוצר כמידת יכולתו, לא, כי את שירת עלומיו שיקע בה, וקיווה להמשך ולפירות ברכה. אך משעלה לארץ-ישראל – נכזבו התקוות שקשר בעלייתו, בכוחותיו הרוחניים, בעתידו בשדה התיאטרון. באין מוצא המשיך בהוראה פרטית, נאבק מרות על קיומו, שנים סבל חרפת רעב והשפלה, ונאלץ להתרפס בפני מטיבים למיניהם וגם להיזקק למתנת בשר ודם. ודאי, הוא עשה ניסיונות ומאמצים להיאחז באמנות שנמשך אליה, אך נכזבו החלומות שהָגה על עתידו כשחקן הבמה, הן על שום יכולתו המוגבלת, הן על שום שקדמו לו אחרים, דבר שהוסיף על מרירותו והעמיק את נחיתותו. עד שנזדמנה לו, לאחר שנים של רעב-למחצה ויגיעות לאין-שיעור המשרה במוסד שלנו – משרה עלובה – אך הוא נאחז בה כמוצא שלל רב ושמח שנִמנה, לפחות, עם עובדיו, ואף-על-פי שלא היתה חשיבות ולא משקל לעבודתו, וכל עצמה טבועה בחותם של עזרה וסעד, הרי עצם שמו המכובד של המוסד האציל עליו מכבודו והיה כפיצוי-מה לאכזבת חייו, כתגמול לשִברון שאיפותיו. והאמת היא – גילה פעם את אוזני כמגלה סוד יקר וכמוס – שגם בימים אלה מחבר הוא שירים ומחזות (וסופו להוציאם לאור, אם ירצה השם, בחסכונותיו), והוא, כמובן, ער ודרוך לכל המתרחש בשדה התיאטרון…

ההערכה והאהבה העצמית העולה מהערותיו, מרמזיו, מהולה היתה בזעם כבוש, במרירות, בנחיתות כאובה. והוא גם בזה היה היפוכה הגמור של אסתר פרידמן, ששום טרוניה לא היתה לה על קיפוח, ושום ייצר ושאיפה לעלות בגֶרם המעלות של הפקידוּת, ושום תאווה למעמד של כבוד וחשיבות בחברתה; ובמוסדהּ עבדה בשקידה ובחריצות ובהתמדה שנים רבות, שנה אחר שנה, ללא שינוי ותזוזה.

על כורחי ובאי-רצון שומע הייתי את קטעי דבריו ומשפטיו של שכני ללשכה, מעיר לעתים הערה קלה מבלי לחלוק עליהם לגופם, ומבלי להיכנס בפולמוס עמו, ומאזין גם לדברים תפלים, אוויליים, נטולי עניין וחידוש וטעם, שכפאָם עלי, שלא לעלוב בו ולפגוע בכבודו ולצערו וכחושש למשוך על עצמי פורענות. הה, עד מה גברה בשל כך החיבה שהגה לי והכרת הטובה שרחש לי ואשר לא היה מעלימהּ, ותחושת האושר שבאה עליו על כי אני שומע לשיחו ומקל בדרך כך על מצוקת לבו…

*

ובפתע מצאתי את עצמי והנה אני מעין מוקד שנפגשו-נצטלבו בו שתי להבות: שני שכנַי דחקו עלי מכל עבר, הן בשנאתם ובלעגם ההדדי, הן בהשלכת יהבם עלי. עד מה העיקה עלי הוקרתם, והחיבה ששפעה מהם אלי היתה לטורח ולמשא, שאין לי ממנו מפלט, אך שניהם כמו נמנו וגמרו במרוצת הזמן להכניסני בעל כורחי לתחום ענייניהם הפרטיים ולמאבקם ההדדי המוזר, הקנאי, צר העין, ואיש מהם לא השלים ולא סלח לי, שעה שהעזתי לומר דיבור של הערכה לרעהו. מה אשמתי – ניקרה שאלה בלבי – שנקלעתי באורח מקרה ללשכה זו, שמקננים בה גם שני אלה ליד שולחנות פקידוּתם, צהובים זה לזה, זעופים ורגוּזים וזעומים, ומדוע אנוס אני, העמוס לַעֲייפה והמוטרד בלא-חשך בענייני ציבור ורוח, לשאת בטִרחתם ובשנאתם ולנשום בזו אווירת המועקה המרה, החמוצה, המבזה שהם משרים אותה סביבם, שאינה מניחה רגע אחד של קורת-רוח וחדווה, הרגעה והרפייה? מדוע?

אך הנה היא באה, עם בוקר, לעבודת יומה בלשכה, מקדימה מאוד, כדרכה, פעלתנית וחרוצה. הוא טרם בא. היא תולה מבטים בכל פינות הלשכה, משהה אותם על שולחן עבודתו הריק, כמו תרה ומחפשת אחריו. אך על מה כה יזעפו פניה הכעורות, כבר עם בוקר, ואיש לא הרע ולא עלב בה? בפרוזדור הסמוך עוד עושה במלאכתה עובדת-הניקיון, מנערת את האבק, שוטפת את הרצפה, מלקטת שיירי ניירות ואשפה. הדלת בין החדר לבין הפרוזדור – פתוחה. ולפתע נחרד אני – מטר של גידופים וזעקות עולה באוזני, עוקרני מקריאת עיתוני הבוקר ומתגלגל בחללו הרוגע של המוסד. היא, אסתר פרידמן, המגדפת והצועקת. בחימה שפוכה מתעוללת היא בעובדת-הניקיון, לאמור: - מדוע מתרפה היא בעבודתה, ומדוע לא סיימה אותה בשעה היעודה, כלומר, לפני בואם של הפקידים לעבודתם, ומדוע מרבה היא שיחה עם חברותיה במקום שתעבוד, ומה זכותה להפריע לאחרים? עומדת עובדת-הניקיון מוכת-העלבון, מבויישת, מושפלת אל מול הפקידה הותיקה, דמעות נקוות בעיניה וקורטוב אחרון של חיים נמלט מפניה הנאים, המחווירים, מסתכלת בי, כמבקשת צִדקתהּ ממני, הנדהם כמותה ומתקשה להבין ולהשיג את המתרחש ומתגעש לעיני. שתיהן שטחו לפני בלהיטות את טענותיהן ותביעותיהן: האחת – מדוע נותן אני ידי ומעניק את אהדתי לעובדת-הניקיון החצופה ומשלים עמה ואף מעז לעודד את העלובה הזאת, הנאלחת, השמה עצמה כפקידה מכובדת, המרשה לעצמה להפריע את שלוותי ואין היא מקיימת, לדעתה, את תפקידה ביושר ובנאמנות. והאחרת: - כיצד אין אני מגיב על התנהגות מרושעת, על הִתאנוּת בעובדת ישרה, על יחס ההשפלה? האין היא עמֵלה למן עלות השחר במלאכתה, להביא אוכל לילדיה, שאביהם נכה וחולה? האם לחם חסד אוכלת היא? ושוב הייתי נתון בין שתי להבות… אני משתדל להניח דעתה ולפייסה ולהרגיעה – ואין ההצלחה מאירה לי פנים… אין דעתי מתקבלת, כמובן, עליה, שלעולם היא מבינה ובקיאה יותר, ולא זו בלבד שאין מסקנתי נראית לה, אלא שהיא אף טורחת שוב ושוב לחזור (בזרם בלתי פוסק של דיבור בהול ושוצף) על טיעונהּ וטעמיו ונימוקיו. אל אלוהים אדירים! כיצד להיחלץ מרִשעותה התפלה של אשת התַרעֵלה הטורפנית והאומללה הזאת? מה כעורה ומאוסה היא עתה, פניה מעוּותות ועיני-הדג בולטות בהן וכולה כמפלצת ברְתיחתהּ… ואני נֶעגן באמצעי המנוסה והבדוק שלי: שתיקה. אני שותק, וחוזר לעבודתי שנעקרתי ממנה, ואף הסתכלות חטופה בפניה החמרמרות, הקודרות, המסואבות (האין זה מראה פניה של מכשפה?) מעמידה אותי על כך, שעדיין לא תמה הפרשה, שעוד נכונו לי דין ודברים ומְדָנים…

לא יצאה שעה קלה לאחר קטטת הבוקר, שהדיה עדיין רוטטים בחלל, והנה בא הוא, גדליה צורף, וברכת שלום חטופה נזרקת לעברי. אותה, את אסתר פרידמן, אין הוא מחונן אפילו במבט, משָל לא היתה קיימת כלל, ואף היא מרכינה ראשה אל גיליונות החשבונות שלפניה, מתעלמת ממנו לחלוטין, והבעה של ביטול וזעם פרושה עליה. ובינתיים, הלשכה חיה את חייה, מכשיר הטלפון מצלצל, אנשים באים ויוצאים, נערי השליחות מביאים מכתבים ועיתונים, ודומה: השניים נשתכחו כליל, נבלעו במהומה סביב, הגולשת ועוברת על פניהם…

בוקר שמש זוהר צוהל ביקום. קרני זהב מרצדות עולזות על רהיטיו החשופים של המשרד, שכל אות של חמימות אנוש, עידוד ונחמה נעדר ממנו. מה רבה שמחתי לאור ולזהב שנשפך באלומות לתוך החדר המעורטל, הקודרני, ובדמיוני רואה אני את חוף ימה של תל-אביב על התכלת הרעננה שבו, רחבת-האופקים, המשובבת-נפש – מה נכסף אני אליה בשעה זו. ואולם, לא כן סבורה היתה, כנראה, אסתר פרידמן, שכנתי לחדר העבודה…

• האם חפצי הוא – שואלת היא – שיהא החלון פתוח לרווחה, או, אולי, מוטב לי שתגיף את התריסים, כי השמש יוקדת בעוצמה?

כמוּדרך בחוש שניבא פורענות אורבת, סמוייה, הצצתי לעברו של שכננו לחדר. הוא לא היה אותה שעה ליד שולחנו.

• היינו הך – הפלטתי חרש. עשי-נא כטוב בעיניך, אסתר.

נדהמה רגע, ואחר-כך ניתקה ממקומה לעבר אחד החלונות הסמוכים אליה והגיפה את התריס ברוגזה. אפלולית פשטה בחדר. צר היה לי על האורה שגורשה, אבל החרשתי, כעבור רגעים מועטים חזר גדליה צורף למקומו. לא נתתי דעתי עליו. לעומת זה עשה הוא עתה כל שבידו – ומבלי להגות מילה אחת – כדי לעורר תשומת לב לעצמו. דלוּק זעף ופולט נהימה חרישית חטופה, כעוסה, פוסע הוא בהילוך מזורז בחדר, מקיר אל קיר, מתייצב לרגע לידי, שתוּק וכבוש, נוטל לידו את אחד העיתונים המוטלים לפנַי, מציץ בו, מחזירו למקומו, וממשיך פסיעתו כעל גחלים לוהטות, ועיניו פונות כפעם בפעם לעבר החלון, עיניים עכורות, חולניות, זורות גיצים מתוך טבּעות אדמדמות האופפות אותן, ציבורי מוגלה לבנה בזוויותיהן, שרוּגזָתן מבקיעה מבעד לזגוגיות הכבדות שבמשקפיו… ולפתע, כמו הבשילה בו בבת-אחת הכרעה גדולה שאין אחריה חרטה ונוחם, הוא זונק לעבר החלון המוגף ופותח את תריסו בהינף אחד…

החרשתי, בוחן בחשאי את תגובתה של אסתר פרידמן, אך היא ישבה דמומה כמופתעת לעוצם העזתו של שנוא-נפשה, פניה נתכַרכמו, נזדעפו, נתעַוותו, כדבוקה ישבה במקומה. מה מתרחש אותה שעה בלבה? – לא קשה לשער. וניכר היה, שבקושי גוברת היא על סערת רוחה.

*

בשובי למקומי, לאחר הפסקה ממושכת, מצאתי בחדר אוכלוסיה שלמה מעובדי המוסד לאֲגַפּיו השונים, ובמרכזה השניים, המתעצמים זה עם זה בצעקה גדולה, בביזויים ובגינויים פרועים… אין לשאת עוד את האדם הזה כאן – עולה קולה של אסתר פרידמן בצריחה צורמת, כנְסירה בברזל. כלום בחזקת אדם הוא? לא זה בלבד שאין הוא עושה דבר ואוכל לחם חסד ומרַמה את המוסד, והוא חדל-אישים וכולו ציבור של פגמים ומומים, אלא שאף אין הוא מניח לאחרים לחיות בשלווה ולעשות את מלאכתם כהִלכתה, ועצם מציאוּתו בזה החדר מפריעה ומרגיזה ומלַבּה יצרים ומרתיחה את הדם… על כן, רבותי, טובת המוסד היקר על כולנו וטובתם של עובדיו נותנת ומחייבת, שייעקר מכאן… מה לו בתוכנו? נטע זר, טפיל משוקץ… מקומו במדבר שממה, בין שועלים ותנים, ולא בין אנשי תרבות. מדוע מחזיקים בו ומקיימים אותו ומשלימים עם החרפה הזאת? אותי, הותיקה אי אפשר לרמות ולהונות… אני זוכרת הכול, יודעת הכול… היא געשה וצעקותיה רעמו כמעיין המתגבר.

ואילו הוא, גדליה צורף, השתקן, הסבלן, שפל-הרוח, ניצב אותה שעה מולה כגוש של אימה מיואשת, קודרת, מזועזע ונדהם ונבוך, כניצב לפני אסון בלתי-צפוי, נטול-טעם-והסבר-וצידוק. ודיבורו קטוע ורועד נמלט מבין שפתיו הבשרניות, היבשות, הסדוקות, שטיפות קצף מלבינות עליהן, כנבלע בשטף הסוער של גידוּפיהָ המשפילים עד עפר. – מי אדם שמוחו בראשו יתן את דעתו – עולה קולו בלחש – ליצור נתעב זה? אשת תַרעֵלה, שייצר נקמנות חשוכה מכרסם בה… מאז הכרתיה יורדת היא לחַיי על לא עוול בכפי, אורבת להַכשילֵני, מחפשת היא אחר תואנות ואמתלאות להציק, לשפוך דמים… מה, בעצם, חפצהּ? הן אפילו הגה אין אני מוציא מפי ימים תמימים, מכל מקום בנוכחותה. שקט אני ממַים ואילם מדג – כדבר הפִּתגם. ואנא, הגידו-נא, הֲיש מי בכלל הנושא עיניו למכשפה כעוּרה ומאוסה זו? מה חטאי ואשמתי, שחולה אני, לוקה במחלה קשה – מֵיחוּשי לב וקצרת… הלוא כבר אירע לי שהרגשתי בכל רע בזמן העבודה והזעיקו אלי רופאים… ולהווי ידוע לכם, כי האשה הזאת מתנכלת לי – מרים הוא קולו וקופץ את אגרופו – תוריד אותי שאולה… אכזריות נשים אין לה שיעור וגבול…

והשניים שוב שמים עיניהם בי, העומד מן הצד, ומבּטיהם תַחנוּנים וטירוף בהם, כמבקשים מפנַי צדקתם, כאומרים: היה-נא אתה שופט בינינו לעיני כל המכוּנסים בזה, אתה הלא עֵד למתרחש כאן יום יום.

• הנה, גם הוא עשוי להעיד על כך – מצביע גדליה צורף עלי.

• אדרבא, אדרבא, יעיד ונשמע, ויתגלה פרצופו המשוקץ… נכנסת לדבריו אסתר פרידמן.

ואולם אני נושך שפתי, מתאמץ לגבור על רוגזי – ונפנה לעיסוקי הדוחקים. פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִיוַלתוֹ¹ – זוכר אני את דברי החכם. צלצול הטלפון מחלץ אותי מהתפקיד שהם מבקשים לזכותֵני בו, ואשר בָּרי לי, שאין בידי לעמוד בו, ששום שיקול של הגיון ויישוב-הדעת לא יִסכּון לו.

וכך, - ימים וחודשים… יום יום ופורענות שלו, על המגוחך ועל הטראגי שבה, וכנפיו של מלאך רע וזועם משיקות בלשכה, מרחף על שלושת האנשים שהגורל זימנם יחד לשהות ולעבוד בה שעות רבות…

*

הגילוי האחרון לטירופה של אסתר פרידמן, שכינויה בפי יריבה אשת-תרעֵלה, לא היה כרוך בשום מאורע מסויים, בשום עילה או גורם-של-ממש. הוא נאחז ושלח שורשים עמוקים בקרקע המדומה של חוויה-אשלייה שהיתה לתופעת-קבע בחייה, סיוט רווּי חרדה ואימה.

תחילה היא גילתה לי בסודי סודות, תוך התנצלות, על הדבר שגזל את מנוחתה ושלוות רוחה, ולאחר-כך התחילה משמיעה אותו גם באוזני אחרים, ואף שואלת לדרכי ההתגוננות שעליה לנקוט כנגד הסכנה האורבת לה, לדבריה, שוקלת ובוחנת דרכי תגובה ותגמול, ולבסוף הקימה רעש גדול כאזעקה בעניין שרדף אחריה כצֵל מבהיל העוכר את רוחה וחייה ביום ובלילה. דבר הלמֵד מעניינו, שנושאו של אותו סיוט לא היה אחר אלא גדליה צורף, הוא הזומם זה שנים מזימות חשוכות שפלות לנשלהּ ממקום עבודתה, הוא המשמיץ אותה ומוציא דיבתה רעה, אפילו למשפחתה מתנכל הוא ומבקש למוטטה ולהַכריתהּ. ואת מלאכתו עושה הוא בסתר, בעורמה, בתחבולות זדון. אחד מתכסיסי-הקלון שלו, שהוא כותב מכתבי-בֶּלַע וכתבי-פלסתר עליה, ומשַגרָם בעילום שם לחברי הנהלת המוסד ולרבים אחרים. הדברים שהוא מספר במכתביו – דברי כזב הם, הממיטים השפלה וכלייה מוסרית עליה ועל ביתה. יתר על כן: הוא אף אינו כותב את מכתבי-האימה שלו בכתב-ידו, מטשטש את עקבותיו, - אבל האם יש ספק בכך שהוא, גדליה צורף, מחברם, הוא ולא אחר? כיצד תתגונן כנגד הגל העכור החותר תחתה לבולעהּ?

בפעם הראשונה נוטה הייתי להאמין לדבריה. לא מן הנמנע הוא – הרהרתי בלבי – כי גדליה צורף, יריבה, שכוחו מועט לעמוד נגדה במערכה פנים-אל-פנים ולהתמודד בגלוי בתוקפנותהּ המתמדת, המוחצת, אמנם שיגר מכתב של קובלנה עליה, וודאי לא חלק לה בו דברי-שבח-ומחמאה נלהבים… ואולם, לא שיערתי את עוצמת המהלומה והפגיעה בה. ה“רעיון” החדש הזה דבק בה ללא שִיוּר. והיא כנרדפת על נפשה, המומה ופחוּדה תדיר, מזועזעת ומסוערת.

עד שהגיעה השעה והיא התחילה מחזרת על פתחי כל העובדים במוסד, ועל פני כל מכריה ומיודעיה, חוקרת ודורשת ושואלת, אם כבר בא לידיהם המכתב שלו, שהוא כתב-פלסתר מביש. ומשהכחישו האנשים – לא נתנה בהם אמון (הלא כל מבוקשה שיאשרו מראש את הנחתה הוַדאית בעיניה). – מה פירוש לא כתב? - מתרעמת היא. דבר זה לא ייתכן. ודאי מבקשים להעלים ממנה את הדבר. ודאי חוששים מפניו, או מהססים ומסרבים לגלותו לה. אף אותי שאלה, וחזרה ושאלה, ושום תשובה והכחשה שלי לא הניחו את דעתה.

• מרת אסתר – מבקש אני לשכנעה – האם לא תתני אמון בדברי? כלום עניין כלשהו יש לי להעלים מפנייך? בכל לשון של הטעמה מטעים אני באוזנייך: מעולם לא בא לידי מכתב מעין זה, ומעולם לא שמעתי שמכתב דומה בא לידיו של אחד מעובדי המוסד…

• אדם תמים אתה, ידידי, תמים המאמין בכל אדם – מפריכה היא מיד את דברי. דבר זה אינו מוטל בספק כלל! והוא כבר נרמז ונאמר לי ממקורות מוסמכים ומהימנים. האומנם טפשה אני? אלא שהוא, בעורמת הנחשים שלו, עושה מעשיו בהסוואה, בפְתִיעה, מן המארב… את כולכם מוליך הוא שולל… תמימים אתם.

דיבוק, טירוף, idee fixe² שום ניסוח והגדרה לא יבטאו את פחד-התמיד בו חיתה, פחד מכרסם ומדכא שלָפת ולחץ אותה כבצְבָתות-אדירים לאין מפלט. רבות מהרהר הייתי בכך, כיצד לעקור מדמיונה ומלבה חרדה זו שהקדירה את עולמה עליה. ובשעה שדחקה עלי מאוד וסיפרה דברים שלא היו ולא נבראו, החלטתי לא להכחיש עוד את דבר מציאותם של המכתבים המדומים, אלא להקל ראש בהם ולמעט בערכם, גם אם החשוד בעיניה כותבָם ומשַגרם, כדבריה… – וכי במה יש בידו ובכוחו להרשיעך ולהשפילך ולגרום לך רעות? – שואל הייתי אותה, וחולק לה, אגב כך, תשבחות על מסירותה לעבודתה ונאמנותה למוסד וערכו הרם של תפקידה, זריזוּתה וכושרה… וכל עוד ישרה דרכך ועבודתך ללא דופי, אין לך יסוד לחשש כלשהו – מוסיף אני ומרגיעה. דברי גורמים לה הנאה, לרגע היא כמו נרגעת, אולם חיש מהר חוזרת לדבר העומד לה לשטן ולמפגע ועומדת בכל תוקף בשלה ועל דעתה. ואנו כמו נעים במעגל מסביב לנקודה.

על אף כל מאמצי לא הרפה ממנה שיגעון-הרדיפה הלָזֶה אלא אדרבא, הוא גבר והלך וכבש אותה כליל. אני, שראיתיה יום-יום, חש הייתי באֵימתו הנשקפת מעיניה המבוהלות, וידעתי, כי הסיוט הזה, שהיא טיפחה אותו בלבה וציירה אותו בדמיונה בצבעים קודרים ובצורות מחרידות, היה לממשות מאיימת בחייה. (והוא, כדרכו, יושב היה כל אותם הימים במקומו, פניו מצומקים ומצוּמָתים, קמוץ-פה-ושפתיים, או מהלך כצֵל). עיתים דומה היה עלי, ששרוּי אני באחד ממדוריו של הגיהינום… והרגשה נתעוררה בי, שהמתח הזה בין השניים סופו להסתיים באסון.

עד שהגיעה עלילה מוזרה ונפתלת זו, שנתרחשה במידה מרובה לעיני, לשיאה, להתפרקותהּ, לדעיכתה הטראגית. והדבר שבא במפתיע, לא היה אלא כחֲתימה כסיום להתפתחות ממושכת, להתפרצותה של מתיחות צבוּרה שנאכלה בשלהבותיה.

*

אותו יום היה גדליה צורף שרוי בדכדוך יותר מתמיד, מעוּטף בשתיקתו הכבדה, ככורע תחתיה, ודכדוך מר וזעוּם שקוע בעיניו, כולו צְנִיפָה שחוחה, מעוכה, ומסגרות משקפיו השחורות, העבות, מבליטות עוד יותר את חיוורון המוות הפרוש עליו. ואילו אסתר פרידמן היתה תוקפנית ודוקרנית למעלה מהרגיל, נטולת מנוחה וסובלנות, ודומה היה, האֶרס והזעם שבה מפעפעים וגועשים בריתחה יתֵירה. ריח של אבק-שריפה נודף היה בחללה של הלשכה… לא ידעתי את נפשי, אחוז רחמים גדולים לשניהם, האומללים, ותוהה, כדרכי, על השֵד הפרוע, הזדוני המרקד ביניהם, ואשר נצטייר בדמיוני כעין ציפור דורסנית, שחורת-כנף, חדת-מקור, עיניה זורות רצחנוּת, צִפצופהּ מעורר זוועה, צמאת דם-אדם… שניהם השרו דיכאון סביבֵיהם.

יום אחד יצאתי לצורך עיסוקי את חדר הלשכה, ובשובי ראיתי:

הוא שכב פרקדן על ספסל-עץ שליד הקיר, כגוסס, קצף לבן מבעבע על שפתיו הקפוצות, משקפיו שמוטות ופניו אפלות ומבּע של ייסורים שקפאו חתום בהן, איבריו מעוּותים, וכל מראהו כבול עץ שגופו נחרך ולא אוּכּל, אך אחרית חיוּתו וליחוּתו כבר דללה… וקצות אצבעות ידיו שמוטות רועדות מעט בעווית חלושה. בגדיו פרומים, מאובקים ודהים, והוא פולט כפעם בפעם אנחות קטועות חלושות של שיברון-לב וגניחות וקריאות-יֶשַע רפויות, שקוּבלנות-חשאי בהן ובכי מסתרים, על שמניחים לו להוציא את נשמתו, מתאכזרים אליו ואין חשים להצלתו…

וסביבו מצטופפים אנשים רבים מעובדיו של המוסד ולידם גם רעייתו, שהוזעקה אליו, ונראה, שהיא הרוגעת מכולם ומרגיעה את כולם, מבקשת להניחו לנפשו, למען יתאושש בכוחות עצמו, כמצוות רופאיו מאז ומתמיד, כל-אימת שפוקד אותו התקף-לב… הכול עמדו אותה שעה נרגשים, חרדים, דרוכים סביב האיש מוכה האסון, ורק אסתר פרידמן, יריבתו-אוייבתו, נדחקה עוד יותר לתוך פינתה, כמו נבלעה נלחצה בין שולחן עבודתה לבין הקיר הסמוך לו, ראשה רכון על ניירות חשבונותיה, כאילו לא השגיחה במתרחש לידה ובמהומה סביב האדם המוטל בסמוך באין אונים כאחוז עווית גסיסה…

נתברר, שבשעה הקצרה של העדרי מחדר הלשכה, פרץ ביניהם דין-ודברים בשל עניין של מה בכך. והלא מן הנמנע היה שלא יפרוץ. בחדר הסמוך לא היה אותה שעה איש שיזדרז ויפריד בין הניצים, ואך הדים לגידופים ולזעקות נענו בחדרים המרוחקים. משנכנסו העובדים ללשכה – כבר היה גדליה צורף רבוץ באין-אונים על הרצפה, מעוות איברים, מפרפר וגונח. הרימוּהו והשכיבוהוּ על ספסל העץ, וכל אחד מעלה את עצתו על דרך הטיפול בו במצבו הקשה. ורק הוא, כמיואש, סיכל כל עצה, דחה כל תרופה…

לאט לאט התחילו הבּריות שמכונסים היו בחדר לחזור לעיסוקיהם, ובמקום נשארו אך מעטים, מאלה שדרכם להושיע תמיד בפועל. בעזרתם ובלווית רעייתו הוחזר, לבסוף, לביתו, ואולם לעבודתו לא חזר עוד – וגם לאיתנו לא שב. המוסד, שמזמן ביקש להיפטר ממנו, ראה עתה שעת-כושר להזדרז ולהעבירו למעמד של פרישה – שהיא במקרים הרבה גם פרישה מחיי חברה, שאין אדם מקבלהּ בנפש חפצה, ועיתים הוא כגזר-דין מר שתחושת חידלון בה, ואולם לו, לגדליה צורף, היא באה כהצלה, ולא לו בלבד…

*

לימים סיפרה לי אסתר פרידמן מה אירע באותה התנגשות אחרונה ביניהם. לדבריה, העירה באוזניו את אשר העירה, לא עָלבה בו, לא הִתאַנתָה לו, לא התגרתה בו, ורק רמזה, כמסיחה לתומה ובדרכה, שמצויים במוסד אנשים שראוי היה להם מזמן שיפרשו… ואז התחוללה ההתפוצצות. האיש שהיה כגחלת כבוייה, חשוכה ומצוננת התלהט לפתע כאש ברוח עזה, וכל איבריו שלהבות, תפס כל שנזדמן לידו מחפצי הלשכה והתחיל מטיח בה, מהפך שולחנות וכסאות, שומט ודורס… ועם זה צוֹוח וגועה כשור עקוּד קודם לשחיטתו וריח הדמים באפו. – כבודי לא יחולל עוד – זעק. אני אאַלפֵך אלמדֵך דעת… והגידופים והעלבונות, אין בכוחי לחזור עליהם. כחיית טרף השתולל. ועיניו הקמות כמו מבקשות לפרוץ מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו…

• ולא אעלים – הטעימה – שפחד מוות אפפני. ולא בלבד מנחת זרועו, מהסתערותו עלי, מחמתו הטרופה. עצם ההשתוללות זרעה אימים. דבר לא נשאר במקומו בלשכה – הכול שמט, זרק, בכל בעט. וזעקתו כחיתוך בגוף ובנפש. ניסיתי להרגיעו: מר צורף – התחננתי לפניו – יירגע-נא, הן שום דבר לא אירע, יסלח… הלוא גם לרוצח יש חנינה… והוא אוטם את אוזניו ומגביר את צעקתו והסתערותו הדורסנית עוד יותר, וכל חפצי הלשכה מתעופפים, מתנפצים בעוז, והמראה בחדר כמו לאחר פרעות… אני מתחננת לפניו, מבקשת סליחתו – לשוא. אין הוא שועה גם להפצרות העובדים שנחרדו בינתיים לשֵמַע הזעקות ולמהומה שלא פסקה. – לא, לעולם לא אסלח לה – בקע קולו, ועל דבריו אלה חזר הרבה פעמים בהטעמה נחרצת. אני מבקשת שוב ושוב לשַדלוֹ בקול שתַחנונים בו – וללא הועיל. – הן אשה אני – אומרת אני אליו – אשה שכבר השיאה את בתה, ואני נשבעת לך, שאני מתחרטת מקרב לב על דברי, סליחה ומחילה מבקשת אני ממך… כך דיברתי אליו, ודמעות עלו בעיני, וכולי נחרדת, רועדת, נפחדת, ואני עצמי אומללה אותה שעה ומזועזעת, כאדם העומד לפני תַליינוֹ ומבקש רחמים… ואך הוא הקשיח לבו, הטיח בי גידופים ועלבונות, השפיל ורמס אותי, וניכר בו שתאוותו עזה לדרוס אותי כליל, ואין בי ספק, שאילולא האנשים שניצבו בינינו, היה עושה בי כלה…

הסתכלתי באסתר פרידמן, חוויית הזעזוע שבאה עליה לא פגה ימים רבים. היא היתה מכונסת יותר בשתיקתה, בעולמה, ששוב לא היה בו מקום לגדליה צורף, החי, הקיים, ליריב המדומה, לנושא איבתהּ חסרת-השחר ומשׂטמתה הלוהטת – אפשר איבה ומשטמה שמטבע ברייתם נועדו לנושאים אחרים… ואת חברהּ לעבודה הדביקה.

גם גדליה צורף, בביקורי האחרון אצלו בשכבוֹ על ערש-דווי, תשוש, כנאחז בזיק אחרון של חיים – לא הסיח דעתו ממנה. בירכתיו, שאלתי לשלומו, ניסיתי להעלות חיוך של עידוד על פני – אל-דאגה, מר צורף, סופך להחלים ולשוב לאיתנך – אמרתי. הביט בי בעיניים בוהות, כבויות, שעה ארוכה לא השיב, ולבסוף, בדיבורו הראשון, החליט, שאל לה… האומנם ממשיכה היא עבודתה בלשכה? וכיצד עשוי אני להמשיך ולהימצא במחיצתה של אותה מכשפה משוקצת ומרושעת, להחליף דברים עמה? כיצד? – דבר זה לא נתיישב בדעתו כלל… מובטחני, שברגעי חייו האחרונים רחפה לעיניו דמוּתה באין יכולת בידו להינתק ממנה…

א

היא הייתה ספרדייה בת הארץ וילידת ירושלים עיר הקודש ומגידוּליה. אפס, ירושלים חיתה וגדלה גם בלבה ובדמה תמיד. גם כשאנוסה הייתה לעקור מתוכה. ואז מתעוררים היו ביתר שאת געגוּעיה אליה. אל שלוות השכונות הנידחות, החלוּמות, האוצרות כמו פוֹעַם ימים-רחוקים ואל הדלוּת הצופנת כמו פאר קדומים, עת חנה בה דוד מלכנו, ונשאו דברם נביאינו וכוהנינו עומדים בעבודתם ולוויינוּ שרים ונוגנים בבית מקדשנו העומד על תילו לתפארה ונגינתם, דומֶה, ספוגה עד היום בחלל הצלוּל כצלילים במיתרי כנורות.

כי הייתה ירושלים ממשוּת יהודית בחייה.

גראציה אברבנאל שמה. גדוּלה, יחושׂ וגאון. נוי של בת ספרד שלַהט בו ועדנה ענוגה. יפי הפרי הבשל, הטוב, הרווי חום שמש ועסיסֵי שורש, והוא משפיל ראשו בצניעות אל הארץ. סממנים אלה עמדו בה, שפעוּ מחיוּכה, מהליכותיה, מיחסיה עם הבריות, מדיבוּרה הרך, הכבוש. כולה מקור. משָל תמול שלשום גלתה עם הגולים מירושלים, עשתה על נהרות ספרד וארמונותיה ושוב חזרה אל עיר הוּלדת רוחה.

ואולם, רעננוּת זו מהולה הייתה בעצבות רכה, הומיה חרש – עצבותם הגְאֵיוֹנה של בני-מלכים שדוּדים.

מימי לא ראיתיה רגוזה, זעוּפה, קשוחה. ואדרבא, טוב-לבב וסלחנות-אֵם רעפו ממנה כטל-שחרית על הבריות, על חבריה לעבודה בלשכת העירייה שמסוכסכים היו, צהובים זה לזה ועוינים איש את רעהו, אם בגלוּי, אם בסתר.

והנה, בחברה זו ובאווירה זו, הייתה גראציה כמלאך צחור-כנפיים ובהיר-עיניים, שירד מעולם האגדה ונתגלגל לעולם החומר העכור והאנשים המרושעים והזועמים.

כמלאך בסדום.

ואף-על-פי שנמנתה עם חבר העובדים ומעוֹרה בענייני המוסד ששימשה מזכירתו, הרי שרוּייה הייתה כמו מחוצה להם ואין צריך לומר מחוץ לסבכי תככיהם ויצריהם. ודבר הלמד מעניינו, שנענית היתה תמיד בנפש חפצה לכל הפונה אליה. והכול יודעים ומודים, שהליכותיה ביושר ובכנוּת, ללא משוא פנים, וכמו הסכימו, בשתיקה להפקיעה מרִשתי המזימות והדיבות.

אפשר בושו בפניה, האשכנזים, אפשר נרתעוּ מטוהרהּ. ואולם, היא לא הפקיעה עצמה מתוכם; כל מעשה עושק ועוול, כל מעשה מרמה והונאה – פצעהּ בלבה. ובדומיה נשאה את כאבה. משָל לקתה היא עצמה. ולא אחד עשוק ומקופח שאב עידוד מאור עיניה, וידע, עוד יש חלקה טובה באדם.

בקרב עובדיה של אותה עיירת-עולים מועטה שררו התעללות מזה והתרפסוּת מזה, קינאה ואיבה, משָל היה זה חצר-מלכות עתיר כהוּנות-רמות. לא נתיישבו הדברים בדעתה וזרים היו אלה לרוחה. פעמים ניסתה ליישב ניגודים וּלפייס את הנגחנים. בעדנה מלבבת נתייצבה בין הנִצים, ובקסמיה של אשה ספרדיה יחידה בקרב ציבור האשכנזים, שרחשו לה חיבה וכבוד. אך בכובד-ראש לא התייחסו לדבריה והתעלמו ממאמציה והיו פוטרים אותה בחיוּך-של-ביטול, או בתנוּעת-יד של הקלת-ראש, כאומרים, בסודנו לא באת. ולעומק ענייננוּ לא ירדת, ומשאלותיך אמנם חסוּדות ונאות, אך תלושות ממציאות חיינו…

באותה שעה עמדה תוגה בעיניה, וקומתה הרמה כמו שחה, נרעדה, ואל מלאכתה חזרה, כנכנעת.

עד שנעמדה בחמור שבניסיונותיה.

ב

לפי ששימשה מזכירה במוסד שחלש על עיירת-עולים, ידעה היא את צפונותיו, מהם שהצינעה והשתיקה יפה להם. מימיה לא נכשלה בלשונה ולא הכשילה. ואדרבא, מהימנוּתה מוחלטת היתה, כסגולת מורשת שאין התמוּרה חלה בה.

אך נתגלגלוּ הדברים, שחמתו של ראש העיר ניתכה על אחד העובדים, המהנדס שילר, מהמעוּלים שבהם. אפשר ביקש לנשלו ממעמדו ולשים במקומו שאר בשר, אפשר ביקש להיפטר ממנו על שום שלא החניף לו. בין כך ובין כך התאנה לו, ועושי דברו הֶחרוּ והחזיקו אחריו, וכל מעשיהם בסתר, כחופרים בור להפילו בתוכו, ולהַפגיעוֹ במוקשים שהטמינו בו לרוב.

והוא, המהנדס שילר, לא שיער דבר, ברוב שקידה ויושר מילא את תפקידו. מן העולים החדשים היה, מפליטי החורבן, שמשפחתו נכרתה וביתו חרב, ולו שני תינוקות כאפרוחים שקינם נשרף.

אין תֵמַהּ, שגראציה הכירה את המהנדס שילר וידעה את עברו – ומי בעיירה מועטה זו לא הכירוֹ? ועוד ידעה שמן הצנועים-השתקנים הוא, מן הנעלבים שאינם עוֹלבים. כמו נמזגו בו דכדוך וצער וייאוש שרָווה בשנות האימה והחרפה וחורבן החורבנות¹. ואף הוא כמסיח דעתו מן הבריות, האוכלים איש בשר רעהו בשל דברים של מה בכך.

וכאשר נתקרבה לצווארו של המהנדס שילר מאכלת ההדחה המבישה והפיטוּרין שבעיווּת-הדין, מלוּוים השמצה ודיבה ודברי-עלילות – נחרדה גראציה ולא ידעה מנוחה בנפשה.

היה הדבר בעיניה כרצח בדם קר מן המארב.

הלוא ידיה כתבו את המכתבים שחתכו בגורלו, הלוא אוזניה שמעו את דיבורי הנאצה שניתכו עליו, שלא בנוכחותו, בסוד ראש העיר ועושי דברו הנקלים. והוא, המהנדס, מופקר, כעיוור ששׂמו לפניו מכשול, מותקף ונתון לשמצה. אך אנוסה הייתה לשתוק ולמלא אחר כל המוטל עליה.

עד שהכריעה בנפשה לעשות מעשה: מעשה הצלה. לילה קודם לכן נלבּטה במצוקת רוחה: האם לחרף נפשה, להתקומם, לחשוף את המזימות החשוכות ולמרוד בגלוּי? ואולי לגלות תחילה את אוזנו של המהנדס שילר על הפח שנטמן לרגליו? שהרי לא זה בלבד שמעילה באמון יש בו, במעשה זה, אלא גם מן הבגידה באנשים שהפקידו בידה את סודותיהם. ומכל מקום, אין ספק, שלא יהססוּ להדיח גם אותה בבושת-פנים. האומנם רשאית וזכאית היא לכך – ומי שם אותה דואג וממונה? מעטים מעשי הקיפוח והעושק? – הרהרה.

ועם זאת בָּרי היה לה, לגראציה, ששתיקתה כמתן יד לפשע, ועמידה-מן-הצד כעמידה-על-הדם². והלוא היא האחת והיחידה העשויה אולי לחלץ אדם מצרתו, להזהירו על הסכנה. וגברה על היסוסיה וחרדותיה. גברה, אף-על-פי שידעה שהיא מעמידה בסכנה את קיומה, כלומר פת לחמה, והיא אלמנה ופרנסת בתה הקטנה עליה.

בלכתה למחרת היום אל עבודתה, בשביל העפר המוליך מצריף מגוריה אל בית העירייה, היה הילוכה קל מִתמיד, כאחד הממהר לקיים דבר מצווה ולבו עורג עולז לקראתה.

קרני השמש התנוצצו בפני הסִדריות הגמוּדות והשיחים המאובקים שלצידי המשעול, ומרחוק נתחייך אליה הים בחדווה גואה, ים חמרמר וקוצף של תחילת אלול מסוער ברוח חופזת.

 

ג

הנה הם מטיילים לאיטם בשדרה. עצי הפּוֹאֶנְצְיָאנה (צאלון) משלבים משני הצדדים זרועות של ענפים כחופה ירוקה. קומתו הבינונית מוצקה וקשיוּת אפורה בפניו, פניו של אדם שאין עוד להפתיע, שנתנסה בחומרת החומרות.

גראציה שואלת לשלומו ולמעשיו, המהנדס שילר תמה, כנבוך מתחייך קמעה. אין הוא חושש וחושד בשום דבר. נאמנה היא עליו.

בפתע מרכינה היא ראשה עליו, כמבקשת ללחוש לו סוד ואומרת:

• מזה זמן חפצתי לשוחח עמך, מר שילר, ולא נסתייע מחמת ההטרדות המרובות. ואגיד בקצרה: מתאנים אליך בעירייה, החליטו להדיח אותך.

הוא החוויר. נאלם בתדהמה.

קרני השמש חודרות מבעד לעַלווה הענוגה, הרוטטת של העצים, מפזזות בשדרה.

היא שותקת. תמיהתו גוברת בלבו. אחר-כך הוא נושא עיניו אליה ומפליט בקול מורתח ונשבר:

• אבל מדוע, גראציה, מה חטאי?

• אפשר זה הטעם, מר שילר, שלא חטאת – עונה היא. שלא נמצא בך דופי. הבריות אומרים, שענווה ונדיבות הן עתים כקרקע פוריה המגדלת אויבים ומשׂנאים… משׂנאי חינם.

הם ממשיכים בדרכם לאיטם. מהורהרים. כמו ניטל הדיבּר מהם. אפופי דכדוך, ככורעים תחת מועקתה של רשעוּת אלימה שאין לה הסבר וצידוק, כגזר דין מעוּות שאין אחריו דבר.

ואף על פי כן – נענית היא – אל לך להתייאש, מר שילר, וחובתך להתגונן כנגד הקמים עליך. יש דין ויש דיין…

• אבל מה פשעי, גראציה, וחטאי מה? – נתלש מפיו דיבור כקובלנה.

• גראציה, גראציה – לואטות שפתיו חרש וזיק של אהבה ניצת בלבו. ובלבו עלה הפסוק הנצחי: ואהבת לרעך…

• עליך לעמוד על המשמר, מר שילר, ולהיות נכון למערכה, אף על פי שכבר חרצו את גורלך – שומע הוא את קולה. עתה מצוּוה אני לילך, בתי ממתינה. 

• גראציה – הוא אומר – תודתי לך.

הם נפרדים בלחיצת יד. חיוכה הטוב מרחף לעיניו. פעמיה נבלעים בדממה. אִוושה עמומה של גלי הים עולה מהחוף הסמוך, ועצי הפואנציאנה נוטפים רסיסי אור כדמעות…

ד

הוא נשאר עומד במקומו. בודד. דמעה מתקשרת בעיניו. מרירות חסרת-אונים של מוכה-הגורל, שהובס בחרפה בידי זֵדים ובני-עוולה ואין מושיע, גואה בלבו.

הוא מפסיע במעלה השדרה, כחבוק בין העצים רחבי הצמרת. כשיכור. שיכור-צער. רגליו כושלות. כובד הוּצק בהן ובכל איבריו. האם לא ירדה בפתע חשכה על הארץ, האם לא נרגש נחמר הים הפרוש לפניו?

הוא מתיישב על ספסל מוצל בשדרה, ברשות הרבים, שספג ודאי דמעתם ואנחתם של נשברי-לב רבים והוא חש עצמו נידח ומושפל וגלמוד. אחד שהוקא בביזיון מחֶברתו על לא עוול בכפו וחסר ישע.

אחד לאחד מצטרפים במוחו פרטי חייו מאז בא לעיירת העולים והיה לאחד מבוניה. מה ראה ראש העיר להתנכל לו, ומדוע חברוּ נגדו עושי דברו? האומנם נתקנאו בו, פליט החורבן? ואולי אכזריות-חינם הוא, רוע-לבב לשמו, חסר תכלית וטעם וצידוק, הנאתם ועינוגם של אנשים בלי אחווה ואהבה, ללא זיק אלוהים בלבבם, והם כקוצים שכל הנוגע בהם נדקר ונכווה? ובמוחו עולה התפילה הנרגשת של כוהן גדול ביום הכיפורים – שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה…

מפשפש המהנדס שילר במעשיו ובהליכותיו בעיירת-הפיתוח ומבוכתו גוברת בקרבו. נמוך מעשב ואילם מהדגה היה כל השנים הללו: שמח מאוד בחלקו, בחלקתו הקטנה, במשלח ידו, בנס הצלתו ובעשייתו בישראל. לא כהונה וכבוד ושׂררה ביקש, ולא יתרונות. טובת העיר הייתה תמיד לנגד עיניו והצלחתם של מפעלי-הפיתוח-והבנייה עליהם הופקד. אכן, לא אחת מזהיר היה את ראש העיר ממעשים פזיזים וחפוזים, שעלולים היו להמיט עליו קלון ולסבך את העירייה במפגעים חמורים. כלום הטיל אדם ספק ביושרו בכוונותיו הרצוּיות? מעולם לא חסך מאמצים מעצמו. לאחר שממלא היה את המוטל עליו פורש היה בצֵל, חוזר לעיסוקו, שבו סיפוקוֹ. ואולם שמו הלך לפניו כמהנדס-בנאי שפועלוֹ מצליח בידו, ולזכותו נזקפים הישגים רבים, שהוא שמח להם בלבבו, וכל בניין חדש הצומח על גבעות החול הללו כילד טיפוחיו. וגם כאשר שמע את ראש העיר מתקשט בנוצותיו הוא, בפרי רוּחו ועמלו, לא היה לבו רגוז עליו ולא הגה לו טינה. אדרבא, יערב לו, יזקוף לזכותו את המעשים הצלחים, לכבוד לעיר ולפרנסיה. אפשר מנהג מדינה הוא – סבר – שהרי גם אלה שידעו את האמת, לא מיחוּ בידו, משמע שאין זה אלא מדרך הטבע. איש מעשה הוא, המהנדס שילר – מעשיך יקרבוּך, מעשיך ירחקוךָ – הרהר – ואין הדיבור הרם, המתוֹפף, נחשב בעיניו.

הוא נזכר בראשוני מגעיו עם ראש העיר, הַאמן האמין, שמעשיו אך לשם שמים בלבד הם, היינו ללא נופך של בקשת טובה והנאה עצמית וכיבודים ושׂררה. האין הארץ הזאת, והישוב הזה וכל מעשה שבהתקדמות וצמיחה יקרים לו, החלוץ הוותיק, שעלה לגדולה? משום כך לא היטה אוזן לריטון נגדו. ולימינו עמד בכל שעת מסה וצרה שנתרגשה עליו, שכעסן ורתחן היה, מהיר חֵמה ומדון, נוח לכעוס אך לא נוח לרַצות, ותפוש להערכה עצמית מופלגת, אפשר במידה שלא זכה להערכת הבריות.

ואולם, לימים, משהתחיל עומד על טיבו ומבחין בנוהגו – יד רכה ולוטפת רשעים ונוכלים ויריבים ויד קשה ומייסרת טובים ונאמנים – ובבוגדנותו כפולת-הפנים בדורשי טובתו דווקא, שלא חשש מפניהם ולא נצטרך לקנות את לבם – נחרד המהנדס שילר מאוד, ומרוב צער נצטנע עוד יותר, השתדל למעט ככל האפשר את מגעו עם הפרנס המתנשא, העושה מעשי נבלה ומבקש גמול. יפה זכר מה אמרו חכמים בפרנסים שכמותו, תקיפים ומתנשאים, ומה עלתה להם, לחכמים וטובים מידיהם. ועוד ידע: מקננת בו הקנאה בחבריו וידידיו. חלוצים ותיקים כמותו, שהעפילו אחר קום המדינה לפסגת האחריות והתהילה, ולוֹ לא הותירו אלא כהונה זו, וגם עליה יש עוררין, והוא מקיימה לא בזכות חיבתם של בוחריו אלא בכוח לחצם של בעלי-השפעה. הנה עומד הוא לעיניו, אויבו בנפש. כיצד יעמוד בפניו, ומי יטה אוזן לדבריו? אכן, נהפך דינו… והוא בוש ונכלם מאוד.

ה

אך נמוגה דמותו של הפרנס ולידו ניצבת… גראציה. הרי ארשת החיוך הנלבב הפרוש תדיר על הפנים השחומות, והאישים המנצנצות בעיני השקדים כעיני האיילה התמה, הטובה, וזו העצבות הרכה, הנוגה, הנסוכה על כל הווייתה, וזו הפעלתנות והעֵרנות, הנדיבות והרֵעות – ועל הכול – זה הלב השופע, אהבת אדם. אין זאת אלא שמקור סמוּי של חסד מֵזין מַפרה את רוחה וחייה, שהרי בזמנו גוּנב לאוזניו על ניסיונות חמורים שנתנסתה בהם ועל ייסורים שנתרגשו עליה ולא אוּכּלה ולא נעכרה. לא אחת מהרהר היה בה, לא אחת תוהה היה על חייה ועולמה, ולא אחת, מִשמִזדמן היה עמה בתוך עבודתו בין כותלי העירייה, שואל היה אותה שאלות שבשִגרה לשלומה ולביתה, כמו נמשך לשיחה של היכרוּת ורעוּת עימה שלא נסתייעה, שהיא פוטרתוֹ בחיוך חביב ובמלים ספורות ומפליגה לעיסוקה. מעולם לא ראה אותה במסיבות רעים, בנשפים ובחגיגות בעיירה דחוייה זו. כחידה סתומה הייתה, כאחד מלאך רואה ואינו-נראה המרחף סביב, בין העובדים הרבים של המוסד, כסוכך עליהם. האם אין גם ל"ו צדיקות?

ודאי, ודאי שיש – אומר הוא בלבו – ומפליג למרחקים…

הנה שרה בת טובים והנה תמר’ל רעייתו של שמואל זביטקבר מפראגה, פרבר של וארשה בימי שחיטת הקוזקים… והנה אחת ושמה וזכרה לברכה דונה גראציה מן האנוסים והנה אחת שדמותה חרותה עמוק בלבבו, מנעוריו, מגזע חסידי פולין היא, נוֹסח ווּרקה, שעממיוּת נלבבת, אצילה, שוחרת טובה ועזרה לכל נוצר בצלם, אין-שני-לה לחום לב ולמידות טובות: בלימה’לה.

בלימה’לה – ופירושו בלשוננו פרח קטן וצנוּע, בלשון חיבה ואהבה.

האם לא הייתה האהבה הגדולה לכל סובל, ונענה, חותמהּ, שורש נפשה של אשה זו, שגדלה בחצרות רַבִּיִים נערצים, שרי תורה נגידי רוח, מהם הסוֹנטים בהמון העם הדבק בהם ומבקשים ישועתם מהם? לא, לא היה זה רגש של רחמים שהוגה לעִתים שׂבע לרעב, לסובל, למר- נפש, אף לא תחושת חובה כביכול של מאושר לאומלל, אלא אחוות-אדם לגופה, אהבת אנוש לשמה. צַדקת במהותה. ללא בקשת שׂכר בזה ובבָא.

לאחר שנתאלמנה בלימה’לה בשנות-העמידה מבעלה השלישי ראתה עצמה “קטלנית” לא מצאה מנוחה לנפשה והתחילה בחיי נדודים. בנותיה אמידות היו, בנפש חפצה ביקשו לקיימה בכבוד, לידן בבתיהן, אך היא לא עצרה כוח להיות בקרבתן. כוח פנימי סחפהּ גרפהּ למרחקים, ומטלטלת היתה עצמה בדרכים רחוקות. הנה היא אורזת את תרמילה, נושקת למזוזה – ונעלמת. אין יודע לאן, אין יודע לשם מה. שבועות חודשים חולפים עד שמתגלה היכן מצויה היא, בעיירה נידחת, מתגוררת בין דלי-העם חסידי ווּרקה, מקבצת נדבות לצורך השׂאת יתומה ענייה, שפגשה בה דרך מקרה או לצורך אחר כיוצא בו. האין כל נצרך כאח וכאחות לה? פעם אבדו עקבותיה לזמן רב. חיפשו אחריה חיפשו ולא מצאוּהָ. באקראי פשטה שמועה שראוּהָ בעיירה רחוקה, נידחת, שכוּחה מאדם ואל. נתגלגלה לשם במסעותיה המרובים ברכבת, שבהם מפליגה הייתה בשיחות עם הנוסעים היהודים, גברים ונשים, על צרותיהם ומצוקותיהם, מספרת מעשיות על “יהודים טובים” וכמובן על המשיח, שלבואו חיכתה יום יום ושעה שעה ממש. והנה נזדמנה לה פעם בדרך אשה עגונה, שנוסעת היתה על פני המדינה לחפש את עקבות בעלה. עגוּנה שוממה… מיד נצטרפה אליה בלימה’לה, ויחד נעו נדו על פני דרכי פולין, חיפשו וחיטטו, עד שהגיעו לאותה עיירה רחוקה. רק לאחר זמן רב נזכרה לשלוח איגרת קטנה לבנותיה המודאגות ודאי לגורלה. ולא אחת מזדמן ברכבת “נוסע עיוור”, יהודי עני מרוד בלא כרטיס-נסיעה, מסתתר ברעדה מתחת לספסל מעינו של מבקר-הכרטיסים הנוכרי. וסבתא בלימה’לה נחלצת, כמובן, לפִדיונו ומוסרת לו את כרטיסה. משוטטת בדרכים, תרה אחר נידחי-חיים בצרה וצוּקה.

בקוּטנה העיירה, בסמוך לביתו של הרבי, מתגוררים במשכנות עלובים פושטי-יד ועלובי-חיים וארחי-פרחי מנוּוָלֵי עניוּתם. ואולם, בלימה’לה בבואה לקוטנה, ל“חצר” מתחברת אליהם דווקא, יושבת בקרבם, מבקשת לסעוד אותם ולעזור להם, והיא מספרת להם מסיפורי חסידים. ועל המשיח מספרת היא להם, העשוי לבוא כל שעה ממש, ואין הוא אלא אחד “יהודי טוב”, טוב ומיטיב, ועל השמחה שתהיה אז נחלת כל סובל ומר-נפש, עוד קודם שישׂאם לארץ הקודש, ועל רוב הטובה והרווחה שיביא עמו, ואף מבקרי הכרטיסים ברכבות – יהודים מטיבים יהיו…

בלימה’לה, הפרח הענוג, הצחור, התמים, שגדלה בחצרותיהם העבותות של רַבִּיִים בפולין המדינה, וגראציה הפרח עז-הצבעים שקוּי שִמשהּ היוקדת של המזרח, כלאה וכרחל הן בעיניו, ששתיהן בנו את בית ישראל…

 

ו

על שרפרף נמוך, בצריפהּ של גראציה, יושב המהנדס שילר, כמו בליל תשעה באב לעת אמירת הקינות, כביכול… בסמוך, על הספה, יושבת היא, שעוּנה אל הקיר, ומאחורי הפרגוד נמה ילדתה. הוא חש בריקנוּת העצובה שבצריף, שחסרים בו חפצי בית למיניהם. לא, חיים חסרים בו, חיים שנִצמחו ונאגרוּ במשך שנים ונִתגשמו כביכול בחפצים הדוממים, שלכל אחד מהם עברוֹ ורוחו שנאצלו מן הבריות שהשתמשו בהם. מעל לראשה של גראציה, על קיר העץ, תמונת אשה מצועפת. הגְרַאנְדֶזָה הספרדית. גאון ויחושׂ מִדורות שעל נהרות ספרד ופורטוגל שפוכים על פניה. ובעיניה הגדולות ברק פקחוּת וחום אמהוּת, אֵם לבית מעוּנף שעסיסי הגפן הפּוריה בה ומתיקות התאנה רחבת הצמרת הסוככת בכפות עליה על פירותיה. היא ה“בית” וכינוייה בפי הספרדים “פָאמיליָה”. לידה – תצלום שני במסגרת עץ: שתי צעירות גלוּיות ראש, גלוּיות עין, אחיותיה של גראציה, ליד בעליהן האשכנזים. וגם התמונות כזרות כאן, בצריף. כשם שגראציה זרה בו, לפי שהצריף הוא, כרגיל, משכנם של חלוצים בקיבוצים צעירים, של פועלים כובשי-עבודה בפרדסי המושבות, של עולים חדשים במעברות, והיא – גראציה – בת למשפחה מעוֹרה בארץ ישראל, מצאצאיו של גזע אברבנאל שנסתעפו בה זה כמה דורות.

היא מכַבדתוֹ בקפה, שמחה לארחו. פניה מאירות את אפלולית הצריף.

הוא מסתכל בה בחיבה. ועם זה כבוחן חידה ותעלומה – יהודיה ולא יהודיה. החדש הזר והמיוחד שבה, בכל הווייתה ובנגינת דיבורה מושכים ודוחים, קרובה היא אליו ולא-קרובה, קרובה כאשה וּכרֵעה, כאדם, ולא קרובה כיהודיה דוקא, כבת השבט הספרדי.

אפלה בחוץ. אִוושת גלים עולה מהים ונמסכת בדממה. שובל כסוף של הירח נמתח על גבעות כדַבּשות גמלים שהוּברכו עם לילה. ובשׂמי פרדסים רחוקים נודפים.

• באתי להודות לך, גראציה – אומר הוא חרש.

• הבלים – מפטירה היא בחיוך. וקולה עמוק, כניגוּן. אין אני ראויה לתודה ולשבח. חובת אנוש, כבוד אנוש…

• ואף-על-פי-כן – עומד הוא על דעתו – את היחידה שנתעוררת על העוול שנגרם לי, שהעזת, שראית לנכון…

• ודאי, העזתי – משסעת היא את דבריו. זו אמת. הדבר גורם לי רוב צער, מר שילר, אילו בידי הדבר…

הוא חש כמו חרב ננעצת בלבו. מדוע ניתך זעמם עלי דווקא?

• הלא מה שאירע בך, מר שילר, אינו מקרה יחיד, בודד – ממשיכה היא. והם, כלומר ראש העיר ומקורביו-מרעיו לא זו בלבד שהם זוממים להדיח אותך, לפלוט אותך מושמץ, חסר ישע, כבול, גם מבקשים להטיל מורא ופחד באחרים, למען יהיו כל שאר העובדים תלויים בהם, נתיניהם החיים בחסדם ובזכותם… לנתינים צריך הוא, הפרנס, ולא לעובדים בני חורין. זה הדבר!

• ועל כן, מר שילר, מן הדין שתעמוד בעוז על צדקתך, ואולי יתלכדו סביבך גם אחרים. לוּ נשארתי בעיירה זו לא הייתי מחשה. עומדת הייתי עמך במערכה. אבל אני כבר חוזרת הביתה, הביתה… עוד ספל קפה, מר שילר?

• הביתה… – חוזר אחריה המהנדס שילר. – מה פירוש הביתה?

• לירושלים – אומרת גראציה. – זה ביתי, אוויר נשמתי. כל ימי שִבתי כאן עורגת אני אליה, כאל אם. והלוא בה ילדתני אמי, בבית האבנים הישן שלנו – בית יולדות אף לא היה אז – ובו גדלו גם אחיותי. בה ידענו סבל ומצוקות ומעט חדווה. התגוררנו בבית אבות זה, ארוך-הפרוזדורים, המוקף חצר ירושלמית כאחוזה, והוא לנו ירושה מסבא, שציווה לנו לא למוכרו לעולם. מוצק וכבד עומד הבית, כסלע, בשכונה עתיקה. ובו נשמרה ספרדיוּתנוּ ויהדוּתנוּ, כַּיין הישן בקנקן הישן, יהדותנוּ הספרדית.

ארשת חמורה של כובד על פניה, ונימה של חשיבות עצמית בדבריה.

בסמוך אליה יושב המהנדס שילר ואולם היא, דומה, כה רחוקה, כה אחרת, כה שונה עתה – האמנם שונה היא מן הנשים היהודיות שהכיר וידע? מה השוני הזה, של זקיפות-קומה ורוֹך כניעה בו, זה החן של הגזע והנשיוּת המזרחיוּת שחותם קדוּמים טבוּע בו, וזו שייכותה העמוקה ודבקותה בבית-האבנים הישן בשכונה הירושלמית – מפעימים את רוחו, כובשים את לבו. אבל פניו מתעַכרים כמו מחיצה סמויה עומדת ביניהם.

גראציה, מרגישה במבוכתו, שהוא נמשך אליה, ממשיכה בדבריה:

• עִתים כשאני מהרהרת בעתידי, נראה לי, מכל מקום שלעולם לא אוהַב ולא אקשור את חיי בבחור אשכנזי…

• מה טעם הדבר, גראציה? – ממלמלות שפתיו.

• לא, לא משום שיש פסול באשכנזי ויתרון בספרדי, מר שילר. לא. הלא בכל העדות מוצא אתה אנשים שונים. לא נתכוונתי לומר אלא זאת, מר שילר, שגם אתה, כאדם, כיהודי, טוב בעיני, מהוּגן ומכובד, מה שאין כן אילו הרהרתי בך כבעלי, אהוב נפשי, אב ילדי… לא, זה לא, ידידי הטוב!

ואולם עתה, דווקא עתה, מרגיש המהנדס שילר קירבה יתרה לגראציה. מוזר, משָל, היא עצמה שלפה הרהור שלחש בו, שפִּרפר בו, שחיפש פורקן בתיקוּן – שלפה ושמטה. אשה בודדה נאה וטובה, אשה ואֵם כאלון ששילח שורשיו בסלע צחיח, אשה – בית, מסירות ותנחומים, ומי כמותו, שביתו נחרב עליו, טעוּן תנחומים…

• איני מבין, גראציה – אומר הוא בחשאי, שפתיו רועדות. – איני מבין…

היא מרגישה את מבוכתו תהייתו, רעדוֹ. מצחה הרם נחרש קמטים זעירים, כמתאמצת לפתור שאלה חמורה.

• אין הדבר פשוט, מר שילר, ידידי. אני בעולם אחר מעולמך גדלתי. אני ספרדייה, בת הארץ, מגידוּלי ירושלים. גם העניוּת שהיתה בת-לווייתה של משפחתי מרובת-הילדים, המעוּנפת, שונה הייתה, משָל, הֶאצילה עליה ירושלים מזוהרהּ ומקודשהּ. הסבל והמצוק לא נטעו ולא הצמיחו בנו יִצרי מרידה והתקוממוּת, בריחה ונטישה. בית אבא קדוש היה לנו. וספרדיותנוּ חביבה עלינו. זהה היא לחלוטין עם יהדותנו, וגאוותנו עליה, גם בצַר לנו. צאצאי משפחת אברבנאל אנו, ידידי…

נחה קמעה, כשוקלת דבריה וניסוחם והמשיכה:

• ואל-נא תטעה, מר שילר, בדברי. תמורות ושינויים רבים חלו בחיינו. לימים נתרחקנו אני ואחיותי, בגוף וברוח, מבית הוּלדתנו. דברים חדשים למדנו, קנינו, אך גזענו חביב עלינו. וגזענו נטוע בשבט הספרדי, בירושלים משוש חיינו שאין לה חליפה ותמוּרה. ושכל פינה שבה דרכו רגלינו וכל מראה שבה נספג בתוכנו: סמטאות העיר העתיקה והר הבית והכותל, מדרונות ההרים המסולעים, ששרידי מדרגות כְטבעות משתלשלות עליהן, עץ זית עתיק יומין, ארוך קשה-שורש, וכפרי ערבים דבוקים אחוזים בהם. מעל לגאיות וּבתרי ואדיות – ירושלים של ימי ילדותי ועלומי, כמלכה רדומה. שקועה בחלומות תפארת קדומים, דלה ועלובה כמונו. אך גאה היא, יחידה, אין בלתה, כאֵם… אתה לא תבין זאת, ידידי, אתה עולה חדש שגדל בארצות הסְלָבים…

זרם של זיכרונות מפכה במהנדס שילר עולה וגובר והומים בראשו פסוקים מן התפילות וכתבי הקודש. דברי יראים ושלמים וחכמים חולפים במוחו: ומתנגנים פסוקים רצופי אש אהבת עיר הקודש מִשל הנביאים. אצים רצים מלוהטים וקודחים, משנת ילדותו, חלומות נעוריו. הוא מבקש לפרש לה לבת ירושלים, מה היתה ירושלים לנער היהודי בירכתי גולה. אך אין הוא מעז. האם לה, שירושלים בדמהּ, יזכיר את הפסוקים ההם, שעיצבו את רוחו ולשונו מגמגמת:

- בכל אחד מאתנו, בדרכו הוא, חיה ירושלים, גראציה.

ושוב, כקודם, נמשך אל האשה, שמשוך עליה חוט-החסד של גזעהּ היפה ושמור בה מִלֵחו שלא נס בסופות. אך הוא נרתע, רגש של יראת כבוד עולה בו ועוצר בעדו. כל חכמתו וגינוניו שקנה בכרכי העולם מתפוררים ונמוגים נוכח בת ישראל זו הספרדית, בת לבית אברבנאל, בת ירושלים.

בפתע היא נרעדת, מקפצת מעל הספה, ממהרת אל מאחורי הפרגוֹד.

שעה קלה עומדת היא ליד מיטת ילדתה. ואחר כך חוזרת היא למקומה מרוּצה ושלווה.

• הילדה ישנה – לוחשת היא, – אבא שלה אשכנזי היה… 

סימן שאלה נפרש על פניו של המהנדס שילר.

– אחותי הבכירה – ממשיכה גראציה – כשנישאה לאשכנזי, היה הדבר בעיני הורינו כפריצת גדר, כטמיעה. ואין צריך לומר, שאהבו יהודים, והאמינו בבחירתם, ובארץ- הבחירה דבקים היו, אבל בדרך משלהם. וכך חינכו אותנו הבנות, ורצונם - כבודנו. רצונם היה לנו תמיד צו, והוא הדין בנישואין באשכנזים שהיו בעיניהם כנטע זר שחששו מהם. ילדה רכה בשנים הייתי כאשר הביאה אחותי לביתנו את בחירהּ, האשכנזי, שעתיד היה להיות בעלה, והיה הדבר כהפתעה נשגבה מבינתי. מחונן ומשכיל היה. אך אבא לא נתפעל מההשכלה, שהייתה בעיניו כפרח שובה עין שאין לו פרי – פרי יהודי, שחיי אמת ונצח בו, ולוֹ חן ונוי וטיב וסגולות משלו, תפוחי-זהב במַשׂכּיות כסף. זו לשונו.

• ואפשר סבור אתה, ידידי, שיחוס המשפחה הוא שסימא את עיניו של אבא? אין אתה אלא טועה. יום אחד נטל ספר וקרא באוזני את פירושו של ר' עזריה מן האדומים על הפסוק בתהילים “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברִנה נושא אלומותיו”. גם הוא עצמו, ר' עזריה, ממשפחה אצילת-יחושׂ היה, מגולי יהודה הראשונים ברומי וכך הוא אומר: הנושא תמיד את משך הזרע, כלומר יחוס אבותיו, הלוך ילך ובכה; ואילו הנושא אלומותיו שלו, כלומר מעשיו שלו – בוא יבוא ברִנה… את פירושו זה ניסינו אנו הבנות לתרגם בחיינו בדרך משלנו. ואולם, אמת, לא עמדנו בו. הנה לא יצאו שנים הרבה וגם אני, כבר עלמה עומדת ברשות עצמה, נישאתי לאשכנזי. ואספר לך, מר שילר, בגילוי לב אספר לך פרשה זו.

ז

 …כבר למדתי בבית ספר מן הטיפוס החדש, בית ספר דתי, כמובן. בטקס הסיום, זכורני, הִשווה מנהלנו את מוסדנו והלימוד בו לחולין הנאכלים על טהרת הקודש. דרכנו – אמר – כדרך שקבעה ההלכה בתבואה הגדלה בארץ, שבהיותה נערמת בגורן טֶבֶל היא עד שנוטלים חלק לקודש והשאר נעשה חולין. שאיפתנו היא, - הכריז – שגם את החולין, לאמור: החכמות החיצוניות שלמדו חניכינוּ תלמידינו, “יאכלו” בקודש, ברוח טהרה…

ברעבון ובצמא ינקתי ממקורות היהדוּת והדת. הערצתי נתונה הייתה למורי. לא חפצתי לפגר אחר הבנות האשכנזיות. מחמת הדוחק והמחסור קניתי את לימודי בחירוף נפש ממש. ועם זאת עבדתי כשאר ילדי הבית, לסייע בקיום המשפחה. נשאתי בעולהּ, הורגלתי בנשיאת עול. וירושלים של נעורי כבר שונה ואחרת מזו שבה גדלה אחותי הבכירה. אמנם נתרבו בה גם ספרדים ויוצאי עדות המזרח, אך רובם מסורת אבות בידיהם. ממשיכים את אורח חייהם ומנהגוֹתיהם, ואילו האשכנזים שינו את צביונה והחישו את קצב דמהּ, מושגים חדשים נטעו בה, כמו שיווּ לה ברק זר. וספרדיותנוּ היפה, הקדומה, השלמה, כמו נסדקת. אנוסה להתגונן על נפשה, אף להילחם בפרצות שנבעו בחומתהּ, שרבים בתוכנו התחילו חומדים בסתר לבם את החדש ומקנאים בו, היינו: באשכנזים ובהליכות חייהם ואולם אנו הבנות, אף על פי שגם אנחנו הסתגלנו למהלך החדש ולרוח הזמן, שדרישותינו ומאוויינו היו לנועזים יותר, לא מרדנו ולא בעטנו ולא סטינו מרוח הבית ולא ערערנוּ את אושיותיו.

והנה, בדבר הזה – מר שילר – לא חל שינוי גם כאשר הגעתי לפרקִי ובנים התחילו מחזרים אחרי. כי נאה מאוד הייתי באביב עלומי. שנתיים ימים הכרתי צעיר אחד, שנפשו נקשרה בי לאהבה, ואף הוא חביב מאוד היה עלי, והיה קִשרנו ידידות תמה, צנועה עורגת חולמת. מעולם לא חזרתי בשעה מאוחרת לביתי. מעולם לא נתקרבתי אליו כדרך בנות אשכנזיות (וגם ספרדיות) רבות. עניינים אלה שבינו לבינה עניינים שבקדושה היו (והנם) בעיני. לא נתפתיתי למליצות על התקדמות וחופש באהבה, ולא נעלבתי כשמָנו בי פיגור ונחשלוּת. קשורה הייתי בו ביחסי ידידות נאמנה וחיבה רבה, וידעתי, שעם הנישואין עתידה היא להתלבלב, לבוא על פורקנה באהבה ובחיי משפחה, ערגת כל אשה. אך גברה עצת הורי ודעתם – וניתקתי את הקשר עמו, לפי שלא נראה היה בעיניהם. 

– ולא אעלים, שהניתוק הסב לי צער וייסורי נפש, פציעה בנפש, ולא השלמתי עמו בלבי. עד היום לא השלמתי.

• והנה, לא יצא זמן רב, נתגלגלתי לרגל עבודתי לעיירה זו, עיירה שכולה אשכנזית. ובדרך הטבע גם מכרי וחברי אשכנזים היו. רחוקה הייתי מבית הורים, עומדת ברשות עצמי, ולא ראיתי שום פסול בצעיר שביקש את ידי, אף על פי שלִבי נקפני בחרדה סמויה כל-אימת שהגיתי בעתידנו המשותף. עולה מפולין היה, כמוך, מחונן במידות טובות, ששמח בי וביקש את ידי ואהבני, וכמוהו הוריו, ממייסדיו של הישוב הצעיר הזה, שאף על פי שותיקים הם בארץ ולחמם בקושי, לא היו קשוחים וצַייקנים³ כדרך רבים שנתערו בה בייסורים. ואדרבא, נדיבי-לב היו ומאירי-פנים ואוהבי-אדם, ואני טובה ומקובלת עליהם מאוד. וגם הורי השלימו עם נישואיה של אחותי הבכירה.

• ואולם, מר שילר, לא זמן רב נמשכו ימי האושר והשלווה והטובה שלנו. עד שנתרגש עלי האסון הגדול, משמים, באה מלחמת השחרור וההתעצמות מהכובש הבריטי ומהאויב הערבי. רבים נתנו את חייהם במלחמה, נשים צעירות נתאלמנו, הורים שכלו את יקיריהם, ואני תרמתי את תרומת-הדמים שלי, בדרך משלי…

• הוא, בעלי הצעיר, התנדב למערכות, כרבים, והוצב באחת החזיתות המסוכנות, המרות, המתישות ביותר. חודשים ארוכים לא ראיתיו כמעט. חודשים של חרדה וערגה, של בדידות וצער, ואני כבר אם לתינוקת. ידעתי, שהוא עומד בחזית-האש והדמים האכזרית. החפירה בחול המדבר - ביתו וּמשכבו. וידעתי, ששם במלכוּת הטֶבח נעכר שלום רוחו, ומיחוש מסוים, סמוּי ונשכח, שלקה בו בילדותו, נתעורר והחריף והיה כמוגלה וּכרקב המכלה כל רקמת-חיים. היו ימים שביקש נפשו למות. היו ימים שביקש לשלוח יד בנפשו – ולא ימי הקרב והמערכה, אלא שעות הצפייה הדרוכה, שעות הבדידות והניתוק, ואך החובה שבלב קושַרתוֹ לעמדה. שלוות רוחו שנתערערה חיפשה לעצמה פורקן. וסופו שהיה לפקעת של עצבים מזועזעים ומסוערים, פגומים ולקויים, ומיחוש ילדותו גובר וכואב כפצע שהגליד ונפתח שוב… ושעה שאחרים נתחשלו ונתחסנו, כוח רצונו ושלמוּת רוחו שלו נתרופפו והלכו. ודאי אירעו בתולדות המלחמות מקרים רבים בחיילים שדעתם נטרפה עליהם, או סיוטים וחרדות אחזו בהם. כגון המעשה שסיפרו בחייל הצ’כי שאחזוהו בעיצומה של מלחמה געגועים עזים לביתו ולא היה בכוחו לעמוד נגדם, והוא סירב לצאת לקרב והפר כל משמעת, וכל סערת רוחו נתרכזה במילה אחת, בזעקה אחת, בהתייפחוּת אחת, בלשונו: “מאטעצ’קה” לאמור: אמא…

• לאחר שחרוּרו של בעלי מן השירות שוב לא היה בכוחו לחזור לאיתנו, להסתגל מחדש אל אורח-חייו הקודם התקין. דעתו כמו נתערפלה עליו. מרה שחורה ודכדוך היו פוקדים אותו. בשעות המועטות של פיכחון היה אחוז מרדנוּת, סערה, זעף, וביקש להשכיחם בקלפים, במשקאות. הבית - ביתו היה לו ככלא. וגם יחסו אלי, שאהבני, נצטנן, היה לאדישות מטומטמת. אין מאמץ שלא עשינו להחלמתו, לעידודו, לשיקומו – לשווא. שנים ארוכות, מיואשות מאוּימות, שאין למוֹד אותן כלל במידות של זמן, עברו עלי. אך הכזיבו הובישו כל דרכי הריפוי. חשוך-מרפא היה. וכל אותן השנים קיימתי את הבית, בציפורני ממש, וגידלתי את הילדה. עבדתי ופירנסתי. האמונה שעתיד בעלי ביום מן הימים להתנער, להתאושש, לחזור ולוּ במידת-מה לקדמותו, קיימה אותי. היו ימים שהבין הוא עצמו למצבו, כאילו נעתר להפצרותי וגם לתחנוני הוריו. בהם נתעורר שביב תקווה שיגבר על חולשתו, שסערת רוחו תרגע, שדכדוכו יפוג, שאור הדעת יזרח עליו. אך כוחו לא עמד בו לקיים את הבטחותיו, מצבו החמיר והלך. אף לא נמנע למכור מחפצי הבית ולהפסיד את כספו בקלפים, במשקה. אב-בעל שנתעוותה דמותו. ואם דמיון לך, מר שילר, תתאר לעצמך את שברִי ואת ייסורי הילדה, שחשה באסון שהומט עליה, וצערֵי הורי וגם הוריו. אכן, לבסוף נחתך הקשר – נטלתי את הילדה ופרשתי ממנו לצמיתות… גט פיטורין חתם את פרשת חיינו המשותפים.

• ואין אני נושאת בלבי שנאה וטינה אליו, שאומלל הוא, חולה נטול-מרפא. שחייו חרבו. – וקבר כריתי לו בלבי.

זה סיפורי – מר שילר.

 

ח

הייתה דממה עמוקה בצריף וסביביו, ומתוכה הבקיעה שוועת-אֵלם, מבעד לחלון נפרש באור הירח הים האפלולי, הרוטט, ההומה.

דומם יושב המהנדס שילר. הוא שטירוף הדמים הגרמני חרש בחייו, שנחלץ מטביחות וּשְמדות ועינויים וניסיונות שאין בשר ודם עשוי לעמוד בהם ודעתו לא נשתבשה – אין בפיו ניחומים ועידוד לגראציה. כמה קברות כרוּיים בלבו הוא? ואולם, היא עתה קרובה לו ויקרה מאוד. דומה, נשרה המחיצה ביניהם.

הוא תולה בה מבט חם. עגמה בפניה וחיוורון ענוג. תהום של צער. לא מרירות ולא רוגזנות, צער שנזדכך ונתעלה.

• גראציה – לוחש הוא בחיבה, ואין בידו להמשיך.

היא חשה ברגישוּתו, בפעימת לבו, ואומרת:

• עיניך הרואות, מר שילר, שלא נשברה רוחי, שאיני מקוננת על אסוני שאיני מורדת בשמים. האין אתה סבור שיד ההשגחה היא שנעלמות דרכיה?

• נאים דברייך, גראציה, נאים, ואולם, הדבקוּת בחיים ועילויָים זו סגולת הסגולות של ישראל. האין אנו אומרים על המת, תהיה נשמתו צרוּרה בצרור החיים? טירוף ההרס והמלחמה מכלה – ולא רק בחלליה – בכל מכלה היא, בין יהודי, בין נוכרי, בין אשכנזי, בין ספרדי, ואף על פי כן…

היא מבינה לרִמזו ונענית:

• הדין עמך, ודעתי מסכימה לדעתך, מר שילר, אלא שפעם בפעם עולה בי הרהור שאין בידי להימלט ממנו, שאילו נישאתי לספרדי, בעצת הורי…

הפסיקה והשתתקה.

יצר פנימי חזק משיאו להשיב לדבריה, לחלוק על הרהורהּ, והעיקר – לא לכלוא עוד בקרבו את רחש לבו, משיכתו וחיבתו אליה. ואין הוא מוצא את הניב היאה, ההולם. על כן הוא אומר:

• בתך, גראציה, בת לשני שבטים היא… בת הארץ. ושניהם שותפים בה, בחומר ובצורה, בגוף ובנפש.

• ודאי, והיא נחמתי, מר שילר, שׂרידי וחמדת חיי.

• והנה, בילדתך הוגה אני עתה, גראציה, בילדתכם, ובעוד ילדים שכמותה שנולדו במלחמות, בסערות, בנחשולי דמעות ודמים. עִתים דומה עלי, שעם בריאת האדם נברא גם מלאך החורבן וכמו מן המארב ילעיג לו. יארוב לו, יתנכל לו, מכלה אותו בידי עצמו, ופורענוּיות טמונות ומזומנות עמו תמיד. עין בעין ראיתי אני את מלאך האימים הטמא הלָזה מכלה את בית ישראל. ומאז גברה בי, נתלקחה בי – על אפו ועל חמתו – תשוקה אדירה לחיים, לצמיחה, לאור… את תשוקתי שיקעתי בבניינים שבניתי, בתים מעץ ואבן. וחפצי – לרוץ אל בין הבריות, אל בין היהודים, ולקרוא באוזניהם יומם ולילה קריאה אחת:

• הבה נקטול את מלאך האימים.

• אנו, היהודים החיים, תאבי החיים, מקדשי החיים, ונכרות את ערלת לִבנו, למען ניטהר ונחיה, ולמען ילדינו שנתנו לנו חיים והם נתנו לנו טעם חיים…

• נאים דבריך, מר שילר, - מעירה גראציה בשמחה כבושה. נאים ונחמדים.

• זקוּקים ילדינו לאב ולאם – נענה המהנדס שילר – ולבית יהודי. ואנו, שנינו, זקוקים לו. לבית יהודי בישראל זקוקים אנו, גראציה –

• הדין עמך – ממלמלת היא.

הוא מסתכל בה ורואה:

עיניה מושפלות, אור עולה בפניה החיוורות, ונשימתה חפוזה. האומנם מבשילה בה הכרעה שגם עתידו תלוי בה? האומנם?

 

ט

בציפייה בלב מפסיע המהנדס שילר במשעול בין גבעות החול שעות ארוכות בלילה. והנה צריף מואר, בית-כנסת – ולבו נרעד בקרבו. יהודים אומרי סליחות. “סליחות שפתיחתן באמירת קדיש, או בזכות הנעקד על גבי המזבח ופשט צווארו תחת הסכין תרחם על בנינו”… גל של חום מציפוֹ – זיכרונות נעורים ובית-אבא קודם שחרב ואווירתם המזככת של עשרת ימי תשובה וימים נוראים, ימי הדין וימי הכפרה והמחילה ותקיעת השופר שהיא מידת הרחמים. וזה הניגון של הכנעה ופיוס “הנשמה לך והגוף שלך”… גם הוא, אז, שם, טבל והלך בלילה האפל, בצינת אלול, לסליחות – וחם היה בלב.

שעה ארוכה הוא עומד, מאזין, והתפילות הנפלאות, הנעלות, האנושיות, אין-דומות-להן, תפילות זכות, שירות קדושות, הומות בלבו, ובפתע הוא מרגיש כמו נשתכחו כליל עינויי יום אתמול ואכזבתו וחרפתו. הלילה מצטמק ומתעלם. האפלה נמוגה ומתבהרת. בפאתי האופק עולה השחר, מפציע לאִטו ממַעבה עלום ועלוּט. והוא נולד בחדווה, כבשׂורה, כתפילה, כתקווה, פליאה ותמיהה פרושים על פני האילנות הטלולים, ועל מרחבי הים המתנוצץ, הרוטט, ההומה, המתאווה אל האור, והיקום כמו עצר נשימתו וצופה בפלא-הבראשית. אוזניו של המהנדס שילר גומעות את המיית הסליחות ועיניו שותות את האור הרך, הטוב, הטהור של שחרית יום אלול – ואור זרוע בלבבו.

השחר עולה.

 

א.

היה ערב מערבֵי תל-אביב בעיצומו של הקיץ, כבד ומאובק ומעורפל קמעה. השרב תלוי כענן מעיק בכל עומסו בין ריבועי הבתים המלוהטים והבריות, דומה, אחרים ושונים הם עתה מבשאר הימים – לֵיאות בוהה נסוכה בעיניהם הדעוּכות, רישול של ריפיון באיבריהם הנעים בעצלתיים והם כאחוּזֵי עילפון. אנשים שנמלטו מעָקַת מחנקוֹ של השרב בחדריהם ישוּבים עתה בבתי-הקפה הפתוחים לרווחה ליד משקאות צוננים, בלא נוע, מסתכלים נִכְחָם, מהורהרים. וממרחבי הים הרבוּץ בסמוך כחָית-ענק כסופת-קשקשים עולה המיית דוכי, כגניחת חרש.

אף אני ישבתי עם היושבים, לבדי,כוס המשקה וספר לפנַי, עוקב אחר העוברים ושבים, כתָר אחר פנים מוכרות בזרם האדם הנוהר אילך ואילך, ותוהה על השלל-גוֹניות והרב-גורליוּת של הנברא בצלמו הרוחני, המופשט האחד של הבורא. ישיבה ללא טעם היא, ללא עניין וללא מטרה, משָל נתרוקנה דָללה הכרתך ונתעמעמה כהתה כליל ושוב אין אתה מהרהר בהתרחשויות יום אתמול, ושוב אין אתה הוזה בהתרחשויות הצפויות מחר, כמו כּרעת תחת נטל כבד והפקרת עצמך לידיו של גורל עיוור ואכזר, ללא רצון מעשה ותשוקת מעשה, כשקוע בתרדמה, כמחכה לנס של כוח מעורר, מניע, מחייה. מִפרק לפרק לוגם אני מן המשקה, שׂם עיני בספר, אך השורות, דומה, מיטשטשות מתערפלות, כובד עופרת נמסך ברַקוֹת, לוחץ, פועם, הנשימה יגעה רפוּיה, אִטית – ושוב נתלשות העיניים מן הכתוב ומסתכלות נִכחן בתנועה האִטית של ההולכים ושבים ברחוב, כביכול נצטמצמה בה אחרית החיוּת והתקווה.

בפתע מגיחות כמתוך ערפל שתי דמויות וצלליהן מרקדים לפניהן, והן קרבות ובאות אל מקום מושבי. עוד אני מהרהר בבאים, אך הנה הם נזדרזו והקדימו לי שלום וחיוכֵי ידידות והושיטו ידיהם לברכני. ידידים ותיקים מִני אז, המהנדס אפרים רינג ורעייתו סבינה, שמאורעות הימים שיסעו את רִקמת קשרינו המשותפים והפרידו בינינו, ואך לעתים נדירות ביותר, באקראי, מזדמנים הם לך בשאון הימים, אתה מחליף עמם מילים אחדות של שיגרה ונסחף שוב בגלי-גלים של עיסוקים וטרדות.

עתה ישוּבים הם לידי, סביב השולחן הקט של בית-הקפה, הניצב על מדרכת-הרחוב, ואני רואה:

פניו, כאז, כַּשׂדה האפור החרוּש קמטים וקמטי-קמטים ובינותם שמורות חֶלקות זעירות רכּות של נעורים, וחיוך-תמיד של תום ומשוּבה מרחף עליהן והוא מהוּל בצער ובסבל, חיוכו של אדם שעולמו כבר נחרב עליו וראה עוני ונתנסה בניסיונות חמורים ואף-על-פי-כן לִבו לא הפך עליו לרעה ולא נקשה והוא מקבל ייסוריו באהבה. חיוך של מעוּנים שאינם מתמַרדים. אישונים לבנים מתרוצצים בעיניו השחורות, המצומצמות, בתוך עיגולים שהאדימו ודאי בלילות נדודי-שינה, באי-מנוחה, בחרדה סתומה. וקומתו הנמוכה השחוּחה קמעה, כמו עומֶסת משׂא לעייפה, משא הסוחף-וגורף לתהומות, והוא ככורע ונאבק בעקשנות נחרצת, אילמת, כנוּעה. ועם זאת – הבעה של טוב-לב ורחמים וחסד משוכה על כל חזוּתו. דומה, אין אדם זה יודע כַעס וזעם מהם, אין הוא רוגז ונוטר איבה ושנאה, לעולם אין הוא עשוי לגרום רעה או עוול. ארך אפיים ורב חסד.

והרי היא– לעומת האפרורית הדהה, העגומה, המאופקת שלו, מבריקה בהדר לבושה ועֲדָייהָ, מטופחת ומצוחצחת, קשיחות וקַשיות ותקיפות טבוּעות בפניה, וקרירות מסמרת עומדת בעיניה, שצבען כעין הים התכול-בהיר. שערה עשׂוי ושִׂפתותיה צבועות שָני וציפורניה נוצצות, וּמשום-מה דומה עלי, כי שחקנית היא היושבת לידי, שחיצוניותה השלווה, המהודרת לא נועדה אלא לשמש כיסוי וחיפוי ומַסווה לפנימיות סוערת מאוד, מאוּיימת וטראגית.

עצם הופעתם ברחובה של תל-אביב, בערב מלוהט זה, תמוהה היתה בעיני. מעולם לא ראיתי את שניהם מטיילים יחד, להנאתם כביכול, לא בארץ-ישראל שבה השתקעו הרחק מן העיר, בישוב חדש, נידח, ואף לא בחוץ-לארץ משם עלו לפני שנים אחדות להשתקע בכאן ובִתם הצעירה עמם. שם, בעיירת-הגבול הצרפתית-גרמנית היה הוא, אפרים רינג, שנים הרבה, מאז סיים את חוק לימודיו, מהנדס-בניין. ושם היה גם עסקן ציבור במקומו, העושה שליחותו באמונה ושלא על מנת לקבל פרס, הנוסע לפגישות ולועידות לעיר-המרכז, ודברי המנהיגים וראשי העסקנים הם לו דברי קודש. ושם גם נתנסה בניסיונות מרים ובגלגולי חיים, שהחמוּר שבהם – המלחמה הגדולה וחורבן בית ישראל. ואף-על-פי-כן, נשתמרו בו תום-נעורים ופשטוּת חמימה, חלוּמה, רוחשת אמון לכל אדם, נטולת הברקה וחריפות, הנקנית בחיים עשירי-ניסיון. והיא, רעייתו, היפוּכו, שחריפת-שׂכל ועזת-רצון היא, כל אותן השנים עברו עליה עמו, בעיקר עמו או לידו, ודווקא היא, הפעלתנית, כל עולמה נִצטמצם בחיק משפחתה, עליה רבץ עול חינוך הבנות וטרחת עיסוקי הבית ללא שִיוּר. וכך עשו הם יחד את מיטב שנותיהם – והם כבר למעלה מגיל החמישים. שני עולמות אנוש שהניגוד שביניהם מרובה על המשותף שבהם. אך מלחמת הקיום ואימֵי המלחמה וצער גידול הבנות והעלייה לארץ-ישראל הסיחו דעתם, במידה מרובה, מן הפְּרָצות שנבעו ביחסיהם ובלעו את מִרצם ודעתם וייחוּדם. אך כשהיו הילדות לנערות והנערות לעלמות העומדות ברשות עצמן ואחר-כך לנשים נשואות, כמו נתפורר הטיח שכיסה את בניין חייהם ובבת-אחת כמו נחשפו פצעים ישנים שלא הגלידו ושבבים שלא נתאחו ושאר אותות המַיִט, ההִתמוטטות בחיי-משפחה שאין להם תקנה…

אך הדבר הזה לא נתגלה לפנַי בכל מערומיו אלא לאחר שעה קלה, שכן, מימי לא שמעתי על כך וגם לא שיערתי דבר. רבים האנשים הנקרים לנו בדרכנו, שמחים ומחייכים ופעלתנים, ואין אתה מעלה על הדעת כלל, כי חייהם – טרגדיה מאויימת, מלחמה מתמדת רבת-נפתולים-וייסורים, או אכזבה מרה ומייאשת.

אך החלפנו משפטים ראשונים של נימוסין, כמקובל, שאלתי לשלומה של בתם הצעירה ולמעשיה. כאשר ראיתיה באחרונה, בשעת ביקורי בביתם בחוץ-לארץ, היא היתה תלמידה בכתה נמוכה בבית-הספר העממי הצרפתי. שנים עברו מאז. אחר-כך עלתה עם ההורים לארץ-ישראל (הבכירה, עם בעלה וילדיה, נשארה שם, בעיר-הוּלדתה) והתגוררה עמם בישוב החדש שהוא, אביה, מבוניו-מייסדיו. זכרתי, כי באחת מפגישותינו הנדירות רמז הוא באוזני על בדידותהּ בישוב-הסְפר, בלא ידיעת הלשון בפיה ובלא חברת רֵעים וצעירים בגילה, ועל מיחושים שונים שלקתה בהם רמז לי, ואשר בעֶטיים לא נתגייסה עם בנות גילה לצבא בבוא המועד. אך אני שזכרתי את הילדה הנאה, הרעננה, העליזה, הסברוֹ זה לא נתיישב משום-מה בדעתי, וחשש סמוי נתעורר בקרבי שלא גיליתי אותו באוזניו, כי הוא (ואפשר רעייתו?) מבקשים למַלט את הבת מן השירות בצבא, ומסתירים אותה בכפרם… והוא, כדרכו, נמנע בעקשנות לדבר בענייני משפחתו, ותמיד – גם כאשר לא היה לך שום עניין וחפץ – מרבה היה לספר בכל הכרוך באומנותו, במלט ובעצים ובברזל ובתחשיבי בנייה וכל כיוצא בהם פרטים שנלאיתי לשמוע אותם. מאזין הייתי לדבריו של ידידי הטוב שנוהג היה להביעם ברוב להיטות, משָל דבר הלָמֵד מעִניינו הוא שחייב כל אדם להיות בקיא ומנוסה בהנדסת-הבניין, ולא הייתי משסעוֹ, כי הרגשתי, שצורך פנימי הוא לו להסיח את אשר עם לִבו ואת המעסיק את דעתו. אך על המתרחש בחיי משפחתו ובנפשו הוא, לא היה בידי לעמוד, אף-על-פי שדווקא זה היה הדבר שביקשתי לדעתוֹ – מתוך חיבה שרחשתי אליו ומתוך אהבת אדם ומתוך שאיפה לשתף עצמי בצערו שרישוּמו ניכר היה בו, ולא נסתייע הדבר.

והנה גם הפעם, השיב הוא לשאלתי על בתו תשובה קצרה, כבדרך אגב, בהיסח-הדעת, תשובה חותכת מלוּוה בהעוויה-של-התחמקות, ושוב הוא ממשיך את חוט שׂיחו, בהרחבה וביישוב-הדעת, על שוּק הבנייה בארץ ועל סוגי החומרים ומחיריהם וכו'.

• הה, כן, היא כבר נשואה. זה שבעה חודשים נשואה היא… זה היה הדיבור האחד שהצלתי מפיו.

אלא שכאן התערבה בפתע אשתו סבינה, שישבה עד כה דמומה, מבטיהָ עוברים ושבים ממני אליו וחזרה, ובאנחה קורעת-לב הִפליטה:

• אוי לי ואבוי לראשי, כי רב האסון וגדול השבר. אין לתאר. אין לספר וכל זה באשמתו של האכזר הזה – אמרה ותלתה בו מבט כדקירת חרב. ודמעות עמדו בעיניה.

הוא שתק, כנאלם, כנזוף.

ואחר כך גבר וגאה זרם שיחהּ כגל השופע שפרץ סִכרו והוא שוטף גורף כל העומד בדרכו.

ארוך ונפתל היה סיפורה, ושעה ארוכה נמשך, ואני האזנתי נפתע ונדהם ואך לעתים רחוקות הפסקתיה, ברוב זהירות, לצורך בקשת הסבר ופירוש לדברים שנשמעו לי תמוהים ומוזרים. היא לא נִתבלבלה, לא באה במבוכה, לא נִתהַרהרה - על כל שאלה מוכנה היתה התשובה עמה, וניכר היה כי חיים הדברים עמוק בקרבה, בתודעתה ובלבבה, וכי שום ספק או חידוש אינם עשויים להזיזם מדעתהּ.

• די, די – פרצה היא כסופה זועפת לתוך דבריו של בעלה בהעוויית-ביטול-ובוז, משפתח וביקש להשמיע הערה קלה, משָל דברים בטלים אמר שאין הדעת סובלתָם – מה אתה יודע, מה אתה מבין? כלום אבא אתה, כלום אדם אתה? – ובפנותה אלי המשיכה:

• לוּ ראית, אדוני, את הבת שלי (והטעימה את התיבה: שלי ), לוּ ראיתיה עתה, כפרח הבשׂום, ענוגה וחמודה, מלאת חן, כליל סגולות… והנה בא עלי האסון האיום הזה, והכול בגללו, בעֶטיו של האדם הזה – אמרה והצביעה על אפרים רינג בזעם מבלי לחוֹנֵנו במבט – כלום אב הוא, כלום אדם הוא?

• שמעני-נא, אדוני, שמעני-נא – פנתה אלי בלשון הפצרה – ותבין את המצב לאשורו:

… שבעה חודשים חלפו נקפו מני אז, לא, שבע שנים, שבעים… תמה היתה ותמימה כמלאך. ואנחנו מתגוררים בכפר הנידח ההוא, בסמוך לגבול. ואני טענתי אליו וחזרתי וטענתי: - מדוע לא תצא הבת לעבודה, מדוע לא תבוא בין הבריות, הלוא אין בכפר צעירים בגילה ואין לה חֶברה, והשעמום והבטלה אוכלים בה. אך הוא התנגד –

• אני התנגדתי? – מנסה הוא להעיר. הלוא את נהגת לגרש כל צעיר שנזדמן לביתנו, החמצת פניך לכל מי שביקש את חברתה…

• די, די! אין טעם בדבריו, אדוני, ואין אמת בהם, ואל תשעה אליו – נכנסת היא לדיבורו ומפסיקה אותו בביטול ובתנועת-יד חטופה ואינה מניחה לו להמשיך. אל תאמין לדבר מדבריו! בַּדַאי מרושע הוא!

הוא ישב דמום, כנִכנע, הקמטים בפניו כמו נתעמקו, כמו רווּ צער אפל, מיואש, מדכדך, צער-שלאחר-ייאוש, והיא, אכולת חֵמה ומשולהבת זעם, המשיכה:

• ובכן, אל תיתן דעתך לכזביו, אדוני. כך היה הדבר. כך התחיל האסון. היא, בִתנו, התחילה מזמן לזמן, וכדי להפיג בדידותה, לבקר אצל מכירה שלנו משם, מן העיר בגבול צרפת-גרמניה, שהתגוררה בתל-אביב. לוּ ראית אותה, אדוני! – מפלצת ולא אדם… רווקה זקנה ובָלה, נַעֲוות-פנים, מגוּבנת. מכשפה מרושעת, כמתואר בספרים ובדמיון. לא לחינם נאמר – וכל מכשפה לא תחיה… גם היא דרה זה שנים, לבדה, בדירה בת כמה חדרים, שאחד מהם השכירה באחרונה לדייר, עולה חדש, והדייר, עלם צעיר, אף הוא מתבודד בחדרו, לא חבר ולא מַכּר לו. והנה אירע דבר מוזר (ואולי לא מוזר?), ובין השניים, היינו בין המכשפה המנוולת לבין הדייר הצעיר, נתרקמו יחסי קירבה. לפתע התחילה האַשְמָאית הזקנה עושה את פניה ומתהדרת בלבושה ומפרכסת את עצמה, והוא – אין להבין ואין להשׂיג – מצא, כנראה, עניין בה, ביצור המאוס והמושחת, ויחד נהגו לטייל, לבלות, לבקר בבתי הבידור. דבר זה נבצר היה ממני להבינו, אך לימים נתגלה לי פשר הדבר, שזו, כפי שאמרתי לך, ראשית אסוני ושִברי…

• ובכן, מה אמרתי? כן, לדירתה של זו נהגה גם בתי להזדַמן מִפרק לפרק. הלוא בודדה וגלמודה היתה, בכפר נידח. וגם אני נוהגת הייתי לסור אליה, שכן עוד מחוץ-לארץ הִכרנוּהָ. בשום דבר לא חשדתי תחילה, לשום תקלה לא חששתי. אם טוב הבחור בעיניה של המכשפה – הרהרתי – ואם מוצא הוא עניין בה, הרי שמצא מין את מינו… אף כי, אודה, תמוה מאוד היה הזיווג הזה בעיני מיסודו… אך מי שיער ומי פילל, כי עתיד הדבר להמיט עלי את האסון המאוּיים הזה ולהקדיר את שמֵי חיי?

• כי הנה, בדירה זו הכירה בתי לדעת אותו, את מי שעתיד היה להיות בעלה… את חתנו, - תיקנה את עצמה והעיפה מבט של שאט-נפש לעבר בעלה – שהוא נאה לו ומקובל עליו… והחליטה להינשא לו – הוא האשם בכול, הוא האשם והוא ישא באחריות – הטיחה בפניו ואיבריה רועדים בחֵמה… אדוני מבקש לדעת כיצד נתגלגלו הדברים? כן, היא, מַכּרתנו מחוץ-לארץ, נעוות-הפנים, היא שסיבבה את הדבר ברוב כַּחש ומרמה, שהצעיר ההוא, אהובה כביכול, יהיה לבעל של בִתי, ומטעמים שלא ידעתי אותם אז… ואולם, האשם הוא, הוא ולא אחר. אביה, שאינו כלל בחזקת אב ואדם…

• גברת סבינה היקרה, מדוע ועל מה תעַלבי בו ותשפילי אותו? ניסיתי לפייסהּ ולהפיג את זעמה. מכיר אני את בעלך שנים רבות… הלוא בתך כבר עלמה מבוגרת היא, האין היא רשאית להחליט בגורלהּ? ואם אמנם אין בחירתה מוצלחת, מדוע תִתלי את כל הקולר באפרים? הלוא ודאי לא ביקש את רעתה.

• עוד מעט ותבין, אדוני, את הדבר התמוה לכאורה. כי אכן, לא כל יום מתרחשים דברים מסוג זה. לכאורה הדין אתך, אולם לא כן הדבר. אין עוד אסון כאסוני, אין עוד חרפה כחרפתי. בקיצור, המכשפה הכעוּרה ההיא התחילה פתאום לשדל את בתי, כי הנה מוכן ומזומן לה בן-זוג, וגם הוא, הבחור, טוב וראוי לה… ובתי, יונה תמה וּפוֹתה, המאמינה לכל אדם, ובייחוד לזו שידעה אותה עוד מילדותה ולא חשדה בה (מבאי-ביתנו בחוץ-לארץ היתה) – נאחזה ברשת, נִסתבּכה לאין-מוצא. ברוב עורמתה עשתה כן, האשה המנוולת ההיא, כדי להכשיל אותנו ולהמיט שואה על בתי…

לא ירדתי לסוף דבריה ולהגיון שבצֵירוּפם, אך חשבתי, אפשר פוסחת היא על חוּליות מקשרות בסיפור דבריה השוטפים כגלי לָבה גועשת, ושאלתי:

• מדוע, גברת סבינה, היה לה עניין להכשילכם? האם גרמתם לה רעה? ובייחוד, מדוע ביקשה להָסֵב צרה לבת? ומה, בעצם, טיבה של צרה זו?

• תמהה אני עליך, אדוני, שאתה מציג שאלה מעין זו – נחפזה להשיב לי. תמהה עליך מאוד, שמשׂכיל אתה ומחבר ספרים וטרם ירדת לעומק נפשם של בני-אדם ועל רשעוּתה של האשה לא עמדת. כי הנה, שער-נא לעצמך את המתרחש בלִבה החורש מזימות של אשה בודדה, זקנה, כעוּרה, בעלת-מום, אכולה קנאה ושנאה לבריות. לא בעל לה ולא ילד, לא קרוב ולא גואל, לא ידיד ולא חבר. והנה, אשה שכזאת, במרירוּתה, בזעמה, ברשעותה, מן ההכרח הוא לה להתנקם בזולתה, לשמוח באֵיד זולתה, להרע דווקא לאלה שאושרם לפניהם, והנה זימנו לה מן השמים פורקן לייצרֵי ההרס והרשע והנקם… יסבלו-נא גם אחרים, יהיו-נא גם הם אומללים לכל חייהם, יטעמו-נא גם הם את מרירוּתם! זה הדבר. זו מזימתה האפלה. לא אחת שמעתיה קובלת ומֵצרה – לא בצערם של אחרים, כי אם בשמחתם, באושרם, במעט קורת רוחם, כמו ממנה גזלו ואותה עשקו ועל חשבונה חיו. האם אין זה הסבר מניח את הדעת?

• כן, נניח… גמגמתי, אך אנא, ברוב טובך, הסבירי-נא מה הרעה שגרמה לכם?

• שום רעה לא גרמה לנו – העיר מן הצד בעלה בקול רך.

• שתוק! שתוק! סתום פיך! מה אתה יודע ומה אתה מבין? הרימה היא קולה עליו - והן מימיך לא נתת דעתך על הבת שלך, כזר היית, גרוע מזה – אכזר…

• ובכן, אדוני, שמע לי ואספר לך דברים לאשורם ולאמִתם. חייב אתה לשמוע לי! עוד מעט ותבין והדבר יתלבּן ויתברר לך. אין עוד אסון כאסוני! הילדה אבודה, בתי היקרה לי כנפשי – אומללה, אומללה… התייפחה.

ולאחר שנרגעה קמעה, המשיכה:

• כן, כבר הסברתי לך את טיבה של האשה ההיא, בעלת-הבית אשר בדירתה התגורר הוא, חתנו שלו, של בעלי. היא, היא שהיתה לפתע שושבינה שלו, וגם בִתי, ברוב תמימותה, נתפסה, כפי שפירשתי לך, לדברי השידול שלה ונפלה בפח. ואולם ההיא, הקטלנית, כבר ידעה אז את האמת, ידעה שנַרקוֹמָן הוא הבחור ונוסף על כך אין הוא גבר… ולא נתכוונה אלא לקבור אותה חיים, את כולנו…

הופתעתי. הוַדאוּת החותכת והפוסקת שבדיבורה הדהימה אותי. לא עצרתי כוח להקשות, מנין לה הודאוּת המוחלטת הזאת?

• למן הרגע הראשון מלאה הייתי חרדה – המשיכה ודמעות עמדו בעיניה – חרדתי לשלומה ולחייה של הילדה, אך מה היה בכוחי לעשות? יחידה הייתי, אחת נגד הכול… ובייחוד עמד הוא, אביה האכזר, כחומה בצורה נגדי וכבל את ידי. על כן תבין ודאי, אדוני, שלא היה בידי למנוע את האסון.

• ויום אחד נעלמה בתי מן הבית. ארזה חפציה – ונעלמה. אמרתי לו, לבעלי, בוא ונחפש אחריה. בכל הארץ. יצאנו לחפש אחריה, וקודם כל שׂמנו פעמינו אל דירתו של הבחור ההוא. בעלת הבית הכחישה מכל וכל: אין היא יודעת דבר. בתי לא היתה בכאן בכלל. ורק לאחר שלחצתי עליה באיומים חמורים והכרזתי שלא אזוז מהמקום וממנה אתבע את נפשה, הודתה, כי אכן היתה בתי כאן, אצלה, ויחד עם הבחור היא נסעה לעיר אחרת לעשות את ההכנות לנישואיה עמו. המבין אתה? ממני, מאמהּ, ביקשה להעלים…

• עולמי חשך עלי באותו מעמד, רציתי לדרוס אותה, את המכשפה, ולזעוק בקול גדול: - השיבי לי את בתי, את בתי השיבי לי! אך התאפקתי והבלגתי, אובדת-עצות הייתי וחסרת-אונים. אז אמרתי לו, לבעלי, שדבר אחד נותר לנו לעשות לפחות, והוא: להשיג ככל האפשר וככל המוקדם ידיעות על הבחור העומד להיות חתננו… על טיבו ועל עֲבָרו, אף-על-פי שברור היה לי מראש, כי אסון עתיד הוא להמיט על ראשנו, אסון שאין לאל ידי למונעו. בינתיים הם נזדרזו וקבעו את מועד נישואיהם. עמדתי לפני עובדה מוגמרת. והַחלטתי נחושה היתה אותה שעה שלא לבוא לשמחת כלולותיה של בתי, שכן כיצד אשתתף באֶבלהּ ואעמיד פנים צוחקות, וכיצד אושיט ידי לפושע שגזל את בתי ממני ולא אני רציתי ובחרתי בו? עם זאת אמרתי בלבי, מוטב שלא אגלה את הדבר ואשתדל, בימים המעטים שנותרו עד לנישואיה, להשיג ידיעות על משפחתו ועל עברוֹ של אותו בחור שעתיד להיות חתני, גם אם היא, בתי, לא תשמע בקולי ולא תנטוש אותו ולא תציל עצמה ברגע האחרון…

• ובכן, לא אאריך– תחילה אפילו לא ידעתי אל מי פונים, בעניין זה, אך זאת הצלחתי לגלות, כי מן העולים החדשים הוא הבחור, אשר עלה מרומניה לארץ-ישראל סמוך למלחמת העולם השנייה ולוֹ שארי-בשר המתגוררים באחת משכונותיה של יפו. כיצד לבוא אליהם ואני אין אני מכירה ויודעת אותם? – האם יגלו לי כל הידוע להם? ומן הצד השני: תמיהה רבה עוררה בי תמיד גם בדידותו של הבחור, שמעודי לא ראיתיו בחברת ידידים ורעים, מכרים וקרובי משפחה, זולת אותה זקנה שפגיעתה רעה. דבר זה העמיק את חשדותַי, לא, לא חשדותי, אדוני, את ודאוּתי המוחלטת, שהכול מתרחקים ממנו, אינם רוצים בחברתו מהטעמים שהזכרתי… הכלל, באונסי פניתי אל משרד חקירות, תיניתי לפני הבלשים את מְרי שׂיחי וביקשתי לבדוק ולברר כל פרט הכרוך בחייו, באופיו, במעשיו של הבחור. ואכן, טרח הבלש וטרח, חיטט וחקר, וּמשלא הצליח לגלות דבר, פנה אליו עצמו ומפיו שמע מה ששמע. מה עשוי אדם לספר על עצמו, והאם אדם ירשיע את עצמו? – זאת אין אני צריכה לפרש לך, אדוני, ולא נושעתי גם בזה.

• והזמן לא עמד על עומדו… קרב ובא יום החתונה. לבי בקרבי נתפרפר, יומם ולילה נִלבּט ונתייסר ונשרף, ולא ידעתי מה אעשה. הן בתי היא, חמדת לבי, הנפש היחידה בה קשורה נפשי, מאחר שבתי הבכירה רחוקה ממני, במרחקים, ונתוּנה לביתה ולילדיה, והרהורים התחילו מציקים וכוססים בלבי – איך לא אֲשַתף את עצמי בשמחתה, בחג הכלולות, שהוא מעמד החותך בחיים, ובייחוד בחייה של אשה? אך מאידך, כיצד אבוא לחתונה ובכל לבי הרגשתי, שאני מאבדת אותה לעד ושהיא מאבדת את עולמה, כיצד אתן יד לאסון שהיא ממיטה במו ידיה על עצמה? מר וצר היה לי, בודדה הייתי במצוקתי והוא, בעלי, כדרכו, עומד מן הצד, שׂם ללעג ולקלס את כל חששותי וגוער ומעליב בי. חסר-לב וחסר-רגש! לב אבן לו…

• אך מאחר שדחקה השעה ונתקרב יום הכלולות הרגשתי שלא אעצור כוח להחרימו… ואדרבא, אמרתי אל לבי (וגם אליו טענתי) כל שבידינו עלינו לעשות למענה, למען הילדה, בתנו, לסייע בחתונה ולקנות לה ממיטב המתנות, שלא לצערהּ ולהחפיר פניה ולא לביישה בעיני הבריות, על כן אמרתי לבעלי, תלך אתה לחג כלולותיה, ואילו אני אשאר לבדי, עם צרותי…

ובדברה כך שלפה מנרתיקה תצלום בצורת גלויה, תצלום שנשאה אותו תמיד עמה ושמרה עליו עם שאר ניירות ורשימות, וממנו ניבטו פרצופים חוגגים צוהלים. לא קשה היה להבין, כי הצעירה העדינה, אצילת הפנים, בהינומה ובשמלה הצחורה זו הכלה, בתה של האשה האומללה, והניצב רכון לידה, מגושם כבן-בָּקָר ועיניו ככדורים הדוחקים מחוריהן הוא חתנה, ולידם קרובי-משפחה, כנראה, ללא ייחוד של דמות ומבּע וביַרכתֵי התמונה, - זוג עיניים מושפלות, עיניה של אשת-שׂיחי.

• האין זו, כאן, בצד, את? – שאלתי בתמיהה. והרי סיפרת, שהחלטת להחרים את חתונת בתך…

• כן, זו אני – ענתה בלא מבוכה. וכי מה היה בידי לעשות? כלום לא אמא אני? ברגע האחרון ממש גברתי על עצמי והחלטתי להיענות לצַו לבי השותת דם, ואמנם הייתי בעיני עצמי כמלַווה את בִתי לבית-הקברות… וחמור מכך, כן, אל תתמה, אדוני. עוד תשמע ותדע ותבין! אין עוד אסון כאסון הזה, אין חרפה כחרפתי… אילו קמו מקִברותיהם כל בני משפחתי מצרפת ומפולין, שנטבחו ונשרפו בכִבשנוֹ של בְּכור הצוררים – או אז חוזרים היו למנוחתם, אבלים וחפויים. פניה נִתכרכמו ודמעות עמדו בעיניה בהוסיפה: - אני עוד אנקום את חרפתי, שום דבר לא יעצור בעדי! כל שבידי אעשה להצלתה.

ואחר כך פנתה אלי בקול של בקשה:

• יודעת אני, שיש בידי אדוני לסייע בידי, כי אדוני חפץ לסייע לי, הוא תקוותי האחת והיחידה… אחר כך נטלה את גלויית-התצלום, ולפני שהחזירה אותה לנרתיקהּ, העיפה עליה עין, ואמרה:

• רואה, אדוני, את הנשים הללו, כאן, אלו הן דודותיו, כמותו. גם הן יודעות את האמת – ושותקות, כמובן. גם הן נשים אומללות, מִפליטוֹת השואה, מוכות גורל, בעליהן ניספו וחשוכות-ילדים הן. ראה-נא אדוני, שום קורט של שמחה בפניהן, שום ניצוץ של חדווה בעיניהן, אך במעמקי לִבן רווּיות הן סיפוק של נקם וקורת-רוח של רשע על כי עוד אשה אחת היתה לאומללה… שמץ של ספק אין בי, שגם הן שותפות לקשר.

השעה נתאחרה והלכה. אחרוני באי בתי-הקפה קמו, לאִטם, ונבלעו באפלת הרחוב. השרב הכבד העיק וחנק, אך יותר ממנו העיקה הטרגדיה שנפרשה לעיני במוּזרותהּ האיומה. המלצר התחיל לאסוף את כליו, ממהר לסיים את עמל יומו. והיא – גואה כמעיין המתגבר, שדומה אינו פוסק לעולמים, בהתרגשות, בלהט, בשברון לב, בזעף ושׂיחהּ קודר, מיואש, זורע אימים.

האזנתי בתשומת לב לדבריה, לסיפורה שקָלח בגלי-גלים של צער וייאוש, מרירות ואכזבה, וכל אותה שעה מהרהר הייתי בלִבי, מה כוחי לסייע בידה, לעזור לה, שמימי לא נתקלתי בכגון אלה, ואף-על-פי שבָּרי היה לי שהדברים נובעים במידה מרובה מאהבתה העצמית של אשה ואֵם חשדנית וקנאית ושתלטנית, אשר בתה המבוגרת, הנשואה, היא עדיין בעיניה ילדת-טיפוחים רכה התלויה בה ואין לה קיום כביכול בלעדיה, אם הרואה מחובתה להדריך ולהוֹרות את בתה בכל אורחות חייה ומאווייה והוויוֹתיה כחפצהּ וכהבנתה היא, הרי עם זה לא היה ספק בלבי, שמשהו אינו כשורה בפרשה זו. תמוהה ממנה היתה בעיני התנהגותה של הבת, אדישותה, קשיחותה (גם אם בשום רמז לא רמזה האם על כך, ואדרבא, תדיר השתדלה ללמד עליה זכות, לשבחה ולפארה). ושתיקתו האילמת, הכנועה, של הבעל שישב כל אותו ערב בסמוך לנו כמכונס בצערו, והפריח בלא-הפוגות עשן מקטרתו, ואף-על-פי שניסה כפעם בפעם, בלא הצלחה, לחלוק על דבריה בהערה, גם היא נתפרשה בעינַי כאות של אישור לחרדה שאחזה בי. קוצר רוחי גבר והלך ומִשארכו דבריה והשעה נתאחרה מאוד, ביקשתיה – גם אם ידעתי שסופה לספר ולהשׂיח הכול (כשם שהיא נוהגת ודאי באחרים) – לספר, ולוּ בצמצום מוחלט, מה התרחש אחרי-כן, כלומר אחר נישואי בתה, וכיצד נתעצבו היחסים בין בני הזוג עצמם, שהרי סוף-סוף זה העיקר ולא דעתם והַשׂגתם של ההורים… ואגב כך, לחיזוק דברַי, הוספתי ואמרתי, שאף אנו לא שמענו בימי נעורינו בקול הורינו, גם בעניינים שבאמונות ודעות סללנו לעצמנו שבילים אחרים, חדשים, והאִם היא עצמה הלכה בדרך שהוריה הִתוו לפניה? ידועה מלחמת אבות ובנים… קל וחומר בדורותינו ובעולם היהודי במיוחד, על ההפיכות והזעזועים ושינויי הערכין שנִתחוֹללו בו. הנה גם לי בן, אמרתי, כליל-סגולות, קשור בקשרי אהבה והערכה להוריו, אך עם זאת דעת מדריכיו בתנועת הנוער שלו שקוּלה בעיניו כנגד דעת הורים ומורים, וגם הוא, על אף גילו הצעיר כבר שואף לפלס דרך לעצמו, דרך משלו בחיים… אכן, מצוּוים אנו לגלות הבנה לנפש הזולת, קל וחומר לנפש ילדינו, לכבוש את אמונם.

היא הקשיבה לדברים, אך דומה שחלפו עברו על פניה בלא להניח בה רושם, ואל דעתה חזרה ועל דעתה עמדה.

• אשה נשואה היא בתי, כן, אך לאמִתו של דבר ילדה רכה, צנועה, תמימה, ואילו הוא, העריץ, הרודֶה בה, כבש אותה כליל, הִדבּיר אותה למרותו, גזל אותה ממני, והיא עושה רצונו ומשועבדת לו. וחובתי, חובת אם, להצילהּ, על כורחה, לעמוד לימינה, לפקוח עיניה, למנוע אסונות וחרפות… כל עוד לא איחרנו את המועד. פיקוח נפש הוא ויותר מזה. המתאר אתה לעצמך, אדוני, חיי משפחה של אשה צעירה עם נרקומן, אשר הסמים המשכרים, העישון המשכר, או הזריקות המשכרות, הם לו כאוויר לנשימה? בטוּחני, שהוא כבר הכניס גם אותה בשימוש משעבד והורס זה. אני קראתי בעיתונים… מזמן לזמן נתפסים אנשים במאוּרות של מעשני חשיש ושאר נרקומנים למיניהם… וגם אותו ראיתי בקַלקלתו, אף-על-פי שהוא מעלים את הדבר… בעיני ממש. האם לא ראה, אדוני, את פרצופו המטומטם והחולני בתצלום, ועיניו הבוהות, כעיני העֶגל, המכוסות כמו בערפל תמיד? אין צורך בהוכחות נוספות. פרצופו מעיד עליו. ואך אילו ראה אותו בעצבנוּתו המתוחה, ובמעברי-הבזק מהתעוֹררות לדכדוך, משמחה לייאוש, מבריאות לחולשה גמורה, חֲזָקה עליו שהיה עומד על כך מיד בעצמו. זהו, בלי ספק! אני כבר קראתי, שאלתי, חקרתי. כל הסימנים מעידים ומאשרים, אין שמץ של ספק בדבר. סמוך-נא עלי, אדוני, לבי, לב אם, לא ישקר! ואף זו, פעם אחת, כן, בבית בִתי היה הדבר. נכנסת אני לתוּמי לחדר המקלחת ורואה: החדר כולו מלא אדים כעננים שחורים, המרחפים בחללו. נדהמתי ונסוגותי. ובתוך חַשְרַת האדים עומד הוא ומחזיק שפוֹפרות בידו… בָּרי לי, כי נתון היה בעיסוקי הנַרקוֹמַניָה שלו… אף-על-פי שהגיב בתשובות מתחמקות ורגוּזות לשאלותי.

• אך זה בלבד לא הספיק, כנראה, והנה, בנוסף לכך, אין הוא גם גבר… הַמתאר לעצמו, אדוני, חיי משפחה של אשה צעירה בתנאים אלה? עינוי וביזיון. חיי משפחה עם בעל-מום, בעל-מום שכזה… והיא עוד לא טעמה טעמם של חיים בכלל.

הבחינה, כנראה, בתמיהה שקפאה עלי, והמשיכה, בקול מסוער:

• גם בכך אין בי שמץ של ספק. מלבד הצירוף של כל מיני רשמים וסימנים ורמיזות, עוד הוכחה ברורה ובדוקה בידי. לפני שבעה חודשים היה הדבר, כן, כשבוע לאחר חתונתם… הם נסעו לנצרת, לירח הדבש שלהם. מדוע לנצרת דווקא? כלום לא מצאו מקום נאה יותר? והיֹה היה זה בחורף, בגשם… ודאי היו טעמים לבחירתו במקום זה, טעמים משלו – ואדוני ודאי יבין מעצמו. ביקש להתרחק מן הבריות, לבל ישגיחו בו, לבל יעורר את חששותיהם. לא יצא שבוע ימים והם חזרו משם. אני באה לביתם, להקביל את פני בִתי, לראותה, לשאול לשלומה, לשוחח עמה. יום-יום אני באה לשם. מסייעת ככל שידי מַגַעת. דואגת לכל צרכיה, קונה וסוחבת סלים ומביאה לביתה, – שהרי מִנַין יקח הוא, הנרקומן, אמצעים לכלכל את צרכי ביתו, מנין יקח? הן נִצרך גדול הוא! הדבר הזה, הנַרקוֹמַניָה לצורותיה, סיפוקה כרוך בהון-תועפות… וערב אחד – הוא לא היה בבית – סיפרה לי בתי בגילוי-לב, ברגע-של-התוודוּת, כי היא עודנה בתולה… לבי נשבר בקרבי באותו רגע ולשוני נאלמה. חדלת-אונים הייתי. לוּ, לפחות, הוסיפה ואמרה מילה אחת: - אמא, אומללה אני, הציליני… לוּ, רמזה, לפחות… אך היא סגורה בפנַי בשבעים מנעולי שתיקה, לעולם לא תודה במשגה ששגתה, לעולם לא תתחרט, גְאֵיוֹנָה ונוקשה כמוהו, כבעלי, סגולה זאת ירשה ממנו… הרי אדוני מכיר ויודע אותו. ואחר כך…

ברגע זה ניגש למקום מושבנו המלצר, כמבקש לומר לנו בעמידתו: - רבותי, הגיעה שעתכם… ואני לא ראיתי דרך אלא לנתק את שיחהּ, לקום… עיניה הלחות ניתלו בי, כמְפַללות לישועה, לעזרה. במבוכה הייתי. בתדהמה. ומשתתף בצערה. בצערם. שאלות רבות רגשו המו בקרבי, אך לא היתה השעה כשרה להן, שהעניין נפתל ומסובך ומחייב זהירות ועמקוּת כאחת, שהרי בדיני נפשות עסקינן… ואף-על-פי-כן נִתמלטה מפי שאלה אחת, לאחר שביקשתי להרגיעה ולהניח דעתה ולהביע את השתתפותי בצערה ולהבטיח לה את מלוא עזרתי, ואמרתי:

• עתה, גברת סבינה היקרה, לאחר ששמעתי כל ששמעתי, ולבי דואב מאוד, רואה אני להעיר אך זאת, כי כמה וכמה צדדים בפרשה סבוכה וטראגית זו עדיין אינם מתיישבים על דעתי, ובייחוד, עמידתם של בתך ובעלה, אך נניח להם דברים אלה לשעה אחרת. ואולם דבר אחד רוצה אני לדעת עתה, לאחר ששמעתי ברוב הקשבה את סיפורך – וכאן פניתי לעבר ידידי, הוא בעלה – מה דעתו שלו בכל העניין הזה?

הוא הוציא את המקטרת מפיו, נשם עמוקות, היסס רגע, תלה מבט חטוף וזעום באשתו, וכאחד שהתאפק והבליג וכבש עצמו וחיכה שעה ארוכה לומר את דברו שבער בלִבו, הפליט קצרות ונחפזוֹת:

• אין שחר לכל דבריה…

תמיהתי גברה בי לאין שיעור ותדהמה הכּתה בי. הרצינות החמורה שבה אמר את דבריו העידה עליו, שלא אמרם על מנת להקניטהּ.

באין דיבור פסעתי לעבר מכוניתו הקטנה של ידידי, שחנתה בסימטה צדדית, בלוּעה באפלה. הם צעדו אחרי.

היא המשיכה בשיחתה כל דרך הליכתנו האבֵלה, כמִתעלמת ממנו ומשפילה אותו ומבטלת אותו ודעתו, ואני בדוחק תפסתי את דבריה שנמשכו באין סוף, בלא הפסק, בשִפעי שְפָעים. ורגע אחד, משנִשתהתה קמעה בדרך, ליד קרן רחוב ואנו הקדמנוּהָ, הוא קרב אלי ולחש באוזני:

• לוּ ידעתָ, את צרתי אני, את אסוני… חוששני, שאין היא שפויה בדעתה, בעניין זה לפחות. מַדוּחֵי שוא, דמיון חולני…

היא הרגישה, כנראה, בלחשוֹ, ומיד פרץ-זנק מפיה גל חדש של עלבונות וגינויים וניתך עליו, על בעלה, המתנכר לה ולבתו, לדבריה, שאינו בגדר אב ובעל כלל, שרשע ואכזר הוא, אדיש וקר ולבו כאבן… – לא, אין אתה מכיר אותו, אדוני. שני פרצופים לו… אפרים רינג המוכר לך אינו אפרים רינג האמִתי, אלא מַסֵכַת רְמִייה…

ניסיתי להפריך בלשון רכה את דבריה, לשכך זעמה – אך היא, אין להזיזה ואין להסיטה כהוא-זה מעמדתה, דעה שיצרים ורגשות, קנאה וזעם ועל הכול – אהבה עצמית עיוורת, קנאית, חשוכה מפעפעים בה…

• לוּ, לפחות, היה אומר אלי: - הבה נבחון את הדבר, נבדוק, ננסה לפעול, כדי להיפטר ממנו, מחתנו של בתי… לוּ, לפחות, אמר: נשאל פי רופאים ומומחים… נתייעץ באנשי חוק. כלום אין חוק במדינה המגן בפני גזל ושוד אדם? אך הוא ביטל את דברי, דחה בְּקַש את כל טענותי, אצבע לא נקף, שאנן ואדיש, נתון לעיסוקיו, משָל לא בתו היא הטובעת וגוועת לעיניו ממש… היש שבר כשִבְרי? – אמור אתה, אדוני!

במקום זה ראיתי להעיר באוזני שניהם, כי הואיל ודעתי מקובלת עליהם, ומכל מקום איני חשוד בעיניהם במשׂוא פנים ובפנייה כלשהי בשיפוט בעניין זה, מרשה אני לעצמי להעיר כמה דברים.

• ראשית, על אף כל מה ששמעתי, הרבה מן התעלומה אופף את כל הפרשה הזו, ונבצר ממני לרדת לסופה, כפי שהייתי רוצה, כדי שיהיה בידי לעמוד לימינם, בצערם, בבדידותם. ועם זאת, ידידַי הטובים, אמרתי, אין אני מניח, שהחשדות החמורים בהם נחשד חתנכם בדוּיים כליל, כשם שאין אני מניח שבדוּקים ובחוּנים הם לחלוטין. מכל מקום, חלילה לנהוג בהם יחס של קלות-ראש. והנה, עד שאתם, ההורים, מסכמים ביניכם לבין עצמכם על אודות הטעון עשייה, כדי להתיר את הסבך ולפתור כמידת יכולתכם את הבעיה – ובלא שיתופה והסכמתה של בִתכם אין להעלות דבר זה על הדעת כלל – אל לכם, בינתיים, לטרוף איש את בשר אחיו… שהרי היא, הבת, חייה ועתידה עודם לפניה, ואם אמנם רע ומר לה – השער פתוח לפניה תמיד לתשובה ולחזרה, ואילו אתם, לאחר כל שנות הסבל שנפלו בחלקכם ואֵימוֹת הצורר הגרמני ראויים אתם למקצת מנוחה ושלווה, והלוא עוד בת אחת ונכדים לכם… המריבה המרה ביותר – המשכתי הַטפתי ושידוּלי – מקומה על הרוב, כנודע, בין קרובים דוקא, בתחומי משפחה אחת, ואחריותה של האשה כבדה ביותר. היא הבונה ביתה, והיא הורסתוֹ – כדבר הפתגם. הנה אפרים רינג – אמרתי והצבעתי על ידידי
• נושא בעול הישוב החדש שהוא בבוֹניו ובאחריות, טרוד בעבודתו ובעסקי ציבור, וודאי מצטער בצער בתו, ואילו את, מרת סבינה, לא זה בלבד שאין את עושה להקל עליו, אלא שאת מוסיפה ומענה ומציקה ומשפילה ומבזה אותו בלא הפסק… ואולי מן הראוי, מרת סבינה, שאַת, אשה נבונה ומשכילה, תפרישי מעט מזמנך לפחות למשק שלך, לגן ולפרדס, או אולי לטיפול מועט בעולים חדשים שאף הם בני-אדם ויהודים הזקוקים לסעד, ולוּ רק כדי להירגע קמעה ולא להיות כל שעות היממה נתון לדבר שהוא לך כסיוט מבהיל?

הסתכלה בי בעיניים בוהות, דעוּכות, משָל לא שמעה כלל מה בפי, ולבסוף נענתה בהחלטיות:

• עד שלא תיפתר בעיית בתי אין קיים דבר בשבילי, אין לי חיים… כבר אמרתי לך, אדוני, שהכרח מוחלט הוא לחלץ אותה מציפורני השודד, בכל מחיר, בכל הדרכים… ועד אז אין דבר אחר קיים בשבילי – לא בית ולא משק, עד אז אין לי חיים… אחד רצוני ואדיר חפצי להחזיר את בתי אלי…

• נניח, שהדין אתך – ניסיתי להתפּלמס עמה – כיצד אפשר לקבוע דרכי ריפוי בטרם נקבעה אבחנת המחלה בדיוקהּ? האם יש באמת ודאוּת מוחלטת ומדוקדקת בה?

• אין צורך בשום אבחנות – שיסעה את דברַי וגזרה בתקיפוּת. הדבר ברור בתכלית. אני יודעת. ורק הוא, בעלי –

הרגשתי, ששוב עומדת היא להסתער אליו בלשונה החריפה, לחרפו ולגדפו כאחד הריקים, השפלים, והפסקתיה:

• הנה, רואה אני, מרת סבינה, שעומדת את על דעתך ומבטלת מראש דעתם של אחרים… למה, איפוא, שואלת את לדעתם ומבקשת עזרתם? וכיצד יהיה בידו של בעלך לעשות דבר, גם אם יחליט לפעול, אִם כופה את עליו דעתך וכובלת ידיו וגוזרת עליו מראש מה וכיצד יש לעשות? תמֵיהני עליך, שאשה נבונה את, שאת נוהגת בדרך המונעת מאחרים, המבקשים לעמוד לימינך, את מילוי חפצם וחפצך את.

• את כולנו היא הורסת, גם את בתהּ, הפוחדת ממנה ושונאת אותה, ולא מתמול שלשום – לבש עוז ידידי מר אפרים רינג ונענה במפתיע, בעומדנו ליד מכוניתו בסמטה החשוכה. דומה, מנוכחותי ומעמידתי בשאלה הכאובה שאב עידוד ואומץ-לב לומר בגלוי את אשר עם לבו. – כל פתרון שלא יהא כחפצה וברוחה – המשיך – לא יניח לעולם דעתה והיא תסַכּל אותו. השטן מצא מִשכָּן באשה זו…

היא עמדה לפרוץ שוב בנוסח השגור של דבריה, בגינוי ובגידוף, והוא הֵסב פניו לעבר אחר כמבקש להימנע מתִגרת פיה. ואך אני הקדמתיה, ושוב ביקשתי לנחמם ולעודדם, להרגיעם ולקַרבם, - ואמרתי:

• עניין זה, ידידי הטובים, טעון, לדעתי, קצת אורך-רוח וטיפול זהיר ועדין. גם הזמן רב-התבונה סופו לסייע בידכם. אל-נא תהרסו במו ידכם וברוגזה את עצמכם, ואת המשפחה הצעירה של בתכם שאך זה עתה נִתכוֹננה… מאז ומתמיד תהיתי על מקורו של ייצר ההרס העצמי, כמו משיכה היתה באדם לתהום הכְּלָיה… נבקש דרכי ריפוי, נטכס עצה, נבחון כל אפשרות לתיקון, נשתדל לסייע, להושיע. מה טעם שנחזור בלא-הרף אל נקודת-המוצא, נחטט בפצעים, נקטרג איש על אחיו –מה תועלת תצמח מכאן ולמי? קצת אורך-רוח, ידידי, וקצת רחמים – גם על עצמכם! האם אין אני מהימן על שניכם, האם אין אני מבקש בכל לבי את טובתכם? ואין אני אומר: קבלו דעתי! אין אני רשאי וזכאי לומר זאת. אבל אם ראיתם להסיח את צרתכם לפני ולבקש את עצתי וסיוּעי, הניחו-נא לי, לפחות, לייעצכם, ושִקלו-נא גם את דעתי… אמנם אין עדיין בידי לפסוק, ואני עצמי שרוי במבוכה, בתעלומה סתומה, תמוּהה, ועל כן בקשתי ממך, מרת סבינה, להרפות לעת-עתה מן הלחץ המביש והקשה על בתך ועל חתנך ועל בעלך, - נכריז על הפוגה ארעית… שאין לךָ מצב קשה ללא פתרון, ועדיף כל פתרון – מהנחתוֹ של המצב הקיים שהוא כפצע החי וסופו לגרור אחריו קורבנות חינם…

• הילדה יורדת לטמיון, שקועה בצרה ובאסון – ואתה, אדוני, טוען לאורך-רוח…

ראיתי, איפוא, שלא נתקבלו דברי על דעתה וּודאי שלא הרגיעוּה. תמהָ הייתי, אם מצוי אדם שדעתו בעניין זה עשוייה להתקבל עליה. ניסיתי, איפוא, להסיח את לִבה לעניין אחר – לא ייתכן, אמרתי, לטחון תדיר קמח טחון. לא ייתכן, הן מצויים עוד עניינים בעולמנו ועוד אנשים. וניסיתי להתבדח, לחלצם מעָקָתם הנפשית. ועל השרב המייגע דיברתי, שירד על כרך ומלוֹאו. ואולם, הרגשתי, שמשׂא כבד נערם הלילה בבת-אחת גם עלי, ואין אני יודע כיצד ואם אשתחרר ממנו אי-פעם… הרגשתי עצמי מסובך בסבך משפחה נִפתל וטראגי.

ב.

למחרת היום, בשטף עיסוקי, שרדפו ודחקו בזה אחר זה, נטרדתי מעניינה של משפחת ידידי, אם כי, דומה, צפו ועלו לעיני דמויותיהם על רקע הכפר הנידח. במה עוסקים הם עתה? – חלף הרהור במוחי. אפרים רינג משוקע, ודאי, בעולמו, במלאכתו, ליד ערימות החצץ ושׂקי המלט, ליד חפירת היסודות לבניינים ויציקת הגגות, ואילו היא, סבינה, נתונה ודאי לנפשה ולצערה, ואך ישוב מן העבודה שוב תעלוב בו ותציק לו ותכרסם, תכרסם, כדרכה תמיד, ותסחט את חיוּתו וכוחו ותרד לחייו בשׂיחהּ המשפיל, הבלתי-פוסק, חסר-התכלית, הסובב על צירו האחד, ובקִטרוּגהּ המדכא. והוא, כדרכו, ישתוק ויבליג, ואך לעִתים רחוקות רחוקות, מִשתֶאזל סבלנותו ויפוג אורך רוחו, יַפליט דיבור בודד, כגון: מטורפת את, אין תקנה לך… דיבור שילהיב ויסעיר עוד יותר את חמתה – וחוזר חלילה.

לעת ערב, השרב פג, שמתי פעמי אל בית-הקפה, לפוש קמעה, לטעום משקה צונן. מיוגע הייתי, תאב למנוחה ושלווה והרפייה, ולמקצת התבודדות והתייחדות עם עצמי. אך בהתקרבי לבית-הקפה הבחנתי באפרים רינג היושב על מקומנו מאמש, כמחכה לי, לבדו. ועוד קודם שהיה סיפק בידי לומר מילה, פתח בעניינו, משָל מיועד ומזומן אני לטפל בו ואין דבר אחר קיים זולתו. אין אדם נתפס בצערו – הרהרתי – ואיך אשיב פניו ריקם?

• כל רגע עומדת היא לבוא לכאן – פתח ואמר – וטוב שנחליף אי-אלה דברים שלא בנוכחותה. אל-נא תדמה בנפשך, ידידי, שדבר זה חדש הוא עמה; אף כי עתה – לאחר נשואי בתי הצעירה – עלה לשיאים של מתח וחולניוּת, שחוששני שאין לה תקנה, ומכל מקום אני נתיאשתי מכל מאמצי להגיע לכלל הבנה עמה, ואך צר לי בצרת בתי ובעלה שהיא יורדת לחייהם וגורמת להם ביזיונות ועלבונות ומלבינה פניהם בתביעות ובטרוּניות קשות ולוחצת עליהם, שיודו בכל חשדותיה שאינם אלא פרי דמיונה בלבד ללא יסוד ואחיזה, ומבקשת שיהרסו חייהם ואהבתם במו ידיהם ומסכסכת ביניהם וחותרת להפרידם בכוח ולהחזיר את הבת לבית, כלומר לעצמה, לשליטתה ולהדרכתה ולטיפולה… צרות צרורות גורמת היא לנו, לכולנו, ושורש הכול – באי-אמון. לכולנו רוחשת היא אי-אמון. לכל אדם. עניין זה נתקע עמוק במוחה ובהכרתה כמו יַבְּלִית שאין לעוקרה וכל החולק על דעתה, או על גישתה, או מעמיד בספק את חשדותיה ואשליוֹתיה, בַּדַאי הוא בעיניה, משוחד, בעל פְּניות, המבקש להונות את עצמו ואותה. זה מזמן הזניחה את הבית – הבית המרווח והנאה אשר בניתי בכפר ואת הנטיעות סביבו ואת ערוגות הפרחים – וכל חובות עקרת הבית זנחה. מיד עם השכמת הבוקר אצה היא אל העיר, אל הבת, אל חתנה. הגיעו הדברים לידי כך, שהם אחוזי חרדה בפניה, בפני שידוליה ולחציהָ והשתוללותה החצופה והמבישה, ללא מנוס וללא מרגוע. שמץ של הגזמה אין בדברי. על הרוב נועלים הם את הדלת בפניה, ואז תמתין שעה ארוכה ליד פתח הבית, תחכה לאפשרות לפרוץ פנימה, והיא עוקבת ובולשת אחר צעדיו ומעשיו וחבריו, ואל מוסדות שונים היא פונה וחוזרת על פִּזמונה ועל סיפורה ומבקשת שיסייעו בידה; לרופאים שיבדקו אותו, למען יאשרו את מוּמיו; למשטרה שתקבע, כי אמנם נמנה הוא עם צרכני הסמים המשכרים ההם; לקרובים, לידידים ולכל אדם שמזדמן לה היא פונה ומפצירה, כי יצילו את בתה מידי האדם שלכדהּ ברִשתו. אך היום שוב עוררה בביתם שערורייה מבישה. התחננה הבת לפניה שתניח לה, חזרה וטענה בפעם האֶלף, שאין שחר לחשדותיה, שהרי היא מיטיבה יותר לדעת בכל הנוגע לחיי האישוּת שלה ולהליכות בעלה, שאין דופי בו, אך סבינה הכחישה וסתרה וביטלה את כל טענותיה. בטוחה היא, שהבת מעלימה מפניה סוד חמור, שבעצמה נסחפה – בהשפעת בעלה - לדרכים נלוֹזות ולמעשי תעתועים. ומי יודע – טוענת היא – אפשר מוכר הוא את גופה לאחרים, אפשר… הַכזוֹנָה תהיה בתי? – זועקת היא מקרב לב. האם אני צריך לומר לך שדבריה אלה הם בגדר של אבסורד מוחלט? והאם פגשת אשה שתרשיע ותגנה בדרך כך את בִתה ברבים?

אך את כל הדברים האלה, אשר ברבות הימים חזרה היא עצמה עליהם באוזני פעמים רבות ולפרטי פרטיהם, הוא אמרם בלא תרעומת עליה, בלא כעס וחֵמה, כאחד המגלה את צרת נפשו וחושף את פצעו, פצע חשוך-מרפא, להשלים עמו ושוב אין הוא טורח לרפאותוֹ.

• גם אם, נניח, שבדויים ומופרכים כל חשדותיה שהם מקור כל הרעה, גם אם נניח שאחז בה טירוף – שאלתי את אפרים רינג – מדוע לא לנסות את הדבר הפשוט, את האמצעי המתקבל-על-הדעת והעשוי אולי לשכנעה, היינו לבקר עם הבת ובעלה אצל רופאים מנוסים, מהימנים, למען יבדקו הם אותם ויחוו דעתם המוסמכת והמוחלטת? כלום בשמים היא? ותמוהָ עוד יותר – הוספתי – מדוע אין הבת עצמה מתעוררת לכך? כלום מעשה הַקרבה מופלג הוא מצדה להצלת האֵם המסורה והנאמנה לה, בדרכה, ולחילוץ משפחתכם מן הסיוט הממאיר? כי, מִמַה נַפְשָךְ: אם אין החשדות נכונים ומאוששים, מה היִראה והפחד מפני בדיקה רפואית, ואם שמץ של אחיזה בהם – או אז, באמת, יש לטפל במֵחוֹשים, או בחולשות ביישוב הדעת, בדרכים נאותות, ומכל מקום – ראשית חכמה דעת… דעת האמת לאשוּרה… וגם אתה, ידידי, מצוּוה להעמיד את בתך, הרוחשת בך אמון, על חובתה זו, ולוּ לשם הרגעת מצפונך, למען תדע אתה בוַדאות את המצב ולפיו לכלכל את העניינים… כי, ולא אעלים ממך דבר, ומוּבטחני שנאמן אני עליך וגם תתן דעתך להערתי, והיא, שייתכן ושני חֶזיונות מקבילים לפנינו: היא, אשתך, נסערת ומזועזעת בחרדתה ובצערה (ויש להבין לרוחה ולמקור דאגתה) ומפליגה להגזמות ולמַדוּחֵי-דמיון והתנהגותה שלא כשורה ואין היא עשוייה בכוחות עצמה להביא לחישוף האמת ולפתרון המצוקה, כרצונה היא; אולם עם זאת, לא מן הנמנע הוא, שאמנם משהו בחיי-המשפחה של בתך אינו כתִקנו, והוא נעלם גם ממך… שאין אני מניח, כי על אף אהבתה העצמית של אשתך ושנאתה חסרת-הפשרה לו, לחתנה, כל דבריה בדויים לחלוטין וכי היא מבקשת להרוס ביודעין את חייה ואושרה…

הוא האזין לדברי ברוב קשב, דומה היה עלי, שלא ציפה להם. אפשר הניח כי אזדהה ללא-שִיוּר עם דעתו ועם גישתו ועם תגובתו, אשר הצד השווה שבהן אי-אמון מוחלט מראש בטענות אשתו והשלמה-תוך-אדישות חסרת-אונים עם המתרחש… ניכר היה, כי החידוש שבהלך-מחשבתי הפתיעוֹ. הוא הודה, להלכה, בצדקת הַשׂגותַי, אך למעשה ניעֵר חוֹצנו מִמַסקנתי, וטען, שכל תחבולה לא תעזור ולא תועיל… גם בדיקות של רופא וחוות דעתו לא יתקבלו על דעתה, לא ישכנעוּה, לא יעקרו חשדותיה ולא ישמשו לה הוכחה של אמת, אלא אם כן יאשרו את רצונה וציורי דמיונהּ שהם אבות מחשבתה ואיש לא יזיזה מעמדתה, כי לא בדיקה והוכחה תבקש, אלא אישור להנחתהּ המוּקדמת, המושרשת עמוק. טעוֹן תטען, שהרופא אינו רופא, שקיבל שוחד, שהוּטעה. מנסיוני למדתי ומבשׂרי חזיתי. ואם נניח, תתעבּר הבת ותלד, חזקה על האֵם שתחשוד בה, שלא בעלה אלא אחר הוא אבי הילד… ועוד – הוסיף ואמר –מוּבטחני, שאם גם יתבדה אחד מחששותיה, מן ההכרח שתגלה חדש במקומו… תמיד תמצא תואנה חדשה. כללו של דבר – אין ישועה ודרך ישועה, אפסה כל תקווה ותושייה ולא נותרה, לצערו, אלא הכניעה ועמה הייאוש וההשלמה עם מר הגורל.

ברגע זה הבחנו שנינו באשה שקרבה והלכה אלינו, בצעד מהיר נע גופה הנמוך, מסורבל הבשׂרים, ועיניה אחוזות בנו. נתיישבה בסמוך אלינו, נושפת בכבדות, ועוד לפני שהיה סיפק בידנו להוציא הגה, נזדרזה ופתחה:

• מִמנה אני באה! ישר מביתה… הה, מלחמה ממש היתה שם… היא אבודה, אבודה לחלוטין! נחה רגע, נתנַשמה, אישונים פרועים רקדו בעיניה, ובהרימה את קולה המסוער, קראה בפנותה אל אפרים רינג:

• אבל אני, מנוי וגמור עמי שלא להניח אותה לנפשה. בכוח אחלץ אותה, על כורחה אוציא אותה מטִיט היָוֵן בו היא שוקעת, אפתח את חַרצוּבּוֹתיה… גם אם יעלה הדבר במחיר חייה וחיי אני – לא אשקוט ולא ארגע ולא ארתע. ואתה תשׂא באחריות, אתה, אתה… והיה בדבריה מכוחה של החלטה נחרצת שאין אחריה ולא כלום.

כאן ראיתי צורך להתערב וטענתי:

• הַכיצד, מרת סבינה היקרה, מה את סחה? כלום אפשר לזכות באדם בכפייה ובאונס, לכפות עליו השקפות ואורחות-חיים בעניינים מסוג זה? אם רע ומר לה, לבתך, סופה שתחזור בה, שתשוב לביתך, ואילו לחץ וחוזק-יד ודאי יגבירו את עִקשוּתה ומרירותה וקַשיוּת עורפה. קצת אורך-רוח, מרת סבינה, קצת סבלנות – דברים אלה הכרחיים הם בזה, תנאי ראשון ומוקדם הם לפתרון הרצוי… הלוא עניינים שבנפש הם.

• אורך-רוח, אמרת, אדוני, סבלנות? דברי הבל, דברים שאין בהם ממש… כמה זמן עוד יש בכוחי לחכות ולשבת באפס-מעשה נוכח הסכנה והאימה? זה חודשים מחכה אני… והוא, בעלי, הקשוח, נוח וטוב לו במצב הזה, באפס-מעשה, בציפייה עקרה. ואני שואלת: עד מתי? חשה אני ומרגישה שאסור לי לדחות שעה נוספת, לשהות רגע נוסף. כי אכן, יש נסיבות ומצבים שהם חמורים ואיומים מן המוות עצמו, בהם החיים הם בחזקת השפלה וחרפה ופשע שאסור להשלים עמם… כזה גם מצבי אני. הֲכיצד יכול אתה, אדוני, לדרוש ממני התאפקות בראותי את הילדה שוקעת, טובעת… מי יודע, אם כבר לא איחרתי את המועד? אויה לי…

הֵליטה פניה בכפיהָ – ובכתה חרש. ניכר היה, ששוב אין טעם להתעצם עמה, להוכיח, לשדל. אף-על-פי-כן נתמלטו מפי מילים אחדות, ואמרתי:

• האמיני לי, מרת סבינה, שנגע עניינך ללבי, ואף אני כמותך סבור, שאין לשבת בחיבוק ידיים… אולם אין הדרך שאת נוקטת בה עשויה, לדעתי, לקדם את מטרתך. הרי מן הנמנע הוא, שכולם יהיו שוגים וטועים, - ואילו את, היחידה, הצודקת, ומה גם, שגם לך חלק באחריות. ולא יתכן, שלא תשמעי בעצת שום אדם, ויהא ידיד מובהק ונאמן… ולא יתכן שתפסלי מראש תוצאות כל בדיקה וחקירה. דבר כזה לא ייתכן. חושש אני מאוד, שבמו ידיך מוסיפה את להחמרת המצב… האם לא מוטב, להיפך, להרפות מהלחץ על הבת, לכבוש את אמונה ולהגיע, בדרך כך, לגילוי האמת השלמה. הרי, בסופו של דבר, המפתח למצב בידיה של בתך הוא, בעיקר בידיה.

מִינֵיה וּבֵיה ענתה:

• טעות מרה טועה אתה, אדוני, לא בידה המפתח. אני מכירה את בתי. עקשנית באופייה, סרבנית, כאביה, שומרת את צרתהּ בלבה פנימה. כיצד אפשר לצפות ממנה, שתודה בכלימתה, בכישלונה? ומלבד זה נתונה היא עתה כליל להשפעתו ושליטתו המוחלטת של בעלה הפושע. הוא עושה בה כרצונו, כלי משחק ושָרֵת היא בידיו הגסות, והיא נכנעת לו… אומללה היא, אומללה מאוד.

כאן נכנס אפרים רינג לדברים, והעיר כבדרך אגב:

• גם לי עיניים ואוזניים – והתרשמותי הפוכה לחלוטין מהתרשמותה. לדידי רואה הבת אושר בחייה עמו. טוב לה מכל הבחינות שמונים אותן בחיי-משפחה. טוב לה, אומר אני בודאוּת מוחלטת.

הרגשתי שסבינה מתקוממת כולה, עוד מעט ותפרוץ בשטף של ביזיונות וקִטרוגים עליו, ואולי גם תסתער אליו באגרופים, ולפיכך נזדרזתי ואמרתי:

• תמוּה, ידידי הטובים, תמוה הדבר, וככל שאני שומע יותר עליו כן נבצר ממני להבינו. אולם בייחוד אין ביכולתי להשׂיג, מדוע חסרה לפחות סמיכוּת-דעות ביניכם לפחות בהערכת מצבה של הבת. הרי אתם מזדמנים עמה, מבקרים בביתה, האמנם יש בידה להעלים את מצבה בפניכם, שאתם הוריה המסורים? לוּ ניתן לי לשוחח עמה ועם בעלה, לבקר בביתה, לתהות על קנקנה, אפשר והייתי מצליח, כאדם מן הצד, לעמוד על האמת. ומה דעתך, מרת סבינה, להצעה, לזַמן אותי בשעה כשרה לשיחה עם בתך?

• לא, אין תועלת בכך – חתכה ופסקה. היא לא תגלה דבר. האם סיפרה לנו על אשתו הראשונה של בעלה, או האם ראה הוא צורך לגלות את אוזנינו על עֲבָרו?

• מה רומזת את, גברת, בדברך על “אשתו הראשונה”? במה מדובר?

• הנה, רואה אתה, השיבה ואמרה. שניהם לא ראו צורך לספר לנו, כי הוא כבר היה נשוי, קודם לנישואיו עם בתי, לאשה אחת, בת קיבוץ תל-צבי, ונפרד ממנה. רק בדרך מקרה נודע לנו דבר הנישואין – והגירושין שבאו בעקבותיהם, רק בדרך מקרה…

נאחזתי בידיעה זו כמוצא שלל רב. אולי מכאן ייפָתח לנו פתח ישועה, מוצא – הרהרתי. וניסיתי לברר ככל האפשר פרטים על הגילוי החדש ששמעתי עליו זה עתה. והנה נודע לי, כי עוד קודם שעבר לתל-אביב היה הבחור דְנַן נשוי במשך שנה לאותה בת קיבוץ, שהתגוררה באותו פרק זמן בצפת, ושם נישאו זה לזו. מה גרם לפירוד ביניהם – זאת לא הצלחתי להציל מפיה של סבינה. לדבריה ברור היה, כדבר המובן מאליו, שהאשָם רק בו – והרי לא היה דבר וחטא ופשע שלא ייחסה לו, - שכן כיצד עשויה אשה צעירה, בריאה, מהוגנת, שגדלה בקיבוץ, לחיות עם יצור מתועב כזה? כלום עצם הגירושין אינם עדות כנגדו והוכחה לאשמתו ולמומים שלָקה בהם? והנה, יצור מאוס זה שפלטוּהו אחרים, צרה שנחלצו ממנה, בחלקה של בתה נפלה, לאסונה.

• אף-על-פי-כן מציע אני לכם, לך ולבעלך – חזרתי וטענתי, - ואני סבור שראוי לנו גם חשוב, לעניות דעתי, לבקר בקיבוץ תל צבי ולקיים שיחה עם גרושתו של חתנכם, או עם הוריה, כדי לברר מה התרחש בחייהם בפרק הזמן של נישואיהם ואולי לעמוד גם על עילת גירושיהם. איני רואה טעם, מדוע יעלימו מאתנו את האמת. הן הם כבר נתנסו באדם זה, ששוב אינו בן משפחתם, ואם אמנם כדבריך הוא – הרי ששורת ההיגיון נותנת שירצו למנוע אסון מאחרים, ומה גם שהמדובר באנשי קיבוץ ותיק, וחזקה עליהם שאנשי מצפון ויושר הם…

אפרים רינג הסכים עמי מיד. מחר עם שחר נכון הוא לצאת לדרך. ולהפתעתי הרבה הסכימה גם היא, ולא ניסתה הפעם לבטל את הצעתי, אף-על-פי שצירפה סייגים וחומרות:

• אין אני מאמינה, כי בקיבוץ יגלו את כל האמת. מנין לנו שלא יבקשו להעלים, לכסות, לטשטש את החרפה שהוא הֶעטה עליהם, על הוריה של אשתו הראשונה? מכל מקום, נכונה אני לנסות גם זאת, אך בתנאי שאני אשוחח עם האשה ההיא, והוריה, אני ולא אחר…

וזו הפעם זכיתי גם אני לרוב שבחים מפיה, על כי אני, הזר, רואה למצבה ומיצר בצערהּ ועושה ופועל יותר ממנו, הבעל והאב האכזר, הקשוח…

סיכמנו, איפוא, כי מחר עם שחר ניסע לקיבוץ תל-צבי. והואיל ודרך ארוכה לפנינו ולא ראיתי טעם וסֵבר להמשך השיחה בנושא זה, וגם חששתי שמא עלולה היא להתחרט, אמרתי, שמוטב כי ניפרד הערב ונלך כל אחד לביתו. במורת רוח קיבלה דעתי. עוד רבות לה לספר, להשׂיח, להסביר… באי-רצון נפרדה ממני, כדי להשכים קום למסע.

ואכן, עם שחר יצאנו את תל-אביב, ידידי עם אשתו ואני עם רעייתי, ומגמת פנינו – צפונה.

אפרים רינג נהג במכונית, באִטיות משעממת ומייגעת נהג, ועם זאת אך לפלא הדבר שלא אירעה לו תאונה והתנגשות, שכן לכל אורך הדרך לא פסקה סבינה, שישבה בסמוך אליו, כדרכה, משטף דבריה הבלתי-פוסק והגדוש ביזיונות והשמצות וקובלנות מרות ומקניטות, העשויות להוציא בשר ודם משלוותו ומדעתו. לא אחת, במעברי-דרך גדוּשֵי- רכב, בעליות ובמורדות, או בפיתולים מסוכנים, מתחנן היה אפרים רינג לפניה ומפציר בה, שתניח לו, לפחות, לנהוג שעה קלה במנוחה את המכונית – ולא עלתה בידו. הר-הגעש הפנימי שבה תסס וחָמַר וסער בלא הפסק. עיניה הירוקות ליהטו באש טירוף, ולא אחת עמדו בהן דמעות. כל מאמצי לפייסה ולהרגיעה לא עמדו לי. פעמים, בעוברנו ליד מקום יפה-נוף שנפרש לפנינו בכל הדרו, מנסה הייתי להסב תשומת-לבה למראה הטבע, או לישוב חדש המטפס במדרון מסוּלע בבתיו הצחורים. באי-רצון תולה היתה מבט חטוף בסביבה, מעירה בביטוי מאוּנס: - אכן, נפלא המקום הזה, יפה ארצנו – ושוב נכבשה למרירותה, לעיצבונה, למרה השחורה הקודרת והזועפת והטורפת אותה וזולתה. אך הנה מצאה רעייתי דרך חדשה, יעילה להסחת דעתה של האשה ושל כולנו, שכבר נתעייפנו ונִדכאנו גם אנו משׂיחהּ הטורד – היא פתחה בשיר… שעה ארוכה שרה ואנו, לא אחת, לווינו את שירתה, והיתה לנו הפוגה והרפייה קלה…

בסמוך לשעת צהריים באנו לחיפה, וסרנו לביקור קצר בביתו של ידיד ותיק משותף המתגורר על הכרמל.

ביתו כחָבוי בין ההרים, בצִלם של עצי-אורן וצופה אל מרחבים נישאים, מבוּתרֵי גיאיות וּואדיות, אל מדרונות הרי הכרמל, עטורי חורשות מתנוצצות בשמש. רוגע ושלווה וחלום פרושׂים סביב. ואך מזמן לזמן יזנוק מאי-שם עוף-הרים טורפני, יחתוך במעוּפו את החלל התכול, הזך, הצלול – וייעלם בין הסלעים בחוּשוֹ אחר טרפו. יום קיץ צלול וקסום שחדווה פועמת בלִבו. ושלווה נסוכה בבית הקטון, הבנוי אבן, שכמו צמח מתוך ההר, מוּפרש מהמולת העיר ושאונה. ודומה עליך, הבא מן הכרך הסואן אשר לחוף הים, בשפלה, כמו באתָ לארץ חדשה, רחוקה, צחורה וזכה… ידידנו, הרופא, מקביל פנינו בחיבה, מגיש כיבוד ומֵסב עמנו לשיחת-רעים.

ואך סבינה ממעטת בדיבור. דמומה תשב, תאזין, קדרות על פניה. הוא, מארחנו, מבחין בכך, אך אין הוא שואל לפשר הדבר. הוא הכירהּ משכבר הימים, ידעה כאשה פעלתנית, עֵירנית, נבונה – מה אירע לה שכה מדוכאה היא עתה, שעוגמה עמוקה עומדת בעיניה, בחזותה?

אך עד מהרה נתחוור לו הדבר. שכן לא יצאה שעה קלה, והיא פתחה, כדרכה, בהרצאת עניינה לפניו וביקשה את עזרתו, שיעשה גם הוא לגילוי האמת על חתנה, למצוא הוכחות ואישורים לחולשותיו ולמומיו, וגם לסייע בידה להדחתו ממשפחתה, כדי להציל את בתה – וגם אותה – מן הסיוט הזה היורד לחייה.

שתקנו כעומדים מן הצד שאין הדבר נוגע לנו. אדרבא, תשמע גם את דעתו – הרהרנו.

הוא האזין ברוב הקשבה לדבריה, לא שאל ולא הִקשה הרבה, והבטיח לעשות כל האפשר. ככל אדם חדש שלפניו נוהגת היתה לתנות מְרי שיחהּ, כן גם הוא הרגיש ושיער תחילה, כי לא מן הנמנע שיש אחיזה לדבריה, אפילו מגזימה היא ומפליגה כמה מונים, אך לאחר מכן נתעוררו גם בו ספקות לגביה עצמה, אם אמנם שפויה היא לחלוטין בדעתה… אולם ברגע בו עברה לדבר בנושאים אחרים, שוב פגו גם התנדפו ההִרהורים האלה, שכן בזה היתה ככל האדם, ואדרבא שנונה והגיונית ועֲקיבה וחריפה בשיפוטהּ ובשיקוּלה, בניתוחהּ ובמסקנותיה. ושוב חזרה ל“עניין” שלה.

• אתה, בתורת רופא – הפצירה בו – ודאי ייקל עליך לברר הכול ולגלות את האמת, ואז גם יוכח בלא ספק, עם מי הצדק… שאין לי על מי לסמוך. אתה מכיר ויודע אותו, את בעלי, שווה-נפש הוא ביחסו לכל הטרגדיה הזאת שפקדה את בתו, שום יוזמה אין הוא מגלה ושום רצון לפעול, להציל… ואני אשה חלשה, בודדה, אומללה. הֲתמנע ממני עזרתך? אם אך תשאל בבית-החולים בו נתרפא הבחור הזה לפני כשנתיים – ודאי יספרו לך את האמת. אין נרקומן עשׂוי להעלים את חולשתו. הנה תצלום בידי – רואה אתה? זהו, המלובש במדי צבא, בו המדובר. כן, הוא שירת גם בצבא, ומובטחני שגם שם יודעים את האמת… האין פרצופו מעיד עליו, שאין הוא כשאר צעירים בגילו? ואשר לתעודות שירותו בצבא, בטוחה אני שזייפן…

השעה נתמשכה, ואני האצתי כי נמהר להמשיך בנסיעתנו למען יהיה בידינו להגיע בזמן למחוז חפצנו, לקיבוץ תל-צבי.

מכאן ואילך נמשכה דרכנו בעמק, בינות לשדות נרחבים, כרמים ומטעים שעמדו בלִבלוּבם, בשִׁקטם, בבְשילוּתם עד למלוא העין. פה ושם עדרים, איכרים שפופים על אדמתם, עגלה רתומה לזוג פרדות. הדרך פתוחה, רחבה, שלווה, ורק לעתים חולפת ביעף מכונית בודדת, עירונית, קלה, או מתנשף לאִטו אוטו-משא כבד, מאובק, עמוס תוצרת הגן והלול, וליד התחנות, בצל אילנות, עומדים ברישול אנשי משָקים המבקשים להגיע לישוב סמוך…

והנה, פונה מכוניתנו במשעול עפר צדדי, האדמה השחורה מיובשת, מלוהטת, סדוקה, מפוררת ומעלה אבק. בנייני-משק וחלקות-שדה וחורשה. ושם, במעלה הגבעה הירוקה, הצופה פני הגלבוע החשוף, שעינו צהבהבה-כתומה מפוזרים בין שׂדרות וגינות וערוגות פרחים בתי המגורים של תל-צבי הקיבוץ.

הרי הצריף בו מתגוררת המשפחה שחפצנו לבקרה. סמוך לפתח, על גזע עץ, ישוּבה האשה. מנוחה שלאחר שעות העבודה. ומנוחת נפש. חיוך של טוב-לב על פניה. בעלה עודנו בשדה, ויחזור עם ערב. והיא ממתינה לשובו. מן החלונות הפתוחים סביב ניבטות עיניים רבות באורחים. השמש נוטה יָמָה, פסים זהובים נמתחים על צלע הגלבוע הקרח, דִמדומים פושטים בשדות. בשביל הסמוך מתגודדים ילדים ליד חמור נכנע וסובלני. לידו מכונת קציר גדולה כחָית-ענק שקפאה…

אנו יושבים ליד הצריף, מתכבדים במשקה, ואני מנסה להסביר את טעם בואנו. ובינתיים אנו מציינים את שבחו של המקום, הנודע בחלוציוּתו, בגבורתו, בהתמדתו.

אפרים רינג, ידידי, מעיר, שגם הוא עבד במקום הזה, לפני שנים הרבה והוא אז חלוץ צעיר, חבר לקיבוץ השכן, עוד לפני היות כל הבניינים האלה והמשק המסועף והעצים הגבוהים ורחבֵי-הנוף אך נשתלו… הוא נזכר ונזכר – ונכון להפליג שעה ארוכה בזיכרונות, משָל לשם כך הטרחנו עצמנו כל הדרך הארוכה הזאת… ואני אנוס לשַסע שׂיחתו, לעקרוֹ מעולם עֲבָרו ולפתוח עם מארחתנו, חברת הקיבוץ, בעניין שהוא תכליתו הדוחקת והישירה של ביקורנו.

• כי הנה שמענו – מספר אני לה – שבִתה נשואה היתה לבחור הנדון, אשר חששות כבדים עורר בלב הוריה של אשתו השנייה, בת משפחת ידידי היושבים עמנו בזה. היא, בתורת אֵם, - פונה אני אליה בלשון רכה – ומה גם שכבר נִתנסתה בעצמה בניסיון מצער זה – ודאי תבין לחרדת הורים… ולפיכך מבקשים אנו אותה, שתספר לנו כל הידוע לה אודותיו, ומה הטעם שבעֶטיו נִתגרשו, ולבל תעלים דבר, כי בדיני נפשות עסקינן… כל פרט חשיבות מרובה נודעת לו, ובעיקר – מדוע נפרדה בתה ממנו ומה טיבו ואופיו של הבחור?…

לא ברצון נענית היא למבוקשנו, וניכר בה שהיסוסים שונים טורדים אותה. אך לבסוף היא נעתרת – ומספרת בקושי, בתשובות לשאלות, בקטעי דברים, המצטרפים לתמונה אחת:

• בתם, ילידת הקיבוץ הזה, היתה אז בצפת, אחות שימשה בבית-חולים. צעירה לימים היתה, אף-על-פי שכבר עברה עליה פורענות קשה, שנשואה היתה לאחד מבני הקיבוץ ואם לילד רך, אך אביו נתן נפשו בקרב עם כנופית פורעים בסביבה. לא יכלה לשֹאת בבדידותה, לא יכלה להמשיך במקום בו הובא לקבורות – ויצאה לבירת הגליל השוכנת בהרים. שם הכירה אותו. שם נתקשרו והקימו משפחה ובית והתגוררו פרק זמן יחד.

היא, הדוברת עמנו, לא ראתה מלכתחילה בעין יפה את הקשר הזה. – מדוע? אין בידה להסביר. כלום תמיד יש בידנו להסביר את פשר אהבתנו לאדם מסויים דוקא, או סלידתנו מאדם אחר? את דעתה וחששותיה לא העלימה מן הבת. גם האב נצטרף לדעתה. אך היא, בתם, עמדה על החלטתה היא, והם לא הניאוּהָ מצעדהּ, וסופה שנישאה לו.

• אך אני לא טעיתי – אמרה. כי הנה לא יצא זמן רב והבת התחילה חוזרת ומזדמנת לקיבוץ, לביתנו, ועננה של דאגה על מצחה… שום דבר מיוחד לא סיפרה לנו בגנוּתו של בעלה, אף סירבה לספר מחיי-המשפחה שלה, ואך לעִתים מרמזת היתה, כי קמצן הוא ואוהב-עצמו במידה מופלגת, והוא שנהנה בעיקר מִשׂכרם המשותף… וכאשר ניסתה להעיר לה, לבת, ברוב דקוּת וזהירות, שמוטב, אולי, כי תחזור עם בעלה לקיבוץ, שתהיה בסמוך להורים, אטמה אוזניה מִשמוע, התקוממה בכל להטהּ ועקשנותה – וחזרה אליו. כל-אימת שתרצי לבוא הביתה – נוהגת הייתי לומר לה – ביתנו פתוח לפניך… ולא יספתי להטיף לה, או לייסרה.

• כן בתי חזרה אליו, אך לא יצאו חודשים מרובים והיא נטשה אותו לצמיתות ולקיבוּצה חזרה, לבדה. ואגב, בינתיים היא הרתה לו, אך הפילה… בכוונה הפילה. מדוכדכת חזרה, באין מוצא ומנוס, לפי שלא היה בכוחה להחזיק יותר מעמד בנישואים אלה, נישואיה בפעם השנייה.

הקשבנו בדריכות לכל מוצא פיה. התמונה שנצטיירה היתה ברורה, גם אם הבאנו במניין את האפשרות, כי לא מן הנמנע הוא ששיפוטהּ שלה הוא, אולי, חד-צדדי במקצת. מכל מקום, התמונה שהעלתה זהה היתה בקווי-העיקר-והיסוד עם דמותו, אופיו ותכונותיו של הבחור. שיערנו לעצמנו, שאם היא, בת הקיבוץ, האמיצה והנועזת, שחונכה וגדלה בתנאי חירות ושִוויון ופעלתנות וזקיפות קומה, ראתה הכרח להיפרד מבעלה, לוֹ נישאה חרף התנגדות הוריה אף-על-פי שהיו לה אלה נישואים בפעם השנייה, וגם להשחית את פרי בִטנה, –והרי שהדעת נותנת, כי באוֹנסו של מצב שאין לו תקנה נהגה כך. ואם היא, בת הקיבוץ, על אף אכזבתה עמדה זמן ממושך במִריהּ עד שהודתה וגילתה את מצוקתה וחזרה להוריה, הרי לא מן הנמנע שחיזיון זה עתיד לחזור גם בבִתה של מרת סבינה, אולי באיחור, לפי שצעירה היא יותר וחלוּשת אופי ולא ידעה גבר ובעל לפניו. הסתכלתי במרת סבינה, האשה האומללה שישבה לידי, עיניה קרועות לרווחה, מעין אור חיוור פרוש על פניה ועיניה כאומרות: האם לא היה הדין והצדק עמי?

אך אנו ביקשנו לרדת לעומקו של העניין, ולברר בעיקר את מידת האמת אשר בחשדות ההם, הכאובים, העלוּמים, שאין הבריות מרבים את הדיבור בהם אלא אם כן מתוך רשעוּת, או רצון לקנטר ולעלוב, ואשר בדרך כלל נרתעים לעמוד עליהם בגלוי וברבים. שוב ושוב חזרנו ושאלנו, אם אמנם אמת בהם, או אולי גוּנב לאוזניה שמץ מן הדברים האלה, היינו שהוא, הבחור דנן, היה נרקומן ונטול כוח-גברא…

אך היא התחמקה מתשובה ברורה ומפורשת, ואפשר לא היה בידה להשיב בוַדאות לשאלות, או אולי לא גילתה לפניה בתה דברים אלה, ומכל מקום לא הצלחנו להציל מפיה תשובות ברורות ומפורשות, לחיוב או לשלילה.

ידידי הטוב, אפרים רינג, שישב גם הוא עמנו והאזין לשיחה, ודומה לא רחש אמון רב לדברים ששמע, אם כי נִפתע שיש עוד מישהו מלבד אשתו שאין דעתו נוחה מחתנו, נכון היה לעזוב מיד את המקום כלעומת שבא. אך אנו לא על נקלה ויתרנו. שוב ושוב פנינו אליה והפצרנו והסברנו לה את חשיבות העניין, בו תלויים חייה של משפחה צעירה ושל הוריה, ואפשר, ראוי שנשוחח, גם עם בעלה ובתה, שהרי כל פרט חדש עשוי לזרוע אור ולשמש פתח לחשיפת האמת.

נעתרה. – מוטב תספר לכם הבת עצמה כל אשר עם לִבה – אמרה. מי כמוה מֵטיב לדעת את הסתומות שבפרשה זו? עוד מעט ותבוא לכאן, לבקרנו – הוסיפה. עם בעלה תבוא, לוֹ נישאה לפני שנה וגם הוא יליד הקיבוץ, ועמם נכדי הקט…

ואכן, לא יצא זמן רב והיא עמדה לפנינו – גמישת-גו, בהירת-שיער, עיניים בוהות, בלא צבע וזיק חיים, פנים מנומשות, וכל ישוּתה אומרת אי-מנוחה פנימית ומְרי כבוש. לא היה בה מן האצילות והעדנה והשלווה ומאור הפנים של אמה כסופת-השיער. חמקה על פנינו, כנפחדת, מבלי לברכנו לשלום ונכנסה, הילד עמה, לבית הוריה.

נדהמים היינו, אך החרשנו, ואמה נכנסה בעקבותיה אל הצריף לספר לה עלינו ועל מטרת בואנו. חיכינו.

אותה שעה לחשתי לסבינה ולרעייתי, כי מוטב, לדעתי, שהן תקיימנה את השיחה המבוקשת עם הבת, ואילו אנו, הגברים, נמתין בחצר הקיבוץ. והטעמים מובנים. וכך היה.

שעה ארוכה ישבנו, אני וידידי, ליד הצריף – וחיכינו, דרוּכים. לידנו ישבה המארחת כיונה צחורה, שלווה, וידידות בחזוּתהּ. ירד הערב על הקיבוץ. אורות נדלקו סביב. אִוושה עלתה מן השדות והגנים, והמולת ילדים צוהלת קלחה מן הבתים הסמוכים. לידידי נתגלתה עתה ההזדמנות להשׂיח באוזני האשה מזיכרונות נעוריו (אשר אני כבר שמעתי לא אחת מפיו), משָל לא אליו ובו נגע העניין הנידון, שבעֶטיו באנו לכאן, ואילו אני ישבתי מהורהר ודרוך לתוצאותיה של השיחה שנתקיימה אותה שעה, באחת הפינות של הצריף הסמוך, זו השיחה העתידה אולי לחרוץ בגורל בתו ומשפחתו.

לבסוף יצאו השתיים, מחרישות, ולאחר שנפרדנו ממארחתנו, המשכנו דרכנו, במכונית, לעבר חיפה.

עוד לא יצאנו משביל-העפר המתפתל באפלה בתוך המשק, והנה נשמע קולה של סבינה כתרועת ניצחון:

• עתה אני אשתוק, איאלם דום, והיא תספר – אמרה והצביעה על רעייתי. ודבריה נבלעו בבכי חנוק. ואך יצאנו אל דרך-המלך הסלולה, שמענו את פרטי השיחה שנתקיימה בצריף ואשר אומנם היה בה משום חשיפת חלק מן התעלומה וידענו, כי לא בכדי טרחנו יום תמים וכי ראוי היה המאמץ.

ורעייתי סיפרה, כי תחילה, עם כניסתן לחדר הקטון בצריף, ולאחר שהעלו לפני בת-הקיבוץ את השאלות המציקות, היא סירבה בתכלית לענות על השאלות ולגלות דבר. ויתרה מזו: סבינה אף הכבידה עליה, כי תחת אשר תבקש לשמוע מפיה בעניין החשוב לה, הֶעתירָה היא עליה ממְרי נפשה ומשִפעת שׂיחהּ והביאה אותה במבוכה. ואך לבסוף, נטלה לה רעייתי לבת-הקיבוץ ופרשה עמה לצד והפצירה בה, כדַבּר אשה אל רעותה, כי חיוני הדבר למשפחה מוכת-גורל זו שתדע את האמת לאשורה על מי שהיה בעלה, וכי מובטח לה שלא יוודע ברבים כי מפיה נשמע דבר בעניין זה. ורק אז, לאחר דברי ההפצרה והשידול והתחנונים, נענתה בת-הקיבוץ, והעלתה בקושי, בהיסוס וברתיעה, קווים ופרטים לדמותו ולעבָרו של מי שהיה בעלה.

ומן הדברים שהעלתה נסתבר, בלא שמץ של ספק, כי אכן מרים וקשים היו חייה המשותפים עמו. היא מנתה בו ליקויים ותכונות רבות של אופי שלילי וקשה שבעֶטיים לא היה בידה, לדבריה, להתמיד עמו וסופה שנזקקה לגט-כריתוּת, אף-על-פי שקשה היה עליה הדבר מאוד, לאחר מות בעלה הראשון ולאחר שנישאה לו, לבעלה השני, בניגוד לרצון הוריה. האם לא מוטב לנתק קשר שלא עלה יפה וּככל המוקדם, ולמנוע עינויי רוח כפוּיים? – שאלה.

ואשר לחשד החמור, כי היה בעלה השני נרקומן, לא סיפרה אלא זאת, שהיא עצמה לא הבחינה בכך, מימיה לא ראתה שיזדקק לסמים המשכרים, אלא שהוא עצמו סח לה, כי בהיותו בחוץ-לארץ נוהג היה להיזקק לסמים האלה המרעילים את הגוף והנפש…

כאן, במקום זה, לא עצר אפרים רינג בעדו, וראה להעיר, שהוא מטיל ספק ביושרהּ של אותה בת-קיבוץ ובאמיתוּת דבריה. האין זה מובן וטבעי, - טען - שתבקש לטהר עצמה ושמהּ ועברהּ ולתלות את כל הקולר במי שהיה בעלה?

• אבל אין להתעלם גם מכך – נענתה ואמרה רעייתי – שהיא, בת-הקיבוץ, לא גילתה כל נכונות לשוחח עמנו, ולא להיטות לספר אודותיו ולגנותוֹ ולבזוֹתו, ורק בלחץ הַפצרתי ושידוּלי אמרה אשר אמרה, ודבר זה מוסיף משקל לעדותה וטובע בה חותם של אמת.

• גם אם נניח, כי בדרך כלל, נכונה גירסתך – השיב אפרים רינג – הריני חולק על אמיתוּת הדברים, שהוא סיפר לה, לבת הקיבוץ, במו פיו, כי נזקק בשעתו לסמים המשכרים. כלום חדשה היא, שבחור צעיר יבקש להתפאר בעיני בחירת-לבו במעשים כאלה וכיוצא בהם? כמעט ומובטח לי, שאך לפאר עצמו ו“לעשות רושם” עליה נתכוון…

הסָנֵגוריה העיקשת של ידידי על בעלה של בתו, שאננוּתו ואדישותו, אי-נכונוּתו להאזין, לקלוט, להרהר אחר כל ביקורת שנמתחה על חתנו – הרתיחה את דמי. מה סוד ופשר אמונתו העיוורת בבחור הזה וביושר הליכותיו? האומנם צדקה אשתו שטענה, במְרי לבה, כי חס הוא על הכספים שנתן לו לצרכי סידור ביתו עם נישואיו לבתו? דבר זה לא נתיישב בדעתי כלל. ולא היה בידי לפרש לעצמי את יחסו. האם אין המדובר בבתו? ואמרתי:

• תמוהה מאוד בעיני, ידידי, העקשנות הנמרצת בה אתה עומד – בניגוד לדעתם של רבים – לימינו של חתנך ולימוד הזכוּת הנוקשה עליו. איני מבין ואיני משׂיג זאת. מה סגוּלות-יקר מצאת בו? ואשר לאותו חשד בשימוש בסמים משכרים שהטיל על עצמו, הרי לא נראה לי שעשוי היה לשמש עילה להתפארותו העצמית של אדם צעיר באוזני רעייתו. מה גבורה כאן, מה גדוּלה והישג כאן? והרי הוא סיפר לה זאת לאחר הנישואין, ולא לפניהם, היינו בזמן ששוב לא היה לו צורך ועניין לקנות את לבה… בסודי סודות סיפר לה.

הוא שתק. המכונית אצה בכביש האפלולי בדרך לתל-אביב.

ואשר לעניין השני – המשיכה רעייתי – הכחישה בת-הקיבוץ כליל את החשד, שאין הוא בחזקת גבר…

• ביודעין שיקרה – התערבה מרת סבינה בדברים בפסקנות – כדי לכסות על תוּמתהּ המפוקפקת. ואפשר כדי לכסות על הריונה שלא ממנו… שכן אחרת, מה טעם תחַבל אשה בפרי בִטנה, פרי אהבתה לאדם עמו נתקשרה לאחר שמרדה בהוריה?

מיוגעים היינו מאוד ממאמץ המסע ומן ההִתעצמוּת הממושכת כל הדרך בעניין שהסעיר את רוחנו בזמן האחרון, ואשר גם לאחר הניסיון לפענחו לא היה בידנו להגיע לכלל סיכום בו, אך הנה כבר קרצו רמזו לנו אורותיה של תל-אביב. עתה נתעורר בי הרצון – ובייחוד לאחר הידיעות שבאו לידינו מפי בת-הקיבוץ, - לעודד במקצת את האשה הנִדכּאה, וגם לעורר את ידידי, שיחרוג מקיפאונו ומאזלת-ידו, פניתי אל אפרים רינג ואמרתי:

• גם אני בדעתה של רעייתי, שאין לבטל לחלוטין את עדותה ודבריה של בת-הקיבוץ… היא לא בדתה אותו סיפור מלִבה. ואין עדות זו עשויה לחזק בלִבנו את ההכרה בצדקת הערכתך אתה, ידידי הטוב, שבחיי המשפחה של בתך הכול שפיר ותקין. על כן, דומה עלי, כי דבר זה מחייב אותך, לפחות, לגלות עתה פעילות יתר ומאמצים נוספים לחשיפת האמת, שרק על יסוד ידיעת המצב לאשורו יהא בידך להחליט על הצעדים לתיקון המצב ולפתרון. ואולם – וכאן פניתי אל אשתו בדברי הטפה: - אסור לך, מרת סבינה, לטובתך וגם למען עתיד בתך, לנהוג בדרך שנהגת עד כה, ועליך להימנע מאמצעי כפייה על הבת, מהשמצת חתנך ברבים ומעיקוב אחריו, לא לעורר עוד שערוריות, ולא להציק ולטרוד ולרדת לחיי בעלך. שכן, אם נכונים חשדותיך, הרי הדרך בה נקטת רק תעמיק ותחזק את עקשנותה של בתך, ותגביר את עֵירנותו של חתנך ומאמציו לטשטש עקבות ותוסיף צער ומרירות לכם…

אך היא לא קיבלה את דעתי. – הוא לא יעשה דבר בתחום זה, - שיסעה אותי בדיבורי בזעם – והצביעה על בעלה – שגם עתה אין העניין נוגע ללבו ואינו רואה את חומרתו… האם לא שמעת את דיבורו ותגובתו, אדוני? אובדת עצות אני ואומללה מאוד, ואין לי דרך אלא להמשיך בלחץ ולא להרפות ולעמוד עד הסוף במערכה הקשה והבלתי-שווה כנגד הכול, להצלת בתי ולטיהור שמה… בכל האמצעים האפשריים, המותרים והאסורים, אנהל את המערכה. לא אירתע. ואני אציל את בתי, אני אחלץ אותה בכוח מאסונה, מחרפתה…

ואף אני, בשומעי את דבריה הנואשים, הרהרתי, כי מכל מקום אין צידוק והצדקה לשאננות הזו, לאזלת-היד, להשלמה, שגילה ידידי, בעניין הזה, הנוגע לחיי בתו והמאיים בשואה על בֵיתו, וכי מחובתו היא – ולוּ רק כדי להניח דעתה של אשתו,

• לגלות יתר עניין בדבר, לבדוק ולבחון את אמיתוּת חששותיה וטענותיה ולא לדחותהּ בְקַש ולא לקטרג עליה ולא להעליב אותה. אף-על-פי – ואף זאת אין להכחיש – שספק אם רבים המקרים כמקרה דְנַן שכה יפה להם הפסוק הנודע: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. וזכרתי את הדברים אשר אני עצמי אמרתי אותם, לא אחת, לאפרים רינג, שאילו נזדמן לי כגוֹרל הזה, לא הייתי עוצר כוח, מזמן, לעמוד בו כמוהו בהתאפקות ובהבלגה ולשׂאת – נוסף על כל גודל הצער והעצבות – גם את עָקָתה של אשה מרת-נפש התפוסה עד תום לחרדותיה ולאהבתה העצמית הטראגית, המכרסמת ואוכלת בכל פה בעצמה ובזולתה, בהתמדה ובקשיחות ובחוסר טעם ותכלית שאין בשר ודם יכול לעמוד בהם…

וזכרתי, כמובן, לא אחת, כאשר מסתכל הייתי בפניה של סבינה שהיו מִקפָּא של זעם וזעף ורשע וקשיחות, ושומע את דברי הקִטרוג והגינוּי והביזוי שלה, נגד בעלה וחתנה, מבלי להטיל צל כלשהו על בִתה וכמובן, ללא שמץ של חשבון נפש, ובוחן את עמידתה העיקשת, הנוקשה, האכזרית, הנקמנית – את קְסַנטיפֶּה שהיתה סם-מות לסוֹקרָטֶס, את סופיה אַנדרייבנה של לב טולסטוי, את רעייתו של הרצל, אסון ביתו וילדיו. וזכרתי נשים מרושעות רבות, וידעתי, שרחל של רבי עקיבא וברוריה של רבי מאיר, אך נשים נדירות הן…

ומשרמזתי על כך בלחש באוזני רעייתי, היא הסכימה לדעתי, אך הוסיפה ואמרה:

• אכן אומלל מאד הוא, מה אומלל, וקשה לדוּן אותו לכף חובה… אפילו נפש אחת אין לו לעודדו ולסעוד רוחו. ומה נותר לו מכל עמלו בחייו, מה ברכה רואה הוא בעולמו? אין זו אלא תולָדָה מוחשית ומוכרחת של חיי-משפחה רעועים לקויים, כאשר בני-הזוג הם כשני הפכים, כשני קטבים, תולדה של צירוף וזיווג ממושך של ניגודים שגברה במשך השנים והגיעה לשיאה ולפוּרקנה הטראגי. אך, דומה, כי הוא האומלל שבשניהם, ומי יודע מה הצפוי לו… והוא אף רמז שישים קץ לחייו.

נתונים להרהורים נוגים אלה, ונטוּלים כל סיכוי ואחיזה לסייע בידי ידידינו המסוכסכים, כחפצנו, להיחלץ ממצוקתם, ואחוזי חרדה לעתידם – הגענו לתל-אביב.

ג.

כאשר חששנו ויגוֹרנו כן היה.

גם לאחר הביקור בקיבוץ תל-צבי לא חל שום שינוי במצב, ואדרבא, מאמציה של אשת ידידי לפתור בדרכיה היא את הבעיה – זו הקיימת בפועל וזו שנצטיירה בדמיונה – גברו ותכפו והיו לנחרצים ונואשים ונועזים יותר ויותר. הביקור הוסיף חיזוק ואישור לדעתה משכבר הימים. היא המשיכה בעיקוב בלתי-פוסק אחר צעדיו של בעל-בתה, התרוצצה במשרדיהם של עורכי-דין ושל בלשים ובבתיהם של רופאים, התדפקה על דלתות מכרים, ובעיקר, כמו עד כה, לא הרפתה מן הלחץ הכבד והמביש על הבת עצמה. עיניים גדולות לחשדנוּת – אומרים הבריות – וכל גילוי שנתקלה בו בבית בתה היא פירשה אותו כדרכה וכהבנתה, כלומר להרשעתו של חתנה ולהצגתו כאחרון הפושעים הנתעבים. ולמותר להוסיף, כי עם זאת, כדרכה עד כה, מוסיפה היתה לדאוג לכל מחסוריה של הבת ולהעתיר עליה מתנות ושׂמה עצמה כשִפחה להּ, שהרי מי אֵם ותָסיר דאגתה מבתה שנפלה ברשתו של בעל מרושע ומושחת?… המתרחש בלבה של הבת בימים האלה היה צירוף של אימה וחרדה בכל מערוּמיהן – חרדה הן לשלומה הן לשלום האם, אשר כל טובתה ודאגתה וברכתה היו לה למעמסה מדכאה ומדכדכת ומייאשת, שביקשה לכפות עליה בכל מחיר פירוד מבעלה והודאה בדברים שלא הודתה בהם. והיא הרגישה עצמה חלושה ורפויה, לחוצה ומעוכה בין פטיש לסדן. וגם בעלה הִתאַנָה לה, ודרש ממנה לגרש את אמהּ בחרפה ולהסגירה למשטרה. אך מה הגתה והרגישה הבת במעמקי לבה? האם לא היתה כלי-משחק פאסיבי בידי כוחות חזקים ממנה, האֵם מזה והבעל מזה, באין לה הכוח והאומץ להגיב בתגובה עצמאית ולהחליט החלטה? האם מתוך הכרה בצדקתהּ ואהבה לבעלה דבקה בו ונתייצבה לימינו כנגד אמהּ, שגם עליה ריחמה וביקשה לקנות את אושרה במחיר הפקרתה; או אולי אומללה היתה גם בחיי המשפחה שלה (כטענת אמה) והשׂכילה, תוך עיקשוּת ושיגרה, להעלים את הדבר הזה? – מי יֵדע. מכל מקום, אין ספק שנתייסרה ביסורי נפש. גם שלוות-חיים כפשוטה לא ידעה. כי האם לא הרפתה ממנה. שערוּריותיה לא פסקו. והלחץ הכבד עליה לא נחלש.

באחד הערבים – אותו ערב לא אשכח – הקדימה סבינה לבוא אלי, אל בית-הקפה הקבוע, ובשׂורה בפיה.

• סוף סוף – סיפרה – הצליחה להביא אותו, את חתנה, לכלל הודאה, כי מן ההכרח שיניח לה לבִתה ויתגרש ממנה לאחר שייבדק תחילה אצל רופאים ויתחיל בריפוי מוּמיו. לא בנקל עלה הדבר בידיה – אמרה. כל אותו יום היא לא עזבה את בית בתה, ונִתעסקה עמה בעניין הזה, שידלה ואיימה, התחננה בפניה וזעקה, הפצירה בה שלא תכסה בפניה ותודֶה באסונה ובחרפתה, שתרחם על עצמה, שתברח מבעלה ותחזור אליה. לעת ערב חזר החתן מעבודתו. מיד פנתה גם אליו, בבכי ובתחנונים, וביקשה לפייסו ולשדלו כדרך אֵם, שהנה אך את טובתו תבקש וכי פירוד בינו לבין הבת – סופו להביא ברכה גם לו, לכול… ובכלל, אין הוא אשם – טענה באוזניו – שהגורל כה הימר לו. היא עצמה נכונה לסייע לו ככל האפשר ולמעלה מן האפשר, ובלבד שיניח לבת… האם יש התאמה והבנה ביניהם? האם יש אושר ואהבה בחיים כאלה? היא יודעת את האמת, את כל האמת, גם אם הוא ובִתה מתכחשים לה ומתעלמים ממנה ומורדים בה ומתעקשים שלא להודות בה. אין בה ספק, כי סופו של הקשר הזה ביניהם להתפרק ממילא, ולפיכך מוטב שיבוא הניתוק בהקדם, בהבנה הדדית, לא ברוגז ולא בלחץ, שהרי זו הדרך האחת היחידה למנוע צער וכאב ואולי גם אסונות… ועליו לדעת – וכאן השחילה ברִקמַת שידוליה וּפיתוייה חוט של איום – כי היא לא תיסוג ולא תוותר ובכל הדרכים והאמצעים תנקוט להשיג את מבוקשה הצודק ולהציל את חיי בתה. גם בפני יד המשפט ובית-הסוהר לא תירתע. כללו של דבר – הוסיפה – וסיפרה לי בשטף לשון – נפלתי לרגליו והתחננתי לפניו והפצרתי בו וביקשתי, כי ירחם עלינו… והוא הסכים. סוף סוף הסכים.

תחילה לא האמנתי למשמע אוזני, היינו לא היתה בי שום ודאוּת שאין היא רואה מהרהורי לבה, ואם אמנם הודה והסכים לה הרי באונסוֹ ומן הפה אל החוץ הסכים (ואולי גם פח טמן לרגליה), - אך היא חזרה והטעימה את דבר ההסכם שאליו הגיעה כביכול עם חתנה, שהוא כהפוּגה במערכה וסיכוי של פתרון בה, ולא עוד אלא שהיא גם המחישה דבריה בתיאור המשא-ומתן עמו, כל תנועה וכל הבעה שלו, עד שהתחלתי גם אני מאמין בדבריה. ואיני יודע על שום מה ומדוע, אך לפתע שאלתי:

• והיכן היתה הבת באותו מעמד? ומה דעתה היא על כך? והאם בידיעתה ובהסכמתה נעשה הדבר?

• היא היתה בחדרה, בחדר הסמוך, אך בשיחתנו לא התערבה, - ענתה. ודאי שמעה כל שדובר. ודאי יודעת היא על כל שהוסכם. אדוני שואל, אם בידיעתה ובהסכמתה נעשה הדבר? – חזרה על שאלתי, וחיוך מבעית פשט על פניה המגושמות שנִתעווּ בצער וביגון, משָל אמרתי דבר תמוה, שלא לעניין. כיצד אפשר להציג שאלה כזאת? הרי היא נתונה לחלוטין למרותו ולשליטתו הרודנית בה כחפצו. היא לא תעז לעמוד נגדו. ויתרה מזו, מוּבטחני שעל אף התנגדותה היא אך מחכה להזדמנות להיפטר ממנו, הן אומללה היא ורב סבלהּ ושִברה, כנודע… ואני הלא רק את טובתה אבקש, ואין הבריון, בעלה, מענייני… מי יעזור ומי יציל, אם לא אני, בכוחותי הדלים, במאמצי וביוזמתי?

בתוך כך הבחנתי בבעלה הקרב ובא למקום ישיבתנו.

• בעלך בא – לחשתי באוזניה – ועתה הרגעי-נא, ואני אספר לו בצמצום את הבשׂורה החדשה, ויחד נטכס עצה ופעולה. הרגעי-נא…

אפרים רינג האזין לדברי – תוך השלמה צוננת, ללא גילוי כלשהו של התעוררות שבהתלהבות או בהתנגדות.

• טוב, נראה כיצד יפול דבר – אמר. אם באמת רע לה, לבתי – הוסיף – שַעֲרי ביתי פתוחים לפניה תמיד…

אך היא שיסעה את דבריו, כדרכה, בתנועה של בוז ובהַעֲוויה של ביטול, והתחילה לוחצת עליו, שמיד, תיכף ומיד ייגשו יחד לביתה של הבת, כדי לקבוע עמו את סדרי הביקורים אצל הרופאים המתאימים… אסור להחמיץ כל רגע – צעקה. הן עשוי הוא להתחרט ולחזור בו מהסכמתו. הן זו הפעם הראשונה שהודה באוזני בצדקת דברי, שהסכים בפה מלא לפירוד, ויש לפעול, לפעול, לפעול…

נצטרפתי גם אני לדעתה ואמרתי, שאם אמנם כך הדבר, הרי שמסתמן פתרון שיניח אולי את דעת הכול, היינו פתרון שהוא אולי לטובת הכול, ומוטב כל פתרון-תוך-הסכם מן המצב הקיים שהוא הֲרֵה-אסון. אלא שסבור הייתי, שאין היא צריכה ללכת אליו עתה, אלא הוא, בעלה, ומוטב שהוא יקבע עמו את הסידורים הדרושים. חששתי, פן עלולה היא, תוך המשא ומתן עמו, לקלקל את אשר הושג, אם אמנם הושג, כדבריה.

היא התנגדה ועמדה בכל תוקף על דעתה, שנהפוך הוא – היא מלאה חששות כבדים שבעלה יסכן את ההישג, ואולי גם יעשה עמו קנוניה… כלום פעם ראשונה היא שהוא חיבל במאמציה? הלוא הוא ידידו – צעקה בריתחה ובבוז – שותפו לדבר עבירה. ודאי, השפעתו עליהם, על הבת ובעלה – אמרה – מרוּבה, אך מימיו לא השתמש בה לטובת העניין, שאילו רצה ודאי שדבר בדיקתו הרפואית של החתן הנבל היה מוּצא אל הפועל מזמן. ואם יתחרט החתן ברגע האחרון ויסרב לקיים את הבטחתו, או שדעתו תחלש עליו, היא תעמידו על הבטחתו שנתן לה ועל ההסכם עמה ותדרוש בכל תוקף את קיומם. אדם כאפרים רינג שאין לו יחס לעניין ואינו חש בדחיפותו החיונית, המתנכר לאשתו ולבתו – האם מסוגל הוא לפעול במצב עדין ורגיש זה?

אך אני ביקשתי, לטובת הפתרון והמוצא, להניאה מהליכתה לבית בתה בשעה זו. ואשר עליו, ידידי, אמרתי, אין לפרש את שתיקתו כאדישות. ודאי וּודאי שאין הוא חשוד על שום קנוניה. מדוכא הוא והמום, וגם לוֹ רע ומר וצר, אלא שאין צערו בא לידי ביטוי בקול…

והם נסעו, שניהם, אל בית בִתם, מתוך הנחה, שהוא בלבד ייכנס לשם וישוחח עמם, והיא תמתין לו, ומחר עם בוקר יסעו ללוות את חתנם לבדיקה הרפואית. כן, עוד קודם לכן עליהם לסור אל רופא נודע (סבינה כבר היתה אצלו פעמים אחדות), ולקבל את ההוראה המיועדת לחתנה להיבדק במחלקה לנגועי נרקוֹמניה בבית החולים לחולי-נפש בבת-ים.

כל יום המחרת תמֵה ודרוך הייתי לדעת את אשר התרחש, ואם אמנם נבדק הבחור דְנַן ומה תוצאות הבדיקה ותוצאות תוצאותיה בחייהן של שתי המשפחות הללו.

זמן רב לא נותר לי לחכות.

כי הנה, בבואי בערב הבא אל מקומי הקבוע בבית-הקפה, כבר הבחנתי מרחוק באפרים רינג היושב וממתין לי. משום-מה הקדים היום יותר מתמיד. המקטרת בפיו, כתמיד, אך אותו כמעט ולא הכרתי. אדם אחר ישב מולי, אדם שזִקנה קפצה עליו בִן-יום. פניו – יריעה אפלה ומדולדלת, מצומקת ונַעֲווה, וזיפי שער שחור ולבן גדלים עליה פֶּרַע. תוגה עמוקה, מדַכדכת נסוכה עליו. הרהור חלף בלבי: אירע אסון. ומיד תכף אחריו הרהור שני: היא נכלאה בבית החולים לחולי רוח.

ועד מהרה, עוד לפני שנתיישבתי לידו, הוא אישר בשתי מילים שנִתמלטו בחטף ובבהלה מפיו את כל חששותי – וכמו תדהמה אחזה בי:

• היא במוסד בבת-ים, - אמר ונאלם.

• מוזר מאוד – פלטתי – ולבי אמר לי, כי יד חתנךָ בדבר…

שכן, על אף כל גילויי הטירוף המכוּנה פָרָנוֹיה ואותותיו בכל התנהגותה נטוּלת השׂכל הישר של אשת ידידי, ועל אף האש הזרה שהיתה ניצתת בעיניה, בשעות של התמרמרות וחֵימה, דכדוך ומרה שחורה שאחזוּהָ בעִתות של חולשה ורפיון - על אף כל אלה לא היתה, בשום פנים ואופן, לפי מיטב הכרתי והתרשמותי, בלתי שפויה, אשה שמאור שׂכלה כבה כליל. הלוא נבונה ושקולה ומיושבת בדעתה היא בכל תחום שמחוץ לעניין הגורלי. גם סְבָרָתי שהחזקתי בה כמעט בוַדאות, מושתתת על תחושה שבלב יותר מאשר על הוכחות שבמעשה, כי אין חששותיה המרים בדויים לחלוטין, שסִבלה וצערה וחיי-המשפחה המעורערים שלה ואחרון אחרון – נוהגו של בעלה, ידידי, שהיה חסר ביחסו אליה עדינות ועדנה דקה-ענוּגה שהיא כשיקוּי המרפא לנפשה הפצועה, הם שעוררו בה את תגובתה החריפה, המיואשת – הגבירו את תדהמתי לשמע הדבר, שהיא הוכנסה, כלומר נכלאה, בבית חולים לחולי-רוח. ועדיין לא היה ברור לי כלל ועיקר, כיצד הגיעה היא לאן שהגיעה? הלוא רק אמש, נוכח הייתי שעה שסוכם, שאפרים רינג וסבינה יסעו יחד עם חתנם אל בית-החולים למען ייבדק הוא. הוא – ולא היא. הן רק אמש נראה היה, שהִפציעה קרן אור של תקווה ושל מוצא מן הסבך המאוּיים והנִפתל הזה, והנה, לפתע – נתהפך הגלגל… אך עד מהרה נתבהרה ונתבררה החידה ללא שׁיוּר.

ונתברר, כי לא רק סבינה אלא גם אפרים רינג ברוב תמימותו, ונתוּן לאמון המופלג שרחש לבעלה של בתו, נפל בפח שטמן לרגליהם והֶערים עליהם. יושב הוא עתה מולי המום ומדוכא, מאוכזב ומיואש, כאדם שחרב עליו עולמו ואחרית אשלייתו ותקוותו נעשקו בדרכי-רְמייה-והונאה על-ידי בן-עוולה, וסיפורו הנרגש שיש בו משום פיצוי ופורקן שוטף וגועש:

• כלום היה בידי לנחש זאת, ומי יכול היה לעלות זאת על הדעת? הן מן הראוי היה, לפחות, שישאל לדעתי ולעצתי, שלא יפעל מאחורי גבי. הן במעשהו הוא הרס גם אותי והֶעטה עלי קלון…

כי הנה, שווה-נא בנפשך – אומר הוא לי בזעם מאופק – לאחר שנפרדנו אמש (אך אמש היה הדבר, ולי נדמה, כי כבר שנים חלפו מאז) הלכנו אל הרופא המוכר לנו, כדי ליטול ממנו את ההוראה-בכתב לבדיקתו של חתני במחלקה לנָרקומָנים של בית-החולים לחולי-נפש בבת-ים. הפתק בידנו, נסענו אחר כך אל בית בִתי, כדי לקבוע את המועד לבדיקה. אמנם, בבואנו לשם, אשתי כמו נשתנתה בפתע לחלוטין, כמו שכחה על שהוסכם, ושוב פרצה – כחיה מאולפת שריח היער והטֶרף עלה באפהּ – בהסתערות של זעם וגידופים ועלבונות על הבת ועל בעלה, וכמובן גם עלי ואולי בעיקר עלי, בנוסח המביש והידוע לך, עד כי עוד מעט ונכון הייתי לשפוך עליה דלי מים צוננים… אחר כך חזרתי עמה לביתי. הכלל, לא אאריך, גם לא אתאר לפניך את הלילה שעבר עלי. עין לא עצמתי. רגע אחד של מנוחה ושלווה לא הניחה לי. כעלוּקה מוצצת דם. ועם השכמת הבוקר עזבנו את הכפר ומיהרנו שוב לתל-אביב, אליהם.

• אני נהגתי במכוניתי בדרך לבית-החולים בבת-ים והוא, חתני, הדריכני בכיוון הדרך, ואחר-כך בכל הסידורים הכרוכים ברישום בבית החולים (מנין לו הבקיאות הזאת? – הרהרתי), ובפתע הופיע לידנו גם שוטר. והנה, תחת אשר חתני ייכנס למחלקה המתאימה לבדיקה, כמוּסכם, אחז השוטר באשתי הנדהמת והוליכה בכוח אל מאחורי שער-הברזל של המוסד. הכול תיכנן מראש עד לפרטי הפרטים. הוא שהוֹנה את האשה האומללה בהבטיחו לה שילך להיבדק, ואותה שעה עצמה כבר בא לכלל הסכם עם הרופא ועם המוסד, כי היא תיעצר בבואו יחד עמה ותיכלא בבית החולים לחולי-רוח ואף דאג והזמין שוטר למקום, למקרה שתנסה להתקומם ולהתנגד, לאחר שהודיע מבעוד מועד כי מסוכנת היא לציבור, אולי גם בהסכמת הבת, מי יודע? אך היא, האומללה, אף לא ניסתה להתנגד, אף-על-פי שנראה לי, כי חשש סמוי הִבהב בה גם קודם לכן, שמא יכניסו אותה לבית-החולים לחולי-רוח…

• אני נזכר, כן - העירותי, - יום-יומיים קודם אמרה לי: - אדוני, אם יכלאו אותי במוסד לחולי-רוח, אנא, הצילני, דאג לי… הן הכול טוענים, שבלתי שפויה אני בדברים, כי עלילות דברים מעלילה אני, שמִתאַנָה אני לו לבִריון, למרַצח בנפש של בתי בדברים שאין בהם ממש…

• כן היא ניחשה את הצפוי לה, ואף-על-פי-כן לא התמרדה ובשלווה כנוּעה קיבלה את גזר דינה – המשיך אפרים רינג. ואך זאת העירה, שאפשר עתה יוכח עם מי הצדק. אני אספר את האמת כולה לרופאים, אמרה – אני אספר גם מדוע וכיצד הוכנסתי למוסד זה, ואפשר ובדרך זו יילקח הוא, סוף סוף, לבדיקה, לבדיקה שתאשר את אמיתוּת דברי ותוכיח בעליל את מוּמוֹ ויבוא הקץ לאסון בתי…

• ואפשר – הוספתי אני – אפשר לחשה בקִרבה אותה שעה עוד תקווה אחת, שעצם ישיבתה במוסד זה תעורר את בִתה להחלטה לנתק קשריה עם בעלה ולהיפרד ממנו, שזה משאת נפשה…

• אפשר – ענה. סבינה קיבלה את הדין. לוּ ראית אותה בשלוותה הכנוּעה. ואני, המום הייתי כליל… אחר-כך נקראתי למשרד בית-החולים ונתבקשתי לחתום על טופס בו אמור היה, כי אני, בעלה, האחראי להכנסתה למוסד ולהחזקתה בו.

• מדוע, מדוע חתמת? – שאלתי, מבלי יכולת לעצור ברוחי. מי אילץ אותך? הלוא בלעדי חתימתך ובניגוד לרצונך לא היו כולאים אותה במוסד, אם אמנם כנים דבריך שכל הדבר הנורא הזה בא לך כהפתעה והוא למורת רוחך, יתרה מזו, כדקירתו של איזמל פגום בגבך, כהִתנקשות חמורה מן המארב…

• המום הייתי, – לחשו שפתיו. ומלבד זאת… לוּ לפחות התנגדה… ראיתי את עצמי עומד לפני עובדה מוגמרת, מוחלטת, אין להשיב…

• הכול ניתן להשיב – הוספתי ברוגז. אין כפייה במדינה זאת, אלא אם כן מסוכן הוא החולה באמת לשלום הציבור. ואין איש רשאי לכפות עליך, שדוקא במקום זה הכרח לרפאהּ. דרכים שונות לריפוי… יש מקום לטיפול בבית, בהשגחת רופאים, או במוסד פרטי וגם… מי ביקש אותו לפעול על דעת עצמו – זעקתי. מי שׂם אותו שופט בדיני נפשות כאלה? האחד בא לגור ויִשפוט שָפוֹט… ובִתך היכן היתה, מדוע לא ראתה היא, לפחות, לספר לך, להִיוועץ בך, מדוע שיתפה עצמה בשתיקתהּ באחריות כה כבדה? ומדוע היית אתה לכלי-משחק בידיהם?

• אל תזרה מלח על פצעיו – פנתה אלי ואמרה רעייתי. מדוע תייסר אותו עתה, והוא מיוסר בלאו הכי?

• הכרח לעקור אותו מאשליותיו, למען יהיה בידו – עתה – לעמוד במערכה החמורה בעיניים פקוחות ובדעה מפוכחת… הכרח הוא – גמגמתי, ולבי נמלא רחמים אליו.

• כן, עתה נתחוור לי – הוסיף כאחד שנתגלה לו בפתע סוד כמוס – פֶּשר המקרה שקדם… לפני שבועות אחדים היה הדבר. במקרה נתאחרתי באותו בוקר לצאת לעבודה, כשלפתע באו לביתי, לכפר, שני אנשים, שטענו כי שליחי משרד הבריאות הם, לקחת את אשתי למוסד לחולי נפש באו… תחילה נדהמתי ונפעמתי, לא הבינותי את המתרחש, כיצד באו לכאן ומי שלחָם ומי דרש מהם זאת. היא, אשתי, עוד ישנה בחדרה, ולא שיערה כלל מה מתרחש בזה. תבעתי מהם במפגיע לעזוב מיד את ביתי, ומבטי נצמד אל הרובה שעמד בפינת החדר, נכון הייתי לכול… ומאז הסחתי דעתי מעניין זה, נשתכח מלבי כליל. מכל מקום לא חשדתי בחתני. והנה, גם זו היתה מלאכתו שלו, בלא ספק, זְמָמו הוא ולא אחר. עתה מוסבר לי, כן… עתה מוּסבר לי פשר דבריו אלי שהיה טוען לא אחת כלפי בטרוּניה, שהנה אני מפקיר אותו ובִתו ואיני עושה דבר להצלתם ולחילוצם מן הצרה האיומה שבאה עליהם שלא באשמתם… והנה עתה הוא עשה דין לעצמו, בעורמה בא עלי…

• אגואיסט שפל, נבל, מרושע - לחשו שפתי…

• אגואיסט – זה הדיבור וזה הגינוּי שהשמיע פעם נגדי – חזר ואמר ידידי – ונִתכוון לומר, שאני, למען רווחתי ונוחוּתי אני, מתעלם מייסוריו שהם גם ייסורי בתי… כן, בכך צדק, אני התעלמתי, דבר לא עשיתי. ומה, בעצם, יכולתי לעשות? – נפלטה שאלה מפיו, אל עצמו… הלוא סבינה את כולנו רדפה בחֲמָתהּ.

• אין טעם עתה שנענה את עצמנו בתהייה על אשר כבר אירע – העירה רעייתי בפנותה אל אפרים רינג. מן הדין לשקול מה ייעשה הלאה. מכל מקום – הוסיפה - אל לך לבוא עתה בריב עם חתנך ועם בתך, אל לך להוסיף צרה על צרותיך. עתה, לאחר שסבינה כלואה במוסד הרפואי הזה, אין ברירה אלא להמתין ימים אחדים, ואחר כך לקיים שיחה אודותיה עם הרופאים המטפלים בה ויחד עמם להחליט מה ייעשה להבא.

• ועם זאת מציע אני – שנבקר אותה במוסד – אמרתי. עצם הביקור יעודד אותה, יחזק את רוחה…

אפרים רינג הסכים, ברצון. מדוכדך מאוד היה, בודד בצערו, מוכה יאוש.

• ועוד דבר, - הוספתי ואמרתי אליו. עתה, שהיא כלואה במוסד זה - ובסוגריים אעיר, שאין המוּנח כלואה הולם את דרכי הריפוי בימינו ובארץ הזאת – כשם שאין בושה במחלה שהיא כשאר מחלות הפוקדות את המין האנושי – עתה, הגיעה שעתו של חתנך להוכיח מרצונו החופשי, להוכיח גם לך, אם אמנם הִתאַנתה סבינה אליו, וסוף-סוף להיבדק בבדיקה רפואית ולהוכיח, כפי שהוא טוען, שלא דבק בו דבר מן הליקויים שהיא מייחסת לו. אישור כזה של רופאים מוסמכים אפשר יביא להרגעתה… מכל מקום, דעתי היא, כי עליך, ידידי, לדרוש זאת ממנו… ואיני מבין, ואיני משׂיג, מדוע לא עשית זאת עד כה, ומדוע בתך לא דרשה זאת ממנו, מדוע?

• אל תרגז עליו בשעה קשה זו – נשמע שוב קולה המרגיע של רעייתי. את הניתן אין להשיב, ובריב אין לתקן את המעוּות. מצוּוה הוא עתה להיות חזק שבעתיים, ומיושב מאוד בדעתו וזהיר בשיקוליו ובמעשיו. הן עתה בודד הוא לחלוטין… בודד בצערו ובייסוריו…

• כן, בודד אני לחלוטין – העיר אפרים רינג. וחרד מאוד, אף-על-פי שלכאורה, יש בידי לעשות עתה את עבודתי באין מפריע, בלוא טִרדה והטרדה, אך שלווה זו חמורה פי כמה… ובייחוד חמורות השעות הללו שלאחר העבודה – איך אעמוד בהן, איך לא אטרוף נפשי בכפי? זה שׂכרי מכל עמלי בחיים… קשה לו לאדם להינתק גם מצרה שהִסכין לה והוּרגל עמה.

רעייתי ביקשה לנחמו ולעודדו, ונראה שאף עלתה בידה להרגיעו קמעה, מאחר שידע, כי נעמוד לימינו, שרשאי הוא לסמוך עלינו, השותפים הנאמנים לצערו, וכי מחר-מחרתיים נסע לבקר את סבינה.

• וגם פרחים ומתנות ניקח עמנו – העירה רעייתי.

רוחו של אפרים רינג נִתעודדה.

ואכן, עוד לפני המועד שקבענו לעצמנו נסענו אליה, אל בית-החולים לחולי רוח אשר בבת-ים.

בדרכים עקלקלות, על פני שכוּנותיה הדרומיות של תל-אביב, נעה המכונית, עוקפת את יפו, בין גבעות חול נודד הצופות אל מרחבי הים ושיחי קיקיון שדופים בשמש. והרי המעברה – בשדה הפתוח פזורים צריפים ופחונים, כבְּריות נַעֲווֹת, רסוּקות-איברים, שׂתוּמות-עין, לבושות טלאים. פה ושם חתימת ירק ומַמטרה משקשקת. ועז קשורה בחבל ככֶתם לבן החָג סביב עצמו. וילדים חשופי שֵׁת, מגוּליֵי עַכּוּז. בסמוך, מוּפרש לעצמו, חבוי בין גבעות חול ואילנות-סרק – המוסד. ובפנים, ממול לשער הכבד, הנעול, ביתנים מוקפי גינות, סדוּרים בשורה ארוכה, לשני צִדי הכביש הרחב. מי מתגורר בטירה בדוּלה ומוּפרשת זו בלב שממת החולות? אנשים ונשים דמומים מהלכים כאן, לאִטם, בהליכה ללא-טעם-ותכלית, מסתכלים בבאים במבטים כבוּיים, נבוכים, בולשים, אחדים מהם כמִתייחדים עם עצמם בשולי הערוגות וליד הביתנים; מן החולים השלווים, או מן המחלימים הם. עצבות ובדידות וצער בהם. ובין הביתנים – אחד המיועד לנגועי- הנרקוֹמניה, מהם צעירים רבים, שלכאורה אין ביניהם לבין שאר האדם ולא כלום. אווירה של דכדוך בחלל. שלווה ללא נצנוץ של אור, ללא זיק של שמחה. ואף-על-פי שאחיות ורופאים לבושי-לובן מהלכים בין הביתנים, כמקובל בכל בית-חולים, אין אתה נמלט מן ההרגשה, שאתה שרוי בחלל בית-כלא והבידוד המאוּנס סגר על צעיר וזקן, איש ואשה, אשר מאור דעתם ושׂכלם לקה ותַו-קלון סמוי כמו דולק במצחם… כולם מוכי חולי וכל אחד אומלל בדרכו הוא…

אנו מפסיעים אל קצה החצר המוקפת חומת-לבנים גבוהה, כעיר בצוּרה, והנה, לצד ימין שער ברזל כבד, אטום, גבוה, מוגף – כמִבצר פנימי בתוך המבצר החיצון. האחות פותחת את השער ולפנינו נפרש מראה שאימה בו וזוועה בו, משָל כל האימה וכל הזוועה שבעולם נתרכזו, נתקפלו, נתעבּו בגוש אחד, בתוך החצר הפנימית הזאת שהיא כצינוק סגור, חשוף, מְזָרה פלצות, כביתן מוגף מבוצר בגן-חיות. אוכלוסיה של מטורפים נַעֲווי-דמות מתגודדת ליד הקירות החשופים, הגבוהים, האטומים כקירות-כלא, או בפתחי הצריפים הקרועים לרווחה, בגדי החולים תלויים עליהם ברישול כדַחלילים בשדה, מהם ישוּבים כדבוּקים למקומם ומבטם הבוֹהה תלוי בחלל, מהם המהלכים בצעד נחפז על פני החצר המרוצפת, הלוך ושוב, מקצה לקצה, כמו אצה להם הדרך, פניהם כבושים בקרקע, ממלמלים לעצמם מלמול חסר-פֶּשר… רגע עומד אתה בפתח השער ודומה עליך, כל הציבור הזה יסתער עוד מעט עליך, לטרוף אותך, לנקום בך, הבא מעולם החוץ, מעולם חופשי, את נקמת חרפתו ואסונו וצערו. אך הם, על הרוב, כמעט אינם נותנים דעתם עליך, משָל אין אתה קיים כלל. מה מתחולל בנפשם? נשים – כּתונוֹתיהן לגופן, פרועות שיער, פנים אפורות ועיניים בורקות באש זרה, מדברות עם עצמן, כמִתעַצמות עם רוח שלא;, שלא מהעולם הזה. הרי צעירה, חיוך אווילי מרחף על פניה, יחפה, שמלת קרעים בָּלה לגופה הדל, מוצצת בלהיטות סיגריה ומפריחה גלי עשן, ובסמוך לה אדם כסוף-שיער, חולצתו פרומה, עומד כתוהה על עצמו ולפתע, בבת אחת, מנתר ממקומו, - כמו עקצוֹ עקרב בכף רגלו – ומתחיל לשוטט בצעד נחפז על פני החצר הנרחבת, מקיר אל קיר… ומתוך הצריפים עצמם עולה סימפוניה מדהימה מבהילה, עירוב של קולות מוזרים ומשונים, מטושטשים ומבוהלים, וקולות בכי ושחוק, אנחות וגניחות, צריחות ושְוָועות. והנה אחת, יפת תואר מאוד וצעירה לימים, שוכבת אפרקדן בצריפה על מיטת-הברזל, ללא ניע, ורק עיניה הגדולות, הנאות מסתכלות סביב בתימהון, בדכדוך אילם שקפא ונכנע והִשלים. ולידה אחרת, על מיטה סמוכה, מתהפכת בלא הפסק מצד אל צד, משוועת וזועקת, כאחוזת כאבים, אפשר אֵם היא שנִתקפה בגעגועים לילדיה מהם נותקה במר גורלה? כפעם בפעם קרבה אליה אחות בית החולים, מכסה את מערומיה בשמיכה, מבקשת להרגיעה… כאן, בכלא-החצר, במדור הפנימי הסתום, מכונסים החולים בפרק הראשון לשהותם בבית-החולים, לפני שאובחנה מחלתם, כאן נתונים הם לפיקוח ובחינה על דרכי תגובתם והתנהגותם וחֶבלי-ההִסתגלוּת אל המוסד… ההִסתגלות? משָל אפשר להסתגל למציאות זו, שכולה, שכל אדם בה, הוא התפרעות ומרד בסִדרי הטבע ובסדרי חיים קבועים מדוֹרות, וכל אחד נושא בחובו ובלבו את טירופוֹ הוא, האישי והמיוחד, ודומֶה מהותו האנושית נשרה, נִתפוררה, ושׂרדה אך פקעת של בשר ודם ועצמוֹת ועצבים אשר ייצָרים סתומים, אפלים מפעמים אותה, ייצרֵי בראשית חשוכים בכוח ההרגל והאִינֶרציָה והחיקוי… גוש של בשר ודם נטוּל מַצפֵּן הדעת ואור הבינה, שהוּפקע ממין האדם ומחברת האדם, החי ביער בראשית קדום, בעולם אחר, רחוק, שאין יודע דרכו ומושגיו, ואפשר ללא דרכים ומושגים כלל…

כאן, בחצר הזאת, היתה פגישתנו עם סבינה.

היא שמחה לקראתנו, כדרך של מַכּרים שציפו זה לזה מראש, שאין בה מיסוד של חדוות ההפתעה. חלוקהּ לגופה, מפוּרכסת כתמיד, נקייה ומצוחצחת, ישבה ליד חלון צריפהּ והסתכלה, במבט של השתתפות בצער, בכל המתרחש סביבה בפנים החצר החתוּמה, משָל לא היתה אלא צופה מן הצד והיותה כאן – כדרך הטבע. משהבחינה בנו יצאה אלינו לאִטה, מפינתה בצריף, מגיבה באדישות לנשיקות שהעתיר עליה בעלה, ומשכה אותנו כדרך ותיקה ומנוסה ומעוּרה במקום הזה לאחת הפינות (מבין החולים יש העוקבים אחרינו, מהם הקרבים אלינו), אל ספסל-עץ חשוף, דחוּי בירכתי החצר, ליד חומת- האבן האטומה.

היא לא קוננה על מרי גורלה, על מצבה ועל מעמדה. חָפנה בזהירות את חבילות השי שהבאנו לה, משָל היו אלו מתנות-שמחה, ופתחה מיד בעניין שכבש אותה כליל, שדבקה בו בכל נימי חייה – הבת. האם עדיין נתונה היא בשִביו של הבריון, כלומר בעלה? ומה שלומה ומצב בריאותה? ומִששמעה מפי בעלה, כי צינה קלה אחזה בה, נמלאו עיניה דמעות –

ואחר כך סיפרה, שהיא כבר הספיקה בזמן הקצר לשהותה כאן להכיר את חבר הרופאים ואת האחיות, ולכולם סיפרה על פרשת בתה וחתנה, שכדי להיפטר מלחצהּ – והיא הלוא היחידה היודעת את האמת כולה – הכניסהּ הנוכל בדרכי עורמה למוסד הזה. ואף-על-פי-כן אין לה תרעומת וקובלנה, אחד ויחיד מבוקשה ועזה משאלתה – יובא הוא, חתנה, לבדיקה לכאן ואז, מובטח לה, יוכח בלא צל של ספק, כי הדין והאמת עמה… מדוע שִחררו הם אותו ולא בדקו אותו, לאחר כל הטענות והדרישות וההפצרות? הוא התחמק, הנחש… ואותה הכניס לבית-החולים. ואך חשש טורד את מנוחתהּ, שמא עלולים גם הרופאים לקבל את גירסתו, היינו שהיא החולה, טרוּפת-הדעת, ושעל כן גם קִטרוּגהּ נגדו נטול ממש הוא…

שעה ארוכה ישבנו במקום, מסיחים עמה, ומבקשים להרגיעה ולעודדה, ולנטוע בה תקווה ואמונה ותחושה שאין היא בודדת ומבודדת ועזובה לנפשה וסוף הניצחון והכבוד לבוא… הבטחנו להמשיך ולטפל בעניין בתה ככל שידנו מגעת, וגם לדאוג לכך שחתנה ייבדק בבדיקות רפואיות מתאימות וגם, כמובן, לבקרה שוב – ובקרוב…

והבטחתנו זו, האחרונה, היחידה, שדבר הוצאתה אל הפועל היה בידינו – קיימנו, מה שאין כן שאר ההבטחות… לא זו בלבד שמסופקים היינו, אני ורעייתי, אם אמנם יש בידינו לפעול ולסייע בידה, אלא שלאחר שנפגשנו, זו הפעם הראשונה, עם הבת ובעלה – גבר בנו הספק עוד יותר ועמו התמיהה הסתומה…

בעַרבוֹ של אותו יום, בו הוכנסה סבינה למוסד בבת-ים, ואנו מזועזעים ומדוכדכים מן המראות שנפרשׂו לפנינו בבית החולים, מן האסון והאימה האנושית – במערוּמיהם, קוּימה פגישה זו, לפי בקשתנו וכמוסכם עמנו, לאחר שזה זמן רב דוחה היה, ידידי, את קיומה, שמשום-מה לא להוט היה בכלל לזַמן את בתו וחתנו עם אנשים מחוץ לחוג משפחתו.

סמוכים ישבנו כולנו מסביב לשולחן הקטן בבית-הקפה, משתדלים ככל האפשר למעט בשיחה בעניין הכאוב של הכנסתה של סבינה למוסד הסגור. זוג הצעירים ישב מולי קרובים זה לזו, והיה בידי לראותם היטב ולנסות להבין ולנחש, לפי ההבעה החיצונית, לפי הרושם השטחי, את המתרחש בלִבם… חיננית וענוגה היתה, ממעטת בדיבור, כבוּשה קמעה, חיוך של חיבה ותום על פניה העדינות שילדוּת עומדת בהן ותמימות וזוֹך, אך אפשר ועין חריפה עשויה היתה להבחין בעצבות רכה, כמוסה וחבוּיה מהוּלה בחיוכה, בשִקטהּ, בהתרפקותהּ עליו… והרי היה זה בערבו של אותו יום בו הוכנסה אמהּ שלה למוסד שעצם כינוּיו משרה דיכאון ותוגה.

ואילו הוא, בעלה, שישב לידה, כמאהב החרד לכל תנועה של אהובתו, נוגע בה כפעם בפעם במגעים כלטיפות ומחייך לתוך עיניה ומסייע עמה בכל שתִפנה ותזוז, התרפקוּתו הוא עליה נראתה לעין הבוחנת מעוּשׂה ומלאכותית ומכוּונת, כמבקש להציגהּ לראווה ולהפגין את רגשותיו כלפי הזולת. אך אודה, כי כאז כן גם עתה – לאחר שכבר נפגשתי עמו פעמים אחדות – כל פגישה היתה לי לא רק לטורח בלבד אלא לעינוּי ממש. ודאי, ידעתי ולא התעלמתי מכך, שחשוד אני במשׂוא-פנים לאחר כל אשר שמעתי וידעתי אודותיו, שמן הנמנע הוא שלא ישפיע ביחסי אליו. אך לעולם לא אשכח את אותה פגישה. כבר מרחוק ראיתי את מכוניתו של אפרים רינג שנתקרבה לאִטה, בשולי הכביש, אל בית-הקפה אשר על מדרכתו מֵסב הייתי עם רעייתי וממתין להם. מתוך החלון הפתוח של המכונית נזדקר ראש מגושם – ושתי עיניים בולטות, גדולות, שמבט דרוך בהן; כעיני החיה בשַחרָה לטרפהּ במארב, ביער חשוך, עיניים שאין אתה יכול לעמוד מולן, שאין בהן זיק של רוך וחום וחֶמדה, עיניים גדולות, בולטות, שיש בהן מן הטִמטום הקר, הנוקשה, האטום, האכזרי – והעיניים בלשו, חיפשו, תרו אחרינו, היושבים ליד שולחננו הקטון על המדרכה הסמוכה לבית-הקפה, בסקרנות להוטה, חושדנית, עויינת של סַיירים בחזית…

המכונית נתרחקה אל מקום חנייתה – וראשו המזדקר נתכנס פנימה ועיניו נבלעו באפלה. אחר כך הוא ישב בסמוך אלי. מגושם שלא לפי גילו, כבד-גֶרֶם ורחב-עורף, פנים אטומות, חסרות-מבע, חסרות-צבע, חסרות-חיים, חסרות-חן, - והעיניים… שאין אתה יכול להסתכל בהן, המחדירות בך אימים וצינה, עיניים מוזרות, מדכאות, מסַמרות, כמצוי לעתים לא נדירות בין קציני-צבא בכירים… מדבריו המעטים נשתמע, כמובן, שסבינה טרוּפת-דעת היא לחלוטין והִתאַנוּתהּ חסרת-השחר אליו טירוּפהּ, ואין מעשהו אלא מעשה של התגוננות – קודם לכול על בִתה – ומן הראוי היה שייעשה מזמן. החשבון פשוט ונהיר בתכלית: אין תקנה לאשה זו ויש להחזיקה ככל האפשר מאחורי סורג ובריח, למען ייטב לכול.

שעה ארוכה ישבנו ושיחתנו, שהמְאוּנס בה גבר על הטבעי והחופשי שבה, התנהלה בעצלתיים… ומשהלכו היתה לי הרווחה, כמו נשתחררתי מסיוט אפל, ואך העיניים האלה צפו ועלו לפני כל אותו לילה…

ואכן, גם פגישה זו עמם לא היתה עשויה להקל על פתרון התעלומה, וגם לא היה בה כדי לעודד אותנו, הזרים, לשיחה שבאֵמון ובגילוי-לב בעניין הכאוב אשר זימן אותנו יחד. ושעל כן מובן, שלא היה בפי דבר של ממש לספר לאשה האומללה עם ביקורי השני אצלה במוסד לחולי-נפש בבית-ים.

ועם ביקורנו הבא במוסד, בלווית אפרים רינג, נתברר לו (שהיה בא אצלה יום יום), שאין לו דרך אלא להוציאה מן המוסד, לפי שבמילא אין שהותה בו מסייע לה בנקודה הכאובה – והחלטתו זו העלים הפעם, כמובן, מידיעת בתו ובעלה מחשש שמא יְסַכּלו את החלטתו. גם היא, סבינה, לא פסקה לעמוד על כך שיחַלצֶנָה מבין החומות, בכל כוחותיה התנגדה לטיפול הרופאים שהיה עדיין בראשיתו, היינו בשלב של ערב אבחנה, וחזרה שוב ושוב על טענתה שלא הוכנסה לכאן אלא במזימת חתנה להיפטר ממנה, שהיא היחידה שחשפה את סודו וּמַצפוּניו, למען לא יהא בידה להמשיך את מלחמתה להצלת בתה…

ישוּבים היינו בשעת צהריים במשרדו של בית-החולים, ממתינים לרופא שעליו לפסוק בשִחרורה מן המוסד. גם נתכוונו לספר לו על ביקורנו בקיבוץ תל-צבי ועל התרשמותנו אנו מכל הפרשה, אשר הובאה לפניו על-ידי חתנה של סבינה והוצגה לפניו באוֹרוֹ.

ובינתיים, מפליגים אנו בשיחה עם האח הראשי של המוסד, מבקשים לשמוע מפיו פרטים אשר לטיבן של מחלות-הנפש ודרכי הטיפול בהן במוסד הזה ולסיכויי ההחלמה – ובייחוד בכל הנוגע למחלקה לנרקוֹמניה.

המחלקה הזאת – טוען הוא – היא מן המאוכלסות ביותר כאן… רבּו, מה רבּו, הנזקקים לה, המבקשים כאן להיגמל מחולשתם החולנית. ואם אמנם חושדים אתם באחד שהוא נגוע בנרקומניה ונתפס לסמים משכרים – מבטיח הוא לנו – הרי כאן, במחלקה, יעמדו על כך בוַדאוּת, לפי תגובתו מיד לאחר שתישלל ממנו האפשרות להיזקק לסמים האלה…

• וזולת זה – שואל אני – האם מצויים גם סימנים חיצוניים לפיהם ניתן להבחין בחולים אלה?

• הכיצד אין סימנים? – תמה הוא. יש רק לדעת ולהבחין בהם. עתים גם החסון בגופו נתקף בחולשה וברִפיון ומגיע לאפיסת-אונים… – וגם העצבנות המגוּרה המתמדת והעישון המופרז, ועוד כיוצא בזה מן הדברים העשויים להעיד על בעליהם.

• גם אני הבחנתי בו לא אחת סימנים אלה – לוחש על אוזני ידידי (אני נפתע למשמע אוזני, שהרי למן הרגע הראשון הוא הכחיש דבר זה ודחה בהחלטיות את טענת אשתו).

• אך יש, כמובן, זמנים של הרגעה – ממשיך האח הראשי לספר כאחד מומחה ומנוסה – ואז החולה הוא ככל האדם… אולם בגְבוֹר עליו הרעב לסמים ועמו מתיחותו המציקה והמענה והמדכּאה, או לאחר שגופו קלט אותם והוא נרגע בכוח הרעל-המַשלֶה-לשעה – שונה הוא, אדם אחר, חולה… הֲייפלא, שבזמננו המשופע בזעזועים מזה והלהוט אחר תענוגות למיניהם מזה, נתרבו הנרקומנים… ואולם – מוסיף הוא בגאווה – במחלקה שלנו כבר מצאו רבים מזור ויֶשע, גברו על חולשתם מחלתם וחזרו לחיים תקינים, ויש מהם שלאחר זמן שוב מתעוררת בהם חולשתם ואז פונים הם, מרצונם הטוב, ומבקשים כי נסייע להם…

מפתח צדדי נכנס הרופא הישיש, האחראי למוסד, ואנו הולכים אחריו, אל חדרו, לשיחה המיוחלת.

אך מה מוזר ותמוה בעינינו, שהרופא אשר שוּרַת הדעת נותנת כי יגלה עניין בכל פרט חדש העשוי לסייע להבהרת המחלה ושורשיה וריפוייה, מאזין לדברינו בקוצר רוח, באבק של לגלוג, בחשדנות. אמנם הוא רושם לפניו כל דבר אשר אנו מספרים לו, וגם את אשר העלינו בביקור בקיבוץ תל-צבי, אך ניכר בו, שאין הוא מרוצה כלל וכולו אחוז אי-סבלנות ואפילו רוגז, על כי זרים והֶדיוֹטות, שאינם מוּמחים, פלשו לתחומו… ויתרה מזו, מתוך שאלותיו והערותיו מתחוור, שאת כל ידיעתו על סבינה הוא קיבל מפיו של חתנה. והוא מתרעם כאשר אנו מציעים, שאולי מן הראוי שהוא, חתנה, ייבדק, כדי להיווכח אם אמנם יש יסוד לחששות ההם… אין הוא מאמין בכך – טוען הוא – וגם אם נניח, שאמת הדבר, כי לפני שנים, נזקק הוא לסמים האלה – כעדות גרושתו מתל-צבי – האם יש להסיק מכאן שגם כיום דבוק הוא בהרגל זה? הלוא עצם הטענה הזאת היא סימפּטוֹם למחלתה של סבינה.

הוא עצמו, הרופא – טוען הוא – שוחח עם חתנה של סבינה ובתה, עדותם רשומה לפניו. שניהם הִטעימו באוזניו שאין היא שפויה בדעתה, יורדת לחייהם, מסוכנת לציבור – כיצד אפשר לרחוש אמון לדבריה? ומדוע לא תמשיך בטיפול-הרפואי הסדיר במוסד זה? עם זאת, מודה הוא, כי משכילה ונבונה האשה, ואך ה- idee fixe בעוכריה… וזו, בעצם, מחלת נפשה.

לפָּרנוֹיָה נתכוון, העלולה להביא לחורבן צֶלם האדם ולפירוק אחדוּתה של האישיות ושלמוּתה, להשלמה עם דברים סותרים, להַתרת כל קשרי התבונה והרגש, ולאיבוד חוש המציאות, ובייחוד כשמִתווספים עליה סיבוכי-נפש אחרים.

• אך האם, האם אין עצם שהוּתה בזה, בין החולים האלה, עלולה להחמיר את מצבה? – שואל אפרים רינג בגמגום.

הוא, הרופא, כבר מורגל גם בשאלות האלה… עונה הוא בחיוך של מומחה ומוסמך. מבין הוא לנפש השואלים, אך אין הוא מקבל דעתם. אכן, אדם בריא, שהותו בזה עלולה אולי להשפיע עליו – מסביר הוא – מה שאין כן חולה… ואין ברירה. כלום יש בידנו לאכסן כל חולה בנפרד? כל חולה הנכנס לכאן מן ההכרח שיהא נתון שבוע – שבועיים, תחת השגחה, במדור-המעבר… עד שתיקבע האבחנה של מחלתו ודרכי הטיפול בה. אין ברירה…

• כי אז, אדוני הרופא, אולי מוטב להוציא את אשתי מכאן ולהבטיח לה טיפול פרטי?… שואל אפרים רינג.

הוא, הרופא, אינו נוהג להשפיע על קרובי-משפחה ולכוף עליהם דעתו. יעשה כל אחד כהבנתו ועל אחריותו. רשאי הוא להוציאה מכאן כל אימת שיבקש לעשות זאת. ועל אחריותו הוא – חוזר הוא.

ד

עברו ימים אחדים בהם לא פגשתי בידידי אלא באקראי, בפגישות חטופות, וגם אז לא ביקשתי לעכבו. ידיעות חדשות על מצב אשתו לא היו בפיו. ידעתי, כי עסוק הוא וטרוד למעלה ראש בעניינו, בצרתו החמורה, הכבדה מכפי יכולתו וכושרו וכוח עמידתו. זכרתי את רמזיו שנִתמַלטו לא אחת מפיו, בלא התרגשות יתרה ובלא רוגז, אלא בויתור-שלאחר-ייאוש, בדכדוך רוגע ודָמוּם, שמובטח לו, כי לא יוותר לו מוצא אחר במצבו הנואש אלא המוצא האחרון - לשלוח יד בנפשו. והיו ימים ולילות בהם חרדתי, כי סופו להוציא את הדבר אל הפועל ולפיכך ראיתי גם את המתוֹק בעָז הזה, כלומר שעיסוקו וטיפולו הנאמנים והמסורים באשתו עֵדות בהם, כי לא נתייאש לחלוטין ועדיין אוחז הוא בתקוות חוט השני, והם יעוּדוֹ הגדול בחייו בשעה זו, והרי אדם שיעוּד לו כוח עמידתו לא נתערער לחלוטין, וכוח חיוּתו לא דָלל כליל.

ובין היתר נתברר לי, שהוא טרוד בימים אלה גם בחיפוש אחר מוסד פרטי לחולי-נפש, או כפי שנהג לכנוֹתו סָנָטוֹריוּם, בית-הבראה, כחושש להעלות על דל שפתיו את הכינוי המפורש בית-חולים לחולי-רוח. ואכן, טִרדה רבה היא, ובייחוד כאשר שאיפתו (ואולי אשלייתו) היא, באמת, למוסד שיהא יפה לאשתו והולם אותה מן הבחינה הרפואית והחברתית כאחת. ואמנם, לאחר יגיעות ומאמצים השיג את מבוקשו, ולמוסד החדש הוא העביר את אשתו מבית-החולים בבת-ים – ואולם היא עתה מדוכדכת וחלושה ואדישה לגורלה יותר מקודם.

לימים, כאשר נסעתי עם אפרים רינג כדי לבקר את אשתו ב“בית ההבראה”, עמדתי על טיבו ואופיו של המוסד החדש אשר אליו היא הועברה (היא הועברה, כי לא מרצונה ומחפצה היא הלכה לשם). ואף-על-פי שטען באוזניה, כי דאג לאפשרות של מנוחה ומרגוע בשבילה, וכי אך תנוח ותירגע מעִצבונהּ ומרוגזהּ מיד יוציאנה משם ויחזירנה לביתה, לא הניחה מקום לספק, שאין להשלותה ביחס לטיבו של המוסד ולטיפול הצפוי לה בו, אך חולשת רצונה לא עמדה לה להתנגד עד הסוף. דעתה לא נשתבשה והכרתה לא נתערפלה אלא בעניין האחד, המסויים, שלא הרפה ממנה.

ועם זאת, על אף הדמיון החיצוני הקיים כנראה בין כל המוסדות לריפוי מחלות-נפש לגילוייהן השונים – השערים המוגפים והביתנים הפנימיים הנעולים, הפנים הנַעֲוות, הקודרות, האוויליות של רוב החולים והאווירה הדכוּאה, האטומה, הבלתי-מושׂגת השרוּיה בהם - (ואפשר אין זו אלא התרשמותו החריפה, העזה של הבא מן החוץ) – קיימים, כמובן, גם סימני-ייחוד לכל אחד מהם. המקום בו שכן המוסד החדש, מרוחק היה משאונה של עיר ומתנועת כבישים, על גבעה מוקפת שדות ופרדסים נרחבים מלבלבים, ירוקי עין, כטירה כפרית מוּפרשת לעצמה, שלֵווה, רוגעת, והיא עצמה עטורה צמחי-נוי ופרחים לרוב. גם כאן, לאחר הכניסה בשער הברזל הנעול, נתקל המבט בחצר נרחבת, גדורה, הלופתת שורת ביתנים, בהם מוחזקים החולים שאין סכנה צפויה מהם לציבור, ובצריפי השירותים וחדר-האוכל הגדול המשותף במרכזה, המעוררים רושם ראשון של עולם תקין, משָל פנימייה למחלימים או מחנה לעובדים. האילנות סביב מרעיפים רוגע, והרדיו מנעים מנגינות. ורק מן הביתנים הפנימיים אשר מאחורי סורג הברזל של החצר הפנימית, בהם כלואים החולים האחרים, המשוטטים אחוזי-טירוף, המתנגשים לא אחת במטפלים בהם, ואשר מִפרק לפרק עולות בחלל נחתכות בו ומחרידות אותו, זעקות ויללות וצעקות שאין לעמוד על משמעותן – כשְוָעות של חיות פצועות, אילמות, הבוקעות ממעבי היער. ועל אף כל אלה, בבואי לשם עם אפרים רינג לבקר את אשתו, לא פסקתי מלשבח באוזניה את הדר המקום ויופיו וחינו, את האפשרויות הגנוזות בו למנוחת נפש מוחלטת, לקריאה ולעיון, ובייחוד בהשוואה למקום בו שהתה קודם לכן, והבעתי את תקוותי העזה, כי עד מהרה תצא מכאן בריאה ושלמה.

כן, גם סבינה עצמה הודתה כי שונים התנאים בכאן והאווירה אחרת ובייחוד רכים, שלווים, רעננים ומשיבי-נפש הנופים הירוקים, הרועפים חדוות גידול וצמיחה, ואף-על-פי-כן ברור היה לה טיבו של המוסד ללא כל אשליה. חיש מהר נתאַזרחה במקום, כבר בימים הראשונים לשהותה בו הכירה וידעה את סגל הרופאים והעובדים וכבר הֶלאתה אותם בסיפורה על אסונה ומצוקתה, כלומר על הבריון, חתנה, שהמיט שואה על בתה, וממילא עליה, ועל המערכה הנחרצת שאסרה נגדו, לבדה. הרופאים כאן – מעירה היא – מגלים יחס של הבנה חמה ועֵירנית לפרשה הנוראה שאין לה, לדבריה, אח ודוגמה, ומהם שאף הבטיחו לה לעמוד לימינה… הם ינסו לבדוק ולבחון את תרעומוֹתיה על חתנה,– אמרה - הם ינסו לעזור לה… ואין הם מונעים ממנה, שתצא כפעם בפעם מן המוסד לפרקי-זמן קצרים או ממושכים יותר, כחפצה, בתנאי שתתחייב לחזור… דבר זה הוא מן המקובלים כאן, והוא הנוטע בחולים שוכני המוסד את ההרגשה, שאין הם מנוּדים ומבודדים וכלואים, אף-על-פי שלא אחת יש היוצא את המוסד לטיול, או לביקור, ושוב אינו חוזר.

וגם הוא, אפרים רינג, נוהג מעתה לבקר אצל אשתו לעתים מזומנות וקרובות, לקחתהּ עמו אל בין הבריות ולהחזירה לשם. אל הביקורים האלה, שלרבים מהם נספחתי, נכסף היה מאוד וזמן רב מתכונן היה אליהם, דרוך לקראתם, אף-על-פי שתמיד גורמים היו לו עינויים רבים, שכן מלבד עצם הפגישה המדכאה עם עולמם של החולים (אשר סבינה כמו השלימה עמו והסתגלה אליו להפליא), הרי היא, אשתו, לא פסקה לרדת לחייו, כמקודם, גם בשעת הפגישות הללו, להציק לו בלא הפסק בעניין מלחמתה בחתנה שטְרָדהּ ומילא כל חלל נפשה, ולבוא אליו בטרוּניות ובתרעומת, לבזותו ולהשפילו, ועם זה ללחוץ עליו שימלא את חפצה שתכליתו להפריד בכוח בין בתו לבעלה. הביקורים האלה, שכרוכים היו בטיולים נאים בלב הארץ, בין שדות ופרדסים, שטעמו הנדיב של ביקור חולים מיוחד במינו עמד בהם, הֵסבו גם לי עינויים גדולים. עם כל הבנתי לרוחה של האשה, הרי כבר נלאיתי שׂאת בלחצהּ, בשיחהּ, בעוגמתה, בקשיחוּתה, בשתלטנוּתה, ועתים מרגיש הייתי כמו כורע אני תחת משא קודר וחונק ומשפיל; ועתים קרוב הייתי להתפרצות ולגערה בה, על נוקשוּתה האטומה לכל הסבר ולכל שיקול ולכל דעה והשקפה והצעה השונות מהעולה על רוחה, ועל שהיא עצמה דוחה ומבטלת מראש כל ניסיון וכל רצון, שאינם תואמים וחופפים בדיוק את דעתה, לסייע לה, לפי שמסיח הייתי דעתי בכך, שבדבר הזה, שהוא עילה (או תוצאה) של חולשת נפשה ובו נתקפלו כל יצריה ואָשְיות אישיותה, מִריהּ וכיסופיה ועלבונה של האֵם והאשה המוּקדמת שבה, - לא יסכון שום שׂכל ושום הגיון, שום שיקול ושום הוכחה.

אך הנה נתרחש באחד הימים דבר אשר כולנו תלינו בו תקוות מרובות. ככוכב הנדלק בעלטה, כבשׂורה. היה זה מברק מבִתם הבכירה של משפחת רינג, המתגוררת זה שנים בחוץ-לארץ, בלי קשר ומגע עם הוריה, שהיא המריאה לביקור אצל הוריה. האם לא ההשגחה עצמה הזעיקה אותה לעזרה בשעה הנכונה?

כבר קודם לכן עלתה, לא אחת, בשיחותינו עם אפרים רינג, בגישושינו וחיפושינו אחר דרכי מוצא והתרה מן הסבך, ההצעה, להזעיק את בתו הבכירה מחוץ-לארץ. אפשר יסייע בואה לסבינה במצבה הדחוק, חסר-המוצא, לפי שבבִתה זו רחשה אמון; ואפשר – זו היתה סברתי שלי – תביא עמה הפגישה בין שתי האחיות לפחות לפיענוח התעלומה, למען נדע האומנם יש אחיזה לחשדותיה-קִטרוּגיה של האם… הַנחתי היתה, שעתידה הבת הצעירה לגלות באוזני אחותה הבכירה את מלוא האמת, ואילו הבכירה הבאה ממרחקים, עתידה להיות כמלאך נושא שלום וישע ומזור ללב.

למן הרגע בו הגיע מברק-הבשׂורה ועד לבואה של הבת מחוץ-לארץ לא יצא זמן רב. והיתה כמו הרווחה קלה. האם גם לבה של סבינה, הלב העיף והכאוב, נתמלא ציפייה ותקווה? או, אולי, נתכוונה לרתום גם את הבת הבכירה לעגלת מלחמתה בחתנה שנוא-נפשה, ובבִתה הצעירה ובעלה? ערב אחד (הערב האחרון קודם בואה של הבת מחוץ-לארץ), ישבתי בביתו של אפרים רינג, בכפר אשר ביהודה, וסיפרתי להם, כבדרך אגב, את המעשה ברבי בעיירה, אחת מעיירותיה של כנסת ישראל בפולין (קוֹמוֹרנה אם איני טועה):

רבי זה, שנערץ ומקודש היה על עדתו, מִתכונות עליון ייחסו לו חסידיו ובו באו על סיפוקם געגועיהם לרוממוּת ולטהרה ולקדושה, אסונות חמורים פקדוּהו בחייו. בניו ובנותיו, בעצם פריחת עלוּמיהם, נאים וטובים לאלוהים ולאדם, נחלו בחולאים קשים והמוות גדעָם בזה אחר זה, כמעט כולם. משירד עליו האסון האחרון – בת רכה בשנים, אהובת לבו וחמדת חייו, טהורה וחסודה, יפת מראה וברוכת סגולות – כמו נשבר לבו בקרבו… ואשתו, הרבנית, טורדת אותו בצערה הזועם ומצווחת עליו: - אכזר, מדוע שותק אתה? מדוע אין אתה מזעיק שמים וארץ? מדוע מקבל אתה את הדין הנורא? מה חטאם של הילדים, ילדיך, שעונש מן השמים ירד עליהם בכל חומרתו ואימתו, ואתה עצמך מה חטאך? מעט צומות צמת ועִנית נפשך? האם לא עבדת וקידשת כל ימיך את שמו ברוך הוא בלימוד ובתפילה, במצוות ובמעשים טובים?

דבר לא השיב לה, ואך כלא עצמו בחדרו, נעל דלתו גם בפני חסידיו מקורביו. חודשים רבים לא ראה פני איש. לא החליף בגדיו. לא עלה על מיטתו. פוזמקאוֹתיו הלבנות השחירו והטלית הקטנה דהתה. קיומו על פת חרבה שהוּגנבה לו. אף בספרים לא עיין. כפעם בפעם נוטל היה מסכת מן הש"ס, ספר מספרי הפוסקים, המוסר או הקבלה, מתעמק בו שעה קלה, כמבקש פֵּשֶר וּפֵתֶר, ומחזירו למקומו. רוב הימים כשקוע בשׂיח עם עצמו, עם לבבו, עם יהדותו, כנתון במערכה מרה מאוד, חסרת-מוצא-ותכלית, כמו שָׂר נאבק עם אלוהי אבותיו, עם כל הדוֹרות, והמלחמה ייגעה אותו, דלדלה גופו, הובישה לֵיחו, סיערה את כל ישוּתו, היא אמונתו בדִין ובדַיין עליון. היעמוד בניסיון?

ובינתיים שממה החצר. רבים מחסידיו נתייאשו ממנו ודבקו ברַבִּיִים אחרים. אך את תורותיו ששמעו מפיו וזמירותיו ומסורותיו שמרו בלבם. שממו רחובותיה של העיירה, שבכל חג ומועד נוהגים היו חסידיו לעלות אליו בהמונים, אבות ובנים, לשהות במחיצתו, להתקדש בקדושתו. גם אשתו, הרבנית, ראתה עצמה אנוסה לעקור אל אחיה, הרבי מִבּיָאלה. ואך אחרוני חסידיו בלבד, נאמני נאמניו, נוהגים היו עדיין להתכנס בחצר, כמימים ימימה, בחדרים ששוב לא נהר בהם אורו ולא נשמעו בהם ברכותיו ולא עלו בהם זמירותיו ולא בקעו מהם תפילותיו. ממתינים היו, אולי יתרחש נס, אולי יצא רבם מהתבודדוּתו ומשתיקתו ומייאושו, וחזרה העבודה והשמחה לקדמותם?

והיה ערב חג. נתכנסו אחרוני נאמניו, כדרכם, והמתינו לו. רב הצער בבית על קדושה שגָלתה, ועל שבר משפחת הרבי מוכת הייסורים. דומה, גם פני החג עוטים חרפה, כמתבושש לבוא… אך הנה, בפתע, זע לבו בקרבו. נפתחת הדלת בתנועה קלה, ועל הסף ניצבת ילדתו שנפטרה, חמדת חייו. שמלה צחורה לגופה הרך, מקלע שערה עונד ראשה ופס תכלת קשור בו. וחלום בעיניה. ואהבה זכה. ויראת רוממוּת. – השולחן כבר ערוך, מורי אבי – אומרת היא בקול צלול – מחכים לקידוש שלך…

והוא יצא מחדר התבודדותו ועצבותו. איש לא שאלוֹ על אשר עבר עליו, על הנסיונות שנתנסה בהם. שמח בחג ושמח בחסידיו. נתאחה הקרע. חזרה שלמוּת לקדמותה, חזרה קדושה לאַכסַנייתהּ. ואותו ערב חג דרש הוא בתורה על ושמחת בחגיך, ועל שמחת הבריאה ושמחת קיום המצוות ושמחת החיים –

כך, לערך, סיפרתי. סבינה האזינה. בת למשפחת חסידים היתה. ושתקה. דבר לא פרשתי, אך האם הבינה את הפירוש, הכוונה?

ה.

ויום אחד באה, הבת מחוץ-לארץ. דקת-גו ושחורת-עין, רכה וענוגה, ואצילות טבועה בה וחיוך שקט של חיבה ותום – כמוה כאביה. כמוה כאחותה. אך מה העוגמה הרבה הנסוכה עליה? – תמהתי בראותי אותה בראשונה. ודאי, הפגישה עם האם במצבה הרעוע ועם האב הכורע תחת נטל מַעֲמסו, אין בה כדי לעודד ולחמם את הלב, אך עם זה אין היא עשויה ליישב את חידת הדכדוך העמוק השופע מכל ישוּתה הצעירה, גם מצחוקה הקל, גם משתיקתה והמעיד, אולי, על פצע סמוי בנפשה, פצע קדמון, פצע חשוך-מרפא, אפשר מימי הנעורים.

מעתה ואילך מצטרפת היתה גם הבת הבכירה לנסיעותינו לבקר את אמה במוסד ולטיולינו עמה, אך לאכזבתנו העמוקה לא הביאו עמן גם הפגישות הללו שום התקדמות במצבה של סבינה, ושיחותיה עם אחותה הצעירה ממנה לא הוסיפו קורטוב להבהרת התעלומה. כל הפצרותיה של הבת-האורחת באמה, כי תירגע ותשנה דרכה, כל הבטחותיה ואישוריה שהיא עצמה ביררה עם אחותה את הדברים המסעירים את רוחה ומצאה אותם נטולי-יסוד, - לא הועילו. ויש אשר דיברה קשות עם אמה – ודמעות עמדו בעיניה – ואותה שעה עלו בזיכרונה מחוויות נעוריה והיא עלמה רכה בשנים, בגיל התבגרותה, בעיר הגבול הצרפתית-גרמנית, אך האֵם עדיין שומרת את כל צעדיה ומדריכה אותה בכל אשר תפנה ובכל אשר תעשה, ובייחוד אשר לחברת צעירים בגילה, שכמעט ואין היא מניחה להם דריסת-רגל בביתה… ויתרה מזו, יש שאפילו בבעלה חושדת היא, שהוא מגלה עניין בחברותיה… איוולת כזאת… קנאות מטומטמת, חוזרת היא באוזניה על דברים שאמרה בשעתו לאִמה, כך נתפרש לך תמיד כל חיוך של אבא, כל דבר בדיחה שלו - ייסרה אותה. ועתה מתאנה את לאחותי, ומקצרת ימיו של אבא. ואך סבינה הכחישה הכול, עמדה על שלה בכל תוקף, וכמלוא הנימה לא נעה ולא זעה. ואדרבא, בתרעומת מרה באה עליה, שכמו נתנה ידה לקנוניה שפלה, שכמו גם אותה לכד הבריון, חתנה, בחֶרמוֹ.

מדוכאים, נבוכים, מיואשים עמדנו נוכח החִזיון הזה, אשר הרופאים במוסד הגדירוהו כחזיון התעתועים של פָּרָנוֹיָה, מחלת-הנפש הנודעת הנפוצה, רבת-הגילויים-והפנים, מבלי דעת מה לעשות וכיצד לנהוג. היא אמנם נמצאת לעת עתה במוסד, אך הרי סופה לעזוב אותו, אם בלחצה היא או ברצון בעלה, - ומה יהא עליה אחר-כך? ומה יהא על משפחת הבת הצעירה, לאחר ששוב תפעיל את מלוא לחצהּ עליה ותחדש את מלחמתה הנחרצת בה ובבעלה וברדיפות ובנגישׂות ובעלבונות?

מרבים היינו לבקרה, להוציאה מתוך הסגרהּ לטיולים ממושכים, אל מחוץ לכותלי המוסד, לשהות בחברתה, לגוון את זמנה בעיסוקים ובבידוּרים למיניהם. ואם נתגלגלה שעה קלה ודעתה של האשה הוסטה מעניינהּ ונפנתה ממנו לשאלה אחרת, והיא עצמה כמו נתייגעה מלטרוד ולמרר חיי זולתה בטענתה ובקִטרוגה ובשַוועתהּ המלוּוה לא אחת בבכייה כיבָבַת-התייפחות חנוקה, נתגנבה תקווה ללִבנו, שהנה הוקל לה, שהנה נתבהרו השמים… ונוטים היינו לזקוף שיפור זה לטובה לזכותו של המוסד החדש, אווירתו וטיפולו וגם הריפוי המועט שניתן בו… אך עד מהרה שוב חזר המצב לקדמותו. עד שנאלמים היינו בתדהמתנו ולא מגיבים, כעומדים לפני מיטתו של חולה אנוש, שזה עתה מובטח היה לנו שחוזר הוא לאיתנו, והנה הוא גוסס, מוציא את אחרית רגעיו, לאחר שנכזבו כל האמצעים והמאמצים להצילו… הרגֵש הרגשנו, ששום שליטה אין לנו על הכוח העז, הסמוי, הפרוע, השוכן בה, באשה זו, ושולט בה שליטה בלי-מצָרים ואין דרך ואמצעים לבולמו, לרסנו, להילחם בו, לכוונוֹ לאפיקים אחרים… אין עצה ואין תושייה. והרי בכלל שלטו בה, בסבינה, כוחות עזים, יצרים בלוּמים שחתרו לפורקן. את האהבה לבנותיה ולבעלה, על אף שרָדתה בהם וביזתה אותם, אי אפשר היה להגדיר כאהבה מקובלת של אֵם ואשה היודעת לוותר, ולוּ גם בצער סמוי, למען אושרם ולשמוח בשמחתם הם, וקנאתה המופלגת, הזועמת, האנוכית בתכלית לא ידעה סייגים שבשׂכל ובנימוס. היה בה באהבה זו ובקנאה זו משום יחס ורגש שחֵפץ ההשתלטות המוחלטת מניע אותם, גם אִם היה בה ובצדק גם משום נכונות של הקרבה ומסירות בדרכה היא. וללא כל ויתור על שאיפתה היא להדריך ולהורות ולשלוט, ולעצב את חייהם ועולמם של הקשורים בה כראות עיניה, עד כדי טשטוש וביטול ומחיקת עצמיותם ועצמאותם. תפיסתהּ היא את ענייני חייהם, צרכיהם ומאווייהם האישיים, נזדהתה בהכרתה עם טובתם ואושרם וצִדקתם, משָל חפצים אילמים היו, חפצים נטולי רצון ורגש ומחשבה – חפצים שהם קנייניה האישיים, המוחלטים והבלעדיים. האין בה, באהבה זו ובקנאה זו משום אהבה עצמית ותאוות שליטה בגילוייהן החולניים ביותר, שאף-על-פי שלבוּשות הן מַחלָצות של מסירוּת ודאגה וחרדה והקרבה אין-קץ, הרי מהותן אכזריוּת אטומה, רודנית ושתלטנית?

ביודענו זאת מרבים היינו לדבר עמה ביחסי הורים וילדים, ולא אחת מעלים היינו לפניה דוגמאות מן החיים בבנים ובבנות אשר בהגיעם אל סף הבגרות “מורדים” הם בהוריהם ובדרכם, ומהם שכפויי-טובה הם ואוהבי-עצמם, ומכל מקום אין דעתם של הוריהם מקובלת עליהם ואין הם שועים לעצתם ולהדרכתם. – כלום ראויים הילדים-ילדינו, שניתן חיינו עליהם עד כדי התנכרוּת לעצמנו? – נוהגת היתה רעייתי להעיר באוזניה, ועוד כיוצא באלה דברים, שמגמתם היתה לרופף את טבעת-הברזל הנפשית שקשרה אותה אל הבת וחנקה את שתיהן. ועוד הזכירה באוזניה את הכתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו… ואני העליתי בזִכרה את סיפורו הנודע של מופאסאן בבן, שניצל כל ימיו לרעה את צרת אמו, את רחמיה ואהבתה ומסירותה ואת רגש ההאשמה העצמית שנשאה בקִרבה, ועוד מן המופתים מן הסִפרות המקורבים לסוגיה נפשית נפתלת זו. אך ללא הואיל.

ונתייאשנו כליל. כלומר נתייאשנו מן הסיכוי לחלצה בדרכי הוכחה והסברה ושידול מן הלחץ האפל שהעיק עליה וכבשהּ, או לפחות להקל עליה את עָקָתוֹ, ורב היה צערנו על המשפחה כולה שעולמה חשך עליה והיא כנתונה בגסיסה מתמדת, וצר היה על סבינה שמחוץ ל“עניין” זה שנאחז בה כדיבּוק, בשאר תחומי-החיים היתה ככל האדם. רבות תהינו, כמובן, על שורשו של החיזיון, כלומר על הנסיבות החיצוניות של חייה, אשר אולי הם אשר הִצמיחו אותו, או הנחילוּהו לה בירושה. גידוּלה בעיירת יהודים בגליציה הנאה, בין הרים ויערים, שדות ונחלים, מלאה חיוּת ופעלתנות, נערה עתירת כישרונות, וחושיה תוססים, ברק של משובה ופקחות בעיניה הנאות, חדווה מפכּה בה – אחת שטוב לה בעולם וטוב לה בנעוריה המלבלבים. ואז פגשה אותו, את בעלה לעתיד לבוא, אפרים רינג, שממרחקי רוסיה נתגלגל לעיירתהּ עקב הגירת משפחתו אל מעבר לים, בודד ורך לימים. ואז נתקרבו. אף שצעירה ממנו היתה היא לו בחזקת אֵם ואחות וסעדה אותו בכל דרכיו ומעשיו – לבה כבש ונכבשה לה. דומה היה, כי ההרמוניה של הניגודים היא שחיזקה את הקשר ביניהם והוסיפה טעם ועניין למשיכה ביחסיהם. חוש החברה המפותח שבו משכוֹ לעסקי הציבור, לפעלתנות שמחוץ לתחום הקשר שבינו לבינה, שכן אך מחמת כוח רצונו החלוש נמשך הוא אחריה, נכבש על-ידה בלא מאמץ, ואט אט נדחקו בהכרתו חיי המשפחה שלו לדרגה נחותה. היא נשאה דוּמם צערה, חשה כיצד גולש הוא מתוך זרועות השפעתה ושליטתה ואהבתה, אך דיכאה את תחושתה פנימה, ומה גם שבינתיים נולדה הבת הראשונה והיא חוויה ששימשה לה, במידה רבה, פיצוי ותגמול שבנפש. לאהבת-הייחוד הפצועה והשותתת דם שבלִבה נִתווספה, כמובן, גם הקנאה – לאהדה ולחיבה שרחשו לו הבריות בעשייתו ובעבודתו, להצלחתו ולשמו הטוב. כלום אין פירוש הדבר, שאחרים גוזלים אותו ממנה, עושקים את קִניינהּ היקר ביותר, אורבים להשפילה ולדכאה ולשַמְטהּ כחפץ נתעב? והנשים… כמובן. כיצד תתמודד היא בהן? וכיצד יעמוד הוא, קל הדעת וחלוש האופי, בפיתויים שלהן ובייחוד כאן, בכרך הגדול, השופע חדווה וייצרים, המערער בעצם קיומו ואורח חייו הפרוצים ושפעת תענוגותיו הזולים, את אָשְיוֹת המשפחה ויציבותה, מחללים ומטמאים כל שנראה בעיניה קדוש ומקודש, בזה הכרך במערבה של אירופה שאליו עברה לדור עמו מן העיירה הדהוּיה בה גדלה ומושׂגיה וערכיה נספגו בדמה? ועם זאת תכפו גם מאורעות חיצוניים, עקובי-דמים, שהסעירו רוחה ועקרו גם אותה מתוך התחום הצר של חיי-המשפחה שלה.

הנה באה הגדולה במלחמות העולם על אֵימיה ועינוייה וחרדותיה – ושוב עקירה מקן-המשפחה ושוב ניתוק מעם הבעל אשר בו כמו נצטמצמו ונֶעגנוּ ונִתמַצו כל חייה ועולמה בתלוּת גורל, משָל צמחה לתוכו, וכל זעזוע שחל בו מזעזע גם אותה, ובהִדַלדל מקור החיוּת של אהבתו – כתפיסתה וכתחושתה היא – כמו מתדלדל והולך גם מקור חיותהּ. המלחמה ותנאיה שילהבו, החריפו את הפצע בנפשה, וכמו בבת אחת רבּו נתעַצמו הגִילויים של חרדת-קִנאה וקנאת-חרדה לבעל ולבנות, משָל כוח פנימי סמוי האיץ בה להגביר שליטתה עליהם ושמירתה והקפדתה על כל צעד בחייהם, אף שלחצהּ החמור הביא עמו, כמובן, תוצאות מנוגדות של מחאה וסלידה ודחייה ורצון להשתחרר מן המועקה החמורה שלה.

המלחמה חלפה, תנאי החיים נתייצבו, הבנות גדלו, ואך סִבלה וענוּת נפשה לא פסקו. הדאגות הישנות לבשו צורות חדשות. תקופת השלום פתחה תחומי פעולה חדשים – ובראש וראשונה הדאגה לעקורים ולפליטים – והוא, בעלה, אפרים רינג, נתון עתה יותר מתמיד לעסקי ציבור ופחות מתמיד לענייני משפחתו. ובשעות הפנאי המעטות הוא מחפש לעצמו הרפייה מקשיי יומו ומדאגות הכלל בשיחת רעים ליד כוס המשקה, או במשחק קלפים. ולא אחת הוא מרחיק לנסוע לועידות, להתיעצויות, ושוהה מחוץ לבית. וכל ערב שאין הוא עמה – ערב עינויים וסיוטים וחשדות הוא לה. כל ענייני הבית וחינוך הבנות – והבכירה כבר מתקרבת לפרקהּ – רובצים עליה. האם זו האהבה לה ערגה וכמהה מילדותה, הַאלה החיים הנכספים לאחר שנות המלחמה והחרדות והבדידות ולאחר ששָׁכלה את כל בני משפחתה בחורבן בית ישראל בפולין? ועתה מאמצת היא את שליטתה על הבת הבכירה שהיא כבר עלמה במלוא פריחתה וחמדתה, וצעירים נמשכים אליה והומים סביבה כדבורים סביב לפרח הצוּף המדיף ניחוחוֹ בקיץ הזוהר. והיא, האֵם, מחווה דעתה עליהם, היא הבוררת והפוסלת, מה בחירה טובה ונאה לה, לבת, ומה לקוּיה ופסולה. היא, האם, הקובעת והפוסקת והגוזרת כל צעד ומעשה בחייה…

אך המאורעות תכפו בזה אחר זה – הבת הבכירה נישאה ובית בנתה לעצמה, ואילו הצעירה ממנה, עם הוריה – עלתה לארץ-ישראל.

אך עם עלייתם לארץ ישראל החמיר מצבה של סבינה, ודומה כל מִריהּ שנצטבר בה במשך שנים הרבה פרץ עתה כל גדר וכל סכר, וכל עיווּתי נפשה נִתלהטו החמירו.

כי הנה, היא מצאה עצמה בפתע עם הבת הצעירה, השׂרידה היחידה, שעדיין בכוחה להטיל עליה את מרות אהבתה, לאמצה לעצמה, לבֵיתה, מאחר שהבכירה נשארה במרחקים, נשואה לאיש ולה בית ומשפחה וילדים וחיים משלה. והבת הצעירה, חלושת-רצון ורכת-אופי, כנוּעה ועדינה, אף-על-פי שגם בקרבה, במעמקי נפשה, מתגבשת ומתחשלת עמידה של התנגדות ומרי. הם מתגוררים בישוב עולים סמוך לספָר, ישוב חדש העומד בבנייתו, ללא כביש-גישה וללא מאור וללא שאר סידורים תקינים של חיי ציבור, והעיקר – ללא חברת נוער, בה תוכל, הצעירה שבאה מחוץ לארץ, לבלות בחברת בני גילה ולא להיות נידונה לבדידות מדכדכת ולשעמום הרסני, בארץ בה אין היא מעוּרה כלל ובעולמו של הכפר שהוא חדש לה לחלוטין. האב טרוד עתה יותר מתמיד, שהרי הוא מראשי בוניו ועסקניו של הישוב החדש, ואילו היא, האם, יחד עם אחיזתה הנוקשה והעקשנית בבת, עומדת עתה – והיא כבר בשנות החמישים – גם במלחמה נחרצת על אחיזתה בבעל וחשדנותה בו שאין הוא אוהב אותה, שאין הוא נאמן לה, מעכירה את רוחה. כאן, בארץ החדשה שחייה בה מתיחות ודריכוּת בלתי-פוסקת, ובכפר החדש העמוס דאגות וּטרדות בנייה וגידול, היא חשה עצמה חסרת-אונים יותר, מבודדת יותר, כעזובה לנפשה, כמיותרת. ואם תתגייס הבת לצבא, או תינשא לאיש – מה ומי יוותר לה בחייה? אין היא שמחה לבית החדש שלה, לרחבוּתו ולנוחיותו, ולא לפרחים ולדשאים סביבו, לעצים ולמטעים הצעירים. מה לה ולכל אלה?

ואת אשר יָגרה בא לה.

הבת נישאה, שלא בהסכמתה ולמורת רוחה, עם העלם אשר למן הרגע הראשון היה יחסה אליו שלילי ועויֵן לחלוטין. היא נישאה לו, לאחר שברחה מביתה, מן הבדידות שהעיקה עליה ומן הכבלים שלחצו אותה. אם מזדמן צעיר לבית מצהיבה האם פניה אליו, ואם מזדמנת צעירה מעוררת היא בה קנאה בבעלה. והנה חמקה הבת ונחלצה ממנה, נטלה גורל עצמה בידיה. היא נגזלה ממנה בידי אחד שהיה בעיניה התגלמות השחיתות והחולניות, בעורמה נגזלה על-ידו ונתפסה ברִשתו, ועתה - מה טעם לה ומה עניין בחיים והבת, לדעתה, שרוּיה באסון ונתונה בידי נוכל? אמנם לשעה קלה באה השלמה רפוּיה, השלמה-שבדיעבד עם מעשה הבת, אך ימים מועטים אחריה – התחילה ההתקפה העקשנית, הטורדנית, הטרופה על חיי הזוג הצעיר, אשר היתה להם (וגם לבעלה) לסיוט מאוּיים ואשר הביא אותה אל שערי בתי-החולים לחולי-נפש.

ו.

היא הוצאה, לבסוף, מן המוסד הפרטי לטיפול בחולי-נפש וחזרה לביתה – מדוכדכת וחלושה ומיוגעת מאוד מכל המוצאות אותה, ושוב ראתה עצמה כעומדת ליד נקודת-המוצא. דבר לא נשתנה. האִם השלימה עם תבוסתה, האם ויתרה על המערכה?

מכל מקום, בפגישות שנתחדשו עם ידידי ואשתו, נמנענו מלנגוע, ולוּ ברמז, בעניין זה. קשה היה תחילה לעמוד על המתרחש בתוך לבה – והאם שהותה במוסדות ההם הרתיעה אותה? ואולם לא יצא זמן רב ונתחוור לנו, כי ביסודו של דבר לא חלה שום תמורה בחיי רוחה ובאורחות חייה, אף-על-פי שצורת התגובה נשתנתה, נחלשה, איבדה ממתיחוּתה הלוהטת. ואך עגמתה השחוּחה כמו עָמקה. לא אחת מזילה היא דמעות ומייבבת חרש ומתַנה את מרי גורלה ומקוננת על מצבה של הבת שהוא גם אסונה שלה, ואולם, דומֶה, מאיומיה ומלחצהּ עליה פסקה. ואף הוא, בעלה, שומר עתה צעדיה, לבל תפתח מחדש במסע של לחץ וכפייה על הבת, לחץ המלוּוה שערוריות והסתערויות, עלבונות וגם היא, סבינה, אינה סרה ממנו, באשר ילך תלך, ואין אשה בכפר שלא תקנא בה, שלא תחשוד בבעלה, כי נוהה הוא אחריה. הוא השלים והִסכין, באין ברירה ובאורך-רוח מוּפלג, ונוהג הוא לפטור אותה בדבר בדיחה ובחיוך. ורק העלה הצעה, שבתו עם בעלה יעקרו לעיר אחרת - אפשר ובדרך כך יישכח מלבה לפחות ה“עניין” היורד לחייה – ומכל מקום אולי יינטל עוּקצוֹ. אך כדרך כל חלוּשֵי-רצון לא היה בידו להחליט בדבר ולפעול לביצועו, ועצם רצונו זה מלוּוה היה ספקות כבדים שמא, להיפך, יחמיר דבר עקירתה של הבת למקום מגורים חדש את מצב רוחה של אשתו. גם אני, מצדי אני, עושה הייתי כמיטב יכולתי לעידוד רוחה ולעקירתה מן הדכדוך ולחילוצה מן ה“שיגעון” אשר עדיין חילחל בה. משתדל הייתי להביאה אל בין הבריות, למקומות בידור שונים, לעורר בה עניין בעיסוקים שונים ובשאלות ציבור. אך ראֵה זה פלא, לעתים קרובות מאוד עניין זה, היינו יחסי הורים ובנים, צף ועלה ודחק עצמו בצורות שונות. אם כאשר האזנו לדִקלוּמהּ של השחקנית צילי אדלר מאמריקה על האשה האומללה שקיפחה עולמן של בנותיה על-ידי פיקוחהּ המוּפלג והעיקש עליהן, ואם בביקור בסרט האמריקאי “פיקניק” שהוא, בעצם, טרגדיה של צעירה נאווה ומצליחה, טרגדיה כפולה – הן מחמת קנאתה בה של אחותה הצעירה, שאינה נאה כמותה, הן מחמת קנאתה המיוחדת של האֵם בה. גם כאן, בסרט, עמדה האם בדרכה של הבת אל בחיר לבה, וביקשה לכפות עליה קשר-נישואין עם העלם שלא היה לרוחה. ודאי, אין כל חידוש בכל זה, אך אנו, ביושבנו בחדר האפלולי של הקולנוע, מטילים היינו מבטים מן הצד בסבינה שישבה לידנו צמודה למסך, ומהרהרים מה השפעת המראות האלה עליה? הן לעיניה – ולעיני מיליוני צופים – נפרשׂה בתמונות מרהיבות-עין עלילה טראגית בה קיפחה צעירה את חייה ואושרה בשל אהבתה-התערבוּתה המופלגת והאלימה של האם… הן במו עיניה ראתה את התוצאות המרות. איזה לקח תסיק?

ואולם בצאתנו מן הקולנוע (הבת נצטרפה אלינו, וזו היתה פגישתן הראשונה מאז עזבה את המוסד), היא פנתה אל בתה (אנחנו עמדנו מן הצד שותקים), ובקול חנוק בדמעות שאלה-תבעה:

• ומתי סוף-סוף, תנטשי אותו ותחזרי לביתי?

תשובתה לא באה לאוזנינו. היא החווירה מאוד, ודומה כי נאלמה בתדהמתה. ואחרי כן המשיכו שיחתן בלחש, ואנחנו עקבנו אחר מראה הפנים של האם והבת – והוא גילה הכול. והוא אישר והעיד כי אכן הצרה בעינה עומדת.

כאשר פגשתי למחרת היום את הבת ובעלה, עוד חרות היה בה זכר הפגישה ההיא – באותות של פחד ודכדוך וצער וייאוש.

• אמי כמו התנכרה לי תחילה – סיפרה – לא רצתה לברכני לשלום. שוב ושוב עמדה על דעתה ותביעתה ולחצה עלי כי אפרד ממנו וכי אחזור אליה – הוסיפה בהצביעה על בעלה ובהטעימה את התיבה האחרונה – שוב ושוב חזרה על קִטרוּגיה ועלילות-הדברים שכבר נלאיתי להפריכם ולהכחישם…

אחר-כך המשיך הוא, בעלה, עיניו הגדולות, נטולות הצבע והחיים, כמו קמות מחוריהן, ופניו כפני הפּר, אטומות וכבדות. ודיבורו חדוּר זעם וחֵמה על האם האומללה ולעג ובוז גלוּי אל בעלה, ידידי אפרים רינג, ואיום שלא נותר לו מוצא אלא ליטול שוב את גורל העניינים בידיו הוא, ולנקום את נקמתו מזו הגוזלת את אושרו. וכל אותה שעה שהיה יושב עמנו מתרפק הוא על אשתו הצעירה, הרכה, התרפקות שאין בה חן ואין בה רוֹך וכולה במופגן, וספק אם היא עצמה רווה מכך אושר ונחת. ואנו, עם כל רצוננו להבין גם למצב נפשו, שגם הוא נקלע לתוך מערבולת טראגית, עזוּתו וחוצפתו וגסותו ותקיפותו הילכה עלינו רוח רעה מעוררת חלחלה. לרגע לא שכחנו, שבעֶטיו – אם גם אולי שלא באשמתו הישירה – נפצעה משפחה שלמה פצעים אנושיים והיתה לבעלת-מום ואין לדעת את הצפוי לה, כשם שאין לעמוד על טיבם האמִתי של יחסיו וקשריו עם רעייתו הוא, אם גם וַדאות היתה בנו שהוא השכיל להביא את רעייתו הצעירה אל תחת השפעתו-שליטתו הגמורה כמעט והיא עושה את רצונו וכרוכה אחריו – ואין השיקול שלה כבת להורים חשוב בעיניה לעומת השיקול שלה כאשת איש.

ואכן, דומה כי בה, בבת הצעירה, נתמזגה ונִתגַלמה החידה האפופה תעלומה גדולה של ההתרחשות אשר לא ראינו לה פתרון. היא היתה בעינינו בחזקת ציר עליו סובבת העלילה כולה, בְריחַ המקשר את המשפחה הרעועה אל האיש החדש שצמח לתוכה ואשר הוא עורר מורת-רוח כה חמורה בלב האם האומללה. את עמדתה וגישתה, את התנהגותה ויחסה – לא השׂגנו לא סָברנו, וקודם כול את זוֹ האדישות הקשוחה. שכן, גם אם קיבלנו לצורך הניתוח את ההנחה, כי היא הכריעה בנפשה לוותר על האם ולהזדהות עם בעלה, הרי גם אז לא נפלה הכרעה זו – כך הרגשנו – תוך לבטֵי-נפש עמוקים ומאמצים של השתתפות בצרת האשה-האם האומללה. נתונה היא במַעֲבה שתיקתה, ואין להציל מפיה דבר, כחוֹמָה אטומה לקרובים, לידידים. אכן, נֶאֶמנו דברי האם, שנוקשה היא וקשת-עורף וגם אם תיווכח בצדקת זולתה ובכישלון דרכה – לא תודה בו, ואדרבא תתקשה ותִתעַבֶּה יותר ותַעטה קליפה נוקשה מוצקה ותישא חרפתה וכאבה בדומיה פנימה. פחֹד פחדה מאמה הדוחקת עליה, כרודפת אותה בחמת מסירותה כאז, בימי נערותהּ ועלמוּתהּ. והיה הפחד מהול באיבה.

ולא אחת, בעומדי פנים-אל-פנים מול נושׂאיה-גיבוריה של העלילה הטראגית הזאת, הנִפתלת והסבוכה, השׂיאני יצרי להציג לפניה שאלה שמבחן אנושי גדול בה, שאין בכוחו ובזכותו של אדם להטיף לזולתו את פתרונו שהוא מתחום סמכותו המוסרית האישית, כדלקמן:

• אילו ידעת שעזיבתך את בעלך – גם בהנחה מפורשת שמצאת את אושרך עמו, - תסייע להצלתה של אמך, האם היית עושה כן? ואולם, האומנם יש אחיזה ויסוד לדברי האֵם? - גם שאלה חמורה זו לא שאלתיה. מהתנהגותהּ והכרעתה לא נתבררו התשובות לשאלותי.

אך, החיים עצמם סופם לפענח ביום מן הימים, אפשר במועד מאוחר מאוד, את התעלומה הסבוכה ולהשיב גם לשאלות שלא נשאלו. ואפשר שאין פתרונם אלא בקבר.