רקע
אברהם שמואל שטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אסתר פרידמן היתה פקידה, ושנים הרבה רואה הייתי אותה יושבת, במקומה הקבוע, שפופה על תיקים וגיליונות וחשבונות. היא היתה מהותיקות, מהראשונות שבמוסד הציבורי הגדול. בקיאה בכל סדריו, ידעה והכירה את מייסדיו, מהם שכבר נפטרו לעולמם, את כל אלה שפרשו במרוצת השנים ועד לאחרונים שבהם. ולא נעלם ממנה דבר מכל מה שהתרחש במוסד, בכל גילתה עניין, משָל בה נוגע כל דבר. כל השנים הללו היה עיסוקה בביקורת חשבונות, ותמיד אותו סוג עצמו של חשבונות, הנוגע לאותו סוג עצמו של אנשים; ושמחתה וגמוּלה - משנִתגלגלה לידיה תוך עמל-נמלים חדגוני, טעות מוּעטה בחשבון, לטובת המוסד, או אחד העובדים בו. מִגזע המתמידים היתה.


אף היא עצמה נצטיירה תמיד בעיני כאחת נמלה, שעינה כעֵין האדמה האפורה-חומה, עליה היא רוחשת תמיד, שקועה בלא-הפסק בעשׂייתה, ולעולם אין אתה מבחין בקווי דמותה ובחיטוב איבריה. כעורה היתה, לא נוי לה ולא חן, פנים חסרי-חיים-ומבּע, כגוש החומר הרופס, רך ורופף בטרם עוצב בידי היוצר; עיניה עיני-דג צרות, עכורות, ללא ברק וזיק אור, אפה קטון ושׂרוע, וראשה המגושם המכוסה שיער מקריח, דהה, כמו דבוק לכתפיים בלא חציצה כלשהי, והגוף כולו – גוש-בשרים אטום, שידי היוצר לא צרו בו, כביכול, ולא גילפו בו תווים וקווים משלו. צחוק העולה על פניה מוסיף להן יתר עיווּת, כדרך שאנו מוצאים בבני-אדם מפגרים בבִינתם, פורשׂ על פרצופה גלי גלים של קמטים, חושף את טורי שיניה הקטנות התקועות ברווחים זה מזה, מצמצם עוד יותר את עיניה הצרות כשתי שלוליות זעירות של מים דלוחים ופורש עליהן ארשת של אווילוּת וטמטום…


ודברנית היתה, קלת שיחה ומהירת תגובה, זריזה ונחפזת תדיר לפסוק את פסוקהּ בכל שאלה ופולמוס, בין שהוא נהיר לה בין שאינו נהיר לה, להיכנס בדברי זולתה, לחווֹת דעתה, כאילו בקיאה היא בכול ונתבעת להביע את עמדתה שלה. אנשים רבים, שמזדמנים היו אצל עובדי הלשכה, בין מאנשי המוסד בין מאנשי חוץ, כמעט שלא נתנו לעולם דעתם עליה, הצְנוּפה בפינתה, רכונה על ערימת גיליונות וחשבונות; ואף-על-פי-כן, ואפשר משום כך, לא היתה היא מניחה לאף אחד בלא שתפנה אליו ותפתח עמו בשיחה, בשאלה, בהערה, בתגובה… מהם שהיו משיבים לה לאונסָם, שלא להלבין פניה, מהם שממהרים היו להיפטר ממנה, כדי להיחלץ משיחה תפלה, טורדנית. אכן, דוחה היתה את הבריות בכיעורה ובטרדנותה כאחד.


אני, שמקום עבודתי היה באותה לשכה, בסמוך אליה, מוטרד על-ידי אוכלוסיה של אנשים ולִגיון של עניינים שונים ומשונים, משתדל הייתי ככל האפשר שלא להיגרר לשיחה עמה, קל וחומר בחילופי דברים ובפולמוס; ועל הרוב, גם כאשר היה דיבורה הקולני והצורמני בעניינים שלא היה לה שום נגיעה אליהם, מכביד עלי ופורע מנוחתי, לא היה בידי, מחמת עומס עבודתי, לשים אליה לב. על כן סיגלתי לעצמי הרגל שהיה לטבע – להיות מאזין – ואינו-מאזין לשיחה, להניע פעם בפעם ראש כדי לצאת ידי חובה ולהפטיר דיבור לחיוב או לשלילה, בלי לעמוד על משמעות דבריה. דומה, היה לה צורך פנימי להרבות בדיבור, לעורר תשומת לב לעצמה, להבליט את קיומה, ולא חסרו, כמובן, אמתלאות ועילות, ובדרך כך היא כמו נתעלמה מן ההתעלמות ממנה ומן הזלזול הגלוי שנהגו בה. יתרה מזו: אסירת טובה היתה גם על קורטוב של תשומת-לב, על דקה של האזנה חטופה, אפילו על תשובה שבהתחמקות.


מטעם זה לא היה בידה לכבוש את רגשי ההערכה שרחשה אלי, כי שכֵנהּ הייתי ללשכה, ובאוזני ניתן היה לה להפטיר הערה או דעה, ובשבחי היתה מפליגה גם בפנַי. ולא ערבו לי שבחיהָ. אם משום שלא ייחסתי ערך לשיפוטה, אם משום שלא היה לי עניין בשבחים כשלעצמם. כל ימי בוחל אני בשבחי-שפתיים מוּכרזים, נוהג הייתי לשתוק, ושתיקתי כעִינוי לה. ולא זו בלבד, שכן גדולה היתה נכונותה לשַרתֵני בכל דבר, אף להציע את שירותה ועזרתה, ופעמים שטרוד הייתי או נעדר מהמקום ומבקשהּ לעשות מעשה מוּעט בשבילי – והיא היתה מוציאה את מבוקשי אל הפועל בקפידה ובמסירות. שומרת בזיכרונה כל הקלה והנחה שהעובדים במוסד זכאים להן ודואגת לי יותר ממני, לבל יקופח גם חלקי. קריאה בטלפון הבאה אלי בהעדרי – לא היתה נחה עד שבא העניין על סידורו. הודעות והזמנות ומכתבים שנועדו לי ואני מחוץ לעיר, טורחת היתה שיַגיעוּני לשעה הנכונה, וכן בדברים כיוצא בהם, משָל חובה היא המוטלת עליה, משָל מזכירה פרטית היא לי… יתר על כן: אפילו דברים שהצינעה יפה להם, או שהם בגדר סוד מטעמי פרט וציבור, מדקדקת היתה בהם ונזהרת בלשונה ושומרת אותם בלבה ומוסרת אותם לידיעתי ברוב הקפדה. תמיד ידעתי: אפשר לסמוך על אסתר פרידמן.


לימים, למדתי, בהיסח הדעת, פרקים שלמים מתוך ספר חייה… לפי תגובותיה והערותיה. “לא כך היו הדברים בימי נעורי” – נוהגת היתה לא-אחת לומר לצורך ביסוס הנחה מסוימת. עולם אחר, שונה לחלוטין, היה אז, לפני מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר ברוסיה. מוראָם של אבא ואמא היה אז על הבנים, ובייחוד על הבנות. והאנשים אחרים היו, ואחרים המנהגים והנימוסים. הנה, אני, מעיירתי הקטנה באוקראינה שלחוּני הורי להשתלמות בעיר המחוז, בת אמידים הייתי ודבר לא חסרתי, ואף-על-פי-כן מימי לא סטיתי כלשהו מדרך הישר… ובאווירה של הוקרה למיטב ערכֵי מורשת האדם, לסגולות הרוח, למידות טובות גדלתי, ואילו היום האנשים הם אחרים ויהודים אחרים בימינו – סיכמה בעצבות.


  • דור דור וחיוּביו – מעיר אני, כדי לקצץ בשיחה ובחידושיה ובלִקחהּ.

ואך היא, אין היא מרפה, וממשיכה בדברים שכבר שמעתי מפיה פעמים רבות.


  • אילו חיובים וסגולות מוצא אתה בבני דורנו? – משיבה היא כלאחר יד על דרך השאלה. כאן, בארץ-ישראל, גדלנו, פרצנו, התבצרנו, התייהרנו – ונתרחקו הלבבות ונתרופפה תחושת השותפות והאחריות ההדדית בחיי יום-יום. מה שאין כן לפני עשרות שנים, בבואנו לארץ; אז היינו, הישוב כולו, כמשפחה אחת, רוח של חלוציות היתה מפעמת בנו, והיא שיוותה חן ונתנה טעם לסבל… אך עתה, לאחר תקומת המדינה נשתנו התנאים ונשתנו הבריות. וגברה התאווה לכהונות ולשׂררות, להנאות ולעינוגים. רבים שוב כמו אינם מכירים את חבריהם שעמם עמלו וטרחו ושאפו ונלחמו עשרות בשנים ומתנכרים להם. והנֶהנתנים הזוללנים החדשים, המושחתים – אין מניין להם… נכונים להשמיץ ולדרוס כדי להשיג את תאוותם.

היה בי, משום-מה, רצון, להתנצח עמה קמעה, ושאלתי:


  • כלום סבורה את, שלפני שנים לא היו בארץ בעלי מידות מגונות, נוכלים ונבלים, אלא שלבושים היו במַחלָצות של זמנם ומספרם מועט ואפשרויותיהם להונות ולחַבל פחותות?

  • אפשר כך הדבר, לא אדע – משיבה היא, מרוצה מאוד מעצם האפשרות לגלגל בשיחה – מכל מקום לא שמעו אז על מעשים בזויים ומנהגים לקויים, על רשעות וקשיחות במידות מבהילות שפשטו בתוכנו באחרונה. היה רגש של בושה באנשים. היה רגש של רחמים וחסד. הנה, המוסד שלנו, שהיה כמופת, כתַלפּיות אליו נישאו עיני רבים, שרחשו לו הוקרה ואמון, - מי פילל ומי שיער, שעד כדי כך יסתאב ויִשפּל, כמו נעקרה המזוזה מסף דלתו, והיחסים בין העובדים בו – איבה, קנאה, תחרות, חתירה. ומי עוד כמוני, הותיקה, מכירה ויודעת כל אחד מהם, על עברו וגלגוליו, הליכותיו ומעשיו?

וכאן, בנקודה זו היתה מפליגה ברוב התרגשות בתיאור מעשים אשר לא ייעשו ויחסים שאין להם הצדקה אנושית, חברתית ומוסרית, שהיא היתה עדה להם, לדבריה, במוסד, וכולה מַרטיטה רועדת בדַבּרה על העוול וההשפלה, וצער ועלבון בדיבּורהּ. ואולם, לשיא זעמה עלתה משהגיעה לפרשת גדליה צורף, אף הוא מעובדי המוסד, שכננו השלישי ללשכה. הוא היה בעיניה אבי אבות כל טומאה ושִפלות… דומה, שכל רגשי האיבה שתססו בה, כל האכזבה ומפח-הנפש, - ביחסה אליו מצאו את פורקנם.

*

שנים הרבה חלפו מאז ראיתי את גדליה צורף ודמותו חקוקה בזיכרוני, - הדיוֹקן והטיפוס. הקו הבולט והמיוחד שבו היה – השתיקה. שתיקה זעופה, רגוזה, כדממה מתוחה לפני סערה גועשת, הבלוּמה בחֶביוני סתר, אילמוּת עצורה וכלואה במעמקים. רבונו-של-עולם, מהרהר הייתי, מניִן לו לאדם הזה הכוח לשבת דומם שעות, ימים, שבועות, בלי להוציא כמעט הגה מפיו? אכן, מן הבחינה הזאת, היה הוא היפוכה המוחלט של אסתר פרידמן. וכך אני רואה אותו: יושב שעות בלי ניע, קפוץ-פה, רכון על טפסי ניירותיו, כמו שקוע בסוּגיה עמוקה, מפרכת את הדעת, ורק לעתים נדירות מעיף מבט חטוף, מבוייש, מהסס, מתחת למשקפיים השחורות, עבות-המסגרת, וחוזר ומסתכל בניירות שלפניו… שיערתי, ששרוי הוא בהרגשה מדכדכת המעכירה את רוחו, אולי משום כך שהוטל עליו, האדם שלמעלה מגיל העמידה, הרואה עצמו בעל השכלה וכישרון, תפקיד עלוב ומשעמם שגם נער יִסכּון לו, ואפילו זה אין בו כדי למלא את חלל שעות יום עבודתו הקצוב, ואין הוא מוצא שלווה לנפשו, והוא ככלי מלא בושה וכלימה… פעמים, כל-אימת ששְכֵנתנו ללשכה אסתר פרידמן יוצאת היתה את החדר לרגל סידור-ארעי, או שמזדמן היה אדם מן החוץ לחדרנו – היה הוא מעז לחרוג מגדר שתיקתו הקפואה, המאוּנסת, ושמח להתערב לשעה קלה בשיחה, ואז היה פורח ועולה על פניו החיוורות חיוך דל של קורת רוח… ועתים, בשעה כשרה, כשנעדרה שכנתנו-לעבודה ליום תמים, מרוצה היה להעלות לפנַי אפילו רמזים מגלגולי חייו, מזיכרונות נעוריו… והדברים נצטרפו לי כקטעי ביוגרפיה של האיש השתקן, הדמום, הגלמוד, שכולו כיציקת-שעווה צהובה-דהה, ללא זיק חיים…


בהזדמנויות הנדירות הללו מתנוצצות לפתע עיניו בסַפרו על ימי ילדותו בעיירת היהודים הרחוקה, הנידחת בירכתי פולין, שחייתה כמסורת הדורות, והוא מן הצעירים המשכילים, המורדים, שנטש את לימודו בישיבה וזנח את קיום מצוות הדת – ולימים עוסק בהוראה, במתן שיעורים פרטיים לבני עשירים, מחבר שירים, משחק בלהקת חובבים ושר במקהלה וגם מחזר אחר נערות… כן, היו ימים! מיטב ימיו ופֵארם. ובייחוד רבה גאוותו על עברוֹ בשדה המשחק, בלהקת החובבים שהיה במייסדיהָ ובה שיקע מרץ ויוזמה ודמיון יוצר כמידת יכולתו, לא, כי את שירת עלומיו שיקע בה, וקיווה להמשך ולפירות ברכה. אך משעלה לארץ-ישראל – נכזבו התקוות שקשר בעלייתו, בכוחותיו הרוחניים, בעתידו בשדה התיאטרון. באין מוצא המשיך בהוראה פרטית, נאבק מרות על קיומו, שנים סבל חרפת רעב והשפלה, ונאלץ להתרפס בפני מטיבים למיניהם וגם להיזקק למתנת בשר ודם. ודאי, הוא עשה ניסיונות ומאמצים להיאחז באמנות שנמשך אליה, אך נכזבו החלומות שהָגה על עתידו כשחקן הבמה, הן על שום יכולתו המוגבלת, הן על שום שקדמו לו אחרים, דבר שהוסיף על מרירותו והעמיק את נחיתותו. עד שנזדמנה לו, לאחר שנים של רעב-למחצה ויגיעות לאין-שיעור המשרה במוסד שלנו – משרה עלובה – אך הוא נאחז בה כמוצא שלל רב ושמח שנִמנה, לפחות, עם עובדיו, ואף-על-פי שלא היתה חשיבות ולא משקל לעבודתו, וכל עצמה טבועה בחותם של עזרה וסעד, הרי עצם שמו המכובד של המוסד האציל עליו מכבודו והיה כפיצוי-מה לאכזבת חייו, כתגמול לשִברון שאיפותיו. והאמת היא – גילה פעם את אוזני כמגלה סוד יקר וכמוס – שגם בימים אלה מחבר הוא שירים ומחזות (וסופו להוציאם לאור, אם ירצה השם, בחסכונותיו), והוא, כמובן, ער ודרוך לכל המתרחש בשדה התיאטרון…


ההערכה והאהבה העצמית העולה מהערותיו, מרמזיו, מהולה היתה בזעם כבוש, במרירות, בנחיתות כאובה. והוא גם בזה היה היפוכה הגמור של אסתר פרידמן, ששום טרוניה לא היתה לה על קיפוח, ושום ייצר ושאיפה לעלות בגֶרם המעלות של הפקידוּת, ושום תאווה למעמד של כבוד וחשיבות בחברתה; ובמוסדהּ עבדה בשקידה ובחריצות ובהתמדה שנים רבות, שנה אחר שנה, ללא שינוי ותזוזה.


על כורחי ובאי-רצון שומע הייתי את קטעי דבריו ומשפטיו של שכני ללשכה, מעיר לעתים הערה קלה מבלי לחלוק עליהם לגופם, ומבלי להיכנס בפולמוס עמו, ומאזין גם לדברים תפלים, אוויליים, נטולי עניין וחידוש וטעם, שכפאָם עלי, שלא לעלוב בו ולפגוע בכבודו ולצערו וכחושש למשוך על עצמי פורענות. הה, עד מה גברה בשל כך החיבה שהגה לי והכרת הטובה שרחש לי ואשר לא היה מעלימהּ, ותחושת האושר שבאה עליו על כי אני שומע לשיחו ומקל בדרך כך על מצוקת לבו…

*

ובפתע מצאתי את עצמי והנה אני מעין מוקד שנפגשו-נצטלבו בו שתי להבות: שני שכנַי דחקו עלי מכל עבר, הן בשנאתם ובלעגם ההדדי, הן בהשלכת יהבם עלי. עד מה העיקה עלי הוקרתם, והחיבה ששפעה מהם אלי היתה לטורח ולמשא, שאין לי ממנו מפלט, אך שניהם כמו נמנו וגמרו במרוצת הזמן להכניסני בעל כורחי לתחום ענייניהם הפרטיים ולמאבקם ההדדי המוזר, הקנאי, צר העין, ואיש מהם לא השלים ולא סלח לי, שעה שהעזתי לומר דיבור של הערכה לרעהו. מה אשמתי – ניקרה שאלה בלבי – שנקלעתי באורח מקרה ללשכה זו, שמקננים בה גם שני אלה ליד שולחנות פקידוּתם, צהובים זה לזה, זעופים ורגוּזים וזעומים, ומדוע אנוס אני, העמוס לַעֲייפה והמוטרד בלא-חשך בענייני ציבור ורוח, לשאת בטִרחתם ובשנאתם ולנשום בזו אווירת המועקה המרה, החמוצה, המבזה שהם משרים אותה סביבם, שאינה מניחה רגע אחד של קורת-רוח וחדווה, הרגעה והרפייה? מדוע?


אך הנה היא באה, עם בוקר, לעבודת יומה בלשכה, מקדימה מאוד, כדרכה, פעלתנית וחרוצה. הוא טרם בא. היא תולה מבטים בכל פינות הלשכה, משהה אותם על שולחן עבודתו הריק, כמו תרה ומחפשת אחריו. אך על מה כה יזעפו פניה הכעורות, כבר עם בוקר, ואיש לא הרע ולא עלב בה? בפרוזדור הסמוך עוד עושה במלאכתה עובדת-הניקיון, מנערת את האבק, שוטפת את הרצפה, מלקטת שיירי ניירות ואשפה. הדלת בין החדר לבין הפרוזדור – פתוחה. ולפתע נחרד אני – מטר של גידופים וזעקות עולה באוזני, עוקרני מקריאת עיתוני הבוקר ומתגלגל בחללו הרוגע של המוסד. היא, אסתר פרידמן, המגדפת והצועקת. בחימה שפוכה מתעוללת היא בעובדת-הניקיון, לאמור: - מדוע מתרפה היא בעבודתה, ומדוע לא סיימה אותה בשעה היעודה, כלומר, לפני בואם של הפקידים לעבודתם, ומדוע מרבה היא שיחה עם חברותיה במקום שתעבוד, ומה זכותה להפריע לאחרים? עומדת עובדת-הניקיון מוכת-העלבון, מבויישת, מושפלת אל מול הפקידה הותיקה, דמעות נקוות בעיניה וקורטוב אחרון של חיים נמלט מפניה הנאים, המחווירים, מסתכלת בי, כמבקשת צִדקתהּ ממני, הנדהם כמותה ומתקשה להבין ולהשיג את המתרחש ומתגעש לעיני. שתיהן שטחו לפני בלהיטות את טענותיהן ותביעותיהן: האחת – מדוע נותן אני ידי ומעניק את אהדתי לעובדת-הניקיון החצופה ומשלים עמה ואף מעז לעודד את העלובה הזאת, הנאלחת, השמה עצמה כפקידה מכובדת, המרשה לעצמה להפריע את שלוותי ואין היא מקיימת, לדעתה, את תפקידה ביושר ובנאמנות. והאחרת: - כיצד אין אני מגיב על התנהגות מרושעת, על הִתאנוּת בעובדת ישרה, על יחס ההשפלה? האין היא עמֵלה למן עלות השחר במלאכתה, להביא אוכל לילדיה, שאביהם נכה וחולה? האם לחם חסד אוכלת היא? ושוב הייתי נתון בין שתי להבות… אני משתדל להניח דעתה ולפייסה ולהרגיעה – ואין ההצלחה מאירה לי פנים… אין דעתי מתקבלת, כמובן, עליה, שלעולם היא מבינה ובקיאה יותר, ולא זו בלבד שאין מסקנתי נראית לה, אלא שהיא אף טורחת שוב ושוב לחזור (בזרם בלתי פוסק של דיבור בהול ושוצף) על טיעונהּ וטעמיו ונימוקיו. אל אלוהים אדירים! כיצד להיחלץ מרִשעותה התפלה של אשת התַרעֵלה הטורפנית והאומללה הזאת? מה כעורה ומאוסה היא עתה, פניה מעוּותות ועיני-הדג בולטות בהן וכולה כמפלצת ברְתיחתהּ… ואני נֶעגן באמצעי המנוסה והבדוק שלי: שתיקה. אני שותק, וחוזר לעבודתי שנעקרתי ממנה, ואף הסתכלות חטופה בפניה החמרמרות, הקודרות, המסואבות (האין זה מראה פניה של מכשפה?) מעמידה אותי על כך, שעדיין לא תמה הפרשה, שעוד נכונו לי דין ודברים ומְדָנים…


לא יצאה שעה קלה לאחר קטטת הבוקר, שהדיה עדיין רוטטים בחלל, והנה בא הוא, גדליה צורף, וברכת שלום חטופה נזרקת לעברי. אותה, את אסתר פרידמן, אין הוא מחונן אפילו במבט, משָל לא היתה קיימת כלל, ואף היא מרכינה ראשה אל גיליונות החשבונות שלפניה, מתעלמת ממנו לחלוטין, והבעה של ביטול וזעם פרושה עליה. ובינתיים, הלשכה חיה את חייה, מכשיר הטלפון מצלצל, אנשים באים ויוצאים, נערי השליחות מביאים מכתבים ועיתונים, ודומה: השניים נשתכחו כליל, נבלעו במהומה סביב, הגולשת ועוברת על פניהם…


בוקר שמש זוהר צוהל ביקום. קרני זהב מרצדות עולזות על רהיטיו החשופים של המשרד, שכל אות של חמימות אנוש, עידוד ונחמה נעדר ממנו. מה רבה שמחתי לאור ולזהב שנשפך באלומות לתוך החדר המעורטל, הקודרני, ובדמיוני רואה אני את חוף ימה של תל-אביב על התכלת הרעננה שבו, רחבת-האופקים, המשובבת-נפש – מה נכסף אני אליה בשעה זו. ואולם, לא כן סבורה היתה, כנראה, אסתר פרידמן, שכנתי לחדר העבודה…


  • האם חפצי הוא – שואלת היא – שיהא החלון פתוח לרווחה, או, אולי, מוטב לי שתגיף את התריסים, כי השמש יוקדת בעוצמה?

כמוּדרך בחוש שניבא פורענות אורבת, סמוייה, הצצתי לעברו של שכננו לחדר. הוא לא היה אותה שעה ליד שולחנו.

  • היינו הך – הפלטתי חרש. עשי-נא כטוב בעיניך, אסתר.

נדהמה רגע, ואחר-כך ניתקה ממקומה לעבר אחד החלונות הסמוכים אליה והגיפה את התריס ברוגזה. אפלולית פשטה בחדר. צר היה לי על האורה שגורשה, אבל החרשתי, כעבור רגעים מועטים חזר גדליה צורף למקומו. לא נתתי דעתי עליו. לעומת זה עשה הוא עתה כל שבידו – ומבלי להגות מילה אחת – כדי לעורר תשומת לב לעצמו. דלוּק זעף ופולט נהימה חרישית חטופה, כעוסה, פוסע הוא בהילוך מזורז בחדר, מקיר אל קיר, מתייצב לרגע לידי, שתוּק וכבוש, נוטל לידו את אחד העיתונים המוטלים לפנַי, מציץ בו, מחזירו למקומו, וממשיך פסיעתו כעל גחלים לוהטות, ועיניו פונות כפעם בפעם לעבר החלון, עיניים עכורות, חולניות, זורות גיצים מתוך טבּעות אדמדמות האופפות אותן, ציבורי מוגלה לבנה בזוויותיהן, שרוּגזָתן מבקיעה מבעד לזגוגיות הכבדות שבמשקפיו… ולפתע, כמו הבשילה בו בבת-אחת הכרעה גדולה שאין אחריה חרטה ונוחם, הוא זונק לעבר החלון המוגף ופותח את תריסו בהינף אחד…


החרשתי, בוחן בחשאי את תגובתה של אסתר פרידמן, אך היא ישבה דמומה כמופתעת לעוצם העזתו של שנוא-נפשה, פניה נתכַרכמו, נזדעפו, נתעַוותו, כדבוקה ישבה במקומה. מה מתרחש אותה שעה בלבה? – לא קשה לשער. וניכר היה, שבקושי גוברת היא על סערת רוחה.

*

בשובי למקומי, לאחר הפסקה ממושכת, מצאתי בחדר אוכלוסיה שלמה מעובדי המוסד לאֲגַפּיו השונים, ובמרכזה השניים, המתעצמים זה עם זה בצעקה גדולה, בביזויים ובגינויים פרועים… אין לשאת עוד את האדם הזה כאן – עולה קולה של אסתר פרידמן בצריחה צורמת, כנְסירה בברזל. כלום בחזקת אדם הוא? לא זה בלבד שאין הוא עושה דבר ואוכל לחם חסד ומרַמה את המוסד, והוא חדל-אישים וכולו ציבור של פגמים ומומים, אלא שאף אין הוא מניח לאחרים לחיות בשלווה ולעשות את מלאכתם כהִלכתה, ועצם מציאוּתו בזה החדר מפריעה ומרגיזה ומלַבּה יצרים ומרתיחה את הדם… על כן, רבותי, טובת המוסד היקר על כולנו וטובתם של עובדיו נותנת ומחייבת, שייעקר מכאן… מה לו בתוכנו? נטע זר, טפיל משוקץ… מקומו במדבר שממה, בין שועלים ותנים, ולא בין אנשי תרבות. מדוע מחזיקים בו ומקיימים אותו ומשלימים עם החרפה הזאת? אותי, הותיקה אי אפשר לרמות ולהונות… אני זוכרת הכול, יודעת הכול… היא געשה וצעקותיה רעמו כמעיין המתגבר.


ואילו הוא, גדליה צורף, השתקן, הסבלן, שפל-הרוח, ניצב אותה שעה מולה כגוש של אימה מיואשת, קודרת, מזועזע ונדהם ונבוך, כניצב לפני אסון בלתי-צפוי, נטול-טעם-והסבר-וצידוק. ודיבורו קטוע ורועד נמלט מבין שפתיו הבשרניות, היבשות, הסדוקות, שטיפות קצף מלבינות עליהן, כנבלע בשטף הסוער של גידוּפיהָ המשפילים עד עפר. – מי אדם שמוחו בראשו יתן את דעתו – עולה קולו בלחש – ליצור נתעב זה? אשת תַרעֵלה, שייצר נקמנות חשוכה מכרסם בה… מאז הכרתיה יורדת היא לחַיי על לא עוול בכפי, אורבת להַכשילֵני, מחפשת היא אחר תואנות ואמתלאות להציק, לשפוך דמים… מה, בעצם, חפצהּ? הן אפילו הגה אין אני מוציא מפי ימים תמימים, מכל מקום בנוכחותה. שקט אני ממַים ואילם מדג – כדבר הפִּתגם. ואנא, הגידו-נא, הֲיש מי בכלל הנושא עיניו למכשפה כעוּרה ומאוסה זו? מה חטאי ואשמתי, שחולה אני, לוקה במחלה קשה – מֵיחוּשי לב וקצרת… הלוא כבר אירע לי שהרגשתי בכל רע בזמן העבודה והזעיקו אלי רופאים… ולהווי ידוע לכם, כי האשה הזאת מתנכלת לי – מרים הוא קולו וקופץ את אגרופו – תוריד אותי שאולה… אכזריות נשים אין לה שיעור וגבול…


והשניים שוב שמים עיניהם בי, העומד מן הצד, ומבּטיהם תַחנוּנים וטירוף בהם, כמבקשים מפנַי צדקתם, כאומרים: היה-נא אתה שופט בינינו לעיני כל המכוּנסים בזה, אתה הלא עֵד למתרחש כאן יום יום.

  • הנה, גם הוא עשוי להעיד על כך – מצביע גדליה צורף עלי.

  • אדרבא, אדרבא, יעיד ונשמע, ויתגלה פרצופו המשוקץ… נכנסת לדבריו אסתר פרידמן.

ואולם אני נושך שפתי, מתאמץ לגבור על רוגזי – ונפנה לעיסוקי הדוחקים. פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִיוַלתוֹ1 – זוכר אני את דברי החכם. צלצול הטלפון מחלץ אותי מהתפקיד שהם מבקשים לזכותֵני בו, ואשר בָּרי לי, שאין בידי לעמוד בו, ששום שיקול של הגיון ויישוב-הדעת לא יִסכּון לו.

וכך, - ימים וחודשים… יום יום ופורענות שלו, על המגוחך ועל הטראגי שבה, וכנפיו של מלאך רע וזועם משיקות בלשכה, מרחף על שלושת האנשים שהגורל זימנם יחד לשהות ולעבוד בה שעות רבות…

*

הגילוי האחרון לטירופה של אסתר פרידמן, שכינויה בפי יריבה אשת-תרעֵלה, לא היה כרוך בשום מאורע מסויים, בשום עילה או גורם-של-ממש. הוא נאחז ושלח שורשים עמוקים בקרקע המדומה של חוויה-אשלייה שהיתה לתופעת-קבע בחייה, סיוט רווּי חרדה ואימה.

תחילה היא גילתה לי בסודי סודות, תוך התנצלות, על הדבר שגזל את מנוחתה ושלוות רוחה, ולאחר-כך התחילה משמיעה אותו גם באוזני אחרים, ואף שואלת לדרכי ההתגוננות שעליה לנקוט כנגד הסכנה האורבת לה, לדבריה, שוקלת ובוחנת דרכי תגובה ותגמול, ולבסוף הקימה רעש גדול כאזעקה בעניין שרדף אחריה כצֵל מבהיל העוכר את רוחה וחייה ביום ובלילה. דבר הלמֵד מעניינו, שנושאו של אותו סיוט לא היה אחר אלא גדליה צורף, הוא הזומם זה שנים מזימות חשוכות שפלות לנשלהּ ממקום עבודתה, הוא המשמיץ אותה ומוציא דיבתה רעה, אפילו למשפחתה מתנכל הוא ומבקש למוטטה ולהַכריתהּ. ואת מלאכתו עושה הוא בסתר, בעורמה, בתחבולות זדון. אחד מתכסיסי-הקלון שלו, שהוא כותב מכתבי-בֶּלַע וכתבי-פלסתר עליה, ומשַגרָם בעילום שם לחברי הנהלת המוסד ולרבים אחרים. הדברים שהוא מספר במכתביו – דברי כזב הם, הממיטים השפלה וכלייה מוסרית עליה ועל ביתה. יתר על כן: הוא אף אינו כותב את מכתבי-האימה שלו בכתב-ידו, מטשטש את עקבותיו, - אבל האם יש ספק בכך שהוא, גדליה צורף, מחברם, הוא ולא אחר? כיצד תתגונן כנגד הגל העכור החותר תחתה לבולעהּ?


בפעם הראשונה נוטה הייתי להאמין לדבריה. לא מן הנמנע הוא – הרהרתי בלבי – כי גדליה צורף, יריבה, שכוחו מועט לעמוד נגדה במערכה פנים-אל-פנים ולהתמודד בגלוי בתוקפנותהּ המתמדת, המוחצת, אמנם שיגר מכתב של קובלנה עליה, וודאי לא חלק לה בו דברי-שבח-ומחמאה נלהבים… ואולם, לא שיערתי את עוצמת המהלומה והפגיעה בה. ה“רעיון” החדש הזה דבק בה ללא שִיוּר. והיא כנרדפת על נפשה, המומה ופחוּדה תדיר, מזועזעת ומסוערת.


עד שהגיעה השעה והיא התחילה מחזרת על פתחי כל העובדים במוסד, ועל פני כל מכריה ומיודעיה, חוקרת ודורשת ושואלת, אם כבר בא לידיהם המכתב שלו, שהוא כתב-פלסתר מביש. ומשהכחישו האנשים – לא נתנה בהם אמון (הלא כל מבוקשה שיאשרו מראש את הנחתה הוַדאית בעיניה). – מה פירוש לא כתב? - מתרעמת היא. דבר זה לא ייתכן. ודאי מבקשים להעלים ממנה את הדבר. ודאי חוששים מפניו, או מהססים ומסרבים לגלותו לה. אף אותי שאלה, וחזרה ושאלה, ושום תשובה והכחשה שלי לא הניחו את דעתה.


  • מרת אסתר – מבקש אני לשכנעה – האם לא תתני אמון בדברי? כלום עניין כלשהו יש לי להעלים מפנייך? בכל לשון של הטעמה מטעים אני באוזנייך: מעולם לא בא לידי מכתב מעין זה, ומעולם לא שמעתי שמכתב דומה בא לידיו של אחד מעובדי המוסד…

  • אדם תמים אתה, ידידי, תמים המאמין בכל אדם – מפריכה היא מיד את דברי. דבר זה אינו מוטל בספק כלל! והוא כבר נרמז ונאמר לי ממקורות מוסמכים ומהימנים. האומנם טפשה אני? אלא שהוא, בעורמת הנחשים שלו, עושה מעשיו בהסוואה, בפְתִיעה, מן המארב… את כולכם מוליך הוא שולל… תמימים אתם.

דיבוק, טירוף, idee fixe2 שום ניסוח והגדרה לא יבטאו את פחד-התמיד בו חיתה, פחד מכרסם ומדכא שלָפת ולחץ אותה כבצְבָתות-אדירים לאין מפלט. רבות מהרהר הייתי בכך, כיצד לעקור מדמיונה ומלבה חרדה זו שהקדירה את עולמה עליה. ובשעה שדחקה עלי מאוד וסיפרה דברים שלא היו ולא נבראו, החלטתי לא להכחיש עוד את דבר מציאותם של המכתבים המדומים, אלא להקל ראש בהם ולמעט בערכם, גם אם החשוד בעיניה כותבָם ומשַגרם, כדבריה… – וכי במה יש בידו ובכוחו להרשיעך ולהשפילך ולגרום לך רעות? – שואל הייתי אותה, וחולק לה, אגב כך, תשבחות על מסירותה לעבודתה ונאמנותה למוסד וערכו הרם של תפקידה, זריזוּתה וכושרה… וכל עוד ישרה דרכך ועבודתך ללא דופי, אין לך יסוד לחשש כלשהו – מוסיף אני ומרגיעה. דברי גורמים לה הנאה, לרגע היא כמו נרגעת, אולם חיש מהר חוזרת לדבר העומד לה לשטן ולמפגע ועומדת בכל תוקף בשלה ועל דעתה. ואנו כמו נעים במעגל מסביב לנקודה.


על אף כל מאמצי לא הרפה ממנה שיגעון-הרדיפה הלָזֶה אלא אדרבא, הוא גבר והלך וכבש אותה כליל. אני, שראיתיה יום-יום, חש הייתי באֵימתו הנשקפת מעיניה המבוהלות, וידעתי, כי הסיוט הזה, שהיא טיפחה אותו בלבה וציירה אותו בדמיונה בצבעים קודרים ובצורות מחרידות, היה לממשות מאיימת בחייה. (והוא, כדרכו, יושב היה כל אותם הימים במקומו, פניו מצומקים ומצוּמָתים, קמוץ-פה-ושפתיים, או מהלך כצֵל). עיתים דומה היה עלי, ששרוּי אני באחד ממדוריו של הגיהינום… והרגשה נתעוררה בי, שהמתח הזה בין השניים סופו להסתיים באסון.


עד שהגיעה עלילה מוזרה ונפתלת זו, שנתרחשה במידה מרובה לעיני, לשיאה, להתפרקותהּ, לדעיכתה הטראגית. והדבר שבא במפתיע, לא היה אלא כחֲתימה כסיום להתפתחות ממושכת, להתפרצותה של מתיחות צבוּרה שנאכלה בשלהבותיה.

*

אותו יום היה גדליה צורף שרוי בדכדוך יותר מתמיד, מעוּטף בשתיקתו הכבדה, ככורע תחתיה, ודכדוך מר וזעוּם שקוע בעיניו, כולו צְנִיפָה שחוחה, מעוכה, ומסגרות משקפיו השחורות, העבות, מבליטות עוד יותר את חיוורון המוות הפרוש עליו. ואילו אסתר פרידמן היתה תוקפנית ודוקרנית למעלה מהרגיל, נטולת מנוחה וסובלנות, ודומה היה, האֶרס והזעם שבה מפעפעים וגועשים בריתחה יתֵירה. ריח של אבק-שריפה נודף היה בחללה של הלשכה… לא ידעתי את נפשי, אחוז רחמים גדולים לשניהם, האומללים, ותוהה, כדרכי, על השֵד הפרוע, הזדוני המרקד ביניהם, ואשר נצטייר בדמיוני כעין ציפור דורסנית, שחורת-כנף, חדת-מקור, עיניה זורות רצחנוּת, צִפצופהּ מעורר זוועה, צמאת דם-אדם… שניהם השרו דיכאון סביבֵיהם.


יום אחד יצאתי לצורך עיסוקי את חדר הלשכה, ובשובי ראיתי:

הוא שכב פרקדן על ספסל-עץ שליד הקיר, כגוסס, קצף לבן מבעבע על שפתיו הקפוצות, משקפיו שמוטות ופניו אפלות ומבּע של ייסורים שקפאו חתום בהן, איבריו מעוּותים, וכל מראהו כבול עץ שגופו נחרך ולא אוּכּל, אך אחרית חיוּתו וליחוּתו כבר דללה… וקצות אצבעות ידיו שמוטות רועדות מעט בעווית חלושה. בגדיו פרומים, מאובקים ודהים, והוא פולט כפעם בפעם אנחות קטועות חלושות של שיברון-לב וגניחות וקריאות-יֶשַע רפויות, שקוּבלנות-חשאי בהן ובכי מסתרים, על שמניחים לו להוציא את נשמתו, מתאכזרים אליו ואין חשים להצלתו…


וסביבו מצטופפים אנשים רבים מעובדיו של המוסד ולידם גם רעייתו, שהוזעקה אליו, ונראה, שהיא הרוגעת מכולם ומרגיעה את כולם, מבקשת להניחו לנפשו, למען יתאושש בכוחות עצמו, כמצוות רופאיו מאז ומתמיד, כל-אימת שפוקד אותו התקף-לב… הכול עמדו אותה שעה נרגשים, חרדים, דרוכים סביב האיש מוכה האסון, ורק אסתר פרידמן, יריבתו-אוייבתו, נדחקה עוד יותר לתוך פינתה, כמו נבלעה נלחצה בין שולחן עבודתה לבין הקיר הסמוך לו, ראשה רכון על ניירות חשבונותיה, כאילו לא השגיחה במתרחש לידה ובמהומה סביב האדם המוטל בסמוך באין אונים כאחוז עווית גסיסה…


נתברר, שבשעה הקצרה של העדרי מחדר הלשכה, פרץ ביניהם דין-ודברים בשל עניין של מה בכך. והלא מן הנמנע היה שלא יפרוץ. בחדר הסמוך לא היה אותה שעה איש שיזדרז ויפריד בין הניצים, ואך הדים לגידופים ולזעקות נענו בחדרים המרוחקים. משנכנסו העובדים ללשכה – כבר היה גדליה צורף רבוץ באין-אונים על הרצפה, מעוות איברים, מפרפר וגונח. הרימוּהו והשכיבוהוּ על ספסל העץ, וכל אחד מעלה את עצתו על דרך הטיפול בו במצבו הקשה. ורק הוא, כמיואש, סיכל כל עצה, דחה כל תרופה…


לאט לאט התחילו הבּריות שמכונסים היו בחדר לחזור לעיסוקיהם, ובמקום נשארו אך מעטים, מאלה שדרכם להושיע תמיד בפועל. בעזרתם ובלווית רעייתו הוחזר, לבסוף, לביתו, ואולם לעבודתו לא חזר עוד – וגם לאיתנו לא שב. המוסד, שמזמן ביקש להיפטר ממנו, ראה עתה שעת-כושר להזדרז ולהעבירו למעמד של פרישה – שהיא במקרים הרבה גם פרישה מחיי חברה, שאין אדם מקבלהּ בנפש חפצה, ועיתים הוא כגזר-דין מר שתחושת חידלון בה, ואולם לו, לגדליה צורף, היא באה כהצלה, ולא לו בלבד…

*

לימים סיפרה לי אסתר פרידמן מה אירע באותה התנגשות אחרונה ביניהם. לדבריה, העירה באוזניו את אשר העירה, לא עָלבה בו, לא הִתאַנתָה לו, לא התגרתה בו, ורק רמזה, כמסיחה לתומה ובדרכה, שמצויים במוסד אנשים שראוי היה להם מזמן שיפרשו… ואז התחוללה ההתפוצצות. האיש שהיה כגחלת כבוייה, חשוכה ומצוננת התלהט לפתע כאש ברוח עזה, וכל איבריו שלהבות, תפס כל שנזדמן לידו מחפצי הלשכה והתחיל מטיח בה, מהפך שולחנות וכסאות, שומט ודורס… ועם זה צוֹוח וגועה כשור עקוּד קודם לשחיטתו וריח הדמים באפו. – כבודי לא יחולל עוד – זעק. אני אאַלפֵך אלמדֵך דעת… והגידופים והעלבונות, אין בכוחי לחזור עליהם. כחיית טרף השתולל. ועיניו הקמות כמו מבקשות לפרוץ מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו…


  • ולא אעלים – הטעימה – שפחד מוות אפפני. ולא בלבד מנחת זרועו, מהסתערותו עלי, מחמתו הטרופה. עצם ההשתוללות זרעה אימים. דבר לא נשאר במקומו בלשכה – הכול שמט, זרק, בכל בעט. וזעקתו כחיתוך בגוף ובנפש. ניסיתי להרגיעו: מר צורף – התחננתי לפניו – יירגע-נא, הן שום דבר לא אירע, יסלח… הלוא גם לרוצח יש חנינה… והוא אוטם את אוזניו ומגביר את צעקתו והסתערותו הדורסנית עוד יותר, וכל חפצי הלשכה מתעופפים, מתנפצים בעוז, והמראה בחדר כמו לאחר פרעות… אני מתחננת לפניו, מבקשת סליחתו – לשוא. אין הוא שועה גם להפצרות העובדים שנחרדו בינתיים לשֵמַע הזעקות ולמהומה שלא פסקה. – לא, לעולם לא אסלח לה – בקע קולו, ועל דבריו אלה חזר הרבה פעמים בהטעמה נחרצת. אני מבקשת שוב ושוב לשַדלוֹ בקול שתַחנונים בו – וללא הועיל. – הן אשה אני – אומרת אני אליו – אשה שכבר השיאה את בתה, ואני נשבעת לך, שאני מתחרטת מקרב לב על דברי, סליחה ומחילה מבקשת אני ממך… כך דיברתי אליו, ודמעות עלו בעיני, וכולי נחרדת, רועדת, נפחדת, ואני עצמי אומללה אותה שעה ומזועזעת, כאדם העומד לפני תַליינוֹ ומבקש רחמים… ואך הוא הקשיח לבו, הטיח בי גידופים ועלבונות, השפיל ורמס אותי, וניכר בו שתאוותו עזה לדרוס אותי כליל, ואין בי ספק, שאילולא האנשים שניצבו בינינו, היה עושה בי כלה…

הסתכלתי באסתר פרידמן, חוויית הזעזוע שבאה עליה לא פגה ימים רבים. היא היתה מכונסת יותר בשתיקתה, בעולמה, ששוב לא היה בו מקום לגדליה צורף, החי, הקיים, ליריב המדומה, לנושא איבתהּ חסרת-השחר ומשׂטמתה הלוהטת – אפשר איבה ומשטמה שמטבע ברייתם נועדו לנושאים אחרים… ואת חברהּ לעבודה הדביקה.


גם גדליה צורף, בביקורי האחרון אצלו בשכבוֹ על ערש-דווי, תשוש, כנאחז בזיק אחרון של חיים – לא הסיח דעתו ממנה. בירכתיו, שאלתי לשלומו, ניסיתי להעלות חיוך של עידוד על פני – אל-דאגה, מר צורף, סופך להחלים ולשוב לאיתנך – אמרתי. הביט בי בעיניים בוהות, כבויות, שעה ארוכה לא השיב, ולבסוף, בדיבורו הראשון, החליט, שאל לה… האומנם ממשיכה היא עבודתה בלשכה? וכיצד עשוי אני להמשיך ולהימצא במחיצתה של אותה מכשפה משוקצת ומרושעת, להחליף דברים עמה? כיצד? – דבר זה לא נתיישב בדעתו כלל… מובטחני, שברגעי חייו האחרונים רחפה לעיניו דמוּתה באין יכולת בידו להינתק ממנה…


  1. מוטב להיתקל בדובה ששָכלה את גוריה והיא מסוכנת מאד – מאשר באיש חסר דעת (משלי יז יב). הדוב השכול הוא סמל לאדם ממורמר ואכזרי.  ↩

  2. רעיון הנמצא במוחו של אדם, ואין הוא יכול להשתחרר ממנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות