א    🔗

היא הייתה ספרדייה בת הארץ וילידת ירושלים עיר הקודש ומגידוּליה. אפס, ירושלים חיתה וגדלה גם בלבה ובדמה תמיד. גם כשאנוסה הייתה לעקור מתוכה. ואז מתעוררים היו ביתר שאת געגוּעיה אליה. אל שלוות השכונות הנידחות, החלוּמות, האוצרות כמו פוֹעַם ימים-רחוקים ואל הדלוּת הצופנת כמו פאר קדומים, עת חנה בה דוד מלכנו, ונשאו דברם נביאינו וכוהנינו עומדים בעבודתם ולוויינוּ שרים ונוגנים בבית מקדשנו העומד על תילו לתפארה ונגינתם, דומֶה, ספוגה עד היום בחלל הצלוּל כצלילים במיתרי כנורות.

כי הייתה ירושלים ממשוּת יהודית בחייה.

גראציה אברבנאל שמה. גדוּלה, יחושׂ וגאון. נוי של בת ספרד שלַהט בו ועדנה ענוגה. יפי הפרי הבשל, הטוב, הרווי חום שמש ועסיסֵי שורש, והוא משפיל ראשו בצניעות אל הארץ. סממנים אלה עמדו בה, שפעוּ מחיוּכה, מהליכותיה, מיחסיה עם הבריות, מדיבוּרה הרך, הכבוש. כולה מקור. משָל תמול שלשום גלתה עם הגולים מירושלים, עשתה על נהרות ספרד וארמונותיה ושוב חזרה אל עיר הוּלדת רוחה.

ואולם, רעננוּת זו מהולה הייתה בעצבות רכה, הומיה חרש – עצבותם הגְאֵיוֹנה של בני-מלכים שדוּדים.

מימי לא ראיתיה רגוזה, זעוּפה, קשוחה. ואדרבא, טוב-לבב וסלחנות-אֵם רעפו ממנה כטל-שחרית על הבריות, על חבריה לעבודה בלשכת העירייה שמסוכסכים היו, צהובים זה לזה ועוינים איש את רעהו, אם בגלוּי, אם בסתר.

והנה, בחברה זו ובאווירה זו, הייתה גראציה כמלאך צחור-כנפיים ובהיר-עיניים, שירד מעולם האגדה ונתגלגל לעולם החומר העכור והאנשים המרושעים והזועמים.

כמלאך בסדום.

ואף-על-פי שנמנתה עם חבר העובדים ומעוֹרה בענייני המוסד ששימשה מזכירתו, הרי שרוּייה הייתה כמו מחוצה להם ואין צריך לומר מחוץ לסבכי תככיהם ויצריהם. ודבר הלמד מעניינו, שנענית היתה תמיד בנפש חפצה לכל הפונה אליה. והכול יודעים ומודים, שהליכותיה ביושר ובכנוּת, ללא משוא פנים, וכמו הסכימו, בשתיקה להפקיעה מרִשתי המזימות והדיבות.

אפשר בושו בפניה, האשכנזים, אפשר נרתעוּ מטוהרהּ. ואולם, היא לא הפקיעה עצמה מתוכם; כל מעשה עושק ועוול, כל מעשה מרמה והונאה – פצעהּ בלבה. ובדומיה נשאה את כאבה. משָל לקתה היא עצמה. ולא אחד עשוק ומקופח שאב עידוד מאור עיניה, וידע, עוד יש חלקה טובה באדם.

בקרב עובדיה של אותה עיירת-עולים מועטה שררו התעללות מזה והתרפסוּת מזה, קינאה ואיבה, משָל היה זה חצר-מלכות עתיר כהוּנות-רמות. לא נתיישבו הדברים בדעתה וזרים היו אלה לרוחה. פעמים ניסתה ליישב ניגודים וּלפייס את הנגחנים. בעדנה מלבבת נתייצבה בין הנִצים, ובקסמיה של אשה ספרדיה יחידה בקרב ציבור האשכנזים, שרחשו לה חיבה וכבוד. אך בכובד-ראש לא התייחסו לדבריה והתעלמו ממאמציה והיו פוטרים אותה בחיוּך-של-ביטול, או בתנוּעת-יד של הקלת-ראש, כאומרים, בסודנו לא באת. ולעומק ענייננוּ לא ירדת, ומשאלותיך אמנם חסוּדות ונאות, אך תלושות ממציאות חיינו…

באותה שעה עמדה תוגה בעיניה, וקומתה הרמה כמו שחה, נרעדה, ואל מלאכתה חזרה, כנכנעת.

עד שנעמדה בחמור שבניסיונותיה.

 

ב    🔗

לפי ששימשה מזכירה במוסד שחלש על עיירת-עולים, ידעה היא את צפונותיו, מהם שהצינעה והשתיקה יפה להם. מימיה לא נכשלה בלשונה ולא הכשילה. ואדרבא, מהימנוּתה מוחלטת היתה, כסגולת מורשת שאין התמוּרה חלה בה.

אך נתגלגלוּ הדברים, שחמתו של ראש העיר ניתכה על אחד העובדים, המהנדס שילר, מהמעוּלים שבהם. אפשר ביקש לנשלו ממעמדו ולשים במקומו שאר בשר, אפשר ביקש להיפטר ממנו על שום שלא החניף לו. בין כך ובין כך התאנה לו, ועושי דברו הֶחרוּ והחזיקו אחריו, וכל מעשיהם בסתר, כחופרים בור להפילו בתוכו, ולהַפגיעוֹ במוקשים שהטמינו בו לרוב.

והוא, המהנדס שילר, לא שיער דבר, ברוב שקידה ויושר מילא את תפקידו. מן העולים החדשים היה, מפליטי החורבן, שמשפחתו נכרתה וביתו חרב, ולו שני תינוקות כאפרוחים שקינם נשרף.

אין תֵמַהּ, שגראציה הכירה את המהנדס שילר וידעה את עברו – ומי בעיירה מועטה זו לא הכירוֹ? ועוד ידעה שמן הצנועים-השתקנים הוא, מן הנעלבים שאינם עוֹלבים. כמו נמזגו בו דכדוך וצער וייאוש שרָווה בשנות האימה והחרפה וחורבן החורבנות¹. ואף הוא כמסיח דעתו מן הבריות, האוכלים איש בשר רעהו בשל דברים של מה בכך.

וכאשר נתקרבה לצווארו של המהנדס שילר מאכלת ההדחה המבישה והפיטוּרין שבעיווּת-הדין, מלוּוים השמצה ודיבה ודברי-עלילות – נחרדה גראציה ולא ידעה מנוחה בנפשה.

היה הדבר בעיניה כרצח בדם קר מן המארב.

הלוא ידיה כתבו את המכתבים שחתכו בגורלו, הלוא אוזניה שמעו את דיבורי הנאצה שניתכו עליו, שלא בנוכחותו, בסוד ראש העיר ועושי דברו הנקלים. והוא, המהנדס, מופקר, כעיוור ששׂמו לפניו מכשול, מותקף ונתון לשמצה. אך אנוסה הייתה לשתוק ולמלא אחר כל המוטל עליה.

עד שהכריעה בנפשה לעשות מעשה: מעשה הצלה. לילה קודם לכן נלבּטה במצוקת רוחה: האם לחרף נפשה, להתקומם, לחשוף את המזימות החשוכות ולמרוד בגלוּי? ואולי לגלות תחילה את אוזנו של המהנדס שילר על הפח שנטמן לרגליו? שהרי לא זה בלבד שמעילה באמון יש בו, במעשה זה, אלא גם מן הבגידה באנשים שהפקידו בידה את סודותיהם. ומכל מקום, אין ספק, שלא יהססוּ להדיח גם אותה בבושת-פנים. האומנם רשאית וזכאית היא לכך – ומי שם אותה דואג וממונה? מעטים מעשי הקיפוח והעושק? – הרהרה.

ועם זאת בָּרי היה לה, לגראציה, ששתיקתה כמתן יד לפשע, ועמידה-מן-הצד כעמידה-על-הדם². והלוא היא האחת והיחידה העשויה אולי לחלץ אדם מצרתו, להזהירו על הסכנה. וגברה על היסוסיה וחרדותיה. גברה, אף-על-פי שידעה שהיא מעמידה בסכנה את קיומה, כלומר פת לחמה, והיא אלמנה ופרנסת בתה הקטנה עליה.

בלכתה למחרת היום אל עבודתה, בשביל העפר המוליך מצריף מגוריה אל בית העירייה, היה הילוכה קל מִתמיד, כאחד הממהר לקיים דבר מצווה ולבו עורג עולז לקראתה.

קרני השמש התנוצצו בפני הסִדריות הגמוּדות והשיחים המאובקים שלצידי המשעול, ומרחוק נתחייך אליה הים בחדווה גואה, ים חמרמר וקוצף של תחילת אלול מסוער ברוח חופזת.

   

ג    🔗

הנה הם מטיילים לאיטם בשדרה. עצי הפּוֹאֶנְצְיָאנה (צאלון) משלבים משני הצדדים זרועות של ענפים כחופה ירוקה. קומתו הבינונית מוצקה וקשיוּת אפורה בפניו, פניו של אדם שאין עוד להפתיע, שנתנסה בחומרת החומרות.

גראציה שואלת לשלומו ולמעשיו, המהנדס שילר תמה, כנבוך מתחייך קמעה. אין הוא חושש וחושד בשום דבר. נאמנה היא עליו.

בפתע מרכינה היא ראשה עליו, כמבקשת ללחוש לו סוד ואומרת:

• מזה זמן חפצתי לשוחח עמך, מר שילר, ולא נסתייע מחמת ההטרדות המרובות. ואגיד בקצרה: מתאנים אליך בעירייה, החליטו להדיח אותך.

הוא החוויר. נאלם בתדהמה.

קרני השמש חודרות מבעד לעַלווה הענוגה, הרוטטת של העצים, מפזזות בשדרה.

היא שותקת. תמיהתו גוברת בלבו. אחר-כך הוא נושא עיניו אליה ומפליט בקול מורתח ונשבר:

• אבל מדוע, גראציה, מה חטאי?

• אפשר זה הטעם, מר שילר, שלא חטאת – עונה היא. שלא נמצא בך דופי. הבריות אומרים, שענווה ונדיבות הן עתים כקרקע פוריה המגדלת אויבים ומשׂנאים… משׂנאי חינם.

הם ממשיכים בדרכם לאיטם. מהורהרים. כמו ניטל הדיבּר מהם. אפופי דכדוך, ככורעים תחת מועקתה של רשעוּת אלימה שאין לה הסבר וצידוק, כגזר דין מעוּות שאין אחריו דבר.

ואף על פי כן – נענית היא – אל לך להתייאש, מר שילר, וחובתך להתגונן כנגד הקמים עליך. יש דין ויש דיין…

• אבל מה פשעי, גראציה, וחטאי מה? – נתלש מפיו דיבור כקובלנה.

• גראציה, גראציה – לואטות שפתיו חרש וזיק של אהבה ניצת בלבו. ובלבו עלה הפסוק הנצחי: ואהבת לרעך…

• עליך לעמוד על המשמר, מר שילר, ולהיות נכון למערכה, אף על פי שכבר חרצו את גורלך – שומע הוא את קולה. עתה מצוּוה אני לילך, בתי ממתינה. 

• גראציה – הוא אומר – תודתי לך.

הם נפרדים בלחיצת יד. חיוכה הטוב מרחף לעיניו. פעמיה נבלעים בדממה. אִוושה עמומה של גלי הים עולה מהחוף הסמוך, ועצי הפואנציאנה נוטפים רסיסי אור כדמעות…

 

ד    🔗

הוא נשאר עומד במקומו. בודד. דמעה מתקשרת בעיניו. מרירות חסרת-אונים של מוכה-הגורל, שהובס בחרפה בידי זֵדים ובני-עוולה ואין מושיע, גואה בלבו.

הוא מפסיע במעלה השדרה, כחבוק בין העצים רחבי הצמרת. כשיכור. שיכור-צער. רגליו כושלות. כובד הוּצק בהן ובכל איבריו. האם לא ירדה בפתע חשכה על הארץ, האם לא נרגש נחמר הים הפרוש לפניו?

הוא מתיישב על ספסל מוצל בשדרה, ברשות הרבים, שספג ודאי דמעתם ואנחתם של נשברי-לב רבים והוא חש עצמו נידח ומושפל וגלמוד. אחד שהוקא בביזיון מחֶברתו על לא עוול בכפו וחסר ישע.

אחד לאחד מצטרפים במוחו פרטי חייו מאז בא לעיירת העולים והיה לאחד מבוניה. מה ראה ראש העיר להתנכל לו, ומדוע חברוּ נגדו עושי דברו? האומנם נתקנאו בו, פליט החורבן? ואולי אכזריות-חינם הוא, רוע-לבב לשמו, חסר תכלית וטעם וצידוק, הנאתם ועינוגם של אנשים בלי אחווה ואהבה, ללא זיק אלוהים בלבבם, והם כקוצים שכל הנוגע בהם נדקר ונכווה? ובמוחו עולה התפילה הנרגשת של כוהן גדול ביום הכיפורים – שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה…

מפשפש המהנדס שילר במעשיו ובהליכותיו בעיירת-הפיתוח ומבוכתו גוברת בקרבו. נמוך מעשב ואילם מהדגה היה כל השנים הללו: שמח מאוד בחלקו, בחלקתו הקטנה, במשלח ידו, בנס הצלתו ובעשייתו בישראל. לא כהונה וכבוד ושׂררה ביקש, ולא יתרונות. טובת העיר הייתה תמיד לנגד עיניו והצלחתם של מפעלי-הפיתוח-והבנייה עליהם הופקד. אכן, לא אחת מזהיר היה את ראש העיר ממעשים פזיזים וחפוזים, שעלולים היו להמיט עליו קלון ולסבך את העירייה במפגעים חמורים. כלום הטיל אדם ספק ביושרו בכוונותיו הרצוּיות? מעולם לא חסך מאמצים מעצמו. לאחר שממלא היה את המוטל עליו פורש היה בצֵל, חוזר לעיסוקו, שבו סיפוקוֹ. ואולם שמו הלך לפניו כמהנדס-בנאי שפועלוֹ מצליח בידו, ולזכותו נזקפים הישגים רבים, שהוא שמח להם בלבבו, וכל בניין חדש הצומח על גבעות החול הללו כילד טיפוחיו. וגם כאשר שמע את ראש העיר מתקשט בנוצותיו הוא, בפרי רוּחו ועמלו, לא היה לבו רגוז עליו ולא הגה לו טינה. אדרבא, יערב לו, יזקוף לזכותו את המעשים הצלחים, לכבוד לעיר ולפרנסיה. אפשר מנהג מדינה הוא – סבר – שהרי גם אלה שידעו את האמת, לא מיחוּ בידו, משמע שאין זה אלא מדרך הטבע. איש מעשה הוא, המהנדס שילר – מעשיך יקרבוּך, מעשיך ירחקוךָ – הרהר – ואין הדיבור הרם, המתוֹפף, נחשב בעיניו.

הוא נזכר בראשוני מגעיו עם ראש העיר, הַאמן האמין, שמעשיו אך לשם שמים בלבד הם, היינו ללא נופך של בקשת טובה והנאה עצמית וכיבודים ושׂררה. האין הארץ הזאת, והישוב הזה וכל מעשה שבהתקדמות וצמיחה יקרים לו, החלוץ הוותיק, שעלה לגדולה? משום כך לא היטה אוזן לריטון נגדו. ולימינו עמד בכל שעת מסה וצרה שנתרגשה עליו, שכעסן ורתחן היה, מהיר חֵמה ומדון, נוח לכעוס אך לא נוח לרַצות, ותפוש להערכה עצמית מופלגת, אפשר במידה שלא זכה להערכת הבריות.

ואולם, לימים, משהתחיל עומד על טיבו ומבחין בנוהגו – יד רכה ולוטפת רשעים ונוכלים ויריבים ויד קשה ומייסרת טובים ונאמנים – ובבוגדנותו כפולת-הפנים בדורשי טובתו דווקא, שלא חשש מפניהם ולא נצטרך לקנות את לבם – נחרד המהנדס שילר מאוד, ומרוב צער נצטנע עוד יותר, השתדל למעט ככל האפשר את מגעו עם הפרנס המתנשא, העושה מעשי נבלה ומבקש גמול. יפה זכר מה אמרו חכמים בפרנסים שכמותו, תקיפים ומתנשאים, ומה עלתה להם, לחכמים וטובים מידיהם. ועוד ידע: מקננת בו הקנאה בחבריו וידידיו. חלוצים ותיקים כמותו, שהעפילו אחר קום המדינה לפסגת האחריות והתהילה, ולוֹ לא הותירו אלא כהונה זו, וגם עליה יש עוררין, והוא מקיימה לא בזכות חיבתם של בוחריו אלא בכוח לחצם של בעלי-השפעה. הנה עומד הוא לעיניו, אויבו בנפש. כיצד יעמוד בפניו, ומי יטה אוזן לדבריו? אכן, נהפך דינו… והוא בוש ונכלם מאוד.

 

ה    🔗

אך נמוגה דמותו של הפרנס ולידו ניצבת… גראציה. הרי ארשת החיוך הנלבב הפרוש תדיר על הפנים השחומות, והאישים המנצנצות בעיני השקדים כעיני האיילה התמה, הטובה, וזו העצבות הרכה, הנוגה, הנסוכה על כל הווייתה, וזו הפעלתנות והעֵרנות, הנדיבות והרֵעות – ועל הכול – זה הלב השופע, אהבת אדם. אין זאת אלא שמקור סמוּי של חסד מֵזין מַפרה את רוחה וחייה, שהרי בזמנו גוּנב לאוזניו על ניסיונות חמורים שנתנסתה בהם ועל ייסורים שנתרגשו עליה ולא אוּכּלה ולא נעכרה. לא אחת מהרהר היה בה, לא אחת תוהה היה על חייה ועולמה, ולא אחת, מִשמִזדמן היה עמה בתוך עבודתו בין כותלי העירייה, שואל היה אותה שאלות שבשִגרה לשלומה ולביתה, כמו נמשך לשיחה של היכרוּת ורעוּת עימה שלא נסתייעה, שהיא פוטרתוֹ בחיוך חביב ובמלים ספורות ומפליגה לעיסוקה. מעולם לא ראה אותה במסיבות רעים, בנשפים ובחגיגות בעיירה דחוייה זו. כחידה סתומה הייתה, כאחד מלאך רואה ואינו-נראה המרחף סביב, בין העובדים הרבים של המוסד, כסוכך עליהם. האם אין גם ל"ו צדיקות?

ודאי, ודאי שיש – אומר הוא בלבו – ומפליג למרחקים…

הנה שרה בת טובים והנה תמר’ל רעייתו של שמואל זביטקבר מפראגה, פרבר של וארשה בימי שחיטת הקוזקים… והנה אחת ושמה וזכרה לברכה דונה גראציה מן האנוסים והנה אחת שדמותה חרותה עמוק בלבבו, מנעוריו, מגזע חסידי פולין היא, נוֹסח ווּרקה, שעממיוּת נלבבת, אצילה, שוחרת טובה ועזרה לכל נוצר בצלם, אין-שני-לה לחום לב ולמידות טובות: בלימה’לה.

בלימה’לה – ופירושו בלשוננו פרח קטן וצנוּע, בלשון חיבה ואהבה.

האם לא הייתה האהבה הגדולה לכל סובל, ונענה, חותמהּ, שורש נפשה של אשה זו, שגדלה בחצרות רַבִּיִים נערצים, שרי תורה נגידי רוח, מהם הסוֹנטים בהמון העם הדבק בהם ומבקשים ישועתם מהם? לא, לא היה זה רגש של רחמים שהוגה לעִתים שׂבע לרעב, לסובל, למר- נפש, אף לא תחושת חובה כביכול של מאושר לאומלל, אלא אחוות-אדם לגופה, אהבת אנוש לשמה. צַדקת במהותה. ללא בקשת שׂכר בזה ובבָא.

לאחר שנתאלמנה בלימה’לה בשנות-העמידה מבעלה השלישי ראתה עצמה “קטלנית” לא מצאה מנוחה לנפשה והתחילה בחיי נדודים. בנותיה אמידות היו, בנפש חפצה ביקשו לקיימה בכבוד, לידן בבתיהן, אך היא לא עצרה כוח להיות בקרבתן. כוח פנימי סחפהּ גרפהּ למרחקים, ומטלטלת היתה עצמה בדרכים רחוקות. הנה היא אורזת את תרמילה, נושקת למזוזה – ונעלמת. אין יודע לאן, אין יודע לשם מה. שבועות חודשים חולפים עד שמתגלה היכן מצויה היא, בעיירה נידחת, מתגוררת בין דלי-העם חסידי ווּרקה, מקבצת נדבות לצורך השׂאת יתומה ענייה, שפגשה בה דרך מקרה או לצורך אחר כיוצא בו. האין כל נצרך כאח וכאחות לה? פעם אבדו עקבותיה לזמן רב. חיפשו אחריה חיפשו ולא מצאוּהָ. באקראי פשטה שמועה שראוּהָ בעיירה רחוקה, נידחת, שכוּחה מאדם ואל. נתגלגלה לשם במסעותיה המרובים ברכבת, שבהם מפליגה הייתה בשיחות עם הנוסעים היהודים, גברים ונשים, על צרותיהם ומצוקותיהם, מספרת מעשיות על “יהודים טובים” וכמובן על המשיח, שלבואו חיכתה יום יום ושעה שעה ממש. והנה נזדמנה לה פעם בדרך אשה עגונה, שנוסעת היתה על פני המדינה לחפש את עקבות בעלה. עגוּנה שוממה… מיד נצטרפה אליה בלימה’לה, ויחד נעו נדו על פני דרכי פולין, חיפשו וחיטטו, עד שהגיעו לאותה עיירה רחוקה. רק לאחר זמן רב נזכרה לשלוח איגרת קטנה לבנותיה המודאגות ודאי לגורלה. ולא אחת מזדמן ברכבת “נוסע עיוור”, יהודי עני מרוד בלא כרטיס-נסיעה, מסתתר ברעדה מתחת לספסל מעינו של מבקר-הכרטיסים הנוכרי. וסבתא בלימה’לה נחלצת, כמובן, לפִדיונו ומוסרת לו את כרטיסה. משוטטת בדרכים, תרה אחר נידחי-חיים בצרה וצוּקה.

בקוּטנה העיירה, בסמוך לביתו של הרבי, מתגוררים במשכנות עלובים פושטי-יד ועלובי-חיים וארחי-פרחי מנוּוָלֵי עניוּתם. ואולם, בלימה’לה בבואה לקוטנה, ל“חצר” מתחברת אליהם דווקא, יושבת בקרבם, מבקשת לסעוד אותם ולעזור להם, והיא מספרת להם מסיפורי חסידים. ועל המשיח מספרת היא להם, העשוי לבוא כל שעה ממש, ואין הוא אלא אחד “יהודי טוב”, טוב ומיטיב, ועל השמחה שתהיה אז נחלת כל סובל ומר-נפש, עוד קודם שישׂאם לארץ הקודש, ועל רוב הטובה והרווחה שיביא עמו, ואף מבקרי הכרטיסים ברכבות – יהודים מטיבים יהיו…

בלימה’לה, הפרח הענוג, הצחור, התמים, שגדלה בחצרותיהם העבותות של רַבִּיִים בפולין המדינה, וגראציה הפרח עז-הצבעים שקוּי שִמשהּ היוקדת של המזרח, כלאה וכרחל הן בעיניו, ששתיהן בנו את בית ישראל…

 

 

ו    🔗

על שרפרף נמוך, בצריפהּ של גראציה, יושב המהנדס שילר, כמו בליל תשעה באב לעת אמירת הקינות, כביכול… בסמוך, על הספה, יושבת היא, שעוּנה אל הקיר, ומאחורי הפרגוד נמה ילדתה. הוא חש בריקנוּת העצובה שבצריף, שחסרים בו חפצי בית למיניהם. לא, חיים חסרים בו, חיים שנִצמחו ונאגרוּ במשך שנים ונִתגשמו כביכול בחפצים הדוממים, שלכל אחד מהם עברוֹ ורוחו שנאצלו מן הבריות שהשתמשו בהם. מעל לראשה של גראציה, על קיר העץ, תמונת אשה מצועפת. הגְרַאנְדֶזָה הספרדית. גאון ויחושׂ מִדורות שעל נהרות ספרד ופורטוגל שפוכים על פניה. ובעיניה הגדולות ברק פקחוּת וחום אמהוּת, אֵם לבית מעוּנף שעסיסי הגפן הפּוריה בה ומתיקות התאנה רחבת הצמרת הסוככת בכפות עליה על פירותיה. היא ה“בית” וכינוייה בפי הספרדים “פָאמיליָה”. לידה – תצלום שני במסגרת עץ: שתי צעירות גלוּיות ראש, גלוּיות עין, אחיותיה של גראציה, ליד בעליהן האשכנזים. וגם התמונות כזרות כאן, בצריף. כשם שגראציה זרה בו, לפי שהצריף הוא, כרגיל, משכנם של חלוצים בקיבוצים צעירים, של פועלים כובשי-עבודה בפרדסי המושבות, של עולים חדשים במעברות, והיא – גראציה – בת למשפחה מעוֹרה בארץ ישראל, מצאצאיו של גזע אברבנאל שנסתעפו בה זה כמה דורות.

היא מכַבדתוֹ בקפה, שמחה לארחו. פניה מאירות את אפלולית הצריף.

הוא מסתכל בה בחיבה. ועם זה כבוחן חידה ותעלומה – יהודיה ולא יהודיה. החדש הזר והמיוחד שבה, בכל הווייתה ובנגינת דיבורה מושכים ודוחים, קרובה היא אליו ולא-קרובה, קרובה כאשה וּכרֵעה, כאדם, ולא קרובה כיהודיה דוקא, כבת השבט הספרדי.

אפלה בחוץ. אִוושת גלים עולה מהים ונמסכת בדממה. שובל כסוף של הירח נמתח על גבעות כדַבּשות גמלים שהוּברכו עם לילה. ובשׂמי פרדסים רחוקים נודפים.

• באתי להודות לך, גראציה – אומר הוא חרש.

• הבלים – מפטירה היא בחיוך. וקולה עמוק, כניגוּן. אין אני ראויה לתודה ולשבח. חובת אנוש, כבוד אנוש…

• ואף-על-פי-כן – עומד הוא על דעתו – את היחידה שנתעוררת על העוול שנגרם לי, שהעזת, שראית לנכון…

• ודאי, העזתי – משסעת היא את דבריו. זו אמת. הדבר גורם לי רוב צער, מר שילר, אילו בידי הדבר…

הוא חש כמו חרב ננעצת בלבו. מדוע ניתך זעמם עלי דווקא?

• הלא מה שאירע בך, מר שילר, אינו מקרה יחיד, בודד – ממשיכה היא. והם, כלומר ראש העיר ומקורביו-מרעיו לא זו בלבד שהם זוממים להדיח אותך, לפלוט אותך מושמץ, חסר ישע, כבול, גם מבקשים להטיל מורא ופחד באחרים, למען יהיו כל שאר העובדים תלויים בהם, נתיניהם החיים בחסדם ובזכותם… לנתינים צריך הוא, הפרנס, ולא לעובדים בני חורין. זה הדבר!

• ועל כן, מר שילר, מן הדין שתעמוד בעוז על צדקתך, ואולי יתלכדו סביבך גם אחרים. לוּ נשארתי בעיירה זו לא הייתי מחשה. עומדת הייתי עמך במערכה. אבל אני כבר חוזרת הביתה, הביתה… עוד ספל קפה, מר שילר?

• הביתה… – חוזר אחריה המהנדס שילר. – מה פירוש הביתה?

• לירושלים – אומרת גראציה. – זה ביתי, אוויר נשמתי. כל ימי שִבתי כאן עורגת אני אליה, כאל אם. והלוא בה ילדתני אמי, בבית האבנים הישן שלנו – בית יולדות אף לא היה אז – ובו גדלו גם אחיותי. בה ידענו סבל ומצוקות ומעט חדווה. התגוררנו בבית אבות זה, ארוך-הפרוזדורים, המוקף חצר ירושלמית כאחוזה, והוא לנו ירושה מסבא, שציווה לנו לא למוכרו לעולם. מוצק וכבד עומד הבית, כסלע, בשכונה עתיקה. ובו נשמרה ספרדיוּתנוּ ויהדוּתנוּ, כַּיין הישן בקנקן הישן, יהדותנוּ הספרדית.

ארשת חמורה של כובד על פניה, ונימה של חשיבות עצמית בדבריה.

בסמוך אליה יושב המהנדס שילר ואולם היא, דומה, כה רחוקה, כה אחרת, כה שונה עתה – האמנם שונה היא מן הנשים היהודיות שהכיר וידע? מה השוני הזה, של זקיפות-קומה ורוֹך כניעה בו, זה החן של הגזע והנשיוּת המזרחיוּת שחותם קדוּמים טבוּע בו, וזו שייכותה העמוקה ודבקותה בבית-האבנים הישן בשכונה הירושלמית – מפעימים את רוחו, כובשים את לבו. אבל פניו מתעַכרים כמו מחיצה סמויה עומדת ביניהם.

גראציה, מרגישה במבוכתו, שהוא נמשך אליה, ממשיכה בדבריה:

• עִתים כשאני מהרהרת בעתידי, נראה לי, מכל מקום שלעולם לא אוהַב ולא אקשור את חיי בבחור אשכנזי…

• מה טעם הדבר, גראציה? – ממלמלות שפתיו.

• לא, לא משום שיש פסול באשכנזי ויתרון בספרדי, מר שילר. לא. הלא בכל העדות מוצא אתה אנשים שונים. לא נתכוונתי לומר אלא זאת, מר שילר, שגם אתה, כאדם, כיהודי, טוב בעיני, מהוּגן ומכובד, מה שאין כן אילו הרהרתי בך כבעלי, אהוב נפשי, אב ילדי… לא, זה לא, ידידי הטוב!

ואולם עתה, דווקא עתה, מרגיש המהנדס שילר קירבה יתרה לגראציה. מוזר, משָל, היא עצמה שלפה הרהור שלחש בו, שפִּרפר בו, שחיפש פורקן בתיקוּן – שלפה ושמטה. אשה בודדה נאה וטובה, אשה ואֵם כאלון ששילח שורשיו בסלע צחיח, אשה – בית, מסירות ותנחומים, ומי כמותו, שביתו נחרב עליו, טעוּן תנחומים…

• איני מבין, גראציה – אומר הוא בחשאי, שפתיו רועדות. – איני מבין…

היא מרגישה את מבוכתו תהייתו, רעדוֹ. מצחה הרם נחרש קמטים זעירים, כמתאמצת לפתור שאלה חמורה.

• אין הדבר פשוט, מר שילר, ידידי. אני בעולם אחר מעולמך גדלתי. אני ספרדייה, בת הארץ, מגידוּלי ירושלים. גם העניוּת שהיתה בת-לווייתה של משפחתי מרובת-הילדים, המעוּנפת, שונה הייתה, משָל, הֶאצילה עליה ירושלים מזוהרהּ ומקודשהּ. הסבל והמצוק לא נטעו ולא הצמיחו בנו יִצרי מרידה והתקוממוּת, בריחה ונטישה. בית אבא קדוש היה לנו. וספרדיותנוּ חביבה עלינו. זהה היא לחלוטין עם יהדותנו, וגאוותנו עליה, גם בצַר לנו. צאצאי משפחת אברבנאל אנו, ידידי…

נחה קמעה, כשוקלת דבריה וניסוחם והמשיכה:

• ואל-נא תטעה, מר שילר, בדברי. תמורות ושינויים רבים חלו בחיינו. לימים נתרחקנו אני ואחיותי, בגוף וברוח, מבית הוּלדתנו. דברים חדשים למדנו, קנינו, אך גזענו חביב עלינו. וגזענו נטוע בשבט הספרדי, בירושלים משוש חיינו שאין לה חליפה ותמוּרה. ושכל פינה שבה דרכו רגלינו וכל מראה שבה נספג בתוכנו: סמטאות העיר העתיקה והר הבית והכותל, מדרונות ההרים המסולעים, ששרידי מדרגות כְטבעות משתלשלות עליהן, עץ זית עתיק יומין, ארוך קשה-שורש, וכפרי ערבים דבוקים אחוזים בהם. מעל לגאיות וּבתרי ואדיות – ירושלים של ימי ילדותי ועלומי, כמלכה רדומה. שקועה בחלומות תפארת קדומים, דלה ועלובה כמונו. אך גאה היא, יחידה, אין בלתה, כאֵם… אתה לא תבין זאת, ידידי, אתה עולה חדש שגדל בארצות הסְלָבים…

זרם של זיכרונות מפכה במהנדס שילר עולה וגובר והומים בראשו פסוקים מן התפילות וכתבי הקודש. דברי יראים ושלמים וחכמים חולפים במוחו: ומתנגנים פסוקים רצופי אש אהבת עיר הקודש מִשל הנביאים. אצים רצים מלוהטים וקודחים, משנת ילדותו, חלומות נעוריו. הוא מבקש לפרש לה לבת ירושלים, מה היתה ירושלים לנער היהודי בירכתי גולה. אך אין הוא מעז. האם לה, שירושלים בדמהּ, יזכיר את הפסוקים ההם, שעיצבו את רוחו ולשונו מגמגמת:

- בכל אחד מאתנו, בדרכו הוא, חיה ירושלים, גראציה.

ושוב, כקודם, נמשך אל האשה, שמשוך עליה חוט-החסד של גזעהּ היפה ושמור בה מִלֵחו שלא נס בסופות. אך הוא נרתע, רגש של יראת כבוד עולה בו ועוצר בעדו. כל חכמתו וגינוניו שקנה בכרכי העולם מתפוררים ונמוגים נוכח בת ישראל זו הספרדית, בת לבית אברבנאל, בת ירושלים.

בפתע היא נרעדת, מקפצת מעל הספה, ממהרת אל מאחורי הפרגוֹד.

שעה קלה עומדת היא ליד מיטת ילדתה. ואחר כך חוזרת היא למקומה מרוּצה ושלווה.

• הילדה ישנה – לוחשת היא, – אבא שלה אשכנזי היה… 

סימן שאלה נפרש על פניו של המהנדס שילר.

– אחותי הבכירה – ממשיכה גראציה – כשנישאה לאשכנזי, היה הדבר בעיני הורינו כפריצת גדר, כטמיעה. ואין צריך לומר, שאהבו יהודים, והאמינו בבחירתם, ובארץ- הבחירה דבקים היו, אבל בדרך משלהם. וכך חינכו אותנו הבנות, ורצונם - כבודנו. רצונם היה לנו תמיד צו, והוא הדין בנישואין באשכנזים שהיו בעיניהם כנטע זר שחששו מהם. ילדה רכה בשנים הייתי כאשר הביאה אחותי לביתנו את בחירהּ, האשכנזי, שעתיד היה להיות בעלה, והיה הדבר כהפתעה נשגבה מבינתי. מחונן ומשכיל היה. אך אבא לא נתפעל מההשכלה, שהייתה בעיניו כפרח שובה עין שאין לו פרי – פרי יהודי, שחיי אמת ונצח בו, ולוֹ חן ונוי וטיב וסגולות משלו, תפוחי-זהב במַשׂכּיות כסף. זו לשונו.

• ואפשר סבור אתה, ידידי, שיחוס המשפחה הוא שסימא את עיניו של אבא? אין אתה אלא טועה. יום אחד נטל ספר וקרא באוזני את פירושו של ר' עזריה מן האדומים על הפסוק בתהילים “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברִנה נושא אלומותיו”. גם הוא עצמו, ר' עזריה, ממשפחה אצילת-יחושׂ היה, מגולי יהודה הראשונים ברומי וכך הוא אומר: הנושא תמיד את משך הזרע, כלומר יחוס אבותיו, הלוך ילך ובכה; ואילו הנושא אלומותיו שלו, כלומר מעשיו שלו – בוא יבוא ברִנה… את פירושו זה ניסינו אנו הבנות לתרגם בחיינו בדרך משלנו. ואולם, אמת, לא עמדנו בו. הנה לא יצאו שנים הרבה וגם אני, כבר עלמה עומדת ברשות עצמה, נישאתי לאשכנזי. ואספר לך, מר שילר, בגילוי לב אספר לך פרשה זו.

 

ז    🔗

 …כבר למדתי בבית ספר מן הטיפוס החדש, בית ספר דתי, כמובן. בטקס הסיום, זכורני, הִשווה מנהלנו את מוסדנו והלימוד בו לחולין הנאכלים על טהרת הקודש. דרכנו – אמר – כדרך שקבעה ההלכה בתבואה הגדלה בארץ, שבהיותה נערמת בגורן טֶבֶל היא עד שנוטלים חלק לקודש והשאר נעשה חולין. שאיפתנו היא, - הכריז – שגם את החולין, לאמור: החכמות החיצוניות שלמדו חניכינוּ תלמידינו, “יאכלו” בקודש, ברוח טהרה…

ברעבון ובצמא ינקתי ממקורות היהדוּת והדת. הערצתי נתונה הייתה למורי. לא חפצתי לפגר אחר הבנות האשכנזיות. מחמת הדוחק והמחסור קניתי את לימודי בחירוף נפש ממש. ועם זאת עבדתי כשאר ילדי הבית, לסייע בקיום המשפחה. נשאתי בעולהּ, הורגלתי בנשיאת עול. וירושלים של נעורי כבר שונה ואחרת מזו שבה גדלה אחותי הבכירה. אמנם נתרבו בה גם ספרדים ויוצאי עדות המזרח, אך רובם מסורת אבות בידיהם. ממשיכים את אורח חייהם ומנהגוֹתיהם, ואילו האשכנזים שינו את צביונה והחישו את קצב דמהּ, מושגים חדשים נטעו בה, כמו שיווּ לה ברק זר. וספרדיותנוּ היפה, הקדומה, השלמה, כמו נסדקת. אנוסה להתגונן על נפשה, אף להילחם בפרצות שנבעו בחומתהּ, שרבים בתוכנו התחילו חומדים בסתר לבם את החדש ומקנאים בו, היינו: באשכנזים ובהליכות חייהם ואולם אנו הבנות, אף על פי שגם אנחנו הסתגלנו למהלך החדש ולרוח הזמן, שדרישותינו ומאוויינו היו לנועזים יותר, לא מרדנו ולא בעטנו ולא סטינו מרוח הבית ולא ערערנוּ את אושיותיו.

והנה, בדבר הזה – מר שילר – לא חל שינוי גם כאשר הגעתי לפרקִי ובנים התחילו מחזרים אחרי. כי נאה מאוד הייתי באביב עלומי. שנתיים ימים הכרתי צעיר אחד, שנפשו נקשרה בי לאהבה, ואף הוא חביב מאוד היה עלי, והיה קִשרנו ידידות תמה, צנועה עורגת חולמת. מעולם לא חזרתי בשעה מאוחרת לביתי. מעולם לא נתקרבתי אליו כדרך בנות אשכנזיות (וגם ספרדיות) רבות. עניינים אלה שבינו לבינה עניינים שבקדושה היו (והנם) בעיני. לא נתפתיתי למליצות על התקדמות וחופש באהבה, ולא נעלבתי כשמָנו בי פיגור ונחשלוּת. קשורה הייתי בו ביחסי ידידות נאמנה וחיבה רבה, וידעתי, שעם הנישואין עתידה היא להתלבלב, לבוא על פורקנה באהבה ובחיי משפחה, ערגת כל אשה. אך גברה עצת הורי ודעתם – וניתקתי את הקשר עמו, לפי שלא נראה היה בעיניהם. 

– ולא אעלים, שהניתוק הסב לי צער וייסורי נפש, פציעה בנפש, ולא השלמתי עמו בלבי. עד היום לא השלמתי.

• והנה, לא יצא זמן רב, נתגלגלתי לרגל עבודתי לעיירה זו, עיירה שכולה אשכנזית. ובדרך הטבע גם מכרי וחברי אשכנזים היו. רחוקה הייתי מבית הורים, עומדת ברשות עצמי, ולא ראיתי שום פסול בצעיר שביקש את ידי, אף על פי שלִבי נקפני בחרדה סמויה כל-אימת שהגיתי בעתידנו המשותף. עולה מפולין היה, כמוך, מחונן במידות טובות, ששמח בי וביקש את ידי ואהבני, וכמוהו הוריו, ממייסדיו של הישוב הצעיר הזה, שאף על פי שותיקים הם בארץ ולחמם בקושי, לא היו קשוחים וצַייקנים³ כדרך רבים שנתערו בה בייסורים. ואדרבא, נדיבי-לב היו ומאירי-פנים ואוהבי-אדם, ואני טובה ומקובלת עליהם מאוד. וגם הורי השלימו עם נישואיה של אחותי הבכירה.

• ואולם, מר שילר, לא זמן רב נמשכו ימי האושר והשלווה והטובה שלנו. עד שנתרגש עלי האסון הגדול, משמים, באה מלחמת השחרור וההתעצמות מהכובש הבריטי ומהאויב הערבי. רבים נתנו את חייהם במלחמה, נשים צעירות נתאלמנו, הורים שכלו את יקיריהם, ואני תרמתי את תרומת-הדמים שלי, בדרך משלי…

• הוא, בעלי הצעיר, התנדב למערכות, כרבים, והוצב באחת החזיתות המסוכנות, המרות, המתישות ביותר. חודשים ארוכים לא ראיתיו כמעט. חודשים של חרדה וערגה, של בדידות וצער, ואני כבר אם לתינוקת. ידעתי, שהוא עומד בחזית-האש והדמים האכזרית. החפירה בחול המדבר - ביתו וּמשכבו. וידעתי, ששם במלכוּת הטֶבח נעכר שלום רוחו, ומיחוש מסוים, סמוּי ונשכח, שלקה בו בילדותו, נתעורר והחריף והיה כמוגלה וּכרקב המכלה כל רקמת-חיים. היו ימים שביקש נפשו למות. היו ימים שביקש לשלוח יד בנפשו – ולא ימי הקרב והמערכה, אלא שעות הצפייה הדרוכה, שעות הבדידות והניתוק, ואך החובה שבלב קושַרתוֹ לעמדה. שלוות רוחו שנתערערה חיפשה לעצמה פורקן. וסופו שהיה לפקעת של עצבים מזועזעים ומסוערים, פגומים ולקויים, ומיחוש ילדותו גובר וכואב כפצע שהגליד ונפתח שוב… ושעה שאחרים נתחשלו ונתחסנו, כוח רצונו ושלמוּת רוחו שלו נתרופפו והלכו. ודאי אירעו בתולדות המלחמות מקרים רבים בחיילים שדעתם נטרפה עליהם, או סיוטים וחרדות אחזו בהם. כגון המעשה שסיפרו בחייל הצ’כי שאחזוהו בעיצומה של מלחמה געגועים עזים לביתו ולא היה בכוחו לעמוד נגדם, והוא סירב לצאת לקרב והפר כל משמעת, וכל סערת רוחו נתרכזה במילה אחת, בזעקה אחת, בהתייפחוּת אחת, בלשונו: “מאטעצ’קה” לאמור: אמא…

• לאחר שחרוּרו של בעלי מן השירות שוב לא היה בכוחו לחזור לאיתנו, להסתגל מחדש אל אורח-חייו הקודם התקין. דעתו כמו נתערפלה עליו. מרה שחורה ודכדוך היו פוקדים אותו. בשעות המועטות של פיכחון היה אחוז מרדנוּת, סערה, זעף, וביקש להשכיחם בקלפים, במשקאות. הבית - ביתו היה לו ככלא. וגם יחסו אלי, שאהבני, נצטנן, היה לאדישות מטומטמת. אין מאמץ שלא עשינו להחלמתו, לעידודו, לשיקומו – לשווא. שנים ארוכות, מיואשות מאוּימות, שאין למוֹד אותן כלל במידות של זמן, עברו עלי. אך הכזיבו הובישו כל דרכי הריפוי. חשוך-מרפא היה. וכל אותן השנים קיימתי את הבית, בציפורני ממש, וגידלתי את הילדה. עבדתי ופירנסתי. האמונה שעתיד בעלי ביום מן הימים להתנער, להתאושש, לחזור ולוּ במידת-מה לקדמותו, קיימה אותי. היו ימים שהבין הוא עצמו למצבו, כאילו נעתר להפצרותי וגם לתחנוני הוריו. בהם נתעורר שביב תקווה שיגבר על חולשתו, שסערת רוחו תרגע, שדכדוכו יפוג, שאור הדעת יזרח עליו. אך כוחו לא עמד בו לקיים את הבטחותיו, מצבו החמיר והלך. אף לא נמנע למכור מחפצי הבית ולהפסיד את כספו בקלפים, במשקה. אב-בעל שנתעוותה דמותו. ואם דמיון לך, מר שילר, תתאר לעצמך את שברִי ואת ייסורי הילדה, שחשה באסון שהומט עליה, וצערֵי הורי וגם הוריו. אכן, לבסוף נחתך הקשר – נטלתי את הילדה ופרשתי ממנו לצמיתות… גט פיטורין חתם את פרשת חיינו המשותפים.

• ואין אני נושאת בלבי שנאה וטינה אליו, שאומלל הוא, חולה נטול-מרפא. שחייו חרבו. – וקבר כריתי לו בלבי.

זה סיפורי – מר שילר.

   

ח    🔗

הייתה דממה עמוקה בצריף וסביביו, ומתוכה הבקיעה שוועת-אֵלם, מבעד לחלון נפרש באור הירח הים האפלולי, הרוטט, ההומה.

דומם יושב המהנדס שילר. הוא שטירוף הדמים הגרמני חרש בחייו, שנחלץ מטביחות וּשְמדות ועינויים וניסיונות שאין בשר ודם עשוי לעמוד בהם ודעתו לא נשתבשה – אין בפיו ניחומים ועידוד לגראציה. כמה קברות כרוּיים בלבו הוא? ואולם, היא עתה קרובה לו ויקרה מאוד. דומה, נשרה המחיצה ביניהם.

הוא תולה בה מבט חם. עגמה בפניה וחיוורון ענוג. תהום של צער. לא מרירות ולא רוגזנות, צער שנזדכך ונתעלה.

• גראציה – לוחש הוא בחיבה, ואין בידו להמשיך.

היא חשה ברגישוּתו, בפעימת לבו, ואומרת:

• עיניך הרואות, מר שילר, שלא נשברה רוחי, שאיני מקוננת על אסוני שאיני מורדת בשמים. האין אתה סבור שיד ההשגחה היא שנעלמות דרכיה?

• נאים דברייך, גראציה, נאים, ואולם, הדבקוּת בחיים ועילויָים זו סגולת הסגולות של ישראל. האין אנו אומרים על המת, תהיה נשמתו צרוּרה בצרור החיים? טירוף ההרס והמלחמה מכלה – ולא רק בחלליה – בכל מכלה היא, בין יהודי, בין נוכרי, בין אשכנזי, בין ספרדי, ואף על פי כן…

היא מבינה לרִמזו ונענית:

• הדין עמך, ודעתי מסכימה לדעתך, מר שילר, אלא שפעם בפעם עולה בי הרהור שאין בידי להימלט ממנו, שאילו נישאתי לספרדי, בעצת הורי…

הפסיקה והשתתקה.

יצר פנימי חזק משיאו להשיב לדבריה, לחלוק על הרהורהּ, והעיקר – לא לכלוא עוד בקרבו את רחש לבו, משיכתו וחיבתו אליה. ואין הוא מוצא את הניב היאה, ההולם. על כן הוא אומר:

• בתך, גראציה, בת לשני שבטים היא… בת הארץ. ושניהם שותפים בה, בחומר ובצורה, בגוף ובנפש.

• ודאי, והיא נחמתי, מר שילר, שׂרידי וחמדת חיי.

• והנה, בילדתך הוגה אני עתה, גראציה, בילדתכם, ובעוד ילדים שכמותה שנולדו במלחמות, בסערות, בנחשולי דמעות ודמים. עִתים דומה עלי, שעם בריאת האדם נברא גם מלאך החורבן וכמו מן המארב ילעיג לו. יארוב לו, יתנכל לו, מכלה אותו בידי עצמו, ופורענוּיות טמונות ומזומנות עמו תמיד. עין בעין ראיתי אני את מלאך האימים הטמא הלָזה מכלה את בית ישראל. ומאז גברה בי, נתלקחה בי – על אפו ועל חמתו – תשוקה אדירה לחיים, לצמיחה, לאור… את תשוקתי שיקעתי בבניינים שבניתי, בתים מעץ ואבן. וחפצי – לרוץ אל בין הבריות, אל בין היהודים, ולקרוא באוזניהם יומם ולילה קריאה אחת:

• הבה נקטול את מלאך האימים.

• אנו, היהודים החיים, תאבי החיים, מקדשי החיים, ונכרות את ערלת לִבנו, למען ניטהר ונחיה, ולמען ילדינו שנתנו לנו חיים והם נתנו לנו טעם חיים…

• נאים דבריך, מר שילר, - מעירה גראציה בשמחה כבושה. נאים ונחמדים.

• זקוּקים ילדינו לאב ולאם – נענה המהנדס שילר – ולבית יהודי. ואנו, שנינו, זקוקים לו. לבית יהודי בישראל זקוקים אנו, גראציה –

• הדין עמך – ממלמלת היא.

הוא מסתכל בה ורואה:

עיניה מושפלות, אור עולה בפניה החיוורות, ונשימתה חפוזה. האומנם מבשילה בה הכרעה שגם עתידו תלוי בה? האומנם?

   

ט    🔗

בציפייה בלב מפסיע המהנדס שילר במשעול בין גבעות החול שעות ארוכות בלילה. והנה צריף מואר, בית-כנסת – ולבו נרעד בקרבו. יהודים אומרי סליחות. “סליחות שפתיחתן באמירת קדיש, או בזכות הנעקד על גבי המזבח ופשט צווארו תחת הסכין תרחם על בנינו”… גל של חום מציפוֹ – זיכרונות נעורים ובית-אבא קודם שחרב ואווירתם המזככת של עשרת ימי תשובה וימים נוראים, ימי הדין וימי הכפרה והמחילה ותקיעת השופר שהיא מידת הרחמים. וזה הניגון של הכנעה ופיוס “הנשמה לך והגוף שלך”… גם הוא, אז, שם, טבל והלך בלילה האפל, בצינת אלול, לסליחות – וחם היה בלב.

שעה ארוכה הוא עומד, מאזין, והתפילות הנפלאות, הנעלות, האנושיות, אין-דומות-להן, תפילות זכות, שירות קדושות, הומות בלבו, ובפתע הוא מרגיש כמו נשתכחו כליל עינויי יום אתמול ואכזבתו וחרפתו. הלילה מצטמק ומתעלם. האפלה נמוגה ומתבהרת. בפאתי האופק עולה השחר, מפציע לאִטו ממַעבה עלום ועלוּט. והוא נולד בחדווה, כבשׂורה, כתפילה, כתקווה, פליאה ותמיהה פרושים על פני האילנות הטלולים, ועל מרחבי הים המתנוצץ, הרוטט, ההומה, המתאווה אל האור, והיקום כמו עצר נשימתו וצופה בפלא-הבראשית. אוזניו של המהנדס שילר גומעות את המיית הסליחות ועיניו שותות את האור הרך, הטוב, הטהור של שחרית יום אלול – ואור זרוע בלבבו.

השחר עולה.