І    🔗

אַרְנוֹלד בֶּקְלִין מת – אבל מי יודע מכם כי חי? ואם אֹמַר לכם, כי הוא האיש אשר בצבעים משוחים במכחול על-גבי חתיכת בד ידע לערער את כל לב עד היסוד, ואם אֹמַר לכם, כי היה האיש הזה צַיָּר אשר כמוהו לא הניח ואשר זה מאות שנים לא היה כמוהו, ואם אוסיף עוד, כי ברא לבני-אדם עולמות אשר אליהם הם יכולים להתמלט בהיות לבם עיף וחלש וכואב ובהיות נפשם מושכת אותם לאשר אָין, ואם אֹמַר עוד, כי בכחו הכניע עולם מלא ומלכים הכריח להשתחווֹת לו – הלא אתם תענו אותי: מה נפקא-מינה לנו, מה יתן ומה יוסיף לנו?

כמעט אשר יכול אדם להיות משֻׁגע ממשמע אזניו! ואל האנשים האלה קויתי ועל האנשים האלה חלמתי את חלומותי וחזיתי לי חזיונות, ועל האנשים האלה חשבתי כי רעיון להם וחֵפץ להם וכי יקום מהם דור חדש וחי. איככה…? איככה…?

כן, לא יתן לכם ולא יוסיף לכם – אבל אוי אוי לעם אשר איש כבֶקלין לא יוכל לתת ולא יוכל להוסיף לו! עם אשר רגשותיו הומתו ומתו ורחשי-לבו בפני כל עדן ורֹך נחנקו ויסוּפוּ ואשר כלו היה יבש כשבלת-תבן ולא יצלח עוד להתפעל ולהתרגש, עם כזה יתפלץ עליו כל אוהב וישום עליו כל שונא. רב לי אם אראה איש-יהודי קורא דברי-שיר, רב לי אם אזכור איש-יהודי מביט בפני ציור על-גבי הבד – ותוגה גדולה וחרישית ממלאה את כל נפשי ואני דואג ודואג.

הנה באו אחרים, אשר התעסקו בתחיתכם וישימו לפניכם את עיקרי-האמונה שלהם, אשר בהם הם מאמינים להחזירכם לתחיה, ואולם גם לי עיקרי-אמונה.

כי לא המוח הוא העושה עם לעם, כי-אם הלב – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי; כי לא באמצעים מן החוץ יְחֻיֶּה עם וחי – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי. פעמים הרבה אני מוכרח להעביר לפני עיני רוחי את תמונת הגוף החנוט הגדול, אשר אין לו לֵח ואין לו רגש ואין לו חוש, אשר ישמע לקול מנגנים ולא יבין, יאזין דברי שיר ולא יקבל, יביט את כל יפה ולא ידע, ואז לא אוכל לשכוח עוד את הדברים המרים: אכן חציר העם. אם יאמר לי איש: יש לצוענים תקוה, אאמין – אני שמעתי את נגינותיהם בתוך הערבה הגדולה לבינות הקרפַּטים, ונפשי יצאה בנגנם ואָבן את בכיתם אשר הם בוכים בנגוניהם ואדע כי יש להם כליון-נפש, ולכן יש להם תקוה. אם יאמר לי איש: הסרבים דלים וחלשים והם היו לעם וגם אחרית תהיה להם, אאמין – אני שמעתי את שירי נשותיהם ובנותיהם על-פני השדה לפנות ערב ואת נהי קולן בשיריהן את העצבת הגדולה והנוראה אשר בקולן, ואחוש עמהן גם אנכי כי עם המה. ואולם כמה מן היהודים מרגישים את הצֹרך לשפוך את לבם? כמה יש להם הכרח לבוא אל הקֹדש בבתי-המוזיאות, להתעדן ולהתרגש ולהתקדש? מה מספר אלה אשר ידעו את בֶּקלין המת כי חי?

אין אני יודע על-פני כל האדמה עם אשר קהו רגשותיו עד לאותה מדה ואשר בטלו חושיו הפנימיים כעם ישראל. הראו אותו מה שתראו, השמיעו אותו מה שתשמיעו – לא ירגיש, לא ירגיש…

ועוד הפעם אני מוכרח לחזור על משנתי: לא מן החוץ תחל הגאולה – מבפנים תחל; לא מן המוח – מן הלב תחל.

„תשועת ישראל – אומר אחד-העם – עתידה לבוא על-ידי נביאים, לא על-ידי דיפלומטים ”.

ІІ    🔗

הם אומרים: העצמות היבשות, ואני אומר: הנשמות היבשות. הנשמות שבאפנו יבשו כלולב שנשאר משנה שעברה; תחיינה-נא הנשמות היבשות והצנומות והצופדות האלה, וחיו העצמות מאליהן. ואולם לוּ הבינו זאת האנשים אשר מסביב, כי אז היה לנו זה לסימן שהנשמות אינן עוד יבשות כלל, ואז לא היה לנו צֹרך כלל במשא-ומתן זה.

אבל האנשים אשר מסביב אינם מבינים את זאת. ד“ר ברנפלד בא ( „הדור ”, גליון 14) ולועג מעט לתחית האֻמה על-פי מלאכת-מחשבת, שופך מעט מים קרים על ראשי אלה האומרים „להגביר את כשרון השירה והפואיזיה, רגש היֹפי והנעימות בבני-עמנו ”, מזלזל מעט באלה „הצועקים: מלאכות יפות! ציורים! פסלים! ”והוא יודע, כי אין עם ישראל נופל ברגש היֹפי שלו מיתר עמי-הארץ, שהרי, בהתעכבו בבית יהודי מוכר יי”ש בכפר בקצה גליציה, „סבבוהו תיכף בני האכרים העברים בשאלות וספקות בשירי שילֶר ”, והטעם לדבר פשוט מאד: משום „שספרים כאלה היו יכולים להביא אל ביתם ולעסוק בהם בשעה שהם פנוים מעבודתם בשדה ולהתענג על נֹעם המליצה ”, ואולם אם אינם יודעים „את תמונת וֵינוס ממילו וציורי רמברנדט ”, אז גם הטעם לדבר הזה פשוט מאד: משום שלא היתה להם כל הזדמנות לדעת אותם. אלה האומרים להחיות את העם באֹפן האמור „לא נסו לעשות מה באמצעות פעולה חיובית, היינו – על-ידי יצירות לאֻמיות העלולות להעיר את רגש היֹפי בלב העם בכתותיו הנמוכות ”. ולפיכך בא ד“ר ברנפלד לידי מסקנה, „כי חלק גדול של התלהבות וההתפעלות ליֹפי ונעימות, שהתעוררה בנו לפתע פתאום, היא רק חִקוי או רמאות ”, וכל הרעש הזה אינו אלא משום שמפַסל אחד בעל כשרון „איקלע למחננו ועליו נלוו איזה סופרים, ותיכף היה פזמון חדש בספרותנו: הננו כלנו פגרים מתים! אין לנו לא נֹעם ולא חוש הטעם ”. ואולם בעיקר הענין עושה ד”ר ברנפלד את אשר הוא עושה תמיד: מצוה אותנו „להמלך לפעמים בתולדתנו, לבקש תורה מפיה ”, אחרי אשר „התנועה המפעמת כעת במחנה ישראל… היתה כבר לעולמים ”. „ומה אני טוען ודורש מסופרינו? כי יעיינו לפעמים בתולדֹת ישראל! ”

ד"ר ברנפלד טועה קצת: התנועה שאנחנו אומרים, לא היתה עוד לעולמים.

ד“ר ברנפלד הוא כעין מלאך הממֻנה על ההיסטוריה, ועל כל צרה שלא תבוא הוא עושה עמנו כאותה אומנת המאיֶמת על הילד בכל עת תמיד, כי עוד מעט ובא האדם השחור עם השק שלו: עוד מעט והוציא את ההיסטוריה מנרתיקה, עוד מעט ובא עם המדעים ועל כל השלשלאות התלויות בהם והורה אותנו דרך-ארץ. מכבד אני מאד בלבי את ד”ר ברנפלד על ידיעותיו הרחבות והשונות מאד ועל כשרונו המצֻיָּן לדבר בבינה ישרה ובפקחות יתֵרה על כל דבר ובכל עת, ואולם: „האיש הזה – אומר יוליוס קיסר על קסיוס – הוגה יותר מדי; האנשים האלה מסֻכּנים… הוא קורא הרבה, הוא בוחן גדול ורואה עד התהום את כל מעשה בּני-האדם; איננו אוהב כל שעשֻׁע… איננו שומע מוסיקה, ואיננו משחק בלתי-אם לעתים רחוקות ”. עוד זוכר אני לד"ר ברנפלד את מאמרו, אשר כתב לפני שנים אחדות באחת מחוברות „השלח ”על-דבר הֵינֶה ועל שיריו; את המאמר הזה לא אוכל לשכוח ולא אוכל לסלוח לו; טינה בלבי עליו; הוא הוגה הרבה – אבל במאמר ההוא הוכיח, כי יותר טוב היה עושה לוּ לא התעסק כלל בּשאלות הנוגעות במלאכת-מחשבת ובדברים התלוים ברגש ובטעם. דברים כאלה אין מנצחים בּהגיון ובשכל לבד. לדברים כאלה צריך אדם עוד איזה דבר, שאינני יודע להגיד מה הוא. כמדֻמה לי, שגם „הרגשה ”אינה המלה הנכונה, שאני מבקש כאן.

טוב היינו עושים אילו באנו להמלך לפעמים בתולדתנו – לא! טוב היינו עושים אילו יכולנו לשכוח לפעמים את תולדתנו, ולוּ רק לשעות, ולוּ רק לרגעים אחדים! טוב היינוּ עושים, אתם אומרים, אילו באנוּ לעיֵן לפעמים בּתולדת ישראל – לא! רק לא עיון! רק לא ספרים! רק לא היסטוריה! נפלה-נא ביד אשר נפלה, ורק בּיד המלה הכתוּבה אל-נא נִפֹּלָה. הן כמעט בעצמנו, ברמ“ח אברינו ובשס”ה גידינו, כבר היינו להיסטוריה בשביל החוקר, לדבר שבעיון, לספר מכֹּרך ומוטל באבק באיזו ביבליותיקה. הן כמעט נשמתנו בעצמה כבר היתה למין קלף עור על-פני איזה ספר-תורה ישן, אשר צפד כלו. האם לא די לנו באותו הכבוד שהיה לנו עד כה כי היינו לעם-הספר? אתם אומרים: ניתי ספר ונחזי, ואולם: לא, ניתי אור ונחזי, ניתי אויר ונשאף, ניתי רוח מן החוץ ונחיה, ניתי ירק של ניר ולחלוחית של אילן ונריח ונרוה, אותו הניר ואותו האילן אשר למדונו עליהם, כי האומר מה נאים הם הרי זה מתחיֵב בנפשו. בחיי ראשי! לא האומר כזאת מתחיֵב בנפשו, כי-אם זה האוסר עלינו את כל זאת הוא המתחיֵב, ולא רק בנפשו, כי-אם בנפש כלנו. הוי, הספר – עד כמה עשה אותנו זה לאֻמללים? לקח ממנו את הלב ונתן לנו את המוח; לקח ממנו את ההרגשה ונתן לנו את ההגיון; לקח ממנו את הלך-הנפש ונתן לנו את הדעת; ואת האמונה לקח ממנו ויתן לנו תחתיה את הידיעה, ואת הכשרון לחלום חלומות לקח ממנו ויורה אותנו למנות ולספור ולחשוב; ואת כח-הדמיוֹן לקח ממנו ויתן לנו תחתיו את פס-היד הנורא, אשר עליו כתובים הדברים הנוראים: מנא, מנא, תקל ופרסין; ואת התקוה לקח ממנו ואת תאות התחיה לקח מנו ואת החירות לקח ממנו ויתן לנו תחתיהן את המלה. השירה מתה, החשבון קם. ועתה, כאשר יתעוררו כלם מסביב למשפחותיהם ולגוייהם לעמוד לתחיה ולקבל את המגיע להם בעולם הזה, ובאים גם אנחנו בין הבאים ודרשנו אץ תחיתנו, וענו ואמרו לנו: את שלכם כבר סלקו לכם, הלא יש לכם – ספר, הלא הוא בספרתכם.

דברים כאלה, ועוד אחרים ורבים כיוצא בהם, שאינם מסֻגלים כלל להיות מתֹארים במלים, מרגישים אלה האומרים „להגביר את כשרון השירה והפואיזיה, רגש היֹפי והנעימות בבני עמנו ”. אם באמת יש איזו אפשרות בעולם – אומרים אלה – להביא עם לידי תחיה, אז לא על-פי היקשים הגיוניים ולא על-פי חכמות ומדעים ועיונים בהיסטוריה ולא על-פי מעשים מבחוץ, הפועלים על המוח, יעָשה המעשה הזה, כי-אם על-פי גֵרוי הרגש והטעם. אם אין לנו עוד אמנים וחרשים, אשר על-ידי „יצירות לאֻמיות ”הנעשות בידי עצמם יוכלו „להעיר את רגש היֹפי בלב העם בכתותיו הנמוכות ”, אז טוב הוא לכל-הפחות אם ננסה לעורר את העם על-פי דברים. והחזיונות האלה לא על-פי איזה מקרה נולדו בקרבנו. רק איש שרגיל לדיֵק כל דבר על-פי מופתים היסטוריים והיקשים הגיוניים יכול לבוא לידי מסקנה, כי כל המעשה אינו אלא משום שמפַסל אחד בעל כשרון „איקלע למחננו ועליו נלוו איזה סופרים, ותיכף היה פזמון חדש בספרותנו ”. בשוטים או בכתבנים ממין ידוע, שאין בהם באמת אלא „חקוי או רמאות ”לא עסקינן. ואולם גם בנערים באיזה כפר בקצה גליציה, הסובבים אדם בשאלות וספקות בשירי שילֶר לא עסקינן. גם למסקנה זו, להחליף קריאת שירי שילֶר בשאיפה למלאכת-מחשבת, יכל לבוא איש המבין את „התנועה המפעמת כעת במחנה ישראל ”רק על-פי דיוקים היסטוריים.

ואולם גם בעיקר הדבר – באותה הראיה שהוא מביא מן ההיסטוריה – כמדֻמה לי שטעה קצת ד"ר ברנפלד.

כל זאת, הוא אומר, כבר היתה לעולמים. „בשנות העשרים למאה הי"ט קמו בברלין אנשים צעירים מבני-ישראל וכו' ויסדו את החברה „להרבות קולטורא בישראל ”וכו'. „בכמה פרטים נדמתה שאיפתם ופעולתם אל שאיפת בני-דורנו ”; „ראשי החברה הזאת דרשו הרחבת המדעים, הרחבת כשרון המעשה ומלאכות היפות בישראל ”; ואולם „הם טעו בחשבונם ”– ובכן הוא בא לידי מסקנה, כי גם אנחנו בעת הזאת טועים.

אבל כל הדברים האלה הלא אינם אמת כלל! אנשי האגֻדה ההיא לא עלה על לבם אף בחלום הלילה להביא את העם לתחיה על-ידי הרחבת המלאכות היפות בישראל. אדרבא, הם אמרו לעסוק דוקא רק באותם הדברים שהם ממש ההפך מכל מלאכת-מחשבת: תחת הפלפול הישן והעיון הישן והספר הישן לקחו להם רק את הפלפול החדש ואת העיון החדש ואת הספר החדש, ואין להתפלא כלל אם עמד העם מנגד ולא שעה אליהם. רב לנו אם רק נזכיר פה את שמות האנשים אשר עמדו בראש: את גַנס ואת צונץ ואת מוֹזֵר. רב לנו אם רק נקרא את ההקדמה לספר התקנות שלהם שהדפיסו (ברלין אצל פרדיננד ניֶטאק) בחדש יאַנואר בשנת 1822, למען דעת עד כמה היו רחוקים משאיפות אל היפה ואל התעוררות הרגש והטעם. בכל הדברים ההם הם דורשים רק „השכלה ”, והם מטעימים, כי על-ידי מה שיתרגלו היהודים באשכנז לעבודת-האדמה, למלאכה ולמדעים, יכניעו את הנטיה שבלבם למסחר ומשא-ומתן, ועל-ידי כך יפול סוף-סוף החיץ המבדיל שבין היהודים והנוצרים. רב לנו אם רק נסקור רגע אחד על תֹּכן הדרשות, שדרשו „בבית מדרש לחכמה ”שלהם, למען דעת את אשר בקשו אלה: גַנס דרש שמונה דרשות על החֻקים בשביל היהודים ברומא, וכן הביא את מאמריו בדבר תולדות היהודים באנגליה ובדבר חֻקי הירושה בתורת משה ובתורה שבעל-פה ובדבר ביטול „הקהל ”בפולין על-פי חֹק הקיסר בראשון לחדש יאַנואַר בשנת 1822. צונץ הטיף בדבר הסטטיסטיקה העתידה לישראל ובדבר דקדוק הלשון העברית ובדבר שמות הערים הספרדיים בספרים עברים. מוֹזֶר נשא משאו על רוח ההיסטוריה העברית ועל תולדות בני-ישראל בארצות המערב. לודויג מרקוס הביא את חקירותיו על-דבר עבודת-האדמה אצל היהודים בעודם בארץ-ישראל. יוליוס רובוֹ הטיף על-דבר תקנות הקהלות בישראל, עמנואל ווֹלף (שנקרא אחרי-כן ווֹהלוִיל) בא לברר את מֻשּׂגה של חכמת-ישראל וד"ר קירשבוים שלח את מאמרו בדבר המצות לימות המשיח. וממין הזה היו גם יתר הדברים.

האם יצדק ד"ר ברנפלד, באמרו כי „בכמה פרטים נדמתה שאיפתם ופעולתם אל שאיפת בני-דורנו ”? הזאת היא „מלאכת-המחשבת ”, אשר על-פיה אומרים להביא עם לידי תחיה?

ואם מעט כל הדבר הזה, אז עלינו רק להתבונן רגע גם אל תֹּכן המאמרים, אשר הביא „מכתב העתי לחכמת ישראל ”, שהוציאה אותה החברה: החוברת הראשונה מביאה בתור פרוגרמה אותו המאמר של עמנואל ווֹלף בדבר מֻשּׂג חכמת-ישראל, והיא חקירה עיונית דקה מן הדקה בדבר מֻשּׂג האחדות שאין לה תכלית, הכלולה כבר בשם הוי“ה, ואשר היוצא מכל זה הוא שהיהודים צריכים להתאחד עם שכניהם. אחריו באים מאמרי צונץ, ומהם מצטיֵן ביחוד המאמר הנודע על-דבר רש”י. וכן באים מכתבי דוד פרידלֶנדֶר, שבהם הוא מתאמץ להטעים ביחוד, כי תחת הלעיטנו את נערי בני-ישראל בלשון הקֹדש ובפלפולי התלמוד הריקים, טוב נעשה אם נתן להם ספרי מוסר טובים וספרי היסטוריה בשפה מובנת להם. אז יבוא לצרוס בן-דוד עם מאמרו על-דבר האמונה במשיח אצל היהודים, ומוכיח, כי אין האמונה הזאת מיוסדה כלל בעיקרי היהדות; „המשיח האמתי של היהודים – יאמר – הוא זה שיבוא ביום אשר מושלים טובים יתנו לבני-ישראל זכיות להיות דומים בכל דבר להאזרחים ”. לודויג מרקוס מדַבּר על טבעה של המדינה היהודית, על ארץ-ישראל ביחוסה לעבודת-האדמה ועל ידיעות בני-ישראל בארץ-ישראל בחכמות-הטבע. וממין הזה היו גם יתר המאמרים.

ועוד הפעם אני שואל את ד"ר ברנפלד: האם יצדק, כי יטריח את קוראיו אל ההיסטוריה שלו, אם באֹפן זה דומה אצלו ראיה אל הנידון? – למען דעת עד כמה היו רחוקים כל המאמרים ההם גם בצורתם מכל מלאכת-מחשבת ומן הדומה לה, די לנו אם נשמע את משפט הֵינה (במכתבו אל צונץ מיום 27 יוני 1823) בנוגע לרֹב המאמרים. „החלק היותר גדול, כן, שלשת רבעי החלקים שבחוברת השלישית אינם עלולים להתקבל על הלב, והכל משום הצורה העזובה והשוממה ”.

מובן מעצמו, כי החברה התפרדה ומכתב-העתי לחכמת-ישראל חדל. כן הוא, ראשי החברה טעו בחשבונם – אבל לא מאותו צד שחושב ד“ר ברנפלד. לא „יען חסרו להם הנסיון והבחינה ההיסטורית ”; איש כצונץ, שקוראים לו אבי ההיסטוריה היהודית, לא חסרה לו בחינה היסטורית, שנתונה כיום גם לתלמידו ד”ר ברנפלד, ואם חסר להם איזה דבר, אז הדבר הזה הוא רק בחינה בדברים שבלב ובהבנת תנאי הרגש. להחנוט הגדול חדלה להיות כל הרגשה, ולא על-פי דברים שהם בעצמם היו חנוטים יכולים היו להזדעזע לבבות חנוטים. את העובדה כשהיא לעצמה הבין גם צונץ היטב, ועל-כן מצֻיָּן במינו מכתבו לווֹהלוִיל, הכתוב בקיץ של שנת 1824:

„הנה עד כה באתי, לבלתי האמין עוד לנצח בתקנתן של בני-ישראל; רק אבן עלינו להשליך על המפלצת הזאת, עד כי תעלם וכו‘. היהודים והיהדות, אשר אמרנו לרפא את בדקיהם, קרועים לקרעים, והיו לשלל לאכזרים, לפתאים, לחלפנים, לאידיוטים ול „פרנסים ”. עוד תקופות שנים הרבה תעבורנה על העם הזה, והעם יהיה גם אז כאשר הוא עתה: קרוע, טמוע בין האֻמה, באין משען ובאין יסוד, חציו יתגולל בקיאו הקדמוני, ילָחץ בידי אירופה לקרן-זוית; יחיה ולא יחיה, ישא את עינו היבֵשה לחמורו של המשיח או לאחד החמורים האחרים, וחציו השני יהפוך בגליונות שטרות המדינה ובגליונות ספר הלקסיקון הכללי; פעם יהיה עשיר ופעם פושט את הרגל; פעם ילחצו אותו ופעם יסבלו אותו ברחמים. תורת-ישראל חדלה אצל היהודים באשכנז, ולתורת אירופה אין להם לב, יען כי בוגדים הם בעצמם ובנפשם, זרים הם לרעיון ועבדים הם לבצע. ואת חותם המצב המגֹאל הזה אנחנו מוצאים גם בסופריהם, מטיפיהם, ראשיהם, קהלותיהם, „פרנסיהם ”, תאריהם, אסיפותיהם, תקנותיהם, מכתבי-העתים שלהם, ספרותם, בתי-מסחר הספרים שלהם, משאם ומתנם, ואשרם ואסונם. אין צבור, אין לב ואין רעיון! הכל היה למין טריה של תפלה, שטרי ממון ו „רחמנות ”ביחד עם פתותי השכלה ו „חילוק ”. אחרי הדברים האלה לא תבקש לך עוד טעמים לדעת מדוע נאספה אגֻדתנו ביחד עם מכתב-העתי שלה, וחסרונם אינו מורגש, כמו שאינו מורגש חסרון בתי-כנסיות ובתי-ספר ושלום-אזרחים וכו’. יען ראיתי כי מטיף אנכי במדבר, לכן חדלתי מהטיף ”.

האנשים הגדולים ההם הטיפו במדבר; עם אשר המלה היבשה עשתה אותו לחנוט לא יוכל לעמוד לתחיה על-פי מלה יבשה אחרת. ה „חִילוק ”החדש אשר בא תחת ה „חִילוק ”הישן לא עצר כח למשוך את העם, אשר ה „חילוק ”הישן ההוא הוא שהמית אותו.

ואולם האנשים אשר עתה הן מבקשים אחרת; הם מבקשים את ההפך מכל זה מן הקצה אל הקצה. אינני בוש להגיד, כי מאמין אני באמונה שלמה באותו הפסוק: מלאכת-מחשבת – תחית האֻמה.

ІІІ    🔗

חושד אני ברֹב הקוראים אשר לי, וגם בהרבה מן הסופרים אשר לנו, כי תמימים הם מעט יותר מדי. בכלל, מוצא אני, שהיהודי „הערום ”תם מאד. אם יבוא, למשל, איש והניח אגודל שלו בין אצבע ואמה ואמר לחברו: הרי לך תאנה, כמדֻמני, שחברו זה יפתח מיד את פיו ויתחיל מברך בורא פרי העץ בכדי לבלוע את התאנה מיד, ולא ישים אל לב, כי אין זו תאנה כלל, אלא אמירה היא בעלמא.

היהודי הקורא אינו יודע מה זו אמירה בעלמא, וכי יש מין דבר שקורין לו ביטוי על דרך המליצה או ציור של דבור; שומע הוא תמיד רק את המלה, ומפני המלה הוא מסיח על-פי רֹב את דעתו מן הענין. אם אבוא אנכי, למשל, ואֹמַר לחברי הסופר: שוטה! אז אין שום ספק בלבי, שחברי הסופר ההוא יתרעם עלי קצת ולא ישים אל לבו, שאין דבר זה נאמר כלל בכדי להטיל בו פסוּל, שמצד חכמתו אינו ראוי חלילה לכהונת איזה מיניסטר, ולא תעלה על דעתו, שמלה זו נזרקה מפי רק בכדי לכנוס עמו בדברים או מתוך חבה יתרה, כאדם הסופק בכפו על כתפו של חברו. הוא שומע את המלה כהויתה, והוא תופס אותי לא על הענין שאני דן עליו, כי-אם על המלה. המלה היא אצלו הענין. אומר אנכי, למשל, לאיש: לך לעזאזל! לכאורה ברור הדבר שכוָנתי היתה רק לומר: אדוני הנכבד, הענין שלך אינו נוגע אלי! לכאורה, ברור הדבר לכל מי שלא נשתקע עוד במ"ט שערי טפשות, שהליכה זו לעזאזל אין פירושה כלל, שאותו האיש „ילך ”, אדרבא, יכול אדם גם מדי שבתו להיות „הולך ”לעזאזל; ואולם זו היא דרכה של תמימות! אם עוסק אותו האיש במקצוע הגיאוגרפיה, בודאי יפתח לו מיד לוחות ומפות וקרטות גיאוגרפיות שונות ואת כל ספרי קיפֶרט, אשר באוצר ספריו, לבעבור יחקור בדיוק את המקום אשר עליו ללכת שם, אם לצפון ואם לדרום, אם במסלת-הברזל ואם בעגלת-סוסים, אם על-פי המהלך הישן ואם על-פי המהלך החדש; – ואם עוסק אותו האיש במקצוע הפילולוגיה, בודאי יתנפל מיד על לקסיקוניו ועל ספריו, לחקור בדיוק את מוצא המלה הנפלאה „עזאזל ”, שנתחבטו עליה כל החוקרים ושלדעת קצת, והירונימוס בראש, נגזרה מן עזז-אל, שהוא גם-כן בּעל-צפון, ובלשונות העמים: טיפון –; ואם איש סוחר הוא, בודאי ישאל מיד: מה אקנה שם? מה אמכור שם? וביחוד, האם עוסקים שם באמונה או בממון מזומן? – איש איש מנקודת מבטו ידון על המלים, ואולם אל עיקר הענין, אל הכוָנה שבו לא ישים איש לב.

מזכיר אני את אלה, משום שדבר כזה קרני לא אחת ושתים, מאז החלותי לכתוב ועד עתה.

לפני ירחים אחדים כתבתי את אחד ממאמרי והסחתי בו את צערי על שאחינו בני-ישראל נעשו בהמשך הדורות יבשים כציצים נובלים ואינם מתרגשים ואינם מתפעלים לכל יפה ונאצל, עד שיכול אדם להחליט, כי בכלל אין עוד העם הזה מסֻגל להיות מתרגש ומתפעל. בכדי לתת חיזוק מיֻחד לדברי, הוספתי: „אם יאמר לי איש: יש לצוענים תקוה, אאמין – אני שמעתי את נגינותיהם ”. לדברים כאלה קורין ציורי-דִבּור. דברים כאלה נאמרים על-פי רֹב רק לחיזוק הענין ולהגדיל את הרֹשם. ואולם בעצם הענין – דבר זה מובן מאליו – אותם הצוענים הנאמרים בזה אינם מן העיקר, ולא היה המקרא חסר גם אם כלל וכלל לא היו נזכרים פה. העיקר הוא: היהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. עוד הפעם: העיקר הוא – הלא תשמעו – שהיהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. ובשלישית: העיקר ההוא לא לפי ביאור המלים, כי-אם לפי ביאור הענין – שהיהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. ובכל-זאת – הן לא יאָמן כי יסֻפּר – „הצוענים ”ההם נעשו והיו לעיקר! ובכל-זאת הובאתי למשפט על כל זאת! ובכל-זאת נמצא סופר חכם, בלי עין-הרע, שלא מנע מעמל נפשו למלא גליונות אחדים במכתב-עתי עברי ולצעק: הצילו, הצילו, את הצוענים הוא מבכר על-פני היהודים! הצוענים קודמים ליהודים! הצוענים טובים מן היהודים! והלא, אדרבא, ידוע לכל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו, שהצוענים הם עם של נבלים, והראיה, שעוד בשבוע שעבר גנבו ששה מהם בעיר שניפישוק ילד קטן ושתי קדרות של חרס, ולא עוד אלא שיש דעה גם בין החכמים האומרים, שאפילו במעלות הקולטורה הם עומדים עדין בשפל וכי גם העבר שלהם אינו נקי כלו משמץ של כתמים. – תנוח דעתו של אותו שיננא, החרוץ, המבין דבר מתוך דבר, על שלִמד אותי בינה בנוגע להצוענים ופקח את עיני על תכונתם באמת. לכל-הפחות מהיום והלאה אדע, כי הצוענים אינם עומדים למעלה מן היהודים. הנני משער: לוּ היה ישעיהו חי בזמננו והיה כותב באחד מגליונות מכתבי-העתים: „ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא יתבונן ”, אז היה בא בלי ספק אותו הסופר החרוץ להעיר לו אֹזן ולהוכיח לו, כי טעות היא בידו וכי באמת עומד עם ישראל למעלה מן השור ומן החמור…

וגם במאמרי האחרון קרני כדבר הזה.

גם במאמרי ההוא דברתי באותו ענין, שלא אוכל להסיח ממנו את דעתי בזמן האחרון אפילו ליום אחד, היינו: שרגשות הלב בקרב עמנו קהו וכי עלינו להחיותם על-ידי כח היֹפי והטעם. לחיזוק הדבר ובתור ביטוי של מליצה הוספתי: „רק לא עיון, רק לא ספרים, רק לא היסטוריה ”. היכול היה לעלות על לבי באותה שעה, שימָצאו אנשים, אשר יחשדו אותי, שאני חפץ באמת לבטל את הלימוד בספרים ואת העיון ואת ההתעסקות בחכמת ההיסטוריה? ובכל-זאת הדבר הזה בא והיה! באו אנשים במכתבים ודרשו מידי את עלבונם של המדעים ושל ההיסטוריה! באו והוכיחו לי, כי טעות היא בידי, וכי באמת ההתעסקות במדעים ובחכמת ההיסטוריה אינה מזיקה כלל, אדרבא, יש דעה בין החכמים, שהם גם מועילים קצת. תבוא עליהם ברכה, שפקחו את עיני סוף-סוף על הענינים הנחוצים ההם…

רבונו של עולם! מעט כח סבלנות, מעט כח סבלנות תן לי, לסבול את עמך הכבד!

1901.