שירים משמיים

מאת

ישראל אפרת

---

פֶרֶק אֶחָד

מאת

ישראל אפרת

א

כִּבְדֵי לַיְלָה עָלִנוּ לַתָּ הַמּוּאָר, קְשׁוּרִים גּוּרָלִית אַךְ כָֹּל שִׂיחַ קָטוּעְַ;

בּלֵּב עֶרֶב חַג עִם רֶטֶט פּחָדִים,

כִּי אֵי סַף הֵיכָלוֹת בּוֹ עוּלִים בְּלִי זַעזוּעַ?

וְעוֹד אָנוּ תוֹהִים צוֹפִים לאָחוֹר,

סָתְמוּ אֶת הַדֶּלֶת;

וּדְפָנוֹת הִשְׁתַּלְכוּ בִּצִמְרוּר לְהֵרוּם

מֵאֲדָמָה הַלוֹפְתָה כְּמוֹ אִמָּא אוֹ כֶּלֶא.

אָז נַעֲרָה צְעִירָה כִּסְתָה כָּל נוֹסֵעַ

שְׂמִיכַת צֶמֶר כּחֻלָּה, וְכַר קָט צְחַרְחַר

תָּחַבָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, עָשׂתָה אֲפֵלָה –

וְיִשְׁנוּ יְלָדִים, דּוֹחֲקֵי הַמָּחָר!

נַגְבִּיהַּ עוּף, אַךְ בְּכֶרֶם הַלֵּיל

יֵשׁ עִנְּבֵי הִרְהוּרִים שֶׁמּוּטָב לֹא לִטְעֹם…

הַתָּא הִתְמַלֵּא חֲמִימוּת רְדוּמָה,

וָאַצְמִיד אֶת עֵינַי לָאֶשְׁנָב וְתַתְּהוֹם.

ב

תַּשְׁבֵּץ רְחוֹבוֹת נִמְתָּחִים, מִצְטַלְבִים, עמוּדֵי פָּנַסִּים מוּאָרִים טוּר מוּל טוּר;

כְּמָלוֹן מְפֹאָר, כָּל שַׁמָּשׁ עַל כַּנוֹ

בִּתְכֵלֶת וּבִזְהַב הַכִּפְתוּר.

אַךְ רְאֵה, הֵם עוֹמְדִים עַל כִּנָּם וְנָמִים:

הַפֻּנְדָּק נֶעֱזָב, דְּלוּק נֵרוֹת וְנֶעֱזָב;

שְׁעָרִים עוֹד פְּתוּחִים לְכָל צַד, אַךְ לְמִי?

אֲנַחְנוּ הָיינוּ סוֹפֵי אֻשְׁפִּיזָיו.

ג

עַזָּהֹ־עֲגֻלָּה הַלְבָנָה עַל גְּבָעוֹת

וּבְקָעוֹת שֶׁל עָבִים. יְשִׁימוֹן חִוַרְיָן.

וּרְאֵה, שָׁם בַּכּוּךְ, בּמָקוֹם זֶה עָגוּם,

פְּנִינִים עַל פְּנִינִים אֵין עֲרֹךְ לְשָׁוְיָן.

אֲרוֹנוֹת שֶׁל פְּנִינִים – כָּל הַבַּז בָּזְזוּ

מֵחֲזֵה אֲדָמָה כָּל אַלִּים וְשָׂטָן;

לוּ יָכֹלְנוּ לָסֹב וּלְהַצִּיל מְלֹא חָֹפְנַיִם שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה וּלְהָשִׁיב לִגְבִרתָּן!

הִיא תֵעַד עֶדְיָה וְנִרְאֶה שׁוּב יָפְיָהּ עֵת תֵּלֵךְ מַעֲדַנּוֹת לְחֻפּת אָבְדָנָהּ. –

לֹא, שׁוֹתְקוֹת עַל סוֹדָן הַגְּבָעוֹת הַחִוְרוֹת, וְזוֹרַחַת עַזָּה וְרוֹגְזָה הַלְבָנָה.

ד

הַסַּהַר הוֹלֵךְ וּמַחְוִיר, וּמִלְּמַטָּה

מַרְבַד אַפרוּרִי וְצוֹנֵן מְשֻׁטָּחְ;

וּבַתָּוֶךְ תְּקוּעָה בּוֹ נוֹצָה אֲדֻמָּה –

אוּלַי שָׁם כַּדוּר אֲדָמָה נִתְלַקָּח?

לֹא יָדַעְתִּי אַמַּאי, כָּל הַלֵּיל הֲגיגַי רָצִים בְּעִגּוּל רַק אֶחָד אוֹ אֶלִפְּסָה;

וְגַם נוֹצַת הַזָּהָב מִנִּי עוֹף הַשַּׁחֲרִית

כּוֹתְבָה לְעֵינֵי מְגִלָּת אַפּוֹקָלִיפְּסָה.

ה

וּבַתָּא מִתְפַּנְּקִים הַנּוֹסְעִים בִּשְׁנָתָם,

וַחֲלוֹם מְטַרְטֵן עַל חָטְמָם הַמְחֻדָּד,

עַל דֶּרֶךְ צוֹנְחָה בּקִמְרוֹן מֵאֲוִיר,

וּבַיִת נִפְתָּח לְאָדָם שֶׁנָּדָד.

לֹא, הַדֶּרֶךְ נִתְּרָה מֵהָעֹז שֶׁקְּמָרָהּ

וּזְקוּפָה הִיא חָפְשִׁית, וְלָעַד כֹּה נַמְרִיא

בְּלִי לְאָן, בְּלִי מֵאַיִן – אאָבָק פּוֹרֵחַ שֶׁיָּבוֹא וְיַדְמִיעַ עַפְעַף אֱלֹהִי.

---

פֶּרֶק שֵׁנִי

מאת

ישראל אפרת

א

שַׁחֲרִית קְצָרָה שֶׁל פַּת וְקַרְקַע,

וְהָעוֹף הַפִּלְדִי שׁוּב כִּנְּסָנוּ וָמָשׁ;

וְגַבְהוּת רַעֲנַנָּה שֶׁל כָּחֹלֹ־צְחַרְחַר

מִלְאָה אֶת הַתָּא חוּשׁ שָׁמַים מַמָּשׁ.

הַחַמָּה בְּלִי רִיסִים, מִסָּבִיב שַׁישׁ שַׁיִשׁ,

וּמִתַּחַת רַגְלֵינוּ לִבְנַת הַסַּפִּיר;

כָל שֶׁעֵינֵינוּ חָזוּ עֲצוּמוֹת

נִצּב מוּל עֵינַיִם פּקוּחוֹת כֹּה בָּהִיר…

וַאֲנִי טַס בְּרַחֲבֵי הֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים,

מֵהֵיכָל לְהֵיכָל דֶּרֶךְ קִיר וְחוֹמָה,

אוֹ עוֹלֶה תּוֹךְ סִפּוּן אוֹ יוֹרֵד תּוֹךְ מַרְצֶפֶת,

הַכֹּל לִי נִפְתָּח כְּמוֹ מַרְאֶה שֶׁל בְּלִימָה…

ב

הִנֵּה בֵּית הַיוֹצֵר: אַנדֲּרְטוֹת וּפְסָלִים

תְּלוּיִים בְּזִיוָם הַשִּׁישִׁי עַל כְּחַלְחַל.

פֹּה עֲמִיר שִׁבֳּלִים, שָׁם סַדָּן וְנַפָּח,

וּפָה עִם עֲמוֹן מְשֻׁרְבֶּבֶת הַכְּחָל.

וְתִינוֹק מְאַלֵּף סוּס פָּרוּעַ זָקוּף,

וּמֹשֶׁה עִם זְקָנוֹ וּמִצְחוֹ הַמֻּקְרָן,

וּנְשָׁמוֹת כֹּה דַקּוֹת כִּנְשִׁימָה לְבָנָה,

כְּרִפְרוּף הִינוּמָה, עַד תָּחוּשׁ רַק עָבְרָן.

ג

וּמִלְּמַטָּה עָמֹק, דֶּרֶךְ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים

יָם חָלָק כְּמוֹ לוּחַ צִפְחָה שְׁחַרְחֶרֶת,

רַק רֶשֶׁת קְמָטִים עֲנֻגִּים מִתְחַתְּנִים

בַּאֲלַכְסוֹן כְּמוֹ בִּטְנַת הָאַטְלַס שֶׁל אַדֶּרֶת.

אֵין סַעֲרַת הַגַלִּים, אֵין זִנּוּק דְּכָיִים,

פֹּה וְשָׁם רַק שֶׂרֶט לָבָן פְּנִינִי,

בְמַחַט דַקָּה עַל הַלוּחַ, יָעִיד

עַל שְׂפָתַיִם קוֹצְפוֹת וּמַאֲבָק אֵיתָנִי.

ד

וּמַרְאוֹת חִישׁ חוֹלְפִים עַד כִּמְעַט וְהָעַיִן

נֶהְפְכָה עַל צִידָהּ מֵרָדְפָם, אַךְ נִפְלֶטֶת

אַנְחַת רְוָחָה מֵהַלֵּב הַסָּכָל

עֵת עָמֹק מִתַּחְתֵּינוּ נִגְלֵית הַיַּבֶּשֶׁת.

רִאשׁוֹנָה הָאִיִּים – הֵ דְּגֵי הָרְקָק,

וּזְנַב הַלְטָאָה הָאוֹרֶבֶת לְרֶמֶשׂ,

וְעוֹרוֹת זְהֻבִּים שֶׁל שׁרְצֵי בְּרֵאשִׁית

שְׁטוּחִים עַל הַיָּם לְהִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּמֶשׁ.

אַךְ הִנֵּה הַיַּבֶּשֶׁת עַצְמָה מִזְדַּקֶּפֶת,

תּוֹשִׂיט אֶל הַיָּם אֶת כַּפָּהּ הַכְּתַמְתֶּמֶת

נְצוּצַת יַהֲלוֹמִים. – לְבִיאָה, יוֹם יָבוֹא,

וְאֵיךְ תֶּחֱזַק צִפָּרנֵךְ בְּאֶצְבָּע מְיֻהֲלֶמֶת?

ה

שְׁחֻמִּים וִירֻקִּים, כְּתֻמִּים וִירֻקִּים,

נְסָרִים מְרַצְּפִים אֲדָמָה,

כְּמְנַעַנְעִים שֶׁל פְּסַנְתֵּר אוֹ נִימִים שֶׁל עוּגָב –

פַּרְקֶט מַה מַּרְהִיב! וּמַה שִּׁיר בִּדְמָמָה!

שׁוּר, בָּתִּים צְפוּפִים כְּאבְנֵי דוֹמִימוֹ –

כַּפְתּוֹרִים נוֹצְצִים אֲדֻמִּים וּלְבָנִים,

בָּתִּים קְטַנְטַנּים עִם כְּתָלִים וְגַגּוֹת

שֶׁל לֶחֶם זַנְּבִיל כִּיסוּי סֻכַּר־צִבְעוֹנִים.

יְלָדִים יְקָרִים! הַמְכַשֵּׁפָה הַזְּקֵנָה

עוֹדֶנָּה אוֹרֶבֶת אֵי שָׁם בְּכַפְתּוֹר

לְצוּדְכֶם וּלְזוּתכֶם עַד תִּשְׁמַן הָאֶצְבַּע

וְיָשֶׁר לַתַּנוּר! אֵי מַחְסֶה? אֵי מִסְתּוֹר?

ו

וְהִנֵה אֲדָמָה חֲרֵבָה מְסֻלַּעַת

וּצְלָלִים שְׁטוּחִים כְּשִׁלְדֵי אָדָם

עַל תְּלִיָּה,

שׁוּרוֹת זוֹ מוּל זוֹ שֶׁל תְּלִיּוֹת,

וְתוֹעָה בַּדְּמָמָה הַשִּׁמְשִׁית קוֹל נָדָם. –

ז

עֵינִי שְׁחוּזָה וְחוֹתְכָה כִּבְקַדַּחַת

תָּאֳרֵי הַמַּרְאוֹת, וְכָל מַרְאֶה מְלֻבָּן.

רְאֵה, שְׁלֹשָׁה נְשָׁרִים כְּחַלְחַלִּים

עָּל אֶחָד בִּרְקִיעוֹ, וַאֲנִי עַל גַבָּם.

כָּל אֶחָד אַדִּיר וְחָפְשִׁי, מִי יוּכַל

וְיַגִּיד בְּאֵי־שַׁחַק הוּא צֵל אוֹ עַצְמִי?

וְהַכֹּל כְּמוֹ תוֹךְ מַיִם שְׁקוּפִים אוֹ שְׂרוּפִים

עַד נִשְׁאָר רַק רַעְדָּם, הַהִבְהוּב הַמֵימִי.

לוּ נָעַצְתִּי קָנֶה בָּרְקִיעִים הַשְׁלֹשָׁהֻ,

אֵיךְ נִפְתַּל, הִשְׁתַּרְשֵׁר! כָּךְ נִפְתֶּלֶת עֵינִי

כֹּה חִישׁ עַד אֵין חָשׁ, עַד תִּפְגַּע בַּמָּקוֹם

וְלַהַב אֶחָד מִתְנַשֵּׁק עִם שֵׁנִי.

---

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי

מאת

ישראל אפרת

א

מִי יוֹשֵׁב עַל הַחֹד שֶׁל כְּנָפִי בְּתַכְרִיךְ

שֶׁל יָוָן, וּזְקָנוֹ שֶׁל סוֹקְרַט? הַס, הוּא סָח:

''אוֹמְרִים, בְּדוֹנָג לִי הִדְבַּקְתִּי כְּנָפַי,

וְחַמָּה הֱמִסָּתַן. הֲנוֹאַלְתִּי כָּל כָּךְ?

תּוֹךְ תּוֹכִי חֶלְבִּי וּבְדָמִי טִפַּחְתִּין, עַד בָּא יוֹם וְחָרְגוּ וֶהֱנִיפוּנִי אִתָּן;

אַךְ גֵּוִי הָיָה דַל מִלָּרוּץ בְּרִתְמָה

עִם סוּפָה. אָז נִתְּקוּ וּפָרְחוּ לְבַדָּן.

''עַכְשָׁו שְׁתֵּי כְּנָפַיִם עָפוֹת כְּשׁוֹאָה,

נִתְקָלוֹת בְּכּוֹכָב – יַשְׁאִירוּהוּ הָרוּס,

אוֹ דוֹפְקוֹת בְּאֵימָה עַל שְׁעָרִים לְלֹא בִין,

אֵי־שָׁם שׁוֹכֵב בִּיגוֹן אִיקָרוּס".

ב

שְאִלְתִּיו בִּתְמִיהָה: לָאָדָם הַתַּחְתִּי

כָּל שְׁחָקָיו הֵם מֵעָל, שָׁם דָּבָר לֹא יִבְגֹּד;

אַךְ בָּרֶגַע רַגְלָיו עוֹזְבוֹת אֲדָמָה,

הֲרֵי מַתְחִיל לְהַפְסיד סְכוּם שָׁמָיו הַקָּדְקֹד.

עִם כָּל עֲלִיָּה שֶׁל אָדָם הָעוֹלֶה

צוֹנֵחַ אַחַד הַשְׁחָקִים אֶל תַּחְתָּיוְ;

כֵיצַד יִזכֶּה הָאָדָם לְעוֹלָם כְּטַלִית שֶׁל תְּכֵלֶת לִהיוֹת מְעֻטָּף?

וְרָקִיעַ הוּרַד – כְּבָר רָקִיעַ אֵינו, וּמִשְׁעַן אֲדָמָה – זֶה אֵין בּוֹ בִּכְלָל;

לָמָּה אָדָם יִשְׁתּוֹקֵק לִהְיוֹת

נִדּוֹן לִתְלִיָּה בְּאֵינְסוֹף הֶחָלָל?

ג

הוּא גֵרַד זְקָנוֹ: "כֵּן, הָיִיתִי רִאשׁוֹן,

אַךְ הַלָּלוּ, נִינַי, לִי דְמוּתָם קְצָת זָרָה.

אַלְפֵי הַשָּׁנִים הָאָדָם הָיָה עַיִן,

וְהָעַיִן מִסְגֶּרֶת לִמְלֹא הַיְצִירָה.

"הִיא נִפְקְחָה בְּיָוָן, הִיא הוּנְפָה בְּסִינַי,

כֹּהֶנֶת הָיְתָה מִשְׁתַּחֲוָה עַל הַסַּף;

וּפִתְאֹם וַיִּתְאַו לַהֲרֹס, לְהַגִּיעַֻ, לִמְדֹּד בְּרַגְלָיו מֶה הָיָה בָּעַפְעַף.

"וּרְאֵה, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בּא, הַמָּקוֹם מִתְעוֹפֵף מֵאִתּוֹ מֵאִתּוֹ מְבֹעָת וּמְצֹעָק;

וְהוּא נוֹפֵל בּקְרָעִים… הֲתָבִין?…" פָּקַחְתֶּי עֵינַי, חִפַּשְׂתִּיו, הוּא חָמָק.

---

פֶּרֶק רְבִיעִי

מאת

ישראל אפרת

א

נִמְנְמוּ אַרְנָבוֹת לְבָנוֹת עַל נָהָר כְּחַלְחַל,

כָּל אַחַת עַל צִלָּהּ, וְסָבִיה אוֹר וָשֶׁקֶט;

פִּתְאֹם הִתְחִילוּ צָפוֹת אַט קָדִימָה,

וְצִלָּן צָף תַחְתָּן בְּכִוּוּן שֶׁכְּנֶגֶד.

וּבְעוֹד אֲנִי תֵמַהּ: מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה?

נִפְתְּחָה הַתְּהוֹם רֶגַע קָט כְּקַלַּחַת

וְנָפְלוּ לְעָמְקָהּ אַרְנָבוֹת לְבָנוֹת,

וָאֶרְאֶה מַה קְּרוּם דַּק מִתְמַתֵּחַ עַל פַּחַד.

ב

וַעֲנָנִים נִצְטַנְפוּ וְזֹרְקוּ עַל פָּנֵינוּ,

וַתְּהִי תֹהוּ אָפֹר;

נִתְרַטֵּט הַמָּטוֹס וְהִתְחִיל מְמַגַשֵּׁשׁ

וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד: אֵי הַדֶּרֶךְ? אֵי אוֹר?

וּבַלֵּב תְּהִיָּה: הֵן תָּמִיד מְנַצַּחַת

זוֹ מַלְכָּה בְּלִימָה;

כְּעַכָּבִישׁ מִסִּתְרוֹ כֵּן תּופַע תְנַשֵּׁק

קָרְבָּנָהּ עַד סוֹפוֹ וּתְתַקֵּן אֶת חֶרְמָהּ.

וַעֲנָנִים עוֹד בָּאִים

לִרְבָבָה, אַךְ אֲנִי

חוֹתֵךְ וּמְפַלַּח

בִּכְנָפֵי־סַכִּינַי יַרְכֵיהֶם, שׁוֹקֵיהֶם –

מִי יֵדַע כַּמָּה דַם־עֲנָנִים כְּבָר קֻלַּח.