בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁוֹן הַקָּטָן שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ עֵטִי,

עִם מְשֻׁוֹשֵּׁי־הֶחָרָק מִשְּׁנֵי צִדֵּי קָרַחְתּוֹ, זְקָנוֹ הֶעָבֹת, עֵינָיו

הַזְּעִירוֹת, הַשֵּׁדִּוֹת מַשֶּׁהוּ, מִתְהַלֵּךְ עַל הָעֵשֶׂב

בְּפַאֲתֵי אֵיזֶה חֹרֶשׁ דָּלִיל, תַּחַת שְׁמֵי הַשְּׁקִיעָה הַצְּהֻבִּים,

הוֹלֵךְ וּמְחַלֵּל לְעַצְמוֹ בְּחָלִיל,

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת בְּדִידוּתוֹ, כִּי אֲנִי צִירָתִּי אוֹתוֹ.

הערה:

יום אחד, לפני שנים אחדות, כשמילאתי את עטי בדיו ומחיתי את הציפורן בפיסת־נייר, הבחנתי כי על הנייר הצטייר כתם דמוי שתי קרניים וזקן עבות. בלי־משים הוספתי לשרטט סביב הכתם הזה, עד שנוצר לי מין איש זעיר, או שדון, או שמא אחד הסאטירים, הולך ומחלל בחליל על רקע נוף כלשהו. העתק של ציור זה הדפסתי בספר ״42 רישומים ויומן־הכתיבה של החיים כמשל" שהופיע בהוצאת “פרוזה”, ואת המקור תליתי על קיר חדרי. לעתים הייתי מתבונן בו, וכך, ברבות הימים, נעשה לי אותו אישון כעין דמות חיה וידועה, עד אשר, לילה אחד זה לא כבר, רשמתי על נייר את השורות האחדות של השיר על אודות בדידותו. היו פעמים, זכורני, שעלה בדעתי לצייר בשבילו איזו אשה שתהיה בקרבתו, נימפה או באכחנטית, אך כוונה זו לא היה אפשר להגשים מחמת זעירותה של פיסת־הנייר, שאינה עולה על 6x4,5 ס״מ, וכך נותר סגור לבדו בגבולות עולמו זה.

פ.ש.