א.
למראה נחשולי-פרא המרוגזים של האוקינוס רחב-השולים, שלא שקט מזעפו מיום הפלגת הספינה המסואבת והעמוסה עדת-יהודים תשושים ומסוגפים מעל החוף המתפרקד לאורך-המים העכורים והנדחק לתוך חריצי-היבשה – התחילו העינים ממצמצות מתוך הרגשה מוצנעת של בושה ודומעות בחשאי ובהסתר-פנים, כאילו הבהבו נגדן בשפולי-האופק הדמום-ערפלי, מתוך להטי-דמיון, גגות-העירה השקטה היושבת בנחת על שפת-הנחל הפּזיז, שדרכו מדי שנה בשנתו לבלוע חיים אחד מתינוקות דבית-רבן. בלי-משים נזדקרה מתוך הפקעת הסבוכה של שברירי-הזכרונות המקוטעים והחתוכים דמות-דיוקנם המוקדרה והמטושטשת של אבא-אמא, כששניהם אחוזים ודבוקים ומעוטפים בטלית שכולה טלאים, רגליהם הכרוכות מרחפות בטיסה מופלאה מעל הגגות המשופעים, ממש כבאותם הציורים טרופי-הפרצופים ומעורבלי-הגונים היוצאים מתחת מכחולם הרוטט-עצבני המפרפר בין אצבעות-ימינם של צעירי-ישראל המטלטלים בנכר בעקלקלות-הגורל. הרחש החבוי והקל שניעור לפום-ריהטא, העלה מסימטה מהבילה ונידחת שבלב נהימה דקה וכבושה, שגררה אחריה מנגינה מפורשת למחצה ושוב הבהיקה מול העינים התמהות והמטפטפות חרש דמות-אבא המטייל בחלוקו הצחור סחור-סחור לשולחן, כשפסיעותיו הגסות מתלוות לחזרתו המשעממת על ספק-ניגון, שנקלט רק במחציתו בשעת סעודת-מצוה.
פרצופו האפל-מצהיר של הכושי, שישב בפישוט-ידים בירכתי-הספינה וגמע לסירוגין בלגימות ממושכות איזה משקה מבעבע מצלוחית-פחים משחירה ומוחלדת, החזיר את תעתועי-ההרהורים על אכסניה נשכחת, שארבע יתדותיה נתקעו בשחרית-הילדות, ושטפחה כאן באמצע-האוקינוס על הפנים המחוטטות בנשיבת-משי של מזמור-קדומים אשר לגירסת-הינקות:
– שחורה אני ונאוה… כאהלי-קדר – אזויווי די גיצעלטין פון די טאָ - - - טע - רין…
והרנן מתפשט בגופו הצונן ושופע חמימות מרגיעה, כאילו לא נשתיירה, ככמות פסולה ומבוטלת, כל השתפכות-נפשו הדלפונית והמרושלת שם בנרתיק המפולש של בית-אבא הרעוע ובעל הנדבכים המכורסמים מאחורי בית-הכנסת, מאחוריו. לא יפּלא, איפוא, שאגב הצצה מדומדמה ומפוקפקת בכרבולת-הגלים הגועשים רפרפה-פרחה איזו דודה מצומקה ורחמנית, שעיניה הזלגניות והנפוחות נתונות בבהילות מבעיתה: זה הים הגדול ורחב-ידים… דער דאזיקער גוואלדאוונער ים… שם אניות יהלכון… דארט טון די פאראכאָדין ארומגיין…
ב.
הרהורי-סתר זחלניים אלה היו בודאי הולכים ומתנערים עם כל צל קלוש ונבוך, המגיח ממחבואים סתומים ומעכן את התרגשותו הפרוצה והמוזרת, אילולא נתקל בו כחתיכת-פלדה ממורקת המבט החד והמרוכז של המפקח האיטלקי, שאָצל עליו שלא במתכון מעשירותה המופלגת של תבנית-היכל. בית התפילה הבנוי לנוי-עולמים בויניציה המפוארת והמגרש הסובא בשעת תפלת-שחרית תריסר כדים הממולאים על גדותם שפעת-חמה משכימה ואביבית – רואים שניהם בטיסה הענותנית של מאות היונים המפזזות על פסת-היד של אברך נודד, שנטפל אליו סתם-מהגר סלבי בעל הבעה מטומטמת, שריח מגפיו המזופתות הזכיר את החבית השמנה והמרוסקה הרובצת לפתח-החנות המזוהמת באמצעית-הרחוב בעירת-המולדת.
שבעה ימים תמימים נשתרבב שרב-צהרים על להקות-המתנמנמים, שנשתטחו בעצלתים על המכסה ומי שניעור לשעה קלה האהיל על העינים המיוגעות, שארבו בצמאון אלימנטרי לאמת-קרקע, שאינה נשמטת מתחת כפות-הרגלים. אור ליום השמיני נתעקש מישהו לבשר ראשונה בברכה לוהטת קרבת-קרקע והמתין עד שהוצלף קן מפותל של חדוה שקופה ואורירית על הפנים המחוטטות והמופתעות למראה שיירות-הגמלים המשרכים את דרכם המתונה והישרה ברצועת-החול הרחבה, החובקה את חופי-היבשה הקרובה, עד שההסתכלות למרחקים הזדהרה וסמוך לעינים התחיל מרצד חלל-המסדרון האפלולי שבבית-אבא והנה יושב בטבורו סופר סת“ם הישיש על חבית יי”ש סדוקה ומהופכת, מסלק מפיו את מקטורת-הענבר ותינוק פיקח, ששב אותה שעה מבית-רבו, כשפנסו השבור תלוי בכפתור-אדרתו הפרומה, עומד לפניו, מחוה קידה בישנית וחוזר על פסוקו בהבלטת-דברים עסיסית וצלולה:
– לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך…
ג.
והזקן מחייך בעניוות כאילו רצה להעמיד את התינוק על המקרא שיצא מדי פשוטו וממליט בקול קטיפה רכרוכית:
– מי כתיב: לארצך? כתיב: מארצך… הא?
ברם, משניכר שהגירסה לא נשתבשה בהיסח-הדעת, נזדקף קצת שיעור-הקומה והלחישה הממוזגת וספוגת-אהבה, שאמרה להסתנן מבינות לשפתים, נתמסמסה תוך כדי פליטה ביבבות המטורפות של הספינה העוגנת…
א.
– – – – – – – – – – – – – – ובימים ההם לא השכילו הבריות לעשות ספינות הבנויות כמו רמים, דאמפשיפן בלע“ז, אלא היו יושבין במה שקורין זעגילשיפן והרוח היתה מנשבת בליילעכיר הפרושים עליהם ויורדי הים באניות היו מטלטלים על מים רבים אדירים ירחים אין מספר והיו מתענים בענויים קשים שהיו סובלים מחמת היסורים רחמא ליצלן ומי שבא בשלום לירושלים עיר הקודש סימן שזכות-אבותיו הקדושים עמדה לימינו והיו מסייעין לו מן השמים ובודאי היה מובטח שהוא בן עולם הבא, כי הקדוש ברוך הוא מרחם ומחבב את החסידים, הישרים והתמימים בלבד, כדכתיב רצון יראיו יעשה וכו'. לכן ראינו לחרות בצפורן-שמיר למזכרת קהלתנו את המעשה הגדול והנורא, אשר כל שומעיו תצלינה אזניו ושאירע להמהור”ר ר' ירוחם ב“ר משה זי”ע שהלך לארץ הקודש והיה מבקש רחמים על ישראל לפני פליטת בית-קדשנו ונפטר בשיבה טובה בשנת – – – – – – – – ובזעגילשיף הנ“ל לא היו מצויים מבני ברית אלא הרבה כושיים, שפניהם משחירים כשולי-קדרה ושהקיסר שלח אותם להרי-חושך להביא אוצרות-כסף וזהב טמוני שפוני חול. והיה שם ר' ירוחם ושני גבאים מנכבדי-העדה וכבודתם רבה מאד, כי לקחו בידם שלש מאות פושקעס צדקה של מטבעות-נחושת עבור עניי ארץ-ישראל היושבים על התורה בתוככי ירושלים ומתפללים לשלומם של ישראל הפזורים בין העכו”ם. והכושיים האלה היו לסטים ושטופים בגזל ונתנו את עינם בג' מאות פושקעס הנ“ל מחמת שיצרם הרע נתגבר עליהם והתנכלו להטיל את היהודים אל הים ולקחת את כל העשירות המופלג הזה. והנה קמה סערה גדולה ורוח מפרקת סלעים באה ממזרח-שמש ותשבר את הזעגילשיף לרסיסים והטמאים האלה דהיינו הכושיים טבעו במצולות ים כפרעה וחילו, ור' ירוחם להבדיל ושני הגבאים וג' מאות פושקעס צדקה היו רכובים ב' ימים על כנפי רוח דרומית עד שבאו לאי אחד בים והאי ריק אין בו נפש אדם ובהמה. וישבו שלשתם באי הזה ונתעטפו בטליתים והיו משבחים ומפארים בדבקות גדול את הבורא ית' על הנסים והנפלאות שעשה עמהם. ומחמת העניוות לא רצו להתפלל לנפשם, שלא ימותו חס ושלום ברעב באי הריק הזה כי לאו כל יומא מתרחיש נסא ודי להם שנעשה למענם חסד מופלא אחד מחוץ לדרך הטבע וניצלו מן הזעגילשיף והכושיים. ור' ירוחם היה סבור שמא חס ושלום אינו כדאי והגון להתאבק בעפרה של ארץ הקודש ואין עת לחננה כי לא בא מועד והתחילו כולם אומרים וידוי ויבקשו את נפשם למות, לאמור מי יתן מותנו בזה כי מי אנו ומה חיינו שהקדוש ברוך הוא יעשה עמנו נסים חדשים לבקרים. ויהי אחרי ג' ימים יצא הקיסר למלחמה ונסע על הים עם ארבעים אניות גדולות מאד שקורין פלאָטי והרבה חיילות מזויינים עמו כדרך המלכים. ויסתכל בשפאקטיף שלו וראה איזה שלשה בריות עטופות כלי-לבן ולא ידע מי הם ואיזה הם, כי בספרי-הקוסמים שלו נמצא כתוב בידי מכשף אחד, שהאי הזה אין בו אדם ובהמה. ויאמר לאחד העבדים: ואתה תחזה מי הבריות המשונות הללו. והעבד הזה היה מזרע היהודים ועלה לשרת לפני הקיסר, כי מסתמא היה לו זכות גדול. וכשנתקרב אל האי הכיר את ר' ירוחם וישמח שמחה גדולה כי העבד הזה – היה יתום ונתגדל בביתו של ר' ירוחם שהיה מפורסם בשער בת רבים בצדקת פזרונו. ויהי בבואם אל הקיסר, ור' ירוחם מצא חן בעיני המלכות ויקחו אותם ואת שני הגבאים ואת ג' מאות הפושקעס ויתנו להם ספינה גדולה והעבד העברי היה מתקן להם מאכלות כשרות וביום ו' בצהרים היתה הספינה עומדת בלב ים ור' ירוחם שמר את השבת כדת וכראוי לו. וכשבאו ליפו על היבשה נתעלמו כל האניות הנ”ל מחמת שהקיסר לא היה קיסר והעבד לא היה עבד, אלא אליהו הנביא היה מתחפש כקיסר. והיהודים מארץ-ישראל ששמעו את הנס הגדול הזה נתקבצו בבתי-כנסיותיהם ור' ירוחם נתחדש אצלו נגון של הודיה והיה מזמרו במתיקות גדול וכשרכב ר' ירוחם ושני הגבאים וג' מאות הפושקעס מיפו לירושלים היו רוכבים על עיר בן פרא, כי לא היו בימים ההם לא דיליזשאַנסין ולא פאסטוואגין והלכו אחריהם כמה אלפים יהודים וכולם היו מזמרים ובאו על ידי הנגון הזה להתלהבות גדול. וכששמע ר' אהר"לע הקדוש את הניגון הזה אמר, שיש בו ניצוץ מדוד המלך עליו השלום ועל כן מנהג בקהלתנו שהתינוקות מזמרים בשמחת תורה ר' ירוחמ’ס ניגון. ובזכות זה נאמר שירה חדשה ואור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו אמן כן יהי רצון – – – – – –
ב.
שלש-הצלע של המגרש המכונס בין האהלים מבודרי-השולים נתברך יום-יום בשפעת-חמה פזיזת קרנים, מרעננה ומבדחת וצהל כולו לקראת סמפונית-האור המתרוננת בלי הפוגות לרבות הכלונסאות הצבורות ביד לא-מאומנת, דודי-הכביסה המהופכים, השולחן שנתקטעה, בשל תעלולי-קונדס, אחת מכרעיו הצולעות ולרבות הכלבה מרוטת-האוזן הרובצת לתומה בנחת-רוח כשרגליה שלוחות מלפניה. עם כל משב-רוח קל-דעת ובריוני התנפנפו כנפי-האהלים, נשקפה שכבה מנומרת של כלי-בד מעורבבים ונסתמן קו מרושל של ארעיות רוקית, שלא נוח לו במסכת-חיים מתונה ומושרשת. ירוחם, שהיה נוהג, עם סיום-העבודה, לעמוד שעות רצופות מתחת המים המזמזמים והשופעים על גופו המפרכס מרוב-הנאה, אהב לגעת בבהונות-הרגלים בקרקע המרוצפת והחלקלקה של המקלחת ותוך נגיעה לא-זריזה היה צונח על הטבלאות המרובעות והרטובות ונדמה לו, כי אותו הקו המרושל חוזר ומדלג חלילה לנגד עיניו ומתקפל מסביב לו בדמות-שלולית מעוגלת וצוננה והוא מנסה לחתוך באגרופיו הזעירים את לשונות-המים העושות בלהטיהן ומתחמקות תוך כדי מרוצה ליצנית מבין אצבעותיו התינוקיות. וגם לאחר סתימת-הברז היה מרנן באזניו פיכוי-השלולית המשתמטת והמשיירה במנוסתה הבהולה תלולית-עפר תחוח החוצצת בין גמגומי-בראשית שלו בתורה ובדרך ארץ ובין התפארת המחוטבת, הארדיכלית והמוצקה שבמעשי-אבות, שאינם סימן לבנים. חדות-הילדות הכמוסה וזכרה הבהיר והענוג מפעפעים חרש בצפוני הלב ולאור-הריפלכסיה הקלילה והמרפרפת הפורחה מתונה ממחתרת סמויה, ניעורים צלילים1 נשכחים ולפעמי-הדם מצטרפת מנגינה מכרכרת הנוהרה בעליצות חשאית ועוטרה בכליל-פזמונים ממוזגים וצלולים את מנגינת אבא ז"ל:
– הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך…
בערבית, בהיות שמי-טוהר פרושים על שלש-הצלע של המגרש, משפסקו הנקישות המשועממות המכות ארוכות ומדודות בקרקעית-הצלחות, היתה החבורה מסיימת את סעודתה הדלה בברכת-מזון העשויה טלאי-טלאים של חצאי-זמירות, המלוקטות בשבעים ושבעה דרכים אשר לגולי ישראל. ואז הגיחה מלבו של ירוחם הכמיהה לניב הצנוע של רנה דתית הניזונית ממעין אחד, המתגבר מעולם עד עולם והחתום בטבעת-השלימות והיה נוטל על זרועותיו את התינוק היחיד אשר במחנה ונועץ בו עין פקוחה וחומלת ומצביע באצבע-צרדה כלפי המסובים, שנלאו מדברי-זמר ונתנמנמו ליד השולחן וידיהם העמלות שמוטות למטה – כאילו התכוון באותה שעה להקשות ברמיזה-לחישה חבד"ית:
– מן המפורסמות שכל בריה בעולם הזה צריכה חיות, והחיות מתמשכת, כידוע, ממוחות העליונים2 של האבות. נו, וחיותך מנין?
אכן פעם נבעת התינוק ונפטר מתוך היסוס סתום מקרבתו המחרידה של ירוחם ונשתקע בתלולית-העפר התחוח וקדקדו הפעוט, ששתי עינים חצופות נטועות בו, הטיל משנה-צל המאפיל על האור הגנוז, שהיה נראה לפעמים בבחינת גילוי בזעיר אנפין – וכך נתרסק גשר-הפנינים, שירוחם היה מותחו ברחשי אהבה תהומית על גבי החלל המרוקן, שבין ניגונו המסתורי והמלבב של סבא ר' ירוחם ב“ר משה זצ”ל המתחטא לפני בוראו ובין הפעייה העכומי"ת של התינוק הגדל ללא שירת-דורות והנשבה לבין אהלי-ארעי פרומים, הפתוחים לכל הרוחות והדבקים בקרקע בחבלי-פשתה רקובים הנאחזים ביתדות חלודות.
ג.
בערבי-פסחים עם הפשרת-השלגים שבנפש, התחילה נימת-סתרים פוצחת ברינה אביבית, היצר הטוב נתאוה למועדים לשמחה, ממש. וכמה בחורים עסקו בסידור פסח כהלכתו וכמתכונתם של הראשונים, אלא שבאחרונה נכזבה התוחלת, והתכונה החגיגית נסתיימה במלאכת טלאים פגומה ומדולדלת והתינוק פעה פעיה נוגה בעריסתו העניה…
למחרת היום הוציא ירוחם את המזמרה הממורטת יפה שהתפרנס עליה, וניתק בעצם ידיו את החוט המשזר שנארג בנבכי-לבו ואשר לא ידע להיות ברית-קודש בין נחלת-אבות ובין התינוק המעורטל, ואחר התיצב בעמידה מאוששת ובמועל-כפים השטוחות כלפי הרקיע ומעיניו קרנה נהרה נבונה וברוכת אור, כי הכר הכיר האיש, שאין לו בעולמו אלא מורשת הדם הרוטט בקצב-קדומים ועשר אצבעותיו הפרושות מול פני החמה…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.