א.

בני כפרנו חסונים הם ורחבי-גרם, קומתם זקופה והקפוטות העבות שלהם מקפלות תחתיהן הויה בשרנית ומרובת-כרס והם נפטרים מן העולם כשהשנים שבפיותיהם מנצנצות ומלבינות כחלב ואין בהם רעועה וקטועה; אינם נצרכים למשענת, כשהם מהלכים, ישישים שבישישים, בשבילי-יערות ובמשעולי-שדות, אפילו כשהזקנה המופלגת הכסיפה את פאת-זקנם כמראה הסדינים של בד שהגויות שוטחות אותם בימות-החמה על הדשא; מתאכזרים על שונאיהם וחסים ומרחמים על כל מי שנתגלגל בצל-קורתם, ביחוד על הבריות העלובות, אותם האורחים הפורחים המחזרים על כל מיני אכסניות ומיבבים בקול ענות חלושה על צרת-הבת ומצרפים פרוטה לפרוטה בשביל הכנסת-כלה. יהודים מגושמים וטובי-לבב הם, שצחוקם כשל תינוק בן-יומו ונשיכתם כשל נחש עקלתון, נהרגים על פחות משוה פרוטה ומבזבזים מעות הרבה על צרכי-צבור; שרויים במחלוקת עם זוגותיהם על פתילה של איסר ומפזרים ממונם על חזנים, שליחי-צבור מן המובחר שבמובחר, שקולותיהם ערבים ומסתלסלים ונבלעים בכל האברים; מדקדקים כחוט השערה ומקפידים על מטבע שחוק מימות-הקיסרית מריה תיריזה ומשקעים ממיטב-כספם בבדק בית-המדרש העשוי גזית ולבנים שרופות, והמתנוסס כטירת-מלכים לתפארה ומבעיר קנאה לוהטת בלבותיהם של שאינם מבני ברית ושבית-היראה שלהם חציו משוקע ונחבט בקרקע וחציו מצהיב בכתליו הקלופים ובשלש הגולות הרובצות כשלש חטוטרות על גביו. זקנה מופלגה של בני כפרנו יצאו לה מוניטין למרחוק והאבות שבכל הסביבה כולה, כשהם מגיעים בערב יום הקדוש, מיד לאחר הסעודה המפסקת, להניח את ידיהם על קדקד-בניהם ולברכם, כנהוג, הרי כשהם ממלמלים את שמותיהם של אפרים ומנשה, ודאי שאינם רואים לנגד עיניהם שני דיינים או שני מלמדי ש“ס ופוסקים, שהם חולנים ומגובנים ומהלכים כפופים ורפופים, לסתותיהם מחוירות וצרימת-שיעולם נשמעת למרחוק, אלא את דמותם המוצקה והמפורזלת של שני יהודי כפרנו. וכל הסבור שאותה אריכות-הימים נטפלים לה יסורי-גוף, תחלואים ושאר מדוי-בשר, אינו אלא טועה, כי מיום שעמד כפרנו על תלו, לא פסע על מפתנו לא רופא ולא דוקטור ומשלוקה האחד במכה טריה והאחר עיניו מתפגמות מחמת-העפר הנישא מעל הדרכים, מיד מבהילים אליהם את ר' אשר-זליג מלמד-דרדקי, וחזקה עליו, שימצא סגולה בדוקה ומנוסה המרפאה רגע כמימרא, שכן קבלה היא בידו שנמסרה דור-דור מפה לאוזן מר' שמחה-מנחם הרופא, שהיה משמש, כידוע, את סוביסקי המלך. וכך היו מתגדלים ומתעצמים דורות כאותם אילני-התרזה השתולים לשני עברי-הדרך המוליכה לטרניפול, מבורכים בנכסים ומטופלים בצאצאים בריאים וחייכנים, משכימים עם זריחה כדי להספיק בתפלת-השחית, שהיו מתקשים בה מחמת שלשונם לא היתה רהוטה בדברים שבכתב, אינם מואסים באכילה גסה ואינם בוחלים בלגימה חריפה ונהנים מחיי-שעה. וכך אמרו עליו על חד מסבי דבי כפרנו, שהיה משכים עם דמדומי-זריחה ומשהכיר בין תכלת לכרתי פתח מיד בתפלת-שחרית ביחידות וסיים אותה אחרי הרפתקאות הרבה כשלשונו מהלכת בין השיטין כבנצ’י הפסח היוצא בקב שלו ומהדס על גשר-הקרשים המרוסק הנמתח על גבי הפלג הקטן סוכובולקה, ישב לסעודתו ישיבה שיש בה הידור, בלע כמה ליטראות של בולבוסים מהבילים שנטבלו בלבנוניתה של שמנת, הריק לתוכו טני של מי-סלק צוננים, שנפרכו בהם פתותים-פתותים חלות-גריסין, גמע במתינות צנצנת-עולש, עמד על רגליו ואמר: ברוך השם, סעדנו במקצת את לבנו ויהא בנו הכח הנצרך לארוחת-הבוקר. ועוד אמרו עליו, על אותו סבא, בלשון של הפלגה, כי בליל שמחת תורה, כשהיה חוזר מבוסם לביתו ודעתו מבודחת ורוחו צוהלה ומתרוננת וקרסוליו מועדות ורגליו כושלות ומתנודדות, משום שהכבידה עליהן כרסו שנתמלאה משקאות הרבה, והוא מטרטר לתוך אחת השוחות הרפושות והמדומנות שבדרך ונשאר נתון ותקוע בתוכה, היו מניחים לו שעה קלה, שיהא מוטל בניחותא, ואחר-כך היו מזמנים גוי, שהיה מקשרו ומרתקו בחבל משולש ורותם צמד שורים, והללו טרחו ויגעו כמה וכמה יגיעות עד שמשכו והוציאו את סבא מתוך השקערורית. קיצורו של דבר, שהיו מחבבים את המנה היפה הטעונה לעיסה שקודה, ומתוך שהשירה היתה חביבה עליהם היו מקנחים את סעודתם במין זמר משונה, שנבללו בו פירורי-ניגונים של ש”צים מתיפחים ובת-קולה של שירה גויית, כפי שהיא הומה ונשמעת בשלהי-קציר, כשפרחחי-הרועים צולים בולבוסים בשדה.

ב.

תחילת כפרנו, כלומר – של קהלת-הקודש שבו, שני בתי-אב: הללו קרויים בני-זינביל והללו קרויים בני-דובריש. הראשונים היו רובם ככולם מצויים אצל אמת-הקרקע, מעורבים עם החי והצומח, בהמתם מסייעה בידם ומספקה קצת מצרכי-הפרנסה שלהם, הסוסים גוררים עצים להסקה לברוד או עפר ואבנים לדרכים החדשות, שקיר"ה בחסדו סוללן להנאתם של הבריות ולעגמת-נפשם של הלסטים; את שוריהם היו מוליכים שנה-שנה ליריד הגדול שבאולמיץ ומקצתם עוסקים היו בהסעת-אילנות לכרכי-הים או במכירת-הנוצות, הנמרטות מכנפי-האוזים שלהם המקוהלים ומגעגעים סיעות-סיעות על פני המים. משלהם היו גם הפונדקאות, שהפריצים, לפנים הפוטוצקים ואחר-כך משפחת אמידים גרמנים שנתערבו בין הפולנים, קבלו מנמוסיהם ונהגו כשלכצ’יצים מלידה, החכירום בתורת חזקה. והאכסניות הללו מפורסמות היו – גדולות ורחבות כקסרקטין ונבנו לפני דורות רבים וגויים מבני-המקום היו מתפארים ואומרים: אנחנו, ברוך השם, אין אנו מאותם הגרים והפוחזים שהכא והתם שוים להם והטלטול של עונים מחובב עליהם, לא תמול ולא שלשלום ירדנו לגור ולהשתקע כאן, סבו של סבא שלנו בנה אכסניה זו, והימים, רחימאי, ימי-שעבוד ואנגריה והסולטיסים נוהגים מרות באכרים ומצליפים על גבם כעל גבי בהמה אלמת והללו זיעה שוטפת מפניהם וכל טפה שיעורה כשל קטנית שנתבשלה! והפונדקאות היו הומים תמיד מאדם ומבהמה, וביחוד בימי היריד הגדול הנקרא לוקי, כשנזדמנו סוחרים ורוכלים ותגרים, אשפים, מומוסים ומנגנים, כל מיני מלחשים ומשביעי-נחשים, ובימי עלית-רגל לפודקמין, שנתפרסמה בכמריה הדומיניקנים השמנים והמעוגלים באותה האבן הגדולה שהשטן הטילה בגבעה הסמוכה לבית-היראה שלהם, בגוילים ובספרים הקדמונים שבבית-העקד שבה ועל כולם באותם הדודה, אמו של הניתל, שהיתה מפליאה לעשות, סומכת נופלים וזוקפת כפופים ובעלי-מומים באים להשתטח לפניה.

בתיהם של בני-זינביל היו עשויים בתכלית-הפשטות: הקורות, הדפנים והמרישים היו חשופים ומעורטלים, וכשאברך, לאחר שמלאו ימי-המזונות הקצובים לו בבית-חמיו, עמד ובנה לו בית משלו היה ריח השרף נודף מן הכתלים, וכשנקלע אליו אורח נוטה ללון מבני-הכרך היה טועם בשנתו מקצת טעמו של יער. והיה מעשה, שאחד אושפיז שנתנמנם השמיע פתאום בחצות-הלילה צעקה גדולה ומרה, כי מתוך שאפפו הריח החריף והנפלא חלם חלום משונה ומבולבל, שהוא מהלך ביערות-בראשית והשבילים המרובים שבו המתפתלים כנחשים נבלעו זה בזה וכל הדרכים תהו ופגעה בו עדת-זאבים ומרדפה ודולקה אחריו, ואמרו הליצנים, שאילולא שחק לו מזלו ואילולא התחכם וניעור ודאי שהחיות הגרגרניות היו טורפות ודורסות ומשסעות אותו ולמחרת-הבוקר לא היו מוצאים במטתו אלא שיירי-גרמים וסחוסים פרוקים וכסוסים וכל העדה היתה מצווה לומר אחריו קדיש יתום.

לא כן האחרונים, בני דובריש, הנתונים בראשם ורובם באותה הפרגמטיה הנאה, שעליה פרנסתה של ברוד כולה ובנותיה, מין מלאכת-מסתורין שאי אתה זוכה לראות בתקנתה ובקלקולה ולעמוד על כבשונה בפרהסיה, מתוך שאין הברכה חלה בה אלא בהסתר ובצנעה, כשלילות-כסה פרושים על חללו של עולם ושומרי המכס שנתפתו ליצאניות סרוחים ומוטלים בשכרונם ככלונסאות שאין הופך להן ושבעת אחי-הבוגדנים מסותרים מאחורי-העפאים ומזחילים באפלה שקים ומלתחות, צרורות וילקוטים, תבות וארגזים ושאר כלי-קבול ובתוכם סחורות מכל המינים והזנים, שקולים ופחותים, קרושים ונוזלים, כבדים וקלים, קשים ורכים, שמוצאם מרוסיה ושהיו מותרים בהכנסה לברוד הסמוכה לספר ופטורים מכל תשלומי מכס. וכמה בני כפרנו ידעו להערים על שומרי-המכס, מאחר שקנו את שתיקתם בדוראות ועשאום שותפים לרוחיהם הצפויים, והבריחו סחורות לתוך הכפר ומכאן נשתלחו לערים אחרות ונמכרו בחטיפה ממש. ובני-דובריש. המנצחים על המלאכה, מתעשרים והולכים ורודים בנכסי-כסף ובתיהם כהיכלות וכלותיהם מתקשטות כבנות-מלכים ומשוטטות לברוד בכרכרות העשויות קרקעית כפולה ומכופלת, שבה היו הרכבים המחוכמים גונזים ומצניעים סחורות-משי ומבריחים אותן, כששוטרי-המכס אינם מטילים צל של חשד והם מחוים קידה לאותה הכלה הנאה והחסודה ומחייכים בגלגול עינים כדרך הפוחזים השטופים בזמה, שקריצת עינם מכוונת למשמוש של איסור.

ג.

שני בתי האב, בני-דובריש השוכבים על דינריהם ובני-זינביל הרודים בנכסי צאן ברזל, היו מתנגחים ומתנצחים, בזלזולים ובאגרופים, בלשון הרע ובתגרות שסופן שריטות, צלקות וכל מעשה פציעה, היו מדיינים אצל בוררים מומחים מישראל ועתים מפליגים לערכאותיהם, מקפחים בשבתות ובמועדים אלה את עליותיהם של אלה, מפקיעים את דמי-שוים של חתן תורה וחתן בראשית לעילא ולעילא ובלבד שלא יזכה בהם חס ושלום הצד שכנגד, מסיגים זה את תחומו של זה ומשלחים בו את בהמתם הדקה ועופותיהם, לעשות כלה במספוא או בתבואה הנערמים ומגובבים בחצר. התינוקות משנתגדלו קצת צירפו את עצמם למלחמת-מצוה זו, היו נחבאים בשוחות ובגממות ומטילים משם אבני-קלע בשמשות-החלונים, פוגעים בעוברי-אורח ופרקים היו מתחצפים, היו נגררים מאחורי אחד זקן ושבע-ימים, מקפצים פתאום סמוך לאזנו של זה ותוקעים לתוכו דבור מפולפל ומתובל של גנאי, שהיה מרתית אותו זקן, עד שדמיו התחילו רותחים ומרתיחים את כל בני-המשפחה, שארבו מעתה לשעה היפה והכשרה לנקמה. וכששחקה להם שעה זו, נתקבצו אנשים, נשים וטף וצרו עגולים עגולים והמגרש שבין הבאר הגדולה לבין פסלו של פלורק, שקשקשי-שריונו מתבלטים על כרסו והוא שופך קיתון של צוננין בדליקה, נעשה כשדה-קטל כשגייסות חמושים ומזוינים עומדים מוכנים ומזומנים מזה ומזה ומצפים לתרועת-מלחמה. די לו לתינוק שיהא מפליט והוגה מלה, שבדוחק יכול אתה לשמוע מתוכה שמינית של גידוף, והשרוולים מתפשלים ועירום –הזרועות והקיברות מבהיק ומיד בוקע ונשמע הראשון לצלילי-המהלומות, האבק מתאבך גלילים ועמודים, הצוחה הרסוקה והשבורה מקבלת חיזוק ותגבורת ויוצאת לחללו של עולם כשופר מריע את תרועתו הגדולה, אצבעות חטפניות נאחזות בבלוריות ובתנוכי-אזנים, התקיפים תועים בסנדל מסומר והרפופים מתפלשים ונאנקים, כששפתותיהם חסומות ומהודקות והשינים סותמות עליהן, והמלחמה נטושה. מסתבר, שהנערים הם-הם היוצאים ומשחקים כך ברשות-הרבים ונחת זרועם מתנה תוקף-גבורתם והגדולים מסייעים בקריאות של זרוז והתראה ואינם מתערבים בפולמוס אלא מאחר שנשפך דם ממש. או אז הם מצעקים ומיללים בקולי-קולות ומה שהשמיעו הכהנים מעל הר-עיבל אינו אלא כטפה של חרדל כנגד אותו הור-ההר של קללות נמרצות, המהלכות וזורמות כמים שאין להם סוף, מדרדרות כאגוזים המוטלים על טבלא מלוכסנת, מכרכרות כעדת כלבים שוטים ונבחנים ומלהיבות בעינים המאדמות והזועמות את אשה של גיהנם. אותה האש הזרה ודאי שלא היתה כבה ופוסקת, אלא שלהבתה היתה עולה ומתמרת, והיא היתה מפעפעת ויוקדה ועוממת, אילולא העריב עליהם היום ונשתפכו פסי-להבה ארוכים כנהרי-ארגמן בשפולי-הרקיע ור' לייבוש השו’ב הטוב והמיטיב נכנס לתוך מערכות המתחבטים ומתאבקים כשהוא מיושב בדרינדה שלו, שהיתה כבת-בתה של כרכרה מהוגנת ורתומה לאותו הסוס הננס, שמפאת זעירותו וזריזותו קורין לו קוציק, מנפנף בשוטו אילך ואילך, מבלי לנגוע במתקוטטים נגיעה כלשהי ופותח באמרה נבונה בלשונו הרכה והממוזגת, המהולה בבת-צחוק מעודנה ומרננת את כל שומעיה:

- נו, נו, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, אבל במה הדברים אמורים, במי שבקי באותיות הללו, ואילו אתם במחילת כבודכם, מה לכם ולאותה הגדלות אתם אין אתם פטורים מענין לא תקם ולא תטר. ותפלת-מנחה מה תהא עליה? ושמא סבורים אתם שהקב"ה יעכב את שעתה של שקיעת החמה. כדי שתוכלו לסיים את מלאכת-הידים?

בו ברגע משתתקים הקולות ובנות-הקולות, נהימה כבושה ועצורה של נטירת-איבה עודה מהלכת כבפסיעות קלות, אך הכל מזדרזים ונחפזים לבית-המדרש, כי מכובד עליהם על כל כבוד ר' לייבוש, המזדמן ערב-ערב בדרינדה שלו לצרכי-שחיטה¹, ואף תפלת-מנחה אינה פחותה ומזולזלת בעיניהם, שיהיו מתרשלים בה בשל דקדוקי-שנאה וקנאה וחשבונות שפרעונם וסילוקם אפשר שיהא נדחה לשעה אחרת.

טינה היתה שמורה בלבותיהם של אנשי-כפרנו לתלמידי-חכמים, ובפרט לאותה כת-החנפים של למדנים לשליש ולרביע הפוסעים ברגל גאוה, כתרנגולים מכורבלים, על ראשי-ההדיוטות, ומתגנדרים במעט התורה העצורה במעיהם. הללו היו נקלעים לכאן בגלגולי-פרצוף שונים, כגבאי-צדקה ומוכרי-ספרים ותחינות, כסופרי סת"ם ונכדים, דרשנים-למחצה ומגידי מישרים, מוכרי תשמישי-קדושה וכותבי שטר-מכירה וכיוצא באלה. בעיקר היו מאוסים ובזויים עליהם אותם הדרשנים, שהיו מחזרים בכפרים הסמוכים ומפרקים בהם מניה וביה בשעת בין-השמשות את התורה שבעל-פה שלהם, קובצים תוך כדי דבור כמה פרוטות על יד, מסתלקים ופוסחים בעקיפין על ברוד ובתי-כנסיותיה, מתוך שנתיראו להם מפני בני התורה שבה, שאי אתה יכול להערים עליהם בתלמוד-תורה העשוי כחבית סדוקה שכרסה רחבה ופולשת ותוכה ריק ונעור. דרשן שכזה משחזר וירד אליהם, היו משלחים אותו בכבוד גדול ומפטירין אחריו בלשון של אזהרה חמורה:

- רחימאי, תחילה תטריח את עצמך לברוד ותהא דורש נאה לפניהם ואם הללו לא יסתמו את הפה קדוש שלך, סימן, שאין אתה חלילה, רמאי ותסור לכאן. הקונה אבן יקרה או מרגלית דרכו שהוא נכנס תחילה אצל שמאי מומחה ואחר הוא משלם במזומנים טבין ותקילין, ווי לו לאותו סוחר, שהוא חכם בעיניו ובורח ומשתמט ומתעלם מפני השמאי. כסבור אתה שמתוך שעמי-ארצות אנו, ניתנה רשות לכל שועל ערום לבוא ולירוק לתוך הדייסה והרוטב שלנו ואנו נעמוד בדחילו ורחימו ונברך על אותה הרקיקה ברכת טל ומטר?

אפשר תשאלו מה עלתה לו לר' לייבוש, בר-אורין ובר-אבהן שכמותו, שיהא רחום ומחובב על הכל, שדיבורו נחשב בסלע ומימרתו משכינה שלום ושלוה והכל גומעים ושותים את דבריו בצמא, ממש כאותם מי-דבש המתוקים היפים למעים לאחר שנתלעס ונתעכל ונבלע בהם כרי של אגוזים. ראשית, הרי ר' לייבוש כמעט משלהם הוא, כלומר, שהוא עתיד במהרה בימינו להיות משלהם, כשישיא, אם ירצה השם, את בתו לבנו בכורו של ר' חיים נחש-נחושת, שידו נטויה על ז' אכסניות שבסביבה ודירתו נטועה באכסניה האדומה, האוסטריה, וטחנת-המים שלו מתקינה קמח למצה שמורה והוא שולח שנה-שנה את לחמו על פני המים, לאמור, שהוא מכרית אילנות הרבה והבוג מנשאם ומנטלם רפסודות-רפסודות עד לדנציג וברוב הימים מחזירים לו המים ההולכים לאט ממונו של קורח ושנית, הרי ר' לייבוש הוא שעמד והשיא לו לר' חיים את העצה הטובה והמחוכמת, שיקום ויבנה בית לאלהים במקום הזה. כי לפנים היו בני-כפרנו, כדרכם של כל יושבי-הכפרים מישראל, נוהגים בערבי-חגים לשמחה וימים נוראים להגרר ולגרור את התינוקות שלהם לברוד והיו מצטופפים שם בבתי-מדרשות ובתי-כנסיות כשהם מעומדים כצאן נבוכות ומבוהלות בקרן-זוית ואינם זוכים שיהיו קרואים לעלות לתורה, וכמה בתי-מדרש, כמו החכמי-קלויז או האפרתים, נעולים ממש בפניהם וכל תינוק דלא חכים מתגרה בהם. אפילו הזקן שבהם, אביו של הנחש-נחושת, שהיה מגרס גרמי-שורים באצבעותיו ומפרק חוליות-ברזל כביצה מגולגלת ושגערתו היתה מטילה אימת-מות ומרתעת תריסר גויים ממעמדם, משנכנס לפינה חבויה ואפלה שכזו מאחורי התנור או סמוך לפתח ונסתכל באותם ה“פני”, שישבו ראשונה בספסלי-המזרח כתרנגולי-הודו מנופחים, מיד חלשה עליו דעתו ונעשה הפקר לצחוקם ולעגם של זעירי דטפליא וכל תינוק שלא הוציא עדיין ז' שנים היה בן-חורין למשוך בכנף הקפוטה שלו, לתלות מאחוריו קופה של לכלוכית ולזמר באזנו פזמון של דופי, והזקן לא עמדה בו הרוח לרמוס אותו כשלשולת. אך משנבנה בית-המדרש משלהם נפטרו בבת אחת מכל העלבונות והבזיונות ומשנאת-חנם ונעשו אדונים לעצמם ושנה-שנה, משנדלק הנר הראשון בחנוכה ואורו הטהור והמשובב, בצירוף האור של השמש, נשתפך מבעד החלונים המשורגים של האכסניה על השלג המלבין ברחבי-השדות, היה ר' חיים ממתין למחרת-הבוקר, מכיון שידע, כי יוסיל טיקס יתדפק בשוטו על השער האדום לאמור:

- הי, פניה חיים, הבאתי לך דג מארץ-הדגים, את הלויתן בכבודו ובעצמו, אלא שהוא מוקרח ומוקרש מחמת הכפור ורוח-הצינה, שקנו להם עכשיו שביתה בעולם, וצריך להפיג מתוכו את החורף בפלג-בקבוק של אוקוביט…

וכשראש-המשרתים, מאיר פּוטיק, פתח את השער לרוחה, נתגלגלה לתוך האכסניה חבית כרסתנית בצורת-אדם המכורבל ומקופל בתוך פרות-כבשים, שדבורו שופע ומזמזם כשלולית-מים מפכה וקולחת וידיו מתנפנפות ומתפרפרות בבהילות משונה, עד שגופו המסורבל נתחלץ מתוך הפרוה הכבדה ועמד מעוטף בכפתן העשוי פסי-צבעונין ארוכים וצרים וחבוש מצנפת-סמיט, שגיגיתה מנומכת ושוליה רחבות וסגלגלות כאותו הכעך ומכנסיו מכנסי-בד לבנים, שככל שהם משתלשלים ויורדים הם הולכים ומצטמצמים וקצותיהם אינם מגיעים אלא למעלה מקרסוליו. דומה היה לאותו הירושלמי, שהשתהה לפני שנים רבות כשבועים ימים בביתו של סנדר המגובן – הנקרא הכ“ף הסופית, מתוך הצד השוה שבין שיעור-קומתו המכופפת לבין אותה האות, שרגלה ארוכה וגלגלתה עשויה צנפה ופקעת – ושהיה הולך ומפליג בשבחן של ארבע הארצות ופורט וכופל ומונה כרוכל את חמדתה, יפיפיותה וסגולותיה היקרות של הארץ הקדושה, עד שהדמעות נתגלגלו מעיני-שומעיו כמים רבים על שעלתה לנו כך והתשועה רחוקה וישראל עודם מתאנחים מחמת-המציק והם פזורים כאותם האברים המדולדלים בין שבעים מלכויות. ובאמת זכתה אותה החבית הכרסתנית בצורת אדם, ר' משה בעל-שם – כך כתוב היה במפורש על הקלף המצהיב שהיה מוטל על הקערה שלו – לפרסום גדול בכפרנו, כי מלבד שמלבושו שימש לו פומבי ועשאו כירושלמי ממש, הרי נתברך בקול אדיר וחזק, המהלך אימים וגועש כסערת-ים והמון גליו, ומובטחים היו כל שומעיו, שאותו הקול משבר וממגר את כל המשטינים עד דכא ועוקר את כל המקטרגים משרשי-שרשיהם וטוחנם זה בזה, זורם ומפזרם כסיבי-נסורת, מפיצם ובוחשם כאפרו של עגל-הזהב ומחזירם לתהו-ובהו. מדרכו של זה, שהיה מקדים להתקשר בדיבור על התפלה שלו בימים הנוראים, הבאים עלינו לטובה, ובחודש כסלו היה נכנס לכפרנו ובשבת חנוכה עבר לפני התיבה והקהל מתמוגג מתפילתו ובמוצאי-יום מנוחה היו מסיימים את הדיבור בלגימה ראויה של יי”ש ובגמיעת בורשט ור' משה בעל-שם היה שומט את הירמולקה שלו, הענודה שלש רצועות-כסף, והנחש-נחושת שפך לתוכה דמי-התקשרות, מטבעות-נחושת עד שנתמלאה ואחר סיפר ר' לייבוש שו"ב על דרך הקודש סיפור נאה כגון סיפור שבע חומות או קונטרס הויכוח ובעל העגלה מספר סיפור על דרך החול כגון מעשה הדיליז’נס והחזן פתח בניגון חדש, נחמד ונעים, שהיה מקהיל ומזעיק ומכנס כל אוזן שאינה ערלה, ונמצא שכפרנו כולו צובא על חלוני-האכסניה להאזין ולהקשיב ולשמוע אל הרנה, ובני-דובריש ובני-זינביל מעורבים ומעורבלים ומתבוננים זה בזה בעין טובה והכל מתפעלים ומתלהבים והשמחה רבה ועצומה.

מעשה במלך גדול שבתו מוצנעת היתה היכל לפנים היכל וכשיצאה לשוטט שעה קלה בכרמו של אבא שלה נתונה היתה בשבעים ושבעה מלבושים וקיפולי מלבושים ולא נראה לשום אחד מעבדי המלך אלא האצבע הקטנה שלה וכל המסתכל באותה אצבע מיד כוח-הראייה שלו נעשה רפוי ונכהה וסופו נטרד בעצימת-עינים והכל מבכים אותו: אוי לנו שלא ראינו באורה שלה ואי לך שזכית וראית באורה שלה. ואילו היתה אותה הבת יוצאת מביתה בלא עיטוף תוך עיטוף ובלא חיפוי תוך חיפוי, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד במחיצתה והיה העולם מסתמאים מריבוי-האור שלה, שכתקופת-שמש בתמוז היה.

הגיעה אותה בת לפרקה, בא הזקן שבשרי המלוכה ועמד לפני המלך. עמד ולא אמר כלום, אלא שמקמטי-פניו ומריסי-עיניו ניכר היה, שהוא מבקש לומר: אדוני ומלכי הגיעה השעה שתזווג את בתך למי שיאה הוא לה ויאה היא לו. אמר המלך: גלוי וידוע לפני מה שאתה מבקש לומר לי ואינך אומר מפני היראה ומפני הכבוד התקועים בלבך. אמר אותו זקן: יפטרני מלכי ואדוני בבשורה טובה. חייך המלך. ידע הזקן טיבו של חיוך זה מהו ונפטר ברננה.

התחילו מלכי-העולם משלחים בניהם, זה יאה מזה וזה גדול מזה. באו הבנים, אלה אדירים בגבורה ואלה מבהיקים בנוי ואלה שאין גבורתם פחותה מנוים ואין נוים פחות מגבורתם, שלימים מכאן ושלימים מכאן. באו הבנים לחצר המלך, אמרו: באנו לראות בזיוה של בתך. אמר ראו, ראו. נאנח הזקן שבשרי-המלוכה, אמר: אוי להם שלא יעמדו בפני המאור שבה. באו בני המלכים במנין מרובה ואחד אחד היו נכנסים לטרקלין והעבדים היו מפשילים יריעה קטנה ונסתכלו בני המלכים באצבע הקטנה של הבת.

נסתכל האחד ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר לולב של אש ראיתי, אש גדול אש להוב ולא יכולתי לעמוד בו. בא האחר ונסתכל ומיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: עלה נחשול של יין מבוסם, כחץ של זהב עלה, נמתח בקשת של קשקשי כסף ואותו היין שקייתו מגן-עדן ממש, ולא יכולתי לעמוד בו. בא השלישי וזהיר היה בפקיחת-עין ולא היה מעז לשאול חפצו. שאלה לו הבת: אם באת לראות בי ועינך עצומה, מה תקנה תיקנת? מיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: משפתחה הבת באמריה עשיתי לי לב גדול שלא לפקוח עיני ושלא להכוות מאורה שלה ולא עמדה לי חכמתי ואור גדול ירד עלי ובאור הגדול ראיתי כינור משוטט, שמיתרו ארוך ומתנגן מאליו ומאותו הנגינה מתרעש הר גבוה אחד המשלח מעין גדול בעמקים ובקעות ונפשי נתבסמה בכל מיני עידונים ולא יכולתי לעמוד בהם. בא הרביעי וזהיר היה בפסיעת רגל ובזקיפת-קומה, עמד והביט בה הבטה קטנה, כשראשו נמוך כלפי קרקע ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו מה ראית על כן? אמר: ראיתי טורי-לפידים וגלגלי-שלהבת ולא יכולתי לעמוד בהם. בא החמישי ופתח בדיבור ודיבוריו נמשכים ונעתקים היו מענין לענין והוא עומד לפניה בהעלם-אורו והסתר פניו. אמרה לו הבת: כך אתה נוהג בי? פקח עיניו וירדה עליו זהירה גדולה ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: נצנצה השלהבת הנגלית הקשורה בגחלת הנסתרת וירד עלי נהר דינור ולא יכולתי לעמוד בו. בא הששי והוא מאנשי-חיל וסמוכי-כח, אמר להם לעבדים: מה אתם מפשילים יריעה קטנה ואינכם קורעים את כל הפרגודים? אמרו לו: המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. נסתכל ולא ראה כלום ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? לא החזיר להם לא דיבור ולא חצי דיבור. ראו שעיניו נימוחות בלחיכת-האש, נענעו בראשם ואמרו: לא כך אמרנו לך, שהמבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. אמרה הבת: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. פחדו העבדים וזעו ורעדו ונפלו על פניהם. חזרה הבת ואמרה: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. עמדו ועשו כך והילוכם אחורנית ופניהם אחורנית. בא השביעי שאיש-הזריזות היה, נסתכל באותה חמה זרוחה ומיד יצאה נשמתו כמושך נימא מחלב.

הלך המלך והתקין לה לבתו שלא שבעה היכלות, היכל לפנים, היכל לפנים היכל. היתה הבת שרויה בהיכל השביעי תחת חופה שאננה. אמרה: אבא, עד כמה אתה משהה אותי בכאן? אמר: המתיני קמעה. אמר: לבי דווי. שאלה: כל כך למה? אמר: שבעה דגלים יקרים באו לפני, ששה מהם יצאו מלפני בפחי-נפש והאחד איננו. אמר: נמתחה עליהם מידת-הדין, שלא עמדו בפניך. אמרה: האם קוסמים וכשפנים הם שצוברים את האור ומסלסלים אותו, רחמים הם צריכים. אמר: אותה עין, שעשתה מידת-דין, את מבקשת לסמותה? אמרה: כלום לא מדה מהוגנת היא לך להקדים רחמים לדין? אמר: גזירה היא לפני לפייס את מידת-הדין. אמרה: נפלאתי עליך שאומרים עליך שרחמן אתה ומניח אתה להם לבני-מלכים המצוינים בהליכות, שיש בהם זכות ולא חובה ושיש בהם טובה ולא רעה, שיהו מתיסרים יסורים קשים ומרובים שמידת-הדין תהא מפויסת. אמר: מידת-הדין שלוקה היא, רחמים היא צריכה. אמרה: מוטב שאהא מצפינה עצמי מפני הבריות ולא תשיאני לשום אחד ובלבד שלא אביא יללה על האדם. אמר: גזירה היא מלפני.

יצאו עבדי-המלך לשוקם של ההדיוטות ופתחו את פיהם. כיון שפתחו את פיהם, הכל נעשו כחרשים. עמדו והכריזו: בת נאה לו למלך. אמרו הקהל: ידענו. הכריזו: מבקש המלך להשיאה למי שיהא יאה לה והיא יאה לו. אמרו הקהל: שמענו. הכריזו: נתונה היא מאחורי פרגודים הרבה, גדר לפנים גדר, סייג לפנים סייג. אמרו הקהל: ראינו. הכריזו: הרוצה בבתו של המלך, ילך ויקרע את כל הפרגודים. זירזו הקהל לבחורים נבחרים מובחרים: עד כמה אתם מניחים לה לבתו של המלך, שתהא שרויה כדרך שהיא שרויה? ענו ואמרו: מה לנו בטובה השפוכה על פה סתום? ואם נקרע כל הפרגודים, האם יכולים אנו להסתכל באורה שלה ולא נלקה? שהמסתכל בה מיד נקרע והמסתכל ביפיה מיד נשתפך כקיתון. ערכו אותה קושיה לפני עבדי-המלך, עמדו בפעירת-פה ובפלבול-עינים ולא ידעו להחזיר לא דיבור ולא חצי דבור. באו לפני המלך ואמרו לו: נשאלנו על כך וכך. הקהיל המלך את כל עמו קהילות-קהילות ואמר: גזירה היא מלפני שהקורע את כל הפרגודים יסתכל בזיוה של בתי ויזכה להשתמש לאותה אורה ולא יזוק.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה קרדומות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ראשונה. שאלו לו הבריות: אותו מעשה למה הוא לך? אמר: כך אני מסיר את המסכים שביני לבינה. לגלגו עליו הבריות: ואפילו אם תעמוד ותעמיק ותרחיב ותאריך באותה חומה פרצים הרבה וסדקים הרבה אי אתה מערער אותה, שכולה גזית. אמר: מה אתם שמחים בתקלת-חברכם? ולא הניח אומנותו. הכה באותם הקרדומות בנדבכה של חומה והיו כאותם הגלים, שהם מתגאים והולכים, כשמגיעים לחול הם נשברים וחוזרים. שקעה השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, חזרה השמש ושקעה במערב וזרחה הלבנה במזרח ואין הוא מניח אומנותו, עד שנתפצלה אבן קטנה אחת וחברתה. נתוספה בו מדת-הגבורה ונטל לאבנים והיה ממלילן כסובין ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתרקדו רגליו ואמר: מעשי-ידי להתפאר. זקף עיניו וראה שדה אחת וצמחו בה שבעה מינים וכל מגדים ופרדסים סמוכים לה וכרמים סמוכים לה וגנים סמוכים לה וריח האילנות ריח של חמדה הוא וטעמם של הפירות טעם של עילוי הוא. ואותה שדה חורש-קנים עוטרה וקושטה ובחורש יאור גדול, שהבלו טורד ועולה כריח-ניחוח ועל הקנים צפרים מיושבות, קנה וצפור קנה וצפור והזמירות כצלצלי-כרובים. שאל אותו בחור לצפור אחת: מה יש בכאן? טסה הציפור שבע טיסות, עמדה בפריחה ואמרה: לפנים למחיצה החיצונה הקיצונה של ההיכל כאן. שאל לה: והחומה השניה היכן? אמרה שביל מתמשך והולך בשדה ואם תהא מהלך בו שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם, אתה מגיע לאותה חומה. ישב על סלע יום וחצי יום, לילה וחצי לילה ונמלך בכליותיו שלו. עמד ואמר: אם נוחל אני שדה זו, שהיא שדה חמדה – בתו של המלך למה היא לי? שרוי היה בצלו של קנה אחד ונהנה היה מאוצר-הריחות וטועם טעם של הנייה גדולה, יורד ליאור שבחורש וטובל טבילות הרבה וכל איבריו נעשים הרי-בשמים.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כשילים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שניה. ביקשו הבריות לעכב עשייתו, ואמרו: אחד יצא וטרח טירחה גדולה ולא חזר וודאי שאין בידו מאומה מיגיעו ועמלו, מה לך אותו טורח של שטות? אמר: אפילו סופי מוקש רע, אין אני מניח אהבתי. הכה באותם הכשילים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שזזה אבן קטנה אחת וחברתה. נעשה מוחו פצוע ועיניו שמוטות ולא הניח אומנותו ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתגאה בלבו ואמר: סבורני שראוי אני, כי יברכו עלי בשם ומלכות. זקף עיניו וראה מדבר גדול, מדבר לפנים מדבר, מדבריות שאין להם סוף. ואותו מדבר עמדה עליו החמה ביום ובלילה ומשנצנצו עשבות-שדה מיד היתה מגמרת אותם ולא נשתייר לא פרי למעלה לא שורש למטה והצאן שמקובצות היו נפלגו לכמה וכמה עדרים והיו מהלכות בפעייה ושקיקה וגעייה ומתו בלא מים. הלך אותו בחור יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו, חזר והלך יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו וביום השלישי נזדמנה לו אמת-מים ודקל ורוח שייפה מנשבת וצבי של תפארת מוטל בצלו של דקל. אמר לו הצבי: הרגלים מאין? היה אותו בחור מן העלובים שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור ולא נתן לבו לדיבורו של זה לא לרוחב ולא לעומק. עמד הצבי ושאל: הרגלים לאן: אמר לו: החומה השלישית היכן? אמר הצבי: לא דייך שאתה שרוי במדבר הנורא הזה, אלא אתה מבקש להגיע למקום רחוק ומורחק, פרוש ומופרש, בדול ומובדל? שאל: ריחוק כמה? אמר: אם תהא מהלך שבעים שנה ולא תפטר מן העולם ותנצל מאותה השלהבת, שממנה מתבערים תהומות וממנה מתבערים שחקים, אתה מגיע לאותה חומה. ראה שנפלו עליו הכשלות רעות וקשות, אמר: אם נוחל אני דקל זה ואמת-מים זו וצבי של תפארת – בתו של המלך למה היא לי? ישב ביום בצלו של דקל ואכל פירותיו ורחץ בשרו באמת-המים ושתה מימיה ובלילה מצפה היה באיצטגנינות שלו מה שמרומז בכוכבים ומה שמרומז במזלות ונעשה גדול בכישופים ובניחושים ויצאו לו מוניטין בעולם כולו.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כילפות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שלישית. עמדו עליו הבריות ואמרו: מעשה מקולקל זה למה הוא לך? מוטב שתהא מטייב שרשך בעשייה טובה. ושני חבריך שהפליגו להיכן הפליגו? ודאי פתחה הקרקע לרעה ובלעתם עד טבורם. משתתחבר עליהם גם אתה, יהו מצרפים אותך לזימון. אמר להם: אפילו אתם טוענים אותי בחרבות, לא אזוז ממקומי. הכה באותם הכילפות שלשה ימים ושלשה לילות עד שאותה חומה, שכולה סיתום ואין בה פתיחה, נתפוררה בה אבן קטנה אחת וחברתה, שלשים יום ושלשים לילה היה מתענה ואינו מניח אומנותו, עד שהחומה נטרדה ממקומה. התחילו ידיו מנגנות ורגליו מרקדות, אמר: עכשיו שיודע אני כוחי וערכי ונסכי, ראוי אני שבת-המלך תהא ארוסתי ושאהא יושב עמה בחופה ודבק עמה. זקף עיניו וראה יער גדול, עומק לפנים עומק, אפילה תוך אפילה, הלך באותה אפילה הליכה גדולה, ראה שתועה הוא ואינו חוזר, התחיל מכה כפיו אל כפיו ונפל בלבו נפילה עצומה. בא לפניו עורב ואמר: בריה קטנה שכמותך, ביאתך כיצד? אמר: עד שאתה תמה על ביאתי כיצד, תקנני בעצה טובה מלפניך. אמר העורב: שאל בני, שאל. שאל: החומה הרביעית היכן? נפלא עליו העורב ואמר: אין בעל-הנס מכיר את נסו, לא דייך שהשלכת עליך טורח גדול ומשאוי גדול לילך לכאן ובאת לכאן ונשמתך עדיין תוססת בגופך, אתה מבקש לילך למקום, שהנחשים נוצצים בו כעשב-השדה וחורץ עליו לשונו הנחש הקדמוני ואין בו רחמים כלל ואם אתה מהלך שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם ויוצא בשלום מכל הפורעניות המזומנות לך, אתה מגיע לאותה חומה. אמר לו לעורב: מה אעשה בכאן ולא תפרח נשמתי? אמר העורב: רצונך ואני מושיבך במערה אחת ואני מפרנס אותך בנוח ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בריוח ולא בצמצום, בכבוד ולא בביזוי. אמר: היאך? השיב לו העורב: אתה מלמדני חיתוך-לשון ואני קוצב לך שכר-לימוד, רצונך מאכלות של בשר, רצונך מאכלות של חלב, רצונך מאכלות של פרי-אילנות ופרי אדמה ואני מראה לך דרכה של כל חיה ובהמה, וכל שתדרוש יהא מצוי לך, רצונך שיחת-עופות ודקלים, רצונך גנזים של זהב וכסף ואבנים יקרות. אמר: אם נוחל אני רזי-עולם, בתו של המלך למה היא לי? ישב במערה שלו ושתה מבארה של החכמה החיצונה שתייה גדולה ולא חסר מעינו כלום וטרח להבין כבשונו של עולם ובוראו ומה שגזרה חכמתו באופן שהניח פניו של עולם ודרש אחוריו והניח עליונים ודרש בתחתונים ונתגדל בלבו ואמר: כל החכמות בידי כאותו החול שאדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה פטישים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה רביעית, גערו בו הבריות: רוצה אתה ששמשך תהא שוקעת שלא בעונתה? אמר לאו. אמרו: ראית ששלשה ירדו לאותה סכנה ונתרגשה עליהם צרה ואין אתה למד כלום? אמר צרת-רבים חצי נחמה. אמרו לו: צרת-רבים נחמת שוטים. אמר אפילו אתם מלגלגים כל הלגלוגים שבעולם, אין אני נזהר על יחוס עצמי ואיני מניח אהבתי. יצאו מוכיחי-הדור וקראו תגר ולא קיבל דעתם, אמר: היתרכם אינו היתר לי ואיסורכם אינו איסור לי. ראו שסמיכת-זקנים אין הוא סומך עליה, אמרו לו: כתובים חייך על קרן-השור. הכה באותם הפטישים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתעופפה בה אבן קטנה אחת וחברתה. שלשים יום ושלשים לילה היה טורח טרחה מופלגת עד שהחומה נטרדה ממקומה. נעשה לבו כנהר להבים ונתנגנו כל עצמותיו, אמר: בא יום-הנקמה, שעתיד היה לי ושמור היה לי. מוכיחי הדור היכן אתם? התכנסו וראו שלא ירדתי ירידה, אלא נתעליתי מעילוי לעילוי. זקף עיניו וראה אוקינוס גדול, אוקינוס אחרי אוקינוס, אוקינוס תוך אוקינוס, ראה שנפשו אבודה ונתעצב עצבות הרבה. נזדמן לו דג מחוכם ושאל: קונם שאי אתה נפטר מכאן אלא כשתאמר לי הדרך מכאן לחומה החמשית כיצד? אמר הדג: אם אתה מלמדני ספר יונה הנביא אני כורך לך י“ב סנפירים ואתה משוטט בים שבעים שנה ואם אין אתה נפטר מן העולם ואין הסערה טורדתך ואין הסופה עוקרתך ואין הלויתן בולעך, אתה מגיע לאותה חומה. ישב ולימדו ספר יונה הנביא, עמד הדג וכרך לו י”ב סנפירים וירדו בים, בא נחשול גדול וביקש לטבעו. צעק: רחמני כרחם אב על בנים! אמר הנחשול: אם אתה מבטיח אותי, שתחזור ליבשה, אין אני מטביעך. נשבע לו כך, נטל לו הנחשול והחזירו ליבשה, ישב בחול ובכה. שאל לו הנחשול: מה אתה בוכה? אמר: רואה אני, שנגזרו עלי טירודים ואין פת בסלי. אמר לו הנחשול: גזירה, שבכל יום אני מעלה לפניך שבע מרגליות יקרות ואתה מתעשר עשירות הרבה. אמר: אם זוכה אני כל יום ויום בשבע מרגליות יקרות – בתו של המלך למה היא לי? ישב בחול וזן עיניו במרגליות יקרות, שמוטלות היו לפניו הרי-הרים וכל העולם מבקשים לקנות מידו סחורה זו ומרצים אותו בריצוי-כסף.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה גרזנים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה חמישית. אמרו לו הבריות: אין סכין מתחדדה אפילו בירך של ארבע חברותיה. עד כמה לבך קהוי? אמר: תמיד שכמותכם מתנבאים בסגנון אחד. אמרו: תמיד שכמותך מתכלים כליה אחת. אמר: אפילו אתם מעוררים עלי חרבו השלופה של נבוזרדאן, אין אני זז לפנים מכאן פסיעה אחת. השתטחו לפניו ופצרו בו: אותה תפארת שלך למה תהא בלויה ומהויה? לא נענה לעתירתם. אמרו: חכם מצוה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול-ריוח ובסכנת-נפשות, שוטה עבירה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול ריוח ובסכנת-נפשות. והניחו לו שיהא עושה חפצו. הכה באותם הגרזנים שלשה ימים ושלשה לילות והיתה לו עמילה גדולה, עד שאותה חומה נתפקקה בה אבן קטנה אחת וחברתה. היה מתיגע שלשים יום ושלשים לילה, עד שאותה חומה נטרדה ממקומה. אמר: רואה אני שאותה שמש, שצפיתי לה, זרחה לי ובחנם התחננו לפני אותם הזקנים בפישוט-ידים ורגלים, שלא אלך לכאן; עכשיו שבאתי לכאן רואה אני, שהקנאה היתה מדברת מתוך גרונם. יצא ברקידה מערב לערב, אמר: הלואי שאותם הזקנים תהא ישיבתם ישיבת-צער ושלא יוכלו לעמוד ויהיו רותחים ומוטב שיהו אבודים בכלל-הרשעים. זקף עיניו וראה מדינה גדולה, כרכים תוך כרכים, ערים תוך ערים, כפרים תוך כפרים. ראה ברחובו של כפר, ראה ברחובה של עיר, ראה ברחובו של כרך ועכברים מהלכים, עכברים גדולים, עכברים בינונים, עכברים קטנים. בא לפניו עכבר ישיש ואמר: מחכים לך. אמר: מדינה זו מהי ואיזוהי? השיב: מדינה של עכברים היא ומת מלכה. שאל הבחור: ומי היה מלכה? אמר: לא עכבר ולא בן עכבר אלא שועל, שסומא היה בשתי עיניו. שאל הבחור: ובשביל מה אתם מצפים לי? השיב לו העכבר: עד שאין אתה נכנס לחצר-המלכות אין אני אומר לך לא אמירה ולא חצי אמירה. אמר הבחור: שעתי דוחקת בי שנחפז אני לחומה הששית. אמר העכבר: מה אתה מלעיג עלי? רואה אני שדרך ארוכה אחוריך ורוצה אתה לילך שבעים שנה? אמר: הן. שאל: ואם תפטר מן העולם? אמר: כל כך למה? אמר העכבר: והאריות שבדרך והנמרים שבדרך והברדלסים שבדרך והדובים שבדרך והזאבים שבדרך אתה קונה לבם בהבלה של אמירה ולחישה והשבעה? ולא דיבור הם מבקשים ואפילו לא קופה של שעורה או קופה של תבן, אלא קופה של בשר. ראה הבחור, שברעה גדולה הוא, הנכנס אצל חצר-המלכות, הקבילו העכברים פניו בניגון וניצוח ואמרו לו בניגון וניצוח: הא לך כתר, הא לך עטרה, אותך נמליך, אותך נמליך. אמר: אם עתיד אני להתעטר בכתר של מלכות – בתו של המלך למה היא לי? ישב על כסא-המלכות ופמליה של עכברים לפניו, ופמליה של עכברים מאחוריו, אמר: אשרי, שזכיתי לכך.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה מרזופים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ששית. באו לפניו כל בני-ביתו ואמרו: ראית שחמשה חברים קדמו לך ונשתלחו עליהם כמה מלאכי-חבלה, למה עיניך סמויות? אמר: אם פשע הוא לי, הניחוני בפשעי. באו לפניו כל בני-עירו ואמרו: נתגדלת לתורה ולחכמה ולמעשים מהוגנים ועכשיו אתה מאבד עולמך בזה ובבא בשעה אחת? אמר להם: אם חטא הוא לי הניחוני בחטאי. באו לפניו כל בני-מדינתו ואמרו: רחום היית לנו, מחובב היית לנו וכסבורים היינו, שלא תגזור על עצמך הריגה, עכשיו אתה מעמיד עצמך על גחלים מנתזות ועיננו רואות וכלות? אמר להם: אם סרחון הוא לי, הניחוני בסרחוני. הכה באותם המרזופים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתפרפרה בה אבן קטנה אחת וחברתה. עמל שלשים יום ושלשים לילה עד שהחומה נטרדה ממקומה. אורו עיניו ואמר: אשרי העין הניזונת והמסתכלת באור מופלא זה ראייה מופלאה ומשונה. זקף עינו וראה חופה של כמה וכמה גונים ותחתיה שרויה בתולה גדולה ונאה ושפחות גדולות ונאות מסביבות אותה ומרקדות לפניה רקידה של עילוסים וחמדה. באה לפניו שפחה אחת ואמרה: שמח בחור בילדותך. אמר: לא מנוחלי-העולם הזה אני. שאלה: אם כך אתה אומר, מה ראית לירד למדרגה תחתונה זו? אמר: את החומה השביעית אני מבקש. לגלגה עליו אותה שפחה וקראה לבתולה השרויה תחת החופה: יגט“ו יגט”ו. באו כל השפחות לפניו וריקדו רקידה גדולה והיתה אותה רקידה מצטיירת בשכלו כפקעת מסוכסכת זו, שאינה מוצלת מן הערבוב. אמרה לו הבתולה: שבעים שנה אתה רוצה לילך, עד שתגיע לאותה חומה? אמר: כל כך למה? אמרה: ומפני להט החרב המתהפכת אי אתה ירא? נתיעץ בתחכמונים שבנפשו ולא השיב לה דבר. אמרה: שוטה אתה ולא פיקח. שאל: מה את באה ועולבתני? אמרה: וכלום אין אתה יודע, שבתו של המלך אני ויצאתי לדור בהיכל הששי. נטל לה ונישקה וחיבקה וגיפפה ולא זז מחבבה עד שראה שמטבורה ולמטה אין לה דמות של אשה אלא כאותו הדג היא שסנפירים עוטרים אותו ואין לו רגלים.

אותה שעה נתעורר אחד ויצא בחשאי ונתן ידו על אזניו שלא לשמוע ועל עיניו שלא לראות. אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. נתעלה לאט לאט, מעלה אחר מעלה, מדרגה אחר מדרגה ואמר: פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך והושיעה לבן-אמתך. נעשה בחינת חלש שבחלשים מלמעלה מנצח את הגיבור מלמטה ואמר: כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור. התחיל מכה בידו באותה חומה. היתה ידו קשה ומכתה קשה שלא דרך הבריות, אמר: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. באה שמחת כינור ועוגב לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: יראת ד' מקור חיים לסור ממוקשי-מות. באה כנופיה של בתולות בתופים ומחולות ודדיהן מגולות וביקשו לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכא ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. באה כת של כשפים וביקשה לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: אל תתן ד' מאויי רשע זממו אל תפק. הכה בידיו באותה חומה ונתפצלה פיצולים פיצולים והוא נכנס לפני ולפנים. נתבייש ואמר: ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. נתנגן קולה של בת-המלך: יבוא דודי לגנו. ישב הבחור על המפתן ישיבה של צנעה ופתח בתפילה: וארשתיך לי לעולם. נתנגן קולה של בת-המלך: את שאהבה נפשי ראיתם? אמר הבחור: וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. בכתה בת-המלך בכיה של כיסופים: פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. אמר הבחור: וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. יצא המלך ואמר: מה אתה יושב בחוץ ובתי ממתינה לך בפנים? אמר: וצדיק באמונתו יחיה. שאל לו המלך: ואין אתה מבקש לראותה? אמר: אם אמונה לי, ראייה למה היא לי? שאל לו המלך: ואין אתה משוקק להזדווג עמה? אמר: אם אמונה לי זווג למה הוא לי? עמד המלך ונשק לו, אמר: משביע אני אותך בכל לשון של השבעה ובתי שלי פוצרה היא בך בכל לשון של הפצרה, שאתה נכנס אצלה. נכנס אותו בחור והראו לו אותה הבת, נתקרב לחבקה ונטל לה וחיבק לה ויצא ברקידה. עמד ברקידה וראה שספר-תורה נתון בידו והוא כתוב אש לבנה על גבי אש לבנה וניצוצות של אור מעולה ניתזות הימנה ואותו בחור נפשו מתבסמת בסמי-גן-עדן והשכינה מקשקשת לפניו: אשריך, שזכית לדיוטה גדולה.

א.

מעשה בחוטא ומחטיא, שיצא מתוך השורה ומישקי שמו. עמד עליו אביו ובכה: וי, מישקי, מה אתה מחמיץ יינך? עמדה עליו אמו ביבוב ואנחה: וי, מישקי, מה אתה מביא יללה עלי? עמדו עליו אחיו בנזיפה וגערה: וי, מישקי, מה אתה נותן כתפך לרשעים, ומסייעם? עמדו עליו חבריו בשלום ובמישור ובלשון רכה: וי, מישקי, יתגלגלו רחמיך עלינו, כי מה אתה מגדל קוצים בכרם? לא שמע מישקי לא לאביו ולא לאמו ולא לאחיו ולא לחבריו ויצא מכלל דת משה רבנו עליו השלום.

יצא ונטל לו לכומר גדול ורשע, שנקרא בלשונם בישקופ או סופריגאן והסית לו: הוה מתגרה בתלמידי-חכמים, שיהיו עפר תחת כפות רגליך. שאל הכומר: כיצד? אמר הפוקר: תהא אותה אומנות מסורה בידי. השיב הכומר: מסורה היא לך, מסורה היא לך. הוציא מישקי קלגסים לשוקה של העיר. עמדו וגזרו: בשם הכומר הגדול והמרומם והנורא! התחילו ישראל מתאנחים ואמרו בלחישה: ודאי קובעת-הזוהמה משתפכה עלינו. אמרו הקלגסים: הכומר הגדול והמרומם והנורא עתיד להמתין לחכם שבכם, שיצא להתפלמס עם מישקי שלו ברחובה של עיר. אמרו ישראל בלחישה: תאחז דקירה ללבו. נמשך דיבורם של הקלגסים: ואם מישקי מקפח ומנצח את החכם שבכם בהלכות, אי אתם רשאים לדור בתחומה של העיר אפילו שעה אחת.

נתאנחו הקהל ואמרו: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. הלכו לאחד תלמיד חכם, שהיה לביא וליש בתורה, ואמרו לו: חכמה טמונה, מי נהנה הימנה? תמה עליהם החכם: פרשו דבריכם. פירשו: אותו מעשה שהיה כך היה. סיים הגדול שבהם: הצילני נא מיד אחי, זה מישקי, מיד עשו, זה הכומר. אמר החכם: וי לנו שאותה פסולת יצאה מתוכנו. נענו לו הקהל: וי-וי. שאל להם: וכי התורה מושפלת היא כל כך לכם, שאהא יוצא במלחמתה עם גורף-כבשן שכמותו? מוטב שנהא כולנו משודכים בקרקע ונחבקים ונשלכים באשפה ולא נראה בעלבונה של תורה. ראו הקהל, שדבריו מיושרים ומצודקים, בכו בכיה גדולה ופרשו.

נסעו קצת מחשובי העדה לעיר אחרת, מצאו לאדם, שתלמיד חכם גדול היה. הרצו לפניו אותו מעשה כך וכך, אמרו: אם אין אתה מסייע בידנו, אנו מתחייבים גירוש. תמה החכם: וכלום עניים בתורה אתם ואין בכם שום אחד, שיהא משיאכם עצה טובה והוגנת, או שיברר בפני הפושעים את שיחותיו בטעם ובנעימה? סיפרו לו, מה שהשיב אותו חכם. אמר להם: תמיהני עליו, כי אם אין ישראל, כבודה של תורה למה? אלא שאין אני מבטל דיבורו, כי אפשר טעם כמוס היה עמו. התחננו אליו: ומה עצה טובה ומחוכמת אתה משיא לנו? אמר: יצאו השמשים של כל בתי מדרש וכל בתי כנסת וכל הקלויזין ויתקעו בשופרות ויכריזו בשוקה של עיר, שכל הרוצה להציל ישראל מפורענות גדולה, ילך ויושיע ושכרו הרבה מאד ותשלומו כפל. נענו לו בהודיה וחזרו למקומם ועשו כך.

תקעו התוקעים ובכדי תקעו, הכריזו הכרוזים ובחנם הכריזו. אמר אחד לחברו: צא למלחמתה של תורה. השיב לו חברו: עד שאתה עומד עלי ומזרזני, מוטב שתהא עצמך מקדים ויוצא, מקדים ולוחם, מקדים ומנצח. אמר זה: כל מושב שב, חוץ ממושב לצים – כלל גדול הוא. נתכעס חברו: לך ולא לי? נתפרדו שניהם בחימה גדולה, הם ושכמותם. פרחו שלשה ימים, התחילו הפעמונים של בתי היראה שלהם מקשקשים: קשקש וקשקש, דם ואש, אש ודם, בים-בום-בם. אמרו ישראל: פעימה של גזירה היא, נתחתם גזר דיננו. נקבצו גויים הרבה ברחובה של עיר, התגרו הזקנים שבהם: מורטה הסכין, כי בא יום הדין! וענו הפרחחים: אַל רחם ואַל חוס, כוס-כוס-כוס! התחילו אומנים משלהם קוצצים אילנות ועושים בימה גדולה וקושטים אותה זרדים ותולים בה איקונין של אותו איש ומושיבים בראשה את הכומר הגדול. אמר אחד מישראל: היו צריה לראש. אמר האחר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר השלישי: מחצת ראש מבית רשע. הושיבו הגויים לשמאלו של הכומר אותו כופר ארור, שנתלבש לבוש יקר ומהודר. אמר אחד מישראל: אוי לנו מאותה התולעת הנחפית בנרתיק המשי, שלא באה חריצת לשונו של זה אלא להכחיש אותנו מאמונתנו. אמר האחר: קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקו. אמר השלישי: יכרת ד' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. והבימה עשויה היתה מדרגות-מדרגות, הושיבו הגויים על המדרגות כמרים קטנים. אמר אחד מישראל: שועלים קטנים מחבלים כרמים. אמר האחר: גדול וקטן שם הוא. אמרו שניהם: מאי שם? השיב ואמר: שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. עוד הם מדברים וסרדיוטים מתרוצצים בכל העיר כולה וברצועה שבידם היו מזרזים לתינוקות דבית רבן שיזדמנו בסמוך לבימה: ישראל ארור מקין, ולשמצה פרוע, יראה עין בעין, בצדקת המלך ישוע. אמר אחד מישראל: מבקש אותו טמא שנראה בכבודו ובגדולתו והוא במפלתנו ובבזיוננו. אמר האחר: דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו. אמר השלישי: כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ד'.

ב

עמדו כך כמה שעות ונתלחשו ברוחם והיו מתבזים על כבודם. נתכבדו הגויים בקלונם ואמרו: החכם שלכם היכן הוא? עמדו וציפו לאותו אדם, ככמהות הללו, שהן מצפות למים. עמדו ושפתותיהם רוחשות תפילה: שלח ביד תשלח. היתה השעה סמוכה לשקיעה ונצנצה הכוכבת ועדיין לא נמצא שום אחד, שיהא קופץ על הפרצה ומציל את ישראל וכבר עמד הלבלר ופתח פיו לקרוא את הגזירה של חיוב גירוש. פתח וקרא: בשם הכומר הגדול, המרומם והנורא! אותה שעה היו ישראל שרויים בצער ומהרהרים בטלטול, שמעותדים הם לו לצורך פרנסתם, ואותו המשומד עומד עז כעזאזל וקשה כברזל ועיניו כענני להטות מריבוי של הניה. עוד הם שרויים בצערם ומהרהרים הרהורם דרך עצבות ומלחשים זה לאזנו של זה על דרך הכתוב דאגה בלב איש ישחנה ועוד הלבלר עומד ולועו פעור לאמירה קשה ואחד אדם, פטיט ופזיז, קפץ על הבמה קפיצה של אמה ואמתיים ואמר לכומר: למה לכם איבה עם זרע אברהם, למה לכם קנאה עם זרע יצחק, למה לכם תחרות עם זרע יעקב? ראו הכל שעשה לעצמו כנפים של בטחונות, אמרו בלבם: ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. עמד אותו אדם, נתן עיניו בפוקר, אמר לו: פתח פיך וקשור קטיגוריא בלעם בן בעור, פתח פיך וקשור קטיגוריא קורח בן יצהר, פתח פיך וקשור קטיגוריא ירבעם בן נבט!

נזדעזעו הקהל וזקפו עינם לראות, מיהו ואיזהו, שנתחזק כצור וקרע מתוכו לב-שפן ועשה לעצמו לב-אריה. הסתכלו בו ותמהו תמיהה גדולה, כי נולדו להם ספיקות הרבה. אמר האחד: קטן זה שהחגיר ואין עמידתו עמידה ואין ישיבתו ישיבה, יצילנו? אמר השני? לא יציבה של גבורה לו ולא יציבה של נוי לו, אלא מי שנמצא בכל מקום ומשגיח בכל הפרטים ירחם. אמר השלישי: רחמים גדולים אנו צריכים, כי ננס זה יבואו עליו הכמרים בקצת סירוסי-מקראות ובלבולי כתובים, מיד נעשית דעתו מטולטלת עליו וסופו אינו יוצא מתוך ההפכה וסופנו מתגרשים כמצורעים. אמר הרביעי: גלית הפלשתי בא בחרב ובחנית ובכידון והנער דוד בא בחמשה חלוקי אבנים מן הנחל. אמר החמישי: אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ואוי לנו כי נגזרנו. ניחמו הששי ואמר: באמת מפחותי מעלה הוא היושבים אחרונה, באמת מארשאליק הוא, שמבדח בשעת הכנסת כלה דעתם של הבריות בחידודים של הבאי, אך אם לא מבני תורה הוא, משכני-תורה הוא. מיד אמר השביעי: בזכות שכוונתו רצויה, אפשר שגם מעשיו רצויים יהיו, ואם לא שנה הלכות פסוקות הרבה וידיעתו בתורה קלושה ומועטת, הקדוש ברוך הוא ירויח לו. צירף השמיני דעתו, נענע בראשו כמה וכמה נענועים, אמר: מי שהגביר את ידם של ישראל לעשות מה שלפנים מדרך הטבע, יגביר את ידו של זה. אמר התשיעי: יגביר ויגביר. סיים העשירי והכל מלוים לו ואומרים אמן ואמן.

עוד הקהל מדיינים זה עם זה, עוד הקהל מתכתשים זה עם זה, דרך לחישה ורחישה ואותו הטמא נפער לועו פעירה של קשקוש, פעירה של רעש, פעירה של פקע: שמע, פחות ומזולזל שכמותך, כלום אין אתה רואה שאתם כולכם תשושים ומחולשים בגופכם ואני האחד גבורתי מרובה, גבורתי מתוספת והולכת, ולמה אתם קוראים לעצמכם עם סגולה ובנים למקום ואלו ואני בזוי לכם, נגעל לכם, מאוס לכם? ענה המרשליק: ודאי שרואה אני, כי גבור גדול אתה, גבור הדור אתה, ראייה גדולה אני רואה בכך. וכלום לא לשם כך נתכנסנו, שנראה בגדולתך? נתבלבל לשונו של אותו טמא: הכיצד? אמר לו זה? כלום לא המשולחים שלך יצאו ברחובה של עיר והכריזו: מישקי בן-פורת, תרוד בקלחת/נין לשטן ונכד לשחת,/יעמוד בשוק וילבש כנפים/כרשף בן-רשף יעוף בשמים.

הרחיב אותו דיבור נקבי-משכיות-לבם של ישראל וזה הפוקר החוירו פניו כסיד, אמר: מה אתה דוחה את הקושיה שלי בקנה? כלום לא כך שאלתי: אתם, שצדיקים גמורים אתם בעיניכם, על שום מה מחולשים אתם בגופכם ופרנסתכם כקריעת ים סוף ואני כרסי מפוטמה פיטומים הרבה ומזונותי קבועים ומתוקנים לפני תמיד? כלום לא סימן הוא, שהקדוש ברוך הוא מחבב למופקר שכמותי? אמר לו המרשליק: ודאי שסימן הוא, סימן גדול הוא, סימן מובהק הוא, אלא במה דברים אמורים: אילו השוק והזרוע והלחיים,/וחלב-בשרים ומשמני-מיעים/גזורים היו מן השמים/ולא מבית המטבחים.

חזרו פניו של אותו פוקר והשחירו כשולי קדירה, אָמר: אם רשעים אנו בעיניכם, בשביל שהורגים אָנו בכם הריגות הרבה ורוצחים רציחות הרבה ומאַבדים אבידות הרבה, על שום מה בשעת בצורת מתפּללים אָנו על הגשמים והשמים נשמעים לנו ובשעת מלחמה מתפללים אנו על הנצחונות והמקום נענה לנו ובכל צרה שלא תבוא יוצאים הכמרים הדורים בלבושם ובכל מיני משכיות וכלי יופי ואחריהם מהלכים המוני עם דוכסים והדיוטות, בפרוציסיא גדולה וברגל ישרה ובשירה וזמרה והקטורת טורדת ועולה והזוגין מקשקשים לפניהם והכל מתפללים תפילות הרבה והמקום נענה להם? אמר לו המרשליק: דומים אתם לאותם מישראל, שבמצב הריוח הם מתרשלים וכשצרות מתרגשות עליהם מתקיים בהם הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים בדברים שבין אדם לחברו, אלא מאי? לד' מאד – בדברים שבין אדם לקונו מוזהרים היו מאד: שאין בן סדום אלא עיט צבוע,/עינו מגולגלת כלפי שמים/וידו נוטלת לאדם צנוע/לשקעו ולטבעו בצלוחית של מים.

עמד הכומר הגדול על רגליו ונטל בידו האחת את ספרי המינים שר' יוחנן קרי ליה עון גליון ובידו האחרת, להבדיל, את עשרים וארבעה, אָמר: אַתם, שמתפארים אתם בכך, שאברהם אביכם פירסם מציאותו וגדולתו של אדוני האדונים, שמלכותו קיימת בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים, על שום מה באלקים עצמו אתם מאמינים ואילו בבנו של אלקים אתם כופרים? או שקהויי-לב אתם או שענין מסותם הוא. אמר לו המרשליק: ישראל סוחרים פקחים הם או לאו? ענה הכומר: ודאי שפקחים כצוענים וערומים כנחשים הם. אמר המרשליק: סוחר פקח זו דרכו, שאם מביאין לפניו שטר או אוני, שחתם עליו בכתב-היכר-ידו סוחר גדול, סוחר מהולל, סוחר משובח, אותו שטר מקובל הוא עליו והוא קוצב מחירו טבין ותקילין, צלצלי-שמע. והוא הדין כשבנו של אותו סוחר מביא לפניו שטר, מיד הוא נוטלו ואומר: אביך גדול-אחיו ותפארת-עמו הוא ושטרו שטר ודבורו דבור ואמירתו אמירה, בזכותו שלו גם השטר שלך מקובל הוא לי. נהנה הכומר לאותם הדברים הניה גדולה, אמר: אם שטרו של הבן מקובל הוא לך, מה אתם רוגמים איקונין שלו, מה אינכם כורעים לפניו? נמשך דיבורו של המרשליק, אמר: לאט לך ופחז כמים אל תותר. ודאי שאותו סוחר נוטל לו לשטר של הבן וקוצב מחירו, אלא שהוא כורך אמירה מפורשת: אם אין אתה פורע את חובך, יהא אותו שטר מוצנע בביתי, עד שאבא שלך יגיע למאה ועשרים שנה וייפטר מן העולם בשיבה טובה ואתה יורש נחלתו, ויבוא גם השטר הזה לידי גבוי. אך ילמדני הכומר הגדול וילמדוני הכמרים הקטנים, מה הדין כשמביאין לפני אותו סוחר שטר, שעל החתום בא בנו של סוחר גדול, סוחר מופלג, סוחר מפואר, סוחר נערץ, שנכסים לו בעליונים ונכסים לו בתחתונים וגלגלו אינו נהפך עליו לעולם, ואין הוא יורד מנכסיו לעולם, אך מדה אחת לו שאין הוא כלה לעולם ואין הוא נטרד לעולם והוא חי וקיים לעולם ולנצח נצחים ואין בנו יורש נחלתו לעולם? כיצד יהא מאמין בשטר כזה. שלעולם אין הוא בא לידי גיבוי?

עמד הכומר הגדול ופניו מזעיפים, אמר: דומים אתם כאותו נחש, שאפילו אוכל פיטומין ושותה כל מתוק נעשה עפר בפיו. בשביל שכל עצמכם אינכם אלא סוחרים בזויים, נוטלים אתם לה לאלקות ועושים אותה תגר ורוכל וסוחר העוסק בפרגמטיה. ענה המרשליק: לא חלש וקטן הוא שר העולמים שיהא נצרך לך, כי תצא לריב ריבו ולדון דינו, לא הוא חייב ולא אתה פרקליטו. ואל נא באפך, טול אותו ספר קדוש שבידך ועיין בו כמה וכמה עיונים. זעף הכומר הגדול, זעפו הכמרים הקטנים בלבם מאד, אמרו: חייך, שלא הנחנו בספר זה מקום אחד, שלא קראנו בו קריאה מדוקדקת ומבטיחים אנו אותך, שקראנו את כולו בלשון רומי ורובו בלשון יון וקצתו בלשונכם שלכם, אות באות, תיבה בתיבה, בשפה ברורה ובנעימה. ענה המרשליק: הבטחה, שאין סופה להתקיים, למה היא לכם? נשתפכה צעקתם כאבנים המתכדרות בדרך משופעת ולא יכלה שום אוזן להבחין דיבורם וכשנשתתקו הקולות, אמר הפוקר: המוציא על חברו עליו הראיה.

שאַל המרשליק לפוקר: אברהם אבינו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, ובברית בין הבתרים הקריב עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ולא ביתר את הצפור, שרמז גדול הוא לשילוש שהוא יחוד. שאל המרשליק לפוקר: ומשה רבנו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא ומה שאמר אולי אכפרה על חטאתכם רמז נכבד הוא למיתה של כפרה. שאל המרשליק לפוקר: ודוד המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר ד' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: ושלמה המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, שאמר בדברי אגור בן-יקה: מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ושם בנו כי תדע ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: וישעיה הנביא מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר הנה העלמה הרה ותלד בן ועוד אמר והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונתינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. שאל המרשליק לשניהם: ואם הללו סמכו ידם על אחד ומיוחד, שסוחר גדול הוא, הם מוחזקים לכם בדאים, אתם מכחישים וכופרים בהם ובאמירתם" אמרו שניהם: חס ושלום. אמר הכומר: אלא שמובטח אני שלא אמרו כך.

צחק המרשליק צחיקה קטנה, אמר: מה אתה אונסני שאהא חוזר ואומר, שלא יאה לך להבטיח הבטחה, שאין סופה להתקיים. כלום לא אברהם אבינו והא, שקרא לקדוש ברוך הוא קונה שמים וארץ? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא משה רבנו הוא שאמר על הקדוש ברוך הוא הלא הוא אביך קנך ועוד אמר עד יעבור עם זו קנית? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא דוד המלך הוא שאמר וזכור עדתך קנית ועוד אמר הר זה קנתה ימינו? אמר לו: הן. וכלום לא שלמה המלך אמר על התורה ד' קנני ראשית דרכו? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא ישעיהו הנביא שאמר ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שארית עמו? אמר לו: הן. שאל וכלום לשון קניה אינה שמורה למסחר? אמר: ודאי ששמורה היא לכך. שאל: ומי שקונה סחורה של יקר, כשמים וארץ ועם ועדה והר ותורה, אתה אומר עליו, שתגר של מיני סדקית הוא, רוכל של גרוטאות הוא? אמר: חלילה. שאל: אתה אומר עליו שאין הוא סוחר מסוים, סוחר מובהק? אמר: נעשו טענותי כמבוא שנסתתם. כבשו הכמרים פניהם בקרקע ואמרו: נצחתנו. ראה הפוקר שאפלה גדולה באה עליו, הזיע טפין עבות, שאל: והרמז הגדול שבברית בין הבתרים מה אתה אומר בו? השיב המרשליק: תמיהני שנטפלת לאותה עגלה משולשת בלבד והיא לבדה רמז היא לך. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול ונכבד: לא חלומו של שר המשקים על הגפן האחת ובה שלשה שריגים ולא שלשה פשעי דמשק ולא שלשה פשעי עזה ולא שלשה פשעי צור ולא שלשה פשעי-אדום, תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה המה נפלאו ממנו וסיים כן דרך אשה מנאפת שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה רגזה ארץ וסיים ושפחה כי תירש גברתה שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם המה מיטיבי צעד וסיים ומיץ-אפים יוציא ריב שרמז קטן הוא. נתכרכמו פני הפוקר, שאל: והרמז שמצינו במשה רבנו על מיתה של כפרה, מה אתה אומר בו? השיב: מה אומר ולא אמר הכתוב, שאמר הכתוב ויאמר ד' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. חזרו פני הכופר ונתכרכמו, שאל: והרמז הגדול של דוד המלך והרמז הגדול של שלמה המלך, מה יהא עליהם? השיב: אם אתה מבקש לדרוש בכתובים פשוטו של מקרא לא זו לבד שאתה חייב בחובה של שטות לראות את הבורא יתברך בחינת גוף ודמות הגוף דכתיב יד השם ועיני השם ופי השם ופני השם ואחורי השם ואצבע אלקים ובדומה לכך ובדומה לדומה לכך, אלא שאי אתה יודע כיצד לפרנס כתובים הרבה, כדרך שישראל נקראים בנים בתורה בנביאים ובכתובים ונאמר בהם או בנים אתם לד' אלקיכם או שלח את בני ויעבדני או בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי או בנים סוררים ובנים כחשים ובנים סכלים ובנים שובבים, אי אתה יודע לפרנס אותם הכתובים, אותם והרבה שכמותם. ונמצא שאם אתה אומר לדרוש אותם הכתובים כלשונם, ודאי לך שישראל נולד בלא שכיבת הורתו עם אדם ומה תעשה לכתובים אחרים שמרובים הם והבאים עליך ומטפחים על פניך ומצווחים: וי לך, וי לך שבדאי אתה? שמע הפוקר לא אמר לא דיבור ולא חצי דיבור והמרשליק מאמרו נמשך והולך: אמשול לכם משל, אם כתוב בנביאים שובו בנים שובבים נאום ד' כי אנכי בעלתי בכם ואתם דורשים פשוטו של מקרא נמצא שחייבים אתם באמונה גדולה, כי בדרך כך נולדו לכם ששים רבוא בני אלהים, כמנין יוצאי מצרים, ולמעלה ממנינם וכל ישראל וישראל הוא לכם אלהות. ואם כתוב במלכים שהשם אמר על שלמה המלך אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן ואתם בקשיותכם אתם עומדים ודורשים פשוטו של מקרא ודאי שכופרים אתם, שדוד אביו של שלמה היה וכיצד אתם מפרנסים כתובים ומקראות אחרים שמפורשים ומרובים הם? ראה הכופר שהוא יורד ירידה אחר ירידה, אמר דרך חטיפה, כמי שכפאו שד: והרמז של ישעיה הנביא מה אתה אומר בו? חשש הכומר והפסיק הקושיה שלו הפסק של גערה: להיכן אתה מוליך אותנו, לחרפה אתה מוליך אותנו ואנה נוליך את חרפתנו? כלך לך ואכול סובין ומורסן, כי מה לך קמח ומה לך סולת, שבהמה אתה לכל דבר. אמר הפוקר: אי-אי והמרשליק צחק צחוק של הנייה דרך עילוז ופזם: מישקי בן פורת טול חוט ומחט/תפור תפר של אמה על פיך, בן-ממר,/כבוש את פניך כקישוא בצלחת/ואנן יתמי דיתמי נפתח בזמר.

אמרו ישראל: גם את זה לעומת זה עשה האלהים, זה כסף צרוף וזה כסף פסול, זה אין כריחו וטעמו ודמיונו לשבח וזה אין כריחו וטעמו ודמיונו לגנאי, זה כלי חמדה שנעשה בהפלא ופלא וזה כלי שכולו סדק וכולו פרצה וכולו פגם. עמד הפוקר מבויש ומוכלם ופניו ככרכום ואבריו מרתיתים והכומר גוער בו: למה לא הכך קוץ ולא קצך עקרב?

ד.

נטלו ישראל למרשליק והיו מנשקים אותו מחבקים אותו ומגפפים אותו שעה ארוכה ונתפזרו לביתם חבילות-חבילות ואומרים זה לזה: זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו. היו מהלכים בגילה ודיצה והשמחה חקוקה במצחם בעט שלהבת והפוקר שראה שנפשו אבודה בעליונים ובתחתונים ברח לבית הרב וחבט את גלגלתו בקרקע. אמר הרב: גדולה תשובה. נתגלגל אותו פוקר כמה גלגולים של חרטה בבכיה גדולה. אמר: רואה אני שטותי וקלקולי-מעשי. אמר לו הרב: הוה גודר את הפרצות ומתקן את המקולקל. יצא הפוקר בפסיעה גסה, עבר ברחובה של עיר ואמר בקול גדול ודוי ז' פעמים וטיבע עצמו בנהר.

היה המרשליק אומר עליו קדיש שנה שלימה ונהג כמנהג אבילים ממש וביום הפטירה היה עובר לפני התיבה. תמהו עליו הבריות תמיהה לפנים תמיהה והקשו עליו קושיה לפנים קושיה, אמרו: יודע אתה שרחום אתה לנו, חביב אתה לנו, כגופנו ויותר מגופנו טרחה זו למה היא לך? אמר: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא.

נענו לו בראשם נענוע של הודאה ולא אמרו כלום.

- פעם אחת נסע אבא, יערב לו הלויתן, לדרכו. כסבור הייתי, כבר הגעתי לפרקי, אמרתי לו בלשון של תחנונים: אבא, שתפני עמך. נתן בי עינים מחייכות ואמר: אדרבא, פרחח שכמותך, שישתעממו כליותיך, כדאי שתכנס אצל המלאכה ותהא מהלך קצת בדרכים. ועוד אמר: הרי חזקה עליך שהזאבים לא ידרסוך – דרכו של זאב שאינו טועם מבשר-נבלה, והליסטים לא יהיו פוגעים בך, – דרכם של ליסטים, שאינם פוגעים בשכמותם. אמרתי לו: עתה ידעתי, בשלמה אבא שלי לא אכלו עדיין הזאבים מבשרו ולא פגעו בו הליסטים. תפס אבא לשוט והצליף על גבי דרך חיבה ואמר: רואה אני, שפיך מפיק דובשנים אפויים ואפרסקים מטוגנים. אמרתי לו: דובשני דובשניך ואפרסקי אפרסקיך ואני ושלי שלך. ראה אבא שלא יקפחני בדבורו, נפסק לשונו ותפס לי בתקיפות והושיבני בעגלה. רבותי, נשבע אני לכם, שאילו הייתי מספר לכם שבעה ימים ושבעה לילות לא הייתי מטעימכם קורטוב מאותה הנייה שנהניתי באותה שעה ומאותה שעה ואילך. בין שהשדות מפזזים בזהב-דגנם והרוחות מתנגנים ובין שהגשמים מנטפים והברד מתגרגר; בין שהשלגים מצחירים ובין שהשמש עומדה כנגדך ומשקרת ומרמזה לך כבתולה חצופה – העגלה שלך מהלכה ומרצדת בדרכים ובצדי-דרכים ואתה מיושב על דוכנך ומהרהר מהרהורי לבך או פוזם לעצמך מיני ניגונים, שאי אתה יודע מהיכן נתגלגלו אליך.

אותו היום אמר לי אבא: תהא עינך תופסנית כעינו של נשר ואזנך קולטנית כאזנה של חולדה, כי אחד מיוחס יהא מצוי היום בעגלה שלנו ולא מאותם המיוחסים סתם השורצים כתולעים אלא אחד שליט, שהקיסר משלחו לקצץ בזקניהם של ישראל ופאותיהם ובכנפי-הקפוטות שלהם, שיהיו מתדמים כאשכנזים גמורים. אולם כמעשה להכעיס, היו אותו הבוקר הנוסעים מרובים ולא הספיקו הסוסים ושלחני אבא לשכור קצת גויים בכפרים, שנהא כונסים את הנוסעים שלנו בעגלותיהם שלהם ומפנים את הדיליז’נס כולו בשביל אותו האורח המכובד, שאין להטילו בקרונם של אכרים בשביל שאיסטניס הוא וודאי מלבושו ודבורו יהיו מעידים עליו, שאינו מפשוטי-אדם אלא מקורב למלכות. הולך אני ופושט בכפרים וגם כאן המלאכה מרובה ולמעלה ראש וכל הסוסים טרודים בשדה ובבית ואחרי תחנונים ופצירות הרבה, כשאני מרמז להם לאכרים על המשקה הטוב שירד לגרונותיהם שחלחולו כקולית-מים ועל כיסיהם שיהיו משופעים מטבעות נחושת שצלצולם כחמדה טובה, נענו שני גויים והוליכו לאכסניה ארבעה סוסים מדולדלים וכחושים, שהשלח שלהם מפוצע ויורד, שאם אתה מבקש ליסע עמהם כמה וכמה פרסאות מוטב שתקדים ותצניע באמתחתך מצה ומרור וחרוסת ולולב עם אתרוג וקרובץ לפורים, שתוכל בדרך ליסב לסדר ולישב בסוכה ולקרוא את המגילה. אלא, בידוע, משנצרך הגנב, אפילו הוא מעומד על הגרדום או דינו ליהרג בתליה, שומטים את העניבה מעל מפרקתו וממנים אותו פוסק וחותך בדיני-ממונות. חוזר אני עם שני הגויים וארבעת סוסיהם הדלפונים והנוסעים שלנו עודם יושבים מצופפים בדיליז’נס וכמה וכמה סוחרים ונקבה צרחנית דוחקים בו באבא, שיזדרז ויפליג לדרכו. והוא משדלם בדברים כבושים ורכים ומבדח את דעתם ונכנס אל מתחת לעגלה ומפשפש בה – ממשמש בסדן וביצולים, מכה בקורנס על גבי החישוקים ובודק את החישורים ובלבו הוא מבקש לבדות אמתלה, שיהא מוריד זו הפמליא של מטה מעל דוכנה, ושיוכל להושיב אותו השר הנכבד לכשיבוא. הוא יוצא מתחת העגלה ומעמיד פנים של כרכום, ואומר: העגלה צריכה זיפות. מיד פתחה אותה הנקבה בצריחה של רוגזה: אימתי מזפתין, כשהנוסעים כבר מיושבים ומזומנים לטלטול? כובש אבא את עיניו בקרקע, ואומר: חייך, שהגלגלים זפותים היו כתיבת נוח הצדיק, אלא מחמת הלחלוחית השרויה באויר נתקלפה זיפתם. כששמעתי אותה תשובה נצטהלה עלי רוחי וחשתי שצחוק גדול מרעיד את כרסי ומפרכס לצאת מפי, נתחכמתי ותחבתי רביעית האגרוף לתוך לועי.

ואותם הנוסעים נתעקשו תחילה ולא רצו לזוז ממקומם, אלא כשאבא אמר להם, שאינו סומך ובוטח בדיליז’נס שלו, שיוליכם בשלום ובשופי, מחמת שגלגל אחד שבו נלקה בסדק ששיעורו כקומץ ומפני שהנוסעים מרובים והדרכים טובעניות אפשר לו לפגם זה שיהא מרחיב והולך והגלגל יתרסק ויביא יללה עליהם, פתחו ברטינה ונהימה ממושכה וסופם נתפייסו ונתרצו ועקרו עמם לעגלותיהם של הגויים. ואילו אותה מטרונית מסורבלת מוטלת כאבן שאין לה הופך ופוערת את כלי-הלהג שלה וירדו עלינו כגשמי-זעף ותשעים ותשעה קבין דבורים מפוצצים, שצעקה אחת היתה מתלוית לסופם: מה, ואם יבוא שלמה המלך וכל הפמליא שלו, כלום מחויבתני לירד מכאן? וממי, מורנו ורבנו, נטלת שכר-נסיעה, ממני או משלמה המלך? ואבא משיב בנחת, כשכל מלה מנויה ושקולה לו כרייניש כסף: חייך, שלא שלמה המלך אלא מלכת-שבא סילקה לי את דמי הנסיעה ווי לי שנכויתי בגחלתה. אלא שמלכת-שבא לא נאה לה ולא יאה לה שתהא מטלטלת בעגלה סדוקה ומרופטת משלי, ונוח לה שתהא רכובה על גמליה הטעונים ככרי-זהב והעטורים וקשוטים אבני כדכוד, אלמוגים ומרגליות. ראתה שהיא כאותו המשור מכיון שהוא פוגע בסיקוס הוא נתקע ועומד ואין נסירתו נסירה, שאבא אינו מאותם התינוקות הפחודים שהצעקה מרתעתם שלוש אמות ודבורה נחשב לו כקליפת-השום, פלטה קללה ארוכה, שריסוק-האברים וכריתת-הלשון מזווגים בה עם צמיקת-הלב ורטישת-המיעיים והטריחה שתי כלונסאות רגליה, והטילה עצמה כקורת בית הבד בין הסוחרים, כשפיה השקוד אינו פוסק מלאכתו. משנפטרו העגלות היינו עומדים במבואי-האכסניה וממתינים שיבוא הדילז’נס של מנדיל, שבשביל שלסתותיו היו יורדות ותלויות כקתלי-חזיר המצהירים משפעת שמנונית היו קורין לו שור-הבר, ויביא לנו את האורח המכובד. פרחה לה שעה אחת, פרחו שתי שעות והמיוחס שלנו כאותו פתק מן השמים, שככל שאתה מצפה לו בליל-הושענא רבה ומכוין את שעתו, הוא מתעקש ואינו מדדה ויורד. כשהעריב היום ואבא עודהו מרוגז וחושש, שמא שיטו בו ליצנים ולא דובים ולא יער, יוצא אני ומשתטח על הדרך ועושה כולי אפרכסת, שמא אקלוט נידה קלילה של גלגלים מרחוק. מוטל אני כשעה קלה ושמיעתי מכוונה יפה יפה לקרקע ופתאום איזו רחישה קלושה ודלילה נוגעה בתנוך-אזני הנטויה ומיד נטפל לה הד עמום וחנוק של שרשרות-ברזל ובאחרונה מבחינה שמיעתי קול עמוס ונסדק של רעש-אופנים. עומד אני על רגלי וצופה בחלל הרחוק, שהלבנה במילואה מתחה עליו קו של זהירה וקמעה-קמעה מתבלטת והולכה נקודה זעירה, לבנה-אפורה, הפורחת באויר וכל מה שהיא ממשמשה ובאה שיעורה מתעגל ומרחיב כביצה של יונה, של תרנגולת, של תרנגולת-הודו, כאתרוג, כקערה, כגיגית, כחבית, כפיטס, וסופה נראית בשיעורה גופא, כילה לבנה ורפרפנית החופפה על הדילז’נס של שור-הבר, שסוסיו רצים וטסים כאותו נשר במעופפות.

אבא, שהטרוניה שלו לשור-הבר מרובה היתה, נוח היה לו להקביל את פניו בנהימה ונזיפה, אלא שסמוך לביאתו יצאה מתוך הדילז’נס דמות מעוגלת, שאין לה טעם ואין לה נוי ודפוס-צורתה משונה ומלוגלג, מן אדם שזקנו ושפמו מגולחים כשל כומר ומעל ראשו מתלתל קפלט סרוק ואפור כשל בת-טובים והוא יורד לו מפוקס על צדעיו ולמטה וכל מנהגו מנהג-שוטה וצוארו מיופה ומהודר בסלסלות-משי משוזרות ולבנות כבתולה זו המתגנדרה ומתיפיפת. משראיתי בריה משולפחת זו, שמין כומת משונה חבושה לראשו, נפניתי לקרן-זוית שלא יכיר בפרצופי, שהליצנות מוסתרת במיעי ונשכתי בשפתי שהצחוק שלי לא יהא משוטט באויר-העולם ובלבי ברכתי אותה בריה ששפתו תהא יורדת כעתר-ברזל בתוך מיעיו ומשרטתם שריטה שיש עמה ממיחושיהם ויסוריהם של הרשעים הנידונים על מעשיהם בגיהינום. אבא שואל לו לשור-הבר בדרך רמיזה של פלבול-עינים ונדנוד-האגודל: אותו צלפחד המפורכס כמטרונית זחוחה מיהו ואיזהו? והלה גוחן ולוחש לו מלה אחת, שחידה סתומה היא ואין לה פתרונים: הקיסר! חוזר אבא וקורץ בעיניו: צנון זה גידולו וצמיחתו מנין? והלה בשלו: הקיסר! מרמז לו אבא שיהא למד את המפורש מן הסתום: מה ראה הקיסר לשתול חזרת זו בכרמלית הסמוכה לרשות-הרבים שלנו? והלה פותח בעקימת-פה ומסיים במשיכת-כתפיים: הקיסר! חוזר אבא ומרמז לו שאין החיפוי מפרש את התוך ומצביע כלפי הזקן והפאות כאומר: כלום זהו הגלב שהקיסר שוגרו לבני-ישראל? והלה כמשיב: תטריח עצמך ותשאל לה ללילית זו, שנטלה ועקרה אותו מהרי-החושך ומטלטלתו לכאן. ועד שאבא עומד על רמיזתו של חברו ויורד לסופה, נתקעת ביניהם גלגולת מצומקה, שעינה האחת סמויה ועינה האחרת הנטועה בה מציצה בפיזוז וכמוסה בה ערמומית הרבה. עומד אבא בקמיצת-שפתים ונותן עינו באותה הבריה ואומר בתימה כשואל את נפשו: צפור זו שנשרו כנפיה ונתקהה מקורה טיסתה כיצד? משיב לו אותו אורח פורח, כמי שאין הפתיחתא חביבה עליו ומנהגו לנקוט דבור של סופי-מקראות: כללו של דבר, רבותי, שאותו ממזר שנזדווגתם עמו למקום אחד, עתיד להביא פורענות על ישראל והוו זהירים בו שאוי לרשע ואוי לשכנו ומוטב שלא תהיו מתעסקים בטלטולו! אבא, שחשד בו בשליחו של הקיסר מלכתחילה, עשה עצמו שאינו יודע לשאול והעמיד פני תם ומתוך שחכם היה נקט לשונו של רשע: כך מקובלני מאבא ומאבי-אבא שאין אני חושד במי שאינו בדוק לי. נתרעם אותו ישראל והשיב: דייך שבדוק הוא למי שגדול ממך בתורה ובחכמה. אבא שנתכוון לקנטר אותו האיש הולך ואומר: אם בדוק הוא להם לגדולים שלך, אל נא יטלטלו אותו בתיקי-התפילין שלהם, אלא כפי שעה אני בעל-העגלה ולא מר בר רב אשי שלך.

נתרככה לשונו של בעל-העין הסמויה וסח בנוח, כשאצבעו זקופה למעלה: הוה נוהג כבוד בשליח דרבנן! ניסוט אבא לאחוריו, עיניו נתלטשו ופיו נפער והמליט מין גמגום: אדרבא, ילמדני רבנו. ואותו משולח פניו נתעוו ונתקמטו, כאילו בלע סמים מאכלים, הצביע כלפי העגלה, נשף קצת בנחירי-חטמו, התחיל מכעכע בגרונו ופסק: גזרת-שמד, מחוור לך או לאו? אבא הסמיק כסלק בעונתו, נרתע שלוש פסיעות גסות אחורנית ומתוך שדעתו נתבלעה לשמועה ששמע נשמט שוטו מידו והוא עצמו גמגם כתינוק שאינו ערום בדעת: מחוור, מחוור, והמשולח זרק אמרה חטופה: ודע שאין אתה רשאי להביא אותו למחוז חפצו לפני ג' ימים, עד שלא אכריז בכל הרחובות והסמטאות על הפורענות המתרגשת לבוא.

והשם שגילויו בא בהיסח-הראייה כך נתעלם בהיסח הראייה כאותו שפיפון שרשות ניתנה לקרקע להבקע לפניו. נאנח אבא וצחק: שטלצלה, עקור את רגליך ותדביק את הצפור הזו ותזרה קורטוב מלח על זנבה, אולי תרחם עלי ותחזור ותעמידני על ברורו של דבר מסוכסך זה. וכך עומד לו אבא וראשו מורכן וכוסס את זקנו המדולדל ופניו עשויים קמטים ארוכים שקימטם הצער ולבי ניבא לי שהרהוריו גלולים באותה חתיכת הפרגמטיה הפסולה, שנזדמנה לידנו. ובאמת, אבא אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו, שאם יוליכו מיד למחוז חפצו, לעיר הגליל, הוא מתחייב בנפשו בפני רבני-ישראל ודייניו ואם יעמיד פני סרבן ויאמר לו לנוסע: אי אפשי בכך, יהא מורד במלכות. פגיונו של הקיסר מכאן ורצועתו של אב בית דין מכאן ואתה, קבצן בן קבצן, מדלג ביניהם, משל לאדם שנתגלגל למדבר ונמלט מפני הליסטים ונפל לגוב-האריות. שואל לו אבא למנדיל: מה יהא עלי אם אין אני שומע בגזירתו. אומר מנדיל: מוטב לך שלא תהא נכוה בשלהבתם של רבנים, שכוחם גדול ואם אין אתה מציית להם, יורדים הם לפרנסתך ולך פשוט נבלה בשוק. אומר אבא: הדין נותן שאם באה לפני בריה ואומרת: הוליכני למקום פלוני, נוטל אני את שכרי ובודק במטבעות אם אינם מזויפים ואין אני מחויב בידיעה, אם קרקפתו מנחת או אינה מנחת תפילין דרבנו תם. אומר מנדיל: מי שנמכר לעקר – שאני. שואל אבא: מה באת להשמיעני? הרי אתה שהולכת אותו לכאן. מתנצל מנדיל: נכשלתי שלא מדעתי. שואל אבא: ואילו היית יודע? אומר הלה ועיניו נזעמות: הייתי מטבעו בנחשול, הייתי מטרדו מן העולם בשבירה ורציצה, הייתי מתקינו לאמבטי התחתונה שבשאול, הייתי… ואבא משסעו: חייך, שלא היית נוקף אצבע, שכל גבורתך אינה אלא בפה ושיעורה כטיפה של צואת-הזבוב. לו היה הלה גוער בך היית מיד נעשה כגל של גידים ועצמות!

ביקש אבא לפייג את הצער המחלחלו, מזג לתוך הקיבה שלו טיפה שאינה פחותה מלוג ונתנמנם על גבי השולחן שבאכסניה. ואבא משנתנמנם, יהיו הרעמים מתגלגלים והברקים נוצחים והגשמים מזמזמים, זרוק כידון בעינו והטל אבן-גלל בראשו אין הוא ננער. והמיוחס שבקפלט משוטט בשדה הסמוכה ומצנפתו שמוטה לו עד עיניו ופתאום הוא מתקרב אלי וטופח על גבי טפיחה רכה ואומר בלשון-אשכנז: בחור, צריך ליסע! אני שלא הייתי עדיין בקי בעקיפין, כיצד פוטרין לו לנוסע באמירה של שטות, מכה אני באצבע צרדה כלפי אבא, שחרחורו נשמע והולך בקולי-קולות וכלפי הלילה והאפלולית שלו, איני אומר כלום. והוא בשלו: בחור, צריך ליסע. רחשי-לבבי מדיינים ומנצחים זה את זה: אפסיק שנתו של אבא ראוי אני שבעולם הבא יהיו דשים את בשרי ביתוכים; לא אפסיק, והיה הלה עומד בקשיותו ומשמיעני, שהשעה דוחקת וצריכה נסיעה. מגמגם אני ופני מכסיפים: כלום פורשים לדרך בשעה שכזו? והלה אומר בלשונו: בחור צריך וצריך. ועד שאני נמלך בדעתי, האיך פוסקים לו כהלכה, שלא יהא דיבורו מתמשך והולך, עומד אבא על רגליו וגוזר: ימתין מר קמעה ואנו יוצאים לדרך.

מילא, היתה זו יציאה, שאין לך כופר ופיקח שלא יהא מאמין שנטפלו לנו מלאכי-חבלה. בודקים אנו בסוסים ואפרסם אינו אפסר, בודקים אנו בעגלה וגלגליה אינם גלגלים, בודקים אנו בשוט ורצועתו אינה רצועה. מחייך אבא ואומר: סימן טוב ומזל טוב; ואינו שוקד להעמיד את הקלקלה על תיקונה אלא מושיב את בעל-הקפלט והסוסים טסים. רואה אני שאבא אינו אוחז בדרך הכבושה אלא נכנס במשעול המצדד והולך לימינה ואותו המשעול עשוי גבשושיות וגממות. כאן נזדמנה לנו מוליא והסוסים לא יכלו לעלות וכאן מזדמנת שקערורית והסוסים אינם יכולים לירד. הסוסים בהולים לדרכם והעגלה מקפצה כאותו גדי שנעשה תיש ובעל-הקפלט מושבו מרתית ומפזז ובטוחני, שאילולא היתה הבושה מעכבתו, היה מפציר באבא, שהסוסים יהיו מהלכים פסיעה מתונה. פרסה אחת מאחורינו, שתי פרסאות, חמש פרסאות ופתאום הסוסים כאותם הבכירים המתרוצצים אילך ואילך. ידעו הסוסים מה שנשתוללו, שהיתה לפניהם מהמורה, עמוקה מכדי הליכה בה ורחבה מכדי קפיצה על גבה. אבא, שאותם השבילים נהירים לו, קופץ מתוך העגלה וצווח: זאבים טורפים עלינו וכל שחייו חביבים עליו נמלט על נפשו לחורשת-האילנות הסמוכה! וקודם שאבא הספיק לסיים את המקראות המבליעים שלו ובעל-הקפלט כרסו טוענת את רגליו והוא מקפץ ומדלג ומשננעץ באותה מהמורה מרופשה, הוא פושט את ידיו בביב ויוצא ומטובע ברקק עד טבורו, נחפז לאותה חורשת-האילנות ומבקש לטפס על קנה אחד, מטפס ונשמט, מטפס ויורד בעל כרחו.

משחזר בעל-הקפלט כמעט שנשמתו לא היתה עומדת בגופו ומחמת הפחידה לא נתחרזו דיבוריו ואבא מסייע בידו לנער את מי-הביצאות שנתדבקו במלבושו, שדומים היו לאותו הים שטיטו ורפשו על פיו, ומנחמו: יברך מר את קונו שלא נעשה תל של גרמים, שכן הדורסנים האלה, שתתפקע הטרפחת שלהם, יפה להם שעה אחת של אכילה מבשרם של בני-אדם משנה של גירוס-הסחוסים המדולדלים של שפנים וארנבות. ובעל-הקפלט נתקדר קלסתר-פניו ופנה הודם ופרכוסם והוא מפטפט בלשון מצורדה כמי שניזוק מן הצינה: ארורה גליציה בסיאובה, ארורה גליציה במיאוסה, תהא הרימה שולטת במדינה מטונפת זו! נתעוררו עליו רחמי-אבא ואמר: שמא יחזור מר לאכסניה? והלה מתמלא חימה: לאו. מדבר לו אבא: אראה בנחמה, אם אין הסכנה אורבה למר בדרכים אלו; שמא נחזור? והלה כבראשונה: לאו ולאו. מרמז לי אבא: הללו לא בקטורת-סמים משדלים אותם אלא בסממנים המרים כזית. והסוסים טסים בשדות והלבנה פניה מיטהרים ומכסיפים והיא כאילו מלעיגה לו לעלוב זה שפגע בליצנים שכמותנו. ואבא חוזר ושואל לו לבעל-הקפלט: שמא רוצה מר לחזור? עכשיו נעשו פניו כציצי-פרגים, פתח את פיו, אלא מפני הפזיזות שבדיבור לא העלינו מתוכו אלא אמרה מקוטעת: יש עוד באוסטריא ספרי-דינים ופוסק-עונשין… מהרהר אבא: בין כך ובין כך עתידה פנקסי שתתבקר בפני המלכות, שתהא נפרעת ממני על שנהגתי זלזול במשמשה, מוטב שאדע על שום מה צפוי אני לקנסות, כמאמר-הבריות: טעמת מחלבו של חזיר, תהא השמנונית מנטפה ויורדת על לסתותיך. והסוסים שניטל מתגם ורסנם, מעופפים והעגלה עצמה גונחת כחולנית שכמה תחלואים תוססים בגופה והיא הולכה בשבילים ובמשעולים, אופניה מבוססים נעצוצים ונהלולים ורואה אני שאבא הניח להם לסוסים שיהיו מהלכים ככל שיצרם חופז עליהם ובלבד שיהיו פורשים ומתרחקים מעיר הגליל. פתאום נושא אני עיני ולפנינו נהר גדול הנפתל כמה וכמה עיקולים כמלוא טביעת-עין ואין שיור של גשר, רפסודה או מעבורת, נכנסו הסוסים לתוך הנהר במקום שהמים רדופים היו והעגלה ננעצה כקנה בים, מצליפים אנו על הסוסים והללו מתיגעים והעגלה נציב-מלח. מחוה אבא קידה כלפי בעל הקפלט ואומר: יטריח עצמו מר ונרד מעל העגלה ונעבור שלולית זו ברגל. לא אני ולא אבא לא היינו בקיאים בלשון אשכנז, שבעל-הקפלט השפיע עלינו; אך מובטחני שהעיד עלינו חיוב של מיתה וברר לנו מיתה יפה, שנתחברו בה הרג וחנק ושקדמו לה קטיעת האברים ופשיטת-העור. ברך, קללותיו של זה לחוד והטבילה במי הנהר לחוד. אילו ראיתם, רבותי, כיצד הגביה זה את בגדיו והתחיל מהלך במים ופתאום שראה ששלולית זו אינה שלולית אלא נהר שמימיו עמוקים ושהוא צולל בהם וכליה מרחפה לנגדו, התחיל צווח וצורח ואנו, שכדגים אנו שחיותם במים, תחילה אנו מניחים לו שיהא צורח, אולם משנתגברה אותה צריחה ומתוך דיבורו השופע צפה ועלתה קריאה ממושכה: שמע ישראל – נתעוררנו עליו ברחמים כמי שלבו מיסרו על מידותיו המגונות ושלינו את האקונוס הזה והפכנו את הדילז’נס לאחוריו וחזרנו לאכסניה.

המיוחס שלנו היה מאלה שאינם יכולים לעמוד ברוב פורענות, נחלש בגופו והיה שרוי יום ומחצה בבי-מרעי והפונדקאית מתקינה לו תריאקה ומטילה אספלנית על גבי היבלת ששגשגה כחלת-פורים. והפונדקאי, שפיקח היה ומעורב עם האותיות הזעירות, מקיש בהנאה על גבי השולחן ואומר: צא וראה, זה ירד אלינו להביא אפלה על ישראל ותורתו ונזדרז המקום וקיפח את שוקו. משל למה הדבר דומה לאותה החבורה של שוטים שהגיפו בשעת-צהרים את תריסי-ביתם ומתחו את הוילון מבפנים ולא ראו מה נעשה מבחוץ וסבורים היו שכך הם מכהים ומחשיכים את גלגל החמה ונתגדלו בלבם, שראויים הם שיהיו מעלין עליהם את הכתוב: יוצר אור ובורא חושך. מה עשתה אותה הרוח המהלכה בעולם? נתנשבה כלפני סערה וקרע את כל הפרגודים וכל אותם השוטים נאחזו ונתבדו. ועוד אמר הפונדקי: פלוני דרך משל, מתגאה על שכוחו וגבורתו עמו ומזלו משחק לו עד שעופות מטוגנים פורחים מאליהם לתוך פיו והוא שלם בגופו ושלם בממונו ועל כן הוא מבקש להתגרות במי שאמר והיה העולם. מה עושה מלכו של עולם, משלח בו צרעה זערערת שעקיצתה כעקיצת-פרעוש ואותה פגיעה קלה מדכדכתו ומיד רוחו מתנמכת ודעתו מתבלבלת כאילו נעשו לו מעשי-כשפים וכל מעשיו רפויים ומרושלים כתינוק זה, שאינו בקי אפילו בקינוח-רירו.

מה אומר ומה אדבר ואפילו נתברכתי במתיקות-הדיבור של דרשן, אין לשוני מספקת לספר לפניכם היאך הגענו ביום השלישי לעיר הגליל. משנכנס הדיליז’נס ברחובה של עיר צץ פתאום בעל-העין הסמויה ונתלוה לו אחד אדם, שבשרו מסורבל וכתפיו רחבות וחטמו כקמונית, ואחריהם באים הרבה מישראל והיו מסביבים אותנו ובעל-העין הסמויה מצביע כלפי בעל-הקפלט וקורא: הרי לפניכם שליח של עשיו המבקש להתגרות בנו! הכנופיה שנתקבצה, אגרופיהם קמוצים ומזוקפים, אלא עד שיצר-התגרה בא לכלל מעשה ועד שידי-הכנופיה חלו בו בקפלט המחובב שלי, נתעופפה מעל ראשינו חרבו של סרדיוט אחד, שקצת פוקרים שבעיר הבהילוהו לאותו מקום וכל הכנופיה עקרה את הרגלים והסרדיוט נטפל לנו וישב על דוכנה של העגלה. וכך נסענו עד שנכנסנו לרחובם של החלפנים ובעל-הקפלט נתחבר לו איזה משרי-המלכות שבעיר וירדו שלשתם לבקש דירה נאה לאורח המכובד. נכנסו לבית אחד ובעל-הבית שואל: נחש זה ידור עמי בכפיפה אחת? נכנסים הם לבעל-בית אחר והוא מסלסל קצת בזקנו כנמלך בדעתו והופך את פניו כלפי זוגתו: ואת, פסלי, מה? ופסלי משיבה ואומרת: אני מה, אני לא כלום. חוזר בעלה ושואל: ואף על פי כן? והיא משיבה: דעתי כדעתך. מחזיר אותו אדם את פניו ומסלסל בזקנו, כנמלך בדעתו וסופו מפטיר בחוכה: זוגתי תחיה נוהגת לקנות את העופות לכפרה בערב יום הכיפורים ועכשיו אין היא צריכה פרגמטיה זו. וכך נהג בו בשליחו של הקיסר בעל-הבית השלישי, הרביעי, העשירי, המאה ואחד. ניכר שבעל-העין הסמויה לא נתבטל בשלושת הימים האלה ויצא לעורר את בית-ישראל, שיהיו נזהרים בבריה זו, שתהא בדודה ועזובה על שהיא מבקשה להחטיא את הרבים ולהעבירם על דעת-קונם. יצאנו לרחוב אחר ואותו שר-המלכות בא עליהם על בעלי-הבתים בטענות ובמענות ואילו הם כאותו הכותל שאין לו אזנים, אינם נשמעים לו ואחד מחוצף עומד ומשיב בשפה ברורה: כלב שנשתטה ופגיעתו רעה אין מכניסין אותו לפני ולפנים, אלא כובלים אותו בשלשלאות של ברזל, שיהא פורש מן הצבור וכשהוא משתפה מצהילים לו פנים ופותחים לפניו את הדלת הנעולה.

וכך היינו מטלטלים לו לבעל-הקפלט בכל הסימטאות והמבואות ובכל מקום שנכנסה בו רגל, מיד ננעלו הדלתות והפשפשים והיינו מנודנדים כל אותו הלילה עד שנצנצה איילת השחר ואורה הפציע קמעה קמעה ונפטרנו הימנו ומרוב צחוק היו ידינו נתונות על הכרס ומשגיחות בה, שלא תתפקע ומעינינו היו נושרות דמעות של ליצנות על שזכינו וראינו במפלתו של זה, שנעשה פחות ומזולזל בקהלה גדולה.

אותו יום נתכנסו ליד מיטתו של גרשום הסומא סירוגי-סירוגים כמעט כל בני הכפר, ישראל ושאינם ישראל, לקיים מצות ביקור חולים. ישב גם האומן הנפלא לכלי-בית פיחוצקי וגלגל במהתלות. סיפר אותו מעשה נודע בישראל אחד, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, נתערב בפרוצסיא גדולה של נוצרים, שהיו בידם פספורטים לגן-העדן.

- קטן היה אותו ישראל ולא השגיחו בו הכמרים, שעטרו אותה אוכלוסיה וכדרכם של בני עמכם ידע להקטין עצמו הרבה מכפי שיעורו והיה כגרגיר של פרג בכרי של חטים. נפתחו שערי הממגורה והובא כרי-החטים בתוכה, הובא ממילא גם גרגיר הפרג; נפתחו שערי גן העדן, נכנסו כל אותם הנוצרים נכנס ממילא אותו ישראל. ימים ראשונים משוטט היה ולבו טוב עליו והוא מתענג בכל התענוגות שזוכים בהם המאמינים. אפשר סבורים היו הכל, כי בחייו בא בטבילה ושעל כן הוא חשוב יותר מנוצרי מלידה. אבל משיחנו הרחמן נחיריו אנינות ונתגרו מריחו של אדם שלא היו בו מימי הטבילה ולא קיבל סקראמנטים. אמר לממונים:

- ריח משונה עלה באפי, צאו ובדקו, ודאי יש בזה שאינו טבול.

התחילו ממשמשים בכרי החטים והעלו אותו גרגיר של פרג. לא ידעו מה יעשו בו: עולם הבא מי שנכנס בו שוב אינו מתגרש מתוכו. הניחו לו לאותו ישראל, אלא שריחו נתגבר והלך. נתעצב משיחנו הרחמן ואמר לפטרוס: הלא גם אתה היית ישראל ויש לך קרקפת של ישראל, תקננו בעצה טובה.

נטל פטרוס חצוצרה גדולה, פתח את שער גן העדן, שהוא כידוע בעל-המפתחות, ועמד מחוצה לו ותקע וצעק: ליציטציה! וחזר ותקע וחזר וצעק: ליציטציה! הכל לא שמעו לא את התקיעה ולא את הקריאה, לפי שלבם מטוהר היה מהבלי העולם הזה, ואילו אותו ישראל שמע ושמע, חשש שמא יקדמנו אחר ורץ כמבוהל ובקפיצה אחת היה מעבר לשער ולא זו בלבד, אלא שסגר אותו ועשה אחוריו כעיכוב-יציאה. אמר לו פטרוס:

- אתה רואה אותה עגלה שבשוק, עמוד על ידה והמתן עד שאני חוזר ונעסוק בפרגמטיה.

סיים האומן:

-פטור אני לומר לכם, שפטרוס לא חזר ואותו ישראל עומד ליד העגלה וממתין עד היום הזה. ואם תשאלו למה הוא מחכה, לליציטציה הוא מחכה. ואתה, פאניה גרשום, הזהר לך שלא תכנס לגן עדן, ואם תכנס הזהר לך שלא תהא בהול על הליציטציה.

צחק הסומא, וצחוקו נתגלגל דרך חירות, צחקו היושבים למיטתו וצחוקם נתגלגל דרך אונס. אמר הסומא:

- ניכר, שאין אתה יודע אותו מעשה כדרך שהיה כהויתו. לא מעשה בשלנו הוא, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, אלא מעשה בשלכם הוא, בדמקו אוליניק שהיה משמר את נרות-השעוה ביום הכיפורים. ידע דמקו רוב התפילות, שיודעים הקטנים, כגון מודה אני וקריאת שמעו וברכות על הברקים והרעמים ועל הקשת. כשמת, נפטר באותו יום גם אבלה גבאי; עלתה נשמתו של אַבלה לגן עדן, נגרר אחריו נשמתו של דמקו. המלאך, שעמד בשער גן-העדן, רוחו בדיחה היתה ולא הקפיד בבדיקת הפאספורטים. שאל את אַבלה מי הוא, מה הוא, מהיכן הוא. זקף אַבלה את עצמו ואמר בקול גדול, כשדבריו רדופים:

גבא’לה בן פיגה טאבלה.

אמר המלאך:

- אהא, אתה הוא אבלה גבא’לה בן פיגה טאבלה, שקנית כך וכך עצים וכך וכך חמר וכך וכך סיד וכך וכך קני-סוף לבנות בית מדרש מהודר, אתה שהושבת ארבעה סופרים ופיטמת אותם בכל טוב וכתבו עשרים ספרי תורה, אתה שלא עבר עליך מוכר ספרים שלא תקנה ממנו אילו גמרות וספרי מוסר ויראה – אתה מוכן לך כסא של זהב, אלא שרגלו האחורית שמצד שמאל קטועה במקצת, לפי שהיית מקטע בנרות השעוה ליום הכיפורים. אמת, שהיית מקטעם ועושה בשעוה זו נרות חנוכה ולא לטובת הנאה נתכוונת, אלא לשם שמים נתכוונת, אולם אין אדם רשאי לשנות מקדושה לקדושה, לעשות קדושה אחת פיסחת, שקדושה אחרת תוכל להלך ברגל ישרה, בפרט שענין יום הכיפורים הוא מדאוריתא וענין חנוכה מדרבנן.

ראה המלאך, שהחמיצו פניו של אַבלה, החליק זקנו וניחמו:

- גזירת-הכסא הצולע היא גזירה ואינה גזירה; גזירה היא שהרגל באמת קצרה; אינה גזירה, שהישיבה נוחה ומיושרת. כיצד? לפי שהיית נוהג לכבד את קהל המתפללים בטביקי, על דרך שהיית פותח לפניהם את הקופסא שלך, שבית קיבולה היה כשל שטנדר,¹ והללו נוטלים מלוא סיט להתבשם מניה וביה ומלוא קומצם למלא קופסותיהם – אתה זוכה כאן בקופסה של טביקי כולה זהב. ולפי שכאן אין אתה צריך לא אכילה ולא שתיה ולא ווישינק² ולא טביקי, שהרי כל עסקך שאתה יושב ויושב ונהנה מזיו השכינה, יכול אתה להניח אותה קופסה מתחת רגל-הכסא שקצרה היא וישיבתך כאילו הרגל לא היתה קצרה.

שעה שהמלאך דיבר עם אבלה בהרחבת-דעת, כפפה עצמה נשמתו של דמקו ועברה מן המפתן פנימה, שהבודקים שוב אינם מחמירים כדרך בדיקה לאחר בדיקה. אלא שאחד הבודקים לא נראה לו דמקו והתחיל מקיפו בקושיות מה-מה-מה. פטרו דמקו:

- אני הייתי נועל ברגלי את השקרבלה של אבלה גבא’לה והייתי שופך את העביט של הוויבלה אשר לאבלה גבא’לה וכשהייתי גונב מה בביתה של אשת אבלה גבא’לה היתה פוצחת פיה ומקרקרת כז’אבעלע ומתאנחת וי וי דראבעלע, שום חטפת מה בלאבעלע…³

ביקש דמקו להמשיך דבריו, אולם המלאך נתבלבלה עליו דעתו ואמר:

– יש תפילות בישראל. שאין אנו מבינים בהן, אלו תפילות שבלשון ארמי, שאין אנו נזקקים לה, ואחת נאמרת בחג-השבועות וסיום כל שורה שבה הוא – שותא. אותו יום כשעולה אלינו אותה תפילה שותא-שותא-שותא-שותא-שותא דעתנו מתבלבלת עלינו. והנה מבין אני שיש להם גם תפילה שסיום כל שורה שבה אבלה.

שמע דמו מלה תפילה, עמד כחייל ואמר על הסדר מודה אני וקריאת שמע וכל הברכות על הרעמים ועל הברקים והקשת. פיהק המלאך, חבט חבטה של חיבה על כתפיו:

– ניכר, תלמיד חכם גדול אתה.

עשה דמקו כדרך הכבוד שמכבדים החיילות את הממונים עליהם ואמר:

- צום בפהל![⁵]

התחיל דמקו משוטט בטרקלינאות, רואה הכל כסאות של זהב מתחתיהם ועטרות של זהב בראשיהם והוא לא כסא לו, לא כל שכן עטרה. רגליו של דמקו לא רגלי תינוק, אף על פי כן כשעמדו שלושה ימים רצופים התחילו בצקות. נתגלגלו עליו רחמי המלאכים שהיו תמהים תמיהה גדולה ושאלו זה לזה:

- אם הוא בכאן ודאי הוא זכאי להיות בכאן, שאילולא היה זכאי להיות בכאן לא היה בכאן והרי הוא כאן, אבל אם הוא זכאי להיות בכאן סימן שאינו כאן, אולם עינינו הרואות שהוא כאן – כיצד הוא כאן?

השיב אחד מלאך, ששורה עליו ברגיל רוח של שעמום:

- פלפול למה, ניתי ספר ונחזי.

באו לפני המלאך הלבלר, שנוצתו תחובה לו בין כנפיו והוא עצמו ראשו שמוט ועיניו עצומות, נחרתו נשמעת כנעימה דקה של זמר ליום טוב, כמו: ולתודה ולעולה, וכשהפסיקו נמנומו עיקם חוטמו, שכן עברו כמה וכמה דורות ולא היה ערר על פנקסו. באנחה, ספק תלונה ספק פיהוק, שלח ידו לפנקס עבה, ניער ברישול את שכבת-האבק הגבוהה והתחיל מעלעל באות דל"ת ופוזם לעצמו פזימה מאנפפת:

– דמקו, דמקו, דמקו…

מעלעל ופוזם, מעלעל ופוזם, ומבליע בפיזומו מיני שמות, שתחילתם דל"ת וסופו מסיים בקריאה, שיש בה כחומש של צויחה קטנה:

- מיום שדימקו אבותינו לא נדמק דמק מדומק כזה.

משסיים כך, הכניס אצבעו מתחת לכנפו וגירדה, כדרך מהרהרים, שכובד הרהורם כקורת בית הבד. הרהר והרהר עד שנתהרהר: אם לא יושיענו דמקו אפשר יושיענו אויניק. התחיל מעלעל באות אל“ף וכדרך שיגע בדל”ת יגע באל“ף וכדרך שיצא בפחי נפש מלפני הדל”ת יצא בפחי נפש מלפני האל"ף. סגר את הפנקס, טפח בידו על דך-הכריכה החומה ואמר:

– תיקו!

ניסה המלאך, ראש-המשגיחים, למחות בידו:

– עצלות היא בך ואתה פוטר הכל בתיקו.

אמר הלבלר:

– דומני שהבוקר היה כאן אליהו הנביא, אפשר עודו מהלך כאן, נשאל לו ושוב לא תתרעם על התיקו שלי.

תוך כדי דיבור דחף הלבלר בכף רגל-עגל שלו בדלת הסמוכה, עשה ידו כשפופרת ושילח דרכה קריאה גדולה שנשמעה מלוא-חלל-השמים:

– ר' אליה, אתם בכאן, ר' אליה, ר' אליה…

בא בריצה מלאך, אברך אדמוני ומפוטם כסמוך על שולחן חותנו, נושם בכבדות ואמר בתרעומת:

– חיי, שאין אני מבין אתכם פאניה לבלר; ראשית עומד כאן שאינו מבני ברית ואתם צועקים: ר' אליה; לפחות, לו צעקתם: מר תשבי; ושנית כלום אין אתם יודעים, שהיום יום שני בשבת, יום היריד ור' אליה, יש לו, ברוך השם, צרורי-צרורות של עסקים למטה ואתם מבקשים אותו מלמעלה.

לא נענה לו הלבלר, שכבר היתה הנוצה נעוצה בין כנפיו וראשו מתנודד ועיניו מתעצמות ונחרתו כנעימה גסה של תפילה חטופה, כמו: איזהו מקומן של זבחים. ראו המלאכים, שלבלרם מתנמנם, פסקו:

– אם נוח לו נוח לנו.

ראו לפניהם את אבלה גבא’לה ועיניו מטייפות. קראו כולם בבת אחת ובקול גדול ובחרדה עצומה:

– מה, נסתכסכה דעתך, דמעות אתה מזיל וכאן, בשמים?

נרטטה מן הקול הגדול שפתו התחתונה של הלבלר המנמנם, אבל לא נפסקה שנתו, אלא כמתוך בטנו עלה במבום קטוע. אבלה גבא’לה, שכפף עצמו תחילה כאות פ“א שבסופה של תיבה כפף עצמו עתה כאות פ”א שבאמצעה של תיבה, אמר לשום של תחנונים:

– שמים לכאן ושמים לכאן, אבל הרגלים, הרגלים תפחו כל אחת כמעוברת שיש לה ששה בכרס אחת.

נזדעזעו כל שבעת הרקיעים מצחוקם של מלאכים, שנענו במקהלה:

– מה, רגלים דקיקות אלו, שחיפי עץ, חוטים של משי, רגלים אלו וכרס שיש בה ששה עוברים?

חזר אבלאה גבא’לה לתחנוניו:

– ומי מדבר כאן ברגלי, הרי ברגלי דמקו אני מדבר, לא אדם הוא שאתם מניחים אותו בעמידה?

שתקו המלאכים, עד שאחד סמוק-חוטם אמר:

– אם בעל טובה אתה, הושב אותו על כסאך ואם אתה חס על אחוריך גרש את זוגתך מהדום-הכסא והושב אותו.

פער אבלה פיו, ביקש לומר מה ולא אמר. פער גם המלאך בעל-השעמום את פיו, ביקש לומר מה ואמר:

– חיי, שדבר גדול הזכרת, את ההדום הזכרת ואפשר שההדום יהא לו לאותו גוי לישועה. לא הדום-כסאו של זה, אלא של אותו רווק, שלפי שפנוי היה בחייו ולא נשא אשה משום קמצנות שבו לא היה ראוי לישב כאן, אלא שעמדה לו זכות המצוה שקיים, שאינו זוכר ענינה, והוא יושב כאן וכסאו כשאר הכסאות וישיבתו כשאר היושבים אלא שהשרפרף שעל יד כסאו לא אשתו יושבת עלו ולא שום בריה אחרת, נושיב עליו את הגוי ונמצא שהוא יפטר מעמידתו ומרגליו הבצקות והקמצן תהא לו קמיטת הלב שיצא רווק זקן מן העולם.

אמרו כך ועשו כך. כמאליו נתעורר המלאך הלבלר, הוציא את הפנקס ואת הנוצה, ביקש לרשום שם הגוי וישיבתו, נתקשה:

– רבותי, אין ידי יכולה לרשום שם משונה כזה, הנוצה מורדת עלי ואינה פולטת את הדיו והקלף מורד עלי ואינו קולט את הדיו.

אמר בעל-השיעמום:

– דבר של מה בכך, תמיד אתה מנפחו כחמת גדולה ועושה אותו עסק גדול, רושמים דן או דניאל, אומרים עלינו לשבח, מנשקים את המזוזה והולכים הביתה.

היה הלבלר כמבויש, אמר:

– טוב, את דמקו פטרת, את אוליניק לא פטרת. נענה בעל-השיעמום ברוגזה:

– הרי הרים, אוקינוס מכאן ואוקינוס מכאן, שוב עסק גדול. כדרכך בקודש.

הקניטו דבריו את הלבלר, אמר:

– יהא לא הר אלא גרגיר של שומשום, יהא לא אוקינוס אלא טיפה של חרדל, הא לך את הנוצה ורשום כדרכך בחול.

נתארכו הדיבורים לבעל השיעמום, פרש בפסיעות גסות ותוך כדי הילוכו נתפוצצו מפיו הברות מבולעות:

– לרשום, חכמה גדולה,,, ואת הנוצה הוא נותן לי… שאעסוק בהבליו…

נשאר הלבלר במבוכתו, עד שעמד לו המלאך האברך האדמוני והמפוטם, שאמר בקולו הרכרך:

– אוליניק נגזר מלשון אולאי ואולאי ענינו בשפת הגויים שמן. אוליניק ענינו שמן.

רשם הלבלר ברחבה וחזר בקול פזימה על כל תיבה ותיבה:

– הערל… ר' דני אל… מנחה… בלולה בשמן… יושב… על חצי.. שרפרף.. של הקצין.. האדיר… ר' פייבושיל קמצן.

חזר וקרא את שרשם בקול גדול יותר באזני אבלה גבא’לה. היו עיניו של אבלה גבא’לה כאור-תענוגות, אבל אמר בהיסוס:

– איני עדיין בקי בהלכות עולם האמת, אבל שם, בעולם השקר, כשהיינו נותנים היינו נותנים ביד מלאה.

סייעו בידו כמה מלאכים:

– חיינו, יהודי זה מה שאמר בדין אמר.

עמד הלבלר על שלו, אמר:

– יודע אני שעתיד להכנס כאן גוי אחר, תהא שמורה לו המחצית האחרת של השרפרף.

הפסיק ר' גרשום הסומא סיפורו, החריש מעט ואמר:

– ושמא רוצים אתם לידע שמו? הריני אומר לכם: פיחוצקי שמו.

עד שלא הספיקו האורחים לומר לו לסומא יישר כוחך, או יפה דרשת או מידה גדושה מדדת לו או תבשיל שבישל יאכלנו וכדומה בדיבורים של קורת רוח, ראו בחולה ופניו אינם פנים של דעת בדוחה ושל צחוק, אלא פנים מקדירים והולכים, גם דיבורו הכביד והעמיס:

– רבותי, החייט עשה לכם כיסים גדולים, תצניעו בהם ליצנותכם, שמרחם אני על אותו בחור רעב העומד בפתח ועיניו כלות.

כיוונו הכל עיניהם כלפי הפתח, אמרו בלבם: לא בחור ולא רעב ולא עינים כלות. נמשך דיבורו של הסומא:

- תמהים אתם, שגרשום נשתטה בשעת מיתתו והוא מפטמכם בחידות ומשלים, אלא לא משל הוא ולא חידה היא, אלא הבחור בחור ורעבו רעב ולנשמתי הוא רעב. בחור זה, משהו נגלה עליך, אפילו סומא אתה, אתה רואה אותו ולועו פעור ושיניו כסכינים ועיניו עיני-רציחה. נו, תמחול רבנו ר' מלאך-המוות לסומא זקן, שכך גרגרנותך שעה קטנה עד שאצוה לביתי.

ניטל דיבורם של הכל, עד שר' שבתי, החביב על כל בני כפרנו, הטיל אימרה קצרה:

- טפו מה שחלמתי.