מעשה במלך גדול שבתו מוצנעת היתה היכל לפנים היכל וכשיצאה לשוטט שעה קלה בכרמו של אבא שלה נתונה היתה בשבעים ושבעה מלבושים וקיפולי מלבושים ולא נראה לשום אחד מעבדי המלך אלא האצבע הקטנה שלה וכל המסתכל באותה אצבע מיד כוח-הראייה שלו נעשה רפוי ונכהה וסופו נטרד בעצימת-עינים והכל מבכים אותו: אוי לנו שלא ראינו באורה שלה ואי לך שזכית וראית באורה שלה. ואילו היתה אותה הבת יוצאת מביתה בלא עיטוף תוך עיטוף ובלא חיפוי תוך חיפוי, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד במחיצתה והיה העולם מסתמאים מריבוי-האור שלה, שכתקופת-שמש בתמוז היה.

הגיעה אותה בת לפרקה, בא הזקן שבשרי המלוכה ועמד לפני המלך. עמד ולא אמר כלום, אלא שמקמטי-פניו ומריסי-עיניו ניכר היה, שהוא מבקש לומר: אדוני ומלכי הגיעה השעה שתזווג את בתך למי שיאה הוא לה ויאה היא לו. אמר המלך: גלוי וידוע לפני מה שאתה מבקש לומר לי ואינך אומר מפני היראה ומפני הכבוד התקועים בלבך. אמר אותו זקן: יפטרני מלכי ואדוני בבשורה טובה. חייך המלך. ידע הזקן טיבו של חיוך זה מהו ונפטר ברננה.

התחילו מלכי-העולם משלחים בניהם, זה יאה מזה וזה גדול מזה. באו הבנים, אלה אדירים בגבורה ואלה מבהיקים בנוי ואלה שאין גבורתם פחותה מנוים ואין נוים פחות מגבורתם, שלימים מכאן ושלימים מכאן. באו הבנים לחצר המלך, אמרו: באנו לראות בזיוה של בתך. אמר ראו, ראו. נאנח הזקן שבשרי-המלוכה, אמר: אוי להם שלא יעמדו בפני המאור שבה. באו בני המלכים במנין מרובה ואחד אחד היו נכנסים לטרקלין והעבדים היו מפשילים יריעה קטנה ונסתכלו בני המלכים באצבע הקטנה של הבת.

נסתכל האחד ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר לולב של אש ראיתי, אש גדול אש להוב ולא יכולתי לעמוד בו. בא האחר ונסתכל ומיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: עלה נחשול של יין מבוסם, כחץ של זהב עלה, נמתח בקשת של קשקשי כסף ואותו היין שקייתו מגן-עדן ממש, ולא יכולתי לעמוד בו. בא השלישי וזהיר היה בפקיחת-עין ולא היה מעז לשאול חפצו. שאלה לו הבת: אם באת לראות בי ועינך עצומה, מה תקנה תיקנת? מיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: משפתחה הבת באמריה עשיתי לי לב גדול שלא לפקוח עיני ושלא להכוות מאורה שלה ולא עמדה לי חכמתי ואור גדול ירד עלי ובאור הגדול ראיתי כינור משוטט, שמיתרו ארוך ומתנגן מאליו ומאותו הנגינה מתרעש הר גבוה אחד המשלח מעין גדול בעמקים ובקעות ונפשי נתבסמה בכל מיני עידונים ולא יכולתי לעמוד בהם. בא הרביעי וזהיר היה בפסיעת רגל ובזקיפת-קומה, עמד והביט בה הבטה קטנה, כשראשו נמוך כלפי קרקע ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו מה ראית על כן? אמר: ראיתי טורי-לפידים וגלגלי-שלהבת ולא יכולתי לעמוד בהם. בא החמישי ופתח בדיבור ודיבוריו נמשכים ונעתקים היו מענין לענין והוא עומד לפניה בהעלם-אורו והסתר פניו. אמרה לו הבת: כך אתה נוהג בי? פקח עיניו וירדה עליו זהירה גדולה ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: נצנצה השלהבת הנגלית הקשורה בגחלת הנסתרת וירד עלי נהר דינור ולא יכולתי לעמוד בו. בא הששי והוא מאנשי-חיל וסמוכי-כח, אמר להם לעבדים: מה אתם מפשילים יריעה קטנה ואינכם קורעים את כל הפרגודים? אמרו לו: המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. נסתכל ולא ראה כלום ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? לא החזיר להם לא דיבור ולא חצי דיבור. ראו שעיניו נימוחות בלחיכת-האש, נענעו בראשם ואמרו: לא כך אמרנו לך, שהמבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. אמרה הבת: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. פחדו העבדים וזעו ורעדו ונפלו על פניהם. חזרה הבת ואמרה: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. עמדו ועשו כך והילוכם אחורנית ופניהם אחורנית. בא השביעי שאיש-הזריזות היה, נסתכל באותה חמה זרוחה ומיד יצאה נשמתו כמושך נימא מחלב.

הלך המלך והתקין לה לבתו שלא שבעה היכלות, היכל לפנים, היכל לפנים היכל. היתה הבת שרויה בהיכל השביעי תחת חופה שאננה. אמרה: אבא, עד כמה אתה משהה אותי בכאן? אמר: המתיני קמעה. אמר: לבי דווי. שאלה: כל כך למה? אמר: שבעה דגלים יקרים באו לפני, ששה מהם יצאו מלפני בפחי-נפש והאחד איננו. אמר: נמתחה עליהם מידת-הדין, שלא עמדו בפניך. אמרה: האם קוסמים וכשפנים הם שצוברים את האור ומסלסלים אותו, רחמים הם צריכים. אמר: אותה עין, שעשתה מידת-דין, את מבקשת לסמותה? אמרה: כלום לא מדה מהוגנת היא לך להקדים רחמים לדין? אמר: גזירה היא לפני לפייס את מידת-הדין. אמרה: נפלאתי עליך שאומרים עליך שרחמן אתה ומניח אתה להם לבני-מלכים המצוינים בהליכות, שיש בהם זכות ולא חובה ושיש בהם טובה ולא רעה, שיהו מתיסרים יסורים קשים ומרובים שמידת-הדין תהא מפויסת. אמר: מידת-הדין שלוקה היא, רחמים היא צריכה. אמרה: מוטב שאהא מצפינה עצמי מפני הבריות ולא תשיאני לשום אחד ובלבד שלא אביא יללה על האדם. אמר: גזירה היא מלפני.

יצאו עבדי-המלך לשוקם של ההדיוטות ופתחו את פיהם. כיון שפתחו את פיהם, הכל נעשו כחרשים. עמדו והכריזו: בת נאה לו למלך. אמרו הקהל: ידענו. הכריזו: מבקש המלך להשיאה למי שיהא יאה לה והיא יאה לו. אמרו הקהל: שמענו. הכריזו: נתונה היא מאחורי פרגודים הרבה, גדר לפנים גדר, סייג לפנים סייג. אמרו הקהל: ראינו. הכריזו: הרוצה בבתו של המלך, ילך ויקרע את כל הפרגודים. זירזו הקהל לבחורים נבחרים מובחרים: עד כמה אתם מניחים לה לבתו של המלך, שתהא שרויה כדרך שהיא שרויה? ענו ואמרו: מה לנו בטובה השפוכה על פה סתום? ואם נקרע כל הפרגודים, האם יכולים אנו להסתכל באורה שלה ולא נלקה? שהמסתכל בה מיד נקרע והמסתכל ביפיה מיד נשתפך כקיתון. ערכו אותה קושיה לפני עבדי-המלך, עמדו בפעירת-פה ובפלבול-עינים ולא ידעו להחזיר לא דיבור ולא חצי דבור. באו לפני המלך ואמרו לו: נשאלנו על כך וכך. הקהיל המלך את כל עמו קהילות-קהילות ואמר: גזירה היא מלפני שהקורע את כל הפרגודים יסתכל בזיוה של בתי ויזכה להשתמש לאותה אורה ולא יזוק.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה קרדומות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ראשונה. שאלו לו הבריות: אותו מעשה למה הוא לך? אמר: כך אני מסיר את המסכים שביני לבינה. לגלגו עליו הבריות: ואפילו אם תעמוד ותעמיק ותרחיב ותאריך באותה חומה פרצים הרבה וסדקים הרבה אי אתה מערער אותה, שכולה גזית. אמר: מה אתם שמחים בתקלת-חברכם? ולא הניח אומנותו. הכה באותם הקרדומות בנדבכה של חומה והיו כאותם הגלים, שהם מתגאים והולכים, כשמגיעים לחול הם נשברים וחוזרים. שקעה השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, חזרה השמש ושקעה במערב וזרחה הלבנה במזרח ואין הוא מניח אומנותו, עד שנתפצלה אבן קטנה אחת וחברתה. נתוספה בו מדת-הגבורה ונטל לאבנים והיה ממלילן כסובין ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתרקדו רגליו ואמר: מעשי-ידי להתפאר. זקף עיניו וראה שדה אחת וצמחו בה שבעה מינים וכל מגדים ופרדסים סמוכים לה וכרמים סמוכים לה וגנים סמוכים לה וריח האילנות ריח של חמדה הוא וטעמם של הפירות טעם של עילוי הוא. ואותה שדה חורש-קנים עוטרה וקושטה ובחורש יאור גדול, שהבלו טורד ועולה כריח-ניחוח ועל הקנים צפרים מיושבות, קנה וצפור קנה וצפור והזמירות כצלצלי-כרובים. שאל אותו בחור לצפור אחת: מה יש בכאן? טסה הציפור שבע טיסות, עמדה בפריחה ואמרה: לפנים למחיצה החיצונה הקיצונה של ההיכל כאן. שאל לה: והחומה השניה היכן? אמרה שביל מתמשך והולך בשדה ואם תהא מהלך בו שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם, אתה מגיע לאותה חומה. ישב על סלע יום וחצי יום, לילה וחצי לילה ונמלך בכליותיו שלו. עמד ואמר: אם נוחל אני שדה זו, שהיא שדה חמדה – בתו של המלך למה היא לי? שרוי היה בצלו של קנה אחד ונהנה היה מאוצר-הריחות וטועם טעם של הנייה גדולה, יורד ליאור שבחורש וטובל טבילות הרבה וכל איבריו נעשים הרי-בשמים.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כשילים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שניה. ביקשו הבריות לעכב עשייתו, ואמרו: אחד יצא וטרח טירחה גדולה ולא חזר וודאי שאין בידו מאומה מיגיעו ועמלו, מה לך אותו טורח של שטות? אמר: אפילו סופי מוקש רע, אין אני מניח אהבתי. הכה באותם הכשילים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שזזה אבן קטנה אחת וחברתה. נעשה מוחו פצוע ועיניו שמוטות ולא הניח אומנותו ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתגאה בלבו ואמר: סבורני שראוי אני, כי יברכו עלי בשם ומלכות. זקף עיניו וראה מדבר גדול, מדבר לפנים מדבר, מדבריות שאין להם סוף. ואותו מדבר עמדה עליו החמה ביום ובלילה ומשנצנצו עשבות-שדה מיד היתה מגמרת אותם ולא נשתייר לא פרי למעלה לא שורש למטה והצאן שמקובצות היו נפלגו לכמה וכמה עדרים והיו מהלכות בפעייה ושקיקה וגעייה ומתו בלא מים. הלך אותו בחור יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו, חזר והלך יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו וביום השלישי נזדמנה לו אמת-מים ודקל ורוח שייפה מנשבת וצבי של תפארת מוטל בצלו של דקל. אמר לו הצבי: הרגלים מאין? היה אותו בחור מן העלובים שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור ולא נתן לבו לדיבורו של זה לא לרוחב ולא לעומק. עמד הצבי ושאל: הרגלים לאן: אמר לו: החומה השלישית היכן? אמר הצבי: לא דייך שאתה שרוי במדבר הנורא הזה, אלא אתה מבקש להגיע למקום רחוק ומורחק, פרוש ומופרש, בדול ומובדל? שאל: ריחוק כמה? אמר: אם תהא מהלך שבעים שנה ולא תפטר מן העולם ותנצל מאותה השלהבת, שממנה מתבערים תהומות וממנה מתבערים שחקים, אתה מגיע לאותה חומה. ראה שנפלו עליו הכשלות רעות וקשות, אמר: אם נוחל אני דקל זה ואמת-מים זו וצבי של תפארת – בתו של המלך למה היא לי? ישב ביום בצלו של דקל ואכל פירותיו ורחץ בשרו באמת-המים ושתה מימיה ובלילה מצפה היה באיצטגנינות שלו מה שמרומז בכוכבים ומה שמרומז במזלות ונעשה גדול בכישופים ובניחושים ויצאו לו מוניטין בעולם כולו.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כילפות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שלישית. עמדו עליו הבריות ואמרו: מעשה מקולקל זה למה הוא לך? מוטב שתהא מטייב שרשך בעשייה טובה. ושני חבריך שהפליגו להיכן הפליגו? ודאי פתחה הקרקע לרעה ובלעתם עד טבורם. משתתחבר עליהם גם אתה, יהו מצרפים אותך לזימון. אמר להם: אפילו אתם טוענים אותי בחרבות, לא אזוז ממקומי. הכה באותם הכילפות שלשה ימים ושלשה לילות עד שאותה חומה, שכולה סיתום ואין בה פתיחה, נתפוררה בה אבן קטנה אחת וחברתה, שלשים יום ושלשים לילה היה מתענה ואינו מניח אומנותו, עד שהחומה נטרדה ממקומה. התחילו ידיו מנגנות ורגליו מרקדות, אמר: עכשיו שיודע אני כוחי וערכי ונסכי, ראוי אני שבת-המלך תהא ארוסתי ושאהא יושב עמה בחופה ודבק עמה. זקף עיניו וראה יער גדול, עומק לפנים עומק, אפילה תוך אפילה, הלך באותה אפילה הליכה גדולה, ראה שתועה הוא ואינו חוזר, התחיל מכה כפיו אל כפיו ונפל בלבו נפילה עצומה. בא לפניו עורב ואמר: בריה קטנה שכמותך, ביאתך כיצד? אמר: עד שאתה תמה על ביאתי כיצד, תקנני בעצה טובה מלפניך. אמר העורב: שאל בני, שאל. שאל: החומה הרביעית היכן? נפלא עליו העורב ואמר: אין בעל-הנס מכיר את נסו, לא דייך שהשלכת עליך טורח גדול ומשאוי גדול לילך לכאן ובאת לכאן ונשמתך עדיין תוססת בגופך, אתה מבקש לילך למקום, שהנחשים נוצצים בו כעשב-השדה וחורץ עליו לשונו הנחש הקדמוני ואין בו רחמים כלל ואם אתה מהלך שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם ויוצא בשלום מכל הפורעניות המזומנות לך, אתה מגיע לאותה חומה. אמר לו לעורב: מה אעשה בכאן ולא תפרח נשמתי? אמר העורב: רצונך ואני מושיבך במערה אחת ואני מפרנס אותך בנוח ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בריוח ולא בצמצום, בכבוד ולא בביזוי. אמר: היאך? השיב לו העורב: אתה מלמדני חיתוך-לשון ואני קוצב לך שכר-לימוד, רצונך מאכלות של בשר, רצונך מאכלות של חלב, רצונך מאכלות של פרי-אילנות ופרי אדמה ואני מראה לך דרכה של כל חיה ובהמה, וכל שתדרוש יהא מצוי לך, רצונך שיחת-עופות ודקלים, רצונך גנזים של זהב וכסף ואבנים יקרות. אמר: אם נוחל אני רזי-עולם, בתו של המלך למה היא לי? ישב במערה שלו ושתה מבארה של החכמה החיצונה שתייה גדולה ולא חסר מעינו כלום וטרח להבין כבשונו של עולם ובוראו ומה שגזרה חכמתו באופן שהניח פניו של עולם ודרש אחוריו והניח עליונים ודרש בתחתונים ונתגדל בלבו ואמר: כל החכמות בידי כאותו החול שאדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה פטישים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה רביעית, גערו בו הבריות: רוצה אתה ששמשך תהא שוקעת שלא בעונתה? אמר לאו. אמרו: ראית ששלשה ירדו לאותה סכנה ונתרגשה עליהם צרה ואין אתה למד כלום? אמר צרת-רבים חצי נחמה. אמרו לו: צרת-רבים נחמת שוטים. אמר אפילו אתם מלגלגים כל הלגלוגים שבעולם, אין אני נזהר על יחוס עצמי ואיני מניח אהבתי. יצאו מוכיחי-הדור וקראו תגר ולא קיבל דעתם, אמר: היתרכם אינו היתר לי ואיסורכם אינו איסור לי. ראו שסמיכת-זקנים אין הוא סומך עליה, אמרו לו: כתובים חייך על קרן-השור. הכה באותם הפטישים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתעופפה בה אבן קטנה אחת וחברתה. שלשים יום ושלשים לילה היה טורח טרחה מופלגת עד שהחומה נטרדה ממקומה. נעשה לבו כנהר להבים ונתנגנו כל עצמותיו, אמר: בא יום-הנקמה, שעתיד היה לי ושמור היה לי. מוכיחי הדור היכן אתם? התכנסו וראו שלא ירדתי ירידה, אלא נתעליתי מעילוי לעילוי. זקף עיניו וראה אוקינוס גדול, אוקינוס אחרי אוקינוס, אוקינוס תוך אוקינוס, ראה שנפשו אבודה ונתעצב עצבות הרבה. נזדמן לו דג מחוכם ושאל: קונם שאי אתה נפטר מכאן אלא כשתאמר לי הדרך מכאן לחומה החמשית כיצד? אמר הדג: אם אתה מלמדני ספר יונה הנביא אני כורך לך י“ב סנפירים ואתה משוטט בים שבעים שנה ואם אין אתה נפטר מן העולם ואין הסערה טורדתך ואין הסופה עוקרתך ואין הלויתן בולעך, אתה מגיע לאותה חומה. ישב ולימדו ספר יונה הנביא, עמד הדג וכרך לו י”ב סנפירים וירדו בים, בא נחשול גדול וביקש לטבעו. צעק: רחמני כרחם אב על בנים! אמר הנחשול: אם אתה מבטיח אותי, שתחזור ליבשה, אין אני מטביעך. נשבע לו כך, נטל לו הנחשול והחזירו ליבשה, ישב בחול ובכה. שאל לו הנחשול: מה אתה בוכה? אמר: רואה אני, שנגזרו עלי טירודים ואין פת בסלי. אמר לו הנחשול: גזירה, שבכל יום אני מעלה לפניך שבע מרגליות יקרות ואתה מתעשר עשירות הרבה. אמר: אם זוכה אני כל יום ויום בשבע מרגליות יקרות – בתו של המלך למה היא לי? ישב בחול וזן עיניו במרגליות יקרות, שמוטלות היו לפניו הרי-הרים וכל העולם מבקשים לקנות מידו סחורה זו ומרצים אותו בריצוי-כסף.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה גרזנים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה חמישית. אמרו לו הבריות: אין סכין מתחדדה אפילו בירך של ארבע חברותיה. עד כמה לבך קהוי? אמר: תמיד שכמותכם מתנבאים בסגנון אחד. אמרו: תמיד שכמותך מתכלים כליה אחת. אמר: אפילו אתם מעוררים עלי חרבו השלופה של נבוזרדאן, אין אני זז לפנים מכאן פסיעה אחת. השתטחו לפניו ופצרו בו: אותה תפארת שלך למה תהא בלויה ומהויה? לא נענה לעתירתם. אמרו: חכם מצוה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול-ריוח ובסכנת-נפשות, שוטה עבירה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול ריוח ובסכנת-נפשות. והניחו לו שיהא עושה חפצו. הכה באותם הגרזנים שלשה ימים ושלשה לילות והיתה לו עמילה גדולה, עד שאותה חומה נתפקקה בה אבן קטנה אחת וחברתה. היה מתיגע שלשים יום ושלשים לילה, עד שאותה חומה נטרדה ממקומה. אמר: רואה אני שאותה שמש, שצפיתי לה, זרחה לי ובחנם התחננו לפני אותם הזקנים בפישוט-ידים ורגלים, שלא אלך לכאן; עכשיו שבאתי לכאן רואה אני, שהקנאה היתה מדברת מתוך גרונם. יצא ברקידה מערב לערב, אמר: הלואי שאותם הזקנים תהא ישיבתם ישיבת-צער ושלא יוכלו לעמוד ויהיו רותחים ומוטב שיהו אבודים בכלל-הרשעים. זקף עיניו וראה מדינה גדולה, כרכים תוך כרכים, ערים תוך ערים, כפרים תוך כפרים. ראה ברחובו של כפר, ראה ברחובה של עיר, ראה ברחובו של כרך ועכברים מהלכים, עכברים גדולים, עכברים בינונים, עכברים קטנים. בא לפניו עכבר ישיש ואמר: מחכים לך. אמר: מדינה זו מהי ואיזוהי? השיב: מדינה של עכברים היא ומת מלכה. שאל הבחור: ומי היה מלכה? אמר: לא עכבר ולא בן עכבר אלא שועל, שסומא היה בשתי עיניו. שאל הבחור: ובשביל מה אתם מצפים לי? השיב לו העכבר: עד שאין אתה נכנס לחצר-המלכות אין אני אומר לך לא אמירה ולא חצי אמירה. אמר הבחור: שעתי דוחקת בי שנחפז אני לחומה הששית. אמר העכבר: מה אתה מלעיג עלי? רואה אני שדרך ארוכה אחוריך ורוצה אתה לילך שבעים שנה? אמר: הן. שאל: ואם תפטר מן העולם? אמר: כל כך למה? אמר העכבר: והאריות שבדרך והנמרים שבדרך והברדלסים שבדרך והדובים שבדרך והזאבים שבדרך אתה קונה לבם בהבלה של אמירה ולחישה והשבעה? ולא דיבור הם מבקשים ואפילו לא קופה של שעורה או קופה של תבן, אלא קופה של בשר. ראה הבחור, שברעה גדולה הוא, הנכנס אצל חצר-המלכות, הקבילו העכברים פניו בניגון וניצוח ואמרו לו בניגון וניצוח: הא לך כתר, הא לך עטרה, אותך נמליך, אותך נמליך. אמר: אם עתיד אני להתעטר בכתר של מלכות – בתו של המלך למה היא לי? ישב על כסא-המלכות ופמליה של עכברים לפניו, ופמליה של עכברים מאחוריו, אמר: אשרי, שזכיתי לכך.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה מרזופים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ששית. באו לפניו כל בני-ביתו ואמרו: ראית שחמשה חברים קדמו לך ונשתלחו עליהם כמה מלאכי-חבלה, למה עיניך סמויות? אמר: אם פשע הוא לי, הניחוני בפשעי. באו לפניו כל בני-עירו ואמרו: נתגדלת לתורה ולחכמה ולמעשים מהוגנים ועכשיו אתה מאבד עולמך בזה ובבא בשעה אחת? אמר להם: אם חטא הוא לי הניחוני בחטאי. באו לפניו כל בני-מדינתו ואמרו: רחום היית לנו, מחובב היית לנו וכסבורים היינו, שלא תגזור על עצמך הריגה, עכשיו אתה מעמיד עצמך על גחלים מנתזות ועיננו רואות וכלות? אמר להם: אם סרחון הוא לי, הניחוני בסרחוני. הכה באותם המרזופים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתפרפרה בה אבן קטנה אחת וחברתה. עמל שלשים יום ושלשים לילה עד שהחומה נטרדה ממקומה. אורו עיניו ואמר: אשרי העין הניזונת והמסתכלת באור מופלא זה ראייה מופלאה ומשונה. זקף עינו וראה חופה של כמה וכמה גונים ותחתיה שרויה בתולה גדולה ונאה ושפחות גדולות ונאות מסביבות אותה ומרקדות לפניה רקידה של עילוסים וחמדה. באה לפניו שפחה אחת ואמרה: שמח בחור בילדותך. אמר: לא מנוחלי-העולם הזה אני. שאלה: אם כך אתה אומר, מה ראית לירד למדרגה תחתונה זו? אמר: את החומה השביעית אני מבקש. לגלגה עליו אותה שפחה וקראה לבתולה השרויה תחת החופה: יגט“ו יגט”ו. באו כל השפחות לפניו וריקדו רקידה גדולה והיתה אותה רקידה מצטיירת בשכלו כפקעת מסוכסכת זו, שאינה מוצלת מן הערבוב. אמרה לו הבתולה: שבעים שנה אתה רוצה לילך, עד שתגיע לאותה חומה? אמר: כל כך למה? אמרה: ומפני להט החרב המתהפכת אי אתה ירא? נתיעץ בתחכמונים שבנפשו ולא השיב לה דבר. אמרה: שוטה אתה ולא פיקח. שאל: מה את באה ועולבתני? אמרה: וכלום אין אתה יודע, שבתו של המלך אני ויצאתי לדור בהיכל הששי. נטל לה ונישקה וחיבקה וגיפפה ולא זז מחבבה עד שראה שמטבורה ולמטה אין לה דמות של אשה אלא כאותו הדג היא שסנפירים עוטרים אותו ואין לו רגלים.

אותה שעה נתעורר אחד ויצא בחשאי ונתן ידו על אזניו שלא לשמוע ועל עיניו שלא לראות. אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. נתעלה לאט לאט, מעלה אחר מעלה, מדרגה אחר מדרגה ואמר: פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך והושיעה לבן-אמתך. נעשה בחינת חלש שבחלשים מלמעלה מנצח את הגיבור מלמטה ואמר: כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור. התחיל מכה בידו באותה חומה. היתה ידו קשה ומכתה קשה שלא דרך הבריות, אמר: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. באה שמחת כינור ועוגב לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: יראת ד' מקור חיים לסור ממוקשי-מות. באה כנופיה של בתולות בתופים ומחולות ודדיהן מגולות וביקשו לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכא ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. באה כת של כשפים וביקשה לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: אל תתן ד' מאויי רשע זממו אל תפק. הכה בידיו באותה חומה ונתפצלה פיצולים פיצולים והוא נכנס לפני ולפנים. נתבייש ואמר: ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. נתנגן קולה של בת-המלך: יבוא דודי לגנו. ישב הבחור על המפתן ישיבה של צנעה ופתח בתפילה: וארשתיך לי לעולם. נתנגן קולה של בת-המלך: את שאהבה נפשי ראיתם? אמר הבחור: וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. בכתה בת-המלך בכיה של כיסופים: פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. אמר הבחור: וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. יצא המלך ואמר: מה אתה יושב בחוץ ובתי ממתינה לך בפנים? אמר: וצדיק באמונתו יחיה. שאל לו המלך: ואין אתה מבקש לראותה? אמר: אם אמונה לי, ראייה למה היא לי? שאל לו המלך: ואין אתה משוקק להזדווג עמה? אמר: אם אמונה לי זווג למה הוא לי? עמד המלך ונשק לו, אמר: משביע אני אותך בכל לשון של השבעה ובתי שלי פוצרה היא בך בכל לשון של הפצרה, שאתה נכנס אצלה. נכנס אותו בחור והראו לו אותה הבת, נתקרב לחבקה ונטל לה וחיבק לה ויצא ברקידה. עמד ברקידה וראה שספר-תורה נתון בידו והוא כתוב אש לבנה על גבי אש לבנה וניצוצות של אור מעולה ניתזות הימנה ואותו בחור נפשו מתבסמת בסמי-גן-עדן והשכינה מקשקשת לפניו: אשריך, שזכית לדיוטה גדולה.