רקע
דב סדן
בני כפרנו

א.

בני כפרנו חסונים הם ורחבי-גרם, קומתם זקופה והקפוטות העבות שלהם מקפלות תחתיהן הויה בשרנית ומרובת-כרס והם נפטרים מן העולם כשהשנים שבפיותיהם מנצנצות ומלבינות כחלב ואין בהם רעועה וקטועה; אינם נצרכים למשענת, כשהם מהלכים, ישישים שבישישים, בשבילי-יערות ובמשעולי-שדות, אפילו כשהזקנה המופלגת הכסיפה את פאת-זקנם כמראה הסדינים של בד שהגויות שוטחות אותם בימות-החמה על הדשא; מתאכזרים על שונאיהם וחסים ומרחמים על כל מי שנתגלגל בצל-קורתם, ביחוד על הבריות העלובות, אותם האורחים הפורחים המחזרים על כל מיני אכסניות ומיבבים בקול ענות חלושה על צרת-הבת ומצרפים פרוטה לפרוטה בשביל הכנסת-כלה. יהודים מגושמים וטובי-לבב הם, שצחוקם כשל תינוק בן-יומו ונשיכתם כשל נחש עקלתון, נהרגים על פחות משוה פרוטה ומבזבזים מעות הרבה על צרכי-צבור; שרויים במחלוקת עם זוגותיהם על פתילה של איסר ומפזרים ממונם על חזנים, שליחי-צבור מן המובחר שבמובחר, שקולותיהם ערבים ומסתלסלים ונבלעים בכל האברים; מדקדקים כחוט השערה ומקפידים על מטבע שחוק מימות-הקיסרית מריה תיריזה ומשקעים ממיטב-כספם בבדק בית-המדרש העשוי גזית ולבנים שרופות, והמתנוסס כטירת-מלכים לתפארה ומבעיר קנאה לוהטת בלבותיהם של שאינם מבני ברית ושבית-היראה שלהם חציו משוקע ונחבט בקרקע וחציו מצהיב בכתליו הקלופים ובשלש הגולות הרובצות כשלש חטוטרות על גביו. זקנה מופלגה של בני כפרנו יצאו לה מוניטין למרחוק והאבות שבכל הסביבה כולה, כשהם מגיעים בערב יום הקדוש, מיד לאחר הסעודה המפסקת, להניח את ידיהם על קדקד-בניהם ולברכם, כנהוג, הרי כשהם ממלמלים את שמותיהם של אפרים ומנשה, ודאי שאינם רואים לנגד עיניהם שני דיינים או שני מלמדי ש“ס ופוסקים, שהם חולנים ומגובנים ומהלכים כפופים ורפופים, לסתותיהם מחוירות וצרימת-שיעולם נשמעת למרחוק, אלא את דמותם המוצקה והמפורזלת של שני יהודי כפרנו. וכל הסבור שאותה אריכות-הימים נטפלים לה יסורי-גוף, תחלואים ושאר מדוי-בשר, אינו אלא טועה, כי מיום שעמד כפרנו על תלו, לא פסע על מפתנו לא רופא ולא דוקטור ומשלוקה האחד במכה טריה והאחר עיניו מתפגמות מחמת-העפר הנישא מעל הדרכים, מיד מבהילים אליהם את ר' אשר-זליג מלמד-דרדקי, וחזקה עליו, שימצא סגולה בדוקה ומנוסה המרפאה רגע כמימרא, שכן קבלה היא בידו שנמסרה דור-דור מפה לאוזן מר' שמחה-מנחם הרופא, שהיה משמש, כידוע, את סוביסקי המלך. וכך היו מתגדלים ומתעצמים דורות כאותם אילני-התרזה השתולים לשני עברי-הדרך המוליכה לטרניפול, מבורכים בנכסים ומטופלים בצאצאים בריאים וחייכנים, משכימים עם זריחה כדי להספיק בתפלת-השחית, שהיו מתקשים בה מחמת שלשונם לא היתה רהוטה בדברים שבכתב, אינם מואסים באכילה גסה ואינם בוחלים בלגימה חריפה ונהנים מחיי-שעה. וכך אמרו עליו על חד מסבי דבי כפרנו, שהיה משכים עם דמדומי-זריחה ומשהכיר בין תכלת לכרתי פתח מיד בתפלת-שחרית ביחידות וסיים אותה אחרי הרפתקאות הרבה כשלשונו מהלכת בין השיטין כבנצ’י הפסח היוצא בקב שלו ומהדס על גשר-הקרשים המרוסק הנמתח על גבי הפלג הקטן סוכובולקה, ישב לסעודתו ישיבה שיש בה הידור, בלע כמה ליטראות של בולבוסים מהבילים שנטבלו בלבנוניתה של שמנת, הריק לתוכו טני של מי-סלק צוננים, שנפרכו בהם פתותים-פתותים חלות-גריסין, גמע במתינות צנצנת-עולש, עמד על רגליו ואמר: ברוך השם, סעדנו במקצת את לבנו ויהא בנו הכח הנצרך לארוחת-הבוקר. ועוד אמרו עליו, על אותו סבא, בלשון של הפלגה, כי בליל שמחת תורה, כשהיה חוזר מבוסם לביתו ודעתו מבודחת ורוחו צוהלה ומתרוננת וקרסוליו מועדות ורגליו כושלות ומתנודדות, משום שהכבידה עליהן כרסו שנתמלאה משקאות הרבה, והוא מטרטר לתוך אחת השוחות הרפושות והמדומנות שבדרך ונשאר נתון ותקוע בתוכה, היו מניחים לו שעה קלה, שיהא מוטל בניחותא, ואחר-כך היו מזמנים גוי, שהיה מקשרו ומרתקו בחבל משולש ורותם צמד שורים, והללו טרחו ויגעו כמה וכמה יגיעות עד שמשכו והוציאו את סבא מתוך השקערורית. קיצורו של דבר, שהיו מחבבים את המנה היפה הטעונה לעיסה שקודה, ומתוך שהשירה היתה חביבה עליהם היו מקנחים את סעודתם במין זמר משונה, שנבללו בו פירורי-ניגונים של ש”צים מתיפחים ובת-קולה של שירה גויית, כפי שהיא הומה ונשמעת בשלהי-קציר, כשפרחחי-הרועים צולים בולבוסים בשדה.

ב.

תחילת כפרנו, כלומר – של קהלת-הקודש שבו, שני בתי-אב: הללו קרויים בני-זינביל והללו קרויים בני-דובריש. הראשונים היו רובם ככולם מצויים אצל אמת-הקרקע, מעורבים עם החי והצומח, בהמתם מסייעה בידם ומספקה קצת מצרכי-הפרנסה שלהם, הסוסים גוררים עצים להסקה לברוד או עפר ואבנים לדרכים החדשות, שקיר"ה בחסדו סוללן להנאתם של הבריות ולעגמת-נפשם של הלסטים; את שוריהם היו מוליכים שנה-שנה ליריד הגדול שבאולמיץ ומקצתם עוסקים היו בהסעת-אילנות לכרכי-הים או במכירת-הנוצות, הנמרטות מכנפי-האוזים שלהם המקוהלים ומגעגעים סיעות-סיעות על פני המים. משלהם היו גם הפונדקאות, שהפריצים, לפנים הפוטוצקים ואחר-כך משפחת אמידים גרמנים שנתערבו בין הפולנים, קבלו מנמוסיהם ונהגו כשלכצ’יצים מלידה, החכירום בתורת חזקה. והאכסניות הללו מפורסמות היו – גדולות ורחבות כקסרקטין ונבנו לפני דורות רבים וגויים מבני-המקום היו מתפארים ואומרים: אנחנו, ברוך השם, אין אנו מאותם הגרים והפוחזים שהכא והתם שוים להם והטלטול של עונים מחובב עליהם, לא תמול ולא שלשלום ירדנו לגור ולהשתקע כאן, סבו של סבא שלנו בנה אכסניה זו, והימים, רחימאי, ימי-שעבוד ואנגריה והסולטיסים נוהגים מרות באכרים ומצליפים על גבם כעל גבי בהמה אלמת והללו זיעה שוטפת מפניהם וכל טפה שיעורה כשל קטנית שנתבשלה! והפונדקאות היו הומים תמיד מאדם ומבהמה, וביחוד בימי היריד הגדול הנקרא לוקי, כשנזדמנו סוחרים ורוכלים ותגרים, אשפים, מומוסים ומנגנים, כל מיני מלחשים ומשביעי-נחשים, ובימי עלית-רגל לפודקמין, שנתפרסמה בכמריה הדומיניקנים השמנים והמעוגלים באותה האבן הגדולה שהשטן הטילה בגבעה הסמוכה לבית-היראה שלהם, בגוילים ובספרים הקדמונים שבבית-העקד שבה ועל כולם באותם הדודה, אמו של הניתל, שהיתה מפליאה לעשות, סומכת נופלים וזוקפת כפופים ובעלי-מומים באים להשתטח לפניה.

בתיהם של בני-זינביל היו עשויים בתכלית-הפשטות: הקורות, הדפנים והמרישים היו חשופים ומעורטלים, וכשאברך, לאחר שמלאו ימי-המזונות הקצובים לו בבית-חמיו, עמד ובנה לו בית משלו היה ריח השרף נודף מן הכתלים, וכשנקלע אליו אורח נוטה ללון מבני-הכרך היה טועם בשנתו מקצת טעמו של יער. והיה מעשה, שאחד אושפיז שנתנמנם השמיע פתאום בחצות-הלילה צעקה גדולה ומרה, כי מתוך שאפפו הריח החריף והנפלא חלם חלום משונה ומבולבל, שהוא מהלך ביערות-בראשית והשבילים המרובים שבו המתפתלים כנחשים נבלעו זה בזה וכל הדרכים תהו ופגעה בו עדת-זאבים ומרדפה ודולקה אחריו, ואמרו הליצנים, שאילולא שחק לו מזלו ואילולא התחכם וניעור ודאי שהחיות הגרגרניות היו טורפות ודורסות ומשסעות אותו ולמחרת-הבוקר לא היו מוצאים במטתו אלא שיירי-גרמים וסחוסים פרוקים וכסוסים וכל העדה היתה מצווה לומר אחריו קדיש יתום.

לא כן האחרונים, בני דובריש, הנתונים בראשם ורובם באותה הפרגמטיה הנאה, שעליה פרנסתה של ברוד כולה ובנותיה, מין מלאכת-מסתורין שאי אתה זוכה לראות בתקנתה ובקלקולה ולעמוד על כבשונה בפרהסיה, מתוך שאין הברכה חלה בה אלא בהסתר ובצנעה, כשלילות-כסה פרושים על חללו של עולם ושומרי המכס שנתפתו ליצאניות סרוחים ומוטלים בשכרונם ככלונסאות שאין הופך להן ושבעת אחי-הבוגדנים מסותרים מאחורי-העפאים ומזחילים באפלה שקים ומלתחות, צרורות וילקוטים, תבות וארגזים ושאר כלי-קבול ובתוכם סחורות מכל המינים והזנים, שקולים ופחותים, קרושים ונוזלים, כבדים וקלים, קשים ורכים, שמוצאם מרוסיה ושהיו מותרים בהכנסה לברוד הסמוכה לספר ופטורים מכל תשלומי מכס. וכמה בני כפרנו ידעו להערים על שומרי-המכס, מאחר שקנו את שתיקתם בדוראות ועשאום שותפים לרוחיהם הצפויים, והבריחו סחורות לתוך הכפר ומכאן נשתלחו לערים אחרות ונמכרו בחטיפה ממש. ובני-דובריש. המנצחים על המלאכה, מתעשרים והולכים ורודים בנכסי-כסף ובתיהם כהיכלות וכלותיהם מתקשטות כבנות-מלכים ומשוטטות לברוד בכרכרות העשויות קרקעית כפולה ומכופלת, שבה היו הרכבים המחוכמים גונזים ומצניעים סחורות-משי ומבריחים אותן, כששוטרי-המכס אינם מטילים צל של חשד והם מחוים קידה לאותה הכלה הנאה והחסודה ומחייכים בגלגול עינים כדרך הפוחזים השטופים בזמה, שקריצת עינם מכוונת למשמוש של איסור.



ג.

שני בתי האב, בני-דובריש השוכבים על דינריהם ובני-זינביל הרודים בנכסי צאן ברזל, היו מתנגחים ומתנצחים, בזלזולים ובאגרופים, בלשון הרע ובתגרות שסופן שריטות, צלקות וכל מעשה פציעה, היו מדיינים אצל בוררים מומחים מישראל ועתים מפליגים לערכאותיהם, מקפחים בשבתות ובמועדים אלה את עליותיהם של אלה, מפקיעים את דמי-שוים של חתן תורה וחתן בראשית לעילא ולעילא ובלבד שלא יזכה בהם חס ושלום הצד שכנגד, מסיגים זה את תחומו של זה ומשלחים בו את בהמתם הדקה ועופותיהם, לעשות כלה במספוא או בתבואה הנערמים ומגובבים בחצר. התינוקות משנתגדלו קצת צירפו את עצמם למלחמת-מצוה זו, היו נחבאים בשוחות ובגממות ומטילים משם אבני-קלע בשמשות-החלונים, פוגעים בעוברי-אורח ופרקים היו מתחצפים, היו נגררים מאחורי אחד זקן ושבע-ימים, מקפצים פתאום סמוך לאזנו של זה ותוקעים לתוכו דבור מפולפל ומתובל של גנאי, שהיה מרתית אותו זקן, עד שדמיו התחילו רותחים ומרתיחים את כל בני-המשפחה, שארבו מעתה לשעה היפה והכשרה לנקמה. וכששחקה להם שעה זו, נתקבצו אנשים, נשים וטף וצרו עגולים עגולים והמגרש שבין הבאר הגדולה לבין פסלו של פלורק, שקשקשי-שריונו מתבלטים על כרסו והוא שופך קיתון של צוננין בדליקה, נעשה כשדה-קטל כשגייסות חמושים ומזוינים עומדים מוכנים ומזומנים מזה ומזה ומצפים לתרועת-מלחמה. די לו לתינוק שיהא מפליט והוגה מלה, שבדוחק יכול אתה לשמוע מתוכה שמינית של גידוף, והשרוולים מתפשלים ועירום –הזרועות והקיברות מבהיק ומיד בוקע ונשמע הראשון לצלילי-המהלומות, האבק מתאבך גלילים ועמודים, הצוחה הרסוקה והשבורה מקבלת חיזוק ותגבורת ויוצאת לחללו של עולם כשופר מריע את תרועתו הגדולה, אצבעות חטפניות נאחזות בבלוריות ובתנוכי-אזנים, התקיפים תועים בסנדל מסומר והרפופים מתפלשים ונאנקים, כששפתותיהם חסומות ומהודקות והשינים סותמות עליהן, והמלחמה נטושה. מסתבר, שהנערים הם-הם היוצאים ומשחקים כך ברשות-הרבים ונחת זרועם מתנה תוקף-גבורתם והגדולים מסייעים בקריאות של זרוז והתראה ואינם מתערבים בפולמוס אלא מאחר שנשפך דם ממש. או אז הם מצעקים ומיללים בקולי-קולות ומה שהשמיעו הכהנים מעל הר-עיבל אינו אלא כטפה של חרדל כנגד אותו הור-ההר של קללות נמרצות, המהלכות וזורמות כמים שאין להם סוף, מדרדרות כאגוזים המוטלים על טבלא מלוכסנת, מכרכרות כעדת כלבים שוטים ונבחנים ומלהיבות בעינים המאדמות והזועמות את אשה של גיהנם. אותה האש הזרה ודאי שלא היתה כבה ופוסקת, אלא שלהבתה היתה עולה ומתמרת, והיא היתה מפעפעת ויוקדה ועוממת, אילולא העריב עליהם היום ונשתפכו פסי-להבה ארוכים כנהרי-ארגמן בשפולי-הרקיע ור' לייבוש השו’ב הטוב והמיטיב נכנס לתוך מערכות המתחבטים ומתאבקים כשהוא מיושב בדרינדה שלו, שהיתה כבת-בתה של כרכרה מהוגנת ורתומה לאותו הסוס הננס, שמפאת זעירותו וזריזותו קורין לו קוציק, מנפנף בשוטו אילך ואילך, מבלי לנגוע במתקוטטים נגיעה כלשהי ופותח באמרה נבונה בלשונו הרכה והממוזגת, המהולה בבת-צחוק מעודנה ומרננת את כל שומעיה:

- נו, נו, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, אבל במה הדברים אמורים, במי שבקי באותיות הללו, ואילו אתם במחילת כבודכם, מה לכם ולאותה הגדלות אתם אין אתם פטורים מענין לא תקם ולא תטר. ותפלת-מנחה מה תהא עליה? ושמא סבורים אתם שהקב"ה יעכב את שעתה של שקיעת החמה. כדי שתוכלו לסיים את מלאכת-הידים?

בו ברגע משתתקים הקולות ובנות-הקולות, נהימה כבושה ועצורה של נטירת-איבה עודה מהלכת כבפסיעות קלות, אך הכל מזדרזים ונחפזים לבית-המדרש, כי מכובד עליהם על כל כבוד ר' לייבוש, המזדמן ערב-ערב בדרינדה שלו לצרכי-שחיטה1, ואף תפלת-מנחה אינה פחותה ומזולזלת בעיניהם, שיהיו מתרשלים בה בשל דקדוקי-שנאה וקנאה וחשבונות שפרעונם וסילוקם אפשר שיהא נדחה לשעה אחרת.

טינה היתה שמורה בלבותיהם של אנשי-כפרנו לתלמידי-חכמים, ובפרט לאותה כת-החנפים של למדנים לשליש ולרביע הפוסעים ברגל גאוה, כתרנגולים מכורבלים, על ראשי-ההדיוטות, ומתגנדרים במעט התורה העצורה במעיהם. הללו היו נקלעים לכאן בגלגולי-פרצוף שונים, כגבאי-צדקה ומוכרי-ספרים ותחינות, כסופרי סת"ם ונכדים, דרשנים-למחצה ומגידי מישרים, מוכרי תשמישי-קדושה וכותבי שטר-מכירה וכיוצא באלה. בעיקר היו מאוסים ובזויים עליהם אותם הדרשנים, שהיו מחזרים בכפרים הסמוכים ומפרקים בהם מניה וביה בשעת בין-השמשות את התורה שבעל-פה שלהם, קובצים תוך כדי דבור כמה פרוטות על יד, מסתלקים ופוסחים בעקיפין על ברוד ובתי-כנסיותיה, מתוך שנתיראו להם מפני בני התורה שבה, שאי אתה יכול להערים עליהם בתלמוד-תורה העשוי כחבית סדוקה שכרסה רחבה ופולשת ותוכה ריק ונעור. דרשן שכזה משחזר וירד אליהם, היו משלחים אותו בכבוד גדול ומפטירין אחריו בלשון של אזהרה חמורה:

- רחימאי, תחילה תטריח את עצמך לברוד ותהא דורש נאה לפניהם ואם הללו לא יסתמו את הפה קדוש שלך, סימן, שאין אתה חלילה, רמאי ותסור לכאן. הקונה אבן יקרה או מרגלית דרכו שהוא נכנס תחילה אצל שמאי מומחה ואחר הוא משלם במזומנים טבין ותקילין, ווי לו לאותו סוחר, שהוא חכם בעיניו ובורח ומשתמט ומתעלם מפני השמאי. כסבור אתה שמתוך שעמי-ארצות אנו, ניתנה רשות לכל שועל ערום לבוא ולירוק לתוך הדייסה והרוטב שלנו ואנו נעמוד בדחילו ורחימו ונברך על אותה הרקיקה ברכת טל ומטר?

אפשר תשאלו מה עלתה לו לר' לייבוש, בר-אורין ובר-אבהן שכמותו, שיהא רחום ומחובב על הכל, שדיבורו נחשב בסלע ומימרתו משכינה שלום ושלוה והכל גומעים ושותים את דבריו בצמא, ממש כאותם מי-דבש המתוקים היפים למעים לאחר שנתלעס ונתעכל ונבלע בהם כרי של אגוזים. ראשית, הרי ר' לייבוש כמעט משלהם הוא, כלומר, שהוא עתיד במהרה בימינו להיות משלהם, כשישיא, אם ירצה השם, את בתו לבנו בכורו של ר' חיים נחש-נחושת, שידו נטויה על ז' אכסניות שבסביבה ודירתו נטועה באכסניה האדומה, האוסטריה, וטחנת-המים שלו מתקינה קמח למצה שמורה והוא שולח שנה-שנה את לחמו על פני המים, לאמור, שהוא מכרית אילנות הרבה והבוג מנשאם ומנטלם רפסודות-רפסודות עד לדנציג וברוב הימים מחזירים לו המים ההולכים לאט ממונו של קורח ושנית, הרי ר' לייבוש הוא שעמד והשיא לו לר' חיים את העצה הטובה והמחוכמת, שיקום ויבנה בית לאלהים במקום הזה. כי לפנים היו בני-כפרנו, כדרכם של כל יושבי-הכפרים מישראל, נוהגים בערבי-חגים לשמחה וימים נוראים להגרר ולגרור את התינוקות שלהם לברוד והיו מצטופפים שם בבתי-מדרשות ובתי-כנסיות כשהם מעומדים כצאן נבוכות ומבוהלות בקרן-זוית ואינם זוכים שיהיו קרואים לעלות לתורה, וכמה בתי-מדרש, כמו החכמי-קלויז או האפרתים, נעולים ממש בפניהם וכל תינוק דלא חכים מתגרה בהם. אפילו הזקן שבהם, אביו של הנחש-נחושת, שהיה מגרס גרמי-שורים באצבעותיו ומפרק חוליות-ברזל כביצה מגולגלת ושגערתו היתה מטילה אימת-מות ומרתעת תריסר גויים ממעמדם, משנכנס לפינה חבויה ואפלה שכזו מאחורי התנור או סמוך לפתח ונסתכל באותם ה“פני”, שישבו ראשונה בספסלי-המזרח כתרנגולי-הודו מנופחים, מיד חלשה עליו דעתו ונעשה הפקר לצחוקם ולעגם של זעירי דטפליא וכל תינוק שלא הוציא עדיין ז' שנים היה בן-חורין למשוך בכנף הקפוטה שלו, לתלות מאחוריו קופה של לכלוכית ולזמר באזנו פזמון של דופי, והזקן לא עמדה בו הרוח לרמוס אותו כשלשולת. אך משנבנה בית-המדרש משלהם נפטרו בבת אחת מכל העלבונות והבזיונות ומשנאת-חנם ונעשו אדונים לעצמם ושנה-שנה, משנדלק הנר הראשון בחנוכה ואורו הטהור והמשובב, בצירוף האור של השמש, נשתפך מבעד החלונים המשורגים של האכסניה על השלג המלבין ברחבי-השדות, היה ר' חיים ממתין למחרת-הבוקר, מכיון שידע, כי יוסיל טיקס יתדפק בשוטו על השער האדום לאמור:

- הי, פניה חיים, הבאתי לך דג מארץ-הדגים, את הלויתן בכבודו ובעצמו, אלא שהוא מוקרח ומוקרש מחמת הכפור ורוח-הצינה, שקנו להם עכשיו שביתה בעולם, וצריך להפיג מתוכו את החורף בפלג-בקבוק של אוקוביט…

וכשראש-המשרתים, מאיר פּוטיק, פתח את השער לרוחה, נתגלגלה לתוך האכסניה חבית כרסתנית בצורת-אדם המכורבל ומקופל בתוך פרות-כבשים, שדבורו שופע ומזמזם כשלולית-מים מפכה וקולחת וידיו מתנפנפות ומתפרפרות בבהילות משונה, עד שגופו המסורבל נתחלץ מתוך הפרוה הכבדה ועמד מעוטף בכפתן העשוי פסי-צבעונין ארוכים וצרים וחבוש מצנפת-סמיט, שגיגיתה מנומכת ושוליה רחבות וסגלגלות כאותו הכעך ומכנסיו מכנסי-בד לבנים, שככל שהם משתלשלים ויורדים הם הולכים ומצטמצמים וקצותיהם אינם מגיעים אלא למעלה מקרסוליו. דומה היה לאותו הירושלמי, שהשתהה לפני שנים רבות כשבועים ימים בביתו של סנדר המגובן – הנקרא הכ“ף הסופית, מתוך הצד השוה שבין שיעור-קומתו המכופפת לבין אותה האות, שרגלה ארוכה וגלגלתה עשויה צנפה ופקעת – ושהיה הולך ומפליג בשבחן של ארבע הארצות ופורט וכופל ומונה כרוכל את חמדתה, יפיפיותה וסגולותיה היקרות של הארץ הקדושה, עד שהדמעות נתגלגלו מעיני-שומעיו כמים רבים על שעלתה לנו כך והתשועה רחוקה וישראל עודם מתאנחים מחמת-המציק והם פזורים כאותם האברים המדולדלים בין שבעים מלכויות. ובאמת זכתה אותה החבית הכרסתנית בצורת אדם, ר' משה בעל-שם – כך כתוב היה במפורש על הקלף המצהיב שהיה מוטל על הקערה שלו – לפרסום גדול בכפרנו, כי מלבד שמלבושו שימש לו פומבי ועשאו כירושלמי ממש, הרי נתברך בקול אדיר וחזק, המהלך אימים וגועש כסערת-ים והמון גליו, ומובטחים היו כל שומעיו, שאותו הקול משבר וממגר את כל המשטינים עד דכא ועוקר את כל המקטרגים משרשי-שרשיהם וטוחנם זה בזה, זורם ומפזרם כסיבי-נסורת, מפיצם ובוחשם כאפרו של עגל-הזהב ומחזירם לתהו-ובהו. מדרכו של זה, שהיה מקדים להתקשר בדיבור על התפלה שלו בימים הנוראים, הבאים עלינו לטובה, ובחודש כסלו היה נכנס לכפרנו ובשבת חנוכה עבר לפני התיבה והקהל מתמוגג מתפילתו ובמוצאי-יום מנוחה היו מסיימים את הדיבור בלגימה ראויה של יי”ש ובגמיעת בורשט ור' משה בעל-שם היה שומט את הירמולקה שלו, הענודה שלש רצועות-כסף, והנחש-נחושת שפך לתוכה דמי-התקשרות, מטבעות-נחושת עד שנתמלאה ואחר סיפר ר' לייבוש שו"ב על דרך הקודש סיפור נאה כגון סיפור שבע חומות או קונטרס הויכוח ובעל העגלה מספר סיפור על דרך החול כגון מעשה הדיליז’נס והחזן פתח בניגון חדש, נחמד ונעים, שהיה מקהיל ומזעיק ומכנס כל אוזן שאינה ערלה, ונמצא שכפרנו כולו צובא על חלוני-האכסניה להאזין ולהקשיב ולשמוע אל הרנה, ובני-דובריש ובני-זינביל מעורבים ומעורבלים ומתבוננים זה בזה בעין טובה והכל מתפעלים ומתלהבים והשמחה רבה ועצומה.



  1. +במקור המודפס: “שח טה” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1818 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!