א

ש“י עגנון – רבה כן רבה תשומת־הדעת לו ולפועלו, ודיה הצצה בכלי־העזר, שהוא בבחינת אלפא לאינפורמציה, הלא היא הביבליוגראפיה, על כפל תפקידה, שתעמידנו על כך. תיבת כפל מכוונת גם למרכזו של דבר, הנחשב עיקר – הלא הוא מה שכתב ופירסם הוא עצמו; גם להיקפו של דבר, המוחזק טפל לעיקר – הלא הוא מה שכתבו ופירסמו אחרים עליו. לכאורה ההבדל בין שני העניינות האלו הוא במה שהראשון כפרשה שבאה על גמרה, ואילו האחרון כפרשה שאין לה גמר. אך באמת אין הדבר כן, כי אף שהסופר כבר יצאו כשלוש־עשרה שנים לפטירתו, שחלה לאחר גבורותיו ובסמוך לגמר־פעילותו, ועיקרה הָשלם יציריו ופירסומיו, בין במפוזר, בכתבי־העת, בין במכונס, מערכת ספריו הקבוצים, שהתפרסמו תמידים כסדרם, בייחוד בהוצאת ז. שוקן למהדורותיה, גם בברלין גם בירושלים, ואף שפעילותו זו היתה כרדופה וכרצופה עד זיקנה ושיבה, לא היה בה כדי מלוא מיצוים של כתביו שנועדו לראותם אור, באופן שהמשך הוצאת הכתבים שבעזבונו לא נפסק עם פטירתו, והוא נמשך והלך. ביתר דיוק: הוא נמשך והולך ואף יימשך וילך, ועוד היד, היא ידה הברוכה, של בתו, אמונה ירון, נטויה, וסימנך שתכולתם של הכתבים שבעזבונו של הסופר אינה רחוקה מתכולתם של הכתבים שנדפסו בחייו, והדברים אמורים לא מבחינת הכמות בלבד, והיא נסיבה להרחבתה והעמקתה של דעת עגנון, או נאמר: כגבור הדברים שלו אף גוברים הדברים עליו. ודומה, אין לך כתשקיפו של כפל־התגבורת הזאת, מכפי שהוא ניתן, גם בחייו של הסופר גם לאחריהם, כביבליוגראפיה, כאשר ילמדנו העיון בתחנותיה הנחשבות – צא וראה, רשימתו הקדומה של א”מ הברמן, שהביאה לפנינו את עגנון שלפני עגנון, כלומר החיבורים החתומים בשמו מעיקרו, ש"י טשאטשקיס לפני עלייתו הראשונה לארצנו, והסמך לה רשימתו המאוחרת יותר של גדליה אלקושי, ולאחריה שתי הרשימות של יונה דויד, עד בוא לפניך אחרון הקונטרס המשופע של יוחנן ארנון וראית, עד־מה לא בלבד שלושת הראשונים, אלא אף הממשיך אחריהם חייב בהערת הסיום שמשעשע בו עגנון עצמו: תם ולא נשלם. ואכן, אין לך פיסת ימים, שלא תהא מחייבת בחינת זאת ועוד אחרת, בייחוד משקם המוסד הכולל הקרוי מכון, שעגנון עצמו הגה בו ועליו, ותכניתו נרקמה, במעמדו, בהסכמתם של ראש־העיר מר מרדכי איש־שלום ושל נשיא האוניברסיטה מר אליהו אילת. ולא נתקיימה אלא במופרד: בית עגנון על אלפי ספריו וכדומה, והוא ברשות העירייה, ויד עגנון על כל ארכיונו, שאין תעודה שלו ועליו, שלא תיכלל בו, והוא ברשות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. ויש דורשים אותה הפרדת פונקציות לשבח ויש איפכא, ולענין ההכרעה – ימים ידברו. לעת עתה מי שאינו מערה את שני האוצרות אפשר שיהא לוקה, ואפילו לקותו בתחומו של בית עגנון בחינת קטנה, ולקותו בתחומה של יד עגנון בחינת גדולה, סמי מכאן ומכאן מידת־השלימות.

ב

הקדמתי דברים אלה, בבואי להקדים דברים על ספר שיצא מטעם אוניברסיטת חיפה, והמונח עתה לפנינו, הוא חיבורה של יהודית הלוי־צוויק, שעניינו חקר הביקורת על ראשית יצירתו של ש“י עגנון, למן שנת תרס”ט, היא שנת עלייתו הראשונה לארצנו וראשית כתיבתו בה עד שנת תרצ"ב, היא שנת העשור לעלייתו האחרונה אליה והופעת ארבעת הכרכים של סיפוריו, ושבו נידונית הביקורת הזאת על כל דרכיה וצורותיה, למן הערה, דרך מאמר עד מחקר, מבלי לפסוח על מי ועל מה. והבודק את עצם החקירה ודרכה אינו יכול לאנוס עצמו מן ההפלאה על המלאכה הזאת, שדיוקה ודקדוקה בתכלית השלימות, עד שהוא מתפתה לפסוק, כי הנה לפניו מעשה־חקר, שיאה לו בממש ההגדרה: תם ונשלם, ואם אינו מתפתה לכך, הרי זה בשל השערה קלושה: שמא גם לאחר שזורתה הרשת, שניצודו בה הכול וכולם, שאמרו מה שאמרו ואיך שאמרו בלשוננו במשך עשרים ושלוש שנים אלו על מה שעגנון פירסם, במשך עשרים ושלוש שנים אלו, שמא בכל זאת יימצא מה שהוא סמוי עתה מעינינו, מה שמסותר בקפלי עזבונות, כגון באיגרות וכדומה שלא נאגרו עדיין, שאפילו לא יסתרו את שהמחברת מצאה ופירשה לעצמה ולזולתה, וגילו קיפול זערער, שיש בו כדי שינוי מיקרוסקופי – ציונו חובה, כצו־הפרפקציה האינפורמציונית והאינפורמטיבית, שהמחברת כפתה על עצמה, והיא שיטתה.

אבל גם בשמרנו את החששה הרחוקה הזאת, אין אנו יכולים שלא להימשך, ביתר דיוק: להיגרף, למסכת ההדרכה, המלמדתנו קריאת ביקורת כיצד, שלא די לה בציטוטה ובביאורה, אלא היא מסנפת לה דעתו של המבקר, ממקום אחר, שבו יברר דעתו על הביקורת לגופה, אם בכלל ואם בפרט, ונמצא המבקר כמאשר את הדברים שאמר בעגנון, או כשוללם, ואף עימות זה, שדרכו להחכים, נשמר ברצועת הזמן הנידונית, אם כי ודאי לא נעלם מן המחברת, כי יש עימותים אחרים, כגון העימות בין מה שראובן או שמעון אמרו לימים, ברצועות זמנים אחרות ומאוחרות, וכן העימות בין מה שהיה להם לראובן או לשמעון, עיקר עשייה בספרות – היותם מספרים בני גילו ודורו של עגנון, ובין מה שהיה כלווי – היותם מבקרים, ובייחוד מבקריו. אך המחברת, אף שהיא עשויה, כבעקיפים, לגרות לכך, אין היא מעוררת, במישרים, לכך. ואדרבה היא נוצרת, מדעת ובקפידה, על מסגרת דיונה, בין מתכוונת למה ששורת ההיגיון מחייבת, דהיינו שתוסיף כרך או כרכים לכרכה עתה, בין אינה מתכוונת לכך. עתה דיה בתעודתה הגדורה יפה־יפה, בדיקה סינכרונית של המסלול הכפול – מסלול היצירה של האחד ומסלול הביקורת המקביל של הרבים. מהם בחינת ימין מקרבת, ודגלם עליהם בהיר ומחייך, כהֵן מפורש; מהם בחינת שמאל דוחה, ודגלם עליהם כהה ורוטן, כלאו מפורש כשגם אלה גם אלה, מהם דרך־קבע מהם דרך־עראי, רפיא בידם. תוך כדי ניגוחי דיון נשאלות, אם בבירור אם במעומעם, שאלות יסוד, מה בין המספר, זה מקרוב בא ועושה דרכו בחיפוש או בתעייה מפֵן לפֵן או בין פן לפן וחוזר חלילה, ובין מספרי־המופת בשני דור ודור, מה בו ירֵשה ומה חידוש, מה בו אופי ומה אופנה, ויש והתשובה האחת או האחרת לשאלה זו עולה ובוקעת מאליה מתוך שהיא נקבצת קמעה־קמעה מצירופם של קטעי חיווי וקישורם בדרך הדבוקה בפשוטו של מקרא ואינה כרוכה בדרושו של מקרא. ולעניין כללו של חשבון הזוכר את שדיברו והם רבים, כמעט כל הפמליא שהיתה להם זיקה לביקורת וסביביה, ואף מזכיר את שלא דיברו, והם מעטים, הרי ניתן לסכם ולומר, כי עם כל חילוקי ההערכה, הרי ברצועת העיתים הנידונית, אין ראשית הביקורת דומה להמשכה, ואין המשכה דומה לאחריתה. אם לראשית, בין פָניה לחיוב בין פָניה לשלילה, הרי גם לכאן וגם לכאן, אינה מתעלמת מעצם ההופעה, מרנינה או מרעימה, של הסופר החדש והצעיר השונה והאחר. אם להמשך, כמעט שמשתתקים אומרי הלאו, על דברי ביטולם הגמור, ואילו אומרי ההן, מתקשים לקבל מידו את הנראה להם נכון וטוב שהוא מטיבו וממהותו ואת שאינו נראה להם כך, והם כמלמדים אותו מה לקרב, שהוא כקניין־תוך של עצמו, ומה לרחק, שהוא כמיקנה קליפה־לא־לו, וההבדל כבין ירשה־מבית ובין שאילה־מבחוץ, וכדומה בהבחנות. אם לאחרית, הרי הכרת היש שלו ושבו, שלא נעדרה מדברי שולליו, מה גם מדברי מחייביו, נתעצמה כהכרה כוללת, ותחת חילוקי ההערכה מה תֵל יאה, שלבו ועטו יהיו פונים אליו וקירובו מיצווה, ומה תל אינו יאה לכך, וריחוקו מיצווה, גוברת והולכת ההכרה, כי הסתירות במצע הסיפור ודרכיו, הניגודים בנפשות ועולמותיהם, השוני בעצם הראייה וחילופיה, ואף מקצה לקצה, מרועה אחד ולרועה אחד ניתנו, וממילא מתרמז דרך ראייה אחר, סבוך ומורכב, מה שנתאשר, אמנם, בסמוך לאחר צאת ארבעת הכרכים, אלא שהוא כבר עניין להמשך הספר שלפנינו, בין המחברת זוקקת לו בעל־פה, כמשפטה בתורת מורה מעל דוכן הוראתה האקדמית, תיזקק לו גם בכתב וספרה עתה יצטרף לו חברו או חבריו – ימים ידברו.

על כל פנים מתנוססת, בספר שלפנינו, מצבת זיכרון חיה וממללה לדור שהיה ולתקופה שהיתה – גם המדובר, הוא המספר, גם המדברים בו הם בבחינת מי שהיה (זולת כותב הטורים האלה, אין עוד בכל הפמליא הזאת שריד בארצות החיים). גם דיבורים המתפצלים לגוונים הרבה הם בבחינת מה שהיה, ויישר כוחה של המחברת, בסיומה של רקונסטרוקציה מחקרית מבוקרת להמחיש אלה ואלה לעינינו.

ג

וזאת להדגיש: ספרה של החוקרת המונח לפנינו, ספר בכורה הוא לקהל הקוראים הרחב, אך אינו ספר בכורה לה, שקדם לו ספרה ‘מושג היהדות בספרות ההשכלה’, 1955, אולם בכתובים נמצא ספרה אחר, אף הוא על ש“י עגנון, אך עניינו אינו על מבקריו וביקורתם, אלא עליו גופו ועל יצירתו גופה. הלא הוא חיבורה המסומן בביבליוגראפיה של יוחנן ארנון, סי' 1140, ושמו: 'תקופת גרמניה ביצירתו של ש”י עגנון', שנכתב בתשכ“ח, והוא שזיכה אותה בתואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אבל מתוך שלא נדפס אלא במספר טפסים מצומצם, לא פשט, כראוי לו, ברשות הרבים, ואך מועטים נזקקו לו, בהם מומחים מצוינים, שנתנו לו גם היכר בחיבוריהם על עגנון. לא הייתי יחיד, שהצטערתי על שהחיבור ההוא לא יצא לאור, והייתי מעורר על כך את המחברת, מה גם שגם לי היה חוזר ומעורר, הוא ש”י עגנון עצמו, שבא לסדר מתן התואר, אף קרא ברוב הנאה את החיבור, וכשאמרתי לו כי אין מועיל בעידודי וזירוזי, אמר: חבל חבל, שלא הנהגתם חובת פרסום של דיסרטציה, כמנהג שווייץ. ואודה גם עתה, כחלוף ארבעה–עשרה שנה, לא פג צערי, ונחמתי כי סופה של המחברת ניחמת על שהזניחה מה שהזניחה ומפרסמת ספרה מתוך מעמד ידיעתה שנתעשרה כדרך שנתעשרה בינתיים. ואדמה כי אקיים מצווה ראויה, אם אומר ברשות הרבים מה שכבר אמרתי ברשות המעטים, הם הדיינים המומחים שהחיבור בא לפניהם. ואחל דברי כי אמנם חיבורה דן, לפי שמו, בעשור בחיי עגנון ועשייתו (1924־1914). אך לפי עניינו הוא מקיף לא בלבד את התקופה הזאת, אלא גם מה שקדם לה ומה שבא לאחריה, שכן יצירתו, ברצועת הימים הנידונים, כוללת לא בלבד חיבורים חדשים אלא גם, ובתצפית מה: בייחוד – חיבורים ישנים שבאו על חידושם, כשם שגם הדברים החדשים והדברים המחודשים ההם זכו בתקופה שלאחריה, היא תקופת ארץ־ישראל האחרונה, לבוא על חידושם, כשפירוש חידוש הוא, כאן וכאן, מערכת חילופים ושינויים, שסופו מעלה יצירה, המפליגה, בעניינה ובבניינה, מעיקרה. העקיבה על המערכה הזאת לפרטיה ולפרטי פרטיה, המגלה פסיעה פסיעה, ממש עקב בצד אגודל, דרך התפתחותו של המספר, הוא ראש תפקידיו של החיבור, והוא מתקיים בשיטת ניתוח סדורה ומבוררת.

המחברת באה קודם כול לצֵדק את עיקר סברתה, הכלולה בעצם קביעת ישיבתו של הסופר בגרמניה כחטיבה לעצמה, והיא מפרנסתה, קודם כול, מבחינת הביוגראפיה האישית שלו, שהשפיעה, מכמה צדדים, על הביוגראפיה היצירית שלו, ולפי חומר האינפורמציה שעמד אז לרשותה, והוא לא היה משופע עדיין, כהיותו עתה. אך כוח מיצויה עמד לה לשרטט יפה־יפה את הכיוון הנכון של בירור הפרופורציה בין שני מיני הביוגראפיה. אולם עיקר לימודה בא לה מתוך כתבי הסופר, גם אלה שנבראו לו, בתקופה הנידונית, וגם אלה שחודשו לו בכוח שיכלולו, והם מאירים ושמחים בכוח היתוכם החדש, והמחברת צותתה למערכת שינויי הנוסח ושינויי הגירסה ונשמעה לתביעתם, תביעת הקבילונו וחיו. וכך היא מסייעתנו לראות עין בעין, עד מה וכיצד נקנתה לו למספר דרגת התפתחות, מבחינת בישול כשרונו הסיפורי ומבחינת תגבורת תודעתו האמנותית, והיא שהעלתה בו ביקורת עצמית, שהגיעה כדי כך, שיציריו, שנתפרסמו בתקופת ישיבתו הראשונה בארץ־ישראל, נפסלו לו או נפחתו לו, ואין צורך לומר כי הוא הדין ביציריו מקדמות נעוריו, שחיברם בעיר הוויתו וגידולו בגליציה. מהם שנפסלו לו לחלוטין ולא חזר אליהם, מהם שנפסלו לו מצדי צדדים, והתעורר לתת להם פנים אחרות. מה וכיצד נעשה אותו מתן־פנים – היא השאלה, שהתשובה המפורטת עליה היא עיקר עניינו של החיבור שלפנינו, והוא חיבור ששיעורו קרוב לשלוש מאות עמודי פוליוֹ, הכוללים מבוא ממצה, שעניינו תיאור העבודה והיקפה, ושירטוט מספיק ליצירתו של המספר בתקופת ישיבתו הראשונה בארץ־ישראל. לאחריו באים שלושה פרקים גדולים: פרק ראשון, שעניינו בירור דרכו ודרכיו של המספר בעריכת יציריו, שנכתבו ונתפרסמו בתקופת ארץ־ישראל הראשונה; פרק שלאחריו, שעניינו סקירה ובירור דרכו ודרכיו של המספר בחיבורים החדשים, שנכתבו בתקופת גרמניה; פרק אחרון, שעניינו בירור דרכו ודרכיו של המספר ביציריו שנכתבו בגרמניה ובאו על חידושם ושינוים במהדורת כתביו האחרונה, שנעשתה בתקופת ישיבתו האחרונה בארץ־ישראל. אחריהם בא סיכום, וניתן ספח, שעניינו סקירת הביקורת, הערות וביבליוגראפיה.

ד

מצע עיסוקה של המחברת הוא בשלושה־עשר חיבוריו של המספר, שנתפרסמו בתקופת ארץ־ישראל הראשונה למן ‘עגונות’ (תרס"ט), הפותחת, לכל הדעות, תקופה חדשה בדרכו. חיבורים אלה נידונים לגופם, אם כי תכלית דיונם לשמש כמבוא לבירור היצירה של תקופת גרמניה על החדש שבה (18 יחידות חיבור) ועל המחודש שבה, הוא חידושו של הישן (8 יחידות חיבור), כשהצד השווה הוא בקיום השגתו והישגו של המספר בכפל פניה של יצירתו, שמשזכה, בפן החדש, ליכולת ורמה מעולות, הוא בא לזַכּות בהם את הפן הישן, להיות גם יציריו הקודמים כיציריו עתה, והוא תהליך שסופו חזר בתקופת ארץ־ישראל האחרונה, ובירורו, מעניינו של החיבור שלפנינו גם הוא. וכל אלה נעשים בדרך זה־לעומת־זה, בדיקת הניסוחים פיסקה כנגד פיסקה, כשעצם העימות מבליט לרוב מאליו, ופעמים מתוך הדגש (קו או כפל קו מתחת למלים, למלה או לצירוף), את ההבדלים לצד התוספת ולצד המגרעת, לצד התמורה ולצד החליפה, כשכל שינוי, וביותר קבוצת שינויים עקיבה, הם עדות להכרת המספר בצורך בדיקת עצמו ותיקון עצמו לפי מעמד יכולתו, שנקנה והלך במרוצת התפתחותו. המחברת השכילה להעמיד את מערכות זה־לעומת־זה – הן נוסחות תקופת ארץ־ישראל הראשונה לגבי נוסחות תקופת גרמניה, והן נוסחות תקופת גרמניה לגבי נוסחות תקופת ארץ־ישראל האחרונה – באופן, שאנו רואים בבירור לא בלבד את הליכתו המתמדת לצד השבח והטיוב, אלא בייחוד את חתירתו הבוטחת לאותה פרפקציה־לפנים־מפרפקציה שהיא תהילתו, כשם שהיא תהילתם של אלה שנהגו גם הם כאותו מנהג. אמנם, המחברת אינה מזקיקה עצמה לפרשה זו, שנעשה בה לא הרבה (מנדלי) או נעשה בה לא הרבה (מנדלי) או נעשה בה אך מעט (ברקוביץ, הזז), אך אין ספק, כי פרשה זו נמצאת נשכרת מן החיבור הנידון לנו.

אמנם, המחברת נוקטת לשון של קפיצת־פתאום בתקופת ארץ־ישראל הראשונה, שאינה מסבירה כדרך שלא הסבירו עדיין גם האחרים את חידת המעבר המפתיע בין חיבוריו ב’המצפה' ובין חיבורו ב’העומר' והיא לה כחידה שאין לה פתרון, וודאי, שכמותה כמותם אינה רוצה ואינה יכולה להסתפק בדברי המספר עצמו: ‘ובארץ־ישראל קיבלתי את ההשגה כפי שיעור כוחי’, שהרי ההשגה ושיעור הכוח מסתברים, מתוך חיבורה, כיגיעה יצירית מתמידה ומודעת; ושאלה היא, האם אין להניח, כי כדרך היגיעה הזאת, שהיא גלויה בהרבה, בפתח אמצעה של יצירתו, במעברו מארץ־ישראל לגרמניה, ניתן להניח דרך יגיעה, שהיא סמויה בהרבה, במעברו מגליציה לארץ־ישראל, והיא אולי פשוטה בהרבה מכפי הניתן לשער, והריני משמר לי זכות של אימא ביה מילתא. על כל פנים, הרי המחברת עצמה מושיטה לנו אותה בקנה – הכוונה לניתוחו של אותו סיפור עצמו לשתי מהדורותיו: " הפנחא (!) השבורה" (“המצפה”, תרס"ו) – “חלומו של יעקב נחום” (“יזרעאל”, תרע"ג), ואילו המחברת הזקיקה את עצמה להשוואה של קצת חיבורי יידיש (סיפור “טויטנטאנץ” שקצת יסודותיו הם עיקרו של סיפור “אגדת הסופר”) וראתה, כי במעברו מבוצץ ליפו כבר נתקיים, בזעיר־אנפין, מה שעתיד היה להתקיים, באנפין־רברבין, במעברו מיפו לברלין, ויותר מהמה במעברו מהומבורג לירושלים – חזיון המספר המפשפש וחוזר ומפשפש במעשיו ומקיים בהם תיקון בתר תיקון, ולא עוד, אלא המחברת מרמיזתנו על עובָּרה של הביקורת העצמית, בהביאה את דברי המספר הצעיר, ששילבם בתוך גבב הסיפורים “בארה של מרים” הנקרא לו פואמה: “היכלי שירה מגיעים עד השמים. אפס רצונו גדול מיכולתו”. ואם להגדיר את אופיה של מערכת העימותים המשופעת, הניתנת לפנינו, הרי עיקרה במדידה מדוקדקת, של הריווח הפוחת לכאורה ממהדורה למהדורה, הוא הריווח שבין הרצון והיכולת, כשתיבת לכאורה מרמזת על כך, כי כמורת הרוח של מעמד היום לגבי מעמד אתמול, תהא מורת הרוח של מעמד המחר לגבי מעמד היום, כשכל קורת רוח טומנת בקרבה את הסכנה של חנופה עצמית שסופה קיפאון.

עד כאן בעניין יצירות תקופת ארץ־ישראל ראשונה וגורלם. רק שלושה חיבורים לא כונסו, מהם “בארה של מרים”, שקטעים מתוכה שימשו מצע לסיפורים ולשילובי סיפורים שונים; “שיחות מני קדם” שאחד המוטיבים שבהן נתגלגל גלגול רחוק בסיפור “מזל דגים” (1956) – ואילו השאר באו על חידושם, ולרוב על חידושם הגמור. אין המחברת מקשה לטעמה הפסיכולוגי של ההזדקקות לסיפורים קודמים לשם עילוים, וממילא אינה מבקשת תירוצה במידה הנרקיסטית הבולטת ביציריו המאוחרים ביותר, שמצוי בהם גודש של אוטוהיסטוריזציה ואפילו של אוטומיתיזציה, שאילו היקשתה, והעלתה בכך בעיה סבוכה ביותר, היא בעית התחרות שבין אהבת עצמו של האמן, שדרכה קורת־רוח ובין ביקורת עצמו, שדרכה מורת־רוח, והיתה שואלת, מי הוא אותו עצמו, שהאהבה והביקורת מתחרות עליו. אולם אף שלא שאלה כשאלה זאת וכזאת, היא מסייעה במכריע למי שישאלנה, שכן, היא מלמדתנו, בשפת הדוגמאות, כיצד מורת־הרוח מקדמת את קורת־הרוח, כיצד הביקורת קופצת לפני האהבה ומגבירתה ביסוד ההנאה, הנאת גודל ההשגה המחייבת גודל ההישג, שהוא כגלגל החוזר, שאין לו עמידה.

ה

דרך הניתוח, שהמחברת נהגה תחילה כלפי סיפורים גדולים יותר, “עגונות” ו“והיה העקוב למישור”, שבהם השינויים מרובי־פנים, ואנו למדים עליהם לפרטיהם ולמשמעות פרטיהם, בין הדברים אמורים בשמיטות המסתברות מטיבו הפחות של הנשמט, ובכללן שמיטות גדולות; בין הדברים אמורים בהרחבות, המסתברות מתוספת דמויות ונפשות חדשות כפי שמצינו, למשל, בין מהדורה למהדורה של “הכנסת כלה”. אך רוב המצע תופסים השינויים, ששיעורם מועט, ועניינם מופלג, בחינת פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שכן כלל רישומם – יצירה חדשה. כבר בבכור עימותיה של המחברת, שהוזכר קודם – נוסח “הפנחא השבורה” ונוסח “חלומו של יעקב נחום”, בייחוד משנצטרף להם נוסח־גמר – אם מותר לדבר על נוסח־גמר – “יתום ואלמנה”, השכילה המחברת לעלות על דרך הבאה להראות, הן על סמך שינוי סטרוקטורה והן על סמך שינוי טקסטורה (מתוך ידיעה ברורה, כי היא אך שיטה של נוחיות, שהרי הפרדה, מה גם קצווית, אינה באפשר), איך אניקדוטה גדלה כדי סיפור רופס ואיך סיפור רופס גדל כדי סיפור מגובש, עד שניתן לומר, כי מעשה הצמצום מכאן ומעשה ההרחבה מכאן, הנשקפים, זה וזה על פרטיו, מעמידים יצירה שחידושה כשלימותה ושלימותה כחידושה. דרך טיפול זה, הנעשה בחיבורים קטנים יותר כגון “החופה השחורה” (תרע"ג), “חופת דודים” (תרפ"ג), “אחות” (תרפ“ג־תשי”ג) נעשה, כאמור, בחיבורים הגדולים, ושיטה הננהגת באלה, ננהגת באלה, ובדרך הארוכה והמפותלת נשאלות שאלות הרבה וניתנות תשובות הרבה, ואם נאמר לפורטן לא נספיק.

ברם, אם להבליט עיקרן, הרי קודם כול עניין הלשון, כגון מעבר מנוסח מקרא לנוסח מישנה ממהדורה למהדורה (משל מועט מרבים: ואדם אין – ואין לך אדם ואדם; וכמקרה מנשה חיים קרה גם אותו וגורל אחד לשניהם – מה שאירע למנשה חיים אירע לקבצן), וכן עניין חשיבותה של המלה הבודדת (ששה שימושים באותה מלה עצמה ובאותו פסוק עצמו), עניין תפקידה של המילית הנוספת, בין מהדורה למהדורה (הוי, אך הנה, הרי, בבקשה וכו'); בירור זמנו של הפועל הנטוי, כשמהדורה קמאה משמשת לרוב בהווה ואילו מהדורה בתראה משמשת לרוב בעבר, כזמנו הטבעי של הסיפור, ומבחינה זו מעניינים נדנודיו של המספר באותו סיפור (“גבעת החול”), וכן שילובה של יד־חרוזים ותפקידה; דרכו של הפיסוק (קיום של הפיסוק הנורמטיבי בתקופת ארץ־ישראל הראשונה ואף בתקופת גרמניה, וזניחתו, מתוך אדיקות למסורת הכתיב, שלא ידעה כמה וכמה מסימניו השגורים עתה, ובייחוד מתוך ודאות, כי חיתוך מחושב של הפסוק הוא הוא פיסוקו), ואין צריך לומר בעניין נחשב כשימוש כתובים ושברי כתובים ושחוק כתובים ושאר דברי מליצה, שככל שמידת אמנותו והתאמנותו בה גדלה והולכת, הרי שימושם או שמיטתם, כשהכול תלוי בכורח תשלובם וצורכו. ויותר מאלה בעיית בניינו של המשפט – החלפה, גמורה או חלקית, של משפטים מורכבים במשפטים מחוברים. ואין המחברת מדלגת על שאלה, כגון מה נגינה יאה לקריאתם של סיפורי המספר, ואף מנסה להשיב, אמנם בהיסוס, כי ניתן ללמוד עליה על פי דיבורו הנוטה לנגינה האשכנזית, והיסוסה יש לו על מה שיסמוך – הדוגמא שהיא מביאתה כהוכחה לקריאה בנגינה הנכונה דייקא (תקופת גרמניה, עמ' 43), אינה אלא טפלה לעיקר, שכן העיקר הוא גודל ההשפעה של השירה התנ"כית, שהיא מדגישתו, אך אינה מעלה על דעתה שאפשר שאין היא נפרדת מטעמי המקרא, השגורים על לשונו של נער והמנגינים את עצמם, בלי משים, בקרבו, והיא־היא תשתיתו, ואך חקירה מיוחדת עשויה להאיר נקודה זו מכול וכול, ולא בלבד לגבי המספר, שלנו, אלא אף לגבי מספרים אחרים. ומכאן פסיעה לבדיקת הילוכו של הריתמוס (ויפה סידור המתכונת לשם הדגש הבניין השירי, גם אם היתה לה דוגמא לכך – אברהם אברונין לעניין פתיחת “ספיח”). כל אלה וכאלה סימוכים הם לעניין בירור רובדה ורבדיה של הלשון, ואם כי אין המחברת מתכוונת למיצוי, שהיה גולש מכל שיעור סביר של החיבור ותעודתו, הרי קבוצות העימות מלמדות יפה־יפה דרכו של הסופר (כדוגמא אחת מרבות: ההין־העז; מהינה־מעיזה; אימתי־מתי (בדיבור!); מתגסה־מתעבה; ענו בה־מרננים אחריה; הוריק משפה לשפה־תירגם; שבת תחכמוני־אוניברסיטה וכו'), וכבר מדוגמאות אלו וכאלו מסתמן ההבדל בין שימושים בחלקה הדיסקריפטיבית ובחלקה השיחיית, והרמזים הניתנים בזה מניחים פתח לדיון מיוחד.

דוגמאות טיפולה של המחברת שהזכרנו מראות, כי שיטתה בהפך למינהג שנתרווח גם אז גם עתה בקצת הביקורת, וכלפי המספר שלנו דווקא, והוא מינהג המעמיס רוב פירושים, מהם סבוכים, על בדל טכסט, שכן רוב מצעה הקבלה מעוינת של הטכסט למהדורותיו, והיא הקבלה המתרכבת והולכת, ככל שאנו מרחיקים טיולינו, טיולי המובאות המעומתות, ממהדורה קמאה למהדורה בתראה, וככל שאנו מפליגים מסיפור קטן לסיפור גדול ומסיפור גדול לרומאן, והלימוד העולה מטיול רב־פנים זה הוא לימוד התיגבורת של מלאכת אירגונו של המספר, והיא כוח הניזון מהכרה, כי תשלומה של אמנות היא בחינת גדול וקטן שם הוא, והילכך רואה המחברת לעסוק בעניינות גדולים כקטנים, על שוני פניהם ממהדורה למהדורה – החל בשמות הנפשות וחילופם וטעם חילופם (כמותה כאחרים היא רואה משמעות גם במקום שאיננה, כגון השם מושלם שאינו אלא תרגומו של השם פריד, מידידי המספר וכדומה), וכלה בדרך הפנייה של המספר אל הקורא או השומע, שסופה דיבור בגוף ראשון לאורכו של הסיפור, אם כולו, אם רובו (בתקופת ארץ־ישראל ראשונה אין דרך זו נוהגת אלא ב“לילות” בלבד, ותחילתה בתקופת גרמניה ב“נערינו ובזקנינו”, וההמשך עד “אורח נטה ללון”, ועד “עדו ועינם” ואחריו הגיע), והמחברת מראה, איך מעבר זה מעיד על ביטחתו של האמן בעצמו, הסומך על כוח ביקורתו ויכולת חיפושיו. עניין מיוחד נמצא בהשוואה של שני נוסחים שנכתבו שניהם בתקופה הנידונית, כגון הסיפור “עובדיה בעל מום”, שאף שהשעה החוצצת בין שניהם אינה מרובה (תרפ“א־תרפ”ג) שינוים שינוי של ממש, כי מלבד קיצור הפתיחה, אתה מוצא שמיטה של שלושה פרקים ומיני שמיטה אחרים ושמיטת המליצה בכללם (גבותיו האדומות קמו וניצבו – גבותיו האדומות נזדקפו, וכדומה); וביותר הקדמת הפרידיקאט והחלפת דיבור עקיף בדיבור ישיר בתוספת מגיד (אמר, ותאמר, אומרת וכו'), שהם מסימניה המובהקים של מעבדתו המאוחרת.

ו

בבוא המחברת להעמיד על מה שבין נוסח תקופת גרמניה לבין נוסח תקופת ארץ־ישראל האחרונה היא בוררת, מריבוי החומר, את הסיפור “עגונות”, משום שיעורו הסביר ותכונתו הסיפורית, והיא מגישה לנו בשלימות את השלד הפועלי, באופן שניתנת לפנינו, כמעט בדקדוק סטאטיסטי, מערכת השינויים לדרכיהם, ואנו למדים על העלילה, שדרך סיפורה בלשון עבר ויוצאים מכללו המעמדים, שבהם המספר מתכוון בפירוש להסמיך אלינו את הגיבור, והילכך שימושו בלשון הווה; וכן מסתבר לנו ענין השימוש בוא"ו ההיפוך (ואין הבירור מאשר מסקנותיו של דה־פריס, ולטעמנו הוצרכה המחברת, ולו בקצה־המטה, להעיר על שכיחותו של וא"ו ההיפוך בברנר, שהיה אולי לימים מוחקו, ואף של שופמן, שאמנם מחקו, במהדורות אחרונות), ואף השימוש במשקל יפעל (המחברת טורחת להוכיח, ואף בהצלחה, כי השימוש במשקל זה הוא כאן בחזקת זמן של חלום), וכן השימוש בדיבור הנמסר (כמונחו של ג. שקד שעורר עליו בראשונה בדרכו של המספר), החלפת גוף ראשון בגוף שני (וכאן ראוי, לדעתי, להבחין הבחנה ברורה יותר, מה כאן המשך־ריקמה לפי מינהגה ושירתה של לשוננו, (הווה אומר, צא ולמד, אמור מעתה, ממה נפשך, אי בעית אימא), ומה כאן מטכניקה מכוונת וודאית של דיבור נמסר וחידושו. ולפי שדרכה של המחברת למצות את הבעיות הנידונות, שכל סיפור הוא לה כיחידת דיון לעצמה, הרי היא חוזרת על כמה וכמה סעיפים בחטיבות השונות, אלא שאין חזרה בלא חידוש, כגון במיליות הנוספות בין מהדורה למהדורה, שלא כקבוצת השימושים בתקופה אחת היו קבוצות השימושים בתקופה שלאחריה (בה, למשל, משמשים: פתאום, בפתאום, ולא עוד וכדומה). ודאי הניחה ביקעה גדולה להתגדר בה – ומאז כתבה דבריה נמצאו כמה חוקרים שקפצו לתוך הביקעה ההיא – בייחוד מבחינת הבדיקה לאור אידיאל של לשון, נוסח וסגנון, שהאיר וחזר והאיר לו למספר מתוך התעמקות במקורי הלשון, באופן שיותר משניתן, למשל, לפרנס את הקדמת הפועל בביאורה של המחברת, ניתן לפרנסו בנאמנות למסורתה של הלשון ודרכה (וזכורה אימרתו השגורה: “ובינתיים למדנו קצת לשון קודש”), וודאי לא מקרה הוא, אם טעם האמנות וטיב הנאמנות עולים בקנה אחד, והוא אולי המפתח הנאות ביותר לבינת לשונו של המספר.

ז

ודומה, כי כל שנסתכם לה, למחברת מניתוחה, נתמצה בדיונה ב“הכנסת כלה” על דרך הקבלת נוסח ראשון (“מקלט”, תר"פ) ונוסחה אחרון (“שוקן”, תשי"ג), ותורה שלימה והיא ולימודה הנאה בו, שאם כי אין הסיפור הזה בן יחיד לשינויים, הוא בן יחיד לריבוים, וכאן חובה להעיר, כי אם המחברת לא נזקקה, בשארי סיפורים למהדורת ארבעת הכרכים (תרצ"א), וממילא כללה בפסיחתה גם את “הכנסת כלה”, ניתן להסביר דרכה, שלא רצתה ולא יכלה להחריג את נושא חיבורה מעבר לגבולו ושיעורו, שהרי טיפול מפורט בהשוואת שתי המהדורות (תרצ“א־תשי”ג) היה מצרף למרכזה (תקופת גרמניה בינה לבין עצמה ובינה לבין שלפניה ולאחריה), מרכז אחר (תקופת ארץ־ישראל האחרונה בינה לבין שלפניה), והתאומים היו מפקיעים את החיבור מעבר לכל מידה נכונה. אבל הסתפקות בהדגמה בולטת (כגון פרקי “לסונקה” וכדומה) הוא צורך העולה כורח, גם מנוסחות הקצה, הפוסחות על נוסחות הביניים, אנו למדים, לאור ניתוח מפורט ועשיר־דוגמאות, איך סיפור מעשה גדל, דרך צמיחה פנימית של פרקיו ודרך תוספת אגפיים (סיפורי מילואים) כדי סיפור שהוא בחזקת אֶפּוֹס או קירובו. לאחר מסת־ניתוח זו מסתבר הקיצור היחסי של הדיון ב“בדמי ימיה” (המחברת ביררה את העיקר מתוך 450 החילופים שנצברו תחת ידה), וניתן לפרט כהנה וכהנה.

ח

ועתה, משחזרתי על עיקר דברי עדותי שהעליתים על הכתב לפני י"ג שנים, למקרא ספר הבכורה של המחברת, שלא נדפס, כאמור, אלא במספר טפסים מועט, אחזור, כהערת סיום, על הצעתי, קצתה משאלה וקצתה תביעה, שהמחברת תחזור על ספרה, ספר הבכורה, ותשלים אותו לפי מעמד ידיעתה ודעתה, שנתעשר במשך השנים, ותוציאו לאור. מכלל החיזוקים לצידוק הצעתי, מבליט אני את החיזוק שלה עצמה: הרי עניין ספר המשנֶה שלה, הוא הספר המונח עתה לפנינו, עוּבּרו מצוי בספר הבכורה שלה – וכוונתי לפרק הכלול בו, ושעניינו סקירת הביקורת שנמתחה עליו על המספר בספרות העברית בשנים 1924־1908, והיא סקירה הכובשת יריעה של שבעה עמודים בלבד. אך גם בהיות ספר המשנֶה במזל הרחבה ומיצוי, היקפו גדול גם במניין השנים הנידונות. גם בעניין המבקרים הנידונים, מן הדין כי תנהג חוקה אחת לגבי פרקי כל ספר הבכורה כולו.

[תשמ"ד]

א

אמר הכותב: במלאת עשר שנים לפטירתו של ש"י עגנון נתקיים, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, יום עיון, ונשמעו בו, בשלושה מושבים, שנמשכו למן הבוקר עד הלילה, שיעורים והרצאות, שנתלווה להם כעין משא־ומתן של שאלות ותשובות, ובכללם הרצאתי, שענינה כשמה: הספק שבאמצע – בין “הכנסת כלה”, לבין “כיסוי הדם” – הרהורים תיאולוגיים.

לביאורו של השם ניתן להעיר, כי תיבת־היחס (“בין – לבין”) מורות על מה שנפל, אירע, התרחש, באמצעו של המרחק שבין הסיפור האחד והסיפור האחר, ואותו אמצע הוא הוא הספק; תיבת־התואר להרהורי על כך (“תיאולוגיים”) באה להגדיר את אופיים, ללמדך שלא יסובו על האיך אלא על המה. ולוּ משום נאמנותי המאוחרת לאמנותי המוקדמת לכוכב, אשר ההל לי בימי נעוריי, הוא המבקר הפולני השנון, קארול איז’יקובסקי בספרו “המאבק על התוכן” (1929), אם כי יכולתי עתה בנוח להעזר בדבריו לאמור: "הצורה – מוציאים לה עתה מוניטין של ריקלאמה, כאילו התוכן היה כבר מרובה מדי. ואילו, אמנם, כן היה, והיה נגלה משורר מאותו שיעור וקומה כלפנים: איבסן, דוסטוייבסקי, והיה כופה על העולם תוכן גדול כענין לענות בו, והיה מהַפְנֵז פמליה של מחקים חדשים, שוב לא היו מרבים כל כך בדיבור על צורה, והיו מתגלות תיאוריות חדשות. הצורה היא וגטאריות, זה תחליף בעת־רעב, זה שלטונם של בריות שאין להם מה שיאמרו, והרי הם מעלים תדיר את גֵירת־דיבורם המזועזע: לא ‘מה’ כי אם ‘איך’ ".

עד כאן דבריו של איז’יקובסקי, שאפשר לדון בהם לגופם, ואפילו ליתנם עניין לש"י עגנון, שהמה והאיך שלו נחשבים כשניים שהם אחד, כמובן אם הנחה היא בידנו, כי כפה עלינו תוכן גדול שלא נכפה עלינו קודם.

אבל העדפת המה, שאני מעדיפו עתה, יותר משהיא כרוכה בסברתו של איז’יקובסקי ושל הסוברים כמותו, בייחוד אלה בינינו, אשר מבלי שהכירו אותו ומבלי שידעו עליו, כמו נתן אלתרמן, התנבאו כמותו, היא קשורה במסגרת דיוננו עתה, המכוונת לבירור עולמו הרוחני של עגנון, שכמה שלא נבדוק בו אילך ואילך, לא תוכל בדיקתנו להתעלם משני הצירים המרכזיים; בין נקבע סדרם: האמונה וניגודה או חילופה; בין נקבע סדרם: הכפירה וניגודה או חילופה; ואין בידי למחות בידי מי שירצה בצמדי ניגוד אחרים, כגון: הביטחה והספק, האמון והפקפוק, אם יפה בעיניהם הוויתור על ניגודי־היסוד הגדולים, והם פונים לניגודים קטנים המשתלשלים מהם.

ב

וקודם שאומר עיקר־הרהורי, תרשוני בחסדכם להזכיר, כי לפי שאיני בה, במסכת עגנון, בעל־מתחיל, וזה כחמישים שנה – במדוייק: חמישים חסר אחת – חרשתי והוספתי וחרשתי באותה שדה, מן הדין הוא, שפינקסי תהא מתבקרת וחוזרת ומתבקרת בין על ידי עצמי ובין על ידי זולתי. ואמנם, פינקסי מתבקרת על ידי עצמי – כשנכנסתי ראשונה במערכה זו, היה לפניי כינוס־בכורה: ארבעת הכרכים הראשונים של כתבי עגנון, הוצאת שוקן, ובהם ספר, שכבש את מחצית היריעות של כל אותה מהדורה כולה, אלה שני כרכים של “הכנסת כלה”. ובמשך השנים נוספו כנודע, סיפורים על גבי סיפורים, ונכללו בכרכים, שמניינם עולה פי כמה על הרביעיה ההיא, וענייניהם מרובים ושונים ואף מפתיעים; וההערכה, שיצאה ראשונה מלפני המבקר וביקורתו ונקבעה כדרך שנקבעה תחילה, אינה רשאית להעמיד את עצמה צופה באיצטגנינות שלה את שעתיד היה לבוא, ורואה מראשית אחרית ולקבוע את חוקי התפתחותה, דרך השערה, מה גם דרך ודאות, שכן גם המבקר הוא כהיסטוריון, שהוא נביא־לאחור ודיו, אם הוא מצליח לצפות באיצטגנינות שלו את שהיה כפי שהיה, ולראות מאחרית ראשית. וכן פינקסי מתבקרת בידי זולתי – כבר לפני חמישים שנה ידעה ביקורת עגנון חבורה של מבקרים שמניינה מניין, והלא בינתיים גדל והסעיף מיספר מבקריו, על מנתחיהם ומסכמיהם ומניינם ליגיון, אם לא לומר: צבא רב, ומהיותם כמערכת שלושת דורות, הערוכים, כפי שהם ערוכים, ולא בלבד זה־ליד־זה, אלא אף, ובעיקר, זה־לאחר־זה, הרי השוני של הגילים, הגישות, האסכולות, נותן, שהם ערוכים, או, למיצער, עשויים או עלולים להיות ערוכים, זה־כנגד־זה. ודרכה של מערכה זאת וכזאת היא דרך בהתקפה וההגנה, ובהיכתב תולדת ביקורת עגנון, כדרך ששורטטה זעיר־שם זעיר־שם ונוסה בה גם היום, בהרצאתה של יהודית צוויק, תהא הפרשה פרושה, ביחוד כשתכלול לא בלבד את הדיבור־שבהתקפה אלא אף את השתיקה־שבהגנה.

ואם תשאלו לטעמה של השתיקה, אבחר ברשותכם לשמשכם בחינת בדידי הווה עובדא – כמותי, סופר שהירבה לכתוב על בני־אומנותו, ובני־אומנותו הירבו לכתוב עליו, נתעממה בי, לא במעט, הרגישות כלפי הטענות המכוונות, אם במגולה אם במכוסה, אלי או כנגדי. מה גם שמטבע־ברייתי אין דרכי להתרגש ביותר, ופעמים הרבה אני נוהג שתיקה־דלא־כהודאה־דמיא, ויש שמולי גורם, ומלאכתי נעשית בידי אחר. כך, למשל, אירעני זה מקרוב, בבוא רינה לי, ובספרה “המסע אל רגע החסד” (1978), ובו גם עיונים ביצירתו של ש“י עגנון הבאים, כדבריה, להצילו מידי מי שעשהו טרגיקן וניהיליסטן, היא תולה את הקולר הזה גם בי, עבדכם, ביחוד בפרק מועט, ששמו מכריז עליו: “קרוב חוקר אצל עצמו – דב סדן”, וכראיה לה שלושה בדלי ציטטה משלי. ועד שאני מהרהר, אם אענה או אחריש, בא משה פלאי (מטובי החוקרים שבנו, ביחוד של ראשית ההשכלה) ומוכיח בעליל (“הדואר” ט“ו טבת תש”ם), כי לא קראתני, שאילו קראתני, ונתחוור לה, כי איפכא מסתברא. שמחתי, כי פטרני מתגובה, שהייתי אולי נרתם לה בעצמי, כי אף שוודאי לי, שאין שום איש ואשה, אפילו הם מהפכים באותה חררה שאני מהפך בה, חייבים לקרוא שורה אחת משלי, הרי ספק בעיני, אם ההיתר הזה הוא גם היתר לפסוק פסוקם על מה שכתבתי. ועוד זאת: מאז עמדי על דעתי נלחמתי בי עצמי ובזולתי על ההיתר לדרוש מתוך סופר וספר ועל האיסור לדרוש לתוכם, עד כמה שידעותי וידיעתי עמדו לי בכך. והנה סניגורי לא הסתפק במה שדחה תא תלונתה של רינה לי עלי, מתוך שהצביע על יגיעתי רבת השנים להוכיח את דרכו של ש”י עגנון אל הכוליות היהודית ולתוכה ובתוכה, ולהראות עוצם יכולתו לתפוס אותה, על מרבית שורשיה ונופיה, אלא ראה להרמיז על סירובי להכיר במרכזיותו של ספר המעשים וכדומה. ואמנם קביעת המרכזיות הזאת יותר משנראתה לי כורח התערכה של המבוקר, נראתה לי צורך ההזדהות של המבקר, באופן שתחנת־מעבר של הסופר הוחזקה כאם־דרכים. ואף זאת עשה סניגורי, שהזכיר ניסוי טירחתי אחרונה להעמיד, כגולת כותרתו של המספר, את שלושת ספריו האחרונים, ההיפר־פרסונליים (“עיר ומלואה”, “קורות בתינו” “ספר סופר וסיפור”).

ג

ובבואי עתה להוסיף מה על אותה סניגוריה עלי, ארתיע את עצמי, ברשותכם, לתחילתי ממש – אל ראשון מאמריי על עגנון, בכור ללהקת מאמריי עליו, הכלולים גם בספריי המיוחדים עליו, גם בפזוריי שלא באו עדיין על כינוסם, ומעשה שהיה כך היה – שמעתי, כי עגנון כינס ארבעה כרכי סיפוריו, והתאוויתי לקראם. אולם כמותי אז, אברך הולך־בטל־מדעת, לא היה בידי כדי קניינם, והיטיב עמדי ר' מיכל רבינוביץ, בעל “דרום”, והשאילם לי, לאמור: אבל, למען השם, הם נתונים־נתונים לך לשבוע ימים בלבד, כי קשה עלי פרידתם. קראתים, איפוא, כבנשימה אחת ובגודל התפעמות, והסמכתי לה לקריאה כתיבה, ושלחתי את דבריי, שקראתים: עם ארבעת הכרכים, לב. כצנלסון, ושמח בהם ועשאם פתיחה למוספו, שהכפילו לשם כך, ושינה שם מאמרי וקראו: לחקר עגנון, ואילו השם שבררתי אני, עשה כותרת כוללת. כדרכי במסה שאינני מטיל בה כל שינוי, בשובי לפרסמה, נהגתי גם במסה זו, גם אם ממרחק הימים, וודאי לי, שאם אשוב לכתוב על ארבעת הכרכים, וביחוד על “הכנסת כלה”, מה גם שהמסַפר נתן לה, כנודע, פנים אחרות, לא יהיו דבריי עתה כדבריי אז, אך הצד השווה בין אז ועתה, הוא שמירת מידת העניוות המחוייבת שבהערכת המספר והמסופר ככורחו של הנערך, ודחיית מידת היהירות האסורה שבהערכת המספר והמסופר כדרכו של המעריך. ודאי כי שמחתי לשמוע, מפי המרצים, ביום העיון הזה, שהם נסמכים על דבריי אלא שהייתי מעדיף, אילולא הסתייעו לגביי בלשון: אומר, כותב, ומחליפים אותו בלשון: אמר, כתב, שכן יפה זהירות.

אבל לפי שמן הזהירות היא, שלא להזהר יותר מדי, לא אעלים, כי לעניין “הכנסת כלה” במהדורה קמאה, ואפילו במהדורה בתראה, לא נשתנה מרכז־ראייתי, ועיקרו בהבדלה שבין היוצר ויצירתו, כלומר: בין המספר לבין ר' יודל בטלן, שאפילו למדתי לימים, מתוך התבוננות, כי כמה וכמה ממידותיו ומתכונותיו, ככמה וכמה ממנהגיו ואף העוויותיו של המספר, משוקעים בו במסופר, הרי הוא יוצרה של הדמות והיא יצירתו, והיא דמות, שמגולמת בה התמימות המוחלטת של אדם מישראל, הבוטח עד־קצה באלוהיו ודבוק עד קצה בתורתו. אך אין הזיקה, ואפילו הקישור שכמותו, כצמידות שבין היוצר ליצירתו, בחינת מתוך שידעתיו – הייתיו, או בשינוי נוסח: מתוך שהייתיו – ידעתיו, שהרי, בתכליתו של דבר, אין הם שניים שהם אחד, ושני סימנים מכריעים לכך.

ד

סימן ראשון: המספר, אף שהקפיד ב“הכנסת כלה” על אישורה של המהימנות ההיסטורית, וחישב אפשרותה של הדמות במסיבות הימים, שהוא זרע זרעה לתוכן והצמיחה מתוכן, ודיקדק מבחינת התאריכים, באופן שהם ניתנים, בסיפור־המסגרת, לקביעה מדוייקת, הרי בבררו אותה שעה־לא־שעה, היא שעת־בינתיים, אמיתית או מדומה, בקורות־ישראל, בגלילות ההם, כשפורענות השבתאות המאוחרת, הפראנקיסטית, עברה ובטלה, ואך שיעור מדולדל (חצי דובדבנית בצום החמישי) כמעלה זכרה, שאף הוא כאילו נשתקע ואיננו, ואילו חבטת ההשכלה בקירות המסורת עודה רחוקה, אם במעט אם בהרבה, ואך בריה קטנה ומגוחכה כמבשרתה, והחסידות בלבד חוגגת את חגה. אמת, זעזוע קל של בדיקה עלול למוטט אותו בנין ותיאומו, ואמנם די בהבלטת החירוקים האנכרוניסטיים במהדורה קמאה, כל שכן במהדורה בתראה, המלאה מהם, כדי לעמוד על אותה מלאכת החמיקה, ובמזדמן נביא את פרטי הראיות לכך.

סימן אחרון: הוודאות האמוניית עשויה כאן באופן, שההשגחה העליונה מלמעלה והביטחה החלוטה בה מלמטה הן כחטיבה אחת, מלוכדה והרמטית, כגג הנח, מלוא חפיפתו, על שניהם, על המסופר ומספרו, על המתואר ומתארו. אבל לעניין המספר והמתאר, הרי ידענו מסיפוריו האחרים, מהם אמנם מאוחרים יותר אך לא רחוקים ביותר, שאותו גג מתפרם והולך, והנפשות היודעות את פרימתו ואף שמיטתו, אף הם יצירי המספר, והן נפשות רבות ושונות, מהן ניצבות בתוקפה, מהן תלויות ברפיון, כפי שמצינו – מכאן בסיפוריו הקטנים, בייחוד בספר־המעשים ודומיו בניסויי־הצדדין ושרטוטי־העראי, ומכאן בסיפוריו הגדולים, כגון “אורח נטה ללון” ודומיו, במסות־המרכז ועלילות הקבע. ובמכוון הזכרתי את “אורח נטה ללון”, שהוא, לגודל השיעור והיקפו, מישנה ל“הכנסת כלה”, והצד הדומה שבהם הוא מזה – קירבת־המקום, שהרי העלילה מתרחשת, גם פה גם שם, באותם הגלילות עצמם; ומזה – מרחק־הזמן, שאינו דומה דור הנטוע בעולם הבנוי ומבונה מבית ומחוץ, כדור המפרפר בעולם מפורר ומתפורר מבית ומחוץ, גם אם (או נאמר: ביחוד אם) הוא, מבחינה היסטורית־גיאוגרפית, מצוי באותו חלל עצמו. כבר הזכרתי, כי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, בשמעו, כי עגנון יוצא לתור בקהילות גליציה, הזהיר אותו, לאמור: בוטשאַטש תחריב לך את בעטשוטש. אבל דומה, כי אותה הגדרה צריכה בדיקה, כשם שצריכה לה הגדרה אחרת, שיצאה מלפני ברוך קורצווייל, ונתרווחה הרבה, הלא היא הגדרת השיבה המאוחרת וסכנתה, והצד השווה שבשתי ההגדרות האלה טעות, ואפילו בחינת לא היו דברים מעולם – השיבה המאוחרת של הסופר בשנות־העמידה, כמותה כישיבה המוקדמת שלו בשנות־הנעורים, לא היו בתוך חומה בצורה ומבוצרת, אשר התלונן בה נפש בצורה ומבוצרת, אלא בתוך חומה פרוצה ומפורצת, אשר תתלונן בה נפש חציה חסומה וחציה מפורצת, ומתוך זו וזו נישאת הכמיהה למה שהיה ואיך שהיה. והרי דיה סקירה במה שהמספר שר וסיפר בימי ישיבתו המוקדמת בעירו ללמדך, כי בוטשאטש הרסה את בעטשוטש, עוד בימי ה“וועקער” ו“המצפה” וה“עת” וה“טאגבלאט”, וממנה מילט עצמו, ש"י טשאטשקיס, ליפו של שמחה בן־ציון ולתל־אביב של י.ח. ברנר, וכשם שפירסם, בחסותו של זה, את “עגונות”, כך פירסם, בחסותו של זה, את “והיה העקוב למישור”, כבנות אגדה של מציאות שהיתה.

ה

והשאלה, אם יסודה ומוסדה של אותה מציאות די להם במה שהיו או אפשר להם שיהיו – היא שאלה, ופעמים, ואפילו במכריע, השאלה. ואמנם, סומכו ותומכו של המספר, הוא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, נועז לא בלבד להאמין באותה אפשרות, אלא אף לנסות להעמידה, בתוך המערך של הדור וסבכיו. כמציאות רוחנית וחינוכית, ובתוככי ירושלים, וכממילא שאל גם לאפשרות חידושו של אותו יסוד ומוסד, וכממילא־דממילא שאל לאפשרות בניינה של אותה אגדה ולטיב בונאה, ותשובתו היא ברוח ההנחה, שהגדרתיה כגירסה מיוחדת של אגדת חוני המעגל, שנתקיימה בעצם ימינו, ולא על פני אורך של שבעים שנה, אלא על פני אורך של כמאתיים שנה, שהמספר כביכול ישן בהם ולא חש במשבר ובשֶסע ובניתוק, שהיו בינתיים, ובהקיצו היה כפי שהיה קודם שנתו, והוא כממשיך המציאות שהיתה.

הנחה זו היתה, בעצם, סלע־המחלוקת שבינינו, שאני ראיתי את המספר ער ומתבונן במה שהווה, כהיות מסַפרי־הדור, עם ברדיצ’בסקי אם ברנר, וכבר סיפרתי כי עם פירסום בכור־מאמריי הנזכר, אמר לי רא"ם ליפשיץ, בעירוב של תוכחה ושנינה: כל הכותבים על עגנון גונבים מליפשיץ, ואף אתה גנבת ממנו, אלא שהתחכמת ואמרת את ההיפך.

ודומה, כי אותו ההיפך היא־היא האמת, ודעתי אז היא עתה כסברה המקובלת, ואדרבה רבים מבין המבקרים האחרונים, האירוניקן שבעגנון עיקר להם והנוסטלגיקן כטפילה לו, מבלי שיחושו כי כמותם כרבים מבין המבקרים הראשונים, שסדרם היה הפוך, נוהגים כך לפי צרכם שלהם עצמם. ואם לראות את רא“ם ליפשיץ כמופת לראשונים, לא ייפלא, כי כבש את המשך כתיבתו על המספר, וגם אם לא כבש את המשך דיבורו עליו, וניצלו הימנו אניקדוטה אחת ואחרת, כגון שעם פירסום “פת שלימה”, אמר לו לעגנון: בעצם הוצרכתי לקרוא אותך לדו־קרב, ומהיותך צעיר ממני, היית נוצחני, אך מה ערך לנצחונו של צעיר שגבר על זקן צולע. אבל אם ברצינות – הרי אפילו אותן י”ב שיטין, שהבטיח להוסיף למסתו, בכוללו אותה במגילת־ספר, לא הוסיף, ולשנים נמצא לו ממשיך, הוא משולם טוכנר, שחידש, בדרך אחרת ומקורית – עיקר־הנחתו, היא הנחת התשתית היראית, שנשמרה בו, במספר הזה, בשלימות, בעוד שלא נשמרה אלא במקוטע, ולרוב במהורס, בסופרים בני דורו, באופן שזכה, משום־מה, בנס, שלא זכו בו, משום־מה, אחרים. הדגשתי את ענין ההנחה של אותה זכייה וחילופה בלשון: משום־מה, שאיני יודע, על שום־מה אותה תשתית לא עמדה לו למספר בכל יצירתו, כדרך שעמדה, למשל, לר' זאב יעבץ, ואף לא ברובה, וניסיתי לעורר על הופעה מיוחדת בקו־הגבול בין מלכויות־אדום, במזרחה של אירופה, הוא תחומה של גליציה, שנתייחדה, בדורו של המספר, בקבוצת סופרים עברים, שהמשכם ואחריתם בארצנו, וייחוסם בעמידת־כפל, שהיו נטועים גם באורחא־דמהימנותא גם בקרקע־המודרנה, כשאין חששת־הניגודים מגעת לאימת הסתירה, כדי פיצוחם; היא החבורה, שאתה מוצא בה את רא“ם ליפשיץ ורבי בנימין; את רש”י עגנון ור' מרדכי בן־יחזקאל; את ר' יוסף זליגר ור' אריה טאובר; את רא"י ברוור ור' חנוך ילון; וביום העיון על ספרו של דוד כנעני על העליה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, ניסיתי לייחד, על אותה החבורה, את הדיבור (וראה בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ב‘, עמ’ 99־70), ועוד אקווה לחזור לכך.

ו

אבל אלה וכאלה אין בהם כדי לסתור את העובדה, כי לפנינו אדוני כוליותה הטיפולוגית והכרקטרולוגית של ציבורי ישראל ויחידיהם במעגל הדורות האחרונים, על משברם ושברם, ואין אדנות כזאת נקנית מלבר אלא מלגו, ונמצא כי לא בלבד האורח שנטה ללון לפני דורות רחוקים, כדמות ר' יודל, שניטלטל בכמה וכמה קהילות וישובים למן ברוד עד ראַטין, וקלט סיפורים מכמה דורות שלפניו, אלא אף האורח שנטה ללון בדור קרוב, כדמות המסַפר, שבא לשעה קצרה לעיר־ילדותו, נחצבו, איש איש ועולמו, משיתי בוראַם עצמו וסביביו. ודאי גלגולה של הנפש הראשונה והרחוקה שלפני דורות בנפש הראשה והקרובה שבדור, והחלפת לינותיו ומלונותיו של זה בלינותיו ומלונותיו של זה, אינה מקרה, כשם שגילגולו של ר' יודל ב“הכנסת כלה”, על עולמו הרחוק והשלם, בנכדו יצחק קומר, ב“תמול שלשום”, על עולמו הקרוב והמפורד, אינו מקרה. אבל עצם הגלגולים וההחלפות אומרים דרשונו. ומי שהבחין, שהמספר השאיל מתכונותיו לר' יודל “בהכנסת כלה” הבחין בכך גם בנכדו ב“תמול שלשום”, כשם שהבחין בסיפור הגדול שבאמצע, ב“אורח נטה ללון”, ולא תמה, אם הבחין בכך גם בסיפור הגדול, שיצא לאור, לאחר פטירת מספרו, ולא יכול היה שלא לציין, מה שציינו כמה וכמה מקרוביו, בהם גם צאצאיו, כי השאל השאיל המספר מתכונותיו וממנהגיו למנפרד הרבסט ב“שירה”, אף אם הוא, בכלל הדמויות הנזכרות, המועמד הרחוק ביותר לכך. ולעניין סיפוריו הגדולים, שהם סוג מיוחד ובולט ביצירותיו, גם לפי הכוונה גם לפי ביצועה, נדרשת השלמה, והוא הטורסו של סיפור גדול, שנוהג בו כלשון השליט, לשון אני, הלא הוא “הדום וכסא”, ועניינו נטיעת עצמו של המספר בלב ההוויה המיתית, ההיסטורית, הקיומית, ואפילו אם ניתן לראותו, בסאה לא־מחוקה, כמתחטא בפני עצמו וכמתפנק אצל עצמו, בבחירת הנתחים השמנים והחלקות המסולתות שבקורות ושביוחסין, כנתחיו וכחלקותיו שלו עצמו, כדרכו ב“קורות בתינו”, לגבי משפחתו, הרי לפנינו דגם של ראיית איש־ישראל טיפוסי את עצמו בשלשלת המכסימאלית של מוצאו ומובאו, מתחילת החיים עד אחריתם; ואם תרצו אף תוסיפו: בזה ובבא. היא־היא יריעת ההוויה הכוללת, מקצה אל קצה, שכל יריעות־ההוויה הן לגבה, בחינת מסגרות חלקיות לגבי המסגרת הכוללת ובתוכה, כשהיא, המסגרת הכוללת, גוזרת גורלה של נפש ונפש, במוקדה של יריעה ויריעה וקפליה, מתוך זיקת־עולם לחוקת־עולם, שאין המלטה הימנה, כשאותה חוקת־עולם היא לה לנפש איש־ישראל, בפירוש ובמוכרז, במזל וזאת חוקת־התורה. ואם, אמנם, גבולי עולמו של המספר, בכוללותם הקיצונה, הם כגבולי “הדום וכסא”, הרי טלטלת הנפשות הברואות בסיפור וסיפור, גזור עליה, כמראש־המהלך, שאפשר נקרא לו: אמונה – כפירה – אמונה, ואפשר שנקרא לו: ביטחה – ספק – ביטחה. השאלה, אם המספר כמספר הראה, בעליל, את משולשה של הדיאלקטיקה הזאת, כצומת־הגידים של מערכותיו, פרוּזָה למחלוקת־הפוסקים, אך גמר־הפסיקה לא ייתכן באופקו הצר של דור קרוב, שמינהג מבקריו על דרך דין הניין לי ויתהון לא הניין לי, והוא מצריך אופקו הרחב של דור רחוק, שיוכל לצאת ידי חובה לכוליותו של מסַפר־הכוליות.

או־אז תתרחב, אף תתבצר, האפשרות להבחין, מלוא־הבחנה, בבעייה המבצבצת, חציה בהירה וחציה עמומה, כבר עתה עם פרסום עזבונו, ומיצויו (לרבות אגרותיו) וזימון האחרונות והראשונות (וראה מהדורת כתביו שפירסם בימי נעוריו ביידיש, והיא כצופה למהדורת כתביו המקבילים בעברית), ניתנים בידנו כל כתביו ממש, שחובת ידיעתם המלאה היא רשות הערכתם השלימה. מעמד זה כמה וכמה מיני בעיות כרוכות בו, ובכללם – ולענייננו עתה: בראשם – בעיית המפה של המשולש מקצה המפה מזה ומקצה המפה מזה, ועל ניגודם או חילופם שבאמצע, היא־היא המפה שקצותיה, מזה הנפש הראשה, ר' יודל, שב“הכנסת כלה” ומזה הנפש הראשה, הוא ר' הילל, שב“כיסוי הדם”, שניהם אנשי אמונה, או ביטחה, איש איש על ייחודו, ואמצעה – נפשות, שהם אנשי כפירה או ספק.

ז

וכאן אתנו המקום להעיר, כי קו־היריבות של הכפירה והספק הוא כפול – לא בלבד בדרך הפשוט, והיא ביטולה של תורה, וניתנה עליו הדעת (החל בפירוש הסיפור “פת שלימה”), אלא בדרך החלפתה של תורה, וכמעט שלא ניתנה עליו הדעת, היא העבירה על עיקר האמונה: זאת התורה לא תהא מוחלפת, שכשם שהיא מוצנעת יותר בסיפור אחד (“עידו ועינם”), החותר לקדמות־פנים־לקדמות, בתולדות, בלשון, בשירה, כך היא מגולה יותר בסיפור אחר (“עד עולם”), החושף כספר־השתייה, לא את הספר שהוצרך להתחיל בלשון: החודש הזה וגו' ומתחיל משום שמתחיל: בראשית ברא וגו', אלא – בספר המצורעים.

ודאי שהתמורה המרעישה הזאת היתה מורגשת ומודעת יותר, אילו קמה מחשבת המספר המשוערת, שרחבו ומישזרו היו מרובים מכפי הטורסו הגדול שניצל לנו (“שירה”), שאותו פרק (“עד עולם”) נועד להישלב ממש בעלילתם של ראשי נפשותיו (מנפרד ושירה), אבל כבר ניסיתי להוכיח, כי שילוב כזה, בכוונת המספר תחילה, לא היה באפשר אלא בהוכחה מודרגה ומסקנית של תמורת הנפש והמזג של זוג הנועדים, והיא עלילה רבת־גלגולים, שהיתה מצריכה יריעת סיפור גדולה, אולי כדי שלושה כרכים, שסופה כניסתו של הזוג, לבית המצורעים, וישיבתם בו, ישיבת־עולם, לשם תעודתם בו, ועיקרה יגיעו של המלומד בגילויו של ספר המצורעים ופיענוחו. וכבר טרח גרשום שוקן, בהרצאתו המחכימה, בערב מערבי עגנון, לחקור, במוטיב הצרעת שבפרק ההוא, העקור מספר “שירה” (וראה מאמרו בזה באסופה “ש”י עגנון – מחקרים ותעודות" בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 240־227), והוא נושא הטעון כמה תוספאות ועיקרן, כמדומה, מיצוי משמעה של הקבלה האחת, כי איוב בימי פרעה היה ומיצויה של הקבלה האחרת, כי ספר איוב – משה רבנו כתבו, ואסתפק עתה, בהבטחה, לייחד את הדיבור על כך.

ומתוך הבטחה זו למצות, כמידת יכולתי, את פיסגת הספק שבאמצע, אשאל בקצרה, לענין פיסגת האמונה על שני קצותיה, היא היא השאלה, האם דמותו של ר' יודל של “הכנסת כלה” ועולמו יש לו שיבה ותשובה בדמותו של ר' הלל ב“כסוי הדם”, שהוא מאחרוני סיפוריו, אם לא האחרון שבהם, וכבר השכיל גרשון שקד לראותו צוואתו הרוחנית של המספר, ופירשו כדרך שפירשו. ולשאלתנו עתה אומר, כי הבדל גדול ונורא מבדיל בין שתי הדמויות האלו, שהראשון, ר' יודל, ריפדו המספר בנוח ובשופי בימים רחוקים, טובים משלפניהם ומשלאחריהם, באין לה לתמימות האמונה והביטחה על דרך הדיבוק בתורה, לימודה וקיומה, מעקשים של ממש, כפי שהיו שלשום וכפי שהם עתידים להיות מחרתיים, ורודפי קו־ההקבלה שבין הסיפור ומספרו, אפשר יתעוררו על כך, כי בימי כתיבת “הכנסת כלה” היה המספר כיושב בכבודו של עולם, מנת עושר לימינו ומנת כבוד לשמאלו, והוא שלום וביתו שלום, וכוח כתיבתו ועיצובה ברומם של צהרי־חייו; ואילו האחרון, ר' הילל, כל מידרך־כף־רגלו מחורל ומעוקרב, בימי שלום כבימי המלחמה הראשונה, ימים של חרפת עוני וחרפת רעב, מה גם בימי המלחמה האחרונה, ימי התופת והכלייה, ורבות רעות ראה בחייו – למדן מופלג, שמחמת קלקולם של עניני הרבנות ותככיה, קרע את סמיכתו, והשכיר עצמו שוחט, ונעשה טרף לשפלות־הבריות, ופרקמטני הכשרות מעבר לאוקינוס בכללם, עד שנמלט לירושלים, והוא מהלך בה קיטע, ופרנסתו על תיבת זימרה וכדומה, אך לא פסח על אות בתורה ולא נשמט לו תג מדקדוקי ההלכה, והוא שנון ופיקח, וזריז ומזורז ועיניו פקוחות לראות כל עקום ונלוז, אך אמונתו תמימה ותורתו שלימה ומנהגו מתוקן, ולא חיסר מסימניהם כל־מאומה. ודיה סקירה אחת לתפוס יתרונו, אף עליונותו, על ר' יודל, שלא נוסה בנסיונותיו, נסיונו של המיוסר שבדורות והמיוּסר שבעמים, והוא ירא ושלם, מבלי להחזיק טובה לעצמו, נושם בחללה של תורה, לימודה וקיומה, ונשימתו כדרך ה טבע, בעולם שחרג מדרך־האדם ומחק צלמו, צלם האלהים; ורודפי קו־ההקבלה שבין המספר וסיפורו וודאי יתעוררו על כך, כי בימי כתיבתו היה המספר כיושב בשפלו של עולם, הצער על אבדן עמו בגולה אוכלו, והחרדה לתקומת פליטתו בארצו מכרסמתו, וכוח כתיבתו ועיצובה בזוטו של ערב־חייו (מה גדלה תגבורתו בגיבוש לשונו ולשונותיו ניתן ללמוד מן הדוקטוראט של הלל וייס על מקורות מסורתיים ותפקידם בשני סיפורי החתימה של עגנון “הדום וכסא” ו“כיסוי הדם”, טבת תשל"ח); ונתקיימה לו ובו בחינת והיה לעת ערב יהיה אור, והוא אור שלא ידענו כמותו גם ביקרותיו, אשר רבו כן רבו.

[כ“ח סיון תשל”ח]

א

עניינו בה ניכר מראשית־כתיבתו, והוא מתעצם והולך לאורכה, וכבר עמדו מבקרים וחוקרים על כך, וודאי עתיד לנו, אם בקרוב אם ברחוק, מחקר מיוחד, שיהא גם כולל ועקיף, גם מפורט וממצה. מכלל תפקידיו של מחקר כזה יהא ללמדנו, איך ש“י עגנון עשה את שחי וראה בעירו, במשך ימי ישיבתו, עד שנתו העשרים בערך, ומה שחקר עליה והעלה במחקרו, בסיס לתוספת־חקר. שנמשכה כל ימי חייו, גם אם מרכזי־חייו ומוקדי־כתיבתו היו מחוצה לה; וסדרם, כידוע משולש: ארץ־ישראל – גולת־אשכנז – ארץ־ישראל. ואם להתחלה, הרי הכרוניקה הקטנה, שפירסם בימי נעוריו (“המצפה”, כ“ז סיון תרס”ד), ובה כמה ידיעות בלולות, שונות וקצרות, ובראשן ידיעה על שחפרו בה בעיר ונמצאו עצמות שלושה גופים הטמונים בסיד, ולפי שאומרים, אלו חללי מגיפת המוות השחור, וסמוכה לכך ידיעה על המצבה העתיקה, שהוא מצא בבית הקברות והיא משנת צ”א (?), סימן השאלה בסוגריים מורה על הספק, המתברר ברשימה האחרת של הכותב שפורסמה, מקץ כשלוש שנים, אחר־כך, בשם: עיר המתים, וחתם עליה: אחד מן העיר (“העת”, כ“ח אדר תרס”ז). ענינה כמין קיצור של תולדות הקהילה לפי השמועה ולפי החקר, וראוי להשוואה למה שפירסם, לאחר רוב שנים, בספר בוטשאטש, שיצא בעריכת ישראל כהן, ואין צורך לומר בספרו “עיר ומלואה”, כדי לעמוד על ריבוי הידיעה שנתווסף לו ברוב שנות חיפוש מתמיד ומכוון, עד שמותר לומר, כי ההבדל שבין מה שהיה ידוע לו על העיר, בשבתה בו, ומה שנודע לו עליה, כל שאר ימיו, שעקב בהם תולדותיה, הוא כהבדל בין שלולית־הדעת ונהרה.

ב

וודאי ראוי לשמוע, כיצד נשקפה העיר לבני דורו, וראוי לאסוף עדותם, ואביא כדוגמה דבריו של מי שמעמדו התנודד בין קירבה וריחוק – הוא יעקב קנר, שהיה גדול מש"י עגנון בארבע שנים, אך קדם לו כשנתיים בפירסום ביכורי־כתיבתו, ונודע לימים כאחד מראשי “פועלי ציון”, מייסד אגודת הנוער ברוחה, “יוגנט” שמה, והוא איש רב פעלים, סופר ושחקן, נואם ותעמלן, נדד על פני ערי גליציה ועיירותיה, ובוטשאטש היתה אחת מערי גידולו והכירה מקרוב. והנה בבואו לדבר על חברו בן הדור הצעיר, יליד בוטשאטש, שהכירו מילדותו – הלא הוא מנחם (עמנואל) רינגלבלום, שסופו היסטוריון גולת פולין, וסוף־סופו היסטוריון של השואה שנספה בה. ולענין בוטשאטש (קונטרס של עמנואל רינגלבלום, ניו־יורק 1945, עמ' 9־8), יאמר:

“כמו טארנופול וברודי, היתה בוטשאטש בכלל מיבצרי ההשכלה החשובים ביותר. בוטשאטש העמידה, כבר במחצית האחרת של המאה הי”ט, סופרים עברים, לוחמים סוציאליסטיים, ואפילו תיאורטיקנים אנרכיסטיים. בבוטשאטש היו, עוד בשנים ההן, קיימים “חדרים” מודרניים־למחצה, שבהם לימדו את הילדים תנ“ך בלבד – בניגוד ל”חדרים" החסידיים, שבהם התנ“ך נחשב כמעט כטריפה־פסול, ולימדו את הילדים גמרא בלבד. בבוטשאטש היו, במחצית האחרת של המאה הי”ט, כבר קיימות גימנסיות של הרשות, שאליהן שלחו הרבה הורים יהודיים את ילדיהם ולמדו לימודי־חול, ובשעות אחרי־הצהריים למדו אותם הילדים עצמם בחדרים פרק ישעיהו או משלי.

“בוטשאטש היתה אחת הערים המעטות במזרח־גליציה, שלא היתה בה “חצר רבי” [של חסידים] משלה. לעומת־זאת היה קיים בה בית ספר יהודי של הבארון הירש, שהיה שולח את גומריו, על חשבונו לווינה, ללמוד מלאכה, רבים מהם היו חוזרים לביתם ופותחים בתי־מלאכה. הלכך היתה בוטשאטש אחת הערים הראשונות במזרח־גליציה, שהיתה בה, כמותה כקולומיאה ולבוב, עוד בשנות התשעים של המאה הי”ט, תנועת פועלים מקומית.

“הפינה הגליצאית־פודולית היתה אוסם־התבואה של אוסטריה־שלפנים. כל עיר במזרח־גליציה היו בה עשרות מחסני־תבואה, שהיו שייכים ליהודים. איכרי כפרי־הסביבה היו, יום־יום, מביאים בעגלותיהם את השיפון והחיטה, הדוחן והתירס, הפישתה והשעורה, אל הסוחרים היהודים, ואלה היו, אחר־כך, שולחים את הסחורות, קרונות־קרונות, למערבה של אוסטריה ולגרמניה. סוחר־תבואה כזה היה גם אביו של עמנואל רינגלבלום, שהיה לא בלבד סוחר, ולא בלבד יהודי יודע ספר, משכיל, והוא שאף כל ימיו, שילדיו, יהיו “יהודים משכילים”. כדי להשיג מטרה זו שלח את כל ילדיו, בכללם את עמנואל, גם לגימנסיה גם לחדר, כאן למד, לפני הצהריים, לטינית ויוונית – בפולנית, וכאן אחרי הצהריים – תנ”ך ביידיש.

“וכן זרמו החיים בשלווה עיירתית ובנוחיות אוסטרית עד שנת 1914, שבה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, שזיעזעה עד־מאד את החיים היהודיים המאוששים. הורי רינגלבלום הוכרחו להניח את מעט הונם־ורכושם הפקר ו”נמלטו“, כאחד עם הילדים, לניי־סאַנדז (נווי־סונטש), לרגלי הרי הבַּסקיד במערב־גליציה..”.

ג

כך כתב יעקב קנר וכך תיאורו, וביחוד דגשי־תיאורו. לפי התיאור הזה, היא גם עירו של עגנון, אך אינה כל עירו. וזאת לזכור, כי מנחם רינגלבלום היה שארו של ש"י עגנון, והוא מזכיר אותו ואת אביו בספרו “עיר ומלואה” בסוף פרק השותפים, לאמור: “נחה נישאה לקרובנו אדם ישר וסוחר תבואה פייבוש רינגלבלום שמו. דרו זה עם זה בשלום ויצא מהן בן חכם מוניו שמו. הוא, מוניו, הוא מנחם עמנואל רינגלבלום, שהרגוהו הטמאים הארורים שלוחיו של השיקוץ המשומם בגיטו ווארשה” (עמ' 254).

הבדל הגיל שבין ש“י עגנון ובין שארו, מנחם רינגלבלום, גדול היה – תריסר שנים, אף הבדל התפיסה והמגמה של אבותיהם גדול היה – ר' שלום מרדכי לא שלח את בנו לא לבית־הספר של הברון הירש ולא לגימנסיה, – ר' פייבוש שלח את בנו גם לכאן וגם לכאן, וש”י עגנון, בשיחו, היה נוהג להעלות מיני רפלכסיות, מה היה, אילו אורח־חינוכו היה שונה משהיה, והיה, בעירוב האופייני של כובד־ראש וקלותו, אומר: היה קרוב שאומר התקנאתי בהם בחבריי שלמדו בבתי־לימודיות שלהם, אך אומר, כי התקנאתי בהם על שום מדיהם, וביחוד על פסי־הכסף ופסי־הזהב שעל צווארוניהם הזקופים. וכך, בעצם, היתה תשובתו כחמיקה חיננית לשאלתי, האם טעות גמורה היא לי, אם אני מטיל ספק בכך, שדרכו היתה כדרך שהיתה, דרך סופר עברי כאופיו וכמעלתו, לו אביו שלחו לאותם בתי־הלימודיות, ואם לא היה יוצא בעקבי אפרים פריש, שהורתו בסטרי ולימודו בברודי, וסופו סופר גרמני, וספרו Das Verlöbnis (ברלין, 1902) הוא מסת־בכורה של רומן משפחה של עיר גליל בגליציה, בתפיסה פסיכולוגית דקה ובאמנות־תיאור אימפרסיוני, שקשה שלא לגלות רישומו ב“סיפור פשוט”. כי שאלתי העסיקתו, למדתי כשבירכותיו על שום תואר־דוקטור שהוענק לו (מאז נהגנו יהודה יערי ואני, וודאי גם אחרים, כדרך שעשוע, להכתיר אותו באותו תואר ולכתוב אותו בכתובת שעל גבי מעטפות־אגרותינו אליו), אמר: והרי אתה חושב, שאילו נעשיתי דוקטור כדרך שנעשו דוקטור ברוור ודוקטור זונה [= אברהם בן יצחק] לא הייתי נעשה כמותם, והייתי סופר גרמני.

ולא אומר, כי ספקי נעקר מקרבי, ואדרבה הרחבתיו גם על שכמותו לספירת הגידול וזמנה, אשר ברש, ואסתפק ברמז, ולעת בירור – אברר דעתי בזאת ואפרטנה.

[י“ד תשרי תש”ם]