א    🔗

עניינו בה ניכר מראשית־כתיבתו, והוא מתעצם והולך לאורכה, וכבר עמדו מבקרים וחוקרים על כך, וודאי עתיד לנו, אם בקרוב אם ברחוק, מחקר מיוחד, שיהא גם כולל ועקיף, גם מפורט וממצה. מכלל תפקידיו של מחקר כזה יהא ללמדנו, איך ש“י עגנון עשה את שחי וראה בעירו, במשך ימי ישיבתו, עד שנתו העשרים בערך, ומה שחקר עליה והעלה במחקרו, בסיס לתוספת־חקר. שנמשכה כל ימי חייו, גם אם מרכזי־חייו ומוקדי־כתיבתו היו מחוצה לה; וסדרם, כידוע משולש: ארץ־ישראל – גולת־אשכנז – ארץ־ישראל. ואם להתחלה, הרי הכרוניקה הקטנה, שפירסם בימי נעוריו (“המצפה”, כ“ז סיון תרס”ד), ובה כמה ידיעות בלולות, שונות וקצרות, ובראשן ידיעה על שחפרו בה בעיר ונמצאו עצמות שלושה גופים הטמונים בסיד, ולפי שאומרים, אלו חללי מגיפת המוות השחור, וסמוכה לכך ידיעה על המצבה העתיקה, שהוא מצא בבית הקברות והיא משנת צ”א (?), סימן השאלה בסוגריים מורה על הספק, המתברר ברשימה האחרת של הכותב שפורסמה, מקץ כשלוש שנים, אחר־כך, בשם: עיר המתים, וחתם עליה: אחד מן העיר (“העת”, כ“ח אדר תרס”ז). ענינה כמין קיצור של תולדות הקהילה לפי השמועה ולפי החקר, וראוי להשוואה למה שפירסם, לאחר רוב שנים, בספר בוטשאטש, שיצא בעריכת ישראל כהן, ואין צורך לומר בספרו “עיר ומלואה”, כדי לעמוד על ריבוי הידיעה שנתווסף לו ברוב שנות חיפוש מתמיד ומכוון, עד שמותר לומר, כי ההבדל שבין מה שהיה ידוע לו על העיר, בשבתה בו, ומה שנודע לו עליה, כל שאר ימיו, שעקב בהם תולדותיה, הוא כהבדל בין שלולית־הדעת ונהרה.

ב    🔗

וודאי ראוי לשמוע, כיצד נשקפה העיר לבני דורו, וראוי לאסוף עדותם, ואביא כדוגמה דבריו של מי שמעמדו התנודד בין קירבה וריחוק – הוא יעקב קנר, שהיה גדול מש"י עגנון בארבע שנים, אך קדם לו כשנתיים בפירסום ביכורי־כתיבתו, ונודע לימים כאחד מראשי “פועלי ציון”, מייסד אגודת הנוער ברוחה, “יוגנט” שמה, והוא איש רב פעלים, סופר ושחקן, נואם ותעמלן, נדד על פני ערי גליציה ועיירותיה, ובוטשאטש היתה אחת מערי גידולו והכירה מקרוב. והנה בבואו לדבר על חברו בן הדור הצעיר, יליד בוטשאטש, שהכירו מילדותו – הלא הוא מנחם (עמנואל) רינגלבלום, שסופו היסטוריון גולת פולין, וסוף־סופו היסטוריון של השואה שנספה בה. ולענין בוטשאטש (קונטרס של עמנואל רינגלבלום, ניו־יורק 1945, עמ' 9־8), יאמר:

“כמו טארנופול וברודי, היתה בוטשאטש בכלל מיבצרי ההשכלה החשובים ביותר. בוטשאטש העמידה, כבר במחצית האחרת של המאה הי”ט, סופרים עברים, לוחמים סוציאליסטיים, ואפילו תיאורטיקנים אנרכיסטיים. בבוטשאטש היו, עוד בשנים ההן, קיימים “חדרים” מודרניים־למחצה, שבהם לימדו את הילדים תנ“ך בלבד – בניגוד ל”חדרים" החסידיים, שבהם התנ“ך נחשב כמעט כטריפה־פסול, ולימדו את הילדים גמרא בלבד. בבוטשאטש היו, במחצית האחרת של המאה הי”ט, כבר קיימות גימנסיות של הרשות, שאליהן שלחו הרבה הורים יהודיים את ילדיהם ולמדו לימודי־חול, ובשעות אחרי־הצהריים למדו אותם הילדים עצמם בחדרים פרק ישעיהו או משלי.

“בוטשאטש היתה אחת הערים המעטות במזרח־גליציה, שלא היתה בה “חצר רבי” [של חסידים] משלה. לעומת־זאת היה קיים בה בית ספר יהודי של הבארון הירש, שהיה שולח את גומריו, על חשבונו לווינה, ללמוד מלאכה, רבים מהם היו חוזרים לביתם ופותחים בתי־מלאכה. הלכך היתה בוטשאטש אחת הערים הראשונות במזרח־גליציה, שהיתה בה, כמותה כקולומיאה ולבוב, עוד בשנות התשעים של המאה הי”ט, תנועת פועלים מקומית.

“הפינה הגליצאית־פודולית היתה אוסם־התבואה של אוסטריה־שלפנים. כל עיר במזרח־גליציה היו בה עשרות מחסני־תבואה, שהיו שייכים ליהודים. איכרי כפרי־הסביבה היו, יום־יום, מביאים בעגלותיהם את השיפון והחיטה, הדוחן והתירס, הפישתה והשעורה, אל הסוחרים היהודים, ואלה היו, אחר־כך, שולחים את הסחורות, קרונות־קרונות, למערבה של אוסטריה ולגרמניה. סוחר־תבואה כזה היה גם אביו של עמנואל רינגלבלום, שהיה לא בלבד סוחר, ולא בלבד יהודי יודע ספר, משכיל, והוא שאף כל ימיו, שילדיו, יהיו “יהודים משכילים”. כדי להשיג מטרה זו שלח את כל ילדיו, בכללם את עמנואל, גם לגימנסיה גם לחדר, כאן למד, לפני הצהריים, לטינית ויוונית – בפולנית, וכאן אחרי הצהריים – תנ”ך ביידיש.

“וכן זרמו החיים בשלווה עיירתית ובנוחיות אוסטרית עד שנת 1914, שבה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, שזיעזעה עד־מאד את החיים היהודיים המאוששים. הורי רינגלבלום הוכרחו להניח את מעט הונם־ורכושם הפקר ו”נמלטו“, כאחד עם הילדים, לניי־סאַנדז (נווי־סונטש), לרגלי הרי הבַּסקיד במערב־גליציה..”.

ג    🔗

כך כתב יעקב קנר וכך תיאורו, וביחוד דגשי־תיאורו. לפי התיאור הזה, היא גם עירו של עגנון, אך אינה כל עירו. וזאת לזכור, כי מנחם רינגלבלום היה שארו של ש"י עגנון, והוא מזכיר אותו ואת אביו בספרו “עיר ומלואה” בסוף פרק השותפים, לאמור: “נחה נישאה לקרובנו אדם ישר וסוחר תבואה פייבוש רינגלבלום שמו. דרו זה עם זה בשלום ויצא מהן בן חכם מוניו שמו. הוא, מוניו, הוא מנחם עמנואל רינגלבלום, שהרגוהו הטמאים הארורים שלוחיו של השיקוץ המשומם בגיטו ווארשה” (עמ' 254).

הבדל הגיל שבין ש“י עגנון ובין שארו, מנחם רינגלבלום, גדול היה – תריסר שנים, אף הבדל התפיסה והמגמה של אבותיהם גדול היה – ר' שלום מרדכי לא שלח את בנו לא לבית־הספר של הברון הירש ולא לגימנסיה, – ר' פייבוש שלח את בנו גם לכאן וגם לכאן, וש”י עגנון, בשיחו, היה נוהג להעלות מיני רפלכסיות, מה היה, אילו אורח־חינוכו היה שונה משהיה, והיה, בעירוב האופייני של כובד־ראש וקלותו, אומר: היה קרוב שאומר התקנאתי בהם בחבריי שלמדו בבתי־לימודיות שלהם, אך אומר, כי התקנאתי בהם על שום מדיהם, וביחוד על פסי־הכסף ופסי־הזהב שעל צווארוניהם הזקופים. וכך, בעצם, היתה תשובתו כחמיקה חיננית לשאלתי, האם טעות גמורה היא לי, אם אני מטיל ספק בכך, שדרכו היתה כדרך שהיתה, דרך סופר עברי כאופיו וכמעלתו, לו אביו שלחו לאותם בתי־הלימודיות, ואם לא היה יוצא בעקבי אפרים פריש, שהורתו בסטרי ולימודו בברודי, וסופו סופר גרמני, וספרו Das Verlöbnis (ברלין, 1902) הוא מסת־בכורה של רומן משפחה של עיר גליל בגליציה, בתפיסה פסיכולוגית דקה ובאמנות־תיאור אימפרסיוני, שקשה שלא לגלות רישומו ב“סיפור פשוט”. כי שאלתי העסיקתו, למדתי כשבירכותיו על שום תואר־דוקטור שהוענק לו (מאז נהגנו יהודה יערי ואני, וודאי גם אחרים, כדרך שעשוע, להכתיר אותו באותו תואר ולכתוב אותו בכתובת שעל גבי מעטפות־אגרותינו אליו), אמר: והרי אתה חושב, שאילו נעשיתי דוקטור כדרך שנעשו דוקטור ברוור ודוקטור זונה [= אברהם בן יצחק] לא הייתי נעשה כמותם, והייתי סופר גרמני.

ולא אומר, כי ספקי נעקר מקרבי, ואדרבה הרחבתיו גם על שכמותו לספירת הגידול וזמנה, אשר ברש, ואסתפק ברמז, ולעת בירור – אברר דעתי בזאת ואפרטנה.

[י“ד תשרי תש”ם]