רקע
דב סדן
מאמר ב: על הספק שבאמצע

 

א    🔗

אמר הכותב: במלאת עשר שנים לפטירתו של ש"י עגנון נתקיים, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, יום עיון, ונשמעו בו, בשלושה מושבים, שנמשכו למן הבוקר עד הלילה, שיעורים והרצאות, שנתלווה להם כעין משא־ומתן של שאלות ותשובות, ובכללם הרצאתי, שענינה כשמה: הספק שבאמצע – בין “הכנסת כלה”, לבין “כיסוי הדם” – הרהורים תיאולוגיים.

לביאורו של השם ניתן להעיר, כי תיבת־היחס (“בין – לבין”) מורות על מה שנפל, אירע, התרחש, באמצעו של המרחק שבין הסיפור האחד והסיפור האחר, ואותו אמצע הוא הוא הספק; תיבת־התואר להרהורי על כך (“תיאולוגיים”) באה להגדיר את אופיים, ללמדך שלא יסובו על האיך אלא על המה. ולוּ משום נאמנותי המאוחרת לאמנותי המוקדמת לכוכב, אשר ההל לי בימי נעוריי, הוא המבקר הפולני השנון, קארול איז’יקובסקי בספרו “המאבק על התוכן” (1929), אם כי יכולתי עתה בנוח להעזר בדבריו לאמור: "הצורה – מוציאים לה עתה מוניטין של ריקלאמה, כאילו התוכן היה כבר מרובה מדי. ואילו, אמנם, כן היה, והיה נגלה משורר מאותו שיעור וקומה כלפנים: איבסן, דוסטוייבסקי, והיה כופה על העולם תוכן גדול כענין לענות בו, והיה מהַפְנֵז פמליה של מחקים חדשים, שוב לא היו מרבים כל כך בדיבור על צורה, והיו מתגלות תיאוריות חדשות. הצורה היא וגטאריות, זה תחליף בעת־רעב, זה שלטונם של בריות שאין להם מה שיאמרו, והרי הם מעלים תדיר את גֵירת־דיבורם המזועזע: לא ‘מה’ כי אם ‘איך’ ".

עד כאן דבריו של איז’יקובסקי, שאפשר לדון בהם לגופם, ואפילו ליתנם עניין לש"י עגנון, שהמה והאיך שלו נחשבים כשניים שהם אחד, כמובן אם הנחה היא בידנו, כי כפה עלינו תוכן גדול שלא נכפה עלינו קודם.

אבל העדפת המה, שאני מעדיפו עתה, יותר משהיא כרוכה בסברתו של איז’יקובסקי ושל הסוברים כמותו, בייחוד אלה בינינו, אשר מבלי שהכירו אותו ומבלי שידעו עליו, כמו נתן אלתרמן, התנבאו כמותו, היא קשורה במסגרת דיוננו עתה, המכוונת לבירור עולמו הרוחני של עגנון, שכמה שלא נבדוק בו אילך ואילך, לא תוכל בדיקתנו להתעלם משני הצירים המרכזיים; בין נקבע סדרם: האמונה וניגודה או חילופה; בין נקבע סדרם: הכפירה וניגודה או חילופה; ואין בידי למחות בידי מי שירצה בצמדי ניגוד אחרים, כגון: הביטחה והספק, האמון והפקפוק, אם יפה בעיניהם הוויתור על ניגודי־היסוד הגדולים, והם פונים לניגודים קטנים המשתלשלים מהם.


 

ב    🔗

וקודם שאומר עיקר־הרהורי, תרשוני בחסדכם להזכיר, כי לפי שאיני בה, במסכת עגנון, בעל־מתחיל, וזה כחמישים שנה – במדוייק: חמישים חסר אחת – חרשתי והוספתי וחרשתי באותה שדה, מן הדין הוא, שפינקסי תהא מתבקרת וחוזרת ומתבקרת בין על ידי עצמי ובין על ידי זולתי. ואמנם, פינקסי מתבקרת על ידי עצמי – כשנכנסתי ראשונה במערכה זו, היה לפניי כינוס־בכורה: ארבעת הכרכים הראשונים של כתבי עגנון, הוצאת שוקן, ובהם ספר, שכבש את מחצית היריעות של כל אותה מהדורה כולה, אלה שני כרכים של “הכנסת כלה”. ובמשך השנים נוספו כנודע, סיפורים על גבי סיפורים, ונכללו בכרכים, שמניינם עולה פי כמה על הרביעיה ההיא, וענייניהם מרובים ושונים ואף מפתיעים; וההערכה, שיצאה ראשונה מלפני המבקר וביקורתו ונקבעה כדרך שנקבעה תחילה, אינה רשאית להעמיד את עצמה צופה באיצטגנינות שלה את שעתיד היה לבוא, ורואה מראשית אחרית ולקבוע את חוקי התפתחותה, דרך השערה, מה גם דרך ודאות, שכן גם המבקר הוא כהיסטוריון, שהוא נביא־לאחור ודיו, אם הוא מצליח לצפות באיצטגנינות שלו את שהיה כפי שהיה, ולראות מאחרית ראשית. וכן פינקסי מתבקרת בידי זולתי – כבר לפני חמישים שנה ידעה ביקורת עגנון חבורה של מבקרים שמניינה מניין, והלא בינתיים גדל והסעיף מיספר מבקריו, על מנתחיהם ומסכמיהם ומניינם ליגיון, אם לא לומר: צבא רב, ומהיותם כמערכת שלושת דורות, הערוכים, כפי שהם ערוכים, ולא בלבד זה־ליד־זה, אלא אף, ובעיקר, זה־לאחר־זה, הרי השוני של הגילים, הגישות, האסכולות, נותן, שהם ערוכים, או, למיצער, עשויים או עלולים להיות ערוכים, זה־כנגד־זה. ודרכה של מערכה זאת וכזאת היא דרך בהתקפה וההגנה, ובהיכתב תולדת ביקורת עגנון, כדרך ששורטטה זעיר־שם זעיר־שם ונוסה בה גם היום, בהרצאתה של יהודית צוויק, תהא הפרשה פרושה, ביחוד כשתכלול לא בלבד את הדיבור־שבהתקפה אלא אף את השתיקה־שבהגנה.

ואם תשאלו לטעמה של השתיקה, אבחר ברשותכם לשמשכם בחינת בדידי הווה עובדא – כמותי, סופר שהירבה לכתוב על בני־אומנותו, ובני־אומנותו הירבו לכתוב עליו, נתעממה בי, לא במעט, הרגישות כלפי הטענות המכוונות, אם במגולה אם במכוסה, אלי או כנגדי. מה גם שמטבע־ברייתי אין דרכי להתרגש ביותר, ופעמים הרבה אני נוהג שתיקה־דלא־כהודאה־דמיא, ויש שמולי גורם, ומלאכתי נעשית בידי אחר. כך, למשל, אירעני זה מקרוב, בבוא רינה לי, ובספרה “המסע אל רגע החסד” (1978), ובו גם עיונים ביצירתו של ש“י עגנון הבאים, כדבריה, להצילו מידי מי שעשהו טרגיקן וניהיליסטן, היא תולה את הקולר הזה גם בי, עבדכם, ביחוד בפרק מועט, ששמו מכריז עליו: “קרוב חוקר אצל עצמו – דב סדן”, וכראיה לה שלושה בדלי ציטטה משלי. ועד שאני מהרהר, אם אענה או אחריש, בא משה פלאי (מטובי החוקרים שבנו, ביחוד של ראשית ההשכלה) ומוכיח בעליל (“הדואר” ט“ו טבת תש”ם), כי לא קראתני, שאילו קראתני, ונתחוור לה, כי איפכא מסתברא. שמחתי, כי פטרני מתגובה, שהייתי אולי נרתם לה בעצמי, כי אף שוודאי לי, שאין שום איש ואשה, אפילו הם מהפכים באותה חררה שאני מהפך בה, חייבים לקרוא שורה אחת משלי, הרי ספק בעיני, אם ההיתר הזה הוא גם היתר לפסוק פסוקם על מה שכתבתי. ועוד זאת: מאז עמדי על דעתי נלחמתי בי עצמי ובזולתי על ההיתר לדרוש מתוך סופר וספר ועל האיסור לדרוש לתוכם, עד כמה שידעותי וידיעתי עמדו לי בכך. והנה סניגורי לא הסתפק במה שדחה תא תלונתה של רינה לי עלי, מתוך שהצביע על יגיעתי רבת השנים להוכיח את דרכו של ש”י עגנון אל הכוליות היהודית ולתוכה ובתוכה, ולהראות עוצם יכולתו לתפוס אותה, על מרבית שורשיה ונופיה, אלא ראה להרמיז על סירובי להכיר במרכזיותו של ספר המעשים וכדומה. ואמנם קביעת המרכזיות הזאת יותר משנראתה לי כורח התערכה של המבוקר, נראתה לי צורך ההזדהות של המבקר, באופן שתחנת־מעבר של הסופר הוחזקה כאם־דרכים. ואף זאת עשה סניגורי, שהזכיר ניסוי טירחתי אחרונה להעמיד, כגולת כותרתו של המספר, את שלושת ספריו האחרונים, ההיפר־פרסונליים (“עיר ומלואה”, “קורות בתינו” “ספר סופר וסיפור”).


 

ג    🔗

ובבואי עתה להוסיף מה על אותה סניגוריה עלי, ארתיע את עצמי, ברשותכם, לתחילתי ממש – אל ראשון מאמריי על עגנון, בכור ללהקת מאמריי עליו, הכלולים גם בספריי המיוחדים עליו, גם בפזוריי שלא באו עדיין על כינוסם, ומעשה שהיה כך היה – שמעתי, כי עגנון כינס ארבעה כרכי סיפוריו, והתאוויתי לקראם. אולם כמותי אז, אברך הולך־בטל־מדעת, לא היה בידי כדי קניינם, והיטיב עמדי ר' מיכל רבינוביץ, בעל “דרום”, והשאילם לי, לאמור: אבל, למען השם, הם נתונים־נתונים לך לשבוע ימים בלבד, כי קשה עלי פרידתם. קראתים, איפוא, כבנשימה אחת ובגודל התפעמות, והסמכתי לה לקריאה כתיבה, ושלחתי את דבריי, שקראתים: עם ארבעת הכרכים, לב. כצנלסון, ושמח בהם ועשאם פתיחה למוספו, שהכפילו לשם כך, ושינה שם מאמרי וקראו: לחקר עגנון, ואילו השם שבררתי אני, עשה כותרת כוללת. כדרכי במסה שאינני מטיל בה כל שינוי, בשובי לפרסמה, נהגתי גם במסה זו, גם אם ממרחק הימים, וודאי לי, שאם אשוב לכתוב על ארבעת הכרכים, וביחוד על “הכנסת כלה”, מה גם שהמסַפר נתן לה, כנודע, פנים אחרות, לא יהיו דבריי עתה כדבריי אז, אך הצד השווה בין אז ועתה, הוא שמירת מידת העניוות המחוייבת שבהערכת המספר והמסופר ככורחו של הנערך, ודחיית מידת היהירות האסורה שבהערכת המספר והמסופר כדרכו של המעריך. ודאי כי שמחתי לשמוע, מפי המרצים, ביום העיון הזה, שהם נסמכים על דבריי אלא שהייתי מעדיף, אילולא הסתייעו לגביי בלשון: אומר, כותב, ומחליפים אותו בלשון: אמר, כתב, שכן יפה זהירות.

אבל לפי שמן הזהירות היא, שלא להזהר יותר מדי, לא אעלים, כי לעניין “הכנסת כלה” במהדורה קמאה, ואפילו במהדורה בתראה, לא נשתנה מרכז־ראייתי, ועיקרו בהבדלה שבין היוצר ויצירתו, כלומר: בין המספר לבין ר' יודל בטלן, שאפילו למדתי לימים, מתוך התבוננות, כי כמה וכמה ממידותיו ומתכונותיו, ככמה וכמה ממנהגיו ואף העוויותיו של המספר, משוקעים בו במסופר, הרי הוא יוצרה של הדמות והיא יצירתו, והיא דמות, שמגולמת בה התמימות המוחלטת של אדם מישראל, הבוטח עד־קצה באלוהיו ודבוק עד קצה בתורתו. אך אין הזיקה, ואפילו הקישור שכמותו, כצמידות שבין היוצר ליצירתו, בחינת מתוך שידעתיו – הייתיו, או בשינוי נוסח: מתוך שהייתיו – ידעתיו, שהרי, בתכליתו של דבר, אין הם שניים שהם אחד, ושני סימנים מכריעים לכך.


 

ד    🔗

סימן ראשון: המספר, אף שהקפיד ב“הכנסת כלה” על אישורה של המהימנות ההיסטורית, וחישב אפשרותה של הדמות במסיבות הימים, שהוא זרע זרעה לתוכן והצמיחה מתוכן, ודיקדק מבחינת התאריכים, באופן שהם ניתנים, בסיפור־המסגרת, לקביעה מדוייקת, הרי בבררו אותה שעה־לא־שעה, היא שעת־בינתיים, אמיתית או מדומה, בקורות־ישראל, בגלילות ההם, כשפורענות השבתאות המאוחרת, הפראנקיסטית, עברה ובטלה, ואך שיעור מדולדל (חצי דובדבנית בצום החמישי) כמעלה זכרה, שאף הוא כאילו נשתקע ואיננו, ואילו חבטת ההשכלה בקירות המסורת עודה רחוקה, אם במעט אם בהרבה, ואך בריה קטנה ומגוחכה כמבשרתה, והחסידות בלבד חוגגת את חגה. אמת, זעזוע קל של בדיקה עלול למוטט אותו בנין ותיאומו, ואמנם די בהבלטת החירוקים האנכרוניסטיים במהדורה קמאה, כל שכן במהדורה בתראה, המלאה מהם, כדי לעמוד על אותה מלאכת החמיקה, ובמזדמן נביא את פרטי הראיות לכך.

סימן אחרון: הוודאות האמוניית עשויה כאן באופן, שההשגחה העליונה מלמעלה והביטחה החלוטה בה מלמטה הן כחטיבה אחת, מלוכדה והרמטית, כגג הנח, מלוא חפיפתו, על שניהם, על המסופר ומספרו, על המתואר ומתארו. אבל לעניין המספר והמתאר, הרי ידענו מסיפוריו האחרים, מהם אמנם מאוחרים יותר אך לא רחוקים ביותר, שאותו גג מתפרם והולך, והנפשות היודעות את פרימתו ואף שמיטתו, אף הם יצירי המספר, והן נפשות רבות ושונות, מהן ניצבות בתוקפה, מהן תלויות ברפיון, כפי שמצינו – מכאן בסיפוריו הקטנים, בייחוד בספר־המעשים ודומיו בניסויי־הצדדין ושרטוטי־העראי, ומכאן בסיפוריו הגדולים, כגון “אורח נטה ללון” ודומיו, במסות־המרכז ועלילות הקבע. ובמכוון הזכרתי את “אורח נטה ללון”, שהוא, לגודל השיעור והיקפו, מישנה ל“הכנסת כלה”, והצד הדומה שבהם הוא מזה – קירבת־המקום, שהרי העלילה מתרחשת, גם פה גם שם, באותם הגלילות עצמם; ומזה – מרחק־הזמן, שאינו דומה דור הנטוע בעולם הבנוי ומבונה מבית ומחוץ, כדור המפרפר בעולם מפורר ומתפורר מבית ומחוץ, גם אם (או נאמר: ביחוד אם) הוא, מבחינה היסטורית־גיאוגרפית, מצוי באותו חלל עצמו. כבר הזכרתי, כי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, בשמעו, כי עגנון יוצא לתור בקהילות גליציה, הזהיר אותו, לאמור: בוטשאַטש תחריב לך את בעטשוטש. אבל דומה, כי אותה הגדרה צריכה בדיקה, כשם שצריכה לה הגדרה אחרת, שיצאה מלפני ברוך קורצווייל, ונתרווחה הרבה, הלא היא הגדרת השיבה המאוחרת וסכנתה, והצד השווה שבשתי ההגדרות האלה טעות, ואפילו בחינת לא היו דברים מעולם – השיבה המאוחרת של הסופר בשנות־העמידה, כמותה כישיבה המוקדמת שלו בשנות־הנעורים, לא היו בתוך חומה בצורה ומבוצרת, אשר התלונן בה נפש בצורה ומבוצרת, אלא בתוך חומה פרוצה ומפורצת, אשר תתלונן בה נפש חציה חסומה וחציה מפורצת, ומתוך זו וזו נישאת הכמיהה למה שהיה ואיך שהיה. והרי דיה סקירה במה שהמספר שר וסיפר בימי ישיבתו המוקדמת בעירו ללמדך, כי בוטשאטש הרסה את בעטשוטש, עוד בימי ה“וועקער” ו“המצפה” וה“עת” וה“טאגבלאט”, וממנה מילט עצמו, ש"י טשאטשקיס, ליפו של שמחה בן־ציון ולתל־אביב של י.ח. ברנר, וכשם שפירסם, בחסותו של זה, את “עגונות”, כך פירסם, בחסותו של זה, את “והיה העקוב למישור”, כבנות אגדה של מציאות שהיתה.


 

ה    🔗

והשאלה, אם יסודה ומוסדה של אותה מציאות די להם במה שהיו או אפשר להם שיהיו – היא שאלה, ופעמים, ואפילו במכריע, השאלה. ואמנם, סומכו ותומכו של המספר, הוא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, נועז לא בלבד להאמין באותה אפשרות, אלא אף לנסות להעמידה, בתוך המערך של הדור וסבכיו. כמציאות רוחנית וחינוכית, ובתוככי ירושלים, וכממילא שאל גם לאפשרות חידושו של אותו יסוד ומוסד, וכממילא־דממילא שאל לאפשרות בניינה של אותה אגדה ולטיב בונאה, ותשובתו היא ברוח ההנחה, שהגדרתיה כגירסה מיוחדת של אגדת חוני המעגל, שנתקיימה בעצם ימינו, ולא על פני אורך של שבעים שנה, אלא על פני אורך של כמאתיים שנה, שהמספר כביכול ישן בהם ולא חש במשבר ובשֶסע ובניתוק, שהיו בינתיים, ובהקיצו היה כפי שהיה קודם שנתו, והוא כממשיך המציאות שהיתה.

הנחה זו היתה, בעצם, סלע־המחלוקת שבינינו, שאני ראיתי את המספר ער ומתבונן במה שהווה, כהיות מסַפרי־הדור, עם ברדיצ’בסקי אם ברנר, וכבר סיפרתי כי עם פירסום בכור־מאמריי הנזכר, אמר לי רא"ם ליפשיץ, בעירוב של תוכחה ושנינה: כל הכותבים על עגנון גונבים מליפשיץ, ואף אתה גנבת ממנו, אלא שהתחכמת ואמרת את ההיפך.

ודומה, כי אותו ההיפך היא־היא האמת, ודעתי אז היא עתה כסברה המקובלת, ואדרבה רבים מבין המבקרים האחרונים, האירוניקן שבעגנון עיקר להם והנוסטלגיקן כטפילה לו, מבלי שיחושו כי כמותם כרבים מבין המבקרים הראשונים, שסדרם היה הפוך, נוהגים כך לפי צרכם שלהם עצמם. ואם לראות את רא“ם ליפשיץ כמופת לראשונים, לא ייפלא, כי כבש את המשך כתיבתו על המספר, וגם אם לא כבש את המשך דיבורו עליו, וניצלו הימנו אניקדוטה אחת ואחרת, כגון שעם פירסום “פת שלימה”, אמר לו לעגנון: בעצם הוצרכתי לקרוא אותך לדו־קרב, ומהיותך צעיר ממני, היית נוצחני, אך מה ערך לנצחונו של צעיר שגבר על זקן צולע. אבל אם ברצינות – הרי אפילו אותן י”ב שיטין, שהבטיח להוסיף למסתו, בכוללו אותה במגילת־ספר, לא הוסיף, ולשנים נמצא לו ממשיך, הוא משולם טוכנר, שחידש, בדרך אחרת ומקורית – עיקר־הנחתו, היא הנחת התשתית היראית, שנשמרה בו, במספר הזה, בשלימות, בעוד שלא נשמרה אלא במקוטע, ולרוב במהורס, בסופרים בני דורו, באופן שזכה, משום־מה, בנס, שלא זכו בו, משום־מה, אחרים. הדגשתי את ענין ההנחה של אותה זכייה וחילופה בלשון: משום־מה, שאיני יודע, על שום־מה אותה תשתית לא עמדה לו למספר בכל יצירתו, כדרך שעמדה, למשל, לר' זאב יעבץ, ואף לא ברובה, וניסיתי לעורר על הופעה מיוחדת בקו־הגבול בין מלכויות־אדום, במזרחה של אירופה, הוא תחומה של גליציה, שנתייחדה, בדורו של המספר, בקבוצת סופרים עברים, שהמשכם ואחריתם בארצנו, וייחוסם בעמידת־כפל, שהיו נטועים גם באורחא־דמהימנותא גם בקרקע־המודרנה, כשאין חששת־הניגודים מגעת לאימת הסתירה, כדי פיצוחם; היא החבורה, שאתה מוצא בה את רא“ם ליפשיץ ורבי בנימין; את רש”י עגנון ור' מרדכי בן־יחזקאל; את ר' יוסף זליגר ור' אריה טאובר; את רא"י ברוור ור' חנוך ילון; וביום העיון על ספרו של דוד כנעני על העליה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, ניסיתי לייחד, על אותה החבורה, את הדיבור (וראה בספרי “ארחות ושבילים”, כרך ב‘, עמ’ 99־70), ועוד אקווה לחזור לכך.


 

ו    🔗

אבל אלה וכאלה אין בהם כדי לסתור את העובדה, כי לפנינו אדוני כוליותה הטיפולוגית והכרקטרולוגית של ציבורי ישראל ויחידיהם במעגל הדורות האחרונים, על משברם ושברם, ואין אדנות כזאת נקנית מלבר אלא מלגו, ונמצא כי לא בלבד האורח שנטה ללון לפני דורות רחוקים, כדמות ר' יודל, שניטלטל בכמה וכמה קהילות וישובים למן ברוד עד ראַטין, וקלט סיפורים מכמה דורות שלפניו, אלא אף האורח שנטה ללון בדור קרוב, כדמות המסַפר, שבא לשעה קצרה לעיר־ילדותו, נחצבו, איש איש ועולמו, משיתי בוראַם עצמו וסביביו. ודאי גלגולה של הנפש הראשונה והרחוקה שלפני דורות בנפש הראשה והקרובה שבדור, והחלפת לינותיו ומלונותיו של זה בלינותיו ומלונותיו של זה, אינה מקרה, כשם שגילגולו של ר' יודל ב“הכנסת כלה”, על עולמו הרחוק והשלם, בנכדו יצחק קומר, ב“תמול שלשום”, על עולמו הקרוב והמפורד, אינו מקרה. אבל עצם הגלגולים וההחלפות אומרים דרשונו. ומי שהבחין, שהמספר השאיל מתכונותיו לר' יודל “בהכנסת כלה” הבחין בכך גם בנכדו ב“תמול שלשום”, כשם שהבחין בסיפור הגדול שבאמצע, ב“אורח נטה ללון”, ולא תמה, אם הבחין בכך גם בסיפור הגדול, שיצא לאור, לאחר פטירת מספרו, ולא יכול היה שלא לציין, מה שציינו כמה וכמה מקרוביו, בהם גם צאצאיו, כי השאל השאיל המספר מתכונותיו וממנהגיו למנפרד הרבסט ב“שירה”, אף אם הוא, בכלל הדמויות הנזכרות, המועמד הרחוק ביותר לכך. ולעניין סיפוריו הגדולים, שהם סוג מיוחד ובולט ביצירותיו, גם לפי הכוונה גם לפי ביצועה, נדרשת השלמה, והוא הטורסו של סיפור גדול, שנוהג בו כלשון השליט, לשון אני, הלא הוא “הדום וכסא”, ועניינו נטיעת עצמו של המספר בלב ההוויה המיתית, ההיסטורית, הקיומית, ואפילו אם ניתן לראותו, בסאה לא־מחוקה, כמתחטא בפני עצמו וכמתפנק אצל עצמו, בבחירת הנתחים השמנים והחלקות המסולתות שבקורות ושביוחסין, כנתחיו וכחלקותיו שלו עצמו, כדרכו ב“קורות בתינו”, לגבי משפחתו, הרי לפנינו דגם של ראיית איש־ישראל טיפוסי את עצמו בשלשלת המכסימאלית של מוצאו ומובאו, מתחילת החיים עד אחריתם; ואם תרצו אף תוסיפו: בזה ובבא. היא־היא יריעת ההוויה הכוללת, מקצה אל קצה, שכל יריעות־ההוויה הן לגבה, בחינת מסגרות חלקיות לגבי המסגרת הכוללת ובתוכה, כשהיא, המסגרת הכוללת, גוזרת גורלה של נפש ונפש, במוקדה של יריעה ויריעה וקפליה, מתוך זיקת־עולם לחוקת־עולם, שאין המלטה הימנה, כשאותה חוקת־עולם היא לה לנפש איש־ישראל, בפירוש ובמוכרז, במזל וזאת חוקת־התורה. ואם, אמנם, גבולי עולמו של המספר, בכוללותם הקיצונה, הם כגבולי “הדום וכסא”, הרי טלטלת הנפשות הברואות בסיפור וסיפור, גזור עליה, כמראש־המהלך, שאפשר נקרא לו: אמונה – כפירה – אמונה, ואפשר שנקרא לו: ביטחה – ספק – ביטחה. השאלה, אם המספר כמספר הראה, בעליל, את משולשה של הדיאלקטיקה הזאת, כצומת־הגידים של מערכותיו, פרוּזָה למחלוקת־הפוסקים, אך גמר־הפסיקה לא ייתכן באופקו הצר של דור קרוב, שמינהג מבקריו על דרך דין הניין לי ויתהון לא הניין לי, והוא מצריך אופקו הרחב של דור רחוק, שיוכל לצאת ידי חובה לכוליותו של מסַפר־הכוליות.

או־אז תתרחב, אף תתבצר, האפשרות להבחין, מלוא־הבחנה, בבעייה המבצבצת, חציה בהירה וחציה עמומה, כבר עתה עם פרסום עזבונו, ומיצויו (לרבות אגרותיו) וזימון האחרונות והראשונות (וראה מהדורת כתביו שפירסם בימי נעוריו ביידיש, והיא כצופה למהדורת כתביו המקבילים בעברית), ניתנים בידנו כל כתביו ממש, שחובת ידיעתם המלאה היא רשות הערכתם השלימה. מעמד זה כמה וכמה מיני בעיות כרוכות בו, ובכללם – ולענייננו עתה: בראשם – בעיית המפה של המשולש מקצה המפה מזה ומקצה המפה מזה, ועל ניגודם או חילופם שבאמצע, היא־היא המפה שקצותיה, מזה הנפש הראשה, ר' יודל, שב“הכנסת כלה” ומזה הנפש הראשה, הוא ר' הילל, שב“כיסוי הדם”, שניהם אנשי אמונה, או ביטחה, איש איש על ייחודו, ואמצעה – נפשות, שהם אנשי כפירה או ספק.


 

ז    🔗

וכאן אתנו המקום להעיר, כי קו־היריבות של הכפירה והספק הוא כפול – לא בלבד בדרך הפשוט, והיא ביטולה של תורה, וניתנה עליו הדעת (החל בפירוש הסיפור “פת שלימה”), אלא בדרך החלפתה של תורה, וכמעט שלא ניתנה עליו הדעת, היא העבירה על עיקר האמונה: זאת התורה לא תהא מוחלפת, שכשם שהיא מוצנעת יותר בסיפור אחד (“עידו ועינם”), החותר לקדמות־פנים־לקדמות, בתולדות, בלשון, בשירה, כך היא מגולה יותר בסיפור אחר (“עד עולם”), החושף כספר־השתייה, לא את הספר שהוצרך להתחיל בלשון: החודש הזה וגו' ומתחיל משום שמתחיל: בראשית ברא וגו', אלא – בספר המצורעים.

ודאי שהתמורה המרעישה הזאת היתה מורגשת ומודעת יותר, אילו קמה מחשבת המספר המשוערת, שרחבו ומישזרו היו מרובים מכפי הטורסו הגדול שניצל לנו (“שירה”), שאותו פרק (“עד עולם”) נועד להישלב ממש בעלילתם של ראשי נפשותיו (מנפרד ושירה), אבל כבר ניסיתי להוכיח, כי שילוב כזה, בכוונת המספר תחילה, לא היה באפשר אלא בהוכחה מודרגה ומסקנית של תמורת הנפש והמזג של זוג הנועדים, והיא עלילה רבת־גלגולים, שהיתה מצריכה יריעת סיפור גדולה, אולי כדי שלושה כרכים, שסופה כניסתו של הזוג, לבית המצורעים, וישיבתם בו, ישיבת־עולם, לשם תעודתם בו, ועיקרה יגיעו של המלומד בגילויו של ספר המצורעים ופיענוחו. וכבר טרח גרשום שוקן, בהרצאתו המחכימה, בערב מערבי עגנון, לחקור, במוטיב הצרעת שבפרק ההוא, העקור מספר “שירה” (וראה מאמרו בזה באסופה “ש”י עגנון – מחקרים ותעודות" בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 240־227), והוא נושא הטעון כמה תוספאות ועיקרן, כמדומה, מיצוי משמעה של הקבלה האחת, כי איוב בימי פרעה היה ומיצויה של הקבלה האחרת, כי ספר איוב – משה רבנו כתבו, ואסתפק עתה, בהבטחה, לייחד את הדיבור על כך.

ומתוך הבטחה זו למצות, כמידת יכולתי, את פיסגת הספק שבאמצע, אשאל בקצרה, לענין פיסגת האמונה על שני קצותיה, היא היא השאלה, האם דמותו של ר' יודל של “הכנסת כלה” ועולמו יש לו שיבה ותשובה בדמותו של ר' הלל ב“כסוי הדם”, שהוא מאחרוני סיפוריו, אם לא האחרון שבהם, וכבר השכיל גרשון שקד לראותו צוואתו הרוחנית של המספר, ופירשו כדרך שפירשו. ולשאלתנו עתה אומר, כי הבדל גדול ונורא מבדיל בין שתי הדמויות האלו, שהראשון, ר' יודל, ריפדו המספר בנוח ובשופי בימים רחוקים, טובים משלפניהם ומשלאחריהם, באין לה לתמימות האמונה והביטחה על דרך הדיבוק בתורה, לימודה וקיומה, מעקשים של ממש, כפי שהיו שלשום וכפי שהם עתידים להיות מחרתיים, ורודפי קו־ההקבלה שבין הסיפור ומספרו, אפשר יתעוררו על כך, כי בימי כתיבת “הכנסת כלה” היה המספר כיושב בכבודו של עולם, מנת עושר לימינו ומנת כבוד לשמאלו, והוא שלום וביתו שלום, וכוח כתיבתו ועיצובה ברומם של צהרי־חייו; ואילו האחרון, ר' הילל, כל מידרך־כף־רגלו מחורל ומעוקרב, בימי שלום כבימי המלחמה הראשונה, ימים של חרפת עוני וחרפת רעב, מה גם בימי המלחמה האחרונה, ימי התופת והכלייה, ורבות רעות ראה בחייו – למדן מופלג, שמחמת קלקולם של עניני הרבנות ותככיה, קרע את סמיכתו, והשכיר עצמו שוחט, ונעשה טרף לשפלות־הבריות, ופרקמטני הכשרות מעבר לאוקינוס בכללם, עד שנמלט לירושלים, והוא מהלך בה קיטע, ופרנסתו על תיבת זימרה וכדומה, אך לא פסח על אות בתורה ולא נשמט לו תג מדקדוקי ההלכה, והוא שנון ופיקח, וזריז ומזורז ועיניו פקוחות לראות כל עקום ונלוז, אך אמונתו תמימה ותורתו שלימה ומנהגו מתוקן, ולא חיסר מסימניהם כל־מאומה. ודיה סקירה אחת לתפוס יתרונו, אף עליונותו, על ר' יודל, שלא נוסה בנסיונותיו, נסיונו של המיוסר שבדורות והמיוּסר שבעמים, והוא ירא ושלם, מבלי להחזיק טובה לעצמו, נושם בחללה של תורה, לימודה וקיומה, ונשימתו כדרך ה טבע, בעולם שחרג מדרך־האדם ומחק צלמו, צלם האלהים; ורודפי קו־ההקבלה שבין המספר וסיפורו וודאי יתעוררו על כך, כי בימי כתיבתו היה המספר כיושב בשפלו של עולם, הצער על אבדן עמו בגולה אוכלו, והחרדה לתקומת פליטתו בארצו מכרסמתו, וכוח כתיבתו ועיצובה בזוטו של ערב־חייו (מה גדלה תגבורתו בגיבוש לשונו ולשונותיו ניתן ללמוד מן הדוקטוראט של הלל וייס על מקורות מסורתיים ותפקידם בשני סיפורי החתימה של עגנון “הדום וכסא” ו“כיסוי הדם”, טבת תשל"ח); ונתקיימה לו ובו בחינת והיה לעת ערב יהיה אור, והוא אור שלא ידענו כמותו גם ביקרותיו, אשר רבו כן רבו.


[כ“ח סיון תשל”ח]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2720 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!