ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף — הוא כתוב נודע, שבא לספר על מעשה רחוק שהיה, ושינויה של תיבה אחת בו עשאו ענין למעשים קרובים שהיו, וכך נולדה השגרה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וזכורני כי, לפני שנים, בהתגלגל הדיבור על י.ח. ברנר, נשמעה וחזרה ונשמעה האמירה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים. והשאלה, האומנם כן היא, תשובתה היתה גם הן גם לאו. ואף החוזר עתה על השאלה הזאת, תשובתו גם הן גם לאו.
ב
התשובה היא הן: אף שהתעניינות בברנר היתה והנה כמעט רצופה, ומספר מהדורות כתביו, לפי הקאנון שנקבע בעיקרו על־ידו עצמו, והשלימו ידידו המסור והאציל, מנחם פוזננסקי, היא עדות נאה לכך, הרי הרציפות היא כאותה שלשלת, שלא כל חוּליותיה שוות, שיש בהן חזקות הרבה ויש בהן רפות לא במעט, ואפילו מרופות למדי. וביחוד הדברים אמורים בימים ובמסיבות, שבהם הידיעה עליו היתה מופלגת על הידיעה בו. לענין הידיעה עליו — יש רחובות על שמו, ויש בתים על שמו, ויש ישוב על שמו וכדומה. אבל טיבו של מוניטון כזה צריך בדיקה, שאם מלך־מלכי־המלכים, אפשר שיידרש בו הכתוב: אותי עזבו ותורתי שמרו, על דרך: הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, בשר־ודם על אחת כמה וכמה. וביחוד יפה אנחת־לוַאי זו לסופר, שדבריו הרבים והשונים מצטמצמים, כדרכו או כנוחיותו של דור, על כמה מטבעות קצרים, כגון: סופר־האף־על־פי־כן, וכיוצא בזה, כשהפירוש לכך, הבא לשמש מיני אקטואליה שונים, מפריד את הסיסמה משרשה, הלא הם חיי הסופר ותפיסתו כהוָייתם.
אמת, ערכו של סופר נמדד לפי כוחו, כוח יצירתו, לעמוד בפני חילופי הטעמים, ושינויי הדעות של הדורות שלאחריו. אבל במה דברים אמורים, אם ההתעצמות היא עם דמותו הממשית ולא עם גרר־צלה המדומה. ודין להודות, כי לא מעט דיבורים על ברנר ביִחוד אלה הנשמעים בשולי מערכים ומופעים של פומבי, חסרים כאותה התעצמות, בדומה לאותו בן, הבא לבדוק ירושת אביו, ונוטל אך שנַים־שלושה כלים, היפים למַתכונת הרהיטים של ביתו, ואינו נותן דעתו על כך, כי הירושה היא חטיבה שלמה לעצמה, ועֶרכה היא בכוחה לעמוד כחטיבה שלמה לעצמה, בהמיר הטעמים והאָפנות, והכל לפי הנערך והמעריך. כללו של דבר: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים, לא כאמִתוֹ ולא כקירובה של אמתוֹֹֹ.
ג
התשובה היא לאו — כבר ניתן לי להעיר ולחזור להעיר על התמיהה, כי לא בלבד בני דורו של ברנר, אלא אף בני הדור שלאחריו, ששורש גידולו היה אחר ושונה, ואף מזגוֹ וסברוֹ היה אחר ושונה, נכבשו לכוח רישומה של יצירתו, עד שראו את עצמם זהים עם ראשי גיבוריו, גם באין כל הצדקה אובייקטיבית לכך. ולא עוד אלא גם בדורנו עתה, אנו רואים כחזון הזה — מבין שיטיה של ההתעניינות המחודשת בברנר ותגברתה, מבליחה ההזדהות שאין בידינו לפרנסה לא בשיתופה של ביוגרפיה, ואף לא בשיתופה של פובליציסטיקה, כי מה לו לעולמם של בנינו, עתה ופה, ולעולמו של בן הישיבה ברוסיה הלבנה, שנתגלגל מגיטו לגיטו, לונדון ולבוב, ואף בבואו לארצנו, גם יפו גם ירושלים כגיטאות היו לו, ושאלת מה־לי־הכא־מה־לי־התם שאלה, ולא פחות, משהוא, הסופר, נפתל על אפשרות ראִיה אחרת, שסמיכתו, הפרובלימטית למדי, על יִשוב־העובדים המועט, שחי עמו ובתוכו, הרי אותו יִשוב־העובדים המועט נפתל על כורח ראִיה אחרת, שמי שנחשב לו סופרו אינו רשאי להתעלם הימנו, ואף עתה, כל שמתעלם מנפתולי־כפל אלה, מתעלם מצד גדול של המתיחות שבין הסופר וסביביו, אמרתי: צד גדול של המתיחות שפעמים הוא מגיע כדי עיקרה.
אפשרות ההזדהות שראינו, חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השניה, שרבים בהם היה בהם מחילופם הקלוש או הגדוש של ראשי גיבוריו של ברנר על רוחם ומזגם, כשם שהיא חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השלישית, ולאחריה, שרובם ככולם היה בהם מהיפוכם הגמור והחלוט של ראשי גיבוריו של ברנר, והיא כחידה האומרת פתרוני.
בעצם, חזרתי עתה על הרהורים, שעשיתים פתיחה למה שאמרתי בסדר חלוקת הפרס על שמו של ראובן שנקר, וצירפתי לה המשך. הפרס הזה, שכמה ממוסדי ההסתדרות שותפים לו, נועד למתן סיוע לעבודות־חקר, הנעשות בעיקר בתחומיהם של מוסדי הלימוד הגבוה, ולפי, שבכללם ניתן גם פרס לעבודת־חקר על י. ח. ברנר, ובהמלצתי ניתן, נעניתי לבקשה לומר בו מלה.
ד
ובכן, לענין חידת ההזדהות הנזכרת, דומה עלי, כי נסיוני־הפתרונות המצויים הם, בעיקרם עתה, שנַים. הפתרון האחד שקולו רם יותר, ופתרון אחר שקולו צנוע יותר, והצד השוה, שחידת ההזדהות מתפרשת, לאור הפתרונות האלה, כפן אחד ברוב הפנים אשר לכוח רישומה של יצירת ברנר וחיותה, הפלג מעֵבר לשעתה. הפתרון הראשון לשונו: אמִתוֹ של הסופר היא הגורמת לכך.
לענין הפתרון, שקולו רם יותר, דין לזכור ולהזכיר, את המפקפקים במשקלה של אותה אמת, בין מצד האומרים, והם לא מעטים במבקריו־לשבח, כי אמִתו סובייקטיבית היא, בין מצד האומר, והוא הבולט שבמבקריו־לגנאי, כי אמת פתולוגית היא. לענין הפתרון, שקולו צנוע יותר, דין לזכור ולהזכיר את המפקפקים במשקלה של אותה אמנות, בין מצד האומרים, כי רצונו של הסופר לחשוף את אמתו, כמערכת־חיים על מסכת חוָותיה כהוָייתם, קיפח, ואפילו מדעת ובמכוּון, את אַמנותו; בין מצד האומרים, כי כרחו להיאדק לאמִתו, כמערכת־חיים כסדר התרחשותה ודיוקה, לא הניח לו רוַח ראוי לאמנותו. ואם, אמנם, שתי ההנחות או המסקנות האלו, היחסיות של אמִתוֹ והפחתיות של אמנותו, יש להן על מה להישען, הרי השאלה מתחדדת פי כמה וכמה: הפרדוקס של גודל רישומו ועומקו בדורו, לא כל־שכן בדורות שלאחריו, כיצד?
ה
אם, אמנם — שתים תיבות, שהקדמתי לאותה שאלה, הן כאן העיקר. הדין נותן, שנכוון את עצם השאלה לבעלי־הזכרונות שהם עתה מועטים ורוב דבריהם סדורים וערוכים לפנינו, אך יותרת הדין נותנת, שנכוון את עצם השאלה, לבעלי־המחקר, שהגיע תורם גם הם, והם עתה מתרבים, שכן מרחק הימים מניח לו למחקר פתח מתרחב והולך, ואף מעודדו ותובעו. תביעה זו נענו לה, זה מקרוב, שני חוקרים — האחד, יוסף אבן, שיצא לבדוק בעיקר אמנותו של הסופר; האחר, יצחק בקון, שיצא בעיקר לבדוק אמִתוֹ. שניהם בני דור רחוק מברנר. ראשון — יליד גרמניה, מבני עליית הנוער, היה חבר בקיבוץ בגליל, אחרון — יליד פולין, מבני עליית השואה, חבר בקיבוץ נצר־סירני. שניהם זכו, אחד־אחד על מחקרו, בתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים, ושניהם משמשים בהוראה אקדמית, ומחקריהם על ברנר שקצת פרקיהם נדפסו ברבים, עתידים להתפרסם בשלמותם במגילות־ספר, ולא ייאמר בזה אלא קצת שבחם.
ו
להערכתו של הראשון. יוסף אבן, ייאמר, שמחקרו בנוי בעיקרו על הקאנון המקובל של ברנר, אלה כתביו במהדורת פוזננסקי, ודרך דיונו דו־סטרי — מן החומר שנבדק לו בדיקת ניתוח שקולה ומדוקדקת. אל התיאוריה, או התיאוריות; ומן התיאוריה, או התיאוריות, מעשה חוקרים, גם של בני־דורו של הסופר, גם, ואפילו בעיקר, של בני־דורנו, אל החומר. הליכה דו־סטרית זו היא כורח, שכן החוקרים ההם שליטים, אמנם, בענפים רבים של ספרות העמים, אך ספרותנו אינה בכללם, וממילא כמה גילויים של יִחוד טעונים גישה וטיפול מיוחדים והחוקר קיים תפקידו באחריות־למופת, וסיכום מחקרו: ברנר הוא אמן מובהק. מעולה בכושר העיצוב ומושלם בכשרון החיטוב.
ז
להערכתו של האחרון, יצחק בקון, ייאמר שמחקרו בנוי בעיקרו על תשלום הקאנון המקובל של ברנר, כי מהיות ענינוֹ מצומצם על תקופת חייו ויצירתו של ברנר בלונדון, נטל עליו לבדוק את הפרשה הזאת עד מיצויה. ועלתה בידו ולצבור ולבדוק רוב חומר, ששיערנו מציאותו. אך באמת לא שזפתו עין חוקר. הכוונה היא לכתיבתו הענֵפה של ברנר, שלא נקבצה במגילת־ספר, והפזורה וזרויה על־פני דוכנים הרבה, ורובם ככולם שׂפוני טמוני אבק, והם עשרות־עשרות דברים, נידחים ונשכחים, ביחוד בלשון יידיש, שחוסר ידיעתם גורר אחריו חסרון דעת בחייו ובפעלו.
ח
ואדגים את הענין בנקודה נחשבה, והיא עמידתו של ברנר בתסבוכת היִחוסים של הפלגות בישראל, שהתנצחו זו בזו ברחוב היהודים וציבוריותם. ידענו כן ידענו, כי היה מעוֹרה בחוגי ה“בונד” ופעיליהם, ועם כל ריחוקו מהשקפתם על תכניתה וסעיפיה, סייעם באופן ששיתף את עצמו בעתונותם. אבל נער הייתי וגם זקנתי, וכל אותם הימים לא מש האינטרס שלי בברנר, אך קונם עלי אם ידעתי תיבה ממה שעשה ממש, על דרך הכתיבה והתרגום, בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים (אנסקי הזמינוֹ לעבוד במדור המיוחד לפעולת־תרבות מיוחדה ביידיש במפלגתו), וכן בחוגי הטריטוריאליסטים, ואף “פועלי־ציון”. אין צורך לומר, כי לא נמשך לאלה ולאלה משום פרוגרמה זו או זו אלא משום מסירת־הנפש שלהם וכמידתה. על־כל־פנים אם הוא מתח על כל עשיותיו אלו וילון של היסח, חוקריו אינם רשאים בכך, והמחקר שלפנינו מלמדנו, כי תשלום הידיעה מחייב גם תשלום כינוס של כתביו שיתוַספו עליהם כמה כרכים.
ובינתים נחזיק טובה לשני החוקרים שסייעונו גם בהאדרת הבנת האיך, גם בהקפת ידיעת המה, ומיניה ומינה תסתיים שמעתתא.
ט
ואם להחזקת טובה נרחיבה על רשות הזכרון, זכרון ברנר, שהיא לעת־עתה רשות צנועה, חלקה התעוררות יחיד ויחיד, חלקה טירחת מוסד ומוסד. כן, למשל, הטירחה להדפסת־צילום של “המעורר” והוצאתו בשני כרכים, באופן שכתב־עת חשוב ואָפייני זה חדל מהיות יקר־מציאות, והוא עשוי להתפשט ברבים. כן, ביחוד, הדאגה לשמור זכרונו וזכרון ריעיו האחרונים בבית, שבו ובסביביו נרצחו באותו יום מר ונמהר. היו בהם, כידוע, גם סופרים, בין מי שנשכח למחצה, בין מי שנשכח לחלוטין, ויפה מעשה דוב לנדוי, המשמש בהוראה אקדמית אף הוא, העוסק בהוצאה נרחבה של כתבי צבי שץ, ובכינוס נחלתו של יוסף לואידור, שלא נמצא חללו, ולמדנו קצת על חשיבות טירחתו של המכנס מהרצאתו בקונגרס האחרון של מדעי היהדות.
ולענין הזכרון ומשמרתו ראוי להציב ציון לריעו של ברנר, שלא היה בסופרים, וישב עמו באותו בית, בית יצקר באבו כביר, ונרצח גם הוא. כוונתי לצבי גוגיג (אחיהם של חוקר־הלשון המופלא ר׳ ניסן ברגגרין ושל המורה ר׳ אליעזר בן־ערך, החיים עמנו לאורך ימים), שנשמרו לנו שלושה מאמרי זכרון והספד עליו —האחד נכתב בידי חיים ארלוזורוב (״הפועל הצעיר״, שנה י״ד, תרפ״א, גל׳ 27) והוא אז נער צעיר ולקח חלק בפלוגת־ההגנה בנוה־שלום; והאחר נכתב בידי ז. ברזילי (“קונטרס”, כרך ד׳, תרפ״א, חוב׳ ע״ח־ע״ט), שעל שמו נקראת ספריית הפועלים בתל־אביב, האחרון נכתב, כתום שנה לרצח, בידי דויד יוסף בורנשטיין (״יידישע רונדשאו״, 1922, עמ׳ 238), המדקדק המפורסם ופרשן לשונו של ביאליק. וזאת להעיר, כי אף שלושת המספידים מיתתם שלא בידי שמים — ראשון נרצח על שפת ימה של תל־אביב; שלאחריו טבע בימה; אחרון נספה עם נספי־השואה.
י
ודאי. כי בזה אנו נוגעים בהדי כבשי דרחמנא, אך כבר נגעו גם נגעו בהם. וביותר ידידו הגדול והנלבב של ברנר, הוא ר׳ בנימין. הוא חזר והוסיף וחזר לענין מיתתו של ברנר, בהעמידו אותה במה שנקרא לו: מעגל הנסתרות וטרח להאירו אור הנגלות. השאלה הנועזה היא: האם ביקש ברנר את מותו ותשובת ריעו זה: הן. הוא שאל כשאלה הזאת גם לגבי אחרים: לאסאל, הרצל, ודברים לו בזה והמצוי בכתביו יודעם. כשפירסם את מאמרו על ברנר “בצל האילוסיה”, ואני עסוק בעיונַי בברנר, שהעלו לי ספר רב־כמות, שרובו ככולו, זה ארבעים שנה ומעלה, עמי בכתובים, ענני במכתב שאני מפרסמו בזה:
על ברנר
(בקשר עם מאמרי “בצל האילוזיא” ומכתב שטוק אלי)
נפגשתי עם ברנר כשבוע לפני מותו. לעת ערב, ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הפגישה היתה מקרית. הלכתי לטייל עם אשתי ונתקלנו בו. הוא בא בצעדים מאוששים שלא כדרכו (רגליו דרכו אז עוז בניגוד לרישול הרגיל אצלו). היה לבוש יפה. זקנו מגודל וסמיך. הפגישה גרמה לשנינו מעם מבוכה, כי היה כבר איזה זמן ביפו ולא נכנס אלי. אני מצדי לא חפצתי ללכת אליו, כי אמרתי אם מסתתר הוא בוַדאי טעמו ונימוקו עמו. שאלתיו אם ייכנס אלי והוא ענני, כמדומה, שהוא מסופק. אולי עוד החלפנו מלים אחדות. אך הרגש שתקפני היה שונה לגמרי מכל הרגשות הקודמים. הרגש אמר לי: אדם זה כבר לא מעלמא הדין. הוא נמצא כבר בעולם אחר (מן הצורך לכנות רגש זה בשם מיסטי. מה לעשות). אך זוכר אני היטב ובבהירות ובלי שום ספק, כי נפעמתי עד מאוד על־ידי הרגש הזה בשעת הפגישה וגם כאשר נפרדנו לא יכולתי במשך רגעי מספר לדבר עם אשתי.
צריך אני להוסיף, כי הכרתי אותו במשך ט״ז שנים וראיתי אותו במצבים שונים. אך לא במצב כזה. ואף גם זאת: הוא התנהג בחייו תמיד בפשטות ובחוּלין, בחוּלי־חוּלין. וגם אני נהגתי אתו כך. ולכן היה זר ומוזר הרגש הזה.
אך אם נניח. כי הוא בלא־יודעים שאל את נפשו למות, הרי מתעוררות השאלות: על מה ולמה? איני יודע אם אתה דנת בזה ולאיזה חוף הגעת. בפשטות יש לראות נקודות אלו:
חולניות גופנית (זה ידוע גם ממכתביו).
חולניות פסיכית, פסימיות. חוסר חוש־החדוה.
התסביך המיני (כאן יש עוד תעלומה).
ההכרה כי מצב הישוב והפועלים וכו' עולה למעלה, להטבה, בניגוד לגרונדשטימונג של “אובד עצות” ושאר גיבוריו, שהם היו התגלמותו הוא.
ואחרי כל אלה הרי אין כאן אלא השערה התלויה בשׂערה. הרגש שפיעמני הוא אמנם מוזר אבל אין למדוד מכיוצא בזה.
הייתי יכול לספר לך בע״פ (=בעל־פה) אולי כמה דברים עליו, שלא נתבארו לך ממקום אחר. כתבתי עליו מעט מאוד. אדמה כי ספרי “על הגבולין” כבר המצאתי לך וראית מה שכתבתי שם. יש אצלי באיזה מקום רשימה בכת״י עליו שכתבתיה בשעת ענין ליפשיץ ברנר (בטח ידוע לך) והוא אז קרא אותה והחזירה לי וכנראה הסכים לה. אבל ברגע זה קשה לי למצוא אותה.
זה הכל מה שאני יכול עתה לכתוב לך. בכלל תקפתני חולשה בימים אלו (אמש גם שכבתי במיטה ולא יכולתי לבוא לנשף ברנר) והכתיבה קשה עלי.
הנני מצרף פתקא גם בנוגע ללאסאל. שלום רב.
[ערב ראש השנה תשל״ה]
ואיך היו הדברים — הוא, כידוע, מטבע השאלה ששומע הסיפורים שואל את מסַפרם, והיא מצויה בספרותנו: ואם במיטב־השיר כך, במיטב־האמת לא כל־שכן. הלכך שמחתי באומרים לי, כי מורי וידידי מנדל זינגר בהתיצבו עֵר וקשוב על סִפה של שנת־גבורותיו, אמר ללקט נפוצות זכרונותיו, שקצתם כבר נתפרסמו, ולשית להם נוספות ולהביאם במכונס לרשות־הרבים. ואיך היו הדברים — היא, בגבול זכרונותיו, שאלה צרה ורחבה כאחת. היא שאלה צרה — אנו, תלמידיו וידידיו, ועיקרם בני עיר מולדתו וגידולו, ראינו אותו כחלוץ ההולך לפנינו, באופן שכל חבורת־עולים סברה, כי פועל בה משהו מכוח־כוחו, ולפי שרוּבּנו ילדים היינו בימי עלייתו הראשונה לארצנו, נחרת בנו זכרהּ כדבר שיש בו מהבהובו של מיתוס־זוטא. היא שאלה רחבה — גלי העליה השניה הקיפו, כידוע, כמה וכמה גלויות, ודיה קריאה בספר “יזכור”, שהיה אהוב ונערץ עלינו, בני דור צעיר יותר, כדי להעמידנו על כך, אבל היו אלה גלים, שככל שהפליגו ממזרחה של אירופה למרכזה ולמערבה, לא כל־שכן מעֵבר לאוקינוס, כוח משיכתם וגריפתם היה מתרפה והולך ומנין העולים היה מתמעט והולך. אכן, מספר העולים בני גליציה לא היה מרובה בקרב העליה השניה, והביאור הניתן לכך, כי אורה הקלוש והנערב של מלכות־בית־האבסבורג השרה את יהודיה בשלוה, מה שאין כן צלהּ המעוּבּה והאפל של מלכות־בית־רומנוב, שהשרה את יהודיה בחילופה, ושעל־כן לא נשתוו בה בגליציה הכוח הדוחה של גלותם והכוח המושך של ארצם־מקדם. והיא כמובן, עדות לטובה לאותם היחידים, שלא הניחו לה לאותה שלוה שתרגיעם בהשלייתה ונחלצו כאחיהם שמעֵבר לגבול, והיו בעולי־ציון.
ואם אמרנו שבחוֹ של מנדל זינגר על שנמנה, בימים הרחוקים ההם, עם המיעוט האחד, עולי־גליציה, דין שנאמר שבחוֹ, שנמנה עם מיעוט־בתוך־מיעוט. שכן שתי התנועות, שהיו שושביניות ראשיות בעליה השניה, תנועת “הפועל הצעיר” ותנועת “פועלי־ציון”, לא היו שותפות שוות בהכרת הדחיפות וההיקף, שהראשונה קראה לעליה ונענתה והאחרונה נענתה אף כי לא קראה לה. הדברים אמורים ביחוד בתקופת עלייתו של מנדל זינגר, חבר "פועלי־ציון ומראשי תנועת־הנוער שלה, שגם הוא גם חבריו מקרוב, חברי אגודת “חלוצי־ציון”, שנוסדה בעירנו ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה וכמדריך, גם קצת חבריו מרחוק נלחמו לחובת העליה וקיומה ופירסמו כרוז — ומחַברוֹ, אמנם, מנדל זינגר — בעתונם “דער יידישער ארבייטער” והוצרכו להגן על דעתם בפני קברניטי מפלגתם, כליאון חזנוביץ שנסתייע בסמכותו של יצחק בן־צבי.
איך היו הדברים — כבר שאלנו, אנו בני הצעירים כדי דור, כשנמצאה לנו בבית־העם שבעירנו חותמת “חלוצי־ציון” וחשנו, כי היו לנו קודמים ולא נחנו עד שנודעו לנו תולדות האגודה לפרטיה ולפרטי־פרטיה.
ב
והנה בבוא מנדל זינגר (בספרו: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל לפני ששים שנה”, חיפה, תשכ״ט) להשיב תשובה מספקת לשאלה הזאת, באו לפניו שתי דמויות ונראו לו — אחת אחת כמרכז תשובתו — יוסף אהרונוביץ, שישיבתו בעירנו היתה ברכה לה ולו, ושבה נבחן לו כוחו לעשות נפשות, באופן שעשה לנפשות ובנפשות, כדרך שעשה בבואו לארצנו, שעלה בה למעלת ראש וראשון במפלגת “הפועל הצעיר”, וערך כלי־מבטאה, שהיה כתנועה לעצמו; יוסף חיים ברנר, שישיבתו בלבוב היתה ברכה לה ולאגפיה, ושמו ושמעוֹ הגיעו לטובי הצעירים המרגישים, ומנדל זינגר בכללם, ומזלו גרם לו, שעלו באניה אחת ונעשו קרובים זה לזה.
אבל עוד דמות אחת תבעה, כדרך־הטבע, מעמד של מרכז לעצמה, והיא — עיר־מולדתנו, על אָפיה וטיבה, כעיר שחוּבּרו בה יציאי גלויות שונות, שהיתה עיר־גבול ומעבר־גולים, ונתלבתה בה עזרת־אחים, וכל בחור וטוב אחיסמך ואחיעזר.
וקורא הספר שלפנינו, יראה בעליל את ציוני־ההתנגשות שבין המרכזים האלה, יעמוד על טירחתו הנאמנה של המחבר להיאמן לרגש אהבתו אליה, ולהעמידם לפנינו בכמה דרכים.
ציון נאה הוא לדרכו ואָפיוֹ של הכותב, שאינו פותח בזכר הרהורי העליה ותכונתה שלו עצמו, אלא בקטעי־מכתביו של י. ח. ברנר, המביעים את הרהוריו ופקפוקיו בפתח עלייתו שלו. ובין אם נניח, כי המחבר ראה הגותו והגיגו של הסופר דומים למה שהיה כבוש בלבו שלו — ואנו רחוקים מהנחה זו; ובין אם נניח, כי ראה את הגותו והגיגו של הסופר שונים ממה שכבוש בלבו שלו — ואנו קרובים להנחה זו, סבר, וכדין סבר, כי עלייתו של איש־המכאובות, הנפתל בסבכיו, הוא ענין גדול לענות בו, ושעל־כן הקדים המחבר את תעודתו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטויה באיגרותיו, לעדותו שלו עצמו — זימונו באניית־עולים וזימונו עמו לאחר־כך.
ג
ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו — העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות, ולא רבים בינינו, שזכו לכך, ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעֵבר לגבורות, וכל עדות חשובה, וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל־כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה. ההתעניינות בחזיונו של ברנר הסופר והאדם, שכל הפרדה ביניהם אפשר שתהא מתודית בלבד, אך לא מהותית, היא, בשנים האחרונות, בקו העליה, וכמה וכמה טעמים, ומורכבים למדי, לכך. ההנחה, כי תגבורת ההתעניינות באה בשל פולמוסו של אברהם קריב, שכלל את ברנר בנסיוני הרביזיה שלו לדרכו וערכו של דור־סופרים שלפנינו, במידה גדושה מנדלי ופרישמן ובמידה מחוקה אף ביאליק — יש בה צד של אמת, ואפילו סקירה מרפרפת על־פני הביבליוגרפיה, הכרוכה בפולמוס זה, תוכיח. ואין אני בא לומר דבר וחצי־דבר על הפולמוס גופו — קיפלתי את דעתי המפורטת על כך בהרצאה על אברהם קריב, שהשמעתיה במעמדו בחיפה, — ואסתפק בהערה, כי הבנה למניעיו אינה הצדקתם, כשם שהבנה למניעיו של ברנר בקצת פולמוסאותיו אינה הצדקתם, אבל ההבנה הכפולה יש בה להעמיד פרדוקס, עד כמה שני הסופרים האלה, איש איש במַדוי־דורו, רחוקים זה מזה בהערכה של החזיונות וטיבם, ועד כמה הם קרובים זה לזה בגישתם ואָפיה, שעָצמת מכאובם נאבקת במאזני־שיקולם ומכרעתם. הלכך, לא פליאה היא, כי מי שעצמת כאבו היא כשלהם ואינו משעבדו לשיקולו, ויגיעה קשה היא לו, או עצמת־כאבו אינה כשלהם והוא משעבדו לשיקולו, ויגיעה קלה היא לו, התעוררו לומר בו בברנר מה שבלבם, וביחוד מה שבהגיונם, וממילא בא כעין חידוש של התעניינות בסופר, שנגבבה עליו שגרת־הערכה, שמתוך שלא הזקיקה את עצמה לבדיקה חוזרת, נעשתה כאסימון השחוק. אבל צד של אמת אינה כל האמת — חידוש ההתעניינות בברנר ותגברתה באו משום עצמן, שכתביו, אשר יד־אמונים דאגה לחידוש מהדורותיהם העלו עצמם לפני דור־קוראים־ומעיינים חדש, ונתבקשו לעמוד במבחנו של מרחק־הימים, שפירושו תמורות תפיסה וחילופי־טעם.
ודאי, לא מעט שורת ההרגשה הסובייקטיבית נותנת — שותפות ממשית או מדומה, בין דור־שילשים מתמרד על הוריו ומוריו, לבין דמות של מורד מובהק שלפניהם; אך הרבה שורת המחשבה האובייקטיבית נותנת — דינה המתחדש של רשות הביקורת וחשבונה המתחדש של חובת־המחקר. לענין הביקורת אמרנו רשות, שכן בעליה רשאי לצאת מלפני עצמו, שיוכל להגיע אל החזיון הנידון; לענין המחקר אמרנו חובה, שכן בעליה חייב לצאת מלפני החזיון הנידון, גם מבלי שירצה להגיע אל עצמו; ואם הרשות דרכה להקל, החובה דרכה להחמיר, וביותר אם מרחק־הימים גדל והולך, ועמו גדל והולך חסרון האינטימיות, שאינו מתפצה בחסרון הפנייה, ושני החסרונות עשויים שיתמלאו במיצויו של מצע־הידיעה.
ולא ייפלא, כי הרחבת מצע הידיעה על ברנר וחייו ופעלו הוא עתה ענינם של הלנים בהלכה זו (שקד, פטרסון, יצחק בקון, י. אבן) והצד השוה, שאינם מסתפקים במה שמסתפקת הביקורת המצויה — הקאנון של הכתבים הנתונים בידינו, אלא מבקשים להגיע למקורות חדשים, ביחוד אלה, שלא היו לפני מבקרים ומעיינים.
ד
ואין צריך לומר, כי החקר יפה לו ריבוי עדויות אמינות, כדרך החיבור שלפנינו, שעיקרו ועצמו דברים כהוָייתם — נער בנערי ישראל, שגדל בעיר ואם בישראל, בביתם של יראים ושלמים, ונמשך בקדמת־נעוריו לאהבת ציון והלך אליה, והוא מספר דברי־חייו כתומם: תיאור עירו, עיר־הספָר, מקלט־מהגרים, הנמלטים מפרעות ונגישות, תיאור מקצת עברהּ כמרכז ההשכלה, וספיחה, אלה זַמרי־ברוד הנודעים, וברל מרגליות בראשם; היציאה ממנה דרך וינה וטרייסט ועימות בין חוָיותיו שלו וחוָיותיו של ברנר, כפי שבאו על גילוים בסיפורו “אגב אורחא” (וזכורני שומר בבית־החולים “הדסה”, בעודה ברחוב הנביאים בירושלים, ואף הוא היה באניה ההיא, הוא־הוא העולה מדרוהוביטש, המתואר בסיפור, ומפירורי דבריו למדתי, שראה את ברנר ראִיה משלו, ואף היא ראִיה של הפלאה); פרשת האינקוגניטו של ברנר ומִשחק־ ההסתר־והגילוי שבה, בואו לארצנו וביקורו, ביקור־הבכורה שלו, בלוייתו של אהרונוביץ בירושלים ופגישתו של המחבר עם שני האישים הנערצים עליו במסיבת הסמינריסטים. ולענין יוסף אהרונוביץ, כשם ששמענו על פעולתו בעיר־מולדתנו לפני עלייתו, אנו שומעים עליה לאחר שיצא, כנבחרה של מפלגתו לקונגרס, וכנבחרם של תלמידיו ומוקיריו בעירנו לכינוס הסתדרות העברים, ושב לשעה קצרה ליתן דין־וחשבון לבוחריו שבעירנו, וכך שומעים אנו על החלוצה, בת־עירנו, חיה ברכה לבית ליברמן, שהלכה עם ארוסה חיים צימרמן, בן ברסטצ׳קו, והיו בין ראשוני חברי דגניה ובאיכרי יבנאל, ועל פגישה נלבבה, שהיתה בבית שאֵרה ר׳ יששכר בר סגל, ממכובדי העיר וראשי חסידיה לפני עלייתם.
ה
ונאה הוא גם צירוף דפים מיומנו של המחבר, לאחר שראה והראה בעיקר את זולתו, הוא מניח גם פתח לראות עצמו, וממילא בולטים לא בלבד הצדדים השוים אלא ביחוד הצדדים השונים שבינו לבין אלה, שטרח נאמנה להעמידם לפנינו, והוא ניצב לפנינו כמו שהאלוהים עשה אותו ישר והוא מבין את ההם המבקשים חשבונות רבים.
[אייר תשכ״ט]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.