ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף — הוא כתוב נודע, שבא לספר על מעשה רחוק שהיה, ושינויה של תיבה אחת בו עשאו ענין למעשים קרובים שהיו, וכך נולדה השגרה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וזכורני כי, לפני שנים, בהתגלגל הדיבור על י.ח. ברנר, נשמעה וחזרה ונשמעה האמירה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים. והשאלה, האומנם כן היא, תשובתה היתה גם הן גם לאו. ואף החוזר עתה על השאלה הזאת, תשובתו גם הן גם לאו.
ב 🔗
התשובה היא הן: אף שהתעניינות בברנר היתה והנה כמעט רצופה, ומספר מהדורות כתביו, לפי הקאנון שנקבע בעיקרו על־ידו עצמו, והשלימו ידידו המסור והאציל, מנחם פוזננסקי, היא עדות נאה לכך, הרי הרציפות היא כאותה שלשלת, שלא כל חוּליותיה שוות, שיש בהן חזקות הרבה ויש בהן רפות לא במעט, ואפילו מרופות למדי. וביחוד הדברים אמורים בימים ובמסיבות, שבהם הידיעה עליו היתה מופלגת על הידיעה בו. לענין הידיעה עליו — יש רחובות על שמו, ויש בתים על שמו, ויש ישוב על שמו וכדומה. אבל טיבו של מוניטון כזה צריך בדיקה, שאם מלך־מלכי־המלכים, אפשר שיידרש בו הכתוב: אותי עזבו ותורתי שמרו, על דרך: הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, בשר־ודם על אחת כמה וכמה. וביחוד יפה אנחת־לוַאי זו לסופר, שדבריו הרבים והשונים מצטמצמים, כדרכו או כנוחיותו של דור, על כמה מטבעות קצרים, כגון: סופר־האף־על־פי־כן, וכיוצא בזה, כשהפירוש לכך, הבא לשמש מיני אקטואליה שונים, מפריד את הסיסמה משרשה, הלא הם חיי הסופר ותפיסתו כהוָייתם.
אמת, ערכו של סופר נמדד לפי כוחו, כוח יצירתו, לעמוד בפני חילופי הטעמים, ושינויי הדעות של הדורות שלאחריו. אבל במה דברים אמורים, אם ההתעצמות היא עם דמותו הממשית ולא עם גרר־צלה המדומה. ודין להודות, כי לא מעט דיבורים על ברנר ביִחוד אלה הנשמעים בשולי מערכים ומופעים של פומבי, חסרים כאותה התעצמות, בדומה לאותו בן, הבא לבדוק ירושת אביו, ונוטל אך שנַים־שלושה כלים, היפים למַתכונת הרהיטים של ביתו, ואינו נותן דעתו על כך, כי הירושה היא חטיבה שלמה לעצמה, ועֶרכה היא בכוחה לעמוד כחטיבה שלמה לעצמה, בהמיר הטעמים והאָפנות, והכל לפי הנערך והמעריך. כללו של דבר: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים, לא כאמִתוֹ ולא כקירובה של אמתוֹֹֹ.
ג 🔗
התשובה היא לאו — כבר ניתן לי להעיר ולחזור להעיר על התמיהה, כי לא בלבד בני דורו של ברנר, אלא אף בני הדור שלאחריו, ששורש גידולו היה אחר ושונה, ואף מזגוֹ וסברוֹ היה אחר ושונה, נכבשו לכוח רישומה של יצירתו, עד שראו את עצמם זהים עם ראשי גיבוריו, גם באין כל הצדקה אובייקטיבית לכך. ולא עוד אלא גם בדורנו עתה, אנו רואים כחזון הזה — מבין שיטיה של ההתעניינות המחודשת בברנר ותגברתה, מבליחה ההזדהות שאין בידינו לפרנסה לא בשיתופה של ביוגרפיה, ואף לא בשיתופה של פובליציסטיקה, כי מה לו לעולמם של בנינו, עתה ופה, ולעולמו של בן הישיבה ברוסיה הלבנה, שנתגלגל מגיטו לגיטו, לונדון ולבוב, ואף בבואו לארצנו, גם יפו גם ירושלים כגיטאות היו לו, ושאלת מה־לי־הכא־מה־לי־התם שאלה, ולא פחות, משהוא, הסופר, נפתל על אפשרות ראִיה אחרת, שסמיכתו, הפרובלימטית למדי, על יִשוב־העובדים המועט, שחי עמו ובתוכו, הרי אותו יִשוב־העובדים המועט נפתל על כורח ראִיה אחרת, שמי שנחשב לו סופרו אינו רשאי להתעלם הימנו, ואף עתה, כל שמתעלם מנפתולי־כפל אלה, מתעלם מצד גדול של המתיחות שבין הסופר וסביביו, אמרתי: צד גדול של המתיחות שפעמים הוא מגיע כדי עיקרה.
אפשרות ההזדהות שראינו, חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השניה, שרבים בהם היה בהם מחילופם הקלוש או הגדוש של ראשי גיבוריו של ברנר על רוחם ומזגם, כשם שהיא חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השלישית, ולאחריה, שרובם ככולם היה בהם מהיפוכם הגמור והחלוט של ראשי גיבוריו של ברנר, והיא כחידה האומרת פתרוני.
בעצם, חזרתי עתה על הרהורים, שעשיתים פתיחה למה שאמרתי בסדר חלוקת הפרס על שמו של ראובן שנקר, וצירפתי לה המשך. הפרס הזה, שכמה ממוסדי ההסתדרות שותפים לו, נועד למתן סיוע לעבודות־חקר, הנעשות בעיקר בתחומיהם של מוסדי הלימוד הגבוה, ולפי, שבכללם ניתן גם פרס לעבודת־חקר על י. ח. ברנר, ובהמלצתי ניתן, נעניתי לבקשה לומר בו מלה.
ד 🔗
ובכן, לענין חידת ההזדהות הנזכרת, דומה עלי, כי נסיוני־הפתרונות המצויים הם, בעיקרם עתה, שנַים. הפתרון האחד שקולו רם יותר, ופתרון אחר שקולו צנוע יותר, והצד השוה, שחידת ההזדהות מתפרשת, לאור הפתרונות האלה, כפן אחד ברוב הפנים אשר לכוח רישומה של יצירת ברנר וחיותה, הפלג מעֵבר לשעתה. הפתרון הראשון לשונו: אמִתוֹ של הסופר היא הגורמת לכך.
לענין הפתרון, שקולו רם יותר, דין לזכור ולהזכיר, את המפקפקים במשקלה של אותה אמת, בין מצד האומרים, והם לא מעטים במבקריו־לשבח, כי אמִתו סובייקטיבית היא, בין מצד האומר, והוא הבולט שבמבקריו־לגנאי, כי אמת פתולוגית היא. לענין הפתרון, שקולו צנוע יותר, דין לזכור ולהזכיר את המפקפקים במשקלה של אותה אמנות, בין מצד האומרים, כי רצונו של הסופר לחשוף את אמתו, כמערכת־חיים על מסכת חוָותיה כהוָייתם, קיפח, ואפילו מדעת ובמכוּון, את אַמנותו; בין מצד האומרים, כי כרחו להיאדק לאמִתו, כמערכת־חיים כסדר התרחשותה ודיוקה, לא הניח לו רוַח ראוי לאמנותו. ואם, אמנם, שתי ההנחות או המסקנות האלו, היחסיות של אמִתוֹ והפחתיות של אמנותו, יש להן על מה להישען, הרי השאלה מתחדדת פי כמה וכמה: הפרדוקס של גודל רישומו ועומקו בדורו, לא כל־שכן בדורות שלאחריו, כיצד?
ה 🔗
אם, אמנם — שתים תיבות, שהקדמתי לאותה שאלה, הן כאן העיקר. הדין נותן, שנכוון את עצם השאלה לבעלי־הזכרונות שהם עתה מועטים ורוב דבריהם סדורים וערוכים לפנינו, אך יותרת הדין נותנת, שנכוון את עצם השאלה, לבעלי־המחקר, שהגיע תורם גם הם, והם עתה מתרבים, שכן מרחק הימים מניח לו למחקר פתח מתרחב והולך, ואף מעודדו ותובעו. תביעה זו נענו לה, זה מקרוב, שני חוקרים — האחד, יוסף אבן, שיצא לבדוק בעיקר אמנותו של הסופר; האחר, יצחק בקון, שיצא בעיקר לבדוק אמִתוֹ. שניהם בני דור רחוק מברנר. ראשון — יליד גרמניה, מבני עליית הנוער, היה חבר בקיבוץ בגליל, אחרון — יליד פולין, מבני עליית השואה, חבר בקיבוץ נצר־סירני. שניהם זכו, אחד־אחד על מחקרו, בתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים, ושניהם משמשים בהוראה אקדמית, ומחקריהם על ברנר שקצת פרקיהם נדפסו ברבים, עתידים להתפרסם בשלמותם במגילות־ספר, ולא ייאמר בזה אלא קצת שבחם.
ו 🔗
להערכתו של הראשון. יוסף אבן, ייאמר, שמחקרו בנוי בעיקרו על הקאנון המקובל של ברנר, אלה כתביו במהדורת פוזננסקי, ודרך דיונו דו־סטרי — מן החומר שנבדק לו בדיקת ניתוח שקולה ומדוקדקת. אל התיאוריה, או התיאוריות; ומן התיאוריה, או התיאוריות, מעשה חוקרים, גם של בני־דורו של הסופר, גם, ואפילו בעיקר, של בני־דורנו, אל החומר. הליכה דו־סטרית זו היא כורח, שכן החוקרים ההם שליטים, אמנם, בענפים רבים של ספרות העמים, אך ספרותנו אינה בכללם, וממילא כמה גילויים של יִחוד טעונים גישה וטיפול מיוחדים והחוקר קיים תפקידו באחריות־למופת, וסיכום מחקרו: ברנר הוא אמן מובהק. מעולה בכושר העיצוב ומושלם בכשרון החיטוב.
ז 🔗
להערכתו של האחרון, יצחק בקון, ייאמר שמחקרו בנוי בעיקרו על תשלום הקאנון המקובל של ברנר, כי מהיות ענינוֹ מצומצם על תקופת חייו ויצירתו של ברנר בלונדון, נטל עליו לבדוק את הפרשה הזאת עד מיצויה. ועלתה בידו ולצבור ולבדוק רוב חומר, ששיערנו מציאותו. אך באמת לא שזפתו עין חוקר. הכוונה היא לכתיבתו הענֵפה של ברנר, שלא נקבצה במגילת־ספר, והפזורה וזרויה על־פני דוכנים הרבה, ורובם ככולם שׂפוני טמוני אבק, והם עשרות־עשרות דברים, נידחים ונשכחים, ביחוד בלשון יידיש, שחוסר ידיעתם גורר אחריו חסרון דעת בחייו ובפעלו.
ח 🔗
ואדגים את הענין בנקודה נחשבה, והיא עמידתו של ברנר בתסבוכת היִחוסים של הפלגות בישראל, שהתנצחו זו בזו ברחוב היהודים וציבוריותם. ידענו כן ידענו, כי היה מעוֹרה בחוגי ה“בונד” ופעיליהם, ועם כל ריחוקו מהשקפתם על תכניתה וסעיפיה, סייעם באופן ששיתף את עצמו בעתונותם. אבל נער הייתי וגם זקנתי, וכל אותם הימים לא מש האינטרס שלי בברנר, אך קונם עלי אם ידעתי תיבה ממה שעשה ממש, על דרך הכתיבה והתרגום, בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים (אנסקי הזמינוֹ לעבוד במדור המיוחד לפעולת־תרבות מיוחדה ביידיש במפלגתו), וכן בחוגי הטריטוריאליסטים, ואף “פועלי־ציון”. אין צורך לומר, כי לא נמשך לאלה ולאלה משום פרוגרמה זו או זו אלא משום מסירת־הנפש שלהם וכמידתה. על־כל־פנים אם הוא מתח על כל עשיותיו אלו וילון של היסח, חוקריו אינם רשאים בכך, והמחקר שלפנינו מלמדנו, כי תשלום הידיעה מחייב גם תשלום כינוס של כתביו שיתוַספו עליהם כמה כרכים.
ובינתים נחזיק טובה לשני החוקרים שסייעונו גם בהאדרת הבנת האיך, גם בהקפת ידיעת המה, ומיניה ומינה תסתיים שמעתתא.
ט 🔗
ואם להחזקת טובה נרחיבה על רשות הזכרון, זכרון ברנר, שהיא לעת־עתה רשות צנועה, חלקה התעוררות יחיד ויחיד, חלקה טירחת מוסד ומוסד. כן, למשל, הטירחה להדפסת־צילום של “המעורר” והוצאתו בשני כרכים, באופן שכתב־עת חשוב ואָפייני זה חדל מהיות יקר־מציאות, והוא עשוי להתפשט ברבים. כן, ביחוד, הדאגה לשמור זכרונו וזכרון ריעיו האחרונים בבית, שבו ובסביביו נרצחו באותו יום מר ונמהר. היו בהם, כידוע, גם סופרים, בין מי שנשכח למחצה, בין מי שנשכח לחלוטין, ויפה מעשה דוב לנדוי, המשמש בהוראה אקדמית אף הוא, העוסק בהוצאה נרחבה של כתבי צבי שץ, ובכינוס נחלתו של יוסף לואידור, שלא נמצא חללו, ולמדנו קצת על חשיבות טירחתו של המכנס מהרצאתו בקונגרס האחרון של מדעי היהדות.
ולענין הזכרון ומשמרתו ראוי להציב ציון לריעו של ברנר, שלא היה בסופרים, וישב עמו באותו בית, בית יצקר באבו כביר, ונרצח גם הוא. כוונתי לצבי גוגיג (אחיהם של חוקר־הלשון המופלא ר׳ ניסן ברגגרין ושל המורה ר׳ אליעזר בן־ערך, החיים עמנו לאורך ימים), שנשמרו לנו שלושה מאמרי זכרון והספד עליו —האחד נכתב בידי חיים ארלוזורוב (״הפועל הצעיר״, שנה י״ד, תרפ״א, גל׳ 27) והוא אז נער צעיר ולקח חלק בפלוגת־ההגנה בנוה־שלום; והאחר נכתב בידי ז. ברזילי (“קונטרס”, כרך ד׳, תרפ״א, חוב׳ ע״ח־ע״ט), שעל שמו נקראת ספריית הפועלים בתל־אביב, האחרון נכתב, כתום שנה לרצח, בידי דויד יוסף בורנשטיין (״יידישע רונדשאו״, 1922, עמ׳ 238), המדקדק המפורסם ופרשן לשונו של ביאליק. וזאת להעיר, כי אף שלושת המספידים מיתתם שלא בידי שמים — ראשון נרצח על שפת ימה של תל־אביב; שלאחריו טבע בימה; אחרון נספה עם נספי־השואה.
י 🔗
ודאי. כי בזה אנו נוגעים בהדי כבשי דרחמנא, אך כבר נגעו גם נגעו בהם. וביותר ידידו הגדול והנלבב של ברנר, הוא ר׳ בנימין. הוא חזר והוסיף וחזר לענין מיתתו של ברנר, בהעמידו אותה במה שנקרא לו: מעגל הנסתרות וטרח להאירו אור הנגלות. השאלה הנועזה היא: האם ביקש ברנר את מותו ותשובת ריעו זה: הן. הוא שאל כשאלה הזאת גם לגבי אחרים: לאסאל, הרצל, ודברים לו בזה והמצוי בכתביו יודעם. כשפירסם את מאמרו על ברנר “בצל האילוסיה”, ואני עסוק בעיונַי בברנר, שהעלו לי ספר רב־כמות, שרובו ככולו, זה ארבעים שנה ומעלה, עמי בכתובים, ענני במכתב שאני מפרסמו בזה:
על ברנר 🔗
(בקשר עם מאמרי “בצל האילוזיא” ומכתב שטוק אלי)
נפגשתי עם ברנר כשבוע לפני מותו. לעת ערב, ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הפגישה היתה מקרית. הלכתי לטייל עם אשתי ונתקלנו בו. הוא בא בצעדים מאוששים שלא כדרכו (רגליו דרכו אז עוז בניגוד לרישול הרגיל אצלו). היה לבוש יפה. זקנו מגודל וסמיך. הפגישה גרמה לשנינו מעם מבוכה, כי היה כבר איזה זמן ביפו ולא נכנס אלי. אני מצדי לא חפצתי ללכת אליו, כי אמרתי אם מסתתר הוא בוַדאי טעמו ונימוקו עמו. שאלתיו אם ייכנס אלי והוא ענני, כמדומה, שהוא מסופק. אולי עוד החלפנו מלים אחדות. אך הרגש שתקפני היה שונה לגמרי מכל הרגשות הקודמים. הרגש אמר לי: אדם זה כבר לא מעלמא הדין. הוא נמצא כבר בעולם אחר (מן הצורך לכנות רגש זה בשם מיסטי. מה לעשות). אך זוכר אני היטב ובבהירות ובלי שום ספק, כי נפעמתי עד מאוד על־ידי הרגש הזה בשעת הפגישה וגם כאשר נפרדנו לא יכולתי במשך רגעי מספר לדבר עם אשתי.
צריך אני להוסיף, כי הכרתי אותו במשך ט״ז שנים וראיתי אותו במצבים שונים. אך לא במצב כזה. ואף גם זאת: הוא התנהג בחייו תמיד בפשטות ובחוּלין, בחוּלי־חוּלין. וגם אני נהגתי אתו כך. ולכן היה זר ומוזר הרגש הזה.
אך אם נניח. כי הוא בלא־יודעים שאל את נפשו למות, הרי מתעוררות השאלות: על מה ולמה? איני יודע אם אתה דנת בזה ולאיזה חוף הגעת. בפשטות יש לראות נקודות אלו:
חולניות גופנית (זה ידוע גם ממכתביו).
חולניות פסיכית, פסימיות. חוסר חוש־החדוה.
התסביך המיני (כאן יש עוד תעלומה).
ההכרה כי מצב הישוב והפועלים וכו' עולה למעלה, להטבה, בניגוד לגרונדשטימונג של “אובד עצות” ושאר גיבוריו, שהם היו התגלמותו הוא.
ואחרי כל אלה הרי אין כאן אלא השערה התלויה בשׂערה. הרגש שפיעמני הוא אמנם מוזר אבל אין למדוד מכיוצא בזה.
הייתי יכול לספר לך בע״פ (=בעל־פה) אולי כמה דברים עליו, שלא נתבארו לך ממקום אחר. כתבתי עליו מעט מאוד. אדמה כי ספרי “על הגבולין” כבר המצאתי לך וראית מה שכתבתי שם. יש אצלי באיזה מקום רשימה בכת״י עליו שכתבתיה בשעת ענין ליפשיץ ברנר (בטח ידוע לך) והוא אז קרא אותה והחזירה לי וכנראה הסכים לה. אבל ברגע זה קשה לי למצוא אותה.
זה הכל מה שאני יכול עתה לכתוב לך. בכלל תקפתני חולשה בימים אלו (אמש גם שכבתי במיטה ולא יכולתי לבוא לנשף ברנר) והכתיבה קשה עלי.
הנני מצרף פתקא גם בנוגע ללאסאל. שלום רב.
[ערב ראש השנה תשל״ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.