מבואי עדות – על י.ח. ברנר
מאתדב סדן
בין חקר לזכרון
מאתדב סדן
ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף — הוא כתוב נודע, שבא לספר על מעשה רחוק שהיה, ושינויה של תיבה אחת בו עשאו ענין למעשים קרובים שהיו, וכך נולדה השגרה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וזכורני כי, לפני שנים, בהתגלגל הדיבור על י.ח. ברנר, נשמעה וחזרה ונשמעה האמירה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים. והשאלה, האומנם כן היא, תשובתה היתה גם הן גם לאו. ואף החוזר עתה על השאלה הזאת, תשובתו גם הן גם לאו.
ב
התשובה היא הן: אף שהתעניינות בברנר היתה והנה כמעט רצופה, ומספר מהדורות כתביו, לפי הקאנון שנקבע בעיקרו על־ידו עצמו, והשלימו ידידו המסור והאציל, מנחם פוזננסקי, היא עדות נאה לכך, הרי הרציפות היא כאותה שלשלת, שלא כל חוּליותיה שוות, שיש בהן חזקות הרבה ויש בהן רפות לא במעט, ואפילו מרופות למדי. וביחוד הדברים אמורים בימים ובמסיבות, שבהם הידיעה עליו היתה מופלגת על הידיעה בו. לענין הידיעה עליו — יש רחובות על שמו, ויש בתים על שמו, ויש ישוב על שמו וכדומה. אבל טיבו של מוניטון כזה צריך בדיקה, שאם מלך־מלכי־המלכים, אפשר שיידרש בו הכתוב: אותי עזבו ותורתי שמרו, על דרך: הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, בשר־ודם על אחת כמה וכמה. וביחוד יפה אנחת־לוַאי זו לסופר, שדבריו הרבים והשונים מצטמצמים, כדרכו או כנוחיותו של דור, על כמה מטבעות קצרים, כגון: סופר־האף־על־פי־כן, וכיוצא בזה, כשהפירוש לכך, הבא לשמש מיני אקטואליה שונים, מפריד את הסיסמה משרשה, הלא הם חיי הסופר ותפיסתו כהוָייתם.
אמת, ערכו של סופר נמדד לפי כוחו, כוח יצירתו, לעמוד בפני חילופי הטעמים, ושינויי הדעות של הדורות שלאחריו. אבל במה דברים אמורים, אם ההתעצמות היא עם דמותו הממשית ולא עם גרר־צלה המדומה. ודין להודות, כי לא מעט דיבורים על ברנר ביִחוד אלה הנשמעים בשולי מערכים ומופעים של פומבי, חסרים כאותה התעצמות, בדומה לאותו בן, הבא לבדוק ירושת אביו, ונוטל אך שנַים־שלושה כלים, היפים למַתכונת הרהיטים של ביתו, ואינו נותן דעתו על כך, כי הירושה היא חטיבה שלמה לעצמה, ועֶרכה היא בכוחה לעמוד כחטיבה שלמה לעצמה, בהמיר הטעמים והאָפנות, והכל לפי הנערך והמעריך. כללו של דבר: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים, לא כאמִתוֹ ולא כקירובה של אמתוֹֹֹ.
ג
התשובה היא לאו — כבר ניתן לי להעיר ולחזור להעיר על התמיהה, כי לא בלבד בני דורו של ברנר, אלא אף בני הדור שלאחריו, ששורש גידולו היה אחר ושונה, ואף מזגוֹ וסברוֹ היה אחר ושונה, נכבשו לכוח רישומה של יצירתו, עד שראו את עצמם זהים עם ראשי גיבוריו, גם באין כל הצדקה אובייקטיבית לכך. ולא עוד אלא גם בדורנו עתה, אנו רואים כחזון הזה — מבין שיטיה של ההתעניינות המחודשת בברנר ותגברתה, מבליחה ההזדהות שאין בידינו לפרנסה לא בשיתופה של ביוגרפיה, ואף לא בשיתופה של פובליציסטיקה, כי מה לו לעולמם של בנינו, עתה ופה, ולעולמו של בן הישיבה ברוסיה הלבנה, שנתגלגל מגיטו לגיטו, לונדון ולבוב, ואף בבואו לארצנו, גם יפו גם ירושלים כגיטאות היו לו, ושאלת מה־לי־הכא־מה־לי־התם שאלה, ולא פחות, משהוא, הסופר, נפתל על אפשרות ראִיה אחרת, שסמיכתו, הפרובלימטית למדי, על יִשוב־העובדים המועט, שחי עמו ובתוכו, הרי אותו יִשוב־העובדים המועט נפתל על כורח ראִיה אחרת, שמי שנחשב לו סופרו אינו רשאי להתעלם הימנו, ואף עתה, כל שמתעלם מנפתולי־כפל אלה, מתעלם מצד גדול של המתיחות שבין הסופר וסביביו, אמרתי: צד גדול של המתיחות שפעמים הוא מגיע כדי עיקרה.
אפשרות ההזדהות שראינו, חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השניה, שרבים בהם היה בהם מחילופם הקלוש או הגדוש של ראשי גיבוריו של ברנר על רוחם ומזגם, כשם שהיא חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השלישית, ולאחריה, שרובם ככולם היה בהם מהיפוכם הגמור והחלוט של ראשי גיבוריו של ברנר, והיא כחידה האומרת פתרוני.
בעצם, חזרתי עתה על הרהורים, שעשיתים פתיחה למה שאמרתי בסדר חלוקת הפרס על שמו של ראובן שנקר, וצירפתי לה המשך. הפרס הזה, שכמה ממוסדי ההסתדרות שותפים לו, נועד למתן סיוע לעבודות־חקר, הנעשות בעיקר בתחומיהם של מוסדי הלימוד הגבוה, ולפי, שבכללם ניתן גם פרס לעבודת־חקר על י. ח. ברנר, ובהמלצתי ניתן, נעניתי לבקשה לומר בו מלה.
ד
ובכן, לענין חידת ההזדהות הנזכרת, דומה עלי, כי נסיוני־הפתרונות המצויים הם, בעיקרם עתה, שנַים. הפתרון האחד שקולו רם יותר, ופתרון אחר שקולו צנוע יותר, והצד השוה, שחידת ההזדהות מתפרשת, לאור הפתרונות האלה, כפן אחד ברוב הפנים אשר לכוח רישומה של יצירת ברנר וחיותה, הפלג מעֵבר לשעתה. הפתרון הראשון לשונו: אמִתוֹ של הסופר היא הגורמת לכך.
לענין הפתרון, שקולו רם יותר, דין לזכור ולהזכיר, את המפקפקים במשקלה של אותה אמת, בין מצד האומרים, והם לא מעטים במבקריו־לשבח, כי אמִתו סובייקטיבית היא, בין מצד האומר, והוא הבולט שבמבקריו־לגנאי, כי אמת פתולוגית היא. לענין הפתרון, שקולו צנוע יותר, דין לזכור ולהזכיר את המפקפקים במשקלה של אותה אמנות, בין מצד האומרים, כי רצונו של הסופר לחשוף את אמתו, כמערכת־חיים על מסכת חוָותיה כהוָייתם, קיפח, ואפילו מדעת ובמכוּון, את אַמנותו; בין מצד האומרים, כי כרחו להיאדק לאמִתו, כמערכת־חיים כסדר התרחשותה ודיוקה, לא הניח לו רוַח ראוי לאמנותו. ואם, אמנם, שתי ההנחות או המסקנות האלו, היחסיות של אמִתוֹ והפחתיות של אמנותו, יש להן על מה להישען, הרי השאלה מתחדדת פי כמה וכמה: הפרדוקס של גודל רישומו ועומקו בדורו, לא כל־שכן בדורות שלאחריו, כיצד?
ה
אם, אמנם — שתים תיבות, שהקדמתי לאותה שאלה, הן כאן העיקר. הדין נותן, שנכוון את עצם השאלה לבעלי־הזכרונות שהם עתה מועטים ורוב דבריהם סדורים וערוכים לפנינו, אך יותרת הדין נותנת, שנכוון את עצם השאלה, לבעלי־המחקר, שהגיע תורם גם הם, והם עתה מתרבים, שכן מרחק הימים מניח לו למחקר פתח מתרחב והולך, ואף מעודדו ותובעו. תביעה זו נענו לה, זה מקרוב, שני חוקרים — האחד, יוסף אבן, שיצא לבדוק בעיקר אמנותו של הסופר; האחר, יצחק בקון, שיצא בעיקר לבדוק אמִתוֹ. שניהם בני דור רחוק מברנר. ראשון — יליד גרמניה, מבני עליית הנוער, היה חבר בקיבוץ בגליל, אחרון — יליד פולין, מבני עליית השואה, חבר בקיבוץ נצר־סירני. שניהם זכו, אחד־אחד על מחקרו, בתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים, ושניהם משמשים בהוראה אקדמית, ומחקריהם על ברנר שקצת פרקיהם נדפסו ברבים, עתידים להתפרסם בשלמותם במגילות־ספר, ולא ייאמר בזה אלא קצת שבחם.
ו
להערכתו של הראשון. יוסף אבן, ייאמר, שמחקרו בנוי בעיקרו על הקאנון המקובל של ברנר, אלה כתביו במהדורת פוזננסקי, ודרך דיונו דו־סטרי — מן החומר שנבדק לו בדיקת ניתוח שקולה ומדוקדקת. אל התיאוריה, או התיאוריות; ומן התיאוריה, או התיאוריות, מעשה חוקרים, גם של בני־דורו של הסופר, גם, ואפילו בעיקר, של בני־דורנו, אל החומר. הליכה דו־סטרית זו היא כורח, שכן החוקרים ההם שליטים, אמנם, בענפים רבים של ספרות העמים, אך ספרותנו אינה בכללם, וממילא כמה גילויים של יִחוד טעונים גישה וטיפול מיוחדים והחוקר קיים תפקידו באחריות־למופת, וסיכום מחקרו: ברנר הוא אמן מובהק. מעולה בכושר העיצוב ומושלם בכשרון החיטוב.
ז
להערכתו של האחרון, יצחק בקון, ייאמר שמחקרו בנוי בעיקרו על תשלום הקאנון המקובל של ברנר, כי מהיות ענינוֹ מצומצם על תקופת חייו ויצירתו של ברנר בלונדון, נטל עליו לבדוק את הפרשה הזאת עד מיצויה. ועלתה בידו ולצבור ולבדוק רוב חומר, ששיערנו מציאותו. אך באמת לא שזפתו עין חוקר. הכוונה היא לכתיבתו הענֵפה של ברנר, שלא נקבצה במגילת־ספר, והפזורה וזרויה על־פני דוכנים הרבה, ורובם ככולם שׂפוני טמוני אבק, והם עשרות־עשרות דברים, נידחים ונשכחים, ביחוד בלשון יידיש, שחוסר ידיעתם גורר אחריו חסרון דעת בחייו ובפעלו.
ח
ואדגים את הענין בנקודה נחשבה, והיא עמידתו של ברנר בתסבוכת היִחוסים של הפלגות בישראל, שהתנצחו זו בזו ברחוב היהודים וציבוריותם. ידענו כן ידענו, כי היה מעוֹרה בחוגי ה“בונד” ופעיליהם, ועם כל ריחוקו מהשקפתם על תכניתה וסעיפיה, סייעם באופן ששיתף את עצמו בעתונותם. אבל נער הייתי וגם זקנתי, וכל אותם הימים לא מש האינטרס שלי בברנר, אך קונם עלי אם ידעתי תיבה ממה שעשה ממש, על דרך הכתיבה והתרגום, בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים (אנסקי הזמינוֹ לעבוד במדור המיוחד לפעולת־תרבות מיוחדה ביידיש במפלגתו), וכן בחוגי הטריטוריאליסטים, ואף “פועלי־ציון”. אין צורך לומר, כי לא נמשך לאלה ולאלה משום פרוגרמה זו או זו אלא משום מסירת־הנפש שלהם וכמידתה. על־כל־פנים אם הוא מתח על כל עשיותיו אלו וילון של היסח, חוקריו אינם רשאים בכך, והמחקר שלפנינו מלמדנו, כי תשלום הידיעה מחייב גם תשלום כינוס של כתביו שיתוַספו עליהם כמה כרכים.
ובינתים נחזיק טובה לשני החוקרים שסייעונו גם בהאדרת הבנת האיך, גם בהקפת ידיעת המה, ומיניה ומינה תסתיים שמעתתא.
ט
ואם להחזקת טובה נרחיבה על רשות הזכרון, זכרון ברנר, שהיא לעת־עתה רשות צנועה, חלקה התעוררות יחיד ויחיד, חלקה טירחת מוסד ומוסד. כן, למשל, הטירחה להדפסת־צילום של “המעורר” והוצאתו בשני כרכים, באופן שכתב־עת חשוב ואָפייני זה חדל מהיות יקר־מציאות, והוא עשוי להתפשט ברבים. כן, ביחוד, הדאגה לשמור זכרונו וזכרון ריעיו האחרונים בבית, שבו ובסביביו נרצחו באותו יום מר ונמהר. היו בהם, כידוע, גם סופרים, בין מי שנשכח למחצה, בין מי שנשכח לחלוטין, ויפה מעשה דוב לנדוי, המשמש בהוראה אקדמית אף הוא, העוסק בהוצאה נרחבה של כתבי צבי שץ, ובכינוס נחלתו של יוסף לואידור, שלא נמצא חללו, ולמדנו קצת על חשיבות טירחתו של המכנס מהרצאתו בקונגרס האחרון של מדעי היהדות.
ולענין הזכרון ומשמרתו ראוי להציב ציון לריעו של ברנר, שלא היה בסופרים, וישב עמו באותו בית, בית יצקר באבו כביר, ונרצח גם הוא. כוונתי לצבי גוגיג (אחיהם של חוקר־הלשון המופלא ר׳ ניסן ברגגרין ושל המורה ר׳ אליעזר בן־ערך, החיים עמנו לאורך ימים), שנשמרו לנו שלושה מאמרי זכרון והספד עליו —האחד נכתב בידי חיים ארלוזורוב (״הפועל הצעיר״, שנה י״ד, תרפ״א, גל׳ 27) והוא אז נער צעיר ולקח חלק בפלוגת־ההגנה בנוה־שלום; והאחר נכתב בידי ז. ברזילי (“קונטרס”, כרך ד׳, תרפ״א, חוב׳ ע״ח־ע״ט), שעל שמו נקראת ספריית הפועלים בתל־אביב, האחרון נכתב, כתום שנה לרצח, בידי דויד יוסף בורנשטיין (״יידישע רונדשאו״, 1922, עמ׳ 238), המדקדק המפורסם ופרשן לשונו של ביאליק. וזאת להעיר, כי אף שלושת המספידים מיתתם שלא בידי שמים — ראשון נרצח על שפת ימה של תל־אביב; שלאחריו טבע בימה; אחרון נספה עם נספי־השואה.
י
ודאי. כי בזה אנו נוגעים בהדי כבשי דרחמנא, אך כבר נגעו גם נגעו בהם. וביותר ידידו הגדול והנלבב של ברנר, הוא ר׳ בנימין. הוא חזר והוסיף וחזר לענין מיתתו של ברנר, בהעמידו אותה במה שנקרא לו: מעגל הנסתרות וטרח להאירו אור הנגלות. השאלה הנועזה היא: האם ביקש ברנר את מותו ותשובת ריעו זה: הן. הוא שאל כשאלה הזאת גם לגבי אחרים: לאסאל, הרצל, ודברים לו בזה והמצוי בכתביו יודעם. כשפירסם את מאמרו על ברנר “בצל האילוסיה”, ואני עסוק בעיונַי בברנר, שהעלו לי ספר רב־כמות, שרובו ככולו, זה ארבעים שנה ומעלה, עמי בכתובים, ענני במכתב שאני מפרסמו בזה:
על ברנר
(בקשר עם מאמרי “בצל האילוזיא” ומכתב שטוק אלי)
נפגשתי עם ברנר כשבוע לפני מותו. לעת ערב, ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הפגישה היתה מקרית. הלכתי לטייל עם אשתי ונתקלנו בו. הוא בא בצעדים מאוששים שלא כדרכו (רגליו דרכו אז עוז בניגוד לרישול הרגיל אצלו). היה לבוש יפה. זקנו מגודל וסמיך. הפגישה גרמה לשנינו מעם מבוכה, כי היה כבר איזה זמן ביפו ולא נכנס אלי. אני מצדי לא חפצתי ללכת אליו, כי אמרתי אם מסתתר הוא בוַדאי טעמו ונימוקו עמו. שאלתיו אם ייכנס אלי והוא ענני, כמדומה, שהוא מסופק. אולי עוד החלפנו מלים אחדות. אך הרגש שתקפני היה שונה לגמרי מכל הרגשות הקודמים. הרגש אמר לי: אדם זה כבר לא מעלמא הדין. הוא נמצא כבר בעולם אחר (מן הצורך לכנות רגש זה בשם מיסטי. מה לעשות). אך זוכר אני היטב ובבהירות ובלי שום ספק, כי נפעמתי עד מאוד על־ידי הרגש הזה בשעת הפגישה וגם כאשר נפרדנו לא יכולתי במשך רגעי מספר לדבר עם אשתי.
צריך אני להוסיף, כי הכרתי אותו במשך ט״ז שנים וראיתי אותו במצבים שונים. אך לא במצב כזה. ואף גם זאת: הוא התנהג בחייו תמיד בפשטות ובחוּלין, בחוּלי־חוּלין. וגם אני נהגתי אתו כך. ולכן היה זר ומוזר הרגש הזה.
אך אם נניח. כי הוא בלא־יודעים שאל את נפשו למות, הרי מתעוררות השאלות: על מה ולמה? איני יודע אם אתה דנת בזה ולאיזה חוף הגעת. בפשטות יש לראות נקודות אלו:
חולניות גופנית (זה ידוע גם ממכתביו).
חולניות פסיכית, פסימיות. חוסר חוש־החדוה.
התסביך המיני (כאן יש עוד תעלומה).
ההכרה כי מצב הישוב והפועלים וכו' עולה למעלה, להטבה, בניגוד לגרונדשטימונג של “אובד עצות” ושאר גיבוריו, שהם היו התגלמותו הוא.
ואחרי כל אלה הרי אין כאן אלא השערה התלויה בשׂערה. הרגש שפיעמני הוא אמנם מוזר אבל אין למדוד מכיוצא בזה.
הייתי יכול לספר לך בע״פ (=בעל־פה) אולי כמה דברים עליו, שלא נתבארו לך ממקום אחר. כתבתי עליו מעט מאוד. אדמה כי ספרי “על הגבולין” כבר המצאתי לך וראית מה שכתבתי שם. יש אצלי באיזה מקום רשימה בכת״י עליו שכתבתיה בשעת ענין ליפשיץ ברנר (בטח ידוע לך) והוא אז קרא אותה והחזירה לי וכנראה הסכים לה. אבל ברגע זה קשה לי למצוא אותה.
זה הכל מה שאני יכול עתה לכתוב לך. בכלל תקפתני חולשה בימים אלו (אמש גם שכבתי במיטה ולא יכולתי לבוא לנשף ברנר) והכתיבה קשה עלי.
הנני מצרף פתקא גם בנוגע ללאסאל. שלום רב.
[ערב ראש השנה תשל״ה]
ואיך היו הדברים
מאתדב סדן
ואיך היו הדברים — הוא, כידוע, מטבע השאלה ששומע הסיפורים שואל את מסַפרם, והיא מצויה בספרותנו: ואם במיטב־השיר כך, במיטב־האמת לא כל־שכן. הלכך שמחתי באומרים לי, כי מורי וידידי מנדל זינגר בהתיצבו עֵר וקשוב על סִפה של שנת־גבורותיו, אמר ללקט נפוצות זכרונותיו, שקצתם כבר נתפרסמו, ולשית להם נוספות ולהביאם במכונס לרשות־הרבים. ואיך היו הדברים — היא, בגבול זכרונותיו, שאלה צרה ורחבה כאחת. היא שאלה צרה — אנו, תלמידיו וידידיו, ועיקרם בני עיר מולדתו וגידולו, ראינו אותו כחלוץ ההולך לפנינו, באופן שכל חבורת־עולים סברה, כי פועל בה משהו מכוח־כוחו, ולפי שרוּבּנו ילדים היינו בימי עלייתו הראשונה לארצנו, נחרת בנו זכרהּ כדבר שיש בו מהבהובו של מיתוס־זוטא. היא שאלה רחבה — גלי העליה השניה הקיפו, כידוע, כמה וכמה גלויות, ודיה קריאה בספר “יזכור”, שהיה אהוב ונערץ עלינו, בני דור צעיר יותר, כדי להעמידנו על כך, אבל היו אלה גלים, שככל שהפליגו ממזרחה של אירופה למרכזה ולמערבה, לא כל־שכן מעֵבר לאוקינוס, כוח משיכתם וגריפתם היה מתרפה והולך ומנין העולים היה מתמעט והולך. אכן, מספר העולים בני גליציה לא היה מרובה בקרב העליה השניה, והביאור הניתן לכך, כי אורה הקלוש והנערב של מלכות־בית־האבסבורג השרה את יהודיה בשלוה, מה שאין כן צלהּ המעוּבּה והאפל של מלכות־בית־רומנוב, שהשרה את יהודיה בחילופה, ושעל־כן לא נשתוו בה בגליציה הכוח הדוחה של גלותם והכוח המושך של ארצם־מקדם. והיא כמובן, עדות לטובה לאותם היחידים, שלא הניחו לה לאותה שלוה שתרגיעם בהשלייתה ונחלצו כאחיהם שמעֵבר לגבול, והיו בעולי־ציון.
ואם אמרנו שבחוֹ של מנדל זינגר על שנמנה, בימים הרחוקים ההם, עם המיעוט האחד, עולי־גליציה, דין שנאמר שבחוֹ, שנמנה עם מיעוט־בתוך־מיעוט. שכן שתי התנועות, שהיו שושביניות ראשיות בעליה השניה, תנועת “הפועל הצעיר” ותנועת “פועלי־ציון”, לא היו שותפות שוות בהכרת הדחיפות וההיקף, שהראשונה קראה לעליה ונענתה והאחרונה נענתה אף כי לא קראה לה. הדברים אמורים ביחוד בתקופת עלייתו של מנדל זינגר, חבר "פועלי־ציון ומראשי תנועת־הנוער שלה, שגם הוא גם חבריו מקרוב, חברי אגודת “חלוצי־ציון”, שנוסדה בעירנו ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה וכמדריך, גם קצת חבריו מרחוק נלחמו לחובת העליה וקיומה ופירסמו כרוז — ומחַברוֹ, אמנם, מנדל זינגר — בעתונם “דער יידישער ארבייטער” והוצרכו להגן על דעתם בפני קברניטי מפלגתם, כליאון חזנוביץ שנסתייע בסמכותו של יצחק בן־צבי.
איך היו הדברים — כבר שאלנו, אנו בני הצעירים כדי דור, כשנמצאה לנו בבית־העם שבעירנו חותמת “חלוצי־ציון” וחשנו, כי היו לנו קודמים ולא נחנו עד שנודעו לנו תולדות האגודה לפרטיה ולפרטי־פרטיה.
ב
והנה בבוא מנדל זינגר (בספרו: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל לפני ששים שנה”, חיפה, תשכ״ט) להשיב תשובה מספקת לשאלה הזאת, באו לפניו שתי דמויות ונראו לו — אחת אחת כמרכז תשובתו — יוסף אהרונוביץ, שישיבתו בעירנו היתה ברכה לה ולו, ושבה נבחן לו כוחו לעשות נפשות, באופן שעשה לנפשות ובנפשות, כדרך שעשה בבואו לארצנו, שעלה בה למעלת ראש וראשון במפלגת “הפועל הצעיר”, וערך כלי־מבטאה, שהיה כתנועה לעצמו; יוסף חיים ברנר, שישיבתו בלבוב היתה ברכה לה ולאגפיה, ושמו ושמעוֹ הגיעו לטובי הצעירים המרגישים, ומנדל זינגר בכללם, ומזלו גרם לו, שעלו באניה אחת ונעשו קרובים זה לזה.
אבל עוד דמות אחת תבעה, כדרך־הטבע, מעמד של מרכז לעצמה, והיא — עיר־מולדתנו, על אָפיה וטיבה, כעיר שחוּבּרו בה יציאי גלויות שונות, שהיתה עיר־גבול ומעבר־גולים, ונתלבתה בה עזרת־אחים, וכל בחור וטוב אחיסמך ואחיעזר.
וקורא הספר שלפנינו, יראה בעליל את ציוני־ההתנגשות שבין המרכזים האלה, יעמוד על טירחתו הנאמנה של המחבר להיאמן לרגש אהבתו אליה, ולהעמידם לפנינו בכמה דרכים.
ציון נאה הוא לדרכו ואָפיוֹ של הכותב, שאינו פותח בזכר הרהורי העליה ותכונתה שלו עצמו, אלא בקטעי־מכתביו של י. ח. ברנר, המביעים את הרהוריו ופקפוקיו בפתח עלייתו שלו. ובין אם נניח, כי המחבר ראה הגותו והגיגו של הסופר דומים למה שהיה כבוש בלבו שלו — ואנו רחוקים מהנחה זו; ובין אם נניח, כי ראה את הגותו והגיגו של הסופר שונים ממה שכבוש בלבו שלו — ואנו קרובים להנחה זו, סבר, וכדין סבר, כי עלייתו של איש־המכאובות, הנפתל בסבכיו, הוא ענין גדול לענות בו, ושעל־כן הקדים המחבר את תעודתו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטויה באיגרותיו, לעדותו שלו עצמו — זימונו באניית־עולים וזימונו עמו לאחר־כך.
ג
ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו — העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות, ולא רבים בינינו, שזכו לכך, ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעֵבר לגבורות, וכל עדות חשובה, וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל־כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה. ההתעניינות בחזיונו של ברנר הסופר והאדם, שכל הפרדה ביניהם אפשר שתהא מתודית בלבד, אך לא מהותית, היא, בשנים האחרונות, בקו העליה, וכמה וכמה טעמים, ומורכבים למדי, לכך. ההנחה, כי תגבורת ההתעניינות באה בשל פולמוסו של אברהם קריב, שכלל את ברנר בנסיוני הרביזיה שלו לדרכו וערכו של דור־סופרים שלפנינו, במידה גדושה מנדלי ופרישמן ובמידה מחוקה אף ביאליק — יש בה צד של אמת, ואפילו סקירה מרפרפת על־פני הביבליוגרפיה, הכרוכה בפולמוס זה, תוכיח. ואין אני בא לומר דבר וחצי־דבר על הפולמוס גופו — קיפלתי את דעתי המפורטת על כך בהרצאה על אברהם קריב, שהשמעתיה במעמדו בחיפה, — ואסתפק בהערה, כי הבנה למניעיו אינה הצדקתם, כשם שהבנה למניעיו של ברנר בקצת פולמוסאותיו אינה הצדקתם, אבל ההבנה הכפולה יש בה להעמיד פרדוקס, עד כמה שני הסופרים האלה, איש איש במַדוי־דורו, רחוקים זה מזה בהערכה של החזיונות וטיבם, ועד כמה הם קרובים זה לזה בגישתם ואָפיה, שעָצמת מכאובם נאבקת במאזני־שיקולם ומכרעתם. הלכך, לא פליאה היא, כי מי שעצמת כאבו היא כשלהם ואינו משעבדו לשיקולו, ויגיעה קשה היא לו, או עצמת־כאבו אינה כשלהם והוא משעבדו לשיקולו, ויגיעה קלה היא לו, התעוררו לומר בו בברנר מה שבלבם, וביחוד מה שבהגיונם, וממילא בא כעין חידוש של התעניינות בסופר, שנגבבה עליו שגרת־הערכה, שמתוך שלא הזקיקה את עצמה לבדיקה חוזרת, נעשתה כאסימון השחוק. אבל צד של אמת אינה כל האמת — חידוש ההתעניינות בברנר ותגברתה באו משום עצמן, שכתביו, אשר יד־אמונים דאגה לחידוש מהדורותיהם העלו עצמם לפני דור־קוראים־ומעיינים חדש, ונתבקשו לעמוד במבחנו של מרחק־הימים, שפירושו תמורות תפיסה וחילופי־טעם.
ודאי, לא מעט שורת ההרגשה הסובייקטיבית נותנת — שותפות ממשית או מדומה, בין דור־שילשים מתמרד על הוריו ומוריו, לבין דמות של מורד מובהק שלפניהם; אך הרבה שורת המחשבה האובייקטיבית נותנת — דינה המתחדש של רשות הביקורת וחשבונה המתחדש של חובת־המחקר. לענין הביקורת אמרנו רשות, שכן בעליה רשאי לצאת מלפני עצמו, שיוכל להגיע אל החזיון הנידון; לענין המחקר אמרנו חובה, שכן בעליה חייב לצאת מלפני החזיון הנידון, גם מבלי שירצה להגיע אל עצמו; ואם הרשות דרכה להקל, החובה דרכה להחמיר, וביותר אם מרחק־הימים גדל והולך, ועמו גדל והולך חסרון האינטימיות, שאינו מתפצה בחסרון הפנייה, ושני החסרונות עשויים שיתמלאו במיצויו של מצע־הידיעה.
ולא ייפלא, כי הרחבת מצע הידיעה על ברנר וחייו ופעלו הוא עתה ענינם של הלנים בהלכה זו (שקד, פטרסון, יצחק בקון, י. אבן) והצד השוה, שאינם מסתפקים במה שמסתפקת הביקורת המצויה — הקאנון של הכתבים הנתונים בידינו, אלא מבקשים להגיע למקורות חדשים, ביחוד אלה, שלא היו לפני מבקרים ומעיינים.
ד
ואין צריך לומר, כי החקר יפה לו ריבוי עדויות אמינות, כדרך החיבור שלפנינו, שעיקרו ועצמו דברים כהוָייתם — נער בנערי ישראל, שגדל בעיר ואם בישראל, בביתם של יראים ושלמים, ונמשך בקדמת־נעוריו לאהבת ציון והלך אליה, והוא מספר דברי־חייו כתומם: תיאור עירו, עיר־הספָר, מקלט־מהגרים, הנמלטים מפרעות ונגישות, תיאור מקצת עברהּ כמרכז ההשכלה, וספיחה, אלה זַמרי־ברוד הנודעים, וברל מרגליות בראשם; היציאה ממנה דרך וינה וטרייסט ועימות בין חוָיותיו שלו וחוָיותיו של ברנר, כפי שבאו על גילוים בסיפורו “אגב אורחא” (וזכורני שומר בבית־החולים “הדסה”, בעודה ברחוב הנביאים בירושלים, ואף הוא היה באניה ההיא, הוא־הוא העולה מדרוהוביטש, המתואר בסיפור, ומפירורי דבריו למדתי, שראה את ברנר ראִיה משלו, ואף היא ראִיה של הפלאה); פרשת האינקוגניטו של ברנר ומִשחק־ ההסתר־והגילוי שבה, בואו לארצנו וביקורו, ביקור־הבכורה שלו, בלוייתו של אהרונוביץ בירושלים ופגישתו של המחבר עם שני האישים הנערצים עליו במסיבת הסמינריסטים. ולענין יוסף אהרונוביץ, כשם ששמענו על פעולתו בעיר־מולדתנו לפני עלייתו, אנו שומעים עליה לאחר שיצא, כנבחרה של מפלגתו לקונגרס, וכנבחרם של תלמידיו ומוקיריו בעירנו לכינוס הסתדרות העברים, ושב לשעה קצרה ליתן דין־וחשבון לבוחריו שבעירנו, וכך שומעים אנו על החלוצה, בת־עירנו, חיה ברכה לבית ליברמן, שהלכה עם ארוסה חיים צימרמן, בן ברסטצ׳קו, והיו בין ראשוני חברי דגניה ובאיכרי יבנאל, ועל פגישה נלבבה, שהיתה בבית שאֵרה ר׳ יששכר בר סגל, ממכובדי העיר וראשי חסידיה לפני עלייתם.
ה
ונאה הוא גם צירוף דפים מיומנו של המחבר, לאחר שראה והראה בעיקר את זולתו, הוא מניח גם פתח לראות עצמו, וממילא בולטים לא בלבד הצדדים השוים אלא ביחוד הצדדים השונים שבינו לבין אלה, שטרח נאמנה להעמידם לפנינו, והוא ניצב לפנינו כמו שהאלוהים עשה אותו ישר והוא מבין את ההם המבקשים חשבונות רבים.
[אייר תשכ״ט]
א
אם נאמר, כדרך השגרה, כי זה מקרוב נחתמה לעינינו פרשת־ימים שׂבעת־ימים ורוַת־בינה, נאמר דבר, ששורת־ההגיון מסייעתו שייאָמר, כי האיש זקן, ובלכתו לא היה לו, במשפחת־הסופרים, אח לגיל זולת צבי סקלר שיאריך ימים, הצעיר ממנו כשלוש שנים, אבל הוא, זקן־הסופרים, שופמן גופו, לא היה משלים לשורת־הגיון זו, ולא בלבד שחסר כ״ח שנים להשגה המקסימלית שלנו לאורך חיי־אדם, אלא משום שלא הודה בשׂוֹבע־חיים אלא ברעבונם, רעבון־תמיד, כשם שלא הודה ברוָיית־בינה אלא בצמאונה, צמאון־תמיד. וכך, אמנם, היו עשויים חייו, הן בחינת מקבל הן בחינת נותן — רוב שנותיו, עד זיקנה ושׂיבה, ראש נתינתו בכתב ומִשנה לה בעל־פה; ומיעוט שנותיו עד זיקנה ושיבה, ראש־נתינתו בעל־פה ומִשנה לה בכתב.
אמת, שיחו לא היה מקלח והולך ברשות־הרבים, שבה היה כמעט אילם, אלא ברשות־היחידים, שבה היה דיבורו רווח יותר, אם כי מצומצם גם הוא, באופן שאָפיה של שיחתו היה עשוי כאָפיה של כתיבתו, אבל מי שזכה להיות בכלל מאזיניו, שלא פטרם בשהי־פהי, יודע ועֵד, כי ליד שופמן־קמאה־שבכתב היה גם שופמן־תניינא־שבעל־פה, ואם יתעוררו מקשיביו להביא מדבריו, כדרך שקצתם כבר הביאו מהם, ונוספה ערוגה נאה על ערוגות גנו וחמדותיו.
ב
אמרתי עליה, על דרכו ברשות־הרבים, שהיה בה כמעט אילם, שהרי פעמים מעטות יצא מגדרו, ומי לא יזכור את קבלת־פניו על גגו של בית בתל־אביב, ודבריו המעטים, שלא היה כבדיחותם, כשם שלא היה כרצינותם, ושבהם העמיד על אפשרות ההבדל שבין הערכה של שופמן־מרחוק לבין שופמן־מקרוב, והזהיר מפני האכזבה העלולה לצמוח מכך, והסמיך כדבר־תנחום אִמרה קדומה מתוך הדגשה, שגם היא לא היתה כבדיחותה כשם שלא היה כרצינותה: חבל על דאבדין. ככל שהייתי נזכר רשמה של אותה אמירה, שהיתה סיום דבריו, ביקשתי לידע את שמאחוריה, ונראה לי, כי היא באה לרמוז על דרך חייו, שרובם עברו עליו שלא במחיצתו של ציבור עברים, אם סופרים אם קוראים, ולא בלבד בכפר הגויים, כפר ווצלסדורף בשטיריה כך, אלא אף בכרך גדול, וינה המעטירה, כך; ואפילו בעיר רוחשת הוָיית יהודים כלבוב, כך. ורמיזתו זאת מעלה את הקושיה: איך נשא באותה בדידות ארוכת־ימים, בדידותו של קול שאין אוזן מזומנת לו על כל סביביו, מבלי שחדל להיות אטרקציה לקוראו הרחוק־במקום והקרוב־בנפש, או אם להיעזר בסמיכות, שהיא לכאורה סתירה־ממנה־ובה: איך לא חדל באוירת־בדידות זאת, מהיות הפתעת־הקבע החיה והמרעננת ללשון העברית ושוחריה עֵרי־החושים ואניני־הטעם: והיא חידתו וסוד פתרונה סודו.
ג
והרי החידה הזאת נמשכה לה אחותה הגדולה כמוה או ממנה, והיא תכונה המיַחדתו בין טובי־הסופרים, שכן הללו, ולא מלבד מבני הדור שלפניו, אלא גם בני דורו, ואפילו בני מעגלו, סופרים כפולי־לשון היו, בפרופורציות שונות, והדבר נראה ואף היה כדרך־הטבע, אם כביאורו של ביאליק במשל נעמי ורות אם כקירובו. ואילו הוא, שופמן, כתיבת יידיש, זולת פירורים ומעט תרגום עצמו בידי עצמו, חסרה מספרו, וכמותה כניסויי כתיבתו, אם רוסית (ועד קורולנקו הגיעה ופסלה גם בהעריכו מקוריות כשרונו) אם גרמנית (ועד השתתפות בתחרות של עתון מצויר הגיעה), לא זו בלבד שלא יצאו מגדרה של אפיזודה טפלה אלא אפילו לא נכנסו לגדרה. הריני מדגיש ענין זה אף משום הידידות, ידידות־נעורים האדוקה שבינו לבין אברהם רייזין — כשם שהוא, שופמן, העריך את כשרונו המבצבץ של ידידו, והלא הוא שכתב מבוא לבכור־ספריו “צייט לידער”, כך רייזין העריך את כשרונו הגדול של ידידו, ועשה לו רוב פומבי, כמתרגמו וכמבקרו, ומהיותו אביר היידישיזם, שאדיקותו בו הסיתתו לכפירה בכוח יצירתה של הלשון העברית, כדי כך שנפסלו לו בסיטונות יוצריה ויציריה, הרי קבע יוצא־מן־הכלל: ג. שופמן. אף אחיו, זלמן רייזין, שדרכו ככל שניתן לו או נדמה שניתן לו, בערכי הלקסיקון שלו, להטיל עוקצו בטיב החלקה העברית של סופר כפול־לשון, מדבר בו בשופמן בנעימת־ההוקרה של אחיו והצד השוה שבאחים היא אנחת־סתר על חלקת־יידיש הנעדרת מספרו של נערצם, והוא, אמנם, העדר האומר דרשני.
ד
אך אם לא נמצאה לנו אחיזת־ביאור בלקסיקון של ז. רייזין הרי היא נמצאת לנו בלקסיקון של ג. קרסל — בעוד הלקסיקון הראשון מדבר על זימונו של שופמן עם מחברים ורישומם — י.ל. פרץ, ברדיצ׳בסקי, נומברג ורייזין, כולם סופרים כפולי־לשון, הרי האחרון הנסמך על עדותו של שופמן עצמו, מדבר על זימונו עם חיבורים ורישומם — המהדורה העברית של כתבי מנדלי, ביכורי תרגומיו של טשרניחובסקי, ללמדך, כי כאן וכאן, נשקף לו מעמד־לשון חדש, תם ושלם, העשוי להיות בסים לכתיבה עברית, שאינה צריכה סמוֹכה מחוצה לעצמה ומספיקה לעצמה, ועל־גבי הבסיס הזה בנה את הדיוטה שלו בפרוזה העברית. עד־מה קנאי היה לשלשלת־יוחסין זו אוכל להעיד בחינת בדידי הוה עובדא — במאמרי לכבוד יובל גבורתו (נכלל בספרי “בין דין לחשבון”), ניסיתי לעמוד על ההבדל שבין נוסחו של מנדלי לבין סגנונו של שופמן, וביארתיו כדרך מרידת תלמיד על רבו, כמעשה שחרור, שכוונתו להיות ולעשות כרבו, והגדרתי את פירוק הנוסח, ששופמן הוא העז שבמפרקיו, כהכרח לגופו וכצורך לאפשרות שיבה אל נוסח, מעשי עגנון והזז, והוא נוסח שונה, אחר, חדש, שאינה דומה ירושת מנדלי לפני גנסין ושופמן כירושתו לאחריהם. משקרא שופמן את דברי, הקפיד עלי, לאמור: זקנת ואמרת דברים לא־כן; וניסה כדרכו בקצירת האומר, להסבירני מה עיווּת עיוַתי, שהטלתי מחיצה בינו לבין מנדלי, והזקקתיו לצינורי־עקיפים שיוליכו אליו, והרי יניקתו מתחומו יניקת־מישרים. אמר: הוא, מנדלי, שלימדני סוד הלשון ההולם במהודק והמבקיע במפולש את הענין, ואנו תלמידיו, ואל תטיל ברוגז בינינו. וכדי לפייג את כעסו המדומה, פרץ בצחוקו, צחוק סטאקאטוֹ, חזר ואמר: כולנו תלמידיו — ביאליק, טשרניחובסקי, ומי לא? והוסיף: אַפּרוֹפּוֹ ביאליק — הרי זוכר אתה את זכרונותיו של פרידמן עליו? הכוונה היתה למאמר של אחד מחבריו של ביאליק בווֹלוֹזין, שמששמעתי עליו נסעתי אצלו למוצא עילית, וסיפר לי מה שסיפר, וניכרים היו דברי־אמת, וביקשתיו שיעלה דבריו על הכתב ומשהעלם פירסמתים ברבים, ובהם מעשה ששופמן נמשך לו במיוחד: שני החברים קראו ספר, והוא עיבוד עברי לעיבוד גרמני של סיפור רובינזון קרוזו. נטל ביאליק עפרון וניסה לצייר את פרטי התיאור, לפי שנאמר בספר, כדי להוכיח, כי המחבר־המעבד לא ראה לפניו את העצמים וסדרם, ומערכת יִחוסם זה לזה, כי תחת אשר מטבעות־הלשון ישמשו את העצמים לתאר טבעם ואמִתם, באה מליצת הלשון ומשבשתם ורוב מעשיה תוהו.
ה
לא אומַַר, כי נזיפתו של שופמן לא עשתה בי רושם; אדרבה, היא עוררתני להרהר בדעתי וניסוחה; אולם אף לא אומַר, כי משהירהרתי בכך, חזרתי מדעתי; אדרבה, לאחר הרהורי, נראו לי החידוש והמהפך בפעלו כורתים ומפליאים יותר. ומה עיקר הרהורי — בדיקה מחודשת בדרך ביטויו, שהגדרתה המשולשת נעשתה כשגרה החוזרת על עצמה — אם בסדר: קיצור, גיבוש, מיצוי; אם בסדר: מיצוי, גיבוש, קיצור — וכתוספת־סיום לה תיבת־לעז: פּוֹאִינטה. אמרתי: בדיקה מחודשת — לא שנגרפתי קודם לסברה, שנסמכה אל ההלצה, והיא מעשה בשופמן, שישב באאוגארטן בוינה ועיין בתנ״ך, נשאל: אף אתה חולית; השיב: הריני קורא, שמא נשתרבב לי משהו מזה בכתבי ואמחקנו. כי כחוקר הלצות ידעתי, עד־מה אין לסמוך על הלצה, ועד־מה בדיקה של ממש טובה הימנה, והיא עשויה להראות, כי לא גזר, חלילה, חרם על שימוש בלשונות המקרא (לימים אף הכביר יסודם בכתביו וראה בזה מאמרה של נורית גוברין ב“כרמלית”), וידע חמדתה הגנוזה — וכה שמעתי מפיו: צא וראה מה קסמים עשה פרישמן במלה הקטנה “אשר” — אך התקומם אל המליצה ואי־חמדתה הגלויה — וכן שמעתי דבר לגלוג על דרכה של תחילת הפרוזה הריאליסטית שלנו: ״מהלך חדש״ במליצות ישנות — ובה, במליצה, קיים בחינת מחני־נא מספרך, ועשה בעצמו מה שיִחס לו למנדלי: השגת תואם גמור בין הענין והלשון, על דרך המיצוי של שני תארי־הפועל המשמשים את התואם: במהודק ובמפולש.
אך זאת לזכור, כי מלחמתו במליצה לא הביאתו, למערכת־לשון, העשויה כביכול תרגומי שאילה, כפי שסוברים קצת בהולי־דעת — היא הביאתו לשקילה זהירה־מן־הזהירה של תואם תוכן וצורה ולהכרעה דקה־מן־הדקה של זיווּגם, אך הוא לא בדה לשם כך לשון ולא בדה לשם כך תחביר, אלא ברַאם מתוך עצמם, והמדקדק ימצא, כי מעטים כמותו שנאמנו ליסודה של הלשון, על אוצרה (ומי שיחטט בראשוני־מבקריו ימצא בהם מי שתלה בו חיטוט ב“ערוך השלם”) ועל דרכיה.
ו
ולענין נקודת־ההתלכדות של שני סוגי החידה, שפתרונה סודו — חידת יחידות הלשון שלו בדור שכפילותה היה כדרך־המלך או, לפחות, כראש משעוליו, וריחוקו מסביבת סופרים וקוראים שלא גרע משיעור האטרקציה שבו, או כניסוחנו: היותו הפתעת־קבע לטובי קוראים, שהיו ממתינים בציפיה דרוכה לכל דבר חדש שלו ומקיפים עורכיו בקושיה: שבּתו של מי, שבּתו של מי, שבתו של שופמן; דבר שדור־הקוראים הצעיר, לרבות הצעיר ביותר, לא ידעו, ואף אינו יודע לשערו כאמִתו. וראוי איפוא, כי זקני הקוראים יעידו על כך, בסַפרם, אחד־אחד, את הרומן שלו עם שופמן. ובנסותי להתחיל במצוה אעיר, כי לפי גילי עשוי הייתי להיות בכללם, אך לפי שראשית קריאתי בספרות העברית המודרנית נתאחרה, הרי איחרתי אף בקריאת שופמן — אך אזכור עוד את רישומם של סיפוריו, שנתגלגלו באקראי לידי. באקראי למה, — בושני לספר, אך אין ליבוש בדבר־אמת: ראשית זימוני עמו לא היה בלשוננו, כי ראשונה קראתי את סיפורו “עייפים” בתרגומו הפולני של תלמידו, קופל שוארץ, כפי שנדפס בירחוננו, ירחון בני־הנעורים, MORIAH; ונפלאתי עליו הרבה, וביִחוד על ציור נופו של בית־העלמין הישן בלבוב, שלא יכולתי לצאת מכלל תמיהה, כיצד ניתן, בקוים מעטים וחדים, להשרות אוירתו כהוָייתו, כשם שלא יכולתי לימים לצאת מכלל תמיהה בקראי סיפוריו האחרים, שמצעם לבוב שהיתה עיר מפלטי ותלמודי, ועוד ידובר בזה לעת־מצוא. ואף כהחילי לקרוא עברית, לא נזדמנו לי תחילת ספריו, אלא סיפוריו שנדפסו בירחון כפול־לשון, עברית ופולנית, “סנונית”, שהוא, שופמן, היה עורכו, כמדומה הרשמי בלבד, והילכו עלי קסמם, וסימנך: ראשית פרסומי במלאכת־תרגום היה נוסח פולני של סיפורו “המשורר והנערה המתוקה”, וכשהדפסתיו, לפני חמישים ושתים שנה, ב“כווילה”, ראיתי להוסיף בסוגריִם את מקורה: “סנונית”. וַדאי, גודל רישומו של הסיפור הזה בא גם משום הלבּוּביוּת שבו, שניתנה בקוים מעטים וחדים, וניתנה באופן, כאילו המסַפר, בסַפרו על הנער המאוהב, מדבר ממני עלי.
ומה תימה, כי נוספתי על מעריציו, ובבואי לארצנו, וכבר קראתי כל שיצא מתחת קולמוסו, ראיתי זכות וחובה לעצמי לעשות לו נפשות בקרב דור העולים בני־גילי, והייתי משוטט בקיבוצים וקורא סיפוריו ומסבירם. ואם סיפוריו היו כאטרקציה תמידית לי הקטן; לגדולים ממני, במנין ובחכמה, לא כל־שכן – ומה לנו עדות מהימנה כדברי ביאליק על יִחוד ראייתו של שופמן, שהוא רואה טיסתה של צפור אף לאחר שנעלמה מן העין, או כדברי פיכמן, כי בהופיע שופמן היה רישומו עז משל י. ל. פרץ וכדומה. והנה רוב אטרקציות אלו נולדו מתוך חידתו הכפולה — יחידותו ובדידותו, ועל כך יתהו התוהים, בבוא שעת התהייה המחודשת על גודל אמנותו. ובאמרי: חידה כפולה, זכרתי את ברדיצ׳בסקי בפרברה של ברלין והוא יחיד ובודד, באפס סביבה, כשם שזכרתי את מתתיהו שוהם, והוא יחיד ובודד, על אף הסביבה, והם כיוצרים לעצמם מין גיגית של רקיע התלוי מעליהם ושל קרקעם מתחתם. ועם זאת נראה לי כוחו של שופמן ביחידותו גדול משלהם — הרי לא בלבד סביבתו הרחוקה, כדמות רחוב העיר או סימטת הכפר, אלא אף סביבתו הקרובה כדמות ביתו, שפקחה עליו רעייתו הגיורת, לא נשמה בה, לא לשון עברים ולא לשון יהודים, ואילו כתיבתו אין כמהימנותה העברית וכחיוּתה היהודית, ובעלותו לארצנו לא ידע אפילו צלם של חיבוטי־מעבר ויסורים, ומיד ניצב בתוך־תוכו של היום, ודרכו כדרכו תמול שלשום, גם אם נפל בו שינוי והוא עצמו העמיד עליו, כשענה במסיבה, שנערכה לכבודו, ואמר, כי ישנה ממנהגו ויאריך תודתו במאה אחוזים, שכן תמיד הוא אומר: תודה, ועתה יאמר: תודה רבה. אם מותר לעשות את החידוד ענין לדרכו בארצנו, הרי נאמר, כי בכתיבתו המיר נדירות בתדירות ואף היא נסיבה, שהאטרקציה שבה נפחתה ואפילו פסקה, אם כי עיקר הנסיבה היא בתכונה של ספרותנו, היא רהטתה הבאה משום ציפופם של בני כמה דורות, על אמת־זמנים אחת.
ז
אך הפחתה זו ופסיקה זו עד־ארגיעה, כי הרפלקטור, הנע עתה בחפזה, ומתוך שהוא מאיר את בוסרו של היום הוא מכהה את פריו של אתמול, סופו מתעשת, כחוקת ההערכה לאמִתה, ומבחין בבני־הדור, לא לפי גילם העובר אלא לפי ערכם הקיים, ובאה תחייתו של מי ששנותיו האחרונות יצאו מתוך דממה סביבו, כפי שיצאו שנותיו האחרונות של שופמן. הוא, כנראה, טעם אמירתם ומשמעה: תפארת זקנים בני־בנים, שכן, ככל שהבנים אינם יכולים, או אינם רוצים, לגלות תפארת אביהם, באים הנכדים ומגלים תפארת זקנם.
[חשון תשל״ג]
בית־מידות ואגפיו – על חיים הזז
מאתדב סדן
עם י״ב ספריו
מאתדב סדן
הפּליאה לכלל יצירתו של חיים הזז כמותה כפּליאה לחטיבותיה המיוחדות — דמיונם כאגפים, שאף שהם כנוסים בבית־מידות גדול ואחד, הם רחוקים זה מזה מבחינת הזמן, שהוא כעומק זמנה של תולדת־ישראל, מימי המקרא עד לימי תקומתו של חבל לכיש, והם שונים זה מזה מבחינת המקום, שהוא כמרחב מקומה של הוָיית־ישראל, למן הישוב ביער־אוקראינה עד קהילת־היהודים בירכּתי־תימן, והוא, המסַפר הנפלא, חולש על כל העומק הזה בזמנים ועל כל הרוחב הזה במקומות, כי כהיותו בן־בית כאן הוא בן־בית כאן, שטבור אחד, המחבר את כל הזמנים ההם ואת כל המקומות ההם, — אחדות השבטים הפזורים ואחדות־מורשתם ואחדות־תקוָתם, — הוא טבורו שלו עצמו, וּוַדאות האחדות הזאת והוָייתה היא המפרנסת את תעודתו, תעודת מספרה של כנסת ישראל ממש, התופס את הריבוי ומתארו לגוָניו, ותופס תוך־כך את האחדות שמתחתיו. והיא שעמדה לו להיותו שליט, שליטה ריבונית, בכל מיני הוָיה והוַי של ישראל; ולעצמת שליטתו זו לא קדם לו מסַפר ומשורר בספרותנו. ואם הריבונות הזאת היא פליאה גדולה לעצמה, הרי מצטרפת לה תוספת־פליאה, כי בבואו לספר על הצאן הנפוצות מקצה־עולם עד קצה־עולם, הרי עם כל השתקעותו בעולמות הנפרדים, באה כל שורה ומעידה, כי מרועה אחד ולצאן־מרעית אחת ניתנו.
ב
הלכך, בבוא חיים הזז, בימים האלה שבהם זכינו לארץ חמדה טובה ורחבה, להביא לרשות־הרבים את כתביו הכנוסים, חג הוא לאומה, לארצה, לספרותה, ללשונה, ומה גם כי כינוס של חידוש הוא, כי בהניפו עליהם קולמוסו, נתן להם פנים חדשות. אמת, אנו שוחריו ומעייניו, המוקירים פעלוֹ, רואים את כתביו, כנתינתם הראשונה, במעלת השלמות, אך לא כן הוא עצמו, שתביעתו מעצמו ותביעתו מפעלוֹ של עצמו מחייבים אותו במידת שלמוּת גדולה הימנה, ושלא עלתה באופק השערתנו; ויכלתו, שהיא כמעיין המתגבר, נענית לו, ונמצאנו זוכים במתן־מִשנה של יצירתו.
מעשה החידוש על דרך בחינה ובדיקה, צמצום מזה והרחבה מזה, תוספת מזה ושמיטה מזה, היא כמסורת בספרות הפרוזה שלנו ושלהם, וכמופת בספרותנו — כפי שכבר הזכיר כבוד הנשיא — הוא מנדלי, אבל אינו דומה מי שבודק וחוזר ובודק בכתביו, המתארים מציאות יהודית קפואה־לא־קפואה במיצר של תחום־המושב, כמי שבודק וחוזר ובודק בכתביו המתארים מציאות יהודית רותחת, על־פני מפה נרחבת של הוַי היהודים ובמִפנה הרוגש של אחרית היִחוד לשבטי־ישראל בגלויות וראשית האיחוד לאומה בארצה, ונמצאת מלאכת־מחשבתו ומחשבת־מלאכתו של המסַפר בחינת תורה ולימוד היא צריכה.
ג
כינוס הכתבים של חיים הזז, שזכינו בו עתה, כולל שנים־עשר כרכים, וכבר שמותיהם לעניניהם מגלים, כמה עולמות מקופלים בהם, כמה מיני תולדה והוַי, כמה מיני עלילה ונפש, כמה מיני תיאור והגות, והכל עשוי שיסתכם כדי כוּליוּת יהודית שלמה, והכל ניתן בחמדת לשון, שהאמן העלה מן השיתין, וטיפחה כגנן שכל נטיעיו ניכר בהם היכר יִחודו.
אכן, גן רוה הוא, יבוא עם רב ויאכל מפרי־מגדיו.
[ז׳ שבט תשכ״ח]
זימוני שבטים
מאתדב סדן
זימוני שבטים, והם שבטי־עם, שהיו זרויים מקצה העולם עד קצהו, ושיתופם זֵכר־עבר ותקוַת־עתיד, ומשמו של הזכר ההוא ולשמה של התקרה ההיא, קיימו את הוָייתם ותודעתם, ועתה, בהתקבצם בארץ זכרם ותקוָתם, נפתלים בהם השוני, שעיקרו מורשת־נכר, והשוֹוי שעיקרו מורשת־עמם — הרי סבך־בעיות, שהוא ענין גם לסוציולוגיה בתחום עיסוקה במערכת היחוסים של קיבוצי־אדם ואישיהם, כשם שהוא ענין גם לפסיכולוגיה בתחום עיסוקה במערכת הנפש של טיפוסי־אדם ואישיהם. ולא ענין סתם, אלא ענין מחודד ומגרה ביותר, אך חידודו וגירוּיוֹ נותנים, כי גם הסוציולוגיה גם הפסיכולוגיה תיזקק, בין זיקת־מישרים בין זיקת־עקיפים, לעדותה של הבלטריסטיקה, במידה שהיא כוללת את סבך־הבעיות הזה, אם על דרך תפיסת שוליוּ, כפי שמציבו בדרגת התעניינותה המוקדמת, אם על דרך תפיסת מרכזו, כפי שמצינו בדרגת־התעניינותה המאוחרת, והמעבר והמפנה שבין דרגה לדרגה הוא פעלוֹ של חיים הזז. אבל אם המקצועות הנזכרים — הבלטריסטיקה היא להם כמקור־צדדין, הרי למקצוע ביקורת הספרות ומחקרה היא כמקור בה״א הידיעה, וכן נהגתי, כשנדרשתי לומר מה בענין בעיית זימוני השבטים בכינוס המיוחד לבעיות קיבוץ־הגלויות, שנתקיים לפני כמה שנים בכתלי האוניברסיטה, והשתתפו בו גם סוציולוגים גם פסיכולוגים, ודברי נדפסו במאמרי “עדות בישראל” (והוא בספרי “היימישע כתבים”, כרך ב׳). ואין צריך לומר, כי כן נהגתי, בבואי, בנסיונותי המעטים לבוא בסודו של חיים הזז, ליַחד את הדיבור על מוקד זה בסיפוריו, ודברי נדפסו במאמרי “אלכסון בשלושה סיפורים” (שנדפס תחילה ב“מבפנים” ואחר־כך בספרי “בין דין לחשבון”), ומי שהואיל או יואיל לקיים בי בחינת נייתי ספר ונחזי, אחזיק לו טובה הרבה, וביותר על שום שיניח בידי לקצר בעל־פה במה שכבר הארכתי בכתב.
ב
אמרתי: מוקד, וחובה שאומַר: מוקד כפול־להבות. כי לעניננו שתים דרכים כבושות בידי המסַפר שלנו — הדרך האחת דרך התיאור של הוָית־שבט ביִחודה, בין התערותו של המספר בה היא מוטבעת, ודוגמת־מופת לכך הוא, כמדומה, ספרו “ביִשוב של יער”; בין התערותו בה היא נקנית, ודוגמת־מופת לכך הוא וַדאי, ספרו “יעיש”. האומר, כי כוח התערותו המוטבעת אינו פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה הראשונה, הוָייתה של אוקראינה היא לו גזירה; המוסיף ואומר, כי כוח התערותו הנקנית הוא פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה האחרונה, הוָייתה של תימן, היא לו בחירה.
אולם דומה, כי לגבי הזז ההבחנה בין גזירה ובחירה צריכה בדיקה, כי כשם שהגזירה היא לו בחירה, כך הבחירה היא לו גזירה, ומה שמלכד את ההפכים היא תודעת־היִעוד, יִעודה של הספרות וסופרה, לעמוד בלב רחשה וגורלה של האומה במִפנה העתים ולהעמיד עליה, כדרך שמסוגלת להעמיד הפרוזה הגדולה על־פי חוקתה והיא לו להזז, כידוע, בחינת וזאת חוקת התורה.
ג
אמרנו: כידוע, שידענו עד־מה לא נלאה, במשאו אחד ובמשאו אחר, לחזור על האמירה: התורה, ובימינו משמע: הספרות, הספרות היפה; ואף שחלקתי על דבריו אלה לגופם, הם מקובלים עלי לגופו, וביותר על הכרעתו שלו, הכרעת המספר, על דרכו ודרכיו. ומה עיקר הכרעתו — ההרחבה המודעת והמכוונת של חובת־הבינה במצע הגידול שלו עצמו, מצעו של שבט־יהודים אחד, כדי רשות־בינה במצע הגידול שאינו שלו, מצעו של שבט־יהודים אחר, והוא רשות שסופה נעשית חובה גם היא, באופן שהרחבה גוררת הרחבה, מתוך תביעת מידת־אחריות שוה כלפי ביטוי כל מצע ומצע וגיבושו, ומידת־האחריות השוה מסייעה אף היא למידת־היכולת השוה לעמוד במסה גדולה זאת.
אך היא, כאמור, דרך אחת, ויש גם — ואולי צריך לומר: בעיקר — דרך אחרת, והם זימוני השבטים, ביתר דיוק: זימוני אישיהם, הן כטיפוסים הן כיחידים, במסכת עלילה קצרה או ארוכה. גם בענין דרכו הראשונה — תיאור השבט בבידולו מאחיו הרחוקים, גם, ואולי בעיקר, בענין דרכו האחרונה — תיאור השבטים בזימונם עם אחיהם הרחוקים, נאמן המספר לכלל שבידו, כי בהיאמנו לחוקת הספרות היפה הוא מקיים את חוקת התורה, והוא לא בלבד מספר לעם, אלא מורה לו, בראותו את פעלוֹ מתן־עדות והיטל־תעודה כאחת, כפי שמחייבתם העמידה במִפנה הדורות ועוצם תהליכם — אחרית יִחודם של השבטים וראשית איחודה של האומה. והמתעלם מכך, מתעלם מראשי מנועיו של המספר שלנו, ואף מהבנת מיני המחלוקת שלו ועליו.
ד
ולענין הלקח הנלמד מתיאור זימוני השבטים, בסיפוריו של הזז, כבר ניסיתי, במאמרי הנזכר “אלכסון בשלושה סיפורים” לשרטט סכימה, שאישושה צריך הרחבת הדיון מעֵבר לשלושת הסיפורים, והם “עשיר ורש נפגשו”, “רחמים הסַבּל” ו“חבית עכורה”, ואנסה בכך עתה, בצרפי סיפור, שיריעתו גדולה יותר, הלא הוא ספרו “בקולר אחד”, המוחזק בעיני כהוכחה גדולה, כמעט מוחלטת, לשאלה ששאלתי ולתשובה שהשיבותי. השאלה היא, בעצם, שאלה למשפט־הערך של המספר, שעם כל דבקוּתוֹ במהימנות התיאור של כל אחד ואחד מבני הצמד, איש־איש כאמִתו, מבצבץ ועולה גרם־מעלות, ועל־פיו מתגלה בזימון ראשון — ר׳ פינחס, פליט אוקראינה, שנתגלגל לסטאמבול, כשׂאור הדינמי שבאומה, ואילו איש־זימונו, החכם הספרדי, מתגלה כעיסתה הסטטית. מה שאין כך בזימון שלאחריו, ברחובה של ירושלים, ושבו מתגלה ההיפך — מנשקה הסבוך והמסובך, שפורקנו משביו שבינו לבין עמעומי־נפשו בא לו מכוח החיוּת הריאלית של רחמים הסַבל. וגרם־מעלות זה וכזה מקיים את עצמו לא בלבד בזימון של בני שבטים שונים, רחוקים שנתקרבו קירוב של מקום, אלא אף בתוך אותו שבט עצמו, בזימונו של מורושקה, שעניני חברה ויחיד, וביותר עניני עם, נעשו לו כמערכה של רשתות אידיאולוגיה וסעיפי סטטיסטיקה והוא שרוי בארצו כבתוך קורי פרללוגראמה משורגת, ושל האנס, שרתחי תולדות האומה, העומדת על עברי פי־פחת ונבלעת בה, מטלטלים אותו על נחשולם ומשליכים אותו אל ארצה להעגינו בה, ועגינתו בה כנתח של סטיכיה נסערת.
וברשותכם אביא את סיום דברי כּדיוקם: “משפט ערך גורר אחריו, ממילא, קביעה של סולם ערכים והערכתם, וסולם־ערכים פירושו סולם־עדיפויות. אם נאמר לסכם את שלושת משפטי־הערך, על־פי סולם־העדיפויות, נאמר כי פגישה ראשונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: סטטיות ודינמיות ואחרונה עדיפה; פגישה שלאחריה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: תסביכיות והיוליות ואחרונה עדיפה; פגישה אחרונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: מדיטציה וחוָיה ואחרונה עדיפה”.
ה
ולא חזרתי על כך אלא משום שבעל שלושת הסיפורים, שעליהם בניתי את סברתי, לא נראו דברי בעיניו וּדחָאם מכל וכל. ולא פירט טעמי דחייתו, אלא הסתפק ברמיזה, כי סמכתי על דברים, שאינם אלא קטעים קטנים במסכת גדולה, שלפי שלא נתפרסמה, היא עלומה ממני. ודאי יכולתי לדחות דחייתו, משום שאיו לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וביותר שפיקפקתי, אם הן עתידות לראות יותר מאותם קטעים; וכן יכולתי לדחות את דחייתו, משום שאין הם קטעים בעיני אלא דברים שלמים לגופם, סיפור־סיפור ועולמו ונפשותיו המתמצים בתוכו; אבל לפי שדעתו של סופר, וביותר סופר גדול, שהוא גם שליט גדול על עצמו ופעלוֹ, חשובה בעיני, הירהרתי ושבתי והירהרתי בדחייתו, וחזרתי במדוקדק על סיפוריו, שיש בהם כאותו נושא או קירובו, ונמצאו רוב חיזוקים לסברתי ונתאששה מהם, והגדול שבהם ספר “בקולר אחד”, שהענין הנידון בו אינו, אמנם, מוקדו, ואם תרצה אפשר לו בלעדיו, ואם הוא בכל־זאת מבריחו לכל אורך היריעה, ופעמים בבליטות הגונה, סימן שאם לא היה בו הכרח בתחומו של הסיפור הזה, היה בו צורך בתחומם של הסיפורים, שענינם, בין מרכזי בין צדדי, זימוני שבטים.
לא, הענין הנידון לנו עתה, אינו מוקדו של הספר, אלא עלילת־דברים, שעיקרה מעשה שהיה והיא מעשה צמד הצעירים, חברי המחתרת, שנידונו למיתה, ולא ביקשו חנינה, מתוך שכפרו בזכותם של שופטיהם, שלוחי המַנדאטור, להיות שופטיהם, כשם שנטלו מהם את עצם האפשרות לקיים את משפטם, שהקדימו לתלייתם בידי אחרים פיצוצם בידי עצמם, וקיימו בשלמוּת מה שנראה להם בחינת ייהרג ואל יעבור.
ודאי ראוי לבחון, מה בין המעשה שהיה וכפי שהיה לבין תיאורו ודרך תיאורו בספר, וכבר שמענו מפי חנוך קלעי פרטי התעניינותו של הזז, ובעצם ימי־העלילה ובסמוך להם, ללמדך על רוַח הזמנים שבין ראשית הגייתו של המסַפר בפרשה זו לבין גיבושה בסיפור ופרסומו ברבים. אך ידיעתנו תחסר, אם לא נזכור ונזכיר, כי המספר כתב, ואף פירסם, בסמוך לימי־העלילה ההם, פרק סיפור “כאלה הם”, וענינוֹ שני הרוגי מלכות־רומי ותוכחת־דברים ועיקרה בפי ישו, ואין צריך אלא המרה, המתבקשת מאליה, המרת מלכות הרשעה על הטיבר במלכות הרשעה על שפת התימזה, כדי להבין עד מה לפנינו סיפור היסטורי וסיפור אקטואלי בכרך אחד. וכן ודאי ראוי לבחון מה בין “כאלה הם” לבין “בקולר אחד” וכבר העלה בזה מה שהעלה אתי זמרן שהתמחה בכך, וסוף דבריו שיבואו ברבים. אבל שתים נקודות נזקרות גם לעיני הקורא לתומו.
ו
נקודה אחת — הסיפור, שענינו מוקדם הוא כעין הוראת־שעה, ומראש ובמכוּון אינו מייתר את הספר, שענינו מאוחר, ששפירו נרקם, כנראה, באותה שעה עצמה. נקודה אחרת — בעוד שני הרוגי מלכות־רומי ניתנים בהם סימני־הבדלה בדוחקוֹ של דוחק, הרי שני הרוגי מלכות־אלביוֹן ניתנים בהם סימני־הבדלה שפעי־שפעים, והיא הבדלה בולטת ביותר מתוך שמו ומשמעו של הספר: שנַים בקולר אחד. אולם הצד השוה היא בהגדרה המַשוה את צמד הרחוקים ואת צמד הקרובים: הרוגי מלכות. והיא, הארה לכל הספר כולו, שכן היא מבארת את התעוררותו של המספר לכתבו, שידע כן ידע, מה ירבו מיני התמיהות והתהיות עליו, אבל אף ידע, כשם שהקורא המעמיק יודע, כי כל תמיהה ותהייה יִשובה ותירוצה עמה. והכוונה אינה לתחייה, מה ראה מספר ההוָיה וההוַי של חלוצים, המעוֹרה בתנועת־העבודה ומקורב לאישיה, גם אז גם אחר־כך, עמוד־התווך של “עם עובד”, לקחת עצמו לצד אחר, צד יריבה, שכן תהייה זו כבטלה מאליה, לאורה של העובדה, כי עיקר הם לו למסַפר שני הצעירים ומעשה־נפשם ברוַח־הזמנים שבין גזר־דינם ומיתתם בידי עצמם, ואפילו שלוחים הם, הרי שולחיהם, אלו קברניטיהם, שמחוצה לצינוקם, אינם נראים ואינם נשמעים אלא כאנונימוס, בעוד קברניטי יריביהם נראים ובאור נערב למדי ונשמעים אפילו באִפיונם (קטעי נאומו של בן גוריון בשמיטת תיבת את), שכן, באמת כשולחי עצמם וכשלוחי עצמם הם, וביותר משהחליטו, האחד מתוך הרהור מתנודד אילך ואילך, האחר מתוך וַדאוּת מוצקה, שלא לבקש רחמים על נפשם ולמסרה על קידוש השם.
ז
אולם בדברינו האחרונים כבר רמזנו על הערכת־השוני ושוני־ההערכה בין שני בני־הצמד, שהאחד, מנחם שמו, והוא שם מצוי, אך גם שמו של המשיח, והאחר אליהו שמו, ואף הוא שם מצוי, אך גם שמו של מבשר המשיח; והראשון, חבר אצ״ל, ממשפחת ותיקי ירושלים, ששמם, הלפרן, מעיד על מוצאה מאשכנז, שכך שם קהילה בה; והאחרון ממשפחת עולי בבל, ששמם, מזרחי, מעיד על מוצאה ואנו עדים, לכל אורך הספר, לשוני התגובה, פרי שוני מורשת תכונה של זה ושל זה: מנחם המשכיל, מרבה שיחה, והיא שזורה דברי שירה ודברי השקפה, כפי שזו וזו מהלכות בדור, ומעורבבות בה כמה וכמה בנות־קול, משל מנדלי, משל ברנר, משל הזז, ואהבת פרדוקסים בו, ושאילתם מרובה מקנינם, ועיקר־היבטו כלפי חוץ, כביכול מתאַווה לידע, מה תאמר ההיסטוריה, ולא ניחא ליה. וההחלטה, שהוא נדרש לה מעצמו, מתנודדת לו, וסימנך חתימתו על כתב בקשת החנינה, וחרטתו על כך מניה־וביה. ואילו אליהו, שדעתו מצומצמת על כמה עיקרי אמונה, מהם אמונתו באביו שהיא מסד אמונתו באלוהיו, אין כוח פרדוקסים ונובלות פרדוקסים עשוי לגרוע ממסדו, והיא נסיבה לקנאת אחיו־לגורל בו.
ח
וכשאנו מרכינים את אזננו ושוכחים כהרף־עין את הממלא חללה של ההוָיה הזאת אנו כשומעים המשך ההתנגשות שבין ר׳ פינחס והחכם, בין מנשקה ורחמים, בין מורושקה והאנס, ואין אנו יכולים שלא לראות, גם פה ועתה, משפט־ערך. והוא בולט ביחוד בדברי־שיח, שבהם הטיראדות של מנחם נתקלות באפס־מענה של אליהו, שהוא מעַנה קשה מכל מענה — שתיקה, היוצאת לתמיהה או לביטול, או לשניהם. הרוצה בדוגמה בולטת, עשוי להתפתות למה שהוא מתבקש מאליו, אלה דברי מנחם הרבים בפרשת העקדה ודברי אליהו המעטים בה, אך ראוי יותר שיימשך לאניקדוטה, שמביאהּ מנחם, והוא מעשה שאירע במאה שערים — עמד בה מייג׳ור בריטי, כלול בהדרוֹ, ויהודי מכל ימות־השנה נחפז בה עם בנו הקטן. הראה היהודי בזקנו על המייג׳ור, לאמור: אתה רואה, יענקלה, אם לא תלמד תורה, תהיה כמותו. אמנם, מה שמנחם מספר הוא מעשה ישן־נושן, ומסַפרוֹ בזכרונותיו הליצן המומר מוריץ גוטליב ספיר כמעשה שאירע לו עצמו בילדותו, אבל לפי שמנחם (ואולי אף המספר) אינו יודע יחוסה המשפיל של האניקדוטה, והיא כחץ שנון באשפת ביקרתו האקטואלית, חשובה לנו תגובתו של השומע, של אליהו (״בקולר אחד״, תשכ״ג, עמ׳ 101):
אליהו כמו שישב — ישב. אפילו לא הגביה ריסי עיניו. דומה, שלא הרגיש בעוקצו של דבר או לא חשבו בעיניו.
היה מנחם יושב כפוף ותוהה בדעתו.
– אתמול, — דחק לאנסו בעצמו ואמר, — דיברתי…
אליהו זקף עיניו ואמר לו בנדנוד שחוק של לעג:
— אתה יפה מדבר.
שתק ולכהרף־עין המיך קולו והוסיף ואמר:
— אבל לא אמת. פעמים רחוק היפה מן האמת. כמו שאנו קוראים בתפילה הסמוכה לקריאת שמע: "אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל ויפה״. היכן אמת והיכן יפה! היפה אחרון בשורה.
מנחם ישב כאיש נדהם ועיניו גדולות ופיו פעור.
ההבדל ־ הבדל, וכמותו כתהום, אך תהומו באחרית הסיפור (שם, עמ׳ 210):
אליהו הטה לאט הסיגריה שבשמאלו והדליק אש בראש הגפרית של הפתילה. מיד יצא קול שריקה חרישית דקה, שהשמיעה הפתילה.
— אל תיבהל מפני צריבת הגפרית.
חבוקים עמדו זה עם זה והמתינו. פניו של אליהו התנאו. עיניו ניצתו באש של התלהבות עצורה, חרישית. מנחם עמד זקוף וראשו תלוי למעלה. היו פניו חיורות, בלא טיפת דם, וקצות שפתיו הרתיתו.
“שמע ישראל”… — חזר ולחש אליהו למנחם.
מנחם עצם עיניו.
מיד פתחו וקראו בקול:
— שמע ישראל!
באותה שעה רעש הצינוק ונזדעזע.
מנהל בית־הסוהר ואנשיו באו בריצה של בהלה, מנחם ואליהו נמצאו מוטלים על הקרקע שנתרבצה בדם, גופם מרוסק ופניהם הפוכים זה אל זה בריחוק של אמה איש מאחיו. היו פניו של אליהו שלוים ורכים, יפים כנער קטן. פניו של מנחם היו מלוכלכים בדם, וכזה שנעלב, שפתיו נפרטו בעקימת שחוק של זעף. באמצעיתו של הצינוק נחה יד שמאלו של אליהו שנעקרה מזרועה.
קולר אחד, מיתה אחת, ואף־על־פי־כן. כי אוזן מלים תבחן, לא תוכל להתעלם מהבדל תיאורה של מיתה ומיתה, מיעוט דברים היוצא לחן במיתתו של זה ורוב דברים היוצא לחילופו במיתתו של זה. והבדלת מיתתם כהבדל התוך שבחייהם. בחייהם ובמותם לא נפרדו? נפרדו.
ט
ולסיכום דברינו: המספר לקח את עצמו לפרשה זו, מתוך שנראתה לו מופת לקידוש־השם על דרך ייהרג ולא יעבור, כפי שנתקיימה בידי שנַים מצעירי הדור, והם שונים במוצא, בגידול, באופי, והוא שוני טיפולוגי, כפי שניסינו להעמיד עליו בשלושה עימותים אחרים ונמצא האלכסון, שטרחנו לשרטטו, חל, לעת עתה, על ארבעה סיפורים, ועוד יד השרטוט נטויה. ולענין קידוש־השם דין להזכיר מה שהמספר מזכיר באוטוביוגרפיה הקצרה של עצמו, דהיינו, כי ביום הבר־מצוה שלו הורידו אביו למקוה־טהרה והשביעו על קידוש־השם. ואפשר הוא המפתח לספר, שבו קיומה של השבועה בא מתוך פילוג בין שתי נפשות, מנחם, צאצא עולי אשכנז, המקיים מתוך לבטים מה שאליהו, צאצא עולי בבל, מקיים מתוך פשטות.
[אדר תשל״ד]
בין סב לנכדו
מאתדב סדן
אחי וריעי הסופרים עשוני שליח לברך את נשיא אגודתם חיים הזז, לרגל מתן פרס לו מטעם האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, והריני לקיים שליחותם, בלב שלם ובנפש חפצה, וברשותכם אפתח את דברי במעשה שהיה כך היה: מעשה באחד מסופרי־המופת שבדור, שנלויתי לו ברחובה של תל־אביב, וגילגלנו בענינה ועניניה של הפרוזה שלנו בדורות האחרונים, ולפי שדבריו היו שמחים להבנתה של הפרוזה ומאירים להבנת דרכו בה, הגברתי את יצר שמיעתי על יצר דיבורי, אף שאין הדבר קל עלי, ועשיתי אזנַי כשתי אפרכסאות. תוך כדי שיטוט עברנו על חלונה של חנות־ספרים, הצצנו בו, ולא נראו בו ספרי־בית אלא ספרי־חוץ בלבד. איש־שיחי החריש מעט, ספק ניענע ספק לא ניענע ראשו, וכשחזר לשיחו שיערתי, כי ידבר בגנוּת חלון ראוה של חנות־ספרים בתל־אביב, אך הוא דיבר בשבח חלון־ראוה של חנות ספרים בפאריס, שניצג בו ציור גדול, שענינו תולדתה הכוללת של הפרוזה הצרפתית — טבורו של הציור דיוקנו של ראבּלה, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות שאר כותבי הפרוזה הצרפתית לדורותיהם, והוא מנה מִספר להם בפרשו בשמותיהם, ואף נתן קצת סימנים בדרג־מעלותיהם. כבר אמרתי לפתוח פי, כדי להזכיר דבריו של הרמַן בּאהר על ההבדל שנראה לו בין הפרוזה הגרמנית לבין הפרוזה הצרפתית, שהראשונה אין שלשלת קבלתה רצופה והאחרונה שלשלת קבלתה רצופה, ושעל־כן הראשונה אין בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ואפשר בה דור של פרוזה גדולה, שיבוא אחריו דור שאינו מתנאה אפילו לצלה, ואילו האחרונה יש בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ויפה אמר מי שאמר, כי אפילו בפליטון של עתון ערב בפאריס ניכר, כי היה היה באלזאק.
מזלי שיחק לי, שכבשתי את לשוני, שאילולא־כן הייתי אולי גורם, שאיש שיחי יקח את עצמו לצד אחר, והפסדי מרובה. כי מהמשך דבריו נתחוור לי, כי מה שאמר אינו אלא משל לנמשל: אף ספרותנו ראוי לה, שחלון־ראוָתה יהא ניצג בה כציור הזה, שענינוֹ תולדתה הכוללת של הפרוזה המודרנית שלנו — טבורו של הציור דיוקנו של מנדלי, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות של כוכבי הפרוזה שלנו בדורות אחרונים. עתה לא מנה איש־שיחי מִספַר להם ולא פירשם בשמותיהם, ואף לא נתן סימנים בדרג־מעלותיהם, והניח לו לשומעו שישלים את הנמשל, בינו לבין עצמו, בכוחו של הקנה שהושיט לו.
ב
יודע אני בכם, רבותי, שאתם מנחשים, כי איש־שיחי חיים הזז היה, ואם אופן־שיחו הוא לכם כחידוש, הרי זה משום שאני שמעתי מכלי ראשון — מפיו, ואתם שומעים מכלי שני — מפי, ובדרך מכלי אל כלי נפוג משהו, אך ענינוֹ ודאי אינו לכם כחידוש, שהרי כולנו היתה לנו שעת־כושר אחת ואחרת לשמוע ולחזור ולשמוע מפיו דעתו השקולה והחתוכה על מנדלי כיכין ובועז של הפרוזה שלנו, ולאור דעתו נבדקה לנו אמִתה הכוללת לפרטיה, אלה תלמידיו של מנדלי ותלמידי־תלמידיו, שנחלת לשונו, על חיוּתה וטיבה, משקלה ואחריותה, היא להם כנחלה הכוללת, בחינת הלכה משותפת, שהם מפרשים אותה, איש־איש כסוגיָתו ולסוגיתו, איש־איש כחידושו ולחידושו, כפי שמחייבים יִחודם בזמן, במקום, באופי, בראִיה, ביכולת. והכוונה היא בפירוש לא בלבד לתלמידיו, מהם שחיו עוד בזמנו — ח.נ. ביאליק, ש. בן־ציון, ז. שניאור, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון, ולתלמידי תלמידיו שלאחריהם, שהצד השוה שבהם שציפרנוֹ ציפורן הארי ניכרת בהם בסגולה, ויניקתם יניקת מישרים, אלא אף לשארי מספרים, שהצד השוה שבהם שציפרנו ציפורן הארי ניכרת בהם במכוסה ויניקתם יניקת עקיפין, עד שקרובה האמירה, כי איו לך חטיבת־קריאה ראויה, ותהא פליטון, שלא יהא ניכר בה, כי היה היה מנדלי.
ג
אך הבדל גדול יש בין כלל המסַפרים, שינקו מתחומו של מנדלי, ובין חיים הזז, כי הוא בחינת מולד חדש של הפרוזה ההיא, וכדי לעמוד על כך, דין להעמידה על עיקר כיבושו של הרב. הכל יודעים, כי הפרוזה שלפניו ביקשה לדחוס תכנים קרובים ביותר — רחשי חייה של גולת־ישראל במזרחה של אירופה — בכלים רחוקים ביותר — בלשון־המקרא. ואפילו מלאכתם מעשה־גבורה, הרי המרחק בעינו עמד, בין השפה נמצאה עודפת על הכלי, בין הכלי נמצא עודף על השפה; על־כל־פנים לא דיברה, כדרך שדיברה תורה, — בלשון בני־אדם, לא כל־שכן בלשון נפשותיה של הפרוזה ההיא, שהרי לשונם לא היתה לשון עברים, אלא שפת יהודים. מה עשה מנדלי, שלא נראתה לו דרך קודמיו, שגם הוא נמנה עמהם כברת־כתיבה ארוכה למדי, — תחילה עלה על דרך קלה יותר, כתב בלשון־הדיבור, יידיש, ובכוח אמנותו עשאהּ לשון־ספר, ואחר־כך עלה על דרך קשה יותר, ומה שכתב קודם יידיש, חזר וכתב בלשון־ספר, עברית, ועשאהּ לשון־דיבור. כפל־יכולת מופלא הוא, ביִחוד אם נזכור, כי נהג בשתים לשונותיו, אחת־אחת לפי חוקתה וחוקיה, לפי שרשיה ויונקותיה, ואם כי מצויים גם מצויים עירובים, הרי מלבד שניתן לדרשם גם כענין ערבוב גם כענין ערֵבוּת, אין חטיביותו של מפעל ומפעל נפגמת. ולא ייפלא, כי כל חטיבה וחטיבה נמשכו לה סופרים בספרות האחת ובספרות האחרת, בין הנמשכים סופרים כפולי־לשון בין הם יחידי־לשון.
וככל חידוש גדול אף הוא לכאורה פשוט — הרי ישראל היו לא בלבד לומדי־מקרא, אלא אף, ובעיקר, לומדי מִשנה ומדרשים, ותפוס לשון אחרון כלל גדול. והרי כבר טובי־משכילים ניסו בכך, ואב להם מנדל לפין, שקדם ועשה כזה וכזאת גם בלשון העברית גם בשפת יידיש, וכבר עוררתי וחזרתי ועוררתי על כך, כי ירושתו נתגלגלה לז׳יטומיר, שבה ישבו גם צוייפל גם מנדלי, שעשויים היו לידבק בה ואף נדבקו בה. אך אינו דומה מעשה מנדל לפין ותלמידיו כמעשה מנדלי ותלמידיו, שהראשונים הקימו דיוטה קטנה של מחשבת־מלאכה; האחרונים בנו קומה גדולה של מלאכת־מחשבת.
ד
ואם תשאל, מהו המולד החדש לפרוזה של מנדלי, מעשה חיים הזז, הרי התשובה היא, כי לא כמפעלם של תלמידים אחרים, שנבנה לצדה ובאגפיה של הפרוזה ההיא, הוא מפעלו, שנבנה על גבה ומתחתיה כאחת. על גבה — מבחינת הלשון, מתחתיה — מבחינת הענין, עד שהדין נותן שנאמר, כי הוא שעשה תיקון גדול, כפי שהוא מצוי בספרות, שסופר גדול משלים חסרונו של קודמו, שנחשב לו, כדין או שלא כדין, גדול מעצמו. נחשב כדין — כענין גיתה, שאמר לכתוב רומן גדול על יוסף, ויש אומרים כתבוֹ ויש אומרים לא כתבוֹ, בא תומַס מַן והביא חפצו על מילואו ותקנתו, ברומן הנודע; נחשב שלא־כדין — כענין יל״ג, שהניח כמה וכמה טורי־ראשית על מתי־מדבר, בא ביאליק והביא חפצו על מילואו ותיקונו, בפואֶמה הנודעת. אף חיים הזז עשה תיקון גדול למנדלי, אך לא באופן שנטל חפץ שלו שלא בא על תשלומו, והשלימו על דרך התוספת, אלא באופן שנטל כל מפעלו, שלא בא על תשלומו, והשלימוֹ על דרך החידוש. והוא חידוש רב־אנפין — לא די שלשונו של הסב על בסיסה נתעשרה ונתגוונה לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, ולא די שמצעו של הסב נתרחב ונסתעף לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, שחרגו מצמצומו על תחום־המושב ובחינתו הסטטית, להרחיבו על שאר תחומים ובחינתם הדינַמית, הרי הגדיל מהם במה שהיקף־ראייתו רחב ועצם, וכוחו להראות העמיק — לא סיפורו של שבט אחד אלא סיפורם של שבטים רבים ושונים נתן בלבנו, עד שנאה לו ויאה לו כינוי ציירה של כנסת־ישראל. שכן ענין סיפורו רָחבהּ ועומקה של תולדת העם, שהוא רואה אותה ומראה אותה לא בזמנו בלבד אלא ברוב זמנים — החל בישוב של יער, עיירת ישראל בימי־ההפיכה עד העליה לארצנו על גליה, ראשונים ואחרונים, דרך שבטי־ ישראל רחוקים ממחוז הורתו וגידולו ורחוקים ממחוז־טיפולה של הפרוזה המנדלאית, ושהוא מקרבם על דרך ההבלטה האֶפית והדרמתית של השוני שאין יחודו מתבטל, אך אינו מבטל את האחדות, היא מולדת־הרוח המשותפת של כולנו — אותה התורה, אותה המשנה, אותה הגמרא, אותו ספר הזוהר, כאותו סידור־התפילה, אותו שולחן ערוך, ומעל לכל ומתחת לכל אותה הביטחה המוצקה בגאולה ושיבת ציון, כתקוה וממשוּת כאחת. היכולת הזאת לחיות את מלוא הרוחב של מיני השוני של הוָיית־ישראל ולחיותם ולהחיותם בקאליידוֹסקוֹפ של מיני ההוַי, אחות לה ביכולת לחיות את מלוא העומק של תולדות ישראל — למן ימי המקרא, דרך ימי אחרית הבית השני, עד להתגעשויות המשיחיות, ואין לך סימן מובהק לתאוַת הכלילה השלמה של חידת תולדותינו כגילויי היכולת הכוּליית הזאת ושליטתה הריבונית, הקלאסית.
האם הסב היה מכיר את גרעינו שלו בכרִי של נכדו, שאלה היא, אך הוא, נכדו, ודאי לו, כי כן הוא, ועניווּת זו תורה היא ולימוד היא צריכה.
ה
אכן, בעל הנס, והוא דורנו, אינו מכיר בנסוֹֹ, אך דור רחוק יתהה עליו: האפשר כי כל אלה חי והחיה אותו סופר עצמו, וכדרך צחות אומַר, כי כשם שאומרין: שני ישעיהו היו, אפשר שיאמרו: תרי הזז הוו. חס לי להכניס ראשי בין הרריהם של מבקרי מקרא, כל שכן בין מלתעות הקוֹמפיוּטר, אך איני יכול שלא להפליא וַדאותו, שהיא אולי בת־משאלתו, של העם, כי איש־התוכחה שחזה את החורבן ואיש־הנחמה שצפה לתקומה אחד הם, כי כך היתה אמונתו העמוקה של העם, והיא קמה וחזרה וקמה, ולעינינו במפעלו של הזז קמה.
ועל־כן משבח אני את האקדמיה, שחלקה לו את הכבוד הראוי לו, והיא תוספת סימן להכרה, כי חכמת ישראל וספרות ישראל כאחיות הן, באופן כי זו אף זו חייבות לכלכל את צרכי הרוח בלשונו של העם.
[ב׳ אייר תשל״ב]
גרם־המעלות
מאתדב סדן
אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: לפני ח״י שנים ראתה מערכת “דבר” להכריז על פרס, לשמו של ב. כצנלסון, על סיפור עברי וקצבה סכום הגון, לפי שיעורו בימים ההם, וצרפה1 לו אף הבטחה של אופציה והתחייבות לפרסומו של הסיפור ברבים. לשם כך מינתה שלושה דיינים, שיעיינו בחיבורים, שיישלחו בעילום שמות מחבריהם ובהעלם עצם כתב־ידם, וידיינו עליהם ויכריעו כהבנתם וכדעתם. שלושת הדיינים, והם שלמה צמח, דויד זכאי ועבדכם, קראו תחילה, כמחוּיב, איש־איש לנפשו, את שנשלח להם ושקלו כמחוּיב, איש־איש לנפשו, מה חיבור מעוּלה בחיבורים וראוי לפרס, והכריעו, איש־איש לנפשו, על אותו חיבור עצמו; אך בהתכנסם לדיון, לא יכלו, במותב תלתא, לאנוס עצמם מן המבוכה, שאחזה בהם בהיותם בדד: עילום שם המחבר והעלם עצם כתב־ידו לא היה בהם להסתיר כלשהו את מיהוּתוֹ של המחבר, שכן כבר הפיסקה הראשונה הסגירתו. כך — הירהר, ככל הנכון, איש־איש לנפשו — כותב בספרותנו אחד ויחיד בלבד, הלכך החיבור חיבורו. ואולי אף הוסיף מה שהוספתי בהרהורי: אם לא לשער, השערה רחוקה, כי כשם שמצינו מחַקים מופלגים אף מופלאים באמנות־הדמות, נמצא עתה שכמותם באמנות־הסיפור, ואם השערה רחוקה זו יש בה ממש, הרי התערותו של המחַקה בנפשו של המחוּקה הגיעה כדי זהות, שהיא לא בלבד למעלה מן הטבע, אלא אף למעלה מן הנס, שכן נתקיימה בו בחינת אילו ידעתיו הייתיו.
אבל בין חברי לדיון הירהרו בין לא הירהרו כדרך שהירהרתי, נהגנו בדיוננו, כמחוּיב, ואמרנו איש־איש את דעתו על החיבורים האנונימיים ואת הכרעתו לטובת החיבור האנונימי ההוא; ובפתוח מערכת “דבר” את המעטפות החתומות ושמות המחברים בהן, נודע מה שידענו: החיבור, שזכה בפרס, היה סיפורו של חיים הזז: “דלתות נחושת”, והוא ניתן לו במעמד נאה, שמרכזו היו דבריו המסולתים של הזוכה שגילה, על שום מה רצה בפרס שנקרא על שמו של מי שנקרא, ומרכז־מרכזם של דבריו תיאור דיוקנו וטיבו של ב. כצנלסון, והוא תיאור יחיד בדקותו וחריפותו בספרות ההערכה המשופעת, שזכה בו האיש על יסודותיו המורכבים הרבה.
ב
ואגלה עתה משהו, שיש בו עירוב של רצינות ושעשוע — אף שידעתי, כי אותה השערה רחוקה על מחַקה גאוני כל־כך, היא רחוקה באמת, והנחת ריחוקה נתחזקה ממילא מכוחו של מעשה שהיה, הלא היא המבוכה, שהטיל המחבר שנים קודם, בפרסמו קצת פרקים, בשם זכריה אוזלי, ונמצאו שהניחו בכובד־ראש, כי אמנם קם לה לעדת שבי־תימן, סופר מקרבה, שקנה לעצמו עיקר נוסחו של הזז ועשאוֹ, בטירחת סיגול נאותה, כלי־ביטוי להוַי של עדתו, ואף־על־פי שידעתי מה שיודעים הכל, כי סוף ההנחה ההיא תוהו, אף־על־פי־כן שיקעתי עצמי, עם קריאתי בחיבור האנונימי ההוא, במלאכת־ניתוח מדוקדקת, בלשונו של המחבר בחיבור ההוא, לדרכיו ולפרטי דרכיו, ויִחודיו נסתכמו לי כדי וַדאוּת יחידותו של המחבר, הן מבחינת עניני הסיפור הן מבחינת בנינוֹ, ולימים פירסמתי את חלקו של הניתוח, הכולל עניני לשון, במחברתי: “לשון סופר וספר — על ׳דלתות נחושת׳ של חיים הזז”, בהוצאתה של האקדמיה ללשון העברית. והנה מַתלאה — מה שנראה לי מעלת שלמוּת, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע הימנה, לא נראה כן למחבר, שלא יצאו שנים מרובות, והנובילה ההיא באה על הרחבתה והעמקתה כדמות רומן גדול בן שני כרכים, ללמדך כי השגתו את עצמו, הבאה תוך כדי השגתו על עצמו, ידעה שלמוּת מפנים לשלמוּת, וגם באמור לו מעריכיו קלוס קלוס, לא נחה דעתו מעצמו, שדעתו ינקה מדעתו, שכל שהוא מקיף יש מקיף הימנו, כל שהוא מעמיק יש מעמיק הימנו, וכל שהוא מתוקן יש מתוקן הימנו, הכל לפי גרם־המעלות שלו עצמו, שכל עלייה בדרגת בשילותו מחייבת לא בלבד את עשייתו שלעתיד, אלא אף את עשייתו שלעבר.
ג
השגה זו את עצמו תוך כדי השגה על עצמו היא חזיון נכבד בספרותנו, שאין בידנו לדון בו ועליו מלוא־היקפו, כי לא כל תהליכיו פרושים לפנינו, ודיוננו מצומצם על המעט שהוא מגולה לקהל־הקוראים ברשות־הרבים, לפי המהדורות שבפרהסיה; ואפילו יצורף לו הרבה המוצנע בכתבי־יד, שוב לא נדע את שלא הגיע ואינו עשוי שיגיע לפרהסיה, משום שלא נשמר אף בצנעה. הכוונה היא לא בלבד לסופרים, שקיימו צוָאת המשורר הרומי להשהות דברים מנין שנים חסר אחת, לשם שכלול אחר שכלול, מהם שאף הפליגו מפנים לשורת צוָאתו; והלכך לא נדע לעולם, מה תמורות וגלגולים חלו בפרקי “הצופה לבית ישראל” לאיציק אֶרטר, שהתכונה האקטואלית של חיבוריו לא מנעתו לקיים בהם כלל ההשהיה ההיא ולהוסיף עליה, כשם שלא נדע, מה תמורות וגלגולים חלו ב“אהבת ציון” לאברהם מאפו, וממילא אין בידנו ללמוד, מלוא־לימוד, את תורת־היצירה במזל השגת היוצר את עצמו מתוך השגתו על עצמו, כדת מה שניתן ללמוד מכתבי מנדלי, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון וחיים הזז, ועיקר הלימוד מקצה מזה ומקצה מזה.
ובבואנו להדגיש דרך זו, אין אנו שוכחים, כי יש דרך הפוכה ממנה, והיא דרכם של סופרים המסתפקים בנפתולים שבינם לבין ביטוים, עד פרסום־הבכורה, ששוב אינם משנים ממנו, לא במהדורה תניינא ולא במהדורה תליתאה, ואף לא במהדורה בתראה. ודין ליתן ענין לכאן אמירה יפה ששמעתיה מפי אשר ברש, לאמור: כתיבה כלידה דומה, ואין לידת־משנה, כגון שתהא האם מניחה לו לבר־בטנה שיגדל בחור ויבשיל אברך, ומשגדל ונתגלו לה בו מום או פחת, תנסה לדחקוֹ לרחמה ולילד אותו לידה חדשה. אודה, כי אמירה זו נראתה לי, אולי משום שהחניפה לי, כי אני בעניי מקיים את דברי כמטבעתם הראשונה, ושוב איני מוחק דבר ואיני משנה דבר; אך אמירה יפה זו נסתרה מכוחה של אמירה יפה כמותה, ששמעתיה מפי ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, בהביא לפנינו אברהם שרון את עצם כתב־ידו של היינריך היינה, לאמור: צאו וראו שיר שרוב השורות היו בהן למעלה ממנין ניסוחים, ונמחקו זו על־גבי זו, וכל ניסוח נחמד ונעים, ואילו נשתייר והיינו אומרים הפלג־שבחו; אך עתה בעינינו ראינו, כי כל נוסח מאוחר משובח מקודמו ומופלא מקודמו, ואחרון־אחרון חביב. אמר ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ: אף שהוא חביב, אל תאמר אחרון־אחרון, כי אפשר והוא אחרון לנו, אך לא היה האחרון למשורר. פתח ודיבר בשבחם של סופרים, שאין נוסח אחרון אחרון להם, ואמר: אני, אמנם, לא ידעתי צורך זה מנפשי, ואם שיניתי לשם איחוי ולא משום היתוך שיניתי, אבל הם, גדולי הסופרים, ידעו ויודעים צורך זה, וכבר ביאר צבי דיזנדרוק, כי הצורך מעיד לא על מה שאין לנו, אלא על מה שיש בנו וצריך שיהא לנו. אכן, ניסיתי להשיג על דבריו מתוך הטענה, שנשמעה בימים ההם כלפי עגנון ולימים כלפי הזז, כי המהדורה הבכירה עדיפה על אחותה הצעירה על שום ראשונות השראתה, שכמותה כהשראת רוח־הקודש. השיב: מה לך מלים גבוהות כל־כך, והרי אפשר הרגל שהרגלת את עצמך למהדורה הבכירה מעלים מעיניך יותרת קסמה של המהדורה הצעירה.
ולסיום הויכוח אומַר עתה לגופה של הטענה, כי אם לקלות־ראש, שאינה מבחינה בין קודש לחול, אפשר להקשות: כלום ראית טיוטה של חזון ישעיהו; ואם לכובד־ראש, המבחין ביניהם: מי לידנו יתקע, כי בבוא ראשונה לפני העם ספר דברים, הוא משנה תורה, לא בסרו עליו תחילה מחמת הרגלם, כי הרבה בנים לעצלות, וההרגל הוא הקשה שבהם.
ד
נחזור ל“דלתות נחושת”, שלא כנתינתן ראשונה היא נתינתן אחרונה, כדי להאיר באורה את שאר סיפוריו, שלא כנתינתם ראשונה היא נתינתם אחרונה, הכל לפי דרגת הבשילות של המסַפר ותגברתה, שאינה דומה יכלתו בדרגתו ראשונה, שנראתה לו למבקר או לקורא, במעלת השלמוּת, כיכלתו בדרגת בשילותו אחרונה, הפוסלת לו למחבר את קודמתה ומזרזתו לשוב ולהיאבק בחָמרו,ֹ ככוחו החדש עמו, לקיים בשינוי־מה את דבריהם: אינו דומה הכותב פרקו מאה פעמים ככותבו מאה ואחת פעמים. אכן, זה סלע־מחלוקת קשה בין סופר למבקרו או לבין קוראו, ודוגמה מובהקת לה ענין “בישוב של יער”, שהוא אחת מנקודות־המהפך הגדולות בסיפורת העברית, אולם בעוד הביקורת ממשיכה בהידד שלה, הסופר עומד באי־אפשי שלו, שתגבורת דרגת הבשילות של מידת אמנותו, הפחיתה בעיני עצמו את יצירי עצמו וגזר על עצמו את עילוים, ואף קיים את הגזירה הזאת למעלה למשכיל, ואילולא נקפדו חייו בלא מועד, היה, כפי ששמעתי, מטה חסדו על הסיפור הגדול הזה, שהשגתנו מסתפקת בו בחינת כלה כמו שהיא, אך השגתו ביקשה לראותו כלה נאה וחסודה, ביתר דיוק: כלה שאין נאה וחסודה כמותה וממנה.
והרי המאבק הגובר והולך על כלי־הבנין והעמקתם, התגלע מתוך מאבק גדול ממנו — על תכולת הענין ורחבוֹ, כשהמקצוּעה והמקדח מתחרים זה בזה. והיא הנסיבה, כי כשם שנתבע לדור ונתן, כך נתבע לדורות ונתן, וכאן וכאן התביעה תביעת עצמו מעצמו. ולציון יִחודו בספרות, — לא היה כמותו לגודל הנתינה, כשם שלא היה כמותו לרוחב הנתינה. כי אם לדור שפירושו ברגיל שלושה דורות אחרונים, הרי מניפתו נמתחת מקצה גולה לקצה גולה — הוא חי את הביוגרפיה המוטבעת שלו, גולת אוקראינה וכמותה, כחיותו את הביוגרפיה הנקנית שלו, גולת תימן וכמותה, באופן שהביוגרפיה הנקנית נעשית לו כביוגרפיה המוטבעת, כביכול נולד וגדל בכפר סידרוביטשי וסביביה ובקהילת צנעא וסביביה כאחת, ובין זה וזו מתפשטים ומתקפלים יִשובי־ישראל רבים ושונים, שחוָייתו בתוכם ומתוכם מהימנה ושלמה, בין הם פרקים בביוגרפיה המוטבעת, בין הם פרקים בביוגרפיה הנקנית, עד שלא בלבד ישובי־היהודים בקיוב, פאריס, סימפרופול ובוספור כמותם כישובי תחום־המושב בימי השלוָה המדומה ובימי החורבן הוַדאי, אלא כמותם כישובי גולה בבבל ובקורדיסטן ובתימן, שכולם־כולם, נדחי גלות־אדום ונדחי גלות־ישמעאל, קרובים מכל קרוב, וחידת קירבתם מתוך שהם כגילוי־עראי נפרדים, המתפרנסים מתשתית־הקבע המשותפת לכולם ולכל, היא ירושלים.
וכמרחב־הדור הוא מעמק־הדורות – מכוחה של התשתית, שהיא המובא והיא המוצא, מקביל לו לפלס הגיאוגרפיה המקסימלית אנך ההיסטוריה המקסימלית — למן חזיונו של מדבר סיני, דרך אחרית הבית, עד פרכוסי־המשיחיות בשלהי־שלהיהם של ימי־הבינַים, ועד האנדרלמוסיה שירדה על גולת רוסיה והשואה שירדה על גולת אירופה, כליית העם בה ומנוסת שרידיו והצלתם, בכלל השיבה הגדולה מכל קצות־העולם ומכל השבטים לשם תקומתו בארצו.
ה
ובין במרחב הגיאוגרפיה ובין במעמק־ההיסטוריה, למן משואות לכיש שדעכו וכבו בימי־קדם עד משואות לכיש שחזרו ונדלקו תמול־שלשום נתקיימה בחינת יש עין רואה ומראה, המגייסת את לשון־הדור ולשון־הדורות לספר את מראותיה. אבל הגיוס הזה של הלשון; ביתר דיוק: ההתגייסות, ההתנדבות הזאת של הלשון לשמש את עלילות העם ושבטיו ויחידיו במרחב־הדור ובעומק־הדורות קובעת פרשה לעצמה.
[ערב ראש השנה תשל״ד]
-
במקור “ורצפה” צ“ל: ”וצרפה“ – הערת פב”י ↩
בין מצע ללשון
מאתדב סדן
תלמיד חכם, שלא נספד כהלכה – מזבח מוריד עליו דמעות; תלמיד־חכם, שעשה תלמודו וחכמתו ענין לסגולתו אשר חננוֹ השם, סגולת איש מבין וסופר הוא, צופה לבית־ישראל ומספר כל עצמותם ועצבותם — על אחת כמה וכמה. השאלה היא: מִספד כהלכה כיצד. ודומה שהתשובה עליה היא: כהלכה; הוה אומר: כהלכתו. והלכתו של סופר גדול כמה וכמה מיני סוגיות סבוכות בה והיתרם ומיצוים קשים, אבל כל המרבה בירורה וליבונה של סוגיה וסוגיה, ואפילו אינו יוצא מכלל גישוש, גורע משהו מכוס דמעותיו של המזבח.
הלכך אנו עדים לניסויים שונים לתפוס את עלילותיו של חיים הזז מצדי־צדדים, ואף אני, עבדכם, זו לי הפעם השלישית לספוד לו, וטרחתי לעמוד על תכונה אחת ואחרת מתכונותיו היקרות, ואם לא הספקתי בעניי לאחוז אלא בשולי־שוליה, והמרחק בין קוצר־המשיג ועומק־המושג לא פחת אלא כדי זרת, והעליתי עלי חומרתה של מידת־הדין, תבוא קוּלתה על מידת־הרחמים ותדינני לפי כוונתי הטובה לטובה.
ואפתח ברשותכם בדבר חידוד, שכבר נסתייעתי בו, והוא מעשה מרדכי דויד בראנדשטטר, שנשאל: מזקני־הסופרים אתה, משיירי כנסת “השחר” אתה, שלושה דורות של סופרים עברו לפניך, תמחול בטובה, שנשאל אותך, האם אתם חשתם משהו בראשית גילויו של ביאליק? השיב דרך שאלה גם הוא: וכסבורים אתם, בבוא הלביאה להמליט גוריה, היא עושה תחילה מיני תמרונות, וממליטה קצת חתלתולים? סיים: לאו דווקא, לביאה דרכה להמליט מיד גורי־אריות. התשובה תשובה, גם אם אותו זקן פיקח התחמק מעיקרה: האומנם הוא וחבריו הרגישו בכך; והיא שאלה שחזרה ועשויה היתה שתחזור עם כל גילוי חדש וגדול בספרותנו: האומנם חשו בו הסופרים, המבקרים. והדין נותן שנשאל אותה גם לגבי חיים הזז, הגילוי הגדול ביותר בסיפורת העברית, שנתגלה במוקדה בימים ההם, היא רוסיה, ובימי הרת־עולם ומתוכם נתגלה; והדין נותן שנשיב תשובה כאמִתה, שהן ולאו כרוכים בה.
ב
הן — בהתפרסם שלושת סיפוריו המפורסמים — “פרקי מהפכה”, “מזה ומזה” ו“שמואל פרנקפורטר” — נענתה להם התלהבות עצומה של הקוראים; גם של בני־הנעורים, שחיו מתוך אמונה את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות, הפועלות, לרצונם, גם של בני־העמידה ואף הזקנים, שחיו מתוך פקפוק את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות הנפעלות לכרחם; ואלה ואלה הבינו, כי קם לו לשבט הגדול של יהודי רוסיה, בתמורת גורלם, מסַפר הכוּליות היהודית; כשם שאלה ואלה הבינו, כי המצע המסוכסך של סיפור סיפור וענינוֹ מחייב כלי־לשון אחרים, מכפי שכילכלתם הפרוזה העברית על שלושת פלגיה העיקריים. הפלג האחד, שעיקרו ענין הכלל ודיוקנאותיו, ואלופו מנדלי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחר, שעיקרו ענין הכלל מזה והיחיד מזה, ואלופו ברדיצ׳בסקי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחרון, שנולד מתוך קודמו, ועיקרו ענין היחיד ולבטיו, ואלופו ברנר והנמשכים לו וממנו.
ואין צריך רוב ידיעה, כדי להוכיח, עד מה חיים הזז היה מעורה ביציריהם של שלושת הפלגים, וביותר שהוא עצמו היה כמכה באצבע־צרדה: אלה מעיינותי. אבל הוא סלל לעצמו דרך אחר, על־פי הכלל: דור אחר, סבר אחר, טעם אחר, לשון אחר. ואכן, הוא היה אחר, שונה, מפתיע, אף שהרכבו — ואולי דווקא: משום שהרכבו לא היה הומוגני: חומר־לשון חדש והילוך קצב חדש, אלא הטרוגני: חומר־לשון ישן וקצב־חיות חדש, חדש ומחַדש. ובהיאמר: חומר ישן, הכוונה לאוצרות־הלשון הגנוזים במקורות ובמקורי־מקורות. ובהיאמר: קצב חדש, הכוונה לחיתוך־דיבור חדש, המחַיה את הלשון הגנוזה ולשונותיה, וגואלם מאֶלמם ושכחונם, ועושם כלי־ביטוי לענין ולבנין, להיות הלשון בת־ימים ובת־יומה כאחת.
ג
לאו – בהתפרסם האפוס “בישוב של יער”, היתה כאילו רוח הקוראים אחרת, רוח של אי אפשי, וברשותכם ארחיק עדותי ואקרבה כאחת, בהרתיעי את עצמנו אל לפני ארבעים ושתים שנה, כדי להסב את דעתכם על דבר־עדות, שנתפרסם ברבים בימים הרחוקים ההם:
מלאכתי מזקיקתני להיות רוב ימי מצוי אצל הספר, ומתוך כך הריני מוחזק להם לקצת חברים בפינת־העבודה שלי כעין אמבסַדה קטנה לכל דבר שבדפוס. אם, דרך משל, עתון פלוני פירסם מאמר, שנדפס מטושטש ומחוק קמעה; אם אלמוני שכח לכתוב את המשך מאמרו; אם הוצאת־ספרים פלמונית הבטיחה להוציא ספר ולא עמדה בדיבורה – מיד: אדרבה, תגיד בעצמך, כך נאה וכך יאה? והשאלה היא, כמובן, תרעומת. סבורים הם, שאני כביכול אחראי לכך. ותמהים הם, כשאני מצרף עצמי לקטיגוריה; כאילו מעלתי בתפקידי.
וזה מקרוב נתגברה התרעומת, אגב רמיזה על הקטעים של “בישוב של יער”. הייתכן? בשביל מי הוא כותב? בשביל מלומדים וחוקרים? מנַַין לי דרכי־לשון אלה, וביחוד מלים משונות ומוזרות אלה? שמא אהא מחזר, למקרא כל מלה, על המלונים? הא?
נעניתי להם למתרעמים, שדרכי־הלשון, הנקוטים בפי הזז, אינם מורגלים בפינו, ואפילו אינם שגורים בקולמוסיהם של סופרים, ופעמים הרבה הוא מטריחנו לעיין במלונים, ואירע, שאפילו המלונים לא הושיעונו. אולם לא נעניתי לה לתרעומת גופה. כי מי פסק וגזר, כי כלי־הקיבול שלנו אינו טעון עוד הרחבה ונכסי־הלשון שלנו אינם טעונים העשרה? ובשלמה יהיו, באמת, אותם הניבים והביטויים מתאבקים בעפר עלים בלים, ובשלמה לא יצאו לשמש את הדיבור החי ולהעשיר את האפשרויות של ההבעה בכתב ובעל־פה? כלום אין אנו חייבים תודה לסופר, הנוטל מגנזי נסתרות ומחַיה אותם מתוך שילוב בעלילת־סיפור מפרכסת בחיוּתה העממית ורעננותה הציורית?
ד
קראתי את דברי העדות, אלה דברי עצמי, כפי שנדפסו, מלה במלה, ב“דבר”, ה׳ אדר, תרצ״א, והיא, כמדומה, עדות אופיית לאוירה של הימים הרחוקים ההם בפינת־עבודה גדולה, הוא מחנה־הפועלים במפעל רוטנברג בעבר־הירדן, ששימשתי בו בהוראה עברית לגדולים. והיא עדות אופיית לא בלבד לחוג קוראים, שרכושם העברי הרדוד למדי נחשב להם בסיס מַספקת לספרות, אלא גם לסוג סופרים צעירים וקרובים, שביצבצו ועלו בימים ההם, דור־בינַים, ששוב לא למדו בחדרים ובישיבות ועוד לא למדו בבית־ספר עברי מודרני, ואף הם קנינם הקלוש בלשון נחשב להם בסיס מספקת לספרות, דבר שדחו אותו מכל וכל ראשוני הסופרים ילידי ארצנו וגידוליה, ושהמשיכו, על־פי דרכם וטעמם, את עגנון והזז, מבחינת התביעה הלשונית הגדולה וסיפוקה, ואמנם כצמד קודמיהם וקודמי־קודמיהם יצרו אף הם סינתיזת לשון חדשה. והבאתי את דברי עדותי לא משום רוחק הראיה שבהם אלא משום קָצרה, שהרי לא השיבותי להם לשואלי תשובה, שיש בה כדי מיצויה של השאלה, לאמור: ההרפתקה הגדולה, ואולי הגדולה בהרפתקאות, של טובי עמנו, והיא תחיית הלשון העברית למלוא צרכי החיים ובמלואם, הסופרים הם חלוציה — בין בתקופה של כאילו, דהיינו שנהגו בה בלשוננו בכתב, כאילו היתה חיה מלוא־חיים בעל־פה, וביותר משזנחו את ההשליה, שאף בה הראו גדולות ונצורות, כאילו ניתן בלשון־המקרא לקפל כל חפצם בתיאור, בציור, בביטוי, והלכך הרחיבו את הלשון והעמידוה על רבדיה המאוחרים והוסיפו עליה רישומי מישרים ועקיפים מעברים, ובכללם רישומה של לשון־הדיבור, למן ראשית גמגומיה עד אחרית חיתוכה, כשהם, הסופרים, הם המחוקקים, הגלויים והסמויים, של התהליך הזה.
לתוך התהליך הזה הוטלו זרמי־זרמים, ואחד מהם הוא “בישוב של יער”, שהיה מסה גדולה באמנות הסיפור וכליה, הלשון, הבאה לתאר הוָיה רבת־טיפוסים, שלשונותיה במזל מיני־מינים של דיאלקט ואידיום, והיא מתוארת ומסופרת מתוך ניסוי־סיגול חדים וחריפים של אפשרויות לשוננו הנגלות והנסתרות לצרכי הביטוי האלה, בחלקה הדסקריפטיבי, וביחוד בחלקה הדיאלוגי. ולא היתה כמסה הזאת בספרייתנו קודם, וגם אם המחבר עצמו חלק על דרכו שלו עצמו, הרי בה נשתרטטו הקוים לסיפוריו הכוללים האחרים, וביחוד לסיפוריו הגדולים, שבהם לכד, בכלי לשונו ולשונותיו, מיני הוָיה שונים ורחוקים במקום — מכאן עולמו של “דלתות נחושת” ומכאן עולמו של “יעיש”; ואף רחוקים בזמן — מכאן עולמו של “מקץ הימים” ומכאן עולמו של “כאלה הם”; לא כל־שכן עולמו של ״חתן דמים״; וקרובים במקום, במקום ובזמן —מכאן עולמו של “יושבת בגנים” ומכאן עולמו של “בקולר אחד”, לא כל־שכן עולמו של “אופק נטוי”.
ואולי הדין עם משה שמיר, שאמר בהספדו, כי אילו הזז היה סיפק בידו, אפשר שהיה כותב סיפור כל קורות ישורון לדורותיו? אבל אף מה שכתב — יריעתו מקצה תולדות לקצה תולדות, והוא גוֹבּלין גדול, שכל חוט וחוט טווּי לגופו וכל החוטים מסכת אחת; ואם מותר לשנות ממטבע הכתוב האומר: שפה אחת ודברים אחדים, נאמר: שפה אחת אף שהדברים שונים; ואם מותר לדמות יצור ליוצרו, יאה לו כעין הברכה: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, ושלום כלשון שלמוּת ומלאוּת.
ה
מספד סימנו אֵבל, ואף מִספד־סופר כך, אבל כל מספד־סופר פותח את ספריו הנחמדים, ואֵבל וחמדה תרתי דסתרי, כי לזכר ספריו ולמקראם מתקיימת בחינת הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. ומתוך רגש זה נסיים דברינו, לאמור: חברותו של חיים הזז באקדמיה ללשון העברית היו כבוד וזכות לה, אבל כבוד וחובה לה לעשות לזכרו על־פי דרכה — לספר מקצת שבח פעלוֹֹ ללשוננו, וראוי שתעשה זאת זכרון בספר.
[תשל״ד]
א
קשה גורלו של סופר שפיזור כתביו מצמצם את השער המניח אפשרות־בינה במלוֹא דמותו, קשה ממנו גורלו של סופר שגניזת כתביו סותמת את הפתח המניח אפשרות־הצצה בקצה־דמותו, קשה משניהם גורלו של סופר שהיתה בו יד הפיזור והגניזה כאחת. הלא הוא גורלו של הסופר המחונן בכשרון־אמת ובכשרון־לאמת, צבי ישראל שביד — שנפטר כאלמוני־לא־אלמוני לעולמו על סִפה של שנת החמישים ושלוש לחייו. בקהל הקוראים זכרו אמנם את שמו, שכן הסיפור “החמור מסנהדריה” שנדפס על דפי “התקופה”, והרפורטאז׳ה “הקאבארט הגדול” שנדפסה בהמשכים מעל דפי “דבר”, עשו רושם, הסיפור ברקמתו המשוזרת והרפורטאז׳ה ביריעתה המגוּונת, אך לפי שהופעתם היתה ברווחי־זמנים רחוקים, היה מחַברם בחינת כוכב שגילויו נבלע בעילומו, ולפי שרובי־כתביו לא יצאו מרשות־היחיד לרשות־הרבים, נתעממו ואפילו נתכהו זכרו וזכרונו.
על שום מה הגיעוֹ גורל זה הוא מכלל החידות שאין הן חסרות מלוח־המזלות המוזר של מה שנקרא קרית־ספר שלנו. לכאורה אין לך כל כשרון וכשרון שאינו זוכה בה לבת־קול, בין כראוי לו ובין שלא כראוי לו, ולכאורה נסדר מִשטח־הרזונַנסים בה באופן, שכל בת־קול ובת־קול נקלטת בה בין כשיעורה ובין שלא כשיעורה, באים חייו ודרכו של הסופר הנידון לנו וטופחים על פנינו. יליד קהילה נחשבה, הקרויה בנוסח ישן: צאנז ובנוסת חדש: סאנדז, שנטבע בה בדורות אחרונים רישום אישיותו של ר׳ חיים האלברשטאם, והיתה שדה התנגחות מיוחדה בין זרמי־החיים והרוח; מחונך בבית שזכה לשני שולחנות, מתנודד בין מסורת והשכלה; ידיד־נעורים לבני־עירו, רפאל מאהלר שסופו חוקר תולדות עמנו ומנדל נייגרשל שסופו משורר ומבקר, תלמיד בגימנסיה הפולנית בעירו ולאחריה תלמיד המכללה הגרמנית בברלין, אחזה בו רוח ההתנערות של טובי בני־גילו ועלה בראשיה העליה השלישית לארצנו, ונראה כי בשעריה מתפעמת בו השירה, והוא נאמן לה אמונת־סתר וכמין רהיית־תמיד, שאין הוא מתגבר עליה אלא לשעה רחוקה, חוסמת את הדרך שבין פיו ולבו ובין אוזן־הרבים. אין לדעת פשרה של הרהיה הזאת, אבל גם משיטי־כתביו גם מפתיתי־שיחו ניתן לשער, כי יד אכזבה מרה היתה באמצע. תכונות־יסוד שבו, עֶדנת־רגישות ושפעת־נדיבות, נראו לו בתכונותיה המחויבות של החברה החדשה, שאליה נשא את לבו, ומשלא נמצאו לו בה, בראשית־נסיוניה, שניסה גם הוא לחיותם, התירא שמא תחסמנה גם בקרבו, הסתגר בתוך צמד־תכונותיו ונתערער, אם לא נשבר, הגשר שבינו ובין זולתו. וההסתגרות שהחריפה והלכה חידדה את רגישותו עד דק, ומי שלא ראה אותו בנסיונותיו, המעטים והנדירים, לעלות על הגשר ולמצוא חיבור לחברת ספר וסופר, לא ראה אדם בגודל יסוריו. הרבה עשתה מידת הקשיחות של מוסד ויחיד, ולא זו שבמזיד אלא זו שבמילא, שנעשתה כמידת־קבע בארצנו; הרבה עשה משטר־הכיתות של בימות ואכסניות, שאי־אפשר לו בלא צד של פרכוסי־הדדין המשתרבבים והולכים כמאליהם, כי איש שנתברך או נתקלל ברגישות מופלגת, המתקשה שלא ליתפס לחשדנות, יקבל עליו, אם לאָנסוֹ ואם לרצונו, את חירות־הדיבור כלפי פנים וגזירת־האֵלם כלפי חוץ, וביחוד אם הדיבור הוא לו כקדוּשה ורגשוֹ מלחש לו, כי מחוצה לארבע אמותיו אורבת סכנת החילול.
ולא מעט נסיוני־חייו עשו, כפי שאנו למדים מעדותם של הקרובים ביותר. נכזב מחלומו, חלום האדם החדש והחברה החדשה, במציאות, ומתעקש ונאמן לו, בנפש, נלבט בעולם־המעשה; נסמך על רוחב־ידיעותיו בלשונות, — יתר על לשוננו ולשון־ערב ידע רוב השפות הקלאסיות, הרומניות, הגרמניות והסלאביות, — מצא לו פינת־התעסקות צנועה, מלאכת־תרגומים, שטענה לו פרנסה בצמצום; משרה־של־קבע, שהיתה עשויה לפי יכלתו וסגולתו ואף היתה מוציאה אותו וביתו לרוָחה מעט לא נמצאה לו, ומשנמצאה אחז בה עד־ארגיעה, שלא יכול להשלים לפגימה כלשהי במידת־היושר או במידת־ההגינות, והרי באמת הפגימות לא חסרו ואפילו התגברו והלכו, וביותר כשדחקוֹ הכניעוֹ ועבד כפקיד בבית־המשפט המַנדאטורי באוירה דחוסה של ביזוי ושגרה, ולא הוצרך לראות צל־הרים כהרים. “ארבע־עשרה שנה”, מעידים בניו, “עשה שם כפקיד הנחבא אל הכלים; עינו היתה פקוחה תמיד לראות כל דל נכלם ואובד־עצות, כובסת שנושלה מדירתה, יתום שאין לו מוֹדע, רוכל שאין לו ערֵב, את כולם עודד וניהל בעצה, לכולם עזר בערבותו, בהלוָאה, בכתיבת בקשה — שלא על מנת לקבל פרס”. אלו המצוות, הנראות קטנות והן גדולות, ועליהן העולם עומד.
ב
אסיפת הכתבים הניתנת עתה לקהל־הקוראים, סוגיה שונים — שיר, אגדה, מסה, סיפור. שירו צלול בענינו ומעוּין בבנינו ונפלג לצד שעיקרו רשות־הרבים ונעימתו לרוב מאג׳ורית ולצד שעיקרו רשות־היחיד ונעימתו לרוב מינורית. הפילוג הזה מפלג את ביטויו מן הקצה אל הקצה — מכאן הקו המתלל של הפתוס, מכאן הקו המשתפל של האֶלגיה. כי כמה שיריו, שענינם רשות־הרבים, הם שירי חגם של הרבים — בתוך שפעת המוני עמלים החוגגים יום־עמלם יום האחד במאי הוא כמבליע מידה, שהוא בוש לגלותה בשארי הימים, היא מידת האֶנתוזיאסט, הנוצר בלבו את אמונת שחריתו שלו ושחריתו של החג, האמונה בשלישיה הגדולה: עבודה, רחמים, חנינה. מתוך חיתוך־הדיבור הרם והקצוב עולה תמימות גדולה, אך דין לזכור, כי אין זו תמימות נוסח פרויליגראט שלפני התנסותו של הסוציאליזם אלא לאחריה ואפילו לאחר הסתאבותו, ולא בכדי נאחזת התמימות המיוסרת בדמותו של צלוב מודרני, גוסטאב לנדאוּאר ובאמונה של “וברוך הזורע פרחים בשממה”, וּודאי לא מקרה הוא כי כמה שיריו, שענינם רשות־היחיד, הם שירי־חולו של היחיד — כסמל להם הוא השיר, הבנוי חלוקה משולשת, במקביל לשלושה מעמדי־חיים מתחלפים — הציפור הממריאה בזמרת־חמדה לשחקים, הקיכלי המנמיך בפשטות־שיר על עפר, השור הרתום ליגיעו, ואחרון־אחרון גורלו שלו עצמו. ודומה כי כאב־הכפילות הכרוך בפיצול־הרשויות, רשות וביטויה רשות וביטויה, ביקשו מזור לעצמו בהתרת־המתח ועדות לכך טיפוחו של הפזמון, שמנגינתו מתבקשת מאליה, והמתעלה לפעמים כדי שיר־עם ובלדה, הוא שהיה פרוז ביותר למחוזה של האופטימיות, — הקלוּת והמשובה הן שסייעו לו לגבור על רהייתו מפני גילויו של דבש האמונה, שהיתה מגונזה מתחת ללענת הנסיונות.
מה שהיה לו בשירה הפזמון, היה לו בסיפור האגדה. נראה כי מוטיב האגדה העסיקוֹ בכמה דרכים, ורמזי־התעניינותו זרויים בכמה וכמה פינות. כן, למשל, ישלב בתוך שיר־חמדה: “לשירי פיתויי האזנת רתת / רעדו יצורי גֵוך / ושבי נלכדו לחכמת מדוחי / כאותם מלחים ששולל הובלו, / אל אי המאוַיים הרונן”. או, למשל, בהגדרת ענינה של הרפורטאז׳ה שלו: “נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגולת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגירים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם”. ואמנם הבודק בקבוצת הסיפורים שלפנינו, רואה מאמצי־גישושו של המספר לתפוס דברים־כהוָייתם ואין הם נתפסים לו לא בנוסח־אגדה ולא בנוסח־ריאליסטיקה, לא כל־שכן בנוסח של שירה־בפרוזה, אלא בסיפור שאגדה וריאליסטיקה מעורבים בו ללא־הפרד, כחטיבת־עלילה שהיא כממש מכל ממש. לאמור, יהא סדר־כתיבתם של הסיפורים כאשר יהיה, דין לראות את הסיפורים כדרגות־הכנה לסיפורו הנחשב ביותר, הוא “החמור מסנהדריה”. מבחינה זו “אוקאשו וגורישה”, השאול מהוַי רחוק וזר, מעשה זוג המאורסים ומורא אחריתם עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין האהבה, אלא בגלגול החילופים. מבחינה זו “הנזירה מכפר נחום”, השאול מהוַי קרוב וזר, מעשה הפגישה בין פועל עברי ונזירה קאתולית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין ההידיינות, הדיבורית ואפילו דיקלאמַטיבית, על ישו ותורתו, אלא בגלגול החילופים. כאן — נושא־המכתבים הלובש לרצונו צורת האָרוּס שנספה תחת מפולת־הרעש, כאן — הפועל פצוע־רגלים הנלבש לכרחוֹ צורת הצלוב ודיוקנו, כמעבר בין שני הסיפורים האלה ובין “החמור מסנהדריה” נראה הסיפור, שלא בא על גמרוֹ ואף שֵׁם אין לו ונסמן בשלושה כוכבים, מעשה עובדיה שטיין הנשלח, בעודו חולה, מבית־החולים ואינו יודע להיכן יטלטל גופו הקודח ורוחו הדואב; מאחוריו חיי־קיבוץ, שהיו לו כאכזבת־האכזבות — כי הוא ראָם, לאחר תמוטת ערכי היהדות, בחינת עוגן־הצלה אחרון (“נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ־ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שיתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו והשאיר מים, יָוֵן, רפש”), לפניו שממה וסער והוא נע־ונד בה, עד שאזנו צדה מנגינת פסנתר ועולם נשכח, עולמה של המוסיקה הגדולה, ננער בו, והוא נגרר באחרית כוחו, לבית שמתוך חללו נשמעת המנגינה, ונופל באין־אונים במסדרונו, וכשהוא ננער מעלפונו, הוא רואה עצמו שרוי במיטה צחונה, עכברים מקפצים עליו, היא מאורת איש עמל, שחייו בתכלית העניות ורוחו בתכלית העֶדנה — הוא־הוא שאספוֹ ממסדרונו של הבית והוא שטיפל בו באמונה ובמסירות, עד שהבריא מחָליו. עיקר רעיונו של הסיפור, הכתוב בנפתולי גמגום ואמירה, הוא במעשה העימות בין אמונתם של דרי־מעלה ובין מוסרם של דרי־מטה, ובמסקנה החדה היוצאת מלפני העימות הזה.
והנה יסוד האגדה, שנרקמו בו הסיפורים הקודמים, ויסוד הריאליסטיקה שנזכר בסיפור הזה נלכדו בסיפורו הגדול מהם בהיקפו וניפלה מהם בטיבו “החמור מסנהדריה”, ולא עוד, אלא גם מה ששמענו משיטי־שיריו נטוה גם הוא ברקמת הסיפור הזה. מעשה הרוכל מצניע־לכת ומיטיב לכל, שהחוזה השחור מגלה לפניו חביון־נפשו, שבו מסתתר אויבו, יצרוֹ הרע, והוא תחת להכניעו נפתה לו וגילוי רשעתם של אלה שהיטיב עמהם מגביר פיתויו, והוא בא על ענשו, שהוא מתגלגל לחמור ורואה מתוך גלגולו את פנימוֹ ואת ברוֹ, באופן שגלגולו לא קללת־עונש הוא לו אלא ברכת־מוסר הוא לו, והוא נאבק ביִצרוֹ הרע, תחילה נלחץ בו (הצלת שטרי־הקרקעות והצנעתם) ולסוף נחלץ ממנו (פיזור מעותיו לצדקה) ונגאל מהוָייתו החמורית וחוזר להוָייתו האנושית, הוא מעשה־שיר משזר העשוי להפליא. בעין־בוחן חדה נכבשו החיים בשכונה ירושלמית בתקופת־בולמוס טיפוסית והם מצוירים עד־דק; בדקדוק חמוּר נתפסו הגות ורחש של סוגי־אדם שונים, תמימים ונבלים, זקנים ובני־עמידה וצעירים, פשוטי־עם ומשכילים־למחצה; בתחושה טמירה ניצודה הוָיה בהמית על גושי־יצוּריוּתה ופרכוסיה, כניסוי לחרוג אל מעֵבר לאנושי ולראותו בתחזית של היוליות מוגברת, ובמסוכם מלאכת־מחשבת, שהמעמיק לעיין בה קורא בתוכה עלילת אדם שזכה למעלת הפשטות הגדולה, מעלת החיים שמוסרם אינו תכנית אלא תוכן, אינו שאיפה אלא נשימה, והוא בגד בה כרגע קטן והוא ממרק בגידתו בגלגול־נפש יום תמים, וחוזר לפשטותו כקדם, כשם שהוא קורא מתוכה וידוי אדם אשר חזה כל אלה מבשרו ומנפשו והלביש חזיונו הלבוש היחיד היאה לה לאמת, לבוש המשל, והלבשתו באופן שאין הסיפור יוצא מידי פשוטו, גם אם הוא נדרש כדרך שהסיפור נדרש בדמיונה של אגדת־העמים.
ג
וכפרק לגופו היא הרפורטאז׳ה המקיפה, שהיא תרומה חשובה לבירורם של אימי־הדור — פריצת תהום האפלה בלב אירופה. רבים טרחו ורבים יטרחו על הבעתה הזאת, ובבוא שעת־סיכום לא תיעדר גם הפוזיציה שלפנינו — תיאור החזיונות המתמיהים, שזכרם נתעמם ולא ניתנה עליהם הדעת, לראותם אותות מבשרים לרוח־העִועים אשר האפילה את עין־אירופה והטביעה אותה בדם ודמעה וכיסתה אותה מיליונים של חללי בני עמנו. המקביל מה שעולה מתוך דפי הרפורטאז׳ה המצוינת הזאת ומה שעולה מתפיסתו של ח. הזז ("חבית עכורה״) — הערכת המַניאקים הקטנים כבשורה מחרידה להופעת המַניאק הגדול, אסונו וחרפתו של מין האדם — יבין כי לפנינו, כדבר המשורר, מוסר אלוהים ותוכחה רבה.
[תשט״ז]
א
מנהג הוא לה לאגודת־הסופרים בירושלים, ומטפחו יפה־יפה המספר שמאי גולן, והיא עריכת מסיבות של פומבי לכבודם של ספרים ומחבריהם; והוא מנהג נאה ומתקבל, וביותר שהוא מתקן מנהג מקובל שאינו נאה, הלא היא תשומת־הדעת הדיספרופורטיבית, שהביקורת נוהגת באופן, שמכאן אתה מוצא סופרים, שהם חריפים בשוקה של הפרהסיה, והדברים עליהם מתערמים גבוביות־גבוביות, ופעמים כדי ספרים שלמים מגיעים, ומכאן אתה מוצא את אחיהם, מהם שזכו תמול־שלשום לרוב דברי־הערכה והיום אינם נזכרים, גם אם טיבם בעינו עומד ומדרגתם אף הוסיפה והלכה; מהם שאף תמול־שלשום הסתפקו מעריכיהם באיפת־רזון והיום אינם מוצאים לגופם של ספריהם טוב משתיקה. והרי על דרך כך מתפּקק לה לביקורת דיוקנה הכולל של הספרות החיה והקיימת ואינה נראית לה כהוָייתה, וממילא מתקיימת בחינת ותהי האמת נעדרת, כפי שדרשו, שהיא נעשית עדרים־עדרים, ולא עוד אלא הכתוב הנזכר מידבק לו כמותו: עדר־עדר לבדו. וכמה טעמים לאותו העדר התודעה (ואפילו הידיעה) הכוללת של ספרותנו, כפי שהיא נתונה במסגרתו של הדור, וראש להם היא, כמדומה, התכונה, שניסיתי כמה פעמים להעמיד עליה, הלא היא רהטת־הילוכה של ספרותנו בדורות האחרונים, הבאה גם משום צמיחתה המהירה מתוך שרשיה ויסודותיה מבית, גם משום רדיפתה הנמהרת אחרי שהצריכו בספרות מספרויות העמים באירופה, כמה וכמה דורות מצטופפים בספרותנו בתחומו של דור או שני דורות; והמשמרות, הכנוסים על־פני אמה קטנה ואחת של זמן ומקום, מתחלפים באופן, שכל משמרת של משוררים ומספרים יוצאת לפניה או לאחריה סיעה של מבקרים, שאינם רואים אלא אותה בלבד. לכאורה ניתנת תקנה במציאותם של מבקרים, המקיפים בביקרתם כמה וכמה משמרות שבדור, אך יש בהם, שבבואם למצוא או להמציא יִחודה של משמרת ומשמרת, הם עצמם כמתפלגים לכמה וכמה מבקרים, שעקרונותיהם ומושכלותיהם משתנים, הכל לפי משמרת ומשמרת, ומלבד ההפסד הגדול, הוא קיפוח שלהם עצמם, שהם כיוצאים מכלל עצמם, אינם זוכים וממילא אינם מזכים אותנו בראִיה כוללת.
ב
ראיתי להקדים דברים אלה, בבואי לשתף עצמי במסיבה, שערכה אגודת־הסופרים בביתה, בית הסופר בעיר העתיקה, לכבודם של יהודה יערי, לרגל צאת סיפוריו בארבעה כרכים (“כאור יהל”; “דרכים ואהלים”; “שורש אלי מים”; “עד הביתה”), ושל שרגא קדרי לרגל צאת ספרו החדש (הרומן " פרופסור אלקנה ורמי בנו"). הביקורת, לפי דרכה ומנהגה המצויים, לא נהגה בהם, בשנים אלה, מידה גדושה של תשומת־דעת, וכמעט שחסכה מהם אף מידתה המחוּקה, ושעל־כן היה בה, באותה מסיבה כדי תיקון־מה של זניחת זכות ויִשור־מה של עוות־חובה כאחת. אמנם, צירופם של שני המספרים האלה בא מחמת מקרה־לא־מקרה – סופרי ירושלים וקוראיה באו לכבד שנַים מתושביה, שהוציאו את ספריהם הנזכרים בהוצאה ירושלמית אחת (אגודת הסופרים על־יד הוצאת "אוגדן) ואחרת (אגודת “שלם”), ומה שחשוב יותר, שניהם ירושלים מרוקמה יפה־יפה ביריעות סיפוריהם, המצוינים בתיאורי נופיה, כשהראשון דרכו דרך האקוארל והאחרון דרכו דרך הגואש; אך בכל השאר הם שונים ורחוקים, עד שראוי היה ליַחד לכל אחד ואחד מסיבה לגופה, ובמידת־מה ניתן לראות יחוד כזה בחלוקה, שננהגה באותה מסיבה, ששני מרצים עמדו לפני באיה והרצו – מכאן גדליה אלקושי, שיִחד את הדיבור על הסיפורים של יהודה יערי; ומכאן המשורר אליעזר שרביט, שיִחד את הדיבור על הרומן של שרגא קדרי, והתקנאתי בהם, שנתבקשו לכך, ולא התקנאתי בעצמי, שנתבקשתי לצאת ידי תרוויהו, שהרי כל אדם, וסופר בכללו, לפי שנברא בצלם הוא כביכול כבוראו – יחידו של עולם.
ג
אולם בבואי לקיים את שנתבקשתי לקיים, ניסיתי למתוח קו מַשוה במה שניתן לי להתבונן, ואולי אף להבין במיוחד, והיא נקודת־הזימון שבין חייהם לבין יצירתם. לענין חייהם – שניהם הורתם וגידולם בגלילות הורתי וגידולי, ושניהם ידידי ועמיתי, קודם שנטלו קולמוס בידם, ומשנטלו אותו עקבתים פסיעה־פסיעה, והלכך עד כמה ששימשתני הבחנתי – פרשתם גלויה לפנַי. ראשון, והוא יהודה יערי, לידתו וחינוכו תחילה בעיירת־יהודים קטנה, מרכז שושלת חסידים, ואחר־כך בקהילת־יהודים גדולה יותר, מרכז אהבת־ציון, זו וזו במערבה של גליציה; אחרון, והוא שרגא קדרי, לידתו וחינוכו בפרבר־יהודים, שגם הוא כעיירת־יהודים קטנה, בבירתה של מזרח־גליציה, וכבר עמדתי על החילוק ההיסטורי שבין שתי גליציה אלה בקצת מאמרי (על ר' שמעון מנחם לזר, יצחק לופבן ואף יהודה יערי) ויעוין שם. אך לענין שני הסופרים המדוברים אזכיר, כי שניהם שרשם שרשה של חסידות, והם אף מתייחסים על אישיה, ראשון מצאצאי ר' משה מפשֶווֹרסק, בעל “פני משה” אחרון מצאצאי ראשוני חסידיו של ר' שלום רוקח, ושעל־כן הוריתי היתר לעצמי ליטול את ההבדלים שבין היסודות המתנגשים בחסידותם של האבות – כאן בין געשת של רופשיץ ומשטרה של צאנז, ומכאן געשה של בלזא ומשטרה של רוז’ין – ולעשותם ענין להגדרת הבדלים ביסודות של הנכדים.
ד
לאמור: יהודה יערי – יסוד־הגעש הוא יסודו הכבוש, ועל־כן הוא סמוי, ואילו יסוד־המשטר הוא יסודו הכובש, ועל־כן הוא גלוי; ואילו שרגא קדרי – איפכא. הלכך יהודה – הילוך סיפורו נהיר וסנון, מחושב וצלול, וסערו החבוי דיו במה שהוא מרטיט את הגלים רטיטה, עתים עזה ועתים רפויה, אך תמיד עדינה; ללמדך, כי כבוֹש כבשה צאנז את רופשיץ, או, לפחות, דחתתה אל מתחת לאספלקלרית־הנהר. לא שאין בו יצר־געישה, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד אחרון־אחרון נוצח. ואילו שרגא – הילוך סיפורו חומר ותוסס, גח ופולש, וסעדו הגלוי גולש מעל האספקלריה ומקמטה עד־בלי־הכר; ללמדך, כי לא כבשה רוז’ין את בלזא. לא שאין בו יצר־כבישה, המובן לגבי בן חזנוֹ של הרבי מהוסיאטין, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד ראשון־ראשון נוצח.
ודאי, מצע סיפורו של זה ושל זה סבכו של הדור, אלא הראשון מראה את פרכוסיו של הדור, כשטלטלתם קרבה לקצה, או הגיעה עדיו, וסימנה הגלוי זיעי המאזנַים המתעניינים או מעוינים; ואילו האחרון מראה את קרטועיו של דור, כשטלטלתם בעצם תנופתה, וסימנה הגלוי תנודת המאזנים קודם שהם מגיעים, אם הם מגיעים בכלל, לעיונם, ועצם מצעם דומה אך אינו שוה, שכן רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם אחת – דור, שלתוך ילדותו, בצל השלוה המדומה של בית־האבסבורג, פרצה במפתיע מלחמת־העולם הראשונה, על מוראיה ויסוריה, ושלהיה קשים ממנה – מלכות פולין, על רדיפותיה ונגישׂותיה; והצעירים, הנקלעים בין היאוש הפעור סביבם ובין האמונה המרמזת מעבר לסביבם, קצתם נכספים ללהטי נכר קרוב ורובם נגרפים לקסמי מולדת רחוקה, והם נמשכים לה ונחלצים אליה ממש. רצועת־זמנם אינה אחת – ולא בלבד משום רוַח הגיל, שהיא עתה, בעמוד זה מעבר לסִפה של שׂיבה וזה מעבר לסִפה של זקנה, רוַח מועט, אך לפני שני־דור היה רוַח מכריע, כי מי שעלה לארצנו בפתח העליה השלישית ועם ראשוניה, בכלל צעירי “השומר הצעיר”, אינו דומה כמי שעלה עליה, בתוף העליה הרביעית, בכלל צעירי “החלוץ”; וביותר שהראשון, יהודה, הלך לקן־הנשרים, שענינוֹ ספרו “כאור יהל”, – וכל המבקש לידע לבטיה של תנועת־הנוער, העברית החפשית, ילך אצלו, וכדין אמר מי שאמר, כי ניתן ללמוד ממנו רב יותר משניתן ללמוד מספר־זכרונותיו של דויד הנגיד או מפולמסאוַתיו של מאיר הקברניט – והיה עם כובשי העמק ובוני בית־אלפא; ואילו האחרון, שרגא, שלא היה, כקודמו, בכלל תנועה שעמדה מחוצה לשיטת תרי"ג, אלא בתנועה שעמדה בתוכה ונאמן לה כל ימין, למין הליכתו, בעקבי הנסיך לבית גרודז’יסק, לכפר פּינס, עד עבודתו במחלקת־התרבות של הועד הלאומי, ועד פעולתו במשרד־הסעד של ממשלת ישראל.
ה
והריני מבליט כהונותיו של שרגא, ומבליע כהונותיו של יהודה – בבית־הספרים הלאומי, ב“קרן היסוד”, בשליחות המדינה, אם כנספח־תרבות בשגרירות או כקונסול, שכן העשיה האזרחית, כשם שאינה מקיימת את עצמה במערכה היצריית של יהודה, כך היא מקיימת את עצמה במערכה היציריית של שרגא, וסימנך: הקורא שלמד בסיפוריו של יערי מה הם המוקדים של ההוָיה וההוַי, החברה והציבור, שחייו היו מעורים במרכזם או נגעו בשוליהם, ומה העלתה לו מהם התבוננותו במסכת־יצירתו, יתקשה ללמוד מסיפוריו, מה היתה עשייתו האזרחית; מה שאין כן קדרי, שתפקידיו האזרחיים הם מגופי ענייניהם של סיפוריו, והדברים אמורים ביחוד בספרו “פרופסור אלקנה ורמי בנו”, שבו הוא נוטל לשני ראשי עשייתו האזרחית ואורגם באריגה אחת. כך, למשל, הוא נוטל לו לסופר מרניני, שהוא נותן בו רוב סימנים ברורים של חמיו, קדיש יהודה סילמן, ומשנה פרט זה וזה בביוגרפיה שלו, לא בלבד לשם הבלט אישיותו ודרכו, שהוא מאריך ימיו עד לאחר מלחמת־ששת־הימים, אלא גם לשם זיווגו לפרופסור, שהכל יודעים, ואף הערת־הסיום בספר מאשרת, כי הוא ר' יהודה אבן שמואל קויפמן, כגון שהוא נוטל להם לשניהם, האחד בן־ליטא והאחרה בן־פודוליה, ועושאם בני עיר אחת, כדי שהאחד יוכל להיות הביוגרף של האחר, והעיקר: הוא מזמן לביתו של פרופסור אלקנה עבריין צעיר והטיפול המסור בו נעשה בידי כלתו של מר מרניני, באופן ששני שטחי־פעולתו של המחבר, שירתו במדיניות־התרבות ושירותו במדיניות־הסעד, לא זו בלבד שהם מזדמנים אלא אף מתלכדים מתוך סמיכותם של שני הבתים הנעשים כאחד.
ו
וראיתי להבליט דבר זה משום שלושה מעשים שהיו כך היו. המעשה האחד הוא מעשה ש''י עגנון, שהיה אוהב לשמוע לא בלבד סיפורי־חייהם של זקנים אלא אף סיפורי־חייהם של צעירים, וכדרך שהתקנא בראשונים על שום הוָייתם המגובשת, התקנא באחרונים על שום הוָייתם המסוערת, ועיקר קנאתו קנאת אמן, ששמע מתוך סיפוריהם של אלה ושל אלה לא בלבד את המציאות הריאלית, שגירתה את סקרנותו היהודית והאנושית, אלא אף את האפשרות הספרותית, שגירתה את התעניינותו האמנותית, ולא אחת היה אומר לאנשי־שיחו, כי הוא מתקנא בביוגרפיה של בני הדור שלאחריו, שגידולם בגלילות גידולו של עצמו, וכדוגמה חיה מזכיר מה שסיפר לו יהודה יערי, לאמור: איזה עולם, איזה עולם. המעשה האחר הוא מעשה משה קליינמן – לבקשתו נדרשתי לשכנו במלון, והמתנתי לו שעה ארוכה, שהניחה פתח להקפיד עליו אפילו לשכמותי המהדר פני זקן, ולא הקפדתי, כי בבואו לקראתי, ראיתי עיניו כבדות ועייפות, והוא שולף שני ספרים מכיסיו, האחד שענינו אנצו סירני והאחר שענינו חנה סנש, והוא מנפנף בהם, לאמור: מה הביוגרפיה הסוערת־כביכול של דורנו לעומת הביוגרפיה הסוערת־להחריד של הדור הזה. אבל – הוסיף – זה חומר שיסרב לצורה, כי החומר עצמו הוא גדולת עצמו. מעשה אחרון הוא מעשה פ. לחובר, והוא קדם אילו שנים למעשה הקודם – הוא שטרח, במשך שנים, להעמיד, שנה־שנה, על הערכת יבולה של ספרותנו בה, בסקירותיו המקיפות והכוללות, מעל דפי “כנסת”, ויִחד את הדיבור אף על “כאור יהל” שהיה, כמדומה, לפניו קודם שפירסמתיו בהמשכים במדור “דבר” שבעריכתי, וכשקראתי סקירתו לא יכולתי שלא להיזכר במאמרו האחר, שאף בו נגע בתמורת מצעה של הסיפורת העברית, שנולדה מתוך התמורות הגדולות בעמים ובישראל, כשמצע־החוָיה כפול־הקרקע וכפול־הרקע – הכא והתם – חָמרוֹ אינו מניח לה לצורה להולמו ומסרב לה, כדי לקיים, ככל האפשר, את אמינות היוליותו, לימים, כשגילגלתי עמו בשיחה, גילגלתיה בחינת מבשרי חזיתי – המתח שבין רוב השגתי על תפיסת חומר־חוָיה בכלי־צורה ומיעוט הישגי בו, כפי שבא על ביטויו בקבוצת סיפורי “באלכסון”, לא פחות משניתן לפרשו מבחינה סובייקטיבית, פחת־היכולת שבי, ניתן לפרשו מבחינה אובייקטיבית, מרדו ֹשל החומר גופו, והוא שהעלה בי סברה, שהיתה מצד־מה קרובה לסברתו של לחובר, ומצד־מה רחוקה ממנה.
ז
סברתי קרובה מצד־מה לסברתו של לחובר – אף אני נקבעה בי, ומתוך נסיוני נקבעה, הדעה, כי החומר הזה מסרב לצורה, ושעל־כן מוטב לוַתר על סיפור דברים בגלגולם, כפי שחוקת הבלטריסטיקה מחייבתו, ולהסתפק בסיפור דברים כהוייתם, כפי שחוקת־המימואריסטיקה מתירתו, ואמנם עליתי על דרך זו, כעדות ספרי, למן " ממחוז הילדות" ואחריו, הספר “כאור יהל” של יערי וספרי הנזכר הופעתם סמוכה היתה, ורשמוֹ של ספרי בו היה בהיפך רשמוֹ של ספרי בו, כי אני כשקראתי ספרו בכתב סברתי, כי אילו עלה על דרך המימואריסטיקה, היה שכרו מרובה יותר, ואילו הוא סבר, כי אילו עליתי על דרך הבלטריסטיקה, היה שכרי מרובה יותר, אך ככל שחזרתי וקראתי ב“כאור יהל” נתפוגגה בי יותר ויותר חששתו של לחובר, שהיתה אף חששתי.
סברתי רחוקה מצד־מה מסברתו של לחובר – מרחק־הימים מעמיד את הסיפור הנזכר לא כחומר שסירב לצורה, אלא כחומר שנכבש לצורה, דבר שלא נראה תחילה בבירור, משום קרבת הקורא לתקופה המתוארת, שהיה עצמו סבוך ומסובך בה.
ח
ולעניין מסיבתנו כפולת־הנושא עתה אסיים ואומר, כי הרגשת הקירבה להוָייה המתוארת ב“פרופסור אלקנה ורמי בנו” נותנת, כי אף הוא נראה עתה כחומר שסירב לצורה, אך ככל המשוער מרחק־הימים יעמידו כחומר שנכבש לצורה, והוא מרחק שכל יום יום מקרבו יותר.
אכן גם קריאת־ספרים מחייבת קיום מצוַת ושיננתם.
[כ''ה תשרי תשל''ב]
א
ידעתי, כי נסיוני עתה לדבר, וזאת בראשונה, על עמוס עוז, אינו פטור מצד או מצדדים של סכנה. ראשית, מרחק הגיל, שדרכו להקל על הערכה אך דרכו גם להחמיר עליה, נותן: אחרית, תחרות המעריכים, וגילם כגילו של הנערך, נותנת. לענין מרחק הגיל – אל יהא קל בעיניכם בכלל, ובמקרה הנידון בפרט. בכלל – שבתי וראיתי, עד מה חדה חציצת־ הדורות, והרבה למדתי על כך מפי זקני משכילי העברים בגליל הורתי וגידולי שנעצרו בגבולה של שירת יל''ג ולא נכנסו בגבולה של שירת ח. נ. ביאליק, והיסוסי ניסוים הרוהה להיכנס נתלוותה להם תהייה, ותהייתם נתלוותה לה לעיגה של טעמם המשונה או החסר של צעירי־דורם, שהתפעלו ממה שאינו מניח פתח להתפעלות; וכבר פירסמתי, לפיזורין, כמה וכמה דוגמאות משעשעות על כך.
ויותר מהמה למדתי לימים, שכבר הייתי בעצמי למוד בדרכה של ספרותנו ודרכיה בדורות אחרונים, שטרחתי כל ימַי, שלא יתעלמו ממני בה כל חידוש וחדשה, אם גדולים אם קטנים, ובתורת קורא ראיתי אף חייתי התפתחותה שהיתה, קודם במידה גדושה יותר ועתה במידה מחוקה יותר, על דרך ציפופם של כמה דורות־סופרים, השונים אלה מאלה בכמה וכמה תכונות כוללות, ואף ניסיתי, בתורת מבקר, לברר לעצמי את שחייתי כקורא – ובעינַי אין הבדל בין קורא ומבקר אלא הבדל של דרגה, אם ממשית אם מדוּמה – כדי להסביר, ושוב קודם כל לעצמי, את מיני התמורות האלה ומהות חזיונותיהם ועֶרכם, וחלקו של ברור זה הבאתי לרשות־הרבים, וגם מי שאין בו אורך־רוח לקרוא את ספרי, שמנינם מרובה, דיוֹ בסקירת עין על־פני לוח־השמות, שאני מצרפו בסופו של כל ספר וספר, כדי לעמוד על כך, כי שמתי גבולות לעצמי, וגבול הגיל בכללם, ואולי אפילו בראשם, כגון שצעיר המשוררים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו ביו שנות־זקנה לשנות־שׂיבה, הוא זרובבל גלעד, וצעיר המסַפרים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו בין שנות־בינה לשנות־זקנה, הוא משה שמיר.
ב
ודאי, מי שאין לו מה שיעשה בשעתו הבטלה ויטיל עליו את המשאוי לבדוק עד־דק, ימצא סימנים רבים ושונים, העשויים להצעיר את סולם־גילם של הסופרים שנתתי את לבי ודעתי עליהם, אם כמבקר וחוקר, אם כעורך ושופט, אם כמרצה ומורה וכדומה, אך לפי שהדברים זרויים אילך ואילך, אין בזה לשעינות את כלל רישומה של עצם התמונה המשקפת את נסיוני־הגיבוש של דרכי בביקורת. ואם תשאלו לפשר הסתירה שביני, המתחקה על חזיוני־ספרותנו המתחדשים והולכים, עד שאני מתיהר לראות את עצמי בחזקת הקורא שלה בה''א הידיעה, והמידיין עמה בסמוי, לביני, האומר, בגבולי־גיל גדורים, את דינו ופסק דינו בגלוי, אשיבכם, כי מה שראיתי בימי־חָרפי, שבתי וראיתי מימי־עמידתי עד עתה – חציצת הדורות נראתה ברצועת־הזמנים הארוכה הזאת, שונה ואחרת משנראתה בקדמת־נעורי – לא שיירי משכילי עיר מצער, שלא הבינו לו לכוכב העולה, אלא מובהקי סופרים על מנהגם הדו־סטרי – בני דור מוקדם לא הבינו לבני דור מאוחר מעצמם ובני דור מאוחר לא הבינו לבני דור מוקדם מעצמם, וכטוב לבי בזכרונותי אביא רוב דוגמאות משעשעות על כך.
אמרתי ללבי: יפה זהירות, שלא תילכד בכשלונם של הקשישים ממך ולא בכשלונם של הצעירים ממך, ואם תאחר אמירתך – בוא תבוא. ודאי חשש האיחור אין בו כדי להקל, שהוא חל לא בלבד על צעירים אלא אף על זקנים, שלא הבשילה בי ברירות דעתי עליהם כדי מלוא אמירה, ואין צריך לומר כי העומד, כמותי עתה, באמצע השביל שבין שיבה לגבורות, חששו יש לו על מה שיסמוך, והלכך אף מובן חפצו להפיגו, ככל שידו, יד כהה, תגיע.
ואסמיך לענין מרחק־הגיל בכלל, את מרחק־הגיל בפרט, – מחיצת השנים שבין עמוס עוז וביני היא בקו מעוּין ביותר, מנין שנותי הוא עתה בדיוק כפליִם ממנין שנותיו. הגימטריא העולה מדברי המשורר: צנח לא ז’ל’ז’ל על גדר וינום, היא לי גם אזהרה מפני חשש המניחה והתמונה, גם קריאה להתנער ולעבור את הגדר, על אף בני־התחרות, אלה צעירי־המבקרים, שגילם כגילו של הנערך. וַדאוּת היא בהם, כי כוחם יפה יותר להבנתו של בן־גילם מכוחו של בן דור קודם, מה גם שגורלו שעיצב את אָפיוֹ או אָפיוֹ שעיצב את גורלו, עשהו בן דורות שלפניו, הצופים בני דורות שלאחריו, באופן שכל שנחשב בחינת היום הזה ובחינת השעה הזאת הוא לו בחזקת בין־השמשות, זה נכנס וזה יוצא ואפשר לעמוד עליו.
ג
נחזור, איפוא, למקרה הקונקרטי, אם מותר לתלות כינוי מצומק כזה במי שכולו לחלוחית של חיות, כדי להעיר, כי תשומת־לבי נמשכה לו לעמוס עוז מדעתי ושלא מדעתי לפני שנטל עט־סופרים בידו – מתוך שישיבתי היתה בסמוך לשכונה, שנולד וגדל בה והיא גם מוקד כתיבתו והייתי מבאי בית־הוריו, הכרתיו מקטנותו, והוא ילד יפהפה, ממש כפי שהיה לימים עלם יפהפה, והוא עתה גבר יפהפה (ואין אני אדוק בסברת ידידי צבי כסה, כי האדם, אם יחיד אם חבורה, יַפיוֹ סכנתו). ידעתי כי בעודו אך נער קטן רשם כמין שלט על דלת חדרו: עמוס קלוזנר – סופר, ולפי שאין אני מזלזל בביוגרפיה ופרטיה, כדרך הזלזול שפשט לפי האָפנה, ועתה פסק, ברוך השם, קמעה, תהיתי על הנער שאינו נמשך למשאת־נפשם של בני־גילו בימים ההם (נהג, שוטר, קצין) אלא למוצאו על אוירו ואוירתו מסַגלו ואולי אף מחייבו, דודו־זקנו – יוסף קלוזנר, איש אשכולות, עורך “השילוח” (ראוי לקרוא את מחקרו של זליג קלמנוביץ, ממיסדי ייווא ובוניו, שכתבוֹ עברית בגיטו ווילנה וענינוֹ שבח העריכה הזאת וטיבה, והדברים נתפרסמו ב“מולד”), פרופסור לספרות העברית הקרויה חדשה וכותב תולדותיה, והוא איש־ציבור שלא נרתע ממחלוקת ואף היה מעוררה ומלקחה; אחיו אחר ב. אוליצדק, והוא מראשי הפובליציסטים של העתונות הרביזיוניסטית ולשונו תוקפנית ובן־אחיו אחר, יהודה אריה קלוזנר, שיצא בעקבי דודו, לא בתחום הפובליציסטיקה אלא בתחום המחקר, כעדות ספריו בחקר הספרות העברית והספרות הכללית, והוא־הוא אבי עמוס. להשלמת דיוקנה של הפרדסטינַציה לספרות, אזכיר את אבי־אביו של עמוס, שהוא עתה זקן בית קלוזנר, שלא ידעתיו בימים ההם ולימים שמעתי כי הוא נאמן לדרך משפחתו ועקרונותיה, אך בעשותו בשירה לשונו לשון הרוסים, כפי שהיתה לשונם של נאמני ה“ראסזוויט” גם בימי פליטתם בפאריס. וראוי להוסיף את שאֵרם, ישראל קלוזנר, הנודע כחוקר דברי־ימי־היהודים בוילנה, וביחוד כחוקר הציונות.
המצוי אצל חיבורי יודע עד מה התעניינתי ואף עניינתי את קוראַי בשאלת המוצא, ודנתי וחזרתי ודנתי במסכת משפחות וסופרים ואומנים, וכן יִחדתי, במזדמן את הדיבור על בית צייטלין (הלל ושני בניו, המשורר אהרן והעיתונאי אלחנן), בית טשארני (המבקר שמואל ניגר ואחיו הקברניט והנואם ברוך טשארני המכונה ולאדק, המשורר והמימואריסטן דניאל טשארני ואחותם המשוררת פריידל); בית אימבר (המשורר נפתלי הרץ בעל “התקוה”, אחיו הסופר והמתרגם שמריהו ובנו המשורר יעקב שמואל), בית ברגנר (המימואריסטית הינדה לבית רוזנבלאט ובניה – המשורר מלך ראוויטש, המספר הרץ ברגנר והצייר משה ברגנר, ונכדה הצייר יוסל ברגנר); בית שטרן (האחים המשוררים שלום וישראל שטרן, המספר יעקב זיפר וחוקר־החינוך יחיאל שטרן), בית זינגר – האחים י. י. זינגר ויצחק באשוויס, ובנו העורך והמתרגם ישראל זמיר, ואחותם אסתר קרייטמן ובנה העורך והעתונאי מוריס קאר) וכדומה העמיד גלריה של יוצרים, עושים ומעַשים, ועד מה העמדתיה כמערכת־יוחסין חדשה, כמקבילה למערכת־יוחסין ישנה, שלשלת רבנים ובדורות האחרונים שלשלת רביים, שזו גם זו תרמה מכשרונותיה לספרות החילונית היפה, כשם שהתעניינתי ועיניינתי בחזיון ההפוך – האישים, סופרים ואמנים, שהם כאנשי צמח, ומי לנו גדולים למופת – כביאליק וטשרניחובסקי, והתלכדותם של אלה ואלה היא־היא ספרותנו המודרנית וחידושה.
ד
לא ייפלא, איפוא, שהייתי נזכר וחוזר ונזכר לשון השלט שעל פתח חדרו של הנער, ושואל לנתיבו, וכאשר הוגד לי, כי הוא בחניכי קבוצת חולדה, תהיתי שתים תהיות, אחת – מה לצאצאם של המוחזקים בעיני עצמם תופסי מרובה אצל שהוחזקו להם תופסי מועט, ואם כי הביאור הפשוט היה במרידת הנער, הרי נמצא לי סיוע מצד בית אמו, שאביה, בעל בעמיו, שלח את בנותיו לגימנסיה “תרבות” ובעלותו לארצנו ברר לו אומנות של פועל־נמל בחיפה ונאמן לה כל ימיו, ונכדו אף צייר, ברוב אהדה, את דיוקנו, אחרת – ענין הקבוצה ובצבוצי כשרונות סופרים בה ולא מקרב ילידיה ילידי־בית אלא מקרב חניכיה ילידי בתים בערי ארצנו או מושבותיה, איני יודע אם נמצא בין הסוציולוגים שעסק בחזיון הזה האומר דרשני, כדי להסבירנו על מה ולמה טובי הכשרונות, שקמו לה לספרות הצעירים הם אלה וכאלה, ובטקס חלוקת הדיפלומה על חקר הסיפור הקצר, שעניינוֹ חקר הקבוצה והקיבוץ, מעשה לאה הדומי, חברת רמת־יוחנן, אמרתי את פליאתי על ההתעלמות מתופעה סוציולוגית־פסיכולוגית ברורה כל־כך. על פי דרכי הריני מסביר לי את הדבר במה שהללו גדלו בשני תחומים, בתחום בית־הוריהם בעיר או במושבה, ובתחום המשכם בקיבוץ או בקבוצה, והכפילות הזאת היא סודם גם יסודם. והרי אי־אפשר שיהא זה מקרה, כי כאלה היו החל במשה שמיר והאחים מגד והאחים מוסינזון והאחים שחם וחיים גורי וכלה בעמוס עוז ודליה רביקוביץ. ודאי, אחד־אחד וטעם מעברוֹ, בקדמת נעוריו לקיבוץ ולקבוצה, אך התוצאה הכוללת היא כעובדה קיימת ועומדת, וחיזוק עצום לכך ניתן בגידולי עליית־הנוער, שהעמידה סופרים נחשבים גם היא, ושהמעבר מתחום לתחום הוא על עברי פי פחת.
ה
נחזור לחבורת־הכשרונות הראשונה כדי להעיר, כי עמוס עוז הוא, כמדומה מבחינה זו חזיון מיוחד – ולא בלבד משום האיחור, המסתבר מתוך גילו, אלא אף משום טעם, שכבר הרמזתיו ועתה אפרשו – ההתנגשות בין שני העולמות, שפירנסה את חבריו־לעט שקדמוהו, גם בתודעתם גם ביצירתם, נוספה לה התנגשות אחרת הלא היא ההתנגשות, שחסרוה קודמיו, שגם בית־הוריהם גם בית־קיבוצם היו כשרויים תחת אותה חופה של אמונות ודעות, מה שאין כן בין בית־הוריו לבית־קבוצתו, הגיעו בנפשכם, מה היה המרחק שבין בית קלוזנר, הסמוך על המקסימליזם הפוליטי של מפלגת־הרביזיה והשקפותיה לבין בית גורדוניה, שבא כחידושו והתחדשותו של “הפועל הצעיר”, והסמוך על מה שיריביו – גם, ופעמים אף בעיקר, בתוך מחנה העבודה – כינו השכל הקטן, והוא כינוי שאף הם עצמם לא בסרו בו. ודאי מי שיעמיק בביוגרפיה, הנידונית לנו, ימצא, כי שרטוטי־חוץ אלה לא היו מעמיקים כל־כך, אילולא עמדו להם חריצי־פנים קשים ועזים, אך אנו מקיימים, לעת־עתה, ענין העולה מצירופם של שני שברי־כתובים: הנגלות נגלות לנו והנסתרות נקנו. ולשון נַקנו שהיא בכתוב פנייה לגבוה, היא פה פנייה אליו, אל הסופר, שהנסתרות האלו הם קרקעית־יצירתו ופיענוחם הוא נקיונם, או כפי שהוא קרוי במונח הלעז: קאתארסיס, שעניינוֹ ניקוי וטיהור, או נאמר, כדרך שחוקה של לשוננו: זיכוך שהוא זיכוי, שכן זוך וזַכּוּת וזכות וזכיה מתוך שהם עולים מקנה אחד סופם נבלעים בקנה אחד.
ולענין הקו שבין הראשונות – משאלות הילדות, כפי שבאה על ביטויה באותו שלט שעל הדלת, לבין האחרונות – ימי בגרותו וחיבור ספריו ופרסומם, הריהו לי עתה קו־חיבור ישר, אך באמצע היה חלל של אפס־מידע, שנפסק עם זימון־שבאקראי – מעשה בימי המריבה, הקרויה מריבת הפרשה, שהייתי מצד־מה מעורב בה, והייתי עוקב את רוב הפרסומים מזה ומזה, והנה באה לפני ב“דבר” רשימה, החתומה בשם עלום מדעתי – עמוס עוז, והפעימתני בשנינות ביטויה וברעננות לשונה, וכמשפטי, לאור הפתעה זאת וכזאת, אחזני קורטוב של עצבנות על שהאיש ומיהותוֹ עלומים ממני, ואפי המנוסה הלחיש לי, כי אין זה פסידונים של סופר ידוע, אלא של איש חדש, גם בימינו עתה, שהאיש הראה, בינתים, כי כוחו גדול כמה וכמה מונים, מכפי שניתן לשער, לפי הרשימה הפובליציסטית ההיא, אין רשמה נעקר מזכרוני, כשם שאין השמחה של אותו בוקר, שהיה בו כעין שמחת שהחיינו על יפי הלשון, נמחה. עד מהרה נקשר לי קו־החיבור – נודעה לי זהותו, שלא הייתי מנַחשה לפי חתימתו, ואמרתי דרך ליצה, כי לא שייר משמו מעיקרו, קלוזנר, אלא הברתו הדומינַנטית, שאילו נמשך לקרי של דודו־זקנו, שראה את הוא''ו שרוקה, היה אולי לשון־ההברה" לוּז, אך לפי שנמשך לקרי המקובל, הרואה את הוא''ו חלומה, הרי לשון ההברה: עוז, עם־זאת עשיתיו בלבי יורשה של שלשלת־יוחסין שלו, על לוזה ועוזה, שככל ירושה של אמת מתנגשים בנפש יורשה גם המשך, גם חידוש, ואין חידוש בלא מרידה, והיא פרשה, שהרביתי להגות בה – פרשת המורדים על אבותיהם ואבות־אבותיהם, והם־הם יורשיהם, ואסתפק בדוגמאות נעלות מעולמה של חסידות, כגון שני בני־עירי, ר' משה לייב, שמרד על דרך משפחתו לבית אֶטינגר והלך אצל ר' שמואל שמלקי איש הורוויץ וחזר רבה של סאסוב; וכן ר' שלום, שמרד על דרך משפחתו לבית רוקח, והלך אצל החוזה מלובלין וחזר רבה של בלזא, ואוסיף לזימון את ר' שמחה בונם, שמרד על דרך אביו הדרשן ר' צבי מווידיסלאב והלך אצל היהודי הקדוש, ונעשה רבה של פשיסחא.
אבל מרידה־מרידה וגבולה – וכאן ראוי להזכיר המסופר על ר' שמעון מירוסלב, שמרד על אביו והוא אסר עליו לומר קדיש אחריו, אם ישלב ענין ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ועם פטירתו של אביו לא ידע מה יעשה, אמר לו ר' חיים צאנזר: אביך כבר בעולם־האמת ושם שמע, כי צריך לומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה; השיב: אבל מה אעשה ולשון הדיברה הוא: כבד את אביך, ורצונו של אבי כבודו. עמד והכחיד את ארבע התיבות ההן מקַדישו.
ו
ומן המשל אל הנמשל, הוא שאלת גבולו של עמוס עוז בדיברה ההיא, והתשובה לה, שדימיתי להעלות מכתביו, הוא ביסוד הגדול של יסודות האמונה אשר להוריו, והיא אהבת שגבהּ ורומהּ של הלשון העברית. אביו, יהודה אריה קלוזנר, נער משכיל ומושכל, היה מגידולי הגימנסיה העברית בוילנה, אמו פאניה לבית מוסמאן, נערה יפה ועדינת־נפש, היתה מגידולי הגימנסיה העברית ברובנה, ואלה גידולי חממה, שהצלחתה המופלאה היתה בעצם האמונה באפשרות מלוא־החיים של מטעי־קדם בירכּתי־צפון, והיא, האמונה, ובת־לוָייתה, המסירות התמה, עמדו לה לאותה אפשרות שנהיתה ממשות, ועדיין לא למדנו להוקיר את החזיון הזה כערכו, ואשר סודו, ככל הנכון, בדבקוּת בלשון, המקיימת בחינת אשא עיני אל ההרים, אל הררי־עצמה, למן מִפלאות המקרא עד עתה, לא קשה להעלות טעמים ונימוקים שונים, על שום מה חלה בימינו התרפות במתח של משא־עינים זה, ואפילו קל להבין, על שום מה קמו לעצם ההתרפות ומתרפיה, לא בלבד סניגורים אלא אף פאניגיריקנים, אך הלשון, אף אם טובה לה נשימת בינתיִם כזאת, הרי מעמד־בינתיִם אינו יוצא מגדר עצמו, ואשרי לשוננו, שכמה וכמה מאמני־הפרוזה הצעירים שלנו נאמנים לשיאיה, ועמוס עוז בכללם, ולגבי לא מעטים מבני־גילו, אף בראשם, לשון שאין שולט בה אלא מה שקיים בה היום בלבד, לא זו בלבד שאין לה אלא אתמול, אלא אף לא מחר, ובענין זה ניתן להטריח דרושם: אשא עיני אל ההרים – אשא עיני אל ההורים.
ז
ארכו דברינו על הפרוזדור, אך השהייה בו כורח, שבלעדיה אין התקנת עצמנו לטרקלין, וביותר שאין אנו מתכוונים, לפי שעה, אלא ככוונתו של מי שכינסנו עתה, ידידנו שמאי גולן – דהיינו דבר־הערכה מפי שולמית הראבן ומפי, לא על הטרקלין כולו, אלא על פינה, שהיא, לעת־עתה, אחרונה בטרקלין, הלא הוא הספר: “הר העצה הרעה”, שהוא עד כה אחרון ספריו. ובמידה שדברינו הקודמים יש בהם כדי מבוא לשאר ספריו, אנו מניחים אותם כן לדברים שנגלגל בהם לעת־מצוא ושיהא בהם כדי יציאת־חובה לכל אגפי הטרקלין כולו.
ובכן, לענין הספר הנזכר ודאי כמוכם כמוני קראתם את ראשוני מאמרי ההערכה עליו ושמעתם, כי הדעות מתנודדות לכאן ולכאן, אך אם לא אטעה, הניחו הדיינים בקעה להתגדר בה, וברשותכם אף אקפוץ לתוכה. כי הנה, למשל, קראנו, כי הספר שלפנינו ענינוֹ ירושלים בעיני הילד, ומי שכתב כך, דיקדק ולא דיקדק. דיקדק – כל שלושת הסיפורים מתרחשים בירושלים, ובכל שלשתם נמצא ילד ונהגית בהם, אם בלשון מדבר בעדו אם בלשון נסתר, ראייתו של ילד; לא דיקדק – שהרי ראִייתם של שאר הנפשות נהגית, והיא מעֵבר לראייתו וליכולת ראייתו של ילד, והדבר בולט לא בלבד ברישא של הספר, והוא העז שבשלושת הסיפורים, מלאכת־מחשבת, אלא אף בסיפא של הספר, והוא הרפה שבשלשתם, אם כי הנועז שבהם, מחשבת־מלאכה, שכן רוחב האפשרות, הניתן לבעל סיפור, שבו העלילה הניתנת מתן־ראשית ובקול גדוש ורחב, אינו דומה כמיצר האפשרות, הניתן לבעל איגרת, שבה העלילה ניתנת מתן־מִשנה ובהד קלוש וצר. ודאי המספר עצמו ערם קושי לעצמו בנסיונו זה, והיא עדות לחפצו בשינוי זויות־הראיה, כפי שהוא מתחייב גם משינויו של האני המספר גם משינויו של הז’אנר. נמצאת ההכרעה על מרכזיותו של הילד הכרעה יחסית למדי, וניתן להקשות, האם אין אותה מרכזיות הולמת נפשות אחרות, וביחוד את שלושת הזוגות – הבעל ורעייתו שבשני הסיפורים הראשונים, והארוס וארוסתו שבסיפור האחרון, כשהקצוות נפגשים – כשם שהרעיה קשה עליה המציאות הקרובה סביבה והיא שוגה באור הנערב של ספק ממש ספק חלום במחוז־הולדתה הרחוק, וסופה נקלעת ל“הר העצה הרעה”, ומחול העיועים של אישי השררה המַנדטורית ותזנות אבירם, נדמו לה כהתנערות כנפי הרומנטיקה של ימי־בתוליה במחוז הרחוק ההוא, והיא נגרפת לאותה השליה־עד־ארגיעה, המחריבה אותה ואת ביתה על בעלה ובנה; כך גם הארוסה, שמבוזה עליה המציאות הקרובה סביבה, ומששקלה קוטן הנאתה פה וגודל הנאתה שם, סופה נסה לכרכי־הים, ומניחה את שעשוי היה להיות ביתה, ומפקירה את ארוסה לחָליוֹ, הממהר לקרב קצוֹ. ואילו הסיפור־שבאמצע, שהצד השוה לבין שלפניו ושלאחריו, הוא במתיחות־הימים, ימי המלחמה וההכרעה של הישוב, כפי שהם נשקפים לשכונה ירושלמית, נוכח מִדרך־נפשה של האם, שידה נאמנה אך לבה בל עמה, ניכר, כי גם יציבות זו היא יחסית, ואולי אף בדויה, ומה שאירע בשני סיפורי־הקצה, סופו אירע בסיפור שבאמצע.
ודאי, בהגיע שעתנו להאיר את הספר שלפנינו לאור קודמיו, וממילא להאיר גם אותם לאורו, – וביחוד הדברים אמורים ברומנים “מקום אחר”, “מיכאל שלי”, “לגעת במים, לגעת ברוח” – נתחקה כממילא על קו־התפתחות, שיותר משיש בו מוקדם ומאוחר בהתרחשות יש בו מוקדם ומאוחר בראייתה, והוא קו־המתיחות שבין היא להיא, כניגודי יסודות בנפש, באופי, בראיה, – הוא כאב־טיפוס של שיעבוד לחובת הממשות משמו של היום, היא כאם־טיפוס של חירות לזכות ההזיה משמו של אתמול, וההתנגשות הטרגית, שסופה חיתוך ושיסוע, באה מתוך שהיסודות הסותרים יונקים, יסוד־יסוד, גם מזמן אחר (עתה־אז) גם ממקום אחר (פה־שם), ויד תהפוכת הקורות של הדור והעם באמצע גם היא.
ח
אבל נחזור לעניננו עתה – בדיקת המרכזיות שבספר שלפנינו, כי גם לאחר שהעלינו, ליד קביעת המרכזיות של הילד, את קביעת המרכזיות של הזוג, צפויה לנו אפשרות של קביעה נוספת – לא עיני הילד, ולא עיני האיש ואשתו, ולא עיני הארוס וארוסתו, אלא עיני השכונה. וכוונתנו קודם־כל לעיניה ממש – עם כל השוני של הטיפוסים, שלא מעטים בהם קומיים, אפילו קוריוזיים, הם מתלכדים כדי חטיבה בעלת חזות אחת, כשענין חזות נתפס פשוטו כמשמעו: אין היא, השונה, רואה, כשם שאין נפשותיה רואות, אלא את עצמה, את תל־ארזה וסביבתה־הסמוכה, כביכול עולם שלם היא לעצמה. אמנם, גבב שכונות רוחש בקצותיה הקרובים הרבה והרחוקים מעט, אם שכונת גאולה ואחוה ויגיע כפים וזכרון משה מזה, אם שכונת הבוכרים ושערי פינה ומאה שערים מזה, אך הם כאילו אינם קיימים, ולכל המרובה איזה רב, זר ומוזר, נגלה כהרף־עין, כדי להיעלם כהרף־עין, ולא עוד, אלא משא־העינים מפליג כפוסח על כל הקרוב ונגלה ברחוק עיני האשה הפוסחות מעל כל מה שבין השכונה ל“הר העצה הרעה” ונאחזות בו; עיני הילד הפוסחות על כל מה שבין השכונה לבין ההרים, שהוא הוזה להיות בשוכניו; עיני אזרחי־השכונה, רובם מגוחכים, מהם שהמחבר מדידם מספר לספר, וראש להם טיפוס שמקויֶמת בו, בהדרגה עולה, בחינת ויִרהבו הנער בזקן, והצד השוה שלא בלבד כל העיר כולה, אלא כל הישוב כולו על מערכותיו נראה להם מצומצם על שכונתם.
וכשם שהדבר חל על המדפיס, המשמש את המחתרת, ואשתו, המסתירים בביתם את האדון לוי, שניתנו בו רוב הסימנים של אברהם יאיר שטרן, כך הוא חל על העולה המשכיל, בעל ההמצאות, והדברים באסיפת השכונה, המתכנסת בדירתו, יעידו. וזאת לזכור, כי הגבל זה אינו רצונו של המחבר, הבא מחיבתו האוטוביוגרפית, שנוח לה לפסוח ולהפסיח כך, אלא כרחוֹ של הסיפור וכורח נפשותיו, וביחוד כורח הנפש הראשה ב“הר העצה הרעה”, הנוהגים, כאילו בין שכונתם לשאר העיר, יש איזה חלל אטום, ואקוּאוּם, והוא־הוא המגביר את רישום מרכזיותה של השכונה כנפש רָאשית ופועלת של הסיפור, ואפילו כגיבורתו. המפקפק בהנחתנו, כי לפנינו כאן יכולת של צמצום, וסובר, כי לפנינו כאן אפס־יכולת של שבירתו, ראוי שיזכור, כי לעומקו של דבר, היא שאלה שנשאלה ונשאלת לגבי סיפורי־ירושלים אחרים, והתשובה מחייבת בדיקה, שתחול לא בלבד על עמוס עוז, אלא גם על מסַפרי־ירושלים האחרים, ומי שיענה לשאלות דומות, החל בסיפורי ראובני ובורלא וקבק, דרך סיפורי עגנון והזז, וכלה, להבדיל בין החיים והחיים, בסיפורי יהושע בר־יוסף ודוד שחר וא. ב. יהושע, הוא יעננו.
ט
אמרתי, כי הספר “הר העצה הטובה” ובו הסיפור הנקרא כן, וכמותו הסיפור “עד מות” סיפורי־מופת הם לו, והם אף מפסגת האמנות של הנוביליסטיקה הצעירה שלנו – הוא לעת־עתה, כמעט ספרו האחרון, ואוסיף, כי מועד דיוננו בו כמעט מועדו אחרון, שכן בינתים יצא בכור ספריו “בארצות התן”, במהדורה חדתא, שגילתה את שייכותו הברורה בחלוקה הטיפולוגית של יחס המחבר לחיבורו, שלאחר פרסומו אינו נראה לו שלם ומושלם, אלא פרוז להשלמה ושלמוּת. וכבר יחדתי את הדיבור על החלוקה הזאת – מכאן, למשל ג. שופמן או יעקב שטיינברג, שמתן ראשון של כתביהם הוא להם מתן אחרון, כדי כך, שבבוא שופמן להוציא סיפוריו במהדורה חדשה, והוצרך לתקן מונחים או להחליפם, הטריח לכך את מנחם פוזננסקי; ומכאן מנדלי וברקוביץ ועגנון והזז ששינו סיפוריהם שינוי אחר שינוי, הכל לפי דרך ראייתם הבגורה יותר ומדרגת יכלתם הבשלה יותר. אכן, יש המשיגים, ואף מקטרגים על כך שטוענים איפכא מסתברא, אבל בין טענתם כללית, בין טענתם מיוחדת, הם חסרים אמצעי בדיקה חשוב; ומה הוא, אין הם יכולים לקרוא מהדורה בהתראה תחילה, שהרי כבר קראו מהדורה קמאה, והורגלו בה ולה, ושעל כן דין לשאול לדעתו של קורא חדש, צעיר יותר, שיש בידו אפשרות כזאת. כשלעצמי, אין אני מכלל המשיגים, לא כל־שכן המקטרגים, ולא, חס ושלום, משום סניגוריה של ביתי הדל, שהרי דרכי שלא לשנות, בדברי־המסה שלי, ממטבע כתיבתי ראשונה; אך אודה, כי היתה בי יד־ההרגל, – בתורת מורה היה חביב עלי נוסח ראשון של משורר ומסַפר מנוסחו האחרון, אך מה אעשה ואיני יכול שלא להודות, כי טענת הרגל ורגילוּת אין כוחה מאושש ביותר.
ולענין “בארצות התן” כבר העירה הביקורת, כי עיקר השינויים אינו בענין אלא בלשון, הרכבה ונעימתה, שדרגתה הוא בקו התיקון וההשבחה. אבל אם מותר להיעזר במימרת חכמינו על דרך היפוך הכוונה, אומר: משניתנה רשות למתקן, אינו מבחין בין לשון לתוכן, ועמדתי על כך בראשונה משום מעשה שהיה כך היה: ש''י עגנון סיפורו “הנידח” ניתרגם גרמנית בידי מקס שטראוס, אך כיון שנעשה לפי המהדורה הראשונה, והמחבר ביקש להוציאה על־פי המהדורה האחרונה, ביקשני ליטול עלי את השינויים הנצרכים, ועיקרם שמיטת הדיבורים הליריים והכמו־ליריים וצמצומם, והנה בעשותי בזה למדתי לקח ראוי בענין שינויי טקסט; וביחוד איך שינויי־לשון עולים שינויי תוכן, והרי השינויים ב“הנידח” היו לו למסַפר בחזקת התחלה, ואנו יודעים יפה־יפה, להיכן הוליכתו השיטה הזאת, וממילא אנו כמשערים, להיכן אותה שיטה או כמותה עשויה להוליך את עמוס עוז, ואין לנו אלא לברכו לדרכו.
י
ודומה, כי לא נצא ידי חובה, אם לא נחזור קמעה לענין הסברה, כי עמוס עוז כשרונו ויכולתו ירֵשה הם לו על פי שרשו וגידולו, ואם כן, ראוי שנוסיף ונאמר, כי ירשה זו נסתעפה בידו כדרך שנסתעפה בידיהם של קודמיו, – עיקרו, אמנם, מספר, אך הוא גם פובליציסט, ואם כי הוא מגדיר את הפובליציסטיקה שלו כפריצה נדירה וחטופה ממאורתו, אין יודע מה ילד יום, שידובר בו רב יותר משמדובר עתה, ותתגלע מחלוקת של ממש, ביחוד מצד החלוקים עליו הרבה, ואם, למשל, ידעתי בי, כי בכמה פרשיות רחוקות וקרובות, הוא ושכמותי כמשני צידי המִתרס, אין לי סיבה להניח, כי אני בן יחיד לכך. ואם כן ספק אם יוכל להסתפק בפרצות ספוראדיות של אחד תמהוני, וממילא יצטרך להגביר כוחו ואמצעיו, שכן גם הפובליציסטיקה דורשת, בגבולה, את האיש כולו. והוא גם מורה ומרצה, וכוחו בפה כוח יפה, ומה שהוא היום מעין קתדרה יהא מחר קתדרה ממש, ומידת החוקר שבו תתגדל גם היא.
או נאמר במסוכם: הכל מוכן לסעודה, סעודתו של איש אשכולות; ואם התגבורת הזאת תתלווה בקצת הפסדים, מהם הפסד סימני־נערות, המתעקשים לקיים את עצמם, כגינוני־חן, מעבר לגיל, אין להושיע – כך דרכו של גידול, שאינו שכנהּ של גדלות מדומה, אך הוא שכנהּ של גדוּלה ממשית.
[ערב ראש השנה תשל"ז]