ואיך היו הדברים — הוא, כידוע, מטבע השאלה ששומע הסיפורים שואל את מסַפרם, והיא מצויה בספרותנו: ואם במיטב־השיר כך, במיטב־האמת לא כל־שכן. הלכך שמחתי באומרים לי, כי מורי וידידי מנדל זינגר בהתיצבו עֵר וקשוב על סִפה של שנת־גבורותיו, אמר ללקט נפוצות זכרונותיו, שקצתם כבר נתפרסמו, ולשית להם נוספות ולהביאם במכונס לרשות־הרבים. ואיך היו הדברים — היא, בגבול זכרונותיו, שאלה צרה ורחבה כאחת. היא שאלה צרה — אנו, תלמידיו וידידיו, ועיקרם בני עיר מולדתו וגידולו, ראינו אותו כחלוץ ההולך לפנינו, באופן שכל חבורת־עולים סברה, כי פועל בה משהו מכוח־כוחו, ולפי שרוּבּנו ילדים היינו בימי עלייתו הראשונה לארצנו, נחרת בנו זכרהּ כדבר שיש בו מהבהובו של מיתוס־זוטא. היא שאלה רחבה — גלי העליה השניה הקיפו, כידוע, כמה וכמה גלויות, ודיה קריאה בספר “יזכור”, שהיה אהוב ונערץ עלינו, בני דור צעיר יותר, כדי להעמידנו על כך, אבל היו אלה גלים, שככל שהפליגו ממזרחה של אירופה למרכזה ולמערבה, לא כל־שכן מעֵבר לאוקינוס, כוח משיכתם וגריפתם היה מתרפה והולך ומנין העולים היה מתמעט והולך. אכן, מספר העולים בני גליציה לא היה מרובה בקרב העליה השניה, והביאור הניתן לכך, כי אורה הקלוש והנערב של מלכות־בית־האבסבורג השרה את יהודיה בשלוה, מה שאין כן צלהּ המעוּבּה והאפל של מלכות־בית־רומנוב, שהשרה את יהודיה בחילופה, ושעל־כן לא נשתוו בה בגליציה הכוח הדוחה של גלותם והכוח המושך של ארצם־מקדם. והיא כמובן, עדות לטובה לאותם היחידים, שלא הניחו לה לאותה שלוה שתרגיעם בהשלייתה ונחלצו כאחיהם שמעֵבר לגבול, והיו בעולי־ציון.

ואם אמרנו שבחוֹ של מנדל זינגר על שנמנה, בימים הרחוקים ההם, עם המיעוט האחד, עולי־גליציה, דין שנאמר שבחוֹ, שנמנה עם מיעוט־בתוך־מיעוט. שכן שתי התנועות, שהיו שושביניות ראשיות בעליה השניה, תנועת “הפועל הצעיר” ותנועת “פועלי־ציון”, לא היו שותפות שוות בהכרת הדחיפות וההיקף, שהראשונה קראה לעליה ונענתה והאחרונה נענתה אף כי לא קראה לה. הדברים אמורים ביחוד בתקופת עלייתו של מנדל זינגר, חבר "פועלי־ציון ומראשי תנועת־הנוער שלה, שגם הוא גם חבריו מקרוב, חברי אגודת “חלוצי־ציון”, שנוסדה בעירנו ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה וכמדריך, גם קצת חבריו מרחוק נלחמו לחובת העליה וקיומה ופירסמו כרוז — ומחַברוֹ, אמנם, מנדל זינגר — בעתונם “דער יידישער ארבייטער” והוצרכו להגן על דעתם בפני קברניטי מפלגתם, כליאון חזנוביץ שנסתייע בסמכותו של יצחק בן־צבי.

איך היו הדברים — כבר שאלנו, אנו בני הצעירים כדי דור, כשנמצאה לנו בבית־העם שבעירנו חותמת “חלוצי־ציון” וחשנו, כי היו לנו קודמים ולא נחנו עד שנודעו לנו תולדות האגודה לפרטיה ולפרטי־פרטיה.

ב    🔗

והנה בבוא מנדל זינגר (בספרו: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל לפני ששים שנה”, חיפה, תשכ״ט) להשיב תשובה מספקת לשאלה הזאת, באו לפניו שתי דמויות ונראו לו — אחת אחת כמרכז תשובתו — יוסף אהרונוביץ, שישיבתו בעירנו היתה ברכה לה ולו, ושבה נבחן לו כוחו לעשות נפשות, באופן שעשה לנפשות ובנפשות, כדרך שעשה בבואו לארצנו, שעלה בה למעלת ראש וראשון במפלגת “הפועל הצעיר”, וערך כלי־מבטאה, שהיה כתנועה לעצמו; יוסף חיים ברנר, שישיבתו בלבוב היתה ברכה לה ולאגפיה, ושמו ושמעוֹ הגיעו לטובי הצעירים המרגישים, ומנדל זינגר בכללם, ומזלו גרם לו, שעלו באניה אחת ונעשו קרובים זה לזה.

אבל עוד דמות אחת תבעה, כדרך־הטבע, מעמד של מרכז לעצמה, והיא — עיר־מולדתנו, על אָפיה וטיבה, כעיר שחוּבּרו בה יציאי גלויות שונות, שהיתה עיר־גבול ומעבר־גולים, ונתלבתה בה עזרת־אחים, וכל בחור וטוב אחיסמך ואחיעזר.

וקורא הספר שלפנינו, יראה בעליל את ציוני־ההתנגשות שבין המרכזים האלה, יעמוד על טירחתו הנאמנה של המחבר להיאמן לרגש אהבתו אליה, ולהעמידם לפנינו בכמה דרכים.

ציון נאה הוא לדרכו ואָפיוֹ של הכותב, שאינו פותח בזכר הרהורי העליה ותכונתה שלו עצמו, אלא בקטעי־מכתביו של י. ח. ברנר, המביעים את הרהוריו ופקפוקיו בפתח עלייתו שלו. ובין אם נניח, כי המחבר ראה הגותו והגיגו של הסופר דומים למה שהיה כבוש בלבו שלו — ואנו רחוקים מהנחה זו; ובין אם נניח, כי ראה את הגותו והגיגו של הסופר שונים ממה שכבוש בלבו שלו — ואנו קרובים להנחה זו, סבר, וכדין סבר, כי עלייתו של איש־המכאובות, הנפתל בסבכיו, הוא ענין גדול לענות בו, ושעל־כן הקדים המחבר את תעודתו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטויה באיגרותיו, לעדותו שלו עצמו — זימונו באניית־עולים וזימונו עמו לאחר־כך.

ג    🔗

ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו — העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות, ולא רבים בינינו, שזכו לכך, ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעֵבר לגבורות, וכל עדות חשובה, וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל־כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה. ההתעניינות בחזיונו של ברנר הסופר והאדם, שכל הפרדה ביניהם אפשר שתהא מתודית בלבד, אך לא מהותית, היא, בשנים האחרונות, בקו העליה, וכמה וכמה טעמים, ומורכבים למדי, לכך. ההנחה, כי תגבורת ההתעניינות באה בשל פולמוסו של אברהם קריב, שכלל את ברנר בנסיוני הרביזיה שלו לדרכו וערכו של דור־סופרים שלפנינו, במידה גדושה מנדלי ופרישמן ובמידה מחוקה אף ביאליק — יש בה צד של אמת, ואפילו סקירה מרפרפת על־פני הביבליוגרפיה, הכרוכה בפולמוס זה, תוכיח. ואין אני בא לומר דבר וחצי־דבר על הפולמוס גופו — קיפלתי את דעתי המפורטת על כך בהרצאה על אברהם קריב, שהשמעתיה במעמדו בחיפה, — ואסתפק בהערה, כי הבנה למניעיו אינה הצדקתם, כשם שהבנה למניעיו של ברנר בקצת פולמוסאותיו אינה הצדקתם, אבל ההבנה הכפולה יש בה להעמיד פרדוקס, עד כמה שני הסופרים האלה, איש איש במַדוי־דורו, רחוקים זה מזה בהערכה של החזיונות וטיבם, ועד כמה הם קרובים זה לזה בגישתם ואָפיה, שעָצמת מכאובם נאבקת במאזני־שיקולם ומכרעתם. הלכך, לא פליאה היא, כי מי שעצמת כאבו היא כשלהם ואינו משעבדו לשיקולו, ויגיעה קשה היא לו, או עצמת־כאבו אינה כשלהם והוא משעבדו לשיקולו, ויגיעה קלה היא לו, התעוררו לומר בו בברנר מה שבלבם, וביחוד מה שבהגיונם, וממילא בא כעין חידוש של התעניינות בסופר, שנגבבה עליו שגרת־הערכה, שמתוך שלא הזקיקה את עצמה לבדיקה חוזרת, נעשתה כאסימון השחוק. אבל צד של אמת אינה כל האמת — חידוש ההתעניינות בברנר ותגברתה באו משום עצמן, שכתביו, אשר יד־אמונים דאגה לחידוש מהדורותיהם העלו עצמם לפני דור־קוראים־ומעיינים חדש, ונתבקשו לעמוד במבחנו של מרחק־הימים, שפירושו תמורות תפיסה וחילופי־טעם.

ודאי, לא מעט שורת ההרגשה הסובייקטיבית נותנת — שותפות ממשית או מדומה, בין דור־שילשים מתמרד על הוריו ומוריו, לבין דמות של מורד מובהק שלפניהם; אך הרבה שורת המחשבה האובייקטיבית נותנת — דינה המתחדש של רשות הביקורת וחשבונה המתחדש של חובת־המחקר. לענין הביקורת אמרנו רשות, שכן בעליה רשאי לצאת מלפני עצמו, שיוכל להגיע אל החזיון הנידון; לענין המחקר אמרנו חובה, שכן בעליה חייב לצאת מלפני החזיון הנידון, גם מבלי שירצה להגיע אל עצמו; ואם הרשות דרכה להקל, החובה דרכה להחמיר, וביותר אם מרחק־הימים גדל והולך, ועמו גדל והולך חסרון האינטימיות, שאינו מתפצה בחסרון הפנייה, ושני החסרונות עשויים שיתמלאו במיצויו של מצע־הידיעה.

ולא ייפלא, כי הרחבת מצע הידיעה על ברנר וחייו ופעלו הוא עתה ענינם של הלנים בהלכה זו (שקד, פטרסון, יצחק בקון, י. אבן) והצד השוה, שאינם מסתפקים במה שמסתפקת הביקורת המצויה — הקאנון של הכתבים הנתונים בידינו, אלא מבקשים להגיע למקורות חדשים, ביחוד אלה, שלא היו לפני מבקרים ומעיינים.

ד    🔗

ואין צריך לומר, כי החקר יפה לו ריבוי עדויות אמינות, כדרך החיבור שלפנינו, שעיקרו ועצמו דברים כהוָייתם — נער בנערי ישראל, שגדל בעיר ואם בישראל, בביתם של יראים ושלמים, ונמשך בקדמת־נעוריו לאהבת ציון והלך אליה, והוא מספר דברי־חייו כתומם: תיאור עירו, עיר־הספָר, מקלט־מהגרים, הנמלטים מפרעות ונגישות, תיאור מקצת עברהּ כמרכז ההשכלה, וספיחה, אלה זַמרי־ברוד הנודעים, וברל מרגליות בראשם; היציאה ממנה דרך וינה וטרייסט ועימות בין חוָיותיו שלו וחוָיותיו של ברנר, כפי שבאו על גילוים בסיפורו “אגב אורחא” (וזכורני שומר בבית־החולים “הדסה”, בעודה ברחוב הנביאים בירושלים, ואף הוא היה באניה ההיא, הוא־הוא העולה מדרוהוביטש, המתואר בסיפור, ומפירורי דבריו למדתי, שראה את ברנר ראִיה משלו, ואף היא ראִיה של הפלאה); פרשת האינקוגניטו של ברנר ומִשחק־ ההסתר־והגילוי שבה, בואו לארצנו וביקורו, ביקור־הבכורה שלו, בלוייתו של אהרונוביץ בירושלים ופגישתו של המחבר עם שני האישים הנערצים עליו במסיבת הסמינריסטים. ולענין יוסף אהרונוביץ, כשם ששמענו על פעולתו בעיר־מולדתנו לפני עלייתו, אנו שומעים עליה לאחר שיצא, כנבחרה של מפלגתו לקונגרס, וכנבחרם של תלמידיו ומוקיריו בעירנו לכינוס הסתדרות העברים, ושב לשעה קצרה ליתן דין־וחשבון לבוחריו שבעירנו, וכך שומעים אנו על החלוצה, בת־עירנו, חיה ברכה לבית ליברמן, שהלכה עם ארוסה חיים צימרמן, בן ברסטצ׳קו, והיו בין ראשוני חברי דגניה ובאיכרי יבנאל, ועל פגישה נלבבה, שהיתה בבית שאֵרה ר׳ יששכר בר סגל, ממכובדי העיר וראשי חסידיה לפני עלייתם.

ה    🔗

ונאה הוא גם צירוף דפים מיומנו של המחבר, לאחר שראה והראה בעיקר את זולתו, הוא מניח גם פתח לראות עצמו, וממילא בולטים לא בלבד הצדדים השוים אלא ביחוד הצדדים השונים שבינו לבין אלה, שטרח נאמנה להעמידם לפנינו, והוא ניצב לפנינו כמו שהאלוהים עשה אותו ישר והוא מבין את ההם המבקשים חשבונות רבים.

[אייר תשכ״ט]