לא ידעתיו מקרוב וראיתיו פעם אחת בלבד, ואף היא ראִיה מרפרפת ביותר. נער הייתי, פליט־מלחמה בלבוב, והייתי עושה יום־יום את דרכי מרובע־היהודים, שנמצא בו מעוננו הדל, לרובע־הפולנים, שנמצאה בו הגימנסיה שביקרתי בה; אבל בשובי הייתי מאריך מעט את הדרך – קודם־כל קראתי את העתונים הפולניים, שהיו דבוקים על כתלי בתי־המערכות ברחוב־הגימנסיה, הוא רחוב סוקול, וברחוב הסמוך, כ’ורונשצ’יזנה, וחוזר ועושה קפנדריה, כדי לעבור ברחוב לינדה, שכמותו כסימטה, ושבו נמצאה מערכת עתון־היהודים “טאגבלאט”, שגם היא נהגה להדביק את גליונה על הקיר, וכך הייתי פטור מקנין־עתונים, שלא היה בגדר יכלתו של פליט עני. פעם אחת נחסר העתון מן הקיר ונועזתי ועליתי כדי להעיר את הממונה על כך, והוא, אמנם, הושיט לי בשחוק עקום את הגליון, לאמור: טאָסטו די מציאה (הא לך המציאה), ומשראני גוחן וגומע את הגליון הצהבהב שאותיותיו מטושטשות היו, קרא אל החדר הסמוך: רבותים, קוקטס אָן דאָס סטודענטל, וואָס קען נישט לעבן אָן אונדזער טאָגבלעטל (רבותי, הביטו בהאי צורבא שאין חייו קרויים בלא העתונון דנן). הנקראים, והם שלושה, שישבו וגילגלו בשיחה, נתנו בי עינם בחטיפה, אך אני השהיתי עיני עליהם בארוכה, לקיים בחינת והיו עיניך רואות את רדקטוריך, אשר את האחד מהם שבתי וראיתי לימים, הוא ד“ר מאיר גייאֶר, הן בעיר־מולדתי, שהיה חביב עליה ונקרא לדרוש בה ולהרצות בה, הן בלבוב שעבדתי עמו במוסד שענינוֹ עזרה להסתדרות “החלוץ”, כפי שתיארתי במפורט במאמרי עליו בספר שלפנינו. אך השנַים האחרים, ד”ר צבי ביקלס־שפיצר ויעקב ראפאפורט, שוב לא ראיתים פנים, אך היו לי כענין לענות בו – ראשון, שנפטר באביב־ימיו, טרחתי על כינוס כתביו ותרגומם, במלאות שלושים שנה לפטירתו, אחרון קיימתי עמו מגע־שבכתב, בימים שהייתי עורך מוסף הספרות ב“דבר” וקירבתיו להיותו כותב לברכה לו, כעדות מאמריו שנדפסו בו, וכעדות איגרותיו הרבות, השמורות עמי.

אך קודם שאדבר בזה, אשוב לאותה פגישת־אקראי במדורו של “טאגבלאט” כדי להעיר על צד הפתיעה שבה – אותו עתון כמותו כשאר העתונים שקראנו, רוחם רוח הפטריוטיות האוסטרית, אבל קטעי־ השיחה של השלישיה, שנקלטו לי אגב עירוב של קריאה ושמיעה, לא היה בהם להעיד על כך. מוקדה של השיחה היה, כמין ניחוש פוליטי רהוי, שלפי שהוחזק דבר של ממש, לא היה עשוי להגביר את הפטריוטיות ההיא, שחייבה את החפץ במפלתה של אנגליה, אם לנסח ניסוח מאוחר, את מידת הזהירות שבאותו שיח מוקדם. ולא הזכרתי את הדבר אלא משום מה שאמר יעקב ראפאפורט (וכפי שהעליתי שוב לא היה עורך אלא אורח במערכת) ותורף אמירתו מה שנקרא שינוי האוריינטציה, ולא כפרט הנוגע לענינם הנידון, אלא ככלל הנוגע לענינים הרבה, כדרך המשל שהמשיל – למן המצביא שמלפני דורות, הוא יורק, שנטש את בעל־בריתו אז, עד שהמצביא שבדור, הוא פילסודסקי, הנוטש, או עומד לנטוש, את בעל־בריתו עתה. כי, רבותי – אמר כמבקש לסַכם – דרכה של פוליטיקה… אמר, ומה שלא סיים פיו, סיימה כפיפת־ראשו ותנועת־כפו.

מאותה שעה יצאו שנים הרבה, ולא שמעתי עליו אלא שהוא מבני מוסט רבתא, דהיינו מוסטי ווילקה, או מוסט המעתירה, דהיינו מוסטי קרולווסקיה, והוא גידולה של העיירה ומגדלה, שכן היה בה רוב שנים מורה בבית־הספר לילדי־יהודים, מיסודו של הבארון הירש, וכן ראיתי זעיר־שם זעיר־שם מאמריו, אבל כשהזכיר לפנַי ידידי אברהם אקנר שני קונטרסים בלשון הפולנית, שראפאפורט פירסמם ברבים – O mordzie rytualnym (על עלילת הדם), וכן Nawet w Paryżu nie robią z owsa ryżu (אפילו בפאריס אין שיבולת־שועל נעשית אורז), היה לי הדבר כחידוש גמור, ואף שטענת לא ראיתי אינה ראָיה, לא יצא הדבר מחידושו. לעומת זאת ראיתי כמה וכמה ממאמריו ב“אטגבלאט”, ב“כווילא” וב“אופיניא” ואם זכרוני לא יטעני אף בכלי־מבטאם הפולני של מורי־דת־משה בבתי־הספר בגליציה – “המאור”.

ב

ולענין הקשרים שנהדקו לשנים בינינו, הרי היזמה יצאה מלפנַי, שכמה ענינים, שהוא היה בהם בחינת מרא דחיטי, עוררוני לפנות אליו. הדבר התחיל בקטנה אחת – התעניינתי בתולדות אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שהעמידה כמה כוחות נחשבים בתנועה הציונית והעברית בגליציה, ובכלל החומר שנצבר לי היו גם שיירי המערכת, שנשמרו בידי אחד עורכי “השחר”, הוא נפתלי זיגל, והוא שהעמידוֹ לרשותי. והנה בפשפשי בו, מצאתי גם מאמר קטן של יעקב ראפאפורט על יאן יאקוב רוסו (מתוך הכתיב ניכר, שנעזר במקור פולני), והבנתי, כי היה קרוב לתנועה הזאת ושוליה, ובבקשי להשיג אינפורמציה, שאלתי עליו, והעמידוני מיודעיו (יוסף פאלק) ותלמידיו (שמשון מלצר, דויד רוקח) על כך, כי הוא משמש תורה וראש בגימנסיה, וכן בסמינר למורים עברים בלבוב, ומושבו שם, רחוב אוברטינסקה 6/1. פניתי אליו וענני עד מהרה ומכתלי דבריו ודרך־כתיבתו ראיתי, כי ניתן ללמוד ממנו כזה וכזאת, והזמנתיו להיות במשתתפי מוסף “דבר” והוא אמנם נענה לי, ואגב השתתפותו התפתחה חליפת־מכתבים רצופה. עם פרסום מאמרו פניתי אליו בכמה וכמה שאלות אחרות – בענין אחרון גדולי הבדחנים בגלילותינו, ר' משה הובנובר (פריזאמנט); בענין בירך שאפיר, הנודע ביחוד בשירו, שיר־ציון, “אין דרויסן בלאָזט אַ ווינט אַ קאַלטער”, שזמרתו נתפשטה הרבה במנגינה שאולה מעם מוניושקו (על־פי השיר הזה חיבר אביגדור המאירי את השיר המפורסם “מעל פסגת הר הצופים”), ובעיקר על ד“ר בנימין גריל, העילוי הנודע מזולקיב, שהוא הכירו מקרוב, ואף כתב עליו, ואני פירסמתי לימים מונוגרפיה עליו שנדפסה תחילה ב”דבר" ולימים הרחבתיה כדי ספר (“כוכב נידח”). ותהי ראשית פנייתי בזה בקטנה אחת – אילו שנים קודם פירסמתי סקירה על עבודתו של חוקר אוקראיני בקיוב בענין איבן פראנקו והיהודים, ובו נזכר, כי בענין האגדה על הסומא והחיגר נסמך פראנקו על ד“ר גרילר ושיערתי, כי הכוונה היא לד”ר גריל דנן. שאלתי, כמשפטי, את ר' יעקב, באיזה פרק ומעשים הוא עומד, ואגב כך הזכרתי אותה פגישת־עראי מימי־נעורי. והרי עיקר תשובתו:

– – לתשובת מכתבך – – שגריל וגרילר היינו־הך, נכון מאוד. בנימין גריל בכל היותו ציניקן, לא יכול להשתחרר מרוח־שטות שנכנס בו אחר הכתרו בכתר דוקטור ואז שינה את שמו, אם שבוֹש במשפחתו הנמוכה או שבוֹש במשמעה של המלה גריל (עפיס אַ גריל) והוא לא ידע שבינתים נתקיימה הנוביליטציה של הצרצר (ב“שירותי” של ביאליק) והוא משיא כבר לכהונה.

עיקר הדבר שהתקשרתי, על־פי הוראותיה של מערכת העתון “דילאָ”, עם החכם האוקראיני מיכל ווז’ניאק וזה אשר מצא: הבישוף קירילא מטורוב, מתא דיתבא על נהר פריפץ, שחי במאה השתים־עשרה, משתמש באחת מדרשותיו במשל התלמודי על דבר הנשמה והגוף שיכולים לפטור את עצמם מן הדין, בלי להזכיר את המקור. במשל הזה מטפל איבן פראנקו בחיבור מיוחד, שנדפס ב־1905 בפטרסבורג ובשולי הגליון עמוד 12 הוא אומר שהמלומד העברי, ד“ר גרילר, הראה לו את מקור המשל בסנהדרין צ”א ע“ב. שם ספרו של פראנקו באוקראינית הוא – – וההערה על דברי גרילר – – זה הכל מה שנמצא בכתביו של פראנקו על דבר גריל – – אגב נזכרתי שקראתי פעם ב”הצפירה" משנת 1901 או 1902 מאמר מגריל על איזה נושא תלמודי (כוהן איסתניס או נושא דומה).

את צבי ביקלס ז“ל הכרתי. בשנת 1915, אחרי צאת הרוסים מלבוב, התחילו להוציא שוב את ה”טאגבלאט“. ד”ר מ. גייאֶר נעשה לעורך הכבוד, ד"ר צבי ביקלס – לסגנו ועבדך בן אמתך כתב הכל. גם ברל לוקר עבד אתי במערכת. במאמרי על יום־כיפור בשם “על חטא” השתמש הפרופ' שטראק בתור תרגיל בספר־הדקדוק שלו ליידיש. כך אמר לי טננבלאט, שירש את מקומי במערכת. אני בעצמי איני מכיר את ספרו זה של שטראק. אל לשכת המערכת היו באים כמעט בכל יום ידידו של ביקלס, יעקב מסטל, אחרי שנרפא מפצעיו שקיבל בשעת המלחמה, ש.י. אימבר (ביקלס קרא לו שמואליק) ואורי צבי גרינברג – –

בנוגע למשה’לי היבניבר ז"ל, נודע לי שאלמנתו עודה חיה והיא גרה בלבוב, ושהיו לו לא כמו שכתבת שבעה בנים, כי אם עשרה בנים. אחד נולד אחרי מותו. אם אתה זקוק לפרטים, פנה אל פישל ויטקובר – – שהוא אחד מקרוביו.

* * *

על דבר בירך שאפיר לא יכולתי להציל דבר.

להבנת פרטי המכתב אעיר, כי אמנם בספרו של הרמַן שטראק “יידיש־דויטשע טעקסטע”, שהיא מקראה המכוונת להכניס את הקורא, בעיקר הגרמני, למחשבתם, חייהם ולשונם של יהודי מזרח־אירופה (ליפסיא 1917) מובאים בתעתיק של אותיות רומיות, טקסטים ביידיש ובכללם אף רשימה של ערב יום־הכיפורים שנדפסה תחילה ב“טאגבלאט” הלבובאי גל' 233 משנת 1916 וניתנה פה בעילום שם המחבר (עמ' 27־24) והיא דוגמה לכתיבתו של יעקב ראפאפורט ביידיש עממית דשנה. יעקב מסטל, יליד זלוצ’וב, היה מחבורת משוררי יונג־יידיש בגליציה, סופו עוסק בעיקר בתיאטרון באמריקה, ראש החבורה היה יעקב שמואל אימבר (בן אחיו של מחבר “התקוה”), משורר ביידיש ומַסאי בפולנית. פישל ויטקובר (היה חותם אימ"ן ומפרש: איש יהודי מאמין נוצרי), היה יליד קריסניפולי (קריסטינופול) אף הוא ממקורבי החבורה ההיא, תחילתו וסופו ב“טאגבלאט”. מ. א. טננבלאט, יליד אוז’יראן, היה מעורכי “טאגבלאט”, לימים מראשי סוכנות־הידיעות היהודית, יושב בירושלים, ומפרסם מחקרים חשובים על קורות התלמוד. אורי צבי גרינברג – המשורר הגדול, היושב עמנו.

ג

הבאתי מכלל מכתביו אלי דוגמה זו, שהיא טיפוסית לו, ואוסיף, כי במכתביו האחרים מצויים פרטים נוספים, כגון ילקוט אניקדוטין על גריל, שעדותם של אחרים, שהיו ממיוּדעי העילוי הקרובים (יעקב סאמיט, יצחק צימרמן) אישרתם גם היא, וכן דברים נידחים שהצילם משיכחה (סיפורו של הרב שמואל וולף גוטמן, “קינות נאך תשעה באב” בהקדמתו של הרב מרדכי אֶהרנפרייז), אלא שאלה וכאלה עשויים להעלות רושם, כאילו בקיאותו היתה מצומצמת על גליל־גידולו. ולא היא, בקיאותו הקיפה תחומים רחבים יותר, ביחוד בתולדות ההשכלה בגליציה וראשי אישיה ותולדות חכמת־ישראל. המצוי במאמריו יודע, כי ידע את ענינם ממקורות ראשונים, החל במאמריו על מוסדי־החינוך של יהודי גליציה למן ימי הקיסר יוסף השני ואילך, וכלה במאמריו על אישי דורו, וכל אלה נתפרסמו בעיקרם בפולנית, אבל אפילו סקירה של כמה ממחקריו וממאמריו העבריים, שפירסמתי או סייעתי לפרסם בעתוני ארצנו ו“דבר” בראשם, דיה ללמדנו על כך.

בין אם הכוונה למאמריו על יובלה של אכסניה, היא המונטאשריפט המפורסמת, על עורכיה למן פראנקל וגרץ עד היינמן, בין על פרל ושי"ר; בין ביקרתו המצוינת על כרך ההשכלה בגליציה בספרו של יוסף קלוזנר; בין אם הכוונה לקבוצת איגרות ישנות יותר של גדולי המשכילים וסביביהם (ריב"ל, ר' צבי הירש חיות); אם איגרת צעירה יותר, כשל הרצל אל הרבי מטשורטקוב (נדפס בראשונה ב“ציון”) שהצילם מכּלָיה ממש. ולא בלבד באלה, אלא אף במה שנעימתו היתה פופולרית יותר (מאמרו על גרץ נדפס ב“דבר לילדים” ונעתק משם ל“בדרך”), ניכר היה תלמיד־חכם, היודע לזווג ידיעת הדברים ביסודם והסברתם הקלה.

ד

בהיזכר הסופרים והמורים, שנספו בשואה, לא ניתן לו כאותו חסד־מעט, וזכרו נעדר גם מקובץ “אודים”, גם מקובץ “גנוזים”, ואם נצרף לכך, כי מתוך שלא עלתה בידו, ואולי אף על דעתו, לכנס דבריו במגילת־ספר, לא בא זכרוֹ בלקסיקאות, הרי חובה היא למכריו ומוקיריו, תלמידיו ובני־עירו, לתקן את המעוּוָת ולהציב לו ציוּן, שדברינו עתה הם כהתחלה קטנה לו.

ובבואנו לדבר על משה (יוחנן) שטרקמַן, נפתח לגבי התלמיד במה שסיימנו לגבו מורו, כי כן אף הוא, שהמוניטון שלו היה גדול ופרסומו נתפשט הרבה, אף הוא לא עלתה בידו ואולי אף לא על לבו, לכנס דבריו, המפוזרים לאלפיהם אילך ואילך, במגילת־ספר, לא ניתן לו יד ושם כראוי לו. אמנם, בלקסיקון הישן של זלמן רייזן הוקדש לו ערך, ובאותה שעה (1929) כבר היה, אמנם, בן עשרים ושתים שנה, אולם יצאו אך כשש שנים ומעלה מאז פרסומו ברבים, וגם הוא עצמו היה רחוק מהיקפו רב־הפנים, כפי שנתגלה לימים, אם כי כמה סימנים כבר העידו על כך, וראש להם נסיונו להתקין מִלון ביבליוגרפי של הספרות היהודית על שתי לשונותיה, וכבר נתפרסמו נסיונות של מחקריו לתולדותיה, ביחוד בארצות־הברית. על־פי הערך הזה עשויה היתה להצטרף לפי דמותו ועשייתו, פוזיציה נחשבת של חכמת־ישראל המודרנית, ביחוד בתחום ספרות הדורות האחרונים ועתונותם. אך אילו נתפרסם ערך גם בלקסיקון החדש של ספרות יידיש שהוא, שטרקמן גופו, היה אחרון עורכיו, אך לא הביאוֹ אלא עד גמר אות צד“י, וראינו, כי המשכו היה ולא היה כהתחלתו. המשכו היה כן, שהרי הוסיף לכתוב פליֶטונים, רשימות, פורטרטים, וביחוד טיפח מדור ביקורת על הספרים המתוַספים והולכים, חדשים לבקרים, וכן מסות ורשימות על עניני תולדות ישראל, בעיות היהדות, המיועדים להמוני קוראים. המשכו לא היה כן – כוונתו הפופולריזטורית, שגברה והלכה, גם אם נסמכה על ידיעה מהימנה, הטתה אותו יותר ויותר ממגמתו המדעית, באופן שמחקריו ממש פחתו והלכו, ומתוך שהיה סופר קל־כתיבה ונעים־הסברה, ודבריו נבלעו מתוך הנאה, הִרבה להתפתות לצרכם של הרבים, ועל כך שמחו השמחים, ומיעט להימשך לצרכם של המעטים, ועל כך דווּ הדָוים. אבל ריבוי כתיבתו, שתנובתו המרובה השתפעה אילך ואילך, מניח לזרוֹת הרבה, אך גם להבר הרבה ולצרור בצרור־החיים, הם טבלאות־ספר, מבחר גדול ונאה. וַדאי, הדבר כרוך בטירחה לשוטט ברוב עתונים – והרי הוא עצמו עבד עבודת־קבע בכמה וכמה מערכות־עתונים, החל ב”דאָס יידישע ליכט" ואידישעס טאָגבלאַט“, דרך “מאָרגען זשורנאל” וה”טאָג" שנתאחד עמו, וכתב כתיבת־קבע בכמה וכמה עתונים: “קענעדער אָדלער”, “הדואר” וכדומה, והיה עורך, אם להלכה אם למעשה, של "ז’ורנַלים, למן “רעפלעקסן” עד “אונדזער אייגן ווינקל” שסופו “אונדזער אייגן וואָרט”, כשם שהיה עורך של אנתולוגיות (וביחוד לשירת יידיש “המשך אנטאָלאָגיע”) ועורך ספרי יובל וזכרון (“עטרת שלמה” לשלמה ביקל, “חסד לאברהם” לאברהם גולומב, לכבוד בריש וויינשטיין וכדומה). אכן, בבוא הבורר ללקוט מן המיטב – ימצא רב, וימציא לקהל־הקוראים רב, ומי יתן כי נזכה לאותה טובה ובמהרה בימינו.

ב

ועד בוא ילקוט דבריו סדור ומכונס, שאקווה לפתוח שערו בדברי־מבוא מספיקים, העשויים להאירו מצדי־צדדים, אקדים ואומַר מה על אישיותו ודרכו, כאשר הכרתיו מזימונינו בתל־אביב, בירושלים ובניו־יורק ומחליפת מכתביו, שהגיעו למאות רבות ושיש בהם כדי כרוניקה של עניני סופרים וספרים, בשטפם של ימי־הדור האחרונים; והם שמורים כתומם – שלו אלי בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים, שלי אליו בארכיון הייוואָ (המכון היידי המדעי) בניו־יורק. אכן, ידידות נאמנה וממושכת היתה בינינו – במשך שנים מרובות כמעט שלא יצא שבוע בלי שנכתוב זה אל זה, ואך בזמן האחרון רפה הקישור, והכל מחמת שדחיתי והוספתי ודחיתי כתיבת מכתב, שמצפוני תבעוֹ מידי, אך הרגשתי המוקדמת לא הניחתני לכתבו, ועתה אני רואה, כי ממילא הייתי מאחר את המועד. כוונתי היתה לדבר התראה ותוכחה על מידה אחת, שנגרר אחריה רוב שנים, והיא מידת הבזבוז, שאותו תלמיד־חכם מוכשר ומחונן, מתוך חפזון מפליא אך מדהים, ביזבז את כוחותיו. העליתי וחזרתי והעליתי לפנַי את עבודותיו המצוינות – בתולדות־הספרות, בחקר־הלשון, במסורת הטייטש, בקורות התיאטרון, בציור דיוקנאותיהם של אישים נשכחים, והוספתי על כך בקיאותו בתולדות ההשכלה והחסידות, התערותו במסורת החיים והמנהיגות בסביבי־גידולו, ונעצבתי על יתמותם בתוך שפע פרסומיו האחרים, הטובים והמועילים לגופם, ועל פיזורם המשכיחם מידיעתם של המעיינים ותודעתם. והנה הוא עצמו לא נטר את כרמו שלו ומבחר גפניו, והאנשים שהוא טרח עליהם והיו עשויים לשלם לו מעט טובה על רוב טובתו, שוב אינם. ודאי, אילו אמריקה היידית העברית היו עתה דבר של רצינות וממש, ונמצא מי שהיה טורח בחייו על ספר־יובל, ובו רשימת ביבליוגרפיה שלו, עתה ספק, אם יימצא שם שיטרח על ספר־זכרון. אודה, חששתי אפילו שלא יימצא מי שיפרסם נקרולוג הגון, וברוך השם שטעיתי. ואודה, כי אין ההרהור מרפה ממני, כי דרכו היה שונה ואחר, וכולו לטובה מכרעת, אילו נשמע לעצתם של קצת ידידיו, והיה משתקע פה, בינינו, לפני עשרים שנה ומעלה, כאשר זירזנוהו לכך, וביותר שהיתה מזומנת לו כהונה כרוחו לאמִתה, שהיתה מאַזנת בשלוַת־העיון שבה את רוחו הנסערת, והוא היה הוא, כלומר מה שהיה בעומקו, ולא היה נגרף לשטחו, והדברים יגעים. אמת, היה לו חלום – עם זיקנתו יבוא אלינו, וישתקע בינינו, אבל, לדאבת לבנו, לא זכינו.

ומה אכחד, דווקא בקירבת שדה־עשייתו, בניו־יורק, התבוננתי וראיתי, כי היה שם מיותר, כי אם לדקדק היה כהיפוכו של מורו מימי־ילדותו – מה יעקב ראפאפורט ביקש להביא את ברוד וטרנופול המשכילים אל עיר־מולדתו, מוסט, משה שטרקמן ביקש להביא את מוסט אל ניו־יורק ואל שאר כרכי אמריקה, אך עם תגבורת מעברם של היהודים מברוקלין למַנהטן, שבו מתקפחות קודם־כל לשונות עמם הקולקטיביות, שוב לא היו המקום והזמן יפים לכך. וכבר אמרתי להם, במעמדו, לאנשי ייווא, כי הדרך הארוכה ביותר, שמוסד זה עשה, הוא לא מוילנה לניו־יורק, אלא מברוקלין למַנהטן, ודי לחכימא.

מה היה משה שטרקמן ביסודו ראיתי באזכרה האחרונה, שנערכה בניו־יורק ליהואש על ידי בתו וחתנו, והיא נערכה, לעצת רעייתי, במעוננו. הקשבתי לחיתוך תפילתו של משה, שעבר לפני התיבה, וניגונו השיבני למחוז־ילדותנו, שלא אבד מדרך תפילתו אפילו קורטוב בן קורטוב של הנוסח והטעם, ואחר כך הקשבתי לדיבורו, שגם בו היתה כאותה מהימנות למקורו, והבנתי מה פירוש איש יהודי, שנתמזגה בו נחלתם של כל שלושת הזרמים, שחילחלו את יהדות מזרחה של אירופה בדור אבותינו ואבות־אבותינו – כי אמנם היה האיש כמזוג היסודות הקיימים של הלמדנות, החסידות וההשכלה, שהם־הם כתשתית ליהדות המודרנית על ציונותה, עבריותה, עממיותה, ולא בכדִי היה מנושאי שובלה של היידישקייט.

ג

משה שטרקמן – פטירתו, בעצם כוחו, עשתה רושם, והיתה מצד־מה דומה כפטירתו של נחום סוקולוב, שהרי זה כן זה כתבו עד אחרון־יומם, פיהם כבר נאלם, אך עטם עוד השמיע, ימים רבים, את דבריהם החדשים. כך נדפסו מאמריו של שטרקמן, כמעט עד עתה, ב“פאָרווערטס”, ב“צוקונפט” וכדומה. מאמרי ההספד וההערכה, המשקפים את יחסם החם של סופרים ועתונאים לנפטר, מִניָנם מרובה וענינם מרובה כמותו ונביא מתוכם בזה קצת קטעים, שיש בהם בנותן הארה, גם אם היא לפעמים פרוזה למחלוקת הפוסקים. ונפתח במאמרו של ד"ר עזריאל נאקס (“פארווערטס”, 7 בפברואר 1975, ונעתק משום־מה בעילום שם ב“חשבון”, לוס אנג’לס, אביב, 1975) הכותב לאמור: “משה שטרקמן עצמו בחר לו, מה יהא תוכן חייו וניגונם. דרכו לא היתה דרך מקרה, כפי שיתרחש לעתים קרובות.. הוא היה שותף, בר־תודעה לגורל. אלה שהכירו אותו ממאמריו וממַסותיו, וידעו כי היה לקסיקוגרף בקי ומהימן, ממש מומחה לעתונות ולספרות היהודית, וקראו אותו בשתים לשונותינו (בעברית בכינוי מ. חזקוני) – אלה נתפסו, מסתמא, לרושם, כי הוא נתחנך לחלוטין במזרח־אירופה ובילה את ימי־נעוריו בישיבות שם, ובבואו לאמריקה כבר היה בשל בלומדוּתו וקלוּט אהבה לאוצרות רוחנו. אך משה שטרקמן שייך לדור, ששרשו, אמנם, היה ‘בבית הישן’, אך עוּצב באמריקה, נתחנך באקלימה; תרבות אמריקה השפיעה עליו לטובה, אך לא האפילה על הירושה שספג מהעבר ההוא של האוקינוס. אדרבה, היא גרמה לתגבורת נאמנותו לגזעו שלו ולעומק בינתו באוצרות־הרוח של עמו. הוא נולד בגליציה, ובא לאמריקה בסמוך לבר־מצוה, וטעם פה טעם בית־הספר היסודי ובית־ספר התיכון, שבהם למד עד מהרה אנגלית. הוא לא התיר לעצמו להתכונן לאומנות או לקאריֶרה אקדמית מחוץ לסביבה היהודית. כנראה, לא יכול לנשום אויר אחר ולנוע דרך־חירות בסביבה אחרת, כי נזדווג למלה היהודית. לא אחת היה מדגיש במאמריו את קדושתו של אלף־בית היהודי, והיה מזכירנו כי האותיות האלו שייכות לשתים לשונותינו – בשיחות אישיות היה אומר בלחישה, כי אולי הוצרך לכתוב גם אנגלית אך דומה היה עליו כי היה חוטא לאותיות היהודיות, כי היה מחלל את זיווגו”.

ועזריאל נאקס חוזר לדבּר בו במשה שטרקמן במאמרו אחר (“וועקער”, מאי־יוני 1975) לאמור: “בקומדית הגאולה של ה. לייויק נמצאת נפש פועלת, ארמילוס שמה, שהוא נביא היום. מלכותו אין לה פתח וחלון לאתמול או למחר, והשליט או האידיאולוגיה של הרגע הוא אלוהיו, או ביתר דיוק: אלילו. משה שטרקמן לא עבד עבודה זרה של היום. אין זאת אומרת, כי צריך היה דווקא להסכים עמו, וכי דרכו במשברים ובתמורות של זמננו היה תמיד דרך־המלך. טעמו של דבר הוא, שלא שינה את מיני האני מאמין שלו, כמלבושים שמחליפים אותם לפי הקפריזה או לפי האָפנה. הוא היה כל ימיו ציוני, קודם שהחלום נעשה יש; הוא מעולם לא הכחיש את שיווי־החשיבות ושיתוף־הגורל של יידיש ועברית, ונאדק בזה גם כשהעברית עלתה לגדולה כלשונה הרשמית של מדינת ישראל. איש לא פיקפק בחילוניותו, והוא השתתף במוסדיה, ובכל־זאת היה לא בלבד דתי מבחינה פילוסופית, משום שהאָפנה עתה היא כך, אלא היה ירא־שמים ממש, שומר שבת וכדומה. והפסד הוא לנו, שמשה שטרקמן לא טיפל בענין זה – השייכות בין החילוניות והמסורה – במונוגרפיה ארוכה ויסודית. הוא היה, לפרקים קרובים, נוגע בכך במאמריו, אך לא באריכות – – אך עזה ומוכחת יותר, מכל מונוגרפיה שהיא, היא ההרמוניות בין חילוניות ומסורת שנגלתה בהוָיתו שלו עצמו – –”

ואם מבחינתו האישית של האיש דין להזכיר דבריו של שמשון אפטר (“צוקונפט”, מרס 1975): “משה שטרקמן היה גם בעל־מידות. ראיתי זאת מקרוב בעבודתנו המשותפת עמו, בימי היותו נשיא הפא”ן־קלוב היהודי בניו־יורק. אם לא היה בידו להוציא ספר משלו, נתן הרבה מיגיעתו וזמנו לתכנית, שקלוב פא“ן ביקש לקיימה, כדי להנציח, במגילת־ספר, מאה שנות ספרות־יידיש באמריקה – – היה טוב לעבוד עמו. הכרתיו מקרוב בשנים האחרונות, אך עוד קודם שהכרתיו הייתי אוהב להתבונן בו. זה שנים שהיה מהלך וגבו כפוף, כאילו נשא עול גדול. מקרוב ניתן לראות דאגה מעומקה וכובד־ראש של יהודי תלמיד־חכם, בזיווג עם לוצצות נעורים, המלאה חידוד, בדיבורו. היתה זו לוצצות מַרגעת, כי עם כל היות העולם והאדם עמוסים דאגות, תהי האחרית בחינת כי טוב. אהבנו את רצינותו הזקנה ולוצצותו הצעירה, את העצבות וההומור שלו, שהקרין מקרבו והאירו פניו בכל מיני חן”.

ד

ועתה נתֵן את רשות־הדיבור לזקן סופרי יידיש בארצות־הברית, הסופר והפדגוג הנודע, אברהם גולומב, הכותב (“חשבון” כנ"ל) לאמור: “בעולם היהודי עתה, שאנו מפוררים כל־כך, מפוזרים לקבוצות ולמפלגות, כשכל עם ישראל קיים בעיקר בכוח שונאיו ושנאתם, שנאת־עולם – קבוצה אחת שופכת זפת וגפרית על יריבתה, בעולם המפורד הזה היה שטרקמן, היהודי ירא־השמים, אך יהודי השרוי בשלום עם כל היהודים על כל רעיונותיהם, רעיונות היהדות הנצחית. חבל שלא כונסו בספר. לא התמזל המזל. – – שטרקמן לא ידע מיצר, אם אני חסידו של פלוני, אסור עלי אלמוני. כל שנוצר בקרב היהדות היא יהדות ואף שלי בתוכה – –”.

שמשון דונסקי (“קענעדער אָדלער” 30 מאי 1975) ו“אונדזער אייגן וואָרט” (יוני 1975), הנודע בתרגומיו המצוינים (המגילות) ליידיש, מיַחד את הדיבור על בחינת הויתרוצצו בקרב היהודים, אלה הזרמים והכיוונים התובעים אחד־אחד יִחוד ויחידוּת לעצמו, ועל הנסיונות לגבור על ההתנגשויות בכוח סינתיזה של היסודות, ומעמיד את משה שטרקמן כמופת לכך: “תרבות ישראל בצורות ביטויה ובלשונות השונות ביותר ובזמנים ובקצוות השונים ביותר היו לו כשלמוּת גדולה, רבת־גוָנים ורבת־פנים אחת, ועולם הספרים היהודיים הישנים והקדומים היו שרויים לו עם יצירות היהודים האחרונות שבאחרונות ועם כל מה שנוצר בינתים תחת חופת־שלום אחת, והחיים היהודיים המודרניים היו שלובים, זרוע בזרוע, עם הזיקה להוַי־חיים של מסורת־היהודים, ולאו דווקא להלכה בלבד, אלא למעשה ממש. וכל אלה נתלכדו לו כחטיבה אחת, גוון צומח מחברו, גוון עובר בהדרגה לחברו, ועולה פסיפס של תרבות לאומית רבת־גוָנים ורבת־פנים, יסוד בוקע ועולה מחברו, יסוד נענה לו לחברו ומשלים את חברו. כמותו כזמר מאומן יפה־יפה, שאם יחסר בו משהו מן המשהו, הרי אוזן צלילים תבחין, תחוש מיד בפגימה – כך הבחין משה שטרקמן בתרבות היהודית על שלמוּתה”.

ונסיים במאמרה של המשוררת הגדולה רחל קורן (“אונדזער אייגן וואָרט” יוני 1975): “מיתתו־פתאם של ידידי וחברי משה שטרקמן, זיעזעתני עד שחסרתי מלים להביע את צערי על גודל האבידה, שפגעה לא בלבד באשתו החביבה רחל וכל משפחתם. על האבידה הקשה הזאת אבלים כל הספרות היהודית, ידידיו וחבריו – – אישיות מאירה, שכל ימיה שאפה לשלמוּת בין רעיונותיה, משאות־נפשה, והעמדה האישית. הוא היה מלא כרימון דעת יהודית ועולמית, שספג בכל שנותיו, מקדמת־נעוריו. הוא היה מבורך בהומור טהור, עדין, שהוסיף חן מיוחד, הן לדבריו שבכתב הן לדבריו שבעל־פה. בתוכו של דבר, היה, לפי טבע־בריאתו, ליריקן, אך אותה ליריות של מזגו לא סתרה לחלוטין את הישגיו המדעיים. שני הקטבים – ידענות וליריות – נתהתכו לו כדי שלמוּת אחת והעמידוהו חטיבה של יִחוד – –”

ה

אלה קצות דברים, שנאמרו בפי האבלים עם פטירתו ובסמוך לה, ועוד עתידים להיאמר דברים מרובים ומפורטים, כפי שמרחק הימים יניחם, וכבר יש רמזים מפורשים לכך, כגון דברי־ההערכה של אליהו שולמן “דער וועקער”, מרס 1975), המסייע בבדיקת כתביו של המנוח לשם בירור מבחרם, שייכלל במגילת־ספר.

[אלול תשל"ה]