כי נזכיר את שמו של ד"ר מאיר גייאֶר והזכרנו שם, שלא הטריד ביותר את עתוני ארצנו, שכן אם אין זו טעות בידנו, לא בא בהם במפורש אלא פעמַים. פעם ראשונה בזכותה של שמועת־שוא – למחרת בואו בשליחות לניו־יורק הודיעו רוב עתוני־היהודים, כי שותפוֹ־לשליחות נדרס תחת גלגלי מכונית דוהרת. פעם אחרונה בזכותה של שמועת־אמת – הטלגרמה על פטירתו בניו־יורק, לפני שנה, וכל עצמה קומץ־שורות, שרוב מערכות ארצנו לא ידעו להוסיף עליו עד־מה. אפשר שאילו דרכו אחרת וממילא גורלו אחר, היה לא בלבד הד זכרוֹ אחר, אלא גם עצם חייו אחרים, והיה ידוע ומפורסם בארצנו, כדרך שהיה ידוע ומפורסם בסביבות־גידולו. ואמנם שם היתה זו דמות מיוחדת – יליד לבוב ומעוֹרה בעממיותה עלה, כרבים מבני־גילו, מדרך־המסורת על דרך־ההשכלה, מבית־הישיבה אל כתלי האוניברסיטה; נצטרף משחר־נעוריו לציונות והיה מנאמניה, ביחוד בתורה שבעל־פה. בעל קומה תמירה ונאה, זקנו הצהוב והמשופע יורד על מדותיו, היה עומד בעצרת־עם ומדבר לא בלבד מתוך לבבו שלו, אלא גם כמתוך לבבו של שומעו. לכאורה, מכלל דרשן ישן יצא ולכלל נואם חדש לא נכנס, אבל באמת היה כגילוי־מעבר, הממזג את יתרונו של הראשון בחומר ויתרונו של האחרון בצורה. דברי־משל ישנים נצמדו לו, כדרך־הטבע, לדברי־הוכחה חדשים, מימרות של ראשונים נסמכו, כממילא, לציטטות של אחרונים; והכל נערב כדבר לימוד ועונג. ומה תימה, כי בבוא עסקני־העיירות לפני מרכזי־המוסדות בבירה לדרוש נואם, שיעשה נפשות לענין מעניני הציונות, היו מתעקשים: הבו לנו את גייאֶר. הוא, אמנם, היתה שגורה בפיו האמירה: כ’הייס מאיר גייער, אז מ’הייסט מיר גיי איך; אולם לפי שאין כוחו של בשר־ודם לדרוש בשעה אחת אלא במקום אחד, היו הנתבעים במוסדי־הבירה מתנצלים לאמור: מה אתם רוצים, כי נטול לו לזקנו ונעשה עליו פארצלציה?

ראיתי הנאמר בו בקצת לקסיקאות, כי היה מלומד בכמה וכמה תחומים ופירסם בהם כמה וכמה ספרים וחיבורים, אבל שורת־האמת מחייבת לומר, כי לא הם שהוציאו לו מוניטון ולא הוא שהוציא להם מוניטון. ודאי, פעמים היה מזכיר מה ששמע מרבותיו היושבים בקתדראות, וביותר היה מזכיר את רבו, פרופסור יוֹדל, והיה מאריך ביותר את הוא“ו החלומה; פעמים אירע, ולאחר דרשתו בעצרת־עם גדולה, היה נענה לחוג מועט להרצות לפניו על אלף לילה ולילה; אבל יותר מהמה היה מזכיר את רבותיו ראשונים, גדולי־תורה שבעיר־מולדתו, וביחוד היה מזכיר דברי חכמה וחידוד של למדנים והדיוטות, שכן היה כאוצר בלום של חכמת עם, שירתו ובדיחתו. בשל התכונות האלו נהגו בו המוני־שומעיו חיבה שיש עמה כבוד, כשם שחבריו, ראשי־המוסדות, נהגו בו חיבה שיש עמה זלזול. ושעל־כן לא עלתה על דעתם לשלוח אותו למוסדות נכבדים, כגון בית־המחוקקים ואפילו התקשו לשלוח אותו להנהלת־הקהילה, שדרכם היה להושיב בראש שולחנם בוּרים קופצים־בראש ואך בקצות קצותיו תלמידי־חכמים. מנהגם זה היה לנו, צעירי החלוצים, לטובה – משנתפנתה נשיאות החברה “עזרה”, לאחר הליכתו של מיסדה, שמאי קולקר, נתכבד בה חביבנו, ד”ר מאיר גייאֶר. החברה הזאת, שענינה היה לטרוח על צרכי החלוצים במימונה של הכשרה ועליה, היתה מבחינת־מה מוסד מיוחד במינו – ישבו בו שלוחי כל מפלגות־הציונים וטרחו לטובתו מתוך הסכם חשאי שלא לפגוע כלשהו בעצמאותה של תנועת־החלוצים והסתדרותה. הסכם זה, שהיה מיסודה וביסודה של החברה, לא קל היה לקיימו בימים ההם, כשמחלוקת המפלגות, ביחוד במדיניות־העליה, היתה כפורחת, ועצם קיומו של המוסד היה תלוי בהרבה במידת אחריותו והגינותו של הנשיא, שלא יניח להם לשלוחי־המפלגות להפעיל את תאבונם לעשות את המוסד, ועל־ידיו את הסתדרות־החלוצים, כקרדום למפלגתם וומגמותיה.

וזאת לדעת, כי נשיאנו, נשיא “עזרה”, לא היה מאושר ביותר בדרכנו – אדרבה, היא נראתה לו רדיקלית וקיצונה, ואילו דרכו שלו היתה פושרת ומתונה. אבל לשבחוֹ ייאמר, כי הוא שיקע את עצמו ואת חבריו במעשה “עזרה”, ובימי־כהונתו נעשתה כמכשיר עממי, שהניח בידנו לקיים את תפקידנו במידה ראויה – מנין הנעזרים, בהכשרה ובעליה, וזו נעשתה ברובה בגניבת־גבולות, פתח בעשרות, המשיך במאות וסיים באלפים, תנועת־עם ממש. והוא, הנשיא, לא חסך טירחה ויגיעה – עשרות חוזרים, מאות מכתבים, וביחוד מסעות שלו עצמו, שהיה דורש כמעט שבת־שבת בעיירה אחרת. והרי שרוי היה בלחצם הכפול של הצדדים – שולחיו, דוגלי נוסח “עת לבנות” לחצו עליו, שישתדל לכבוש את רוחנו ולהטותה כרוחם, ואילו אנו, נאמני תנועת־העבודה, לחצנו עליו, שייכבש לרוחנו עד גמירא, ודומה, כי הכבדנו עליו יתר מדי, ועל־כל־פנים את חטאַי אזכיר, וּודאי לא בכדי בירך, עם עלייתי: ברוך שפטרנו. והרי אני גופי הייתי חייב להחזיק לו טובה, ואפילו טובה משולשת, שכן שלוש פעמים עמד לי בשעת דָחקי.

ב

פעם ראשונה – השמועה על החלטת חבר־הלאומים בסַן רימו, שבאה לקיים את הצהרת בלפור, היתה כפצצת־שמחה בערי הגולה ועיירותיה. יום־חגיגתה בעירנו היה ממש כאחד המועדות – שביתת־מלאכה גמורה, בגדי־שבת שנתלה בהם פתק: אתחלתא דגאולה, תפילת־הודיה בבית־הכנסת הגדול, וכמובן דרשות־חג נאותות. זכו ראשי־הציונים בעירנו בנואמים ראויים לשמן – ראשון, בן־עירם שבא מוינה, ד“ר נ.מ. גלבר, שכבר פתח־דבריו הפתיע את הקהל, כשהזכיר מימוראנדום על תכנית מדינת־יהודים, שנשלח לו לביסמַרק והוא רשם בצדוֹ: מחַבּריו, כנראה, מטורפים; אחרון, שחטפו אותו ממש עד שלא הקדימה עיר אחרת, ד”ר מאיר גייאר, שהחגיגיות המיוחדת העלתה כוחו וסגולתו. לימים היינו מדברים כדרך לגלוג מריר על תופי־סרק של סַן־רימו ועל התלהבות־קש של המון בית־ישראל, אבל אין הביקורת גורעת מעצם הרוממוּת, שנכבשה לה העיר כולה, אנשים, נשים וטף. דומה, יריבי־הציונות נמוגו ואינם; על־כל־פנים לא העֵזו להיראות ברחוב. וַדאי, הקנאים שבהם, ודודי־זקני ר' שלום שו"ב בראשם, רגנו באהליהם, ואפילו שילחו שנַים־שלושה בחורים לרחוב לגלות קצה מחאתם; אבל גם הללו ראו להשתכר תחילה, שלא יכלו לעשות את שביקשו לעשות בפכחונם, ודיה היתה גערה של תלמיד־חכם: סתם חצוף ממזר, שישובו על עקבם. אבל בתוך הקהל הגדול, שהצטופפו בבית־הכנסת הגדול, נמצא סוכנם, שארב לתואנה, כדי להשבית את החג. אגודות־הנוער, נערות ונערים, כנוסות היו בפינת־הבית ולפי שמדריכינו לא היו בעיר – הם נסעו להשיג פספורטים מזויפים, שיוכלו לעלות לארצנו – הייתי בחינת־במקום, וכשסיימו הנואמים את נאומיהם, פקדתי על שירת התקוה. אך משנשמעו הדלתות הראשונות, בקעה זעקת־אימים מעל האַלמימר – סוחר־תה נודע מראשי־הקנאים, נעשה כולו כציוחת תוכחה: אש במקדש, קול באשה ערוה. רוב הקהל לא עמדו על משמעות הצעקה ודומה היה עליהם, כי פרצה אש ממש בבית, ובהלת־הדוחק לצד הפתח היתה כסכנת־נפשות. לימים נפרעתי מאותו קנאי במה שתליתי בו מעשה נורא־דבי־אמרי, אבל אותה שעה לא התקנאתי בי עצמי, שגרמתי בלי־משים לאותה תרבוכה. כבר דימינו לראות דורסים ונדרסים, רומסים ונרמסים, והנה מעל כל האנדרלומוסיה השליט עצמו קול מגיד ומצווה, קולו של מאיר גייאֶר – בבת־אחת ובקוצר־מלים היסה את האלפים, שפתח בדרוש קצר בענין הסמיכות בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, ושילב בה ענין שירת־הים של משה שנסמכה לה שירת אחותו מרים, וסיים כשואל: קול באשה ערוה? והשיב מניה־וביה: קול ברמה נשמע, בכי נהי תמרורים, רחל מבכה את בניה, ומשהגיע לענין: ושבו בנים לגבולם, כבר היה הקהל כולו ככבוש בכפו.

ג

פעם אחרת – מעשה שהצצנו בלוח וראינו תאריך נאה לאימפרזה קטנה: שבעים שנה לפטירתו של יצחק אֶרטר, פאר־ההשכלה בעירנו. אמנם, רובם של בני־עירנו לא היה להם שמו אלא כשם בלבד, אבל מסורת היתה בחוגי־העברים שבה לקיים את זכרוֹ וזכרונו. ביחוד לאחר שנתחלל הרבה, שכן קנאי־החסידים היו נוהגים לפקוד את קברו ולהסך בו רגליהם, עד שקמו, כמחצית דור לפנינו, מתלמידי הגימנסיה, והמירו חילול בכבוד, שסידרו לו אזכרה נאה ופירסמוה מעל עמודי כתב־העת שלנו “מוריה”. אמרנו, נעשה כמותם, אך לא נסתפק בעליה אל קברו, אלא נקהיל קהילה גדולה ונקהילה פעמַים – גם בבית־הכנסת הגדול, גם באולם־המוסיקה הגדול. כבר בפתח־האימפרזה אירעה לנו תקלה קטנה – המודעות הגדולות של האזכרה והנשף, שתלינו בראשי הרחובות, נפל בהם שיבוש־דפוס מוקשה. בנוסח הנכתב נאמר: המַשׂכיל המפורסם; בנוסח הנדפס נאמר: המַכשיל המפורסם. והנה היראים, שראו בו מכשיל, באו; הנאורים, שראו בו משׂכיל, לא באו – בית־הכנסת היה מלא, אולם־המוסיקה היה כמעט ריק.

אולם כאן וכאן עמד לנו בשעת־דחקנו נואמנו החביב, ד"ר מאיר גייאֶר – הדרשה שלו בבית־הכנסת היה בה כדי הסבר נאה, היודע להבחין עיקר וטפל, גרעין קיים וקליפה חולפת, ומשהעמיד את פעלוֹ של האי סטרא רבא על עיקרו וגרעינו, כאילו כפה גם את היריבים, שיהיו בחינת בעל־כרחם יענו אמן. ואילו באולם־המוסיקה, משנתגלו הספסלים הריקים, התחכם מי שהתחכם ושלח רצים על־פני הרחובות, לעורר את כל הנערים, שיבואו לראות ראוַת־חינם. ואמנם, עד־מהרה מילאו נערי־רחוב את הספסלים, אולם נראה שהפרוגרמה לא היתה עשוי להנותם – אך פתח מי שפתח בקריאת תרגום של קטעים מתוך הצופה לבית־ישראל, גברו ועלו הדיבור והלהג מבּינות הספסלים והחרישו את קולו. כשראיתי מפלתו, עליתי בעירוב של היסוס וביטחה לקרוא את הסאטירה האקטואלית, שהתקנתיה לאותה שעה. בהיסוס – אם הללו נהגו בשחוקו של האריה המת כך, בשחוקו של הכלב החי לא כל־שכן; בביטחה – שאמרתי, אפשר וענינים רחוקים, שנבלעה בהם, בחוטים דקים ועדינים, בבואת עירנו, אינם עשויים למשוך לבם, מה שאין כן ענינים קרובים, שנזקרת בהם, בתפרים גדולים וגסים, בבואת עירנו. אולם ביטחתי לא היה על מה שתסמוך, היסוסי היה לו על מה שיסמוך – קריאתי נבלעה בבליל־הלהג ששטף מעברים ועמד במלוא־חללוֹ של האולם.

אמרנו לחסוך מנואמנו החביב כאותה בושה ולסתום את הגולל על הפרוגרמה, אבל הוא שמע דברינו כלאחר־אוזן, עמד על רגליו וכבר בפסוק־הפתיחה נכבשה לו כל העירבוֹבת המשתוללת. ולא זו בלבד, שהשכיל לעשות במה שהטעים, על דרך נלבבה ביותר, טעמו של נעים־סאטירות־ישראל, אלא אף היטיב עם משתתפי־הנשף, שקדמו לו, ונסמך גם על אותה סאטירה שנקראה ולא נשמעה, באופן שהקהל קירב עתה בקורת־רוח מה שריחק לפני שעה קלה במורת־רוח.

ד

פעם אחרונה – לימים כשנשתקעתי בעירו, בלבוב, ונתערבתי בעסקי־ציבור, הייתי, כאחד עם ישראל כוהן, בכובשי האגודה “צעירי יהודה” ואותו כיבוש כפרשה לעצמה, ולעניננו עתה דיינו בהערה, כי הכיבוש היה על דרך דחיקתם של חבריה ראשונים וביטול דרכם, תכניתם ועשייתם. שמחים בכיבושנו אמרנו לערוך נשף רבתי לטובת אגודת “עזרה” ותכניתו משולשת – דרשה של נואמנו החביב, הומורסקה של זיגמונד שור החביב כמותו, וסאטירה של חדש מקרוב בא, הוד־קטנותי. כך היה הסדר לפי גילם של המשתתפים, אבל למעשה היה הסדר בהפכו, כדי להניח את הפינַלה לנואמנו, בחינת אחרון־אחרון חביב. ישיבתם הסדורה של נפגעי האגודה הכבושה באולם “יד חרוצים” לא היתה עשויה כהבטחה טובה, אולם חששנו, לכל המרובה, לקצת שיסועים, נוסח קריאות־בינַים, אולי בתוספת־שריקה. אבל מה שבא, עלה על כל חשש – דברי־הפותח נשמעו כמעט בשקט, שלא נתלוותה להם אלא רטינה קטנה, אולם משפתחתי אני בקריאה, נפתחה מחיאת־כפיִם רצופה ומאורגנת, כעין מקהלת־ביטושים, שאפילו קולי קול־רעם בגלגל אינו מתגבר עליה. עקשנות היתה בי והמשכתי ואף סיימתי, אם כי היה ספק בלבי, אם אפילו היושבים על הבימה, שהשתדלו לשוא להפסיק אותה תרועה, שמעו את דברי. זיגמונד שור אחזתוּ מידת־עצבנות, נטל מגבעתו וברח. מה שאין כן נואמנו החביב – עמד על רגליו ופתח בהערה, כי עתה פטורים מוחאי־הכפיִם ממלאכתם, שכבר נתנו דמי־קדימה לתריסר נשפים. וכדרכו בנשף בעירנו דרכו עתה – שגם עתה עשה את דבר המקרא שלי כבית־אחיזה לדבריו, כמעט שהביאם בעיקרם, ושוב לא יצאו רגעים מרובים וכל הקהל היה ככבוש בכפו.

ודין להעיר, כי כוחו יותר משבא לו מתוך תכונה של פיקחות, בא לו מתוך תכונה של תמימות, אם כי דברי־ההומור שלו לא חסרו מידת־חריפות. בעצם, עמד לו איש־העם שבו בכיבושם של אנשי־העם. גם ציונותו ינקה מיסוד העממיות – החיוב שבה נסמך אל מורשת חיבת־ציון, ואילו השלילה שבה נסמכה על נחלת הציונות המודרנית. כשנשא את דברו ביום־החג ההוא, חג סַן־רימוֹ, היתה בי הרגשה, כי הנה יסיים את דברו במין הכרזה: ועתה, רבותי, משנעשה לנו הנס הגדול הזה, נקום כולנו כאיש אחד ונלך לארצנו. אפילו שיעשעתי עצמי בחזיון מרהיב – הוא בקומתו התמירה בראש, וקהל עירנו אחריו. לימים קראתי, כי כזאת היתה הרגשתו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, כששמע את דרשתו של ר' צבי הירש מסליאנסקי. אבל אפשר ואכזבתי היתה גדולה משלו, שכן נואמנו הבין, כי דבריו מחייבים סיום כזה. והראָיה, שאמר בקול מוגבה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי, הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי קמתי עתה ונחלצתי לארצנו להיותי בבוניה. בימי עבודתנו המשותפת ב“עזרה” הייתי מזכיר לו אותה הכרזה ואומר, כי אילו היה בו הכוח לשנותה ולנסחה: ועל אף ארבעים ושתים שנות־חיי הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי אני קם עתה ונחלץ להיות בבוניה, ואילו קיים את הכרזתו, היה עושה יותר משעשה בכל פעולתו עד עתה ושהיה עשוי לפעול מעתה, שאפשר היה מזיז גם בו גם בשארי עסקנים שכמותו את אבן־המעצור שבין הדרשה והעשיה. וגם כיום, ביתר דיוק: ביחוד כיום, ודאי לי, כי אילו הציונים, שהיו נאה דורשים, היה בהם הכוח להיות נאה עושים, והיו פני ההיסטוריה של עמנו וגורלו אחרים.

אבל כמותו כקודמו ר' צבי הירש מסליאנסקי – סופו באמריקה. לא ידעתי, מה היה עליו שם, שלא הגיעונו לא קולו ולא בת־קולו. נראה, כי לאחר שתצלומיו קישטו כך וכך עמודי־שער וכך וכך עמודי־פנים של העתונים ונערכו לו כך וכך קבלות־פנים ונמדדו לו כך וכך שבחי־טואסטים, שקע באפס הד ונשתכח בחייו. רק באחרית ימיו הסתננו שמועות על טירחתו וסיועו לאוצר השלם של פתגמי חז"ל. ומשנשלמו חייו, נשלמה טרגדיה, שהוא עצמו הכריע עליה באותה הכרזה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי וכו'. קינה היא ותהי לקינה.

[א' אייר תשי"ד]

כי יעלה שמו וזכרו ועלה גל חם של הכרת־טובה בלבם של רבים, שהאיש הזה, שרוב ימיו טרח בפרסומם של אחרים והחביא את עצמו, האיר להם את הנתיבה הביתה. כתיב: רבים, קרי: דור מסוים. הוא הדור בגליציה, שילדותו עברה עליו בחדר, בתורה, בדרך מסורת, אך מעט הרכוש שנצבר שם בידו נטרד או ניטשטש הרבה בהמשך־חינוכו, בגימנסיה הזרה, בלשון־נכר ותרבותה. אילוסטרציה קלה: תחילה, בעודנו ילדים קטנים, עמד לפנינו המלמד, ירא ושלם, ולמדנו מפיו הרבה חומש ורש“י, משגדלנו ונכנסנו לבית־הספר עמד לפנינו המורה, גלוי־ראש וקצוץ בגדים, ולמדנו מפיו כזית של חומש בתרגום אשכנז, ומשהיינו לנערים ונכנסנו לגימנסיה עמד לפנינו פרופסור ולמדנו מפיו פירור מסידור־התפילה בתרגום פולני. ולא מעטים, שהקו הזה הפוחת והולך, סימל בהם גם את קו־הירידה ממש בידיעת העברית ותרבות־ישראל. מכאן ההופעה, שנערים שגידולם היה באוירה יהודית, משנתקעו לשפת־תרבות זרה – נמצא שענין ספרות וספרים בעברית לא נודע להם אלא דרך־עקיפין, מתרגומים או ממאמרי־הערכה ב”רוֹצ’ניק ז’ידובסקי" נודעו להם פייארברג או ברדיצ’בסקי, מ“מוריה” – ביאליק או אחד־העם. וַדאי, אנו היינו עוד האֶקסמפּלארים הטובים. היו גרועים ממנו, כלומר הנערים הטמועים למחצה או לחלוטין, שאבותיהם הבריחו מדעת ובמזיד מסורתם ושפתם שלהם מפני מנהגי־נכר ושפת־נכר. והם וַדאי שצריכים היו, דרך־עקיפין לתשובתם.

בדרך־תשובה זו עמד שנים רבות פרנקל כשומר נאמן, השוקד ברוב כשרון וזריזות על מעשה־הפרסום של הספרות העברית בין אלה שאינם נזקקים ללשונה, וידע לעמוד על משמרתו, להיות ציר שלוח ל“גויים” והעיקר ורבים השיב מעווֹן. עוד אנו מגמגמים ומגששים בשפה העברית, שכל רכושה שבידנו אינו אלא כצרור שיורים קלושים ונשכחים למחצה – והוא מכניסנו לפנַי ולפנים, מסַפר לנו על כל הופעה, על כל ספר, על כל סופר והדברים נחרתים ונרשמים בלבנו וממילא מסתלקים פרגודי־הזרוּת ואך באנו במעט בברית־הלשון והנה בני־בית אנו בספרותנו וחדריה. ומכאן החזקת־הטובה, שלי ושכמותי, של דור מסוים.

ב

לידתו של האיש בנוֹבוֹאוקראינה שבפלך חֶרסון. אביו – נכדו של רב, היה יליד מושצ’יסקה שבגליציה, למדן ומשכיל, סוחר־תבואה, מוחזק מומחה לבוררות, חינוכו של בנו כדרך המסורת – בן ארבע לחדר, בן שש – לגמרא. הקו השונה – נעימת ההשכלה שבחינוך. בן שמונה – ידע תלמוד לשון עברי לבן־זאב בעל־פה, בקי בנביאים אחרונים, בן עשר – קורא חרוץ בספרי־ההשכלה, מתענג על יל"ג וסמולנסקין, נמשך גם לקריאה ברוסית – ביחוד טולסטוי ודוסטיֶבסקי. בן שתים־עשרה – נחשב כעילוי “מודרני” (ושוב נעימה משכילית – הידיעות בתלמוד מצומצמות).

גיווּן רב בדרך החיים והחינוך בא בעבור הנער לעיר־מולדתו של אביו, לגליציה. ניתוֹספה לו כאן ידיעה של שלוש שפות נוספות – גרמנית, פולנית, אוקראינית. לימודים בהצטיינות בבתי־הספר, בגימנסיה. משום דוחק הפרנסה בבית – נותן התלמיד הצעיר שיעורים. בן שבע־עשרה – ראשית־מגע עם חוג תלמידים ציונים בלבוב (“השחר”). שלמה שילר מטפל בו ובהדרכתו.

הוא לומד ברמב“ם, ברנ”ק, במאמרי אחד־העם. תחילת פרסום דברים בעתונים. הדבר הראשון – תרגום פולני של הפליֶטון “יזכור” לסוקולוב: התרגום נדפס ב“וסחוּד” בלבוב. כמעשה־שעשועים היה לו לפרסם מאמר משלו בשלוש בימות ובשלוש שפות (וכך רשימה על כ' סיון, שפירסמה פולנית ב“וסחוד”, יידיש ב“טאגבלאט” של גרשום באדר ועברית ב“המצפה” של שמעון מנחם לזר.) עיקר השתתפותו בירחון הפולני לנוער “מוריה” בלבוב, שהעמיד דור לציונות ובו נעוצים שרשי תנועת־הנוער העברית, ביחוד מ“השומר הצעיר” שהתפרצה בסערת־מסירות לעליה ולעבודה בארץ־ישראל. עוסק במסירות בענפים רבים של חיי־הציבור – במפלגה (בארכיון תנועת־העבודה בתל־אביב אפשר לראות את טופס ההזמנה המודפסת מטעם “פועלי־ציון” במושצ’יסקה – הכותרת “בעזרת הד' השוכן בציון” – והוא מן המרצים), באולם־ההרצאות, בעבודת־האיסוף לקרן הקיימת, בכתיבת מאמרים לרוב.

לאחר הלימודים בגימנסיה – מחלקת־המשפטים באוניברסיטה בלבוב. כאן עובד במערכת של שני עתונים עבריים, שלא האריכו ימים (“היום” בעריכת משה קליינמן, “העת” בעריכת גרשום באדר). אחר־כך – מנהל גימנסיה פרטית בעירו. כאן ערך גם שתי חוברות של הירחון לחובשי בית־המדרש בשם “השחר” (רבים מחברי האגודה הזו נמצאים בארץ־ישראל, מהם סופרים ועסקנים: יצחק לופבן, דניאל לייבל, דוב קמחי ועוד) גמר לימודים במכללת־וינה. עבודה בבית־המשפט בצאנז, נישואים, עוזר לעורך־דין, שיעורים בחכמת־ישראל בפני חוג צעירים, יסוד שבועון יהודי פולני “נאש גלאָס” (“קולנו”).

אחרי מלחמת־העולם – זנח ענין עורכות־דין והקדיש עצמו לחינוך ולהוראה עברית – מורה בגימנסיה עברית “יבנה” בלודז‘. עם ראשית העליה השלישית הוא הולך לארץ־ישראל, אך עסקני הגימנסיה משיבים אותו בעל־כרחו מדרכו (הזמינו אותו לדין־תורה לפני הרב צבי פרץ חיות והוא פסק, כי מחובתו לשוב למשמרתו). בשובו היה מנהל “יבנה”, מורה לעברית בגימנסיה מיסודו של ד"ר ברוידא – חמש־עשרה שנות־הוראה. מלבד הפעולה הפדגוגית והספרותית – מאות הרצאות. מורה בקורסים החקלאיים בהלנובק הסמוכה ללודז’, מרצה בתולדות הספרות העברית החדשה במכון לחכמת ישראל בוארשה. עתה מורה בגימנסיה הריאלית “בלפור” בתל־אביב. העמיד תלמידים – לאלפים.

ג

גדולה תנובת־עטו. זוהי פעולת־שירות עצומה לספרות העברית, שנעשתה בהתמדה, במסירות, בטוב טעם ודעת. היכן לא תמצא רישומי פעולת־החיבוב של הספרות העברית והסופר העברי. השתמש בכל הלשונות שבידו – עברית, יידיש, פולנית, גרמנית. בין אם תבקש בבימה הפולנית הראשונה של הציונות בגליציה “וסחוּד” או ב“מוריה” וב“השחר” (גם הוא בפולנית, לבני־הנעורים) או העתונים היומיים “כוילה” בלבוב ו“נובי דז’ינניק” בקראקא ו“נאש פשגלוֹנד” בוארשה, “ויאדוֹמוֹשצ’י צודז’יננה” בלודז‘, בין בירחונים כגון “תל־אביב” (בעריכת ברומברג־ביטקובסקי), “נאשה ז’יצ’ה” או “מישנצ’ינק ז’ידובסקי” אם ב“היקעלס פאָלקס־קאַלענדער” בברין, אם בעתונים ביידיש כגון ה“טאַגבּלאַט” הלבובאי, ה“ווינער מאָרגענצייטונג” בוינה “יידישער אַרבּעטער” בקראקא, ה“ארבּייטערצייטונג”בוארשה, ה“לאָדזשער טאַגבּלאַט ו”נייע פאָלקסצייטוּנג" בלודז’ וכדומה – בכל אלה תמצא את מאמריו הרבים, שעיקר־תפקידם לעשות פרסום לענין הספרות והסופר העברי. קוראי־המאמרים האלה אינם יכולים שלא לתמוה על אותה הידיעה המקפת והדייקנות שאינה משיירת כל פרט מעֵבר לתשומת־לבה, על אותה האהבה והשמחה לכל זהרור בספרותנו ושמחה לפרסם אורו ב“גויים”. רוב מאמריו על ספרים וסופרים עברים. הוא לא נלאה לדון בסופר ולחזור ולדון בו, משל למי שמבקש לגייר את הקורא והוא מראה וחוזר ומראה את היקר שבידו. אילו נאספו, למשל, מאמריו הרבים על ביאליק ונתלקטו בכרך קטן. בין מאמריו תמצאו על רנ“ק, סמולנסקין, יל”ג, סוקולוב, פרישמן, אחד־העם, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, יעקב פיכמן, ש“י עגנון ורבים אחרים. והמאמרים, אף שנכתבו לשאינם מיודעי העברית ובקיאיה, היו מסבירים ומקיפים ואף ממצים. כמעט כל ספר עברי חדש זכה לטיפולו, כתב עליו פולנית ויידיש (למשל, כתב על כל כרך וכרך של “התקופה” בהרחבה ורוב פירוט). עתים כתב גם ביוגרפיות של אישים – על יהושע טהון, מרדכי זאב ברוידא; עסק בנושאי פדגוגיה – על שיטת־החינוך של הוגו גאוּדיג, על שאלת לימוד הדת ועל החינוך הדתי בבתי־הספר התיכוניים; כשם שעסק בנושאי כלכלה ומדיניות – על השיטה של פראנץ אופנהיימר כתב סקירות כוללות – על האנציקלופדיות הישראליות, על הפרודיה בספרות העברית; ולא נמנע גם מפרסום מאמרי־תעמולה – על הקרן הקיימת. לא היה מסתפק באינפורמציה – גם בנקודה זו ראוי ללמוד מסקירותיו, כיצד מלאכה זו צריכה שתיעשה, כמה קפדנות וכמה דיוק היא מחייבת; לא היה מסתפק בסוגי ההסברה והביקורת השונים, החל ברשימה הקצרה וכלה במסה המקפת – למשל, מסתו המצוינת על רנ”ק, שנדפסה ב“מוריה” – אלא ביקש להטעים את ה“גויים” מטעמה של הספרות העברית. תחת אשר ישיח על הספרות בא להשיח את הספרות. ואם נאמר לצרף את עבודת־התרגום שלו יהא הסיכום ניכר למדי. בין תרגומיו מעברית לפולנית מצויים סוגים שונים ורבי־פנים – גם “גויים ואלוהיו” לרנ“ק, גם “חיקוי והתבוללות” ו”בין קודש לחול" לאחד־העם, גם פליטונים של נ. סוקולוב וגם סיפורים של י. ל. פרץ; וכן גם “מגילת האש” לביאליק, גם “עגונות” לעגנון ואף ספרים שלמים, כגון “אשתו השנואה” לבורלא מזה ו“ישו הנוצרי” לקלוזנר מזה. וכן מצויים תרגומים מעברית ליידיש ובכללם “המוצא” לברנר.

והעבודה, שלא צוינה אלא בשרטוטיה בלבד, היא רבה מאוד. ומי שיעשה חשבונו של הקורא שלנו לא יוכל שלא להביא במנין את שעשו ללשוננו וספרותנו אלה המשמשים בקודש, שהלכו לישראל קוראי־הלעז וסיפרו באזניהם, בהתמדה וללא ליאות, בענין הספרות העברית החיה, גידולה ופירותיה. כי לא מעטה הנפש אשר עשו ולוּ נשקלה במאזנים וידענו, מה יקר נתן לאנשים אלה, שרתמו עצמם למלאכת־שירות זו.

ד

ודרכם של אלה היא, בעצם, דרך ויתור, כי הנה הם עושים נפשות והם כובלים את נפשם העברית. כי בפעולת השירות החשובה, שירמיה פרנקל עשה רוב ימיו, נתקפח הסופר העברי שבו. אמנם, תמצא מאמריו העברים ב“העת” וב“המצפה” וב“היום” וב“הצפירה” וב“התקופה”, אך מה מעטים הם לעומת עוצם־עבודתו בלשונות־לעז לשם השפה העברית וספרותה. ועתה – בשבת האיש בינינו ולא מעטים הם סביבו הקוראים העברים, שהוא עזר בידם לעבור מן הנכר־שברוח לביתם – ידבר אליהם כאשר דיבר, אך ידבר בלשונו, שהיא מכבר גם לשונם.

[תשרי תרצ"ו]

בבואנו, לפני כשני־דור, חבורות־חבורות של בני־נעורים, בעיירות חרבות־למחצה ומפרפרות בין מלחמה ומהפכה, לחיות את מולד־העבריות החדש כחיוב, כתמורת־ממש מכרעת, לא יכולנו להתנחם, כי בעמעומי־הגישושים נמצאת לנו משענת גדולה ברובו של הדור שלפנינו. כי הללו, העבריוּת, במידה שהיתה מענינם בכלל, היתה להם אם סיסמה תמה, אם דקלמציה חלולה, ואנו כל עצמותינו אמרו שלמוּת של חיים. אולם ספק, אם כוחנו היה עומד לנו להיאמן לאמִתנו, אילולא המיעוט שבדור שלפנינו, יסוד־המחתרת שבו – סיעה של תלמידי־אוניברסיטאות וחובשי בית־מדרש, שאָפיָם ודרכם עוצבו בכוחה ומכוחה של רוח־תחיה שבעבריות המחודשת, רוח שצררה אותם כערך, כחוָיה, כממשוּת. היא, העבריות, היתה מַסד־ציונותם ואֵם חלוציותם, שכן מסעד־גידולם, ספרותנו החדשה, וביחוד חטיבת־שירתה, לא היו להם צדדים בתחום־ההתעניינות, אלא אגפים במערכת־החיים, ששלמוּתם חייבה את השבת האבידה הגדולה, אַמַת־קרקע ורצועת־שמים, מולדת.

ב

במחיצה, שגדלנו בה ושגידלתנו לחיים כתעודת־הדור, היה לנו כנציגה של הסיעה הקטנה הזאת מורנו ורבּנוּ אברהם פרנס – עלם תמיר, שמאור־פניו ועֶדנת־ארשתם כבשו לב רחוק וקרוב, השפיע על סביביו חיוּת ועֵרוּת, שהתפרנסו מקנין־תרבות רב־נכסים. מעוֹרה בשירת־העמים – קלאסיקה, פולקלורה, מודרנה – שירה־שירה במקורה וממקורה; בן־בית בשדות־חכמה, שקשתם תלויה ברוחב־המתח למן פילוסופיה עד מדע־הטבע; נושם אוירה של תרבות עברית לדורותיה, שהיתה כמסגרת לכל חוליות־תלמודו ועשאתם טבעת אחת – היה לנו, צעירי־תלמידיו, לא בלבד כבשורה לגלגול החדש של איש־המצוות אלא כמימושו, מופת לאותו ציווּי, שראוי לנסחו, כהגדרת בובר הנודעת, בשינוי מועט אך מכריע: להיות אדם ולהיותו על דרך יהודית.

ההשפעה שיצאה מלפניו, לצד השרשתנו באותו הומניסמוס עברי, לא היתה בעיקרה מכוּונת, אלא נהרה ממנו כמאליה, וכוחה היה לא בלבד בתכנה השקוּל אלא גם בצורתה האצילה פרי נדיבות מופלאה, נדיבות־שממילא, שעשתה כל יגיעה שלו כדרך פעולה, הרואה עצמה חובה ואינה תובעת זכות לעצמה ואינה מחזיקה טובה לעצמה.

אותה נדיבות־שממילא עשאתו מורה מיוחד במינו – בין כתלמיד־הגימנסיה, בין כסטודנט משפטים ופילוסופיה בלבוב ובוינה, בין כמורה התם: בכתלי הגימנסיות העבריות בקאליש ולידא, לודז' ורובנה, בסמינרים העבריים בוילנה וּוארשה; והכא: גם בעיר – ירושלים, גם בכפר – נהלל, באר־טוביה, פתח־תקוה, ובכל סולם־המעלות של מוסדי־ההוראה – בבית הספר העממי, בגימנסיה, בסמינר, באוניברסיטה. סגולותיו, שהאירו לנו בפתח־נעורינו, האירו ומאירות, בתוספת־נסיון אולם גם בתוספת־צניעות, למאות רבות של צעירים ומבוגרים.

נודה, כי אנו ידידיו־משכבר, שהם עתה זקני־תלמידיו, שמחנו בתוספת־נסיונו, שבאה לו ממנהגו להיות תלמיד־תמיד, קונה־דעת תמיד, אך לא שמחנו ביותר בתוספת־צניעותו. עמידה, שהוא בורר לעצמו בצלהּ של פינה, אפשר והיא לטובתו, כי אָפיוֹ בכך, אך וַדאי אינה לטובתנו – בשלה באה לו אותה רתיעה מפומבי, אותה רהייה מפרסום, שכמותה כמניעת־בר. הרי ידענו מה היה בידו של איש־אשכולות כמותו לעשות, אילו נשמע לשידולינו ונטל עטוֹ בידו. והראָיה, ככל שנשמע, זיכה אותנו באלומת־דברים רבת־פנים ורבת־ענין. חלקה של אלומת־דברים זו, כינסנו עתה, במלאות כ"ה שנה לעלותו לארצנו, להביאה במגילת־ספר.

ג

הספר “מבין למערכות” מדורו משולש – דברי־עיון בחזיונות ספרותנו החדשה; דברי־מחקר במחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי הבינַיִם; דברי הסבר וניתוח בתנועת התחיה ומצעה. חזיונות ספרותנו החדשה כתיב, חזיון־חזיונותיה קרי – תהייה ובינה בביאליק על שתי הספירות בשירתו. ראשית, חקר שירת־הנעורים “המתמיד” – לא כדרך ההערכה המצויה, המתפייטת, שהסתירות סמויות ממנה או נבלעות לה בנעימה, היא דרך ההערכה במסה שלפנינו. מתוך זיווּגה של בדיקת־פרטות ותפיסת־כללות נפרשׂה פה, יריעת־השירה הזאת על ניגוד שכבותיה, שאין לו יִשוב, והוא עדות לטלטולי־ההשקפה של המשורר; והבלטת הניגוד על חודו היא נהירה כל־כך, ששוב אינה מניחה מקום לדרכי־ההקהיה והטשטוש המקובלים. מחקר זה הוא כאבן־ציוּן בפרשה זו, וכל העוסק בה אינו יכול שלא להיזקק לו, ואמנם מי שפירסמוֹ ברבים, פ. לחובר, נסתייע בו מניה־וביה והסמיך לו את מחקרו “למבוכת־המתמיד”. אחרית, חקר שירת־הטבע בספרותנו, בת הדורות האחרונים, על קויה הקלושים, שהם כרסיסי־כמיהה הבאים, במלוכד ובמוגבר ובמושלם, על מילואם ותיקונם בשפעת־גילום בשירתו של ביאליק. מחרוזת־קטעים גדולה משירתם של קודמיו משקפה בבירור את התהליך הזה, החל בגמגום האובד בגבב של שברי־מליצה קונוֶנציונליים דרך הדיבור המהסס הגיח במפתיע ומגיע בדוחק לעיבורה של אמירה, וכלה בהבעה הקובעת, רעננה ונועזת, לתוך תוכו של תחום התואם בין חוָיה וביטויה. וכך נראה לנו ביאליק לא בלבד כגואל את חידת־נפשו בגבישי־סמל, אלא כגואל כך את חידת־נפשם של כמה וכמה דורות משוררים. תהליך זה מדגימתו מחרוזת הקטעים כמאליה, עד שחורזהּ ראה להסתפק בביאור מצומצם, שכל עיקרו פסוקי־חיבור קצרים. מלאכת הדגמה זו יאה לה האמירה: הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

מחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי־הבינַים כתיב, מחשבת־השירה ושירת־המחשבה של ר' שלמה גבירול קרי – מתוך בקיאות שלמה במחשבתו ושירתו, באה ההתחקות על המשורר, ההוגה והמקובל בנקודת־הפגישה של שירה, הגות ומסתורין, כנקודת־פגישה בין שירת־אמונה וחיי־אמונה, כהלכת נפש והתלהבותה¹ המכוּונת באֶקסטאזה. העוסק בשירת גבירול ומבקש להסבירה לעצמו ולזולתו, ניתנת לו, במחקר זה, דוגמה של ביאור, שאינו מסתפק בקריאה כפשוטה המקרבת, אם בזרוע אם ברישול, רחוקים, אלא מלמד להבין את השירה הזאת, עולמה וציוריה, מתוך ספירת המחשבה של המשורר ומושגיה, ולעמוד על רמזי משמעותה, בסמל ובפרקטיקה, כמסכת של השר את חייו וכתעודה של החי את שירתו.

דברי־הסבר וניתוח בתנועת־התחיה ומצעה כתיב, דברי־הסבר וניתוח בקצות התנועה קרי – הארה קטנה בפרשת המבשר – הֶס והארה גדולה בפרשת המגשים – הרצל, ובאמצע, בין ציונות־הבשורה וציונות־ההגשמה דברי־סקירה על תנועת האיבה, האנטישמיות הפתוחה לצד האתראה ולצד הכּלָיה.

שלושה מדורים חשובים והדברים הנאמרים בהם נאמרים דבר־דבר על מיצויוֹ, אך אין הם ממַצים את האיש ושׂיחו – הם מעט ניצוצות גלויים של שלהבת גנוזה.

[טבת, תשי"א]

על הני תרי צנתרי דמוסט רבתי

דב סדן

על יעקב ראפאפורט

דב סדן

לא ידעתיו מקרוב וראיתיו פעם אחת בלבד, ואף היא ראִיה מרפרפת ביותר. נער הייתי, פליט־מלחמה בלבוב, והייתי עושה יום־יום את דרכי מרובע־היהודים, שנמצא בו מעוננו הדל, לרובע־הפולנים, שנמצאה בו הגימנסיה שביקרתי בה; אבל בשובי הייתי מאריך מעט את הדרך – קודם־כל קראתי את העתונים הפולניים, שהיו דבוקים על כתלי בתי־המערכות ברחוב־הגימנסיה, הוא רחוב סוקול, וברחוב הסמוך, כ’ורונשצ’יזנה, וחוזר ועושה קפנדריה, כדי לעבור ברחוב לינדה, שכמותו כסימטה, ושבו נמצאה מערכת עתון־היהודים “טאגבלאט”, שגם היא נהגה להדביק את גליונה על הקיר, וכך הייתי פטור מקנין־עתונים, שלא היה בגדר יכלתו של פליט עני. פעם אחת נחסר העתון מן הקיר ונועזתי ועליתי כדי להעיר את הממונה על כך, והוא, אמנם, הושיט לי בשחוק עקום את הגליון, לאמור: טאָסטו די מציאה (הא לך המציאה), ומשראני גוחן וגומע את הגליון הצהבהב שאותיותיו מטושטשות היו, קרא אל החדר הסמוך: רבותים, קוקטס אָן דאָס סטודענטל, וואָס קען נישט לעבן אָן אונדזער טאָגבלעטל (רבותי, הביטו בהאי צורבא שאין חייו קרויים בלא העתונון דנן). הנקראים, והם שלושה, שישבו וגילגלו בשיחה, נתנו בי עינם בחטיפה, אך אני השהיתי עיני עליהם בארוכה, לקיים בחינת והיו עיניך רואות את רדקטוריך, אשר את האחד מהם שבתי וראיתי לימים, הוא ד“ר מאיר גייאֶר, הן בעיר־מולדתי, שהיה חביב עליה ונקרא לדרוש בה ולהרצות בה, הן בלבוב שעבדתי עמו במוסד שענינוֹ עזרה להסתדרות “החלוץ”, כפי שתיארתי במפורט במאמרי עליו בספר שלפנינו. אך השנַים האחרים, ד”ר צבי ביקלס־שפיצר ויעקב ראפאפורט, שוב לא ראיתים פנים, אך היו לי כענין לענות בו – ראשון, שנפטר באביב־ימיו, טרחתי על כינוס כתביו ותרגומם, במלאות שלושים שנה לפטירתו, אחרון קיימתי עמו מגע־שבכתב, בימים שהייתי עורך מוסף הספרות ב“דבר” וקירבתיו להיותו כותב לברכה לו, כעדות מאמריו שנדפסו בו, וכעדות איגרותיו הרבות, השמורות עמי.

אך קודם שאדבר בזה, אשוב לאותה פגישת־אקראי במדורו של “טאגבלאט” כדי להעיר על צד הפתיעה שבה – אותו עתון כמותו כשאר העתונים שקראנו, רוחם רוח הפטריוטיות האוסטרית, אבל קטעי־ השיחה של השלישיה, שנקלטו לי אגב עירוב של קריאה ושמיעה, לא היה בהם להעיד על כך. מוקדה של השיחה היה, כמין ניחוש פוליטי רהוי, שלפי שהוחזק דבר של ממש, לא היה עשוי להגביר את הפטריוטיות ההיא, שחייבה את החפץ במפלתה של אנגליה, אם לנסח ניסוח מאוחר, את מידת הזהירות שבאותו שיח מוקדם. ולא הזכרתי את הדבר אלא משום מה שאמר יעקב ראפאפורט (וכפי שהעליתי שוב לא היה עורך אלא אורח במערכת) ותורף אמירתו מה שנקרא שינוי האוריינטציה, ולא כפרט הנוגע לענינם הנידון, אלא ככלל הנוגע לענינים הרבה, כדרך המשל שהמשיל – למן המצביא שמלפני דורות, הוא יורק, שנטש את בעל־בריתו אז, עד שהמצביא שבדור, הוא פילסודסקי, הנוטש, או עומד לנטוש, את בעל־בריתו עתה. כי, רבותי – אמר כמבקש לסַכם – דרכה של פוליטיקה… אמר, ומה שלא סיים פיו, סיימה כפיפת־ראשו ותנועת־כפו.

מאותה שעה יצאו שנים הרבה, ולא שמעתי עליו אלא שהוא מבני מוסט רבתא, דהיינו מוסטי ווילקה, או מוסט המעתירה, דהיינו מוסטי קרולווסקיה, והוא גידולה של העיירה ומגדלה, שכן היה בה רוב שנים מורה בבית־הספר לילדי־יהודים, מיסודו של הבארון הירש, וכן ראיתי זעיר־שם זעיר־שם מאמריו, אבל כשהזכיר לפנַי ידידי אברהם אקנר שני קונטרסים בלשון הפולנית, שראפאפורט פירסמם ברבים – O mordzie rytualnym (על עלילת הדם), וכן Nawet w Paryżu nie robią z owsa ryżu (אפילו בפאריס אין שיבולת־שועל נעשית אורז), היה לי הדבר כחידוש גמור, ואף שטענת לא ראיתי אינה ראָיה, לא יצא הדבר מחידושו. לעומת זאת ראיתי כמה וכמה ממאמריו ב“אטגבלאט”, ב“כווילא” וב“אופיניא” ואם זכרוני לא יטעני אף בכלי־מבטאם הפולני של מורי־דת־משה בבתי־הספר בגליציה – “המאור”.

ב

ולענין הקשרים שנהדקו לשנים בינינו, הרי היזמה יצאה מלפנַי, שכמה ענינים, שהוא היה בהם בחינת מרא דחיטי, עוררוני לפנות אליו. הדבר התחיל בקטנה אחת – התעניינתי בתולדות אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שהעמידה כמה כוחות נחשבים בתנועה הציונית והעברית בגליציה, ובכלל החומר שנצבר לי היו גם שיירי המערכת, שנשמרו בידי אחד עורכי “השחר”, הוא נפתלי זיגל, והוא שהעמידוֹ לרשותי. והנה בפשפשי בו, מצאתי גם מאמר קטן של יעקב ראפאפורט על יאן יאקוב רוסו (מתוך הכתיב ניכר, שנעזר במקור פולני), והבנתי, כי היה קרוב לתנועה הזאת ושוליה, ובבקשי להשיג אינפורמציה, שאלתי עליו, והעמידוני מיודעיו (יוסף פאלק) ותלמידיו (שמשון מלצר, דויד רוקח) על כך, כי הוא משמש תורה וראש בגימנסיה, וכן בסמינר למורים עברים בלבוב, ומושבו שם, רחוב אוברטינסקה 6/1. פניתי אליו וענני עד מהרה ומכתלי דבריו ודרך־כתיבתו ראיתי, כי ניתן ללמוד ממנו כזה וכזאת, והזמנתיו להיות במשתתפי מוסף “דבר” והוא אמנם נענה לי, ואגב השתתפותו התפתחה חליפת־מכתבים רצופה. עם פרסום מאמרו פניתי אליו בכמה וכמה שאלות אחרות – בענין אחרון גדולי הבדחנים בגלילותינו, ר' משה הובנובר (פריזאמנט); בענין בירך שאפיר, הנודע ביחוד בשירו, שיר־ציון, “אין דרויסן בלאָזט אַ ווינט אַ קאַלטער”, שזמרתו נתפשטה הרבה במנגינה שאולה מעם מוניושקו (על־פי השיר הזה חיבר אביגדור המאירי את השיר המפורסם “מעל פסגת הר הצופים”), ובעיקר על ד“ר בנימין גריל, העילוי הנודע מזולקיב, שהוא הכירו מקרוב, ואף כתב עליו, ואני פירסמתי לימים מונוגרפיה עליו שנדפסה תחילה ב”דבר" ולימים הרחבתיה כדי ספר (“כוכב נידח”). ותהי ראשית פנייתי בזה בקטנה אחת – אילו שנים קודם פירסמתי סקירה על עבודתו של חוקר אוקראיני בקיוב בענין איבן פראנקו והיהודים, ובו נזכר, כי בענין האגדה על הסומא והחיגר נסמך פראנקו על ד“ר גרילר ושיערתי, כי הכוונה היא לד”ר גריל דנן. שאלתי, כמשפטי, את ר' יעקב, באיזה פרק ומעשים הוא עומד, ואגב כך הזכרתי אותה פגישת־עראי מימי־נעורי. והרי עיקר תשובתו:

– – לתשובת מכתבך – – שגריל וגרילר היינו־הך, נכון מאוד. בנימין גריל בכל היותו ציניקן, לא יכול להשתחרר מרוח־שטות שנכנס בו אחר הכתרו בכתר דוקטור ואז שינה את שמו, אם שבוֹש במשפחתו הנמוכה או שבוֹש במשמעה של המלה גריל (עפיס אַ גריל) והוא לא ידע שבינתים נתקיימה הנוביליטציה של הצרצר (ב“שירותי” של ביאליק) והוא משיא כבר לכהונה.

עיקר הדבר שהתקשרתי, על־פי הוראותיה של מערכת העתון “דילאָ”, עם החכם האוקראיני מיכל ווז’ניאק וזה אשר מצא: הבישוף קירילא מטורוב, מתא דיתבא על נהר פריפץ, שחי במאה השתים־עשרה, משתמש באחת מדרשותיו במשל התלמודי על דבר הנשמה והגוף שיכולים לפטור את עצמם מן הדין, בלי להזכיר את המקור. במשל הזה מטפל איבן פראנקו בחיבור מיוחד, שנדפס ב־1905 בפטרסבורג ובשולי הגליון עמוד 12 הוא אומר שהמלומד העברי, ד“ר גרילר, הראה לו את מקור המשל בסנהדרין צ”א ע“ב. שם ספרו של פראנקו באוקראינית הוא – – וההערה על דברי גרילר – – זה הכל מה שנמצא בכתביו של פראנקו על דבר גריל – – אגב נזכרתי שקראתי פעם ב”הצפירה" משנת 1901 או 1902 מאמר מגריל על איזה נושא תלמודי (כוהן איסתניס או נושא דומה).

את צבי ביקלס ז“ל הכרתי. בשנת 1915, אחרי צאת הרוסים מלבוב, התחילו להוציא שוב את ה”טאגבלאט“. ד”ר מ. גייאֶר נעשה לעורך הכבוד, ד"ר צבי ביקלס – לסגנו ועבדך בן אמתך כתב הכל. גם ברל לוקר עבד אתי במערכת. במאמרי על יום־כיפור בשם “על חטא” השתמש הפרופ' שטראק בתור תרגיל בספר־הדקדוק שלו ליידיש. כך אמר לי טננבלאט, שירש את מקומי במערכת. אני בעצמי איני מכיר את ספרו זה של שטראק. אל לשכת המערכת היו באים כמעט בכל יום ידידו של ביקלס, יעקב מסטל, אחרי שנרפא מפצעיו שקיבל בשעת המלחמה, ש.י. אימבר (ביקלס קרא לו שמואליק) ואורי צבי גרינברג – –

בנוגע למשה’לי היבניבר ז"ל, נודע לי שאלמנתו עודה חיה והיא גרה בלבוב, ושהיו לו לא כמו שכתבת שבעה בנים, כי אם עשרה בנים. אחד נולד אחרי מותו. אם אתה זקוק לפרטים, פנה אל פישל ויטקובר – – שהוא אחד מקרוביו.

* * *

על דבר בירך שאפיר לא יכולתי להציל דבר.

להבנת פרטי המכתב אעיר, כי אמנם בספרו של הרמַן שטראק “יידיש־דויטשע טעקסטע”, שהיא מקראה המכוונת להכניס את הקורא, בעיקר הגרמני, למחשבתם, חייהם ולשונם של יהודי מזרח־אירופה (ליפסיא 1917) מובאים בתעתיק של אותיות רומיות, טקסטים ביידיש ובכללם אף רשימה של ערב יום־הכיפורים שנדפסה תחילה ב“טאגבלאט” הלבובאי גל' 233 משנת 1916 וניתנה פה בעילום שם המחבר (עמ' 27־24) והיא דוגמה לכתיבתו של יעקב ראפאפורט ביידיש עממית דשנה. יעקב מסטל, יליד זלוצ’וב, היה מחבורת משוררי יונג־יידיש בגליציה, סופו עוסק בעיקר בתיאטרון באמריקה, ראש החבורה היה יעקב שמואל אימבר (בן אחיו של מחבר “התקוה”), משורר ביידיש ומַסאי בפולנית. פישל ויטקובר (היה חותם אימ"ן ומפרש: איש יהודי מאמין נוצרי), היה יליד קריסניפולי (קריסטינופול) אף הוא ממקורבי החבורה ההיא, תחילתו וסופו ב“טאגבלאט”. מ. א. טננבלאט, יליד אוז’יראן, היה מעורכי “טאגבלאט”, לימים מראשי סוכנות־הידיעות היהודית, יושב בירושלים, ומפרסם מחקרים חשובים על קורות התלמוד. אורי צבי גרינברג – המשורר הגדול, היושב עמנו.

ג

הבאתי מכלל מכתביו אלי דוגמה זו, שהיא טיפוסית לו, ואוסיף, כי במכתביו האחרים מצויים פרטים נוספים, כגון ילקוט אניקדוטין על גריל, שעדותם של אחרים, שהיו ממיוּדעי העילוי הקרובים (יעקב סאמיט, יצחק צימרמן) אישרתם גם היא, וכן דברים נידחים שהצילם משיכחה (סיפורו של הרב שמואל וולף גוטמן, “קינות נאך תשעה באב” בהקדמתו של הרב מרדכי אֶהרנפרייז), אלא שאלה וכאלה עשויים להעלות רושם, כאילו בקיאותו היתה מצומצמת על גליל־גידולו. ולא היא, בקיאותו הקיפה תחומים רחבים יותר, ביחוד בתולדות ההשכלה בגליציה וראשי אישיה ותולדות חכמת־ישראל. המצוי במאמריו יודע, כי ידע את ענינם ממקורות ראשונים, החל במאמריו על מוסדי־החינוך של יהודי גליציה למן ימי הקיסר יוסף השני ואילך, וכלה במאמריו על אישי דורו, וכל אלה נתפרסמו בעיקרם בפולנית, אבל אפילו סקירה של כמה ממחקריו וממאמריו העבריים, שפירסמתי או סייעתי לפרסם בעתוני ארצנו ו“דבר” בראשם, דיה ללמדנו על כך.

בין אם הכוונה למאמריו על יובלה של אכסניה, היא המונטאשריפט המפורסמת, על עורכיה למן פראנקל וגרץ עד היינמן, בין על פרל ושי"ר; בין ביקרתו המצוינת על כרך ההשכלה בגליציה בספרו של יוסף קלוזנר; בין אם הכוונה לקבוצת איגרות ישנות יותר של גדולי המשכילים וסביביהם (ריב"ל, ר' צבי הירש חיות); אם איגרת צעירה יותר, כשל הרצל אל הרבי מטשורטקוב (נדפס בראשונה ב“ציון”) שהצילם מכּלָיה ממש. ולא בלבד באלה, אלא אף במה שנעימתו היתה פופולרית יותר (מאמרו על גרץ נדפס ב“דבר לילדים” ונעתק משם ל“בדרך”), ניכר היה תלמיד־חכם, היודע לזווג ידיעת הדברים ביסודם והסברתם הקלה.

ד

בהיזכר הסופרים והמורים, שנספו בשואה, לא ניתן לו כאותו חסד־מעט, וזכרו נעדר גם מקובץ “אודים”, גם מקובץ “גנוזים”, ואם נצרף לכך, כי מתוך שלא עלתה בידו, ואולי אף על דעתו, לכנס דבריו במגילת־ספר, לא בא זכרוֹ בלקסיקאות, הרי חובה היא למכריו ומוקיריו, תלמידיו ובני־עירו, לתקן את המעוּוָת ולהציב לו ציוּן, שדברינו עתה הם כהתחלה קטנה לו.

על משה שטרקמַן

דב סדן

ובבואנו לדבר על משה (יוחנן) שטרקמַן, נפתח לגבי התלמיד במה שסיימנו לגבו מורו, כי כן אף הוא, שהמוניטון שלו היה גדול ופרסומו נתפשט הרבה, אף הוא לא עלתה בידו ואולי אף לא על לבו, לכנס דבריו, המפוזרים לאלפיהם אילך ואילך, במגילת־ספר, לא ניתן לו יד ושם כראוי לו. אמנם, בלקסיקון הישן של זלמן רייזן הוקדש לו ערך, ובאותה שעה (1929) כבר היה, אמנם, בן עשרים ושתים שנה, אולם יצאו אך כשש שנים ומעלה מאז פרסומו ברבים, וגם הוא עצמו היה רחוק מהיקפו רב־הפנים, כפי שנתגלה לימים, אם כי כמה סימנים כבר העידו על כך, וראש להם נסיונו להתקין מִלון ביבליוגרפי של הספרות היהודית על שתי לשונותיה, וכבר נתפרסמו נסיונות של מחקריו לתולדותיה, ביחוד בארצות־הברית. על־פי הערך הזה עשויה היתה להצטרף לפי דמותו ועשייתו, פוזיציה נחשבת של חכמת־ישראל המודרנית, ביחוד בתחום ספרות הדורות האחרונים ועתונותם. אך אילו נתפרסם ערך גם בלקסיקון החדש של ספרות יידיש שהוא, שטרקמן גופו, היה אחרון עורכיו, אך לא הביאוֹ אלא עד גמר אות צד“י, וראינו, כי המשכו היה ולא היה כהתחלתו. המשכו היה כן, שהרי הוסיף לכתוב פליֶטונים, רשימות, פורטרטים, וביחוד טיפח מדור ביקורת על הספרים המתוַספים והולכים, חדשים לבקרים, וכן מסות ורשימות על עניני תולדות ישראל, בעיות היהדות, המיועדים להמוני קוראים. המשכו לא היה כן – כוונתו הפופולריזטורית, שגברה והלכה, גם אם נסמכה על ידיעה מהימנה, הטתה אותו יותר ויותר ממגמתו המדעית, באופן שמחקריו ממש פחתו והלכו, ומתוך שהיה סופר קל־כתיבה ונעים־הסברה, ודבריו נבלעו מתוך הנאה, הִרבה להתפתות לצרכם של הרבים, ועל כך שמחו השמחים, ומיעט להימשך לצרכם של המעטים, ועל כך דווּ הדָוים. אבל ריבוי כתיבתו, שתנובתו המרובה השתפעה אילך ואילך, מניח לזרוֹת הרבה, אך גם להבר הרבה ולצרור בצרור־החיים, הם טבלאות־ספר, מבחר גדול ונאה. וַדאי, הדבר כרוך בטירחה לשוטט ברוב עתונים – והרי הוא עצמו עבד עבודת־קבע בכמה וכמה מערכות־עתונים, החל ב”דאָס יידישע ליכט" ואידישעס טאָגבלאַט“, דרך “מאָרגען זשורנאל” וה”טאָג" שנתאחד עמו, וכתב כתיבת־קבע בכמה וכמה עתונים: “קענעדער אָדלער”, “הדואר” וכדומה, והיה עורך, אם להלכה אם למעשה, של "ז’ורנַלים, למן “רעפלעקסן” עד “אונדזער אייגן ווינקל” שסופו “אונדזער אייגן וואָרט”, כשם שהיה עורך של אנתולוגיות (וביחוד לשירת יידיש “המשך אנטאָלאָגיע”) ועורך ספרי יובל וזכרון (“עטרת שלמה” לשלמה ביקל, “חסד לאברהם” לאברהם גולומב, לכבוד בריש וויינשטיין וכדומה). אכן, בבוא הבורר ללקוט מן המיטב – ימצא רב, וימציא לקהל־הקוראים רב, ומי יתן כי נזכה לאותה טובה ובמהרה בימינו.

ב

ועד בוא ילקוט דבריו סדור ומכונס, שאקווה לפתוח שערו בדברי־מבוא מספיקים, העשויים להאירו מצדי־צדדים, אקדים ואומַר מה על אישיותו ודרכו, כאשר הכרתיו מזימונינו בתל־אביב, בירושלים ובניו־יורק ומחליפת מכתביו, שהגיעו למאות רבות ושיש בהם כדי כרוניקה של עניני סופרים וספרים, בשטפם של ימי־הדור האחרונים; והם שמורים כתומם – שלו אלי בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים, שלי אליו בארכיון הייוואָ (המכון היידי המדעי) בניו־יורק. אכן, ידידות נאמנה וממושכת היתה בינינו – במשך שנים מרובות כמעט שלא יצא שבוע בלי שנכתוב זה אל זה, ואך בזמן האחרון רפה הקישור, והכל מחמת שדחיתי והוספתי ודחיתי כתיבת מכתב, שמצפוני תבעוֹ מידי, אך הרגשתי המוקדמת לא הניחתני לכתבו, ועתה אני רואה, כי ממילא הייתי מאחר את המועד. כוונתי היתה לדבר התראה ותוכחה על מידה אחת, שנגרר אחריה רוב שנים, והיא מידת הבזבוז, שאותו תלמיד־חכם מוכשר ומחונן, מתוך חפזון מפליא אך מדהים, ביזבז את כוחותיו. העליתי וחזרתי והעליתי לפנַי את עבודותיו המצוינות – בתולדות־הספרות, בחקר־הלשון, במסורת הטייטש, בקורות התיאטרון, בציור דיוקנאותיהם של אישים נשכחים, והוספתי על כך בקיאותו בתולדות ההשכלה והחסידות, התערותו במסורת החיים והמנהיגות בסביבי־גידולו, ונעצבתי על יתמותם בתוך שפע פרסומיו האחרים, הטובים והמועילים לגופם, ועל פיזורם המשכיחם מידיעתם של המעיינים ותודעתם. והנה הוא עצמו לא נטר את כרמו שלו ומבחר גפניו, והאנשים שהוא טרח עליהם והיו עשויים לשלם לו מעט טובה על רוב טובתו, שוב אינם. ודאי, אילו אמריקה היידית העברית היו עתה דבר של רצינות וממש, ונמצא מי שהיה טורח בחייו על ספר־יובל, ובו רשימת ביבליוגרפיה שלו, עתה ספק, אם יימצא שם שיטרח על ספר־זכרון. אודה, חששתי אפילו שלא יימצא מי שיפרסם נקרולוג הגון, וברוך השם שטעיתי. ואודה, כי אין ההרהור מרפה ממני, כי דרכו היה שונה ואחר, וכולו לטובה מכרעת, אילו נשמע לעצתם של קצת ידידיו, והיה משתקע פה, בינינו, לפני עשרים שנה ומעלה, כאשר זירזנוהו לכך, וביותר שהיתה מזומנת לו כהונה כרוחו לאמִתה, שהיתה מאַזנת בשלוַת־העיון שבה את רוחו הנסערת, והוא היה הוא, כלומר מה שהיה בעומקו, ולא היה נגרף לשטחו, והדברים יגעים. אמת, היה לו חלום – עם זיקנתו יבוא אלינו, וישתקע בינינו, אבל, לדאבת לבנו, לא זכינו.

ומה אכחד, דווקא בקירבת שדה־עשייתו, בניו־יורק, התבוננתי וראיתי, כי היה שם מיותר, כי אם לדקדק היה כהיפוכו של מורו מימי־ילדותו – מה יעקב ראפאפורט ביקש להביא את ברוד וטרנופול המשכילים אל עיר־מולדתו, מוסט, משה שטרקמן ביקש להביא את מוסט אל ניו־יורק ואל שאר כרכי אמריקה, אך עם תגבורת מעברם של היהודים מברוקלין למַנהטן, שבו מתקפחות קודם־כל לשונות עמם הקולקטיביות, שוב לא היו המקום והזמן יפים לכך. וכבר אמרתי להם, במעמדו, לאנשי ייווא, כי הדרך הארוכה ביותר, שמוסד זה עשה, הוא לא מוילנה לניו־יורק, אלא מברוקלין למַנהטן, ודי לחכימא.

מה היה משה שטרקמן ביסודו ראיתי באזכרה האחרונה, שנערכה בניו־יורק ליהואש על ידי בתו וחתנו, והיא נערכה, לעצת רעייתי, במעוננו. הקשבתי לחיתוך תפילתו של משה, שעבר לפני התיבה, וניגונו השיבני למחוז־ילדותנו, שלא אבד מדרך תפילתו אפילו קורטוב בן קורטוב של הנוסח והטעם, ואחר כך הקשבתי לדיבורו, שגם בו היתה כאותה מהימנות למקורו, והבנתי מה פירוש איש יהודי, שנתמזגה בו נחלתם של כל שלושת הזרמים, שחילחלו את יהדות מזרחה של אירופה בדור אבותינו ואבות־אבותינו – כי אמנם היה האיש כמזוג היסודות הקיימים של הלמדנות, החסידות וההשכלה, שהם־הם כתשתית ליהדות המודרנית על ציונותה, עבריותה, עממיותה, ולא בכדִי היה מנושאי שובלה של היידישקייט.

ג

משה שטרקמן – פטירתו, בעצם כוחו, עשתה רושם, והיתה מצד־מה דומה כפטירתו של נחום סוקולוב, שהרי זה כן זה כתבו עד אחרון־יומם, פיהם כבר נאלם, אך עטם עוד השמיע, ימים רבים, את דבריהם החדשים. כך נדפסו מאמריו של שטרקמן, כמעט עד עתה, ב“פאָרווערטס”, ב“צוקונפט” וכדומה. מאמרי ההספד וההערכה, המשקפים את יחסם החם של סופרים ועתונאים לנפטר, מִניָנם מרובה וענינם מרובה כמותו ונביא מתוכם בזה קצת קטעים, שיש בהם בנותן הארה, גם אם היא לפעמים פרוזה למחלוקת הפוסקים. ונפתח במאמרו של ד"ר עזריאל נאקס (“פארווערטס”, 7 בפברואר 1975, ונעתק משום־מה בעילום שם ב“חשבון”, לוס אנג’לס, אביב, 1975) הכותב לאמור: “משה שטרקמן עצמו בחר לו, מה יהא תוכן חייו וניגונם. דרכו לא היתה דרך מקרה, כפי שיתרחש לעתים קרובות.. הוא היה שותף, בר־תודעה לגורל. אלה שהכירו אותו ממאמריו וממַסותיו, וידעו כי היה לקסיקוגרף בקי ומהימן, ממש מומחה לעתונות ולספרות היהודית, וקראו אותו בשתים לשונותינו (בעברית בכינוי מ. חזקוני) – אלה נתפסו, מסתמא, לרושם, כי הוא נתחנך לחלוטין במזרח־אירופה ובילה את ימי־נעוריו בישיבות שם, ובבואו לאמריקה כבר היה בשל בלומדוּתו וקלוּט אהבה לאוצרות רוחנו. אך משה שטרקמן שייך לדור, ששרשו, אמנם, היה ‘בבית הישן’, אך עוּצב באמריקה, נתחנך באקלימה; תרבות אמריקה השפיעה עליו לטובה, אך לא האפילה על הירושה שספג מהעבר ההוא של האוקינוס. אדרבה, היא גרמה לתגבורת נאמנותו לגזעו שלו ולעומק בינתו באוצרות־הרוח של עמו. הוא נולד בגליציה, ובא לאמריקה בסמוך לבר־מצוה, וטעם פה טעם בית־הספר היסודי ובית־ספר התיכון, שבהם למד עד מהרה אנגלית. הוא לא התיר לעצמו להתכונן לאומנות או לקאריֶרה אקדמית מחוץ לסביבה היהודית. כנראה, לא יכול לנשום אויר אחר ולנוע דרך־חירות בסביבה אחרת, כי נזדווג למלה היהודית. לא אחת היה מדגיש במאמריו את קדושתו של אלף־בית היהודי, והיה מזכירנו כי האותיות האלו שייכות לשתים לשונותינו – בשיחות אישיות היה אומר בלחישה, כי אולי הוצרך לכתוב גם אנגלית אך דומה היה עליו כי היה חוטא לאותיות היהודיות, כי היה מחלל את זיווגו”.

ועזריאל נאקס חוזר לדבּר בו במשה שטרקמן במאמרו אחר (“וועקער”, מאי־יוני 1975) לאמור: “בקומדית הגאולה של ה. לייויק נמצאת נפש פועלת, ארמילוס שמה, שהוא נביא היום. מלכותו אין לה פתח וחלון לאתמול או למחר, והשליט או האידיאולוגיה של הרגע הוא אלוהיו, או ביתר דיוק: אלילו. משה שטרקמן לא עבד עבודה זרה של היום. אין זאת אומרת, כי צריך היה דווקא להסכים עמו, וכי דרכו במשברים ובתמורות של זמננו היה תמיד דרך־המלך. טעמו של דבר הוא, שלא שינה את מיני האני מאמין שלו, כמלבושים שמחליפים אותם לפי הקפריזה או לפי האָפנה. הוא היה כל ימיו ציוני, קודם שהחלום נעשה יש; הוא מעולם לא הכחיש את שיווי־החשיבות ושיתוף־הגורל של יידיש ועברית, ונאדק בזה גם כשהעברית עלתה לגדולה כלשונה הרשמית של מדינת ישראל. איש לא פיקפק בחילוניותו, והוא השתתף במוסדיה, ובכל־זאת היה לא בלבד דתי מבחינה פילוסופית, משום שהאָפנה עתה היא כך, אלא היה ירא־שמים ממש, שומר שבת וכדומה. והפסד הוא לנו, שמשה שטרקמן לא טיפל בענין זה – השייכות בין החילוניות והמסורה – במונוגרפיה ארוכה ויסודית. הוא היה, לפרקים קרובים, נוגע בכך במאמריו, אך לא באריכות – – אך עזה ומוכחת יותר, מכל מונוגרפיה שהיא, היא ההרמוניות בין חילוניות ומסורת שנגלתה בהוָיתו שלו עצמו – –”

ואם מבחינתו האישית של האיש דין להזכיר דבריו של שמשון אפטר (“צוקונפט”, מרס 1975): “משה שטרקמן היה גם בעל־מידות. ראיתי זאת מקרוב בעבודתנו המשותפת עמו, בימי היותו נשיא הפא”ן־קלוב היהודי בניו־יורק. אם לא היה בידו להוציא ספר משלו, נתן הרבה מיגיעתו וזמנו לתכנית, שקלוב פא“ן ביקש לקיימה, כדי להנציח, במגילת־ספר, מאה שנות ספרות־יידיש באמריקה – – היה טוב לעבוד עמו. הכרתיו מקרוב בשנים האחרונות, אך עוד קודם שהכרתיו הייתי אוהב להתבונן בו. זה שנים שהיה מהלך וגבו כפוף, כאילו נשא עול גדול. מקרוב ניתן לראות דאגה מעומקה וכובד־ראש של יהודי תלמיד־חכם, בזיווג עם לוצצות נעורים, המלאה חידוד, בדיבורו. היתה זו לוצצות מַרגעת, כי עם כל היות העולם והאדם עמוסים דאגות, תהי האחרית בחינת כי טוב. אהבנו את רצינותו הזקנה ולוצצותו הצעירה, את העצבות וההומור שלו, שהקרין מקרבו והאירו פניו בכל מיני חן”.

ד

ועתה נתֵן את רשות־הדיבור לזקן סופרי יידיש בארצות־הברית, הסופר והפדגוג הנודע, אברהם גולומב, הכותב (“חשבון” כנ"ל) לאמור: “בעולם היהודי עתה, שאנו מפוררים כל־כך, מפוזרים לקבוצות ולמפלגות, כשכל עם ישראל קיים בעיקר בכוח שונאיו ושנאתם, שנאת־עולם – קבוצה אחת שופכת זפת וגפרית על יריבתה, בעולם המפורד הזה היה שטרקמן, היהודי ירא־השמים, אך יהודי השרוי בשלום עם כל היהודים על כל רעיונותיהם, רעיונות היהדות הנצחית. חבל שלא כונסו בספר. לא התמזל המזל. – – שטרקמן לא ידע מיצר, אם אני חסידו של פלוני, אסור עלי אלמוני. כל שנוצר בקרב היהדות היא יהדות ואף שלי בתוכה – –”.

שמשון דונסקי (“קענעדער אָדלער” 30 מאי 1975) ו“אונדזער אייגן וואָרט” (יוני 1975), הנודע בתרגומיו המצוינים (המגילות) ליידיש, מיַחד את הדיבור על בחינת הויתרוצצו בקרב היהודים, אלה הזרמים והכיוונים התובעים אחד־אחד יִחוד ויחידוּת לעצמו, ועל הנסיונות לגבור על ההתנגשויות בכוח סינתיזה של היסודות, ומעמיד את משה שטרקמן כמופת לכך: “תרבות ישראל בצורות ביטויה ובלשונות השונות ביותר ובזמנים ובקצוות השונים ביותר היו לו כשלמוּת גדולה, רבת־גוָנים ורבת־פנים אחת, ועולם הספרים היהודיים הישנים והקדומים היו שרויים לו עם יצירות היהודים האחרונות שבאחרונות ועם כל מה שנוצר בינתים תחת חופת־שלום אחת, והחיים היהודיים המודרניים היו שלובים, זרוע בזרוע, עם הזיקה להוַי־חיים של מסורת־היהודים, ולאו דווקא להלכה בלבד, אלא למעשה ממש. וכל אלה נתלכדו לו כחטיבה אחת, גוון צומח מחברו, גוון עובר בהדרגה לחברו, ועולה פסיפס של תרבות לאומית רבת־גוָנים ורבת־פנים, יסוד בוקע ועולה מחברו, יסוד נענה לו לחברו ומשלים את חברו. כמותו כזמר מאומן יפה־יפה, שאם יחסר בו משהו מן המשהו, הרי אוזן צלילים תבחין, תחוש מיד בפגימה – כך הבחין משה שטרקמן בתרבות היהודית על שלמוּתה”.

ונסיים במאמרה של המשוררת הגדולה רחל קורן (“אונדזער אייגן וואָרט” יוני 1975): “מיתתו־פתאם של ידידי וחברי משה שטרקמן, זיעזעתני עד שחסרתי מלים להביע את צערי על גודל האבידה, שפגעה לא בלבד באשתו החביבה רחל וכל משפחתם. על האבידה הקשה הזאת אבלים כל הספרות היהודית, ידידיו וחבריו – – אישיות מאירה, שכל ימיה שאפה לשלמוּת בין רעיונותיה, משאות־נפשה, והעמדה האישית. הוא היה מלא כרימון דעת יהודית ועולמית, שספג בכל שנותיו, מקדמת־נעוריו. הוא היה מבורך בהומור טהור, עדין, שהוסיף חן מיוחד, הן לדבריו שבכתב הן לדבריו שבעל־פה. בתוכו של דבר, היה, לפי טבע־בריאתו, ליריקן, אך אותה ליריות של מזגו לא סתרה לחלוטין את הישגיו המדעיים. שני הקטבים – ידענות וליריות – נתהתכו לו כדי שלמוּת אחת והעמידוהו חטיבה של יִחוד – –”

ה

אלה קצות דברים, שנאמרו בפי האבלים עם פטירתו ובסמוך לה, ועוד עתידים להיאמר דברים מרובים ומפורטים, כפי שמרחק הימים יניחם, וכבר יש רמזים מפורשים לכך, כגון דברי־ההערכה של אליהו שולמן “דער וועקער”, מרס 1975), המסייע בבדיקת כתביו של המנוח לשם בירור מבחרם, שייכלל במגילת־ספר.

[אלול תשל"ה]

דומה, שאין זכרוני מטעני, כי שמו של פאול האלר, נודע לי בראשונה מעל עמודי Der Jude, ירחונו הנודע של מרטין בובר, שהייתי, כמותי כדומים לי בסביבת גידולי, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, מקוראיו השקודים והנלהבים כאחד, והיה לנו, אם לאחוז לשון־הפלגה, כאורים־ותומים במשולש של אנושיות־יהדות־ציונות, ואם לאחוז לשון־צניעות, כדיוטה עליונה, שהיתה אוניברסיטה כביכול, לגבי הירחון הפולני, שגדלנו עליו, Moriah, שהיה לנו כדיוטה תחתונה, גימנסיה כביכול. הריני מדגיש זאת, שכן עצם ההופעה והפרסום, ואפילו ההזכרה באותו ירחון, היה בעינינו כשטר־יוחסין, והלכך כל שם ושם היה זכור לי לשנים, גם אם לא זכרתי ענינוֹ. ואמנם, לא זכרתי ענינוֹ, אולי משום שלא נצטרפו לו ענינים אחרים, שכן לשנים שוב לא נזדמן לי לראות שמו. ולא עוד, אלא כשנזכר לי שמו ולא ידעתי לצרף לו כמה ענינוּת, סבור הייתי, כי היה האיש כאחד מאותם כוכבי־העראי, שהבליחו בסביבי הימים ההם באָפקה של המחשבה הציונית וסביביה וכגילוים כן עילומם; ושמא אף הפלגתי כדי השערה, כי כמותו כאותם מיני שביטים, ששלמה הורוויץ כיוֵן כנגדם את חיצי פולמוסו החד במאמרו המצוין בשם Mystyfikacje żydostwa שבו גילה, עד מה כמה וכמה חדשים־מקרוב־באו, מאחינו בני־המערב, שקלטו משהו מעניני היהודים, נעשו עד־מהרה כמתנבאים על מהותה וערכיה, כשכל התנבאותם תלויה על חודה של שאילה מכלי שני ושלישי. ובאמת, מי לא יזכור את ההופעה הרוֹוַחת בסביבי־הימים ההם, בספרות־הלעז שלנו ועתונותה, כי מי שהריח, דרך־משל, מעט דברי חז"ל על־פי אסופת ווינטר־ווינשה וכדומה, הכביר מלים על מהות התלמוד ורוחו וקבע מסמרות בסולם־הערכים של ישראל ומורשתו, והיה ודאי לו, כי כל העולה בשלבים, שהמסמרות האלו דיבקום, צועד בטוחות. ואם בראשונים כך, באחרונים על אחת כמה וכמה; ולא בכדי ראה בנימין זאב זגל, בחיבורו הידוע, לקטרג על אותו סוג של מגלי יהדותה של מזרח־אירופה, נוסח תיאודור לסינג, ודומיו, מתוך שהעמיד על בטלוּת־גילוייהם. לאמור, עלי להזכיר את חטאי – שמו של האלר לא נמנו לו מניות טובות בזכרוני.

ואפשר היה גם שמו מתעמם ואפילו נפוג מתוכו, אילולא נתגלגל עליו הדיבור כדרך שנתגלגל לאברהם שבדרון, הוא שרון, שידעוֹ מקרוב בימי־נעוריו, מלפני המלחמה הראשונה ולאחריה ובה, דיבר בו ברגש של חיבה גלויה, ולא זז מלשבחו, עד שהגדירוֹ לשון Prachtkerl, שאם אתרגמו לשון: בחור־חמד, הריני מחליש את רישומו. והרי שבח מפי האיש, שידעתיו פרקליטה של מידת־הדין, היה בחזקת אטסטאט, שיש לו על מה שיסמוך. והוא לא ידע הרבה על חיי משוּבּחו, וסיפר לי רק משהו ממוצאו – מעשה בקצין אוסטרי גבוה, שגדודו שירת בעיר מערי גליציה, ובה הכיר את נכדתו של אחד מגדולי צדיקי־החסידים, וההיכרות סופה ידידות והידידות סופה אהבה והאהבה סופה נישואים והבן, שנולד להם, הוא פאול שלנו, התנצחו בו בבירור שני יסודות של מזג ותרבות, שעם כל הריחוק שביניהם, היה בהם צד שוה, מורשת האב והאם כאחת – היציבה העצמית הגאה. אם מותר לי לצרף לעדות הזאת של מורי ורבי רושם משלי, שקניתיו לימים, כשהכרתי את פאול, הרי היציבה הזאת, מורשת הוריו, היא, כמדומה, שסייעתו במכריע להכיר את ההאביטוֹס של ההומו יודאאיקוס בן־בלי־דת, הדבוק כביכול בשרשי התרבות והתולדה של עם מעמי אירופה, וראש להם הגרמנים, ובאמת אפילו אינו כרוך בו, שהכזב שבלהיטותו להימנות עם אחר אינו פחות מן הכחש שביראתו להתיחס אל עצמו, שעל כן כל עיקרו אונאה כפולה, שאינה אלא פחיתות אנושית. הקדמתי את שנודע לי במאוחר, שמתוכו למדתי, מה עשוי היה להאהיב את הצעיר של בעל Mauschelpredigt eines Fanatikers שהתמחה במעשה־הפירוק של מנגנון־הנפש אשר למתבולל־המבולל, כפי שמוכיחים ניתוחיו המצוינים במאמריו על ארנסט ליסאואר, סטיפאן גרוסמאן, אגון פרידל, גראבובסקי. לאמור, את תיקון־חטאי אני מזכיר היום: שמו של פאול האלר נמנו לו מניות טובות בידיעתי.

ב

יצאו ימים לא־מעטים לאחר הנדנודים שבין זכרוני, שנטה לצד הגנות, ובין ידיעתי, שהוטתה לצד השבח, והנה בא לפנַי ספר, שנשא עליו שמו וחניכתו, והוא חיבורו National־Revolutionäer Zionismus, כלומר הציונות המהפכנית־הלאומית, הרצאה רעיונית ותכנית מעשית ברוח האקטיביזמוס, שיותר משנתעוררתי עליו מבחינה סיסמולוגית, נתעוררתי עליו מבחינה סייסמוגרפית. לא שלא התעניינתי במערכת רעיוניו ותכליתה; אדרבה, לא זו בלבד שעיינתי בה, בחינת ודע את יריביך, אלא אף עוררתי את דעתו של ב. כצנלסון עליו, והוא ביקש את הספר מידי ואמר לי פליאתו על עזות־הביטוי, השקויה רוח של קנאות; אולם עיקרה של תשומת־דעתי היתה לאיש, העומד בטבורה של אירופה, שקרקעה בוער מתחת כפות רגלי יהודיה, ומתוך מתיחות נפשית נסערת, נפלטת מקרבו, כאבן מלוהטה, מסת־ההצלה של עמו.

עוד זכר־החיבור מהמה בלבי, המבין להגותו, גם אם הוא חלוק על הגיונו, והנה אני שומע, כי המחבר נמצא מכבר בארצנו, ומבקש לראותני, ומי שמודיעני על כך מוסיף: איני יודע לשם־מה הוא רוצה לראותך, אבל יודע אני על שום־מה כדאי לך להכירו. אמר ומדד לפנַי שבחי האיש מבחינת אָפיוֹ ומבחינת השכלתו, וביותר הדגיש אותה נקודה, שכבר הרמזתי עליה, והיא יכולת חדירתו בנפשו של המתבולל־המבולל, אלא שסגנון־ניסוחו היה אחר: האלר יודע אותו טיפוס לכל מחבואי־מחבואיו, הוא ממש הרנטגנולוג שלהם. ולפי שכבר היה קודם מה שגירני להכיר את האיש, ומי שעוררני עתה לכך היה יקר בעיני, הלא הוא משה אהרן ויזן, שהוקרתיו לפני שהכרתיו פנים והערצתיו לאחר שהכרתיו פנים, קיימתי בחינת זריזים מקדימים ונתקיימה בי בחינת כל הזריז נשכר: היכרותי עם פאול (או כפי שכינה עצמו עתה: פינחס) האלר, נעשתה עד־מהרה ידידות, ולא אמנה מספר לשיחותינו, שהיה בן־ביתנו ונתחבב עלינו ביותר. על מה דיברנו ועל מה לא דיברנו – אבל פחות מכל דיברנו על מה שהסעיר ביותר את נפשנו, והיא הפורענות שירדה על עמנו וחרב־הכלָיה התלויה מעל עצם־חייו, שאם לא תתחולל בהם תמורה מכרעת ואבדנו; ויותר מכל דיברנו על מה שהעליב ביותר את נפשנו, והיא מציאותו של מי שאין נפשו נסערת בו והוא מתפתה לאמונה הנואלת, כי אפשר לגמד שואה כדי תאונה, שיוכל לקיים בחינת מפטירין כדאתמול. וזאת לזכור, חליפת־הדברים שבינינו היתה בעצם ימי־האימים של טבח קהילות־ישראל, שהתקשיתי להניח, כי רגל איש ישראל, שיינצל מאש הפורענות או מימיה, תאבה לדרוך על אדמת־הטבח, אבל הוא, בחיוכו, שנערבו בו בינה והיתול, היה אומר: אי אתה מכיר אותם, הם יושבים פה על מזודותיהם, ואך ייפתח אי־שם שער או פשפש וירוצו לארצות רוצחי־אחיהם ויעבדום כאשר עבדום. וכשאמר: הם, הסמיך לו למִספר הסתום ספירה מפורשת: פלוני, אלמוני, פלמוני. שמעתי דבריו מתוך הרגשה מעורבת – דעתי ידעה מאוד, כי אפשר, הדין עמו, אך משאלתי רצתה מאוד, שלא יהא הדין עמו. טעם המשאלה אינו טעון בירור, וביותר שהיתה לו תוספת טעם – הרבה עסקתי בימים ההם בקירובם של סופרים, שבויי־לעז, שבאו אלינו וקיוינו כי יֵשבו עמנו, וקירבנום אל קהל־הקוראים, ועשיתי במעשה התרגום של דבריהם ללשוננו ימים כלילות – שירים, מאמרים, ספרים, שאילו נתחברו דפיהם לאורך, והיו כגשר־של־נייר על־גבי אוקינוס. הרבה רומנים, שהיו לי בחיי, לא עלו יפה, אבל הכושלים ביותר הם אלה, שהיו לי עם סופרים שבויי־לעז, שיגעתי עליהם יגיעות הרבה, שמחתי לכל שביב של התוַדעות וקירבה שנראה לי מהבהוב־מבטם או נשמע לי מצליל־דיבורם, אבל ככל שסיפרתי לאיש־שיחי, על ראובן, שמעון או לוי, היו עיניו מתחייכות, והיה פוסק: יברח; אם יתבייש – יברח בחמיקה, ואם לא יתבייש – יברח בזחיחה. לדאבת לבי עלי להודות, כי נבואתו נתקיימה עד־תומה, וביום פקדי – אפרוש את הדוגמאות איש־איש על מנוסתו מעמו וארצו. ואילוסטרציה קטנה; סיפרתי לו לאיש־שיחי מעשה באחד הסופרים האלה, שטרחתי ותירגמתי רומן שלו ואף אסופת סיפורים שלו, ואף עוררתי את ידידי אחד לתרגם רומן אחר שלו, וידידי אחר אסיפת־סיפורים אחרת שלו, ושנַים תיאטראות הציגו עיבודי מחזותיו, אחד של כובד־ראש ואחד של קלות־ראש, ופעם אחת שאלני: האם, לדעתך, אסתדר ביניכם, השיבותי בשחוק: אכן, לדעתי, תתבולל גם בינינו. שמע האלר ואמר: הם היו מרמים גם את עמם, אך הם פיקחים מדי שיֵדעו, עמם, עם של פיקחים, ולא יאמין להם. שאלתיו: והאמונה בתשובה, ובחוזר בה, שהיא לא בלבד כלל גדול ביהדות, אלא גם כלל גדול בציונות, מה יהא עליה? הראה על גליון “הגה”, והוא עתון מנוקד שערכתיו, ביחוד בשביל עולי מערב־אירופה, ואמר: מי שגוחן פה על גליון קטן זה והוא נשטף בשבע זיעות ללמוד לקרוא בו, הוא בחינת שב; מי שמתפרקד פה על הוצאת Orient להבטיח לעצמו אליבי ליום מנוסה, אינו בחינת שב. נזכרתי והזכרתי לפניו פירוש שירשו דברי התפילה: אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים, לאמור שכביכול נותן יד שמאלו, והיא יד כהה, לפושעים, אבל יד ימינו, והיא יד רמה, לשבים. מחא כפיו מרוב הנייה.

מעניינת ביותר היתה הפגישה שבינו ובין איש־האשכולות, פאול לאנדוי, שידע אף הוא את ההומו יודאאיקוס העושה בשל אחרים כבתוך שלו, והוא מלצר תרבותם ומדמה להיות אדוניה, ואילו הוטרח טייפריקורדר לרשום שיחתם כמו – וניצל לקח נחשב לדור.

ג

הענין, שהאלר הביאו לפנַי, היה גם הוא ענין של מעשה־תרגום: כמין רומן שלו, סיפור שמצעו ותכנו המתיחות שבין הישוב והמַנדט, בתחזית של תנועת המחתרת, ועל רקע של כפר ערבי – ככל הנכון, אבו־גוש. נפלאתי כי ידע במפורט על עשייתי – עריכה ותרגום של דברים, שהיה בהם מדפקהּ של השעה, ואופן עריכתם או תרגומם על דרך הערמה על הצנזורה המַנדטורית. ולא עוד אלא ידע שהוחזקתי כמומחה לכך – כנראה על שום שעלתה בידי להעמיד תעודה, כמו מ"ג המכתבים של משה כרמל, באופן שלא נזכר בהם לא שם מקום ולא שם זמן ולא שם איש ולא שם מוסד וכדומה, אך הקונטקסט גילה את הכל, והצנזורה לא יכלה, עם כל רצונה, לפסלם מניה־וביה; והוא הדין בסיפור “מגילת המעפיל”, לצבי סחר, שנדפס בהמשכים יום־יום (בשם “הכל אל מתחת לסיפון”) וגם בו נהגתי כך, שלא היתה הצנזורה יכולה להיאחז בשום פרט של ממש, אף שהקונטקסט גילה כל נעלם. הרי לך – אמר האלר – חתיכה להתנסות בה. ודאי היה לי, כי הייתי מצליח גם בכך, אבל המאורעות הטו אותו לצד אחר ונעלם מעיני לימים רבים, עד שראיתיו, בתחילת תקומתה של המדינה, בלכתי ביפו המרוקנה, והוא חייל, קורן ומאושר: היא ישנה, מדינת־היהודים. כמאליו התגלגל הדיבור על הרצל. אמרתי לו, כי דין שנקיים בו מנהג שנוהגים החסידים בשמחת־תורה בראש שושלת רבם, שהיו קוראים אותו ראשון לתת כבוד לתורה, ובטוחים היו שהוא רוקד עמהם; דהיינו, כי ביום־הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת־היהודים נכבד בראשונה את אביה ונכריז: ר' בנימין זאב בן ר' יעקב, תן כבוד למדינה. עמדו דמעות בעיניו. ונזכרו לי דמעותיו, כשבא יום־הבחירות ובמאמרי, שנדפס לכבוד היום, הגיתי את הרעיון הזה ברבים. ועתה אך אוסיף, כי איש־שיחי, משהבליג על מבוכת התרגשותו, אמר: דור רחוק, אם יאמר לכבד איש יהודי בן־דורנו לא ימצא תואר גדול מן ההגדרה: הרצליאני היה. נעניתי בשחוק: ובכן, אשרינו, שהיינו הרצליאנים. נענה גם הוא בשחוק: אמנם אתה היית הרצליאני סטטי ואני הייתי הרצליאני דינַמי, אך למזלך, דור רחוק שוב לא יבחין בטרמינים טכניים אלו, ותזכה מבוּרוּתם.

ואלה הדברים האחרונים ששמעתי מפיו, ששוב לא ראיתיו פנים.

[כ“ד אלול תשכ”ג]