ובבואנו לדבר על משה (יוחנן) שטרקמַן, נפתח לגבי התלמיד במה שסיימנו לגבו מורו, כי כן אף הוא, שהמוניטון שלו היה גדול ופרסומו נתפשט הרבה, אף הוא לא עלתה בידו ואולי אף לא על לבו, לכנס דבריו, המפוזרים לאלפיהם אילך ואילך, במגילת־ספר, לא ניתן לו יד ושם כראוי לו. אמנם, בלקסיקון הישן של זלמן רייזן הוקדש לו ערך, ובאותה שעה (1929) כבר היה, אמנם, בן עשרים ושתים שנה, אולם יצאו אך כשש שנים ומעלה מאז פרסומו ברבים, וגם הוא עצמו היה רחוק מהיקפו רב־הפנים, כפי שנתגלה לימים, אם כי כמה סימנים כבר העידו על כך, וראש להם נסיונו להתקין מִלון ביבליוגרפי של הספרות היהודית על שתי לשונותיה, וכבר נתפרסמו נסיונות של מחקריו לתולדותיה, ביחוד בארצות־הברית. על־פי הערך הזה עשויה היתה להצטרף לפי דמותו ועשייתו, פוזיציה נחשבת של חכמת־ישראל המודרנית, ביחוד בתחום ספרות הדורות האחרונים ועתונותם. אך אילו נתפרסם ערך גם בלקסיקון החדש של ספרות יידיש שהוא, שטרקמן גופו, היה אחרון עורכיו, אך לא הביאוֹ אלא עד גמר אות צד“י, וראינו, כי המשכו היה ולא היה כהתחלתו. המשכו היה כן, שהרי הוסיף לכתוב פליֶטונים, רשימות, פורטרטים, וביחוד טיפח מדור ביקורת על הספרים המתוַספים והולכים, חדשים לבקרים, וכן מסות ורשימות על עניני תולדות ישראל, בעיות היהדות, המיועדים להמוני קוראים. המשכו לא היה כן – כוונתו הפופולריזטורית, שגברה והלכה, גם אם נסמכה על ידיעה מהימנה, הטתה אותו יותר ויותר ממגמתו המדעית, באופן שמחקריו ממש פחתו והלכו, ומתוך שהיה סופר קל־כתיבה ונעים־הסברה, ודבריו נבלעו מתוך הנאה, הִרבה להתפתות לצרכם של הרבים, ועל כך שמחו השמחים, ומיעט להימשך לצרכם של המעטים, ועל כך דווּ הדָוים. אבל ריבוי כתיבתו, שתנובתו המרובה השתפעה אילך ואילך, מניח לזרוֹת הרבה, אך גם להבר הרבה ולצרור בצרור־החיים, הם טבלאות־ספר, מבחר גדול ונאה. וַדאי, הדבר כרוך בטירחה לשוטט ברוב עתונים – והרי הוא עצמו עבד עבודת־קבע בכמה וכמה מערכות־עתונים, החל ב”דאָס יידישע ליכט" ואידישעס טאָגבלאַט“, דרך “מאָרגען זשורנאל” וה”טאָג" שנתאחד עמו, וכתב כתיבת־קבע בכמה וכמה עתונים: “קענעדער אָדלער”, “הדואר” וכדומה, והיה עורך, אם להלכה אם למעשה, של "ז’ורנַלים, למן “רעפלעקסן” עד “אונדזער אייגן ווינקל” שסופו “אונדזער אייגן וואָרט”, כשם שהיה עורך של אנתולוגיות (וביחוד לשירת יידיש “המשך אנטאָלאָגיע”) ועורך ספרי יובל וזכרון (“עטרת שלמה” לשלמה ביקל, “חסד לאברהם” לאברהם גולומב, לכבוד בריש וויינשטיין וכדומה). אכן, בבוא הבורר ללקוט מן המיטב – ימצא רב, וימציא לקהל־הקוראים רב, ומי יתן כי נזכה לאותה טובה ובמהרה בימינו.

ב    🔗

ועד בוא ילקוט דבריו סדור ומכונס, שאקווה לפתוח שערו בדברי־מבוא מספיקים, העשויים להאירו מצדי־צדדים, אקדים ואומַר מה על אישיותו ודרכו, כאשר הכרתיו מזימונינו בתל־אביב, בירושלים ובניו־יורק ומחליפת מכתביו, שהגיעו למאות רבות ושיש בהם כדי כרוניקה של עניני סופרים וספרים, בשטפם של ימי־הדור האחרונים; והם שמורים כתומם – שלו אלי בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים, שלי אליו בארכיון הייוואָ (המכון היידי המדעי) בניו־יורק. אכן, ידידות נאמנה וממושכת היתה בינינו – במשך שנים מרובות כמעט שלא יצא שבוע בלי שנכתוב זה אל זה, ואך בזמן האחרון רפה הקישור, והכל מחמת שדחיתי והוספתי ודחיתי כתיבת מכתב, שמצפוני תבעוֹ מידי, אך הרגשתי המוקדמת לא הניחתני לכתבו, ועתה אני רואה, כי ממילא הייתי מאחר את המועד. כוונתי היתה לדבר התראה ותוכחה על מידה אחת, שנגרר אחריה רוב שנים, והיא מידת הבזבוז, שאותו תלמיד־חכם מוכשר ומחונן, מתוך חפזון מפליא אך מדהים, ביזבז את כוחותיו. העליתי וחזרתי והעליתי לפנַי את עבודותיו המצוינות – בתולדות־הספרות, בחקר־הלשון, במסורת הטייטש, בקורות התיאטרון, בציור דיוקנאותיהם של אישים נשכחים, והוספתי על כך בקיאותו בתולדות ההשכלה והחסידות, התערותו במסורת החיים והמנהיגות בסביבי־גידולו, ונעצבתי על יתמותם בתוך שפע פרסומיו האחרים, הטובים והמועילים לגופם, ועל פיזורם המשכיחם מידיעתם של המעיינים ותודעתם. והנה הוא עצמו לא נטר את כרמו שלו ומבחר גפניו, והאנשים שהוא טרח עליהם והיו עשויים לשלם לו מעט טובה על רוב טובתו, שוב אינם. ודאי, אילו אמריקה היידית העברית היו עתה דבר של רצינות וממש, ונמצא מי שהיה טורח בחייו על ספר־יובל, ובו רשימת ביבליוגרפיה שלו, עתה ספק, אם יימצא שם שיטרח על ספר־זכרון. אודה, חששתי אפילו שלא יימצא מי שיפרסם נקרולוג הגון, וברוך השם שטעיתי. ואודה, כי אין ההרהור מרפה ממני, כי דרכו היה שונה ואחר, וכולו לטובה מכרעת, אילו נשמע לעצתם של קצת ידידיו, והיה משתקע פה, בינינו, לפני עשרים שנה ומעלה, כאשר זירזנוהו לכך, וביותר שהיתה מזומנת לו כהונה כרוחו לאמִתה, שהיתה מאַזנת בשלוַת־העיון שבה את רוחו הנסערת, והוא היה הוא, כלומר מה שהיה בעומקו, ולא היה נגרף לשטחו, והדברים יגעים. אמת, היה לו חלום – עם זיקנתו יבוא אלינו, וישתקע בינינו, אבל, לדאבת לבנו, לא זכינו.

ומה אכחד, דווקא בקירבת שדה־עשייתו, בניו־יורק, התבוננתי וראיתי, כי היה שם מיותר, כי אם לדקדק היה כהיפוכו של מורו מימי־ילדותו – מה יעקב ראפאפורט ביקש להביא את ברוד וטרנופול המשכילים אל עיר־מולדתו, מוסט, משה שטרקמן ביקש להביא את מוסט אל ניו־יורק ואל שאר כרכי אמריקה, אך עם תגבורת מעברם של היהודים מברוקלין למַנהטן, שבו מתקפחות קודם־כל לשונות עמם הקולקטיביות, שוב לא היו המקום והזמן יפים לכך. וכבר אמרתי להם, במעמדו, לאנשי ייווא, כי הדרך הארוכה ביותר, שמוסד זה עשה, הוא לא מוילנה לניו־יורק, אלא מברוקלין למַנהטן, ודי לחכימא.

מה היה משה שטרקמן ביסודו ראיתי באזכרה האחרונה, שנערכה בניו־יורק ליהואש על ידי בתו וחתנו, והיא נערכה, לעצת רעייתי, במעוננו. הקשבתי לחיתוך תפילתו של משה, שעבר לפני התיבה, וניגונו השיבני למחוז־ילדותנו, שלא אבד מדרך תפילתו אפילו קורטוב בן קורטוב של הנוסח והטעם, ואחר כך הקשבתי לדיבורו, שגם בו היתה כאותה מהימנות למקורו, והבנתי מה פירוש איש יהודי, שנתמזגה בו נחלתם של כל שלושת הזרמים, שחילחלו את יהדות מזרחה של אירופה בדור אבותינו ואבות־אבותינו – כי אמנם היה האיש כמזוג היסודות הקיימים של הלמדנות, החסידות וההשכלה, שהם־הם כתשתית ליהדות המודרנית על ציונותה, עבריותה, עממיותה, ולא בכדִי היה מנושאי שובלה של היידישקייט.

ג    🔗

משה שטרקמן – פטירתו, בעצם כוחו, עשתה רושם, והיתה מצד־מה דומה כפטירתו של נחום סוקולוב, שהרי זה כן זה כתבו עד אחרון־יומם, פיהם כבר נאלם, אך עטם עוד השמיע, ימים רבים, את דבריהם החדשים. כך נדפסו מאמריו של שטרקמן, כמעט עד עתה, ב“פאָרווערטס”, ב“צוקונפט” וכדומה. מאמרי ההספד וההערכה, המשקפים את יחסם החם של סופרים ועתונאים לנפטר, מִניָנם מרובה וענינם מרובה כמותו ונביא מתוכם בזה קצת קטעים, שיש בהם בנותן הארה, גם אם היא לפעמים פרוזה למחלוקת הפוסקים. ונפתח במאמרו של ד"ר עזריאל נאקס (“פארווערטס”, 7 בפברואר 1975, ונעתק משום־מה בעילום שם ב“חשבון”, לוס אנג’לס, אביב, 1975) הכותב לאמור: “משה שטרקמן עצמו בחר לו, מה יהא תוכן חייו וניגונם. דרכו לא היתה דרך מקרה, כפי שיתרחש לעתים קרובות.. הוא היה שותף, בר־תודעה לגורל. אלה שהכירו אותו ממאמריו וממַסותיו, וידעו כי היה לקסיקוגרף בקי ומהימן, ממש מומחה לעתונות ולספרות היהודית, וקראו אותו בשתים לשונותינו (בעברית בכינוי מ. חזקוני) – אלה נתפסו, מסתמא, לרושם, כי הוא נתחנך לחלוטין במזרח־אירופה ובילה את ימי־נעוריו בישיבות שם, ובבואו לאמריקה כבר היה בשל בלומדוּתו וקלוּט אהבה לאוצרות רוחנו. אך משה שטרקמן שייך לדור, ששרשו, אמנם, היה ‘בבית הישן’, אך עוּצב באמריקה, נתחנך באקלימה; תרבות אמריקה השפיעה עליו לטובה, אך לא האפילה על הירושה שספג מהעבר ההוא של האוקינוס. אדרבה, היא גרמה לתגבורת נאמנותו לגזעו שלו ולעומק בינתו באוצרות־הרוח של עמו. הוא נולד בגליציה, ובא לאמריקה בסמוך לבר־מצוה, וטעם פה טעם בית־הספר היסודי ובית־ספר התיכון, שבהם למד עד מהרה אנגלית. הוא לא התיר לעצמו להתכונן לאומנות או לקאריֶרה אקדמית מחוץ לסביבה היהודית. כנראה, לא יכול לנשום אויר אחר ולנוע דרך־חירות בסביבה אחרת, כי נזדווג למלה היהודית. לא אחת היה מדגיש במאמריו את קדושתו של אלף־בית היהודי, והיה מזכירנו כי האותיות האלו שייכות לשתים לשונותינו – בשיחות אישיות היה אומר בלחישה, כי אולי הוצרך לכתוב גם אנגלית אך דומה היה עליו כי היה חוטא לאותיות היהודיות, כי היה מחלל את זיווגו”.

ועזריאל נאקס חוזר לדבּר בו במשה שטרקמן במאמרו אחר (“וועקער”, מאי־יוני 1975) לאמור: “בקומדית הגאולה של ה. לייויק נמצאת נפש פועלת, ארמילוס שמה, שהוא נביא היום. מלכותו אין לה פתח וחלון לאתמול או למחר, והשליט או האידיאולוגיה של הרגע הוא אלוהיו, או ביתר דיוק: אלילו. משה שטרקמן לא עבד עבודה זרה של היום. אין זאת אומרת, כי צריך היה דווקא להסכים עמו, וכי דרכו במשברים ובתמורות של זמננו היה תמיד דרך־המלך. טעמו של דבר הוא, שלא שינה את מיני האני מאמין שלו, כמלבושים שמחליפים אותם לפי הקפריזה או לפי האָפנה. הוא היה כל ימיו ציוני, קודם שהחלום נעשה יש; הוא מעולם לא הכחיש את שיווי־החשיבות ושיתוף־הגורל של יידיש ועברית, ונאדק בזה גם כשהעברית עלתה לגדולה כלשונה הרשמית של מדינת ישראל. איש לא פיקפק בחילוניותו, והוא השתתף במוסדיה, ובכל־זאת היה לא בלבד דתי מבחינה פילוסופית, משום שהאָפנה עתה היא כך, אלא היה ירא־שמים ממש, שומר שבת וכדומה. והפסד הוא לנו, שמשה שטרקמן לא טיפל בענין זה – השייכות בין החילוניות והמסורה – במונוגרפיה ארוכה ויסודית. הוא היה, לפרקים קרובים, נוגע בכך במאמריו, אך לא באריכות – – אך עזה ומוכחת יותר, מכל מונוגרפיה שהיא, היא ההרמוניות בין חילוניות ומסורת שנגלתה בהוָיתו שלו עצמו – –”

ואם מבחינתו האישית של האיש דין להזכיר דבריו של שמשון אפטר (“צוקונפט”, מרס 1975): “משה שטרקמן היה גם בעל־מידות. ראיתי זאת מקרוב בעבודתנו המשותפת עמו, בימי היותו נשיא הפא”ן־קלוב היהודי בניו־יורק. אם לא היה בידו להוציא ספר משלו, נתן הרבה מיגיעתו וזמנו לתכנית, שקלוב פא“ן ביקש לקיימה, כדי להנציח, במגילת־ספר, מאה שנות ספרות־יידיש באמריקה – – היה טוב לעבוד עמו. הכרתיו מקרוב בשנים האחרונות, אך עוד קודם שהכרתיו הייתי אוהב להתבונן בו. זה שנים שהיה מהלך וגבו כפוף, כאילו נשא עול גדול. מקרוב ניתן לראות דאגה מעומקה וכובד־ראש של יהודי תלמיד־חכם, בזיווג עם לוצצות נעורים, המלאה חידוד, בדיבורו. היתה זו לוצצות מַרגעת, כי עם כל היות העולם והאדם עמוסים דאגות, תהי האחרית בחינת כי טוב. אהבנו את רצינותו הזקנה ולוצצותו הצעירה, את העצבות וההומור שלו, שהקרין מקרבו והאירו פניו בכל מיני חן”.

ד    🔗

ועתה נתֵן את רשות־הדיבור לזקן סופרי יידיש בארצות־הברית, הסופר והפדגוג הנודע, אברהם גולומב, הכותב (“חשבון” כנ"ל) לאמור: “בעולם היהודי עתה, שאנו מפוררים כל־כך, מפוזרים לקבוצות ולמפלגות, כשכל עם ישראל קיים בעיקר בכוח שונאיו ושנאתם, שנאת־עולם – קבוצה אחת שופכת זפת וגפרית על יריבתה, בעולם המפורד הזה היה שטרקמן, היהודי ירא־השמים, אך יהודי השרוי בשלום עם כל היהודים על כל רעיונותיהם, רעיונות היהדות הנצחית. חבל שלא כונסו בספר. לא התמזל המזל. – – שטרקמן לא ידע מיצר, אם אני חסידו של פלוני, אסור עלי אלמוני. כל שנוצר בקרב היהדות היא יהדות ואף שלי בתוכה – –”.

שמשון דונסקי (“קענעדער אָדלער” 30 מאי 1975) ו“אונדזער אייגן וואָרט” (יוני 1975), הנודע בתרגומיו המצוינים (המגילות) ליידיש, מיַחד את הדיבור על בחינת הויתרוצצו בקרב היהודים, אלה הזרמים והכיוונים התובעים אחד־אחד יִחוד ויחידוּת לעצמו, ועל הנסיונות לגבור על ההתנגשויות בכוח סינתיזה של היסודות, ומעמיד את משה שטרקמן כמופת לכך: “תרבות ישראל בצורות ביטויה ובלשונות השונות ביותר ובזמנים ובקצוות השונים ביותר היו לו כשלמוּת גדולה, רבת־גוָנים ורבת־פנים אחת, ועולם הספרים היהודיים הישנים והקדומים היו שרויים לו עם יצירות היהודים האחרונות שבאחרונות ועם כל מה שנוצר בינתים תחת חופת־שלום אחת, והחיים היהודיים המודרניים היו שלובים, זרוע בזרוע, עם הזיקה להוַי־חיים של מסורת־היהודים, ולאו דווקא להלכה בלבד, אלא למעשה ממש. וכל אלה נתלכדו לו כחטיבה אחת, גוון צומח מחברו, גוון עובר בהדרגה לחברו, ועולה פסיפס של תרבות לאומית רבת־גוָנים ורבת־פנים, יסוד בוקע ועולה מחברו, יסוד נענה לו לחברו ומשלים את חברו. כמותו כזמר מאומן יפה־יפה, שאם יחסר בו משהו מן המשהו, הרי אוזן צלילים תבחין, תחוש מיד בפגימה – כך הבחין משה שטרקמן בתרבות היהודית על שלמוּתה”.

ונסיים במאמרה של המשוררת הגדולה רחל קורן (“אונדזער אייגן וואָרט” יוני 1975): “מיתתו־פתאם של ידידי וחברי משה שטרקמן, זיעזעתני עד שחסרתי מלים להביע את צערי על גודל האבידה, שפגעה לא בלבד באשתו החביבה רחל וכל משפחתם. על האבידה הקשה הזאת אבלים כל הספרות היהודית, ידידיו וחבריו – – אישיות מאירה, שכל ימיה שאפה לשלמוּת בין רעיונותיה, משאות־נפשה, והעמדה האישית. הוא היה מלא כרימון דעת יהודית ועולמית, שספג בכל שנותיו, מקדמת־נעוריו. הוא היה מבורך בהומור טהור, עדין, שהוסיף חן מיוחד, הן לדבריו שבכתב הן לדבריו שבעל־פה. בתוכו של דבר, היה, לפי טבע־בריאתו, ליריקן, אך אותה ליריות של מזגו לא סתרה לחלוטין את הישגיו המדעיים. שני הקטבים – ידענות וליריות – נתהתכו לו כדי שלמוּת אחת והעמידוהו חטיבה של יִחוד – –”

ה    🔗

אלה קצות דברים, שנאמרו בפי האבלים עם פטירתו ובסמוך לה, ועוד עתידים להיאמר דברים מרובים ומפורטים, כפי שמרחק הימים יניחם, וכבר יש רמזים מפורשים לכך, כגון דברי־ההערכה של אליהו שולמן “דער וועקער”, מרס 1975), המסייע בבדיקת כתביו של המנוח לשם בירור מבחרם, שייכלל במגילת־ספר.

[אלול תשל"ה]