לא ידעתיו מקרוב וראיתיו פעם אחת בלבד, ואף היא ראִיה מרפרפת ביותר. נער הייתי, פליט־מלחמה בלבוב, והייתי עושה יום־יום את דרכי מרובע־היהודים, שנמצא בו מעוננו הדל, לרובע־הפולנים, שנמצאה בו הגימנסיה שביקרתי בה; אבל בשובי הייתי מאריך מעט את הדרך – קודם־כל קראתי את העתונים הפולניים, שהיו דבוקים על כתלי בתי־המערכות ברחוב־הגימנסיה, הוא רחוב סוקול, וברחוב הסמוך, כ’ורונשצ’יזנה, וחוזר ועושה קפנדריה, כדי לעבור ברחוב לינדה, שכמותו כסימטה, ושבו נמצאה מערכת עתון־היהודים “טאגבלאט”, שגם היא נהגה להדביק את גליונה על הקיר, וכך הייתי פטור מקנין־עתונים, שלא היה בגדר יכלתו של פליט עני. פעם אחת נחסר העתון מן הקיר ונועזתי ועליתי כדי להעיר את הממונה על כך, והוא, אמנם, הושיט לי בשחוק עקום את הגליון, לאמור: טאָסטו די מציאה (הא לך המציאה), ומשראני גוחן וגומע את הגליון הצהבהב שאותיותיו מטושטשות היו, קרא אל החדר הסמוך: רבותים, קוקטס אָן דאָס סטודענטל, וואָס קען נישט לעבן אָן אונדזער טאָגבלעטל (רבותי, הביטו בהאי צורבא שאין חייו קרויים בלא העתונון דנן). הנקראים, והם שלושה, שישבו וגילגלו בשיחה, נתנו בי עינם בחטיפה, אך אני השהיתי עיני עליהם בארוכה, לקיים בחינת והיו עיניך רואות את רדקטוריך, אשר את האחד מהם שבתי וראיתי לימים, הוא ד“ר מאיר גייאֶר, הן בעיר־מולדתי, שהיה חביב עליה ונקרא לדרוש בה ולהרצות בה, הן בלבוב שעבדתי עמו במוסד שענינוֹ עזרה להסתדרות “החלוץ”, כפי שתיארתי במפורט במאמרי עליו בספר שלפנינו. אך השנַים האחרים, ד”ר צבי ביקלס־שפיצר ויעקב ראפאפורט, שוב לא ראיתים פנים, אך היו לי כענין לענות בו – ראשון, שנפטר באביב־ימיו, טרחתי על כינוס כתביו ותרגומם, במלאות שלושים שנה לפטירתו, אחרון קיימתי עמו מגע־שבכתב, בימים שהייתי עורך מוסף הספרות ב“דבר” וקירבתיו להיותו כותב לברכה לו, כעדות מאמריו שנדפסו בו, וכעדות איגרותיו הרבות, השמורות עמי.

אך קודם שאדבר בזה, אשוב לאותה פגישת־אקראי במדורו של “טאגבלאט” כדי להעיר על צד הפתיעה שבה – אותו עתון כמותו כשאר העתונים שקראנו, רוחם רוח הפטריוטיות האוסטרית, אבל קטעי־ השיחה של השלישיה, שנקלטו לי אגב עירוב של קריאה ושמיעה, לא היה בהם להעיד על כך. מוקדה של השיחה היה, כמין ניחוש פוליטי רהוי, שלפי שהוחזק דבר של ממש, לא היה עשוי להגביר את הפטריוטיות ההיא, שחייבה את החפץ במפלתה של אנגליה, אם לנסח ניסוח מאוחר, את מידת הזהירות שבאותו שיח מוקדם. ולא הזכרתי את הדבר אלא משום מה שאמר יעקב ראפאפורט (וכפי שהעליתי שוב לא היה עורך אלא אורח במערכת) ותורף אמירתו מה שנקרא שינוי האוריינטציה, ולא כפרט הנוגע לענינם הנידון, אלא ככלל הנוגע לענינים הרבה, כדרך המשל שהמשיל – למן המצביא שמלפני דורות, הוא יורק, שנטש את בעל־בריתו אז, עד שהמצביא שבדור, הוא פילסודסקי, הנוטש, או עומד לנטוש, את בעל־בריתו עתה. כי, רבותי – אמר כמבקש לסַכם – דרכה של פוליטיקה… אמר, ומה שלא סיים פיו, סיימה כפיפת־ראשו ותנועת־כפו.

מאותה שעה יצאו שנים הרבה, ולא שמעתי עליו אלא שהוא מבני מוסט רבתא, דהיינו מוסטי ווילקה, או מוסט המעתירה, דהיינו מוסטי קרולווסקיה, והוא גידולה של העיירה ומגדלה, שכן היה בה רוב שנים מורה בבית־הספר לילדי־יהודים, מיסודו של הבארון הירש, וכן ראיתי זעיר־שם זעיר־שם מאמריו, אבל כשהזכיר לפנַי ידידי אברהם אקנר שני קונטרסים בלשון הפולנית, שראפאפורט פירסמם ברבים – O mordzie rytualnym (על עלילת הדם), וכן Nawet w Paryżu nie robią z owsa ryżu (אפילו בפאריס אין שיבולת־שועל נעשית אורז), היה לי הדבר כחידוש גמור, ואף שטענת לא ראיתי אינה ראָיה, לא יצא הדבר מחידושו. לעומת זאת ראיתי כמה וכמה ממאמריו ב“אטגבלאט”, ב“כווילא” וב“אופיניא” ואם זכרוני לא יטעני אף בכלי־מבטאם הפולני של מורי־דת־משה בבתי־הספר בגליציה – “המאור”.

ב    🔗

ולענין הקשרים שנהדקו לשנים בינינו, הרי היזמה יצאה מלפנַי, שכמה ענינים, שהוא היה בהם בחינת מרא דחיטי, עוררוני לפנות אליו. הדבר התחיל בקטנה אחת – התעניינתי בתולדות אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שהעמידה כמה כוחות נחשבים בתנועה הציונית והעברית בגליציה, ובכלל החומר שנצבר לי היו גם שיירי המערכת, שנשמרו בידי אחד עורכי “השחר”, הוא נפתלי זיגל, והוא שהעמידוֹ לרשותי. והנה בפשפשי בו, מצאתי גם מאמר קטן של יעקב ראפאפורט על יאן יאקוב רוסו (מתוך הכתיב ניכר, שנעזר במקור פולני), והבנתי, כי היה קרוב לתנועה הזאת ושוליה, ובבקשי להשיג אינפורמציה, שאלתי עליו, והעמידוני מיודעיו (יוסף פאלק) ותלמידיו (שמשון מלצר, דויד רוקח) על כך, כי הוא משמש תורה וראש בגימנסיה, וכן בסמינר למורים עברים בלבוב, ומושבו שם, רחוב אוברטינסקה 6/1. פניתי אליו וענני עד מהרה ומכתלי דבריו ודרך־כתיבתו ראיתי, כי ניתן ללמוד ממנו כזה וכזאת, והזמנתיו להיות במשתתפי מוסף “דבר” והוא אמנם נענה לי, ואגב השתתפותו התפתחה חליפת־מכתבים רצופה. עם פרסום מאמרו פניתי אליו בכמה וכמה שאלות אחרות – בענין אחרון גדולי הבדחנים בגלילותינו, ר' משה הובנובר (פריזאמנט); בענין בירך שאפיר, הנודע ביחוד בשירו, שיר־ציון, “אין דרויסן בלאָזט אַ ווינט אַ קאַלטער”, שזמרתו נתפשטה הרבה במנגינה שאולה מעם מוניושקו (על־פי השיר הזה חיבר אביגדור המאירי את השיר המפורסם “מעל פסגת הר הצופים”), ובעיקר על ד“ר בנימין גריל, העילוי הנודע מזולקיב, שהוא הכירו מקרוב, ואף כתב עליו, ואני פירסמתי לימים מונוגרפיה עליו שנדפסה תחילה ב”דבר" ולימים הרחבתיה כדי ספר (“כוכב נידח”). ותהי ראשית פנייתי בזה בקטנה אחת – אילו שנים קודם פירסמתי סקירה על עבודתו של חוקר אוקראיני בקיוב בענין איבן פראנקו והיהודים, ובו נזכר, כי בענין האגדה על הסומא והחיגר נסמך פראנקו על ד“ר גרילר ושיערתי, כי הכוונה היא לד”ר גריל דנן. שאלתי, כמשפטי, את ר' יעקב, באיזה פרק ומעשים הוא עומד, ואגב כך הזכרתי אותה פגישת־עראי מימי־נעורי. והרי עיקר תשובתו:

– – לתשובת מכתבך – – שגריל וגרילר היינו־הך, נכון מאוד. בנימין גריל בכל היותו ציניקן, לא יכול להשתחרר מרוח־שטות שנכנס בו אחר הכתרו בכתר דוקטור ואז שינה את שמו, אם שבוֹש במשפחתו הנמוכה או שבוֹש במשמעה של המלה גריל (עפיס אַ גריל) והוא לא ידע שבינתים נתקיימה הנוביליטציה של הצרצר (ב“שירותי” של ביאליק) והוא משיא כבר לכהונה.

עיקר הדבר שהתקשרתי, על־פי הוראותיה של מערכת העתון “דילאָ”, עם החכם האוקראיני מיכל ווז’ניאק וזה אשר מצא: הבישוף קירילא מטורוב, מתא דיתבא על נהר פריפץ, שחי במאה השתים־עשרה, משתמש באחת מדרשותיו במשל התלמודי על דבר הנשמה והגוף שיכולים לפטור את עצמם מן הדין, בלי להזכיר את המקור. במשל הזה מטפל איבן פראנקו בחיבור מיוחד, שנדפס ב־1905 בפטרסבורג ובשולי הגליון עמוד 12 הוא אומר שהמלומד העברי, ד“ר גרילר, הראה לו את מקור המשל בסנהדרין צ”א ע“ב. שם ספרו של פראנקו באוקראינית הוא – – וההערה על דברי גרילר – – זה הכל מה שנמצא בכתביו של פראנקו על דבר גריל – – אגב נזכרתי שקראתי פעם ב”הצפירה" משנת 1901 או 1902 מאמר מגריל על איזה נושא תלמודי (כוהן איסתניס או נושא דומה).

את צבי ביקלס ז“ל הכרתי. בשנת 1915, אחרי צאת הרוסים מלבוב, התחילו להוציא שוב את ה”טאגבלאט“. ד”ר מ. גייאֶר נעשה לעורך הכבוד, ד"ר צבי ביקלס – לסגנו ועבדך בן אמתך כתב הכל. גם ברל לוקר עבד אתי במערכת. במאמרי על יום־כיפור בשם “על חטא” השתמש הפרופ' שטראק בתור תרגיל בספר־הדקדוק שלו ליידיש. כך אמר לי טננבלאט, שירש את מקומי במערכת. אני בעצמי איני מכיר את ספרו זה של שטראק. אל לשכת המערכת היו באים כמעט בכל יום ידידו של ביקלס, יעקב מסטל, אחרי שנרפא מפצעיו שקיבל בשעת המלחמה, ש.י. אימבר (ביקלס קרא לו שמואליק) ואורי צבי גרינברג – –

בנוגע למשה’לי היבניבר ז"ל, נודע לי שאלמנתו עודה חיה והיא גרה בלבוב, ושהיו לו לא כמו שכתבת שבעה בנים, כי אם עשרה בנים. אחד נולד אחרי מותו. אם אתה זקוק לפרטים, פנה אל פישל ויטקובר – – שהוא אחד מקרוביו.

* * *

על דבר בירך שאפיר לא יכולתי להציל דבר.

להבנת פרטי המכתב אעיר, כי אמנם בספרו של הרמַן שטראק “יידיש־דויטשע טעקסטע”, שהיא מקראה המכוונת להכניס את הקורא, בעיקר הגרמני, למחשבתם, חייהם ולשונם של יהודי מזרח־אירופה (ליפסיא 1917) מובאים בתעתיק של אותיות רומיות, טקסטים ביידיש ובכללם אף רשימה של ערב יום־הכיפורים שנדפסה תחילה ב“טאגבלאט” הלבובאי גל' 233 משנת 1916 וניתנה פה בעילום שם המחבר (עמ' 27־24) והיא דוגמה לכתיבתו של יעקב ראפאפורט ביידיש עממית דשנה. יעקב מסטל, יליד זלוצ’וב, היה מחבורת משוררי יונג־יידיש בגליציה, סופו עוסק בעיקר בתיאטרון באמריקה, ראש החבורה היה יעקב שמואל אימבר (בן אחיו של מחבר “התקוה”), משורר ביידיש ומַסאי בפולנית. פישל ויטקובר (היה חותם אימ"ן ומפרש: איש יהודי מאמין נוצרי), היה יליד קריסניפולי (קריסטינופול) אף הוא ממקורבי החבורה ההיא, תחילתו וסופו ב“טאגבלאט”. מ. א. טננבלאט, יליד אוז’יראן, היה מעורכי “טאגבלאט”, לימים מראשי סוכנות־הידיעות היהודית, יושב בירושלים, ומפרסם מחקרים חשובים על קורות התלמוד. אורי צבי גרינברג – המשורר הגדול, היושב עמנו.

ג    🔗

הבאתי מכלל מכתביו אלי דוגמה זו, שהיא טיפוסית לו, ואוסיף, כי במכתביו האחרים מצויים פרטים נוספים, כגון ילקוט אניקדוטין על גריל, שעדותם של אחרים, שהיו ממיוּדעי העילוי הקרובים (יעקב סאמיט, יצחק צימרמן) אישרתם גם היא, וכן דברים נידחים שהצילם משיכחה (סיפורו של הרב שמואל וולף גוטמן, “קינות נאך תשעה באב” בהקדמתו של הרב מרדכי אֶהרנפרייז), אלא שאלה וכאלה עשויים להעלות רושם, כאילו בקיאותו היתה מצומצמת על גליל־גידולו. ולא היא, בקיאותו הקיפה תחומים רחבים יותר, ביחוד בתולדות ההשכלה בגליציה וראשי אישיה ותולדות חכמת־ישראל. המצוי במאמריו יודע, כי ידע את ענינם ממקורות ראשונים, החל במאמריו על מוסדי־החינוך של יהודי גליציה למן ימי הקיסר יוסף השני ואילך, וכלה במאמריו על אישי דורו, וכל אלה נתפרסמו בעיקרם בפולנית, אבל אפילו סקירה של כמה ממחקריו וממאמריו העבריים, שפירסמתי או סייעתי לפרסם בעתוני ארצנו ו“דבר” בראשם, דיה ללמדנו על כך.

בין אם הכוונה למאמריו על יובלה של אכסניה, היא המונטאשריפט המפורסמת, על עורכיה למן פראנקל וגרץ עד היינמן, בין על פרל ושי"ר; בין ביקרתו המצוינת על כרך ההשכלה בגליציה בספרו של יוסף קלוזנר; בין אם הכוונה לקבוצת איגרות ישנות יותר של גדולי המשכילים וסביביהם (ריב"ל, ר' צבי הירש חיות); אם איגרת צעירה יותר, כשל הרצל אל הרבי מטשורטקוב (נדפס בראשונה ב“ציון”) שהצילם מכּלָיה ממש. ולא בלבד באלה, אלא אף במה שנעימתו היתה פופולרית יותר (מאמרו על גרץ נדפס ב“דבר לילדים” ונעתק משם ל“בדרך”), ניכר היה תלמיד־חכם, היודע לזווג ידיעת הדברים ביסודם והסברתם הקלה.

ד    🔗

בהיזכר הסופרים והמורים, שנספו בשואה, לא ניתן לו כאותו חסד־מעט, וזכרו נעדר גם מקובץ “אודים”, גם מקובץ “גנוזים”, ואם נצרף לכך, כי מתוך שלא עלתה בידו, ואולי אף על דעתו, לכנס דבריו במגילת־ספר, לא בא זכרוֹ בלקסיקאות, הרי חובה היא למכריו ומוקיריו, תלמידיו ובני־עירו, לתקן את המעוּוָת ולהציב לו ציוּן, שדברינו עתה הם כהתחלה קטנה לו.