בבוא לפנַי, יקירי, קבצך החדש, הוצאתי את קבצך הישן, כי אמרתי אסורה אל הדפים ההם ואראה מה בין האח הגדול והאח הקטן (“גלויות מן העמק”, ת־אביב, תש"ב) והנה ראיתי, שאף כי קו־ההתפתחות, והוא קו־עליה ברור, אחד, הרי שני הספרים שתי תחנות שונות בו. הראשון על ריבוי נושאיו – ביחוד הקאריקטורה המוסרית, הסוציאלית והמדינית – עיקרו בסאטירה, האחרון על אחדות נושאו – נוף אחד וסוג אדם בו – עיקרו בהומור. אולם עם כל השוני הזה בין ספרך הגדול והבכור ובין ספרך הקטן והצעיר, ספרים אחים הם ודיה הצצה מועטה ב“שחור על־גבי לבן”, כדי להראותנו קו החיבור ל“גלויות מן העמק”. בראותנו שם, למשל, את פרקי־הרישום על פועלי נמל תל־אביב אנו רואים קו־חיבור בולט למדי. אולם האמת היא, כי רצועת־המעבר מתחום־הסאטירה לתחום־ההומור היא שם רחבה יותר, מכפי הנראה בהשקפה ראשונה. הלא ברצועת־מעבר זו כלולה הגאלריה של דיוקנאותיך – סופרים ועסקנים, אמנים וחכמים, אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה – שבהן הראית אותה דרך־ציור שלכאורה אינה אלא מפליגה, עד כדי גיחוך, את הצדדים המגולים שבפיסיוגנומיה ובאמת היא מפליגה, בדרך זו דווקא, לצדדים המכוסים שבפסיכוגנומיה. הישג זה, המיוחד לדרך ציור זה, לקאריקטורה, נבלע במקום שאתה מצייר את הדיוקן במסגרת של אידיאה, כוונה, מגמה שאין פרצופו מחייבה, והוא בולט במקום שאתה מצייר את הדיוקן כשהוא בעצמו ממַצה את תכנו ומסגרתו כאחת. ודרך ציור זה, המפגיש את הדיוקן לא עם סיטואציה יחסאית אלא כביכול עם המהות ההחלטית שלו, ודאי שהוא יונק מתחומו של ההומור.

ב

אך אפשר שתדרוש ממני, כי עד שאני מגלגל בצמד־המלים, סאטירה והומור, שכבר נפלו בו פירושים הרבה, אומַר הגדרתם. אם כך, תרשני להביא דרך הפירוש הנראה בעיני ביותר. תולה אני בעצמי בזה באילן גדול – הוא פרידריך הבּל, שכל מקום שאנו שומעים דבריו ראוי שנעשה אזנינו כאפרכסאות. ואם אביא דבריו בזה, אביאם מטעם כפול – משום ערכם כשלעצמו, ומשום שהוא אמרם בדבּרוֹ על יהודים. הלא ידעת, כי רבים כן רבים, שבאו לדרוש באָפיֵנו, ראו לבדוק בנו לאור הצמד הזה. וכן ידעת, כי פסק־הדין שיצא מלפניהם, ונעשה ממש כמושכל ראשון, הוא, כי אנו, היהודים, מחוננים יפה־יפה בחוש־הסאטירה, אך אין אנו מחוננים כל־כך בחוש־ההומור. ואף ידעת, כי גם הגדירו הגדר היטב את סוג־הסאטירה שבנו – דרך הבדיחה החריפה, העוקצת, הצורבת. וידועים המשלים לכך – ראשונים אמרו: בֶּרנה והיינה, אחרונים הוסיפו עליהם: קארל קראוס וכדומה. והנה שאלה היא, האומנם כהגדרתם כן אנו. ודומה, כי התשובה הנכונה לכך ניתנה בדברי הבּל על מ. ג. סַפיר: לא מקרה הוא כי דווקא הסופרים היהודים בזמן החדש יותר היו בעלי־חידוד מופלגים וכפי שאנו למדים מן התנ"ך אין לראות מקורו בארץ־ישראל. אך במי שאנוס היה – יסביר – תמיד להלך, בכפיפה ושפיפה, במי שאנוס היה תמיד לצמצם ראשו בין כתפיו ולא הותר אלא מצמוץ־עינים בלבד, לא ייפלא כי הקוים הטהורים, העגולים של היקום מתעקמים מאליהם כמין זיגזאג חד־קצוות. אולם עם האֶמַנציפציה של היהודים תיכחד התכונה הזאת, כי היא, האֶמַנציפציה – יסיים המשורר – תועיל ליהודים מכל הבחינות, אך תזיק את הבדיחה שלהם. ודאי אנו כיום יודעים, כי לא האֶמנציפציה אלא האַוּטוֹאֶמנציפציה היא הצילתנו מאותה דרך־חיים, אך נראה, כי כל מה שאַוּטוֹאֶמנציפציה זו מוסיפה והולכת, כן מתעלמת והולכת אותה דרך סאטירה מיוחדה, הבדיחה היהודית. ועוד זאת: הרי לא מקרה הוא כי דרך זו, דרך האירוניה הזאת, על צרבת־החומצה שבה, נתגלמה במי שיצא מתוכנו וביקש לבוא בתוך אחרים. כי אכן אם נבדוק בספרותנו, לא בלבד הקדומה שלידתה בארצנו, אלא גם המאוחרת שלידתה בגיטאות, כמעט שלא נמצא אחיזה לגודש כזה של סאטירה מיוחדת זאת.

ובענין ההומור ילמדנו הבּל בדברו על היינה. והוא מדבר על סוג מיוחד של הומור – ההומור הלירי, ההומור לאמִתו – יאמר – הוא דוּאַליזם מוחש: הוא לא בא לצייר את הקאריקטורה של האידיאל או את צלוֹ, אלא את האידיאל עצמו בהיאבקותו, היאבקות־שוא, על עיצוב־עצמו, אולם אם האמנות החיובית מבקשת לעבור בטיסה על־פני תהום, המבדילה בין הממשי והאפשרי, בא ההומור, כאמנות שלילית, ומשליך את עצמו לתוך תהום זאת ויש בזה מן היאוש אולם אין בזה מן הנחמה שבטרגיקה המזעזעת ביותר.

ג

ולא הארכתי בדברי המשורר אלא כדי לראות לאורם את שני ספריך, את האחד – שנתת לנו מכבר, שבו בולטת הסאטירה, שביקשה לפטור עצמה ואף פטרה עצמה מסכנה כפולה, גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד בציור, מעשה אחרים – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספרו הנודע של פוכס על היהודים בקאריקטורה – גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד במלה, מעשה עצמנו – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספריהם של בעלי שנאה עצמית, שאתה מוצאם לא בלבד בין אלה שעזבו את ביתנו אלא גם בין אלה שנשארו בו ומשום שידעת לפטור עצמך מסכנה כפולה זאת – ואפשר אתה פטור ממנה מלכתחילה, בין מטבע־ברייתך ובין מטבע־גידולך – ופתחת ברישומיך שער־הסאטירה, שניתקה לחלוטין ממסורת הראִיה של פרצופנו בעיניהם של משעבדי אבותינו ובעיניהם של אבותינו המשועבדים, נפתח לפניך שער־ההומור, אודה לפניך, כי עוד בדפדפי ב“שחור על־גבי לבן” ביקשתי בין תמונות ההוַי של העיר, ביחוד העיר שלנו, רישום גדול יותר של ההומור, מכפי שמצאתיו. ודאי שמחתי על שהראית כמה וכמה צדדים של ההוַי, ביחוד אלה הפרוזים לביקורת סוציאלית, ופעמים הרבה היה בציור כזה יתר ביטוי של תוכחה, זעם, התמרמרות, מאשר ברוב נאומים ומאמרים. אך גם הצטערתי, כי לא הטית את החרט לסמטות, שמאחורי הרחובות הסואנים, אלו הסמטות המאוכלסות בני עמך, ישרים וטובים, מקיימים הוָיה ומטפחים הוַי, ודרכם ומנהגותיהם ראויים שהמספר יעשם ענין לדברו והצייר לחרטו, וביחוד ההומוריסטים שבהם. במסה היפה, שהקדים יעקב פיכמן ל“שחור על־גבי לבן”, הוא רואה בדרכה של הקאריקטורה לאור קוי־הקבלה גדולים – הוא מזכיר את דומיה, את גרוס. אבל אני, יקירי, חסרתי קו־הקבלה אחד, לא גדול כל־כך אך קרוב לי יותר – חסרתי את צילֶה. ודאי, אילולא מידת אהבה שבך לא היית יכול לצייר פרקי־הוַי כמו, למשל, ענין הילד מוכר השרוכים בתל־אביב או ענין השחקנים היהודים בפאריס, אך הייתי רוצה לראות מידת אהבה זו במלוא כוחה והיא נתגלתה עתה בפרקי ההוַי של העמק. ודאי תעודת־העמק – סמל ועובדה של קיום היסוד ויסוד־הקיום, ותכונות ההוַי שלו – ביחוד במומנטים שמתגלים בו שהייה, קבע, יציבות, הם שסייעוך לגלות אהבתך זו, שהעלתה עתה פרקי־הומור אלו. והעמק כבר ביקשו להראותו רבים ושונים – התייר המפליג בדבר־התפעלות, הנואם המלהיב בדבר פתוס, המרצה המעורר בדבר בירור, הסטטיסטיקן המעודד בדבר חישוב, המסַפר המסייע בדבר תיאור, וכולם דבריהם כמעט אורות בלבד ־ פרט למסַפר העושה בניתוח נפשות המראה לא מעט צללים – אך סימפוניה זו חסרה נעימת ההומוריסט, שכוחו להרגיש אותנו לא על הקאריקטורה של האידיאל או צלוֹ אלא על האידיאל עצמו בהיאבקותו על עיצוב עצמו. והנה בגלויותיך עתה מנית חסרון זה – ואף כי אחזת בכלי הקאריקטורה לא נתת לנו דבר של קאריקטורה, אלא דבר של אותו הומור, שהוא השניות המוחשת. והרי היא, השניוּת, מורגשת בכל תמונה ותמונה. לכאורה כמעט כל תמונה יש בה יסוד של מתינות, הרגעה, אבל באמת היא מחפה על יסוד של מתיחות, סערה, וציוני־ההתנגשות שבין שני היסודות האלה, שהאמנות החיובית היתה מבליטתם בטרגי הנערץ, מבליטתם האמנות השלילית במגוחך החביב. הוא, הגיחוך, מגלה עד מה ההוַי הסטטי מחפה על הוָיה דינמית, ולאורו מתגלית השלוָה והמתינות של מסכת־חיים המחזיקה כביכול טובה לעצמה כסערת־מתיחות בין גל־חלום ורגב־סברוֹ. ומי שיעמיק ברישומיך יצוד מתוכם – אם להיעזר בדברי ש. שלום – גם הוד האדם “שכבר רכב בסער על גב ענן, ברקו ידע לכבוש”, גם “שאגת המשברים שפה צוו קרוש”.

אפס אם בפרקי הסאטירה שלך נתת לנו פרקי ביקורת על רצונו של האדם, ושעל־כן העפת מעליהם את לעג־התוכחה, הרי עתה, בפרקי ההומור שלך, נתת לנו פרקי בּקרה על יכלתו של האדם ושעל־כן הרחפת מעליהם את שחוק־הפיוס ועל השחוק הזה יוֹדוּך רבים ובכללם גם אני.

[תש"ב]

ודאי שאין צורך במידה יתירה של כוח־ניחוש כדי לדעת, כי נסיוני עתה נועד לו חיוך, שצרורה בו אותה אמירה, שאף שאין בה אלא שתי תיבות בלבד, מעורבות בה גם תמיהה גם תרעומה, הלא היא השאלה כלשון הכתוב: מי שׂמך. ואמנם, הנערך יהויכין סטוצ’בסקי הוא מוסיקאי נחשב להלכה ולמעשה, נודע בנגינתו ובחיבוריו, מהם דברי־הארה כספרו הקטן “מוסיקה יהודית” (תל־אביב, תש"ה), מהם דברי־הסברה כספרו “פולקלור מוסיקלי של יהודי מזרח־אירופה” (שם, תשי"ח), מהם דבר־חקר כספרו הגדול “הכליזמרים, תולדותיהם, אורח־חייהם ויצירותיהם” (ירושלים, תשי"ט), ואליהם מצטרפות אסופותיו, כגון “120 ניגוני חסידים” (תל־אביב, תש"י) ואחרות, כשם שהוא נודע באסכולתו המיוחדת לתלמוד נגינת צ’לו, שהוא כליוֹ והוא עושה בו ברוב אמנות; עודר בשדה המוסיקה היהודית, אם אמנותית אם עממית, ועושה לה נפשות מתוך אמונה, כי היא עשויה להיות מסד למוסיקה מקורית שלנו; מחבר רוב קומפוזיציות ברוב סוגים; ואילו המעריך, עבדכם, אינו בכל אלה. אולם אודה, כי אם הסתירה שבין הנערך והמעריך מצדיקה ואף מחייבת אותו חיוך, הרי מתוך שכבר נתנסיתי בו אני מדמה כי כוחי עמי לעמוד בו. ואימתי נתנסיתי בו, כשבאתי לפני שנים לפתוח תערוכתו של צייר, וראיתי עין־בעין באותו חיוך ממש, אולם מתוך ששיערתיו מראש, ביטחתי את עצמי מפניו במה שהיה לי אח וראש לפתיחה, ראש־עיריה, ואמרתי לנפשי, לפני ששנינו, כמותו כמוני, מומחים מסופקים למלאכת הציור ומחשבתה, הרי מה שהוא, ראש־העיר, מתיר לעצמו, אף אני, אזרח־העיר, מתיר לעצמי, ואמנם פתחתי דברי לאמור: אמת, עוד אינני ראש־עיריה וכבר אינני מבקר־אמנות, אבל הריני כאחד הקהל המתבקש לבוא ולצפות בציורים שלפנינו, וכאחד הקהל אנסה לומר את שעיני רואות. ומה שאמרתי אז במסכת־ציור אפשר ליתן עתה ענין במסכת־מוסיקה, שכאן וכאן הריני מנסה לקיים תפקיד של כמין ראש בית־דין של הדיוטות.

ב

ומשהוריתי, כדרך שהוריתי, היתר הערכה לעצמי, אומַר כי לשאלת מי שׂמך יש לי עתה בכל־זאת קלפים צלחים יותר, ונמצאים טעמי התנצלותי מנומקים יותר. כי הנה מלבד שהתחככתי בחיי לא מעט ליד מלכות־המוסיקה וסביביה, הרי זיקה מפורשת לי ולנערך – כבר נשלם מעגל של שלושים שנות היכרות וידידות שביני ובינו, ובכללן עשרים שנות שכנוּת סמוכה ביותר. ולא עוד אלא השכנוּת הזאת נתקיימה בסביבה, שרחשה רוב אמנות ואמנויות – דיינו אם נזכיר, כי המדובר ברחוב, שקבוע בו מדורם של אנשי “הבימה”, והיא עילה לרוב פגישות וזימונים, כי אם אך יצאת ובא לקראתך מנחם גנסין ואם לא סיפר לך חידוד משמו של סבו ר' זלמן באסין, הרי סיפר לך חידוד משמו של הרבי מסטולין, ואין צריך לומר דברי־מהתלה מחייהם ואָרחם של שחקנים, כגון מעשה זסלבסקי דובר עברית וכדומה, ולרוב היה מסיים שיחו, בקפיצה מפתעת מקלות ראש לכָבדוֹ, מתוך שנאנח על כתבי אחיו, אורי ניסן, שאין להם פורק. ויותר ממנו היה נגלה אברהם ברץ, פניו הנוּגים מחייכים כנגדך ודבריו, שחיתוכם הברור בא מתוך התגברות־תמיד על שרבוב־מעט של עימוס לשונו, ענינם דאגתוֹ, דאגת־תמיד, לחידוש שלשלת־הזהב של הרפורטואר שלנו, ועיניו כאורבות להסכמתך, ואם רעייתו, אינה גובינסקה, העדינה והענוגה על־ידו, הריהו כמרמז, כי אבן־חן יפה לה משבצת־חן כמותה. אך יותר מהם נראה בנימיני, לרוב שני סיפוֹנים מי־סודה בידיו והוא מעמידם לצדדיו ברחוב, כדי להמטיר עליך חידושיו בענינים שלא היית משער התעניינותו בהם, כגון סוד תפילין וכדומה. ויותר מאלה נראה שכנם ממול, אמן־הקריאה של עצמו, זלמן איצי אנוכי בעל “ר' אבא”, מלוא־רצינות בעיניו ומלוא־שובבות על שפתיו. כך הרחוב ויתירה עליה החצר, שהמוסיקה היתה בה כמבול השוטפה מעברים – מזה הסטודיה של גרטרוד קראוז ועלזה שרף ומרתפה מלא רגשת־מזג הדרוכה־תמיד שהגונג מגבירהּ, וכשם שהוא משמש יומם בית־לימוד לרקדניות צעירות (“ששים ריבוא חדא בדרא”) כך הוא משמש בערבים בית־מועד לנגנים וזמרים, ובדיוטה שמעליו מתאמן בהדרכתו של גינסבורג, בנגינת צ’לו, הוא נני ברגמן שסופו צ’ליסטן מחונן בתזמורת שלנו; ובשנים הראשונות נשמעו עוד צלילי־זמרה של אמו, בתו של חזן מפורסם מקיוב; ומתוך החצר היו משתפכים צלילי תרגיליה של פנינה זלצמן, בפסנתרה, וצלילי אימוניו של אחיה נער־החמודות, יאיר, בכינורו; ולא אחת, כשהייתי יושב לעבודתי, ומזה חוזר הצ’ליסטן על צירוף־תווים שלו ומזה חוזרת הפסנתרנית הצעירה על צירוף־תוים שלה, והחזרה עשרות־עשרות פעמים, דומה עלי, כי גם כתיבתי מתרוצצים בה שני הצירופים השונים, וביותר כשנתלוותה לזימון חירות ישראלי, אשר, בעודה ילדה, התאמנה בפסנתר גם היא, ולתוך הערבובת הזאת בוקעים סלסוליה של השכנה ממול, הזמרת לוטי לאַוּפר.

ג

והנה אותה חצר מוסיקלית, היפר־מוסיקלית, נגלתה בה כעין רפידת־דשא מרגעת, ככל שנשמעה, מעבר לנופם של שלושת העצים האדירים והמצילים שבין חצרנו ושכנתה, נגינת הצ’לו של סטוצ’בסקי – בין כשהוא מנגן עצמו, בין כשהוא מלווה זמרתו של אורח נִפלה – כך מרטט עד עתה באזני הדיאפוזון הנרחב של הזמרה שעלתה מחדר־נגינתו, זמרתו של החזן ר' ישראל אלתר, כשם שמהבהב עד עתה לעיני אורו של הבוקר ההוא, כביכול הנגינה והזמרה נאצלו ממנו. וכשם שהייתי שומע מחוץ, הייתי גם שומע בפנים – כשכנים וידידים (דרנו גזוזרה מול גזוזרה) היינו מבקרים זה את זה וחביבות היו המסיבות שנערכו, אם אצלו ואם אצל שכננו אָשר בבלי; וכן אזכור במיוחד את המסיבה עם קלמן (צ’ארל) צוּנזר, בנו של אליקום צוּנזר – זקן מופלג, ששנת השמונים כבר היתה מאחוריו, עמד ושר בנעימה נמרצת ונלהבת משירי אביו; ואחריו שמענו את דויד כוהן, כשהוא בשיא כוח־הסיפור שלו, והוא בעינינו ובאזנינו בחינת “חוזר” ממש, וענין סיפורו ריקוד הדוב, ומה ששמענו מפיו בסיפור השמיענו באחרונה סטוצ’בסקי בכליוֹ, ממפלאות המוסיקה החסידית. או המסיבה לכבודו של ישראל רבינוביץ, עורך “קענעדער אדלער” והוא מטובי המוסיקולוגים שלנו, וסטוצ’בסקי קורא פרק מספר־הזכרונות שלו, והוא ספר מרתק בענינו ועניניו, והוא עמו בכתובים וכל שקרא בו לא ישכח כמה וכמה פרקיו, פרקי חייו ועשייתו של בן ונכד ונין לכליזמרים, כגון הפרק, שבו יתואר כיצד הוא, נער בן־תשע, יורד מעל הרכבת בליפסיה, שבא אליה ללמוד, והכל זר סביבו וידידו האחד כליוֹ הגדול ממנו.

ואם לידידות שבינו ובין כליוֹ דומה שאין לה עדות פיקנטית יותר מאותה החרדה שנלותה למסיבות השונות, הלא היא החרדה שמא יזדמנו שלושה־עשר לשולחן, ומי שלא ראה חרדת רעייתו, הזמרת יוליה, לא ראה חרדה מימיו. והעיקר, שהחרדה התנסתה במעשה שהיה כנראה עוד בשוייצריה – כי אמנם פעם אחת נזדמנו שלושה־עשר, ונמצאה תקנה לאותה צרה: נטלו את הצ’לו, כרכו לו מפית ונתנו לפניו סכין ומזלג והושיבו אותו כביכול אל השולחן והריהו האורח הארבעה־עשר לכל דבר. כשסיפרו אותו מעשה, קצתם צחקו וקצתם חייכו לאמונה התפלה, אבל מי שאינו נוח לבטל במחי־יד או במחי־פה אמונות תפלות, או לפחות משתדל להבין למניעיהם, לא יכול שלא להתפעל מאותה וַדאוּת, כי הצ’לו הוא אישיות. ולטעמי, אותו מעשה מבודח וגרוטסקי הוא העשוי ביותר להעמידנו על חידתו של סטוצ’בסקי – הצ’לו (הוא עצמו מקפיד על הכינוי המפורש והנכון: ויולינצ’לו, שהרי תיבה צ’לו בלבד אין לה משמעות) אינו לו כלי, אינסטרומנט, מנגנון, אלא נפש.

ד

ולא הארכתי באלה כדי לאַמת את הכלל, כי שיקצה בבית־הרב יודעת לפסוק פסק־הלכה, שהרי לא הייתי אלא שכן וידיד, אבל גם שכנות וידידות מלמדות. אולם האמת הכרונולוגית מחייבת לומר שהידידות קדמה לה לשכנות, והיא ידידות, שתחילתה במערכת “דבר”, ששימשתי בו בכמה מדורים, ובכללם גם מדור־הזימונים עם בני העליה החדשה. אזכור אותו יום, שבא ראשונה יואכים סטוצ’בסקי, עֵר ונלהב, מאמין ונמרץ, בא לעשות למוסיקה היהודית בכפל דרכים – הן בדרך תפוצתה בערבי בית־ברנר הידועים, הן בדרך הסברה שבכתב, אם במאמרים אם בקונטרסים, שנתלקטו כדי ספריה קטנה. כממילא נעשיתי שדכן לדבר טוב, שהייתי תורגמנו ולא אגזים אם אומר, כי עשרות־עשרות מאמריו הייתי סרסור בינם ובין לשוננו. והעיקר, שסופה של אותה עזרה טכנית חריגה מתוכה, שכן הוא, שהיה מטפח רעיונות, הגה רעיון, שבו נעשינו שותפים – נתלכדה רביעיה, ובה שנַים מומחים, סטוצ’בסקי ויצחק אֶדל, ושנַים ציויליים, שמשון מלצר ואני, וענינה הפולקלורה המוסיקלית היהודית. פרי הרביעיה הוא הקובץ “זמר עם”, הכולל למעלה משמונים שירי־עם, שמקורם יידיש וניתנו בתרגום עברי, ובלוויית מנגינותיהם, חלוקת עבודתה של הרביעיה היתה באופן, שצמדהּ ראשון בחר את השירים לפי היסוד המוסיקלי שבהם וצמדהּ אחרון בחר את השירים לפי היסוד המִלולי שבהם, וכשהתגלעה מחלוקת היה כל צמד וצמד סובר, כי יסודו עשוי שיכריע, וכמעט תמיד המומחים ניצחו את הציויליים ולא אחת הייתי מעמעם אם צדקם מוחלט, אבל מה אעשה וכוחם היה יפה מכוחנו. כי הנה, למשל, לא רצינו לוַתר על פזמונו הנודע של מ. מ. ורשבסקי “אויפן פריפיטשיק ברענט אַ פייערל”, באה בדיקת המוסיקה והעמידה מנגינתה כולה שאולה ונצטרפנו בלב קשה לשמיטתו של השיר. יפים היו זימונינו, יפים ומיַגעים – הפסנתר בוחן וחוזר ובוחן, ונגיניוּת השיר היא המכרעת על אישור התרגום, ולא אחת נדרש טיוב וממה שהוא דומה אחר טיוב ושיפור אחר שיפור, כדי להימלט מצרימה ומדוֹמה לצרימה, כגון שכנות צפופה מדי של אותיות שורקות, וכדומה. כשראיתי את צמד המוסיקאים בעבודתם דומה היה עלי, כי מה שעשה העם בשיר־העם – כלומר, בשיר שתחילתו שיר יחיד והעם עושה בו כבתוך שלו על דרך סיגולו למזג כולל יותר, סיגול המחייב פישוט ושיבוח כאחת, עשו שותפינו עתה בכוונת מכוון.

וכאן אתי המקום לומר, כי ברישומו של סטוצ’בסקי נתלבתה בי התעניינות פעילה בפולקלורה העממית המוסיקלית – הוא שעוררני להיות ראש־מדברים על שיר־העם בכינוס הראשון של השיר הארץ־ישראל, שנתכנס בפתח־תקוה, ולפרסם את הרצאתי ברבים. ואף זאת, ספק אם הייתי נוטל לעצמי כהדיוט לעסוק בתולדות־חייו של הכליזמר הגאוני, יחיאל מיכל, המכונה יוסף מיכאל גוזיקוב, שעלה, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, לפרסום מופלג בבירות אירופה, ונגינתו כל עצמה בלא ידיעת תוים וכל עיקרה בכלי שהוא עצמו התקינו. אמת, דווקא שני מומנטים אלה הכריעו על עיסוקי בו כדי חיבור של ביוגרפיה שלו, שהצילה אותו מן השיכחה (לאחר שנתפרסם ספרי “המנגן המופלא”, נקרא על שמו רחוב בתל־אביב), שהרי בשל שני המומנטים האלה נראה בעיני כמופת כפול – גם מופת לזיקה אבסולוטית למוסיקה, גם מופת לפריצה של יהודי בן־מזרחה־של־אירופה לתוך־תוכה. כמה אני מיצר, שאין לי ידידות, כידידותי עם סטוצ’בסקי, גם עם אמן־ציור גם עם אמן־שחמט, והייתי מתאזר להשלים ולפרסם שתי מונוגרפיות אחרות, שחָמרן עמי בכתובים, האחת על משה דויד (מאוריצי) גוטליב והאחרת על ויליאם שטייניץ, הנראים לי גם הם, מצד מה, מופתים כאלה.

ה

ואף כי לא זכיתי, בתחום המוסיקה, למעלת שיקצה בבית־הרב היודעת לפסוק פסק־הלכה, הריני מתיר לעצמי לפסוק שבח לספרו של סטוצ’בסקי על הכליזמרים, שהרי הופעה כשל גוזיקוב היא בו כסוגיה אחת במסכת גדולה וכוללת. כנקודה חוזרת בספר היא ההדגשה כי הם, הכליזמרים, נתנו שמחה בלב העם בשפלותו ודיכויו, זרעו אור־צלילים באפלת־החיים. הלכך בא הספר לא בלבד משום הערכת סגולה וסגולות ולשמה, אלא משום החזקת טובה ולשמה. כבר הזכרנו כמה וכמה חיבורים שלו לתולדות המוסיקה היהודית, שהוא אחד מנציגיה ולוחמיה, אבל שני ספרי־היסוד שלו הם הספר על הכליזמרים, שענינו תולדות מעמד שלם שנטל עליו לשמח את העם בכוח־הנגינה, וספר תולדותיו, תולדות משפחת כליזמרים ושלו, צאצאה, בתוכה. כשם שזכינו לברך על ספרוֹ אחד כן נזכה לברך על ספרוֹ אחר.

[ניסן תשכ"ג]