רקע
דב סדן
גלויה לבעל הגלויות – אל אריה נבון ועליו

בבוא לפנַי, יקירי, קבצך החדש, הוצאתי את קבצך הישן, כי אמרתי אסורה אל הדפים ההם ואראה מה בין האח הגדול והאח הקטן (“גלויות מן העמק”, ת־אביב, תש"ב) והנה ראיתי, שאף כי קו־ההתפתחות, והוא קו־עליה ברור, אחד, הרי שני הספרים שתי תחנות שונות בו. הראשון על ריבוי נושאיו – ביחוד הקאריקטורה המוסרית, הסוציאלית והמדינית – עיקרו בסאטירה, האחרון על אחדות נושאו – נוף אחד וסוג אדם בו – עיקרו בהומור. אולם עם כל השוני הזה בין ספרך הגדול והבכור ובין ספרך הקטן והצעיר, ספרים אחים הם ודיה הצצה מועטה ב“שחור על־גבי לבן”, כדי להראותנו קו החיבור ל“גלויות מן העמק”. בראותנו שם, למשל, את פרקי־הרישום על פועלי נמל תל־אביב אנו רואים קו־חיבור בולט למדי. אולם האמת היא, כי רצועת־המעבר מתחום־הסאטירה לתחום־ההומור היא שם רחבה יותר, מכפי הנראה בהשקפה ראשונה. הלא ברצועת־מעבר זו כלולה הגאלריה של דיוקנאותיך – סופרים ועסקנים, אמנים וחכמים, אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה – שבהן הראית אותה דרך־ציור שלכאורה אינה אלא מפליגה, עד כדי גיחוך, את הצדדים המגולים שבפיסיוגנומיה ובאמת היא מפליגה, בדרך זו דווקא, לצדדים המכוסים שבפסיכוגנומיה. הישג זה, המיוחד לדרך ציור זה, לקאריקטורה, נבלע במקום שאתה מצייר את הדיוקן במסגרת של אידיאה, כוונה, מגמה שאין פרצופו מחייבה, והוא בולט במקום שאתה מצייר את הדיוקן כשהוא בעצמו ממַצה את תכנו ומסגרתו כאחת. ודרך ציור זה, המפגיש את הדיוקן לא עם סיטואציה יחסאית אלא כביכול עם המהות ההחלטית שלו, ודאי שהוא יונק מתחומו של ההומור.


ב    🔗

אך אפשר שתדרוש ממני, כי עד שאני מגלגל בצמד־המלים, סאטירה והומור, שכבר נפלו בו פירושים הרבה, אומַר הגדרתם. אם כך, תרשני להביא דרך הפירוש הנראה בעיני ביותר. תולה אני בעצמי בזה באילן גדול – הוא פרידריך הבּל, שכל מקום שאנו שומעים דבריו ראוי שנעשה אזנינו כאפרכסאות. ואם אביא דבריו בזה, אביאם מטעם כפול – משום ערכם כשלעצמו, ומשום שהוא אמרם בדבּרוֹ על יהודים. הלא ידעת, כי רבים כן רבים, שבאו לדרוש באָפיֵנו, ראו לבדוק בנו לאור הצמד הזה. וכן ידעת, כי פסק־הדין שיצא מלפניהם, ונעשה ממש כמושכל ראשון, הוא, כי אנו, היהודים, מחוננים יפה־יפה בחוש־הסאטירה, אך אין אנו מחוננים כל־כך בחוש־ההומור. ואף ידעת, כי גם הגדירו הגדר היטב את סוג־הסאטירה שבנו – דרך הבדיחה החריפה, העוקצת, הצורבת. וידועים המשלים לכך – ראשונים אמרו: בֶּרנה והיינה, אחרונים הוסיפו עליהם: קארל קראוס וכדומה. והנה שאלה היא, האומנם כהגדרתם כן אנו. ודומה, כי התשובה הנכונה לכך ניתנה בדברי הבּל על מ. ג. סַפיר: לא מקרה הוא כי דווקא הסופרים היהודים בזמן החדש יותר היו בעלי־חידוד מופלגים וכפי שאנו למדים מן התנ"ך אין לראות מקורו בארץ־ישראל. אך במי שאנוס היה – יסביר – תמיד להלך, בכפיפה ושפיפה, במי שאנוס היה תמיד לצמצם ראשו בין כתפיו ולא הותר אלא מצמוץ־עינים בלבד, לא ייפלא כי הקוים הטהורים, העגולים של היקום מתעקמים מאליהם כמין זיגזאג חד־קצוות. אולם עם האֶמַנציפציה של היהודים תיכחד התכונה הזאת, כי היא, האֶמַנציפציה – יסיים המשורר – תועיל ליהודים מכל הבחינות, אך תזיק את הבדיחה שלהם. ודאי אנו כיום יודעים, כי לא האֶמנציפציה אלא האַוּטוֹאֶמנציפציה היא הצילתנו מאותה דרך־חיים, אך נראה, כי כל מה שאַוּטוֹאֶמנציפציה זו מוסיפה והולכת, כן מתעלמת והולכת אותה דרך סאטירה מיוחדה, הבדיחה היהודית. ועוד זאת: הרי לא מקרה הוא כי דרך זו, דרך האירוניה הזאת, על צרבת־החומצה שבה, נתגלמה במי שיצא מתוכנו וביקש לבוא בתוך אחרים. כי אכן אם נבדוק בספרותנו, לא בלבד הקדומה שלידתה בארצנו, אלא גם המאוחרת שלידתה בגיטאות, כמעט שלא נמצא אחיזה לגודש כזה של סאטירה מיוחדת זאת.

ובענין ההומור ילמדנו הבּל בדברו על היינה. והוא מדבר על סוג מיוחד של הומור – ההומור הלירי, ההומור לאמִתו – יאמר – הוא דוּאַליזם מוחש: הוא לא בא לצייר את הקאריקטורה של האידיאל או את צלוֹ, אלא את האידיאל עצמו בהיאבקותו, היאבקות־שוא, על עיצוב־עצמו, אולם אם האמנות החיובית מבקשת לעבור בטיסה על־פני תהום, המבדילה בין הממשי והאפשרי, בא ההומור, כאמנות שלילית, ומשליך את עצמו לתוך תהום זאת ויש בזה מן היאוש אולם אין בזה מן הנחמה שבטרגיקה המזעזעת ביותר.


ג    🔗

ולא הארכתי בדברי המשורר אלא כדי לראות לאורם את שני ספריך, את האחד – שנתת לנו מכבר, שבו בולטת הסאטירה, שביקשה לפטור עצמה ואף פטרה עצמה מסכנה כפולה, גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד בציור, מעשה אחרים – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספרו הנודע של פוכס על היהודים בקאריקטורה – גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד במלה, מעשה עצמנו – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספריהם של בעלי שנאה עצמית, שאתה מוצאם לא בלבד בין אלה שעזבו את ביתנו אלא גם בין אלה שנשארו בו ומשום שידעת לפטור עצמך מסכנה כפולה זאת – ואפשר אתה פטור ממנה מלכתחילה, בין מטבע־ברייתך ובין מטבע־גידולך – ופתחת ברישומיך שער־הסאטירה, שניתקה לחלוטין ממסורת הראִיה של פרצופנו בעיניהם של משעבדי אבותינו ובעיניהם של אבותינו המשועבדים, נפתח לפניך שער־ההומור, אודה לפניך, כי עוד בדפדפי ב“שחור על־גבי לבן” ביקשתי בין תמונות ההוַי של העיר, ביחוד העיר שלנו, רישום גדול יותר של ההומור, מכפי שמצאתיו. ודאי שמחתי על שהראית כמה וכמה צדדים של ההוַי, ביחוד אלה הפרוזים לביקורת סוציאלית, ופעמים הרבה היה בציור כזה יתר ביטוי של תוכחה, זעם, התמרמרות, מאשר ברוב נאומים ומאמרים. אך גם הצטערתי, כי לא הטית את החרט לסמטות, שמאחורי הרחובות הסואנים, אלו הסמטות המאוכלסות בני עמך, ישרים וטובים, מקיימים הוָיה ומטפחים הוַי, ודרכם ומנהגותיהם ראויים שהמספר יעשם ענין לדברו והצייר לחרטו, וביחוד ההומוריסטים שבהם. במסה היפה, שהקדים יעקב פיכמן ל“שחור על־גבי לבן”, הוא רואה בדרכה של הקאריקטורה לאור קוי־הקבלה גדולים – הוא מזכיר את דומיה, את גרוס. אבל אני, יקירי, חסרתי קו־הקבלה אחד, לא גדול כל־כך אך קרוב לי יותר – חסרתי את צילֶה. ודאי, אילולא מידת אהבה שבך לא היית יכול לצייר פרקי־הוַי כמו, למשל, ענין הילד מוכר השרוכים בתל־אביב או ענין השחקנים היהודים בפאריס, אך הייתי רוצה לראות מידת אהבה זו במלוא כוחה והיא נתגלתה עתה בפרקי ההוַי של העמק. ודאי תעודת־העמק – סמל ועובדה של קיום היסוד ויסוד־הקיום, ותכונות ההוַי שלו – ביחוד במומנטים שמתגלים בו שהייה, קבע, יציבות, הם שסייעוך לגלות אהבתך זו, שהעלתה עתה פרקי־הומור אלו. והעמק כבר ביקשו להראותו רבים ושונים – התייר המפליג בדבר־התפעלות, הנואם המלהיב בדבר פתוס, המרצה המעורר בדבר בירור, הסטטיסטיקן המעודד בדבר חישוב, המסַפר המסייע בדבר תיאור, וכולם דבריהם כמעט אורות בלבד ־ פרט למסַפר העושה בניתוח נפשות המראה לא מעט צללים – אך סימפוניה זו חסרה נעימת ההומוריסט, שכוחו להרגיש אותנו לא על הקאריקטורה של האידיאל או צלוֹ אלא על האידיאל עצמו בהיאבקותו על עיצוב עצמו. והנה בגלויותיך עתה מנית חסרון זה – ואף כי אחזת בכלי הקאריקטורה לא נתת לנו דבר של קאריקטורה, אלא דבר של אותו הומור, שהוא השניות המוחשת. והרי היא, השניוּת, מורגשת בכל תמונה ותמונה. לכאורה כמעט כל תמונה יש בה יסוד של מתינות, הרגעה, אבל באמת היא מחפה על יסוד של מתיחות, סערה, וציוני־ההתנגשות שבין שני היסודות האלה, שהאמנות החיובית היתה מבליטתם בטרגי הנערץ, מבליטתם האמנות השלילית במגוחך החביב. הוא, הגיחוך, מגלה עד מה ההוַי הסטטי מחפה על הוָיה דינמית, ולאורו מתגלית השלוָה והמתינות של מסכת־חיים המחזיקה כביכול טובה לעצמה כסערת־מתיחות בין גל־חלום ורגב־סברוֹ. ומי שיעמיק ברישומיך יצוד מתוכם – אם להיעזר בדברי ש. שלום – גם הוד האדם “שכבר רכב בסער על גב ענן, ברקו ידע לכבוש”, גם “שאגת המשברים שפה צוו קרוש”.

אפס אם בפרקי הסאטירה שלך נתת לנו פרקי ביקורת על רצונו של האדם, ושעל־כן העפת מעליהם את לעג־התוכחה, הרי עתה, בפרקי ההומור שלך, נתת לנו פרקי בּקרה על יכלתו של האדם ושעל־כן הרחפת מעליהם את שחוק־הפיוס ועל השחוק הזה יוֹדוּך רבים ובכללם גם אני.

[תש"ב]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!