א

בכרך, המובא בזה לרשות־הרבים, ראיתי לכנס, בשנים־עשר מדורים – מסות, מאמרים, רשימות, ציונים, שהצד השווה שבהם הוא ניסוי לדון ולהעריך טיבם ודרכם של אישים שונים – משוררים ומספרים, מבקרים ומתרגמים, פובליציסטים ועתונאים, הוגים וחוקרים, ראשי ציבור וקברניטים, אמני צליל וצבע, והם מתוספים על ניסויי הדומים בספרי הקודמים, שיצאו לאור. כל הפרקים, המכונסים פה, כבר ראו אור־הדפוס, אך רובם היו זרויים על פני דוכנים שונים, עתונים, כתבי־עת, קבצים; וקצתם באו כמבואי ספר וספר.

האישים הנידונים מניינם ארבעים ושמונה, רובם ככולם מסופרי העברים, והם אנשים אחים שזכיתי להכירם ולהתרועע עמהם, והוא קו המבליח, ואקוה כי לטובה, מתוך שיטי דברי ומובלע בנעימתם. אפס בשלושת פרקי הסיום ידובר בשני סופרים מבני עמנו שהיו כותבי לעז, ועל שלישי, שלא מבני עמנו אשר לבו אליהם, והסיום הוא כמין רמיזה לחיבורי, העתיד שיתפרסם, ושמו מגלה עניינו: ובגויים ההם.

ב

ולתכניתו של הכרך עלי להעיר על צד של שמיטה וצד של תוספת וצד של חזרה. לענין השמיטה – העדרתי ממנו מה שפירסמתי לפיזורין על ח.נ. ביאליק ועל ש"י עגנון, ושלא בא עדיין על כינוסו, והטעם שמסותי ומאמרי עליהם יבואו בספרים מיוחדים. ולענין התוספת – כמה וכמה מנושאי הכרך שלפנינו כבר כתבתי בהם ועליהם קודם ועתה באתי להשלים, אם דרך ההמשך אם דרך החידוש. ולתועלת הקורא אעיר עתה על הספרים, הכוללים דברי הקודמים על האישים ההם: בספרי “בין דין לחשבון” (הוצאת “דביר”, תשכ"ג) – על ש. טשרניחובסקי (עמ' 14–34); יעקב פיכמן (עמ' 41–44); אברהם שלונסקי (עמ' 90–95); נתן אלתרמן (עמ' 124–130); י.ח. ברנר (עמ' 137–154); ג. שופמן (עמ' 155–162); חיים הזז (עמ' 234–254); יעקב שטיינברג (עמ' 321–324); גרשם שלום (עמ' 335–341); בספרי “אבני גדר” (“מסדה” ואגודת הסופרים, תש"ל) – על י.ח. ברנר (עמ' 74–80); יהודה יערי (עמ' 101–114); ג. קרסל (עמ' 124–134); מנדל זינגר (עמ' 74–90); שלמה צמח (עמ' 101–104). לענין החזרה – שני מאמרים (על דוד כהן ואריה נבון) שכבר כונסו קודם בספר (“אבני בוחן”), אך מחמת נדירותו נדפסו גם עתה.

ג

הכרך הזה, כרך האישים, הוא אח בכור לשני כרכים שייצאו בעקביו, כרך העניינים וכרך השעשועים, ועל הופעתם, בצוק עתים זה, אני מחזיק טובה לתומכי פעלי, מהם מוסדות (משרד החינוך והתרבות, ההנהלה הציונית, קרן תל־אביב לספרות ולאמנות), מהם יחידים (ובראשם אחי ורעי ישעיהו אברך, ישראל כהן ושמעון מלצר), שעמדו לה להוצאת “עם עובד” ליטול עליה את המשאוי הזה; ולאשר טיפלו משמה לשמו של ספרי, וביחוד לידידי אברהם יבין, שהפקיח עליו עינו, אומר חן חן.

ד. ס.

ירושלים, סיון תשל"ז

כרך האישים: I

מאת

דב סדן

---

שרשי שירה – על שאול טשרניחובסקי

מאת

דב סדן

מאמר א: חלוקה משולשת

אפשר הרגשה מוטעית היא, אבל היא פשטה והלכה גם בימי־חייו של שאול טשרניחובסקי, וביותר לאחריהם: הביקורת לא יצאה ידי חובתה, חובת העיון המספיק והחקר הממַצה, כלפי שירתו. הרגשה זו נותנת, כי כמה וכמה מבקרים בודקים וחוזרים ובודקים את עצמם, אומנם תשומת־דעתם לשירה הזאת יש בה כדי להצדיק או לפסול את הקטגוריה הגלויה או הנסתרת, הכלולה בהרגשה הזאת. ומבּשׂרי חזיתי – כמה וכמה פעמים, וביחוד בסביבי יום־פטירתו של המשורר, פקדתני כרוח־הבדיקה הזאת, בדיקת־עצמי, וממנה יתד לניסויי לחזור על השירה ההיא ולעיין בה, וככל שדומה עלי משום־מה, כי העליתי דבר־של־ממש או קירובו, הריני מפרסמו ברבים.

ב

ידעתי כן ידעתי, כי היתה זו לי תעודת־עניוּת, אילו התעניינותי בספרותנו לא נכללה בה, במבורר ובמודגש, פרשת טשרניחובסקי, והיא אמנם כלולה בה, ודרכה. בשני אָפני הטיפול, שאני נוהג בהם מנהג של תחומים נפרדים, תחום תחום כתכונתו. האופן האחד הוא דרך המסה והאופן האחר הוא דרך החקר. לענין המסה – הרי מי ששעתו פנויה, יכול למצוא חצי מנין מאמרי, שכינסתים בספרי “בין דין לחשבון”; ולענין החקר – הרי מי ששעתו בטלה, יכול לפשפשם וללקטם מעל־פני דוכנים שונים. אבל אם אוכל להתברך על שאין בידי תעודת־עניוּת, לא אוכל להתברך, שיש בידי תעודת־עשירות – הראשון במאמרי על טשרניחובסקי נדפס לפני שלושים ושבע שנים, והאחרון שבהם נדפס לפני כשש־עשרה שנים. ואף שבינתים הגיתי וחזרתי והגיתי במשורר ובשירתו, הרי לא די שלא העליתי את הגיגי על הכתב, אף לא הגיתים בעל־פה, שכן שירת טשרניחובסקי לא נכללה במחזורי הוראתי, שהיתה אומנותי, שאני כבר לאחר סיומה.

ואין אני יכול ואף איני רשאי להכריע, אם אמנם הטלתי, במאמרי ובמחקרי, חידוש בהערכת שירתו של טשרניחובסקי, וביחוד במאמרי “בלב הערבה”, שנדפס לפני כשלושים וארבע שנים, לכבוד יובלו הששים, אבל אם יש בו חידוש־מה, הרי היא כמדומה, מבחינת ההבדלה, שניסיתי, אם לא אטעה, בראשונה להעמידה על חוּדה – היא ההבדלה בין שרשי־הצמיחה של שני סוגי שירתו השונים, שקראתים, לשם נוחיות, שירת התוכחה ושירת האידיליה; לאמור: שרשי השירה הראשונים קרקעם קלושה, ושכבתה, שכבת הביוגרפיה הרעיונית, רדודה ומאוחרת; ואילו שרשי השירה האחרונה קרקעם מחוסמה ושכבתה, שכבת הביוגרפיה החוָייתית, עמוקה ומוקדמת; וכשוני־הערך של קרקע הגידול הוא שוני־הערך של עצם הגידול ופריו, ושוני־הערך נותן, כי שירת־התוכחה קרובה יותר למחוזו של העראי והחולף, ושירת־האידיליה קרובה יותר למחוזו של הקבע והקיים, והמבקר והחוקר חייבים לזכור ולהזכיר, כי כשם שהעולם על הרוב ועל הטוב הוא נידון, כך אף דבר־השיר, המבקש להיות תמציתו של עולם, על הרוב והטוב הוא נידון.

ג

ואם היתה בהם, בדברי, תוספת־חידוש, הרי היא לא כל־כך בקביעת הסתירה שבין ראייתו של המשור את העם בכלל ובין ראִייתו את העם על יחידיו ולפי־יחידיו, שהראִיה הראשונה מעמידה את העם כולו כצרור של מומים ופגמים, ושעל־כן יורד עליו מקל־חובלים, ואילו הראִיה האחרונה מעלה כל יחיד ויחיד כנזר של שלמוּת ומתום, ושעל־כן נוחת עליהם מקל־נועם. תוספת החידוש היא, כמדומה, כי העם על כללו הוא לו למשורר כמערכה מופשטת, כפי שעיצבתו לו האידיאולוגיה על משאלותיה, קצתן טבועות ורובן קנויות; ואילו העם על יחידיו הוא לו למשורר כמערכה מוחשית, כפי שראה אותה וחי אותה. בדיבור אחר: העם שבשירי־התוכחה הוא קונסטרוקציה, ואילו העם שבשירי־האידיליה הוא רקונסטרוקציה; או נאמר: עם־ישראל הוא כמין בדוּת, בעוד ר' ישראל היא ממשות. ושעל־כן הבא להקשות: היכא תמצי, יער שכולו בתכלית הקלקול, ואילו אילנותיו כולם, אילן אילן לעצמו, בתכלית התיקון, קושיָתו קושיה, וכך תירוצה: את היער ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה הרעיונית, האידיאולוגית, שאינה אלא קליפתם העליונה של המשורר ושירתו; ואילו את האילנות, אילן אילן לעצמו, ראתה כפי שראתה והראתה כפי שהראתה הביוגרפיה החוָייתית, האותנטית, שהיא תוכם ותוך־תוכם של המשורר ושירתו.

ד

אבל אם דברים אלה, שניסחתים עתה בלשון קצר, היה בהם חידוש־מה בשעתם, חובה לי שאומר, כי הוא, אמנם, נתגלה לי מגופם של דברי־השירה שבדפוס, אך סיוע לכך היה לי גופם של דברי המשורר שבעל־פה. ומעשה שהיה כך היה: בפרוס יובל־הששים לטשרניחובסקי אמרתי, כעורכו של מוסף “דבר”, להכין גליון־חג נאות, אך היתה מבוכת־מה בענין תאריך יובלו, שדקדוקו של יום־הולדתו היה שנוי במחלוקת, שלא תאריך אחד היה לפנינו, אלא שני תאריכים היו לפנינו, אחד מוקדם יותר בלוח־הימים ואחד מאוחר יותר בו; ועד שאני פנה כה וכה ונפלה הברה, כי התאריך המוקדם הוא־הוא הנכון, והוא היה ממש מאחר כתלנו. ולפי שלא נשתיירו אלא ימים מועטים, מיהרתי להתקין שלד של גליון־יובל, ונסדרו קצת מאמרים – בהם מאמר ישן שחידושו יפה, מאמרו של י.ח. ברנר; בהם מאמר חדש, שחידושו יפה גם הוא, וכתבוֹ רגע כמימריה, אברהם רגלסון; ויצאנו, אפרים ברוידא ואני, לבקר את טשרניחובסקי, כדי לשמוע מפיו, האם עלינו להקדים או לאחר. אך בבואנו, לעת ערב, לפני מעונו מצאנוהו סגור ומסוגר ואפל; ישבנו, איפוא, תחילה על המפתן והמתנו, אולם משיצאה שעה גדולה אמרנו: אפשר הוא במסיבת־רֵעים והפלגנו, כהשערתנו, זה בכה וזה בכה, ולא עלתה בידינו; והתשובה ניתנה אך למחרת, כשהשעה דחוקה הרבה, כי יום הששי, יום הופעת המוסף, קרב ובא. ותשובת המשורר היתה ברוח בדוחה, שכן אמר, כי יום־הולדתו אמנם דיוקו תלוי ברפיון, אך דומה עליו, כי הוא בחנוכה, וביותר שידידו־כנפשו, יוסף קלוזנר, סובר כן, והרי הוא, כהיסטוריון, חייב לדעת זאת יותר ממנו, המשורר המותר בליצנציה פואֶטיקה. ואפשר– אמר המשורר כולו חיוך של משובה – הדין עמו עם ידידו אוהבו ואהובו, כשהוא פוסק ואומר: לך יאה להיוָלד בחנוכה.

אכן, הדברים נאמרו אמירה של הלצה, אך כדרכה של הלצה, אף זו צדה הגלוי קלות־ראש וצדה הסמוי כובד־ראש; שהרי מתוכה אנו למדים, כי כשם שהיה לו תאריך־לידה כמצוי, כך היה לו תאריך־לידה כרצוי, ולעניננו ניתן להרחיב: כשם שהיתה לו ביוגרפיה מצויה, כך היתה לו ביוגרפיה רצויה, ראשונה כהוָייתו וממשותה, והוא עיקר ומוליד את העיקר; אחרונה כמשאלתו ובדותה, והיא טפלה־לעיקר ומולידה את הטפלה־לעיקר. הלכך נאמר: אפילו אם משורר היא בטפלה שלו משורר של דור, הרי הוא בעיקר שבו משורר־הדורות, והעיקר של טשרניחובסקי הוא באידיליות וגוּלת־הכותרת “חתונתה של אלקה”; בבלדות וגוּלת־הכותרת “שלוש אתונות”; בשירה האֶפית וגוּלת־הכותרת “עמא דדהבא”, ובין גוּלת־כותרת וגוּלת־כותרת שפעת־חמדה של דמיון ופיוט.

ה

ואם ניתן להוסיף מה על התוספת, הריהי קביעת חלוקה משולשת של שירתו, שכן על שירת הביוגרפיה הרעיונית ועל שירת הביוגרפיה החוָייתית נוספת שירת הביוגרפיה הרוחנית, והיא שונה במכריע משירתו האידיאולוגית, ודיה קריאה של “אני משלי אין כלום”, “אדם אינו אלא”, ואחרון־אחרון ממש “כוכבי שמים רחוקים”, כדי לעמוד על כך.

[ט' תשרי תשל"א]

מאמר ב: ערב חג זיקנתו

נחזיר את עצמנו למה שסיפרתי במאמר הקודם – דהיינו, על ביקורי אצל המשורר לענין בירור דיוקו של יום־הולדתו, ועתה אמשיך לאמור: ובכן, היתה רוָחה. גנזתי רובו של הגליון, שהוכן בחטיפה, והתקנתי גליון מחושב ומכופל. מי שיבדוק ימצא, כי נתקיימה בחינת רצונו של משורר כבודו, שכן תאריכו של הגליון, א' טבת, מעיד כי נמשכתי לענין חנוכה, מה שסותר בפירוש את תאריכי הלקסיקאות, הקובעים לידתו לא בחָדשה של הגאולה, אלא בחָדשו של האבל, הוא חודש אב. וכשהכינותי את רוב הגליון, ביקשתי להדר את שערוֹ, ומה הידור נאה מדברי המשורר עצמו. הלכתי, איפוא, לבקשו, כי יכבדנו בדבר־שירה משלו, וייטיב עמנו, אם יכבדנו בדבר־שירה, שלא ראה עדיין אור הדפוס, ואם יאמר להגדיל חסדו – יהא שיעורו, לפחות, כדי שיעור עמוד־השער כולו. נתן בי המשורר עיניו הטובות, ושאל: וצילומים (ואולי אמר: פוטוגרפיות) אתה נותן; אמרתי: הן, וכמעט כדי מִניָן שאברהם שבדרון (שרון) פתח לפנַי את אוצרו הטוב, ונטלתי מן המרובה והמגוּון. הוסיף ושאל: וצילומי במדים יש לך; אמרתי, הן: כסטודנט, כקאדט, כרופא־קצין. למראה נהרת פניו השמחות הירהרתי, מה ראה לכתוב דרך מִשאָלה: נא השיבו לי ילדותי, והרי היא, ילדותו, עודה בו ועמו, וכל מסות החיים, וביותר בדידותו, שנשבה מכל פינות החדר, ושהלמתו כותרת השיר, שעתיד היה ליכתב בעוד כשנתיִם ומעלה: אני משלי אין לי כלום, לא גרעו כל־מאומה מגרעינה החי של הילדוּת, שנשתמרה בו, באופן שמצחו הקמוט לא העיב על עיניו הנוהרות. בינתים התדפק מי על הפתח ומשנפתח כמניה־וביה, נראה צרצור־נצרים גדול, כמהלך על גבו של תימני כפוף, ומאחוריו צועד, כמין תורן, איש־שׂיבה שהייתי רואה אותו מחכה לילדתו הקטנה, שלמדה מחול באולפנה של גרטרוד קראוס, והוא עתה כמהלך על סביביו באס עבה של דיבור רוסי: מאקרמַן, ידידי, מאקרמן, ידידי. המשורר קם בצהלה, התנשק עם האורח, ומתוך שטף־דיבורם הבנתי, כי אותו צרצור גדול מַתת־יין הוא, תשורה למשורר ליום־הולדתו. שטף־דיבורם, שגבר והלך, ושענינוֹ היה זכרונותיהם, ביחוד מברלין, העדיר את מציאותי, עד שהמשורר התעורר עלי לאמור: רואה אתה, גוספודין זה, שלא קרא שורה אחת משלי, יודע כי אין ברכה אלא על היין, מה שאין כן כל הגוספודינים הנשבעים, כי אינם משכימים ואינם מעריבים בלא לשון עברית ובלא שירה עברית, ואפילו לא בירכוני על המים.

ב

אמר וחזר לשיחתו עם האורח, עד שהוא פרש, ונזכר המשורר, לשם מה באתי, אמר: המתן, אביא לך. נכנס לחדר הסמוך, שסגרוֹ בעדו, והשתהה שם הרבה. תחילה סבור הייתי, כי הוא משוקע בכתבי־ידו ומעמעם מה יבחר בהם, לסוף חששתי, שמא נשכח ממנו כל הענין, ויש לו פתח־יציאה אחר. עודי תלוי בין סברה וחשש, והנה נפתחה הדלת והמשורר, חלוקו הלבן כאילו כפתוריו נעלמו, שכן הפוך היה, ועל לובן בדוֹ מאפיל צלב גדול, שזרועותיו כדמות חבצלות, ומתחתיו מתנענע גליון מרובע וכתוב, והוא, המשורר¹ עצמו, מנענע ידיו ומפזם, משל כוהן עורך תפילתו. עמדתי, ספק בדוּח ספק תמֵהַ. והוא ניצב לפנַי והסבירני כי הצלב הזה הוא האות, שממשלת פינלנד כיבדתו על שום תרגום קאלואלה, ואילו הכתב הזה הוא מכתבו של הרב עוזיאל ונאמר בו, כי בדק בו באותו אות־כבוד ומצא צורתו כצורת ארבעה משולשים הדוקים, ומותר להתקשט בו. אמר וחזר לפיזומו, ישב לשולחנו, פשט ידו לאחוריו ומכיס חלוקו ההפוך הוציא צרור – הוא־הוא השיר הנחמד, קטע מפואֶמה, שלא נתפרסמה קודם, ובו פתחתי את הגליון ההוא.

כשיצאתי מלפניו שמח וטוב־לב, עיכבני בפתח, אמר: ובדוק בטובך את ה“פתח”ים וה“קמצ”ים, עבודה זו אני מניח להם לעורכים, שלא יקבלו משכורת־חינם.

ג

מה היה באמת בינו לבין עורכיו, הוא ענין, ששמעתי קצת סעיפיו. בבואי לפניו אחרי יומַיִם ובהביאי לפניו את עלי־ההגהה, אך זה פרק לגופו.

[י“ד תשרי תשל”ו]

---

בין מזג לשירה – על יעקב פיכמן

מאת

דב סדן

לא אעלים, כי קישור שמי בשמו של יעקב פיכמן, כדרך שזכיתי לו כפליִם – הן כשופטו והן כנשפטו של הפרס שנקבע לזכרו – עשוי היה לנטוע בי הרגשה של למעלה משמינית שבשמינית, וכדי להימלט מאיסורה, פישפשתי אחרי דבר שיש בו צד־מה להצדיקה, ותהי ראשית הרהורי לאמור: הרי שורת־הדין נותנת, כי בדיוני פרס יהא מי ששמו נקרא עליו בחינת מופת לנידוניו, ולעניננו הרי יעקב פיכמן הוא כמופת כפול – הן במזל של שירה והן במזל של ביקורת. הלכך נמצאים דייני הפרס מכַוונים ביותר לאותו מופת, ככל שבחירתם והכרעתם חלה במי שמזלו כפול גם הוא; אבל לפי שלא בכל שנה מתרחש נס־הכפל, הרי המוצא הנאה הוא כפי שנמצא השתא בבחירת זוג, שבן־צמדו אחד הוא בשירה ובן־צמדו אחר הוא בביקורת, באופן ששניהם משלימים כביכול בבואה־דבבואה של דיוקן־המופת. והיא הפעם חלוקה נאה מחלוקת הלשונות; כי אף שחלוקת הלשונות היא מגופה של תקנת הפרס, הרי הירש אושרוביץ לכשירצה הוא איש עברי, ועבדכם כשירצה הוא איש יהודי, ונמצאת הפעם לא חלוקת־הלשונות אלא חלוקת־התחומים עיקר.

ב

ובבואי לומר מה על דיוקן־המופת שהיה, ככל הנכון, לעיני השופטים בשיפוטם, הוא יעקב פיכמן, לא אדבר תחילה על פעלוֹ, בשירה ובביקורת ובעריכה ובחינוך, שהוא עומד ויעמוד בערכו וחינוֹ, ואף ירבו מעריכיו ומחונניו, וכן לא אדבר תחילה על העושה ודרך השתקפותו בעשייתו, אלא קודם־כל על האיש הנושם ורואה, היָגע ונח, האיש החי וקיים, כפי שהכרתיו מקרוב, בהתהלכי עמו במשך שנים רבות, וזכר קירבתו החמה והמאירה על זימוניה, הם מנכסי־היקר של אוצר זכרונותי.

ראשית הפגישה־לא־פגישה היתה כשנתיִם קודם שהייתי בר־מצוה, בשעה שלא זו בלבד שלא הייתי מכלל קוראיו, אלא אף לא יכולתי להיות בכללם, שכן נספחתי להם אך בהיותי בן שש־עשרה. ובכן, על פתחם של ימי־נעורי ואני חבר אגודת־הסתר של תלמידי גימנסיה “פרחי ציון”, ומדריכנו אלכסנדר רוזנפלד, שסופו מעסקני הברית העברית העולמית ומיכאל קינביין (עציוני), שסופו ממתרגמיו של “פאוסט” לגיתה, היינו מגלגלים במסכת של גלויות־ראוָה, גלויה גלויה וסופרה, שדיוקנו ניתן בתוך עיגול מעוטר, ומלמטה לו כעין עוגב רב־מיתרים מימין, וריבוע ובו מעט דבריו של אותו סופר משמאל, ונתחבבו עלינו השמות והפרצופים מבלי שידענו עליהם כל־מאומה. בכלל גלויות־הראוָה האלו היתה גם גלוית פיכמן – אברך רך וענוג, בלוריתו שפועה מעט לצד אחד, שפמו דק ועדין, כביכול יחיד לאמו יולדתו. מקץ שנים אחדות, כשבאתי בבריתם של קהל הקוראים העברים, מתוך שקראתי תחילה, לשם ראשית אוריינטציה, את האנתולוגיה הנודעת של פנחס שיפמן “ביכורים”, באה לפני מסכת־פרצופים רבה, ובכללה אף של יעקב פיכמן, כמין רטוש של גלוית־הראוה ההיא, והשיר שמתחתיו חיזק את הרגשת הרוך והעֶדנה, כשם שחיזקתה קריאת שיריו בבכור קבציו, והוא בימים ההם אף יחיד לו, “גבעולים”, ואף ששיריו, כידוע, אינם עשויים לדקלום ולמנגינה, וביותר בימים ההם, שהקריינות והזמרה היו ממושכנות לפתיטיקה, המדברת גבוהה־גבוהה, התנגנו לי שיריו כמאליהם, בחינת מנגינת־לב שהיא, לכל המרובה, מרפרפת בקצות השפתים, ורבים מהם ידעתים בעל־פה, ולשנים, ואני משמש בהוראה באוניברסיטה, קבעתי מחזור־שיעורים לשירתו, וענינו השוָאת הנוסחאות של מהדורותיו, והיא השוָאה רבת ענין וענינים, ביחוד לצד ההוכחה, כי אם אמנם, ראשוני מעריכיו כבר ראו אותו נמשך ללקסיקה של ביאליק, הרי הנחתם מתאמתת אך במהדורות המאוחרות, שכן תחילה היתה דרכו בשאילה מיכנית יותר, ואחר־כך היתה דרכו בקליטה אורגנית יותר. ולא הזכרתי דבר זה אלא כדי להעיר, כי תוך כדי השוָאה, הייתי מורד על הכלל הבחון של אחרון־אחרון חשוב, וחשדתי בי עצמי, כי אפשר שמרידתי לא באה אלא משום הרגלי באופן שקטעי־השיר שנבדקו לנו, נשמעו לי לפי הכלל הבחון גם הוא, של ראשון־ראשון חביב.

ג

אך נחזור לקדמת־נעורי וקריאה ראשונה של “גבעולים”. לפני שנהגתי, באותם הימים, לקרוא את הפריודיקה הקודמת, כמי שמבקש להדביק את שאיחר, וקראתיה על הסדר, קראתי גם את ביקרתו של הירש דויד נומברג על הספר הזה, שלא היתה, אמנם, נלהבת ביותר, ואיפכא מסתברא (עיקרה הובאה זה־מקרוב במבואה של נורית גוברין למִבחר מאמרי־ביקורת של יצירתו של פיכמן), אך מה שחשוב בה ביותר הוא הרמז על גודל תפקידה של השירה בהרחבתה של הלשון והעמקתה, והוא רמז שהגיתי בו הרבה, והוא שעמד לי בכמה וכמה חיבורי על הלשון. ואף זאת, גם נומברג הסתייע וחזר והסתייע בה בביקרתו ההיא בהקבלה שבין רוח שירת “גבעולים” ובין תכונת־נשים, שרכותן גבורתן, וממילא נתחזק בי רישומה של גלוית הראוָה ושל השרטוט ב“ביכורים” לצד ההבלט של תכונת הפינוק והרוך.

אולם לאחר שנים מעטות, ואני מצויד בידיעה הגונה של שירת פיכמן ומסותיו, שנדפסו בכמה וכמה דוכתי, נפגשתי עמו בראשונה פנים־אל־פנים, והנה כל אותו רישום נתפוגג כלא־היה – עמד לפנַי איש בריא־בשר ורחב־כתפיִם, פניו כמרובעים מעט, והם מעוּדשים, כקצח הזרוּי על־פני קרוּמה הצהוב של חלה, וכל־כולו בחינת־קיץ; ביתר דיוק: בחינת שלהי קיץ. אמרתי: נפגשתי עמו בראשונה, והוצרכתי לומר: נפגשתי עמהם בראשונה; והכוונה גם לו גם לפישל לחובר, שכן הפגישה הראשונה ההיא היתה באותה שעה ובאותו מקום, בוארשה, ברחוב נובוליפיה, במרתפו של בית־הדפוס, שבו נדפס השבועון “העתיד”, ופיכמן היה ממוּנה בו על דף־הספרות ולחובר מראשי־משתתפיו, ואני עורכו ובוש בכך בפני הני תרי צנתרי דדהבא, ומציג עצמי בפניהם בתורת מגיה ומגולל את תעודת־העורך על כתפו של שותפי־לעריכה, דויד ליבשיץ. שניהם, פיכמן ולחובר, היו באים למרתף – ראשון, כדי להגיה את פרקי מאמרו על י.ח. ברנר; וכשם שאיני זוכר את פיכמן יושב – הוא היה עומד לפני תיבת־האותיות, מרחיק מעט עיניו ומגיה ביד רשולה, מוחק בניחותא ומתקן בניחותא, ואותיותיו כבצק הנילוש, ואפילו כותב, על גבי פתקים צרים המונחים על ארגז־הדפוס, את המשך־מאמרו – כך איני זוכר את לחובר עומד; יושב היה אל שולחן גבוב־ניירות, עיניו אדוקות בגליון שלפניו, מגיה ביד שקודה, וחוזר ומוחק וחוזר ומתקן ואותיותיו כאבנים סתותות ועתים נוטל את עלי־ההגהה, לשם השלמה, הביתה.

ד

אמת, אני עצמי הייתי זריז ומזורז ועושה מלאכתי מניה־וביה, אך נראה שלא נהגתי דרך־ארץ בי עצמי, והראָיה – לא מנהגו של המשורר אלא מנהגו של המבקר העלה חן בעיני; וכשאמרתי לו לפיכמן, בנעימה של עירוב תמיהה והפלאה, כי מוזרה בעיני יכלתו לעמוד לפני תיבת־הסדר ולכתוב על סופר כשלום־עליכם, והוא השיבני: זה בשבילי צחויק (והיו"ד שלאחר החולם נשמעה עדיין באזני), הרי תשובתו הביכתני, ושאלתי את נפשי: היתכן, וביאור־מה נמצא לי בדבריו על ברנר, שסיימם בהערה: אני הייתי האנטיפוד שלו, ולפי שלא היה, בימים ההם, בעיני נעלה על ברנר, נחשב לי אותו אטסטאט עצמי כגנוּת מפנים לגנוּת. דומה, כי לא הבנתי בפשיטות, כי אפשר, אמנם, אנטיפוד לברנר והוא שבח, שכן גודל השפעתו עלינו, צעירי קוראיו, כדי סוגסטיה הגיע, ואך לימים עמדתי על הפרדוקס שבה, כי כמותי כבני־גילי, שהיינו, על־פי הגידול והמנטליות, רחוקים בתכלית מאָפיוֹ, חוָייתו ודרכו של הגיבור־לא־גיבור שלו, חשנו עצמנו זהים עמו, ושיחקנו, אמנם ביושר־לב גמור, את שלא היינו. אולם בימי פגישתנו ההיא בבית־הדפוס היתה תיבת אנטיפוד קשה עלי – שהרי אם ציירתי לי בדמיוני את זימונם של ברנר ופיכמן, על רקע “בין מים למים” ציירתיו, ונמצא האנטיפוד – דויד יפה, שברנר עשה הכל, שלא יהא עשוי לקנות אהדה יתירה.

כללו של דבר, פגישת־ראשית זו עם פיכמן יותר משהיה בה מן הקירוב, שנקנה בקריאה הקדומה, היה בה מן הריחוק, שגבר גם מחמת הלך־הרוח, שבני־גילי היו שרויים בו אז – הנטיה לשירה האקספרסיוניסטית, שנכבשו לה שני סוגי השירה, שנזקקו לה בימים ההם – שירת הפולנים ושירת יידיש; ואם קודם לא ידענו את השירה העברית משוכה לה, ואפילו השלמנו לחידה־לא־חידה, כי אותו א.צ. גרינברג עצמו מפרסם, כמעט באותם ימים עצמם, שירי־אימפרסיה בעברית ושירת־אקספרסיה ביידיש, הרי באותם ימים ממש התחילו להגיע גליוני “הפועל הצעיר” ובהם השורות האקספרסיוניסטיות הארוכות של שירתו העברית. ממרחק הימים איני יכול שלא להודות, כי לפי מזגי ותכונתי הייתי קרוב יותר ליעקב פיכמן משדימיתי, אבל גם הכרת מזגי ותכונתי כאמיתם הצריכה דרגת בשילות גדולה יותר משהיתה בי – הלכך נגרפתי לאוירת הסביבה ואָפנתה, וכך אני מנסה להבין את הרוח הקניטה להתגרות בו במשורר, שכל ימיו לא נשמע אלא לאָפיוֹ ומזגוֹ כתומם, גם כלפי הקלאסיקה שלפניו ובשעתו גם כלפי המודרנה שבשעתו ושלאחריו. ריחוק זה נמשך גם בארצנו ודומה, כי גם מאמרי הראשון עליו, לרגל צאת ספרו “ימי שמש”, נושא בו מסימניו, והוא העציב את רוחו, כעדוּת מכתבו אלי, ולא בשלו, ששירתו, שבאה מימים אחרים והולכת אל ימים אחרים, כבר הורגלה באמירת־בינתים, אמירת אי אפשי, אלא בשלי, שנמשכתי אל מה שנעשה מורגל, מחמת האָפנה בת שעתה.

והדין היה עמו – ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בו, הכרתי כי הוא, אמנם, אנטיפוד לברנר בשרשה השונה של עמידתו כלפי העולם ובתוכו, והיא עמידה שהיא לא בלבד מעֵבר לתחומו של הפתוס, בין של אמונה בין של יאוש, וקרובה יותר לתחומה לתחומה של האָלגיה, שאינה מתעלמת מתוגת ההוָיה על שום יָפיה, כשם שאינה מתעלמת מיָפיה של ההוָיה על שום תוגתה, והיא כובשת את הצעקה, כשם שהיא כובשת את האנחה, ובוררת לעצמה את האמירה הצנועה מתוך שלוה, שלא ירדתי תחילה לסופה ונתגלתה לי כאמיתה, הן באזור שירתו הבשלה והן באזור ביקרתו הצלולה, שהצד השוה שבהם, שהיא בולעת את עקמומית התהפוכות כחוָיה ומבלעתה במישור הביטוי כאמנות.

ה

אמת, כשבא עלינו בתיאוריה של שתי נחלות שירה בשירתנו, נחלת שירת ספרד וראש־נוחליה דור ביאליק והוא, פיכמן עצמו, בכללו, ונחלת שירת אשכנז, וראש־נוחליה דור שלאחריו, וא.צ. גרינברג בכללו ואף בראשו, השגתי עליו שראיתי את שרשי החלוקה קרובים יותר, ואף אישיים יותר, ולאחר שפירסמתי דברי־השגתי, נמשכו בינינו דברי־בירור רבים, ביחוד בימים שנעשה כבן־בית אצלנו, וכגוּלת הבירורים נועד להיות ניסוי מיוחד של בירור ברשות־הרבים – עשיתי אחד שיריו אבן־בוחן לכיתת תלמידות באוניברסיטת בר־אילן שהוריתי בה, והלכנו, ר' צבי שארפשטיין, ואני, לזמנו להרצאה הכוללת על כך, אולם חולשתו לא הניחתו לבוא, ולימים באתי אצלו, והוא יושב בגן, וקראתי דברי הרצאתי ההיא באזניו – הוא מאמרי “כמה פנים בשיר”, שנדפס בכמה דוכתי, ניענע ראשו ואמר בחיוך: נו, כיפרת מאמרך על “ימי שמש”. שאלתיו: כלום לא הקדמתי לכפרו בדברי על “פאת שדה”, שניסחתים כשופט פרס ביאליק, שנחלק לו, וזכו לתהילתו של יעקב שטיינברג (והוא לא היה פרוץ בשבחים). השיב: דברים שבעל־פה לחוד, ודברים־שבכתב לחוד.

והנה אם אבקש לתאר דרך ציור, כיצד סוד שירתו מסתבר מתוך סוד עמידתו בפני העולם ובתוכו, איעזר בשירו של עמיתי לפרס פיכמן, שענינו מפל־מים ונאמר בו:

יאָ דאָס פליסן איז אַ גיין אראָפ

און דאָס וואסער ליב האָט דעם אראָפגאַנג.

אבער לויפן א גאַלאָפּ,

קוילערן זיך פון אַן אָפהאַנג

איז, אַפנים, אויך דעם זשוואוון טייך דערווידער.

נעמט ער רוישן,

נעמט ער ברויזן:

הלמאי אים שלעפט דער נידער – – –

קנאַל, געוויי, געפלינק, הארמידער…

און דער מענטש שטייט, קוקט זיך צו

און עס וואקסט אין אים די רו.

אם לתרגם לשון־שירה ללשון־פרוזה, הרי כך, בערך, שיעורה: כן, הזרימה היא מהלך למטה, והמים אוהבים את הירידה, אך לרוץ בדהרה, להתגלגל ממורד, אף לנהר זריז לזרא הוא; ובכן, ירעש ואף יהוֹם: על־מה מושכו אחריו השפל; סאון, ילל, שכשוך, תרבוכת; והאדם ניצב, מתבונן, וגוברה בו מנוחת־הנפש.

המשורר, בעל המשל, מדבר על האדם, אבל באמת הכוונה לסוג האדם, שהרי אפשר אדם העומד בפני יסוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כעצם שאונה והמונה וכמותו כמותה וישוררה; ואפשר אדם, העומד מול סוד מיסודות ההוָיה ואיתניה ויראה את עצמו כחילופה והיפוכה וישוררה מבלי לחדול מהיות הוא. יכולת זו היתה סודו של יעקב פיכמן, שלא שיחק מעודו את שאינו הוא, והיא יכולת שלא רבים מבני־דורו ניחנו בה. – –

[א' סיון תשל"ב]

---

במעלות שיר – על א.צ. גרינברג

מאת

דב סדן

מאמר א: שליחות ותודעתה

הפרסים, שהם כמנהג הפשוט במדינה, כמותם כנח שרבותינו יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. אולם האדוק בכלל הגדול, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, חייב לזכור ואף זוכר לשון המקרא: ונח איש צדיק תמים בדורותיו, שקדם לו לשון המקרא: ונח מצא חן בעיני ד', ואם להסמיך נמשל למשל, הרי כוונת הפרסים צַדיקַת גם היא ותמימה, וראוי שתמצא חן בעיני הבריות. אבל אם לכתובים, הרי מצוי עוד כתוב ההולם את הנמשל, הם הפרסים שלנו הקרויים בשמותיהם של טובים ויקרים, הלא הוא הכתוב: ואשה בכל אלה לא מצאתי, שכן הפרס, כגון על שמה של רבקה אלפר, הוא פרס על שם אשה ולשם אשה, כביכול אין אשה עשויה לכַבד אלא את חברתה. הלכך נעשה תיקון נאה בקביעת פרס על שמה של אשה, מרים טלפיר, שהוא פרס כולל לספרותנו ולאמנותנו, שני ענפים שהיו קרובים אל לבה ויקרים לו, ולשון יקר לגבי ספרותנו תרתי משמע, שקנינה עלה לה ביוקר; שכן באה אליה בשנות־העמידה, כשאין ידה אפילו כדי קריאת אלפא־ביתא, ובכוח אהבתה ומסירותה הגיעה למקום, אשר אך אהבה ומסירות מסוגלות להגיע אליו, וזכות גדולה היא לה, ואף זכות תרתי משמע – דהיינו שהיא זוכה וזכאית – כי חוֹנכוֹ של הפרס על שמה הוא העז שבמשוררי־הדור, ששירתו קסמה לה ומנתה אותה בכלל מנות־האושר, שחנָנָה קנין לשוננו.

ועל מידת אָשרה והרגשתו אעיד שיחה, שבה גילגלנו בשירתו של א.צ. גרינברג, ומשמעות השמות שקרא לספרי שירתו, והקשתה בעירוב של רצינות ושחוק אם מי שמכריז על שירתו כשירת הגברוּת העולה אפשר לו שיניח אפשרותה של שירת הנשיוּת העולה: השיבותי: כמדומה שהוא מניח לא בלבד אפשרותה אלא מציאותה, וכראָיה בידי היתה מסתו על אֶלזה לאסקר־שילר ושמה: דבורה בַשִׁביה. מעשה מורה־להשכיל ראיתי לבאר: דבורה בשביה, לאמור שירת דבורה בשביה, והרי שירתה של אשת־לפידות היא תחרות הגונה לגבוּרת אנשים וגַברותה; ומעשה מלמד־להועיל ראיתי להוסיף, כי תיבת בשביה מצויה אך שלוש פעמים בכל המקרא כולו, ופעמַיִם בפירוש לענין אשה, ולא עוד, אלא אחת משתי הפעמים האלו מתוך הבחנה גמורה בין גבר ואשה: לוּקחו בנֶיך בשבי ובנותיך בשביה, וסיימתי, כי ככל הנכון כיוֵן המשורר בהגדרתו: דבורה בשביה, להרמיז על ענין: בארץ שביה, אשר כארצה לשונה. אך נראה, כי המאזינה לדברי לא הלכה אחרי טירחתי הפדגוגית, ויותר משנמשכה לפירושה ודקדוקה של ההגדרה, נמשכה לציורה; ומה היו פני הציור ניכר ממה שנעזרה בלשון רבות, ולא אמרה: דבורות בשביה, אלא דבורים בשביה, ואמירתה היא שהעלתה את סיומה של השיחה לתחום הציור הזה ומסגרת, דברים על אחו וכוורת, עזיבתם ושיבה אליהם, וסיום־סיומה גם הוא על דרך פירושו של כתוב: אריתי יערי עם דבשי, לאמור: אוי לה לדבורה בשביה, ואשרי הדבורה שיערה שלה ודבשה שלה.

ב

כך תחילתה וסופה של אותה שיחה, ואילו אמצעה היה בענין הגרם שלה, הוא הספר “רחובות הנהר” והאמצע לא הסתפק בבירור שמו של הספר שהוא אמנם מעיקרו, אלא הפליג לעיקרו, שהוא בענינו. ועיקרו של הספר הניח גם הוא פתח לחלוקה של יסודות, אם לא יסוד גברוּת ויסוד נשיות, הרי יסודות אחרים, שאף ניגודם מקצה אל קצה. הכוונה ליסוד הזעקה הגועשת וליסוד הלחישה השוקטת, המבריחים את הספר הזה, ספר האיליות והכוח, ומתחלפים בו במידה יתירה, מכפי שמצינו בשארי ספריו, באופן שהם מעוררים אותנו להתחקות בו, רב יתר משהתחקינו בהם, על היחוס שבין סוד־שירתו וגילויו. אולם עד שאומר את שאמרתי בזה ואצרף את שהגיתי בזה בשעה קרובה לאותה שיחה ובשעה רחוקה ממנה, אעיר על מריבת־דברים קטנה בענין שירה ומשוררים, שעירבתי את עצמי בה זה מקרוב, בקצת ציוּנים בשולי היריעה של כתב־העת “פרוזדור”. ענינה של אותה מריבה הוא במה שחלקתי על כמה משוררי־הדור, שדיברו, איש־איש מבחינתו, על המשורר ואפילו על המבקר, על דרך הדימוי של יצור ליוצרו, מתוך שיכחת האזהרה הגדולה: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרָכי מדרכיכם; ודרשתי להיאָמן לעצם האזהרה, ולכל המשתלשל הימנה. ולא הזכרתי עתה פלוגתה זו, שהבאתי בה דוגמאות משל חבורה שלמה – קאדיה מולודובסקי, יעקב גלאטשטיין, אברהם סוצקבר, מַתס דייטש וישראל אֶמיוֹט – אלא כדי לומר, כי מתוך שאני רואה את עצמי מחויב להכביד על אלה, העושים את המשורר ודומיו כאלוהים, וקירובו או קירוב קירובו, איני רואה עצמי רשאי להקל על אלה, הרואים אותו כשלוח אלוהים ואת דברו כדבר אלוהים, כדרך שנראים דברי נבואה ונביאיה. אמרתי, שאיני רואה עצמי רשאי להקל עליהם, אך עלי להוסיף ולומר, שאיני רואה עצמי זכאי להכחישם מכל וכל, שכן כמה וכמה סעיפים בחזיון שירתנו בדורות אחרונים אינם מניחים, לדעתי, הכחשה כזאת.

נוטל אני רשות של יוהרה לעצמי לומר, כי טירחתי לבאר לעצמי את חזיונות שירתנו לפי וַדאות־הביאור האימַננטית עומדת לי כמעט בשלמוּת, אבל מה אעשה ואותו כמעט כופה עלי לבארו לפיה השערת ביאור טראנסצנדנטית, ושעל־כן, אני הקטן, שרוי באותו מעמד, שהיה שרוי בו ההוא הגדול, חכם הנפש וחוקרה, זיגמונד פרויד, כשבא פעם אחת להתיר סבך־נפשו של מי שנזקק לו, השכיל להפריד את גושי הסבך בפנים הנפש ומפנימה, אך פרודה אחת שעמדה, בדֵלה ובדולה, נשתיירה כמחוצה לה, כביכול הוטלה מעֵבר לה, ופסק החכם פסק־בינתים, שאינו מודה עדיין בשלטונו של שילוח־רחש־מרחוק, אך שוב אינו יכול להכחיש בו. יכולתי, אמנם, לומר כדוגמתו לענין כמה הבלחות בשירה, שאינן מתפרנסות בדרכי הביאור המצויים, ולא עוד, אלא יכולתי לנסח אמירתי באופן שיש בי עדיין חששה להודות במציאותו של יסוד־שמעֵבר במחבואי־השירה, אף שיש בי כבר הסכמה שלא להכחיש אפשרותו, לולא באו כמה וכמה נסיבות והטו את האפשרות לצד המציאות. כי מי שהרכין אזנו ולבבו לצותת לטמירי־מאוַייהם של דורות אחרונים בישראל, לא יוכל להתעלם מכך, שהעמוקה בתפילותיהם היא התפילה לחידוש רוח־הקודש; כשם שלא יוכל להתעלם מהרגשתם של דורות אחרונים אלה, כי זכו להיות בחינת מתפללים ונענים. המתבונן בשלוש התנועות הגדולות, שקדמו לזמננו והן מַסָד לו, מוצא, כי כל אחת ואחת וַדאות היתה בה, כי אמנם תפילתה נתקבלה על־פי דרכה, וכבר ניסיתי להמשיל עליהן את מאמרם: עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים; שהחסידוּת האמינה, כי זכתה לבחינת עין רואה, שנתחדש לה החזון; והמתנגדוּת האמינה, כי זכתה לבחינת אוזן שומעת, שנתחדשה לה בת־קול של שמעתתא; וההשכלה האמינה, שזכתה לבחינת ספר, שמתוך שמליצות המשכילים היו כלשונו של ספר־הספרים, לשון נבואה, דימו, כי גם מהות־דבריהם כך; ולא בכדי הוציאו שלוש התנועות האלה, אחת אחת את קברניטה מכלל אם הראשונים כמלאכים וכו', וראו אותם כראשונים ממש, כביכול פיהם כפי השכינה.

ג

ואם לדורות אחרונים כבר ניסיתי לפרש את מלחמתו של ח.נ. ביאליק בתודעת שליחותו, היונקת משרשי החזון, כרתיעה של עצמו מעצמו, שלא נרגעה עד שנתחדדה בהכרזה: לא משורר לא נביא – חוטב־עצים אנוכי, שאינה אלא כהתגרות עצמו בעצמו; ואף ניסיתי לבאר את התנכרותו של עצמו לעצמו מתוך אוירת־דורו, שעשאתו מלך אסור ברהטים. כנגד זה אתה מוצא אותות ברורים של אמונה בחידוש הנבואה לענין הרצל, שהוא עצמו לשונו רוהה, בסַפרו על מַשק־כנפי־נשר ששמעוֹ מעל ראשו בשעת כתיבת “מדינת היהודים”, ואילו לשונו של יריב ציונים כיצחק ברויאֶר מסלקת כל רהייה, בבואו, במבואי ספרו “הכוזרי החדש”, להעמיד את אבי מדינתנו במערכת נביאינו ממש. אף אזכיר את ר' בנימין, שהכריז וחזר והכריז על אמונתו בחידושה של נבואה בימינו וראה את עצמו כמי שנתחדשה בו. הוא־הוא ר' בנימין, שהכיר במציאות הנס שנעשה לו ודחה קודם את אפשרות הנס שנעשה לזולתו – הלא הוא שנטל לו לספרו של י.ה. ייבין על א.צ. גרינברג, הוא הספר “המשורר המחוקק”, והפריך נימוקיו אחד־אחד, אם כי הוא עצמו מצא בו בנכד ניצוצו של זקנו־השרף, מלבי שיגע למצות את שאמירתו מחייבת. וחובה היא לי, שאחזור ואדגיש, כי מי שאמר בו בר' בנימין, כי חלישות זיקנה, שחיזקה את הנרקיסיות שבו, ליחשה לו אמונה זו, טעות היא בידו, שכן הישיש נשמרה בו צלילותו עד אחריתו, ומתוכה אמר מה שאמר, וכשם שחייך למקרא דברי דויד שמעוני, שהיה בהם מאותה הסלחנות שנוהגין כלפי טרגיות, כך חייך למקרא דברי ב.י. מיכלי, שהיה בהם מאותה סלחנות שנהגין כלפי קוֹמיות. חיוכו הכפול ניכר יפה־יפה, כששאלני כאותה שאלה, שהטרידתו באחרית ימיו, והשיבותיו, כי אמנם נסיוני־ניתוחי בכמה מחזיונות השירה העמידוני על כמה גילויים המשתמטים מאפשרות ביאור מתוכה ומעלים כורח ביאור מעֵבר לה. אבל אם להנחה של תשובת הנבואה, ברוח אחרית כראשית, הרי הראשית ידעה שלוש תחנות – מעמד החלום, מעמד המראה, מעמד החזון. אם למעמד החלום, הרי משפטו כמשפט החלום הבא ברוב דברים, מהם בטלים ומעורבים בו בר ותבן, אשר אך מרחק ימים משכיל להבדיל ביניהם. ואם למראה, הרי שמואל ואליהו, שקדמו להם לגדולי החזון, יודעים אנו בבירור מובאי יעודם ודרכו, שהראשון קראוֹ ד' שלוש פעמים, ושתי פעמים ראשונות דימה, כי עֵלי קוראו, והוא שאמר לו פעמַים: שוב שכב, ואך בפעם השלישית הבין ומדברי עלי הבין מי אמנם קראוֹ, ואולי יש ידים להקשות, אם דבר מקרה הוא, או כוונה היא המרמזה על צורך הודיית הכהונה היורדת בנבואה העולה, שנקראה תחילה כהונה גם היא; ואחרון ידענו אותו במעמד מרובע הנגדר לאמור; לא ברוח ד‘, לא ברעש ד’, לא באש ד‘, כי אם במה שלאחריהם: בקול דממה דקה. לאמור, גילויו של ד’ לאדם קודמים לו, משום חולשתו האנושית, רוח ורעש ואש, והוא אולי דרך לבחינתה של נבואה, שאם אתה מוצא רוח ורעש ואש ואין דממה דקה לאחריה, או אתה מוצא דממה דקה שאין רוח ורעש ואש לפניה, דין שתתן דעתך על הבחנה, שניסה בה א.ז. אשכולי בחיבורו “מאמר הספרות”, שלא ניתנה עליו הדעת כראוי לו, ושבו הבדיל בין שני המקורות השונים של הספרות, ועיקרה השירה ממקור השָׁרים והשָׁרות והשירה ממקור הנבואה. מובן, כי הבדלה קשה היא, שכן במרוצת התפתחותה של הספרות נשתרבבו ונתערבבו המקורות, אך על הרוב העולם נידון, ועולם השירה בכלל.

ד

בחיבוטינו, שהם כורח לנו, חיבוטי ההבחנה בין חלום, מראה וחזון, אנו עשויים להתפתות לקלות פתרון וסֵבר, ובאמת אנו מצוּוים ועומדים על חומרה מפנים לחומרה. ההקלה היחידה היא אולי ברמז, שנרמז לנו בגילויי נביאים ראשונים. ומכוחו של הרמז הזה אחזור לנקודת־המוצא של דברינו, היא השיחה, שהגרם לה היה “רחובות הנהר”, ואומר, כי מי שקרא בספר הזה, כליל ספרי המשורר עד עתה, ולא הבין, עד מה יסוד קול הדממה הדקה כרחו האנושי הוא ברוח וברעש ובאש לפניו, לא הבין אותו על עיקר.

[ה' ניסן תשכ"ג]

מאמר ב: סעיפים במגילת יוחסין

לפני שנים הרבה נקשרה חליפת־מכתבים קטנה בין מ. בובר וביני, שעילתה היתה פנייתי אליו בענין תמיהה בחקר החסידות, שביקשתיו לתרצה, ולרגל ענינה הזכרתי קצת צאצאים של צדיקי החסידות, אשר ידם רב או מעט להם בספרות ובמדע, ודרך משל הזכרתי בן־בתו של ר' משה מקוברין, – הוא המשורר יהל“ל, שבן־אחותו היה רפאל זליגמן; וכן את נינו של ר' גרשון קיטובר, – הוא הסופר אלימלך איש־נעמי (וקסלר), שבנו היה המלומד בזרדקו, וכדומה. עוררני מ. בובר להתחקות מפורטת על צאצאי גדולי־החסידות, שלא ירשו את כסאם של אבותיהם, ויצא להם מוניטון בתחומים מחוצה לה. ברישום־דבריו נתתי דעתי על כך, ונתרחבה לי התעניינותי על כל צאצאי האדמו”רים שלא ירשו כסאותם, מהם שעשייתם מגוּלה, מהם שעשייתם מוצנעת, כגון שישבתי בחדר־האוכל של קיבוץ מרחביה והתבוננתי בהם במסיבים, שידעתי מוצאם, והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך מליז’נסק ושל ר' לוי יצחק מברדיטשב ושל ר' חיים טשרנוביץ ושל המגיד מזאלוזיץ ושל היהודי הקדוש ושל ר' שלמה מראדומסק ואחרים, וכן התבוננתי בכמה וכמה מסיבות אחרות, שאילו ליקטתים אחד־אחד ומניָנם לגיון, והשאלה אם הריבוי הזה וברכתו והסתעפותה הם דבר־מקרה, הוא שאלה. אך עד שאמרתי להיענות לה, נצטמצמה לי – ושמא ראוי לומר: נתעמקה לי – השאלה כדי קושיה מיוחדת, שאיננה כוללת כל הצאצאים האלה אלא קצתם, והם שהמירו מלכות במלכות, ועיקרה מלכות־שירה. וביחוד אמורים הדברים בתמורה סמוכה ביותר – האב עודו יושב על כסא אדמו“רים ובנו בונה כסא גדול ומשלו, והוא־הוא, בעומקו של דבר, יורש גדולת שושלתו. כן הוא, אם להסתפק בצמד דוגמות, אחד־אחד לאחת משתים לשונות־שירתנו – בלשון העברית ש. שלום, שעיקר שמו: שלום יוסף שפירא, ושאביו ר' אברהם יעקב, צאצא בין ריז’ין, ירש כסא האדמו”רות של אביו, הצדיק ר' חיים מאיר יחיאל (ר' חיימוניו) מדרוהוביטש וירושלים; ובלשון יידיש – יעקב פרידמן, שאביו ר' שלום יוסף, צאצא בית ריז’ין גם הוא, ישב על כסא האדמו“רות במילניצה וטשרנוביץ; והגדול מהם בשתים לשונותינו – אורי צבי גרינברג, שיחוסו כיחוסם ועוד למעלה בקודש, שהוא מתיחס על ר' מאיר מפרמישלאן ור' אורי השׂרף מסטרליסק, ואף אביו ר' חיים ירש כסא האדמו”רות של אבי־חותנו ר' נחום הצדיק מביליקאמין, שהיא עיירת הולדתו של המשורר, שהקים כסאו במלכות־השירה במזל שירת־המלכות.

לפי שענין המשורר ושירתו נפרשו עליו זה מקרוב גם כנפי המחקר – וידעתי כי צמד דוקטוראטים נכתבים בו עתה, מעשה גדעון קצנלסון ומעשה שמואל הופרט, ואף דברי־חקר אחרים מזומנים לנו, כגון זה מקרוב מחקרו של יוחנן ארנון (“האומה”, אלול תשל"ו) הכולל עניני שנתו הראשונה של המשורר בארצנו, וּודאי הוא כי נזכה, ככל הקרוב, אף לביוגרפיה ראויה לשמה, שתכלול את עניני מחצבתו ומוצאו, ובאתי בזה להזכיר, כי לפני שלושים שנה ומעלה ניסה ר' אשר כורך להעלות את דמות סבו של המשורר, ר' נחום הצדיק מביליקאמין, רבם של פשוטי העם ותמימיו בערי הסביבה ההיא ועיירותיה וכפריה (“ההד”, אב תש"ו) והבאתי אז קצת דברים, מהם שהיה בהם משום תוספת, מהם שהיה בהם משום שינוי, ואלה דברים שידעתים לפי מסורת ביתי ומשפחתי (שם, שנה כ“ב, חוב' א' ב', חשון תש”ו) ובשיתי מעט נוספות, אחזור עליהם בזה.

ביליקאמין, כלשונה בפי היהודים והאוקראינים, ביאליקאמין, כלשונה בפי הפולנים, הוראתה אבן לבנה, ותחילתה שמה קאמין, והוראתה אבן, והוא ענין החל על כמה עיירות שאינן רחוקות ממנה, כגון פידקאמין ממזרחה, קאמינקא (קאמיונקה סטרומילובה) מצפונה. והיא עיירה קטנה הסמוכה לזלוטשוב, ובה ישבו יהודים משכבר הימים – הראשונים בתעודות המזכירתם היא משנת 1603 למנינם, ושש־עשרה שנה אחר־כך נרשם בה בית אחד של יהודי, ועוד שמונה שנים אחר־כך נזכרת שׂרפה, שגם יהודים ניזוקו בה. העיירה יושבת על נהר בוג, ונשמרו בה חורבות ארמונם של הוישניוויצקים (משפחת האוקראינים שנתפלנו, ואחד מהם ירימי היה מצביא שהכה את בני עמו, הקוזאקים, ובנו, מיכל קוריבוט, היה מלך פולין). לא רחוקה ממנה העיירה אולסק (שבה נולד המלך יאן סוביֶסקי) וכן העיירה סאסוב, ושתיהן מושבי צדיקים מפורסמים ונמשכו להם חסידי הסביבה. אבל ביליקאמין נעשתה מוקד־משיכה בשל יִחודו של צדיקה. ושמעתי מפי זקנתי, אם אבי, מרת רוניה לבית שפירא, כי הצדיק ר' נחום היה ידיד נפש לאביה, ר' יוסף, שו“ב לפי אומנותו, תחילה בעיר־הולדתו, ז’אלקווע (ז’ולקיב), ואחר־כך בוויניק וצ’ישיק (צ’יז’יקוב) הסמוכות ללבוב, ואחר־כך רוב חייו בברודי וסופו עלה לירושלים ובה מנוחתו כבוד. אבי זקני שנקרא בפי הבריות ר' יושי שוחט, שכבר ניסיתי לצייר יציבתו ודרכו בספרי “ממחוז הילדות” (תרצ“ח, עמ' ז' – כ”ג), ממשפחת מתנגדים היה ונתפס לחסידות וברח מבית אביו, ר' חיים הרש שו”ב גם הוא, לבלזא הסמוכה, ובבית צדיקה, ר' שלום רוקח, נתקשר בידידות עם ר' נחום, וישבו פה י"ג שנים כמנין אהבה.

ב

ועוד שמעתי מפיה, כי שני הידידים גמרו בנפשם להיותם בורחים מן המחלוקת, ואבי־זקנתי עלתה בידו – בימי ישיבתו בזאלקווע הניח, בשל מחלוקת, ביתו ופרנסתו, ובימי ישיבתו בירושלים הניח, בשל מחלוקת, את כוללו ודבק באחינו הספרדים ונהג כמנהגם ולבש לבושם: ור' נחום לא עלתה בידו – ופעם אחת, כשנזדמנו הידידים, שאל ר' נחום: שנינו שונאים את המחלוקת ובורחים ממנה, ומה טעם אותי רודפים ואותך אין רודפים? השיב לו ר' יוסף: מפני שאתה רוצה ואני איני רוצה להיות רבי. ואוסיף ואומר, כי לא ידעתי ענינה של המחלוקת, אבל אפשר היא קשורה במה שחלק עליו ר' מאיר מפרמישלאן, וכבר סיפרתי, כי שמעתי מפי זקני־עירי, וכן מפי זקני ביליקאמין, בהיותי שם בבית שארי, ר' הירש מאנדל, בענין גמגומו של הרבי ר' נחום מעשה שהיה כך היה: עודו צעיר לימים, נגלתה בו רוח של נביאות ופעם אחת היה בפרמישלאן וישב בבית־המרחץ, התחיל מתנבא על פלוני שסופו יהא כך ועל אלמוני שסופו יהא כך, הקפיד עליו הצדיק ר' מאירל והפסיקו בגערה. לפי נוסח אחד אמר לו: מעגסט אייננעמען שטומעניש, ששיעורו: ראוי שתיאלם (מרצונך). לפי נוסח אחר אמר לו: ס’מויל מעג דיר שטיין הינטן, ששיעורו: נוח שפיך יהא מאחוריך. ונתקיימה בו אותה גערה באופן שהיה מגמגם או מבליע חצאי הברות ומלים.

כי רוח נביאות היה בו גם בגמגומו, היה ודאי לה לאמי־זקנתי, ושמעתי וחזרתי ושמעתי מפיה מעשה שהיה כך היה. בהיות בתה הבכורה, מרת רבקה אשת ר' שמאי גלאנץ, חולה אנוּשה בכפר נידח ליד סטרליסק, נסעה לרבי ר' נחום לביליקאמין. בבואה עייפה מטלטול הדרכים, מצאה רוב אנשים דווּיים, וביחוד נשים, לפתחו של הצדיק, ולא היה בה כוח להידחק ועמדה נואשת. פתאום נשמע קולו של הגבאי: כבר באה בתו של ר' יושי, הרבי שואל אם כבר באה בתו של ר' יושי? זקנתי נבהלה, ובהלתה נתכפלה בשמעה, כי זה כמה שעות הגבאי יוצא ומכריז כך. מיד הובאה זקנתי לפני הרבי, שפתח בגמגומו ואמר: א שיף… א גוואַלדאָוונע שיף. איז דער פיש נאך גוואלדאָוונער,… ליגט דורך דער ברייט… פארשפארט דעם וועג… האט’ן [האט מען] געוואָרפן א גוואלדאָוונע בילקע… אַ סברה, ר’ווט [ער וועט] זיך אָנפרעסן און אוועק… אָבער אַ נעטיקער טאג… אויפגעפרעסן די בילקע… נאך מער גבורה… גענעמן [גענומען] און דערטראָנקען די שיף. שיעור הדברים: ספינה עצומה, אך הדג עצום ממנה, מוטל מלוא רוחב, חוסם הדרך; נזרקה חלה עצומה; סברה, יזלול ויסתלק; אך יום אתמול [= עורבא פרח] זלל את החלה, עוד יותר גבורה, נטל וטיבע את הספינה. צנח על משכבו – כמין אבן היתה למראשותיו – ואמר: איי־איי מיין יושיס אייניקל, איי־איי, כלומר: איי־איי, נכדת יושי שלי, אוי אוי. אמי־זקנתי חזרה, בשברי־לב, לבתה החולה וּמצאתה מדמדמת ופולטת: די שיף… די שיף… כלומר: הספינה הספינה. ולא יצא יום ובתה הוציאה את נשמתה.

אמי־זקנתי היתה, כאמור, מספרת וחוזרת ומספרת אותו מעשה, באזני נכדיה, וביחוד ילדי בתה, וביותר באזני בן־זקוניה של בתה, הוא שארי הנקרא כשמי ברלה גלאנץ, שגדל בביתה, ואף שהיתה אשה קשה, לא עצרה דמעתה, בחזרה על המלים: איי־איי, מיין יושיס אייניקל. ומקץ שנים הרבה, נזדמנתי עם א.צ. גרינברג ושאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו, הצדיק ר' נחום, ובין השיחים תיאר לי אותו עומד לחלונו וצופה לבית־העלמין שממול וסופד לאשר נקטפו מבני־ביתו, לאמור: איי איי שוועלבעלעך, ווי זענט איר אוועק געפלויגן, שוועלבעלעך. לאמור: אוי אוי סנוניות קטנות, להיכן הפלגתן סנוניות קטנות.

ומה השאלה, ששאלתיו לענין המסופר באבי־זקנו – הוא דבר ששמעתי משמו מפני ש"י עגנון, ואף פירסמתיו ברבים (קערת צימוקים, תש"ו, סי' 138), לאמור: מעשה בר' נחום, רבה של ביליקאמין, שהיה ננער ממיטתו, והיה מרכין אזנו כלפי החלון, והיו אומרים, כי הוא מקשיב לפעמי־המשיח. פעם אחת עשה כך, ושאל לנכדו אורי צבי: “ואתה, נכדי יקירי, שומע מה?” אמר, שאינו שומע כלום, ושאל: “ומה אתה, סבי, שומע?” השיב ר' נחום בזה הלשון: “כ’הער ווי מ’האקט דעם לויתן”, כלומר: אני שומע, שקוצצין את הלויתן. עד כאן מה שהבאתי, מכאן ואילך מה ששמעתי ומפי א.צ. גרינברג שמעתי, כששאלתיו מתוך הדגשה של הממשות שבתפיסת סבו. השיב: לא בי היה המעשה אלא באמי עליה השלום היה המעשה, שזקנה שאל לה: שבע’ניו, דו הערסט עפעס  [= שבע, את שומעת מה], וכשהשיבה לאו, אמר: און איך הער שוין ווי מע האקט דעם לויתן. לאמור, תוספת של תיבה אחת: שוין, כלומר: כבר, והיא תוספת של עולם מלא.

ואמנם, הצדיק ר' נחום נתפרסם גודל אהבת־ציון שבו, וסיפר לי ר' שמריהו אימבר (אחיו הצעיר של בעל “התקוה”), כי כשנוסדה בעיר־הולדתו, זלוטשוב, אגודת חובבי־ציון הראשונה “דגל ישורון”, התרעמו עליה רבים מאנשי־העיר ועיקרם חסידיה, אך צעירי האגודה מצאו להם חיזוק בשמעם, כי הרבי ר' נחום, דיבר בשבחם. אמרו לכבדו, קנו נברשת־נחושת גדולה, וכל חברי־האגודה נשאוה אליו, בלכתם ברגל מעירם לבליקאמין, ובדרכם אמרו בקול ובנעימה כל ק"ן מזמורי־תהילים. הצדיק שמח בנברשת ובירכם. אמר ר' שמריהו: ואפשר ברכתו עמדה לו לבני, שמואל יעקב, שהיה כדודו, ממשוררי ציון, כעדות ספרו, “היימלידער” (שירי מולדת). אמרתי לו: ומה תאמר לנכדו של אותו צדיק; התנצנצו עיניו של ר' שמריה בהנאה, לאמור: נו־נו.

ג

באותה שיחה עם א.צ. גרינברג, שאלתיו אף כמה שאלות אחרות, כגון לענין הבלדה שלו “הקבר ביער” (נדפסה תחילה ב“הארץ”, ערב פסח תש“ח, ולימים בספרו “רחובות הנהר”, תשי”א, עמ' שנ“ז-שס”ז). במסגרת רצח מיליוני בני־עמנו, מתואר פה רצח יהודי אחד בידי גוי אחד – היהודי מתחנן לשוא לרוצחו, כי יתננו לילך עירום־חי, וכשאין הגוי נענה לו, מספר לו היהודי מעשיה, המשתלבת במסכת המעשיות על הגוי הרוצח יהודי ביער ומתיהר באפס־עדים, אך היהודי מעיד עליו עוף, קו־שמש וכדומה, והם סופם נוקמים את נקמתו. מה שעוררני ביחוד באותו נוסח היה שהיהודי מעיד עליו את נטפי הגשם והם, אמנם, אינם נכחדים מרוצחו, לא בהקיץ ולא בחלום, וסופם מושכים אותו לבור־נרצחוֹ. נוסח זה אינו ידוע בשימושי המוטיב הזה, שעיקרם, ולא בכדי, באגדת הגרמנים ושירתם, ותחום התפשטותו מוגבל על סביבת אם המשורר, ואגפיה, והוא אמנם פורש בשירו בשם הכפר חילצ’יץ, הסמוך לאולסק שהיא, כאמור, קרובה לביליקאמין. סיפר לי המשורר, כי המעשיה הזאת שמע פי אמו וזכוּר לו דיוק לשונה: די בולקאלאך וועלן אויסזאגן, כלומר: האבעבועות תגדנה. לימים, לאחר שנתפרסם מאמרי על גלגולו וגלגוליו של אותו מוטיב (“בין נוחם לנקם”, מולד, כסלו תשי"ב), שאלתי בזה את ש"י עגנון, שגם הוא שמע כאותה מעשיה בעיר־הולדתו, בוטשאטש, אמר, כי כתב על כך, ואפילו הביא את לשון יללתו של אותו רוצח, שכל מה שנתן בו עיניו – כמראה הגשם היה לו, והיה מצעק ביאושו: דושטש, דושטש (= גשם, גשם), ולא ידעתי אם והיכן כתב, ואף הוא לא זכר להשיב בזה.

ד

ובאחרונה אף אזכיר שאלתי אחרת באותה שיחה, והיא לענין מעשי־הנסים והנפלאות, שנתלו בו בסבו ר' נחום. השיב לי המשורר: הוא לא הראה אלא מופת אחד, ואחד בלבד. – מעשה בסבו שנסע לחתונה שבמשפחתו ונקבע מקומה בלב השדה. והנה סבו טייל בתוך השיבלים ומקטרתו בפיו, וראה עננים מתחשרים ונצבט לבו מצער על החתן־כלה והמחותנים והשושבינים והאורחים והכלי־זמר, וביותר על הנשים שטרחו הרבה בהכנות, באפיה ובבישול, הרים ידיו כלפי מעלה בנענוע קל לכאן ולכאן, ואמר: הוש־הוש, כדרך המבריח עופות, ונרתעו העננים לשיפולי־האופק והיתה אורה ולא נשבתה השמחה.

[י“ד תשרי תשל”ז]

מאמר ג: עם גבורותיו

למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ד' אלהיך נותן לך – הוא מטבע של ברכת־קדומים ונשנה בכמה מקראות, והיא חלה, כלשון הדיברה, בכיבוד אב ואם, וכלשון המצוה, באיסור איפה ואיפה, ומפני שגלינו מארצנו אי אפשר היה לה לאותה ברכה שתתקיים בנו דורי־דורות, ועתה ששבנו לאדמתנו אפשר לה שתתקיים, אך לדאבת לבנו לא נתקיימה בבחירי עמנו, וראש להם פליטת בית סופרינו, שטוביהם הלכו מעמנו בלא עתם, מהם שלא זכו לשׂיבה, מה גם לגבורות.

הלכך לא תיפלא התפעמות־הנפש לזכיה הזאת הפוקדת אותנו, כפקדה עתה, עם יום־גבורותיו של א.צ. גרינברגג, אשר שירתו כמעיין המתגבר, בין בסופתה שהיא, כדבר הנביא, בחינת אש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל לא אוכל, בין בדממתה, שהיא, כדבר הנביא גם הוא, בחינת והמשכיל בעת ההיא יִדום, והצד השוה לסופתו ולדממתו, כי סביביו נשׂערה מאוד, ומרוב תמהון לא יחדל רוגז.

ב

ראִיה זו של שירתו, כדרך שאנו מנסים בה עתה, כורח הוא לה השימוש בהדי־כתובים, האוצרים בקרבם מה שלשוננו תלאה להביעו כמו, וטובה אמירה קנויה ודיבור מפורש בה מאמירה טבועה וגמגום סתום בה. כי שירתו של א.צ. גרינברג כמותה כשירת מעטים בקורות־עמנו יונקת, בלא חציצה, מאבני־השתיה של לשון־שירתנו ושירת־לשוננו, וכל בוחני־אבניו, בין אבני־קודש בין אבני־ברד הן להם, הכל לפי יִחוסם לתוכחתו, יודו באותה סגולה, והודאת הכל סופה הודיית הכל, ואם ההודאה קרובה וההודיה רחוקה, הרי שירה שדגשה תוסס ומתסיס בזמנה אך טעמה קיים ועומד מעבר לזמנה, ואף מעבר לזמנים, בסור מעליה סיגי שעתה, היא שירה שעם כל קוצר־רוחה אורך נשימתה, נשימת דורות עמה.

ג

ובהתקרב יום־הגבורות היתה חששה כפולה. החששה האחת היא חששת־העקיפה – שירה שפניה מרובים, אתה בורר לך פן בפניה ומתבונן בו כנפשך שֹבעך ושכרך הרבה מאוד. כן, דרך מצוי למדי הוא: אתה ניצב לפני השירה הזאת ואתה נושא דבריך על הכלי ויָפיוֹ, עד שהקנקן נעשה לך עיקר ואילו מה שיש בו כטפלה לו, ואתה מַשהה עינך במפלאות המַתכונת ומִבְנֶהָ ואת אזנך במַנעמי הניגון וצליליו, ואתה פטור מדברים הרבה, שאינם לא נוחים ולא קלים.

החששה האחרת היא חששת הברירה – שירה שתכניה מרובים, אתה בורר לך מוקד במוקדיה, ככל האפשר כולל יותר וכללי יותר, וביחוד שלא יהא קרוב לזירת־השעה האחת והאחרת על מַגָחיה, ואתה נושא דבריך על רום ההוָיה, ועומקה עד שהמעלות נעשים לך עיקר וכטפלה כאחת, והאמצע על תחתיותיו עוד אינם, כי הכל כמעֵבר למערכת הדור, היום, השעה.

ד

כפל החששה הזאת הוא גם על המשורר גם על שירתו. על המשורר – ועדות לכך מחאתו על הנסיונות להעמיד עיקרו על הפן הרצוי לנוחיותו של מעריכו, וראה, למשל, הערתו של אשר ברש בסופה של האנתולוגיה שלו לשירה העברית, שעל־פיה אנו למדים, כי מה שהביא משל משוררנו, כנגד רצון בעלים הביא, וכן ראה העדרו של משוררנו באנתולוגיות אחרות. על שירתו – היא ממאנת בפירוש להעמיד את עצמה על פן אחד מפניה, וביותר אם המעמיד רדיפת־הנוחיות, הממַלטת מפני מריבת דברים שאי אפשר ואסור להימלט ממנה, מניעתו. וּודאי בינה גדולה היתה בהם בחכמינו, שראו את נעים־זמירות־ישראל גם מזמר מזמוריו גם יושב בסנהדרין גם בודק בשפיר ושליא ומדריך את עמו שילכו ויתפרנסו זה מזה או ישלחו ידיהם בגדוד, שאפילו עולם־האצילות ועולם־העשיה נפרדים, בריאה אחת היא. אכן, שירתו פוסקת כביכול, בנפול בהערכתה חציצה, בין מה שהקירוב יאה לו ובין מה שהריחוק יאה לו, והכל כחסדו של המעריך, כגון החלטתו: “אנקריאון בקוטב העצבון” – כן; “אזור מגן ונאום בן הדם” – לא; כי מהותה של שירתו היא בכוליותה ובכוללותה, ומי שלא יצא ידי חובת הערכת אמִתה זו, לא יצא חובתו כל־עיקר.

ה

אבל דומה, כי אם האותות אינם מטעים, הרי אפשר שחששת־כפל זו היא חששת־שוא. מקרה־לא־מקרה הוא, כי כתב־העת “האומה”, שקיים בחינת זרירים מקדימים, ומקרה־לא־מקרה הוא, כי הפותח הוא גר־צדק, שקליטתו משובבת ורעננה, – יוחנן ארנון הקדיש מאמרו לשנתו הראשונה של משוררנו בארצנו: לקט שקוד ומדוקדק של דבריו באותה שנה, ובהם כלולים כל רעיונותיו, ולא כגלמים שצורתם מתושתשת אלא כעוּבּרים, ואפילו כוולדות שאבריהם ברורים וחטובים. אלה דברים, שנתפרסמו בעיקרם ב“קונטרס”, “הפועל הצעיר”, “דבר”, לאמור: בכלי־מבטאיה של תנועת־העבודה לפלגותיה, ואינם שונים, אלא בדגשים, מדבריו ב“סדן” שתחילתו בימתו בעיקרה, וסופו בימתו שלו בלבד, ללמדך, כי עם מעברו מן המחנה האחד אל המחנה האחר, כבר היה כל כלי־זינו עליו. ודאי אין בזה לשנות מן הקטרוג על תמורת היחס כלפי האהוב אתמול שנעשה שנוא היום, כשם שאין בזה לשנות מפולמוס־ההדדין רב החריפות והחרפות (“במלחמה כבמלחמה”). אך סמי מכאן חליפת אמונות ודעות, כי אלו קבועים ועומדים למשורר ושירתו מאז הגדולה במהפכות־חייו, והיא שעת דרוך רגלו בראשונה על אדמת־ארץ־ישראל. מה ראו המתפעלים לדבריו כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחד, שלא להתפעל מהם, ואף לדחותם ולקוץ בהם, כשנדפסו בעתוניהם של אנשי המחנה האחר – היא שאלה לגופה, ואפשר כי בני דור רחוק יותר יקשו, על שום מה אין דבריך נערכים לפי המה שאמרת אלא לפי ההיכן שאמרתם, אבל דורנו, דור פולחנה של המפלגה הוא, ועל־כן השאלה הזאת אינה שאלת הדור, ומי לנו גדול כביאליק, והנה משכתב את שורות “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, שהוא משירי־התוכחה הגדולים בשירתנו, התעלמו רבים מאותה תיבה קטנה: שוב, העושה את השיר ההוא המשך לשיר, שכתבוֹ ל“ד שנים קודם, “אכן חציר העם”, ואלה אמרו, כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה פוליטית ואלה אמרו כי דברי־התוכחה מכוּונים לסיעה ספרותית, ואמנם זאב ז’בוטינסקי כתב מאמר שבו ביאליק נקרא: משורר־לשעבר, ושלונסקי כתב מאמר שבו ביאליק נערך כמשורר שלפני עצמו, – כמותו כיל”ג. כאלה וכאלה תאכל חרב המפלגה, וביותר בדור שמוסד המפלגה – ותהי עמידתה כאשר היתה, – פעל עליה, אם מרצונה או שלא מרצונה לחצו של צמד־הקצוות – הקצה האחד שפתח בפולחנו של מי שהוחזק שמש עמו וגזעו והקצה האחר שסיים בפולחנו של מי שהוחזק שמש העמים והגזעים, והצד השוה שהיו רשעי האדם ותועבת קורותיו.

ו

והשאלה היא: איך חַיַת הקודש, היא השירה, רותמת עצמה בחַיַת־החול, היא המפלגה על אָפיה בדור, והיא השאלה המתחדדת ביחוד כשהמשורר, האומר להיות קברניט, יודע כי שירתו, והיא בלבד, קברניטותו, והוא יודע כי הגזירה הגזורה עליו היא־היא יציבתו “כלפי תשעים ותשעה” וכי דוכניו תחילתם דוכני־מעטים וסופם דוכני־יחיד, וגורלו של היחיד – בודד.

ובהזכירנו את שירתו, שירת התוכחה, כפי שניתנו סימניה הראשונים בשנת ישיבתו הראשונה בארצנו, נעיר, כי ככל המשוער, יישאל הלוך והישאֵל דובר ומורה ומוכיח, האם ראה והראה נכוחות, מה צפוּן לעם וגורלו בירכּתי־הגולה, ותיפרש מגילת המענות, מהם, והם רבים, שקוּיַם בהם פכחון־ההרגעה ומהם, והם מעטים, שקוּיַם בהם שכרון־החרדות, ויֵדע ישראל מי היה הצופה לבית ישראל.

[י“ד תשרי תשל”ז]

---

מלשון ללשון – על אברהם שלונסקי

מאת

דב סדן

רצונו של אדם כבודו; רצונו של משורר, בין הוא אדם המעלה בין הוא אדם המעלות, לא כל־שכן. השאלה, מה הוא בעצם, רצונו – לא כתשובתה בימי־חייו תשובתה לאחריהם. בחייו ניתן לקיים גם בחינת נקרא למשורר ונשאל את פיו; לאחריהם ניתן לקיים אך בחינת נקרא את שירתו ונשאל את פיה. אבל שני מיני התשובה, שהמוות מפריד ביניהם, גשר־מה מתוח עליהם – הלא הם כתביו שכונסו כרצונו ולרצונו. ואם הוא אחרון רצונו בחייו, דין שיהא מוחק כצוָאה־זוטא, שאם אין כוחה יפה לימים רחוקים, הוא יפה לימים קרובים, שאנו נתונים ועומדים בהם עתה, באופן שכינוסו אחרון הוא בחזקת הקאנון, כפי שנראה לו עצמו בהערב־יומו.

ב

הבה נתבונן, לשם יתר הבהרה, בדוגמה משולשת – מנדלי חיבוריו משתפעים אילך ואילך, אבל בבואו, בסמוך לשנת־גבורותיו וסביביה, לכנסם, ראה להעמיד את פעלו בלשון העברית על שלושה כרכים, שנחשבו לו עיקרו; ואף ביאליק, בבואו, בסמוך לשנת־כוחו וסביביה, לכנס כתביו, ראה להעמידם על ארבעה כרכים, ובשובו, בשנת־זיקנתו וסביביה, למעשה־הכינוס, לא שינה ממספר הכרכים, אך הרחיב והִרבה עניניהם. ואילו שלונסקי, בבואו לכנס כתביו, העמידם, בסמוך לשנת־זיקנתו וסביביה, על שני כרכים, ובשובו, בשנת־שֹיבתו וסביביה, למעשה־הכינוס, העמידם על עשרה כרכים. וחילוק גדול יש בדרך כינוסה של השלישיה – מנדלי לא כינס אלא הפרוזה הסיפורית שלו; ביאליק כינס, בכינוסו האחרון, כרך שירה; כרך פרוזה, סיפור ומסה; כרך תרגום וכרך אגדה.

הצד השוה בשלושת הכינוסים אלה, שאינם כוללים “כל כתבי…”, שכן נוהגת בהם ברירה, כפי שחייבוה שיקולם ותפיסתם של המחברים, שסברו, כי מה שנברר להם הוא בנותן־יִצוג של עיקר־יצירתם, היפה לכלל־הקוראים, באופן שנשתיירו, מחוצה לטבלאות כרכי מִבחרם, חלקים, אם שלמים, אם גדולים, של שאר יצירתם ועשייתם. הצד השונה בשלושת הכינוסים האלה הוא בהגבלת סוגי־היצירה, הנכללים בו בכינוס – דוגמת־האמצע, ביאליק, כללה רוב סוגי־יצירתו, ואילו דוגמות־הקצה, מזה ומזה, כללו אך סוג אחד שבה – ראשון, מנדלי, פרוזה סיפורית בלבד; אחרון, שלונסקי, שירה בלבד; וההבדל הוא, כי הראשון, יצירתו, אמנם מקור, אף שרובו תרגום של עצמו, ואילו האחרון עשה מִבחרו בחינת מַחנַיִם – מחצה, חמישה כרכים, שיריו שלו, ומחצה, חמישה כרכים, שיריו של זולתו מעשה־תרגומו.

ג

חלוקה זו, שנהג שלונסקי בכינוסו של עצמו, היא הנותנת, כי בבואנו להעריך את פעלו ודרכו, נשא במוט בשנַים מסוגי־יצירתו אלה. ואעידה לי עדותו של המשורר עצמו – לפי שמחיצת־הגיל שבינינו כל־עצמה שנתיִם חסר שבועיִם, הרי נתקיים בנו ענין ימי שנותינו שבעים שנה בשעה סמוכה, וקיימנו בה ובקירובה עת לכינוס, הוא כעשרוֹ ואני כעניי, ובבואי להודות לו על עשרת כרכיו, שכיבדני בהם, לא הידרתי עצמי מן התמיהה: ניחא, עשיר בשוָריו ועני בשׂיותיו, אך מה לך, שהסתפקת בשני שוָרים, שכל אחד ואחד מהם הוא, אמנם, ראוי לברכת בכור שור הדר לו, בעוד אני שילחתי צבא שׂיותי, וביותר הנידחות, נקוּדים עקוּדים וברוּדים. השיבני כלשון הדיבור השגור: זהו זה. כשראני ממתין לביאורו של אותו זה, אמר: שני מיני זה הם – זה חלקי מכל עמלי; זה ראֵה וקדש; ובנידת־ראשו הטיפוסית הוסיף: או זה ראֵה וחלל.

משערני, כי תוספת זו באה לו לא בלבד מחמת הליצה אלא גם מחמת שזכור היה מאמרי המעטים, שבהם יִחדתי דיבורי עליו, וזכירתם קלה, שכל עצמם ארבעה – מאמר ראשון שפרסמתי תחילה, לפני שלושים ושמונה שנים, היה כאמירת הבדלה על פרק בשירתו הוא ספרו “אבני בוהו”, ומקץ שלושים שנה (ולא כנדפס: עשרים שנה) טפלתי לו הגהה; מאמר שלאחריו, אלו הדברים שאמרתי בשבח תרגומיו ובמעמדו בעצרת־העם הגדולה, שנערכה לכבודו באולם מוגרבי המלא מפה אל פה, ומי ששעתו פנויה, יכול לקרוא גם זה וגם זה בספרי “בין דין לחשבון”; שני המאמרים האחרונים, ענינם ניתוח לשון־תרגומו; – המאמר האחד עוסק באסופתו “שירת העמים” ונתפרסם לפני עשרים ושבע שנים, בהימלא מחצית יובל שנים ליצירתו; המאמר האחר עוסק בתרגום “יֶבגני אוניגין” לפושקין, ונתפרסם לפני עשרים ושתים שנים, בהימלא שנת־היובל לימי חייו, ואם אמנם יימצא מי שירצה לקראם עתה, איני מעֵז להטיל עליו טירחת חיפושם, שהמאמר הראשון נדפס בעתון יומי (“דבר”) והמאמר האחרון נדפס אמנם בקובץ לכבוד יובלו, אך הוא טעון בדיקה לאור המהדורה החדשה של תרגום הפואֶמה ההיא על רוב תיקוניו וטיוביו, ואם אישר בעיני הנותן ליעף כוח, אנסה בכך.

ד

והנה בבואנו עתה לקיים ענין רצונו של המשורר כבודו, באופן שאנו נשענים אל עשרת הכרכים, בחינת כזה ראה וקדש, אין אנו שוכחים בחינת זה חלקי מכל עמלי, כשהדגש הוא בתיבת חלקי, שאפילו הוא חלק הארי, הוא חלק בלבד, שהרי אין אנו יכלום לשכוח, ואפילו היינו יכולים לא היינו רשאים לשכוח, כי הוא, אמנם, כבודו, אך לא כל כבודו, אף לא רוב כבודו, שכן מלוא כבודו פירושו כבודתו. ואפילו אנו מצמצמים עצמנו על הקאנון, הרי כשם שענין רצונו של סופר הוא כבודו אין בו כדי קידושו של הקאנון של מנדלי, ועדות לכך מפעל מנדלי בכתלי האוניברסיטה הירושלמית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, ואין בו כדי קידושו של הקאנון של ביאליק, ועדות לכך מפעל ביאליק בכתלי האוניברסיטה התל־אביבית, שתכליתו התקנת הוצאה אקדמית של כתביו, כך לא יהיה בו כדי קידוש הקאנון של שלונסקי, ואם אין עדות לכך היום, תהא עדות לכך מחר או מחרתיִם.

אולם עד בוא יום מחר או מחרתיִם, אין אנו פטורים ממלאכה, שאין לדחותה, והיא ביבליוגרפיה שלמה של כתביו, וביחוד של תרגומיו. אמנם, שמואל לחובר טרח על מלאכה זו, וטירחתו, כמשפטו, ברוב חריצות וברדיפת המיצוי, אך שני חסרונות בה. החסרון הראשון הוא כדרך־הטבע – אחרי פרסומה של אותה עבודה חשובה יצאו עשרים ושלוש שנים נוספות, ונוספו ממילא רוב דברי־מקור ודברי־תרגום לסוגיהם; החסרון האחר הוא כדרך השיטה – הביבליוגרפיה היא לא כללה את התרגומים בני־יומם, ששלונסקי טרח עליהם, לרגל עבודתו הקצרה יותר, שנמשכה אך שנה אחת ומעלה, ב“דבר”, ולרגל עבודתו הארוכה יותר, שנמשכה שנים הרבה, ב“הארץ”, וכן בכתבי־עת שהוא היה עורכם והיא טירחה־של־ערך, שכן גם מה שנראה כמשלח־יד היתה בו יד־השליחות – העשיה ללשוננו, חיסונה וגיבושה, ומי שאינו יודע, עד־מה עשיה זו היה בה כדי להעשיר ולאשש את לשונו של הקורא, ולחזק את בית־קיבולו, ולסגלו לצרכי־לשון מלאים יותר, גם מעולים גם פשוטים, נשמט לו פרק גדול בתולדות הלשון והספרות.

כי שלונסקי היה תמיד שלונסקי, ותכונת־העיקר שבאָפיוֹ, של החונן ונותן, וביד רחבה וברוכה הוא נותן, ליותה כל מעשיו הגדולים והקטנים, וליוותם באותם ברקי־המצאה ובאותו חין־ערך וטוב־טעם.

ה

מלאכתו זו, מלאכת־מחשבת, כים הגדול, שמדידתו לאָרכו ולרחבוֹ וצלילתו לעומקו, חובה וזכות כאחת. אלו יריעות גדולות וקטנות, רבות־ענינים ושונות־פנים, והן ממלאות רוַח־ימים, שתחילתו בתרפ“א בוילנה וסיומו בתשל”ג בתל־אביב, משמע חמישים ושלוש שנים, הגדושות עשיה משופעת, שבה נתגלה ונבחן כאחד מענקי־העבודה, שנטל עליו משאוי אחר משאוי, וּנשאם ונישאם, והצופים במלאכתו תוהים ובוהים על עוצם המלאכה ושיעורה, כביכול קוסם הוא, שלהטיו נבראים באפס־יד. וביחוד אלה, שהיו מעריבים וסרים לבית־קפה פלוני והיו מזדמנים בו עמו, והיו מדמים, כי הנה הוא יושב ושיחו כשל אדם ששעתו בטלה, ובינתים גמדי־חסד מפליאים לעשות מלאכתו בביתו; מה שאין כן אלה, שהיו משכימים ועוברים על־פני בית־קפה אלמוני, קודם שנפתחו תריסיו וקודם שנראו ראשוני באיו, לרבות מלצריו, וראו אותו, את שלונסקי, ישוב לאחד השולחנות שעל המדרכה, יושב ועובד, יוצאת שעה אחת ויוצאת חברתה וחברת־חברתה, ועבודתו כמתוך שקעונו הגמור בה, עד קום רעשו של בוקר, והוא צורר את הגליונות לתיקו והולך לשטות אפילו בחסידיו הפיקחיים, ולשחק מי שמִזרעו וקצירו באים כמאליהם. ואם אין ראָיה לדבר, סימן לדבר: חביב היה עליו הדיבור על מעשי תרגומו, אף היה מגלגל לרוב בפיקאנטריה שבו, ונהג כך לא בלבד במסיבת־רעים, אלא אפילו בעצרת־רבים, וזכורה הרצאתו על מלאכת־התרגום, שהשמיע באולם הזה בירושלים, שלכאורה היה בה ממידת היוהרה המרפרפת, ובאמת היו בה ממידת הצניעות השרשית, היא צניעותו של מי שנפתוליו חבויים בינו לבין נפשו, ואך שוליהם יַראה ברשות־הרבים. כי מתוך נפתולים, ששמחתם המתיקה את יסוריהם, אך לא ביטלתם, קיים כל ימיו בחינת ללשוננו נגביר, ומי שניתן לו להציץ בעצם מאבקו, ידע, כי היא כמין סתירה ממנה־ובה, שכן היה עבד לעברית מתוך שהיה שֹר לה, כשם שהיה שׂר לעברית מתוך שהיה עבד לה.

איך עמדו לו כוחו והתמדתו, והוא מעוֹרה בשוּקם של החיים, ער ורוגש, פעמים אף הומה ומהמה, עושה ומעַשה, מרבה פולמסאות ואבק־פולמסאות בספרות ובחיים, מקים חבורה אחת וחבורה אחרת, תחילה מחוצה למפלגה ולימים לצדה ובתוכה, ולכּל לו זמן ועת לו לכל חפץ, היא חידה ותהי לחידה. אך גדולה הימנה היא החידה של ריבוי פַנים, שיש לו ריבוי פְנים, והוא השיח הגדול בינו לבין לשוננו, העמקתה והרחבתה על דרך המיזוג המופלג של מורשת וחידוש. ואם עומקו של השיח בתרגומה של שירה יונק מתחומה של שירת עצמו, שהתרגום הוא לה גם חיזוק־יתרונה גם מילוי־חסרונה, הרי רחבוֹ של השיח הוא בתרגומה של פרוזה, וביחוד פרוזה סיפורית, שלא היתה מכלי־הביטוי שלו עצמו; ללמדך, כי אם בתרגום־שירה היה מבחינת מהנה משלו ומהנה משל זולתו, הרי בתרגום־פרוזה לא היה בידו להנות משלו, אולם מתוך שנהנה משל זולתו, סופרי לשון ולשון, בא להנות את לשוננו, להשלים את צרכה ויכלתה, לתת עולם ועולמות בלבה.

ו

ואומר, כי רואני גדוּלה מיוחדת בתרגומי הפרוזה הסיפורית שלו, וברשותכם אפרש דברי, לאמור: ודאי גדולים מעשיו בחמשת הכרכים, וגדול פושקין, ששיבבוֹ וחזר ושיבבוֹ ומירקו וחזר ומירקו, וגדולה פמליית המשוררים, ועיקרם המשוררים בשתים הלשונות, רוסית ויידיש, שהיו לו לשונות מוטבעות, ולצדם משוררי לשונות אחרות, מהן שהיו לשונות קנויות, אם בסאה גדושה אם בסאה מחוקה; מהן שהוצרך לתיווכה של לשון ידועה לו, כדי להריק שירתם מלשונם ללשוננו; אך גדולה כמותן ומצד־מה אף גדולה מהם עשייתו בחטיבות פרוזה גדולות, בכמות ובאיכות. ותרשוני להביא אניקדוטה, שהוא מעשה שהיה כך היה: ח.נ. ביאליק, שהפליא כוחו של המשורר הצעיר, הוא שעוררו לתרגם את “ימי פומפיאה האחרונים” לבולבר, וחיזק בקשתו לא בלבד בצרכם של הקוראים, וביותר הצעירים, אלא גם בתודה שאנו חייבים לו לספר זה, שעורר את אברהם מאפו, כעדות דבריו באיגרת לא. ש. פרידברג, לעשות כמתכונתו, והוא ספרו “אהבת ציון”. שלונסקי, שלבו נטה לדבר זה, היתה בו חששה, משום שאין לו ידיעה באנגלית, סתם ביאליק טענתו במה שגם הוא לא תירגם “דון קישוט” מספרדית, אלא מתרגום רוסי מהימן. יצא שלונסקי לבקש תרגום רוסי של בולבר, ואף פורסמה מודעה על כך, ולא נמצא לו, אך נמצא תרגום בגרמנית, שלא היתה מאוששת בידו, ונתבקש הפתרון בסופר מחונן, שנטל עליו לעשות טיוטה של תרגום־עראי שעל־פיו ייעשה תרגום־קבע. ואמנם, כך היתה ההתחלה ולא ידעתי ההמשך, והעיקר שהתרגום מונח לפנינו, כפתור ופרח. עד כדי כך דפק צרכם של חיי־הלשון כלשון־חיים על פתחו ועד כדי כך נענה לו. ודפיקה שנענתה, המשכה דפיקות שנענו – אלו תרגומי הפרוזה, נובילות ורומנים מספרותה של רוסיה, והם מרובים, מהם שענינם לשעתם, מהם שענינם מעֵבר לשעתם – כצמד הפנינים “ז’ן שן” לפרישווין ו“מסעי הציפרים” לדוידוב; וכן מספרויות אחרות – “בוּג ז’רגל” להוּגוֹ; “קולא ברוניון” לרומן רולאן; “טיל אולנשפיגל” לדה־קוסטר, פרוזה מובהקת שתרגומה פרוזה מובהקת.

נמצא, שמי שהפרוזה הסיפורית לא היתה בגבול כשרוֹ ויכָלתו של עצמו, תרגומו בה אינה כדיוטה נוספת לו לעצמו, אלא כדיוטה חדשה, ומה שנחסר באפס סיועה של היכולת הסובייקטיבית, נשלם בסיועה של השליחות האובייקטיבית; בלשון אחר: בכוח צרכם של חיי הלשון ובכוח כוחו של המתרגם להיענות להם. וּודאי שהוא הדין בשאר דברי הפרוזה, שתירגמם מלשון שהיה נטוע בה מעודו – החל בנובילה קצרה של גורקי וכלה ברומן הנרחב של שולוחוב. אך הוא גם הדין בתרגומו מלשונות, שביקש לנטוע עצמו בהן. ולא אלך ואמנה פעליו, שמנינם גדול וענינם גדול ממנו, והוא מחייב מחקר, שמקומו בכתלי האוניברסיטה והאקדמיה ללשון, ורשות־הדיבור לחוקריהם, והיא רשות־דיבור שפירושה חובת־מעשה, שקצתה כבר נתקיים בכמה נסיונות (וראש להם מִלון חידושי שלונסקי ליעקב כנעני) והמשך יבוא.

ז

ואסיים ברמיזה לשאלה, שנשאלה לו לשלונסקי גופה – האם כתודעת־השגתו היתה ממשות־הישגו; והיא שאלה חמורה, גם אם הוא עצמו ניסה להשיב עליה תשובה קלה, אפילו לוצצת, כעדותה של אניקדוטה שהוא מעשה שהיה כך היה: כידוע נתפרסם תרגום “יבגני אוניגין” פרסום כפול וכמעט באותה עונה עצמה – אלה שני התרגומים מעשי אברהם, הלא הם אברהם לוינסון מזה ואברהם שלונסקי מזה. משנתגלגל הדיבור, מה בין זה לזה אמר שלונסקי, כי ההבדל שבין תרגומו של בן־תחרותו לתרגומו שלו הוא בקטנה שהיא גדולה, דהיינו שכאן וכאן אותה תזמורת ואותם מנגנים ואותם כלי־נגינה, אלא שתזמרתו של בן־תחרותו חסרה את הכנר הראשון. ואף־על־פי־כן נמתחה, בין השגתו את עצמו לבין הישגו של עצמו, רצועה הגונה של ביקורת עצמו וסימנך – מהדורת התרגום החדשה, העשויה תיקוני בתר תיקוני, ולאורם נמצא, כי הכנר הראשון לא היה בקונצרט הראשון – ראשון כל־כך, ואין לך תחרות גדולה, כתחרותו של אדם עם עצמו.

[כסלו תשל"ה]

---

בין שירה לשיר – על יוכבד בת־מרים

מאת

דב סדן

מאמר א: גאולת כיסופים

אודה, כי נגרמה לי קורת־רוח, בהזדמן שעת־כושר לומר דבר טוב ונלבב, הן לשם יקרא־דשכבא, זכרוֹ של הוגה לירי, חיים גרינברג, הן לשם יקרא־דחיי, כבודה של משוררת לירית, יוכבד בת־מרים, וראיתי בסימוכם של שני השמות כעין רמז לגופו ואף לעצמי. כי הם מכלל האישים, שאני מתאַווה משכבר לדבר בהם ולכתוב עליהם, ואין הדיבור בא על גמרוֹ ואין הכתיבה באה על תשלומה. פעמים אני מעביר לפנַי, בסקירה חוזרת, את נושאי מסותי ומאמרי הכתובים והפזורים ותמֵהַ, איך אירע שנעדרו מהם קבוצת סופרים שהם קרובים ואהובים כשם שהם יקרים וחשובים עלי, ועיקרם בעלי־שירה, משה לייב הלפרן ואורי צבי גרינברג, שמעון הלקין ואברהם רגלסון, רחל קורן ולאה גולדברג, והריני מהרהר בלבי: הנה־הנה אני נוטל את הקולמוס ואומר בהם כחפץ לבי וכמצוַת שׂכלי, ואין ההרהור נכנס לכלל מעשה. הלכך בירכתי את השעה הזאת, שניתן לי בה לומר מה ברבים, זו הפעם הראשונה על חיים גרינברג, וזו הפעם השניה על יוכבד בת־מרים – תחילה כחבר ועדת־השופטים, שחלקה לה את הגבוה בפרסים, שסופר עברי יכול לזכות בו, הוא הפרס על שמו של ח.נ. ביאליק; ועתה בהינתן לה הפרס על שמו של חיים גרינברג.

ב

דברי בחלוקת הפרס עתה, שנאמרו בבית כבוד הנשיא, בלשון יידיש נאמרו, שנתבקשתי וביקשתי לסַבר את אוזן השומעות, שלוחות הפיוניר־ווּמן, מיסדות הפרס, אם כי לסיבור־האוזן יכולתי להמתין עד שישובו מאולפן ויבינו לא בלבד לשון־תרגום אלא אף לשון־מקרא. אבל ראיתי בכך צד של כיבוד והודיה לחיים גרינברג, האמן בלשון־האבות ובשפת־האמהות, שעודד את אגודת־הפועלים הלאומית (נאציאָנאלער ארבעטער פארבאנד) להעמיד באוניברסיטה העברית קתדרה ליידיש, שאני נוהג בה כשבע־עשרה שנה; ומזכירה, לואי סיגל עליו השלום, סיפר לי בהתגלות־לב התמימה ביותר: אודה ואתוַדה, שכששמעתי, כי הנועד הוא איזה דב סדן, הייתי כתוהה, ובוהה, לך ועשה פובליסיטי למי שלא שמעתי מעודי לא שמו ולא שמעוֹ, אולם כששמעתי מפי זלמן רובשוב – סליחה, שזר – ומפי חיים גרינברג: זהו־זה, מחיתי שפתי ואמרתי: אין אני מסוגל ואין אני מחויב להבין יותר מהם. כן, חיים גרינברג נשא אף משא נפלא בחגיגה האינטימית ליסוּדה של הקתדרה ההיא. וראוי להזכיר מתוכו אותה פיסקה, שנאמר בה, כי תעודתנו למתוח גשר בין ישראל־סבא לישראל־סברא ושלא יחזור עלינו אותו מעשה באיכר הרוסי, שנקרא לעבודת־הצבא וכשעלה לשליבה ראשונה של סולם התת־קצונה, היה מסיים את מכתביו לאבא־אמא: וואש ביוושי סין א טיפייר פלדפֶבֶּל (לשעבר בנכם ועתה טוראי ראשון).

ג

ודבר טוב הוא, כי הפרס על שמו זכה במה שזכתה בו יוכבד בת־מרים, שאם אומַר בה, כי היא עתה הגדולה במשוררות העבריות, יהא זה שבח נאה, משום שנתברכנו בסיעה ראויה של משוררות מצוינות; ואם אומר כי היא משוררת יהודית גדולה לעצמה, ואינה צריכה השוָאה, בחינת הטוב שהוא טוב מן הטוב יותר; אבל אם אומַר, כי היא היהודית שבמשוררות העבריות, יהא זה השבח, שמשום אמִתוֹ יהא אף הנאה מקודמיו. מה סודה ויסודה של אותה יהידוּת, המדברת מתוך שיטי שיריה ומביניהם – הוא ענין רב לענות בו, ואני הוגה בו מכבר, ואני מנחם וחוזר ומנחם את עצמי: מחר אומַר, מחרתיִם אומַר ומדאידחא אידחא. מה שניתן לי היום לומר היא הטעמה, כי בה, בבת־מרים, מתחילה שירתה המודרנית של אשה עבריה. ודאי ידעתי, כי בתקופת ההשכלה היו משוררות שהשמיעו, זעיר שם זעיר שם, דבר־שיר ומליצה בלשון־הקודש, ועל קצתן, למן רחל מורפורגו ואילך, אף אמרתי משהו מעל דפי “דבר הפועלת”. אבל אלה היו חזיונות, שהתנודדו בין אוניקום ובין קוריוז. וודאי שידעתי את הפרשה הסבוכה של אלישבע, לא כל־שכן צמד המשוררות רחל בלובשטיין ואסתר ראב, שנלכדו לקסמה של ארצנו ושירתן הבשילה מנופה של מולדתנו הקדומה־צעירה, ועם זאת אעֵז לומר, כי הזיווג הראשון של מנטליות יהודית עד עומקה ושל מודרניזם עברי של אשה בא עם שירתה של בת־מרים, ומה שהיה לי בימי־נעורי בחינת דמדום, בקראי את שירה, שעל פיו קראה לימים את בכור ספריה “מרחוק”, נתחוור יותר ויותר למקרא שיריה האחרים, עד מִבחרם, בספרה “שירים”.

ד

ולא יכולתי שלא לומר להן לשומעותי, כי יש הרבה פעמים, שבגללם ראוי להן ללמוד לשון־הקודש, אך לא הייתי, בנאמנות, פוסח על הטעם של אפשרות הקריאה של שירי בת מרים במקורם; ודברי אלה היו, כמדומה, במקומם ובשעתם, שכן הקריינית מרת חלפי, שבאה להדגים טיב שיריה של המשוררת קראה מתוכם גם בלשונם למביניה וגם בתרגומם לשאינם־מביניה. לו שומעותי ידעו והשכילו זאת ופתחו את ספר השירים וראו סדרת שירי ארץ־ישראל, או סדרת שירי תל־אביב, או סדרת דמויות באופק (האב, האם, הדוד, הסבתא, החייט, הסנדלר), או סדרת בין חול ושמש, וסדרת דמויות קדומים (אדם וחַוָה, אברהם והגר), או סדרת שירי הגיטו – שלל עולמות, שזמרתם מקוֹרה מאותו מקור עצמו ולרוב באותה נעימת־יסוד עצמה, ושירם בנוי באותו בנין־יסוד עצמו בסטרופה, בשירה, בחרוז, הזעים בין גילוי ועילום ומתוך זיעיהם עולה, בסירוגי מתח והתרה, חיוּת נשמתה ופועם לבה של אשה יהודיה, שעֶדנתה ואצילותה נשמרות בכל חַגוי גילה ובכל עויות צערה, ומי ישער, כמה געגועי דורות, כיסופי נערות ונשים לארשת לירית, נגאלו בשירה הזאת. ואין צריך לומר, כי מתן־גאולה זה וכזה היא לה זכיה גדולה, אם לא הגדולה בזכיותיה, ביחוד אם נתֵן אל לבנו, על דבר־הפלא, כי מתוך שירתה דוברות אמהות ואחיות, והיא, המשוררת, אינה יוצאת מכלל עצמה, ונתונה כל־כולה לעצמה, – היא לשירתה ושירתה לה.

[ט' תמוז תשכ"ח]

מאמר ב: חירות כפולה

זו לי הפעם השלישית שאני מנסה לומר מה, ברשות־הרבים, בטיבה של שירת י. בת־מרים, אף־על־פי שידעתי, כי כאז כן עתה אין נסיוני עשוי לצאת מכלל עצמו, באופן שגם עתה יהא בחינת אמירה שרמזה מרובה מפירושה. אולם אם בפעם הראשונה, במקרא הטעמים למתן פרס ביאליק על כלל שיריה, הייתי תם, ובפעם שלאחריה, בהסבר הטעמים למתן פרס חיים גרינברג, הייתי מועד, הרי עתה הנני מועד גמור.

וכל כך למה – דרכי בבעלי־השיר היוצאים בשיר, שנתפסתי לקסמים שבידם, שאני מבקש ללכדם, באופן שאני יגע לעמוד על סודם ולבוא בסודם, ויש שאני מתאמר כי יגיעתי עלתה בידי – ומי שיבדוק בספרי יוכל להכריע אם ועד־מה התאמרותי יש בה או אין בה ממש, – אך יש בהם, שאף שאני יגע וחוזר ויגע בהם, אין סודם מתגלה לי כדי אמירה פסוקה: הנה־הנם; והריני לכָרחי כאותו פיקח שבחיות – ריח הענבים בקצה אפו וטעמם בקצה לשונו, אך הוא מהלך סחור־סחור לכרם, ואליו לא יבוא. וכבר סיפרתי ברבים, עד־מה ביקשתי וחזרתי וביקשתי לדבר בכמה וכמה משוררים, שדגלם עלי אהבה, ופירשתי קצת שמותיהם, ולשוני אם אינה אלוּמה, גמגומה מרובה מדיבורה. כי איך ניתן לי לומר דברים חתוכים ברשות־הרבים, אם אינם כן ברשות־היחיד, ביני לבין נפשי. ואין לי אלא לצפות כי המזל, שלא האיר לי בזה מלוא־פניו, יחוס עלי עתה, על סיפה של שׂיבה, באופן שיחלצני מיסורים של רצון בלא צורה וגמר־צורה, ולבי יגלה לפי ופי יגלה לעטי את הכמוס עמדי.

ב

וכבר העירותי, כי זימוּני עם הספרות העברית החיה, ושירתה בכללה ובראשה, בושש לא מעט לבוא – כבר הייתי בחור מגודל, ולפי דבר חכמינו ראוי לחופה, כשנעשיתי מקוראיה, וכבר סיפרתי עוצם רישומה של שירת ביאליק, ועיקר רישומה בגילוי עצם האפשרות של שלמותה הקלאסית לגופה, וביחוד במסיבת ימיה. והיא שנתנה, שחוָיית השירה החיה נחצתה לי ובי – בשירה העברית היתה לי שירתם של ביאליק וכל הניאותים לאורו כשירת־הדור; בשירת יידיש, ואין צריך לומר בשירה הלועזית שנמשכתי לה, היתה לי שירת המודרנה, וביחוד במזל האקספרסיוניזם, כשירת־הדור. לא רחקו הימים והתוַדעתי אל שירתם של אברהם בן־יצחק ודויד פוגל, אך עם כל עֶדנתה, ביתר דיוק: בגללה, כאילו נתפוגגה בשבירותה גם למִקשת הקלאסיקה הביאליקאית, גם לשסע המודרניזם האירופי. ותרשוני להודות, כי אותו חיבוט נתחדד לי גם, ואולי: ביחוד, משום שלא פסחה עלי גזירת נער אומר שירה, ונפתיתי, לה, בנסותי כוחי בה, והנה חשתי עצמי נלכד בצבת של מִבחן, שלימים טבעתי לו מטבע של כעין־תיאוריה, שמונחיה מגושמים קצת: כצרכן חייתי את שירת השעה האחרונה, כיצרן חייתי את שירת השעה שלפניה. אמת, קונטרס שירי שהדפסתי דנתיו באוּר, והריני מצדיק עליו את הדין, אך התיאוריה, שנזדווגה לו, נתקיימה בידי, שהייתי, דרך משל, מעורר על החידה של שלמה אֶטינגר, אשר כקורא היה אדוק ודבוק בהיינה ומרוב חיבובו השגירו על פיו, אך ככותב הזקיק את עצמו במשליו לגלרט ולפפפל וללסינג ולקראשיצקי ובפרודיה לשילר ובליריקה, לכל המרובה, לבירגר.

והנה הגיעתני קבוצת שיריה של י. בת־מרים, שנדפסו ב“התקופה”, ונפעמתי למקראם, ויותר משהיה לי ביאור, היה בי ניחוש, על שום־מה נפעמתי: דברי־שיר אלה כאילו הושיטו לי בקנה את התרתה של הסתירה שאכלה בי, – אגידת סבכה הבלוּל של שירת השעה האחרונה בחוט הצלול של שירת השעה שלפניה, כששני היסודות מקיימים את עצמם לתומם וכתומם: ענין השיר ועשרותו ובנין השיר וצניעותו. הלא הוא בית־השיר על יִחודו – מוקדיו הם שלושת הנחצים שבטור, מִשמר החרוזים המשופעים מלעילים, ובינות למוקדיו עולם של עצמים, שחוָייתם וביטויה על דרך חירות כפולה, חירות צירופם וחירות פירודם, והיא כאותה חירות שנדרשה מלשון חָרוּת על הלוחות; ובין פריטי־החריתה באים כסדר הוָייתם, בין משמשים בערבוב, תשלובם מלכדם במשמעות כוללת, אף עליונה.

ג

ואמשיל משל קטן לכך – ציור שהוא קרוב אלי, גידולו של כפר, והוא בפרק החתימה של מחזור “חמה נושנה” (והריני מביא בנוסחה שבספר):

יֵשׁ הַכְנָעָה דוֹמֶמֶת

בַּגֶשֶׁר הַנָטוּי

עַל בְּרֵכַת הַמַיִם הַקְטַנָה.

בַּדֶרֶךְ הָרְמוּסָה יֵשׁ

חִכָּיוֹן לְפֶלֶא.

וְיִרְאָה נַעֲלָמָה חֲרֵדָה

בְּנִדְנוּד הַלִבְנִים הָרַכִּים

שֶׁבִּמְבוֹאֵי הַיָעַר.

דְמָמָה.

רַק הֲנָפַת כָּנָף לְטַחֲנַת הָרוּחַ בַּמֶרְחָק.

רַק רַחֲשֵׁי גַעְגוּעִים

מְנַשְׁבִים מִמֶנָה,

רַק תַּעֲלוּמוֹת וְרָזֵי הָרוּחוֹת

כָּנָף לְכָנָף מוֹסֶרֶת.

כָּנָף לְכָנָף אוֹמֶרֶת:

עוֹד הַפַּעַם נְנַסֶה,

עוֹד הַפַָעַם נִתְרוֹמֵם

אֶל אַפְסֵי תְּכֵלֶת.

נִנָשֵׂא

בְּשַׁחֲרֵי תִּקְוָה מַרְנִינָה!

רוֹעֵד הָאֲוִיר וְעוֹנֶה:

נִנָשֵׂא,

נִתְרוֹמֵם!

וְנִפְתָּח הַמַעְגָל וְנִסְגָר

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

סוֹבֵב וְנִסְגָר,

וְכָנָף לְמַעְלָה,

לְמַטָה,

וְדוּמָם,

דוּמָם.

המבקש לעמוד על דרך תשלובם של היסודות, ראוי שינסה בהפרדתם, והיא הפרדה משולשת. ראשית, המערכה של פריטי־העצמים, – גשר, בריכת־מים, דרך ליבנים, מבואי־יער, טחנת־רוח וכנפיה; שנית, המערכה של תכונת העצמים – נטיוּת הגשר, קוטן הבריכה, רמיסת הדרך, רוך הליבנים; אחרית, המערכה של תנועת העצמים: נדנוד, הנפה, נשיבה, רעידה, פתיחה וסגירה וסיבוב. המערכה הראשונה אינה יוצאת מכלל פשוטו של ציור נוף; המערכה שלאחריה נכנסת לכלל פירושו; המערכה האחרונה מכשירה את פשוטו ופירושו לעיקרם, – רמזם וסודם. כי הנה שתי המערכות הראשונות מצומצמות על ממלכת הדומם והצומח ואך אחד הפריטים: הדרך הרמוסה, מניח לשער רומסיה מממלכת החי, אם עקבי בקר וצאן אם עקבי אדם, אך המערכה השלישית מעמידה עיקרו של השיר על תכונות ומידות של ממלכת החי והמדבר: הגשר הנטוי הוא בחזקת הכנעה דוממת; הדרך הרמוסה היא בחזקת ציפיה לפלא; תנודת כנפי הטחנה היא בחזקת רחש געגועים ותעלומת הרוח המנופפה; תנועת כנף וכנף היא בחזקת מסירה־אמירה, שכוונתה עידוד לנסות ולחזור ולנסות להתרומם. נמצא תשלובה של המערכה המשולשת מגלה את נפש־השיר כשיר־הנפש החיה וממללה.

אמרנו: בחזקת… בחזקת… בחזקת… אך באמת זהוּת היא בין עצם ועצם וכלל־העצמים ומשמעם, ובהיגלות הזהות הזאת מסתברת קריאת הזירוז בגוף ראשון ולשון־רבים: נינשא, נתרומם, כמשאלת האדם, כיחיד וככלל, ומאמצוֹ להתרומם מעבר לרקעו ולאָפקו, שאינו תם ולא יִתם, גם אם יֵדע את הגזירה החוזרת, הכלולה בשתים תיבות הסיום: דוּמם, דוּמם, כשם שידעוֹ שיר שמונה השורות לגיתה, או שירת מתי מדבר לביאליק: ושבה הדממה כשהיתה.

ד

הניתוח, שניסינו בו, חל על שיר מוקדם, ששימט עצמו ממשמעת המידות שהמשוררת נשמעה לה כמעט למלוא מסילת שיריה, והלימוד, היוצא מלפני הניסוי, מתגוון והולך ככל שהשירים ומחזוריהם מאוחרים יותר. ואם לניתוח, ניתנו סעיפים רבים ענין לענות בהם, בהם קטנות שהן גדולות, כגון דרך השימוש בכף הדמיון, או בשמות־העצם או דרך השימוש בלמ"ד התכלית והמגמה בפעלים, אם להסתפק בדברים שניתחתים עד־גמירא, וסופם שיתפרסמו ברבים. אך אלה וכאלה אמצעי־סיוע להגיע לגדרה וגדריה של השירה הזאת ועדיין אינם ערובה לכניסה מפנים לה. כי אם לכניסה לפנַי־ולפנים, אפשר שיותר משנדרשים כלי־ניתוח נדרשים כלי־שירה, וצר לי, כי יעקב פיכמן לא העלה במפורש ובכתב את שהעלה במרומז ובעל־פה – בשיחה, שגילגלנו בה בענין האנתולוגיה של אשר ברש, אמרתי: מאתיִם שנות ליריקה עברית ומחציתה של האומה, האשה, כמעט שהיא נעדרת ממנה; בסך־הכל חמש משוררות: בתקופת ההשכלה – רחל מורפורגו, ובתקופה שלאחריה – רחל, אסתר ראב, בת־מרים, אנדה פינקרפלד; אמר: רחל היא כגבעול שעלה מעל צוּקוֹ הצחיח של סלע על שפת־הים; אסתר ראב היא כנטע שצמח מכברת־אדמה שנגזלה משממת־חול, וזו וזו חינה מרובה מכוחה, י. בת־מרים סבך מעוּבה של נופי חוָיה רבים ושונים, שם ופה, וחינה מתעצם להיות ככוחה וכוחה נכנע לחינה.

ואולי באמת, מיצוי יִחודה וטיבה של שירה יפים לה הגדרי־שירה, ונדרשת לכך אמנותה של י. בת־מרים עצמה – צא וראה, איך יצאו מלפני מכחולה (שפעמים הקאליידוסקופ ניצח את הספקטרום, ופעמים איפכא), רישומי דיוקנאות רחוקים וקרובים: מכאן אבות האדם והאומה ומלך ונביאה; מכאן אמנית כחנה רובינא ומשוררים כלייויק, הלקין, וביחוד משוררת כאֶלזה לסקר־שילר, ולא בכדִי נפתחה המסיבה הזאת בקריאת שיריהם של רחל ושל עזרא זוסמן על בת־מרים. אמרתי: ביחוד משוררת, כי היא לעניננו עתה העיקר. חשתיו, כמדומה, עם אותה התפעמות ראשונה: כקול הזה, שנשמע ממחזור “מרחוק” לא נשמע קודם בשירתנו. ואזכור, כמה הביכני מי שהיה לי, בימים ההם, כאורים־ותומים בנתיבי ספרותנו החיה – ירמיה פרנקל, שכתב בשבחו של מחזור־השירים ההוא, בכלל הערכתו על כרך “התקופה” ההוא, אך לענין השם: בת־מרים העיר, כי ודאי הוא פסידונים של משורר. צעיר הייתי ולא היתה בי כאותה וַדאות, שהיתה לימים לשלמה דוב גויטיין האומר, כי מתוך שיטי שיר־השירים בוקע ועולה קולה של משוררת; לא כל־שכן מוַדאותו של שנמשך לו בזה, הוא ש“י עגנון, המספר ב”עידו ועינם", כי מתוך שיטי השירים העינמיים נשמע קולה של אשה. עם זאת דימיתי את אזני דקה בקשבה מאָזנוֹ של המבקר, ולימים הייתי סוֹנטוֹ על שטעה והטעה, והיה מתנצל לאמור: דרך השירה, העושה בלשון ובצירופיה בתעוזה מפליאה, הוא שלחש לי, כי הוא דרך גבר בשירה. עניתי לעומתו: אדרבה, התעוזה הזאת שאינה משעבדת עצמה למסורת הלשון גם אם אינה בת־חורין הימנה, היא המוֹכחת היפך דעתך.

ולפי שבינתים קניתי לי ידיעה בשירתנו המודרנית, שלא היתה בי בימי קריאת מחזור “מרחוק”, ונאבקתי, על־פי תכונתי והשקפתי, לאמונה באשה ורוחה הגואלת, – והכוונה אינה לסַוַנטית או לפוזמק כחול, אלא בפירוש למשוררת – לא חסרתי ואיני חסר גם עתה ראיות לכך.

ה

ודאי הרבה עושה האהבה לבת־דורי, – הרי רוַח הגיל שבינינו כל־כולו תשעה ירחים – וביותר לבת־הדור, אשר אמרה במפורש מה שאמרו במגומגם כמה וכמה בני דור ובנותיו, שהבנתם עמדה להם ליראה את השירה במזל קולות וברקים, שירדה למחנה העברים בשלהי מלחמת־העולם הראשונה והמהפכה שלאחריה, אך הרגשתם עוררתם לאהבה את השירה במזל קול דממה דקה, שנולדה אף היא בימים ההם ומתוכם, וגמגומם בא להם מתוך שכּלים עדף על שירתם או מתוך ששירתם עדפה על כלים. הם וכמותם רוחשים תודה למשוררת על מפלאות־התואם שבין השירה המורדת על השיר הבנוי ובין השיר הבנוי שאף שאינו משתק את מרצה של השירה, הוא יודע לפייסה, ומלאכת־פיוס כזאת היא אולי הגדולה באמנויות הפיוט.

[אייר תשל"א]

---

שיבת־משנה – על אנדה עמיר

מאת

דב סדן

מאמר א: ממה שהיה

זו לי הפעם השלישית שנקראתי אל תחת צל קורת הבית הרם הזה, בית נשיא המדינה, לשם זימון עם ראשי הפיונר ווּמן, לזכרו של חיים גרינברג, לרגל סדר מתן הפרס על שמו, ואני מודה גם על הכבוד שנחלק לי, גם על העונג הכרוך בו. כי אמנם עונג הוא לי להיות במזכירי שמו של חיים גרינברג, שכלל פעליו צרורים בו אף כמה מעשים, שאני חייב להחזיק לו טובה עליהם, וזכורים שנַים מהם. ראשית, היה במקוממי הקתדרה לספרות יידיש ולשונה באוניברסיטה העברית בירושלים, והניע את הנציאָנאלער־ארבעטער־פארבאנד להיות ראש המסייעים לה, ויותר משנחשב אותו סיוע, שהיה עד־ארגיעה, נחשבה הסמכות שהוא נתן לענין הזה, שזכיתי לשרתו במשך עשרים שנה. אחרית, היה במעוררי מעשה־הכינוס של מיטב ספרות יידיש למען קהל העברים, מטעם מוסד ביאליק, שאף אותו זכיתי לשרת במשך עשרים שנה. והצד השוה שבשני המעשים הוא החפץ למתוח גשר בין ישראל סבא וישראל סברא – כהגדרתו השנונה של חיים גרינברג בנאומו בחגיגה שלפני פתיחת הקתדרה ההיא ושהיתה תמיד לעיני. מחמת האוקינוס ומרחקו לא התראינו פנים זולת פעם אחת בלבד, וגם בה נצטמצמה, לכרחנו, שיחתנו היחידה כדי שלוש דקות, אך מחמת הרוח וקירבתו היו בינינו כמה פגישות שבנפש ובמחשבה, ואחת מהן אזכיר עתה, מהיות לה זיקת־מה לשעה הזאת – כאשר פירסמתי את מאמרי “בת־מצוה”, שבו הרמזתי על הקושיה שהקשיתי, כמשפטי, על קברניטיה של דת ישראל, הכיצד אין בהם בינה בעתים לראות בתמורה המופלאה שנפלה בבית יעקב, אלה הנשים, שנטלו להן, בשני־דור אחרונות, כל מיני סגולה וכשרון, והן משוררות ומלומדות וחוקרות ודַבּרות, ואין אומנות ועשיה, שלא נצטיינו בה; ואך ספירת הדת להלכותיה אינה יודעת על כך ונוהגת בהן, כדרך שנהגה בימי ההסגר והצמצום, משתעשעת בגזירת מלך ולא מלכה וכדומה; כאילו אפשר עתה לאורך־ימים לקיים דת, שמחציתה האחת של האומה, אלה הגברים, הם בה, במובלט, ראש ומרכז, ומחציתה האחרת של האומה, אלה הנשים, הן בה, במובלע, מִשנה ושוליִם. וַדאי היה לי, כי קושיָתי זו, שהקשיתי מעל דפי קונטרס של קרן־זוית תשתקע ותשתכח, בא חיים גרינברג וכללה באסופתו על הדת והמדינה. והוא גם היה ענין שיחתנו האחת, שבה נמצאנו מקשים כאותה קושיה, ולא בלבד לטובת נשי ישראל, אלא בעיקר לטובת דת ישראל, שאם אמנם חפצת־חיים היא, כיכלתה הגנוזה, היא חייבת בתמורה, כגודל התמורה שחלה משכבר בחיים.

ב

ואף עונג הוא לי לברך את כלות הפרס על שמו של חיים גרינברג, וכשם ששמחתי בזימוני הראשון פה לברך את הסופרת הלוחמת רחל פייגנברג־אמרי, אשר כסופרת כפולת־לשון היא כביכול כאם כל רחל בספרות – רחל בלובשטיין, רחל כצנלסון, רחל בוימווֹל, רחל קורן, רחל אוירבך, רחל פישמן; כך שמחתי, בזימוני השני פה, לברך את המשוררת הנאצלה יוכבד בת־מרים, וכך אני שמח עתה, בזימוני השלישי פה, לברך אחת מבנות רחל ובנות מרים – כהגדרתו של ח. נ. ביאליק – ידידת־נעורי, המשוררת הנלבבה, אנדה פינקרפלד־עמיר. ולא הקדמתי את ענין ידידות־הנעורים לענין השירה, אלא משום שהם, נעורינו, הם המפתח לשירת בני דורנו ובנותיו. הכוונה לדור־היהודים הצעיר בגלילות הורתנו וגידולנו, בשלהי מלכות בית האבסבורג, במיצר ארץ־כתרה, גליציה. הלא הם הבנים והבנות שילדותם עברה עליהם בשלוָה, ולא שיערו כי שלוַת־רמיה היא, עד שפרצה לתוכה סערת המלחמה, וחלקם נכלא בחרצובות הכיבוש והתעללויותיו, וחלקם נעקר לערי־מפלט, מופקר למחסור ולרעב, אך נפשם עמדה בטהרתה ומתוכה נתעוררו לעשות חשבונם, שנמזגו בו אמת ותמימות, ופריוֹ התלכדותם בחבורת־הנוער, שנקראה תחילה “השומר”, שעיקרה אגודת־צופים, שמשאת־נפשם העמומה דמות השומר בארצנו, כפי שנצטייר להם מעל דפי ספר “יזכור”, ולימים, לרגל איחודה עם אגודת התלמידים להשתלמות עצמם “צעירי ציון”, הוסב שמה “השומר הצעיר”. כל הבודק בטיבו של חשבון־הנפש, מעשה הנערים והנערות ההם, רואה, כי כמותו כאותה תמר, שאין בה עיקומים ואין בה סיקוסים, ונתקיימה בו מחציתו האחת של הכתוב: האלוהים עשה את האדם ישר, ונדחתה מחציתו האחרת: והמה ביקשו חשבונות רבים, אלה החשבונות הרבים שהשׂתרגו לימים עד מחנק. אכן, החשבון האחד והישר היה פשוט בתכלית הפשטות: הציונות אומרת, כי העם חייב בשיבה לארצו מקדם וללשונו מקדם – הבה נקום ונשוב אל זו ואל זו. ואמנם, קמנו ושבנו אל זו ואל זו, וכל שיבדוק לא שגרת שפתינו אלא רגשת לבּנו לא יוכל להעלות מקרבנו הודיה באמִתה של כל ציונות אחרת.

ג

וכפל־השיבה לא היה קל, וביותר לאלה בינינו, שסביבתם ואוירתה ניכּרוּם לקניני עמם ואָרחותיו, והם שקדו לקנותם באמונה עזה ותמה ובהתלהבות עזה ותמה ממנה. גם מעמד הנער היה קשה מעמד הנערה לא כל־שכן. הנער, ביחוד אם בן־עיירה היה, הרי לפני שבא לגימנסיה הפולנית, למד בחדר – חומש, קצת גמרא; ואילו הנערה לא ידעה כל אלה, והדברים, הצריכים קנין, היו לה כלוח החלק. ואם בת־העיירה, שידעה לשון־יהודים כך, בת־הכרך, שלא ידעתה והיתה כחטיבה של גיות, על אחת כמה וכמה. אזכור, כי בכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שהתכנסה לפני חמישים שנה ושנה בלבוב, והיא פתח העליה הגדולה של חבריו וחברותיו, ואַנדה בכללם ובראשם, לא נטלה כל נערה את רשות־הדיבור, כביכול חזרה עוית הגזירה של אשה מחרישה בכנסיה, תרתי משמע, ובאה נערה יחידה ונמרצת, מלכה לייבוביץ, ד' ינקום דמה, לתקן את העיוות, – כדי כך הגיעו החששה והרהיה. ומה תימה, כי גם לאחר העליה לא נמצא העוז להרחיב את העברית שבדיבור אל הכתב וחליפת־המכתבים בין חברינו שכבר עלו לארצנו ובינינו שלא עלינו עדיין היתה, עוד שעה ארוכה למדי, בלשון הפולנית. ומה תימה, כי גם כלי־המבטא שלנו, באותה שעה ארוכה, כך, ואף נסיוני הביטוי כך. והלכך מי שהיה בקרבנו או סביבינו, וניסה כוחו בדבר־שירה, נזקק לאותה לשון־נכר – דולק הורוויץ ושימק ווֹלף, קוּבה רוט ויאשק טיגר, הרמן אדלר (חנן נשר), ואף אני עבדכם. אך אלה היו שירים בודדים ורוּבם אף לא נדפסו ברבים, מה שאין כן שיריה של אנדה פינקרפלד, שנדפסו, כבר לאחר עלייתה, בקובץ Pieśni Życia (שירי־החיים). לענין המלים: כבר לאחר עלייתה – שאלו־נא מפי עורכי “קהיליתנו”, כמה דברים כנסו, שכתיבתם היתה בלשון לועז.

זכור אזכור את אנדה, בבואה למערכת “דבר”, והיא בעודה ברחוב יבנה, והיא, יפה וחיננית, וצעדיה כרוננים, ובידה שיר עברי שהגישתו לעורך, זלמן רובשוב – הוא כבוד נשיאנו עתה – כמי ששׂרתה עם שׂר הנכר ותוכל לו. מאז יצאו ימים רבים ולשונה נתעשרה בכמה וכמה חינות, אבל תכונת־היסוד שבה, אף כי נתגוונה הרבה, בעינה עומדת – תכונת התמר שאין בה עיקומים וסיקוסים, תכונת האדם שהאלוהים עשה אותו ישר, והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו. היא אמנם נסיבה לנסיוני הפסיחה או השמיטה על שירתה ושירת שכמותה, באוירת הפתלתולת של העיקומים והסיקוסים, שפשטו בדור, ובהמולה של החשבונות הרבים, מהם אמִתיים כאמִתוֹ של הגורל וגזירתו; מהם כוזבים, ככזב של החיקוי המעמיד פנים של גורל וגזירתו, אך מה שהיום אינו רואה או מתעלם הימנו, המחר חוזר ומגלה. ודומה, כי בדברים אלה לא גיליתי לה את שאינו ידוע לה – ואדרבה, מי שקרא שיריה על הציור והמוסיקה בני־האָפנה, משער כי אף דעתה על השירה בת־האָפנה כך, ואפשר היא אומרת מה שהקדים ואמר יעקב פיכמן: “רבים דיברו סרה בי, כי אינני / שלם עם החדש וכי עטי / תאום־הקו איננו עוד לרוח זמננו העקום”. אבל לא לעולם עוֹקם ולא לעולם אָפנת הקונפורמיזם המתוחכם, כי חליפה היא ברוח וחליפה היא בטעם, ואפשר ששעתה קרובה מכפי הנדמה.

ד

רבקה גורפיין שקדמתני, השכילה להעמיד עיקר שירתה של אנדה על ספירת האהבה והאושר, ואם מותר להיעזר בנוסחה סוקרטית, הרי הספירה הזאת מבקשת להתפשט על מספר־אנשים מרובה, ככל היותר, להיות אותה אהבה ואָשרה מנת־חלקם גם הם. ולפי שפסגת־אָשרם של אנדה ובני־דורה היא השיבה לארצנו ולשוננו, לא ייפלא כי אנו מבקשים לראותו נחלת בני־ישראל רבים, נחלת כל־כולם. אזכור כי ימים רבים אחרי עלייתי, הייתי מהלך בעקבי עולים חדשים – הם ניכרים היו בבגדיהם שנקמטו בקראנטינה – ואורב לכל מִפנה ותנועה שלהם, כביכול חוזר וטועם ראשית שכרונה של השיבה לאמִתה. אך אנדה הגדילה לעשות – הרגשת אושר זו וחפץ הענקתו לשכמותה היא פשר פעולתה לסופרים שבויי־לעז ופשר עזרתה להשתרשותם בינינו. היא לא שכחה לבטיה ומבינה לבטיהם, ואם ברשות־הרבים ידועה עשייתה, ביחוד בשנים האחרונות, הרי אנו ידענוה משכבר, למראשית העליה הגרמנית הגדולה עד עתה, וכן אוכל גם אני להעיד על שעוררתני לעשות לכמה וכמה סופרים שהם עתה מידידי הקרובים – החל בלודויג שוורין וכלה במַנפרד וינקלר – ואין עדותי בת־יחידה. ועוד זאת, מתוך שחזתה מבשרה, היא רואה לנפשם ומבינה אף דיבוקם בלשון־נכר, שהיתה לשונה, ולהכרת־טובתם לה.

ולענין ההבנה הזאת אסיים במה שפתחתי, בזכרו של חיים גרינברג – כמוני כאחרים ממוקיריו תרעומת היתה בלבנו על צוָאתו, שביקש כי יזמרו עם קבורתו פרק תהילים בלשון־מקורו ושירו של לרמונטוב “בדד אצא” בלשון־מקורו, שאמרנו: תיאטרליות בחיים – אפשר שתהא סבירה, אבל תיאטרליות במיתה – אי אפשר שתהא סבירה. אולם לשם הבנת־מעט שבתי וראיתי, כי אותו שיר של לרמונטוב נתפשט ברחוב־היהודים כדי כך, שאתה מוצא זמרתו בפי בחורי־ישיבה ברומן של סמולנסקין, כשם שאתה מוצא חיבתו בספר־זכרונתיו של רב ליטאי, וכך אתה מוצא, על־פי מנגינתו, המנון שהיינריך (אליקים) לֶוֶה כתבוֹ בשביל אגודת הסטודנטים היהודיים־הלאומיים בברלין, ופירסמוֹ בקובץ של חובבי־ציון, ואין צריך לומר כי היו כמה וכמה נסיונות להביא את השיר בברית לשוננו; הלכך אפשר שייעשה בחינת שם־דבר לחיבת לשון־נכר ושירתה, וראוי ליתן היכר־מה לחיבתה.

ולהבדיל בין החיים והחיים – אנדה, השיור של אותה חיבה כפולה שבה עומד לה לעשות לאחינו, שנשבו ללשון לא־לנו ודברו בה, ולעוררם ולסייעם, ברוב מסירות ואורך־רוח, לתשובה לעמם, מולדתו ולשונו. ואף היא תהילתה.

[ט“ו אדר תשל”א]

מאמר ב: אשה והיא משוררת

בבואי, לפני שנה ומעלה, לדבר בה, באַנדה עמיר, בטקס הפרס על שם חיים גרינברג, שנחלק לה בבית נשיא המדינה. המשלתי על שירתה משל־התמר, שאין בה עיקומים וסיקוסים ומשל־האדם שהאלוהים עשה אותו ישר והוא אינו מבקש להיות אלא כפי שעשאוֹ בוראו, וניסיתי לבאר את מנהג־הפסיחה על שירתה ושמיטתה מתוך אוירת הפתלתולת שפשטה בדור, ואף העיזותי לרמוז על מפנה הערכה שסופו שיבוא. באמרי זאת לא שיערתי, כי אך כתום שנה תתעורר חוקרת־ספרות צעירה, נורית גוברין, ותבוא לפני קהל ועדה, שנתכנסו במועדון “מילוא” בתל־אביב לחוג את יובל שבעים של המשוררת, והיא תנסה, וברוב הצלחה, בהערכה חדשה של שירתה.

אולם בדבריה, שקדמו לדברי, ראתה להעיר על המנהג הרוֹוח להבליט את ענין האשה על יִחודה ומיוחדותה והוא מנהג, שהוא לדעתה עתה למוֹתר, שכן פעילותה העֵרה של האשה בכל שדות־החיים, ושדה־היצירה בכללם, הוא חזון נפרץ ושוב אינו זקוק להטעמה מיוחדת.

ב

אולם על אף ההערה הזאת ראיתי בדברי לקיים את מנהג ההבלטה הזאת בתוך סברה, כי אין בעלת הנס מַכּרת בנִסה. לשם כך ביקשתי את קהל שומעי שירשוני להחזיר את עצמי לשיחה אחת מלפני שלושים וארבע שנים, והיא שיחה עם אשר ברש, בסמוך לצאת האנתולוגיה שלו “מבחר השירה העברית החדשה”, שענינה מיטב הליריקה העברית, למן רמח“ל עד אותה שנה – אורך הבחירה מאתים שנה ומנין הנבחרים מאה עשרים וחמישה. והנה בכלל המנין הזה מספר המשוררים רב – מאה ותשעה־עשר; ואילו מספר המשוררות אך מעט – שש בסך הכל; לפי מערך הגילים וסדרם: אחת ילידת המאה הי”ח – רחל מורפורגו; שלוש ילידות המאה הי"ט – אלישבע, רחל, אסתר ראב; שתים ילידות המאה הזאת – יוכבד בת־מרים, אנדה פינקרפלד (עמיר). כשאמרתי לו לאשר ברש, מה קשה הרגשת הדיספרופורציה הזאת, ואולי בכל־זאת ניתן לתקנה משהו, השיב, כי תחילה ביקש להוסיף עוד צמד משוררות, שניסה כוחו בשיר – אבל האחת לא כתבה אלא שיר אחד בלבד, והאחרת הצריכה רחמים גדולים כים, שאילו נהג בה היה מבטל בחינת חוקת תביעה, אם לא שוה הרי דומה, לאיש ואשה, מה גם שביטולה היה מעלה את מספר המשוררות, לכל המופלג, כדי מנין, אבל לא היה בו כדי לשנות את המציאות ההיסטורית של הספרות העברית ולשונה, שעד תקופתנו ובתוכה נתקיים בה ביצירתה כדבר הקוהלת: ואשה בכל אלה לא מצאתי.

בהמשך דבריו נתחלפה לו, לאשר ברש, הנעימה של כובד־ראש בנעימה של קלות־ראש, לאמור: ואילו הוספתי אותו צמד והיה המנין הכולל מאה עשרים ושבעה, ונשמרתי מפניו ולא בלבד משום מספר מדינותיו של אותו מלך טיפש אלא בעיקר משום מספר ימי שני חייה של שרה אמנו, שהיתה אמנם נהנית מכך, כי בין צאצאיה בדורות האחרונים מרובים כל־כך היוצאים בשיר, אך כשם שהיתה ודאי שמחה במנין המרובה של הנכדים שבהם היתה אולי מצֵרה במנין המועט של הנכדות שבהם, ומה מידה היא לגרום צער לסבתא. ושוב נתחלפה לו לאיש־שיחי הנעימה של קלות־ראש בנעימה של כובד־ראש, לאמור: וגם הששיה הזאת היא נס, וסיים: אתה ידעת.

ג

לשון “אתה ידעת” באה משום שידע עיסוקי המיוחד ברחשי התעניינותה של הנערה והאשה היהודיה בלשון העברית וספרותה, בין הסתפקה בבחינה הסבילה – יכולת קריאה; בין הפליגה לבחינה פעילה – סגולת כתיבה, ופירסמתי, זעיר שם זעיר שם, קצת דברים בזה, אבל מסקנתי לא היתה כדיוק מסקנתו של אשר ברש, שדעתי עימעמה בין תפיסת נס לבין תפיסת מקרה. מקרה כיצד – עיוני העמידני על כך, כי אם קמה בתוך ההשכלה ובשלהיה נערה, שקנתה לעצמה יכולת־קריאה או סגולת־כתיבה בלשון העברית היתה זו ברגיל בת יחידה לאב, שהיה בו עירוב של השגה ישנה וחדשה; ובעוד ההשגה הישנה ממלאתו צער על שאין לו בן, שיוכל להנחילו תורתו, הרי ההשגה החדשה הפיגה צערו במה שיש לו בת וניסה ללמדה משהו שהוא קירובה של תורה, והוא דבר מקרא ודבר ספרות ברוחה. ענין זה יש בו להעיד, כי אותו אב שרוי היה בתחומם של מושגים מודרניים קצת, ואמנם רוב העבריות האלו בנות משכילים היו. תנועה־לא־תנועה קטנה זו ניתן לה לימים חיזוק מכוחה של תנועה כוללת יותר – היא תנועת הדיבור העברי, שמשחדרה לגולה והתפשטה משהו, הרי לא פחות, אלא אפילו יותר, משהיו לה חלוצים היו לה חלוצות, וכשם שנמצאו מעודדים לכך, כך נמצאו מתריעים על כך, ובבוא שעת חיבור תולדות תנועת הדיבור העברי בגולה, יירשמו, ביחוד בפרקי הראשית, כמה וכמה פרטים משעשעים.

אבל בדרך כלל שיתופה של הנערה, העלמה, בגולה בלשון העברית וספרותה הוא תהליך מאוחר יותר, שהרי כל עוד שלטה מערכת־החינוך הישנה, על ראשי מוסדיה, החדר והישיבה, לא למדו בה אלא נערים, ורוב סופרי העברית נתגייסו מגידוליהם, ואך בקום מערכת־החינוך החדשה, כפי שניסו בה, במידה מחוקה יותר בגולה ובמידה גדושה יותר בארצנו, נברא בסיס לגידולה של קוראת וסופרת עברית כדרך הטבע או קירובה, ומבחינה זו יפה אמירתו של ברש, כי גם חצי תריסר המשוררות, שניתן, לפני שלושים שנה ומעלה, להיכלל באנתולוגיה של הליריקה העברית, הוא מעשה־נס, ולא בלבד לענין הדוגמה, המתנודדת בין אוניקום וקוריוז, כאלישבע, נערה רוסיה שהשליטה כדרך שהשליטה את עצמה על לשון העברים שבנותיהם אינן בה, אלא אף לענין הרביעיה הצעירה ממנה.

ד

לכאורה, מה תימה היא, אם רחל בלובשטיין, שבאה, בימי העליה השניה, לארצנו והתערתה בציבור־פועליה הצעיר, מוקד תחייתה של הלשון, שרה בה את שיריה, וגם זאת לשנים; לא כל־שכן אסתר ראב, שנולדה בארצנו וגדלה באוירת־התחיה הזאת ואף נתחנכה בה. אבל, באמת, תימה היא – שהרי גם המסיבות האלו לא נתנו לה לסופרת מה שניתן לו לסופר: בעוד הוא נחל ממילא מרחב קניני הדורות ועשה בהם כצרכו וכיכלתו, הרי היא רכשה לה, לכל המרובה, רצועה אחרונה בו ויגעה הרבה לעשות בה כצרכה ויכלתה; או, אם לדבר בלשון פרוזאית, הוא והיא נמצאו בתנאי־תחרות לא־שוים, לא־שוים בהחלט. ואם להמשיך הרהורינו לגבי בת־מרים, לא נוכל שלא להכיר בשינוי רב לטובה, שחל באוירה הכוללת של הספרות העברית המודרנית, הלא הוא השינוי הניכר בכך, כי היא, הספרות הזאת, היה בה בעצמה ולעצמה כדי גידולו של קורא וכותב וכדי גידולה של קוראת וכותבת, ביחוד אם ההתערות בספרות ההיא נעשתה סמוכה של תלמוד ומשען של עיון בשלפניה. אכן, באוירה זאת וכזאת נמצא הנס מפתיע פחות, אך לא חסר גם הוא. לא כל־שכן לענין אנדה פינקרפלד, שפתחה בשירתה העברית שבע שנים לאחר עלייתה, ושירתה הפולנית, שבה נתפרסם גם בכור־ספריה Pieśni Życia (שירי החיים), היתה עלולה להיות למִפגע לה.

לא; היא, אנדה, לא היתה כרחל הרחוקה, שתולה באוירה העברית של בני־משפחתה, משפחת לוצאטו; היא לא היתה כרחל הקרובה, שאביה היה למדן נוסח ישן ואחיה למדן נוסח חדש, והירושה הלמדנית היתה עשויה לבצבץ מבעד לקניני־הנכר שדבקו בה ומבעד לשירת הלעז שדבקה בה; וביותר שאוירת דגניה וכנרת עשתה את שלה, ונופי ארצנו תבעו כביכול לעצמם תואם לשון משלהם. היא, אנדה, לא היתה כבת־מרים, גידולה של עיירת ישראל ברוסיה הלבנה, שרויה בהוויתה וספוגה מורשתה, שדרכה למן “צאנה וראינה” של אמה למקורו, מקרא ומשנה של אביה, ולמסתעף מהם וסביבם נעשתה לה כמאליה.

הלכך לא נשתיירו לנו, לצרכה של השוָאה, אלא שני קצות הששיה – מכאן אלישבע, שהיתה כולה נכר ובאה אל לשון העברית; מכאן אסתר ראב, שהיא כולה בית והלשון העברית באה אליה.

בהשקפה ראשונה נראה כי היא, אנדה, רחוקה מזו ומזו, אך בהשקפה שלאחריה נראה, כי כשם שהיא קרובה מצד־מה לזו, כך היא קרובה מצד־מה לזו.

ה

לענין קירבה ראשונה, משוררת הגיורת־לא־גיורת – אמת, אנדה נולדה להורים יהודים טובים והגונים, והכרנו טוּבם והגינותם, גם בשבתם בגולה גם בהשתקעם בארצנו, אך ביתם היה שרוי ברוח של טמיעה וריחה, כפי שהיו שרויים בתיהם של אנשי האינטליגנציה המקצועית בגלילות ההם ודומיהם, אף שהמתה סביבם הוָיה יהודית מובהקת. וכבר חזרתי והזכרתי דבריו של מורי ורבי שלמה שילר, שהתבונן בחזיון הזה, ואמר, כי הקשה בסכנות אינה הטמיעה האידיאולוגית, המכוונת אלא הטמיעה האוטומטית, שממילא, וראש סימניה טמיעת הלשון, שחדרה גם אל התנועה הלאומית, וסימנך רוב העתונות הציונית, לרבות עתונות־הנוער שבה, לשונה לשונות לעז. ועוד משהו – לפני כמה שנים ערכנו לכבודה של אנדה מסיבה בבית ידידנו, השר זאב שרף, ובדברי תהיתי על כך, איך היה באפשר, כי צעירה הגדלה בעיר יהודים, כמו לבוב המעטירה, לא תדע לשון היהודים; בא כבוד הנשיא, ר' זלמן שזר, שהיה במשתתפי המסיבה ההיא גם הוא והושיט לנו בקנה ביאור מספיק: פקידי הרשות ועובדיה – שאני; והעיר כי עמד על כך בתהותו על טמיעתם החלוטה של בני משפחת אהרן דויד ברנשטיין (ושארוֹ אדוארד ברנשטיין), והסתבר לו הדבר מתוך שיד צאצא, עובד־רכבת, באמצע. לאמור, מבחינה זו האוירה היא אוירת נכר לנער, לא כל־שכן לנערה, שביקשה לעקור עצמה מתוכה ולחזור לעמה ולקניניו, ומבחינה זו נמצאת אנדה כמותה כגיורת.

ולענין קירבה אחרונה, למשוררת בת הארץ – יפה הגדרתו של א.צ. גרינברג, שקהילות ישראל על שפת הבוג והוייסל ושארי הנהרות היו כמובלעות של ארץ־ישראל הקדומה, ארץ החומש, בגולה, ויפה כמותה ההגדרה, כי קיני תנועת־הנוער, כמתכונת “השומר הצעיר” ודומיה, היו כמובלעות של ארץ־ישראל הצעירה בגולה, וביותר יפה ההגדרה הזאת לענין הלשון העברית ותחיית דיבורה. אמת, היה הבדל בין הקינים בעיירות, שכילכלו חייהם על מלוא טהרת הדיבור העברי ובין הכרכים שפיגרו ובוששו. אבל קו־ההבחן בין הצעירים והצעירות האלו, שדרשו את הציונות הלכה למעשה והכשירו את עצמם לה, לבין שאר מיני ציונים שלא נהגו כן, בעינו עמד, שכן הצעירים והצעירות האלה בינם לבין עצמם, וביותר בכתלי זימוניהם כאילו חיו בישוב מישובי ארצנו, ומבחינה זו נמצאה אנדה כמותה כצברה.

ו

זכורה לי אנדה לאורך מסילה, למעלה מיובל שנים ואם לבור קצת נקודות בדרך – למן קן “השומר הצעיר” ברחוב יאכוביץ' בלבוב, דרך זימון בחוַת־ההכשרה בכליבוביצה, עד הפגישות בכנסיות התנועה כגון בכפר סטשילקי־טופולניצה בהררי הקרפאטים ואיני זוכר את עצמנו משוחחים, וביחוד מתקוטטים, אלא בלשון העברית. אך בין שיחת־טנדוּ לבין דיבורים בפרהסיא – המרחק גדול; ובין דיבור בפרהסיא לבין כתיבה ופרסומה ברשות־הרבים לא כל־שכן. לענין המרחק הראשון – כבר הזכרתי ענין כנסיה של “השומר הצעיר”, שעלו רבים ומרובים אל הדוכן, אבל נערה לא נמצאה בכללם. לא שלא היה לה לנערה מה שתאמר, אלא רהייה וחששה היו בה. הרבה הצטערנו על האֵלם הזה ואפילו בושנו בו – כביכול, חינוכנו, שהיה בנוי על אבני השיווי של נער ונערה, נדרש למבחן ולא עמד בו. הרי ידענו גם ידענו, כי נשמת הקן, על רוחו וחינו, היא הנערה; ואהבתה והאהבה אליה היו סוד ההוָיה הטהורה של תנועת בני־הנעורים. לענין המרחק שלאחריו – נער ונערה שדיבורם בביתם בלשון יידיש, ודיבורם בינם לבין עצמם בלשון עברי, ראשית חליפת־המכתבים שביניהם, בתחילת העליה לארצנו, פולנית היתה, ושלא אהא מוחזק כמגזם אוסיף, כי בדידי הוא עובדא. ולענין המרחק האחרון – לא נמודו עדיין המעצורים שבדרך ללשון העברית ובה, ומה רבו החללים שהפילה. לחידודו של הענין אביא שלושה משלים, אחד רחוק יותר ואחר קרוב קצת ואחד קרוב ביותר.

משל ראשון – זיגמונד ברומברג־ביטקובסקי מראשי “אהבת ציון” היה, מראשוני הציונים היה, וכשנוסדה מושבת אנשי גליציה מחנַיִם בגליל נשלח להיות מנהלם, ולשנים כשנפתחה גימנסיה בלודז' שעיקר לימודיה בעברית, נקרא להיות מנהלה, ובימים ששקלתי, אם לקבל משרת־הוראה שהוצעה לי שמה, נזדמנתי עמו בלבוב וכדרך־הטבע פתחתי בשיחה עברית, חייך לעומתי לאמור leider nicht zuständig, ששיעורו הבעת צער שאין הוא מיומן לכך. נראה, כי שכחתי שהוא ממשוררי תנועת הספרות, הקרויה פולין הצעירה, היה; כשם ששכחתי כי הוא עורך ירחון ציוני ששמו אמנם “תל אביב”, אך לשונו פולנית. משל שלאחריו – אויגן הפליך עשה בנו, בימי־נעורינו, רושם רב בספרו Pforten des Ostens (= שערי מזרח) – בימי המלחמה הראשונה ישב, כקצין אוסטרי, בירושלים, ונקסם ליפיה וליפי נופיה, וכן ליפיה של הלשון העברית, ביחוד כפי שהיתה שגורה בפיו של דויד ילין. ודאי היה לי, כי הקסמים שהילך עלינו בספרו הילך על עצמו, אבל הוא ישב כששים שנה בירושלים, הסב שמו וחניכתו להיותם עברים: משה בן־גבריאל, אבל כתיבתו הגרמנית בעינה עמדה. משל אחרון – לפני כמה שנים נזדמנתי עם ליפא להרר, מיסדה של הוצאת “מתנות” וגילגלנו שיחה על מטרתה ומעשיה, אבל קצרה לו השעה, שביקש להתראות עם המשורר יוסף מילבואר. הקפדתי עליו שהוא מוכן להפסיק שיחה על ענינים בלשון־בית לשם שיחה עם מי שיושב, כשני דור, בירושלים ולשונו לשון־חוץ. צחק ואמר: אתה אמנם מכירו משורר בלשון צרפת, אך אני מכירו לפני צרפתיותו, כשהיינו שנינו נערים בקלויז של חסידי אלכסנדר בוארשה, ובימי־המלחמה נדדנו כפועלי־דחק לצרפת ונפלגו דרכינו, שהוא משורר בלשון צרפת ואני עסקן ללשון יידיש.

ז

אמת, לשון צרפת חשובה לשון־תרבות כוללת, מה שאין כן לשון פולין, אבל גם בה כדאי להטריח שלושה משלים. משל ראשון מפורסם – לסמאן הוא שם־משפחה מצוי בין יהודי גרמניה ונדד גם מזרחה לה, וכדוגמה בולסלאב לסמאן, והטיל שינוי מועט־שבמועט בשמו, שהחליף את הסמ“ך שבו בשי”ן ימין מרוככה ועל דרך כך הספיג אותה מהות סלאבית־פולנית – שהרי תיבת לשמיאן משמיעתך לשון לאס שענינו יער ולשון לשני שענינו שר־היער ולשון מיאנו שענינו שם, כינוי, קנין וכדומה. והנה בעל־השם הזה היה מגדולי משוררי הפולנים בשני הדורות האחרונים, ויש אומרים: הגדול שבהם, ורוב שנים גדל בקיוב ובה לימודו, וכבר לא נשמר לו כל רישום ממוצאו, מוצא היהודים, והעלים מחצבתו זו מעצמו ומזולתו ובהזכיר מי, אם בפירוש או ברמז מאַין בא, הכעיסוֹ הדבר והיה לו לכלימה. משל שלאחריו דומה לקודמו ושונה ממנו – וולודז’ימיז' סלובודניק נולד בנובואוקראינקה בפלך קיוב וכדין נאמר בו, כי הוא לא חלם על פולין, שכן לא ידע על קיומה, ותחילתה לו מולדת־שבמקרה, אמצעה מולדת־שבבחירה וסופה מולדת־שבגורל, והוא משוררה, ועד זה מקרוב נשמע קולו והוא כקול פולנים מדורי־דורות. משל אחרון שונה במכריע משניהם – מלך כמלניצקי נולד בקונסטאנטינובקה שבאוקראינה, שבה גדל עד שעבר, על סִפה של שנת הבר־מצוה, לגליציה ועד־מהרה התחיל כותב ומפרסם דברי שירה בפולנית, ואך על סִפה של שנת העשרים הניח לשון שאולה ואחז לשון ביתו, יידיש, והיה בה משורר מופלא, ועל כוח־רישומו מעידה עובדה פיקנטית: בבוא זכריה חנא ברגנר לבור לו פסידונים הרכיבו באופן שנטל שמו של כמלניצקי ושם גיבור נובילה של למד שפירא ויצא לו מלך ראוויטש, שדחק את שמו מעיקרו.

לא הטרחתי את שלושת המשלים אלא להראות כוחה של הלשון הפולנית גם לגבי יהודים שלא נולדו או שלא גדלו בתחום שליטתה והשפעתה ונמשכו לה, מה גם לגבי שנולדו וגדלו בתחום שליטתה והשפעתה, כפי שהיה מזרחה של גליציה, שבה עמדה ערישׂתנו.

ח

וזאת לזכור, אנדה לא זו בלבד שנחלצה, כמותה כאחיה וכאחותה, לארצנו והתערתה, כמותו כמותם, בה; ולא זו בלבד שהניחה לשון־נכר והשרישה בלשון עמה, והיא בה משוררת בת־חורין, אלא, כאמור, זכרה שכמותה, אחינו הסופרים שבויי־נכר, שעלו לארצנו, ונתנה כוחה לסייעם בהשרשתם בה, וזה שנים הרבה שהיא מקיימת בחינת ואהבתם את הגר מתוך שהיא זוכרת את עצמה בחינת כי גר היית בארץ מצרים, ומכל הגרויות קשה ביותר גרות הלשון. הלכך, ככל שמזדמנים סופרים גרי־לשון היא מקרבתם ורבים השיבה מעוון, והכל יודעים מה זכותה בקירובם של סופרים־עולים, ואף אני יכולתי להעיד על כך, שכן כמה מעשים, שעשיתי בתחום זה, מיזמתה באו לי. ונראה, כי פעמים היא מהרהרת מה היה לה, אילולא כוחה לגבור על קנין־הנכר ולהגביר עליו קנין הבית, ואם אין ראָיה לדבר סימן לדבר – לפני שנים הרבה העירתני י. בת־מרים על משוררת צעירה, אף שמה אנדה, שלשון כתיבתה לשון הפולנים, גם בתארה את נופי ארצנו ורחשה, ובהזדמני עמה שמעתי, כי היא בת ציונים ותיקים, דודה, אחי אביה, הוא האגרונום יהושע אקר, מחלוצי העליה השניה, ואביה־זקנה ממובהקי חסידי רוז’ין, שהביא אחד נכדיו, את ר' דויד מאנזון, לראדיכוב והושיבוֹ בה, והדבר מתואר להפליא בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”. אנדה הצעירה סבכים שתו סביבה וחזרה לגולה ושלחה יד לנפשה ונשכחה, כשזכרה היחיד בקהל העברים מאמרי הקטן “בסירה עטורת ציצים”, ששילבתי בו גם תרגום שיר משיריה. והנה לפני שנתיִם ימים התעוררה אנדה הבכירה והציבה לה לאנדה הצעירה יד ושם – תירגמה והוציאה לאור את אסופת שיריה “במיתר הדק” והשיבה נפש תועה הביתה.

ט

ועתה במלאות לה לאנדה עמיר שבעים שנה וקצירה, קציר־השירה, רב, וגדולים וקטנים נאותים לאורה, ודאי יום גדול הוא לה ולנו, אך דומה, כי בתוך היום הגדול הזה יש יום גדול הימנו, ואף הוא שובל של יובל נמשך לו. הלא הוא אותו יום, לפני ארבעים וחמש שנים, כשנכנסה למערכת “דבר” ועברה על פנַי יפה וחיננית, פניה מחייכות וצעדיה כרוננים ובידה שיר עברי, שהגישתו לעורך, ז. רובשוב, הוא כבוד נשיאנו עתה, כמי ששׂרתה עם הנכר ותוכל לו. לאחר צאתה סיפרתי לו לעורך על קובץ שירתה הפולנית, שזכה לכמה בנות־קול של אהדה, ולפי שיצא שש שנים קודם – והיתה סיבה שזכרתי את המועד, שכן שני ספרי־הביכורים, “שירי חיים” שלה ו“צלילים” שלי יצאו לאור בשעה סמוכה – כרכתי כמין דרוש: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם. לאמור: שש שנים עבד, או שפחה, ללשון־לא־לך, ובשנה השביעית אדונים, ולעניננו: גבירה, ללשון־עמך, ולא זו בלבד שיֵצא לחפשי, מעבדות לשון לחירותה, אלא אף חינם, כפשוטו וכדרושו, שלשון חינם גזור מלשון חן, כפי שמצינו גם בלעז, כי לשון gratis גזור מ־gratia, כי הוא ההבדל בין קנין־נכר, שהוא משעבדך שעבוד של מחיר, ומה מחיר גדול כויתור על שרשך, ובין נחלת־בית, הניתנת חינם, כשם שאהבת אב ואם ניתנת חינם. ואסיים ואומר: אחותנו המשוררת, כן יעמדו לך החופש והחן לאורך־ימים ועינינו רואות ושמחות.

[כ“ב אלול תשל”ב]

---

כליל־זמירות – על נתן אלתרמן

מאת

דב סדן

מאמר א: על מות לבן

כספינה המתיַתמת מראשי־קברניטיה ומטובי־חובליה היתה ספרותנו עתה, ברדוף אותה משלחת מלאכים רעים: עוד זה מדבר, וזה בא, עוד זה מדבר וזה בא; ואם כי כל סופר וסופר יחיד נברא, והאֵבל על כל סופר וסופר כאֵבל־יחיד, ואין נפש שעושין לזה נדחית מפני נפש שעושין לזה, לא יוכל המצותת לרטטי־העצבת שלא לחוש, מה יגון מיגונות הוא, בהזדעזע אומה על מות לבן, אוהב עמו ונאמן מולדתו – נתן אשר נתן להם כל אשר בו, קסם שירתו וחין חכמתו, שהתנצחו זו בזו והיו לאחדים בדברו.

ב

ואם בתחילת הזעזוע, בעוד המשורר המת מוטל לפנינו, היתה רהיית־מה – עלום־שם אחד שניצב בשער בימה פלונית ועלום־שם אחר הניצב בשער בימה אלמונית דימו היות מאזנַים בידם לשקול מה לדור ומה לדורות, מה לגל־העתים ומה לקצף־הרגע, ומשיטיהם ניכר שהסתדרו בנוח: מה שאינו יאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לשעה ומה שיאה בעיניהם במריבת־יומם הוא לנצח, הרי למחרת ולאחריו ניערה קינת הרבים והטובים מהם את שחק מאזניהם המדומים ותחת חשבון־הקמעונים הקטן של שגרת־היום בא דין־הכוללות הגדול של חוקת־הימים, דין עם על פייטנו, אוהבו ואהובו, לשלם לו יושר תחת יושר.

ג

אכן, כליל זמירות והגיונות היה, וכלילו בחינת כלים מכלים שונים, והשכיל להנגינם כלי־כלי על מיצוי אָפיוֹ ועל מלוא יכלתו, למן הפזמון הקל והשקוף על חמדת־שעשועיו עד המשא החמור והאטום על עומק־חזיונו; וענינים מענינים שונים – למן זוטו של יום עד רומו של עולם, אך כבריח תיכון לכל הפוליפוניה הזאת ולכל הפוליכרומיה הזאת, שעשה את הקנים, הגביעים והכפתורים השונים מנורה אחת, מנורה כולה זהב, היה ראש־תכונותיו, תכונת היושר הפשוט והנאצל כאחד.

ישר היה לעצמו – וקומתו הפיסית הוכיחה; ישר היה עם עצמו – וקומתו הרוחנית הוכיחה; ועל־כן נאמן לאמִתו נאמנות ישרה ושלמה, ללא סטיית עקיפין וללא פזילת צדדין, ולא הזיזוה הימנה לא תהלת ידידים ולא תהלת יריבים, והיא שעמדה לו, שכל שנטל והעלה בידו קיפח קטנותו, בין ממשית בין מדומה, וניתנה בו גדולה,– וכך אירע לו לפזמון בן־יומו, שהיה מוחזק יצור־שוליִם שדיוטתו נמוכה, ונעשה בידו נס להתנוסס, וכך אירע לו למאמר בן־יומו, שהיה כאסקופה נדרסת לרפי־עט ולדלי־ארשת, והוא השיב לו כבודו הראשון. ובין הקצוות האלה, שנתן להם חיים טובים ומלאים מתפשט ומיתלל נופו הגדול, נופה של שירה וחכמה, כיד עשרו ופזרונו הגדולה והמלאה, ובה יבורך ועליה יברך ישראל.

ד

בוא בחדריך, חדרי־נשמתך, עמי, ובכה את משוררך ומשורר ארצך, ישר־הקומה וישר־הרוח.

[ה' ניסן תש"ל]

מאמר ב: ויהי מי האיש…

וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרַי

וִיהִי בֶן חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶנִי

ואִם שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָיו מֵחַיַי –

כך משער ח.נ. ביאליק את העשוי שיבוא אחריו, וככל שאני נותן לבי ועיני באשר באו אחריו, ומודדם לפי שלוש התכונות המנויות, דומה עלי כי הוא, המשורר של מעגל הדורות, עשוי היה להינבא, מבין המשוררים במעגל־הדור, לנתן אלתרמן, ששלוש תכונות אלה הן היו לו למנה: חירותו, יושר־קומתו, יפי־חייו. היא־היא השלישיה, ששירתנו ומשורריה נחלוה משירת ביאליק, ואלתרמן עולה על־גביהם.

ב

דיינו שנזכיר לעצמנו את דמות־דיוקנו ולפנינו בן־החורין, אשר חירותו חלל־אוירו וממנה ובה לו אמיצותו, שהיתה לו כדרך־הטבע, ועד כדי כך, שלא הצריכה תוספת של חציפות, לא כל־שכן יוהרה, כחיזוק לעצמה, אלא אדרבה מזווגת היתה לה ביישנות, עד שאותו גיבור ברשות־הרבים של קוראיו, היה כנער, אם לא כתינוק, ברשות־הרבים של שומעיו, ודיבורו בה היה מעומס ולשונו כמתגמגמת. וכשם שחירותו היתה אֵם־אמיצותו, כך ביישנותו היתה בת־עניוותו, שלא הצריכה תוספת של שחייה והרכּנה, אלא אדרבה, היתה מזווגת לה ברירות של הכרת עצמו. ולענין עניוותו, שהחמיקה אותו מרשות־הרבים, שבה גילגלו בשבחו, אספר־כמו את שראיתי עין־בעין: כשספרו “עיר היונה”, שנתלכדו בו כל יכוליות השירה שבו, זיכה אותו בפרס על שמו של מי שניבא עיקרה של דמות־דיוקנו, הִקשה לי, אם אפשר לו לסֵדר־חגוֹ של מתן־הפרס בהעדרו שלו עצמו, תפסתי לשון־שידול לאמור: חברך לפרס, מאור התורה, שאול ליברמן, מרחק האוקינוס מעכבו, ואתה, מאור השירה, אומר לעכב את עצמך, ומה יהא על כבוד זכרוֹ של ביאליק; נענה לי בדרכו האָפיינית של אמירת הן – אלו נענועי־ראשו הנמהרים ורדופים, אבל בבואו, בשעה היעודה, לאולם־החגיגה בבית־טשרניחובסקי, הגדוש עד אפס מקום, היה כתוהה ובוהה מול עיניהם האוהבות של ציבור מעריציו, תחילה החביא עצמו אל בין שורת־הקהל האחרונה והקיר האחורי, פניו חיורות ומעלות צללי סומק, ובמבוכתו אינו יודע מה יעשה בידיו – מראהו זה אינו מש ממני, ככל שדמותו וזכר דמותו עולים לפנַי, הלא הוא מראה אדם, שגבורתו אינה סותרת ענוָתו, כשם שענוָתו אינה סותרת גבורתו.

ג

ודיינו שנזכיר לעצמנו את כלל יציבתו, ולפנינו ישר־קומה, עמידתו תמירה והליכתו זקופה, ואף במצעדו הוא כמיתר הדרוך, המתנגן חרש ברטטי־זיע דקים ועדינים, וכמשפט הילוכו ברחובה של עיר וסימטותיה, מפשט הילוכו במחבואה של חזות וירכתיה, ובמפלשה של הגות וחמוקיה: את אשר יחזה וכאשר יחזה – יביע, את אשר יהגה וכאשר יהגה – ישׂיח, ועם כל היות עולמותיו, עולם חזותו, עתים שקופה עתים אטומה, ועולם הגותו, עתים פרוסה ועתים סתומה, כעולמות שונים ורחוקים, עד כי בעל “שמחת עניים” ובעל “הטור השביעי” ובעל “החוט המשולש”, עשויים להיראות כשלושה בעלי־שיר היוצאים איש־איש בשיר ושיר, אחדות גדולה מכללתם, והיא עמידתו בלב חזיונו והגיונו, מבלי להרכין שיעורו, כמשפט עבדם של המראות והדברים, ומבלי לזקור שיעורו, כמשפט אדוניהם של המראות והדברים, אלא עמידתו מלוא יושר קומתו כמשפט שלוּחם, שלוח נאמן ודובר־מישרים.

ד

ואף דיינו שנזכיר לעצמנו את קלסתרו ולפנינו מלוא זיווֹ של יפה־חיים, שיפי חייו, על מישוריהם ותהומותיהם, נשקף מעיניו החכמות, השוחקות והמביטות נוכח, משפתיו החיות וממללות, ומצחוקו שהתרוצצו בו חפץ כבישה וכורח פריצה ושהשלימו בו שתי בנות־התחרות, שהתחטאו לו תמיד, תומת־ילדים וחכמת־זקנים. יפי־החיים היא־היא חידת פעלוֹ ופתרונה – הוא המנעים חרוזי פזמוניו, מַנגין טורי שירתו, מַפעים שיטי חזיונו, מַנהיר פרקי תוכחתו – אם להעמיד את אוצרו עתיר־הפנים על ארבע פינות גדולות.

אכן, לשם הקיצור בלבד מנינו ארבע פינות אלו – הפזמון, השיר, החזיון, המאמר – שהרי יצירתו השתפעה אילך ואילך, ונמצאו לה כמאליהם רוב חטיבות ביטוי שנולדו על כליהם, כלים מכלים שונים, חטיבה־חטיבה על אָפיה וכלי־כלי על תכונתו, וכל חטיבה בחטיבות יצירתו, שנתגלמה כחוקתה, נשאה, בבירור גמור, חותם יוצרה האחד והיחיד, כשם שכל כלי מכלי־נגינתו, בין קולותיו משמשים מראות בלולים בין קולותיו משמשים משאות צלולים, נשא בבירור חותם נגנוֹ האחד והיחיד, ואם דור קרוב תוהה ובוהה על החציצה שבין חטיבה וחטיבה ובין כלי וכלי, דור רחוק יראה את השורש האחד המפרנס את כל הענפים השונים ויראם כענפי אילן אחד. אך מה שכבר גלוי לדור קרוב, הוא, כי המעיין שהשקה את השורש הוא יפי החיים, שהם חיים תמיד ויפים תמיד, ומתוך שניתן להם שאר וזֵכר בדבר־יצירה, עשויים חיוּתם ויָפיָם לעמוד לעד.

ה

ולאחר דברי־הפתיחה אעיר, ברשותכם, כי זו לי הפעם השלישית לומר את אשר עם רגשי ועם הגיוני על נתן אלתרמן, באזניה של רשות־רבים גדולה – פעם ראשונה במרתפה של ויצ“ו על שפת הים, לרגל צאת ספרו “הטור השביעי”, פעם שלאחריה, בבית ליסין, לרגל צאת ספרו “עיר היונה”, ואם מותר לי להעמיד תורף דברי על עיקרם, הרי הוא נסיוני לעשות לתנועה שהייתי קורא לה: תנועה למען נתן אלתרמן השלם; והכוונה, כמובן, היא להבנתו מתוך שלמותו. כי הנה בבואי לדבר בו בפעם הראשונה, קדמוני רֵעי הטובים ממני בדבריהם, דברי הוקרה והפלאה, אבל מכתליהם ניכר, כאילו אין האיש אלא מחבר שיר העתון והעת, שלא נמצא בהם שהזכיר קבוצת השירים “כוכבים בחוץ” ודומיה; ובבואי לדבר בו בפעם שלאחריה, מצאתי לפנַי ביקורת ענֵפה בעניני קבוצת השירים ההיא וקבוצות השירים שלאחריה: “שמחת עניים”, “מכות מצרים” וכיוצא בהם, אבל הביקורת הזאת, שכבר לכדי ספריה קטנה הגיעה, נשמטה לה, ולכל המרובה נבלעה לה בחטיפה, פרשת “הטור השביעי”, כביכול אינה מגופה של שירתו. ואף עתה, בפעם השלישית, אומר כי אלתרמן הוא כלל כל ביטוייו, ונמטיה אפריון לראש הטורחים על הוצאת כתביו, בט”ו כרכים, הוא הוַעד וראש מבצעיו, ידידי מנחם דורמן, והוצאת הקיבוץ המאוחד, שכבר נתנו בידנו שלושה כרכים ראשונים – ראשון להם ספרו, שנקבצו בו דבריו האחרונים, ונקרא “החוט המשולש”, ושני ספרי שירתו. ויפה היא קדימתו של “החוט המשולש”, לגופו – מערכתו האחרונה כלולה בו, ובה נלחם לאמִתו, אמִתם של דורות, שהעדיפהּ על ידידות ועל כבוד ועל כהונה, ויודעיו היה ודאי להם כי אילו ננעלה בפני דבריו אלה אחרונת האכסניות והיה תולה דבריו בכתלי העיר ולא היה מוַתר על קולה של אמִתו.

וכך יפה היא קביעתו של “החוט המשולש”, שלא להקל על התחכמותו של ראובן ושמעון ולוי לסדר לעצמו אלתרמן כפי שנוח לו, שהוא נוטל מה שנוטל מספריו ולא דיו שהוא מכריז ואומר: הרי אלתרמן שלי, של חבורה פלונית, או אפילו של סיעת־דור אלמונית, אלא מוסיף ומכריז ואומר: הוא־הוא אלתרמן, ואפילו: הוא־הוא כל אלתרמן כולו, וכל השאר בחינת איידי דזוטר – למותר.

ו

כיצד אותו מעשה הנוחיות נוהג, ניתן ללמוד מפולמוס זוטא בענין קביעת מוקד שירתו של אלתרמן, האם המטבע המובהק שלה נטבע ראשונה ב“כוכבים בחוץ” או נטבע ראשונה ב“שמחת עניים”, וראובן ושמעון מכריעים לכאן, ואילו לוי ויהודה מכריעים לכאן. והיא הכרעה של ממש, אם המכריעים מודים, כי הכרעתם באה משום שהחלקה האחת שבשירת המשורר דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם והחלקה האחרת שבשירתו אינה דוברת אליהם על שום זיקתם שלהם וטעמם שלהם, אך היא הכרעה של תוהו, אם היא מכרזת ואומרת: החלקה הדוברת אלי היא, והיא בלבד, שירת המשורר. משל למה הדבר דומה, מריבת ההערכה על שירת ביאליק – האם עיקרו היא שירת־הרבים, כפי שסברו ראשונים, או שירת־היחיד, כפי שסברו אחרונים, וכשם שהראשונים נסמתה מהם שירת־היחיד, כך האחרונים נפחסה להם שירת־הרבים, ואפילו נתעלם מכך, שכל אותה חלוקה סמוכה על בחינת מה שבתוך השיטין ואינה נזקקת לבחינת מה שבין השיטין, נאמר, כי ההכרעה על־פיה היא הכרעה של ממש, הכל לפי קירבתו של המכריע אל חלקה וחלקה, בין היא קירבה פנימית התלויה בזיקה, בין היא קירבה חיצונית התלויה באפנה, אך היא הכרעה של תוהו, אם המכריע סובר, כי החלקה שהוא קרוב אליה והיא קרובה אליו, הוא כל־כולו של המשורר, וביותר אם הוא סובר, כי דור אחר לא תשתנה לו החלוקה וההכרעה על־פיה, הכל לפי קירבתו הפנימית והחיצונית, עד בוא דור, שיהא בו אותו מרחק מקסימלי, שהוא־הוא המבטיח את הקירבה המקסימלית, המניחה פתח רחב לתפיסת הכוליות של יוצר ויצירתו. ואם לדבר בענין הגדול הזה לפי דגמים גדולים, שכבר ניתן לגבם אותו מרחק מקסימלי שהוא ערובת הקירבה המקסימלית, הרי מי לנו גדול כמשה רבנו, כפי שנחקק ביריעות המקרא – מי יכריע, כי שירת־הים עיקר ושירת האזינו טפלה לה, ומי יוסיף ויכריע, כי פרשת ואתחנן עיקר ופרשת משפטים טפלה לה, ומי יסיים ויכריע, כי השירה עיקר והתורה טפלה לה.

ז

הלכך איַחד, ברשותכם, דיבור־מה על ספר “החוט המשולש”, העשוי להיראות כטפלה לעיקר, כדרך שפובליציסטיקה נראית, ברגיל, כלפי שירה. היא, הפובליציסטיקה, היתה פן בפניו הרבים של אלתרמן, ועל־פי תחילתה קשה היה לשער סופה, כי הנה ידענו משכבר ניסוייו לצרף להם לשירי העת והעתון, המגלגלים במאורעות ומעשים על דרך הפיוט, שבּרוֹ קלילות חן ותוכו כובד סער, אף דברים בפרוזה שהיה בה מקירובה של פובליציסטיקה, אבל מי מקוראי מדור רשימותיו, “פרוזדורים” שמו, עשוי היה שישער השערה של ודאי, כי סופו אוחז קולמוסה של פובליציסטיקה אחיזה־של־עראי, שהיתה כמין הפסק־בינתיִם, בין טור שביעי לחברו, בשנות הראשית של מדינתנו וסוף־סופו אוחזו אחיזה־של־קבע, כפי שמצינו לה ביחוד בשנות־חייו האחרונות, וכאן נתגלה מאלופי הפובליציסטים שלנו, מוריהם הגדולים, של שני־דור אחרונות, ואלופם בימינו עתה, בכוחה של תפיסת־ענינים חדה וגיוס־הוכחות מלוכד, הניזונים מחריפות־שכל ומשנינות־הגיון, וביותר ממלוא מסירות של לוחם לאמִתו, אם אמתה של שעה, אם אמתו של דור, אם אמִתם של דורות.

ואין זו תעודת עשירות יתירה להבנתם של אלה ממעריכיו, שלא עמדו על המַתת הגדולה, שבתרומתו של אלתרמן למחשבת הציבור, החברה, העם, השיב לה לפובליציסטיקה כבודה הראשון, בהשיבו לה את רוחה הגדולה, המרוממת והמסערת, שעמדה להם לא בלבד לאלה, שדעתם היתה כדעתו וסייעתם לבדוק ספקם, אלא אף, ואולי ביחוד לאלה, שדעתם לא היתה כדעתו, ועוררתם לבדוק וַדאותם. ואעיד, ברשותכם, את עצמי על כך, שדעותינו חלוקות היו בין על רבע חודה של חרב – כגון בויכוח על פירוק הפלמ"ח, בין על מחצית חודה של חרב – כגון במריבה על השילומים, בין על מלוא חודה של חרב – כגון בפולמוס על הפרשה, אבל מאמריו סייעוני להינצל מן הקשה בחנופותיו של האדם, היא חנופת עצמו לעצמו, ועוררוני לביקורת דעתי ובחינתה; והוא הדין במה שדעותינו קרובות ושוות היו – ברוב ענינים, וראש להם ענין מלחמתו על שלמותה של ארצנו, שמתוך ששיקע בה כל כוחות רוחו ונפשו, כפה לא בלבד על יריביו אלא אף על תומכיו יותרת של יגיעה אינטלקטואלית; והלא היא־היא תעודתה של הפובליציסטיקה לאמִתה, שהיא מפעילה את כוח־השיפוט ומגבירה את כוח־ההבחנה, ואשרי הדור שעמד לו חוזה והוגה, משורר ומוכיח, שהיה, כהגדרת חיים הזז, האדם־בישראל־השלם, שכל דבר של ישראל ובישראל היה קרוב אליו, מסר עליו מלוא נפשו, והוא בן־חורין, ישר־קומה ויפה־חיים.

[ניסן תשל"א]

מאמר ג: בין זיקה למצפון

גם שירת־חייו גם הגות־חייו באמצע נפסקו; והאמצע באמצעו עומד, אף אם כל מסכת או סוגיה, בין בשירתו בין בהגותו, שיעור־קומה לה משלה ודפוס־דיוקן לה משלה, וכל אחת ואחת, לפי שיעורה ודפוסה, כוחה עמה לעמוד לגופה. מה שניתן לעשות, כדי לפוגג במעט את חריפות־כאבה של אותה פסיקת־אמצע – נעשה. הלא הוא פרסום מִבחרם העשיר של כתביו, המונחים לפנינו, עד עתה, בשנים עשר כרכים נאים, מעשה חבר מוקיריו, וראש להם עורכם, מנחם דורמן. הם עשו את שלהם ובזריזות ראויה עשו, ובסדר מחושב עשו, ואם לא נתעוררו על אסופת הכתבים הגדולה והמגוונת הזאת קולות ובנות־קולות כראוי לה – חידה־לא־חידה היא, ולכרחי אסתפק בקצה־פישרה.

ב

אמרתי: אסופה גדולה ומגוונה; ואוסיף ואומר: אפשר גדולתה וגיוונה נותנים, כי שתיקת הפוסקים והמעריכים אופפתה; ללמדך: מבוכת העושר היא. אבל אף אמרתי בהם במסַדרי הכתבים: ובסדר מחושב עשו; ולפי שהייתי באותה עצה, אוסיף ואומר: הסברה, כי מן הראוי לפתוח בכרך, שנקרא לפי מובאה מדבריו: “החוט המשולש” והכולל, בשש מאות עמודיו ומעלה, את התעצמותו הפובליציסטית האחרונה, בשלוש שנות־חייו האחרונות, באה מתוך עירוב רעיונות, שהוא כסתירה ממנה ובה. הרעיון האחד בא מתוך ההשליה הערֵבה, כאילו על דרך־כך הסופר ממשיך כביכול בעצמו בכינוס נפוצותיו במגילת־ספר, ואם כן הריהו עומד באותו פרק; הרעיון האחר בא מתוך הוַדאות המרה, כי אותו פרק, הנועד להיות ראשית, הוא, בעצם, אחרית נשימתו ולהטה, ותכיפת ראשית ואחרית מִצוה היא, גם אם מגמת ההסחה מאחרון־דברו, שהוא כמין צוָאה אריכתא, והיא מגמה המבצבצת ועולה מצדי־צדדים, תהא כטון שיעשה את חוסר־המוסיקה לא בלבד לגבי הכרך הזה, אלא, במעט או בהרבה, לגבי כל תריסר הכרכים.

אך לא לעולם הסחה מחשבונו של סופר גדול, הוא החשבון שבין דורו וסביביו, זמנם ושעתם, ומה שלא נעשה היום ייעשה מחר, ויש מחר לאחר זמן, וביותר שהוא מכלל הענינים, שאפילו הם נדחים מתודעת הרבים, ומתוך היזק לדור ולדורות הם נדחים, אינם בטלים.

ג

אולם עד שאנו מדברים בקשי־היום, שבו אותה התעצמות נשמעת, אף במידה הקלושה שהיא נשמעת, כדברו של מת, אל נשכח קשי־האתמול, שבו נשמעה, אף במידה הגדושה שנשמעה, כדברו של חי. שהרי כעתה כן אז פגעה בה אותה רעה חולה, שסימן־היכרה הוא הערבוב של העניניי ושל האישיי, ושניתן להעמידו על כלל פשוט: שלשום היתה דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל תכונותיך וסגולותיך שבח, ויכלתך יכולת ומוסרך מוסר, ואילו היום, אין דעתך כדעתי הציבורית, בין היסטורית בין אקטואלית, הרי כל אלו פחוסים ופקוקים, שכן נתקלשו ואפילו יש בהם שכמותם כאין; על־כל־פנים, אם אי־אפשר לפסולך מכל וכל, אפשר להנחיתך, מבחינת אישיותך, דרגה אחר דרגה וכך לא בלבד במחיצת המריבנות המפלגתית והכיתתית, ששבח וגנות מתחלפים בה, לגבי אותו איש ואשה, הכל לפי מעמדו, מעמד השעה והרגע, אם הוא לנו או ליריבינו, שאם היית או הנך לנו, כל סגולותיך סגולות, ואם היית או הנך ליריבינו, סגולותיך, רובן ככולן, פרחו ובא חילופן, מה שלא יפריע מחר, אם תשתנה עמדתך, עמדת השעה והרגע, להפוך את היוצרות, ולקיים אומרין כדשלשום. כך גם בספירת המחלוקת השונה, האחרת, המכוונת יותר לשמה; ומבחינת הנוחיות לא טוב לו לסופר, שאין לו אלא עטו בלבד, והוא יכול לישב במה שנחשב רומו של עולם, אך הוא יושב בזוטו של עולם, ושולח ידו בשפיר ושליא ופוסק הלכתו. וכבר הטרחתי אות ומופת ואחזור עליו: מי לנו גדול כביאליק, ואף־על־פי־כן ראינו מכאן את אלכסנדר חאשין (צבי אורבך), שנלחם לו לביאליק, בשעתו, כנגד דויד פרישמן, ובברלין הלך אחריו עקב בצד אגודל ורשם כל מלה ומלה שיצאה מפיו, ואחר־כך היה מצביע על המחברות הכתובות ומתגאה כדין: הנה הצלתי צרור מרגליות, אולם לימים עשה אותו ושירתו וכל־כולו כעפר לדוש; כשם שראינו מכאן את זאב ז’בוטינסקי, שתירגם למופת את שירת ביאליק והתגאה כדין, כי גילה בפני קהל הרוסים הרחב את הגניוס של שירתנו, אולם לימים כתב עליו על ביאליק כעל מי־שהיה־משורר. ושניהם, עם כל המרחק שביניהם, עשו כן לא מחמת בדיקה שירית־אמנותית, אלא מחמת טעמי פולמוס פוליטיים, הראשון משום שכך היה הנוסח הסטרוקטורלי של היֶבסקציה; האחרון משום שכך היה הנוסח הקוניונקטורלי של הרביזיוניזם. ואסיים כשם שסיימתי: אין בנו יודע, מה הירהר הראשון, בהגיע אליו “אגדת שלושה וארבעה”, ומה הירהר האחרון, בהגיע אליו מחזור “יתמות”, אך אפשר, כי משנזכרו פסק־דינם, לא יכלו להדיר את עצמם מבת־שחוקה של אוטואירוניה.

ד

אולם עד שיבליח בת־שחוקה של אוטואירוניה על שפתיהם של הנוהגים בו בנתן אלתרמן כפי שהם נוהגים, ראוי שנתֵן לבנו לבעיית העירוב של העניניי והאישיי, שהיא אמנם מסימני האנושי־אנושי־ביותר, אך דרכו להפליג אל הלא־אנושי־לא־אנושי־ביותר, וננסה להתבונן בבעיה הזאת, כפי שתססה בו באלתרמן עצמו. ודומה, כי התבוננות זו השעה הזאת שעתה, בהיסגר זה מקרוב שני מעגלי־החיים של שני אישים, שהיו מוקדי־זיקה גלויים במסילת חייו – הלא הם, לפי סדר הביוגרפיה שלו, אברהם שלונסקי ודויד בן־גוריון, שניהם אהובים ונערצים עליו, והוא נאמן להם מתוך מאמצי איזון שבין האישיי והעיניניי, שלא עלו תמיד, אף לא יכלו לעלות תמיד, בקנה אחד, והמתיחות שבין הזיקה לבין המצפון מתיחות, אך מתיחות של דובר אמת בלבבו.

לענין אברהם שלונסקי – אף אם לא יכול לילך עמו, כדרך שהלך תחילה, גם באידיאולוגיה גם במדיניות, והדרכים נפלגו, ובבליטות נפלגו, והלא הבדל גדול היה ביניהם, שכן הרב נהג חלוקה, שלא פינה לה לאידיאולוגיה ולמדיניות אלא שולי־יצירתו, ואילו התלמיד כבש לה לאידיאולוגיה ולמדיניות מרכז־יצירתו, אבל ההפלג, ככל שהעמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, ולשם אילוסטרציה עדות קטנה שהיא אולי גדולה: פעמַים באתי לפניו, פעם אחת בהצעה אחת, שכבודה היה מרובה מכָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי; פעם אחרת, בהצעה אחת, שכבודה היה ככָבדה, ושאל: וכבר באת בה אל שלונסקי, ולא נתפתה, עד ששתי ההצעות נתקיימו בו בשלונסקי תחילה. וענין דויד בן־גוריון – כשם שהלך עמו בפרשות גדולות, כך לא הלך עמו בפרשות גדולות: ענין פירוק הפלמ"ח; ענין מִקח השילומים; ואחרון־אחרון ענין שלמות־הארץ, אך גם כשההפלג העמיק בעניניי לא טירד את הקירבה באישיי, והעדויות מרובות בחינת מפורסמות אינם צריכים ראיה.

ה

ואצא מלפני זכרון יום־פטירתו של נתן אלתרמן בהזכרת שאלה ששאלני ותשובה שהשיבותיו. השאלה: ראיתיך מבחין בין המקרא, כספר ילדותה של האומה, ובין הגמרא, כספר בגרותה של האומה, היש בידך להביא דוגמה קצרה אך חותכת להבחנה זו. והתשובה: המקרא נאמר בו שבח מופלג ובפי אדון הנביאים על בני שבטו: “האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו”, ואף הגמרא נאמר בה שבח מופלג: "אף־על־פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל וגו' נהגו האמת והשלום ביניהם, שנאמר: והאמת והשלום אהבו וגו' לקיים מה שנאמר: כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה' ".

[י“ד טבת תשל”ד]

---

אפלה וכוכבים בה – על לאה גולדברג

מאת

דב סדן

ככלות אֵבל השלושים לפטירתה של לאה גולדברג נקרא הציבור בירושלים לאזכרה, שנערכה מטעם האוניברסיטה העברית, באולם הגדול, שבו היו נשמעות הרצאותיה, ונתמלא חללוֹ אדם רב, יושבי הבירה ויושבי השפלה והעמקים, ללמדך מה יקרה להם הנפטרת על פועל־חייה רב־הפנים. ולגודל המצוה לספוד לאשר הלכה ולא תשוב עוד, נעניתי לקריאה להיות בסופדיה, אם כי היתה אימה כפולה עלי.

אימה אחת – זכר הספדו של יחיד־העם על אחד־העם, שנחקק בלבי על שום שאותה שעה ראיתי ושמעתי את ביאליק בראשונה, והוא בחבורת פני העיר על מרפסת מועצתה וניכר היה בו, שהוא כגוש של ריתחה, שמתנצחים בו חימה וצער – אכן, לא ישרו בעיניו דברי הסופד שקדמו, שראה והראה נפטר גדול בשפופרת־הראיִה של מעגל קטן, ובהחל ביאליק מִספדו, רעמו רמזי־תוכחתו על כך, ופירושם ניתן במסה שנונה של יעקב שטיינברג, “הספדים” שמה. עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל – ארבעת הכתלים של אולם־האזכרה נראו כנוטים להטות את הדובר לראות ולהראות את הנספדת כיושבת בקתדרה, אך אפילו הכתלים היו צדֵקים לגופם, הרי גזירת הצמצום, היוצאת מנטייתם והטייתם, לא תצדק, שכן הערכת אישיותה ופעלה של לאה גולדברג מחייבת ראִיה כוללת, המקפת את מלוא הפוליכרומיה שלה – משוררת, מבקרת, מחזאית, מתרגמת, מורה, ציירת, ולא נתמה אם נשמע: מוסיקאית, אלא גם אם לא שמענו, הגדרתה מצריכה, לכרחה ולרצונה, מונח מתחומה של הנגינה והזמרה: דיאפוזון רחב עד קצה יכולת השליטה בו.

אימה אחרת – באזכרה ההיא נמצאתי בין שני בעלי תריסין, כבוד הנשיא, זלמן שזר, שנשא משא רב־ענין על טיבה של השירה הזאת וכבוד המשורר, אברהם שלונסקי, שנשא משא רב־ענינים על דרכה של המשוררת הזאת, והאמצע התנודד ממילא בתום שבין השירה ומשוררתה, תחום שהוא כעודפה של שירה וכעיטור לה. לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד הנשיא, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בחזיונה המיוחד של בעלת הפוליכרומיה, לאמור: אף שאנו מורגלים בכיבושה של לשוננו וספרותה ביד האשה, ששערה של זו ושערה של זו היו דורי־דורות נעולים בפניה, ומשוררות לנו ומסַפרות לנו ומבקרות לנו וחוקרות לנו, לא ידענו עד עתה כאותה בת־ליטא, הרכה והנועזת, לכיבוש כולל של כל התחומים האלה ביד אחת, כביכול צמאונם של דורות נשים בא על ריווּיוֹ, ואף לא היה בידי להוסיף על עיקר־דבריו של כבוד המשורר, ולכל המרובה יכולתי להטיל דגש־יתר בקו־היִחוד שלה, מעֵבר לכל פורמציה ספרותית וחברתית, ושהוליך אותה, בבדידות אצילה, דרך עצמה אל עצמה. אבל חשתי, כי גם כאן גם כאן כל תוספת גורעת, וניסיתי להקשות, מה הכשירה לאותה פוליכרומיה, וביחוד מה המריצה לכך.

ב

והריני מודה ומתוַדה, כי הקושיה הזאת לא כדרך שניתרצה לי תחילה, כשראשית דרכה בספרות היתה גלויה לפני, ניתרצה לי לסוף, כשאמצע דרכה היה גלוי לפני. ולא עוד אלא אוסיף ואודה, כי נתקיימה בי בחינת אין דברי־הערכה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם. ומעשה שהיה כך היה – כשפירסמתי בהמשכים את ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה”, שסופו יצא במגילת־ספר, נלויתי להם למסעיה אלה, לעולמם של סופרים וספרים, בעירוב של הנאה ותמיהה. הנאה – על עצם נסיונה לכתוב כעין רומן שעיקר נושאו היא אהבת משוררים ושירה, אהבה המקפת רוב מחוזות ספרותה של אירופה, וביותר במזלה של המודרנה; תמיהה – על כי בהיכל רב־האגפים ההוא לא נמצא מקצוע לספרותם של בני־עמה. ולא הייתי בן יחיד לעירוב־רגשות זה וכבר סיפרתי בספרי “אבני זכרון” על תגובתו של אנין־טעם כמשה ביילינסון, שמשמצא בו בכל הספר אך צמד מובאות מדברי סופרים־מבית ונראה לו הדבר כפרופורציה שלא כדרך־הטבע, אמר, כי היא באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות, אך אין לך פרובינציאליות כפחד מפניה. סיים בחיוך ובחיתוך: ייברופייסקאיה צבּרה. לשנים נסתבר, כי הספר הזה, שהיה מוקדם מבחינת פרסומו וזמנו היה מאוחר מבחינת חוָייתו וזמנה, שכן הוא המשך של ספר אחר, שהיה מאוחר מבחינת פרסומו וזמנו ומוקדם מבחינת חוָייתו וזמנה, הוא־הוא הספר “והוא האור”, והצד השוה שבשניהם הוא מִשקע של אוטוביוגרפיה, באופן שספרה “והוא האור”, שבו תהום אל תהום קורא, הוא ממשות מצולתה, שהיתה עלולה לטָרפה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט ממנה, ואילו ספרה “מכתבים מנסיעה מדומה” היא השליית האספקלריה החופה על המצולה ומעלימתה, ושהיתה עשויה לשַפוֹתה, תרתי משמע, והיא ביקשה להימלט אליה. הקורא את שני הספרים לא לפי סדר כתיבתם ופרסומם אלא לפי סדרם בביוגרפיה של מחַברתם, שהפרוזה לא היתה כוחה היתיר, הרי לפניו מכאן ספר הממשות, והוא ספר היגון בחיים ומכאן ספר ההשליה, והוא ספר התנחום בשירה, ונמצא הקורא מבין, כי אפשר שהרגשת הבריחה ממיצרה של הממשות ומלכודתה למרחבה של ההשליה ופיתוייה, נתנה, כי הבורחת יראה להסב את פניה לירכּתי־ביתה על הצרוּר בו לא בלבד בחיים אלא אף בשירה. וסימנך, כי בסור ממנה, אם לסירוגין אם לחלוטין, הסיוט ואימיו – וענין “והוא האור” היה לא בלבד צירוף של פייטן קדום, שהוּצא מחזקתו הראשונה, הוא אור השם, אלא צירוף של משוררת מודרנית, הוא אור השירה והדעת – הרי כמידת־הזיקה לשירת־חוץ, אהבתה והבנתה, היתה הזיקה לשירת־הבית, אהבתה והבנתה, וביותר שהחוץ והבית נלכדו לה בחטיבה אנושית גדולה ואחת. התעניינותה התגדרה בבקעה רחבה מאוד, היא בקעת ספרותה של אירופה לשרשיה ושלוחותיה, ורוב ביטויים לה – גם בגירסות שירתה, גם במסכת תרגומה, גם בסוגיות הוראתה, והיא בקעה, שכללה גם את ספרותנו כמידת כלילתה בה. ודאי, השאלה אם הזימון של ספרותנו עם ספרות אירופה הוא החשוב והנחשב ביותר, היא שאלה לגופה, כמותה כשאלה, אם הבנת ספרות אירופה על שרשיה ושלוחותיה יש בה כדי ערובת ההבנה של ספרותנו, אפילו אם היא עשויה בממש או כביכול, נוסח אירופה. אבל היא ידעה יפה גם את השאלה האחת וגם את השאלה האחרת. לענין השאלה הראשונה – כששאלתיה, כיצד היא מבארת את ההופעה, המוזרה לכאורה, כי צמד בני מערבה של אירופה, מרדכי גיאורגו לאנגר ולודויג אריה שטראוס, אשר בבואם בברית לשוננו ושירתה לא צירפו עצמם לשירת הדור, אלא הראשון ביקש חיבור לבעלי־השיר בספרד והאחרון ביקש חיבור לבעל הזמרה בצפת, השיבה במפתיע: גֵר מתחיל בראשית הדרך, ושמו כשמו של אברהם אבינו, שַׁב מתחיל באמצע הדרך, אף כי גם זה גם זה חיים כמונו באחרית־הדרך. לענין השאלה האחרונה – ידעה ואף דיברה על השביל הצר המוליך מעמנואל הרומי לדאנטי וסביביו ועל המסילה הרחבה המוליכה ממנו לאלחריזי, אבל היא ראתה כענינה וחובתה את תרגום הסוניטות האיטלקיות שלו ולא את פירוש מקורי מחברותיו ויניקתם העקיפה מֵערָב והישירה מעֵבר.

ודאי הפלגה יתירה למחוז ביקרתה ומחקרה עלולה להסיט ממוקדה – שירתה, על צלילות רחשה וחריפות הגותה, שירה חיה וממללה. אבל זאת לזכור, כי גם מרכזה גם היקפה לא באו אלא לפרנס את פנימו של עולמה – כשם ששירתה באה להעמיקו, כך עיונה בא להרחיבו, והסגולה שבה להיאמן לשירה על־פי חוקתה ולהיאמן למחקר על־פי חוקתו, אין בה כדי לשנות מעוּבדת־היסוד, כי אלה שני צדדים של מטבע אחד, מטבע האני שלה על צרכוֹ וכרחוֹ.

ג

ולא זו בלבד שהיא ידעה כזה וכזאת, אלא אף ידעה, כי התשובה הבאה לבאר את גבולי התעניינותה, בתחומה של ספרות אירופה, אינה תשובה. אמת, היא היתה מגידולי העבריות החילונית, כפי שנטבעה באותה גימנסיה שהיתה בתלמידותיה, אבל זכורני הערתה, כי מי יודע להיכן היתה מפליגה, אילו נופה נטה למה שעשוי היה שיִטֶה – לספרותנו הקדומה, ספרות חז"ל, שהרי הדוקטוראט שלה ענינו היה רחוק וקדום למדי, בדיקת מקוריו של תרגום השומרוני. אין לא בידי ולא בסמכותי לדון בו – אך סומך אני על דברי מומחה, זאב בן־חיים שראה אותו בבון ומפיו שמעתי שבח בהירותו וחריפותו. אך דיינו בעצם מציאותו, שנוכל לצייר לעצמנו המשכו, אילו היה לו המשך.

על שום־מה לא היה לו המשך, אף היא שאלה, אך תירוצה אינו קשה. רואה אני אותה בראשית דרכה בינינו – למן אותה שעה, שאברהם שלונסקי הביאהּ למערכת “דבר”, לוַדעה לעורכיו ועובדיו, והיא עלמה בת עשרים וכמה, כובשת לב הכל בעירוב של צניעות ושנינות, אך מקיימת מחיצה סמויה בינה לבינם. אין יודע מה היה עליה, אילו תחילת דרכה לירושלים, אך לפי שהיתה בתל־אביב היתה רוחה עליה, ומי שאמר עליה: משוררת מגויסת, וביתר דיוק: סופרת מגויסת, כיוֵן למרכז האמת, אלא שחייב היה להוסיף, כי אם ירושלים גייסה לדרך ארוכה שהיא קצרה, תל־אביב גייסה לדרך קצרה שהיא ארוכה, כי תל־אביב גייסה לצרכו הסמוך של הדור והוא לא נראה, בימים הם, בהר־הצופים, ושעל־כן העלה עליו הדוקטוראט אבק ותחתיו באו רוב שירותים – ספרות ילדים, ביקורת תיאטרון, שיעורי־ציבור בעיר ובקיבוץ, הוראת נוער. כי הוראתה נתרחבה והוליכה מכיתות של גימנסיה למחזורי שיעורים בסמינרים של מדריכי נוער ומחנכיו וסופה מעל דוכן גבוה באוניברסיטה, כשנעשתה ממש גדול המפרנס עם רב בהשכלה ודעת, הוא לפי שורת הגיונו של הגיוס, שעיקרו בהתנדבותו. הלכך לא נמצא קו־חיבור ישיר בין היגיעה האקדמית של התלמידה בבון ובין היגיעה האקדמית של המורה בירושלים, אלא היא המשיכה מעל הקתדרה מה שרקמה באוהלים, בצריפים, באולמה וקולה המתנגן קלח עתה כקולה אז.

ד

ודאי, אף השאלה של סופר ומשורר כפרופסור היא שאלה, אך כבר היתה זאת לעולמים ונתרווחה בדור אחרון. החידוש אצלנו הוא בענין סופרת ומשוררת כפרופסור. אך כאן וכאן אין להתעלם מכמה מוקשים, וראש להם הסכנה, שהמשורר, שדרך לו משלו, בספרות ובשירה, כתחומי־יצירה, עשוי שיתפרש לו יִחודו שלו ושל שכמותו כיחידותו, ומניעת הסכנה היא ברוחב ההתעניינות בעולמה של היצירה, למן סביבי דורו למרחב־דורות, ולפי שהוראתה של המשוררת מעל דוכנה היתה מתוך התעניינות כזאת, ניצלה מרוב מוקשים, וביותר שעיסוקה היה בספרותם של רוב עמי אירופה, שספרותנו נעצה אחת שלוחותיה הצעירות בינותם. אך יותר מכל עמדה לה תפיסתה של כל חטיבת ספרות על דרך שתחילתה חוָיה, אמצעה הארתה וסופה חוָיה מוארת, והוא דבר המנוע מכמה וכמה מומחים, שהם נכי־תחושה ונשויי־מוזה.

כי המשורר באשר יפנה, סגולתו מסייעתו – וגיתה, בספרו על מערכת־המלחמה בצרפת, רושם, ב־30 באוגוסט 1792, שיחה עם הנסיך רויס האחד־עשר, בענין תצפיותיו בתורת הצבעים, לאמור: “כי משפט ההתפתחויות האלו של החזיונות הטבעיים, הוא כמשפט השירים: אני לא עשיתי אותם, הם עשו אותי: הענין משנתעורר היה מקיים את זכותו; היצירה הלכה לכדרכה, מבלי שתניח להם לקלעי־התותחים ולכדורי־האש שיפריעוה כלשהי”. ולא עוד אלא בבואו לציין הקשבת שומעו, ישבח את רוחו החפשית, לאמור: “בעוד שמלומדים אינם שומעים ברגיל כל־מאומה, זולת מה שלמדו והורו ובאו עליו עם שכמותם על המוסכם. במקום הענין באה סיבולת־של־אני־מאמין שנוח להתעקש בו כדרך שמתעקשים בכל דבר אחר”. ויפה מזה אמר ח.נ. ביאליק: רואה אתה קפה זה, אילו בישלוֹ משורר, היה משובח יותר.

ואם בדרכו של משורר להפליג לתורת צבעים או לבישול קפה כך, בדרכו של משורר, המפליג למחקר כל עצמו ועיקרו, מחקרה של שירה, לא כל־שכן.

ה

הפוליכרומיה של לאה גולדברג על צבעיה, צבעי־ראש וצבעי־מִשנה, היא משופעת כל־כך, עד שניתן לומר, כי יצאה מן העולם וחצי תאוָתה בידה, ומעטים הם שניתן לומר בהם כן. הלכך חשש הוא בי, שכשם שכבר נאחזו ארבעה עתונים ושני מעריכים באחרון שיריה, שנדפס ב“מאזנים”, ייאחזו בו גם אחרים, ויגלו בה פנים שלא כהלכה. אלו שלוש שורות בלבד:

הָיִינוּ צְעִירִים בְּלִי תִקְוָה

בָּגַרְנוּ בְלֹא אֱמוּנָה

מַזְקִינִים בְּלֹא טְעָנוֹת

מכתם הוא, שתבניתו מחושבת – שלושה מעמדי־גיל, שנות הנעורים שהם רחוקים הרבה (“היינו צעירים”), שנות העמידה שהם רחוקים פחות (“בגרנו”), שנות הזיקנה שהם קרובים, הוֹוה ממש (“מזקינים”), שאין בו ציון זיקה של אנו, וכל מעמד־גיל והעדרו (בלי תקוה, בלא אמונה, בלא טענות) – וקל מאוד לעשותו מצע של דרוש כדרך הנהוג באחרוני דבריהם של משוררים ואנשי־מעשה, החל ב־Mehr Licht (יתר אור) לגיתה, דרך dormir (לישון) של מיראבו, עד “שטילער שטילער” (הס ודום) של י.ל. פרץ. אבקש, איפוא, מחילה מעם המשוררת וזכרה, אם לא אראה את המכתם הזה כדבר־סיכום שלה או של דורה, אלא שיר שסיימה בו את מחזור־השירים (שבו נכללו שירי אהבתה של תרזה דימון) וכך לשונו:

עַל פִּי הַדִין אֵינִי זַכָּאִית

לְאשֶׁר זֶה. יָדַעְתִּי, עַל פִּי דִין

לֹא פְאֵר בִּגְדֵי כְלוּלוֹת מַגִיעַ לִי,

כִּי שַׂק אָפֹר שֶׁל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה.

אַךְ הֶאָשַׁמְתִּי, שֶׁבְּסוֹף דַרְכִּי,

בְּעוֹד עֵינִי אֶל תְּחוּם הַיְשִׁימוֹן,

הָאשֶׁר הִשִׂיגַנִי כְּמָטָר,

וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְכַסוֹת ראשִׁי.

מֵאָז אֲנִי כְעֵץ בְּלֵב מִדְבָּר

שֶׁאֶלֶף צִפֳּרִים יָרְדוּ עָלָיו,

בַּדָיו הַיְבֵשִׁים מָלְאוּ שִׁירָה.

מֵאָז אֲנִי בְרֵכָה בְלֵב הַלֵיל,

בִּשְׁרִירוּתָם שָׁמַיִם נְדִיבִים

הִשְׁקִיעוּ בָהּ אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים.

בריכה בלב האפלה וכל הכוכבים, – ודוק: כל הכוכבים – מהילים בה ומתוכה.

[תש"ל]

כרך האישים: II

מאת

דב סדן

---

מבואי עדות – על י.ח. ברנר

מאת

דב סדן

מבואי עדות – על י.ח. ברנר

מאת

דב סדן

---

בין חקר לזכרון

מאת

דב סדן

ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף — הוא כתוב נודע, שבא לספר על מעשה רחוק שהיה, ושינויה של תיבה אחת בו עשאו ענין למעשים קרובים שהיו, וכך נולדה השגרה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וזכורני כי, לפני שנים, בהתגלגל הדיבור על י.ח. ברנר, נשמעה וחזרה ונשמעה האמירה: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים. והשאלה, האומנם כן היא, תשובתה היתה גם הן גם לאו. ואף החוזר עתה על השאלה הזאת, תשובתו גם הן גם לאו.

ב

התשובה היא הן: אף שהתעניינות בברנר היתה והנה כמעט רצופה, ומספר מהדורות כתביו, לפי הקאנון שנקבע בעיקרו על־ידו עצמו, והשלימו ידידו המסור והאציל, מנחם פוזננסקי, היא עדות נאה לכך, הרי הרציפות היא כאותה שלשלת, שלא כל חוּליותיה שוות, שיש בהן חזקות הרבה ויש בהן רפות לא במעט, ואפילו מרופות למדי. וביחוד הדברים אמורים בימים ובמסיבות, שבהם הידיעה עליו היתה מופלגת על הידיעה בו. לענין הידיעה עליו — יש רחובות על שמו, ויש בתים על שמו, ויש ישוב על שמו וכדומה. אבל טיבו של מוניטון כזה צריך בדיקה, שאם מלך־מלכי־המלכים, אפשר שיידרש בו הכתוב: אותי עזבו ותורתי שמרו, על דרך: הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, בשר־ודם על אחת כמה וכמה. וביחוד יפה אנחת־לוַאי זו לסופר, שדבריו הרבים והשונים מצטמצמים, כדרכו או כנוחיותו של דור, על כמה מטבעות קצרים, כגון: סופר־האף־על־פי־כן, וכיוצא בזה, כשהפירוש לכך, הבא לשמש מיני אקטואליה שונים, מפריד את הסיסמה משרשה, הלא הם חיי הסופר ותפיסתו כהוָייתם.

אמת, ערכו של סופר נמדד לפי כוחו, כוח יצירתו, לעמוד בפני חילופי הטעמים, ושינויי הדעות של הדורות שלאחריו. אבל במה דברים אמורים, אם ההתעצמות היא עם דמותו הממשית ולא עם גרר־צלה המדומה. ודין להודות, כי לא מעט דיבורים על ברנר ביִחוד אלה הנשמעים בשולי מערכים ומופעים של פומבי, חסרים כאותה התעצמות, בדומה לאותו בן, הבא לבדוק ירושת אביו, ונוטל אך שנַים־שלושה כלים, היפים למַתכונת הרהיטים של ביתו, ואינו נותן דעתו על כך, כי הירושה היא חטיבה שלמה לעצמה, ועֶרכה היא בכוחה לעמוד כחטיבה שלמה לעצמה, בהמיר הטעמים והאָפנות, והכל לפי הנערך והמעריך. כללו של דבר: ויקם דור חדש אשר לא ידע את יוסף חיים, לא כאמִתוֹ ולא כקירובה של אמתוֹֹֹ.

ג

התשובה היא לאו — כבר ניתן לי להעיר ולחזור להעיר על התמיהה, כי לא בלבד בני דורו של ברנר, אלא אף בני הדור שלאחריו, ששורש גידולו היה אחר ושונה, ואף מזגוֹ וסברוֹ היה אחר ושונה, נכבשו לכוח רישומה של יצירתו, עד שראו את עצמם זהים עם ראשי גיבוריו, גם באין כל הצדקה אובייקטיבית לכך. ולא עוד אלא גם בדורנו עתה, אנו רואים כחזון הזה — מבין שיטיה של ההתעניינות המחודשת בברנר ותגברתה, מבליחה ההזדהות שאין בידינו לפרנסה לא בשיתופה של ביוגרפיה, ואף לא בשיתופה של פובליציסטיקה, כי מה לו לעולמם של בנינו, עתה ופה, ולעולמו של בן הישיבה ברוסיה הלבנה, שנתגלגל מגיטו לגיטו, לונדון ולבוב, ואף בבואו לארצנו, גם יפו גם ירושלים כגיטאות היו לו, ושאלת מה־לי־הכא־מה־לי־התם שאלה, ולא פחות, משהוא, הסופר, נפתל על אפשרות ראִיה אחרת, שסמיכתו, הפרובלימטית למדי, על יִשוב־העובדים המועט, שחי עמו ובתוכו, הרי אותו יִשוב־העובדים המועט נפתל על כורח ראִיה אחרת, שמי שנחשב לו סופרו אינו רשאי להתעלם הימנו, ואף עתה, כל שמתעלם מנפתולי־כפל אלה, מתעלם מצד גדול של המתיחות שבין הסופר וסביביו, אמרתי: צד גדול של המתיחות שפעמים הוא מגיע כדי עיקרה.

אפשרות ההזדהות שראינו, חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השניה, שרבים בהם היה בהם מחילופם הקלוש או הגדוש של ראשי גיבוריו של ברנר על רוחם ומזגם, כשם שהיא חלה על סוג ניכר בקרב בני העליה השלישית, ולאחריה, שרובם ככולם היה בהם מהיפוכם הגמור והחלוט של ראשי גיבוריו של ברנר, והיא כחידה האומרת פתרוני.

בעצם, חזרתי עתה על הרהורים, שעשיתים פתיחה למה שאמרתי בסדר חלוקת הפרס על שמו של ראובן שנקר, וצירפתי לה המשך. הפרס הזה, שכמה ממוסדי ההסתדרות שותפים לו, נועד למתן סיוע לעבודות־חקר, הנעשות בעיקר בתחומיהם של מוסדי הלימוד הגבוה, ולפי, שבכללם ניתן גם פרס לעבודת־חקר על י. ח. ברנר, ובהמלצתי ניתן, נעניתי לבקשה לומר בו מלה.

ד

ובכן, לענין חידת ההזדהות הנזכרת, דומה עלי, כי נסיוני־הפתרונות המצויים הם, בעיקרם עתה, שנַים. הפתרון האחד שקולו רם יותר, ופתרון אחר שקולו צנוע יותר, והצד השוה, שחידת ההזדהות מתפרשת, לאור הפתרונות האלה, כפן אחד ברוב הפנים אשר לכוח רישומה של יצירת ברנר וחיותה, הפלג מעֵבר לשעתה. הפתרון הראשון לשונו: אמִתוֹ של הסופר היא הגורמת לכך.

לענין הפתרון, שקולו רם יותר, דין לזכור ולהזכיר, את המפקפקים במשקלה של אותה אמת, בין מצד האומרים, והם לא מעטים במבקריו־לשבח, כי אמִתו סובייקטיבית היא, בין מצד האומר, והוא הבולט שבמבקריו־לגנאי, כי אמת פתולוגית היא. לענין הפתרון, שקולו צנוע יותר, דין לזכור ולהזכיר את המפקפקים במשקלה של אותה אמנות, בין מצד האומרים, כי רצונו של הסופר לחשוף את אמתו, כמערכת־חיים על מסכת חוָותיה כהוָייתם, קיפח, ואפילו מדעת ובמכוּון, את אַמנותו; בין מצד האומרים, כי כרחו להיאדק לאמִתו, כמערכת־חיים כסדר התרחשותה ודיוקה, לא הניח לו רוַח ראוי לאמנותו. ואם, אמנם, שתי ההנחות או המסקנות האלו, היחסיות של אמִתוֹ והפחתיות של אמנותו, יש להן על מה להישען, הרי השאלה מתחדדת פי כמה וכמה: הפרדוקס של גודל רישומו ועומקו בדורו, לא כל־שכן בדורות שלאחריו, כיצד?

ה

אם, אמנם — שתים תיבות, שהקדמתי לאותה שאלה, הן כאן העיקר. הדין נותן, שנכוון את עצם השאלה לבעלי־הזכרונות שהם עתה מועטים ורוב דבריהם סדורים וערוכים לפנינו, אך יותרת הדין נותנת, שנכוון את עצם השאלה, לבעלי־המחקר, שהגיע תורם גם הם, והם עתה מתרבים, שכן מרחק הימים מניח לו למחקר פתח מתרחב והולך, ואף מעודדו ותובעו. תביעה זו נענו לה, זה מקרוב, שני חוקרים — האחד, יוסף אבן, שיצא לבדוק בעיקר אמנותו של הסופר; האחר, יצחק בקון, שיצא בעיקר לבדוק אמִתוֹ. שניהם בני דור רחוק מברנר. ראשון — יליד גרמניה, מבני עליית הנוער, היה חבר בקיבוץ בגליל, אחרון — יליד פולין, מבני עליית השואה, חבר בקיבוץ נצר־סירני. שניהם זכו, אחד־אחד על מחקרו, בתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים, ושניהם משמשים בהוראה אקדמית, ומחקריהם על ברנר שקצת פרקיהם נדפסו ברבים, עתידים להתפרסם בשלמותם במגילות־ספר, ולא ייאמר בזה אלא קצת שבחם.

ו

להערכתו של הראשון. יוסף אבן, ייאמר, שמחקרו בנוי בעיקרו על הקאנון המקובל של ברנר, אלה כתביו במהדורת פוזננסקי, ודרך דיונו דו־סטרי — מן החומר שנבדק לו בדיקת ניתוח שקולה ומדוקדקת. אל התיאוריה, או התיאוריות; ומן התיאוריה, או התיאוריות, מעשה חוקרים, גם של בני־דורו של הסופר, גם, ואפילו בעיקר, של בני־דורנו, אל החומר. הליכה דו־סטרית זו היא כורח, שכן החוקרים ההם שליטים, אמנם, בענפים רבים של ספרות העמים, אך ספרותנו אינה בכללם, וממילא כמה גילויים של יִחוד טעונים גישה וטיפול מיוחדים והחוקר קיים תפקידו באחריות־למופת, וסיכום מחקרו: ברנר הוא אמן מובהק. מעולה בכושר העיצוב ומושלם בכשרון החיטוב.

ז

להערכתו של האחרון, יצחק בקון, ייאמר שמחקרו בנוי בעיקרו על תשלום הקאנון המקובל של ברנר, כי מהיות ענינוֹ מצומצם על תקופת חייו ויצירתו של ברנר בלונדון, נטל עליו לבדוק את הפרשה הזאת עד מיצויה. ועלתה בידו ולצבור ולבדוק רוב חומר, ששיערנו מציאותו. אך באמת לא שזפתו עין חוקר. הכוונה היא לכתיבתו הענֵפה של ברנר, שלא נקבצה במגילת־ספר, והפזורה וזרויה על־פני דוכנים הרבה, ורובם ככולם שׂפוני טמוני אבק, והם עשרות־עשרות דברים, נידחים ונשכחים, ביחוד בלשון יידיש, שחוסר ידיעתם גורר אחריו חסרון דעת בחייו ובפעלו.

ח

ואדגים את הענין בנקודה נחשבה, והיא עמידתו של ברנר בתסבוכת היִחוסים של הפלגות בישראל, שהתנצחו זו בזו ברחוב היהודים וציבוריותם. ידענו כן ידענו, כי היה מעוֹרה בחוגי ה“בונד” ופעיליהם, ועם כל ריחוקו מהשקפתם על תכניתה וסעיפיה, סייעם באופן ששיתף את עצמו בעתונותם. אבל נער הייתי וגם זקנתי, וכל אותם הימים לא מש האינטרס שלי בברנר, אך קונם עלי אם ידעתי תיבה ממה שעשה ממש, על דרך הכתיבה והתרגום, בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים (אנסקי הזמינוֹ לעבוד במדור המיוחד לפעולת־תרבות מיוחדה ביידיש במפלגתו), וכן בחוגי הטריטוריאליסטים, ואף “פועלי־ציון”. אין צורך לומר, כי לא נמשך לאלה ולאלה משום פרוגרמה זו או זו אלא משום מסירת־הנפש שלהם וכמידתה. על־כל־פנים אם הוא מתח על כל עשיותיו אלו וילון של היסח, חוקריו אינם רשאים בכך, והמחקר שלפנינו מלמדנו, כי תשלום הידיעה מחייב גם תשלום כינוס של כתביו שיתוַספו עליהם כמה כרכים.

ובינתים נחזיק טובה לשני החוקרים שסייעונו גם בהאדרת הבנת האיך, גם בהקפת ידיעת המה, ומיניה ומינה תסתיים שמעתתא.

ט

ואם להחזקת טובה נרחיבה על רשות הזכרון, זכרון ברנר, שהיא לעת־עתה רשות צנועה, חלקה התעוררות יחיד ויחיד, חלקה טירחת מוסד ומוסד. כן, למשל, הטירחה להדפסת־צילום של “המעורר” והוצאתו בשני כרכים, באופן שכתב־עת חשוב ואָפייני זה חדל מהיות יקר־מציאות, והוא עשוי להתפשט ברבים. כן, ביחוד, הדאגה לשמור זכרונו וזכרון ריעיו האחרונים בבית, שבו ובסביביו נרצחו באותו יום מר ונמהר. היו בהם, כידוע, גם סופרים, בין מי שנשכח למחצה, בין מי שנשכח לחלוטין, ויפה מעשה דוב לנדוי, המשמש בהוראה אקדמית אף הוא, העוסק בהוצאה נרחבה של כתבי צבי שץ, ובכינוס נחלתו של יוסף לואידור, שלא נמצא חללו, ולמדנו קצת על חשיבות טירחתו של המכנס מהרצאתו בקונגרס האחרון של מדעי היהדות.

ולענין הזכרון ומשמרתו ראוי להציב ציון לריעו של ברנר, שלא היה בסופרים, וישב עמו באותו בית, בית יצקר באבו כביר, ונרצח גם הוא. כוונתי לצבי גוגיג (אחיהם של חוקר־הלשון המופלא ר׳ ניסן ברגגרין ושל המורה ר׳ אליעזר בן־ערך, החיים עמנו לאורך ימים), שנשמרו לנו שלושה מאמרי זכרון והספד עליו —האחד נכתב בידי חיים ארלוזורוב (״הפועל הצעיר״, שנה י״ד, תרפ״א, גל׳ 27) והוא אז נער צעיר ולקח חלק בפלוגת־ההגנה בנוה־שלום; והאחר נכתב בידי ז. ברזילי (“קונטרס”, כרך ד׳, תרפ״א, חוב׳ ע״ח־ע״ט), שעל שמו נקראת ספריית הפועלים בתל־אביב, האחרון נכתב, כתום שנה לרצח, בידי דויד יוסף בורנשטיין (״יידישע רונדשאו״, 1922, עמ׳ 238), המדקדק המפורסם ופרשן לשונו של ביאליק. וזאת להעיר, כי אף שלושת המספידים מיתתם שלא בידי שמים — ראשון נרצח על שפת ימה של תל־אביב; שלאחריו טבע בימה; אחרון נספה עם נספי־השואה.

י

ודאי. כי בזה אנו נוגעים בהדי כבשי דרחמנא, אך כבר נגעו גם נגעו בהם. וביותר ידידו הגדול והנלבב של ברנר, הוא ר׳ בנימין. הוא חזר והוסיף וחזר לענין מיתתו של ברנר, בהעמידו אותה במה שנקרא לו: מעגל הנסתרות וטרח להאירו אור הנגלות. השאלה הנועזה היא: האם ביקש ברנר את מותו ותשובת ריעו זה: הן. הוא שאל כשאלה הזאת גם לגבי אחרים: לאסאל, הרצל, ודברים לו בזה והמצוי בכתביו יודעם. כשפירסם את מאמרו על ברנר “בצל האילוסיה”, ואני עסוק בעיונַי בברנר, שהעלו לי ספר רב־כמות, שרובו ככולו, זה ארבעים שנה ומעלה, עמי בכתובים, ענני במכתב שאני מפרסמו בזה:

על ברנר

(בקשר עם מאמרי “בצל האילוזיא” ומכתב שטוק אלי)

נפגשתי עם ברנר כשבוע לפני מותו. לעת ערב, ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הפגישה היתה מקרית. הלכתי לטייל עם אשתי ונתקלנו בו. הוא בא בצעדים מאוששים שלא כדרכו (רגליו דרכו אז עוז בניגוד לרישול הרגיל אצלו). היה לבוש יפה. זקנו מגודל וסמיך. הפגישה גרמה לשנינו מעם מבוכה, כי היה כבר איזה זמן ביפו ולא נכנס אלי. אני מצדי לא חפצתי ללכת אליו, כי אמרתי אם מסתתר הוא בוַדאי טעמו ונימוקו עמו. שאלתיו אם ייכנס אלי והוא ענני, כמדומה, שהוא מסופק. אולי עוד החלפנו מלים אחדות. אך הרגש שתקפני היה שונה לגמרי מכל הרגשות הקודמים. הרגש אמר לי: אדם זה כבר לא מעלמא הדין. הוא נמצא כבר בעולם אחר (מן הצורך לכנות רגש זה בשם מיסטי. מה לעשות). אך זוכר אני היטב ובבהירות ובלי שום ספק, כי נפעמתי עד מאוד על־ידי הרגש הזה בשעת הפגישה וגם כאשר נפרדנו לא יכולתי במשך רגעי מספר לדבר עם אשתי.

צריך אני להוסיף, כי הכרתי אותו במשך ט״ז שנים וראיתי אותו במצבים שונים. אך לא במצב כזה. ואף גם זאת: הוא התנהג בחייו תמיד בפשטות ובחוּלין, בחוּלי־חוּלין. וגם אני נהגתי אתו כך. ולכן היה זר ומוזר הרגש הזה.

אך אם נניח. כי הוא בלא־יודעים שאל את נפשו למות, הרי מתעוררות השאלות: על מה ולמה? איני יודע אם אתה דנת בזה ולאיזה חוף הגעת. בפשטות יש לראות נקודות אלו:

1. חולניות גופנית (זה ידוע גם ממכתביו).

2. חולניות פסיכית, פסימיות. חוסר חוש־החדוה.

3. התסביך המיני (כאן יש עוד תעלומה).

4. ההכרה כי מצב הישוב והפועלים וכו' עולה למעלה, להטבה, בניגוד לגרונדשטימונג של “אובד עצות” ושאר גיבוריו, שהם היו התגלמותו הוא.

ואחרי כל אלה הרי אין כאן אלא השערה התלויה בשׂערה. הרגש שפיעמני הוא אמנם מוזר אבל אין למדוד מכיוצא בזה.

הייתי יכול לספר לך בע״פ (=בעל־פה) אולי כמה דברים עליו, שלא נתבארו לך ממקום אחר. כתבתי עליו מעט מאוד. אדמה כי ספרי “על הגבולין” כבר המצאתי לך וראית מה שכתבתי שם. יש אצלי באיזה מקום רשימה בכת״י עליו שכתבתיה בשעת ענין ליפשיץ ברנר (בטח ידוע לך) והוא אז קרא אותה והחזירה לי וכנראה הסכים לה. אבל ברגע זה קשה לי למצוא אותה.

זה הכל מה שאני יכול עתה לכתוב לך. בכלל תקפתני חולשה בימים אלו (אמש גם שכבתי במיטה ולא יכולתי לבוא לנשף ברנר) והכתיבה קשה עלי.

הנני מצרף פתקא גם בנוגע ללאסאל. שלום רב.

[ערב ראש השנה תשל״ה]

---

ואיך היו הדברים

מאת

דב סדן

ואיך היו הדברים — הוא, כידוע, מטבע השאלה ששומע הסיפורים שואל את מסַפרם, והיא מצויה בספרותנו: ואם במיטב־השיר כך, במיטב־האמת לא כל־שכן. הלכך שמחתי באומרים לי, כי מורי וידידי מנדל זינגר בהתיצבו עֵר וקשוב על סִפה של שנת־גבורותיו, אמר ללקט נפוצות זכרונותיו, שקצתם כבר נתפרסמו, ולשית להם נוספות ולהביאם במכונס לרשות־הרבים. ואיך היו הדברים — היא, בגבול זכרונותיו, שאלה צרה ורחבה כאחת. היא שאלה צרה — אנו, תלמידיו וידידיו, ועיקרם בני עיר מולדתו וגידולו, ראינו אותו כחלוץ ההולך לפנינו, באופן שכל חבורת־עולים סברה, כי פועל בה משהו מכוח־כוחו, ולפי שרוּבּנו ילדים היינו בימי עלייתו הראשונה לארצנו, נחרת בנו זכרהּ כדבר שיש בו מהבהובו של מיתוס־זוטא. היא שאלה רחבה — גלי העליה השניה הקיפו, כידוע, כמה וכמה גלויות, ודיה קריאה בספר “יזכור”, שהיה אהוב ונערץ עלינו, בני דור צעיר יותר, כדי להעמידנו על כך, אבל היו אלה גלים, שככל שהפליגו ממזרחה של אירופה למרכזה ולמערבה, לא כל־שכן מעֵבר לאוקינוס, כוח משיכתם וגריפתם היה מתרפה והולך ומנין העולים היה מתמעט והולך. אכן, מספר העולים בני גליציה לא היה מרובה בקרב העליה השניה, והביאור הניתן לכך, כי אורה הקלוש והנערב של מלכות־בית־האבסבורג השרה את יהודיה בשלוה, מה שאין כן צלהּ המעוּבּה והאפל של מלכות־בית־רומנוב, שהשרה את יהודיה בחילופה, ושעל־כן לא נשתוו בה בגליציה הכוח הדוחה של גלותם והכוח המושך של ארצם־מקדם. והיא כמובן, עדות לטובה לאותם היחידים, שלא הניחו לה לאותה שלוה שתרגיעם בהשלייתה ונחלצו כאחיהם שמעֵבר לגבול, והיו בעולי־ציון.

ואם אמרנו שבחוֹ של מנדל זינגר על שנמנה, בימים הרחוקים ההם, עם המיעוט האחד, עולי־גליציה, דין שנאמר שבחוֹ, שנמנה עם מיעוט־בתוך־מיעוט. שכן שתי התנועות, שהיו שושביניות ראשיות בעליה השניה, תנועת “הפועל הצעיר” ותנועת “פועלי־ציון”, לא היו שותפות שוות בהכרת הדחיפות וההיקף, שהראשונה קראה לעליה ונענתה והאחרונה נענתה אף כי לא קראה לה. הדברים אמורים ביחוד בתקופת עלייתו של מנדל זינגר, חבר "פועלי־ציון ומראשי תנועת־הנוער שלה, שגם הוא גם חבריו מקרוב, חברי אגודת “חלוצי־ציון”, שנוסדה בעירנו ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה וכמדריך, גם קצת חבריו מרחוק נלחמו לחובת העליה וקיומה ופירסמו כרוז — ומחַברוֹ, אמנם, מנדל זינגר — בעתונם “דער יידישער ארבייטער” והוצרכו להגן על דעתם בפני קברניטי מפלגתם, כליאון חזנוביץ שנסתייע בסמכותו של יצחק בן־צבי.

איך היו הדברים — כבר שאלנו, אנו בני הצעירים כדי דור, כשנמצאה לנו בבית־העם שבעירנו חותמת “חלוצי־ציון” וחשנו, כי היו לנו קודמים ולא נחנו עד שנודעו לנו תולדות האגודה לפרטיה ולפרטי־פרטיה.

ב

והנה בבוא מנדל זינגר (בספרו: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל לפני ששים שנה”, חיפה, תשכ״ט) להשיב תשובה מספקת לשאלה הזאת, באו לפניו שתי דמויות ונראו לו — אחת אחת כמרכז תשובתו — יוסף אהרונוביץ, שישיבתו בעירנו היתה ברכה לה ולו, ושבה נבחן לו כוחו לעשות נפשות, באופן שעשה לנפשות ובנפשות, כדרך שעשה בבואו לארצנו, שעלה בה למעלת ראש וראשון במפלגת “הפועל הצעיר”, וערך כלי־מבטאה, שהיה כתנועה לעצמו; יוסף חיים ברנר, שישיבתו בלבוב היתה ברכה לה ולאגפיה, ושמו ושמעוֹ הגיעו לטובי הצעירים המרגישים, ומנדל זינגר בכללם, ומזלו גרם לו, שעלו באניה אחת ונעשו קרובים זה לזה.

אבל עוד דמות אחת תבעה, כדרך־הטבע, מעמד של מרכז לעצמה, והיא — עיר־מולדתנו, על אָפיה וטיבה, כעיר שחוּבּרו בה יציאי גלויות שונות, שהיתה עיר־גבול ומעבר־גולים, ונתלבתה בה עזרת־אחים, וכל בחור וטוב אחיסמך ואחיעזר.

וקורא הספר שלפנינו, יראה בעליל את ציוני־ההתנגשות שבין המרכזים האלה, יעמוד על טירחתו הנאמנה של המחבר להיאמן לרגש אהבתו אליה, ולהעמידם לפנינו בכמה דרכים.

ציון נאה הוא לדרכו ואָפיוֹ של הכותב, שאינו פותח בזכר הרהורי העליה ותכונתה שלו עצמו, אלא בקטעי־מכתביו של י. ח. ברנר, המביעים את הרהוריו ופקפוקיו בפתח עלייתו שלו. ובין אם נניח, כי המחבר ראה הגותו והגיגו של הסופר דומים למה שהיה כבוש בלבו שלו — ואנו רחוקים מהנחה זו; ובין אם נניח, כי ראה את הגותו והגיגו של הסופר שונים ממה שכבוש בלבו שלו — ואנו קרובים להנחה זו, סבר, וכדין סבר, כי עלייתו של איש־המכאובות, הנפתל בסבכיו, הוא ענין גדול לענות בו, ושעל־כן הקדים המחבר את תעודתו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטויה באיגרותיו, לעדותו שלו עצמו — זימונו באניית־עולים וזימונו עמו לאחר־כך.

ג

ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו — העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות, ולא רבים בינינו, שזכו לכך, ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעֵבר לגבורות, וכל עדות חשובה, וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל־כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה. ההתעניינות בחזיונו של ברנר הסופר והאדם, שכל הפרדה ביניהם אפשר שתהא מתודית בלבד, אך לא מהותית, היא, בשנים האחרונות, בקו העליה, וכמה וכמה טעמים, ומורכבים למדי, לכך. ההנחה, כי תגבורת ההתעניינות באה בשל פולמוסו של אברהם קריב, שכלל את ברנר בנסיוני הרביזיה שלו לדרכו וערכו של דור־סופרים שלפנינו, במידה גדושה מנדלי ופרישמן ובמידה מחוקה אף ביאליק — יש בה צד של אמת, ואפילו סקירה מרפרפת על־פני הביבליוגרפיה, הכרוכה בפולמוס זה, תוכיח. ואין אני בא לומר דבר וחצי־דבר על הפולמוס גופו — קיפלתי את דעתי המפורטת על כך בהרצאה על אברהם קריב, שהשמעתיה במעמדו בחיפה, — ואסתפק בהערה, כי הבנה למניעיו אינה הצדקתם, כשם שהבנה למניעיו של ברנר בקצת פולמוסאותיו אינה הצדקתם, אבל ההבנה הכפולה יש בה להעמיד פרדוקס, עד כמה שני הסופרים האלה, איש איש במַדוי־דורו, רחוקים זה מזה בהערכה של החזיונות וטיבם, ועד כמה הם קרובים זה לזה בגישתם ואָפיה, שעָצמת מכאובם נאבקת במאזני־שיקולם ומכרעתם. הלכך, לא פליאה היא, כי מי שעצמת כאבו היא כשלהם ואינו משעבדו לשיקולו, ויגיעה קשה היא לו, או עצמת־כאבו אינה כשלהם והוא משעבדו לשיקולו, ויגיעה קלה היא לו, התעוררו לומר בו בברנר מה שבלבם, וביחוד מה שבהגיונם, וממילא בא כעין חידוש של התעניינות בסופר, שנגבבה עליו שגרת־הערכה, שמתוך שלא הזקיקה את עצמה לבדיקה חוזרת, נעשתה כאסימון השחוק. אבל צד של אמת אינה כל האמת — חידוש ההתעניינות בברנר ותגברתה באו משום עצמן, שכתביו, אשר יד־אמונים דאגה לחידוש מהדורותיהם העלו עצמם לפני דור־קוראים־ומעיינים חדש, ונתבקשו לעמוד במבחנו של מרחק־הימים, שפירושו תמורות תפיסה וחילופי־טעם.

ודאי, לא מעט שורת ההרגשה הסובייקטיבית נותנת — שותפות ממשית או מדומה, בין דור־שילשים מתמרד על הוריו ומוריו, לבין דמות של מורד מובהק שלפניהם; אך הרבה שורת המחשבה האובייקטיבית נותנת — דינה המתחדש של רשות הביקורת וחשבונה המתחדש של חובת־המחקר. לענין הביקורת אמרנו רשות, שכן בעליה רשאי לצאת מלפני עצמו, שיוכל להגיע אל החזיון הנידון; לענין המחקר אמרנו חובה, שכן בעליה חייב לצאת מלפני החזיון הנידון, גם מבלי שירצה להגיע אל עצמו; ואם הרשות דרכה להקל, החובה דרכה להחמיר, וביותר אם מרחק־הימים גדל והולך, ועמו גדל והולך חסרון האינטימיות, שאינו מתפצה בחסרון הפנייה, ושני החסרונות עשויים שיתמלאו במיצויו של מצע־הידיעה.

ולא ייפלא, כי הרחבת מצע הידיעה על ברנר וחייו ופעלו הוא עתה ענינם של הלנים בהלכה זו (שקד, פטרסון, יצחק בקון, י. אבן) והצד השוה, שאינם מסתפקים במה שמסתפקת הביקורת המצויה — הקאנון של הכתבים הנתונים בידינו, אלא מבקשים להגיע למקורות חדשים, ביחוד אלה, שלא היו לפני מבקרים ומעיינים.

ד

ואין צריך לומר, כי החקר יפה לו ריבוי עדויות אמינות, כדרך החיבור שלפנינו, שעיקרו ועצמו דברים כהוָייתם — נער בנערי ישראל, שגדל בעיר ואם בישראל, בביתם של יראים ושלמים, ונמשך בקדמת־נעוריו לאהבת ציון והלך אליה, והוא מספר דברי־חייו כתומם: תיאור עירו, עיר־הספָר, מקלט־מהגרים, הנמלטים מפרעות ונגישות, תיאור מקצת עברהּ כמרכז ההשכלה, וספיחה, אלה זַמרי־ברוד הנודעים, וברל מרגליות בראשם; היציאה ממנה דרך וינה וטרייסט ועימות בין חוָיותיו שלו וחוָיותיו של ברנר, כפי שבאו על גילוים בסיפורו “אגב אורחא” (וזכורני שומר בבית־החולים “הדסה”, בעודה ברחוב הנביאים בירושלים, ואף הוא היה באניה ההיא, הוא־הוא העולה מדרוהוביטש, המתואר בסיפור, ומפירורי דבריו למדתי, שראה את ברנר ראִיה משלו, ואף היא ראִיה של הפלאה); פרשת האינקוגניטו של ברנר ומִשחק־ ההסתר־והגילוי שבה, בואו לארצנו וביקורו, ביקור־הבכורה שלו, בלוייתו של אהרונוביץ בירושלים ופגישתו של המחבר עם שני האישים הנערצים עליו במסיבת הסמינריסטים. ולענין יוסף אהרונוביץ, כשם ששמענו על פעולתו בעיר־מולדתנו לפני עלייתו, אנו שומעים עליה לאחר שיצא, כנבחרה של מפלגתו לקונגרס, וכנבחרם של תלמידיו ומוקיריו בעירנו לכינוס הסתדרות העברים, ושב לשעה קצרה ליתן דין־וחשבון לבוחריו שבעירנו, וכך שומעים אנו על החלוצה, בת־עירנו, חיה ברכה לבית ליברמן, שהלכה עם ארוסה חיים צימרמן, בן ברסטצ׳קו, והיו בין ראשוני חברי דגניה ובאיכרי יבנאל, ועל פגישה נלבבה, שהיתה בבית שאֵרה ר׳ יששכר בר סגל, ממכובדי העיר וראשי חסידיה לפני עלייתם.

ה

ונאה הוא גם צירוף דפים מיומנו של המחבר, לאחר שראה והראה בעיקר את זולתו, הוא מניח גם פתח לראות עצמו, וממילא בולטים לא בלבד הצדדים השוים אלא ביחוד הצדדים השונים שבינו לבין אלה, שטרח נאמנה להעמידם לפנינו, והוא ניצב לפנינו כמו שהאלוהים עשה אותו ישר והוא מבין את ההם המבקשים חשבונות רבים.

[אייר תשכ״ט]

---

במפולש – על גרשם שופמן

מאת

דב סדן

א

אם נאמר, כדרך השגרה, כי זה מקרוב נחתמה לעינינו פרשת־ימים שׂבעת־ימים ורוַת־בינה, נאמר דבר, ששורת־ההגיון מסייעתו שייאָמר, כי האיש זקן, ובלכתו לא היה לו, במשפחת־הסופרים, אח לגיל זולת צבי סקלר שיאריך ימים, הצעיר ממנו כשלוש שנים, אבל הוא, זקן־הסופרים, שופמן גופו, לא היה משלים לשורת־הגיון זו, ולא בלבד שחסר כ״ח שנים להשגה המקסימלית שלנו לאורך חיי־אדם, אלא משום שלא הודה בשׂוֹבע־חיים אלא ברעבונם, רעבון־תמיד, כשם שלא הודה ברוָיית־בינה אלא בצמאונה, צמאון־תמיד. וכך, אמנם, היו עשויים חייו, הן בחינת מקבל הן בחינת נותן — רוב שנותיו, עד זיקנה ושׂיבה, ראש נתינתו בכתב ומִשנה לה בעל־פה; ומיעוט שנותיו עד זיקנה ושיבה, ראש־נתינתו בעל־פה ומִשנה לה בכתב.

אמת, שיחו לא היה מקלח והולך ברשות־הרבים, שבה היה כמעט אילם, אלא ברשות־היחידים, שבה היה דיבורו רווח יותר, אם כי מצומצם גם הוא, באופן שאָפיה של שיחתו היה עשוי כאָפיה של כתיבתו, אבל מי שזכה להיות בכלל מאזיניו, שלא פטרם בשהי־פהי, יודע ועֵד, כי ליד שופמן־קמאה־שבכתב היה גם שופמן־תניינא־שבעל־פה, ואם יתעוררו מקשיביו להביא מדבריו, כדרך שקצתם כבר הביאו מהם, ונוספה ערוגה נאה על ערוגות גנו וחמדותיו.

ב

אמרתי עליה, על דרכו ברשות־הרבים, שהיה בה כמעט אילם, שהרי פעמים מעטות יצא מגדרו, ומי לא יזכור את קבלת־פניו על גגו של בית בתל־אביב, ודבריו המעטים, שלא היה כבדיחותם, כשם שלא היה כרצינותם, ושבהם העמיד על אפשרות ההבדל שבין הערכה של שופמן־מרחוק לבין שופמן־מקרוב, והזהיר מפני האכזבה העלולה לצמוח מכך, והסמיך כדבר־תנחום אִמרה קדומה מתוך הדגשה, שגם היא לא היתה כבדיחותה כשם שלא היה כרצינותה: חבל על דאבדין. ככל שהייתי נזכר רשמה של אותה אמירה, שהיתה סיום דבריו, ביקשתי לידע את שמאחוריה, ונראה לי, כי היא באה לרמוז על דרך חייו, שרובם עברו עליו שלא במחיצתו של ציבור עברים, אם סופרים אם קוראים, ולא בלבד בכפר הגויים, כפר ווצלסדורף בשטיריה כך, אלא אף בכרך גדול, וינה המעטירה, כך; ואפילו בעיר רוחשת הוָיית יהודים כלבוב, כך. ורמיזתו זאת מעלה את הקושיה: איך נשא באותה בדידות ארוכת־ימים, בדידותו של קול שאין אוזן מזומנת לו על כל סביביו, מבלי שחדל להיות אטרקציה לקוראו הרחוק־במקום והקרוב־בנפש, או אם להיעזר בסמיכות, שהיא לכאורה סתירה־ממנה־ובה: איך לא חדל באוירת־בדידות זאת, מהיות הפתעת־הקבע החיה והמרעננת ללשון העברית ושוחריה עֵרי־החושים ואניני־הטעם: והיא חידתו וסוד פתרונה סודו.

ג

והרי החידה הזאת נמשכה לה אחותה הגדולה כמוה או ממנה, והיא תכונה המיַחדתו בין טובי־הסופרים, שכן הללו, ולא מלבד מבני הדור שלפניו, אלא גם בני דורו, ואפילו בני מעגלו, סופרים כפולי־לשון היו, בפרופורציות שונות, והדבר נראה ואף היה כדרך־הטבע, אם כביאורו של ביאליק במשל נעמי ורות אם כקירובו. ואילו הוא, שופמן, כתיבת יידיש, זולת פירורים ומעט תרגום עצמו בידי עצמו, חסרה מספרו, וכמותה כניסויי כתיבתו, אם רוסית (ועד קורולנקו הגיעה ופסלה גם בהעריכו מקוריות כשרונו) אם גרמנית (ועד השתתפות בתחרות של עתון מצויר הגיעה), לא זו בלבד שלא יצאו מגדרה של אפיזודה טפלה אלא אפילו לא נכנסו לגדרה. הריני מדגיש ענין זה אף משום הידידות, ידידות־נעורים האדוקה שבינו לבין אברהם רייזין — כשם שהוא, שופמן, העריך את כשרונו המבצבץ של ידידו, והלא הוא שכתב מבוא לבכור־ספריו “צייט לידער”, כך רייזין העריך את כשרונו הגדול של ידידו, ועשה לו רוב פומבי, כמתרגמו וכמבקרו, ומהיותו אביר היידישיזם, שאדיקותו בו הסיתתו לכפירה בכוח יצירתה של הלשון העברית, כדי כך שנפסלו לו בסיטונות יוצריה ויציריה, הרי קבע יוצא־מן־הכלל: ג. שופמן. אף אחיו, זלמן רייזין, שדרכו ככל שניתן לו או נדמה שניתן לו, בערכי הלקסיקון שלו, להטיל עוקצו בטיב החלקה העברית של סופר כפול־לשון, מדבר בו בשופמן בנעימת־ההוקרה של אחיו והצד השוה שבאחים היא אנחת־סתר על חלקת־יידיש הנעדרת מספרו של נערצם, והוא, אמנם, העדר האומר דרשני.

ד

אך אם לא נמצאה לנו אחיזת־ביאור בלקסיקון של ז. רייזין הרי היא נמצאת לנו בלקסיקון של ג. קרסל — בעוד הלקסיקון הראשון מדבר על זימונו של שופמן עם מחברים ורישומם — י.ל. פרץ, ברדיצ׳בסקי, נומברג ורייזין, כולם סופרים כפולי־לשון, הרי האחרון הנסמך על עדותו של שופמן עצמו, מדבר על זימונו עם חיבורים ורישומם — המהדורה העברית של כתבי מנדלי, ביכורי תרגומיו של טשרניחובסקי, ללמדך, כי כאן וכאן, נשקף לו מעמד־לשון חדש, תם ושלם, העשוי להיות בסים לכתיבה עברית, שאינה צריכה סמוֹכה מחוצה לעצמה ומספיקה לעצמה, ועל־גבי הבסיס הזה בנה את הדיוטה שלו בפרוזה העברית. עד־מה קנאי היה לשלשלת־יוחסין זו אוכל להעיד בחינת בדידי הוה עובדא — במאמרי לכבוד יובל גבורתו (נכלל בספרי “בין דין לחשבון”), ניסיתי לעמוד על ההבדל שבין נוסחו של מנדלי לבין סגנונו של שופמן, וביארתיו כדרך מרידת תלמיד על רבו, כמעשה שחרור, שכוונתו להיות ולעשות כרבו, והגדרתי את פירוק הנוסח, ששופמן הוא העז שבמפרקיו, כהכרח לגופו וכצורך לאפשרות שיבה אל נוסח, מעשי עגנון והזז, והוא נוסח שונה, אחר, חדש, שאינה דומה ירושת מנדלי לפני גנסין ושופמן כירושתו לאחריהם. משקרא שופמן את דברי, הקפיד עלי, לאמור: זקנת ואמרת דברים לא־כן; וניסה כדרכו בקצירת האומר, להסבירני מה עיווּת עיוַתי, שהטלתי מחיצה בינו לבין מנדלי, והזקקתיו לצינורי־עקיפים שיוליכו אליו, והרי יניקתו מתחומו יניקת־מישרים. אמר: הוא, מנדלי, שלימדני סוד הלשון ההולם במהודק והמבקיע במפולש את הענין, ואנו תלמידיו, ואל תטיל ברוגז בינינו. וכדי לפייג את כעסו המדומה, פרץ בצחוקו, צחוק סטאקאטוֹ, חזר ואמר: כולנו תלמידיו — ביאליק, טשרניחובסקי, ומי לא? והוסיף: אַפּרוֹפּוֹ ביאליק — הרי זוכר אתה את זכרונותיו של פרידמן עליו? הכוונה היתה למאמר של אחד מחבריו של ביאליק בווֹלוֹזין, שמששמעתי עליו נסעתי אצלו למוצא עילית, וסיפר לי מה שסיפר, וניכרים היו דברי־אמת, וביקשתיו שיעלה דבריו על הכתב ומשהעלם פירסמתים ברבים, ובהם מעשה ששופמן נמשך לו במיוחד: שני החברים קראו ספר, והוא עיבוד עברי לעיבוד גרמני של סיפור רובינזון קרוזו. נטל ביאליק עפרון וניסה לצייר את פרטי התיאור, לפי שנאמר בספר, כדי להוכיח, כי המחבר־המעבד לא ראה לפניו את העצמים וסדרם, ומערכת יִחוסם זה לזה, כי תחת אשר מטבעות־הלשון ישמשו את העצמים לתאר טבעם ואמִתם, באה מליצת הלשון ומשבשתם ורוב מעשיה תוהו.

ה

לא אומַַר, כי נזיפתו של שופמן לא עשתה בי רושם; אדרבה, היא עוררתני להרהר בדעתי וניסוחה; אולם אף לא אומַר, כי משהירהרתי בכך, חזרתי מדעתי; אדרבה, לאחר הרהורי, נראו לי החידוש והמהפך בפעלו כורתים ומפליאים יותר. ומה עיקר הרהורי — בדיקה מחודשת בדרך ביטויו, שהגדרתה המשולשת נעשתה כשגרה החוזרת על עצמה — אם בסדר: קיצור, גיבוש, מיצוי; אם בסדר: מיצוי, גיבוש, קיצור — וכתוספת־סיום לה תיבת־לעז: פּוֹאִינטה. אמרתי: בדיקה מחודשת — לא שנגרפתי קודם לסברה, שנסמכה אל ההלצה, והיא מעשה בשופמן, שישב באאוגארטן בוינה ועיין בתנ״ך, נשאל: אף אתה חולית; השיב: הריני קורא, שמא נשתרבב לי משהו מזה בכתבי ואמחקנו. כי כחוקר הלצות ידעתי, עד־מה אין לסמוך על הלצה, ועד־מה בדיקה של ממש טובה הימנה, והיא עשויה להראות, כי לא גזר, חלילה, חרם על שימוש בלשונות המקרא (לימים אף הכביר יסודם בכתביו וראה בזה מאמרה של נורית גוברין ב“כרמלית”), וידע חמדתה הגנוזה — וכה שמעתי מפיו: צא וראה מה קסמים עשה פרישמן במלה הקטנה “אשר” — אך התקומם אל המליצה ואי־חמדתה הגלויה — וכן שמעתי דבר לגלוג על דרכה של תחילת הפרוזה הריאליסטית שלנו: ״מהלך חדש״ במליצות ישנות — ובה, במליצה, קיים בחינת מחני־נא מספרך, ועשה בעצמו מה שיִחס לו למנדלי: השגת תואם גמור בין הענין והלשון, על דרך המיצוי של שני תארי־הפועל המשמשים את התואם: במהודק ובמפולש.

אך זאת לזכור, כי מלחמתו במליצה לא הביאתו, למערכת־לשון, העשויה כביכול תרגומי שאילה, כפי שסוברים קצת בהולי־דעת — היא הביאתו לשקילה זהירה־מן־הזהירה של תואם תוכן וצורה ולהכרעה דקה־מן־הדקה של זיווּגם, אך הוא לא בדה לשם כך לשון ולא בדה לשם כך תחביר, אלא ברַאם מתוך עצמם, והמדקדק ימצא, כי מעטים כמותו שנאמנו ליסודה של הלשון, על אוצרה (ומי שיחטט בראשוני־מבקריו ימצא בהם מי שתלה בו חיטוט ב“ערוך השלם”) ועל דרכיה.

ו

ולענין נקודת־ההתלכדות של שני סוגי החידה, שפתרונה סודו — חידת יחידות הלשון שלו בדור שכפילותה היה כדרך־המלך או, לפחות, כראש משעוליו, וריחוקו מסביבת סופרים וקוראים שלא גרע משיעור האטרקציה שבו, או כניסוחנו: היותו הפתעת־קבע לטובי קוראים, שהיו ממתינים בציפיה דרוכה לכל דבר חדש שלו ומקיפים עורכיו בקושיה: שבּתו של מי, שבּתו של מי, שבתו של שופמן; דבר שדור־הקוראים הצעיר, לרבות הצעיר ביותר, לא ידעו, ואף אינו יודע לשערו כאמִתו. וראוי איפוא, כי זקני הקוראים יעידו על כך, בסַפרם, אחד־אחד, את הרומן שלו עם שופמן. ובנסותי להתחיל במצוה אעיר, כי לפי גילי עשוי הייתי להיות בכללם, אך לפי שראשית קריאתי בספרות העברית המודרנית נתאחרה, הרי איחרתי אף בקריאת שופמן — אך אזכור עוד את רישומם של סיפוריו, שנתגלגלו באקראי לידי. באקראי למה, — בושני לספר, אך אין ליבוש בדבר־אמת: ראשית זימוני עמו לא היה בלשוננו, כי ראשונה קראתי את סיפורו “עייפים” בתרגומו הפולני של תלמידו, קופל שוארץ, כפי שנדפס בירחוננו, ירחון בני־הנעורים, MORIAH; ונפלאתי עליו הרבה, וביִחוד על ציור נופו של בית־העלמין הישן בלבוב, שלא יכולתי לצאת מכלל תמיהה, כיצד ניתן, בקוים מעטים וחדים, להשרות אוירתו כהוָייתו, כשם שלא יכולתי לימים לצאת מכלל תמיהה בקראי סיפוריו האחרים, שמצעם לבוב שהיתה עיר מפלטי ותלמודי, ועוד ידובר בזה לעת־מצוא. ואף כהחילי לקרוא עברית, לא נזדמנו לי תחילת ספריו, אלא סיפוריו שנדפסו בירחון כפול־לשון, עברית ופולנית, “סנונית”, שהוא, שופמן, היה עורכו, כמדומה הרשמי בלבד, והילכו עלי קסמם, וסימנך: ראשית פרסומי במלאכת־תרגום היה נוסח פולני של סיפורו “המשורר והנערה המתוקה”, וכשהדפסתיו, לפני חמישים ושתים שנה, ב“כווילה”, ראיתי להוסיף בסוגריִם את מקורה: “סנונית”. וַדאי, גודל רישומו של הסיפור הזה בא גם משום הלבּוּביוּת שבו, שניתנה בקוים מעטים וחדים, וניתנה באופן, כאילו המסַפר, בסַפרו על הנער המאוהב, מדבר ממני עלי.

ומה תימה, כי נוספתי על מעריציו, ובבואי לארצנו, וכבר קראתי כל שיצא מתחת קולמוסו, ראיתי זכות וחובה לעצמי לעשות לו נפשות בקרב דור העולים בני־גילי, והייתי משוטט בקיבוצים וקורא סיפוריו ומסבירם. ואם סיפוריו היו כאטרקציה תמידית לי הקטן; לגדולים ממני, במנין ובחכמה, לא כל־שכן – ומה לנו עדות מהימנה כדברי ביאליק על יִחוד ראייתו של שופמן, שהוא רואה טיסתה של צפור אף לאחר שנעלמה מן העין, או כדברי פיכמן, כי בהופיע שופמן היה רישומו עז משל י. ל. פרץ וכדומה. והנה רוב אטרקציות אלו נולדו מתוך חידתו הכפולה — יחידותו ובדידותו, ועל כך יתהו התוהים, בבוא שעת התהייה המחודשת על גודל אמנותו. ובאמרי: חידה כפולה, זכרתי את ברדיצ׳בסקי בפרברה של ברלין והוא יחיד ובודד, באפס סביבה, כשם שזכרתי את מתתיהו שוהם, והוא יחיד ובודד, על אף הסביבה, והם כיוצרים לעצמם מין גיגית של רקיע התלוי מעליהם ושל קרקעם מתחתם. ועם זאת נראה לי כוחו של שופמן ביחידותו גדול משלהם — הרי לא בלבד סביבתו הרחוקה, כדמות רחוב העיר או סימטת הכפר, אלא אף סביבתו הקרובה כדמות ביתו, שפקחה עליו רעייתו הגיורת, לא נשמה בה, לא לשון עברים ולא לשון יהודים, ואילו כתיבתו אין כמהימנותה העברית וכחיוּתה היהודית, ובעלותו לארצנו לא ידע אפילו צלם של חיבוטי־מעבר ויסורים, ומיד ניצב בתוך־תוכו של היום, ודרכו כדרכו תמול שלשום, גם אם נפל בו שינוי והוא עצמו העמיד עליו, כשענה במסיבה, שנערכה לכבודו, ואמר, כי ישנה ממנהגו ויאריך תודתו במאה אחוזים, שכן תמיד הוא אומר: תודה, ועתה יאמר: תודה רבה. אם מותר לעשות את החידוד ענין לדרכו בארצנו, הרי נאמר, כי בכתיבתו המיר נדירות בתדירות ואף היא נסיבה, שהאטרקציה שבה נפחתה ואפילו פסקה, אם כי עיקר הנסיבה היא בתכונה של ספרותנו, היא רהטתה הבאה משום ציפופם של בני כמה דורות, על אמת־זמנים אחת.

ז

אך הפחתה זו ופסיקה זו עד־ארגיעה, כי הרפלקטור, הנע עתה בחפזה, ומתוך שהוא מאיר את בוסרו של היום הוא מכהה את פריו של אתמול, סופו מתעשת, כחוקת ההערכה לאמִתה, ומבחין בבני־הדור, לא לפי גילם העובר אלא לפי ערכם הקיים, ובאה תחייתו של מי ששנותיו האחרונות יצאו מתוך דממה סביבו, כפי שיצאו שנותיו האחרונות של שופמן. הוא, כנראה, טעם אמירתם ומשמעה: תפארת זקנים בני־בנים, שכן, ככל שהבנים אינם יכולים, או אינם רוצים, לגלות תפארת אביהם, באים הנכדים ומגלים תפארת זקנם.

[חשון תשל״ג]

---

בית־מידות ואגפיו – על חיים הזז

מאת

דב סדן

בית־מידות ואגפיו – על חיים הזז

מאת

דב סדן

---

עם י״ב ספריו

מאת

דב סדן

הפּליאה לכלל יצירתו של חיים הזז כמותה כפּליאה לחטיבותיה המיוחדות — דמיונם כאגפים, שאף שהם כנוסים בבית־מידות גדול ואחד, הם רחוקים זה מזה מבחינת הזמן, שהוא כעומק זמנה של תולדת־ישראל, מימי המקרא עד לימי תקומתו של חבל לכיש, והם שונים זה מזה מבחינת המקום, שהוא כמרחב מקומה של הוָיית־ישראל, למן הישוב ביער־אוקראינה עד קהילת־היהודים בירכּתי־תימן, והוא, המסַפר הנפלא, חולש על כל העומק הזה בזמנים ועל כל הרוחב הזה במקומות, כי כהיותו בן־בית כאן הוא בן־בית כאן, שטבור אחד, המחבר את כל הזמנים ההם ואת כל המקומות ההם, — אחדות השבטים הפזורים ואחדות־מורשתם ואחדות־תקוָתם, — הוא טבורו שלו עצמו, וּוַדאות האחדות הזאת והוָייתה היא המפרנסת את תעודתו, תעודת מספרה של כנסת ישראל ממש, התופס את הריבוי ומתארו לגוָניו, ותופס תוך־כך את האחדות שמתחתיו. והיא שעמדה לו להיותו שליט, שליטה ריבונית, בכל מיני הוָיה והוַי של ישראל; ולעצמת שליטתו זו לא קדם לו מסַפר ומשורר בספרותנו. ואם הריבונות הזאת היא פליאה גדולה לעצמה, הרי מצטרפת לה תוספת־פליאה, כי בבואו לספר על הצאן הנפוצות מקצה־עולם עד קצה־עולם, הרי עם כל השתקעותו בעולמות הנפרדים, באה כל שורה ומעידה, כי מרועה אחד ולצאן־מרעית אחת ניתנו.

ב

הלכך, בבוא חיים הזז, בימים האלה שבהם זכינו לארץ חמדה טובה ורחבה, להביא לרשות־הרבים את כתביו הכנוסים, חג הוא לאומה, לארצה, לספרותה, ללשונה, ומה גם כי כינוס של חידוש הוא, כי בהניפו עליהם קולמוסו, נתן להם פנים חדשות. אמת, אנו שוחריו ומעייניו, המוקירים פעלוֹ, רואים את כתביו, כנתינתם הראשונה, במעלת השלמות, אך לא כן הוא עצמו, שתביעתו מעצמו ותביעתו מפעלוֹ של עצמו מחייבים אותו במידת שלמוּת גדולה הימנה, ושלא עלתה באופק השערתנו; ויכלתו, שהיא כמעיין המתגבר, נענית לו, ונמצאנו זוכים במתן־מִשנה של יצירתו.

מעשה החידוש על דרך בחינה ובדיקה, צמצום מזה והרחבה מזה, תוספת מזה ושמיטה מזה, היא כמסורת בספרות הפרוזה שלנו ושלהם, וכמופת בספרותנו — כפי שכבר הזכיר כבוד הנשיא — הוא מנדלי, אבל אינו דומה מי שבודק וחוזר ובודק בכתביו, המתארים מציאות יהודית קפואה־לא־קפואה במיצר של תחום־המושב, כמי שבודק וחוזר ובודק בכתביו המתארים מציאות יהודית רותחת, על־פני מפה נרחבת של הוַי היהודים ובמִפנה הרוגש של אחרית היִחוד לשבטי־ישראל בגלויות וראשית האיחוד לאומה בארצה, ונמצאת מלאכת־מחשבתו ומחשבת־מלאכתו של המסַפר בחינת תורה ולימוד היא צריכה.

ג

כינוס הכתבים של חיים הזז, שזכינו בו עתה, כולל שנים־עשר כרכים, וכבר שמותיהם לעניניהם מגלים, כמה עולמות מקופלים בהם, כמה מיני תולדה והוַי, כמה מיני עלילה ונפש, כמה מיני תיאור והגות, והכל עשוי שיסתכם כדי כוּליוּת יהודית שלמה, והכל ניתן בחמדת לשון, שהאמן העלה מן השיתין, וטיפחה כגנן שכל נטיעיו ניכר בהם היכר יִחודו.

אכן, גן רוה הוא, יבוא עם רב ויאכל מפרי־מגדיו.

[ז׳ שבט תשכ״ח]

---

זימוני שבטים

מאת

דב סדן

זימוני שבטים, והם שבטי־עם, שהיו זרויים מקצה העולם עד קצהו, ושיתופם זֵכר־עבר ותקוַת־עתיד, ומשמו של הזכר ההוא ולשמה של התקרה ההיא, קיימו את הוָייתם ותודעתם, ועתה, בהתקבצם בארץ זכרם ותקוָתם, נפתלים בהם השוני, שעיקרו מורשת־נכר, והשוֹוי שעיקרו מורשת־עמם — הרי סבך־בעיות, שהוא ענין גם לסוציולוגיה בתחום עיסוקה במערכת היחוסים של קיבוצי־אדם ואישיהם, כשם שהוא ענין גם לפסיכולוגיה בתחום עיסוקה במערכת הנפש של טיפוסי־אדם ואישיהם. ולא ענין סתם, אלא ענין מחודד ומגרה ביותר, אך חידודו וגירוּיוֹ נותנים, כי גם הסוציולוגיה גם הפסיכולוגיה תיזקק, בין זיקת־מישרים בין זיקת־עקיפים, לעדותה של הבלטריסטיקה, במידה שהיא כוללת את סבך־הבעיות הזה, אם על דרך תפיסת שוליוּ, כפי שמציבו בדרגת התעניינותה המוקדמת, אם על דרך תפיסת מרכזו, כפי שמצינו בדרגת־התעניינותה המאוחרת, והמעבר והמפנה שבין דרגה לדרגה הוא פעלוֹ של חיים הזז. אבל אם המקצועות הנזכרים — הבלטריסטיקה היא להם כמקור־צדדין, הרי למקצוע ביקורת הספרות ומחקרה היא כמקור בה״א הידיעה, וכן נהגתי, כשנדרשתי לומר מה בענין בעיית זימוני השבטים בכינוס המיוחד לבעיות קיבוץ־הגלויות, שנתקיים לפני כמה שנים בכתלי האוניברסיטה, והשתתפו בו גם סוציולוגים גם פסיכולוגים, ודברי נדפסו במאמרי “עדות בישראל” (והוא בספרי “היימישע כתבים”, כרך ב׳). ואין צריך לומר, כי כן נהגתי, בבואי, בנסיונותי המעטים לבוא בסודו של חיים הזז, ליַחד את הדיבור על מוקד זה בסיפוריו, ודברי נדפסו במאמרי “אלכסון בשלושה סיפורים” (שנדפס תחילה ב“מבפנים” ואחר־כך בספרי “בין דין לחשבון”), ומי שהואיל או יואיל לקיים בי בחינת נייתי ספר ונחזי, אחזיק לו טובה הרבה, וביותר על שום שיניח בידי לקצר בעל־פה במה שכבר הארכתי בכתב.

ב

אמרתי: מוקד, וחובה שאומַר: מוקד כפול־להבות. כי לעניננו שתים דרכים כבושות בידי המסַפר שלנו — הדרך האחת דרך התיאור של הוָית־שבט ביִחודה, בין התערותו של המספר בה היא מוטבעת, ודוגמת־מופת לכך הוא, כמדומה, ספרו “ביִשוב של יער”; בין התערותו בה היא נקנית, ודוגמת־מופת לכך הוא וַדאי, ספרו “יעיש”. האומר, כי כוח התערותו המוטבעת אינו פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה הראשונה, הוָייתה של אוקראינה היא לו גזירה; המוסיף ואומר, כי כוח התערותו הנקנית הוא פליאה, יפה הוא אומר, שהרי ההוָיה האחרונה, הוָייתה של תימן, היא לו בחירה.

אולם דומה, כי לגבי הזז ההבחנה בין גזירה ובחירה צריכה בדיקה, כי כשם שהגזירה היא לו בחירה, כך הבחירה היא לו גזירה, ומה שמלכד את ההפכים היא תודעת־היִעוד, יִעודה של הספרות וסופרה, לעמוד בלב רחשה וגורלה של האומה במִפנה העתים ולהעמיד עליה, כדרך שמסוגלת להעמיד הפרוזה הגדולה על־פי חוקתה והיא לו להזז, כידוע, בחינת וזאת חוקת התורה.

ג

אמרנו: כידוע, שידענו עד־מה לא נלאה, במשאו אחד ובמשאו אחר, לחזור על האמירה: התורה, ובימינו משמע: הספרות, הספרות היפה; ואף שחלקתי על דבריו אלה לגופם, הם מקובלים עלי לגופו, וביותר על הכרעתו שלו, הכרעת המספר, על דרכו ודרכיו. ומה עיקר הכרעתו — ההרחבה המודעת והמכוונת של חובת־הבינה במצע הגידול שלו עצמו, מצעו של שבט־יהודים אחד, כדי רשות־בינה במצע הגידול שאינו שלו, מצעו של שבט־יהודים אחר, והוא רשות שסופה נעשית חובה גם היא, באופן שהרחבה גוררת הרחבה, מתוך תביעת מידת־אחריות שוה כלפי ביטוי כל מצע ומצע וגיבושו, ומידת־האחריות השוה מסייעה אף היא למידת־היכולת השוה לעמוד במסה גדולה זאת.

אך היא, כאמור, דרך אחת, ויש גם — ואולי צריך לומר: בעיקר — דרך אחרת, והם זימוני השבטים, ביתר דיוק: זימוני אישיהם, הן כטיפוסים הן כיחידים, במסכת עלילה קצרה או ארוכה. גם בענין דרכו הראשונה — תיאור השבט בבידולו מאחיו הרחוקים, גם, ואולי בעיקר, בענין דרכו האחרונה — תיאור השבטים בזימונם עם אחיהם הרחוקים, נאמן המספר לכלל שבידו, כי בהיאמנו לחוקת הספרות היפה הוא מקיים את חוקת התורה, והוא לא בלבד מספר לעם, אלא מורה לו, בראותו את פעלוֹ מתן־עדות והיטל־תעודה כאחת, כפי שמחייבתם העמידה במִפנה הדורות ועוצם תהליכם — אחרית יִחודם של השבטים וראשית איחודה של האומה. והמתעלם מכך, מתעלם מראשי מנועיו של המספר שלנו, ואף מהבנת מיני המחלוקת שלו ועליו.

ד

ולענין הלקח הנלמד מתיאור זימוני השבטים, בסיפוריו של הזז, כבר ניסיתי, במאמרי הנזכר “אלכסון בשלושה סיפורים” לשרטט סכימה, שאישושה צריך הרחבת הדיון מעֵבר לשלושת הסיפורים, והם “עשיר ורש נפגשו”, “רחמים הסַבּל” ו“חבית עכורה”, ואנסה בכך עתה, בצרפי סיפור, שיריעתו גדולה יותר, הלא הוא ספרו “בקולר אחד”, המוחזק בעיני כהוכחה גדולה, כמעט מוחלטת, לשאלה ששאלתי ולתשובה שהשיבותי. השאלה היא, בעצם, שאלה למשפט־הערך של המספר, שעם כל דבקוּתוֹ במהימנות התיאור של כל אחד ואחד מבני הצמד, איש־איש כאמִתו, מבצבץ ועולה גרם־מעלות, ועל־פיו מתגלה בזימון ראשון — ר׳ פינחס, פליט אוקראינה, שנתגלגל לסטאמבול, כשׂאור הדינמי שבאומה, ואילו איש־זימונו, החכם הספרדי, מתגלה כעיסתה הסטטית. מה שאין כך בזימון שלאחריו, ברחובה של ירושלים, ושבו מתגלה ההיפך — מנשקה הסבוך והמסובך, שפורקנו משביו שבינו לבין עמעומי־נפשו בא לו מכוח החיוּת הריאלית של רחמים הסַבל. וגרם־מעלות זה וכזה מקיים את עצמו לא בלבד בזימון של בני שבטים שונים, רחוקים שנתקרבו קירוב של מקום, אלא אף בתוך אותו שבט עצמו, בזימונו של מורושקה, שעניני חברה ויחיד, וביותר עניני עם, נעשו לו כמערכה של רשתות אידיאולוגיה וסעיפי סטטיסטיקה והוא שרוי בארצו כבתוך קורי פרללוגראמה משורגת, ושל האנס, שרתחי תולדות האומה, העומדת על עברי פי־פחת ונבלעת בה, מטלטלים אותו על נחשולם ומשליכים אותו אל ארצה להעגינו בה, ועגינתו בה כנתח של סטיכיה נסערת.

וברשותכם אביא את סיום דברי כּדיוקם: “משפט ערך גורר אחריו, ממילא, קביעה של סולם ערכים והערכתם, וסולם־ערכים פירושו סולם־עדיפויות. אם נאמר לסכם את שלושת משפטי־הערך, על־פי סולם־העדיפויות, נאמר כי פגישה ראשונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: סטטיות ודינמיות ואחרונה עדיפה; פגישה שלאחריה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: תסביכיות והיוליות ואחרונה עדיפה; פגישה אחרונה העלתה לפנינו ניגוד־יסודות: מדיטציה וחוָיה ואחרונה עדיפה”.

ה

ולא חזרתי על כך אלא משום שבעל שלושת הסיפורים, שעליהם בניתי את סברתי, לא נראו דברי בעיניו וּדחָאם מכל וכל. ולא פירט טעמי דחייתו, אלא הסתפק ברמיזה, כי סמכתי על דברים, שאינם אלא קטעים קטנים במסכת גדולה, שלפי שלא נתפרסמה, היא עלומה ממני. ודאי יכולתי לדחות דחייתו, משום שאיו לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וביותר שפיקפקתי, אם הן עתידות לראות יותר מאותם קטעים; וכן יכולתי לדחות את דחייתו, משום שאין הם קטעים בעיני אלא דברים שלמים לגופם, סיפור־סיפור ועולמו ונפשותיו המתמצים בתוכו; אבל לפי שדעתו של סופר, וביותר סופר גדול, שהוא גם שליט גדול על עצמו ופעלוֹ, חשובה בעיני, הירהרתי ושבתי והירהרתי בדחייתו, וחזרתי במדוקדק על סיפוריו, שיש בהם כאותו נושא או קירובו, ונמצאו רוב חיזוקים לסברתי ונתאששה מהם, והגדול שבהם ספר “בקולר אחד”, שהענין הנידון בו אינו, אמנם, מוקדו, ואם תרצה אפשר לו בלעדיו, ואם הוא בכל־זאת מבריחו לכל אורך היריעה, ופעמים בבליטות הגונה, סימן שאם לא היה בו הכרח בתחומו של הסיפור הזה, היה בו צורך בתחומם של הסיפורים, שענינם, בין מרכזי בין צדדי, זימוני שבטים.

לא, הענין הנידון לנו עתה, אינו מוקדו של הספר, אלא עלילת־דברים, שעיקרה מעשה שהיה והיא מעשה צמד הצעירים, חברי המחתרת, שנידונו למיתה, ולא ביקשו חנינה, מתוך שכפרו בזכותם של שופטיהם, שלוחי המַנדאטור, להיות שופטיהם, כשם שנטלו מהם את עצם האפשרות לקיים את משפטם, שהקדימו לתלייתם בידי אחרים פיצוצם בידי עצמם, וקיימו בשלמוּת מה שנראה להם בחינת ייהרג ואל יעבור.

ודאי ראוי לבחון, מה בין המעשה שהיה וכפי שהיה לבין תיאורו ודרך תיאורו בספר, וכבר שמענו מפי חנוך קלעי פרטי התעניינותו של הזז, ובעצם ימי־העלילה ובסמוך להם, ללמדך על רוַח הזמנים שבין ראשית הגייתו של המסַפר בפרשה זו לבין גיבושה בסיפור ופרסומו ברבים. אך ידיעתנו תחסר, אם לא נזכור ונזכיר, כי המספר כתב, ואף פירסם, בסמוך לימי־העלילה ההם, פרק סיפור “כאלה הם”, וענינוֹ שני הרוגי מלכות־רומי ותוכחת־דברים ועיקרה בפי ישו, ואין צריך אלא המרה, המתבקשת מאליה, המרת מלכות הרשעה על הטיבר במלכות הרשעה על שפת התימזה, כדי להבין עד מה לפנינו סיפור היסטורי וסיפור אקטואלי בכרך אחד. וכן ודאי ראוי לבחון מה בין “כאלה הם” לבין “בקולר אחד” וכבר העלה בזה מה שהעלה אתי זמרן שהתמחה בכך, וסוף דבריו שיבואו ברבים. אבל שתים נקודות נזקרות גם לעיני הקורא לתומו.

ו

נקודה אחת — הסיפור, שענינו מוקדם הוא כעין הוראת־שעה, ומראש ובמכוּון אינו מייתר את הספר, שענינו מאוחר, ששפירו נרקם, כנראה, באותה שעה עצמה. נקודה אחרת — בעוד שני הרוגי מלכות־רומי ניתנים בהם סימני־הבדלה בדוחקוֹ של דוחק, הרי שני הרוגי מלכות־אלביוֹן ניתנים בהם סימני־הבדלה שפעי־שפעים, והיא הבדלה בולטת ביותר מתוך שמו ומשמעו של הספר: שנַים בקולר אחד. אולם הצד השוה היא בהגדרה המַשוה את צמד הרחוקים ואת צמד הקרובים: הרוגי מלכות. והיא, הארה לכל הספר כולו, שכן היא מבארת את התעוררותו של המספר לכתבו, שידע כן ידע, מה ירבו מיני התמיהות והתהיות עליו, אבל אף ידע, כשם שהקורא המעמיק יודע, כי כל תמיהה ותהייה יִשובה ותירוצה עמה. והכוונה אינה לתחייה, מה ראה מספר ההוָיה וההוַי של חלוצים, המעוֹרה בתנועת־העבודה ומקורב לאישיה, גם אז גם אחר־כך, עמוד־התווך של “עם עובד”, לקחת עצמו לצד אחר, צד יריבה, שכן תהייה זו כבטלה מאליה, לאורה של העובדה, כי עיקר הם לו למסַפר שני הצעירים ומעשה־נפשם ברוַח־הזמנים שבין גזר־דינם ומיתתם בידי עצמם, ואפילו שלוחים הם, הרי שולחיהם, אלו קברניטיהם, שמחוצה לצינוקם, אינם נראים ואינם נשמעים אלא כאנונימוס, בעוד קברניטי יריביהם נראים ובאור נערב למדי ונשמעים אפילו באִפיונם (קטעי נאומו של בן גוריון בשמיטת תיבת את), שכן, באמת כשולחי עצמם וכשלוחי עצמם הם, וביותר משהחליטו, האחד מתוך הרהור מתנודד אילך ואילך, האחר מתוך וַדאוּת מוצקה, שלא לבקש רחמים על נפשם ולמסרה על קידוש השם.

ז

אולם בדברינו האחרונים כבר רמזנו על הערכת־השוני ושוני־ההערכה בין שני בני־הצמד, שהאחד, מנחם שמו, והוא שם מצוי, אך גם שמו של המשיח, והאחר אליהו שמו, ואף הוא שם מצוי, אך גם שמו של מבשר המשיח; והראשון, חבר אצ״ל, ממשפחת ותיקי ירושלים, ששמם, הלפרן, מעיד על מוצאה מאשכנז, שכך שם קהילה בה; והאחרון ממשפחת עולי בבל, ששמם, מזרחי, מעיד על מוצאה ואנו עדים, לכל אורך הספר, לשוני התגובה, פרי שוני מורשת תכונה של זה ושל זה: מנחם המשכיל, מרבה שיחה, והיא שזורה דברי שירה ודברי השקפה, כפי שזו וזו מהלכות בדור, ומעורבבות בה כמה וכמה בנות־קול, משל מנדלי, משל ברנר, משל הזז, ואהבת פרדוקסים בו, ושאילתם מרובה מקנינם, ועיקר־היבטו כלפי חוץ, כביכול מתאַווה לידע, מה תאמר ההיסטוריה, ולא ניחא ליה. וההחלטה, שהוא נדרש לה מעצמו, מתנודדת לו, וסימנך חתימתו על כתב בקשת החנינה, וחרטתו על כך מניה־וביה. ואילו אליהו, שדעתו מצומצמת על כמה עיקרי אמונה, מהם אמונתו באביו שהיא מסד אמונתו באלוהיו, אין כוח פרדוקסים ונובלות פרדוקסים עשוי לגרוע ממסדו, והיא נסיבה לקנאת אחיו־לגורל בו.

ח

וכשאנו מרכינים את אזננו ושוכחים כהרף־עין את הממלא חללה של ההוָיה הזאת אנו כשומעים המשך ההתנגשות שבין ר׳ פינחס והחכם, בין מנשקה ורחמים, בין מורושקה והאנס, ואין אנו יכולים שלא לראות, גם פה ועתה, משפט־ערך. והוא בולט ביחוד בדברי־שיח, שבהם הטיראדות של מנחם נתקלות באפס־מענה של אליהו, שהוא מעַנה קשה מכל מענה — שתיקה, היוצאת לתמיהה או לביטול, או לשניהם. הרוצה בדוגמה בולטת, עשוי להתפתות למה שהוא מתבקש מאליו, אלה דברי מנחם הרבים בפרשת העקדה ודברי אליהו המעטים בה, אך ראוי יותר שיימשך לאניקדוטה, שמביאהּ מנחם, והוא מעשה שאירע במאה שערים — עמד בה מייג׳ור בריטי, כלול בהדרוֹ, ויהודי מכל ימות־השנה נחפז בה עם בנו הקטן. הראה היהודי בזקנו על המייג׳ור, לאמור: אתה רואה, יענקלה, אם לא תלמד תורה, תהיה כמותו. אמנם, מה שמנחם מספר הוא מעשה ישן־נושן, ומסַפרוֹ בזכרונותיו הליצן המומר מוריץ גוטליב ספיר כמעשה שאירע לו עצמו בילדותו, אבל לפי שמנחם (ואולי אף המספר) אינו יודע יחוסה המשפיל של האניקדוטה, והיא כחץ שנון באשפת ביקרתו האקטואלית, חשובה לנו תגובתו של השומע, של אליהו (״בקולר אחד״, תשכ״ג, עמ׳ 101):

אליהו כמו שישב — ישב. אפילו לא הגביה ריסי עיניו. דומה, שלא הרגיש בעוקצו של דבר או לא חשבו בעיניו.

היה מנחם יושב כפוף ותוהה בדעתו.

– אתמול, — דחק לאנסו בעצמו ואמר, — דיברתי…

אליהו זקף עיניו ואמר לו בנדנוד שחוק של לעג:

— אתה יפה מדבר.

שתק ולכהרף־עין המיך קולו והוסיף ואמר:

— אבל לא אמת. פעמים רחוק היפה מן האמת. כמו שאנו קוראים בתפילה הסמוכה לקריאת שמע: "אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל ויפה״. היכן אמת והיכן יפה! היפה אחרון בשורה.

מנחם ישב כאיש נדהם ועיניו גדולות ופיו פעור.

ההבדל ־ הבדל, וכמותו כתהום, אך תהומו באחרית הסיפור (שם, עמ׳ 210):

אליהו הטה לאט הסיגריה שבשמאלו והדליק אש בראש הגפרית של הפתילה. מיד יצא קול שריקה חרישית דקה, שהשמיעה הפתילה.

— אל תיבהל מפני צריבת הגפרית.

חבוקים עמדו זה עם זה והמתינו. פניו של אליהו התנאו. עיניו ניצתו באש של התלהבות עצורה, חרישית. מנחם עמד זקוף וראשו תלוי למעלה. היו פניו חיורות, בלא טיפת דם, וקצות שפתיו הרתיתו.

“שמע ישראל”… — חזר ולחש אליהו למנחם.

מנחם עצם עיניו.

מיד פתחו וקראו בקול:

— שמע ישראל!

באותה שעה רעש הצינוק ונזדעזע.

מנהל בית־הסוהר ואנשיו באו בריצה של בהלה, מנחם ואליהו נמצאו מוטלים על הקרקע שנתרבצה בדם, גופם מרוסק ופניהם הפוכים זה אל זה בריחוק של אמה איש מאחיו. היו פניו של אליהו שלוים ורכים, יפים כנער קטן. פניו של מנחם היו מלוכלכים בדם, וכזה שנעלב, שפתיו נפרטו בעקימת שחוק של זעף. באמצעיתו של הצינוק נחה יד שמאלו של אליהו שנעקרה מזרועה.

קולר אחד, מיתה אחת, ואף־על־פי־כן. כי אוזן מלים תבחן, לא תוכל להתעלם מהבדל תיאורה של מיתה ומיתה, מיעוט דברים היוצא לחן במיתתו של זה ורוב דברים היוצא לחילופו במיתתו של זה. והבדלת מיתתם כהבדל התוך שבחייהם. בחייהם ובמותם לא נפרדו? נפרדו.

ט

ולסיכום דברינו: המספר לקח את עצמו לפרשה זו, מתוך שנראתה לו מופת לקידוש־השם על דרך ייהרג ולא יעבור, כפי שנתקיימה בידי שנַים מצעירי הדור, והם שונים במוצא, בגידול, באופי, והוא שוני טיפולוגי, כפי שניסינו להעמיד עליו בשלושה עימותים אחרים ונמצא האלכסון, שטרחנו לשרטטו, חל, לעת עתה, על ארבעה סיפורים, ועוד יד השרטוט נטויה. ולענין קידוש־השם דין להזכיר מה שהמספר מזכיר באוטוביוגרפיה הקצרה של עצמו, דהיינו, כי ביום הבר־מצוה שלו הורידו אביו למקוה־טהרה והשביעו על קידוש־השם. ואפשר הוא המפתח לספר, שבו קיומה של השבועה בא מתוך פילוג בין שתי נפשות, מנחם, צאצא עולי אשכנז, המקיים מתוך לבטים מה שאליהו, צאצא עולי בבל, מקיים מתוך פשטות.

[אדר תשל״ד]

---

בין סב לנכדו

מאת

דב סדן

אחי וריעי הסופרים עשוני שליח לברך את נשיא אגודתם חיים הזז, לרגל מתן פרס לו מטעם האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, והריני לקיים שליחותם, בלב שלם ובנפש חפצה, וברשותכם אפתח את דברי במעשה שהיה כך היה: מעשה באחד מסופרי־המופת שבדור, שנלויתי לו ברחובה של תל־אביב, וגילגלנו בענינה ועניניה של הפרוזה שלנו בדורות האחרונים, ולפי שדבריו היו שמחים להבנתה של הפרוזה ומאירים להבנת דרכו בה, הגברתי את יצר שמיעתי על יצר דיבורי, אף שאין הדבר קל עלי, ועשיתי אזנַי כשתי אפרכסאות. תוך כדי שיטוט עברנו על חלונה של חנות־ספרים, הצצנו בו, ולא נראו בו ספרי־בית אלא ספרי־חוץ בלבד. איש־שיחי החריש מעט, ספק ניענע ספק לא ניענע ראשו, וכשחזר לשיחו שיערתי, כי ידבר בגנוּת חלון ראוה של חנות־ספרים בתל־אביב, אך הוא דיבר בשבח חלון־ראוה של חנות ספרים בפאריס, שניצג בו ציור גדול, שענינו תולדתה הכוללת של הפרוזה הצרפתית — טבורו של הציור דיוקנו של ראבּלה, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות שאר כותבי הפרוזה הצרפתית לדורותיהם, והוא מנה מִספר להם בפרשו בשמותיהם, ואף נתן קצת סימנים בדרג־מעלותיהם. כבר אמרתי לפתוח פי, כדי להזכיר דבריו של הרמַן בּאהר על ההבדל שנראה לו בין הפרוזה הגרמנית לבין הפרוזה הצרפתית, שהראשונה אין שלשלת קבלתה רצופה והאחרונה שלשלת קבלתה רצופה, ושעל־כן הראשונה אין בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ואפשר בה דור של פרוזה גדולה, שיבוא אחריו דור שאינו מתנאה אפילו לצלה, ואילו האחרונה יש בה דרגה של ירושה שאין לירד ממנה, ויפה אמר מי שאמר, כי אפילו בפליטון של עתון ערב בפאריס ניכר, כי היה היה באלזאק.

מזלי שיחק לי, שכבשתי את לשוני, שאילולא־כן הייתי אולי גורם, שאיש שיחי יקח את עצמו לצד אחר, והפסדי מרובה. כי מהמשך דבריו נתחוור לי, כי מה שאמר אינו אלא משל לנמשל: אף ספרותנו ראוי לה, שחלון־ראוָתה יהא ניצג בה כציור הזה, שענינוֹ תולדתה הכוללת של הפרוזה המודרנית שלנו — טבורו של הציור דיוקנו של מנדלי, וממנו משתלשלים אילך ואילך דיוקנאות של כוכבי הפרוזה שלנו בדורות אחרונים. עתה לא מנה איש־שיחי מִספַר להם ולא פירשם בשמותיהם, ואף לא נתן סימנים בדרג־מעלותיהם, והניח לו לשומעו שישלים את הנמשל, בינו לבין עצמו, בכוחו של הקנה שהושיט לו.

ב

יודע אני בכם, רבותי, שאתם מנחשים, כי איש־שיחי חיים הזז היה, ואם אופן־שיחו הוא לכם כחידוש, הרי זה משום שאני שמעתי מכלי ראשון — מפיו, ואתם שומעים מכלי שני — מפי, ובדרך מכלי אל כלי נפוג משהו, אך ענינוֹ ודאי אינו לכם כחידוש, שהרי כולנו היתה לנו שעת־כושר אחת ואחרת לשמוע ולחזור ולשמוע מפיו דעתו השקולה והחתוכה על מנדלי כיכין ובועז של הפרוזה שלנו, ולאור דעתו נבדקה לנו אמִתה הכוללת לפרטיה, אלה תלמידיו של מנדלי ותלמידי־תלמידיו, שנחלת לשונו, על חיוּתה וטיבה, משקלה ואחריותה, היא להם כנחלה הכוללת, בחינת הלכה משותפת, שהם מפרשים אותה, איש־איש כסוגיָתו ולסוגיתו, איש־איש כחידושו ולחידושו, כפי שמחייבים יִחודם בזמן, במקום, באופי, בראִיה, ביכולת. והכוונה היא בפירוש לא בלבד לתלמידיו, מהם שחיו עוד בזמנו — ח.נ. ביאליק, ש. בן־ציון, ז. שניאור, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון, ולתלמידי תלמידיו שלאחריהם, שהצד השוה שבהם שציפרנוֹ ציפורן הארי ניכרת בהם בסגולה, ויניקתם יניקת מישרים, אלא אף לשארי מספרים, שהצד השוה שבהם שציפרנו ציפורן הארי ניכרת בהם במכוסה ויניקתם יניקת עקיפין, עד שקרובה האמירה, כי איו לך חטיבת־קריאה ראויה, ותהא פליטון, שלא יהא ניכר בה, כי היה היה מנדלי.

ג

אך הבדל גדול יש בין כלל המסַפרים, שינקו מתחומו של מנדלי, ובין חיים הזז, כי הוא בחינת מולד חדש של הפרוזה ההיא, וכדי לעמוד על כך, דין להעמידה על עיקר כיבושו של הרב. הכל יודעים, כי הפרוזה שלפניו ביקשה לדחוס תכנים קרובים ביותר — רחשי חייה של גולת־ישראל במזרחה של אירופה — בכלים רחוקים ביותר — בלשון־המקרא. ואפילו מלאכתם מעשה־גבורה, הרי המרחק בעינו עמד, בין השפה נמצאה עודפת על הכלי, בין הכלי נמצא עודף על השפה; על־כל־פנים לא דיברה, כדרך שדיברה תורה, — בלשון בני־אדם, לא כל־שכן בלשון נפשותיה של הפרוזה ההיא, שהרי לשונם לא היתה לשון עברים, אלא שפת יהודים. מה עשה מנדלי, שלא נראתה לו דרך קודמיו, שגם הוא נמנה עמהם כברת־כתיבה ארוכה למדי, — תחילה עלה על דרך קלה יותר, כתב בלשון־הדיבור, יידיש, ובכוח אמנותו עשאהּ לשון־ספר, ואחר־כך עלה על דרך קשה יותר, ומה שכתב קודם יידיש, חזר וכתב בלשון־ספר, עברית, ועשאהּ לשון־דיבור. כפל־יכולת מופלא הוא, ביִחוד אם נזכור, כי נהג בשתים לשונותיו, אחת־אחת לפי חוקתה וחוקיה, לפי שרשיה ויונקותיה, ואם כי מצויים גם מצויים עירובים, הרי מלבד שניתן לדרשם גם כענין ערבוב גם כענין ערֵבוּת, אין חטיביותו של מפעל ומפעל נפגמת. ולא ייפלא, כי כל חטיבה וחטיבה נמשכו לה סופרים בספרות האחת ובספרות האחרת, בין הנמשכים סופרים כפולי־לשון בין הם יחידי־לשון.

וככל חידוש גדול אף הוא לכאורה פשוט — הרי ישראל היו לא בלבד לומדי־מקרא, אלא אף, ובעיקר, לומדי מִשנה ומדרשים, ותפוס לשון אחרון כלל גדול. והרי כבר טובי־משכילים ניסו בכך, ואב להם מנדל לפין, שקדם ועשה כזה וכזאת גם בלשון העברית גם בשפת יידיש, וכבר עוררתי וחזרתי ועוררתי על כך, כי ירושתו נתגלגלה לז׳יטומיר, שבה ישבו גם צוייפל גם מנדלי, שעשויים היו לידבק בה ואף נדבקו בה. אך אינו דומה מעשה מנדל לפין ותלמידיו כמעשה מנדלי ותלמידיו, שהראשונים הקימו דיוטה קטנה של מחשבת־מלאכה; האחרונים בנו קומה גדולה של מלאכת־מחשבת.

ד

ואם תשאל, מהו המולד החדש לפרוזה של מנדלי, מעשה חיים הזז, הרי התשובה היא, כי לא כמפעלם של תלמידים אחרים, שנבנה לצדה ובאגפיה של הפרוזה ההיא, הוא מפעלו, שנבנה על גבה ומתחתיה כאחת. על גבה — מבחינת הלשון, מתחתיה — מבחינת הענין, עד שהדין נותן שנאמר, כי הוא שעשה תיקון גדול, כפי שהוא מצוי בספרות, שסופר גדול משלים חסרונו של קודמו, שנחשב לו, כדין או שלא כדין, גדול מעצמו. נחשב כדין — כענין גיתה, שאמר לכתוב רומן גדול על יוסף, ויש אומרים כתבוֹ ויש אומרים לא כתבוֹ, בא תומַס מַן והביא חפצו על מילואו ותקנתו, ברומן הנודע; נחשב שלא־כדין — כענין יל״ג, שהניח כמה וכמה טורי־ראשית על מתי־מדבר, בא ביאליק והביא חפצו על מילואו ותיקונו, בפואֶמה הנודעת. אף חיים הזז עשה תיקון גדול למנדלי, אך לא באופן שנטל חפץ שלו שלא בא על תשלומו, והשלימו על דרך התוספת, אלא באופן שנטל כל מפעלו, שלא בא על תשלומו, והשלימוֹ על דרך החידוש. והוא חידוש רב־אנפין — לא די שלשונו של הסב על בסיסה נתעשרה ונתגוונה לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, ולא די שמצעו של הסב נתרחב ונסתעף לו רב יתר מכפי שמצינו בשאר הנכדים, שחרגו מצמצומו על תחום־המושב ובחינתו הסטטית, להרחיבו על שאר תחומים ובחינתם הדינַמית, הרי הגדיל מהם במה שהיקף־ראייתו רחב ועצם, וכוחו להראות העמיק — לא סיפורו של שבט אחד אלא סיפורם של שבטים רבים ושונים נתן בלבנו, עד שנאה לו ויאה לו כינוי ציירה של כנסת־ישראל. שכן ענין סיפורו רָחבהּ ועומקה של תולדת העם, שהוא רואה אותה ומראה אותה לא בזמנו בלבד אלא ברוב זמנים — החל בישוב של יער, עיירת ישראל בימי־ההפיכה עד העליה לארצנו על גליה, ראשונים ואחרונים, דרך שבטי־ ישראל רחוקים ממחוז הורתו וגידולו ורחוקים ממחוז־טיפולה של הפרוזה המנדלאית, ושהוא מקרבם על דרך ההבלטה האֶפית והדרמתית של השוני שאין יחודו מתבטל, אך אינו מבטל את האחדות, היא מולדת־הרוח המשותפת של כולנו — אותה התורה, אותה המשנה, אותה הגמרא, אותו ספר הזוהר, כאותו סידור־התפילה, אותו שולחן ערוך, ומעל לכל ומתחת לכל אותה הביטחה המוצקה בגאולה ושיבת ציון, כתקוה וממשוּת כאחת. היכולת הזאת לחיות את מלוא הרוחב של מיני השוני של הוָיית־ישראל ולחיותם ולהחיותם בקאליידוֹסקוֹפ של מיני ההוַי, אחות לה ביכולת לחיות את מלוא העומק של תולדות ישראל — למן ימי המקרא, דרך ימי אחרית הבית השני, עד להתגעשויות המשיחיות, ואין לך סימן מובהק לתאוַת הכלילה השלמה של חידת תולדותינו כגילויי היכולת הכוּליית הזאת ושליטתה הריבונית, הקלאסית.

האם הסב היה מכיר את גרעינו שלו בכרִי של נכדו, שאלה היא, אך הוא, נכדו, ודאי לו, כי כן הוא, ועניווּת זו תורה היא ולימוד היא צריכה.

ה

אכן, בעל הנס, והוא דורנו, אינו מכיר בנסוֹֹ, אך דור רחוק יתהה עליו: האפשר כי כל אלה חי והחיה אותו סופר עצמו, וכדרך צחות אומַר, כי כשם שאומרין: שני ישעיהו היו, אפשר שיאמרו: תרי הזז הוו. חס לי להכניס ראשי בין הרריהם של מבקרי מקרא, כל שכן בין מלתעות הקוֹמפיוּטר, אך איני יכול שלא להפליא וַדאותו, שהיא אולי בת־משאלתו, של העם, כי איש־התוכחה שחזה את החורבן ואיש־הנחמה שצפה לתקומה אחד הם, כי כך היתה אמונתו העמוקה של העם, והיא קמה וחזרה וקמה, ולעינינו במפעלו של הזז קמה.

ועל־כן משבח אני את האקדמיה, שחלקה לו את הכבוד הראוי לו, והיא תוספת סימן להכרה, כי חכמת ישראל וספרות ישראל כאחיות הן, באופן כי זו אף זו חייבות לכלכל את צרכי הרוח בלשונו של העם.

[ב׳ אייר תשל״ב]

---

גרם־המעלות

מאת

דב סדן

אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: לפני ח״י שנים ראתה מערכת “דבר” להכריז על פרס, לשמו של ב. כצנלסון, על סיפור עברי וקצבה סכום הגון, לפי שיעורו בימים ההם, וצרפה¹ לו אף הבטחה של אופציה והתחייבות לפרסומו של הסיפור ברבים. לשם כך מינתה שלושה דיינים, שיעיינו בחיבורים, שיישלחו בעילום שמות מחבריהם ובהעלם עצם כתב־ידם, וידיינו עליהם ויכריעו כהבנתם וכדעתם. שלושת הדיינים, והם שלמה צמח, דויד זכאי ועבדכם, קראו תחילה, כמחוּיב, איש־איש לנפשו, את שנשלח להם ושקלו כמחוּיב, איש־איש לנפשו, מה חיבור מעוּלה בחיבורים וראוי לפרס, והכריעו, איש־איש לנפשו, על אותו חיבור עצמו; אך בהתכנסם לדיון, לא יכלו, במותב תלתא, לאנוס עצמם מן המבוכה, שאחזה בהם בהיותם בדד: עילום שם המחבר והעלם עצם כתב־ידו לא היה בהם להסתיר כלשהו את מיהוּתוֹ של המחבר, שכן כבר הפיסקה הראשונה הסגירתו. כך — הירהר, ככל הנכון, איש־איש לנפשו — כותב בספרותנו אחד ויחיד בלבד, הלכך החיבור חיבורו. ואולי אף הוסיף מה שהוספתי בהרהורי: אם לא לשער, השערה רחוקה, כי כשם שמצינו מחַקים מופלגים אף מופלאים באמנות־הדמות, נמצא עתה שכמותם באמנות־הסיפור, ואם השערה רחוקה זו יש בה ממש, הרי התערותו של המחַקה בנפשו של המחוּקה הגיעה כדי זהות, שהיא לא בלבד למעלה מן הטבע, אלא אף למעלה מן הנס, שכן נתקיימה בו בחינת אילו ידעתיו הייתיו.

אבל בין חברי לדיון הירהרו בין לא הירהרו כדרך שהירהרתי, נהגנו בדיוננו, כמחוּיב, ואמרנו איש־איש את דעתו על החיבורים האנונימיים ואת הכרעתו לטובת החיבור האנונימי ההוא; ובפתוח מערכת “דבר” את המעטפות החתומות ושמות המחברים בהן, נודע מה שידענו: החיבור, שזכה בפרס, היה סיפורו של חיים הזז: “דלתות נחושת”, והוא ניתן לו במעמד נאה, שמרכזו היו דבריו המסולתים של הזוכה שגילה, על שום מה רצה בפרס שנקרא על שמו של מי שנקרא, ומרכז־מרכזם של דבריו תיאור דיוקנו וטיבו של ב. כצנלסון, והוא תיאור יחיד בדקותו וחריפותו בספרות ההערכה המשופעת, שזכה בו האיש על יסודותיו המורכבים הרבה.

ב

ואגלה עתה משהו, שיש בו עירוב של רצינות ושעשוע — אף שידעתי, כי אותה השערה רחוקה על מחַקה גאוני כל־כך, היא רחוקה באמת, והנחת ריחוקה נתחזקה ממילא מכוחו של מעשה שהיה, הלא היא המבוכה, שהטיל המחבר שנים קודם, בפרסמו קצת פרקים, בשם זכריה אוזלי, ונמצאו שהניחו בכובד־ראש, כי אמנם קם לה לעדת שבי־תימן, סופר מקרבה, שקנה לעצמו עיקר נוסחו של הזז ועשאוֹ, בטירחת סיגול נאותה, כלי־ביטוי להוַי של עדתו, ואף־על־פי שידעתי מה שיודעים הכל, כי סוף ההנחה ההיא תוהו, אף־על־פי־כן שיקעתי עצמי, עם קריאתי בחיבור האנונימי ההוא, במלאכת־ניתוח מדוקדקת, בלשונו של המחבר בחיבור ההוא, לדרכיו ולפרטי דרכיו, ויִחודיו נסתכמו לי כדי וַדאוּת יחידותו של המחבר, הן מבחינת עניני הסיפור הן מבחינת בנינוֹ, ולימים פירסמתי את חלקו של הניתוח, הכולל עניני לשון, במחברתי: “לשון סופר וספר — על ׳דלתות נחושת׳ של חיים הזז”, בהוצאתה של האקדמיה ללשון העברית. והנה מַתלאה — מה שנראה לי מעלת שלמוּת, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע הימנה, לא נראה כן למחבר, שלא יצאו שנים מרובות, והנובילה ההיא באה על הרחבתה והעמקתה כדמות רומן גדול בן שני כרכים, ללמדך כי השגתו את עצמו, הבאה תוך כדי השגתו על עצמו, ידעה שלמוּת מפנים לשלמוּת, וגם באמור לו מעריכיו קלוס קלוס, לא נחה דעתו מעצמו, שדעתו ינקה מדעתו, שכל שהוא מקיף יש מקיף הימנו, כל שהוא מעמיק יש מעמיק הימנו, וכל שהוא מתוקן יש מתוקן הימנו, הכל לפי גרם־המעלות שלו עצמו, שכל עלייה בדרגת בשילותו מחייבת לא בלבד את עשייתו שלעתיד, אלא אף את עשייתו שלעבר.

ג

השגה זו את עצמו תוך כדי השגה על עצמו היא חזיון נכבד בספרותנו, שאין בידנו לדון בו ועליו מלוא־היקפו, כי לא כל תהליכיו פרושים לפנינו, ודיוננו מצומצם על המעט שהוא מגולה לקהל־הקוראים ברשות־הרבים, לפי המהדורות שבפרהסיה; ואפילו יצורף לו הרבה המוצנע בכתבי־יד, שוב לא נדע את שלא הגיע ואינו עשוי שיגיע לפרהסיה, משום שלא נשמר אף בצנעה. הכוונה היא לא בלבד לסופרים, שקיימו צוָאת המשורר הרומי להשהות דברים מנין שנים חסר אחת, לשם שכלול אחר שכלול, מהם שאף הפליגו מפנים לשורת צוָאתו; והלכך לא נדע לעולם, מה תמורות וגלגולים חלו בפרקי “הצופה לבית ישראל” לאיציק אֶרטר, שהתכונה האקטואלית של חיבוריו לא מנעתו לקיים בהם כלל ההשהיה ההיא ולהוסיף עליה, כשם שלא נדע, מה תמורות וגלגולים חלו ב“אהבת ציון” לאברהם מאפו, וממילא אין בידנו ללמוד, מלוא־לימוד, את תורת־היצירה במזל השגת היוצר את עצמו מתוך השגתו על עצמו, כדת מה שניתן ללמוד מכתבי מנדלי, י. ד. ברקוביץ, ש״י עגנון וחיים הזז, ועיקר הלימוד מקצה מזה ומקצה מזה.

ובבואנו להדגיש דרך זו, אין אנו שוכחים, כי יש דרך הפוכה ממנה, והיא דרכם של סופרים המסתפקים בנפתולים שבינם לבין ביטוים, עד פרסום־הבכורה, ששוב אינם משנים ממנו, לא במהדורה תניינא ולא במהדורה תליתאה, ואף לא במהדורה בתראה. ודין ליתן ענין לכאן אמירה יפה ששמעתיה מפי אשר ברש, לאמור: כתיבה כלידה דומה, ואין לידת־משנה, כגון שתהא האם מניחה לו לבר־בטנה שיגדל בחור ויבשיל אברך, ומשגדל ונתגלו לה בו מום או פחת, תנסה לדחקוֹ לרחמה ולילד אותו לידה חדשה. אודה, כי אמירה זו נראתה לי, אולי משום שהחניפה לי, כי אני בעניי מקיים את דברי כמטבעתם הראשונה, ושוב איני מוחק דבר ואיני משנה דבר; אך אמירה יפה זו נסתרה מכוחה של אמירה יפה כמותה, ששמעתיה מפי ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, בהביא לפנינו אברהם שרון את עצם כתב־ידו של היינריך היינה, לאמור: צאו וראו שיר שרוב השורות היו בהן למעלה ממנין ניסוחים, ונמחקו זו על־גבי זו, וכל ניסוח נחמד ונעים, ואילו נשתייר והיינו אומרים הפלג־שבחו; אך עתה בעינינו ראינו, כי כל נוסח מאוחר משובח מקודמו ומופלא מקודמו, ואחרון־אחרון חביב. אמר ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ: אף שהוא חביב, אל תאמר אחרון־אחרון, כי אפשר והוא אחרון לנו, אך לא היה האחרון למשורר. פתח ודיבר בשבחם של סופרים, שאין נוסח אחרון אחרון להם, ואמר: אני, אמנם, לא ידעתי צורך זה מנפשי, ואם שיניתי לשם איחוי ולא משום היתוך שיניתי, אבל הם, גדולי הסופרים, ידעו ויודעים צורך זה, וכבר ביאר צבי דיזנדרוק, כי הצורך מעיד לא על מה שאין לנו, אלא על מה שיש בנו וצריך שיהא לנו. אכן, ניסיתי להשיג על דבריו מתוך הטענה, שנשמעה בימים ההם כלפי עגנון ולימים כלפי הזז, כי המהדורה הבכירה עדיפה על אחותה הצעירה על שום ראשונות השראתה, שכמותה כהשראת רוח־הקודש. השיב: מה לך מלים גבוהות כל־כך, והרי אפשר הרגל שהרגלת את עצמך למהדורה הבכירה מעלים מעיניך יותרת קסמה של המהדורה הצעירה.

ולסיום הויכוח אומַר עתה לגופה של הטענה, כי אם לקלות־ראש, שאינה מבחינה בין קודש לחול, אפשר להקשות: כלום ראית טיוטה של חזון ישעיהו; ואם לכובד־ראש, המבחין ביניהם: מי לידנו יתקע, כי בבוא ראשונה לפני העם ספר דברים, הוא משנה תורה, לא בסרו עליו תחילה מחמת הרגלם, כי הרבה בנים לעצלות, וההרגל הוא הקשה שבהם.

ד

נחזור ל“דלתות נחושת”, שלא כנתינתן ראשונה היא נתינתן אחרונה, כדי להאיר באורה את שאר סיפוריו, שלא כנתינתם ראשונה היא נתינתם אחרונה, הכל לפי דרגת הבשילות של המסַפר ותגברתה, שאינה דומה יכלתו בדרגתו ראשונה, שנראתה לו למבקר או לקורא, במעלת השלמוּת, כיכלתו בדרגת בשילותו אחרונה, הפוסלת לו למחבר את קודמתה ומזרזתו לשוב ולהיאבק בחָמרו,ֹ ככוחו החדש עמו, לקיים בשינוי־מה את דבריהם: אינו דומה הכותב פרקו מאה פעמים ככותבו מאה ואחת פעמים. אכן, זה סלע־מחלוקת קשה בין סופר למבקרו או לבין קוראו, ודוגמה מובהקת לה ענין “בישוב של יער”, שהוא אחת מנקודות־המהפך הגדולות בסיפורת העברית, אולם בעוד הביקורת ממשיכה בהידד שלה, הסופר עומד באי־אפשי שלו, שתגבורת דרגת הבשילות של מידת אמנותו, הפחיתה בעיני עצמו את יצירי עצמו וגזר על עצמו את עילוים, ואף קיים את הגזירה הזאת למעלה למשכיל, ואילולא נקפדו חייו בלא מועד, היה, כפי ששמעתי, מטה חסדו על הסיפור הגדול הזה, שהשגתנו מסתפקת בו בחינת כלה כמו שהיא, אך השגתו ביקשה לראותו כלה נאה וחסודה, ביתר דיוק: כלה שאין נאה וחסודה כמותה וממנה.

והרי המאבק הגובר והולך על כלי־הבנין והעמקתם, התגלע מתוך מאבק גדול ממנו — על תכולת הענין ורחבוֹ, כשהמקצוּעה והמקדח מתחרים זה בזה. והיא הנסיבה, כי כשם שנתבע לדור ונתן, כך נתבע לדורות ונתן, וכאן וכאן התביעה תביעת עצמו מעצמו. ולציון יִחודו בספרות, — לא היה כמותו לגודל הנתינה, כשם שלא היה כמותו לרוחב הנתינה. כי אם לדור שפירושו ברגיל שלושה דורות אחרונים, הרי מניפתו נמתחת מקצה גולה לקצה גולה — הוא חי את הביוגרפיה המוטבעת שלו, גולת אוקראינה וכמותה, כחיותו את הביוגרפיה הנקנית שלו, גולת תימן וכמותה, באופן שהביוגרפיה הנקנית נעשית לו כביוגרפיה המוטבעת, כביכול נולד וגדל בכפר סידרוביטשי וסביביה ובקהילת צנעא וסביביה כאחת, ובין זה וזו מתפשטים ומתקפלים יִשובי־ישראל רבים ושונים, שחוָייתו בתוכם ומתוכם מהימנה ושלמה, בין הם פרקים בביוגרפיה המוטבעת, בין הם פרקים בביוגרפיה הנקנית, עד שלא בלבד ישובי־היהודים בקיוב, פאריס, סימפרופול ובוספור כמותם כישובי תחום־המושב בימי השלוָה המדומה ובימי החורבן הוַדאי, אלא כמותם כישובי גולה בבבל ובקורדיסטן ובתימן, שכולם־כולם, נדחי גלות־אדום ונדחי גלות־ישמעאל, קרובים מכל קרוב, וחידת קירבתם מתוך שהם כגילוי־עראי נפרדים, המתפרנסים מתשתית־הקבע המשותפת לכולם ולכל, היא ירושלים.

וכמרחב־הדור הוא מעמק־הדורות – מכוחה של התשתית, שהיא המובא והיא המוצא, מקביל לו לפלס הגיאוגרפיה המקסימלית אנך ההיסטוריה המקסימלית — למן חזיונו של מדבר סיני, דרך אחרית הבית, עד פרכוסי־המשיחיות בשלהי־שלהיהם של ימי־הבינַים, ועד האנדרלמוסיה שירדה על גולת רוסיה והשואה שירדה על גולת אירופה, כליית העם בה ומנוסת שרידיו והצלתם, בכלל השיבה הגדולה מכל קצות־העולם ומכל השבטים לשם תקומתו בארצו.

ה

ובין במרחב הגיאוגרפיה ובין במעמק־ההיסטוריה, למן משואות לכיש שדעכו וכבו בימי־קדם עד משואות לכיש שחזרו ונדלקו תמול־שלשום נתקיימה בחינת יש עין רואה ומראה, המגייסת את לשון־הדור ולשון־הדורות לספר את מראותיה. אבל הגיוס הזה של הלשון; ביתר דיוק: ההתגייסות, ההתנדבות הזאת של הלשון לשמש את עלילות העם ושבטיו ויחידיו במרחב־הדור ובעומק־הדורות קובעת פרשה לעצמה.

[ערב ראש השנה תשל״ד]

---

בין מצע ללשון

מאת

דב סדן

תלמיד חכם, שלא נספד כהלכה – מזבח מוריד עליו דמעות; תלמיד־חכם, שעשה תלמודו וחכמתו ענין לסגולתו אשר חננוֹ השם, סגולת איש מבין וסופר הוא, צופה לבית־ישראל ומספר כל עצמותם ועצבותם — על אחת כמה וכמה. השאלה היא: מִספד כהלכה כיצד. ודומה שהתשובה עליה היא: כהלכה; הוה אומר: כהלכתו. והלכתו של סופר גדול כמה וכמה מיני סוגיות סבוכות בה והיתרם ומיצוים קשים, אבל כל המרבה בירורה וליבונה של סוגיה וסוגיה, ואפילו אינו יוצא מכלל גישוש, גורע משהו מכוס דמעותיו של המזבח.

הלכך אנו עדים לניסויים שונים לתפוס את עלילותיו של חיים הזז מצדי־צדדים, ואף אני, עבדכם, זו לי הפעם השלישית לספוד לו, וטרחתי לעמוד על תכונה אחת ואחרת מתכונותיו היקרות, ואם לא הספקתי בעניי לאחוז אלא בשולי־שוליה, והמרחק בין קוצר־המשיג ועומק־המושג לא פחת אלא כדי זרת, והעליתי עלי חומרתה של מידת־הדין, תבוא קוּלתה על מידת־הרחמים ותדינני לפי כוונתי הטובה לטובה.

ואפתח ברשותכם בדבר חידוד, שכבר נסתייעתי בו, והוא מעשה מרדכי דויד בראנדשטטר, שנשאל: מזקני־הסופרים אתה, משיירי כנסת “השחר” אתה, שלושה דורות של סופרים עברו לפניך, תמחול בטובה, שנשאל אותך, האם אתם חשתם משהו בראשית גילויו של ביאליק? השיב דרך שאלה גם הוא: וכסבורים אתם, בבוא הלביאה להמליט גוריה, היא עושה תחילה מיני תמרונות, וממליטה קצת חתלתולים? סיים: לאו דווקא, לביאה דרכה להמליט מיד גורי־אריות. התשובה תשובה, גם אם אותו זקן פיקח התחמק מעיקרה: האומנם הוא וחבריו הרגישו בכך; והיא שאלה שחזרה ועשויה היתה שתחזור עם כל גילוי חדש וגדול בספרותנו: האומנם חשו בו הסופרים, המבקרים. והדין נותן שנשאל אותה גם לגבי חיים הזז, הגילוי הגדול ביותר בסיפורת העברית, שנתגלה במוקדה בימים ההם, היא רוסיה, ובימי הרת־עולם ומתוכם נתגלה; והדין נותן שנשיב תשובה כאמִתה, שהן ולאו כרוכים בה.

ב

הן — בהתפרסם שלושת סיפוריו המפורסמים — “פרקי מהפכה”, “מזה ומזה” ו“שמואל פרנקפורטר” — נענתה להם התלהבות עצומה של הקוראים; גם של בני־הנעורים, שחיו מתוך אמונה את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות, הפועלות, לרצונם, גם של בני־העמידה ואף הזקנים, שחיו מתוך פקפוק את ריתחת־הימים, שמתוכה נולדו הסיפורים ההם, ושהניחו להם פתח של הזדהות עם ראשי הנפשות הנפעלות לכרחם; ואלה ואלה הבינו, כי קם לו לשבט הגדול של יהודי רוסיה, בתמורת גורלם, מסַפר הכוּליות היהודית; כשם שאלה ואלה הבינו, כי המצע המסוכסך של סיפור סיפור וענינוֹ מחייב כלי־לשון אחרים, מכפי שכילכלתם הפרוזה העברית על שלושת פלגיה העיקריים. הפלג האחד, שעיקרו ענין הכלל ודיוקנאותיו, ואלופו מנדלי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחר, שעיקרו ענין הכלל מזה והיחיד מזה, ואלופו ברדיצ׳בסקי והנמשכים לו וממנו; הפלג האחרון, שנולד מתוך קודמו, ועיקרו ענין היחיד ולבטיו, ואלופו ברנר והנמשכים לו וממנו.

ואין צריך רוב ידיעה, כדי להוכיח, עד מה חיים הזז היה מעורה ביציריהם של שלושת הפלגים, וביותר שהוא עצמו היה כמכה באצבע־צרדה: אלה מעיינותי. אבל הוא סלל לעצמו דרך אחר, על־פי הכלל: דור אחר, סבר אחר, טעם אחר, לשון אחר. ואכן, הוא היה אחר, שונה, מפתיע, אף שהרכבו — ואולי דווקא: משום שהרכבו לא היה הומוגני: חומר־לשון חדש והילוך קצב חדש, אלא הטרוגני: חומר־לשון ישן וקצב־חיות חדש, חדש ומחַדש. ובהיאמר: חומר ישן, הכוונה לאוצרות־הלשון הגנוזים במקורות ובמקורי־מקורות. ובהיאמר: קצב חדש, הכוונה לחיתוך־דיבור חדש, המחַיה את הלשון הגנוזה ולשונותיה, וגואלם מאֶלמם ושכחונם, ועושם כלי־ביטוי לענין ולבנין, להיות הלשון בת־ימים ובת־יומה כאחת.

ג

לאו – בהתפרסם האפוס “בישוב של יער”, היתה כאילו רוח הקוראים אחרת, רוח של אי אפשי, וברשותכם ארחיק עדותי ואקרבה כאחת, בהרתיעי את עצמנו אל לפני ארבעים ושתים שנה, כדי להסב את דעתכם על דבר־עדות, שנתפרסם ברבים בימים הרחוקים ההם:

מלאכתי מזקיקתני להיות רוב ימי מצוי אצל הספר, ומתוך כך הריני מוחזק להם לקצת חברים בפינת־העבודה שלי כעין אמבסַדה קטנה לכל דבר שבדפוס. אם, דרך משל, עתון פלוני פירסם מאמר, שנדפס מטושטש ומחוק קמעה; אם אלמוני שכח לכתוב את המשך מאמרו; אם הוצאת־ספרים פלמונית הבטיחה להוציא ספר ולא עמדה בדיבורה – מיד: אדרבה, תגיד בעצמך, כך נאה וכך יאה? והשאלה היא, כמובן, תרעומת. סבורים הם, שאני כביכול אחראי לכך. ותמהים הם, כשאני מצרף עצמי לקטיגוריה; כאילו מעלתי בתפקידי.

וזה מקרוב נתגברה התרעומת, אגב רמיזה על הקטעים של “בישוב של יער”. הייתכן? בשביל מי הוא כותב? בשביל מלומדים וחוקרים? מנַַין לי דרכי־לשון אלה, וביחוד מלים משונות ומוזרות אלה? שמא אהא מחזר, למקרא כל מלה, על המלונים? הא?

נעניתי להם למתרעמים, שדרכי־הלשון, הנקוטים בפי הזז, אינם מורגלים בפינו, ואפילו אינם שגורים בקולמוסיהם של סופרים, ופעמים הרבה הוא מטריחנו לעיין במלונים, ואירע, שאפילו המלונים לא הושיעונו. אולם לא נעניתי לה לתרעומת גופה. כי מי פסק וגזר, כי כלי־הקיבול שלנו אינו טעון עוד הרחבה ונכסי־הלשון שלנו אינם טעונים העשרה? ובשלמה יהיו, באמת, אותם הניבים והביטויים מתאבקים בעפר עלים בלים, ובשלמה לא יצאו לשמש את הדיבור החי ולהעשיר את האפשרויות של ההבעה בכתב ובעל־פה? כלום אין אנו חייבים תודה לסופר, הנוטל מגנזי נסתרות ומחַיה אותם מתוך שילוב בעלילת־סיפור מפרכסת בחיוּתה העממית ורעננותה הציורית?

ד

קראתי את דברי העדות, אלה דברי עצמי, כפי שנדפסו, מלה במלה, ב“דבר”, ה׳ אדר, תרצ״א, והיא, כמדומה, עדות אופיית לאוירה של הימים הרחוקים ההם בפינת־עבודה גדולה, הוא מחנה־הפועלים במפעל רוטנברג בעבר־הירדן, ששימשתי בו בהוראה עברית לגדולים. והיא עדות אופיית לא בלבד לחוג קוראים, שרכושם העברי הרדוד למדי נחשב להם בסיס מַספקת לספרות, אלא גם לסוג סופרים צעירים וקרובים, שביצבצו ועלו בימים ההם, דור־בינַים, ששוב לא למדו בחדרים ובישיבות ועוד לא למדו בבית־ספר עברי מודרני, ואף הם קנינם הקלוש בלשון נחשב להם בסיס מספקת לספרות, דבר שדחו אותו מכל וכל ראשוני הסופרים ילידי ארצנו וגידוליה, ושהמשיכו, על־פי דרכם וטעמם, את עגנון והזז, מבחינת התביעה הלשונית הגדולה וסיפוקה, ואמנם כצמד קודמיהם וקודמי־קודמיהם יצרו אף הם סינתיזת לשון חדשה. והבאתי את דברי עדותי לא משום רוחק הראיה שבהם אלא משום קָצרה, שהרי לא השיבותי להם לשואלי תשובה, שיש בה כדי מיצויה של השאלה, לאמור: ההרפתקה הגדולה, ואולי הגדולה בהרפתקאות, של טובי עמנו, והיא תחיית הלשון העברית למלוא צרכי החיים ובמלואם, הסופרים הם חלוציה — בין בתקופה של כאילו, דהיינו שנהגו בה בלשוננו בכתב, כאילו היתה חיה מלוא־חיים בעל־פה, וביותר משזנחו את ההשליה, שאף בה הראו גדולות ונצורות, כאילו ניתן בלשון־המקרא לקפל כל חפצם בתיאור, בציור, בביטוי, והלכך הרחיבו את הלשון והעמידוה על רבדיה המאוחרים והוסיפו עליה רישומי מישרים ועקיפים מעברים, ובכללם רישומה של לשון־הדיבור, למן ראשית גמגומיה עד אחרית חיתוכה, כשהם, הסופרים, הם המחוקקים, הגלויים והסמויים, של התהליך הזה.

לתוך התהליך הזה הוטלו זרמי־זרמים, ואחד מהם הוא “בישוב של יער”, שהיה מסה גדולה באמנות הסיפור וכליה, הלשון, הבאה לתאר הוָיה רבת־טיפוסים, שלשונותיה במזל מיני־מינים של דיאלקט ואידיום, והיא מתוארת ומסופרת מתוך ניסוי־סיגול חדים וחריפים של אפשרויות לשוננו הנגלות והנסתרות לצרכי הביטוי האלה, בחלקה הדסקריפטיבי, וביחוד בחלקה הדיאלוגי. ולא היתה כמסה הזאת בספרייתנו קודם, וגם אם המחבר עצמו חלק על דרכו שלו עצמו, הרי בה נשתרטטו הקוים לסיפוריו הכוללים האחרים, וביחוד לסיפוריו הגדולים, שבהם לכד, בכלי לשונו ולשונותיו, מיני הוָיה שונים ורחוקים במקום — מכאן עולמו של “דלתות נחושת” ומכאן עולמו של “יעיש”; ואף רחוקים בזמן — מכאן עולמו של “מקץ הימים” ומכאן עולמו של “כאלה הם”; לא כל־שכן עולמו של ״חתן דמים״; וקרובים במקום, במקום ובזמן —מכאן עולמו של “יושבת בגנים” ומכאן עולמו של “בקולר אחד”, לא כל־שכן עולמו של “אופק נטוי”.

ואולי הדין עם משה שמיר, שאמר בהספדו, כי אילו הזז היה סיפק בידו, אפשר שהיה כותב סיפור כל קורות ישורון לדורותיו? אבל אף מה שכתב — יריעתו מקצה תולדות לקצה תולדות, והוא גוֹבּלין גדול, שכל חוט וחוט טווּי לגופו וכל החוטים מסכת אחת; ואם מותר לשנות ממטבע הכתוב האומר: שפה אחת ודברים אחדים, נאמר: שפה אחת אף שהדברים שונים; ואם מותר לדמות יצור ליוצרו, יאה לו כעין הברכה: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, ושלום כלשון שלמוּת ומלאוּת.

ה

מספד סימנו אֵבל, ואף מִספד־סופר כך, אבל כל מספד־סופר פותח את ספריו הנחמדים, ואֵבל וחמדה תרתי דסתרי, כי לזכר ספריו ולמקראם מתקיימת בחינת הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. ומתוך רגש זה נסיים דברינו, לאמור: חברותו של חיים הזז באקדמיה ללשון העברית היו כבוד וזכות לה, אבל כבוד וחובה לה לעשות לזכרו על־פי דרכה — לספר מקצת שבח פעלוֹֹ ללשוננו, וראוי שתעשה זאת זכרון בספר.

[תשל״ד]

---

בין גילוי לעילום – על צבי ישראל שבייד

מאת

דב סדן

א

קשה גורלו של סופר שפיזור כתביו מצמצם את השער המניח אפשרות־בינה במלוֹא דמותו, קשה ממנו גורלו של סופר שגניזת כתביו סותמת את הפתח המניח אפשרות־הצצה בקצה־דמותו, קשה משניהם גורלו של סופר שהיתה בו יד הפיזור והגניזה כאחת. הלא הוא גורלו של הסופר המחונן בכשרון־אמת ובכשרון־לאמת, צבי ישראל שביד — שנפטר כאלמוני־לא־אלמוני לעולמו על סִפה של שנת החמישים ושלוש לחייו. בקהל הקוראים זכרו אמנם את שמו, שכן הסיפור “החמור מסנהדריה” שנדפס על דפי “התקופה”, והרפורטאז׳ה “הקאבארט הגדול” שנדפסה בהמשכים מעל דפי “דבר”, עשו רושם, הסיפור ברקמתו המשוזרת והרפורטאז׳ה ביריעתה המגוּונת, אך לפי שהופעתם היתה ברווחי־זמנים רחוקים, היה מחַברם בחינת כוכב שגילויו נבלע בעילומו, ולפי שרובי־כתביו לא יצאו מרשות־היחיד לרשות־הרבים, נתעממו ואפילו נתכהו זכרו וזכרונו.

על שום מה הגיעוֹ גורל זה הוא מכלל החידות שאין הן חסרות מלוח־המזלות המוזר של מה שנקרא קרית־ספר שלנו. לכאורה אין לך כל כשרון וכשרון שאינו זוכה בה לבת־קול, בין כראוי לו ובין שלא כראוי לו, ולכאורה נסדר מִשטח־הרזונַנסים בה באופן, שכל בת־קול ובת־קול נקלטת בה בין כשיעורה ובין שלא כשיעורה, באים חייו ודרכו של הסופר הנידון לנו וטופחים על פנינו. יליד קהילה נחשבה, הקרויה בנוסח ישן: צאנז ובנוסת חדש: סאנדז, שנטבע בה בדורות אחרונים רישום אישיותו של ר׳ חיים האלברשטאם, והיתה שדה התנגחות מיוחדה בין זרמי־החיים והרוח; מחונך בבית שזכה לשני שולחנות, מתנודד בין מסורת והשכלה; ידיד־נעורים לבני־עירו, רפאל מאהלר שסופו חוקר תולדות עמנו ומנדל נייגרשל שסופו משורר ומבקר, תלמיד בגימנסיה הפולנית בעירו ולאחריה תלמיד המכללה הגרמנית בברלין, אחזה בו רוח ההתנערות של טובי בני־גילו ועלה בראשיה העליה השלישית לארצנו, ונראה כי בשעריה מתפעמת בו השירה, והוא נאמן לה אמונת־סתר וכמין רהיית־תמיד, שאין הוא מתגבר עליה אלא לשעה רחוקה, חוסמת את הדרך שבין פיו ולבו ובין אוזן־הרבים. אין לדעת פשרה של הרהיה הזאת, אבל גם משיטי־כתביו גם מפתיתי־שיחו ניתן לשער, כי יד אכזבה מרה היתה באמצע. תכונות־יסוד שבו, עֶדנת־רגישות ושפעת־נדיבות, נראו לו בתכונותיה המחויבות של החברה החדשה, שאליה נשא את לבו, ומשלא נמצאו לו בה, בראשית־נסיוניה, שניסה גם הוא לחיותם, התירא שמא תחסמנה גם בקרבו, הסתגר בתוך צמד־תכונותיו ונתערער, אם לא נשבר, הגשר שבינו ובין זולתו. וההסתגרות שהחריפה והלכה חידדה את רגישותו עד דק, ומי שלא ראה אותו בנסיונותיו, המעטים והנדירים, לעלות על הגשר ולמצוא חיבור לחברת ספר וסופר, לא ראה אדם בגודל יסוריו. הרבה עשתה מידת הקשיחות של מוסד ויחיד, ולא זו שבמזיד אלא זו שבמילא, שנעשתה כמידת־קבע בארצנו; הרבה עשה משטר־הכיתות של בימות ואכסניות, שאי־אפשר לו בלא צד של פרכוסי־הדדין המשתרבבים והולכים כמאליהם, כי איש שנתברך או נתקלל ברגישות מופלגת, המתקשה שלא ליתפס לחשדנות, יקבל עליו, אם לאָנסוֹ ואם לרצונו, את חירות־הדיבור כלפי פנים וגזירת־האֵלם כלפי חוץ, וביחוד אם הדיבור הוא לו כקדוּשה ורגשוֹ מלחש לו, כי מחוצה לארבע אמותיו אורבת סכנת החילול.

ולא מעט נסיוני־חייו עשו, כפי שאנו למדים מעדותם של הקרובים ביותר. נכזב מחלומו, חלום האדם החדש והחברה החדשה, במציאות, ומתעקש ונאמן לו, בנפש, נלבט בעולם־המעשה; נסמך על רוחב־ידיעותיו בלשונות, — יתר על לשוננו ולשון־ערב ידע רוב השפות הקלאסיות, הרומניות, הגרמניות והסלאביות, — מצא לו פינת־התעסקות צנועה, מלאכת־תרגומים, שטענה לו פרנסה בצמצום; משרה־של־קבע, שהיתה עשויה לפי יכלתו וסגולתו ואף היתה מוציאה אותו וביתו לרוָחה מעט לא נמצאה לו, ומשנמצאה אחז בה עד־ארגיעה, שלא יכול להשלים לפגימה כלשהי במידת־היושר או במידת־ההגינות, והרי באמת הפגימות לא חסרו ואפילו התגברו והלכו, וביותר כשדחקוֹ הכניעוֹ ועבד כפקיד בבית־המשפט המַנדאטורי באוירה דחוסה של ביזוי ושגרה, ולא הוצרך לראות צל־הרים כהרים. “ארבע־עשרה שנה”, מעידים בניו, “עשה שם כפקיד הנחבא אל הכלים; עינו היתה פקוחה תמיד לראות כל דל נכלם ואובד־עצות, כובסת שנושלה מדירתה, יתום שאין לו מוֹדע, רוכל שאין לו ערֵב, את כולם עודד וניהל בעצה, לכולם עזר בערבותו, בהלוָאה, בכתיבת בקשה — שלא על מנת לקבל פרס”. אלו המצוות, הנראות קטנות והן גדולות, ועליהן העולם עומד.

ב

אסיפת הכתבים הניתנת עתה לקהל־הקוראים, סוגיה שונים — שיר, אגדה, מסה, סיפור. שירו צלול בענינו ומעוּין בבנינו ונפלג לצד שעיקרו רשות־הרבים ונעימתו לרוב מאג׳ורית ולצד שעיקרו רשות־היחיד ונעימתו לרוב מינורית. הפילוג הזה מפלג את ביטויו מן הקצה אל הקצה — מכאן הקו המתלל של הפתוס, מכאן הקו המשתפל של האֶלגיה. כי כמה שיריו, שענינם רשות־הרבים, הם שירי חגם של הרבים — בתוך שפעת המוני עמלים החוגגים יום־עמלם יום האחד במאי הוא כמבליע מידה, שהוא בוש לגלותה בשארי הימים, היא מידת האֶנתוזיאסט, הנוצר בלבו את אמונת שחריתו שלו ושחריתו של החג, האמונה בשלישיה הגדולה: עבודה, רחמים, חנינה. מתוך חיתוך־הדיבור הרם והקצוב עולה תמימות גדולה, אך דין לזכור, כי אין זו תמימות נוסח פרויליגראט שלפני התנסותו של הסוציאליזם אלא לאחריה ואפילו לאחר הסתאבותו, ולא בכדי נאחזת התמימות המיוסרת בדמותו של צלוב מודרני, גוסטאב לנדאוּאר ובאמונה של “וברוך הזורע פרחים בשממה”, וּודאי לא מקרה הוא כי כמה שיריו, שענינם רשות־היחיד, הם שירי־חולו של היחיד — כסמל להם הוא השיר, הבנוי חלוקה משולשת, במקביל לשלושה מעמדי־חיים מתחלפים — הציפור הממריאה בזמרת־חמדה לשחקים, הקיכלי המנמיך בפשטות־שיר על עפר, השור הרתום ליגיעו, ואחרון־אחרון גורלו שלו עצמו. ודומה כי כאב־הכפילות הכרוך בפיצול־הרשויות, רשות וביטויה רשות וביטויה, ביקשו מזור לעצמו בהתרת־המתח ועדות לכך טיפוחו של הפזמון, שמנגינתו מתבקשת מאליה, והמתעלה לפעמים כדי שיר־עם ובלדה, הוא שהיה פרוז ביותר למחוזה של האופטימיות, — הקלוּת והמשובה הן שסייעו לו לגבור על רהייתו מפני גילויו של דבש האמונה, שהיתה מגונזה מתחת ללענת הנסיונות.

מה שהיה לו בשירה הפזמון, היה לו בסיפור האגדה. נראה כי מוטיב האגדה העסיקוֹ בכמה דרכים, ורמזי־התעניינותו זרויים בכמה וכמה פינות. כן, למשל, ישלב בתוך שיר־חמדה: “לשירי פיתויי האזנת רתת / רעדו יצורי גֵוך / ושבי נלכדו לחכמת מדוחי / כאותם מלחים ששולל הובלו, / אל אי המאוַיים הרונן”. או, למשל, בהגדרת ענינה של הרפורטאז׳ה שלו: “נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגולת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגירים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם”. ואמנם הבודק בקבוצת הסיפורים שלפנינו, רואה מאמצי־גישושו של המספר לתפוס דברים־כהוָייתם ואין הם נתפסים לו לא בנוסח־אגדה ולא בנוסח־ריאליסטיקה, לא כל־שכן בנוסח של שירה־בפרוזה, אלא בסיפור שאגדה וריאליסטיקה מעורבים בו ללא־הפרד, כחטיבת־עלילה שהיא כממש מכל ממש. לאמור, יהא סדר־כתיבתם של הסיפורים כאשר יהיה, דין לראות את הסיפורים כדרגות־הכנה לסיפורו הנחשב ביותר, הוא “החמור מסנהדריה”. מבחינה זו “אוקאשו וגורישה”, השאול מהוַי רחוק וזר, מעשה זוג המאורסים ומורא אחריתם עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין האהבה, אלא בגלגול החילופים. מבחינה זו “הנזירה מכפר נחום”, השאול מהוַי קרוב וזר, מעשה הפגישה בין פועל עברי ונזירה קאתולית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין ההידיינות, הדיבורית ואפילו דיקלאמַטיבית, על ישו ותורתו, אלא בגלגול החילופים. כאן — נושא־המכתבים הלובש לרצונו צורת האָרוּס שנספה תחת מפולת־הרעש, כאן — הפועל פצוע־רגלים הנלבש לכרחוֹ צורת הצלוב ודיוקנו, כמעבר בין שני הסיפורים האלה ובין “החמור מסנהדריה” נראה הסיפור, שלא בא על גמרוֹ ואף שֵׁם אין לו ונסמן בשלושה כוכבים, מעשה עובדיה שטיין הנשלח, בעודו חולה, מבית־החולים ואינו יודע להיכן יטלטל גופו הקודח ורוחו הדואב; מאחוריו חיי־קיבוץ, שהיו לו כאכזבת־האכזבות — כי הוא ראָם, לאחר תמוטת ערכי היהדות, בחינת עוגן־הצלה אחרון (“נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ־ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שיתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו והשאיר מים, יָוֵן, רפש”), לפניו שממה וסער והוא נע־ונד בה, עד שאזנו צדה מנגינת פסנתר ועולם נשכח, עולמה של המוסיקה הגדולה, ננער בו, והוא נגרר באחרית כוחו, לבית שמתוך חללו נשמעת המנגינה, ונופל באין־אונים במסדרונו, וכשהוא ננער מעלפונו, הוא רואה עצמו שרוי במיטה צחונה, עכברים מקפצים עליו, היא מאורת איש עמל, שחייו בתכלית העניות ורוחו בתכלית העֶדנה — הוא־הוא שאספוֹ ממסדרונו של הבית והוא שטיפל בו באמונה ובמסירות, עד שהבריא מחָליו. עיקר רעיונו של הסיפור, הכתוב בנפתולי גמגום ואמירה, הוא במעשה העימות בין אמונתם של דרי־מעלה ובין מוסרם של דרי־מטה, ובמסקנה החדה היוצאת מלפני העימות הזה.

והנה יסוד האגדה, שנרקמו בו הסיפורים הקודמים, ויסוד הריאליסטיקה שנזכר בסיפור הזה נלכדו בסיפורו הגדול מהם בהיקפו וניפלה מהם בטיבו “החמור מסנהדריה”, ולא עוד, אלא גם מה ששמענו משיטי־שיריו נטוה גם הוא ברקמת הסיפור הזה. מעשה הרוכל מצניע־לכת ומיטיב לכל, שהחוזה השחור מגלה לפניו חביון־נפשו, שבו מסתתר אויבו, יצרוֹ הרע, והוא תחת להכניעו נפתה לו וגילוי רשעתם של אלה שהיטיב עמהם מגביר פיתויו, והוא בא על ענשו, שהוא מתגלגל לחמור ורואה מתוך גלגולו את פנימוֹ ואת ברוֹ, באופן שגלגולו לא קללת־עונש הוא לו אלא ברכת־מוסר הוא לו, והוא נאבק ביִצרוֹ הרע, תחילה נלחץ בו (הצלת שטרי־הקרקעות והצנעתם) ולסוף נחלץ ממנו (פיזור מעותיו לצדקה) ונגאל מהוָייתו החמורית וחוזר להוָייתו האנושית, הוא מעשה־שיר משזר העשוי להפליא. בעין־בוחן חדה נכבשו החיים בשכונה ירושלמית בתקופת־בולמוס טיפוסית והם מצוירים עד־דק; בדקדוק חמוּר נתפסו הגות ורחש של סוגי־אדם שונים, תמימים ונבלים, זקנים ובני־עמידה וצעירים, פשוטי־עם ומשכילים־למחצה; בתחושה טמירה ניצודה הוָיה בהמית על גושי־יצוּריוּתה ופרכוסיה, כניסוי לחרוג אל מעֵבר לאנושי ולראותו בתחזית של היוליות מוגברת, ובמסוכם מלאכת־מחשבת, שהמעמיק לעיין בה קורא בתוכה עלילת אדם שזכה למעלת הפשטות הגדולה, מעלת החיים שמוסרם אינו תכנית אלא תוכן, אינו שאיפה אלא נשימה, והוא בגד בה כרגע קטן והוא ממרק בגידתו בגלגול־נפש יום תמים, וחוזר לפשטותו כקדם, כשם שהוא קורא מתוכה וידוי אדם אשר חזה כל אלה מבשרו ומנפשו והלביש חזיונו הלבוש היחיד היאה לה לאמת, לבוש המשל, והלבשתו באופן שאין הסיפור יוצא מידי פשוטו, גם אם הוא נדרש כדרך שהסיפור נדרש בדמיונה של אגדת־העמים.

ג

וכפרק לגופו היא הרפורטאז׳ה המקיפה, שהיא תרומה חשובה לבירורם של אימי־הדור — פריצת תהום האפלה בלב אירופה. רבים טרחו ורבים יטרחו על הבעתה הזאת, ובבוא שעת־סיכום לא תיעדר גם הפוזיציה שלפנינו — תיאור החזיונות המתמיהים, שזכרם נתעמם ולא ניתנה עליהם הדעת, לראותם אותות מבשרים לרוח־העִועים אשר האפילה את עין־אירופה והטביעה אותה בדם ודמעה וכיסתה אותה מיליונים של חללי בני עמנו. המקביל מה שעולה מתוך דפי הרפורטאז׳ה המצוינת הזאת ומה שעולה מתפיסתו של ח. הזז ("חבית עכורה״) — הערכת המַניאקים הקטנים כבשורה מחרידה להופעת המַניאק הגדול, אסונו וחרפתו של מין האדם — יבין כי לפנינו, כדבר המשורר, מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[תשט״ז]

---

בכבודם של שני מסַפרים: על יהודה יערי ושרגא קדרי

מאת

דב סדן

א

מנהג הוא לה לאגודת־הסופרים בירושלים, ומטפחו יפה־יפה המספר שמאי גולן, והיא עריכת מסיבות של פומבי לכבודם של ספרים ומחבריהם; והוא מנהג נאה ומתקבל, וביותר שהוא מתקן מנהג מקובל שאינו נאה, הלא היא תשומת־הדעת הדיספרופורטיבית, שהביקורת נוהגת באופן, שמכאן אתה מוצא סופרים, שהם חריפים בשוקה של הפרהסיה, והדברים עליהם מתערמים גבוביות־גבוביות, ופעמים כדי ספרים שלמים מגיעים, ומכאן אתה מוצא את אחיהם, מהם שזכו תמול־שלשום לרוב דברי־הערכה והיום אינם נזכרים, גם אם טיבם בעינו עומד ומדרגתם אף הוסיפה והלכה; מהם שאף תמול־שלשום הסתפקו מעריכיהם באיפת־רזון והיום אינם מוצאים לגופם של ספריהם טוב משתיקה. והרי על דרך כך מתפּקק לה לביקורת דיוקנה הכולל של הספרות החיה והקיימת ואינה נראית לה כהוָייתה, וממילא מתקיימת בחינת ותהי האמת נעדרת, כפי שדרשו, שהיא נעשית עדרים־עדרים, ולא עוד אלא הכתוב הנזכר מידבק לו כמותו: עדר־עדר לבדו. וכמה טעמים לאותו העדר התודעה (ואפילו הידיעה) הכוללת של ספרותנו, כפי שהיא נתונה במסגרתו של הדור, וראש להם היא, כמדומה, התכונה, שניסיתי כמה פעמים להעמיד עליה, הלא היא רהטת־הילוכה של ספרותנו בדורות האחרונים, הבאה גם משום צמיחתה המהירה מתוך שרשיה ויסודותיה מבית, גם משום רדיפתה הנמהרת אחרי שהצריכו בספרות מספרויות העמים באירופה, כמה וכמה דורות מצטופפים בספרותנו בתחומו של דור או שני דורות; והמשמרות, הכנוסים על־פני אמה קטנה ואחת של זמן ומקום, מתחלפים באופן, שכל משמרת של משוררים ומספרים יוצאת לפניה או לאחריה סיעה של מבקרים, שאינם רואים אלא אותה בלבד. לכאורה ניתנת תקנה במציאותם של מבקרים, המקיפים בביקרתם כמה וכמה משמרות שבדור, אך יש בהם, שבבואם למצוא או להמציא יִחודה של משמרת ומשמרת, הם עצמם כמתפלגים לכמה וכמה מבקרים, שעקרונותיהם ומושכלותיהם משתנים, הכל לפי משמרת ומשמרת, ומלבד ההפסד הגדול, הוא קיפוח שלהם עצמם, שהם כיוצאים מכלל עצמם, אינם זוכים וממילא אינם מזכים אותנו בראִיה כוללת.

ב

ראיתי להקדים דברים אלה, בבואי לשתף עצמי במסיבה, שערכה אגודת־הסופרים בביתה, בית הסופר בעיר העתיקה, לכבודם של יהודה יערי, לרגל צאת סיפוריו בארבעה כרכים (“כאור יהל”; “דרכים ואהלים”; “שורש אלי מים”; “עד הביתה”), ושל שרגא קדרי לרגל צאת ספרו החדש (הרומן " פרופסור אלקנה ורמי בנו"). הביקורת, לפי דרכה ומנהגה המצויים, לא נהגה בהם, בשנים אלה, מידה גדושה של תשומת־דעת, וכמעט שחסכה מהם אף מידתה המחוּקה, ושעל־כן היה בה, באותה מסיבה כדי תיקון־מה של זניחת זכות ויִשור־מה של עוות־חובה כאחת. אמנם, צירופם של שני המספרים האלה בא מחמת מקרה־לא־מקרה – סופרי ירושלים וקוראיה באו לכבד שנַים מתושביה, שהוציאו את ספריהם הנזכרים בהוצאה ירושלמית אחת (אגודת הסופרים על־יד הוצאת "אוגדן) ואחרת (אגודת “שלם”), ומה שחשוב יותר, שניהם ירושלים מרוקמה יפה־יפה ביריעות סיפוריהם, המצוינים בתיאורי נופיה, כשהראשון דרכו דרך האקוארל והאחרון דרכו דרך הגואש; אך בכל השאר הם שונים ורחוקים, עד שראוי היה ליַחד לכל אחד ואחד מסיבה לגופה, ובמידת־מה ניתן לראות יחוד כזה בחלוקה, שננהגה באותה מסיבה, ששני מרצים עמדו לפני באיה והרצו – מכאן גדליה אלקושי, שיִחד את הדיבור על הסיפורים של יהודה יערי; ומכאן המשורר אליעזר שרביט, שיִחד את הדיבור על הרומן של שרגא קדרי, והתקנאתי בהם, שנתבקשו לכך, ולא התקנאתי בעצמי, שנתבקשתי לצאת ידי תרוויהו, שהרי כל אדם, וסופר בכללו, לפי שנברא בצלם הוא כביכול כבוראו – יחידו של עולם.

ג

אולם בבואי לקיים את שנתבקשתי לקיים, ניסיתי למתוח קו מַשוה במה שניתן לי להתבונן, ואולי אף להבין במיוחד, והיא נקודת־הזימון שבין חייהם לבין יצירתם. לענין חייהם – שניהם הורתם וגידולם בגלילות הורתי וגידולי, ושניהם ידידי ועמיתי, קודם שנטלו קולמוס בידם, ומשנטלו אותו עקבתים פסיעה־פסיעה, והלכך עד כמה ששימשתני הבחנתי – פרשתם גלויה לפנַי. ראשון, והוא יהודה יערי, לידתו וחינוכו תחילה בעיירת־יהודים קטנה, מרכז שושלת חסידים, ואחר־כך בקהילת־יהודים גדולה יותר, מרכז אהבת־ציון, זו וזו במערבה של גליציה; אחרון, והוא שרגא קדרי, לידתו וחינוכו בפרבר־יהודים, שגם הוא כעיירת־יהודים קטנה, בבירתה של מזרח־גליציה, וכבר עמדתי על החילוק ההיסטורי שבין שתי גליציה אלה בקצת מאמרי (על ר' שמעון מנחם לזר, יצחק לופבן ואף יהודה יערי) ויעוין שם. אך לענין שני הסופרים המדוברים אזכיר, כי שניהם שרשם שרשה של חסידות, והם אף מתייחסים על אישיה, ראשון מצאצאי ר' משה מפשֶווֹרסק, בעל “פני משה” אחרון מצאצאי ראשוני חסידיו של ר' שלום רוקח, ושעל־כן הוריתי היתר לעצמי ליטול את ההבדלים שבין היסודות המתנגשים בחסידותם של האבות – כאן בין געשת של רופשיץ ומשטרה של צאנז, ומכאן געשה של בלזא ומשטרה של רוז’ין – ולעשותם ענין להגדרת הבדלים ביסודות של הנכדים.

ד

לאמור: יהודה יערי – יסוד־הגעש הוא יסודו הכבוש, ועל־כן הוא סמוי, ואילו יסוד־המשטר הוא יסודו הכובש, ועל־כן הוא גלוי; ואילו שרגא קדרי – איפכא. הלכך יהודה – הילוך סיפורו נהיר וסנון, מחושב וצלול, וסערו החבוי דיו במה שהוא מרטיט את הגלים רטיטה, עתים עזה ועתים רפויה, אך תמיד עדינה; ללמדך, כי כבוֹש כבשה צאנז את רופשיץ, או, לפחות, דחתתה אל מתחת לאספלקלרית־הנהר. לא שאין בו יצר־געישה, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד אחרון־אחרון נוצח. ואילו שרגא – הילוך סיפורו חומר ותוסס, גח ופולש, וסעדו הגלוי גולש מעל האספקלריה ומקמטה עד־בלי־הכר; ללמדך, כי לא כבשה רוז’ין את בלזא. לא שאין בו יצר־כבישה, המובן לגבי בן חזנוֹ של הרבי מהוסיאטין, אלא שקיים או נתקיימה בו בחינת יסוד ראשון־ראשון נוצח.

ודאי, מצע סיפורו של זה ושל זה סבכו של הדור, אלא הראשון מראה את פרכוסיו של הדור, כשטלטלתם קרבה לקצה, או הגיעה עדיו, וסימנה הגלוי זיעי המאזנַים המתעניינים או מעוינים; ואילו האחרון מראה את קרטועיו של דור, כשטלטלתם בעצם תנופתה, וסימנה הגלוי תנודת המאזנים קודם שהם מגיעים, אם הם מגיעים בכלל, לעיונם, ועצם מצעם דומה אך אינו שוה, שכן רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם היא אחת ואינה אחת. רצועת־זמנם אחת – דור, שלתוך ילדותו, בצל השלוה המדומה של בית־האבסבורג, פרצה במפתיע מלחמת־העולם הראשונה, על מוראיה ויסוריה, ושלהיה קשים ממנה – מלכות פולין, על רדיפותיה ונגישׂותיה; והצעירים, הנקלעים בין היאוש הפעור סביבם ובין האמונה המרמזת מעבר לסביבם, קצתם נכספים ללהטי נכר קרוב ורובם נגרפים לקסמי מולדת רחוקה, והם נמשכים לה ונחלצים אליה ממש. רצועת־זמנם אינה אחת – ולא בלבד משום רוַח הגיל, שהיא עתה, בעמוד זה מעבר לסִפה של שׂיבה וזה מעבר לסִפה של זקנה, רוַח מועט, אך לפני שני־דור היה רוַח מכריע, כי מי שעלה לארצנו בפתח העליה השלישית ועם ראשוניה, בכלל צעירי “השומר הצעיר”, אינו דומה כמי שעלה עליה, בתוף העליה הרביעית, בכלל צעירי “החלוץ”; וביותר שהראשון, יהודה, הלך לקן־הנשרים, שענינוֹ ספרו “כאור יהל”, – וכל המבקש לידע לבטיה של תנועת־הנוער, העברית החפשית, ילך אצלו, וכדין אמר מי שאמר, כי ניתן ללמוד ממנו רב יותר משניתן ללמוד מספר־זכרונותיו של דויד הנגיד או מפולמסאוַתיו של מאיר הקברניט – והיה עם כובשי העמק ובוני בית־אלפא; ואילו האחרון, שרגא, שלא היה, כקודמו, בכלל תנועה שעמדה מחוצה לשיטת תרי"ג, אלא בתנועה שעמדה בתוכה ונאמן לה כל ימין, למין הליכתו, בעקבי הנסיך לבית גרודז’יסק, לכפר פּינס, עד עבודתו במחלקת־התרבות של הועד הלאומי, ועד פעולתו במשרד־הסעד של ממשלת ישראל.

ה

והריני מבליט כהונותיו של שרגא, ומבליע כהונותיו של יהודה – בבית־הספרים הלאומי, ב“קרן היסוד”, בשליחות המדינה, אם כנספח־תרבות בשגרירות או כקונסול, שכן העשיה האזרחית, כשם שאינה מקיימת את עצמה במערכה היצריית של יהודה, כך היא מקיימת את עצמה במערכה היציריית של שרגא, וסימנך: הקורא שלמד בסיפוריו של יערי מה הם המוקדים של ההוָיה וההוַי, החברה והציבור, שחייו היו מעורים במרכזם או נגעו בשוליהם, ומה העלתה לו מהם התבוננותו במסכת־יצירתו, יתקשה ללמוד מסיפוריו, מה היתה עשייתו האזרחית; מה שאין כן קדרי, שתפקידיו האזרחיים הם מגופי ענייניהם של סיפוריו, והדברים אמורים ביחוד בספרו “פרופסור אלקנה ורמי בנו”, שבו הוא נוטל לשני ראשי עשייתו האזרחית ואורגם באריגה אחת. כך, למשל, הוא נוטל לו לסופר מרניני, שהוא נותן בו רוב סימנים ברורים של חמיו, קדיש יהודה סילמן, ומשנה פרט זה וזה בביוגרפיה שלו, לא בלבד לשם הבלט אישיותו ודרכו, שהוא מאריך ימיו עד לאחר מלחמת־ששת־הימים, אלא גם לשם זיווגו לפרופסור, שהכל יודעים, ואף הערת־הסיום בספר מאשרת, כי הוא ר' יהודה אבן שמואל קויפמן, כגון שהוא נוטל להם לשניהם, האחד בן־ליטא והאחרה בן־פודוליה, ועושאם בני עיר אחת, כדי שהאחד יוכל להיות הביוגרף של האחר, והעיקר: הוא מזמן לביתו של פרופסור אלקנה עבריין צעיר והטיפול המסור בו נעשה בידי כלתו של מר מרניני, באופן ששני שטחי־פעולתו של המחבר, שירתו במדיניות־התרבות ושירותו במדיניות־הסעד, לא זו בלבד שהם מזדמנים אלא אף מתלכדים מתוך סמיכותם של שני הבתים הנעשים כאחד.

ו

וראיתי להבליט דבר זה משום שלושה מעשים שהיו כך היו. המעשה האחד הוא מעשה ש''י עגנון, שהיה אוהב לשמוע לא בלבד סיפורי־חייהם של זקנים אלא אף סיפורי־חייהם של צעירים, וכדרך שהתקנא בראשונים על שום הוָייתם המגובשת, התקנא באחרונים על שום הוָייתם המסוערת, ועיקר קנאתו קנאת אמן, ששמע מתוך סיפוריהם של אלה ושל אלה לא בלבד את המציאות הריאלית, שגירתה את סקרנותו היהודית והאנושית, אלא אף את האפשרות הספרותית, שגירתה את התעניינותו האמנותית, ולא אחת היה אומר לאנשי־שיחו, כי הוא מתקנא בביוגרפיה של בני הדור שלאחריו, שגידולם בגלילות גידולו של עצמו, וכדוגמה חיה מזכיר מה שסיפר לו יהודה יערי, לאמור: איזה עולם, איזה עולם. המעשה האחר הוא מעשה משה קליינמן – לבקשתו נדרשתי לשכנו במלון, והמתנתי לו שעה ארוכה, שהניחה פתח להקפיד עליו אפילו לשכמותי המהדר פני זקן, ולא הקפדתי, כי בבואו לקראתי, ראיתי עיניו כבדות ועייפות, והוא שולף שני ספרים מכיסיו, האחד שענינו אנצו סירני והאחר שענינו חנה סנש, והוא מנפנף בהם, לאמור: מה הביוגרפיה הסוערת־כביכול של דורנו לעומת הביוגרפיה הסוערת־להחריד של הדור הזה. אבל – הוסיף – זה חומר שיסרב לצורה, כי החומר עצמו הוא גדולת עצמו. מעשה אחרון הוא מעשה פ. לחובר, והוא קדם אילו שנים למעשה הקודם – הוא שטרח, במשך שנים, להעמיד, שנה־שנה, על הערכת יבולה של ספרותנו בה, בסקירותיו המקיפות והכוללות, מעל דפי “כנסת”, ויִחד את הדיבור אף על “כאור יהל” שהיה, כמדומה, לפניו קודם שפירסמתיו בהמשכים במדור “דבר” שבעריכתי, וכשקראתי סקירתו לא יכולתי שלא להיזכר במאמרו האחר, שאף בו נגע בתמורת מצעה של הסיפורת העברית, שנולדה מתוך התמורות הגדולות בעמים ובישראל, כשמצע־החוָיה כפול־הקרקע וכפול־הרקע – הכא והתם – חָמרוֹ אינו מניח לה לצורה להולמו ומסרב לה, כדי לקיים, ככל האפשר, את אמינות היוליותו, לימים, כשגילגלתי עמו בשיחה, גילגלתיה בחינת מבשרי חזיתי – המתח שבין רוב השגתי על תפיסת חומר־חוָיה בכלי־צורה ומיעוט הישגי בו, כפי שבא על ביטויו בקבוצת סיפורי “באלכסון”, לא פחות משניתן לפרשו מבחינה סובייקטיבית, פחת־היכולת שבי, ניתן לפרשו מבחינה אובייקטיבית, מרדו ֹשל החומר גופו, והוא שהעלה בי סברה, שהיתה מצד־מה קרובה לסברתו של לחובר, ומצד־מה רחוקה ממנה.

ז

סברתי קרובה מצד־מה לסברתו של לחובר – אף אני נקבעה בי, ומתוך נסיוני נקבעה, הדעה, כי החומר הזה מסרב לצורה, ושעל־כן מוטב לוַתר על סיפור דברים בגלגולם, כפי שחוקת הבלטריסטיקה מחייבתו, ולהסתפק בסיפור דברים כהוייתם, כפי שחוקת־המימואריסטיקה מתירתו, ואמנם עליתי על דרך זו, כעדות ספרי, למן " ממחוז הילדות" ואחריו, הספר “כאור יהל” של יערי וספרי הנזכר הופעתם סמוכה היתה, ורשמוֹ של ספרי בו היה בהיפך רשמוֹ של ספרי בו, כי אני כשקראתי ספרו בכתב סברתי, כי אילו עלה על דרך המימואריסטיקה, היה שכרו מרובה יותר, ואילו הוא סבר, כי אילו עליתי על דרך הבלטריסטיקה, היה שכרי מרובה יותר, אך ככל שחזרתי וקראתי ב“כאור יהל” נתפוגגה בי יותר ויותר חששתו של לחובר, שהיתה אף חששתי.

סברתי רחוקה מצד־מה מסברתו של לחובר – מרחק־הימים מעמיד את הסיפור הנזכר לא כחומר שסירב לצורה, אלא כחומר שנכבש לצורה, דבר שלא נראה תחילה בבירור, משום קרבת הקורא לתקופה המתוארת, שהיה עצמו סבוך ומסובך בה.

ח

ולעניין מסיבתנו כפולת־הנושא עתה אסיים ואומר, כי הרגשת הקירבה להוָייה המתוארת ב“פרופסור אלקנה ורמי בנו” נותנת, כי אף הוא נראה עתה כחומר שסירב לצורה, אך ככל המשוער מרחק־הימים יעמידו כחומר שנכבש לצורה, והוא מרחק שכל יום יום מקרבו יותר.

אכן גם קריאת־ספרים מחייבת קיום מצוַת ושיננתם.

[כ''ה תשרי תשל''ב]

---

הר וצלעותיו – על עמוס עוז

מאת

דב סדן

א

ידעתי, כי נסיוני עתה לדבר, וזאת בראשונה, על עמוס עוז, אינו פטור מצד או מצדדים של סכנה. ראשית, מרחק הגיל, שדרכו להקל על הערכה אך דרכו גם להחמיר עליה, נותן: אחרית, תחרות המעריכים, וגילם כגילו של הנערך, נותנת. לענין מרחק הגיל – אל יהא קל בעיניכם בכלל, ובמקרה הנידון בפרט. בכלל – שבתי וראיתי, עד מה חדה חציצת־ הדורות, והרבה למדתי על כך מפי זקני משכילי העברים בגליל הורתי וגידולי שנעצרו בגבולה של שירת יל''ג ולא נכנסו בגבולה של שירת ח. נ. ביאליק, והיסוסי ניסוים הרוהה להיכנס נתלוותה להם תהייה, ותהייתם נתלוותה לה לעיגה של טעמם המשונה או החסר של צעירי־דורם, שהתפעלו ממה שאינו מניח פתח להתפעלות; וכבר פירסמתי, לפיזורין, כמה וכמה דוגמאות משעשעות על כך.

ויותר מהמה למדתי לימים, שכבר הייתי בעצמי למוד בדרכה של ספרותנו ודרכיה בדורות אחרונים, שטרחתי כל ימַי, שלא יתעלמו ממני בה כל חידוש וחדשה, אם גדולים אם קטנים, ובתורת קורא ראיתי אף חייתי התפתחותה שהיתה, קודם במידה גדושה יותר ועתה במידה מחוקה יותר, על דרך ציפופם של כמה דורות־סופרים, השונים אלה מאלה בכמה וכמה תכונות כוללות, ואף ניסיתי, בתורת מבקר, לברר לעצמי את שחייתי כקורא – ובעינַי אין הבדל בין קורא ומבקר אלא הבדל של דרגה, אם ממשית אם מדוּמה – כדי להסביר, ושוב קודם כל לעצמי, את מיני התמורות האלה ומהות חזיונותיהם ועֶרכם, וחלקו של ברור זה הבאתי לרשות־הרבים, וגם מי שאין בו אורך־רוח לקרוא את ספרי, שמנינם מרובה, דיוֹ בסקירת עין על־פני לוח־השמות, שאני מצרפו בסופו של כל ספר וספר, כדי לעמוד על כך, כי שמתי גבולות לעצמי, וגבול הגיל בכללם, ואולי אפילו בראשם, כגון שצעיר המשוררים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו ביו שנות־זקנה לשנות־שׂיבה, הוא זרובבל גלעד, וצעיר המסַפרים, שכתבתי מסה עליו, נמצא עתה במחצית דרכו בין שנות־בינה לשנות־זקנה, הוא משה שמיר.

ב

ודאי, מי שאין לו מה שיעשה בשעתו הבטלה ויטיל עליו את המשאוי לבדוק עד־דק, ימצא סימנים רבים ושונים, העשויים להצעיר את סולם־גילם של הסופרים שנתתי את לבי ודעתי עליהם, אם כמבקר וחוקר, אם כעורך ושופט, אם כמרצה ומורה וכדומה, אך לפי שהדברים זרויים אילך ואילך, אין בזה לשעינות את כלל רישומה של עצם התמונה המשקפת את נסיוני־הגיבוש של דרכי בביקורת. ואם תשאלו לפשר הסתירה שביני, המתחקה על חזיוני־ספרותנו המתחדשים והולכים, עד שאני מתיהר לראות את עצמי בחזקת הקורא שלה בה''א הידיעה, והמידיין עמה בסמוי, לביני, האומר, בגבולי־גיל גדורים, את דינו ופסק דינו בגלוי, אשיבכם, כי מה שראיתי בימי־חָרפי, שבתי וראיתי מימי־עמידתי עד עתה – חציצת הדורות נראתה ברצועת־הזמנים הארוכה הזאת, שונה ואחרת משנראתה בקדמת־נעורי – לא שיירי משכילי עיר מצער, שלא הבינו לו לכוכב העולה, אלא מובהקי סופרים על מנהגם הדו־סטרי – בני דור מוקדם לא הבינו לבני דור מאוחר מעצמם ובני דור מאוחר לא הבינו לבני דור מוקדם מעצמם, וכטוב לבי בזכרונותי אביא רוב דוגמאות משעשעות על כך.

אמרתי ללבי: יפה זהירות, שלא תילכד בכשלונם של הקשישים ממך ולא בכשלונם של הצעירים ממך, ואם תאחר אמירתך – בוא תבוא. ודאי חשש האיחור אין בו כדי להקל, שהוא חל לא בלבד על צעירים אלא אף על זקנים, שלא הבשילה בי ברירות דעתי עליהם כדי מלוא אמירה, ואין צריך לומר כי העומד, כמותי עתה, באמצע השביל שבין שיבה לגבורות, חששו יש לו על מה שיסמוך, והלכך אף מובן חפצו להפיגו, ככל שידו, יד כהה, תגיע.

ואסמיך לענין מרחק־הגיל בכלל, את מרחק־הגיל בפרט, – מחיצת השנים שבין עמוס עוז וביני היא בקו מעוּין ביותר, מנין שנותי הוא עתה בדיוק כפליִם ממנין שנותיו. הגימטריא העולה מדברי המשורר: צנח לא ז’ל’ז’ל על גדר וינום, היא לי גם אזהרה מפני חשש המניחה והתמונה, גם קריאה להתנער ולעבור את הגדר, על אף בני־התחרות, אלה צעירי־המבקרים, שגילם כגילו של הנערך. וַדאוּת היא בהם, כי כוחם יפה יותר להבנתו של בן־גילם מכוחו של בן דור קודם, מה גם שגורלו שעיצב את אָפיוֹ או אָפיוֹ שעיצב את גורלו, עשהו בן דורות שלפניו, הצופים בני דורות שלאחריו, באופן שכל שנחשב בחינת היום הזה ובחינת השעה הזאת הוא לו בחזקת בין־השמשות, זה נכנס וזה יוצא ואפשר לעמוד עליו.

ג

נחזור, איפוא, למקרה הקונקרטי, אם מותר לתלות כינוי מצומק כזה במי שכולו לחלוחית של חיות, כדי להעיר, כי תשומת־לבי נמשכה לו לעמוס עוז מדעתי ושלא מדעתי לפני שנטל עט־סופרים בידו – מתוך שישיבתי היתה בסמוך לשכונה, שנולד וגדל בה והיא גם מוקד כתיבתו והייתי מבאי בית־הוריו, הכרתיו מקטנותו, והוא ילד יפהפה, ממש כפי שהיה לימים עלם יפהפה, והוא עתה גבר יפהפה (ואין אני אדוק בסברת ידידי צבי כסה, כי האדם, אם יחיד אם חבורה, יַפיוֹ סכנתו). ידעתי כי בעודו אך נער קטן רשם כמין שלט על דלת חדרו: עמוס קלוזנר – סופר, ולפי שאין אני מזלזל בביוגרפיה ופרטיה, כדרך הזלזול שפשט לפי האָפנה, ועתה פסק, ברוך השם, קמעה, תהיתי על הנער שאינו נמשך למשאת־נפשם של בני־גילו בימים ההם (נהג, שוטר, קצין) אלא למוצאו על אוירו ואוירתו מסַגלו ואולי אף מחייבו, דודו־זקנו – יוסף קלוזנר, איש אשכולות, עורך “השילוח” (ראוי לקרוא את מחקרו של זליג קלמנוביץ, ממיסדי ייווא ובוניו, שכתבוֹ עברית בגיטו ווילנה וענינוֹ שבח העריכה הזאת וטיבה, והדברים נתפרסמו ב“מולד”), פרופסור לספרות העברית הקרויה חדשה וכותב תולדותיה, והוא איש־ציבור שלא נרתע ממחלוקת ואף היה מעוררה ומלקחה; אחיו אחר ב. אוליצדק, והוא מראשי הפובליציסטים של העתונות הרביזיוניסטית ולשונו תוקפנית ובן־אחיו אחר, יהודה אריה קלוזנר, שיצא בעקבי דודו, לא בתחום הפובליציסטיקה אלא בתחום המחקר, כעדות ספריו בחקר הספרות העברית והספרות הכללית, והוא־הוא אבי עמוס. להשלמת דיוקנה של הפרדסטינַציה לספרות, אזכיר את אבי־אביו של עמוס, שהוא עתה זקן בית קלוזנר, שלא ידעתיו בימים ההם ולימים שמעתי כי הוא נאמן לדרך משפחתו ועקרונותיה, אך בעשותו בשירה לשונו לשון הרוסים, כפי שהיתה לשונם של נאמני ה“ראסזוויט” גם בימי פליטתם בפאריס. וראוי להוסיף את שאֵרם, ישראל קלוזנר, הנודע כחוקר דברי־ימי־היהודים בוילנה, וביחוד כחוקר הציונות.

המצוי אצל חיבורי יודע עד מה התעניינתי ואף עניינתי את קוראַי בשאלת המוצא, ודנתי וחזרתי ודנתי במסכת משפחות וסופרים ואומנים, וכן יִחדתי, במזדמן את הדיבור על בית צייטלין (הלל ושני בניו, המשורר אהרן והעיתונאי אלחנן), בית טשארני (המבקר שמואל ניגר ואחיו הקברניט והנואם ברוך טשארני המכונה ולאדק, המשורר והמימואריסטן דניאל טשארני ואחותם המשוררת פריידל); בית אימבר (המשורר נפתלי הרץ בעל “התקוה”, אחיו הסופר והמתרגם שמריהו ובנו המשורר יעקב שמואל), בית ברגנר (המימואריסטית הינדה לבית רוזנבלאט ובניה – המשורר מלך ראוויטש, המספר הרץ ברגנר והצייר משה ברגנר, ונכדה הצייר יוסל ברגנר); בית שטרן (האחים המשוררים שלום וישראל שטרן, המספר יעקב זיפר וחוקר־החינוך יחיאל שטרן), בית זינגר – האחים י. י. זינגר ויצחק באשוויס, ובנו העורך והמתרגם ישראל זמיר, ואחותם אסתר קרייטמן ובנה העורך והעתונאי מוריס קאר) וכדומה העמיד גלריה של יוצרים, עושים ומעַשים, ועד מה העמדתיה כמערכת־יוחסין חדשה, כמקבילה למערכת־יוחסין ישנה, שלשלת רבנים ובדורות האחרונים שלשלת רביים, שזו גם זו תרמה מכשרונותיה לספרות החילונית היפה, כשם שהתעניינתי ועיניינתי בחזיון ההפוך – האישים, סופרים ואמנים, שהם כאנשי צמח, ומי לנו גדולים למופת ­– כביאליק וטשרניחובסקי, והתלכדותם של אלה ואלה היא־היא ספרותנו המודרנית וחידושה.

ד

לא ייפלא, איפוא, שהייתי נזכר וחוזר ונזכר לשון השלט שעל פתח חדרו של הנער, ושואל לנתיבו, וכאשר הוגד לי, כי הוא בחניכי קבוצת חולדה, תהיתי שתים תהיות, אחת – מה לצאצאם של המוחזקים בעיני עצמם תופסי מרובה אצל שהוחזקו להם תופסי מועט, ואם כי הביאור הפשוט היה במרידת הנער, הרי נמצא לי סיוע מצד בית אמו, שאביה, בעל בעמיו, שלח את בנותיו לגימנסיה “תרבות” ובעלותו לארצנו ברר לו אומנות של פועל־נמל בחיפה ונאמן לה כל ימיו, ונכדו אף צייר, ברוב אהדה, את דיוקנו, אחרת – ענין הקבוצה ובצבוצי כשרונות סופרים בה ולא מקרב ילידיה ילידי־בית אלא מקרב חניכיה ילידי בתים בערי ארצנו או מושבותיה, איני יודע אם נמצא בין הסוציולוגים שעסק בחזיון הזה האומר דרשני, כדי להסבירנו על מה ולמה טובי הכשרונות, שקמו לה לספרות הצעירים הם אלה וכאלה, ובטקס חלוקת הדיפלומה על חקר הסיפור הקצר, שעניינוֹ חקר הקבוצה והקיבוץ, מעשה לאה הדומי, חברת רמת־יוחנן, אמרתי את פליאתי על ההתעלמות מתופעה סוציולוגית־פסיכולוגית ברורה כל־כך. על פי דרכי הריני מסביר לי את הדבר במה שהללו גדלו בשני תחומים, בתחום בית־הוריהם בעיר או במושבה, ובתחום המשכם בקיבוץ או בקבוצה, והכפילות הזאת היא סודם גם יסודם. והרי אי־אפשר שיהא זה מקרה, כי כאלה היו החל במשה שמיר והאחים מגד והאחים מוסינזון והאחים שחם וחיים גורי וכלה בעמוס עוז ודליה רביקוביץ. ודאי, אחד־אחד וטעם מעברוֹ, בקדמת נעוריו לקיבוץ ולקבוצה, אך התוצאה הכוללת היא כעובדה קיימת ועומדת, וחיזוק עצום לכך ניתן בגידולי עליית־הנוער, שהעמידה סופרים נחשבים גם היא, ושהמעבר מתחום לתחום הוא על עברי פי פחת.

ה

נחזור לחבורת־הכשרונות הראשונה כדי להעיר, כי עמוס עוז הוא, כמדומה מבחינה זו חזיון מיוחד – ולא בלבד משום האיחור, המסתבר מתוך גילו, אלא אף משום טעם, שכבר הרמזתיו ועתה אפרשו – ההתנגשות בין שני העולמות, שפירנסה את חבריו־לעט שקדמוהו, גם בתודעתם גם ביצירתם, נוספה לה התנגשות אחרת ­ הלא היא ההתנגשות, שחסרוה קודמיו, שגם בית־הוריהם גם בית־קיבוצם היו כשרויים תחת אותה חופה של אמונות ודעות, מה שאין כן בין בית־הוריו לבית־קבוצתו, הגיעו בנפשכם, מה היה המרחק שבין בית קלוזנר, הסמוך על המקסימליזם הפוליטי של מפלגת־הרביזיה והשקפותיה לבין בית גורדוניה, שבא כחידושו והתחדשותו של “הפועל הצעיר”, והסמוך על מה שיריביו – גם, ופעמים אף בעיקר, בתוך מחנה העבודה – כינו השכל הקטן, והוא כינוי שאף הם עצמם לא בסרו בו. ודאי מי שיעמיק בביוגרפיה, הנידונית לנו, ימצא, כי שרטוטי־חוץ אלה לא היו מעמיקים כל־כך, אילולא עמדו להם חריצי־פנים קשים ועזים, אך אנו מקיימים, לעת־עתה, ענין העולה מצירופם של שני שברי־כתובים: הנגלות נגלות לנו והנסתרות נקנו. ולשון נַקנו שהיא בכתוב פנייה לגבוה, היא פה פנייה אליו, אל הסופר, שהנסתרות האלו הם קרקעית־יצירתו ופיענוחם הוא נקיונם, או כפי שהוא קרוי במונח הלעז: קאתארסיס, שעניינוֹ ניקוי וטיהור, או נאמר, כדרך שחוקה של לשוננו: זיכוך שהוא זיכוי, שכן זוך וזַכּוּת וזכות וזכיה מתוך שהם עולים מקנה אחד סופם נבלעים בקנה אחד.

ולענין הקו שבין הראשונות – משאלות הילדות, כפי שבאה על ביטויה באותו שלט שעל הדלת, לבין האחרונות – ימי בגרותו וחיבור ספריו ופרסומם, הריהו לי עתה קו־חיבור ישר, אך באמצע היה חלל של אפס־מידע, שנפסק עם זימון־שבאקראי – מעשה בימי המריבה, הקרויה מריבת הפרשה, שהייתי מצד־מה מעורב בה, והייתי עוקב את רוב הפרסומים מזה ומזה, והנה באה לפני ב“דבר” רשימה, החתומה בשם עלום מדעתי – עמוס עוז, והפעימתני בשנינות ביטויה וברעננות לשונה, וכמשפטי, לאור הפתעה זאת וכזאת, אחזני קורטוב של עצבנות על שהאיש ומיהותוֹ עלומים ממני, ואפי המנוסה הלחיש לי, כי אין זה פסידונים של סופר ידוע, אלא של איש חדש, גם בימינו עתה, שהאיש הראה, בינתים, כי כוחו גדול כמה וכמה מונים, מכפי שניתן לשער, לפי הרשימה הפובליציסטית ההיא, אין רשמה נעקר מזכרוני, כשם שאין השמחה של אותו בוקר, שהיה בו כעין שמחת שהחיינו על יפי הלשון, נמחה. עד מהרה נקשר לי קו־החיבור – נודעה לי זהותו, שלא הייתי מנַחשה לפי חתימתו, ואמרתי דרך ליצה, כי לא שייר משמו מעיקרו, קלוזנר, אלא הברתו הדומינַנטית, שאילו נמשך לקרי של דודו־זקנו, שראה את הוא''ו שרוקה, היה אולי לשון־ההברה" לוּז, אך לפי שנמשך לקרי המקובל, הרואה את הוא''ו חלומה, הרי לשון ההברה: עוז, עם־זאת עשיתיו בלבי יורשה של שלשלת־יוחסין שלו, על לוזה ועוזה, שככל ירושה של אמת מתנגשים בנפש יורשה גם המשך, גם חידוש, ואין חידוש בלא מרידה, והיא פרשה, שהרביתי להגות בה – פרשת המורדים על אבותיהם ואבות־אבותיהם, והם־הם יורשיהם, ואסתפק בדוגמאות נעלות מעולמה של חסידות, כגון שני בני־עירי, ר' משה לייב, שמרד על דרך משפחתו לבית אֶטינגר והלך אצל ר' שמואל שמלקי איש הורוויץ וחזר רבה של סאסוב; וכן ר' שלום, שמרד על דרך משפחתו לבית רוקח, והלך אצל החוזה מלובלין וחזר רבה של בלזא, ואוסיף לזימון את ר' שמחה בונם, שמרד על דרך אביו הדרשן ר' צבי מווידיסלאב והלך אצל היהודי הקדוש, ונעשה רבה של פשיסחא.

אבל מרידה־מרידה וגבולה – וכאן ראוי להזכיר המסופר על ר' שמעון מירוסלב, שמרד על אביו והוא אסר עליו לומר קדיש אחריו, אם ישלב ענין ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ועם פטירתו של אביו לא ידע מה יעשה, אמר לו ר' חיים צאנזר: אביך כבר בעולם־האמת ושם שמע, כי צריך לומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה; השיב: אבל מה אעשה ולשון הדיברה הוא: כבד את אביך, ורצונו של אבי כבודו. עמד והכחיד את ארבע התיבות ההן מקַדישו.

ו

ומן המשל אל הנמשל, הוא שאלת גבולו של עמוס עוז בדיברה ההיא, והתשובה לה, שדימיתי להעלות מכתביו, הוא ביסוד הגדול של יסודות האמונה אשר להוריו, והיא אהבת שגבהּ ורומהּ של הלשון העברית. אביו, יהודה אריה קלוזנר, נער משכיל ומושכל, היה מגידולי הגימנסיה העברית בוילנה, אמו פאניה לבית מוסמאן, נערה יפה ועדינת־נפש, היתה מגידולי הגימנסיה העברית ברובנה, ואלה גידולי חממה, שהצלחתה המופלאה היתה בעצם האמונה באפשרות מלוא־החיים של מטעי־קדם בירכּתי־צפון, והיא, האמונה, ובת־לוָייתה, המסירות התמה, עמדו לה לאותה אפשרות שנהיתה ממשות, ועדיין לא למדנו להוקיר את החזיון הזה כערכו, ואשר סודו, ככל הנכון, בדבקוּת בלשון, המקיימת בחינת אשא עיני אל ההרים, אל הררי־עצמה, למן מִפלאות המקרא עד עתה, לא קשה להעלות טעמים ונימוקים שונים, על שום מה חלה בימינו התרפות במתח של משא־עינים זה, ואפילו קל להבין, על שום מה קמו לעצם ההתרפות ומתרפיה, לא בלבד סניגורים אלא אף פאניגיריקנים, אך הלשון, אף אם טובה לה נשימת בינתיִם כזאת, הרי מעמד־בינתיִם אינו יוצא מגדר עצמו, ואשרי לשוננו, שכמה וכמה מאמני־הפרוזה הצעירים שלנו נאמנים לשיאיה, ועמוס עוז בכללם, ולגבי לא מעטים מבני־גילו, אף בראשם, לשון שאין שולט בה אלא מה שקיים בה היום בלבד, לא זו בלבד שאין לה אלא אתמול, אלא אף לא מחר, ובענין זה ניתן להטריח דרושם: אשא עיני אל ההרים – אשא עיני אל ההורים.

ז

ארכו דברינו על הפרוזדור, אך השהייה בו כורח, שבלעדיה אין התקנת עצמנו לטרקלין, וביותר שאין אנו מתכוונים, לפי שעה, אלא ככוונתו של מי שכינסנו עתה, ידידנו שמאי גולן ­ – דהיינו דבר־הערכה מפי שולמית הראבן ומפי, לא על הטרקלין כולו, אלא על פינה, שהיא, לעת־עתה, אחרונה בטרקלין, הלא הוא הספר: “הר העצה הרעה”, שהוא עד כה אחרון ספריו. ובמידה שדברינו הקודמים יש בהם כדי מבוא לשאר ספריו, אנו מניחים אותם כן לדברים שנגלגל בהם לעת־מצוא ושיהא בהם כדי יציאת־חובה לכל אגפי הטרקלין כולו.

ובכן, לענין הספר הנזכר ודאי כמוכם כמוני קראתם את ראשוני מאמרי ההערכה עליו ושמעתם, כי הדעות מתנודדות לכאן ולכאן, אך אם לא אטעה, הניחו הדיינים בקעה להתגדר בה, וברשותכם אף אקפוץ לתוכה. כי הנה, למשל, קראנו, כי הספר שלפנינו ענינוֹ ירושלים בעיני הילד, ומי שכתב כך, דיקדק ולא דיקדק. דיקדק – כל שלושת הסיפורים מתרחשים בירושלים, ובכל שלשתם נמצא ילד ונהגית בהם, אם בלשון מדבר בעדו אם בלשון נסתר, ראייתו של ילד; לא דיקדק – שהרי ראִייתם של שאר הנפשות נהגית, והיא מעֵבר לראייתו וליכולת ראייתו של ילד, והדבר בולט לא בלבד ברישא של הספר, והוא העז שבשלושת הסיפורים, מלאכת־מחשבת, אלא אף בסיפא של הספר, והוא הרפה שבשלשתם, אם כי הנועז שבהם, מחשבת־מלאכה, שכן רוחב האפשרות, הניתן לבעל סיפור, שבו העלילה הניתנת מתן־ראשית ובקול גדוש ורחב, אינו דומה כמיצר האפשרות, הניתן לבעל איגרת, שבה העלילה ניתנת מתן־מִשנה ובהד קלוש וצר. ודאי המספר עצמו ערם קושי לעצמו בנסיונו זה, והיא עדות לחפצו בשינוי זויות־הראיה, כפי שהוא מתחייב גם משינויו של האני המספר גם משינויו של הז’אנר. נמצאת ההכרעה על מרכזיותו של הילד הכרעה יחסית למדי, וניתן להקשות, האם אין אותה מרכזיות הולמת נפשות אחרות, וביחוד את שלושת הזוגות – הבעל ורעייתו שבשני הסיפורים הראשונים, והארוס וארוסתו שבסיפור האחרון, כשהקצוות נפגשים – כשם שהרעיה קשה עליה המציאות הקרובה סביבה והיא שוגה באור הנערב של ספק ממש ספק חלום במחוז־הולדתה הרחוק, וסופה נקלעת ל“הר העצה הרעה”, ומחול העיועים של אישי השררה המַנדטורית ותזנות אבירם, נדמו לה כהתנערות כנפי הרומנטיקה של ימי־בתוליה במחוז הרחוק ההוא, והיא נגרפת לאותה השליה־עד־ארגיעה, המחריבה אותה ואת ביתה על בעלה ובנה; כך גם הארוסה, שמבוזה עליה המציאות הקרובה סביבה, ומששקלה קוטן הנאתה פה וגודל הנאתה שם, סופה נסה לכרכי־הים, ומניחה את שעשוי היה להיות ביתה, ומפקירה את ארוסה לחָליוֹ, הממהר לקרב קצוֹ. ואילו הסיפור־שבאמצע, שהצד השוה לבין שלפניו ושלאחריו, הוא במתיחות־הימים, ימי המלחמה וההכרעה של הישוב, כפי שהם נשקפים לשכונה ירושלמית, נוכח מִדרך־נפשה של האם, שידה נאמנה אך לבה בל עמה, ניכר, כי גם יציבות זו היא יחסית, ואולי אף בדויה, ומה שאירע בשני סיפורי־הקצה, סופו אירע בסיפור שבאמצע.

ודאי, בהגיע שעתנו להאיר את הספר שלפנינו לאור קודמיו, וממילא להאיר גם אותם לאורו, – וביחוד הדברים אמורים ברומנים “מקום אחר”, “מיכאל שלי”, “לגעת במים, לגעת ברוח” – נתחקה כממילא על קו־התפתחות, שיותר משיש בו מוקדם ומאוחר בהתרחשות יש בו מוקדם ומאוחר בראייתה, והוא קו־המתיחות שבין היא להיא, כניגודי יסודות בנפש, באופי, בראיה, – הוא כאב־טיפוס של שיעבוד לחובת הממשות משמו של היום, היא כאם־טיפוס של חירות לזכות ההזיה משמו של אתמול, וההתנגשות הטרגית, שסופה חיתוך ושיסוע, באה מתוך שהיסודות הסותרים יונקים, יסוד־יסוד, גם מזמן אחר (עתה־אז) גם ממקום אחר (פה־שם), ויד תהפוכת הקורות של הדור והעם באמצע גם היא.

ח

אבל נחזור לעניננו עתה – בדיקת המרכזיות שבספר שלפנינו, כי גם לאחר שהעלינו, ליד קביעת המרכזיות של הילד, את קביעת המרכזיות של הזוג, צפויה לנו אפשרות של קביעה נוספת – לא עיני הילד, ולא עיני האיש ואשתו, ולא עיני הארוס וארוסתו, אלא עיני השכונה. וכוונתנו קודם־כל לעיניה ממש – עם כל השוני של הטיפוסים, שלא מעטים בהם קומיים, אפילו קוריוזיים, הם מתלכדים כדי חטיבה בעלת חזות אחת, כשענין חזות נתפס פשוטו כמשמעו: אין היא, השונה, רואה, כשם שאין נפשותיה רואות, אלא את עצמה, את תל־ארזה וסביבתה־הסמוכה, כביכול עולם שלם היא לעצמה. אמנם, גבב שכונות רוחש בקצותיה הקרובים הרבה והרחוקים מעט, אם שכונת גאולה ואחוה ויגיע כפים וזכרון משה מזה, אם שכונת הבוכרים ושערי פינה ומאה שערים מזה, אך הם כאילו אינם קיימים, ולכל המרובה איזה רב, זר ומוזר, נגלה כהרף־עין, כדי להיעלם כהרף־עין, ולא עוד, אלא משא־העינים מפליג כפוסח על כל הקרוב ונגלה ברחוק עיני האשה הפוסחות מעל כל מה שבין השכונה ל“הר העצה הרעה” ונאחזות בו; עיני הילד הפוסחות על כל מה שבין השכונה לבין ההרים, שהוא הוזה להיות בשוכניו; עיני אזרחי־השכונה, רובם מגוחכים, מהם שהמחבר מדידם מספר לספר, וראש להם טיפוס שמקויֶמת בו, בהדרגה עולה, בחינת ויִרהבו הנער בזקן, והצד השוה שלא בלבד כל העיר כולה, אלא כל הישוב כולו על מערכותיו נראה להם מצומצם על שכונתם.

וכשם שהדבר חל על המדפיס, המשמש את המחתרת, ואשתו, המסתירים בביתם את האדון לוי, שניתנו בו רוב הסימנים של אברהם יאיר שטרן, כך הוא חל על העולה המשכיל, בעל ההמצאות, והדברים באסיפת השכונה, המתכנסת בדירתו, יעידו. וזאת לזכור, כי הגבל זה אינו רצונו של המחבר, הבא מחיבתו האוטוביוגרפית, שנוח לה לפסוח ולהפסיח כך, אלא כרחוֹ של הסיפור וכורח נפשותיו, וביחוד כורח הנפש הראשה ב“הר העצה הרעה”, הנוהגים, כאילו בין שכונתם לשאר העיר, יש איזה חלל אטום, ואקוּאוּם, והוא־הוא המגביר את רישום מרכזיותה של השכונה כנפש רָאשית ופועלת של הסיפור, ואפילו כגיבורתו. המפקפק בהנחתנו, כי לפנינו כאן יכולת של צמצום, וסובר, כי לפנינו כאן אפס־יכולת של שבירתו, ראוי שיזכור, כי לעומקו של דבר, היא שאלה שנשאלה ונשאלת לגבי סיפורי־ירושלים אחרים, והתשובה מחייבת בדיקה, שתחול לא בלבד על עמוס עוז, אלא גם על מסַפרי־ירושלים האחרים, ומי שיענה לשאלות דומות, החל בסיפורי ראובני ובורלא וקבק, דרך סיפורי עגנון והזז, וכלה, להבדיל בין החיים והחיים, בסיפורי יהושע בר־יוסף ודוד שחר וא. ב. יהושע, הוא יעננו.

ט

אמרתי, כי הספר “הר העצה הטובה” ובו הסיפור הנקרא כן, וכמותו הסיפור “עד מות” סיפורי־מופת הם לו, והם אף מפסגת האמנות של הנוביליסטיקה הצעירה שלנו – הוא לעת־עתה, כמעט ספרו האחרון, ואוסיף, כי מועד דיוננו בו כמעט מועדו אחרון, שכן בינתים יצא בכור ספריו “בארצות התן”, במהדורה חדתא, שגילתה את שייכותו הברורה בחלוקה הטיפולוגית של יחס המחבר לחיבורו, שלאחר פרסומו אינו נראה לו שלם ומושלם, אלא פרוז להשלמה ושלמוּת. וכבר יחדתי את הדיבור על החלוקה הזאת – מכאן, למשל ג. שופמן או יעקב שטיינברג, שמתן ראשון של כתביהם הוא להם מתן אחרון, כדי כך, שבבוא שופמן להוציא סיפוריו במהדורה חדשה, והוצרך לתקן מונחים או להחליפם, הטריח לכך את מנחם פוזננסקי; ומכאן מנדלי וברקוביץ ועגנון והזז ששינו סיפוריהם שינוי אחר שינוי, הכל לפי דרך ראייתם הבגורה יותר ומדרגת יכלתם הבשלה יותר. אכן, יש המשיגים, ואף מקטרגים על כך שטוענים איפכא מסתברא, אבל בין טענתם כללית, בין טענתם מיוחדת, הם חסרים אמצעי בדיקה חשוב; ומה הוא, אין הם יכולים לקרוא מהדורה בהתראה תחילה, שהרי כבר קראו מהדורה קמאה, והורגלו בה ולה, ושעל כן דין לשאול לדעתו של קורא חדש, צעיר יותר, שיש בידו אפשרות כזאת. כשלעצמי, אין אני מכלל המשיגים, לא כל־שכן המקטרגים, ולא, חס ושלום, משום סניגוריה של ביתי הדל, שהרי דרכי שלא לשנות, בדברי־המסה שלי, ממטבע כתיבתי ראשונה; אך אודה, כי היתה בי יד־ההרגל, – בתורת מורה היה חביב עלי נוסח ראשון של משורר ומסַפר מנוסחו האחרון, אך מה אעשה ואיני יכול שלא להודות, כי טענת הרגל ורגילוּת אין כוחה מאושש ביותר.

ולענין “בארצות התן” כבר העירה הביקורת, כי עיקר השינויים אינו בענין אלא בלשון, הרכבה ונעימתה, שדרגתה הוא בקו התיקון וההשבחה. אבל אם מותר להיעזר במימרת חכמינו על דרך היפוך הכוונה, אומר: משניתנה רשות למתקן, אינו מבחין בין לשון לתוכן, ועמדתי על כך בראשונה משום מעשה שהיה כך היה: ש''י עגנון סיפורו “הנידח” ניתרגם גרמנית בידי מקס שטראוס, אך כיון שנעשה לפי המהדורה הראשונה, והמחבר ביקש להוציאה על־פי המהדורה האחרונה, ביקשני ליטול עלי את השינויים הנצרכים, ועיקרם שמיטת הדיבורים הליריים והכמו־ליריים וצמצומם, והנה בעשותי בזה למדתי לקח ראוי בענין שינויי טקסט; וביחוד איך שינויי־לשון עולים שינויי תוכן, והרי השינויים ב“הנידח” היו לו למסַפר בחזקת התחלה, ואנו יודעים יפה־יפה, להיכן הוליכתו השיטה הזאת, וממילא אנו כמשערים, להיכן אותה שיטה או כמותה עשויה להוליך את עמוס עוז, ואין לנו אלא לברכו לדרכו.

י

ודומה, כי לא נצא ידי חובה, אם לא נחזור קמעה לענין הסברה, כי עמוס עוז כשרונו ויכולתו ירֵשה הם לו על פי שרשו וגידולו, ואם כן, ראוי שנוסיף ונאמר, כי ירשה זו נסתעפה בידו כדרך שנסתעפה בידיהם של קודמיו, – עיקרו, אמנם, מספר, אך הוא גם פובליציסט, ואם כי הוא מגדיר את הפובליציסטיקה שלו כפריצה נדירה וחטופה ממאורתו, אין יודע מה ילד יום, שידובר בו רב יותר משמדובר עתה, ותתגלע מחלוקת של ממש, ביחוד מצד החלוקים עליו הרבה, ואם, למשל, ידעתי בי, כי בכמה פרשיות רחוקות וקרובות, הוא ושכמותי כמשני צידי המִתרס, אין לי סיבה להניח, כי אני בן יחיד לכך. ואם כן ספק אם יוכל להסתפק בפרצות ספוראדיות של אחד תמהוני, וממילא יצטרך להגביר כוחו ואמצעיו, שכן גם הפובליציסטיקה דורשת, בגבולה, את האיש כולו. והוא גם מורה ומרצה, וכוחו בפה כוח יפה, ומה שהוא היום מעין קתדרה יהא מחר קתדרה ממש, ומידת החוקר שבו תתגדל גם היא.

או נאמר במסוכם: הכל מוכן לסעודה, סעודתו של איש אשכולות; ואם התגבורת הזאת תתלווה בקצת הפסדים, מהם הפסד סימני־נערות, המתעקשים לקיים את עצמם, כגינוני־חן, מעבר לגיל, אין להושיע – כך דרכו של גידול, שאינו שכנהּ של גדלות מדומה, אך הוא שכנהּ של גדוּלה ממשית.

[ערב ראש השנה תשל"ז]

כרך האישים: III

מאת

דב סדן

---

בין מזמור למצעד – על יעקב נתנאלי

מאת

דב סדן

א

דומה, הקוראים המצויים בקהל־העברים, כשאתה מעלה לפניהם שמו וזכרו של יעקב נתנאלי, הרי אם לא היו במקרה־לא־מקרה בתחום־הזימונים של עשייתו, בין כמורה, בין כעסקן, הם מצמצמים עיניהם כדרך המבקשים ללקט נפוצות־זכרונם, וכשמתלקטים להם קצת שיריו וקצת מאמריו, שהיו לפניהם זעיר־שם זעיר־שם, אתה למד מהעוָייתם, שאין הם יכולים ליטול רשות לעצמם לומר, ששמו וזכרו מעלים לפניהם דמות גדורה ומסוימת. שעל־כן, ככל שאתה מזדמן עם מישהו מבין אלפי תלמידיו בבתי־האולפנא ששימש בהם בהוראה, החל בגימנסיות בקילצה ובקובל, דרך הסמינרים בוארשה ובלבוב, וכלה בגימנסיה שבהנהלתו בתל־אביב, כל־שכן כשאתה מזדמן עם מישהו מן מאות מכיריו, חבריו־לדעה במפלגתו, ביחוד מפלגת המדינה היהודית, שהיה ממנהיגיה, ואפילו מנהיגה בפולין, ואתה קולט מתוך דבריו רישומה של אישיות עשירת־פנים ומשופעת־עשיה, אי אתה יכול שלא להיעצב, כי בת־קולו לא פשטה ברשות־רבים גדולה, כראוי לה. אמנם, לא במעט הקולר תלוי בו עצמו – אך על סִפה של שנת השבעים לחייו נתעורר, אמור: הניח שמוקיריו וחובביו יעוררו אותו, לעשות לביתו, הוא כינוס פזוריו, בתחום כתיבתו המשולש: בשירה, במחקר, בהגות ובעמדו בסידור שיריו, נלקח ואיננו. אין צריך לומר, עד מה מוקיריו וחובביו מצֵרים, כי לא הקדימו לעוררו והניחו לו להימשך לתכונתו שידעה להיאמן לדאגות הרבה, אך הדאגה לעצמו, לא נכללה בהן.

ב

ובבוא עתה ראשית אסופת שיריו ברשות־הרבים (“מזמור ומצעד”, תל אביב, 1963), אטול רשות לעצמי לספר בו את שידעתי בו משחר־ילדותי עד זיקנתו, ואפשר שיהא בכך כדי להוסיף מה להכרת אָופיו ויצירתו. לשוני רהויה, משום שהידיעה הזו אינה רצופה – הוא היה כנגלה ומתעלם וחוזר ונגלה ומתעלם, ולא עוד, אלא תחילה אף לא ידעתי כי הנגלה ומתעלם הוא אותו איש עצמו. כשראיתי ראשונה את שיריו על עמודי “התקופה”, שבלטו קודם־כל בחידושם, שמשקלם לפי טעמי הלשון למלעיליה ולמלריעה וטעמם כדרך הטבע, ולא היה בזה דומה לו בכל משוררי הגולה, וכמעט אף לא בארצנו, לא ידעתי לא באותה שעה ואף כמה וכמה זמן לאחריה, בין חתם שם־משפחתו על שם אביו שנעשה לו קבע, נתנאלי בין צירף לו שם־משפחתו מעיקרו, רותמן, כי הוא־הוא שהיה מכלל העֵרים והרגישים שבין צעירי־עירנו, תלמידי הגימנסיה שבה, היה לנו, הקטנים ממנו וחבריו, כמשאת נפש: ציונים שלמים, עברים שלמים. נער, ממש ילד, הייתי, כשהורשיתי לראות במושב ספיריטיסטים, והוא בראשם, שישבו צפופים לשולחן שאין בו מסמרות של ברזל, ושאלו לו שאלותיהם והשולחן נענה להם בניקושי־כרעיו, אך יותר משתהיתי למראה עיני (והוא עצמו הפריך את התהייה, שגילה שאין השולחן יודע להשיב אלא לשאלה, שתשובתה היתה אי־פעם, ויהא במעומעם ובמרופרף, ידועה לאחד המסיבים) תהיתי למשמע אזני – מדי פעם בפעם פניה לאיזה משכניו לסיאנס ודיבורו לשון־עברים ושטפו בדרך הטבע. רק לימים, כשנתקבל כתב־העת “הסולל” שבעריכתו ונודעה לי הזהות ונצטרפו נקודות־הזימון הבודדות כדי שלשלת־זכרונות אחת: חציוֹ איש פוֹניה – יליד דובנא היה – וחציו איש קירה – יושב ברודי היה, ובה יצאו שנות־לימודו בקודש ובחול, שגדלה בבית זקנתו, מרת הינדה ירחובר, שם־דבר של פקחות, והוא ממתפללי בית־מדרש של שיירי המתנגדים, בית־המדרש הנקרא על שם ר' זליג צלאל, לומד בגימנסיה הגרמנית שבעיר, הקרויה על שם יורש־העצר רודולף, שהלימוד בה ביחוד בקלאסיקה, היה מצוין ברמה ראויה, ונופה של התעניינותו נוטה גם לצד מדעי־הטבע, ביחוד תורת־הצמחים, אך עיקרו בצמד־התנועות, שחילחל את טובי הדור – התנועה הציונית וביחוד התנועה העברית, ולבו נמשך לספרותה המתנערת, וביחוד שירתה, והוא חולם חלומה ואף מנסה בפתרונו. דיה הצצה בתאריכים המסומנים מתחת לשיריו המונחים עתה לפנינו, כדי לראות, כי רבים מהם הורתם ולידתם בעיר־גידולו, שנתים לפני מלחמת־ העולם הראשונה ושנתים בתוכה. תאריכים אלו החשובים לעצמם, חשובים גם מבחינה מיוחדת – כידוע, עירו ברודי כתב־יוחסין לה בתולדות ספרותנו, בדורות אחרונים, מהיותה מרכז ומוקד לה בתקופת־ההשכלה ושלהיה, וכל שגדל בה עשוי היה לינוק משיירי אוירתה, אולם יותר משהיתה זו אוירה של חיוּת, היתה זו אוירה של זֵכר. בבית־החיים היו טמונות עצמות המשכילים הגדולים והקטנים, למן יעקב שמואל ביק עד יצחק אֶרטר והשיל שור, למין ברוך ויעקב ורבר עד ירמיהו מוזן, אך בחיי־הבתים היה עוד סופר גרמני והיה כבר סופר יודי, אך סופר עברי, שימשיך שלשלת־הזהב, שוב לא היה. והנה בא הצעיר הזה, שחייו עברו בצילן של שתי מלכויות, בית הורתו בווֹלין ובית גידולו בגליציה, והוא שנטל לה לאותה שלשלת, הסיר מעליה אבקה, ונתן בה, במחרוזת שיריו, טעם של חידוש, והעיקר: הוא חיבר את קצה השלשלת לאחותה החיה והרוננת: שירת הדור.

ג

ודומה, כי חייו בצלן של שתי מלכויות הם שהכריעו הרבה על תכונתו ודרכו, כשם שהכריעו על רישומו והשפעתו – מתוך שחי בשני קיבוצי ישראל הרי יותר משחש במפריד שביניהם חש את המאחד אותם, והרי כוחה של תנועת־התאומים שנאמן לה הוא בתגבורת אחדותה של האומה. על יתרונו זה נוסף חברו – תלמודו בגימנסיה שבעיר פתח לפניו, מלבד הספרות הקלאסית, שרישומה ניכר גם בשירתו, גם את הספרות האירופית, ביחוד הגרמנית והפולנית, ואילו ידיעת הלשון הרוסית פתחה לפניו ספרותה ושירתה, וכלל־קנינו בספרויות אלו נעשה לו בחזקת קנה־מידה לספרות העברית, שראה אותה במעגל הגדול הזה, נתבעת ונענית, ומבחינה זו ודאי שהיה שונה מבני־סביבו, שהתפרנסו על מסורת המשכילים. המהפך הגדול, שנפל בשירת העברים, טבוע בחותמת מגעו החי עם הספרות העברית ומתוכו מסתבר השילוב האורגני של ראשית־שירתו בשירת דורו של ביאליק והדור שלאחריו.

ד

שם אסופת השירה שלפנינו בא להראות אותה מתנודדה בין מזמור ומצעד, אבל דומה כי הוא עשוי גם להראות את חייו נפרטים בין מזמור, שהיה משאלת־נפשו, וביו מצעד, שהיה תביעת־מוסרו. ולא עוד, אלא דומה כי בחייו גברה תביעתו על משאלתו ואף היא נסיבה כי אך על סִפה של זיקנתו, בעודו מקיים תביעת־מוסרו, שעשאתהו מורה, פדגוג, עסקן, בא לעשות למשאלת־נפשו, לאמר, בעודו צועד מצעדו, אמר לדאוג למזמורו, והנה החל לעשות כה וכה, וקידמו המוות.

ועד היכן הגיעה תביעתו ניתן לי להכיר בזימון של עולי עיר־גידולו, ברודי, שאמר בה דברי־תוכחה: כדרך הטבע הוא, שזכרוננו מנַשא אותנו לגופה של ילדותנו, אבל חוששני מכמיהה זו, שמא יש בה משום חמיקה מחומרת המציאות וקשייה, הלא הוא בניין מולדתנו, שאפילו אם נחסוך ממנו, על שום הכמיהה הזאת, אחת מששים של רוחנו ויגיעו, אנו חובלים בחובתנו. לימים, אמנם, חזר בו מדעתו והבין כי שילובו של השלשום לתוך האתמול מחזק את היום ואת המחר, ואדרבה היה חוזר על הדרוש: מאתמול תפתה ערוך – מאי אתמול, זה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשומם, וקבל על בנינו שאינם יודעים אלא תמולם שלהם ואינם יודעים שלשומם, הוא תמולם של הוריהם, ויפים היו זימונינו וחמים היו זכרונותיו, ולא בכדי היה יושב בראש אסיפות בני עיר־גידולו, עולי ברודי, ולא בכדי היתה אחריתו־עשייתו עריכת ספר־זכרון לעיר־מולדתו, דובנא, וכאן שר שירת יפיה של קהילת ישראל, והוא שר אותו כמי שמצעדו מסַגלו למזמורו, כשם שמזמורו סיגלוֹ למצעדו, בחינת שמיא וארעא נשקי הדדי. הרי הדי מזמורו ומצעדו הומים באזנינו ושפתיו דובבות בקבר.

[שבט תשכ''ג]

---

בין מקור לתרגום – על שלמה שפאן

מאת

דב סדן

בין מקור לתרגום – על שלמה שפאן

מאת

דב סדן

---

מאמר א: עם כתביו

מאת

דב סדן

א

מבחר כתביו של שלמה שפאן בשירה ובסיפור, בביקורת ובמחקר, על שני כרכיו שיצאו לאור, מדבר בעדו, שכן יש בו כדי להעמיד לפנינו דיוקנו בכמה מעיקרי גילוייו, אך דומה, כי כתוספת־ביאור לו מתבקש שרטוט דרך־חייו ועשייתו, כפי שהוא עולה מקטעי־דבריו בעל־פה, משרידי־רשימותיו בכתב, מפירורי זכרונותיהם של שהיו מקורבים לו בתחנות חייו השונות. דרך־חיים זו צד שוה לה לדרכם של בני גילו וסוגו וסביביהם, אך גם צד שונה לה ממנה. הצד השוה דיוֹ בהגדרה כוללת: אחד מצעירי־ישראל, יליד תחום־המושב בימי הצאר וגידולו בימי הפיכה ואנדרלמוסיה, פרעות ויסורים; נלבט בין מסורת וחידוש, בין המשך ותמורה, ורואה בעין־בשר בשקיעת חיי־העם בעיירת־הגולה המתמוטטת ובעין־רוח את התנערותם במכוֹרתו מקדם, מקדים לטעום ולהטעים טעמה של ההתנערות הזאת בתחיית הלשון; והוא נישא על גלי־טלטול, שעקירת־קבע והנחת־ארעי משמשות בה בערבוב, עד שהוא בא לארצנו, כאל חופו הנכסף, ומתערה בה, נושא בנינה ונשוּאה כאחד. הצד השונה טעון הארה מפורטת: כבר שלושת היסודות הראשונים – עיירת־מולדתו, בית אבותיו, בית לימודו – שינויָם ניכר מתוכם. עיירת־מולדתו – יארמוֹלינצי, הקרויה בפי היהודים יארמוליניץ, הנטועה ועומדת בפודוליה שרויה בתוך יערות עבותים (ואמנם נקראה דרך צחות: יער מלא־עצים), לכאורה כמותה כשכנותיה כך, אמנם, כמעט כל השנה, אולם במשך חודש אחד בה היא חורגת מהוָייתה: הלא הוא חודש היריד הגדול, המכנס בה רוב באים מקרוב ומרחוק, בני עמים שונים; וימי החודש הם לא בלבד ימי סחר־ומכר אלא גם ימי צהלה ושעשועים, שהאורחים צריכים בידור, ובאים תיאטראות וקרקסאות ולהטוטרים וטורחים לספק את צרכם בהנאה; וילדי העיירה עולם רב־פנים ומנומר נפתח לפניהם. בית־אבותיו, – פה נולד (תרנ''ח) כבן בכור לאביו ר' אליעזר בר' חיים יצחק יליד ניקולייב ולאימו מרת חיה בת ר' יעקב רייפניצר ילידת העיירה, והם מכלכלים את ביתם על דרך המסורת שאינה מפליגה כדי אדיקות יתירה, שכן האב תורה והשכלה שקולות לו ועד התעניינות בספרות העברית החדשה הגיע, והאם, מצוינת בהבנה סובלנית ביותר. חינוכו של בנם־בכורם חותם האֵם העֵרה ניכר בו יותר משניכר חותם האב המאופק וכעין אידיאל לילד ולנער היתה דמותו של סבו ר' יעקב שוחט, שמידת אדיקותו כמידת סבלנותו וכל עצמו כחולם חלום־תמיד, ונכדו, שהיה מעריצו הרבה, ירש תכונתו זו, שהחביאה בפני סביביו, אך הסגירה בדברים שבינו לבין עצמו, בדפי רשימותיו, ולימים אף מילטה בסיפוריו שנתפרסמו ברבים. עד־מה היה כרוך אחרי סבו אנו למדים מדבריו שכתב לו, לאחר שנודע לו מות אביו: " כתוב לי, סבא, אל מי אכתוב עכשיו מכתבים בלשון־הקודש אם לא אליך“. בית־לימודו – לא למד ראשית קריאה מפי מלמד־דרדקי, אלא מפי צעיר, שהיה קודם ריש־דוכנא ומרד על בעליו המלמד ופתח לו חדר משלו, שחידוש שיטת־לימודו העלה מחלוקת בעיירה, שכן לימד את התינוקות לפי “בית הספר” של מ.ב. שניידר. ואף החדר, שהנער למד בו אחר־כך מיוחד היה, – רבו, ר' משה מור, שנקרא, כמובן דרך גוזמה, מנדלסון של העיירה, נקט כעין שיטת־עבודה עצמית ועיקר לימודו תנ''ך, לשון עברית ודקדוקה, אף ספרות עברית ותולדות־ישראל. ימי לימודו אלה היו זכורים לו לטובה, גם אם היה שוקל שכר כנגד הפסד: השכר – לימוד מסודר וכמעט מודרני ובראשית הילדות, שרישומה עז; ההפסד – חסרון לימוד בש”ס ופוסקים, והוא לו חסרון של ממש, שכן, החדר לא באה ישיבה אחריו, אלא בית־ספר עממי רוסי, שמשגמרו למד, על דרך השכלה עצמית, בקורסים־שבכתב ואף נבחן בפנקסנות איטלקית כפולה וכדומה, והוכר כפנקסן הבקי באומנותו (תרע''ג); ומקץ שלוש שנים (תרע''ו) נכנס לאחר בחינה, לכיתה החמישית של בית־ספר־למסחר בקאמיניץ פודולסק וסיימוֹ בהצטיינות ובפרס של מדליית־זהב (תרע"ט). תעודת־הגמר, שהקנתה לו תואר של קנדידט־הקומרציה, מראה מערכת־לימודים מרובה ובכללה לימוד ארבע לשונות – רוסית, אוקראינית, גרמנית, צרפתית; אך מקונטרסי־נעוריו נעכר, שעיקר ידיעתו והתעניינותו היתה בעברית וברוסית, שכן הקונטרסים האלה המלאים שירים, שניכרים בהם כיבושי השירה של ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור, עד כדי השלטת הקלאסיקה שלהם, מצויים בהם גם תרגומי שירה, מהם משירת רוסיה מהם משירת אחרים, אלא שתרגומם על־פי תרגום רוסי. וראוי להעיר, כי מי שעתיד להיות מתרגמה של הקלאסיקה לא למד לטינית, שלא היתה בבית־הספר ההוא חובה אלא רשות בלבד.

ב

כניסתו, כתלמיד־למשפטים, לאוניברסיטה האוקראינית בקאמיניץ פודולסק, חלה בימי התמורות וההפיכות, ואין צריך לומר, כי צעיר ער ורַגָש כמותו נמשך לפעילות ציבורית שכבר עשה בה בעיר־מולדתו, ועיקר־פעילותו במערכה הציונית והעברית בקרב הנוער המתלמד ובאגודתו “קדימה”. היה זה המשך פעילותו בקרב תלמידי בית־הספר התיכון, שמשמם השתתף בועידת התלמידים הציונים שנערכה באודיסה, במעמדם של ביאליק ואוסישקין, כשם שימי־הפרעות (ירמולינצה היא במחוז פרוסקורוב) עוררו אותו להיות מכלל המתנדבים שנסעו, מטעם הועד הציוני המרכזי, בסכנת־נפשות, מקהילה לקהילה לעודד את יהודיה ולסייעם, כך ימי העמידה על נפש הציונות עוררו אותו למלחמה נמרצה על אפיו של בית־הספר העברי “תושיה” שבהנהלתו, כשעבר לימים לידי היֶבסקציה. המלחמה הזאת, שנמשכה שנה תמימה, נסתיימה, כמובן, בנצחונו של יריבו, שהשלטונות עמדו מאחוריו, והיא גם נסיבה לבריחתו אל מעֵבר לגבול (תרפ''א). מכלל פעולותיו בקאמיניץ ראוי להזכיר השתתפותו בקובץ לעניני ספרות שנדפס בסטנסיל, “במתנו”, וביחוד שירו שחתם עליו בכינוי ש. ספרדי. פה נרקמה גם ראשית־ידידות שבינו ובין סופרים ופרחי־סופרים, ביחוד אברהם רוזן ואהרן אשמן, והיא ידידות שנתקיימה עד אחרית־ימיו, כדרכו של שומר־אמונים.

לימים היו מאורעות שונים מעלים לפניו זכר ימי־עשייתו בקאמיניץ וכן, למשל, הוא רושם: “דיברתי על היהדות באוקראינה, ונזכרתי כי הומת פטליורה. ברוך דיין האמת. עוד חי הוא עומד נגד עיני. בשעת חגיגה גדולה של האוניברסיטה האוקראינית בק[אמיניץ], ובפניו של פטליורה דיברתי עברית – נאמתי – בוַדאי במשך איזה רבע שעה, מאין היה עוז לעול־הימים. במשך הזמן בודאי יצלצלו הדברים כאגדה, דיברתי על גוי ואדם בשפת־קודש באזני הרוצח הגדול הזה”. והיא, היהדות הגדולה והמעונה, היתה עולה וחוזרת ועולה לפניו וכן ירשום: “מה גדול הכאב לזכר היהדות הרוסית, האוקראינית. וגם לזה קהינו – – אין גם הרגשה חיה של כאב, כאבנו”.

ג

ראשית גלגולו במזרח־גליציה היתה לטשוֹרטקוב (יוני 1921), וישיבתו בה הותרה, בכוח אישורו של שר־המחוז, כי עבר את הגבול ונרשם, והיתר ישיבתו כארבעה חדשים. מיד הטיל את עצמו לתוך עשיה, שכן לא יצאו אלא יומַים לקבלת היתר־הישיבה וכבר ניתן לו, מטעם שר־המחוז, אישור אחר – לשאת, מקץ כחודש ימים, הרצאת־פומבי על שירת ח. נ. ביאליק. ולפי דברי עצמו נפל לתוך העיר בעצם הריתחה של עבודת קרן היסוד: “ואני אחרי שנאלמתי דומיה במשך של זמן רב – מובן שפתחתי את פי ואזרתי חלצי לצאת כגיבור ולעשות את מלאכת ד' אמונה – נכנסתי לעבי הקורה ונואם ונואם ונואם אני וחוזר ונואם”. לפני תום מועד היתר־השהייה נרשם, כנהוג בימים ההם, בועד־ההצלה היהודי בלבוב כפליט שהודיע על אָבדן תעודותיו, ואישורו על כך היה בחזקת תעודת־זהות. מכאן שלא נעזר בתעודה, שהיתה תפורה עימו בקפלי בגדו במעבר הגבול, – תעודה הנושאת חותמת אוקראינית של רשות העיר וחתימותיהם של אזרחים יהודים ושאינם־יהודים, אך לשונה לשון הפולנים והיא מעידה על מוסריותו והעדר־זיקתו למפלגות מהפכניות, תעודה אָפיינית (ניתנה בימי שלטונם של הבולשביקים) באוצרו, כשם שנשמרו מכתבי־המלצה שונים, שלא מסרם על־פי כתובתם. עד־מה, אמנם נכנס בעבי הקורה לפעולה ציונית ועברית מעידה חברותו בהסתדרות המורים העברים, ונועדה לו מטעמה אף עבודה (שיעורי ערב לפליטי אוקראינה מטעם הג’וינט), אך נמשך לחבריו החדשים, בני גליציה, תלמידי אוניברסיטאות, שנעשו מורי הגימנסיות בשאר גלילות פולין ומחוזות הספַר שלה. הזרימה הזאת, שבלעדיה לא יתוארו שם לא יִסוּדה ולא קיומה של הוראת עברית תיכונית הראויה לשמה, היא פרשה הצופה למלוא־תיאורה; ולעניננו עתה נסתפק בהערה, כי היא גם פריה הבשל של תנועת ההשכלה העצמית של תלמידי ההשכלה העצמית של תלמידי הגימנסיות “צעירי ציון” ותלמידי האוניברסיטאות “התחיה”, שלא נמשכו לגל העליה השלישית, והלכו לבנות חינוך עברי. כמופת להליכה זו היה, כמדומה, ירמיהו פרנקל, שכבר היתה מאחוריו קאריֶרה של פרקליט ושופט והניחה, ונעשה כראש־מורים בגימנסיה “יבנה” בלודז‘, שכמותה כשארי גימנסיות נזקקה למורים בני־ארצו, שאף הם היתה קאריֶרה אחרת לפניהם ואפילו אחריהם, ויצאו בעקבותיו. ככל המשוער היתה ידו בהזמנתו של הסטודנט הפליט, שיצא לו בינתים מוניטון, אם כי הקריאה לא יצאה מלפני הגימנסיה שבהנהלתו, שהיתה כולה עברית, אלא מלפני הגימנסיה היריבה שהיתה חלקה עברית וחלקה פולנית, שבהנהלת הרב ד"ר מרדכי זאב ברודא. אין בידי להכריע, אם היתה פה כוונה מלכתחילה, אבל ברורה הפעולה־בדיעבד – הנקרא, שלא ידע בשפת הפולנים וספרותם, היה להם למורי “יבנה” כמועמד רצוי להוראת הספרות העברית במוסד היריב, שהם חלקו על דרכו, ואמנם עשוי היה לחזק ואף חיזק את העבריות בגימנסיה ששימש בה, ששמה הרשמי היה: גימנסיה ב’ היהודית לנערים של חברת בית־הספר היהודי התיכוני, ומדורה ברחוב מאגיסטראצקה. עד מהרה התרקמו יחסים מצוינים בינו ובין שארי המורים וביותר מנהלם, ד"ר מיכאל בראנדשטטר, פדגוג נלהב ויודע להלהיב לאהבת־הספרות, ביחוד הקלאסית, שאף הוא הניח משרתו בגימנסיה של הרשות (כגון הגימנסיה בלבוב, שבה זכיתי להיות מתלמידיו לספרות גרמנית) וסייע לבנינו של החינוך היהודי. הוא היה, אמנם, בנו של סופר עברי מפורסם, הוא ר' מרדכי דויד בראנדשטטר, אבל כדרכם של רוב בני סופרי־המשכילים לא ידע אביו להורישו לא ידיעה בלשוננו ולא בקיאות בספרותה, והיה מיצר על כך ומתקנא ביודעיה ונוהג בהם רוב הוקרה, ואם הוא כך, – כל־שכן סגנו, שאול ריגר, איש עברי מובהק.

מפזורי רשימות ניכר, כי הפליט הצעיר התערה ברחשי החברה של העיר הסואנת ונרקמו כמה וכמה חוטים של קירבה וידידות לחוגי תרבות שונים. הרקמה הזאת דין להבליט בה שני קוים: הקו האחד הוא חפצו להשׂיח את עצמו דרך סיפור שתכניתו רשומה בשילוח, והיא בנויה כשכבה על־גבי שכבה – שכבה ראשונה, היונקת מחויות רחוקות יותר, חוויות ילדותו ונעוריו במחוז־גידולו; שכבה אחרונה, היונקת מחוָיות קרובות יותר, חוָיותיו עתה בעיר שהייתו. עד היכן בישולה של התכנית הגיע אתה למד מפירוט הנפשות האותנטיות, שאמר לעשותם נפשות־עלילה. הקו האחר הוא נסיונו לסייע בבנינה של בימה, שבראשה עמד ידידו אהרן זאב ויינטרויב, לימים: אשכולי, והוא אמנם יצא לימים לפעולות, בצורת חוברת “אנך”, נראה כי החשיב את נסיונו זה, בין בא מתוך שלא מצא נתיבה לבימות הקיימות בין בא מתוך שביקש בימה מיוחדת, והרי עסק בו כבר בהיותו בארצנו, ואף זכרו היה חביב עליו, עד כי לשנים, בהוציאו את ספרו היחיד שענינו ספרות יפה, שמח שחבריו נתעוררו מאליהם לקרוא את ההוצאה כשם החוברת.

ד

ימי ישיבתו ועבודתו בלודז' לא ארכו, כשם שלא ארכו ימי ישיבתם ועבודתם של טובי חבריו שראו את עשייתם בגולה ארעי, ושוב נעיר כעל מופת את ירמיהו פרנקל, שהתעורר וחזר והתעורר לעליה, וכבר היה בדרכו אליה ונתבע לחזור ולפי פסק־דינו של הרב צבי פרץ חיות נענה לתביעה. ואם בני הגלילות ההם כך, בן גליל רחוק, פליט וגולה, לא כל־שכן, אף שהנהלת הגימנסיה היתה מעוניינת לעכבו ואף שידע עצמו כי אפשר העיכוב לטובתו. שהרי הסביבה החדשה, הדינמית, הניחה לפניו כמה פתחים להרחבת אַפקוֹ ולהעמקת דעתו. אין בידנו להכריע, אם נטייתו ללימוד הקלאסיקה, שנעדר, כאמור מהשכלתו, והעדרו הורגש לו באוירה של גידולי קלאסיקה, התעורר בו כבר בימים ההם, אבל יש מקום להניח, כי האוירה הזאת הכשירה את המַסד לכך. אולם משנצטרפו גם תשוקת העליה גם צרות של בעל פספורט נאנסן, הקדים את חבריו בעליה. מצויד באישור, כנראה מדומה, כעובד בית־החרושת לטקסטיל, לאקס את טאגליכט, השיג ויזה, והגיע באניה “רומניה” (15 באוקטובר 1923), לארצנו. כל אותם הימים, הסמוכים לעליה ולאחריה היו לו כימי־חג, וביותר שחלו בימי־חג (סוכות ושמחת תורה), והרי קצת קטעי דברים ביומנו – עם תיאור “החלוץ” ומשרד־העליה: “מצב רוחי עלה, אני צוהל, עולם חדש לגמרי”. או למראה המוני־העולים: “ככה נבוא ונכבשנה את ארץ אבותינו – דמיוני יוצר תמונה מרהיבה זאת – הנה ככה ראה אותה בחזון גם המנהיג הגדול הרצל, זכרונו לברכה”. ביחוד מעודדת את רוחו מציאותן של הרבה נשים, הרבה משפחות בסיעות־העולים. ודין להזכיר כי אמירה גלויה, מפורשת בסולם מאז’ורי אינה על הדרך האמירה המצויה בנפוצות רשימותיו וציוּניו, שרוּבם בסולם המינורי.

ראשית מגעו עם ארצנו נלוותה לה הרגשת מולדת שבויה או, לפחות, מקופחת ונעלבת: " תל אביב. הסגר, פקידים נבלים. עינויי־נפש ממש. אני מצדיק בכל־זאת הדין, קצת גלגול־מחילות וחיבוט־הקבר – ­ כלום באמת צריך כל דבר לבוא בקלות יתירה". עם־זאת לא מחל להם לפקידי המַנדט ומשמשיהם קבלת־פנים זו, ופקד גם אותה בפקדו עוונותיה של הרשות הזרה, שלא היה באוהביה ולימים אף התחבר עם שׂוטמיה הפעילים. אבל קשים ממעצורי־חוץ היו מעצורי־פנים: “ואצלי לעת־עתה ספק, ספק ככל הספקות שלי, וחוסר אמונה. אולי רק מרמים האנשים את עצמם, אוטוסוגסטיה – – אחרי חצות צריף בודד בשדה. יש רגע ונשמעה יללת התנים. בדברי הנביאים היתה יללה לסמל השממון, הריקנות, החורבן – בפעם הראשונה נדמתה לי לבכיה ממש – ונבהלתי. אולם עד־מהרה הבינותי, נזכרתי, כאילו זכרון ישן, שנשתכח, שנמחק, בלט והופיע פתאום מאוד. יללת התנים – הזוהי השארית היחידה המזכירה את ארץ־ישראל הקדומה?”

ה

כאמור, מכתבי־ המלצה שהביא עמו, ושבהם כתבו בו רוב שבחו יצחק קצנלסון, י.נ. שמחוני, יוסף שווייג (שתקאי), שאול ריגר, נשארו בכיסו, הוא לא הביאם לא ליוסף אהרונוביץ ולא לדויד שמעונוביץ (שמעוני), ואולי הוציא מן הכלל את דויד ילין, אף שגם המכתב אליו נשמר בעזבונו, דרכו בהוראה היתה במוקדה של העשיה בימים ההם – לקיבוץ, לעמק, נראה, כי ביקש להטות את ספקותיו בענין הקבוצה הגדולה ולא עלתה בידו, ואחרי התבוננות חוזרת יכתוב (טבת תרפ"ד): " וראשית כל הדבר הרחוק לי [ממני]: בית־הילדים. גדלים ילדים ללא חינוך־אב ואהבת־אֵם, ההורים הם בבחינת ‘יום טוב’ – וכשאני שואל את עצמי: מה סופו של חינוך זה – רבים הספקות“. אף האמונה בכוחה של הקבוצה, שהיתה בימים ההם לוהטת ומלהיטה את הרבים, היא לו בצריך־עיון: " ואצלי שוב אותו דבר: אין אני רואה ‘כלל’, ‘ציבור’, ‘תנועה’, רק ‘פרטים פרטים’, ‘יחידים יחידים’ השונים באָפיָם וטיבם שהשם יודע מאין ולמה באו”. וכתום כמה חדשים חוזרים הרהוריו על ילדי הקבוצה ואף הם במזל ערעורים קשים, אם כי מורגש שהוא טורח להתפייס קצת ויהי בלב קשה: “יש אולי להצטער על ערך של חוָיה נפשית שתלך לאיבוד”. והכוונה שוב לבית־ההורים, חיק־המשפחה, לימים והוא, רחוק בחייו מחיים אלה, היה רואה זכות לעצמו שהקדים בספקותיו את המחנכים, שלא יצאו מליבוטיהם עד עתה, וביחוד את המסַפרים, מסַפרי־הקבוצה, שספקותיהם מרובים מוַדאויותיהם. אמנם, הוא גופו, שחפץ־הנתינה היה מרובה בו על תביעת־הקבלה, וידע להתחבב על סביביו, עשוי היה להתערות באוירתה של קבוצה, וביותר שנטה לתפיסה הפרדוכסית שהיא, כנראה אף מאומתת במציאות, שאין לך כעדה גדולה לאפשרות הבדידות לאמִתה, והרי מעודו ראה את הבדידות ככורח האדם וגורלו. על־כל־פנים לא ייפלא, כי לא התמיד בחיי־חברה אלה ומשטרם, אולם עד שהכריע לצד ההליכה לעיר, נחסה בדומה לחיי קולקטיב של חינוך – ועֵדה הפנייה לש. ז. פוגאצ’וב לספחו למפעלו, כפר־הילדים בגבעת־המורה, ומשלא נענה הלך תחילה לתל־אביב ואחרי־כן לירושלים.

המעבר לישיבת־קבע בירושלים בא בעיקרו בשל חפצו להמשיך לימודיו, מה שניתן לו עם פתיחת מחזור־לימודים קבוע במדעי־היהדות באוניברסיטה העברית. במשך חמש שנים (תרפ''ז עד תרצ"ב) היה תלמיד ומורה כאחד. תלמיד: שמע לקח בספרות עברית –כחוג־ראש ובפילוסופיה וקבלה – כחוג מִשנה; וכן בשפת יוָן, ספרותה ותולדותיה – מפי דיזנדרוק, דויד ילין, א. צ’ריקובר, יוסף קלוזנר, גרשום שלום ומשה שואבּה. מורה: תחילה בגימנסיה ריאלית, מגמה מסחרית (בהנהלת שלמה שור), ואחר־כך בבית־ הספר התיכוני למסחר (בהנהלת זאב חַיוּת), וכן בשיעורי־ערב מטעם הסתדרות העובדים. גם פה וגם פה ידע למשוך את לבם של תלמידיו הזוכרים עד עתה את מורם לטובה, ודיינו בשתים עדויות של מי שלמדו מפיו בכיתות הגבוהות; העדוּת האחת: “הוא עשה את השיעור כחוָיה”, העדוּת האחרת: “עם כניסתו לכיתה פרץ משב־רוח מיוחד, משהו רענן ומרנין”; כשם שדיינו בעדותה של מי שלמדה מפיו ראשית ידיעה בלשון: “אפשר אנחנו נשכח הרבה מן הספר אשר אתה לימדתנו. אבל לעולם לא נשכח את הטובה ואת הסבלנות של מורנו הטוב”. ולא ייפלא, אם תלמידיו קיימו קשרים עמו גם לשנים, בין ישבו בארצנו בין ניטלטלו אל מחוצה לה ואף הרחיקו ביותר (ארגנטינה, מקסיקו).

ואמנם הכה שורש בירושלים, ובהעלותו אליה מעבר למסך־הברזל את אמו ואחותו ניתנה לו הרגשת־בית בה, וחיבב נופה וסביביה – היה באגודת־המשוטטים, ובה, ואף בראשוני חבריה, היתה מזומנתו, רחל גברילוביץ־גבריאלי, (ילידת ירושלים מדורות, מצאצאיו של ר' יהוסף שוארץ, חוקר ארצנו הנודע בספרו “תבואת הארץ”) והיא, רעייתו וחברתו הנאמנה בחייו, ונוצרת נחלתו עתה, אולם מעברם לתל־אביב (תרצ''ג} פירושו פרישת כנפִים. פה בעיקר עשו את ביתם כבית־מנעמים, שכינס סופרים ואנשי־מדע, ודירתם בקרית־מאיר היתה, ביחוד בשבתות, הומה התנצחויות של תורה ודעת; פה נתרחב פעלוֹ בהוראה מקפת והעמיד תלמידים הרבה, מהם הנודעים היום בחיי הרוח והמעשה, היודעים ואף מודיעים, עד מה הם מחזיקים טובה למורם השקט וסוער כאחד, שקולו היה רוגש ומאופק כאחד, והיה יודע להשליט את עצמו על ניגודיו בהרגשת־קצב מאוזנת. לימים (תש''ה) עבר לבית־המדרש למורות על שם א. ל. לוינסקי וראה הצלחה גם בו, וסופו נתמנה מפקח החינוך התיכון מטעם הזרם הכללי, שעמידתו היתה, כנודע, קשה, אך קשרי־ההבנה עם חבריו, שלוחי הזרמים האחרים, אפרים א. אורבך ויהודה אֶרליך (חברו מחבורת “אנך”), עמדו לו בקשייו, והקרובים אליו, שידעו גם בחָליוֹ, חלי־הלב, שמחו בראותם אותו מתפנה כולו לעבודתו האחרת, עבודת הספרות, אם בעל־פה – כמרצה לפרוזודיה – באוניברסיטה העברית בתל־אביב, וביחוד בכתב – הוצאת ספרי תרגומו ומבואותיהם.

וזאת לזכור, כי טרחתו לקדם את מערכת הלימוד ורמתו לא פסקה ממנו כל ימיו, והרבה אותות לה ובכללם יגיעו בחיבור ספרי לימוד ועיון – מזה דקדוק עברי שמושי (עם משה גוטשטיין וז. ליבנה), ומזה שתים אנתולוגיות (עם יעקב בקר): “מבחר המסה העברית”, “מחשבות ודעות”; ועוד שתים אנתולוגיות התכוון להוציא, אחת מבחר הפליטון העברי, האחרת מבחר שירת יוָן.

ו

אף משהזכרנו את תכנית האנתולוגיה האחרונה, נכנסנו אל מעֵבר לתחום־הוראתו, הלא הוא תחום יצירתו. ואם ליצירתו, הרי ודאי שראה תחילה ואולי אף לימים, כחטיבת־ראש בה את שירו וסיפורו וכחטיבת־מִשנה בה את תרגומו: אך דומה, כי ככל שהפליג במעשי־התרגום, ונתאוששה עשייתו, נשתנתה הערכת עצמו את עצמו על עצמו, לא בלבד לכרחוֹ אלא גם לרצונו. אמת, מחברות־עזבונו מלאות שירים, שקצתם בלבד נתפרסמו ברשות־הרבים והם, בתוספת שירים אחרים מובאים עתה בראשונה במגילת־ספר, כשם שהן מלאות שרטוטי סיפור, רשימה ורפלקסיה, שהשלמים שבהם הדפיס במקובץ בספרו: “בדרך מבית־המחזה”, ונוספו לו עתה קצת סיפורים אחרים, וכל אלה מעידים, כי נשא את נפשו לכתיבה משלו, ואם משאת־נפשו לא באה על מילואה, הסבו לכך, כמדומה, שני טעמים. הטעם האחד היה בניגוד שבין הכרתו הברורה, שדחתה תחילה את דרכה של השירה העברית הצעירה על שום ניתוקה החד מאם השירה הגדולה שלפניה ובימיה, ובין הרגשתו הברורה גם היא, כי שמירת המסורת על דרך ההמשך, שאינו נתפס לאֶפיגוניות, היא קשה יותר מכל חריגת־שינוי מעל המסורת ומכל קפיצת־חידוש מעבר לה. הטעם האחר, כי ההתגברות הגמורה על הניגוד שבין הכרתו והרגשתו על דרך מסת־שיר משלו היתה מחייבת אמונה יתרה בכוחו משהיתה בו, והרי ביסודו איש־הספקות היה והם שלא הניחו לו להפעיל אותה מנת־הנרקיסיות, שדרכה להעמיד לפני בעליה את מידת ההשגה הסובייקטיבית שבו במידת הישג אובייקטיבית שלו, וממילא לא ניתן לו ליהנות כהנאת המתנחמים על־נקלה באמרם: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשם שירה.

בענין השירה העברית הצעירה, כפי שנראתה לו בגילוייה בשלהי העליה השלישית ולאחריה רשם לעצמו: “שירת התקופה היא שירת הרבים. שרים, לכאורה, בגוף ראשון אבל הכוונה להמון. הבאמת קלט היחיד את נשמת הכלל ותהי שלו, עד כי התמזגו צלילי הליריקה הטהורה עם ביטוי החוץ?.. קשה להאמין, ורגש זה של אי־אֵמון וחשד־זיוף הוא המלווה אותי בשעת בואי במגע עם השירה העברית החדשה”. לא שהוא מכחיש מציאותם של משוררים לוחמים ושירה לוחמת, ואדרבה, שילר והיינה, ביירון ופושקין, ולרמונטוב ואצלנו יל''ג וביאליק ושניאור הם לו משוררים לוחמים שהלכו אם לפני המחנה אם בטרם היות מחנה, ואילו המשוררים במזל שירתנו החדשה אינם נראים לו ראשי מחנה אלא גרוריו, ואין הוא מניח חומרת ביקרתו עד שהוא פוסק: “לא תוכחה נבואית כי אם קינת נשים זקנות, לא ציוּן־דרך והתוָיית אָרחות, כי אם מאסף חלש ורפה־אונים”. אף שירת הכרך בלשון עברית, שפשתה בימים ההם, מתמיהתו, שהרי היא למשורריה, ילידי־העיירות מציאות שאולה, ובמרירות־מה יאמר: “וחושבני גם שאם יכתוב משורר– לא מפורסם, כמובן – שיר אהבה, תסרבנה המערכות לקבלו, להדפיסו, ‘טון זול’ הוא לאהוב בימינו”. ואף טעם אחר לו – הוא פורש שמותיהם של למדן ושלונסקי ושואל לשיריהם: " כלום משמשים הם ביטוי או סיפוק לדור הצעיר הנולד והמתחנך בארץ. מה יודע הדור הזה משירות הבכיה והקינות – ונערה אין בשיר, ואהבה לא תיזכר ולא תיפקד? והייפלא, כי ‘אהבה’ של קבק וספרו של (משה) סמילנסקי נחטפים ונקראים על קרבם ועל פדרם“. ברשימותיו בימים ההם משורטט גם ויכוח עם א.צ. גרינברג על שום מאמרו בענין אמנות חדשה. אף דרכה של השירה, על ניסוייה המודרניסטיים [”מלך המון"] קשה בעיניו, ודרך לעיגה יאמר: “פרוזה מנוקדת ומחולקת לשורות קצרות אינה עוד שירה”. ובכלל, השחרור ממשמעת שירה, שדרכה במשקל ובחריזה, ממרידו, שהרי אף גדולי המשוררים קיבלו את עולה מרצונם, ועל־כן הוא מפלה לטובה את א. שלונסקי שכוחו יפה לכתוב שיר ממש.

שיחת ביקורת זאת וכזאת, שיחה שבינו לבין דפי מחברתו, משקפת נאמנה את ראשית פגישתו עם השירה החדשה ואת רוח התנגדותו לה, שנתפייגה לימים, אבל לא נכחדה. והיא נתפייגה מתוך שראה חובת־אמת לעצמו להכיר באפשרותו של נס, שבו שירת־היחיד ושירת־הרבים עשויות לעלות מנפש המשורר, לא בלבד בסירוגי ביטוי אלא אף באיחודם. בחינת נס כזה נראה לו, מראשית נעוריו, נשר שירתנו, ועתה נתגלה לו או בשכמותו, דבריו בזה קצרים ונהירים: עיקרה של הזיקה ליצירה בהתיחדות ­ לפנים היה מתיחד עם ח.נ. ביאליק ועתה עם א.צ. גרינברג.

ז

נמצאת תפיסתו את שירת דורו כעורמת קשיים על־גבי קשיים, שעוקצם מכוּון לעצמו, וממילא לשירתו, אם להעמיד את תפיסתו לגבי שירתו זו על עיקרה ניתן לומר, כאילו נקלע בין רומנטיקה, שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של אתמול ובין אוטופיה שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של מחר, בעוד יום, ההווה, הוא כגשר רעוע ביניהם, והוא ושירתו כפוסעים במהוסס על־גביו. עד היכן הגיע היסוסו אתה למד מכך, שאילולא דרישתו המפורשת של עורך “בוסתנאי”, לא היה חותם שמו ונחבא מאחורי כינויו, החתום על כמה וכמה משיריו, הוא הכינוי ש. נפש. מה שהוא עיקר לנו, היא הסברה שבידינו, כי בימי התנגדותו, שלא המתיקה עדיין ההתפייסות המסוייגת שבאה לימים, נולד המתרגם שבו. ודין להדגיש: המתרגם שבו, כלומר בה''א הידיעה, כי מתרגם היה גם קודם־לכן. לא עוד, אלא קיים חיבור בין מעשי־תרגומו בשנות־עלומיו ובין מעשי־תרגומו בשנות־עמידתו, והמעלעל במחברותיו מוצא, שמנין שיריו שכתבם בימי־נעוריו מרובה, אך לא מעטים בהם דברי־התרגום. תחילת כתיבתו בשירה היתה, כאמור, רוסית, אלא ששיריו בה לא נשמרו לו, ביתר דיוק: לא שמרם, אלא בתרגומם שלו עצמו ללשוננו. ואף זאת, בכור שיריו שנשמרו (23 פברואר 1912) אף הוא דבר תרגום, ונשמע אפילו ניב מקורו (“היוּמוֹר שלי יהיה למלאך”). ומעשי־תרגומו בנעוריו אינם מסתפקים בשירתם של משוררים רוסיים, החל בז’וקובסקי וכלה בבאלמונט, או משוררים רוסיים־יהודיים, וראש להם חביבו של הדור ההוא, שמעון ש. פרוג, אלא כוללים אף משוררים אחרים, שתירגמם על־פי תרגומם, מהם אוסקר ויילד (“הבלדה על בית־הסוהר ברידינג”), קנוט האמסון, וביחוד היינריך היינה שנמשך לקסמו וקסמיו, גם בקו המסורת של שירתנו ומשורריה, גם בקו התרשמותו גופו. עד היכן הגיעה זיקתו זו, אתה למד מתוך כך, כי ברשמי זכרונותיו מימי ישיבתו בפאריז נסבים רוב הדברים על היינה וקברוֹ. ולא בכדי פתח את הספדו על קברו של המתרגם־האמן לפרוזה של היינה, הוא שמואל פרלמן, לאמור: היום הבאנו את היינה לקבר־ישראל.

הדגשנו מעשי־תרגום אלה, מהיותם עדות לנטייתו מטבע־סגולתו, וככל הנכון יכולת, שנצברה בו ולו בניסויי־תרגום אלה וכאלה, מקדמת נעוריו, עמדה לו מצד־מה בבואו למזג את כוחו על תגברתו ואת קנינו שקנאוֹ בשנות־עמידתו, קנין שירת יוָן. ודומה כי המפנה הזה, שהכריע את כל עיקר יצירתו לצד התרגום, חל בשעה שבינתו בשירה החדשה ובחינתו בה היו ברום־הפקפוקים וההכרעה, מלבד שינקה מחפצו ומכוחו להשכין יפיפותו של יפת באהלי שם, התפרנסה אף ממחשבת הכינוס. באחת רשימותיו, שבה הוא פוסק, כי אין נחת מן הספרות החיה, הוא אף מבאר בה את ההליכה לכינוס, ומודה באוצרות הצפויים וצפונים לנו מכוחו ובכוחו, לאמור: “איזה שילומים שמורים לנו בעבר בעד אפסות ההווה”. ואף תרגום מיטב ספרותם של העמים בכלל כינוס, וסימנך: ביאליק הוא לא בלבד מסדר בעל ספר אגדה ומהדיר שירתנו בימי־הבינים וכדומה, אלא אף מתרגמם של סרוַנטס ושילר.

ואף זה יובא מדברי שיחו: כשם ששעת משבר יפה לה שיבה למקור, וראינו כמה וכמה פעמים בספרותנו עד מה נחשבה לה השיבה למקורה, שירת המקרא, כך יפה לה שיבה למקורן של שירת העמים, שירת הקלאסיקה הקדומה ושירת יוָן בראשה.

ח

ידענו, כי עשה מלאכתו אמונה ופעלי־התרגום שלו למן תחילתם, היא האידיליה של תיאוקריטוס שהפתיעה בחידושה היא (הנגינה הנכונה), דרך ההימנאות אֶל דמטר ואל הרמס, ההמנונים והשירים ההומריים, שירת הסיודוס, משלי איסופוס ושירת האֶלגיה היוָנית העתיקה ופרקי האיליאס הראשונים, הם תרומה גדולה לספרותנו ולשוננו, אוצר בלום של יופי, חכמה וחן, וכבר נאמר שבחו בפי בני־הכי, שעמדו במפורט על מערכת הכיבושים וההישגים, ובמיוחד על היכולת להתגבר על קשיים מיוחדים, בעיקר בהקסמטר (הכורח לפתוח כל שורה בהברה מוטעמת) ומעשה תרגומיו היה גם עילה לבירור ממצה של הבעיות הכרוכות בו; ותמצית שבחו היא בהגדרה, כי אם רוב יתרוניהם של מעשי־תרגום אלה לא נמלטו מצד של מגרעת, לא של המתרגם היא אלא של טבע לשוננו היא, כי המתרגם השיג כל מה שניתן להשיג בדורנו (חיים וירשובסקי), ועדוּת נחשבה לטיב־עשייתו היא אף הודייתם של בני־אומנותו, אם של מי שקדם לו (בנציון בנשלום), אם של מי שבא אחריו ואף שר לו שיר מספד ותהילה, כמתכונת שירת הקלאסיקה (שלמה דיקמן), שנאמר בו:

אֶל בָּמֳתֵי־הֳלִיקוֹן, אֶל אַפֶּדֶן הַמוּזוֹת לֻקַחְתָּ

כִּי אֲהֵבוּךָ אֵלִים, / חֶמֶד יָוָן הַיָפָה,

שֶׂגֶב וְחֵן־אָמָנוּת לְתַרְגוּם־שִׁיר־לוֹעֵז הֶעֱנַקְתָּ,

הוֹד רוֹמְמוּת עַתִּיקָה, /קֶסֶם פְּאֵר מִנִי־אָז.

סוֹד־חֲצוּבָה מִפִּיתֹה פִּעְנַח בְּאָזְנֶיךָ אַפֹּלֹן,

זֶה הַקַשָׁת הַנוֹרָא, / נֵצֶר־לֵטֹה בְּדֶלְפוֹי,

אֶת חֲרוּזֶיךָ כֻּלָם פֵּאֲרָה אָרָטֹה בְּרֹב־חֶסֶד,

בַּת ־אֱלֹהִים עֲנֻגָה / לָהּ הִתְפַּלַלְתָּ בְּשִׁיר.

מַה יָפְיָפִיתָ, בֶּן־שֵׁם, / הַתֹּפְשִׂי בְּכִנוֹר־זֶרַע־הֶלֵס.

נֵבֶל־יָוָן וְעָשׂוֹר / מַה נָעֲמוּ בְּעִבְרִית.

אוֹלִמְפּוּס! הַר הַמוֹעֵד, / עַל פִּסְגַת בָּמוֹתֶיךָ בָּאַיְתֶּר

שָׁר שִׁירָתְךָ לְעַמוֹ / בֶּן־יִשְׂרָאֵל הֶעָדִין.

קָם מֵחֶשְׁכַת הָאַחֶרוֹן חֶסִיאוֹדוֹס בֶּן־ בּוֹיוֹטִיאָה,

אַף “מַעֲשִׂים וְיָמִים”. / סֵפֶר “מָגֵן ־הֵרָקְלֶס”

שׁוּב מִגַלָיו שֶׁל הַלֶתֵּי עָלָה מִן הַטַרְטָר וַיֶחִי.

אַיְסֹפּוֹס זֶה הֶחָכָם / קוֹל הִשְׁמִיעָנוּ שֵׁנִית.

הוֹמֶרוֹס, בֶּן קַלִיאֹפִּי, הֵקִיץ בַּהֲדַר הֶקְסָמֶטְרִים

לֹא נִשְׁמְעוּ בִיהוּדָה, / לֹא יְדָעוּם בְּצִיוֹן.

ט

מעשי תרגומו ודאי שהם קרנו הקיימת ופריה, אבל דין שלא יסתמו פתחי הערכתנו ליגיעת רוחו וחלקתו שלו עצמו, וביחוד בחלקת הסיפור, שככל המשוער נראתה לו בה אפשרות פורקן לעצמו, ואף רב יתר משנראתה לו בשירתו. השערה זו מסתייעה גם בגופה של עובדה, כי לא גבר על היסוסיו לכנס את מבחר שיריו ולפרסמם ברבים, אך גבר עליהם וכינס קבוצת־סיפוריו הנזכרת ופירסמה ברבים, אבל עיקר חיזוקה של ההשערה היא ברוב הרשימות של מיני תיאור ומיני ציור, שניכרים בהם מאמצי ניסוי להגיע לכלל נוסח משלו בדבר־סיפור ודרכו. וכבר הרמזנו על תרשימו של רומן אחד, שהתכוון להעלות את חוָיותיו והתבוננותו במעגלי החברה והאישים, שהיה שרוי בהם בלודז', כדי מערכת־סיפור מקפת, וניתן להוסיף תרשימו של רומן אחר, שענינו עולם של צעירים מארצות שונות ולעומתם עולם של זקנים (ואף פוֹרש דגם לו והיא דמותו וגורלו של ברנשטיין־כהן), אנשי “החבר”, כמה ממשוררי־הדור בארצנו, מנהיגי־פועלים וכדומה.

אמת, העיון המדוקדק בקטעים הפזורים במחברותיו, אינו מאשש את הסברה, כי היה בכשרוֹ ובנטייתו כדי רומן מגובש במתכונתו האֶפית־האובייקטיבית; ואדרבה הם מוליכים בפירוש אל נובילה הפרירה בתבניתה הלירית־ סובייקטיבית, והם אמנם הוליכו כדרך שהוליכו אליה. הכוונה בעיקר לקטעים, שיש בהם משום תהייה על עצמו, והם מצויים גם ברשימותיו גם באיגרותיו. אתה מוצא בהם הבהובי־זכרונות, ביחוד מימי־הילדוּת, אף תיאורי חלומות, ופעמים אף עקיבה אחרי שרשם של מיני נוהג והרגל, למשל: “בילדותי ובבחרותי הייתי מסתובב ככה סביב שולחן עגול שהיה בבית־אבא, שעות ארוכות הייתי רץ סביב שולחן זה ופסיעותי הולכות ונעשות יותר ויותר מהירות והמחשבות בראש עפות במהירות גם הן – באיזה מהירות! הרבה שירים הייתי כותב אז מתוך טיסה־סיבוב זה”. דברים אלה נכתבו בימי־עמידתו, ובמחברת שירי־הנעורים נמצא: “את נעורי תליתי בגלגל הסופה / דחפתי הגלגל ואמרתי לו: עופה”.

עתים מתעגלת רשימה חטופה של פירורי־זכרונות כדי מצע של ציור על עוקצו ההומורי המר, באותה הרשימה המעלה את זכר הפלישה של גיסות אוסטריה לעיר־מולדתו, מראות החזית, בלהות הבריחה, אושר־השהייה בבית זקן ונכדתו האהובה זהובת־התלתלים, והפגישה עמה לאחר שנים: עורף שמן, עבה, צואר קצר שכמעט שאיננו. עתים נסמכים רישומי וידוי על פִנים־פנימו, ובו יוזכר שירו של ביאליק “הציץ ומת”, וכשָׁכן לו שיר של היינה, וכשכן־שכנוֹ דבר כרוניקה: “תל־אביב כנראה סוערת, ד''ר גליקסון סופג מכות ופאפֶר ז”ל תולה עצמו", ומתוך שזכר המורה הזה, שהתאבד בתליה, מופיע אף ברשימה אחרת, כשהוא משולב בכעין תכנית סיפור, ניתן לשער, כי גם הרשימה הראשונה מכוונת לכך. ומה שחשוב לעיוננו במיוחד הוא, כי רובי רשימות שרויות באוירה, ששקיפות ואטימות משמשות בה בערבוב, והיא כאוירה של רזיות ערפילית. אין בידנו לומר, מה עלתה לו תורת המסתורין שלמד מפי גדול־מומחיה, אך הוא עצמו היה בו מיסודותיו ואף ידע על־כך וכן יכתוב (תר"צ): “אני רואה לפעמים במקרי־החיים הפשוטים יד מכונת ומסדרת, יסודות מיסטיים, דברים שאינם כפשוטם”.

ונזכיר עוד מה שראוי לתשומת־דעת מיוחדת, – לא נמצאו לנו בעזבונו רישומים ברורים על ראשית זימונו עם כתביו של ברנר (שהיה לו חסיד נלהב ומלהיב בסביבי נעוריו, והוא צבי ווֹיסלבסקי, שהיה שם מורה בימי המהפכה), אבל ניכר כי הזימון, בין חל בימי־נעוריו ובין חל לאחריהם, חרת בו חריתה עמוקה; ולא בכדי היה מפליא את עומק חדירתו הפסיכולוגית של בעל “שכול וכשלון”. אך, דומה, נקודת־הזימון העמוקה ביותר היתה בשיווי ההרגשה לגבי החזיונות, הנושקים בשולי המסתורין. אמנם הביקורת על קבוצת סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”, יותר מששמעה בהם את קולו של מסַפרם, שמעה בהם את בת־קולו של ש''י עגנון וספר המעשים שלו, אולם הזיקה למומנטים המסתוריים של ברנר, וביותר הרשימות ופירורי הרשימות שנרשמו קודם היות ספר־המעשים, יוצאים ללמד כי האיש עלה על דרכם משום שהוליכה ממנו עצמו אליו עצמו.

ושוב לענין ברנר – מפתיעים ביחוד שיווּיי־התגובה. הרי, למשל, קטע פתיחה של מכתב: “מכתב כזה כותב אדם לפני אַבּדוֹ את עצמו לדעת”, וסיומו: “מכתב כזה הוא תוצאה של טירוף גמור”, לאמור, שני אימי הפתרונים שידעה הנפש הברנרית כמוצא מסבכה. ולענין הסבך עצמו הרי, למשל, הקטע על ראשית התרשמות בארצנו: “שׂירכתי את דרכי בהר ובעמק, בכר וביער. את הדר בריאת יה, מובן, לא ראיתי. מה לי ירק העצים? מה לי יפעת השקיעה? אני הייתי נתון כולי רק למחשבה אחת, רק לכמיהה אחת לצאת מן הסבך, למצוא שביל ולמלט את נפשי מנפתולי האחריות”. – –

י

רבים הכירו את הצד הגלוי שבו, תלמידיו – את המורה בכיתה, את המרצה מעל הקתדרה; חבריו הסופרים – את היושב־ראש בועידת־הסופרים או מועצתה; חבריו המורים – את שותפם בועידתם מעל במת ועידתם או לשולחן ועדותיהם; חבריו החוקרים – את יועצם באקדמיה ללשון העברית; רבים מהם, קהל הקוראים, הכירו את המשורר, המספר, המבקר וביחוד המתרגם־האמן, והוא נראה לרובם ככולם עושה ומעשה, פועל ומפעיל, שדרכו דרך שמחה של מצוה, שעשייתה בזריזות ועליזות. מעטים ידעו את הצד הסמוי שבו – בעל חשבון־תמיד שבינו לבין נפשו, בעל תהיית־תמיד על חידת האדם ותוגת־נפשו; ועוד מעטים מהם ידעו, כי החשבון הזה הוא אבי הגותו, והתהייה הזאת היא אֵם חזותו; הוא דבר ההגות ודבר החזות, שהם העידית שבו. בלשון אחר: מעטים־שבמעטים ידעו, עד מה הצד הסמוי שבו הוא תוכו והצד הגלוי שבו היא קליפתו, שצמיחתה אף היא מתוכו, אך היא לו לתוכו חסות וחיפוי כאחת.

שני שערים נפתחים לפנינו בכתבי האיש, הניתנים בזה; השער לצדו הגלוי – ביקרתו, מחקרו, תרגומו; השער לצדו הסמוי – הרהורו, שירו, סיפורו. ועל פתיחת השערים נחזיק טובה לאשר עמלו בה, וראש להם ידידו הקרוב אליו, המשורר שמשון מלצר, שבדק בעזבונו ובחר מתוכו את האומר: צַררני במגילת־ספר, והסדיר את המבחר, כפי שהוא נתון עתה בידנו.

[שבט תשכ''ד]

---

מאמר ב: תורגמן ודרכו

מאת

דב סדן

א

פטירתו של שלמה שפאן עשתה רושם – עדים מאות המלווים שהלכו, ביום־הגשמים, אחרי ארונו; עדים מאות המוקירים שהתכנסו לאזכרת השלושים, עדים עשרות דברי־ההערכה והמספד שהתפרסמו והלכו בעיתונים ובכתבי־עת ושגילו בו, בחברנו הנפטר, צדדים שונים של שבח ונוי, כשהצד השוה בדבריהם היה האֵבל על חייו שנקפדו בעצם־שטפם ועל פעלו שנקצץ בעצם־מהלכו. אבל לא כהרגשת הרבים, שהכירו אותו כפי גילויו, בינו לבין רשות־הרבים היא הרגשת המעטים, שהכירו אותו כפי עיטופו, בינו לבין רשות־המעטים, כל־שכן כפי עילומו, כשהוא מכונס בינו לבין רשות־היחיד, בינו לבין רשות לבו. ראשונים, מכיריו הרחוקים מעט, שמעו אותו מעל בימת־המַרצה, דוכן־המורה, שולחן־המסיבה, גל־הרדיו, ונראה להם מעורב בעשיות הרבה, עינו מנוצצה ושוחקת, פניו מאירות ומסבירות, דיבורו טוב ומיטיב, וכל־כולו נדיבות שופעת, תנופה נמרצת, כזיווּג של בריוּת־גופא ונהורא מעליא, ובשמעם על אחריותו היתה להם כעלילה קצרה של סערת־חוץ העוקרת אדם־אילן חסון בכוחו ומחוסם ברוחו והופכתו על פניו, ושעל־כן ניתן בהלוָייתו לשמוע אמירת־פתיעה של חבר: אך אתמול ישב עמנו בישיבה; או אמירת־תהייה של תלמיד: רק שלשום שמענו שיעורו. אבל אחרונים, מכיריו הקרובים הרבה, ראו ושמעו אותו גם הם בכל אותו גודש עשיה ומריצותה, אך גם ידעו, כי הזיווּג של בריוּת גופא ונהורא מעליא אינו זיווּג, שכן מחציתו האחרונה נתקיימה אך מחציתו הראשונה לא נתקיימה, כתריסר שנים, אם לא יותר, עשה האיש את שעשה מתוך מלחמת־תמיד עם לבו אשר מרד עליו וחזר ומרד עליו, עד שעצם־חייו היו שרויים בצלה של סכנת תמיד, ונמצאת אחריתו כאחרית עלילה ארוכה של סערת־פְנים העוקרת אדם־אילן חסון ברוחו ומחולחל בכוחו והופכתו על פניו.

כמותו כחבריו הקרובים ידעו, כי אימת האחרית תלויות עליו יום־יום, שעה־שעה, אך הוא התגרה בה ברב עשיה, והם לא ידעו, האם לעודדו במרוצת פעילותו או לרפותו, וביחוד בבוא מוסדות ואישים להטיל עליו משימות ותפקידים, על־פי הכלל השגור, שכל העומס מעמיסין לו. אולם גם הוא גם הם ידעו, כי היא מלחמה בכוחות לא־שוים, והיו חרדים לו, עד רפות כוחו ואיננו. חבריו, שראו אותו בינו לבין לבו המורד עליו, שמעו לפעמים את אנחתו, אנחת לב דוָי, אך ידעו, כי לא ייכנע, ולא בכדי נראה לו הכלל שהיה משננו: frangar non flectar [= אישבר ולא אכֶּף], וכדי להבליע את הלעז בנעימה, היה מוסיף: אנו, בני פודוליה.

ב

לא אדע, האמנם ניתן לקבוע במדוקדק טיפולוגיה של בני פודוליה, גם אם ידעתי את איש־פודוליה שונה משכניו מפנים לגבול – ווֹלין מזה ובסאראביה מזה, ושונה משכניו מחוץ לגבול – גליציה (“הקורדון”) מזה, אבל אם ניתן לדון על־פי האישים הבולטים, שפרובינציה זו העמידתם בשני דורות אחרונים, וחותמם ניכר בקרבנו – החל במיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואהרן דויד גורדון, דרך יוסף אהרונוביץ ואליעזר שטיינמן, וכלה ביצחק שנהר, הריהם מצוינים בהרכב מוזר של קדרוּת ונהרה, חומרה וקלוּת. לא יקשה למצוא כרכב הזה בדמותו ותכונתו של שלמה שפאן, כשתוכו נראה נוטה לכובד־חזון אך ברוֹ נראה מפליג לקלוּת־חזות, ודיה הקבלה בין דיוקנו הגלוי, כדרך שניצג פה ושם, בזימונינו, פנים־אל־פנים, ובין דיוקנו הסמוי, כדרך שהבליח מצרור סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”. אבל הנגלות לנו והנסתרות לו ולנפשו.

אם לנגלות – הרי דרכו בחיים לפנינו: כרבים מבני גילו ודורו וסביביו נמשך, מילדותו ממש, לרוח ההתנערות שבעם על שלושת יסודיה: ציונות, ארץ־ישראליות, עבריוּת, כשהמשולש נעשה לו כאחדות, שתכונתה המוֹניסטית התחדדה לו כדי העלמת מורכבותם של חזיוני התרבות שלנו או כדי הכחשתם. מגוּדל לאורו ובאורו של מה שנחשב לו לדורו, וכנראה אף ייחשב לדורות, בחינת מולד חדש של ספרותנו, שעיקרו כקנין חדש או נתפרש כקנין חדש, והוא קנין עולם ונפש בכוחה המחודש של לשוננו, ראה עצמו מתחילתו, אם במבורר אם במעומעם, חוליה במעשה הקנין הזה, ושעל־כן מותר לומר, כי בין ידע בין לא ידע תחילה, כי נועדה לו במערכה הזאת תעודה מיוחדת, הרי מה שעשה היה כהתקנה לכך. אברך משכיל, שוחר ספרות וחובב שירה, נצטרף, בהבריחו את הגבול ובבואו מפודוליה, שהיתה ברשותה של ברית־המועצות, לגליציה, מהם שהיו תלמידי־משפטים ותלמידי־רפואה ונשמעו לתפקידה של השעה ויצאו לכבוש את פולין היהודית ללשון העברית והוראת מקצועות־השכלה בה, והוא בה עמהם ובתוכם לשמש מורה לגימנסיה מיסודו של הרב ד''ר מרדכי זאב ברוידא בלודז'. גימנסיה זו תחרות קשה בינה ובין גימנסיה “יבנה” שבעיר – ראשונה, שנמשכו לה כמותה במדינה, אוטראקוויסטית היתה, אחרונה, שהיו כמותה במדינה, כולה עברית היתה, ואין צריך לומר, כי המורה הצעיר שבא מעֵבר לגבול, לבו לעבריות במזל השלמוּת ואך מקרה גילגלוֹ לעבריות במזל החצאיוּת, אולם היה זה מקרה ממוזל לו ולסביביו – הוא, איש־רוסיה, שלא ידע פולנית, היה פה כממילא כקונסול העבריות הגמורה, סמל לחבריו המורים בשתי הגימנסיות כאות של חיבור וגישור, לתלמידיו סמל של מי שכל עולמו מתמַצה לו בלשון־אבותיו.

הצלחתו, הצלחת פדגוג־אמן, גרמה, כי ככל שביקש להחיש את חפצו, היא עלייתו לארצנו, עיכבו וחזרו ועיכבו בידו, אך בצרתו הגדולה הזאת עמדה לו צרה קטנה והושיעתו – כמהגר לא היה בידו אלא פּספּורט־נאנסן, שחידוש־תקפו כרוך היה ברוב טרדות, עד שפקע, לרצונו, אורך־רוחו וקם ועלה. בארצנו היתה דרכו לעין־חרוד, ששימש בה בהוראה וזכר ימי־ישיבתו בה וקשרי־ידידותו עם אנשיה, וביחוד עם ברוך דגון (פישקו), היו לו כלויית־חן כל ימיו, והוא הניחה משום אהבת תלמוד־תורה שבו – משנפתחה האוניברסיטה העברית, עבר לירושלים והיה בה תלמיד ומורה כאחד – יומם יושב על ספסל לפני מוריו באוניברסיטה וערב יושב על דוכן לפני תלמידיו בגימנסיה. על מה ברר לעצמו תלמוד הספרות העברית – לא קושיא; על מה ברר לעצמו תלמוד הלשון היוָנית – קושיא, כטוב לבו בהלצה היה מתרצה בכך, כי עוד בשבתו בין חבריו־המורים, ילידי גליציה וגידוליה, שלמדו לשונות קלאסיות, ביקש להשלים חסרונו, וככל הנכון הלצתו גרעינה ממש, אבל דומה כי תשלום ביאור הוא גם בכך, כי חבורת אברכים היא שלמדו בימים ההם לשון יוָן וספרותה – בהם אתה מוצא אותו עילוי שלמד תחילה רפואה ונתכפלה לו אהבת תלמודו וידיעתו, ונעשתה לו עיקר, הלא הוא שאול ליברמן, כשם שאתה מוצא בהם את גדליה אלון ואת א. א. הלוי (אפשטיין) והצד השוה שבהם שבקיאותם ההלניסטית נעשתה להם לימים יתד גדולה להאחיז בה מחקריהם, והצד השונה שבהם, שהאחרון עשה ידיעתו ענין למעשה תרגום ללשוננו. משה שואבּה, מורם נאמן־הדרך וישר־הנתיבה, שמחתו הגלויה היתה גם על התלמידים, הלומדים לשון יוָן לגופה, גם על אלה שלמדוה לשם שימושה בחקר חכמת ישראל, אך גאוָתו היתה על אלה שעירבו תכלית ושימוש לשם העשרת ספרותנו בתרגומים של יצירי־המופת של ספרות־יוָן.

ג

קרוב הייתי, בימים רחוקות ההם, לחבורה זו, וביחוד לאלה מהם שהיו מתכנסים אצל שלמה שפאן, שהייתי מבקרו הרבה בביתו, שבו היו יושבים בעגולה כמה מחבריו ללימוד, ובכלל ויכוחיהם העֵרים אף ויכוחים בענין תרגומה של קלאסיקה, מתוך הויכוחים האלה ניתן ללמוד, כי עצם הפנייה ללשון־יוָן היתה מקופלת בה הכוונה לדרוש את קנין הידיעה הלכה למעשה, והוא מעשה תרגום, אם כי שלמה שפאן התחיל בו אך מקץ שנתים מעל דפי השבועון “מאזנַיִם”. מדבריו נמצאתי למד, כי מעודו הפליא את יגיעתה של ספרותנו להרחיב גבוליה על דרך תרגומם של יצירות־המופת – כשם שהנער הפליא את ספרי “תורגמן” ואת קבצי “יפת”, כך הפליא האברך את תכנית שטיבל, בכוחו של פרישמן, ועשייתה, ובכללה במיוחד תרגום הקלאסיקה הקדומה. בחבורת התלמידים ההיא היו שחלמו כחלום הזה – כבר הזכרנו את א.א. הלוי, תורגמנה של פרוזה יוָנית, ודין להזכיר את מרדכי הק, צנא דמלא ספרי, שתירגם את ה“פואֶטיקה” לאריסטו, וכן את אברהם שטרן, שנראה תחילה ככוכב עולה בשמי־החקר, אך הניח את מערכת המדעיוּת השלֵוה ולקח עצמו לצד המדיניות הסוערת. לתשלום התמונה ראוי להזכיר את עזרא ציון מלמד, ששכנותו הקרובה עשאתו אורח מצוי בחבורה, ואף הוא נתן לימים ידו למעשה תרגום.

ויכוחים שבאותה רשות המעטים, רשותם של תלמידי־חכמים צעירים, מרכזיהם שונים היו, אך כציר החוזר בהם היה תרגום שירת הקלאסיקה, דרכה ודרכיה, ומותר לומר, כי בירורים אלו היו כאבנים לכמה דברי־חקר נחשבים שנתפרסמו לימים ברשות־הרבים – החל במחקרו המצוין של מרדכי הק “ניצני המשקל הטוני בשירה העברית” וכלה בשלוש הרצאותיו של שלמה שפאן, בשלושת הכינוסים למדעי היהדות: “מבעיות הריתמוס והמשקל בשערה העברית החדשה” (והיא מוקדשת לזכרו של משה הק); “משקלים של טשרניחובסקי”; “מגמות ריתמיות עם חילופי ההברה (מאשכנזית לספרדית) בשירה העברית החדשה”. הרצאה אחרונה ראשיתה נעוצה בימי הויכוחים ההם, בראשית שנות השלושים, כשחזרה ונתעוררה בעיית המעבר מנגינה לנגינה, בעיה שנדרשה הלכה למעשה עם מעברם של כמה מטובי המשוררים מן הנגינה הקרויה מלעילית אל הנגינה הקרויה נכונה, והוא מַעבר שסכנותיו נראו תחילה מרובות מסיכוייו. אמת, מעבר זה נמצא לו מעודד – ח. נ. ביאליק, שהצטער בשירתו, כידוע ממכתבו הידוע אל י.ח. רבניצקי, והוא עצמו החוָה, כמעט באחרית ימיו, קידה קטנה לנגינה הנכונה, והכל מזכירים בזה פזמונו “המכונית” וראוי שיזכירו אף תרגומו לשירו של חיים ארלוזורוב “במשכנות־דלים” העשוי כך. אבל נמצאו מתריעים על הקלקלה הצפונה במעבר – יעקב פיכמן דיבר בפירוש על הברבאריזציה העתידה לה לשירה ולשונה, בעקב המעבר הזה, ואם כי נבואתו לא נתקיימה, והוא עצמו הפליא לימים במעברו, הרי בימי הויכוח ההוא רבו החששות והחריפו ביחוד למראה נסיונותיו של יעקב כהן, שלא מעטים משיריו קיפחו, עם המעבר שפירושו למעשה היתה העברה מכוּונת, מסגולות הרוך והגמישות ונעשו כמותם כמיני מַרש. אך יותר מכל פעל חשש קיפוחה של מסורת שירה, שאפילו לא היתה ארוכה, למימי גוֹטלוֹבּר ואילך, היתה עשירה, שכן נתנו בה מכוחם שלושה דורות משוררים, ודור אחרון הגדיל, שהרי אביריו העלו את עצם שירתנו לשיאה. ודין להוסיף. כי ההססנות שבעצם־המעבר – טשרניחובסקי שהיה מיריביו וטעמיו ונימוקיו עמו, קיים, גם אחרי מעברו, שתי נגינות, והרתיעה מפניו – יעקב שטיינברג, שלא שינה מנגינתו, עשו גם הן את שלהן.

ד

ושלמה שפאן התחבט באותה בעיה וחיבוטו נתפרנס משני מקורות, המקור האחד גלוי – כמורה־בפועל ידע, עד־מה קשה לקיים שתי מנגינות, אחת בפרוזה ואחת בשירה, ואם כי הבין, עד־מה מורינו משתבשים ומשבשים שאינם קוראים ומקריאים את תלמידיהם את השירים לפי משקלם המכוון, הרי סבר, כי מה שהיה היה, אבל מעתה ולהבא דין למתוח קו של חציצה, בחינת על הראשונים אנו מצטערים ואין להוסיף עליהם. הלכך לא נתקבלה על דעתו נחמתו של טשרניחובסקי, כי גם היוָנית קיימה שתי נגינות, אחת לדיבור ואחת לשירה, ולא בלבד משום שאין הנידון דומה לראָיה, שמתוך שהעיקר, ענין המשקל לפי ארוכות וקצרות, חסר מן הנמשל, נמצא המשל תלוי באויר, אלא משום שכל אותה כפילות, הקובעת נגינה אחת לדיבור ונגינה אחרת לשירה, אין לקיימה כהוראה־לדורות, והרי עצם לידתה של הנגינה המלעילית היתה באוירה של קריאה מלעילית ובהיבטל האוירה – אם ביטולה היה כדין או שלא כדין היא בעיה לגופה – בטלה חיותה. המקור האחר סמוי – כמתרגם־בכוח ראה כורח לנתק את המסורת של הנגינה המלעילית ולהמירה בנגינה נכונה להיות נגינת הדיבור ונגינת הקריאה אחת. ואמנם, משיצא המתרגם שבו מן הכוח אל הפועל דרש את ההלכה למעשה.

ואותו ניתוק לא היה קל, ביחוד בראשית מסתו, כשיגע על בריאת הקסַמטר דאקטילי בנגינה הנכונה, הניתוק לא היה קל משום סביביו – דוקא הקסמטר זה או קירובו, ואפילו קירוב־קירובו, היה ממיטב כיבושיה של הנגינה המלעילית – החל בוייזל, שביקש בשירי־תפארתו, למצוא משהו בדומה להקסמטר של קלוֹפשטוֹק, בודמר ודומיהם וכלה באידיליות של טשרניחובסקי. הניתוק לא היה קל משום עצמו – והקושי היה, כדבריו, מראש ועד רגל. מראש – דהיינו בראש הטור המחייב נחץ בהברה הראשונה; עד רגל – דהיינו בסוף הטור המחייב מלעיל, שני דברים שהם יקרי־מציאות בלשוננו. אמת, בעיית המלעיל היתה ענינה של שירתנו בדורות אחרונים – הרי וייזל עשה כל שירת עלילתו (להוציא מעט הבתים החרוזים) באופן, שכל שורה סיומה מלעיל, וכן עשו אחרים, וראה בזה, למשל, ההבדל שבין תרגומו של שמעון בכרך ובין תרגומו של גוטלובר ל“נתן החכם”, ובדורנו הפליא בזה ביאליק בתרגום “וילהלם טל”, שכל שורותיו (ושוב: להוציא מעט הבתים החרוזים) מלעיל. אבל היא הנותנת – שגרתו של הראשון אפשר אך לא כדאי לחקותה, מקוריותו של האחרון כדאי אך אי־אפשר לחקותה. אמנם, בדורנו גדלה אפשרות ריבויו של המלעיל על דרך ההרחבה (חידושי משקל, כגון משקל תפעולת) ועל דרך הצמצום (גערה – גיר וכדומה), אבל שימושם מחייב זהירות, ביחוד בתרגום הקלאסיקה, שקדמות טעמה ונעימתה קשה עליהם החידוש שריח צבעו הטרי או אבק עשייתו מעמידו כמי שלכל המרובה יש לו אתמול אך על־כל־פנים אין לו שלשום. ואמנם, בין מי שיתחקה במפורט על יגיעתו של שפאן לגבור על צמד הקשיים האלה ויתעורר מתוך כך על דרכו להתגבר על שארי קשיים, ילמד פרק חשוב בשירה, בלשון, בטעם. ­

ה

צבת ראשונה זו עמדה לו לעשות צבתות רבות ואחרות, ומתוך זיוּוג של ידיעת הלשון שממנה תירגם וידיעת הלשון שאליה תירגם, שנצטרף לו זיוּוג של חקר התרגומים וחקר תולדות המשקלים בשירתנו בכל הדורות, נסתייע בכוח־יצירה וכשרון עיצוב וסגולת־הבחנה שבו ונתן לה לספרותנו מחזורי תרגומיו המצוינים, החל בהמנון לאפרודיטי (תרצ"ה), המנון של דמטר (תרצ''ח), המוקדש לאלמה מטר שלו, האוניברסיטה העברית; המנון אל האמס (תש"ב), ההמנונות ההומריים (תש"ו), יציאת מצרים ליחזקאל היוָני (תש"ח), שירים הומריים (תשט''ז), מעשים וימים, תיאוגוניה ומגן הראקלס להסיודוס (תשט''ז), משלי איסופוס (תש"ך), וכלה בשירת האֶלגיה היוָנית העתיקה (תשכ"ב) – אוצר בלום של שירה, שניתן בכלי לשוננו, בכלים מצויינים, מהם מתוקנים להפליא ומהם מאומנים להפתיע.

והמעיין המגולה הזה התפרנס ממעיין מכוסה – שירתו ורוח שירתו שלו עצמו. אמנם, הוא הביא את שירתו ברהייה לרשות־הרבים – שיריו, שחתם עליהם בקריפטוגראם לא נקבצו ואף מסיפוריו לא נתפרסמו אלא חמישה, ארבעה נקבצו במגילת־ספר, ואחד, הוא אחרון פרסומי הפרוזה שלו, במאסף סופרי ישראל. וקטנה אחת: בהרצאותיו ראה להגן על כמה תרגומי־מופת, שאף שמלאכתם או דרך מלאכתם אינה עשויה כתביעתנו עתה, אין הם, מהיותם עצמם בחזקת יצירה, צריכים תרגום־מִשנה, ואמנם כשזכה בפרס טשרניחובסקי ובמסיבה לכבודו בירכוֹ המברך שיזכה לתרגם תרגום־מִשנה את האֶפוס האחד והאחד של הומירוס, דחה מעליו את הברכה בטענה של מי יבוא אחרי המלך, אבל באחרית ימיו בא אחריו, ללמדך כי כשם שכתיבתו היתה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבה וגבולה עד שהכריע למתוח קו וחיבור בין ראשית כתיבתו בלודז' והמשכה בירושלים, כך גם תרגומו היה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבו וגבולו, עד שהכריע לעבור גבול שגבל לו תחילה וסימנך תרגום פרקי הומירוס שבידנו. אבל האומר, כי מעיינו המגולה התפרנס ממעיינו המכוסה, חייב להוסיף ולומר, כי מעיינו המכוסה היה עשיר ממַבועו, כשם שהוא חייב לסיים ולומר, כי מעדפו של מעיינו, שלא הגיע כדי מבוע שלו עצמו, התפרנסו תרגומיו, והיא אמירה היפה לכמה מגדולי התורגמנים שבנו.

[תשכ"ג]

---

פלאי־סגולה – על שלמה דיקמן

מאת

דב סדן

א

קהל־העברים אינו יוצא מכלל־פתיעה – לפני שנה ניתנה לו מַתת־כפל: שירת ורגיליוס, “אניאיס”, ושירת לוקרציוס, “על טבע היקום”, והשנה נצטרף לזימון חזיונו של סופוקלס, שבע טרגדיות שלו, והכל מידי מתרגם מפליא ומופלא, ששמו ושמעוֹ יצא להם עתה מוניטון, שכן כל ימי ישיבתו בקרבנו כשלוש שנים בלבד, והחידה – מתי גדל האיש והבשילה יכלתו ואיך יכול היה, בעוגת־ימים קצרה כל־כך, לעשות את החַיל הרב הזה – חידה היא ותהי לחידה, והיא, אמנם, תהי לחידה, גם אם נוציא קצתה מסיתומה, ללמדנו שאין הפתיעה פתיעה גמורה, לפחות למעטים בקרבנו שזכיתי להיות בכללם.

ב

כי אם כתבו מפליאי סגולתו, עם צאת שני כרכי־התרגום הראשונים, על הברכה שירדה עלינו בהיסח־הדעת, ואחזו לשון תמיהה: פתע־פתאום, צדקו ולא צדקו כאחת. צדקו ­ – בגבול המצוי של זכרונם לא עלה לפניהם לא שם המתרגם ולא דבר־תרגומו, ואם צרפו לכך את שנודע להם, כי האיש גלה, עם פלישת היטלר לפולין, וניטלטל לאוזביקיסטן וידע עוני ורעב ולימים בא עליו משפט־משפח, כמנהג המדינה, והיה אסור חמש־עשרה שנים בוורקוטה הרחוקה, במשטר של עבודת־פרך וחיי־כפן ובאוירה של אפלת־יצרים והשפלת אדם־אדם – הרי נמצאו כעשרים שנים של אפשרות עשיה רוחנית חסרות מלוח־חייו, והרי כשנכנס למערכת־יסורים זו היה עוד עלם צעיר, שלא יצא עדיין מכלל תלמיד היושב לפני הדוכן הגבוה של מוריו לקלאסיקה. לא צדקו – ומבחינה זו ניתן להיעזר, בשינוי ראוי, באותה הלצה נחמדה, שמספרים בו בצבי גרץ שהקשה לו לר' אייזיק הירש וייס: היכי תמצי, אתה למדת ש''ס ופוסקים לפני שנים הרבה ואני למדתי זה מקרוב, והנה אתה זוכר ואני איני זוכר כמוך, השיב לו: כי לי היא אבידה ולך מציאה. אך המעטים – שהייתי בכללם, ומשום מקרה ממוזל אפילו בראשם ­– היה להם הענין הנחשב בזה אבידה. כי השם הזה נגלה ראשונה, ובתחום מלאכת־המחשבת של מעשה־תרגום, מעל עמודיו של אותו עתון שבו נכתבו, אחרי חצי יובל שנים, תיבות־התמיהה: פתע־פתאום, כוונתי ל“דבר”, שבו פירסמתי את מַסת־תרגומו הראשונה של שלמה דיקמן, והוא תרגום שירו של ח''נ ביאליק: ''דאס לעצטע ווארט", בנוסח עברי: אחרון דבר. לא התעלמתי ולא העלמתי את הספק; מי יבוא אחרי המלך, והוא ספק העומד בעינו גם לאחר ניסוייהם של אחרים לתרגם משירי יידיש של ביאליק (אברהם לוינסון, אהרן צייטלין), אך לא התעלמתי ולא העלמתי את ההעזה שדרכה בעניוות – המתרגם בנה את תרגומו לפי הקלסיקה של ביאליק עצמו, עד שאין אנו יכולים להדיר את עצמנו מן ההשליה, כי אכן שירו של המשורר לפנינו. בהערה שצירפתי לתרגום העירותי את תשומת־דעתו של הקורא על המתרגם, שישב בוארשה, והצגתיו, כשיעור ידיעתי על־פי חליפת־המכתבים בינינו, ושמתוכה למדתי על משאת־נפשו, הוא מעשה־התרגום במתכוּנתוֹ הכפולה – לתרגם מיטב הקלאסיקה העברית ללשון־ הפולנים ומיטב הקלאסיקה היונית והרומית ללשוננו.

ג

ממרחק הימים, לא פחות משאני תמֵהַ על ביטחתו בתעודתו וביכלתו לקיימה אני תמה על ביטחתי שהניעתני גם לפרסם על הענין ואף לעודדו בו ברשות־הרבים. והוא, אמנם, שלח עד־מהרה דוגמה למעשה־תרגום – שיר של ספפו – ופירסמתיו גם הוא “בדבר”, והוא בכור נסיונותיו בתרגום הקלאסיקה היוָנית שראתה אור. גדולה ממנה היתה דוגמת־התרגום של הקלאסיקה שלנו ללשון־הפולנים ­ ימים מעטים אחרי שפרצה מלחמת־העולם השניה הגיעני כרך גדול והוא תרגום כל שירי ביאליק ושירותיו בצירוף מבואו של פרופ' גאנשינץ, וגם שיטת־תרגום זו בנויה על הסתייעות משופעת וגמישה בלקסיקה של שירת־הפולנים הקלאסית. עם השמועה על חורבנה של וארשה ראיתי חובה לעצמי לתת את הטופס – והוא היחיד שהגיע לארצנו, ומן הבודדים שניצלו בכלל ­ לבית ביאליק למשמרת.

ד

ועתה באה הפסקה, שנמשכה, כאמור, כעשרים שנה. לא שנפסקו הקשרים בינינו – הגיעתני טלגרמה אחת ואחרת, וארבע פעמים הודעתי על הצלתו במדור הנאות ב“דבר” ועוד אנו טורחים לעשות למענו – ד''ר משה ישי משתדל בטהרן ואף הרב ר' יצחק הלוי הרצוג נכנס בעבי־הקורה – והנה נעלמו עקבותיו ואמרנו אבד אחינו ונסתם הגולל על תקוה גדולה, אך לפני שנים אחדות נתבשרתי בסודי־סודות, מפי שארוֹ, ידידי שבח אדן, כי לא זו בלבד שהוא חי אלא אפשר יצא לחפשי, ואין צריך לומר, עד מה רבתה שמחתנו, כששמענו כי אמנם יצא מבית־העבדים, ולא זו בלבד שנפשו נשמרה בטהרתה אלא רוחו נשמר בעשרוֹ, והוא מורה לילדי בית־הצירות שלנו בוארשה והוא שופע חיות ואף חלומו ­ חלום מעשה־התרגום – לא פג, שאפילו בימי עניוֹ ומרודיו הגה בו, ויֶתר שאת לו ויֶתר ביטחה לו לקיים את שנדר בינו לבין נפשו. מי שלא ראה שמחה בשמחת ריעיו, חבריו בבתי־האולפנה בוארשה, בזימונינו, הן על עלייתו שהסמיך לה עשייתו בתרגום, הן עם צאת כל ספר וספר מכל שלושת הספרים, לא ראה שמחה מימיו, והודיתי לאל־חסדי, כי זכיתי להיות עמהם.

ה

ובכן, כשלושים שנה נשא האיש בקרבו חלום וכל הגיונו, על עיונו וחיקורו, היה מכוון לכך. עד־מה עיונו ממש וחיקורו ממש, ניתן ללמוד מתוך שהאידיאה ­ שהאירה לו בימי החדוה של שנות־נעוריו ובימי־הצער של שנות־ שחרותו – היתה לבשר, הלא הוא בשרה החי והמפרכס של שירת יוָן ורומי, שקרמה אבריה של העברית והם משמשים אותה להפליא, כאילו היתה כן מטבע ברייתה. והרי אין צריך לומר, מה מרחקים של אמונה ותולדה, מסוֹרה ומזג, חוצצים בין העולמות, אך, נראה, גדולה נשימה של שירה המקרבת רחוקים. ואם למרחקים הרי לפנינו כמותם – ולא בלבד המרחק מגישושים כשל ר' מאיר הלוי לֶטריס, שהעתיק את השירה ההוֹמרית על פרידת־הקטור לימי שאול ומלחמתו בפלשתים עד לנסיונו האחרון של אהרן קמינקא לתרגם את הפרק כמו לפני כשני־דור, ולא בלבד המרחק שבין מעשי ישראל ראלל עד יהושע פרידמן, אלא גם המרחק שבין קרובים יותר, שמתרגמו יודע להעריך פעלם, אך מתוך שהוא עומד על כתפם – ויחוד לו משלו – הוא מתגבה עליהם. כי אם סוד הצלחתו בכוח־יחודו, והוא־הוא כוח של חידוש, הרי יסוד הצלחתו בכוח ירֵשתו, והיא־היא כוח המסורת, ומיזוגם הבשיל את הפועל המרהיב, שיש בו כדי מפעל־חיים, אולם לשמחתנו, הוא אך ראשיתו.

ו

כבר אמר ניטשה, כי הרוצה להיות ברק, חייב להיות ימים רבים בעננה. אולם גם היודע כי דיקמן צבר ימים רבים את כוח עננוֹ, אינו ממלא עצמו מן הפליאה בראותו את בוהק־ברקוֹ ובשמעו את קול־רעמוֹ, וביותר בראותו ברקיו רודפים זה את זה ורעמיו מתגלגלים זה בסמוך לזה. נאמר לו תודתנו על רב עשרו אשר הראינו ועל רב טובו אשר יצפון לנו להראותו בקרוב בימינו.

[קיץ תשכ"ג]

---

נתיב יאיר – על צבי מאיר שטיינמץ

מאת

דב סדן

א

אפתח במעשה שהיה כך היה: בשלהי מלחמת־העולם האחרונה, בא לפני אברך, שלא ידעתיו קודם, והביא לי ספר של מחבר שלא ידעתיו קודם, ונמשך לו לבי תחילה משום גופה של עובדה, שלא היתה מצויה בימים הנוראים ההם – ספר־שירים עברי שיצא לאור בעצם ימי השואה, בעיר מערי הונגריה. שם הספר היה: גשרים, שם מחַברוֹ: בן־שלמה, שם עיר דפיסתו: דברצן, ושנתה: תש“ב. והמו”ל: משה הרשקוביץ.

אותה שעה שמעתי מפי אורחי, כי המחבר שמו וחניכתו: צבי מאיר שטיינמץ והוא כבן שלושים, תלמיד־חכם, שלבושו לבוש יראים, ואומנותו מסחר־עצים והוא מחסידי־זידיצוב־דולינא, לשון־כתיבתו עיקרה עברית, וקצתה גרמנית ויידיש, נמשך להשפעתו של יצחק ברוֹיאר שנזדמן עמו וקשור קשרי ידידות עם אשה בעלת שאר־רוח וכינויה בשירתו: הכוהנת.

רשמתי לפני פרטים אלה וכאלה והיו לי לעינים בקראי בספר, ששיריו פרוזים לכמה דרכי־ביטוי ובולטת בהם שירת השואה “אסיפת נמירוב” שניכר בה רישומה של שירת ביאליק, ששמה, אף מטעמי צנזורה, היה “משא נמירוב”. ולפי שהספר היה כשריד מוצל מאש, מסרתיו למשמרת לבית־ביאליק, וביותר לא ידעתי גורל מחברו וחששתי, כי היה כגורל רוב אחינו בגולה ההיא, ולימים שמחתי לשמוע כי ניצל וחי.

ימים כתיב, שנים קרי, ובינתים יצא ספר־שיריו אחר: “נתיב” (יידישער פערלאג, וינה, תשי"א) והוא עצמו נדד לאמריקה, ואך בבואו לבקר בארצנו, להוציא ספרו שלישי “על החוף” (מחברות לספרות" תשכ''ח), הכרתיו פנים, לאחר שקראתי שיריו, שפירסם בשם צבי יאיר בעתונות העברית. עתה ניתן לי אף לחזור ולעיין בדיוקן, כפי שנצטייר לי מסיפורו של אורחי ומרשמי הקריאה בשיריו, ולהשלימו, לאורו של צמד שאלות, שננער בי.

ב

שאלה ראשונה היתה לענין שירתו, שניתן להגדירה כשירה דתית, לא בלבד מתוך הלך־רוח שבתחום הספרות, אלא גם, ואפילו בעיקר, מתוך אורח־חיים שבתחום הביוגרפיה, כשכורח־המתיחות ורצון־ההשלמה בין הלך־הרוח ואורח־החיים מפרנסים גופה של שירה. עקבתי חזיון זה, ובמיוחד לאחר הקונוורסיה שלי עצמי, לא רק בהופעתו בארצנו – יוסף צבי רימון – על אף, ואולי ביחוד, כהופעתו בגולה, והעיקר הכוונה לגילויים בני־ערך בשירת יידיש בפולין, כגון ישראל אמיוט, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל, ולימים נלהב לבירוביג’אן והיה במתישביה, או שמואל נאדלר, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל גם הוא, שעבר עד־מהרה מישיבת חכמי לובלין למפלגה הקומוניסטית, ואחרון־אחרון – חיים סמיאטיצקי שנאמן לאורחא דמהימנותא בשירה ובחיים, ולא יכלו לו כל איום ופיתוי. ובבוא לפני יצירי בעל ''גשרים'', שקלתים תחילה לפי עמידתו בקונטקסט הזה, אף שלא ידעתי אם ריחוק המקום הניח בידו לשמוע עליהם, ואף לימים נודעתי, כי אכן שמוע שמע, וממילא ידע את עצמו, במעט או בהרבה, חוליה בשרשרת.

ג

שאלה אחרונה היתה לאופי שירתו – ניסיתי לבחון בה באורו ולאורו של חן המקום, היא שירת העברים בגולת הגר, כי הנה שבתי וראיתי, כי השירה הזאת תכונה מיוחדת לה – הקלות החיננית, שאתה מוצא בשירי משורריה, אם בתוך ההשכלה – בדרך שנפלד, אם בשלהיה ­ שמעון בכרך, אם בימי המודרנה – יוסף פטאי, והיא אומרת דרשני. ולא היה בידי לפרנס ההשערה, כי יד השפעתה של שירת ההונגרים באמצע. היסוסי־שיקול אלה הגיעו עד לידי כך, שהצעתי לפני אחד מתלמידי, הבקי בלשון זו ושירתה, לבדוק שאלה זו לאורם של נסיוני־תרגום משירה זו ללשוננו, וביחוד נסיוניו של שמעון בכרך, ולמדתי מחיבורו מה שלמדתי, אבל ענין נהירותם ושקיפותם של המשוררים העברים לא ניתרץ לי, ביותר שהתכונות האלה ניטלו כביכול מעם רוב מצע שירתו של העז במשוררינו, ילידי הגר ואגפיה, הוא אביגדור המאירי, ולא נשתירו אלא בשוליו.

ד

זה היה צמד השאלות, שהעסיקני למשמע דבריו של האברך על המחבר ולמקרא השירים שבבכור־ספריו, לימים באו גם המשמע גם המקרא על הרחבם, וראש לו הרחב הביוגרפיה: יליד־הבינַים הוא משוררנו, כי מולדתו חבל ההררים, מַרמוֹרוֹש, שהיה נטוע ועומד בתוך תחומה של ממלכת־האבסבורג, וסופו נחלק – חלקו לרומניה וחלקו לצ’כוסלובקיה – ומשוררנו שהיה בן שלוש בימי החלוקה ההיא, נולד אמנם בבודפשט (1915) אך גדל בכפר בריסטר, ששלשלת־ההרים חוצצת בינו לבין כפר רפאילובה, שהיה נטוע ועומד בגליציה, אשר השיבה את כוחותיה אל מעבר לגבול. וכך אירע, כי כשם שסביביו, רובם פשוטי חסידים, פירנסו רוחם מרוח רבותיהם שהיו מעבר ההרים – קוסוב, צאנז, ז’ידיצ’וב וסטרטין – כך אף הוא, הילד, פירנס רוחו מרוחם של מלמדיו מעבר ההרים, וביותר נרשמה בו השפעתו של ר' יוסלה וילנר, איש נַדבוּרנה, מגזע אדמו"רים, בקי וחריף, למדן על הדף, מבחין בדקדוק ויודע מקרא, בקי בלשונות וספרויות קלאסיות ומודרניות, והוא שנתן רישומו בנער, בנו יחיד של גביר בר־אוריין, ואפשר שהוא חיזק בו תשתית תכונתו ומזגו, ששמרתו משני הקטבים שארבו לבני־גילו משוררי־שלומי־אמונים ויכלו להם – הקוטב האחד היא המנוסה הבהולה מאתמולם במזל אמונה למחרם במזל כפירה, הקוטב האחר היא השקיטה העקרה על שמרי האדיקות וקפאונה. ולענין תשתית תכונתו ומזגו – הרי יניקתה, ככל הוַדאי, כפולה – מזה: ההפלאה של רזי הבריאה, בסוד “הוד והדר לבשת”, שלא פחות משנקנתה לו מספרי שירה והגות, נטבעה בו ממראות נופי ילדותו; מזה: ההפלאה של רזי התורה, שאבות־אבותיו נושאיה ונשואיה – מצד אביו צאצא בעל “קונטרס הספקות” (אחיו של בעל “קצות החושן”), רבה של סיגט ויוסדה של משפחת כהנא המיוחסת; ומצד אמו צאצא לבעל “אפי רברבי” (אבי משפחת חיות המפוארת) וחלל בית־הוריו מלא זכרונם, כשרוח החסידות ממזגת הלכה ואגדה ומפתכתם.

ה

היא הנותנת, כי אף שימי־עמידתו יגזרו עליהם חיי־זועה בתפתו של הדור. תופת השואה, ואותותיה אותות בשירתו – ביטחתו, ביטחת הנברא בצדקת בוראו, איתנה, כדי כך, שאפשר לו ספר שלם, כספרו “על החוף”, שעיקר פורענות הדור חסרה מתוכו, וכאילו לא היתה.

ולא אומר כי ההעדר הזה, וביחוד אפשרותו, אינו פליאה בעיני, ואדרבה איני יכול שלא לצרף לה חברתה, כי אם ידידי ישראל זמורה, בסיפא דיליה לספר־השירים ההוא, כתב לאמור: "ואם כי המסורת היהודית עוברת כחוט־השני בכל שיריו, – אין כלל להעלות על הדעת שיש כאן, חס וחלילה, כבלי מסורת, אלא בפירוש מפורש, כנפי המסורת; האיש חפשי לנפשו בתוך תחום המסורת והוא חפשי להגות, לחוש ולומר, כאמור אדם מתוך עצמו “לעצמו”, הרי אני בעניי לא אוכל שלא לראות באותו יתרון – חסרון, כל עוד המשורר, האדוק בחייו במערכת ציוויי הדת המסורה ואיסוריה, מעלים משירתו את כבליה ומראה את כנפיה, ביתר דיוק: אינו מראה, איך כבליה נעשו, אם אמנם נעשו, כנפיה.

ו

שאלה זו נתחדדה לי בשבתי ובהתבונני בו ובדרכיו בעיר־מושבו, ניו־יורק, וביותר בשבתי בצל־קורתו, כשדיוקנותיהם של נשיאי חב“ד ניבטים מעל כתלי ביתו, ובהוליכו אותי לראות מוסדותיהם, ואני כולי תמיהה, כיצד אפשר לו ליליד הגר וחלל חסידותה ושושלותיה לידבק בתנועה השונה כל־כך מאוירת גידולו וסברהּ, דבר שלא יכולתי לשערו לגבי עצמי. אבל אף לא אעלים, כי בהתבונני באַרחותיו ובקראי שיריו, שככל שהם מאוחרים יותר, הם קלוטים יותר הבהובי הגותם של חב”ד, ניסיתי להרהר: ואולי היא הנותנת, היא־היא תמורתו של האיש, שהוליכתו מחסידות סטטית, שמקורה קרוב למחוז־גידולו, לחסידות דינמית, שמקורה רחוק ממחוז־גידולו, וביטויה עתה היא חצר לובביץ'. אבל היא גם הנותנת כי הפליאה מוסיפה והולכת – על שהוא מחדיל משירתו את הנפתולים בין אמונת־הדורות ובין מציאות־הדור, ואם הוא נגע בשוליהם, יותר משנוגח בנו הוד־השאלה, נוגה עלינו עיגול התשובה הקודמת לה, ומתקיימת בחינת הס קטיגור וספקותיו וקח סניגור וּודאותיו מקומו, וממילא אין מערכת המשפט שלמה.

אפשר היא שאלה כוללת לכל אותה חטיבה־לא־חטיבה הקרויה שירה דתית בת־ימינו, והיא בחינת עקב אכילס שלה, ואפשר היא שאלה מיוחדת לשירת משוררנו, המבליע את השמא ומבליט את הברי, והוא מבליטו על דרך שירה שביטויה וסממניה שאובים ממקור רוחה ולשונה של האומה, אך מהותכים ברוחו ואָפיוֹ, הטובעים אמונתו אשר בה יחיה.

[אייר תשל''ג]

כרך האישים: IV

מאת

דב סדן

---

חומרת הקו – על שלמה צמח

מאת

דב סדן

מאמר א: ניצוץ של קוצק

אפתח, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה, והוא מעשה הכרוך בלוייתו של אחד־העם, שראשון סופדיו, פדגוג ועסקן, ספד לו משמה של מועצת־העיר, והעריך את הנפטר כחבר סיעה במועצה ההיא, והזכיר, בלשון של קילוסי־קילוסין, את עשייתו בה. העלו דבריו כאבו וזעמו של ביאליק, ובקומו אחריו, פתח הספדו לאמור: בפני ארונו של אדם גדול, כאחד העם, אסור לשקר (כך שמעתי באזנַי; אבל בהתפרסם הדברים חלה המתקה: אסור לגזם). ומדבריו ניכר, כי כיוֵן לשקר כפול: השקר האחד שבהבלעתה של אישיות, עשירה ושלמה, מתוך בידול חלקיה; השקר האחר שבהעלאת הטפלה שבחלק־חלקיה כעיקר. מקץ ימים לא רבים, נלווה לו, לדבר זעמו של ביאליק, דבר תוכחתו של יעקב שטיינברג, שכתב לאמור: “כל מביאי ההספדים הללו מהווים כעין כיתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב־התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי־מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה…”, ואידך זיל קרא (כתבים, תרצ״ד, כרך ג׳, עמ׳ רמ״ה–רמ״ז).

וחס לי שלא לזכור דבר זעמו של ביאליק ודבר תוכחתו של שטיינברג, ושעל־כן, בבואי לספוד עתה, במליאתה של האקדמיה, לשלמה צמח, לא אתפתה לדבר בו כבחברה, חבר־הכבוד, שבחירתו המאוחרת לה, יותר משהיא לנו פקדון־זכות היא מזכרת עוון לנו, מה גם שלא זכינו לראותו בינינו. ואף לא ארחיב בענין יחסו לאקדמיה ודרכה, גם אם הדברים הם בנותן ענין, מהיות בהם ביקורת שנונה, שלימודה בצדה, אך כל שעה שעתו. ואפילו לא אדבר על דרכו ודרכיו בלשון, שהיה בה ארדיכל גדול, משום שמפורסמות אינם צריכים ראָיה, ואם הם, בכל־זאת, צריכים לה, הריהי בכלל מסכת המחקרים, שכלי־ביטויה של האקדמיה חייבים בהם, להאיר עינינו בטיבם, יִחודם וחידושם של בוני הלשון בימי תחייתה בארצנו.

ב

כי ראשית זכות וחובה לנו, בהערכת שלמה צמח, היא בהערכתו הכוּליית, שהוא מראשי בוני תרבותנו, כשתיבת תרבות אינה מצומצמת, כרגיל, על עניני רוח, כלשון, ספרות, אמנות, אלא מכוּונת לכל מלוא החיים – אף, וביחוד, לעבודה ולעשיה, לכלכלה ולפרנסה, וכן לחינוך ולהליכות, למשפט ולמשטר, לדינים ולמנהגות. אמרנו: ביִחוד לעבודה ולעשיה, מתוך שהזכרנו את שהוחזק לו לשלמה צמח, כמורו ורבו, הוא אהרן דויד גורדון, שתלמידו שמר לו אמונים ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים והגותם, שכוחו בגילום עצמו ושהיא נקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קנה־הערכה של כשר ופסול; כשם ששמר אמונים למורו ורבו, חיים נחמן ביאליק, ואף הגן עליו, כהגן על מופת של חיים ושירתם, שכוחו בגילום עצמו, ושהיא כנקודת־רום, שבלעדיה אין בידינו קני־הערכה של גיאוּת ושפל. ותפיסת אישיותו של שלמה צמח בכוליותה, כבונה תרבותנו, היא תפיסה כלשונה, שפשוטה כמשמעה – הוא, גידולה של עיירת ישראל בפולין, ששמענו לימים, מפי־עטו, על תולדתה ורחשה, בר־אבהן ובר־אוריין, והוא כל־כולו בן שמונה־עשרה, נוטל עליו להעמיד את התרבות העברית לכל בחינותיה בארצנו, בהיחלצו לעלות אליה, לעבדה ממש ולשמרה ממש, בקיצור: לקוממה ולבנותה.

והימים ימים כבדים עד מאוד – הנה בת־קולה של “עיר ההריגה” עודה מנסרת והולכת: הנה פקד המוות את נשר גאולתנו ובבית ישראל נמַסו לבבות הרבה ורפו ידים הרבה, קם נער ואחריו חבריו, וחָברוּ לאגודה הקרויה על שם עזרא, כסמל של קום ועשה, והם באים לארצנו, שבה קצת קברניטים וגרוריהם חלומם חלום אוגאנדה, והם, הצעירים, פותחים במערכה חדשה ומחודשת – לעבודה עברית, לדיבור עברי, והם אף יוצרים כלים – מפלגה, איגוד, כלי מבטא. ובכלל העושים והמעַשים, שלמה צמח, עובד מצוין, בשדה ובכרם, במושבות יהודה ושומרון, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת החקלאות, וחוזר מומחה להלכה ולמעשה; סופר מצוין במסת־סיפור ובמסת־ביקורת, ולשם טיוב סגולתו הוא הולך ללמוד תורת הספרות והפילוסופיה והפסיכולוגיה, וחוזר מושלם להלכה ולמעשה, והעיקר: יודע למזג מסורת לערכיה וחידוש לקניניו, בכוח אישיותו, שאינה יודעת רישול ופישור, ובכוח אָפיוֹ, שאינו יודע רתיעה ומורא; ובאין לו משענת אחרת, זולת אמִתו ואמירתה ללא־חת.

כן היה – אם לשמור על סדר העדיפות, שהיה חביב עליו – כמדריך וחוקר, אם בתחנת־הנסיונות החקלאית, אם בהנהלת בית־הספר החקלאי; כן היה כסופר, מבקר ועורך, שאמִתו עשאתו יריב לגדולים ולקטנים, בין בתחומה של ספרות בין בתחומה של מדיניות; ויפה אמירתו, שהיה חוזר עליה בשיחו, והוא ענין הכלל הגדול בחייו, כי בשבתו אל שולחן־הכתיבה אין לפניו אלא אמִתו, כדי לקיים את דבריו התמימים של אד״ם הכוהן: אל שולחן אלוהים ישבתי שבת.

יושר הקו ומתיחותו, המלווים את חייו ופעלוֹ, ניכרו בכל שאמר, בכל שכתב, ותכונותיו אלה שָׁרשם בו, באמיצותו, וכמה וכמה סימנים מעידים, כי בצאתו למערכה זו, ידע, כי פירושה עיצוב אישיות שלמה וגילומה, כערובת בנינה של תרבות־עמנו בארצו. דורות יחלפו, וככל שירחקו, יירָאו, ביתר הבלט, המעטים, ילידי עיירות ישראל, אשר קמו, בשעת מבוכה ומבוקה, לעמם, ועשו את המעשה הרב –עשו את עצמם לבֵנה, לבֵנת־חיים מלאה, לבנת יצירה שלמה, בחומת עמם וארצו ומתוך הערכת השלמוּת הזאת והערצתה, יקומו בני עזרא הסופרים, אשר יִספרו את אותיותיהם.

ג

ואסיים, ברשותכם, במעשה שהיה כך היה: מעשה בותיקי־החברים בגבעת ברנר, שראו חובה לעצמם להזכיר לעצמם ולבניהם, מי ומה היה האיש, שקיבוצם נקרא עליו; וביותר שקצת צעיריהם נתפסו לפירושיהם של שלא ידעו את יוסף חיים ותחת אשר ידרשו מתוכו מה שהיה בו דרשו לתוכו מה שלא היה בו. וכן נערכה עצרת לזכרו, ושלמה צמח בראש דובריה. דבריו היו, קודם־כל, פרק גדול בתורת מוסרה של ביקורת הספרות – הוא הקדים לספר להם לשומעיו, שכולם היו צעירים או צעירי־צעירים לגביו, כי ברנר היה לו עצמו דיין קשה, וביקרתו על יציריו קטלנית היתה, מתוך שערכם בעיניו בטל ומבוטל היה, אך דבר זה לא גרע, לא בלבד עתה אלא אף אז, כטיפה של חרדל, מהערכתו של המבוקר למבקרו, כי ידוע ידע המבוקר, כי דברי מבקרו חצובים מאמִתו, על רוב כאבה ומעט שׂשׂונה, כמשפט מצפונה הגדול של הספרות, שעם כל היותו רך בשנים הוא כאב לה, כפטרון לה, ונפשו קשורה תמיד בנפשה ומסורה לה עד מיצויה.

למחרת, בדרכנו ירושלימה, דיברנו בענין נוסח פולין בספרותנו וסיפרתי לו טעות שטעיתי – מתוך רישומם של ראשי סופריה שקראתים, מתוך מגע עם אנשיה שהכרתים, בשבתי ביניהם, וביותר מתוך שראיתים מרכיבים את יציאי ליטא וגליציה אלופים לראשם, באופן שהללו נהגו בכמה וכמה ממוסדיהם, נראתה לי המנטליות של בני פולין נוחה ורכה, קלת־מזג, ואפילו קלת־דעת, עד שהייתי מתפתה לראותם כיסודא דנוקבא, באה הפגישה עם אישים כיצחק גרינבוים, שלמה צמח, דויד בן־גוריון, שלמה לביא, שהצד השוה שבהם הוא אָפיָם ברזל ותכונתם עשת, והוכתה ההגדרה ההיא לרסיסים. השיב לי בבת־צחוק, שלא נעלם ממנה הבהובה של גאוה: יפה אמרת, רסיסים, אבל אם אנו, כפי שאנו, הרי כולנו רסיסים מניצוץ אחד, שניתז משלהבתה של קוצק.

וככל שאני מהרהר בזכר דבריו אלה, נסמה ממני הבהובה של גאוה ובא תחתיה הבהובה של ענוָה – אמנם רסיסים הם. אך כל רסיס ורסיס נעשה שלהבת, ואלה בהם ששלהבתם גנוזה במעשים קיימים ועומדים, לא תכבה אִשם ולא יכהה אורם עד עולם.

[שבט תשל״ה]

מאמר ב: אהבת שלמה

אפתח, ברשותכם. פתיחה בנַלית, לאמור: ודאי שהשעה הקטנה, העומדת לרשותנו בגבולו של הערב, אין בה כדי להעמיד על פעליו של שלמה צמח, שפשטו לכמה וכמה אגפים ומקצועות, ואפילו היינו מצמצמים את עצמנו על מה שנראה לנו, אם מבחינה אובייקטיבית של הנידון אם מבחינה סובייקטיבית של הדיין, כעיקרה של עשייתו, לא היו דברינו יוצאים מכלל רפרוף על־גבי השטחים. הלכך דחיתי את הדיון על הדברים מתחומו הצר של הבעל־פה, כפי שהוא ניתן בשעה הזאת, לתחומו הנרחב של הבכתב, כפי שיינתן בשעה אחרת, ואנסה לומר מה על האהבה, היא אהבת שלמה, שאינה תלויה כל־כך בדבר ובדברים, כפי שהיא תלויה בדובר, באישיותו החטובה והשלמה, שהדברים הקֵרו מתוכה, אך היא היתה מקורם.

וּודאי היו כמה דרגות התפתחות באהבה זו – כי ענין אחד היא היכרוּת ראשונה, על סִפּם של ימי־הנעורים הרחוקים, שנגלה עלינו, בני תנועות־הנוער, בעיקר בסיפוריו, שהיו חביבים עלינו, וליקטנום מעברים, ואף תירגמנום ללשונות שהיינו נזקקים להן קודם שנעשינו קוראי לשוננו, כפי שנהגנו בו ובמשה סמילנסקי ובמאיר וילקנסקי ומשה הרוני (אחיו של מלך ראוויטש) וכיוצא בהם; וענין אחר היא היכרוּת שלאחריה, בתוך ימי־הנעורים ובשלהיהם, שנגלה עלינו, ספרא וסייפא, פובליציסט ומבקר, מעל דפי כתבי־העת ששקדנו על קריאתם, מהיותם לנו כאורים־ותומים, לפני עלייתנו ולאחריה; וענין אחרון היא היכרוּת שלא מרחוק, אלא מקרוב, ואפילו מקרוב־קרוב – כשדמותו החיה והנושמת, דמות חכם ונבון, שרהייתו אינה מכבה את ריגשתו וריגשתו אינה מכבה את רהייתו, נמזגת עם עשייתו ובה, אלה ספריו, כשם שהם נמזגים עמה ובה. ועתה, בערבם של ימינו, אנו שמחים ברגעי־האושר, שהעניקו לנו אלה מבני־הדור, שלא הניחו לנו פתח להפריד בין ספריהם, שגם דורות באים יוכלו להיאות לאורם, וביניהם עצמם, שדורנו בלבד זכה להיות עמהם במחיצה אחת של זימון ושיח, ונתגלו לנו, והוא גילוי שנתאשר והוסיף ונתאשר, לאורך יובל שנים ומעלה, בחינת אחדות של יוצר ויציריו,

ב

ודומה עלי, כי הגילוי הזה, שלא אוכל להעיד עליו לגבי כל הסופרים, מהם כבודים ומכובדים הרבה, שהכרתים לפי מה שהיו ולפי מה שכתבו, הוא שנטע בי אהבת שלמה, שהתמידה והלכה גם כשניסיתי לעלות, כמיעוט כוחי, במסילות ובשבילים שהוא הלך והוליך בהם, אם בפובליציסטיקה אם בביקורת; ולא עוד אלא אומַר מה שיישמע לכאורה כפרדוקס, כי מידת האהבה לו גברה בי לא במה שהיה לי כתנא דמסייעא אלא במה שהיה לי כתנא דפליג. ואפתח, כדרך דוגמה, לא בענין של ספרות אלא בענין של מדיניות – זכורני מאמרו “אגרוף רשע”, שכתבוֹ אחרי מאורעות תרפ״ט ובו דברים קשים ביותר על אנגליה, ובכללם נבואה, שנתקיימה כדרך שנתקיימה, דהיינו כי האימפריה הזאת סופה שתתגרש מכל ארצות־כיבושה ובמנוסתה תבקש מפלט לה בארצנו הקטנה; והשויתי דבריו אלה בכתב לדבריו ששמעתים בעל־פה ונפלאתי על אופן שמירתו על הכלל: דברים שאתה אומרם בעל־פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, שענין המה שבהם נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו, ואף ענין האיך שבהם, על שינויו הדק־מן־הדק, נתקיים כחוקתו, חוקת אמִתו. ומה השינוי, בנוסח שבעל־פה נאמר בענין המנוסה ההיא: והיא תבקש לה מקלט־לילה בארצנו הקטנה, ולא נחטא למידתו של אברהם אבינו, מידת הכנסת־האורחים, אם הפעם לא נקיימנה. ואל נשכח, כי בימים הרחוקים ההם נראתה כאידיאל – ומי לנו גדול כמטפחוֹ, דויד בן־גוריון – ארצנו כדומיניון בממלכה הבריטית, ששלטונה עשוי שיעבור לידי לייבור. אכן, בכתבי ביקורת על ספרו של בן־גוריון “ממעמד לעם”, ולא יכולתי שלא לתמוה על שהוא מרתק את גאולת־ישראל לאחת המשענות המובהקות של המשטר הקיים, לא מש ממני רישומה של הרשימה “אגרוף רשע”. הלכך בבוא חיים וייצמן, עם הצעת ועדת פיל, והכריז בפני קונגרס הציונים: המדינה היא בכיסי, ושלמה צמח, מתוך התנגדותו לחלוקה, אמר: משערני שיעורה של המדינה הזאת, אם היא עשויה שתיכנס לכיס, שמחתי למצוא תנא־דמסייעא בזה, ודעתי נתחזקה מתוך הנימוקים שמאחורי החידוד ההוא. אבל לימים, קרובים יותר, אך הם רחוקים למדי, בהופיע מאמרו הנודע, ובו התראה שלא להעלות את שאלת ארצנו במוקדה של מדיניות העולם, גזירה שתתרסק ביו גלגלי האינטרסים הגלובאליים, ותביעה להסיר את הנהגתנו מעל כנה ולבחור הנהגה אחרת תחתיה, שתשלים עם אנגליה ותפייס את ממשלתה, והיא ממשלתו של בווין – לא יכולתי, כמובן, שלא להעמיד, זה כנגד זה, הדברים על אגרוף הרשע והדברים על אגם ההצלחה, אך שמחתי למצוא תנא־דפליג בזה, שידעתי, כי בכל אלה ומתוכם דוברת אמִתו, ולא דברי נער מתלהלה הם, שבהפקרא־דאיפכא־מסתברא ניחא ליה, אלא דברי גבר עז, כבד־אחריות, שאין לו אלא בינתו אשר יישען אליה, ועם כל התנגדותי להצעתו ומסקנותיה, לא עשיתי מלאכת־ההפרכה על דרך קלות־ראש וגייסתי כל קורט של כובד־הראש שבי, לבקר את דעתי שלי, ואם נמצאה לי מאוששת, גם מכוח ביקרתו הנועזה נמצאה לי. אכן, מתוך הרהורי אלה נלמד לי גם לקח, שראוי אולי להסב עליו את דעת הרבים: בּוּבּר, שלא נענה תחילה לקריאתו של וייצמן, להצטרף להנהגתו, משום שהיא סמוכה על הזיקה לאימפריה הבריטית, הוא־הוא שנשאל לסוף לפתרונה של בעייתנו, ועונה: המשכת המנדט הבריטי; בן־גוריון הרואה תחילה חזותו ותצפיתו בדומיניון או קונדומיניון, הוא הדורש לסוף מדינה־לאלתר ואף זוכה לעמוד בראשה; שלמה צמח, ששמענו מאי קסבר תחילה ולסוף מאי קסבר – שלישיה של אישים נִפלים, איש־איש חטיבה לעצמה, אישיות לעצמה והיא, אישיותם, היא המחייבתנו, להבין אף את הסתירות שבעמידתם כלפי שעות־הגורל.

וכאן אתי המקום לספר עיקרו של מעשה שהיה כך היה, מתוך שמירת הזכות לפרסם, לעת־מצוא, כל פרטיו. והוא מעשה, שנדרשתי לפקח על שמירת הבית שנתכנסה בו המועצה הלאומית בתל־אביב. נשמתי לרוָחה בראותי את חבריה יוצאים ומתפזרים בשלום, וביניהם דויד רמז, שנלויתי לו לרגל ויכוח בביקורת המקרא, שהעלה אותו, בשבתו כלוא בלטרון. המשכנו בו עתה, בבית־קפה מועט, אך פתאום הפסיקו ושאל לענין הכרזת המדינה, ובכלל ספקותיו אף עמדתו של שלמה צמח. מתוך ביטחה, שלא הנחתי פירור של הנמקה, שניתן להביאה לטובת ההכרזה, דרכה וכרחה ומתוך ביטחת מִשנה, שלא הנחתי מבנינו של שלמה צמח לבֵנה על־גבי לבנה, ודאי היה לי כי כירסמתי מספקותיו של איש־שיחי, אף שהוא, כפוליטיקן, שביקש לדעת, מה אומר מבלה־עולם שכמותי, לא ענה בזה כל מאומה, אך העיר: לפי טירחתך רואה אני גודל חשיבותו של שלמה צמח בעיניך, שיגעת על הפרכתו כל־כך. לא יכולתי לענות לו אלא מה שאני רגיל לענות לעצמי: תנא־דמסייעא – סכנה היא בו, שמא ירדימך; תנא־דפליג – סיכוי היא בו, שוַדאי יעוררך. פרשתי ממנו והתימרתי בלבי, כי במאזני־ההכרעה על הכרזת המדינה הטלתי אף אני בן־גרגיר מועט, אבל מה אעשה, והיתה זו התימרות־שוא – דויד רמז, כמותו כאחרים שסופם מראשי־המדינה, הצביע נגד הכרזתה.

ג

ואם בענינים של מדיניות כך, בענינים של ספרות, שהם מצע־עשייתו של סופר, לא כל־שכן. אהבתי את שלמה צמח כתנא־דמסייעא – החל בענין מלחמת “כתובים” ואנשיה, שבה כרוכה אף פגישתנו הראשונה. וכבר הזכרתי ברבים פליאתי, שאני לא הכרתיו קודם פנים, והוא, כנראה, מתוך התעניינותו בפרחי־כהונה, אם אמנם הספרות כמותה ככהונה, הכירני ועיכבני ברחוב, וכבא להזכיר רשימתי “בעין צופיה”, שהיתה כמסכת־עוקצין המכוּונת כנגד שטיינמן ושלונסקי וסיעתם, שאל: ואי אתה חושש למלקיות? (לא אמר כלשון הפשוט: מלקות, אלא כלשון חכמים: מלקיות שהרבות כדרך מלכות – מלכיות, זכות – זכיות). ולאחר מלחמת־“כתובים” היו קצת מלחמות אחרות, שנמשכו והלכו ואף עתה לא נפסקו. אבל מי הוא, בעצם, שלמה צמח, מה ערכוֹ וטיבוֹ כמבקר למדתי על גבי ובשרי, במה שהיה לי תנא־דפליג – החל במאמרו לפני למעלה משלושים וחמש שנים, באניה שהוליכתו לדרום־אפריקה, וענינוֹ גנותה של הפסיכואנליזה מבחינת שימושה במחקר הספרות וביקרתה (לשנים הוסיף על כך גם גנותה לגופה), ושהיה בחלקו מכוּון כנגדי, וכמשפטו אחז לשון של חריפות הרבה. לא נשארתי חייב תשובה, והיא באה ברבים, ואף נכללה באיזה מספרַי, ואם היה בה בסניגוריה שלי משום שיעור, הרי זה משום שהיה בקטיגוריה שלו משום קומה, היא הקומה הבולטת במה שהעלה על הכתב ואף במה שאמר בעל־פה.

ודאי קל יותר, ביחוד למי שנפגע מביקרתו, ורבים עשויים היו להיות נפגעים ואף נפגעו, מהם זקנים מהם צעירים, להפעיל את מנגנון הדחיה האוטומטי, שהנרקיסיות מסייעתו, ולהפטיר: רשע מרושע, שאמירת לאו חביבה עליו; אך ההפטר צריך בדיקה, שהרי ככל שדעתו היתה כחפצם נשכחה רשעותו ונצררה שמש־צדקה בכנפיו. ואין להסביר את שיכחתם אלא מתוך שיכחה גדולה הימנה – היא שיכחת הכלל הגדול: שופט אין לפניו אלא הן ברור או לאו ברור, ואילו השפיטה הרוֹוַחַת לפי הכלל: א פאטש – א גלעט, א גלעט – א פאטש (= צליפה וגפיפה, גפיפה וצליפה), אפשר שיקול שמה ואפשר חשבון שמה, על־כל־פנים לאו שפיטה ומשפט שמה.

והרי עצם הסברה, כי שלמה צמח היה מושבע ועומד על הלאו ואמירתו, אמירת־תדיר, צריכה בדיקה, והוא עצמו ניסה, לרגל מתן פרס “דבר” לו, לבדקה מתוך שהעמיד כנגד אמירותיו לאו אמירותיו הן, ועיקר בדיקתו לא היתה בעימות מנין האמירות האלו ומנין האמירות האלו, אלא בהנחה שהיא גם מסקנת עצמה: לא ענין של חיבה כאן אלא ענין של חובה כאן. ולענין הדיספרופורציה שבין רשמוֹ של הלאו ורשמו של ההן דין לזכור, כי דרכו של חיוב, המעורר הסכמה, שאינו מעלה, ברגיל, פולמוס, ואילו דרכה של שלילה, שאינה מעוררת הסכמה, שהיא מעלה, ברגיל, פולמוס. והוא עצמו היה, מתוך בדיחות־דעת, מורגל לומר, כי, בעצם, יכול היה, לגבי כמה חזיונות שלא נראו לו, לקיים בחינה שבקיה ליה לרביא (באות בי״ת!) דממילא נפיל, וביותר אמורים הדברים בחזיונות, שלא נועדו להם חיים ארוכים ביותר בחיי הדור והדורות, אבל החקלאי שבו הוא שמרד על יצר־החמיקה – כי מי כחקלאי יודע, עד מה צמחי־תוהו וגידולי־בוהו הפושטים והולכים חוסמים חיותם וחונקים נשימתם של גידולי־ממש. אעיר, איפוא, על דוגמה גדולה, שלא היה בה משום אמירת לאו, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ועשייתם, כשם שלא היה בה משום אמירת הן, כפי שנהג בכמה וכמה אישים ומעשיהם, והיא דוגמת הערכתו לש״י עגנון, שרצף בה הסתייגות להסתייגות, ורבים שהסתייגו מהסתייגותו, מי במישרים ומי בעקיפים, ואף עבדכם בכללם, אך דין להודות, כי לא הקל גם על מי שראה אותו כמותי כמעריך אשר שׂרה עם נערכו ולא יכול לו, את מלאכת־ההגנה, שכן ההתקפה היתה בנויה שיטה ערוכה וסדורה, וכל שיצא בקנה־רובה כנגד תותח, לא עשה לה לאמת שירות של ממש.

וברשותכם אסמיך לכך תשלום חידוד ששמעתיו מפי שלמה צמח ואף פירסמתיו, משמו, בקערת אגוזים, סי׳ 317, וכך לשונו: מעשה בשלמה צמח, שאמר לו לש״י עגנון דבר־שבח על סיפור מסיפוריו. ביקש ש״י עגנון להרגישו, כי דברי־שבח כאלה ראוי שייאָמרו ברבים. אמר: שמונה־עשרה אומרין בלחש, כשקורין לתורה מכריזים בקול גדול: יעמוד הרב הגאון וכו' וכו', וכל העדה שומעים. ומה תשלום־החידוד שלא הבאתיו בחייהם, שלא לעמעם רב־יתר את יחוסיהם, ששאלתי לו לשלמה צמח: ובאמת, למה לא הכרזת; השיב לי: ראשית, הכרזתי; שנית, לא יכולתי להכריז כנוסחו, שדיי בהכרזה: יעמוד הרב וכו׳ וכו׳, שאם אצרף הגאון: מה אני מניח לו לביאליק. ודאי חידוד הוא, גם נוסח עגנון גם נוסח צמח, אבל לפי ששיחת־חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, שוב אינו חידוד בעלמא. שלמה צמח קני־מידה היו בידו, וטרח להעמיד עליהם ולהעמידם כסולם מוצב ומלאכי השירה יש בהם עולים עד השליבות העליונות והם המופת לכל העולים אחריהם, והיא שלחשה לו לפסוק: זה גאון וזה רב וזה צורבא־דרבנן, וזה אפילו צורבא־דרבנן איננו.

ודאי הפסיקה, ככל פסיקה, אינה גמורה וחלוטה, והיא פרוזה למחלוקת הפוסקים, אבל על דרך ראָיה כנגד ראָיה, נימוק כנגד נימוק, בחינת לכו־נא וניוָכחה, ואילו הדחיה הסיטונית, כפי שהיינו לא אחת עדים לה, לא מעשה אנשים בגורים הוא, כי אם תעלול תינוקות הוא.

ויכולתי להביא דוגמאות הרבה לקני־המידה, שהיו נקוטים בידי שלמה צמח, ושכפו עליו דרכו להחמיר, אך אסתפק בצמד דוגמאות, ולא ממרכזה של ביקרתו אלא משוליה. דוגמה ראשונה בענין התוכן – ביקרתו החדה על ספרו של ארי אבן־זהב על דויד ובת־שבע, בשל עצם נושאו, והוא דבר שלא נועזו לו גדולי־גדולים, והיא העלאתה של הדמות הזאת כדמות ראשה במחזה או ברומן, ומי שיכלתו גמודה ורדודה נועז בה עתה. דוגמה אחרונה – בענין הלשון – ביקרתו החדה על לשונו של מ. א. ז׳ק (ז׳רננסקי) הבנויה אמנם פסיפס של לשון־חכמים, אך השפה עודפת על הכלי. ואף שעמדו לו פרקליטים חשובים – רא״ם ליפשיץ בפומבי וש״י עגנון בצנעה, דומני, כי ביסודו של דבר הדין היה עם שלמה צמח, ולא בלבד כלפי הנידון, שכן מטבעות־לשון, אפילו יִחוסם מסולת, כלשון המשנה והמדרשות, לא שימוש בלבד הם צריכים, אלא היתוך הם צריכים, ואין היתוכם אלא בכוחה של אישיות מהתכת, העושה כל קנין וכל שאילה – סגנון משלה. והוא, שלמה צמח, נתקיימה בו, כדרך שנתקיימה בבני־עליה שהם מועטים, אמירתו של בופון: הסגנון הוא האדם, שקיים בהם בחמרי־הלשון אִמרת גיתה: אשר ירשת מקודמיך, נחל אותו למען תקננו. כי השקפות עולות והשקפות יורדות, סברות הולכות וסברות באות, ואמנותה של אישיות, המגולמה בסגנונה, לעולם עומדת.

ד

מאז היותי קורא לשוננו וספרותה טרחתי שלא לפסוח על מאמר ממאמריו, מה־גם ספר מספריו, אלה במועדם ואלה במועדם – זולת ספר שנשמט ממני לרגל מסעי ואיחרתי לקראו – אבל הדברים אמורים בספרי הבלטריסטיקה, הביקורת והפובליציסטיקה שלו, לאפוקי ספרי־העיון שלו, ביחוד באסתיטיקה (תיבה זו נעדרת, כמדומה, מכל כתבַי), שאיני אדוק בהם, לא בלשוננו ולא בלעז. ובשל מעשה שהיה, והוא מעשה־בוררות שנתבעתי לו, הוצרכתי לקראם מהחל ועד כלה, ובנשימה אחת קראתים והם היו לי כראָיה מוחלטת לחטיביות סגנונו, כביטוי ליִחוד אישיותו. ללמדך, כי גם דברי־תיאוריה, לא בלבד משלו, אלא של זולתו, שהוא בא להרצותם, טבועים במטבע שלו, בחותם שלו, בו עצמו. בבואי, איפוא, לסכם דברי עתה, והם כאמור דברי־עראי, על האיש ודרכו הנהירה, האמיצה והמלאה בחייו וביצירתו, אומַר, לשם מיצויו, מה שאמר ג. שופמן עם פטירת ביאליק, לאמור: “ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות דיוקנו –– אילמלא היופי אשר לעצם היותו”. ודבריו כאור החוזר מדברי ביאליק עצמו, ואמנם רשם כמוטו להספדו זה את דברי המשורר: ״ותפארתכם – עצם היותכם".

[אדר תשל״ה]

---

בין אפשרות לממשות – על אליעזר מאיר ליפשיץ

מאת

דב סדן

ראשית הפגישה היתה על־פי השמועה – בעודנו נערים קטנים, מאוגדים באגודת־חשאי של תלמידי־הגימנסיה “פרחי־ציון”, היינו שואלים וחוזרים ושואלים מפי חברינו הגדולים, מי ומי ההולכים לפנינו, כלומר מי הם קברניטי הציונים והעברים בעיר־הבירה, לבוּב המעטירה. והללו היו מרחיבים את הדיבור על מנהיג פלוני ועל מנהיג אַלמוני, מתארים יציבתם ומנהגם, פורשים דיבורם ודבריהם בעצרת־עם או בכינוס־בחירים, ואפילו משתדלים לחקות גינוניהם ונעימתם, וכיוצא באלה. והנה בתוך טירחת־התיאוּר הזאת נזכרה ונזקרה גם עוּבדה קטנה אחת – במרוצת־הועידה לנאומיה וּויכוחיה קמה דממת־מה ונלותה לה כעין תערובת של תהייה וחגיגיות: איש כתפני ורחב־פנים, מגבעתו חבושה לראשו, קם על רגליו והוא נשען אל משענתו ונושא דבריו, חדים וברורים, כמטיל אבנים גדולות ומסותתות, ודיבורו לא גרמנית ולא יהודית, כדיבורם של שאֵרי הנואמים, אלא עברית צחה ומודגשת. הוסיפו ואמרו: והאיש דיבורו לא בלבד בועידה כך, אלא גם בביתו כך, שכן גם אשתו גם ילדיו דיבורם כך, ולא עוד אפילו השפחה שבביתם – לתפארת המליצה צירפו בדיה: והיא גויה – דיבורה כך. מתוך התיאורים האלה נצטיירה לנו דמותו של איש, שרצונו מוצק וכוחו עמו לקיים את רצונו, ושעל־כן לא נפלאנו לשמוע, כי לא יצאו ימים רבים והאיש וביתו – ותוספת הבדיה אמרה: לרבות אותה גויה הדוברת עברית – הניחו את לבוב ועלו לירושלים.

והמשך־הפגישה עמו, עם אליעזר מאיר ליפשיץ, היה על־פי הראִיה – נערים מאוהבים בסופרי־הדור העברים, היינו צופים וחוזרים וצופים בפרצופיהם, וביותר היינו נותנים עינינו בתמונה הגדולה של משתתפי “השילוֹח”, שנדפסה לכבוד יובלו של כתב־העת, ובכללם היתה גם תמונתו שלו. ומפי חברינו הגדולים, חברי האגודה האקדמאית “התחיה”, שמענו, כי האיש הזה הוא כמין קוֹנסוּל של ״השילוֹח״ בגלילותינו – הוא המביא והמוציא ועדוּתו מכרעת, אם סופר כשר או אינו כשר לפרסם דבריו בבימה, שחשובי־סופרינו שבדור הם משתתפיה. ואמנם, בימי הקונסוּלאט שלו עלוּ על בימת־ספרותנו כמה וכמה כוחות נחשבים, שנעשו פאֵרה, וכל אחד ואחד מהם יכול היה לסַפּר, כי הפּגישה עם א. מ. ליפשיץ היתה לו כתחנה מכרעת בחייו, כי הוא שעמד לו וסייע לו למצוא פתח לבית־ספרותנו. כבר שמענו עדוּת כזאת מפי אשר ברש ומפי ש"י עגנון וניתן להוסיף, כי הוא שגילה, בעצם, את אברהם בן־יצחק, כשם שגילה את מרדכי בן־יחזקאל, שכן ידע האיש לנהל את הקונסוּלאט שלו בתבונה וביד רחבה.

ב

אבל על הקונסוּלאט הזה שמענו רק לאחר ימים ושנים; בינתיִם משקלטנו מה שקלטנו מפי חברינו הגדולים, ומשתפסנו מה שתפסנו מתמונת “השילוח” הגדולה, טרחנו לקרוא את דברי האיש. הוא לא הרבה לכתוב ולא הרבה לפרסם, אבל מה שכתב ופירסם היה בנוי, מחוסם, מאושש. ההרצאה היתה בהירה, הסגנון מגובש, הרעיונות שקוּפים, והמזיגה של הגוּת ושירה מהלכת על הכל את נעימתה הצלולה. כך נרשמנו מספרו על רש״י – מוֹנוֹגרפיה, המעמידה לפנינו את דמותו של פרשננו הגדול דמוּת חיה, עזה ונלבבת כאחת; כך נרשמנו ממחקרו על שירת ח. נ. ביאליק, שבו בעצם נפתח העיסוק הרציני וההידיינות המעמיקה בחידת לשונו של גאון־שירתנו וסודה; כך קראנו לימים את ספרו הגרמני על העברית החיה, שהכניס אותנו בבת־ראש במסכת־הבעיות של התפתחות לשוננו כלשון־חיים ממש; כך נרשמנו ממחקרו־מסתו על ה“חדר” וניתן לנו חיזוק נוסף להכיר ולהוקיר את ראש מוסדי־החינוך של ילדי־עמנו במשך מאות שנים.

ומה תימה, כי בבואנו לארצנו, ביקשנו לדעת פנים את האיש, שדמותו ופעלוֹ נחקקו בנו מקדמת ילדותנו ומשחר־נעורינו. ואכן, שיחקה לנו השעה והיינו מזדמנים עמו פעמים הרבה, ולאחר כל פגישה ופגישה חזרה ונתחזקה ההכרה, כי עם כל ערכו הרב של פעלוֹ, עם כל חשיבות חיבוריו השקולים, עם כל שפעת הבינה העצורה בהם ועם כל סגולת האָמנות השלובה בסגנונו, הרי נשארה פעולתו הרחק־הרחק מאחוריו. כי כל פגישה ופגישה הבליטה והוסיפה והבליטה את התרכובת העשירה של אישיות רבת־יצרים וגדושת־סבכים, העשויה כביכול כולה הפכים: נפתלת בעצמה ומתרצית לעצמה; נאבקת בגדולותיה ומוַתרת לקטנותיה, ואינה ממלטת את סבכיה ונפתוליה בדבר־ביטוי, אלא כולאת אותם בקרבה. לאמור, האישיות על רחשה וסתירותיה לא מצאה אלא קצה־קצוֹ של פורקן בכפל־תפקידיה – כסופר וכפדגוג, משל נהר גדול, המוליך את פשט־מימיו במרוצה רדופה והנה רובם מתבזבז בדרך ואך מיעוטם מגיע לים. רק בסוף־ימיו התעורר לכנס כתביו בשני כרכים – כרך אחד יצא בחייו וכרך אחר אחרי מותו, והם כרכים נאים וכוללים חטיבות משובחות, ממבחר הגיון היצירה וממיטב חקר־הספרות, אבל הם רחוקים, כמה רחוקים, מלהיות סיכום לאפשרותו.

ג

על שום מה אפשרותו היתה ככוח, שרובו לא יצא לפועל – חידה היא ותהי לחידה. כי מי שידע אותו על בינתו השנונה, ניתוחו החד, כושר סידורו במחשבה והבעתה, מי שידע אותו על בקיאותו המקפת וחריפותו המחלחלת, לא יכול היה שלא לתמוה על שהכוחות האלה נותנים לו מנוח – דהיינו, מניחים לו שייפטר מהם בכתיבה מפקידה־לפקידה, בהתעניינות בגידולה של לשוננו, בהוראה בסמינַר והנהלתו, ואינם מכריחים אותו לעשות כמידת־היכולת הגלומה בהם. אפשר וקצה־פתרונה של היחידה הוא בבדיחה, שנאמרה עליו מפי אַחַד ידידיו: לפי כשרונו יכול היה לנהוג מדינה, אבל לפי סבכיו היה נוהג שתי מדינות, והיו לו כשתי מערכות שח־מט והיה מלהיטן לקרב ודעתו לא היתה מתקררת עד שהתמוטטו בו שתיהן. ובדיחה זו ניתן לה תשלום בשנינה מפי אַחד תלמידיו: כל טעותו, שנעשה מחנך והוא על־פי טבעו היה מדינאי, שכן לא ידע ליטול לו לחניכו ולפתחו מתוך תכונותיו המוטבעות, אלא היה נוטלו ושוברו, כדי לחזור ולעשותו כרצונו הכפוי. אולם זה אך קצה־פתרון ורובה של החידה עומד בסיתומו. ודומה, כי חידה זו לא תיפתר אלא למי שיצליח לפתור חידת החזיון הזה שהיה מצוי בגלילות־גידולו. והרי קצת דוגמאות בדמות קושיות: על שום מה נכנס כליל־הכשרונות, בנימין גריל, למערכת־החיים ברוב־סיכויים ויצא ממנה באפס־סיכומים; על שום מה לא הניח אברהם בן־יצחק אלא צרור־שירים קטן; על שום מה ר׳ יוסף באבד הפתיע במאמר אחד בחקר־התלמוד ולא יסף עוד; על שום מה לא נשאר מידידו כנפשו, צבי הירש באדט, אלא זכר של הערה קטנה בשולי־מאמר, והרי היה בקי וחריף ונשען אל מקוריות.

ד

אכן, הוא היה מדבר וחוזר ומדבר בידידו זה, ומדגיש אפשרותו הגדולה, שהיתה ככוח שלא יצא אל הפועל. עתים היה מדבר בו בנעימה של תרעומת ועתים היה מדבר בנעימה של סלחנות, ואוזן מלים תבחן הרגישה יפה־יפה, כי לא פחות משהוא מדבר על ידידו, הוא מדבר על עצמו. ולא עוד, אלא הרגשה זו ניעורה גם למקרא מאמרו על יחיאל מיכל פינס – כמה ראה הכותב להדגיש את הרוַח שבין פינס כאפשרות ובין פינס כממשות. וכמה חש הקורא, כי לא פחות משהכותב מדבר על פינס הוא מדבר על עצמו. ובאָמנה, מי שלא הכיר את א. מ. ליפשיץ פנים והוא קורא את כתביו, אינו יכול להתעלם מכך, כי לפניו ממשות נחשבת ביותר, אבל מי שהכירוֹ פנים ויודע, עד מה ממשותו כסופר נשארה מאחורי אפשרותו, יראה על־כרחו את הספרים האלה כצלוֹ בלבד.

מובן, כי מן הדין לבקש מה שנקרא בלשון־הדין: נסיבות מקילות. גם על־פי מה שכתב, ראוי היה לעמוד במרכזה של ספרותנו והוא עמד באגפה; גם על־פי מה שהורה, ראוי היה לישב בקתדרה גבוהה, והוא ישב לצדה. אך הוא לא הלך בדרך־המלך של הסופר העברי בן־דורו – כשיצא לבימת־הספרות, היתה כבושה ליחיד והתלבטותו בעולם הרוס ובנפש קרועה, כשהשבילים המשובשים מוליכים לדקאדֶנס, ואילו הוא בנה את עולמו על־גבי מסד של עולם מחוטב שלפניו ובנה את נפשו על מסד־נפש מאוּחה שלפניו, הוא בנה את החדש על־גבי הישן, מתוך הישן. ואדרבה, מה שנחשב חדש בעיני בני־אומנותו היה ישן, בלה, מנוּוָן בעיניו, ומה שנחשב ישן בעיניהם היה חדש, רענן, בריא בעיניו. הוא־הוא הניגוד שהוליכוֹ למחנה של חרדוּת מתונה ופושרת, וספק אם בלבו השלים לו, ואם השלים על־כרחו השלים. ודומה, משיטי־דבריו ניכר היה, כי ידע את שחָטא לעצמו – דהיינו, שלא התעורר לברוא בריה חדשה, תנועה חדשה, שתינק לא מן הפשרה בין ישן וחדש, אלא מן המתיחות שביניהם. לאמור, חטא לאפשרות הגדולה שבו, מתוך שנרתם לממשות הקטנה שמסביבו.

[ניסן תשי״ד]

---

בין חקר ותוכחה – על אברהם יעקב ברוֶר

מאת

דב סדן

דמותו של החכם ר׳ אברהם הכוהן ברוֶר, שהלך מעמנו שֹבע־ימים ושׂבע־רוגז, ניתנת להערכה מצדי־צדדים, הכל לפי מוקד־הראִיה, שהמעריך בורר לעצמו, או רואה עצמו מחויב בו, מתוך שהוא נראה לו חשוב, ואפילו מכריע, אם להבנת חיי האיש, אם להבנת פעלוֹ.

אשר לחיי האיש – הלא מגילתם פרוסה לפנינו בספר בן כשבע מאות עמוד, ושמו: “זכרונות אב ובנו” (הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ״ו), הכולל אוטוביוגרפיה של אביו, ר׳ מיכאל, המוֹנוֹגרפיסטן של ראשי צדיקי ז׳ידיטשוב; ושלו, ר׳ אברהם יעקב; ואשר לפעלוֹ, הלא גם עיקרי־סעיפיו מפורשים או מרומזים במגילה ההיא, והקורא יקרא. אך אם לקורא – הרי חיבוריו מונחים לפנינו, ביחוד בגיאוגרפיה של ארצנו, שנתפשט פרסומו בה ונחשבה ראש־מקצועותיו, ונודע לתהילה ספרו “הארץ” (הוצאת דביר, תרפ״ח) ובמהדורה תניינא “ארץ ישראל” (הוצאת מוסד ביאליק ודביר, תש״י) ושפירנס את עיונם ותלמודם של שני דורות ומעלה, וענינו היה גם ענין הוראתו רבת־השנים בסמינרים, שהיה בהם מורה־המורים בתחום הזה ואגפיו. ואף שארי חיבוריו על ארצנו וסביביה ידועים גם ידועים, וכאבן־חן משובץ בהם ספרו המנוקד בן הכרכיִם “אבק דרכים” (הוצאת “עם עובד”, תש״ו) שבו תיאר, מעשה שיחה נאה ומחכימה, ממראה־עיניו ומהלך־נפשו בסוריה, בבל, אשור, קורדיסטן ופרס.

ב

ומגיאוגרפיה להיסטוריה – אלה חיבוריו, ביחוד בקורות עמנו, וראש להם ספרו “גליציה ויהודיה” (הוצאת מוסד ביאליק תשכ״ה), שחלקו אחד נכתב אף נדפס, בימי־שחרותו, בלשון הגרמנית, וחזר וּכתבוֹ בלשוננו, וענינו מחקר סטטיסטי־היסטורי על מעמדה של גליציה עם סיפוחה, לאחר חלוקת פולין, למלכות אוסטריה; וחלקוֹ אחר מחקר מעמדם של יהודי גליציה בימי מלכותו של הקיסר, שנזדווגו לו נאוֹרוּת ושנאת ישראל, הוא יוסף השני; וחלקו אחרון מחקר תולדות יאקוּבּ פראנק וסיעתו, ועיקר בסיסו כתב־היד של ר׳ בר בולכובר, “דברי בינה”, שנמצא לו לחוקר באוצר בית פרל בטרנופול, כשם שנמצאו הרבה משׂפונותיו, מהן שלא ניתנה עליהן הדעת אלא מקץ רוב שנים.

ג

עד כאן מה שניתן במגילת־ספר, מכאן ואילך מה שלא ניתן בה, או לא ניתן בה עדיין, ושעניניו נוגעים בתחנות קצוויות של תולדות ספרותנו – מקצה מזה מחקריו המרובים במקרא, שפירסמם רצופים ורדופים, עד שנת־חייו האחרונה, והניח ברכה רוב דברים, שלא הספיק לפרסמם; ומקצה מזה עיוניו בסיפורי ש״י עגנון לצד בדיקת רקעם ההיסטורי ומצעם הפולקלורי ובירור גבול מהימנותם. ובין קצה לקצה לא היה, חלילה, חלל, כחללם של הכרוכים אחרי ראשונות ואחרונות בלבד, כשהאמצע, שפירושו רוב תולדות תרבותנו, כלא היה. אדרבה, האמצע היה לו עיקר חיוּת וקיים בו בחינת והגית בו והוסיף עליה בחינת והגית אותו, ואותותיו אותות –אם באתגַליא, כעדות פזורי כתביו, אם באִתכַסיא, כעדות נפוצות איגרותיו, אשר רבו כן רבו, ועוד עתידים מוקיריו ומכריו לגלגל את הדיבור על כך.

ד

ועדיין לא הזכרנו שדה גדולה ורחבה שהאריך למעניתה – הפובליציסטיקה, שחרש בה ועדר בה, למן קדמת־נעוריו עד לשני גבורה ושוח; כתיבה מרובת ענין וענינים תחילתה ביידיש והמשכתה הארוכה והמתמדת, בעברית; ואילו זכה, לפחות, מִבחרה לכינוס, ונתגלו יִחודו וסגולותיו מלוא־שיעורם. כי הנה, ברשותכם, אעֵז ואומַר, כי אף שהוא עצמו ראה את הפובליציסטיקה שלו כמִשנה לראש־עשייתו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה, וכתיבתו זו היתה לו בחזקת תגובתו המצויה של אזרח מצוי, שמצוַת הוכח תוכיח מתירה לו עיכוב הקריאה ואף מחייבתו בו; הרי בהצטרף חוליות־העראי של תגובה ותגובה כשרשרת־קבע, נעשתה הטפלה־לעיקר, כעיקר־לגופו, ומה שנראה לו לבעליו כערך חולף נעשה ערך קיים, ובו באו על גילוים כמה ממיני היכולת שבו, ומה שראוי, פה ועתה, להבלטה מיוחדת, כי בה, בפובליציסטיקה, נבלט ביותר כוחו בלשון, ובה גם עיקר־תרומתו ללשון.

ה

וברשותכם אפרש את דברי: ודאי, כי הוא הִרבה אף הגדיל לעשות לה ללשון בגיאוגרפיה של ארצנו, והגדרים הרבה הוא שבדקם ומונחים הרבה הוא שקבעם, ומקורות לשוננו ורוחה וחוקתה היו לו לעינים, ויגיעתו ניכרת בבית הזה, בית האקדמיה, שבחרה בו חבר־כבוד, גם בקודמו, ועד־הלשון, ואין צריך לומר, כי כאמן פדגוג קנה לו זכויות הרבה, בהשגירו אלה וכאלה בפי תלמידיו המרובים שסופם מורים ומורי־מורים. אבל הוא עצמו, על אָפיוֹ החם ומזגו הרוגש, בא על ביטויו בפובליציסטיקה, או כפי ההגדרה ששמעתיה מפי ש״י עגנון, ושהיה מיצר על שלא נתעורר קודם לנסחה כך, והיה מביאה בהרצאתו על עמיתו, במלאות לו יובל וחצי יובל. וכך הגדרתו ההיא של הלוי על הכוהן: הדוקטור ברוֶר – שיעור־חכמה; ח׳רבי אברהם – שיְעור־קומה.

ו

וצידוקה של ההגדרה הזאת נראה בעליל בבדיקת הפובליציסטן החד והשנון – לשון שהיא כנובעת מאליה, כשטפו של דיבור, שאין דוברו נוהג תיקון בתר תיקון, לא כן־שכן יִפוי וסלסול, כמוצאו מפי הדובר ומובאו באזני השומע, כן מוצאו מעֵט הכותב ומובאו לעיני הקורא, עצם גיחתו של הביטוי הוא־הוא גיבושו. אין בידי להינבא, אם ומתי תבוא שעה להבר זרויות אלו, לקיים בחינת עת לכנוס, אך זאת ידעתי, כי בהיכתב קורות הפובליציסטיקה שלנו, ישתהה חוקרה אצל התחנה הזאת ויבדוק דרכה ודרכיה וימצא את הצדדים השוים והצדדים השונים שבין האיש לבני־דורו, שעדרו, כמותו ועמו, באותה שדה, שהיא גם שדה־צופים, גם שדה־כובס, גם שדה־החרם.

ולא אעלים השערה המדמדמת בי, כי אם הבדיקה תחול תחילה על תחילתו, בארץ־מוצאו וירשתה, יימצאו לו אחים, כגון יצחק לופבן – לשנינה, וכגון אברהם שרון – לעזוּת, ואם לצד השונה גם מהם גם משכמותו – הרי היא ישירותה של לשונו ואמצעיה. וכסיוע לבדיקה זו והמשכה ומיצויה תהא גם עשייתו האפיסטולרית, שהיה כותב־איגרות מופלג ובה תוספת עדות לתכונת ישירותו ופשיטותו.

ז

ודאי שאי־אפשר דיבור על האיך בלא דיבור על המה, והוא ענין המחייב דיבור באורך, ואסתפק עתה במה שארמוז, כי הרבה למדתי עליו מקשרַי, קשרי ידידות ויריבות, עמדו, הן בעל־פה והן בכתב. אך עיקר לימודי הוא גילוי המפתח להערכתו, והוא לכאורה מפתח פשוט בתכלית; הלא היא ההכרעה, העזה והתמימה כאחת, שנפלה בלבו בימי־נעוריו, לעלות לארצנו ולהשתקע בה, והיא הכרעה משותפת לגל־עולים קטון, ברוַח הימים שבין אחרית העליה השניה וראשית העליה השלישית, שהוא וכמותו נישאו בו ועמו. אמרתי: גל קטון, ודין שאומר: קומץ מועט של יציאי גליל גידולו, שלא שפע רוב עולים בימים ההם –אלה מעט אנשים אחים, ששוב לא היו בהשכלה, אך נתקיים להם ממנה האור הבהיר של חפץ בינת הנגלות, ושוב לא היו בחסידות, אך נתקיים להם ממנה האור הנערב של תשוקת דעת הנסתרות, ודבקו בצמד־יסודות והתחדשו מכוחו – יסוד הציונות, שנדרש להם הלכה למעשה, ויסוד העבריוּת, שנדרש להם הלכה למעשה גם הוא, ולא הוצרכו לשם כך לפריצת גדרים ועקירתן, כרוב עולי הדור, אלא התגדרו בתוך השיטה ושולחנה הערוך.

ח

כדי להעמיד על אָפיה של החבורה הקטנה הזאת, דין שאזכיר את הארי שבה, הוא ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, וחבריו להוראה ולספרות. אם לחבריו־להוראה היו בהם שלא האריכו בארצנו, – כדוב הויזנר שהלך אצל פוליטיקה של ההוֹוה, בגולה, ואך מקץ שנים רבות שב אליה, והיו בהם שהאריכו אף התמידו בה, החל ביוסף זליגר, שנקפד באִבּוֹ, דרך אריה טויבר, שהפליג לחרידות בדלנית קיצונה, וכלה במרדכי בן־יחזקאל וחנוך ילון, ואם לחבריו־לספרות – הרי הני תרי צנתרי, ר׳ בנימין וש״י עגנון; אלה ואלה מידת הדבקוּת באתמול על אמונתו המסורה ומידת הזיקה להיום על אמנותו המודרנית וחידושה נתלכדו להם כדרך שהתלכדו.

ט

ולענין ההתלכדות, כפי שנתקיימה בדרכו ובמנהגו של אברהם יעקב בראור – הרי היתה שונה משל חבריו אלה. היא לא באה לו לא מכוחה של פרדוקסיה על חודה הפוצע, ולא מכוחה של הרמוניזציה על כודה המרגיע; לא מכוחה של אגדה ופיוסה, ולא מכוחו של פיוט והשלייתו, אלא מכוחו של זימון פשוט יותר וממילא טבעי יותר, ומה שאמרנו בטיבה של לשונו, ניתן לומר בטיבו של כלל עולמו, שהלשון הזאת היתה משמשתו.

י

פתחתי את דברי על האיש, לאמור: הלך מעמנו שׂבע־ימים ושׂבע־רוגז. שובע ימיו אינו טעון בירור – כי הם היו, אמנם, ימים רבים וגדושים עשיה, תלמוד־תורה ובינת־חיים, והכל מתוך רעננות־תמיד מפליאה; שובע־רוגזו טעון בירור, ועדותם של מוקיריו ומכריו יפה להם. והם ידעו אותו כפי שנשקף להם לרוב – מצחו על רחבוֹ קמוט ומקומט; מבטו על כחלתו חד ומחמיר; ודיבורו על אף נעימת פינוקו עז וחותך, והם־הם שגילו שורש רוגזו ושלוחותיו, – סערתו, סערת המוסר, והיא מוסרו של מי שתוכחתו לעצמו, שעל־פיה עיצב את חייו ואָרחם, מזכה ואף מחייבת אותו לתוכחת זולתו, תוכחת הציבור. ובהיאלם עתה דברוֹ, נאמר בשינוי מעט של מטבע קדום: חבל על מוכיח גדול שאבד מן העולם.

[ח׳ טבת תשל״ו]

---

בעל סיפורי־המעשיות – על מרדכי־בןיחזקאל

מאת

דב סדן

רבים ומרובים היו שהכירו והוקירו את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מהם ריעיו הותיקים, מהם תלמידיו הותיקים, וודאי נמצאים בכללם המיטיבים לעשות לו נפש, וראש להם אלה, שבאו לאסיפת־זכרון זו לספר לנו מקצת מדרגותיו ואָרחותיו, והדברים ששמענו מפיהם נאים וערבים, ואם נצטרפתי להם, אף שצעיר הייתי מלהיות לו עמית, וזקן הייתי מלהיות לו תלמיד, הצטרפותי, וביותר עמידתי בראש המדברים, צריכה התנצלות. ומה התנצלותי, שאני בבאי אסיפת־האזכרה מן המעטים, העשויים לראותו ולהראותו, כפי שניטע במחצבתו ועלה מתוכה, הלא היא עיירת־מולדתו; ולא סגולה היא לי שניחנתי בה לראותו ולהראותו כן, אלא זכות היא לי שנתגלגלה לידי, ולפי שנתגלגלה בקדמת־נעורי, זכרונה וזכרה עשו בי רושם שאין לו מחיקה.

נער הייתי, על סִפה של שנת בר־מצוה, שמחמת יתמותי הקדימה, ואימי המלחמה, מלחמת־העולם הראשונה, הגלוני בכלל משפחת אמי חורגתי עליה השלום מעיר־מולדתנו השרופה והשדודה, ולאחר שלושת ימי טלטול ונדודים צידדנו לדרך־חול טובענית והגענו לעיר־מִצער, קהילת ישראל קטנה, הקרויה על שם אדמת־החומר גלינא, ואך הגענו אליה ומרוב ליאות ישבנו בשולי רחובו של השוק, נקהלו עלינו רוב אנשים ונשים, אלה בהולים לשמוע מוצאותינו ומתאנחים על כל שמועה ושמועה, מה עלה לה לעירנו, קהילת ברודי המהוללה, שבניה נמלטו ממנה מחמת המציק, ואלה כמתחרים זה בזה, מי יזכה לקיים בנו מצוַת הכנסת־אורחים, ולהביאנו אל תחת צל קורת־גגו ולערוך לפנינו שולחן, ובהיוָדע להם, כי קרובים לנו, מיהרו להבהילם אלינו, ועתה קצתם נתפזרו אילך ואילך וקצתם הוסיפו שאלותיהם, כנראה גם מתוך צער, למה שאירע לנו תמול־שלשום, גם מתוך חרדה, למה שיארע להם עצמם מחר־מחרתיִם, וכשנתפזרו גם הם, נשארו שני אברכים בשנות־העמידה, האחד פניו מלאות ועיניו מאירות ולבושו ארוך מעשה־משי, והאחר פניו מועטות ועיניו עצבות ולבושו קצר מעשה־בד, ולאחר ששמעו מפי הגדולים, אלה דודינו ודודותינו, מה ששמעו, פנו גם אלינו הקטנים, הצנופים מעט, ובבקשם, כנראה, להטותנו מזכר התלאות, הטו שאלותיהם אלינו לצד אחר, והאחד פתח בלשון: קינדערלעך [=טפלַיָא] ושאל לפרשת השבוע לפי שהייתי הגדול שבאחי עניתי משמם שלא למדנו, אך פירשתי שמה. שאל אחר: אם לא למדתם, כיצד אתם יודעים. השיבותיו: בשבתנו בשדה ועשינו בה תפילה וגם קראו את הפרשה, ואף שלא היתה זו אלא קריאה בעלמא היו דודינו חלוקים, שדודנו אחד אמר כי אף שיכול היה לקרוא את הפרשה על־פיו, באין ספר־תורה עמנו, ראוי לקרוא מן החומש שהיה עמנו, שלא לפסוח על תיבה ולעבור על לא תגרעו, ודודנו אחר אמר, כי לפי שהוא יכול לקרוא את הפרשה בעל פיו ראוי לקרוא כן מלקרוא בחומש, שמתוך שהוא שונה מספר־התורה יש בקריאה מתוכו אבק של לא תוסיפו. צבטני בעל הלבוש הארוך צביטה של חיבה ואמר: וועסט עסן פורים אין סוכה [=תאכל בפורים בסוכה], נתעורר בעל הלבוש הקצר ושאל: וואס מיינט עסן פורים אין סוכה [=מה פירוש אכילה בפורים בסוכה]. עניתי, כי ודאי דבר של ליצנות הוא. נתחייך בעל הלבוש הארוך והסביר דעתו, לאמוֹר: מכאן אמרו, כי לעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים, ומכאן אמרו, כי לעתיד לבוא צדיקים יושבים בסוכה העשויה עורו של לויתן, וקושיה היא אימתי יושבין, הוה אומר בפורים, וסיים, כי גם זה דבר של ליצנות. אמר בעל הלבוש הקצר: נו, אוַדאי, והסביר דעתו גם הוא, לאמור: מימרה זו לא דבר־תורה הוא אלא דבר־הדיוטות. שמי שנתפס בקלקלתו אומרין לו: דו וועסט זיצן פורים אין סוכה, ולשון סוכה לשון בית־האסורים – דהיינו, כי ביום שהוא יום שמחה ורוַח יהא חבוש ויהי לו החג – לחָגא.

לא ידעתי, מי הוא הצמד הזה ואף לא שאלתי להם, אבל דמותם נחקקה בי, ולימים, כשראיתי את ר׳ מאיר שפירא, ובוארשה ראיתיו, הכרתי בו את האחד, וכן כשראיתי את ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ובלבוב ראיתיו, הכרתי בו את האחר, ועדין לא הבנתי, מה שהובן לי לשנים, כי המקרה שגילם לי בראשונה, גילם איש־איש ביִחודו, שהראשון, שעתיד היה לבנות ישיבת חכמי לובלין, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דהלכתא, והאחרון, שעתיד היה לבנות אוצר סיפורי־המעשיות, מימרת־עם נתפרשה לו כדרך שהיא ראויה להתפרש למרן דאגדתא.

אכן לימים, כשטיילתי עם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל ברחובה של ירושלים והזכרתי אותו ענין לפניו ראיתי, כי זכר יפה־יפה אותה השיחה עם הנערים הפליטים, וכמה סימנים נתן לכך ועיקרם שכל שכרוך בפורים זכור לו, שאמנם יום־לידתו ביום לידתו ופטירתו של משה רבּנו, אבל יום כניסתו בבריתו של אברהם אבינו בפורים היה ונקרא שמו מרדכי. אמרתי לצרפו לאגודת ילידי־פורים, שאף אני נמנה עמהם, בשנה שאינה מעוברת, ושנתאגדה בראשותו של סאמי גרונימן, סירב: אומר יום הולדתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של משה רבנו, אומר יום בריתי עיקר, הרי הוא כרוך בשמו של מרדכי הצדיק, ומוטב שלא אכריע ביניהם, שלא יתלו בי הפתגם השגור בעם: הלך משה מרדכי. אבל הודה כי אפשר שמו ויומו גרמו, שנמשך לאוירתו ומזגו של תרגום שני, אבטיפוס של סיפורי־מעשיות.

ב

נחזור לימי־הנעורים, ימי ישיבתנו באותה עיירה קטנה – נער הייתי, אבל נתתי לבי ועיני עליה, שהיתה לי כחידוש מפנים לחידוש: כל עצמה שיעורה כרחוב או רחובותים בעיר־מולדתי ולא יחסר כל בה: בית־כנסת נאה, שבנאוֹ או חידשוֹ הגביר ר׳ חיים ברייטמאן מטרנופול, חותנו של הרב הצעיר, הנודע בשם העילוי משוץ – הוא־הוא ר׳ מאיר שפירא, שהקים פה ישיבה, ויש בה בית־עם נאה, ההומה עתה פליטי מלחמה, אך בו מדור לחברת ציון וכן לאולם־טונביי, והוא קבוע ועומד ברחוב, ששלטו בלשון האוקראינית מכריז עליו: אוליצ׳א טעאָדאָרא הערצליא, כלומר: רחוב תיאודור הרצל, והוא היחיד בכל הגלויות, ובו בית־ספר עברי, שמורים נחשבים שימשו בו, כגון ר׳ יוסף אומנסקי, ויש בה אפילו הוצאת־ספרים, שבה הוציא ר׳ אשר בוכבינדר (כורך) קונטרסים, כגון מחברתו העברית המנוקדת של צבי שארפשטיין על ביאליק, או מחברתו היידית של י. ח. ברנר על מאפו, וכן ספרים כגון המחזה של הרצל “הגיטו החדש” בתרגומו של ברנר גם הוא. אחד־עשר הימים, שישבתי באותה עיירה, חקוקים בלבי ואני רואה אותה על חינהּ, וכל מה שהייתי לימים שומע בה ועליה, הייתי רואה אותו נטוע בה וצומח מקרבה והייתי כמוסיפו למשבצת רשמי ההם, כגון מה ששמעתי מפי מורי ר׳ מאיר בלבן, ששימש פה בהוראה, או מה ששמעתי על הסופרים שעלו מקרבה, – אבא שטולצנברג, שמואל נאדלר, ירמיה השלס, אפרים פוגלפנגר וכיוצא בהם.

אבל כסמלה נחשב לי ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, ולא נחתי עד שידעתי דרכו בה ומתוכה. מבני־עניים היה שמהם תצא תורה, ולא על דרך המליצה השגורה, שכן אמו שנתאלמנה היתה שרויה בעניות מנַוולת, ובה היתה העיירה יוצאת חובת צדקה, שהיתה מחזרת על פתחיה, ובלבד שתגדל את ילדיה הקטנים – מרדכי, שכבר ידענו מקור שמו; וחנוך – כל שנקרא בסביבתנו כן מקור שמו ידוע, והוא הצדיק מאולסק בעל “לב שמח”, ותחנכם לתורה וליראה. הרבה חרדה אותה צדקת לשלום בניה, שכן קודם שנולדו ילדה כמה פעמים לריק, שהילודים לא נתקיימו ונטרדו בינקותם לעולמם, וגם כשזכתה, כהבטחת הצדיק הנזכר, לגדל את בכורה, כמשאלת לבה, ונתפרסם כעילוי, לא הניחה את חרדתה ומתוך חשש עין־הרע תלתה בצוארו כקמיע שן־זאב גדולה, והוא בוש בה, אבל נשאהּ, ואף כשחבריו בבית־המדרש אמרו לו, כי יסיר את השן או יחביאנה מתחת לכותנתו והם מזהירים אותו על בוא אמו, שהיתה מביאה לו סעודת יומו, אמר: גם בהעדרה אני חייב בכבודה, ורצונה כבודה, וחלילה לי לכזב לה. מה תימה, כי לימים, בשבתו לרגל לימודו בוינה, וכבר עמד על סִפהּ של בחינה, הרי עם רציחת הארכידוכס ואשתו, תואנת המלחמה, הניח את הבירה ושב לעיירה להיות עם אמו. והדברים צריכים הדגשה – בעצם הימים ההם היתה בסביבתנו זרימה בהולה ממזרח מערבה, כל שהיה בידו נטש עיירתו וברח, מי ללבוב הקרובה יותר מי לוינה הרחוקה יותר, ושמה אמנם נמלט רב העיירה למחרת זימוננו, ואילו הוא, הבן הנאמן, חוזר אל אמו להיות עמה בימי כיבושה של העיירה ושרפתה.

ג

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, שנתחברה כדמות איגרת לג. קרסל שיאריך ימים, ושלא הותר פרסומה בחייו, ונדפסה זה מקרוב בקצת שמיטות ב״דבר״ ובשלמוּת ב״הדואר״, יודע עיקרי דרכו: שקידתו על תלמודו, משיכתו אחרי הציונות, כדרך שנמשכו טובי בני־הנעורים בעיירה, שהיתה בזה שם־דבר (ובכללם וראשם אף אחיו, חנוך, שהיה עם אנשי העליה השניה וישב בארצנו, וסופו השתקע באמריקה) – אך הוא גם יודע, מה תפקיד נועד בהכרעת דרכו לר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ, שהיה לא בלבד פטרונו אלא פטרונה של חבורת סופרים וחכמים מובהקים, אלה טובי הכשרונות של בני גליציה בספרות העברית המודרנית. אך, ברשותכם, אוסיף מה לידיעתו, וביותר שאיננו כלול באוטוביוגרפיה. ראשית, אזכיר איך היתה ההתחלה – משעלה ר' מרדכי בן־יחזקאל בנתיבה של הציונות והעבריוּת, טרח לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות האחרונים, כדרך שטרח קודם לקנות לעצמו ידיעה יסודית בספרות העברית בדורות הראשונים, והתרעה בעיירתו עם האברך הירא והמשכיל ר׳ הילל פינלס, שגם הוא גם רעייתו השכילו בשימושה של לשוננו בכתב, ולימים אף בעל־פה. והנה יצאה מרת פינלס, אשה עדינה ויפה, למקום־המרפא טרוסקאוצה, שאף ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ התרפא בו, לרגל חָליוֹ, ובדרכם לנאפטוסיה – מקום שתיית מי־המרפא – היו מגלגלים שיחתם בעברית. פעם אחת הראתה לו גלוית־דואר צפופת־אותיות, שנכתבה בידי צעיר בעיירתה, מרדכי, המכונה מוֹטק, הלפרן, קראהּ ונפתע לטיב סגנונה ויפיוֹ, אמר לה: למען השם, בשובך תשלחי אלי צעיר זה. היא עשתה כן והצעיר מיהר ונסע לבוּבה ונסיעתו הכריעה על דרכו, שנמצא לו דואג ומיטיב, שעינו לא הטעתו, והיה מומחה לשלות את בעלי־הסגולה מקרב אחיו בני גלילותיו. וכדרכו של ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ – אומר ועושה: כשם שהוליך את הצעיר המחונן אל לפני נדיב, הוא ר׳ שלמה בוּבר, שיתמוך בו והוא אף תמכוֹ, כך הוליך פרי־רוחו אל עורכו של “השילוח”, ועמד לימינו; וכשם שהביאוֹ לברלין, בימי שבתו שמה, כך הביא אותו לירושלים, והעמידו על דוכן ההוראה בסמינר למורים שבהנהגתו, לטוב לו ולתלמודו ולתלמידיו, וכל ימיו לא זזה ידו מידו. והוא־הוא שעודדו לעשות לסיפור־העם, איסופו ועיבודו, עד היות אוצרו הגדול והנפלא, אוצר סיפורי־המעשיות, בידנו. אמת, באותו ענין עמד לו עוד מעורר נחשב, כי מי לנו גדול כביאליק, שהיה מעודדו, ומאוד נפלאה הגדרתו: איך וואָלט עס געמאכט שענער, אָבער איר האָט עס געמאכט בעסער, לאמור: אני הייתי עושה אותו יפה יותר, אך אתה עשיתו טוב יותר. בעל סיפורי־מעשיות מביא דברים אלה באיגרת האוטוביוגרפיה שלו, אבל אנו שמענום שנים קודם פרסומה– בנאומו הנפלא עם מתן פרס לו – ואח־לפרס לו היה מרדכי גם הוא, הוא מרדכי בובר – והוא, ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, סיפר גם בשבחו של מי שאותו פרס נקרא על שמו, הוא ביאליק, גם בשבחו של זקן חברו לפרס, ר׳ שלמה בובר, שתמיכתו עמדה לו למסַפר, שיכול לילך לברן שבה למד הרבה, והכיר אנשים הרבה, ועיקרם טובי סופרי העברים.

אמירתו של ביאליק: איך וואָלט עם געמאכט שענער, דהיינו: הייתי עושה יפה יותר, ניתן להמירה באמירה: איך האָב עס שענער געמאכט, כלומר: עשיתי יפה יותר, כעדות טירחתו בסיפורי־אגדה וסיפורי־מעשיות, – ומי כר׳ מרדכי בן־יחזקאל, מחבר המחקר המצוין על מקורות “ויהי היום” ידע זאת – אך האמירה הזאת, גם כעיקרה גם כשינויה, חלה לא בלבד על ביאליק, אלא גם על אחרים, שעשו בסיפורי־מעשיות ועשום יפים יותר, אך לא טובים יותר – והכוונה היא לא בלבד לברדיצ׳בסקי ולבובר אלא ביחוד לעגנון. וביותר אם נמיר את צמד התיבות: טובים יותר בצמד־תיבות: נאמנים יותר. היא־היא הנאמנות לשני היסודות של סיפור־העם, היסוד של הסיפור והיסוד של העם. מבחינה זו יש לו לר׳ מרדכי בן־יחזקאל בן־תחרות יחיד, והוא אמנם ביאליק, ואף זה לא בסיפורי־העם אלא בשירי־העם, שהם אמנם יפים יותר, מכפי נוסחתם המקורית באוסף גינצבורג־מארק, אבל הם טובים כמותם, מהיותם נאמנים להם עד תום.

ובמה נִפלה בעל סיפורי־המעשיות – בכוחו לוַתר על עצמו באופן שאינו מבליט אלא מבליע את עצמו, ואם להיעזר בדוגמה של השוָאה מצויה, הריהו השוני שבין אמנות ראוונה לבין אמנות פירנצה, והיא יכולת שכמעט לא תובן בדור של בילוט יִחוד ויִחודים, היונק מתחומו של דור האינדיוידואליזם. לא שלא היתה בו אינדיוידואליות, שהרי דיה קריאה של שתים־שלוש שיטות בסיפורו, שנדע כי היא הרצאתו שלו, ושלו בלבד, אבל אין אותו רושם מוחה רושם ברור כמותו, כי סיפור־העם הוא. ודאי כי ידע מה שידוע לכל בר־בי־רב כי אין העם עושה לא שירים ולא סיפורים, אלה ואלה מעשה יחידים הם, אולם אלמוניותם או שיכחתם מניחה להם ליציריהם שיֵצאו מרשותם, רשות־היחיד וטביעתה, וייכנסו לרשות גדולה יותר, רשות הרבים העושים בהם, לפי טעמם ומזגם, על דרך התוספת והמגרעת, על דרך העיקום והפישוט, על דרך הסיתות וההקצעה ועל דרך השיבוב והמירוק, ומתוך כל הגלגולים וגלגולי־הגלגולים עולה מעשה קדירא־דבי־שותפי שכל טעמי חמימא וקרירא ממוזגים בו להפליא.

ד

אמרו עליו על ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, כי לפי פעלוֹ ניכר, כי תמימות היתה בו, אך דין לדייק ולומר, כי יותר משהיתה בו תמימות של הבנה, היתה בו הבנה של תמימות, שכן הכתובת שפעלו היה מכוּון אליה היתה, אמנם, רבת־פנים, אך במיוחד כיוֵן לשני סוגים מסוימים בה, ויעיד על כך מעשה שהיה: הוצאת “דביר” שקלה, אם לא כדאי להוציא את סיפורי־מעשיותיו בכרך גדול אחד, כדרך שהוציאה כתביהם של כמה מסופרי־המופת, ולא נענה לה ר׳ מרדכי בן־יחזקאל שאמר: מי קורא סיפורי־מעשיות, הוה אומר: ילדים וזקנים; ראשונים, שדרכם לקרוא בישיבה, כשספרם ניצב לעומתם, אין כוחם לשאת כרך גדול כזה, אחרונים שדרכם לקרוא בשכיבה, כשספרם מוטל מעליהם, אין כוחם לשאת כרך כבד כזה, ואילו בני־עמידה, שכוחם יפה לכך, אינם קוראים ספרים בכלל, וסיפורי־מעשיות לא כל־שכן. שאלתיו: ילדים וזקנים למה; השיב: ילדים – כל הבלי העולם ופיתוייו עודם לפניהם, זקנים – כל הבלי העולם ופיתוייו כבר מאחוריהם, שעל־כן גם אלה גם אלה פתוחים בפני האמת, ואין אמת כאמִתה של אגדה.

ואם לתמימות, הרי עוד תמימות היתה בו, זו שמובנה שלמוּת, שידע ידיעה שלמה סיפור וסיפור, מקורותיו מבית ומחוץ, והיה מגדולי הבקיאים במסכת זו לסוגיותיה, ולא בלבד בישראל אלא גם בעמים. ידיעתו זו, ששימשה להלכה את פירוקו של סיפור־המעשה למקורותיו מבית ומחוץ, שימשה למעשה את תשלובו במקורותיו; והוא, המחבר והמשלב, היה להלכה מעל העם המסַפר, אך למעשה היה בתוך העם המסַפר, כאחד העם המסַפר. דבר כזה ובמידה כזאת לא ידעו בני־דורו, ששלחו ידם ללוש בחומר הזה, ואם הטילו נעימה של זלזול או פלטו נעימה של רטינה לעומתו, הרי לאמִתו של דבר, היתה זו תרעומת על עצמם, שאין כוחם ככוחו, והוא כוח שקיים את עצמו, אף שהיה עשוי כסתירה ממנה ובה – יודע את החוליות שנתלקטו ממקומות שונים ומזמנים שונים ויודע את השלשלת שנתלכדה ומסייע להשלם־ליכודה, ואף שההשלם הוא מלאכת עצמו, הוא עצמו יותר מעצמו, כולל מעצמו.

ה

לפי שעיקר דברינו הוא ר׳ מרדכי בן־יחזקאל אין בידנו לדבר על חוג שבתוכו ניטע ומתוכו נצמח, שכן כל בני־החוג הם, איש־איש כמוקד לעצמו, ועל־כן יהיו דברינו מעטים – חבורת הסופרים והחכמים היא, בני גליציה, שלא יצאו משיטתם של הדורות הראשונים, היא שיטת התורה הקדומה, אף שנכנסו לשיטתם של הדורות האחרונים, היא שיטת הספרות המודרנית, וכשם שהם אבר מאבריה של זו כך הם אבר מאבריה של זו. כפל־שילוב אורגני זה אין לפרנסו לפי הסיסמה השגורה ושלטה התלוי על־גבה: תנועה דתית־לאומית וכדומה, אדרבה גילויי הספרות, המבצבצים ועולים בתחומי התנועה הזאת ואגפיה, רחוקים מאורגניות זו, ויותר שיש בהם מן המיזוג יש בהם מן ההלחמה, ואינם דומים כלל לצביון האישים ההם – שהעז והמסובך שבהם היה רא״ם ליפשיץ, התם והתמים שבהם ר׳ יוסף זליגר, המגוּון והמענג שבהם ר׳ בנימין, המורכב והמושלם שבהם רש״י עגנון, המחמיר והקפדן שבהם ר׳ חנוך ילון, והירא והשלם שבהם ר׳ מרדכי בן־יחזקאל, זכר אישיותם לברכה וזכר פעלם לנחלה.

[שבט תשל"א]

---

סביביו נשֹערה מאד – על אברהם קריב

מאת

דב סדן

מאמר א: שלוש עטרות

כדרכה של דמות, שגילוייה עזים ומרובים, אף דמותו מרובת־הפנים של אברהם קריב אורבת לה הסכנה של צמצום־ראִיה, וממילא צמצום־הערכה. ואכן, סכנה זו לא נשמרה מפניה אפילו ההודעה הקצרה על פטירתו, שנתפרסמה, על נוסחה האחיד, ברוב העתונים, ושנחסרו ממנה לפחוֹת עשר שנות־עשייתו האחרונות, באופן שלא נזכרו כלל אחרוני ספריו, אלה כרכי כתביו הכנוסים, שפירסמם ברבים. ואם דברי ההספד ביום לוָייתו וקבורתו נזהרו, במעט או בהרבה, מכך, באה שיחת־רדיו באותו ערב, שבה נוסו כלי־כיבוי קטנים בבעֵרה גדולה, והחזירתנו לאותו צמצום.

ב

שלוש עטרות נתעטרה תעודת־חייו של אברהם קריב – שתים עטרות־ורדים, עטרת המשורר ועטרת המבקר, אחת עטרת־קוצים, עטרת המוכיח, והיא שבלטה ביותר, שכך אָפיה של הוכחה ותוכחה נותן, שהיא נשמעת ברמה, כשם שהמריבה סביבה נשמעת ברמה, כרוח דרושו של הכתוב: סביביו נשֹערה מאד. וביותר אם לפנינו מוכיח־המוכיחים – גם יל״ג, גם מנדלי, גם פרישמן, גם ברנר, מוכיחים היו, איש־איש כתכונתו וכמדרגתו, ודבר תוכחתם וטיבה הוא עיקר המצע של מוכיחם, בין מסתפק בבדיקת המה שלהם, בין מפליג לבדיקת האיך שלהם, ולפי שגם מוכיח־המוכיחים פרוז לתוכחה, לא ייפלא דבר השגה עליו, ואמנם המשיגים רבו כן רבו, ובאשר סערה לשמה לא תחסר גם מהומה שלא לשמה.

והיא הנסיבה, שהעלימה את שאר גילוייו שלפני דברי־התוכחה, שנקלטו בו אימי הדור ויִסוריו, ולאחריהם, הלא היא שירתו, בין בחלקתה הקטנה יותר, חלקת הפיוט, בין בחלקתה הגדולה יותר, חלקת הביקורת. אשר לחלקה הראשונה – לא רבה שירתו, שכינסה במגילת־ספר, ועל־פי יסודותיה הנהירים והמוצקים, הקלאסיים, לא היה בה כביכול מהולמה של שירת־הדור ועיקר־נעימתה, ועל־כל־פנים לא נחשבה כשירת־היום. אך דרכו של היום, שלא בלבד אתמול לפניו אלא אף מחר אחריו, ולא תיפלא בזה רביזיה, ואפילו קרובה למדי. ואשר לחלקה האחרונה – הרי לצד (ואולי אפילו: כנגד) הלאו הזעֵף והמתמרמר של המוכיח, בקע ועלה ההן הנלהב המתפעל של המעריך, וככוחו לקרוע את לבבנו בספירת האמת, כוחו לפקוח את עינינו בספירת האמנות, והשכיל ביותר באשר האמת והאמנות נראו לו כנשקי אהדדי, ומלוא הראִיה של שתי הפנים אף הוא ענין של מחר, ואפילו קרוב למדי.

ג

כך מחר, אך לעת־עתה כדרך הטבע הוא, כי ידובר הרבה על פן־המוכיח, שמתוך החשבון שבינו לבין נפשו, כפה על רבים כמעשה־חשבון זה וכזה על דרך הפולמוס הגדול שהתגלע מעברים, ובת־קולו מתגלגלת והולכת עד עתה. הבודק בו באותו פולמוס, אם בשיטיו אם ביניהם, מוצא, כי גם טוֹבי משיגיו לא פחות משבאו ללמדוֹ נמצאו למדים ממנו, והצד השוה הוא: שלא כתחילת הויכוח – סופו. כי הנה כמעט שנשכחה להם למשיגיו נקודת־המוצא, והיא ההנחה המקובלת, כי הערכתו של פרישמן על מפעל־סיפורו של מנדלי, כפי שבאה על ביטויה בפתח שלושת הכרכים – דהיינו, כי לפנינו עצם מציאותה של כנסת ישראל כאמִתה, וכי הערכתו של ברנר על הערכת עצמנו בשלושת הכרכים ההם, היא עצם ממשותה של נפש איש ישראל כאמִתה, שוב אינה הנחתם של המשיגים ההם, והנחות אחרות, מהם מִפלטים שלא מן הענין, בפיהם, ועל־כל־פנים שוב אין הנחתם של פרישמן וברנר כשרה כמושכל בהוראה ובחינוך, כדרך שנראה לפני דור, ביחוד בעיני טיפוס המורים, בחורי־ישיבה שנתפקרו ומחמת תסביכי מריבתם עם הוריהם וסביבת גידולם לא נפטרו ממידתם של אותם מישראל שהם שונאי עצמם, ודבקו בהם תלמידיהם, גם אם עולמם היה והנהו שונה ואחר.

ד

ואסיים דברי, דברי הערכתי, הערכת־עראי, על הסופר הגדול, בשתים קטנות, שאפשר הן גדולות. אחת –זכר שיחה עם ר׳ בנימין, שענינה הוכחת־המוכיחים על צדקתה ועיווּתה. חזרתי על טענתי, כי אמנם המוכיח רשאי ואף חייב להתעורר על מה שנראה לו ביצירי המסַפרים כסילופה או עיקומה של דמות חייהם של אבותינו ואבות אבותינו, אך המבקר לא דיו בכך, אלא חובתו להבין על שום מה המספרים ראו אותה כפי שראו והראו אותה כפי שהראו. אמר לי ר׳ בנימין: הרי הכרת את אבותיך ואבות־אבותיך וספרך “ממחוז הילדות” מעיד, כשם שאני הכרתי את אבותי ואבות־אבותי וספרי “מזבורוב עד הנה” (לימים: “מזבורוב עד כנרת”) מעיד, ואין אנו בנים יחידים לאותה עדות, וגדולים וחשובים העמיקוה, ודבריהם סותרים את מסַפרי ההשכלה וגרוריה, אלא מה, מנדלי אמן גדול היה, ולגביו כולנו שרטטים צנועים, אך זכור, כי כל מיני טירור קשים, וטירור האמנות בכללם. אחרת: שיחה עם אברהם קריב עצמו, והוא סניף לשיחות הרבה בינינו, אם טנדו אם בחבורה (ביחוד בזימוני־השבתות במִסדר “בני אמונה”), וענינה מיאונו להעניק פרס ביאליק ל“ימי ציקלג” של ס. יזהר והסכמתי להעניק לו פרס ישראל על כך. אף עתה חזרתי על הבחנתי בין זכות המוכיח וחובת המבקר ובת־קולו של הויכוח נתגלגלה אף לחוַת־הדעת שקראתיה, עם סדר מתן הפרס, והוא דבר האשמה של דור הורים ומורים, שהורישו להם לבניהם מצוקי ארץ אך לא הנחילום שרשי־עם.

החרדה על הנחלה הזאת והמסירות להנחילה היא־היא העיקר הגדול בכל מעשיו של אברהם קריב –המשורר, המבקר, המוכיח, מורה העם ומחנכו.

[י״ז אדר ב׳ תשל״ו]

מאמר ב: בין לאו והן

קשה עלינו קשירת־הספד על בני־דורנו ראשונים, אשר בזכותם ומכוחם גדלנו, ובהיאספם משדה החיים ומערכתם, הם אוספים עמהם את אורם החי, שהיינו נאותים לו, ואת צילם החי, שחסינו בו; ובהיותנו חסרים אותם, אותם עצמם, לא יקל עלינו התנחום, כי ירשתם אין לה מיתה עולמית, שהרי העדרם עושה אותנו, בני־דורם, יורשים־עד־ארגיעה, שכן אחרית־עקירתם שלהם עצמם היא כראשית־עקירתנו. ואם קשה עלינו קשירת־הספד עליהם הראשונים; קשירת־הספד על בני־דורנו אחרונים, בני־גילנו, על אחת כמה וכמה. הלא כמותם ועמהם עדרנו באותה מערכת־חיים ועשיה, ועקירתם ממנה היא כהמשך עקירתנו ותגברתה, ובהעדרם, המורגש לנו כהעדר עצמנו, לא יקל התנחום, תנחום זכר הדרך המשותפת־לא־משותפת שעשינו.

ב

אמרתי: הדרך המשותפת־לא־משותפת, שהרבה שוני הביוגרפיה עושה והרבה שוני העמידה בה עושה. אם לביוגרפיה – אברהם קריב קומתו ושיעורה מיוחדים היו לא בלבד משום אָפיוֹ, אופי נועז של דובר־אמת בסתר ובגלוי, ואינו חושש מבדיקת אמִתות, ואמתו בכללן; ולא בלבד משום כשרונו, כשרון אמן, שכוח ביטויו משמש בשלמוּת את כוח תפיסתו בשירה ובהגות, אלא אף משום עצם המצע של הביוגרפיה שלו – יליד עיירה ליטאית, היא סלובודקה בעיבורה של קובנא, שזו וזו נתפרסמה בלמדניה, גדל בשני אגפי הקצה של החינוך שבדור – תחילתו בבית־המדרש הישן, עילוי בישיבות ליטא ובילורוסיה המהוללות, והמשכו בבית־המדרש החדש, מטעמם של ביאליק וקלוזנר, באודיסה, והמעבר, כמובן, כמעבר מעולם לעולם, אך גשר גדול ביניהם, והוא גשר הלשון, הספרות, התרבות, שכולו בבית ומבית, ובבוא עת בירור הטיפולוגיה של תלמידי־ישראל, תתבלט חשיבותה המיוחדת של קבוצת הסופרים והחכמים, שעלו על הגשר הזה, ובכוחו ומכוחו נשמרו מפצעי חודה של החציצה, שהטילה האקסטרניות הנודעת, לא כל־שכן הגימנסיה הלועזית, הלא היא חציצת הלשון והאוירה והנפש, אשר רבו כן רבו חלליה. קבוצה זו ושכמותה דרך חינוכם כבר היה בה מעין בבוּאה של החינוך, שלא ניתן בשלמות אלא בארץ־ישראל. כשנתגלגל הדיבור בינינו על כך, אמר לי: צא וראה כמה נשרו מעמָנו והלכו לשדה־לעז ולשדה־נכר מחמת החציצה הזאת, ועלינו להלל את שניצלו ברצונם וכוחם מסכנותיה, אך יתר על־כן עלינו להודות להורינו ששמרונו מפניה. ואמנם, כדבריו כן הוא – הרי די היה שר׳ שלום מרדכי טשאטשקיס ישלח את בנו, שמואל יוסף, לבית־הספר של הבארון הירש ולאחריו לגימנסיה הפולנית בבוצאץ׳, שנפסיד את אחד מגדולי הסופרים העברים.

ג

הוא־הוא הגשר, שעמד לו לאברהם קריב ולכמותו בתמורות חייהם וחליפותיהם – הלא היא הדבקות בשרשי העם ויסודותיו, יסודות הרוח וכליו, וראש־כליו – הלשון. הדבקות הזאת, פרי האמונה החלוטה עמדה לו אף עם המהפכה – גם בימים, שנלהב לה והאמין באפשרויותיה הגדולות, והאפשרות העברית בכללן, גם בימים שרדיפות של אויבים־מחוץ, ונגישׂות של מרשיעים־מבית סתמו את השליית האפשרות הזאת, וקבוצת ותיקי סופרי העברים, וביאליק בראשה, נמלטו מחמת המציק הכפול בעור שיניהם ממש, וצעירי הסופרים ירדו למחתרת העברית, ומי לנו כאברהם קריב להכרתה והערכתה של חבורת־הנאמנים הזאת ואסופתו “הענף הגדוע” ומאמריו וזכרונותיו האחרים יוכיחו. היא־היא המחתרת, שקצתה נמלטה לארצנו וניצלה לחיים וליצירה, וקצתה סופה נחנקה, אך סוף־סופה באה לה התעוררות, שאנו עדיה עתה.

בבוא אברהם קריב לארצנו, לאחר שש־עשרה שנות־ישיבה בברית־המועצות והוא בן שלושים וארבע, כבר ידענו עליו, ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מוריו וראש להם ח. נ. ביאליק, יוסף קלוזנר, שלמה צמח, וכלל הודעתם על דרך הגדרתו כאגוז קשה; ולא בלבד משום שהודיעונו עליו מיודעיו וידידיו, וראש להם דן פינס, אלא אף שהוא, קריב, לא פירסם אלא קומץ־דברים מועט, נבלטה בתוך שיטיהם, וביחוד ביניהם, אישיות, ולא ייפלא כי מיד עם בואו נכבשנו לה, והיתה בנו הרגשה, כי גור־אריה עלה מבבל, או בלשון פשוטה: היתה בנו ודאות, כי נוסף לנו סופר גדול; ובימים ההם, בעוד הפמליה הגדולה של סופרי העברים עמנו, היתה זו סברה נועזת, אך היא התאמתה עד־מהרה, ואף יתר על הקיווּיים הצרורים בה.

ד

כדי להטעימכם מה ממידת דרך־ארץ, שעמידתו הצנועה והאמיצה כאחת השרתה עלינו, אעידה, ברשותכם, בחינת מִבשׂרי חזיתי: כעורכו של מוסף “דבר” הייתי טורח לעוררו להיות במשתתפיו ומשנענה, נהגתי בו כדרך המשמש זיותני־הדור, והייתי מביא את עלי־ההגהה לביתו, כדרך שנהגתי בטשרניחובסקי, שופמן, פיכמן ולחובר, עליהם השלום. והיא, מידת־הכבוד כלפיו, לא פחתה, ואדרבה רבתה, גם בהירקם רומן, ואינטימי ביותר, בינינו – ביחוד בימי פעולתה של החבורה “בני אמונה” שהיתה מתכנסת, שבת־שבת, בביתנו, וכמותו כמשה אהרן ויזן, אליעזר שטיינמן ויצחק צימרמן בראשי־המדברים, וכמה מחוטי חזותו וחזיתו, שם שזירתם. ולעת־מצוא עוד ידובר בזה.

אך אלה ימים מאוחרים במקצת, בהיות האיש בראשית חיזוקה של הרביזיה, שהיתה טבור־פעולתו, ומשמה ולשמה נעשה איש ריב ומדון ורבים נעשו לו אישי ריב ומדון, וכמותו כמותם נהגו לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. אך ימים אלה קדמו להם ימים אחרים, והרוצה לידע רוחם ומִזגם, וביחוד ענינם, ילך אצל מאמריו ראשונים, שנתפרסמו בארצנו, מהם כמין המנון לנוסח אודיסה, וביחוד יטול בידו את בכור ספריו “עיונים” ויכיר, עד מה המנהג הפשוט להעמידו אומר לאו אינו כדין, שכן בדפי הספר הזה, המעלה לפנינו דיוקנאותיהם של מובהקי סופרינו, הוא כולו אומר הן, בחינה שנתקיימה לו ובו גם לאחר תקופת הרביזיה גם בתוכה, והוא ענין שקולו ובת־קולו של הפולמוס, שכפה עליה על הביקורת ועל הפובליציסטיקה שלנו, עלולים היו להשכיחו ואף השכיחוהו לשעה ארוכה למדי.

עד היכן היה במה שפירסם בבכור ספריו כולו במזל אמירת הן, אעידה, ברשותכם, מעשה משעשע, ואף הוא בחינת מבּשׂרי חזיתי – מעשה שכתבתי מאמר וענינוֹ כשמו: “כנסת סופרים אצלנו”, וסירבו ארבעה עורכים לפרסמו, ואברהם קריב, ששמחתי למסור לו עריכת מוסף “דבר”, בכללם, ואפילו בראשם, והיא לי עדות, כי אותה שעה לא היה ברביזיה; ואפילו אם ביצבצו בו ניצניה, לא היה מאושש בה. כי מה שאמרתי באותו מאמר לטובת רביזיה וזכותה להלכה ולמעשה אמרתי; דהיינו, כי הערכת ספרות וסופריה אין בה לא טאבו ולא דוֹגמה ולא אפיפיוריות; ואדרבה הספרות וסופריה היא כפנקס העשויה והחייבת שתתבקר יום־יום, שעה־שעה, והשאלה אינה לזכותה של הרביזיה אלא למהותה, שכשם שיש ביקורת יש לא בלבד ביקורת־הביקורת אלא אף ביקורת־ביקורת־הביקורת. וטעם דחייתו של אברהם קריב היה, בערך, כטעמו של אותו גדול, שביקש לחמוק מפולמוס הגט מקליווא: שלא להבזות בעלי קרנַיִם בעיני המון־עם. ולא יצאו ימים מרובים והוא שהטיל פולמוס, שהיה מכלל הפולמוסאות הגדולים והקשים, אך גם המבורכים, בדעת־הקהל שלנו.

ה

וַדאי, האמת ניתנה להיאמר, כי בעלותו בנתיב־המריבה, ובהרחיבו אותו כדי רביעיה: יל״ג, מנדלי, ברנר, פרישמן, לא נתן דעתו על כך, שהראשון והאחרון שבהם יותר משהיו בעצם שעת מריבתו, חזיונות אקטואליים, שחלה עליהם ביקורת, היו חזיונות היסטוריים, שחל עליהם המחקר, ואילו השנַים שבאמצע טעמים מיוחדים גרמו להם, להיותם נחשבים כפוזיציות קיימות ועומדות, לא בלבד בתודעתו של הדור אלא בעיקר בהוָייתו, אף שהיה זה דור רחוק ממנדלי ובינתו ואף רחוק מברנר וחזותו, ואם נחשבו כדרך שנחשבו, הכריעה בכך הערכת מנדלי, שטיפחה ביאליק, וּנחלוה המורים, ונחלפו להם, בסיפורי מנדלי, אמנותו הקיימת מעֵבר לזמנו ואמִתוֹ הגדורה בזמנו; כשם שהכריעה בכך הערכת ברנר, שטיפחוה בני גילו וגורלו, אחים לסבכי חייו, ונחלוה בני דור שהיה אחר ושונה ממנו. אכן, אברהם קריב עשה מלחמתו ברוב תנופה, ואף יריביו עשוה כן, אך דומה, כי גדול מנצחונם נצחונו – אמנם בבוא פולגיו, בין המבקרים שבהם בין ההיסטוריונים שבהם, להוכיח על שהתעלם מן הכלל הגדול, כי אין המסַפר מראה אלא מה שעיניו רואות ואינו מתאר אלא מה שבינתו מגדת לו, ושעל־כן אין לבוא עליו בתביעה שיהא מראה מה שבן דור שלאחריו יראה ושיהא מתאר מה שבינתו של בן דור שלאחריו תהא מגדת לו. הוכחה זו וכמותה שבפי פולגיו דינה עמה, אך אין בה לשנות מן העובדה, כי הוא, הקטיגור, כפה עליהם, על משיגיו, תפקיד של סניגורים, וביותר שהרחיב את תחום הקטיגוריה ולימים כלל בה חטיבות של טשרניחובסקי וממילא נגע בברדיצ׳בסקי, כשם שכלל בה חטיבה של ביאליק ולא פסח על אחד־העם, ונמצא כופה על הדור ויכוח גדול וחמוּר, שבמהלכו גם החריפים שבסניגורים שוב לא חזרו על נקודת־המוצא, והיא השאלה, האומנם מסכת סיפוריו ותיאוריו של מנדלי היא האספקלריה הנאמנה של ממשות כל כנסת ישראל, ואפילו בשעתו, והאומנם מסכת סיפוריו וניתוחיו של ברנר היא האספקלריה הנאמנה של נפש כל בית ישראל, ואפילו בשעתו, או כמותם כמאפו וכסמולנסקין וכברוידס ושלפניהם ושלאחריהם, שכבודם מעֵבר למקומם ולזמנם מונח, אף כי אמִתם במקומה ובזמנה עומדת. ואם לדקדק, לא ענין מבקרים הוא, הבוחנים את הקרוב על קירבתו האקטואלית, אלא ענין חוקרים הוא, הבודקים את הרחוק על רחיקותו ההיסטורית, ונמצא, שגישתו של אברהם קריב, על כיוונה ומִזגה ונעימתה, שגגה ביסודה. ולא היא. כי אם להוסיף ולדקדק, הרי שגגה כוללת היא – פני החיים של העם, על כללו, על גלויותיו ופלגותיו, היו, גם לפני דור ודור, מרובים ושונים מכפי שתפסום סיפורי המשכילים ויורשיהם, וגדול־העלילה שבהם, מנדלי. אבל גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את כסלון ושכמותה, כאילו כל בית ישראל המה. והוא הדין ברחשו של העם, על יחידיו, יחיד־יחיד על קושיותיו ופירכותיו, היה גם לפני דור פתוח למבואי־חיים ועשיה מרובים ושונים, מכפי שתפסום משוררי היחיד, ומשורר ההתלבטות בראשם, אך גם אנו גם בנינו נהגנו לראות את יריעת שכול וכשלון וקמטי יסוריה, כאילו כל נפש ישראל המה, ולא עוד אלא דומה היה, שההיפנוז של הני תרי צנתרי עשוי להשכיח, ואמנם כמעט שהשכיח, כי בינתים שיגשגה ועלתה פרוזה רבת־פנים, בין בלשון העברית בין בלשון היהודית ובמקצת אף בלשונות לעז, והיא הראתה, במראות מאליפים, פנים אחרות הן של המציאות והן של הנפש. ולא רחוקה ההשערה, ואדרבה כמה וכמה סימוכים ברורים לה, כי אברהם קריב היתה בו יד ההיפנוז הזה, ובבואו להיחלץ ממנו, לא הסתפק באמירת הן לסופרים ויציריהם, הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת הן, אלא הפליג לאמירת לאו לסופרים ויצירתם הטעונים, לפי ביקורת דעת עצמו, אמירת לאו, ולפי שאמירת ההן שלו, כמשפטה, לא העלתה פולמוס, לא הוצרכה הגנה, ואילו אמירת לאו, כמשפטה, העלתה פולמוס והוצרכה הגנה, התרחבה והלכה ואף התעמקה והלכה, ושורת הגיונה של הקטיגוריה והסניגוריה עשה את שלו ואדהכי ואדהכי תסתייע, אף תסתיים, שמעתתא.

ו

ולענין השמעתתא נתעוררתי עליה זה־מקרוב, בהתיצב, בבית כבוד נשיא המדינה, המסַפר והפובליציסט הנחשב, אהרן מגד, לבאר, כיצד תמורות הימים וחילופיהם נותנים, כי קריאתנו באותו סופר וספריו משתנית, ולא מה ואיך שקראנו ונראה לנו עיקר בהם קודם, הוא מה ואיך שאנו קוראים ונראה לנו עיקר בהם עתה. כוונתו היתה לגדול מסַפרי העברים, שהקימה לנו גולת־רוסיה מתוך המהפכה ולאחריה, חיים הזז, והביא המבאר כמה וכמה דגמים מסיפוריו, שלא כדרך שנקראו לו לאחר מלחמת־ששת־הימים נקראו לו אחרי מלחמת־יום־הכיפורים. ודאי שעצם דבריו פרוזים לבדיקה, ועוד נימא ביה מִלתא, אבל לא הזכרתים עתה לגופם, אלא לשם קל־וחומר – מה חליפה של רצועת־ימים קצרה כל־כך על אירועיה, שאין להכריע, אם הם תאריכים של היסטוריה או תאריכים של כרוניקה, מוחזקת לו לאחד מטובי־סופרינו החיים עילה של שינוי ראִיה ופירוש באיזה מאגפי כתביו של סופר גדול שהלך לפני שלוש שנים לעולמו, שרשרת המהפכות בחיי עמנו למן הסופות בנגב, התעוררות חיבת־ציון, ביל״ו ועם־עולם, הגירת רבבות ועליית אלפים, מלחמת־העולם הראשונה ומלחמת־העולם שלאחריה, שהראשונה פתחה בפרעות אוקראינה והאחרונה סיימה ברצח יהודי אירופה ומחייתם מעל פניה, ומבית – מלחמת העם לפלגותיו לעצם קיומו, המשכו, כבודו ויצירתו, פריחת ספרות ישראל וחכמתה ללשונותיה, נטיעת ישובים ובכללם ובראשם ישוב הישובים בארצו ותקומת מדינתו – אלה וכאלה אינם עילה לקריאה אחרת של סופרינו וספרותם? וקריאה אחרת משמעה פירושים אחרים, דגשים אחרים, וממילא הארה אחרת, שהיא לא אחת, לכרחה, האפלה אחרת.

ז

הארכתי מעט בספרי הרביזיה של אברהם קריב – ועיקרם “אדברה ויִרוַח לי”, “עטרה ליָשנה”, “נרתק את השלשלת”, אף שכוונתי להטיל את הזרקור על ספריו אחרים, שלפניה ושלאחריה, ספרי אמירת ההן שלו – דברי מסותיו היפות להפליא על סופרי הדור, כפי שמצאנום בספרו הנזכר “עיונים” וכפי שבאו על הרחבם בספרו “מיתרים ומערכות”, שראוי להביא קטע ממבואם, הבא לבאר, כי המאמרים האלה “רובם כתובים מתוך זיקה שבלב אל הסופרים שמדובר בהם, אלא אם כן כשלצורך הבלטת החיוב שבספר המדובר נתבקש להשוותו לסופר שמאידך גיסא. ואין משמעו של דבר, שהמחבר תמים־דעים עם כל הסופרים, שעליהם בא כאן הדיבור. הבדלי־דעות לא מנעו אותו מהערכה חיובית, ואפילו לא מזיקה פנימית, להוציא דעות שנוגעות בציפור הנפש. מאמרי הערעור והפולמוס יבואו בכרך מיוחד”.

עד כאן דבריו, שניתן להוסיף עליהם, כי מאמרי הערעור והפולמוס אמנם באו ובכרך מיוחד “משלשום ועד הנה”, אך שני חלקים בו – החלק האחד, שהמחבר רואה אותו מכוון אל העבר ותמציתו מקופלת בשמו: כמהפכת זרים, והיא אסופת מאמרי הרביזיה אשר שת נוספות להם; החלק האחר מכוון להוֹוה, וענינו הוָייתה והוָיותיה של מציאותנו החדשה, מציאותה של מדינת־ישראל.

בסיכומו של דבר אפשר לומר, כי לפי ספריו, ענינם וטיבם, יצירתו של אברהם קריב תרי אנפין לה ובה, אך הוא חשבון־למיעוטא. כי באמת תלת אנפין לה ובה – השאלה, שהייתי שואל וחוזר ושואל אותו: אימתי אתה מַראנו מה שראו עיניך, מראה פאר תחת אפר, הוא הקדים ושאל את עצמו, ואף השיב על כך. והכוונה היא לא בלבד למונוגרפיה הנלבבה שלו על ליטא מכורתו, שקיוה להרחבתה, כפי שלמדתי מדברי־התפעלותו על נסיונותיו המעמיקים של אברהם מנס להעמיד דיוקנה של יהדות ההלכה, נוסח מתנגדוּת ליטא. הכוונה היא לצלילתו במעיינות־השתיה, תרתי משמע, של קניני־רוחנו ותרבותנו – אילו היה סיפק בידו ונוסף על ספרו הגדול על תקופת־שׂגבנו הרחוקה ביותר “שבעת עמודי התנ״ך”, וספרו הגדול על אגדת חז״ל, הנמצא עתה תחת מכבש הדפוס, וספרו הגדול על תקופת־חיותנו הקרובה ביותר – אסופת ערכי ספרות המוסר והחסידות, ספרים על העושר המרהיב שבאמצע הגדול – והרי על אותו אמצע רב־התקופות ומשופע־הרבדים, שהזרמים והאָפנות הרחיקונו מהם, נסב עיקר המלחמה, שהרביזיה הנידונית אינה אלא חלק בה וממנה – וכשם שאנו שמחים על מה שהפיק עטו, עט־הזהב (כגון התקנת מבחר כתבי המהר״ל ומבואו להם), כך אנו מצֵרים על מה שלא הספיק להפיקו, אך רמזיו ורמזי־רמזיו, הזרויים אילך ואילך, מלמדים על רוחב מוּטוֹת־כנפיו, ומה עשוי היה להוסיף על מה שעשה בגודל בקיאותו ובעומק האינטואיציה שבו. ידענו כן ידענו, כי רבים המערערים על האינטואיציה, וחובה לנו להודות, כי היא פרוזה לשגגות ורבים חלליה. אך מי מונה ושוקל חללי מי ומה מרובים יותר, אם בחללה של האינטואיציה וניחושה, אם בחללו של החיקור וניתוחיו. על־כל־פנים וַדאי הוא, כי סופר כאברהם קריב, שצלל בכל אוצרות ספרותנו, קניניהם ולשונם, ובא מהם וקסמים בידו, כוחו עמו לקיים את יציריו לאורך־ימים.

ח

ואף במלאכות אחרות ידיו רב לו, אם כי לא תמיד היה טובו בידו – מעשי־תרגומו מרובים, ועשה כולם במלוא־מסירות, אך חלקם עשה במלוא־התלהבות, הכל לפי טיבו של הספר ולפי ענינוֹ בו, והצד השוה היא מלאכת־מחשבת, שהעשירה את לשוננו על־פי דרכה. כדרך־דוגמה לשוני יחוסו ניתן להביא את שלושת הטולסטויים שתירגמם – לא כיִחוסו אל ליב ניקולאיֶביץ (“ילדות, נעורים, עלומים”), שהיה יִחוס של הפלאה, יחוסו לאלקסיי האחד (“הנסיך סרברייני”), שהיה יִחוס של חיבה, ויחוסו לאלקסיי האחר (“פטר הראשון”) שהיה יחוס של שעה, וצרכה ואף אָפנתה. אך דומה כי מכלל תרגומיו ראוי לַיַחד את החלקה היהודית, בין סיפורים (דויד פינסקי), בין זכרונות (אברהם ליֶסין), ורישומי־מסורות (א. ליטוין), בין מסות (ישראל אפרויקין) וראוי להבליט את שעשה לו לי. אפרתי (משה קראסניאנסקי) שתירגם חלק מספרו הגדול, המתאר מלחמתו של איש יהודי לתורתו ולמצווֹתיה בתָפתוֹ של משטר סטאלין ועינוייו.

וזאת לזכור, כי ימי האיש רוב יגיעה נאמנה, שלא מנעה ממנו צוק־עתים, וביותר שגם תכונתו וגם תפיסתו הקשו עליו – היתה עליו אימת השגרה ונמלט וחזר ונמלט ממנה, באופן שלא האריך שבת ישיבת־קבע במקום־עבודתו – היה עורך ב“דבר” והלך, היה עורך “מאזנים” ופרש, היה עורך ב“עם עובד” ועזב, עבד ב״מוסד הרב קוק״ וזנח, עבד במוסד ביאליק ונטש – וּודאי הפסדו החמרי, שהיה תלוי ברפיון, היה מרובה, אך שכרוֹ שנשכר היה מרובה ממנו – סופר בן־חורין, שעיקר מעשיו כנפשו, לנפשו, מנפשו. הלכך אין צריך להאריך, כי גם במחיצת המוסדות, שנתבקש להם, ובכללם אף מחיצתנו, מחיצת האקדמיה ללשון העברית, נהג כמנהג כבדהו וחשדהו – הוא אמנם פקד את ישיבותינו, התמיד בסיועו הפורה בועדות־המינוח, אך גם פה לא עזבתו אימת השגרה. וגם לכאן יפה המימרה ששמעתיה מפיו, לאמור: מוסדות־הרוח כמוסדות הכוח – אורך שליטתם מכלה את שליטיהם ומנַוון את נשלטיהם. אבל הכתלים האלה שמור בהם הד דבריו הנמרצים והנלבבים כאחד, שהיה משמיעם בתוכם, והרי הם אך נטף בנהר דבריו, שהעלם בספריו הרבים; ויהי זכרו, זכר סופר, אדון חירותו ועבד אמונתו, לברכה.

[כ״ט אדר ב׳ תשל״ו]

מאמר ג: פן ופנים

זו לי הפעם השלישית, מאז עזב אברהם קריב את ארצות־החיים, ליחד עליו את הדיבור ברשות־הרבים, כדי לתפוס פָן אחד או אחר באישיותו ופעלה. ותהי ראשית נסיוני הקצר בעצם ימי אֵבל השבעה, ובכלל דברַי ראיתי להתעורר בקצרה על שתים תמיהות קטנות שהן גדולות, ואעמוד עליהן עתה באריכות מעט.

תמיהה ראשונה – ההודעה של פטירתו, כלשונה האחיד בכל עתונותנו כולה, העידה כי המנהג הטוב, שהיה מצוי בהם בעתונינו לפנים, שהיו מושיבים, בתוכם או לצדם, אוּצ׳וֹני יֶבריי, אשר, בהיפקד איש ראוי ונחשב, היה משכיל לכתוב, במטבע קצר אך ממַצה, את קורותיו של הנפקד ועשיותיו, הוא כמנהג שנתבטל; שכן תחת האיש הטוב והמיטיב הזה, באה סוכנות־מודיעין והיא ממציאה לכל מערכות העתונים הודעה אוניפורמית, שניכר בה, כי מה שנמצא לה לסוכנות־המודיעין בלקסיקון שלפניה היא מודיעה ומה שלא נמצא לה בו אינה מודיעה. ואכן, ההודעה ההיא כללה מה שנאמר עליו, על אברהם קריב, בלקסיקון של ג. קרסל, ולפי שהוא יצא לאור עשר שנים קודם, הרי כל שנעשה בידי האיש במשך העשור, כאילו לא היה ולא נברא. והרי דווקא בשנים האלו הִרבה לעשות ולפרסם ברבים, וספריו, וראש להם כתביו המכונסים: “מיתרים והערכות” (תשל״ב), וכן “משלשום ועד הנה” (תשל״ג) יוכיחו.

תמיהה אחרונה – לא יצאו אלא שעות מעטות לקבורתו של האיש, ורשות־השידור עשתה את שהיא בלבד מסוגלה לעשות: להשמיענו את קולו, וודאי דבר נחשב הוא, אלא שראתה להביא מריבת־דברים שבינו לבין צמד מראיינים, שכדרכם של הרבה שכמותם הצליחו להעמיד את עצמם נוצחים ואת איש־שיחם נצוח, והיא הצלחה שאינה קשה במערכת־היחוסים בין תדיר ושאינו־תדיר, אך בחיי האיש תקנת־מעמדו היא באפשר, מה שאין כן בתום־חייו שתקנת־מעמדו שוב אינה באפשר, ושעל־כן שיחה כזאת, וביותר בשעה סמוּכה לסתימת פיו החי, נוח לה שלא נבראה משנבראה.

ב

ולענין המשך נסיוני לדבר בו בסופר הנפטר – כוונתי לדברי, שהובאו פה בפרק הקודם, שנאמרו בתוך אֵבל־השלושים, במליאת האקדמיה ללשון העברית ומשמה, שהוא היה בכלל חבריה והיה מעוֹרה במעשיה ומעורב במושביה, ועיקר־דברַי הבחנה בינו כמוכיח ובינו כמבקר, שכבר טרחתי לנמקה בחייו, ואף במעמדו, ועם כל הקשיים המתגלים בה, והם אמנם קשיים מרובים, הנני אדוק בה עד עתה. לכאורה פרדוקס הוא – לא קריב, הבא להעריך אח מנדלי, פרישמן, ברנר ודומיהם, כקריב הבא להעריך את שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק ודומיהם, ושני מיני קריב אלה אינם כקריב הבא להעריך את יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, דבורה בארון ודומיהם, והפרדוקסיות שבחלוקה היא בכך, כי ככלות הכל כל ההערכות האלו מרועה אחד ניתנו, והאחדות הזאת ניכרת יפה־יפה ודיה קפיצה מחלקה לחלקה, כדי להעמידנו על כך.

ואף־על־פי־כן, החלוקה חלוקה, וההבדל הוא בדגש, שלא כאָפיוֹ בחלקה האחת הוא אָפיוֹ בחלקה האחרת, ואם להסתפק בהבדלה כוללת יותר, הרי בחלקה האחת הדגש הוא בבחינת האמת – דהיינו, בבחינת המתואר ומהימנותו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמת, על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המסַפרים מנדלי, פרישמן, ברנר מזה, ושל שלום עליכם, עגנון, א. א. קבק מזה, כשענין בדיקת האמנות על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר; ואילו בחלקה האחרת הדגש הוא בבחינת האמנות – דהיינו, בבחינת המתאר ויכלתו, או נאמר בפשיטות: מה היא מידת האמנות על טיבה ודרכה, בכתיבתם של המשוררים, כשענין בדיקת האמת על טיבה ודרכה היא כביכול כטפלה לעיקר. ולא בכדִי הבדלנו בין החלקה האחת, שקראנו להם לנערכיה מסַפרים, ולבין החלקה האחרת, שקראנו להם לנערכיה משוררים, כי אף שלא מצינו לו לקריב מבליט לפנינו חילוק גדול זה, הוא מונח ביסודו, שהוא מבחין בין האֶפּיקן החייב באובייקטיביות ובין הליריקן המותר בסובייקטיביות; וגם אם אין זו חלוקה מדוקדקת, ופרישמן היה מתקשה להצטמצם על אותה שכנות שנקבעה לו פה; ודבורה בארון היתה מתקשית להתגדר באותה שכנות שנקבעה לה פה, הרי שוני התביעה, מעם החלקה האחת מזה ומעם החלקה האחרת מזה, בעינו עומד; ושעל־כן חייב היה התובע להיות, בחלקה האחת, מוכיח, ורשאי היה, בחלקה האחרת, להיות מבקר.

ג

וחובה לומר, כי המצוי אצל ספרות ההערכה על קריב, אינו יכול להתעלם מכך, כי עיקר התגובה על כתיבתו ניתן לתוכחתו ואך במעט ניתן לביקרתו, ושעל־כן מצינו, כי אמירת־הלאו שלו העלתה פולמוס – חריפות כנגד חריפות, שנינות כנגד שנינות, ואף גערה כנגד גערה, או בקיצור: אִבחת חרב כנגד אִבחת חרב, ואילו אמירת־ההן שלו, שגם בה שיקע את כל עצמו, את מזגו וסברו ואת כשרונו וטעמו, לא העלתה קולות ובנות־קולות, וּודאי כי דיספרופורציה זאת אין בה כדי יציאת חובה למלוא הופעתו, וההשלמה הזאת הנדרשת כבר עתה, ותידרש רב־יתר בהמשך הימים.

ידענו כן ידענו כי שאלת המה אין חיטיה חריפות בשוק ההערכה ואפנתה ושאלת האיך עדיפה הימנה, אבל שאלה היא, אם הכלל הזה המקובל עתה הוא אף כלל צודק, מה־גם מבחינת אָפיו של עמנו ודרך יצירתו, שלא מצינו בה, כי האמת היתה נדושה לו בעקב, ואילו האמנות היתה לו גוּלת־הכותרת, ואדרבא, הקורא פרשה במקרא או השונה הלכה במשנה, ואלה, סוף־סוף, ספרי־היסוד שלנו, ואף מסד־השתיה של סופרינו האחרונים, ובכללם קריב, חניכה של ישיבת־סלובודקה הישנה ושל ישיבת אודיסה החדשה, שלא יכול היה שלא להיפלא לפלס הנפלא שבין מידת־האמת ומידת־האמנות, אשר בד בבד ישאו, גם במקרא גם במשנה, ויהי לו הפלס הזה כמשאת־נפש, בחינת מה שהיה הוא שיהיה, והרבה ניתן להאריך בזה, ואם לא נאריך עתה, הרינו כמי שנמנע לכתוב סוף־פסוק וממירו בפסיק.

ופסיק למה – כדי להוסיף ולהעיר, כי הייתי בשותפי המריבה שהשיגו על תוכחתו, מתוך שתים טענות. טענה ראשונה – רובי קטרוגיו של קריב על מנדלי ועל הנמשכים לו, נשמעו ימים רבים לאחר שנקודת־הראות השונה וההפוכה משל מנדלי נעשו כדרך השליט בפרוזה שלנו, שענינה תיאור חיינו בדורות האחרונים, ואילו קריב ראה להשקיע כאותו להט במאמרי־ההן שלו, כדרך שהשקיעוֹ במאמרי־הלאו שלו, היה מסייענו גם הוא לראות את התמורה העצומה בתפיסת מהותם וערכם של חיי אבותינו בעיירות ישראל והיה מבליט עד־דק את ההבדל שבין התפעלותו של פרישמן על המה של מנדלי, שהיתה גוזמה בעלמא, לבין התפעלותו של ביאליק על האיך של מנדלי שלא היתה גוזמה כל־עיקר, והרי רובה של הפרוזה בספרותנו על שתי לשונותיה, רחק ממנדלי וראייתו. טענה אחרונה – מנדלי מרודפי השלמוּת של עשייתו היה, ונהג לחזור עליהם על כתביו ולהוסיף בסיתותם, מירוקם ושיבובם, אך שלושה אלה שחלו בימי־עמידתו אף על המה שלו, חלו בזיקנתו בעיקר על האיך שלו, והסתירה שבין דיוקן החיים המתוארים, שהיה ישן ומיושן, ובין כליו המתארים, שהיו חדשים ומחודשים, היא סתירה, ואם נמצאו שלא הורגשה להם, ובשל הכלים המתארים וחידושם נראה להם הדיוקן המתואר ויָשנוֹ לא כממשותו, דהיינו כפוזיציה היסטורית, אלא כתדמיתו, דהיינו כפוזיציה אקטואלית, שפולמוסה של השעה הולמה – אתם תלון משוגתם. ופה, אמנם, נקודת־אחיזה לקטרוג, ביחוד בשדה־החינוך בארצנו, שכן הטיפוס המצוי של המורה שלנו, שהטביע את חותמו בתלמידי הדור, היה, מבחינת הביוגרפיה המצויה שלו, בחור־ישיבה שנחמץ וחמיצותו אכלה בו, על דרך מריבת־סתר עם אביו בבית, עם מלמדו בחדר, עם רבו בישיבה וכדומה, ואם ניערת אותו יפה־יפה מצאת כי מתחת לשלהבתו של מה שנקרא לו רוח־התחיה, עוד עָמם רמצוֹ של המשכיל שנתאחר. אבל דומה, כי תחת להרבות בקטרוג על המורה, ראוי היה לערער על חומר־ההוראה, שהממונים עליו לא מעטים היו בהם עשויים כאותם המורים, וביותר ראוי היה לבעל־כשרון כקריב לא בלבד להרבות ולהעמיק במה שעשה, ויפה עשה, הלא היא הטלת הזרקור על מי שראה והראה את כוליות חיי היהודים, כאשר ראו והראו רבים וכן שלמים, אלא בעיקר לצרף את עצמו ולהוסיף להם ולמעשה־תיאורם וציורם, ומחברתו הקטנה על ליטא מכורתו מרמזת, כי היה בכוחו להעמיד גאלריה של דמויות וטיפוסים, מעולמה של הלמדנות והמוסר, הראויים ואף מסוגלים לערער עד היסוד את יחידות התיאור שמנדלי נטלו, כסברתו, ושכמה וכמה סופרים נחשבים וראש להם פרישמן בקלוּת־סברוֹ וברנר בחומרת־רוחו, הניחו בידו כמין מונופולין גם מעֵבר למקומו ומעֵבר לשעתו.

עד כאן חיזוק לשני נסיונותי, נסיונות הערכתי הקודמים. ועתה על נסיוני השלישי, שעיקרו הארה של שאלה קטנה, שהיא גדולה: פרידתו, על טיבה ומשמעה, מעמָנו, בלשון אחר: חשבון־נפשו האחרון אשר אלה שהתבוננו בו מקרוב יודעים כל פרטיו, ואף אלה שהתבוננו בו מרחוק, אינם מנוערים מידיעת קצתם. ואם מותר לי לסמוך על התבוננותי, הרי הם בעיקר שני קוים.

ד

על הקו האחד שמעתי מפי המו״ל שלו, ידידי מרדכי ניומן – לאחר צאת הכרך הראשון של כתבי קריב המכונסים, סוּדר כרך שני לו, וכבר היה מוּגה ומעומד, וציוה המחבר לעכבו, והוא עומד בעיכובו עד עתה. גניזה זו על מה שלא נמצא לו כשר להנחילו לרשות־הרבים, אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מִנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.

על הקו האחר שמעתי מפי אלמנתו, מרת אביבה – איש־מכאובות וידוע־חולי ויודע אחריתו קרובה, נתן לבו על שירתו, שכבר חנן אותה ושב לחננה, בשובו לכנסם באופן שהוסיף ממה שהחסיר או ממה שלא היה עדייו במהדורה הראשונה, והספר הזה היה, אמנם, אחרון בני טיפולו, באופן שיצא מעולמו, עולם היצירה, – דרך שיר ובכלי שיר. הלא כה דברו עם ספר שיריו במהדורה קמאה (תשי״ב): “ולוֹ, לספרי זה, משפט הבכורה, אף־על־פי שקדמו לו בדפוס שני ספרים אחרים, כי בת־השיר נגלתה עלי ראשונה, והיא־היא ארחה עמי כל אותן שנות יתמות ונכר והאהילה עלי בטליתה של הלשון העברית, בזמן שדבר קיומו של עולם עברי היה בשבילי מעֵבר לכל מציאותי. זכות עמדה לי בימים ההם, שרחשי לבי מצאו להם מפלט בשיר המצורף מכ״ב אותיות שנותרו עמי לפליטה, ויהי לי גחלת לחמם תחת אוּרם הקר של כוכבים זרים. ואולם בשנות שבתי בארץ נתבעתי בראשי לתחומים אחרים, ושירתי הוזנחה לפרקים ממושכים. זמרת הארץ, שפעמה בלבי. בכפר ובעיר, בעמק ובהר, נתקפחה על־ידי כך, כאשר יעיד הספר הזה”. ואילו במהדורה בתראה, שיצאה מקץ עשרים שנה לקודמתה (תשל״ו) ייאמר: “לצד ליריקה אישית וגישושים אישיים לתפיסת־עולם, מהם גם הרחק מעבר לרוחות מצויים בספר שירים, בעלי שייכות מובהקת לזמנם. בקבוצת השירים ׳תחת כוכב זר׳ ניתנה ארשת לבדידות העברית בנכר העוֹיֵן והאטום. גם אלה שירים אישיים הם, אף הם שייכים לפרשת הנסיונות של אנשים מבני עמנו, בגלגולי הזמנים. המהפכה הרוסית באה בסערה אדירה, שגרמה לטלטלת־לבבות עזה גם היא. אדם צעיר־לימים כמעט מן הנמנע היה שלא יסונוַר מחזיזיה, שלא ייגרף אחר בשורתה. בספר הזה נשתמר שיר אחד, שאין רחוק ממנו ממערכי רוחו של המחבר, והוא פריוֹ של אותו סינווּר. אף־על־פי־כן נכלל בין שיריו לא רק משום שהוא פרט ביוגרפי של אחת משעות־החיים של כותבו, אלא משום שהוא גם ציון לטלטלתו של אותו דור. אך כותב הדברים האלה רשאי להעיד על עצמו, שהפכחון לא איחר לבוא עליו. אז נשארתי לבדי עם כ״ב האותיות המיותמות. היו זמנים, שלא ניתן לי לראותן חרותות אלא על־גבי מצבות בבית־העלמין היהודי. ויש שבהעלותי בחשאי שורותי על הכתב, דומה היה עלי, שאני עצמי בדיתי לי שפה רחומה זו, שבה אני מפקיד את סוד שיחי”. והבאתי דבריו אלה ואלה לא בלבד לגופם, אלא כדי להבליט, כי כשם שהאיש גזר גניזה על ספר מספריו, ספרי־הביקורת, כך גזר גילוי, שהוא גילוי־משנה, על ספר מספריו, הוא ספר־שיריו, ודרישתו זו אף היא אומרת דרשני, והנדרש לה אפשר לו שיפרשה בכמה פנים, אך הצד השוה הוא בהכרה, כי מנהגו זה של קריב היה כמנהג המצווה לביתו.

ה

ומה פירוש הצוָאה וציווּיה, אם לא בקשה או תביעה, השערה או וַדאות, כי שירתו תיראה כחלק נחשב ואורגני ביצירתו, ולא עוד אלא כל שכתב מעֵבר לשירתו ומחוצה לה ראוי שייבחן לאורה, ואמנם, כדעתי וכטעמי סופה של הערכת יִחודו של קריב שתעמוד במזל זה; ואולי קרובה השעה לנסותו. אולם לעת־עתה אעיר על הקושי שבהגדר החשיבות הראשה בסוגי־יצירה שיוצרם אחד – בין הוא, כמקרה יעקב שטיינברג, גם משורר, גם מסַפר, גם מַסאי וסימן להערכת עצמו בעיני עצמו, כי בחייו טרח על הוצאת כתביו בשלושה כרכים, ולכל סוג בשלושת הסוגים הקדיש כרך אחד, על שמותיו הפשוטים אך ברורים: שירים, סיפורים, רשימות. ועינינו הרואות, כי הביקורת, המקפלת כשלושה דורות תחתיה, התנודדה במתן הבכורה – בני־דורי נתנוּה למסתוֹ; צעירים יותר נתנוה לסיפורו; צעירים יותר נתנוה לשירתו, וההכרעה שבמיני־נתינה אלה וסדרה, יותר משהיא תלויה במשקלו של הסוג, היא תלויה בצרכו של השוקל, והאמת היא ביציאת־חובה כלפי שלשתם. בין הוא כמקרה יעקב פיכמן – גם משורר גם מבקר (הבטיח גם רומן “בין החופים” ושירטט תכנית מפורטת של סיפור, אך לא כתבם) וההכרעה המקובלת היא לצד המשורר, וככל המשוער אף תתמיד כן. אבל לא כמקרה זה הוא מקרה אברהם קריב – וקרוב לו יותר מקרה אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאין כמעט זוכר ומזכיר שיריו של זה ושיריו של זה, וסכנה זו אורבת לכאורה גם למקרה שלפנינו עתה, ולא היא. שנַים אלה, ברש ורבינוביץ, קיימו בשיריהם דרך ברור ומבורר של האימפרסיוניזם, אף שהיו כמיני פטרונים של האקספרסיוניזם – א. צ. גרינברג, א. שלונסקי – ולא בלבד כעורכים, אלא אפילו כמו״לים, כביכול מודים בתמורת הדרכים ובחילופי הטעמים, אף שוַדאי לא הסתלקו מן האמונה, שהיא מאומתת בנסיון, כי מה שהוסט היום, אפשר לו שישוב מחר, וביותר שיש מחר לאחר זמן. מבחינה זו קריב דומה יותר ליעקב שטיינברג, שלא זז ממסלולו, ואפילו נתן היכר לכך, שלא ויתר על ההברה המלעילית, ולא שת לבו לבדידותו זו, שלא היתה אלא רמז לבדידותו הכוללת יותר, וסימנך, כששאלתיו על כך, השיב, כמשפטו בשיחה, בלשון יידיש, לאמור: איך מוז מיין מוזע אָנטון א שווערן פעלץ, זי זאל קענען דורכווינטערן שווערע ווינטערס, אוודאי האט עס שלונסקי לייכטער, ער שיקט די מוזע ארויס, אין דער פיזשאמע, אויף דער פראָמענאדע. לאמור: חייבני להלביש את בת־שירתי פרוָה כבדה, שעליה לחרוף חרפים קשים. ודאי, שלונסקי קל לו יותר, שהוא משלח את בת־שירו בפיז’אמה על־פני הטיילת. גם אברהם קריב בת־שירתו לבושה כמין פרוָה כבדה, לבוש שלשום, שתהיה אולי גם לבוש מחר. כי מוצאה מזמנים אחרים ומבואה לזמנים אחרים.

ו

הטלנו תיבת אולי, גם אם דברי ימי השיבה וחילופיהם מסייעים להטיל תיבת וַדאי, אך אין יודע אם הקפיצה הברורה בין אולי וּודאי תהא בגדר ימי דורנו, וממילא ימי דורות שלאחרינו ידברו.

[כ״ג תמוז תשל״ו]

---

הולך חשכים ונוגה לו – על ירוחם טולקס

מאת

דב סדן

בבואי להקדים דברי־מבוא לאסופת מסותיו ומאמריו של ירוחם טולקס (“בסוד סופרים והוגים”, תל־אביב, תשל״ז) הוריתי היתר לעצמי לפתוח בעיר הורתו וגידולו, בלזא, ודרכו בה וממנה. אך קודם־כל אזכיר, שראוי להיזהר ושלא להימשך לתמונה המקובלת שמעלים, כדרך־הטבע־וההרגל, שמה וזכרה – בירת שושלת הצדיקים לבית רוקח, החל במיסדה, ר׳ שלום, דרך בנו ר׳ יהושע ונכדו ר׳ ישכר־בר עד נינו ר׳ אהרן, שעיר שליטתם אין בה אלא מי ומה שהם נאים ויאים לה, לאמור: עיר שכולה חסידים, וחסידי־רבם בלבד. עד היכן חובת הזהירות מגעת – כמעט מבשׂרי חזיתי. מגודל במשפחה, שרבו כן רבו בה חסידי השושלת הזאת מדורות, ומהם ביחוד חסידי מרת איידלה, בת ר׳ שלום, ראיתי בדמיוני את העיר ההיא כדמות חסידיה בעיר־מולדתי, ברודי, שהיו לה בה שני מקדשי־מעט – בית־המדרש על שם יוֹלס והקלויז על שם מאצ׳ב, שהיו משונים מעט בנוסח התפילה, וביחוד בקצבה; ורבים מהם, ובכללם, ואף בראשם, דודי־זקני וצעירי־בניו, היו נוסעים שנה־שנה, לימים הנוראים, לפקוד את רבם; עד לבוב במחלקה השלישית ומלבוב לבלזא במחלקה הרביעית, שפעלה בקו־רכבת זה בלבד, והיא מחוה של אדיבות מטעם שלוחי הקיסר לטובת ארנקם הרזה. ובשוב דודי־זקני ובניו, היו מפליגים בשבח החצר, שבה שימש כראש הגבאים, נגיד ומצַווה, שאֵרנו ר׳ אורי לוקמאן (נכדו בן־ציון ויטלר פירסם את העיר בפזמונו הנוסטאלגי “מיין שטעטעלע בעלז”), כשם שהיו מפליגים בשבח העיר כולה, שהיא קודש ויושביה קדושים, שאין בה, כהיות בעירנו, לא גלוחים ולא לובשי־קצרות, שהרי כולם כאחד חסידי הרב (כידוע, אין תארוֹ: דער בעלזער רבי אלא: דער בעלזער רב, והיינו מלגלגים על שלא דייקו להבחין בכך). הלכך היתה זו לי, לימים, בחזקת חידוש וחדשה, בשמעי כי החצר ההיא והעיר ההיא אינן שתים שהן אחת, ואיפכא מסתברא. ולא עוד אלא נודעתי, כי מה שהיה הוא שהוֹוה – מה לפנים, לפני דורות, העיר נחלקה, אלה נמשכים לר׳ אהרן משיח ואלה נמשכים לר׳ שלום רוקח, אף עתה, בדורות אחרונים, כך – החצר היתה, אמנם, בחינת ממשלה, אך לא נעדרה גם אופוזיציה, שכמה וכמה פנים לה – אם מחלוקת משפחות יריבות, תחילה בתוך המלכות, ולימים מחוצה לה, ועצם המחלוקת כצד של סיוע, ישיר או עקיף, לאחרוני המחנה הישן (המתנגדים על מהדורתם – חבורתם “ישרי־לב”), או לראשוני המחנה החדש (כשיירי משכילים, ביכורי־ציונים). ודאי, הקורא בספרות המשופעת על שושלת בלזא, החל מ“דובר שלום” וסיפורי־מעשיות, דרך המונוגרפיות כשל ר׳ מתתיהו גוטמן, ר׳ אברהם יצחק ברומברג, וכלה בקבוצת ספריו של ר׳ ישראל קלאפהולץ, לא יתעורר על כך, אבל דיו בקריאת הפולמוס שבין שני יוסף – יוסף מרגושס (בנו של ר׳ שמואל מרגושס, מראשי “מחזיקי הדת” ועורך עתונם) מזה ויוסף פאלק (יליד בלזא ותושבה, מראשי ציוניה, שהִרבה לתאר במאמריו וסיפוריו את העיר, רחשה ואישיה) מזה, שיתעורר על כך, וביותר שיוסף רובין וחבריו הושיטו לו זה מקרוב את הקובץ הגדול שבעריכתו – ספר־הזכרון של קהילת בלזא, שניתן ללמוד ממנו, ובמפורט, על הדיפרנציאציה של חלקי האוכלוסיה ופלגותיהם, והיא מגוּונה ומסועפת הרבה.

ב

ומקרה־לא־מקרה הוא, כי שני הסופרים המובהקים שהעמידה העיר הזאת בימינו, יוסף פאלק וירוחם טולקס, מקורבים הם לאותה משפחה תקיפה, שחלקה על משפחת החצר ושלטונה, ובין רצתה ובין לא רצתה הקלה על החדירה והספיגה של רוחות אחרות, שהיו מנשבות מעבָרים, כשם שאין זו פליאה, כי שנים לא מעטות לפני מלחמת־העולם הראשונה נמשכו מצעירי העיר לאגודה הציונית והעברית, הלא היא אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, ובכלל הבחורים המעטים של בני גליציה, אנשי העליה השניה, נמצא גם בן העיר הזאת מאיר וויינשלבוים (“מאיר׳קה בעל־נס”), כך אין זו פליאה, כי שנים מרובות לפני מלחמת־העולם השניה חזקה פה התנועה הציונית, בעיקר במזל מפלגת “התאחדות צעירי־ציון”, ובראשה פינחס ברגר, ואחריו יוסף פאלק, שכבר יצא לו מוניטון כמשורר וכמסַפר, וביחוד במזל “גורדוניה” ובראשה אהרן ראובן מאיר, ממיסדי קבוצת שילר, שידעתי את פעולתו מקרוב, ואעידה עליה שני זימונים.

הזימון האחד היה בעיבורו של יער, שנתכנסו סניפי “גורדוניה” בסביבה – וזכורים לי ממחנכיהם ופעיליהם גימפל יוסט מסניף ראוָה רוסקה (ובחניכיו חיים וילקנפלד הוא חיים צדוק, עתה שר־המשפטים); שלמה מיר והמשוררת רחל קרמפף מקריסניפולי (קריסטינופול) ואחרים, ועמהם המון נערות ונערים שהיו, כדבר המשורר, עליזים־מתרוננים, אהבת ציון בלבם ולשון העברים בפיהם, ורבים מהם שנחלצו לארצנו ונאחזו בה.

הזימון האחר היה בחוצות בלזא – עלייתם של ראשוני חלוציה, פינחס ברגר ורפאל ביטרמאן נעשתה ברוב פומבי, ודגלים בה ולפידים בה, ואפילו כלי־זמר בה שהובאו ממקום אחר וכמובן רוב התגרות בה, או כפי שהיו אומרים היום: הפגנה של נוכחוּת. עד היכן כוחה של החלוציות הגיע – לא יצאו ימים מרובים ואחותו של הצדיק ר׳ אהרן רוקח, היא מרת הנלה, שהיתה בסוד חבורת הציונים גם היא, עלתה ובנתה את ביתה בארצנו.

ג

וראיתי לדבר על שינוי הוֶסת, שחל בעיר החסידית המפורסמת ההיא, כדי להעמידנו על מסגרת הגידול של מחבר הספר שלפנינו – הוא, הניצב בקרוב על סִפה של שנת־השׂיבה, נולד וגדל פה וישב פה במשך כעשרים שנה וביתו נשקו בו ישן וחדש, פנים וחוץ – כמובן, יראת־שמים ואהבת תורה ומצוות, וממילא לימוד בחדר של דרדקי, אבל גם ביקור בבית־הספר הממשלתי, שכן אביו לא הסתפק במה שבנו למד בחדר, שׂכר לו גם מלמד־בית, שילמדוֹ חומש לפי הסדר מבראשית ברא, יתר על לימוד פרשת השבוע (אולי בת־קול של מחלוקת על סדר הלימוד וראה בזה מאמרי: לשבת בראשית, בספרי: גלגל המועדים, תשכ״ד, עמ׳ 190–179) וכן לא הסתפק במה שבנו גרס בחדר, אלא שכר לו גם מלמד־בית שילמדוֹ בערב־שבת וביום־שבת שיעורים בגמרא, ואף לא הסתפק, להבדיל בין קודש לחול, במה שבנו למד לשון זרה, היא הלשון הפולנית, בבית־הספר, אלא הוסיף עליה לימוד הלשון הגרמנית, שנחשבה ואף היתה להם, ליהודי גליציה, לשון תרבות כללית; והוא, אביו עצמו המורה, בעל־פה ובכתב, וביחוד בכתב, שהיה מעודד את בנו להתאמן בו, ואף נותן לו דורון של כך וכך פרוטות על כל גליון, שכתבוֹ בכתב נאה ובלשון רהוטה.

אין צריך רוב דברים, כדי להסביר, כי לפנינו דוגמה של הלכה למעשה בתפיסת החינוך, כפי שטיפח אותה מעמד־הבינַים של יהודי גליציה, שמשאת־נפשו היתה לאזן בין הקודש, שהוא עיקר, ובין החול, שהוא מִשנה לו, ואפילו טפל לו, כדי להעמיד את הטיפוס הנרצה המקיים, בשמירת הפרופורציות הנאותות, את האמירה: צו גאט און צו לייט, לאמור: להשם ולבריות, על דרך הפירוש: וואָס צו גאָט איז צו גאָט, און וואָס צו לייט איז צו לייט, או נאמר: אשר לבורא – לבורא, אשר לבריות – לבריות. חוקרי החינוך ראוי להם שיעמדו על כך, כדי לקבוע, עד־מה שיטת־בינַים זו, שנהגה בשכבת־הבינַים בעיירות גליציה, היה בה צד שוה למטבע החינוך של חרדי אשכנז המודרניים: טוב תורה עם דרך־ארץ, וביִחוד עד כמה היה בה צד שונה ממנה, ועיקרו בנטיעתו של החינוך הזה בהוָיה קיבוצית על תכונותיה העממיות. אבל אין לשכוח, כי לא כחפץ האבות הרגשת ילדיהם, שקשתה עליהם החציצה שבין היסוד מבית – בבית, בבית־התפילה, ברחוב העיירה, שהכל שופע חמימות, ובין היסוד מחוץ – בבית־הספר הנכרי כדרכו בעיר הזאת, – שהכל שופע קרירוּת – כיתה של קטנים, ששלושה או ארבעה ילדי היהודים היו בטלים בארבעים ילדי הגויים, אוקראינים ופולנים, שהיו שונאים אלה את אלה, ועם גמר מלחמת־העולם הראשונה שנאתם כדי מלחמת־דמים הגיעה, אך כמעשה מואב ומדיָן עשו שלום ביניהם לשנאת בני־ישראל, וכרוב שליט התנכלו לו למיעוט הנשלט ברוב ביזויים ונגישׂות. והריני מדגיש נקודה זו, המיוחדת לעיר זו ושכמותה, שכן בערי־גליציה אחרות או שהיו בתי־ספר עממיים מיוחדים, מטעם הקהילה וביחוד מטעם קרן הבארון הירש, והיו ילדי היהודים ומוריהם היהודים כבינם לבין עצמם, והחציצה שבין הבית והכיתה חציצת הלשון, שהבית שלטה בו לשון יהודית והכיתה שלטה בה תחילה לשון הגרמנים ולימים לשון הפולנים; או שהיו בתי־ספר עממיים כלליים, ומהיות העיר רובה יהודים, ואם שלחו ילדיהם לבתי־הספר, היו תלמידיהם רובם יהודים. שונה מבחינה זו היה מעמד בית־הספר העממי בעיר כבלזא, – הקהילה, הנתונה ברשות חסידיה ושליטתם, סירבה להקים בית־ספר, ולא עוד אלא אף היה כעין הסכם חשאי בין החצר ובין הרָשות, שעל־פיו נעשתה העקיפה על חובת־הלימוד בבית־הספר כהיתר הגמור, כשם שהיה הסכם חשאי בין החצר ובין ראשי המתבוללים בלבוב, שקרן הבארון הירש תפסה על העיר הזאת (והוא המשך ההסכם בענין איסור פתיחת סמינַר לרבנים נאורים, וראה בזה את הנובילה של יוסף פאלק על ר' מרדכי פלץ, שהיה כעין שר־החוץ של חצר־בלזא). ומכאן כפל היסורים, שנתיסרו מעט הילדים, שאבותיהם רצו בהשכלתם הכללית של בניהם, שכן התייסרו מידי בני־גילם, ילדי החסידים מזה וילדי הגויים מזה.

ד

ולא בא הציור הכולל הזה אלא כדי לבלט את הדגם היחיד, הוא הנער הנידון לנו, שמעמדו היה מעוררו לבקש מפלט לעצמו, והוא מוצאו בשבתות אחר־הצהרים, בקחת אותו אביו לאגודה הציונית שבעיר, ובה נמצא לו רוב ענין, בכתבי־עת ובספרים ונגלה לו טעמה של קריאה, שנעשתה לו, לאורך חייו, רום תאוה. ודאי, תחילה חָמרי־הקריאה שימשו לו בערבוב, ונטל מכל הבא ביד וכל מִנחה ערבה לו, וביותר דברי־אגדה – “צאנה וראינה” ומדרשיו, קהל־חסידים וסיפורי פלאיו, משלי המגיד מדובנא וחכמתם, אולם לימים גובר כושר ההבחנה וחוש־הברירה, נוסח אוטודידאקט, שתלמודו ודרך־תלמודו ברורים לפניו.

אבל הנער שתים רעות הקדימו להתדפק על פתח גורלו – אסון־יתמותו וסכנת־עיורונו. בן שבע מתה עליו אמו, והניחה ארבעה אפרוחים והוא, ירוחם, בכורם; אביהם נושא אשה אחרת, אלמנה חשׂוכת־בנים, והיא קרובת אמם, אך לא יצאו שנתים ואף אביהם, שעמל לפרנס בצמצום אך בכבוד את ביתו, מת גם הוא. אמם־חורגתם חוזרת אל קרוביה והיתומים נפרדים, בבואם בחסותם של שאֵרי־משפחה שונים. והוא, ירוחם, ואחיו הצעיר שמואל, באים לבית דודם הטוב ומיטיב, ר׳ פייבל טאובה (הלא היא משפחת טאובה שמרדה על החצר ושלטונה), ואילו האחיות הקטנות נשלחו לשאֵר־משפחה שבכפר.

קשה יתמוּת וקשה פרידת אחאים, באה סכנת העיוָרון ומחדדת צערם, – והיא סכנה שריחפה עליו מינקותו ממש, והרופאים המומחים שבדקו בו, לא העלימו, כי גזירה היא שסופה לבוא, בין תקדים בין תאחר. ואמנם, צלה של הגזירה הזאת התעבה והלך לאורך מסילת־חייו, ששיבשתה הסתירה הנוראה בין טעם־החיים ובין אפשרותו.

על הסתירה הזאת העמידני רופאו הנאמן, המומחה הגדול והאיש הנפלא, פרופ׳ יעקב לנדוי (בנו של ר׳ מנדל לנדוי, מראשוני המצטרפים להרצל, והיא הצטרפות שעלתה לו בקיפוח כהונתו בגליציה וטילטלתו לבוטושאן, שבני־קהילתה הושיבוהו על כסא־רבנותה). לאמור: טעם־חייו של ידידנו, הספר וקריאתו, והקולמוס וכתיבתו, הוא כמעיין גדול המתגבר והולך, ואילו אפשרותו, הוא כוח־ראייתו, הוא כיוּבל קטן המתיבש והולך, וכל מה שחכמת־הרפואה יכולה לעשות אינה הצלת־קבע, שאינה באפשר, ואף הצלת־עראי קשה בלא מעט הקריאה והכתיבה, הנוטל טעם חייו ומשמעם, ומי כוחו לגזור גזירה כזאת ומי כוחו לקבלה.

ה

ואותו רופא אציל הסמיך לדבריו אלה תמיהה, שכמותה כתביעה – לכתוב תולדתם של שנתעוורו מאהבת־התורה ומחיבת־הדעת, גם לשם הוכחת הסתירה הטרגית ההיא וגם לשם תוכחתה. ולא היה בידי לשמשו בזה אלא בידיעה מועטה – והעיקר בה לא היו אלה שנתקפח מאור עיניהם ונתפצה להם באבר אחר, כגון מה ששמעתי על הצדיק הסומא ר׳ מלכ׳ל רובין, שישב בעירנו (ויִחדתי עליו את הדיבור בספרי ממחוז הילדות, בפרק על אמו, מרת איידלה הרבנית), וששיניו שימשו אותו באומנותו והיא שמאוּת של אבני־חפץ, או כגון מה שידעתי על האמן הסומא פרופ׳ אֶרליך שמנענעי הפסנתר שימשו אותו באמנותו (ובנעורי שימשתי אותו ואת שכנו ד״ר ראובן בירר, מראשוני הציונים שנסתמא בזיקנתו, שגרתי ממולם, ברחוב־הקלעים בלבוב); העיקר היו אלה שנתקפח מאורם משום שקריאתם, וביחוד עיונם, הכהו את עיניהם העששות – מהם שידעתי משמועה רחוקה, כגון ר׳ שלמה מונק, מהם שידעתי מפגישה קרובה – ר׳ שמעון ברנפלד ור׳ אביגדור אפטוביצר, שרוב ימיהם היתה תלויה מעליהם סכנת עיורונם, והיו נתונים לאותה דילֶמה: לא יקראו ולא יעיינו – יינטלו מהם חייהם; יקראו יעיינו – תינטל אפשרותם.

ולא יפליאנו, כי מחבר הספר שלפנינו שידע כגורל הזה ראה להדגישו וכן בכתבוֹ על ר׳ אברהם משה לונץ, לאמור: "אז נתברך האיש ביזמה ובמרץ רב, ונתקיים בו דבר הנביא: ׳הולך חשכים ונוגה לו׳, שׂתום־העין דמה לגלוי־עינים לכל דבר״ (עמ׳ 109), ואף בכתבו על ר׳ שמעון ברנפלד, לאמור: "עשרות בשנים היה ברנפלד שרוי באפלה גמורה, משלקה מאור־עיניו לחלוטין. אף־על־פי־כן הסיע אבנים גדולות והוסיף נדבכים חשובים בבנין עולמו של ישראל. ספריו ומאמריו הרבים נתחבבו, כאמור, על הקוראים בשל לשונם וסגנונם שהיו למופת בפשטותם וקלותם״ (עמ׳ 123).

ודאי, חילוק גדול יש בין חוקרים, כפי שהיו לונץ וברנפלד, איש־איש על־פי דרכו, לבין מבקר, כפי שהוא טולקס, שלא הסתפק בתחומה של ספירת התפארת אלא הפליג גם לספירת החכמה, וכליו אחרים ושונים, אך יש בו לא בלבד מגורלם המר של שני החוקרים האלה, אלא אף מתנחומם הערֵב – דייקנותו של הראשון וקלותו ופשטותו של האחרון.

ו

ובבואנו להמשיך במה שהפסקנו נאמר, כי לכאורה האיש ידע את נתיבו, שחפצו פילסוֹ בתוך אסונו ומתוכו – אוהב הספר וסופריו, שעיקר חותמם בכ״ב האותיות, בלשון העברים, וכלוַאי להם שחותמם אחר, בכל לשון ששמע. ואף שהנתיבה שנסתייעה בזיקתו לתנועה החלוצית העברית, נראית, לפי דרכו, כמובנת מאליה, צריכה היתה הכרעה, ואביא שתי ראיות לכך, ראָיה ראשונה לצורך ההכרעה, הוא אחיו הצעיר, שמואל, ברוך־כשרון אף הוא, ואף סגולת אמנות לו, והיא סגולת הציור, ואם כי גידולם שוה – דרכם שונה, ומה שאירע במשפחות הרבה, אירע גם פה ועתה. האח הבכור – לציונות, והאח הצעיר – לקומוניזם, ודיוקנו על תכונתו המרדנית ומסירותו לאמונתו מצויר בספר־הזכרון של בלזא, וחבל על שאבד בגולה רחוקה, בלנינאבאד אשר בחבל טאג׳יקיסטאן, והוא ניחם על דרכו, וסימנך: אחרון־מכתביו, ובו פריסת שלומו ליוסף פאלק ולאהרן ראובן מאיר, שהם לו עתה הקרובים בחבריו, ובקשה מאחיו ירוחם שיאמר קדיש אחריו. ראָיה אחרונה לצורך הכרעה בתוך הכרעה – כי הנה חברו הגדול ממנו בשנים ובנסיון, יוסף פאלק, שקדם לו גם בציונות וגם בכיוונה, אולם בדרכו כסופר הכריע לצד לשון יידיש, גם אם קרוב היה אצל הספרות העברית החיה ורוב דבריו נתפרסמו בחייו בתרגום עברי, מה שאין כן חברו הצעיר, ומצד מה אף תלמידו, ירוחם טולקס, שהכריע לצד לשון עברית, וסופריה בראשי משפיעיו אם לשירה, למן ביאליק ועד א. צ. גרינברג; אם לסיפור ולמסה – מ. י. ברדיצ׳בסקי, י. ח. ברנר; אם להגות שהיא תורת־חיים – א. ד. גורדון. אָפקה של התעניינות זו הרחיב וקרקעה העמיק את החלטתו והוא בן עשרים, להכשיר את עצמו להוראה והניח (תרפ״ח) את עיר־מולדתו והלך לוינה, שבה נרשם כתלמיד בפדגוגיון העברי מיסודו של ר׳ צבי פרץ חיות (שנפטר שנה קודם, אך רוחו היתה כמשוטטת בין כתלי־המוסד), ולמד בו תורה מפי מורים נחשבים, והעיקר – קרא ספרים הרבה, ופה אף נרקמה ראשית חלומו, חלום סופר. וכל אלה בזכותו של הבית החם והרחים, ביתו של ר׳ משה מינצר, אחרון עילויי ז׳ולקיב (ולעניין דמותו ראה מה שכתבתי בו, הן במסגרת תיאור חבריו בימי־נעוריו בספרי “כוכב נידח”, הן בהספדי עליו שנדפס תחילה ב“דבר” ונכלל בספר־הזכרון של קהילת בלזא). היה זה למדן מופלג ואיש־ מידות נבון ופיקח, שלא חשש במזדמן לעיין בספרים של ניימארק, ברנפלד, קלוזנר, והגה חיבה לרנ״ק כהמשך החיבה שהגה לו רבה של עיר־מולדתו, ז׳ולקיב, ר׳ צבי הירש חיות, והתבונן בטובת עין במצעדיו של שארו ובן־חסותו. ואלה היו, אמנם, מצעדים צנועים אך בטוחים – לומד ומלמד, קיים בחינת קנה לך רב ועשה לך חבר, ואפילו במספר רבים, ולא עוד אלא זכה שרבו נעשה חברו, כמשפט היחסים שנתרקמו בינו לבין מורו אברהם בן יצחק (סונה) שנאהב עליו עוד קודם שקרא אפילו שורה אחת משלו, ואך שמע שיעוריו, שאף הם היו בכלל שירה. אמת, יחסו לתלמידו היה על דרך שמאל דוחה וימין מקרבת, שלא להניח פתח גדול מדי להצצה מפנים לסתריו, אך גם הפתח שהניח נראה כרחבו של אולם, וביותר הדברים אמורים בשהייתם המשותפת, במשך כמה חדשים בבית־מרפא בהרים. ראוי היה שהזכרונות האלה יועלו על הכתב, והיתה בידנו השלמה לספרה של לאה גולדברג, הדנה בתקופה מאוחרת יותר. ממה שהגיעני מזכרונות אלה, אעלה שלושה שרטוטים מועטים אך נחשבים. השרטוט האחד – עוצם התלהבותו של המשורר העברי המודרני הזה לשני שיאי שירתנו – ר׳ שלמה גבירול (שהיה יודע שיריו בעל־פה ומבארם, והפליא ביחוד בביאור “עבי שחקים”) וח. נ. ביאליק (הרצאתו עליו, עם יובלו הששים, היתה אדירת־רושם). השרטוט האחר – פתחונו בפני חזיוני הספרות וחידושי פריצותיה (“יוליסס” לג׳ויס). השרטוט האחרון – שוב בענין ביאליק, שבהיותו בוינה, הצטער על העדרו של בן־יצחק ממנה ובהיוָדע לו מקומו בבית־המרפא שוב לא הספיק לפקדו ושלח לו גלויה, והיא־היא שנמצאה עם מותו של בן־יצחק בבגדו.

ז

וכשם שמחברנו התרעה עם המשורר הנערץ עליו, אברהם בן־יצחק, כן התרעה עם המספר הנערץ עליו, ג. שופמן, והיא הערצה שניטעה בו עוד בקדמת־נעוריו, וינקה מהפלאתם של טובי־העברים בגליציה, בשבת המספר ביניהם, מהם שנאמנו לו גם בשבתו לימים בוינה ובכפר ווצלסדורף שבשטיירמארק. עם חבורת הנאמנים נמנה בית יוסף פאלק ובית מרטין ראטשפרֵכֶר, משורר יהודי־גרמני, שעמד לפרסם, בתרגומו, אסופה גדולה של סיפורי שופמן, ובכלל החבורה ירוחם טולקס, שניצל לו חלק ממכתביו של המספר אליו, מהם המעידים על מידת־מסירות, המצוינה ברמה אנושית, הבולטת על רקע הימים, ימי שלטונה של החיה החוּמה, והשתוללותה, כשהמספר העברי הגדול כשבוי בכפר ומַשׂטמתו, חושש לזוז ממקומו שלא יילכד באין מציל, מפקפק אם יצליח להימלט, – ואמנם, הגיעו בנפשכם: סופר עברי יליד רוסיה ואשתו ארית שנתגיירה ועניותו מדכדכתו ומִשענוֹ הוא מעריצו הצעיר, היושב בוינה ורוב מוקשים אורבים לו ולחייו, והוא אינו יודע מעצור, ובלבד שיוציא את הסופר ממצוקתו, והוא אמנם מחַלצוֹ ממנה.

ראוי צרור מכתביו וגלויותיו של ג. שופמן הכתובים כולם מווצלסדורף, שיתפרסמו ברבים, ואנו לא נביא מהם, לעניננו עתה, אלא קצת קטעים: "קודם־כל תודתי מקרב לב על שהואלת ליטול עליך את הטורח ללמד את בני עברית. יש לי ההרגשה כי בנידון זה אתה האיש – הואילה־נא בטובך להודיעני תהליך הענין. אם הוא מדייק לבוא אליך? טוב שתתנהג עמו ככל האפשר במידת־הדין, – – ושתהא מדקדק עמו כחוט־השֹערה – כתוב לי, מר טולקס החביב, מכתב, ולא רק בנוגע ללימודי בני, תוכל לכתוב לי גם על ענינים אחרים, על הכל – " (6 במרס 1938). הדיבור הוא כשל הנכלא בכלאוֹ, והדאגה היא לבן, בנו של סופר עברי שלשון יצירתו אינה בידו, והוא עתיד, אם ההצלחה תאיר לו ולהוריו, להינצל על דרך עלייתו לארצנו, אך הדאגה לרוח נלוית לה דאגת החומר – עיכוב משלוח מארצות־הברית מצריכו לסכום של מאה מארק והכתובת היא מעריצו הצעיר: “מובן, מר טולקס היקר, שאם יש בכוחך לעשות מה למעני בכיוון זה מיד – הייתי אסיר־תודה לך כל הימים. ברצונך איני מפקפק, אבל התוכל?” (30 אפריל 1938), ולא יצאו אלא ימים מעטים ואנו קוראים: “את החמישים והחמישים קיבלתי –– פעלך זה העמידני על אָפיך לגמרי, רק בכגון זה ניכר היחיד, ניכר האדם. בעת צרה מרגישים זאת במיוחד – אגב, האין לך קושי לקרוא את כתבי [= כתב־ידי]” (4 במאי 1938) ואחרי שלושה ימים: “תודתי העמוקה לך על החמישים היום. וכן, שלחת לי כבר בס״ה [= בסך־הכל] 150 מארק – באמת הגדלת עשה! אבל לבי נוקפני, ידיד יקר, שמא הציקות על־ידי כך לעצמך. אני מהסס מאוד. – ושוב, תודתי העמוקה לך על כל אשר עשית לי, אזכור לך זאת לטובה כל הימים! כי חוץ מן הצד החמרי שבדבר אני שמח מאוד על שרכשתי לי בהיסח־הדעת – הרשני־נא להגיד לך את כל לבי – ידיד, אדם שמעטים כמוך” (7 במאי 1938). ופרשת מצוקתו של הסופר לא תמה, ואדרבה גברה עם תכונת עלייתו, וידידו הצעיר מתרוצץ בין אישים ומוסדות ומעוררם לפעולה, וגדולה הקושיה – איך עשה זאת בימי־אימה אלה, כשמבקשי נפשו רדפוהו וכפשׂע היה בינו לבין דאכאו.

וראוי גם להזכיר מיני ידידים אחרים, והכוונה היא לא בלבד לתלמידיו הרבים, אם מגודלים, מהם סופרים ומלומדים, ואפילו רב לא נעדר מכללם, אם צעירים, מהם היושבים עתה בקתדראות, כגון קראל בלוך ושמואל נאגלר בחיפה, וגרשון שקד בירושלים, אם חברי אגודות־הנוער החלוציות (החלוץ, גורדוניה, נצ״ח). הכוונה היא גם לאישים מחוץ לתחומם של אלה ואלה, כגון אוסקאר אואלד, שספרו: Gründe und Abgründe עשה בו במחברנו רושם רב, ומשקרא מודעה ב“ארבייטר צייטונג”, כי הוא עומד להרצות ברבים בא להרצאתו, ומשעשתה בו רושם גם היא, נמשך לשאר הרצאותיו, ובהרגישו, כי המרצה כמתחמק מן המחשבה היהודית, כתב לו על כך, בהוכיחו כי יכול היה למצוא חיזוק לכמה מסברותיו בכתביהם של משה הס, אחד־העם, וביחוד של א. ד. גורדון, ואף המציא לו כתביהם, כמידת הימצאם בתרגום לועזי. ומשקראם אואלד נקשרה חליפת־מכתבים רבת־ענין, ביחוד לצד החשבת המקוריות שבהגותו של א. ד. גורדון (והבאתי דבריו במאמרי על גורדוניאנה, “דבר”, י״ט אייר תש״ד). וזאת להעיר, כי אואלד שמו מעיקרו פרידלנדר וכהמרת שמו המרת דתו – שנעשה פרוטסטאנט, אך באותו פרק ראה את עצמו בן־בלי־דת, אביו היה מעסקני האליאנס ושלוחיה, ומשמצא בנו בעזבונו דברים על החסידות, שלחם למ. בובר ולא נענה. לימים כשטולקס היה מקורב לבובר (סייעוֹ בהתקנת כתביו בלשוננו) שאל לו באותו ענין, השיב בובר: איני אוהב מומרים.

ח

אך נחזיר את עצמנו לימי הדאגה לג. שופמן, שהיו ימי דאגה של הדואג עצמו, בהתלכד טבעת־ההשמד סביב, ובשעה האחרונה ממש עמדו לו רוַח והצלה, שנתקבלה בקשתו להיכלל בתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא, אמנם, נכלל בהם עם עלייתו (תרצ״ט) וחבש ספסליה ושקד על לימודיו, והתמחה בכמה מקצועות, וביחוד בתולדות ישראל, בהדרכת פרופ׳ יצחק בער, ואף אמר להקדיש חיבור מיוחד על פעלוֹ של גרץ. וכאות התעניינותו בו הוא תרגום כתביו, הכלולים בכרך הגדול “דרכי ההיסטוריה היהודית – מסות, פרקי יומן, איגרות” (תשכ״ט). אבל אם למעשי־תרגום, הרי קדמו ספרים רבים ואחרים, ואין יודע כיצד גבר האיש על מעצורו הקשה, לקוּת־עיניו, ועשה את החַיִל הרב הזה – מלאכת־תרגומו כללה סוגי ספרים וחיבורים שונים, ונזכיר קצתם: של אישי־הדור או עליהם, כגון “בסוד עמי” לצבי פרץ חיות; המונוגרפיה על “הרצל הסופר” לקארל רוזנפלד, על הציונות, אם המוקדמת אם המאוחרת, כגון “חזיוני מדינה” (אוטופיות של אייזלר ואחרים), “מסע ארץ־ישראל” לשמעון ברמן (ספר נחשב ועודו צופה לאור הדפוס); קבוצת כתבים של ב. ברוכוב; על גורל הגולה, ביחוד בימי־השואה: “גורלה הכלכלי של יהדות גרמניה” ליעקב לשצ׳ינסקי, “מסע המוות” למַנפרד רייפר; “הפתרון הסופי של הבעיה היהודית במחנה־ריכוז אַוּשוויץ” לפ. ר. הס, “יומן גיטו וארשה” למנחם (עמנואל) רינגלבלום, וכן דברי־זכרונות, מהם שיצאו במגילת־ספר (מוריץ דניאל אופנהיים), מהם שנכללו במאספים (יהושע טהון), וכן קבוצות מאמרים, שנתפרסמו בעתונות ולימים נכללו בספר (פאול לנדוי). אף לבני־גורלו הקדיש תרגום – “ילדינו העיורים” לב. לוונפלד, וכן “דרכי אל האושר” ללודויג כהן – שניתן בכתב ברייל, ועתה אף בא על הקלטתו.

בקיאותו בכמה וכמה תחומים נתנה, שיהא נדרש ללקסיקאות. ואמנם כתב ערכים באנציקלופדיה העברית הכללית, אך משלא רצה, אף כי יכול, לסמוך בעיקר על זכרונו, הפסיק. לעומת זאת נהנה ממנו רוב עצה ותושיה המכון הביוביבליוגרפי “גנזים” על שם אשר ברש, שעבד בו במשך עשר שנים ומעלה – כאנציקלופדיה חיה היה לו, בעניני ספרותנו בדורות האחרונים, ששימור הידיעות בה ועליה היא מתעודתו של המוסד הזה, עד שמותר היה לומר לו כלשון הכתוב: וכל רז לא אנס לך.

ט

הארכנו בענין המחבר, שהוא עלום מדעתה של רשות־הרבים, כדי לסייע להבנת החיבור, שחוליותיו היו גלויות גם קודם, שכן פרקיו נודעו לקהל־הקוראים מעל דוכנים שונים, ועתה מלוא שלשלתם גלוי מדפי הספר שלפנינו, שהוא גולת־הכותרת של המחבר ותעודתו בחיים ובספרות. לפנינו אסופת מסות, הכתובות מתוך אחריות־ידיעה ונקיון־דעת, בסגנון מבורר ומנוּפה, שהגוּת ורגש ממוזגים בו, ובהרצאה המלבבת על תוכה הנועז וברה הרוהה, ואך המבחין יחוש, מה רבה יגיעת העיון והחקר המשוקעת בתוך הטורים הצחים ובינותם. רוחב סקרנותו ועומק התעניינותו בעולמה של הרוח ניכר במגוַנתם העשירה של תחומי הדיון, תחום־תחום על דגשוֹ. ראש להם, כמובן, היא ספרותנו בדורות האחרונים על חזיונותיה, שהיו מוקדי חוָייתו של הדור, שהמחבר נמנה עמו, באופן שחיבורו הוא גם וידוי גם הודאה על מה שתודעתו חבה לחזיונות ההם, וכן חובה לראות את מִבחר האישים הנידונים, וכשם שאין להניח, כי קבוצת המשוררים הנערכים (רחל, חיים לנסקי, ש. שלום) היא מקרה, כך אין להניח, כי קבוצת המסַפרים הנערכים, בין בעברית (ברנר, עגנון, ברש), בין ביידיש (י״ל פרץ, דער נסתר) היא מקרה. והוא הדין בקבוצת הסופרים, שהצד השוה שבהם חפצם ויכלתם למזג את יסוד האמונה ויסוד היופי (הלל צייטלין, בר־טוביה, אברהם חן, אליעזר מאיר ליפשיץ ור׳ בנימין). והוא הדין בתחומה של הגות האומה והתחדשותה בארצה ובלשונה (אליעזר בן יהודה, א״ד גורדון, מ. בובר, צ. פ. חיות, זלמן שזר). הלכך אין להניח, כי הכלל הזה אינו חל בתחום של חכמת ישראל ותולדתו (י. ל. צונץ, משה גידמן, ושלושת שמעון–שמעון ברנפלד, שמעון דובנוב ושמעון ראבדוביץ), וכן בתחומו של מחקר ארץ ישראל (א. מ. לונץ, ג. קרסל), אם כי כאן וכאן נצטרפה נטייתו המיוחדה של המחבר לחקר תולדותינו, תולדות העם וספרותו: כסעיפי הנטיה הזאת נראים שנַים־שלושה גרגירים הבאים, אם חטיבה חתומה ורחוקה יותר (ר׳ מנשה בן ישראל), אם חטיבה צמודה וקרובה יותר (אברהם גולדברג מראוָה, ר׳ יצחק נחמן פישמן מלבוב), היא גם קידת המחבר בפני תקופת־ההשכלה ושלהיה במחוז־ילדותו.

י

ודאי שלא תפליא תשומת הלב והדעת לספרות בלשון הגרמנית, וראש לה חלקת היהודים בשיאי־שירתה (היינריך היינה, אֶלזה לאסקר־שילר), ולאחריה עיקרה ועצמה, הבאים על יִצוגם בכמה מסופרי־המופת, אם בתחומה של הקלאסיקה (גיתה, הומבולדט) ושל הרומנטיקה (הלדרלין), אם בתחומה של המודרנה, מתוך הדגשת הנאמנות למעלת אדם ואהבת הבריות (ריקארדה הוך, הרמן הסה, אלברט שוייצר). כעדות להתעניינות בגילויים קרובים ביותר של לבטי האמונה הזאת על הפרדוקסיה שבה היא המסה הבודדת שמחוצה לתחומה של הספרות הגרמנית (אלבר קאמי). כללו של דבר: לפנינו אסופת־מסות רבת ענין ועניינים, העשויה להטיל אלומת־אור על־פני מעגל־תרבות גדול, מבית ומחוץ, והיא גם שביב נחמה למחַברה, שגורלו השרוֹ באפלה, שכבר אמרה עליה המשוררת: “מאז אני בריכה בלב הליל / בשרירותם שמים נדיבים / השקיעו בה את כל הכוכבים”. אלא שדומה עלי, כי תיבה שרירות דין להמירה בצמד התיבות: חין־חסד. הלכך מנהגו של המחבר שלנו לתלות בחייו ופעלם, מה שתלה המשורר בעצמו ein stehendes Marschieren – כלומר, צעידה שבמעומד, היא, לפחות בחינת גוזמא קתני, וגוזמא לתרוויהן, ויפה ונכונה הימנה היא הגדרת הנביא: והצנע לכת, כשהדגש הוא גם בתיבת צנע וגם בתיבת לכת.

ונחזיק טובה לאשר עוררו את המחבר לכנס נפוצותיו, וראש להם ג. קרסל, בן־עירו יוסף רובין וידידו שהיה לו לעינים ממש: יצחק יהודה מיילין עליו השלום, ובנו פסח מיילין שיאריך ימים. גם הם גם שאר העוזרים ברוכים יהיו.

[מנחם אב תשל"ו]

כרך האישים: V

מאת

דב סדן

---

זקן שבחבורות – על דויד זכאי

מאת

דב סדן

א

דיה הצצה בלוח־הימים, כדי להעמידנו על כך, כי מכובדנו וידידנו, ר' דויד זכאי, קנה לו במחיר מלא, טבין ותקילין, אלה שנותיו כמנין נח"ל (כן ירבו עד מנין כמ“י י”ם) את התואר: זקן שבחבורה. אבל אם לדקדק, דין להמיר לשון יחידה בלשון רבות: זקן שבחבורות, באופן שכל חבורה וחבורה מחויבת בכיבודו: כלל הישוב, העיר תל־אביב, הסתדרות־העובדים, הסתדרות־המורים, אגודת־הסופרים, אגודת־העתונאים, וכדומה; כי הוא, אמנם, מזקניהם, הוה אומר: מראשוניהם. וברשותכם אדבר עתה על חבורה אחת, בית “דבר”, שהוא בו, מתחילתו של העתון ומערכתו, במשך כיובל־שנים, הזקן שבחבורה.

וכדי להטעימכם מה מטעמו של דבר, הרשוני בטובכם להרתיעכם אחור, אל לפני שלושים ושמונה שנים, כשבית “דבר” חגג, בחולו־של־מועד, את יובלו של זקן־חבורתו, ותחילת החגיגה במרתפו של מלון “הירדן” וסופה בביתו של חתן־היובל; ולפי שזכר החגיגה ההיא לא בא אז ב“דבר”, שעדיין לא פשט המנהג של מתן פומבי לכל יובל ושוה־יובל, לא כל־שכן יובל־מבית, יהא בדברי עתה משהו מהצלה ממַלתעות הזמן ושיכחתו.

ב

וזאת לזכור, כי בימים ההם, הנראים עתה רחוקים מאד, והם, אמנם, רחוקים מרוב הבחינות, הרי רוּבנו ככולנו, וכמוֹתנו העיר והישוב, צעירים היינו, ואף בני־תשחורת, תרתי משמע, ונחשבו חמישים שנות־חיים כזיקנה ממש, ובמתאים להפלג השנים היה גם הפלג והדרת פני זקן.

ובכן, ראש המדברים והמפליגים היה זלמן רובשוב, הוא זלמן שזר, שהניח, לדאבת כולנו, זה מקרוב, והוא מעוטר עטרת נשיא מדינתנו, את ארצות־החיים. כמשפטו, הפעיל את ההיסטוריון שבו, הרואה חזיונות בבצבוצם ובצמיחתם מרשם, והפליג, על דרך ציורית, פלאסטית ממש, למחצבתו של דויד ז’וּכוֹביצקי, הוא דויד זכאי, וסיפר בראש משפחתו, שיצא לו מוניטון – ר' ישעיהו מז’וכוביץ, מחבורת תלמידי־תלמידיו של הגאון מוילנה, ומנוחתו כבוד בעיר־הולדתו של שזר, קהילת־מיר. היתה זו אישיות מופלאה בהליכותיה, מופת לאהבת הנברא בצלם, ואורח־חייו, בענוָה ובמישור, הבשיל דברי־אגדה וסיפורי־מעשיות לרוב, מהם שהובאו בסידורי־תפילה, מהם שהובאו בקונטרסים ומאמרים, הן של מחברים יראים ושלמים, הן של סופרים משכילים ומודרניים, ובכללם אף אביו של דויד זכאי, הוא ר' יצחק ז’וכוביצקי, ממשתתפי עתוני העברים, הראשונים והאחרונים ואף אני בעָניִי, ניסיתי ללקט דברי־שמועתם ולברר מקוריהם וגלגוליהם, והבאתי את דברי במחזור שיעורי באוניברסיטת תל־אביב, והם בפרק “בין טוב למוטב” אשר בספרי “בין שאילה לקנין”.

תורף דבריו של זלמן שזר היה בנסיונו להראותנו, כי כמה מתכונותיו של חתן־היובל ירושה הם לו מאותו פרוטופלאסט, כפי שדמותו נחקקה בלב העם, כמי שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של המתנגדות, כשם שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של החסידות, והוא כחזיון־בינַיִם, שתחילתו כעירוב היסודות היריבים, אמצעו השלמתם וסופו מזיגתם, העשויה להיות קנינו של העם, ובמיוחד של חלקיו, ששוב אינם לא כאן ולא כאן, שכן עמידתם משכבר מחץ לשיטה, אך ירושת תכונותיהם של אבותיהם ואבות־אבותיהם היא בהם, בקרבם.

הקשבתי לדברים האלה, שהתנצחו בהם בקיאות וחריפות, כשיד האינטואיציה מאַזנתם, וביקשתי לבדקם, על דרך שהעברתי לפנַי את התבוננותי באיש ושׂחוֹ, גם במעגל עשייתו בבית “דבר”, שאי אפשר היה בו בלא חיפויה של קליפה, גם במעגל שהייתו בביתו, נוה־משפחתו, שאפשר היה בו בגילויו של תוך; ובעיקר בלילי־שבתות שנקראתי לסעודתם. וזכוּר לי ביותר ליל־השבת, בשבתו בראש המסובים, והם רעייתו המנוֹחה, מרת רחל, ובתו ושני בניו שיחיו, והוא מלא שמחה, שעלתה בידו להוציא את אביו ואמו הזקנים מברית־המועצות, והם בדרכם לארצנו, והוא משתף את צאצאיו בשמחתו, בטפחו כף אל כף ובשוררו כמין זמר של תפילה: אבא ואמא נוסעים באניה, והילדים נמשכים לו ומנסים לשורר כמותו, אך בקולות דקים יותר ובשינוי מעט, לאמור: סבא וסבתא נוסעים באניה.

ג

אכן, התבוננתי בו, נינו של הצדיק ר' ישעיהו מז’וכוביץ, ובנוַת־ביתו, בת ר' אברהם הכוהן אהרונסון, תחילה ראש־ישיבה בליאדי ואחר־כך רבה של קרוצ’ה, שאחיו, ר' שלמה הכוהן אהרונסון, היה קודם רבה של קיוב ואחר־כך רבה של תל־אביב; ואחותה אשת ר' שלמה זלקינד לנדרס רבה של רמת־גן, ואחיה הסופר זלמן יצחק אנוכי, שבא, באותו ליל־שבת, לשאול בענין הזקנים העולים, ושמו ושמעוֹ, בימים ההם, כמתנערים מן השיכחה, שכן יצאה לאור מהדורה של סיפורו הנפלא “ר' אבא”, והוא מסבב, בישובי ארצנו, וקוראו ברוב אמנות באזני הרבים. באותו ליל־שבת נלויתי לו בדרכו הביתה, אמר: עלייה זו של זקנים טובה לנכדים, שיחושו עצמם בתוך משפחתם משני צדדיה. כמי שדיבורו מועט, נשתתק, אך הפסיק שתיקתו, לאמור: ובכלל טוב, בהיות שני הצדדים, גם צד האב, לצרף שמו לעליה לתורה, גם צד האם, לצרף שמה בפיתקה לרבי. שוב נשתתק, ושוב הפסיק שתיקתו, לאמור: נו, כן, דויד חושב, שדיה עברית, ואני חושב, שצריך גם יידיש, צריך שני הצדדים.

אין צריך לומר, כי מדבריו אלה נישאה בת־קול של ויכוח בין שני הגיסים, שנמשך לימים במהדורות שונות, ורבו משתתפיו, בכללם גם שאר־בשרם, אברהם רוזין, הידוע בכינויו בן־אדיר, שישב עמנו וניסה להתערות בנו, והיה מראשוני משתתפי־קבע של “דבר”, ובעצם הימים ההם באה הזייתו הטריטוריאליסטית, ששגה בה, והשיבתו לגולה, ובה אחרית עשייתו ופטירתו.

ד

אך נחזור לרישומה של תמונת המשפחה בדירתה הקטנה ברחוב נס־ציונה. ובכן, ציירתי לי את האיש, לפני עלייתו, והוא עלם צעיר ועלז בעיירה קרוצ’ה, שעם כל קָטנהּ כל זרמי־הציבור של יהודי רוסיה מהמים ומתנגחים בה, והוא, דויד ז’וכוביצקי, דגלוֹ עליו הציונות, על צמד יסודותיה, תחיית הארץ ותחיית הלשון וזו גם זו נדרשת לה כתומה וכפשטותה: וקמת ועלית. וכמותו חברו, דויד דראבקין, הוא רמז, מורה באותה עיירה גם הוא, והם נחלצים, תחילה דויד זכאי, לימים גיסו זלמן יצחק אנוכי, ובאחרונה אף חברו, דויד רמז, ועולים לארצנו להשתקע בה. וכידוע ענין וקמת ועלית לא היה מכלל החזונות הנפרצים בימים הם, הוא לא היה דרך רבים, לא כל־שכן דרך הרבים, ודיים שני פרטים מזכרונותיו של זכאי – הפרט האחד: בדרכו לארץ־ישראל נכנס לועד חובבי־ציון באודיסה, ראה מזכירו (והוא א. מ. ברכיהו, סופר עברי נחשב שסופו מורה עברי נחשב בירושלים) לומר תמיהתו על טירופו של אברך, שהניח משרה בבית־ספר נאה ומסודר בגולטה, ועולה לארץ־ישראל. הפרט האחר: הוא, דויד זכאי, עלה, באניה אחת עם ב. כצנלסון, ועלו עמהם כמה וכמה מנינים ורובם ככולם, מהם אף למחרת בואם, שבו כלעומת שבאו.

ולכאורה, ידידם של ברל כצנלסון ודויד רמז כמזומן וכמזמן עצמו להיות עמהם וכמוֹתם, מראשי־הציבור, מבוני המפלגה (הוא, זכאי, היה, במשך שנים רבות, הוגה תיבת מפלגה לא במי“ם חרוקה ולמ”ד קמוצה אלא במי“ם פתוחה ולמ”ד צרויה, ומשום־מה חשתי בהגייתו העקשנית הזאת משהו ממַשבה הצונן של רזרבציה) – הוא היה, אמנם, עמהם אך לא כמותם, ואם תחילתו עשויה היתה להטעות, סופו העמיד את הטעות על תיקונה. שכן לאחר הוראתו בפינה קטנה, היא קוסטינה, שנמשכה כמה שנים, פעל במרכזם של עסקי־ציבור – היה עורכו של “קונטרס”, בטאונה של המפלגה (וה"א־הידיעה פירושה “אחדות־העבודה”, שמצרפים לה היום את סימן־ההיכר: ההיסטורית); היה ראשון מזכיריו של הועד־הפועל אשר להסתדרות־העובדים; והלא ידענו, להיכן הפליגו מזכירים ועורכים אלה וכאלה: לראשוּת המדינה, מהם ראשיה, שריה, נשיאיה. אכן זכאי לא היה מכללם, ועינינו הרואות, ואם חידה היא, כבר פתרהּ, כמדומה, דויד רמז, שגם הוא דיבר באותה חגיגת־יובל, ויִחד דיבורו לענין המדור “טורים” שהמשכו הוא המדור “קצרות”, ואמר לשון של שבח, על דרך מִשחק־מלים: טורי־זהב (שהוא שם חיבור מפורסם, שמחַברוֹ, הגאון, אף הוא היה שמו דויד), והעלה צמד יתרונותיו: מידת הבהירות ומידת הצמצום, שמידה ראשונה אינה מתכונותיהם של סתרי־פוליטיקה ומידה אחרונה אינה מתכונותיהם של גילוייה.

דבריו אלה היה להם המשך – לימים, בהיותי עורכו של מוסף “דבר” לספרות, פירסמתי אף משיריו של דויד רמז, ונתבקשתי לשמור סודו של הפסידונים ושלא לגלותו. קיימתי את הבקשה, אבל נמצא שניחש בעליו כאמִתו, והתרעם על כך: מה הם, העסקנים, מתביישים בשיריהם, שמא, חס ושלום, יזדלזלו בעיני הבריות. והמנחש והמתרעם – אברהם שלונסקי. סיפרתי לו לרמז על כך, אמר: טביעת־עינו של משורר. בהמשך השיחה הזכרתי את השירים המעטים שלו ושל בעל “קצרות”, שמַעיינם פסק, אמר לי: למה לו לבעל “קצרות” שירים, אם חרוזים אם שקולים, כשהוא משכיל ב“קצרות” למצות מלוא יכלתו השירית. לא אומַר, כי כהגדרתו הוא הגדרתי, כשם שלא אומַר, כי כהגדרתו של דויד אריה פרידמן (“מיניאטורה”) היא הגדרתי, אולם אף לא אומר כי היא רחוקה מהן: סופר בונה לו מַתכונת־ביטוי, וכמעט שאינו יוצא מגדרה (פרק זכרונות, רשימת ביקורת, מחקר בתכונה, הקצרים גם הם, אינם אלא כיוצאים־מן־הכלל, הבאים לאשרו) ודרך בנינוֹ כמין מִכתם נהיר ומגובש בפרוזה בחונה, והוא מקיימה בידו, על עיקר־קויה, לאורך רוב חייו, ואינו משנה ממנה בתמורת העתים ובשינויי המערכות – ואהה, מה התחולל באותה רצועת־זמנים, סוערת ומסעירה, בעולם, באדם, בעם – והמתכונת מספיקה לדבר ומספקת את הדובר, באופן שמשתרשת והולכת אחת הכרוניקות הרצופות של הדור; ודורש־הרשומות, העתיד לבוא, לא יוכל שלא להתעורר עליה גם בתמיהה גם בתהייה.

ה

ודאי, דורש־רשומות, העתיד לבוא, יתעורר גם על תעודות אחרות, כגון חליפת־המכתבים המשופעת בין האיש לבין רבים ומרובים, מהם כמיני דו־שיח, שמנינוֹ יוצא מכלל עשרות ונכנס לכלל מאה, מאות, ואפילו אלף. כדוגמה קטנה לענין אחרון היא חליפת־המכתבים שבינינו, שהוא מסר חלקי שלי לגנזים ואני מסרתי חלקו שלו לבית־הספרים הלאומי, ועיקרם מריבי דברים, ששרשיהם נעוצים גם בשוני אופי וטעם, גם בשוני גישה והערכה, ואם אמנם מעותדת להם התעניינותו של בולש עלים בלים, יהא בידו לפסוק, מה היה במריבי־בית אלה לערבובו של עולם ומה היה בהם ליִשובו של עולם. וכן יתעורר על מערכת היחוסים שבינו לבין מובהקי סופרים, שהיה להם איש־אמונים; ולא אזכיר את שידעתי ממִשמע־אוזן – כגון י.ח. ברנר, שהיה לו בן־בית וחבר־שולחן, אלא את שידעתי למראה־עין – כגון יעקב רבינוביץ, מבאי־ביתו, או דבורה בארון ויעקב שטיינברג שהיה להם אחיעזר בטרחוֹ להוציא כתביהם, והסתפקתי בדוגמת אגוזים מחוסמים שפיצוחם קשה, אך גם הרכים מהם לא היו בחזקת בוטנים ואגוזי־פרך.

כי בעיקרו האיש הוא סופר ומוקיר־ספרים ואוהב ספרים, עד כדי להיטות, וביותר אלה שערכיהם מוצקים, נכסי צאן־ברזל, שכוחם עמד לעמוד בחילופי הטעמים. מופת לכך הוא יִחוסו לביאליק, וכשכתב רשימה על “אלוף בצלוּת ואלוף שוּם” וּקראהּ: באבק מרכבת האלוף, הייתי עד־שמיעה לויכוח מועט בין שני מדקדקים מיטיבי־דעת ומשיבי־טעם; אמר הראשון והוא דניאל לייבל: גם בפסגת ההערצה לשר וגדול בשירה אי אתה רשאי להעמיד עצמך קונדס, הרץ אחרי מרכבתו ומתאבק בעפר שמנתזים גלגליה; השיב לו האחרון והוא אברהם אברונין: אין דבר, אין דבר, האבק הוא אבק־זהב, והמרכבה מרכבת־זהב, והאלוף אלוף־זהב, והזהב – זהב־השירה.

ו

ועוד סנסן אחד שׂרד בידי מאותה חגיגת־יובל – נשמעו בה כמה דברים מפי משה ביילינסון והוא, כזכור, כרוב כוחו בעֵט מיעוט כוחו בפה, וכמעט שהיה אילם ברשות־הרבים – הוא סיפר על נסיעתו לירושלים, שבא בראשונה לראותה. ובית זכאי, שהיה קבוע שם, נהג בו הכנסת־אורחים נאה – וביותר תיאר בפרטות ריצתה של רחל לקנות תרנגולת פטומה, להביאה לשוחט ולהתקינה, כראוי למסורת ביתה ובתשומת דעת מיוחדת לו, לאורח, ששמר, בתקופת ראשית עלייתו, כדרכו באיטליה, על כשרוּת, שבת, גידול זקן, וכדומה, וכן נשמעו באחרונה מעט דברים שלי, ועיקרם סיפור האכזבה הנעימה, שגרם לי חתן־היובל, שבהיותי בגולה העלה בלבי תרעומת, על שום מעשה שהיה כך היה: משנבחרתי ראש הסתדרות “החלוץ” בגליציה, הריצותי למזכירות הועד־הפועל של ההסתדרות את החלטות הועידה, ובכללן ובראשן החלטה נמרצת ונמלצת על דבקותנו הנאמנה בה, כחיל־מילואיה, העומדים להצטרף למערכותיה עד־מהרה; וניתנה, אמנם, תשובה לכך, אולם ניתנה מקץ מחצית שנה תמימה, ורטנתי בלבי: מה הסתדרות היא זאת, שסדריה כך, וניסיתי להתנחם: כנראה, המזכיר אינו במקומו. אולם בבואי, לאחר שלוש שנים, לעבוד במערכת “דבר” ראיתי, כי אם לסדר, לדיוק, להתמדה, יפה כוחם של הני תרי משה – משה ביילינסון ומשה שרת, אולם לפי מִשׂרתו, היקפה ועָמסה, האיש בה"א־הידיעה, שהוא במקומו, הוא מזכיר־המערכת היודע להסתדר באותו יריד של משק־לא־משק.

ז

אכן, שבתי וראיתי, כי כמשפטו בביתו, שהוא בוחן, לילה־לילה, בטלסקופ הקבוע על גגו, את מערכת צבא הכוכבים ותהלוכם, ושומר על מדורו, מדור ראש־חודש “בשמַיִם”, והוא בודק בוקר־בוקר, את מכשירי־המטאורולוגיה, הקבועים בחצרו, ושוקד על רישומם, כך משפטו באומנותו – יושב לפני גבובית כתבי־היד וסודרם ועורכם באורך־רוח אך בזריזות־יד – ואל נשכח, כי בימים ההם לא התרחש עדיין הנס, שהסופרים והכַתבים נולדים מהולים, והיה צורך ללמד, בפשטות, כיצד נכתב פסוק כהלכתו, שהקורא יקרא פסוק כהלכתו; וביותר אמורים הדברים בבני־הדור, שהמלחמה הראשונה וההרפתקי שבה ולאחריה, הניחוֹ בלא תלמוד לשון־עֵבר, שכבר לא למדו בחדר ובישיבה ומסורתם ועוד לא למדו בבית־ספר עברי וחידושו; ומלאכת העריכה, העשויה בזהירות והטאקט, לא בלבד כותבים־לעת־מצוא אל אף פרחי־סופרים היו נהנים הימנה, בביכוריהם, בין הודו בין לא הודו בכך. או נטל גליל־נייר ועשאו כמין חגורה לו ועמד וערך את שנקרא עתון־לילה, אלה עמודי השער, מפנים ומאחור, ואם כי לימים קמו לו בני־תחרות לזריזות, – דן פינס, חיים שורר, יצחק בן־דור, ואפילו עבדכם – לא קם לו בן־תחרות לרגיעת העצבים ולקרירת־הדעת.

דומה, הוא ידע ויודע את כוחו, ועל־כן עמד ועומד לו כוחו, כדרך היודע תחומו ומטפחו במילואו. ומה שנאמר על מלבר, נאמר על מלגו – אילו יִצרוֹ היה פוחז עליו והיה נמשך לה לשלישיה של חבריו, שנחשבו לו קרובים ביותר, והם ברל כצנלסון, ד. בן־גוריון וזלמן שזר, והם, אמנם, היו כן, החל במערכת “קונטרס”, דרך מזכירות הועד־הפועל, וכלה במערכת “דבר”, ולא היה מסתפק בתרקומת יחוסי הריעוּת, וכופה על עצמו ועל סביביו שיווּי או בדומה־לשיווּי בשער עמידתם, שער הקברניטוּת, היה הדבר, במעט או בהרבה, עולה בידו, שהרבה מבואות ופתחים לאותו שער, ומי כבר לא נדחק ולא גח לתוכם, אך היה פוסח על עצמו, וממילא היה מוַתר על עצמו. ואם להודות על האמת, הרי – להוציא את בן־גוריון – גם ב. כצנלסון, וביחוד ז. שזר, היו לא אחת ולא במעט במקום־לא־להם, וממילא ויתרו לא אחת ולא במעט על עצמם, והדברים ארוכים ועצבים.

ח

שעל־כן, בנסותי עתה, כדרך שניסה זכאי זה מקרוב לענין שזר, להעמיד את האיש על אחד, אומַר: וַדאי סיום דבריו קשה; הלא היא האִמרה העגומה: ואיוָתר לבדי, אף עם כל המר מכל מר, כאבידת חברים קרובים, יש נחמה: האִמרה הזאת היא אחות לשכמותה: גם בהוָתרי לבדי הנני נותר בעצמי. נמצא, כי עם כל יצר־הקנאה, הסוכן בו, כפי שהוא סוכן בכולנו, בכל אדם, ידע לכוף את יִצרוֹ ליסוד נפשו ורוחו כאמִתו, שישתעבד לו. והרי אף העשיה במחיצת “דבר” לא היתה קלה, וביותר לו, שהאריך בה, שבינתיִם פרשו רבים וכן שלמים, מי לחיי־עולם, מי לחיי־שעה למיניהם – למשמרות אחרות, לכהונות אחרות, לאומנויות אחרות, שכן התנועה הציונית והנהגתה נטלו מי שנטלו; המדינה על ממשלותיה, משרדיה ונשיאותה נטלו מי שנטלו; מוסדי־ציבור נטלו מי שנטלו; מוסדי־הוראה נטלו מי שנטלו; מערכות כתבי־עת נטלו מי שנטלו; ונמצא הוא, אליבא דמשורר, בחינת הקוטב הנח בתמורת העתים; והיא, סוף־סוף, תנוחה מדומה למי שחייב ורוצה לכרוך את המתבונן הזהיר ואת העושה המהיר בכרך אחד.

ט

ולענין בית “דבר” לא אוכל להעיד לאורך כל המסילה כולו, אך אוכל להעיד על כברה הגונה, אלו עשרים שנה ושנה, שהייתי עמו במחיצה אחת, מחיצת יום־יום, שקירבה אותנו גם כדי קירבת בית לבית – וסימנך שהוא היה סנדק בן־זקוני ואני כוהן לפדות בכור נכדיו. והנה אומַר, כי גם תחילת המסילה ואמצעה לא היו קלים ביותר, ועיקר הקושי לא היה, כסברה המצויה, במה שחבורת־העובדים יותר משנצטרפה – צורפה, ובידי יחיד, רב שליט, מיסדוֹ ועורכו הראשון, צורפה, שמעמדו היה, כפי שהגדירהּ, דרך ליצה, חיים ארלוזורוב, לאמור: ברל כצנלסון ב“דבר”, הוא כשלוחה של אנגליה בחבר־הלאומים – אפשר לעשות מה בלעדיו, אך אי־אפשר לעשות מה כנגדו. כי, לדקדוקה של אמת, נעשו כמה וכמה דברים נגדו, ולא תמיד לרעה, ולא פחות משהוא הפקיע את עצמו מן העתון, העתון הפקיע את עצמו ממנו, באחוז בו יִצרוֹ, יצר־הבריחה, ומילט עצמו למוקדי־עשיה אחרים.

עיקר הקושי היה בסתירה שחילחלה, ואולי מחלחלת גם עתה, כמובן בגלגולים אחרים – הלא היא ההתנגחות שבין המגמה ההומוגנית של המערכת, המגולמה בעורכה, ובין המנטליות ההטרוגנית של חבריה, והיא סתירה, שגם השותפויות הטיפולוגיות לא היו עשויות למעטה, מה גם לבטלה. כי הנה כנגד, או לעומת, השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העלייה השלישית וקירובה, ראשי תנועת “החלוץ” והנוער ברוסיה ובפולין, ואם כי קשה לומר, כי אלה כן אלה התלכדו גוש כנגד גוש, או גוש לעומת גוש, הרי קשה גם לומר, כי ההפרד לא היה קיים, ויהא מתחת לפני־השטח, ולא עשה מעשהו זר ומוזר מעשהו. אבל ככל שהתבוננתי בפרכוסים אלה וכאלה, לא יכולתי שלא לראות כמין עמידה בדילה של דויד זכאי – הוא לא היה בראשונים, לא איש־קבוצה ולא לגיונר, וספק אם היה בהם, גם אילולא איחר לשוב מקרים, שנתקע בה לכרחוֹ; הוא לא היה באחרונים, ושהקדימם בעלייה כדי מחצית יובל. ודווקא מתוך שלא היה באלה ובאלה, היה כאיש־הבינַים, מַתמיד על משמרו יותר משהתמידו גם אלה גם אלה.

ועוד זאת, גם אלה גם אלה, רובם יודעי־הכל ומודיעי־כל – ראשונים גם למעשה (הנהגת מוסדי משק ופיננסים), אחרונים אך להלכה. על מה כתבנו ועל מה לא כתבנו – על פוליטיקה, על כלכלה, על סוציולוגיה, על פסיכולוגיה, על פדגוגיה, על אסטרטגיה וכדומה, ולא מאמרים סתם כתבנו, אלא טראקטטים כתבנו, ויש בנו הכותבים כמותם עד היום, ההבדל שבינינו לבין אותם צעירי העתונאים עתה, שאף הם יודעי־הכל ומודיעי־הכל, שאנו זכרנו גם למחרת מה שכתבנו אתמול, שכן ראינו את עצמנו, מתוך חומרת־סבר אפורה למדי, כמדריכי הרבים, ומוריהם, ואין לך קשה כמלמד־דרדקי הנאחז ומתבדה לעיני תלמידיו, ואילו הם, צעירי הדור, שוכחים למחרת מה שכתבו היום, שכן הם רואים את עצמם, מתוך קלות־מזג ברודה מדי, כמשובבי הרבים ומשעשיהם. וחס לי למדוד לעצמנו שבח ולהם גנוּת; ואדרבה, לעתים אני מהרהר וסובר, כי איפכא מסתברא, ואפשר עדיפים עינוגי־בדרים מעינויי פּדגוגים.

י

אבל דויד זכאי לא היה במחיצתנו, מכלל יודעי־הכל ומודיעי־הכל, לא כדרך הראשונים ולא כדרך האחרונים ואחרוני־האחרונים – הוא, פשוט, לא זרע על מים רבים; הוא נצר את ערוצו, המשקה את ערוגתו, ערוגת־תמיד, ואפשר שקיים, יתר על כולנו, את הכלל של דע את עצמך. ואולי זאת היא הנסיבה, יתר על חסד־מרוֹמים, כי הוא בינינו זקן־החבורה, כהיותו זקן החבורות, אחרון לראשונים וראשון לאחרונים, כן יזכה ויאריך, עד בוא יִנוֹן, אמן.

[ט“ז חשון תשל”ה]

---

בין הקטבים – על שלמה לביא

מאת

דב סדן

א

שלמה לביא נוֹדע בכתיבתוֹ, המצוּינת בתכונת הדינמיוּת, סגולת אישיוּתוֹ הפועלת ומַפעילה, והיא כתיבה שעיקרה בתחומה של הפובליציסטיקה, הבאה על הרוב כרוכה ונשוכה באזורה של העשׂיה. אולם ספק הוא, אם גם העוקבים נאמנה את דרך כתיבתו, בין בצורת המאמרים הרבים הפזורים בעתוני־הפועלים, שחלקם בלבד ניתן מכונס בכרך־הפתיחה של כתביו, בין בצורת פרקי הזכרון וחשבון הנפש והמַעשׂ במגילתו בעין־חרוד, יודעים כי מחַבּרם נטה לנופה של כתיבה אחרת, שהיא בתחומה של הבלטריסטיקה. ולא זו בלבד אלא היא שהיתה כראשית־ביטוי לו ועֵדים לה רשימות־סיפור בעתוני העברים מלפני דור ומעלה (“העולם”, “הפועל הצעיר”). שעל־כן הרבים וַדאי נפתעו לראות בכלל כתביו חטיבות השונות מנוסח־כתיבתו המצוי, מה שאין כן המעטים, הזוכרים ביכורי־נעוריו, שנפתעו לא לעצם־הכתיבה, אלא לגזירה הפנימית המחברת ראשית ואחרית.

ב

נסיונות־חיבור אלה לנקודת־המוצא של הביטוי אינם דבר שבמקרה. נראה, כי חוָיות־מִפנה, בין בחייו בין בחיי־הדור, הן שהשיבו אותו לנתיב־בראשית, והמירו את האמירה – בסיפור, את ההסברה – בתיאור. צמד חוָיות הוא, בחינת שנַים שהם אחד – ההשׂתערות על הצלת העם בשיאה ובזוטה. תחילה לא נראה אלא הפן האחד – טהרת המעשה ועושיו, אחר נראה כפל־הפנים – טהרה וטומאה בעירובם. הפן האחד נראה בסיפורו הקרוי: יום אחד. ענינו תיאור עליה על הקרקע שלא בהיתר הרָשוּת הזרה המצֵרה והחונקת. המחַבּר מפלג את עצמו לשני אישים – איש אחד והוא קשה־כתיבה שאינו יכול להעלות את חוָייתו על הכתב ואיש אחר קל־כתיבה השומע עליה ומעלָהּ על הכתב. ואפשר שהפילוג הזה כוונתו לא בלבד ניסוי של הסתייגות שלמראית־עין אלא גם רמיזה על שני תחומי־הכתיבה, תחום הפובליציסטיקה, שהמחבר רואה עצמו כאזרח בו, ותחום הבלטריסטיקה, שהוא רואה עצמו כגר בו. וכן אפשר שהפילוג הזה הוא עדות לכפל־היחס של המסַפר אל המסופר – מי שגילו ושיקולו קובעים מרחק בינו ובין חבורת הכובשים הצעירים, אך מִזגוֹ ולהטו מוחקים את המרחק שבינו וביניהם. מתוך כפל־היחס הזה ניתן התיאור המפורט של העליה ההיא וחיבוטיה; מתוכו נצמחת גם הערכת סודה של סגולת הנפש והרוח המיוחדת שבעצם העליה הזאת. אין זו הערכה של גבורה, שכן גבורה וגיבורים שרשם גֶבר; הווה אומר: לא סגולת גבר היא כי אם סגולת אם המוסרת עצמה עד תומה על בר־בטנה. ואפשר כי הסגולה הזאת, המחַיה את כל העלילה באה ביחוד על הגדרה בתיאור קטן של הנערות, המשובבת את רוח הכובשים במעט מים חיים: “העין הטובה הזאת! דומה, כי ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים של חיי קיבוץ, מרגיש האדם באותה עין טובה על מבטה המפייס והמלטף. אף העין עצמה אינה זוכה אלא במעט, שתהא מבטת ומאירה ככה. לא הידים הושיטו את ספל המים אלא העינים הטובות. על־כן מתקו כל כך!”

ג

אולם אוזן צלילים תבחן שומעת וחוזרת ושומעת: רק ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים. לאמור: מעֵבר להם אורב הפן האחר, שהוא נדחה עתה מפני הסכנה, החנק, המיצר. שעל־כן אם בקצות האוירה של העין הטובה מבליח גם פיזול זומם של עין רעה, הרי היא העין שמעבר למחנה, עין האויב. לאמור, בשעת־הסכנה הכוחות הנסתרים הפורצים בקרב המחנה, פריצתם לטובה, ואילו מעבר לסכנה, מקומה ושעתה, פריצתם לטובה ולרעה כאחת. ואכן פריצת־כפל זו היא עיקר ענינו של מחזור הרשימות והשׂרטוּטים שענינם חטיבת חוָיה, שהיא כהמשכה של החוָיה שלפניה, בשינוי החזית. לא בשדה־המערכה של חומה ומגדל בעמק בית־שאן אלא בשדה־המערכה של מלחמה והצלה על אדמת איטליה. לכאורה אותם הבחורים שראינו בשדה ראשונה אנו רואים בשדה אחרונה, והנה לא כגילוים אז גילוים עתה. הפן האחר, שנכבל באותו יום אחד אז נזקר ועולה בימים הרבים עתה. בתוך המאבק הגדול של הכנעת אויב־האדם ורוצח־עמנו מתחולל המאבק הקטן של האדם בנפשו על נפשו, שגדלות וקטנות, מעלות ומורדות משמשים בה בערבוב. בתמונות בוטוֹת המנסות למזג דיוקה של רפורטאז’ה וחדירתו של סיפור, נראה המאבק הקטן לא פחות מחברו הגדול, כביכול המנוּוָל המנוּצח הסתדר בנוח בנפש המנצח, שאינו יודע, כי כל עוד לא גירש את אפלת־יִצרוֹ של האויב ונכליו מנפשו, ממעשיו וממִנהגו, נצחונו תלוי ברפיון. בקבוצת תיאורים, שנבלטת בה הצפיפות של שגב ושפל, נראית ההתבהמות והציניות, שנתפסו לה הבחורים שלנו, כמכרעת, שכן המחבר רואה עתה בהפך היום האחד: העין הרעה היא עתה בלב המחנה ושולטת במלוא פקחונה הזומם על סביביה, ואילו העין הטובה היא בקצותיו בלבד. אולם הוא זוכר, כי היא, העין הטובה, לא כבתה ואדרבה בנובילה הגדולה יותר הקרוּיה: חמדה מתוך חמלה, מתחדדה המלחמה שבין היצר על אָפלוֹ ובין המצפון על אורו. וגם עתה נגדר אורה של העין הטובה לא כגבורת גבר אלא כאהבת האֵם: “רק אֵם המטפלת בילדהּ החולה יש בה רחמים כאלה”. וכסיכומה של ראִיה עולה ההכרה, כי האנושות החולה, העם החולה, האדם החולה צריכים אהבה כזאת, צריכים רחמים כאלה.

ד

ואל תאמר, כי שתי מסכתות התיאור שלפנינו הם דברים שהיו. כי באמת הם כרמז מפורש למה שבא אחרי־כן – הלא בעינינו ראינו את המהדורה האחרת של אותו יום־השגב האחד ובעינינו אנו רואים את המהדורה האחרת של אותם ימי־השפל הרבים. הרי כאותו יום אחד היה לנו יום תקומת מדינתנו ומסירות־המלחמה עליה, וכאותם ימים רבים הם לנו עתה ימי התרת־המתח וירידת־הנפש. לאמור, העימות בין אותו יום־שגב ובין אותם ימי־שפל אז אינה אלא קריאה לעימות בין אותו יום־השגב ובין אותם ימי־השפל עתה, קריאה למאבק על נפשנו, קריאה לתשובת הלב הטהור והעין הטובה.

[כסלו תשי"ג]

---

בין עתון וספר – על ברכה חבס

מאת

דב סדן

א

זכרה וזכרונה של ברכה חבס כרוכים לי במסילה ארוכה של חיים ועשיה, תחילתה במערכת “דבר” וסופה במערכת “עם עובד”, וככל שהם עולים לפנַי, עולה לפנַי ראשית שמועתה. אמרתי: ראשית שמועתה, שכן קודם שראיתי או שמעתי אותה, שמעתי עליה, ויש בידי לקבוע דיוק שעתה. לפני ארבעים וארבע שנים ואני, עולה חדש זה מקרוב בא, משוטט בארצנו לראות קסמיה, וראש־קסמיה ירושלים, ראיתי ברחובה מודעה, על אסיפה הקרובה להתכנס וענינה – עניני “דבר”. באתי למקום הנועד, אולם ארכרך הומה אדם, וביניהם מהלך איש, שאינו מטיל אלא ממש יורה מבטי עיניו הפוזזות סביביו, תוך כדי דיבור נמהר עם המסבבים אותו. יציבתו ופניו, וביותר כובעו, דימו אותו בעיני כדרך שדימו, וכששאלתי את אחי: ווער איז דער ייד (מי הוא יהודי זה) אמר לי, לפתיעתי, כי ברל כצנלסון הוא. ודאי שידעתי שמו ושמעוֹ, כי בעודי בגולה הייתי מקוראי “קונטרס”, ובכור דברי, שנתפרסמו ברבים, היה תרגום מאמר שנתפרסם בו, ובשבתי בוארשה אף חיברתי ופירסמתי כרוז נלהב להופעת “דבר”. אבל משיטי מאמריו ומקטעי דברים ששמעתי עליו מפי מכיריו, שנזדמנתי עמהם בלבוב ובוארשה, ושדרשו בו פנים לכאן ופנים לכאן, נצטיירה לי דמות אחרת, מכפי שראיתיה עתה. כשלונו של חוש־הניחוש שבי, להקיש מחיבור על מחבר ומדיבור על מדובר, חידד את סקרנותי לדבריו, והם הדברים הראשונים ששמעתים מפיו, וביותר הקשבתי לדברי־תשובתו למתוַכחים המעטים, שזכור לי מהם קדיש יהודה סילמן, שהתנצל על הערותיו, לאמור: עוד לא מלאו לו ל“דבר” שמונה ירחי־לידה וכבר אנו מריבים על טיבו של הולד, אבל משאמרנו במלאות לו שמונה ימים: זה הקטן גדול יהיה, אנו בוחנים עתה שיעור־גידולו.

בתוך דברי־תשובתו, מהם קולעים ברוב שנינה מהם חומקים ברוב חן, הדגיש ב. כצנלסון חפצו ומגמתו להעלות כוחות־ביטוי חדשים, ופירש בכלל שמות מעטים, שכבר העלה במצודתו, את שמה של ברכה חבס. אודה, כי שמה נאדק בזכרוני, משום שהיה שם נערה או עלמה, שכן בביקורי, כעל רגל אחת, בקצת קיבוצים, וראיתי גם החברות קוראות עתון “דבר”, שמעתי מפי מאיר יערי, כי חדשה היא, ולדבריו היא אולי הגדולה שבזכויותיו של “דבר”. לשמע דברים אלה הירהרתי, כי יש זכות גדולה כמותה, ואולי אף גדולה ממנה, והיא האשה, שהיא לא בלבד קוראת “דבר”, אלא אף כותבת בו.

ב

ולאחר השמועה באה הראִיה, כשראיית הכתוב קודמת לראיית הכותבת, ומכלל הכתוב שהגיעני, ביחוד מעל דפי “דבר”, נתפסתי לדבר־סיפור, שנמנתה עם המסַפרים, שנגלו לי מעל דפי “דבר”, והיה לי ענין מיוחד בהם, שגם אני ראשית־פרסומי בארצנו מעל דפי “דבר” ו“הפועל הצעיר” – עיקרו דבר־סיפור. מקץ שנתים לאותה אסיפה, שבה שמעתי את שמה בראשנה, ראיתי אותה פנים ולא ידעתי, אם צחוק־עיניה הנראה ניזון מצחוק־פיה הנשמע, או איפכא, והקשבתי לתצפיותיה המשובבות בכיתה של קטנים, כגון שאמרה לו לתלמיד, שיאמר משפט, שמצויה בו אות קו"ף, וידגיש אותה, והוא ענה לה: יחריביתך, מתוך שהגה את שלוש ההברות הראשונות בלחש ואת ההברה האחרונה ברמה. לא יצאו ימים מרובים וראיתי, כביכול עין בעין, כיצד תצפיותיה אלו וכאלו אין להן מתינה, כפי שאמנות הסיפור תובעתה, ויש בהן פזיזות, כפי שאומנות הרפורטאז’ה מחייבתה, והעירותיה במעט סניטה על כך. רצתה כנראה, לשלם לי באותו מטבע, אך הסתפקה באמירה השגורה בפי הורי תלמידיה: וכן למר. אכן, אותה שעה לא יכולתי לשער, עד־מה העתון ורהטתו עשויים לבלענו, גם אותה גם אותי, אלא שנבלענו בו מתוך הרגשה של קיום מצוה, שאין למעלה הימנה. ישבנו לשולחנות סמוכים וראיתי, בכמה מסירות היא משַקעת כל שבה בעשייתה, שהיא לפי טבעה עשיה בת־יומה, שפעולתה המצויה בת־יומה, אך מכוח המסירות היא עשויה לחיות מעֵבר ליומה, שכן בכתיבתה לא ביטלה את תכונת המסַפרת שבה ולא את תכונת המחנכת שבה, אלא, אדרבה, שילבה גם זו גם זו במאמר, ברפורטאז’ה, בכתבה.

אולם מתי דברים אמורים – בימים הרחוקים ההם, שבהם לא נעשתה עדיין הכתיבה – כרוב משפטה עתה – שגרה, והעתונאות – כמלוא משפטה עתה – מקצוע, והיא לא נעשתה לה כן בימי מתיחות וריתחה, שלא חסרו מלוח השנים הן. אמנם, ככל שנתרפו אלו, אם בשל מסיבות חיצוניות אם משום הרגשות פנימיות, נתבקשה לה עשיה אחרת, ולרוב אף נמצאה לה, ושוב באה השתקעות בכל רמ“ח ושס”ה. לא שביקשה את הבהילות – לפי אָפיה היתה שלֵוה, מחושבת, דייקנית, ועצם עשייתה, אפילו כשהיתה מזורזת, היתה בשופי, היא ביקשה את הדריכות. הלכך נמשכה מדי פעם בפעם לעשיה שהיה בה חידוש – אם עריכת “דבר לילדים”, דבר השבוע", “אומר” וכדומה, שהניחתה גם היא לשם עריכת ספרים וחיבור ספרים, שהיה בהם מריתחתו של היום, באופן שניתן על־פי חילופם של נושאיה ללמוד חילופי מוקדיו של הישוב, מבלי שמצע הענינים הנפרדים יקפח את רקע הענין הכולל.

ג

צא וראה, עד מה מצעו של היום נשען אל רקעם של הימים – עריכת ספר, כמו “מאורעות תרצ”ו", לא מנעה אלא, אדרבה, עודדה וזירזה עריכת ספר כמו “ספר העליה השניה”, והצליחה בשניהם, ודווקא משום שבספר הראשון היתה קרובה לכרוניסטנית, ואף שבספר האחרון היתה רחוקה מהיסטוריונית. גם מסעיה סייעוה לאחוז בדפקהּ של ריתחת השעה ולהדביק בה את קוראיה – בין היה זה מסע קצר, כגון שפריו היה תיאור קונגרס של ציונים; בין היה זה מסע ארוך, כגון שפריו השתתפות במעשה העתונות של תנועת העבודה החלוצית בפולין. ואף שכל מעשה ומעשה שבידה לא נעשה לה קבע, עסקה בכל אחד ואחד כאילו הוא לה המעשה האחד והיחיד שבאפשר ושבמוכרח, ואין לו תמורה עולמית. לכאורה נראה היה כי ענינים, כמו המערכת של המרכז לנוער או מערכת “עם עובד”, ירתקוה; ולא היא, – סופה הניחה גם זו גם זו, ולא משום שהמירתם במה שהוא מבריק יותר או מורכב יותר – אדרבה, חזרה אל האפור יותר והפשוט יותר, אם היה בו אך צד של חידוש, וביִחוד אם צרכוֹ היה עניני וחי. ודוק: לא מגרה ומבדר, כדרך האָפנה החדשה, המתישנת עד־מהרה, אלא עניני וחי, כדרך הנוסח הישן והמתחדש חליפות.

כעורכת הצטיינה בזהירות שלא חייבה וַתרנות; כסופרת הצטיינה בפשטות שלא חייבה פשטנות; סגנונה היה נהיר, ביטויה ברור, וניכרת היתה בה נחלת בתיה: בית ינקותה – בליטא הישישה; בית ילדותה – תל־אביב הצעירה; בית נעוריה – על שפת הכנרת.

מטובי מעריכיה היו סופרים מובהקים: קראנו בכתב – שופמן, ישורון קשת, שמענו בעל־פה – י. בת־מרים, והם טעמו בה טעמה של סופרת חוננת ומחוננת. ואמנם, התחרות שבין העתונאית שבה, המדברת מתוך השעה, ובין הסופרת שבה, המדברת אל מעֵבר לה, סיומה לרוב בנצחונה של הסופרת, ושעל־כן כתביה המרובים מניחים ברירה, שתעשיר את ספרותנו בכמה כרכים טובים ונאים, ולוַאי ותימצא יד נאמנה, כפי שנאמנה ידה שלה, שהשכילה לבור, ברוב טעם ושיקול, דברים של ערך ונוי של אחרים, ולהביאם במגילת־ספר, לרשות־הרבים. הרי לא בכדי דרשו רבותינו: ונתנו למפרע ונתנו.

[אדר תשכ"ט]

---

פרקי יותם – על ישעיהו אברך

מאת

דב סדן

מאמר א: שבתו של מי ומה

א

אסופת־הדברים, שניתנה עתה בידנו במגילת־ספר, כוללת מבחר מסות ומאמרים, שנתפרסמו קודם, ביחוד מעל עמודי “דבר”, בין בחתימה: יותם, הפתוחה לצד הדרוש, גם אם היא מרמיזה במעט לשמו של המחַבּר, בין בחתימת יואב, הפתוחה כולה לצד הפשט, שכן היא מורה לשמו ולחניכתו של המחבר: ישעיהו אברך.

אין בידי להכריע על מה ראה המחבר להעדיף בקביעת שם ספרו כינוי על כינוי, אך השיקול הפשוט נותן כי לפי שממילא נתפרשו שמו וחניכתו, והוא דבר שלא עשאו קודם, וממילא נבלע בהם ענין יואב, הניח שיוּר לכינויו האחר, לאמור: פרקי יותם.

כנודע, יואב שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, ואף יותם שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, אבל בבוא חובב דרושים לדרוש – הרי לענין יואב יעלה את זכרו של שנאמן לו לדויד, ולענין יותם יעלה את זכרו של שהשכיל לומר דבר מוסר ותוכחה על דרך משל המפליא ביפי־ציורו ודרך נמשל המפליא ביושר־הגיונו. ככל הנכון, המחבר בחירת כינוייו נימוקיה פשוטים או סבוכים יותר, והם מן הדברים המסורים ללבו, אך דומה כי הדרוש שנדרש בהם, אף הוא יש לו על מה שיסמוך, שכן הוא חופף את דרך־כתיבתו של האיש על ענינה ובנינה.

וחפיפה זו היא שנתנה ונותנת, כי שני הכינויים האלה נעשו, בשנים האחרונות, כשם־דבר בפובליציסטיקה שלנו, ובעליהם הוא מכלל הסופרים המעטים, העודרים עתה בעתונות, והמעוררים ציפיה לדבריו, על דרך הציפיה של קהל־העברים מלפני דור ודורותיִם, שהיה מצפה לעתונו, וביחוד ביום הששי, מתוך קושיה: שבּתוֹ של מי, ומצרף לה את חברתה: שבּתוֹ של מה.

ב

ואל יהא מנהגו של אותו קורא רחוק, וביחוד חידושו מצד קורא קרוב, קל בעינינו. העתונות העברית בת־ימינו השתנתה הרבה, גם לטוב גם למוטב, וכידוע אין תיבת למוטב אלא לישנא מעליותא לחילופו של טוב, אך עמה ובה אף הקורא בן־ימינו השתנה הרבה, גם לטוב גם למוטב. לטוב – שירותיה לו מרובים ומהירים, ממש מימא לטיגנא, שהיא עורכת לפניו שולחן שמאכליו קלים ומַטעמיו קלים, וקליטתם כמאליה, על דרך בליעה חטופה שאינה טעונה ברירה והבחנה. למוטב – כקליטתם כן פליטתם, שאינם באים לסעוד את הלב אלא לשעשעו, שאם הכותב נוהג לפי מזגו הנוח הוא מבדר את לב קוראו ואם הכותב נוהג לפי עצביו הזעֵפים, הוא טורף לב קוראו. דברים אלה אמורים בעתונות ימינו בכלל, ובעתונות העברית בפרט, וכדי להסביר את הבפרט הזה אורה לעצמי היתר להטריח שמועה, המובאת משמי, ושנגלו בה פנים שלא כהלכה. הכוונה לא לגנות אלא לשבח, שמדדתי לו לעורכו של “דבר” זלמן רובשוב, על שלא הניח לו לעתון להיות עתון יומי. אבל לדיוקה של הסיפא, כך לשונה: עתון יומי בלבד, והוא שבח, שכרכתי גם לקודמו ב. כצנלסון ולקודמי־קודמיו בעריכת עתוני העברים בתמכי יתדותי בתולדותם. עתונות זו לא נולדה במזלו של יום שנשימתו קצרה אלא במזלו של שבוע שנשימתו ארוכה יותר, ואף בעברה לשמש את קוראה יום־יום, כעבור “המליץ” ו“הצפירה”, ששימשו גם קודם כמה מתפקידיהם של עתוני יום־יום, לא התנכרה לעברהּ והמשיכה לשמש את קוראיה בסיפוק צרכי־תרבות מרובים, והיא הנסיבה, שנמנעה, ימים רבים, מכמה וכמה חציצות, כגון החציצה בין עתונות וספרות, ואפילו בין עתונות ומדע, ביחוד חכמת ישראל. והנה חס לי לדרוש לחידושה של מסורת זו, שניתן לערער עליה מתוך טענה, שיש, ברוך השם, כלי־מבטא מיוחדים לכל שאינו בחינת ביצה בת־יומה, שבישולה סמוך להמלטתה, וביותר שהעתונות מגישה, על־פי דרכה, מזה ומזה, אך צר לי לראות במחיקתה של אותה מסורת, שאם אינה מחיקה גמורה היום היא עלולה להיות כן מחר, בדחוק העתונאים הרבים את הסופרים המעטים, שדבריהם עודם נשמעים מעל דפי העתונים.

ג

אמת, העתונים נוהגים לקרוא להם לעתונאיהם לשון סופרים: סופרנו לעניני מדיניות, סופרנו לעניני כלכלה, סופרנו לעניני כך וכך, אבל זו אולי השגרה האחרונה, שנשתיירה מימים רחוקים, שמסורתם נמחקה ונמחקת והולכת. וביחוד הדברים אמורים בסופרים, שהם פובליציסטים, ודנים במה שנידון להם לעמיתיהם־יריביהם, העתונאים, אלא שדיונם, כידוע, שונה ואחר. ואין צריך רוב דברים כדי לציין, כי סוג הסופרים האלה, שהיו לפנים לוּזה של העתונות, הם עתה בחינת אחרוני שומרי־החומה, ואם להסתפק בעתון “דבר”, אין צריך להטריח את כל אצבעות הידים כדי לפרוש מנינם.

ומשפירשתי בשמו של “דבר”, שהוא האכסניה העיקרית, ועל־רוב אף היחידה, של מחַברנו, ושבה נדפסו אף פרקיו, שרבים מהם כונסו עתה בספר שלפנינו, אוסיף כי הוא, וכנראה אף העורכים, רואים השתתפותו זו מיוחדת באָפיה, ואף הכינוי של מדורו, מדור־הקבע, מעיד: מזוית אחרת, והיא הגדרה צדקה ומוצדקת, גם לפי תכנם גם לפי צורתם, של דבריו. ודאי אין הוא בן יחיד למדור שלו, על הגדרתו וכינויו, – ודיִי אם אמנה, דרך דוגמה־להשכיל, שלישיה של הסופרים, שכתיבתם היא קבע ב“דבר” – אהרן מגד, חיים גורי, יורם קניוק – אך כמה וכמה הבדלים חוצצים בין מחַברנו לבינם ואעמוד על צמד־הבדלים בולט ביותר. ראשית, שלשתם בעלי שתי מלאכות – ראשון ואחרון מספרים והבלטריסטיקה היא להם מסלול־ראש והפובליציסטיקה נתיב־מִשנה, שבאמצע משורר ושירתו לו מסלול־ראש ומדורו נתיב־משנה, ואילו הוא, בעל הזוית האחרת, בעל מלאכה אחת, והיא לא ראש ועיקר, וגם אם לא נתעלם מסגולתו הסיפורית־פיוטית, כפי שהיא מבצבצת ועולה מבין שיטי־דבריו בפרקי־המסה שלו וביחוד מתוך שיטי־דבריו בפרקי־מסעיו, הרי שעבודם המפורש של היסודות הבלטריסטיים לתעודה הפובליציסטית מלמד, כי אין לפנינו כאותה חציצה שמצאנו בשלישיה ההיא המגבירה פרגוד בין תחום ותחום, כפי שמצאנו בנתן אלתרמן, שכל תחום ותחום של כתיבתו תבעו אחד אחד, עדיפות עליונה לעצמו. אחרית, גם הסופרים שמנינו ושכמותם הם אמנם בעלי־מלאכות, עם זאת מלאכתם אחת – הכתיבה ממצה את מלוא עולמם והיא־היא עשייתם, ואילו בעל הזוית האחרת, שהוא בעל מלאכה אחת בכתיבה, הוא בעל מלאכות הרבה בעשיה, בעסקנות־ציבור, בשליחות־ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו ואך לעתים מרומזת, אבל בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה, שבלעדיה לא יתפרש יסוד גדול בכתיבתו, והוא יסוד השכנוּת של הלכה גלויה ומעשה חבוי, המתפרנסים ומפרנסים זה מזה. מתיחותה של השכנוּת הזאת נותנת כי האיש נתעלה לא בלבד למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטים בימינו, אלא אף למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטיקה שלנו בשני דור שלפנינו וייחשב כן בשני דור שלאחרינו.

ד

ולא הייתי מסתכן בנבואה, שלאחר סתימתו נמסר למי שנמסרה, אילולא יגעתי, יגיעה מפורטת, על ניתוח דרכו ודרכיו בכתיבה, ואילולא נמצא לי בו יתרון המנדיר והולך – והיא נטיעתו, המודעת והמכוונת, במסורת הפובליציסטיקה העברית ונחלת קניניה, וצמיחתו העצמית והיִחודית מתוכה. אמרתי: הפובליציסטיקה העברית, וכדי לדקדק אומַר: הספרות העברית, שהפובליציסטיקה היא ענף נחשב בענפיה. והדקדוק הזה נצרך לביאור האמירה: יתרון המנדיר והולך. כי המתבונן במהלך הספרות העברית אינו יכול להתעלם מניתוקה או, לפחות, מערעורה של שלשלת הקבלה בה. וכבר מלתי אמורה: אפשר אין זה יתרון, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק היה, ועל שום כך היא שירה גדולה, אך ודאי חסרון הוא, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק לא היה ואף על שום כך היא שירה קטנה, שכן ההתעלמות ממה שהיה, אף שכוחו וערכו קיימים, היא לא בלבד התחמקות מתחרות רוח וכשרון־מעשה, אלא בעיקר דלדול־מדעת והתרוששות־בידים.

ומה שאמרתי בשירה, ניתן להיאמר בספרות כולה לשתי ענפיה, והפובליציטיקה בכללה, – יפה כוח הדייג’יסטים למיניהם שהוליד מיני סנדל, כפי שהם מתגלגלים בעתוני יום וערב, אך אין לידה וגידול של בנים ממש בלא נחלת הורים ומורשת מורים, ושעל־כן תלמודם מצוה עליונה. ואם למחבר שלנו – ניכר תלמודו ושלשלתו ארוכה וצמודה, לארכה של ספרותנו ועומקה. כי אם לענין ביקורת המה, ביקורת הענין ודרך דיונו, הרי למד מרבותיו הרבים וכן שלמים, ומתוך ידיעת ירשתם, ביצר עמידתו שלו, באופן שסופו של התלמיד – תנא, ואפילו תנא דפליג; ואם לבקרת האֵיך, בקרת הלשון ודרך שימושה על קסמה וקסמיה, הרי מתוך שלמד, וכהלכה למד, מבראשית ברא ואילך, הרי, כל סופר בעל יחוד, ברא כאן בראשית שלו. ואם הביקורת ניתן לכוללה ביריעה קצרה, הרי בקרת הלשון, המשמשתו, צריכה יריעה ארוכה, והיא עמנו בכתובים, ונקוה לפרסמה לגופה.

ה

אולם ראיית נטיעתו של בעל “פרקי יותם” בתוך מסורתה החיה של ספרות־הדורות וצמיחתו העצמית מתוכה, היא אך חלק של ראִיה כוללת ומקפת יותר. הרי כל עצמו של ספרו על עניניו מעיד על כך – הדיבור מתיחד על בעיה ובעיה כפי שמעלה אותה השעה, אך עד מהרה המחבר מַראנוּ לדעת, כי אין בעיה, שתהא באמת מצומצמת על השעה, שכן היא נטועה ברחבם ועומקם של הדורות, התולדות, תולדות־העם. הוא אמצע, ואמצע מפרכס וחי, וכל הגוזר עליו להיות תחילת עצמו ואחרית עצמו, כגוזר עליו מיתה.

שעל־כן עיקר ההערכה של מחשבתו וביטויה אינו בהסכמה או בהשגה בדברים השנויים במחלוקת, אלא בעקרונותיו של הדיון, שעיקרם ההבחנה בין מה שהוא עיקר ובין מה שהוא טפילה לעיקר, לא כל־שכן טפולה לו, ובין מה שהוא שורש לבין מה שהוא קליפה, לא כל־שכן ספחת לו, ומלחמתו להבחנה זו על סעיפיה, כגילוייהם במערכת־החיים, נטושה לכל אורך ספרו, והוא עושה אותה ברוב הגין ורגש, המסתייעים לפי צרכו של הענין בהומור וחן, בשנינה ולעג, הכל לפי הנידון, שכלל־דרכו הוא כדרך הדיין הנוהג אורך־רוח, והוא כמתקצר בעל־כרחו, וההסברה המתונה נחלפת ממילא בתוכחה חדה, עד שהיא מכריזה עצמה גם בכותרת דבריו (“הנח לנו”… “בשם הנימוס הטוב לכי!”).

ועיקרה של כתיבתו הוא במזיגה של יסודות, כגון יסוד העיון ויסוד הפולמוס וכדומה, כפי שמצאנו במיטב הפובליציסטיקה שלנו, שהמחבר שלנו מתוך שלמד אותה וממנה זכה ללמד. תארך היריעה, אם נאמר לפרוש בשמות אלופיה, אך ככל הנכון ראשי רבותיו, שהיו לו, אחד־אחד מופת בבחינתו, הם ברל כצנלסון ומשה ביילינסון מבחינת הדריכות שבין מצפון וזיקה ושאין לה התרה אלא בתגבורת האחריות ומתיחתה עד הקצה; יעקב קלאצקין ושלמה צמח, מבחינת השייכות שבין ספירת האמת וספירת התפארת ושאין לה התרה אלא בעיון חמוּר של כפות־המאזנַיִם; אברהם שרון מבחינת זכות הקטיגוריה של מידת־הדין ור' בנימין מבחינת חובת הסניגוריה של מידת־הרחמים, ואף היא דריכות שאין לה התרה אלא במידת־החסד, שבה הנברא מתדמה לבוראו, בסוד עולם חסד ייבּנה, או כלשונו המפורש של המחבר, המחדד את הכתוב, לאמור: עולם חסד, רק חסד, ייבנה.

אשרי מי שאלה אלופיו והוא צעיר אלפם, חוטר לבית־משפחתם.

[כסלו תשל"ו]

מאמר ב: בהתלכד המה והאיך

א

אפתח, ברשותכם, בתודה כפולה – התודה האחת שכללתם, בטובכם, במסגרת של זימוניכם, הקרויים מפגשי יוצר ויצירה, את ידידנו ישעיה אברך לצאת ספרו “פרקי יותם”; התודה האחרת, שכללתם, בטובכם, גם אותי בכלל הדוברים בו ובפעלו. אולם כמי שכבר קפץ, קפיצת־עראי, לתוך המסגרת הזאת, וניסה, מסת־עראי, להסתדר בה, כפי שניסיתי בדברי, שהקדמתי לו לאותו ספר, אעֵז להעלות לפניכם שאלה, שהעליתיה לפני עצמי, לאמור: האומנם מסגרת זאת וכזאת יש בה כדי אפשרות דיבור נאות ומספיק באיש ופעלוֹ, ואף אפרוש תשובתי לה, שהיא כסתירה ממנה ובה: הן ולאו.

ב

לענין התשובה האחת, תשובת הן – “פרקי יותם” אינם מכלל הספרים, הנגלים עלינו בכל שני וחמישי, שבהם בתי־דינים יושבים, שמוקד תחנונם הוא באמירה: ברוגז רחם תזכור, והיא אמירה המתוחה על־פני פרקי הספר, שנמשכנו להם בבואם לפנינו, תחילה, אחד־אחד, בסירוגי־פרסומם, ביחוד מעל דפי “דבר”, ואנו נמשכים להם, רב יתר, עתה עם כינוסם במגילת־ספר. יותרת משיכה זו באה מתוך מעשה־כינוס מסמיך מסה למסה, מאמר למאמר, רשימה לרשימה, מקרב ענין לענין וקירובם מעוררנו להשוות זה לזה, להקיש מזה על זה, ומוכיחנו, כי אף שכל ענין וענין נכתב בשעתו ולשעתו, כוחו יפה מעֵבר לשעתו, והלימוד היוצא מלפני דיונו כמתחזק מעֵבר לשעתו, כשניתן לראותו כחוליה המחוברת לשלפניו ולשלאחריו, והמעיין אינו יכול שלא להפליא, עד־מה מערכת ההגיונות היא עם כל ניעיה וזיעיה, מהם שקוטים מהם סעורים, כמערכה מעוּיֶנת, כביכול נבנתה על פי שיטה סדורה מלכתחילה, בעוד שבאמת אין לפנינו אלא שיטה מסתדרת בדיעבד, או נאמר: מסכת שסוגיותיה נולדו אחת־אחת, מתוך הבינה במאורעות הימים, מאורע־מאורע וזמנו, ואם אמנם נתגבשו כדי תורה שלמה, הרי זה מכוחו של המתבונן, מכוח כשרונו ויכלתו, ויתר עליהם – מכוח אָפיוֹ ויִחודו, ואם להיעזר בהגדרה של נתן רוטנשטרייך לגבי חזיונות אלה וכאלה אומר: אם שיטה היא, והיא אמנם שיטה, שערובתה באישיות בעליה, או בקיצור: שיטתו היא באישיותו והיא הבאה על הבלטהּ בכל שיטה ושיטה שבספר.

ג

לענין התשובה האחרת, תשובת לאו – אמנם הספר שלפנינו הוא בנותן־הצצה בעולם גדול, עולם הגותו של מחברו, והוא צד נחשב שהקרינתו אישיותו, אך הוא עולמו הגדול ולא עולמו השלם. כדי לעמוד על עולמו השלם אין להסתפק בצד הנגלה לרשות־רבים גדולה יותר, אלא דין לעמוד על הצדדים המכוסים מהם, או, לכל המרובה, ידועים בחלקם זה או זה לרשות המעטים. כדי להעמיד את הבעיה על חוּדה אזכיר שלושה מיטיבי לכת, שכבר הרמזתי עליהם במבואי הספר שלפנינו – הלא הם אהרן מגד, חיים גורי ויורם קניוק, העודרים גם הם, איש־איש ומדורו, באותה מערכה, מערכת “דבר”, והרמזתי עליהם גם משום הצד השוה לישעיהו אברך, אלא ביחוד משום הצד השונה ממנו. הצד השוה – כמותם כמותו סופרים שהם אמנים ביסודם ואמנותם טובעת את אומנותם; הצד השונה – שלא כמותם כמותו, שאם אני מבקש לתפוס מלוא מהותם אין אני יכול להסתפק בהערכה בפובליציסטיקה שלהם, אלא חייב בהערכת הבלטריסטיקה שלהם, שהרי כל הערכה המביאה במנין מאמריהם שלהם ומתעלמת מסיפוריהם ושיריהם, בין על דרך ההבחנה השגורה בין עיקר וטפל או על דרך ההבחנה שאינה שגורה בין עיקר לעיקר, היא הערכה למקוטעין. אבל זאת לזכור, כי כל תחומיהם אלה לא זו בלבד שהם גלויים, אלא הם ממצים את פעלם, שכליו שבט סופרים. מה שאין כן ישעיהו אברך – הוא, אמנם, אינו מניח פתח להבחנה זאת וכזאת, אלא אם כן נניח, כי במגירותיו יש גם יצירי ספרות שאינם בפובליציסטיקה, אבל סיכום הערכתו אי־אפשר לו על דרך השגור, והוא דרך הבא ללמוד וללמד על אדם השלם, תרתי משמע, מתוך שהוא ממשיל עליו משל האילן, שהמתבונן בו מגביה עינו וצד את מראה צמרתו, הגלוי למרחוק, אך מעלים עינו מנופו וגזעו ושרשיו שהצמיחו אותה, והוא מתאמר, כי ראייתו – מלוא ראִיה.

ד

ותרשוני הערת בינַיִם: יש בי אוורסיה לתיבת צמרת, וביחוד משום שנעשתה כמונח הרוֹוח לסיעת־עסקנים ראשה – צמרת המפלגה, צמרת התנועה, צמרת הרשות וכדומה – וכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, ואך מעל בימת הכנסת, דבר־תמיהה על אלה, שמודדים או מניחים למדוד לעצמם הגדרה, שהוראתה המרחק הגדול ביותר מן השרשים, ומתוך שהם מתהנים מישיבת־מרומים הם עשויים שידמו, כי כוחם הוא בפרכוסי האויר המנודדם אילך ואילך. אכן, משום חשש האסוציאציה הזאת – מילתא זוטרתא: גב על גב וגג על גג, הועדה המרכזת – דין להדגיש, כי בהפליגנו מצדו הנגלה של בעל “פרקי יותם” לצדדיו הנסתרים, אנו נמצאים בתחומו של איש רוח ותרבות, שנגלותיו יונקים מנסתרותיו, ואם להיעזר במשל האילן נאמר, ששלוחותיו ושׂרעפיו לעברים ולמעלה אחוזים אחיזת־תמיד ודבוקים דיבוק־תמיד בשרשיו למטה.

ה

עד כאן לשון ההערה, המחייבת הערת־מִשנה: אין בידי לדבר על כל צדדיו, שאינם גלויים לרשות־הרבים, אף שהם משמשים את הרבים – הרי גם בצד הנגלה היה כך. רק מקץ שנים, שנתפרסמו והלכו מאמריו של יותם ויואב, תמידים כסדרם, והיו צרכו של ציבור־קוראים רב מנין ורב פנים, באה רשימה קטנה של גצל קרסל וגילתה ברבים מי הוא, בעצם, הניצב מאחורי צמד הכינויים האלה, ואך פרס סוקולוב עשה יתר פומבי לכך. אפס גם במעט הצדדים שבצנעה, שידעתי בהם או עליהם יש לנו רב – לא מעט שמעתי על עשייתו בבריגדה היהודית ולא מעט שמעתי על עשייתו במסעותיו, כציר שלוח לגויים ויותר מהמה כציר נאמן ליהודים, אך לפי שאינה דומה שמיעה לראִיה, אבליט בחינת בעיני ראיתי, לאמור: לו באתי לפרוש במעשיו המרובים, שידעתי בהם ועליהם, והכרוכים בקניני הרוח והתרבות, בשדה העידוד, העזרה, העצה והתושיה, לספרות וסופריה, לאמנות ואמניה, למחקר ולחוקריו, לחינוך ומחנכיו, ולא בלבד בתחומי המוסד, שהוא נמנה עם ראשיו, אלא בכמה וכמה מוסדות אחרים, שהוא נותן להם מכוחו ומוחו, וביותר לו באתי לפרט את התעניינותו הנבונה ורוגשת כאחת, במשק החי של היצירה ויוצריה, שהוא מתחקה עליו תדיר כדי מלוא ידיעה בו, מלוא בקיאות בו, כמשפטו של שאינו מניח התעניינותו אלא אם נעשה כמומחה בו, לא אספיק. ומסייעתו בכך מידה של תלמיד־חכם על־פי טבע ברייתו ודרך גידולו, שרעבונו לשלמוּת הדעת אינו מרפה ממנו עד בואו על מלוא־ספקו. והתערות כזאת בשרשי התרבות, הספרות, המחקר, שמובאם מן החיים ומוצאם אל החיים, מהיותם עצמם גופי־חיים, – היא־היא הקרקע המפרנסת גם את שיחו, ושיח תרתי משמע, – שיח שבעל־פה והידוע לרשות־רבים קטנה יותר, שיח־שבכתב והידוע לרשות־רבים גדולה יותר.

לאחר שיצאתי במקצת ידי חובת הסקירה הכוללת של אישיותו, מסד עשיותיו, כדי להראות, כי המסגרת, שהמסיבה הזאת מצוּוה עליה, היא כמסגרת מפנים למסגרת – דומה כי מותר לנו לומר, כי מערכת היִחוסים שבין הצד שהוא מגולה יותר לבין הצדדים שהם מכוסים יותר, היא מערכת יִחוסים מופלאה, שעיקרה בסמיכת־גומלין, לאמור: אשרי מי שמדרשו סמוך על מעשיו, כשם שמעשיו סמוכים על מדרשו, כפי שבא על ביטויו ב“פרקי יותם”.

ו

ונפתח בחלוקה, שאפילו כשהיא מדומה מבחינה מהותית, הריהי מסייעה מבחינה מתודית. הלא היא החלוקה בין ה“מה” וה“איך”. לענין ה“מה” – הרי הנושאים הנידונים רובם ככולם פוגעים בעין העגולה, ואף אלה שהוחזקו להם לקוראים כטפלה לעיקר, ואפילו כטפלה לגופה, בירורם ואופן בירורם מעלם כדי עיקר, והקוראים, שטעו כדרך שטעו, תמהים על עצמם שלא הבינו מלכתחילה, קודם הקריאה, מה שהובן להם בדיעבד, לאחריה. לענין ה“איך” – דרך הדיון ודרכיו, על אמצעי הביטוי וסממניו עשויים כפי שעניינים של עיקר נותנים ומחייבים, באופן שתוכן וצורה ישאו בד־בבד דבר שלא ייתכן בלא ויתור על המנהג הרוֹוח להיפטר מחובת האמירה וזכותה באפרורית משועממה של מיני שגרה ודיִש מזה ובססגונית רוהבה של מיני פתיעה וגירוי מזה, אלא מתוך בדיקה ובקרה של משקל המלה, הפיסקה, החטיבה, שיהא בהם כדי מתיחת יכלתו של המביע במיצוי ובחידוש, בין במה שמחייב כובד של רצינות בין במה שמתיר קלות של הומור וכיוצא בצמדי־ניגודים אלה וכאלה בתוך מערכת הגות והסברה, מתוך אחריות קודם־כל כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. והיא הנותנת, כי ככל שה“מה” וה“איך” מתלכדים ביותר, הרי ליכודם במזל תאומים של חומרת־ענין וחמדת־לשון, והיא לשון, היונקת מתחומם של רבדי שלשום רחוק ואתמול קרוב, ומיזוגם כלשון היום הזה, ולא אאריך בזה, שכן לשונו ולשונותיו הם ענין לקונטרס מיוחד שכתבתי ופרסומו קרוב. אבל, כאמור, החלוקה בין “מה” ו“איך” היא מדומה, ולא בלבד פה ועתה, וביאור זיווגם, העולה יפה, קצתו נרמז בכותרת־המִשנה, שמחברם רשמם בראש רבים מפרקיו: מזוית אחרת. לשטחו של דבר באה אותה כותרת להגדיר אָפיוֹ של החיבור, כדי להבדיל בין מדורו שלו לבין מדורים אחרים ושונים, שמנינם מרובה, ואף בינו לבין מדורים אחרים ודומים, שמנינם מועט. אבל לתוכו של דבר, באה להגדיר דרכו של המחבר, שאינו נלאה לבקש ולמצוא בכל ענין וענין הנידון לו אפשרות עיון ודיון מזוית אחרת, העשויה לחדד את הראִיה ולרענן את חזותה. לא קל לקיים בעתון מדור שחלל־נשימתו הוא לא בלבד במחיצה המתרחבת והולכת בין ז’ורנַליסטיקה לבין פובליציסטיקה, אלא אף במחיצה המצטמצמת והולכת בין פובליציסטיקה ואסייאיסטיקה. והנה, לא דיו שהוא מכלכל מדורו כתכונתו, הוא עשאו מוקד־התעניינות של קהל־קוראים רב, וכבר מִלתי אמורה ואחזור עליה גם עתה: ועיקר הצלחתו במה שנתחדש בשלו מנהג ישן והוא הסקרנות־שבשאלה הנשאלת בימות־החול: שבּתוֹ של מי, וההתעוררות שבתשובה הנענית בערבי שבתות: שבּתוֹ של יותם.

ז

אבל אם להצלחה, ראוי שאזכיר מה שנראה בעיני הגדולה שבהצלחותיו, שעלתה בידו לקיים מנהגם של ישראל במחציתה האחת: נתבע למשכן ונענה, ולהשתמט ממחציתו האחרת: נתבע לעגל ונענה. והריני מפרש את הצלחתו מתוך שאני משער השערתו: אם אפשר, בדחקוֹ של דוחק, לפרנס מעמד, כפול־פנים כזה של ישראל במדבר, אי־אפשר ואסור לפרנסו בארץ־חפץ. מתוך כך תובן מלחמתו בכל מיני עבודה זרה ואבזריה, שפשטו בדור, והם כמעֵבר למקומם ולזמנם, המבקשים לעמוד על כך יקיימו: ניתי ספר ונחזי. הלכך המשאלה שבפינו: זכה, יקירנו, וזכּנוּ ברוב שבתות כאשר זכית וזיכית אותנו, אמן.

[ט' שבט תשל"ז]

---

שליח ודרכו – על משה ישי

מאת

דב סדן

א

דברים בפתח־הזימון עם חיבור דין להקדים להם דברים על פתח־הזימון עם מחַברוֹ, ואלו מחייבים הרתעת־זכרוננו אל מאחורי שלושים שנה ושנה, אל ראשית הפגישה והפגישות, שהיתה בבית “דבר”, בבואי לעבוד בו, ומחברנו, ד“ר משה ישיֶביץ הוא ישי, ראש־מִנהלתו. אכן, בית־”דבר" – הגדרה זו כבר היתה, בימים ההם, מהלכת כמטבע עובר, אך כל־כולו של אותו בית דירה שכורה בת כמה חדרים צרים ברחוב יבנה ממול מגרש, שעמד בו בנין הדפוס, שבו נדפס העתון, הוא דפוס “הפועל הצעיר”. הגדרה זאת עשויה, לפי הכתיב, להישמע בהטעמה מפיסה: בית־הלל, בית־שמאי, או כהדגשה מקניטה: בית־חוֹניוֹ, בית־בייתוס; מה שאין כן לפי הקרי, שנשמעת מתוכו כמין רמיזה על פאמיליאריות, שוַדאי וספק שימשו בה בערבוב. ודאי – היגיעה התמה (קלי־עולם בימינו יאמרו: הירחמיאלית) של כתריסר העובדים, שלא היה ביניהם עתונאי לפי נסיונו, כל־שכן לפי אָפיוֹ, לבנות בימת־יום־יום לפועלים, עשתה את שלה; כשם שהסֵבר הטוב של פתחון־נפש, שהיה שפוך על־פני הישוב הקטן ועל־פני העיר הצעירה, עשה את שלו. ספק – הבדלי־גידול וניגודי־תכונה וחיכוחי־אופי עשו גם הם את שלהם, ואלה הבדלים שנבלטו והלכו, ככל שרובד־השתיה הכמו־מונוליטי, של אנשי העליה השניה, נוסף עליו נדבך זה או זה של בני עליה מאוחרת יותר, מאזורי־גולה שונים במעט או בהרבה, מהם שהבליע עצמו בקודמיו, מהם שיכול להבליע עצמו ולא יכול, מהם שלא רצה ולא יכול כאחת. אמנם, ב. כצנלסון, שצירופו של מטה־העובדים נתון היה להכרעתו בלבד, ביקש הרכּבה במזל קיבוץ־גלויות, אבל היה זה אידיאל, שאפילו הגשמתו האופטימלית לא היתה, ולא יכלה להיות, אידיאלית כל־כך, ובמידה שנדרש הלכה־למעשה, הרי יותר משנתקיים במערכת, נתקיים באדמיניסטרציה, וביחוד באֶקספדיציה. עם זאת ניתן לה למידת ההתבוננות, ואפילו לתאוָתה, להשתעשע בטיפולוגיה מגוּונה למדי, והמתבונן נמצא למד, כי מקומו של איש ואיש נקבע לא בלבד לפי התפקיד שבידו, אלא גם (ופעמים הרבה: ביחוד) לפי המנטליות שבלבו, באופן שאפשר כי איש שהוא, על־פי התפקיד, במשטח־טבורו של הבית, יהא, על־פי המנטליות, בזויות־היקפו.

לא אומַר, כי הוצרכתי להפליג מעצמי, כדי לראות דוגמה מספקת לאפשרות הזאת, אבל בחינה אובייקטיבית יותר ניתנה לי מתוך התבוננותי בהופעתו ומנהגו של האיש אשר על הבית, מנהל “דבר”, שכלל־עמידתו נראה לי בחינת קירבה וריחוק העולים כביכול בקנה אחד. וככל שהוספתי והתבוננתי בו, נתחזקה בי ההשערה, כי כל עוד חידושו של המפעל מרובה מהרגלו – הרי יד הקירבה על העליונה; אולם ככל שהרגלו של המפעל יהא מרובה מחידושו – תהא יד הריחוק על העליונה; ולפי שאין לך מפעל שריתחת־חידושו תימלט מקפאון־הרגלו, לא יכולתי שלא לנחש, כי גזירה על האיש, שלא יאריך לישב בין כתלי המוסד, אם אך יראנו מאושש על בסיסו וסמוכותיו, וקשה לומר, כי השערתי וניחושי לא נתאמתו. האיש, כשם שלא היה אי־אז, בימי העליה השניה, כשצמד הידידים, ב. כצנלסון וש. יבנאלי, שוטטו לאָרכה של ארצנו ובדרכם רקמו מיני חלומות, וחלום עתונם של הפועלים העברים בכללם, כך לא היה אי־עתה, כשמפעל “דבר” עמד על אָשיותיו כבעל־בעמיו, החולש על מנגנאות אדם ומכונה ואביזריהם. לאמור, הוא עוד לא היה בימי החלום הגמור, הוא כבר לא היה בימי הממש הגמור, אך היה הָיָה בימים, ימי ראשית היגיעה והמשכה, שעשו את החלום – ממש. בדיבור אחר: הוא היה בתוך הבית שעיקרו רעננות, אך לא היה, לא יכול להיות, בתוך הפירמה שעיקרה שגרה.

והדגש הוא בארבע התיבות: לא יכול היה להיות, כפי שמעיד המשך מעשיו, ועדים נאמנים לו שני ספריו שלפנינו – ספרו אחד: “ציר בלא תואר, רשמי שליחות ומסע בפרס” (הוצאת טברסקי, תש"י). ספרו אחר: “בצל השואה, רשמי שליחות בפולין 1946־1945”, (תל־אביב, תשל"ג).

ב

הצד השוה בשני הספרים רבי הענין והענינים הוא דין־וחשבון מפרכס וחי, העשוי כפסיפס לריבוי מראה וחוָיה, על שתי שליחויות, שמחברם נטל עליו וקיימן, שליחות־שליחות לענינה ולמועדה, במרבית־מסירות ובמיטב־יכולת, בקיום מצוה לשמה ולזמנה, כשעיקר כוחו של מקיימה במה שעסקנותו היא תעודתו ואינה אומנותו. גם שליחותו האחת חרגה מעבר לעצמה – העזרה לאחינו פליטי־פולין, שנמלטו מחמת־המציק לרחבי־רוסיה ונתגלגלו לפרס, נצטרפה לה לא בלבד העזרה לאחיהם שנשארו ברוסיה, אלא גם העזרה לבני גולת־פרס גופה, באופן שהיתה זו פעולה שלובה וברוכה לטובת שני שבטים, הגֵרים והתושבים, עידודם וחיזוקם, שבט־שבט לפי מעמדו וצרכו, לשם חיבורם ושיזורם במערכת־העם הגדולה, מערכת־המלחמה לבנין ארצנו ותקומת עמנו בה; גם שליחותו האחרת חרגה מעֵבר לעצמה – פתיחת משרדי הסוכנות היהודית בפולין העממית נצטרפה לה טירחה נאמנה לשם ליכודם של ניצולי־השואה, שיהא בכוחם לעמוד על רצונם להיות עם בוני־ארצנו וביניהם ולעמוד בפני פיתויָם וכפייתם של שליטים־מטעם שביקשו על קברם של מיליוני נרצחי בני־עמנו, לעמעם דעת־שרידיהם בחידושי־תעתועים. אולם משנסתיימה השליחות האחת והאחרת, נסתיימה גם העסקנות, ולא עוד, אלא משנתן לנו דין־וחשבון על כפל־שליחותו, אנו צופים לדין־וחשבון שכמותו על שליחותו השלישית, שהיה בה ציר־בתואר – כוונתנו לימי כהונתו כשגריר־מדינתנו בבלגראד וברומא, כהונה שעשויה היתה להיראות כשלב רשמי, שקדמו לו שני שלבים רשמיים־למחצה, בקריֶרה כבודה ונכבדה. אולם עינינו הרואות, כי כשם שהשליחות האחת והאחרת לא הצמידתו לכסא בסוכנות היהודית, כך השליחות האחרונה לא הצמידתו לכסא במשרד־החוץ. וכאן וכאן לא עשה כמי ששליחותו סופה קבע של עסקנות או קבע של פקידות, אלא כמי שקיים כל שליחות לגופה ולשעתה, כשהוא, השליח עצמו, בחינת טיפוס ישן שיָפה לו החידוש, ביחוד בימינו – טיפוס היוצא נדבה לעזרת העם.

“מה נתתי אני, מה נתת אתה, מה נתן זה או אחר, למען הנמַקים ביהדותם שם, בגלות אירופה” (“ציר בלא תואר”, עמ' 7) – היא השאלה, שהשליחות האחת והאחרת היא תשובת השואל־הנשאל עליה, כשהממונים־מטעם יותר משהם לו סיוע, הם לו מעצור. בשני הדינים־וחשבונות אנו מוצאים צד שוה הראוי לתשומת־הדעת – שכשם שאישי־התנועה הם במעודדיו, כך אנשי־המנגנון במעכביו. בשני הספרים מזדקרת ממלכת הבוֹנצים הקטנה בעליבותה הגדולה – כאן וכאן הם משלחים אותו תחילה מממונה לממונה ומנדדים דרכונו משולחן לשולחן, והוא, בן הרב אנין־הרגש, נכוה בצוננין הנשפכים על לבו החם, ואינו מעלה על דעתו, כי הוא עצמו הוא הגורם לכך, שכן עצם חידושו של המתנדב מעלה כממילא את חמתה של כת־שליטי־זוטא, והדברים יגעים, ואילו נצברו לפנינו הנסיונות בפינה הזאת, והיו גם דברים ארוכים.

ג

ולפי שאין צרה באה לבדה, הרי צרת הביורוקרטיה מצטרפת לה צרת המפלגות, וקורא שני הספרים שלפנינו רואה מעמדו ודרכו של שליח, שאין לפניו אלא חובת שליחותו האינטגרלית, והוא מתחבט לגוננה מפני שליחים אחרים, שמתוך כפיפותם לשליחויות־מִשנה נמצא הדיפרנציאל אוכל את האינטגרל, אם כולו אם רובו ככולו. הללו, אם לרצונם אם לכרחם, פנקסנות כפולה לפניהם – פנקס הכלל הגדול, של כל ישראל, ופנקס הכלל הקטן, של קצת ישראל – דהיינו, של חברים או מועמדים למפלגה, לסיעה וכדומה. ממילא אין ר' ישראל נראה להם אלא כמידת־שיבוצו ואפשרות־שיבוצו בכלל הקטן שלהם, וככל שר' ישראל הוא מעֵבר לאותה מידה ומֵעבר לאותה אפשרות, או שאינו נראה לחלוטין או שהוא נראה למקוטעין בלבד. האינטרסנטיות הזאת ושמיטתה־מדעת, הן־הן שהניחו בידי מחבר שני הספרים שלפנינו לראות את גורל ישראל מתוך גורלו של ר' ישראל ואיפכא – גוֹלת־הכפל של פרס, גוֹלת־הקבע של התושבים וגוֹלת־העראי של הגֵרים, מהימנות שתיאורה הכולל נעוץ במהימנות התיאור המפורט של נפשות הרבה, נפש־נפש ואָפיה וגורלה. מהימנות זאת מתעלית ביותר בתיאור שרידי גלות־פולין – הסטטיסטיקה הכוללת כאילו מתפרקת לעינינו לפוזיציות בודדות של גורלות־אדם המפרפרים בטרגיותם, ונמצאת המוחשיות המזעזעת של ספרה וספרה מצילה את התודעה ואת המצפון מפני ההפשט המעמעם של המספרים הכוללים, ולפי שאין בכלל אלא מה שבפרט, הרי שואת המיליונים פירושה מיליוני שואות, נפש־נפש ושוֹאתה. תשומת הדעת לפרט המסוים וסיבוכיו והתחבטותו בשכול ויתום, עוני ורעב, המבצבצת מטורי ספרו על פרס, מתחדדת ביותר בספרו על פולין – עצמת־רגש של בן הגולה הזאת, יליד גרודז’יסק, שילדותו עברה עליו בבית אביו הרב בווֹליה ונעוריו עברו עליו בצ’נסטוכוב ובוארשה, מעלה גלי־זכרונות, והעימות המאוּים בין אז ועתה, שאינו מרפה ממנו, מעמידו שליח עם למחרת חורבנו, ששלהי כלייתו קשים ככלייתו – בעקבי נחש־הענק, שהשמיד מיליונים, כרוכים נחשי־ננס המתנכלים לקומץ־הניצולים ועל אֶפרם הקלוי של מיליוני השרופים נוספים חללי שרידיהם הנרצחים בידי שכניהם בדרכים, בשדות, ברכבות. ובשלהי־כליה אלה נעשתה השליחות הזאת, שליחות הצלה של האחרונים.

ד

משיטי־דבריו של השליח ניכר, כי כבש בלבו כמה מיני תרעומת על המנהג שנהגו בו אדוני־מוסדות עבדי־הרוטינה, וכזכר־לטיט סיפר אז מה זעיר־שם זעיר־שם. אבל אותה כפיות־טובה, של אחרים, מצטרפת לה כפיוּת־טובה שלו עצמו לעצמו. כי הנה בסיום הספר אנו שומעים נאומו, חציוֹ כובד־ראש וחציוֹ בדיחות־דעת, ונאמר בו כי מחלת־אפוֹ היא אֵם שליחותו הכפולה: במצוַת רופאו נשלח לאקלים יבש – נזדמנה לו פרס; במצוַת־רופאו נשלח לאקלים קר – נזדמנה לו פולין. אולם אם לדקדק, הרי גם כפיות־הטובה של האחרים המתכחשים למעשיו, גם כפיות־טובה אחרונה שלו עצמו המעלימה או, למִצער, מטשטשת את מניעיהם, יותר משהיא מרֵעה לו היא מיטיבה עמו, כי גם היא מסייעתו להעמיד שליחותו על אמִתה, מעֵבר לכל החזקת־טובה – בחינת שכר מצוה – מצוה.

[כ“ב שבט תשי”ח]

כרך האישים: VI

מאת

דב סדן

---

אחרון – על משה אהרן ויזן

מאת

דב סדן

א

התואר הנאות לו ביותר, תואר של אחרון, כמה בחינות לו ועיקרן משולש – בחינת־גידולו, בחינת־דרכו, בחינת־אָפיוֹ. סביבת־גידולו עיירה אחת ואחרת במערבה של גליציה – לאמור, בהוָיה שרוּבה ככוּלה שרויה בחלל־אוירה של חסידות של שושלות רבּייה, ששליטתם שליטת־ממש, וההשכלה כוסחת בה, ברוב מעקשים, את שביליה הצרים ובקצות האגפים אוכלת, להכעיס ולתיאבון, רוח־הטמיעה. בתוך הוָיה זו ומתוכה גדל נער, משה אהרן ויזנפלד שמו, והוא בריא־אברים ופתוּח־חושים, מעוֹרה בחיי־סביביו ויודע פינותם במפולש – כמה חומר־התבוננוּת ניתן לו לבחוּר העֵר והשנון, שהתנודד בין בארנוֹב הקטנה ובין דז’יקוּב הגדולה ממנה והקטנה כשלעצמה גם היא, וביחוד כשבא להתפרנס על כתיבת־פיתקאות בחצר־לא־חצר של הרבי מזֶ’לין, ובמסתרים קרא ספרי־מליצה ומתוֹכם הגניב את וא“ו־ההיפוך לתוך הפיתקאות. הרי הרבי עצמו על כינויו – דער קוויטשער; על דמותו – מועט ורזה; על מנהגו – סיגופים והרקות. והרי חסידיו – אוכלוסיה של מרודים ונדכאים פשוטי־עם, מפּנים לגבול; ויֶקים תמים מעבר לגבול. וַדאי שניצחה וא”ו־ההיפוך – היא שהוליכה לטבורם של הגלילות ההם, טארנוֹב, המצודה של אחרית־ההשכלה וראשית־הציונות – הרי פה היה מושב ר' מרדכי דויד בראנדשטטר וסיעתו, פה מרכז “אהבת ציון” וחבורתה. והוא, בן־בארנוֹב, שהביא מכתלי הקלויז בקיאוּת וחריפוּת, שנינוּת ובדיחות־דעת, היה פה אחרון האַוטודידאקטים הגדולים – כמותו כלייבוש רפאל’ס, הוא ליאוֹן קלנר, שסופו מומחה בלשון אנגליה וספרוּתה ויושב בקתדרה להוראה; כמותו כבן־ציון רפּפּוֹרט, שסופו בן־בית בפילוסופיה ומקרה עליותיה בלשוננו.

השם ויזנפלד נתקצר כדי ויזן, אבל וא“ו־ההיפוך נתרחבה כדי תבניתה השלמה של חוקת הלשון – חידתה קסמה לו כל ימיו, והוא נשא את פשרהּ אל בין המוני שומעי־לקחוֹ, החל באברכים מתמַשׂכלים בכתלי בית הוריהם או חותניהם, דרך סטודנטים בכתלי־סמינרים בוינה, בתל־אביב, במשמר־העמק; וכלה בסופרים וחוקרים שישבו כתלמידים לפניו. מסד־ידיעתו בלשוננו היה קודם־כל אוצר המקרא – דומה גולגָלתוֹ הכּבירה עשויה ריבואות תאים מיוחדים לכך, באופן שכל פסוק, כל תיבה, כל אות שבתנ”ך, נקבע לו מדור משלו, מבוצר ומרוּוח כאחד. השליטה הריבונית בספר־הספרים לא הניחתו כהרף־עין – לא בלבד בעמדו מאוּשש, רחב־כתפיִם ורהוט־דיבור, בפני כיתת־תלמידיו, התמיה באַדנותו זו, שקיפלה תחתיה רוב גילויים, שנעלמו מיוֹדעים ומעיינים, אלא גם בשנות־חייו האחרונות, שנות חולי ויסורים, כשמחצית גופו משותקת ומחזור־דמו מצומצם ואור־עיניו שוב אינו משמשוֹ כדי קריאה, הפליא בצלילות־דעתו ובהירות־הגיונו ובשמירה על אוצרו, אוצר־התנ"ך, על פסוקיו, תיבותיו, אותיותיו, שהיו בו עד אחריתו כמונחים בקופסה. והרי המסד הזה נישאו מעליו רוב טפחות – ראשונים ואחרונים ואחרונים שבאחרונים. כי גם אלה נכבשו לו, היא אולי תעודת עֵרותו וחיוּתו – המעלעל בקובץ, שהוא טרח בעריכתו, “לוח שעשועים”, וקורא בו, וביחוד שירוֹ, רואה אותו כתקוּע באחריתה של ההשכלה שספיחיה, כדמות ילידי טארנוב, מרדכי ופישל וייסמן־חיות ודומיהם, שוטטו במליצותיהם ולא חשו ברוחות החדשות המנשבות מעבָרים. מי שניתן לו לשנים לשמוע מפי עורך הקובץ הזה, הערות דקות מן הדקות על סגנונם ולשונותיהם של ביאליק או עגנון, הבין כוחו של האיש לעקור עצמו מתחום ישן ולנטוע עצמו בתחום חדש. והאומר בו עקירה ונטיעה, חייב לזכור, כי המדובר אינו בצמח קל ודק הנודד מעציצו אחד לעציצו אחר, אלא באילן כבד וחסום ששרשיו עבוּתים וגזעוֹ אדיר ונופו משופע אילך ואילך.

ב

אפשר שמעברו משלפי־סתיו ללבלובי־אביב בארשת לשוננו, שירתה והגותה, לא היה מעבר כפשוטו – רוב סימנים מעידים, כי יד שתי לשונותיו האחרות, לשון־הורתו – יידיש ולשון־לימודו – גרמנית, באמצע. מדידת־הסתר שבין יכלתה של לשוננו בשלהי ההשכלה ובין גמישותה של לשון־הורתו ובין חטיביותה של לשון־לימודו, היתה כסרסורת־המעבר ומסייעתה. שתי לשונות אלה היו לו כנכס השלם – לשון־הורתו כנכס המוטבע, לשון־לימודו כנכס הנקנה. מה היה כוחו בלשון האחת – צא וראה בספרו ילקוט חמודות של דברי בדיחה ואניקדוטה, הכתוב בלשון חיה ושוטפת, מיזוג לשונם של הדיוטות ולשונם של תלמידי־חכמים, באופן שההיוליוּת מתעלית למדרגת אמנות. מה היה כוחו בלשון אחרת – זכר, כי בשבתו בברן היתה פרנסתו על הוראת גרמנית לתלמידי־אוניברסיטה הזקוקים לכך, ועם תלמידיו נמנו אישים כמו משה גליקסון, שהחזיק לו טובה על כך, והוא גם שהעלה אותו לארצנו. וראה גם ראה, כשם שניפלה מבני־גילו, אחרוני־המשכילים, במה שפסע את הפסיעה המכרעת, שלא ידעו לפסוע הם, היא הפסיעה לתוך דורו ועולמו של ביאליק, כך ניפלה מהם בשתי בחינות אחרות.

בחינה אחת – כמותו כבני־גילו עקר את עצמו מתוך סביבת אדיקוּת שנראתה לו באיבּונה וסביבת חסידות שנראתה לו בניווּנה, מתוך שדבק בספרות השכלה ומשכילים – לאמור, כמותם החמיץ, אך לא כמותם התפקר. עם כל לעגו ולגלוגו להוָיה של אמונות ודעות, הליכות ומנהגות שהניח ולא שב אליהם, לא היה כאותם, שלעסו כל ימיהם את קליפת התפקרותם, והחליפו אמונה בציניות, אלא נשמר בו גרעין, בחינת עיקר שנפטר מכל טפלה וטפלה, ונעשה יסוד אמונה, שראהו כיסוד שמחויב בו בן הדור. והדגש הוא גם בתיבה: מחויב, גם בתיבות: בן הדור. בינתו במחשבתם של דורות האחרונים, הביאתו לידי הכרה, כי כל מסגרתה צריכה שבירה. המחשבה נראתה לו כמעגל התלוי במרכזו, שאם מרכזו אינו אלוהים, כערוּבת צדקוֹ של היקום, אלא תחליפוֹ, ויהא גם נעלה ביותר, כמו גאולת עם או גאולת חברה וכדומה, סופו של המעגל ערעור, או בלשונו: הליכה מוכרחת לג’ונגל. הכלל הגדול הזה והפרטים המשתלשלים הימנו תורה הם ולימוד היא צריכה – קצתה ניתנה בכתב, ורוּבה נודע בעל־פה, ביחוד עם נסיונו לעשות לה נפשות, וחברי המִסדר, שהיה קצר־ימים אך לא קצר־רישום “בני אמונה”, ראוי שיתעוררו ויספרו בה, איש־איש כראיתו, ברבים.

בחינה אחרת – כמותו כבני־גילו גדל בצלה של תרבות גרמנית, אבל לא נפתה כמותם לראות ממשות אחרונה באור אשליה ראשונה. הללו ראו פה את האורות בלבד, כביכול גשר מתוח בין זקן־המידות של נתן החכם ללסינג ובין זקן־הלחיים של פראנץ יוסף קיסר, ובשלהם אפילו שפמו של וילהלם קיסר נתחבב עליהם. ואילו הוא מכלל המעטים, שעמדו בעוד מועד על עצמת הסכנה של גרמניה, רוחה וחינוכה. דומה, כי בכלל בני־גליציה, שהשתעשעו ביותר באותה אשליה, היתה אך רביעיה שניחנה בעין צופיה למרחוק: בנימין גריל, יוסף זליגר, צבי פרץ חיוֹת ואחרון־אחרון משה אהרן ויזן. בניגוד לחינוכם הכירו הללו את האמת לאמִתה והתרו מפני רוחה וחינוכה של גרמניה השולטנית כמתרים מפני אויב־האדם. וַדאי בחינה אחרונה, הכרת הפורענות הצפויה, כרוכה בבחינה ראשונה – יסוד־האמונה, וביחוד אמורים הדברים באחרון שברביעיה.

ג

כמי שבנה את עצמו מתוך תגבורת־היסוד, שהוא מצעה וביטויה של אישיות, יסוד הרצון, נתן ביטוי לשלושת מעגלי גידולו ופעילותו באופן שיִחד ספר לכל לשון ולשון המיוחדת לכל מעגל ומעגל. ספרוֹ, הנועד להשרשתה של לשוננו על דרך הכרת חוקיה “תורת הלשון”, שדרכו כדרך הלכה נהירה ומרוכזת, כתב בלשון העברית; ספרוֹ על הפולקלור “חכמה און חריפות”, שדרכו כדרך שיחה רווּחה ובדוּחה, כתב בלשון יידיש; ספרו על המחשבה "דער איינציגע אונד זיין געוויססען, כלומר: היחיד ומצפונו, שדרכו דרך הסברה הגותית ותמציתית, כתב בלשון הגרמנית. אָפיוֹ הוא שלא הניח לו להתכחש לדרך גידולו בשלושת המעגלים והוא הביע ביחוד־לשון יִחודי־מעגל. אולם חובתנו אנו ליטול את שלושת הספרים האלה, שהם אך חלק מועט משפעת רוחו שלא נעזרה ביותר בשפת־הקולמוס, וליתנם בלשוננו כעמודי בית אחד.

[י“ב אדר תשי”ג]

---

מרוּם הגותו – על שמואל הוּגוֹ ברגמן

מאת

דב סדן

א

וַדאי שהמתבונן מרוּם־גבורותיו על עשייתו בשנות־נעוריו ואפילו בשנות־עמידתו, מתוך שהוא מודד את המרחק הרב של דרכו, הרצופה חיבוטי־הגות וליבוטי־נסיונות, אי אפשר לו שלא ינהג בדברי ראשיתו מנהג, שיש בו מנהג של חיבה וביטול; ושעל־כן לא נפלאתי, כי כשהזכרתי זה מקרוב, לפני מורנו וידידנו, שמואל ה. ברגמן, את ספרו Jawne und Jerusalem (מאמרים מאוספים, הוצאת יידישער פֶערלאג, ברלין, 1919) וגודל־רישומו בקרב חוגי הצעירים המרגישים, החל ב“בלאוּ וייס” וכלה ב“השומר הצעיר”, העלה על פניו חיוך שובב והסמיך לו הערה לוצצת, שהיה בה מאותו עירוב. אבל אנו, שנמנינו עם הצעירים ההם, והבטנו, עוד בימים ההם, אל המחבר כהבט תלמידים אל מורם, מלמטה למעלה, והיא הבטה שלא נשתנתה בעיקרה, שנתחזקה גם משום שראינו אותו דורש דבריו הלכה למעשה – עוד לפני צאת ספרו קיים את המצוה האחת שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב ללשוננו שיבה של קרי וכתיב, ומאמרו שנדפס, כחמש שנים קודם, על דפי “השילוח” הוכיח; וכשנה ומחצה אחרי צאת ספרו קיים את המצוה האחרת, שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב לארצנו, ועלייתו אליה, בשׂוֹא גלי העליה השלישית תוכיח; אנו, ככל שאנו נזכרים ימי קריאה ראשונה במאמריו, בין נתפרסמו במפורד בין נדפסו במקובץ, רואים אותם עד עתה כגרעין בגרעיני־המזרע, שהוטלו בקרקע עצמנו בשעת־הכרעה של היחיד והרבים, כפי שהיתה שעת המִפנה ההיא, במוצאי מלחמת־העולם הראשונה. ולא עוד, אלא אנו רואים את הגרעינים ההם יסוד־מוסד של זורעם, שאפילו היתה בהם יד התמורות והנסיונות לזרות ולהבר, עיקרם עיקרו.

ב

הלכך לא תמהתי בראותי, כי בבוא חבר הקוראטוריון של מוסד ביאליק לציין יום־הולדתו השמונים של מכובדנו ויקירנו, פירסם, בקונטרס נאה והדור, נוסח עברי של המסה “קידוש השם”, שכונסה בספר הנזכר ונדפסה תחילה בקובץ Vom Judentum, שיצא מטעם אגודת הסטודנטים “בר כוכבא” בפראג (1913). החוזר וקורא את המסה נמצא למד, כי השאלה הגדולה, ששואל החכם הוָתיק על מפתן־כוחו, ואף התשובה שבלבו ובפיו כאז כן עתה, אלא עתה נוצקה בה בתשובה מה שעשה הזמן ומה שעשה השׂכל, שׂכלוֹ המשכיל והמושכל של הוגה על דבר־אמת ועל דבר־אמונה, ומבקש ואף משיג אחדותם. מבחינה זו יכול המקביל את יגיעת־רוחו של מורנו, על דרך ההקבלה של ראשונותיו ואחרונותיו, לומר: סוף מעשה במחשבה תחילה; בלי שיהיה חושש לתלות מידת בורא בנברא, שהרי זה עיקר תלמודה של המסה ההיא, שנאמר בה: “אף האדם הוא, איפוא, מקיים את העולם כאלוהים; האלוהים ברא את העולם, אולם האדם מקיימו בהתאחדות עם האלוהי. הוא מוריד את האלוהי אל עולמו שלו. כל העושה מעשה מוסרי, כגון שופט־צדק ודיין־אמת, עושה את עצמו שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית”.

ג

במבוא לספרו הנזכר, שנכתב ב־16 בנובמבר 1918, נאמר: “בעוד ברוסיה הדמוקרטיה היהודית דוחקת לצד ההפרדה הגמורה של חיי־העדה היהודיים מן הדתיים; בעוד בארץ־ישראל נראה שמתהווית (או לפחות נדמה כך לפני המלחמה) תרבות עברית חילונית לחלוטין, נאבקים ומבקיעים אצלנו, מתוך אותה תנועה לאומית עצמה, כוחות דתיים, הרואים לכרחם כל חילוּן כמעבר לעלאי יותר”. לאמור, בימים הרחוקים ההם נראו לו לכותב שלושה מוקדים, והם מוקדי מקום, שעל מפת עמנו, והעמיד על השוני שביניהם. עתה, אחרי יובל שנים ומעלה, ששוב לא נתקיים משלושת המוקדים אלא מוקד חי אחד, מתברר כי בעיה, שהטרידה לכאורה את מוקדי־המרכז בלבד, שניתן בין שני המַגנטים, השפעתה של יהדות מזרח־אירופה והשפעתו של הישוב בארץ־ישראל, מטרידה את מוקד־המוקדים, את מדינת ישראל, שאינה יכולה שלא להידיין בשאלה המכרעת: עצמותנו מהי, יִחודנו מהו.

[ניסן תשכ"ד]

---

גולה־המאורות – על גרשם שלום

מאת

דב סדן

א

אמר המחבר: הוַעד לחינוך יהודי למבוגרים “בני־ברית” שבארצות־הברית ערך בימים אלה התכנסות־של־חג לכבודו של גרשם שלום; עם מתן ציון מיוחד לו על שום זכויותיו בחקר המורשה היהודית. אמרתי, איפוא, לרגל המאורע, לפרסם בכתב וברשות־רבים גדולה יותר, דברים שנאמרו בעל־פה וברשות־מעטים קטנה יותר – הלא הם הדברים שאמרתי, לפני כשנתיִם, בשעת סעודת־הערב השנתית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בליל ה' דחנוכה, לכבוד נשיאה, במלאות לו שבעים וחמש שנה.

וַדאי ניתן להוסיף על דברי, וביותר שנוספו לנו דברי־מחקר של גרשם שלום, שכונסו במגילת־ספר, אך אסתפק בהערה, כי כשם שראיתי בסעיפים הראשונים שבביבליוגרפיה של כתביו כעין מפתח, כן אני מוסיף לראות בסעיפים האחרונים, לעת־עתה, שנצטרפו בינתיִם, וביִחוד באלה, שבהם פירש דברים על כמה מדעותיו (“מולד”, “שדמות”) חיזוק לסברתי, שאנסה, לעת־מצוא, להרחיב עליה את הביאור.

ב

חברי, הטובים ממני, עשוני שליח לברך – אם מותר לדמוֹת יצור ליוצרו – את חכם־הרזים, רבּנוּ גרשם, גולה המאורות, שנתעלמו מחפץ־דעתם ומיכולת־דעתם של בעלי חכמת־ישראל, על יוסדיהם וממשיכיהם; והיא ברכה היאה לו, בהתיצבו במחצית דרכו שבין שׂיבה לגבורות, הלא הוא מנין השנים, שבו עמד אבי־האומה, ככתוב: ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ונדרשה יציאתו כיציאה מחרונו של עולם. והקשוּ, על מה נתאחרה יציאתו כל־כך; ותירץ מורי ורבי, אחרון המקובלים בעיר־מולדתי, ר' משהלי ראטינר עליו השלום: קושיה של תוהו היא, וכי כל אותן השנים היה, חלילה, שרוי בחרונו של עולם; הרי כבר בקטנותו שיבר פסילי אביו בארץ והקיש על מציאותו של אבינו בשמים. אלא אמור: ואברם בן חמש שנים בצאתו יציאה ראשונה מחרונו של עולם; ושבעים שנה יצא, יציאה אחרונה, ובא אל הארץ אשר אראך, שהיא ראִיה מקפת וכוללת.

משל אבי־האומה יפה לכל צאצאיו, ומשאדרוש אותו עתה במי ששנותיו כשנות יציאתו האחרונה מחרן, אומַר, כי הוא משול למי שמצא אספקלריה שנתעכרה מחמת זלזולם, ואפילו מחמת סמיוּתם של חכמי דורות אחרונים והיה הוא ממַָרקה מירוק אחרי מירוק ומצחצח צחצוח אחר צחצוח, עד שיצאה מאחרית עכרירוּתה ונעשתה אספקלריה מאירה – ואף הוא סוד יציאה מחרונו של עולם וסוד כניסה לאשר אראך – והריהו משמש באספקלריה מאירה, כן ישמש בה עד גבורות ועד בשגם ועד כי יבוא שילה, אמן.

ג

כדי להבין, מה היה פעלוֹ של בעל האספקלריה, המאירה לנו עתה במלוא אורה, דיינו שאנו מחזירים את עצמנו אל לפני דור וחצי דור, כשאנו, צעירי־הדור החלים ומרגישים, נתפסנו, בכל רמ“ח ושס”ה, לתקומת עמנו וביקשנו לבוא בסודה של דעת עצמנו מתוך דעת עמנו וקניניו; והנה מצאנו משענת לנו בחכמת־ישראל, והסתייענו בה בכל שהיתה עשויה לסייענו במחקריה. אולם, כשם שנמצאו לנו, מכוחה, תחומים שהיו כחלונים שקופים, כך נמצאו לנו, מאפס כוחה, תחומים שהיו כחלונים אטומים, וראש להם תחום תורת הח“ן ואגפיו. וַדאי כבר רחקנו מימי־ההשכלה, שהתחומים האלה היו לה בחזקת נוח היה להם שלא נבראו משנבראו, ומשנבראו כבנות נעוַת המרדות היו לה; וכבר קרבנו לתפיסה שונה ואחרת. אך גם לאחר שלקטנו מה שנמצא לנו, אם בלשוננו אם בלעז, היתה זו איפת־רזון, שיותר משהשׂביעתנו הרעיבתנו, וביותר שתאבוננו נמצאו לו מגרים וגירויים – הרי שטופים היינו בקריאת הפובליסטיקה ההגותית וקירובה, או קירוב־קירובה, וקראנו ויכוחיהם של רב צעיר וש”א הורודצקי ופולמסאותיו של ש"י הורוויץ, וביותר נרשם בנו דיבורו של מרטין בובר בענין unterirdisches Judentum [=יהדות שמתחת לקרקע], אבל אירע לנו מה שאירעני לשנים, פה בשכונת זכרון־משה, שעברתי בה וחבילת ספרי־קבלה בידי, עיכבני כורך זקן וביקש לראות את הספרים, ומשראה טיבם שאל: דו פארשטייסט קבלה? [= אתה מבין קבלה?], ובלי לחכות לתשובתי, השיב: זאלסט אזוי עסן [= שכך תאכל]; נאנחתי, לאמור: כ’וואלט גערן געגעסן, נאר מיט וואס עסט מען דאס? [= נוח אני לאכול, אך אכילתו כיצד?].

אכן, כך היה מעמד הדברים בימי־נעורינו ההם: אם לנגלה – עמדה לנו חכמת־ישראל, שיכולנו ללמוד, מעט או הרבה גופם של דברים; אבל אם לנסתר – לא עמדה לנו כל־עיקר בכך, באין מי שילך לפנינו, פנסוֹ בידו והוא מאיר את הנסתר, ומסייענו לראות את הנסתר מאיר מתוך עצמו. ובדידי הוה עובדא: כמה שמחתי בראותי, בימים ההם, מודעה נדפסת וחוזרת ונדפסת, והיא מכריזה, כי נוסדה הוצאת־ספרים בברלין, “עיינות” שמה, והיא קרובה להוציא ספר, שענינוֹ תולדות הקבלה, ומחברוֹ זלמן רובשוב, וככל שהייתי בא לבובה, הייתי ממהר למִפלש, שבו היתה קבועה חנות־הספרים של מר נפתלי זיגל, לשאול בקוצר־רוח, אם אותו ספר כבר הגיע, והוא היה כמלעיג על פחזוּתי, עד כי בראותו אותי, היה קורא מעל סִפוֹ לעומתי: אהה, איחרו־איחרו פעמי תולדות הקבלה.

ד

אף אפשר, שצרכם של בני־דורי למילוי חסרונו של חיבור כזה, אם כולל אם מפורט, נתחדד לי משום רגישותי לעצם תלמודה של קבלה לגופה, שנעדר ממגילת חינוכי וסביביו, שלא נשתיירו בה, בעיר־מולדתי, אלא קצת שיבּלים בודדות, וואס האבן געזוּפט זוהר [= שהיו גומעין זוהר], וכסמל היה מראה חכמי־קלויז שרחשה, לפני דורי־דורות, לומדי תורת־הנגלה בקפוטות של סַמוּט שחור ולומדי תורת־הנסתר בקפוטות של בד לבן, שלבושים אלה ולבושים אלה היו לפנים תלויים בביאה, ובימינו לא שׂרדו אלא קצת קפוטות שחורות מהוּהות ושחוקות מיושן; וכסמל־מִשנה היה זכרון גדולי משכילי־העיר, שעדרו באשר עדרו, ועד החסידות ויידיש הגיעו, כדוגמת ר' יעקב שמואל ביק; אבל מי שעדר גם בחקר הקבלה, כדוגמת החכם המסכן ר' אֶליָקים המילזהגי, ספרו גנוז עד עתה, שאילו נתפרסם בשעתו והיתה התמורה בהבנת תורת הח"ן תמורה.

ה

לכאורה העובדה האחת, כי גואלה של הבת הנידחת במזלה של חכמת־ישראל יהא בן־אשכנז, היא בחינת מי מילל מי פילל; ואף העובדה האחרת, כי יהא זה בן־אשכנז בשעת מִפנה והכרעה של טובי בניה, במזלה של הציונות, היא בחינת מי מילל מי פילל. שהרי מלבד אותם הניסוחים על הפנים האחרות, הסמויות, של היהדות, שלא יצאו מכלל ערפילי גישוש ומישוש, לא היה מי שיבשר בשורה של ממש על כך. אך אם לעיין, כך דרכה של תשובה לאמִתה – באשר ראשית חטא או קלקול, שם אחרית תיקון ותקנה; ומבחינה זו אין העובדה הראשונה פליאה. ואם להוסיף ולעיין, כך דרכה של שיבה לאמִתה – בחיר השבים ללשון העם ולארצו, הוא שנועד וסוגל ליטול עליו בנין, אדיר ושלם, בחקר תורת־המסתורין לכל דורותיה, ולבנותו ביגיע רוחו ממַסדוֹ עד טפחיו, על פרטותיו וכללותיו, ולפרשו פרש היטב, עד שאותה הפרשה, שהיתה כסתומה ביותר, נעשתה כפרשה הנגלית ביותר, שפירושי כל פרקיה מרועה אחד ניתנו, והלכך כבר הרגלנו את עצמנו לראות, כי אף מבחינה זו אין העובדה האחרונה פליאה.

עם זאת, עוד יידרש חקר הגון, כדי להבין לאותה חידה־לא־חידה; והמבקש כבר עתה לעמוד על קצה־פשרהּ, יקביל את התכנית, ששירטט האיש לפני חמישים שנה חסר שתים במכתבו לביאליק, ובין הביבליוגרפיה של חיבוריו, שנדפסה לפני חמש שנים, כדי להשתאות על עוצם כוחו של אומר ועושה: ומעשהו בשלמוּת גמורה.

ו

איך הגיע לענין זה ויכול לו – כבר שמענו מפיו תשובה, שהיא אמנם משעשעת אך אינה מַסברת, לא כל־שכן ממַצה, וביותר לאור אמירתו של ב. כצנלסון, ממפליאי סגולתו של החתן דנן: רב יתר משאנו בוחרים את תעודתנו, תעודתנו בוחרת בנו. אבל גם אם דרכו של הנהר נגזר מתגבושת המִבנה של ההרים והגיאיות לאורך מהלכו, בין מוצאוֹ מסתר־מעייניו לבין מובאוֹ במִפתח־ימוֹ – הרי טיבו של הנהר עצמו, על רחבוֹ ועומקו וצלילותו, מכריע. ואולי לא אשגה, במה שאני תולה חשיבות בסעיפי הביבליוגרפיה הראשונים־ראשונים, ורואָם יתד לתלות בה קצת הסבר דרך, בחינה תחילה המעידה על המשך, ואף שאין לה לאותה תחילה זיקה למחקריו וטבורם, היא־היא בחזקת מפתח, ואל־נא תתפלאו, אם תראוני נעזר בו, כמי שבודק צבת ראשונה.

ז

ומשהזכרתי את ב. כצנלסון, אזכיר אף שיחה שהיתה בינינו ועיקרה השערה של ספרי גרשם שלום בחיי ישראל לעתיד־לבוא, מתוך הנחה משותפת, שכך דרכה של חכמת־ישראל שסופה תורת־ישראל, אלא הבדל־ניסוח היה בינינו, שהוא אמר: אולי אף באמונת ישראל; ואני אמרתי: ביִחוד באמונת ישראל, שהיא הנותנת. אמר: על־כל־פנים, לו ידעתי היכן יעמדו ספריו בדורות הבאים ואמרתי לך, מה יהיו פני אמונת ישראל, עניתי: הם יעמדו באשר עמדו ועומדים ספרי ישראל, מאז ומעולם, וביותר אלה, המתפשטים מזמנם ומתפשטים על הזמנים.

ח

כמובן, ככל השערה, הנשוכה בדיאליקטיקה על סבכיה, אף זו תלויה ועומדת על חודו של תיקו. עם זאת אסיים בזימונם של שני כתובים; הכתוב האחד: אֶדַדם עד בית אלוהים; תיבת עד עם הכולל שבעים וחמש; הכתוב האחר: בבית האלוהים נהלך ברגש; ואין ברגש אלא ראשי־תיבות: בספרי ר' גרשם שלום.

[כ“ט כסלו תשל”ג]

כרך האישים: VII

מאת

דב סדן

---

לדרכו של בעל-אגדה – על דויד כהן

מאת

דב סדן

לדרכו של בעל-אגדה – על דויד כהן

מאת

דב סדן

כרך האישים: VIII

מאת

דב סדן

---

משכיל הרבים – על ג. קרסל

מאת

דב סדן

המבקש לעמוד על דרכו וטיבו של סופר בסופרי העברים נוהג עתה, לשם מִקח אינפורמציה כוללת, ליטול בידו את הלקסיקון של הספרות העברית בדורות אחרונים, שהושיט לנו, לפני כמה שנים, ג. קרסל, והוא גם משמשו יפה־יפה בכך. אבל אם ירצה לעמוד על מחַבּרוֹ של הלקסיקון, ג. קרסל עצמו, יֵצא בפחי־נפש. הלכך ראיתי חובה לעצמי להשלים את החסר ודיברתי בו ובדרכו תחילה בעל־פה, במסיבה, מטעם המועדון “מילוא” בתל־אביב, ואחר־כך בכתב מעל עמודי “הפועל הצעיר” וכינסתי את דברי בספרי “אבני גדר”, וכל הרוצים יקיימו בחינת ניתי ספר ונחזי.

אולם חסרון ערך קרסל מדפי הלקסיקון שלו גרר תוספת חסרון – כי הנה הגיע תור יובלו הששים ולא ידענו, כי בהעדר שמו ממנו נעדרים תאריכיו, ונתגלה הדבר מתוך רשימה של חיים אורלן מעל עמודי “הדואר”, ומשכנו גם אנו בקרן היובל.

ב

ופתח־דברי שחזרתי על מה שהבאתי בספרי, קערת אגוזים, סי' 263, והוא מעשה באחד־העם, שידידו אברהם אליהו ליובארסקי פצר וחזר ופצר בו, כי ילך לשמוע תפילתו של החזן ראזומני ולא נתרצה לו. אולם פעם אחת, בבקרוֹ של שבת, לא עמד בפני פצירתו ונענה לו, ולא עוד אף התפעל מאותה תפילה, וביחוד כשהחזן אמר: אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון וכו', גדלה התפעלותו, אך מיד משך שרוולו של ליובארסקי לרמזו, כי יֵצאו שניהם, וכשנמצאו בחוץ תמה ליובארסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו לאחד־העם תפילתו של החזן, השיב: אדרבה ואדרבה, אלא אחרי דקלרציה כזאת אין לפניו, לפני החזן, אלא ירידתו ועל־מה יראה בירידתו. לימים העלה אחד־העם זכרה של אותה תפילה ורישומה, ואמר לו לליובארסקי, שהיה רוצה לדבר עם החזן, שיסביר לו, כיצד ניתן לו לאדם בכוח גרונו לעשות רושם כל־כך בנפש־שומעיו. בא ליובארסקי לפני ראזומני, שהיה איש פשוט והדיוט והזהירוֹ, שיֵדע לנהוג בבית אחד־העם כמידת הנימוס הראוי. בואו שאל אותו אחד־העם, האם יש בידו לחזור על התפילה ההיא כפי שאמרהּ בפעם ההיא, השיב: יכולני לומר אותה או יפה יותר או גרועה יותר, אך לא כפי שאמרתיה. מיד משך ליובארסקי שרווּלו של ראזומני לרמזו, כי יצאו שניהם וכשנמצא בחוץ תמה ליובאסקי ושאל, האומנם לא נראתה לו תשובתו, השיב: אדרבה ואדרבה, אבל אחרי תשובה מצוינה כזאת שוב אין לפניך עליה אלא ירידה, ועל־מה יראה בירידתך.

עד כאן המשל, מכאן ואילך הנמשל, שאינו מתחייב, ואף אינו צריך להתחייב ואינו יכול להתחייב, להיות דומה בכל, ודיו שהוא דומה משהו לנמשל. והנמשל – אני שניצבתי, כשם שאני ניצב עתה לפני אותו קהל עצמו ומדבר באותו נושא עצמו, ושאלתי קודם את עצמי, האם אוכל לחזור על אותם הדברים עצמם, והודיתי בפני עצמי, שכמותי כאותו חזן, אלא שאני, בגבור עלי רוח חנופת עצמי אמרתי: תהא זו תפילה יפה מקודמתה, ובגבור עלי ביקורת עצמי, אמרתי: תהא זו תפילה גרועה מקודמתה, וכדי להימלט מתנודת עצמי, פסקתי: אבחר את הסיכוי מחמת הסיכון, באופן שלא אחזור לאותה חבית שפתחתיה בפעם הקודמת, אלא אפתח חבית אחרת.

ג

ומה החבית הקודמת – במאמרי הנזכר, “בעל האוצרות” שמו, כללתי עשיותיו הרבות והשונות של ג. קרסל, והצד השוה ספריו ומחברותיו שכבר יצאו לאור, ועמדתי על אָפיָם, טיבם וסוגם, ומה החבית עתה – אלו מאות מאמריו ומחקריו, הפזורים בעתונים, שבועונים וכתבי־עת, שלא באו עדיין במגילת־ספר, שאילו נקבצו ומילאו מדף הגון בספריה. כי אף שספריו, שכבר יצאו לאור, מרובים, אין בהם אלא מה שכתב מלכתחילה כספר, ללמדך כי לא קיים עדיין מצוַת עת כנוֹס, והרי בכל אותם המאמרים הרבים, שעסקו בכל פינות עיסוקו – חקר המקרא, חקר ארץ־ישראל, חקר חכמת־ישראל, חקר ספרותנו בדורות אחרונים, חקר הציונות, חקר היִשוב וכו' – היה ממשכילי הרבים ממש, שנהג דרך כתיבה, שיצאה ידי חובת הענין לדקדוקו לפי מקורותיו הראשונים, כשם שיצאה ידי חובת כוח הקליטה של ציבור־קוראים גדול ורב־פנים. וזאת לזכור, יציאת־חובה כפולה זו יש בה צד של הפסד, שאי אתה מוצאו במי שהוא ממשכילי המעטים – כגון שהוא מביא מחקרו הספּציאלי במקצוע ספּציאלי למומחים או מתמַחים ספּציאליים; אך יש בה גם צד של רוַח – מכוחה גדלה ומוסיפה השכלת העם ומתעלית רמת ידיעתו במקצועות, שהם בסיס תודעת עצמו; והיא גם כאורח הדמוקרטיה הרוחנית, הכלולה בציווי של כולם יודעי תורתך וקיומו, והרי רוח הדמוקרטיזציה של התורה והדעת, שובבה אמנם את מסילת תולדתנו לדורותיה, אך חילחלה במיוחד את אגפי העם בדורות האחרונים, והוא סימנם המובהק של ראשי זרמיה, והדברים ידועים. והנה, בימינו, בעמוד איש, שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים, למומחים, והוא עושה לו בדרך הפתוחה לרבים, יאתה לו תודת הרבים ותהילתם, והיא תגדל בהיאסף מיטב היגיעה הזאת, הזרויה על־פני דוכנים הרבה, לכרכיו. או־אז אף יתברר, עד כמה נשקעו בהם רוב דברים, שהם חידוש לא בלבד לרבים הלומדים אלא אף למעטים המלמדים.

ד

אמרתי: איש שיכול היה לעשות למחקר המיועד למעטים; והרי הוא לא בלבד יכול היה לעשות, אלא אף עשה. כי מי היה מעכב בידו להעמיד את דרך מחקרו הכולל כדרך שהעמידו בעיוניו, שנדפסו בבימות חקר, וכדרך דוגמה אסתפק בשלושה מהם. ראשית, ענין רנ“ק, שהיו החוקרים מעמעמים, האומנם הוא או מהדירו, י”ל צונץ, קרא ספרו: מורה נבוכי הזמן, בא ידידינו והראה, כי עוד בחיי רנ“ק נדפס דבר תרעומת עליו, שהוא קורא כן ספרו אשר עמו בכתובים, כאילו מורה נבוכים להרמב”ם נתישן; ואין זו קטנה – שהרי קריאת שם כזה לספר מעידה על גאוָתו העצמית של אותו הוגה, גדול ההוגים של תקופת ההשכלה, כשם שהיא מעידה על ענוָתו העצמית – לא לנבוכי הזמנים אלא לנבוכי הזמן, ומיזוגה של גאוה עצמית שצידוקה עמה ושל ענוָה עצמית שצידוקה עמה, עולה מלוא תודעה עצמית. שנית, ענין “ילקוט הרועים” – בירור זיהוי מחַבּרוֹ, והטעאתו, תפקידו במחלוקת הצדדים, חסידי צאנז וחסידי סַדיגורא. אחרית, ענין החכם המִסכן, ר' אליקום המילזהגי וספר השגותיו על שי"ר וצונץ ואחרים, לאור חיבוריו האחרים, בהם לא בלבד פירוש על הזוהר אלא אף מאמר סיוע לקיצונים שבמתקני הדת, נוסח שמואל הולדהיים, דברים המשקפים אישיות רבת־סתירות. אכן, קל היה לידידנו להמשיך על דרך כך, להיכלא בכמה וכמה כלי־מבטא מקצועיים ואפילו מקצועניים, ולא עשה כן, ודור קרוב אף רחוק ישבחוֹ על כך, כאשר ישבח אחרים כמותו, שרתמו עצמם לעבודה זאת וכזאת.

ה

אבל ענין כתבים הפזורים, שלא באו עדיין על כינוסם, אינם אלא צד בצדדים, שלא נכללו במאמרי הנזכר, ויש צד גדול כמותו וממנו והוא, שהאיש נעשה בחינת תלפיות, שפיות הרבה פונים אליו, מהם מורים היושבים בקתדראות, מהם תלמידים המבקשים לישב בקתדראות אף הם; מהם סופרים ומבקרים וסתם מעיינים, ודיה ישיבה של שעה קטנה בביתו לעמוד על כך, שכל צלצול טלפון כרוכה לו שאלה, שהתשובה עליה ניתנת מניה־וביה, אם כדמות רמיזה, אם כדמות הורא, אם כדמות הרצאה־על־רגל־אחת. ולא מעטים החיבורים, שניתן לומר במחַבריהם, כי לא מעט משלהם הוא שלו. ואם לדקדק, הרי ביתו כמותו כמוסד – כי הוא כאוּמן שכל כליו עמו, ואמנם לפי עושר התעודות השמורות בביתו, לרוב המקצועות, שהוא עוסק בהם, הריהו מכון ממש, ביחוד לתולדות עמנו וספרותו בדורות האחרונים, ואם עצם האגירה השקודה היא פליאה, הרי הפעלתה פליאתיים.

ולשם דוגמה אזכיר את אשר עינַי ראו ולא זר – בבוא ב. כצנלסון להוציא את איגרות משה הס, שנלקטו בידי תיאודור זלוציסטי, הפקיד את הענין בידי ידידנו והוא נטלוֹ עליו, כשהימים ימי־המלחמה, וארכיוני התעודות הנדרשות, שנמצאו אז בגרמניה הנאצית, היו חסומים, ואף־על־פי־כן ביצע את המלאכה במידת שלמוּת שלא עלתה בידי אחרים, בהיפתח האוצרות ההם.

ו

ואף מידת־נדיבות היא בו, והיא העומדת לו להפעיל אחרים – שלא כאותם אוצרי פירות, הכובשים אותם תחת ידיהם, אף שהם יודעים, כי אם לא יאכלום אחרים, לא יספיקו מריבוים לאָכלם בעצמם, אלא כאותם המעמידים מיני זרע פרי לרשותם של רבים ושמחים לראותם נהנים ומהנים מהם. מכאן מיני יזמה שלו שהוא מושיט בקנה ומבשרי חזיתי – כך, דרך משל, עוררני זה מקרוב לעסוק ביני קירשבוים, מחבורת היינה וגאנס, שתחילתו אמונת הגאולה הקרובה וסופו שמד; וכן עוררני לעסוק בח. י. קרמר, מחבר דרמה ורומן ביידיש (והרומן נדפס בפסידונים והוא נכנס כשם ממש בלקסיקון, בעוד שם המחבר נעדר ממנו) וספר עברי “דורש לציון” על רעיון חיבת ציון, וספר “שערי ציון”, הכולל עיקרי סוגיות הש"ס בשני התלמודים, ואף רומן עברי “פרץ על פרץ”, (או זאת תורת הקנאות), ולא דיו שעוררני לכך אלא אף העמיד לרשותי עצם חָמרם של הנושאים ועיקר האינפורמציה, שאינו מצוי אלא בידו בלבד. אמנם, כשם שלא אומַר, כי אני בן יחיד להנאה זו, לא אומר, כי הוא בן יחיד להינוי זה, אך זאת אומַר, כי הוא בנותן־טיפוס נדיר, שאילולא היה בנמצא, חובה היתה להמציאו.

הלא הוא הטיפוס, המקיים חובת חקירה של מקצוע ומקצוע ממקוריהם הראשונים ומגישם לעם רב, והוא טיפוס שאי־אפשר שיהיו לו טפסים הרבה, והם אמנם מעטים, אך נהניהם רבים, והחשובים שבהם הנהנים על מנת להנות. והדברים אמורים ביחוד במקצועות המחייבים חרישה ראשונה, ואלה רוב המקצועות, שחתן־היובל עודר בהם, וביותר אלה, שהקומפילאציה לא תיתכן בהם, לפי שהם מצריכים בחינת נירו לכם ניר חדש, והוא הנופח בהם רוח, המעמיד את החומר חטיבה של ידיעה והבנה על דרך השוה לכל נפש.

לכל נפש – משמע לעם רב ומשכיליו בתוכם, כולל צורבי חוקרים ופרחיהם, הפרוזים לכמה וכמה סכנות, ביחוד בימינו, שכמה מיני אָפנה עלולים להשכיח חובה ראשונה, והיא ידיעה בגופה של עובדה, שבלעדיה החזיונות הנחקרים מתנתקים מקרקע גידולם, והם כמשוטטים במין ואקוּאוּם בדוי, ובו הם נעשים ענין של להטי דרוש מדומה, ותחת אמִתו של הנחקר וממשותו ניתנת לנו הזייתו של החוקר וחלומו, והדברים יגעים.

ז

על־כן ניתן תודה למי שמזכיר וחוזר ומזכיר את חובת הידיעה, ונותן לפנינו את גופי הדברים, כפי שהם נבחנים, בחון היטב, בכוחה ומכוחה של כרונולוגיה, ביוגרפיה, ביבליוגרפיה, היסטוריה, גיאוגרפיה. מה מתרחש בהשמט הידיעות האלו, הוא ענין נוּגה לענות בו, וחיברתי זה מקרוב לקט דוגמאות משעשעות לכך, ואפרסמו לעת־מצוא, ויראו הרבים, מה רבה ההבלוּת שניתן להגיע אליה, באפס בחינה והבחנה בגופה של עובדה.

ובמה נברך האי מרא דחיטא – כי יאריך ימים הוא וביתו, וייטיב עמנו ויוציא מבחר כתביו הפזורים, לסדרם ולסדריהם, ובכללם אף מחזורי המאמרים, שנתפרסמו ב“הפועל הצעיר” וב“הדואר”; אף יוציא את הלקסיקון לספרות העברית במהדורה תניָנא, בלא שמיטות ודילוגים, שכפאם עליו צמצום האמצעים שבידי הוצאת “ספריית הפועלים”, אלא כפי שהוא עמו בכתובים, במלוא השלמוּת והמיצוי; וכן יקיים כמה וכמה מתכניותיו, כגון אוצר האוטוביוגרפיות, בין אלה שכבר ראו אור הדפוס, מהן בפינות נידחות שנעלמו גם מעין החוקרים, בין אלה השמורות עמו בכתב־יד, ומהן מאות רבות, שלא היו נכתבות אילולא יזמתו, ויזכה לראות את מכונו על מכונו – ועינינו רואות ושמחות.

[י“ג אלול תשל”א]

כרך האישים: IX

מאת

דב סדן

---

דורש לציון – על מאיר גייאֶר

מאת

דב סדן

כי נזכיר את שמו של ד"ר מאיר גייאֶר והזכרנו שם, שלא הטריד ביותר את עתוני ארצנו, שכן אם אין זו טעות בידנו, לא בא בהם במפורש אלא פעמַים. פעם ראשונה בזכותה של שמועת־שוא – למחרת בואו בשליחות לניו־יורק הודיעו רוב עתוני־היהודים, כי שותפוֹ־לשליחות נדרס תחת גלגלי מכונית דוהרת. פעם אחרונה בזכותה של שמועת־אמת – הטלגרמה על פטירתו בניו־יורק, לפני שנה, וכל עצמה קומץ־שורות, שרוב מערכות ארצנו לא ידעו להוסיף עליו עד־מה. אפשר שאילו דרכו אחרת וממילא גורלו אחר, היה לא בלבד הד זכרוֹ אחר, אלא גם עצם חייו אחרים, והיה ידוע ומפורסם בארצנו, כדרך שהיה ידוע ומפורסם בסביבות־גידולו. ואמנם שם היתה זו דמות מיוחדת – יליד לבוב ומעוֹרה בעממיותה עלה, כרבים מבני־גילו, מדרך־המסורת על דרך־ההשכלה, מבית־הישיבה אל כתלי האוניברסיטה; נצטרף משחר־נעוריו לציונות והיה מנאמניה, ביחוד בתורה שבעל־פה. בעל קומה תמירה ונאה, זקנו הצהוב והמשופע יורד על מדותיו, היה עומד בעצרת־עם ומדבר לא בלבד מתוך לבבו שלו, אלא גם כמתוך לבבו של שומעו. לכאורה, מכלל דרשן ישן יצא ולכלל נואם חדש לא נכנס, אבל באמת היה כגילוי־מעבר, הממזג את יתרונו של הראשון בחומר ויתרונו של האחרון בצורה. דברי־משל ישנים נצמדו לו, כדרך־הטבע, לדברי־הוכחה חדשים, מימרות של ראשונים נסמכו, כממילא, לציטטות של אחרונים; והכל נערב כדבר לימוד ועונג. ומה תימה, כי בבוא עסקני־העיירות לפני מרכזי־המוסדות בבירה לדרוש נואם, שיעשה נפשות לענין מעניני הציונות, היו מתעקשים: הבו לנו את גייאֶר. הוא, אמנם, היתה שגורה בפיו האמירה: כ’הייס מאיר גייער, אז מ’הייסט מיר גיי איך; אולם לפי שאין כוחו של בשר־ודם לדרוש בשעה אחת אלא במקום אחד, היו הנתבעים במוסדי־הבירה מתנצלים לאמור: מה אתם רוצים, כי נטול לו לזקנו ונעשה עליו פארצלציה?

ראיתי הנאמר בו בקצת לקסיקאות, כי היה מלומד בכמה וכמה תחומים ופירסם בהם כמה וכמה ספרים וחיבורים, אבל שורת־האמת מחייבת לומר, כי לא הם שהוציאו לו מוניטון ולא הוא שהוציא להם מוניטון. ודאי, פעמים היה מזכיר מה ששמע מרבותיו היושבים בקתדראות, וביותר היה מזכיר את רבו, פרופסור יוֹדל, והיה מאריך ביותר את הוא“ו החלומה; פעמים אירע, ולאחר דרשתו בעצרת־עם גדולה, היה נענה לחוג מועט להרצות לפניו על אלף לילה ולילה; אבל יותר מהמה היה מזכיר את רבותיו ראשונים, גדולי־תורה שבעיר־מולדתו, וביחוד היה מזכיר דברי חכמה וחידוד של למדנים והדיוטות, שכן היה כאוצר בלום של חכמת עם, שירתו ובדיחתו. בשל התכונות האלו נהגו בו המוני־שומעיו חיבה שיש עמה כבוד, כשם שחבריו, ראשי־המוסדות, נהגו בו חיבה שיש עמה זלזול. ושעל־כן לא עלתה על דעתם לשלוח אותו למוסדות נכבדים, כגון בית־המחוקקים ואפילו התקשו לשלוח אותו להנהלת־הקהילה, שדרכם היה להושיב בראש שולחנם בוּרים קופצים־בראש ואך בקצות קצותיו תלמידי־חכמים. מנהגם זה היה לנו, צעירי החלוצים, לטובה – משנתפנתה נשיאות החברה “עזרה”, לאחר הליכתו של מיסדה, שמאי קולקר, נתכבד בה חביבנו, ד”ר מאיר גייאֶר. החברה הזאת, שענינה היה לטרוח על צרכי החלוצים במימונה של הכשרה ועליה, היתה מבחינת־מה מוסד מיוחד במינו – ישבו בו שלוחי כל מפלגות־הציונים וטרחו לטובתו מתוך הסכם חשאי שלא לפגוע כלשהו בעצמאותה של תנועת־החלוצים והסתדרותה. הסכם זה, שהיה מיסודה וביסודה של החברה, לא קל היה לקיימו בימים ההם, כשמחלוקת המפלגות, ביחוד במדיניות־העליה, היתה כפורחת, ועצם קיומו של המוסד היה תלוי בהרבה במידת אחריותו והגינותו של הנשיא, שלא יניח להם לשלוחי־המפלגות להפעיל את תאבונם לעשות את המוסד, ועל־ידיו את הסתדרות־החלוצים, כקרדום למפלגתם וומגמותיה.

וזאת לדעת, כי נשיאנו, נשיא “עזרה”, לא היה מאושר ביותר בדרכנו – אדרבה, היא נראתה לו רדיקלית וקיצונה, ואילו דרכו שלו היתה פושרת ומתונה. אבל לשבחוֹ ייאמר, כי הוא שיקע את עצמו ואת חבריו במעשה “עזרה”, ובימי־כהונתו נעשתה כמכשיר עממי, שהניח בידנו לקיים את תפקידנו במידה ראויה – מנין הנעזרים, בהכשרה ובעליה, וזו נעשתה ברובה בגניבת־גבולות, פתח בעשרות, המשיך במאות וסיים באלפים, תנועת־עם ממש. והוא, הנשיא, לא חסך טירחה ויגיעה – עשרות חוזרים, מאות מכתבים, וביחוד מסעות שלו עצמו, שהיה דורש כמעט שבת־שבת בעיירה אחרת. והרי שרוי היה בלחצם הכפול של הצדדים – שולחיו, דוגלי נוסח “עת לבנות” לחצו עליו, שישתדל לכבוש את רוחנו ולהטותה כרוחם, ואילו אנו, נאמני תנועת־העבודה, לחצנו עליו, שייכבש לרוחנו עד גמירא, ודומה, כי הכבדנו עליו יתר מדי, ועל־כל־פנים את חטאַי אזכיר, וּודאי לא בכדי בירך, עם עלייתי: ברוך שפטרנו. והרי אני גופי הייתי חייב להחזיק לו טובה, ואפילו טובה משולשת, שכן שלוש פעמים עמד לי בשעת דָחקי.

ב

פעם ראשונה – השמועה על החלטת חבר־הלאומים בסַן רימו, שבאה לקיים את הצהרת בלפור, היתה כפצצת־שמחה בערי הגולה ועיירותיה. יום־חגיגתה בעירנו היה ממש כאחד המועדות – שביתת־מלאכה גמורה, בגדי־שבת שנתלה בהם פתק: אתחלתא דגאולה, תפילת־הודיה בבית־הכנסת הגדול, וכמובן דרשות־חג נאותות. זכו ראשי־הציונים בעירנו בנואמים ראויים לשמן – ראשון, בן־עירם שבא מוינה, ד“ר נ.מ. גלבר, שכבר פתח־דבריו הפתיע את הקהל, כשהזכיר מימוראנדום על תכנית מדינת־יהודים, שנשלח לו לביסמַרק והוא רשם בצדוֹ: מחַבּריו, כנראה, מטורפים; אחרון, שחטפו אותו ממש עד שלא הקדימה עיר אחרת, ד”ר מאיר גייאר, שהחגיגיות המיוחדת העלתה כוחו וסגולתו. לימים היינו מדברים כדרך לגלוג מריר על תופי־סרק של סַן־רימו ועל התלהבות־קש של המון בית־ישראל, אבל אין הביקורת גורעת מעצם הרוממוּת, שנכבשה לה העיר כולה, אנשים, נשים וטף. דומה, יריבי־הציונות נמוגו ואינם; על־כל־פנים לא העֵזו להיראות ברחוב. וַדאי, הקנאים שבהם, ודודי־זקני ר' שלום שו"ב בראשם, רגנו באהליהם, ואפילו שילחו שנַים־שלושה בחורים לרחוב לגלות קצה מחאתם; אבל גם הללו ראו להשתכר תחילה, שלא יכלו לעשות את שביקשו לעשות בפכחונם, ודיה היתה גערה של תלמיד־חכם: סתם חצוף ממזר, שישובו על עקבם. אבל בתוך הקהל הגדול, שהצטופפו בבית־הכנסת הגדול, נמצא סוכנם, שארב לתואנה, כדי להשבית את החג. אגודות־הנוער, נערות ונערים, כנוסות היו בפינת־הבית ולפי שמדריכינו לא היו בעיר – הם נסעו להשיג פספורטים מזויפים, שיוכלו לעלות לארצנו – הייתי בחינת־במקום, וכשסיימו הנואמים את נאומיהם, פקדתי על שירת התקוה. אך משנשמעו הדלתות הראשונות, בקעה זעקת־אימים מעל האַלמימר – סוחר־תה נודע מראשי־הקנאים, נעשה כולו כציוחת תוכחה: אש במקדש, קול באשה ערוה. רוב הקהל לא עמדו על משמעות הצעקה ודומה היה עליהם, כי פרצה אש ממש בבית, ובהלת־הדוחק לצד הפתח היתה כסכנת־נפשות. לימים נפרעתי מאותו קנאי במה שתליתי בו מעשה נורא־דבי־אמרי, אבל אותה שעה לא התקנאתי בי עצמי, שגרמתי בלי־משים לאותה תרבוכה. כבר דימינו לראות דורסים ונדרסים, רומסים ונרמסים, והנה מעל כל האנדרלומוסיה השליט עצמו קול מגיד ומצווה, קולו של מאיר גייאֶר – בבת־אחת ובקוצר־מלים היסה את האלפים, שפתח בדרוש קצר בענין הסמיכות בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, ושילב בה ענין שירת־הים של משה שנסמכה לה שירת אחותו מרים, וסיים כשואל: קול באשה ערוה? והשיב מניה־וביה: קול ברמה נשמע, בכי נהי תמרורים, רחל מבכה את בניה, ומשהגיע לענין: ושבו בנים לגבולם, כבר היה הקהל כולו ככבוש בכפו.

ג

פעם אחרת – מעשה שהצצנו בלוח וראינו תאריך נאה לאימפרזה קטנה: שבעים שנה לפטירתו של יצחק אֶרטר, פאר־ההשכלה בעירנו. אמנם, רובם של בני־עירנו לא היה להם שמו אלא כשם בלבד, אבל מסורת היתה בחוגי־העברים שבה לקיים את זכרוֹ וזכרונו. ביחוד לאחר שנתחלל הרבה, שכן קנאי־החסידים היו נוהגים לפקוד את קברו ולהסך בו רגליהם, עד שקמו, כמחצית דור לפנינו, מתלמידי הגימנסיה, והמירו חילול בכבוד, שסידרו לו אזכרה נאה ופירסמוה מעל עמודי כתב־העת שלנו “מוריה”. אמרנו, נעשה כמותם, אך לא נסתפק בעליה אל קברו, אלא נקהיל קהילה גדולה ונקהילה פעמַים – גם בבית־הכנסת הגדול, גם באולם־המוסיקה הגדול. כבר בפתח־האימפרזה אירעה לנו תקלה קטנה – המודעות הגדולות של האזכרה והנשף, שתלינו בראשי הרחובות, נפל בהם שיבוש־דפוס מוקשה. בנוסח הנכתב נאמר: המַשׂכיל המפורסם; בנוסח הנדפס נאמר: המַכשיל המפורסם. והנה היראים, שראו בו מכשיל, באו; הנאורים, שראו בו משׂכיל, לא באו – בית־הכנסת היה מלא, אולם־המוסיקה היה כמעט ריק.

אולם כאן וכאן עמד לנו בשעת־דחקנו נואמנו החביב, ד"ר מאיר גייאֶר – הדרשה שלו בבית־הכנסת היה בה כדי הסבר נאה, היודע להבחין עיקר וטפל, גרעין קיים וקליפה חולפת, ומשהעמיד את פעלוֹ של האי סטרא רבא על עיקרו וגרעינו, כאילו כפה גם את היריבים, שיהיו בחינת בעל־כרחם יענו אמן. ואילו באולם־המוסיקה, משנתגלו הספסלים הריקים, התחכם מי שהתחכם ושלח רצים על־פני הרחובות, לעורר את כל הנערים, שיבואו לראות ראוַת־חינם. ואמנם, עד־מהרה מילאו נערי־רחוב את הספסלים, אולם נראה שהפרוגרמה לא היתה עשוי להנותם – אך פתח מי שפתח בקריאת תרגום של קטעים מתוך הצופה לבית־ישראל, גברו ועלו הדיבור והלהג מבּינות הספסלים והחרישו את קולו. כשראיתי מפלתו, עליתי בעירוב של היסוס וביטחה לקרוא את הסאטירה האקטואלית, שהתקנתיה לאותה שעה. בהיסוס – אם הללו נהגו בשחוקו של האריה המת כך, בשחוקו של הכלב החי לא כל־שכן; בביטחה – שאמרתי, אפשר וענינים רחוקים, שנבלעה בהם, בחוטים דקים ועדינים, בבואת עירנו, אינם עשויים למשוך לבם, מה שאין כן ענינים קרובים, שנזקרת בהם, בתפרים גדולים וגסים, בבואת עירנו. אולם ביטחתי לא היה על מה שתסמוך, היסוסי היה לו על מה שיסמוך – קריאתי נבלעה בבליל־הלהג ששטף מעברים ועמד במלוא־חללוֹ של האולם.

אמרנו לחסוך מנואמנו החביב כאותה בושה ולסתום את הגולל על הפרוגרמה, אבל הוא שמע דברינו כלאחר־אוזן, עמד על רגליו וכבר בפסוק־הפתיחה נכבשה לו כל העירבוֹבת המשתוללת. ולא זו בלבד, שהשכיל לעשות במה שהטעים, על דרך נלבבה ביותר, טעמו של נעים־סאטירות־ישראל, אלא אף היטיב עם משתתפי־הנשף, שקדמו לו, ונסמך גם על אותה סאטירה שנקראה ולא נשמעה, באופן שהקהל קירב עתה בקורת־רוח מה שריחק לפני שעה קלה במורת־רוח.

ד

פעם אחרונה – לימים כשנשתקעתי בעירו, בלבוב, ונתערבתי בעסקי־ציבור, הייתי, כאחד עם ישראל כוהן, בכובשי האגודה “צעירי יהודה” ואותו כיבוש כפרשה לעצמה, ולעניננו עתה דיינו בהערה, כי הכיבוש היה על דרך דחיקתם של חבריה ראשונים וביטול דרכם, תכניתם ועשייתם. שמחים בכיבושנו אמרנו לערוך נשף רבתי לטובת אגודת “עזרה” ותכניתו משולשת – דרשה של נואמנו החביב, הומורסקה של זיגמונד שור החביב כמותו, וסאטירה של חדש מקרוב בא, הוד־קטנותי. כך היה הסדר לפי גילם של המשתתפים, אבל למעשה היה הסדר בהפכו, כדי להניח את הפינַלה לנואמנו, בחינת אחרון־אחרון חביב. ישיבתם הסדורה של נפגעי האגודה הכבושה באולם “יד חרוצים” לא היתה עשויה כהבטחה טובה, אולם חששנו, לכל המרובה, לקצת שיסועים, נוסח קריאות־בינַים, אולי בתוספת־שריקה. אבל מה שבא, עלה על כל חשש – דברי־הפותח נשמעו כמעט בשקט, שלא נתלוותה להם אלא רטינה קטנה, אולם משפתחתי אני בקריאה, נפתחה מחיאת־כפיִם רצופה ומאורגנת, כעין מקהלת־ביטושים, שאפילו קולי קול־רעם בגלגל אינו מתגבר עליה. עקשנות היתה בי והמשכתי ואף סיימתי, אם כי היה ספק בלבי, אם אפילו היושבים על הבימה, שהשתדלו לשוא להפסיק אותה תרועה, שמעו את דברי. זיגמונד שור אחזתוּ מידת־עצבנות, נטל מגבעתו וברח. מה שאין כן נואמנו החביב – עמד על רגליו ופתח בהערה, כי עתה פטורים מוחאי־הכפיִם ממלאכתם, שכבר נתנו דמי־קדימה לתריסר נשפים. וכדרכו בנשף בעירנו דרכו עתה – שגם עתה עשה את דבר המקרא שלי כבית־אחיזה לדבריו, כמעט שהביאם בעיקרם, ושוב לא יצאו רגעים מרובים וכל הקהל היה ככבוש בכפו.

ודין להעיר, כי כוחו יותר משבא לו מתוך תכונה של פיקחות, בא לו מתוך תכונה של תמימות, אם כי דברי־ההומור שלו לא חסרו מידת־חריפות. בעצם, עמד לו איש־העם שבו בכיבושם של אנשי־העם. גם ציונותו ינקה מיסוד העממיות – החיוב שבה נסמך אל מורשת חיבת־ציון, ואילו השלילה שבה נסמכה על נחלת הציונות המודרנית. כשנשא את דברו ביום־החג ההוא, חג סַן־רימוֹ, היתה בי הרגשה, כי הנה יסיים את דברו במין הכרזה: ועתה, רבותי, משנעשה לנו הנס הגדול הזה, נקום כולנו כאיש אחד ונלך לארצנו. אפילו שיעשעתי עצמי בחזיון מרהיב – הוא בקומתו התמירה בראש, וקהל עירנו אחריו. לימים קראתי, כי כזאת היתה הרגשתו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, כששמע את דרשתו של ר' צבי הירש מסליאנסקי. אבל אפשר ואכזבתי היתה גדולה משלו, שכן נואמנו הבין, כי דבריו מחייבים סיום כזה. והראָיה, שאמר בקול מוגבה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי, הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי קמתי עתה ונחלצתי לארצנו להיותי בבוניה. בימי עבודתנו המשותפת ב“עזרה” הייתי מזכיר לו אותה הכרזה ואומר, כי אילו היה בו הכוח לשנותה ולנסחה: ועל אף ארבעים ושתים שנות־חיי הרובצות על שכמי, חי אלוהים, כי אני קם עתה ונחלץ להיות בבוניה, ואילו קיים את הכרזתו, היה עושה יותר משעשה בכל פעולתו עד עתה ושהיה עשוי לפעול מעתה, שאפשר היה מזיז גם בו גם בשארי עסקנים שכמותו את אבן־המעצור שבין הדרשה והעשיה. וגם כיום, ביתר דיוק: ביחוד כיום, ודאי לי, כי אילו הציונים, שהיו נאה דורשים, היה בהם הכוח להיות נאה עושים, והיו פני ההיסטוריה של עמנו וגורלו אחרים.

אבל כמותו כקודמו ר' צבי הירש מסליאנסקי – סופו באמריקה. לא ידעתי, מה היה עליו שם, שלא הגיעונו לא קולו ולא בת־קולו. נראה, כי לאחר שתצלומיו קישטו כך וכך עמודי־שער וכך וכך עמודי־פנים של העתונים ונערכו לו כך וכך קבלות־פנים ונמדדו לו כך וכך שבחי־טואסטים, שקע באפס הד ונשתכח בחייו. רק באחרית ימיו הסתננו שמועות על טירחתו וסיועו לאוצר השלם של פתגמי חז"ל. ומשנשלמו חייו, נשלמה טרגדיה, שהוא עצמו הכריע עליה באותה הכרזה: אילולא ארבעים ושתים שנות־חיי וכו'. קינה היא ותהי לקינה.

[א' אייר תשי"ד]

---

בדרך הביתה – על ירמיה פרנקל

מאת

דב סדן

כי יעלה שמו וזכרו ועלה גל חם של הכרת־טובה בלבם של רבים, שהאיש הזה, שרוב ימיו טרח בפרסומם של אחרים והחביא את עצמו, האיר להם את הנתיבה הביתה. כתיב: רבים, קרי: דור מסוים. הוא הדור בגליציה, שילדותו עברה עליו בחדר, בתורה, בדרך מסורת, אך מעט הרכוש שנצבר שם בידו נטרד או ניטשטש הרבה בהמשך־חינוכו, בגימנסיה הזרה, בלשון־נכר ותרבותה. אילוסטרציה קלה: תחילה, בעודנו ילדים קטנים, עמד לפנינו המלמד, ירא ושלם, ולמדנו מפיו הרבה חומש ורש“י, משגדלנו ונכנסנו לבית־הספר עמד לפנינו המורה, גלוי־ראש וקצוץ בגדים, ולמדנו מפיו כזית של חומש בתרגום אשכנז, ומשהיינו לנערים ונכנסנו לגימנסיה עמד לפנינו פרופסור ולמדנו מפיו פירור מסידור־התפילה בתרגום פולני. ולא מעטים, שהקו הזה הפוחת והולך, סימל בהם גם את קו־הירידה ממש בידיעת העברית ותרבות־ישראל. מכאן ההופעה, שנערים שגידולם היה באוירה יהודית, משנתקעו לשפת־תרבות זרה – נמצא שענין ספרות וספרים בעברית לא נודע להם אלא דרך־עקיפין, מתרגומים או ממאמרי־הערכה ב”רוֹצ’ניק ז’ידובסקי" נודעו להם פייארברג או ברדיצ’בסקי, מ“מוריה” – ביאליק או אחד־העם. וַדאי, אנו היינו עוד האֶקסמפּלארים הטובים. היו גרועים ממנו, כלומר הנערים הטמועים למחצה או לחלוטין, שאבותיהם הבריחו מדעת ובמזיד מסורתם ושפתם שלהם מפני מנהגי־נכר ושפת־נכר. והם וַדאי שצריכים היו, דרך־עקיפין לתשובתם.

בדרך־תשובה זו עמד שנים רבות פרנקל כשומר נאמן, השוקד ברוב כשרון וזריזות על מעשה־הפרסום של הספרות העברית בין אלה שאינם נזקקים ללשונה, וידע לעמוד על משמרתו, להיות ציר שלוח ל“גויים” והעיקר ורבים השיב מעווֹן. עוד אנו מגמגמים ומגששים בשפה העברית, שכל רכושה שבידנו אינו אלא כצרור שיורים קלושים ונשכחים למחצה – והוא מכניסנו לפנַי ולפנים, מסַפר לנו על כל הופעה, על כל ספר, על כל סופר והדברים נחרתים ונרשמים בלבנו וממילא מסתלקים פרגודי־הזרוּת ואך באנו במעט בברית־הלשון והנה בני־בית אנו בספרותנו וחדריה. ומכאן החזקת־הטובה, שלי ושכמותי, של דור מסוים.

ב

לידתו של האיש בנוֹבוֹאוקראינה שבפלך חֶרסון. אביו – נכדו של רב, היה יליד מושצ’יסקה שבגליציה, למדן ומשכיל, סוחר־תבואה, מוחזק מומחה לבוררות, חינוכו של בנו כדרך המסורת – בן ארבע לחדר, בן שש – לגמרא. הקו השונה – נעימת ההשכלה שבחינוך. בן שמונה – ידע תלמוד לשון עברי לבן־זאב בעל־פה, בקי בנביאים אחרונים, בן עשר – קורא חרוץ בספרי־ההשכלה, מתענג על יל"ג וסמולנסקין, נמשך גם לקריאה ברוסית – ביחוד טולסטוי ודוסטיֶבסקי. בן שתים־עשרה – נחשב כעילוי “מודרני” (ושוב נעימה משכילית – הידיעות בתלמוד מצומצמות).

גיווּן רב בדרך החיים והחינוך בא בעבור הנער לעיר־מולדתו של אביו, לגליציה. ניתוֹספה לו כאן ידיעה של שלוש שפות נוספות – גרמנית, פולנית, אוקראינית. לימודים בהצטיינות בבתי־הספר, בגימנסיה. משום דוחק הפרנסה בבית – נותן התלמיד הצעיר שיעורים. בן שבע־עשרה – ראשית־מגע עם חוג תלמידים ציונים בלבוב (“השחר”). שלמה שילר מטפל בו ובהדרכתו.

הוא לומד ברמב“ם, ברנ”ק, במאמרי אחד־העם. תחילת פרסום דברים בעתונים. הדבר הראשון – תרגום פולני של הפליֶטון “יזכור” לסוקולוב: התרגום נדפס ב“וסחוּד” בלבוב. כמעשה־שעשועים היה לו לפרסם מאמר משלו בשלוש בימות ובשלוש שפות (וכך רשימה על כ' סיון, שפירסמה פולנית ב“וסחוד”, יידיש ב“טאגבלאט” של גרשום באדר ועברית ב“המצפה” של שמעון מנחם לזר.) עיקר השתתפותו בירחון הפולני לנוער “מוריה” בלבוב, שהעמיד דור לציונות ובו נעוצים שרשי תנועת־הנוער העברית, ביחוד מ“השומר הצעיר” שהתפרצה בסערת־מסירות לעליה ולעבודה בארץ־ישראל. עוסק במסירות בענפים רבים של חיי־הציבור – במפלגה (בארכיון תנועת־העבודה בתל־אביב אפשר לראות את טופס ההזמנה המודפסת מטעם “פועלי־ציון” במושצ’יסקה – הכותרת “בעזרת הד' השוכן בציון” – והוא מן המרצים), באולם־ההרצאות, בעבודת־האיסוף לקרן הקיימת, בכתיבת מאמרים לרוב.

לאחר הלימודים בגימנסיה – מחלקת־המשפטים באוניברסיטה בלבוב. כאן עובד במערכת של שני עתונים עבריים, שלא האריכו ימים (“היום” בעריכת משה קליינמן, “העת” בעריכת גרשום באדר). אחר־כך – מנהל גימנסיה פרטית בעירו. כאן ערך גם שתי חוברות של הירחון לחובשי בית־המדרש בשם “השחר” (רבים מחברי האגודה הזו נמצאים בארץ־ישראל, מהם סופרים ועסקנים: יצחק לופבן, דניאל לייבל, דוב קמחי ועוד) גמר לימודים במכללת־וינה. עבודה בבית־המשפט בצאנז, נישואים, עוזר לעורך־דין, שיעורים בחכמת־ישראל בפני חוג צעירים, יסוד שבועון יהודי פולני “נאש גלאָס” (“קולנו”).

אחרי מלחמת־העולם – זנח ענין עורכות־דין והקדיש עצמו לחינוך ולהוראה עברית – מורה בגימנסיה עברית “יבנה” בלודז‘. עם ראשית העליה השלישית הוא הולך לארץ־ישראל, אך עסקני הגימנסיה משיבים אותו בעל־כרחו מדרכו (הזמינו אותו לדין־תורה לפני הרב צבי פרץ חיות והוא פסק, כי מחובתו לשוב למשמרתו). בשובו היה מנהל “יבנה”, מורה לעברית בגימנסיה מיסודו של ד"ר ברוידא – חמש־עשרה שנות־הוראה. מלבד הפעולה הפדגוגית והספרותית – מאות הרצאות. מורה בקורסים החקלאיים בהלנובק הסמוכה ללודז’, מרצה בתולדות הספרות העברית החדשה במכון לחכמת ישראל בוארשה. עתה מורה בגימנסיה הריאלית “בלפור” בתל־אביב. העמיד תלמידים – לאלפים.

ג

גדולה תנובת־עטו. זוהי פעולת־שירות עצומה לספרות העברית, שנעשתה בהתמדה, במסירות, בטוב טעם ודעת. היכן לא תמצא רישומי פעולת־החיבוב של הספרות העברית והסופר העברי. השתמש בכל הלשונות שבידו – עברית, יידיש, פולנית, גרמנית. בין אם תבקש בבימה הפולנית הראשונה של הציונות בגליציה “וסחוּד” או ב“מוריה” וב“השחר” (גם הוא בפולנית, לבני־הנעורים) או העתונים היומיים “כוילה” בלבוב ו“נובי דז’ינניק” בקראקא ו“נאש פשגלוֹנד” בוארשה, “ויאדוֹמוֹשצ’י צודז’יננה” בלודז‘, בין בירחונים כגון “תל־אביב” (בעריכת ברומברג־ביטקובסקי), “נאשה ז’יצ’ה” או “מישנצ’ינק ז’ידובסקי” אם ב“היקעלס פאָלקס־קאַלענדער” בברין, אם בעתונים ביידיש כגון ה“טאַגבּלאַט” הלבובאי, ה“ווינער מאָרגענצייטונג” בוינה “יידישער אַרבּעטער” בקראקא, ה“ארבּייטערצייטונג”בוארשה, ה“לאָדזשער טאַגבּלאַט ו”נייע פאָלקסצייטוּנג" בלודז’ וכדומה – בכל אלה תמצא את מאמריו הרבים, שעיקר־תפקידם לעשות פרסום לענין הספרות והסופר העברי. קוראי־המאמרים האלה אינם יכולים שלא לתמוה על אותה הידיעה המקפת והדייקנות שאינה משיירת כל פרט מעֵבר לתשומת־לבה, על אותה האהבה והשמחה לכל זהרור בספרותנו ושמחה לפרסם אורו ב“גויים”. רוב מאמריו על ספרים וסופרים עברים. הוא לא נלאה לדון בסופר ולחזור ולדון בו, משל למי שמבקש לגייר את הקורא והוא מראה וחוזר ומראה את היקר שבידו. אילו נאספו, למשל, מאמריו הרבים על ביאליק ונתלקטו בכרך קטן. בין מאמריו תמצאו על רנ“ק, סמולנסקין, יל”ג, סוקולוב, פרישמן, אחד־העם, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, יעקב פיכמן, ש“י עגנון ורבים אחרים. והמאמרים, אף שנכתבו לשאינם מיודעי העברית ובקיאיה, היו מסבירים ומקיפים ואף ממצים. כמעט כל ספר עברי חדש זכה לטיפולו, כתב עליו פולנית ויידיש (למשל, כתב על כל כרך וכרך של “התקופה” בהרחבה ורוב פירוט). עתים כתב גם ביוגרפיות של אישים – על יהושע טהון, מרדכי זאב ברוידא; עסק בנושאי פדגוגיה – על שיטת־החינוך של הוגו גאוּדיג, על שאלת לימוד הדת ועל החינוך הדתי בבתי־הספר התיכוניים; כשם שעסק בנושאי כלכלה ומדיניות – על השיטה של פראנץ אופנהיימר כתב סקירות כוללות – על האנציקלופדיות הישראליות, על הפרודיה בספרות העברית; ולא נמנע גם מפרסום מאמרי־תעמולה – על הקרן הקיימת. לא היה מסתפק באינפורמציה – גם בנקודה זו ראוי ללמוד מסקירותיו, כיצד מלאכה זו צריכה שתיעשה, כמה קפדנות וכמה דיוק היא מחייבת; לא היה מסתפק בסוגי ההסברה והביקורת השונים, החל ברשימה הקצרה וכלה במסה המקפת – למשל, מסתו המצוינת על רנ”ק, שנדפסה ב“מוריה” – אלא ביקש להטעים את ה“גויים” מטעמה של הספרות העברית. תחת אשר ישיח על הספרות בא להשיח את הספרות. ואם נאמר לצרף את עבודת־התרגום שלו יהא הסיכום ניכר למדי. בין תרגומיו מעברית לפולנית מצויים סוגים שונים ורבי־פנים – גם “גויים ואלוהיו” לרנ“ק, גם “חיקוי והתבוללות” ו”בין קודש לחול" לאחד־העם, גם פליטונים של נ. סוקולוב וגם סיפורים של י. ל. פרץ; וכן גם “מגילת האש” לביאליק, גם “עגונות” לעגנון ואף ספרים שלמים, כגון “אשתו השנואה” לבורלא מזה ו“ישו הנוצרי” לקלוזנר מזה. וכן מצויים תרגומים מעברית ליידיש ובכללם “המוצא” לברנר.

והעבודה, שלא צוינה אלא בשרטוטיה בלבד, היא רבה מאוד. ומי שיעשה חשבונו של הקורא שלנו לא יוכל שלא להביא במנין את שעשו ללשוננו וספרותנו אלה המשמשים בקודש, שהלכו לישראל קוראי־הלעז וסיפרו באזניהם, בהתמדה וללא ליאות, בענין הספרות העברית החיה, גידולה ופירותיה. כי לא מעטה הנפש אשר עשו ולוּ נשקלה במאזנים וידענו, מה יקר נתן לאנשים אלה, שרתמו עצמם למלאכת־שירות זו.

ד

ודרכם של אלה היא, בעצם, דרך ויתור, כי הנה הם עושים נפשות והם כובלים את נפשם העברית. כי בפעולת השירות החשובה, שירמיה פרנקל עשה רוב ימיו, נתקפח הסופר העברי שבו. אמנם, תמצא מאמריו העברים ב“העת” וב“המצפה” וב“היום” וב“הצפירה” וב“התקופה”, אך מה מעטים הם לעומת עוצם־עבודתו בלשונות־לעז לשם השפה העברית וספרותה. ועתה – בשבת האיש בינינו ולא מעטים הם סביבו הקוראים העברים, שהוא עזר בידם לעבור מן הנכר־שברוח לביתם – ידבר אליהם כאשר דיבר, אך ידבר בלשונו, שהיא מכבר גם לשונם.

[תשרי תרצ"ו]

---

שי למורה – על אברהם פרנס

מאת

דב סדן

בבואנו, לפני כשני־דור, חבורות־חבורות של בני־נעורים, בעיירות חרבות־למחצה ומפרפרות בין מלחמה ומהפכה, לחיות את מולד־העבריות החדש כחיוב, כתמורת־ממש מכרעת, לא יכולנו להתנחם, כי בעמעומי־הגישושים נמצאת לנו משענת גדולה ברובו של הדור שלפנינו. כי הללו, העבריוּת, במידה שהיתה מענינם בכלל, היתה להם אם סיסמה תמה, אם דקלמציה חלולה, ואנו כל עצמותינו אמרו שלמוּת של חיים. אולם ספק, אם כוחנו היה עומד לנו להיאמן לאמִתנו, אילולא המיעוט שבדור שלפנינו, יסוד־המחתרת שבו – סיעה של תלמידי־אוניברסיטאות וחובשי בית־מדרש, שאָפיָם ודרכם עוצבו בכוחה ומכוחה של רוח־תחיה שבעבריות המחודשת, רוח שצררה אותם כערך, כחוָיה, כממשוּת. היא, העבריות, היתה מַסד־ציונותם ואֵם חלוציותם, שכן מסעד־גידולם, ספרותנו החדשה, וביחוד חטיבת־שירתה, לא היו להם צדדים בתחום־ההתעניינות, אלא אגפים במערכת־החיים, ששלמוּתם חייבה את השבת האבידה הגדולה, אַמַת־קרקע ורצועת־שמים, מולדת.

ב

במחיצה, שגדלנו בה ושגידלתנו לחיים כתעודת־הדור, היה לנו כנציגה של הסיעה הקטנה הזאת מורנו ורבּנוּ אברהם פרנס – עלם תמיר, שמאור־פניו ועֶדנת־ארשתם כבשו לב רחוק וקרוב, השפיע על סביביו חיוּת ועֵרוּת, שהתפרנסו מקנין־תרבות רב־נכסים. מעוֹרה בשירת־העמים – קלאסיקה, פולקלורה, מודרנה – שירה־שירה במקורה וממקורה; בן־בית בשדות־חכמה, שקשתם תלויה ברוחב־המתח למן פילוסופיה עד מדע־הטבע; נושם אוירה של תרבות עברית לדורותיה, שהיתה כמסגרת לכל חוליות־תלמודו ועשאתם טבעת אחת – היה לנו, צעירי־תלמידיו, לא בלבד כבשורה לגלגול החדש של איש־המצוות אלא כמימושו, מופת לאותו ציווּי, שראוי לנסחו, כהגדרת בובר הנודעת, בשינוי מועט אך מכריע: להיות אדם ולהיותו על דרך יהודית.

ההשפעה שיצאה מלפניו, לצד השרשתנו באותו הומניסמוס עברי, לא היתה בעיקרה מכוּונת, אלא נהרה ממנו כמאליה, וכוחה היה לא בלבד בתכנה השקוּל אלא גם בצורתה האצילה פרי נדיבות מופלאה, נדיבות־שממילא, שעשתה כל יגיעה שלו כדרך פעולה, הרואה עצמה חובה ואינה תובעת זכות לעצמה ואינה מחזיקה טובה לעצמה.

אותה נדיבות־שממילא עשאתו מורה מיוחד במינו – בין כתלמיד־הגימנסיה, בין כסטודנט משפטים ופילוסופיה בלבוב ובוינה, בין כמורה התם: בכתלי הגימנסיות העבריות בקאליש ולידא, לודז' ורובנה, בסמינרים העבריים בוילנה וּוארשה; והכא: גם בעיר – ירושלים, גם בכפר – נהלל, באר־טוביה, פתח־תקוה, ובכל סולם־המעלות של מוסדי־ההוראה – בבית הספר העממי, בגימנסיה, בסמינר, באוניברסיטה. סגולותיו, שהאירו לנו בפתח־נעורינו, האירו ומאירות, בתוספת־נסיון אולם גם בתוספת־צניעות, למאות רבות של צעירים ומבוגרים.

נודה, כי אנו ידידיו־משכבר, שהם עתה זקני־תלמידיו, שמחנו בתוספת־נסיונו, שבאה לו ממנהגו להיות תלמיד־תמיד, קונה־דעת תמיד, אך לא שמחנו ביותר בתוספת־צניעותו. עמידה, שהוא בורר לעצמו בצלהּ של פינה, אפשר והיא לטובתו, כי אָפיוֹ בכך, אך וַדאי אינה לטובתנו – בשלה באה לו אותה רתיעה מפומבי, אותה רהייה מפרסום, שכמותה כמניעת־בר. הרי ידענו מה היה בידו של איש־אשכולות כמותו לעשות, אילו נשמע לשידולינו ונטל עטוֹ בידו. והראָיה, ככל שנשמע, זיכה אותנו באלומת־דברים רבת־פנים ורבת־ענין. חלקה של אלומת־דברים זו, כינסנו עתה, במלאות כ"ה שנה לעלותו לארצנו, להביאה במגילת־ספר.

ג

הספר “מבין למערכות” מדורו משולש – דברי־עיון בחזיונות ספרותנו החדשה; דברי־מחקר במחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי הבינַיִם; דברי הסבר וניתוח בתנועת התחיה ומצעה. חזיונות ספרותנו החדשה כתיב, חזיון־חזיונותיה קרי – תהייה ובינה בביאליק על שתי הספירות בשירתו. ראשית, חקר שירת־הנעורים “המתמיד” – לא כדרך ההערכה המצויה, המתפייטת, שהסתירות סמויות ממנה או נבלעות לה בנעימה, היא דרך ההערכה במסה שלפנינו. מתוך זיווּגה של בדיקת־פרטות ותפיסת־כללות נפרשׂה פה, יריעת־השירה הזאת על ניגוד שכבותיה, שאין לו יִשוב, והוא עדות לטלטולי־ההשקפה של המשורר; והבלטת הניגוד על חודו היא נהירה כל־כך, ששוב אינה מניחה מקום לדרכי־ההקהיה והטשטוש המקובלים. מחקר זה הוא כאבן־ציוּן בפרשה זו, וכל העוסק בה אינו יכול שלא להיזקק לו, ואמנם מי שפירסמוֹ ברבים, פ. לחובר, נסתייע בו מניה־וביה והסמיך לו את מחקרו “למבוכת־המתמיד”. אחרית, חקר שירת־הטבע בספרותנו, בת הדורות האחרונים, על קויה הקלושים, שהם כרסיסי־כמיהה הבאים, במלוכד ובמוגבר ובמושלם, על מילואם ותיקונם בשפעת־גילום בשירתו של ביאליק. מחרוזת־קטעים גדולה משירתם של קודמיו משקפה בבירור את התהליך הזה, החל בגמגום האובד בגבב של שברי־מליצה קונוֶנציונליים דרך הדיבור המהסס הגיח במפתיע ומגיע בדוחק לעיבורה של אמירה, וכלה בהבעה הקובעת, רעננה ונועזת, לתוך תוכו של תחום התואם בין חוָיה וביטויה. וכך נראה לנו ביאליק לא בלבד כגואל את חידת־נפשו בגבישי־סמל, אלא כגואל כך את חידת־נפשם של כמה וכמה דורות משוררים. תהליך זה מדגימתו מחרוזת הקטעים כמאליה, עד שחורזהּ ראה להסתפק בביאור מצומצם, שכל עיקרו פסוקי־חיבור קצרים. מלאכת הדגמה זו יאה לה האמירה: הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

מחשבת־השירה ושירת־המחשבה בימי־הבינַים כתיב, מחשבת־השירה ושירת־המחשבה של ר' שלמה גבירול קרי – מתוך בקיאות שלמה במחשבתו ושירתו, באה ההתחקות על המשורר, ההוגה והמקובל בנקודת־הפגישה של שירה, הגות ומסתורין, כנקודת־פגישה בין שירת־אמונה וחיי־אמונה, כהלכת נפש והתלהבותה¹ המכוּונת באֶקסטאזה. העוסק בשירת גבירול ומבקש להסבירה לעצמו ולזולתו, ניתנת לו, במחקר זה, דוגמה של ביאור, שאינו מסתפק בקריאה כפשוטה המקרבת, אם בזרוע אם ברישול, רחוקים, אלא מלמד להבין את השירה הזאת, עולמה וציוריה, מתוך ספירת המחשבה של המשורר ומושגיה, ולעמוד על רמזי משמעותה, בסמל ובפרקטיקה, כמסכת של השר את חייו וכתעודה של החי את שירתו.

דברי־הסבר וניתוח בתנועת־התחיה ומצעה כתיב, דברי־הסבר וניתוח בקצות התנועה קרי – הארה קטנה בפרשת המבשר – הֶס והארה גדולה בפרשת המגשים – הרצל, ובאמצע, בין ציונות־הבשורה וציונות־ההגשמה דברי־סקירה על תנועת האיבה, האנטישמיות הפתוחה לצד האתראה ולצד הכּלָיה.

שלושה מדורים חשובים והדברים הנאמרים בהם נאמרים דבר־דבר על מיצויוֹ, אך אין הם ממַצים את האיש ושׂיחו – הם מעט ניצוצות גלויים של שלהבת גנוזה.

[טבת, תשי"א]

---

על הני תרי צנתרי דמוסט רבתי

מאת

דב סדן

על הני תרי צנתרי דמוסט רבתי

מאת

דב סדן

---

על יעקב ראפאפורט

מאת

דב סדן

לא ידעתיו מקרוב וראיתיו פעם אחת בלבד, ואף היא ראִיה מרפרפת ביותר. נער הייתי, פליט־מלחמה בלבוב, והייתי עושה יום־יום את דרכי מרובע־היהודים, שנמצא בו מעוננו הדל, לרובע־הפולנים, שנמצאה בו הגימנסיה שביקרתי בה; אבל בשובי הייתי מאריך מעט את הדרך – קודם־כל קראתי את העתונים הפולניים, שהיו דבוקים על כתלי בתי־המערכות ברחוב־הגימנסיה, הוא רחוב סוקול, וברחוב הסמוך, כ’ורונשצ’יזנה, וחוזר ועושה קפנדריה, כדי לעבור ברחוב לינדה, שכמותו כסימטה, ושבו נמצאה מערכת עתון־היהודים “טאגבלאט”, שגם היא נהגה להדביק את גליונה על הקיר, וכך הייתי פטור מקנין־עתונים, שלא היה בגדר יכלתו של פליט עני. פעם אחת נחסר העתון מן הקיר ונועזתי ועליתי כדי להעיר את הממונה על כך, והוא, אמנם, הושיט לי בשחוק עקום את הגליון, לאמור: טאָסטו די מציאה (הא לך המציאה), ומשראני גוחן וגומע את הגליון הצהבהב שאותיותיו מטושטשות היו, קרא אל החדר הסמוך: רבותים, קוקטס אָן דאָס סטודענטל, וואָס קען נישט לעבן אָן אונדזער טאָגבלעטל (רבותי, הביטו בהאי צורבא שאין חייו קרויים בלא העתונון דנן). הנקראים, והם שלושה, שישבו וגילגלו בשיחה, נתנו בי עינם בחטיפה, אך אני השהיתי עיני עליהם בארוכה, לקיים בחינת והיו עיניך רואות את רדקטוריך, אשר את האחד מהם שבתי וראיתי לימים, הוא ד“ר מאיר גייאֶר, הן בעיר־מולדתי, שהיה חביב עליה ונקרא לדרוש בה ולהרצות בה, הן בלבוב שעבדתי עמו במוסד שענינוֹ עזרה להסתדרות “החלוץ”, כפי שתיארתי במפורט במאמרי עליו בספר שלפנינו. אך השנַים האחרים, ד”ר צבי ביקלס־שפיצר ויעקב ראפאפורט, שוב לא ראיתים פנים, אך היו לי כענין לענות בו – ראשון, שנפטר באביב־ימיו, טרחתי על כינוס כתביו ותרגומם, במלאות שלושים שנה לפטירתו, אחרון קיימתי עמו מגע־שבכתב, בימים שהייתי עורך מוסף הספרות ב“דבר” וקירבתיו להיותו כותב לברכה לו, כעדות מאמריו שנדפסו בו, וכעדות איגרותיו הרבות, השמורות עמי.

אך קודם שאדבר בזה, אשוב לאותה פגישת־אקראי במדורו של “טאגבלאט” כדי להעיר על צד הפתיעה שבה – אותו עתון כמותו כשאר העתונים שקראנו, רוחם רוח הפטריוטיות האוסטרית, אבל קטעי־ השיחה של השלישיה, שנקלטו לי אגב עירוב של קריאה ושמיעה, לא היה בהם להעיד על כך. מוקדה של השיחה היה, כמין ניחוש פוליטי רהוי, שלפי שהוחזק דבר של ממש, לא היה עשוי להגביר את הפטריוטיות ההיא, שחייבה את החפץ במפלתה של אנגליה, אם לנסח ניסוח מאוחר, את מידת הזהירות שבאותו שיח מוקדם. ולא הזכרתי את הדבר אלא משום מה שאמר יעקב ראפאפורט (וכפי שהעליתי שוב לא היה עורך אלא אורח במערכת) ותורף אמירתו מה שנקרא שינוי האוריינטציה, ולא כפרט הנוגע לענינם הנידון, אלא ככלל הנוגע לענינים הרבה, כדרך המשל שהמשיל – למן המצביא שמלפני דורות, הוא יורק, שנטש את בעל־בריתו אז, עד שהמצביא שבדור, הוא פילסודסקי, הנוטש, או עומד לנטוש, את בעל־בריתו עתה. כי, רבותי – אמר כמבקש לסַכם – דרכה של פוליטיקה… אמר, ומה שלא סיים פיו, סיימה כפיפת־ראשו ותנועת־כפו.

מאותה שעה יצאו שנים הרבה, ולא שמעתי עליו אלא שהוא מבני מוסט רבתא, דהיינו מוסטי ווילקה, או מוסט המעתירה, דהיינו מוסטי קרולווסקיה, והוא גידולה של העיירה ומגדלה, שכן היה בה רוב שנים מורה בבית־הספר לילדי־יהודים, מיסודו של הבארון הירש, וכן ראיתי זעיר־שם זעיר־שם מאמריו, אבל כשהזכיר לפנַי ידידי אברהם אקנר שני קונטרסים בלשון הפולנית, שראפאפורט פירסמם ברבים – O mordzie rytualnym (על עלילת הדם), וכן Nawet w Paryżu nie robią z owsa ryżu (אפילו בפאריס אין שיבולת־שועל נעשית אורז), היה לי הדבר כחידוש גמור, ואף שטענת לא ראיתי אינה ראָיה, לא יצא הדבר מחידושו. לעומת זאת ראיתי כמה וכמה ממאמריו ב“אטגבלאט”, ב“כווילא” וב“אופיניא” ואם זכרוני לא יטעני אף בכלי־מבטאם הפולני של מורי־דת־משה בבתי־הספר בגליציה – “המאור”.

ב

ולענין הקשרים שנהדקו לשנים בינינו, הרי היזמה יצאה מלפנַי, שכמה ענינים, שהוא היה בהם בחינת מרא דחיטי, עוררוני לפנות אליו. הדבר התחיל בקטנה אחת – התעניינתי בתולדות אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שהעמידה כמה כוחות נחשבים בתנועה הציונית והעברית בגליציה, ובכלל החומר שנצבר לי היו גם שיירי המערכת, שנשמרו בידי אחד עורכי “השחר”, הוא נפתלי זיגל, והוא שהעמידוֹ לרשותי. והנה בפשפשי בו, מצאתי גם מאמר קטן של יעקב ראפאפורט על יאן יאקוב רוסו (מתוך הכתיב ניכר, שנעזר במקור פולני), והבנתי, כי היה קרוב לתנועה הזאת ושוליה, ובבקשי להשיג אינפורמציה, שאלתי עליו, והעמידוני מיודעיו (יוסף פאלק) ותלמידיו (שמשון מלצר, דויד רוקח) על כך, כי הוא משמש תורה וראש בגימנסיה, וכן בסמינר למורים עברים בלבוב, ומושבו שם, רחוב אוברטינסקה 6/1. פניתי אליו וענני עד מהרה ומכתלי דבריו ודרך־כתיבתו ראיתי, כי ניתן ללמוד ממנו כזה וכזאת, והזמנתיו להיות במשתתפי מוסף “דבר” והוא אמנם נענה לי, ואגב השתתפותו התפתחה חליפת־מכתבים רצופה. עם פרסום מאמרו פניתי אליו בכמה וכמה שאלות אחרות – בענין אחרון גדולי הבדחנים בגלילותינו, ר' משה הובנובר (פריזאמנט); בענין בירך שאפיר, הנודע ביחוד בשירו, שיר־ציון, “אין דרויסן בלאָזט אַ ווינט אַ קאַלטער”, שזמרתו נתפשטה הרבה במנגינה שאולה מעם מוניושקו (על־פי השיר הזה חיבר אביגדור המאירי את השיר המפורסם “מעל פסגת הר הצופים”), ובעיקר על ד“ר בנימין גריל, העילוי הנודע מזולקיב, שהוא הכירו מקרוב, ואף כתב עליו, ואני פירסמתי לימים מונוגרפיה עליו שנדפסה תחילה ב”דבר" ולימים הרחבתיה כדי ספר (“כוכב נידח”). ותהי ראשית פנייתי בזה בקטנה אחת – אילו שנים קודם פירסמתי סקירה על עבודתו של חוקר אוקראיני בקיוב בענין איבן פראנקו והיהודים, ובו נזכר, כי בענין האגדה על הסומא והחיגר נסמך פראנקו על ד“ר גרילר ושיערתי, כי הכוונה היא לד”ר גריל דנן. שאלתי, כמשפטי, את ר' יעקב, באיזה פרק ומעשים הוא עומד, ואגב כך הזכרתי אותה פגישת־עראי מימי־נעורי. והרי עיקר תשובתו:

– – לתשובת מכתבך – – שגריל וגרילר היינו־הך, נכון מאוד. בנימין גריל בכל היותו ציניקן, לא יכול להשתחרר מרוח־שטות שנכנס בו אחר הכתרו בכתר דוקטור ואז שינה את שמו, אם שבוֹש במשפחתו הנמוכה או שבוֹש במשמעה של המלה גריל (עפיס אַ גריל) והוא לא ידע שבינתים נתקיימה הנוביליטציה של הצרצר (ב“שירותי” של ביאליק) והוא משיא כבר לכהונה.

עיקר הדבר שהתקשרתי, על־פי הוראותיה של מערכת העתון “דילאָ”, עם החכם האוקראיני מיכל ווז’ניאק וזה אשר מצא: הבישוף קירילא מטורוב, מתא דיתבא על נהר פריפץ, שחי במאה השתים־עשרה, משתמש באחת מדרשותיו במשל התלמודי על דבר הנשמה והגוף שיכולים לפטור את עצמם מן הדין, בלי להזכיר את המקור. במשל הזה מטפל איבן פראנקו בחיבור מיוחד, שנדפס ב־1905 בפטרסבורג ובשולי הגליון עמוד 12 הוא אומר שהמלומד העברי, ד“ר גרילר, הראה לו את מקור המשל בסנהדרין צ”א ע“ב. שם ספרו של פראנקו באוקראינית הוא – – וההערה על דברי גרילר – – זה הכל מה שנמצא בכתביו של פראנקו על דבר גריל – – אגב נזכרתי שקראתי פעם ב”הצפירה" משנת 1901 או 1902 מאמר מגריל על איזה נושא תלמודי (כוהן איסתניס או נושא דומה).

את צבי ביקלס ז“ל הכרתי. בשנת 1915, אחרי צאת הרוסים מלבוב, התחילו להוציא שוב את ה”טאגבלאט“. ד”ר מ. גייאֶר נעשה לעורך הכבוד, ד"ר צבי ביקלס – לסגנו ועבדך בן אמתך כתב הכל. גם ברל לוקר עבד אתי במערכת. במאמרי על יום־כיפור בשם “על חטא” השתמש הפרופ' שטראק בתור תרגיל בספר־הדקדוק שלו ליידיש. כך אמר לי טננבלאט, שירש את מקומי במערכת. אני בעצמי איני מכיר את ספרו זה של שטראק. אל לשכת המערכת היו באים כמעט בכל יום ידידו של ביקלס, יעקב מסטל, אחרי שנרפא מפצעיו שקיבל בשעת המלחמה, ש.י. אימבר (ביקלס קרא לו שמואליק) ואורי צבי גרינברג – –

בנוגע למשה’לי היבניבר ז"ל, נודע לי שאלמנתו עודה חיה והיא גרה בלבוב, ושהיו לו לא כמו שכתבת שבעה בנים, כי אם עשרה בנים. אחד נולד אחרי מותו. אם אתה זקוק לפרטים, פנה אל פישל ויטקובר – – שהוא אחד מקרוביו.

* * *

על דבר בירך שאפיר לא יכולתי להציל דבר.

להבנת פרטי המכתב אעיר, כי אמנם בספרו של הרמַן שטראק “יידיש־דויטשע טעקסטע”, שהיא מקראה המכוונת להכניס את הקורא, בעיקר הגרמני, למחשבתם, חייהם ולשונם של יהודי מזרח־אירופה (ליפסיא 1917) מובאים בתעתיק של אותיות רומיות, טקסטים ביידיש ובכללם אף רשימה של ערב יום־הכיפורים שנדפסה תחילה ב“טאגבלאט” הלבובאי גל' 233 משנת 1916 וניתנה פה בעילום שם המחבר (עמ' 27־24) והיא דוגמה לכתיבתו של יעקב ראפאפורט ביידיש עממית דשנה. יעקב מסטל, יליד זלוצ’וב, היה מחבורת משוררי יונג־יידיש בגליציה, סופו עוסק בעיקר בתיאטרון באמריקה, ראש החבורה היה יעקב שמואל אימבר (בן אחיו של מחבר “התקוה”), משורר ביידיש ומַסאי בפולנית. פישל ויטקובר (היה חותם אימ"ן ומפרש: איש יהודי מאמין נוצרי), היה יליד קריסניפולי (קריסטינופול) אף הוא ממקורבי החבורה ההיא, תחילתו וסופו ב“טאגבלאט”. מ. א. טננבלאט, יליד אוז’יראן, היה מעורכי “טאגבלאט”, לימים מראשי סוכנות־הידיעות היהודית, יושב בירושלים, ומפרסם מחקרים חשובים על קורות התלמוד. אורי צבי גרינברג – המשורר הגדול, היושב עמנו.

ג

הבאתי מכלל מכתביו אלי דוגמה זו, שהיא טיפוסית לו, ואוסיף, כי במכתביו האחרים מצויים פרטים נוספים, כגון ילקוט אניקדוטין על גריל, שעדותם של אחרים, שהיו ממיוּדעי העילוי הקרובים (יעקב סאמיט, יצחק צימרמן) אישרתם גם היא, וכן דברים נידחים שהצילם משיכחה (סיפורו של הרב שמואל וולף גוטמן, “קינות נאך תשעה באב” בהקדמתו של הרב מרדכי אֶהרנפרייז), אלא שאלה וכאלה עשויים להעלות רושם, כאילו בקיאותו היתה מצומצמת על גליל־גידולו. ולא היא, בקיאותו הקיפה תחומים רחבים יותר, ביחוד בתולדות ההשכלה בגליציה וראשי אישיה ותולדות חכמת־ישראל. המצוי במאמריו יודע, כי ידע את ענינם ממקורות ראשונים, החל במאמריו על מוסדי־החינוך של יהודי גליציה למן ימי הקיסר יוסף השני ואילך, וכלה במאמריו על אישי דורו, וכל אלה נתפרסמו בעיקרם בפולנית, אבל אפילו סקירה של כמה ממחקריו וממאמריו העבריים, שפירסמתי או סייעתי לפרסם בעתוני ארצנו ו“דבר” בראשם, דיה ללמדנו על כך.

בין אם הכוונה למאמריו על יובלה של אכסניה, היא המונטאשריפט המפורסמת, על עורכיה למן פראנקל וגרץ עד היינמן, בין על פרל ושי"ר; בין ביקרתו המצוינת על כרך ההשכלה בגליציה בספרו של יוסף קלוזנר; בין אם הכוונה לקבוצת איגרות ישנות יותר של גדולי המשכילים וסביביהם (ריב"ל, ר' צבי הירש חיות); אם איגרת צעירה יותר, כשל הרצל אל הרבי מטשורטקוב (נדפס בראשונה ב“ציון”) שהצילם מכּלָיה ממש. ולא בלבד באלה, אלא אף במה שנעימתו היתה פופולרית יותר (מאמרו על גרץ נדפס ב“דבר לילדים” ונעתק משם ל“בדרך”), ניכר היה תלמיד־חכם, היודע לזווג ידיעת הדברים ביסודם והסברתם הקלה.

ד

בהיזכר הסופרים והמורים, שנספו בשואה, לא ניתן לו כאותו חסד־מעט, וזכרו נעדר גם מקובץ “אודים”, גם מקובץ “גנוזים”, ואם נצרף לכך, כי מתוך שלא עלתה בידו, ואולי אף על דעתו, לכנס דבריו במגילת־ספר, לא בא זכרוֹ בלקסיקאות, הרי חובה היא למכריו ומוקיריו, תלמידיו ובני־עירו, לתקן את המעוּוָת ולהציב לו ציוּן, שדברינו עתה הם כהתחלה קטנה לו.

---

על משה שטרקמַן

מאת

דב סדן

ובבואנו לדבר על משה (יוחנן) שטרקמַן, נפתח לגבי התלמיד במה שסיימנו לגבו מורו, כי כן אף הוא, שהמוניטון שלו היה גדול ופרסומו נתפשט הרבה, אף הוא לא עלתה בידו ואולי אף לא על לבו, לכנס דבריו, המפוזרים לאלפיהם אילך ואילך, במגילת־ספר, לא ניתן לו יד ושם כראוי לו. אמנם, בלקסיקון הישן של זלמן רייזן הוקדש לו ערך, ובאותה שעה (1929) כבר היה, אמנם, בן עשרים ושתים שנה, אולם יצאו אך כשש שנים ומעלה מאז פרסומו ברבים, וגם הוא עצמו היה רחוק מהיקפו רב־הפנים, כפי שנתגלה לימים, אם כי כמה סימנים כבר העידו על כך, וראש להם נסיונו להתקין מִלון ביבליוגרפי של הספרות היהודית על שתי לשונותיה, וכבר נתפרסמו נסיונות של מחקריו לתולדותיה, ביחוד בארצות־הברית. על־פי הערך הזה עשויה היתה להצטרף לפי דמותו ועשייתו, פוזיציה נחשבת של חכמת־ישראל המודרנית, ביחוד בתחום ספרות הדורות האחרונים ועתונותם. אך אילו נתפרסם ערך גם בלקסיקון החדש של ספרות יידיש שהוא, שטרקמן גופו, היה אחרון עורכיו, אך לא הביאוֹ אלא עד גמר אות צד“י, וראינו, כי המשכו היה ולא היה כהתחלתו. המשכו היה כן, שהרי הוסיף לכתוב פליֶטונים, רשימות, פורטרטים, וביחוד טיפח מדור ביקורת על הספרים המתוַספים והולכים, חדשים לבקרים, וכן מסות ורשימות על עניני תולדות ישראל, בעיות היהדות, המיועדים להמוני קוראים. המשכו לא היה כן – כוונתו הפופולריזטורית, שגברה והלכה, גם אם נסמכה על ידיעה מהימנה, הטתה אותו יותר ויותר ממגמתו המדעית, באופן שמחקריו ממש פחתו והלכו, ומתוך שהיה סופר קל־כתיבה ונעים־הסברה, ודבריו נבלעו מתוך הנאה, הִרבה להתפתות לצרכם של הרבים, ועל כך שמחו השמחים, ומיעט להימשך לצרכם של המעטים, ועל כך דווּ הדָוים. אבל ריבוי כתיבתו, שתנובתו המרובה השתפעה אילך ואילך, מניח לזרוֹת הרבה, אך גם להבר הרבה ולצרור בצרור־החיים, הם טבלאות־ספר, מבחר גדול ונאה. וַדאי, הדבר כרוך בטירחה לשוטט ברוב עתונים – והרי הוא עצמו עבד עבודת־קבע בכמה וכמה מערכות־עתונים, החל ב”דאָס יידישע ליכט" ואידישעס טאָגבלאַט“, דרך “מאָרגען זשורנאל” וה”טאָג" שנתאחד עמו, וכתב כתיבת־קבע בכמה וכמה עתונים: “קענעדער אָדלער”, “הדואר” וכדומה, והיה עורך, אם להלכה אם למעשה, של "ז’ורנַלים, למן “רעפלעקסן” עד “אונדזער אייגן ווינקל” שסופו “אונדזער אייגן וואָרט”, כשם שהיה עורך של אנתולוגיות (וביחוד לשירת יידיש “המשך אנטאָלאָגיע”) ועורך ספרי יובל וזכרון (“עטרת שלמה” לשלמה ביקל, “חסד לאברהם” לאברהם גולומב, לכבוד בריש וויינשטיין וכדומה). אכן, בבוא הבורר ללקוט מן המיטב – ימצא רב, וימציא לקהל־הקוראים רב, ומי יתן כי נזכה לאותה טובה ובמהרה בימינו.

ב

ועד בוא ילקוט דבריו סדור ומכונס, שאקווה לפתוח שערו בדברי־מבוא מספיקים, העשויים להאירו מצדי־צדדים, אקדים ואומַר מה על אישיותו ודרכו, כאשר הכרתיו מזימונינו בתל־אביב, בירושלים ובניו־יורק ומחליפת מכתביו, שהגיעו למאות רבות ושיש בהם כדי כרוניקה של עניני סופרים וספרים, בשטפם של ימי־הדור האחרונים; והם שמורים כתומם – שלו אלי בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים, שלי אליו בארכיון הייוואָ (המכון היידי המדעי) בניו־יורק. אכן, ידידות נאמנה וממושכת היתה בינינו – במשך שנים מרובות כמעט שלא יצא שבוע בלי שנכתוב זה אל זה, ואך בזמן האחרון רפה הקישור, והכל מחמת שדחיתי והוספתי ודחיתי כתיבת מכתב, שמצפוני תבעוֹ מידי, אך הרגשתי המוקדמת לא הניחתני לכתבו, ועתה אני רואה, כי ממילא הייתי מאחר את המועד. כוונתי היתה לדבר התראה ותוכחה על מידה אחת, שנגרר אחריה רוב שנים, והיא מידת הבזבוז, שאותו תלמיד־חכם מוכשר ומחונן, מתוך חפזון מפליא אך מדהים, ביזבז את כוחותיו. העליתי וחזרתי והעליתי לפנַי את עבודותיו המצוינות – בתולדות־הספרות, בחקר־הלשון, במסורת הטייטש, בקורות התיאטרון, בציור דיוקנאותיהם של אישים נשכחים, והוספתי על כך בקיאותו בתולדות ההשכלה והחסידות, התערותו במסורת החיים והמנהיגות בסביבי־גידולו, ונעצבתי על יתמותם בתוך שפע פרסומיו האחרים, הטובים והמועילים לגופם, ועל פיזורם המשכיחם מידיעתם של המעיינים ותודעתם. והנה הוא עצמו לא נטר את כרמו שלו ומבחר גפניו, והאנשים שהוא טרח עליהם והיו עשויים לשלם לו מעט טובה על רוב טובתו, שוב אינם. ודאי, אילו אמריקה היידית העברית היו עתה דבר של רצינות וממש, ונמצא מי שהיה טורח בחייו על ספר־יובל, ובו רשימת ביבליוגרפיה שלו, עתה ספק, אם יימצא שם שיטרח על ספר־זכרון. אודה, חששתי אפילו שלא יימצא מי שיפרסם נקרולוג הגון, וברוך השם שטעיתי. ואודה, כי אין ההרהור מרפה ממני, כי דרכו היה שונה ואחר, וכולו לטובה מכרעת, אילו נשמע לעצתם של קצת ידידיו, והיה משתקע פה, בינינו, לפני עשרים שנה ומעלה, כאשר זירזנוהו לכך, וביותר שהיתה מזומנת לו כהונה כרוחו לאמִתה, שהיתה מאַזנת בשלוַת־העיון שבה את רוחו הנסערת, והוא היה הוא, כלומר מה שהיה בעומקו, ולא היה נגרף לשטחו, והדברים יגעים. אמת, היה לו חלום – עם זיקנתו יבוא אלינו, וישתקע בינינו, אבל, לדאבת לבנו, לא זכינו.

ומה אכחד, דווקא בקירבת שדה־עשייתו, בניו־יורק, התבוננתי וראיתי, כי היה שם מיותר, כי אם לדקדק היה כהיפוכו של מורו מימי־ילדותו – מה יעקב ראפאפורט ביקש להביא את ברוד וטרנופול המשכילים אל עיר־מולדתו, מוסט, משה שטרקמן ביקש להביא את מוסט אל ניו־יורק ואל שאר כרכי אמריקה, אך עם תגבורת מעברם של היהודים מברוקלין למַנהטן, שבו מתקפחות קודם־כל לשונות עמם הקולקטיביות, שוב לא היו המקום והזמן יפים לכך. וכבר אמרתי להם, במעמדו, לאנשי ייווא, כי הדרך הארוכה ביותר, שמוסד זה עשה, הוא לא מוילנה לניו־יורק, אלא מברוקלין למַנהטן, ודי לחכימא.

מה היה משה שטרקמן ביסודו ראיתי באזכרה האחרונה, שנערכה בניו־יורק ליהואש על ידי בתו וחתנו, והיא נערכה, לעצת רעייתי, במעוננו. הקשבתי לחיתוך תפילתו של משה, שעבר לפני התיבה, וניגונו השיבני למחוז־ילדותנו, שלא אבד מדרך תפילתו אפילו קורטוב בן קורטוב של הנוסח והטעם, ואחר כך הקשבתי לדיבורו, שגם בו היתה כאותה מהימנות למקורו, והבנתי מה פירוש איש יהודי, שנתמזגה בו נחלתם של כל שלושת הזרמים, שחילחלו את יהדות מזרחה של אירופה בדור אבותינו ואבות־אבותינו – כי אמנם היה האיש כמזוג היסודות הקיימים של הלמדנות, החסידות וההשכלה, שהם־הם כתשתית ליהדות המודרנית על ציונותה, עבריותה, עממיותה, ולא בכדִי היה מנושאי שובלה של היידישקייט.

ג

משה שטרקמן – פטירתו, בעצם כוחו, עשתה רושם, והיתה מצד־מה דומה כפטירתו של נחום סוקולוב, שהרי זה כן זה כתבו עד אחרון־יומם, פיהם כבר נאלם, אך עטם עוד השמיע, ימים רבים, את דבריהם החדשים. כך נדפסו מאמריו של שטרקמן, כמעט עד עתה, ב“פאָרווערטס”, ב“צוקונפט” וכדומה. מאמרי ההספד וההערכה, המשקפים את יחסם החם של סופרים ועתונאים לנפטר, מִניָנם מרובה וענינם מרובה כמותו ונביא מתוכם בזה קצת קטעים, שיש בהם בנותן הארה, גם אם היא לפעמים פרוזה למחלוקת הפוסקים. ונפתח במאמרו של ד"ר עזריאל נאקס (“פארווערטס”, 7 בפברואר 1975, ונעתק משום־מה בעילום שם ב“חשבון”, לוס אנג’לס, אביב, 1975) הכותב לאמור: “משה שטרקמן עצמו בחר לו, מה יהא תוכן חייו וניגונם. דרכו לא היתה דרך מקרה, כפי שיתרחש לעתים קרובות.. הוא היה שותף, בר־תודעה לגורל. אלה שהכירו אותו ממאמריו וממַסותיו, וידעו כי היה לקסיקוגרף בקי ומהימן, ממש מומחה לעתונות ולספרות היהודית, וקראו אותו בשתים לשונותינו (בעברית בכינוי מ. חזקוני) – אלה נתפסו, מסתמא, לרושם, כי הוא נתחנך לחלוטין במזרח־אירופה ובילה את ימי־נעוריו בישיבות שם, ובבואו לאמריקה כבר היה בשל בלומדוּתו וקלוּט אהבה לאוצרות רוחנו. אך משה שטרקמן שייך לדור, ששרשו, אמנם, היה ‘בבית הישן’, אך עוּצב באמריקה, נתחנך באקלימה; תרבות אמריקה השפיעה עליו לטובה, אך לא האפילה על הירושה שספג מהעבר ההוא של האוקינוס. אדרבה, היא גרמה לתגבורת נאמנותו לגזעו שלו ולעומק בינתו באוצרות־הרוח של עמו. הוא נולד בגליציה, ובא לאמריקה בסמוך לבר־מצוה, וטעם פה טעם בית־הספר היסודי ובית־ספר התיכון, שבהם למד עד מהרה אנגלית. הוא לא התיר לעצמו להתכונן לאומנות או לקאריֶרה אקדמית מחוץ לסביבה היהודית. כנראה, לא יכול לנשום אויר אחר ולנוע דרך־חירות בסביבה אחרת, כי נזדווג למלה היהודית. לא אחת היה מדגיש במאמריו את קדושתו של אלף־בית היהודי, והיה מזכירנו כי האותיות האלו שייכות לשתים לשונותינו – בשיחות אישיות היה אומר בלחישה, כי אולי הוצרך לכתוב גם אנגלית אך דומה היה עליו כי היה חוטא לאותיות היהודיות, כי היה מחלל את זיווגו”.

ועזריאל נאקס חוזר לדבּר בו במשה שטרקמן במאמרו אחר (“וועקער”, מאי־יוני 1975) לאמור: “בקומדית הגאולה של ה. לייויק נמצאת נפש פועלת, ארמילוס שמה, שהוא נביא היום. מלכותו אין לה פתח וחלון לאתמול או למחר, והשליט או האידיאולוגיה של הרגע הוא אלוהיו, או ביתר דיוק: אלילו. משה שטרקמן לא עבד עבודה זרה של היום. אין זאת אומרת, כי צריך היה דווקא להסכים עמו, וכי דרכו במשברים ובתמורות של זמננו היה תמיד דרך־המלך. טעמו של דבר הוא, שלא שינה את מיני האני מאמין שלו, כמלבושים שמחליפים אותם לפי הקפריזה או לפי האָפנה. הוא היה כל ימיו ציוני, קודם שהחלום נעשה יש; הוא מעולם לא הכחיש את שיווי־החשיבות ושיתוף־הגורל של יידיש ועברית, ונאדק בזה גם כשהעברית עלתה לגדולה כלשונה הרשמית של מדינת ישראל. איש לא פיקפק בחילוניותו, והוא השתתף במוסדיה, ובכל־זאת היה לא בלבד דתי מבחינה פילוסופית, משום שהאָפנה עתה היא כך, אלא היה ירא־שמים ממש, שומר שבת וכדומה. והפסד הוא לנו, שמשה שטרקמן לא טיפל בענין זה – השייכות בין החילוניות והמסורה – במונוגרפיה ארוכה ויסודית. הוא היה, לפרקים קרובים, נוגע בכך במאמריו, אך לא באריכות – – אך עזה ומוכחת יותר, מכל מונוגרפיה שהיא, היא ההרמוניות בין חילוניות ומסורת שנגלתה בהוָיתו שלו עצמו – –”

ואם מבחינתו האישית של האיש דין להזכיר דבריו של שמשון אפטר (“צוקונפט”, מרס 1975): “משה שטרקמן היה גם בעל־מידות. ראיתי זאת מקרוב בעבודתנו המשותפת עמו, בימי היותו נשיא הפא”ן־קלוב היהודי בניו־יורק. אם לא היה בידו להוציא ספר משלו, נתן הרבה מיגיעתו וזמנו לתכנית, שקלוב פא“ן ביקש לקיימה, כדי להנציח, במגילת־ספר, מאה שנות ספרות־יידיש באמריקה – – היה טוב לעבוד עמו. הכרתיו מקרוב בשנים האחרונות, אך עוד קודם שהכרתיו הייתי אוהב להתבונן בו. זה שנים שהיה מהלך וגבו כפוף, כאילו נשא עול גדול. מקרוב ניתן לראות דאגה מעומקה וכובד־ראש של יהודי תלמיד־חכם, בזיווג עם לוצצות נעורים, המלאה חידוד, בדיבורו. היתה זו לוצצות מַרגעת, כי עם כל היות העולם והאדם עמוסים דאגות, תהי האחרית בחינת כי טוב. אהבנו את רצינותו הזקנה ולוצצותו הצעירה, את העצבות וההומור שלו, שהקרין מקרבו והאירו פניו בכל מיני חן”.

ד

ועתה נתֵן את רשות־הדיבור לזקן סופרי יידיש בארצות־הברית, הסופר והפדגוג הנודע, אברהם גולומב, הכותב (“חשבון” כנ"ל) לאמור: “בעולם היהודי עתה, שאנו מפוררים כל־כך, מפוזרים לקבוצות ולמפלגות, כשכל עם ישראל קיים בעיקר בכוח שונאיו ושנאתם, שנאת־עולם – קבוצה אחת שופכת זפת וגפרית על יריבתה, בעולם המפורד הזה היה שטרקמן, היהודי ירא־השמים, אך יהודי השרוי בשלום עם כל היהודים על כל רעיונותיהם, רעיונות היהדות הנצחית. חבל שלא כונסו בספר. לא התמזל המזל. – – שטרקמן לא ידע מיצר, אם אני חסידו של פלוני, אסור עלי אלמוני. כל שנוצר בקרב היהדות היא יהדות ואף שלי בתוכה – –”.

שמשון דונסקי (“קענעדער אָדלער” 30 מאי 1975) ו“אונדזער אייגן וואָרט” (יוני 1975), הנודע בתרגומיו המצוינים (המגילות) ליידיש, מיַחד את הדיבור על בחינת הויתרוצצו בקרב היהודים, אלה הזרמים והכיוונים התובעים אחד־אחד יִחוד ויחידוּת לעצמו, ועל הנסיונות לגבור על ההתנגשויות בכוח סינתיזה של היסודות, ומעמיד את משה שטרקמן כמופת לכך: “תרבות ישראל בצורות ביטויה ובלשונות השונות ביותר ובזמנים ובקצוות השונים ביותר היו לו כשלמוּת גדולה, רבת־גוָנים ורבת־פנים אחת, ועולם הספרים היהודיים הישנים והקדומים היו שרויים לו עם יצירות היהודים האחרונות שבאחרונות ועם כל מה שנוצר בינתים תחת חופת־שלום אחת, והחיים היהודיים המודרניים היו שלובים, זרוע בזרוע, עם הזיקה להוַי־חיים של מסורת־היהודים, ולאו דווקא להלכה בלבד, אלא למעשה ממש. וכל אלה נתלכדו לו כחטיבה אחת, גוון צומח מחברו, גוון עובר בהדרגה לחברו, ועולה פסיפס של תרבות לאומית רבת־גוָנים ורבת־פנים, יסוד בוקע ועולה מחברו, יסוד נענה לו לחברו ומשלים את חברו. כמותו כזמר מאומן יפה־יפה, שאם יחסר בו משהו מן המשהו, הרי אוזן צלילים תבחין, תחוש מיד בפגימה – כך הבחין משה שטרקמן בתרבות היהודית על שלמוּתה”.

ונסיים במאמרה של המשוררת הגדולה רחל קורן (“אונדזער אייגן וואָרט” יוני 1975): “מיתתו־פתאם של ידידי וחברי משה שטרקמן, זיעזעתני עד שחסרתי מלים להביע את צערי על גודל האבידה, שפגעה לא בלבד באשתו החביבה רחל וכל משפחתם. על האבידה הקשה הזאת אבלים כל הספרות היהודית, ידידיו וחבריו – – אישיות מאירה, שכל ימיה שאפה לשלמוּת בין רעיונותיה, משאות־נפשה, והעמדה האישית. הוא היה מלא כרימון דעת יהודית ועולמית, שספג בכל שנותיו, מקדמת־נעוריו. הוא היה מבורך בהומור טהור, עדין, שהוסיף חן מיוחד, הן לדבריו שבכתב הן לדבריו שבעל־פה. בתוכו של דבר, היה, לפי טבע־בריאתו, ליריקן, אך אותה ליריות של מזגו לא סתרה לחלוטין את הישגיו המדעיים. שני הקטבים – ידענות וליריות – נתהתכו לו כדי שלמוּת אחת והעמידוהו חטיבה של יִחוד – –”

ה

אלה קצות דברים, שנאמרו בפי האבלים עם פטירתו ובסמוך לה, ועוד עתידים להיאמר דברים מרובים ומפורטים, כפי שמרחק הימים יניחם, וכבר יש רמזים מפורשים לכך, כגון דברי־ההערכה של אליהו שולמן “דער וועקער”, מרס 1975), המסייע בבדיקת כתביו של המנוח לשם בירור מבחרם, שייכלל במגילת־ספר.

[אלול תשל"ה]

---

בין זכרון לידיעה – על פנחס האלר

מאת

דב סדן

דומה, שאין זכרוני מטעני, כי שמו של פאול האלר, נודע לי בראשונה מעל עמודי Der Jude, ירחונו הנודע של מרטין בובר, שהייתי, כמותי כדומים לי בסביבת גידולי, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, מקוראיו השקודים והנלהבים כאחד, והיה לנו, אם לאחוז לשון־הפלגה, כאורים־ותומים במשולש של אנושיות־יהדות־ציונות, ואם לאחוז לשון־צניעות, כדיוטה עליונה, שהיתה אוניברסיטה כביכול, לגבי הירחון הפולני, שגדלנו עליו, Moriah, שהיה לנו כדיוטה תחתונה, גימנסיה כביכול. הריני מדגיש זאת, שכן עצם ההופעה והפרסום, ואפילו ההזכרה באותו ירחון, היה בעינינו כשטר־יוחסין, והלכך כל שם ושם היה זכור לי לשנים, גם אם לא זכרתי ענינוֹ. ואמנם, לא זכרתי ענינוֹ, אולי משום שלא נצטרפו לו ענינים אחרים, שכן לשנים שוב לא נזדמן לי לראות שמו. ולא עוד, אלא כשנזכר לי שמו ולא ידעתי לצרף לו כמה ענינוּת, סבור הייתי, כי היה האיש כאחד מאותם כוכבי־העראי, שהבליחו בסביבי הימים ההם באָפקה של המחשבה הציונית וסביביה וכגילוים כן עילומם; ושמא אף הפלגתי כדי השערה, כי כמותו כאותם מיני שביטים, ששלמה הורוויץ כיוֵן כנגדם את חיצי פולמוסו החד במאמרו המצוין בשם Mystyfikacje żydostwa שבו גילה, עד מה כמה וכמה חדשים־מקרוב־באו, מאחינו בני־המערב, שקלטו משהו מעניני היהודים, נעשו עד־מהרה כמתנבאים על מהותה וערכיה, כשכל התנבאותם תלויה על חודה של שאילה מכלי שני ושלישי. ובאמת, מי לא יזכור את ההופעה הרוֹוַחת בסביבי־הימים ההם, בספרות־הלעז שלנו ועתונותה, כי מי שהריח, דרך־משל, מעט דברי חז"ל על־פי אסופת ווינטר־ווינשה וכדומה, הכביר מלים על מהות התלמוד ורוחו וקבע מסמרות בסולם־הערכים של ישראל ומורשתו, והיה ודאי לו, כי כל העולה בשלבים, שהמסמרות האלו דיבקום, צועד בטוחות. ואם בראשונים כך, באחרונים על אחת כמה וכמה; ולא בכדי ראה בנימין זאב זגל, בחיבורו הידוע, לקטרג על אותו סוג של מגלי יהדותה של מזרח־אירופה, נוסח תיאודור לסינג, ודומיו, מתוך שהעמיד על בטלוּת־גילוייהם. לאמור, עלי להזכיר את חטאי – שמו של האלר לא נמנו לו מניות טובות בזכרוני.

ואפשר היה גם שמו מתעמם ואפילו נפוג מתוכו, אילולא נתגלגל עליו הדיבור כדרך שנתגלגל לאברהם שבדרון, הוא שרון, שידעוֹ מקרוב בימי־נעוריו, מלפני המלחמה הראשונה ולאחריה ובה, דיבר בו ברגש של חיבה גלויה, ולא זז מלשבחו, עד שהגדירוֹ לשון Prachtkerl, שאם אתרגמו לשון: בחור־חמד, הריני מחליש את רישומו. והרי שבח מפי האיש, שידעתיו פרקליטה של מידת־הדין, היה בחזקת אטסטאט, שיש לו על מה שיסמוך. והוא לא ידע הרבה על חיי משוּבּחו, וסיפר לי רק משהו ממוצאו – מעשה בקצין אוסטרי גבוה, שגדודו שירת בעיר מערי גליציה, ובה הכיר את נכדתו של אחד מגדולי צדיקי־החסידים, וההיכרות סופה ידידות והידידות סופה אהבה והאהבה סופה נישואים והבן, שנולד להם, הוא פאול שלנו, התנצחו בו בבירור שני יסודות של מזג ותרבות, שעם כל הריחוק שביניהם, היה בהם צד שוה, מורשת האב והאם כאחת – היציבה העצמית הגאה. אם מותר לי לצרף לעדות הזאת של מורי ורבי רושם משלי, שקניתיו לימים, כשהכרתי את פאול, הרי היציבה הזאת, מורשת הוריו, היא, כמדומה, שסייעתו במכריע להכיר את ההאביטוֹס של ההומו יודאאיקוס בן־בלי־דת, הדבוק כביכול בשרשי התרבות והתולדה של עם מעמי אירופה, וראש להם הגרמנים, ובאמת אפילו אינו כרוך בו, שהכזב שבלהיטותו להימנות עם אחר אינו פחות מן הכחש שביראתו להתיחס אל עצמו, שעל כן כל עיקרו אונאה כפולה, שאינה אלא פחיתות אנושית. הקדמתי את שנודע לי במאוחר, שמתוכו למדתי, מה עשוי היה להאהיב את הצעיר של בעל Mauschelpredigt eines Fanatikers שהתמחה במעשה־הפירוק של מנגנון־הנפש אשר למתבולל־המבולל, כפי שמוכיחים ניתוחיו המצוינים במאמריו על ארנסט ליסאואר, סטיפאן גרוסמאן, אגון פרידל, גראבובסקי. לאמור, את תיקון־חטאי אני מזכיר היום: שמו של פאול האלר נמנו לו מניות טובות בידיעתי.

ב

יצאו ימים לא־מעטים לאחר הנדנודים שבין זכרוני, שנטה לצד הגנות, ובין ידיעתי, שהוטתה לצד השבח, והנה בא לפנַי ספר, שנשא עליו שמו וחניכתו, והוא חיבורו National־Revolutionäer Zionismus, כלומר הציונות המהפכנית־הלאומית, הרצאה רעיונית ותכנית מעשית ברוח האקטיביזמוס, שיותר משנתעוררתי עליו מבחינה סיסמולוגית, נתעוררתי עליו מבחינה סייסמוגרפית. לא שלא התעניינתי במערכת רעיוניו ותכליתה; אדרבה, לא זו בלבד שעיינתי בה, בחינת ודע את יריביך, אלא אף עוררתי את דעתו של ב. כצנלסון עליו, והוא ביקש את הספר מידי ואמר לי פליאתו על עזות־הביטוי, השקויה רוח של קנאות; אולם עיקרה של תשומת־דעתי היתה לאיש, העומד בטבורה של אירופה, שקרקעה בוער מתחת כפות רגלי יהודיה, ומתוך מתיחות נפשית נסערת, נפלטת מקרבו, כאבן מלוהטה, מסת־ההצלה של עמו.

עוד זכר־החיבור מהמה בלבי, המבין להגותו, גם אם הוא חלוק על הגיונו, והנה אני שומע, כי המחבר נמצא מכבר בארצנו, ומבקש לראותני, ומי שמודיעני על כך מוסיף: איני יודע לשם־מה הוא רוצה לראותך, אבל יודע אני על שום־מה כדאי לך להכירו. אמר ומדד לפנַי שבחי האיש מבחינת אָפיוֹ ומבחינת השכלתו, וביותר הדגיש אותה נקודה, שכבר הרמזתי עליה, והיא יכולת חדירתו בנפשו של המתבולל־המבולל, אלא שסגנון־ניסוחו היה אחר: האלר יודע אותו טיפוס לכל מחבואי־מחבואיו, הוא ממש הרנטגנולוג שלהם. ולפי שכבר היה קודם מה שגירני להכיר את האיש, ומי שעוררני עתה לכך היה יקר בעיני, הלא הוא משה אהרן ויזן, שהוקרתיו לפני שהכרתיו פנים והערצתיו לאחר שהכרתיו פנים, קיימתי בחינת זריזים מקדימים ונתקיימה בי בחינת כל הזריז נשכר: היכרותי עם פאול (או כפי שכינה עצמו עתה: פינחס) האלר, נעשתה עד־מהרה ידידות, ולא אמנה מספר לשיחותינו, שהיה בן־ביתנו ונתחבב עלינו ביותר. על מה דיברנו ועל מה לא דיברנו – אבל פחות מכל דיברנו על מה שהסעיר ביותר את נפשנו, והיא הפורענות שירדה על עמנו וחרב־הכלָיה התלויה מעל עצם־חייו, שאם לא תתחולל בהם תמורה מכרעת ואבדנו; ויותר מכל דיברנו על מה שהעליב ביותר את נפשנו, והיא מציאותו של מי שאין נפשו נסערת בו והוא מתפתה לאמונה הנואלת, כי אפשר לגמד שואה כדי תאונה, שיוכל לקיים בחינת מפטירין כדאתמול. וזאת לזכור, חליפת־הדברים שבינינו היתה בעצם ימי־האימים של טבח קהילות־ישראל, שהתקשיתי להניח, כי רגל איש ישראל, שיינצל מאש הפורענות או מימיה, תאבה לדרוך על אדמת־הטבח, אבל הוא, בחיוכו, שנערבו בו בינה והיתול, היה אומר: אי אתה מכיר אותם, הם יושבים פה על מזודותיהם, ואך ייפתח אי־שם שער או פשפש וירוצו לארצות רוצחי־אחיהם ויעבדום כאשר עבדום. וכשאמר: הם, הסמיך לו למִספר הסתום ספירה מפורשת: פלוני, אלמוני, פלמוני. שמעתי דבריו מתוך הרגשה מעורבת – דעתי ידעה מאוד, כי אפשר, הדין עמו, אך משאלתי רצתה מאוד, שלא יהא הדין עמו. טעם המשאלה אינו טעון בירור, וביותר שהיתה לו תוספת טעם – הרבה עסקתי בימים ההם בקירובם של סופרים, שבויי־לעז, שבאו אלינו וקיוינו כי יֵשבו עמנו, וקירבנום אל קהל־הקוראים, ועשיתי במעשה התרגום של דבריהם ללשוננו ימים כלילות – שירים, מאמרים, ספרים, שאילו נתחברו דפיהם לאורך, והיו כגשר־של־נייר על־גבי אוקינוס. הרבה רומנים, שהיו לי בחיי, לא עלו יפה, אבל הכושלים ביותר הם אלה, שהיו לי עם סופרים שבויי־לעז, שיגעתי עליהם יגיעות הרבה, שמחתי לכל שביב של התוַדעות וקירבה שנראה לי מהבהוב־מבטם או נשמע לי מצליל־דיבורם, אבל ככל שסיפרתי לאיש־שיחי, על ראובן, שמעון או לוי, היו עיניו מתחייכות, והיה פוסק: יברח; אם יתבייש – יברח בחמיקה, ואם לא יתבייש – יברח בזחיחה. לדאבת לבי עלי להודות, כי נבואתו נתקיימה עד־תומה, וביום פקדי – אפרוש את הדוגמאות איש־איש על מנוסתו מעמו וארצו. ואילוסטרציה קטנה; סיפרתי לו לאיש־שיחי מעשה באחד הסופרים האלה, שטרחתי ותירגמתי רומן שלו ואף אסופת סיפורים שלו, ואף עוררתי את ידידי אחד לתרגם רומן אחר שלו, וידידי אחר אסיפת־סיפורים אחרת שלו, ושנַים תיאטראות הציגו עיבודי מחזותיו, אחד של כובד־ראש ואחד של קלות־ראש, ופעם אחת שאלני: האם, לדעתך, אסתדר ביניכם, השיבותי בשחוק: אכן, לדעתי, תתבולל גם בינינו. שמע האלר ואמר: הם היו מרמים גם את עמם, אך הם פיקחים מדי שיֵדעו, עמם, עם של פיקחים, ולא יאמין להם. שאלתיו: והאמונה בתשובה, ובחוזר בה, שהיא לא בלבד כלל גדול ביהדות, אלא גם כלל גדול בציונות, מה יהא עליה? הראה על גליון “הגה”, והוא עתון מנוקד שערכתיו, ביחוד בשביל עולי מערב־אירופה, ואמר: מי שגוחן פה על גליון קטן זה והוא נשטף בשבע זיעות ללמוד לקרוא בו, הוא בחינת שב; מי שמתפרקד פה על הוצאת Orient להבטיח לעצמו אליבי ליום מנוסה, אינו בחינת שב. נזכרתי והזכרתי לפניו פירוש שירשו דברי התפילה: אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים, לאמור שכביכול נותן יד שמאלו, והיא יד כהה, לפושעים, אבל יד ימינו, והיא יד רמה, לשבים. מחא כפיו מרוב הנייה.

מעניינת ביותר היתה הפגישה שבינו ובין איש־האשכולות, פאול לאנדוי, שידע אף הוא את ההומו יודאאיקוס העושה בשל אחרים כבתוך שלו, והוא מלצר תרבותם ומדמה להיות אדוניה, ואילו הוטרח טייפריקורדר לרשום שיחתם כמו – וניצל לקח נחשב לדור.

ג

הענין, שהאלר הביאו לפנַי, היה גם הוא ענין של מעשה־תרגום: כמין רומן שלו, סיפור שמצעו ותכנו המתיחות שבין הישוב והמַנדט, בתחזית של תנועת המחתרת, ועל רקע של כפר ערבי – ככל הנכון, אבו־גוש. נפלאתי כי ידע במפורט על עשייתי – עריכה ותרגום של דברים, שהיה בהם מדפקהּ של השעה, ואופן עריכתם או תרגומם על דרך הערמה על הצנזורה המַנדטורית. ולא עוד אלא ידע שהוחזקתי כמומחה לכך – כנראה על שום שעלתה בידי להעמיד תעודה, כמו מ"ג המכתבים של משה כרמל, באופן שלא נזכר בהם לא שם מקום ולא שם זמן ולא שם איש ולא שם מוסד וכדומה, אך הקונטקסט גילה את הכל, והצנזורה לא יכלה, עם כל רצונה, לפסלם מניה־וביה; והוא הדין בסיפור “מגילת המעפיל”, לצבי סחר, שנדפס בהמשכים יום־יום (בשם “הכל אל מתחת לסיפון”) וגם בו נהגתי כך, שלא היתה הצנזורה יכולה להיאחז בשום פרט של ממש, אף שהקונטקסט גילה כל נעלם. הרי לך – אמר האלר – חתיכה להתנסות בה. ודאי היה לי, כי הייתי מצליח גם בכך, אבל המאורעות הטו אותו לצד אחר ונעלם מעיני לימים רבים, עד שראיתיו, בתחילת תקומתה של המדינה, בלכתי ביפו המרוקנה, והוא חייל, קורן ומאושר: היא ישנה, מדינת־היהודים. כמאליו התגלגל הדיבור על הרצל. אמרתי לו, כי דין שנקיים בו מנהג שנוהגים החסידים בשמחת־תורה בראש שושלת רבם, שהיו קוראים אותו ראשון לתת כבוד לתורה, ובטוחים היו שהוא רוקד עמהם; דהיינו, כי ביום־הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת־היהודים נכבד בראשונה את אביה ונכריז: ר' בנימין זאב בן ר' יעקב, תן כבוד למדינה. עמדו דמעות בעיניו. ונזכרו לי דמעותיו, כשבא יום־הבחירות ובמאמרי, שנדפס לכבוד היום, הגיתי את הרעיון הזה ברבים. ועתה אך אוסיף, כי איש־שיחי, משהבליג על מבוכת התרגשותו, אמר: דור רחוק, אם יאמר לכבד איש יהודי בן־דורנו לא ימצא תואר גדול מן ההגדרה: הרצליאני היה. נעניתי בשחוק: ובכן, אשרינו, שהיינו הרצליאנים. נענה גם הוא בשחוק: אמנם אתה היית הרצליאני סטטי ואני הייתי הרצליאני דינַמי, אך למזלך, דור רחוק שוב לא יבחין בטרמינים טכניים אלו, ותזכה מבוּרוּתם.

ואלה הדברים האחרונים ששמעתי מפיו, ששוב לא ראיתיו פנים.

[כ“ד אלול תשכ”ג]

כרך האישים: X

מאת

דב סדן

---

גלויה לבעל הגלויות – אל אריה נבון ועליו

מאת

דב סדן

בבוא לפנַי, יקירי, קבצך החדש, הוצאתי את קבצך הישן, כי אמרתי אסורה אל הדפים ההם ואראה מה בין האח הגדול והאח הקטן (“גלויות מן העמק”, ת־אביב, תש"ב) והנה ראיתי, שאף כי קו־ההתפתחות, והוא קו־עליה ברור, אחד, הרי שני הספרים שתי תחנות שונות בו. הראשון על ריבוי נושאיו – ביחוד הקאריקטורה המוסרית, הסוציאלית והמדינית – עיקרו בסאטירה, האחרון על אחדות נושאו – נוף אחד וסוג אדם בו – עיקרו בהומור. אולם עם כל השוני הזה בין ספרך הגדול והבכור ובין ספרך הקטן והצעיר, ספרים אחים הם ודיה הצצה מועטה ב“שחור על־גבי לבן”, כדי להראותנו קו החיבור ל“גלויות מן העמק”. בראותנו שם, למשל, את פרקי־הרישום על פועלי נמל תל־אביב אנו רואים קו־חיבור בולט למדי. אולם האמת היא, כי רצועת־המעבר מתחום־הסאטירה לתחום־ההומור היא שם רחבה יותר, מכפי הנראה בהשקפה ראשונה. הלא ברצועת־מעבר זו כלולה הגאלריה של דיוקנאותיך – סופרים ועסקנים, אמנים וחכמים, אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה – שבהן הראית אותה דרך־ציור שלכאורה אינה אלא מפליגה, עד כדי גיחוך, את הצדדים המגולים שבפיסיוגנומיה ובאמת היא מפליגה, בדרך זו דווקא, לצדדים המכוסים שבפסיכוגנומיה. הישג זה, המיוחד לדרך ציור זה, לקאריקטורה, נבלע במקום שאתה מצייר את הדיוקן במסגרת של אידיאה, כוונה, מגמה שאין פרצופו מחייבה, והוא בולט במקום שאתה מצייר את הדיוקן כשהוא בעצמו ממַצה את תכנו ומסגרתו כאחת. ודרך ציור זה, המפגיש את הדיוקן לא עם סיטואציה יחסאית אלא כביכול עם המהות ההחלטית שלו, ודאי שהוא יונק מתחומו של ההומור.

ב

אך אפשר שתדרוש ממני, כי עד שאני מגלגל בצמד־המלים, סאטירה והומור, שכבר נפלו בו פירושים הרבה, אומַר הגדרתם. אם כך, תרשני להביא דרך הפירוש הנראה בעיני ביותר. תולה אני בעצמי בזה באילן גדול – הוא פרידריך הבּל, שכל מקום שאנו שומעים דבריו ראוי שנעשה אזנינו כאפרכסאות. ואם אביא דבריו בזה, אביאם מטעם כפול – משום ערכם כשלעצמו, ומשום שהוא אמרם בדבּרוֹ על יהודים. הלא ידעת, כי רבים כן רבים, שבאו לדרוש באָפיֵנו, ראו לבדוק בנו לאור הצמד הזה. וכן ידעת, כי פסק־הדין שיצא מלפניהם, ונעשה ממש כמושכל ראשון, הוא, כי אנו, היהודים, מחוננים יפה־יפה בחוש־הסאטירה, אך אין אנו מחוננים כל־כך בחוש־ההומור. ואף ידעת, כי גם הגדירו הגדר היטב את סוג־הסאטירה שבנו – דרך הבדיחה החריפה, העוקצת, הצורבת. וידועים המשלים לכך – ראשונים אמרו: בֶּרנה והיינה, אחרונים הוסיפו עליהם: קארל קראוס וכדומה. והנה שאלה היא, האומנם כהגדרתם כן אנו. ודומה, כי התשובה הנכונה לכך ניתנה בדברי הבּל על מ. ג. סַפיר: לא מקרה הוא כי דווקא הסופרים היהודים בזמן החדש יותר היו בעלי־חידוד מופלגים וכפי שאנו למדים מן התנ"ך אין לראות מקורו בארץ־ישראל. אך במי שאנוס היה – יסביר – תמיד להלך, בכפיפה ושפיפה, במי שאנוס היה תמיד לצמצם ראשו בין כתפיו ולא הותר אלא מצמוץ־עינים בלבד, לא ייפלא כי הקוים הטהורים, העגולים של היקום מתעקמים מאליהם כמין זיגזאג חד־קצוות. אולם עם האֶמַנציפציה של היהודים תיכחד התכונה הזאת, כי היא, האֶמַנציפציה – יסיים המשורר – תועיל ליהודים מכל הבחינות, אך תזיק את הבדיחה שלהם. ודאי אנו כיום יודעים, כי לא האֶמנציפציה אלא האַוּטוֹאֶמנציפציה היא הצילתנו מאותה דרך־חיים, אך נראה, כי כל מה שאַוּטוֹאֶמנציפציה זו מוסיפה והולכת, כן מתעלמת והולכת אותה דרך סאטירה מיוחדה, הבדיחה היהודית. ועוד זאת: הרי לא מקרה הוא כי דרך זו, דרך האירוניה הזאת, על צרבת־החומצה שבה, נתגלמה במי שיצא מתוכנו וביקש לבוא בתוך אחרים. כי אכן אם נבדוק בספרותנו, לא בלבד הקדומה שלידתה בארצנו, אלא גם המאוחרת שלידתה בגיטאות, כמעט שלא נמצא אחיזה לגודש כזה של סאטירה מיוחדת זאת.

ובענין ההומור ילמדנו הבּל בדברו על היינה. והוא מדבר על סוג מיוחד של הומור – ההומור הלירי, ההומור לאמִתו – יאמר – הוא דוּאַליזם מוחש: הוא לא בא לצייר את הקאריקטורה של האידיאל או את צלוֹ, אלא את האידיאל עצמו בהיאבקותו, היאבקות־שוא, על עיצוב־עצמו, אולם אם האמנות החיובית מבקשת לעבור בטיסה על־פני תהום, המבדילה בין הממשי והאפשרי, בא ההומור, כאמנות שלילית, ומשליך את עצמו לתוך תהום זאת ויש בזה מן היאוש אולם אין בזה מן הנחמה שבטרגיקה המזעזעת ביותר.

ג

ולא הארכתי בדברי המשורר אלא כדי לראות לאורם את שני ספריך, את האחד – שנתת לנו מכבר, שבו בולטת הסאטירה, שביקשה לפטור עצמה ואף פטרה עצמה מסכנה כפולה, גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד בציור, מעשה אחרים – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספרו הנודע של פוכס על היהודים בקאריקטורה – גם מסכנת הראִיה של דמותנו בעיני הקאריקטורה, ביחוד במלה, מעשה עצמנו – ומה גדולה, ממש נוראה, סכנה זו ילמדנו מעט דפדוף בספריהם של בעלי שנאה עצמית, שאתה מוצאם לא בלבד בין אלה שעזבו את ביתנו אלא גם בין אלה שנשארו בו ומשום שידעת לפטור עצמך מסכנה כפולה זאת – ואפשר אתה פטור ממנה מלכתחילה, בין מטבע־ברייתך ובין מטבע־גידולך – ופתחת ברישומיך שער־הסאטירה, שניתקה לחלוטין ממסורת הראִיה של פרצופנו בעיניהם של משעבדי אבותינו ובעיניהם של אבותינו המשועבדים, נפתח לפניך שער־ההומור, אודה לפניך, כי עוד בדפדפי ב“שחור על־גבי לבן” ביקשתי בין תמונות ההוַי של העיר, ביחוד העיר שלנו, רישום גדול יותר של ההומור, מכפי שמצאתיו. ודאי שמחתי על שהראית כמה וכמה צדדים של ההוַי, ביחוד אלה הפרוזים לביקורת סוציאלית, ופעמים הרבה היה בציור כזה יתר ביטוי של תוכחה, זעם, התמרמרות, מאשר ברוב נאומים ומאמרים. אך גם הצטערתי, כי לא הטית את החרט לסמטות, שמאחורי הרחובות הסואנים, אלו הסמטות המאוכלסות בני עמך, ישרים וטובים, מקיימים הוָיה ומטפחים הוַי, ודרכם ומנהגותיהם ראויים שהמספר יעשם ענין לדברו והצייר לחרטו, וביחוד ההומוריסטים שבהם. במסה היפה, שהקדים יעקב פיכמן ל“שחור על־גבי לבן”, הוא רואה בדרכה של הקאריקטורה לאור קוי־הקבלה גדולים – הוא מזכיר את דומיה, את גרוס. אבל אני, יקירי, חסרתי קו־הקבלה אחד, לא גדול כל־כך אך קרוב לי יותר – חסרתי את צילֶה. ודאי, אילולא מידת אהבה שבך לא היית יכול לצייר פרקי־הוַי כמו, למשל, ענין הילד מוכר השרוכים בתל־אביב או ענין השחקנים היהודים בפאריס, אך הייתי רוצה לראות מידת אהבה זו במלוא כוחה והיא נתגלתה עתה בפרקי ההוַי של העמק. ודאי תעודת־העמק – סמל ועובדה של קיום היסוד ויסוד־הקיום, ותכונות ההוַי שלו – ביחוד במומנטים שמתגלים בו שהייה, קבע, יציבות, הם שסייעוך לגלות אהבתך זו, שהעלתה עתה פרקי־הומור אלו. והעמק כבר ביקשו להראותו רבים ושונים – התייר המפליג בדבר־התפעלות, הנואם המלהיב בדבר פתוס, המרצה המעורר בדבר בירור, הסטטיסטיקן המעודד בדבר חישוב, המסַפר המסייע בדבר תיאור, וכולם דבריהם כמעט אורות בלבד ־ פרט למסַפר העושה בניתוח נפשות המראה לא מעט צללים – אך סימפוניה זו חסרה נעימת ההומוריסט, שכוחו להרגיש אותנו לא על הקאריקטורה של האידיאל או צלוֹ אלא על האידיאל עצמו בהיאבקותו על עיצוב עצמו. והנה בגלויותיך עתה מנית חסרון זה – ואף כי אחזת בכלי הקאריקטורה לא נתת לנו דבר של קאריקטורה, אלא דבר של אותו הומור, שהוא השניות המוחשת. והרי היא, השניוּת, מורגשת בכל תמונה ותמונה. לכאורה כמעט כל תמונה יש בה יסוד של מתינות, הרגעה, אבל באמת היא מחפה על יסוד של מתיחות, סערה, וציוני־ההתנגשות שבין שני היסודות האלה, שהאמנות החיובית היתה מבליטתם בטרגי הנערץ, מבליטתם האמנות השלילית במגוחך החביב. הוא, הגיחוך, מגלה עד מה ההוַי הסטטי מחפה על הוָיה דינמית, ולאורו מתגלית השלוָה והמתינות של מסכת־חיים המחזיקה כביכול טובה לעצמה כסערת־מתיחות בין גל־חלום ורגב־סברוֹ. ומי שיעמיק ברישומיך יצוד מתוכם – אם להיעזר בדברי ש. שלום – גם הוד האדם “שכבר רכב בסער על גב ענן, ברקו ידע לכבוש”, גם “שאגת המשברים שפה צוו קרוש”.

אפס אם בפרקי הסאטירה שלך נתת לנו פרקי ביקורת על רצונו של האדם, ושעל־כן העפת מעליהם את לעג־התוכחה, הרי עתה, בפרקי ההומור שלך, נתת לנו פרקי בּקרה על יכלתו של האדם ושעל־כן הרחפת מעליהם את שחוק־הפיוס ועל השחוק הזה יוֹדוּך רבים ובכללם גם אני.

[תש"ב]

---

סאלוּט לכליזמרים – עם יהויכין סטוצ'בסקי ועליו

מאת

דב סדן

ודאי שאין צורך במידה יתירה של כוח־ניחוש כדי לדעת, כי נסיוני עתה נועד לו חיוך, שצרורה בו אותה אמירה, שאף שאין בה אלא שתי תיבות בלבד, מעורבות בה גם תמיהה גם תרעומה, הלא היא השאלה כלשון הכתוב: מי שׂמך. ואמנם, הנערך יהויכין סטוצ’בסקי הוא מוסיקאי נחשב להלכה ולמעשה, נודע בנגינתו ובחיבוריו, מהם דברי־הארה כספרו הקטן “מוסיקה יהודית” (תל־אביב, תש"ה), מהם דברי־הסברה כספרו “פולקלור מוסיקלי של יהודי מזרח־אירופה” (שם, תשי"ח), מהם דבר־חקר כספרו הגדול “הכליזמרים, תולדותיהם, אורח־חייהם ויצירותיהם” (ירושלים, תשי"ט), ואליהם מצטרפות אסופותיו, כגון “120 ניגוני חסידים” (תל־אביב, תש"י) ואחרות, כשם שהוא נודע באסכולתו המיוחדת לתלמוד נגינת צ’לו, שהוא כליוֹ והוא עושה בו ברוב אמנות; עודר בשדה המוסיקה היהודית, אם אמנותית אם עממית, ועושה לה נפשות מתוך אמונה, כי היא עשויה להיות מסד למוסיקה מקורית שלנו; מחבר רוב קומפוזיציות ברוב סוגים; ואילו המעריך, עבדכם, אינו בכל אלה. אולם אודה, כי אם הסתירה שבין הנערך והמעריך מצדיקה ואף מחייבת אותו חיוך, הרי מתוך שכבר נתנסיתי בו אני מדמה כי כוחי עמי לעמוד בו. ואימתי נתנסיתי בו, כשבאתי לפני שנים לפתוח תערוכתו של צייר, וראיתי עין־בעין באותו חיוך ממש, אולם מתוך ששיערתיו מראש, ביטחתי את עצמי מפניו במה שהיה לי אח וראש לפתיחה, ראש־עיריה, ואמרתי לנפשי, לפני ששנינו, כמותו כמוני, מומחים מסופקים למלאכת הציור ומחשבתה, הרי מה שהוא, ראש־העיר, מתיר לעצמו, אף אני, אזרח־העיר, מתיר לעצמי, ואמנם פתחתי דברי לאמור: אמת, עוד אינני ראש־עיריה וכבר אינני מבקר־אמנות, אבל הריני כאחד הקהל המתבקש לבוא ולצפות בציורים שלפנינו, וכאחד הקהל אנסה לומר את שעיני רואות. ומה שאמרתי אז במסכת־ציור אפשר ליתן עתה ענין במסכת־מוסיקה, שכאן וכאן הריני מנסה לקיים תפקיד של כמין ראש בית־דין של הדיוטות.

ב

ומשהוריתי, כדרך שהוריתי, היתר הערכה לעצמי, אומַר כי לשאלת מי שׂמך יש לי עתה בכל־זאת קלפים צלחים יותר, ונמצאים טעמי התנצלותי מנומקים יותר. כי הנה מלבד שהתחככתי בחיי לא מעט ליד מלכות־המוסיקה וסביביה, הרי זיקה מפורשת לי ולנערך – כבר נשלם מעגל של שלושים שנות היכרות וידידות שביני ובינו, ובכללן עשרים שנות שכנוּת סמוכה ביותר. ולא עוד אלא השכנוּת הזאת נתקיימה בסביבה, שרחשה רוב אמנות ואמנויות – דיינו אם נזכיר, כי המדובר ברחוב, שקבוע בו מדורם של אנשי “הבימה”, והיא עילה לרוב פגישות וזימונים, כי אם אך יצאת ובא לקראתך מנחם גנסין ואם לא סיפר לך חידוד משמו של סבו ר' זלמן באסין, הרי סיפר לך חידוד משמו של הרבי מסטולין, ואין צריך לומר דברי־מהתלה מחייהם ואָרחם של שחקנים, כגון מעשה זסלבסקי דובר עברית וכדומה, ולרוב היה מסיים שיחו, בקפיצה מפתעת מקלות ראש לכָבדוֹ, מתוך שנאנח על כתבי אחיו, אורי ניסן, שאין להם פורק. ויותר ממנו היה נגלה אברהם ברץ, פניו הנוּגים מחייכים כנגדך ודבריו, שחיתוכם הברור בא מתוך התגברות־תמיד על שרבוב־מעט של עימוס לשונו, ענינם דאגתוֹ, דאגת־תמיד, לחידוש שלשלת־הזהב של הרפורטואר שלנו, ועיניו כאורבות להסכמתך, ואם רעייתו, אינה גובינסקה, העדינה והענוגה על־ידו, הריהו כמרמז, כי אבן־חן יפה לה משבצת־חן כמותה. אך יותר מהם נראה בנימיני, לרוב שני סיפוֹנים מי־סודה בידיו והוא מעמידם לצדדיו ברחוב, כדי להמטיר עליך חידושיו בענינים שלא היית משער התעניינותו בהם, כגון סוד תפילין וכדומה. ויותר מאלה נראה שכנם ממול, אמן־הקריאה של עצמו, זלמן איצי אנוכי בעל “ר' אבא”, מלוא־רצינות בעיניו ומלוא־שובבות על שפתיו. כך הרחוב ויתירה עליה החצר, שהמוסיקה היתה בה כמבול השוטפה מעברים – מזה הסטודיה של גרטרוד קראוז ועלזה שרף ומרתפה מלא רגשת־מזג הדרוכה־תמיד שהגונג מגבירהּ, וכשם שהוא משמש יומם בית־לימוד לרקדניות צעירות (“ששים ריבוא חדא בדרא”) כך הוא משמש בערבים בית־מועד לנגנים וזמרים, ובדיוטה שמעליו מתאמן בהדרכתו של גינסבורג, בנגינת צ’לו, הוא נני ברגמן שסופו צ’ליסטן מחונן בתזמורת שלנו; ובשנים הראשונות נשמעו עוד צלילי־זמרה של אמו, בתו של חזן מפורסם מקיוב; ומתוך החצר היו משתפכים צלילי תרגיליה של פנינה זלצמן, בפסנתרה, וצלילי אימוניו של אחיה נער־החמודות, יאיר, בכינורו; ולא אחת, כשהייתי יושב לעבודתי, ומזה חוזר הצ’ליסטן על צירוף־תווים שלו ומזה חוזרת הפסנתרנית הצעירה על צירוף־תוים שלה, והחזרה עשרות־עשרות פעמים, דומה עלי, כי גם כתיבתי מתרוצצים בה שני הצירופים השונים, וביותר כשנתלוותה לזימון חירות ישראלי, אשר, בעודה ילדה, התאמנה בפסנתר גם היא, ולתוך הערבובת הזאת בוקעים סלסוליה של השכנה ממול, הזמרת לוטי לאַוּפר.

ג

והנה אותה חצר מוסיקלית, היפר־מוסיקלית, נגלתה בה כעין רפידת־דשא מרגעת, ככל שנשמעה, מעבר לנופם של שלושת העצים האדירים והמצילים שבין חצרנו ושכנתה, נגינת הצ’לו של סטוצ’בסקי – בין כשהוא מנגן עצמו, בין כשהוא מלווה זמרתו של אורח נִפלה – כך מרטט עד עתה באזני הדיאפוזון הנרחב של הזמרה שעלתה מחדר־נגינתו, זמרתו של החזן ר' ישראל אלתר, כשם שמהבהב עד עתה לעיני אורו של הבוקר ההוא, כביכול הנגינה והזמרה נאצלו ממנו. וכשם שהייתי שומע מחוץ, הייתי גם שומע בפנים – כשכנים וידידים (דרנו גזוזרה מול גזוזרה) היינו מבקרים זה את זה וחביבות היו המסיבות שנערכו, אם אצלו ואם אצל שכננו אָשר בבלי; וכן אזכור במיוחד את המסיבה עם קלמן (צ’ארל) צוּנזר, בנו של אליקום צוּנזר – זקן מופלג, ששנת השמונים כבר היתה מאחוריו, עמד ושר בנעימה נמרצת ונלהבת משירי אביו; ואחריו שמענו את דויד כוהן, כשהוא בשיא כוח־הסיפור שלו, והוא בעינינו ובאזנינו בחינת “חוזר” ממש, וענין סיפורו ריקוד הדוב, ומה ששמענו מפיו בסיפור השמיענו באחרונה סטוצ’בסקי בכליוֹ, ממפלאות המוסיקה החסידית. או המסיבה לכבודו של ישראל רבינוביץ, עורך “קענעדער אדלער” והוא מטובי המוסיקולוגים שלנו, וסטוצ’בסקי קורא פרק מספר־הזכרונות שלו, והוא ספר מרתק בענינו ועניניו, והוא עמו בכתובים וכל שקרא בו לא ישכח כמה וכמה פרקיו, פרקי חייו ועשייתו של בן ונכד ונין לכליזמרים, כגון הפרק, שבו יתואר כיצד הוא, נער בן־תשע, יורד מעל הרכבת בליפסיה, שבא אליה ללמוד, והכל זר סביבו וידידו האחד כליוֹ הגדול ממנו.

ואם לידידות שבינו ובין כליוֹ דומה שאין לה עדות פיקנטית יותר מאותה החרדה שנלותה למסיבות השונות, הלא היא החרדה שמא יזדמנו שלושה־עשר לשולחן, ומי שלא ראה חרדת רעייתו, הזמרת יוליה, לא ראה חרדה מימיו. והעיקר, שהחרדה התנסתה במעשה שהיה כנראה עוד בשוייצריה – כי אמנם פעם אחת נזדמנו שלושה־עשר, ונמצאה תקנה לאותה צרה: נטלו את הצ’לו, כרכו לו מפית ונתנו לפניו סכין ומזלג והושיבו אותו כביכול אל השולחן והריהו האורח הארבעה־עשר לכל דבר. כשסיפרו אותו מעשה, קצתם צחקו וקצתם חייכו לאמונה התפלה, אבל מי שאינו נוח לבטל במחי־יד או במחי־פה אמונות תפלות, או לפחות משתדל להבין למניעיהם, לא יכול שלא להתפעל מאותה וַדאוּת, כי הצ’לו הוא אישיות. ולטעמי, אותו מעשה מבודח וגרוטסקי הוא העשוי ביותר להעמידנו על חידתו של סטוצ’בסקי – הצ’לו (הוא עצמו מקפיד על הכינוי המפורש והנכון: ויולינצ’לו, שהרי תיבה צ’לו בלבד אין לה משמעות) אינו לו כלי, אינסטרומנט, מנגנון, אלא נפש.

ד

ולא הארכתי באלה כדי לאַמת את הכלל, כי שיקצה בבית־הרב יודעת לפסוק פסק־הלכה, שהרי לא הייתי אלא שכן וידיד, אבל גם שכנות וידידות מלמדות. אולם האמת הכרונולוגית מחייבת לומר שהידידות קדמה לה לשכנות, והיא ידידות, שתחילתה במערכת “דבר”, ששימשתי בו בכמה מדורים, ובכללם גם מדור־הזימונים עם בני העליה החדשה. אזכור אותו יום, שבא ראשונה יואכים סטוצ’בסקי, עֵר ונלהב, מאמין ונמרץ, בא לעשות למוסיקה היהודית בכפל דרכים – הן בדרך תפוצתה בערבי בית־ברנר הידועים, הן בדרך הסברה שבכתב, אם במאמרים אם בקונטרסים, שנתלקטו כדי ספריה קטנה. כממילא נעשיתי שדכן לדבר טוב, שהייתי תורגמנו ולא אגזים אם אומר, כי עשרות־עשרות מאמריו הייתי סרסור בינם ובין לשוננו. והעיקר, שסופה של אותה עזרה טכנית חריגה מתוכה, שכן הוא, שהיה מטפח רעיונות, הגה רעיון, שבו נעשינו שותפים – נתלכדה רביעיה, ובה שנַים מומחים, סטוצ’בסקי ויצחק אֶדל, ושנַים ציויליים, שמשון מלצר ואני, וענינה הפולקלורה המוסיקלית היהודית. פרי הרביעיה הוא הקובץ “זמר עם”, הכולל למעלה משמונים שירי־עם, שמקורם יידיש וניתנו בתרגום עברי, ובלוויית מנגינותיהם, חלוקת עבודתה של הרביעיה היתה באופן, שצמדהּ ראשון בחר את השירים לפי היסוד המוסיקלי שבהם וצמדהּ אחרון בחר את השירים לפי היסוד המִלולי שבהם, וכשהתגלעה מחלוקת היה כל צמד וצמד סובר, כי יסודו עשוי שיכריע, וכמעט תמיד המומחים ניצחו את הציויליים ולא אחת הייתי מעמעם אם צדקם מוחלט, אבל מה אעשה וכוחם היה יפה מכוחנו. כי הנה, למשל, לא רצינו לוַתר על פזמונו הנודע של מ. מ. ורשבסקי “אויפן פריפיטשיק ברענט אַ פייערל”, באה בדיקת המוסיקה והעמידה מנגינתה כולה שאולה ונצטרפנו בלב קשה לשמיטתו של השיר. יפים היו זימונינו, יפים ומיַגעים – הפסנתר בוחן וחוזר ובוחן, ונגיניוּת השיר היא המכרעת על אישור התרגום, ולא אחת נדרש טיוב וממה שהוא דומה אחר טיוב ושיפור אחר שיפור, כדי להימלט מצרימה ומדוֹמה לצרימה, כגון שכנות צפופה מדי של אותיות שורקות, וכדומה. כשראיתי את צמד המוסיקאים בעבודתם דומה היה עלי, כי מה שעשה העם בשיר־העם – כלומר, בשיר שתחילתו שיר יחיד והעם עושה בו כבתוך שלו על דרך סיגולו למזג כולל יותר, סיגול המחייב פישוט ושיבוח כאחת, עשו שותפינו עתה בכוונת מכוון.

וכאן אתי המקום לומר, כי ברישומו של סטוצ’בסקי נתלבתה בי התעניינות פעילה בפולקלורה העממית המוסיקלית – הוא שעוררני להיות ראש־מדברים על שיר־העם בכינוס הראשון של השיר הארץ־ישראל, שנתכנס בפתח־תקוה, ולפרסם את הרצאתי ברבים. ואף זאת, ספק אם הייתי נוטל לעצמי כהדיוט לעסוק בתולדות־חייו של הכליזמר הגאוני, יחיאל מיכל, המכונה יוסף מיכאל גוזיקוב, שעלה, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, לפרסום מופלג בבירות אירופה, ונגינתו כל עצמה בלא ידיעת תוים וכל עיקרה בכלי שהוא עצמו התקינו. אמת, דווקא שני מומנטים אלה הכריעו על עיסוקי בו כדי חיבור של ביוגרפיה שלו, שהצילה אותו מן השיכחה (לאחר שנתפרסם ספרי “המנגן המופלא”, נקרא על שמו רחוב בתל־אביב), שהרי בשל שני המומנטים האלה נראה בעיני כמופת כפול – גם מופת לזיקה אבסולוטית למוסיקה, גם מופת לפריצה של יהודי בן־מזרחה־של־אירופה לתוך־תוכה. כמה אני מיצר, שאין לי ידידות, כידידותי עם סטוצ’בסקי, גם עם אמן־ציור גם עם אמן־שחמט, והייתי מתאזר להשלים ולפרסם שתי מונוגרפיות אחרות, שחָמרן עמי בכתובים, האחת על משה דויד (מאוריצי) גוטליב והאחרת על ויליאם שטייניץ, הנראים לי גם הם, מצד מה, מופתים כאלה.

ה

ואף כי לא זכיתי, בתחום המוסיקה, למעלת שיקצה בבית־הרב היודעת לפסוק פסק־הלכה, הריני מתיר לעצמי לפסוק שבח לספרו של סטוצ’בסקי על הכליזמרים, שהרי הופעה כשל גוזיקוב היא בו כסוגיה אחת במסכת גדולה וכוללת. כנקודה חוזרת בספר היא ההדגשה כי הם, הכליזמרים, נתנו שמחה בלב העם בשפלותו ודיכויו, זרעו אור־צלילים באפלת־החיים. הלכך בא הספר לא בלבד משום הערכת סגולה וסגולות ולשמה, אלא משום החזקת טובה ולשמה. כבר הזכרנו כמה וכמה חיבורים שלו לתולדות המוסיקה היהודית, שהוא אחד מנציגיה ולוחמיה, אבל שני ספרי־היסוד שלו הם הספר על הכליזמרים, שענינו תולדות מעמד שלם שנטל עליו לשמח את העם בכוח־הנגינה, וספר תולדותיו, תולדות משפחת כליזמרים ושלו, צאצאה, בתוכה. כשם שזכינו לברך על ספרוֹ אחד כן נזכה לברך על ספרוֹ אחר.

[ניסן תשכ"ג]

כרך האישים: XI

מאת

דב סדן

---

חיבת ירושלים – על גליה ירדני

מאת

דב סדן

במלאות ימי־אבל השלושים לפטירתה של גליה ירדני־אגמון קראה האוניברסיטה בתל־אביב לאזכרה לה ולפעלה ונדרשתי גם אני ליחד את הדיבור עליה ונסב עיקר דברי על העתונות כמקור לתולדות הישוב, שהיה מכלל התעניינותה, ופריה ספרה על כך. ספר זה, שיצא לאור כשנה לאחר פטירתה, ידעתיו בכל שלבי כתיבתו, והוא שהקנה לה תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית, והוא ניתן לה במעמד רב־רושם בחנוכה המחודשת של הר־הצופים, שהיא היתה בתלמידותיו.

אולם עד שהגעתי למרכז־דיוני, ראיתי להקדים שתים הערות.

ב

הערה ראשונה, אישית יותר, וענינה השאלה, אימתי נזדמנתי בראשונה עם גליה, קודם הפגישה הראשונה בביתי, שהביאהּ אליו זרובבל גלעד, במסיבי הימים, שבהם נערך ספר הפלמ“ח, שסייעתי בעריכתו. כי בשבתה לפנַי ידעתי, כי כבר היתה פגישה קודמת לה, בחינת dejâ vu; לאמור, כי כבר ראיתי את הפנים האלה, אמנם לא כפני אשה נאה, אף לא כפני עלמה נאה, אלא כפני נערה נאה. ובאגרי נפוצות זכרונותי, ראיתי את הפנים האלה, בעיטורה של התעניינותי־כביכול בקורות ירושלים, ומעשה שהיה כך היה: אבי ומורי, ר' חיים צבי הכוהן, בא, בסמוך לעלייתו לארצנו, לראות שלום ירושלים, וכיוֵן את בואו לימים, שחל בהם יום זכר פטירתו של אביו, ר' יוסף משה הכוהן וכן יום זכר פטירתו של אבינו־זקננו, ר' יוסי שו”ב שזכה, לפני כשני־דור, להיטמן בעפרו של הר הזיתים. כשיצאנו בבוקר משכונת גאולה ושוטטנו בשכונת מאה שערים, עבר על־פנינו זקן, הקדים לו אבי שלום, תמהתי: זו לך הפעם הראשונה ברחובה של ירושלים וכבר יש לך מַכּר ומוֹדע. אמר לי, כי זקן זה דין שנקדים לו שלום. שאלתי, מה זקן זה מזקנים, השיב לי וכך היה דקדוק לשונו: "די ווייסט ניטש, וויפל הינדערטער יאָרן האָבן אויף דעם פנים געהאָרעוועט. ושיעורו: אי אתה יודע כמה מאות שנים יגעו לצור את הפנים האלו. אמירה היא, שיש בה הרבה הבנה בעיקרה של היסטוריה, שמעשי־עיצובה הם בני שלשום רחוק־רחוק אך הם קיימים ועומדים ברישום חי קרוב־קרוב.

אולם השאלה הזאת לא היתה אלא כפתיחה לשרשרת־שאלות, שנמשכה למלוא אָרכם של שיטוטינו בעיר־האלוהים, כי אדוני אבי הִרבה להקשות לתולדות מראה ומראה: מי, מה, מהיכן, מאימתי, וכיצד. ואני בער, לא אדע להשיב, כי כל קושיה שדימיתיה מתורצת, נצטרפו לה תשע קושיות שלא ידעתי לתרצן. כך, למשל, עלתה לי בענין ציוּן קברו של זקננו ר' יוסי, שאבי אמר לפקדוֹ, אף שהוא כוהן, שאמר: לפני שעליתי לארצנו, עליתי לבית־הקברות שבעירנו והוריתי היתר לעצמי לבוא לפני ציוניהם של אבי ואמי, עליהם השלום, לומר להם: הנני עולה לארץ־הקודש; ועתה אוֹרה היתר לעצמי לבוא לפני ציוּנוֹ של אבינו־זקננו ולומר לו: הנה באתי לארץ־הקודש. ולענין ציונו של אבינו־זקננו ידענו מאיגרותיו, כי בבואו לירושלים, והוא בן שמונים ושש שנים, שינה מנהגו ולבושו, ונצטרף לעדת הספרדים; כשבנוֹ, הוא דודנו־זקננו ר' שלום שו"ב, הוכיחו בלשון רכה ומתוך מלוא־הקפדה על כיבוד אב, השיב אבינו־זקננו: מה שהיה נאה לבעל אור החיים, נאה גם לננס כמותי. וכשנפטר, היו שני הכוללים מריבים עליו, ונצח כולל אשכנז. שאלני אבי־מורי, אם חקרתי ודרשתי לטיבה של המחלוקת ולא ידעתי להשיב. בערב הלכנו להתפלל לבית־המדרש של חסידי צאנז, שנוסחם נשמר בו לתגיו, וכשיצאנו, והוא, כדרכו, נעצר בכל כמה פסיעות ונסמך, מכובד־הנשימה, אל קיר, שאלני איך נבנתה השכונה, שבתיה נאים ומוצקים, ומי בנאה, ולא ידעתי לומר לו אלא שם מיסדה, ר' מנחם מנדל ראנד, וסיפור־מעשה הכרוך ביִסודה, שלא ידעתי מה בו אמת ומה בו שירה. והוא מעשה בחסיד מחסידי צאנז שישב לפני שולחן רבם, ר' חיים הלברשטאם, וסיפר בשבחה של ירושלים, שבא ממנה, כמה בתי־תפילה של חסידים מצויים בה, שנוסחאות תפילותיהם נשמעות ברמה, ושאל ר' חיים: נו, און צאנזער נוסח האסטו אויך געהערט, כלומר: "ונוסחה של צאנז שמעת גם הוא. שתק אותו חסיד ור' חיים, אף שהיום יום־שבת היה, פלט כחצי אנחה עמומה, עמד ר' מנדל ראנד על רגליו ואמר: רבי, מען וועט, מערצישעם, הערן; כלומר: רבי, ישמעו אם ירצה השם. ולמחרת השבת נטל ר' מנדל ראנד צרור כספו והלך לירושלים ובנה בה את השכונה הנאה הזאת, והיא אמנם קרויה על שמו. ניחש אבי, שאיני בטוח כי הוא פשוטה של עובדה, אמר: נו, מסורת אגדה של חסידים, אבל איך באמת היה הדבר. לא עניתיו. הזכירני, כמה הייתי שקוד על תולדות עיר־מולדתי בגולה, ושאלני אם אין אני חושש שישאלוני: עירם של כמה אלפי ישראל ידעת, עירם של כל ישראל לא ידעת. השיבותי: דרכם של בני עיר ועיר שיודעים את עירם, ואילו ירושלים בניה יֵדעוה. ואף שהיה לי מועמד נאה, הוא בני בכורי, שנולד אותה שנה בירושלים, היתה תשובתי בלב ולב, שכן ידעתי, כי בני ירושלים, וביותר בני העולים מקרוב באו, לבם אינו לתולדותיה. כי, אמנם, יקום דברי ולא בלבד בני ירושלים אלא בנותיה יֵדעוה ויודיעוה, ותהי זאת בת הבית, שנסמכנו אליו, בשיחתנו ההיא – הלא הוא בית משפחת ירדני, שהיה לימים משונה בחידושו בסביבה ההיא, ותהא זאת הנערה, ששמעתי את אביה, שהיה רופאי, קורא לה בשמה ותמהתי עליו דרך ליצה: גליא רזא, ודאי שלא שיערתי; כשם שלא שיערתי, כי בסַפרי לאברהם שבדרון (שרון) את מעשה אבי־זקני, שנעשה ספרדי, אניעוֹ לעשות כמותו, שכתב עצמו בקהילת הספרדים, וסופו נטמן בחלקתם כמנהגם.

ג

הערה אחרונה, ענינית יותר – לפי שספרה כולל, כהגדרתה הצנועה, סקירת התפתחותה של העתונות העברית החילונית בארץ־ישראל, וגבולה מזה היא שנת תרכ“ד – ביתר דיוק: תרכ”ג – והיא ראשית הופעת “הלבנון” ו“החבצלת”, וגבולה מזה היא שנת תרס“ד, שאם אינה תאריך בתולדות העתונות ההיא, הרי היא ראשית התנועה הקרויה עליה שניה, ולפי שהתכוונה לאחריו לחבר ספר, שימשיך עיונה וחיקורה למן ראשית הופעת “הפועל הצעיר”, ואף נשאה נפשה להפליג לתולדות העתונות העברית כולה, שכבר עסקה בהן במקצת גם בספרה, אם מצד גופה אם מצד חלקה בהתעניינותה העֵרה והפעילה של העתונות הזאת בהתפתחותו של הישוב בארצנו, דין שאף אנו נצטמצם בעיקר על מה שהספיקה ליתן בידנו ביד מלאה ובעין יפה. ואודה, כי בבוא לפנַי ספרה מגילות־מגילות היו בי כמה וכמה פקפוקים, ולא על שום המאמרים שהקדימה לפרסם בתחום הזה, אלא על שום ספרה “הדיליז’נס” (1965), שענינוֹ תשקיף משעשע של שנות־ישוב ראשונות, שכן תגבורת השעשוע כמותה כתגבורת ההתעלמות מראִיה היסטורית, וכל מורה־ספרות יודע ועד, כי בשבת לפניו פרחי־תלמידים, הרי ככל שיקרא טקסט שאינו כרוח הלשון וסגנונה עתה, פרצי־הצחוק מרובים, שכן וַדאות היא בהם, כי לשונם בלבד אמת וסגנונם בלבד אמת, ואם מתלווית להם עוד יוהרת רק־אנחנו, הרי ההבנה ההיסטורית כמוה כאַין. אמת, ספרה “סל ענבים” היה עשוי לפוגג את פקפוקי, גם אם נראתה בעיני שוגה בהנחה שבידה, כי תיאורי־הטבע, כפי שניתנו בסיפורים האלה, מעידים על קירבת טבע ונוף ממש, מה שאין כן תיאורים דומים בספרותם של סופרי־הגולה. ומה משוגתה – היא לא חשה, כי אך משאלה חסודה היא לה, ובאמת יותר משנמצא בסיפורים שלקטה מרישומה של חוָיה סמוכה, נמצא בהם שאילה ממליצות המקרא, כפי שכבר שימשו בהן סופרי־המשכילים, והגדיל ביחוד אברהם מאפו. ואם לתיאור נוף ממש, הריהו למנדלי ותחילתו “דאָס קליינע מענשעלע”, שנדפס תחילה ב”קול מבשר" ותאריך תחילתו כתאריך תחילתם של “הלבנון” ו“החבצלת”.

אך פקפוקי אלה וכאלה נפוגו והלכו, ככל שהפלגתי בקריאת הספר, וראשית רישומה ערעור על הגדרת המחַברת. לא, לא סקירה לפנינו אלא הרצאה מחושבת של תולדות העתונות הנידונית לכלליה ולפרטיה, ואפילו לפרטי־פרטיה, והיא תפקיד קשה וסבוך, וניתן להיפלא, איך המחַברת עמדה בו. כי מלבד היגיעה הרבה, שנדרשה בעצם־הקריאה של אלפי עמודים שוני־ענין ומרובי־פנים, נדרשה ממנה יגיעת־משנה להשליט את עצמה עליו דרך שיטה משולבת – תוך שמירה על מסכת־בירור כרונולוגית, מתקיימים לה סירוגי גישה וטיפול: גם ביאור הזיקה של העתון הנידון למערכות הישוב ובעיותיו, גם בירור יִחודוֹ ואָפיוֹ של כל עורך ועורך, או ראש־עוזריו, אחד או אחר, ויש שהיא מצליחה להגיע למיזוג של שילובי־הגישות, ויש שהיא מסתפקת לכרחה בעירובם. ודומה, כי היא עצמה הבחינה בקשיים אלה, שעל־כן נדרש לה בירור מיוחד לדרכי־הביטוי השונים של העתונות הנידונית, כדי להשלים את הכרת דיוקנו של עתון ועתון. דומה, כי בתחומי עיסוק נרחבים כאלה קשה להציע דרך אחרת, וביותר שהחיבור קדמו לו אמנם, כמה וכמה עבודות, אולם אך קצתן בלבד מדוקדק ומוסמך (א.ר. מלאכי, ג. קרסל, ישראל חנני). המחַברת, כשם שטרחה להשליט את עצמה על חומר העתונות, כך טרחה להשליט את עצמה כמעט על כל מה שנכתב עליה וסביביה, ולא פסחה על מה שיש לו צד של נגיעה, אם מרובה אם מועטה, בנושא על רקעו ומסגרתו, והביבליוגרפיה, המרבה להכיל, תוכיח. ואין צורך לומר, כי הסתייעה בעתונות העברית, ואף בעתונות היהודית־לועזית בגולה, ואגב־כך גילתה מקורות שנעלמו מעיני החוקרים (כגון האוטוביוגרפיה המקיפה של נפתלי הירץ אימבר ב“ג’ויש כרוניקל”), כשם שהסתייעה בספרות־זכרונות, איגרות וכדומה. כל אלה וכשרון ההרצאה הנהירה והפשוטה נותנים, כי החיבור נקרא ברוב ענין ועונג.

ד

אם מותר, בהערכת החיבור, להקדים את הספקות לוַדאויות נאמר, כי בדיקת היחס שבין הגדרת תפקידו ובין דרך ביצועו מעלה כעין סתירה ממנה־ובה. לפי ההודעה, שכמותה כהכרזה, נקודת־המוצא באה לחלוק על הערכת הישוב הישן, כדרך שנטבעה בידי אויביו ומתנגדיו, ולשם כך בא קודם־כל תיאור דמותו והרכבו של הישוב הזה על יחוסי השבטים (אשכנז, ספרד), יחוסי הזרמים (חסידי הבעש“ט, תלמידי הגר”א), הבחינה החברתית (תקיפים, עשירים, עניים) והבחינה הכלכלית (חלוקה), אבל לדקדוקו של דבר המחברת מקדימה את תולדות הישוב החדש, באופן שהיא מוצאה אותו בתוך הישוב הישן, נלחם בו לעצמו, שני עשורים ומעלה לפני עליית ביל"ו ואילו הישוב הישן ניצב גם לה, על ציוּן תכונותיו, ועיקרן שמרנות אטומה וקנאות סומית, כדרך ראייתם של יריביו המוקדמים והמאוחרים. הלכך סמי מכאן הפרכה ממש של הערכה מקובלת, ואף הבנה ממש של הישוב הישן ובחינת טיבו ומהותו לגופם, ולא לפי שנראה בעיני עצמו ולא לפי שנראה בעיני יריביו, שעמהם נמנו ראשי העתונות הנידונים ומסייעיה. ואין זו מלאכה קלה, אם נביא במנין את העובדה, כי ההשכלה פיתחה עתונות לרצונה, ואילו תוקפיה ונתקפיה או שלא פיתחוה כלל, או פיתחוה, ובמאוחר, לכרחם, ונמצא הנשען בהערכתו אל העתונות הנידונית, שצמחה מן ההשכלה גם היא, נסמך אל כלי־מבטא, המכוונים ברובם נגד הישוב הישן. אמת, נזכרת וחוזרת ונזכרת ספרות־המלחמה שבידי הישוב הישן, הוא גבב־החרמות שיצא מלפני קברניטיו, אך אין סימנים המעידים על התחקות על עצם הספרות החדגוֹנית הזאת, כדי להבין מתוך מליצותיה את עולמם; ושאלה היא, האם לא היה זה מן החובה לטרוח על פרופורציה מאוזנת יותר של עצם הידיעה, לפחות בפרסונאז' של שני הצדדים, על ראשיו ונציגיו, שהישוב הישן (או נקרא אותו: הישן־ישן), על ראשיו ונציגיו, היוצאים אך במעט מכלל אנונימיות, לא ייראו כגוש אמורפי, שאין בו כאותם יִחוד ויִחודים, כפי שהם מצויים במי שנפרד או נתפצל הימנו, וביחוד במי שלא היה מחובר בו ויניקתו מזרמים שמעֵבר לה (השכלה מתונה, לאומיות תחילה שמרנית ולימים חפשית). ולא עוד אלא כשחלוצה של העתונות הנידונית נראה ניסוג, באמצע מהלכו, מקו ההשכלה ונעשה ממסייעי יריביה (“החבצלת”), הרי עם התסוגה ובשלה יסומן קו־ירידה מתמיד והולך, כמין דרדור שסופו מקרב את העתון לעתונות־כביכול, שהיתה בידי הישוב הישן, היא ספרות החרמות, ואף העורך (י.ד. פרומקין) יועמד כמי שקיפח אָפיוֹ ויִחודו, אף שראינו אותו קודם גיבור, שגבורתו מזווגת לו מטבע־בריאתו. ספק הוא בעינינו אם פשטנות זו יש בה להסביר, מה אירע לו לעורך ולימים לכמותו (פינס), שבאו לכלל רביזיה זו, וביחוד מה בין החרדה, שננערה בהם בדיעבד, ולבין החרדה שהתסיסה את הישוב הישן מלכתחילה, ומִשנה־ספק הוא בעינינו, אם מותר להסתפק במניעים ובנימוקים הנחותים והירודים שנתלו בישוב הישן ולתלותם כממילא גם ביחידים, שנמנו תחילה עם יריביו וחזרו בהם, בקיצור: האומנם המניעים והנימוקים האלה הם־הם מלוא־עולמו של הכלל ההוא ומלוא עולמם של היחידים האלה.

והרי המחַברת גילתה הבנה דיאלקטית ונעזרה בה בכמה מיני הבחנה, לפעמים דקה ביותר, וחבל שלא נסתייעה בה, כדי לבוא בסוד חזיונות שוים או דומים בסיטואציות שונות. שאילמלי כן, הרי כשם שראתה, למשל, כעין מהדורה קמאה של פולמסאות: הויכוח בין חסידי הציונות הפוליטית והציונות המעשית לענין הצ’רטר, שקדם לו, כשלושים שנה, הויכוח בין חסידי קניית הארץ ויריביה; וכשם שהבחינה במין מהדורה קמאה של גלגולים – לא בלבד בין תמורותיו של פרומקין ושל פינס, אלא אף בתמורותיו של פרומקין ושל בן־יהודה, היתה עומדת על הצד השוה שבין מוקדם ומאוחר, כגון שההתנאה של הישוב הישן: על דעת הפרנסים והסכמתם, כמותה כהתנאה של הישוב החדש: על דעת הישוב המאורגן ומוסדותיו, והיתה מקשה, האם מקרה הוא. כי כשם שההתנאה הראשונה הבשילה הופעת־קצה, כחרמות הרבנית מבריסק, כך ההתנאה האחרונה הבשילה הופעת־קצה כרצח די־האן. והרי היקשים כאלה עשויים להקל עלינו להתעורר על יחסיותם של מיני נורמה, שאנו אדוקים בהם, ושעל־פיהם המאוחר, שגדלנו בו ומתוכו, הוא קנה־מידה ואפילו חלוט, להערכת המוקדם, והם מסייעם בידנו להיזהר משימוש בקנה־מידה מאוחר לחזיונות מוקדמים, ומעוררים אותנו, שננסה להבינם מתוכם, גם אם נודה בגבולות נסיוננו.

ה

אך אם אין בידנו לומר, כי הישוב הישן נראה, לפחות מבחינה מתודית, מתוך נסיון הבנתו לגופו, ניתן בידנו לומר, כי הישוב החדש שבתוכו, ושהעתונות הזאת היא כּרוֹז לו, נראה, ואף מבחינה מהותית, מתוך נסיון הבנתו לגופו, וביותר הצליחה המחברת בהעמדת הדיוקנאות, הן של דמויות־הראש והן של דמויות־המִשנה, וביחוד נראים לעינינו, בבליטוּת חדה, קלסתריהם של ישראל דוב פרומקין, אלעזר רוקח, אליעזר בן־יהודה, נפתלי הרץ אימבר, המתוארים איש־איש על אָפיוֹ ועשייתו, על השקפתו וראייתו, על עמידתו ועמדותיו, על התמדתו ומִפניו, והכל כדרך פורטרט, שקוָיו נטוים בעיון מפורט בחמרי כתיבתו לסוגיה, באופן שכללות הדמות עולה מפרטי עשייתה ומצטרפת מהם, כשהמחברת נשמרת ממיני הירואיסטיקה ודומיה, ומעמידה איש־איש על מִבצעיו ומחדליו, על מעלותיו וחסרונותיו, מבלי לפסוח על האנושי־אנושי־ביותר. אף יצאה ידי חובת דיון מפורט ביותר על כל עורכיהם ומסייעיהם של עתוני ירושלים, עד שאנו למדים עליהם ועל פעלם בכללו ובפרטיו לימוד מספיק, כשם שאנו למדים על כל שקירבו לעתוניהם מעברים, בין סופרים מקרוב, אנשי הישוב, גם סופרים מרחוק, אנשי הגולה, – כמעט כל הפמליה של הסופרים, שמצינום בעתונות המשכילים, לרבות הקיצוניים שבהם. וכן אנו למדים על סוגי־הכתיבה והתפתחותם – מאמרים, רשמי־מסע, פליֶטונים, סאטירות, תרגומים, וכל אלה נידונים לתכונתם ולרמתם, וניתנות אף דוגמאות מחכימות.

כללו של דבר, לפנינו חיבור מקיף וכולל על תולדות העתונות העברית הירושלמית במשך ארבעים שנה, שנכתב מתוך בקיאות שלמה בגופם של העתונים, וכלול בו בירור דרכם על מישוריו ועקלתונותיו, הארת מסילות עורכיהם ושביליהם, גבורותיהם ונכליהם, פולמסאותיהם והשלמותיהם, תעוזותיהם ורפיונותיהם, והכל על רקע מציאותו של הישוב, כפי שנשקפה מקרן החזות של אותה עתונות עצמה, כשההרצאה הסדורה והברורה, המשורשרת יפה־יפה, ממצה את הפובליציסטיקה שלה, עניניה וכיווניה, וכן צדדי־ביטוי אחרים, והכל מתוך הבלטת הזיקה שבין תולדות העתונות ותולדות מלחמות הפלגות והאישים בישוב. המידות הטובות שבידי המחַברת, וראש להן שקידה, אחריות והגינות, עמדו לה לשוות להרצאתה רוב ברירוּת וחן, וכלל מִבצעה הוא תרומה של ממש לחקר הספרות העברית בארץ־ישראל, המקדמת את ידיעת ענפה החשוב, העתונות, ומשבח אני את שטרחו בהוצאת הספר לקיים דובב שפתי ישנים, שיהיו שפתיה מרחשות בקבר.

[תש"ל]

---

אשת מו"ל כמו"ל – על בית ניומן

מאת

דב סדן

ככל שאנו מהרהרים בתולדה של ידידות אחת ואחרת, המבריחה מסילת־ימים ארוכה למדי, עולה כמאליה השאלה: ואיך היתה ההתחלה; ויש שהתשובה ניתנת בבירורה: כך וכך; ויש שהיא ניתנת בעמעומה: בערך כך וכך; ויש שאינה ניתנת כל־עיקר, באופן שזכרוננו, העומד לנו מבחינת המתי, אינו עומד לנו מבחינת הבּשֶׁלמה והלשֶׁלמה. כמקרה הזה הוא ענין הידידות שבין בית נימן לביני, ולימים בינו לבין ביתי, שאני יודע יפה־יפה, כי תחילתה נעוצה בשנת כך וכך, והיא עם פרסום ראשית עשייתה המלוכדת של הוצאת־הספרים “מצפה”, שנישאה על כתפיהם של שלושה אברכים: שרֶברק, ניומן, צ’צ’יק – והזכרתים בסדר הזה, לפי הנוטריקון של יעקב רבינוביץ: שנץ, שהיא לשון חיבור וקישור – שתעוזתם היתה, בימים ההם, כעין שם־דבר, שכן עיקר כוחם היה לא בהונם המסופק אלא ברצונם הוַדאי, שנסמך אל ביטחה כפולה – הביטחה ביזמתם להוציא ספרים טובים, הביטחה בזיקת הציבור, הצעיר ותוסס, לספרים טובים. אבל איך ובשלמה באה ראשית־הקשרים בינם לביני שוב לא אדע לקבוע – אפשר ביקשתי עשיה בתחום פעולתם ואפשר נתבקשתי לה; ואף אין בידי להסתייע ברישומים שבכתב, שכן הישיבה בעיר אחת, תל־אביב, לא הנחיצה חליפת־מכתבים. אך זאת ידעתי, כי יד פטרונה ויועצה, ואף עורכה של ההוצאה ההיא, אשר ברש, היתה באמצע: מפיו שמעתי לראשונה על תכונתה וכוונותיה של השלישיה ההיא, וביחוד על סדרת הספרים המתוכננת, מהם במקור מהם בתרגום, ספר לחודש, ספר לחודש, ותוך כדי דיבור נוסחה האינפורמציה כדרך סיפור ותיאור, ביחוד משעבר מדבריו על ההוצאה לדבריו על המוציאים ותיארם כמו, ומכלל תיאורו נתקעו בלבי קצת פרטים, שהיו אולי בנותן־דחיפה לא בלבד לעצם ההיכרות, שסופה ידידות, אלא אף לאָפיה, כפי שנתקיימה לאורך־ימים.

עם־זאת לא אמרתי: בית “מצפה”, אלא אמרתי: בית ניומן והטעם משולש.

ב

הטעם הראשון: מעשה תיאורו של אשר ברש היה על דרך יִחוד הדיבור על הדבק הטוב, הוא הזיווג שעלה יפה, מכוחו של כפל רומנטיקה – רחל לבית ליפסון, גידולה של תל־אביב הקטנה והצעירה, בקו־המעבר של העליה השניה והשלישית, חניכת גימנסיה הרצליה וראשוני־מוריה, ומרדכי ניומן, גידולה של סטאשב, שנדד בקטנותו לאמריקה ונצטרף לפועלי־ציון ונתגייס, כאחרים, ללגיון העברי, אך שלא כרוב האחרים, ששבו כלעומת שבאו, השתקע בארצנו והריהו, בכלל השלישיה ההיא, מקיים את הנדר: תקומת הוצאת־ספרים עממית. הטעם שלאחריו: פלפלת התיאור היתה העמדת הזוג הצעיר כאחד ממוקדיה של חברת טראסק – מרתף, שבו היו נערכות מסיבות החברה ההיא, דלים שמחים, תערובת של סופרים ואמנים וגרוריהם, פועלים ושוה־פועלים. הטעם האחרון: עיקר עיקרו של התיאור ניסוי של גזירה שוה בין אותה חבורה לבית שכמותה, החבורה הפולנית שמסביב לאגודת Zacheta (= עידוד) ו־Zielony Balonik (= הכדורון הירוק), שהוא, אשר ברש, הכירה מקרוב, בהיותו תלמיד לאמנות־הציור בקראקא.

ודאי, אותה גזירה שוה הוא ענין לענות בה, אבל כששמעתי מפי המסַפר על המרתף ומסיבותיו, כבר היתה חבורת טראסק בשקיעתה, וכל שיוּרה סמלה – המוט הגדול ואצבע משולשת אדירה בראשו, שהיה נישא בראש תהלוכות־פורים, שנקבע לה כינוי עדלידע, וכמדומה אף שנה או שנתים לאחר־כך. עד־כמה נחקקו בי דברי התיאור ההוא, שריטטה בהם אהדה מפורשת לענין המתואר ונפשותיו (כמין אהדה של היסוד הסולידי והמיושב ליסוד התוסס והשובב, כפי שטיפחתו אוירת “הדים”), אני למד מכך, שזכרוני מגמגם, האם אך שמעתי על כך או אף הייתי בכך. לימים, אף הזכרתי לפניו, לפני אשר ברש, גמגום זה, תוך שיחה שנתגלגלה בינינו על גדול בדחני גלילותינו, ר' משה’לה היבנובר (פריזאמנט) וסיפרתי לו, כי בילדותי היה אבי מורי מרבה לדבר בו בביתנו, כדי כך, שאף שלא יכולתי אלא לשמוע עליו דימיתי כי שמעתי אותו, והייתי מחקה דרשתו כדרך ששמעתיה כביכול יוצאת מפיו, כשאני מדמה לראותו, עומד על השולחן ודורש, כפי שראיתיו כביכול מילדותי. שמע איש־שיחי דברי, חייך ואמר: כבר היתה כזאת לעולמים, והרבה דברים ששמענו עליהם בילדותנו, נדמה לנו, כאילו שמענו אותם, וכך הם שמורים בזכרוננו, גם אם חוש־הביקורת שבנו מעמידנו על השבשת, אבל בגילך – שאני. אמרתי: כנראה, הכל לפי המסַפר וכוח סיפורו, שגם אבי־מורי גם אתה אמנים בו. אמר: חן־חן, וסיים: ושמא באמת היית שמה?

ג

לא, בפירוש לא הייתי שמה, ובפירוש דימיתי שהייתי שמה, וכשנעשיתי בן־בית לבית־ניומן, ביחוד במשך השנים, שהיה קבוע ברחוב ליליֶנבלום, בבית שהוריש־לא־הוריש ר' אריה לייב בלובשטיין לצאצאיו, אחותה ואחיה של המשוררת רחל, דימיתי לראות בו כעין המשכו של המרתף, נוסח תל־אביב, במִפנה החד של העיר מאתמולה למחרתה, וכהתגרוּת בה, התגרות־מדעת. פה, בין הכתלים הישנים, לשולחן הארוך, או מוארך, נתכנסו סופרים ופרחי־סופרים, אמנים ופרחי־אמנים, וביותר בשבתות בין־השמשות, כעין בית־ועד להם; וכמה וכמה מיני זימונים – פה תחילתם; וכמה וכמה מיני עשיה – פה ראשיתם. והמאחרת כאישהּ, בחינת אשת מו“ל כמו”ל, אהבת סופרים ואהבת ספרים היא בהם, והם כמעוררים סופרים: הבו ספרים, הוא בנעימה פורצת והיא בנעימה כבושה, שנתלכדו יפה־יפה, כשם ששוני־תכונתם נתלכד יפה־יפה באופן שבולמוס־העשיה שלו, שהפליג כדי בקשת תריס לעצמו, באמירתו השגורה: אני יודע, כי תאמרו עלי, שאני דון־קישוט, ומה תריסו – הבטתה המסייגת באמירתה השגורה: "נו, מוטֶק, אל תפריז. אבל הצד השוה היא בהשתקעות בעבודה, שנשקו בו, יזמתו הרדופה והתמדתה הרצופה, כשזו אף זו אינן מתירות לעצמן הפסק־בינתים, וסימנך רשימת הספרים המעשירה והולכת, ולא נפקא מיניה, מה מזלם של העסקים – היום על הסוס ומחר מתחתיו וחוזר חלילה, – שכן העיקר שמנין הספרים לסדרותיהם מתרבה, ועשרות מצטרפות למאות, והיד נטויה, תמיד נטויה.

ד

אודה, כשנשמע ענין פירוק השלישיה, באופן שהוצאת “מצפה” נפרדה לשלוש הוצאות, היתה בנו חששה אך סופה נפוגה, ויעידו שראום בעבודתם, וביחוד הדברים אמורים בעבודתם המשותפה והנמרצת של צמד ניומן, ויכולתי להעיד על כך גם בתחום עשייתי, שעוררונו עליה או סייעוני בה, גם מחוצה לה. לענין תחום עשייתי, הרי תחילתה היה בתרגום “פרדוקסים”, שעשיתיו כאחד עם ישראל כוהן, בכלל סדרת כתביו של מַקס נורדאו. אשר ברש הוא שהציעני לפני עורך הסדרה – פ. לחובר, ואודה שלא הייתי מאושר ביותר, שיעדני לספר זה, שהרי ידעתי, כי לפני שנות־דור כבר ניתרגם בידי ראובן בריינין, וכבר בימים ההם נראה אף למתרגמו כספר שנתישן. אמרתי חששי לאשר ברש, אמר לי: ראשית תרגומו של בריינין אינו תרגום והריהו כלא היה; שנית, אחרי שהוצאנו יומני הרצל, בא תורו של נורדאו, ואם אחריתו של הרצל, בדברי־הימים, היא ציונותו והיא־היא המזריחה אור חדש על פעלו שלפניה ולצדה, אף אחריתו של נורדאו כך; שלישית: ניומן הוצאת כתביהם של אבות־הציונות בלשוננו היא אידיאה־פיקס שלו ואשתו מעודדתו, על מה לא נסייעו בכך. ואמנם, אחרי צאת “פרדוקסים” בא לפנַי ניומן, לאמור: נדרתי נדר להוציא את כתביו של בֶּר ברוכוב ועליך לעזור בידי; ידע, כי איני כרוך אחרי תורתו של ברוכוב, אך די היה לו במה שהפלאתי את העילויות בחריפות הגותו ומסקנותיה, ונעניתי לו בתרגום כמה חטיבות, וודאי הייתי ממשיך, אילולא ראה, העורך י. יצחקי, להטיל מיני שינוי בגופו של טקסט – כגון, תחת ההגדרה: סולידריות של המעמדות, הטיל: קונטאקט בין המעמדות, לפי שהשינוי היה נוח לו באותה שעה. אמת, הוא המשיך בזה דרכם של קודמיו שעשו בקצת כתביו של ברוכוב כבתוך שלהם, אך בשבילי, ובשביל ניומן, היה זה סוף־פסוק. וכך נשמעתי לו, בבואו לשַׁנים לעשות מעשה רב – תרגום איגרות הרצל, ואמנם תירגמתי את הכרך הראשון, ומכמה טעמים לא יספתי, ומי שלא ראה צערה של רחל על כך, לא ראה צער מעולם. שאלתיה: האם אני זָכר אחד במוסקבה, השיבה: לא, אינך בן יחיד לא בלבד במוסקבה, אלא אף בתל־אביב, אבל חלוקת סופר לכמה מתרגמים כמותו כדור־הפלגה. הוסיפה: הרי למדת בחומש: שפה אחת ודברים אחדים. סיימה: חבל, שאין אתה עוזר לנו בהרפתקה שלנו. לא אמרה: קיבולת, לא אמרה: מפעל, אמרה בפירוש: הרפתקה. כי אמנם כך היה – הוא, שתכונתו כדרך הסערה והיא שתכונתה כדרך דממתה היו כשנַים שהם אחד לאהבת ההרפתקה ולא היה ביניהם אלא שאהבתו גלויה יותר, ולא קרא את הדבר בשמו, אלא היה אומר: מגלגלים את הענין, והיא אהבתה היתה צנועה יותר, קראה את הדבר בשמו, וכמוהו כמותה, ידעו יפה־יפה, כי פירושה של הרפתקה והרפתקה אינה עלילה מפתיעה ומבריקה אלא יגיעה ממושכת ואפורה, והיא שנשאה בה, ביחוד בימים שהוא רתם עצמו לתפקידי ציבור, לטובת הישוב והמדינה, שהרחיקו אותו מביתו והדידו אותו למרחקים, והיא העושה ומעַשה, שקודה על־גבי ציבורי ניירות, כשבת־השחוק, שהיתה מציצה מאלכסוני־עפעפיה העצומות־מעט, אינה משה הימנה.

מה פירושם של מעשה הרפתקה ומשאה – מבשׂרי חזיתי, ואפילו שלוש פעמים.

ה

פעם ראשונה – בענין שירי־עם יהודיים, שראוי להשגירם בפי גדולים וקטנים ושעל־כן ראוי להוציא אסופתם בתרגום עברי ובלויית תוים. כמה שלבי נמשך לכך, היתה בי חששה, ומעשה שהיה כך היה: נטלתי לי מידה של עזוּת ובכינוס הראשון לשיר־העם הארץ־ישראלי, שנתכנס בפתח־תקוה, השמעתי הרצאה על כך, והעליתי עלי קטרוגו של מומחה שהקשה לי, אם ידעתי לקרוא תוי־זמרה ועניתי: לאו, הוסיף והקשה, אם ידעתי לקרוא תוי־נגינה, ועניתי: לאו, סיים והקשה: וכיצד ידעת לעלות לדוכן ולדרוש את דרשתך. אמרתי להם לניומַנים כי מוראם של מומחים עלי, ונמצאה עצה להפיגה, ברוח הכתוב: שנַים שנַים יבואו אל התיבה, וצירופם בחינת ארבעה מיטיבי־לכת – שני תורגמנים, שמשון מלצר, ואני, שני מוסיקאים – יהויכין סטוצ’בסקי ויצחק אדל, והיה זה קוארטט מתואם – שני הראשונים תירגמו והביאו נוסחי ־תרגומם לפני שני האחרונים, והללו בדקום מצד סיגולם למנגינה, ולא בלבד לפי המקצב אלא אף לפי צירופי־ההגאים הבודדים. לא שלא היו חירוקים בינינו – כך איני מבין עד עתה, על מה נפסל להם “אויפן פריפעטשיק ברענט א פייערל”, ועל שום המנגינה, שאין בה יסודות־מבית נפסל, אבל מה רשות הכרעה בכך לכמותי, שאינו יודע אפילו סולפג'. העיקר, לאחר רוב יגיעה יצאה האסופה לאור, שמונים שיר ושיר, ואפילו לא נשגרו בפי הרבים אלא קצת שירים והם נשמעים וחוזרים ונשמעים עד עתה דיינו, ותהי משכורתנו שלמה. הכוונה בעיקר למשכורתנו הרוחנית, כי אחרת כמותה כאַין, ובחסרונה נשאו בד־בבד העורכים והמו"לים, בחינת מה אתם בחצי־חינם אף אנו בחצי־חינם, שהעיקר היתה ההרפתקה, שאפילו הצליחה לא יצאה מכלל עצמה.

הפעם שלאחריה, – משהחצפתי ודרשתי אותה דרשה בכינוס לשיר־העם, וחזרתי והחצפתי ונתתי ידי לקובץ “זמר עם”, הכברתי חוצפתי וחיברתי מונוגרפיה על המנגן המופלא, יחיאל מיכל, המכונה מיכאל יוסף גוזיקוב, והצעתיה לפני מו“ל פלוני, אמר שישאל פי מומחה, ומששאל השיב לו כתשובתו: נו, כן, מי שאינו יודע אפילו לקרוא תוי־זמרה כותב על מי שלא ידע אפילו לקרוא תוי־זמרה. הצעתיה, איפוא, לפני מו”ל אלמוני, אמר שישאל פי מומחה, ומששאל השיב כתשובתו: נו, כן, מי שאינו יודע אפילו לקרוא תוי־נגינה כותב על מי שלא ידע אפילו לקרוא תוי־נגינה. דעת לנבון נקל, כי הני תלת גברי מומחי אינון חד, שעל־כן בבואי בהצעתי לפני הניומנים, לא רציתי למכור להם חתול בשק, וסיפרתי כל אותו מעשה, היתה תשובתם: היא הנותנת. ואך זאת ביקשו, שאתירם להראות חיבורי לשאינו־מומחה, ואף הוא תשובתו כתשובתם, וסופו של החיבור שהוציאוהו כלול בהדרו.

פאם אחרונה – חיברתי מסכת־שחוק גדולה, אסופה של אלף חידוד וחידוד, כפי ששמעתים מפי ששמעתים, והוספתי מנגנון משופע של שינויי־נוסח וחילופי־גירסה וגלגולים־בתר־גלגולים, ואמרתי שלא להטריד בכך את הניומנים, שמא אגרום להם גם עתה חסרון־כיס או קירובו, אבל כל שהצעתי את החיבור לפניו נרתע, וביותר שלא העלמתי, כי ראיתי חיבורי כשהשלמה לחיבוריהם של שקדמוני, לימים ראיתיו כתחרות להם, ולסוף נשאני רום־עיני לאליפות, אבל איך אראה, מה יהיו חלומותי, באין מי שיביאם לפני ציבור־פותריהם. משהצעתי מלפני הוצאה אחת והוצאה אחרת ומיאנו לסכן את הכיס, אף שמשופע היה, באתי לפני הניומנים, שכיסם לא היה כן, ולא נרתעו. בדיעבד נתגלה כי לא שגו, שהספר נתפשט פרסומו בארצנו ובגלויות, ולאחר שהוציאו ספרי אחד “קערת צימוקים”, הוציאו ספר אחר “קערת אגוזים”, אבל אני מחזיק להם טובה על העזתם שמלכתחילה, וסבורני כי רוח ההרפתקה עוררם, וסימנך התשובה למראה כתב־היד הכרסתני, שהדפסתו לא היתה קלה, וביותר במסיבות הימים ההם, שהיו בהם כל מיני פחת ומחסור, ולשון התשובה בקירובה: אם יהא זה בסט־סלר – הרי טוב, ואם לאו – אף מצוה לשמח את הרבים היא משהו.

ו

ואם להחזקת־טובה, הרי זה בעיקר על ההבנה למחבר וסברוֹ ואביא דוגמה לכך – דחקה של השעה גרם, שנטלתי עלי לכרחי תרגום ספרו של אֶמיל לודוויג “יולי 1914”. לכרחי למה, שלא החשבתי בו אלא את התעודות, ואילו האבזרים של פלג־פובליציסטיקה, שהקנו לו לאותו סופר עיקר־המוניטון שלו, לא היו ללבי. יתר על־כן, הממונה על הסדרה, שהספר נועד לה, עשה עצמו אף עורכו, ולפי ששמע כי עיקר גדולתו של עורך הוא קולמוסו האדום, הורה לו היתר־שרטוט על־פני כתב־ידי. סיפרתי צרתי לניומנים, הרגיעוני: אל תדאג, הכל יבוא על מקומו בשלום. תחילה לא ידעתי ביטחתם על מה היא נסמכת, אולם לימים נודעתי כי זכות תרגומו של הספר היא להוצאת “מצפה” ואמנם ההוצאה ההיא נאלצה להעביר את כתב־ידי ל“מצפה” ועורכה, אשר ברש, בא לבית־הדפוס, עיין בו בכתב־היד ומסר הוראה קצרה: כל מה שכתוב בדיו שחורה – כשר, כל מה שכתוב בדיו אדומה – פסול; וכן בא אמנם הכל על מקומו בשלום.

ומשחזרתי והזכרתי את אשר ברש, אחזור ואזכיר את ידידו־כנפשו יעקב רבינוביץ, שהיו כמלאכים הטובים של “מצפה” ושל בית הניומנים, ומי שלא ראם בחתונת בתם של הניומנים, כשירדו עם הקהל, איש־איש נרוֹ הדלוק בידו, לחצר הקטנה, שבה נערכה החופה, לא ראה שמחת רֵעים אוהבים ואהובים, שזכרם הטוב הילך בבית ומהלך בו עד עתה.

[מנחם־אב תשל"א]

כרך האישים: XII

מאת

דב סדן

---

בשערי כרך – על ליאופולד קומפרט

מאת

דב סדן

לפני שני דור ודור עמד נער בן שש־עשרה בשערי כרך גדול ולא ידע נפשו – הוא היה שמח מדי שיחוש כל עייפותו, הוא היה עייף מדי שיחוש כל שמחתו. היה עייף מדי, כי מאחוריו היתה דרך ארוכה שעבר אותה ברגל; היה שמח מדי, כי לפניו היה מחוז־חפצו, עיר־חלומו. אפשר שהנער, הוא ליאופולד קומפרט, הניצב בשערי הכרך עצם כמעט רגע את עיניו וזכרונו ודמיונו העלו לפניו את ימי־הילדות בבית הוריו בקהילה הקטנה מינכנגרץ אשר בּבּיהם, את ימי־נעוריו בבית־הספר, בגימנסיה, בעיירת יוּנגבּוּנצלאוּ (היא קהילת בּומסלא), את ימי ישיבתו בפראג, שביקש ללמוד במכללתה, אך מרוב עוני עזבהּ ויצא לנדודיו עתה לבקש מזלו. אולם אך פקח את עיניו והנה הכרך הגדול, וינה, בירת המדינה, עיר הקיסר, אשר בני־עמו של הנער עלו בה לגדולה, מי בכשרון־מעשה ומי בכשרון־רוח, מהם אצילים מפוארים, רוזנים מכובדים, סופרים מהוללים.

ב

אמת, מנינם בעיר־הבירה הוא מועט ועצם־ישיבתם בה לא בזכות כי בחסד, אך הנער, כבני־דורו, מאמין כי מה שהוא היום חסד יהיה מחר זכות – הלא הימים ימי אמונה באורה הגובר של ההשכלה, ימי ההשתדלות לשיווּי־זכויות, ימי המלחמה לחירות. הלא מתוך אמונה זו ולשם מלחמה זו עזבו את הגיטו, הניחו אורח־חיים, מנהגים, אמונות של דורות, והתאמצו להתערב בשכניהם, להיות כמותם בלשון, בתרבות, בלאומיות. הלא לשם כך ומתוך כך שינו מסורת ודת ויש שהרחיקו ביותר ומחקו זכר תקוַת עמם, שיבת ציון וירושלים, ויש שלא הרחיקו כל־כך אך גם הם רואים את ישראל ושוב אינם בני עם אחד, בני אומה אחת, כי אם עדת אמונה, שניטלו ממנה עיקרים גדולים.

הנה אתה רואה את הנער עומד בשער־הבירה ואתה מנסה לנחש: מה תהיה אחריתו? היהיה חרשתן גדול וסופו אציל מכובד, היהיה שולחני גדול וסופו רוזן מפואר? האם הצרור הקטן אשר בידו יהיה צרור גדול של רכוש וכספים? לא ולא, כי אמנם צרור קטן בידו, אך אוצר גדול בלבו – אוצר אהבה ושירה. הוא ושני חבריו היהודים על ספסל הגימנסיה בבומסלא, מוריץ הרטמן ואיזידור הלר יהיו, כאשר חלמו על הספסל ההוא – משוררים, והוא יגדיל.

ג

קשים מזונותיו של צעיר עני בעיר גדולה וזרה והוא משכיר עצמו מורה בבית סוחר, יומם מלמד ומחנך ולילה לומד וכותב. שם טוב לו כסופר – מערכת “פרשבורגר צייטונג” מקרבתו ומפרסמת פרי עטו, שם טוב לו כמחנך – הרוזן לבית אנדראסי מביאו לביתו לחנך בניו. פה רואה הסופר הצעיר חיי הערבה ההונגרית ומתארם בספרו “רומן הפּוּשטה”. אך בן־ארצו, המשורר א.ל. פראנקל (אחרי שנים עשה בארצנו ופעל לטובתה – בית ספר־למל – וכתב עליה ספר ושירים נחמדים) הוא המעורר אותו לתעודתו, להיות משורר הגיטו, והוא שפירסם בעתונו “זונטגסבּלֶטר” את בכור סיפוריו אלה, שיצאו בערב שנת 1848 בספרו “מן הגיטו”. אמנם בתיאור הגיטו בביהם קדמו לו גם יעקב קאופמן, שהיה אחר־כך סופר ועורך מפורסם, ב“יהודי הכפר הבוהימי”, גם אדוארד ברייאָר ב“ישראל הישן והחדש”; אמנם כמותו כמוהם הלכו באופן הסיפור והתיאור בדרכו של הסופר המהולל, גם הוא מבני־עמנו, ברתולד אויאָרבאך, שיצר בסיפורי הכפר – מי מכם, קוראַי, לא יזכור את סיפורו הנחמד “יחפפיה” – דרך מיוחדת של ציורי־הוַי חביבים, אך הוא, קומפרט, עלה על בני גילו וסביבתו בכוחו לתאר את רחוב היהודים, אָרחותיו וטיפוסיו בהרגשה כנה ועמוקה ביותר, הרגשת הלב הישראלי הטהור והנאמן. הרי הוא עצמו אומר על הלב הזה, כי הוא מסורת היסטורית.

ושים, הקורא, לבך לתאריך: 1848, הלא היא שנת המהפכה. הרבה תקוות תלו בה בני־דורו של הסופר, ביחוד אלה מבני עמו שחיו בשני עולמות – כבני תרבות כללית גבוהה כבר הרגישו עצמם בעולם־החירות, אך כבני עמם עשוק־הזכויות עוד הרגישו עצמם בעולם־השעבוד. ועתה, כשמחשבת הדור אמרה: יגוזו בחיים צללי הגיטו, נתעוררה הרגשת הדור בלב משוררו והכריזה: יקומו בשירה אורות הגיטו. היא שירת קומפרט המתארת לפניך את הטהרה והחמימות של חיי־המשפחה, את התמימות והקדושה של שבת ומועד, את אור המסירות של האב ואת זוך החמלה של האם, היא השירה על החיים האלה שהיו כדרך הדרוש: שחורה אני ונאוָה – שחורה מבחוץ, נאוָה מבפנים, היא נגינת־הלב המרעידה את מיתרי לבך אתה ורגשך עולה בך ושׂם מחנק לגרונך ודמעה מנוצצה בריסי עיניך.

וַדאי, הוא, הסופר, ראה את החיים שתיארם בסיפוריו – “סיפורים חדשים מן הגיטו”, “קורות רחוב”, “בין חרבות” (יצא לאור ב־1873 והוא הסיפור הניתן עתה, בשם “יונתן ודורותיאה” לפניך) כחיים שעברו ובטלו, כי הוא ראה עתיד עמו כראות רבים־רבים מבני־דורו – לא עתיד ולא עם, כי הוא כמחשבתו – הרגשתו, לא כדעתו – ליבו. עֵר ופעיל, מעורב בעניני־ציבור, באומנותו וכהונתו (מחנך, פקיד־בנק, עתונאי, עורך “אסטרייכישר ללויד”, חבר עירית וינה), היה אישיות בולטת ביהדות וינה רבת־הפנים, ארוג בחייה – פרנס הקהילה, מקורב לאישיה (בין ידידיו סופרים עברים, מהם מאיר הלוי־לטריס) פועל ומפעיל – ערך כתבי־עת יהודיים עם יוסף וֶרטהיימר “יאהרבוך פיר איזראעליטן” (ספר־שנה לבני־ישראל) ועם שמעון שאנטו כתב־העת “נייצייט”, שליח הקהילה בהנהלת בתי־הספר – ידע יפה־יפה את נפש הנוער, התלמיד, כאשר נראה מתוך הרומן המצוין שלו “פראנצי והייני”, שבו יתאר חיי כיתה, מוריה ותלמידיה (רק נפש אחת היא יהודיה, אֵם תלמידה והיא מתוארת להפליא), נשם תמיד אויר חייהם של בני עמו ועניניו. באחרית ימיו נשמעו זמירות חדשות־ישנות ברחוב־היהודים, זמירות התחיה ושיבת ציון, ולכאורה לא היו אלו זמירותיו; כשהלך לעולמו כבר עברו ארבע שנים מעליית ביל"ו, ולכאורה לא היתה זו עלייתו, אך אם נטה אוזן גם לנעימה הפנימית בסיפורי־הגיטו שלו וגם לשירת־האדמה שלו (ברומן “ליד המחרשה”) ושירת היהודי עובד־האדמה אשר שר לפנינו והרגשנו כהולם אחד וראינו דעותיו, דעות־דור – כטפלה, ושירתו, שירת־דורות – כעיקר, והיא שיר אהבת ישראל.

[תש"ב]

---

בסוד נאמנים – על ריכארד בר־הופמַן

מאת

דב סדן

ההגדרה הקרובה ביותר למחזה “דויד הצעיר” של ריכארד בר־הופמַן היא, כמובן: המשך ל“חלום יעקב”. וזו הגדרה, הכוללת שבח בתוכה. גם הקורא העברי הרגיש לפני כעשרים שנה בנשוב רוח רעננה מדברי החזון הזה. פרישמן הוא שהביא לו מטנא השירה הזאת, בבואו להפלותה לטוב ולטוהר מצרור החזיונות התנ"כיים, שירדו אז בשיעור־סיטונים למדפי־הספרים. במכתבים הנודעים שלו לא זו בלבד שעורר את דעת־קוראינו על היצירה ויוצרה, אלא שילב, כדרכו, קצת קטעים מתוכה בתרגומו שלו. במעשה־תרגום זה היה כעין נסיון להחזיר אבידה – כלומר, להשיב למקורו דבר־רוח של איש עברי השבוי בלשון־נכר.

ואם כי האמירה: המשך – היא שבח, אין בה כדי יציאת חובה. אכן, גם ב“דויד הצעיר” ניכרות כל המעלות הטובות של אחיו הגדול ממנו בשנים – הברירה, השיקול, השהייה הגדולה, התואם המפליא שבין תנועת־האברים של התוכן ובין תנועת־האברים של הריתמוס, גילום אידיאה, כתמצית־משמעות של ההתארעות ההיסטורית בבנין עלילה ונפשות פועלות. אך על כל המעלות האלה נתוספה כאן תוספת גדולה – עשרים שנות־ניפוי סילקו את יותרת־הסלסול, הקו נתפשט וממילא נתעמק, המעבר מארץ־המיתוס לאדמת־ההיסטוריה, שקיצר לכאורה את החזית והחזות, הביא לידי צמצום, שבו הדיבור טורח להיות לבושו ההדוק של הענין, שלא תהא השפה עודפת על הכלי. ואם גם נעימת הדקלום לא נמנעה בכל – הרבה סרח הסטיליזציה גורם – הרי נתכווצה ביותר. ואף האידיאה לא תהלך קולה ברמה, אין היא נישאת מעל המעשים ועושיהם כחכמה עליונה ואין היא נראית מכוננת מצעדי אדם ועם מאחורי הקלעים כערמה עליונה, אלא היא גלומה כמובנת מאליה בעצם ההתרחשות הדרמתית.

ב

הדרמה הזאת נמתחת ברוַח־ימים, שזמנם מועט ועצימותם רבה. רק שבעה־עשר ימים הם והם תקופה הרת מאורעות מכריעים. בפתח־הימים נשמע הד עמום של סתימת הגולל על סלע קברו של שמואל הנביא ובסופם נראה את דויד הצעיר המכניע את עצמו לשאת את כתר המלכות, כבד התעודה והעול. והאידיאה, שהיא הנפש במהלך המעשים והדברים וליכודם למשמעות־גורל אדירה – היא ברית האמונים. ביתר בירור: אחדות השורש של אמונה ונאמנות. לא בכדי ניתנת בראש החזיון מגילת רות. היא, בת מואב שדבקה בבית יהודה, מופת פאר לתום־נאמנות, עודה בחיים, בודדה ועזובה, שׂבעת מראות ורוב חליפות־עתים – אור דמותה יהל כראש־סמלים. קרני האור הגדול הזה נופלות על אוכלוסיה גדולה. הנה הנער אביָתר, אשר בגלל דויד נרצח כל ביתו, והוא מתענה בספקותיו הגדולים – על־מה הוא, צאצא כוהנים, ינוד וינוע רעֵב ויגע, והוריו ושאר משפחתו האצילה נשחטו על לא חטא, ואיכה יחיה הוא, אם אלוהיו לא נמצא לו צידוק וטוהר – ועם כל זאת הוא שומר אמונים לדויד. הנה תימנה, שטיפחה ברוב אהבה את אביתר, פליטת־השחוטים, וכמה עוז בה בהתיצבה בעדת מלעיגים על דויד וכמה כוח באמונתה בו ונאמנותה לו. וכרמז המאיר את שרשה של נאמנות זו הוא אותו רגע, כשהיא מסיימת את תפקידה בשמירת הנער והיא ממהרת לשוב לביתה, כי בו מחכה לה אילן להשקותו וכלב להאכילו. הנה הנער הקטן, אוריה החיתי, שדויד מצאוֹ עזוב ותשוש־כוחות ועתה הוא מוטל ברפת, ומשרתי שאול כילו בו אכזריות־חימה, וכמעט לא נותרה בו נשמה מרוב עינויים קשים, אולם אחריות־החיוּת השמורה ותוססת בו דבוקה בלהט אהבה ונאמנות בדויד. וכשם שלא יכלו לו לנער הנאמן שבטי המענים, כן לא יכלו לו תחנוני שאול ושידוליו והבטחותיו להיטיב עמו ולרוממו – כסלע היא הנאמנות הזאת וכל עקרבי־כעסים וכל בַשׂמי גיפופים לא ימוגגו את חָסנהּ. והנה נביות הרועה, נוצר נשימות אפה של ישישת־הישישות, רות, הוא אילם אך אין כנועם מנגינתו, אשר יקסום בחלילו. הנה מיכל, שמעבר להרגשת הבגידה המדכדכתה, מבליחים אורי־האמונים; והנה מעכה שהקריבה חייה לנאמנות זו. רחש־אמונים זה ושפעת־חומו מקיפים לא בלבד את דויד אלא גם את המלך הזקן, שאין כטרגיות שלו – כעילוי־סמלים לנאמנות היא אשת שאול, אחינועם, היוצאת עמו לקרב, נושאת מגינו ואוספת את ראשו המת אל חיקה וקצה כקצו – אלא שדויד הצעיר נענה בהד־אמונים ואהבה לסימפונית־האמונים העולה אליו מעברים ואילו המלך הזקן, האומלל ומר־הנפש, בהגיע אליו קול־אמונים המבקש לאופפו בחמימות הוא נענה לו בצינת־מַשׂטמה ובאפלת־חשד. הטרגדיה של שקיעה ועליה נתפסת כטרגדיה של החשד והאמון.

ג

דויד הצעיר, כדרך שדמותו ניתנה במחזה זה, אין בו מן הגדלות המונומנטלית. כגדלות הזו נמצא דווקא בדמותו של שאול. אכן, דמות זו קדרותה הנשגבה מהלכת בכמה וכמה יצירות שקדמו למחזה שלפנינו ונמשכה לה ביחוד אהבתם של חוזי־הזיונות. צא, למשל, וראה מה גדלה החיבה בספרותנו דלת־המחזות ל“מלוכת־שאול”. אך דומה כי המונומנטליות שבעוצם־הרישום הדרמתי, שאנו מוצאים גם במחזה שלפנינו, באה לא בלבד מתוך שתיאור־שאול בתנ"ך שהעמיקו אותו חוזי־ההזיונות ניתן בשרטוטים גראנדיוזיים, אלא גם משום העמידה הבודדת שלו, עמידת חשד תלול שכל צרור של חנינה ואהבה, המבקש להדבק במדרונו, מתגלגל למטה. לא כן דויד, שהוא כראש נהרות, שנאספו אליו מכל מדרוני־הרים ורמות רוב מעיינות ונחלים להיות בו עוז־זרמים וברכת־עמקים. הנה נראה את עשהאל והוא מהירותו של דויד, את יואב והוא רצינותו של דויד, את חושי והוא זינוֹ של דויד, את ברזילי והוא נדיבותו של דויד וכדומה – הם מפרנסים אותו אחד־אחד ככוחו ובזכותו ומתפרנסים ממנו, כי הוא מיזוגם, הוא כליל־מידותיהם, הוא השלמות העליונה, הכוללת, שבו מבקשים להתמזג – ולא להיבלע – ייחודיהם. הוא עתה, בעצם, כשאול בשחרוֹ. כי שלושה גלגולים נתגלגלה דמותו של המלך האומלל – דמותו בגלגל, כשכל העם הצטופפו לראות בזיווֹ והוא גבר ונער כאחד, שנצמדו בו כוח וגיאות וטוב; דמות אחרת היא כשנסתם מבואו לאלוהים וירדו לנפשו אימה ועצב ואטימות; דמות שלישית כשנלכד לשנאה וקנאה ורפיון, ובכעס אין־אונים יאמר להשכיר אפלת־רגשו בטח ורצח ונקם. כאן, בהגיע הגלגול השלישי של הדמות הזו לרום־זוָעה ועומק־אסון, עולה ומפציע השחר שלה עצמה. הביטו בעפעפי השחר הזה ותראו את הנער האדמוני עם יפה עינים.

ד

המלך הזקן, כולו תאוַת נקם, מבקש לשלוח אנשי־חרבו להשמיד בבית־לחם כל שנשאר מדויד המורדף והגולה במפלט המביש, בבית אכיש. כל שנשאר – כלומר, מטף עד רות הזקנה – ובהזעיקו את העם למלחמה עיקר כוונתו להשמיד את דויד, והנה בהיראות המשואות מעל ראשי הרים מצווה דויד על אנשיו להעלות גם הם לפידים ולמסור את אותות־המלך למקומות אשר מסביבותיהם. כמותו כבני־לוייתו, היגעים לשוא להניאו ממעשה זה, יודעים מזימת שאול, אך דויד הוא הנאמן, אם כי הנאמנות היא לו פתח־סכנות. אין בו אפילו נדנוד של ספק, כי כורח היא לו להיזעק ביום־מלחמה לדגל שאול ולהיות לו לעזר, גם אם העזר לא יירצה או יוריד את העוזר שחת, כשם שאין בו נדנוד של ספק, כי עליו לשמור את השבועה אשר נשבע לאכיש. הוא מתנודד בין שתי ודאויות אלה – החובה להיאמן לעם והחובה להיאמן לשבועה. נפתולי־נפש אלה הם נסיונו, בחינת־נאמנותו. כל שרואה כאן וכאן (במובן: והאלוהים ניסה את אברהם) לא יתפלא לכך, כי המחבר לא הביא את ההתאבקות הזו לפסגת־מתיחותה, כלומר להכרעה פנימית של המתאבק, אלא נתן לה פתרון חיצוני כדרך האיל הנאחז בסבך בקרניו (אכיש פוטר אותו מחובתו), אך יבין שעצם המלחמה למצוא מוצא, אם כי הוא נמנע־המציאות, עצם ההתלבטות בסיבוך האבסורדי ובלבד שלא לקפח את הנאמנות שהיא כאן כחובה וסתירתה – הוא המפתח להבנת דויד וגָדלו. הנה קטבי־הניגודים: המלך הזקן המפקיר עצמו לתשוקה ויצר והמלך הצעיר המקריב עצמו למאזנַיִם, שנתעיינו בהם הכפות, לפי שניתן בהם דבר והיפוכו שמשקלם שוה. הם קטבי־הניגודים של פורקן־יצר ושל עול־חובה, שעיקרו בנאמנות.

ה

הערת־בינים: אילו ביקש בעל המחזה להראותנו את ההתאבקות של החובה להיאמן לדבר ולניגודו בפסגת־המתיחות – כלומר, בפתרונה הטרגי – לא היה מתעלם מן האפשרות לכך הניתנת לו בדמותו ובעמידתו של יונתן. שאילו נטע את יונתן במרכזו של המחזה, אפשר שהיתה דמותו בולטת בשרטוטיה הגדולים, האנושיים ומאפילה על דויד. קשה ההתאבקות להיאמן לשני מלכים אויבים, האחד שר־האומה והאחר איש החסד והחסות, אך קשה ממנה ההתאבקות להיאמן לאב ולידיד שהם אויבים, ביחוד שההתאבקות הראשונה אינה נגלית אלא כאמצעי שבידי כוחות עליונים המנסים את בחירם, בנם האהוב, וההתאבקות האחרונה אינה זוכה לחסדם של כוחות מרומים, כדרכם בבנם החורג של הגורלות.

ו

ההתאבקות הזו היתה מעולם עד עולם. וגם לאחר הכרעה. מי יאמר, כי בהכריע אברהם בנפתוליו ועקד את בנו, נעקרה מתוכו המיית רחמי אב? מי יאמר כי בראות רות את ערפה שבה למולדתה והיא הכריעה בנפתוליה והלכה אחרי נעמי, לא תסס בה כל כוסף לבית אביה ולאלוהיו? ואולי הנפתולים האלה, הנסיון שבהם, והעמידה בנסיון זה מבארים על מה זכה אברהם להיות אב לעם־סגולה ורות – אם למלכו־משיחו? המשורר אינו שואל שאלות אלו ואינו משיב תשובות אלו, אך משראינו אותו מעמיד את דויד בלב נפתולים כאלה וידענו כי דימדמה בו אותה שאלה ואותה תשובה, כי בהראותו לנו את השגב והקדושה של ברית־האמונים, כיסוד בנין ואמת, לא ראה את הנאמן כמקבל גזירה שמשמעותה אחת (נאמנים אלה הם המשעבדים, העריצים שבכל דור), אלא כמתאבק בכפל־תפקיד, שמשמעותו מנוגדת (נאמנים אלה הם הגואלים, המשיחים שבכל דור).

[י“ד תשרי תרצ”ז]

---

בים קוצים – על הנריק וורגלאנד

מאת

דב סדן

בדרכנו רבת־היסורים במעבה־הדורות ידענו ארצות ומחוזי־ארצות, ששעריהם היו נעולים או ננעלו, לאחר גירושנו, בפנינו; ומספרי־תולדותינו עולים הדים, מהם רמים מהם עמומים, של נקישותינו בשערים האלה.

הדים רמים – וכמופת להם ר' מנשה בן ישראל – שדמיוננו מסרב לראות דמותו כפופה, כשעמד לפני קרומויל, להשיאו לפתיחת שערי אנגליה בפני עם הברית הישנה, שהרי מה שכתב־בקשתו ללורד המגן נקרא כתב־שבהכנעה חשוב כמס לדרכי־הנימוס, ואנו מהנים את עצמנו, בהעלותנו לפנינו את יציבתו נאה ויאה; ודומה, שאפילו מחיבורו נשקפים לנו רום־קומה וגאונו. ואכן, אבותינו היו מתענגים הרבה, בקראם תיאורו של ר' שמשון הלוי בלוך, בפתח תרגום “תשועת ישראל” (שהוא, ככל הנכון, תרגום תרגומו של ר' משה מנדלסון): “הרב החכם ההוא, אשר שכלוֹ הטוֹב, ישרוֹ וידיעתו חכמות ולשונות העמים, נתנו חנוֹ בעיני רואיו והסבו לו אהבה וכבוד גדול בעיני כל גדולי וחכמי העמים, אשר שמעו את שמע חכמתו וקראו חיבוריו הנעימים הנכתבים בלשונותם – – עד כי השר (קראמוועל) שלח לו לעירו אמשטרדם – – רשיון־הנסיעה ללונדון הבירה. וגם כבוד גדול עשה לו ולהבאים עמו בבואם; מושלי ארץ (פארלאמענט) והשר (פראטעקטאר) בראשם, אספו אסיפה ויועצי ‘כומרי’ וכנעני הארץ אל הארמון הגדול ווהיטעאל להיוָעץ על ככה, ויהי כל העם נדון ויחלק לחצי: אלה מימינים ואלה משמאילים; אלה דיברו דברים טובים על ישראל, ואלה עמדו לשטן להם, ובעבור זה נמשכו ימי היאספם ולא שמו קנצי לדבר, עד כי גם מקצת מאחיו אשר ארחו לחבורה עמו, במחלת־לב מתוחלת ממושכה אמרו נואש לתקוָתם, ובמפח־נפש שבו לביתם ריקם, ויאחזו בארצות אחרות אשר מושליהם פתחו להם שערי ארצם. אכן, הוא לבדו שמר את הדבר, מהמון־אויביו לא ירא, ומשאתם לא חת, עד כי הצליח באחריתו להוציא כנוגה צדקו, בהשיבו אמרי־אמת על שאלת צריו, הנכללים בתשובותיו במחברת הזאת, וישועתו כלפיד הבעיר, כי נתקבלו בכבוד גדול מהשר וממושלי־הארץ, וקרא דרור להיהודים לגור בארצותם, אשר הם גרים שם בשלוַת השקט ובמנוחות שאננות עד היום הזה”. ואף זאת; אבותינו עשויים היו למקרא דברים אלה וכאלה, ללמוד גזירה שוה בין דרך שיבתם של אחיהם בני־עמם לאנגליה, כפי שציירוה רושמי רשומות ובין דרך כניסתם של אבות־אבותיהם לפולין, כפי שרקמוה מספרי־אגדות: לא רב גדול בתורה וחכמה, הניצב לפני הלורד המגן, אלא שלוחים העורמים לפני מלכה של פולין תלולית של זהב טהור, כדי כיסוי סוס ורוכבו שרמחוֹ מזוקף בידו, ואותה אגדה על מחיר פתיחת־השערים יותר משנשמעה בה אנחת־תחינה נשמע מתוכה דבר סוחרים נבונים ושומרי־כבודם.

הדים עמומים – ומופת להם ר' אהרן איזאק, אומן למעשה־חותם ודומיו, שלא התדפק ברמה, ואפילו לא ניקש חרש בשערי שבדיה הנעולים לשם פתיחתם הגלויה והרווחה, אלא משהצליח ליכנס לתוך המדינה, שעל־פי חוקתה היתה סגורה לבני־ישראל, השכיל לעשות ישיבתו־עראי ישיבת־קבע, לא שקט ולא רגע, עד שהסדק כדי פתחה של מחט נעשה כחלל כדי פתחו של אולם, והעובדה הערימה על החוקה, ושעשועי־ההערמה הלא כתובים הם על ספרו, ספר־זכרונותיו, הכתוב יידיש והמצוי בכמה תרגומים, והלשון העברית נעדרת עד עתה מכללן.

אולם כנגד ההדים הרבים, בין רמים ובין עמומים, של בני־עמנו העומדים לפני חומות־הארצות האטומות ומתדפקים עליהן, ושאינם נפטרים מתחנונים וריצוי, בחינת חוס ורחם עלינו, בולטים ונבלטים ההדים המעטים והבודדים הבוקעים מלפנים לחומה האטומה, מתוך הארץ הריקה מיהודים, הם הקולות מבית התובעים את תביעת המתדפקים מחוץ. בודדים הם הקולות האלה, קולותיהם של גויים, אך צלולים, צלולים מאוד.

ב

קול כזה היה גם קולו של המשורר הנורבגי הנריק וורגלאנד. שם לא ידוע ביותר בקרבנו – הקורא שלנו יודע עליו, לכל המוטב, את הדברים המעטים, שרשם דובנוב בספרו על דברי־ימי־ישראל בדורות האחרונים. לאמור, כי בנורבגיה קיימת היתה גזירה, שסגרה את המדינה בפני ישראל. עמד אותו משורר, שהיה גם ציר הסטורטינג, הוא בית־הנבחרים, ונלחם לביטול הגזירה הזאת. פירסם הצעה מפורטת ועיקרה דרישה לעקור את הסעיף המבייש הזה מתוך חוקת־היסוד של מדינת־מולדתו. כשמונה שנים נמשכה מלחמתו, עד שכבש, לטובת דרישתו הנמרצת, את לבם ודעתם של רוב חברי הבית, אלא שלא זכה לשני השלישים, שבלעדיהם לא יפול שינוי במטבע חוקת־היסוד. לימים נמצאו, אמנם, שני השלישים, אלא שבינתים ירד המשורר לקבר, והוא אך בן שלושים ושבע, ובלבו צרבת החרפה, חרפת־מולדתו ונבחרי־עמו. זוהי, בערך ידיעתו של הקורא המצוי, ואם רצה לאחר שקרא בדובנוב להרחיב ידיעתו והטריח עצמו לביבליוגרפיה המצורפת, יצא מלפניה בפחי־נפש, שלא נסמן בה איזה ספר מיוחד על כך.

אמנם, כשהוציא יוליוס סמואל באוסלו חיבוריו הנודעים של וורגלאנד, “היהודי והיהודיה” בתרגום גרמני וסיפר בו על דרכו ופעלו, דנתי בו במפורט (“דבר”, י“ב אב תרצ”ו), אבל מאז כמעט שלא נתקלתי בעתונותנו (זולת רשימה קטנה ב“הגה”) בשמו, ואפילו עם ביקוריו של ראש־ממשלתנו בארצות סקנדינביה, לא נסתייעה העתונות בשעת־הכושר להרחיב עליו את הדיבור. והנה כשיצא הספר הנזכר והוא יצא, כאמור, בראשית שלטונו של היטלר בגרמניה, שאלתי, מה הניע את המתרגם למעשה־תרגומו וניסיתי לשער, שמא גרמה לכך תגבורת התעמולה של הנאצים, שעל־פיה תושבי סקנדינביה חשובים כמופת לטהרת הגזע המעולה, ואף הנחתי פתח להשערות אחרות. המתרגם עצמו דיבר על רגש התודה למשורר הלוחם ועל תנחום ועידוד לכל אלה, המתיסרים על שום אמונתם או על שום עמם. לאמור, כעין חיזוק לנו עצמנו, ביחוד לקרבנות היטלר, ופליטי־תפתוֹ. ידע המתרגם, כי מאת־השנים, שיצאו מאז נכתבו דברי השירה ההיא, הטילו תמורות גדולות בדעות, שהמשורר היה להן לפה, שכן פתרונו, שהיה גם פתרונם של קצת בני־עמנו, והוא פתרונה של הטמיעה, עבר ובטל; כשם שהטילו תמורות לא־מעטות בהרגש טעם שירתו, שכמה וכמה מלשונותיו וציוריו רחוקים עתה להתקבל, ודרך הטבע והזמנים הוא שמושגים אסתיטיים הם בני תמורה וחילופים. מה שלא ידע אולי המתרגם הוא, כי קוראו עשוי להוסיף עוד קו של הסתייגות – חיבוטי התרגום, שהמתרגם לא גבר, כנראה, על חמרוֹ, ונמצא כי לא בכל מקום מגומגם ניתן לתלות את הקולר במשורר. וראיָה לכך: במקום שהמלאכה היתה קלה יותר, בפרקי הפרוזה, שלא היה צורך לטרוח בחריזה, בקצב ובמשקל – נקראים הדברים ביתר קלות, ביתר עונג. על־כל־פנים הקורא משלנו, שהוא נזקק יותר לגרמנית משהוא נזקק לנורבגית, שמח, שדברי המשורר ההוא הגיעו אליו. הרי אוהבי־ישראל לא היו מעולם תנועת־המונים ודומים היו כמחרוזת קטנה של מרגליות – מעטות, וביחוד יקרות – תרתי משמע.

ג

לענין תולדותיו של וורגלאנד – נולד ב־17 ביוני 1808 בכריסטיאנסאנד, לאביו ששימש בכהונה. עוד בילדותו, והוא תלמיד קטן, התחיל לחבר דברים של פיוט, וכתיבתו היתה בקלות ובשפע, דרך אימפרוביזציה. ב־1825 נעשה סטודנט לתיאולוגיה, אך הפליג לשירה, שהיתה תוססת מטבע־ברייתו, ונתלכדו בה רוב ניגודים; כשם שהפליג לדעות, שנתגבשו, במידה שנתגבשו, כדי תפיסה דיאיסטית, וביטוי לה שירתו המוזרה, שנתחברה ב־1829, “האדם והמשיח”. היה בו לב של תמימות, אהבה רבה לאדם, לחיה, לבהמה, לצמח, להר, לנחל, לאבן, מתוך אהבה זו ינקה התלהבותו לענין היהודים, ששערי ארצו היו סגורים ומסוגרים בפניהם. עמידתו הפוליטית היתה במחנה הדמוקרטיה, שמשמעה היו האיכרים, והיה יריב לביורוקרטיה ולמה שקרוי אינטליגנציה. עמידתו זו הביאתו לכלל מלחמה וכראש־יריביו ראה את וולהאוון ודרך הפסימיות שלו, וכנגדו הטיח קונטרסי־עם וכתבי שנינה ולעג. וניתן לו מרחב־מלחמה, משנעשה עורכו של “אזרח המדינה” הדמוקרטי. לאמור, במלחמתו לדעותיו עמדו לרשותו גם קולמוס־הפובליציסט גם עט־המשורר שבידו. וכך מצינו אותו במלחמתו לטובת היהודים שאינם בארצו וצריכים, לדעתו, לחיות בה, לא בלבד בכוחו שבעל־פה, הסברתו להצעותיו לסטורטינג, אלא גם בכוח קולמוסו ועטו, והמלחמה, על שלושת ביטוייה, אחת. לא בכדי כתב בשער הספר שלפנינו, דבר־הקדשה, לאמור: “לסטורטינג של נורבגיה מוקדשות אלו השתפכויות־החמלה לענף הנודע לתהילה, רב־הזכויות והאומלל אשר במין האנושי”. הוא חי בימים שהאדם לא בוש בהם בהשתפכויות־חמלה, אם גם ידע גבול־כוחה של המלה. הלא הוא שאמר, כי דבר־שירה – העולם מואס בו; והאמת ־ מעופה היה מאמיר יותר, אילו נשאה לא נוצת־סופר, כי אם חרב. אבל, בעצם, עט־הסופרים שבידו היה לו כחרב, והוא נופפה ברוב כוח, גם אם לא היה מסמוכי־כוח, שגופו חלש היה וחלי השחפת הכריעו במיטב־ימיו. הגזירה, שהשתער עליה, בוטלה אך שש שנים לאחר פטירתו, אולם עוד שנתים לפני ביטולה ראו יהודי המדינות הסמוכות, יהודי שבדיה ויהודי דניה, להציב לו מצבת־זכרון, וזו הכתובת שנרשמה בפסל: “הלוחם אשר לא נלאָה במלחמתו לחירות האדם והאזרח וזכותו”; ומעבר לכתובת זו נחקקה חברתה: “יהודים אסירי־תודה אשר מחוצה לנורבגיה הציגו לו מצבת־זכרון זו”. בשעת גילוי המצבה שרה מקהלה שיר מיוחד, שנאמר בו, כי במקום שנורבגיה הביאה למנוחות את היקר באוצרותיה, הקים לו אפרים מצבה אשר לא תמוט בחליפות־העתים. שנה־שנה, ביום חג האומה הנורבגית, הוא ה־17 במאי, מתכנסים המוני־אוסלו ליד פסלו – דמות חולם ומאמין, ראשו זקוף ושמוט משהו לאחוריו ועיניו מכוונות כלפי מעלה – ומריעים לכבודו.

ד

ולענין כלל יצירתו דין להעיר, כי בולטת בה מסכת הליריקה, והבא למנות את חשובי פרקיה הגדולים, כולל בהם אל הפואֶמות “היהודי” ו“היהודיה”, שהיו מכוּונות להשגת היתר־כניסתם של היהודים, ומדגיש, כי מיטב הליריקה שלו הם השירים, שכתבם על ערש־חָליו, שלא ירד מעליה עד מותו, ב־12 ביוני 1845; וכשם שהוא מעיר, כי שירים אלה מעטים כמותם בשירת עמו לעומק־ההרגשה ולאמיתות־הביטוי, כן הוא מעיר, כי מחזותיו ערכם מועט, ואף מציין שלא כתב שירים וסיפורים עממיים. ולאור הציונים המעטים האלה, ניתן לפנות לדברי־שירה על היהודי והיהודיה, שיש בהם רוב תום, אך גם לא מעט מרירות. הוא מכנס שלושה למקום אחר: מוללה הבא רכוב על פרדו; כומר נזיר הבא רכוב על סוסו; רב המכתת את רגליו. כבר ידענו מוטיב משולש זה לפניו – ענין שלוש הטבעות על נדודיו, עד שניתן לו מטבע המשל במחזה הנודע של לסינג “נתן החכם” (אגב, רושמי הביבליוגרפיה של הדרמה העברית ראוי שיוסיפו גם את המחזה של א. ב. גוטלובר “חותם שדי”, שהוא דרמטיזציה מקורית של המשל בנוסח לסינג, והוא בספרו “הניצנים”, וילנה 1850, עמ' 31–65), כשם שידענו אותו אחריו, ואחרון־אחרון הבלדה של ש. טשרניחובסקי “שלוש אתונות”, ולא יקשה למצוא הצדדים השוים והצדדים השונים בין שימושו של המשורר הנורבגי לבין שלפניו ושלאחריו. ובכן, שלושה אלה, כשלושת נציגי הדתות ההיסטוריות הגדולות, מבקשים לשבח, אחד־אחד לפי דרכו, את בוראם, אך לפי שהם חוששים, שדרכו של אחד תסכסך את דרכו של אחר, הריהם מתעסקים שעה ארוכה – המוללה במרדעתו, הנזיר באוכפו, הרב בתרמילו – ואין תפילה שוטפת פיהם עד שפותחים מעליהם בציוצי נעימותיהם הענוגות והשונות שלושה עופות שונים. עתה פורצת שירה אדירה של הלל וזמרה מלבם ומגרונם, וכתום התפילה חוזר המוללה לבגדד, הכומר־הנזיר לירושלים, הרב לדמשק; ושלשתם מהרהרים בלבם, כי שלושת העופות, שאמרו שירה, לא היו אלא שלושה מלאכים, שירדו משמיהם, לפי שנתגלגלו רחמיהם על חולשתם של שלושת הכוהנים האלה.

אפשר, כי במשל הזה, שהמשורר עטרוֹ מיני תיאורים והמנאות תמימים, נתמצה עיקר־השקפתו: ישא האדם, הנפלג לאמונותיו ולדעותיו, את לבו לריבוי־הקולות ולאחדות המהות של הטבע וישמע את מקהלת־שירתה כבת־קול ממרומים. אולם הפגישה של שלושת הכוהנים היתה במדבר, ואילו ארצות־הישוב של בני־התרבות רחוקות מהכרת אחדות כזאת.

והלכך המשורר מביאנו לאחת הארצות האלו, והכוונה, כמובן, לארצו־מולדתו – ופה נראה על גלי־סער אניה חותרת, בשברה וטירופה, לחוף־מבטחים. אולם אחד בלבד ניצל מפורענות־הנחשולים – איש מעם היהודים, שהגיע בשארית־כוחו אל החוף, בחגַו־סלע, אשר בו רק חלזון יוכל למצוא מקלט־זוטא, נעץ הפליט את יד־ימינו, בעוד יד־שמאלו פשוטה לרצועת־היבשה – רק ניד־יד אחד והוא בארצות־החיים. אולם הים, היודע את גורל־ישראל הנואש, אוחז בו בזעפו ומשיבו לקבר־הגלים; כאילו ידע, כי נורבגיה המהוללה ובת־החירות ממאנת להאציל ברכתה לאיש־ישראל ומונעת קורה מראשו היגע. ונראה, כי המשורר בחר במכוּון את האפשרות הדראסטית, מתוך שהיא דוקרת ביותר בכוח־בליטותה ואף ממגרת ביותר בכוח־הוכחתה, מבלי שידע, או מבלי שידע בבירור, כי העלה סמל לגורל־ישראל בכל דורות־גלותם.

ה

וכדין הבחירה הזאת דין חברתה, – אפשרות דראסטית כקודמתה, ואף היא דוקרת וממגרת, ואף יותר מקודמתה: הלילה ליל־חג־הניטל, מידת־צינה מהלכת באימתה בעולם – העורב נמלט להסתתר בנקיק־סלע, הזאב מבליג על רעבונו ואינו יוצא ממאורתו, אף השועל נשאר במחבואו, האדם כיבה מאורי־ביתו ואסף את כלבו, שהיה קשור בשלשלת, ואך יעקב הזקן, איש יהודי, תועה בעבי־יער בשבדיה. כבר פתיחת תיאור זה מעמידתנו על כך, כי המשורר מסתייע בציור, שיסודו בתהילים (גם צפור מצאה בית וגו') וגיבושו הרחיק באוַנגליון, המעמיד את משיחם בלבד כבן־בלי־בית, וגיבושו הקרוב בשירו הנודע של ביירון (והרי משוררנו הוא בן דורו ואווירת־שירתו) המעמיד את ישראל בלבד כבן־בלי־בית (ולענין רישומו של השיר הזה ראה מאמרי “בין בית לקבר” בקובץ “לעגנון שי”, תשי"ט, עמ' 185–216). יעקב זה רואה עצמו כמשולח – ומפליאים קצת קוים דומים בין הפואמה הזאת ובין סיפורו הנודע של י. ל. פרץ – נערות עליזות וחיות מחכות לרכולתו, קישוטי־פאר וכדומה, והוא לא איש אשר יכזיב (וקו זה מצוי בכמה וכמה סיפורים, מקומפרט ואילך). הולך הוא בסערת־השלגים, והיא לו כשירת־הכרובים; הולך הוא לקול הרעמים והם לו ככינורות־דויד. והנה מצא תינוק בדרכו, הניחו בחיקו ושמח, כי פדאוֹ ממוות. זרק צרור רכולתו, שיוכל לאחוז ולטפל בנפש הרכה, אך לשוא התדפק על חלוניהם של מאמיני אלוהי־הרחמים – ראו אלה, איש ואשתו, כי רכולת־השעשועים אינה מצויה בידו, לא נענו לו. לאמור, את הכלב אספו לביתם, אותו לא אספו. ולא עוד, בלבם הגו חשש, כי אם יאספו אותו, יטיל בהם עין־הרע, שכוחה עז בליל הניטל, ובפיהם הגו מחשבתם: “הלא הלילה הרגת את היחיד־והמיוחד שנולד בו”. אולם בצאתם למחרת ומצאו את הזקן נקפא ומת ובחיקו תינוק נקפא ומת גם הוא. והתינוק – בשר מבשרם, עצם מעצמם: ילדם הוא, שנמצא אצל קרוביהם בכפר סמוך, והתחמק וניסה לשוב לבית־הוריו, להיות עמהם בליל־חגם, ונתעה בדרכו.

ענין ההורים, הממיתים במישרים ובלא־דעת את בנם המגודל (והוא מוטיב רב־ניסוחים, ובהשפעת גיתה כתב בזה זכריאס ורנר את הטרגדיה הנודעת “ה־24 בפברואר”), כמותו כענין ההורים, הממיתים בעקיפים ובלא־דעת את ילדם הקטן, ואין בידנו להכריע, אם משוררנו נתכוון בשימושו במוטיב זה, לרמז גדול וכולל, או הסתפק בהעלאת אפשרות של צירוף־מקרים טרגי, אך הרמז כאילו מפרכס לצאת מקיפולו: אתם, האוטמים לבכם ממבואי רחמים ואהבה, את נפש הדור, נפש דור־צאצאיכם, אתם קובעים, כי קשיחותכם תקפיא גם את חייו. כי כך משתמע פירושה של הפואמה, ניתן ללמוד מחיקויה על דרך נטיעתה במסגרת אחרת, בתחומו של עם אחר. כוונתנו למחזה־המשפחה של תורולף וינטר־היאֶלם “היהודי”, שעלה גם על קרשי הבימה הגרמנית (1894), והוא עשוי על־פי הפואמה שלנו וענינו מעשה באציל גרמני, בודו לבית אלנשטיין, שאחוזתו סמוכה לגבולה של רוסיה, והוא שונא־ישראל ונותן ביטוי לשנאתו בבית־הנבחרים, שהוא יושב בו, ושנים הרבה אין לו ולאשתו ולד, ובהיוָלדו, הם רואים סאת־אשרם מלאה, והנה לימים, בלילה מלילות־החורף, מתדפקת על דלתם אשה יהודיה, שגורשה מרוסיה, והיא מתחננת, משמה ומשמו של תינוק בחיקה, לצל־קורה, אך הם אינם נענים לה (הביאור: לא מרשעוּת אלא מאנטישמיות); ולמחרת, בצאת האציל ואשתו אל לפני ביתם, הם מוצאים קפואים את האשה ואת התינוק, שהיא אספתו בדרך, והוא תינוקם.

ו

שנאה הנוקמת את עצמה בעצמה היא גם ענינו של שיר אחר – תבערה אכלה את העיר, נתעו יושביה, לא ידעו אִמהות היכן התגוללו ולהיכן התגלגלו ילדיהן, יצאו לבקשם. משוטטת רוזנת רמת־יחש ומחפשת; משוטטת בת־ישראל עלובה ומחפשת. מצאה הרוזנת את בן העלובה בסחבותיו, זרקתו בתיעוב, במשטמה; מצאה העלובה את בן המיוחסת, אספתו ברחמים וגידלתו עם בנה, כבנה. לימים – ממאן בן המיוחסת לשוב אל אמו־הורתו, עד שלא יכניע את גאונה. גם עתה אין להכריע, אם הסתפק המשורר בהעלאת אפשרות של סיבוכי־מאורעות, או הצניע רמז גדול; הוא הרמז, כי מבית־ישראל יצא הלהב, אשר יקסום לטובי־הבנים של העם השליט, להמרידם על אבותיהם. והמשורר נותן להן לכמה מבעיות הימים ביטוי של דברי־שיר – גם לבדיה על הדם שהוא סומק טפי, גם לבדיה על גזעים נמוכים ונחותים. ואם הזכרנו קודם, דרך השערה, את רישומו של משל, שסיפרו, על־פי דרכו, בעל “שבט יהודה” ונעשה נקודת־מוקד לבעל “נתן החכם”, הרי עתה נזכיר מוטיב זה דרך ודאות, שכן המשורר הנורבגי מטריח אותו, ולא בנוסח טבעות אלא בנוסח אבנים, כי הנה הנוצרי הקאתולי הוא לו כסַפיר ולהבוֹ; הנוצרי הפרוטסטאנטי כאיזמרגד והבהובוֹ; והיהודי כאודם השותת דם־פצעיו – אך מי ידע ויפריד ביניהם ויקבע שוני־ערכין? אולם כשם שהמשורר יודע משלים המרגיעים את הנפש, הם משלי האגדה; הוא יודע משלים המעכירים את הרוח, הם משלי המציאות. הנה משל האשוח, העומד זקור־מחטים וריחו מבריח את עדת־הדבורים העמלה: “מה שעוה? מה דבש? מאה שנה הייתי בלעדיהם. אני נציג המדינה, וכל מעייני בכהונתי הזאת, ולזולתי אין לי מתת אף לא כקורט”. השיר הזה מסומן כשיר “כלכלי־לאומי”. והרי בימים שיצא התרגום שלפנינו עמד האשוח זקור־המחטים והבריח את זולתו והיה כאליל נערץ בכמה ארצות גדולות, כי אחרי בלותו, בימי הליברליזמוס והדמוקרטיה, היתה לו עדנה. והעיקר, שהמשורר מלפני מאה שנה ומעלה אינו מתפתה לדבר על גלגולו של האשוח לאילן רחב־בדים ונדיב־צל ושופע־ניחוח, השמח לכנס בקרבו וסביבו את עדת־הדבורים על דבשה, כי “האומנם אין אשר תיטב לו הבדידות? אני – כזה אני”. כעין רמז לרע, שאין לו עקירה.

ללמדך, כי המשורר הזה לא היה מקלי־האמונה. בתקופתנו, תקופת יצרי רשעות, שנעשו אידיאולוגיות ומשטרות שליטים, נוהגים זלזול בכרוזות של דַבָּרי הליברליזם. דומים הם כמאמינים פותים, שבנו ארמון נאה ומשוכלל ולא ראו שעמידתו על קרום־קרח דק. עתים אף נשפכים עליהם רוב קיתוני כעס וקללה. אך כל שנוהגים כך, שיכחה היא בהם, כי דברים אלה היו בהם דמויות כדמות משוררנו, שטוהר־לבם, יקר כוונותיהם וזוך־מעשיהם, היו להם דרך־חיים, גם אם ידעו את חומרת־המעצורים, מעקשי־היצר, וביחוד את המרירות של המרחק – או לפי השגרה בפינו עתה: הפער – שבין השאיפה וההישג. עד־מה משוררנו ידע כל אלה, אתה למד מאגדתו הנפלאה, שכינה אותה: “כוסח הקוצים”.

גדול הוא ים־הקוצים והוא אף קצוף־נחשולים. אלפים מהם כמשים ומיליונים עולים תחתיהם. איכר ישיש וירא־שמים זרע את שדהו בתפילות־קודש, ועם זאת הצמיחה לו קוצים. אך בלב שדה־הקוצים יעמוד נער ודמיונו כטובע במשברי־ים. עם שחר יצא להשמיד את אויבי־אביו. מה מפליא הוא עמל הגיבור הקטן. החמה קופחת על ראשו, והוא לא יחוש בה, כי קרני־שלהבתה קרות הן לעומת להט־האהבה אשר בלבו. עיניו התרות לא תדענה שׂבעה. הקוצים האדימו מדמו, והוא ניצב בשרב־צהרים וים־הקוצים עודו בעינו. ועד מה מִצערה רצועת הקוצים הכסוחים – משל לטיפה שנגרעה ממימי־האוקינוס. רוח־הערב זקפה רבבות קוצים נפולים והם עומדים כשפעת־עבדים.

אכן, מתמונה עגומה כזאת אין להעלות כרוז קל־שפתים ושמן־מלל, אם כי סופו של הפסוק הוא בזירוז: “על־כן עמול תעמול, כנער הזה בשדה־הקוצים. הלא עיניו ביקשו לכלות את כולם, אם גם ידיו לא הקיפו בלתי־אם עוגה, ששיעורה לא עלה על ארכן. אולם גם האלוהים לא ישפוט כי אם לפי הכוונה”. וסוף־סופו של הפסוק הוא בהכרה, באמונה, כי “עתידים תלי־הזיעה של מבערי־הקוצים להיות ככוכבים במשכנות־רום, אשר ממרחקם ומגָבהם ייראה ההר האפל של ימי־העמל וגבהם ייראה רחוק וזלוף אור־שמש”. לאמור, סמי מכאן את דרכם של קלי־אמונה – המשורר לא היה בקהלם. הוא ראה את עצמו כנער העומד בתוך ים־הקוצים ומשמיד את אויבי אביו. רק קוצים מעטים עקר, מעטים מרבבות הקוצים אשר נתקעו בעקב ישראל בדרכו רבת־היסורים. ים־הקוצים לא נעקר, ואורבה גדל והגעיש רב־יתר, עד אימה וזוָעה, מהיותו בימי המשורר. אולם נטפי־הזיעה של הנער־המשורר נתגלגלו לכוכבים והם תלויים מעלינו, גדולים ורחוקים.

ז

האף אין זו מחובתנו להקים יד למשורר הזה – כבר ראינו שירתו בתרגומה לגרמנית, וממאמרו של אלכסנדר פומרנץ (“פרייע ארבעטער שטימע”, 14 בינואר 1955) אנו שומעים, כי הגדול שבעתונים הנורבגיים באמריקה “נודיסק טודנדה” הקדיש חלקו הגדול של גליון חג־הניטל 1953 לפואמה על חג־הניטל, כשם שהדפיס קודם בגליון זה ב־1945, והביא את הפואמה בשתים לשונות – במקורה, כלומר בנורבגית (דנית) ובתרגום־אנגלי־למופת של קארל כריסטיאן ינסן. וכן מביא בעל המאמר נסיון של ו. סייבל, תושב נורבגיה, של תרגום השירה ליידיש. הגיעה כמדומה, השעה, כי ייעשה גם נסיון לתת משירתו בלשון העברית, ואף לספר תולדתו ולהפיצה ברבים.

החזקת טובה לאוהב אדם וישראל – זכות וחובה.

[חשון תשכ"ג]