א

העתונים מספרים עתה על גירוש דרום־טירול. מספרים על צערם ורוגזם של אלה מאות האלפים, שגזירת־גולה נגזרה עליהם והם רואים עצמם מרומים והבוגד הוא המתאמר כמגינם של כל הגרמנים באשר הם שם. קנוניה בין שני העריצים חתכה גורלם. לאחר כעשרים שנות עינויים ויסורים על נאמנותם לעמם ושפתו נמכרו בהבלה של שיחת־סתרים אחת. העתונים מספרים אף על יאושם של המרומים – הם מאיימים, שיתלו נשיהם וילדיהם ולא ילכו (ידיעה זו מעלה את זכר התמונה הנוראה של הצייר הנפלא סגאַנטיני, שישב בטירול, המתארת אמהות תלויות). ויש להם על מה שיצטערו, ירגזו, אף יתיאשו. כי גורלם המר להם מאד.

אך לא לראשונה פגעה בטירול יד הבגידה־מבית. הלא על הבגידה הזאת בכה לבי בשחר־הילדות. בכלל־הריפירטואר המשופע של שירי ילדותי ניצלו לי קצת קטעים מתוך שיר מעציב ונוגע עד הנפש על דרכו האחרונה של גיבור־טירול הנודע, אנדריאס הוֹפר. אני מנסה להזכיר לי עתה את כל הבתים, אך איני מעלה אלא אותם הקטעים, שכך הם שמורים בי: במַנטובה בכבלים, הוֹפר הנאמן צעד – – העניבה מעל צוארו נטל הקורפוראל, אנדריאס הוֹפר מתפלל עתה לאחרונה – – שתת דם לב־האחים, גם כל גרמניה בבושה וכאב – –, עמו ארצו טירול, עמו ארצו טירול. שיר זה היינו שרים עוד קודם שידענו מעשה־הוֹפר ואחריתו, אך הוא מילאנו לא מעט עצבות ואף אהבה לאיש הרחוק. כל שכן כשקראנו תולדתו – כמדומה בכיתה השלישית של בית הספר לקטנים. טירול הרחוקה, שלא ידענו עליה אלא שיש בה סוסים אבירים, שמלבושי־חג שלנו כמלבושי־יושביה, שאשה בשרנית ופתיה כינויה פרה טירולית – נעשתה לנו כקרובה ביותר. דומה, כאילו ראינו בעינינו אותו בעל אכסניה, אנדריאס הוֹפר, על קומתו הנמוכה, רוחב גרמיו, סומק־לסתותיו, ושחור־זקנו הגדול, שלא יכול היה לראות בצרת־ארצו, המופקרת לבוואריה, שהשליטה עליה אדונים קשים ונתן ידו למרוד בה ובמי שעמד מעליה – נפוליון. כל מחוזי־גרמניה נכנעו לו לקיסר־הצרפתים, טירול הקטנה אינה נכנעת. עם־איכרים התקומם אליו ואף ניצח. הם הסתתרו בנקיקי־הרים, בסלעים, נלחמו ויכלו. הגנראל שאמר עליהם: עם־הסמרטוטים, סופו נופל בידיהם. אמונה היתה בהם, כי אחד קדוש ושאינו־נראה נלחם להם. מי שנראה היה הוֹפר ושכמותו. כגון אותו שפקבאכר מיודנשטיין (אבן־יהודים) וכדומה. הקיסר פראנץ נרגש, שולח ברכה. פתק בעצם כתב־ידו. גם לאחר שביתת־הנשק בזנאַאים הוא חוזר ושולח ברכה. הוא מבטיח לנאמנים: לא אכרות כל שלום זולת שלום הקושר פחוות־טירול למונרכיה שלי. אולם מלבד הקיסר יש מאֶטאֶרניך והוא, בעצם, השליט. הוא שוכח את טירול הנאמנה. הוא חייב לשכוח אותה – האצילים רוגזים לה: איכרים מעיזים לנצח לבדם, הרי אם היה בכוחם לקום היום בעד הקיסר, יקומו מחר בכוחם כנגדו. מאטארניך והאצילים מפקירים את טירול. הבטחות־הקיסר כלא היו. חיל־צרפת חוזר וכובש את טירול, שהאכסנאי אנדריאס הוֹפר שלט בה והראה רוב בינה בשלטונו.

מלחמת־היאוש של בני טירול נכשלה כממילא – תותחים־מחוץ ובגידה־מבית. הוֹפר, שהמשך־מלחמתו הפסיד לו את זכות החנינה, אינו רוצה לעזוב מולדתו – נמלט עם אשתו וילדו לרום־הרים ומסתתר כמה זמן בסוכה, עד שמסגירו איזה מנוול והוא נאסר והובא בידי חיילים איטלקיים למַנטובה שבאיטליה העליונה וכאן, בגזירת נפוליון, הוא מוּצא להורג. סיפור־מותו היה הפרק המרעיש ביותר: כיצד עמד בחצר־הסוהר, בפני פלוגת היורים, לא הניח להם לכסות עיניו ולא הסכים לכרוע, אלא עמד עמידה זקופה ובקול עז ציוה בעצמו: היטיבו לירות, אש! וסוף סופו: ששה כדורים מכריעים אותו, ששה כדורים אחרים מפילים אותו, אך אינם ממיתים, ורק בירוֹת בו הקורפוראל את הכדור השלושה־עשר הוא נופח נפשו.

ובוינה מה? בוינה, שמונה־עשר ימים לאחר שנפל הנאמן מתבוסס בדמו במנטובה, המו אולמי־הארמון מתרועה וחג – אלה היו נישואי נפוליון עם מריה לואיזה בתו של הקיסר פראנץ. דומה, שר־של־שיכחה הטביע את ארץ־ההררים הקטנה והנאמנה בחינגאות ויין. כמובן, לאחר שלוש־עשרה שנים הוצא עפר אנדריאס הוֹפר ממנטובה והובא לבירת־טירול ונטמן ברוב־כבוד. כמובן, נעשה פסל גדול לדיוקן־הגבורה שלו והוצג שם ממול פסלו של מכסימיליאן הגדול. כמובן, במיראן נערכו שנה־שנה חגיגות ובמרכז – הצגת מפעלי השחרור של הוֹפר. היא מיראן הכבושה עתה בידי איטליה, בכלל דרום־טירול, שבו מתייסרים הגרמנים ביותר, ועתה באה כותרת־ייסוריהם – מהדורה חדשה של בגידה בהם. מהדורה חריפה מבימי מאטארניך – גירוש, עקירה, גולה. ודאי עולה עתה לפני האומללים דמות גיבורם, אנדריאס הוֹפר, שגבורתו מאכלסת רוב חזיון ושיר (מקרה־לא־מקרה: חזיון עליו כתב ברתולד אויאֶרבאך שלנו, על מקומו בשירה כתב לוּדויג אויגוסט פראנקל שלנו) ומותו במנטובה שבאיטליה העליונה.

ב

חזות קשה זו של בני ההרים, שנאמנותם היתה להם לאכזב, נראית לנו ביחוד במחזה־התוגה של קארל אימרמן ממשוררי גרמניה הצעירה, על אנדריאס הוֹפר. זעיר שם זעיר שם הוגיעו הדיאלוגים הארוכים, כשם שהוגיעו המונולוגים אף שאינם ארוכים, אך נשמרה בדברים נשימת־ימיהם. הרי המחבר כתב על הקרוב, על ימיו ממש. עוד הפתיחה, שבה מופיעה אשה מנשי טירול והוגה הרהורי־לבה, עשויה היתה להטעים כל כובדה של הטראגידיה העתידה לבוא. דבריה נאמרים כתוּמה ולתוּמה, אך מרתתה בהם כבת־קולו של הכּוֹרוּס הניבא ומַתרה, כבת־קולה של קאַסאַנדרה. הלא כאלה קצות־דבריה: אל תשליכו עצמכם כאבני־נגף בדרכו של שבט־אלוה. ואף אלה: ובשביל מי? האוילים! וכשמצווים עליה שתיקה, תאמר: שתיקה? הם יתנוכם לגווע בשתיקה. גם תוסיף: איני רכת־לב; גם בי עוז – אולם אלה אינם ראויים לו.

אלה – אוסטריה, כלומר שליטיה. אף בעל האשה, שאינו רוצה לראות שחורות, תמיה. על הארכידוכס הוא תמיה. הוא כאילו פונה אליו ושואלו: ההשלכת את הפנינה? התוכל שאת? הוא מוסיף ושואל: ואתה הקיסר פראנץ? הוא, הגבר, כשאר הגברים המתקוממים, דוחה מעליו את הנבואה המרה, שחושה הדק של אשה פשוטה הריחתו מרחוק. הם סומכים על הפתק של הקיסר שנאמר בו: אני בוטח בכם, בטחו אתם בי. הם אומרים: אנו העניים בבניו חייבים להיות הנאמנים בבניו. הם גם אומרים: זהב נותנת לנו הונגריה, אבנים נותנת לו ביהם ואנו ניתן לו את לבנו הבוער בתום־אהבה ואת זרוענו. בעצם, הם נאמנים להריהם, הררי־ האלף: בתוכם נריע, נבכה, ננצח ונמות. וכשראש־המורדים מונה חילותיו, הוא מצביע על ההרים ואומר: אף הם במנין. יפה אומר אחד מקציני חיל האויב: העם היושב בהריו קרוב למקור מזגי־האויר ולומד כמה מיני ערמה מעננים ורוח. ובאמת, סייעום ההרים – צוקי־סלע מידרדרים על חילות־האויב, הר נודד המתגלגל ויורד כבית־דינו של עולם.

המבקש ללמוד משיטי־הדראמה הזאת דרך גזירה שווה ילמדנה ובשפע. מובן, קורא משלנו קרובה לו אסוציאציה קרובה לו – מלחמות הרי־הגליל. הוא יוכל לתמוה על דמיונות, אפילו בפרטים. הוֹפר המסתתר לאחר התבוסה באפילת־מערה בסלע, כי אינו רוצה לראות באור – לא משהו ממערת בר־יוחאי? או הוֹפר החולם על החרב שזרקה שלוש פעמים לרום והיא חוזרת ונופלת לרגליו – לא משהו מאותו החץ שנזרק לארבע רוחות העולם וחזר ונפל בירושלים? או הכומר שנדר שלא יגוז שערו ולא יסיר אבק מרגליו, עד שלא יבריח מארצו מחללי־דתו, מנאצי־בתי־תפילותיו ומסאבי־קדשיו – לא משהו מסער־בית־חשמונאי? ואימרת הכעס של האויב: טירול המגוחכת רובצת כקיפוד דוקר במסילת נצחונותיו הגדולה של נפוליון; אף הוא הכועס לעזות בני ההרים, עד שהוא מוחק אותה פחווה מתוך המפה שלפניו, וביחוד אמרתו של הוֹפר: כן, אנו איכרים עניים נלך למלחמה באדוני עולם – לא משהו מפרשת רומא וירושלים? והשבועה לשמור את ההר עד אחרית – לא חוליה בשלשלת־הנאמנות הגדולה למן מסדה עד מוסא דאג? ונדודי הפליטים לנכר, לבין צוענים – לא גולה?

ואולי יש גם פתח לאסוציאציה קרובה יותר. טירול נאמנת לקיסרה, אולם עושה דברו, מאטארניך, מפקירה לגרגרנותו של כובש־העולם. במחזה אתה מוצא שיחה בין מאטארניך ושלישו – הה, כמה ציניות, כמה ציניות. מתוכה תשמע כי הוא מפקיר את טירול לא מאונס בלבד. קלאסיים דבריו: מה מצפון הוא בנו, שאנו יוצאים חוצץ נגד קיסר־האספסוף, אם אנו מעוררים את האספסוף בעדנו. אספסוף הוא, כמובן, כינוי לעם. כי מלה עם אין הוא מבינה, אין הוא מודה בה. הוא יודע רק נתינים, בריות כפופות לרשות. טובה לו מפלה ביד שליטים מנצחון ביד נשלטים שנעשו בני־חורין. אין הוא מכחיש כי כל דור צריך איזה כזב יפה, המסייעו להמשיך בטוויית־החיים. אפילו אם הטוֹוה אינו מאמין בו. בנעוריו היו כזב קדוש כזה האהבה, החברותה, גם קורטוב פואיזיה; עתה בא דור חדש והוא צריך לכזב חדש, הוא כזב־חירותו של עם. אבל אותם בני־ההרים מבקשים לעשות את הכזב כאמת – מצוה להפקירם. כמובן, יש פורמולה מצוינת: טובת־השלום דורשת. צא ושמע, בבוא דבר־ההפקרה לאזני הנאמנים אומר הכומר־הנזיר: כאֵב וּדאָבה, העולם במבוכת־אימים, חמדת־המלים, מתוקת־המלים, עלי אדמות, מלת השלום, המשיבה לזקנים כוח־נעורים ואומרת להם לזרוק קביהם, נשמעת לאזנינו החרדות ביתר־זוועה מגזירת־דייני־תופת. והוֹפר, רואה יד שטנים באמצע והוא יודע: אלה שטני־משי.

רבותי, אנו קוראים דראמה ישנה על ענין ישן. אך האם לרגע קטון לא נמחק מרחק־הזמנים ואנו רואים את עצמנו לא במחיצתו של מאטארניך, המפקיר נאמניו לאויבו, כי הוא מפחד מרוח החירות המפעמתם, לא במחיצת וינה של ימים רחוקים, אלא במחיצת מינכן של ימים קרובים ביותר. אמנם, אם נאמר בפשטות: כמאטארניך, מאז כן צ’מברלן עתה, וביחוד אם נאמר כנפוליון מאז כן היטלר עתה, נהא כנאחזים בדרך האנלוגיה המיכנית, שאין שטות גדולה ממנה. אך אם נאמר, כי על כל הבדלי המערכה והיסטואציה הפקרתה של טירול אז כהפקרתה של צ’כוסלובקיה עתה טעמיה דומים: הפחד מפני הכוחות החדשים, העשויים בעצם שבירת עולו של הלסטים המשעבד, לשבור עול משעבדים בכלל, דומה שנאמר דבר שיש לו משענת.

בכחש ומרמה סבבו את הוֹפר אויב ואוהב. אולם הוֹפר, לא אחד הוא אלא שניים. הרי הוא אומר על עצמו: הוֹפר הכוזב נענה לכניעה, הוֹפר האמיתי קם מעם המתים.

ג

ועתה: נסיט עצמנו לימים קרובים יותר ונראה בכיבוש־טירול בידי איטליה עם סופה של מלחמת־העולם. נביא בזה קצת דברים כדרך שנתפרסמו בעתוני־הימים ההם (לפי שנקבצו בספרו של אָברהאַרד בוּכנר “תעודות מהפכה, המהפכה הגרמנית בתיאורי־העתונות בימיה”, 1921). ובכן: ב־2 לנובמבר 1918 נשמע, כי באינסברוק, בירת טירול, מחכים לכניסת צבא־האיטלקים המתקדמים במכוניות, מבלי למצוא מעצור והתנגדות בדרכם. ב־6 לנובמבר בה נשמע, כי צבא באוואריה נכנס לטירול ומפקדו פירסם כרוז, שבו הוא מודיע, כי צבאותיו באים כידידים, אולם אם ימצאו מתנגדים מוכנים הם להיעזר בכוח. לאחר יום נשמע, כי הצבא הזה עבר את הבּראֶנאֶר, וכן נשמע מחאתה של מפקדת אוסטריה הגרמנית על כך. עיקר טעמה: דבר זה מפסיד את המשך־הדיונים על שביתת־הנשק עם מעצמות־ההסכמה, הרואות בעין רעה כניסת הבאווארים לטירול וזלצבורג. ובאמת, נשמע ב־13 לנובמבר בה, כי לפי פקודת מדינת־העם הבאווארית נסוגו צבאותיה אחור. כן חיל־הבאווארים שהיה מכלל־המנוצחים, אך לא כן חיל־האיטלקים שהיה מכלל־המנצחים. ב־25 לנובמבר בה נראה אותם לאחר כניסתם לאינסברוק. אף נראה כרוזי מפקדתם לתושבי־טירול, ובהם הודעה, כי אין כאן אלא כיבוש־ארעי לפי סעיף פלוני בתנאי שביתת־הנשק, ואף הבטחה לשמירת שלומם ובטחונם של האוכלוסים. אותו יום עצמו נשמע מחאה של ממשלת אוסטריה הגרמנית על הכיבוש הזה. ונביא ידיעה ששמענוה יום קודם כלשונה: “בדרום טירול עומדים עתה שני גיסות איטלקיים. בישובי מחוז בוצאֶן הוסרו כל הכתבות הגרמניות. במאַַרגרייט כבר יש רחוב ויקטור עמנואל. השלטונות האיטלקיים פירסמו מודעות בישובי דרום־טירול עד הבּראֶנאֶר שמתוכם מתבלט בדיוק שאינו משייר נדנוד של ספק, כי האיטלקים מתכוונים לקיים בידם דרך־קבע את דרום־טירול. הם נוהגים בבני־דרום־טירול הגרמנים כבנתינים איטלקיים. פעמים הרבה הם מדברים על שייכות, שאין לה חליפה, של הארץ הזאת לאיטליה. נקבעו בתי־ספר איטלקיים בישובים – – – בתי־ספר מעורבים בישובים – – – אם ישובים גרמניים מבקשים לקיים בתי־ספר גרמניים מותר להם לעשות את הדבר על חשבונם – – –” (עמ' 345). כך בימי הכיבוש הראשונים. עקירת לשונם של הגרמנים מתחום הפומבי וכדומה. ההמשך היה, כנודע, קשה בהרבה. ביחוד מאז עלה שמשו של הדוצ’ה. עתה לא ידעו הגרמנים בדרום טירול אלא טעם נגישות, רדיפות, עינויים. הם נעשו ככת של אנוסים. הם נשאו לבם ועינם למיליוני אחיהם והאמינו, כי הם יעמדו להם, לפחות בשמירת לשונם ומנהגם. ודאי, רבים רבים בהם שהאמינו לשמוע בשופר־ההתפארות של היטלר כגואלם של הגרמנים הנדכאים כעין תקיעת הבטחה טובה לעצמם. עד שבא עתה הפשר המר של חלומם.

וראוי להדגיש, כי הריפובליקה של אוסטריה הגרמנית גילתה מתחילתה יחסה הברור לדרום־טירול ועוד ב־5 לנובמבר 1918 נשמע, כי מועצת המדינה של אוסטריה הגרמנית “מחליטה, כי השטחים הגרמניים של דרום טירול, שאין היא יכולה לעכב כיבושם בידי איטליה, נחשבים כחלק לא־נפרד של מדינת אוסטריה הגרמנית, וכי כיבוש ארעי של השטחים האלו אינו עשוי לבטל את זכות ההגדרה העצמית של דרום־טירול הגרמנית” (שם, עמ' 50).

כך הריפובליקה האוסטרית עוד בימיה הראשונים. היא הריפובליקה, שהיתה, כאחותה הריפובליקה הגרמנית, לצנינים בעיני־היטלר וכנופיותיו, וכנודע עשו אותה בתעמולת־שיסוייהם כסמל הבגידה בעניני הגרמנים.

ד

מאד יהמה אליך לבי, גיבור זר ורחוק, ששרתי עליך בימי ילדותי. אחרי כמאה ושלושים שנה שוב בגדו בך אלה שנאמנת להם, שוב נתפסת בידי סרדיוטים איטלקיים והוּבלת לבית הסוהר במנטובה שלהם. מחר מחרתיים, בעזוֹב אחיך בבכי וביאוש את מעניתם, שוב יירו אותך בחצר־הסוהר. אך עתה הנח להורגיך שיכסו עיניך וכרע ברך. מבושה וכאֵב. כי מחר, אנדריאס הוֹפר, יהרגוך אלה, המתאמרים כאחיך.

[תרצ"ח]

א

מעשה שהיה כך היה: ברחוב אוהלנד בברלין עמדתי במבואי בית גדול, שביקשתי לבקר בו משפחת מכרים, ראיתי את השער הגדול, ההדור ועל גבו הכתובת: רק לאדומים, ואת השער הצדדי, הפשוט ועל גבו הכתובת: למשרתים ולשליחים. צלצלתי כדת, השוערת תקעה ראש־שיבה באשנבה ואמרה בנעימה, שזעפה כנימוסה: סליחה, בשער ההוא. כשבאתי בשער ההוא הצדדי, ואמרתי לה חפצי, אמרה בנעימה, שנימוסה כזעפה: סליחה, בשער ההוא. אמרתי לה: אין דבר, אין דבר. אך היא בשלה: סליחה, בשער ההוא. כשבאתי עתה בשער ההוא, הראשי, מצאתיו סגור. פניתי לאשנב, אמרה לי: בבקשה לצלצל. צלצלתי, פתחה את השער ושאלה לחפצי. אמרתי לה, השיבה: בבקשה. שאלתיה בחיוך: לשם מה כל המשחק הזה. השיבה בחוּמרה: כאילו לא אירע כלום.

אודה, כי המעשה המועט הזה היה לי כפתח עינים. זו השוערת הישישה, הממונה לשמור על הסדר של אדונים ששערם רחב ושל משרתים ששערם צר, והיא מקפידה על כך ברצינות אחרונה ואין לה דבר קשה כתמורה, שאפילו היא נופלת כטעות, היא מעמידתה כלא היתה – זו השוערת הישישה היתה לי כמפתח למנגנון של סוג אדם באומה הזאת, ביתר דיוק: של טיפוס האדם במדינה הזאת.

ב

ושוב מעשה שהיה כך היה: בימים ההם באתי לאסיפה, שדיבר בה לאֶדאֶבוּר הזקן על מהפכת נובמבר ודרכה. כוונתו היתה לספר, כיצד נתבטלנה (אין לי תרגום נאה לתיבה: פאֶרפּפוּשאֶן; ילדינו היו אומרים: נתמזמזה) המהפכה ההיא. מתוך ההרצאה, שרבו בה הפרעות של פרחחים, רובם ככולם בני אברהם יצחק ויעקב, נבלט תיאור התהלוכה הגדולה של מאות אלפי הפועלים, שהלכו לכיכר הארמון להכריז את המהפכה, הריפובליקה, ומתוך התיאור הזה נבלט פרט מועט אך רב ענין – התהלוכה ביקשה לקצר דרכה, ועל כן ירדו רבבות דרך תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה, אך לא הועילו לקצר, שכּן כולם עמדו לקנות כרטיסי־רחבה. הנואם הרים קולו בטינה: רבותי, זכרו, כי הם הלכו לחולל מהפכה והנה עמדו לקנות כרטיסים. הוא זקף ידו בתנועה של תמיהה ואמר: כאילו לא אירע כלום.

אודה, כי המעשה המועט הזה היה לי כפתח עינים. אפשר ואילו אמרתי זאת לנואם היה מתרעם, על שום מה לא ראיתי כמרכז את מה שהוא העמיד בכוונה ברורה כמרכזם. כי הוא המשיך בתיאור התהלוכה, תיאר את הפגישה של משלחתה, שהוא היה בראשה, עם אֶברט, סיפר על כעסו ותוֹכחתו (“האומנם נטרפה דעתך?”), על פקודתו לאסור את הנואם, עד שבא לתאר את הרגע, שבו עמד שיידמאן בחלון־הארמון, נאם אל העם והכריז את הריפובליקה, ובתארו את הרגע הזה שילב הערה: רבותי, עתה ידעתי כי לא אירע כלום.

אכן, ברגע הקצר הזה היה, לדעת הנואם, מרכז ביקרתו, ולעניות דעתי היה בשעה הארוכה ההיא, שההמונים קנו את כרטיסי־הרחבה. כמותם כאותה השוערת הישישה באשנב.

ג

ושוב מעשה שהיה כך היה: זה מקרוב השיבתני התעניינותי לסופר נשכח בימינו ולספריו – פרידריך שפילהאגן. נכנסתי אצלו בכוונה ללמוד מה בענין השפעתו על הבלטריסטיקה העברית בתקופת סמולנסקין ויצאתי מלפניו גם בגזירה שווה גדולה בין מהפכת 1918 ומהפכת 1848 בגרמניה. הנה, למשל, הרומן הגדול שלו “אלה מבית הוהנשטיין” נמצא הפרק המתאר את הלילה, שנועד כליל־ההתקוממות, וראשיתו פחד־השליטים, תהלוכת־ההמונים, נאומי־מנהיגיהם, כי “במדיניות ובחיי המדינה ראש־הענינים הוא השלטון ורק לאחריו הזכויות, ושעל־כן כל הזכויות שבעלי־הרכוש יוותרו להם אולי מיראתם, יתערערו ברגע, שההם ישובו להרגיש את השלטון בידיהם”, וסופו נאום מנהיגם בשוק, האומר: “אנו מבקשים להיות חזקים על ידי חולשתנו, אנו מבקשים לרכוש על ידי שאין אנו שואפים, אנו רוצים לנצח מבלי להילחם”, וסוף־סופו: “אך העם הוא נצחי, העם יש לו זמן, יחי העם האציל, הסבלן, בן־האלמוות! ובזה הנני מפזר את האסיפה; ילך כל אחד ואחד בשקט לביתו; שעת־שינה היא עתה, ואל יגידו יריבינו, כי הזנחנו אפילו חובה אחת מחובות האזרח הטוב”.

אם לא אבותיהם, הרי אלה אבות־אבותיהם של אלה שהלכו לארמון. פה איחור־המהפכה בשל כרטיס הרחבה, שם דחייתה בשל שעת השינה. איך אומר מנהיג ההמונים ברומן: “האם עם הוא? עדר הוא!” (ובכן, יל"ג – חתיכה של פלאגיאט) ואיך הוא מסיים: “ינהג בו מי שינהג, אני שבעתי!”

ד

ושוב מעשה שהיה כך היה: מאורעות הימים, תבוסתו של היטלר ברוסיה, מעלים כמאליהם זכר נתיב תבוסתו של נפוליון ברוסיה, וכדרך אגב נמשכת ההתענינות בדמותו ותפקידו של גנראל יוֹרק. ודאי משעשועי האירוניה היא, כי תיאור דרמטי ביותר של הפרוסי המובהק הזה, ניתן במחזה של יהודי, הלא הוא המחזה של ארנסט ליסאואֶר. רבות כן רבות האסוציאציות לימינו: הרי סמולנסק, ומאלו־יארוסלאווץ ומוז’איסק, והרי ציר פרוסי ברוסיה ושמו שולנברג, והרי קצין ושמו ריבנטרופ, אך לעסקנו עתה תובא הסצינה המתארת את בואו של הגנראל לברסלאו, מושב המלך – ההמונים מריעים לכבוד יוֹרק, כלגואלם, ויועץ־המלך אנסילון החושש מפני מהדורת־מישנה של המהפכה הצרפתית, כבר רועד ואומר: אחרת לא התחיל הדבר גם בפאריס, ואילו יוֹרק בנאומו לעם, מעמיד את מעשיו, שעשאם על דעתו, כאילו היו הוראות־חשאי של המלך. והרי קטע שיחה של ההמונים:

אזרח אחד (בחשד): זוהי חדשה גדולה, מפתיעה.

אזרח אחר (בהיסוס): ובכן – המלך – רוצה – את החירות?

אנסילון (מופיע בביטחה אליגנטית): הוד רוממותו, מלכנו ואדוננו, יודיע עוד היום תקנותיו. אבקשכם, לעזוב עתה את הארמון.

והם מתפזרים. כאילו לא אירע כלום.

ה

הסדר, הסדר, הסדר מעל לכל. הסדר? ואולי יפה יותר, הולמת יותר, תיבה אחרת. למשל, סוּבּאלטרניוּת, כי רק נפש סוּבּאלטרנית תבחר בהתנגשות שבין צדק ובין סדר – את הסדר. אך מה אעשה ונפש גדולה, ממבחר־העם, גיתה, הוא שאמר, כי הוא מבכּר את אי־הצדק על אי־הסדר. היא אמירה, שכל ישותנו הישראלית סולדת הימנה. לא בכדי כתב בר־טוביה על כך: “בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה. לדידהו אין לך אי־סדר גדול מאי־צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו” (אגב, בימינו הביא יהודה אֶהרנקרנץ בספרוֹ “סניגוריה על המלים שבכל יום” את דברי גיתה ואומר עליהם, כי הם נראים לו חסרי שחר ושואל: “היש אי־סדר גדול מאי־צדק?”). לא בכדי כתב זלמן אפשטין המביא דברי בר־טוביה, כדברים אלה: “שפתים ישק! הרי זו חתיכה שלימה של אמת גמורה ומוחלטת, הפוך בה והפוך בה, הקורא! רגיל אתה כי ילעיטוך בעמודים שלימים, בפרקים שלימים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות – וכמו הבריק הברק והוּאר מסביב”.

[כ“ה בניסן תש”ג]

בספרו של תומס מאן “וידויים של הרברבן פליכּס קרוּל” (מהדורה חדתא, אמשטרדאם 1937) כותב אדם בריא אך עייף, בלא חשש־התיימרות ובלא מעצורי־בושה, אך בטאַקט ונימוס, על פי דרכו – על נסיונותיו, על כשלונותיו. הכתיבה אינה יוצאת, לא בדרך הרצאתה ולא בסַממני־סגנונה, מגדר האיש, אָפיוֹ ועולמו, ועם זאת לא וויתר הסופר הגדול אפילו על תג מראיתו המעמיקה, וכוח־ההבלעה הזה של העומק שלו לתוך השטח של גיבורו ודרך כתיבתו הוא מסודות־אמנותו הגדולים ביותר.

פליכּס קרוּל אין אנו רואים בסופו. אנו רק שומעים רמז־מה על דרכו להיגלות בשינויי־שמות, אם של גראפים, אם של בארונים, ולהעמיד עצמו כמותם בגינונים ובדרך־החיים. אולם אנו רואים אותו בתחילתו. אנו רואים תהילתו על שרשיה והסתבכותם. באוירת־הגידול והמשכה בולט קו יסודי – הוויה שאין תוֹכה כברה. תוכה – ירידה, ברה – טשטושה, העלמתה. דרך התחפּשוּת, דרך אוֹנאָה עצמית. הוא משחק את עמידתו בשלב־העליה. הבית בית אזרחים הגונים, ראש בית אב – סוחר יינות מקציפים. האֶטיקיטה שעל בקבוקיהם רבת־פיאור, אבל היינות עצמם גרועים. בבית, וילה נוחה על רכרוכית כריה הרבים ועל דלתה המנגנת בפתיחתה פזמון “עלזו בחיים”, נערכים משתאות, חינגאות, אבל מעמדו של בעל־הבית, ראש־החוגגים, בכל רע, וסופו אינו מוצא מוצא מסתירה שבין משחק־העשירוּת ומציאוּת־העוֹני אלא בהתאבדות.

האב התאבד, ובנו, והוא בעל הוידויים שלפנינו, אינו משלים למעמדו, לירידתו, על דרך שהוא ממשיך את ההוויה המדומה. הוא מגביר להפליא את יסוד המוּמוֹסיוּת. מתוך וידוייו אנו למדים דרכה לסעיפיה. עודו ילד בעריסה הוא כופה את בני סביבתו לראותו נסיך, קיסר. עודו נער קטן הוא מפצה את סבלו (גנות־ביתם מרחיקה מעליו את בני־גילו והוא אנוס להתכנס בבדידותו) בטיפוח הרגשה, כי הוא קרוץ מחומר נאצל ביותר; בטיפוח אמונה על כוחו הכל־יכול של רצונו (הטירחה להשפיע על האישונים שיתרחבו או יצטמצמו לא לפי חוקי־האופטיקה, אלא לפי חפצו שלו). יסוד־המוּמוֹסיוּת גילוייו מרובים והרי קצתם: אביו מלבישו פאר, נותן כינור בידו ומעמידו בתוך תזמורת המנגנת ברשות־הרבים והילד, שאינו יודע נגינה, מעמיד עצמו, בהעוויות חנניות, כילד־פלא וזוכה לתרועת הקהל והתלהבותו. או: הסנדק שלו, צייר־לכשירצה, מלבישו תלבשות שונות ביותר, של שרים, שליטים, מושלים וכדומה, והילד דמותו מתאימה עצמה להפליא לכל תלבושת. כי הוא, כדברי סנדקו – ראש קוֹסטיומי. או: שונא־לימודים הוא מתחמק מחובת־ההליכה לבית הספר באופן שהוא מזייף להפליא חתימת אביו (ותחילת הזיוף בחפצו לשחק את אביו), וביחוד באופן שהוא מתחַלה ודרכו בחולי המדומה מפתעת באמנותה. פיסגת־האונאה היא בימי בחרותו לפני ועדת־הגיוס, שדרך־אונאתו מתוארת תיאור מדויק ומפליא ביותר.

בעל הוידויים שואל: “כלום אין הדבר כך שאַפאֶקטים, שאנו עושים כהווייתם, מתקיימים באמת, דרך השערה וצל, בנפשנו?” וכן הוא שואל: “כלום אין אנו רשאים לפקד על ביטוי־נסיוננו היקר לכל שעה רצויה ולתכלית מכוונת”. כלומר, הווייתו המבוּדה שהיא לא בלבד אונאת אחרים, אלא גם אונאת עצמו, היא־היא יסוד אינטגראלי בו. האיש, שנשאר לכל ימיו ילד וחולם ואינו יכול למציאותו ועל כן הוא עוקפה במעשי־מוּמוֹס, רוצה ואנוס לרמות אחרים, כשם שהוא רוצה ואנוס לרמות את עצמו. הוא מספר על הרושם האדיר, שעשה בו בילדותו, זמר־אופיריטה, שנראה לו על הבימה כדמות נעלה, ציור שלא מעולם הזה, מעלת־השלימות, ואילו מאחורי הקלעים נגלה לו כחתיכת־מיאוס מגועלת, צרור של שיירי־פוך נושרים וריח־זיעה – כלומר, סתירה איומה. אך מה מיוחדת היא ההגבה על גילוי־הסתירה: “ובכן הבר־נש המסוֹאָב והמצורע הזה הוא גונב־הלבבות, אשר אליו נישא זה עתה חלום־הכיסופים של ההמון האפור? זו תולעת־השלשול התפלה, היא־היא הדמות האמיתית של פרפר מאושר, שאלפי עיניים מרומות דימו לראות בו זה עתה את פשר חלומם הנסתר, חלום היופי, הקלות והשלימות? האמנם אין הוא כאחת הרכיכות המשוקצות, אשר בבוא שעת ערבּן הן מסוגלות לנוצץ כאגדה? אולם האנשים המגודלים והבקיאים במידה הרגילה בהלכות־החיים, שהפקירו עצמם, מרצונם ומתשוקתם, למתעתע, האמנם לא ידעו שהם מרומים? או מתוך הסכמת־סתר לא ראו את המרמה כמרמה? דבר זה הוא בגדר־האפשר, שכן לדקדוקו של דבר: מתי מתגלית הגחלילית בצורתה האמיתית, כשהיא מרחפת כשביב פיוטי מבעד ליל קיץ, או כשהיא מתעקלת כיצור שפל, נחות על כף ידנו? היזהר להכריע בזה! מוטב שתחזיר לעצמך את המחזה, שדימית לראותו קודם: זה המון־הענק של עשים וצרעות מסכנות, שהפילו עצמן חרש ובטירוף ללהבה המפתה! – –”

בספר ניתן חתך עמוק בפסיכולוגיה של סוג־אדם כסוגו של פליכּס קרוּל על האידיאל שלו, על הגבתו לסתירה שבין מראה־האידיאל המזהיר על הבמה ובין מציאות־האידיאל העכורה מאחורי קלעיה וההכרעה לצד המראה המדומה, הבדוי. פליכּס קרוּל והאידיאל שלו הם אזרחים בכל זמן ובכל מקום ומשפחתו רבת־צאצאים. אך דומה, עתה יושב אחד מבני משפחתו הקרובים ביותר, בשר מבשרו ועצם מעצמו, על כיסא־מולדתו ושולט ללא מצרים על המוני־עמו, שגם המגודלים שבו הפקירו עצמם, מרצונם ומתשוקתם, לתעתועיו מתוך הסכמת־סתר שלא לראות את המראה האמיתי של היצור השפל, הנחות כשהוא מתעקל בגלוי, לאור־היום, על כף היד, אלא לראות את המראית הכוזבת של הרחיפה כשביב פיוטי בצל־לילה.

כן, האידיאל של פליכּס קרוּל שולט עתה על עמו וארצו וההמון־הענק מפיל עצמו לתוך להבתו המפתה, בקולי קולות ובטירוף, בקולי־קולות ובטירוף.

[ת"ש]

א

אכן אֶרנסט ליסאַואֶר, ראשית ההגבה על זכר־שמו, הוא זכר שירו הנודע – המנונו לשנאת־אנגליה, שחיברוֹ במלחמת־העולם הראשונה ושהביא לו תחילה רוב שבח ואחר־כך רוב גנוּת. ומבּשׂרי חזיתי: בבואי, עם תבוסת הנאצים בשערי מוסקווה, לפרסם תרגום שירו הקטן והמצויין “מחזה 1812”, ירדה עלי, בעל פה ובכתב, לשון של טינה, מה ראיתי לפרוש טלית העבריה על שירו של איש־ישראל, שאחזוֹ בולמוס הטאֶבטוֹמאַניה. אולם מה אעשה וככל שאני חוזר והוגה בשירתו, ודוקא בצדה הטאֶבטוֹמאַני ודרכה, מתחסנת בי הסברה, כי אם להעריך את השירה הזאת לא לפי הכוונה הגלויה אלא לפי המסקנה הנסתרת, הרי לפנינו כעין הבל הדבק בקין – ויותר משהוא דבק בו על שהוא אחיו, הוא דבק בו על שהוא גדול ממנו, מחובר ממנו – בין יודע בין אינו יודע, סופו ייהרג בידו.

ודבר בשם אומרו. שמעתי מפי פאול לנדאו, כי פעם אחת אמר לו המו“ל הגרמני הנודע אויגן דידריך: גיליתי את גדול משוררי־גרמניה בדורנו. וכשנשאל, מי הוא, השיב: ליסאַוּאֶר. דיבורו עליו היה כולו הפלגה. איש־שיחו החריש ובלבו חשב, כי אפשר ואותו מו”ל מדבר כך, משום שלא ראה עדיין את המשורר הזה. ואמנם, ליסאואר, שהיתה לו פיזיוגנומיקה שמית מובהקת לא היה בהול להזדמן עם מו“לו, שהיתה לו פיזיוגנומיקה אריית מובהקת. לשנים חזר ושאל את דידריך בענין המשורר ההוא, ואם עודו סבור, כי הוא גדול־משוררי־גרמניה. אמר המו”ל: כן, היהודים הם משונים מאד. אמר איש שיחו: הרי לא שאלתיך על היהודים בכלל אלא על ליסאואר בפרט. השיב: כן, ליסאואר הוא גדול־הז’וֹנגלאֶרים, שנזדמן לי בחיי.

אם מותר להטריד משל גדול לנמשל קטן, ניתן לומר: כעין יעקב בעורו של עשו, שאביו מדמה כי אמנם עשו הוא, אך באחרונה נגלית לו המרמה. אלא שחובה להודיע, כי יעקב זה לא ידע, שעורו עור גדיים והיה ודאי לו, שהוא עורו של עשו ממש. ושוב דבר בשם אומרו: שמעתי מפי יהודה אֶרן, שהיה ידידו של ליסאואר באחרית שנותיו, על אָפיוֹ הטהור ותוּמוֹ הזך, עד שאין לפקפק, שהוא לא ידע, כי הוא מרמה ומרומה כאחד. ואולי משום כך תעודתו כתעודת בלעם בחילופה – הוא יוצא לברך ומברך ונמצא מקלל.

ב

הרי המחזה שלו על גנראל יוֹרק, שהוא מעמידו כמופת הפרוּסיוּת – הנאמנות לאבטוריטה, אנו רואים אותו תחילה בא כמחנך לבית המלך ואחד השרים חושד בו ומזהירו: האידיאות היעקוביניות האלו אפשר והן טובות לצרפת, ואינו יודע, כי יוֹרק הוא בתמציתו בהיפך החשד, כי הוא מיבצר בפני האידיאות היעקביניות האלו. הוא כולו הערצה למנהיג, שדמותו מגולמת לו בנציגה הלגיטימי – המלך. הוא כולו משמעת לאבטוריטה זו. ללא הועיל טירחת המצביאים וקלאוזביץ, אבי האסטרטגיה הפרוסית, בראשם, למשוך גם אותו, שיילחם גם הוא בתוך צבא רוסיה נגד נאפוליון. ודאי ששיקולו כפוליטיקן אינו יכול שלא לראות אותם הלוחמים נגד פרוסיה כלוחמים, בעצם, למענה, אך חובתו כקצין אינה מניחה לו אפשרות של מלחמה שלא כהוראת מנהיגו הלגיטימי (הערת ביניים: היטלר עתיד להיות לגיטימי – מיליוני פתקי־בוחרים).

טידמן: אין אתה יכול להעמיד הכל על מלך מקריי.

יורק: מוכרח להיות אחד האומר.

טידמן: אך אם הוא סובל תחת לעשות – מהסס תחת לפעול – אם השעה – השעה – השעה –

יורק: אחד נקבע ועומד. יטעה. מוטב מאשר מאה העושים כאמיתם וזה כנגד זה.

פיסגת־המתיחות היא בשעת ההכרעה, הנתונה בידו, והמתקרבת והולכת. אם הוא עוזב את נאפוליון – הרי תבוסתו תבוסה.

קלאוזביץ: הכל ישתנה בבת אחת, אם הקורפוס הפרוסי לא יחפה גבה של השואה הצרפתית.

– – – – – – – – – – – – – – – –

זיידליץ: ואם זה הרגע המכריע?

יורק: אינני המלך. מחר נבקע את חיל־דיבייץ ונתחבר עם מאקדונאלד.

זיידליץ: אם כן תהא 1813 כלייתה של פרוסיה. חסל.

יורק: אין אני המלך.

– – – – – – – – – – – – – – –

הוא שלח שליח למלך, שהוא יודע הססנותו לפסוק הלכה ברורה, והוא מחכה לפקודה, ומוכן לחכות לה גם אם יאחר את המועד. ובקבלו, כמעט ברגע האחרון, מפי השליח את דבר־המלך, הוא יודע, כי היא פקודה־לא־פקודה (לפעול לפי התנאים אך לא למתוח את החבל), אך משמעתו רואה אותה כפקודה.

יורק: משהו מוחלט לא אמר לך איש? חשב בדעתך.

שאַך: לא.

יורק: הקאנצלר?

שאַך: לא.

יורק: והמלך בהחלט לא?

שאַך: בהחלט לא.

יורק: טעות היא מן הנמנעות?

שאַך: מן הנמנעות.

– – – – – – – – – – – – – – –

מימרה סתומה, רילאטיבית, אך לפי שהיא מפי המלך, היא לו מימרה מפורשת, מוחלטת – היא לו היתר פעולה עצמיית. אילו איחר השליח, אילו נפלט מפי המלך ניסוח אחר לגימגומו, שלא ניתן לפרשו כהיתר פעולה עצמיית – היתה משמעתו משעבדת תחתיה את בינתו, שיקולו היה מאבד מדעת את גורלה של פרוסיה. ודאי שיא־המנטאליות הזאת הוא בשעה שהוא, לאחר שהכריע במעשה טאורוגן את המערכה, בא כמנצח, כגואל לברסלאו, מושב מלכו והכל – העם, המיניסטרים, המלך עצמו – ודאי להם, כי הוא הולך לעשות מעשה־מהפכה, והנה הוא מכריז, כי מה שעשה לא עשה אלא כהוראת־סתר של מלכו.

יורק: – – צעד זה יכול עשות רק הכתר – – החוקה לנושא־הכתר. – –

ג

הבודק בנעימתו של ליסאואר, חש בה רטטי־הערצה – הערצת הנאמנות הזאת, אך הבודק בעצם־הנאמנות על יסודותיה – משמעת, אבטוריטה – נבעת מעוצם טמטומה. המשורר, כחסיד שוטה, לא ראה אותו, אך בלא יודעים הראה אותו לנו ואנו רואים אותו במפולש. אנו מנסים לבדוק בשרשי־הטמטום, ונזכרים שיחה קטנה:

יורק: לוּתאֶר שלכם הפריז על ערכו של האדם.

שולצה: ואולי מוכרחים להפריז על ערכו של האדם. אולי הוא נותן את האפשרי, רק כשמאמינים, כי הוא מסוגל לבלתי־האפשרי?

יורק: כן, הרי האופטימיזם הוא מאומנותך.

– – – – – – – – – – – – – – –

אכן, פנקסה של הנאמנות הזאת רשום בה כראש־הסעיפים: ערכו של אדם – בדייה. ולפי שהיא שוגה בעל־אישיי (הוגנדורפ, אזרח הולאנדי וחייל צרפתי שואל: העל־אישיי? מה משמע?), ולפי שהעל־אישיי אינו לא אלהים ממעל ולא העם מתחת – יוצא בהכרח העגל הזה. האדם רואה, כי הוא עשה אותו במו ידיו ובחמרים נפסדים, ועם זאת הוא משתחווה לו; הוא יודע, כי מה שנעשה, בידו נעשה, ועם זאת הוא אומר: הוא אשר ציווני ויעצני לעשותו, באפס אמונה באלהים ובאפס אמונה בעם אין לפניו, לפני הפרוסי הנאמן, אלא העגל הזה. הה, מתי יבוא מי שיטחן אותו עד דק?

[תש"ג]