בספרו של תומס מאן “וידויים של הרברבן פליכּס קרוּל” (מהדורה חדתא, אמשטרדאם 1937) כותב אדם בריא אך עייף, בלא חשש־התיימרות ובלא מעצורי־בושה, אך בטאַקט ונימוס, על פי דרכו – על נסיונותיו, על כשלונותיו. הכתיבה אינה יוצאת, לא בדרך הרצאתה ולא בסַממני־סגנונה, מגדר האיש, אָפיוֹ ועולמו, ועם זאת לא וויתר הסופר הגדול אפילו על תג מראיתו המעמיקה, וכוח־ההבלעה הזה של העומק שלו לתוך השטח של גיבורו ודרך כתיבתו הוא מסודות־אמנותו הגדולים ביותר.
פליכּס קרוּל אין אנו רואים בסופו. אנו רק שומעים רמז־מה על דרכו להיגלות בשינויי־שמות, אם של גראפים, אם של בארונים, ולהעמיד עצמו כמותם בגינונים ובדרך־החיים. אולם אנו רואים אותו בתחילתו. אנו רואים תהילתו על שרשיה והסתבכותם. באוירת־הגידול והמשכה בולט קו יסודי – הוויה שאין תוֹכה כברה. תוכה – ירידה, ברה – טשטושה, העלמתה. דרך התחפּשוּת, דרך אוֹנאָה עצמית. הוא משחק את עמידתו בשלב־העליה. הבית בית אזרחים הגונים, ראש בית אב – סוחר יינות מקציפים. האֶטיקיטה שעל בקבוקיהם רבת־פיאור, אבל היינות עצמם גרועים. בבית, וילה נוחה על רכרוכית כריה הרבים ועל דלתה המנגנת בפתיחתה פזמון “עלזו בחיים”, נערכים משתאות, חינגאות, אבל מעמדו של בעל־הבית, ראש־החוגגים, בכל רע, וסופו אינו מוצא מוצא מסתירה שבין משחק־העשירוּת ומציאוּת־העוֹני אלא בהתאבדות.
האב התאבד, ובנו, והוא בעל הוידויים שלפנינו, אינו משלים למעמדו, לירידתו, על דרך שהוא ממשיך את ההוויה המדומה. הוא מגביר להפליא את יסוד המוּמוֹסיוּת. מתוך וידוייו אנו למדים דרכה לסעיפיה. עודו ילד בעריסה הוא כופה את בני סביבתו לראותו נסיך, קיסר. עודו נער קטן הוא מפצה את סבלו (גנות־ביתם מרחיקה מעליו את בני־גילו והוא אנוס להתכנס בבדידותו) בטיפוח הרגשה, כי הוא קרוץ מחומר נאצל ביותר; בטיפוח אמונה על כוחו הכל־יכול של רצונו (הטירחה להשפיע על האישונים שיתרחבו או יצטמצמו לא לפי חוקי־האופטיקה, אלא לפי חפצו שלו). יסוד־המוּמוֹסיוּת גילוייו מרובים והרי קצתם: אביו מלבישו פאר, נותן כינור בידו ומעמידו בתוך תזמורת המנגנת ברשות־הרבים והילד, שאינו יודע נגינה, מעמיד עצמו, בהעוויות חנניות, כילד־פלא וזוכה לתרועת הקהל והתלהבותו. או: הסנדק שלו, צייר־לכשירצה, מלבישו תלבשות שונות ביותר, של שרים, שליטים, מושלים וכדומה, והילד דמותו מתאימה עצמה להפליא לכל תלבושת. כי הוא, כדברי סנדקו – ראש קוֹסטיומי. או: שונא־לימודים הוא מתחמק מחובת־ההליכה לבית הספר באופן שהוא מזייף להפליא חתימת אביו (ותחילת הזיוף בחפצו לשחק את אביו), וביחוד באופן שהוא מתחַלה ודרכו בחולי המדומה מפתעת באמנותה. פיסגת־האונאה היא בימי בחרותו לפני ועדת־הגיוס, שדרך־אונאתו מתוארת תיאור מדויק ומפליא ביותר.
בעל הוידויים שואל: “כלום אין הדבר כך שאַפאֶקטים, שאנו עושים כהווייתם, מתקיימים באמת, דרך השערה וצל, בנפשנו?” וכן הוא שואל: “כלום אין אנו רשאים לפקד על ביטוי־נסיוננו היקר לכל שעה רצויה ולתכלית מכוונת”. כלומר, הווייתו המבוּדה שהיא לא בלבד אונאת אחרים, אלא גם אונאת עצמו, היא־היא יסוד אינטגראלי בו. האיש, שנשאר לכל ימיו ילד וחולם ואינו יכול למציאותו ועל כן הוא עוקפה במעשי־מוּמוֹס, רוצה ואנוס לרמות אחרים, כשם שהוא רוצה ואנוס לרמות את עצמו. הוא מספר על הרושם האדיר, שעשה בו בילדותו, זמר־אופיריטה, שנראה לו על הבימה כדמות נעלה, ציור שלא מעולם הזה, מעלת־השלימות, ואילו מאחורי הקלעים נגלה לו כחתיכת־מיאוס מגועלת, צרור של שיירי־פוך נושרים וריח־זיעה – כלומר, סתירה איומה. אך מה מיוחדת היא ההגבה על גילוי־הסתירה: “ובכן הבר־נש המסוֹאָב והמצורע הזה הוא גונב־הלבבות, אשר אליו נישא זה עתה חלום־הכיסופים של ההמון האפור? זו תולעת־השלשול התפלה, היא־היא הדמות האמיתית של פרפר מאושר, שאלפי עיניים מרומות דימו לראות בו זה עתה את פשר חלומם הנסתר, חלום היופי, הקלות והשלימות? האמנם אין הוא כאחת הרכיכות המשוקצות, אשר בבוא שעת ערבּן הן מסוגלות לנוצץ כאגדה? אולם האנשים המגודלים והבקיאים במידה הרגילה בהלכות־החיים, שהפקירו עצמם, מרצונם ומתשוקתם, למתעתע, האמנם לא ידעו שהם מרומים? או מתוך הסכמת־סתר לא ראו את המרמה כמרמה? דבר זה הוא בגדר־האפשר, שכן לדקדוקו של דבר: מתי מתגלית הגחלילית בצורתה האמיתית, כשהיא מרחפת כשביב פיוטי מבעד ליל קיץ, או כשהיא מתעקלת כיצור שפל, נחות על כף ידנו? היזהר להכריע בזה! מוטב שתחזיר לעצמך את המחזה, שדימית לראותו קודם: זה המון־הענק של עשים וצרעות מסכנות, שהפילו עצמן חרש ובטירוף ללהבה המפתה! – –”
בספר ניתן חתך עמוק בפסיכולוגיה של סוג־אדם כסוגו של פליכּס קרוּל על האידיאל שלו, על הגבתו לסתירה שבין מראה־האידיאל המזהיר על הבמה ובין מציאות־האידיאל העכורה מאחורי קלעיה וההכרעה לצד המראה המדומה, הבדוי. פליכּס קרוּל והאידיאל שלו הם אזרחים בכל זמן ובכל מקום ומשפחתו רבת־צאצאים. אך דומה, עתה יושב אחד מבני משפחתו הקרובים ביותר, בשר מבשרו ועצם מעצמו, על כיסא־מולדתו ושולט ללא מצרים על המוני־עמו, שגם המגודלים שבו הפקירו עצמם, מרצונם ומתשוקתם, לתעתועיו מתוך הסכמת־סתר שלא לראות את המראה האמיתי של היצור השפל, הנחות כשהוא מתעקל בגלוי, לאור־היום, על כף היד, אלא לראות את המראית הכוזבת של הרחיפה כשביב פיוטי בצל־לילה.
כן, האידיאל של פליכּס קרוּל שולט עתה על עמו וארצו וההמון־הענק מפיל עצמו לתוך להבתו המפתה, בקולי קולות ובטירוף, בקולי־קולות ובטירוף.
[ת"ש]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.