א 🔗
אכן אֶרנסט ליסאַואֶר, ראשית ההגבה על זכר־שמו, הוא זכר שירו הנודע – המנונו לשנאת־אנגליה, שחיברוֹ במלחמת־העולם הראשונה ושהביא לו תחילה רוב שבח ואחר־כך רוב גנוּת. ומבּשׂרי חזיתי: בבואי, עם תבוסת הנאצים בשערי מוסקווה, לפרסם תרגום שירו הקטן והמצויין “מחזה 1812”, ירדה עלי, בעל פה ובכתב, לשון של טינה, מה ראיתי לפרוש טלית העבריה על שירו של איש־ישראל, שאחזוֹ בולמוס הטאֶבטוֹמאַניה. אולם מה אעשה וככל שאני חוזר והוגה בשירתו, ודוקא בצדה הטאֶבטוֹמאַני ודרכה, מתחסנת בי הסברה, כי אם להעריך את השירה הזאת לא לפי הכוונה הגלויה אלא לפי המסקנה הנסתרת, הרי לפנינו כעין הבל הדבק בקין – ויותר משהוא דבק בו על שהוא אחיו, הוא דבק בו על שהוא גדול ממנו, מחובר ממנו – בין יודע בין אינו יודע, סופו ייהרג בידו.
ודבר בשם אומרו. שמעתי מפי פאול לנדאו, כי פעם אחת אמר לו המו“ל הגרמני הנודע אויגן דידריך: גיליתי את גדול משוררי־גרמניה בדורנו. וכשנשאל, מי הוא, השיב: ליסאַוּאֶר. דיבורו עליו היה כולו הפלגה. איש־שיחו החריש ובלבו חשב, כי אפשר ואותו מו”ל מדבר כך, משום שלא ראה עדיין את המשורר הזה. ואמנם, ליסאואר, שהיתה לו פיזיוגנומיקה שמית מובהקת לא היה בהול להזדמן עם מו“לו, שהיתה לו פיזיוגנומיקה אריית מובהקת. לשנים חזר ושאל את דידריך בענין המשורר ההוא, ואם עודו סבור, כי הוא גדול־משוררי־גרמניה. אמר המו”ל: כן, היהודים הם משונים מאד. אמר איש שיחו: הרי לא שאלתיך על היהודים בכלל אלא על ליסאואר בפרט. השיב: כן, ליסאואר הוא גדול־הז’וֹנגלאֶרים, שנזדמן לי בחיי.
אם מותר להטריד משל גדול לנמשל קטן, ניתן לומר: כעין יעקב בעורו של עשו, שאביו מדמה כי אמנם עשו הוא, אך באחרונה נגלית לו המרמה. אלא שחובה להודיע, כי יעקב זה לא ידע, שעורו עור גדיים והיה ודאי לו, שהוא עורו של עשו ממש. ושוב דבר בשם אומרו: שמעתי מפי יהודה אֶרן, שהיה ידידו של ליסאואר באחרית שנותיו, על אָפיוֹ הטהור ותוּמוֹ הזך, עד שאין לפקפק, שהוא לא ידע, כי הוא מרמה ומרומה כאחד. ואולי משום כך תעודתו כתעודת בלעם בחילופה – הוא יוצא לברך ומברך ונמצא מקלל.
ב 🔗
הרי המחזה שלו על גנראל יוֹרק, שהוא מעמידו כמופת הפרוּסיוּת – הנאמנות לאבטוריטה, אנו רואים אותו תחילה בא כמחנך לבית המלך ואחד השרים חושד בו ומזהירו: האידיאות היעקוביניות האלו אפשר והן טובות לצרפת, ואינו יודע, כי יוֹרק הוא בתמציתו בהיפך החשד, כי הוא מיבצר בפני האידיאות היעקביניות האלו. הוא כולו הערצה למנהיג, שדמותו מגולמת לו בנציגה הלגיטימי – המלך. הוא כולו משמעת לאבטוריטה זו. ללא הועיל טירחת המצביאים וקלאוזביץ, אבי האסטרטגיה הפרוסית, בראשם, למשוך גם אותו, שיילחם גם הוא בתוך צבא רוסיה נגד נאפוליון. ודאי ששיקולו כפוליטיקן אינו יכול שלא לראות אותם הלוחמים נגד פרוסיה כלוחמים, בעצם, למענה, אך חובתו כקצין אינה מניחה לו אפשרות של מלחמה שלא כהוראת מנהיגו הלגיטימי (הערת ביניים: היטלר עתיד להיות לגיטימי – מיליוני פתקי־בוחרים).
טידמן: אין אתה יכול להעמיד הכל על מלך מקריי.
יורק: מוכרח להיות אחד האומר.
טידמן: אך אם הוא סובל תחת לעשות – מהסס תחת לפעול – אם השעה – השעה – השעה –
יורק: אחד נקבע ועומד. יטעה. מוטב מאשר מאה העושים כאמיתם וזה כנגד זה.
פיסגת־המתיחות היא בשעת ההכרעה, הנתונה בידו, והמתקרבת והולכת. אם הוא עוזב את נאפוליון – הרי תבוסתו תבוסה.
קלאוזביץ: הכל ישתנה בבת אחת, אם הקורפוס הפרוסי לא יחפה גבה של השואה הצרפתית.
– – – – – – – – – – – – – – – –
זיידליץ: ואם זה הרגע המכריע?
יורק: אינני המלך. מחר נבקע את חיל־דיבייץ ונתחבר עם מאקדונאלד.
זיידליץ: אם כן תהא 1813 כלייתה של פרוסיה. חסל.
יורק: אין אני המלך.
– – – – – – – – – – – – – – –
הוא שלח שליח למלך, שהוא יודע הססנותו לפסוק הלכה ברורה, והוא מחכה לפקודה, ומוכן לחכות לה גם אם יאחר את המועד. ובקבלו, כמעט ברגע האחרון, מפי השליח את דבר־המלך, הוא יודע, כי היא פקודה־לא־פקודה (לפעול לפי התנאים אך לא למתוח את החבל), אך משמעתו רואה אותה כפקודה.
יורק: משהו מוחלט לא אמר לך איש? חשב בדעתך.
שאַך: לא.
יורק: הקאנצלר?
שאַך: לא.
יורק: והמלך בהחלט לא?
שאַך: בהחלט לא.
יורק: טעות היא מן הנמנעות?
שאַך: מן הנמנעות.
– – – – – – – – – – – – – – –
מימרה סתומה, רילאטיבית, אך לפי שהיא מפי המלך, היא לו מימרה מפורשת, מוחלטת – היא לו היתר פעולה עצמיית. אילו איחר השליח, אילו נפלט מפי המלך ניסוח אחר לגימגומו, שלא ניתן לפרשו כהיתר פעולה עצמיית – היתה משמעתו משעבדת תחתיה את בינתו, שיקולו היה מאבד מדעת את גורלה של פרוסיה. ודאי שיא־המנטאליות הזאת הוא בשעה שהוא, לאחר שהכריע במעשה טאורוגן את המערכה, בא כמנצח, כגואל לברסלאו, מושב מלכו והכל – העם, המיניסטרים, המלך עצמו – ודאי להם, כי הוא הולך לעשות מעשה־מהפכה, והנה הוא מכריז, כי מה שעשה לא עשה אלא כהוראת־סתר של מלכו.
יורק: – – צעד זה יכול עשות רק הכתר – – החוקה לנושא־הכתר. – –
ג 🔗
הבודק בנעימתו של ליסאואר, חש בה רטטי־הערצה – הערצת הנאמנות הזאת, אך הבודק בעצם־הנאמנות על יסודותיה – משמעת, אבטוריטה – נבעת מעוצם טמטומה. המשורר, כחסיד שוטה, לא ראה אותו, אך בלא יודעים הראה אותו לנו ואנו רואים אותו במפולש. אנו מנסים לבדוק בשרשי־הטמטום, ונזכרים שיחה קטנה:
יורק: לוּתאֶר שלכם הפריז על ערכו של האדם.
שולצה: ואולי מוכרחים להפריז על ערכו של האדם. אולי הוא נותן את האפשרי, רק כשמאמינים, כי הוא מסוגל לבלתי־האפשרי?
יורק: כן, הרי האופטימיזם הוא מאומנותך.
– – – – – – – – – – – – – – –
אכן, פנקסה של הנאמנות הזאת רשום בה כראש־הסעיפים: ערכו של אדם – בדייה. ולפי שהיא שוגה בעל־אישיי (הוגנדורפ, אזרח הולאנדי וחייל צרפתי שואל: העל־אישיי? מה משמע?), ולפי שהעל־אישיי אינו לא אלהים ממעל ולא העם מתחת – יוצא בהכרח העגל הזה. האדם רואה, כי הוא עשה אותו במו ידיו ובחמרים נפסדים, ועם זאת הוא משתחווה לו; הוא יודע, כי מה שנעשה, בידו נעשה, ועם זאת הוא אומר: הוא אשר ציווני ויעצני לעשותו, באפס אמונה באלהים ובאפס אמונה בעם אין לפניו, לפני הפרוסי הנאמן, אלא העגל הזה. הה, מתי יבוא מי שיטחן אותו עד דק?
[תש"ג]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות